439. השדים המסתובבים באינטרנט ושלוש עצות להינצל מהם | שיטת הזוהר על האינטרנט שיעור ג | ערב פסח תשפ”ה (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום המיני-סדרה על אינטרנט, טכנולוגיה ועצות תורניות
ההקשר
השיעור הוא החלק השלישי והאחרון של מיני-סדרה על אינטרנט, טלפונים, מדיה חברתית, בינה מלאכותית וכל הנושאים הקשורים. הוא נאמר בערב פסח (שחל בערב שבת). שני השיעורים הראשונים היו תיאורטיים יותר; השיעור השלישי עובר לעצות מעשיות, אבל רק לאחר שחוזרים על היסודות.
—
חלק א: היסודות מהשיעורים הקודמים
יסוד ראשון: רק הקב”ה יש לו מציאות אמיתית
שום דבר בעולם אין לו מציאות מצד עצמו – רק הקב”ה (שם הוי’) הוא “הוי’”, כפי שהמהר”ל כותב בהקדמה לגבורות ה’. כל שאר הדברים הם כלים או דרכים להגיע אליו; ה”טוב” שלהם הוא משני – לפי כמה שהם מביאים אל ה’. “רע” לא אומר מציאות רעה עצמאית, אלא חלל – משהו שאינו מחובר לה’.
הבעל שם טוב אומר: רע הוא לשון “מלרע” – “למטה”. זה אומר חומר/קליפה – מדרגה שעדיין אינה מיוחדת לקדושה.
יסוד שני: מה זה “חומר”
– חומר לא אומר “רע” – זה אומר משהו שיכול להיות הכל, שאין לו גבול, אין לו ייחוד, אין לו ייעוד.
– “קדוש” אומר מיוחד – שייך למשהו מסוים. חומר הוא ההיפך: הוא לא מיוחד לשום דבר.
– חומר אינו חטא, אבל הוא שורש החטא (כמו טומאת מת – מוות אינו עבירה, אבל מוות הוא שורש כל העבירות).
– “חופש” במובן השלילי (הפקרות, “אני יכול לעשות מה שאני רוצה”) הוא החופש החומרי – לא חירות אמיתית.
—
חלק ב: שתי פתרונות כוזבים – ולמה שניהם כוזבים
1) גישת “חומת הטכנולוגיה”
לעשות מחיצה/חומה סביב האינטרנט (פילטרים, איסורים, נעילות). למה לא מספיק? כי זה לא מתקן את החומר – הבעיה נשארת בפנים; רק עומדים בחוץ ממנה.
2) גישת “אנטי-טכנולוגיה / זה רק כלי”
לומר שאינטרנט לא שונה מכל שאר הכלים, אין כאן סוגיה מיוחדת – כל אחד פשוט ינסה לעשות טוב. למה לא מספיק? כי זה מתעלם מסוג החומר החדש שהעולם הדיגיטלי מביא.
מה ששניהם מחמיצים
שניהם הם חשיבה של עולם אנלוגי – הם לא מכירים בכך שהמהפכה הדיגיטלית הביאה צורה חדשה של חומר: חומר יותר חומרי.
—
חלק ג: ההבדל של דיגיטל – סוג חדש של חומר
המשל: נייר מול מסך
– נייר: “ניר סובל את הכל” – אפשר לכתוב הכל, אבל מה שכותבים הופך לדבר אחד. הנייר מקבל צורה קבועה.
– מסך: אפילו בזמן שהוא מציג משהו, הוא עדיין יכול להיות הכל אחר – הוא אף פעם לא הופך ל”כלום”, הוא אף פעם לא מקבל צורה קבועה.
זה כמו בחור/מבקש ששומע מכולם אבל אף פעם לא הופך לכלום – הוא רוצה לשמור על החופש. לכן המסך כל כך מושך – הוא מייצג אפשרויות בלתי מוגבלות, חופש בלתי מוגבל. זה החומר החדש שהעולם הדיגיטלי מביא – חומר שאף פעם לא נעשה מיוחד.
—
חלק ד: הדרך הנכונה – משל החתונה
“שאלת חכם חצי תשובה”
אם מבינים בבירור את הבעיה, נפתחת כמעט אוטומטית הדרך לתשובה.
משל תאוות ניאוף
| גישה | משמעות | בעיה |
|—|—|—|
| פרישות (= חומה) | להסתגר מהכל | לא מתקן את היצר |
| הפקרות (= “זה רק כלי”) | לעשות מה שרוצים | אף פעם לא הופכים לכלום, אין תיקון |
| חתונה (= הדרך האמיתית) | להשתמש ביצר בקדושה | הפתרון האמיתי היחיד |
מה זה אומר “חתונה” כפתרון?
– זה לא מוריד את הניסיונות – עדיין יש מחשבות, ניסיונות ברחוב, רגעים קשים.
– אבל יש דרך החוצה: כמו רבא במסכת כתובות שמתעורר מאישה ברחוב ויכול ללכת הביתה לאשתו ולתקן את התאווה בקדושה.
– בחור בלי חתונה אין לו את הדרך – אין לו לאן להוציא את הכוח בקדושה. כשהוא נופל, הוא נזרק מעולם התיקון לגמרי. הוא יכול לטעון שהוא “פרוש” שחי בעולם המלאכים, אבל מצד שני הוא הרבה יותר פגיע.
הנקודה העמוקה יותר: עולם התיקון
– עולם התיקון אינו עולם בלי יצר הרע. זה עולם שבו ליצר הרע יש צורה – הוא משמש לצורך איש ואשתו, ילדים, בית יהודי.
– מי שחי בעולם התיקון, אפילו כשיש לו ניסיון, הוא לא יכול להפוך לעולם התוהו – יש לו מבנה, ייעוד, מסגרת.
– עולם התיקון לא יכול להיות דרך פרישות. עולם התיקון הוא להכניס צורה לחומר, לחיות כאדם בוגר עם מהלך מסודר – שכשנופלים היום, ממשיכים מחר.
—
חלק ה: שדים – מה קורה כשפוטנציאל נשאר בלי צורה
ההגדרה של שד
היצר הרע נקרא בגמרא שד. שד הוא מה שנוצר כשכוח חזק/פוטנציאל נשאר בלי צורה נכונה. זה כמו אנרגיה חשמלית בלי מבנה – זה מקבל “חצאי צורות”, לא צורות אמיתיות עם קיום, אלא נפשות/כוחות שנובעים מהפוטנציאל הלא מעוצב.
פירוש הרמב”ם: אדם שלא משתמש בדעתו לטובה לא הופך לבהמה – הוא הופך לגרוע מבהמה, כי הוא משתמש בשכלו להזיק ולא להועיל. זה נקרא שד.
העיקרון הקריטי: נייטרליות לא קיימת
כשיש פוטנציאל (חומר), הוא לא נשאר נייטרלי אם לא מכניסים בכוונה צורה. הוא נתפס על ידי “צורות חיים נמוכות” – כוחות נמוכים שתופסים אותו.
משל החמץ (מתאים לערב פסח)
– בצק הוא מצד עצמו נייטרלי – אפשר לעשות חמץ או מצה
– אבל באוויר מסתובבים תמיד חיידקי שמרים
– משאירים את הבצק לעמוד (שהייה) – נתפסים החיידקים ועושים חמץ אוטומטית
– כדי לעשות מצה צריך שמירה אקטיבית – בכוונה, במחשבה תחילה
– כך גם ברוחניות: בלי הכנסה אקטיבית של קדושה, נתפסים כוחות נמוכים
משל הדיבוק
דיבוק הוא נשמה בלי גוף – צורה בלי חומר, כמו טפיל או וירוס שצריך “מארח” לחיות עליו. כשאדם הוא בעל הבית על עצמו – נשמתו וגופו מחוברים כראוי – אין מקום לדיבוק להיכנס. כשאדם הוא קצת פתוח, שבור, לא מתוקן – אבל יש לו עדיין את כל הכוחות – הדיבוק נכנס ומנצל אותו.
הכלל: “זכה – שכינה ביניהם, לא זכה – אש אוכלתן”
לא יכול להישאר נייטרלי. כוחות גדולים בלי צורה הופכים או לכלי לקדושה, או שהם נתפסים על ידי שדים/דיבוקים/חיידקים.
—
חלק ו: אינטרנט כ”חורבה” מלאה שדים
היסוד של “ראש” בחבורה (ר’ אלימלך)
כל חבורה צריכה ראש – לא דיקטטור, אלא מישהו שמנהיג בסדר. כשאין ראש, הסטרא אחרא הופך לראש. בקבוצה בלי מנהיגות לגיטימית נכנסים “טפילים” – מחלוקת, עיוות, או מנהיגי כת. אותו דבר לגבי אדם בודד: מי שאין לו מנהיגות פנימית (שכל על גוף) – אצלו נכנסים טפילים שמנהיגים אותו.
אינטרנט כ”חורבה”
המחשב הוא “חומר בלי צורה” – הוא יכול הכל אבל הוא לא מוגדר לשום כיוון. זה הופך אותו ל“חורבה” – מקום שבו מונחים חומרי בנייה אבל לא בנוי, ושם מסתובבים שדים.
דוגמאות קונקרטיות ל”שדים” בעולם הדיגיטלי:
– פרסומות – שד גדול
– מחלוקת – איך אנשים מתווכחים בטוויטר
– דופמין-האקס, כעס-האקס, קורטיזול-האקס – מנגנונים שעושים אותך עצבני ותפוס
– מימים, בועות, רוחות – רעיונות שנכנסים פתאום וכולם מתחילים לחשוב משהו מטורף
לא מאשימים אדם אחד (לא מאסק, לא ביל גייטס). הם מכונות שמנהלות, אבל כיון שלא הוכנסה במחשבה תחילה צורה ברורה, נכנסים שדים מעצמם.
שדים וזנות – הסיפורים הישנים נעשים ממש
הזוהר והסיפורים הישנים מספרים על לילית ושדים שאוהבים זנות ופנטזיה. פעם זה היה בדמיון, היום הדמיון “התגשם” במסך. תמונה של אדם באתר היא “צלם” – צל של אדם, לא אדם. זו פנטזיה, זה לא בונה ילדים, זה לא בונה עולם. אבל לדמיון יש כוח – הוא לא קיים ממש, אבל יש לו כוח. זו הדיאלקטיקה של שדים: זו רק פנטזיה, אבל לפנטזיה יש כוח. שדים לא יכולים לחיות לבד – הם צריכים “נשא” (carrier), אדם שנושא את השיגעונות שלהם.
—
חלק ז: תורה כמסגרת נגד שדים
מצוות עשה ומצוות לא תעשה
הזוהר אומר: הקב”ה נתן לנו תורה עם שני חלקים:
– מצוות עשה = לבנות עולם התיקון (חתונה, ילדים, תפילין, תפילה, לימוד)
– מצוות לא תעשה = שמירה משדים ורוחות רעות – לא לאכול חמץ, לא לאכול חזיר, עינויים של יום כיפור, תקיעת שופר (מונע קטרוג) – אלו עצות מעשיות נגד קליפות
הגמרא בסנהדרין: “אין עוד מלבדו” – האם זה מספיק?
– רבי יוחנן: כישוף עובד כשמכחישים פמליא של מעלה
– רבי חנינא: “אין עוד מלבדו” כפשוטו – יש רק ה’, כישוף לא עושה כלום
מסקנת הגמרא: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה” – העצה של פשוט לומר “אין עוד מלבדו” עובדת רק למי שיש לו זכויות גדולות מאוד. לאדם רגיל זה לא מספיק – צריך עצות מעשיות.
—
חלק ח: עצה ראשונה – “אין עוד מלבדו” והתעלמות
“אין עוד מלבדו” – אמת מול דרך
– כאמת: כן, זו אמת מוחלטת שרק לה’ יש מציאות. כמו שהנפש החיים וספרי חסידות אומרים – כשחושבים “אין עוד מלבדו” מתבטלות כל הקליפות.
– כדרך/עצה: זו העצה הגדולה ביותר, אבל זו עצת חירום – כמו דפיברילטור להתקף לב. זה עובד ב”עזרה ראשונה”, אבל אי אפשר לחיות עם זה כסדר. בשלב מסוים, הלב צריך לדעת לעבוד בעצמו.
“נפישא זכותיה” לא אומר רק מצוות – זה אומר שהוא ידע להחזיק באמונה הזו בצורה נכונה. המעשה עם היהודי שיצא מהתוועדות, אמר “אין עוד מלבדו”, התנגש בקיר, ואמר: “אני רואה עדיין דברים מלבדך!” – זה לא סיסמה, לא מדבקת פגוש – זו השגה עמוקה שיחידי סגולה יכולים להגיע אליה.
יישום מעשי: “אבא לא בבית”
כשהיצר הרע בא לדפוק, עונים: “אבא לא בבית, בוא מאוחר יותר.” לא להילחם, לא לדון – פשוט לסרב להזמנה.
סוד ליל פסח
– “ועבר ה’ לנגוף את מצרים” – רק ה’ בעצמו, “אני ולא מלאך”
– פרעה בא לחפש את משה – “אני לא בבית, אני עסוק ב’אין עוד מלבדו’”
– כל הבעיות, כל ה”כולרע” וה”וירוסים” – הלילה זה פסח, הלילה חושבים רק על ה’
מעשה לוט
טעות לוט בליל פסח: הוא ניסה לדבר איתם – עם אנשי סדום. המלאכים אמרו: לא מדברים איתם, לא נמצאים שם. לא להיכנס לדיאלוג עם היצר הרע.
זה עובד טוב יותר כשכבר עומדים במשהו טוב – כשהולכים להתפלל, כשהולכים ללמוד, כשיש כבר קצת “זכויות נפשיות”.
שתי מסקנות שגויות מ”אין עוד מלבדו”
1. “הכל מותר” – יש רק ה’, אז מותר לחטוא – שקר.
2. “לשרוף הכל” – יש רק ה’, אז לשרוף את הסמארטפון – גם שקר, אף שזה נשמע יותר דתי.
“אין עוד מלבדו” הוא מעל ההבחנה האם צריך לשרוף או לא. פרישה/שריפה היא עצה זמנית – כמו חמץ: שורפים חמץ, אבל רק לזמן. לא אוכלים חמץ כל השנה? לא!
הרבי לא יכול – אבל ה’ יכול כן
האריז”ל (פתחי שערים) שואל: למה ה’ הוריד מלאך? כי המלאך היה נעשה קלה – הוא היה מאבד את מדרגתו. כך גם:
– הרבי, ראש הישיבה, המשגיח – הם לא יכולים ללכת לאינטרנט, כי הם היו נעשים קלים. כשרבי אומר “אסור להחזיק סמארטפון” – זו אמת בשבילו.
אבל היהודי הפשוט: “אני לא עם הרבי, אני עם ה’.” ה’ בעצמו יכול ללכת לאינטרנט – הוא לא הולך לאיבוד. “כל תנועות לא יתנפעלו” – ה’ לא מושפע. היהודי שהולך עם ה’ בעצמו – הוא גם יכול ללכת, כי ה’ גם שם.
—
חלק ט: עצה שנייה – פרישות זמנית (מודל “מצה”)
משל החמץ והמצה (זוהר)
הזוהר אומר שמצה היא “מיכלא דאסוותא” – מזון של ריפוי. מצה לא טובה יותר מחמץ מצד עצמה – בעולם בריא חמץ הוא המצב הרגיל. אבל מצה היא רפואה, כמו שהרמב”ם אומר: לפעמים צריך ללכת לקצה השני כדי לקבל בחזרה איזון בנפש. אחרי פסח אפשר כבר לעבוד עם חמץ ו”לתקן” אותו.
יישום מעשי – “ניתוק דיגיטלי”
כמו שלא אוכלים חמץ שבעה ימים בשנה, כך צריך להתנתק זמנית מהעולם הדיגיטלי. תאר לעצמך שכל היהודים היו שבעה ימים בשנה לא נוגעים במסכים, בטלפונים. היו “מוכרים אותו לגוי” (כמו חמץ), מכסים אותו בניירות, מוצאים חלופות. לא כי זה טרף – אלא כי צריך מרחק, אי אפשר להיות “שקוע במצולות ים”.
שבת כדוגמה
שבת היא כבר מודל כזה – כל היהודים חיים כבר פעם בשבוע בלי טכנולוגיה, וזה “בלי ספק תיקון” שעושה “סוג אחר לגמרי של אדם”. האדם שיודע ששבת הוא “לא שם” – זה נותן לו רמה בנשמה שמשפיעה על כל השבוע.
היסוד: חופש אומר “אני שולט”
חופש לא אומר שאין – זה אומר “אני שולט על הדבר, לא הוא שולט עלי.” העצה היא זמנית – כי האמת של “אין עוד מלבדו” אומרת שגם טכנולוגיה היא טובה. אבל בעולם הזה אי אפשר לקבוע את זה, לכן צריך לעשות את זה לזמן.
—
חלק י: עצה שלישית – להפוך את הכלי לקדוש (“ייחוד חומר וצורה”)
האנטי-תזה לגישת “טרף”
במקום לומר שטלפון הוא טרף, טמא, צריך לומר הוא קדוש! בטלפון יש כל התורה כולה, כל הנוסחאות, כל הסידורים, כל הכוונות, קופת צדקה, שופר – כמעט כל המצוות נכנסות. לכן צריך להתייחס אליו בקדושה: לא לגעת לפני נטילת ידיים, לעשות סדר ברכות – “אשר עשה לי את הפלאפון בקדושה”, לומר תפילה לפני הפתיחה.
תפילות ותחינות לאינטרנט
למה TAG לא מוציא סידור “סדר תחינות לאינטרנט”? – איזו תפילה אומרים כשנכנסים לאתר, איזו תחינה כשנכנסים למדיה חברתית (“שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם”). בני יששכר אומר: אם אין בסידור, אפשר לעשות בעצמנו – “בכל לשון שאתה שומע”.
החידוש העיקרי: לעבוד עם הצורה הפיזית – “חומרה, לא תוכנה”
אנשים חיים לא בעולם טכני של אפשרויות, אלא בעולם החפצים – עולם של דברים פיזיים עם חומר וצורה. לכן זה עושה הבדל גדול איך דבר נראה, איזו צורה יש לו, ולמה הוא מיוחד.
פילטר לבדו לא מספיק. פילטר רק חוסם גישה, אבל הכלי נשאר אותו דבר. צריך לעבוד עם גוף הכלי עצמו – הצורה הפיזית, רמת ה”חומרה”.
ההבדל בין כלים: טלפון, אי-בוק, טאבלט
– טלפון אינו ספר. אפשר טכנית לקרוא בטלפון, אבל המסך קטן מדי, האור לא טוב לזה – החומר לא נעשה להיות ספר. דבר שנעשה “להכל” מסתיים בלהיות כלום – זה המקום שבו כל השדים מסתובבים.
– קורא אלקטרוני / אי-בוק עדיף – הוא נעשה לקריאה, צורת
הגורם מתאימה למטרה.
– טלפון נעשה להיות טלפון – לתקשר, להיות בכיס. הוא לא נעשה לצפות בסרטונים – גוף הכלי אומר שזה לא מתאים לזה.
ייחוד – לייחד את הכלי למטרה
צריך לייחד את הכלי למטרה ספציפית, בדיוק כמו שמקדשים דבר:
– “הריני קונה ספר זה לשם לימוד התורה” – כשקונים אי-בוק, צריך לייחד אותו ללימוד. זה כמו מצה לשם מצת מצווה – מעשה הייחוד נותן צורה לחומר.
– משל הקידושין: אישה מתקדשת עם טבעת – מעשה פיזי. הטבעת נמצאת תמיד, וזה נותן צורה למציאות. כך גם צריך מעשה בגוף הכלי.
דוגמאות מעשיות
– לשים מדבקה על המכשיר.
– לקנות אייפד מיוחד רק לתורה – לשים אותו בארון הגמרות, להוציא אותו ולתת לו נשיקה כמו גמרא. למה אדם שלומד באייפד לא נותן נשיקה כשהוא מסיים ללמוד, כמו שעושה עם גמרא? כי הכלי לא קיבל את הייחוד.
המקום שבו הכלי נמצא – גם מעשה בגוף
מחקרים מראים: כשטלפון מונח על השולחן ליד אדם, הוא כבר נמצא שם מנטלית – הוא “זמין”, אפילו בלי להסתכל.
עצות מעשיות:
– לשים את הטלפון בחדר אחר כשלומדים – אפילו בפינה אחרת של החדר כבר עוזר.
– הניגוד בין התמונה הישנה של יהודי שלומד – “קפה, סיגריה, גמרא” – עם התמונה החדשה: “סיגריה עם טלפון” – זו מציאות חדשה בעולם הגופים.
– בית כנסת שלא מאפשר להכניס טלפונים – זו עצה נפלאה.
– טלפון על מדף מסוים במשרד, שמרימים רק כשהוא מצלצל – זה נותן צורה לכלי.
—
חלק יא: הגבלות זמן וכוח הנדרים
שליטה בזמן וזמינות
אדם לא צריך להיות זמין בטלפון מהבוקר עד הלילה. כשראש ישיבה או מעסיק מגביל את הגישה למדיה חברתית בזמן העבודה, הוא עושה טובה לכולם. האינטרנט שימושי, אבל זה לא אומר שצריך להיות שם כל הזמן. צריך לעשות זמנים קבועים – אולי שבת לבדה כבר מספיקה כהפסקה טבעית.
יסוד הנדרים – עצה עמוקה יותר מהתורה
ההבדל החד בין נדר לשבועה:
– שבועה היא: “אני לא אוכל בשר השבוע” – האיסור הוא על האדם, על התנהגותו.
– נדר הוא: “החפץ אסור עלי” – האיסור מונח על הדבר עצמו. חתיכת הבשר הופכת בשבילי כמו חזיר – לא לכולם, אלא לי.
למה נדר חזק יותר?
זה קשור ישירות ליסוד של “עולם החפצים”: כיון שאנשים חיים בעולם של חפצים עם חומר וצורה, הרבה יותר קשה לעבור על נדר מאשר על שבועה. כשהחפץ עצמו “הופך” למשהו אסור – כשחתיכת הבשר היא עכשיו חזיר בשבילי – אז האדם עובד עם המציאות הפיזית של הדבר, לא רק עם התחייבות מופשטת. זה כוח “נדר עלי דבר זה” – האדם יכול בעצמו לקדש חפץ ובכך ליצור מחסום חזק יותר.
—
סיום: הזרימה ההגיונית של כל הסדרה
1. יסוד א: רק הקב”ה הוא אמת; כל השאר הוא כלי/חומר.
2. יסוד ב: חומר = יכול להיות הכל = לא מיוחד = שורש הרע.
3. דיגיטל: חומר חדש, יותר אינטנסיבי – המסך אף פעם לא הופך ל”דבר אחד”.
4. שתי תשובות שגויות: חומה (פרישות) והתעלמות (הפקרות) – שתיהן לא מבינות את החומר החדש.
5. הדרך האמיתית: כמו חתונה – לתת לחומר צורה, ייעוד, קדושה – לחיות בעולם התיקון.
6. שדים: חומר בלי צורה נתפס אוטומטית על ידי כוחות נמוכים – נייטרליות לא קיימת.
7. עצה ראשונה: “אין עוד מלבדו” / התעלמות – חזק אבל זמני, כמו דפיברילטור.
8. עצה שנייה: פרישות זמנית (מודל “מצה”) – שבת, ניתוק דיגיטלי, זמנים קבועים.
9. עצה שלישית: חומרה, לא תוכנה – לייחד את הכלי פיזית, לעבוד עם עולם החפצים, נדרים על חפצים.
10. הכלל: כל אחד צריך לעשות “ניסוי וטעייה” לעצמו – זה לא שולחן ערוך עם כללים קבועים, אלא יסוד הבנה שצריך ליישם על המצב האישי שלו. המהלכים התורניים איך מתייחסים לחמץ, המן, פרעה – כלומר לסתירה בין רצון ושכל – אפשר ליישם מעשית על הבעיות שלנו בחיי היום-יום.
תמלול מלא 📝
אינטרנט, מדיה חברתית וטכנולוגיה דיגיטלית: פרספקטיבה של חומר ותיקון
הקדמה: ההקשר של השיעור
מגיד השיעור:
אחים יקרים, יהודים יקרים, כבר ערב פסח, כבר שרפנו את החמץ. קצת מוקדם שרפנו את החמץ, כי זה ערב שבת, ועדיין אוכלים אותו. אז אני רוצה לדבר קצת על זה.
וזה המשך, השיעור השלישי, ולכאורה זה יהיה החלק האחרון במיני סדרה שיש לנו כאן, בסוד האינטרנט, בסוד האינטרנט והטלפונים וכל הענינים הנלווים, מדיה חברתית, בינה מלאכותית, וכל הדברים.
זה המשך, העיקר נקודה היא בשני השיעורים האחרונים, שהיו במובן מסוים הקדמות תיאורטיות, ואנחנו ננסה היום להתחיל יותר מדרכים מעשיות. אני עוד אומר עוד יסוד אחד כזה, אבל דברים מעשיים שאפשר לראות לאור היסודות שהנחנו, ואפשר להבין למה אלו הן העצות, למה אלו הן הדרכים איך להתייעץ.
פרק א’: חזרה על היסודות – מציאות, חומר ורע
יסוד ראשון: רק הקב”ה יש לו מציאות אמיתית
מגיד השיעור:
השיעור הראשון היה כלל הדברים, הפשט של זה הוא שאין בעולם שום דבר שיש לו מציאות. מציאות יש רק להקב”ה, כל השאר הוא, כלומר אין לו דין הוי’, כמו שהמהר”ל אומר בהקדמה לגבורות ה’. הקב”ה נקרא י-ה-ו-ה, שם הוי’, הוא הוי’. כל שאר הדברים יש להם הוי’ משני, הם מקבלים ממנו קיום, או בשפה שלנו, הם כלים או אמצעים להגיע אליו.
אבל המטרה הסופית, גם ההתחלה והמטרה, היא כביכול האין סוף, האחד. וממילא אי אפשר לומר לא טוב ולא רע, על פי האמת, על שום דבר, רק על הקב”ה צריך לומר טוב. כל שאר הדברים, כמה שהם מביאים אליו, כמה שהם עוזרים – וצריך להבין מה זה אומר להביא אליו, זה לא סתם דבר לומר – כמה שהם עוזרים, הם טובים, כלומר הם טוב משני, הם טוב מצד שהם מחוברים לה’. וכמה שלא, זה מה שאנחנו קוראים רע.
מה זה אומר “רע”?
מגיד השיעור:
אבל רע לא אומר שיש לו קיום מצד עצמו לבד, רע אומר שזה חלל, כמו שהארכנו יותר בשיעור השני, שמשתמשים בזה שיש דבר שאינו ה’, וממילא הוא לא חייב להיות. הוא חייב בסוף להיות, אבל בינתיים, בעולם הבחירה, בעולם הזה, הוא לא חייב להיות ה’, הוא לא חייב להיות שום דרך לה’. הוא יכול להיות כאילו דבר בפני עצמו, או הוא יכול אפילו להיות מרחיק או מפריד כמו שקוראים לזה, וצריך לדעת גם מה הדברים, מה המילים אומרות.
ומצד זה, זה מה שאנחנו קוראים רע. במילים אחרות, כמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש, כתוב בתולדות, אין דבר כזה רע, רע הוא לשון מלרע. מלרע, כמו שיש מילה מלעיל ומלרע. מלעיל אומר למעלה, מלרע אומר למטה. מלרע אומר שזה למטה.
מה זה אומר למטה? בשפה שלנו זה אומר חומר או קליפה. מה זה אומר חומר? וזה הארכנו יותר, הבחינה שמסבירים מה זה אומר חומר, ומזה אפשר להבין איזו פתרון ספציפי צריך להיות, איך בדיוק מביאים את זה לטוב.
יסוד שני: מה זה אומר “חומר”?
מגיד השיעור:
המילה חומר לא אומרת שזה רע, לא כמו תאווה, לא שזה אבסורד תאווה. היסוד, כשאומרים שיש כן, והמקובלים אומרים שיש כן נקודה שנקראת רע כביכול, שקוראים לזה הסטרא אחרא, החמץ, העמלק, היצר הרע, כמו כל הדברים שקוראים כן את השם רע על זה, “יוצרו קראו רע”, כן, כתוב בגמרא על היצר הרע, הוא נקרא רע. אז לא רע?
הפשט הוא, שזה שדבר יכול להיות הכל, הוא יכול להיות כל דבר. במילים אחרות, אין לו מעצמו גבול, כמו שקוראים לימיט, גבול. הוא לא מוגבל להיות דבר מסוים, הוא לא מיוחד. כן, יחוד וגבול, הוא לא מיוחד. הוא נקרא קדוש. קדוש אומר מיוחד, שייך למשהו, מיועד, כמו “מיועדת לי”, “מיוחדת לי”. הוא שייך למשהו מסוים.
וכל העולם, הבחינות שהוא חומר, וככל שדבר נקרא יותר חומרי, יש לו פחות יחוד, יש לו פחות גבול, הוא פחות דבר אחד, אפשר לומר שהוא יותר טהור, הוא יותר הרבה דברים. לא שהוא הרבה דברים בפועל, הוא יכול להיות הרבה דברים.
חומר הוא השורש של חטא
מגיד השיעור:
וזה הסברנו, וזו המילה כשאנחנו אומרים שחומר הוא רע כביכול, שזה טומאה, זה לא טומאה, אין לו שום חטא, אבל זה שורש של חטא. ודיברנו על זה, דיברנו כאן במקום אחר על טומאת מת, שמת זה לא עבירה להיות מת, אבל השורש של כל העבירות הוא להיות מת. השורש של כל העבירות הוא הדעת שחומר יכול להיות וזה לא.
פרק ב’: הבעיה של “כלים” וחירות
למה “זה רק כלי” זה לא מספיק
מגיד השיעור:
וזו הבעיה. ולפי זה הלכנו קצת יותר רחוק והסברנו שאם כך לא מספיק סתם לומר שהכל כלים, אין כלים טמאים ואין כלים טובים, זה תלוי מי משתמש בהם. שאלה כזו צריך להבין איך משתמשים בכלים. הקב”ה עשה את הכלים, אם לא נדע איך להשתמש בכלים, איך לתקן אותם, לא נוכל להביא אותם לה’. ממילא צריך להבין שהבעיה של הכלים, השורש של הכלים הוא שהוא חומר, שהוא יכול להיות כל דבר.
המשל של חירות ויצר הרע
מגיד השיעור:
והסברנו איך המשל של יצר הרע שקוראים חירות בלשון הלעז, פשט של חירות, נכון? השם המשותף, חירות, יש לו הרבה משמעויות. וכשאנשים חושבים שחירות אומרת, וצעירים ובני נעורים חושבים שחירות אומרת שאפשר לעשות כל דבר שרוצים, הרעיון של הפקרות, בינתיים כשמתבגרים מבינים שזה של בני נעורים, זה לא חירות אמיתית. יכול להיות שזה שלב שנראה, אבל זה לא חירות אמיתית. זה מבחינת חומר.
פרק ג’: שני הפתרונות השקריים
פתרון א’: לעשות חומה
מגיד השיעור:
והפתרון של החומר הזה הוא לא, כמו שאמרנו שכבר לא לשים קיר סביב זה, אז זה לא תיקון, או אפילו לא. כן, אפשר לראות בבירור את שני הפתרונות הילדותיים. כן, יש את הגישה שאומרת שצריך לעשות חומה סביב זה, זה לא פתרון. למה? כי זה לא מתקן את החומר. זה עולם אחר, ובגלל שהבעיה שיש נשארת כל הזמן. יכול להיות שעומדים מחוץ לזה, אבל זה נשאר כל הזמן.
פתרון ב’: “זה רק כלי”
מגיד השיעור:
ואותו דבר, האחר, האנטי-גישה שאומרת שזה רק כלי, גם זה לא פתרון. לעידן לא מתאים, שניהם משורשים באותה בעיה. שניהם לא מתאימים, שניהם עולמות אנלוגיים, שניהם לא מבינים את המהפכה הדיגיטלית. שניהם לא מתאימים לענין שיש משהו סוג חדש של חומר, או כמו שאמרנו שצריך להסביר שזו רמה חדשה של חומר, את זה צריך להבין היטב. אבל זה בהחלט סוג חדש של חומר, משהו צורה חדשה של החומר, אבל זה בעצם בדרך שזה מגיע אלינו, לכל הפחות זה חומר יותר חומרי, דבר שיכול להיות הרבה יותר דברים, כמו ההבדל של מסך דיגיטלי מנייר.
פרק ד’: ההבדל בין נייר למסך – סוג חדש של חומר
המשל של נייר
מגיד השיעור:
נייר יכול להיות הרבה דברים, נייר הוא נייר סובל את הכל, אבל מה שכותבים עליו יכול להיות רק דבר אחד. בעוד שמסך, אפילו בשעה שכותבים עליו הוא עדיין יכול להיות הרבה דברים. הוא סוג אחר לגמרי, אפשר להסתכל עליו הוא יותר חי.
המסך לא מקבל צורה
מגיד השיעור:
כמו שאנחנו אומרים, זה לכאורה גם חירות, אבל זה מאוד שונה. המסך בעצמו לא מקבל צורה, הוא לא נעשה שום דבר אף פעם. זה כמו, לא לקחת משל, כמו נער או בחור, כזה מבקש, הוא הולך לכל אחד, הוא שומע מכל אחד, אבל הוא לא נעשה שום דבר, הוא לא רוצה להיות שום דבר, כי הוא רוצה לשמור תמיד את החופש.
ועל זה אותו אדם מסתכל על המסך כל הזמן, זה נורא מושך, כי יש בזה את החופש, הוא יכול להגיע להכל, הוא יכול להביא הכל לכאן, הוא יכול להיות הכל.
פרק ה’: הפתרון האמיתי – שאלת חכם חצי תשובה
להבין את הבעיה זה הצעד הראשון
מגיד השיעור:
ומה שאנחנו צריכים לעשות ממילא הוא לא לא להבין את זה. אם אנחנו לא מבינים את זה, בין אם אנחנו עושים מחיצה מסביב ומסביב, ובין אם אנחנו אומרים, ממילא זה הבדל, אנחנו לא צריכים להתאים, אנחנו לא צריכים להיות שום סוגיה, אין שום סוגיה שנקראת אינטרנט בכלל, יש את אותה סוגיה ישנה של לעשות טוב ולא רע שתמיד הייתה. אלה לא נכונים, שניהם לא נכונים. למה? כי שניהם לא הבינו מה זה אומר להיות מסך, מה זה אומר להיות מחשב, מה זה אומר להיות הסוג הזה של חומר.
אם אנחנו מבינים כן, ותמיד שאלת חכם חצי תשובה, מה נשתנה, מה העדות והחוקים והמשפטים, מה שאנחנו שואלים, אם אנחנו מבינים בבירור את הבעיה, כמעט תמיד נפתח, לפחות נדע באיזה כיוון אנחנו צריכים ללכת לחפש את התשובה. אז עכשיו שהבנו בבירור את הבעיה, אנחנו יכולים לראות מאוד בבירור, נפתחות דרכים מאוד פשוטות איך למצוא את התשובה.
התשובה היא לא חומה ולא הפקרות
מגיד השיעור:
התשובה שהיא לא תשובה מבחינת לעשות חומה, לא התשובה של לומר שאין שום הבדל, אין, ממילא אין שום דין פילטר, אין שום לא פילטר, אין שום דבר, כל אחד יעשה איך שהוא מנסה להיות טוב. אלא יש כן דרך שאנחנו יכולים לנסות לפתור את הבעיה של זה.
ואנחנו מבינים, דרך אגב, אם אנחנו יכולים, וזה בהחלט בעיה, אני לא אומר שפתרון מלא לוקח את הבעיה. כן, פתרון מלא אומר שנשארת תמיד הבעיה, אין לי שום פתרון, נגיד, ברור. אני מתכוון שהמבט שהורדתי שבוע שעבר מראה כמעט מיד את הדרך לפתרון, אבל הסוג הזה של פתרון לא אומר שהלאה לא יהיו שום ניסיונות.
פרק ו’: המשל של חתונה – עולם התיקון
חתונה היא הפתרון לתאוות ניאוף
מגיד השיעור:
כמו לומר שהפתרון של תאוות ניאוף הוא להתחתן. להיות פרוש זה כמו תרגום, לומר סתם מה שאני רוצה, כמו השיטה הליברלית שאומרת “עשה מה שלא מזיק לאף אחד”, זו לא שיטה כי יש בזה יותר מדי חופש וזה לא מוביל לשום מקום, לא עושים, לא נעשים אף פעם שום דבר, לא נעשה אף פעם שום דבר מהיצר הרע הזה. אבל מה כן הפתרון? להתחתן.
חתונה לא לוקחת את הניסיונות
מגיד השיעור:
ולהתחתן אומר שלא הולך הניסיון, נכון? כשאומרים שהפתרון הוא להתחתן, לא להיות פרוש או להיות מופקר, אז אם כך מה? נשארים עם היצר הרע? היצר טוב עם היצר הרע? כי הוא ניסה להשתמש בזה בדרך הנכונה, בזמן הנכון? זה לא הולך, עדיין יהיו ניסיונות כשהוא רואה אחר, עדיין יהיו ניסיונות בעצמו, ובזמנים שאסור, וכן הלאה. עדיין יישארו כל הניסיונות שיש.
אבל חתונה נותנת דרך החוצה
מגיד השיעור:
אבל, זה הפתרון האמיתי היחיד, ומי שחי את החיים האלה, האמת היא, אפילו כשהוא נופל, כלומר, מישהו שלא יצא לו פת בסלו, ולא מישהו שיש לו פת בסלו, אפילו אם יש לו כן מחשבות אסורות, יש לו דרך איך, כלומר, הוא חי את זה, אפשר לומר יש לו דרך, כן, כמו שאומרים פשוט תרגום, מישהו שדומה לו פת בסלו, מישהו שיש לו פת בסלו, ומה זה יש לו פת בסלו?
המעשה של רב עמרם
מגיד השיעור:
כמו שרואים בגמרא, יש כל מעשה של רב עמרם, במסכת כתובות, הוא מתעורר מאישה ברחוב, הוא יכול ללכת הביתה ולומר לאשתו, ביתו ואשתו, לומר הנה, עכשיו הוא יעשה את זה בקדושה. העצה הזו אין לשום בחור שאין לו דרך להוציא את התאווה בקדושה. יכול להיות שהוא עדיין מהרהר, הוא עדיין היה מהרהר באחר, אבל יש לו דרך החוצה. זה דבר אחד שאפשר לומר, זה התרגום, כן, הוא נשאר עם הבעיה, אבל יש לו פתרון לבעיה.
פרק ז’: עולם התיקון – כשליצר הרע יש צורה
עולם התיקון הוא לא עולם בלי יצר הרע
מגיד השיעור:
אבל יותר עמוק הייתי אומר, שאדם שהתחתן, הוא חי כבר בעולם התיקון. עולם התיקון הוא לא העולם שאין בו יצר הרע. נכון?
עולם התיקון, זה העולם שבו ליצר הרע יש צורה, שבו היצר הרע משמש את אשתו, לצורך ניוול, לצורך איש ואשתו, לצורך להוליד ילדים, לצורך לנהל בית יהודי, הוא חי בעולם התיקון.
אפילו עם ניסיונות, הוא לא יכול להיות עולם התוהו
מגיד השיעור:
לכן, היצר הרע שיש לו, הוא יוצא לרחובות ויש לו ניסיון, או אפילו ממש ניסיונות שאדם יכול להיות לו, אפילו כשיש לו ניסיון הוא לא יכול להיות עולם התוהו.
—
[סוף חלק א’]
שדים, דיבוקים, ויסוד החומר בלי צורה: להבין את הסכנה של כוחות לא מעוצבים
ההבדל בין חתן לבחור בניסיונות
המעשה של רבא: לתקן תאווה בקדושה
כמו שרואים בגמרא, גמרא של רבא במסכת כתובות, שהוא מתעורר מאישה ברחוב, הוא יכול ללכת הביתה ולומר לאשתו, “להתכונן עבורו”. אומר, “בסדר, עכשיו הוא יעשה את זה בקדושה.”
העצה הזו אין לשום בחור שאין לו דרך להוציא את התאווה בקדושה. יכול להיות שהוא עדיין כאן הירהר – הוא עדיין היה מהרהר באחר – אבל יש לו דרך החוצה.
הפשט: אדם נשוי חי בעולם התיקון
זה דבר אחד שאפשר לומר, זה התרגום: הוא נשאר עם הבעיה, אבל יש לו פתרון לבעיה.
אבל יותר עמוק הייתי אומר, שאדם שהתחתן, הוא חי כבר בעולם התיקון. עולם התיקון הוא לא שהעולם אין בו יצר הרע. עולם התיקון הוא שהעולם שבו ליצר הרע יש צורה, שבו היצר הרע משמש את אשתו, לצורך ניוול, לצורך איש ואישה, לצורך להוליד ילדים, לצורך לנהל בית יהודי. הוא חי כבר בעולם התיקון.
לכן, היצר הרע שיש לו יוצא לרחוב ויש לו ניסיון, או אפילו ממש ניסיונות שאדם יכול להיות לו, אפילו להיות מוטרד מניסיון, הוא לא יכול להיות עולם התוהו. אפילו הוא נכשל בניסיון. אני חייב להיות בחור, אחד שאין לו בכלל את הכלי, אין לו בכלל את… כן, מה זה אומר, את החורים לציורי, בכלל פרק גופה. כשהוא נופל בזה, אפשר לראות אותו, הוא נופל בזה, הוא נזרק החוצה. כי הוא נופל לגמרי מעולם התיקון.
המצב של בחור: רחוק מעולם התיקון
אם למישהו יש ניסיון, חוץ מנשוי שיכול לחזור לאשתו, בישראל יש את האדם המתקן שלו. נשוי, במובן מסוים יכול לומר, אבל בחור יש לו היבט של להיות לגמרי פרוש – הוא לא גורם בכלל, הסוגיא הוא חי בעולם המלאכים, הוא לא גורם בכלל את כל הדבר הזה. הוא יכול לראות את זה כמילים של הניסיון שבמובן מסוים זה אמת, אבל מצד שני, ואנחנו יכולים להיות כל אחד יותר טהור.
המיקוד האמיתי: לא הניסיונות, אלא היסוד
המשל של אינטרנט: לא רק נוף
זה מה שצריך בכלל את אותו הדבר. זה משל טוב: העולם חושב הרבה פעמים שהבעיה העיקרית של האינטרנט היא נוף, אבל זה לא. באותו אופן אבל אני רוצה לומר, שסוג הפתרון שאנחנו הולכים לחשוב עליו זה לא הפתרון שנוגע לניסיונות. זה לא הניסיונות של הנות שזה אולי רק בעיה אחת, כשמסתכלים על זה כאילו הבעיה של זה מביאה לזה.
לא, אנחנו רוצים לומר את היסוד של הדבר עצמו, נכון? ולא הבעיה של ביטול זמן, של לשון הרע, של הסוג הזה שאתה נעשה אדיקטיבי, וכל מיני שטויות אחרות של הסחת דעת וכן הלאה שיש בזה.
פרישות זו לא העצה
אלא מה כן, מה שאני רוצה לומר הוא, ולא להתרחק, לא להיות פרוש. להיות פרוש זה, אנחנו מדברים על מה שיש מקום לזה, אבל זו לא העצה שאנחנו אומרים, זה לא עולם התיקון. עולם התיקון לא יכול להיות פרוש.
עולם התיקון הוא שאנחנו נאמר את הדרך איך אנחנו מתקנים את הדבר הזה. וזה שאנחנו נהיה כלים, שהצורה שלנו תבוא, אולי לא לגמרי מקבל צורה, אבל יכול בחיינו, זה לייף, כן?
כל עולם הזה הוא חומר שצריך צורה
כל עולם הזה, במובן מסוים הוא חומר שהוא כמו לא, כן? אנחנו אמרנו על האינטרנט שזה יותר יחיד כזה, אבל כל העולם הוא כך, כל היצר הרע גם כן. הוא לא מקבל צורה מצד עצמו, אבל אנחנו מכניסים אותו לתוך צורה, והוא מבין את עצמו, וזה נעשה איזה תיקון.
לחיות כאדם בוגר
אותו דבר, אני רוצה לומר לגבי איך אנחנו עושים את זה בצורה? אנחנו עושים את זה כאדם בוגר, בן אדם בוגר, ואחר כך יודע שזה לא יכול להיות שאין ניסיונות. זה אומר אבל שאנחנו לא נצטרך כשאנחנו נכשלים, גם לא, תמשיך הלאה, כי אנחנו נשרוף את זה – זה לא פתרון.
ואותו דבר לא נהיה כמו בחור שכשהוא נכשל הוא אבוד, הוא אבוד. בסדר, הוא לא הצליח היום, הוא יצליח מחר, כי יש לי כבר איזו דרך מסודרת איך לחיות עם זה.
אוקיי? זו התוכנית שלנו.
היסוד של שדים: מה קורה כשפוטנציאל נשאר בלי צורה
הקדמה: להבין את החומרה של הבעיה
לפני שאני אומר את זה, אני רוצה אבל להוסיף, להבין קצת ברור כמה חמור, כמה רחוק הולכת הבעיה של סוג דבר כזה שהוא חומר שאינו מקבל מרות, חופש שהוא לא רוצה לקבל מרות.
ואני רוצה לומר יסוד שכתוב בספרי קבלה, והיום, ואני ראיתי אצל אנשים שונים שמלבנים את זה יותר כך.
ההגדרה של שדים ורוחות
היסוד נקרא שיש בעולם שדים, שדים ורוחות. היצר הרע נקרא שד, זה ראינו בגמרא, היצר הרע קוראת הגמרא שד. היצר טוב נקרא מלאך קדוש, והיצר הרע נקרא שד.
מה זה פירוש שד? וכך מסביר הרמב”ן בדרכו, והרמב”ם והמקובלים בדרך קצת אחרת, ואני לא עוסק עכשיו בסוגיא להבין, אבל אני רוצה להבין אותו למעשה.
הפירוש: פוטנציאל חזק בלי צורה
שין-דלת הוא מה שקורה כשיש דבר שיש לו פוטנציאל חזק, יש כוח חזק, כמו אנרגיה חשמלית שהיא כוח נורא, ואף אחד לא נותן לזה צורה. יש צורות מסוימות, כאלה כביכול חצאי צורות, לא ממש צורות עם עצמיות, אבל כאלה נפשות שנעשות מזה. זה פירוש שד.
הפשט של הרמב”ם: אדם שלא משתמש בדעתו
במילים אחרות, אומר הרמב”ם למשל, אומר הרמב”ם בדרך הפשוטה: אדם יש לו דעת, כל אדם יש לו דעת, אפילו הוא לא משתמש בדעת באופן המתוקן יש לו דעת. כשהוא אדם השלם, אדם נכון, הוא משתמש בדעתו ובונה עם זה בניינים.
אם הוא לא אדם טוב, לא פשוט שהוא נעשה לא אדם, הוא לא נעשה בהמה. אומרים שאדם שאינו אדם הוא בהמה, זה לא נכון, אומר הרמב”ם, הוא הרבה יותר גרוע מבהמה.
למה הוא יותר גרוע מבהמה? כי הוא מועיל להזיק ולא להועיל, נכון? הוא יכול להשתמש בשכלו לעשות כל מיני טריקים מרושעים ולסבב לאנשים את הראש ולעשות עוולות, אבל עם שכלו הוא לא עוזר לבנות עולם, עולם מתוקן. זה נקרא שד, אומר הרמב”ם, זה נקרא שד.
הפירוש של המקובלים: כוחות ממשיים
בקבלה כתוב על זה יותר חד, כביכול שיש ממש, כך מתארים המקובלים, אולי זה באמת כך, שיש ממש כאלה כביכול כוחות, יש כאלה…
הכלל: ניטרליות לא קיימת
במילים אחרות, אפשר לומר כך: מה שהחומר הוא פוטנציאל, לא אומר עדיין שזה נשאר ניטרלי. כי כדי שיהפך מ… זה ניטרלי מצד מה שהוא הפוטנציאל, אבל כדי שיהפך מניטרלי, מהפוטנציאל, להיות איזה דבר טוב, צריך להיות בכוונה, צריך להיות שדווקא יעבדו כדי שיהיה כך. במילים אחרות, צריך בכוונה במחשבה תחילה להביא נשמה.
מה שאין כן אם לא הולכים בכוונה, לא פשוט שזה נשאר ניטרלי, זה נשאר כמו שזה. זה לא איך שהעולם עובד. מי שיסתכל סביב בעולם יראה שזה לא נעשה כך. כשזה נשאר ניטרלי, יתפסו…
המשל של חמץ: איך בקטריות נתפסות
הרעיון של חמץ
מה זה חמץ, כן? זה הרעיון של חמץ, נכון? שלוקחים בצק, בצק בעצם אינו חמץ, זה לא שחמץ הוא רע, אני רק רוצה תמונה לסוג הרעיון הזה.
לוקחים בצק, לכאורה הוא היה נשאר בצק. אם רוצים אפשר לעשות אותו חמץ, אם רוצים אפשר לעשות אותו מצה. בינתיים, זה נקרא שהייה, נכון?
המציאות: חיידקי שמרים באוויר
אבל המציאות היא, כמו שאומרים פיזית איך זה עובד, שיש בקטריות שונות, שמרים, שמרחפות באוויר תמיד, ולא שמים לב אליהן כי אין להן איפה להיאחז. אבל הן מרחפות באוויר כל הזמן. מסתבר, אולי יש מקומות שלא, אז לא קורה, אבל באופן כללי, באוויר מסתובבות תמיד חיידקי שמרים כאלה.
מה קורה כשמניחים את הבצק לעמוד
ואתה משאיר בצק למשך כמה שעות, למשך קצת זמן, למשך יותר משמונה עשרה דקות, ווטאבר, זה אולי חומרא, אבל משאירים למשך פרק זמן בצק, יתפסו בזה השמרים ויעשו אותו חמץ.
כדי לעשות מצה צריך שמירה אקטיבית
כדי לא לעשות אותו חמץ צריך שמירה נוספת, או לעשות צורה אחרת. אתה רוצה דווקא לעשות מצה אחרת, צריך להכניס את השמרים שלך, צריך לעשות איזה מעשה בפירוש כדי שהבקטריות הנפשיות, החיות שמסתובבות באוויר, לא יתפסו בזה. כך זה עובד.
הנמשל: צורות חיים נמוכות נתפסות בפוטנציאל
ואותו דבר, כשיש פוטנציאל, בפרט כשזה פוטנציאל חזק, אם לא מכניסים בזה בכוונה צורה, לא מכניסים בזה בכוונה נשמה, קורה איכשהו שיש צורות חיים נמוכות אחרות, סוג צורות נמוכות, שהן נתפסות בזה.
במילים אחרות, כביכול, לא יכול לומר מצד הצורה, אבל איכשהו, כשמסתכלים סביב העולם כך איך זה עובד, למה זה קרה, זה באמת כי יש כך כמו שיש בקטריות בגשמיות, יש אולי כאלה כוחות ברוחניות שמסתובבים ונתפסים, או זה לגבי אנשים שהם כך, כמו שמונח בנשמה של האנשים, היצר הרע של האנשים, ווטאבר זה בדיוק.
העובדה: כוחות גדולים לא נשארים ניטרליים
העובדה היא שדברים, כוחות גדולים, מכונות גדולות שאין להן צורה, לא נשארים ניטרליים. זה או שמכניסים צורת קדושה, אז זה נפלא, זכה מסייעין אותו, נעשה נפלא, זכה שכינה ביניהם, לא זכה אש אוכלתן, אש אוכלתן. זה לא יכול להישאר ניטרלי, כי יש כאן כוח כל כך חזק, ויש תמיד, לא יכול לומר עם תירוץ, אבל יש תמיד איזה חתיכת בקטריה שרוצה להיתפס, ואיך משאירים אותו להיכנס.
המשל של דיבוק: נשמות בלי גופים שמחפשות מארח
הרעיון של דיבוק
או כמו דיבוק, כן? בואו נבין את זה בדרך אחרת, אפשר להבין את זה כמו דיבוק. מה זה דיבוק? כך הולכים המעשיות, העולם עובד כך. האם יש דיבוקים בפועל ממש, ממש כך או לא, אבל הרעיון הוא רעיון אמיתי.
נשמות ערטילאיות: צורות בלי חומר
מה זה דיבוק? דיבוק הוא נשמות בלי גופים, כך קוראים להן, נשמות ערטילאיות. נשמות בלי גופים פירושו כאלה צורות, כאלה צורות, לגבי איך אפשר לחיות, שהן לא יכולות לעשות כלום עם דעתן לבד. רעיון לא עושה כלום. רעיון צריך להיות כמו טפיל.
רעיון צריך להיות לו גוף
רעיון צריך להיות לו על מה לחיות. רעיון צריך להיות לו חתיכת גוף, חתיכת חומר מה לאכול, כמו טפילים, כמו וירוסים ובקטריות וכל סוג צורות חיים עובדות בערך. צריך להיות על מה לחיות. כן, בקטריה או בקטריה אחרת לאו דווקא טובה, וירוס לאו דווקא רע, אבל זו צורת חיים שהיא חיה רק על שני.
אדם הוא דבר חי, דבר ביולוגי חי, טוב שהוא חי. וזה נקרא כאלה דברים שהם מסתובבים והם נתפסים, הוא לא יכול לחיות לבד, ממילא האינטרסים שלו הם להיתפס על מישהו שחי עם זה.
המעשה של דיבוק: נשמה מחפשת גוף
המעשה של דיבוק מראה תמיד שיש כזו נשמה בלי גוף שמסתובבת, היא תקועה, אין לה ביטול, היא לא יכולה לעשות כלום בעולם. למה? כי היא נשמה בלי גוף. או אולי לא ממש נשמה, אפשר לקרוא לזה רוח, צורה, איזו צורה כזו בלי גוף. וממילא היא מחפשת תמיד איפה שיש.
ההבדל בין דיבוק למשוגע
וכשאדם הוא בעל דעת מלא, וזה ההבדל בין מי שיש לו דיבוק למי שהוא משוגע, אין סתירה, אומר כבר דגל מחנה אפרים, החתן של בעל שם טוב.
כשאדם הוא נורמלי, הוא בעל הבית על עצמו, נשמתו וגופו ביחד כמו שצריך להיות, אז אין איפה שיתפוס אותו סוג החיות הזה.
כשאדם קצת פתוח
אבל כשאדם קצת פתוח, קצת שבור, קצת לא עם תיקון, הוא אבל אדם, יש לו עדיין את כל היכולות והכוחות, כוחות הדעת, כוחות היצירה, כוחות השכל, כוחות הרצון, כל הכוחות של אדם, בא הדיבוק והוא נתפס בו איכשהו, הוא יתחבר, והוא משתמש בו כדי לבצע כל מיני דברים שלא מתאים לאדם עצמו. כשקוראים לזה דיבוק.
זה אומר: רעיון משוגע מחפש גוף
וזה אומר, יש איזה רעיון, זה רעיון משוגע. זה רעיון, מכל מקום, אבל זה רעיון משוגע. רעיון משוגע בעצמו לא עושה כלום. הוא נתפס תמיד בפוטנציאלים שלא נעשו נכון עם צורה, שאין להם חומה בצורה.
כך העולם עובד
זו העובדה איך העולם עובד, והרעיון של שדים, הרעיון של דיבוקים, הוא ממש הרעיון, ואפשר להבין את זה בדרך משל. אבל מי שמסתכל לתוך העולם איך העולם עובד, בין אנשים ובין כל הדברים האחרים גם, יראה שזה עובד ממש כך. כמו שנאמר המשל של חמץ, זה משל טוב מאוד.
ההתחלה של נקודה חדשה: חבורה צריכה ראש
כן, יש דבר של רבי אלימלך, אני חושב, אומרים במקום כזה, שכל חבורה צריכה להיות לה ראש. ראש לא אומר שצריך לעשות ממנו גטשקע, אבל חבורה, מתאספים אנשים, צריך להיות ראש. זה יכול להיות קצת פראי.
שדים בעולם הדיגיטלי: מהרעיון עד לעצות מעשיות
היסוד של “ראש” בחבורה – הדבר של ר’ אלימלך
אני אומר שהרעיון של שדים, הרעיון של דיבוקים, הוא ממש הרעיון, ואני יכול להבין את זה בתור משל, אבל מי שמסתכל לתוך העולם איך העולם עובד, בין אנשים ובין כל הדברים האחרים גם, יש לו לראות שזה עובד ממש כך. כמו שאומרים המשל של חמץ, זה משל טוב מאוד.
כן, יש דבר של ר’ אלימלך אני חושב, אומרים במקום כזה: כל חבורה צריך להיות לה ראש. ראש לא אומר שצריך לעשות גטשקע, אבל חבורה, מתאספים אנשים, צריך להיות לה ראש. הוא יכול להיות קצת פחות פורמלי, יותר פורמלי. מי שמסתכל סביב יראה שזה אמת כמעט תמיד, חוץ אם ממש אנשים הם במדרגה גבוהה מאוד, חבורת תלמידים אמיתית שאוהבים זה את זה מאוד, ואפילו אז יש ראש, רק הוא מתנהג יפה עם כולם, no problem.
והוא אמר כך, כי אם אין ראש, הסטרא אחרא נעשה ראש. כך יש דבר של ר’ אלימלך שאומר.
כן, יש רבנים שקריים שמשתמשים בזה, מנהיגי כתות, שמיילד צריך הוא להיות הראש, לא מתכוונים לזה. אבל זה דבר אמיתי שהוא מוציא, ומי שמסתכל סביב על קבוצות של אנשים רואה.
למה ראש טוב הוא נחוץ
למה אם יש ראש הוא יכול להיות שונא סטרא אחרא? כן, זו לא ראיה. אבל כשיש ראש טוב, הוא מנהל את זה, יש סדר, הוא מחליט באיזו שעה מתפללים, או בבית המדרש הוא מחליט באיזו שעה מתפללים, ואילו הנהגות עושים כאן. מובן מאליו, הוא לא יכול להיות דיקטטור, אבל זו הצורה של הקבוצה אנשים.
כשאין ראש, בוודאי לכאורה זה ניטרלי, ואף אחד לא מחליט, אוקיי, ניקח הצבעות. ומי ילך לספור את ההצבעות? כן, זה לא כל כך פשוט.
כשהסטרא אחרא נעשה הראש
אבל העובדה היא, כמעט תמיד כשיש קבוצה כזו, בא איזה סטרא אחרא. יש כאלה בקטריות, כאלה טפילים, שהם נתפסים, נעשה שם מחלוקת גדולה, או נעשה ממש קבוצה מעוותת.
יכול להיות שיאמרו מנהיג כת, זה הסוג הרע של מנהיג, הוא בעצם כבר טפיל. הוא לא… הרבה פעמים הוא משתמש בעולם, אבל בעצם הוא הסטרא אחרא שנעשה הראש, כי לא היה ראש נורמלי.
אותו יסוד אצל אנשים בודדים
וכך אנשים, רואים אנשים שהם חסרי מנהיגות, כן, אנשים שהם לא יכולים להנהיג את עצמם, אין לו כוח הדעת, אין לו עצמאות, אין לו עמוד שדרה, הוא לא יכול להנהיג את עצמו, והוא מחפש תמיד רבי.
ואם יש לו רבי טוב זה טוב, או שהוא יכול בעצמו להיות ששכלו יהיה הרבי על גופו זה בטח טוב. אבל אם לא הוא נעשה מבולבל בראש, והוא נתפס.
טפילים שמחפשים אנשים שבורים
תרגום לעברית
יש כאלה טפילים, יש אנשים שמסתובבים, הם מחפשים איפה יש אנשים שבורים, שיש להם בוודאי פוטנציאל. אנשים הם אנשים, לכל האנשים יש פוטנציאל משונה, בוודאי יחסית ליצורים אחרים. אדם הוא אדם, הוא יכול לעשות בניינים עצומים, הוא יכול לעשות חורבנות עצומים.
ותמיד יש כאלה טפילים שמסתובבים, הם רוצים להיאחז בעץ שלא נחמד, במה שיכול להיות נחמד, הוא נחמד. זו הדרך שהעולם עובד.
אני חושב שבשיעורים שלנו אולי הסברנו קצת את היסוד של ניצול הנשמות שנתפסות, זה איך זה עובד.
אינטרנט ומחשבים כ”חומר בלי צורה”
עכשיו, מי שמסתכל על האינטרנט, כמו שהסברנו, עכשיו אני רוצה לעבור סקירה על כל פנים על זה.
הסברנו שהאינטרנט והמחשבים הם חומר בלי צורה משונה, יש לזה אפילו מצד עצם אדירות יותר, זה יכול לעשות יותר דברים, אבל זה לא עושה כלום עד שאומרים לו משהו לעשות. כל עוד לא אומרים לו, הוא יכול הכל, לא הכל ממש, אבל פשוט לומדים בדיוק איך זה עובד, זה יכול מאוד הרבה.
למה הוא יכול? כי הוא מאוד בסיסי, הוא תופס ברמה מאוד בסיסית, מאוד נמוכה, הרמה הבסיסית של קיום, שממילא הוא עדיין לא מוגדר בשום דבר. כן, מסך הוא רק דבר שיכול, אבל זה יכול לעשות אחרת.
דרך הטבע: שדים נכנסים פנימה
אז דרך הטבע, יש כל מיני טפילים, שדים, מזיקין, רוחות רעות, שנכנסים פנימה. זו המציאות.
שדים ברשתות חברתיות ובפלטפורמות אינטרנט
וממילא, מי שמסתכל על רשתות חברתיות, או על יוטיוב, שהוא אולי סוג של רשת חברתית, או אפילו יותר כמו פורומים היימישים, שם יש סוג אחר של שדים שמנהלים אותם. כולם מונהגים על ידי שדים מסוימים. זה הדבר, צריך לומר את זה.
למה מימים ורוחות נכנסים פנימה
למה, במילים אחרות, אנשים מתבלבלים, כן, מתבלבלים. למה ברשתות חברתיות פתאום נעשית איזו רוח, איזה מים, איזו רוח, איזה מים, איזה… איזה… איך קוראים לזה? בועה… איזה רעיון נכנס פנימה, פתאום כל אחד חושב משהו מטורף. כל אחד חושב אחרת, או כל אחד שנחשף לזה.
זה כמו טפיל, נכנס פנימה שד.
והשד, מובן מאליו, הוא לא חי לבד, הוא חי באנשים שכותבים את זה, הוא חי בין האנשים שמתקוטטים, שמקללים אחד את השני בטוויטר, וכן הלאה.
זה שד.
וההנהגה של תפרשו, מי שנגד זה הוא ממש שד, או איזה שד נכנס בו, אני לא יודע.
הכל שדים.
הבהרה: מותר ללכת לשם, אבל צריך לדעת
לא אומר שאסור ללכת לשם.
אני רק אומר, שצריך להבין שיש שם הרבה שדים.
ובכל המקומות האלה מסתובבים שדים.
המשל של חורבה
זה כמו חורבה.
חורבה אומרת מקום שזה לא… זה יכול להיות משהו, אבל זה לא בית בנוי.
יש שם אבנים, יש שם כל מיני חפצים, חומרי בניין כמו שקוראים לזה, החומרים שבונים מהם.
ושם מסתובבים שדים.
צריך לדעת שמסתובבים שם שדים, צריך לדעת איך להיזהר משם, צריך לדעת את העצה.
דוגמאות קונקרטיות של שדים בעולם הדיגיטלי
אחד השדים הגדולים נקרא פרסומות, נכון?
אחד השדים הגדולים האחרים נקרא מחלוקת, או כל איך שקוראים לזה, דופמין הקס, אנגר הקס, קורטיזול הקס, שעושה אותך תמיד עצבני.
זה שד.
לא מאשימים אדם אחד
לשד יש סוג כזה, כביכול, אי אפשר אפילו להאשים אדם מסוים.
זה מה שאני עושה גם כשאני אומר שד.
זה לא לומר, מאסק הוא רשע, ביל גייטס שעשה את החלונות הוא שקץ.
הוא לא שקץ.
הוא מכונה חזקה משונה שהוא מנהל, שהוא חלק ממנה.
כשאין במחשבה תחילה
וטבע הדברים הוא, שלא שמים במחשבה תחילה שיהיה דרך מסוימת ולא דרכים אחרות, כמעט מאליו נכנסים השדים והם מתחילים להנהיג את העולם.
זה איך שזה.
כבר הארכתי מספיק על זה, עלה למעלה עיין שם, כל אחד יכול להסתכל, ויש לי רק חפץ נתתי דרך מסוימת איך אפשר להבין למה זה נראה כך ולמה אני קורא לזה שד.
אני אומר את זה רק שלא יאבדו.
שדים וזנות: הסיפורים הישנים נעשים ממש
וכל אחד יודע, כל הסיפורים הישנים על שדים הולכים ששדים אוהבים מאוד… זה הרי הסיפור של לילית למ”ד י’ למ”ד ת’, וכל הסיפורים שהולכים שכל השדים אוהבים מאוד זנות, הם אוהבים מאוד זנות, והכל סביב זנות.
זנות ופנטזיה
חלק גדול מהזנות הוא עם פנטזיה, כמו שכתוב בסיפורים הישנים, שיש כאלה סיפורים שהיה בחור שנתפס, הוא חשב שהוא הולך עם בחורה יפה, כל הסיפור, עד שגילה שזה היה שד, או שמות אחרים שהספרים קוראים לזה, ליצנים וכדומה.
הדמיון הפך “סלאביש” למסך
וכשזה נכנס לאינטרנט רואים שזה ממש כך.
אולי פעם היה משל היה בדמיון, היום זה גם בדמיון, אבל הדמיון הפך סלאביש למסך, נכון?
כשאחד מסתכל על אתר שם שיש שם דברים אסורים ויפים וכדומה, ובזה הוא עושה הוא עושה את זה פורה, הוא עושה, אני יודע מה הוא מביא ממש לנס לדברים אחרים, ובינתיים זה עד שזה שד.
צלם אינו אדם
תמונה של אדם, מהצד השני, תמונה של אדם היא גם צלם.
צלם, שד נקרא צלם, נכון?
צלם, צל של אדם, נכון?
זה לא אדם, זה לא אדם, זו פנטזיה ישנה.
מובן מאליו, שהפנטזיה נמצאת כמו שזה נמצא אצלך במוח, זה ממש גרוע מאוד.
אבל הרעיון של זה הוא פנטזיה, זה לא עולם אמיתי.
פנטזיה לא בונה עולם
לא מזה בונים ילדים לא מזה נולדים ילדים, לא מזה נבנה העולם.
עושים הרבה כסף על הפנטזיה זה חלק גדול מהמציאות מתחבר כאן צריך להבין.
זה לא רע, אבל אני מדגיש שהישן לכאורה זוהר על זה זה דבר חשוב, הזוהר והדרכים המיסטיות של חשיבה הם ממש מועילים, כי כך אפשר להבין מה קורה בסיפור פנימה ממש מה שתפסו אותו שם במושב ליצים שם בא לרבי והרבי נתן לו איזו סגולה שיאמר.
כן?
כך הולך הסיפור.
הדיאלקטיקה של שדים: דמיון עם כוח
במילים אחרות, אני לא רוצה להיכנס לנושא של על מי זה נופל, אבל זו עובדה שזה שד שנכנס באנשים.
שדים אוהבים סוגים מסוימים
השדים, שדים אוהבים סוגים מסוימים.
אחד, דבר אחד, חוץ מזה שהם אוהבים סתם לסבב ראש, לבזבז זמן ולתפוס אנשים לדאבון האנשים, כי כביכול השדים לא יכולים לחיות לבד, הם צריכים תמיד נשא, הם צריכים אדם שישא את השיגעונות שלהם, כי שדים זה זה לא לא.
שדים לא קיימים אבל יש להם כוח
זה רק דמיון, אבל לדמיון יש כוח.
זו הדיאלקטיקה שאני אומר כאן כל הזמן.
זה לא קיים אבל יש לו כוח, והעובדה היא שכך מסתובב העולם.
מהבעיה לעצה
עד כאן הוצאנו עוד בעיה, עוד… זה שימושי כי כך זה עוזר במקום לומר אתה ראש שנהרס שלא כדין, או התעוותת.
תבין את זה, אתה נלחם עם שד.
יש לזה הרבה כוח, וצריך למצוא את הדרך איך לתת עצה עם זה. יש סגולות מסוימות, ועכשיו אפשר להגיע למצוא דרכים איך לתת עצה כאן בפסוק.
תורה כשמירה משדים
הזוהר אומר הרבה פעמים שברוך ה’, להודות ולהלל לשמך הגדול על הכל, שהוא נתן לנו תורה.
מצוות עשה ומצוות לא תעשה
התורה יש בה מצוות עשה, מצוות לא תעשה.
מצוות עשה באופן כללי הוא איך בונים על עולם התיקון, כן:
– להתחתן
– להוליד ילדים
– להניח תפילין
– להתפלל
– לעשות מצוות
– ללמוד
זה החיוב.
מצוות לא תעשה: שמירה משדים ורוחות רעות
ומצוות לא תעשה, מה זה מצוות לא תעשה באופן כללי? וכתבנו על זה במאמר שלנו על הקורונה.
באופן כללי, מצוות לא תעשה הוא איך אדם נזהר מכל סוגי שדים ורוחות רעות.
באים כל הרציונליסטים ואומרים שמעולם לא היו שדים ורוחות רעות. עכשיו אנחנו מבינים שיש כאן ממש טוב.
דוגמאות קונקרטיות של מצוות לא תעשה
והתורה, כאן צריך לשמוע, צריך ללמוד מהתורה.
התורה, חלק גדול, כל מצוות לא תעשה, למשל:
– לא לאכול חמץ בפסח
– לא לאכול חזיר
– כל העינויים סוג יום כיפור
– כל הדברים האלה
אינם פשוט שלא עושים כלום. זו שמירה, זו הזהרות מקליפות מסוימות, רעות מסוימות, שדים מסוימים, רוחות רעות, כל מיני חזירים, כל מיני דברים לא טובים שהם מסתובבים.
והשופר מונע מהמקטרג, כן, כל סוגי דברים שצריך למצוא דרך, צריך לדעת מה הן עצות.
צריך עצות, לא סתם לומר “אין כלום”
וצריך עצות, אי אפשר סתם לומר, “אה, אין כלום.” זו עצה אחת, עצה מסוימת, זה לא.
הגמרא בסנהדרין: “אין עוד מלבדו” – האם זה מספיק?
הגמרא אומרת, אז בואו נגיד את העצות, וכאן אנחנו מגיעים לעצות.
המחלוקת בין רבי יוחנן ורבי חנינא
גמרא ידועה במסכת סנהדרין, מחלוקת:
רבי יוחנן אמר: “לא מנחשים כעובדי עבודה זרה, אלא כשמכחישים פמליא של מעלה.”
רבי חנינא אמר, הוא לא סובר כך: “אין עוד מלבדו” כפשוטו, יש רק אלוקים. הכישופים זה סתם אחיזת עיניים, אחד בא עם פסוק והוא אומר שזה לא עושה כלום, “אין עוד מלבדו”, יש רק אלוקים.
המסקנה: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה”
והגמרא אומרת שזה לא כל כך פשוט. למה? כי “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה”.
העצה של לומר “אין עוד מלבדו” לא אומרת… לא אומרת
העצה של “אין עוד מלבדו” ויישומה המעשי
הגמרא של רבי חנינא: מתי עובד “אין עוד מלבדו”?
המעשה היה למעשה, אחד בא עם כישוף, הוא אומר, לך, זה לא עושה כלום, “אין עוד מלבדו”, יש רק אלוקים. והגמרא אומרת, אה, זה לא כל כך פשוט. למה? כי “שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה”. העצה של לומר “אין עוד מלבדו” לא עובדת לכל אחד. זה עובד לרבי חנינא ש”נפישא זכותיה”, אבל זה לא עובד לסתם אדם. רואים שאנשים כן ניזוקים. זה קטע גמרא.
מה אני רוצה לומר מזה למעשה? למעשה אני רוצה לומר כך, ואחר כך אני רוצה לומר קצת דבר מעשי שיוצא מזה, ואחר כך עוד דברים מעשיים שיוצאים.
“אין עוד מלבדו” – אמת ודרך
עצה אחת, אולי העצה הטובה ביותר, שהיא היותר קרובה, היותר קרובה אל האמת, אבל זה לא כל כך פשוט לעשות את זה. כן, הנפש החיים אומר, ומובן מאליו בספרי חסידות, בוודאי כך, שאחד חושב “אין עוד מלבדו”, כמו שכתוב ברמב”ם בסוף הלכות יסודי התורה, אחד חושב על אלוקים, נתבטל כל הקליפות, כל הצרות. עובדה. אם אחד אומר “אין עוד מלבדו”, כישוף נתבטל.
במילים אחרות, השיעור הראשון באבני ברזל של הסדרה, יהודי תקוע נבוך באינטרנט, תקוע, הוא מתבלבל כל יום, הוא קם והראש שלו מסתובב לו מיד מזה. מה העצה? שיאמר שמע ישראל. זו תמיד עצה נגד הכל, נכון? שיאמר שמע ישראל, להיזכר בה’ אחד, וזה “יספר דקדושה יתעורר”, הכל נעלם, והוא לא משתמש בטובה, אבל כל הבעיות נעלמות. זו דרך אחת.
ואני הולך לומר שזה לא רק בבחינת “אמת”, אלא בבחינת “דרך”. זו עצה, זו עצה מסוימת. זו עצה חשובה, אולי בלי העצה הזו לא עובדת שום עצה אחרת. אבל זו עצה. זו העצה הגדולה ביותר.
המגבלה של העצה
מצד שני, במובן מסוים, העצה, קודם כל, צריך להבין את זה. ה… צריך להחזיק, הנפישא זכותיה לא אומר שהוא עושה מצוות. זה אומר, הוא הצליח להחזיק באמונה הזו. אדם רגיל, כמו אותו יהודי שהיה בפארברענגען, להבין “אין עוד מלבדו” הוא יצא מהרחוב, הוא התנגש בקיר, אומר הוא, “אני רואה עוד דברים חוץ ממך.” הוא התנגש. נכון? כן, העולם הוא לא ממש פנטזיה.
אז זה לא כל כך פשוט, זה לא סתם דבר, זה לא סלוגן שאומרים, זה לא מדבקת פגוש שמדביקים על המכונית, “אין עוד מלבדו”. “אין עוד מלבדו” הוא דבר שאפשר להבין, ויחידי סגולה צריכים להבין את זה, צריך לחיות את זה. אולי לכמה דקות בשבוע יהודי יכול לחיות את זה, אולי ליל פסח. אולי אלה שלמדו בשנה שעברה את השיעור של לפני הסדר, זה אומר דילוג באמת.
העצה של התעלמות: “אבא לא בבית”
היסוד של העצה
בספרים החסידיים מסבירים את סודות האריז”ל. האריז”ל אומר שזו לא הדרך היחידה הממשית, אבל לפעמים יש קליפה כל כך חזקה, שזו הלשון היחידה. וזה על אמת, הפתרון היחיד הוא לדעת שהכל כלום, רק אלוקים אמת, ורגיל כל מה שצריך לא להתחשב.
כך היה הרבה חסידים, היה בשושלת ראפשיץ, היה המנהג, כל המנהגים של קריאת שמע שעל המטה, כל הדברים שעוסקים בקליפות, הם לא אמרו. למה? קליפות לא קיימות. לא הבנתי, יש פירוש אחר, שלא יהיה מורא גיהנום, אבל הם אמרו, “זה לא קיים!” הם לא רצו להכניס ראש.
הדרך היחידה, במילים אחרות, אם התחילו להיכנס לעצות, זה אף פעם לא נגמר. העצה היא, התעלם. דרך אגב, התעלמות היא עצה נפלאה. מי שעוסק קצת במדע בין אנשים, צריך לדעת מתי להשתמש בזה ואיך, ובוודאי עם המידות של יצר הרע, ובוודאי צריך לדעת באיזה שלב להשתמש בזה, אבל “אני לא בבית, אבא לא בבית.” זו עצה נפלאה. בא, הוא אומר, “כן, אני חושב שאני צריך לעשות את האחר.” “אבא לא בבית עכשיו. בוא מאוחר יותר, נתראה.” נתראה מאוחר יותר, נראה הלאה.
הסוד של ליל פסח
זה הסוד של ליל פסח. ליל פסח, בא, בא, בא הקדוש ברוך הוא, “ועבר ה’ לנגוף את מצרים”. “וראיתי את מצרים בלילה הזה”. את זה מתרגמים מבינים, “אני ולא מלאך”. יש רק אלוקים אחד.
בא פרעה, “כן, איפה…?” “אני לא יודע, אבא לא בבית.” “כן, משה, לך תחפש.” “אני לא יודע, אני לא בבית. עכשיו אני עוסק ב’אין עוד מלבדו’.” עשיתי אתמול עבירה, גם אני לא יודע. אני לא עכשיו בבית. כן, זה אומר… זה אומר לסרב להזמנה.
תרגום לעברית
כשאדם מתפלל, כך כתוב בכל ספרי החסידות, אבל זה עובד יותר בדרך כלל כשעומדים כבר בתוך איזה דבר טוב. במילים אחרות, כשיש כבר קצת זכויות רוחניות [spiritual merits]. אני הולך עכשיו להתפלל, אני הולך עכשיו ללמוד. אה, כל… כל החולאות, כל הדברים, כל הווירוסים הרעים בעולם קיימים. מה יהיה ככה? אבא לא בבית. בוא מאוחר יותר. היום זה ליל פסח, היום זה לא תשובה. היום זה לא לטפל בכל הבעיות. היום זה ליל פסח, היום חושבים על הקב”ה. כל הבעיות, אבא לא בבית. בוא מאוחר יותר.
המעשה של לוט
זה אחד העולמות איך זה עובד. זה בוודאי האמת לאמיתו כך, וממילא זו גם העצה, אפילו כשלא… זה כן, זה בא כן. אני יכול לשאול אותך את הקושיה של הגורליצר רב, “נו, העולם יש לו צרות זה לא, זה בא כן.” אכן, אבא לא בבית. הוא יכול לדפוק. “ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית” [and the men of the city surrounded the house]. זה המעשה של לוט בליל פסח. מסתובבים דורות שלמים סביב וסביב. נו נו, שיסתובבו. אני כאן, אני לא… אני לא מדבר איתך.
ולוט עשה טעות, הוא ניסה לדבר איתם. “בנות לוט” [the daughters of Lot] – זה כתוב בזוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah], הסוד של יציאת נפש ורוח [the departure of soul and spirit], החלק התחתון [the lower portion] של הניסיון של שחיטה [slaughter]. אני בשום אופן לא, אני לא כאן. המלאכים אמרו, “היום זה ליל פסח, היום לא כאן, לא עושים שחיטה, לא מדברים איתם.” כך זה, אתה יודע מה מדברים. אני לא מדבר עכשיו איתם, אני לא בבית. הוא לא יכול לראות אותי, כי אני חי עולם אחר. היום יש מסך בין ליל פסח לכל העולם. מזה יוצאים ועושים “שפוך חמתך” [Shfoch Chamatcha: “Pour out Your wrath”], כי יש כן עולם. אוקיי, “שפוך חמתך על הגוים” [Pour out Your wrath upon the nations]. אבל באופן כללי אין עולם, וזהו, ואני לא בבית.
המגבלה של העצה: פתרון חירום
זו עצה, זו עצה נפלאה, אבל זו עצה חירום. כלומר, מצד אחד זו התכלית, זו האמת לאמיתו. מצד שני זו עצה, כך מבין בנפש החיים, שהעצה אפשר להשתמש רק בשעת הדחק [in times of pressing need].
למה? כי רבונו של עולם עשה עולם, והאמת היא שאין בכל העולם. מי שחי רק בזה אינו בעל עולם הבא [one who merits the World to Come]. אה, העולם לא נעשה. זה לא עובד, האמת היא שזה לא עובד. זה עובד כעזרה ראשונה, כמו שאדם קיבל התקף לב. מזרימים לו, זה זרם חזק מאוד, וזה עוזר להחיות אותו, אבל זה לא אומר שאפשר לתת זרם כל הזמן לאדם. At some point, זה מפסיק to work. ו-at some point, צריך שהלב יוכל לעבוד בעצמו. צריך לדעת את הדרכים האחרות, הסוד של ספירת העומר [Sefirat HaOmer: the counting of the Omer], הסוד של שבעת ימי פסח האחרים. צריך לדעת את שאר הדרכים, שאר הענינים [the multitude of paths, the multitude of matters].
שתי הבנות שגויות של “אין עוד מלבדו”
הטעות הראשונה: הכל מותר
עוד דבר אחד שקשור לדרך של אין עוד מלבדו. זה מאוד חשוב, צריך להבין, זה לא אומר שזה קשור, אבל זה לא אומר את זה. נכון? דיברנו פעם על איוב [Iyov: Job] בפסח, שזה לא אומר שזו האמת. אבל, קשור לדרך הזו זה קצת הדרך של שריפת חמץ [burning of chametz].
אם מישהו יאמר שיש רק את ה’, אפשר להבין את זה בשתי דרכים, נכון? וצריך להבין את זה טוב מאוד. אחד יכול לומר, ממילא, אין הבדל, מותר לחטוא, יכול להיות כל העבירות, יכול להיות כל ההסחות. יש רק את ה’ ממילא. הכל רק לבושים [garments], הכל רק… כמו שאומר, “גאר און דרעג”. הכל גאר און דרעג, הכל לא משנה.
הטעות השנייה: לשרוף הכל
ויש כזה שבא יותר פרימיטיבי ואומר, אם כך, צריך לשרוף כל דבר אחר. אם יש רק את ה’, אומר שצריך לשרוף את הסמארטפון באש החמץ, כי יש רק את ה’. זה הרעיון של שריפת חמץ.
ומי צודק? מי הבין יותר טוב את אין עוד מלבדו? שניהם לא, נכון? אין עוד מלבדו הוא למעלה מההבדל אם צריך כן לשרוף את החמץ או לא לשרוף את החמץ.
דרך האמצע האמיתית
אלא מה? כמו שאנחנו אומרים שאין עוד מלבדו עצמו אינו התכלית השלמה, וזה דבר קשה לומר, אבל זו המציאות, מי שניסה רואה שזה כך.
ובדיוק כך יש מסוימים כמו לבושים לדעות. לבוש אחד הוא, לא אכפת לך מכל הדבר. כן חטא, לא חטא, הכל אותו אלוקים. והדרך השנייה, שהיא גם כמו עצה, כמו שאני אומר עצה שנובעת משמע ישראל, ולא שמע ישראל. כמו שאלה גדולה, שאם מישהו נמצא במקום סכנה [place of danger] צועק הוא שמע ישראל, שאתה משתמש בדבר הגדול ביותר לבעיה המטופשת שלך. איך זה מתאים? כן, זה מתאים. אבל זו בחינת עצה.
שריפת חמץ: עצה זמנית
ובאותה דרך יש עצה של שריפה. העצה חשובה מאוד לדעת, חשוב מאוד לדעת שהעצה היא עצה לזמן [for a time], כמו שלמדנו מכל הסוד של חמץ, חמץ הוא עצת היצר [the counsel of the evil inclination], חמץ הוא החומריות [materiality], חמץ הוא שורש כל החטאים [the root of all sins]. אם לא לאכול חמץ שנה שלמה? לא.
לשרוף את החמץ היא עצה זמנית. פרישות [separation/withdrawal] היא דרך, אבל זו עצה זמנית. למה זו עצה זמנית? כי זה רק לבוש מסוים של עבודה. העבודה לא אומרת שהקב”ה לא ברא את העולם, זה לא אומר שהעולם צריך להישרף. זה יכול להיפרד, ויש אמת בקשר, אבל זו לא האמת.
הרבי לא יכול – אבל הקב”ה כן יכול
למה גדולים צריכים להימנע
ממילא, יש עצה אחת. נגיד העצה המעשית השנייה. העצה המעשית הראשונה היא להתעלם, זה כמו מערבים את הגאווה בשביל הענוה [mixing pride for the sake of humility]. אבל הקב”ה, כמו שאומרים, כן, כתוב באריז”ל, פתחי שערים [Petachei She’arim: Gates of Understanding] מביא מהאריז”ל, כתוב בספרים כך, למה הקב”ה הוריד מלאך? אם לא הוא כבר לא מלך? כי המלך היה נעשה קל [would have become degraded]. אמת? כן.
במילים אחרות, זו לא תורה, זו דרך העבודה שלו. זו הדרך החסידית בעבודה, שאי אפשר לרדת ולעבור. במילים אחרות, הרבי והראש ישיבה והמשגיח וכל הצדיקים, הם לא יכולים ללכת לאינטרנט, הם לא יכולים ללכת לאן שאנחנו, כי הם היו נעשים קלים. בגלל זה הם שורפים נגד זה. כשמישהו אומר אסור להחזיק סמארטפון, הפשט הוא שהוא כמו המלאך שנעשה קל. אכן מלאך גדול, אבל היה מלאך גדול, עזא ועזאל [Aza and Azael: the fallen angels], שנעשה קל ועבר במבול [the flood], הוא נעשה קל.
היהודי הפשוט הולך עם הקב”ה
אומרים להם טוב מאוד, הרבי לא יכול ללכת. הרבי אכן לא יכול ללכת, כי הרבי היה נעשה קל. אבל אני לא עם הרבי, אני עם הקב”ה. הקב”ה כן יכול ללכת. היחידי שיכול ללכת לאינטרנט הוא הקב”ה עצמו, או היהודי שהולך עם הקב”ה עצמו. הקב”ה עצמו כן יכול ללכת, הוא לא נאבד. “כל תנועות לא יתנפעלו” [all movements do not affect Him] אומרים בשיעור היחוד [the lesson on Divine Unity]. הקב”ה לא נאבד, הוא גם לפני זה, וזו עצה, ממילא הולכים אל הקב”ה עצמו, הוא עושה ריקוד מעל כל הדבר, הקב”ה גם כאן.
הרבי אכן לא כאן, מה שכתוב בתורה שזה אסור, אבל הקב”ה לא צריך לציית לתורה. אבל רגע, כן, הוא מעל התורה, הוא גם שם. זו עצה אחת.
העצה האחרונה: מציאת מזון כרפואה
עוד עצה, שהעצה נראית שהרבי גם היה יותר מסכים, אבל האמת היא שזה לא עולם התיקון גם לא, זה רק זמני, כמו שהזוהר אומר שמציאת מאכל [finding food] היא רפואה [a remedy], העולם לא תופס מה הוא מתכוון.
האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית: עצות מעשיות מנקודת מבט תורנית
העצה השנייה: פרישות זמנית – מודל ה”מצה”
המשל של חמץ ומצה: רפואה, לא עיקר
הרבי אכן לא כאן. כתוב בתורה שזה אסור, אבל הקב”ה לא צריך לציית לתורה. רגע? כן, הוא מעל התורה, הוא גם שם. זו עצה אחת.
עוד עצה, שהעצה נשמעת שהרבי גם יותר מסכים, אבל האמת היא שזה לא עולם התיקון גם לא, זה רק זמני. כמו שהזוהר אומר שמצה היא מיכלא דאסוותא [מאכל של ריפוי – מזון של ריפוי], העולם לא תופס מה הוא מתכוון. יש לי תירוץ למה לא צריך לאכול מצה שנה שלמה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, שזה לא דבר טוב, מצה אינה מצד עצמה טובה יותר מחמץ. להיפך, חמץ טוב יותר במקור. מצה היא רפואה, כמו שכתוב ברמב”ם, וכל אחד יודע, שיש דבר שצריך לעשות לשם רפואה.
בעצם לא טוב ללכת לקיצוניות, לא צריך ללכת לקצה השני, לא צריך לתת לגמרי את כל הכסף לצדקה, או לגמרי בשפלות רוח וכן הלאה. אבל מאחר ויש כל כך הרבה בעיות, זו יציאת מצרים, צריך ללכת לקצה השני. וזה הפירוש של הזוהר, שהזוהר אומר שלא לאכול חמץ הוא בחינת רפואה, זה לא בחינת טוב מצד עצמו, זה לא טוב יותר לאכול מצה בעצם, אבל יש מצבים שזה טוב יותר, צריך לעשות לצורך רפואה צריך לעשות כך. ממילא לכן שבוע שלם לא אוכלים שום חמץ, אחר כך, זה ייתן לנו את האמת, שזה מושך, זו רפואה, זה נותן לאדם שהוא מקבל בחזרה איזון בנפשו, דרך זה הוא יכול אחרי פסח כן לעבוד עם החמץ ולתקן אותו.
היישום המעשי: פרישות זמנית מהעולם הדיגיטלי
אותו דבר, מישהו נעשה במובן מסוים, אומרים פנימיות נרים לאנשים צעירים, או אנשים שהם בחינת נרים, או נשים שזה בחינת נרים וכן הלאה. הוא אומר, “אני לא מסכים לכל הדבר, אני הולך לשרוף את כל הדבר.” זו עצה, זו עצה. אני אשרוף, הוא עושה ממש פילטר חמור, או הוא זורק את כל הדבר. והוא אומר, “אני יודע שזו לא התכלית, אני יודע שזה לא טוב, כן, אבל אני עושה זמן מה לשמה, זה גם עולם מסוים מעל ארץ מצרים, זמן מה לשמה אני צריך להיפרד מכל הדבר זמנית, כי אני כולי מעורבב.”
זו עצה, עצה מעשית. הרבה אנשים, אני לא מתכוון רק הרבה אנשים, כמו התורה, אתה רואה עצה, אתה רואה כמה עמוקה התורה. כן, חז”ל אומרים שהתורה היא עצות עמוקות, עצות מרחוק כאניות סוחר, עצות עמוקות מגדולי ארץ. זו עצה עמוקה. היינו חושבים שהעצה היא תמיד הכל או לא כלום, או אדם אחד, והתורה באה ועושה סדר נפלא. יש חמץ, זו אכן בעיה עצומה, כל מצרים עצמה בחינת חמץ, כל הסטרא אחרא היא חמץ. ממילא מה לעשות? אה, אומר הוא כך, אוקיי, הראשון, פעם אחת בשנה, לשבעה ימים, לא לאכול חמץ. זו העצה.
ה”דיטוקס הדיגיטלי” של הרבי מסקווירא – ניסוי מחשבתי
צריך להיכנס, צריך קצת לכבד, צריך קצת להעריך את סוג העצה שהתורה נותנת, כי אנחנו לא יודעים לחשוב כך. כן, תדמיין, בא הרבי מסקווירא, והוא התבונן בקליפה השחורה של האינטרנט שראה בשמים, והוא אומר, אתם חושבים שהעצה היא כך שכל היהודים, כן, יש בעיה, ואומרים אמת, זה דבר יפה שצריך להחזיק, זה דבר יפה, לא שצריך להחזיק, כן, זו מצווה, זו חובה, אי אפשר לצאת מזה. אני אגיד לכם מה צריך לעשות? התבוננתי בענין של חמץ, למדתי את זה, הסתכלתי בכתבי האר”י [כתבי האריז”ל – כתבי רבי יצחק לוריא] מה עושים כשיש כזו קליפה. האר”י אומר שהעצה היא כך, התורה אומרת שהעצה היא כך: שבעה ימים בשנה כל היהודים הולכים על דיטוקס דיגיטלי.
לא נוגעים, כמו שהרבי מסקווירא אומר שעושים זאת שנה שלמה, אבל הוא לא החזיק מעמד. אבל לשבעה ימים בשנה! לא נוגעים במסכים, לא נוגעים בטלפונים, נמכור עם נדרי גדרים, נמכור לגוי. אם מישהו צריך זאת מאוד, ימכור לגוי. מובן מאליו, תמיד יש אופן שלא להיתקע. אבל זה המהלך שלו, נכסה בניירות, נשים, נמצא כל מיני דברים מה לעשות במקום החמץ. לשבעה ימים לא נוגעים בזה.
מישהו ישאל, מה זה אומר, זה טריפה? לא! אבל אנחנו צריכים למצוא, אנחנו צריכים… מה שאני מבין הוא, אדם צריך בנפשו להיות לו מרחק מסוים, הוא לא יכול להיות טבוע, נכון? הוא לא יכול טבוע במצולות ים [שקוע בעומקי הים], הוא לא יכול להיות כמו בור מלא נחשים ועקרבים [בור מלא נחשים ועקרבים], הוא לא יכול, הוא צריך למצוא מרחק. ממילא, הוא צם. לשבעה ימים לא נוגע בזה. מה יהיה בשבעה ימים, נתפוצץ? לשבעה ימים אי אפשר לשרוד? לא, כל אחד שורד כמעט שבעה ימים בלי חמץ. כדי ויכול נפש [עד כמה שהנפש יכולה], כדי ויכול נפש.
שבת כדוגמה: פעם בשבוע בלי טכנולוגיה
אבל כמעט כל אחד שורד את אותו דבר, פעם אחת בשבוע בשנה לא נוגעים בטלפון כלל. אנחנו עושים כך כבר בשבת. כל היהודים מתנהגים כך פעם בשבוע, לא רק פעם בשנה, וזה בוודאי אחד התיקונים הגדולים. אפשר להדגיש, בכלל נאמר לנו בצדדי שבת אסור להחזיק טלפון, לא ברור איזה איסור זה. אבל כל היהודים מתנהגים כך, ובלי ספק שזה תיקון.
כלומר, זה עושה סוג אחר לגמרי של אדם. זה עושה שכל השבוע הוא לא נאחז. למה? כי הוא יודע ששבת הוא לא שם, לא כי הוא יודע, יש לו כמו רמה בנשמה שבה הוא לא נוגע בזה. ומובן מאליו, זה לא אומר שזו גאווה רח”ל, כי זה קשה לפעמים. האדם שקשה לו לא לגעת, הוא כן משתמש בטלפון שלו בשבת. אז אולי רק שבת אחת בשנה, שבוע אחד בשנה, אולי לכבוד פסח.
חשבתי הרבה פעמים, להנהיג מנהג כזה שבפסח לא מסתכלים. אני לא יכול, אולי זה לא מעשי. אבל אולי דברים מסוימים, הייתי שנים שבפסח לא נכנסתי לרשתות חברתיות. אמרתי, פסח זה יום טוב, זה הגיוני מאוד, לא כי אני קדוש, זה יום טוב, רוצים לבלות עם המשפחה, אני לא רוצה להשתמש במחשב. אני לא יכול, אני לא רוצה.
חופש אומר “אני שולט”
נדבר יותר מעשית איך אפשר לבצע עצה כזו הלכה למעשה. לאתר הזה אני לא נכנס. אה, שם מדברים רק דברי תורה. טוב מאוד. זו מצווה גדולה להיכנס שנה שלמה. זו גם מצווה גדולה לאכול חמץ שנה שלמה, אבל בפסח לא. וכך מקבלים חופש. זה אומר חופש. חופש אומר, יש לי מרחב, אני שולט על הדבר, לא הוא שולט עלי. וזו העצה השנייה מעשית.
למה זה זמני? השאלה של “אין עוד מלבדו”
חלק ה’: העצה השלישית – קידוש הכלי
ברור שזה גורם לאי-נוחות אצל הרבה אנשים, כן, זה בנוי על “אין עוד מלבדו” של יציאת מצרים. אבל זה זמני. למה זה זמני? אפשר לומר, אדרבה, ה”אין עוד מלבדו” האמיתי הוא זמני. אנחנו בעולם הזה לא יכולים לקבוע אותו לקביעות. אבל לא תופסים, כי זו לא האמת. ה”אין עוד מלבדו” האמיתי הוא שאפילו זה טוב. אבל מילא, אבל יש זמן מסוים שזורקים את ה”אין עוד מלבדו” דרך הדרך. ובשביל זה מותר לעשות זאת לזמן, כדי שלא לטעות. רבינו יונה לא אוכל חמץ כל השנה, הוא ידע שזו תוספת. זו הדבר השני. העצה השנייה.
שתי העצות האלה קרובות יותר לדברים ידועים שכל אחד יודע. עכשיו אני רוצה להמשיך לעצות שלא כל אחד יודע. במילים אחרות, שה-TAG [Technology Awareness Group] מעולם לא שמע עליהן. על שתי העצות האלה, כנראה כבר מדברים.
—
העצה השלישית: להפוך את הכלי לקדוש – ייחוד חומר וצורה
מעשה עם ראש של TAG: האנטי-תזה לגישת ה”טריפה”
אז הנה, המעשה היא כזו, פגשתי פעם אחד מראשי TAG, שהוא מתפלל אצלי בבית הכנסת. פעם פגשתי אותו בפורים בסעודה, ואמרתי לו כך, אני חושב שהוא עושה טעות גדולה. הוא מסתובב ואומר, יש לי את שלי, ואני אומר בשיעור שלי שיש לי תוכנית בשבילו. הוא מסתובב ואומר לכל אחד שטלפון הוא טריפה, הוא טמא, ואינטרנט הוא טריפה, הוא טמא.
יש לי תוכנית בשבילו, בואו נעשה החלפה, אדרבה ואדרבה, תחשוב רק, נחשוב בדרך הזו. ודווקא אומרים לכל אחד, דווקא אומרים שזה דווקא קדוש. זה דווקא קדוש.
הטלפון כ”דבר קדוש” – כל התורה כולה בכלי אחד
טלפון הוא מין קדושה, כל העבודה נמצאת בטלפון. הוא יכול להגיע לכל העולם, כל דברי תורה נכנסים פנימה. תתאר לעצמך, כן? זה לא סתם. סידור רגיל יכול להיות רק סידור אחד, הוא יכול להכיל את כל הנוסחאות, כל הסידורים, כל הכוונות בבת אחת. זה לא נורמלי. זו קדושה שאין כדוגמתה. כל התורה כולה עם כל אוצר החכמה, עם כל… עם צדקה, עם קופת צדקה, עם שופר, אפשר לעשות הכל ביחד. בקיצור, כמעט כל המצוות נכנסות לתוך הטלפון. כל התורה כולה בוודאי נכנסת. וזה בוודאי דבר קדוש מאוד.
תפילות וברכות על הטלפון
אין שום ראיה לומר לציבור, למשל, זה דבר קדוש מאוד טלפון. אסור לגעת בטלפון לפני שנוטלים ידיים. ובבוקר, קודם, צריך לעשות אחרת. ואחר כך, ואולי צריך לעשות סדר ברכות. אשר קדשנו, אני לא יודע, אשר עשה לי את האינטרנט, אשר עשה לי את הטלפון בקדושה. עושים ברכה. חכמים תיקנו ברכות על כל פעולה. זה דבר, כן? ואצלנו, זו עצה. היהודים נאבקו בבעיה גדולה, איך חיים? אדם אוכל ושותה והכל, איך חיים? אלא עושים ברכה על כל דבר. מה זו ברכה? עושים נוסחאות.
אצלנו אנחנו רגילים, דווקא, אנחנו לא יכולים לעשות ברכות חדשות. אוקיי, אני לא יודע. אם אפשר לעשות את האינטרנט, אפשר אולי לעשות ברכות חדשות גם, אני לא יודע. אבל כמו שר’ מוטעלע דעברעצינער אומר, הגויים יכולים, אבל החסידים לא יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות ברכה חדשה. צריך דווקא להיות ברכה בבוקר לפני פתיחת הטלפון.
עם הברכה צריכה להיות תפילה. כמו שאומרים שאוכלים על העיניים, “שלא תרגילני בסורס אוכל ואל תביאני לידי חטא” [שלא תרגילני למאכלות משובחות ואל תביאני לידי חטא]. צריך בקצרה, צריכה להיות תפילה.
ההצעה: “סדר תחינות לאינטרנט”
למה TAG לא מוציא סידור “סדר תחינות לאינטרנט”? איזו תפילה, איזו תחינה אומרים כשנכנסים לאתר כזה, איזו תחינה אומרים כשנכנסים לרשת חברתית, “שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם” [שהחברים שלי לא יכשילו אותי ואשמח בהם]. תפילות פשוטות, שצריך לומר. כמו שבני יששכר אומר על דברים אחרים, אם אין תפילה בסידור, אפשר לעשות בעצמך. לא צריך להיות האריז”ל, לא צריך להיות האריז”ל, “בכל לשון שאתה שומע” [בכל שפה שאתה שומע]. אתה לא חייב לעשות משהו בנוסח הזוהר הקדוש. צריך לעשות.
הנקודה העמוקה יותר: לקחת ברצינות את הכלי
אבל מה שאני רוצה לומר יותר עמוק, אני רוצה לומר יותר עמוק, שהוא צריך לקחת ברצינות את הכלי. להפוך אותו לקדוש. להפוך לקדוש זה בדיחה. להפוך אותו לרציני. במילים אחרות, בואו נחזור לתוכנית שלנו. אמרנו שהצרה הגדולה היא, סוד הצרה הוא, שיש כאן חומר שיכול לעשות הכל, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות. הוא רוצה תמיד לוכל לעשות הכל, הוא לא רוצה לעשות כלום.
ייחוד חומר וצורה – שינויים בצורה הפיזית
לכן, העצה לזה היא, אולי זה לא… אני חושב שאפשר, והאמת היא שיש כמה וכמה תיאורטיקנים, אנשים שעובדים על זה, אבל הבעיה היא שאין מספיק כסף בזה, אז זה לא כל כך מפורסם. אבל אפשר, כל אחד בביתו יכול לעשות דברים מסוימים כאלה, וזה עושה ממש שינוי עצום ביחס כולו.
מה צריך לעשות? צריך להתחיל לייחד את החומר עם הצורה. לייחד לטובה. למשל, זה אולי טכנית עכשיו לא כל כך נכון, אבל זו עובדה שזה כן נכון. זה למשל, אייפד, טאבלט, שאומרים שאפשר להיות עליו הכל. מה הבעיה? אפשר להיות גם דברים אחרים. נכון? יש עצות. אני לא יודע, אני חושב שהפילטר הוא לאחור.
החידוש: לא רק תוכנה, אלא הגבלות פיזיות
אבל העצה צריכה להיות בדרך האחרת. צריך לקחת את זה, את זה, איי סקול מוכרים אייפד כזה שיש עליו הכל יפה. אני חושב שזה אבל אייפד ראוי גם. צריך לעשות, יש, מוכרים היום מכשירים כאלה, זה דווקא לענקים. צריך לעשות מכשיר שהוא לא עשוי, אולי הוא לא עובד בכלל, או צריך להיות דין בחומר, לא רק בצורה. זה חידוש. פילטר זה עדיין הכל, ואתה רק לחצת על “חסימה”. לא, צריך להיות את הצורה, את הגוף, את חתיכת הפלסטיק.
צריך לקחת ברצינות את חתיכת הפלסטיק, כי חתיכת הפלסטיק, טכנית זה נכון, הוא ייעשה באותו מחשב שנמצא בגדול ובקטן, זה לא עושה שום הבדל. כי האנשים שלנו, אפילו עם דעת גדולה והכל, אנחנו עדיין חיים בעולם החפצים. בעולם החפצים אני מתכוון לעולם המציאות, אבל בעולם של אובייקטים.
רמת החומרה: מעשים בגוף הכלי – העצה השלישית
היסוד: אנשים חיים בעולם החפצים
מורה: זה חידוש. פילטר זה עדיין הכל – אפשר לעשות הכל, רק שמים חסימה. לא. צריך להיות את הצורה, כן, את הגוף – חתיכת הפלסטיק. צריך לקחת ברצינות את חתיכת הפלסטיק. כי חתיכת הפלסטיק – טכנית מה ההבדל מאיזה צורה זה. זה בעצם אותו מחשב שנמצא בגדול ובקטן. זה כן עושה הבדל.
בשבילנו אנשים – אפילו שיש לנו דעות גדולות בהכל – אנחנו עדיין חיים בעולם החפצים. חפצים פירושו החומר והצורות, אבל בעולם של אובייקטים. אז ממילא, איך רואים את האובייקט עושה הבדל גדול. צריך להיות אובייקטים מסוימים שהם דברים מסוימים.
ההבדל בין כלים: טלפון, ספר אלקטרוני, טאבלט
טלפון מול ספר אלקטרוני – החומר לא עשוי להיות ספר
אז הדבר הראשון, למשל, הלכה למעשה – אני למשל, אוהב מאוד טלפון שמאוד נוח לקרוא עליו על מסך או על מסך. אני צריך לקנות לו הבדל נוסף בשביל זה. טלפון הוא לא זה. קודם כל הוא קטן מדי. שנית, האור לא מתאים. בכל מקום, יש פלטפורמות בלתי מוגבלות שאפשר לראות לא רק מהצורה. מהחומר, זה לא באמת עשוי להיות ספר.
כן, יש ספרים אלקטרוניים, שהם עשויים יותר שאפשר לקרוא. אמנם אפשר טכנית לקרוא על הכל, אבל זה לא עשוי! החומר, זה לא עשוי! זה עשוי בשביל הכל, דבר שעשוי להיות הכל מסתיים בלהיות כלום, וזה רחמנא ליצלן סכנה לכל השדים.
הצורך בייחוד – לייחד את הכלי לתכלית
לכן צריך לעשות, אולי צריך לעשות כוונות, יש כאן שאלות שלמות, איך צריך לייחד. צריך לחפש על זה, זה לא דברים פתורים לגמרי, חלק גדול כי הכלים שאנחנו קונים עשויים אצל השדים. אבל יש מסוימים, למשל שאפשר לקנות, בחנויות כל אחד יכול לקנות. אפשר לקנות ספר אלקטרוני, דיו אלקטרוני, איך שזה נקרא, שפחות או יותר טכנית אפשר לעשות הכל על זה. המצב שכל זה עסוק, שטכנית הספר יכול, הוא יכול. זו לא הבעיה שלנו. כל דבר אפשר. עם מסמר אפשר לתקוע בראש של אדם, ואפשר לבנות בית. אפשר, בקנה מידה גדול אפשר.
צריך להיות ייחוד, וצריך שגורם הצורה, הכלי, החומר ממש של הדבר, זה יהיה ספר. והאמת היא שאין מספיק, צריך לעשות אפילו יותר. יחסר לו כריכה, וצריך לעשות שזה יהיה, וזה קשור לכל השיחה על סקיומורפיזם ודברים.
מעשה בגוף הכלי – לא רק בנשמה
צריך לעשות יותר לגוף מאשר לנשמה. זה לא נושא של הפנימיות, זה יותר נושא של החיצוניות, האחר הוא של הגוף, הכלי של הדבר. צריך להיות שאפשר לייחד, אם לא אפשר לייחד אותו, אז זה לא עובד.
אדם קונה כלי מסוים, אז הוא מייחד, הוא אומר “הריני קונה לשמה”, זה אומר לשמה. לוקחים מצה ועושים אותה לשם מצות מצווה. אם הוא קונה ספר והוא אומר “הריני קונה ספר זה, הספר האלקטרוני הזה, לשם לימוד התורה, לשם לימוד חכמה”, הוא הולך לקרוא בזה, אפילו לשם לימוד הנאות. שזה יהיה העיתון, אין בעיה. כן, זה לא ממש עיתון, וכל פעם מגיע אוטומטית העיתון. בוודאי, זה יותר נעים, עוד יותר טוב.
אבל עכשיו, שזה יהיה העיתון, וצריך לעשות מעשה, ההלכה היא מהזמנה בדרך כלל צריך לעשות מעשה. צריך לעשות מעשה בגוף הכלי, בגוף הדבר, שמיוחד לדבר.
ההשפעה של ייחוד – איך זה משנה את המציאות
כשהכלי מיוחד, הדבר האחר לא קיים
ופתאום, אתה תשים לב, שאם למישהו יש דבר כזה, הדבר האחר לא קיים. טכנית הוא יכול. טכנית, הכל טכנית. אבל אנחנו לא חיים בעולם של טכנית. אנחנו חיים בעולם של דברים, של חפצים. החפץ עכשיו, זה ספר. עכשיו הוא יגיד, “אה, זה הספר שלי.” אם הוא לא במצב רוח לקרוא, הוא לא עושה את זה. טכנית אפשר גם לקרוא על טלפון, וטכנית אפשר גם הרבה דברים. הוא לא מדבר עכשיו מטכנית, הוא מדבר עכשיו מהדרך שאנשים חיים בפועל, שזה בעולם החפצים.
אותו דבר להיפך – טלפון עשוי להיות טלפון
ואותו דבר להיפך, כן? כלומר, אם למשל, וכאן זה כבר יותר מסובך, טלפון עשוי שיהיה תמיד בכיס שלך ושירדוף אחריך. שיהיה “שירה בוקע כלב”. וזה חסר, לצערנו זה חסר בהרבה מצבים, אבל זה לא חסר כל כך חזק. וזה לא קרה כלום. וצריך לעשות את המעשה בגוף הדבר, שאני עושה כאן על הנקודה של העצה השלישית, שבאמת אפשר לעשות שיעור שלם רק על פרטים של העצה, אבל אני מרגיש שזה צריך כל אחד לעשות ניסוי וטעייה לעצמו, ויש גם הרבה עבודה לעשות באמת.
עצות מעשיות: לעבוד עם גוף הכלי
לעבוד ברמת החומרה, לא רק ברמת התוכנה
ואם מישהו רוצה לעשות טכנולוגיה כשרה, הוא צריך לדעת שמה שהוא צריך לעשות באמת זה לעבוד על הגוף במקום לעבוד על השמיים, לוודא שלא יוכלו להגיע. ואז כן יוכלו להגיע, זו לא הבעיה. זה צריך להיות ברור, אולי למשל המכשיר שעושים יש לו אפילו דבר כזה, כן, ה-24, איך זה נקרא? הוא מכשיר מוזיקה, זה מה שהוא. יש לו צבע מסוים, גודל מסוים שעשוי טוב בשביל זה, אולי כן, אולי לא. וזה הוא. זו עובדה נוראה. זה הרבה לא על… לא יכולים שם את הטכניקה, אולי יכולים טכנית, כן, אני לא יודע אם יכולים כן או לא, זה לא הנושא. זה לתת צורה לחומר, הוא נתן צורה לחומר.
החומר מקבל את הצורה מהכלי
להיפך, אבל במובן מסוים מצחיק, החומר הוא מה שמקבל כאן, הוא נותן את הצורה, החומר נותן את הצורה לחומר, כי הכלי עושה את זה שזה יהיה סוג כזה של דבר.
החשיבות של היכן הכלי נמצא
או אם למישהו יש טלפון ומניח אותו במקום מסוים. ראיתי במחקר ובדקתי את זה, זה אמת לאמיתה, שאדם שיש לו טלפון והוא רק נמצא עליו, אז הוא כבר במובן מסוים במוחו הוא שם, הוא זמין. זו עובדה, רוב האנשים. שוב, טכנית, הכל. אני לא מדבר מטכנית, אני מדבר עכשיו מאיך אנשים עובדים בפועל. סוג העצות שהתורה נותנת תמיד. והוא שם לב שהתורה נותנת תמיד עצות כאלה.
אני כבר ארוך מדי ואני כבר מאריך מדי, אז… אבל אם למשל אדם רוצה להיות לא מוסח מהטלפון שלו, עשו מחקר, צריך לשים את הטלפון בחדר אחר. אולי אפילו בפינה אחרת של החדר כבר עוזר.
התמונה הישנה מול התמונה החדשה של יהודי לומד
זה על השולחן שלי, אם אני יושב ללמוד ולצד הגמרא שלי יש טלפון, אז זה הפשט, אתה לא צריך להסתכל, אתה לא צריך… מה יש תמונה של יהודי שלומד? התמונה הישנה של יהודי שלומד נראית אדם, אוקיי, קפה, סיגריה עם גמרא. ככה נראה יהודי שלומד והוא כאן, נכון? יש לו כבר סיגריה והוא לא צריך ללכת לשום מקום.
תמונה של היום נראית יהודי עם סיגריה עם טלפון. היה לי, טלפון פשוט הוא בדיוק רע כמו סמארטפון במובן הזה. יש לי הרבה ניסיון מזה, אני לומד בחברותות כבר עשרות שנים, עשרות נעלמים עם זה, ואני גם עושה את זה. אבל זה מה שזה. עכשיו מה קורה? זה פשוט סוג חדש של תמונה. לא התמונה טכנית של מה שאפשר לעשות, זו תמונה חדשה של המציאות, והאנשים חיים בעולם הגופים, לא רק בעולם טכנית של מה שאפשר באופן רדיקלי לעשות.
המציאות החדשה – ללמוד עם כל השדים בצד
לכן, אם יושבים עם גמרא וטלפון בצד, יושבים עם גמרא ועם כל השדים בצד. אין בעיה, בוודאי לא הולכים להסתכל, הולכים אולי להתקשר רק במקרה חירום לענות, אז הכל בסדר גמור.
אבל עם בדוק ומיניסטר, עשו מחקר על זה, שכל אחד יכול לעשות את תכונות השורה, שזה יהיה קצת פחות. כמו שאתם מכירים, לא צריך שום דבר גדול, אתם יכולים להיות ששבת יש הרבה לא חלשים להתמודד עם סלולרי או ספר או גמרא. לא, כי אפילו השבת גם, יש לו צורך תחילה גם להרים את הטלפון באמת, ואותו דבר מהערות. לא, זה עושה הבדל. וזו עוד דוגמה למה שצריך לעשות מעשה.
עוד דוגמאות מעשיות: מדבקות, ייחוד, ונישוק הכלי
צריך לעשות מעשה – להניח את הטלפון על שולחן אחר
צריך לעשות מעשה, זה ילמד, קח את הטלפון שלך, התעלם, על השולחן הבא. עשו את זה. לא, קונים מנעול. צריך למצוא עצות לזה. בתי כנסת כאלה, שיש להם כאלה… לאחרונה, אני חושב שזו עצה נפלאה. זו גם עצה טובה, סיפרתי בקולד איימסטא. אני נכנס לבית כנסת שלא מאפשר. ויש כאלה, אני לא אהיה שווה בכל כך הרבה פרטים. אלו שתי עצות שאני אומר מעשית.
הכלל: ברמת החומרה, לא ברמת התוכנה
אבל כלל הדברים הוא, שבמקום לחפש עצות ברמת התוכנה, צריך לחפש עצות ברמת החומרה. עצות ברמת החומרה פירושן, שצריך לעשות, בוודאי אנחנו רוצים, שתי העצות הראשונות שאמרתי, כמו לגמרי מעבר לעושר, אם אנחנו רוצים להיכנס לחיים שלנו עם העולם, צריך למצוא עצות ברמת החומרה.
דוגמאות מעשיות: מדבקות, נישוק, וייחוד
אולי לשים מדבקה, צריך לעשות מעשים בעולם הזה, שמייחדים את החומר לצורה מסוימת. כמו שאישה לא מתקדשת בלי כלום, היא מתקדשת עם טבעת, והמנהג הוא שהיא מניחה את הטבעת תמיד, עכשיו היא אישה מקודשת. אותו דבר, צריך לקחת את הטלפון ולשים עליו מדבקה, לא המדבקה שכתוב עליה תגיות, מכשיר כשר. אולי גם כן. במובן מסוים, לא משוגעים לחשוב כך.
לקנות אייפד מיוחד רק לתורה
אבל זה צריך להיות רק היכטימעל להתחיל לרוץ. צריך לעשות שזה יהיה, שהטאבלט הוא גמרא. זה אומר שזו גמרא, נותנים לה נשיקה. למה לא נותנים לה נשיקה? ראיתי אנשים לומדים בטעם עם אייפד, הוא לא נותן פעם נשיקה לאייפד כשמסיים ללמוד, או הוא מתחיל כמו שהוא עושה לגמרא. למה חסר?
יפה מאוד. וקנה אייפד מיוחד, טבול אותו, בסדר, אפשר לשאול אם זה יורד במקוה, מצא איזו דרך. קח אייפד מיוחד, ועל האייפד הזה יהיה רק תורה. למה מתאים אולי כך? כי חכמים פעם היו צריכים לבדוק משהו? אני לא מתכוון טכנית. אני מתכוון לייחוד.
ושים עליו מדבקה גדולה, “זו גמרא”. שים אותו בארון הגמרא, וקח אותו החוצה ותן לו נשיקה. זה דבר קדוש.
ההבדל בין טלפון לטאבלט – החכמה החסידית
טלפון עשוי לרוץ אחרי אדם
ואם לאדם יש טלפון, זה לא כל כך תכליתי. טלפון, גורם הצורה הוא שזה יהיה דבר שרץ כל הזמן אחרי אדם. צריך לדעת למה זה עשוי. אבל זה דבר חשוב, אני מתקשר עם יהודים אחרים, זו מצווה גדולה. צריך לעשות את כל השמירות ולייחד אותו לזה. וזה לא בשביל…
האנשים החסידיים תופסים את היסוד – טאבלט, לא טלפון
אני מתכוון למשל, הרבה מהאנשים החסידיים תופסים קצת את הדבר, ואומרים, עושים טאבלט, לא טלפון. אני סבור שיש בזה חכמה גדולה. צריך הרבה יותר, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר רחוק ללכת עם סוג ההבנה הזה, נכון? אולי טלפון לא עשוי על… יש סיבה טכנית, זה דבר נוסף שאני לא מקיים שום…
טלפון לא עשוי לצפות בסרטונים
טלפון לא עשוי לצפות בסרטונים. למשל, הוא מאוד קטן, לא נעים לצפות בסרטונים. אם צריך לצפות, צריך לצפות ממש כך, מול העיניים. זה ממש כך, אתה חוסם את עצמך מכל העולם. זה גוף מאוד בעייתי.
אז אפשר לראות, טלפון מאוד טוב להיות טלפון. הוא מאוד לא טוב לדברים אחרים שהכניסו בו. והאמת היא, צריך, לא כל הדברים, אולי לוואטסאפ זה טוב, ולדברים מסוימים. אבל הוא מאוד לא טוב לצפות בסרטונים, ואפשר לראות שזה…
סיכום: היסוד של העצה השלישית
צריך לדבר על זה הרבה יותר. אני רואה שיש כאן הרבה מאוד פרטים שאולי צריך כבר להיות שיעור שלם בחינוך. אבל עיקר יסוד הדברים הוא זה, שצריך לטפל, צריך לעסוק בסוג החומרה הזה, לא רק סוג החומרה, אלא איפה שהוא נמצא.
דוגמה: איפה הטלפון נמצא במשרד
אם למישהו למשל יש משרד או מקום, והטלפון שלו נמצא על מדף מסוים, וכשמצלצל הוא צריך להרים אותו וללכת איתו, הוא כבר נתן צורה מסוימת לזה. אולי איזה סוג אפליקציות הוא שם, עוד עצות טכניות שונות שהעולם יודע ומבין ואנשים שנוגע בזה, אלו כולן דרכים איך אפשר לחיות עם זה, כשצריך לחיות עם זה, ואלו כולן עצות.
זה לא שולחן ערוך חדש – כל אחד צריך לעשות ניסוי וטעייה
ואני לא יודע אם כדאי, אולי כן ראוי לעשות כמה וכמה פרטים, אבל אני לא אעשה יותר מדי שזה יהפוך לשולחן ערוך שלם, אני לא אעשה שולחני ערוך חדשים. אבל הרעיון, הרעיון הבסיסי הוא זה,
עצות מעשיות לשליטה עצמית דיגיטלית: הגבלות זמן וכוח הנדרים
שליטת זמן וזמינות
וצריך גם, דרך אגב, כשאנשים צריכים לשלוט בלוחות הזמנים שלהם, לא יכול להיות שאדם צריך להיות זמין בטלפון שלו מהבוקר עד הלילה.
אם יש בוס רע או ראש כולל רע, אני יודע מה, ראש ישיבה רע שהוא אומר, “במשרד הסמוך אף אחד לא יכול להיות זמין ברשתות חברתיות” וכן הלאה, אני חושב שהוא עושה טובה לכולם. הוא ילך אחר כך, לא קרה כלום שהוא יהיה מוגבל בדרך מסוימת.
האינטרנט הוא משום כך שימושי, לא אומר שצריך להיות שם כל הזמן. אם מישהו הוא ממש משוגע, הוא מסתכל רק ב… סליחה, יש לי גם הסחות דעת עכשיו.
צריך למשל לעשות זמן כמו שבת. אולי מספיק שבת, דרך אגב, אני לא אומר שבת, אולי שבת זה יותר ממספיק. אבל אלו סוג הדרכים שאפשר לחשוב. אפשר לחשוב עוד הרבה.
יסוד הנדרים – שיטה תורנית לשליטה עצמית
רעיון היסוד של נדרים
כל הסוגיה של נדרים שבנויה על זה, שיהודי יכול לקדש חפץ מסוים. הגם מדאורייתא יש שבועות, יש דברים שאסרת על עצמך וקידשת על עצמך. אבל הפירוש הוא שיהודי יכול בעצמו לעשות “נדר עלי דבר זה”.
ההבדל בין שבועה לנדר
והמעלה הגדולה, מה הדבר, נכון? אדם עושה נדר. למה הוא לא יכול לומר, “אני אעשה שבועה”? מה ההבדל בין שבועה לנדר?
הוא עושה שבועה, “אני לא אוכל השבוע רק כך וכך.” לא. הוא עושה… נדר שונה משבועה. נדר הוא פשוט אני אומר, “דבר זה אסור עלי”.
עכשיו, כשהוא רואה את זה… מה ההבדל? למה אנשים עושים נדרים ולא רק שבועות? כי זה עוזר הרבה יותר.
כוח ה”דבר זה אסור עלי”
כשאדם אומר, את החתיכה הזו, את סוג הבשר הזה, את הבשר, או את סוג הבשר, או את חתיכת הבשר, עכשיו זה אסור עלי, עכשיו זה בשבילי חזיר. זה לא חזיר לכולם, בשבילי זה חזיר.
פתאום תראה, יש הרבה פחות סיכוי שהוא יעבור על נדרו חלילה, מאשר עכשיו תגיד לו, “אני לא רוצה לאכול בשר השבוע”. יש הבדל גדול.
מובן מאליו, אדם יכול להתיר לעצמו שבועה, יש גם דרך. אלו כולן עצות מרחוק וקמיע, שצריך ללמוד.
סיום: המסר המעשי של פסח
ואני מקווה שכל אחד יהיה לו פסח שמח, וללמוד מהתורה, מהדרכים שהתורה נותנת עצה עם הסתירה, עם המן, עם פרעה, עם חמץ, אפשר ללמוד מעשית על החיים שלנו לסוג הבעיות שלנו.
יום טוב שמח.
439. The Demons Roaming the Internet and 3 Pieces of Advice to Be Saved from Them | The Zohar’s Approach to the Internet, Lesson 3 | Erev Pesach 5785 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Mini-Series on Internet, Technology, and Torah Advice
The Context
This shiur is the third and final part of a mini-series on internet, phones, social media, AI, and all related matters. It was delivered on erev Pesach (which fell on erev Shabbos). The first two shiurim were more theoretical; the third shiur moves to practical advice, but first after reviewing the foundations.
—
Part A: The Foundations from the Previous Shiurim
First Foundation: Only HaKadosh Baruch Hu Has True Existence
Nothing in the world has existence on its own – only HaKadosh Baruch Hu (Shem Havaya) is “Hoveih,” as the Maharal writes in the introduction to Gevuros Hashem. All other things are keilim or ways to come to Him; their “good” is secondary – according to how much they bring one to God. “Ra” doesn’t mean an independent evil existence, but rather a chalal – something that is not connected to God.
The Baal Shem Tov says: ra is a lashon of “mera” – “below.” This means chomer/kelipah – a level that is not yet meyuchad to kedushah.
Second Foundation: What Does “Chomer” Mean
– Chomer doesn’t mean “bad” – it means something that can be anything, that has no boundary, no yichud, no ye’ud.
– “Kadosh” means meyuchad – belongs to something specific. Chomer is the opposite: it is not meyuchad to anything.
– Chomer is not a chet, but it is the shoresh of chet (like tumas meis – death is not an aveirah, but death is the shoresh of all aveiros).
– “Freedom” in the negative sense (hefkeirus, “I can do what I want”) is the chomer-dik freedom – not true cheirus.
—
Part B: Two False Solutions – And Why Both Are False
1) The “Tech-Chomah” Approach
Making a mechitzah/chomah around the internet (filters, prohibitions, locking away). Why not enough? Because it doesn’t metaken the chomer – the problem remains inside; one just stands outside of it.
2) The “Anti-Tech / It’s Just a Kli” Approach
Saying that internet is no different from all other keilim, there’s no special sugya – everyone should just try to do good. Why not enough? Because it ignores the new type of chomer that the digital world brings.
What Both Miss
Both are analog world thinking – they don’t recognize that the digital revolution has brought a new form of chomer: a more chomer-dik chomer.
—
Part C: The Difference of Digital – A New Type of Chomer
The Mashal: Paper vs. Screen
– Paper: “neyar soveyl es hakol” – you can write anything, but what you write becomes one thing. The paper takes on a fixed form.
– Screen: even while it shows something, it can still be anything else – it never becomes “nothing,” it never takes on a fixed form.
This is like a bachur/mevakesh who hears from everyone but never becomes anything – he wants to maintain the freedom. Therefore the screen is so moshech – it represents unlimited possibilities, unlimited freedom. This is the new chomer that the digital world brings – a chomer that never becomes meyuchad.
—
Part D: The Right Way – The Mashal of Chasunah
“She’eilas Chacham Chatzi Teshuvah”
If one understands the problem clearly, the path to the answer opens almost automatically.
The Mashal of Taavos Niuf
| Approach | Meaning | Problem |
|—|—|—|
| Prishus (= chomah) | Lock oneself away from everything | Doesn’t metaken the yetzer |
| Hefkeirus (= “it’s just a kli”) | Do what you want | One never becomes anything, no tikun |
| Chasunah (= the true way) | Use the yetzer bikedushah | The only true solution |
What Does “Chasunah” Mean as a Solution?
– It doesn’t take away the nisyonos – one still has machshavos, nisyonos in the street, difficult moments.
– But one has a way out: like Rava in Maseches Kesubos who is aroused by a woman in the street and can go home to his wife and metaken the taavah bikedushah.
– A bachur without chasunah doesn’t have this way – he has nowhere to express the koach bikedushah. When he falls, he is thrown out of olam hatikun entirely. He can claim he’s a “parush” living in olam hamalachim, but on the other hand he is much more vulnerable.
The Deeper Point: Olam HaTikun
– Olam hatikun is not a world without yetzer hara. It’s a world where the yetzer hara has a tzurah – it serves the purpose of ish ve’ishto, children, a Jewish home.
– Whoever lives in olam hatikun, even when he has a nisayon, cannot become olam hatohu – he has a structure, a ye’ud, a misgeres.
– Olam hatikun cannot be through prishus. Olam hatikun is putting a tzurah into the chomer, living like a boger-dik person with a mesuderdik mahalach – so that when one falls today, one continues tomorrow.
—
Part E: Shedim – What Happens When Potential Remains Without Form
The Definition of a Shed
The yetzer hara is called in the Gemara a shed. A shed is what emerges when a strong potential/koach remains without a proper tzurah. It’s like electrical energy without structure – it gets “half-forms,” not true forms with aknos, but rather nefashos/kochos that stem from the unformed potential.
The Rambam’s pshat: a person who doesn’t use his daas for good doesn’t become a beheimah – he becomes worse than a beheimah, because he uses his seichel lehazik and not leho’il. This is called a shed.
The Critical Principle: Neutrality Doesn’t Exist
When there is a potential (chomer), it doesn’t remain neutral if one doesn’t deliberately put in a tzurah. It gets captured by “lower life forms” – low kochos that grab hold.
The Mashal of Chametz (Fitting for Erev Pesach)
– A dough is neutral in itself – one can make chametz or matzah
– But in the air there are always yeast bacteria floating
– Leave the dough standing (shehiyah) – the bacteria grab in and make chametz automatically
– To make matzah one needs active shemirah – deliberately, bemachshavah techilah
– So too in ruchniyus: without actively putting in kedushah, lower kochos grab hold
The Mashal of Dibuk
A dibuk is a neshamah without a guf – a tzurah without chomer, like a parasite or virus that needs a “host” to live on. When a person is baal habayis on himself – his neshamah and guf are connected as they should be – there’s nowhere for the dibuk to grab in. When a person is a bit open, broken, not metukan – but he still has all his kochos – the dibuk grabs in and uses him.
The Klal: “Zachah – Shechinah Beineihem, Lo Zachah – Eish Ochlasen”
It cannot remain neutral. Great kochos without tzurah either become a kli for kedushah, or they get captured by shedim/dibukim/bacteria.
—
Part F: Internet as “Churbah” Full of Shedim
The Yesod of “Rosh” in a Chaburah (R’ Elimelech)
Every chaburah needs to have a rosh – not a dictator, but someone who leads with a seder. When there is no rosh, the sitra achra becomes the rosh. In a group without legitimate leadership, “parasites” grab in – machlokes, fardreytkeit, or cult leaders. The same applies to an individual person: whoever doesn’t have internal leadership (seichel over guf) – by him parasites grab in that lead him.
Internet as “Churbah”
The computer is a “chomer bli tzurah” – it can be anything but it’s not mugdar in any direction. This makes it a “churbah” – a place where building materials lie but it’s not built, and there shedim roam.
Concrete examples of “shedim” in the digital world:
– Advertisements – a great shed
– Machlokes – how people fight on Twitter
– Dopamine-hacks, anger-hacks, cortisol-hacks – mechanisms that make you nervous and captured
– Memes, bubbles, ruchos – ideas that suddenly enter and everyone starts thinking something crazy
We’re not blaming one person (not Musk, not Bill Gates). They are machines that lead, but because a clear tzurah wasn’t put in bemachshavah techilah, shedim grab in by themselves.
Shedim and Zenus – The Old Stories Become Literal
The Zohar and old stories tell of Lilith and shedim who love zenus and fantasy. Previously this was in dimyon, today the dimyon has “slavished” itself into a screen. A picture of a person on a website is a “tzelem” – a shadow of a person, not a person. It’s a fantasy, it doesn’t build children, it doesn’t build a world. But the dimyon has a koach – it doesn’t exist mamash, but it has power. This is the dialectic of shedim: it’s only a dimyon, but the dimyon has a koach. Shedim cannot live alone – they need a “carrier,” a person who carries their shigayonos.
—
Part G: Torah as Framework Against Shedim
Mitzvos Asei and Mitzvos Lo Sa’asei
The Zohar says: HaKadosh Baruch Hu gave us a Torah with two parts:
– Mitzvos asei = building olam hatikun (chasunah, children, tefillin, davening, learning)
– Mitzvos lo sa’asei = shemirah from shedim veruches ra’os – not eating chametz, not eating chazir, inuyim of Yom Kippur, blowing shofar (meni’a from mekatreig) – these are practical eitzos against kelipos
The Gemara in Sanhedrin: “Ein Od Milvado” – Is That Enough?
– Rabbi Yochanan: Kishuf works when one denies pemalya shel ma’alah
– Rabbi Chanina: “Ein od milvado” kipshuto – there is only God, kishuf does nothing
The Gemara’s maskana: “Shani Rabbi Chanina denafisha zechuseihu” – the eitzah of simply saying “ein od milvado” only works for someone with very great zechus. For a normal person this is not enough – one needs practical eitzos.
—
Part H: First Eitzah – “Ein Od Milvado” and Ignoring
“Ein Od Milvado” – Emes vs. Derech
– As emes: Yes, it’s absolutely true that only God has existence. As the Nefesh HaChaim and Chassidus sefarim say – when one thinks “ein od milvado” all kelipos become batel.
– As derech/eitzah: This is the greatest eitzah, but it’s an emergency eitzah – like a defibrillator for a heart attack. It works for “first aid,” but one cannot live with it regularly. At some point, the heart needs to be able to work on its own.
“Nafisha zechuseihu” doesn’t mean only mitzvos – it means he was able to hold onto this emunah in the right way. The story of the Yid who left a farbrengen, said “ein od milvado,” bumped into a wall, and said: “I still see things besides You!” – it’s not a slogan, not a bumper sticker – it’s a deep hasagah that yechidei segulah can reach.
Practical Implementation: “The Tateh Isn’t Home”
When the yetzer hara comes knocking, one answers: “The Tateh isn’t home, come later.” Not fighting, not discussing – simply refusing the invitation.
The Secret of Leil Pesach
– “Ve’avar Hashem lingof es Mitzrayim” – only God Himself, “ani velo malach”
– Pharaoh comes looking for Moshe – “I’m not home, I’m busy with ‘ein od milvado’”
– All problems, all “choleras” and “viruses” – tonight is Pesach night, tonight one thinks only of the Aibishter
The Story of Lot
Lot’s mistake on Pesach night: he tried to talk with them – with the anshei Sedom. The malachim said: one doesn’t talk with them, one isn’t there. Don’t enter into a dialogue with the yetzer hara.
This works better when one is already standing in something good – when one is going to daven, when one is going to learn, when one already has a bit of “nefashiyus-dik zechus.”
Two False Conclusions from “Ein Od Milvado”
1. “Everything is permitted” – there is only God, so one may sin – false.
2. “Burn everything” – there is only God, so burn the smartphone – also false, though it sounds frummer.
“Ein Od milvado” is above the chiluk of whether one needs to burn or not. Prishah/burning is a temporary eitzah – like chametz: one burns chametz, but only for a time. Does one not eat chametz the whole year? No!
The Rebbe May Not – But the Aibishter May
The Arizal (Pischei She’arim) asks: Why did God lower a malach? Because the malach would have become kaleh – he would have lost his madreigah. So too:
– The Rebbe, the Rosh Yeshivah, the Mashgiach – they cannot go on the internet, because they would become kaleh. When a Rebbe says “one may not have a smartphone” – this is true for him.
But the simple Yid: “I’m not with the Rebbe, I’m with the Aibishter.” The Aibishter Himself may go on the internet – He doesn’t get lost. “Kol tenu’os lo yisnafelu” – the Aibishter is not affected. The Yid who goes with the Aibishter Himself – he can also go, because the Aibishter is also there.
—
Part I: Second Eitzah – Temporary Prishus (“Matzah”-Model)
The Mashal of Chametz and Matzah (Zohar)
The Zohar says that matzah is “michla de’asusa” – a food of healing. Matzah is not better than chametz in itself – in a healthy world chametz is the normal state. But matzah is a refuah, as the Rambam says: sometimes one needs to go to the katzeh hasheni in order to get back a balance in the nefesh. After Pesach one can already work with chametz and “fix” it.
Practical Application – “Digital Detox”
Just as one doesn’t eat chametz seven days a year, so should one temporarily separate from the digital world. Imagine if all Yidden would seven days a year not touch any screens, any phones. One would “sell it to a goy” (like chametz), cover it with papers, find alternatives. Not because it’s treif – but because one needs a merchak, one cannot be “tavu’a bemetzulos yam”.
Shabbos as Example
Shabbos is already such a model – all Yidden already live once a week without technology, and this is “bli safek a tikun” that makes a “completely different type of person.” The person who knows that on Shabbos he is “not there” – this gives him a level in his neshamah that affects the whole week.
The Yesod: Freedom Means “I Am in Control”
Freedom doesn’t mean that one doesn’t have – it means “I am in control of the thing, not it in control of me.” The eitzah is temporary – because the true “ein od milvado” means that even technology is good. But be’olam hazeh one cannot have it lekaviyus, therefore one needs to do it lezman.
—
Part J: Third Eitzah – Making the Kli Holy (“Yichud Chomer VeTzurah”)
The Anti-Thesis to the “Treif” Approach
Instead of saying a phone is treif, tamei, one should say it’s holy! A phone has kol haTorah kulah, all nuscha’os, all sidurim, all kavanos, a tzedakah pushkeh, a shofar – almost all mitzvos fit in. Therefore one should treat it with kedushah: not touch before washing hands, make a seder brachos – “asher asah li es haphone bikedushah,” say a tefilah before opening.
Tefilos and Techinos for the Internet
Why doesn’t TAG put out a siddur “Seder Techinos Le’Internet”? – which tefilah does one say when going on a website, which techinah when going on social media (“shelo yachshiluni bechaveirai ve’esmach bahem”). The Bnei Yissaschar says: if it’s not in the siddur, one can make it oneself – “bechol lashon she’atah shome’a.”
The Main Chidush: Working with the Physical Form – “Hardware, Not Software”
People don’t live in a technical world of possibilities, but in an olam hachafatzim – a world of physical things with chomer and tzurah. Therefore it makes a great chiluk how a thing looks, what form it has, and what it is meyuchad for.
A filter alone is not enough. A filter only blocks access, but the kli remains the same. One needs to work with the guf hakli itself – the physical form, the “hardware level.”
The Chiluk Between Keilim: Phone, E-Book, Tablet
– A phone is not a book. One can technically read on a phone, but the screen is too small, the light is not good for it – the chomer is not made to be a book. A thing that is made “for everything” ends up being nothing – this is the place where all shedim roam.
– An e-ink / e-book reader is better – it is made to read, the form factor fits the tachlis.
– A phone is made to be a phone – to communicate, to be in pocket. It is not made to watch videos – the guf of the kli says it doesn’t fit for that.
Yichud – Being Meyached the Kli for a Tachlis
One needs to be meyached the kli for a specific purpose, just like one is mekadesh a thing:
– “Hareini koneh book zeh leshem limud haTorah” – when one buys an e-book, one should be meyached it for learning. This is like matzah leshem matzas mitzvah – the act of yichud gives a tzurah to the chomer.
– The mashal of kiddushin: A woman becomes mekudeshes with a ring – a physical act. The ring lies always, and this gives a tzurah to the metzi’us. So too one needs an act beguf hakli.
Practical Examples
– Put a sticker on the device.
– Buy a special iPad only for Torah – put it in the Gemara shank, take it out and give it a kiss like a Gemara. Why doesn’t a person who learns on an iPad give a kiss when he finishes learning, as he does with a Gemara? Because the kli didn’t receive the yichud.
The Place Where the Kli Lies – Also an Act Beguf
Research shows: when a phone lies on the table next to a person, he is already mentally there – he is “available,” even without looking.
Practical eitzos:
– Put the phone in another room when learning – even another corner of the room already helps.
– The contrast between the old picture of a Yid learning – “a coffee, a cigarette, a Gemara” – with the new picture: “a cigarette with a phone” – this is a new metzi’us in olam hagufim.
– A shul that doesn’t allow bringing in phones – this is an eitzah niflah.
– A phone on a certain shelf in the office, that one picks up only when it rings – this gives a tzurah to the kli.
—
Part K: Time Limitations and the Koach of Nedarim
Time Control and Availability
A person may not be available on his phone from morning to night. When a Rosh Yeshivah or boss limits access to social media during work time, he does a tovah for everyone. The internet is useful, but that doesn’t mean one needs to be there all the time. One needs to make fixed times – perhaps Shabbos alone is already enough as a natural pause.
The Yesod of Nedarim – A Deeper Eitzah from the Torah
The sharp chiluk between neder and shevuah:
– A shevuah is: “I will not eat meat this week” – the issur is on the person, on his hanhagah.
– A neder is: “The cheftza is assur alai” – the issur is placed on the thing itself. The piece of meat becomes for me like chazir – not for everyone, but for me.
Why Is a Neder Stronger?
This is directly connected to the yesod of “olam hachafatzim”: because people live in a world of chafatzim with chomer and tzurah, it is much harder to be over a neder than a shevuah. When the cheftza itself becomes “transformed” into something assur – when that piece of meat is now chazir for me – then the person works with the physical reality of the thing, not just with an abstract commitment. This is the koach of “neder alai davar zeh” – the person can himself be mekadesh a cheftza and thereby create a stronger barrier.
—
Siyum: The Logical Flow of the Entire Series
1. Yesod A: Only HaKadosh Baruch Hu is emes; everything else is kli/chomer.
2. Yesod B: Chomer = can be anything = not meyuchad = shoresh of ra.
3. Digital: A new, more intensive chomer – the screen never becomes “one thing.”
4. Two false answers: Chomah (prishus) and ignoring (hefkeirus) – both don’t understand the new chomer.
5. The true way: Like chasunah – giving the chomer a tzurah, a ye’ud, a kedushah – living in olam hatikun.
6. Shedim: Chomer without tzurah automatically gets captured by lower kochos – neutrality doesn’t exist.
7. First eitzah: “Ein od milvado” / ignoring – strong but temporary, like a defibrillator.
8. Second eitzah: Temporary prishus (“matzah”-model) – Shabbos, digital detox, fixed times.
9. Third eitzah: Hardware, not software – being meyached the kli physically, working with olam hachafatzim, nedarim on chafatzim.
10. The klal: Each person needs to do “trial and error” for himself – this is not a Shulchan Aruch with fixed klalim, but rather a yesod havanah that one needs to apply to his own situation. The Torah-dik mahalchim of how one deals with chametz, Haman, Pharaoh – meaning with the stirah between ratzon and seichel – can be practically applied to our own problems in daily life.
📝 Full Transcript
Internet, Social Media and Digital Technology: A Perspective of Matter and Rectification
Introduction: The Context of This Lecture
The Lecturer:
Dear brothers, dear Jews, it’s already erev Pesach, we’ve already burned the chametz. A bit early we burned the chametz, because it’s erev Shabbos, and we still eat it. So I want to speak a bit about this.
And this is the continuation, the third lecture, and apparently it will be the last part in this mini-series that we have here, regarding the internet, regarding the internet and the phones and all related matters (inyanim neluvim), social media, AI (Artificial Intelligence), and all such things.
This is a continuation, the main point is in the last two lectures, which were in a certain sense theoretical introductions, and we will try today to begin more from a practical perspective. I will say one more such foundation, but practical things that one can see in light of the foundations that we have laid out, and one can understand why these are the solutions, why these are the ways how to advise oneself.
Chapter 1: Review of the Foundations – Reality, Matter and Evil
First Foundation: Only the Holy One Blessed Be He Has True Reality
The Lecturer:
The first lecture was the general principle, the simple meaning of this is that there is nothing in the world that has reality. Only God Blessed Be He has reality, everything else is empty, that means it doesn’t have the attribute of existence (havaya), as the Maharal (Rabbi Yehuda Loew ben Bezalel, the Prague Rabbi) says in the introduction to Gevuros Hashem. The Almighty is called Y-H-V-H, the name Havaya, He is Havaya. All other things have secondary havaya, they receive from Him existence, or in our language, they are vessels or means (heiter timtza) to come to Him.
But the ultimate goal, also the beginning and the goal, is as it were the Ein Sof, the One. And therefore it’s not relevant to say neither good nor evil, according to the truth, about anything, only about the Almighty must one say good. All other things, to the extent they bring to Him, to the extent they help – and one must understand what it means to bring to Him, it’s not just something to say – to the extent they help, they are good, that means they are secondarily good, they are good from the aspect that they are connected to God. And to the extent not, that is what we call evil.
What Does “Evil” Mean?
The Lecturer:
But evil doesn’t mean that it has an existence from itself alone, evil means it’s a void (chalal), as we elaborated more in the second lecture, that one has used that which is a thing that is not God, and therefore it doesn’t have to be. It must ultimately be, but meanwhile, in the world of choice (olam habechira), in this world, it doesn’t have to be God, it doesn’t have to be any way to God. It can be as if a thing in itself (davar bifnei atzmo), or it can even be distancing or separating as one calls it, and one must also know what these things, what these words mean.
And from this aspect, this is what we call evil. In other words, as the holy Baal Shem Tov (Rabbi Yisrael ben Eliezer, the founder of Chassidus) said, it says in Toldos, there is no such thing as evil, evil is a term of “mera.” Mera, just as there is a word “mileil” and “mera.” Mileil means above, mera means below. Mera means that it’s below.
What does below mean? In our language it means matter or a shell (kelipa). What does matter mean? And this we elaborated more on, the aspect that one explains what matter means, and from this one can understand what specific solution it needs to have, how indeed one brings this to the good.
Second Foundation: What Does “Matter” Mean?
The Lecturer:
That the word matter doesn’t mean that it’s bad, not like a desire, not that it’s absurd, a desire. The foundation, when one says that there is indeed, and the kabbalists say that there is indeed a point which is called evil as it were, which is called the sitra achra (the other side), the chametz, the Amalek, the yetzer hara, like all things which they indeed call the name evil upon this, “yotzro kra’o ra” (his Creator called him evil), yes, it says in the Gemara about the yetzer hara, he is called evil. Or isn’t he evil?
The simple meaning is, that which a thing can be everything, it can be anything. In other words, it doesn’t have from itself a boundary, as one calls a limit, a boundary. It’s not limited to be a certain thing, it’s not designated. Yes, designation (yichud) and boundary is not designated. It’s called holy. Holy means designated, belongs to something, designated, as “designated for me,” “designated for me.” It belongs for something, a certain thing.
And the entire world, the aspects where it is matter, and the more a thing is called material, the less designation it has, the less boundary it has, the less it is one thing, one can say it is more potential, it is more many things. Not that it is many things in actuality, it can be many things.
Matter is the Root of Sin
The Lecturer:
And this we explained, and this is the word when we say that matter is evil as it were, that it’s impurity, it’s not impurity, it has no sin, but it’s the root of a sin. And we spoke about this, we spoke here in another place about the impurity of death (tumas meis), that a corpse is not a sin to be dead, but the root of all sins is to be dead. The root of all sins is the knowledge that matter can be and it isn’t.
Chapter 2: The Problem of “Vessels” and Freedom
Why “It’s Just a Vessel” Is Not Enough
The Lecturer:
And this is the problem. And according to this we went a bit further and explained that if so, it’s not enough simply to say that everything is vessels, there are no impure vessels and no good vessels, it depends on who uses it. Such a question one must understand how one uses the vessels. The Almighty made the vessels, if one won’t know how to use the vessels, how to rectify them, one won’t be able to bring them to God. Therefore one must understand that the problem of the vessels, the root of the vessels is that it is matter, that it can be anything.
The Parable of Freedom and the Yetzer Hara
The Lecturer:
And we explained how the parable of the yetzer hara which is called freedom in the language of the foreign tongue (la’az, English), the simple meaning of freedom, right? The common name (shem hameshutaf), freedom, liberty, has many meanings. And when people think that liberty means, and youth and young people (bnei hane’urim) think that freedom means one can do anything one wants, the idea of lawlessness (hefkeirus), until meanwhile when one gets older one understands that this is youth’s theory, it’s not true freedom. It can be that there’s a stage that it seems so, but it’s not true freedom. This is from the aspect of matter.
Chapter 3: The Two False Solutions
Solution A: Making a Wall
The Lecturer:
And the solution for this matter is not, as we said that it’s already not to place a wall around this, then it’s not rectified, or even not. Yes, one will be able to see clearly the two solutions, children. Yes, there is the approach that says one must make a wall around this, this is not a solution. Why? Because it doesn’t rectify the matter. It’s another world, and because the problem that exists remains the whole time. It can be one stands outside of this, but it remains the whole time.
Solution B: “It’s Just a Vessel”
The Lecturer:
And the same thing, the other one, the anti-approach that says it’s just a vessel, is also not a solution. For the era it’s not fitting, both are not fitting, both are analog worlds, both don’t understand the digital revolution. Both of them are not fitting for the matter that there is something a new type of matter, or as we said that one should explain that it’s a new level of matter, this one must understand well. But it’s certainly a new type of matter, something a new form of the matter, but it’s essentially in the way how it comes out to us, at least it is a more material matter, a thing that can be many more things, like the difference of a digital screen from paper.
Chapter 4: The Difference Between Paper and Screen – A New Type of Matter
The Parable of Paper
The Lecturer:
Paper can be many things, for paper is paper that can bear everything (niyar soveil es hakol), but what one writes can only be one thing. Whereas a screen, even while it writes can still be many things. It’s a completely different type, one can look at it, it’s more alive.
The Screen Doesn’t Accept Form
The Lecturer:
As we say, this is apparently also freedom, but it’s very different. The screen with its essence doesn’t accept form (mekabel tzura), it doesn’t become anything ever. This is like, not to take a parable, like a young man or a bachur, such a seeker, he goes to everyone, he hears from everyone, but he doesn’t become anything, he doesn’t want to become anything, because he wants to always keep the freedom.
And about this, that same one looks at the screen the whole time, it’s terribly attractive, because there is in this the freedom, he can come to everything, he can bring everything here, he can be everything.
Chapter 5: The True Solution – The Question of a Wise Man is Half the Answer
Understanding the Problem is the First Step
The Lecturer:
And what we need to do therefore is not to not understand this. If we don’t understand this, whether we make a partition around and around, and whether we say, therefore there’s a difference, we don’t need to be fitting, we don’t need to have any topic, there is no topic called internet at all, there is the same old topic of do good and not bad that there always was. These are not correct, both are not correct. Why? Because both of them haven’t understood what it means to be a screen, what it means to be a computer, what it means to be this type of matter.
If we understand yes, and always the question of a wise man is half the answer (she’eilas chacham chatzi teshuva), the Mah Nishtana (what is different), Mah ha’edus veha’chukim veha’mishpatim (what are the testimonies, the statutes and the laws), what we ask, if we understand clearly the problem, almost always it opens up, at least we know in which direction we need to go to seek the answer. So now that it has become clear to us the problem, we can see very clearly, it opens up very simple ways how to find the answer.
The Answer is Not a Wall and Not Lawlessness
The Lecturer:
The answer which is not an answer from the aspect of making a wall, not the answer of saying that there’s no difference, there is no, therefore there is no law of filter, there is no non-filter, there’s nothing here, everyone should do how he tries to be good. Rather there is indeed a way that we can try to solve the problem of this.
And we understand, by the way, if we can, and it’s certainly a problem, I’m not saying that a full solution doesn’t take away the problem. Yes, a full solution means that there always remains the problem, I don’t have a solution, let’s say, clear. I mean that the perspective that I brought down last week shows almost immediately the way to the solution, but this type of solution doesn’t mean that further there won’t be any trials.
Chapter 6: The Parable of Marriage – The World of Rectification
Marriage is the Solution for Lustful Desire
The Lecturer:
Like to say that the solution for lustful desire is to have marriage. To be an ascetic is like saying, to say simply what I want, like the liberal approach that says “do what you want, don’t bother anyone,” is not an approach because it has too much freedom and it doesn’t lead out, one doesn’t make, one never becomes anything, nothing ever becomes of this yetzer hara. But what is indeed the solution? To have marriage.
Marriage Doesn’t Take Away the Trials
The Lecturer:
And to have marriage means that the trial doesn’t go away, yes? That one says that the solution is to have marriage, not to be an ascetic or to be lawless, so if so what? Does one remain with the yetzer hara? The yetzer tov with the yetzer hara? Because he tried to use it the right way, the right time? It won’t go away, there will still be trials when he sees another, there will still be trials in himself, and at times when one is not allowed, and so on. There will still remain all these trials that exist.
But Marriage Gives a Way Out
The Lecturer:
But, this is the only true solution, and whoever lives this life, the truth is, even when he falls through, that means, someone who is not one who has bread in his basket (yatza lo pas besalo), and not one who has bread in his basket, even if he indeed has forbidden thoughts, he has a way how, that means, he lives this, one can say he has a way, yes, as one says simple language, someone who is like one who has bread in his basket, someone who has bread in his basket, and what about one who has bread in his basket?
The Story of Rav Amram
The Lecturer:
As one sees in the Gemara, for a whole story of Rav Amram, in tractate Kesubos, he becomes aroused by a woman in the street, can he go home and say to his wife, his home and his wife, say okay, now he will do it in holiness. This advice doesn’t have any bachelor who doesn’t have a way to express the desire in holiness. It can be that he still had improper thoughts (meharher), he still had improper thoughts about another, but he has a way out. This is one thing that one can say, this is the meaning, yes, he remains with the problem, but he has a solution for the problem.
Chapter 7: The World of Rectification – When the Yetzer Hara Has a Form
The World of Rectification is Not a World Without Yetzer Hara
The Lecturer:
But deeper I would say, that a person who has married, he already lives in the world of rectification (olam hatikun). The world of rectification is not the world where there is no yetzer hara. Right?
The world of rectification is the world where the yetzer hara has a form, where the yetzer hara serves his wife (meshamesh es ishto), for the purpose of purity (letzorech nivul), for the purpose of man and wife, for the purpose of having children, for the purpose of maintaining a Jewish home, he lives in the world of rectification.
Even With Trials, He Cannot Become the World of Chaos
The Lecturer:
Therefore, the yetzer hara that he has, he goes out in the streets and has a trial, or even actual trials that a person can have, even when he has a trial he cannot become the world of chaos (olam hatohu).
—
[End of Part 1]
Demons, Dybbuk, and the Foundation of Matter Without Form: Understanding the Danger of Unformed Forces
The Difference Between a Groom and a Bachelor in Trials
The Story of Rava: Rectifying Desire in Holiness
As one sees in the Gemara, a Gemara of Rava in tractate Kesubos, that he becomes aroused by a woman in the street, can he go home and say to his wife, “prepare for him.” He says, “Okay, now he will do it in holiness.”
This advice doesn’t have any bachelor who doesn’t have a way to express the desire in holiness. It can be that he still has improper thoughts here – he still had improper thoughts about another – but he has a way out.
The Simple Meaning: A Married Man Lives in the World of Rectification
This is one thing that one can say, this is the meaning: he remains with the problem from 1917, but he has a solution for the problem.
But deeper I would say, that a person who has married, he already lives in the world of rectification. The world of rectification is not that the world has no yetzer hara. The world of rectification is that the world where the yetzer hara has a form where the yetzer hara serves his wife, for the purpose of purity, for the purpose of man and wife, for the purpose of having children, for the purpose of maintaining a Jewish home. He already lives in the world of rectification.
Therefore, the yetzer hara that he has goes out in the street and has a nisayon (test), or even actual nisyonos that a person can have, even if he stumbles in a nisayon, he cannot become olam hatohu (world of chaos). Even if he is nichshal (stumbles) in the nichshal. I must have been a bachur (young unmarried man), someone who doesn’t have the keli (vessel) at all, doesn’t have at all the… yes, what does it mean, the churim (holes) for tziyurei (forms), at all a perek gufa (a chapter in itself). When he falls into it, you can see him, he falls into it, he gets thrown out. Because he falls completely out of olam hatikun (world of rectification).
The Situation of a Bachur: Far from Olam Hatikun
When someone has a nisayon, except one who can return to his wife, by Yisrael he has his rectifying person. A married man, in a certain sense he can say, but a bachur has something of being completely a parush (separated one) – he doesn’t live at all, the sugya (topic) he lives in the olam hamalachim (world of angels), he doesn’t live at all the whole thing. He can see it as words of the nisayon where in a certain sense it’s true, but on the other hand, and we can be every pure one.
The True Focus: Not the Nisyonos, Rather the Yesod (Foundation)
The Mashal (Parable) of Internet: Not Only Pornography
This is what one must understand about the same thing. This is a good mashal: the world thinks many times that the main problem of the internet is pornography, but it’s not. The same way but I want to say, that the sort of solution that we’re going to think about is not the solution that takes care of nisyonos. It’s not the nisyonos of the things that it’s perhaps only one problem, when one looks at it as if the problem of this brings to that.
No, we want to tell you the yesod of the thing itself, right? And not the problem of bitul zman (wasting time), of lashon hara (evil speech), of the sort you become addicted, and all kinds of other shtusim (foolishness) of distraction and so on that exists in this.
Prishus (Separation) Is Not the Eitzah (Advice)
Rather what yes, what I want to say is, and not to go away, not to be a parush. To be a parush is, we’re speaking of that which there is a makom (place) for this, but it’s not the eitzah that we’re saying, it’s not the olam hatikun. Olam hatikun cannot be a parush.
Olam hatikun is that we will say the way how we are to be metaken (rectify) this thing. And this is that we are vessels, that our tzurah (form) will come, perhaps it’s not completely mekabel tzurah (receiving form), but can in our life, this is life, yes?
The Entire Olam Hazeh (This World) Is Chomer (Matter) That Needs Tzurah
The entire olam hazeh, in a certain sense it’s a chomer that is like not, yes? We said about the internet it’s more unique like that, but the entire world is like this, the entire yetzer hara also. He is not mekabel tzurah on his own, but we put him into a tzurah, and he understands himself, and it becomes something a tikun (rectification).
Living Like a Mature Person
The same thing, I want to say about how do we do it b’tzurah (in form)? We do it like a mature person, a mature ben adam (human being), and afterwards you know that there can be nisyonos. It means however that we won’t need when we become nichshal, not also, go further, because we will burn it – this is not a solution.
And the same thing we won’t be like a bachur that when he becomes nichshal he becomes lost, he becomes lost. Fine, he didn’t succeed today, he’ll succeed tomorrow, because I already have a certain organized derech (path) how to live with this.
Okay? This is our plan.
The Yesod of Shedim (Demons): What Happens When Potential Remains Without Form
Introduction: Understanding the Sharpness of the Problem
Before I say this, I want however to add, to understand a bit clearly how sharp, how far goes the problem of such a sort of thing which is a chomer she’eino mekabel marus (matter that doesn’t accept authority), a freedom that doesn’t want to accept authority.
And I want to say a yesod that stands in kabbalah sefarim (books of kabbalah), and contemporary ones, and I’ve seen in different people who explain it more this way.
The Definition of Shedim V’ruchos (Demons and Spirits)
The yesod is called that there exist in the world shedim, shedim v’ruchos. The yetzer hara is called a shed, we’ve seen this in the Gemara, the yetzer hara the Gemara calls a shed. The yetzer tov (good inclination) is called a malach kadosh (holy angel), and the yetzer hara is called a shed.
What is the meaning of a shed? And so explains the Ramban in his way, and the Rambam and the mekubalim (kabbalists) in a bit a different way, and I’m not dealing now in the sugya to understand, but I want to understand however practically.
The Explanation: A Strong Potential Without Form
A shin-dalet is what happens when there is a thing that has a strong potential, there is a strong force, like electric energy is a tremendous force, and no one gives it any form. There are certain forms, such as kiveyachol (as it were) half forms, not really forms with substance, but such nefashos (souls) that become from that. This is the meaning of a shed.
The Rambam’s Interpretation: A Person Who Doesn’t Use His Daas
In other words, says the Rambam for example, the Rambam says in the simple way: a person has daas (knowledge/intellect), every person has daas, even if he doesn’t use the daas in the proper way he has daas. When he is an adam hashalem (complete person), a proper person, he uses his daas and builds with it buildings.
If he’s not a good person, it’s not simple that he stops being a person, he doesn’t become a behemah (animal). One says that a person who is not a person is a behemah, it’s not correct, says the Rambam, he is much worse than a behemah.
Why is he worse than a behemah? Because he is mo’il l’hazik v’lo l’ho’il (useful to harm and not to benefit), right? He can use his intellect to make all kinds of deep tricks and confuse people and do injustices, but with his intellect he doesn’t help to build a world, an olam hametukan (rectified world). This is called a shed, says the Rambam, this is called a shed.
The Explanation of the Mekubalim: Actual Forces
In kabbalah it stands more sharply, kiveyachol that there exist actually, so the mekubalim imagine, perhaps it’s actually so, that there exist actually such kiveyachol forces, there are such…
The Rule: Neutrality Doesn’t Exist
In other words, one can say thus: That which the chomer is potential, doesn’t yet mean that it remains neutral. Because in order it should become from… it’s neutral from the side that it’s the potential, but in order it should become from neutral, from the potential, become something a davar tov (good thing), needs to be with intention, needs to be that one should specifically work so it should become so. In other words, one needs with intention b’machshavah techilah (with forethought) to bring a neshamah (soul).
Whereas if one doesn’t go with intention, it’s not simple that it remains neutral, it remains as it is. This is not how the world works. Whoever will look around in the world will see that it doesn’t become so. When it remains neutral, will grab hold…
The Mashal of Chametz (Leavening): How Bacteria Grab Hold
The Idea of Chametz
What is chametz, yes? This is the idea of chametz, right? That one takes dough, dough essentially is not chametz, it’s not that chametz is bad, I just want an image for this sort of idea.
One takes dough, seemingly it would remain dough. If one wants one can make it chametz, if one wants one can make it matzah. Meanwhile, this is called shehiyah (waiting), right?
The Reality: Yeast Bacteria in the Air
But the reality is, as one says factually physically how it works, that there are different bacteria, yeasts, that fly around in the air always, and one doesn’t notice them because they don’t have where to hold. But they fly around in the air the whole time. It happens, perhaps there are places where not, then it actually doesn’t happen, but generally speaking, in the air there always turn such yeast bacteria.
What Happens When One Lets the Dough Stand
And you leave dough for a few hours, for a bit of time, for more than eighteen minutes, whatever, this is perhaps a chumra (stringency), but one leaves for a piece of time dough, will grab into it the yeasts and will make it chametz.
To Make Matzah Requires Active Guarding
In order not to make it chametz one needs an extra shemirah (guarding), or to make a different form. You want specifically to make a matzah differently, you need to put in your own yeast, you need to make something explicitly an action so the spiritual bacteria, the chiyus (vitality) that turns in the air, shouldn’t grab into it. This is how it works.
The Nimshal (Application): Lower Life Forms Grab Into Potential
And the same thing, when there is a potential, especially when it’s a strong potential, if one doesn’t put with intention into it a form, one doesn’t put with intention into it a neshamah, happens somehow that there are other lower life forms, lower sort of forms, that they grab into it.
In other words, kiveyachol, one cannot say from the side of the form, but somehow, when one looks around the world how it works, why it happened, it’s actually because there is like there are bacteria physically, there are perhaps such forces spiritually that turn and grab hold, or it’s about people are so, as it lies in the neshamah of the people, the yetzer hara of the people, whatever it is exactly.
The Fact: Great Forces Don’t Remain Neutral
The fact is that things, actually great machines, great forces that don’t have any form, don’t remain neutral. It’s either one puts in a tzuras kedushah (form of holiness), then it’s tremendous, zachah mesamchin oso (if he merits they gladden him), it becomes tremendous, zachah Shechinah beineihem (if they merit the Divine Presence is between them), lo zachah eish ochaltan (if not fire consumes them), eish ochaltan. It cannot remain neutral, because here is such a strong force, and there is always, one cannot say with an excuse, but there is always such a piece of bacteria that wants to grab in, and how one lets it in.
The Mashal of Dybbuk: Neshamos Without Bodies That Seek a Host
The Idea of Dybbuk
Or like a dybbuk, yes? Let’s understand it another way, you can understand it like a dybbuk. What is a dybbuk? So go the stories, the world works this way. Whether there are dybbukim actually literally, literally so or not, but the idea is a true idea.
Neshamos Ertlin: Forms Without Matter
What is a dybbuk? A dybbuk is there are neshamos without bodies, so he calls them, neshamos ertlin (wandering souls). Neshamos without bodies means such forms, such tzuros, about how one can live, that they cannot do anything with their daas alone. An idea doesn’t do anything. An idea needs to be like a parasite.
An Idea Needs to Have a Body
An idea needs to have on what to live. An idea needs to have a piece of body, a piece of chomer to eat, like parasites, like viruses and bacteria and all sorts of life forms work approximately. One needs to have on what to live. Yes, a bacteria or another bacteria is not necessarily good, a virus is not necessarily bad, but it’s a life form that lives only on a second one.
A person is a davar chai (living thing), a living biological thing, it’s good that he lives. And this means such things that they turn around and they grab hold, he cannot live alone, therefore his interests is to grab onto one who lives with this.
The Story of Dybbuk: A Neshamah Seeks a Body
The story of dybbuk always shows that there is such a neshamah without a body that turns, he is stuck, he has no action, he can do nothing in the world. Why? Because he is a neshamah without a body. Or perhaps not really a neshamah, you can call it a ruach (spirit), a form, something such a form without a body. And therefore he always seeks where there is.
The Difference Between Dybbuk and Insanity
And when a person is with full daas, and this is the difference between one who has a dybbuk and one who is insane, there’s no contradiction, already says the Degel Machaneh Ephraim, the son-in-law of the Baal Shem Tov.
When a person is normal, he is baal habayis (master) over himself, his neshamah and his body are together as they should be, then there isn’t how that sort of chiyus should grab in.
When a Person Is Somewhat Open
But when a person is a bit open, a bit broken, a bit not with tikun, but he is a person, he still has all the abilities and the forces, the forces of daas, the forces of yetzirah (formation), the forces of intellect, the forces of will, all the forces of a person, comes the dybbuk and he grabs into him somehow, he will be grabbed, and he uses him to carry out all sorts of things that don’t fit for a person alone. When this is called a dybbuk.
This Means: A Crazy Idea Seeks a Body
And this means, it’s something an idea, it’s a crazy idea. It’s an idea, in any case, but it’s a crazy idea. A crazy idea by itself does nothing. It always grabs into potentials that haven’t become properly with form, that don’t have any protection in form.
This Is How the World Works
This is the fact how the world works, and the idea of shedim, the idea of dybbukim, is literally the idea, and one can understand it by way of mashal. But whoever looks into the world how the world works, both between people and also between all other things too, will see that it works literally so. Like we will say the mashal of chametz, it’s a very good mashal.
The Beginning of a New Point: A Chavurah (Group) Needs a Rosh (Head)
Yes, there is a saying of Rebbe Elimelech, I think, one says such a place, that every chavurah needs to have a rosh. A rosh doesn’t mean that one needs to make an idol of him, but a chavurah, people come together, needs to be a rosh. It can be a bit wild.
Shedim in the Digital World: From the Idea to Practical Advice
The Yesod of “Rosh” in a Chavurah – The Teaching of R’ Elimelech
I say that the idea of shedim, the idea of dybbukim, is literally the idea, and I can understand it as a mashal, but whoever looks into the world how the world works, both between people and also between all other things too, has to see that it works literally so. Like one says the mashal of chametz, it’s a very good mashal.
Yes, there is a saying of R’ Elimelech I think, one says such a place: every chavurah one needs to have a rosh. A rosh doesn’t mean that one needs to make an idol, but a chavurah, people come together, it needs to have a rosh. He can be a bit less formal, more formal. Whoever looks around will see that this is true almost always, except if really people are on a very great level, a true group of talmidim (students) who love each other very much, and even then there is a rosh, only he conducts himself nicely with everyone, no problem.
And he said thus, because if there isn’t a rosh, the sitra achra (other side) becomes a rosh. So there is a saying of R’ Elimelech that says.
Yes, there are false rabbis who use this, cult leaders, that a mild one needs he should be the rosh, one doesn’t mean this. But it’s a true thing that he brings out, and whoever looks around at groups of people sees.
Why a Good Rosh Is Necessary
Why if there is a rosh can he be an enemy sitra achra? Yes, it’s not a proof. But when there is a good rosh, he leads it, there is a seder (order), he decides what time one davens (prays), or in the beis medrash (study hall) he decides what time one davens, and which hanhagos (practices) one does here. Understood, he may not be a dictator, but this is the form of the group of people.
When there isn’t a rosh, certainly seemingly it’s neutral, and no one decides, okay, we’ll take votes. And who will count the votes? Yes, it’s not so simple.
When the Sitra Achra Becomes the Rosh
But the fact is, almost always when there is such a group, comes something a sitra achra. There are such bacteria, such parasites, that they grab hold, there becomes there a great dispute, or it becomes completely a twisted group.
I can be that one will say a cult leader, this is the bad sort of leader, is essentially already a parasite. He is not… many times he uses the people, but essentially he is the sitra achra that became the rosh, because there wasn’t a normal rosh.
The Same Yesod by Individual People
And so people, one sees people who are leaderless, yes, people that they cannot lead themselves, he doesn’t have any power of daas, he doesn’t have any independence, he doesn’t have any backbone, he cannot lead himself, and he always seeks a rebbe.
And if he has a good rebbe it’s good, or he can himself become his intellect should be the rebbe over his body is certainly good. But if not he becomes crushed in head, and he grabs hold.
Parasites That Seek Broken People
Translation
There are such parasites, there are people who go around, they search for where there are broken people, who certainly have potential. People are people, all people have an extraordinary potential, certainly relative to other creations. A person is a person, he can make enormous buildings, he can make enormous destructions.
And there are always such parasites who go around, they want to latch onto the etz shelo nechmad [tree that is not desirable], onto that which can become nechmad, it is nechmad. This is the way the world works.
I think that in our shiurim perhaps we have explained a bit the foundation of the neshamos [souls] being trapped, this is how it works.
Internet and Computers as “Chomer Bli Tzurah”
Now, whoever looks at the internet, as we have explained, now I want to go through an overview in any case of this.
We have explained that the internet and computers are an extraordinary chomer bli tzurah [matter without form], it has even from its very essence tremendously more, it can do more things, but it does nothing until you tell it to do something. Until you don’t tell it, it can do everything, not literally everything, but simply you learn exactly how it works, it can do very much.
Why will it? Because it is very basic, it grasps at a very basic level, a very low level, the basic level of existence, which therefore it is not yet defined in any particular thing. Yes, a screen is just something that can, but it can do otherwise.
The Derech HaTeva: Shedim Latch On
So the derech hateva [natural way], there are all kinds of parasites, shedim [demons], mazikin [harmful spirits], ruchot ra’ot [evil spirits], that latch on. This is the reality.
Shedim on Social Media and Internet Platforms
And therefore, whoever looks at social media, or at YouTube, which is perhaps a sort of social media, or even more so like heimishe [insular Jewish community] forums, there is a different sort of shedim that lead them. All of them are led by certain shedim. This is the, one must say this.
Why Memes and Ruchot Drive In
Why, in other words, people communicate, yes, one communicates. Why in social media suddenly there becomes such a ruach [spirit], something a meme, something a ruach, something a meme, something a… something a… what do you call it? A bubble… something an idea drives in, suddenly everyone thinks something crazy. Everyone thinks differently, or everyone who is exposed to this.
It’s like a parasite, a shed has latched on.
And the shed, of course, doesn’t live alone, it lives in the people who write it, it lives among the people who fight, who curse each other on Twitter, and so forth.
This is a shed.
And the hanhagah [conduct/administration] of Tiferes [a Chassidic organization], whoever is against it is literally a shed, or something a shed has latched onto him, I don’t know.
It’s all shedim.
A Clarification: One May Go There, But One Must Know
Don’t think that one may not go there.
I’m just saying, that one must realize that there are many shedim there.
And in all such places shedim circulate.
The Mashal of a Churvah
It’s like a churvah [ruin].
A churvah tells an athlete what it’s not… it can be something, but it’s not a built house.
There are stones there, there are all kinds of objects, chomrei binyan [building materials] as it’s called, the materials from which one builds.
And there shedim circulate.
One must know that shedim circulate there, one must know how to be nizhar [careful/avoid] from there, one must know the eitzah [advice/solution].
Concrete Examples of Shedim in the Digital World
One of the great shedim is called advertisement, right?
One of the other great shedim is called machlokes [dispute], or all those what do you call them, dopamine hacks, and anger hacks, cortisol hacks, which always make you nervous.
This is a shed.
One Doesn’t Blame a Single Person
The shed has such a sort, as it were, one can’t even blame a certain person.
This is what I also do when I say a shed.
It’s not to say, Musk is a rasha [wicked person], Bill Gates who made Windows is a shaygetz [derogatory term for non-Jew].
He’s not a shaygetz.
He’s an extraordinary strong machine that he drives, that he is part of.
When There Is No B’machshavah Techilah
And the teva hadevarim [nature of things] is, that if one doesn’t put b’machshavah techilah [with initial intent] that it should be a certain way and not other ways, almost by itself the shedim latch on and they begin to lead the world.
This is how it is.
I have already been lengthy enough on this, aleh lema’alah ein sham [see above], everyone can look in, and I just have a desire I have given a certain way how one can understand why it looks this way and why I call it a shed.
I’m only saying this so that one shouldn’t become lost.
Shedim and Zenut: The Old Stories Become Literal
And everyone knows, all the old stories about shedim say that shedim love very much… this is indeed the story of Lilit lamed yud lamed tav, and all those stories that say that all shedim love very much zenut [sexual immorality], they love very much zenut, and everything around zenut.
Zenut and Fantasy
A great part of the zenut is with a fantasy, as it says in the old stories, that there are such stories that there was a young man who was caught, he thought he was going with a beautiful girl, the whole story, until he discovered that it was a shed, or other names that the sefarim [books] call it, leitzim [jesters/mockers] and the like.
The Dimyon Has Been “Enslaved” in a Screen
And when it comes into the internet one sees that it’s literally so.
Perhaps once it was a mashal [parable/metaphor] in dimyon [imagination], today it is also in dimyon, but the dimyon has enslaved itself in a screen, right?
When someone looks at a website there where there are devarim asurim v’yafim [forbidden and beautiful things] and the like, and through this he does, he makes himself fertile, he makes, I know what he brings himself literally close to other things, and meanwhile it’s a sheda [female demon].
A Tzelem Is Not a Person
A picture of a person, on the other hand, a picture of a person is also a tzelem [image].
A tzelem, a shed is called a tzelem, right?
A tzelem, a shadow of a person, right?
It’s not a person, it’s not a person, it’s an old fantasy.
Of course, the fantasy lies as it lies in your brain, it’s quite foul literally.
But the idea of it is a fantasy, it’s not such an olam [world] of dimyon.
Fantasy Doesn’t Build a World
Not from this does one build children, not from this are children born, not from this is the world built.
One makes a lot of money on the fantasy, a great part of reality connects here, one must understand.
This is not simple, but I find it illustrative that the old supposedly Zohar for this is an important thing, the Zohar’s mystical ways of thinking are actually helpful, because this way one can understand what’s going on in the story internally, someone who was caught there in the moshav leitzim [seat of scoffers], there he came to the Rebbe and the Rebbe gave him some segulah [spiritual remedy] that he should say.
Yes?
This is how the story goes.
The Dialectic of Shedim: Dimyon with Koach
In other words, I don’t want to go into the topic of whose fault it is, but it’s a fact that it’s a shed that latches onto people.
Shedim Love Certain Sorts
The shedim have, shedim love certain sorts.
Also, one thing, besides they love just to confuse a head, waste time and trap people to trap people’s people, because supposedly the shedim can’t live alone, he always needs a carrier, he needs a person to carry his madness, because shedim, it is not nothing.
Shedim Don’t Exist But Have a Koach
It’s just a dimyon, but the dimyon has a koach [power/force].
This is the dialectic that I’m saying here the whole time.
It doesn’t exist but it has a koach, and the fact is this is how the world turns.
From the Problem to the Eitzah
Until here we have presented another problem, another… it’s useful because this way it helps, instead of saying you’re a rosh [head] who has become a fool, or you’ve become twisted.
Understand, you’re fighting with a shed.
It has a lot of power, and one must find the way how to give oneself an eitzah with this. There are certain segulot, and now one can come to find ways how to give oneself an eitzah here in the pasuk [verse].
Torah as Protection from Shedim
The Zohar says many times that baruch Hashem [blessed is God], lehodot u’lehalel leshimcha hagadol al hakol [to thank and praise Your great Name for everything], that He has given us a Torah.
Mitzvot Aseh and Mitzvot Lo Ta’aseh
The Torah has mitzvot aseh [positive commandments], mitzvot lo ta’aseh [negative commandments].
Mitzvot aseh in general is how one builds upon olam hatikun [the world of rectification], yes:
– Having a wedding
– Having children
– Putting on tefillin
– Davening [praying]
– Doing mitzvot
– Learning
This is the obligation.
Mitzvot Lo Ta’aseh: Protection from Shedim and Ruchot Ra’ot
And the mitzvot lo ta’aseh, what are the mitzvot lo ta’aseh in general? And we have written about this in our article on the corona.
In general, mitzvot lo ta’aseh is how a person is nizhar from all sorts of shedim and ruchot ra’ot.
All the rationalists come and say that there were never any shedim and ruchot ra’ot. Now we understand that they’re quite present.
Concrete Examples of Mitzvot Lo Ta’aseh
And the Torah, here one must listen, one must learn from the Torah.
The Torah, a great part, all the mitzvot lo ta’aseh, for example:
– Not eating chametz on Pesach
– Not eating pig
– All those afflictions on Yom Kippur
– All those things
Are not simply that one doesn’t do nothing. It’s a shemirah [protection], it’s a caution from certain klipot, certain evils, certain shedim, ruchot ra’ot, all kinds of filth, all kinds of not good things that circulate.
And the shofar prevents the prosecution, yes, all sorts of things where one must find a way, one must know what are eitzot.
One Needs Eitzot, Not Just Say “It’s Nothing”
And one needs eitzot, one can’t just say, “Ah, it’s nothing.” This is one eitzah, a certain eitzah, it’s not.
The Gemara in Sanhedrin: “Ein Od Milvado” – Is This Enough?
The Gemara says, so let’s say the eitzot, and here we come to the eitzot.
The Machloket Between Rabbi Yochanan and Rabbi Chanina
A well-known Gemara in Masechet Sanhedrin, a machloket:
Rabbi Yochanan said: “Lo menachashim k’ovdei avodah zarah, ela k’shemachishim pemalya shel ma’alah” [They are not diviners like idol worshippers, but rather as those who deny the heavenly retinue].
Rabbi Chanina said, he doesn’t hold this way: “Ein od milvado” [there is nothing besides Him] literally, there is only God. The magic is just sleight of hand, someone comes with a pasuk and he says it does nothing, “ein od milvado”, there is only God.
The Conclusion: “Shani Rabbi Chanina D’nafish Zechutei”
And the Gemara says that it’s not so simple. Why? Because “shani Rabbi Chanina d’nafish zechutei” [Rabbi Chanina is different because his merits are abundant].
The eitzah of saying “ein od milvado” doesn’t… doesn’t
The Eitzah of “Ein Od Milvado” and Its Practical Application
The Gemara of Rabbi Chanina: When Does “Ein Od Milvado” Work?
The story was in practice, someone came with magic, he says, go, it does nothing, “ein od milvado” [there is nothing besides Him], there is only God. And the Gemara says, ah, it’s not so simple. Why? Because “shani Rabbi Chanina d’nafisha zechutei” [Rabbi Chanina is different because his merits are abundant]. The eitzah of saying “ein od milvado” doesn’t work for everyone. It works for Rabbi Chanina who “nafisha zechutei”, but it doesn’t work for just any person. One sees that people are indeed harmed. This is a piece of Gemara.
What do I want to say from this in practice? In practice I want to say this, and afterwards I want to say a bit of a practical thing that comes out from this, and afterwards even more practical things that come out.
“Ein Od Milvado” – Truth and Path
One eitzah, perhaps the best eitzah, which is closer, the most close to the truth, but it’s not so simple to do it. Yes, the Nefesh HaChaim says, and of course in sifrei Chassidut [Chassidic works], certainly so, that if one thinks “ein od milvado”, as it says in the Rambam at the end of Hilchot Yesodei HaTorah, one thinks of God, all klipot become nullified, all troubles. A fact. If one says “ein od milvado”, kishuf becomes nullified.
In other words, the first shiur in Avnei Barzel of the series, a Jew is stuck unfortunately in the internet, stuck, he struggles every day, he gets up and his head immediately becomes twisted from it. What is the eitzah? He should say Shema Yisrael. It’s always an eitzah against everything, right? He should say Shema Yisrael, remind himself of Hashem Echad, and it’s “yisaper dikdusha yit’orer” [when one speaks of holiness, it awakens], everything becomes nullified, and he doesn’t use the benefit, but all the problems become nullified. This is one derech.
And I will say that it’s not only b’bechinat emet [in the aspect of truth], but b’bechinat derech [in the aspect of a path/method]. This is an eitzah, it’s a certain eitzah. It’s an important eitzah, perhaps without this eitzah no other eitzah works. But it’s an eitzah. It’s the greatest eitzah.
The Limitation of the Eitzah
On the other hand, in a certain sense, the eitzah, first of all, one must understand it. The… one must hold, the nafisha zechutei doesn’t mean he does mitzvot. It means, he was able to hold onto this emunah. A normal person, like that Jew was at a farbrengen, to understand “ein od milvado” he went out to the street, he bumped into the wall, he says, “I still see things besides You.” He bumped in. Right? It’s yes, the world is not literally a fantasy.
So, it’s not so simple, it’s not just a thing, it’s not a slogan that one says, it’s not a bumper sticker that one sticks on the car, “ein od milvado”. “Ein od milvado” is a thing that one can understand, and yechidei segulah need to understand it, one must live it. Perhaps for a few minutes a week a Jew can live it, perhaps Pesach at night. Perhaps those who learned last year the shiur before the Seder, that is dilug truly.
The Eitzah of Ignoring: “Father Is Not Home”
The Foundation of the Eitzah
In the Chassidic sefarim they explain the secrets of the Arizal. The Arizal says that this is not the truly only way, but sometimes there is such a strong klipah, that this is the only language. And this is truly, the only solution is to know that everything is nothing, only God is truth, and normally everything that one doesn’t need to reckon with.
This was the way of many Chassidim, it was in the Ropshitzer dynasty, it was the custom, all the customs of Kriat Shema shel HaMitah, all things that deal with klipot, they didn’t say. Why? Klipot don’t exist. I didn’t understand, there’s another explanation, that there shouldn’t be fear of Gehinnom, but they said, “It doesn’t exist!” They didn’t want to get involved.
The only way, in other words, if one has started to get into eitzot, it will never end. The eitzah is, ignore. By the way, ignoring is a tremendous eitzah. Whoever deals a bit in science between people, one must know when to use it and how, and certainly with the middot hayetzer hara [character traits of the evil inclination], and certainly one must know at which stage to use it, but “I’m not home, father is not home.” It’s a tremendous eitzah. It comes, he says, “Yes, I think I should do the other thing.” “Father is not home now. Come later, we’ll see each other.” We’ll see each other later, we’ll see further.
The Secret of Leil Pesach
This is the secret of Leil Pesach. Leil Pesach, comes, comes, comes the Almighty, “v’avar Hashem lingof et Mitzrayim” [and God will pass through to smite Egypt]. “V’ra’iti et Mitzrayim balailah hazeh” [and I will see Egypt on this night]. This means one understands, “ani v’lo malach” [I and not an angel]. There is only one God.
Pharaoh comes, “Yes, where is…?” “I don’t know, father is not home.” “Yes, Moshe, go search.” “I don’t know, I’m not home. Now I’m engaged in ‘ein od milvado’.” I did an aveirah [transgression] yesterday, I also don’t know. I’m not home now. Yes, this means… this means refusing the invitation.
The Practical Advice from the Perspective of Torah: Internet and Digital Technology
The Second Advice: Temporary Separation – The “Matzah” Model
The Parable of Chametz and Matzah: Medicine, Not the Essential
When a person prays, as it says in all the Chassidic books, but this works more commonly when one is already standing in something good. In other words, when one already has some spiritual merits. I’m going to pray now, I’m going to learn now. Ah, the whole… all the choleras, all the things, all the evil viruses in the world exist. What should be? Father is not home. Come back later. Tonight is Pesach night, today is not teshuva. Today is not to take care of all the problems. Tonight is Pesach night, today one thinks of the Almighty. All problems, Father is not home. Come back later.
The Story of Lot
This is one of the ways how it works. It is certainly the absolute truth, and therefore it is also the advice, even when one is not… Yes, this does come up. I can ask you the question of the Gorlitzer Rebbe, “Well, the world has problems, it’s not me, it does come up.” Indeed, Father is not home. He may knock. “And the men of the city surrounded the house” – this is the story of Lot on Pesach night. Entire generations turn around and around. Well, well, let them turn. I am here, I am not… I’m not talking to you.
And Lot made a mistake, he tried to speak with them. “The daughters of Lot” – this is stated in the Zohar, the secret of the departure of soul and spirit, the lower portion of those who tried slaughter. I am not in any way, I am not here. The angels said, “Tonight is Pesach night, today is not here, one does not perform slaughter, one does not speak with them.” That’s how it is, you know what one speaks. I’m not speaking with them now, I’m not home. He cannot see me, because I live in another world. Tonight there is a screen between the night of Pesach and the entire world. From this one goes out and makes “Shfoch Chamatcha” (Pour out Your wrath), because there is indeed a world. Okay, “Pour out Your wrath upon the nations.” But generally there is no world, and that’s it, and I’m not home.
The Limitation of the Advice: An Emergency Solution
This is advice, it’s wonderful advice, but it’s emergency advice. That is, on one hand this is the ultimate purpose, this is the absolute truth. On the other hand, this is advice, as understood in Nefesh HaChaim, that the advice can only be used in times of pressing need.
Why? Because the Master of the Universe created a world, and the truth is that it’s not in the entire world. Whoever lives only in this is not one who merits the World to Come. Ah, the world is not made. It doesn’t work, the truth is it doesn’t work. It works as first aid, like when a person has a heart attack. One shocks him, it’s a very strong shock, and it helps to revive him, but it doesn’t mean one can keep shocking a person. At some point, it stops working. And at some point, the heart must be able to work on its own. One must know the other ways, the secret of Sefirat HaOmer, the secret of the other seven days of Pesach. One must know the multitude of paths, the multitude of matters.
Two False Understandings of “Ein Od Milvado”
The First Error: Everything is Permitted
Another thing that is connected with this path of ein od milvado (there is nothing besides Him). It’s very important, one must understand, this doesn’t mean that it’s connected, but it doesn’t mean that. Right? We once spoke about Iyov (Job) on Pesach, that it doesn’t mean that this is the truth. But, connected with this way is somewhat the way of burning chametz.
If someone will say that there is only God, one can understand this two ways, right? And one must understand it very well. One can say, therefore, no difference, one may sin, there may be all transgressions, there may be all distractions. There is only God anyway. It’s all just garments, it’s all just… as one says, “nothing and nonsense.” It’s all nothing and nonsense, it’s all not to worry about.
The Second Error: Burn Everything
And there is such a one who comes more extreme and says, if so, one must burn everything else. If there is only God, it means one must burn the smartphone in the chametz fire, because there is only God. This is the idea of burning chametz.
And who is right? Who better understands ein od milvado? Both of them not, right? Ein od milvado is above the distinction of whether one must indeed burn the chametz or not burn the chametz.
The True Middle Path
But what? Just as we say that ein od milvado itself is not the complete ultimate purpose, which is a difficult thing to say, but this is the reality, whoever has tried sees that it is so.
And just so there are certain garments for opinions. One garment is, one doesn’t care about the whole thing. Sinned, didn’t sin, it’s all the same God. And the second way, which is also like advice, as I say that advice which emerges from Shema Yisrael, and not Shema Yisrael. Like a great question, that if one is in a place of danger he cries out Shema Yisrael, that you use the greatest thing for your foolish problem. How does it fit? Yes, it fits. But it’s an aspect of advice.
Burning Chametz: A Temporary Advice
And the same way there is advice of burning. The advice is very important to know, very important to know that the advice is temporary advice, as we learned from the entire secret of chametz, chametz is the counsel of the evil inclination, chametz is materiality, chametz is the root of all sins. If one should not eat chametz a whole year? No.
Burning the chametz is temporary advice. Separation is a way, but it’s temporary advice. Why is it temporary advice? Because it’s only a certain garment of service. The service doesn’t mean that the Almighty didn’t create the world, it doesn’t mean the world should be burned. It can be separated, and there is truth in the connection, but it’s not the truth.
The Rebbe May Not – But the Almighty May
Why Great People Must Abstain
Therefore, there is one advice. Let’s say the second practical advice. The first practical advice is to ignore, this is like mixing pride for the sake of humility. But the Almighty, as one says, yes, it’s stated in the Arizal, Petachei She’arim brings from the Arizal, it’s stated in books thus, why did the Almighty lower an angel? If not, is he no longer a king? Because the king would have become degraded. True? Yes.
In other words, this is not Torah, this is his path of service. This is the Chassidic path of service, that one cannot go down and go over. In other words, the Rebbe with the Rosh Yeshiva with the Mashgiach with all the tzaddikim, they cannot go on the internet, they cannot go where we are, because they would become degraded. Therefore they burn against it. When someone says one may not have a smartphone, the simple meaning is he is like the angel who became degraded. Indeed a great angel, but there was a great angel, Aza and Azael, who became degraded and went through the flood, he became degraded.
The Simple Jew Goes with the Almighty
Tell them very well, the Rebbe cannot go. The Rebbe indeed may not go, because the Rebbe would become degraded. But I am not with the Rebbe, I am with the Almighty. The Almighty may indeed go. The only one who may go on the internet is the Almighty Himself, or the Jew who goes with the Almighty Himself. The Almighty Himself can indeed go, He does not become lost. “All movements do not affect Him” one says in the lesson on Divine Unity. The Almighty does not become lost, He is also before this, and this is advice, therefore one goes to the Almighty Himself, He dances over the whole thing, the Almighty is also there.
The Rebbe is indeed not there, as it states in the Torah that it’s forbidden, but the Almighty doesn’t need to follow the Torah. But wait, yes, He is above the Torah, He is there also. This is one advice.
The Last Advice: Finding Food as a Remedy
Another advice, which the advice looks like the Rebbe was also more in agreement, but the truth is that it’s not the world of rectification either, it’s only temporary, as the Zohar says that finding food is a remedy, the world doesn’t grasp what he means.
The Internet and Digital Technology: Practical Advice from Torah Perspective
The Second Advice: Temporary Separation – The “Matzah” Model
The Parable of Chametz and Matzah: Medicine, Not Essential
The Rebbe is indeed not there. It states in the Torah that it’s forbidden, but the Almighty doesn’t need to follow the Torah. Wait? Yes, He is above the Torah, He is there also. This is one advice.
Another advice, which the advice sounds like the Rebbe also more agrees, but the truth is that it’s not the world of rectification either, it’s only temporary. As the Zohar says that matzah is food of healing, the world doesn’t grasp what he means. I have an answer why one doesn’t need to eat matzah a whole year. What he means to say is, that it’s not a good thing, matzah is not in itself better than chametz. On the contrary, chametz is originally better. Matzah is a medicine, as it states in Rambam, and everyone knows, that here is a thing that one must do for the sake of healing.
Essentially it’s not good to go radical, one doesn’t need to go to the other extreme, one doesn’t need to give all the money entirely for charity, or entirely in humility and so forth. But since there are such problems, it is the exodus from Egypt, one must go to the other extreme. And this is the meaning of the Zohar, that the Zohar says that not eating chametz is an aspect of medicine, it’s not an aspect of good in itself, it’s not better to eat matzah essentially, but there are situations where it’s better, one must do for the sake of healing one must do so. Therefore for a whole week one doesn’t eat any chametz at all, afterwards, this will give us the truth, that this draws up, this is a medicine, this gives the person that he receives back a balance in his soul, through this he can after Pesach indeed work with the chametz and fix it.
The Practical Application: Temporary Separation from the Digital World
The same thing, someone has become in a certain sense, one says inner foolishness for younger people, or people who are in the aspect of fools, or women which is the aspect of fools and so forth. He says, “I don’t agree to the whole thing, I’m going to burn the whole thing.” It’s advice, it’s advice. I will burn, he makes a very strict filter, or he throws away the whole thing. And he says, “I know it’s not the ultimate purpose, I know it’s not good, yes, but I’m doing it for a while for its own sake, it’s also a certain world above the land of Egypt, for a while for its own sake I must separate myself from the whole thing temporarily, because I’m completely mixed up.”
This is advice, practical advice. Many people, I don’t mean only many people, as the Torah, you see advice, you see how deep the Torah is. Yes, Chazal say that the Torah is deep counsel, counsel from afar like merchant ships, deep counsel from the great ones of the land. It’s deep advice. We would have thought that the advice is always away, or one person, and the Torah comes and makes a tremendous order. There is chametz, this is indeed a huge problem, the entire Egypt is itself the aspect of chametz, the entire sitra achra is chametz. Therefore what should one do? Ah, he says so, okay, the first, once a year, for seven days, one should not eat any chametz. This is the advice.
The Skverer Rebbe’s “Digital Detox” – A Thought Experiment
One must enter, one must respect a bit, one must appreciate a bit the sort of advice that the Torah gives, because we don’t know to think this way. Yes, imagine, the Skverer Rebbe came, and he contemplated the black shell of the internet that he saw in heaven, and he says, you think the advice is such that all Jews, yes, there is a problem, and one speaks truth, it’s a nice thing that one must have it, it’s a nice thing, not that one must have it, yes, it’s a mitzvah, it’s an obligation, one cannot turn away. Should I tell you what one must do? I contemplated the matter of chametz, I studied this, I looked in the writings of the Arizal what one does when there is such a shell. The Arizal says that the advice is thus, the Torah says that the advice is thus: seven days a year all Jews go on a digital detox.
One doesn’t touch any, as the Skverer Rebbe says that one does it a whole year, but he didn’t hold out. But for seven days a year! One doesn’t touch any screens, one doesn’t touch any phones, one will sell it with vows of boundaries, one will sell it to a gentile. If someone needs it strongly, he will sell it to a gentile. Understandably, there is always a way that one shouldn’t become stuck. But this is his approach, one will cover with papers, one will put, one will find all sorts of things to do instead of the chametz. For seven days one doesn’t touch it.
Someone will ask, what does it mean, it’s forbidden? No! But we need to find, we need… What I understand is, a person must have in his soul a certain distance, he cannot be sunken, right? He cannot be sunken in the depths of the sea, he cannot be like a pit full of snakes and scorpions, he cannot, he must find distance. Therefore, he fasts. For seven days he doesn’t touch it. What will be in the seven days, will one burst? For seven days one cannot survive? No, everyone survives almost seven days without chametz. As far as the soul can, as far as the soul can.
Shabbat as an Example: Once a Week Without Technology
But almost everyone survives the same thing, once a week a year one doesn’t touch the phone at all. We already do this on Shabbat. All Jews conduct themselves this way once a week, not only once a year, and it’s certainly one of the great rectifications. One can deduce, generally we are told on Shabbat one may not have a phone, it’s not clear which prohibition it is. But all Jews conduct themselves this way, and it’s without doubt that this is a rectification.
That is, this makes an entirely different sort of person. It makes that the whole week he doesn’t crave. Why? Because he knows that Shabbat he’s not there, not because he knows, he has like a level in his soul where he doesn’t touch it. And understandably, it doesn’t mean it’s pride God forbid, because it’s difficult sometimes. The person for whom it’s difficult not to touch, he indeed uses his phone on Shabbat. Well, perhaps only one Shabbat a year, one week a year, perhaps in honor of Pesach.
I thought many times, to introduce such a custom that Pesach one doesn’t look. I cannot, perhaps it’s not practical. But perhaps certain things, I was years that Pesach I didn’t go on social media. I said, Pesach is a holiday, it makes a lot of sense, not because I’m holy, it’s a holiday, one wants to spend with the family, I don’t want to use a computer. I cannot, I don’t want to.
Freedom Means “I Am in Control”
We will speak more practically how one can carry out such advice in practice. On that website I don’t go. Ah, there they only speak words of Torah. Very good. It’s a great mitzvah to go a whole year. It’s also a great mitzvah to eat chametz a whole year, but Pesach not. And so one receives freedom. This is what freedom means. Freedom means, I have space, I am in control of the thing, not it is in control of me. And this is the second practical advice.
Why Is It Temporary? The Question of “Ein Od Milvado”
The Third Advice: Making the Vessel Holy – Unifying Matter and Form
It certainly comes up, now what makes many people uncomfortable, yes, it’s built on the “ein od milvado” (there is nothing besides Him) from the land of Egypt. But it’s temporary. Why is it temporary? One could say, on the contrary, the true “ein od milvado” is temporary. We in this world cannot have it permanently. But one doesn’t grasp this, because that’s not the truth. The true “ein od milvado” is that even this is good. But fine, but there’s a certain time when one throws the “ein od milvado” through the way. And therefore one may do it temporarily, so that one shouldn’t err. Rabbeinu Yonah doesn’t eat chametz the whole year, he knew it was an addition. That’s the second thing. The second advice.
These two pieces of advice are closer to known things that everyone knows. Now I want to continue to advice that not everyone knows. In other words, what TAG [Technology Awareness Group] has never heard of. About these two pieces of advice, presumably we’re already talking.
—
The Third Advice: Making the Vessel Holy – Unifying Matter and Form
A Story with a Head of TAG: The Anti-Thesis to the “Treif” Approach
So, the story is like this, I once met one of the heads of TAG, who davens in my shul. Once I met him on Purim at the seudah, and I told him like this, I hold that he’s making a big mistake. He turns around and says, I have my own, and I say at my shiur that I have a plan for him. He turns around and tells everyone that a phone is treif, it’s tamei, and the internet is treif, it’s tamei.
I have a plan for him, let’s make a switch, on the contrary and on the contrary, just think, we think this way. And actually one tells everyone, actually one says that it’s completely holy. It’s completely holy.
The Phone as a “Holy Object” – All of Torah in One Vessel
A phone is such a kind of holiness, the entire service lies in the phone. It can reach the entire world, all words of Torah fit in. Imagine, yes? It’s not simple. A normal siddur can only be one siddur, it can have all nusachos, all siddurim, all kavanos at once. It’s not normal. It’s a holiness without parallel. All of Torah with the entire treasure of wisdom, with everything… with tzedakah, with a tzedakah pushka, with a shofar, one can put everything together. In short, almost all mitzvos fit into the phone. All of Torah certainly fits in. And it’s certainly a very holy object.
Prayers and Blessings for the Phone
It’s not at all a proof to tell the people, for example, it’s a very holy thing, a phone. One may not touch the phone before washing one’s hands. And in the morning, first, one must do differently. And afterwards, and perhaps one should make an order of blessings. Asher kidshanu (Who has sanctified us), I don’t know, asher asah li es ha’internet, asher asah li es haphone bikdushah (Who made the internet for me, Who made the phone for me in holiness). One makes a blessing. The Sages instituted blessings on every action. It’s a thing, yes? And for us, this is advice. The Jews struggled with a big problem, how does one live? A person eats and sleeps and everything, how does one live? But one makes a blessing on everything. What is a blessing? One makes formulas.
We are accustomed, actually, we cannot make new blessings. Okay, I don’t know. If one can make the internet, one can perhaps make new blessings too, I don’t know. But as Reb Motele of Debrecen says, the goyim may, but the Chassidim may not. We may not make a new blessing. One actually needs a blessing in the morning before opening the phone.
With the blessing should be a prayer. Just as one says when eating for the eyes, “shelo targileini besoref ochel ve’al tevi’eini lidei chet” [Don’t accustom me to fine foods and don’t bring me to sin]. Certainly in writing, there needs to be a prayer.
The Proposal: “Seder Techinot L’Internet”
Why doesn’t TAG put out a siddur “Seder Techinot L’Internet”? Which prayer, which supplication one says when going to such a website, which supplication one says when going to social media, “shelo yachshiluni bachavrei ve’esmach bahem” [May my friends not trap me and may I rejoice with them]. Simple prayers, that one needs to say. Just as the Bnei Yissaschar says about other things, if there’s no prayer in the siddur, one can make it oneself. One doesn’t need to be an Arizal, one doesn’t need to be an Arizal, “bechol lashon she’atah shomea” [in any language that you hear]. You can’t be obligated to make something like the holy Zohar text. One needs to make.
The Deeper Point: Taking the Vessel Seriously
But what I want to say deeper, I want to say deeper, that one needs to take the vessel seriously. Making it holy is a joke. Making it serious. In other words, let’s go back to our plan. We said that the great trouble is, the secret of the trouble is, that here is matter that can do everything, but it doesn’t know what it wants to do. It always wants to be able to do everything, it doesn’t want to do anything.
Unifying Matter and Form – Changes in the Physical Form
Therefore, the advice for this is, perhaps it’s not… I mean that one can, and the truth is that there are several theoreticians, people who work on this, but the problem is that there’s not enough money in it, so it doesn’t become so publicized. But one can, everyone at home can do certain such kinds of things, and it makes a truly huge change in the entire relationship.
What does one need to do? One needs to begin to unify the matter with the form. To unify a good one. For example, it’s perhaps technically not so true now, but it’s a fact that it is so true. This is for example, an iPad, a tablet, which one says one can have everything on it. But what’s the problem? One can also have other things. True? So there are solutions. I don’t know, I mean that the filter is backwards.
The Innovation: Not Just Software, But Physical Limitations
But the advice needs to be the other way. One needs to take this, this, iSchool sells such an iPad that has on it very nicely. I mean that it’s also a proper iPad. One needs to make, there is, one sells today such devices, it’s actually for the giants. One needs to make a device that is not made, perhaps it doesn’t work at all, or there needs to be a law in the matter, not just in the form. This is an innovation. A filter is still everything, and you’ve only pressed a “block”. No, one needs to have the form, the shape, the piece of plastic.
One needs to take seriously the piece of plastic, because the piece of plastic, technically it’s said, it will be created in the same computer that lies in the large and in the small, it makes no difference. Because our people, even with great knowledge and everything, we still live in the world of objects. In the world of objects I mean the world of reality, but in the world of objects.
Hardware Level: Actions in the Body of the Vessel – The Third Advice
The Foundation: People Live in the World of Objects
Teacher: This is an innovation. A filter is still everything – one can do everything, but one puts a block. No. One needs to have the form, yes, the body – the piece of plastic. One needs to take seriously the piece of plastic. Because the piece of plastic – technically what’s the difference what shape it is. It’s essentially the same computer that lies in the large and the small. It does make a difference.
For us people are – it goes, we have great knowledge in everything – we still live in the world of objects. Objects means the matter and forms, but in the world of objects. So naturally, how one sees the object makes a big difference. One needs to have certain objects that are certain things.
The Difference Between Vessels: Phone, E-Book, Tablet
Phone Versus E-Book – The Matter Is Not Made to Be a Book
So the first thing, for example, practically speaking – I for example, very much like a phone which is very practical to read on a screen or on a screen. I need to buy it an extra difference for this. A phone is not there. First of all it’s too small. Second, the light is not proper. Wherever, there are unlimited platforms where one can see not just from the form. From the matter, it’s not truly made to be a book.
Yes, there are e-books, which are made more so one can read. When one can technically read on everything, but it’s not made! The matter, it’s not made! It’s made for everything, a thing that’s made to be everything ends up being nothing, and this is, God forbid, the dwelling place of all demons.
The Necessity of Designation – Designating the Vessel for a Purpose
Therefore one needs to make, perhaps one needs to make intentions, here are whole questions, how must it be designated. One needs to search about, this is not fully solved things, a large part because the vessels that we buy are made by the demons. But there are certain, for example one should be able to buy, in stores everyone should buy. One can buy an e-book, e-ink, whatever it’s called, which more or less one can technically do everything on it. The stage that this whole thing is busy, that technically the book can, it can. This is not our problem. Every thing one can. With a nail one can hammer into a person’s head, and one can build a house. One can, on a large scale one can.
One needs to have designation, and one needs that the form factor, the vessel, the very matter of the thing, should be a book. And the truth is that there’s not enough, one can need to make even more. It will be missing a cover, and one needs to make that it should be, and it has to do with a whole discussion about skeuomorphism and stuff.
Actions in the Body of the Vessel – Not Just in the Soul
One needs to do more for the body than for the soul. It’s not a topic of the inner dimension, it’s more a topic of the external dimension, the other is of the body, the vessel of the thing. It should be that it can be designated, first of all one can designate it, then it doesn’t work.
A person buys a certain tool, then he designates it, he says “hareini koneh lishmah” (behold I am acquiring for its purpose), that means for its purpose. One takes a matzah and makes it for the purpose of the commandment of matzah. When he buys a book and says “hareini koneh sefer zeh, this e-book, for the purpose of Torah study, for the purpose of studying wisdom,” he’s going to read in this, even for the purpose of pleasurable study. This should be the newspaper, no problem. Ah, it’s not really a newspaper, and every time the newspaper comes automatically. Certainly, it’s more enjoyable, even better.
But now, this should be the newspaper, and one needs to make an action, the law is from designation usually one needs to make an action. One needs to make an action in the body of the vessel, in the body of the thing, which is designated for the thing.
The Effect of Designation – How It Changes Reality
When the Vessel Is Designated, the Other Thing Doesn’t Exist
And suddenly, you’ll notice, that if someone has such a kind of thing, the other thing doesn’t exist. Technically he can. Technically, everything is technical. But we don’t live in a world of technically. We live in a world of things, of objects. This object now, it’s a book. Now he’ll say, “ah, this is my book.” If he’s not in the mood for reading, he doesn’t do it. Technically one can also read on a phone, and technically one can also do many things. He’s not talking now about technically, he’s talking now about the way people actually live, which is in the world of objects.
The Same Thing in Reverse – A Phone Is Made to Be a Phone
And the same thing is in reverse, yes? That means, if for example, and here it becomes more complicated, a phone is made that it should always be in your pocket and it should follow you. It should be “follow you like a dog.” And it turns out, unfortunately it turns out in many situations, but it doesn’t turn out so strongly. And nothing happened. And one needs to do the action in the body of the thing, which I’m doing here on the point of the third advice, which is truly one can make a whole shiur just on details of this advice, but I feel that everyone needs to do trial and error for themselves, and there’s also a lot of work to do truly.
Practical Advice: Working with the Body of the Vessel
Working on the Hardware Level, Not Just on the Software Level
And if someone wants to make kosher technology, he should know that what he needs to do truly is work on the body instead of working on the heavens, making sure that one shouldn’t be able to access. And then one will indeed be able to access, that’s not the problem. But it needs to be clear, perhaps for example the device that one makes has even such a thing, yes, the 24, what’s it called? It’s a music thing, that’s what it is. It has a certain color, a certain size that’s well made for this, perhaps yes, perhaps not. And that’s what it is. It’s a tremendous fact. It’s not much about… one can’t there the technique, perhaps one can technically, yes, I don’t know if one can yes or one can’t, that’s not the topic. It’s giving a form to the matter, he gave a form to the matter.
The Matter Receives the Form from the Vessel
Backwards, but in a certain funny sense, the matter is what receives here, it gives the form, the matter gives the form to the matter, because the vessel makes it that it should be such a kind of thing.
The Importance of Where the Vessel Lies
Or if someone has a phone and puts it in a certain place. I saw in research and I checked it, it’s absolutely true, that a person has a phone and it just lies on him, he’s already in a certain sense in his mind he’s there, he’s available. This is a fact, most people. Again, technically, everything. I’m not talking about technically, I’m talking now about how people actually work. The kind of advice that the Torah always gives. And he noticed that the Torah always gives such kinds of advice.
I’m already too long and I’m already too lengthy, so… But if for example a person wants to not be distracted from his phone, research has been done, one needs to put the phone in another room. Perhaps even in another corner of the room already helps.
The Old Picture Versus the New Picture of a Learning Jew
It’s on my table, when I sit down to learn and next to my Gemara is a phone, so that’s the simple meaning, you don’t need to look, you don’t need to… What is there a picture of a Jew who learns? The old picture of a Jew who learns looks like a person, okay, a coffee, a cigarette with a Gemara. That’s what a Jew who learns looks like and he’s there, right? He already has a cigarette and he doesn’t need to go anywhere.
A contemporary picture looks like a Jew has a cigarette with a phone. I had, a simple phone is just as bad as a smartphone in this sense. I have a lot of experience with this, I’ve been learning in chavrusos for tens of years, tens of people with this, and I do it too. But that’s what it is. Now what’s happening? It means simply a new kind of picture. Not the picture technically what one can do, it’s a new kind of picture of reality, and people live in the world of bodies, not just in the world of what one can radically do technically.
The New Reality – Learning with All the Demons on the Side
Wherefore, if one sits down with a Gemara and a phone on the side, you’re sitting with the Gemara and with all the demons on the side. No problem, certainly you’re not going to look, you’re going to answer me a call only on emergency pickup, everything is fine and well.
Practical Advice for Digital Self-Control: Time Limitations and the Power of Vows
But with research and ministers, research has been done on this, that everyone can make a line’s features so that it will be a bit less. As you recognize, you don’t need any great which, your servant can be that on Shabbos there are many who are not weak to deal with a cellphone or a book or a Gemara. No, because even on Shabbos too, he has teeth to be clever first, also needs to pick up the phone truly, and the same thing from being awake. No, it makes a difference. And this is another example of what one needs to do – a concrete action.
More Practical Examples: Stickers, Yichud, and Kissing the Vessel
One Must Do an Action – Put the Phone on a Different Table
One must do an action, it will learn itself, take your phone, ignore it, on the next table. People have done this. No, one buys a lock. One must find strategies for this. Such schools that have such… lately, I think it’s a wonderful strategy. It’s also a good thing, I tell in the cold… I become in a shul that doesn’t allow. And certain ones see, I won’t be worth in so many details. These are two strategies that I say practically.
The General Principle: Hardware Level, Not Software Level
But the general principle is that instead of seeking strategies on the software level, one must seek strategies on the hardware level. Strategies on the hardware level means that one must do, certainly if we want, the first two strategies I mentioned, going completely beyond in wealth, if we want to go into living with this world, one must find strategies on the hardware level.
Practical Examples: Stickers, Kissing, and Yichud
Perhaps put a sticker, one must do actions in this world that designate the material to a certain form. Just as a woman doesn’t become betrothed with nothing, she becomes betrothed with a ring, and the custom is that she wears the ring always, now she is a betrothed woman. The same thing, one must take the phone and put on it a sticker, not the sticker that says tags, kosher device. Perhaps also. In a certain sense, they’re not crazy for thinking this way.
Buy a Special iPad Only for Torah
But this should only be a beginning to start running. One must make this be, the tablet is a Gemara. This should mean that it’s a Gemara, one gives it a kiss. Why doesn’t one give it a kiss? I’ve seen people learning with taste with an iPad, he sometimes doesn’t give a kiss to the iPad when he finishes learning, or he starts like he does with the Gemara. Why is it lacking?
Very good. And buy a special iPad, immerse it, okay, one can ask whether it goes down in the mikvah, find some way. Take a special iPad, and on that iPad should only be Torah. Why does this perhaps work? Because sages once had to look something up? I don’t mean technically. I mean it’s the yichud.
And put on it a big sticker, “This is a Gemara.” Put it in the Gemara closet, and take it out and give it a kiss. It’s a holy thing.
The Difference Between Phone and Tablet – The Heimish Wisdom
A Phone Is Made to Run After a Person
And if a person has a phone, it’s not so purposeful. A phone, the form factor is that it should be a thing that runs the whole time after a person. One must know what it’s made for. But it’s an important thing, I communicate with other Jews, it’s a great mitzvah. One must make all the safeguards and it should be designated for this. And it’s not for…
The Heimish People Grasp the Foundation – Tablet, Not Phone
I mean for example, many of the Heimish people grasp this thing a bit, and say, one makes a tablet, not a phone. I hold that there’s great wisdom in this. One must go much more, much deeper, much further with this sort of understanding, right? Perhaps a phone isn’t made to… There’s a technical reason, it’s another thing that I’m not fulfilling any…
A Phone Isn’t Made to Watch Videos
A phone isn’t made to watch videos. For example, it’s very small, it’s not pleasant to watch videos. If one must watch, one must watch really like this, in front of the eyes. It’s really like this, you block yourself out from the whole world. It’s a very problematic body.
So one can see, a phone is very good at being a phone. It’s very not good for other things that have been put into it. And the truth is, one must, not all things, perhaps for WhatsApp it’s good, and for certain things. But it’s very not good to watch videos, and one can see that it’s…
Summary: The Foundation of the Third Strategy
One must speak about this much more. I see that here there are very many details that perhaps should already be a whole educational lecture. But the main foundation of the matter is this, that one must attend to, one must be engaged in this sort of hardware, not just this sort of hardware, but where it lies.
Example: Where the Phone Lies in an Office
If someone for example has an office or a place, and his phone lies on a certain shelf, and when it rings he has to pick it up and go with it, he has already given a certain form to this. Perhaps which sort of apps he puts, other various technical strategies that the world knows and understands and people who are involved in this, these are all ways how one can live with this, when one must live with this, and these are all strategies.
This Isn’t a New Shulchan Aruch – Everyone Must Do Trial and Error
And I don’t know if it’s worthwhile, it’s perhaps appropriate yes to make several details, but I won’t make too much that it becomes another whole Shulchan Aruch, I won’t make new Shulchan Aruchs. But the idea, the basic idea is this,
Practical Advice for Digital Self-Control: Time Limitations and the Power of Vows
Time Control and Availability
And one must also, by the way, when people need to control their schedules, it can’t be that a person must be available on his phone from early morning until night.
If there’s a bad boss or a bad rosh kollel, I don’t know what, a bad rosh yeshiva who says, “In this next office no one may be available on social media” and so on, I think he’s doing a favor for everyone. He’ll go afterwards, nothing happened that he’ll be limited in a certain way.
The internet is certainly useful, doesn’t yet mean that one must be there the whole time. If someone is really crazy, he only looks at the… sorry, I also have distractions now.
One must for example make time like Shabbos. Perhaps Shabbos is enough, by the way, I’m not saying Shabbos, perhaps Shabbos is more than enough. But these are the sort of approaches that one can think. One can think much more.
The Foundation of Vows – A Torah Method for Self-Control
The Basic Concept of Vows
The whole topic of vows which is built on this, that a Jew can sanctify a certain object. Although from the Torah there are oaths, there are things that you have forbidden yourself and you have sanctified yourself. But the meaning is that a Jew can himself make “a vow upon myself regarding this thing.”
The Difference Between an Oath and a Vow
And the great advantage, what is the thing, right? A person makes a vow. Why shouldn’t he be able to say, “I will make an oath”? What is the difference between an oath and a vow?
He makes an oath, “I won’t eat this week except such and such.” No. He makes a… a vow is different from an oath. A vow is simply I say, “This thing is forbidden to me.”
Now, when he sees this… what is the difference? Why do people make vows and not just oaths? Because this helps much more.
The Power of “This Thing Is Forbidden to Me”
When a person says, this piece, this sort of meat, this meat, or this sort of meat, or this piece of meat, now it is forbidden to me, now it is for me like pork. It’s not pork for everyone, for me it’s pork.
Suddenly you’ll see, there’s much less chance that he’ll transgress his vow God forbid, than now telling him, “I don’t want to eat meat this week.” It’s a great difference.
Of course, a person can himself permit his oath, there’s also a way. These are all distant remedies and amulets, that one must learn.
Conclusion: The Practical Message of Pesach
And I hope everyone should have a joyous Pesach, and learn from the Torah, from the ways that the Torah gives itself advice with the contradiction, with Haman, with Pharaoh, with chametz, one can learn practically for our life for our sort of problems.
A joyous Yom Tov.
439. השדים המסתובבים באינטרנט וג’ עצות להינצל מהם | שיטת הזוהר על האינטרנט שיעור ג | ערב פסח תשפה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער מיני-סעריע וועגן אינטערנעט, טעכנאלאגיע, און תורה’דיגע עצות
דער קאנטעקסט
דער שיעור איז דער דריטער און לעצטער חלק פון א מיני-סעריע וועגן אינטערנעט, טעלעפאנס, סאושעל מידיא, עי-איי, און אלע פארבונדענע ענינים. ער איז געזאגט געווארן ערב פסח (וואס איז אויסגעפאלן ערב שבת). די ערשטע צוויי שיעורים זענען געווען מער טעאָרעטיש; דער דריטער שיעור גייט איבער צו פּראַקטישע עצות, אבער ערשט נאכדעם וואס מען חזר’ט איבער די יסודות.
—
חלק א: די יסודות פון די פריערדיגע שיעורים
ערשטער יסוד: נאר הקב”ה האט אמת’דיגע מציאות
קיין זאך אין דער וועלט האט נישט א מציאות מצד עצמו – נאר הקב”ה (שם הוי’) איז „הוי’”, ווי דער מהר”ל שרייבט אין הקדמה צו גבורות ה’. אלע אנדערע זאכן זענען כלים אדער וועגן צו אנקומען צו אים; זייער „גוט” איז סעקאנדערי – לויט וויפיל זיי ברענגען צו גאט. „רע” מיינט נישט אן אייגענע שלעכטע מציאות, נאר א חלל – עפעס וואס איז נישט פארבונדן צו גאט.
דער בעל שם טוב זאגט: רע איז א לשון „מלרע” – „אונטן”. דאס מיינט חומר/קליפה – א מדרגה וואס איז נאך נישט מיוחד צו קדושה.
צווייטער יסוד: וואס הייסט „חומר”
– חומר מיינט נישט „שלעכט” – עס מיינט עפעס וואס קען זיין אלעס, וואס האט נישט קיין גבול, קיין יחוד, קיין ייעוד.
– „קדוש” הייסט מיוחד – באלאנגט צו עפעס באשטימטעס. חומר איז דער היפוך: ער איז נישט מיוחד צו גארנישט.
– חומר איז נישט א חטא, אבער ער איז דער שורש פון חטא (אזוי ווי טומאת מת – טויט איז נישט א עבירה, אבער טויט איז דער שורש פון אלע עבירות).
– „פרייהייט” אין דעם נעגאטיווען זין (הפקרות, „איך קען טון וואס איך וויל”) איז דער חומר’דיגער פרידאם – נישט אמת’דיגע חירות.
—
חלק ב: צוויי פאלשע סאלושאנס – און פארוואס ביידע זענען פאלש
1) דער „טעק-חומה” אנגאנג
מאכן א מחיצה/חומה ארום דעם אינטערנעט (פילטערס, פארבאטן, אפשליסן). פארוואס נישט גענוג? ווייל עס איז נישט מתקן דעם חומר – דער פראבלעם בלייבט אינעווייניג; מען שטייט נאר אינדרויסן דערפון.
2) דער „אנטי-טעק / ס’איז בלויז א כלי” אנגאנג
זאגן אז אינטערנעט איז נישט אנדערש פון אלע אנדערע כלים, ס’איז נישטא קיין באזונדערע סוגיא – יעדער זאל סתם פרובירן גוט צו טון. פארוואס נישט גענוג? ווייל עס איגנארירט דעם נייעם סארט חומר וואס דער דיגיטאלער וועלט ברענגט.
וואס ביידע פארפעלן
ביידע זענען אנאלאגע וועלט-טראכטן – זיי זענען נישט גורס אז דער דיגיטאלער רעוואלוציע האט געבראכט א נייע צורה פון חומר: א מער חומר’דיגער חומר.
—
חלק ג: דער חילוק פון דיגיטאל – א נייער סארט חומר
דער משל: פּאַפּיר קעגן סקרין
– פּאַפּיר: „נייר סובל את הכל” – מען קען שרייבן אלעס, אבער וואס מען שרייבט ווערט איין זאך. דער פּאַפּיר נעמט אן א פעסטע צורה.
– סקרין: אפילו בשעת ער ווייזט עפעס, קען ער נאך אלץ זיין אלעס אנדערש – ער ווערט קיינמאל נישט „גארנישט”, ער נעמט קיינמאל נישט אן א פעסטע צורה.
דאס איז ווי א בחור/מבקש וואס הערט פון יעדן אבער ווערט קיינמאל גארנישט – ער וויל האלטן דעם פרידאם. דערפאר איז דער סקרין אזוי מושך – ער רעפּרעזענטירט אומבאגרעניצטע מעגלעכקייטן, אומבאגרעניצטע פרייהייט. דאס איז דער נייער חומר וואס דער דיגיטאלער וועלט ברענגט – א חומר וואס ווערט קיינמאל נישט מיוחד.
—
חלק ד: דער ריכטיגער וועג – דער משל פון חתונה
„שאלת חכם חצי תשובה”
אויב מען פארשטייט קלאר דעם פראבלעם, עפנט זיך כמעט אויטאמאטיש דער וועג צו דער תשובה.
דער משל פון תאוות ניאוף
| אנגאנג | מיינונג | פראבלעם |
|—|—|—|
| פרישות (= חומה) | אפשליסן זיך פון אלעם | מתקן נישט דעם יצר |
| הפקרות (= „ס’איז נאר א כלי”) | טון וואס מען וויל | מען ווערט קיינמאל גארנישט, קיין תיקון |
| חתונה (= דער אמת’דיגער וועג) | נוצן דעם יצר בקדושה | דער איינציגסטער אמת’דיגער solution |
וואס מיינט „חתונה” אלס solution?
– עס נעמט נישט אוועק די נסיונות – מען האט נאך אלץ מחשבות, נסיונות אין גאס, שווערע מאמענטן.
– אבער מען האט א וועג ארויס: ווי רבא אין מסכת כתובות וואס ווערט אנגערייצט פון א פרוי אין גאס און קען גיין אהיים צו זיין ווייב און מתקן זיין דעם תאווה בקדושה.
– א בחור אן חתונה האט נישט דעם וועג – ער האט נישט וואו ארויסצוגעבן דעם כח בקדושה. ווען ער פאלט, ווערט ער ארויסגעווארפן פון עולם התיקון אינגאנצן. ער קען טענה’ן אז ער איז א “פרוש” וואס לעבט אין עולם המלאכים, אבער מצד שני איז ער פיל מער וואלנערעבל.
דער טיפערער נקודה: עולם התיקון
– עולם התיקון איז נישט א וועלט אן יצר הרע. עס איז א וועלט וואו דער יצר הרע האט א צורה – ער איז משמש לצורך איש ואשתו, קינדער, אידישע שטוב.
– ווער עס לעבט אין עולם התיקון, אפילו ווען ער האט א נסיון, קען ער נישט ווערן עולם התוהו – ער האט א שטרוקטור, א ייעוד, א מסגרת.
– עולם התיקון קען נישט זיין דורך פרישות. עולם התיקון איז אריינלייגן א צורה אין דעם חומר, לעבן ווי א בוגר’דיגער מענטש מיט א מסודר’דיגע מהלך – אז ווען מען פאלט היינט, גייט מען ווייטער מארגן.
—
חלק ה: שדים – וואס געשעט ווען פאטענשל בלייבט אן א צורה
די הגדרה פון א שד
דער יצר הרע הייסט אין דער גמרא א שד. א שד איז וואס ענטשטייט ווען א שטארקע פאטענשל/כח בלייבט אן א ריכטיגע צורה. ס’איז ווי עלעקטרישע ענערגיע אן א סטרוקטור – עס באקומט “חצי צורות,” נישט אמת’דיגע צורות מיט עקנות, נאר נפשות/כוחות וואס שטאמען פון דעם אומגעפארמטן פאטענשל.
דער רמב”ם’ס פשט: א מענטש וואס נוצט נישט זיין דעת לטובה ווערט נישט א בהמה – ער ווערט ערגער פון א בהמה, ווייל ער נוצט זיין שכל להזיק און נישט להועיל. דאס הייסט א שד.
דער קריטישער פרינציפ: נייטראליטעט עקזיסטירט נישט
ווען ס’איז דא א פאטענשל (חומר), בלייבט עס נישט נייטראל אויב מען לייגט נישט בכוונה אריין א צורה. עס ווערט פארכאפט דורך “לאוער לייף פארמס” – נידעריגע כוחות וואס כאפן זיך אן.
דער משל פון חמץ (פאסיג פאר ערב פסח)
– א טייג איז מצד זיך נייטראל – מען קען מאכן חמץ אדער מצה
– אבער אין דער לופט דרייען זיך אלעמאל יעיסט-באקטעריעס
– לאזט מען דעם טייג שטיין (שהייה) – כאפן זיך אריין די באקטעריעס און מאכן חמץ אוטאמאטיש
– כדי צו מאכן מצה דארף מען אקטיוו שמירה – בכוונה, במחשבה תחילה
– אזוי אויך ברוחניות: אן אקטיוו אריינלייגן פון קדושה, כאפן זיך אן נידעריגע כוחות
דער משל פון דיבוק
א דיבוק איז א נשמה אן א גוף – א צורה אן חומר, ווי א פאראזיט אדער וויירוס וואס דארף א “האסט” אויף וואס צו לעבן. ווען א מענטש איז בעל הבית אויף זיך – זיין נשמה און גוף זענען פארבונדן ווי ס’דארף – איז נישטא וואו דער דיבוק זאל אריינכאפן. ווען א מענטש איז אביסל אפן, צובראכן, נישט מתוקן – אבער ער האט נאך אלע כוחות – כאפט זיך דער דיבוק אריין און ניצט אים אויס.
דער כלל: “זכה – שכינה ביניהם, לא זכה – אש אוכלתן”
ס’קען נישט בלייבן נייטראל. גרויסע כוחות אן צורה ווערן אדער א כלי פאר קדושה, אדער זיי ווערן פארכאפט דורך שדים/דיבוקים/באקטעריעס.
—
חלק ו: אינטערנעט אלס “חורבה” פול מיט שדים
דער יסוד פון “ראש” אין א חבורה (ר’ אלימלך)
יעדע חבורה דארף האבן א ראש – נישט א דיקטאטור, נאר איינער וואס פירט מיט א סדר. ווען ס’איז נישטא קיין ראש, ווערט דער סטרא אחרא דער ראש. אין א גרופע אן א לעגיטימע פירערשאפט כאפן זיך אריין “פאראזיטן” – מחלוקת, פארדרייטקייט, אדער קולט-לידערס. דאס זעלבע גילט פאר אן איינצעלנעם מענטש: ווער ס’האט נישט קיין אינערליכע פירערשאפט (שכל איבער גוף) – ביי אים כאפן זיך אריין פאראזיטן וואס פירן אים.
אינטערנעט אלס “חורבה”
דער קאמפיוטער איז א “חומר בלי צורה” – ער קען אלעס אבער ער איז נישט מוגדר אין קיין שום ריכטונג. דאס מאכט אים צו א “חורבה” – א פלאץ וואו ס’ליגן בוי-מאטעריאלן אבער ס’איז נישט געבויט, און דארט דרייען זיך שדים.
קאנקרעטע ביישפילן פון “שדים” אין דער דיגיטאלער וועלט:
– Advertisements – א גרויסער שד
– מחלוקת – ווי מענטשן שעלטן זיך אויף טוויטער
– דאפאמין-העקס, ענגער-העקס, קארטיסאל-העקס – מעכאניזמען וואס מאכן דיך נערוועז און פארכאפט
– מיעמס, באבלס, רוחות – אידייען וואס פארן אריין מיט אמאל און יעדער הייבט אן טראכטן עפעס מאדנע
מ’באשולדיגט נישט איין מענטש (נישט מאסק, נישט ביל גייטס). זיי זענען מאשינען וואס פירן אן, אבער ווייל ס’איז נישט געלייגט געווארן במחשבה תחילה א קלארע צורה, כאפן זיך שדים אריין פון זיך אליינס.
שדים און זנות – די אלטע מעשיות ווערן ממש
דער זוהר און אלטע מעשיות דערציילן פון לילית און שדים וואס האבן ליב זנות און פאנטאזיע. פריער איז דאס געווען אין דמיון, היינט האט דער דמיון זיך “סלאביש” געווען אין א סקרין. א בילד פון א מענטש אויף א וועבסייט איז א “צלם” – א שאטן פון א מענטש, נישט קיין מענטש. עס איז א פאנטאזיע, עס בויט נישט קיין קינדער, עס בויט נישט קיין וועלט. אבער דער דמיון האט א כח – ער עקזיסטירט נישט ממש, אבער ער האט מאכט. דאס איז די דיאלעקטיק פון שדים: עס איז נאר א דמיון, אבער דער דמיון האט א כח. שדים קענען נישט לעבן אליינס – זיי דארפן א “קעריער” (carrier), א מענטש וואס טראגט זייערע שיגעונות.
—
חלק ז: תורה אלס פריימוואָרק קעגן שדים
מצוות עשה און מצוות לא תעשה
דער זוהר זאגט: הקב”ה האט אונז געגעבן א תורה מיט צוויי חלקים:
– מצוות עשה = בויען עולם התיקון (חתונה, קינדער, תפילין, דאווענען, לערנען)
– מצוות לא תעשה = שמירה פון שדים ורוחות רעות – נישט עסן חמץ, נישט עסן חזיר, עינויים פון יום כיפור, שופר בלאזן (מניע פון מקטרג) – דאס זענען פראקטישע עצות קעגן קליפות
די גמרא אין סנהדרין: “אין עוד מלבדו” – איז דאס גענוג?
– רבי יוחנן: כשפים ארבעטן ווען מ’מכחיש פמליא של מעלה
– רבי חנינא: “אין עוד מלבדו” כפשוטו – ס’איז נאר דא גאט, כשפים טוען גארנישט
די גמרא’ס מסקנא: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה” – דער עצה פון סתם זאגן “אין עוד מלבדו” ארבעט נאר פאר איינעם מיט זייער גרויסע זכות’ן. פאר א נארמאלן מענטש איז דאס נישט גענוג – מ’דארף פראקטישע עצות.
—
חלק ח: ערשטע עצה – “אין עוד מלבדו” און איגנארירן
“אין עוד מלבדו” – אמת vs. דרך
– אלס אמת: יא, ס’איז אבסאלוט אמת אז נאר גאט האט מציאות. ווי דער נפש החיים און חסידות ספרים זאגן – ווען מען טראכט “אין עוד מלבדו” ווערן בטל אלע קליפות.
– אלס דרך/עצה: דאס איז די גרעסטע עצה, אבער ס’איז אן עמערדזשענסי עצה – ווי א דעפיברילאטאר פאר א הארץ אטאקע. עס ארבעט אויף “first aid”, אבער מען קען נישט לעבן דערמיט כסדר. At some point, דאס הארץ דארף קענען ארבעטן פאר זיך אליינס.
“נפישא זכותיה” מיינט נישט בלויז מצוות – עס מיינט ער האט זיך געקענט האלטן ביי דעם אמונה אויף א ריכטיגן אופן. דער מעשה מיט’ן איד וואס איז ארויסגעגאנגען פון א פארברענגען, געזאגט “אין עוד מלבדו”, זיך אריינגעבאמפט אין א וואנט, און געזאגט: “איך זע דאך נאך זאכן חוץ פון דיר!” – ס’איז נישט קיין סלאגאן, נישט קיין באמפער סטיקער – ס’איז א טיפע השגה וואס יחידי סגולה קענען דערגרייכן.
פראקטישע אויספירונג: “דער טאטע איז נישט אינדערהיים”
ווען דער יצר הרע קומט קלאפן, ענטפערט מען: “דער טאטע איז נישט אינדערהיים, קום שפעטער.” נישט קעמפן, נישט דיסקוטירן – פשוט refusing the invitation.
דער סוד פון ליל פסח
– “ועבר ה’ לנגוף את מצרים” – נאר גאט אליין, “אני ולא מלאך”
– פרעה קומט זוכן משה’ן – “איך בין נישט אינדערהיים, איך בין עוסק אין ‘אין עוד מלבדו’”
– אלע פראבלעמען, אלע “חולירעס” און “וויירוסעס” – היינט איז פסח ביינאכט, היינט טראכט מען נאר פון דעם אייבערשטן
דער מעשה פון לוט
לוט’ס טעות פסח ביינאכט: ער האט געטרייט צו רעדן מיט זיי – מיט די אנשי סדום. די מלאכים האבן געזאגט: מען רעדט נישט מיט זיי, מען איז נישט דא. נישט אריינגיין אין א דיאלאג מיט’ן יצר הרע.
דאס ארבעט בעסער ווען מען שטייט שוין אין עפעס א גוטע זאך – ווען מען גייט דאווענען, ווען מען גייט לערנען, ווען מען האט שוין א ביסל “נפשיות’דיגע זכותים”.
צוויי פאלשע מסקנות פון “אין עוד מלבדו”
1. “אלעס איז ערלויבט” – ס’איז נאר דא גאט, ממילא מעג מען זינדיגן – פאלש.
2. “אלעס פארברענען” – ס’איז נאר דא גאט, ממילא פארברענט דעם סמארטפאון – אויך פאלש, כאטש עס קלינגט פרומער.
“אין עוד מלבדו” איז למעלה פון דעם חילוק צי מ’דארף פארברענען אדער נישט. פרישה/פארברענען איז אן עצה זמנית – ווי חמץ: מען פארברענט חמץ, אבער נאר פאר א צייט. מען עסט נישט חמץ א גאנצע יאר? ניין!
דער רבי טאר נישט – אבער דער אייבערשטער טאר יא
דער אריז”ל (פתחי שערים) פרעגט: פארוואס האט גאט גענידערט א מלאך? ווייל דער מלאך וואלט קלה געווארן – ער וואלט פארלוירן זיין מדרגה. אזוי אויך:
– דער רבי, דער ראש ישיבה, דער משגיח – זיי קענען נישט גיין אויף אינטערנעט, ווייל זיי וואלטן קלה געווארן. ווען א רבי זאגט “מ’טאר נישט האבן קיין סמארטפאון” – דאס איז אמת פאר אים.
אבער דער פשוט’ער איד: “איך בין נישט מיט’ן רבי, איך בין מיט’ן אייבערשטן.” דער אייבערשטער אליינס טאר יא גיין אויף אינטערנעט – ער ווערט נישט פארלוירן. “כל תנועות לא יתנפעלו” – דער אייבערשטער ווערט נישט באווירקט. דער איד וואס גייט מיט’ן אייבערשטן אליינס – ער קען אויך גיין, ווייל דער אייבערשטער איז אויך דארט.
—
חלק ט: צווייטע עצה – צייטווייליגע פרישות (“מצה”-מאדעל)
דער משל פון חמץ און מצה (זוהר)
דער זוהר זאגט אז מצה איז “מיכלא דאסוותא” – א שפּייז פון היילונג. מצה איז נישט בעסער פון חמץ מצד עצמו – אין א געזונטע וועלט איז חמץ דער נארמאלער צושטאנד. אבער מצה איז א רפואה, ווי דער רמב”ם זאגט: אמאל דארף מען גיין אין דער קצה השני כדי צו באקומען צוריק א באלאנס אין דער נפש. נאך פסח קען מען שוין ארבעטן מיט חמץ און עס “פיקסן”.
פראקטישע אנווענדונג – “דידזשיטעל דיטאקס”
אזוי ווי מען עסט נישט חמץ זיבן טעג א יאר, אזוי זאל מען זיך צייטווייליג אפּרייסן פון דער דיגיטאלער וועלט. שטעל זיך פאר אלע אידן וואלטן זיבן טעג א יאר נישט געטאטשט קיין סקרינס, קיין פאונס. מען וואלט עס “פארקויפט פאר א גוי” (ווי חמץ), צוגעדעקט מיט פּעיפּערס, געטראפן אלטערנאטיוון. נישט ווייל עס איז טריפה – נאר ווייל מען דארף א מרחק, מען קען נישט זיין “טבוע במצולות ים”.
שבת אלס ביישפּיל
שבת איז שוין אזא מאדעל – אלע אידן לעבן שוין איינמאל א וואך אן טעכנאלאגיע, און דאס איז “בלי ספק א תיקון” וואס מאכט א “גאנצע אנדערע סארט מענטש”. דער מענטש וואס ווייסט אז שבת איז ער “נישט דארט” – דאס גיט אים א לעוול אין זיין נשמה וואס ווירקט אויף די גאנצע וואך.
דער יסוד: פרידאם הייסט “איך בין שולט”
פרידאם הייסט נישט אז מען האט נישט – עס הייסט “איך בין שולט אויף די זאך, נישט ער איז שולט אויף מיר.” די עצה איז צייטווייליג – ווייל דער אמת’ער “אין עוד מלבדו” מיינט אז אפילו טעכנאלאגיע איז גוט. אבער בעולם הזה קען מען עס נישט האבן לקביעות, דערפאר דארף מען עס טון לזמן.
—
חלק י: דריטע עצה – מאכן דעם כלי הייליג (“ייחוד חומר וצורה”)
דער אנטי-טעזיס צום “טריפה”-אפּראוטש
אנשטאט צו זאגן א טעלעפאן איז טריפה, טמא, זאל מען זאגן עס איז הייליג! א פאון האט כל התורה כולה, אלע נוסחאות, אלע סידורים, אלע כוונות, א צדקה פּושקע, א שופר – כמעט אלע מצוות פּאסן אריין. דערפאר זאל מען עס באהאנדלען מיט קדושה: נישט אנרירן פאר’ן הענט וואשן, מאכן א סדר ברכות – “אשר עשה לי את הפאון בקדושה”, זאגן א תפילה פאר’ן עפענען.
תפילות און תחינות פאר’ן אינטערנעט
פארוואס גיט TAG נישט ארויס א סידור “סדר תחינות לאינטערנעט”? – וועלכע תפילה זאגט מען ווען מען גייט אויף א וועבסייט, וועלכע תחינה ווען מען גייט אויף סאושעל מידיא (“שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם”). דער בני יששכר זאגט: אויב ס’איז נישטא אין סידור, קען מען מאכן אליינס – “בכל לשון שאתה שומע”.
דער עיקר חידוש: ארבעטן מיט דער פיזישער פארם – “הארדוועיר, נישט סאפטוועיר”
מענטשן לעבן נישט אין א טעכנישע וועלט פון מעגלעכקייטן, נאר אין א עולם החפצים – א וועלט פון פיזישע זאכן מיט חומר און צורה. דעריבער מאכט עס א גרויסן חילוק וויאזוי א זאך זעט אויס, וואס פאר א פארם זי האט, און וואס זי איז מיוחד דערפאר.
א פילטער אליין איז נישט גענוג. א פילטער בלאקירט נאר צוגאנג, אבער דער כלי בלייבט דער זעלבער. מען דארף ארבעטן מיט דער גוף הכלי אליין – דער פיזישער פארם, דער “הארדוועיר לעוועל.”
דער חילוק צווישן כלים: פאון, אי-בוק, טעבלעט
– א פאון איז נישט א בוק. מען קען טעכניקלי ליינען אויף א פאון, אבער דער סקרין איז צו קליין, דער לייט איז נישט גוט דערפאר – דער חומר איז נישט געמאכט צו זיין א בוק. א זאך וואס איז געמאכט “פאר אלעס” ענדיגט אויף צו זיין גארנישט – דאס איז דער פלאץ וואו אלע שדים דרייען זיך.
– אן אי-אינק / אי-בוק רידער איז בעסער – עס איז געמאכט צו ליינען, דער פארם פעקטאר פאסט צום תכלית.
– א פאון איז געמאכט צו זיין א פאון – צו קאמיוניקירן, צו זיין אין טאש. עס איז נישט געמאכט אויף צו וואטשן ווידיאוס – דער גוף פון דעם כלי זאגט אז עס פאסט נישט דערצו.
ייחוד – מייחד זיין דעם כלי פאר א תכלית
מען דארף מייחד זיין דעם כלי פאר א ספעציפישע צוועק, פונקט ווי מען איז מקדש א זאך:
– “הריני קונה בוק זה לשם לימוד התורה” – ווען מען קויפט אן אי-בוק, זאל מען עס מייחד זיין פאר לערנען. דאס איז ווי מצה לשם מצת מצוה – דער מעשה פון ייחוד גיט א צורה פאר דעם חומר.
– דער משל פון קידושין: א פרוי ווערט מקודשת מיט א רינג – א פיזישער מעשה. דער רינג ליגט אלעמאל, און דאס גיט א צורה פאר דער מציאות. אזוי אויך דארף מען א מעשה בגוף הכלי.
פראקטישע ביישפילן
– לייג א סטיקער אויפן דעווייס.
– קויף א ספעציעלע אייפעד נאר פאר תורה – לייג עס אין דער גמרא שאנק, נעם עס ארויס און געב עס א קוש ווי א גמרא. פארוואס גיט א מענטש וואס לערנט אויף אן אייפעד נישט א קוש ווען ער ענדיגט לערנען, אזוי ווי ער טוט מיט א גמרא? ווייל דער כלי האט נישט באקומען דעם ייחוד.
דער פלאץ וואו דער כלי ליגט – אויך א מעשה בגוף
ריסוירטש באווייזט: ווען א פאון ליגט אויפן טיש נעבן א מענטש, איז ער שוין מענטאלי דארט – ער איז “עוועילעבל,” אפילו אן צו קוקן.
פראקטישע עצות:
– לייג דעם פאון אין אן אנדערע צימער ווען מען לערנט – אפילו אן אנדערע קארנער פון צימער העלפט שוין.
– דער קאנטראסט צווישן דאס אלטע בילד פון א איד וואס לערנט – “א קאווע, א ציגארעטל, א גמרא” – מיט דאס נייע בילד: “א ציגארעטל מיט א פאון” – דאס איז א נייע מציאות אין דער עולם הגופים.
– א שול וואס לאזט נישט אריינברענגען פאונס – דאס איז א עצה נפלאה.
– א פאון אויף א געוויסע שעלף אין אפיס, וואס מען הייבט אויף נאר ווען עס רינגט – דאס גיט א צורה פאר דעם כלי.
—
חלק יא: צייט-באגרענצונגען און דער כח פון נדרים
צייט-קאנטראל און אוועילעביליטי
א מענטש טאר נישט זיין אוועילעבל אויף זיין פאון פון פרי ביז ביינאכט. ווען א ראש ישיבה אדער באס באגרענצט דעם צוגאנג צו סאשעל מידיא אין דער ארבעטס-צייט, טוט ער א טובה פאר יעדן. דער אינטערנעט איז נוצליך, אבער דאס מיינט נישט אז מ’דארף זיין דארט א גאנצע צייט. מ’דארף מאכן פעסטע צייטן – אפשר איז שבת אליין שוין גענוג אלס א נאטירליכע פויזע.
דער יסוד פון נדרים – א טיפערע עצה פון דער תורה
דער שארפער חילוק צווישן נדר און שבועה:
– א שבועה איז: „איך וועל נישט עסן פלייש די וואך” – דער איסור איז אויפן מענטש, אויף זיין התנהגות.
– א נדר איז: „דער חפץ איז אסור עלי” – דער איסור ווערט ארויפגעלייגט אויף דעם זאך אליין. דער שטיקל פלייש ווערט פאר מיר ווי חזיר – נישט פאר יעדן, נאר פאר מיר.
פארוואס איז א נדר שטארקער?
דאס איז דירעקט פארבונדן מיט דעם יסוד פון “עולם החפצים”: ווייל מענטשן לעבן אין א וועלט פון חפצים מיט חומר און צורה, איז עס אסאך שווערער צו עובר זיין א נדר ווי א שבועה. ווען דער חפץ אליין ווערט “פארוואנדלט” אין עפעס אסור’ס – ווען דאס שטיקל פלייש איז יעצט חזיר פאר מיר – דאן ארבעט דער מענטש מיט דער פיזישער רעאליטעט פון דער זאך, נישט בלויז מיט א אבסטראקטע התחייבות. דאס איז דער כח פון „נדר עלי דבר זה” – דער מענטש קען אליינס מקדש זיין א חפץ און דערמיט שאפן א שטארקערע באריערע.
—
סיום: דער לאגישער פלוס פון דער גאנצער סעריע
1. יסוד א: נאר הקב”ה איז אמת; אלעס אנדערש איז כלי/חומר.
2. יסוד ב: חומר = קען זיין אלעס = נישט מיוחד = שורש פון רע.
3. דיגיטאל: א נייער, מער אינטענסיווער חומר – דער סקרין ווערט קיינמאל נישט „איין זאך”.
4. צוויי פאלשע תשובות: חומה (פרישות) און איגנארירן (הפקרות) – ביידע פארשטייען נישט דעם נייעם חומר.
5. דער אמת’דיגער וועג: ווי חתונה – געבן דעם חומר א צורה, א ייעוד, א קדושה – לעבן אין עולם התיקון.
6. שדים: חומר אן צורה ווערט אויטאמאטיש פארכאפט פון נידעריגע כוחות – נייטראליטעט עקזיסטירט נישט.
7. ערשטע עצה: “אין עוד מלבדו” / איגנארירן – שטארק אבער צייטווייליג, ווי א דעפיברילאטאר.
8. צווייטע עצה: צייטווייליגע פרישות (“מצה”-מאדעל) – שבת, דידזשיטעל דיטאקס, פעסטע צייטן.
9. דריטע עצה: הארדוועיר, נישט סאפטוועיר – מייחד זיין דעם כלי פיזיש, ארבעטן מיט דער עולם החפצים, נדרים אויף חפצים.
10. דער כלל: יעדער איינער דארף מאכן “טרייעל ענד ערראר” פאר זיך אליינס – דאס איז נישט א שולחן ערוך מיט פעסטע כללים, נאר א יסוד הבנה וואס מען דארף אנווענדן אויף זיין אייגענע סיטואציע. די תורה’דיגע מהלכים ווי מ’גייט אום מיט חמץ, המן, פרעה – דאס הייסט מיט דער סתירה צווישן רצון און שכל – קען מען פראקטיש אפליצירן אויף אונזערע אייגענע פראבלעמען אין טאג-טעגליכן לעבן.
תמלול מלא 📝
אינטערנעט, סאושעל מידיא און דיגיטאלע טעכנאלאגיע: א פּערספּעקטיוו פון חומר און תיקון
הקדמה: דער קאנטעקסט פון דעם שיעור
מגיד השיעור:
טייערע ברידער, טייערע אידן, ס’איז שוין ערב פסח, מ’האט שוין פארברענט די חמץ. אביסל פעיק [מוקדם: פרי] פארברענט די חמץ, ווייל ס’איז ערב שבת, און מ’עסט עס נאך. סאו איך וויל רעדן אביסל וועגן דעם.
און ס’איז די המשך, די דריטע שיעור, און לכאורה וועט עס זיין די לעצטע חלק אין די מיני סעריע וואס אונז האבן דא, בסוד האינטערנעט, בסוד האינטערנעט און די טעלעפאונס און אלע ענינים הנלווים [הנלווים: די פארבונדענע ענינים], סאושעל מידיא, עי איי [AI: Artificial Intelligence], און אלע זאכן.
דאס איז א המשך, די עיקר נקודה איז אין די לעצטע צוויי שיעורים, וואס ס’איז געווען אין א געוויסע זין טעארעטישע הקדמות, און אונז וועלן פרובירן היינט מער אנצוהייבן פון פּראַקטישע וועגן. איך וועל נאך זאגן נאך איין אזא יסוד, אבער פּראַקטישע זאכן וואס מ’קען זען לאור די יסודות וואס אונז האבן ארויסגעלייגט, און מ’קען פארשטיין פארוואס דאס זענען די עצות, פארוואס דאס זענען די וועגן וויאזוי זיך צו עצה’ן.
פּרק א’: חזרה אויף די יסודות – מציאות, חומר און רע
יסוד ראשון: נאר הקב”ה האט אמת’דיגע מציאות
מגיד השיעור:
די ערשטע שיעור איז געווען די כלל הדברים, די פשטות פון דאס איז אז ס’איז נישטא אין די וועלט קיין שום זאך וואס האט א מציאות. מציאות האט נאר גאט ברוך הוא, אלעס אנדערש איז פעיק, דאס הייסט ס’איז נישט קיין דין הוי’, ווי דער מהר”ל [מהר”ל: רבי יהודה ליווא בן בצלאל, דער פראגער רב] זאגט אין די הקדמה צו גבורות ה’. דער אייבערשטער הייסט י-ה-ו-ה, די שם הוי’, ער איז הוי’. אלע אנדערע זאכן האבן סעקאנדערי הוי’, זיי באקומען פון אים עקזיסטענץ, אדער אויף אונזער שפראך, זיי זענען כלים אדער הייטר תמצא [הייטר תמצא: מיטלען, וועגן] אנצוקומען צו אים.
אבער די ענד גאול, אויך די אנהייב און די גאול, איז כביכול די אין סוף, די אחד. און ממילא איז נישט שייך צו זאגן נישט טוב און נישט רע, על פי די אמת, אויף א שום זאך, נאר אויף דער אייבערשטער דארף מען זאגן טוב. אלע אנדערע זאכן, אויף וויפיל זיי ברענגען צו אים, אויף וויפיל זיי העלפן צו – און מ’דארף פארשטיין וואס ס’מיינט ברענגען צו אים, ס’איז נישט סתם א זאך צו זאגן – אויף וויפיל זיי העלפן צו, זענען זיי גוט, דאס הייסט זיי זענען סעקאנדערי גוט, זיי זענען טוב מצד וואס זיי זענען קאנעקטעד צו גאט. און אויף וויפיל נישט, דאס איז וואס אונז רופן רע.
וואס מיינט “רע”?
מגיד השיעור:
אבער רע מיינט נישט אז ס’האט א קיום מצד עצמו לבד, רע מיינט ס’איז א חלל [חלל: א ליידיגקייט, א פּלאַץ וואס איז ליידיג], אזויווי אונז האבן מער מאריך געווען אין די צווייטע שיעור, אז מ’האט עס גענוצט דאס וואס איז א זאך וואס איז נישט גאט, און ממילא מוז ער נישט זיין. ער מוז בסוף זיין, אבער ביז דערווייל, אין דער עולם הבחירה [עולם הבחירה: די וועלט פון בחירה], אין דער עולם הזה, מוז ער נישט זיין גאט, ער מוז נישט זיין קיין וועג צו גאט. ער קען זיין כאילו א דבר בפני עצמו [דבר בפני עצמו: א זאך אין זיך אליין], אדער ער קען אפילו זיין מרחיק זיין אדער מפריד זיין ווי אזוי מען רופט עס, און מ’דארף וויסן אויך וואס די זאכן, וואס די ווערטער מיינען.
און מצד דעם, דאס איז וואס מיר רופן רע. אן אנדערע ווארט, אן אמרת הבעל שם טוב הקדוש [בעל שם טוב: רבי ישראל בן אליעזר, דער גרינדער פון חסידות] האט געזאגט, שטייט אין תולדות, ס’איז נישטא אזא זאך רע, רע איז א לשון מלרע. מלרע, אזויווי ס’איז דא א ווארט מלעיל און מלרע. מלעיל מיינט אויבן, מלרע מיינט אונטן. מלרע מיינט אז ס’איז אונטן.
וואס הייסט אונטן? אויף אונזער שפראך הייסט עס א חומר אדער א קליפה. וואס הייסט א חומר? און דאס האבן מיר מער מאריך געווען, די בחינה וואס מ’איז מסביר זיין וואס הייסט חומר, און דערפון קען מען פארשטיין וואספארא ספּעציפישע סאלושן ס’דארף האבן, אז וויאזוי טאקע ברענגט מען דאס צו די טוב.
יסוד שני: וואס מיינט “חומר”?
מגיד השיעור:
אז די ווארט פון חומר איז נישט אז ס’איז שלעכט, נישט אזויווי א תאווה, נישט אז ס’איז אבסורד א תאווה. די יסוד, ווען מ’זאגט אז ס’איז דא יא, און די מקובלים זאגן אז ס’איז דא יא א נקודה וואס הייסט רע כביכול, וואס מ’רופט די סטרא אחרא [סטרא אחרא: די אנדערע זייט], די חמץ, די עמלק, די יצר הרע, ווי אלע זאכן וואס זיי רופן יא די שם רע אויף דעם, “יוצרו קראו רע” [יוצרו קראו רע: זיין שעפּער האט אים גערופן רע], יא, שטייט אין די גמרא אויף די יצר הרע, ער הייסט רע. איידער נישט רע?
די פשט איז, איז דאס וואס א זאך קען זיין אלעס, ער קען זיין עניטינג. די אנדערע ווארט, ער האט נישט פון זיך א גבול, אזויווי מ’רופט א לימיט, א גבול. ער איז נישט מגובל צו זיין א געוויסע זאך, ער איז נישט מיוחד. יא, יחוד און גבול איז נישט מיוחד. ער הייסט קדוש. קדוש הייסט מיוחד, באלאנגט צו עפּעס, מיועד, אזויווי “מיועדת לי”, “מיוחדת לי”. ער איז באלאנגט פאר עפּעס א געוויסע זאך.
און די גאנצע וועלט, די בחינות וואס ער איז חומר, און ווי מער א זאך איז א נקרא חומרי’דיג, האט ער ווייניגער יחוד, האט ער ווייניגער גבול, איז ער ווייניגער איין זאך, קען מען זאגן אז ער איז מער פּורה, ער איז מער אסאך זאכן. נישט אז ער איז אסאך זאכן בפועל, ער קען זיין אסאך זאכן.
חומר איז דער שורש פון חטא
מגיד השיעור:
און דאס האבן מיר מסביר געווען, און דאס איז די ווארט ווען מיר זאגן אז חומר איז רע כביכול, אז ס’איז טומאה, ס’איז נישט טומאה, ער האט נישט קיין חטא, אבער ס’איז שורש פון א חטא. און מיר האבן גערעדט וועגן דעם, מיר האבן זיך גערעדט דא אין אן אנדערע פּלאַץ וועגן טומאת מת [טומאת מת: די טומאה פון א מת], אז א מת איז נישט קיין עבירה צו זיין טויט, אבער די שורש פון אלע עבירות איז צו זיין טויט. די שורש פון אלע עבירות איז די דעת אז חומר קען זיין און ס’איז נישט.
פּרק ב’: די פּראָבלעם פון “כלים” און פרייהייט
פארוואס “ס’איז נאר א כלי” איז נישט גענוג
מגיד השיעור:
און דאס איז דער פּראָבלעם. און לויט דעם האבן מיר געגאנגען אביסל ווייטער און מסביר געווען אז אויב אזוי איז נישט גענוג סתם צו זאגן אז ס’איז אלעס כלים, ס’איז נישט קיין טמא’נע כלים און נישט קיין גוטע כלים, ס’ווענדט זיך ווער ס’נוצט עס. אזא קשיא דארף מען פארשטיין וויאזוי נוצט מען די כלים. דער אייבערשטער האט דאך געמאכט די כלים, אויב מ’וועט נישט וויסן וויאזוי צו נוצן די כלים, וויאזוי זיי מתקן צו זיין, וועט מען נישט קענען זיי ברענגען צו גאט. ממילא דארף מען פארשטיין אז דער פּראָבלעם פון די כלים, דער ווארצל פון די כלים איז אז ער איז א חומר, אז ער קען זיין עניטינג.
דער משל פון פרייהייט און יצר הרע
מגיד השיעור:
און מיר האבן מסביר געווען וויאזוי דער משל פון יצר הרע וואס מ’רופט פרייהייט אין די לשון פון די לעוז [לעוז: די פרעמדע שפּראך, אנגלית], פשט פון פרייהייט, רייט? דער שם המשותף [שם המשותף: דער געמיינזאמער נאמען], פרייהייט, חירות, האט אסאך מינינגס. און ווען מענטשן מיינען אז חירות מיינט, און צעירים און בני הנעורים [בני הנעורים: יונגע לייט] מיינען אז פרייהייט מיינט מ’קען טון עניטינג וואס מ’וויל, די אידייע פון הפקרות [הפקרות: פרייזיגקייט, אן קיין גרענעצן], ביז דערווייל ווען מ’ווערט עלטער פארשטייט מען אז דאס איז בני הנעורים’ס טיר, ס’איז נישט אמת’דיגע פרייהייט. ס’קען זיין אז ס’איז דא א סטעפּ וואס ס’וועלט אויס, אבער ס’איז נישט אמת’דיגע פרייהייט. דאס איז מבחינת א חומר.
פּרק ג’: די צוויי פאלשע סאלושאנס
סאלושן א’: מאכן א חומה
מגיד השיעור:
און די סעלושאן פון דעם חומר איז נישט, ווי מיר האבן געזאגט אז ס’איז שוין נישט צו לייגן א וואנט ארום דעם, דעמאלטס איז עס נישט מתקן געווען, אדער אפילו נישט. יא, מ’וועט קענען זען קלאר די צוויי סעלושאנס קינדער. יא, ס’איז דא דער טעק וואס זאגט אז מ’דארף מאכן א חומר ארום דעם, דאס איז נישט קיין סעלושאן. פארוואס? ווייל ס’איז נישט מתקן די חומר. ס’איז אן אנדערע וועלט, און ווייל דער פּראָבלעם וואס איז דא בלייבט א גאנצע צייט. ס’קען זיין מ’שטייט אינדרויסן פון דעם, אבער ס’בלייבט א גאנצע צייט.
סאלושן ב’: “ס’איז נאר א כלי”
מגיד השיעור:
און די זעלבע זאך, דער אנדערער, דער אנטי-טעק וואס זאגט אז ס’איז נאר א כלי, איז אויך נישט קיין סעלושאן. פאר די ערע נישט גורס, ביידע זענען משורש צו די זעלבע פּראָבלעם. ביידע זענען נישט גורס, ביידע זענען אנאלאג וועלטער, ביידע פארשטייען נישט די דידזשיטעל רעוואלוציע. ביידע פון זיי זענען נישט גורס די ענין אז ס’איז דא עפּעס א נייע סארט חומר, אדער ווי מיר האבן געזאגט אז מ’זאל זיין מסביר אז ס’איז א נייע לעוועל חומר, דאס דארף מען גוט פארשטיין. אבער ס’איז זיכער א נייע סארט חומר, עפּעס א נייע צורה פון די חומר, אבער ס’איז בעצם אין די וועג וויאזוי ס’קומט אויס צו אונז, לכל הפּחות איז עס א מער חומרי’דיגער חומר, א זאך וואס קען זיין אסאך מער זאכן, אזויווי דער חילוק פון א דידזשיטעל סקרין מיט א פּעיפּער.
פּרק ד’: דער חילוק צווישן פּאַפּיר און סקרין – א נייער סארט חומר
דער משל פון פּאַפּיר
מגיד השיעור:
א פּעיפּער קען זיין אסאך זאכן, פאר א פּעיפּער איז א נייר סובל את הכל [נייר סובל את הכל: פּאַפּיר וואס קען אויסהאלטן אלעס], אבער דאס וואס מען שרייבט קען ער נאר זיין איין זאך. בשעת וואס א סקרין, אפילו בשעת ער שרייבט קען ער נאך אלץ זיין אסאך זאכן. ער איז א גאנץ אנדערע סארט, מען קען עס אנקוקן ער איז מער לעבעדיג.
דער סקרין איז נישט מקבל מורת
מגיד השיעור:
אזוי ווי מיר זאגן, דאס איז לכאורה אויס חירות, אבער ס’איז זייער אנדערש. דער סקרין מיט זיין עצם איז נישט מקבל מורת [מקבל מורת: נעמט נישט אן א פעסטע צורה], ער ווערט נישט גארנישט קיינמאל נישט. דאס איז אזוי ווי, נישט צו נעמען א משל, אזוי ווי א יונגל אדער א בחור, אזא מבקש, ער גייט צו יעדן, ער הערט פון יעדן, אבער ער ווערט נישט גארנישט, ער וויל נישט ווערן גארנישט, ווייל ער וויל אלץ האלטן די פרידאם.
און וועגן דעם יענער זעלבער קוקט אויף די סקרין א גאנצע צייט, ס’איז מורא’דיג מושך, ווייל ס’איז דא אין דעם די פרידאם, ער קען אנקומען צו אלעס, ער קען אלעס ברענגען דא, ער קען זיין אלעס.
פּרק ה’: די אמת’דיגע סאלושן – שאלת חכם חצי תשובה
פארשטיין דעם פּראָבלעם איז דער ערשטער שריט
מגיד השיעור:
און וואס מיר דארפן טון במילא איז נישט נישט צו פארשטיין דאס. אויב מיר פארשטייען נישט דאס, סיי מיר מאכן א מחיצה ארום און ארום, און סיי מיר זאגן, במילא ס’איז א חילוק, מיר דארפן נישט גורס זיין, מיר דארפן נישט האבן קיין סוגיא, ס’איז נישטא קיין סוגיא וואס הייסט אינטערנעט בכלל, ס’איז דא די זעלבע אלטע סוגיא פון טון גוט און נישט שלעכט וואס ס’איז אלעמאל געווען. די זענען נישט ריכטיג, ביידע זענען נישט ריכטיג. פארוואס? ווייל ביידע פון זיי האבן נישט פארשטאנען וואס ס’מיינט צו זיין א סקרין, וואס ס’מיינט צו זיין א קאמפּיוטער, וואס ס’מיינט צו זיין די סארט חומר.
אויב מיר פארשטייען יא, און אלעמאל שאלת חכם חצי תשובה [שאלת חכם חצי תשובה: די פראגע פון א חכם איז שוין א האלבע ענטפער], די מה נשתנה [מה נשתנה: וואס איז אנדערש], מה העדות והחוקים והמשפּטים [מה העדות והחוקים והמשפּטים: וואס זענען די עדות, די חוקים און די משפּטים], וואס מיר פרעגן, אויב מיר פארשטייען קלאר די פּראָבלעם, כמעט אלעמאל ווערט אפן, אט ליעסט מיר ווייסן אין וועלכע דירעקשאן מיר דארפן גיין צו זוכן די תשובה. איז יעצט אז ס’איז מיר פארשטאנען געווארן קלאר די פּראָבלעם, קענען מיר זען זייער קלאר, ס’עפענט זיך זייער פשוט’ע וועגן וויאזוי צו טרעפן די תשובה.
די תשובה איז נישט א חומה און נישט הפקרות
מגיד השיעור:
די תשובה וואס איז נישט א תשובה פון בחינת מאכן א חומה, נישט די תשובה פון זאגן אז ס’איז נישט קיין חילוק, ס’איז נישטא קיין, במילא ס’איז נישטא קיין דין פילטער, ס’איז נישטא קיין נישט פילטער, ס’איז גארנישט דא, ס’איז יעדער איינער זאל טון וויאזוי ער טרייט צו זיין גוט. נאר ס’איז יא דא א וועג וואס מיר קענען טרייען צו סאלוון די פּראָבלעם פון דעם.
און מיר פארשטייען, דרך אגב, אויב מיר קענען, און ס’איז אוודאי א פּראָבלעם, איך זאג נישט אז א פול סאלושן נעמט נישט אוועק די פּראָבלעם. יא, א פול סאלושן מיינט אז ס’בלייבט אלעמאל די פּראָבלעם, איך האב נישט קיין סאלושן, לאמיר זאגן, קלאר. איך מיין אז די בליק וואס איך האב אראפּגעקומען לעצטע וואך ווייזט כמעט גלייך די וועג צו די סאלושן, אבער די סארט סאלושן מיינט נישט אז מ’קען ווייטער וועט נישט זיין קיין נסיונות.
פּרק ו’: דער משל פון חתונה – עולם התיקון
חתונה איז די סאלושן פאר תאוות ניאוף
מגיד השיעור:
אזוי ווי צו זאגן אז די סאלושן פון תאוות ניאוף איז חתונה צו האבן. צו זיין א פרוש איז אזוי ווי טייטש, צו זיין צו זאגן סתם וואס איך וויל, אזוי ווי די ליבעראלע שיטה וואס זאגט “דיקע מיט שפּעגייען קיינעם נישט”, איז נישט קיין שיטה ווייל ס’האט צופיל פרידעם און ס’פירט נישט אויס, מען מאכט נישט, מען ווערט קיינמאל גארנישט, ס’ווערט קיינמאל גארנישט פון דעם יצר הרע. אבער וואס איז יא די סאלושן? חתונה האבן.
חתונה נעמט נישט אוועק די נסיונות
מגיד השיעור:
און חתונה האבן מיינט אז ס’גייט נישט אוועק די נסיון, יא? אז מ’זאגט אז די סאלושן איז חתונה האבן, נישט זיין א פרוש אדער זיין א מופקר, איז אויב אזוי וואס? בלייבט מען מיט די יצר הרע? די יצר טוב מיט די יצר הרע? ווייל ער האט פרובירט עס צו נוצן די ריכטיגע אופן, די ריכטיגע צייט? ס’גייט נישט אוועקגיין, ס’גייט נאך אלץ זיין נסיונות ווען ער זעט א צווייטן, ס’גייט נאך אלץ זיין נסיונות אין זיך אליינס, און אין זמנים וואס מען טאר נישט, און אזוי ווייטער. ס’גייט נאך אלץ בלייבן די אלע נסיונות וואס זענען דא.
אבער חתונה געבט א וועג ארויס
מגיד השיעור:
אבער, דאס איז די איינציגסטע אמת’דיגע סאלושן, און ווער ס’לעבט דעם לעבן, דער אמת איז, אפילו ווען ער פאלט דורך, דאס הייסט, איינער וואס איז דאמה נישט יצא לו פת בסלו [יצא לו פת בסלו: ער האט ברויט אין זיין קארב], און נישט איינער וואס איז פת בסלו, אפילו אויב ער האט יא מחשבות אסורות, האט ער א וועג ווי אזוי, דאס הייסט, ער לעבט דעם, מ’קען זאגן ער האט א וועג, יא, אזוי ווי מ’זאגט פשוט’ע טייטש, איינער וואס איז דאמה לו פת בסלו, איינער וואס איז פת בסלו, ושל ייש לו פת בסלו?
דער מעשה פון רב עמרם
מגיד השיעור:
אזוי ווי מ’זעט אין די גמרא, פאר א גאנצע מעשה פון רב עמרם, אין מסכת כתובות, ער ווערט אנגערייצט פון א פרוי אין דער גאס, קען ער עס גיין אהיים און זאגן פאר זיין ווייב, ביתו ואשתו, זאגן אקעי, יעצט וועט ער עס מאכן בקדושה. די עצה האט נישט קיין בחור וואס ער האט נישט קיין וועג עס ארויסצוגעבן די תאווה בקדושה. קען זיין דאס איז נאך אלץ מהרהר לא יצא [מהרהר: ער האט געהאט מחשבות], ער האט נאך אלץ מהרהר געווען אין א צווייטן, אבער ער האט א וועג ארויס. דאס איז איין זאך וואס מען קען זאגן, דאס איז דער טייטש, יא, ער בלייבט מיט די פּראָבלעם, אבער ער האט א סאלושן פאר די פּראָבלעם.
פּרק ז’: עולם התיקון – ווען דער יצר הרע האט א צורה
עולם התיקון איז נישט אן וועלט אן יצר הרע
מגיד השיעור:
אבער טיפער וואלט איך געזאגט, אז א מענטש וואס איז חתונה געהאט, ער לעבט שוין אין עולם התיקון. עולם התיקון איז נישט דער עולם וואס ס’איז נישטא קיין יצר הרע. רייט?
עולם התיקון, אז דער עולם וואו דער יצר הרע האט א פארעם, וואו דער יצר הרע איז משמש את אשתו [משמש את אשתו: ער דינט זיין ווייב], לצורך ניוול [לצורך ניוול: פאר דעם צוועק פון אידישע שטוב], לצורך איש ואשתו, לצורך האבן קינדער, לצורך אויפפירן א אידישע שטוב, ער לעבט אין עולם התיקון.
אפילו מיט נסיונות, ער קען נישט ווערן עולם התוהו
מגיד השיעור:
דערפאר, דער יצר הרע וואס ער האט, ער גייט ארויס אין די גאסן און האט א נסיון, אדער אפילו ממש נסיונות וואס א מענטש קען האבן, אפילו ווען ער האט א נסיון קען ער נישט ווערן עולם התוהו [עולם התוהו: די וועלט פון טוהו, כאאס].
—
[סוף חלק א’]
שדים, דיבוקים, און דער יסוד פון חומר אן צורה: פארשטיין די געפאר פון אומגעפארמטע כוחות
דער חילוק צווישן א חתן און א בחור אין נסיונות
דער מעשה פון רבא: תאווה מתקן זיין בקדושה
אזוי ווי מען זעט אין דער גמרא, א גמרא פון רבא אין מסכת כתובות, אז ער ווערט אנגערייצט פון א פרוי אין דער גאס, קען ער עס גיין אהיים און זאגן פאר זיין ווייב, “ווידער פאר איר זיין.” זאגט ער, “אוקיי, יעצט ער וועט עס מאכן בקדושה.”
די עצה האט נישט קיין בחור וואס ער האט נישט קיין וועג עס ארויסצוגעבן די תאווה בקדושה. קען זיין דאס איז נאך אלץ כאיבן דא הירא לא יצנו – ער האט נאך אלץ מהרה געווען אין א צווייטן – אבער האט א וועג ארויס.
דער פשט: א באהעלטענער מענטש לעבט אין עולם התיקון
דאס איז איין זאך וואס מען קען זאגן, דאס איז דער טייטש: ער וויל מיט די פראבלעם אב 1917, אבער האט א סאלושאן פאר דעם פראבלעם.
אבער טיפער וואלט דיך געזאגט, אז א מענטש וואס איז חתונה געהאט, ער לעבט שוין אין עולם התיקון. עולם התיקון איז נישט אז דער עולם איז נישטא קיין יצר הרע. דער עולם התיקון איז אז דער עולם וועט דער יצר הרע האט א פארעם ווען דער יצר הרע איז משמש אשתו, לצורך נבול לצורך איש ואשה, לצורך האבן קינדער, לצורך קיין פירן א אידישע שטוב. ער לעבט שוין דער עולם התיקון.
דערפאר, דער יצר הרע וואס ער האט גייט ארויס אין דער גאס און האט א נסיון, אדער אפילו ממש נסיונות וואס א מענטש קען האבן, אפילו ווערן אטורב א נסיון, קען ער נישט ווערן עולם התוהו. אפילו ער נכשל ווערן אויף דער נכשל. איך מוז געווען זיין א בחור, איינער וואס האט נישט בכלל די כלי, האט נישט בכלל די… יא, וואס הייסט, די חוראים פאר ציעורי, בכלל א פרק גופה. ווען ער פאלט אן עס אן, מ’קען דיך זען, ער פאלט אן עס אן, ווערט ער ארויסגעווארפן. ווייל ער פאלט אינגאנצן ארויס פון דער עולם התיקון.
דער מצב פון א בחור: ווייטער פון עולם התיקון
אז איינגערמאנער האט א נסיון, חוץ נעמער וואס ער קען צוריקגיין צו זיין ווייב, ביי ישראל האט ערשט זיין מתקן’דיגער מענטש. א גאמוז, אין א געוויסע זין קען ער זאגן, אבער א בחור האט א עפטשין פון זיין אינגאנצן א פרוש – ער נישט גורות בכלל, די סוגיא ער לעבט זיך אין די עולם המלאכים, ער נישט גורות בכלל די גאנצע זאך. קען ער עס אויסזען אלס ווארטער פון די סיון וואו אין א געוויסע זין איז עס אמת, אבער מצד שני, און מיר קען זיין יעדער ריינער.
דער אמת’ער פאקוס: נישט די נסיונות, נאר דער יסוד
די משל פון אינטערנעט: נישט נאר נאף
דאס איז מען מוז ער בכלל ע די זעלבע זאך. דאס איז א גוטע משל: דער עולם מיינט אסאך מאל אז די עיקר פריילה פון די אינטערנעט איז נאף, אבער עס איז נישט. די זעלבע וועג אבער וויל איך זאגן, אז די סארט סאלושן וואס אונז גייען טראכטן איז נישט די סאלושן וואס נעמען אפעקטען נסיונות. איז נישט די נסיונות פון די נות וואס עס איז אפשר נאר איין פראבלעם, ווען מען קוקט אן אויף דעם כאילו די פראבלעם פון דעם ברענגט צו דעם.
ניין, אונז ווילן דיר זאגן די יסוד פון די זאך אליינס, רייט? און נישט די פראבלעם פון ביטול זמן, פון לשון הרע, פון די סארט דו ווערסט אן אדיקטיוו, און אלע מיני אנדערע שטותים פון דיסטרעקשן און אזוי ווייטער וואס איז דא אין דעם.
פרישות איז נישט די עצה
נאר וואס יא, וואס איך וויל זאגן איז, און נישט אוועקצוגיין, נישט פרוש צו זיין. פרוש צו זיין איז, מיר רעדן פון דעם וואס איז דא א מקום פאר דעם, אבער עס איז נישט די עצה וואס אונז זאגן, עס איז נישט די עולם התיקון. עולם התיקון קען נישט זיין א פרוש.
עולם התיקון איז אז מיר וועלן זאגן די וועג וויאזוי מיר מתקן צו זיין דעם זאך. און דאס איז אז מיר זענען קיין וואזן, אז אונזער צורה וועט קומען, אפשר איז נישט אינגאנצן מקבל צורה, אבער קען אין אונזער לעבן, דאס איז לייף, יא?
די גאנצע עולם הזה איז חומר וואס דארף צורה
די גאנצע עולם הזה, אין א געוויסע זין איז עס א חומר וואס איז ווי נישט, יא? אונז האבן מיר געזאגט אויף די אינטערנעט איז עס מער יחיד אזא, אבער די גאנצע וועלט איז אזוי, די גאנצע יצר הרע אויך. ער איז נישט מקבל צורה מצד עצמו, אבער מיר לייגן אים אריין אין א צורה, און ער פארשטייט זיך, און עס ווערט עפעס א תיקון.
לעבן ווי א בוגר’דיגער מענטש
די זעלבע זאך, איך וויל זאגן וועגן וויאזוי מיר טוען עס בצורה? מיר טוען עס ווי א בוגר’דיגער מענטש, בוגר’דיגער בן אדם, און נאכדעם ווייסט נישט אז עס קען נישט זיין נסיונות. עס מיינט אבער אז מיר וועלן נישט דארפן ווען מיר ווערן נכשל ווערן, נישט אויך, גיי ווייטער, ווייל מיר וועלן עס פארברענען – דאס איז נישט קיין סאלושן.
און די זעלבע זאך וועלן מיר נישט זיין אזוי ווי א בחור וואס ער ווערט נכשל ווערט ער פארלוירן, ער ווערט פארלוירן. פיין, ער איז נישט געלונגען היינט, וועט ער געלונגען מארגן, ווייל איך האב שוין א געוויסע מסודר’דיגע מהלך וויאזוי צו לעבן מיט דעם.
אוקיי? דאס איז אונזער פלאן.
דער יסוד פון שדים: וואס געשעט ווען פאטענשל בלייבט אן א צורה
אריינפיר: פארשטיין די שארפקייט פון דעם פראבלעם
פאר איך זאג דאס, וויל איך אבער צולייגן, פארשטיין אביסל קלאר ווי שארף, ווי ווייט עס גייט די פראבלעם פון אזא סארט זאך וואס איז א חומר שאינו מקבל מרות, א פרייהייט וואס ער וויל נישט מקבל זיין מרות.
און איך וויל זאגן א יסוד וואס עס שטייט אין קבלה ספרים, און היינטיגע, און איך האב געזען אין פארשידענע מענטשן וואס זענען עס מלבן מער אזוי.
די הגדרה פון שדים ורוחות
די יסוד הייסט אז עס זענען דא אויף די וועלט שדים, שדים ורוחות. דער יצר הרע הייסט א שד, דאס האבן מיר געזען אין די גמרא, דער יצר הרע רופט די גמרא א שד. דער יצר טוב הייסט א מלאך קדוש, און דער יצר הרע הייסט א שד.
וואס איז די טייטש א שד? און אזוי איז מסביר דער רמב”ן אין זיין וועג, און דער רמב”ם און די מקובלים אין א ביסל אן אנדערע וועג, און איך בין נישט עוסק יעצט אין די סוגיא צו פארשטיין, אבער איך וויל פארשטיין אדאך למעשה.
דער פירוש: א שטארקע פאטענשל אן א צורה
א שין-דלת איז וואס עס געשעט ווען ס’איז דא א זאך וואס האט א שטארקע פאטענשל, ס’איז דא א שטארקע פארס, אזוי ווי עלעקטריק ענערדזשי איז א מורא’דיגע פארס, און קיינער געט עס נישט קיין צורה. ס’זענען דא געוויסע צורות, אזעלכע כביכול חצי צורות, נישט ממש צורות מיט עקנות, אבער אזעלכע נפשות וואס ווערן פון יענץ. דאס איז טייטש א שד.
דער רמב”ם’ס פשט: א מענטש וואס נוצט נישט זיין דעת
אין אנדערע ווערטער, זאגט דער רמב”ם למשל, זאגט דער רמב”ם אויפ’ן פשוט’ן וועג: א מענטש האט דעת, א יעדער מענטש האט דעת, אפילו ער נוצט נישט די דעת אויפ’ן מתוקן’דיגן אופן האט ער דעת. ווען ער איז אן אדם השלם, א ריכטיגער מענטש, נוצט ער זיין דעת און בויט מיט דעם בנינים.
אויב איז ער נישט קיין גוטער מענטש, איז נישט פשט אז ער ווערט אויס מענטש, ער ווערט נישט קיין בהמה. מ’זאגט אז א מענטש וואס איז נישט קיין מענטש איז א בהמה, ס’איז נישט ריכטיג, זאגט דער רמב”ם, ער איז סאך ערגער פון א בהמה.
פארוואס איז ער ערגער פון א בהמה? ווייל ער איז מועיל להזיק און נישט להועיל, רייט? ער קען נוצן זיין שכל צו מאכן אלע מיני טיפע טריקס און פארדרייען מענטשן א קאפ און טון עוולות, אבער מיט זיין שכל העלפט ער נישט צו בויען א וועלט, א עולם המתוקן. דאס הייסט א שד, זאגט דער רמב”ם, דאס הייסט א שד.
דער פירוש פון די מקובלים: ממש’דיגע כוחות
אין קבלה שטייט עס אויף מער שארפער, כביכול אז ס’זענען דא ממש, אזוי איז זיך מתאר די מקובלים, אפשר איז טאקע אזוי, אז ס’זענען דא ממש אזעלכע כביכול כוחות, ס’איז דא אזעלכע…
דער כלל: נייטראליטעט עקזיסטירט נישט
אין אנדערע ווערטער, מ’קען זאגן אזוי: דאס וואס איז דער חומר איז פאטענשל, מיינט נאכנישט אז ס’בלייבט נייטראל. ווייל כדי ס’זאל ווערן פון… ס’איז נייטראל מצד דאס וואס איז דער פאטענשל, אבער כדי ס’זאל ווערן פון נייטראל, פון דער פאטענשל, ווערן עפעס א דבר טוב, דארף זיין בכוונה, דארף זיין אז מ’זאל בדווקא ארבעטן כדי ס’זאל ווערן אזוי. אין אנדערע ווערטער, מ’דארף בכוונה במחשבה תחילה ברענגען א נשמה.
מה שאין כן אויב מ’גייט נישט בכוונה, איז נישט פשט אז ס’בלייבט נייטראל, ס’בלייבט אזוי ווי ס’איז. דאס איז נישט וויאזוי די וועלט ארבעט. ווער ס’וועט זיך ארומקוקן אין די וועלט וועט זען אז ס’ווערט נישט אזוי. ווען ס’בלייבט נייטראל, וועט זיך אריינכאפן…
דער משל פון חמץ: וויאזוי באקטעריעס כאפן זיך אן
די איידיע פון חמץ
וואס הייסט חמץ, יא? דאס איז די איידיע פון חמץ, רייט? אז מ’נעמט א טייג, א טייג בעצם איז נישט חמץ, ס’איז נישט אז חמץ איז רע, איך וויל נאר אן אימעדזש פאר דעם סארט איידיע.
מען נעמט א טייג, לכאורה וואלט ער געבליבן א טייג. אויב מען וויל קען מען עס מאכן חמץ, אויב מען וויל קען מען עס מאכן מצה. דערווייל, דאס הייסט שהייה, רייט?
די ריאליטעט: יעיסט באקטעריעס אין דער לופט
אבער די ריאליטי איז, אזוי ווי מ’זאגט פאקטיש פיזיש וויאזוי עס ארבעט, אז ס’זענען דא פארשידענע באקטעריעס, יעיסטס, וואס פליען ארום אין די לופט אלעמאל, און מ’באמערקט זיי נישט ווייל זיי האבן נישט וואו זיך צו האלטן. אבער זיי פליען זיך ארום אין די לופט א גאנצע צייט. ווענדט זיך, אפשר זענען דא פלעצער וואס נישט, דעמאלטס איז טאקע נישט געשען, אבער באופן כללי, אין די לופט דרייען זיך אלעמאל אזעלכע יעיסט באקטעריעס.
וואס געשעט ווען מען לאזט דעם טייג שטיין
און דו לאזט א טייג פאר אפאר שעה, פאר אביסל צייט, פאר מער ווי אכצן מינוט, וואטעווער, דאס איז אפשר א חומרא, אבער מ’לאזט פאר א שטיק צייט א טייג, גייט זיך אריינכאפן אין דעם די יעיסטס און גייט אים מאכן חמץ.
כדי צו מאכן מצה דארף מען אקטיוו שמירה
כדי אים נישט צו מאכן חמץ דארף מען אן עקסטערע שמירה, אדער צו מאכן אן אנדערע צורה. דו ווילסט דווקא מאכן א מצה אנדערש, דארפסטו אריינלייגן דיין אייגענע יעיסט, דארפסטו מאכן עפעס בפירוש א מעשה כדי די נפשיות’דיגע באקטעריעס, די חיות וואס דרייען זיך אין דער לופט, זאלן זיך נישט אריינכאפן אין דעם. אזוי ארבעט עס.
די נמשל: לאוער לייף פארמס כאפן זיך אן אין פאטענשל
און די זעלבע זאך, ווען ס’איז דא א פאטענשל, בפרט ווען ס’איז א שטארקע פאטענשל, אויב מ’לייגט נישט בכוונה אין דעם א צורה, מ’לייגט נישט בכוונה אין דעם א נשמה, געשעט סאמהאו אז ס’זענען דא אנדערע לאוער לייף פארמס, לאוער סארט צורות, וואס זיי כאפן זיך אן אין דעם.
אין אנדערע ווערטער, כביכול, קען נישט זאגן מצד די צורה, אבער סאמהאו, ווען מ’קוקט ארום די וועלט אזוי וויאזוי עס ארבעט, פארוואס ס’איז געשעט, איז עס טאקע ווייל ס’איז דא אזוי ווי ס’איז באקטעריעס בגשמיות, זענען דא אפשר אזעלכע כוחות ברוחניות וואס דרייען זיך און כאפן זיך אן, אדער ס’איז וועגן מענטשן זענען אזוי, ווי ס’ליגט אין די נשמה פון די מענטשן, די יצר הרע פון די מענטשן, וואטעווער ס’איז עקזעקטלי.
די פאקט: גרויסע כוחות בלייבן נישט נייטראל
איז די פאקט אז זאכן, פאקט גרויסע מאשינען, גרויסע כוחות וואס האבן נישט קיין צורה, בלייבן נישט נייטראל. ס’איז אדער לייגט מען אריין א צורת קדושה, דעמאלטס איז עס גוואלדיג, זכה מסמחין אותו, ווערט עס גוואלדיג, זכה שכינה ביניהם, לא זכה אש אוכלתן, אש אוכלתן. ס’קען נישט בלייבן נייטראל, ווייל דא איז אזא שטארקע כח, און ס’איז דא אלעמאל, קען נישט זאגן מיט א תירוץ, אבער ס’איז דא אלעמאל אזא שטיקל באקטעריע וואס וויל זיך אריינכאפן, און ווי מ’לאזט אים אריין.
דער משל פון דיבוק: נשמות אן גופים וואס זוכן א האסט
די איידיע פון דיבוק
אדער אזוי ווי א דיבוק, יא? לאמיר עס פארשטיין אן אנדערע וועג, קענסט עס פארשטיין אזוי ווי א דיבוק. וואס איז א דיבוק? אזוי גייען די מעשיות, די וועלט ארבעט אזוי. צו איז דיבוקים בפועל ממש, ממש אזוי אדער נישט, אבער די איידיע איז אן אמת’דיגע איידיע.
נשמות ערטלין: צורות אן חומר
וואס איז א דיבוק? א דיבוק איז דא נשמות אן גופים, אזוי רופט ער זיי, נשמות ערטלין. נשמות אן גופים מיינט אזעלכע פארמס, אזעלכע צורות, וועגן וויאזוי מען קען לעבן, וואס זיי קענען נישט טון גארנישט מיט זייער דעת אליינס. אן איידיע טוט נישט גארנישט. אן איידיע דארף זיין ווי א פאראזיט.
אן איידיע דארף האבן א גוף
אן איידיע דארף האבן אויף וואס צו לעבן. אן איידיע דארף האבן א שטיקל גוף, א שטיקל חומר וואס צו עסן, אזוי ווי פאראזיטן, אזוי ווי וויירוסעס און באקטעריעס און אלע סארט לייף פארמס ארבעטן בערך. מען דארף האבן אויף וואס צו לעבן. יא, א באקטעריע אדער אן אנדערע באקטעריע איז לאו דווקא גוט, א וויירוס איז לאו דווקא שלעכט, אבער ס’איז א לייף פארם וואס ער לעבט נאר אויף א צווייטן.
א מענטש איז א דבר חי, א לעבעדיגע ביאלאגישע זאך, איז גוט אז ער לעבט. און דאס הייסט אזעלכע זאכן וואס זיי דרייען זיך ארום און זיי כאפן זיך אן, ער קען נישט לעבן אליינס, ממילא זיינע אינטערעסן איז זיך אנצוכאפן אויף איינער וואס לעבט מיט דעם.
די מעשה פון דיבוק: א נשמה זוכט א גוף
די מעשה פון דיבוק ווייזט אלעמאל אז ס’איז דא אזא נשמה אן א גוף וואס דרייט זיך, ער איז סטאק, ער האט נישט קיין ביטול, ער קען גארנישט טון אויף דער וועלט. פארוואס? ווייל ער איז א נשמה בלי גוף. אדער אפשר נישט ממש א נשמה, קענסט רופן די רוח, א צורה, עפעס אזא צורה בלי גוף. און ממילא זוכט ער אלעמאל ווי ס’איז דא.
דער חילוק צווישן דיבוק און משוגעת
און ווען א מענטש איז ביים פולן דעת, און דאס איז די חילוק צווישן דעם וואס האט א דיבוק און דעם וואס איז משוגע, איז נישט קיין סתירה, זאגט שוין דער דגל מחנה אפרים, דער איידעם פון בעל שם טוב.
ווען א מענטש איז נארמאל, ער איז בעל הבית אויף זיך, זיין נשמה און זיין גוף זענען צוזאמען ווי ס’דארף צו זיין, דעמאלט איז נישטא ווי ס’זאל אריינכאפן יענע סארט חיות.
ווען א מענטש איז אביסל אפן
אבער ווען א מענטש איז אביסל אפן, אביסל צובראכן, אביסל נישט מיט תיקון, ער איז אבער א מענטש, ער האט נאך די אלע יכולות און די כוחות, די כוחות הדעת, די כוחות היצירה, די כוחות השכל, די כוחות הרצון, די אלע כוחות פון א מענטש, קומט דער דיבוק און ער כאפט זיך אריין אין אים סאמהאו, ער וועט זיך אנגעטשעפעט, און ער ניצט אים כדי אויסצופירן פאני זאכן וואס פאלט נישט איין פאר א מענטש אליינס. ווען דעם רופט מען עס א דיבוק.
דאס טייטשט איין: א משוגענע איידיע זוכט א גוף
און דאס טייטשט איין, ס’איז עפעס אן איידיע, ס’איז א משוגענע איידיע. ס’איז אן איידיע, מכל מקום, אבער ס’איז א משוגענע איידיע. א משוגענע איידיע מיט זיך אליינס טוט נישט גארנישט. כאפט ער זיך אן אלעמאל אין פאטענשלס וואס האבן זיך נישט געווארן ריכטיג מיט צורה, וואס האבן נישט קיין חומה בצורה.
דאס איז וויאזוי די וועלט ארבעט
דאס איז דער פאקט וויאזוי די וועלט ארבעט, און די איידיע פון שדים, די איידיע פון דיבוקים, איז ממש די איידיע, און מען קען עס פארשטיין בדרך משל. אבער ווער ס’קוקט אריין אין די וועלט וויאזוי די וועלט ארבעט, סיי צווישן מענטשן און סיי צווישן אלע אנדערע זאכן אויך, וועט ער זען אז ס’ארבעט ממש אזוי. אזוי ווי מיר וועלן זאגן די משל פון חמץ, ס’איז זייער א גוטע משל.
דער אנהויב פון א נייער פונקט: א חבורה דארף א ראש
יא, ס’איז דא א ווארט פון רבי אלימלך, מיין איך, מ’זאגט אזא פלאץ, אז יעדע חבורה דארף האבן א ראש. א ראש מיינט נישט אז מ’דארף פון אים מאכן א געטשקע, אבער א חבורה, מ’קומט צוזאמען מענטשן, דארף זיין א ראש. ס’קען זיין אביסל וויילד.
שדים אין דער דיגיטאלער וועלט: פון דער איידיע ביז צו פראקטישע עצות
דער יסוד פון “ראש” אין א חבורה – דער ווארט פון ר’ אלימלך
איך זאג אז די איידיע פון שדים, די איידיע פון דיבוקים, איז ממש די איידיע, און איך קען עס פארשטיין בתור א משל, אבער ווער ס’קוקט אריין אין די וועלט וויאזוי די וועלט ארבעט, סיי צווישן מענטשן און סיי צווישן אלע אנדערע זאכן אויך, האט ער צו זען אז ס’ארבעט ממש אזוי. אזוי ווי מ’זאגט די משל פון חמץ, ס’איז א זייער גוטע משל.
יא, ס’איז דא א ווארט פון ר’ אלימלך מיין איך, מ’זאגט אזא פלאץ: יעדע חבורה דארף מען האבן א ראש. א ראש מיינט נישט אז מ’דארף מאכן א געטשקע, אבער א חבורה, מ’קומט זיך צוזאם מענטשן, דארף עס האבן א ראש. ער קען זיין אביסל ווייניגער פארמאל, מער פארמאל. ווער ס’קוקט ארום וועט זען אז דאס איז אמת כמעט אלעמאל, חוץ אויב ממש מענטשן זענען אין א גאר א גרויסע מדרגה, אן אמת’ע חבורת תלמידים וואס האבן זיך זייער ליב, און אפילו דעמאלטס איז דא א ראש, נאר ער פירט זיך שיין מיט יעדן, no problem.
און ער האט געזאגט אזוי, ווייל אויב ס’איז נישט דא קיין ראש, ווערט דער סטרא אחרא א ראש. אזוי איז דא א ווארט פון ר’ אלימלך וואס זאגט.
יא, ס’איז דא פאלשע רבנים וואס נוצן דאס, קולט לידערס, אז א מיילד דארף ער זיין דער ראש, מ’מיינט נישט דאס. אבער ס’איז אן אמת’דיגע זאך וואס ער ברענגט ארויס, און ווער ס’קוקט ארום אויף גרופס פון מענטשן זעט.
פארוואס א גוטער ראש איז נויטיג
פארוואס אויב ס’איז דא א ראש קען ער זיין א שונא סטרא אחרא? יא, ס’איז נישט קיין ראיה. אבער ווען ס’איז דא א גוטער ראש, ער פירט עס, ס’איז דא א סדר, ער איז מחליט וויפיל אזייגער מ’דאוונט, אדער אין בית המדרש’ל ער איז מחליט וויפיל אזייגער מ’דאוונט, און וועלכע הנהגות מ’טוט דא. פארשטייט זיך, ער מעג נישט זיין קיין דיקטאטור, אבער דאס איז די פארעם פון די גרופע מענטשן.
ווען ס’איז נישטא קיין ראש, איז אוודאי לכאורה ס’איז נייטראל, און קיינער איז נישט מחליט, אקעי, מ’וועט נעמען וואוטס. און ווער גייט ציילן די וואוטס? יא, ס’איז נישט אזוי פשוט.
ווען דער סטרא אחרא ווערט דער ראש
אבער דער פאקט איז, כמעט אלעמאל ווען ס’איז דא אזא גרופ, קומט עפעס א סטרא אחרא. ס’איז דא אזעלכע באקטעריעס, אזעלכע פאראזיטן, וואס זיי כאפן זיך אן, ס’ווערט דארט א גרויסע מחלוקת, אדער ס’ווערט גאר א פארדרייטע גרופ.
איך קען זיין אז מ’וועט זאגן א קולט לידער, דאס איז די שלעכטע סארט מנהיג, איז בעצם שוין א פאראזיט. ער איז נישט… אסאך מאל נוצט ער די עולם, אבער בעצם ער איז די סטרא אחרא וואס איז געווארן דער ראש, ווייל ס’איז נישט געווען קיין נארמאלער ראש.
דער זעלבער יסוד ביי איינצעלנע מענטשן
און אזוי מענטשן, מ’זעט מענטשן וואס זענען לידערלעס, יא, מענטשן וואס זיי קענען זיך נישט אליינס פירן, ער האט נישט קיין כח הדעת, ער האט נישט קיין אינדעפענדענס, ער האט נישט קיין בעקבאון, ער קען זיך נישט אליינס פירן, און ער זוכט אלעמאל א רבי.
און אויב ער האט א גוטן רבי איז גוט, אדער ער קען זיך אליינס ווערן זיין שכל זאל זיין דער רבי אויף זיין גוף איז זיכער גוט. אבער אויב נישט ווערט ער צעטראטן ראש, און ער כאפט זיך אן.
פאראזיטן וואס זוכן צובראכענע מענטשן
ס’איז דא אזעלכע פאראזיטן, ס’איז דא מענטשן וואס זיי דרייען זיך ארום, זיי זוכן וואו ס’איז דא צובראכענע מענטשן, וואס זיי האבן אוודאי פאטענשל. מענטשן זענען מענטשן, אלע מענטשן האבן א משונה’דיגע פאטענשל, זיכער רעלאטיוו צו אנדערע באשעפענישן. א מענטש איז א מענטש, ער קען מאכן ריזיגע בנינים, ער קען מאכן ריזיגע חורבנות.
און אלעמאל איז דא אזעלכע פאראזיטן וואס דרייען זיך ארום, זיי ווילן זיך אנכאפן אויף דעם עץ שלא נחמד’ס, אויף דעם וואס קען נחמד ווערן, איז ער נחמד. דאס איז די וועג ווי די וועלט ארבעט.
איך מיין אז אין אונזערע שיעורים אפשר האבן מיר מסביר געווען אביסל דעם יסוד פון די נשמות ארטילן וואס ווערן פארכאפט, דאס איז ווער ס’ארבעט.
אינטערנעט און קאמפיוטערס אלס “חומר בלי צורה”
יעצט, ווער ס’קוקט אויף די אינטערנעט, אזוי ווי מיר האבן מסביר געווען, יעצט איך וויל דורכגיין א סקירה על כל פנים פון דעם.
מיר האבן מסביר געווען אז די אינטערנעט און די קאמפיוטערס זענען א משונה’דיגע חומר בלי צורה, ס’האט אפילו מצד עצם אדירות’דיגע מער, ס’קען טון מער זאכן, אבער ס’טוט גארנישט ביז מ’זאגט אים עפעס צו טון. ביז ווילאנג מ’זאגט אים נישט, קען ער אלעס, נישט אלעס ממש, אבער פשטות לערנט מען פונקטליך ווי ס’ארבעט, ס’קען זייער אסאך.
פארוואס וועט ער? ווייל ער איז זייער א בעיסיק, ער כאפט אן א זייער בעיסיק לעוועל, זייער א ניפשעדיגע, די בעיסיק לעוועל פון עקזיסטענץ, וואס ממילא איז ער נאך נישט מוגדר אין קיין שום זאך. יא, א סקרין איז נאר א זאך וואס קען, אבער ס’קען טון אנדערש.
דער דרך הטבע: שדים כאפן זיך אריין
איז דער דרך הטבע, איז דא אלע מיני פאראזיטן, שדים, מזיקין, רוחות רעות, וואס כאפן זיך אריין. דאס איז די רעאליטעט.
שדים אויף סאושעל מידיא און אינטערנעט פלאטפארמען
און ממילא, ווער ס’קוקט אויף סאושעל מידיא, אדער אויף יוטיוב, וואס איז אפשר א סארט סאושעל מידיא, אדער אפילו מער אזוי ווי היימישע פארומס, דארט איז אן אנדערע סארט שדים וואס פירן זיי. אלע פון זיי ווערן געפירט דורך געוויסע שדים. דאס איז דער, מ’דארף דאס זאגן.
פארוואס מיעמס און רוחות פארן אריין
פארוואס, אין אנדערע ווערטער, מענטשן מיטשען זיך, יא, מ’מיטשעט זיך. פארוואס אין סאושעל מידיא סאדענלי ווערט עפעס אזא רוח, עפעס א מיעם, עפעס א רוח, עפעס א מיעם, עפעס א… עפעס א… ווי רופט מען עס? א באבל… עפעס אן איידיע פארט אריין, מיט אמאל יעדער איינער טראכט עפעס מאדנע. יעדער איינער טראכט אנדערש, אדער יעדער איינער וואס איז עקספאזד צו דעם.
עס איז ווי א פאראסייט, עס האט זיך אריינגעכאפט א שד.
און דער שד, פארשטייט זיך, ער לעבט נישט אליינס, ער לעבט אין די מענטשן וואס שרייבן עס, ער לעבט צווישן די מענטשן וואס שלאגן זיך, וואס שעלטן זיך איינער דעם צווייטן אויף טוויטער, און אזוי ווייטער.
דאס איז א שד.
און די הנהגה פון תפרשו, ווער ס’איז אקעגן איז נאך ממש א שד, אדער עפעס א שד האט זיך אריינגעכאפט אין אים, איך ווייס נישט.
עס איז אלץ שדים.
א קלארשטעלונג: מ’טאר גיין דארט, אבער מ’דארף וויסן
מיינט נישט אז מען טאר נישט גיין דארט.
איך זאג נאר, אז מען דארף ארויסהאבן אז דא איז דא אסאך שדים.
און אין אלע אזעלכע פלעצער דרייען זיך שדים.
דער משל פון א חורבה
עס איז אזוי ווי א חורבה.
א חורבה זאגט אן אטלעט וואס ס’איז נישט… ס’קען זיין עפעס, אבער ס’איז נישט קיין געבויטע הויז.
עס איז דארט שטיינער, עס איז דארט אלע מיני חפצים, חומרי בנין וואס מ’רופט עס, די materials פון דעם בויט מען.
און דארט דרייען זיך שדים.
מ’דארף וויסן אז ס’דרייען זיך דארט שדים, מ’דארף וויסן וויאזוי זיך נוזר צו זיין פון דארט, מ’דארף וויסן די עצה.
קאנקרעטע ביישפילן פון שדים אין דער דיגיטאלער וועלט
איינע פון די גרויסע שדים הייסט advertisement, right?
איינע פון די גרויסע אנדערע שדים הייסט מחלוקת, אדער די אלע וויאזוי מ’רופט עס, דאפאמין העקס, און ענגער העקס, קארטיסאל העקס, וואס ס’מאכט דיך אלעמאל נערוועז.
דאס איז א שד.
מ’באשולדיגט נישט איין מענטש
דער שד האט אזא סארט, כביכול, מ’קען אפילו נישט באשולדיגן איין געוויסע מענטש.
דאס איז וואס איך טו אויך ווען איך זאג א שד.
ס’איז נישט צו זאגן, דער מאסק איז א רשע, דער ביל געיטס וואס האט געמאכט די ווינדאוס איז א שייגעץ.
ער איז נישט קיין שייגעץ.
ער איז א משונה’דיגע שטארקע מאשין וואס ער פירט אן, וואס ער איז פארט פון.
ווען ס’איז נישט דא במחשבה תחילה
און די טבע הדברים איז, אז מ’לייגט נישט במחשבה תחילה אז ס’זאל זיין א געוויסע וועג און נישט אנדערע וועגן, כמעט פון זיך אליינס כאפט מען זיך אריין די שדים און זיי הייבן אן צו פירן די וועלט.
דאס איז וויאזוי דאס איז.
איך האב שוין גענוג מאריך געווען אויף דעם, עלה למעלה עין שם, יעדער איינער קען אריינקוקן, און איך האב נאר א חפץ איך האב געגעבן א געוויסע וועג וויאזוי מ’קען עס פארשטיין פארוואס ס’זעט אזוי אויס און פארוואס איך רוף עס א שד.
איך זאג דאס נאר אז מ’זאל נישט ווערן פארלוירן.
שדים און זנות: די אלטע מעשיות ווערן ממש
און יעדער איינער ווייסט, אלע אלטע מעשיות פון שדים גייען אז שדים האבן זייער ליב… דאס איז דאך די מעשה פון לילית למ”ד י’ למ”ד ת’, און די אלע מעשיות וואס גייען אז אלע שדים האבן זייער ליב זנות, זיי האבן זייער ליב זנות, און אלעס ארום זנות.
זנות און פאנטאזיע
א גרויסע חלק פון די זנות איז מיט א פאנטאזיע, אזוי ווי ס’שטייט אין די אלטע מעשיות, אז ס’איז דא אזעלכע מעשיות אז ס’איז געווען א יונגערמאן וואס האט זיך פארכאפט, ער האט געמיינט אז ער גייט מיט א שיינע מיידל, די גאנצע מעשה, ביז ער האט אויסגעפינען אז ס’איז געווען א שד, אדער אנדערע נעמען וואס די ספרים רופן עס, ליצין און כדומה.
דער דמיון האט זיך “סלאביש” געווען אין א סקרין
און ווען ס’קומט אריין אין די אינטערנעט זעט מען אז ס’איז ממש אזוי.
אפשר אמאל איז געווען א משל איז געווען אין דמיון, היינט איז עס אויך אין דמיון, אבער דער דמיון האט זיך אים סלאביש געווען אין א סקרין, right?
ווען איינער קוקט אויף א וועבסייט דארט וואס דארט איז דא דברים אסורים ויפים וכדומה, און דורכדעם טוט ער צו ער מאכט זעל fertile, צו ער מאכט, איך ווייס אז וועס איר ברענגט ער ממש צו נס צו אנדערע זאכן, און דערווייל אז עס ביז א שדא.
א צלם איז נישט קיין מענטש
א בילד פון א מענטש, פון א די צווייטע זייט, א פיקטשער פון א מענטש איז אויך א צלם.
א צלם, א שד הייסט א צלם, right?
א צלם, א שאדאו פון א מענטש, right?
עס איז נישט קיין מענטש, עס איז נישט קיין מענטש, עס איז אן אלטע פאנטאזיע.
פארשטייט זיך, אז די פאנטאזיע ליגט אזוי וואס עס ליגט ביי דיך אין די מוח, עס איז גוט פויל ממש.
אבער די איידיע פון דעם איז א פאנטאזיע, עס איז נישט אזא עולם אדימיון.
פאנטאזיע בויט נישט קיין וועלט
נישט פון דעם בויט מען קינדן נישט פון דעם ווערן געבוירן אין קינדן, נישט פון דעם ווערט געבויט די וועלט.
מען מאכט אסאך געלט אויף די פאנטאזיע איז א גרויסע חלק רעאליטי קענעקט זיך דא דארפן פארשטיין.
דאס איז נישט סלאך, אבער איך פאר די מומחיש אז די אלטע לכאורה זוהר פאר דעם איז א וויכטיגע זאך, די זוהר פאני מיסטישע וועגן פון טראכטן זענען עקשולי העלפול, ווייל אזוי קען איינער פארשטייען און וואס גייט די מעשה אינערניגער מאמעס וואס מען האט אים געכאפט דארט אין די מושב לייצים דארט איז געקומען צום רבי און דער רבי האט אים געגעבן עפעס א סגולה וואס ער זאל זאגן.
יא?
אזוי גייט די מעשה.
די דיאלעקטיק פון שדים: דמיון מיט כח
די אנדערע ווערטער, איך וויל נישט אריינגיין אין די נושא פון וועמען עס פאלס ס’איז, אבער ס’איז א פאקט אז ס’איז א שד וואס כאפט זיך אריין אין מענטשן.
שדים האבן ליב געוויסע סארט’ס
די שדים האבן, שדים האבן ליב געוויסע סארט’ס.
אייכט, איין זאך, חוץ אים האבן עס ליב סתם צו פארדרייען א קאפ, פארברענגען די צייט און פארכאפן מענטשן צו דעמבן מענטשן’ס די טענטשן, ווייל כביכול די שדים קען נישט לעבן אליינס, ער דארף אלמאל א קעריער [carrier], ער דארף א מענטש טראגן זיין שיגעונות, ווייל שדים עס עס איז נישט נישט.
שדים עקזיסטירן נישט אבער האבן א כח
איז נאר א דמיון, אבער דער דמיון האט א כח.
דאס איז די דיאלעקטיק וואס איך זאג דא א גאנצע צייט.
עס עקזיסטירט נישט אז ער האט א כח, און די פאקט איז אזוי דרייט זיך די וועלט.
פון דער פראבלעם צו די עצה
עד כאן האבן אונז ארויסגעגעבן נאך א פכנה, נאך א… עס איז יוספול ווייל אזוי העלפט עס איז אינסטעד פון זאגן די ביסט א ראש וואס נערשט שלא געווארן, אדער די ביסט פארדרייט געווארן.
פארשטייען עס, די שלאגסט זיך מיט א שד.
עס האט אסאך פאוער, און מ’דארף טרעפן די וועג וויאזוי זיך אן עצה צו געבן מיט דעם. עס איז דא געוויסע סגולות, און יעצט קען מען אנקומען צו די טרעפן וועגן וויאזוי זיך אן עצה צו געבן דא אין פסוק.
תורה אלס שמירה פון שדים
דער זוהר זאגט אסאך מאל אז ברוך ה’, להודות ולהלל לשמך הגדול על הכל, אז ער האט אונז געגעבן א תורה.
מצוות עשה און מצוות לא תעשה
די תורה איז דא מצוות עשה, מצוות לא תעשה.
מצוות עשה באופן כללי איז וויאזוי מ’בויעט אויף עולם התיקון, יא:
– חתונה האבן
– האבן קינדער
– לייגן תפילין
– דאווענען
– טון מצוות
– לערנען
דאס איז דער חיוב.
מצוות לא תעשה: שמירה פון שדים ורוחות רעות
און די מצוות לא תעשה, וואס איז די מצוות לא תעשה באופן כללי? און מיר האבן געשריבן וועגן דעם אין אונזער מאמר אויף די קארונה.
באופן כללי, מצוות לא תעשה איז וויאזוי א מענטש איז נזהר פון אלע סארט שדים ורוחות רעות.
קומען אלע ראציאנאליסטן און זאגן אז ס’איז קיינמאל נישט געווען קיין שדים ורוחות רעות. יעצט פארשטייען מיר אז ס’איז גאנץ גוט דא.
קאנקרעטע ביישפילן פון מצוות לא תעשה
און די תורה, דא דארף מען דערהערן, מ’דארף לערנען פון די תורה.
די תורה, א גרויסער חלק, אלע מצוות לא תעשה, למשל:
– נישט עסן חמץ פסח
– נישט עסן חזיר
– די אלע עינויים סארט יום כיפור
– די אלע זאכן
זענען נישט פשוט אז מ’טוט נישט גארנישט. ס’איז א שמירה, ס’איז א הזהרות פון געוויסע קליפות, געוויסע רעות, געוויסע שדים, רוחות רעות, אלע מיני חזיריי, אלע מיני נישט גוטע זאכן וואס זיי דרייען זיך.
און דער שופר איז מניע פון די מקטרג, יא, אלע סארט זאכן וואס מ’דארף זיך טרעפן א וועג, מ’דארף וויסן וואס זענען עצות.
מ’דארף עצות, נישט סתם זאגן “ס’איז גארנישט”
און מ’דארף עצות, מ’קען נישט סתם זאגן, “אה, ס’איז גארנישט.” דאס איז איין עצה, א געוויסע עצה, ס’איז נישט.
די גמרא אין סנהדרין: “אין עוד מלבדו” – איז דאס גענוג?
די גמרא זאגט, סאו לאמיר זאגן די עצות, און דא קומען מיר צו קיין עצות.
די מחלוקת צווישן רבי יוחנן און רבי חנינא
א באקאנטע גמרא אין מסכת סנהדרין, מחלוקת:
רבי יוחנן האט געזאגט: “לא מנחשים כעובדי עבודה זרה, אלא כשמכחישים פמליא של מעלה.”
רבי חנינא האט געזאגט, ער האלט נישט אזוי: “אין עוד מלבדו” כפשוטו, ס’איז נאר דא גאט. די כשפים איז סתם אחיזת עינים, איינער קומט מיט א פסוק און ער זאגט אז ס’טוט נישט גארנישט, “אין עוד מלבדו”, ס’איז נאר דא גאט.
די מסקנא: “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה”
און די גמרא זאגט אז ס’איז נישט אזוי פשוט. פארוואס? ווייל “שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה” [רבי חנינא איז אנדערש ווייל ער האט זייער גרויסע זכות’ן].
די עצה פון זאגן “אין עוד מלבדו” זאגט נישט… זאגט נישט
די עצה פון “אין עוד מלבדו” און איר פראקטישע אנווענדונג
די גמרא פון רבי חנינא: ווען ארבעט “אין עוד מלבדו”?
די מעשה איז געווען למעשה, איינער איז געקומען מיט א כישוף, ער זאגט, גיי, ס’טוט נישט גארנישט, “אין עוד מלבדו” [there is nothing besides Him], ס’איז נאר דא גאט. און די גמרא זאגט, אה, ס’איז נישט אזוי פשוט. פארוואס? ווייל “שאני רבי חנינא דנפישא זכותיה” [Rabbi Chanina is different because his merits are abundant]. די עצה פון זאגן “אין עוד מלבדו” ארבעט נישט פאר יעדן. ס’ארבעט פאר רבי חנינא וואס “נפישא זכותיה”, אבער ס’ארבעט נישט פאר סתם א מענטש. זעט מען אז מענטשן ווערן יא ניזוק. דאס איז א שטיקל גמרא.
וואס וויל איך זאגן דא פון דעם למעשה? למעשה וויל איך זאגן אזוי, און נאכדעם וויל איך זאגן אביסל א פראקטישע זאך וואס קומט ארויס פון דעם, און נאכדעם נאך מער פראקטישע זאכן וואס קומען ארויס.
“אין עוד מלבדו” – אמת און דרך
איין עצה, אפשר די בעסטע עצה, וואס איז די מער קרוב, די היותר קרוב אל האמת, אבער ס’איז נישט אזוי פשוט עס צו טון. יא, די נפש החיים [Nefesh HaChaim: foundational work by Rabbi Chaim of Volozhin] זאגט, און פארשטייט זיך אין ספרי חסידות, זיכער אזוי, אז איינער טראכט “אין עוד מלבדו”, ווי ס’שטייט אין רמב”ם [Rambam: Maimonides] אין סוף הלכות יסודי התורה [Laws of the Foundations of the Torah], איינער טראכט פון גאט, ווערט בטל אלע קליפות [klipot: spiritual husks/forces of impurity], אלע צרות. א פאקט. אז איינער זאגט “אין עוד מלבדו”, כישוף [sorcery] ווערט בטל.
אין אנדערע ווערטער, דער ערשטער שיעור אין אבני ברזל [Avnei Barzel: the name of this lecture series] פון די סעריע, א איד איז סטאק נעבעך אין די אינטערנעט, סטאק, ער מוטשעט זיך יעדן טאג, ער שטייט אויף און זיין קאפ ווערט אים גלייך צודרייט דערפון. וואס איז די עצה? זאל ער זאגן שמע ישראל [Shema Yisrael: “Hear O Israel, the Lord is our God, the Lord is One”]. ס’איז אלעמאל אן עצה קעגן אלעס, רייט? זאל ער זאגן שמע ישראל, זיך דערמאנען פון ה’ אחד [Hashem Echad: God is One], און ס’איז “יספר דקדושה יתעורר” [when one speaks of holiness, it awakens], ס’ווערט אלעס ווערט אויס, און ער נוצט נישט די טובה, אבער ס’ווערט אלע פראבלעמען ווערן אויס. דאס איז איין דרך.
און איך גיי זאגן אז ס’איז נישט נאר בבחינת “אמת” [in the aspect of truth], נאר בבחינת “דרך” [in the aspect of a path/method]. דאס איז אן עצה, ס’איז א געוויסע עצה. ס’איז א וויכטיגע עצה, אפשר אן די עצה ארבעט נישט קיין שום אנדערע עצה. אבער ס’איז אן עצה. ס’איז די גרעסטע עצה.
די באגרענעצונג פון דער עצה
מצד שני, אין א געוויסע זין, די עצה, קודם כל, מען דארף עס פארשטיין. די… מ’דארף האלטן, דער נפישא זכותיה מיינט נישט ער טוט מצוות. עס מיינט, ער האט זיך געקענט האלטן ביי דעם אמונה [emunah: faith]. א נארמאלער מענטש, אזוי ווי יענער איד איז געווען ביי פארברענגען [farbrengen: Chassidic gathering], צו פארשטיין “אין עוד מלבדו” איז ער ארויסגעגאנגען פון דער גאס, ער האט זיך אריינגעבאמפט אין די וואנט, זאגט ער, “איך זע דאך נאך זאכן חוץ פון דיר.” ער האט זיך אריינגעבאמפט. רייט? ס’איז יא, די וועלט איז נישט ממש א פאנטאזיע.
סאו, ס’איז נישט אזוי סימפל, ס’איז נישט סתם א זאך, ס’איז נישט קיין סלאגאן וואס מ’זאגט, ס’איז נישט קיין באמפער סטיקער וואס מ’קלעפט אויף די קאר, “אין עוד מלבדו”. “אין עוד מלבדו” איז א זאך וואס מ’קען פארשטיין, און יחידי סגולה [unique individuals of exceptional spiritual stature] דארפן עס פארשטיין, מ’דארף עס לעבן. אפשר פאר אפאר מינוט אין א וואך קען א איד עס לעבן, אפשר פסח ביינאכט [Pesach night: the Seder night]. אפשר די וואס האבן געלערנט לעצטע יאר די שיעור פון פאר די סדר [Seder: the Passover ritual meal], דאס הייסט דילוג [dilug: skipping/leaping] אמת’דיג.
די עצה פון איגנארירן: “דער טאטע איז נישט אינדערהיים”
די יסוד פון דער עצה
אין די חסיד’ישע ספרים זענען מסביר די סודות פון אריז”ל [the Arizal: Rabbi Isaac Luria, the great Kabbalist]. אריז”ל זאגט אז דאס איז נישט די ממש’דיגע איינציגסטע וועג, אבער אמאל איז דא אזא שטארקע קליפה, וואס דאס איז די איינציגסטע לשון. און דאס איז אויף אמת, די איינציגסטע סאלושן איז צו ווייסן אז ס’איז אלעס גארנישט, נאר גאט איז אמת, און נארמאלע אלעס וואס מ’דארף זיך נישט רעכענען.
אזוי איז געווען א סאך חסיד’ישע, ס’איז געווען אין די ראפשיצער גזע [Ropshitz dynasty], איז געווען דער מנהג, אלע מנהגים פון קריאת שמע שעל המיטה [Kriat Shema al HaMitah: the bedtime Shema], אלע זאכן וואס זענען עוסק מיט קליפות, האבן זיי נישט געזאגט. פארוואס? קליפות עקזיסטירן נישט. איך האב נישט פארשטאנען, ס’איז דא אן אנדערע פשט, אז ס’זאל נישט זיין מורא גיהנום [fear of Gehinnom], אבער זיי האבן געזאגט, “עס עקזיסטירט נישט!” זיי האבן נישט געוואלט קאפ אריין.
די איינציגסטע וועג, אין אנדערע ווערטער, אויב מ’האט אנגעהויבן זיך אריינצוגיין אין עצות, איז עס קיינמאל נישט ענדיגן. די עצה איז, איגנאר. ביי די וועי, איגנארינג איז א געוואלדיגע עצה. ווער ס’איז עוסק אביסל אין סייענס צווישן מענטשן, מ’דארף וויסן ווען עס צו נוצן און וויאזוי, און זיכער מיט די מידות היצר הרע [the character traits of the evil inclination], און זיכער דארף מען וויסן אין וועלכע סטעידזש עס צו נוצן, אבער “איך בין נישט אינדערהיים, די טאטע איז נישט אינדערהיים.” ס’איז א געוואלדיגע עצה. ס’קומט, ער זאגט, “יא, איך האלט אז איך זאל ס’אנדערע טון.” “די טאטע איז נישט אינדערהיים יעצט. קום שפעטער, וועלן מיר זיך זען.” מ’וועט זיך זען שפעטער, מ’וועט זען ווייטער.
דער סוד פון ליל פסח
דאס איז די סוד פון ליל פסח [Leil Pesach: Passover night]. ליל פסח, קומט, קומט, קומט דער אויבערשטער, “ועבר ה’ לנגוף את מצרים” [and God will pass through to smite Egypt]. “וראיתי את מצרים בלילה הזה” [and I will see Egypt on this night]. דאס טייטש מען פארשטייט, “אני ולא מלאך” [I and not an angel]. ס’איז נאר דא איין גאט.
קומט פרעה, “יא, וואו איז…?” “איך ווייס נישט, די טאטע איז נישט אינדערהיים.” “יא, משה, גיי זוכן.” “איך ווייס נישט, איך בין נישט אינדערהיים. יעצט בין איך עוסק אין ‘אין עוד מלבדו’.” איך האב געטון נעכטן אן עבירה, איך ווייס אויך נישט. איך בין נישט יעצט אינדערהיים. יא, דאס הייסט… דאס הייסט refusing די invitation.
וואס א מענטש דאווענט, אזוי שטייט אין אלע חסידות ספרים, אבער דאס ארבעט מער געווענליך ווען מען שטייט שוין אין עפעס א גוטע זאך. אין אנדערע ווערטער, ווען מ’האט שוין א ביסל נפשיות’דיגע זכותים [spiritual merits]. איך גיי יעצט דאווענען, איך גיי יעצט לערנען. איי, די גאנצע… די אלע חולירעס, די אלע דברים, די אלע רע וויירוסעס אין די וועלט עקזיסטירן. וואס זאל זיין אזוי? דער טאטע איז נישט אינדערהיים. קום שפעטער. היינט איז פסח ביינאכט, היינט איז נישט תשובה. היינט איז נישט צו נעמען קעיר פון אלע פראבלעמען. היינט איז פסח ביינאכט, היינט טראכט מען פון דעם אייבערשטן. אלע פראבלעמען, דער טאטע איז נישט אינדערהיים. קום שפעטער.
דער מעשה פון לוט
דאס איז איינער פון די וועלטן וויאזוי ס’ארבעט. ס’איז אוודאי דער אמת לאמיתו איז אזוי, און ממילא איז אויך די עצה, אפילו ווען מ’איז נישט… ס’איז יא, דאס קומט דאך יא. איך קען דיך פרעגן די קשיא פון די גארליצער רב, “נו, דער עולם האט ציליס איז מיר נישט, ס’קומט דאך יא.” טאקע, דער טאטע איז נישט אינדערהיים. ער מעג קלאפן. “ואנשי משה פסח בבית, סבו את הבית אנשי העיר” [and the men of the city surrounded the house]. דאס איז דאך די מעשה פון לוט פסח ביינאכט. ס’דרייען זיך גאנצע דורות ארום און ארום. נו נו, זאלן זיי זיך דרייען. איך בין דא, איך בין נישט… איך רעד נישט מיט דיר.
און לוט האט געמאכט א טעות, ער האט געטרייט צו רעדן מיט זיי. “בנות לוט” [the daughters of Lot] – דאס שטייט אין זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah], די סוד פון די יציאת נפש ורוח [the departure of soul and spirit], די לאה חלקא [the lower portion] פון די געטרייטע פון שחיטה [slaughter]. איך בין נישט קיין וועג, איך בין נישט דא. די מלאכים האבן געזאגט, “היינט איז פסח ביינאכט, היינט איז נישט דא, מען מאכט נישט קיין שחיטה, מען רעדט נישט מיט זיי.” אזוי איז עס, דו ווייסט וואס מ’רעדט. איך רעד נישט יעצט מיט זיי, איך בין נישט אינדערהיים. ער קען מיך נישט זען, ווייל איך בין לעבן אן אנדערע עולם. היינט איז דא א סקרין צווישן די ליל פסח מיט די גאנצע וועלט. פון דעם גייט מען ארויס און מ’מאכט “שפוך חמתך” [Shfoch Chamatcha: “Pour out Your wrath”], ווייל ס’איז דא יא א וועלט. אקעי, “שפוך חמתך על הגוים” [Pour out Your wrath upon the nations]. אבער באופן כללי איז נישטא קיין וועלט, און שוין, און איך בין נישט אינדערהיים.
די באגרענעצונג פון דער עצה: אן עמערדזשענסי לייזונג
דאס איז אן עצה, ס’איז אן עצה נפלאה, אבער ס’איז אן עמערדזשענסי עצה. דאס הייסט, מצד אחד איז דאס די תכלית, דאס איז די אמת לאמיתו. מצד שני איז דאס אן עצה, אזוי פארשטייט אין נפש החיים, אז די עצה קען מען נאר נוצן בשעת הדחק [in times of pressing need].
פארוואס? ווייל דער רבונו של עולם האט געמאכט א וועלט, און די אמת איז אז ס’איז נישט אין די גאנצע עולם. ווער ס’לעבט נאר אין דעם איז נישט קיין עולם הבא’דיגער [one who merits the World to Come]. איי, די וועלט איז נישט געמאכט. ס’ארבעט נישט, די אמת איז אז ס’ארבעט נישט. ס’ארבעט אויף פירסט עיד, אזוי ווי א מענטש האט געכאפט א הארץ אטאקע. מען שאק’ט אים, ס’איז זייער א שטארקע שאק, און ס’העלפט אים אויסצופרעגן, אבער ס’מיינט נישט אז מען קען נעמען א גאנצע טשאק אין א מענטש. At some point, עס סטאפט to work. און at some point, מען דארף די הארדל קענען ארבעטן פאר זיך אליינס. מען דארף וויסן די אנדערע דרכים, די סוד פון ספירת העומר [Sefirat HaOmer: the counting of the Omer], די סוד פון די אנדערע זיבן טעג פסח. מען דארף וויסן די שער הדרכים, שער הענינים [the multitude of paths, the multitude of matters].
צוויי פאלשע פארשטאנדן פון “אין עוד מלבדו”
דער ערשטער טעות: אלעס איז ערלויבט
נאך איין זאך וואס איז קאנעקטעד מיט דעי דרך פון אין עוד מלבדו. ס’איז זייער וויכטיג, מען דארף פארשטיין, דאס מיינט נישט אז ס’איז קאנעקטעד, אבער ס’מיינט נישט דאס. רייט? מיר האבן גערעדט אמאל וועגן איוב [Iyov: Job] אין פסח, אז ס’מיינט נישט אז דאס איז דער אמת. אבער, קאנעקטעד מיט דעי וועג איז אביסל די וועג פון שריפת חמץ [burning of chametz].
אויב איינער וועט זאגן אז ס’איז נאר דא גאט, קען מען דאס פארשטיין צוויי וועגן, רייט? און מ’דארף עס זייער גוט פארשטיין. איינער קען זאגן, ממילא, נישט קיין חילוק, מען מעג זינדיגן, ס’מעג זיין אלע עבירות, ס’מעג זיין אלע דיסטרעקשענס. ס’איז נאר דא גאט עניוועי. ס’איז אלעס נאר לבושים [garments], ס’איז אלעס נאר… ווי יענער זאגט, “גאר און דרעג”. ס’איז אלעס גאר און דרעג, ס’איז אלעס נישט צו פעק.
דער צווייטער טעות: אלעס פארברענען
און ס’איז דא אזא איינער וואס קומט מער פרימער און זאגט, אויב אזוי, מ’דארף פארברענען אלעס אנדערש. אויב ס’איז נאר דא גאט, מיינט אז מ’דארף פארברענען די סמארטפאון אין די חמץ פייער, ווייל ס’איז נאר דא גאט. דאס איז די איידיע פון שריפת חמץ.
און ווער איז גערעכט? ווער איז בעסער פארשטאנען אין עוד מלבדו? ביידע פון זיי נישט, רייט? אין עוד מלבדו איז למעלה פון די חילוק צי מ’דארף יא פארברענען די חמץ אדער נישט פארברענען די חמץ.
דער אמת’ער מיטלוועג
נאר וואס? אזויווי מיר זאגן אז אין עוד מלבדו אליינס איז נישט די תכלית השלימות, וואס איז א שווערע זאך צו זאגן, אבער דאס איז די ריעליטי, ווער ס’האט געטרייט זעט אז ס’איז אזוי.
און ס’פינקט אזוי איז דא געוויסע אזויווי לבושים פאר דעות. איין לבוש איז, מ’איז נישט גורע די גאנצע זאך. יא געזינדיגט, נישט געזינדיגט, ס’איז אלעס דער זעלבער גאט. און די צווייטע וועג, וואס איז אויך אזויווי אן עצה, אזויווי איך זאג אז עצה וואס איז נובע פון שמע ישראל, און נישט שמע ישראל. אזויווי א גרויסע שאלה, אז איינער איז אין א מקום סכנה [place of danger] שרייט ער שמע ישראל, אז דו נוצסט די גרעסטע זאך פאר דיין נארישע פראבלעם. וויאזוי פאסט עס? יא, ס’פאסט. אבער ס’איז א בחינה פון עצה.
שריפת חמץ: א צייטווייליגע עצה
און די זעלבע וועג איז דא אן עצה פון פארברענען. די עצה איז זייער וויכטיג צו וויסן, זייער וויכטיג צו וויסן אז די עצה איז אן עצה לזמן [for a time], אזויווי מיר האבן געלערנט פון די גאנצע סוד פון חמץ, חמץ איז די עצת היצר [the counsel of the evil inclination], חמץ איז די חמרא [materiality], חמץ איז די שורש פון אלע חטאים [the root of all sins]. אויב מען זאל נישט עסן חמץ א גאנצע יאר? ניין.
פארברענען די חמץ איז אן עצה זמנית. פרישה [separation/withdrawal] איז א וועג, אבער ס’איז אן עצה זמנית. פארוואס איז עס אן עצה זמנית? ווייל ס’איז נאר א געוויסע לבוש פון אן עבודה. די עבודה מיינט דאך נישט אז דער אייבערשטער האט נישט באשאפן די וועלט, ס’מיינט נישט אז די וועלט זאל פארברענט ווערן. ס’קען נספרד ווערן, און ס’איז דא אן אמת אין די קאנעקשאן, אבער ס’איז נישט דער אמת.
דער רבי טאר נישט – אבער דער אייבערשטער טאר יא
פארוואס גדולים מוזן זיך אפהאלטן
ממילא, איז דא איין עצה. לאמיר זאגן די צווייטע פראקטישע עצה. די ערשטע פראקטישע עצה איז צו איגנארירן, דאס איז ווי מערבים די גאווה צוליב די ענווה [mixing pride for the sake of humility]. אבער דער אייבערשטער, אזויווי מ’זאגט, יא, ס’שטייט אין אריז”ל, פתחי שערים [Petachei She’arim: Gates of Understanding] ברענגט פונעם אריז”ל, ס’שטייט אין ספרים אזוי, פארוואס דער אייבערשטער האט גענידערט א מלאך? אויב נישט איז ער שוין נישט קיין מלך? ווייל דער מלך וואלט קלה געווארן [would have become degraded]. אמת? יא.
אין אנדערע ווערטער, דאס איז נישט קיין תורה, דאס איז זיין דרך עבודה. דאס איז די חסיד’ישע דרך עבודה, אז מ’קען נישט גיין אראפ און גיין אריבער. אין אנדערע ווערטער, דער רבי מיט’ן ראש ישיבה מיט’ן משגיח מיט די אלע צדיקים, זיי קענען נישט גיין אויף די אינטערנעט, זיי קענען נישט גיין וואו אונז זענען, ווייל זיי וואלטן קלה געווארן. פארדעם ברענען זיי קעגן דעם. ווען איינער זאגט מ’טאר נישט האבן קיין סמארטפאון, די פשט איז ער איז אזויווי דער מלאך וואס האט קלה געווארן. טאקע א גרויסער מלאך, אבער ס’איז געווען א גרויסער מלאך, עזא ועזאל [Aza and Azael: the fallen angels], וואס איז קלה געווארן און געגאנגען דורכ’ן מבול [the flood], ער איז קלה געווארן.
דער פשוט’ער איד גייט מיט’ן אייבערשטן
זאגן זיי זייער גוט, דער רבי קען נישט גיין. דער רבי טאקע טאר נישט גיין, ווייל דער רבי וואלט קלה געווארן. אבער איך בין נישט מיט’ן רבי, איך בין מיט’ן אייבערשטן. דער אייבערשטער טאר יא גיין. דער איינציגסטער וואס טאר גיין אויף די אינטערנעט איז דער אייבערשטער אליינס, אדער דער איד וואס גייט מיט’ן אייבערשטן אליינס. דער אייבערשטער אליינס קען יא גיין, ער ווערט נישט פארלוירן. “כל תנועות לא יתנפעלו” [all movements do not affect Him] זאגט מען אין די שיעור היחוד [the lesson on Divine Unity]. דער אייבערשטער ווערט נישט פארלוירן, ער איז אויך פארדעם, און דאס איז אן עצה, ממילא גייט מען צום אייבערשטן אליין, ער גייט א טאנץ אריבער די גאנצע זאך, דער אייבערשטער איז אויך דא.
דער רבי איז טאקע נישט דא, וואס שטייט אין די תורה אז ס’איז אסור, אבער דער אייבערשטער דארף נישט פאלגן די תורה. אבער ווארט איר, יא, ער איז אן עובד אויף די תורה, ער איז דארט אויך. דאס איז איין עצה.
די לעצטע עצה: מציאת מאכל אלס אסוותא
נאך אן עצה, וואס די עצה קוקט אויס אז דער רבי האט אויך מער מסכים געווען, אבער דער אמת איז אז ס’איז נישט דער עולם התיקון אויך נישט, ס’איז נאר א צייטווייליג, אזוי ווי דער זוהר זאגט אז מציאת מאכל [finding food] איז אן אסוותא [a remedy], דער עולם כאפט נישט וואס ער מיינט.
דער אינטערנעט און דיגיטאלע טעכנאלאגיע: פראקטישע עצות פון תורה פּערספּעקטיוו
די צווייטע עצה: צייטווייליגע פרישות – דער “מצה” מאדעל
דער משל פון חמץ און מצה: רפואה, נישט עיקר
דער רבי איז טאקע נישט דא. ס’שטייט אין די תורה אז ס’איז אסור, אבער דער אייבערשטער דארף נישט פאלגן די תורה. ווארט איר? יא, ער איז אויבן אויף די תורה, ער איז דארט אויך. דאס איז איין עצה.
נאך א עצה, וואס די עצה קלינגט דער רבי אויך מער מסכים, אבער דער אמת איז אז ס’איז נישט עולם התיקון אויך נישט, ס’איז נאר א צייטווייליג. אזוי ווי דער זוהר זאגט אז מצה איז מיכלא דאסוותא [מאכל דרפואה – שפּייז פון היילונג], דער עולם כאפּט נישט וואס ער מיינט. איך האב א תירוץ פארוואס מ’דארף נישט עסן מצה א גאנץ יאר. וואס ער מיינט צו זאגן איז, אז ס’איז נישט קיין דבר טוב, מצה איז נישט מצד עצמו בעסער פון חמץ. פארקערט, חמץ איז בעסער אריגינעל. מצה איז א רפואה, אזוי ווי ס’שטייט אין רמב”ם, און יעדער איינער ווייסט, אז דא איז א זאך וואס מ’דארף טון לשם רפואה.
בעצם איז נישט גוט צו גיין ראדיקאל, מ’דארף נישט גיין אין די צווייטע קצה, מ’דארף נישט גיין אינגאנצן געבן די גאנצע געלט פאר צדקה, אדער אינגאנצן בשפל רוח און אזוי ווייטער. אבער וויבאלד ס’איז דא אזאך פּראבלעמען, איז די יציאת מצרים, דארף מען גיין אין די קצה השני. און דאס איז די טייטש פון די זוהר, וואס דער זוהר זאגט אז נישט עסן חמץ איז בחינת רפואה, ס’איז נישט בחינת טוב מצד עצמו, ס’איז נישט בעסער צו עסן מצה בעצם, אבער ס’איז דא מצבים וואס ס’איז בעסער, מ’דארף טון לצורך רפואה דארף מען אזוי טון. ממילא דערפאר א גאנצע וואך גייט מען נישט עסן קיין שום חמץ, נאכדעם, דאס וועט אונז געבן די אמת, אז דאס ציט אויף, דאס איז א רפואה, דאס געט דער מענטש אז ער באקומט צוריק א באלאנס אין זיין נפש, דורכדעם קען ער נאך פסח יא ארבעטן מיט די חמץ און עס פיקסן.
די פּראקטישע אנווענדונג: צייטווייליגע פרישות פון דיגיטאלע וועלט
די זעלבע זאך, איינער איז געווארן אין א געוויסע זין, איז מען זאגט פנימיות נארים פאר אינגערע מענטשן, אדער מענטשן וואס זענען בחינת נארים, אדער נשים וואס איז בחינת נארים און אזוי ווייטער. ער זאגט, “איך בין נישט מסכים צו די גאנצע זאך, איך גיי פארברענען די גאנצע זאך.” ס’איז אן עצה, ס’איז אן עצה. איך וועל פארברענען, ער מאכט גאר א שטרענגע פילטער, אדער ער ווארפט אוועק די גאנצע זאך. און ער זאגט, “איך ווייס אז ס’איז נישט די תכלית, איך ווייס אז ס’איז נישט גוט, יא, אבער איך טו א וויילע לשמה, ס’איז אויך א געוויסע וועלט איבער ארץ מצרים, א וויילע לשמה איך מוז זיך פורש זיין פון די גאנצע זאך צייטווייליג, ווייל איך בין די גאנצע צעמישט.”
דאס איז אן עצה, א פּראקטישע עצה. אסאך מענטשן, איך מיין נישט נאר אסאך מענטשן, אזוי ווי די תורה, דו זעסט דאך אן עצה, דו זעסט דאך ווי טיף די תורה איז. יא, חז”ל זאגן אז די תורה איז עצות עמוקות, עצות מרחוק כאניות סוחר, עצות עמוקות מגדולי ארץ. עס איז אן עצה עמוקה. אונז וואלטן געמיינט אז די עצה איז אלעמאל אוועק, אדער איין מענטש, און די תורה קומט און מאכט א געוואלדיגע סדר. עס איז דא חמץ, דאס איז טאקע א ריזיגע פּראבלעם, די גאנצע מצרים איז אליינס בחינת חמץ, די גאנצע סטרא אחרא איז חמץ. ממילא וואס זאל מען טון? אה, זאגט ער אזוי, אוקיי, די ערשטע, איין מאל א יאר, פאר זיבן טעג, זאל מען נישט עסן קיין חמץ. דאס איז די עצה.
דער סקווערער רבי’ס “דידזשיטעל דיטאקס” – א געדאנקען עקספּערימענט
מ’דארף אריינגיין, מ’דארף אביסל רעספּעקטן, מ’דארף אביסל מעריך זיין די סארט עצה וואס די תורה גיבט, ווייל אונז ווייסן נישט צו טראכטן אזוי. יא, שטעל דיר פאר, עס איז געקומען דער סקווערער רבי, און ער האט מתבונן געווען אין די שווארצע קליפה פון די אינטערנעט וואס ער האט געזען אין הימל, און ער זאגט, איר מיינט אז די עצה איז אזוי אז אלע אידן, יא, עס איז דא א פּראבלעם, און מ’זאגט אמת, ס’איז א שיינע זאך אז מ’דארף עס האבן, ס’איז א שיינע זאך, נישט אז מ’דארף עס האבן, יא, ס’איז א מצוה, ס’איז א חיוב, מ’קען נישט ארויסדרייען. איך זאל אייך זאגן וואס מ’דארף טון? איך האב זיך מתבונן געווען אין די ענין פון חמץ, איך האב זיך אריינגעלערנט אין דעם, איך האב געקוקט אין די כתבי האר”י [כתבי האריז”ל – די שריפטן פון רבי יצחק לוריא] וואס מ’טוט ווען ס’איז דא אזא קליפה. דער אר”י זאגט אז די עצה איז אזוי, די תורה זאגט אז די עצה איז אזוי: זיבן טעג א יאר גייען אלע אידן גיין אויף א דידזשיטעל דיטאקס.
מ’גייט נישט טאטשן קיין, אזויווי דער סקווערער רבי זאגט אז מ’טוט עס א גאנץ יאר, אבער ער האט עס נישט אויסגעהאלטן. אבער פאר זיבן טעג א יאר! מ’גייט נישט טאטשן קיין סקרינס, מ’גייט נישט טאטשן קיין פאונס, מ’וועט אויספארקויפן מיט נדרי גדרים, מ’וועט עס פארקויפן פאר א גוי. אויב איינער דארף עס שטארק, וועט ער עס פארקויפן פאר א גוי. פארשטייט זיך, ס’איז דא אלעמאל אן אופן אז מ’זאל נישט ווערן סטאק. אבער דאס איז זיין מהלך, מ’וועט צודעקן מיט פּעיפּערס, מ’וועט לייגן, מ’וועט טרעפן אלע מיני זאכן וואס צו טון אנשטאט די חמץ. פאר זיבן טעג גייט מען עס נישט טאטשן.
איינער וועט פרעגן, וואס הייסט, ס’איז טריפה? ניין! אבער אונז דארפן טרעפן, אונז דארפן… וואס איך פארשטיי איז, א מענטש דארף אין זיין נפש האבן א געוויסע מרחק, ער קען נישט טבוע זיין, רייט? ער קען נישט טבוע במצולות ים [געזונקען אין די טיפענישן פון ים], ער קען נישט זיין אזויווי בור מלא נחשים ועקרבים [א גרוב פול מיט שלאנגען און סקארפּיאנס], ער קען נישט, ער דארף טרעפן א מרחק. ממילא, ער פאסט. פאר זיבן טעג טאטשט ער עס נישט. וואס וועט זיין אין די זיבן טעג, מ’וועט פּלאצן? פאר זיבן טעג קען מען נישט סורווייוון? ניין, יעדער איינער סורווייווט כמעט זיבן טעג אן חמץ. כדי ויכול נפש [אזוי ווייט ווי די נשמה קען], כדי ויכול נפש.
שבת אלס ביישפּיל: איינמאל א וואך אן טעכנאלאגיע
אבער כמעט יעדער איינער סורווייווט די זעלבע זאך, איינמאל א וואך א יאר עט מען נישט טאטשן די פאון בכלל. אונז טוען אזוי שוין שבת. אלע אידן פירן זיך אזוי איינמאל א וואך, נישט נאר איינמאל א יאר, און ס’איז אוודאי איינע פון די גרויסע תיקונים. מ’קען מדייק זיין, בכלל ווערט אונז געזאגט אין די צדדי שבת טאר מען נישט האבן א פאון, ס’איז נישט קלאר וועלכע איסור ס’איז. אבער אלע אידן פירן זיך אזוי, און ס’איז בלי ספק אז דאס איז א תיקון.
דאס הייסט, דאס מאכט א גאנצע אנדערע סארט מענטש. ס’מאכט אז די גאנצע וואך ער אוכט נישט. פארוואס? ווייל ער ווייסט אז שבת איז ער נישט דארט, נישט ווייל ער ווייסט, ער האט אזוי ווי א לעוול אין זיין נשמה וואו ער טאטשט עס נישט. און פארשטייט זיך, ס’מיינט נישט אז ס’איז א גאווה רח”ל, ווייל ס’איז שווער אמאל. דער מענטש וואס ס’איז אים שווער נישט צו טאטשן, ער ניצט יא זיין פאון שבת. שוין, איז אפשר נאר איין שבת א יאר, איין וואך א יאר, אפשר לכבוד פסח.
איך האב געטראכט אסאך מאל, איז איינפירן אזא מנהג אז פסח גייט ער נישט קוקן. איך קען נישט, אפשר איז עס נישט פּראקטיש. אבער אפשר געוויסע זאכן, איך בין געווען יארן וואס פסח בין איך נישט געגאנגען אויף סאושעל מידיא. איך האב געזאגט, פסח איז דאך א יום טוב, ס’מאכט אסאך סענס, נישט ווייל איך בין הייליג, ס’איז א יום טוב, מ’וויל פארברענגען מיט די משפּחה, איך וויל נישט ניצן א קאמפּיוטער. איך קען נישט, איך וויל נישט.
פרידאם הייסט “איך בין שולט”
מיר וועלן רעדן מער פּראקטיש וויאזוי מ’קען אויספירן אזא עצה הלכה למעשה. אויף דעם וועבסייט גיי איך נישט. איי, דארט רעדט מען נאר דברי תורה. זייער גוט. ס’איז א גרויסע מצוה צו גיין א גאנץ יאר. ס’איז אויך א גרויסע מצוה צו עסן חמץ א גאנץ יאר, אבער פסח נישט. און אזוי באקומט מען פרידאם. דאס הייסט דאך פרידאם. פרידאם הייסט, איך האב ספּעיס, איך בין שולט אויף די זאך, נישט ער איז שולט אויף מיר. און דאס איז די צווייטע עצה פּראקטיש.
פארוואס איז עס צייטווייליג? די שאלה פון “אין עוד מלבדו”
ס’קומט אוודאי, יעצט וואס דאס מאכט אסאך מענטשן אומבאקוועם, יא, ס’איז געבויט אויף דעם “אין עוד מלבדו” פון ארץ מצרים. אבער ס’איז צייטווייליג. פארוואס איז עס צייטווייליג? מ’קען זאגן, אדרבה, די אמת’ע “אין עוד מלבדו” איז צייטווייליג. אונז בעולם הזה קענען מיר עס נישט האבן לקביעות. אבער מ’טשעפּעט נישט, ווייל דאס איז נישט די אמת. די אמת’ע “אין עוד מלבדו” איז אז אפילו דאס איז גוט. אבער מילא, אבער ס’איז א געוויסע צייט וואס מ’ווארפט די “אין עוד מלבדו” דורך די וועג. און פארדעם טאר מען עס טון לזמן, כדי מ’זאל נישט טועה זיין. דער רבינו יונה עסט נישט חמץ א גאנץ יאר, ער האט געוואוסט אז ס’איז א תוספת. דאס איז די צווייטע זאך. די צווייטע עצה.
די צוויי עצות זענען מער קרוב צו דברים ידועים וואס יעדער איינער ווייסט. יעצט וויל איך ממשיך זיין צו עצות וואס נישט יעדער איינער ווייסט. אנדערע ווערטער, וואס דער טעג [TAG – Technology Awareness Group] האט קיינמאל נישט געהערט פון. וועגן די צוויי עצות, מסתמא רעדן מיר שוין.
—
די דריטע עצה: מאכן דעם כלי הייליג – ייחוד חומר וצורה
א מעשה מיט א ראש פון טעג: דער אנטי-טעזיס צום “טריפה”-אפּראוטש
איז אזוי, איז די מעשה אזא, איך האב געטראפן אמאל איינער פון די ראשים פון טעג, וואס ער דאוונט ביי מיר אין שול. אמאל האב איך אים געטראפן פורים ביי די סעודה, און איך האב אים געזאגט אזוי, איך האלט אז ער מאכט א גרויסן טעות. ער דרייט זיך ארום און ער זאגט, איך האב מיר מיינע, און איך זאג ביי מיין שיעור אז איך האב א פּלאן פאר אים. ער דרייט זיך ארום און ער זאגט פאר יעדן איינעם אז א טעלעפאן איז טריפה, ס’איז טמא, און אן אינטערנעט איז טריפה, ס’איז טמא.
איך האב א פּלאן פאר אים, לאמיר מאכן א סוויטש, אדרבה ואדרבה, טראכט נאר, מיר טראכטן אין דעם וועג. און טאקע מ’זאגט פאר יעדן איינעם, טאקע מ’זאגט אז ס’איז גאר הייליג. ס’איז גאר הייליג.
דער פאון אלס “דבר קדוש” – כל התורה כולה אין איין כלי
א פאון איז אזא מין קדושה, די גאנצע עבודה ליגט אין דעם פאון. ער קען אנקומען צו די גאנצע וועלט, אלע דברי תורה פּיטן אריין. שטעל דיך פאר, יא? ס’איז נישט סתם. א נארמאלע סידור קען נאר זיין איין סידור, ער קען האבן אלע נוסחאות, אלע סידורים, אלע כוונות אויף איין מאל. ס’איז נישט נארמאל. ס’איז א קדושה שאין כדוגמתה. כל התורה כולה מיט גאנץ אוצר החכמה, מיט אלע… מיט צדקה, מיט א צדקה פּושקע, מיט א שופר, מ’קען דאך אלעס צוזאמען מאכן. קיצור, כמעט אלע מצוות פּיטן אריין אין דעם פאון. כל התורה כולה פּיט זיכער אריין. און ס’איז זיכער א דבר קדוש מאד.
תפילות און ברכות פאר’ן פאון
ס’איז גארנישט קיין ראיה צו זאגן פאר די עולם, למשל, ס’איז א זייער הייליגע זאך א פאון. מ’טאר נישט אנרירן די פאון פאר מ’וואשט זיך די הענט. און אינדערפרי, קודם, מוז מען מאכן אנדערש. און נאכדעם, און אפשר זאל מען מאכן א סדר ברכות. אשר קדשנו, איך ווייס נישט, אשר עשה לי את האינטערנעט, אשר עשה לי את הפאון בקדושה. מ’מאכט א ברכה. די חכמים האבן מתקן געווען ברכות אויף יעדע פעולה. ס’איז דאך א זאך, יא? און אונז, דאס איז אן עצה. די אידן האבן געסטראגלט א גרויסע פּראבלעם, וויאזוי לעבט מען? א מענטש עסט און שלאפט און אלעס, וויאזוי לעבט מען? נאר מ’מאכט א ברכה אויף יעדע זאך. וואס איז א ברכה? מ’מאכט נוסחאות.
אונז זענען מיר געוואוינט, טאקע, מיר קענען נישט מאכן נייע ברכות. אוקיי, איך ווייס נישט. אויב מ’קען מאכן די אינטערנעט, קען מען אפשר מאכן נייע ברכות אויך, איך ווייס נישט. נאר וויאזוי ר’ מאטעלע דעברעצינער זאגט, די גוים מעגן, אבער די חסידים מעגן נישט. מיר מעגן נישט מאכן א נייע ברכה. דארף מען טאקע זיין א ברכה אינדערפרי פאר’ן עפענען די פאון.
מיט’ן ברכה זאל זיין א תפילה. אזוי ווי מען זאגט אז מען עסט אויף די אויגן, “שלא תרגלני בסורס אוכל ואל תביאני לידי חטא” [זאלסט מיך נישט געוואוינען צו פיינע שפּייזן און זאלסט מיך נישט ברענגען צו זינד]. טאר אין בריוון, דארף זיין א תפילה.
דער פארשלאג: “סדר תחינות לאינטערנעט”
פארוואס טעג געט נישט ארויס קיין סידור “סדר תחינות לאינטערנעט”? וועלכע תפילה, וועלכע תחינה מ’זאגט ווען מ’גייט אין אזא וועבסייט, וועלכע תחינה מ’זאגט ווען מ’גייט אין א סאושעל מידיא, “שלא יכשילוני בחברי ואשמח בהם” [זאלן מיינע חברים מיך נישט כאפּן און איך זאל זיך פרייען מיט זיי]. פּשוט’ע תפילות, וואס מ’דארף זאגן. אזוי ווי דער בני יששכר זאגט וועגן אנדערע זאכן, אויב ס’איז נישט דא קיין תפילה אין די סידור, קען מען מאכן אליינס. מ’דארף נישט זיין אן אריז”ל, מ’דארף נישט זיין אן אריז”ל, “בכל לשון שאתה שומע” [אין יעדער שפּראך וואס דו הערסט]. קענסט נישט מחייב צו מאכן עפּעס א נסח הזוהר הקדוש. דארף מאכן.
דער טיפערער פּונקט: ערנסט נעמען דעם כלי
אבער וואס איך וויל זאגן טיפער, איך וויל זאגן טיפער, אז ער דארף נעמען ערנסט דעם כלי. מאכן פון דעם הייליג. מאכן הייליג איז א דזשאוק. מאכן פון דעם ערנסט. אנדערע ווערטער, גייען מיר צוריק צו אונזער פּלאן. מיר האבן געזאגט אז די גרויסע צרה איז, די סוד הצרה איז, אז דא איז א חומר וואס ער קען טון אלעס, אבער ער ווייסט נישט וואס ער וויל טון. ער וויל אלעמאל קענען טון אלעס, ער וויל נישט גארנישט טון.
ייחוד חומר וצורה – שינויים אין דער פיזישער פארעם
דערפאר, די עצה פאר דעם איז, אפשר איז נישט… איך מיין אז מ’קען, און דער אמת איז אז ס’איז דא כמה וכמה טעארעטישנס, מענטשן וואס ארבעטן אויף דעם, אבער די פּראבלעם איז אז ס’איז נישט דא קיין געלט אין דעם גענוג, סאו ס’ווערט נישט אזוי מפורסם. אבער מ’קען, יעדער איינער ביי זיך אינדערהיים קען טון געוויסע אזעלכע סארט זאכן, און ס’מאכט ממש א ריזיגע שינוי אין די גאנצע יחס.
וואס דארף מען טון? מ’דארף אנהייבן מייחד צו זיין די חומר מיט די צורה. מייחד צו זיין א גוטן. למשל, ס’איז אפשר טעקניקלי יעצט נישט אזוי אמת, אבער ס’איז א פאקט אז ס’איז אזוי אמת. דאס איז למשל, אן אייפּעד, א טאבלעט, וואס מ’זאגט אז מ’קען האבן אלעס דערויף. וואס איז אבער די פּראבלעם? מ’קען האבן אויך אנדערע זאכן. אמת? איז דא עצות. איך ווייס נישט, איך מיין אז די פילטער איז בעקווארדס.
דער חידוש: נישט נאר סאפטוועיר, נאר פיזישע באגרענעצונגען
אבער די עצה דארף זיין די אנדערע וועג. מ’דארף נעמען דעם, דעם, איי סקול פארקויפט אזא אייפּעד וואס האט אויף דעם גאנץ שיין. איך מיין אז ס’איז אבער א געהעריגע אייפּעד אויך. מ’דארף מאכן, ס’איז דא, מ’פארקויפט היינט אזעלכע דיווייסעס, ס’איז טאקע פאר די ריזן. מ’דארף מאכן א דיווייס וואס ער איז נישט געמאכט, אפשר ער ארבעט עס נישט בכלל, אדער דארף זיין א דין אין די חומר, נישט נאר אין די צורה. דאס איז א חידוש. א פילטער איז אלץ נאך אלץ, און דו האסט נאר געדריקט א “בלאק”. ניין, מען דארף האבן די פארעם, די גיפּט, די שטיק פּלאסטיק.
מען דארף נעמען ערנסט די שטיק פּלאסטיק, ווייל די שטיק פּלאסטיק, טעקניקלי איז עס אנגעזאגט, ער וועט געשעפט ווערן אין די זעלבע קאמפּיוטער וואס ליגט אין די גרויסע און אין די קליינע, ס’מאכט נישט אויס קיין חילוק. ווייל אונזערע מענטשן, אפילו מיט גרויסע דעת און אלעס, אונז לעבן נאך אלץ אין די עולם החפצים. אין די עולם החפצים מיין איך די עולם המציאות, אבער אין די וועלט פון אביעקטס.
הארדווער לעוועל: מעשים בגוף הכלי – די דריטע עצה
דער יסוד: מענטשן לעבן אין דער עולם החפצים
מורה: דאס איז א חידוש. א פילטער איז אלץ נאך אלץ – מען קען טון אלעס, נאר מ’לייגט א בלאק. ניין. מ’דארף האבן די פארם, יא, די גוף – דער שטיק פלאסטיק. מ’דארף נעמען ערנסט דעם שטיק פלאסטיק. ווייל דער שטיק פלאסטיק – טעכניקלי איז וואס איז א חילוק פון וועלכע שייפ [shape: געשטאלט] ס’איז. ס’איז דאך בעצם די זעלבע קאמפיוטער וואס ליגט אין די גרויסע און די קליינע. ס’מאכט יא א חילוק.
פאר אונז זענען מענטשן – ס’גייט מיר אונז האבן גרויסע דעות אין אלעס – אונז לעבן נאר אלץ אין דער עולם החפצים [the world of objects]. חפצים מיינט די חומר וצורות [matter and forms], אבער אין דער וועלט פון אבדזשעקטס [objects: זאכן]. איז ממילא, וויאזוי מען זעט דעם אבדזשעקט מאכט א גרויסן חילוק. מ’דארף האבן געוויסע אבדזשעקטס וואס זיין געוויסע זאכן.
דער חילוק צווישן כלים: פאון, אי-בוק, טעבלעט
פאון קעגן אי-בוק – דער חומר איז נישט געמאכט צו זיין א בוך
איז די ערשטע זאך, למשל, הלכה למעשה – איך למשל, האב זייער ליב אן פאון וואס איז זייער פראקטיש צו ליינען אויף א סקרין אדער אויף א סקרין. איך דארף אים קויפן אן עקסטרע חילוק פאר דעם. א פאון איז נישט דער. קודם כל איז ער צו קליין. צווייטנס, די לייט איז נישט געוועט. ווערעווער [wherever: וואו עס איז], עס איז דא אנלימיטעד [unlimited: אומבאגרעניצטע] פלאטפארמס [platforms: פלאטפארמען] וואס מ’קען זעהן נישט נאר פון די צורה. פון די חומר, ס’איז נישט אמתיג געמאכט צו זיין א בוך.
יא, ס’איז דא אי-בוקס [e-books: עלעקטראנישע ביכער], וואס זיי זענען געמאכט מער און מען זאל קענען ליינען. אז מען קען טעכניקלי ליינען אויף אלעס, אבער עס איז נישט געמאכט! די חומר, ס’איז נישט געמאכט! ס’איז געמאכט פאר צווער אלעס, א זאך וואס האט געמאכט צו זיין אלעס ענדט אויף צו זיין גארנישט, און דאס איז טראכט רח”ד [רחמנא ליצלן דכוותיה: השם ישמור מזה] סחרן אלע שדים.
די נויטווענדיקייט פון ייחוד – מייחד זיין דעם כלי פאר א תכלית
דערפאר מען דארף מאכן, אפשר מען דארף מאכן כוונות, דא א גאנצע שאלות, וויאזוי מוז מיוחד. מען דארף זיכען וועגן, דאס איז נישט פולי סאלווד [fully solved: גאנץ געלייזט] זאכן, א גרויסע טייל ווייל די כלים וואס אונז קויפן זענען געמאכט ביי די שדים. אבער עס איז דא געוויסע, למשל זאל מען קען קויפן, אין חנוונות יעדער איינער זאל קויפן. מען קען קויפן אי-בוק, אי-אינק [e-ink: עלעקטראנישע טינט], ווהאטעווער איטס קאלד [whatever it’s called: ווי עס הייסט], וואס מער ווייניגער מען טעכניקלי קען טון אלעס אויף דעם. דער סטעג וואס א גאנצע דאס איז ביזי, וואס דער טעכניקלי קענט דער בוך, ער קען. דאס איז נישט אונזער פרייל מאלבע [problem: פראבלעם]. יעדע זאך קען מען. מיט א נאגל קען מען אריינהאקען אינעם מענטש’ס קאפ, און מען קען בויען א הויז. מען קען, א גרויסע שקול וועך [scale: מאסשטאב] מען קען.
מען דארף האבן ייחוד, און מען דארף אז די פארם פעקטאר [form factor: פיזישע געשטאלט], די כלי, די חומר ממש פון די זאך, ס’זאל זיין א בוך. און די אמת איז אז ס’איז נישט דא נענטס [enough: גענוג], מען קען דארף מאכן אפילו מער. ער וועט מיינגען [missing: פעלן] א קאווער [cover: דעקל], און מ’דארף מאכן אז ס’זאל זיין, און ס’האט צו טון מיט א גאנצע שמועס וועגן סקיומארפיזם [skeuomorphism: נאכמאכן פיזישע פארמען אין דיגיטאלע דיזיין] און סטאף [stuff: זאכן].
מעשה בגוף הכלי – נישט נאר אין די נשמה
מ’דארף טון מער פאר די גוף ווי פאר די נשמה. ס’איז נישט קיין נושא פון די פנימיות, ס’איז מער א נושא פון די חיצוניות, די אנדערע איז פון די גוף, די כלי פון די זאך. ס’זאל זיין אז ס’קען זיין מיוחד, סיי מ’קען עס קודם כל מייחד זיין, דן ס’איז נישט קיין עולה [it doesn’t work: עס ארבעט נישט].
א מענטש קויפט א געוויסע טול [tool: געצייג], דן איז ער מייחד, ער זאגט “הריני קונה לשמה [behold I am acquiring this for its designated purpose]”, דאס הייסט לשמה. מ’נעמט א מצה און מ’מאכט עס לשם מצת מצוה [for the purpose of the commandment of matzah]. אז ער קויפט א בוך און ער זאגט “הריני קונה בוך זה, די אי-בוק זה, לשם לימוד התורה [for the purpose of Torah study], לשם לימוד חכמה [for the purpose of studying wisdom]”, ער גייט ליינען אין דעם, אפילו לשם לימוד הנאות [for the purpose of pleasurable study]. דאס זאל זיין די צייטונג, נא פראבלעם [no problem: קיין פראבלעם]. איי, ס’איז נישט ממש א צייטונג, און יעדעס מאל קומט אויטאמאטיקלי די צייטונג. אוודאי, ס’איז מער געשמאק, נאך בעסער.
אבער יעצט, דאס זאל זיין די צייטונג, און מ’דארף מאכן א מעשה, די הלכה איז פון הזמנה [designation] געווענליך מ’דארף מאכן א מעשה. מ’דארף מאכן א מעשה אין די גוף הכלי, אין די גוף הדבר, וואס איז מיוחד פאר די זאך.
דער אפעקט פון ייחוד – ווי עס ענדערט די מציאות
ווען דער כלי איז מיוחד, עקזיסטירט די אנדערע זאך נישט
און סאדענלי [suddenly: פלוצלינג], דו גייסט עס באמערקן, אז אויב איינער האט אזא סארט זאך, די אנדערע זאך עקזיסטירט נישט. טעכניקלי קען ער. טעכניקלי, אלעס איז טעכניקלי. אבער אונז לעבן נישט אין אן עולם פון טעכניקלי. אונז לעבן אין אן עולם פון זאכן, פון חפצים. דעם חפץ יעצט, ס’איז א בוך. יעצט גייט ער זאגן, “אה, דאס איז מיין בוך.” אויב ער איז נישט אין די מוד [mood: שטימונג] פון ליינען, טוט ер עס נישט. טעכניקלי קען מען אויך ליינען אויף א פאון, און טעכניקלי קען מען אויך אסאך זאכן. ער רעדט נישט יעצט פון טעכניקלי, ער רעדט יעצט פון די וועג ווי מענטשן לעבן עקטשועלי [actually: טאקע], וואס איז אין די וועלט פון חפצים.
די זעלבע זאך פארקערט – א פאון איז געמאכט צו זיין א פאון
און די זעלבע זאך איז פארקערט, יא? הייסט, אויב למשל, און דא ווערט עס שוין מער קאמפליצירטער [complicated: פארוויקלט], א פאון איז געמאכט אז ס’זאל זיין אייביג אין דיין טאש און ס’זאל דיך נאכלויפן. ס’זאל זיין “שירה בוקע כלב [it should follow you like a dog]”. און ס’פעלט אויס, ליידער פעלט עס אויס אין אסאך סיטואציעס, אבער ס’פעלט נישט אזוי שטארק אויס. און ס’האט גארנישט געשעט. און מ’דארף טון די מעשה בגוף הדבר, וואס איך טו דא אויף די נקודה פון די דריטע עצה, וואס איז באמת מ’קען מאכן א גאנצע שיעור נאר אויף פרטים פון די עצה, אבער איך פיל אז דאס דארף יעדער איינער מאכן טרייעל ענד ערראר [trial and error: פרואוון און טעות] פאר זיך אליינס, און ס’איז דא אויך אסאך ארבעט צו טון באמת’דיג.
פראקטישע עצות: ארבעטן מיטן גוף הכלי
ארבעטן אויפן הארדווער לעוועל, נישט נאר אויפן סאפטווער לעוועל
און אויב איינער וויל מאכן כשר’ע טעכנאלאגיע, ער זאל וויסן אז וואס ער דארף מאכן אמת’דיג איז ארבעטן אויף די גוף אנשטאט ארבעטן אויף די שמים [heavens: הימל], מאכן זיכער אז מען זאל נישט קענען אנקומען. און דעמאלטס וועט מען יא קענען אנקומען, דאס איז נישט די פראבלעם. עס דארף אבער זיין קלאר, אפשר למשל די נגינה [device: געצייג] וואס מ’מאכט האט עס אפילו אזא זאך, יא, די 24, וואס הייסט עס? ער איז א מיוזיק [music: מוזיק] זאך, דאס איז וואס ער איז. ער האט א געוויסע קאלער [color: פארב], א געוויסע סייז [size: גרייס] וואס איז גוט געמאכט פאר דעם, אפשר יא, אפשר נישט. און דאס איז ער. ס’איז א מורא’דיגע עובדא. ס’איז אסאך נישט וועגן… מ’קען נישט דארט דעם טעכניק, אפשר קען מען טעכניקלי, יא, איך ווייס נישט צו מ’קען יא צו מ’קען נישט, דאס איז נישט די נושא. ס’איז געבן א צורה פאר דעם חומר, ער האט געגעבן א צורה פאר דעם חומר.
דער חומר איז מקבל די צורה פון דעם כלי
בעקווארדס [backwards: אומגעקערט], אבער אין א געוויסע פאני זין [funny sense: משונה’דיגן זין], דער חומר איז דאס וואס איז מקבל דא, ער געט די צורה, דער חומר געט די צורה פאר די חומר, ווייל דער כלי מאכט עס אז ס’זאל זיין אזא סארט זאך.
די וויכטיקייט פון וואו דער כלי ליגט
אדער אויב איינער האט א פאון און לייגט עס אין א געוויסע פלאץ. איך האב געזען אין א ריסוירטש [research: פארשונג] און איך האב עס געטשעקט [checked: איבערגעפרואווט], ס’איז אמת לאמיתו, אז א מענטש האט א פאון און ס’ליגט נאר אויף אים, איז ער שוין אין א געוויסע זין אין זיין מיינד איז ער דארט, ער איז עוועילעבל [available: פאראן]. דאס איז א פאקט, רוב מענטשן. אגעין [again: ווידער], טעכניקלי, אלעס. איך רעד נישט פון טעכניקלי, איך רעד יעצט פון וויאזוי מענטשן ארבעטן עקטשועלי. די סארט עצות וואס די תורה געט אלעמאל. און ער האט באמערקט אז די תורה געט אלעמאל אזעלכע סארט עצות.
איך בין שוין צו לאנג און איך בין שוין צו מאריך, סאו [so: אזוי]… אבער אויב למשל א מענטש וויל זיין נישט דיסטרעקטעד [distracted: צעטיילט] פון זיין פאון, האט מען געמאכט ריסוירטש, מ’דארף לייגן די פאון אין אן אנדערע צימער. אפשר אפילו אין אן אנדערע קארנער [corner: ווינקל] פון די צימער העלפט שוין.
דאס אלטע בילד קעגן דאס נייע בילד פון א לערנענדיגן איד
ס’איז אויף מיין טיש, אז איך זעץ זיך לערנען און נעבן מיין גמרא איז דא א פאון, איז דאך די פשט, דו דארפסט גארנישט קוקן, דו דארפסט גארנישט… וואס איז דא א פיקטשער [picture: בילד] פון א איד וואס לערנט? די אלטע פיקטשער פון א איד וואס לערנט זעט אויס א מענטש, אקעי, א קאווע, א ציגארעטל מיט א גמרא. אזוי זעט אויס א איד וואס לערנט און ער איז דא, רייט? ער האט שוין ציגארעטל און ער דארף נישט גיין אין ערגעץ נישט.
א היינטיגע פיקטשער זעט אויס א איד האט א ציגארעטל מיט א פאון. איך האב געהאט, א סימפל [simple: פשוט’ע] פאון איז פונקט אזוי שלעכט ווי א סמארטפאון אין דעם זין. איך האב אסאך עקספיריענס [experience: דערפארונג] פון דעם, איך לערן שוין בחברותא’ס פאר צענדליגער יארן, צענדליגער פארשוינען מיט דעם, און איך טו עס אויך. אבער דאס איז וואס ס’איז. יעצט וואס טוט זיך? ס’הייסט פשט א נייע סארט פיקטשער. נישט די פיקטשער טעכניקלי וואס מען קען טון, ס’איז א נייע סארט פיקטשער פון די ריאליטי [reality: מציאות], און די מענטשן לעבן אין די עולם הגופים, נישט נאר אין די עולם טעכניקלי וואס מען קען רעדיקלי [radically: ראדיקאל] טון.
די נייע מציאות – לערנען מיט אלע שדים אין די זייט
ווערפאו [wherefore: דעריבער], אויב מ’זעצט זיך אוועק מיט א גמרא און א פאון אין דער זייט, זיצטו מיט די א גמרא און מיט אלע שדים אין די זיין. נא פראבלעם, אוודאי גייסט חתן שלא נישט קוקן, גייסט עפער מיר קאל [call: רופן] די חתן אן אויף אימערדזשענסי [emergency: נויטפאל] אויפהייבן, איז אלץ פיין און וואויל.
אבער מיט בדוק און מיניסטער [minister: מיניסטער], מ’האט געמאכט ריסערטש אויף דעם, אז יעדענער קען מאכן א ליין’ס פיטשערדס [line’s features: שורה’ס תכונות], אז עס גייט זיין אביסל ווייניגער. ווי איר אנערקענט זענען, מען דארף נישט קיין גרויסע וויטש [which: וועלכע], איר דענער קען זענען אז שבת עס זענען אסאך נישט שוואקער צו דעצל מיט א סייערפרוי [cellphone: צעלפאון] אדער א בוקל אדער א גמרא. נישט, ווייל אפילו די שבת אויך, האט ער ציינים פיקחן ערשט צורך אויך אויפהייבן די פאון אמת, און די זעלבע זאך פון דערוואך. ניין, ס’מאכט א חילוק. און דאס איז נאך א דוגמא פון וואס מען דארף טון א מעשה.
נאך פראקטישע ביישפילן: סטיקערס, ייחוד, און קישן דעם כלי
מען דארף טון א מעשה – לייגן דעם פאון אויף אן אנדערע טיש
מען דארף טון א מעשה, עס וועט זיך לערנען, נעמען דיין פאון, איגערס [ignore: איגנארירן], אויף די נעקסטע טיש. מען האט דאס געהנבונען [?]. ניין, מען קויפט א לעק [lock: שלאס]. מען דארף טרעפן עצות פאר דעם. אזא שולן, וואס האבן אזא… לעצט, איך מיינען אז עס איז א עצה נפלאה. עס איז אויך א גוטע טערע [?], דערציילט איך אין די קאלט איימסטא [?]. איך מיר ווערן אין א שול וואס לאזט נישט. און די געוויסע זעהן, איך וועל נישט מערך זיין אין זויפיל ברוטים [?]. דאס זענען צוויי עצות וואס איך זאג פראקטיש.
דער כלל: הארדווער לעוועל, נישט סאפטווער לעוועל
אבער די כללי דברים איז, אז אינסטעד [instead: אנשטאט] פון זוכן עצות אין די סאפטווער לעוועל [software level: ווייכווארג שטאפל], דארף מען זוכן עצות צוויי די הארדווער לעוועל [hardware level: הארטווארג שטאפל]. עצות אין די הארדווער לעוועל מיינט, אז מ’דארף טון, מהודאי אונז ווילן, די ערשטע צוויי עצות האבן געזאגט, אזוי ווי אינגאנצן ביאנד [beyond: ווייטער פון] אין עושר, אויב מ’וויל אונז גיין אריין אונז לעבן מיט דעם עולם, מ’דארף טרעפן עצות אין די הארדווער לעוועל.
פראקטישע ביישפילן: סטיקערס, קישן, און ייחוד
אפשר לייגן א סטיקער [sticker: קלעפּל], מ’דארף טון מעשים בעולם הזה, וואס זענען מיוחד דעם חומר צו א געוויסע צורה. אזוי ווי א אשה ווערט נישט מקודשת’ס מיט די בעלמא [with nothing], עס זעט מקודשת’ס מיט א רינג, און די מנהג איז אז עס ליגט דעם רינג אלעמאל, יעצט איז זי א מקודשת’דיגע אשה. די וועלפסאך [?], מ’דארף נעמען דעם פאון און לייגען אויף דעם א סטיקער, מיט נישט די סטיקל וואס שטייט טעג [tags: צעטלעך], מכשר [kosher device: כשר’ע געצייג]. אפשר אויכעט. אין א געוויסע זינס, זענען נישט משוגע פארן טראכטן אזוי.
קויפן א ספעציעלע אייפעד נאר פאר תורה
אבער דארף דאס זיך נאר א היכעטימעל [?] צו פארהיינד לויפן. מ’דארף מאכן דעיס זיין, דעי טעוועלט איז א גמרא. דארף דאס הייסט אז עס איז א גמרא, עס גיבט עס א קוש. פארוואס גייסט עס נישט א קוש? איך האב געזעט מענטשן לערנען מיט א טעם מיט אן אייפעד [iPad: אייפעד], ער גיבט אכאמאל נישט א קוש פאר די אייפעד ווען ענדעגט לערנען, אדער ער הייבט אן אזוי ווי ער טוט פאר די גמרא. פארוואס פעלט זיך?
זייער גוט. און קויף א ספעציעלע אייפעד, טובל עס, אקעי, מ’קען זיך פרעגן צו ס’ווערט אראפגענומען אין די מקוה, טרעף עפעס א וועג. נעם א ספעציעלע אייפעד, און אויף דעם אייפעד זאל נאר זיין תורה. פארוואס טויגט זיך אפשר אזוי? ווייל חכמים האבן אמאל געדארפט נאכקוקן עפעס? איך מיין נישט טעכניקלי. איך מיין איז דער ייחוד.
און לייג אויף דעם א גרויסן סטיקער, “דאס איז א גמרא”. לייג עס אריין אין די גמרא שאנק, און נעם עס ארויס און געב עס א קיש. ס’איז דאך א הייליגע זאך.
דער חילוק צווישן פאון און טעבלעט – די היימישע חכמה
א פאון איז געמאכט צו לויפן נאך א מענטש
און אויב א מענטש האט א פאון, איז זיך נישט אזוי אתכליתא [?]. א פאון, די פארם פעקטאר איז אז ס’זאל זיין א זאך וואס לויפט די גאנצע צייט נאך א מענטש. דארף מען וויסן וואס ס’איז געמאכט פאר דעם. אבער ס’איז א דבר חשוב, איך קאמיוניקעיט [communicate: רעד] מיט נאך אידן, ס’איז א מצוה גדולה. דארף מען עס מאכן אלע שמירות און עס מייחד זיין פאר דעם. און ס’איז נישט פאר…
די היימישע מענטשן כאפן דעם יסוד – טעבלעט, נישט פאון
איך מיין למשל, אסאך פון די היימישע מענטשן כאפן אביסל די זאך, און זאגן, מ’מאכט א טעבלעט [tablet: טאבלעט], נישט קיין פאון. איך האלט אז ס’איז דא אין דעם א גרויסע חכמה. מ’דארף זיך אסאך מער, אסאך טיפער, אסאך ווייטער גיין מיט די סארט הבנה, רייט? אפשר א פאון איז נישט געמאכט אויף צו… ס’איז דא פאר א טעכניקל ריזן [technical reason: טעכנישע סיבה], ס’איז א ווייטערע זאך וואס איך בין נישט מקיים קיין…
א פאון איז נישט געמאכט אויף צו קוקן ווידיאוס
א פאון איז נישט געמאכט אויף צו קוקן ווידיאוס [videos: ווידעאס]. למשל, ס’איז זייער קליין, ס’איז נישט געשמאק צו קוקן ווידיאוס. אז מ’דארף קוקן, דארף מען קוקן ממש אזוי, אין פראנט פון די אויגן. ס’איז דאך ממש אזוי, דו בלאקסט זיך ארויס פון די גאנצע וועלט. ס’איז זייער א פראבלעמאטישע גוף.
סאו מ’קען זען, א פאון איז זייער גוט אויף צו זיין א פאון. ס’איז זייער נישט גוט פאר אנדערע זאכן וואס מ’האט אריינגעלייגט אין דעם. און די אמת איז, מ’דארף, נישט אלע זאכן, אפשר פאר וואטסעפּ [WhatsApp: וואטסאפּ] איז עס גוט, און פאר געוויסע זאכן. אבער ס’איז זייער נישט גוט אויף צו וואטשן [watch: קוקן] ווידיאוס, און מ’קען זען אז ס’איז…
סיכום: דער יסוד פון די דריטע עצה
מ’דארף רעדן וועגן דעם אסאך מער. איך זע אז דא איז דא זייער אסאך פרטים וואס אפשר דארף שוין זיין א גאנצע שיעור חנוך. אבער דער עיקר יסוד הדברים איז דאס, אז מ’דארף מטפל זיין, מ’דארף עוסק זיין אין די סארט הארדווער, נישט נאר די סארט הארדווער, נאר וואו ס’ליגט.
ביישפיל: וואו דער פאון ליגט אין אפיס
אויב איינער למשל האט אן אפיס [office: אפיס] אדער א פלאץ, און זיין פאון ליגט אויף א געוויסע שעלף [shelf: פאליצע], און ווען ס’רינגט האט ער עס אויפצוהייבן און מיט אים גיין, האט ער שוין א געוויסע צורה געגעבן פאר דעם. אפשר וועלכע סארט עפּס [apps: אפּליקאציעס] ער לייגט, נאך אנדערע פארשידענע טעכניקל עצות וואס דער עולם ווייסט און פארשטייט און מענטשן וואס איז נוגע אין דעם, עס זענען אלץ מהלכים וויאזוי מען קען לעבן מיט דעם, ווען מען דארף לעבן מיט דעם, און דאס זענען אלץ עצות.
דאס איז נישט א נייער שולחן ערוך – יעדער איינער דארף מאכן טרייעל ענד ערראר
און איך ווייס נישט אויב עס לוינט זיך, עס איז אפשר כדי יא צו מאכן כמה וכמה פרטים, אבער איך וועל נישט מאכן צופיל אז עס ווערן נאך א גאנצע שולחן ערוך, איך וועל זיך נישט צו מאכן נייע שולחן ערוך’ס. אבער די איידיע [idea: געדאנק], די בעיסיק [basic: גרונטלעכע] איידיע איז דאס,
פראקטישע עצות פאר דיגיטאלע זעלבסט-קאנטראל: צייט-באגרענצונגען און דער כח פון נדרים
צייט-קאנטראל און אוועילעביליטי
און מ’דארף אויך, דרך אגב, ווען מענטשן דארפן קאנטראלירן זייערע סקעדזשועלס [schedules: צייט-פלאנען], ס’קען נישט זיין אז א מענטש דארף זיין אוועילעבל [available: צוגענגליך] אויף זיין פאון פון דער פרי ביז ביינאכט.
אויב ס’איז דא א שלעכטער באס אדער א שלעכטער ראש כולל, איך ווייס וואס, א שלעכטער ראש ישיבה וואס ער זאגט, “אין דעם נעבן אפיס טאר קיינער נישט זיין אוועילעבל אויף סאשעל מידיא [social media: געזעלשאפטלעכע מעדיע]” און אזוי ווייטער, איך מיין אז ער טוט א טובה פאר יעדן. ער וועט גיין נאכדעם, ס’איז גארנישט געשען אז ער וועט זיין מוגבל אין א געוויסע וועג.
די אינטערנעט איז משום דאך נוצליך, מיינט נאכנישט אז מ’דארף זיין א גאנצע צייט דארט. אויב איינער איז ממש א משוגע’נער, קוקט ער נאר אין די… סארי, איך האב אויך דיסטרעקשנס [distractions: הסחות דעת] יעצט.
מ’דארף למשל מאכן צייט אזוי ווי שבת. אפשר איז גענוג שבת, דרך אגב, איך זאג נישט שבת, אפשר שבת איז מער ווי גענוג. אבער דאס זענען די סארט מהלכים וואס מ’קען טראכטן. מ’קען טראכטן נאך אסאך.
דער יסוד פון נדרים – א תורה’דיגע מעטאדע פאר זעלבסט-קאנטראל
דער גרונט-געדאנק פון נדרים
די גאנצע סוגיא פון נדרים וואס איז געבויט אויף דעם, אז א איד קען מקדש זיין א געוויסע חפץ. הגם מדאורייתא איז דא שבועות, איז דא זאכן וואס דו האסט דיר גע’אסר’ט און דו האסט דיר גע’קדש’ט. אבער די טייטש איז אז א איד קען אליינס מאכן “נדר עלי דבר זה” [a vow upon myself regarding this thing: א נדר אויף זיך אליין וועגן דעם זאך].
דער חילוק צווישן שבועה און נדר
און די גרויסע מעלה, וואס איז די זאך, רייט [right: ריכטיג]? א מענטש מאכט א נדר. פארוואס זאל ער נישט קענען זאגן, “איך וועל מאכן א שבועה”? וואס איז די חילוק צווישן א שבועה און א נדר?
ער מאכט א שבועה, “איך וועל נישט עסן די וואך נאר אזויפיל און אזויפיל.” ניין. ער מאכט א… א נדר איז אנדערש פון א שבועה. א נדר איז פשוט איך זאג, “דבר זה אסור עלי” [this thing is forbidden to me: דער זאך איז אסור פאר מיר].
יעצט, ווען ער זעט דעם… וואס איז די חילוק? פארוואס טון מענטשן נדרים און נישט נאר שבועות? ווייל דאס העלפט אסאך מער.
דער כח פון “דבר זה אסור עלי”
ווען א מענטש זאגט, דעם שטיקל, דעם סארט פלייש, דעם פלייש, אדער דעם סארט פלייש, אדער דעם שטיקל פלייש, יעצט איז עס אסור עלי, יעצט איז עס פאר מיר חזיר. ס’איז נישט פאר יעדן חזיר, פאר מיר איז עס חזיר.
סאדנלי [suddenly: פלוצלינג] וועסטו זען, ס’איז אסאך ווייניגער טשענס [chance: געלעגנהייט] אז ער גייט עס עובר זיין אויף זיין נדר חלילה, ווי יעצט זאגן אים, “איך וויל נישט עסן פלייש די וואך”. ס’איז א גרויסע חילוק.
פארשטייט זיך, א מענטש קען זיך אליינס מתיר זיין שבועה, ס’איז אויך א וועג. דאס זענען אלעס עצות מרחוק וקמיע [distant remedies and amulets: רחוקע עצות און סגולות], וואס מ’דארף זיך לערנען.
סיום: דער פראקטישער מסר פון פסח
און איך האף יעדער איינער זאל האבן א פרייליכן פסח, און זיך לערנען פון די תורה, פון די וועגן וואס די תורה גיבט זיך אן עצה מיט די סתירה, מיט די המן, מיט פרעה, מיט חמץ, קען מען זיך לערנען פראקטיש אויף אונזער לייף [life: לעבן] צו אונזערע סארט פראבלעמס.
א פרייליכן יום טוב.
שיטת החזון איש וסוקרטס שיש רק מידה טובה אחת (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם
סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: שאלת החזון איש על המידות, אחדות המעלה, ובעיית הבטחון
—
1. פתיחה: החזון איש וסוקרטס מגיעים לאותה שאלה
שיעור היום עוסק בשאלה שהעלה החזון איש — שאלה שלמעשה היא עתיקה מאוד, אולי חוזרת עד לסוקרטס. העובדה שהחזון איש הגיע באופן עצמאי לאותה שאלה כמו סוקרטס היא עצמה ראיה משמעותית: כל מי שחושב מספיק עמוק על עניינים אלה מגיע לאותן בעיות יסודיות.
—
2. תרבות הוודאות השקרית במחשבה היהודית (“מנהג ר’ ישראל”)
2א. התצפית המרכזית
יש נורמה תרבותית נפוצה (“מנהג”) בחיים האינטלקטואליים היהודיים: כשדנים בעניינים של השקפה, מחשבה, אמונה ודעת, אנשים מדברים בביטחון עצום, דוגמטיות ווודאות. כל מי שחולק מוכתם ככופר או מנודה. זה פשוט “המנהג” — זה לא אומר שום דבר מהותי; זה פשוט איך שאנשים מדברים.
2ב. הניגוד עם הלכה
בלימוד הלכתי, אנשים מרגישים בנוח לומר “יש לי קושיא”, “אני לא מבין את המשנה/גמרא”. אבל בעניינים של אמונה ופילוסופיה, המנהג הכללי הוא לדבר בוודאות מטורפת — אף אחד לא מודה שיש לו שאלות.
2ג. האירוניה
אותו אדם שבשיעור מודה שהוא לא פתר בעיה, כשהוא נותן דרשת שלוש סעודות או כותב ספר חסידי, פתאום מאמץ עמדה של ידיעה מוחלטת.
—
3. [סטייה צדדית] למה קהל מעדיף ודאות — ולמה זה מסוכן
קהל לא אוהב להישאר עם שאלות לא פתורות — זה גורם להם אי נוחות. תפקידו של דרשן בדרך כלל הוא לגרום לאנשים להרגיש בנוח. אבל כאן ננקטת גישה הפוכה: המטרה היא לגרום לאנשים לחוש אי נוחות, כי צריך ללמוד לחיות באי הנוחות של אי-ידיעה — שם קורה הגילוי.
3א. המחשה מפורים
המחשה משעשעת: “אני יודע שמרדכי צדק, אבל לגבי המן, אף אחד לא יודע”. אפשר לעשות פורים על הבסיס הזה? כן, אפשר. אבל האם אתה בטוח שאתה בצד של מרדכי ולא של המן? הנקודה: צריך להישאר באזור של אי-ודאות במקום לברוח לנוחות מוקדמת.
3ב. העיקרון האפיסטמולוגי
כשאתה בטוח לחלוטין, אתה לא מגלה כלום. רק מי שעדיין לא יודע הכל — מי שנשאר באי-ודאות — יכול למצוא משהו חדש. ודאות היא האויב של למידה.
—
4. הבעיה המעשית: לימוד ספרים שלעולם לא מודים בקושיות
4א. הקושי
מכיוון שאף גדול לא מודה שיש לו קושיא — כולם מתחילים מהתשובה — קשה מאוד ללמוד את ספריהם כראוי. אפילו בחורים צעירים סופגים את הסגנון הזה: הם מתחילים לדון בנושאי אמונה בוודאות מוחלטת, לאחר שלא למדו שום גישה אחרת מספרות המסורת.
4ב. דחיית הציניות הגרידא
ביקורת גרידא (“סתם קריטיק”) — פשוט לציין שמישהו אחר בטוח מדי בעוד שאתה לא — לא מובילה לשום מקום והיא עצמה דבר שדורש תשובה. ציניות אינה שיטה.
—
5. הפתרון האמיתי: קריאה בין השורות
5א. הסוד
מחברי הספרים האלה לא היו באמת כל כך בטוחים. חלקם היו, אבל אלה ששווה ללמוד מהם — אלה שהיה להם משהו אמיתי לומר — היו להם שאלות אמיתיות. הם פשוט אימצו את הסגנון המקובל של ודאות בכתיבה.
5ב. המפתח ההרמנויטי (מיוחס ל”רבי ליפא ז”ל”)
צריך ללמוד לקרוא בין השורות: מה שהמחבר לא אומר ואיך הוא אומר זאת הם עצמם נתונים משמעותיים. ככל שמישהו טוען משהו בחדות ובכוח יותר, כך הקושיא הבסיסית חייבת להיות גדולה יותר. טענה כוחנית היא למעשה פורמט חדש להצגת קושיות — אם משהו היה באמת ברור, לא היה צורך לצעוק עליו.
5ג. הבנת איך חכם עובד
עם קצת “מנת חכמה” (הבנה איך אדם חכם פועל), אפשר לזהות איפה משהו הטריד את המחבר. אתה לא צריך להאמין לדברים שלא כתובים — אתה צריך להבין את התהליך האינטלקטואלי מאחורי הכתיבה.
—
6. המחשה ממאמר חב”ד
חסיד חב”ד ציין שכל מאמר חב”ד מתחיל באותה קושיא: למה הנשמה ירדה לגוף? היה לה יותר טוב בעולם העליון, להתבסם בזיו השכינה — למה לרדת לסבול? בעל התניא מציע תשובות מרובות לשאלה הזו.
6א. הערת החפץ חיים
החפץ חיים שאל: אם השאלה כבר נענתה בשבוע שעבר, למה הרבי חוזר עליה בשבוע הבא? כי השאלה מעולם לא נפתרה באמת. התשובה שגורמת לך לחשוב שהשאלה נפתרה אומרת שעדיין לא הבנת. צריך להשקיע את עצמך בקושיא. גם אם התירוץ טוב, הקושיא גם היא אמת. אם אתה לא תופס את השאלה, לא הבנת כלום — תפסת רק את המסקנה.
—
7. הוויכוח על מורה נבוכים
7א. הדעה המקובלת
יש אומרים שלא צריך ללמוד מורה נבוכים לפי הסדר (ברצף), כי הוא מציג שאלות לצד תשובות. צדיק מסוים הציע להתחיל מהתשובות. יש שמציעים מורה נבוכים “מצונזר” שמסיר את הבעיות ומציג רק פתרונות.
7ב. העמדה הנגדית
ההפך הגמור הוא הנכון: צריך ללמוד ספרים שמציגים רק תשובות ולחלץ מהם את השאלות. בלי שאלות, אין הבנה. אתה לא הופך לאדם תורה על ידי התחלה ממסקנות.
—
8. טקסונומיה של מחברים
8א. הכותבים המבריקים
חלק מהמחברים הם כותבים כל כך מיומנים שהתורה שלהם נקראת כאילו מעולם לא הייתה שאלה — כאילו קיבלו התגלות משמים שפשוט פותרת הכל. אפשר לקרוא אותם ולעולם לא לחשוד בקושי.
8ב. הכותבים הפחות מלוטשים
צדיקים אחרים, בהיותם כותבים חלשים יותר או הוגים שקופים יותר, מאפשרים לקורא לראות את התפרים — לזהות שאכן הייתה קושיא. התורה שלהם לא כל כך “יפה”, אבל היא יותר כנה אפיסטמית או לפחות יותר קריאה בתהליך האינטלקטואלי שלה.
—
9. החזון איש: כותב ששאלותיו נראות
ר’ אברהם ישעיה קרליץ, החזון איש, שייך לקטגוריה השנייה — אחד מאותם הוגים שבהם, אם קוראים בזהירות, אפשר לזהות את השאלות הבסיסיות. הוא כותב בבהירות חריפה יוצאת דופן — בגמרא ואפילו באגדה. השאלות שלו תמיד טובות; בכל פעם שהוא מעלה נקודה, היא פוגעת במטרה. התירוצים שלו לפעמים נוטים להצהרות אמונה שנראות מתחמקות מהשאלה, אבל נקודת המוצא — השאלה עצמה — תמיד מדויקת בצורה הרסנית. אלה סוגי הנקודות שאדם מגיע אליהן רק דרך חשיבה עצמאית, לא דרך חזרה על מסורת מקובלת בלבד.
—
10. אתגר החזון איש למושג החסידי של בטחון
הקטע המפורסם מפרק ב’ של אמונה ובטחון של החזון איש משמש כהמחשה מובהקת לשיטתו.
10א. העמדה החסידית
“החסידים” (והתרבות העממית הרחבה יותר) מגדירים בטחון (אמון באלוקים) כך: “הכל תמיד יסתדר טוב”. כשיש אי-ודאות לגבי תוצאה, בטחון פירושו להאמין שהתוצאה תהיה חיובית.
10ב. השאלה ההרסנית של החזון איש
החזון איש שואל בפשטות אכזרית: “על סמך מה אתה אומר את זה?” האם אתה נביא? יש לך רוח הקודש? אפילו נבואה חיובית של נביא כפופה לסייג “שמא יגרום החטא” (אולי חטא יגרום שזה לא יקרה) — יש מחלוקת בין המפרשים על הרמב”ם בזה. אתה אומר שבטחון מבוסס על האמונה שאלוקים עושה הכל? בסדר — אלוקים עושה גם דברים רעים. אתה אומר ששום דבר לא באמת רע? כשאומרים “רע” כאן, מתכוונים למשהו אמיתי — אלוקים יכול באמת לגרום כאב. לפעמים הוא עושה, לפעמים לא.
10ג. הבעיה האמפירית
רוב האנשים שיש להם בטחון שהם ישרדו את הסרטן שלהם — לא שורדים. לא רק רוב — כל האנשים מתים בסופו של דבר, והמוות בא אחרי סבל. אפילו רבי שחי הרבה לא יחיה לנצח. “כמה זמן? תעשה הימור”. משהו פגום ביסוד בטענה שבטחון מבטיח תוצאות טובות.
10ד. כישלון כל התשובות המוצעות
גם המסורות החסידיות וגם הליטאיות הפיקו כמויות עצומות של תורה שמנסות להגדיר מה באמת בטחון — “מכאן ועד עזאזל”. תורות חסידיות יש להן גרסאות, תורות ליטאיות יש להן שלהן (“צריך להיות במדרגה הנכונה”, וכו’). בפועל, אף אחת מהן לא עונה על השאלה. אין להן אפילו את האומץ לנסח את השאלה בחדות שהיא ראויה לה.
10ה. השיטה המדהימה של החזון איש
תכונה בולטת: בכל הפרק של אמונה ובטחון, החזון איש לא מצטט אף פסוק, אף מאמר חז”ל, כלום. הוא מצטט לפעמים רמב”ם, אבל אלה למעשה ציטוטים עצמיים — הוא מצטט את מה שהוא עצמו חושב. זה מלמד: אם היה פסוק שעונה על השאלה, הוא היה מצטט אותו. היעדר המקורות מוכיח שאין תשובה טקסטואלית פשוטה. הבעיה חזקה יותר מכל פסוק, חזקה יותר מכל הפסוקים ביחד. זו בעיה בסיסית, יסודית, שלא ניתן לדחוק אותה הצידה.
10ו. [אנקדוטה צדדית] החסיד שנסע למירון
יהודי חסידי התייסר שבועות על השאלה הזו, נסע לקבר ר’ שמעון בר יוחאי במירון בתקווה להבנה, ולבסוף חזר עם תשובה. התשובה לא הגיונית אפילו טיפה — סתם מילים שרשרו ביחד שקפצו מהבעיה. אולי גילוי אליהו, באופן סרקסטי — התשובה אפילו לא ניתנת להעברה כי היא לא קוהרנטית. האדם הזה בעצם שואל שאלות טובות אבל תמיד קופץ מהן. ובכל זאת, אפילו לשאול זו מעלה גדולה.
—
11. [סטייה צדדית] טריק ה”נגיעות” — דחיית טיעונים על ידי הצבעה על נסיבות אישיות
טריק מודרני נפוץ שמשמש לעצור חשיבה: כשמישהו מעלה בעיה (כמו שאלת הבטחון), אנשים דוחים אותה על ידי הצבעה על נסיבותיו האישיות של השואל (נגיעות — הטיות).
לחזון איש היו חיים אומללים — בלי ילדים, עוני, סבל עד המוות. אנשים אומרים: “ברור ש*הוא* יפקפק בבטחון — תראה את חייו!” זה נדחה: גם אם הניסיון האישי שלו תרם לשאילת השאלה, זה לא מבטל את השאלה. אם אדם עשיר עם חיים קלים מאשר בטחון, זה רק מראה שהאדם הזה מרמה את עצמו. החזון איש לא אומר שהדברים תמיד הולכים רע — גם זה יהיה שגוי. אולי הדברים בדרך כלל הולכים טוב. אבל הטענה היסודית — מאיפה העיקרון בא? — נשארת ללא מענה.
זה טריק הנגיעות: לייחס את העמדה הפילוסופית של מישהו למצבו האישי כדי להימנע מהתמודדות עם הטיעון עצמו.
—
12. המקבילה לסוקרטס — דחיפת נקודה עד הקצה
12א. טענת סוקרטס
סוקרטס טען שאדם שעושה טוב תמיד מאושר, ללא קשר לנסיבות חיצוניות — אפילו הסבל הגרוע ביותר. הדבר היחיד שיכול לגרום לאדם להיות אומלל הוא להיות רע/מרושע.
12ב. ביקורת אריסטו
אריסטו השיב שאנשים אומרים דברים כאלה רק כשהם טוענים תזה (היפותזה) — כשהם מנסים להוכיח נקודה בוויכוח. אף אחד לא באמת מאמין בזה בחיים האמיתיים. אריסטו רומז שסוקרטס היה פרובוקטיבי אינטלקטואלית ולא כן.
12ג. הערכה
לסוקרטס הייתה סברא טובה והוא דחף אותה עד הקצה המוחלט. אבל עדיין חסר משהו — יש צד אחר לשקול. ובכל זאת, המעלה הגדולה של סוקרטס הייתה להבהיר את הבעיה בצורה שאי אפשר להכחיש — “הוא מכה את זה לך בראש” ומכריח אותך לחשוב. או תמציא תיאוריה חדשה לגמרי, או תכיר שמשהו מוזר וחשוב קורה כאן.
—
13. מעבר: ביקורת החזון איש על תנועת המוסר
הנושא העיקרי של השיעור הוא למעשה דוגמה אחרת אך קשורה מהחזון איש — לא ממש ברורה כמו דוגמת הבטחון, אבל עוקבת אחר אותו דפוס של שאילת שאלות חדות. בפרק ד’ של אמונה ובטחון, החזון איש מאתגר את בעלי המוסר (תנועת המוסר). זה ישמש כהקדמה לקטע מהרמב”ם שנלמד כעת בשיעור.
13א. מסגרת תנועת המוסר: תורת המידות
המושג של תורת המידות כולל לימוד רשימות של מידות — כפי שנמצא בהלכות יסודי התורה של הרמב”ם, הלכות דעות, שמונה פרקים, וכו’. בעלי המוסר (“חכמי היראה” — “חכמי היראה/חסידות”, מונח שמאסטרי המוסר אהבו) לקחו את תורת המידות הזו והפכו אותה למחלקה מיוחדת, נפרדת של החיים הדתיים. הם חילקו את העבודה של להפוך לאדם שלם (שלימות העבודה, שלמות בעבודת ה’) לקטגוריות על בסיס תכונות אופי אלה.
לרמב”ם יש רשימה ארוכה — תשע מידות במנייתו. יש גם חלקים אחרים — גם במסורת המוסר וגם ברמב”ם — אבל עצם העובדה שמידות נחצבו כקטגוריה נפרדת משלהן כבר מעלה שאלה.
—
14. הקושיא הראשונה: מה הופך “מידות” לקטגוריה נפרדת?
השאלה היסודית הראשונה: מה בדיוק הדבר הזה שנקרא “מידות” שהוא נפרד ומובחן ממימדים אחרים של שלמות אנושית — כמו שימוש בשכל או ביצוע מעשים נכונים?
החזון איש תפס שיש כאן בעיה אמיתית — כזו שבעלי המוסר עצמם לא תפסו במלואה. כותבי המוסר מדברים על מידות כאילו הכל “קוגל אחד גדול” (מסה אחת לא מובחנת), בעוד שהחזון איש ראה בבירור שמשהו דורש הסבר: מאיפה בא הרעיון שיש פרק מיוחד, ייעודי בחכמה שעוסק ספציפית ב”מידות”? מה זה בכלל אומר?
הרמב”ם כתב שלושה פרקים כדי לטפל בזה — מה זה החלק האחד שעוסק במידות טובות? איך זה שונה ממצוות? (אפשר לומר שמצוות רבות עוסקות באותם דברים.) איך זה שונה משכל? זה שונה — אבל החזון איש לא ידע את התשובה המדויקת, בין השאר כי הוא לא למד את ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית בצורה כזו.
—
15. הקושיא השנייה: למה מידות מחולקות לרשימה?
לא רק שחכמי הנפש/חכמי היראה יצרו קטגוריה מיוחדת שנקראת “מידות”, הם עוד חילקו את המידות לרשימה של תכונות בודדות — כעס (כעס), גאווה (גאווה), תאווה (תאווה), אהבת כבוד, נקמה, צרות עין, וכן הלאה.
יש כמה אי התאמות עם הרשימה של הרמב”ם עצמו — למשל, אהבת הניצחון (אהבת ניצחון/תחרותיות) לא ברשימה של הרמב”ם; נקמה מופיעה ברמב”ם אבל לא במקום הצפוי.
—
16. בעיית החשיבה ההרגלית (הרגל המחשבה)
החזון איש מזהה הרגל כבעיה הגדולה ביותר — ספציפית הרגל המחשבה, לא פעולה הרגלית. מכיוון שאנשים מדברים כל כך הרבה על “מידת הכעס”, כולם הופכים לבטוחים שיש דבר כזה “מידת הכעס” שבאמת קיים כישות נפרדת.
הטענה הפרובוקטיבית: אין דבר כזה “מידת הכעס”. אף אחד מעולם לא *ראה* “מידת הכעס”. מה שרואים זה אנשים שמתרגזים — אבל ההפיכה של זה למידה נפרדת היא מושג, לא תצפית. דרך חזרה מתמדת, זה נקבע בלב (נקבע בלב) כאילו היה אמיתי.
—
17. הבעיה העמוקה יותר: האם שלמות אנושית עשויה מחלקים נפרדים?
החשיבה ההרגלית מובילה להנחה בעייתית נוספת: שאדם שלם הוא מישהו שיש לו את כל המידות הטובות — הגרסה הנכונה של כעס, הגרסה הנכונה של תאווה, הגרסה הנכונה של חיפוש כבוד, וכו’. זה הופך את היותך אדם טוב לאוסף של דברים נפרדים רבים — כאילו שלימות יש לה איברים נפרדים (“בעלת איברים נפרדים”).
כל מי שלמד אפילו פרק א’ של הרמב”ם (בשמונה פרקים או בהלכות דעות) כבר יודע שזה בעייתי. כי להיות אדם טוב זה ביסודו דבר אחד, לא דברים רבים.
—
18. השאלה הפילוסופית המרכזית: מה מאחד “טוב”?
מה הופך את כל התכונות הבודדות האלה לחלקים של היותך אדם טוב? אם אדם טוב הוא מישהו עם רשימה ארוכה של תכונות מתוקנות — כעס, ת
אווה, כבוד, וכו’ — אז מה זה “אדם טוב” *מעבר* לרשימה הזו? האם “אדם טוב” הוא רק קיצור לרישום כל הדברים האלה בבת אחת? או שיש משהו מהותי שהמונח “אדם טוב” מתייחס אליו, שקודם ובלתי תלוי בתכונות הבודדות?
מה הופך את הטיפול הנכון בכעס *טוב*? חייב להיות איזה מושג של “טוב לאדם” שקיים לפני הנושא הספציפי של כעס. הטוב לא נמצא *בתוך* התכונה הבודדת — הוא בא ממקום אחר.
[הערה צדדית על אוצר המילים העברי]
סקרנות לשונית: בלשון הקודש, יש מילים טובות לכל המידות הרעות אבל לא לטובות — כלומר, יש מונחים ספציפיים לכעס, גאווה, תאווה, נקמה, וכו’, אבל למקבילות החיוביות אין טרמינולוגיה מדויקת באותה מידה.
—
19. טיעון האומץ — מידות ככלים ניטרליים מוסרית
טיעון מורחב המשתמש באומץ כמקרה מבחן מדגים שמידות בודדות לא יכולות להיות טובות מטבען.
19א. דוגמת 11 בספטמבר
האדם שטס לתוך מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר היה לו אומץ — הוא טס ישר לתוך בניין. הוא גם היה רוצח ודברים רבים אחרים, אבל ללא ספק היה לו אומץ.
האם האומץ שלו היה דבר טוב או רע? דבר רע. היה עדיף אם הוא היה פחדן. הוא היה אדם גרוע יותר עם אומץ, לא טוב יותר. כל בן אנוש נורמלי חייב לענות כך. התרגלנו לחשוב שאומץ הוא טוב מטבעו, אבל הוא לא טוב מטבעו.
19ב. המסגור ה”אידיאליסטי”
מהלך רטורי מודרני: אנשים היום אפילו לא קוראים לזה אומץ יותר — הם קוראים לזה “להיות אידיאליסט” או אומרים “לפחות יש לו אידיאולוגיה”, “לפחות הוא מוסר נפש למה שהוא מאמין בו”.
האם זה טוב להקריב את עצמך למה שאתה מאמין בו? זה תלוי במה אתה מאמין. אם יש דבר כזה טוב אובייקטיבי, אז לטוס לתוך מגדלי התאומים זה לא טוב — לא לקורבנות ולא למבצע עצמו. עם המעשה הזה, הוא הולך ישר לגיהנום; זה פוגע בנשמה שלו עצמו. זה רק “טוב” אם אתה מאמין שאין דבר כזה טוב אובייקטיבי וכל אחד צריך פשוט לעשות מה שמרגיש לו נכון.
19ג. אומץ ככלי, לא כמעלה
אומץ הוא כלי. לתוקף הייתה יכולת מסוימת שלאחרים אין — היכולת לשבת במטוס הזה ולהטיס אותו לתוך בניין. אבל זה בדיוק אנלוגי למיומנות של טיסת מטוס — זו מלאכה, פאך, לא איכות מוסרית.
כלים הם ניטרליים מוסרית. אף אחד לא אומר שהיכולת להטיס מטוס היא “מידה טובה” — זו מיומנות. באופן דומה, אומץ כשלעצמו הוא רק כלי — יכולת שאפשר להשתמש בה לטוב או לרע.
ההבחנה החדה:
– כלים/מיומנויות = יכולות ניטרליות מוסרית (כמו הפעלת מקדחה — אתה יכול להשתמש בה לתקן משהו או לפגוע במישהו)
– מידות טובות (כפי שמתפסים באופן מסורתי) = אמורות להיות חלקים של היותך אדם טוב
אם אומץ הוא רק כלי, אז הוא לא מידה טובה בכלל במובן המוסרי המשמעותי. לאדם יש יכולת, לא מעלה.
—
20. אומץ מול כלי — ההבחנה המרכזית מעודנת
אבל גם תפיסת ה”כלי בלבד” אינה מספקת. יכולתו של טייס להטיס מטוס — ואפילו לשבת בשלווה במטוס — היא מיומנות (מלאכה), לא מעלה מוסרית. אף אחד לא אומר שלדעת איך להטיס מטוס הופך אותך לאדם טוב. זה שימושי, אפשר להשתמש בזה למצוות או למטרות טובות, אבל זו לא תכונת אופי במובן המוסרי.
כשאנחנו מדברים על אומץ, לעומת זאת, אנחנו מתכוונים למשהו אחר. אנחנו מדברים על זה כמשהו שהופך אדם *לטוב יותר כאדם* — לא רק יעיל יותר בהשגת מטרות. אומץ אינו “אינסטרומנטלי לחלוטין” כמו שכלי הוא. הוא זוכה לשבח כאיכות של האדם עצמו, מצוינות מוסרית.
20א. הבעיה: אומץ בלי חכמה אינו מעלה
אם אומץ הוא מעלה כשלעצמו, הוא צריך להיות טוב ללא קשר להקשר. אבל אומץ המופעל בלי חכמה — אומץ לדברים טיפשיים — אינו מעלת האומץ. זו אולי אותה תכונה/נטייה, אבל זו לא המידה הטובה. מישהו שאמיץ במרדף אחר רוע או טיפשות יש לו את המאפיין אבל לא את המעלה.
זה אומר: המידה כשלעצמה היא כלום — היא הופכת למעלה רק כשמכוונים אותה כראוי. ובכל זאת אנחנו מדברים עליה כאילו היא טוב עצמאי. זה המתח המרכזי.
20ב. הערת הרמב”ם: “מרוב ההרגל”
הרמב”ם קובע ש”מרוב ההרגל, נקבע בלבבות רבים ששלימות מורכבת מצורות נפרדות”. הנקודה של הרמב”ם היא שדרך החשיבה הזו היא למעשה מוזרה — אנחנו כל כך רגילים אליה שאנחנו לא שמים לב למוזרות שלה. אנחנו מדברים בהרגל על מעלות בודדות כטובות עצמאיות, והרמב”ם מסמן את זה כבעיה שנולדה מהרגל לא נבדק.
—
21. [סטייה צדדית] למה הפסקנו לומר “אומץ” והתחלנו לומר “אידיאליסט”?
במשך אלפי שנים, אנשים דיברו על מידת האומץ. בשלב מסוים, השפה השתנתה — במקום “אומץ”, אנשים התחילו לשבח מישהו כ”אידיאליסט” — מישהו ש”עומד בדעתו”. אבל זה למעשה עקשנות — שנחשבת באופן מסורתי למידה רעה! המיתוג מחדש כ”אידיאליזם” מטשטש את זה.
המושג המודרני של ה”אידיאליסט” נושא קונוטציות של אלטרואיזם ואי-אנוכיות — הרעיון שהאדם פועל למשהו מעבר לעצמו. זה רעיון מודרני באופן מובהק, ומשהו חשוד/חושפני קורה במעבר הלשוני הזה.
—
22. הסתירה של אמפתיה ולשון הרע — מעלות בעימות
דוגמה קונקרטית חזקה לבעיה: אמפתיה. להיות אמפתי — להקשיב לאנשים, להאמין להם, להרגיש את כאבם — זוכה לשבח כמידה טובה. אבל אותה תכונה בדיוק הופכת אדם למקבל לשון הרע. האדם שהוא נפלא באמפתיה ומקשיב לצרות של כולם הוא, באותה מידה, האדם שקולט בקלות רכילות ולשון הרע על אחרים.
רק אתמול מישהו סיפר סיפור על בדיוק אדם כזה — מישהו שנפלא בלתת לאנשים לבכות את צרותיהם, אבל שבאותה מידה נהנה לשמוע דיווחים שליליים על אחרים. זו אותה מידה שפועלת בשני המקרים.
זה יוצר סתירה אמיתית: זה טוב להיות אמפתי, וזה רע לקבל לשון הרע. טוב יכול להיות נגד טוב. הדרך היחידה לפתור את הסתירה הזו היא להכחיש שיש דבר כזה “טוב” אינטרינזי במידה — לצמצם הכל לכלים. אבל אז אנחנו כבר לא מדברים על מידות בכלל — רק על כלים.
—
23. התנגדות ה”בידוד” והפיתוי האנטי-סוקרטי
התנגדות צפויה: הכל נראה בעייתי כשמבודדים אותו. מישהו עשוי לטעון: “כמובן שאומץ לא הגיוני בבידוד — שום דבר לא. אז תפסיק לבודד דברים”. שקול את הדוגמה: “האם זה טוב להיות אדם טוב כשאתה מת?” — אפילו “להיות אדם טוב” מתפרק כשמבודדים אותו מהקשר.
הדחייה הזו נדחית בתוקף כמהלך “אנטי-חשיבה” — רפלקס של התאמת דפוסים שאומר “בכל פעם שאתה מבודד משהו זה לא הגיוני, אז תפסיק לעשות את זה”. זה ה”דבר האנטי-סוקרטי הגדול”: הדחף לנטוש ניתוח פילוסופי כי הוא מייצר תוצאות לא נוחות. במציאות, אתה מתקדם הרבה על ידי ביצוע בדיוק סוג זה של בידוד וניתוח.
—
24. איך בני אדם חיים עם סתירות — האשליה של עקביות
תצפית רחבה יותר על פסיכולוגיה אנושית והונאה עצמית: אנשים לא מבולבלים במובן של להיות משותקים על ידי סתירות. במקום זאת, אנשים מיומנים מאוד בלקפוץ בין שתי עמדות הפוכות — אפילו בתוך אותו משפט — מבלי להחזיק אי פעם את שתי המחשבות בו-זמנית. זו הסיבה שהם מאמינים שהם עקביים כשהם לא. זו לא צביעות במובן המכוון; זה פשוט איך בני אדם נכשלים לחשוב.
המטרה של חקירה פילוסופית היא לאלץ אנשים להחזיק את שתי המחשבות הסותרות בו-זמנית — להתמודד באמת עם המתח במקום להתנדנד בין שני הצדדים.
דוגמה מיושמת: כולם אומרים שאומץ הוא דבר טוב. כולם גם מסכימים שאומץ בלי כיוון נכון אינו טוב. אנשים אומרים את שני הדברים האלה, אפילו באותה נשימה, ומעמידים פנים שזה עונה על השאלה — אבל זה לא. הם משבחים מישהו על “שיש לו אומץ” בלי לציין אומץ *במה*, ואז בנפרד מכירים שאומץ לא מכוון אינו מעלה. אלה סותרים, ופשוט לציין את שני הצדדים אינו פתרון.
—
25. למה אומץ אינו רק כלי — אי אפשר ללמוד אותו כמו אחד
הטענה שאומץ הוא “רק כלי” היא פתרון גרוע שהרבה אנשים מחזיקים בו במרומז. אתה לא יכול ללמוד אומץ באותו אופן שאתה לומד מיומנות/כלי — או לפחות לא לגמרי. האסימטריה הזו באיך אומץ נרכש לעומת איך מיומנויות נרכשות היא ראיה שאומץ אינו רק אינסטרומנטלי.
שאלה למטפלים: האם יש טיפול לאומץ שהוא בלתי תלוי במה שהאומץ עוסק בו? ספקנות מוצדקת: “מטפלים מעמידים פנים שהם עושים דברים כאלה כל הזמן. אני לא חושב שזה נכון. אנשים לא כאלה”.
—
26. תפיסת ה”כלי בלבד” מקריסה את המושג לחלוטין
התפיסה שמעלות כמו אומץ הן ניטרליות מוסרית כשלעצמן — טובות כשמשתמשים בהן לטוב, רעות כשמשתמשים בהן לרע, “פעולתיות” לחלוטין ולא כיווניות — למעשה הורסת את האומץ אפילו ככלי, לא רק כמעלה. למה? כי אומץ פירושו מטבעו לפעול מול סכנה או ספק מהסיבות הנכונות, בתנאים הנכונים. בלי הכיווניות הזו, זה בכלל לא אומץ — “גם לאבן שלי יש אומץ; היא נופלת לתהום”. אדישות של אבן לסכנה אינה אומץ. ה”בשביל” בנוי בתוך עצם ההגדרה של המידה.
—
27. אי אפשר לאמן מעלות ככלים טהורים — דוגמת המוטיבציה
מעלות לא יכולות באמת להיות מאומנות ככלים גרידא, מופשטים מהסיבות/מטרות שלהן. מוטיבציה משמשת כדוגמה מרכזית:
– אדם הולך למטפל ואומר שחסרה לו מוטיבציה (למשל, לקום וללכת לעבודה). המטפל מנסה לתת לו “טכניקות מוטיבציה”.
– זה לא עובד על אף אחד עם “נשמה מתפקדת”. מוטיבציה אנושית פירושה: “אני מאמין שזה דבר טוב לעשות”. ככה זה עובד.
– אתה *יכול* לשכנע מישהו דרך שכנוע (אפילו דמגוגיה) שמשהו שווה לעשות — למשל, זו מצווה לפרנס את המשפחה שלך, או שהחברה מצילה את העולם. אז הם יבואו. אבל מוטיבציה בלי “בשביל” — בלי מטרה או אמונה — פשוט לא מתפקדת.
[סטייה צדדית] מטפלים ומאמנים
אפילו מאמן שמלמד מניפולציה (“איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים”) עדיין מסתמך על “בשביל” — זה פשוט רע (למשל, “תעמיד פנים שאתה ידידותי כי תרוויח כסף”). המאמן מניח שאתה *כבר רוצה* כסף. בלי שום מטרה קיימת מראש, אי אפשר ללמד אותך אפילו טכניקות רעות.
—
28. אנלוגיית הפטיש — כלים אמיתיים מול מעלות אנושיות
פטיש הוא כלי אמיתי: הוא מעוצב להכות מסמרים בלי צורך “לדעת” מה זה מסמר. אין לו כיווניות (כוונה). אדם מעצב אותו חיצונית למטרה.
אבל כל דבר שמערב את הנפש האנושית — מה שהרמב”ם קורא הנפש המשכלת — לא יכול להיות מאומן בלי ראייה של המטרה. למעלות ולחסרונות אנושיים יש צורה שהיא מטבעה על *למה הם*. טכניקה קיימת וניתנת להעברה, אבל המידה עצמה (למשל, מוטיבציה) אינה ניתנת לצמצום לטכניקה.
[הערה אישית]
הודאה: “אני אדם מצחיק — אני לא יכול להיות ממוטב לדברים שאני לא מאמין בהם”. אבל החשד הוא שאנשים ש*כן* מקבלים מוטיבציה מדוברי מוטיבציה כבר האמינו במטרה ופשוט היו צריכים “דחיפה קטנה”.
—
29. התזה המרכזית מתגבשת: אי אפשר לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב
הנקודה המקיפה מוצהרת במפורש: “אנחנו לא יכולים לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב”. אנחנו רגילים להתייחס לאלה כדיונים נפרדים, אבל כשאתה מנסה לדחוף את שתי ההצהרות ביחד — (א) אומץ הוא תכונה עצמאית, ו-(ב) אומץ דורש כיוון מוסרי — הסתירה הופכת ברורה. כמו דמות מקומיקס שמעמידה פנים שהיא שני אנשים אבל אף פעם לא נראית באותו חדר בו-זמנית, אנחנו שומרים על עמדות סותרות על ידי אי בחינה שלהן בו-זמנית. כשהפילוסוף מכריח אותן ביחד, “הפעולה שלנו מתחילה להתמוטט”.
—
30. הפתרון של החזון איש — מידה טובה אחת, מידה רעה אחת
30א. המידה הרעה היחידה
“בשורש”, יש רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת. ובאמת, רק המידה הטובה באמת קיימת. ה”מידה הרעה” אינה איכות חיובית אלא הזנחה — לתת לחיים לרוץ מעצמם בלי מאמץ, כיוון או שליטה (“נחלזן” — לא שולט, לא מכוון). המידה הרעה היחידה היא לתת לחיים להמשיך בלי שום מאמץ (בלי כל השתדלות). בלי לעבוד על עצמו, אדם ירכוש אוטומטית את כל המידות הרעות.
30ב. המידה הטובה היחידה
בהתאמה, המידה הטובה האחת היא: ההסכמה/המחויבות המוחלטת (הסכמה מוחלטת) לתת לרגש המוסרי לשלוט ברגש התאווני. הניסוח מביך — אם שניהם “רגש”, מה ההבחנה האמיתית? החזון איש אולי לכוד במסגרת מביכה, אבל הקטע הבא קובע את זה טוב יותר. הרעיון המרכזי: ברגע שיש לאדם את המחויבות הזו, הוא נלחם בכל התכונות הרעות בו-זמנית, כאחת.
30ג. קרדיט וביקורת
החזון איש ראוי לקרדיט משמעותי: “לפחות הוא יצא מבלבול אחד גדול” — הכרה שאי אפשר לקבל מעלות נפרדות עצמאיות בלי מסגרת מאחדת. עם זאת, ההערכה היא: “אני לא חושב שהוא צודק… זה מניח קצת יותר מדי, או לפחות זה חסר הרבה”.
30ד. הערה היסטורית
הגישה של החזון איש היא “מועתקת לחלוטין מאפלטון/סוקרטס, מילה במילה” — ספציפית שיטת הדיאלוגים הסוקרטיים של הראיה שמעלות בודדות מתמוטטות למושג מאוחד של הטוב. זה מצוין בהסכמה כמקבילה, לא כביקורת.
—
31. ביקורת על גישת המוסר “מידה אחת לחודש”
סיפור (מאבי המרצה) ממחיש את שיטת בית המוסר המסורתית: עבודה על מידה אחת לחודש — חודש אחד אומץ, הבא לשון הרע, הבא תאווה, וכו’. התוצאה האבסורדית: במהלך “חודש האומץ”, מישהו מספר לשון הרע וזה מותר כי “אנחנו לא עובדים על זה החודש”; במהלך חודש לשון הרע, הזדמנות לאומץ מתעוררת ונדחית כ”לא הנושא שלי החודש”.
זה בדיוק מה שהחזון איש לועג לו. עמדתו: “מה זה אומר ‘לעבוד על מידה’? תעבוד על להיות מנטש (בן אדם שכלי), וכל התכונות הטובות יבואו אוטומטית”. אתה לא עובד על תכונות בודדות — אתה עובד על לחיות לפי שכל במקום לפי נטייה טבעית. שכל כולל הכל.
—
32. חוסר האפשרות להיות “חצי טוב” — אין מעלה חלקית
עיקרון החזון איש: “לא תיתכן שלימות זולת חצאין”. אתה או אדם תאוות (מונע תאווה) או אדם שכל (מונע שכל) — אתה לא יכול להיות שניהם בו-זמנית. זה לא הגיוני לומר “כבשתי את הגרגרנות אבל לא את הכעס” כאילו אלה פרויקטים נפרדים, עצמאיים. אתה או נשלט על ידי שכל או שלא — זה הכל.
המחשת האבסורד
תאר לעצמך שמישהו אומר “עבדתי על התאווה שלי לאכילה אבל לא לשתייה”. זה מצחיק — אותה יכולת (שליטה עצמית רציונלית) תשלוט בשניהם. אם באמת היה לך שכל ששולט בחייך, זה היה חל על הכל, לא באופן סלקטיבי.
—
33. הפתר
ון: תכונות טבעיות מול מעלות אמיתיות — הבחנה קריטית
ההתנגדות הברורה: אנחנו בבירור רואים אנשים שטובים בתכונות מסוימות ורעים באחרות! הפתרון של החזון איש מציג הבחנה מכרעת:
– תכונות טבעיות (מידות טבעיות/נטיות טבעיות): אנשים נולדים עם נטיות טבעיות שונות. אדם אחד טבעית יש לו פחות תיאבון אבל יותר כעס; אחר להיפך. אלה לא הישגים מוסריים — הן רק ניחומים טבעיים, כלים/תכונות, לא מעלות אמיתיות.
– מעלה אמיתית (מידה טובה שהיא מידה טובה אמיתית): רק האדם שיש לו “אור השכל” — האיכות הטובה האמיתית היחידה של שלטון עצמי רציונלי — יש לו אוטומטית את כל התכונות הטובות.
אז כשאנחנו צופים במישהו שנראה בעל מעלה בתחום אחד אבל לא באחר, החזון איש אומר: הם בכלל לא בעלי מעלה. יש להם פשוט נטיות טבעיות נוחות בתחומים מסוימים. הם לא כבשו שום דבר דרך שכל. החיים שלהם עדיין נשלטים על ידי נטיות טבעיות — פשוט קורה שחלק מהנטיות הטבעיות שלהם מקובלות חברתית. “אתה בכלל לא אדם טוב! אפילו לא קצת!” — כי אין שכל שמכוון את חייך.
לרשעים אין תכונות טובות — רק טבעיות
התוצאה: לרשעים אין שום תכונות טובות באמת; יש להם רק תכונות טבעיות שבמקרה נראות טוב. ולאנשים יש טבעית רמות שונות של נטיות שונות, מה שמסביר את השונות הנראית לעין.
—
34. [סטייה צדדית] בעיית התכונה המעובדת ופרדוקס המוסר
סיבוך: מה לגבי מישהו שבאמת עבד על תכונה — הלך למוסר, הלך לטיפול, התגבר על הנטייה שלו לאלימות? הוא השתנה דרך מאמץ, לא רק טבע. התפיסה המוסרית המסורתית אומרת שאדם בא לעולם “לשבור את מידותיו”. אבל המסגרת של החזון איש יוצרת מתח: אם אתה יכול להיות רק נשלט לחלוטין על ידי שכל או נשלט לחלוטין על ידי תאווה, איך מסבירים התקדמות מוסרית חלקית, מאומצת?
הבעיה הזו חוזרת “עד לאפלטון” — זו אותה שאלה עתיקה: האם מעלה יכולה להיות חלקית?
—
35. טיעון סוקרטס: לא יכולה להיות יותר ממעלה אחת
הטענה המרכזית של סוקרטס: לא יכולות להיות תכונות טובות נפרדות באמת. אדם או טוב או רע — אי אפשר להיות טוב בדרך אחת ורע באחרת. עבור סוקרטס, “טוב” תמיד פירושו לפעול לפי מה שהשכל מכתיב. לכן, אף מעלה לא יכולה להיות מוגדרת בלי התייחסות לשכל. המסקנה ההגיונית: יש באמת רק מעלה אחת — להיות בעל/משתמש בשכל. כל המעלות שנראות נפרדות מתמוטטות לאיכות יחידה זו.
—
36. החזון איש צפה את זה — אבל הכיר שזה לא מספיק
החזון איש אמר משהו דומה אבל הבין שהניסוח הזה לבדו אינו מספיק. התובנה הקריטית: שימוש בשכל אינו זהה להיות בעל שכל. לדעת מה טוב לא הופך אותך אוטומטית לטוב.
—
37. ביקורת אריסטו על סוקרטס: “לדעת ש” מול “לדעת איך”
ההבחנה המרכזית של אריסטו (ספר ו’, פרק יב/יג): להיות בעל הבנה אינטלקטואלית לא עוזר לך להיות טוב, בדיוק כמו שהבנה של מה בריא לא הופכת אותך לבריא. רופא שיודע הכל על בריאות לא בהכרח בריא בעצמו.
סוקרטס ערבב “לדעת ש” (ידיעה פרופוזיציונלית — לדעת שמשהו טוב) עם “לדעת איך” (ידיעה מעשית — לדעת איך להיות טוב באמת). אריסטו מתעקש שאלה שני סוגים שונים ביסודם של ידיעה, לא אותו דבר.
עידון נוסף — סוג שלישי של ידיעה
מעבר ל”לדעת ש” ו”לדעת איך”, יש עוד מימד: לדעת *האם* משהו הוא היישום הנכון — סוג של חכמה מעשית על שיפוט נכון בהקשר. “לדעת איך” הוא עדיין רק כלי או חימום; מעלה אמיתית דורשת את הידיעה ההערכתית העמוקה הזו.
—
38. הסכמה חלקית של אריסטו עם סוקרטס: אחדות המעלה — אבל לא זהות עם שכל
אריסטו בסופו של דבר מסכים עם סוקרטס בהיבט אחד: אין מעלות אמיתיות בלי שכל. אבל הוא חולק שהשכל *הוא* כל המעלות. שכל הוא הכרחי אבל לא מספיק.
—
39. מעלה טבעית מול מעלה אמיתית — ההבחנה המרכזית של אריסטו
מושג אריסטו של “מעלה טבעית” (מידות טבעיות):
– חלק מהאנשים (ואפילו בעלי חיים) נולדים עם תכונות מסוימות שנראות טובות — מזג עדין טבעי, צניעות לכאורה של חתול, וכו’.
– אלה אינן מעלות אמיתיות. הן נקראות מעלות רק במטפורה/בשם מושאל.
– ה”צניעות” של חתול אינה צניעות אמיתית. זו תהיה צניעות רק אם יצור רציונלי יבצע את אותה פעולה כי השכל הכתיב זאת.
– באופן דומה, ילד או אדם שנולד עם נטיות טמפרמנטליות טובות באופן טבעי אינו באמת בעל תכונות אופי טובות — רק חומר גלם או כלים שיכולים להפוך למעלות אם מכוונים על ידי שכל.
הקריטריון הקריטי למעלה אמיתית
תכונה הופכת למעלה אמיתית רק כשהיא פועלת לפי מה שהשכל המעשי קובע כנכון. ההגדרה של כל מעלה כוללת מטבעה את הסעיף “כפי שהשכל מכתיב”.
—
40. פתרון: אילו מעלות ניתנות להפרדה ואילו לא?
זה מניב את הפתרון של אריסטו לבעיית ההפרדה:
– תכונות טבעיות/טמפרמנטליות יכולות להתקיים בנפרד — אדם יכול להיוולד אמיץ אבל לא מתון, נדיב אבל לא צנוע. אלה ניתנות להפרדה כי הן אינן מעלות אמיתיות.
– מעלות אמיתיות, מונחות שכל, לא יכולות להתקיים בנפרד — אם יש לאדם חכמה מעשית אמיתית (דעת), יש לו בהכרח את כל המעלות. הן מאוחדות דרך השכל.
– אדם שהוא בר דעת (בעל הבנה/חכמה מעשית אמיתית) יש לו את כל המעלות בו-זמנית. אדם שפועל מטמפרמנט טבעי בלבד (כמו בעל חיים או ילד) יכול להיות בעל תכונה אחת בלי אחרת.
—
41. יישום למבנה של הרמב”ם
בפרקים המוקדמים (א’–ג’ בערך), הרמב”ם דן בתכונות בודדות בנפרד — מה שמתאים לדיון בהן ברמה של נטיות טבעיות/טמפרמנטליות. החל מסביבות פרק ה’, הרמב”ם מתחיל לדון בכל התכונות ביחד — משקף את המעבר למעלה אמיתית, משולבת שכל, שבה הן מאוחדות. התצפית המבנית הזו מצוינת, אם כי פתרון ברור לחלוטין (תירוץ) של איך הרמב”ם מנווט בין טיפול בתכונות בנפרד לטיפול בהן כמאוחדות עדיין לא זמין.
—
42. השאלה הפתוחה הנותרת: למה שכל לבדו אינו מספיק?
בעיית ההיפוך שעדיין צריכה חקירה:
– מבוסס שבלי שכל, אף תכונה אינה באמת טובה.
– ושעם שכל אמיתי, יש לאדם את כל המעלות.
– אבל השאלה ההפוכה נשארת: למה שכל לבדו לא מספיק? מה תכונות אופי טובות *מוסיפות* להיותך אדם טוב מעבר להבנה ולדעת מה לעשות?
– זו עמדת הרמב”ם (נגד סוקרטס): שכל אינו מספיק כשלעצמו. משהו נוסף נדרש — הנטיות המעובדות בפועל.
השאלה הזו מזוהה כמוכנה לחקירה אבל נדחית בגלל מגבלות זמן.
—
43. [סיום]
השיעור מסתיים לאחר שכיסה את ההקדמה המתודולוגית המורחבת על קריאה בין השורות של ספרות תורה, השאלה ההרסנית של החזון איש על בטחון, והטיעון הפילוסופי העיקרי על אחדות המעלה — מביקורת החזון איש על יחס תנועת המוסר למידות כמחלקות נפרדות, דרך ההדגמה שתכונות בודדות (כמו אומץ) לא יכולות להיות טובות מטבען, ועד לפתרון האריסטוטלי המבחין בין תכונות טבעיות (ניתנות להפרדה) למעלות אמיתיות (בלתי ניתנות להפרדה, מאוחדות דרך שכל). השאלה הסופית — מה מעלות מוסיפות מעבר לשכל לבדו — נשארת פתוחה למפגשים עתידיים.
תמלול מלא 📝
מנהגו של ר’ ישראל: כיצד לקרוא ספרי צדיקים
הקדמה: קושיית החזון איש וסוקרטס
אז, השיעור של היום נדון… אני עדיין לא יודע במה… במה נדון? כן… נעשה זאת, אבל עדיין נמצא זווית… נדון בנושא כזה… אדון בקושיא מהחזון איש… שהיא קושיא עתיקה מאוד, הראשון ששאל אותה היה… איני יודע… יכול להיות… כי קודמו, זה ממש סוקרטס. וכפי שאתה רואה הראיה, שמי שחושב טוב, שאל את אותה קושיא כמו סוקרטס. זה אחרי ההשכלה, אבל מזה שהוא אחד הראיות, לא ידעו מה לחשוב עליו. כי קושיותיו, הן בעצם אותן קושיות.
מנהגו של ר’ ישראל: ביטחון באמונה, קושיות בהלכה
אז, עומד שם חיסרון לגבי סוקרטס, שהוא לא תופס שהוא לא כותב תמיד קושיא כזו, הוא אומר אותה בתורת פסק הלכה. בפרט כשהוא מדבר באגדה, יש לו את מנהג ר’ ישראל… היה רק יהודי אחד שלא היה לו את המנהג הזה, והוא גם היה לו את המנהג, אבל הוא גם היה לו את המנהג. הראשון היה לו את המנהג, אבל חוץ מזה, גם היה לו את המנהג. אבל מנהג ר’ ישראל הוא… זה טוב.
מנהג ר’ ישראל הוא… שכאשר מדברים בענייני השקפה, של מחשבה, של מדע, של דעת, מדברים בביטחון נורא, בדוגמטיות ובמעשיות נוראות. כי כולם מדברים בבירור ובביטחון, וכשחושבים אחרת הוא גוי גמור ואפיקורוס, מושלך, וכן הלאה. כך, כך המנהג, זה לא אומר כלום, זה פשוט המנהג.
בהלכה, יש אנשים שמנהגם לומר שיש להם שאלה, הם לא מבינים את המשנה, הם לא מבינים את הגמרא, וכדומה. אבל בענייני אמונה, בענייני דעת הוא צריך את המנהג של כל היהודים והוא מדבר בביטחון משוגע.
זה מנהג מוזר.
אותו אדם כשהוא מדבר בלימוד, הוא רואה שהוא מבין מאוד טוב, הוא עדיין לא פתר את כל הבעיה, וכן הלאה.
הוא אומר איזו דרשה בשלוש סעודות, או כותב איזה ספר חסידי, פתאום הוא נקרא, הוא בא עם סוג של עמדה של ידיעה.
אמת, הוא יכול לומר דרשה שיש בה קושיות, לא קרה כלום.
הציבור לא אוהב את זה, זו האמת. הציבור ששומע את ההגדות לא אוהבים את זה.
סטייה: אי-נוחות עם אי-ידיעה
החילוק הגדול הוא שהאנשים שבאים לשלוש סעודות אין להם כוח להישאר עם קושיא, כי זה גורם להם לאי-נוחות.
בדרך כלל התפקיד של בעל הדרשן הוא לגרום לאנשים להרגיש בנוח.
טוב מאוד. אני רק גורם לאנשים לאי-נוחות.
נסה מאוד חזק לחיות באי-נוחות, תאהב את זה.
עד דלא ידע, רק להשתכר מספיק עד שנוח עם אי-הידיעה.
אני יודע שמרדכי היה צדיק, והמן אף אחד לא יודע.
אי אפשר לעשות על זה פורים?
אפשר בהחלט.
כן? בהחלט היה פורים. זה פשוט פשט.
יש לך שאתה בטוח שאתה בצד של מרדכי ולא בצד של המן?
אני לא בטוח.
ויש לך משהו להישאר בספק.
מה?
יש לך משהו להישאר בספק, דווקא להישאר בספק שם שאתה נוח.
לא צריך להיבהל מזה גם, אם יודעים כן, גם לא צריך להיבהל מזה, אבל רוב האנשים לא יודעים כלום על שהם לא נוחים שם.
זה בדיוק המקום שבו מגלים דברים. החדר הוא המקום שבו מגלים דברים.
כשמאוד בטוחים לא מגלים דברים. אם יודעים כבר, יודעים כבר. אוקיי.
אבל מי שלא יודע כמוני, אנשים שעדיין לא יודעים הכל, שם יגלו משהו מלהיות בטוחים.
הבעיה: ספרים שמתחילים מתירוצים
אוקיי. אז זו בעיה, בגלל זה קשה מאוד ללמוד ספרים של גדולי ישראל בדרך כלל, כי אף אחד לא מודה שיש להם קושיא, הם מתחילים מהתירוץ.
זו קושי גדול, ורואים את זה שאפילו בחורים קטנים מתחילים לזחול לתוך ענייני דעות, של חסידות, או מוסר, או מחשבה, איך שתרצה לקרוא לזה, פתאום הוא מתחיל לדבר, תופסים אותו בשיחה, הוא מדבר בבירור, הוא עכשיו בא מהר סיני, והוא תפס את הדבר, הלו, יש לך כמעט רעיון, אני שומע, אבל כל המסורת, כל הספרים שהוא קורא, מדברים בשפה הזו, הוא לא יודע דרך אחרת איך לגשת, אסור לגשת לענייני אמונה בלי שום ביטחון, אסור רק עם, שיחשבו שנעשה נוסח כזה.
פעם אחת הייתי בקאנטרי, שמעתי בחור, הוא בן שש עשרה, הוא מדבר על אמונה ובטחון, אמונה עדיין, אי אפשר שום קושיות, הוא מספר לו, הוא מדבר, יש לו שפה שלמה, כי הוא לא יודע שום עניינים. כן, אני מדבר אפילו כשאומרים רעיון, הוא מדבר חזק, אוקיי כן, חזק, יש לו חזק, הוא אומר הרבה רעיונות, הוא מדבר על זה בבירור, אוקיי, אבל, אבל, אבל, אז, אל תעשה סתם ביקורת, אל תעשה סתם ביקורת.
למה סתם ביקורת לא עובדת
סתם ביקורת היא גם דבר שלא מוביל לשום מקום, זה גם דבר חשוב שצריך לעשות תשובה, על כל ביקורת שאמרו פעם, סתם ביקורת לא עוזרת כלום. שהוא כל כך בטוח, ואני לא בטוח. איפה, אתה כל כך בטוח, אתה לא בטוח. לא, סתם ביקורת זו לא דרך. אבל מה כן דרך, אם צריך ללמוד, להשתמש, ללמוד את כל התורות, אי אפשר לדבר על תורה ולא ללמוד אף ספר יהודי אחד, כי כולם כל כך בטוחים, אי אפשר ככה.
הסוד: צדיקים לא היו כל כך בטוחים
צריך לגלות את הסוד. הסוד הוא שכל היהודים שכתבו את הספרים לא היו כל כך בטוחים. יש ניסי, חלק אכן היו בטוחים. אבל אני מדבר על אלה שאנחנו לומדים כן, שיש להם משהו כן מה לומר. הוא לא היה כל כך בטוח בכלל. צריך ללמוד להיות כל כך בטוח כשעומדים ליד שטנדר. אפשר לקנות שטנדר? אני רואה, שמישהו ילמד, אני רואה, אני רואה, אני רואה, עומד להכות הרבה. כן, קנה שטנדר בשבילך. אפשר לצעוק בקול רך, באתי שם קול. ירקל צריך שטנדר יותר.
הפתרון האמיתי: ללמוד לקרוא בין השורות
הפתרון האמיתי הוא, להתחיל ללמוד את התורות של יהודים אחרים, ולהתחיל להתחשב בהם, לא להיות כמו תלמיד שוטה, חסיד שוטה שמאמין לכל מה שהרבי אומר.
צריך לתפוס, שככל שהוא אומר משהו בחדות יותר, זה אומר שיש קושיא גדולה יותר. כלל פשוט, כן? כשמישהו צועק, חייבים להאמין ככה, חייבים לומר את זה, מי שאומר אחרת הוא בכלל לא, זה אומר שיש כאן קושיא טובה. הוא מביא בסך הכל את הקושיא בדרך הזו. זה פשוט נוסח חדש של הבאת קושיות, לצעוק שמי שאומר אחרת. אם אנחנו מדברים שזה דבר פשוט, לא צריך לצעוק עליך. אני לא מתכוון לומר את זה בציניות, אני מתכוון לומר את זה באמת. שסוג כזה של דרך כתיבה, הוא אחד הדברים שאנחנו לומדים הרי הוא… אני מתכוון למה שרבי ליפא ז”ל לימד אותנו ללמוד, הוא לקרוא כל סימן בין השורות. מה שהוא לא אומר ואיך הוא אומר את זה, זה גם משהו.
להבין שאנשים לא רוצים להיות מובנים
צריך להבין שרוב האנשים שכותבים ספרים, גם אלה שאומרים שיעורים או מדברים עם אנשים אחרים. אנחנו יכולים… רוב האנשים לא רוצים שתבין אותם. אתה יודע את האמת? רוב האנשים לא רוצים להבין. לא שואלים את האנשים החכמים. חסידות תורה, מרב המנונא סבא שאהב את משנה תורה. אף אחד לא לומד משנה תורה כדי להבין. אין שום הבדל. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. לא תופסים, זה עוד חסידות תורה.
כשתופסים ספר שהוא למבינים, למבינים, צריך להיות הרבה יותר זהיר. כי הם כן רוצים להבין, והם חושבים כבר שהם מבינים אחר כך. אז, לכן, לא כותבים, לא כותבים שום קושיות. כותבים רק את התירוצים. אבל לפי כמה חזק התירוץ, אתה יכול להבין שיש קושיא.
מנת חכמה: להבין איך חכם עובד
והמחבר, בדרך כלל לא היה כזה… אם יש קצת מנת חכמה. מנת חכמה אני לא מתכוון להגיד הרבה חכם, אבל מבינים איך חכם עובד. לא שמאמינים במשהו שלא כתוב. מבינים איך חכם עובד, מבינים שמשהו הפריע לו כאן. אה, אני רואה הוא מדבר על זה, כאן מפריע לו משהו.
המאמר הליובאוויטשי: קושיית הנשמה
כמו שאני אומר, סיפרתי כבר את המעשה של החסיד הליובאוויטשי, הוא אמר שכל מאמר ליובאוויטשי מתחיל בקושיא, למה הנשמה ירדה לגוף, הייתי טוב יותר בנשמה בעולם העליון שם, נהנה מזיו השכינה, מה היא באה לכאן לעולם ככה להתייסר? לבעל התניא יש הרבה תירוצים על הקושיא. לפחות אחד, אבל יש לו יותר מתירוץ אחד על הקושיא.
החפץ חיים אומר רק שכבר ענו על הקושיא, מה בשבוע הבא אומר שוב הרבי את הקושיא? כי הוא רואה שלא ענו על הקושיא. התירוץ שכאשר זה אומר שענו על הקושיא, לא הבנת עדיין כלום. צריך להתבשל בקושיא. צריך ללמוד והוא מתכוון שהקושיא קשה. כן, זה טופס מהלך, אני מבין שהקב”ה רוצה דווקא ככה, שכינה בתחתונים. זה הכל דוחק כדי לחיות דרך, שזה מביא את הקושיא טוב יותר. התירוץ שיש לך תירוץ חלש, אני מתכוון אולי כן טוב התירוץ, אבל אפילו כשזה כן טוב התירוץ, הקושיא גם אמת. ואם אתה לא תופס את הקושיא, לא הבנת. אתה חושב רק שהמסקנה, מתחילים עם המסקנה, ואני אומר בדיוק להיפך.
מורה נבוכים: ללמוד על הסדר או מהתירוצים?
יש אנשים שאומרים שאסור ללמוד מורה נבוכים על הסדר. מורה נבוכים הוא דווקא ספר שקצת הוא גם מאוד זהיר בדרכים מסוימות הוא יותר זהיר במורה נבוכים מספרים אחרים שסותמים רק את הבעיות שלא מביאים שום קושיות. אבל אנשים חושבים שמורה נבוכים הוא ספר שיש בו קושיות עם תירוצים. כן, איזה צדיק אמר, הוא סובר שצריך להתחיל מהתירוצים כבר. זה קשה זה עמוק אי אפשר לעבור את הדרך של התירוצים, זה לא עובד בדיוק ככה. קצת אפשר לעשות מורה נבוכים עם צנזור שסותם רק את הבעיות שלא מביאים שום קושיות.
אבל אני אומר בדיוק להיפך. אני אומר שצריך ללמוד את הספרים שאומרים כן רק תירוצים, וצריך להוציא מהם את הקושיות. בלי קושיות לא מבינים. אתה לא תהיה תורתי, לא מתחילים להיות. נכון. טוב מאוד.
טקסונומיה של מחברים
עכשיו, יש יהודים, יש אנשים שונים, זה תלוי אילו כותבים טובים הם, אילו בעלי דרשנים טובים הם, ואילו מבינים טובים הם. כי יש דבר שהוא הרבה יותר טוב ממחיקת כל הקושיות. הם כותבים כבר חתיכת תורה שכותבת שיחה שאפשר לחשוב שמעולם לא היה קשה, פשוט בא אליו גילוי מן השמים שעונה על כל הקושיות. לא פשוט שפעם היתה לו קושיא והקב”ה ענה לו. פשוט, הוא יודע ככה שהקב”ה עובד. אוקיי, ככה אפשר לחשוב. אחר כך יש יהודים אחרים, צדיקים אחרים, מכיוון שהם כותבים חלשים אני מתכוון, או כי יש להם כן קצת יותר, צריך לחשוב קצת יותר כמה המהלך מתאים, איך זה מתאים למהלך, זה מתאים לחתיכת תורה. אפשר לראות איך הם כותבים שהיתה להם כן פעם קושיא, ככה אפשר לראות.
לפעמים רואים את זה ממש, מכמה יפה הוא, יודעים שזו התורה. אבל לפעמים רואים את זה שיש שם כן קושיא, כי הוא לא כל כך יפה, לא בעל דרשן יפה, לא עושה חתיכות תורה כל כך יפות.
מעבר לנושא העיקרי: החזון איש
אז, לפי דעתי, ר’ אברהם ישעיה קרליץ, החזון איש, היה אחד מהיהודים.
בהירותו ואומץ המחשבה של החזון איש: ניתוח ביקורתי של ביטחון ותורת המידות
סגנון הכתיבה הייחודי של החזון איש
כי יש דבר שהוא הרבה יותר טוב מלענות על כל הקושיות. זה אומר כבר חתיכת תורה שכותבת שיחה, שאפשר לחשוב שזה בא מאוחר יותר ומתגלה אליו גילוי מן השמים שעונה על כל הקושיות. לא פשוט, לפעמים עוברת קושיא על התשובה, זה לפי שהקב”ה עובד. אוקיי, ככה אפשר לחשוב.
אחר כך יש יהודים אחרים, צדיקים אחרים, מכיוון שהם כותבים חלשים אני מתכוון, או כי יש להם כן, אבל לפעמים הם חושבים קצת יותר כמה המהלך מתאים למהלך, מתאים לחתיכת תורה. אפשר לראות איך הם כותבים, ככה כן, לפעמים עוברת קושיא, ככה אפשר לראות.
לפעמים רואים את זה ממש מכמה חד הוא לגבי כשהוא אומר תירוץ טוב, אבל לפעמים רואים את זה שיש כן קושיא, שהוא לא כל כך יפה, לא בעל דרשן יפה, הוא לא עושה כל כך יפה את חתיכות התורה.
חדותו של החזון איש בקושיות
אז, לפי דעתי ר’ אברהם ישעיהו קרליץ החזון איש היה אחד מהיהודים, הוא מדבר על הרבה, אפילו בגמרא זה ככה, אבל אפילו באגדה כשיש לו מנהג לכתוב בחדות ברורה משונה, זה מאוד בטוח, הוא רואה מאוד טוב, זה קשה – כל קושיותיו טובות, תמיד כשהוא אומר משהו הוא בא עם נקודה טובה.
התירוץ שלו הרבה פעמים הוא מתחיל לומר אמונה, שהוא מנסה לברוח מהקושיא, אוקיי, אבל הנקודה שהוא מתחיל איתה היא תמיד נורא נכונה, תמיד נורא, זה עדיין נכון, זה תמיד איזה סוג נקודה שמגיעים אליה רק כשחושבים לבד, לא כשאדם רגיל כל החיים אומר רק מה שכתוב, הוא לא שואל קושיא כזו, זה כתוב, כן.
המשל של ביקורת החזון איש על ביטחון
המהות של מידות: האם הן כלים או מעלות?
רשימת המידות של הרמב”ם ומסגרת “חכמי היראה”
הרמב”ם יש לו רשימה ארוכה, לא, מידות זו רשימה בתוך הרשימה שלו.
עכשיו, יש רשימה ארוכה. מסתכלים חכמי היראה – חכמי היראה זו מילה שבעלי המוסר אהבו מאוד לומר לעתים קרובות – עשו מתורת המידות פרק מיוחד, חלק מיוחד, חילקו את העבודה של איך להיות אדם, שלימות העבודה, שלימות של עבודת ה’ או עבודת האדם, לחלקים שונים. אחד החלקים נקרא תורת המידות.
יש עוד חלקים. ראיתי קודם ואחר כך שיש עוד חלקים. גם ברמב”ם יש עוד חלקים. אבל מה זה אחד החלקים?
השאלה הראשונה: מה הופך “מידות” לקטגוריה נפרדת?
לא רק שהם חילקו את הנושא של מידות, זו לשון הקושיא, זה אומר שיש כאן קושיא: מה הדבר שנקרא מידות שהוא נפרד מדברים אחרים, כמו שימוש בשכל, כמו עשיית מעשים נכונים?
יש שאלה, כבר דיברו הרבה על השאלה הזו. אבל הוא תפס שיש כאן בעיה, שבעלי המוסר אפילו לא תפסו. הוא מדבר על מידות, הוא מדבר, הכל הוא הכל כדור גדול אחד. הוא תפס מאוד טוב, תראה מה קורה כאן. אני יודע שהוא ידע לפני הסוף, הוא תפס: מאיפה באה הרעיון שיש נושא, פרק מיוחד בחכמת היראה שנקרא מידות? מה זה אומר?
שאלה טובה. אמת, הרמב”ם כתב שלושה פרקים לענות על השאלה. מה הולך החלק הזה של שלושת הפרקים עם מידות טובות? מה זה מידות טובות שזה שונה ממצוות? אפשר לומר שיש הרבה מצוות שצריכות להיות שם? או מה שונה משכל? זה שונה. אבל הוא לא ידע בדיוק את התירוץ, הוא לא למד שום היסטוריה יהודית, הוא לא.
כי אני יודע שהיתה לו קושיא טובה, קושיא מאוד נכונה.
השאלה השנייה: למה מידות מחולקות לרשימה?
לא זה, היתה לו עוד קושיא. אוקיי, אותה קושיא כבר ענינו. אם זוכרים שהיתה לו אותה קושיא, אולי יוכלו לענות גם על הקושיא הבאה. אבל עוד יש כאן קושיא שנייה: ואף שקראו אליהם בפרק מן המידות מספר. לא רק שחכמי הנפש, חכמי היראה, עשו איזה נוסח מיוחד, איזה פרק מיוחד, חלק מיוחד של שלימות שנקרא מידות, הם חילקו את המידות למידות שונות.
למשל, הוא נותן רשימה כזו: כעס, גאווה, תאווה, אהבת הכבוד. אהבת הכבוד זה… כן, יש את זה ברמב”ם. אהבת הניצחון אין ברמב”ם ברשימה. נקמה, הרמב”ם מדבר על נקמה לא במקום הנכון. צרות עין, וכיוצא בו. מידות שונות הם עשו.
הבעיה של הרגל – לקבל את הרשימה באופן לא ביקורתי
עכשיו, נאמר כך לא, עם רוב ההרגל, כן, אה, אתה רואה, הרגל זו הבעיה הגדולה ביותר. הרגל לא אומר הרגל בעשייה, הרגל אומר הרגל המחשבה. מדברים כל כך הרבה על הדבר הזה של מידת הכעס, עד שכל אחד בטוח שיש דבר כזה מידת הכעס. נאמר שלא, אני חושב שאתם חיים בדמיון. אין דבר כזה מידת הכעס. אף אחד מעולם לא ראה מידת הכעס. מה רואים? אנשים כועסים, כן. אבל לא ראית מידת הכעס. זה איזה קונספט. מדברים על זה כל כך הרבה, חושבים שיש דבר כזה. נקבע בלב.
הבעיה העמוקה יותר: האם שלימות אנושית עשויה מחלקים נפרדים?
תרגום לעברית
ולא רק שחושבים שיש מידות הכעס, בואו נבין טוב יותר. חושבים שאדם, אדם השלם, כן, אדם טוב, אדם מושלם, זה אומר מי שיש לו את כל המידות הטובות.
אם יש דבר כזה מידות הכעס, או ההיפך, מידות הכעס הנכונות, התיקון של מידות הכעס, איך שלא תרצו לקרוא לזה. יוצא שלהיות אדם טוב זה הרבה דברים. נכון? להיות אדם טוב אומר גם שיש לך את מידות הכעס הנכונות, לא כעס ולא גאווה, וההיפך מתאווה, והניצחון הנכון, והנקמה הנכונה, וכו’ וכו’ וכו’. זה הרבה דברים, כן?
ומרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת איברים נפרדים. כל מי שלמד את הרמב”ם בפ”א יודע כבר, אפילו מפ”א, אף על פי שלא מתכוון לזה שם, יודע כבר שזה דבר בעייתי לומר.
כי להיות אדם טוב זה דבר אחד. יש פה קצת בעיה, אני רוצה מיד להראות דרך יותר ברורה, אני לא רוצה לומר שזה הולך כבר קצת רחוק יותר.
אבל דבר מאוד בסיסי שצריך להבין, שזה מאוד מוזר לומר שאדם טוב אומר הרבה דברים. אפילו על תרי”ג מצוות אי אפשר לומר את זה.
השאלה הפילוסופית המרכזית: מה מאחד את “הטוב”?
תלמיד: כן, אני רוצה לשאול אותך משהו, כל הדברים האלה, בואו נגיד הסיבה הבסיסית למה? מה הופך את כל הדברים האלה לחלקים של להיות אדם טוב? תגיד שאדם טוב זה רשימה ארוכה של כעס… תאווה וכבוד וכולי וכולי וכולי. בסדר. זה הכל מילים יפות. אני יודע מה זה כעס מעיבי. אני יודע מה זה תאווה וכבוד וכן הלאה. בסדר, אבל מה זה אדם טוב? יש דבר כזה אדם טוב חוץ מזה? אדם טוב זה פשוט דרך קצרה לומר את כל הדברים בבת אחת?
או שאתה יכול לומר משהו אחר. או שאדם טוב זה דרך קצרה לא להכות את השני. כן כן, כשאני אומר טוב אני מתכוון פשוט להיפך מזה, נכון?
מרצה: וכאן אני שואל שאלה אחרת. בסדר, מה הופך את מידות הנחת, מה שזה לא יהיה, מידות הלא-כעס, מה הופך אותן לטובות? אנחנו אומרים שזה לא טוב להיות בעל כעס. אה, יש משהו שנקרא טוב. מה זה אומר טוב לאדם, נכון? אדם טוב אין לו כעס.
יש משהו אדם טוב שהוא לפני הנושא של להיות בעל כעס. נכון? כל הדברים האלה, אומץ ומעלה ומתינות, איך שרוצים לקרוא למידות הטובות. אבל בלשון הקודש אין מילים טובות לכל המידות הטובות, רק מילים טובות לכל המידות הרעות. אבל כל המידות הטובות האלה קיימות.
תלמיד: כי יש נזק כאן.
מרצה: כן, זה פשוט מוזר… אבל מה זה אומר? מה זה אומר? למה להיות אדם טוב חייב להיות מחוץ ל… לא מחוץ, למה אי אפשר לומר מי שיש לו את כל הדברים האלה, מתינות ו… כמו שאומרים בקיצור.
כי אז יש משהו, יש משהו, ואתה כבר קופץ קצת קדימה. אני מרגיש שאתה חושב יותר מדי, אני חושב כבר יותר מדי דברים.
טיעון האומץ – מידות כלים מוסריים ניטרליים
אבל יש משהו שכשאני אומר אני הולך ללמד אותך לא להיות בעל כעס, אני הולך ללמד אותך להיות בעל אומץ. אתה מתכוון לומר שאתה הולך ללמד אותך להיות בעל אומץ או שאתה מתכוון לומר שאתה הולך ללמד אותך להיות אדם טוב? איזה?
זה טוב להיות בעל אומץ? יש לי שאלה אליך. אדם טוב יש לו אומץ? בסדר, אז זה אדם טוב שאתה רוצה ללמד. האם מספיק להיות רק בעל אומץ כדי להיות אדם טוב? צריך רשימה ארוכה. כמו שכל עבודה היא מדויקת.
תלמיד: לא הדבר בפני עצמו, אין לזה שום…
מרצה: לא הדבר בפני עצמו, זה לא מעניין! מילים ש… הוא אומר, הוא הולך ללמד אותך מידה. אם, בואו נגיד אפילו ללמוד יותר עמוק, אתה יודע מה? בואו נגיד לך, בואו נקפוץ עד הסוף. מי שלומד אומץ, או כל דבר באמת, אבל בואו נדבר על אומץ. וללמוד להיות אדם טוב, הוא לא לומד בשום אופן שום מידה טובה.
נכון? כי ה… החתול שיש לו צניעות, הוא לומד מהאומץ. חתול, חתול הוא לא רבי, אבל הרבי שלי הוא הוא, אני הולך ללמוד… בואו נדבר על אומץ, בואו נדבר על אומץ.
דוגמת ה-11/9
יש אנשים שאומרים, אני מכיר אנשים כאלה שאומרים, שלא משנה מה אתה חושב עליהם, אבל ה… ה… איך קוראים לו? אל-קאעידה, האדם שנכנס למגדלי התאומים, היה מעשה כזה לפני הרבה זמן, פרה-היסטוריה. אומץ היה לו, אמת? הוא נכנס ישר לבניין. ממש רוצח ועוד הרבה דברים, אבל היה לו אומץ, אמת?
אני רוצה לשאול אותך, האומץ זה דבר טוב או דבר רע? דבר רע, אמת? הלוואי היה פחדן. האם הוא היה אדם טוב יותר עם אומץ או אדם גרוע יותר? אדם גרוע יותר, נכון?
אני רק מראה לך שאדם רגיל בסיסי חייב לענות ככה, אחרת אתה מוזר. אומץ יכול להיות דבר טוב? אנחנו מוזרים, אנחנו רגילים לחשוב שזה אולי מצד אומץ שהוא טוב. זה לא טוב. זה לא טוב.
שאלו על אומץ, למה אומץ זה דבר מעניין? מה זה טוב? מה זה דבר טוב לאנשים? זה לא טוב לאנשים להיכנס למגדלי התאומים, זה סתם לא טוב, זה אתה כבר מחזיק טוב, נגמר לא.
המסגור של “האידיאליסט”
זה כלי, זה כלי שאפשר להשתמש בו. אז אומץ זה רק כלי, זה בכלל לא מידה טובה. רגע, כלים זה לא מידות טובות בכלל. בואו נהיה ברורים. יש דבר שנקרא כלים. למשל, המיומנות של להשתמש בפטיש, המיומנות של להשתמש במקדחה, בסדר? הכישרון של להשתמש במקדחה נכון. אפשר להשתמש בזה לעשות חור בראש של מישהו, ואפשר להשתמש בזה… לא מדברים על מידה.
כשאנחנו מדברים, זכור, כשאתה מדבר על מידות, אתה מדבר עליהן כמעלות, כדברים טובים, כחלק מלהיות אדם טוב. ולא מדברים… סתם קוראים מידות טובות. סתם כלים, יש בעיות, כלים יש הרבה. אפשר לקרוא לזה חכמה, עדיין זה פיקחות, קוראים לזה כלי. זה מסוים… איך אומרים? כן, אז זה לא אומץ לבד, זה הכלי שקוראים לו אומץ, שהוא לא… בסדר, אז אין לו את המידה הטובה של אומץ אין לו. יש לו את היכולת, יש לו גם בכלל הוא יודע איך לטוס במטוס. יש לו משהו, דבר שאפשר ללמוד. הוא יכול ללמוד לטוס במטוס.
אתה לא יכול אפילו להיכנס, אני לא יכול להיכנס למגדלי התאומים, חוץ מזה שאין לי אומץ, גם כי אני לא יודע לטוס במטוס. גם הוא לא ידע, הוא לא ידע ללמוד, הוא עדיין יכול לטוס. אבל אני צריך לתרגל אמת, משהו בזה אני לא יכול. אז אתה אומר לי שאם יש לו אומץ צריך לקנא בו? בסדר, אני אצטרך לטוס במטוסים שאני לומד, בינתיים אין לי במה לקנא, כי לא חיפשתי להיכנס עם שום מטוס לשום בניין.
אמת, חזור חזק. כן, עכשיו חזור תחשוב שוב על המצווה. כן, אז אני רוצה להראות לכם. אנשים, אנחנו רגילים לדילמה. אנחנו רגילים לומר שלכל הפחות אומץ יש לו, לכל הפחות… אתה יודע מה? היום אנחנו אפילו לא קוראים לזה אומץ. אתה יודע איך אנחנו קוראים לזה? איך קוראים לדבר שאני קורא עכשיו אומץ? איך קוראים לדבר הזה בשפה מודרנית?
אקראט, לפחות יש לו אידיאולוגיה, נכון? לפחות הוא אידיאליסט. תופס מה קרה? זה דבר מאוד מצחיק. אתה צריך לחשוב על זה. האם שמעת פעם אנשים מדברים ככה? טרוריסט או אנטי-משהו – אני יודע – אותו דבר. לפחות הוא אידיאליסט, לפחות הוא מוסר נפש על מה שהוא מאמין בו? שאל את עצמך שאלה – האם זה טוב למסור נפש על מה שמאמינים בו? תלוי במה מאמינים. זה לא טוב. לא בשבילו, אלא אם אתה מאמין שאין דבר כזה טוב. טוב זה שכל אחד יעשה מה שמתוק לו. אם יש דבר כזה טוב, זה לא טוב לי שהוא נכנס למגדלי התאומים, זה גם לא טוב לו. עם זה הוא הולך ישר לגיהנום, אוי לנשמה שלו שהוא אדם רע עם זה.
אומץ ככלי, לא כמעלה
זה לא טוב. זה שיש לו אומץ, בסדר, טוב, הוא יכול לומר שזה כלי מסוים. אני מסכים, למעשה יש לו משהו שאין לי, שלאנשים אחרים אין, כי הוא יכול היה להכניס את עצמו למטוס ולהיכנס לאן שאחרים לא יכולים.
בדיוק כמו שמישהו יכול לטוס במטוס, אחר לא יכול. זה נקרא כלי.
כלים הם ניטרליים מבחינה מוסרית, הם לא… יכול להיות שלא אפילו ניטרליים מבחינה מוסרית, אבל הכוונה היא, כלים, אף אחד לא אומר שמי שיודע לטוס במטוס זו מידה טובה.
לא קוראים לזה מידה טובה, קוראים לזה פאך, מלאכה. הוא יודע את המלאכה של לטוס במטוסים.
מידות כדברים טובים בפני עצמן: הבעיה של מעלות מבודדות
אומץ ככלי מול אומץ כמידה טובה
זה לא אומץ, בסדר, טוב, הוא יכול לומר את זה ככלי מסוים. כמעט כמעט, למעשה יש לו משהו שאין לי, אני לא יודע מה לאנשים אחרים אין, כי הוא יכול היה להכניס את עצמו למטוס ואחרים לא יכולים, בדיוק כמו שהוא יכול לטוס במטוס ואחרים לא יכולים. זה נקרא כלי… כלים הם ניטרליים מבחינה מוסרית, אין להם… יכול להיות שהם לא לגמרי ניטרליים מבחינה מוסרית, אבל הכוונה של כלים, אף אחד לא אומר שזה שהוא יודע לטוס במטוס זו מידה טובה.
נכון? זו מידה טובה? זה פאך, מלאכה, הוא יודע את המלאכה של לטוס במטוסים, אין בעיה. זה דבר יפה, זה שימושי. אפשר לעשות עם זה מצוות, אפשר לעשות עם זה דברים טובים, יש טכנולוגיה שאנשים יכולים לטוס במטוסים, זה חשוב שאנשים יוכלו לטוס במטוסים, אבל זו לא מידה טובה. נכון?
כשאנחנו מדברים על אומץ, אנחנו מדברים כן על איזושהי מידה טובה. אנחנו לא מדברים על זה בתור סתם מישהו שיכול להגיע למטרות שלו טוב יותר, נכון? או לגמרי אינסטרומנטלי, כמו כלי, אנחנו מדברים עליו כאילו הוא אדם טוב יותר באיזשהו אופן. זה לא נכון? כן כן. אנחנו לא מדברים ככה.
אבל המידה הטובה שמדברים עליה במידות הפשוטות שמדברים עליהן ואומרים, היא גם רק בשביל איך שזה נוגע, זה אומר שהמידה עצמה היא כלום.
הקושיה: אומץ בלי שכל אינו מעלה
מרצה: אני מנסה לגרום לך להיתקע, אני לא מנסה לתת לך לצאת מזה, נכון? נסה רק להראות שיש דרך שבה לומר שיש דבר כמו אומץ בנפרד מלהיות אדם טוב, לא הגיוני. זו דרך בסיסית, כי אם אתה משבח את זה בתור כלי אפשר, וזה נכון שיש בחינת כלי שבאומץ, אנחנו הולכים לראות בדיוק מה אנחנו מתכוונים לבחינה.
אבל זה מאוד פשוט, ולא צריך להיות מאמין ושום דבר כדי להבין, שהדרך הרגילה שאנשים מדברים על אומץ, הם מדברים במובן שזה הופך אותך לאדם טוב, ולכן זה יכול להיות דבר בפני עצמו. זה חייב להיות חלק, במילים אחרות, למישהו יש אומץ לדבר שצריך להיות לו אומץ, הוא טוב, יש לו את המידה של אומץ, ויש לו גם את זה שהוא אדם טוב.
אם יש לו אומץ אבל אין לו שכל, יש לו אומץ של שטויות, אין לו אומץ, יש לו משהו אחר, אין לו את המידה הטובה שבו, יש לו אולי את התכונה שבו, אבל לא את המידה הטובה שבו. מי שהוא חכם להרע, נכון, בואו, אפשר לחשוב על זה לגבי הרבה דברים.
נכון מה שאני אומר? בכלל, זה דבר בסיסי.
הערת הרמב”ם: “מרוב ההרגל” – המוזרות של מחשבה רגילה
יש דרך בסיסית כזו שבה זה באמת מאוד מוזר, זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אני רוצה להסביר לך מה הרמב”ם אומר, “מרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת הצורות הנפרדות”. וכשהוא אומר מרוב ההרגל הוא מתכוון לומר שזה מוזר. כשאתה כל כך רגיל לזה, אנחנו ממשיכים לומר את הדבר המוזר הזה, אבל זה מוזר.
אני עדיין לא אומר לך שיש פתרון לבעיה של הבלבול. זה מאוד מוזר שאנחנו רגילים לומר שיש מעלה של להיות אידיאליסט.
אגב, אתה צריך לחשוב על זה. אתה צריך לחשוב למה הפסקנו לומר אומץ והתחלנו לקרוא לזה אידיאליסט. משהו מצחיק כאן.
השינוי הלשוני: מ”אומץ” ל”אידיאליסט”
כבר אלפי שנים אנשים דיברו על המידה של אומץ. פתאום הפסקנו לדבר על זה, התחלנו לדבר על מי שעומד על דעתו, עקשן בעצם, נכון? תופס שזו מידה רעה עקשנות? זו לא מידה טובה. עקשנות זו מידה טובה או רעה? עקשנות דקדושה, נכון? זוכר? אז מה קורה כאן?
השפה שלנו מוזרה. משהו מצחיק. זה אידיאליסט. אתה מתכוון לומר שהוא טיפש, יש לו רעיון אחד והוא דבוק בו? זה כאילו לא אנוכי משהו. משהו אומר שהמידה היא לא בשביל עצמו, משהו שהוא יותר משלי, זה יותר עמוק. אולי. איפשהו כמו שלי. לא, לא. אלטרואיזם, חוסר אנוכיות, שהמידה שלי היא רעיון מאוד מודרני.
בכל מקרה, בואו נחזור לדבר על אומץ. אתה עדיין יודע מה זה אומץ. אפילו בלי זה, אנחנו עדיין, כשאני אומר אומץ, אתה בעיקר יודע מה זה, נכון?
ואתה מבין שזה מאוד מטורף לדבר על המידה של אומץ, והמידה של שכל הישר, והמידה של כל מידה טובה שאפשר לדבר עליה, זה מאוד מטורף לדבר על זה כדבר טוב, לא כתכונה, כדבר בפני עצמו. זה מוזר.
למה אנחנו משתמשים בחבילה השלמה של כל המידות הטובות? זה מאוד טוב, זה אדם טוב. יכול להיות שלאדם טוב יש את כל המידות, אבל זה מטורף לדבר על כל מידה. זה מטורף לומר ששלימות היא דבר שיש לו חלקים.
יש משהו מטורף כאן. יש בעיה עם כל ההגדרה של מה זה אדם טוב. בסדר, זה נכון. אם לא יודעים מה זה אדם טוב, זו עוד דרך ענקית שבה אתה נתקע עם העולם המפוצל הזה, שבו יש רק כלים, אין דבר כזה טוב.
בסדר, עוד דבר, עוד ענק. נכון. אבל זה פשוט, אז, רבי קארלס טוען… אני רוצה לקרוא מה הוא אומר, רבי קארלס טוען משהו אחר. יש לו גם פתרון לזה. בסדר, בואו רק נראה שהוא תפס את הקושיה מאוד טוב. אני חושב שהקושיה היא קושיה טובה.
הסתירה של אמפתיה ולשון הרע: מידות אחת נגד השנייה
ואנחנו מבולבלים. חלק גדול מהבלבול שלנו כשאנחנו מדברים על מידות הוא איך זה קשור לבלבול הזה. שאנחנו משבחים אנשים. יש לו מידה של נדיבות. לפחות הוא נותן תמיד. והוא נותן גם למטרות רעות. זו לא מידה טובה. היה עדיף לו, לעולם בטח, וגם לו, אם הוא היה קצת יותר קמצן. הוא נותן לכל מי שמבקש ממנו.
אתה יודע מה… בואו נגיד דוגמה אחרת. הוא אדם טוב, יש לו הרבה אמפתיה לאנשים, הוא מקשיב לאנשים מאוד טוב. אתה יודע איזו מידה זה נקרא? אתה יודע איך זה נקרא ביידיש? כת מקבלי לשון הרע. שמת לב?
תרגום לעברית
אז אני… אתמול מישהו סיפר לי מעשה, הוא סיפר ממש על סוג כזה של אדם, אדם שבא לבכות את צרותיו היטב מאוד. גם כשמספרים לו לשון הרע על אחרים הוא אוהב את זה. זו אותה מידה, נכון?
אז מה זה אומר? זה דבר טוב? ובכלל האם זה דבר טוב? טוב יכול להיות נגד טוב. בואו נשאל שאלה אחרת. טוב יכול להיות נגד טוב. טוב להיות אדם אמפתי, להאמין לאנשים. ורע לשמוע… לקבל לשון הרע. זה טוב או רע? זו ממש סתירה.
אלא אם כן אתה שוכח שיש דבר כזה, אם אתה לא מאמין שיש דבר כזה שהוא טוב. יש רק כלים, אז אין סתירה. הכלי הזה חותך, והכלי ההוא בונה, וצריך להבין מה לעשות איתם. אבל אז אנחנו לא מדברים על מידות בכלל.
אנחנו מדברים סתם על כלים.
שאלות ודיון: בידוד מידות והשאלה האנטי-סוקרטית
תלמיד: אבל בעצם כן. זה בלתי נמנע החשיבה הזו, שיש לזה קשר לכוונה. בדרך פשוטה הסתכלו על זה שכל אלה הן בעצם מידות טובות. או שזו מידה שהיא טובה גם לאנשים אחרים.
מרצה: לעתים קרובות מאוד אומרים שכלי טוב… בסדר, אבל בואו נבין למה. אני רוצה באמת להישאר עם השאלה. אני לא רוצה לומר תירוצים כי חז”ל לא כותבים כדי שסתם נסביר שכך הם כל הדברים. זה קצת מוטעה.
תלמיד: אתה שואל על השאלה, מה אתה יכול לומר? זה לא יכול להיות שהדבר טוב כשלעצמו. אתם רואים כבר את הבעיות האמיתיות עם זה. אבל כדי לומר שמשהו טוב, משהו טוב כי אם אתה מבודד אותו, זה לא טוב.
מרצה: כן, האם זה טוב להיות אדם טוב כשאתה מת? בסדר… מה זה אומר אדם טוב? אם אני הולך עכשיו לכתוב, מה שייך להיות אדם טוב כשאתה מת? זה לא יכול להיות. אני לא רואה איך… הנה, זו בעיה. אני שומע את הבעיה.
אז כשאתה תמיד נכנס לבעיה כזו, כשאתה מבודד משהו, מה שאתה אומר זו בעיה חדשה. זה נכון שאנחנו תקועים. אתה מדבר על התואר טוב, זה לא דבר טוב, זה דבר טוב, זה בעצם לא טוב.
אם יש לך מקרה מופרד הוא טוב, בסדר, זה הוא הטוב. ומי מקבל את זה? מובן, אבל הכל בבידוד אפשר לעשות. אני שומע את החכמה שבזה. הכל אפשר לנסות, בואו נתחיל, נראה איפה אנחנו עומדים. אני לא יודע מה זה יהיה בשביל הכל.
רואים, זה עוד אחד מהדברים האנטי-חשיבתיים האלה. כל דבר שאתה יכול לעשות את זה ולכן… בסדר, בואו ננסה. זה הדבר האנטי-סוקרטי הגדול. בכל פעם שאתה עושה את זה, אתה לא מגיע לשום מקום. זה לא נכון, אתה בעצם עושה הרבה התקדמות בכך שאתה עושה את זה. עושה את דפוס ההתאמה הזה. בכל פעם שאתה מבודד משהו, אתה שם לב שזה לא הגיוני, אז לכן אנחנו צריכים להפסיק לעשות את זה.
בוודאי שזו שאלה. אני מבין. אני רק אומר… זו שאלה.
תלמיד: אין כאן שום קושיות, אין כאן שום סתירות. אנשים לא מבולבלים. מבולבל זה אומר שיש לך סתירה ואתה חושב שני דרכים בבת אחת. ובדרך כלל, איך אנשים חיים עם סתירות? אתה אומר שאנשים לא רגילים לחיות עם קושיות. אנשים מאוד אוהבים לחיות עם קושיות.
מרצה: הם כל כך טובים בלקפוץ מהר מאוד משני דברים מנוגדים ולומר את זה באותו משפט אפילו, ולעולם לא להחזיק, ולעולם לא לחשוב את אותו הדבר, את שני הדברים בבת אחת, וזו הסיבה שהם חושבים שהם עקביים.
איך אנשים חיים עם סתירות: האשליה של עקביות
זה מה שאנחנו מנסים לעשות, לגרום לאנשים לחשוב את אותה מחשבה שאומרת את שני הדברים בבת אחת. כל האנשים, זו לא צביעות, זה איך שבני אדם לא חושבים. יש הרבה דוגמאות לזה. אבל זה הדבר.
הם אומרים, כל אחד, רק כדי לחזור למשל שלי, לנמשל שלי, נכון? כל אחד אומר שאומץ הוא דבר טוב. בבידוד, הם לא אומרים שזה לא דבר טוב. כשהם אומרים את זה, זה פשוט אומר את שני הצדדים במשפט אחד ומעמיד פנים שזה עונה על השאלה.
הם אומרים שזה דבר טוב והם מדברים על זה, והם משבחים אנשים, הם מדברים בהתפעלות, שאדם היה לו אומץ. והם לא אומרים שהיה לו אומץ בדבר הזה.
וכאן מוצאים כל אחד שאין דבר כזה אומץ והוא טוב. טוב זה רק אדם טוב. ובאותו זמן אנחנו אומרים על שני הדברים האלה.
יש פתרונות שונים. אני חושב שרוב האנשים שאומרים שאין כאן קושיה, באמת יש להם בראש פתרון מסוים, שהוא פתרון רע. אולי. כי הם חושבים משהו כמו שזה פשוט כלי. לדוגמה, שאומץ הוא פשוט כלי, אבל זה לא.
למה אומץ הוא לא רק כלי
תלמיד: איך יודעים שזה לא? כי אי אפשר ללמוד את זה באותה דרך שלומדים כלי. או לא לגמרי.
מרצה: אז מה זה? אז מה זה? אז מה זה?
האם יש אומץ? האם יש טיפול בשביל זה? בלי קשר למה זה קשור? אני לא חושב. מטפלים מעמידים פנים שהם עושים דברים כאלה כל הזמן. אני לא חושב שזה נכון. אנשים לא ככה.
אחד מהעסקנים אמר לי את העובדה הזו כבר כמעט לפני שבוע, אבל מה קרה? שאחד הדברים הוא…
מידות לא ניתן לאמן כלים טהורים: בעיית המוטיבציה ואחדות האופי
קריסת התפיסה של “רק כלי” לגבי אומץ
אי אפשר, בדיוק, כמו כלי. תראה מה אני מתכוון.
אני אומר שאחד הפתרונות שיש לאנשים לפעמים, אני לא חושב שזה פתרון נורמלי. דרך אגב, אני לא חושב שזה פתרון נורמלי. אני לא חושב שרוב האנשים חושבים ככה. אנשים מדברים על זה בהקשרים שונים על דברים כאלה. אנשים לפעמים אומרים, בסדר, אז אין טוב, יש טוב, כשמשתמשים בזה לטוב זה טוב, כשמשתמשים באומץ לרע זה רע, זה דבר פעולתי, זה לא מחשבה.
בסדר, אז ראשית, המידה של פעולות מפסיקה להתקיים במובן מסוים. לא רק כמעלה, אפילו ככלי היא כמעט מפסיקה להתקיים. כי בואו נחשוב על זה, מה זה אומר פעולות? מה זה אומר אומץ? מה זה אומר?
לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות את זה.
לפעול מול סכנה, מול ספק, איך שתרצה לקרוא לזה, נכון? נגיד. בסדר. ואיזה סוג של סכנות, איזה סוג של ספקות? כולן? כל אחת מהן? האם האומץ מורכב ממשהו שלא אכפת לו מאף אחת מאלה? זה לא אומץ, גם לאבן שלי יש אומץ, היא נופלת לתהומות, זה לא אומץ, נכון? אומץ אומר שיש, זה בנוי בתוך המידה של אומץ, שזה בשביל, מהסיבות הנכונות, בתנאים הנכונים, וכן הלאה. אחרת זה לא אומץ, אחרת לא מדברים על הדבר הזה בכלל.
אי אפשר לאמן מידות ככלים טהורים
עכשיו, במובן של כלי מוחלט, עכשיו, זה מספר אחד, אז כשאתה אומר לנסות להפוך את זה לכלי מוחלט אתה מאבד אפילו את המידה. או דרך אחרת לומר את זה תהיה שהוכחה אחרת, או משהו שאני חושב שהוא נכון מעשית, היא שאתה לא באמת יכול לאמן את זה ככלי. זו השאלה של לימוד מעלה, נכון? כל המטפלים, כל הקורסים בעולם מסתובבים וטוענים שהם יכולים ללמד אותך כלים בלי הסיבות שלהם.
דוגמת המוטיבציה
לא, אבל שם בעניין של אומץ, בסדר, היום אנחנו כבר לא מדברים על אומץ, אנחנו מדברים על דברים אחרים כמו ביטחון עצמי, זה לא אותו דבר, אבל בואו נגיד משהו באותו אזור, בסביבה של אומץ, בסדר?
אדם בא למטפל והוא אומר אין לי אומץ. אני אומר לו אין לך אומץ? קוראים לי לעמוד ויש לי פחד להתפלל מול העמוד. כן? אז המטפל הולך להסביר לו מה? הוא הולך לתת לו תרגילים ודרכים ודברים ושלא יהיה לו יותר פחד. נכון?
עכשיו בואו נבין, רק כדי להיות מאוד ברור, אם הוא באמת לא יכול להתפלל מול העמוד, אז כשהוא הולך לעמוד אין לו אומץ, יש לו טיפשות. נכון? זה הטיעון הראשון.
הטיעון השני הוא שרוב האנשים שלא לגמרי טיפשים, דרך אגב, זה דבר טוב, מסיבה כלשהי כי אנשים לא תמיד ברור כמה טוב הם יכולים להתפלל מול העמוד. אבל דברים שהאנשים יודעים יותר טוב, אל תשקר לעצמך כל כך לגבי זה.
רוב האנשים, לדוגמה, אין לך מוטיבציה. אין לו מוטיבציה לקום מוקדם בבוקר וללכת לעבוד. בסדר? והוא הולך למטפל והמטפל הולך לתת לו מוטיבציה, הוא הולך לתת לו דחיפה בבוקר ולומר אני בכח שלוש פעמים, מה שהפתרון לא יהיה. והוא הולך להיות עם מוטיבציה, כן?
למה מוטיבציה בלי “בשביל” לא עובדת
עכשיו, לבני אדם, לחלק מהאנשים זה עובד, כבר אמרתי את זה הרבה פעמים. לי זה לא עובד, אף פעם לא עובדים הדברים האלה. ולא רק לי, אני חושב שלכל מי שבאמת עדיין יש לו נשמה מתפקדת זה לא עובד. למה? כי מוטיבציה אנושית אומרת, אני מאמין שזה דבר טוב לעשות. ככה זה עובד.
עכשיו, אם אתה יכול לשכנע אותי, אתה יכול להיות דמגוג ולשכנע אותי בשטויות, אני לא החכם הכי גדול, אני לא יכול לראות דרך כל בלוף. אתה יכול לשכנע אותי שזו מצווה ללכת לעבודה כי צריך להאכיל את האישה והילדים. אתה יכול לשכנע אותי שזו מצווה ללכת לעבודה כי החברה הזו מצילה את העולם באיזושהי דרך, וכן הלאה. אני אבוא.
אבל אתה רוצה לתת לי מוטיבציה בלי המטרה, זה לא עובד. לבני אדם הם לא מהסוג של דבר שיש להם מעלות ככלים. יש להם טעם. מוטיבציה היא דוגמה טובה. מוטיבציה עובדת אצל אדם כשזה בשביל מטרה טובה. ה’בשביל’ בנוי פנימה, בדרך שבה אנשים עובדים. אנשים עובדים תמיד עם ‘בשביל’.
אפילו טכניקות רעות דורשות “בשביל”
דרך אגב, המטפל או המאמן שמלמד אותך איך להיות יותר יעיל במניפולציה של אנשים, או איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים, גם לו יש בשביל. זה פשוט רע. הוא אומר לך, תראה, זה טוב להעמיד פנים שאתה חבר של אנשים, כי אתה הולך להרוויח כסף. והוא מניח שאתה כבר רוצה להרוויח כסף. אבל בלי זה, תדמיין שלא יהיה לך שום עניין בזה, לא תוכל ללמוד. ללמוד למען מטרה רעה, אולי, או למען מטרה ניטרלית – אני לא יודע. אבל אם זה בלי מטרה, ללמוד את זה עם כלי, לקפוץ גבוה.
אנלוגיית הפטיש: כלים אמיתיים מול מעלות אנושיות
דרך אגב, שום פעילות אנושית היא לא באמת לגמרי כלי, נכון? אבל כאן מדברים על כלי אמיתי, נכון? פטיש אפשר ללמד, לא לומדים פטיש, אלא חוצבים פטיש, שיוכל להכות מסמרים, בלי שיצטרך לדעת מה זה מסמר, נכון? אין, איך קוראים לזה, אין כיווניות, נכון? אין כוונה בפטיש. חלק מלהיות פטיש, זה לא שפטיש יודע מה זה מסמר, ולכן, דווקא, הפטיש הוא כך וכך. אלא האדם חוצב אותו, הוא הופך אותו לכלי, עושים אותו שיהיה חלק מהצד הזה, חתיכה ארוכה מהצד ההוא, וכן הלאה, שיוכל להכות מסמרים טוב. זה נקרא כלי.
הנפש המשכלת לא ניתן לאמן בלי מטרות
בן אדם, כל דבר שקשור למידות האנושיות, לא, במובן מסוים, אתה רוצה להשמין, אז אתה פשוט צריך לשבת על מישהו ולרסק אותו. כן. או ההפך, אולי השרירים שלך, במובן מסוים, אתה יכול לאמן את זה ככה. אפילו זה קצת יותר מסובך. אבל, כל דבר שקשור למה שאנחנו קוראים הנשמה, נכון? הנשמה החברתית. מה שאני קורא הנשמה החברתית. או מה שהרמב”ם קורא הנפש המשכלת, נכון? זה לא עובד על ידי אימון שלה בלי ראייה של המטרה, של הבשביל. לפחות, מעולם לאראיתי שזה עובד ככה. לאנשים יש בשביל רעים. מעולם לא ראיתי שאפשר לאמן אדם למוטיבציה, פשוט המידה של מוטיבציה. מוטיבציה אומרת אני מאמין בדבר, אני רוצה לעשות את זה.
אדם שהוא בדיכאון קליני, אולי הוא צריך בורג שבור במוח שלו, אני לא יודע.
אבל, בואו נדבר על הדרך הרגילה של אימון. או ההיפך של אנשים שהם מאניים קלינית, אז יש להם מוטיבציה, אני לא יודע מה. בסדר, אני לא מדבר על זה. בואו נוציא את זה מהדיון, יכול להיות באמת דבר כזה, אני לא יודע.
הדרך הרגילה של אדם בעל מוטיבציה, היא לשכנע אותו שזה טוב. האם זו לא הדרך הרגילה?
תלמיד: מילה כזאת אבל כן.
מרצה: אבל גם כשהולכים לשיעור טיפולי, והולכים למאמן… לא אכפת לי לעבוד עבור המאפיה, לעבוד עבור אל-קאעידה, לעבוד עבור נטורי קרתא, לעבוד עבור ברסלב. לא אכפת לי.
ומאמנים אותך בדבר אחד, איך לעשות דברים יותר יעילים, איך להיות מלמד טוב יותר, אני לא יודע, מנהל טוב יותר, נכון?
אתה פשוט מניח שכבר יש לך מטרה.
הוא אומר שהוא נותן לך כלים מסוימים, הוא לא נותן לך כלים אמיתיים, הוא נותן לך דברים שמחברים את המטרה שלך עם מי שאתה.
תלמיד: אבל אולי אתה לא יודע איך לעשות את זה. זה יכול להיות גם.
מרצה: אבל זו לא המידה, המידה היא המוטיבציה.
מה שאתה מחפש זה מוטיבציה. דובר מוטיבציה לא יכול לתת לך מוטיבציה. מעולם לאראיתי דובר מוטיבציה עובד. אני לא יודע, אולי אצלך זה עובד, אני לא יודע.
הרהור אישי: מוטיבציה דורשת אמונה
זה לא יושב לי טוב, לשכנע אנשים שזה עובד, הוא לא בשביל דיבורים, הוא היה הולך עם מוטיבציה.
לא שאין טכניקה בשום דבר. יש טכניקה. והטכניקות האלה במובן מסוים הן פשוט כלים שניתנים להעברה. אבל הדרך שבה אנשים מקבלים מוטיבציה מכל דבר שנקרא מעלה או חיסרון אנושי היא משהו שיש לו צורה שמדברת על מה שזה. לפחות ככה אני רואה את זה, אני לא יודע.
אני אדם מצחיק, שלא יכולים למוטב אותי לדברים שאני לא מאמין בהם.
אבל אני די חושב שכל שאר האנשים שכן מקבלים מוטיבציה פשוט כי הם כבר מאמינים בזה.
לא צריך יותר מדי לשכנע, הוא רק צריך דחיפה קטנה. בסדר, נותנים דחיפה.
שאלות ודיון
תלמיד: אז, בסדר, אתה לא מסכים? הוא אומר שיחה, אם זו רק דחיפה, זה מה, הכל הולך להראות ש…
מרצה: לא, הכל הולך להראות שאנחנו לא יכולים לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב.
ואנחנו רגילים לומר את שני הדברים בנשימה אחת.
ואנחנו נתפסים בסתירות שלנו כל הזמן. אנחנו פשוט, כמו שהבחור אמר, מעולם לא ראינו את שניהם באותו חדר באותו זמן, נכון?
זה אותו אדם, הוא מעמיד פנים להיות ההוא שם וההוא פה, ואיך הסימן? כי אף פעם לא פוגשים אותו באותו זמן. וכשהפילוסוף מנסה לדחוף יחד את שתי ההצהרות בבת אחת, העקשנות שלנו מתחילה להתמוטט.
האם מידת ה… מידת ה… אומץ היא דבר טוב או לא?
אתה מתחיל לחפש כל דרך לצאת מזה. זה לא מפרש על החזון איש, זה פשוט מוזר. בסדר?
כשאין לו דרך לצאת, החזון איש אומר, הוא מתכוון שזה באמת אמת. זה לא.
הפתרון של החזון איש: מידה טובה אחת, מידה רעה אחת
המקבילה הסוקרטית
אגב, דרך אגב, זה לגמרי מועתק מאפלטון, כמו מסוקרטס, כמו מילה במילה. אגב, אז סוקרטס בא לכל אחד לומר, כשהדיאלוגים הסוקרטיים יבואו לומר לך, אחת הדרכים שהוא אומר את זה, ממש, בדרך שסיפרתי לך עכשיו.
כך אומר החזון איש, האמת מצד חולי הנפש, כי מצד מלחמת הקרב כנגד היצר, הוא אומר, מידות רעות יש הרבה.
אולי. או אולי בדרך של לחימה נגד דברים רעים, נוכל להילחם בכל אחד מהם בנפרד. זה מה שהחזון איש נראה אומר. צריך לחשוב על זה אם זה טיעון טוב, אם אפילו זה טיעון טוב. אני לא לגמרי בטוח.
יש דבר כזה, יכול להיות שמידה רעה היא כן שונה ממידה אחרת, כי כעס הוא רק מידה רעה אם זה כעס שגוי. אז באיזה מובן יש בכלל מידות נפרדות?
בסדר, יש לו פתרון טוב יותר משלנו, אני חושב. אני לא בטוח.
בשורש: רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת
אבל בשורש, אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. יש רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת.
ורק כדי להיות ברור, זו באמת רק מידה טובה. המידה הרעה היא משהו שלא קיים בתמונה שלו.
אין כאן מידה רעה, כך אומר החזון איש. המידה הרעה, דרך מאוד מוזרה לומר את זה, דרך אגב. כי זה באמת מניח יותר מדי, אני חושב.
אבל הוא מנסה לפחות. לפחות הוא יצא מבלבול אחד גדול. אני מתכוון שמגיע לו הרבה קרדיט על זה.
המידה הרעה כהזנחה
כך הוא אומר: המידה הרעה היא הזנחה מהחיים הטבעיים המהלכים הטבעיים. המידה הרעה היא לתת לחיים ללכת. זו העמדה.
תלמיד: הזנחה.
מרצה: לתת. הזנחה ונתינה זה אותו דבר. לא לשלוט בזה. לא להכווין את זה.
כן, כך הוא אומר. יש רק מידה רעה אחת, לתת לחיים ללכת בלי כל השתדלות. לא צריך לעבוד על זה. בלי עבודה, ישתלם בכל מידות הרעות כולם.
ביקורת המרצה
אני לא חושב שהוא צודק. אני לא חושב שהוא צודק בזה. אני חושב שזה מניח קצת יותר מדי, או לפחות זה חסר הרבה.
טענת החזון איש: מידה רעה אחת = כל המידות הרעות
הטענה העיקרית: לתת לחיים ללכת בלי השתדלות
זה רע? כן, כך הוא אומר. יש רק מידה רעה אחת, לתת לחיים ללכת. בלי כל השתדלות, לא צריך לעבוד על זה. בלי עבודה, ישתלם בכל מידות הרעות כולם. כך הוא אומר לך שלא.
אני לא חושב שהוא צודק. אני לא חושב שהוא צודק בזה. אני חושב שזה מניח קצת יותר מדי. אבל לפחות זה חסר הרבה פיגומים כדי להגיע לאן שהוא הגיע. הוא לא עשה עבודה טובה של בנייה עד לנקודה הזו.
אבל הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום. ואני יודע למה. אני יודע למה הוא תקוע גם עם חסד וגבורה. מה שצריך להיכנס עם ההתחלה של השיעור. הוא צריך להגיע עם החלק שלו.
מידה הרעה היא לתת לחיים ללכת. ולא צריך להתבייש. ישתלם במידות הרעות כולם. יש כעס, נוקם, גאווה. לא יחסר לו מכל המידות הרעות שמנו חכמים. אחד, הוא אומר את זה כי הוא רוצה להוציא. אני רוצה רק לעשות דבר אחד, מי שעושה אותו דבר אחד, יש לו אוטומטית את כל המידות הרעות. כולן. באופן אוטומטי.
מה הדבר האחד? לתת לחיים. לתת לחיים ללכת על מהלכו הטבעי. בלי לחשוב מה עושים, בעצם. זה באמת מה שהוא ניסה לומר. מסיבות מסוימות, הוא לא אומר את זה בדרך הסוקרטית המלאה. אני לא יודע למה.
המידה הטובה האחת: הסכמה מוחלטת שהשכל יוביל
והמידה הטובה, מהי מידה טובה אחת? היא ההסכמה המוחלטת לבקר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני. אז, תראה במשפט אחד שהוא אומר את זה בצורה טובה יותר. לבקר זה עם כ’. כן, עם כ’. לבקר. כן, עם כ’. לא עם ק’.
המידה הטובה האחת היא, אדם מסכים. זה נשמע כמו עבודת השם, עכשיו. ללכת עם הרגש. דרך אגב, זה משפט מאוד מוזר. אני מאוד מבולבל מהמשפט הזה. לא שזה רגש. אם זה שניהם רגש, זה שניהם ללכת עם הרגש ביחד. מה ההבדל? מה זה הרגש המוסרי על הרגש התאווני? זה מוזר. ואני חושב שהוא אומר את זה כי הוא תקוע במסגרת מאוד מוזרה. אבל החלק הבא הוא ראה שהוא אומר את זה טוב יותר.
לדעתי, אם הוא עושה את זה למה הוא רוצה לומר כך. ברגע שאדם יש לו את זה, הוא לוחם נגד כל המידות רעות כאחד. האדם, הוא אומר שדרך עבודתו, הוא לא אומר כך.
ביקורת על שיטת המוסר של “מידה אחת לחודש”
אני מכיר את בעלי המוסר. יש לעבוד כל חודש, יכול להיות חודש אחד לכל מידה, בבתי מוסר שונים בקלם, בכל מקום. באלול, אתה מכיר את המעשה, נכון?
כן, אתה מכיר את המעשה, סיפרתי את המעשה? אבא שלי סיפר את המעשה, הייתה קבוצה, שעבדו על מידת העוז לחודש אחד. והיה צריך להיות להם כל כך הרבה אומץ, שיהיה להם אומץ. החודש הבא עבדו על לשון הרע, לא לדבר לשון הרע, לא לדבר דיבורים על יהודים, והחודש שאחריו עבדו על תאווה, לשבור את כל התאוות, וכן הלאה.
ובאמצע החודש של עבודה על אומץ, בא אחד ומספר לשון הרע. אומרים, בסדר, עכשיו לא עובדים על לשון הרע, ומותר לשמוע לשון הרע. באמצע החודש של לשון הרע, הגיעה הזדמנות של הכנסת אורחים שצריכה אומץ, ולדבר אומץ הוא אומר, זה לא הנושא שלי החודש.
זה מה שהחזון איש צוחק על זה, זה בדיוק מה שהוא מנסה כאן לומר, מה זה אומר שאתה עובד על מידה? מה זה לעבוד על מידה? איזה מין דבר זה? עבוד להיות אדם, תהיה ממילא כל המידות. הוא אומר אתה אומר, אני לא עובד על מידות. אני עובד על ללכת עם השכל לא ללכת עם משיכת הטבע. מה זה אומר שכל? זה כולל הכל. למה כל דבר? אני יודע אחר כך לדעת איך הוא יודע כל דבר. אבל, זה מה שאני עובד עליו, אני לא מבין מה זה אומר, לעבוד על מידה. כך הוא אומר.
חוסר האפשרות להיות “חצי טוב”
והוא לא רק אומר את זה, אני חושב, אומר החזון איש כך לא. לא תתכן שלמות זולת חצאין. איך יכול להיות שאתה אדם טוב באמצע הדרך? אתה אדם של מידות, אתה אדם של תאוות, או אתה אדם של שכל. איזה?
אה, לעניין, יכול להיות כל כך הרבה שאחד אומר – אני עובד על התאוות שלי, אז לעניין דברים רטובים אני אעבוד על התאוות שלי, אבל דברים יבשים, ואם זה יבש זה אחרת. הוא תופס שזה היה מאוד מצחיק, נכון?
ודרך אגב, אני לא חושב שזה מצחיק, אבל בעולם של החזון איש זה מצחיק, למה? כי הוא אומר מה המחלק?
האבסורד של מידות מחולקות
אין לו כוח לעבוד על מידה אחת, אני עבדתי על המידה, יודע אחד אומר אני אוהב יותר את זה, זה להיות תאב אני אוהב יותר, אחד אומר אני עבדתי על הנושא של אכילה, אבל שתייה יש לי עדיין תאווה כל כך חזקה לשתות, אני שולח את זה, זה לא מעובד, זה עושה קצת סנס למה? יש לי תאווה גדולה יותר מהטבע שלי, אדם יש לו טבע של בהמה לאכול או לשתות, אכילה אני בדיוק לא כל כך אוהב, ומזה למדתי להתאפק, זה לא יותר מעובד, זה פשוט יש לי את המידה ואין לי את אותה מידה.
יש לי… יכול לומר, חצי מהמידות התאווה. אני לא יודע איך אפילו לקרוא לזה. לא מידה. אני לא מעובד על מידות התאווה, בעצם. אבל יש לי ניסיונות קטנים יותר. זה הגיוני. זה יכול להיות פתרון לאיך יכולים להיות אנשים שיש להם כן… רואים שהם מעובדים על חצי דברים. אבל לומר ש… הא, יש שתי מידות. יש מידה של אהבת אכילה, ומידה אחרת של אהבת שתייה. השאלה היא על אחד בבת אחת, רק הבעיה הכוח עובד על אכילת דברים, הכוח עובד על שתיית דברים. כל כך מצחיק, נכון? לפחות על פניו, זה משהו מוזר.
הפתרון: מידות טבעיות מול מעלות אמיתיות
אז הוא אומר, מי שהוא רוצה להיות… הא, לפעמים, לפעמים יש אור השכל. רואה הוא אחד מהמקורות של… לא, זה אור השכל אחד, וזה הרבה לפני זה. אבל, אור השכל כבר עומד בחז”ל. לא ממש הלשון, אבל כמעט. אבל בכל מקרה, הוא אומר, אם אדם יש לו אור השכל, גילוי הנפש זה עוד דבר. למה צריך אור השכל וגילוי הנפש, לשון כפול? הוא לא יודע. הוא התעורר, הוא רוצה לבחור בטוב. הוא, הוא רוצה לעשות טוב על כל טובה. הוא, הוא, אומר לו, הוא מציג כאן דרשה שלמה. יראת עולם נצחי, בלתי כח, בלתי תכלית. בסדר?
זה מאוד מתקדם
אתם רואים, הוא קופץ קצת. ברגע אחד עם תאווה כל המידות הרעות. כך הוא אומר, זה לא יכול להיות חצי. הרי הוא אומר, אה, נראה לפעמים שלמישהו אין את אותה מידה? כן, מידות התאווה לא מפריעות לו, אבל אהבת הכבוד מפריעה לו, לא בגלל שיש לו מידה מיוחדת. פשוט הוא לא ניצח את המידה. זה מה שהוא מתכוון כשאמר קודם שהאיחוד עם המלחמה יכול להיות כן חילוק במידות. כלומר שפשוט אנשים נולדו עם טבעים אחרים, עם נטיות אחרות, עם מידות אחרות. וממילא הוא עדיין לא עבד על זה, יש לו עדיין כעס ולא תאווה, או תאווה ולא כעס. זה קורה כשלאדם יש מידה אחת שהיא טובה, רואים את הארת השכל…
ההבדל הקריטי: תכונות טבעיות מול מעלות אמיתיות
לא, ההיפך. מה שיוצא, ומה שהוא אומר זאת בפירוש לדעתי, ואת הקטע הזה שחשבו שהוא מתכוון בפירוש, זה עומד אפילו ברור באחד המקומות, שזה לא כך. אני מתכוון שכך אני מבין את הקטע, שאפשר להיות מדייק.
מה שאני מתכוון שהוא אומר, שרק דבר מסוים אתה יכול לומר כאן. נגיד מישהו, איך הוא אומר? נגיד למישהו יש את המידה של פרישות, אבל הוא לא עבד על מידת הכעס, נכון? מה שהוא אומר, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני. אתה או אדם שכלי או אדם של נטיות טבעיות. אתה לא יכול להיות שניהם בבת אחת.
אבל מה אתה יכול לומר? לא נכנס לכאן הנושא של שכל. אתה יכול לומר דבר חדש. אתה יכול לומר, בדרך הטבע לפני השכל, כלומר, כלומר הגוף הלא-שכלי שלי, כלומר האנושיות הלא-שכלית שלי היא פחות בעל תאווה מאשר בעל כעס. כך נולדתי. זה יכול להיות לא רק נולדתי, זה יכול להיות שאפשר גם לעבוד על זה. אבל זה מה שעושה את זה יותר מסובך. אצלו זה חייב להיות שהוא נולד. אני נולדתי לא עם נטייה כל כך גדולה לאכול, נטייה גדולה לכעוס.
אין בעיה. במובן מסוים, זו המידה הטובה. אבל זה לא מה שאנחנו קוראים לזה! זו המידה הטובה, זה כלי. מבינים? זו מידה טובה שהיא סתם תכונה. כדי לכעוס צריך שהדם ירתח, הדם שלי לא רותח. בסדר. אין בעיה. אין לך את הבעיה.
אתה בכלל לא אדם טוב
אבל אתה בכלל לא אדם טוב. בכלל לא! אתה לא קצת אדם טוב. אתה לא אדם שכובש את יצרו. אין לך שכל שעומד גבוה יותר שמנהל את חייך. חייך מנוהלים על ידי נטיות טבעיות. יש לך נטיות טבעיות שהן לא נטיות טבעיות אחרות. הוא אמר, זה פירוש למה שהוא אומר קודם, נכון? הוא אומר שמישהו צריך לתת לנטייה הטבעית להיות כל המידות הרעות. זה לא באמת נכון. כי בדרך כלל אנשים אין להם את כל המידות הרעות. זה מאוד קשה להיות עם כל המידות הרעות. בדרך כלל לרוב יש כמה מידות רעות, כמה מידות טובות. יש מידות, אילו מידות? מידות טבעיות. יש דברים טבעיים, אבל זה בכלל לא מידות טובות.
היחיד שיש לו עני טוב שכלי, שזה הדבר היחיד, המידה הטובה היחידה שהיא מידה טובה אמיתית, הוא אוטומטית הולך להיות בעל כל המידות הטובות.
לרשעים יש רק מידות טבעיות
זה יש בזה סוג של פתרון לעובדה, לפי התיאוריה שלו יוצא שאי אפשר להיות אדם טוב במידה אחת ורע במידה אחרת. והמציאות רואים שכן, הרשעים אין להם שום מידות טובות, יש להם רק מידות טבעיות. ואנשים יש להם באופן טבעי רמות שונות של מידות טובות ומידות רעות.
זה מה שהחזון איש נראה אומר, וזה גם מה שהרבי הקדוש… רב… הוא אומר עוד בשמונה פרקים זה עדיין לא עומד, אני לא יודע איך, אבל אני יודע איך זה עומד כן, בשמונה פרקים כתוב שיש לך הרבה מידות, אתה צריך להבין איך זה עומד שלא רק הרבה מידות, הם כבר ענו על הקושיא.
הבעיה של מידות מעובדות
אבל זה עדיין ממש היה משהו כזה, כי אם אתה אומר כשאדם ממש מנסה, מישהו שהמידה הלא-שכלית שלו היא להיות תמיד עצבני, הוא עבד, הוא הלך, אני יודע, הוא הלך למוסר, הוא הלך לטיפול, הוא עבד על עצמו, הוא יותר לא עצבני, הוא ראה הרבה קנאות והוא החליט שהוא לעולם לא יכעס. בסדר.
אז עכשיו מחזיקים שהוא אדם שהוא לעולם לא כועס. ואחר כך אתה אומר קפיצה כזו, ובעלי המוסר אומרים, אתה יודע, אדם ירד לעולם, אומרים מהקבר, אתה יודע, צריך לשבור את המידות. זה משהו כל כך מצחיק, מה זה אומר שצריך לשבור את המידות? אוקיי, אז האדם שהיה רע, האדם שהיה קנאי, הוא נהיה עכשיו קנאי… הוא נהיה קנאי.
נראה שהחזון איש… נכון… זה לא רק החזון איש, זה חוזר עד אפלטון, זה… זה אותו דבר, שמחזיקים באחד… אוקיי, שמחזיקים באחד, אתה עושה מחלוקת בין זה, אני אהיה עכשיו הקנאי, אני אהיה ה… אני מוריד את שלי השקט, והוא מוריד את שלו השקט, ופה יש לי שני שקטים, איך זה בא? אממ. טוב מאוד.
כמעט כמו אצל טראמפ, 100%, 100%. זה חילוק, אני צריך את זה הרבה יותר, כי אני צריך לסיים, אחרת יתחילו את השיעור שלי, אני כבר כמעט שעה.
הטענה הסוקרטית: לא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת
אבל ה… ה… מה שאני רוצה להגיע אליו, אז לא, אני לא לגמרי אגיע, זו הטענה שלא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת, זה הטיעון של סוקרטס בזה.
סוקרטס ואריסטו על אחדות המידות הטובות
הטיעון של סוקרטס: לא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת
המרצה:
טוב מאוד. הם כולם אותו דבר אצל טראמפ.
אני שומע… 100 אחוז. 100 אחוז.
זה… זה חילוק. אני צריך הרבה יותר ממה שאני צריך לסיים. צריך להתחיל מחדש את השיעור שלי. לא דיברתי כבר כמעט שעה.
אבל המחשבה המפחידה היא… אז לא, אני לא יכול להגיע לגמרי.
הטענה שלא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת. זה הטיעון של סוקרטס, ותמיד הוא אומר את זה. לא יכולה להיות… יש לו ראיות שונות, אבל אחד כבר אמר מספיק להיות נוסח, אחד מהנוסחאות שלו.
לא יכול להיות שאדם טוב בדרך אחת ורע באחרת. או שאתה טוב או שאתה רע.
ומה זה אומר טוב? טוב אומר תמיד אומר סוקרטס, זה טוב תמיד אומר הוא ‘פועל’ ו’מתרגל’ לפי מה שהשכל אומר.
אז, אין מידה שאפשר להגדיר בלי לומר לפי מה שהשכל אומר.
יוצא, שהצדקות נספרת, יוצא שרק המידה הטובה האחת, היא שכל.
החזון איש אמר משהו דומה — אבל הבין שזה לא מספיק
המרצה:
תשימו לב שחז”ל אמרו משהו אחר, כי הוא הבין שזה לא מספיק. והוא צודק.
כי להשתמש בשכל זה לא אותו דבר כמו להיות בעל שכל. כמובן, זה לא אותו דבר.
הביקורת של אריסטו על סוקרטס: “לדעת ש” מול “לדעת איך”
המרצה:
כמו שהרב אריסטו אמר, למשל, אריסטו, בספר 6, פרק 12. שם הוא אומר, להיות בעל שכל לא עוזר.
להיות בעל שכל לא עוזר להיות… להבין מה טוב לא עוזר להיות טוב יותר מאשר להבין מה בריא עוזר להיות בריא. זה לא עוזר. רופא וכל הטובים בריאים.
אבל צריך גם לעשות את זה. יש משהו חסר כאן.
סוקרטס דיבר כל הזמן כאילו ‘לדעת ש’ ו’לדעת איך’ זה אותו סוג דבר.
ויכול להיות שבעולמו, בראשו, הם היו אותו דבר.
אבל באמת, יש שני סוגי ידיעה. יש ‘לדעת ש’ ויש ‘לדעת איך’.
אמת?
אנחנו מבינים עברית?
אני יודע שזה טוב להיות טוב, ואני יודע איך להיות טוב. שניהם סוג של ידיעה.
אבל אריסטו תפס מאוד חזק שצריך לקרוא לשתי הידיעות שני סוגים אחרים של ידיעות. לא אותו סוג ידיעה.
סוג שלישי של ידיעה: לדעת האם
המרצה:
אבל עכשיו, בסוף אריסטו אמר, שהוא מסכים… כך הוא אומר, הוא מסכים עם סוקרטס במובן אחד. והוא לא מסכים באחרים. הוא מסכים שאין מידות בלי שכל, אבל הוא לא מסכים ששכל הוא כל המידות.
עוד אמרו, שאם כך, ולהבין שיש שני סוגי שכל, לדעת ש, ולדעת מה שזה לא אמיתי עוד סוג, עוד אפילו עוד סוג שכל, יש לדעת איך, זה עדיין לא טוב, זה כלי, חימום אם תרצו, ויש לדעת האם זה מה שזה אומר לדעת מה היא ידיעה טובה.
ההסכמה החלקית של אריסטו עם סוקרטס: אחדות המידות — אבל לא זהות עם השכל
המרצה:
אותו דבר יש גם מידות טובות, שאינן באמת מידות טובות, קוראים להן רק מידות טובות לשם המושאל. אילו הן המידות הטובות? אלו בדיוק אלו שהן נפרדות, שהן אחת מחוץ לשנייה.
מידות טבעיות מול מידות אמיתיות — ההבחנה המפתח של אריסטו
המרצה:
מה הראיה שלו? הוא קורא לזה מידה טבעית, שזה לא דרך הטבע. זה קצת אותה מילה. המילה טבעי היא, כמובן, ירושה אריסטוטלית. ומה המשמעות של מידה טבעית? כמו שהוא אומר, וכל אחד יכול לראות, שכשהם מדברים תמיד, אומר אריסטו פרק 13, הם מדברים תמיד, שיש לאנשים טבעים מסוימים, תכונות טובות מסוימות, אפילו הם נולדו, אפילו הם לא עבדו, אפילו חיה, בהמה הן חיות אומרים שיש להן מידות טובות.
דיברת קודם על חתול, זוכר? אפילו חתול יכול להיות בעל מידת הצניעות. שואלים אותך, יש לו מידת הצניעות? אין לו מידת הצניעות. מה יש לו? משהו שאפשר לקרוא לו מידת הצניעות, אם אדם היה עושה את אותו דבר, כשהשכל אומר שהוא צריך לעשות את זה, אז הוא באמת היה בעל מידת הצניעות.
הקריטריון למידות טובות אמיתיות
המרצה:
כשהחלק החתולי שבאדם, כלומר זה חוזר לנפש המשכלת, שבמובן מסוים פועל לא רק עם השכל, פועל עם ההרגל. פועל בדרך של טבע שני כביכול, פועל טוב, יש לו באמת מידת הצניעות, כל עוד זה באופן שהשכל אומר.
אבל אדם או ילד שנולד עם טבעים מסוימים של מידות טובות, או בהמה שיש לה מידות טובות, זה לא אומר באמת בעל מידה טובה. רק בשם המושאל, לא בדרך האמיתית, נכון?
ומה ההבדל העיקרי? כך הוא אומר כאן במקום מסוים כאן, שהוא ברור אם כך להבין ש… לפני זה זה טוב מאוד, כאן הוא אומר שלפני זה יוצא שהמידות אינן נפרדות.
הפתרון: אילו מידות מחולקות ואילו לא?
המרצה:
אילו מידות נפרדות? רק אלו שהן בדרך הטבע. אדם יכול להיוולד, כמו שחתול הוא לא כלב וכן הלאה, אדם יכול להיוולד עם טבע ביתי, זה עדיין לא מידה טובה אמיתית. זה יכול להיות הכנה למידה טובה, זה יכול להיות כלי למידה טובה, שלאדם יש באמת מידות טובות. לא הדעת, אדם נולד עם שכל, עם מידה שכלית, או עם אינטלקט שכלי, זה לא זה.
אבל זו לא מידה טובה. מה עושה מידה למידה טובה? למה הוא אומר שאדם לא נולד עם כל המידות הטובות? כן, אם מתכוונים לומר שהוא היה נולד עם שכל, זה היה רעיון טוב. עם דעת, אדם מפורשות לא נולד עם דעת.
דבר אחד הוא לא נולד עם… אותה מידה גם לא תהיה מאוזנת? לא, כי כן, אף מידה אחת לא אומרת שזה טוב בלי שכל שאומר את זה. חלק מההגדרות של המידה הוא שזה לפי מה שנכון, לפי מה שהשכל אומר שזה נכון, או השכל המעשי אומר שזה נכון.
יוצא שכשיש לאדם באמת מידות שכליות, מידות של בר דעת, יש לו את כולן. כשיש לו מידות של לא בר דעת, של מידות טבעיות, של בהמה, או של קטן, אז יכול להיות לו רק אחת. זה ההבדל.
יישום למבנה של הרמב”ם
המרצה:
אם כך אם אנחנו מדברים, איך זה עומד ברמב”ם? אני יודע, אנחנו עדיין בפרקים שבהם מדברים על כל מידה בנפרד. אני חושב שבפרק ה’ הוא מתחיל לדבר על כל המידות ביחד. זה איפה השינוי.
וגם בפרק א’ ב’ ג’, במובן מסוים הוא נתן לנו דברים שבנויים על התירוצים של הקושיא. שם, אני רק רוצה להוציא ברור, וצריך להבהיר את זה יותר, יוצא כך שאם רוצים לדבר על מידות נפרדות, ומדברים עליהן בנפרד, צריך לדעת איך מדברים עליהן בנפרד. אין לי תירוץ ברור.
יכול להישאר קשה, אני יכול להישאר כאן, כי אני יכול לומר מילה של תירוץ שזה לא באמת יכול לפתור את זה, זה קצת זמן.
השאלה הפתוחה הנותרת: למה שכל לבדו לא מספיק?
ניסיון תירוץ
המרצה:
אולי לומר שלהיות בעל מידות טובות אומר להיות בעל כל המידות הטובות. לדוגמה מידות רעות, שהמידות הטבעיות יכולות להיות אבל זה לא מידות טובות.
אז מה אנחנו בכלל סופרים את המידות? מה הנקודה בלעשות את זה? יש נקודה. אני רק אמרתי מראש שכל הדברים האלה יותר הם כשזה מגיע להיות אדם טוב.
אז איך אני צריך להשתמש בשכל שלי? אולי איך להרים את השכל לדעת שצריך לחשוב בכיוון הזה. אז השכל לא אומר אילו מידות טובות.
שאלות ודיון
תלמיד:
אני מנסה לראות את זה. כן, זו שאלה כן. במילים אחרות, השאלה היא ההפך מהשאלה. סוקרטס זה נעשה ששכל מספיק. אבל זו לא השיטה של הרמב”ם, ששכל מספיק.
המרצה:
זה נכון שבלי שכל אף מידה לא טובה. ולכן כשיש באמת שכל, זה מה שעושה את כל המידות טובות, יש לו באמת את כולן. כי מידה אחת בלי השנייה היא אף פעם לא טובה.
אבל מצד שני צריך לחקור, למה שכל בלי מידות לא מספיק. מה נותן לנו להיות בעלי מידות טובות, להיות אדם טוב, חוץ מלהבין ולדעת מה לעשות וכן הלאה.
אני מוכן לקושיה שלך. יש קצת תירוץ מהשכל. שמה? שכל לבדו צריך כבר לעזור, אבל זה…
למה? הנה! מה קורה עם שלי? למה? מה ה? מה העניין?
תשכח מזה.
בסדר, נגלה בפעם אחרת.
—
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מכל מקום מצינו דהא דכתב הטור גבי עירוב, ועל כל פנים איכא סברא דאורייתא, ורחמנא דאמר ומטלטלין.
שיטת החזון איש וסוקרטס שיש רק מידה טובה אחת | תמלול וסיכום
סיכום השיעור 📋
Argument Flow Summary: The Chazon Ish’s Question on Middos, the Unity of Virtue, and the Problem of Bitachon
—
1. Opening: The Chazon Ish and Socrates Arrive at the Same Question
Today’s class concerns a question raised by the Chazon Ish — a question that is actually very old, possibly going back to Socrates. The fact that the Chazon Ish independently arrived at the same question as Socrates is itself significant evidence: anyone who thinks deeply enough about these matters arrives at the same fundamental problems.
—
2. The Culture of False Certainty in Jewish Thought (“Minhag R’ Yisroel”)
2a. The Core Observation
There is a pervasive cultural norm (“minhag”) in Jewish intellectual life: when discussing matters of hashkafa (worldview), machshava (thought), emunah (faith), and da’as (knowledge), people speak with extreme confidence, dogmatism, and certainty. Anyone who disagrees is branded a heretic or outcast. This is simply “the minhag” — it doesn’t mean anything substantive; it’s just how people talk.
2b. The Contrast with Halacha
In halachic learning, people are comfortable saying “I have a question,” “I don’t understand the Mishnah/Gemara.” But in matters of faith and philosophy, the universal custom is to speak with insane certainty — no one admits to having questions.
2c. The Irony
The same person who in a learning session acknowledges he hasn’t solved a problem will, when giving a shalosh seudos drasha or writing a chassidish sefer, suddenly adopt a posture of absolute knowledge.
—
3. [Side Digression] Why Audiences Prefer Certainty — and Why That’s Dangerous
Audiences don’t like being left with unresolved questions — it makes them uncomfortable. The job of a darshan is typically to make people feel comfortable. But the opposite approach is taken here: the goal is to make people uncomfortable, because one must learn to live in the discomfort of not-knowing — that is where discovery happens.
3a. The Purim Illustration
A playful illustration: “I know Mordechai was right, but about Haman, nobody knows.” Can you make Purim on that basis? Yes, you can. But are you sure you’re on Mordechai’s side and not Haman’s? The point: one should remain in the zone of uncertainty rather than fleeing to premature comfort.
3b. The Epistemological Principle
When you are completely sure, you don’t discover anything. Only those who don’t yet know everything — who remain in uncertainty — can find anything new. Certainty is the enemy of learning.
—
4. The Practical Problem: Learning Sefarim That Never Admit Questions
4a. The Difficulty
Because no gadol admits to having a kashya — they all start from the answer — it is very hard to learn their sefarim properly. Even young bochurim absorb this style: they begin discussing emunah topics with total certainty, having learned no other approach from the tradition’s literature.
4b. The Rejection of Mere Cynicism
Mere criticism (“stam kritik”) — simply noting that someone else is too certain while you are not — leads nowhere and is itself something requiring teshuvah. Cynicism is not a method.
—
5. The Real Solution: Reading Between the Lines
5a. The Secret
The authors of these sefarim were not actually so certain. Some were, but the ones worth learning from — the ones who had something real to say — had genuine questions. They simply adopted the conventional style of certainty when writing.
5b. The Hermeneutic Key (attributed to “Rebbe Lipa z”l”)
One must learn to read between the lines: what the author doesn’t say and how he says it are themselves significant data. The sharper and more forcefully someone asserts something, the bigger the underlying question must be. Forceful assertion is essentially a new format for presenting kashyos — if something were truly obvious, there would be no need to shout about it.
5c. Understanding How a Chacham Works
With a bit of “manos chochma” (understanding how a wise person operates), one can detect where something bothered the author. You don’t need to believe things that aren’t written — you need to understand the intellectual process behind the writing.
—
6. The Lubavitcher Maamar Illustration
A Lubavitcher chassid noted that every Lubavitcher maamar begins with the same kashya: Why did the neshama descend into a body? It was better off in the upper world, basking in the Shechinah’s radiance — why come down to suffer? The Baal HaTanya offers multiple answers to this question.
6a. The Chofetz Chaim’s Observation
The Chofetz Chaim asked: if the question was already answered last week, why does the Rebbe repeat it next week? Because the question was never truly resolved. The answer that makes you think the question is settled means you haven’t yet understood. One must immerse oneself in the kashya. Even if the teirutz is good, the kashya is also true. If you don’t grasp the question, you haven’t understood anything — you’ve only grasped the conclusion.
—
7. The Moreh Nevuchim Debate
7a. The Common View
Some say one shouldn’t learn Moreh Nevuchim in order (sequentially), because it presents questions alongside answers. A certain tzaddik suggested starting from the answers. Some propose a “censored” Moreh Nevuchim that removes the problems and presents only solutions.
7b. The Counter-Position
The exact opposite is correct: one must learn sefarim that present only answers and extract the questions from them. Without questions, there is no understanding. You don’t become a Torah person by starting from conclusions.
—
8. A Taxonomy of Authors
8a. The Brilliant Writers
Some authors are such skilled writers that their Torah reads as if no question ever existed — as if they received a revelation from heaven that simply resolves everything. One could read them and never suspect a difficulty.
8b. The Less Polished Writers
Other tzaddikim, being weaker writers or more transparent thinkers, allow the reader to see the seams — to detect that there was indeed a kashya. Their Torah isn’t as “beautiful,” but it is more epistemically honest or at least more legible in its intellectual process.
—
9. The Chazon Ish: A Writer Whose Questions Are Visible
R’ Avraham Yeshaya Karelitz, the Chazon Ish, belongs to the second category — one of those thinkers in whom, if you read carefully, you can detect the underlying questions. He writes with unusual, sharp clarity — in Gemara and even in Aggadah. His questions are always good; whenever he raises a point, it hits the mark. His terutzim (answers) sometimes veer into declarations of emunah that seem to dodge the question, but the starting point — the question itself — is always devastatingly precise. These are the kinds of points a person only arrives at through independent thinking, not through merely repeating received tradition.
—
10. The Chazon Ish’s Challenge to the Chassidic Concept of Bitachon
The famous passage from Chapter 2 of the Chazon Ish’s *Emunah U’Bitachon* serves as a prime illustration of his method.
10a. The Chassidic Position
“The Chassidim” (and the broader popular culture) define bitachon (trust in God) as: “Everything will always turn out good.” When there is uncertainty about an outcome, bitachon means believing the outcome will be positive.
10b. The Chazon Ish’s Devastating Question
The Chazon Ish asks with brutal simplicity: “Based on what are you saying this?” Are you a prophet? Do you have ruach hakodesh? Even a prophet’s positive prediction is subject to the caveat “shema yigrom ha’chet” (perhaps sin will cause it not to happen) — there’s a machlokes among commentators on the Rambam about this. You say bitachon is based on believing God does everything? Fine — God does bad things too. You say nothing is truly bad? When “bad” is said here, something real is meant — God can genuinely cause pain. Sometimes He does, sometimes He doesn’t.
10c. The Empirical Problem
Most people who have bitachon they’ll survive their cancer — don’t survive. Not just most — all people die eventually, and death comes after suffering. Even a Rebbe who lived long won’t live forever. “How long? Make a bet.” Something is fundamentally wrong with the claim that bitachon guarantees good outcomes.
10d. The Failure of All Proposed Answers
Both Chassidic and Litvishe traditions have produced enormous amounts of Torah trying to define what bitachon really means — “from here to Azazel.” Chassidic torahs have their versions, Litvishe torahs have theirs (“you have to be on the right madreiga,” etc.). In practice, none of them answer the question. They don’t even have the courage to state the question as starkly as it deserves.
10e. The Chazon Ish’s Remarkable Method
A striking feature: in the entire chapter of *Emunah U’Bitachon*, the Chazon Ish does not cite a single pasuk, a single ma’amar Chazal, nothing. He occasionally quotes a Rambam, but these are essentially self-quotations — he’s quoting what he himself thinks. This is telling: if there were a pasuk that answered the question, he would have cited it. The absence of sources demonstrates that no simple textual answer exists. The problem is stronger than any pasuk, stronger than all pesukim combined. It is a basic, fundamental problem that cannot be pushed away.
10f. [Side Anecdote] The Chassid Who Went to Meron
A Chassidic Jew agonized for weeks over this question, traveled to R’ Shimon bar Yochai’s tomb in Meron hoping for understanding, and finally came back with an answer. The answer doesn’t make a drop of sense — just words strung together that jumped away from the problem. Perhaps a giluy Eliyahu, sarcastically speaking — the answer can’t even be relayed because it’s incoherent. This person actually asks good questions but always jumps away from them. Still, even asking is a great virtue (ma’alah).
—
11. [Side Digression] The “Negios” Trick — Dismissing Arguments by Pointing to Personal Circumstances
A common modern trick used to stop thinking: when someone raises a problem (like the bitachon question), people dismiss it by pointing to the questioner’s personal circumstances (negios — biases).
The Chazon Ish had a miserable life — no children, poverty, suffering until death. People say: “Of course *he* would question bitachon — look at his life!” This is rejected: even if his personal experience contributed to his questioning, that doesn’t invalidate the question. If a wealthy person with an easy life affirms bitachon, that just shows that person is deluding himself. The Chazon Ish isn’t saying things always go badly — that would also be wrong. Maybe things usually go well. But the foundational claim — where does the principle come from? — remains unanswered.
This is the negios trick: attributing someone’s philosophical position to their personal situation in order to avoid engaging with the argument itself.
—
12. The Socrates Parallel — Pushing a Point to Its Limit
12a. Socrates’ Claim
Socrates argued that a person who does good is always happy, regardless of external circumstances — even the worst suffering. The only thing that can make a person unhappy is being bad/evil.
12b. Aristotle’s Critique
Aristotle responded that people only say such things when they’re arguing a thesis (hypothesis) — when they’re trying to prove a point in debate. Nobody actually believes this in real life. Aristotle implies Socrates was being intellectually provocative rather than sincere.
12c. Assessment
Socrates had a good svara (logical argument) and pushed it to its absolute limit. But something is still missing — there’s another side to consider. Nevertheless, Socrates’ great virtue was making the problem undeniably clear — “he hammers it into your head” and forces you to think. Either come up with a whole new theory, or recognize that something strange and important is going on here.
—
13. Transition: The Chazon Ish’s Critique of the Mussar Movement
The main topic of the class is actually a different but related example from the Chazon Ish — not quite as clear-cut as the bitachon example, but following the same pattern of sharp questioning. In Chapter 4 of *Emunah U’Bitachon*, the Chazon Ish challenges the Baalei Mussar (the Mussar movement). This will serve as a hakdamah (introduction) to the section of Rambam currently being studied in the class.
13a. The Mussar Movement’s Framework: Toras HaMidos
The concept of Toras HaMidos (the doctrine/science of character traits) involves studying lists of midos — as found in Rambam’s Hilchos Yesodei HaTorah, Hilchos De’os, Shemoneh Perakim, etc. The Baalei Mussar (“Chachmei HaYir’ah” — “the sages of fear/piety,” a term the Mussar masters loved) took this Toras HaMidos and made it into a special, distinct department of religious life. They divided the work of becoming a complete person (shleimus ha’avodah, perfection in serving God) into categories based on these character traits.
The Rambam has a long list — nine middos in his enumeration. There are other parts too — both in the Mussar tradition and in the Rambam — but the very fact that middos was carved out as its own separate category already raises a question.
—
14. The First Kashya: What Makes “Middos” a Distinct Category?
The first fundamental question: What exactly is this thing called “middos” that is separate and distinct from other dimensions of human perfection — such as using the intellect (seichel) or performing correct actions (ma’asim)?
The Chazon Ish grasped that there is a real problem here — one that the Baalei Mussar themselves did not fully grasp. The Mussar writers talk about middos as if everything is “one big kugel” (one undifferentiated mass), whereas the Chazon Ish saw clearly that something requires explanation: Where does the idea come from that there is a special, dedicated chapter in wisdom devoted specifically to “middos”? What does that even mean?
The Rambam wrote three chapters to address it — what is this one part dealing with middos tovos? How is it different from mitzvos? (One could say many mitzvos deal with the same things.) How is it different from seichel? It is different — but the Chazon Ish didn’t know the precise answer, partly because he hadn’t studied Jewish intellectual history in that way.
—
15. The Second Kashya: Why Are Middos Subdivided into a List?
Not only did the Chachmei HaNefesh/Chachmei HaYirah create a special category called “middos,” they further subdivided middos into a list of individual traits — anger (ka’as), pride (gaavah), desire (ta’avah), love of honor (ahavas hakavod), vengefulness (nekamah), stinginess (tzarus ayin), and so on.
Some discrepancies with the Rambam’s own list exist — e.g., ahavas hanitzachon (love of victory/competitiveness) is not in the Rambam’s list; nekamah appears in the Rambam but not in the expected place.
—
16. The Problem of Habitual Thinking (Hergel HaMachshavah)
The Chazon Ish identifies hergel (habit) as the greatest problem — specifically hergel hamachshavah (habitual thinking), not habitual action. Because people talk so much about “midas haka’as” (the trait of anger), everyone becomes certain that such a thing as “midas haka’as” actually exists as a discrete entity.
The provocative claim: there is no such thing as “midas haka’as.” No one has ever actually *seen* “midas haka’as.” What one sees is people getting agitated — but the reification of this into a distinct “trait” is a concept, not an observation. Through constant repetition, it becomes fixed in the heart (nikba balev) as if it were real.
—
17. The Deeper Problem: Is Human Perfection Made of Separate Parts?
The habitual thinking leads to a further problematic assumption: that a perfect person (adam hashalem) is someone who possesses all the good middos — the correct version of anger, the correct version of desire, the correct version of honor-seeking, etc. This makes being a good person into a collection of many separate things — as if shleimus (perfection) has separate limbs (“ba’alas eivarim nifradim”).
Anyone who has learned even Chapter 1 of the Rambam (in Shemoneh Perakim or Hilchos De’os) already knows this is problematic. Because being a good person is fundamentally one thing, not many things.
—
18. The Core Philosophical Question: What Unifies “Good”?
What makes all these individual traits into parts of being a good person? If a good person is someone with a long list of corrected traits — anger, desire, honor, etc. — then what is “a good person” *beyond* that list? Is “good person” merely a shorthand for listing all those things at once? Or is there something substantive that the term “good person” refers to, which is prior to and independent of the individual traits?
What makes the correct handling of anger *good*? There must be some concept of “good for a person” that exists prior to the specific topic of anger. The goodness is not *in* the individual trait — it comes from somewhere else.
[Side Observation on Hebrew Vocabulary]
A linguistic curiosity: in Lashon HaKodesh (Hebrew), there are good words for all the bad middos but not for the good ones — i.e., there are specific terms for anger, pride, lust, vengefulness, etc., but the positive counterparts lack equally precise terminology.
—
19. The Courage Argument — Middos as Morally Neutral Tools
An extended argument using courage as a test case demonstrates that individual middos cannot be inherently good.
19a. The 9/11 Example
The person who flew into the Twin Towers on September 11th had courage — he flew straight into a building. He was also a murderer and many other things, but he undeniably had courage.
Was his courage a good thing or a bad thing? A bad thing. It would have been better if he had been a coward. He was a worse person with courage, not a better one. Any normal human being must answer this way. We have become habituated to thinking courage is inherently good, but it is not inherently good.
19b. The “Idealist” Reframing
A modern rhetorical move: people today don’t even call it courage anymore — they call it “being an idealist” or say “at least he has an ideology,” “at least he is moser nefesh (self-sacrificing) for what he believes in.”
Is it good to sacrifice yourself for what you believe in? It depends on what you believe in. If there is such a thing as objective good, then flying into the Twin Towers is not good — not for the victims and not for the perpetrator himself. With that act, he goes straight to Gehinnom; it damages his own neshamah. It is only “good” if you believe there is no such thing as objective good and everyone should just do what feels right to them.
19c. Courage as a Tool, Not a Virtue
Courage is a tool. The attacker had a certain capability that others lack — the ability to sit in that plane and fly it into a building. But this is exactly analogous to the skill of flying a plane — it is a craft (melachah), a profession (fach), not a moral quality.
Tools are morally neutral. Nobody says that the ability to drive a plane is a “middah tovah” — it’s a skill. Similarly, courage by itself is just a tool — a capacity that can be used for good or evil.
The sharp distinction:
– Tools/skills = morally neutral capacities (like operating a drill — you can use it to fix something or to harm someone)
– Middos tovos (as traditionally conceived) = supposed to be parts of being a good human
If courage is merely a tool, then it is not a middah tovah at all in the morally meaningful sense. The person has a yecholes (capability), not a virtue.
—
20. Courage vs. a Tool — The Key Distinction Refined
But the “tool-only” view is also inadequate. A pilot’s ability to fly a plane — and even to sit calmly in a plane — is a skill (melachah), not a moral virtue. Nobody says that knowing how to fly a plane makes you a good person. It’s useful, it can be employed for mitzvos or good purposes, but it is not a character trait in the moral sense.
When we speak of courage, however, we mean something different. We speak of it as something that makes a person *better as a person* — not merely more effective at achieving goals. Courage is not “purely instrumental” the way a tool is. It is praised as a quality of the person himself, a moral excellence.
20a. The Problem: Courage Without Wisdom Is Not a Virtue
If courage is a virtue in itself, it should be good regardless of context. But courage exercised without wisdom — courage for foolish things — is not the virtue of courage. It may be the same trait/tendency (techunas), but it is not the middah tovah (moral virtue). Someone who is brave in pursuit of evil or stupidity has the characteristic but not the virtue.
This means: the midah (virtue) by itself is nothing — it only becomes a virtue when properly directed. And yet we speak of it as if it were a standalone good. This is the core tension.
20b. The Rambam’s Observation: “Meirob HaHergel”
The Rambam states that “from much habituation (meirob hahergel), it became fixed in the hearts of many that perfection consists of separate forms.” The Rambam’s point is that this way of thinking is actually weird — we are so accustomed to it that we don’t notice its strangeness. We habitually speak of individual virtues as standalone goods, and the Rambam is flagging this as a problem born of unexamined habit.
—
21. [Side Digression] Why Did We Stop Saying “Courage” and Start Saying “Idealist”?
For thousands of years, people spoke about the midah of courage. At some point, the language shifted — instead of “courage,” people began praising someone as an “idealist” — someone who “stands by his opinion.” But this is essentially stubbornness (akshanus) — which is traditionally considered a bad midah! The rebranding as “idealism” obscures this.
The modern concept of the “idealist” carries connotations of altruism and non-selfishness — the idea that the person acts for something beyond themselves. This is a distinctly modern idea, and something suspicious/revealing is going on in this linguistic shift.
—
22. The Contradiction of Empathy and Lashon Hara — Virtues in Conflict
A powerful concrete example of the problem: empathy. Being empathetic — listening to people, believing them, feeling their pain — is praised as a good midah. But the very same trait makes a person a mekabel lashon hara (one who accepts slander). The person who is wonderfully empathetic and listens to everyone’s troubles is, by the same token, the person who readily absorbs gossip and slander about others.
Just yesterday someone told a story about exactly such a person — someone who is wonderful at letting people cry out their troubles, but who equally enjoys hearing negative reports about others. It is the same midah operating in both cases.
This creates a genuine contradiction: it is good to be empathetic, and it is bad to accept lashon hara. Goodness can be against goodness. The only way to dissolve this contradiction is to deny that there is such a thing as intrinsic “good” in a midah — to reduce everything to tools. But then we are no longer talking about middos at all — just about tools.
—
23. The “Isolation” Objection and the Anti-Socratic Temptation
An anticipated objection: everything looks problematic when you isolate it. Someone might argue: “Of course courage doesn’t make sense in isolation — nothing does. So stop isolating things.” Consider the example: “Is it good to be a good person when you’re dead?” — even “being a good person” breaks down when isolated from context.
This dismissal is firmly rejected as an “anti-thinking” move — a pattern-matching reflex that says “whenever you isolate something it doesn’t make sense, so stop doing it.” This is the “big anti-Socratic thing”: the impulse to abandon philosophical analysis because it produces uncomfortable results. In reality, you make a lot of progress by doing exactly this kind of isolation and analysis.
—
24. How Humans Live with Contradictions — The Illusion of Consistency
A broader observation about human psychology and self-deception: people are not confused in the sense of being paralyzed by contradictions. Rather, people are extremely skilled at jumping between two opposite positions — even within the same sentence — without ever holding both thoughts simultaneously. This is why they believe they are consistent when they are not. It is not hypocrisy in the deliberate sense; it is simply how humans fail to think.
The goal of philosophical inquiry is to force people to hold both contradictory thoughts at the same time — to actually confront the tension rather than oscillating between the two sides.
Example applied: Everyone says courage is a good thing. Everyone also agrees that courage without proper direction is not good. People say both of these things, even in the same breath, and pretend this answers the question — but it doesn’t. They praise someone for “having courage” without specifying courage *in what*, and then separately acknowledge that undirected courage isn’t a virtue. These are contradictory, and merely stating both sides is not a resolution.
—
25. Why Courage Is Not Just a Tool — You Can’t Learn It Like One
The claim that courage is “just a tool” is a bad solution that many people implicitly hold. You cannot learn courage the same way you learn a skill/tool — or at least not entirely. This asymmetry in how courage is acquired versus how skills are acquired is evidence that courage is not merely instrumental.
A question for therapists: Is there a therapy for courage that is independent of what the courage is about? Skepticism is warranted: “Therapists pretend that they do things like this all the time. I don’t think it’s true. People are not like that.”
—
26. The “Tool-Only” View Collapses the Concept Entirely
The view that virtues like courage are morally neutral in themselves — good when used for good, bad when used for bad, purely “actional” rather than directional — actually destroys courage even as a tool, not just as a virtue. Why? Because courage inherently means acting in the face of danger or doubt for the correct reasons, under correct conditions. Without that directionality, it isn’t courage at all — “my stone also has courage; it falls into the abyss.” A stone’s indifference to danger is not courage. The “for” is built into the very definition of the midah.
—
27. You Cannot Train Virtues as Pure Tools — The Motivation Example
Virtues cannot actually be trained as mere tools, stripped of their reasons/goals. Motivation serves as a key example:
– A person goes to a therapist saying he lacks motivation (e.g., to get up and go to work). The therapist tries to give him “motivation techniques.”
– This doesn’t work for anyone with “a functioning soul.” Human motivation means: “I believe this is a good thing to do.” That’s how it works.
– You *can* convince someone through persuasion (even demagoguery) that something is worth doing — e.g., it’s a mitzvah to support your family, or the company is saving the world. Then they’ll come. But motivation without a “for” — without a goal or belief — simply doesn’t function.
[Side Digression] Therapists and Coaches
Even a coach teaching manipulation (“How to Win Friends and Influence People”) still relies on a “for” — it’s just an evil one (e.g., “pretend to be friendly because you’ll make money”). The coach assumes you *already want* money. Without any pre-existing goal, you can’t be taught even bad techniques.
—
28. The Hammer Analogy — True Tools vs. Human Virtues
A hammer is a genuine tool: it is shaped to hammer nails without needing to “know” what a nail is. It has no directedness (kavvanah). A human shapes it externally for a purpose.
But anything involving the human soul — what the Rambam calls the nefesh ha’maskeles (rational soul) — cannot be trained without a view of the goal. Human virtues and vices have a form that is inherently about *what they are for*. Technique exists and is transferable, but the midah itself (e.g., motivation) is not reducible to technique.
[Personal Aside]
An admission: “I’m a funny person — I cannot be motivated toward things I don’t believe in.” But the suspicion is that people who *do* get motivated by motivational speakers already believed in the goal and just needed “a little push.”
—
29. The Core Thesis Crystallizes: You Can’t Talk About Virtues Without Talking About a Good Person
The overarching point stated explicitly: “We can’t talk about virtues without talking about a good person.” We are accustomed to treating these as separate discussions, but when you try to push the two statements together — (a) courage is a standalone trait, and (b) courage requires moral direction — the contradiction becomes apparent. Like a comic-book character who pretends to be two people but is never seen in the same room at the same time, we maintain contradictory positions by never examining them simultaneously. When the philosopher forces them together, “our action starts to buckle.”
—
30. The Chazon Ish’s Resolution — One Good Midah, One Bad Midah
30a. The Single Bad Midah
“B’shoresh” (at root), there is only one good midah and one bad midah. And really, only the good midah truly exists. The “bad midah” is not a positive quality but rather neglect (haznachah) — letting life run on its own without effort, direction, or control (“nachlazn” — not controlling, not directing). The single bad midah is letting life proceed without any effort (bli kol hishtadlus). Without working on oneself, a person will automatically acquire all the bad middos.
30b. The Single Good Midah
Correspondingly, the one good midah is: the absolute agreement/commitment (haskamah muchletes) to let the moral sentiment (regesh musari) govern the appetitive sentiment (regesh ta’avani). The formulation is perplexing — if both are “regesh” (sentiment/feeling), what’s the real distinction? The Chazon Ish may be trapped in an awkward framework, but the next passage states it better. The core idea: the moment a person has this commitment, he is fighting all bad traits simultaneously, as one.
30c. Credit and Critique
The Chazon Ish deserves significant credit: “At least he got out of one big confusion” — recognizing that you can’t have separate independent virtues without a unifying framework. However, the assessment is: “I don’t think he’s correct… this is assuming a little too much, or at least it’s missing a lot.”
30d. Historical Note
The Chazon Ish’s approach is “totally lifted from Plato/Socrates, word for word” — specifically the Socratic dialogues’ method of showing that individual virtues collapse into a unified concept of the good. This is noted approvingly as a parallel, not as a criticism.
—
31. Critique of the “One Midah Per Month” Mussar Approach
A story (from the lecturer’s father) illustrates the traditional mussar school method: working on one trait per month — one month courage, the next lashon hara, the next ta’avah (desire), etc. The absurd result: during the “courage month,” someone tells lashon hara and it’s permitted because “we’re not working on that this month”; during the lashon hara month, an opportunity for courage arises and is dismissed as “not my topic this month.”
This is exactly what the Chazon Ish mocks. His position: “What does it mean to ‘work on a midah’? Work on being a mentsch (a rational human being), and all the good traits will follow automatically.” You don’t work on individual traits — you work on living by seichel (reason/intellect) rather than by natural inclination. Seichel includes everything.
—
32. The Impossibility of Being “Half Good” — No Partial Virtue
The Chazon Ish’s principle: “Perfection cannot exist in halves” (lo titachen shleimus zulas chatza’in). You are either a ta’avos (appetite-driven) person or a seichel (reason-driven) person — you cannot be both simultaneously. It makes no sense to say “I’ve conquered gluttony but not anger” as if these are separate, independent projects. You’re either governed by reason or you’re not.
Illustration of the Absurdity
Imagine someone says “I’ve worked on my desire for eating but not drinking.” That’s funny — the same faculty (rational self-control) would govern both. If you truly had seichel governing your life, it would apply to everything, not selectively.
—
33. The Resolution: Natural Traits vs. True Virtues — A Critical Distinction
The obvious objection: we clearly see people who are good in some traits and bad in others! The Chazon Ish’s resolution introduces a crucial distinction:
– Natural traits (midos natural/neti’os tiv’iyos): People are born with different natural dispositions. One person naturally has less appetite but more anger; another the reverse. These are not moral achievements — they are mere natural endowments, tools/properties (eigenschaft), not true virtues.
– True virtue (midah tovah that is a REAL midah tovah): Only the person who has “or ha-seichel” (the light of reason) — the one genuine good quality of rational self-governance — automatically has ALL good traits.
So when we observe someone who seems virtuous in one area but not another, the Chazon Ish says: they aren’t actually virtuous at all. They simply have favorable natural dispositions in certain areas. They haven’t conquered anything through reason. Their life is still governed by natural inclinations — it just happens that some of their natural inclinations are socially acceptable. “You’re not a good person at all! Not even a little!” — because no seichel is directing your life.
The Wicked Have No Good Traits — Only Natural Ones
The upshot: wicked people (resha’im) don’t have any genuinely good traits; they only have natural traits that happen to look good. And people naturally have different levels of various inclinations, which explains the apparent variation.
—
34. [Side Digression] The Worked-On Trait Problem and the Mussar Paradox
A complication: what about someone who genuinely worked on a trait — went to mussar, went to therapy, overcame their tendency to violence? They’ve changed through effort, not just nature. The traditional mussar view says a person comes into the world to “break their midos.” But the Chazon Ish’s framework creates a tension: if you can only be wholly reason-governed or wholly appetite-governed, how do you account for partial, effortful moral progress?
This problem goes “all the way back to Plato” — it’s the same ancient question: can virtue be partial?
—
35. Socrates’ Argument: There Cannot Be More Than One Virtue
Socrates’ central claim: there cannot be truly separate good traits. A person is either good or bad — one cannot be good in one way and bad in another. For Socrates, “good” always means acting according to what reason (שכל) dictates. Therefore, no virtue can be defined without reference to reason. The logical conclusion: there is really only one virtue — having/using reason (שכל). All seemingly distinct virtues collapse into this single quality.
—
36. The Chazon Ish Anticipated This — But Recognized It’s Insufficient
The Chazon Ish said something similar but understood that this formulation alone is not enough. The critical insight: using reason is not the same as having reason. Knowing what is good does not automatically make one good.
—
37. Aristotle’s Critique of Socrates: “Knowing That” vs. “Knowing How”
Aristotle’s key distinction (Book 6, Chapter 12/13): having intellectual understanding doesn’t help you be good, just as understanding what is healthy doesn’t make you healthy. A doctor who knows everything about health isn’t necessarily healthy himself.
Socrates conflated “knowing that” (propositional knowledge — knowing that something is good) with “knowing how” (practical knowledge — knowing how to actually be good). Aristotle insists these are two fundamentally different types of knowledge, not the same thing.
Further Refinement — A Third Type of Knowledge
Beyond “knowing that” and “knowing how,” there is yet another dimension: knowing *whether* something is the right application — a kind of practical wisdom about correct judgment in context. “Knowing how” is still just a tool or warm-up; true virtue requires this deeper evaluative knowledge.
—
38. Aristotle’s Partial Agreement with Socrates: The Unity of Virtue — But Not Identity with Reason
Aristotle ultimately agrees with Socrates in one respect: there are no genuine virtues without reason (שכל). But he disagrees that reason *is* all the virtues. Reason is necessary but not sufficient.
—
39. Natural Virtue vs. True Virtue — Aristotle’s Key Distinction
Aristotle’s concept of “natural virtue” (מידות טבעיות):
– Some people (and even animals) are born with certain good-seeming traits — a naturally gentle temperament, a cat’s apparent modesty (צניעות), etc.
– These are not genuine virtues. They are called virtues only metaphorically/by borrowed name (בשם המושאל).
– A cat’s “modesty” is not real modesty. It would only *be* modesty if a rational being performed the same action because reason dictated it.
– Similarly, a child or person born with naturally good temperamental dispositions does not truly possess good character traits — only raw material or tools that could become virtues if guided by reason.
The Critical Criterion for True Virtue
A trait becomes a genuine virtue only when it operates according to what practical reason (שכל מעשי) determines is correct. The definition of every virtue inherently includes the clause “as reason dictates.”
—
40. Resolution: Which Virtues Are Separable and Which Are Not?
This yields Aristotle’s solution to the separability problem:
– Natural/temperamental traits CAN exist separately — a person can be born brave but not temperate, generous but not modest. These are separable because they are not true virtues.
– True, reason-guided virtues CANNOT exist separately — if one possesses genuine practical wisdom (דעת), one necessarily has all the virtues. They are unified through reason.
– A person who is a בר דעת (possessor of genuine understanding/practical wisdom) has all virtues simultaneously. A person operating from natural temperament alone (like an animal or child) can have one trait without another.
—
41. Application to the Rambam’s Structure
In the early chapters (1–3 or so), the Rambam discusses individual traits separately — which corresponds to discussing them at the level of natural/temperamental dispositions. Starting around Chapter 5, the Rambam begins discussing all traits together — reflecting the shift to true, reason-integrated virtue where they are unified. This structural observation is noted, though a fully clear resolution (תירוץ) of how the Rambam navigates between treating traits individually and treating them as unified is not yet available.
—
42. The Remaining Open Question: Why Isn’t Reason Alone Sufficient?
The inverse problem that still needs investigation:
– It’s established that without reason, no trait is truly good.
– And that with genuine reason, one has all virtues.
– But the opposite question remains: why isn’t reason alone enough? What do good character traits *add* to being a good person beyond understanding and knowing what to do?
– This is the Rambam’s position (contra Socrates): reason is not sufficient by itself. Something more is needed — the actual cultivated dispositions.
This question is identified as ready for investigation but deferred due to time constraints.
—
43. [Closing]
The class ends having covered the extended methodological introduction about reading between the lines of Torah literature, the Chazon Ish’s devastating question about bitachon, and the main philosophical argument about the unity of virtue — from the Chazon Ish’s critique of the Mussar movement’s treatment of middos as separate departments, through the demonstration that individual traits (like courage) cannot be inherently good, to the Aristotelian resolution distinguishing natural traits (separable) from true virtues (inseparable, unified through reason). The final question — what virtues add beyond reason alone — remains open for future sessions.
תמלול מלא 📝
דער מנהג ר’ ישראל: וויאזוי צו לייענען צדיקים’ס ספרים
איינפירונג: די חזון איש’ס קשיא און סאקראטיס
שוין זייגער, היינטיגע שיעור מ’גייט דורכשמועסן… איך ווייס נאך נישט וואס… וואס זאל מיר דורכשמועסן? יא… מ’גייט דאס טון, אבער מ’גייט נאך טרעפן אן ענגל… מ’גייט דורכשמועסן אזא נושא… איך גיי דורכשמועסן א קשיא [kashya: question, difficulty] פון די חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshaya Karelitz, 1878-1953]… וואס איז גאר אן אלטע קשיא, דער ערשטער וואס האט עס געפרעגט איז געווען… איך ווייס נישט… קען זיין… ווייל זיין פארפארש, עס איז גאר סאקראטיס [Socrates]. און ווי דו זעסט די ראיה [ra’aya: proof], אז ווער ס’טראכט גוט, פלעגט די זעלבע קשיא צו סאקראטיס. ס’איז נאך די השכלה [Haskalah: Jewish Enlightenment movement], אבער פון דעם וואס איז איינער פון די ראיות, האט זיך נישט געוויסט וואס ער צו טראכטן. ווייל זיינע קשיא’ס, זיין בעיסיקלי די זעלבע קשיא’ס.
דער מנהג ר’ ישראל: זיכערקייט אין אמונה, קשיות אין הלכה
סאו, שטייט זיך דארט נישט איין חסרון איבער סאקראטיס, אז ער כאפט נישט אז ער שרייבט נישט אלעמאל אזא קשיא, ער זאגט עס בתור פסק הלכה [b’toras psak halacha: as a halachic ruling]. בפרט ווען ער רעדט אין אגדה [aggadah: non-legal rabbinic teachings], האט ער זיין מנהג ר’ ישראל [minhag R’ Yisroel: the custom of the Jewish people]… עס איז געווען נאר איין איד וואס האט נישט געהאט דעם מנהג, און ער האט אויך געהאט דעם מנהג, אבער ער האט אויך געהאט דעם מנהג. דער ערשטער האט דעם מנהג, אבער חוץ פון דעם, אויך געהאט דעם מנהג. אבער דער מנהג ר’ ישראל איז… עס איז גוט.
דער מנהג ר’ ישראל איז… אז ווען מ’רעדט אין די ענינים פון השקפה [hashkafa: worldview, philosophy], פון מחשבה [machshava: thought], פון סייענס, פון דעת [da’as: knowledge], רעדט מען מיט מורא’דיגע confidence, מיט מורא’דיגע dogmatism און מעשיות. ווייל יעדער רעדט קלאר און זיכער, און ווען ס’טראכט אנדערש איז א גוי גמור און אן אפיקורוס [apikorus: heretic] אן אויסווארף, און אזוי ווייטער. אזוי, אזוי דער מנהג, ס’מיינט נישט גארנישט, ס’איז פלעין דער מנהג.
אין הלכה [halacha: Jewish law], איז דא מענטשן וואס זייער מנהג איז צו זאגן אז ער האט א שאלה, ער פארשטייט נישט די משנה [Mishna: foundational rabbinic legal text], ער פארשטייט נישט די גמרא [Gemara: Talmudic discussion], וכדומה [v’chodomeh: and so forth]. אבער אין ענינים פון אמונה [emunah: faith], אין ענינים פון דעת איז ער דארף דער מנהג פון אלע אידן און עס רעדט מיט א משוגע’דיגע זיכערקייט.
ס’איז א פאני מנהג.
דער זעלבער מענטש ווען ער רעדט אין לערנען, ער זעט ער פארשטייט זייער גוט, ער האט נאך נישט סאלווד די גאנצע פראבלעם, אזוי ווייטער.
ער זאגט עפעס א דרשה [drasha: sermon] ביי שלש סעודות [shalosh seudos: third Sabbath meal], אדער ער שרייבט עפעס א חסידיש ספר, מיט אמאל הייסט ער, ער קומט מיט אזא מין פאזישן פון וויסן.
אמת, ער קען זאגן א דרשה וואס האט קשיות, ס’איז גארנישט געשען.
דער עולם [olam: the public, the audience] האט עס נישט ליב, דאס איז דער אמת. דער עולם וואס הערט אויס די הגדות [haggados: teachings, stories] האבן עס נישט ליב.
דיגרעסיע: אנקאמפארטעבל מיט נישט-וויסן
דער איין גרויסער חילוק [chiluk: distinction] איז אז די מענטשן וואס קומען צו שלש סעודות האבן נישט קיין כח צו בלייבן מיט א קשיא, ווייל דאס מאכט זיי אנקאמפארטעבל.
ס’איז געווענליך די דזשאב פון דעם בעל דרשן [ba’al darshan: preacher] צו מאכן מענטשן פילן קאמפארטעבל.
זייער גוט. איך מאך נאר מענטשן נישט אנקאמפארטעבל.
פרוביר נאר זייער שטארק צו לעבן אין דעם אנקאמפארטעבל, וועסטו עס ליב האבן.
עד דלא ידע [ad d’lo yada: until one doesn’t know – Purim concept], נאר גענוג אנטרינקען ביז מ’איז קאמפארטעבל מיט דעם נישט וויסן.
איך ווייס אז מרדכי [Mordechai] איז געווען גערעכט, און המן [Haman] קיינער ווייסט נישט.
קענסטו נישט וועגן דעם מאכן פורים [Purim]?
קענסט ערשט.
יא? ערשט געווען פורים. דאס איז פשוט’ער פשט [pashut’er pshat: simple meaning].
דו האסט אז דו ביסט זיכער אז דו ביסט אויף מרדכי’ס זייט נישט אויף המן’ס זייט?
איך בין נישט זיכער.
און דו האסט עפעס איבערצובלייבן אין דער זאון.
וואס?
דו האסט עפעס איבערצובלייבן אין דער זאון, דווקא צו בלייבן אין דער זאון דארטן וואו דו ביסט קאמפארטעבל.
דארף מען זיך נישט גייזן אויף דעם אויך, אויב מ’ווייסט יא, דארף מען זיך אויך נישט גייזן אויף דעם, אבער רוב מענטשן ווייסן גארנישט וועגן זיי זענען נישט קאמפארטעבל דארט.
דאס איז דאך דער פלאץ וואו מען געפינט אויס זאכן. דעי חדר איז די פלאץ וואו מ’געפינט אויס זאכן.
ווען מ’איז זייער זיכער געפינט מען נישט אויס זאכן. אויב מ’ווייסט שוין, ווייסט מען שוין. אקעי.
אבער ווער ס’ווייסט נישט אזוי ווי מיך, מענטשן וואס ווייסן נאך נישט אלעס, דארט וועט מען געפינען אויס עניטינג פראם ביאינג שור.
די פראבלעם: ספרים וואס הייבן אן פון תירוצים
אקעי. סאו דאס איז א פראבלעם, ביי דעם איז זייער שווער צו לערנען ספרים פון גדולי ישראל [gedolei Yisroel: great Torah scholars] געווענליך, ווייל קיינער איז נישט מודה [modeh: admits] אז זיי האבן א קשיא, זיי הייבן אן פון דעם תירוץ [teirutz: answer].
דאס איז א גרויסע שוועריקייט, און מ’זעט עס אז אפילו קליינע בחורים [bochurim: yeshiva students] הייבן אן צו אריינקריכן אין ענינים. פון דעות [deyos: opinions, beliefs], פון חסידות [Chassidus: Chassidic teachings], אדער מוסר [mussar: ethical teachings], אדער א מחשבה, whatever you want to call it, מיט אמאל הייבט ער אן צו רעדן, ער כאפט מיט אים א שמועס, ער רעדט קלי, ער איז יעצט געקומען פון בארג סיני [Har Sinai: Mount Sinai], און ער האט געכאפט די זאך, העלא, דו האסט פאסט אן איידיע, איך הער, אבער די גאנצע טראדישאן, די אלע ספרים וואס ער ליינט, רעדן אויף דער שפראך, ער ווייסט נישט קיין אנדערע וועג וויאזוי צוצוגיין, מען טאר נישט צוצוגיין צו ענינים פון אמונה מיט אן קיין זיכערקייט, מען טאר נאר מיט, זאל מען מיינען ווערט אזא נוסח [nusach: formulation, style].
איך בין איינמאל אין קאנטרי, איך האב געהערט א בחור, ער איז זעכצן יאר אלט, ער רעדט פון אמונה בטחון [emunah u’bitachon: faith and trust], וואלט אמונה פארט, מען קען נישט קיין קשיות, ער גייט אים איינצאלן, ער רעדט, ער האט א גאנצע שפראך, ווייל ער קען נישט קיין אינטערעסן. יא, איך רעד אפילו ווען מען זאגט אן איידיע, ער רעדט א חזק [chazak: strong, forceful], אקעי יא, חזק, ער האט א חזק, ער זאגט א פילע איידיעס, ער רעדט וועגן דעם קלי, אקעי, אבער, אבער, אבער, סאוי, נתיל דעיסט מיט סתם קריטיק [stam kritik: mere criticism], טו דאך נישט סתם קריטיק.
פארוואס סתם קריטיק ארבעט נישט
סתם קריטיק איז אויך א זאך וואס קומט נארגעץ נישט אן, איז אויך א וויכטיגע זאך וואס מען דארף תשובה [teshuvah: repentance, return] טון, אויף יעדע קריטיק וואס מען האט אמאל געזאגט, סתם קריטיק טיפט מען גארנישט אויף. אז יענער איז אזוי זיכער, און איך בין נישט זיכער. וואו, ביסט אזוי זיכער, ביסט נישט זיכער. נע, סתם קריטיק איז נישט קיין וועג. נאר וואס איז יא א וועג, אויב מען דארף זיך אויסלערנען, צו ניצן, צו לערנען די אלע תורות [Toros: Torah teachings], מען קען נישט דא רעדן פון תורה און עס נישט לערנען קיין איין אידיש ספר, ווייל אלע זענען אזוי זיכער, קען נישט אזוי.
די סעקרעט: צדיקים זענען נישט געווען אזוי זיכער
מען דארף אויסגעפינען די סעקרעט. די סעקרעט איז אז די אלע אידן וואס האבן געשריבן די ספרים זענען נישט געווען אזוי זיכער. עס זענען דא ניסי, א חלק זענען טאקע געווען זיכער. אבער איך רעד פון די וואס אונז לערנען יא, וואס האבן עפעס יא וואס צו זאגן. ער איז נישט געווען אזוי זיכער בכלל. מען דארף זיך אויסלערנען צו זיין אזוי זיכער שטייענדיג אויף א שטענדער [shtender: lectern]. קען דאך קויפן א שטענדער? איך זעה, איינער זאל לערנען, איך זעה, איך זעה, איך זעה, זיך שטייט פאר שלעגן פיל. יא, קויפן א שטענדער פאר דיר. מען קען שרייען מיט א ווייכל קול, איך בין געקומען דארט א קול. ירקל זאל א שטענדער ריטמער.
די אמת’דיגע סאלושען: לערנען צו לייענען צווישן די ליינס
די אמת’דיגע סאלושען איז, אנהייבן צו לערנען די תורות פון אנדערע אידן, און אנהייבן זיך צו רעכענען מיט זיי, נישט זיין אזוי ווי א תלמיד שוטה [talmid shoteh: foolish student], א חסיד שוטה [chassid shoteh: foolish chassid] וואס גלייבט אלעס וואס דער רבי [Rebbe: Chassidic leader] זאגט.
מען דארף זיך כאפן, ווען עס ווי שארפער ער זאגט עפעס, מיינט עס אז עס איז דא א גרעסערע קשיא. פשוט’ע כלל [pashut’e klal: simple rule], יא? ווען איינער שרייט, מען מוז אזוי גלייבן, מען מוז עס זאגן, ווער עס זאגט אנדערש איז אינגאנצן נישט, מיינט עס צו זאגן אז דא איז דא א גוטע קשיא. ער ברענגט סך הכל [sach hakol: in total] ארויס די קשיא אויף די וועג. עס איז פשוט א נייע נוסח פון ארויסברענגען קשיות, צו שרייען אז ווער עס זאגט אנדערש. אויב מיר רעדן אז עס איז א פשוט’ע זאך, דארף מען דיך נישט שרייען. איך מיין נישט דאס צו זאגן סיניקלי, איך מיין דאס צו זאגן אמת’דיג. אז אזא סארט וועג פון שרייבן, איז איינע פון די זאכן וואס אונז לערנען דאך איז… איך מיין דאס וואס רבי ליפא ז”ל [Rebbe Lipa z”l: Rabbi Lipa, may his memory be a blessing] האט אונז אויסגעלערנט צו לערנען, איז צו ליינען יעדע סיין פון צווישן די ליינס. וואס ער זאגט נישט און וויאזוי ער זאגט עס, איז אויך עפעס.
פארשטיין אז מענטשן ווילן נישט פארשטאנען ווערן
מען דארף פארשטיין אז רוב מענטשן וואס שרייבן ספרים, אויך די וואס זאגן שיעורים [shiurim: Torah classes] אדער וואס רעדן מיט אנדערע מענטשן. מיר קענען… די רוב מענטשן ווילן דיך נישט פארשטיין. ווייסטו דעם אמת? רוב מענטשן ווילן נישט פארשטיין. מען פרעגט נישט די קלוגע מענטשן. חסידות תורה, פון דעם רב המנונא סבא [Rav Hamnuna Saba: Talmudic sage] וואס עס האט געפאלט אים משנה תורה [Mishneh Torah: Maimonides’ legal code]. קיינער לערנט נישט משנה תורה כדי צו פארשטיין. ס’איז נישט קיין חילוק. קענסט זאגן וואס דו ווילסט. מ’כאפט נישט, עס איז נאך א חסידות תורה.
ווען מ’כאפט א ספר וואס איז פאר די מעיינים [mevinim: those who understand], פאר די מבינים, דארף מען זיין אסאך מער קעירפול. ווייל זיי ווילן יא פארשטיין, און זיי מיינען שוין אז זיי פארשטייען נאכהער. סאו, דערפאר, מען שרייבט נישט, מען שרייבט שוין קיין קשיות. מען שרייבט נאר די תירוצים. אבער לויט ווי שטארק דער תירוץ איז, קענסטו פארשטיין אז עס איז דא א קשיא.
מנות חכמה: פארשטיין וויאזוי א חכם ארבעט
און דער מחבר [mechaber: author], געווענליך איז נישט געווען אזא… אויב מען האט אביסל א מנות חכמה [manos chochma: a portion of wisdom]. מנות חכמה מיין איך נישט אסאך קלוג צו זאגן, אבער מען פארשטייט וויאזוי א חכם [chacham: wise person] ארבעט. נישט אז מען גלייבט עפעס וואס שטייט נישט. פארשטייסט וויאזוי א חכם ארבעט, פארשטייסטו אז עס האט אים געשטערט דא עפעס. אה, איך זעה ער רעדט וועגן דעם, דא שטערט אים עפעס.
די ליובאוויטשער מאמר: די נשמה’ס קשיא
אזוי ווי איך זאג, איך האב פארציילט די מעשה [ma’aseh: story] שוין פון דעם ליובאוויטשער חסיד, ער האט געזאגט אז יעדער ליובאוויטשער מאמר [ma’amar: Chassidic discourse] הייבט זיך אן מיט א קשיא, פארוואס די נשמה [neshama: soul] איז אראפגעקומען אין א גוף [guf: body], איך האב געווען בעסער ביי די נשמה אין עולם העליון [olam ha’elyon: upper world] דארט, נהנה מזיו השכינה [neheneh miziv haShechinah: enjoying the radiance of the Divine Presence], וואס קומט זי דא אראפ אויף די וועלט אזוי זיך צו מיטשענען? דער בעל התניא [Ba’al HaTanya: Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad] האט אסאך תירוצים אויף די קשיא. אמווייניגסטנס איינס, אבער ער האט מער ווי איין תירוץ אויף די קשיא.
דער חפץ חיים [Chofetz Chaim: Rabbi Yisrael Meir Kagan] זאגט נאר מ’האט שוין פאענטפערט די קשיא, וואס נעקסטע וואך זאגט ער נאכאמאל דער רבי די קשיא? ווייל ער זעט אז מ’האט נישט פאענטפערט די קשיא. דער תירוץ וואס ווען ס’מיינט מ’האט פאענטפערט די קשיא, האסטו נישט פארשטאנען נאכנישט. מ’דארף זיך קאכן אין די קשיא. מ’דארף לערנען און דער מיינט אז די קשיא איז שווער. יא, ס’איז טאפ’ס א מהלך [mehalech: approach, method], איך פארשטיי דער אייבערשטער [der Aibishter: the Almighty] וויל דאקע אזוי, שכינה בתחתונים [Shechinah b’tachtonim: Divine Presence in the lower worlds]. ס’איז אלץ א דוחק [dochak: forced explanation] צו קענען לעבן א וועג, וואס דאס ברענגט ארויס די קשיא בעסער. דער תירוץ וואס דו האסט א שוואכער תירוץ, איך מיין אפשר איז יא גוט דער תירוץ, אבער אפילו ווען ס’איז יא גוט דער תירוץ, די קשיא איז אויך אמת. און אויב דו כאפסט נישט די קשיא, האסט נישט פארשטאנען. דו מיינסט נאר אז די מסקנא [maskana: conclusion], מ’הייבט אן צו די מסקנא, און איך זאג פונקט פארקערט.
מורה נבוכים: לערנען על הסדר אדער פון די תירוצים?
ס’דא מענטשן וואס זיי זאגן אז מ’טאר נישט לערנען מורה נבוכים [Moreh Nevuchim: Guide for the Perplexed by Maimonides] על הסדר [al haseder: in order]. מורה נבוכים איז גראדע א ספר וואס א ביסל איז אויך זייער קערפול אין א געוויסע וועגן איז מער קערפול אין מורה נבוכים ווי אנדערע ספרים וואס פארשטאפט נאר די פראבלעמען וואס ברענגט נישט קיין קשיות. אבער מענטשן מיינען אז מורה נבוכים איז א ספר וואס האט קשיות מיט תירוצים. יא, עפעס א צדיק [tzaddik: righteous person] האט געזאגט, ער האלט מ’זאל אנהייבן פון די תירוצים שוין. ס’איז שווער ס’איז טיף מ’קען נישט דורכגיין די וועג פון די תירוצים, ס’ארבעט נישט עקזעקטלי אזוי. א ביסל קען מען מאכן א מורה נבוכים מיט צינזער וואס פארשטאפט נאר די פראבלעמען וואס ברענגט נישט קיין קשיות.
אבער איך זאג פונקט פארקערט. איך זאג אז מ’דארף לערנען די ספרים וואס זאגן יא נאר תירוצים, און מ’דארף ארויסדרינגען פון זיי די קשיות. אן קשיות פארשטייט מען נישט. דו ווערסט נישט קיין תורה’דיגער, מ’הייבט זיך נישט אן צו זיין. שטימט. זייער גוט.
א טאקסאנאמיע פון מחברים
יעצט, ס’דא אידן, ס’דא פארשידענע מענטשן, ס’ווענדט זיך וועלכע גוטע שרייבערס זיי זענען, וועלכע גוטע בעלי דרשנים [ba’alei darshanim: preachers] זיי זענען, און וועלכע גוטע מעיינים זיי זענען. ווייל ס’דא א זאך וואס ס’איז א סאך בעסער פון פארווישן אלע קשיות. זיי שרייבן שוין א שטיקל תורה וואס שרייבט אראפ א שמועס וואס ס’קען מיינען אז ס’איז קיינמאל נישט שווער געווען, ס’איז פשוט געקומען צו אים א גילוי פון הימל [gilui min hashamayim: revelation from heaven] וואס ענטפערט אלע קשיות. נישט פשוט ער האט אמאל געהאט א קשיא און דער אייבערשטער האט אים פאענטפערט. פלעין, ער ווייסט אזוי דער אייבערשטער ארבעט. אקעי, אזוי קען מען מיינען. נאכדעם איז דא אנדערע אידן, אנדערע צדיקים, וויבאלד זיי זענען שוואכע שרייבערס מיין איך, אדער ווייל זיי האבן יא א ביסל מער, דארף מען טראכטן א ביסל מער וויפיל דער מהלך פיט, ווי ס’פיט אריין אין דעם מהלך, ס’פיט אריין אין שטיקל תורה. מ’קען זען ווי זיי שרייבן אז זיי האבן יא אמאל געהאט א קשיא, אזוי קען מען זען.
סאמטיימס זעט מען עס טאקע, פון ווי שיין ער איז, ווייסט מען אז ס’איז די תורה. אבער סאמטיימס זעט מען עס דארט יא א קשיא, ווייל ער איז נישט אזוי שיין, נישט קיין שיינער בעל דרשן, מאכט נישט אזוי שיינע שטיקלעך תורה.
איבערגאנג צו די הויפט נושא: דער חזון איש
סאו, אין פי דעתי [l’fi da’ati: in my opinion], איז ר’ אברהם ישעיה קארעליץ [R’ Avraham Yeshaya Karelitz], דער חזון איש, געווען איינעם פון די אידן.
דער חזון איש’ס קלארקייט און קאראדזש אין טראכטן: א קריטישע אנאליז פון בטחון און תורת המידות
דער חזון איש’ס אייגנארטיגע שרייב-שטייגער
ווייל עס איז דא א זאך וואס איז א סך בעסער פון פארענטפערן אלע קשיות. הייסט עס שוין א שטיקל תורה [Torah: a piece of Torah teaching] וואס שרייבט אראפ א שמועס [shmues: a discourse], אז עס קען מיינען אז עס קומט שפעטער און ס’פירט זיך צו אים א גילוי מן השמים [giluy min hashamayim: a heavenly revelation] וואס פארענטפערט אלע קשיות [kashyes: difficulties/questions]. נישט פשוט, אמאל גייט א קשיא איבערשט אויף דעם פארענטפערן, דאס לויט אז דער אייבערשטער ארבעט. אקעי, אזוי קען מען מיינען.
נאכדעם איז דא אנדערע אידן, אנדערע צדיקים [tzadikim: righteous people], וויבאלד זיי זענען שוואכע שרייבערס מיין איך, אדער ווייל זיי האבן יא, אבער סאמטיימס טראכטן זיי א ביסל מער וויפיל דער מהלך [mahalach: the logical progression] פיט זיך אריין אין דער מהלך, פיט זיך אריין אין שטיקל תורה. קען מען זען ווי אזוי זיי שרייבן, אזוי יא, אמאל גייט א קשיא, אזוי קען מען זען.
סאמטיימס זעט מען עס טאקע פון ווי שארף ער איז וועגן ווען ער זאגט א גוטע תירוץ [teiretz: answer], אבער סאמטיימס זעט מען עס האט יא א קשיא, זאל ער נישט אזוי שיינער, נישט קיין שיינער בעל דרשן [baal darshan: preacher], ער מאכט נישט אזוי שיינער די שטיקלעך תורה.
דער חזון איש’ס שארפקייט אין קשיות
סאו, אין די פי דעתי [lefi daati: in my opinion] איז ר’ אברהם ישעיהו קארעליץ דער חזון איש [Chazon Ish: Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz, 1878-1953] געווען איינער פון די אידן, ער רעדט וועגן א סך, אפילו אין גמרא [Gemara: Talmud] איז עס אזוי, אבער אפילו אין אגדה [Aggadah: non-legal Talmudic material] ווען ער האט א מנהג [minhag: custom/practice] צו שרייבן מיט א משונה’דיגע קלארע שארפקייט, עס איז זייער זיכער, זעסט ער זייער גוט, עס איז שווער צו — אלע זיינע קשיות זענען גוט, אלעמאל ווען ער זאגט עפעס קומט ער מיט א גוטע נקודה [nekudah: point].
זיין תירוץ איז א סך מאל ער הייבט אן צו זאגן אן אמונה [emunah: faith], וואס טרייט ער זיך אוועקלויפן פון די קשיא, אקעי, אבער די נקודה וואס ער הייבט אן מיט איז אלעמאל מורא’דיג גלייך, אלעמאל מורא’דיג, עס איז נאך גלייך, עס איז אלעמאל א וואס סארט נקודה וואס מ’קומט נאר אן דערצו ווען מ’טראכט אליינס, נישט ווען א מענטש איז צוגעוואוינט א גאנץ לעבן זאגט ער נאר נאך וואס עס שטייט, פרעגט ער נישט אזא קשיא, עס שטייט, יא.
דער משל פון חזון איש’ס קריטיק אויף בטחון
דער משל, איך ווייס פון וואס דער משל [mashal: parable/example] איז, רייט? וואס איז דער גרעסטער משל? אלעמאל זאג איך דער משל און איך קום שוין צו דער נמשל [nimshal: the lesson/application]. דער משל איז, אז יעדער חסידישער איד ווייסט דעם אמת. יעדער חסידישער איד ווייסט, עס איז נישט אמת געשריבן געווארן קעגן חסידות דורך דעם חזון איש, עס איז געשריבן געווארן קעגן נאווארדאק [Novardok: a Mussar yeshiva movement], אבער עס איז אויך קעגן חסידות. יעדער חסידישער איד ווייסט, אז דער חזון איש אין פרק ב’ [perek beis: chapter 2] פון זיין ספר אמונה ובטחון [Emunah U’Bitachon: Faith and Trust] זאגט…
די חסידישע שיטה פון בטחון
אז די חסידים זאגן, איך ווייס שוין ווען חסידים מיינט חסידים, ער זאגט אז די חסידים זאגן אז בטחון [bitachon: trust in God] טייטש ס’גייט אלעמאל זיין גוט. און ווען ס’איז דא א ספק [safek: doubt] צו עס איז זיין גוט צו נישט, אבער בטחון זאגט אז ס’גייט זיין גוט. אזוי זאגט די וועלט, אזוי זאגן די חסידים, און ער זאגט… און ער הייבט אן, ער הייבט נישט אן אזוי, ער הייבט אן פון די תירוץ, נישט פון די קשיא.
דער חזון איש’ס פארניכטנדע קשיא
ווי איך זאג דאך וואס ער זאגט, און ער זאגט, איך פארשטיי נישט, פון ווי עסטו גענומען דאס אז עס גייט זיין גוט? קענסטו דאך מסביר זיין [mesvir zein: explain]? Based on what are you saying this? ביסט א נביא [navi: prophet]? אפילו ווען א נביא זאגט עס גייט זיין גוט, איז דא א מחלוקת מפרשי הרמב”ם [machlokes mefarshei haRambam: a dispute among the commentators on Maimonides], ווי עס איז דא א יוצא מן הכלל [yotzei min haklal: exception], שמא יגרום החטא [shema yigrom hachet: perhaps sin will cause it]… Really simple… וויאזוי ווייסטו אז ס’גייט זיין גוט?
וואס מיינט דאך בטחון? וואס איז באזירט בטחון? אלס גלייבט אינעם אייבערשטן? אקעי, וואס זאגסטו אז בטחון מיינט אז דער אייבערשטער טוט אלעס? No problem, דער אייבערשטער טוט שלעכטע זאכן אויך… אלס זעט נישט אויס שלעכט? אקעי, איך האב נישט גערעדט פון דאס אויב עס איז ענטפערט. איך האב גערעדט פון ווען איך זאג שלעכט, מיין איך דאך עפעס, יא? ס’איז דא יעצט… וואס ער טוט, ער טוט מיר אויס איז ער געסן, איך האב אפילו פארלאזן איינעם, און ער טוט מיר וויי, ער קען מיר עכט וויי טון. אמאל יא, אמאל נישט.
די עמפירישע פראבלעם
און געווענליך ווען עס איז דא א שאלה… איך וויל נישט יעצט רעדן מיט די נעמען, איך וויל נאר אויסגיין די גאנצע מיינונג. ס’מאכט זיך אז רוב מענטשן וואס האבן בטחון אז זיי גייען איבערלעבן זייער קענסער, לעבן עס נישט איבער, אקעי? יא. נישט נאר א רוב. אלע, איך מיין, אלע מענטשן שטארבן ביום סוף, און שטארבן נאך ווי דאנקסט האב גענומען.
ער האט בטחון, דער רבי האט געלעבט. דער רבי גייט נישט לעבן אויף אייביג. ווי לאנג? מאך א נאמען, מאך א נאמען, Let’s make a bet. ווי לאנג? לאנג. קיצור, עפעס איז wrong.
דאס פעלן פון אמתע ענטפערס
יעדע חסידישע איד, און נישט נאר א יעדע חסידישע איד, יעדעס פון די חסידים וואס ער רופט זיך חסידים וואס גלייבט ווער עס האט בטחון, האט געזאגט תורות [toires: Torah teachings], פעק מיט תורות, פון דא ביז’ן עזאזל [Azazel: literally “to Azazel,” meaning “to the ends of the earth”] צום יא צו, צו זאגן וואס בטחון איז. חסידישע תורות האבן זיך זייערע funny תורות, און ליטווישע תורות האבן זיך זייערע תורות. ער דארף זיין אויף די מדרגה [madreigah: spiritual level] גוט, דו קענסט די אלע מיני תורות.
למעשה [lemaaseh: in practice] קיינער ענטפערט נישט די קשיא. נישט נאר זיין פארהאן פאר די קשיא, נאר האבן אפילו די courage צו זאגן די קשיא אזוי ווי ס’איז. ער זאגט ס’איז אויף פילן א פרומע וועג, אבער ביסט א נביא, No problem, ביסט א נביא, האסט רוח הקודש [ruach hakodesh: divine inspiration] ווייסט וואס ס’וועט זיין גוט, No problem, דו האסט דאך נישט קיין רוח הקודש.
וויאזוי קען דאס זיין? וויאזוי קען דאס זיין?
דער חזון איש’ס מעטאד: קיין פסוקים, נאר קלארקייט
מענטשן פרעגן מיר, איך האב געזען מענטשן האבן גאנצע ביכער קעגן דעם שטיקל חזון איש, אפילו ליטוויקעס, ער האט א פאק מיט ראיות [rayos: proofs]. וואס זאגט ער דארט? א פסוק [pasuk: biblical verse]? דו כאפסט דאך נישט, ער ברענגט נישט קיין שום פסוק. ס’שטייט נישט קיין איין פסוק אין גאנץ פראק אמונה וביטחון, קיין איין פסוק, קיין איין רמב”ם [Rambam: Maimonides]. אמאל ברענגט ער א רמב”ם, ער קוואוט [quotes], ממש… ס’איז פעיק [fake] אז ער קוואוט. ער קוואוט דאס וואס ער האט געטראכט, יא? ער זאגט אקעגן וואס עפעס וואס ער זאגט אליין, אבער דאס איז אן אנדערע זאך.
למעשה, ער ברענגט נישט — אין א גאנצע פראק אמונה וביטחון שטייט נישט קיין איין פסוק, אויב איך געדענק, קיין איין פסוק, קיין איין מאמר חז”ל [maamar Chazal: a saying of the Sages], גארנישט. דאס קען נישט זיין! מ’קען זיך נישט מאכן אזוי גלייך ווי ס’שטייט א פסוק וואס פארענטפערט די קשיא. דער פסוק האט געזאגט אז ס’גייט אלעמאל זיין גוט? ס’איז אלעמאל גוט? וואס גייסטו פאר? וואס האסטו א פסוק? ס’איז דא א סך פסוקים, איך ווייס, אבער קיינער האט נישט געקענט פארענטפערן די קשיא.
איך האב נאר געקענט זאגן אז דער רבי האט געזאגט אז ער האט שוין געמיינט פון קלארקייט, ער האט שוין געמיינט פון קאראדזש [courage], דאס הייסט די קאראדזש צו טראכטן.
א מעשה פון א חסיד וואס איז געגאנגען קיין מירון
איך זאג דאס קען נישט זיין, מ’מוז דאך זיין ערליך, ער האט נישט געזאגט וויאזוי מ’קען דאך זיין אלעמאל גוט. ס’קען נישט זיין, ס’גייט קעגן שכל [seichel: reason], אפילו נאכדעם וואס מיר זאגן אז אמונה איז למעלה מהשכל [lemaala mehaseichel: above reason], ער האט נישט פארענטפערט די קשיא. פון וואו קומט דאס?
איך האב געקענט א חסידישע איד, ער האט זיך געמוטשעט פאר אפאר וואכן, ס’איז א לאנגע צייט צו פארענטפערן די קשיא, ער איז געגאנגען צו ר’ שמעון בר יוחאי [Rabbi Shimon bar Yochai] אין מירון [Meron], ער האט געווארט ביים נסיעה [nesiah: journey] מ’זאל פארשטיין די קשיא, און צום סוף איז ער געקומען מיט א תירוץ. איך האב געהערט פון אים דעם תירוץ, ס’מאכט נישט קיין טראפ סענס, מיט מחילת כבודו [mechilat kevodo: with all due respect], ס’האט נישט פארענטפערט די קשיא, ס’איז אוועקגעדזשאמפט דערפון.
איך ווייס נישט, אפשר א גילוי אליהו [giluy Eliyahu: revelation of Elijah the Prophet], איך קען דיך נישט זאגן דעם תירוץ, איך ווייס נישט וואס דער תירוץ איז, דאס זענען נאר ווערטער איינס נעבן דאס אנדערע, ס’מאכט נישט קיין סענס.
איך זאג דאך, יענער מענטש איז אויך אזא סארט מענטש וואס ער האט גוטע קשיות און אלעמאל דזשאמפט ער אוועק פון דעם. באט ס’איז א גרויסע מעלה [maaleh: virtue] שוין.
דער בסיס’דיגער פראבלעם
איך זאג דאך נאר אז א נארמאלער מענטש וואס וויל דאך גלייבן, מ’זאגט אים חסידות, גלייב, אקעי, איך בין מסכים [maskim: agree], וואס גייסטו פאר? איך שריי יעצט, איך שריי נישט אויף דיר, אבער דו האסט אן אמת’דיגע פראבלעם, מ’קען נישט דאס אוועקשטופען. די פראבלעם איז שטערקער פון א פסוק, שטערקער פון אלע פסוקים אינאיינעם. ס’איז א בעיסיק בעיה דא, ס’מאכט נישט קיין סענס. דו ווילסט מיר פארענטפערן…
איך בין זיכער אז עס איז דא א תירוץ, איך בין זיכער אז דאס איז נישט א ביסל… איך בין זיכער אז ער האט נישט געוואלט סטאפן דא ערגעץ ווייל ער איז געווען סטאק אין איין זאץ. ער האט א miserable לעבן, און זיין לעבן איז קיינמאל נישט געגאנגען דאס, און ער פארענטפערט עפעס… דאס doesn’t make sense. א מענטש איז משוגע, זיינע קינדער האט ער נישט געהאט, ארעם איז ער געווען, he just didn’t buy it, ער איז געווען miserable ביז צום טויט.
דער “נגיעות” טריק: א דיגרעסיע וועגן אינטעלעקטועלע אומערליכקייט
נו, איך פרעג דיך, זיין לעבן… אוקעי, דאס איז נישט שטימעס. ביי דע וועי, this kind of… איך זאג, דאס איז very… one of the main tricks וואס מענטשן נוצן nowadays to stop thinking, right?
איך מיין, איך קען נישט רעדן וועגן דעם סארט טריק אין עניני בטחון [inyonei bitachon: matters of trust]. וועגן דעם די נגיעות [negios: biases/personal interests]. ס’וועט אים טראכטן דא א פראבלעם. פון וואו איז געקומען דער… יא, ער איז א דוגמה [dugmah: example], זעסט אז נישט אלעמאל גייט עס גוט. לאמיר שוין זאגן, לאמיר שוין זאגן.
איך רעד דיך נישט פון דעם וואס ער האט געפירט, ס’קען זיין וועגן דעם. איך זאג נישט אז נישט וועגן דעם, ס’קען גראדע זיין וועגן דעם. ווען ער וואלט געווען א גביריש [gevirish: wealthy] קינד און ס’וואלט אלץ געגאנגען גוט, וואלט ער געזאגט בטחון. But that just shows that that guy is deluding himself, און ער זאגט בטחון.
איך זאג נישט אז אמאל גייט גיין שלעכט. ער זאגט דאך נישט אז אלעמאל גייט גיין שלעכט, הלא דאס איז אויך נישט. ס’קען זיין אז דאס אפילו רוב מאל גייט גוט, איך ווייס נישט. אבער פון וואו איז געקומען דער יסוד [yesod: foundation]? There is some basic problem here. דו זעסט אז עס איז עפעס very serious אין זיין וועג פון טראכטן, און ער זעט נישט קיין… איך זאג נישט אז… איך בין זיכער אז דאס איז wrong. ניין, דאס איז wrong. איך בין זיכער אז ער האט געכאפט די נקודה פון איין זייט דערפון, און עס זענען דא נאך צוואנציק זייטן וואס ער האט פארגעסן דערפון. איך בין זיכער. און דו זעסט נישט קיין שיעור [shiur: measure/limit] אויף יענץ, and so on.
דער סאקראטעס פאראלעל: אראפשטופן א נקודה ביז די סוף
אבער, דאס איז א זייער א שטארקע קלארקייט, אזוי ווי סאקראטיס [Socrates]. סאקראטיס האט געהאט א מנהג. אריסטו [Aristotle] האט אמאל געזאגט אויף סאקראטיס אז דער דאזיגער זאגט נישט קיינמאל נאר ווען ער וויל זאגן א טענה, ווען ער נאר דינגט זיך מיט איינעם. מיין פאון [phone] גייט שטארבן, אויב איינער וויל נאך אויסהערן, זאל זיין מנדב [menadeiv: donate] א צווייטן פאון אדער א טשארדזשער [charger].
סאקראטעס’ס טענה
אריסטו זאגט אויף געוויסע זאכן וואס סאקראטיס זאגט אין נושא [noseih: topic] פון מדות [midos: character traits]. סאקראטיס האט געזאגט אז א מענטש וואס טוט גוט איז אלעמאל happy, אפילו ער לעבט נישט קיין חילוק [chiluk: difference] צו די ערגסטע זאכן צו קעגן דעם. די איינציגע זאך וואס קען מאכן א מענטש נישט happy איז צו זיין שלעכט. איינער וואס וועט זיין גוט, וועט אלעמאל זיין happy. אזוי איז סאקראטיס ארומגעגאנגען, און ער האט געהאט דריי ברידערס דערויף, אוקעי?
אריסטאטעל’ס קריטיק
און אריסטאטעל [Aristotle] האט געזאגט און ווען ער ברענגט דעיס [this], אז ער געהערט מענטשן זאגן דעיס, ער מיינט אז דעיס זאגן מענטשן נאר ווען זיי דינגען זיך, אז זיי ווילן פראווען א טענה, א היפאטיסעס [hypothesis], קיינער עכט טראכט נישט אזוי, ווייל ער וויל עכט ס’זאל גיין גוט, אקעי, סאקראטיס האט געפרוווט גאנץ גוט, ער וויל נישט ס’זאל גיין גוט, אבער אזוי האט ער געזאגט, און א תמצית [tachlis: bottom line] האט ער געזאגט אז מ’מוז מיושב זיין [meyushav zein: settle/resolve] דא.
די אסעסמענט
וואס וויל איך ארויסברענגען דא? דאס איז א גוטע עקזאמפל פון איינער, ער האט א גוטע ראיה, א גוטע סברה [sevara: logical argument], ער איז געגאנגען מיט דעם ביזן סוף, ס’פעלט נאך עפעס, דא האסטו א אנדערע צד אויך, אבער פארדעם זאג איך דיר, האט ער נישט געווען אזוי סאקראטיס, ער איז געווען זייער גוט ארויסברענגען דעם פראבלעם, ער האקט דיר אין קאפ אריין, און ס’פארסט דיר צו טראכטן, אדער קום ארויף מיט א גאנצע נייע טעאריע וואס ס’איז אינטערעסאנט, נאך עפעס א סטעידזש [stage] וואס דו מוזט טראכטן דא, עפעס דא גייט פאר, עפעס דא איז זייער פאני [funny], אקעי.
איבערגאנג: דער חזון איש’ס קריטיק אויף די מוסר באוועגונג
יעצט אקעי, דאס איז א דוגמה, דאס דאך וואס איך וויל רעדן וועגן איז נישט ממש אזא קלארע דוגמה, מיין סאקראטיס טרייט זייער שטארק עס צו מאכן אזוי קלאר ווי דעם, און איך מיין ער האט געוויסע געוויסע פוינטס [points], מען דארף זיך נאך מער מתעמק זיין [misameik zein: delve deeply] צו ארויסברענגען זיין פוינט אויף אונזער שפראך, עס זאל עס קענען פארשטיין אזא עכטע פראבלעם, אבער איך וויל דיר זאגן דאס הייבט אן פון די מסקנה [maskana: conclusion], און ביי דער מסקנה וויל ער אפפרעגן דעם בעל המוסר [baal hamussar: the Mussar master], פארשטייט זיך אין אנדערע זאכן, אבער איך וויל דיר ווייזן וואס ער זאגט, און נאכדעם וויל איך ווייזן אז דאס איז א זייער א בעיסיק פראבלעם, און דאס גייט זיין א הקדמה [hakdamah: introduction] צו דער חלק [cheilek: section] פון רמב”ם וואס אונז לערנען.
תורת המידות: די מוסר באוועגונג’ס פריימווארק
סאוי, אין פרק ד’ פרק ד’ פונעם מנחת בטחון [Minchas Bitachon], עס ווערט דא געברענגט אין עפעס א פעידזש, זאגט ער אזוי, וואס? מנחת בטחון פרק ד’, ס’שטייט א ב’ ערגעץ. זאגט דער רבי, אז די תורת המידות [Toras HaMidos: the doctrine/science of character traits] איז דא א זאך וואס הייסט תורת המידות, תורת המידות וואס אונז לערנען, לערנסט הלכות יסודי התורה [Hilchos Yesodei HaTorah: Laws of the Foundations of the Torah], הלכות דעות [Hilchos Deos: Laws of Character Traits], פרק א’, הלכות whatever it’s called, הלכות שמונה פרקים [Hilchos Shemonah Perakim: Laws of the Eight Chapters], פרק ג’, פרק ד’ לערנען, זעסט א גאנצע ליסט פון מידות. דער רבי מ’האט א לאנגע ליסט, ניין, מדות איז א ליסט אין זיין ליסט.
יעצט, זעהסט א לאנגע ליסט, זאגט דער חכמי היער [chachmei hayirah: the sages of fear/piety], חכמי היער איז א ווארט וואס די בעלי מוסר [baalei mussar: the Mussar masters] האבן גאנץ ליב צו זאגן, האבן געמאכט פון תורת המדות א ספעשיל פרק, א ספעשיל פארט, און מ’האט צעטיילט די עבודה [avodah: service/work] פון וויאזוי מ’איז א מענטש, שלמות העבודה [shleimus ha’avodah: perfection of service], שלמות פון עבודת השם [avodas Hashem: service of God].
די מהות פון מידות: זענען זיי טולס אדער ווירטיוס?
דער רמב”ם’ס ליסטע פון מידות און די “חכמי היראה” פריימווארק
דער רמב”ם האט א לאנגע ליסטע, ניין מידות איז א ליסטע אין זיין ליסטע.
יעצט, ס’איז דא א לאנגע ליסטע. קוקט דאך דער חכמי היראה – דער חכמי היראה איז א ווארט וואס די בעלי מוסר האבן געהאט ליב גאנץ אפט צו זאגן – האבן געמאכט פון תורת המידות [Toras HaMiddos: the doctrine/theory of character traits] א ספעציעלן פרק, א ספעציעלן פארט, מ’האט צעטיילט די עבודה פון וויאזוי מ’זאל זיין א מענטש, שלימות העבודה [shleimus ha’avodah: perfection of service/work], שלימות פון עבודת השם [avodas Hashem: service of God] אדער עבודת האדם [avodas ha’adam: human development], אויף פארשידענע פארטס. איינע פון די פארטס הייסט תורת המידות.
ס’איז דא נאך פארטס. איך האב געזען פריער און שפעטער ס’איז דא נאך פארטס. אויך אינעם רמב”ם איז דא נאך פארטס. אבער וואס איז דאס איינע פון די פארטס?
די ערשטע קשיא: וואס מאכט “מידות” א באזונדערע קאטעגאריע?
נישט נאר זיי האבן דיוויידעד די נושא פון מידות, דאס איז איין לשון הקשיא [leshon hakashya: formulation of the question], דאס מיינט צו זאגן ס’איז דא א קשיא: וואס איז די זאך וואס הייסט מידות וואס איז עקסטער פון אנדערע זאכן, אזוי ווי נוצן דעם שכל [seichel: intellect], אזוי ווי טון ריכטיגע מעשים [ma’asim: actions]?
ס’איז דא א שאלה, מ’האט שוין אסאך גערעדט וועגן די שאלה. אבער ער האט געכאפט אז ס’איז דא דא א בעיה, די בעלי מוסר האבן אפילו נישט געכאפט. ער רעדט וועגן מידות, ער רעדט, אלעס איז אלס איין גרויסע קוגל. ער האט זייער גוט געכאפט, קוק וואס ס’גייט דא פאר. איך ווייס דאך אז ער האט געקענט פאר דעם סוף, ער האט געכאפט: פון וואו קומט די איידיע אז ס’איז דא א נושא, א ספעציעלן פרק מיוחד בחכמת היראה [meyuchad b’chochmas hayirah: dedicated/special in the wisdom of fear/piety] וואס הייסט מידות? וואס דאס מיינט?
א גוטע שאלה. אמת, דער רמב”ם האט געשריבן דריי פרקים צו ענטפערן די שאלה. וואס גייט דאס איין פארט זאך פון די דריי פרקים מיט מידות טובות [middos tovos: good character traits]? וואס איז דאס מידות טובות וואס איז אנדערש פון מצוות [mitzvos: commandments]? קענסט זאגן ס’איז דא אסאך מצוות זאכן זאלן זיין דארט? אדער וואס איז אנדערש פון שכל? ס’איז אנדערש. אבער ער האט נישט געוויסט גענוי דעם תירוץ [teirutz: answer], ער האט נישט געלערנט קיין דזשואיש היסטארי, ער האט נישט.
ווייל איך ווייס דאך אז א גוטע קשיא האט ער געהאט, זייער א ריכטיגע קשיא.
די צווייטע קשיא: פארוואס זענען מידות צעטיילט אין א ליסטע?
נישט דעם, ס’איז געהאט נאך א קשיא. אוקעי, יענע קשיא האבן מיר שוין פארענטפערט. אויב מ’געדענקט אז ער האט יענע קשיא געהאט, וועט מען אפשר קענען פארענטפערן די נעקסטע קשיא אויך. אבער נאך ס’איז דא א צווייטע קשיא: ואף שקראו אליהם בפרק מן המידות מספר [v’af shekar’u aleihem b’perek min hamiddos mispar: and even though they called them by a number of the chapter of traits]. נישט נאר וואס דער חכמי הנפש [chachmei hanefesh: sages of the soul], חכמי היראה, האבן געמאכט עפעס א ספעציעלן נוסח, עפעס א ספעציעלן פרק, א ספעציעלן פארט פון שלימות [shleimus: perfection/completeness] וואס הייסט מידות, האבן זיי צעטיילט די מידות אויף פארשידענע מידות.
למשל, ער גיט אזא ליסט: כעס [ka’as: anger], גאוה [ga’avah: pride], תאוה [ta’avah: desire/lust], אהבת הכבוד [ahavas hakavod: love of honor]. אהבת הכבוד איז… יא, עס איז דא אין דעם רמב”ם. אהבת הניצחון [ahavas hanitzachon: love of victory/competitiveness] איז נישט דא אין דעם רמב”ם אין די ליסט. נקמה [nekamah: vengeance], דער רמב”ם רעדט וועגן נקמה נישט אין דעם ריכטיגן פלאץ. צרות עין [tzarus ayin: stinginess/narrow-eyedness], וכיוצא בו [v’chayotza bo: and similar things]. פארשידענע מידות האבן זיי געמאכט.
דאס פראבלעם פון הרגל – אקצעפטירן די ליסטע אומקריטיש
יעצט, זאגט זיך אזוי נישט, עם רוב ההרגל [im rov hahergel: with the abundance of habit], יא, אה, זעסטו, הרגל [hergel: habit] איז דער גרעסטער פראבלעם. הרגל מיינט נישט הרגל מיט טון, הרגל מיינט הרגל המחשבה [hergel hamachshavah: habitual thinking]. מען רעדט אזויפיל וועגן די זאך פון מידות הכעס [midas haka’as: the trait of anger], ביז יעדער איינער איז זיכער אז עס איז דא אזא זאך מידות הכעס. זאגט זיך אז נישט, אני מיין אז איר לעבט אין א דמיון [dimyon: imagination/illusion]. נישט דא אזא זאך מידות הכעס. קיינער האט דאס קיינמאל נישט געזען מידות הכעס. וואס זעט מען? מענטשן רעגן זיך, יא. אבער דו האסט נישט געזען מידות הכעס. עס איז עפעס א קאנצעפט. מען רעדט וועגן דעם אזויפיל, מיינט מען אז עס איז דא אזא זאך. נקבע בלב [nikba balev: fixed in the heart].
דער טיפערער פראבלעם: איז מענטשלעכע פערפעקשאן געמאכט פון באזונדערע טיילן?
און נישט נאר מען מיינט אז עס איז דא מידות הכעס, לאמיר פארשטיין בעסער. מען מיינט אז א מענטש, אדם השלם [adam hashalem: the complete/perfect person], יא, א גוטער מענטש, א פערפעקט מענטש, דאס טייטש איינער וואס האט אלע גוטע מידות.
אויב עס איז דא אזא זאך מידות הכעס, אדער די אפאזיט, די ריכטיגע מידות הכעס, די תיקון [tikkun: correction/repair] פון מידות הכעס, however you want to call it. קומט אויס אז צו זיין א גוטער מענטש איז א סאך זאכן. שטימט? צו זיין א גוטער מענטש מיינט סיי האבן די ריכטיגע מידות הכעס, נישט כעס און נישט גאוה, און די אפאזיט פון תאוה, און די ריכטיגע ניצחון, און די ריכטיגע נקמה, וכו’ וכו’ וכו’. דאס איז א סאך זאכן, יא?
ומרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת איברים נפרדים [u’merov hahergel nikba b’lev rabim shebe’emes hashleimus hi ba’alas eivarim nifradim: and from the abundance of habit it became fixed in the hearts of many that truly perfection is possessed of separate limbs]. Anyone that learned the Rambam in פ”א [perek alef: chapter one] knows already, אפילו פון פ”א, אקאמיי מיינט נישט יענטס דארט, ווייסט שוין אז דאס איז א פראבלעמאטישע זאך צו זאגן.
ווייל צו זיין א גוטער מענטש איז דאך איין זאך. עס איז דא א ביסל א בעסיק, איך וויל באלד טון א ווייזן א קלארערע וועג, איך וויל נישט מיינען אז עס גייט שוין א ביסל ווייטער.
נאר א זייער א בעסיק זאך וואס מען דארף פארשטיין, אז עס איז זייער weird צו זאגן אז א גוטער מענטש מיינט א סאך זאכן. אפילו אויף תרי”ג מצות [תרי”ג מצוות: taryag mitzvos: the 613 commandments] קען מען דאס נישט זאגן.
די הויפט פילאזאפישע פראגע: וואס פאראייניקט “גוט”?
Student: יא, איך וויל דיך פרעגן א זאך, די אלע זאכן, לאמיר זאגן די בעסיק reason פארוואס? וואס מאכט די אלע זאכן פאר parts פון זיין א גוטער מענטש? זאג אז א גוטער מענטש איז א רשימה ארוכה [reshimah aruchah: long list] פון כעס… תאוה וכבוד וכולי וכולי וכולי. אקעי. דאס איז אלץ שיינע ווערטער. I know what כעס איז מעיבי. I know what תאוה וכבוד און אזוי ווייטער. אקעי, וואס איז א גוטער מענטש אבער? איז דא אזא זאך ווי א גוטער מענטש חוץ פון דעם? א גוטער מענטש איז פלעין א קורצע וועג פארן זאגן אלע זאכן אויפאיינמאל?
אדער קענסטו זאגן עפעס אנדערש. אדער א גוטער מענטש איז א קורצע וועג פארן נישט קלאפן דעם צווייטן. יא יא, ווען איך זאג גוטס מיין איך פשוט די אפאזיט פון דעם, רייט?
Instructor: און דא פרעג איך אן אנדערע שאלה. אקעי, וואס מאכט די ריכטיגע די מדות הנחת [middos hanachas: traits of calmness], whatever, די מדות הנישט כעס, וואס מאכט עס פאר גוט? אונז זאגן אז עס איז נישט גוט צו האבן כעס. אה, ס’איז דא עפעס א זאך וואס הייסט גוט. וואס הייסט גוט פאר א מענטש, רייט? א גוטער מענטש האט נישט קיין כעס.
ס’איז דא עפעס א זאך א גוטער מענטש וואס איז פאר דעם נושא פון זיין כעס. רייט? All of these things, courage and virtue and temperance, וויאזוי מ’וויל עס רופן די גוטע מדות. אבער אין לשון הקודש [lashon hakodesh: the holy tongue, Hebrew] איז נישט דא קיין גוטע ווערטער פאר אלע גוטע מדות, נאר גוטע ווערטער פאר אלע שלעכטע מדות. אבער די אלע גוטע מדות זענען דא.
Student: ווייל מזיק דא.
Instructor: יע, that’s just a weird… אבער וואס מיינט יענץ? What does that mean? פארוואס זיין א גוטער מענטש מוז זיין אינדרויסן פון… נישט אינדרויסן, פארוואס קען מען נישט זאגן איינער וואס האט די אלע זאכן, temperance און… אזוי ווי מ’זאגט אין קורצן.
Because then there is something, there is something, and you’re already jumping a little bit ahead. איך פיל איך טראכט צו סאך, איך דענק שוין צופיל זאכן.
דער קאראדזש ארגומענט – מידות אלס מאראליש נייטראלע טולס
But there is something וואס ווען איך זאג איך גיי דיך אויסלערנען נישט צו זיין בעל כעס [ba’al ka’as: an angry person], איך גיי דיך אויסלערנען צו האבן courage. דו מיינסט צו זאגן דו גייסט דיך אויסלערנען צו האבן courage אדער דו מיינסט צו זאגן דו גייסט דיך אויסלערנען צו זיין א גוטער מענטש? וועלכע?
ס’איז גוט צו האבן courage? איך האב דיר א שאלה. א גוטער מענטש האט courage? אקעי, סאו ס’איז א גוטער מענטש וואס דו ווילסט אויסלערנען. ס’איז גענוג צו האבן נאר courage צו זיין א גוטער מענטש? דארף מען א לאנגע ליסט. אזוי ווי סיי וועלכע ארבעט איז פינקטליך.
Student: נישט די זאך פאר זיך, ס’האט נישט קיין שום…
Instructor: נישט די זאך פאר זיך, ס’איז נישט אינטערעסאנט! ווערטער וואס… זאגט ער, ער גייט דיך אויסלערנען א מדה [middah: trait]. אויב, לאמיר אפילו זאגן אפילו לערנען טיפער, ווייסטו וואס? לאמיר דיך זאגן, לאמיר גיין דזשאמפן all the way. איינער וואס לערנט אויס courage, אדער עני זאך really, אבער לאמיר רעדן פון courage. און אויסלערנען צו זיין א גוטע מענטש, לערנט ער בשום אופן נישט קיין גוטע מדה.
Right? ווייל דער… the cat וואס האט צניעות [tznius: modesty], ער לערנט פון די courage. א קאץ, א קאץ איז נישט קיין רבי [rebbe: teacher], אבער מיין רבי איז ער, איך גיי לערנען… לאמיר רעדן פון courage, לאמיר רעדן פון courage.
דער 9/11 ביישפיל
ס’דא מענטשן וואס זאגן, איך קען אזעלכע מענטשן וואס זאגן, אז whatever די האלטסט פון זיי, אבער די… די… ווי הייסט ער? אל-קאידא, דער מענטש וואס איז אריינגעפארן אינעם Twin Towers, ס’איז געווען אזא מעשה א לאנגע צייט צוריק, פרי-היסטאריע. Courage האט ער געהאט, אמת? ער איז אריינגעפארן straight אין א בילדינג. טאקע א רוצח [rotze’ach: murderer] און נאך סאך זאכן, אבער ער האט courage, אמת?
וויל איך דיר פרעגן, די courage איז א גוטע זאך אדער א שלעכטע זאך? א שלעכטע זאך, אמת? הלוואי [halevai: if only] וואלט ער געווען א פחדן [pachdan: coward]. איז ער געווען א בעסערע מענטש מיט courage אדער א ערגערע מענטש? א ערגערע מענטש, right?
I’m just showing you that a basic normal human being has to answer like this, otherwise you’re a weirdo. Courage קען זיין א גוטע זאך? אונז זענען weirdos, אונז זענען צוגעוואוינט צו טראכטן אז ס’איז אפשר מצד courage וואס איז גוט. ס’איז נישט גוט. ס’איז נישט גוט.
האט מען געפרעגט courage, פארוואס איז courage אינטערעסאנטע זאך? וואס איז גוט? וואס איז א גוטע זאך פאר מענטשן? ס’איז נישט גוט פאר מענטשן אריינצופארן אין די Twin Towers, ס’איז סתם אזוי נישט גוט, דאס האלטסטו שוין גוט, פערטיג נישט.
דער “אידעאליסט” רעפריימינג
ס’איז א tool, ס’איז א tool וואס מען קען ניצן. סא courage איז נאר א tool, ס’איז בכלל נישט קיין מדה טובה. איין מינוט, tools זענען נישט קיין מדות טובות בכלל. לאמיר זיין קלאר. ס’דא א זאך וואס הייסט tools. למשל, די ריטם פון ניצן א האמער, די ריטם פון ניצן א drill, אוקעי? די כשרון [kisharon: skill/talent] פון ניצן א drill ריכטיג. מען קען עס ניצן אריינמאכן א לאך אין איינעם’ס קאפ, און מען קען עס ניצן… רעדן נישט קיין מדה.
When we talk, remember, when you talk about מדות, you’re talking about as virtues, as good things, as some part of being a good human. און נישט רעדן… סתם רופן מדות טובות. סתם tools, דא פראבלעמען, tools דא א סאך. קענסט עס רופן חכמה [chochmah: wisdom], נאך דאס איז א קלעווערנעס, רופט עס אלס א טול. ס’איז א געוויסע… וויאזוי זאגט מען? יא, סא דאס איז נישט קארעדזש אליין, ס’איז די טול וואס מען רופט קארעדזש, וואס איז נישט… אקעי, סא ער האט נישט די מידה טובה פון קארעדזש האט ער נישט. ער האט די יכולת [yecholes: capability], ער האט אויך בכלל ער ווייסט וויאזוי צו דרייוון א פלעין. ער האט עפעס א זאך, א זאך וואס מען קען לערנען. ער קען לערנען צו דרייוון א פלעין.
דו קענסט נישט אפילו אריינפארן, איך קען נישט אריינפארן אין די טווין טאוערס, חוץ דעם וואס איך האב נישט קיין קארעדזש, אויך ווייל איך קען נישט דרייוון קיין פלעין. ער האט אויך נישט געקענט, ער האט נישט געקענט לערנען, ער קען נאך אלץ פארן. אבער איך דארף פרעקטיסן אמת, עפעס וועגן דעם קען עס איך קען נישט. סא זאגסטו מיר אז אויב ער האט קארעדזש דארף מען אים מקנא זיין [mekane zayn: be jealous of]? אקעי, איך וועל דארפן פארן פלעינס וועלכעס איך לערן, ביז דערווייל האב איך נישט וואס מקנא צו זיין, ווייל איך האב נישט געזוכט אריינצופארן מיט קיין פלעין אין קיין בילדינג.
אמת, דרייסט צוריק שארף. יא, נאך דאס צוריק טראכט נאכאמאל דורך די מצוה. יא, סא איך וויל אייך ווייזן. מענטשן, אונז זענען צוגעוואוינט צו די דילעמע. אונז זענען צוגעוואוינט צו זאגן אז לכל הפחות [lchol hapachos: at the very least] קארעדזש האט ער, לכל הפחות… you know what? nowadays we don’t even call it courage. You know what we call it? וויאזוי רופט מען די זאך וואס איך רוף יעצט קארעדזש? וויאזוי רופט מען די זאך אויף מאדערן-ספיק?
עקראנאט, at least he has an ideology, right? at least he is an idealist. כאפסט וואס איז געשען? דאס איז א זייער פאני זאך. You should think about it. האסטו אמאל געהערט מענטשן רעדן אזוי? א טעראריסט אדער אן אנטי-קארטע – איך ווייס – דער זעלבער זאך. כאטש איז ער אן אידיאליסט, כאטש איז ער דאך מוסר נפש [moser nefesh: self-sacrificing] פאר וואס ער גלייבט אין? פרעג דיר א שאלע – איז עס גוט זיך מוסר נפש זיין אויף וואס מען גלייבט אין? ווענדט זיך וואס מען גלייבט אין. ס’איז נישט גוט. נישט פאר אים, חוץ אויב דו גלייבסט אז עס איז נישטא אזא זאך גוט. גוט איז וואס יעדער איינער זאל טון וואס אים איז געשמאק. אויב עס איז דא א זאך גוט, ס’איז נישט גוט פאר מיר אז ער פארט אריין אין די טווין טאוערס, ס’איז אויך נישט גוט פאר אים. מיט דעם גייט ער גלייך אין גיהנום [Gehinnom: purgatory/hell], מען גיט וויי פאר זיין נשמה [neshamah: soul] אז ער איז א שלעכטער מענטש מיט דעם.
קאראדזש אלס א טול, נישט א ווירטיו
דאס איז נישט גוט. דאס וואס ער האט קארעדזש, אקעי, אזוי גוט, ער קען זאגן ס’איז א געוויסע טול. איך בין מסכים [maskim: agree], פאקטיש האט ער עפעס א זאך וואס איך האב נישט, וואס אנדערע מענטשן האבן נישט, ווייל ער האט זיך געקענט אריינזעצן אין דעם פלעין און אריינפארן וואו אנדערע קענען נישט.
פונקט אזוי איינער קען דרייוון א פלעין, אנדערער קען נישט. דאס הייסט א tool.
Tools זענען morally neutral, זענען נישט קיין… קענען זיין אז נישט אפילו morally neutral, אבער דער כוונה [kavanah: intention/meaning] איז, tools, קיינער זאגט נישט אז דער וואס קען דרייוון א פלעין איז א מידה טובה.
מען רופט עס נישט א מידה טובה, מען רופט עס א פאך [fach: profession], א מלאכה [melachah: craft/trade]. ער קען די מלאכה פון דרייוון פלעינס.
מידות כגוטע זאכן בפני עצמן: די פראבלעם פון איזאלירטע מעלות
קאראדזש אלס טול קעגן קאראדזש אלס מידה טובה
דאס איז נישט קאראדזש, אקעי, ס’איז אזוי גוט, ער קען עס זאגן אלס א געוויסע טול. כמעט כמעט, פאקטיש האט ער עפעס א זאך וואס איך האב נישט, איך ווייס נישט וואס אנדערע מענטשן האבן נישט, ווייל ער האט זיך געקענט אריינזעצן אין דעם פלעין און אנדערע קענען נישט, פונקט אזוי ווי ער קען דרייוון א פלעין און אנדערע קענען נישט. דאס הייסט א טול… טולס אר מארעלי נוטרעל, זיי האבן נישט קיין… קענען זיין אז זיי זענען נישט אינגאנצן מארעלי נוטרעל, אבער די כוונה פון טולס, קיינער זאגט נישט אז דאס וואס ער קען דרייוון א פלעין איז א מידה טובה.
רייט? ס’איז א מידה טובה? ס’איז א פאך, א מלאכה, ער קען די מלאכה פון דרייוון א פלעין, נאו פראבלעם. דאס איז א פיינע זאך, ס’קומט צו ניץ. מ’קען טוהן מיט דעם מצוות, מ’קען טוהן מיט דעם גוטע זאכן, עס האט א טעכנאלאגיע אז מענטשן קענען דרייוון פלעינס, ס’איז וויכטיג אז מענטשן זאלן קענען דרייוון פלעינס, אבער קיין מידה טובה איז עס נישט. רייט?
ווען אונז רעדן פון קאראדזש, אונז רעדן יא פון עפעס א מידה טובה. אונז רעדן עס נישט בתור סתם איינער וואס קען אנקומען צו זיינע גאולס בעסער, רייט? אדער אינטייערלי אינסטרומענטעל, לייק א טול, אונז רעדן פון אים אלס ער איז א בעסערער מענטש אין סאמוווי. דאס שטימט נישט? יא יא. אונז רעדן נישט אזוי.
אבער די מידה טובה וואס מען רעדט אין די פשוט’ע מידות הפרום וואס מען רעדט אין זאגט, איז אויך נאר פאר די ווי עס איז נוגע, דאס מיינט אז די מידה אליינס איז גארנישט.
די קשיא: קאראדזש אן שכל איז נישט קיין מעלה
Instructor: איי עם טרייאינג טו געט יו סטאק, איי עם נאט טרייאינג טו לעט יו אויט אוו דיס, רייט? פרוביר דאך צו ווייזן אז עס איז דא א וועג אין וואס צו זאגן אז עס איז דא א זאך ווי קאראדזש בנפרד פון זיין א גוטער מענטש, מאכט נישט קיין סענס. אזוי איז א בעיסיק וועג, ווייל אויב די פרייזט עס בתור טול קען מען, און ס’איז אמת אז ס’איז דא א בחינת טול שבקאראדזש, אונז גייען באלד זען פונקטליך וואס מיר מיינען די בחינה.
אבער עס איז זייער פשוט, און דארף נישט זיין קיין מאמין און גארנישט צו פארשטיין, אז די נארמאלע וועג וואס מענטשן רעדן וועגן קאראדזש, רעדן זיי אין די סענס אז דאס מאכט דיך א גוטער מענטש, ענד דערפאר איט קען בי עי טינג אין איטסעלף. איט העז טו בי פארט, אן אנדערע ווערטער, איינער האט קאראדזש פאר דאס וואס מען דארף האבן קאראדזש, איז ער א גוטער, האט ער די מידה פון קאראדזש, און ער האט אויך דאס אז ער איז א גוטער מענטש.
אויב ער האט קאראדזש אבער האט נישט קיין שכל, האט ער קאראדזש פון שטותים, האט ער נישט קאראדזש, ער האט עפעס אנדערש, ער האט נישט די מידה טובה שבו, ער האט אפשר די תכונה שבו, אבער נישט די מידה טובה שבו. איינער וואס איז א חכם להרע, א רייט, לאמיר, מען קען עס טראכטן פאר פילע זאכן.
שטימט וואס איך זאג? בכלל, ס’איז א בעיסיק זאך.
דער רמב”ם’ס באמערקונג: “מרוב ההרגל” — די מאדנקייט פון געוואוינטע טראכטן
עס איז דא אזא בעיסיק וויי אין וואס איט’ס ריעלי ווערי ווירד, דאט’ס וואט איי’עם טרייאינג טו געט טו. איך וויל דיר מסביר זיין וואס די רמב”ם זאגט, “מרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת הצורות הנפרדות” [מרוב ההרגל — פון אסאך געוואוינהייט — איז עס פעסטגעשטעלט געווארן אין הארץ פון אסאך מענטשן אז די שלימות איז אין די באזיצערין פון נפרדע פארמען]. און ווען ער זאגט מרוב ההרגל הי מינס טו סיי איט’ס ווירד. ווען יו’ר סאו יוזד טו איט, ווי קיפ אן סייאינג דיס ווירד טינג, באט איט’ס ווירד.
איך זאג דיר נאכנישט אז עס איז דא א סאלושאן פאר די פוריא פון די מבוכה. ס’איז זייער ווירד אז מיר זענען צוגעוואוינט צו זאגן אז עס איז דא א מעלה פון זיין אן איידיעליסט.
ביי דא וויי, יו שוד טינק עבאוט איט. יו שוד טינק עבאוט וויי ווי סטאפט סייאינג קאראדזש ענד ווי סטארטעד קאלינג איט אן איידיעליסט. עפעס איז פאני דא.
די לינגוויסטישע שיפט: פון “קאראדזש” צו “איידיעליסט”
שוין פאר טויזנטער יארן האבן מענטשן גערעדט וועגן די מידה פון קאראדזש. מיט אמאל האבן מיר אויפגעהערט רעדן דערפון, מיר האבן אנגעהויבן רעדן וועגן איינער וואס איז עומד אויף זיין דעה, אן עקשן בעיסיקלי, רייט? כאפסטו אז עס איז א שלעכטע מידה עקשנות? ס’איז נישט קיין גוטע מידה. עקשנות איז א גוטע מידה אדער א שלעכטע? עקשנות דקדושה, רייט? רימעמבער? סאו וואט’ס גאואינג אן דאון הירע?
אור לענגוויעדזש איז ווירד. עפעס איז פאני. ס’איז אן איידיעליסט. מיינסטו צו זאגן אז ער איז א נאר, ער האט איין איידיע און ער האקט דערין? ס’איז כאילו נישט סעלפיש עפעס. עפעס מיינט די מידה ס’איז נישט פאר זיך, עפעס ס’איז מער ווי מיינע ס’איז טיפער. אוקעי, מייבי. ערגעץ ווי מיינע. נאו, נאו. אלטרויזם, נאן-סעלפישנעס, אז די מיין מידה איז א ווערי מאדערן איידיע.
אין עני קעיס, לאמיר צוריקגיין צו רעדן וועגן קאראדזש. דו ווייסט נאך אלץ וואס קאראדזש איז. איוון וויטאוט דיס, ווי סטיל, ווען איי סיי קאראדזש, יו מאוסטלי נאו וואט איט איז, רייט?
און דו פארשטייסט אז עס איז זייער מאדנע צו רעדן וועגן די מידה פון קאראדזש, און די מידה פון שכל הישר, און די מידה פון וואטעווער מידה טובה מען קען רעדן וועגן, עס איז זייער מאדנע צו רעדן וועגן דעם אלס א גוטע זאך, נישט אלס א תכונה, אלס א דבר בפני עצמו. איט’ס ווירד.
פארוואס נוצן מיר די גאנצע פעקעדזש פון אלע גוטע מידות? עס איז זייער גוט, עס איז א גוטער מענטש. ס’קען זיין אז א גוטער מענטש האט די אלע מידות, אבער עס איז מאדנע צו רעדן פון יעדע מידה. עס איז מאדנע צו זאגן אז שלימות איז א זאך וואס האט פארטס.
עס איז דא עפעס מאדנע דא. ס’איז דא א פראבלעם מיט די גאנצע הגדרה פון וואס איז א גוטער מענטש. אקעי, דאס איז אמת. אויב מ’ווייסט נישט וואס איז א גוטער מענטש, איז דאט אנאדער ריזן וויי יו געט סטאק וויט דיס פרעגמענטעד וואורלד, ווער דער’ס אונלי טולס, דער’ס נאו סאטש טינג אז גוד.
סיידער, נאך א זאך, נאך א ריזן. אמת. אבער עס איז פשוט, סאו, רבי קארעלעס טענה’ט… איך וויל ליינען וואס ער זאגט, רבי קארעלעס טענה’ט עפעס אנדערש. ער האט אויך געטראפן א סאלושאן צו דעם. סיידער, לאמיר נאר זען אז ער האט געכאפט די קשיא זייער גוט. איך מיין אז די קשיא איז א גוטע קשיא.
די סתירה פון עמפעטי און לשון הרע: מידות קעגן זיך
און אונז זענען צעמישט. א ביג פארט אוו אור קאנפיוזשאן ווען ווי טאק עבאוט מדות איז האו איט העז טו דו וויט דיס קאנפיוזשאן. אז אונז זענען משבח מענטשן. ער האט א מדה פון נדיבות. עט ליסט ער גיט אלעמאל. און ער גיט אויך פאר שלעכטע קאזעס. ס’איז נישט קיין גוטע מדה. ס’וואלט געווען בעסער פאר אים, פאר די וועלט זיכער, און פאר אים אויך, ווען ער איז אביסל מער קמצן. ער גיט פאר יעדן וואס בעט אים.
ווייסטו וואס… לאמיר זאגן אן אנדערע דוגמא. ער איז א גוטער מענטש, ער האט אסאך עמפעטי מיט מענטשן, ער הערט אויס מענטשן זייער גוט. ווייסטו וועלכע מדה דאס הייסט? ווייסטו וויאזוי דאס הייסט אויף אידיש? כת מקבלי לשון הרע [די קאטעגאריע פון די וואס נעמען אן לשון הרע]. האסט באמערקט?
סאו, איך… נעכטן האט מיר איינער דערציילט א מעשה, ער האט דערציילט ממש אזא סארט מענטש, א מענטש וואס קומט אויסוויינען זיינע צרות זייער גוט. אויך ווען מ’דערציילט אים יענעמ’ס לשון הרע גלייכט ער דאס. ס’איז די זעלבע מדה, רייט?
סאו, וואס גייט דאס פאר? ס’איז א גוטע זאך? און פרייז איז בכלל א גוטע זאך? גוטסקייט קען זיין קעגן גוטסקייט. לאמיר פרעגן אן אנדערע קשיא. גוטסקייט קען זיין קעגן גוטסקייט. ס’איז גוט צו זיין אן עמפעטעטיק מענטש, גלייבן מענטשן. און ס’איז שלעכט צו הערן… צו מקבל זיין לשון הרע. ס’איז גוט אדער שלעכט? ס’איז ממש א קאנטראדיקשאן.
אנלעס יו פארגעט דאט דער’ס סאטש א טינג, איף יו דאונ’ט ביליוו דער’ס סאטש א טינג אז גוד. דער’ס אונלי טולס, דעמאלטס איז נישט קיין קאנטראדיקשאן. דעי טול שניידט, און יענע טול בויט, און מ’דארף פיגיור אויט וואס צו טון מיט זיי. באט דען ווי’ר נאט טאקינג עבאוט מדות עט אל.
מיר רעדן שוין סתם וועגן טולס.
שאלות און דיסקוסיע: איזאלירן מידות און די אנטי-סאקראטישע פרייסונג
Student: אבער בעיסיקלי יא. ס’איז אומאויפהערלעך דאס טראכטן, אז עס האט צו טון מיט א כוונה. אין א פשוט’יגן וועג האט מען אנגעקוקט אז דאס זענען אלעס עקטשועלי גוטע מדות. אדער ס’איז א מדה וואס איז גוט פאר אנדערע מענטשן אויך.
Instructor: זייער אפט זאגט מען אז א גוט כלי פרינט… אקעי, באט לעט’ס אנדערסטענד וויי. איך וויל באמת סטאק ביי די קשיא. איך וויל נישט זאגן תירוצים ווייל חז”ל שרייבן נישט כדי אז מען זאל סתם איינרעדן אז עס איז אזוי אלע זאכן. איט’ס א ליטל מיסגיידעד.
Student: דו פרעגסט אויף די קשיא, וואס קענסטו זאגן? עס קען דאך נישט זיין אז די זאך איז גוט פאר זיך. איר זעהט שוין די עקטשועל פלאז מיט דעם. אבער איט’ס טו סיי דאט סאמטינג איז גוד, איט’ס סאמטינג איז גוד ביקאז איף יו איזאלעיט איט, איט’ס נאט גוד.
Instructor: יא, איז דאס גוט צו זיין א גוטער מענטש ווען מ’איז טויט? אקעי… וואס מיינט א גוטער מענטש? אויב איך גיי נאך שרייבן, וואס שייך זיין א גוטער מענטש ווען מ’איז טויט? ס’קען זיין נישט. איך זעה נישט וויאזוי… ביי דא וויי, דאט’ס א פראבלעם. איך הער דעם פראבלעם.
סאו ווען יו אלווייז געט אינטו סאטש א פראבלעם, ווען יו איזאלעיט סאמטינג, דאס וואס דו זאגסט איז א נאו פראבלעם. ס’איז ווארהאפט אז מ’איז אין סטאק. דו רעדסט וועגן דעם מתאר גוט, עס איז נישט קיין גוטע זאך, עס איז א גוטע זאך, איט’ס עקטשועלי נאט גוד.
אויב דו האסט א מופרד דעי קעיס איז גוט, אקעי, דער פאר איז דער גוט. און ווער געט זיך דער פאר? אנדערסטוד, באט עווריטינג אין איזאלעישאן קען מען עס טון. איך הער דעם חכמה שבו. עווריטינג קען מען פראבירן, לעט’ס סטארט, וועלן מיר זעהן וואו מיר האלטן. איך ווייס נישט וואס עס גייט זיין פאר אלעס.
סי, דיס איז אנאדער וואן אוו דיז לייק אנטי-טינקינג טינגס. עווריטינג יו קען דו דיס ענד דערפאר… אקעי, לעט’ס טריי. דיס איז דאט ביג אנטי-סאקראטיק טינג. ווענעווער יו דו דיס, יו געט נאוווער. איט’ס נאט טרו, יו עקטשועלי מייק א לאט אוו פראגרעס ביי דואינג דיס. דואינג דיס פעטערן מעטשינג טינג. ווענעווער יו איזאלעיט סאמטינג, יו נאוטיס דאט איט דאזנ’ט מייק סענס, סאו דערפאר ווי שוד סטאפ דואינג דאט.
אוודאי איז דאס א קשיא. איך פארשטיי. איך זאג נאר… דאס איז א קשיא.
Student: עס איז נישט דא קיין קשיות, נישט דא קיין סתירות. מענטשן זענען נישט קאנפיוזד. קאנפיוזד מיינט אז דו האסט א סתירה און דו טראכסט צוויי וועגן אויף איינמאל. און געווענליך, וויאזוי לעבן מענטשן מיט סתירות? די זאגסט אז מענטשן זענען נישט צוגעוואוינט צו לעבן מיט קשיות. מענטשן האבן זייער ליב צו לעבן מיט קשיות.
Instructor: דיי אר סאו גוד עט דזשאמפינג ווערי קוויקלי פראם טו אפאזיט טינגס ענד סייאינג איט אין דא סיים סענטענס איוון, ענד נעווער האלדינג, ענד נעווער טינקינג דא סיים טינג, דא טו טינגס עט וואנס, ענד דאט’ס וויי דיי טינק דאט דיי’ר קאנסיסטענט.
וויאזוי מענטשן לעבן מיט סתירות: די אילוזיע פון קאנסיסטענסי
דאס איז וואס אונז טרייען צו טון, צו מאכן מענטשן טראכטן די זעלבע מחשבה וואס עס זאגט ביידע מאל אויף איינמאל. אל דא פיפל, עס איז נישט היפאקריסי, איט’ס האו היומענס דאונ’ט טינק. עס זענען דא אסאך דוגמאות צו דעם. באט דיס איז דא טינג.
זיי זאגן, יעדער איינער, נאר צו צוריקגיין צו מיין משל, צו מיין נמשל, רייט? יעדער איינער זאגט אז קאראדזש איז א גוטע זאך. אין איזאלעישאן, זיי זאגן נישט אז ס’איז נישט קיין גוטע זאך. ווען דיי סיי דאט, דאט’ס דזשאסט סייאינג דא טו סיידס אין וואן סענטענס ענד פריטענדינג דאט’ס פארענטפערט די קשיא.
זיי זאגן אז עס איז א גוטע זאך און זיי רעדן וועגן דעם, און זיי זענען משבח מענטשן, זיי רעדן מיט התפעלות, אז א מענטש האט געהאט קאראדזש. און זיי זאגן נישט ער האט געהאט קאראדזש אין די זאך.
און דא טרעפט מען יעדער איינער אז עס איז נישט דא אזא זאך ווי קאראדזש און ער איז גוט. גוט איז נאר א גוטער מענטש. ענד עט דא סיים טיים ווי סיי באוט אוו דיז טינגס.
דער אר דיפערענט סאלושאנס. איי טינק דאט מאוסט פיפל דאט סיי דאט דער’ס נישט קיין קשיא, דיי ריעלי העוו אין מיינד א סערטן סאלושאן, וואיטש איז א בעד סאלושאן. מייבי. ביקאז דיי טינק סאמטינג לייק איט’ס דזשאסט א טול. פאר עגזעמפל, דאט קאראדזש איז דזשאסט א טול, באט איט’ס נאט.
פארוואס קאראדזש איז נישט נאר א טול
Student: וויאזוי ווייסט מען אז עס איז נישט? ווייל מען קען עס נישט לערנען אויפן זעלבן וועג ווי מען לערנט זיך א טול. אדער נישט אינגאנצן.
Instructor: סאו וואט’ס איט? סאו וואט’ס איט? סאו וואט’ס איט?
איז דער א קאראדזש? איז דער א טערעפי פאר איט? וויטאוט ריגארדס טו וואט איט’ס עבאוט? איי דאונ’ט טינק. טערעפיסטס פריטענד דאט דיי דו טינגס לייק דיס אל דא טיים. איי דאונ’ט טינק איט’ס טרו. פיפל אר נאט לייק דאט.
איינער פון די עסקנים האט מיר געזאגט דעם דאזיגן פאקט שוין באלד א וואך צוריק, אבער וואס איז געשען? אז איינע פון די זאכן איז…
Virtues Cannot Be Trained as Pure Tools: The Motivation Problem and the Unity of Character
The Collapse of the “Tool-Only” View of Courage
מען קען נישט, עקזעקטלי, אלס א טול. קוק וואס איך מיין.
I’m saying that one of the solutions that people sometimes have, I don’t think this is a normal solution. By the way, I don’t think this is a normal solution. I don’t think most people think this. People talk about this in different contexts about things like this. People sometimes say, okay, so there’s נישט גוטס [not good], עס איז דא גוטס, ווען מען ניצט עס פאר גוטס איז עס גוט, ווען מען ניצט קאראדזש פאר שלעכטס איז עס שלעכט [there is good, when you use it for good it’s good, when you use courage for bad it’s bad], עס איז אן אקציאנעלע זאך, עס איז נישט קיין טראכט [it’s an actional thing, it’s not a thought].
Okay, so firstly, the מידה [character trait] פון אקשנות [of action] stops existing in a certain sense. Not only as a virtue, even as a tool it almost stops existing. Because let’s think about it, what does אקשנות mean? What does courage mean? What does it mean?
נישט טראכטן צופיל, דזשאסט דואינג איט [not thinking too much, just doing it].
Acting in the face of danger, in the face of doubt, whatever you want to call it, right? Let’s say. Okay. And what kind of dangers, what kind of doubts? All of them? Any of them? Does the courage consist of something that doesn’t care about the any of those? That’s not courage, מיין שטיין האט אויך קאראדזש, ער פאלט אריין אין די תהומות, דאס איז נישט קאראדזש, רייט? [my stone also has courage, it falls into the abyss, that’s not courage, right?] קאראדזש הייסט אז עס איז דא [courage means that there is], it’s built into the מידה of courage, that it’s for, for the correct reasons, in the correct conditions, and so on. אנדערש איז נישט קיין קאראדזש, אנדערש רעדט מען נישט פון יענע זאך בכלל נישט [otherwise it’s not courage, otherwise we don’t talk about that thing at all].
You Cannot Train Virtues as Pure Tools
Now, in the sense of a total tool, now, this is number one, so when you say try to make it into a total tool you lose even the מידה. Or another way of saying this would be that another proof, or something that I think is true practically, is that you can’t actually train it as a tool. This is the question of teaching virtue, right? All the therapists, all the courses in the world go around claiming that they can teach you tools without the reasons for them.
The Motivation Example
ניין, אבער דארט אין דעם ענין פון קאראדזש, אקעי, נאוואדעיס מיר רעדן שוין נישט פון קאראדזש, מיר רעדן פון אנדערע זאכן ווי קאנפידענס, דאס איז נישט די זעלבע זאך, אבער לאמיר זאגן עפעס אין די זעלבע וויסיניטי, אין די געגנט פון קאראדזש, אקעי? [No, but there in that matter of courage, okay, nowadays we don’t talk about courage anymore, we talk about other things like confidence, that’s not the same thing, but let’s say something in the same vicinity, in the area of courage, okay?]
א מענטש קומט צו א טעראפיסט און ער זאגט איך האב נישט קיין קאראדזש. איך זאג אים האסט נישט קיין קאראדזש? מיר רופן מיך אויף צום עמוד און איך האב מורא צו דאווענען פארן עמוד. יא? [A person comes to a therapist and he says I don’t have courage. I say to him you don’t have courage? They call me up to the amud [prayer leader’s position] and I’m afraid to pray at the amud. Yes?] סאו דער טעראפיסט גייט אים מסביר זיין אז וואס? ער גייט אים געבן פרעקטיסעס און וועגן זאכן און זאכן און זאלן מער נישט מורא האבן. רייט? [So the therapist is going to explain to him what? He’s going to give him practices and ways of things and things and he shouldn’t be afraid anymore. Right?]
נאו לעטס אנדערסטענד, דזשאסט טו בי ווערי קליער, אויב ער קען טאקע נישט דאווענען פארן עמוד, איז ווען ער גייט צום עמוד האט ער נישט קאראדזש, ער האט טיפשות. רייט? דאס איז די פוירסט ארגומענט. [Now let’s understand, just to be very clear, if he really can’t pray at the amud, then when he goes to the amud he doesn’t have courage, he has foolishness. Right? That’s the first argument.]
די סעקאנד ארגומענט איז אז מאוסט פיפל דעט אר נאט ענטייערלי דאמב, ביי די וועי, דאס איז א גוטע זאך, פאר סאמריזען ווייל מענטשן זענען נישט אלעמאל קלאר ווי גוט זיי קענען דאווענען פארן עמוד. אבער זאכן וואס די מענטשן ווייסן בעסער, דאונט ליי טו יארסעלף סאו מאטש אבאוט איט. [The second argument is that most people that are not entirely dumb, by the way, that’s a good thing, for some reason because people aren’t always clear how well they can pray at the amud. But things that people know better, don’t lie to yourself so much about it.]
מאוסט פיפל, פאר עקזעמפל, יו דאונט העוו מאטיוועישן. ער האט נישט קיין מאטיוועישן אויפצושטיין אינדערפרי און גיין ארבעטן. אקעי? [Most people, for example, you don’t have motivation. He doesn’t have motivation to get up early and go to work. Okay?] און ער גייט צום טעראפיסט און דער טעראפיסט גייט אים געבן מאטיוועישן, ער גייט אים געבן א שטופ אינדערפרי און זאגן עני ביי כח דריי מאל, וואטעווער די סאלושן איז. און ער גייט האבן מאטיוועישן, יא? [And he goes to the therapist and the therapist is going to give him motivation, he’s going to give him a push in the morning and say “ani ba’koach” [a prayer] three times, whatever the solution is. And he’s going to have motivation, yes?]
Why Motivation Without a “For” Doesn’t Work
נאו, פאר הומען ביאינגס, פאר סאום פיפל איט וואירקס, איי העוו טאלד דיס אלרעדי מעני טיימס. פאר מי איט דאזענט וואירק, נעווער וואירק דיס טינגס. ענד נאט אונלי פאר מי, איי טינק פאר עניוואן דעט עקטשועלי סטיל העז עי פאנקשינינג סאול איט דאזענט וואירק. וויי? ביקאז הומען מאטיוועישן מינס, איי בעליווע דיס איז עי גוד טינג טו דו. דעטס האו איט וואירקס. [Now, for human beings, for some people it works, I have told this already many times. For me it doesn’t work, never work these things. And not only for me, I think for anyone that actually still has a functioning soul it doesn’t work. Why? Because human motivation means, I believe this is a good thing to do. That’s how it works.]
נאו, איף יו קען קאנווינס מי, יו קען בי עי דעמאגאג ענד קאנווינס מי אף נאנסענס, איך בין נישט די גרעסטע חכם, איך קען נישט דורכזען יעדע בלאף. דו קענסט מיך קאנווינסן אז ס’איז א מצוה צו גיין צו די ארבעט ווייל מ’דארף שפייזן די ווייב און קינדער. דו קענסט מיך קאנווינסן אז ס’איז א מצוה צו גיין צו די ארבעט ווייל דיס קאמפעני איז סעיווינג די ווארלד אין סאום וועי, ענד סאו אן. איי’ל קאם. [Now, if you can convince me, you can be a demagogue and convince me of nonsense, I’m not the greatest sage, I can’t see through every bluff. You can convince me that it’s a mitzvah [commandment] to go to work because you have to feed the wife and children. You can convince me that it’s a mitzvah to go to work because this company is saving the world in some way, and so on. I’ll come.]
אבער דו ווילסט מיר געבן מאטיוועישן אן די ענד, איט דאזענט וואירק. פאר הומען ביאינגס אר נאט די קיינד אף טינג דעט העוו ווירטשוס עס טולס. זיי האבן א טעם. מאטיוועישן איז א גוטע עקזעמפל. ער האט מאטיוועישן ארבעט ביי א מענטש ווען ס’איז פאר א גוטע גאול. דער ‘פאר’ איז בילט אין, אין די וועג ווי מענטשן ארבעטן. מענטשן ארבעטן אלעמאל מיט א ‘פאר’. [But you want to give me motivation without the end, it doesn’t work. For human beings are not the kind of thing that have virtues as tools. They have a reason. Motivation is a good example. Motivation works by a person when it’s for a good goal. The ‘for’ is built in, in the way people work. People work always with a ‘for’.]
Even Evil Techniques Require a “For”
By the way, the therapist or the coach that teaches you how to be more efficient in manipulating people, or how to win friends and influence people, he also has a for. It’s just an evil one. He’s telling you, look, it’s good to pretend to be people’s friends, because you’re going to make money. And he assumes that you already want to make money. But if without that, imagine you wouldn’t have any interest in it, you wouldn’t be able to be taught. Being taught for a bad cause, maybe, or for a neutral cause – איך ווייס נישט [I don’t know]. But if it’s out of cause, לערנען דאס מיט א טול, א צו דזשאמפן הויך [learning this as a tool, to jump high].
The Hammer Analogy: True Tools vs. Human Virtues
By the way, no human activity is really entirely a tool, right? But דא רעדט מען פון אן עכטער טול, right? [here we’re talking about a genuine tool, right?] א האמער קען מען אויסלערנען, מען לערנט נישט אויס א האמער, נאר מען שניידט אויס א האמער, ער זאל קענען האקן נעגלעך, אן ער זאל וויסן וואס א נאגל איז, right? [A hammer you can teach, you don’t teach a hammer, but you carve out a hammer, it should be able to hammer nails, without it needing to know what a nail is, right?] There’s no, how we call it, no directedness, right? There’s no כוונה [intention/directedness] in the hammer. Part of being a hammer, is not that a hammer knows what a nail is, and therefore, גראדע, דאס האמער איז דאס און דאס. נאר דער מענטש שניידט אים אויס, ער טולט די א טול, מען מאכט אים ער זאל זיין גלאך פון דע זייט, א לאנגע שטיקל פון יענע זייט [precisely, the hammer is this and that. But the person carves it out, it’s a tool, you make it so it should be smooth on this side, a long piece on that side], and so on, ער זאל קענען גוט האקן נעגלעך [it should be able to hammer nails well]. That’s called a tool.
The Nefesh Ha’Maskeles Cannot Be Trained Without Goals
A human being, anything that’s relative to the human middos [character traits], not, in some sense, you want to get fat, so you should just sit on someone and smash them. Yeah. Or the opposite, maybe your muscles, in some sense, you could train it that way. Even that is a little more complicated. But, anything that’s got to be done with what we call the soul, right? The social soul. What I call the social soul. Or what the Rambam [Maimonides] calls the נפש המשכלת [nefesh ha’maskeles: the rational/intellectual soul], right? It doesn’t work by training it without a view of the goal, of the for. At least, I have never seen it work that way. People have evil fors. איך האב נאך קיינמאל נישט געזען מען קען טרעינען א מענטש צו מאטיוועישאן, פלעין די מידה פון מאטיוועישאן. מאטיוועישאן מיינט איך גלייב אין דע זאך, איך וויל עס טון. [I have never yet seen that you can train a person to motivation, plain the midah of motivation. Motivation means I believe in the thing, I want to do it.]
א מענטש וואס איז קליניקלי דעפרעסט, ער דארף אפשר א צעבראכענע שרויף אין זיין מוח, איך ווייס נישט. [A person who is clinically depressed, he perhaps needs a broken screw in his brain, I don’t know.] But, let’s talk about the normal way of training. Or the opposite of people that are clinically manic, so they have motivation, איך ווייס נישט וואס [I don’t know what]. Okay, איך רעד נישט פון דעם. לאמיר דאס ארויסנעמען פון די דיסקאשן, עס קען טאקע זיין אזא זאך, איך ווייס נישט. [I’m not talking about that. Let’s take that out of the discussion, there can indeed be such a thing, I don’t know.]
דער נארמאלער וועג פון א מאטיוועיטעד מענטש, איז אים איינרעדן אז דאס איז גוט. Isn’t that the normal way? [The normal way of a motivated person, is to convince him that this is good. Isn’t that the normal way?]
Student: א ווארט אזאך אבער יא. [A word such but yes.]
Instructor: אבער אויך ווען מען גייט צו די טעראפי קלאס, און מען גייט צו דעם קאוטש… איך קער נישט צו די ארבעט פאדער מאפיא, צו די ארבעט פאר אל-קאידע, צו די ארבעט פאר נטורי קרתא, צו די ארבעט פאר ברסלב. איך קער נישט. [But also when you go to the therapy class, and you go to the coach… I don’t care to work for the mafia, to work for al-Qaeda, to work for Neturei Karta, to work for Breslov. I don’t care.]
און טרעין דיך איין איין זאך, וויאזוי צו מאכן זאכן מער אפיציעל, וויאזוי צו זיין א בעסערע מלמד, איך ווייס, א בעסערע מענעדזשער, רייט? [And train yourself in one thing, how to make things more efficient, how to be a better teacher, I don’t know, a better manager, right?]
You just assume that you already have a goal.
ער זאגט ער געט דיך געוויסע טולס, ער געט דיך נישט עכט טולס, ער געט דיך זאכן וואס קאנעקטן דיין גאול מיט ווי דו ביסט. [He says he gives you certain tools, he doesn’t give you genuine tools, he gives you things that connect your goal with how you are.]
Student: But maybe you don’t know how to do it. That could be also.
Instructor: אבער דאס איז נישט די מידה, די מידה איז די מאטיוואציע. [But that’s not the midah, the midah is the motivation.]
What you’re looking for is motivation. A motivational speaker can’t give you motivation. I’ve never seen a motivational speaker work. I don’t know, maybe for you it works, איך ווייס נישט [I don’t know].
Personal Reflection: Motivation Requires Belief
מיך זיצט דאס נישט אפ, איינרעדן מענטשן אז עס גייט, ער איז נישט צום רעדן, ער וואלט געגאנגען מיט מאטיוואציע. [It doesn’t sit well with me, convincing people that it works, he’s not for talking, he would have gone with motivation.]
Not that there’s no technique in anything. There is technique. And those techniques in some sense are just tools transferable. But the way people get motivated by anything that’s called the human virtue or vice is something that has a form that is talking about what it is. At least that’s how I see it, איך ווייס נישט [I don’t know].
איך בין א פאני מענטש, אז מען קען מיך נישט מאטיוועיטן צו זאכן וואס איך גלייב נישט אין זיי. [I’m a funny person, that you can’t motivate me to things that I don’t believe in.]
But I sort of think that all the other people that do get motivated just because they already believe in it.
דארפן נישט צופיל צו קאנווינסן, ער דארף נאר א ביסל א פוש. אקעי, מען געט א פוש. [Don’t need too much to convince, he just needs a little push. Okay, you give a push.]
Questions and Discussion
Student: סאו, אקעי, ס’איז נישט מסכים? ער זאגט א שמועס, אויב ס’איז נאר א פוש, דאס איז וואס, עס גייט אלעס צו ווייזן אז… [So, okay, you don’t agree? He says a speech, if it’s just a push, that’s what, it’s all going to show that…]
Instructor: No, it’s all going to show that we can’t talk about virtues without talking about a good person.
און אונז זענען צוגעוואוינט צו זאגן די צוויי זאכן בנשימה אחת. [And we are accustomed to saying the two things in one breath.]
And we get caught up in our own contradictions all the time. We just, like the guy said, we never saw two of them in one room at the same time, right?
ס’איז דער זעלבער מענטש, ער פריטענד צו זיין דארט יענעם און דא יענעם, און וויאזוי איז דער סימן? ווייל מען טרעפט אים קיינמאל נישט אין דער זעלבער צייט. און ווען דער פילאזאף טרייט צוזאמצופושן די צוויי סטעיטמענטס אויפאיינמאל, הייבט אונזער עקשאן זיך אן צו שטיפן. [It’s the same person, he pretends to be that one there and that one here, and how is the sign? Because you never meet him at the same time. And when the philosopher tries to push together the two statements at once, our action starts to buckle.]
ס’איז מידת ה… מידת ה… קאראדזש איז א גוטע זאך אדער נישט? [Is the midah of… the midah of… courage a good thing or not?]
You start looking for every way to get out of this. It’s not מפרש [explaining/interpreting] on the חזון איש [Chazon Ish], it’s just weird. Okay?
When he doesn’t have a way out, the חזון איש says, ער מיינט אז עס איז טאקע אמת. ס’איז נישט. [he means that it’s really true. It’s not.]
The Chazon Ish’s Solution: One Good Midah, One Bad Midah
The Socratic Parallel
פאמנאם [Phaedrus/by the way], by the way, this is totally lifted from Plato, like from Socrates, like word for word. פאמנאם, so Socrates איז געקומען פאר יעדן איינעם זאגן, ווען די Socratic dialogues זאלן קומען דיר זאגן, איינע פון די וועגן וואס ער זאגט עס, literally, in the way that I just told you. [Phaedrus, by the way, this is totally lifted from Plato, like from Socrates, like word for word. Phaedrus, so Socrates came to tell everyone, when the Socratic dialogues come to tell you, one of the ways that he says it, literally, in the way that I just told you.]
אזוי זאגט דער חזון איש, די אמת מצד חולי הנפש, ווייל מצד מלחמת הקרב כנגד היצר, ער זאגט, שלעכטע מדות איז דא א סך. [So says the Chazon Ish, the truth from the side of sickness of the soul, because from the side of the battle of war against the evil inclination, he says, bad middos there are many.]
Maybe. Or maybe in the way of fighting against bad things, we could fight against each of them separately. That’s what the חזון איש seems to be saying. We have to think about it if this is a good argument, if even that is a good argument. I’m not entirely sure.
ס’איז דא אזא זאך, עס קען זיין א שלעכטע מדה איז יא אנדערש ווי אן אנדערע מדה, ווייל כעס [anger] איז נאר א שלעכטע מדה אויב עס איז wrong כעס. So in what sense is there even separate מדות? [There is such a thing, it could be a bad midah is indeed different from another midah, because anger is only a bad midah if it’s wrong anger. So in what sense are there even separate middos?]
Okay, he has a better solution than us, I think. I’m not sure.
At Root: Only One Good Midah and One Bad Midah
אבער בשורש, אין כאן רק מדה אחת טובה ומדה אחת רעה. עס איז נאר דא איין גוטע מדה און איין שלעכטע מדה. [But at root, there is only one good midah and one bad midah. There is only one good midah and one bad midah.]
And just to be clear, this is really only a good מדה. The מדה רעה [bad midah] is something that doesn’t exist in his picture.
אין כאן מדה רעה, אזוי זאגט דער חזון איש. המדה הרעה [there is no bad midah, so says the Chazon Ish. The bad midah], very weird way of saying it, by the way. Because it’s really assumes too much, I think.
But he’s trying at least. At least he got out of one big confusion. איך מיין עס קומט זיך אים א סך credit פאר דעם. [I mean he deserves a lot of credit for this.]
The Bad Midah as Neglect
אזוי זאגט ער: המדה הרעה היא הזנחה מהחיים הטבעיים המהלכים הטבעיים. דער שלעכטער מדה איז צו לאזן לעבן פארן. דאס איז דער עדיטוד. [So he says: The bad midah is neglect from the natural life, the natural ways. The bad midah is to let life go on. That’s the attitude.]
Student: נאכלאזן. [Neglecting.]
Instructor: לאזן. נאכלאזן און לאזן איז the same thing. Not controlling it. Not directing it. [Letting go. Neglecting and letting go is the same thing. Not controlling it. Not directing it.]
יא, אזוי זאגט ער. עס איז נאר דא איין שלעכטע מדה, לאזן לייף פארן בלי כל השתדלות. מען דארף נישט ארבעטן דערויף. אן ארבעטן, ישתלם בכל מידת הרעות כולם. [Yes, so he says. There is only one bad midah, letting life go on without any effort. You don’t need to work on it. Without working, it will be completed with all the bad middos together.]
The Lecturer’s Critique
I don’t think he’s correct. I don’t think he’s correct about this. I think this is assuming a little too much, or at least it’s missing a lot.
די חזון איש’ס טענה: איין שלעכטע מידה = אלע שלעכטע מידות
די הויפט טענה: לאזן לעבן לויפן אן השתדלות
איז שלעכט? יא, אזוי זאגט ער. איז נאך דא איין שלעכטע מידה, לאזן לייף פארן. בלי כל השתדלות [without any effort], מען דארף נישט ארבעטן דערויף. אן ארבעטן, יסתלם בכל מדות הרעות כולם [he will acquire all the bad traits together]. אזוי זאגט דיר אז נישט.
I don’t think he’s correct. I don’t think he’s correct about this. I think this is assuming a little too much. But at least it’s missing a lot of scaffolding to get where he got to. He didn’t do a good job of building up to this point.
אבער ער וויל ערגעץ אנקומען. And I know why. I know why he’s stuck also with חסד וגבורה [chesed and gevurah: kindness and strength]. וואס דארף אריין מיט דער סטארט פון דער שיעור. ער דארף אנקומען מיט זיין איין שטיקל.
מדה הרעה [the bad trait] איז צו לאזן לעבן לויפן. און מען דארף זיך נישט מישענען. יסתלם במדות הרעות כולם [he will acquire all the bad traits]. עס זענען א כעסן, א נוקם, א גאוה [anger, vengefulness, arrogance]. לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים [he will lack none of the bad traits that the Sages enumerated]. איינער, ער זאגט דאס וויל ער ארויסברענגען. איך וויל דאך טון נאר איין זאך, וואס ווער ס’טוט יענער איין זאך, ער האט אויטאמאטיש אלע שלעכטע מידות. אלע פון זיי. בדרך אויטאמאטיק [automatically].
וואס איז די איין זאך? לאזן לעבן. לאזן די לעבן פארן אויף מהלכו הטבעי [its natural course]. אן נישט טראכטן וואס מען טוט, basically. That’s really what he was trying to say. For some reasons, he’s not saying it in the fully Socratic way. I don’t know why.
די איין מידה טובה: השכמה מוחלטת אז שכל זאל פירן
והמידה הטובה [and the good trait], וואס איז איין מידה טובה? היא ההסכמה המוחלטת לבקר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני [it is the absolute agreement to have the moral sentiment govern the appetitive sentiment]. So, you’ll see in a sentence that he says it in a better way. לבקר איז מיט א כ’. יע, מיט א כ’. לבקר. אן, מיט א כ’. נישט מיט א ק’.
דער איין מידה טובה איז, א מענטש איז מסכים [agrees]. It sounds like עבודת השם [service of God], now. צו גיין מיט דעם רגש [sentiment]. By the way, this is a very weird sentence. I’m very perplexed on this sentence. נישט דא אז עס איז דאך רגש. מען, אויב עס איז ביידע רגש, עס איז ביידע גיין דעם רגש צוזאמען. וואס איז דער חילוק? וואס איז דעס דער רגש מוסרי אויף דער רגש תאווני? It’s weird. And I think that he’s saying this because he’s stuck in a very weird framework. אבער די נעקסטע שטיקל האט ער געזען אז ער זאגט עס בעסער.
אין מיין דעה איז ווי, אויב ער טוט דאס פארוואס וויל ער זאגן אזוי. די רגע וואס א מענטש האט דאס, איז ער לוחם נגד כל המידות רעות כאחד [fighting against all the bad traits as one]. דער מענטש, ער זאגט אז זיין דרך עבודה [way of service], ער זאגט נישט אזוי.
קריטיק אויף די “איין מידה א חודש” מוסר שיטה
איך קען בעל המוסר [the mussar approach]. ס’איז דא ארבעטן יעדע חודש, קענסט ערנעוואטער געווען א חודש פאר יעדע מידה, אין דיפערענט מוסר סקולס אין קעלם, וועירעווער. אין אלול, דו קענסט דאך די מעשה, רייט?
יא, דו קענסט די מעשה, איך האב פארציילט די מעשה? מיין טאטע האט פארציילט די מעשה, עס איז געווען א גרופע, וואס האבן געארבעט אויף מידת העוז [the trait of courage] פאר איין חודש. און עס האט זיך געדארפט ציען א גאנצע קוראזש, וואס זאלן קוראזש. דער נעקסטער חודש האט מען געארבעט אויף לשון הרע [evil speech], נישט רעדן לשון הרע, נישט רעדן דאגה’ס אויף אידן, און נאך דער נעקסטער חודש האט מען געארבעט אויף תאוה [desire], האבן זיך געבראכן די אלע תאוות, און אזוי ווייטער.
איז אינמיטן דער חודש פון ארבעטן אויף קוראזש, קומט איינער פארציילט לשון הרע. מען זאגט, אקעי, יעצט ארבעט מען נישט אויף לשון הרע, און עס מעג מען הערן לשון הרע. אינמיטן די חודש פון לשון הרע, האט געקומען א הכנסת אורחים [hospitality opportunity] פון האבן קוראזש, און רעדן לשון קוראזש זאגט ער, דאס איז נישט מיין נושא דעם חודש.
דאס איז וואס דער חזון איש לאכט אפ, עס איז עקזעקטלי וואס ער טרייט דא צו זאגן, וואס מיינט איר ארבעטסט אויף א מידה? וואס זיין ארבעטן אויף א מידה? וואס פאר א מין זאך איז דאס? ארבעט צו זיין א מענטש, וועסטו זיין ממילא אלע מידות. ער זאגט דו זאגסט, איך ארבעט נישט אויף מידות. איך ארבעט אויף צו גיין מיט דעם שכל [intellect/reason] נישט צו גיין מיט די משיכת הטבע [natural inclination]. וואס מיינט שכל? עס אינקלודס אלעס. פארוואס יעדע זאך? איך ווייס נאכדעם ווייסן פון ווי ער ווייסט יעדע זאך. אבער, דאס איז וואס איך ארבעט אויף, איך פארשטיי נישט וואס עס מיינט, ארבעט אויף א מידה. אזוי זאגט ער.
די אוממעגלעכקייט פון זיין “האלב גוט”
און ער זאגט נישט נאר דעם, איך האלט, זאגט דער חזון איש אזוי נישט. לא תתכן שלמות זולת חצאין [perfection cannot exist in halves]. וויאזוי קען מען זיין אז דו ביסט א גוטער מענטש האלב וועגס? דו ביסט א מידות מענטש, דו ביסט א תאוות מענטש, אדער דו ביסט א שכל מענטש. וועלכע?
אה, לענין, עס קען מאכן אזוי פיל אז איינער זאגט – איך ארבעט אויף מיינע תאוות, סאו לענין נאסע זאכן וועל איך ארבעט אויף מיינע תאוות, אבער טרוקענע זאכן, און ס’איז א טרוקענע דארף ס’איז אן אנדערש. ער כאפט אז עס וואלט געווען זייער פאני, רייט?
און ביי דע וועי, איי דאונט טינק איטס פאני, אבער אין חזון איש’ס וועלט איז עס פאני, פארוואס? ווייל ער זאגט וואס איז דער מחלק?
די אבסורדיטעט פון צעטיילטע מידות
ער האט נישט קיין כח צו ארבעטן אויף איין מדה, איך האב אויסגעארבעט די מדה, ווייסט איינער זאגט איך האב מער ליב דעיס, ס’איז דאס צו אנגעפרעסן איך האב מער ליב, איינער זאגט איך האב אויסגעארבעט דעם נושא פון עסן, אבער טרינקען איך האב דאך אזא שטארקע תאוה צו טרינקען, איך שיק עס דאך אן, דאס איז נישט אויסגעארבעט, דאס מאכט א ביסל סענס פאר וואס? איך האב א גרעסערע תאוה פון מיין טבע, א מענטש האט א טבע פון א בהמה צו עסן אדער צו טרינקען, עסן האב איך גראדע נישט אזוי ליב, און פון דעם האב איך זיך אויסגעלערנט זיך אויסצוהאלטן, ס’איז נישט מער אויסגעארבעט, ס’איז פשוט איך האב די מדה און איך האב נישט יענע מדה.
איך האב… קענסט זאגן, האלב פון די מדות התאוה. I don’t know how to even call it. נישט א מדה. איך בין נישט אויסגעהארט אויף די מדות התאוה, basically. אבער דאס האב איך קלענערע נסיונות. דאס מאכט סענס. דאס קען זיין א סעלושן פאר ווי ס’קען זיין מענטשן וואס האבן יא… מען זעט אז זיי זענען אויסגעארבעט אויף האלב זאכן. אבער צו זאגן אז… הא, ס’איז דא צוויי מדות. ס’איז דא א מדה פון די ליב האבן צו עסן, און אנדערע מדה פון די ליב האבן צו טרינקען. די פרייז איז אויף איינס אויף אמאל, נאר פראבלעם דער כח ארבעט דאך אויף עסן זאכן, דער כח ארבעט דאך אויף טרינקען זאכן. So funny, right? at least on its face, it’s something weird.
די לייזונג: נאטירלעכע מידות קעגן אמתע מעלות
סא דער זאגט, איינער וואס ער וויל זיין… הא, some time, איז מיטלמאל איז דא אור השכל [the light of reason/intellect]. זעט ער איינער פון די מקורות פון… ניין, עס איז איין אור השכל, און עס איז אסאך פריער פון דעם. But, אור השכל שטייט שוין אין חז”ל [the Sages]. נישט ממש דער לשון, אבער כמעט. But in any case, ער זאגט, אויב א מענטש האט אור השכל, איז גילת הנפש [revelation of the soul] נאך א זאך. וואס דארף מען אור השכל און גילת הנפש, א דאבל לשון? ער ווייסט נישט. ער האט אים אויסגעוועקט, ער וויל בוחר זיין בטוב [choose the good]. ער איז, ער וויל טון טוב על כל טובה [good for all goodness]. נער, נער, זאגט ער אים, ער לייגט פאר דא א גאנצע דרשה. יראת עולם נצחי, בלתי כח, בלתי תכלית [fear of the eternal world, without power, without end]. אקעי?
That’s very advanced. You see, he’s jumping around a little. אויף איין רגע איז מיט תאוה אלע שלעכטע מדות. אזוי זאגט ער, ס’קען נישט זיין האלב. זאגט ער דאך נישט, אה, ס’זעט אמאל אז איינער האט נישט די זעלבע מדה? יא, מדות התאוה שטערט אים נישט, אבער אהבת הכבוד [love of honor] שטערט אים, נישט ווייל ער האט א ספעציעלע מדה. פשוט ער האט דאך נישט מנצח געווען די מדה [conquered the trait]. This is what he means when he said before that the union מיט די מלחמה [with the battle] קען זיין יא א חילוק אין די מדות. מיינט אז פשוט מענטשן האבן געבוירן מיט אנדערע נאטשור’ס, מיט אנדערע נטיות [inclinations], מיט אנדערע מדות. און ממילא איז ער נאך נישט אויסגעארבעט, ער האט נאך כעס און נישט תאוה, אדער תאוה און נישט כעס. ס’קומט דאך פאר ווען א מענטש האט איין מידה וואס איז גוט, מען זעהט דאך די הארה שכל…
די קריטישע אונטערשייד: נאטירלעכע אייגנשאפטן קעגן אמתע מעלות
ניין, די אפאזיט. וואס ס’קומט אויס איז, און וואס ער זאגט עס בפירוש מיין איך, און דעם שטיקל וואס מען האט געמיינט אז ער בפירוש מיינט, ס’שטייט אפילו קלאר אין איינע פונעם פלעצער, אז ס’איז נישט אזוי. איך מיין אז אזוי פארשטיי איך דעם שטיקל, אז מען קען מדייק זיין.
וואס איך מיין אז ער זאגט איז, אז נאר א געוויסע זאך קענסטו דא זאגן. לאמיר זאגן איינער, וויאזוי זאגט ער? לאמיר זאגן איינער האט די מידה פון פרישות [abstinence], אבער ער האט נישט אויסגעארבעט די מידה פון כעס, רייט? וואס ער זאגט איז, ס’מאכט נישט קיין סענס, ס’מאכט נישט קיין סענס. דו ביסט א שכל מענטש אדער א נטיות טבעיות [natural inclinations] מענטש. דו קענסט נישט זיין ביידע אויף איינמאל.
נאר וואס קענסטו זאגן? ס’קומט נישט דא אריין די נושא פון שכל. קענסטו זאגן א נייע זאך. קענסטו זאגן, בדרך הטבע [by way of nature] פאר שכל, מיין אומות, מיין נישט-שכל’דיגע באדי, מיין נישט-שכל’דיגע מענטשהייט איז א ווייניגער בעל תאוה ווי א בעל כעס. אזוי בין איך געבוירן געווארן. עס קען זיין נישט נאר געבוירן געווארן, עס קען זיין מען קען אויך ארבעטן דערויף. אבער that’s what makes it more complicated. ביי אים מוז זיין אז ער איז געבוירן געווארן. איך בין געבוירן געווארן נישט אזא גרויסע נטיה צו פרעסן, א גרויסע נטיה זיך צו רעגן.
No problem. In some sense, דאס איז די מידה טובה. But that’s not what we call it! דאס איז די מידה טובה, דאס איז א טול [tool]. Understand? דאס איז א מידה טובה וואס איז א סתם אייגנשאפט [mere property]. כדי זיך צו רעגן דארף מען האבן די בלוט זאל זיך קאכן, מיין בלוט קאכט זיך נישט. Okay. No problem. דו האסט נישט דעם פראבלעם.
דו ביסט בכלל נישט קיין גוטער מענטש
אבער דו ביסט בכלל נישט קיין גוטער מענטש. בכלל נישט! ביסט נישט א ביסל א גוטער מענטש. דו ביסט נישט קיין מענטש וואס איז כובש זיין יצר [conquers his inclination]. דו האסט נישט קיין שכל וואס שטייט העכער וואס פירט דיין לעבן. דיין לעבן ווערט געפירט מיט נטיות טבעיות. האט מען סביא דיין נטיות טבעיות איז נישט אנדערע נטיות טבעיות. ער האט געזאגט, דאס איז א פירוש וואס ער זאגט פריער, רייט? ער זאגט אז איינער זאל לאזן דעם נטיה טבעית זיין אלע שלעכטע מידות. It’s not really true. ווייל געווענליך מענטשן האבן נישט אלע שלעכטע מידות. ס’איז זייער שווער צו האבן אלע שלעכטע מידות. געווענליך דרובן א פאָר שלעכטע מידות, א פאָר גוטע מידות. האבן מידות, וועלכע מידות? מידות natural. ס’איז דא נאטירלעך דעיס, אבער דעיס איז בכלל נישט קיין גוטע מידות.
דער איינציגסטער וואס האט עני טוב שכלי [true intellectual good], וואס דאס איז די איינציגסטע זאך, די איינציגסטע מידה טובה וואס איז א real מידה טובה, איז automatically גאנגען to have all the good מידות.
רשעים האבן נאר נאטירלעכע מידות
דאס האט דאך א sort of solution to the fact, לויט זיין טעאריע קומט אויס אז מען קען נישט זיין א מענטש גוט אין איין מידה און שלעכט אין אן אנדערע מידה. און די reality זעט מען דאך אז יא, די רשעים [wicked people] האבן נישט קיין שום גוטע מידות, זיי האבן נאר מידות natural מידות. און מענטשן האבן נאטירלעך אנדערע levels פון גוטע מידות און שלעכטע מידות.
דעיס איז וואס דער חזון איש seems to say, and דעיס איז אויך וואס דער הייליגער רעבע… רעב… ער זאגט נאך אין שמונה פרקים [Rambam’s Eight Chapters] שטייט עס נאך נישט, איך ווייס דאך נישט ווי, אבער איך ווייס ווי ס’שטייט יא, אין שמונה פרקים שטייט אז דו האסט א סך מידות, דו דארפסט פארשטיין ווי ס’שטייט אז נישט נאר א סך מידות, זיי האבן דאך שוין געענטפערט די קשיא.
די פראבלעם פון געארבעטע מידות
אבער עס איז נאך ממש געווען עפעס אזא זאך, ווייל אז דו זאגסט ווען א מענטש ממש פראבירט, איינעם וואס זיין נישט-שכלי’דיגע מידה איז צו זיין אייביג אויפגערעגט, ער האט געארבעט, ער איז געגאנגען, איך ווייס, ער איז געגאנגען צו מוסר, ער איז געגאנגען צו א therapist, ער האט זיך אויסגעארבעט, ער איז מער נישט אויפגערעגט, ער האט געזען א סך קנאות און ער האט decided ער גייט קיינמאל נישט שלאגן. פיין.
סא יעצט האלט מען אז ער איז א מענטש וואס ער שלאגט זיך קיינמאל נישט. און נאכדעם זאגסטו אזא jump, און די בעלי מוסר זאגן, ווייסטו, א מענטש איז אראפגעקומען אין די וועלט, מען זאגט פון די גראב, ווייסטו, זאלסט ברעכן די מידות. ס’איז עפעס אזוי funny, וואס הייסט דו זאלסט ברעכן די מידות? אוקעי, סא דער מענטש וואס איז געווען שלעכט, דער מענטש וואס איז געווען א קנאי, ער איז געווארן יעצט א קנאי… ער איז געווארן א קנאי.
It seems like אז דער חזון איש… right… it’s not just the חזון איש, this goes all the way back to Plato, this… דאס איז די זעלבע זאך, אז מ’האלט אין איין… אוקעי, אז מ’האלט אין איין, דו מאכסט א מחלוקת צווישן דעם, איך וועל יעצט דער קנאי, איך וועל דער… איך נעם אוועק מיינס די פרידי, און יענער נעמט אוועק זיינס די פרידי, און דא האב איך צווייטע פרידי, ווי קומט דאס? אהם. זייער גוט.
כמעט ווי ביי טראמפ, 100%, 100%. דאס איז א חילוק, איך דארף דאס סאך מער, וויבאלד איך דארף ענדיגן, מ’וואלט די אנדערע סטארט מיין שיעור, איך בין שוין כמעט א שעה.
די סאקראטישע טענה: ס’קען נישט זיין מער ווי איין גוטע מידה
אבער די… די… וואס איך וויל אנקומען צו איז, סאו נא, איך גיי מיר נישט אינגאנצן אנקומען, דאס איז די טענה אז ס’קען נישט זיין מער ווי א גוטע מידה, דאס איז סאקראטיס’ס ארגומענט אין דעם.
סאקראטיס און אריסטו וועגן די איינהייט פון מידות טובות
סאקראטיס’ס ארגומענט: ס’קען נישט זיין מער ווי איין גוטע מידה
Instructor:
זייער גוט. זיי זענען אלע חמינא חמינא ביי טראמפ.
איך הער… 100 פראצענט. 100 פראצענט.
דעיס… דעיס חילוק. איך דארף אסאך מער ווי וואס איך דארף ענדיגן. דארף טענה’ן דעם רעסטארט מיין שיעור. איך האב נישט גערעדט שוין כמעט א שעה.
אבער דער מורא’דיגער געדאנק איז… סאו נא, איך קען נישט אינגאנצן אנקומען.
די טענה אז ס’קען נישט זיין מער ווי איין גוטע מידה. דאס איז סאקראטיס’ס ארגומענט, און אלעמאל זאגט ער דעיס. ס’קען נישט זיין… ער האט פארשידענע ראיות, אבער איינער האט שוין גענוג געזאגט צו זיין מוסח, איינער פון זיינע נוסחאות.
עס קען נישט זיין אז מענטש איז גוט אין איין וועג און שלעכט אין אן אנדערן. אדער ביסטו גוט אדער ביסטו שלעכט.
און וואס מיינט גוט? גוט מיינט אלעמאל זאגט סאקראטיס, איז גוט אלעמאל זאגט ער ‘פועל’ט’ און ‘פראקטיצירט’ לויט וואס די שכל זאגט.
So, no virtue that can be defined without saying לויט וואס די שכל זאגט.
קומט אויס, אז די צדקת איז געציילט, קומט אויס אז נאר די איין גוטע מידה, האבן שכל.
דער חזון איש האט עפעס ענליכס געזאגט — אבער פארשטאנען אז ס’איז נישט גענוג
Instructor:
You’ll notice that חז”ל [Chazal: the Sages] said something different, because he understood that it’s not enough. And he’s right.
Because ניצן שכל [using reason] is not the same as having שכל [having reason]. Of course, it’s not the same.
אריסטו’ס קריטיק אויף סאקראטיס: “וויסן אז” קעגן “וויסן צו”
Instructor:
אזוי ווי הרב אריסטו האט געזאגט, למשל, אריסטו, אין book 6, chapter 12. דארט זאגט ער, האבן שכל העלפט נישט.
האבן שכל העלפט נישט זיין… פארשטיין וואס איז גוט העלפט נישט זיין גוט מער ווי פארשטיין וואס איז געזונט העלפט צו זיין געזונט. עס העלפט נישט. א דאקטאר און אלע טובים זענען געזונט.
אבער מ’דארף עס טון אויך. עס איז עפעס missing דא.
סאקראטיס האט די גאנצע צייט גערעדט כאילו ‘וויסן אז’ און ‘וויסן צו’ איז די זעלבע סארט זאך.
And could be that in his world, in his head, they were the same thing.
But really, עס זענען דא צוויי סארט וויסן. עס איז דא ‘וויסן אז’ און עס איז דא ‘וויסן צו’.
אמת?
מיר פארשטייען אידיש?
איך ווייס אז עס איז גוט צו זיין גוט, און איך ווייס וויאזוי צו זיין גוט. ביידע זענען א סארט וויסן.
But אריסטו האט זייער שטארק געכאפט מען דארף רופן די צוויי וויסן צוויי אנדערע סארט ידיעות. נישט די זעלבע סארט וויסן.
א דריטע סארט וויסן: וויסן צי
Instructor:
אבער יעצט, צום סוף האט אריסטו געזאגט, אז ער איז מסכים… אזוי זאגט ער, ער איז מסכים צו סאקראטיס אין איין זין. און ער איז נישט מסכים מיט אנדערע זאגן. ער איז מסכים אז ס’איז נישט דא קיין מידות אן שכל, אבער ער איז נישט מסכים אז שכל איז אלע מידות.
נאך האבן זיי געזאגט, אז אויב אזוי, און פארשטיין אז ס’איז דא צוויי סארט שכל’ס, וויסן אז, און וויסן וואס איז נישט אמת’דיג נאך א סארט, נאך אפילו נאך א סארט שכל’ס, ס’איז וויסן וויאזוי, ס’איז נאך נישט גוט, דאס איז א tool, warm-up if you will, און דאס איז וויסן צי דעיס וואס דאס איז טייטש וויסן וואס איז א גוטער וויסן.
אריסטו’ס טיילווייזע הסכמה מיט סאקראטיס: די איינהייט פון מידות — אבער נישט אידענטיטעט מיט שכל
Instructor:
די זעלבע זאך איז דא אויכעט מידות טובות, וואס זענען נישט אמת’דיג מידות טובות, מ’רופט זיי נאר מידות טובות לשם המושאל [metaphorically/by borrowed name]. וועלכע זענען די מידות טובות? די זענען exactly די ones וואס זענען separate, וואס זענען איינס עקסטער פון די צווייטע.
נאטורליכע מידות קעגן אמת’דיגע מידות — אריסטו’ס שליסל-אונטערשייד
Instructor:
וואס איז זיין ראיה? ער רופט עס natural virtue, וואס איז נישט דורך הטבע. It’s little bit the same word. The word natural is, of course, Aristotelian inheritance. און וואס איז דער טייטש natural virtue? אזוי ווי ער זאגט, און יעדער קען זען, אז ווען זיי רעדן אלעמאל, זאגט אריסטו Chapter 13, זיי רעדן אלעמאל, אז דא מענטשן האבן געוויסע טבעיות, געוויסע תכונות טובות, אפילו זיי זענען געבוירן, אפילו זיי האבן נישט געארבעט, אפילו חיה, בהמה זענען חיות זאגן זיי האבן מידות טובות.
האסט פריער גערעדט וועגן א חתול, געדענקסט? אפילו א חתול קען האבן א מידת הצניעות [the trait of modesty]. פרעגט דיך, האט ער מידת הצניעות? ער האט נישט מידת הצניעות. וואס האט ער? עפעס א זאך וואס מען קען רופן מידת הצניעות, אויב א מענטש וואלט געטון יענע זאך, ווען דער שכל זאגט אז ער זאל עס טון, וואלט ער טאקע געהאט מידת הצניעות.
דער קריטעריום פאר אמת’דיגע מידות טובות
Instructor:
ווען די חלק החתול שבאדם [the cat-like part within a person], מיינענדיג דאס גייט צוריק צו די נפש המשכלת [the rational soul], וואס אין א געוויסן זין act נישט נאר מיט דאך א שכל, act מיט דאך הרגל [habit]. Act in a second nature way למה זה יקרא [so to speak], act גוט, האט ער טאקע מידת הצניעות, ווי לאנג ס’איז אויף דער אופן וואס שכל זאגט.
אבער א מענטש אדער א יונגל וואס איז געבוירן מיט געוויסע טבעיות’דיגע מידות טובות, אדער א בהמה וואס האט גוטע מידות טובות, הייסט נישט אמת’דיג קיין בעל מידה טובה [possessor of good character]. נאר בשם המושאל, נישט אין דער אמת’דיגער וועג, שטימט?
און וואס איז דער מעין חילוק? אזוי זאגט ער דא אין א געוויסע פלאץ דא, אז ער איז קלאר אויב אזוי צו פארשטיין אז… פאר דעם איז דאס זייער גוט, דא זאגט ער אז פאר דעם קומט אויס אז ווירטשוס זענען נישט סעפערעט.
לייזונג: וועלכע מידות זענען צעטיילט און וועלכע נישט?
Instructor:
וועלכע ווירטשוס זענען סעפערעט? נאר די וואס זענען בדרך הטבע [by way of nature]. א מענטש קען געבוירן ווערן, אזוי ווי א קאץ איז נישט קיין הינט און אזוי ווייטער, א מענטש קען געבוירן ווערן מיט א היימישע טבע, דאס איז נאך נישט קיין אמת’דיגע מידה טובה. עס קען זיין אן הכנה [preparation] פאר א מידה טובה, עס קען זיין א טול פאר א מידה טובה, אז א מענטש האט אמת’דיג גוטע מידות. נישט די דעת, א מענטש איז געבוירן מיט א שכל, מיט א שכל’דיגע מדה, אדער מיט א שכל’דיגע אינטעלעקט, דאס איז נישט דאס.
אבער ס’איז נישט קיין גוטע מדה. וואס מאכט א מדה פאר א גוטע מדה? למה זאגט ער א מענטש ווערט נישט געבוירן מיט אלע גוטע מדות? יא, אויב מ’מיינט צו זאגן אז ער וואלט געבוירן געווארן מיט שכל, וואלט געווען א גוטע איידיע. מיט דעת [understanding/practical wisdom], א מענטש ווערט אויסדרוקליך נישט געבוירן מיט דעת.
איין זאך ער ווערט נישט געבוירן מיט… יענע מדה גייט אויך נישט זיין בעלאנסד? ניין, ווייל יא, קיין איין מדה מיינט נישט אז עס איז גוט אן שכל וואס זאגט דאס. די פארט פון די דעפינישען פון די מדה איז אז ס’איז לויט וואס איז ריכטיג, לויט ווי די שכל זאגט דאס ריכטיג, אדער די שכל מעשי [practical reason] זאגט אז ס’איז ריכטיג.
קומט אויס ווען מען האט אמת’דיגע שכל’דיגע מדות, מדות פון א בר דעת [person of understanding], האט מען אלע. ווען מ’האט מדות פון א נישט קיין בר דעת, פון א טבע’דיגע מדות, פון א בהמה, אדער פון א קטן [child], דעמאלטס קען מען האבן נאר איינס. דאס איז דער חילוק.
אנווענדונג צום רמב”ם’ס סטרוקטור
Instructor:
אויב אזוי אויב אונז רעדן, ווי שטייט דאס אין רמב”ם [Rambam: Maimonides]? איך ווייס, אונז האלטן נאך ביי די פרקים וואו מען רעדט פון יעדער מדה עקסטער. איך מיין אז אין פרק ה’ הייבט ער אן צו רעדן פון אלע מדות אויפאמאל. דעט’ס וועיר די טשעינדזש.
און אויך האט ער אין פרק א’ ב’ ג’, אין א געוויסע זין האט ער אונז געגעבן זאכן וואס זענען געבויט אויף די תירוצים [answers] פון די קשיא [question]. דארט, איך וויל נאר ארויסברענגען קלאר, און מען דארף קלאר מאכן דאס מער, עס קומט אויס אזוי אז אויב מען וויל רעדן פון עקסטערע מדות, און מען רעדט פון זיי עקסטער, דארף מען וויסן וויאזוי מען רעדט פון זיי עקסטער. איך האב נישט קיין קלארע תירוץ.
קענסט בלייבן שווער, איך קען בלייבן דא, ווייל איך קען זאגן א ווארט פון א תירוץ וואס it cannot really solve it, עס איז א שטיקל צייט.
די בלייבנדיגע אפענע שאלה: פארוואס איז שכל אליין נישט גענוג?
פארזוך פון א תירוץ
Instructor:
אפשר זאגן אז צו האבן גוטע מדות מיינט צו האבן אלע גוטע מדות. צום ביישפיל שלעכטע מדות, אז די טבע’דיגע מדות קען זיין אבער עס איז נישט קיין גוטע מדות.
סאו וואס ציילן מיר בכלל די מדות? וואס איז די point of doing that? ס’איז דא א point. איך האב נאר פאראויסגעזאגן אז די אלע זאכן מערער איז ווען עס קומט צו זיין א גוטע מענטש.
סאו ווי דארף איך ניצן מיין שכל? אפשר ווי אויפהייבן דעם שכל צו וויסן אז מען דארף טראכטן די דאזיגע ריכטונג. סאו שכל זאגט נישט וועלכע מדות זענען גוט.
שאלות און דיסקוסיע
Student:
I’ve been trying to see this. יא, דאס איז א question יא. אין אנדערע ווערטער, די שאלה איז די opposite פון די שאלה. סאקערטלי עס האט זיך געמאכט אז דאס שכל איז גענוג. אבער דאס איז נישט די שיטה פון דעם רמב”ם, אז שכל איז גענוג.
Instructor:
עס איז אמת אז אן שכל איז קיין שום מדה נישט גוט. און דערפאר ווען מען האט אמת’דיג שכל, דאס איז וואס מאכט אלע מדות גוט, האט מען טאקע אלע באמת. ווייל איין מדה אן די צווייטע איז נאך קיינמאל נישט גוט.
אבער מצד שני דארף אונז אויספארשן, פארוואס שכל אן מדות איז נישט גענוג. וואס גיט אונז צו צו האבן גוטע מדות, צו זיין א גוטער מענטש, חוץ פון פארשטיין און וויסן וואס צו טון און אזוי ווייטער.
איך בין גרייט פאר דיין קשיא. ס’איז דא א שטיקל תירוץ פון דעם שכל. אז וואס? שכל אליין זאל שוין קענען העלפן, אבער דאס…
Why? Here! What’s going on with my? Why? What’s the? What’s the deal?
Forget about it.
Okay, we’ll find out another time.
—
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מכל מקום מצינו דהא דכתב הטור גבי עירוב, ועל כל פנים איכא סברא דאורייתא, ורחמנא דאמר ומטלטלין.