אודות
תרומה / חברות

תאווה לאנשים מול תאווה להנאה טבעית (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום זרימת הטיעון: כיצד להביא את המשיח — מידת הפרישות, התאווה, ושתי רמות המידה

1. מסגרת הפתיחה: הנושא והיקפו

השיעור עוסק ב״איך להביא את המשיח”, המקושר (בחצי בדיחות) לנושא היחסים המיניים. זה בא בעקבות שיעור קודם על אכילה. שניהם נכללים במידת הפרישות/קדושה, שחלה אך ורק על תענוגי חוש המישוש.

יש רק שתי קטגוריות של תענוגי מישוש הרלוונטיות לפרישות: אכילה ויחסי אישות (“משכב”). תענוגי מישוש אחרים — פעילות גופנית, עיסויים, רחצה, מקלחת, הקלה גופנית — אינם נכללים. אלו הם “תענוגים טובים” או “תענוגי בני חורין” (לשון אריסטו).

[סטייה צדדית: דוגמאות מבית המרחץ, מקלחת וספורט]

אף אחד לא קורא לאדם “בעל תאווה גדול” על כך שהוא הולך לשירותים יותר מדי או נהנה מהמקווה יתר על המידה. יש אנשים יתר על המידה חסידים (“חניוקעס”) שמונעים מקלחות תכופות כ״גשמיות” מדי, אך הם עצמם הולכים למקווה כל הזמן — דיסוננס ברור. אי אפשא למצוא בחז״ל איסור על התקלח יותר מדי או ליהנות מספורט כעניין של פרישות דווקא.

[סטייה צדדית: ספורט ודרשת חנוכה]

יש שנותנים דרשת חנוכה שספורט = התמקדות יתר בגוף (תרבות יוונית). זה טיעון דתי אמיתי, אבל הוא שייך לדיון כללי יותר (טיפול בגוף באופן רחב), לא לדיון הספציפי של פרישות על שני התענוגים.

2. הנקודה המתודולוגית המרכזית: ספציפיות מול כלליות

יש מסגרת כללית מאוד (שנמצאת בתניא, אצל אפלטון) שאומרת: רדוף אחר הנשמה, לא אחר הגוף. “כל הפרקים” עוסקים בנשמה על פני הגוף. הדיון הנוכחי מתרחק במכוון מהכלליות הזו לעבר הספציפיות האריסטוטלית.

שיטת אריסטו: טוב ורע מוגדרים לפי כמה, מה, איזה אובייקט, אילו זמנים, איזה מקום, איזה אדם, אילו אנשים, אילו דרכים — פרמטרים הקשריים מרובים.

ההלכה פועלת באותו אופן: היא אף פעם לא אומרת “אהוב את נשמתך, לא את גופך” באופן מופשט. היא נותנת כללים מפורטים ביותר — אכול חלה בשבת לא בימי חול; השתמש במקלחת אבל לא כשאתה אבל או בתשעה באב, וכו׳. זה נקרא הגדרה “אריסטוקרטית” במובן זה שהיא מניחה רוחב מסוים של ניסיון ומגוון חיים (בניגוד לניסיון של עבדים או עניים מאוד).

[סטייה צדדית: תלונת הרמב״ן]

הרמב״ן מתלונן על הספציפיות של ההלכה — היא מניחה מגוון של ניסיון. זה מתחבר לדיון של השבוע שעבר. הפירוט נדחה.

3. למה ספציפיות חשובה: אתיקה כאומנות מעשית

מכיוון שאתיקה היא אומנות מעשית (לא תיאורטית), מה שחשוב הוא מה שעוזר לנו במצבים מסוימים. כל הפעולות האנושיות קיימות בעולם של פרטים: אף אחד לא אוהב “נשים” — הם אוהבים אישה; אף אחד לא חבר עם “אדם” — הם חברים עם אדם מסוים.

[סטייה צדדית: יהודים מול גויים על פרטים]

“יהודי שונא כל יהודי אבל אוהב *את* היהודי [הספציפי שלפניו]; גוי אוהב ‘את היהודים׳ אבל שונא את היהודי הספציפי” — ממחיש את ההבחנה בין אוניברסלי לפרטי.

[סטייה צדדית: השקפה היא חסרת תועלת]

“להחזיק בהשקפה נכונה זה חסר תועלת כי השקפה היא כולה על כלליות.” אם מישהו אומר “אני אוהב תורה” אבל לא יכול לומר מסכת אהובה, הוא לא באמת אוהב תורה. אם מישהו אומר “אני אוהב יהדות”, שאל איזה יום טוב הוא האהוב עליו. אהבה אנושית — אהבה מגולמת, רגשית — תמיד שייכת לפרטים.

4. הביקורת האפלטונית (מוכרת אך מושמת בצד)

התנגדות אפלטון (מהפאידו): מתינות אריסטוטלית היא רק החלפת תענוג אחד באחר. אם אתה מתמתן בתאווה כדי לשמר את נישואיך (ובכך לשמר תענוג), אתה עדיין משרת את התענוג — עדיין לכוד בגוף.

הרמב״ן מעלה ביקורת דומה בתחילת פרשת קדושים: אדם יכול לקיים כל הלכה בצורה מושלמת — לעולם לא לאכול לא כשר, לעולם לא לשכב עם ערווה — ועדיין להיות “נבל ברשות התורה”, עדיין בעל תאווה. הוא משתמש בביטוי “שוטה בזימת אשתו” (מנוול עם אשתו שלו), שהוא מוזר לשונית מכיוון ש״זנות” הלכתית בהגדרה לא חלה על אשתו. הרמב״ן, כאפלטוניסט, מתנגד לכך שהכרזה על תענוגי גוף מסוימים כ״טובים” מערערת את כל הפרויקט.

הביקורת הזו מוכרת כעמוקה וחשובה אך מושמת במפורש בצד: “אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את הדבר הכללי מאוד הזה שבו תענוגי הגוף הם רעים מסיבה כלשהי.” השיעור ממשיך עם הגישה הספציפית האריסטוטלית/הלכתית.

5. ביקורת ראשונה על שיח אנטי-גוף מופשט: חוסר מעשיות

לא משנה כמה *דרשות*, *שיעורים*, או *מוסר* שומעים על כך שהגוף אינו ראוי, אנשים לעולם לא באמת מפסיקים לאהוב תענוגי גוף. הדרך היחידה שבה אדם באמת “מתקדם” הרחק מהתקשרות גופנית היא דרך מוות — וזו הסיבה שהפאידו אומר שצריך תמיד לנסות למות ככל האפשר, והגמרא (נדרים, פרק שני) מעבירה רעיון דומה לאלכסנדר מוקדון: הרשעים והצדיקים כאחד צריכים להפסיק לחיות, כי חיים מטבעם פירושם אהבת תענוגי גוף.

מכיוון שהדיון עוסק באנשים נורמליים/פוליטיים (לא קדושים סגפניים), “קפיצת רמות” — רישום אידיאל בלתי ניתן להשגה — אינו מומלץ.

6. ביקורת שנייה: השקפת העולם הבסיסית שהחיים מוערכים יתר על המידה

קו הביקורת השני בא מעמדה פילוסופית רחבה יותר: שחיים בגוף הם נחותים ביסודם — הגוף הוא כלא, והטוב האולטימטיבי טמון בהתבוננות מעבר לעולם הזה. אפשר לא להסכים עם כל השקפת העולם הזו — למשל, “עולם אחד בכל פעם” של הנרי דייוויד ת׳רו — ולטעון שיש חשיבות לחיים טובים בעולם הזה.

זה פותח שאלה גדולה: האם התורה באה לתת חיים טובים בעולם הזה או לא? התייחסויות ל*מסילת ישרים* (פרק א׳, שנראה כמפחית מערך *עולם הזה*) מול דעות אחרות שמאשרות חיי עולם. זה מסומן כשאלה משמעותית שלא נפתרה אך מושמת בצד.

7. התכנסות: אפילו סגפנים תומכים במתינות

אפילו אלה שמאמינים ש*עולם הזה* מוערך יתר על המידה עדיין סוברים שההלכה מתירה הנאה במסגרת מתינות. מתינות היא ניתנת להשגה והיא הצעד ההדרגתי הנכון לקראת הפרדה מתענוגים, ולא קפיצה בלתי אפשרית. התייחסות לרמב״ם, הלכות דעות פרק ז׳.

[סטייה צדדית: קדושים תהיו ואהבת גוף קיצונית]

הרמב״ם היה מסכים שרוב האנשים לא יהיו *פרושים*; יש מצווה נפרדת של *קדושים תהיו* שדורשת יותר, אבל בפועל היא משתנה. הבעיה האמיתית שאנשים נופלים לתוכה היא אהבת הגוף יותר מדי — אפילו עד כדי רצון לשנות את הגוף. מסומן כנושא *דרשה* נפרד, לא נמשך כאן.

8. בעיית התעניות (צום/כאב עצמי)

8א. תעניות אינן נתמכות על ידי תיאוריות סגפניות סטנדרטיות

צום/כאב הוא נפרד מהימנעות מתענוג בלבד. לא הרמב״ם ולא הרמב״ן מקדמים *תעניות*. אפילו הסגפנות הקיצונית ביותר ברמב״ן או בקבלה אומרת שתענוגי גוף “לא נחשבים”, אבל לעולם לא טוענת שכאב גופני הוא טוב יותר. ההסקה מ״תענוג הוא רע” ל״כאב הוא טוב” אינה עוקבת. *תעניות* אולי רק הגיוניות לאנשים שאוהבים את הגוף יתר על המידה — אבל אפילו אז, כאב בדרך כלל גורם לך לדאוג לגוף יותר, לא פחות.

8ב. הפרדוקס של הצום: הוא מגביר את המודעות הגופנית

סיבה מרכזית שהרמב״ם אומר שאדם לא צריך להתענות: צום גורם לך להיות יותר גשמיות, לא פחות. הטענה הנפוצה שביום כיפור אדם הוא “כמו *מלאך*” ולא מרגיש את הגוף היא למעשה שקרית — יום כיפור הוא כשאתה מרגיש את גופך יותר מכל יום אחר.

פרשנות אפשרית מחדש: יום כיפור ו*תעניות* עוסקים בהבנה שאתה חי בגוף. כשאתה אוכל בדרך כלל, אתה יכול להתעלם מהגוף; כשאתה לא אוכל, דרישות הגוף הופכות ברורות באופן כואב. לכן, להיות בכאב בדרך כלל גורם לאובדן רמה רוחנית (*מדרגה*).

[סטייה צדדית/חילופי כיתה: האם כאב יכול לייצר התעלות?]

תלמיד מציע שאכילה יוצרת זיקה לגוף בעוד כאב יוצר ריחוק/שנאה כלפיו. דחייה: כאב יכול לייצר מצבים דיסוציאטיביים או מתעלים, אבל כך גם תענוג מוגזם. שניהם הם צורות של עומס חושי. כל דבר שמציף את המערכת החושית — אקסטזה קיצונית, כאב קיצוני, טראומה — יכול לדחוף אדם החוצה מהכרה מגולמת נורמלית. זה בעצם “להשתכר” מכאב, דומה לדיסוציאציה מטראומה. האם זה דבר טוב הוא מוטל בספק — דומה לשאלה האם רוצים להיות מפוכחים או שיכורים. המוח עובד הכי טוב עם אכילה מתונה — לא צום, לא אכילת יתר. צום מייצר מצבים שונים, אבל אלה אינם בהכרח מועילים.

9. תיאוריה חלופית של תעניות: תיאוריית התשלום/איזון

9א. חסידי אשכנז ותשובה המשקל

הצדקה שונה ל*תעניות*: תיאוריית התשלום מה*חסידי אשכנז*. תיאוריה זו גורסת שתענוג בעולם הזה הוא טוב אמיתי שמגיע לאדם — יש מושג של זכאות. אם השיג תענוג דרך חטא, התענוג הזה היה גנוב וצריך להשיב אותו דרך כאב שווה ערך — איזון החשבונות. זה ההיגיון מאחורי צומות ותשובות שנקבעו.

9ב. ביקורת: זו תיאוריה גשמית ביותר

תיאוריית התשלום הזו אינה מופשטת או רוחנית — היא מטריאליסטית עמוקות: היא לוקחת תענוג גופני ברצינות קיצונית, שומרת חשבונות מדויקים של זיכויי-תענוג וחובות-כאב. החסידים (במיוחד פנחס מקוריץ) התנגדו לגישה הזו בדיוק מהסיבה הזו. אנקדוטה: אדם היה מתענה בחורף כדי לצבור “זיכויים” לתענוגים בחודשים הבאים. יש הסוברים שאדם הראשון פעל באופן דומה.

[סטייה צדדית: תיאוריות נוצריות ושבתאיות]

תיאוריות נוצריות (השתתפות בסבל של ישו) ותיאוריות שבתאיות (אימוץ סבל) מתייחסות לכאב כמטרה מפורשת, אבל זה לא מקובל בתנועות פילוסופיות יהודיות גדולות — אפילו הסגפניות לא מקבלות כאב כמטרה בפני עצמה.

מעבר: דיון הסבל מושם במפורש בצד, חוזרים לנושא העיקרי: המידה הנכונה (מידה) של תענוגי גוף ספציפיים, מצומצמת לאוכל ויחסי אישות.

10. סיכום ההבחנה המרכזית של אריסטו: תענוגים משותפים/טבעיים מול ספציפיים/נבחרים

הבחנה מהשבוע הקודם, הנחשבת לא מספיק מוכרת וחשובה ביותר:

שתי הקטגוריות:

תענוגים משותפים/טבעיים: דברים שכל בני האדם אוהבים מטבעם, משותפים באופן אוניברסלי כי הם שייכים לטבע האנושי הכללי.

תענוגים ספציפיים/לא נפוצים/נבחרים: דברים שרק אנשים, תרבויות או קבוצות מסוימות אוהבים — מה שמציע שהם נבחרים (דרך חינוך, תרבות, הרגלה) ולא רק ניתנים מהטבע.

הבהרה מרכזית:

אלה לא שני סוגים שונים לחלוטין של תענוג אלא שתי רמות של אותו תענוג (עדיין בתוך אוכל ויחסי אישות). שני “סימנים” שחותכים את אותה תופעה בעומקים שונים. התענוגים הספציפיים/נבחרים מוגבלים על ידי הטבעי (אי אפשר לפתח טעם לאבנים), אבל הם שונים מספיק מהטבעי הטהור כדי לא להצטמצם אליהם.

11. הרלוונטיות המוסרית תלויה בבחירה

עיקרון מרכזי: הרלוונטיות המוסרית גדלה עם הבחירה.

– תשוקות מולדות/טבעיות אינן מעניינות מאוד מבחינה מוסרית — הן יותר “רלוונטיות רפואית”.

– תענוגים נבחרים (כולל אלה שעוצבו על ידי חינוך) הם משמעותיים מוסרית כי הם כוללים סוכנות אנושית.

– חינוך נחשב “נבחר” גם אם לא נבחר באופן אישי — זו עדיין פעילות אנושית (לא רק חייתית). אדם עשוי להיות פטור על חינוך רע, אבל הקטגוריה עצמה נשארת רלוונטית מוסרית.

– מקורות שצוטטו: אריסטו, אפלטון, רמב״ם, משלי (“חנוך לנער על פי דרכו”), והמושג של תינוק שנשבה (ילד שגדל בשבי — הרעיון שחינוך הוא כמעט קובע אופי).

[סטייה צדדית: מיזוג אוויר וסיפורי חסידים]

רבי חסידי סירב בתחילה למיזוג אוויר מטעמים סגפניים אבל אז אימץ אותו, בנימוק שהחום גרם לו לשנוא את ארץ ישראל — ממוסגר כעניין של ישוב ארץ ישראל. עבור אריסטו, נוחות מסוג זה לא הייתה בעייתית.

[סטייה צדדית / הבהרה: תענוג מול הקלה בכאב]

תלמיד שואל האם תענוג הוא רק הקלה בכאב. תיקון נחרץ: זו תיאוריה אפיקוראית, לא האריסטוטלית או האפלטונית. יש תענוגים שאולי רק כאלה, אבל אוכל ויחסי אישות הם לא רק הקלה בכאב. הקשר בין כאב לתענוג מסומן כחשוב אך נדחה.

12. האתגר העכשווי: מטריאליזם והצמצום של התשוקה

בעוד שקיומן של שתי רמות התענוג אינו מוטל בספק, המחשבה המטריאליסטית העכשווית מתנגדת להתייחס אליהן כקטגוריות שונות באמת.

העמדה הרדוקציוניסטית (מומחשת דרך תשוקה מינית):

הטיעון “נולדתי ככה” (נקרא “לא קוהרנטי פילוסופית”) מדגים זאת: הוא גורס שכל התשוקה המינית היא ביסודה דבר אחד — דחף גופני/חייתי לעוררות פיזית ותענוג.

– וריאציות בביטוי (בין אנשים, תרבויות) מטופלות כהבדלי שטח, לא הבדלים אמיתיים/עמוקים.

– באופן פרדוקסלי, התרבות מתעקשת שהעדפות אלה “חשובות מאוד” לזהות תוך שהיא מכחישה שהן מהוות סוג שונה באמת של תשוקה.

– לפי השקפה זו, טענות של אהבה רומנטית, תשוקה לבן זוג ספציפי וכו׳, הן בעצם הונאה עצמית או לבוש תרבותי של דחף פיזי בסיסי — אנשים “משקרים” (או שהתרבות משקרת עבורם) כשהם ממסגרים תשוקה כמשהו מעבר לפיזי.

13. שתי תיאוריות מתחרות של תשוקה מינית ונאמנות

תשוקה מינית המופנית כלפי אשתו של אדם היא שונה איכותית מתשוקה מינית המופנית למקום אחר (אדם אחר, אוננות וכו׳). זו טענה רצינית ולא אינטואיטיבית — רוב האנשים מניחים שהתשוקה אחידה ורק האובייקט משתנה. אנשים בוחרים לאהוב דברים שונים, ויש תשוקות שונות באופן נצפה ברמה גבוהה יותר, למרות שברמה הפיזית הבסיסית, כל גופי האדם פועלים בערך באותו אופן (“לחץ על כפתור, קבל תענוג”).

תיאוריה 1: התיאוריה המטריאליסטית/רדוקציוניסטית

– כל התשוקה המינית היא בסופו של דבר אותו דבר — גירוי תענוג פיזי.

– יחסי אישות עם אשתו ויחסי אישות עם מישהו אחר הם אותו מעשה ברמה הבסיסית.

– בגידה היא שגויה לא בגלל שהתשוקה עצמה שונה או מושחתת, אלא בגלל סיבות חיצוניות, חוזיות:

– מוסכמות תרבותיות / הבטחות שניתנו לבן זוג.

– תופעות לוואי ביולוגיות (הריון).

– חובות אתיות חיצוניות לתשוקה עצמה.

– המידה (*מידה*) הרלוונטית בתיאוריה זו היא שליטה עצמית טהורה — דיכוי “אלים” של תשו

קה, לא טיפוח תשוקה טובה יותר. אין מושג של “טעם טוב יותר” בתשוקה; כל התשוקות זהות, אתה רק חייב לרסן חלק מהן.

[סטייה צדדית: אתיקה מינית פרוגרסיבית עכשווית]

השקפה עכשווית מסוטרת שבה כל יחסי אישות הם טובים ומבטאים מטבעם (“מבטאים את נשמתך הפנימית”), עם החריג היחיד של חוסר הסכמה. עמדה זו לא קוהרנטית — אנשים עדיין מאמינים באופן אינטואיטיבי שיש יחסי אישות טובים ויש רעים, גם כשהם טוענים רשמית שהכל טוב. מסומן כחוסר עקביות פנימי של הליברליזם.

[סטייה צדדית: סאטירה על מניעת הריון]

ריף סרקסטי על איך שבפועל, מניעת הריון מטופלת כנורמה והולדת ילדים דורשת אישור מיוחד (*היתר*), תכנון פיננסי וכו׳ — היפוך של המסגרת המסורתית.

הקושיא המפורסמת עם תיאוריה 1

הגמרא קובעת שיש לו אישה (*פת בסלו* — “לחם בסלו”) מפחית פיתוי מיני. תחת התיאוריה הרדוקציוניסטית, זה לא הגיוני — למעשה זה צריך להיות ההיפך:

– רווק שמעולם לא היה עם אישה אולי יש לו פנטזיות אבל הוא לא “בפרשה”.

– אדם נשוי עוסק באופן פעיל בחיים מיניים, אז גופו מעורר ופעיל — והגוף לא יכול להבחין בין אישה לבין לא-אישה. התחושה הפיזית זהה.

– לכן, נישואין צריכים להגביר את הפיתוי, לא להפחית אותו.

בעיית משנה נוספת: אם כל תענוג מיני זהה פיזית, אז אישה יכולה בצדק להתלונן שהיא רק משמשת ככלי לסיפוק הגופני של הבעל, לא שונה מאוננות. זו תלונה אמיתית שאנשים מעלים, ו״יש משהו לא בסדר בזה.”

אבחנה: כל הבעיות האלה נובעות מההנחה הרדוקציוניסטית שכל התשוקות הן בסופו של דבר זהות.

14. המטריאליזם סותר את הניסיון האמפירי

14א. הסתירה היסודית

העיקרון היסודי של המדע המודרני הוא אמפיריזם — האמן לעדות של החושים והחוויות שלך. אבל כל מי שחווה למעשה סוגים שונים של תענוגים ותשוקות יודע שהם לא מרגישים אותו דבר. הם שונים איכותית, לא רק כמותית.

14ב. דוגמאות קונקרטיות להבדל איכותי

תשוקות מיניות: תשוקה לאוננות לא מרגישה כמו תשוקה ליחסי אישות עם בן הזוג — הן חוויות שונות פנומנולוגית, לא תחליפים זה לזה. ההוראה של החזון איש ודיון בגמרא מוזכרים כדי להראות שאפילו בהיגיון הלכתי, אלה מטופלים כנפרדים.

תאוות אוכל: התאווה לסופגנייה אינה זהה לתאווה ליאפצ׳יק (מאכל מסורתי). לא התאווה ולא הטעם מרגישים אותו דבר.

מצב רוח וגיוון: אנשים אומרים “אני לא במצב רוח ל-X” או “נמאס לי מזה” — מה שלא הגיוני אם תענוג היה חומר אחד בלתי מובחן שפוגע באותם קולטני טעם.

14ג. התובנה המרכזית: מטריאליזם לגבי תענוג הוא *אמונה*, לא *חוויה*

הטענה ש״תענוג הוא תענוג” וכל התענוגים הפיזיים הם ביסודם זהים היא לא משהו שמישהו באמת חווה — זה משהו שאנשים נאמר להם ואז מאמינים. זה מתקבל “על פי קבלה” — באופן אירוני, העמדה המטריאליסטית האמפיריסטית כביכול היא עצמה אמונה דוגמטית המוחזקת *נגד* העדות של החוויה. למרות שתענוגים שונים מרגישים שונים לחלוטין, מובילים לפעולות שונות, מעוררים רומנים ותיאורים שונים, המטריאליסט מתעקש שהם “באמת בסופו של דבר אותו דבר” — זה דורש *אמונה*, לא התבוננות. אין סיבה טובה לקבל את הצמצום המטריאליסטי הזה.

15. ויתור: קיימים סובסטרטים פיזיים, אבל זו לא הנקודה

תענוגים מתממשים פיזית — עצבים, נוירונים, עוררות וכו׳. אף אחד לא מכחיש את זה.

[הערה קצרה: תרגולים טנטריים]

תרגולים טנטריים/הודיים שבהם אנשים לומדים לקבל אורגזמות “בראש” או בחלקי גוף אחרים מראים שאפילו סיפור הלוקליזציה הפיזית פחות קבוע ממה שמניחים. אבל זו שאלה של מתאם מול סיבתיות ולא הנקודה הפילוסופית העיקרית.

16. תזה מרכזית: בני אדם הם יצורי נרטיב, לא מכונות ביולוגיות

בני אדם הם ביסודם יצורי נרטיב — הם חיים לפי הסיפורים שהם מאמינים ומספרים על עצמם ועל אחרים. תיאור פיזי/ביולוגי טהור של תשוקה לא תופס את התשוקה האנושית — הוא אולי מתאר איזה סובסטרט או תנאי הכרחי, אבל הוא מחמיץ את האופי המהוותי של התשוקה כפי שהיא נחווית. הדרך הנכונה לתאר תשוקה היא דרך הנרטיב שלה — הסיפור של מי, איפה, מתי, איך, כמה, באיזה הקשר. האלמנטים הנרטיביים האלה *מהווים* את התשוקה, לא רק מלווים אותה.

ניסוי המחשבה של המכונה

דמיין מכונה שמודדת עוררות (מינית או תיאבון). היא יכולה לתעד שמישהו מתעורר ב-3 אחר הצהריים, או בתגובה לתמונות מסוימות. אפילו קריאה פיזית מלאה לא תהיה התיאור הנכון של התשוקה — לא מבחוץ, ובמיוחד לא מנקודת המבט הראשונה. הבעיה העמוקה יותר: אנשים מתחילים לספר לעצמם את הסיפור הביולוגי-מטריאליסטי, שאז הופך להתגשמות עצמית.

17. התמורה האתית/הנורמטיבית: נרטיב עצמי קובע שליטה עצמית

17א. היצר הרע וחומר בלתי מובחן

הוראת הרמב״ם: חומר בלתי מובחן הוא מקור הרע. פרשנות: שורש היצר הרע הוא האמונה שתשוקה היא כוח פיזי פשוט ובלתי מובחן. אם אתה מתאר את עצמך במונחים פיזיים-מטריאליסטיים טהורים (דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין), הנרטיב הזה הופך למציאות שלך — כי בני אדם הם יצורי נרטיב. התיאור העצמי המטריאליסטי הזה שולל ממך את היכולת לשלוט בעצמך אלא באמצעות כוח גס או תרופות (“צריך לתת כדורים”).

17ב. רבי נחמן / הוראת המשנה על תפיסה עצמית

הוראה המיוחסת ל״ריפשני ברטון” / אולי מקור במשנה: כל מי שמאמין שהוא רק גוף באמת אין לו נשמה ולא הולך לגיהנום — לא כעונש, אלא כתוצאה טאוטולוגית (“גג על גג”). אם אתה מגדיר את עצמך כחומרי בלבד, אתה *הופך* לזה בחוויה החיה שלך.

17ג. האלטרנטיבה החיובית

מכיוון שבני אדם הם יצורי נרטיב, הסיפורים שאתה מספר לעצמך על התשוקות שלך מעצבים מה התשוקות האלה באמת עבורך. מישהו שאומר לעצמו “הדופמין שלי חסר” כשהוא מעורר יחווה תשוקה בדרך הזו — ויוכל לנהל אותה רק דרך התערבות כימית/אלימה. מישהו שמספר לעצמו סיפור עשיר יותר, נרטיבי, יש לו גישה לאופנים שונים של תגובה ושליטה עצמית. זה לא על אמת מול שקר של אמונות כשלעצמן — זה על העובדה שאפילו הרגשות שלנו מתווכים על ידי המילים והנרטיבים בראש שלנו. הנרטיב לא בהכרח *יוצר* את ההרגשה, אבל הוא *מתווך* איך אנחנו חווים אותה.

17ד. הרמב״ם על שינוי הרגל

הרמב״ם לימד שאפשר לשנות תכונות אופי (לעשות “שינוי” בטבע של האדם) גם אם זה קשה — אבל צריך להאמין שזה אפשרי. הנרטיב המטריאליסטי סוגר את האפשרות הזו.

18. קשר לקדושה

אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור המטריאליסטי על התשוקות שלך, אתה פותח את האפשרות לחוות אותן אחרת — וזה מה שקדושה אומרת. שיעור קודם על קדושה ושיעור זוהר מוזכרים שבהם המושג הזה הוסבר.

19. יישום למצוות קידושין

19א. שלב הבחור

בחור צעיר לא נשוי, במיוחד חסידי בלי ניסיון יחסי, יש לו רק תשוקות פיזיות בסיסיות — הסיפור שהוא מספר לעצמו על תשוקה הוא לגמרי פיזי. הוא רוצה תענוג פיזי ויספק אותו איך שהוא יכול. הנרטיב פשוט ומטריאליסטי.

19ב. המעבר: מציאת בת זוג

כשמוצאים בת זוג ומתחילים לאהוב אותה — כולל מינית — הסיפור משתנה. זה חייב להיות תשוקה בין-אישית אמיתית, לא רק “עכשיו יש לי מקום לסיפוק גופני”. גם הקיצון ההפוך נדחה: קריאה סגפנית/התבוננותית טהורה של נישואין. אלה שקוראים את ההוראה “אהוב את אשתך כמו תפילין שלך” כבדיחה (כי הם לא אוהבים את התפילין שלהם) מבוקרים. אהבת התפילין האירוטית של המאיזר שמע מצוטטת כראיה שההשוואה רצינית: יש סיפור רוחני, ברמת קידוש שצריך לספר על אהבה זוגית. היא לא מצטמצמת ל״יש לי צרכים וזו מצווה.” ההוראה “לא לעצמך” מספקת בסיס שונה לאהבה, אבל היא גם כוללת את הממד הפיזי/אירוטי — היא חייבת להיקרא כמקיפה את שניהם.

20. הגמרא בכתובות: תשוקת רבא מפורשת מחדש

אחרי שאביי מת, אלמנתו היפה באה לבית דין לתבוע יין כחלק מהכתובה שלה. כשלא לוקחים אותה ברצינות, היא מגלה את זרועה. רבא מתעורר והולך הביתה לבקש מאשתו לבוא למיטה. אשתו, קנאית, מזהה מי הייתה בבית דין ורודפת את האלמנה מהעיר.

הקריאה הסטנדרטית (הזולה):

רבא השתמש באשתו באופן גס כתחליף לתשוקה אסורה — היה לו יצר הרע שהופעל על ידי אישה אחרת והוא פשוט הפנה אותו מחדש.

הקריאה הגבוהה יותר: תכנות מחדש של תשוקה

הגמרא מלמדת משהו עמוק יותר: תשוקה צריכה להתפרש מחדש דרך סיפור אחר. כן, יש טריגרים פיזיים — ככה הגוף עובד. אבל מכיוון שכל תשוקה מתווכת על ידי המוח ועל ידי נרטיב, הסיפור יכול להיכתב מחדש. הפרשנות הנכונה: העוררות הייתה באמת “מסר מאשתו” — אם אתה חווה תשוקה פתאומית, אתה צריך להבין אותה כקריאה של אשתך, אות בין-אישי, לא אירוע פיזי אקראי. רוב האנשים היו מתביישים להכיר בזה (כמו שרבא עשה). אבל הבושה הזו משקפת כישלון להבין איך תשוקה באמת עובדת.

21. רמ״ק ושומר אמונים: השכבה הבין-אישית של תשוקה

רבי משה קורדובירו (רמ״ק) והשומר אמונים מלמדים: לאדם יש גם יצר הרע לעצמו וגם יצר הרע לאשתו — כלומר לתשוקה מינית יש ממד בין-אישי מטבעה. תיאוריית הרמ״ק: בכל פעם שגבר מרגיש תשוקה לאישה, היא חשקה בו תחילה (במודע או בתת-מודע). אם אישה הייתה באמת צדקת עם אפס משיכה פיזית לגברים אחרים, אף אחד לא היה מתעורר ממנה. זה נשמע לא פוליטיקלי קורקט ופרובוקטיבי, אבל זה מוצג כעיקרון קבלי הממחיש את הקריאה הגבוהה של תשוקה: תשוקה היא אף פעם לא רק גירוד בסיסי שצריך לגרד. היא תמיד מכילה סיפור אנושי — “אני רוצה אותך, את רוצה אותי, את רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך?” אפילו כשתשוקה מופעלת על ידי האדם ה״לא נכון”, היא עדיין מתפרשת דרך הרגלי הנרטיב של המוח, כי כל הרגשות מתווכים על ידי גם הרגלי תשוקה וגם הרגלי מחשבה/סיפור.

22. תשוקה, דמיון ותרבות

[סטייה צדדית: למה צפייה בסרטים אסורה]

המסגרת הזו מסבירה את האיסור על צפייה בסרטים — סרטים מציגים תמונות מבוססות תרבותית של רצוי שיש להן “מעט מאוד קשר למציאות”. הם מתמרנים את הדמיון, שמתווך תשוקה.

[סטייה צדדית: המהר״ל על משה רבינו]

המהר״ל מסביר את הפסוק “והביטו אחרי משה”: כל גבר היה קנאי כי משה היה הגבר האולטימטיבי, גרם לכולם להרגיש לא מספיקים. הם חששו שהוא שוכב עם נשותיהם כי הם הרגישו כמו “כלום לעומתו”. זה ממחיש איך תשוקה וקנאה תמיד מתווכות על ידי נרטיבים תרבותיים/דמיוניים על גבריות וערך.

הטענה הרדיקלית: כל תשוקה היא דמיונית

במיוחד תשוקה מינית, אבל גם תשוקה לאוכל, היא תמיד דמיונית — כלומר היא תמיד מתווכת על ידי דמיון והתניה תרבותית, לא על ידי גירוי פיזי גולמי בלבד.

[הסטייה המחשה מורחבת: המחשה של קוקה-קולה]

קוקה-קולה לא באמת טעימה ברמה חומרית טהורה. היא שחורה (אנשים לא מוצאים באופן טבעי אוכל שחור רצוי). כשהיה בה קוקאין, לפחות הייתה סיבה כימית לשתות אותה. קוקה-קולה היא ביסודה מוצר שיווקי יותר ממוצר שתייה — הרצוי שלה נבנה על ידי דמיון ונרטיב תרבותי, לא על ידי תענוג פיזי מהותי. כשאתה שותה קוקה-קולה, אתה לא טועם את הנוזל עצמו; אתה “שותה” את התמונה — את השלט החוצות, את השחקן באקסטזה, את השלג המזויף בפרסומת. השיווק *הופך* לחוויה. צפייה בצילום פרסומת של קוקה-קולה עם שלג מזויף לחלוטין, מחזקת שה״חוויה” הנצרכת היא מפוברקת.

עיקרון מרכזי: כל המדיה והפנטזיה שאתה סופג הופכים לחלק ממך (“מתלבש”) — אתה הופך לבוש בהם. כשאתה שותה קולה, אתה בחלקך *הופך* לאדם בפרסומת שנראה נהנה ממנה, וזה מה שמייצר את ההנאה שלך. אפילו מותגי חיקוי נהנים באופן טפילי מהדימוי של קוקה-קולה — אנשים שותים אותם רק כי ה*קטגוריה* של קולה נעשתה רצויה על ידי השיווק של קוקה.

[הסטיות קומיות]

הערות הומוריסטיות על צבע צ׳ולנט, העדפות קוגל, ולהיות “גזען אפילו עם קוגל שחור” — מחזקות את הנקודה שהעדפות מעוצבות על ידי סיפור ודמיון הרבה יותר מאשר על ידי קלט חושי גולמי.

23. יישום לתשוקה מינית: אתה מגלם תסריטים שנספגו

עיקרון הקוקה-קולה חל ישירות על מיניות: כשיש לך יחסי אישות, אתה בחלקך מגלם את כל ה״שחקנים” התרבותיים (תמונות, פנטזיות, דמויות מדיה) שאי פעם ספגת. ה״נשמה” שלהם (גוף נשמה/פנטזיה) נוכחת במעשה. אנשים כל הזמן משחזרים פנטזיות ותמונות שנרכשו בראשם. התאוות שלנו (תאוות) הן לא מקוריות עמוקות — אנחנו מחקים. זה מה שהופך תשוקה ל*תרבותית*: כל תרבות מספקת אידיאלים, מדיה ו״תסריטים תרבותיים” משלה למה אהבה ותשוקה נראות. כשאתה חווה תשוקה, היא מתפרשת מיד דרך המילים והתמונות שכבר בראש שלך לסוג הטריגר הזה.

24. ניסוי המחשבה: אדם בלי שום תסריטים תרבותיים

אדם עם אפס חשיפה לכל תסריטים תרבותיים היה חווה כמעט כלום מעבר לצרכים גופניים בסיסיים מאוד — והיה מרוצה מזה.

המחשה: דיוגנס הציני — הוא שכר זונה; היא באה מאוחר; הוא אונן ואמר לה שהוא “קיבל את זה בחינם.” זה מייצג את העמדה הפילוסופית הצינית: אם תשוקה היא רק גופנית, אז כל סיפוק של הצורך הפיזי שווה. אבל זה לא איך זה באמת עובד לרוב האנשים, בדיוק כי פנטזיות ותסריטים תרבותיים מעצבים מה נחשב כסיפוק. אם אתה רק על סיפוק צרכים גופניים (כמו דיוגנס), אז אוננות עובדת באותה מידה. אבל אם אתה מאמין שיש חזון של סוג *טוב* של תשוקה מעבר לסיפוק גופני גרידא, אז זה לא מספק את זה.

25. מעבר לסוכנות מוסרית: ברגע שאתה מבין תיווך, אתה יכול לבחור

ההסבר הארוך על תיווך עדיין לא היה על מידה — הוא היה על ביסוס המנגנון. ברגע שאתה מבין שתשוקה מתווכת נרטיבית, אתה הופך לסוכן מוסרי שיכול להתחיל לבחור בין סיפורים. אתה יכול עכשיו להעריך: סוג הסיפור/פנטזיה הזה טוב, ההוא רע, זה מעוות.

[סטייה צדדית: קהילות מבודדות מאוד]

קהילות חסידיות מבודדות מאוד (“חנק שיא”) אולי יש להן רק צרכים ברמת חיה בסיסית בגלל חשיפה תרבותית מינימלית. האם זה טוב יותר נשאר לא ברור. אבל לכל מי

שיש *כל* תרבות, יש נורמות, שאלות והחלטות לגבי אילו פנטזיות ונרטיבים נכונים.

26. יישום: חמדת אשת רעך כנרטיב מעוות

האיסור על תאווה לאשת שכנך ממוסגר מחדש: זה רע *בפני עצמו* כי המבנה הנרטיבי של התשוקה הזו מעוות. התשוקה אינה לאישה כשלעצמה — היא *לאשת מישהו אחר*. התיאור הנכון של הרצון הוא: “הוא רוצה אשת מישהו אחר.” זה הסיפור.

ראיה: כשהגבר מתחתן עם המאהבת, התשוקה בדרך כלל מתה. “מים גנובים ימתקו” — המתיקות הייתה בגניבה, לא באדם. זה לא רק איסור חיצוני (הפרת כלל) שבמקרה מייצר את אותו תענוג. זה סוג *אחר* של תענוג — תענוג משכיבה עם אשת מישהו אחר — וזה סוג רע של סיפור-תענוג.

[הערה קצרה: “לזאוות וגדאי”]

התייחסות תלמודית — כשאתה מתחתן איתה, הדינמיקה משתנה, מחזקת שהתשוקה הייתה על המבנה הנרטיבי, לא על האדם.

27. החזון החיובי: תשוקה שמתעצבת כלפי אשתו

אם אתה אוהב את אשתך, כולל מינית, אז כל או רוב התשוקה המינית שלך הופכת “מעוצבת” (מעורבת) כלפיה. היא מקבלת צורה/כיוון ספציפי. לפני נישואין (כבחור), התשוקה מטושטשת ולא מכוונת — כלפי כל אחת. נישואין נותנים לה צורה.

האידיאל (מוכר כאידיאליזציה): גבר לא צריך להיות לו תשוקות לשום אישה מלבד אשתו. ההתנגדות — “אתה מטריאליסט — אתה מאמין שכל התשוקות הגופניות זהות, אז זה לא יכול לעבוד” — חייבת להיות מוכרעת. אתה חייב להפסיק להאמין בזה ולהתחיל להאמין שכשאתה רואה אנשים מושכים ברחוב, אתה למעשה אוהב את אשתך דרך העוררות הזו. רוב האנשים היו מתביישים להכיר בזה. אבל הבושה הזו משקפת כישלון להבין איך תשוקה באמת עובדת.

טענה מרכזית: לתשוקה מינית יש שלבים וטריגרים (אוכל, סביבה וכו׳), אבל היא לא חייבת להיות דחף אקראי שאתה אז מכוון כלפי אשתך. אתה צריך לחשוק בה מההתחלה — היא אפילו לא חייבת להיות נוכחת כשהתשוקה מתחילה. התשוקה הופכת לסיפור *עליה* ועל סוג האהבה הזה.

28. עידון: טוב ורע קיימים גם ברמה הפיזית

תיקון של רושם אפשרי מהשיעור הקודם: אולי נראה שספציפיות לבדה (בחירת נרטיב מסוים) היא מה שהופך תשוקה לאנושית, בעוד תשוקה בסיסית היא רק מילוי צורך חייתי. תיקון: יכול להיות טוב ורע אפילו ברמה הפיזית/טבעית. רוב האנשים טועים בצד של עודף (יותר מדי פינוק פיזי), לא חוסר — אנלוגי להשמנת יתר. אוננות ממוסגרת כסוג אחר של עבירה — היא מייצגת יותר מדי מסוג מסוים של תענוג, לא נרטיב מעוות כשלעצמו. יש כנראה איזו “כמות נכונה” של תענוג פיזי, באופן אידיאלי מכוון לחלוטין כלפי אשתו.

29. על איסור אוננות והפרזה רבנית

[סטייה צדדית, מוכרת כטנגנציאלית]

האיסור המוחלט על אוננות עשוי לתפקד כ“דרך לפואה” (הפרזה טיפולית/פדגוגית): אם אי פעם אמרת “קצת מותר,” כולם היו עושים את זה כל הזמן. אז הכלל אומר “לעולם לא,” וההשפעה המעשית היא “פחות.” ככה הרבה הפלגות של חכמים עובדות: הצהר על הקיצון כדי להשיג מתינות.

מקביל לדעת הרמב״ן על כשרות: התורה מעולם לא התכוונה ממש ששום יהודי לא יאכל טרף לעולם; היא התכוונה שיהודים יאכלו *פחות*. האיסור המוחלט הוא המנגנון להשגת הפחתה.

העיקרון הכללי של איסור קיצוני כאסטרטגיה מעשית

כשחז״ל אומרים “לעולם לא” לגבי תכונה (למשל, לעולם לא להיות כועס), הם לא מתכוונים ממש לאפס מוחלט — הם מתכוונים שהאידיאל הוא לעשות *הרבה פחות* ממה שהאדם היה עושה באופן טבעי. אם הם היו מתירים “קצת,” הטבע האנושי היה מנצל את הפתח הזה ואנשים היו מתפנקים יתר על המידה. לכן, האסטרטגיה הרטורית היא לקבוע את הרף בקיצון כדי לייצר תוצאה מעשית מתונה.

[הסטייה מחשה: השינובר רב על תולעים]

ההוראה ההומוריסטית של השינובר רב: חמשת *הלאווין* (איסורים) של התורה נגד אכילת תולעים מעולם לא התכוונו להבטיח ששום יהודי לא יצרוך בטעות תולעת (מכיוון שתולעים נוכחות בהכרח בירקות). במקום זאת, האיסורים המוכפלים מסמנים: *אכול פחות* — הפחת את הכמות. הניסוח הקיצוני מניע הפחתה מעשית, לא מוחלט בלתי אפשרי.

30. שני הממדים של מידה: כמות מול כיוון

כל הדיון מגיע לשיא בהבחנה בין שתי רמות נפרדות שבהן “מידה נכונה” פועלת לגבי תשוקה/אהבה:

רמה אחת: כמות (“כמה”) — הרמה הפשוטה יותר

זה נוגע לכמות הגולמית של פינוק — אכול פחות, אל תצרוך יותר ממה שבריא או הכרחי לרווחה פיזית ורגשית. זו הרמה “פחות מעניינת” כי היא יחסית פשוטה.

רמה שתיים: בחירה/כיוון (“למי/מתי/איפה”) — הרמה המעניינת יותר

זה המקום שבו הלכה פועלת במובן המהותי ביותר שלה. הלכה לא רק אומרת “אהוב פחות” — היא מפרטת את האובייקט, הזמן וההקשר הנכונים לאהבה ותשוקה:

– אהוב את אשתך — לא את שכנך, אחותך, סבתך וכו׳.

– איסורי *עריות*, *שניות לעריות* (יחסים אסורים משניים, הרחבות רבניות), וההבחנה בין *דאורייתא* (תורה) ו*דרבנן* (רבני) כולם ממפים את הערוץ הנכון לתשוקה.

– אפילו בתוך היחסים המותרים, המידה משתנה לפי הקשר: *תלמיד חכם* יש לו חובות זוגיות (*עונה*) של פעם בשבוע (שבת לשבת); לאחרים יש לוחות זמנים שונים תלוי באורח חיים ועיסוק.

הבחנה מרכזית: חוקים אלה מווסתים את המידה הנכונה של האהבה הזו (כלומר, הכיוון וההקשר הנכון שלה), לא רק את הכמות הנכונה של כמה.

31. פתרון: הרמב״ם על איסור עריות

מסגרת שתי-הרמות הזו פותרת קשיים רבים שיש לאנשים עם תיאוריית הרמב״ם של *איסור עריות*. הטיפול של הרמב״ם מופיע בפרק ד׳ של החלק הרלוונטי וגם במורה נבוכים. הבנה שהרמב״ם דן ב*תיעול וכיוון* של תשוקה (רמה שתיים) ולא רק ב*דיכוי או הפחתה כמותית* שלה (רמה אחת) מבהירה את כל המסגרת שלו.

סיכום קשת הטיעון המלאה

פרישות חלה רק על שני תענוגים: אוכל ויחסי אישותהגישה הנכונה היא ספציפיות אריסטוטלית, לא כלליות אפלטוניתשיח אנטי-גוף מופשט הוא גם לא מעשי וגם מפוקפק פילוסופיתצום/כאב הוא פרדוקסלית לא יעילתענוגים מתחלקים לרמות טבעיות/משותפות וספציפיות/נבחרות, עם רלוונטיות מוסרית הגדלה עם בחירההמטריאליזם העכשווי מצמצם בטעות את כל התשוקה לכוח פיזי אחד בלתי מובחןהצמצום הזה סותר חוויה ממשית והוא עצמו דוגמה מתקבלתבני אדם הם יצורי נרטיב שתשוקותיהם מתהוות על ידי הסיפורים שהם מספריםאימוץ הנרטיב המטריאליסטי הוא התגשמות עצמית והרסנית — זה שורש היצר הרעהאלטרנטיבה: תשוקה תמיד מתווכת על ידי דמיון ותרבות (קוקה-קולה, סרטים, המהר״ל על משה)הבנת תיווך נרטיבי מאפשרת סוכנות מוסרית — בחירה בין סיפורי-תשוקה טובים ורעיםחמדת אשת אחר היא מעוותת מטבעה כנרטיב; תשוקה צריכה להיות “מעוצבת” כלפי בן הזוגהלכה פועלת בשתי רמות: הפחתה כמותית (כמה) וכיוון איכותי (כלפי מי, מתי, איפה)הרמה השנייה — תיעול וכיוון של תשוקה — היא התחום האמיתי של ההיגיון ההלכתי והמפתח להבנת פילוסופיית הרמב״ם של יחסים אסורים ומצוות הקדושה.


תמלול מלא 📝

ספציפיות אריסטוטלית באתיקה היהודית: שני התענוגים והדרך למידת הפרישות

הקדמה: תחום מידת הפרישות

מגיד השיעור: אוקיי, אז השיעור של היום עוסק באיך להביא את משיח. כמובן, כמו כל שיעור אחר, אני לא יודע, אתם תגידו לי איך. אבל כמובן, זה על הנושא הכי מרגש, שמביא את משיח, שהוא יחסי אישות.

אז מאז שדיברנו בשיעור הקודם על אכילה, ודיברנו שהמידה, פרישות, או temperance, או קדושה, או איך שתרצו לקרוא לזה, מתייחסת רק לתענוגים גשמיים ספציפיים, תענוגי חוש המישוש. מסתבר שיש רק שניים מהם. נכון? ואלה הם אוכל ומיטה.

מדוע רק שני תענוגים נחשבים

למה יש רק שניים? יכולים להיות תענוגי חושים אחרים. דיברנו על זה קצת, נכון? אבל הם לא נחשבים. כי הם תענוגים טובים. אז במילים אחרות, אף אחד לא אומר שמישהו אינו בעל פרישות כי הוא אוהב להתאמן יותר מדי.

או אפילו… אימונים—אין תענוג גשמי? כן, לקבל עיסויים, להתאמן בטעם, ללכת למקלחת או למרחץ, דברים כאלה. הם תענוגי חוש המישוש, אבל הם לא נחשבים למטרותינו.

תלמיד: שמעת פעם על בעל תאווה גדול לגבי…?

מגיד השיעור: כן, אני הולך לשירותים—דוגמה נוספת. כן, כלומר יש קצת תענוג בזה וזה משהו שאתה מרגיש בגוף שלך, ממש בחוש המישוש, אבל זה לא נחשב. למה כך? שמעת פעם על מישהו שאומר שבעל תאווה גדול הולך לשירותים הרבה ונהנה מזה יותר מדי? מעולם לא שמעתי על מישהו שאומר את זה. שמעתי פעם על מישהו שאומר שבעל תאווה גדול הולך למקווה יותר מדי? אוקיי, לא משנה. אנשים אומרים את זה. נכון? אבל זה עדיין לא אותו דבר.

זה לא שאתה לא… אתה לא כמו… אני לא יודע, איך קוראים למישהו שהוא יותר מדי… בעל תאווה גדול מדי ביידיש. אני יודע איך לומר את זה ביידיש. אתה לא מושחת מדי או משהו אם אתה מבלה יותר מדי במרחץ. אלא אם כן אנשים מתכוונים לדברים אחרים בזה.

באופן כללי, אנחנו לא אומרים את זה, נכון? יש כמה חניקות אמיתיים שאומרים שלהתקלח זה יותר מדי גשמי, אז אתה לא צריך להתקלח יותר מדי. אבל אני לא באמת חושב שזה נכון. אותם חניקות, הם הולכים למקווה כל הזמן, ומקווה אמור להיות רק להיות נקי. כמובן, אם המקווה מלוכלך, אז זה כמו רק מקווה למדשים, זה לא מקווה אמיתי, זה רק בדן. אבל עדיין, אתה רואה שיש כאן דיסוננס, נכון?

בכל מקרה, זה לא הדיון שלנו. אבל אריסטו אמר שאלה לא נחשבים. אלה תענוגים של בני חורין. אנחנו מדברים רק על שני התענוגים האלה שהם תענוגים של עבדים.

אני לא חושב שתוכל למצוא, כמו, אתה אולי תמצא, כמו שאמרתי, כמה אנשים… אני לא חושב שתוכל למצוא במקומות כמו מה שאנשים קוראים חז״ל, אני לא חושב שתוכל למצוא משהו נגד שימוש במקלחת יותר מדי. למעשה, אפילו נגד התענוג של, כמו, ספורט.

סטייה לנושא הספורט: הבחנה בין דיונים כלליים לספציפיים

אני יודע שהרבה אנשים נותנים דרשה על חנוכה, שספורט זה על הגוף, וכן הלאה. וזה מעשה דתי מאוד ישן, היינו אומרים את זה כבר. אבל זה עדיין לא על פרישות. זה על איזה דיון כללי יותר, שאנחנו לא מדברים עליו היום.

אף אחד לא היה אומר את זה כמו תאווה. הם היו אומרים שאתה לא צריך לדאוג יותר מדי לגוף שלך, יש גבול לזה, דברים כאלה, שמשתייכים לדיון כללי מאוד, שהוא מאוד חשוב. דיברנו על זה כבר בתושים.

היסוד המתודולוגי: ספציפיות מול כלליות

זה מאוד חשוב להבחין בין הדיון הספציפי מאוד שאנחנו עורכים עכשיו לבין הדיון הכללי יותר, שזה יכול להיכלל תחתיו, אבל מה שאנחנו מנסים לעשות זה להתרחק מזה, נכון?

זה כמו דיון כללי מאוד שבו אתה יכול לעשות את הפרישות או את השאלה הזו של יחס לגוף ולתענוגיו כמרכזי… כולל הכל. כמו, כל הפרקים זה על ללכת אחרי הנשמה שלך ולא אחרי הגוף שלך. זה מה שכתוב בתניא. זה מה שאפלטון אמר לפעמים.

אבל אנחנו מנסים להתרחק מזה, נכון? אנחנו מנסים להיות מאוד ספציפיים. כמו שאריסטו אמר. וכמו, מי עוד היה על העניין הזה של להיות מאוד ספציפי? מאוד ספציפי לגבי…

תלמיד: עכשיו, כמו, אתיקה בכלל, כמו, לא באמת?

מגיד השיעור: לא, כן, לא גוי.

תלמיד: משה.

מגיד השיעור: בדיוק, משה. ההלכה אף פעם לא מדברת בכלליות, אף פעם לא אומרת שאתה צריך לאהוב את הנשמה שלך ולא את הגוף שלך. היא נותנת את כל הפרטים האלה. אתה צריך לאכול שלוש סעודות רק בשבת ולא בימי החול. היא לא אומרת את זה ממש, אבל דברים ברמת הפירוט הזו.

ואתה צריך להשתמש במקלחת, אבל לא כשאתה אבל ולא בתשעה באב או דברים כאלה, נכון?

ההלכה כשיטה אריסטוטלית

אז ההלכה היא למעשה אריסטוטלית במובן הזה. היא לא מאמינה במיוחד בכלליות, מאמינה מאוד בלדבר על דברים ספציפיים מאוד, והטוב והרע תמיד מוגדרים, כמו שאריסטו היה אומר, בכמה ובמה ובאיזה אובייקט ובאילו זמנים ובאיזה מקום ובשביל איזה אדם ועם אילו אנשים ובאילו דרכים. אלה ארבעת, חמשת, ששת ההגדרות השונות שהוא נותן לאיך אתה יודע טוב ורע, נכון?

זו נקודה מאוד חשובה. זו הגדרה אריסטוקרטית במובן מסוים.

תלמיד: אריסטוקרטית במובן שאנחנו הולכים לדבר על המאכלים הנכונים…

מגיד השיעור: כן, כן, כן, זה נכון. אבל באופן כללי, זה הרבה יותר כללי. זה כמו במקום לומר… כמו זו התלונה של הרמב״ן על ההלכה, נכון? היא מניחה מגוון מסוים של חוויה, נכון? יש מגוון… עבדים למשל, נכון, נכון. עבדים כי… כי אז עבדים או אנשים עניים מאוד…

אבל בוא, תן לי… אנחנו קופצים חזרה לאן שהיינו בשבוע שעבר. אני רק אומר את הנקודה הכללית מאוד שאם יש כמו את הקונפליקט הזה ואנחנו מנסים להתרחק מזה. אני אומר שאנחנו מדברים על דבר מאוד ספציפי, ולכן אנחנו הולכים לדבר… אני אנסה לתת דוגמאות מאוד ספציפיות, למרות שזו לא פילוסופיה סטנדרטית. אנחנו לא אמורים לדבר על הדברים הספציפיים מאוד.

למה ספציפיות חשובה: אתיקה כאמנות מעשית

אבל הסיבה לזה היא כי יש כאן את הדעה הזו, דעה או שיטה מאוד חשובה, שאומרת ש, כמו שאמרנו, מאחר שאתיקה היא אמנות מעשית, היא לא אמנות תיאורטית, מה שאנחנו מחפשים זה דברים שעוזרים לנו באופן מעשי, שאנחנו יכולים להשתמש בהם. ומאחר שכל הפעולות האנושיות קיימות בעולם של דברים פרטיים, אף אחד לא אוהב נשים, הם אוהבים אישה.

אתה לא חבר של אדם, אתה חבר של אדם. יש הבדל בפרט, ב… איך קוראים לזה… סוג, אוניברסלי. כמו ההבדל בין יהודי לגוי. יהודי שונא כל יהודי אבל אוהב את היהודי. והגוי, כולם אוהבים את היהודי אבל הם שונאים את ההפך—הם שונאים את היהודים אבל הם אוהבים… היהודי הזה טוב.

אז בכל מקרה, לאהוב אנשים פירושו לאהוב אנשים ספציפיים, לא את הכלליות שלהם, כי זה לא מאוד שימושי. אז, נכון.

חוסר התועלת של השקפה מופשטת

זו גם הסיבה שבגללה, כמו, שיהיה לך השקפה נכונה זה חסר תועלת, כי השקפה היא כולה על כלליות. כמו, “אני אוהב את התורה.” אוקיי, אז איזו מסכתא אתה הכי אוהב? אתה לא באמת יודע, אתה לא באמת אוהב את התורה יותר מדי. זו הנקודה החשובה.

אם מישהו אומר, “אני אוהב את היהדות כל כך,” אתה אומר, אוקיי, אז איזה יום טוב הוא האהוב עליך? זה… כי אהבה, אהבה אנושית, כמו שוב, ברמה של הגוף ושל הרכב גוף-נשמה, כמו האדם שאנחנו מדברים עליו עכשיו, לא הנשמה כפי שהיא לפני שירדה לארץ או מה שזה לא יהיה, נכון?

אתה צריך לאהוב דברים שהם מגולמים, שהם פרטיים. אתה יכול לומר רגשיים, אבל עדיין רגשיים—הרגשות שלנו הם רגשות אנושיים, תמיד נוגעים לפרטים. כמעט לאף אחד אין רגשות לגבי כמו הרעיון של משהו. יש לך רגשות כלפי דברים ספציפיים.

כמו שאנחנו הולכים להגיע לגבי התענוגים, לאיך הם יכולים להיות ספציפיים. זו הנקודה שלי להיום. אבל זה מה שאני אומר?

אוקיי, זה הרקע, אבל אני רק אומר שזו כמו נקודה אריסטוטלית, התובנה הגדולה, אחת התובנות הגדולות של אריסטו על הכל, אבל גם על אתיקה, היא שלדבר על הטוב בצורה כללית מאוד, או במונחים כלליים מאוד, של כמו שאתה צריך ללכת אחרי דברים של הנשמה, של השכל, לא של הגוף, לא עוזר לך כמו לדבר על דברים ספציפיים.

כמובן, יש… אתה מבין… אנחנו על זה. אנחנו מבינים את זה.

הביקורת האפלטונית והתלונה של הרמב״ן

אוקיי, יש כמובן ביקורת על זה שאפלטון מעלה בפאידו, ואומר שהמתינות בסופו של דבר היא רק החלפת תענוג אחד באחר בסוף היום.

אתה יכול לשמוע את זה ממשגיח המסה. כמו אם מישהו…

תלמיד: מה? ישעיהו?

מגיד השיעור: אני לא חושב שישעיהו אמר את זה. למה? למה אתה אומר את זה? זו הביקורת שלו על שבצי המשגיח המסה?

תלמיד: לא, לא, אני לא חושב כך.

מגיד השיעור: אני לא בטוח. אני לא יודע איך היית מגיע ל… אני לא בטוח איפה אתה… לא, אבל הנקודה תהיה כמו… כי מה שאנחנו אומרים זה ש… כמו שההלכה אמרה, נכון? ההלכה אף פעם לא אומרת שאתה לא צריך ליהנות מתענוגי הגוף, תענוגי הבשר. מה שהיא כן אומרת זה שאתה צריך ליהנות מזה רק בזמן ספציפי, במקום ספציפי, עם האדם הנכון. כמו, נכון?

אין הלכה שאומרת שצריך ליהנות מיחסי אישות פחות. היא אומרת שאתה צריך לעשות את זה רק עם…

תלמיד: אתה בטוח אם זה מהדהד באדם בסופו של דבר? כמו, אם האתיקה שלך היא אתיקה הקשרית, שהיא…

מגיד השיעור: לא, זה תלוי. לא, אבל חכה עד שאסיים. ככה ההלכה עובדת. זה נכון? נכון.

התנגדות הרמב״ן: נבל ברשות התורה

וזו התלונה של הרמב״ן על ההלכה, בסדר? הרמב״ן ממש בא על תחילת פרשת קדושים ומתלונן על זה, ואומר שאתה עדיין יכול להיות אדם רע כי אתה אוהב את הגוף, ואתה בעל תאווה גדול, רק שאתה אף פעם לא אוכל משהו לא כשר, או שאתה אף פעם לא שוכב עם ערווה, אבל אתה עדיין… הוא ממש קורא לזה, אתה עדיין… איפה ארי שבא עם הלשון של הרמב״ן בשבוע שעבר?

הוא עדיין קורא לזה, “נבל ברשות התורה”. שזו ניסוח מאוד מוזר, כי ההגדרה של זנות בהלכה היא לא אשתו. זימת אשתו לא ממש הגיוני בלשון המקורית.

אבל הרמב״ן, מאחר שהוא סוג של אפלטוניסט, הוא כמו, ובכן, כל הנקודה של כל זה היא להתרחק מתענוגי הגוף. ואתה אומר לי שחלק מתענוגי הגוף הם טובים.

ההתנגדות האפלטונית העמוקה יותר

וכאן יש ביקורת עוד יותר עמוקה, שאפלטון עשוי להעלות. אתה יכול לומר, אוקיי, וגם אם אתה אומר, ובכן, אתה צריך לעשות את זה במידה, הכל במידה. אתה אומר, למה? כי אם אתה חומד יותר מדי נשים, בסופו של דבר תאבד את אשתך. ואז לא יהיה לך שום תענוג. משהו כזה. אז מסתבר שהכל בשירות התענוג. אז אנחנו עדיין תקועים באותה לולאה. הוא עדיין לא יצא מהגוף. ותענוגי הגוף אינם הטוב האנושי האולטימטיבי. אנחנו בכלל לא טוב אנושי.

תלמיד: האם לאפלטון יש מה שאנחנו קוראים המסגרת של מידה? או שיש לו רק דאטה?

מגיד השיעור: יש לו, אבל זה מסובך. הוא לא מתכוון עד כדי כך שדאטה היא… אוקיי, אנחנו לא עושים אפלטון היום. אני רק אומר לך, אתה צריך לדעת את זה. זה לא שיעור של אפלטון. אין כמו אריסטו. לאריסטו יש הרבה יותר. אני אספר לך בהרבה יותר פירוט על זה מהסיבה הזו.

כמובן, יש את המתח הזה בין הרפובליקה והפאידו, כמו שאמרתי לך. לרפובליקה יש את ארבע המידות הקרדינליות המפורסמות. אבל זהו. זה לא השיעור שלנו.

סיכום: הצדת המסגרת הכללית

אני רק אומר את זה כדי להבחין בין השאלה הזו לזו. אז אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את הדבר הכללי מאוד הזה שבו תענוגי הגוף הם רעים מסיבה כלשהי. לכן, כן.

גבולות התיאוריה הסגפנית ובעיית התעניות

חוסר המעשיות של דיונים כלליים על תענוג גופני

מגיד השיעור: כי זה, במובן מסוים, או שזו שאלה כללית מדי, או שזו ביקורת אחת שאפשר להעלות, זה לא באמת עוזר לי. וכמו שאני אומר, באופן מעשי, בעצם כמה דרשות שאתה שומע על הגוף שהוא לא מעניין, אף אחד לא מפסיק לאהוב תענוגי הגוף. לא מאוד מעשי לעבוד על זה עבור רוב האנשים. זה דבר אחד.

תלמיד: אולי זה עדיין לא במקום, אבל האם כל זה לקראת האדם הפוליטי?

מגיד השיעור: כן, כן, זה הדיון. כן, אבל כן, הדבר האפלטוני יהיה לומר שאתה לא פותר את האדם כפי שהוא, אתה רק פותר את האדם הפוליטי. ואריסטו היה מסכים עם זה, אבל זה דיון אחר.

כן, מה שאני אומר זה שאנחנו לא עושים את זה. ואמרתי שיש שתי ביקורות על זה. אחת היא שזה לא שימושי. לדעתי, כמה שיעורים וראשונים ומוסר שאתה, כמו ששומעים על איך תענוגי הגוף הם לא טובים, אתה עדיין אוהב אותם. אז אנשים אף פעם לא מתקדמים לרוב, אלא אם כן הם מתים, נכון? אלא אם כן הם—רק אם אתה מת אתה מתקדם לקראת זה, וזו הסיבה שהפאידו אומר שאתה צריך תמיד לנסות למות כמה שאתה יכול, והגמרא של הפרק השני אומרת את זה, נכון? יש נדרים שאמרו את זה, לאלכסנדר מוקדון, הרשעים והצדיקים, אותו דבר לצדיקים—אתה צריך להפסיק לחיות כי לחיות בהחלט אומר לאהוב תענוגי הגוף וזה דבר רע.

אז מאחר שאנחנו מדברים על, כמו שאתה אומר, אנשים פוליטיים, או בדרך אחרת לומר את זה, אנשים נורמליים שלא הולכים להגיע לזה, ומנסים לדבר על זה, אני חושב שלקפוץ רמות זה לא מומלץ. ויש הרבה, הרבה דרשה שאפשר לומר על הנקודה הזו, אבל זו גם לא הדרשה שלנו היום. אז אנחנו יכולים לדלג על זה ולא לדבר על זה.

שתי ביקורות נפרדות על שיח אנטי-גופני מופשט

כמו שאמרתי, זו סיבה אחת למה אני חושב שזה פחות שימושי. הסיבה השנייה למה זה פחות שימושי—ורק כדי להיות ברור, הביקורת הזו היא משהו שאפילו מישהו שמסכים עם הביקורת השנייה יכול להסכים איתו, נכון? כי הביקורת השנייה, סוג הדיון השני על לדבר על תענוגי הגוף במובן הכללי מאוד, יהיה יוצא מדעה כללית מאוד שאומרת שהטוב האולטימטיבי, כמו שאתה אומר, הוא לא לחיות בעולם הזה. לחיות בעולם הזה זה קצת מוערך יתר על המידה. החיים מוערכים יתר על המידה. החיים בגוף מוערכים יתר על המידה. זה כמו כלא, זוכר? ויהיה עדיף לחיות בין הכוכבים או משהו, להרהר באלוהות או משהו.

אבל בכל מקרה, זו דעה אחרת. וכמובן, אתה יכול לא להסכים עם כל הדעה הזו ולומר, כמו, מה שמו? כמו שהנרי דיוויד ת׳רו אמר, “עולם אחד בכל פעם.” אוקיי, קודם כל בוא ננסה לחיות חיים טובים כאן ונחשוב על זה. זו דרך אחת לנסח את זה.

הבחנת אריסטו בין תענוגות טבעיים לנבחרים: השלכות על אתיקה מינית וחומרנות עכשווית

הערות מסכמות על תיאוריות של סבל

אבל אז נכנסים לדיון: האם זה נכון? כלומר, האם מסילת ישרים, פרק ראשון, צודק שחיים בעולם הזה הם סוג של בזבוז זמן? או שמא משה רבינו צודק, שאמר שזה גם דבר טוב, נכון? אני לא זוכר מי מי. זה לא משנה. שניהם, נכון? חשוב שיהיו לך חיים טובים גם בעולם הזה. אז אפשר להגיע לדיון הזה, נכון?

גם הפרושים תומכים במתינות כדרך המעשית

אבל אפילו, בואו נחזור, אפילו האנשים שאומרים שאין טעם, שמטרת התורה, התורה לא באה לתת לך חיים טובים בעולם הזה. האם כן? האם לא? שאלה חשובה מאוד. תשאל את ראש הישיבה שלך. האם אתה חושב שלא היו לך חיים טובים יותר בעולם הזה? כנראה שמעת מדרש שרק עולם הבא יש עולם הזה וכן הלאה, אבל בכל מקרה, לא לעכשיו.

אבל אפילו אם אתה מסכים שעולם הזה מוערך יתר על המידה, עדיין לא שימושי לרוב האנשים לדבר על איך תענוגים גשמיים חסרי תועלת. זו הסיבה שאפילו אנשים שמאמינים בזה עדיין מאמינים שהלכה מתירה לך ליהנות מהחיים עם עולם הזה, רק במתינות. במתינות, כי זה בעצם בר השגה ורק בר השגה. זה גם יהיה הצעד הנכון לקראת הפרדה מאותם תענוגים, במקום פשוט לקפוץ רמות, מה שלעולם לא מומלץ. בסדר?

טוב מאוד. כל זה לפי הרמב״ם, פרק ז׳ דהלכות דעות. אני לצערי לא משכיל בלפי הרמב״ם. לא אני, אני לא לפי הרמב״ם, אז זה בסדר, נכון?

ובכן, כמובן, לפי הרמב״ם כנראה יסכים איתך באומרו שרוב האנשים לא הולכים להיות פרושים בדרכו, וזה לא דורש את זה. אם כי יש מצווה נפרדת שנקראת קדושים תהיו, שכן דורשת את זה, אבל בפועל זה משתנה, נכון? זה לא – איזה סוג של דרך זה נותן כשאנשים נופלים תחת? זה נותן לאנשים אוהבים את הגוף הרבה, הרבה יותר מדי. שם הם נופלים תחת. זה שיעור אחר לגמרי. זה נותן לאנשים אוהבים את הגוף כל כך הרבה שהם בעצם רוצים לעשות את הגוף שונה, כמו באמת רוצים לעבוד עם הגוף שלהם. זו דרשה אחרת.

בעיית התעניות: כאב אינו מאושר על ידי תיאוריות פרישות סטנדרטיות

אוקיי, ובכן, שום דבר מזה לא קשור לתעניות, נכון? תעניות זה כאב, כמו במיוחד לחפש כאב בגוף. לפי אף אחת מהתיאוריות האלה בעצם לא מקדמות תעניות. לא הרמב״ם ולא הרמב״ן מקדמים תעניות, נכון? אפילו הפרישות הקיצונית ביותר שאתה יכול למצוא ברמב״ן או בקבלה וכן הלאה היו אומרים שתענוגות הגוף לא נחשבים, אבל הם לא היו אומרים שכאב הגוף עדיף. כלומר, למה שזה יהיה? למה שזה יעקוב?

ואתה יכול להבין תעניות רק, כמו שאמרתי, הדרך האמיתית היא להבין את זה כאנשים שאוהבים את הגוף הרבה יותר מדי. או אולי הם צודקים בזה, אבל אני מחליף את זה. זה הימנעות גופנית. אתה יכול לומר שזו שאלה אם זה עובד. זה בדרך כלל ההיפך. כאב גורם לך לדאוג לגוף יותר מדי.

התנגדות הרמב״ם: צום מגביר את המודעות הגופנית

אחת הסיבות לא להתענות – למה אנחנו נותנים את השיעור הזה? אחת הסיבות שהוא אמר שאתה לא צריך להתענות היא כי כשאתה מתענה אתה הופך יותר מדי גשמיים. אנשים לא יודעים את זה, כמובן. זה מוזר. נגיע לזה, אבל תשים לב, כי מתי אי פעם – אתה יודע, אנשים אומרים שביום כיפור אתה כמו מלאך, אתה לא מרגיש את הגוף שלך? זה בעצם לא נכון. יום כיפור הוא אחד הימים שבהם אתה מרגיש את הגוף שלך יותר מכל יום אחר, נכון? נכון?

בעיה בסיסית, כי זה – וזה פקיצר, ואולי זו התשובה, שזה מיועד לזה. זה לא כמו – אנחנו צריכים לומר, אם אני מגיע לדרשה יום כיפור, יום כיפור ותעניות עוסקים בהבנה שאתה כן חי בגוף. כי אם אתה אוכל, אתה בסדר ואתה יכול לא לשים לב לגוף יותר מדי. אבל כשאתה לא אוכל, אתה שם לב, “רגע, אני כן צריך גוף”, וזה הגוף שלך שכואב לך.

אז להיות בכאב בעצם גורם לך לאבד את המדרגה שלך. באופן כללי, להיות בכאב לא מומלץ לדברים. כמובן, יש אנשים שהשתמשו בזה לחינוך מסוגים מסוימים, ויש סיבות אחרות.

דיון בכיתה: האם כאב יכול לייצר התעלות?

תלמיד: כלומר, חשבתי שחלק מהרעיון הוא שאכילה גורמת לזיקה מסוימת לגוף, וכאב גורם לשנאה מסוימת?

מרצה: כשיש לך כאב, אתה שונא את הגוף שלך?

תלמיד: אם יש לך כל כך הרבה כאב שאתה –

מרצה: כן, אתה יכול לעשות את זה גם עם תענוג. זה מה שאתה חושב, אני חושב. אולי, אולי זה ש –

תלמיד: זה מה ש – אפשר אני – לא, לא להיות רעב.

מרצה: אוקיי, אז אתה אומר שאתה יכול להשיג – כן, אתה יכול להשיג כמו סוג של התעלות. אבל דרך אגב, אתה יכול לעשות את זה גם מאכילה יתר, לא?

תלמיד: אתה לא יכול.

מרצה: אז אולי אנחנו אף פעם לא אוכלים מספיק כדי להגיע לזה.

תלמיד: כשאתה לא – לא, המוח של כולם עובד טוב יותר כשהם לא אוכלים.

מרצה: כלומר, כשהם אוכלים במתינות.

תלמיד: לא, זה לא נכון. כשהם אוכלים במתינות.

מרצה: כשהם אוכלים במתינות, כי אם אתה אוכל יותר מדי, אם אתה אוכל יותר מדי, אז אתה נעשה עייף. זו פשוט בעיה פיזית, ורוב האנשים אנחנו נוטים מעליה. אבל המוח שלך לא באמת עובד טוב יותר כשאתה מתענה. אתה כמו – אתה יכול כמו להגיע למצבים מוזרים, מוזרים. אבל אז הם נכנסים לשאלה, כמו, האם אתה רוצה להיות פיכח או שיכור? כמו, זו שאלה אחרת.

אבל בכל מקרה, זו – זו תהיה תיאוריה. אבל כמו שאמרתי, זו לא ספציפית תיאוריה של כאב. זה כמו הגשמיות – אני לא רוצה לומר דברים. הנקודה היא, יש אנשים שעושים את זה במיוחד בשביל תענוג, וזה פשוט כמו דרך להשתכר. כמו, כאב יכול להשכיר אותך. למה לא? אתה משתכר מכאב. מכל דבר שמציף אותך.

בעיקרון, אני חושב שהתיאוריה היא שכל דבר שמציף את מערכת הקלט החושית שלך יכול לדחוף אותך החוצה מזה. בין אם זה יותר מדי אקסטזה, או יותר מדי אושר, או יותר מדי כאב, זה לא משנה. כל יותר מדי, זה יותר מדי מזה. כמו, אנשים מתנתקים מטראומה, דברים כאלה. זה בעצם מה ש – זה תלוי בכמות של – תלוי אם אתה חושב שזה דבר טוב.

תלמיד: נכון, אבל זה פשוט כמות של –

מרצה: אוקיי, ממשיכים הלאה.

תיאוריה חלופית: מודל התשלום של תעניות

ממשיכים הלאה, זו תהיה תיאוריה אחת של תעניות. תיאוריה אחרת של תעניות תהיה כמו תיאוריית התשלום, נכון? זו תיאוריית חסידי אשכנז של תשובת המשקל, נכון? מאז שהייתה להם תיאוריה שתענוג בעולם הזה הוא דבר טוב, נכון? זה גם מבוסס על תענוג להיות דבר טוב. זה טוב שאתה ראוי לו, שיש מדבר בזה. אתה ראוי לקצת תענוג.

אבל אם גנבת את התענוג, כמו, אתה צריך לשלם על התענוג שיש לך בעולם הזה. ואם היה לך תענוג בחטא, אז קיבלת תענוג גנוב. יש לך תענוג גנוב, אז אתה צריך לשלם בחזרה על התענוג הזה. אז אתה צריך לאזן את החשבונות על ידי קצת כאב. זו התיאוריה של תעניות, אם אתה קונה את התיאוריה הזו.

ביקורת: זו תיאוריה גשמית ביותר

אבל כמו שאמרתי, זו תיאוריה מאוד גשמיים. רק כדי להיות ברור, זו לא תיאוריה מופשטת. זו תיאוריה גשמיים ביותר. אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? לוקח תענוג גופני ברצינות רבה ומילולית שומר חשבונות, ואתה תשלם קרדיטים וכמו –

כמו, היה בחור שאמר שפנחס קוריצר, החסידים היו נגד זה בגלל הסיבה הזו, כי פנחס קוריצר אמר שהוא הכיר בחור שלפני ה – מה שלא יהיה, בחורף, מתי שהוא היה פחות, פחות, איך קוראים לזה, אני לא יודע, הוא לא היה כל כך, ויש תענוג גופני.

הערות מסכמות על תיאוריות של סבל

מרצה: אם אתה קונה את התיאוריה הזו, אבל כמו שאמרתי, זו תיאוריה מאוד גשמיים, רק כדי להיות ברור. זו לא תיאוריה מופשטת. זו תיאוריה גשמיים ביותר, אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? לוקח תענוג גופני ברצינות רבה, ומילולית שומר חשבונות ואתה תשלם קרדיטים, וכמו היה בחור שאמר שרבי, החסידים היו נגד זה בגלל הסיבה הזו כי רבי אמר שהוא הכיר בחור שלפני ה, מה שלא יהיה, בחורף מתי שהוא היה בפחות, איך קוראים לזה, אני לא יודע, הוא לא היה כל כך בתענוגות הגופניים שלו לא היו זמינים אז הוא היה מתענה כדי לקבל קרדיט על כל התענוגים שהוא יכול לעשות בחודשים הבאים. הוא רשם יש לי 40 תעניות ואני יכול לעשות 40 תענוגים ואז הוא יכול גם לעשות את זה ככה. אנשים מחזיקים את זה על אדם הראשון מאותה סיבה.

תלמיד: כן, יש –

מרצה: שאני הולך לענות על זה שם. כן. אוקיי, אז אלו היו כל התיאוריות שלנו על סבל. אם אתה נוצרי שמאמין באל הסובל, אז יש תיאוריה אחרת של סבל שהיא להשתתף בתשוקת המשיח, או אם אתה יהודי שמאמין בשבתאות זו תהיה אחרת, סיבה שלישית לסבל במפורש. אבל בכל מקרה, זה לא מקובל בדרך כלל ברוב התנועות התיאולוגיות הפילוסופיות היהודיות הגדולות, הם לא מקבלים כאב כמטרה, אפילו הפרושים.

חזרה לנושא העיקרי: המידה הנכונה של תענוגות גופניים

מרצה: אוקיי, אז נאך לעונני, אנחנו לא מדברים על זה, כמו שאמרתי, כי אנחנו מדברים על הדבר המאוד מסוים הזה, והדבר המאוד מסוים הזה שנקרא המידה הנכונה של תענוגות גופניים מאוד ספציפיים, ואמרנו להוציא אפילו ספציפיים כמה תענוגות גופניים אנחנו מוציאים מזה אפילו ריח אנחנו לא אנחנו לא לא הולכים זה וזה ואנחנו מדברים במיוחד על אוכל ומין.

אוקיי, ועכשיו בשבוע שעבר דנו בחילוק מאוד מעניין שאריסטו עשה. אני חושב שזה לא הובחן מספיק לפחות אני חושב שזה מאוד שימושי ומתחבר להרבה דברים בשבילי וזה בדף שלכם משבוע שעבר אבל אתם יכולים לראות את זה שם. יש גם הרבה דיון על כאב דרך אגב כי בואו לא נגיע לזה. זה מתחבר למה שדנו קודם. כי תמיד יש כאב כהיפך של תענוג, אז אנחנו צריכים לדבר על זה. אבל אני רוצה לדבר על זה.

הבחנת אריסטו: תענוגות משותפים/טבעיים מול ספציפיים/נבחרים

מרצה: מה שדיברנו עליו היה זה, שאריסטו אמר שמאז מה שהוא רודף אחריו הוא הכמות והאובייקט, הסוג, הכמות, ההקשר, כל סוגי הדברים האלה, שמגדירים את המתינות, מגדירים את הכמות הנכונה והדרך הנכונה של הכל, הסיבה הנכונה, תחת החשבון הנכון. אז, אנחנו צריכים קודם, כדי לדבר על זה נכון, כמו הדוגמה העיקרית של מתינות, אנחנו צריכים להפריד שני חלקים שונים של תשוקה, נכון?

יש את אותם סוגים של תשוקה או תיאבון או רצון או תאווה, איך שאתה רוצה לקרוא לזה, נכון?

תלמיד: האם זו תשוקה לתענוג במובן ש, אני מניח ששאלת המעקב שלי היא, בהנחה שתענוג הוא הקלה של כאב –

מרצה: אז רגע, אז רגע, אז רגע. אנחנו לא מאמינים שתענוג הוא הקלה של כאב. זו תיאוריה אפיקוראית, וזו לא התיאוריה האריסטוטלית או התיאוריה האפלטונית. יש קצת תענוג שאולי רק זה, ונראה על זה בעוד שנייה.

תלמיד: אבל אוכל ומין הם לא זה?

מרצה: לא, לא רק זה.

תלמיד: לא רק זה.

מרצה: אז תקשיב, לא, לא רק זה. זו תהיה הנקודה. אז רגע.

תלמיד: רגע, רגע.

מרצה: נכון, אז בואו נדבר על זה. בואו נדבר על זה. כמו שאמרתי, שאלת הכאב, איך זה קשור לשאלה הזו של תענוג, היא שאלה חשובה, אבל בואו קודם נדבר על ההבחנה הזו שהוא עושה. זו הבחנה מאוד חשובה שהוא עושה בין משהו שהוא קורא לו תענוגות משותפים וטבעיים, ותענוגות לא משותפים, ספציפיים, ונבחרים. אלו שני המונחים שיש לנו בשני הצדדים של הדברים האלה.

דיברנו על זה בשבוע שעבר, מי שלא היה כאן, או אני לא יודע אם אתה משותף או ספציפי, מה שזה לא יהיה. יש גם אנשים משותפים, נכון?

הגדרת שתי הקטגוריות

מרצה: בכל מקרה, התענוגות המשותפים הם דברים שבני אדם אוהבים מטבעם ולכן כל בני האדם אוהבים, נכון? ואז יש כמה תענוגות שהם לא משותפים, הם ספציפיים – רק חלק מהאנשים אוהבים אותם. אתה יכול לפעמים לומר רק חלק מהתרבויות אוהבות אותם, רק חלק מקבוצות האנשים אוהבות אותם ולכן נראה שהם יותר נבחרים, נכון?

אז שתי ההבחנות האלה שנראה ששתיהן מנסות לחתוך את אותו הדבר, נכון? יש כמו שני סימנים, שני סימנים של היות רמות שונות. כמו שהם מדברים על אותם דברים שצריכים להיות רמות שונות של אותו תענוג, נכון? בסופו של דבר אנחנו עדיין הולכים לדבר על אוכל ומין. אנחנו מדברים על כמו סוג שונה של דבר שונה, אבל אני הייתי קורא לזה רמות שונות של אותו דבר, נכון? שמפוצלות על ידי שני הסימנים האלה בערך, נכון?

צד אחד הוא משהו שמשותף. אם אתה רוצה להדליק את המזגן אם קצת חם יש שלט שם על הקיר ההוא. אחד הוא איך הייתי אומר משהו שלכולם יש מה שמראה אני מניח שזה טבעי כי טבע הוא מה שכל בני האדם חולקים, הטבע האנושי הכללי, האנושי הכללי. והשני יהיה הספציפי שלא לכולם יש.

[חילופי דברים קצרים על בקרות המזגן]

מרצה: זה בסדר, אל תדאג לי. זה בסדר. שים על 71, מה שלא יהיה. זה לא משנה. קר שם, אז תעשה את זה לא כל כך. אני לא יודע. לא, זה עושה סיבוב. זה לא מסתובב, לא?

תלמיד: אז, איזה תענוג הוא המושב הממוזג?

מרצה: זו שאלה אחרת. לפי אריסטו, זו לא בעיה. כמו, יש איזה חניוק שלא משתמש במזגן, כי…

תלמיד: כי זה תאוות, עולם הזה.

מרצה: הסיפור של חניוק הוא בדיוק זה. לא, יש סיפור שלא היה לו מזגן, אבל אז הוא הבין שצוגש מקדא הוא קיבל את זה, בעיקרון. הוא כמו, אתה יודע, אנחנו פשוט מבזבזים את הזמן שלו.

תלמיד: לא, אני חושב שיש תורה שהוא אמר שזה ישוב ארץ ישראל. הוא התחיל לשנוא ישוב ארץ ישראל כי זה כל כך חם שם, אז אתה צריך לשים מזגן כדי לא לשנוא את הארץ הקדושה.

מרצה: זו בעיה גדולה.

המשמעות המוסרית של בחירה

מרצה: בכל מקרה, עכשיו, ודברים שהם משותפים הם יותר טבעיים, ואנחנו זוכרים שאחד מהכללים הבסיסיים שלנו של מוסר, אתיקה, הוא שזה יותר מעניין, לפחות, יותר רלוונטי לטוב האנושי כשזה נבחר, כשזה לא טבעי, נכון? להיוולד עם מסוימים מולדים, כביכול, תענוגים ותשוקות, תשוקות, תשוקות לתענוגים, נכון, זה לא מאוד רלוונטי מוסרית, כנראה יותר רלוונטי רפואית במובן מסוים.

אבל לבחור בהם, גם אם הם בוחרים בהם על ידי חינוך, נכון, אריסטו מאמין מאוד בחינוך, כמו אפלטון, נכון, זה המקום שהרמב״ם גדר תינוק שנשבה חשב, הם מאמינים בחינוך כמעט כקובע של מה שאדם יהיה. חינוך, נכון, חנוך לנער על פי דרכו, שלמה המלך האמין בזה מאוד. עוד דבר שלא אומר בתורה, אבל זו מחשבה פילוסופית שיש לנו ממשלי וכל הפילוסופים העתיקים הם מאמינים גדולים מאוד בחינוך, נכון?

אבל חינוך עדיין נחשב כנבחר, נכון? אם כי אולי זו לא בחירה אישית או מסיבות אחרות שדיברנו עליהן לפני הרבה זמן. זה לא נחשב כפעילויות לא אנושיות, אם כי אולי אדם ספציפי יכול להיות מוצדק בכך שיש לו חינוך רע במובן מסוים, אבל זו לא הנקודה, לא. נכון?

אז דברים שנבחרים או ספציפיים הם יותר מעניינים מוסרית בגלל היותם נבחרים. נכון? אלו שני סוגי הדברים. נכון? שטימט?

הקמת המסגרת

מרצה: אוקיי. אז עכשיו, דיברנו על זה בשבוע שעבר. עכשיו, זה אזוי. עכשיו זה אזוי. מה השאלה כאן לגבי הדברים האלה? עכשיו זה אזוי. השאלה היא ככה. איזה אחד מאלה…

שתי שאלות ויסוד הדיון: האם קיימים תאוות גשמיות שונות איכותית?

אז שתי שאלות, נכון? השאלה הראשונה, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לבסס, שאולי ביססנו בשבוע שעבר או אולי לא, הוא שזה נכון, זו הניתוח הנכון, זו ההבנה הנכונה לדבר על תאוות מסוימות, שהן תאוות גשמיות, נכון? זכרו, אנחנו לא מדברים על שום דבר לא-גשמי. תאוות להנאה גשמית, אבל בכל זאת הן נבחרות, נכון? הן לא אותו דבר כמו ההיבט הטבעי שלהן, או הרמה הטבעית שלהן, נכון? הן אולי מוגבלות, תחומות במידה מסוימת על ידי הטבעי, כמו שאתה לא יכול להתחיל לאהוב חתיכות של אבנים באופן כללי, אבל הן עדיין שונות מספיק מהגשמי כדי לא להצטמצם אליהן.

תלמיד: תרבות היא בחירה, תרבות היא תרבות, זה חינוך, והם ממש אוהבים אותם, אבל זה דבר תרבותי, דבר נבחר, לכן צריך להיות יותר נכון לדבר על טוב ורע או נכון למדוד בדברים האלה מאשר בדברים הקודמים, מובן?

מרצה: כן.

האתגר העכשווי: חומרנות וצמצום התאווה

מרצה: אבל קודם כל, רק כדי להיות ברור, העובדה שהדברים האלה קיימים היא לא שאלה, לא בספק. השאלה היום במחשבה עכשווית, השאלה אם צריך לראות את זה כסוג נפרד של הנאה, סוג שני של תאווה, היא מאוד בספק, נכון? בגלל הדוגמות החומרניות שלנו, נכון?

ובאמת שאלתי בחיפוש ומצאתי שיש כמה ספרים שנכתבו על השאלה הזו כבר, במיוחד סביב שאלת המין, בגלל כל המחלוקת העכשווית על האם אפשר לדבר על העדפות מיניות ספציפיות כטובות או גרועות יותר, וזה נראה שחוזר לשאלה הזו של האם אנחנו רואים—

הטיעון “נולדתי ככה” וחוסר העקביות הפילוסופית שלו

מרצה: נכון, אז הטיעון כמו “נולדתי ככה”, שהוא טיעון מאוד לא עקבי פילוסופית, אבל היה אומר משהו כמו שזה מבוסס על משהו כמו שכל התיאבון המיני, כל התאווה המינית היא אותו דבר בבסיסה. זה רק התשוקה לאיזה דבר גשמי בגוף שלך להתעורר ומשהו כזה שנותן לאנשים הנאה כבעלי חיים, כדברים המרכזיים שיש להם את הגוף הזה.

ואז מסיבות סודיות שאף אחד לא יודע, או אולי יש גנים או אולי זה לא משנה, זה מתבטא אצל אנשים שונים בתרבויות שונות, בדרכים שונות. אבל זה לא נחשב כהבדל אמיתי. זה נחשב כמאוד חשוב, כמובן שאנחנו לא עקביים בזה. זה נחשב כמאוד חשוב איזה סוג של אדם אתה, אבל זה לא נחשב כשונה מספיק כדי לא להיות טבעי. זה עדיין טבעי כי הנאה בסופו של דבר, בסופו של דבר כל המין עוסק ב, אין שום דבר מעבר לזה.

אז כשאנשים אומרים שהם רומנטיים והם אוהבים את בני הזוג שלהם ויש להם תשוקה לבני הזוג שלהם, הם משקרים, כי הם מכסים על התשוקה שלהם להיגע או משהו כזה. אני לא יודע באיזו מילה נמוכה אנחנו יכולים לקרוא לזה בדיוק. והם מלבישים את זה, אולי בעצם לא רק משקרים, אלא במובן מסוים התרבות משקרת כי הם מלבישים את זה כ״אני אוהב—”

שתי תיאוריות של תשוקה מינית ובעיית הנאמנות הזוגית

ההבדל האיכותי בתשוקה המינית

לא לאהוב את אשתך באופן של ידידות, נכון? לאהוב את אשתך באופן מיני. שיש לך תשוקה מינית לאשתך זה לא אותו סוג של תשוקה מינית שהיית מרגיש למישהי אחרת, או לאוננות, או למשהו כזה. חבטיק רסיכילק? [יידיש: אתה מבין את החומרה?] מאוד רציני.

רוב האנשים היו מניחים שזה אותו דבר. נכון? מה שעובד לך. אבל הוא אומר, לא. יש סוג אחר של דבר, ואיך אנחנו יודעים את זה? ברור שאנחנו יכולים לראות את זה מאנשים שבוחרים לאהוב דברים שונים, ושיש תשוקות מאוד שונות ברמה הזו שלא שונה ברמה הבסיסית.

רמה בסיסית, לכל בני האדם יש אותו סוג של, פחות או יותר אותו—אוקיי, עם קצת שונות של גופים—אבל בתוך כל שונות שיש לגופים, יש להם אותו סוג של: אתה לוחץ על כפתור ואתה מקבל הנאה, בעיקרון. נכון? אבל יש תחושה של צמצום שמתרחשת כשמישהו, נגיד, בוגד או מה שזה לא יהיה, ואז זה סוג של—עכשיו יש שתי דרכים.

שתי תיאוריות מתחרות של חטא מיני

אז טוב מאוד. אז יש שתי תיאוריות שונות של מה זה להיות בוגד או מה זה חטא מיני, נכון? שתי תיאוריות שונות לחלוטין.

תיאוריה ראשונה: התפיסה החומרנית-צמצומית

אחת תהיה מה שאנחנו החומרנים היינו אומרים, אפילו בהנחה שיש דבר כזה מין לא נכון—שלפי התיאולוגיה העכשווית האמיתית אין דבר כזה, כי מין הוא טוב, לא משנה עם מי ומתי. זה תמיד מבטא את הנשמה הפנימית שלך או משהו. חוץ מעם ילדים. לא, כן. כן, חוץ מבלי הסכמה, זה עדיין רק האדם השני. זה נקרא ליברליזם. זה באמת עדיין טוב, אבל זה לא טוב. אבל אתה צריך להאמין שאין… אתה מבין מה אני אומר? זה רק… כן, כן, אנחנו לא באמת… אף אחד לא עקבי, בסדר? אני לא אומר שזו תיאוריה עקבית. אני רק אומר שזה מה שנראה כמו מה שאנשים אומרים. אף אחד לא… אנשים באמת מאמינים שיש טוב ורע. אבל מה שהם אומרים זה שהם כולם טובים. אבל מה שאני אומר זה… נכון?

ואז התיאוריה, רק כדי להיות ברור, אז יש תיאוריה, נכון? אם אתה אומר, למה זה לא נכון לבגוד באשתך, למשל, שרוב האנשים עדיין לפעמים חושבים שזה רע—חוץ מאנשים מאוד מאוד פרוגרסיביים שמאמינים בכל מיני דברים, שהקנאה היא מיושנת וטיפשית וכן הלאה. רוב האנשים האחרים עדיין חושבים שזה לא נכון.

אז אז, יהיו שתי תיאוריות שונות על זה. מאוד חשוב להבין. יש שתי תיאוריות שונות על זה.

המסגרת החוזית-חיצונית

תיאוריה אחת אומרת שזה רע כי בסופו של דבר זה כולו אותו דבר. כשאתה עם אשתך, אתה פשוט מקבל את הדבר שלך משופשף. כשאתה עם מישהי אחרת, זה בסופו של דבר אותו דבר. לשני אנשים יש כפתורי הנאה האלה, ואנשים אחרים איכשהו לוחצים עליהם. וזה למה כל המין מסתכם.

אבל מאיזו סיבה מצחיקה—סיבות שנבנו תרבותית, אני מניח—אנשים עושים עסקאות האלה עם אנשים אחרים שהם צריכים לעשות את זה רק איתם. בסדר? אנחנו יכולים לתת סיבות ביולוגיות, כי לפעמים תינוקות קורים אם אתה שוכח לקחת את אמצעי המניעה שלך. נכון?

אחת המצוות הכי גדולות היא לקחת אמצעי מניעה. מצווה מאוד גדולה, נכון? אתה יכול לקבל היתר לא לקחת אותה פעם או פעמיים אם אתה רוצה להביא תינוק. אבל אם אתה מתכנן את זה, אם אתה מתכנן—תכנון משפחה, הורות—אם אתה מתכנן את זה לכמה שנים ואתה עשיר, יש לך פיקדון בבנק לקרן המכללה של הילד, אז אתה מקבל היתר לא להשתמש באמצעי מניעה. ככה זה עובד במציאות, נכון?

ואז, אבל למעשה, יש לנו ירושה תרבותית מכל הסיבות. אנשים עושים את העסקאות האלה. ולכן אנחנו דורשים מאנשים לשלוט בתשוקות שלהם, נכון? אולי יש לך תשוקה לקבל את ההנאה הזו בדרך הלא נכונה, אבל אין שום דבר לא נכון בדרך. מה שלא נכון זה רק שלא שלטת בעצמך כי הבטחת את זה למישהי אחרת, או בגלל איזה סיבוך צדדי אחר שבא מזה, ולכן זה מתברר כרע.

הבעיה עם שליטה עצמית טהורה

ומה שרע זה לא הדרך. אין שום דבר לא נכון באהבת אשת רעך. מה שלא נכון זה—אבל זה לא סוג אחר, זה לא סוג אחר של תשוקה. זה אותו סוג של תשוקה. מה שלא נכון זה משהו כמו, כן, זה דבר חוזי, חיצוני לזה.

וגם מה שלא נכון מתברר כמשהו כמו לא לשלוט בתשוקות הבסיסיות שלך כשיש משהו אחר שאומר לך שזה לא נכון. אז זה צריך להיות כפוף לדברים האלה. לא כפוף לאידיאל של מה זו תשוקה טובה, אלא כפוף לאיזו חובה אתית אחרת ולכן השליטה, נכון?

אם יש מידה, להיות אדם שולט, אדם מתון, זה יכול להיות רק שליטה עצמית. זה יכול להיות רק הגרסה האלימה של שליטה עצמית, נכון? במקום גרסת ההוראה של שליטה עצמית, נכון? כי לא יכול להיות שמישהו אומר שיש משהו לא נכון. כמובן שיש גרסה. אפילו לא גרסה. רק הפעילות.

אוקיי, אז אנחנו יכולים לענות על שאלות של פלירטוט ואיפה הגדר של בגידה ודברים כאלה. אבל הנקודה היא שהמידה היא רק השליטה העצמית. אין שום דבר מעבר לזה. אין לקבל טעם טוב יותר או משהו כזה, כמו שאנחנו מתארים את כל המידות, נכון? זה לא יכול להיות כי כל התשוקות הן בסופו של דבר אותו דבר, נכון? נכון?

ולכן, ומאנשים גם מאמינים בזה, בעיקרון, נכון? כל התשוקות הן בעיקרון אותו דבר. השם לא נותן לך—במקום לומר שיש חוזה שם—השם לא נותן לך לעשות את זה בזמנים מסוימים, בדרכים מסוימות, במקומות מסוימים. לכן, אתה צריך לשלוט בתשוקות שלך, אבל מה שאתה שולט בו זה בדיוק אותה תשוקה בסיסית כמו עם אשתך.

הקושי המפורסם: פת בסלו

לכן, אנשים אפילו לא מבינים איך להתחתן יעזור. נכון? שמעת את השאלה הזו אי פעם? נכון? קושיא מאוד גדולה. קושיא מפורסמת, מקשן עולם.

מקשן עולם, שמעתי את הקושיא הזו מבעלי, אני לא יודע. מקשן עולם, זה אומר בגמרא שאם יש לך פת בסלו, אז יש לך פחות בעיה עם פיתוי מיני. מקשן עולם, ברוך זין, עמדולה ולחיחי [יידיש: רווק, עומד וצוחק].

ולא רק שאנחנו רואים שזה לא ככה, אנחנו רואים שזה ההפך. כי לפחות אם אתה ברוך זין בסלו [רווק] שנמנע מכל, שמעולם לא ראה אישה בחייו, אז הוא לגמרי…

תירוץ חדש לבעיה

זה היה החידוש שאמרנו. היה לי אחר—היה לי אחר—יש לי תירוץ חדש על הקושיא הזו. רגע, יש לי—אתה זוכר תירוץ אחר שהיה לי על הקושיא הזו? יש לי תירוץ חדש. את התירוץ הזה אני לא יכול לראות אותו, אבל יש לי תירוץ חדש. אמרתי שיעור—אמרתי שיעור שהוא מיתר [לא ברור], אבל יש לי תירוץ חדש. יש לי תירוץ חדש, נכון?

שלא רק—אני זוכר אם אמרתי קושיא כזו אז—ולא רק שזה נעשה יותר גרוע, כי אם אתה פותש [מי שנמנע] ואתה מחוץ לזה, אתה לא בפרשה. לא דיברתי איתך. אולי יש לנו כמה פנטזיות, אבל זה לא עניין גדול, נכון?

אבל אם יש לך אישה, אז אתה בפרשה. אז עכשיו, אין—הגוף שלך. זו שאלה אמיתית שאנשים מקבלים. חבז סלובוס [התייחסות לא ברורה], אני חושב, ממש שאל את השאלה הזו בשפה אחרת. מה השוני? הגוף שלך, התשוקה שלך—הגוף שלך, אבל אנחנו מניחים עכשיו שזה הגוף שלך—לא יודע את ההבדל בין אשתך לאישה אחרת, נכון? אישה אחרת.

לא, שתיהן מרגישות אותו דבר. אלא אם כן יש איזה הבדל קל. אוקיי, אני אומר את זה. זה לא הבדל גדול. הסוג שלך אוהב את שתיהן אותו דבר. איך זה ידע? אתה צריך—אתה צריך לוודא שהיא לא שיין [לא ברור]—אתה צריך לדעת בדיוק. איך אתה בכלל יודע אם היא שמה מסכה ואתה אפילו לא מסתכל עליה, אז אתה אפילו לא יודע מי זה? אתה צריך—אתה יודע, אתה צריך להיות רק את הפריט של תנאי [לא ברור] שהם ראו אותה והם יודעים, לא שקרן. לא, בכל מקרה, אלא אם כן אתה בעצם עשית את זה עם שני אנשים.

אוקיי, רגע, יש לי דרך. יש לי דרך. אוקיי, רגע. טוב, אולי זה הגזמה. הנקודה היא—לא, לא זה, כי אני הולך לומר שהתירוץ הוא לא בפועל, לא בגשמי. זה מה שאני הולך להגיע אליו. אז לא תהיה לך את הבעיה הזו.

חוסר הפתירות של הבעיה תחת תיאוריה ראשונה

אז, אז זו קושיא. אז נראה שזה נעשה יותר גרוע, וכל הגמרא פת בסלו צריכין ביאור. זה נשתני עתים—לא עובד יותר. זה היה עובד לסוגים אחרים של אנשים, אני לא יודע. אנחנו לא מבינים את זה. לכן, אני לא יודע, לכל אחד יש את הפתרון שלו לבעיה הזו. אבל לכן משהו לא בסדר. בסדר?

אז עכשיו אני חושב שיש איזה—זה מניח, נכון? מה התיאוריה הזו מניחה? התיאוריה החומרנית הצמצומית הזו של תשוקה: כל התשוקות הן בסופו של דבר אותו דבר. נכון? וגברים—אנשים טוענים שגברים פועלים ככה, נכון? לא באמת משנה מה, מה זה או איפה זה. לא משנה שום דבר, כל עוד זה עובד, זה עובד. ואין באמת—אני—הם באמת יודעים כשאנשים ממש שואלים את השאלה הזו: מה בסופו של דבר ההבדל באוננות ומין? אותו דבר.

ולפעמים הנשים שואלות את הדיון הזה. נכון? אז אתה צדיק, אתה לא מאונן, אז עכשיו אני עזר האוננות שלך. נכון? שמעת את הקושיא הזו גם?

אז, ויש משהו לא בסדר בזה.

לקראת תיאוריה שנייה: תיאור לא-צמצומי

עכשיו, אז, עכשיו זה הכל אם יש לך את התיאוריה הצמצומית הזו מאוד של תשוקה. אבל אם אתה חושב משהו כזה, נכון, אז, אם אתה חושב משהו כזה. אני לא יודע, ראיתי ש—ראיתי בגוגל שהוא מדבר על זה בספר שלו. לא באמת קראתי את הספר. זה הרעיון שלי, אבל אז הלכתי לחפש כדי לראות אם אנשים חשבו על החכמה הזו לפני. וראיתי שאנשים חשבו על משהו כזה. ואז מרתה נוסבאום התרברבה עליו שהוא רגרסיבי וכן הלאה וכן הלאה. אולי זה שקר. זה נכון. אני לא יודע. אבל לא ראיתי שהוא מצטט את השטיגלא רטלס [התייחסות לא ברורה—אולי שיטה מקובצת או פירוש תלמודי דומה]. אולי יש משהו אחר. הוא מבין. הוא פשוט ממציא דברים בעצמו.

תלמיד: מה? הוא לא יודע? הוא פשוט ממציא דברים בעצמו?

מרצה: כן.

תלמיד: אוקיי, אולי זה בעצם—

בני אדם כיצורים נרטיביים: למה תיאורים חומרניים של תשוקה נכשלים

הערה על מקורות וקדימויות אינטלקטואליות

מרצה: לא באמת קראתי את הספר. זה הרעיון שלי, אבל אז הלכתי לחפש לפי הדרישות שלי כדי לראות אם אנשים חשבו על החכמה הזו לפני. וראיתי שאנשים חשבו על משהו כזה. ואז מרתה נוסבאום התרברבה עליו שהוא רגרסיבי וכן הלאה וכן הלאה. אולי זה שקר.

תלמיד: זה נכון.

מרצה: אני לא יודע. אבל לא ראיתי שהוא מצטט את השטיקלר אריסטו [האריסטו האמיתי/הממשי]. אולי יש משהו… הוא לא יודע אריסטו.

תלמיד: מה? הוא לא יודע? הוא פשוט ממציא דברים בעצמו?

מרצה: כן.

תלמיד: אוקיי, אולי זה…

הבעיה המרכזית עם חומרנות: היא סותרת את החוויה האמפירית

מרצה: הנקודה היא, אז הנקודה היא עכשיו, מה שאני חושב הוא כזה: אם אנחנו מדמיינים שזו תיאוריה שגויה—עכשיו זכרו למה חומרנות היא שגויה.

שנית—

תלמיד: על מה אתה צוחק עלי?

מרצה: שנית, זה שגוי כי כולם יודעים שהבסיס של המדע המודרני הוא להאמין בראיות, להאמין בתחושות, נכון? אמפיריציזם, נכון? וכל מי שאי פעם חווה סוגים שונים של הנאות, סוגים שונים של אהבות, יודע שהם לא באמת משתווים.

הנאות שונות הן שונות איכותית

אפילו אם מישהו אהב שתי נשים ואת אשתו, או גבר ואישה, או כל טאבים שונים שיש לאנשים, הם לא באמת מרגישים אותו דבר. בסדר? בדוק את זה, תראה. הם לא באמת מרגישים אותו דבר.

אפילו תשוקה לאוננות לא מרגישה אותו דבר כמו תשוקה למין עם אשתך. אני לא מכיר אף אחד שיטען שהם אותו דבר. אני בעצם מכיר אנשים שאומרים שהם לא מבינים את הגמרא כי לפי החזון איש אתה צריך להפסיק לאונן ברגע שאתה מתחתן, אבל הם שני דברים שונים. זה לא, אתה יודע, 200 טניג [מידה/כמות]. אני מצטער, אולי אני לא מורשה להגיד את זה. זה יותר מדי.

אז תבינו, אז זה שונה. זה לא נכון. זה לא נכון שהחוויות האלה הן אותו דבר.

דוגמת האוכל

אנחנו יכולים לדבר על דוגמאות של אוכל, נכון? התשוקה או הכיסופים לסופגנייה זה לא אותו דבר כמו כיסופים, נגיד, ליפטשיק [מאכל יהודי מסורתי, בדרך כלל תבשיל בשר ותפוחי אדמה מבושל לאט]. הם לא מרגישים אותו דבר. הם לא באמת מרגישים אותו דבר. לא הכיסופים מרגישים אותו דבר ולא הטעם מרגיש אותו דבר.

ואנשים אומרים את זה במפורש, כמו “אני לא במצב רוח של X, Y, Z,” נכון? אנחנו מדברים על מצב רוח. אנשים מדברים על זה, נכון? ואנחנו מחפשים גיוון, נכון? כמו “נמאס לי מזה.” מה זאת אומרת נמאס לך מזה? זה אותם קולטני טעם.

חומרנות היא אמונה, לא חוויה

רגע, אז הדבר הזה שכולכם מניחים—שהנאה היא הנאה, הנאה גשמית היא הנאה גשמית—הוא בעצם אמונה שיש לכם, לא חוויה שיש לכם. זה מאוד חשוב לשים לב. מה שרוב האמונות החומרניות שלנו הן אמונות ולא חוויות. זה משהו שאמרו לכם.

לא רק שנאמר לך, זה גם על פי קבלה [מסורת מקובלת/סמכות]. במילים אחרות, זו חוויה שונה, אבל מדבגלייבים [אבל הם טוענים/מתעקשים] שלמרות שזה מרגיש שונה לחלוטין, זה מוביל למעשים שונים, אנחנו כותבים סוגים שונים של רומנים על כל אחד, הם מתוארים בצורה שונה – אימכוזה [בכל זאת], החכמים הקדושים אומרים לנו שבאמת בסופו של דבר זה אותו דבר. אף על פי שבבא ים ניד מלייכח [ביידיש: סוג אחד של הנאה לא שווה לאחר], בבא ים ספנד מלייכח [סוג אחר של הנאה לא שווה לאחר], באמת דזלבה [באמת הם אותו דבר].

אתה צריך להאמין, להאמין. בסדר, אין בעיה. אם זו אמונה נשית, אז אולי אתה צריך להאמין בזה. אבל למעשה לא נראה שיש סיבה להאמין בזה. זו הסיבה העיקרית למה אני חושב שלא צריך לדאוג מהניתוח המטריאליסטי הזה.

כמובן, יש סיבות פוליטיות למה אנשים מאמינים בהם גם כן, שהן גם מבולבלות. גם אם אתה רוצה לתמוך בכל הדברים האלה, אתה לא צריך לעשות את סוג התיאוריות המטופשות האלה.

התגלמות פיזית מול תיאור מהותי

אז זה לא נכון. כמובן, זה לא אומר שאין התגלמות בדרכים פיזיות. זה לא אומר שאין עצבים ונוירונים שמקבלים גירוי – זה ברור שנכון. אף אחד לא אומר שאתה יכול לקבל הנאה מינית פיזית בלי, בלי זקפה או מה שזה לא יהיה. אולי אתה באמת יכול, וכמה – אגב, אתה יכול, אבל זה דיון אחר.

אבל אפילו הרמה הפיזית לא כל כך נכונה כמו שאנשים חושבים, נכון? אם אתה הולך לכמו האמיתי כמו, איך קוראים להם, לא קארמה, לא – הדבר ההודי – מה שזה לא יהיה, הם מלמדים אותך איך לקבל אורגזמות בראש שלך וכן הלאה, וזה מרגיש ממש אותו דבר פיזית, או באף שלך ובאוזניים שלך, איזה סוג של דברים מוזרים, מוזרים. אז זה אפילו לא נכון ש – אפילו ברמה הזו זה לא נכון.

אבל זו לא בעיה עבורנו כי זו שאלה של מתאם, סיבתיות, כל ההבדלים הפילוסופיים שזו לא המטרה שלנו לעבור דרכם.

בני אדם הם יצורים נרטיביים

אז עכשיו אם זה – בואו נחזור – נחזור לכן אנחנו יכולים לדבר בקלות רבה על תשוקות כדרך הטובה ביותר עבורי, עבורי, לדבר על זה היא כחלק מסיפור. אתה זוכר שבני אדם הם יצורים נרטיביים, כמו קראב [אולי מקאינטייר או פילוסוף אחר], פצא דה קראב [בדרכו של קראב], או החבר שלך תורס [אולי התייחסות להוגה דעות או מסורת]. איך קוראים לו? הבחור הקנדי שהיה באפטינא ב׳ח [התייחסות לא ברורה].

תלמיד: שנה שעברה.

מרצה: כן. בני אדם הם לא באמת יצורים ביולוגיים. הם יצורים נרטיביים. לאנשים יש לפעמים את זה – הם יצורים לא רציונליים, הם יצורים אינטלקטואליים. בסדר, אולי לא כל האנשים אינטלקטואליים. זו שאלה אמפירית. המחקר האמפירי שלי לא מראה שרוב האנשים אינטלקטואליים. למעשה, הם יותר אינטלקטואליים ממה שאנשים חושבים. כל המוסרניקים [מורי מוסר] הידועים אומרים שאנשים בסופו של דבר, ופרויד וכל האנשים האלה שמרגישים שבסופו של דבר הם יצורים בסיסיים פשוט ממציאים דברים. זה לא נכון.

תיאור נרטיבי הוא התיאור הנכון של תשוקה

אנשים הם לפחות יצורים נרטיביים, מה שאומר שתיאור פיזי של תשוקה לא רק מדבר על תשוקה אנושית. זה אולי מדבר על איזה תשתית. זה אולי נחוץ לתשוקה אנושית. זה דיון אחר. זה אולי לא נחוץ, אבל זה דיון אחר שאנחנו לא צריכים לנהל כשאנחנו מדברים על אתיקה. זה לא משנה. זו רק שאלה של כמו, אין לי את זה, ודברים כאלה, נכון? האם יש לך הנאה בעולם הבא? בסדר, זו שאלה אחרת.

אבל עכשיו אנחנו לא מדברים על זה כי אנחנו מדברים על הדרך הנכונה לפעול בעולם הזה, בגוף הזה, בחיים האלה, בגלגול הזה. ובגלגול הזה אין שום דבר שעוצר אותנו – הדרך הנכונה לתאר תשוקה היא לתת את הסיפור שלה, לא לתת את הסיפור הפיזי, הביולוגי שמלמדים אותנו לתת באיזה שיעור מדעים מוזר, אלא את הסיפור האמיתי.

תפסיקו להאמין לסיפור המטריאליסטי

אגיד לכם פשוט מאוד: פשוט תפסיקו להאמין לאנשים, נכון? ובמילים אחרות, אנשים אומרים לך שהם יכולים לקבל, שיש להם תשוקות לאנשים ספציפיים, במקום ספציפי, בדרך ספציפית, בזמן ספציפי, בכמות ספציפית – כל האלמנטים הנרטיביים האלה של מחשבה אנושית, של הוויה אנושית, של תשוקה אנושית הם למעשה מה שמרכיב אותם. תמיד יש תיאור נרטיבי שמסביר מה זה. ואם אתה מכחיש את זה, אתה פשוט מכחיש את המציאות.

ניסוי המחשבה: מכונת מדידת העוררות

עכשיו, האם אתה מסווה? כולם מסווים. במילים אחרות, מה שאני אומר הוא: אם אתה רואה יהודי, אם יש לך מכונה שמודדת עוררות או עוררות מינית, או עוררות הבטן שלך – יש לזה משהו אנלוגי, אתה נעשה רעב או משהו כמו תיאבון – אם יש לך מכונה שמודדת את זה והיא אומרת לך שהאדם הזה מתעורר, והוא יכול פשוט להגיד לי את הקריאות של המכונה הזו, הוא מתעורר כל יום בשעה 3 אחר הצהריים וכן הלאה, גם אם אתה אומר שהוא מתעורר כשאתה מראה לו את זה, את התמונה הזו או את המחשבה הזו וכן הלאה, זה לא יהיה ה – בחר את התיאור הנכון של מה שקורה עם התשוקה.

לא רק שזה לא יהיה נכון חיצונית – חיצונית זה אולי נכון – אבל בהחלט, וכאן זה נעשה מסובך, כי אנשים מתחילים לספר לעצמם את הסיפור הביולוגי המטריאליסטי, מה שגורם להם לא להיות מסוגלים לשלוט בעצמם.

שורש היצר הרע: חומר בלתי מובחן

אז אתה רואה, השרש של היצר הרע הוא שאתה מאמין שהיצר הרע הוא דבר פשוט, בלתי מובחן. זה מה שהרמב״ם אומר, שחומר, חומר בלתי מובחן הוא מקור הרע.

אם, ובגלל שמלמדים אותנו לחשוב על עצמנו, לא רק לחשוב על אחרים – אתה חושב שאם אני מתאר את הבחור עם כל הסימפטומים הפיזיים של התשוקה שלו, אז נתתי את התיאור המלא, זו בעיה אחת. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שאתה מתחיל לתאר את עצמך בצורה כזו.

תיאור עצמי נרטיבי הופך למתגשם

עכשיו אתה זוכר שבני אדם הם יצורים נרטיביים, מה שאומר שהנרטיב הזה עובד באותה מידה. זו הסיבה שריפשני בורטון [אולי רבי נחמן מברסלב או מקור חסידי אחר] אומר שכל מי שמאמין שהוא גוף תקא [באמת/ממש] אין לו נשמה, תקא לא הולך לגיהנום. זה מה שכתוב במשנה. כי, יש לך – למה? זה גג על גג [ממש “גג על גג”, כלומר תוצאה לוגית].

מכיוון שאנשים הם לא דברים חומריים, אבל מה הם? שוב, בואו נניח רמה פשוטה מאוד, לא כמו רמות מאוד, מאוד מופשטות שבהן זה אולי לא רלוונטי, אבל ברמה הפשוטה אנחנו אומרים שבני אדם למעשה מופעלים, חיים לפי הסיפורים שהם מאמינים בהם ושהם מספרים לעצמם על אחרים ועל עצמם, הדרך שבה הם חושבים.

זה לא רק כשאתה מספר סיפור, לא רק כשאתה שואל אותי מה קרה אתמול אני אומר לך, “תראה, היתה לי המחשבה הזו ואולי אני צריך ללכת לאותו אדם ולאהוב אותו.” לא. כשיש לך את התשוקה, כבר יש לך אותה עם סיפור. כל המחקר הקוגניטיבי, אגב, כיום גם רואה את זה, אבל אני לא צריך להיכנס לזה. אבל זה נכון.

הטבע המתגשם של נרטיב עצמי מטריאליסטי

במילים אחרות, ולכן מישהו שעושה ויש לו סיפור אחר, שהסיפור שלו שהוא מספר לעצמו כשהוא מתעורר הוא, “אה, אז עכשיו חסר לי דופמין,” או מה שזה לא יהיה, האחר, אוקסיטוצין, שזה הכימיקל של האהבה, מה שזה לא יהיה, אז זה למעשה מה שקורה עבורו אחרי האדם הזה.

ובכל פעם שמישהו אומר שזה נכון עבורך, למה זה נכון עבורך? כי זו האמונה שלך. אם זו האמונה שלך, אז זה כמו מה שאתה.

דוגמה עכשווית: הבדיחה של סם האריס

זה כמו הפירוש שלי על הבדיחה הישנה של המשגיח על הבחור שאתה מדבר – אתה בא מקוף, נכון? זה הבן. מישהו היה פעם – אני צריך לשלוח להאריס [סם האריס, מדען מוח ופילוסוף עכשווי] את זה, והוא עונה בצורה מפורסמת, הוא כמו, “מה, אתה חושב שאני רואה את הילד שלי ואני הולך, ‘וואו, הסרוטונין זורם בוורידים שלי׳? מה אתה אומר?” נכון?

איכשהו הוא אומר לא, הוא מנסה להתרחק מזה. סליחה.

תלמיד: כן, זה גורם לך לא להיות מסוגל לשלוט, להיות מסוגל לשלוט רק באלימות. אז אתה אומר שאתה צריך לתת כדורים, כמו להוציא את זה.

מרצה: כן, כן. זה לא נכון. זה לא חייב לעבוד. אתה צריך להאמין שזה עובד. זה מה שהרמב״ם אמר, שאתה יכול לעשות שינוי של הכזר [אופי/טבע], גם אם זה אילסר [קשה/מאתגר].

חזרה לנקודה המרכזית

הנקודה היא, בואו נחזור לאן שאני נמצא. אולי יש לך מה שאני אומר. אז זו הסיבה שאני אומר שזה מאוד חשוב להבין שיש הבדל, כי זו לא רק שאלה תיאורית, זו שאלה נורמטיבית.

מילים מתווכות את החוויה שלנו

איך אתה מספר – הסיפורים שאתה מספר על עצמנו – כמו שאני לא אומר אמונות, אמת, זו תהיה רמה אחרת – הדרך שבה אנחנו, מכיוון שאנחנו יצורים מילוליים, אפילו הרגשות שלנו מתווכים על ידי מילים שיש לנו בראש שלנו, עד כמה שאני יכול לדעת. זה לא אומר שהם נוצרים על ידיהם, נכון? זה לא אומר שאין שום טבעיות בזה, נכון? זה רק אומר שהם מתווכים על ידיהם. אנחנו חווים את זה בצורה כזו.

ואם אתה מספר לעצמך את הסיפור, הסיפור הפיזי המטריאליסטי, אז אתה תחווה את זה בצורה כזו. אבל אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור הזה – עכשיו זה מה שזה אומר קדוש. זו המצווה של קדושה, נכון?

שמעת את השיעור שלי על קדושה פעם. היה שיעור על מצוות קדושה. אני זוכר כשהסברתי את זה.

תלמיד: כן, שיעור הזוהר [הרצאה על הזוהר, היצירה היסודית של הקבלה היהודית].

מרצה: אחד משיעורי הזוהר הסביר את זה.

תשוקה, דמיון והפרשנות מחדש של חוויה פיזית: מצוות קידושין והתיווך התרבותי של כל תשוקה

עקרון התיווך: חוויה דרך סיפור

מרצה: זה לא אומר שהם נוצרים על ידיהם, נכון? זה לא אומר שאין שום טבעיות בזה, נכון? זה רק אומר שהם מתווכים על ידיהם. אנחנו חווים את זה בצורה כזו. ואם אתה מספר לעצמך את הסיפור, הסיפור הפיזי, המטריאליסטי, אז אתה תחווה את זה בצורה כזו. אבל אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור הזה, עכשיו זה מה שזה אומר.

מצוות קידושין: שינוי הסיפור של התשוקה

מבוא לקידושין כשינוי נרטיבי

מרצה: קידושין [קידוש נישואין יהודי], זו מצוות קידושין, נכון? שמעת את השיעור שלי על קידושין? פעם היה שיעור על מצוות קידושין, אני זוכר כשהסברתי את זה.

תלמיד: כן, אפילו שלחת לי הודעה על הדף הזה.

מרצה: בסדר, היה דף בזוהר [טקסט יסודי של הקבלה היהודית] שהסביר את זה על תנאי המצוות, שלמה גוי [לא-יהודי] אמור לשכב בתנאי המצוות. אז, זו תנאי המצוות, נכון? מה זה אומר? זו המחשבה של הפסבסלה הזו [התייחסות לא ברורה], נכון? מה זה אומר?

שלב הבחור: תשוקה פיזית טהורה

מרצה: ככה. זה אומר ככה. כשאתה בחור, בחור תקא [באמת בחור] יש לו רק תשוקות בסיסיות כי אין לו, אלא אם כן יש לך חברים, מה שזה לא יהיה. אבל כל עוד אתה בחור חסידי, אז יש לך רק תשוקות פיזיות. אתה רוצה שהדבר שלך יצא, אין בעיה. זה מאוד בסיסי ואנחנו צריכים לדבר אם יהיה לנו זמן נדבר אם יש טוב ורע בזה בכלל, אבל אנחנו לא מדברים על זה עכשיו, נכון?

אז הסיפור שלך עדיין פיזי ככה. עדיין זה אוהב הנאה פיזית ואתה תטפל בזה בכל דרך שהיא. בסדר.

המעבר: מציאת בת זוג ותשוקה בין-אישית

מרצה: אז אם אתה מוצא בת זוג ואתה מתחיל לאהוב אותה, ולאהוב אותה אומר גם לאהוב אותה מינית, נכון? זה לא – כמו לעזאזל, מה שאנשים – לא תשמע את כל הנקודה שלי היא שזה חייב להיות ככה. אבל זה חייב להיות ככה בגלל מה שאני אומר, לא לאהוב אותה במובן של “עכשיו יש לי מקום לתקוע את הדבר שלי,” ולא כמו שאנשים חושבים.

הוא נותן לך – לחיים סגפניים לחלוטין, חיי התבוננות, בואו לא נגיד את בוז החיים – והוא אומר שאתה צריך לאהוב את אשתך. והוא אומר שאתה צריך לאהוב את אשתך כמו שאתה אוהב את התפילין שלך.

האהבה האירוטית של תפילין: סיפור רוחני

מרצה: אז איזה ליצק [ליצן] קרא את זה, והליצק הזה לא אוהב את התפילין שלו, הם חשבו, “אה, הם אומרים שיש חף [בדיחה] למצווה.” מעולם לא ראית את המייזיר שמע [התייחסות לא ברורה, אולי רב או טקסט ספציפי] מקבל תפילין – היתה לו אהבה אירוטית לתפילין שלו, נכון?

וכשהוא אומר “אהוב אותה כמו תפילין,” פשוט אומר שיש סיפור רוחני, יש סיפור קדיש [קדוש] להיאמר על זה. זה לא רק “אני אוהב אותה כי יש לי צרכים וזו מצווה.”

והוא אומר לא לעצמך, אז הוא נותן לך אחר – לאהבה, זה הכל.

תלמיד: לא, לא, הוא מתכוון גם את זה.

מרצה: כמובן. אתה פשוט, אתה צריך לקרוא את זה בצורה כזו. כמובן.

תלמיד: אז, אתה מבין מה שאני אומר?

מרצה: אז עכשיו, אבל בואו נחזור.

הגמרא בכתובות: תכנות מחדש של תשוקה דרך סיפור

המקרה של אלמנת אביי

מרצה: הנקודה היא, ואז יש לך תשוקה אליה, לא את התשוקה המינית ש – ואז זה, אם, אם יש לך – כמו שכתוב בגמרא במסכת כתובות, אחת הגמרות האהובות עלי עכשיו, אני לא יודע – כמו שכתוב בגמרא במסכת כתובות שאשתו של אביי באה לבית דין – זוכר? מי מת? אביי. ואשתו באה לבית דין לומר שהיא מגיע לה יין עבור, עבור הכתובה שלה, כי הוא היה נותן לה יין.

והיתה מחלוקת שם – מגיע לה. והיא היתה אישה יפה, ומכיוון שלא לקחו אותה ברצינות בבית דין, אז היא עשתה מה שנשים יפות עושות. והיא חשפה את הזרוע שלה או משהו. ורבא היה כל כך נרגש שהוא הלך הביתה ואמר לאשתו לבוא למיטה.

אז אשתו אמרה, “אני יודעת מה קרה. אני יודעת מי באה לבית דין.” אז היא נעשתה מאוד קנאית בה והיא רדפה אותה מהעיר.

הקריאה המקובלת: שימוש זול באשתו

מרצה: מה אנחנו לומדים מהמסה [קטע תלמודי] הזה? ושאם מישהו רגיל לתת יין לאשתו, מגיע לה יין גם כן.

עכשיו, עכשיו, הנקודה היא ש, מה אני מנסה לומר? אנשים חושבים שזה שימוש מאוד זול באשתו, נכון? אז היה לו יצירה [יצר הרע/תשוקה] ממישהי אחרת. אז הוא החליט, אני לא יודע אם הוא לא פועל על זה, אז הוא הלך הביתה וביקש מאשתו לעשות את זה איתו. זה מאוד טיפשי.

הקריאה הגבוהה יותר: תשוקה כמסר

מרצה: מה שזה אומר הוא שתכנת מחדש את התשוקה. במילים אחרות, כשלאדם יש תשוקות, כמובן שיש טריגרים פיזיים שיכולים להפעיל את התשוקה שלך. אין בעיה, ככה הגוף עובד, או החלק התחתון של הנשמה, איך שאתה רוצה לקרוא לזה.

אבל אם אתה לא מפרש את המוח שלך – מכיוון שאנשים כן חיים עם איזשהו מוח, אפילו לתשוקות יש איזושהי ידיעה מעשית, הן לא עיוורות לחלוטין – אתה צריך לשכתב את הסיפור אבל.

תלמיד: מה אתה מתכוון? למה?

מרצה: אני אומר, מכיוון שכש, אם אתה – לא, לא, זה לא משנה. זה יכול להיות טריגר, זה לא משנה, כי הטריגר הוא טריגר פיזי, כי זה הופעל על ידי הטריגר הפיזי. אבל אני אומר את ההיפך. אני אומר שבאמת זה היה מסר מאשתו, כביכול, נכון?

זה כמו שאם יש לך, אם יש לך יצירה פתאום, אז, אז אתה צריך להבין שזו הקריאה של אשתך.

רמ״ק והטבע הבין-אישי של כל תשוקה מינית

תיאוריית התשוקה ההדדית

מרצה: כתוב ברמ״ק [רבי משה קורדובירו, מקובל מהמאה ה-16] גם כן, נכון? זו דרך מאוד, כמו, קרבית לומר דברים. הם אומרים שהרמ״ק אומר, ואותו דבר בשומר אמונים [טקסט קבלי], לאדם יש יצר הרע לעצמו ויצר הרע לאשתו. ביצר הרע, זה אומר תשוקה מינית, נכון? לא יצר הרע להיות כועס. זה לעצמך.

ובמילים אחרות, יש ליריקה בין-אישית. זה כמו שהוא אומר שבכל פעם שמישהו מרגיש תשוקה לאישה, היא חשקה בו קודם.

תלמיד: קלאוט, סוג של קלאוט לא-PC.

מרצה: אבל זה מה שהוא מאמין וזה מבוסס על קבלה. הוא חושב שזה נכון גם פיזית, בדרך כלל. זה מה שהוא אומר. יכול להיות שזה לא מפורש, אולי זה כמו תת-מודע, אבל הוא אומר שאם הייתה—זה מה שיש לו שלם—אם הייתה אישה שבאמת צדקת—אני לא יודע אם זה צדקת, אבל אם הייתה אישה שבאמת אין לה שום משיכה פיזית לשום גבר אחר, אז אנשים לא היו מתעוררים ממנה בכלל.

זו התיאוריה של הוורע׳ו הקדוש-בודהיסטי.

הקריאה הגבוהה יותר: סיפור אנושי בכל תשוקה

מרצה: למה שאני מכוון, אם אתה מאמין בזה באופן מילולי או לא, למה שאני מכוון זה שזו הקריאה הגבוהה יותר של תשוקה. זה אומר שזה לא נכון—זה נכון, זה נכון לגבי חלק מהאנשים, אבל זה לא נכון בצורה מעניינת—זה לא נכון שכל התשוקה היא פשוט כמו התשוקה הבסיסית הזו, “הגירוד שלי צריך להיגרד”, וזה לא משנה, מסיבה מצחיקה כלשהי כולם מתעוררים מכל חזיונות או כל דברים שהם מתעוררים מהם.

לא. כל תשוקה מינית היא גם תשוקה בין-אישית. זה משהו שיש בו סיפור אנושי. זה אומר “אני רוצה אותך, את רוצה אותי, טוב האם את באמת רוצה אותי, האם את רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך?” זה לא אומר שזה הופך להיות אותו דבר—זה דיון מאוד שונה—אבל תמיד יש סיפור שהוא לא—אבל, נכון, הדרך היחידה—זה היה פשוט—אבל מלבד זה, זה תמיד, תמיד יש אנשים בסיפור, נכון?

תיווך על ידי הרגלי נרטיב

מרצה: למרות שזה לא מתחיל מהאדם הנכון, זה עדיין מתפרש, כי זה מתפרש במוח שלך, כי כל הרגשות שלנו מתווכים על ידי הרגלי המחשבה שלנו, לא רק על ידי הרגלי הרגש שלנו, של תשוקה. הם מתווכים על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

תשוקה, דמיון ובנייה תרבותית

למה אסור לראות סרטים

תלמיד: כן, בטוח, כי אני חושב שזו גם הסיבה שאסור לך לראות סרטים, כי—

מרצה: כי, אתה מבין למה? באמריקה, הם שמים אנשים שם, והם בבירור פשוט תרבותיים לחלוטין. יש קשר מעט מאוד למציאות. או האנשים שלא יפים?

תלמיד: זה דיון אחר. אני לא יודע. אני חושב שיופי זה עדיין קצת יותר גרוע.

מרצה: זו שאלה אם זה עובד. קצת זה עובד. העניין הוא, זה לא עובד. רגע, רגע.

הטענה הרדיקלית: כל התשוקה היא דמיונית

מרצה: מה שאני אומר זה—מה אני מנסה לומר? אני לא מנסה—לא, לא, לא, הייתי אומר משהו יותר רדיקלי. הייתי אומר שמאחר והדמיון שלנו, שיש לו הרבה קשר לתשוקות, נכון? כל התשוקות מתווכות על ידי הדמיון. מאחר והדמיון שלנו הוא תוצר תרבותי, לרוב—

המהר״ל על משה רבינו: נרטיבים תרבותיים של גבריות

מרצה: זו הסיבה שהמהר״ל אומר שכאשר משה רבינו—אוי, אני לא צריך לומר את זה, נכון? המהר״ל אומר שכאשר משה רבינו, “והביטו אחרי משה”, נכון? “ולמד שכל אחד ואחד קינא אשתו ממשה”. כולם היו כמו, משה הוא הגבר, נכון? אם יש גבר בהיסטוריה של היהדות, זה היה משה, נכון? וכל השאר מרגישים פחות גבר ביחס אליו.

אז הם כמו, “בטוח הוא שוכב עם אשתי, כי אני כלום לעומתו. אני לא גבר. הוא גבר.” זו הסיבה שהם היו מוודאים שהוא לא גונב את כל הנשים שלכם. זה מה שכתוב בפסוק. המהר״ל אומר את הפשט הזה. הוא אומר את זה בצורה הרבה יותר מהודרת, יותר איטלקית, אבל הוא אומר את זה.

תלמיד: אז, אוקיי, אל תאמין לי שהוא אמר את זה.

מרצה: אבל זהו. זה הפשט שלי. אז, אני יודע, אבל זה יותר מזה. הייתי אומר יותר מזה.

כל התשוקה מתווכת על ידי דמיון

מרצה: וזה, במיוחד תשוקה מינית, אבל גם תשוקה לאוכל היא תמיד דמיונית, נכון? במילים אחרות, קוקה-קולה, נכון? קוקה-קולה לא טעימה, ידעת את זה? לא ידעת, נכון?

לפי הרמה המטריאליסטית, זה לא מאוד זמן יידיש. כשהיו שמים בה קוקאין, לפחות הייתה סיבה לשתות אותה. אבל היא לא טעימה. היא שחורה. אף אחד לא אוהב דברים שחורים, ידעת? אנשים לא מוצאים אוכל שחור רצוי. מטבע.

תלמיד: אני פשוט המצאתי את זה. אין לי מושג.

מרצה: בכל מקרה, יש מאכלים שחורים?

תלמיד: צ׳ולנט לא שחור. הוא כהה. הוא חום. הוא לא שחור.

מרצה: קצת בשר, כמו משהו, זה כהה מדי, נכון? אפילו צ׳ולנט, הוא לא שחור.

תלמיד: אני כן אוהב, אני אוהב צ׳ולנט יותר כשהוא בהיר, כמו ערב שבת, הוא עדיין לא—לפחות הוא נראה יותר טוב. הוא לא טעים כל כך, אבל הוא נראה יותר טוב. כמו הקוגל, אני עדיין חושב שהקוגל הלילי, משהו לא בסדר איתו. הוא נראה כמו—הוא טעים יותר, אבל הקוגל הווייס טוב יותר. זה מיר איידל.

מרצה: תראה, אני גזען, אפילו עם קוגל שחור.

המחשה של קוקה-קולה: שיווק על פני מציאות חומרית

מרצה: העניין הוא, העניין שלי הוא לא הבדיחות המטופשות האלה. העניין שלי הוא שקוקה-קולה, כולם יודעים שקוקה-קולה היא מוצר שיווקי הרבה יותר מאשר היא מוצר שתייה. מה שזה אומר זה, זה כזה, שכל פעם שאדם שותה קוקה-קולה—

המבנה הנרטיבי של התשוקה: תיווך תרבותי והיווצרות אתיקה מינית

האנלוגיה של קוקה-קולה והבנייה התרבותית של תשוקה

השיווק של חוויה: כשאתה שותה את התמונה, לא את המוצר

מרצה: זה טעים יותר, אני לא יודע, אבל הקוגל הווייס טוב יותר. זה יותר איידל. אוקיי, תקשיב, תראה אני גזען, אפילו עם קוגל שחור וכל זה. העניין הוא, לא, לא, תקשיב, מה שאני אומר, מה שאני רוצה, העניין שלי הוא לא הבדיחות המטופשות האלה. העניין שלי הוא שקוקה-קולה, כולם יודעים שקוקה-קולה היא מוצר שיווקי, נכון? הרבה יותר מאשר היא מוצר שתייה. מה שזה אומר זה שכל פעם שאדם שותה קוקה-קולה—כן, אני לא אוהב את זה כל כך, אבל זה בסדר כי לא גדלתי עם זה, כי היה לנו רק את מים חיים קולה וזה לא זיכענשקין—אבל העניין הוא שכל פעם שאתה שותה קוקה-קולה, אתה לא באמת מרגיש את הטעם של הפיזז וכל הדברים האקראיים שהם שמים במשקה הזה.

מה שאתה מרגיש זה הבחור או הגברת על שלט החוצות ששותים את זה ככה ונראים כאילו הם באקסטזה אמיתית. פעם עברתי במקום שבו צילמו את הפרסומת ההיא בפרוספקט פארק עבור השלג. ויש שם אפילו לא חתיכת—כל השלג היה מזויף. זה אפילו לא מזועזע. הם באו עם מכונת שלג גדולה ונושפים אותו מאחורי הבחור וכאילו…

וזה מה שאתה שותה—החוויה. אתה לא שותה את הקולה, אתה שותה את התמונה שהופכת להיות אתה. וכל המדיה, כל הפנטזיה שאתה רואה, אתה הופך—כמו מתלבש—וזה הופך להיות אתה. ועכשיו כל פעם שאתה שותה את זה, אתה גם קצת התצ׳יק ששותה את זה בצד, והיא נראית נהנית, אז אתה גם נהנה.

בעצם, החוויה שלי לא מספיק טובה בזה. כמובן שלא. אם היה להם את זה, זה היה עובד. עכשיו, תראה, יכול להיות שיש לי מתכון יותר גרוע. אני לא אומר שזה לא… שוב, לא אמרתי שאין קצת פיזי… יש איזשהו גבול פיזי למציאות.

תלמיד: למה הפרסומות של קוקה-קולה לא יכולות לעבוד גם למיין קיינד שלי במידה מסוימת?

מרצה: אה, הן עובדות במידה מסוימת. זו הסיבה היחידה שמישהו שותה מיין קיינד. אחרת, אף אחד לא היה שותה את זה. אבל זה חיקוי. אתה יודע שזה לא הדבר האמיתי. אם קוקה-קולה כותבת “הדבר האמיתי”, אז זה כמו הדבר האמיתי, נכון?

יישום על תשוקה מינית: ביצוע תסריטים תרבותיים שנספגו

אז, באותו אופן, כל פעם שאתה מקיים יחסי מין, אתה קצת כל השחקנים שאי פעם ראית—הם גם מקיימים יחסי מין באותו זמן. הם נשמה, הם גוף פנטזיה. ואנשים תמיד משחקים בראש שלהם פנטזיות ותמונות שהם כבר קנו. אז אנחנו מאוד לא מקוריים, התאוות שלנו מאוד לא מקוריות, בטוח. אני לא יודע לגבי החידוש יתירה שלנו, אבל כולנו מחקים, נכון?

וזו הסיבה, כמו שאמרתי, זה מה שהוא תרבותי, כי לכל תרבות יש את האידיאלים שלה או כמו המדיה שלה—זה כמו כל מה שאתה רואה בתוכניות או במקום או ברחוב או מה שזה לא יהיה, בכל דרך שזה מתווך—ויש לך את הרעיון הזה של “ככה נראית אהבה, ככה נראית תשוקה”. וכשאתה חווה את התשוקה, היא מיד מתפרשת על ידי המילים שיש לך בראש או התמונות שיש לך בראש עבור הסוג הספציפי הזה של טריגר.

תלמיד: לא מנותק מהטריגר?

מרצה: אבל זה לא הטריגר עצמו. אדם שלא היה לו—בעצם אדם שלא היה לו שום חשיפה לשום מדיה—למדיה זו מילה מאוד רחבה, נכון? כל תסריט תרבותי, אנשים קוראים להם, נכון? כל תסריט תרבותי של איך דברים יהיו, היה די אבוד והיה כנראה כמו כמעט כלום. חוץ מ, כמו, מאוד בסיסי. אז האנשים האלה היו מרוצים מזה.

דוגמת דיוגנס: תשוקה בלי תסריטים תרבותיים

כמו האגוניסט, הפילוסוף שאמר ששכר זונה והיא באה מאוחר. אתה יודע את הסיפור? האגוניסט, הציני, שכר זונה והיא באה מאוחר. היא באה מאוחר. והוא פשוט אונן, וכשהיא באה, הוא היה כמו, “כבר קיבלתי את זה בחינם”. זו הפילוסופיה הצינית.

אבל ככה זה לא באמת עובד, וזה בגלל שיש לך פנטזיות שאומרות לך איך דברים עובדים. אם היית כמו האגוניס, כמו הפלאספרס—אחת ממטרותיהם היא לשחרר את עצמם מהתסריטים התרבותיים—אז זה לא משנה. אם אתה רק על סיפוק הצרכים הגופניים שלך, אז זה נכון שאוננות עובדת באותה מידה. אבל אם אתה חושב שיש גם איזשהו טוב, חזון של סוג טוב של תשוקה שהוא לא רק מילוי הצרכים הגופניים, אז זה לא מספק את זה. אז זה יהיה דבר אחר.

מהבנת תיווך לסוכנות מוסרית

תלמיד: בפונקציה הנרטיבית הזו, כשאדם, נגיד, בן הזוג שלו תופס מקום מסוים בסיפור של מישהו אחר, לא בסיפור שלו, לפי זה, מה היא המעלה אז של זה?

מרצה: אה, לא הגעתי למעלה. רק הסברתי למה זה מתווך על ידי מילים. נתתי את הארוך הזה… לא, אז, ברגע שאתה מבין שזה מה שקורה, אז נוכל להתחיל להחליט, נוכל להתחיל לבחור, נכון? אז אנחנו הופכים לסוכנים מוסריים מלכתחילה. אז אנחנו מתחילים לבחור ואנחנו רואים: אני חושב שהסוג הזה של סיפור הוא לא סיפור טוב. הסוג ההוא של סיפור הוא סיפור טוב. זה יותר מדי מאותו סיפור.

אני כן חושב שזו הסיבה שכמו חסידי שיעה, כמו מאוד חנאק שיעה, יש להם רק כמו צרכים בהמיים בסיסיים. והם חושבים שזה יותר טוב, אבל אני לא יודע אם זה יותר טוב. אבל אם יש לך איזושהי תרבות, אז אין לך את זה. אז אנחנו צריכים להתחיל לשאול ואנחנו צריכים להתחיל להחליט. אז יש נורמות, אז יש שאלות של איזה אחד הוא הנכון—כמו האם צריך להיות לך את הפנטזיה הזו או את הפנטזיה ההיא, או האם זה צריך להיות כלפי האדם הזה?

נרטיבים לא מסודרים: המקרה של חמדת אשת רעך

ועכשיו אני יכול לומר שתאווה לאשת שכנך היא רעה בעצמה כי יש משהו לא מסודר, יש משהו לא בסדר עם הסוג הזה של אהבה. לא בגלל שזה—כן, עם הסיפור הזה—כי הנרטיב הזה הוא ממש… זה תמיד בגלל שמישהו אחר הוא, נכון? כשאתה מתחתן איתה, אתה לא אוהב אותה יותר, בדרך כלל, נכון? אחרי שהבחור מחליף נשים ומתחתן עם המאהבת, הם מפסיקים לאהוב אחד את השני, בדרך כלל. ראיתי את זה קורה במו עיני, נכון?

למה? שת ופוזיק. מים גנובים ימתקו. נכון? הוא רוצה את אשת מישהו אחר. נכון? זה התיאור, התיאור הנכון של הרצון שלו. ויש משהו לא בסדר עם הסוג הזה של רצון. זה סוג רע של תשוקה. זה לא רק רע כי עשית סוג של מה שזה לא יהיה, כי יש משהו חיצוני לזה אבל בסופו של דבר זה אותו הנאה. זה סוג אחר של הנאה. יש לו הנאה משכיבה עם אשת מישהו אחר. וזה סוג רע של סיפור הנאה.

אולי זה השיעור של לזאבת וגדאי. כשאתה מתחתן איתה, יש לך משהו אחר. בטוח, זה במובן מסוים אותו דבר. אני לא אומר ש—שוב כמו שאמרתי, יש גבולות לפנטזיה הזו. עדיין יש גופים, עדיין קיימים. אבל איזו קושיא…

האידיאל החיובי: תשוקה שנוצרה כלפי אשתו

זה הטענה: שאם אתה מתחיל לאהוב את אשתך—אם אתה אוהב אותה, אם אתה לא אוהב אותה, אז זה לא עוזר—אבל אם אתה אוהב אותה, ואם אתה אוהב אותה בצורה מינית, אז כל או רוב או עיקר התשוקה המינית שלך הופכת—מתחילה להשתייך לה. הן מתחילות להיות כלפיה במקום להיות כלפי פשוט כמו… במילים אחרות, כמו המטושטש הזה, כמו התשוקה הלא מוגדרת שהייתה לך כשהיית בחור הייתה כלפי כל אחת. אבל עכשיו, ועכשיו היא הופכת מעוצבת—כמו בלי כל הכמו להיות מעוצבת—כמו יש לה צורה עכשיו. עכשיו זה לא… אין לי שום—כלומר גבר לא, לא צריך—כלומר שוב, זו אידיאליזציה, אבל הוא לא צריך להיות לו שום תשוקות לאישה שהיא לא אשתו.

כי… לא, הטענה היא כי אתה מטריאליסט. אתה לא מאמין בזה. למדת שכל התשוקות הגופניות הן אותו דבר. וכמובן אז זה לא עובד. אתה צריך להפסיק להאמין בזה ולהתחיל להאמין—ממש כשאתה רואה את השייקס ברחוב, תאמין שאתה אוהב את אשתך עכשיו.

רוב האנשים לא מאמינים בזה. רוב האנשים היו מתביישים, נכון? רוב האנשים היו מתביישים לעשות מה שרבא עשה ולהתחלק על ידי אשתם בגלל זה. אלא אם כן הם כמו פירמרס אמיתיים שלא אכפת להם מהרגשות של אשתם, וזה גם רע, נכון?

אתה צריך להבין שהדבר המתאווה שלך באמת מכוון בעיקר כלפי אשתך עכשיו שאתה נשוי. ואתה אוהב אותה. דרך אגב, זה נכון. תשוקה מינית היא משהו שיש לו שלבים או מה שזה לא יהיה, תלוי במה שאתה אוכל ומה שזה לא יהיה. כל מיני דברים שמעוררים אותך. וזה לא כאילו יש תשוקה אקראית ואז אתה הולך לאשתך ואומר, “בואי נעשה את זה”. אתה צריך לחשוק בה מההתחלה. היא אפילו לא הייתה צריכה להיות שם כשזה התחיל. אתה מבין מה אני אומר? זה הופך לסיפור על זה, על הסוג הזה של תשוקה והסוג הזה של אהבה.

עידון: טוב ורע קיימים גם ברמה הפיזית

ועכשיו, אוקיי, עכשיו יש לי עוד שיעור שלם לומר אם זה עצמו מה שעושה… אז ברור שאתה מבין מכאן, זו הטענה שלי. העניין הוא, אתה מבין מה אני אומר. עכשיו אנחנו צריכים לסיים דבר אחד. אנחנו צריכים להבין שלכן, מה שאני אומר הוא לא—בואו נבין משהו חשוב.

בשבוע שעבר, זה נשמע מהשיעור שלי שיכולת לקבל את הרושם—אני חושב שזה גם מה שהרושם שלי—יכולת לקבל את הרושם שזו הספציפיות הזו שעושה את זה יותר טוב, כי התשוקה הבסיסית היא פשוט מילוי צורך, כמו זה חסר. זה לא באמת הנאה אנושית בכלל, זה כמו בהמה. ויש את הבחירות האלה שעושות את זה אנושי.

עכשיו אתה רואה שזה לא לגמרי מדויק. יכול להיות טוב ורע ברמה הפיזית, ברמה הטבעית. וכמו שאמרנו בשבוע שעבר, בעיקר אנשים לא עושים מעט מדי מזה. רוב האנשים עושים יותר מדי מזה. וזה סוג ספציפי של רע, כמו דיבור על השמנת יתר, אוקיי?

אבל אז הייתה לנו שאלה עד כמה זה בכלל אנושי, אבל העניין הוא שזה יכול להיות מישהו שאוהב לאכול יותר מדי, או כמו שאמרתי, הוא אוהב… במילים אחרות, אוננות היא סוג אחר של עבירה. כי זה יהיה פשוט יותר מדי מסוג מסוים של הנאה. ואולי יש כמות מסוימת של אוננות שצריך להיות לך. אני לא יודע. אבל בכל מקרה, יש כמות מסוימת שהיא ראויה, או שזה צריך להיות הכל עם אשתך, מה שזה לא יהיה, אבל העניין הוא כמות מסוימת שהיא ראויה.

סטייה: הגזמה רבנית כאסטרטגיה פדגוגית

תלמיד: כן, זה נכון.

מרצה: כן, אתה עושה, אתה עושה, אבל אתה יכול לקבל חלומות, מה שזה לא יהיה, אתה לא צריך לעשות את זה. העניין הוא, כן, אם אין לך שום—אם אתה בחור שאין לו—אז כנראה יש משהו פיזית או מוזר איתך. אבל, זה לא ה… נכון, כן, זה נכון, זה כן מבין את זה, פיזיולוגית. אבל זה נכון, ואנחנו רוצים את כולם.

עכשיו, אבל בואו נחזור, אוקיי, רגע, בואו… כמובן, אני… אבל זה אף אחד, אנחנו לא מורשים להגיד את זה, אבל זה שיעור אחר לפעם אחרת. אם הסיבה שאומרים שאסור בכלל לעסוק באונאות עצמית היא בגלל דרך לימודית, כי אם אי פעם היית אומר שמותר קצת, כולם היו עושים את זה כל היום, נכון? אתה חייב להגיד “לעולם לא”, וזה אומר שזה הופך את זה לקצת פחות.

אוקיי, ככה הרבה הפלגות של חכמים עובדות, נכון? אנחנו אומרים “לעולם אל תהיה מוזהר”, כי אם הייתי נותן לך סנטימטר אחד, היית לוקח את הכל, נכון? לכן אנחנו נותנים את הדברים הקיצוניים, אבל המטרה היא, כמובן, לעשות פחות. כמו שהרמב״ן אמר, התורה מעולם לא התכוונה שאף יהודי לא יאכל טרפות. התורה התכוונה שתאכל פחות. לכן אנחנו אומרים את זה. לכן.

אני רק מתנגד לזה, אתה מבין? כי כולם אוכלים, כמו…

שני הממדים של המידה בתאווה: כמות וכיוון

המסגרת הכפולה של המידה הנכונה

הממד הכיווני: העניין העיקרי של ההלכה

ההלכה אומרת אהוב את אשתך, אל תאהב את שכנתך או את אחותך או את סבתך או את רבך או את סבתא של סבתך, מה שלא יהיה—סליחה, רבך, סבתך—והאם אמרתי את אמך, אתה מבין? כל הדברים האלה, נכון? כל הדברים האלה מסבירים את הזמן והמקום הנכון, נכון?

ואם אתה אדם אחר, זה תלוי באיזה סוג של אדם, איזה סוג של אורח חיים יש לך. זה לא—אין כללים—כלומר יש כללים, אבל הם תלויים בהקשר. וכל הדיונים האלה הם על המידה הנכונה של האהבה הזאת, לא על המידה הנכונה של כמה, אתה מבין?

יישום על תורת הרמב״ם באיסור עריות

זה פותר הרבה שאלות שיש לאנשים על תורת הרמב״ם באיסור עריות, ואם תבין מה שאני אומר, ותקרא את תורת הרמב״ם, שנמצאת בפרק ד׳, גם כאן, וגם במורה נבוכים, תבין מה שאני אומר.

הממד הכמותי: הרמה הפחות מעניינת

אני מקבל את לילה טוב. אני לא יודע אם המכשיר שלי…

ובכן, יש גם כמות, מידה, מידה נכונה של איסור.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Desiring People vs Desiring natural pleasure – Transcript

This transcript was automatically generated and is not authoritative

📋 Shiur Overview

Argument Flow Summary: How to Bring Moshiach — Temperance, Desire, and the Two Levels of Measure

1. Opening Frame: The Topic and Its Scope

The shiur concerns “how to bring Moshiach,” connected (half-jokingly) to the topic of sex. This follows a previous shiur on eating. Both fall under the virtue of temperance/kedusha/perishut, which applies exclusively to pleasures of the sense of touch.

There are only two categories of touch-pleasure relevant to temperance: food and sex (“bed”). Other touch-pleasures — exercise, massages, bathing, showering, bodily relief — do not count. These are “good pleasures” or “pleasures of free men” (Aristotle’s term).

[Side Digression: Bathhouse, Shower, and Sport Examples]

No one calls a person a “big ba’al ta’avah” for going to the bathroom too much or enjoying the mikvah excessively. Some overly pious people (“chanyakas”) discourage frequent showers as too “gashmi,” yet they themselves go to the mikvah constantly — a clear dissonance. You cannot find in Chazal a prohibition against showering too much or enjoying sports as a matter of temperance specifically.

[Side Digression: Sports and Hanukkah Drasha]

Some give a Hanukkah drasha that sports = excessive body-focus (Greek culture). This is a real religious argument, but it belongs to a more general discussion (care of the body broadly), not to the specific discussion of temperance over the two pleasures.

2. The Key Methodological Point: Specificity vs. Generality

There is a very general framework (found in Tanya, Plato) that says: pursue the soul, not the body. “Kol ha-perakim” is about soul over body. The present discussion deliberately moves away from that generality toward Aristotelian specificity.

Aristotle’s method: Good and bad are defined by the how much, what, what object, which times, which place, which person, which people, which ways — multiple contextual parameters.

Halacha operates the same way: It never says “love your soul, not your body” in the abstract. It gives extraordinarily detailed rules — eat challah on Shabbos not weekdays; use the shower but not when you’re an avel or on Tisha B’Av, etc. This is called an “aristocratic” definition in the sense that it assumes a certain breadth of experience and variety of life (as opposed to the experience of slaves or the very poor).

[Side Digression: The Ramban’s Complaint]

The Ramban complains about halacha’s specificity — it assumes variety of experience. This connects to last week’s discussion. Elaboration deferred.

3. Why Specificity Matters: Ethics as Practical Art

Since ethics is a practical (not theoretical) art, what matters is what helps us in particular situations. All human actions exist in the world of particulars: nobody loves “women” — they love a woman; nobody is friends with “man” — they are friends with a man.

[Side Digression: Jews vs. Gentiles on Particulars]

“A Yid hates every Yid but loves *the* Yid [the specific one in front of him]; a Goy loves ‘the Jews’ but hates the specific Jew” — illustrating the universal vs. particular distinction.

[Side Digression: Hashkafah Is Useless]

“Having the correct hashkafah is useless because hashkafah is all about generalities.” If someone says “I love Torah” but can’t name a favorite masechta, they don’t really love Torah. If someone says “I love Yiddishkeit,” ask which Yom Tov is their favorite. Human love — embodied, emotional love — always pertains to particulars.

4. The Platonic Critique (Acknowledged but Set Aside)

Plato’s objection (from the Phaedo): Aristotelian moderation is just switching one pleasure for another. If you moderate lust to preserve your marriage (and thus preserve pleasure), you’re still serving pleasure — still trapped in the body.

The Ramban makes a similar critique at the beginning of Parashat Kedoshim: One can follow every halacha perfectly — never eat non-kosher, never sleep with an ervah — and still be a “naval bi-reshut ha-Torah,” still a ba’al ta’avah. He uses the phrase “shoteh b’zimas ishto” (debauched with one’s own wife), which is linguistically strange since halachic “znut” by definition doesn’t apply to one’s wife. The Ramban, as a Platonist, objects that deeming some bodily pleasures “good” undermines the whole project.

This critique is acknowledged as deep and important but explicitly set aside: “We’re not doing that. We’re not doing this very general thing where pleasures of the body are bad for some reason.” The shiur proceeds with the Aristotelian/halachic specific approach.

5. First Criticism of Abstract Anti-Body Discourse: Impracticality

No matter how many *drashos*, *shiurim*, or *mussar* teachings one hears about the body being unworthy, people never actually stop liking bodily pleasures. The only way one truly “makes progress” away from bodily attachment is through death — which is why the Phaedo says one should always try to die as much as possible, and the Gemara (Nedarim, second perek) conveys a similar idea to Alexander the Great: the wicked and the righteous alike should stop living, because living inherently means loving bodily pleasures.

Since the discussion concerns normal/political people (not ascetic saints), “jumping levels” — prescribing an unattainable ideal — is not recommended.

6. Second Criticism: The Underlying Worldview That Life Is Overrated

The second line of critique comes from a broader philosophical position: that life in a body is fundamentally inferior — the body is a prison, and the ultimate good lies in contemplation beyond this world. One can disagree with this entire worldview — e.g., Henry David Thoreau’s “one world at a time” — and argue that having a good life in this world matters.

This opens a major question: Did the Torah come to give a good life in this world or not? References to the *Mesillas Yesharim* (Chapter 1, which seems to devalue *Olam HaZeh*) versus other views that affirm worldly life. This is flagged as a significant unresolved question but set aside.

7. Convergence: Even Ascetics Endorse Moderation

Even those who believe *Olam HaZeh* is overrated still hold that Halacha permits enjoyment within moderation. Moderation is attainable and is the correct incremental step toward separation from pleasures, rather than an impossible leap. Reference to Rambam, Hilchos De’os Chapter 7.

[Side Digression: Kedoshim Tihyu and Extreme Body-Love]

The Rambam would agree most people won’t be *perushim*; there is a separate mitzvah of *kedoshim tihyu* that demands more, but in practice it’s variable. The real problem people fall into is loving the body far too much — even to the point of wanting to alter the body. Flagged as a separate *drasha* topic, not pursued here.

8. The Problem of Ta’aniyos (Fasting/Self-Inflicted Pain)

8a. Ta’aniyos Is Not Supported by Standard Ascetic Theories

Fasting/pain is distinct from mere avoidance of pleasure. Neither the Rambam nor the Ramban promotes *ta’aniyos*. Even the most extreme asceticism in Ramban or Kabbalah says bodily pleasures “don’t count,” but never claims bodily pain is better. The inference from “pleasure is bad” to “pain is good” does not follow. *Ta’aniyos* might only make sense for people who love the body excessively — but even then, pain typically makes you care about the body more, not less.

8b. The Paradox of Fasting: It Increases Bodily Awareness

A key reason the Rambam says one shouldn’t fast: fasting makes you more gashmiyus (materially focused), not less. The common claim that on Yom Kippur one is “like a *malach*” and doesn’t feel the body is actually false — Yom Kippur is when you feel your body more than any other day.

Possible reinterpretation: Yom Kippur and *ta’aniyos* are about realizing you live in a body. When you eat normally, you can ignore the body; when you don’t eat, the body’s demands become painfully obvious. Therefore, being in pain generally causes a loss of spiritual level (*madreigah*).

[Side Digression/Classroom Exchange: Can Pain Produce Transcendence?]

A student suggests that eating creates affinity for the body while pain creates distance/hate toward it. Pushback: pain can produce dissociative or transcendent states, but so can excessive pleasure. Both are forms of sensory overwhelm. Anything that overwhelms the sensory system — extreme ecstasy, extreme pain, trauma — can push a person out of normal embodied consciousness. This is essentially “getting high” from pain, comparable to dissociation from trauma. Whether this is a good thing is questionable — comparable to the question of whether one wants to be sober or drunk. The mind works best with moderate eating — not fasting, not overeating. Fasting produces altered states, but these are not clearly beneficial.

9. An Alternative Theory of Ta’aniyos: The Payment/Balance Theory

9a. Chassidei Ashkenaz and Teshuvah HaMishkal

A different justification for *ta’aniyos*: the payment theory from the *Chassidei Ashkenaz*. This theory holds that pleasure in this world is a genuine good that one deserves — there is a concept of desert. If one obtained pleasure through sin, that pleasure was stolen and must be paid back through equivalent pain — balancing the accounts. This is the logic behind prescribed fasts and penances.

9b. Critique: This Is an Extremely Gashmiyus Theory

This payment theory is not abstract or spiritual — it is profoundly materialistic: it takes bodily pleasure with extreme literalness, keeps precise accounts of pleasure-credits and pain-debits. The Chassidim (specifically Pinchas of Koretz) opposed this approach for exactly this reason. An anecdote: a man would fast in winter to accumulate “credits” for pleasures in coming months. Some hold Adam HaRishon operated similarly.

[Side Digression: Christian and Sabbatean Theories]

Christian theories (participating in Christ’s passion) and Sabbatean theories (embrace of suffering) treat pain as an explicit goal, but this is not accepted in major Jewish philosophical movements — even the ascetic ones do not accept pain as a goal in itself.

Transition: The suffering discussion is explicitly set aside, returning to the main topic: the correct middah (measure) of specific bodily pleasures, narrowed to food and sex.

10. Recap of Aristotle’s Key Distinction: Common/Natural vs. Specific/Chosen Pleasures

A distinction from the previous week, considered under-noticed and highly important:

The Two Categories:

Common/Natural pleasures: Things all humans like by nature, universally shared because they belong to general human nature.

Specific/Uncommon/Chosen pleasures: Things only some people, cultures, or groups like — suggesting they are chosen (through education, culture, habituation) rather than merely given by nature.

Key Clarification:

These are not two entirely different kinds of pleasure but rather two levels of the same pleasure (still within food and sex). Two “signs” (simanim) that cut the same phenomenon at different depths. The specific/chosen pleasures are bounded by the natural (you can’t develop a taste for rocks), but they are different enough from the purely natural not to reduce to them.

11. Moral Relevance Hinges on Choice

A core principle: moral relevance increases with choice.

– Innate/natural desires are not very morally interesting — they’re more “medically relevant.”

Chosen pleasures (including those shaped by education/chinuch) are morally significant because they involve human agency.

– Education counts as “chosen” even if not personally selected — it is still a human (not merely animal) activity. A person might be excused for bad education, but the category itself remains morally relevant.

– Sources cited: Aristotle, Plato, Rambam, Mishlei (“Chanoch l’na’ar al pi darko”), and the concept of tinnok shenishba (a child raised in captivity — the idea that education is nearly determinative of character).

[Side Digression: Air Conditioning and Chassidic Stories]

A Chassidic rebbe initially refused air conditioning on ascetic grounds but then adopted it, reasoning that the heat was causing him to hate Eretz Yisrael — framed as a matter of yishuv Eretz Yisrael (settling the Land of Israel). For Aristotle, this kind of comfort wouldn’t be problematic.

[Side Digression / Clarification: Pleasure vs. Alleviation of Pain]

A student asks whether pleasure is merely the alleviation of pain. Firm correction: this is an Epicurean theory, not the Aristotelian or Platonic one. Some pleasures might be only that, but food and sex are not only the alleviation of pain. The relationship between pain and pleasure is flagged as important but deferred.

12. The Contemporary Challenge: Materialism and the Reduction of Desire

While the existence of these two levels of pleasure is not in doubt, contemporary materialist thought resists treating them as genuinely distinct categories.

The Reductionist Position (Illustrated Through Sexual Desire):

– The “born this way” argument (called “philosophically incoherent”) exemplifies this: it holds that all sexual desire is fundamentally one thing — a bodily/animal drive for physical arousal and pleasure.

– Variations in expression (across persons, cultures) are treated as surface differences, not real/deep differences.

– Paradoxically, culture insists these preferences are “very important” to identity while simultaneously denying they constitute a genuinely different kind of desire.

– Under this view, claims of romantic love, desire for a specific partner, etc., are essentially self-deception or cultural dressing-up of a base physical drive — people are “lying” (or culture is lying for them) when they frame desire as something beyond the physical.

13. Two Competing Theories of Sexual Desire and Fidelity

Sexual desire directed toward one’s wife is qualitatively different from sexual desire directed elsewhere (another person, masturbation, etc.). This is a serious and counterintuitive claim — most people assume desire is uniform and only the object varies. People choose to love different things, and there are observably different desires at a higher level, even though at the base physical level, all human bodies operate roughly the same way (“push a button, get pleasure”).

Theory 1: The Materialist/Reductionist Theory

– All sexual desire is ultimately the same thing — physical pleasure stimulation.

– Sex with one’s wife and sex with someone else are the same act at the base level.

– Infidelity is wrong not because the desire itself is different or corrupted, but because of external, contractual reasons:

– Cultural conventions / promises made to a partner.

– Biological side-effects (pregnancy).

– Ethical obligations external to the desire itself.

– The relevant virtue (*middah*) on this theory is pure self-control — the “violent” suppression of desire, not the cultivation of better desire. There is no concept of “better taste” in desire; all desires are the same, you just must restrain some.

[Side Digression: Contemporary Progressive Sexual Ethics]

A satirized contemporary view where all sex is inherently good and expressive (“expresses your inner soul”), with the only exception being lack of consent. This position is incoherent — people still intuitively believe some sex is good and some bad, even while officially claiming it’s all good. Flagged as liberalism’s internal inconsistency.

[Side Digression: Birth Control Satire]

A sarcastic riff on how in practice, birth control is treated as the norm and having children requires special permission (*heter*), financial planning, etc. — an inversion of the traditional framework.

The Famous Difficulty (*Kushya*) with Theory 1

The Gemara states that having a wife (*pas b’salo* — “bread in his basket”) reduces sexual temptation. Under the reductionist theory, this makes no sense — in fact it should be the opposite:

– A bachelor who has never been with a woman might have fantasies but isn’t “in the game” (*parsha*).

– A married man is actively engaged in sexual life, so his body is aroused and active — and the body cannot distinguish between wife and non-wife. The physical sensation is the same.

– Therefore, marriage should increase temptation, not decrease it.

Additional sub-problem: If all sexual pleasure is physically identical, then a wife could rightly complain that she is merely being used as a tool for the husband’s physical gratification, no different from masturbation. This is a real complaint people raise, and “there’s something wrong with this.”

Diagnosis: All these problems stem from the reductionist assumption that all desires are ultimately the same.

14. Materialism Contradicts Empirical Experience

14a. The Foundational Contradiction

The foundational principle of modern science is empiricism — believe the evidence of your senses and experiences. Yet anyone who has actually experienced different kinds of pleasures and desires knows they do not feel the same. They are qualitatively distinct, not merely quantitatively different.

14b. Concrete Examples of Qualitative Difference

Sexual desires: Desire for masturbation does not feel the same as desire for sex with one’s spouse — they are phenomenologically different experiences, not substitutes for each other. The Chazon Ish’s teaching and a Gemara discussion are referenced to show that even in halachic reasoning, these are treated as distinct.

Food cravings: The craving for a donut is not the same as the craving for a yapchik (a traditional dish). Neither the craving nor the taste feels the same.

Mood and variety: People say “I’m not in the mood for X” or “I’m bored of this” — which makes no sense if pleasure were a single undifferentiated substance hitting the same taste buds.

14c. The Key Insight: Materialism About Pleasure Is a *Belief*, Not an *Experience*

The claim that “pleasure is pleasure” and all physical pleasures are fundamentally the same is not something anyone actually experiences — it is something people are told and then believe. It is received “al pi kabbalah” (on authority/tradition) — ironically, the supposedly empiricist materialist position is itself a dogmatic belief held *against* the evidence of experience. Even though different pleasures feel totally different, lead to different actions, inspire different novels and descriptions, the materialist insists they are “really ultimately the same thing” — this requires *faith*, not observation. There is no good reason to accept this materialist reduction.

15. Concession: Physical Substrata Exist, But That’s Not the Point

Pleasures are instantiated physically — nerves, neurons, arousal, etc. Nobody denies that.

[Brief Aside: Tantric Practices]

Tantric/Indian practices where people learn to have orgasms “in their head” or other body parts show that even the physical localization story is less fixed than assumed. But this is a question of correlation vs. causation and not the main philosophical point.

16. Central Thesis: Human Beings Are Narrative Creatures, Not Biological Machines

Human beings are fundamentally narrative creatures — they live according to the stories they believe and tell about themselves and others. A purely physical/biological description of desire does not capture human desire — it may describe some substratum or necessary condition, but it misses the essential character of the desire as experienced. The correct way to describe desire is through its narrative — the story of who, where, when, how, how much, in what context. These narrative elements *constitute* the desire, not merely accompany it.

The Machine Thought Experiment

Imagine a machine measuring arousal (sexual or appetite). It can record that someone gets aroused at 3 PM, or in response to certain images. Even a complete physical readout would not be the correct description of the desire — not externally, and especially not from the first-person perspective. The deeper problem: people start telling themselves the biological-materialist story, which then becomes self-fulfilling.

17. The Ethical/Prescriptive Payoff: Self-Narrative Determines Self-Control

17a. The Yetzer Hara and Undifferentiated Matter

The Rambam’s teaching: Undifferentiated matter is the source of evil. Interpretation: the root of the evil inclination (yetzer hara) is the belief that desire is a simple, undifferentiated physical force. If you describe yourself in purely physical-materialist terms (dopamine, oxytocin, serotonin), that narrative becomes your reality — because humans are narrative creatures. This materialist self-description robs you of the ability to control yourself except through brute force or medication (“you have to give pills”).

17b. Rebbe Nachman / Mishnah Teaching on Self-Conception

A teaching attributed to “Ripshnei Burton” / possibly a Mishnah source: Anyone who believes he is merely a body truly does not have a neshamah (soul) and does not go to Gehenna — not as punishment, but as a tautological consequence (“gag al gag”). If you define yourself as purely material, you *become* that in your lived experience.

17c. The Positive Alternative

Since humans are narrative creatures, the stories you tell yourself about your desires shape what those desires actually are for you. Someone who tells himself “my dopamine is lacking” when aroused will experience desire that way — and will only be able to manage it through chemical/violent intervention. Someone who tells himself a richer, narrative story has access to different modes of response and self-control. This is not about truth vs. falsehood of beliefs per se — it’s about the fact that even our feelings are mediated by the words and narratives in our heads. The narrative doesn’t necessarily *create* the feeling, but it *mediates* how we experience it.

17d. The Rambam on Habit Change

The Rambam taught that one can change character traits (make a “shinui” in one’s nature) even if it is difficult — but you have to believe it is possible. The materialist narrative forecloses this possibility.

18. Connection to Kedushah (Holiness)

If you stop telling yourself the materialist story about your desires, you open the possibility of experiencing them differently — and this is what kedushah means. A prior shiur on kedushah and a Zohar shiur are referenced where this concept was explained.

19. Application to the Mitzvah of Kiddushin (Marriage Sanctification)

19a. The Bochur (Unmarried Young Man) Stage

A young unmarried man (bochur), especially a chassidish one without relational experience, has only base physical desires — the story he tells himself about desire is entirely physical. He wants physical pleasure and will satisfy it however he can. The narrative is simple and materialist.

19b. The Transition: Finding a Partner

When one finds a partner and begins to like her — including sexually — the story changes. This must mean genuine interpersonal desire, not merely “now I have a place for physical gratification.” The opposite extreme is also rejected: a purely ascetic/contemplative reading of marriage. Those who read the teaching “love your wife like your tefillin” as a joke (because they don’t love their tefillin) are critiqued. The Meizir Shema’s erotic love for his tefillin is cited as evidence that the comparison is serious: there is a spiritual, Kiddush-level story to be told about marital love. It is not reducible to “I have needs and it’s a mitzvah.” The teaching “not for yourself” provides a different ground for love, but it also includes the physical/erotic dimension — it must be read as encompassing both.

20. The Gemara in Ketubot: Rava’s Desire Reinterpreted

After Abaye dies, his beautiful widow comes to beis din to claim wine as part of her ketubah. When she isn’t taken seriously, she reveals her arm. Rava becomes aroused and goes home to ask his wife to come to bed. His wife, jealous, identifies who was in court and chases the widow out of town.

The Standard (Cheap) Reading:

Rava crudely used his wife as a substitute for forbidden desire — he had a yetzer hara triggered by another woman and just redirected it.

The Higher Reading: Reprogramming Desire

The Gemara teaches something deeper: desire should be reinterpreted through a different story. Yes, there are physical triggers — that’s how the body works. But since all desire is mediated by the mind and by narrative, the story can be rewritten. The proper interpretation: the arousal was really “a message from his wife” — if you experience sudden desire, you should understand it as your wife’s call, an interpersonal signal, not a random physical event. Most people would be ashamed to acknowledge this (as Rava did). But this shame reflects a failure to understand how desire actually works.

21. Ramak and Shomer Emunim: The Interpersonal Layer of Desire

Rav Moshe Cordovero (Ramak) and the Shomer Emunim teach: a person has both a yetzer hara for himself and a yetzer hara for his wife — meaning sexual desire has an inherently interpersonal dimension. The Ramak’s theory: anytime a man feels desire for a woman, she has desired him first (consciously or subconsciously). If a woman were truly a tzadekes with zero physical attraction to other men, no one would be aroused by her. This sounds non-PC and provocative, but it is presented as a kabbalistic principle illustrating the higher reading of desire: desire is never merely a base itch to be scratched. It always contains a human story — “I want you, you want me, do you want me as much as I want you?” Even when desire is triggered by the “wrong” person, it still gets interpreted through the brain’s narrative habits, because all emotions are mediated by both habits of desire and habits of thought/story.

22. Desire, Imagination, and Culture

[Side Digression: Why Watching Movies Is Forbidden]

This framework explains the prohibition on watching movies — movies present culturally constructed images of desirability that have “very little connection to reality.” They manipulate the imagination, which mediates desire.

[Side Digression: The Maharal on Moshe Rabbeinu]

The Maharal explains the verse “v’hibbitu acharei Moshe” (they gazed after Moses): every man was jealous because Moshe was the ultimate man, making everyone else feel inadequate. They feared he was sleeping with their wives because they felt like “nothing compared to him.” This illustrates how desire and jealousy are always mediated by cultural/imaginative narratives about masculinity and worth.

The Radical Claim: All Desire Is Imaginary

Especially sexual desire, but also desire for food, is always imaginary — meaning it is always mediated by imagination and cultural conditioning, not by raw physical stimulus alone.

[Extended Illustrative Digression: The Coca-Cola Illustration]

Coca-Cola doesn’t actually taste good on a purely material level. It’s black (people don’t naturally find black food desirable). When it had cocaine, there was at least a chemical reason to drink it. Coca-Cola is fundamentally a marketing product more than a drinking product — its desirability is constructed by imagination and cultural narrative, not by intrinsic physical pleasure. When you drink Coca-Cola, you are not tasting the liquid itself; you are “drinking” the image — the billboard, the actor in ecstasy, the fake snow in the commercial. The marketing *becomes* the experience. A Coca-Cola commercial was witnessed being filmed with entirely fake snow, reinforcing that the consumed “experience” is fabricated imagery.

Key principle: All media and fantasy that you absorb become part of you (“muslabish”) — you become clothed in them. When you drink Coke, you partly *become* the person in the ad who appears to enjoy it, and that is what generates your enjoyment. Even imitation brands benefit parasitically from Coca-Cola’s imagery — people drink them only because the *category* of cola has been made desirable by Coke’s marketing.

[Comic Digressions]

Humorous asides about cholent color, kugel preferences, and being “racist even with black kugel” — reinforcing the point that preferences are shaped by story and imagination far more than by raw sensory input.

23. Application to Sexual Desire: You Are Enacting Absorbed Scripts

The Coca-Cola principle applies directly to sexuality: when you have sex, you are partly enacting all the cultural “players” (images, fantasies, media figures) you have ever absorbed. Their “neshama” (soul/fantasy body) is present in the act. People constantly replay purchased fantasies and images in their heads. Our desires (taivos) are profoundly unoriginal — we are copycats. This is what makes desire *cultural*: every culture provides its own ideals, media, and “cultural scripts” for what love and desire look like. When you experience desire, it is immediately interpreted through the words and images already in your head for that kind of trigger.

24. The Thought Experiment: A Person Without Any Cultural Scripts

A person with zero exposure to any cultural scripts would experience almost nothing beyond very basic bodily needs — and would be content with that.

Illustration: Diogenes the Cynic — He hired a prostitute; she came late; he masturbated and told her he “got it for free.” This represents the cynical philosophical position: if desire is purely bodily, then any satisfaction of the physical need is equivalent. But this is not how it actually works for most people, precisely because fantasies and cultural scripts shape what counts as satisfaction. If you are only about satisfying bodily needs (like Diogenes), then masturbation works equally well. But if you believe there is a vision of a *good* kind of desire beyond mere bodily fulfillment, then it does not satisfy that.

25. Transition to Moral Agency: Once You Understand Mediation, You Can Choose

The long explanation about mediation was not yet about virtue — it was about establishing the mechanism. Once you understand that desire is narratively mediated, you become a moral agent who can begin choosing between stories. You can now evaluate: this kind of story/fantasy is good, that one is bad, this one is disordered.

[Side Digression: Very Insular Communities]

Very insular Hasidic communities (“Hanak Shia”) may have only base animal-level needs due to minimal cultural exposure. Whether this is better remains uncertain. But for anyone with *any* culture, there are norms, questions, and decisions about which fantasies and narratives are correct.

26. Application: Coveting Your Neighbor’s Wife as a Disordered Narrative

The prohibition against lusting for your neighbor’s wife is reframed: it is bad *in itself* because the narrative structure of that desire is disordered. The desire is not for the woman per se — it is for *someone else’s wife*. The correct description of the want is: “he wants someone else’s wife.” That is the story.

Evidence: when the man marries the mistress, the desire typically dies. “Mayim Gnuvim Yimtaku” (stolen waters are sweet) — the sweetness was in the stealing, not in the person. This is not merely an external prohibition (violating a rule) that happens to produce the same pleasure. It is a different *kind* of pleasure — pleasure from sleeping with someone else’s wife — and that is a bad kind of pleasure-story.

[Brief Aside: “Lezavet and Gedai”]

A Talmudic reference — when you marry her, the dynamic changes, reinforcing that the desire was about the narrative structure, not the person.

27. The Positive Vision: Desire Formed Toward One’s Wife

If you love your wife, including sexually, then all or most of your sexual desire becomes “formed” (informed) toward her. It acquires a specific shape/direction. Before marriage (as a bachur), desire is fuzzy and undirected — toward anyone. Marriage gives it form.

The ideal (acknowledged as an idealization): a man should not have desires for any woman other than his wife. The objection — “You’re a materialist — you believe all bodily desires are the same, so this can’t work” — must be overcome. You must stop believing that and start believing that when you see attractive people in the street, you are actually loving your wife through that arousal. Most people would be ashamed to acknowledge this. But this shame reflects a failure to understand how desire actually works.

Key claim: Sexual desire has phases and triggers (food, environment, etc.), but it doesn’t have to be a random urge that you then direct toward your wife. You should desire her from the beginning — she doesn’t even have to be present when the desire starts. The desire becomes a story *about* her and that kind of love.

28. Refinement: Good and Bad Exist at the Physical Level Too

A correction of a possible misimpression from the previous shiur: it might have seemed that specificity alone (choosing a particular narrative) is what makes desire human, while base desire is merely animal need-fulfillment. Correction: There can be good and bad even at the physical/natural level. Most people err on the side of excess (too much physical indulgence), not deficiency — analogous to obesity. Masturbation is framed as a different kind of aveira (sin) — it represents too much of a certain kind of pleasure, not a disordered narrative per se. There is presumably some “proper amount” of physical pleasure, ideally channeled entirely toward one’s wife.

29. On the Prohibition of Masturbation and Rabbinic Exaggeration

[Side Digression, Acknowledged as Tangential]

The absolute prohibition on masturbation may function as a “derech lefuah” (therapeutic/pedagogical exaggeration): if you ever said “a little is permitted,” everyone would do it constantly. So the rule says “never,” and the practical effect is “less.” This is how many haflagos of chachamim (rabbinic exaggerations) work: state the extreme to achieve moderation.

Parallel to the Ramban’s view on kashrut: The Torah never literally meant no Jew should ever eat treif; it meant Jews should eat *less*. The absolute prohibition is the mechanism for achieving reduction.

The General Principle of Extreme Prohibition as Practical Strategy

When Chazal (the Sages) say “never” regarding a trait (e.g., never be angry), they don’t literally mean absolute zero — they mean the ideal is to do *much less* than one naturally would. If they permitted “a little,” human nature would exploit that opening and people would indulge excessively. Therefore, the rhetorical strategy is to set the bar at the extreme to produce a moderate practical result.

[Illustrative Digression: The Shinever Rav on Worms (Toluim)]

The Shinever Rav’s humorous teaching: The Torah’s five *lavim* (prohibitions) against eating worms were never meant to ensure no Jew ever accidentally consumes a worm (since worms are inevitably present in vegetables). Rather, the multiplied prohibitions signal: *eat fewer* — reduce the amount. The extreme formulation drives a practical reduction, not an impossible absolute.

30. The Two Dimensions of Measure: Quantity vs. Direction

The entire discussion culminates in a distinction between two distinct levels at which “correct measure” operates regarding desire/love:

Level One: Quantity (“How Much”) — The Simpler Level

This concerns the raw amount of indulgence — eat less, don’t consume more than is healthy or necessary for physical and emotional well-being. This is the “less interesting” level because it is relatively straightforward.

Level Two: Choice/Direction (“Whom/When/Where”) — The More Interesting Level

This is where Halacha (Jewish law) operates in its most substantive sense. Halacha doesn’t merely say “love less” — it specifies the correct object, time, and context for love and desire:

– Love your wife — not your neighbor, sister, grandmother, etc.

– The prohibitions of *Arayos* (forbidden relations), *Shniyos L’Arayos* (secondary forbidden relations, rabbinic extensions), and the distinction between *d’Oraisa* (biblical) and *d’Rabbanan* (rabbinic) prohibitions all map out the proper channel for desire.

– Even within the permitted relationship, the measure varies by context: a *Talmid Chacham* has conjugal obligations (*Ona*) of once a week (Shabbos to Shabbos); others have different schedules depending on lifestyle and occupation.

Key distinction: These laws regulate the correct measure of that love (i.e., its proper direction and context), not merely the correct amount of how much.

31. Resolution: The Rambam on Issur Arayos

This two-level framework resolves many difficulties people have with the Rambam’s theory of *Issur Arayos* (forbidden sexual relations). The Rambam’s treatment appears in Perek Daled of the relevant section and also in the Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed). Understanding that the Rambam is discussing the *channeling and directing* of desire (Level Two) rather than merely its *suppression or quantitative reduction* (Level One) clarifies his entire framework.

Summary of the Complete Argument Arc

Temperance applies only to two pleasures: food and sexThe correct approach is Aristotelian specificity, not Platonic generalityAbstract anti-body discourse is both impractical and philosophically questionableFasting/pain is paradoxically counterproductivePleasures divide into natural/common and specific/chosen levels, with moral relevance increasing with choiceContemporary materialism wrongly reduces all desire to a single undifferentiated physical forceThis reduction contradicts actual experience and is itself a received dogmaHuman beings are narrative creatures whose desires are constituted by the stories they tellAdopting the materialist narrative is self-fulfilling and destructive — it is the root of the yetzer haraThe alternative: desire is always mediated by imagination and culture (Coca-Cola, movies, Maharal on Moshe)Understanding narrative mediation enables moral agency — choosing between good and bad desire-storiesCoveting another’s wife is intrinsically disordered as a narrative; desire should be “formed” toward one’s spouseHalacha operates on two levels: quantitative reduction (how much) and qualitative direction (toward whom, when, where)The second level — the channeling and directing of desire — is the true domain of Halachic reasoning and the key to understanding the Rambam’s philosophy of forbidden relations and the mitzvah of kedushah.


📝 Full Transcript

Aristotelian Specificity in Jewish Ethics: The Two Pleasures and the Path to Temperance

Introduction: The Scope of Temperance

Instructor: Okay, so today’s shiur [shiur: Torah lecture/class] is about how to bring Moshiach [Moshiach: the Messiah]. Of course, like every other shiur, I don’t know, you’ll tell me how. But of course, it’s about the most exciting subject, which brings Moshiach, which is sex.

So since we discussed last shiur about eating, and we discussed that the midah [midah: character trait/virtue], perishut [perishut: abstinence/separation], or temperance, or kedusha [kedusha: holiness], or whatever you want to call it, relates only to specific physical pleasures, pleasures of the sense of touch. Turns out there’s only two of them. Right? And those are food and a bed [euphemism for sexual relations].

Why Only Two Pleasures Count

Why is there only two? There might be other sensory pleasures. We talked about this a little bit, did we? But they don’t count. Because they’re good pleasures. So, in other words, nobody says someone is not temperate because they like to work out too much.

Or even… working out—no physical pleasure? Yeah, getting massages, working out with taste, going to the shower or to the bathhouse, things like that. They are pleasures of the sense of touch, but they don’t count for our purposes.

Student: Did you ever hear of like a big ba’al ta’avah [ba’al ta’avah: one who pursues physical desires] about…?

Instructor: Yeah, I go to the bathroom—another example. Yeah, I mean there’s some pleasure in it and it’s something that you feel in your body, literally in the sense of touch, but it doesn’t count. Lama kach [lama kach: why so]? Did you ever hear of someone like saying a big ba’al ta’avah goes to the bathroom a lot and enjoys it too much? I never heard of someone saying that. Did I ever hear of someone saying a big ba’al ta’avah goes to the mikvah [mikvah: ritual bath] too much? Okay, whatever. People do say that. Right? But it’s still not the same.

It’s not like you’re not a… you’re not like a… I don’t know, how do you call someone that’s too… too big ba’al ta’avah in Yiddish. I know how to say it in Yiddish. You’re not too dissipated or something if you hang out too much at the bathhouse. Unless people mean other things by that.

In general, we don’t say that, do we? There are some like real chanyakas [chanyakas: overly pious/ascetic individuals] that say that taking a shower is too gashmi [gashmi: physical/materialistic], so you shouldn’t take showers too much. But I don’t actually think that’s correct. Those same chanyakas, they go to the mikvah all the time, and a mikvah is supposed to be just being clean. Of course, if the mikvah is dirty, then it’s like only a lam’deshim [unclear term] mikvah, it’s not a real mikvah, it’s only a bedan [unclear term]. But still, you see that there’s a dissonance here, right?

Anyway, that’s not our discussion. But Aristotle said that those don’t count. Those are pleasures of free men. We’re talking about only these two pleasures are pleasures of slaves.

I don’t think you could find, like, you might find, like I said, some people… I don’t think you could find in places like what people call Chazal [Chazal: the Talmudic sages], I don’t think you could find anything against using the shower too much. Actually, even against the pleasure of, like, sports.

The Sports Digression: Distinguishing General from Specific Discussions

I know a lot of people give this drasha [drasha: sermon/homily] about Hanukkah, that sports is about the body, and so on. And that’s a very old religious act, we used to say it already. But it’s still not about temperance. It’s about some more general discussion, which we’re not talking about today.

Nobody would say it like a ta’avah [ta’avah: desire/lust]. They would say you shouldn’t be taking too much care of your body, there’s a limit to that, things like that, which belong to a very general discussion, which is very important. We discussed this already in Tushim [unclear reference].

The Methodological Foundation: Specificity vs. Generality

It’s very important to distinguish between the very specific discussion that we’re having now and the more general discussion, which this can be subsumed under, but what we’re trying to do is get away from that, right?

It’s like a very general discussion where you could make temperance or this question of relation to the body and its pleasures as the central… includes everything. Like, kol ha’perakim [kol ha’perakim: all the chapters/all of life] is about going after your soul and not after your body. That’s what it says in Tanya [Tanya: foundational text of Chabad Hasidism]. That’s what Plato said sometimes.

But we’re trying to get away from that, right? We’re trying to be very specific. Like Aristotle said. And like, who else was on this shit of being very specific? Very specific about…

Student: Now, like, ethics in general, like, not really?

Instructor: No, yeah, not a goy [goy: non-Jew].

Student: Moshe [Moses].

Instructor: Exactly, Moshe. The halacha [halacha: Jewish law] doesn’t ever talk in generalities, never says you should love your soul and not your body. It gives all these details. You should eat shalosh seudos [shalosh seudos: three meals] only on Shabbos [Shabbos: the Sabbath] and not on the weekdays. It doesn’t literally say that, but things on that level of detail.

And you should use the shower, but not when you’re an avel [avel: mourner] and not on Tisha B’Av [Tisha B’Av: the Ninth of Av, a fast day] or things like that, right?

Halacha as Aristotelian Method

So the halacha is actually Aristotelian in that sense. It does not very much believe in generalities, believes very much in speaking about very specific things, and the good and bad is always defined, like Aristotle would say, in the how much and the what and the what object and in which times and which place and for which person and with which people and in which ways. Those are the four, five, six different definitions that he gives for how do you know good and bad, right?

That’s a very important point. It’s an aristocratic definition in some sense.

Student: Aristocratic in the sense of that we’re going to talk about like the correct foods…

Instructor: Yeah, yeah, yeah, that’s true. But in general, it’s a lot more general. It’s like instead of saying… like this is the Ramban’s [Ramban: Nachmanides, medieval Torah scholar] complaint about halacha, right? It assumes a certain variety of experience, right? There is a variety… slaves for example, right, right. Slaves because… because so slaves or very poor people…

But let’s, let me… we’re jumping back to where we were last week. I’m just saying the very general point that if there’s like this conflict and we’re trying to get away from that. I’m saying we’re talking about a very specific thing, and so we’re going to talk… I’m going to try to give very specific examples, although it’s not mustard [unclear—possibly “standard”] philosophy. We’re not supposed to talk about the very specifics.

Why Specificity Matters: Ethics as Practical Art

But the reason for this is because there’s this opinion here, a very important opinion or method, that says that, like we said, since ethics is a practical art, it’s not a theoretical art, what we look after is things that help us practically, that we can use. And since all human actions exist in the world of particular things, nobody loves women, they love a woman.

You’re not friends with man, you’re friends with a man. There’s a difference in a particular, in a… what do you call it… a genus, a universal. Like the difference between between a Yid [Yid: Jew] and a goy. A Yid hates every Yid but loves the Yid [the specific individual Jew]. And the goy, all love the Yid [Jews in the abstract] but they hate the opposite—they hate the Jews [as individuals] but they like… this Jew is good.

So anyways, loving people means loving specific people, not the generalities of them, because that’s not very useful. So, right.

The Uselessness of Abstract Hashkafah

This is also why, like, having the correct hashkafah [hashkafah: Jewish philosophical worldview] is useless, because hashkafah is all about generalities. Like, “I love the Torah.” Okay, so which masechta [masechta: Talmudic tractate] do you like best? You don’t really know, you don’t really love the Torah too much. That’s the important point.

If someone says, “I love Yiddishkeit [Yiddishkeit: Judaism/Jewish life] so much,” you say, okay, so which Yom Tov [Yom Tov: Jewish holiday] is your favorite? That’s… because love, human love, like again, on the level of the body and the body’s soul composite, like the human being that we’re talking about right now, not the soul as it is before it came down to earth or whatever, right?

You have to love things that are embodied, that are particular. You can say emotional, but still emotional—our emotions are human emotions, are always pertaining to particulars. Almost nobody has emotions about like the concept of something. You have emotions towards specific things.

Like we’re going to get to about the pleasures, to how they can be specific. That’s my point for today. But is that what I’m saying?

Okay, this is the back, but I’m just saying that this is like an Aristotelian point, the big insight, one of the big insights of Aristotle on everything, but also on ethics, is that talking about the good in very general, or very general terms, of like you should go after the things of the soul, of the intellect, not of the body, doesn’t help you as much as talking about specific things.

Of course, there is… Do you get… We’re on this. We get this.

The Platonic Critique and the Ramban’s Complaint

Okay, there’s of course a criticism of this that Plato makes in the Phaedo [Plato’s Phaedo: dialogue on the immortality of the soul], and says that that moderation ends up being only switching one pleasure for another at the end of the day.

You can hear this from Mashgiach HaMasah [unclear reference—possibly a specific Torah authority]. Like if someone…

Student: What? Yeshayahu [Isaiah]?

Instructor: I don’t think Yeshayahu said that. Why? Why do you say that? Is that his critique of shavtzei ha’mashgiach ha’masah [unclear phrase]?

Student: No, no, I don’t think so.

Instructor: I’m not sure. I don’t know how you would get to… I’m not sure where you… No, but the point would be like… Because what we’re saying is that… Like the halacha said, right? The halacha never says you should not enjoy pleasures of the body, pleasures of the flesh. What it does say is that you should only enjoy it in a specific time, in a specific place, with the correct person. Like, right?

There’s no halacha that says one should enjoy sex less. It says you should only do it with…

Student: Are you sure whether it resonates in the person ultimately? Like, if your ethics is a contextual ethics, which is…

Instructor: No, it depends. No, but wait until I’m finished. This is how the halacha works. Is that true? Right.

The Ramban’s Objection: Naval Bi-Reshut HaTorah

And this is the Ramban’s complaint about halacha, alright? Ramban literally comes on the beginning of Parashat Kedoshim [Parashat Kedoshim: the Torah portion “You shall be holy”] and complains about it, and says that you could still end up being a bad person because you love the body, and you’re a big ba’al ta’avah, just you never eat something non-kosher, or you never sleep with an ervah [ervah: forbidden sexual relation], but you’re still… he literally calls it, you’re still… where’s Ari that came with the lashon [lashon: language/wording] of Ramban last week?

He still calls it, “shoteh bi-zimas ishto” [shoteh bi-zimas ishto: literally “debauched with the licentiousness of his wife”]. Which is a very weird formulation, because the definition of znut [znut: sexual immorality] in halacha is not ishto [ishto: his wife]. Zimas ishto doesn’t really make sense in the original language.

But Ramban, since he’s a kind of a Platonist, he’s like, well, the whole point of all of this is to get away from the pleasures of the body. And you’re telling me that some pleasures of the body are good.

The Deeper Platonic Objection

And here there’s an even deeper criticism, which Plato might make. You could say, okay, and even if you say, well, you should do it in moderation, everything in moderation. You say, why? Because if you lust after too many women, you’ll end up losing your wife. And then you won’t have any pleasure. Something like that. So it turns out it’s all in the service of pleasure. So we’re still stuck in the same loop. He still didn’t get out of the body. And pleasures of the body aren’t the ultimate human good. We’re not at all a human good.

Student: Does Plato have what we call the framework of midah [midah: measure/virtue]? Or does he just have data?

Instructor: He does, but it’s complicated. He doesn’t mean so far as data is… Okay, we’re not doing Plato today. I’m just telling you, you should know this. This is not a shiur of Plato. There is not as much as Aristotle. Aristotle has a lot more. I’ll tell you in a lot more detail about this for this reason.

Of course, there’s this theater [possibly “tension”] between the Republic [Plato’s Republic] and the Phaedo, as I just told you. The Republic has the famous four cardinal virtues. But that’s it. That’s not our shiur.

Conclusion: Setting Aside the General Framework

I’m just saying that to distinguish this question from this. So we’re not doing that. We’re not doing this very general thing where pleasures of the body are bad for some reason. Therefore, yeah.

The Limits of Ascetic Theory and the Problem of Ta’aniyos (Fasting)

The Impracticality of General Discussions About Bodily Pleasure

Instructor: Because that, in some sense, either it’s too general a question, or that’s one criticism they can make, it doesn’t really help me. And as I say, practically, basically as many *drashos* [sermons/lectures] as you hear about the body not being interesting, nobody stops liking pleasures of the body. Not very practical to work on that for most people. That’s one thing.

Student: Maybe this is still off base, but is this all towards the political human?

Instructor: Yeah, yeah, that’s the discussion. Yeah, but yes, the Platonist thing would be to say that you’re not solving the human as he is, you’re only solving the political human. And Aristotle would agree with that, but it’s a different discussion.

Yeah, what I’m saying is that we’re not doing that. And I said that there’s two criticisms of that. One is that it’s not as useful. In my opinion, as many *shi’itim* [lessons] and *rishonim* [early medieval rabbinic authorities] and *mussar* [ethical teachings] that you, as you hear about how pleasures of the body are not good, you still like them. So people never make progress for the most, unless they die, right? Unless they’re—only if you die do you make progress towards that, which is why the *Phaedo* [Plato’s dialogue on the immortality of the soul] says you should always try to die as much as you could, and the *Gemara* [Talmud] of the second *perek* [chapter] says that, right? There’s a *Nedarim* [tractate of the Talmud] said that, to Alexander *Mokdon* [Alexander the Great], the *resha’im* [wicked] and the *tzaddikim* [righteous], same as to *tzaddikim*—you should stop living because living definitely means loving pleasures of the body and that’s a bad thing.

So since we’re talking about, like you say, political people, or in a more different way of saying it, normal people who are not going to get to that, and trying to talk about that, I think jumping levels is not recommended. And there’s a lot, a lot of *drasha* [sermon/lecture] to be said on that point, but this is not either our *drasha* today. So we could skip that and not talk about that.

Two Distinct Criticisms of Abstract Anti-Body Discourse

Like I said, that’s one reason why I think it’s less useful. The other reason why it’s less useful—and just to be clear, that criticism is something that even someone that agrees with the second criticism could agree with, right? Because the second criticism, the second kind of discussion about talking about pleasures of the body in the very general sense, would be coming out of a very general opinion that says that the ultimate good, like you’re saying, is not to live in this world. Living in this world is kind of overrated. Life is overrated. Life in a body is overrated. It’s like a prison, remember? And it would be better off living amongst the stars or something, contemplating the god or something.

But anyways, that’s another opinion. And of course, you can disagree with that whole opinion and say, like, what’s his name? Like, Henry David Thoreau said, “One world at a time.” Okay, first let’s try to have a good life here and we’ll think about that. That’s one way of putting it.

But then you get into discussion: is it true? Like, is the *Mesillas Yesharim* [Path of the Just, by Rabbi Moshe Chaim Luzzatto], first chapter, correct that living in this world is a kind of waste of time? Or is the—who, *Moshe Rabbeinu* [Moses our teacher]—correct, who said that’s kind of a good thing too, right? I don’t remember which is which. It doesn’t matter. They’re both, right? It’s important to have a good life in this world too. So then you can get to that discussion, right?

Even Ascetics Endorse Moderation as the Practical Path

But even, let’s go back, even the people that say that there isn’t a point, the point of the Torah, the Torah didn’t come to give you a good life in this world. Did it? Did it not? Very important question. Ask your *Rosh Yeshiva* [head of the yeshiva]. Do you think you didn’t have a better life in *Olam HaZeh* [this world]? You’ve probably heard of a *midrash* [rabbinic homiletical teaching] that only *Olam HaBa* [the World to Come] has *Olam HaZeh* and so on, but anyways, not for now.

But even if you agree that *Olam HaZeh* is overrated, still not useful for most people to talk about how *gashmi’im* [bodily/material] pleasures are useless. This is why even people that believe that still believe that *Halacha* [Jewish law] allows you to enjoy life with *Olam HaZeh*, only within moderation. Within moderation, because that’s actually attainable and only attainable. Also would be the correct step towards the separation from those pleasures, instead of just jumping levels, which is never recommended. Okay?

Very good. *Kol zeh l’fi HaRambam, perek zayin d’Hilchos De’os* [All of this according to the Rambam, chapter seven of Laws of Character Traits]. I’m unfortunately not *maskil* [knowledgeable/expert] with *l’fi HaRambam*. Not me, I’m not *l’fi HaRambam*, so it’s fine, right?

Well, of course, *l’fi HaRambam* would probably agree with you by saying that most people are not going to be *perushim* [ascetics/separated ones] in his way, and that doesn’t require that. Although there’s a separate *mitzvah* [commandment] called *kedoshim tihyu* [you shall be holy], which does require that, but in practice it’s variable, right? It’s not—what kind of way does it give when people fall under? It’s giving people love the body way, way too much. That’s where they fall under. That’s a whole different *shi’ur* [lesson]. It’s giving people love the body so much that they actually want to make the body different, like really want to work with their body. That’s a different *drasha* [sermon/lecture].

The Problem of Ta’aniyos: Pain Is Not Endorsed by Standard Ascetic Theories

Okay, well, none of this has to do with *ta’aniyos* [fasts], right? *Ta’aniyos* is pain, like specifically looking for pain in the body. According to none of these theories basically promote *ta’aniyos*. Neither the Rambam nor the Ramban [Nachmanides] promote *ta’aniyos*, right? Even the most extreme asceticism that you can find in the Ramban or in *Kabbalah* [Jewish mysticism] and so on would say that pleasures of the body don’t count, but they wouldn’t say that pain of the body is better. Like, why would that be? Why would that one follow?

And you could only understand *ta’aniyos*, like I said, the real way is to understand it as people who love the body way too much. Or maybe they’re correct for that, but I’m switching it. It’s a bodily avoidance. You could say that it’s a question if it works. It’s usually the opposite. Pain makes you care about the body too much.

The Rambam’s Objection: Fasting Increases Bodily Awareness

One of the reasons not to fast—why are we giving this *shi’ur* [lesson]? One of the reasons he said you shouldn’t fast is because when you fast you become too *gashmiyim* [materialistic/bodily focused]. People don’t know this, of course. This is weird. We’ll get to this, but you’ll notice, because when did you ever—you know, people say that in *Yom Kippur* [Day of Atonement] you’re like a *malach* [angel], you don’t feel your body? That’s actually not true. *Yom Kippur* is one of the days where you feel your body more than any other day, right? Right?

Basic problem, because that is—and it’s a *p’kitzer* [unclear term, possibly “paradox” or “difficulty”], and maybe that’s the answer, that it’s meant for that. It’s unlike—we should say, if I get to *drasha* [sermon/lecture] *Yom Kippur*, *Yom Kippur* and *ta’aniyos* are about realizing that you do live in a body. Because if you eat, you’re fine and you could not notice the body too much. But when you don’t eat, you notice, “Wait, I do need a body,” and it’s your body that hurts you.

So being in pain actually makes you lose your *madregas* [spiritual level]. In general, being in pain is not recommended for things. Of course, some people have used it for education of some sorts, and there’s other reasons.

Classroom Discussion: Can Pain Produce Transcendence?

Student: I mean, I thought that part of the idea is that eating causes a certain affinity for the body, and pain causes a certain hate?

Instructor: When you have pain, you hate your body?

Student: If you like so much pain that you’re—

Instructor: Yeah, you can do that with pleasure too. That’s what you think, I think. Maybe, maybe it’s that—

Student: That’s what—can I—no, not being hungry.

Instructor: Okay, so you’re saying that you can get—yeah, you can get like sort of some transcendence. But by the way, you can do that from eating too much too, can’t you?

Student: You can’t.

Instructor: So maybe we never eat enough to get to that.

Student: When you don’t—no, everyone’s mind works better when they don’t eat.

Instructor: I mean, when they eat moderately.

Student: No, that’s not correct. When they eat moderately.

Instructor: When they eat moderately, because if you eat too much, if you eat too much, then you become tired. That’s just a physical problem, and most people we tend over it. But your mind doesn’t actually work better when you’re when you’re fasting. You’re like—you could like get to like these weird, weird states. But then they get into a question, like, do you want to be sober or drunk? Like, that’s a different question.

But anyways, that’s—that would be a theory. But like I said, that’s not specifically a theory of pain. That’s like the *gashmiyus*—I don’t want to say things. The point is, there’s people that do that specifically for pleasure, and it’s just like a way of getting high. Like, pain can get you high. Why not? You get high from pain. From anything that overwhelms you.

Basically, I think the theory is that anything that overwhelms your sensory input system can push you out of that. Whether it’s too much ecstasy, or too much happiness, or too much pain, it doesn’t matter. Any too much, it’s a too much of it. Like, people get dissociated from trauma, things like that. That’s basically what—that depends an amount of—depending on if you think that’s a good thing.

Student: Right, but it’s just an amount of—

Instructor: Okay, moving on.

An Alternative Theory: The Payment Model of Ta’aniyos

Moving on, that would be one theory of *ta’aniyos*. Another theory of *ta’aniyos* would be like the payment theory, right? This is the *Chassidei Ashkenaz* [Pietists of medieval Germany] theory of *teshuvah hamishkal* [penitence through measured recompense], right? Since they had a theory that pleasure in this world is a good thing, right? It’s also based on pleasure being a good thing. It’s a good that you deserve, that there’s a desert in this. You deserve some pleasure.

But if you stole the pleasure, like, you have to pay for the pleasure that you have in this world. And if you had pleasure in sin, then you got stolen pleasure. You have stolen pleasure, so you have to pay back for that pleasure. So you have to balance the accounts by having some pain. That’s the theory of *ta’aniyos*, if you buy that theory.

Critique: This Is an Extremely Gashmiyus Theory

But as I said, that’s a very *gashmiyim* theory. Just to be clear, it’s not an abstract theory. It’s an extremely *gashmiyim* theory. You get what I’m saying, right? Takes bodily pleasure extremely seriously and literally keeps accounts, and you’ll be paying credits and like—

Like, there was a guy that said that *Pinchas Koritzer* [Pinchas of Koretz, Hasidic master], the *Chassidim* [Hasidim] were against this because of this reason, because *Pinchas Koritzer* said that he knew a guy that before the—whatever, in the winter, whenever he was less, less, how do you call it, I don’t know, he wasn’t so, and there’s bodily pleasure.

Aristotle’s Distinction Between Natural and Chosen Pleasures: Implications for Sexual Ethics and Contemporary Materialism

Concluding Remarks on Theories of Suffering

Instructor: If you buy that theory, but as I said, that’s a very Magishim digi [מגושם/materialistic, physical] theory, just to be clear. It’s not an abstract theory. It’s an extremely Magishim digi theory, you get what I’m saying, right? Takes bodily pleasure extremely seriously, and literally keeps accounts and you’ll be paying credits, and like there was a guy that said that Rechach [a Chassidic rebbe] said, the Chassidim were against this because of this reason because Rechach said that he knew a guy that before the, whatever, in the winter whenever he was in the less, how do you call it, I don’t know, he wasn’t so in his bodily pleasure weren’t available so he would fast to get credit for all the HaVadis [pleasures] that he could do the next few months. He wrote down have 40 fasts and I could have 40 HaVadis and then he might as well do it that way. People hold this about Adam HaRishon [Adam, the first man] for the same reason.

Student: Yeah, there’s a—

Instructor: That I’m going to answer that there. Yeah. Okay, so that was all our theories of Suguthim [suffering]. If you’re a Christian that believes in the suffering God, then there’s a different theory of Suguthim which is to participate in the passion of Christ, or if you’re a Jew that believes in Salash Chana [Sabbateanism, a heretical Jewish movement] that would be a different, a third reason for having sycophim [suffering] explicitly. But anyways, this is not generally accepted in most major Jewish theological philosophical movements, they do not accept pain as a goal, even the ascetic ones.

Returning to the Main Topic: The Correct Measure of Bodily Pleasures

Instructor: Okay, so nach leonani [so let’s move on], we’re not talking about that, like I said, because we’re talking about this very particular thing, and this very particular thing called the correct middah [measure] of very specific bodily pleasures, and we said take out even specific some bodily pleasures we take out of this even smell we don’t we don’t not go this and this and we’re speaking specifically about food and sex.

Okay, and now last week we discussed a very interesting hillock [distinction] that Aristotle made. I think has been under-noticed at least I think it’s very useful and connects with a lot of things for me and it’s in your sheet from last week but you can see it there. There’s also a lot of discussion about pain by the way because let’s not get to that. It connects to what we discussed before. Because there’s always pain as the opposite of pleasure, so we have to talk about that. But I want to talk about this.

Aristotle’s Distinction: Common/Natural vs. Specific/Chosen Pleasures

Instructor: What we talked about was this, that Aristotle said that since what he has got after is the amount and the object, the kind, the amount, the setting, all these kind of things, which define the moderation, define the correct amount and the correct way of everything, the right reason, under the correct account. So, we have to first, in order to talk about that correctly, like the primary example of temperance, we have to separate two different parts of desire, right?

There’s those kinds of passion or appetite or desire or tava [תאווה/desire], whatever you want to call it, right?

Student: Is this a passion for pleasure in the sense that, I guess my follow-up question is, assuming pleasure is the alleviation of pain—

Instructor: So wait, so wait, so wait. We don’t believe that pleasure is the alleviation of pain. That is an Epicurean theory, and it’s not the Inflator [Aristotelian] theory or the Platonic theory. There is some pleasure that might be only that, and we’ll see about this in a second.

Student: But food and sex are not that?

Instructor: No, not only that.

Student: Not only that.

Instructor: So listen, no, not only that. That would be the point. So wait.

Student: Wait, wait.

Instructor: Right, so let’s talk about this. Let’s talk about this. Like I was saying, the question of pain, how it relates to this question of pleasure, is an important question, but let’s first talk about this distinction that he makes. It’s a very important distinction that he makes between something that he calls common and natural pleasures, and uncommon, specific, and chosen pleasures. Those are the two terms that we have on the two sides of these things.

We discussed this last week, whoever wasn’t here, or I don’t know if you’re common or specific, whichever it is. There’s common people also, right?

Defining the Two Categories

Instructor: Anyways, the common pleasures are things that humans like by nature and therefore all humans like, right? And then there is kind some pleasures that are not common, they’re specific—only some people like them. You could sometimes say only some cultures like them, only some groups of people like them and therefore seem to be more chosen, right?

So these two distinctions which seem to both trying to cut the same thing, right? There’s like two simonim [סימנים/signs], two signs of there being different levels. Like they talk about the same things that have to be different levels of the same pleasure, right? Ultimately we’re still gonna be talking about food and sex. We’re talking about like a different kind of different thing, but I would like call it different levels of the same thing, right? Which are split by these two signs sort of, right?

One side is something that’s common. If you want to turn on the air-conditioning if it’s a little hot there’s a remote over there on that wall. One is the how would I say something that everyone has which shows I guess that it’s natural because nature is what all humans share, the human nature, general human nature. And the other one would be the specific one which not everyone has.

[Brief exchange about air conditioning controls]

Instructor: It’s fine, don’t worry about me. It’s okay. Put on 71, whatever. It doesn’t matter. It’s cold over there, so make it not so. I don’t know. No, it makes a rotation. It doesn’t rotate, no?

Student: So, which pleasure is the air-conditioned seed?

Instructor: It’s another question. According to Aristotle, it’s not a problem. Like, there’s some Chaniok [Chassidic rebbe] that doesn’t use air-conditioned, because…

Student: Because it’s Tybus [תאוות/desires], Oedem Haase [of this world].

Instructor: The story of Chaniok is exactly that. No, there’s a story that he didn’t have air-conditioned, but then he realized that at Tzogesh Makda [it was causing him difficulty] he got it, basically. He’s like, you know, we’re just wasting his time.

Student: No, I think there’s a Torah [teaching] that he said that it’s Yishveh Tisrael [ישוב ארץ ישראל/settling the Land of Israel]. He started hating Yishveh Tisrael because it’s so hot over there, so you’ve got to put air-conditioned to not hate the Holy Land.

Instructor: It’s a big problem.

The Moral Significance of Choice

Instructor: Anyways, now, and things that are common are more natural, and we remember that one of our basic rules of morality, ethics, is that it’s more interesting, at least, more relevant to human good when it’s chosen, when it’s not natural, right? Being born with certain innate, so to speak, pleasures and desires, desires, desires for pleasures, right, isn’t very morally relevant, probably more medically relevant in some sense.

But choosing them, even if they choose them by education, right, Aristotle believes very much in education, like Plato, right, this is where the Rambam [Maimonides] Gareth Tanoik Esh-Shanishbi [גדר תינוק שנשבה/the category of a child raised in captivity] thought, they believe in education as almost the terminate of what a person will be. Khenekh [חינוך/education], right, Khenekh al-Alpidak [חנוך לנער על פי דרכו/educate a child according to his way], Uthar Shlomo Melech [King Solomon] believed in this very much. Another thing that doesn’t say in the Torah, but it’s a philosophical thought that we have Gavin Mishlin [from Proverbs] and all ancient philosophers are very big believers in education, right?

But education still counts as chosen, right? Although maybe it’s not a personal choice or for other reasons that we discussed a long time ago. It doesn’t count as non-human activities, although maybe a specific person can be excused for having a bad education in some sense, but that’s not the point, no. Right?

So things that are chosen or specific are more interesting morally because of them being chosen. Right? Those are the two kinds of things. Nachon [נכון/correct]? Stimmt [Yiddish: correct]?

Establishing the Framework

Instructor: Okay. So now, we talked about this last week. Now, it’s Azoy [Yiddish: so]. Now it’s Azoy. What’s the sha’ale [שאלה/question] here about these things? Now it’s Azoy. The question is like this. Which one of these…

So, two questions, right? First question, first thing we have to establish, which maybe we established last week, or maybe not, is that that it’s correct, it’s the correct analysis, it’s the correct understanding to talk about certain desires, which are physical desires, right? Remember, we’re not up to anything non-physical. Desires for physical pleasure, but nevertheless are chosen, right? They’re not the same thing as the natural aspect of them, or the natural level of them, right? They might be bound, bounded somewhat by the natural, like you can’t start liking pieces of rocks in general, but they’re still different enough from the physical not to reduce to them.

Student: Culture is a choice, culture is culture, it’s education, and they literally like them, but it’s a cultural, a chosen thing, therefore it should be more correct to talk about good and bad or correct to measure in those things than in the previous things, make sense?

Instructor: Yes.

The Contemporary Challenge: Materialism and the Reduction of Desire

Instructor: But first, just to be clear, the fact that these things exist is not a question, not in doubt. The question nowadays in like contemporary thought, the question if this should be taken as a separate kind of pleasure, a second kind of desire, is very much in doubt, right? Because of our materialist dogmas, right?

And I actually asked the search and I found that there’s a few books been written about this question already, specifically around the question of sex, because of the whole contemporary machilochis [מחלוקת/dispute] about is it possible to talk about specific sexual preferences as better or worse, and this seems to go back to this question of do we see—

The “Born This Way” Argument and Its Philosophical Incoherence

Instructor: Right, so the like “born this way” argument, which is a very philosophically incoherent argument, but would say something like that it’s based on something like all sexual appetite, all sexual desire is the same thing at its base. It’s just the desire for some physical thing in your body to be aroused and something like that which gives people pleasure as animals, as the key things that have that body.

And then for some secret reasons that nobody knows, or maybe there’s genes or maybe it doesn’t matter, this gets expressed for different people in different cultures, in different ways. But that doesn’t count as a real difference. It counts as very important, of course we’re not coherent about this. It counts as very important what kind of person you are, but it doesn’t count as different enough to not be natural. It’s still natural because pleasure ultimately, ultimately all sex is about, there’s nothing beyond that.

So when people say they’re romantic and they love their partners and they have desire for their partners, they’re lying, because they’re covering up their desire to be touched or something like that. I don’t know which low word we could call this exactly. And they’re dressing that up, maybe actually not only lying, but in some sense the culture is lying because they’re dressing that up as “Like I love—”

Two Theories of Sexual Desire and the Problem of Marital Fidelity

The Qualitative Difference in Sexual Desire

Not loving your wife in a friendship way, right? Loving your wife in a sexual way. Having sexual desire for your wife is not the same kind of sexual desire as you would have for someone else, or for masturbating, or for something like that. *Chabtik rasechilek?* [Yiddish: Do you understand the seriousness?] Very serious.

Most people would assume that they’re the same thing. Right? Whatever gets you off. But he’s saying, no. There’s a different kind of thing, and how do we know that? Obviously we could see that from people choosing to love different things, and there being very different desires in that level which is not different in the base level.

Base level, every human people have the same kind of, more or less the same—okay, with some variation bodies allow—but within whatever variation bodies have, they have the same kind of: you push a button and you get pleasure, basically. Right? But there’s a sense of reduction that takes place when someone is, let’s say, unfaithful or whatever, and then it’s sort of—now there’s two ways.

Two Competing Theories of Sexual Sin

So very good. So there’s two different theories of what being unfaithful or what sexual sin is, right? Two entirely different theories.

Theory One: The Materialist-Reductionist View

One would be what we materialists would say, even assuming that there’s such a thing as a wrong sex—which according to real contemporary theology there isn’t such a thing, because sex is good, doesn’t matter with who and when. It always expresses your inner soul or something. Except with children. No, yeah. Yeah, except without consent, it’s still just the other person. It’s called liberalism. It’s really still good, but it’s not good. But you have to believe that there’s no… You have what I’m saying? It’s only… Yeah, yeah, we don’t really… Nobody’s consistent, okay? I’m not saying that this is a coherent theory. I’m just saying this is what seems like what people say. Nobody’s… People really believe that there is good and bad. But what they say is that they’re all good. But what I’m saying is… Right?

And then the theory, just to be clear, then there’s a theory, right? If you say, why is it wrong to cheat on your wife, for example, which most people still sometimes think that is bad—besides for very, very progressive people who are into all kinds of, that the jealousy is outdated and dumb and so on. Most other people still think that that’s wrong.

So then, there would be two different theories of that. Very important to realize. There’s two different theories of this.

The Contractual-External Framework

One theory says it’s bad because ultimately it’s all the same thing. When you’re with your wife, you’re just getting your thing rubbed. When you’re with someone else, it’s ultimately the same thing. Two people have these pleasure buttons, and other people somehow press them. And that’s what all sex boils down to.

But for some funny reason—culturally constructed reasons, I guess—people make these deals with other people that they should only do it with them. Okay? We could give biological reasons, because sometimes babies happen if you forget to take your birth control. Right?

One of the biggest *mitzvos* [commandments] is to take birth control. But very big *mitzvah*, right? You can get a *heter* [halakhic permission] not to take it for once or twice if you want to have a baby. But if you plan it, if you plan—family plan, parenthood—if you plan it for a few years and you’re rich, you have put a deposit in the bank for the kid’s college fund, then you get a *heter* not to use birth control. That’s how it works in reality, right?

And so, but *lamaise* [in any case], we have cultural inheritance for whatever reasons. People make these deals. And therefore we demand from people to control their desires, right? You might have a desire for having that pleasure in the wrong way, but there’s nothing wrong with the way. What’s wrong is only that you didn’t control yourself because you promised it to someone else, or because some other side complication that comes from that, and therefore it turns out to be bad.

The Problem with Pure Self-Control

And what’s bad is not the way. There’s nothing wrong with loving your neighbor’s wife. What’s wrong is—but it’s not a different kind, it’s not a different kind of desire. It’s the same kind of desire. What’s wrong is something like, yeah, it’s contractual, external thing to it.

And also what’s wrong turns out to be something like not controlling your base desires when there’s something else that tells you that it’s wrong. So it should be subordinate to those things. Not subordinate to an ideal of what good desire is, but subordinate to some other ethical obligation and therefore the controlling, right?

If there’s a *middah* [character trait], being a controlled person, a temperate person, it can only be self-control. It can only be the violent version of self-control, right? Instead of the teaching version of self-control, right? Because there can’t be someone saying there’s something wrong. Of course there’s a version. Not even a version. Just the activity.

Okay, then we can answer questions of flirting and where’s the *geder* [boundary] of cheating and things like that. But the point is that the *middah* is only the self-control. It’s nothing beyond that. There isn’t having a better taste or something like that, like we describe all *middos*, right? That can’t be because all desires are ultimately the same, right? Right?

And therefore, and from people also believe this, basically, right? All desires are basically the same. *Hashem* [God] doesn’t let you—instead of saying that there’s a contract there—*Hashem* doesn’t let you do it in certain times, in certain ways, in certain places. Therefore, you have to control your desires, but what you’re controlling is the same exact base desire as with your wife.

The Famous Difficulty: *Pas B’Salo* [Bread in His Basket]

Therefore, people don’t even understand how getting married would help. Right? Did you hear this *she’eilah* [question] ever? Right? Very big *kasha* [difficulty]. Famous *kasha*, *makshon olam* [a question that troubles the world].

*Makshon olam*, I heard this *kasha* from my husband, I don’t know. *Makshon olam*, it says in the *Gemara* [Talmud] that if you have *pas b’salo* [bread in his basket—i.e., a wife], then you have less issue with sexual temptation. *Makshon olam*, *baruch zin, amdolah v’lachihi* [Yiddish: a bachelor, standing and laughing].

And not only we see that it’s not like that, we see that it’s the opposite. Because at least if you’re a *baruch zin b’salo* [bachelor] that refrains from any, that never saw a woman in his life, then he’s totally…

A New Answer to the Problem

This was the *chiddush* [novel insight] we said. I had a different—I had a different—I have a new *teretz* [answer] on this *kasha*. Wait, I have—you remember a different *teretz* that I had on this *kasha*? I have a new *teretz*. That *teretz* I can’t see it, but I have a new *teretz*. I said a *shiur* [lesson]—I said a *shiur* that is *miter* [unclear], but I have a new *teretz*. I have a new *teretz*, right?

That not only—I remember if I said a *kasha* like this then—and not only is it that it gets worse, because if you’re a *putesh* [one who abstains] and you’re out of this, you’re not in the *parsha* [the matter]. I didn’t talk to you. We might have some fantasies, but that’s not a big deal, right?

But if you have a wife, so you’re in the *parsha*. So now, there isn’t—your body. This is a real question that people get. *Chavez salobos* [unclear reference], I think, literally asked this question in a different language. What’s different? Your body, your desire—your body, but we’re assuming now it’s your body—doesn’t know the difference between your wife and another wife, right? Another woman.

No, they both feel the same. Unless there’s some slight difference. Okay, I’m saying that. That’s not a big difference. Your sort of likes both the same. How would it know? You have to have—you have to make sure she’s not a *shein* [unclear]—you have to know exactly. How do you even know if she puts on a mask and you don’t even look at her, so you don’t even know who it is? You have to—you know, you have to have just the *item of condition* [unclear] that they saw her and they know, not liar. No, anyways, unless you actually did it with two people.

Okay, wait, I have a way. I have a way. Okay, wait. Well, maybe that’s exaggeration. The point is—no, not that, because I’m going to say the *teretz* is not in the *pe’il* [action], not in the *gashmi* [physical/material]. That’s what I’m going to get to. Then you’re not going to have this problem.

The Intractability of the Problem Under Theory One

So, so this is a *kasha*. So it seems to get worse, and this whole *Gemara* *pas b’salo* is *tzurichin* [in need of explanation]. This is *nishtani ativim* [the times have changed]—doesn’t work anymore. It used to work for other kinds of people, I don’t know. We don’t understand it. Therefore, I don’t know, everyone has their solution to this problem. But therefore something is wrong. Okay?

So now I think that there’s some—this assumes, right? What does this theory assume? This very materialistic reductionist theory of desire: all desires are ultimately the same. Right? And men—people claim that men act this way, right? Doesn’t really matter what, what it is or where it is. Doesn’t matter anything, as long as it works, it works. And there isn’t really—I’ve—they really know when people literally ask this question: what is ultimately difference in masturbation and sex? At the same thing.

And sometimes the women ask this discussion. Right? So you’re a *tzaddik* [righteous person], you don’t masturbate, so now I’m your masturbation aid. Right? You’ve heard this *kasha* also?

So, and there’s something wrong with this.

Toward Theory Two: A Non-Reductionist Account

Now, so, now this is all if you have this very reductionist theory of desire. But if you think something like this, right, then, if you think something like this. I don’t know, I saw that in—I saw on Google that he talks about this in his book. I didn’t actually read the book. It’s my own idea, but then I went looking for to see if people thought of this *chachma* [wisdom] before me. And I saw that people have thought of something like this. And then Martha Nussbaum was bragging on him that he’s regressive and so on and so on. Maybe that’s a lie. That is correct. I don’t know. But I didn’t see that he quotes the *shtigla ratals* [unclear reference—possibly *Shitah Mekubetzet* or similar Talmudic commentary]. Maybe there’s something else. He gets it. He just makes stuff up by himself.

Student: What? He doesn’t know? He just makes stuff up by himself?

Instructor: Yeah.

Student: Okay, maybe it’s actually—

Human Beings as Narrative Creatures: Why Materialist Accounts of Desire Fail

A Note on Sources and Intellectual Precedents

Instructor: I didn’t actually read the book. It’s my own idea, but then I went looking for my own requirements to see if people thought of this chachma [wisdom] before me. And I saw that people have thought of something like this. And then Martha Nussbaum was bragging on him that he’s regressive and so on and so on. Maybe that’s a lie.

Student: That is correct.

Instructor: I don’t know. But I didn’t see that he quotes the Schtickler Aristotle [the actual/real Aristotle]. Maybe there’s something… He doesn’t know Aristotle.

Student: What? He doesn’t know? He just makes stuff up by himself?

Instructor: Yeah.

Student: Okay, maybe it’s…

The Core Problem with Materialism: It Contradicts Empirical Experience

Instructor: The point is, so the point is now, what I think is like this: if we imagine that this is a wrong theory—now remember why materialism is wrong.

Secondly—

Student: What are you laughing at me?

Instructor: Secondly, it’s wrong because everyone knows that the basics of modern science is to believe evidence, to believe sensations, right? Empiricism, right? And anyone that ever experienced different kinds of pleasures, different kinds of loves, know that they don’t actually compare.

Different Pleasures Are Qualitatively Distinct

Even if someone loved two women and his wife, or a man and a woman, or whatever different tabs that people have, they do not actually feel the same. Okay? Check it out, you’ll see. They don’t actually feel the same.

Even desire for masturbation doesn’t feel the same as desire for sex with your wife. I don’t know anyone that would claim that they’re the same. I actually know people that say that they don’t understand the Gemara [Talmud] because according to the Chazon Ish [Rabbi Avraham Yeshayahu Karelitz, 1878-1953, leading halachic authority] you should stop masturbating once you’re married, but they’re two different things. It’s not, you know, 200 tanig [a measure/amount]. I’m sorry, maybe I’m not allowed to say this. It’s too much.

So understand, so it’s different. It’s not true. It’s not true that these experiences are the same.

The Food Example

We could talk about food examples, right? The desire or the craving for a donut is not the same as craving for, let’s say, a yapchick [a traditional Jewish dish, typically a slow-cooked meat and potato casserole]. They don’t feel the same. They don’t actually feel the same. Not the craving feels the same and not the taste feels the same.

And people say this explicitly, like “I’m not in the mood of X, Y, Z,” right? We talk about mood. People talk about this, right? And we look for variety, right? Like “I’m bored of this.” What do you mean you’re bored of this? It’s the same taste buds.

Materialism Is a Belief, Not an Experience

Wait, so this thing that you’re all assuming—that it’s pleasure is pleasure, physical pleasure is physical pleasure—is actually a belief that you have, not an experience that you have. This is very important to notice. What most of our materialistic beliefs are beliefs and not experiences. It’s something that you were told.

Not only was you told, it’s also al pi kabbalah [received tradition/authority]. In other words, it’s experience that’s different, but medavglaibim [but they claim/insist] that although it feels totally different, it leads to different actions, we write different kinds of novels about each, they’re differently described—imkozeh [nevertheless], the heilige chachomim [the holy wise men] tell us that they’re really ultimately the same thing. Af al pi sheh [even though] bebe yam nid meleikach [in Yiddish: one type of pleasure doesn’t equal another], bebe yam sefned meleikach [another type of pleasure doesn’t equal another], be’emesis dezelbe [in truth they’re the same].

You have to believe, believe. Okay, no problem. If it’s a feminine belief, then maybe you have to believe it. But lama’aseh [in practice] there doesn’t seem to be a reason to believe this. That’s the main reason why I think we shouldn’t care about that materialistic analysis.

Of course, there’s political reasons why people believe in them also, which are also confused. Even if you want to support all these things, you shouldn’t do this kind of silly theories.

Physical Instantiation vs. Essential Description

So that’s not true. Of course, that doesn’t mean that there isn’t instantiated in physical ways. It doesn’t mean that there aren’t nerves and neurons that get stimulated—that is obviously true. Nobody is saying that you could have physical sexual pleasure without your, without an erection or whatever. Maybe you actually could, and some—by the way, you could, but that’s a different discussion.

But even the physical level is not as true as people think it is, right? If you go to like the real like, how do they call, no karma, no—the Indian thing—whatever, they teach you how to have orgasms in your head and so on, and it feels literally the same physically, or in your nose and your ears, whatever kind of weird, weird stuff. So it’s not even true that is—even on that level it’s not true.

But it’s not a problem for us because it’s a question of correlation, causation, all the philosophical differences that it’s not our point to get through.

Human Beings Are Narrative Creatures

So now if that—let’s back that—back to therefore we can talk very easily about desires as the best way of me, for me, to talk about this is as being part of a story. You remember human beings are narrative creatures, like Krav [possibly MacIntyre or another philosopher], fatsa de krav [in the manner of Krav], or your friend Toras [possibly referring to a thinker or tradition]. What’s his name? The Canadian guy that was in Iftina B’Ch [unclear reference].

Student: Last year.

Instructor: Yeah. Human beings are not actually biological creatures. They are narrative creatures. People have sometimes this—are irrational beings, are intellectual beings. Okay, maybe not all people are intellectual. That’s an empirical question. My empirical research doesn’t show that most people are intellectual. Actually, they’re more intellectual than people think. All the well-known Muslims [possibly “mussar teachers” or ethical thinkers] say that people ultimately, and Freud and all those people that feel ultimately are base creatures are just making stuff up. It’s not true.

Narrative Description Is the Correct Description of Desire

People are at least narrative creatures, which means that a physical description of desire does not just talk about human desire. It might talk about some substratum. It might be needed for human desire. That’s a different discussion. It might not be needed, but that’s a different discussion that we don’t have to have when we’re talking about ethics. It doesn’t matter. It’s only a question of like, I don’t have that, and things like that, right? Do you have pleasure in Olam Haba [the World to Come]? Okay, that’s a different question.

But right now we’re not talking about that because we’re talking about the correct way of acting in this world, in this body, in this life, in this gilgul [incarnation/lifetime]. And in this gilgul there isn’t anything stopping us—the correct way of describing desire is giving the story of it, not giving the physical, biological story that we get taught by some weird science class to give, but the actual story.

Stop Believing the Materialist Story

Will tell you very simple: just stop believing people, right? And in other words, people tell you that they can get, they can have desires for specific people, in a specific place, in a specific way, in a specific time, a specific amount—all of these narrative elements of human thought, of human being, of human desire are actually what constitutes them. There’s always a narrative description that explains what it is. And if you deny that, you’re just denying reality.

The Thought Experiment: The Arousal-Measuring Machine

Now, are you masking? Everyone’s masking. In other words, what I’m saying is: if you see a yid [Jew], if you have a machine that measures arousal or sexual arousal, or your stomach arousal—it has something analogous, you get hungry or something like appetite—if you have a machine that measures that and it tells you this person is getting aroused, and he could just tell me the readings of this machine, he gets aroused every day 3 p.m. and so on, even if you say he gets aroused when you show him this, this image or this picture or this thought and so on, that would not be the correct—pick the correct description of what is going on of the desire.

Not only wouldn’t to be correct externally—externally it might be correct—but definitely, and this is where it gets tricky, because people start telling themselves the biological materialist story, which makes them not being able to control themselves.

The Root of the Yetzer Hara: Undifferentiated Matter

So you see, the shayris [root/foundation] of the yetzer hara [evil inclination] is that you believe that the yetzer hara is a simple, undifferentiated thing. That’s what the Rambam [Maimonides] says, that matter, undifferentiated matter is the source of evil.

If, and because we get taught to think of ourselves, not only to think of others—you think that if I describe the guy with all the physical symptoms of his desire, then I gave the full description, that’s one problem. But the bigger problem is that you start describing yourself that way.

Narrative Self-Description Becomes Self-Fulfilling

Now you remember that humans are narrative creatures, which means that this narrative works just as well. This is why Ripshnei Burton [possibly Rebbe Nachman of Breslov or another Chassidic source] says that anyone that believes that he’s a body taka [truly/actually] doesn’t have a neshamah [soul], taka doesn’t go to Gehenna [hell]. That’s what it says in the Mishnah [early rabbinic text]. Because, you have—why? It’s gag al gag [literally “roof upon roof,” meaning a logical consequence].

Since people are not material things, but what are they? Again, let’s assume a very simple level, not like very, very abstract levels where this might not be relevant, but in the simple level we’re saying that human beings are actually activated, live according to the stories they believe and they tell themselves about others and about themselves, the way they think.

It’s not only when you tell a story, not only when you ask me what happened yesterday I tell you, “Look, I had this thought and maybe I should go to that person and love them.” No. When you’re having the desire, you already have it with a story. All cognitive research, by the way, nowadays also views of this, but I don’t have to get into that. But this is true.

The Self-Fulfilling Nature of Materialist Self-Narrative

In other words, and therefore someone that does and has a different story, that his story that he tells himself when he gets aroused is, “Oh, so now my dopamine is lacking,” or whatever, the other, oxytocin, which is the love chemical, whatever it is, then that’s actually what’s happening for him after that person.

And every time that someone says that it’s true for you, why is it true for you? Because this is what your munna [possibly “emunah,” faith/belief] is. If that’s your munna, then that’s like what you are.

A Contemporary Example: The Sam Harris Joke

This is like my parush [interpretation/commentary] on the old moshgiach [spiritual supervisor] joke about the guy that you talk—you come from a monkey, right? That’s the son. Someone was once—I should send Harris [Sam Harris, contemporary neuroscientist and philosopher] of this, and he famously answers, he’s like, “What, you think that I see my child and I go, ‘Wow, the serotonin is coursing through my veins’? What are you saying?” Right?

Somewhat he says no, he’s trying to get away from that. Excuse me.

Student: Yeah, that causes you to not be able to control, to only be able to control by violence. Then you say you have to give pills, like to get it out.

Instructor: Yeah, yeah. It’s not true. It doesn’t have to work. You have to believe that it works. That’s what the Rambam said, that you could make a shinui shel [a change in] the kitzer [character/nature], even if it’s ilser [difficult/challenging].

Returning to the Central Point

Point is, let’s get back to where I am. Perhaps you have what I’m saying. So that’s why I’m saying it’s very important to realize that there’s a difference, because it’s not only a descriptive question, it’s a prescriptive question.

Words Mediate Our Experience

How you tell—the stories that you tell about ourself—like I’m not saying beliefs, truth, that would be a different level—the way in which we, since we are verbal creatures, even our feelings are mediated by words that we have in our head, as far as I can tell. That doesn’t mean that they’re created by them, right? It doesn’t mean that there isn’t any naturalness in it, right? It just means that they’re mediated by them. We experience it that way.

And if you tell yourself the story, the physical materialist story, then you will experience it that way. But if you stop telling yourself that story—now this is what it means kadosh [holy]. This is the mitzvah [commandment] of kedushah [holiness], right?

You heard my shiur [lecture] on kedushah once. There was a shiur on the mitzvah of kedushah. I remember when I explained this.

Student: Yeah, the Zohar shiur [lecture on the Zohar, the foundational work of Jewish mysticism].

Instructor: One of the Zohar shiur explained this.

Desire, Imagination, and the Reinterpretation of Physical Experience: The Mitzvah of Kiddushin and the Cultural Mediation of All Desire

The Mediation Principle: Experience Through Story

Instructor: That doesn’t mean that they’re created by them, right? It doesn’t mean that there isn’t any naturalness in it, right? It just means that they’re mediated by them. We experience it that way. And if you tell yourself the story, the physical, materialist story, then you will experience it that way. But if you stop telling yourself that story, now this is what it means.

The Mitzvah of Kiddushin: Transforming the Story of Desire

Introduction to Kiddushin as Narrative Transformation

Instructor: Kiddushin [Jewish marriage sanctification], this is the mitzvah of Kiddushin, right? You heard my shiur [lecture] on Kiddushin? Once there was a shiur on the mitzvah of Kiddushin, I remember when I explained this.

Student: Yeah, you even sent me a message about that sheet.

Instructor: Okay, there was a sheet in Zohar [foundational text of Jewish mysticism] that explained this on mitzvah’s condition, that why a goy [non-Jew] is supposed to lie in the mitzvah’s condition. So, this is the mitzvah’s condition, right? What does it mean? This is the thought of this pasbessale [unclear reference], right? What does it mean?

The Bochur Stage: Pure Physical Desire

Instructor: Like this. It means like this. When you’re a bochur [unmarried young man], a bochur taka [truly a bochur] only has base desires because he doesn’t have, unless you have friends, whatever. But as long as you’re a chassidish bochur [Hasidic unmarried young man], then you only have physical desires. You want your thing to get off, no problem. That is very basic and we have to talk if we have time we’ll talk about if there’s a good and bad in that at all, but we’re not talking about that right now, right?

Then your story is still physical like this. Yet it likes physical pleasure and you’ll take care of that in whichever way. Okay.

The Transition: Finding a Partner and Interpersonal Desire

Instructor: Then if you find a partner and you start liking her, and liking her means also liking her sexually, right? This doesn’t—like the hell of it, whatever people—you won’t hear my whole point is it has to mean that. But it has to mean that because of what I’m saying, not liking her in the sense of “now I have a place to stick my thing in,” and not like people think.

He is giving you—for entirely ascetic life, contemplative life, let’s not say the contempt of life—and it says that you should love your wife. And it says you should love your wife like you love your tefillin [phylacteries].

The Erotic Love of Tefillin: A Spiritual Story

Instructor: So some litzak [joker] read this, and this litzak doesn’t love his tefillin, they thought, “Ah, they’re saying there’s a chaf [joke] to the mitzvah [commandment].” You never saw the Meizir Shema [unclear reference, possibly a specific rabbi or text] get tefillin—he had an erotic love to his tefillin, right?

And when he’s saying “love her like a tefillin,” just means to say there’s a spiritual story, there’s a Kaddish [holy] story to be said about this. It’s not just “I love her because I have needs and it’s mitzvah.”

And he’s saying not for yourself, so he’s giving you a different—for the love, that’s all.

Student: No, no, he means this also.

Instructor: Of course. You just, you have to read it this way. Of course.

Student: So, you understand what I’m saying?

Instructor: So now, but let’s get back.

The Gemara in Ketubot: Reprogramming Desire Through Story

The Case of Abaye’s Widow

Instructor: The point is, and then you have desire for her, not the sexual desire that’s—and then that, if, if you have—like it says in the Gemara [Talmudic discussion] in Masechta Ketubot [Tractate Ketubot], one of my favorite Gemaras now, I don’t know—like it says in the Gemara in Masechta Ketubot that the wife of Abaye [Talmudic sage] came to beis din [rabbinical court]—remember? Who died? Abaye. And her wife came to beis din to say that she deserves wine for her, for her ketubah [marriage contract], because he used to give her wine.

And there was a machloket [dispute] over there—she deserves it. And she was a beautiful woman, and since she wasn’t being taking seriously in beis din, so she did what beautiful women do. And she revealed her arm or something. And Rava [Talmudic sage] was so excited that he went home and told his wife to come to bed.

So his wife said, “I know what happened. I know who came to beis din.” So she got very jealous of her and she chased her out of town.

The Conventional Reading: Cheap Use of His Wife

Instructor: What do we learn from this masa [Talmudic passage]? And that if someone is wruggled [accustomed] to give wine to his wife, she deserves wine also.

Now, now, the point is that, what am I trying to say? People think that this is very cheap use of his wife, right? So he had a yetzirah [evil inclination/desire] from someone else. So he decided, I don’t know if he doesn’t act on it, so he went home and asked his wife to do it with him. That’s very silly.

The Higher Reading: Desire as Message

Instructor: What it’s saying is that reprogram the desire. In other words, when a person has desires, of course there’s physical triggers that can trigger your desire. No problem, that’s how the body works, or the lower part of the soul, whatever you want to call it.

But if you don’t interpret your mind—since people do live with some kind of mind, even desires have some kind of practical knowledge, they’re not blind entirely—you have to rewrite the story though.

Student: What do you mean? Why?

Instructor: I’m saying, since when you, if you—no, no, it doesn’t matter. It could be a trigger, it doesn’t matter, because the trigger is a physical trigger, because it was triggered by the physical trigger. But I’m saying the opposite. I’m saying that really it was a message from his wife, so to speak, right?

It’s like that if you’re, if you have a yetzirah suddenly, then, then you should realize that it’s your wife’s call.

Ramak and the Interpersonal Nature of All Sexual Desire

The Theory of Mutual Desire

Instructor: It says in Ramak [Rabbi Moshe Cordovero, 16th-century kabbalist] also, right? This is a very, like, combative way of saying things. They say that the Ramak says, and the same in Shomer Emunim [kabbalistic text], the person has yetzer hara [evil inclination] for himself and yetzer hara for his wife. By yetzer hara, that means sexual desire, right? Not yetzer hara to be mad. That’s for yourself.

And in other words, there’s an interpersonal lyric. This is like he says that anytime someone feels a desire for a woman, she has desired him first.

Student: Clout, kind of non-PC clout.

Instructor: But that’s what he believes and it’s based on Kabbalah [Jewish mysticism]. He thinks that this is true physically also, usually. That’s what he says. It might not be explicit, maybe it’s like subconscious, but he says that if there would be—that’s what he has a whole—if there would be a woman that’s really a tzadekes [righteous woman]—I don’t know if it’s tzadekes, but if there would be a woman that really doesn’t have any physical attraction to any other man, then people wouldn’t be aroused by her at all.

That’s the theory of the Heilig-Buddhist veru [unclear reference].

The Higher Reading: Human Story in All Desire

Instructor: What I’m getting at, if you believe this literally or not, what I’m getting at is that this is the higher reading of desire. It’s saying that it’s not true—it’s true, it is true for some people, but it’s not true in an interesting way—it’s not true that all desire is just like this base desire, “my scratching needs to be scratched,” and it doesn’t matter, for some funny reason everyone is aroused by whichever visions or whatever things they get aroused by.

No. All sexual desire is also interpersonal desire. It’s something that has a human story in it. It means “I want you, you want me, well do you really want me, do you want me as much as I want you?” It doesn’t mean that it becomes the same much—that’s a very different discussion—but there’s always a story which is not—but, right, the only was—it was just—but other than that, it’s always, there’s always people in the story, right?

Mediation by Narrative Habits

Instructor: Even though it doesn’t start from the correct person, it still gets interpreted, because it’s interpreted in your brain, because all of our emotions are mediated by our habits of thought, not only by our habits of emotion, of desire. They get mediated by our stories that we tell ourselves.

Desire, Imagination, and Cultural Construction

Why Movies Are Forbidden

Student: Yeah, for sure, because I think that this is also why you’re not allowed to watch movies, because—

Instructor: Because, you understand why? In America, they put people out there, and they’re clearly just purely cultural. It’s very little connection to reality. Or the people that are not beautiful?

Student: That’s a different discussion. I don’t know. I think beauty is still a little bit worse.

Instructor: It’s a question of whether it works. A little bit it works. Point is, it doesn’t work out. Wait, wait.

The Radical Claim: All Desire Is Imaginary

Instructor: What I’m saying is—what am I trying to say? I’m not trying to—no, no, no, I would say something more radical. I would say that since our imagination, which has much to do with desires, right? All desires are mediated by the imagination. Since our imagination is a cultural product, for the most part—

The Maharal on Moshe Rabbeinu: Cultural Narratives of Masculinity

Instructor: This is why the Maharal [Rabbi Judah Loew of Prague, 16th-century scholar] says that when Moshe Rabbeinu [Moses our teacher]—gosh, I shouldn’t say this, right? The Maharal says that when Moshe Rabbeinu, “v’hibbitu acharei Moshe” [and they gazed after Moses], right? “V’lamet she kol echad v’echad kines ishtamim Moshe” [unclear Hebrew phrase]. Everyone was like, Moshe is the man, right? If there’s a man in the history of the Judaism, it was Moshe, right? And everyone else feels less of a man relative to him.

So they’re like, “For sure he’s sleeping with my wife, because I’m nothing compared to him. I’m not a man. He’s a man.” That’s why they were making sure that he’s not stealing all your wives. That’s what it says in the pasuk [biblical verse]. Maharal says this pshat [interpretation]. He says it in a very fancier, more Italian way, but he says this.

Student: So, okay, don’t believe me that he said this.

Instructor: But that’s it. That’s my pshat. So, I know, but it’s more than that. I would say more than that.

All Desire Is Mediated by Imagination

Instructor: Which is that, especially sexual desire, but also desire for food is always imaginary, right? In other words, Coca-Cola, right? Coca-Cola doesn’t taste good, did you know that? You didn’t know, right?

According to the materialist level, it’s not very Yiddish time. When you used to put cocaine in it, it at least had some reason to drink it. But it doesn’t taste good. It’s black. Nobody likes black things, did you know? People don’t find black food desirable. By nature.

Student: I just made this up. I have no idea.

Instructor: Anyways, are any foods black?

Student: Cholent [traditional Jewish stew] is not black. It’s dark. It’s brown. It’s not black.

Instructor: Some meat, like something, it’s too dark, right? Even cholent, it’s not black.

Student: I do like, I like cholent better when it’s light, like Erev Shabbos [Friday evening], it’s not yet—at least it looks better. It doesn’t taste so good, but it looks better. Like the kugel [traditional Jewish pudding/casserole], I still think that the overnight kugel, something is wrong with it. It looks like—it tastes better, but the vasa [white] kugel is better. It’s mere idol [unclear phrase].

Instructor: See, I’m a racist, even with a black kugel.

The Coca-Cola Illustration: Marketing Over Material Reality

Instructor: The point is, my point is not these stupid jokes. My point is that Coca-Cola, everyone knows that Coca-Cola is a marketing product a lot more than it’s a drinking product. What this means is, is like this, that whenever a person drinks Coca-Cola—

The Narrative Structure of Desire: Cultural Mediation and the Formation of Sexual Ethics

The Coca-Cola Analogy and the Cultural Construction of Desire

The Marketing of Experience: When You Drink the Image, Not the Product

Instructor: It tastes better, I don’t know, but the Vase Kegel is better. It’s more idle. Okay, listen, see I’m a racist, even with a black Kegel and all that. The point is, no, no, listen, what I’m saying, what I want, my point is not these stupid jokes. My point is that Coca-Cola, everyone knows that Coca-Cola is a marketing product, right? A lot more than it’s a drinking product. What this means is that whenever a person drinks Coca-Cola—yeah, I don’t like it so much, but that’s fine because I wasn’t brought up with it, because we had only the Mayim Chaim Cola [Mayim Chaim Cola: a kosher cola brand] and it’s not Zichenschkin—but the point is that whenever you drink Coca-Cola, you’re not actually feeling the taste of the fizz and whatever random things they put into that drink.

What you’re feeling is the guy or the lady on the billboard that’s drinking it like that and looks like they’re in real ecstasy. I once passed by where they were filming that commercial in Prospect Park for the snow. And like, there’s not even one piece—all the snow was fake. It’s not even shaken. They came with like a big snow machine and blowing it behind the guy and like…

And that’s what you’re drinking—the chavst [experience/sensation]. You’re not drinking the coke, you’re drinking the image that becomes you. And all media, all fantasy that you see, you become—like muslabish [clothed in]—and that becomes you. And now whenever you’re drinking it, you’re also a little bit thatchik [the woman] drinking it on the side, and she seems to be enjoying it, so you’re also enjoying it.

Basically, my chavst is not good enough at it. Of course not. If they would have it, it would be worked. Now, look, it could be that I have a worse recipe. I’m not saying it does not… Again, I didn’t say there doesn’t be some physical… There’s some physical limit to reality.

Student: Why can’t Coke’s ads also work for my own kind [Mayim Chaim Cola] to some extent?

Instructor: Oh, they do to some extent. That’s the only reason why anyone drinks my own kind. Otherwise, nobody would drink it. But it’s an imitation. You know that it’s not the real thing. If Coke writes “the real thing,” then it’s like the real thing, right?

Application to Sexual Desire: Enacting Absorbed Cultural Scripts

So, in the same way, whenever you have sex, you’re a little bit all the players that you ever watch—they’re also having sex at the same time. They’re neshama [soul], they’re a fantasy body. And people are always playing in their head fantasies and images that they already bought. So we’re very not original, our Tavos [desires] are very not original, for sure. I don’t know about our Chedish Yitaira [spiritual innovation], but we’re all copycats, right?

And that’s why, like I said, that’s what is cultural, because every culture has its ideals or like its media—it’s like whatever you see in the shows or in the place or in the street or whatever it is, whichever way it gets mediated—and you have this idea of “this is what love looks like, this is what desire looks like.” And when you experience the desire, it gets immediately interpreted by the words that you have in your head or the images that you have in your head for this specific kind of trigger.

Student: Not disconnect from the trigger?

Instructor: But it’s not the trigger itself. A person that wouldn’t have—basically a person that wouldn’t have any exposure to any media—to any media is a very broad word, right? Any cultural script, people call them, right? Any cultural script of how things would be, would be pretty lost and would probably like almost nothing. Besides with, like, very basic. Then those people would be happy with that.

The Diogenes Example: Desire Without Cultural Scripts

Like the agonist [Diogenes the Cynic], the philosopher that said he hired a prostitute and she came late. You know the story? The agonist, the cynic, hired a prostitute and she came late. She came late. And he just masturbated, and when she came, he was like, “I got it for free already.” This is the cynical philosophy.

But that’s not how it actually works, and that’s because you have fantasies that tell you how things work. If you would like the agonies [cynics], like the Flaspers [philosophers]—one of their goals is to free themselves from the cultural scripts—then it doesn’t make a difference. If you’re only about satisfying your bodily needs, then it’s true that masturbation works just as well. But if you think that there is also some kind of good, a vision of a good kind of desire that’s not just fulfilling the bodily needs, then it doesn’t satisfy that. Then that would be a different thing.

From Understanding Mediation to Moral Agency

Student: In this narrative function, when a person’s, let’s say, their partner’s occupying a certain place in someone else’s story, not in their own story, according to this, what is the virtue then of it?

Instructor: Oh, I didn’t get about the virtue. I just explained why it’s mediated by words. I gave this long… No, then, once you understand that this is going on, then we could start deciding, we could start choosing, right? Then we become moral agents to begin with. Then we start choosing and we see: I think that this kind of story is not a good story. That kind of story is a good story. This is too much of the same story.

I do think that like, that’s why like Hasidic Shia [very insular Hasidic communities], like very Hanak Shia [extremely insular], they only have like base animal kind of needs. And they think that it’s better, but I don’t know if it’s better. But if you have any culture, then you don’t have that. Then we have to start questioning and we have to start deciding. Then there’s norms, then there is questions of which one is the correct one—like should you have this fantasy or that fantasy, or should it be towards this person?

Disordered Narratives: The Case of Coveting Your Neighbor’s Wife

And now I could say that lusting for your neighbor’s wife is bad in itself because there’s something disordered, there’s something wrong with that kind of love. Not because it’s—yeah, with that story—because that narrative is literally… It’s always because someone else is, right? When you marry her, you don’t like her anymore, usually, right? After the guy switches wives and marries the mistress, they stop loving each other, generally. I’ve seen that happen with my own eyes, right?

Why? Shet and Puzik [scattered and dispersed]. Mayim Gnivim Tuk [stolen waters are sweet]. Right? He wants someone else’s wife. Right? That’s the description, the correct description of his want. And there’s something wrong with that kind of wanting. It’s a bad kind of desire. It’s not just bad because you made a kind of whatever, because there’s something external to it but ends up being the same pleasure. It’s a different kind of pleasure. He has pleasure from sleeping with someone else’s wife. And that’s a bad kind of pleasure story.

Maybe this is the lesson of Lezavet and Gedai [a Talmudic reference]. When you marry her, you have something else. For sure, it’s in some sense the same thing. I’m not saying that—again like I said, there’s limits to this fantasy. There’s still bodies, still exist. But which kasha [difficulty]…

The Positive Ideal: Desire Formed Toward One’s Wife

This is the tenet: that if you start loving your wife—if you love her, if you don’t love her, then it doesn’t help—but if you love her, and if you love her in the sexual way, then all or most or the bulk of your sexual desire become—start belonging to her. They start being towards her instead of being towards just like… In other words, like this fuzzy, the like undefined desire that you have when you were a buchet [unmarried young man] was towards anyone. But now, and now it becomes formed—like without the whole like being informed—like it has a form now. Now it’s not… I do not have any—I mean a man does not, shouldn’t—I mean again, this is a idealization, but he shouldn’t have any desires for a woman that’s not his wife.

Because… No, the tenets is because you’re materialist. You don’t believe in this. You learned that all bodily desires are the same. And of course then it doesn’t work. You have to stop believing that and start believing—literally when you see the sheikhs [attractive women] in the street, believe that you’re loving your wife now.

Most people don’t believe this. Most people would be ashamed, right? Most people would be ashamed to do what Rova [Rava, a Talmudic sage] did and be divided by their wife because of that. Unless they’re like real firmers [crude people] that don’t care about their wife’s feelings, which is also bad, right?

You have to understand that your desiring thing is really mostly aimed towards your wife now that you’re married. And you love her. By the way, this is true. Sexual desire is something that has phases or whatever, depending on what you eat and whatever. All kinds of things that turn you on. And it’s not like there’s a random desire and then you go to your wife and say, “Let’s do it.” You’ve got to desire her from the beginning. She doesn’t even have to have been there when it started. You understand what I’m saying? It becomes a story about that, about that kind of desire and that kind of love.

Refinement: Good and Bad Exist at the Physical Level Too

And now, okay, now I have another whole shiit [lecture] to say if this is itself what makes… So obviously you understand from here, that’s my tarif [claim]. The point is, you understand what I’m saying. Now we have to finalize one thing. We have to understand that therefore, what I’m saying is not—let’s understand something important.

Last week, it sounded from my shiit that you could have gotten the impression—I think that’s what my impression also—you could have gotten the impression that it’s this specificity that makes it better, because the base desire is just fulfilling a need, like it’s a lack. It’s not really human pleasure at all, it’s like an animal. And having these choices makes it human.

Now you see that that’s not entirely accurate. There could be good and bad in the physical level, in the natural level. And like we said last week, mostly people are not doing too little of that. Most people are doing too much of that. And that’s a specific kind of bad, like talk about obesity, okay?

But then we had a question to what extent that it’s at all human, but the point is it could be someone that likes to eat too much, or like I said, he likes… In other words, masturbation is a different kind of advice [aveira/sin]. Because that would be just too much of a certain kind of pleasure. And maybe there’s a certain amount of masturbation that you should have. I don’t know. But anyways, there’s a certain amount that is proper, or it should be all with your wife, whatever it is, but the point is a certain amount that’s proper.

Digression: Rabbinic Exaggeration as Pedagogical Strategy

Student: Yeah, it’s true.

Instructor: Yes, you do, you do, but you could have dreams, whatever, you don’t have to do it. Point is, yeah, if you don’t have any—if you’re a bacha [young unmarried man] that doesn’t have—then there’s probably something physically or weird with you. But, that’s not the… Right, yeah, that’s true, it does understand that, physiologically. But it’s true, and we want everyone.

Now, but let’s back, okay, side, let’s… Of course, I… But this is nobody, we’re not allowed to say this, but this is a different shiit for Shavim [a different lecture for another time]. If the reason why it says that you’re not allowed to masturbate at all is because of the derich lefuah [therapeutic/pedagogical approach], because if you would ever say that you’re allowed to a little, everyone would do it all day long, right? You’ve got to say “never,” and that means it makes it a little less.

Okay, that’s how a lot of HaFlogos of Chacholim [rabbinic exaggerations] work, right? We say “never being cast,” because if I would give you one inch, you would take the whole thing, right? That’s why we give the extreme things, but the goal is, of course, to do less. Like the Shinneveru [Ramban/Nachmanides] said, the Torah never meant that no eat [Jew] should ever eat Teluim [treif/non-kosher food]. The Torah meant you should eat less. That’s why we say this. Five laven [for that reason].

I’m just lying against this, you understand? Because everyone eats, like…

The Two Dimensions of Measure in Desire: Quantity and Direction

The Dual Framework of Proper Measure

The Directional Dimension: Halacha’s Primary Concern

Halacha [Jewish law] is saying love your wife, don’t love your neighbors or your sister or your baba [grandmother] or your rabbon [teacher] or your baba’s baba, whatever—sorry, rabbon, your baba—and did I say your mother, you understand? All these things, right? All these things are explaining the correct time and place, right?

And if you’re a different person, it depends on what kind of person, what kind of lifestyle you have. It’s not—there’s not rules—I mean there’s rules, but they’re depending on the context. And that’s all discussions about the correct measure of that love, not the correct measure of how much, you understand?

Application to the Rambam’s Theory of Issur Arayos

This solves a lot of questions that people have on the Rambam’s [Maimonides’] theory of Issur HaRayes [forbidden sexual relations], and if you’ll understand what I’m saying, and you read the Rambam’s theory, which is in Perek Daled [Chapter Four], also here, and also in Moreh Nevuchim [Guide for the Perplexed], you’ll understand what I’m saying.

The Quantitative Dimension: The Less Interesting Level

I get the nach [good night]. I don’t know if my machine…

Well, there’s also an amount, a measure, a correct measure of Issur [prohibition/desire].

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק ל׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור על רמב״ם הלכות שבת — פרק ל׳

הלכה א׳: ארבעה דברים נאמרו בשבת

דברי הרמב״ם: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”

פשט:

הרמב״ם מציב מבנה לכל הלכות שבת: ארבעה יסודות — שניים דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) ושניים דרבנן אבל מפורש בנביאים (כבוד ועונג), מהפסוק בישעיה נ״ח.

חידושים והסברות:

1) מדוע עומד המבנה בסוף ולא בהתחלה? הרמב״ם בהלכות אחרות (כמו הלכות אישות, הלכות ספר תורה) עשה הקדמות כלליות כאלה בהתחלה, אבל כאן בהלכות שבת לא עשה זאת — הוא התחיל מיד עם מצוות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, וכו׳. רק כאן, בפרק האחרון, הוא מביא את המבנה הכללי. החידוש: הרמב״ם עושה זאת בכוונה, כדי להוציא שכבוד ועונג לא ייראו כעניין דרבנן נוסף בלבד. על ידי שהוא מציב זאת כאחד מארבעת הדברים היסודיים של שבת — מחצית מכל המבנה — כבוד ועונג מועלים למדרגה חשובה, לא רק “עוד עניין מדרבנן.”

2) המקבילה בין זכור/שמור וכבוד/עונג: כבוד ועונג מונחים על זכור ושמור — כלומר, הם הרחבות דרבנן של היסודות דאורייתא:

כבוד מקביל לזכור: כל מה שהרמב״ם מונה בכבוד — להתלבש יפה, לקבל שבת, לחכות לשבת, להכניס שבת — קשור לכניסה של שבת, בדיוק כמו זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).

עונג מקביל לשמור: שמור פירושו ששבת צריכה להיראות שונה (כפי שהרמב״ם הסביר במוקצה — כדי שיהיה שבתי). עונג הוא התוכן החיובי של מה שעושים בשבת — סעודות, לימוד, התוועדות.

על כך נשאלת שאלה: עונג הוא דבר חיובי (אכילה, הנאה), בעוד ששמור הוא דבר שלילי (לא לעשות מלאכה). איך זה מתאים? התשובה: יש לאווין הנובעים מעונג — אסור להתענות, אסור לבקש רחמים, אסור לנהל מלחמות — כל דברים שלאפוקי עונג (צער). אבל שניהם — הלאווין והעשים — הם כולם ציווי השבת: ששבת תהיה יום שמח, לא רק ביטול מלאכות.

3) הלשון “כיבוד” (לא “כבוד”) ו״עונג”: הרמב״ם כותב “כיבוד” — שפירושו פעולה של לכבד (האדם עושה משהו), בעוד ש״כבוד” היה מציין מצב של כבוד מצד עצמו. הלשון “כיבוד” מתאים לעניין שזו מעשה שהאדם צריך לעשות לכבוד שבת.

4) “מפורשים על ידי הנביאים” — מה זה אומר למעשה? הרמב״ם מבהיר שכבוד ועונג הם דרבנן (דברי סופרים), אף על פי שהם עומדים בנביאים. זה נגד הרבה ראשונים שסוברים שסעודות שבת (שלומדים מפסוקים עם ארבע פעמים לשון אכילה) הוא דאורייתא. שיטת הרמב״ם ברורה: נביאים אינם יכולים להוסיף שום הלכה — הם יכולים רק לעשות תקנות כמו חכמים. אפילו תקנות משה רבינו (כמו קריאת התורה) הן דרבנן, כי זה לא מתורה שבכתב.

נשאלת שאלה: אם זה סתם דרבנן, מדוע הרמב״ם מזכיר שזה “מפורשים על ידי הנביאים”? התשובה: זה נותן חשיבות — אם נביא אמר זאת זה יותר משמעותי, אף על פי שהלכתית זה נשאר דרבנן. (לפי שיטת הרמב״ם שדברי קבלה אין להם מעלה הלכתית על פני סתם דרבנן.)

5) המקור למבנה “ארבעה דברים”: אין מקור מפורש בגמרא או במדרש ללשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” אף אחד מהמציינים לא מצא מקור. הרמב״ם בעצמו יצר את המבנה הזה, בהסתמך על פורמט המשנה של “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — הרמב״ם מיישם את אותו מודל על כל השבת: שתיים דאורייתא, שתיים דרבנן = ארבע.

6) “ארבעה דברים” אינם ארבע מצוות: הרמב״ם לא מתכוון שיש ארבע מצוות של שבת — המצוות מתחלקות אחרת (שביתה, תחומין, קידוש, וכו׳). אלה ארבעה רעיונות/יסודות שמכילים את כל עניני השבת.

הלכה ג׳: כיבוד שבת — רחיצה, מלבושים, הכנות

דברי הרמב״ם: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”

פשט:

צריך לרחוץ ערב שבת, להתלבש יפה, ולחכות לשבת בכובד ראש — כמי שיוצא לקראת מלך.

חידושים:

1) שיטת הרמב״ם — מאגדתא להלכה: הרמב״ם לוקח חלקים מהגמרא שהם יותר בסגנון אגדתא (מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), והוא מכניס אותם תחת הקטגוריה ההלכתית של “כיבוד שבת.” הוא עושה ממעשיות רשימה הלכתית של פרטים. בגמרא עצמה לא כתוב במפורש שכל הדברים האלה הם מצוה — הרמב״ם הוציא זאת.

2) חיבור שתי מעשיות: הרמב״ם חיבר שתי מעשיות נפרדות מהגמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — הביאו לו מים חמים, רחץ, התעטף בסדינים מצויצים, ו״דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” ואמר “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. הרמב״ם בנה משניהם יחד הלכה אחת: להתלבש ולחכות בכובד ראש.

3) “כובד ראש” — תרגום “דומה למלאך”: לשון הרמב״ם “כובד ראש” הוא תרגומו/פירושו של “דומה למלאך ה׳ צבאות” בגמרא. זה לא אומר שמחה, אלא רצינות מסוימת. “מיחל” הוא ציפייה (מצפה), ו״כובד ראש” הוא תוספת — רצינות, כמו בתפילה “עומד לפני המלך”.

4) רבי יהודה בר אילעאי לעומת רבי חנינא — שני סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי עשה זאת פרטית — “מביאין לו”, הביאו לו. רבי חנינא יצא עם תלמידיו בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. הרמב״ם מביא את הראשון כהלכה, ואת השני כ״חכמים הראשונים” — מעשה/מנהג.

5) “שבת המלך” — לא “מלכה”: הרמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), לא “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) כמו בגמרא. המקובלים מחזיקים חזק ששבת היא “מלכה”, אבל גירסת הרמב״ם היא “המלך”. אולי כי בארמית “מלכתא” יכול גם לומר מלך (כמו בערבית), או שלרמב״ם יש גירסה אחרת מודעת.

6) ציצית — סדינים מצויצים: בגמרא מתכוונים לבגדים יפים עם ציצית, לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית (שזו מחלוקת). מוזכר שבתולדות אהרן הולכים בטלית לפני הלילה, כי ברמב״ם משמע כך.

[דיגרסיה: קבלת שבת] ההלכה על “מתעטף” היא המקור לקבלת שבת. הבריסקר רב היה כל ערב שבת לפני מעריב יוצא מהפורטש, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר — כמו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה” של רבי חנינא. רשב״א היה מתעטף בטלית.

הלכה ג׳ (המשך): כסות נקיה

דברי הרמב״ם: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”

פשט:

צריך ללבוש בגדים נקיים, ובגדי שבת צריכים להיות שונים מבגדי חול. מי שאין לו בגדים אחרים, ישפיל את טליתו יותר.

חידושים:

1) שני אובייקטיבים נפרדים: הרמב״ם מחזיק בשני דברים: (א) “כסות נקיה” — ניקיון, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — שוני. אלה שני דינים נפרדים. “כסות נקיה” לא חייבת לומר בגד אחר — יכול להספיק שהוא נקי. אבל “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” אומר שזה צריך להיראות שונה.

2) “ישלשל טליתו” — בגדים ארוכים יותר ככבוד: הסברא: פועל צריך בגדים קצרים כדי שיוכל לנוע. מי שיושב במנוחה הולך עם בגדים ארוכים יותר. בשבת, כשנמצאים במנוחה, אפשר להשפיל את הבגדים — זה לא יתלכלך.

3) מנהגים בפועל: בסאטמר יש שהולכים בשבת עם כובע ביבר במקום שטריימל (יותר יפה); בליטא לא הולכים ממש עם בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אלה כולם מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת ממה שכל העולם עושה. הכלל: צריך לעשות משהו שהוא יותר מבשבוע — “משלשל בגדיו” — שיהיה משהו מיוחד. מי שהולך כל השבוע עם רקל, צריך בשבת להוסיף בקישע. מי שלא הולך עם בגד עליון, מסתפק בבקישע.

תקנת עזרא — כיבוס בחמישי

דברי הרמב״ם: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”

פשט:

עזרא הסופר תיקן שיכבסו כביסה ביום חמישי, כדי שיהיו להם בגדים נקיים לשבת.

חידושים:

1) מדוע לא ביום שישי? כי יום שישי הוא כבר ערב שבת, אין זמן.

2) תפקידו של עזרא בסדר החיים: עזרא עשה את סדר החיים של יהודים בארץ ישראל — כל מיני תקנות גשמיות. הוא קבע שכל יום חמישי הוא היום לכיבוס.

הלכה ד׳: איסור קביעות סעודה ערב שבת

דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”

פשט:

אסור לקבוע סעודה/משתה בערב שבת. מהמנחה ולמעלה צריך להימנע מקביעות סעודה, כדי להיכנס לשבת רעב.

חידושים:

1) שני דינים נפרדים: לרמב״ם יש שתי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — זה הולך על משתה, מסיבה גדולה, כל היום; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — זה הולך על קביעות סעודה (לא משתה), מהמנחה ולמעלה. הלשון שונה — בראשון כתוב “משתה”, בשני רק “קביעות סעודה”.

2) “לקבוע סעודה” — מה זה אומר? “לקבוע סעודה” אומר שהאדם עושה שהסעודה השבועית הרגילה שלו (כשהמשפחה מתכנסת) תהיה ביום שישי. זה לא צריך לעשות — הוא צריך לעשות זאת בשבת. אבל כשזה קרה במקרה, כמו בסעודת מצווה, זה אחרת.

3) סתם אכילה ושתייה — מותר: סתם אכילה ושתייה (אפילו פירות וירקות) מותרת עד שמחשיך. אחרי שמחשיך אסור לאכול לפני קידוש.

4) כבוד שבת או עונג שבת? המסקנה: זה דין בכבוד שבת — זה לא מכבד שמגיעים לשבת כבר שבעים. אבל יש לזה גם קשר לעונג — אם כבר שבע, לא יכול להנות מסעודת השבת. לשון הרמב״ם “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” מראה על שניהם: כבוד (איך מגיעים לשבת) ועונג (שיוכלו ליהנות).

הלכה ד׳ (המשך): מסדר שולחנו בערב שבת

דברי הרמב״ם: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”

פשט:

צריך להכין את השולחן לשבת אפילו אם צריך לאכול רק כזית — השולחן צריך להיראות כמו סעודה גדולה. אותו דבר במוצאי שבת.

חידושים:

1) מה זה “מוצאי שבת”? היינו חושבים ש״מוצאי שבת” אומר אחרי שבת (מלווה מלכה). אבל הפשט הוא ש״מוצאי שבת” אומר “בצאת השבת” — כלומר סעודה שלישית, כשהשבת יוצאת. זה לא ראיה לסעודה רביעית (מלווה מלכה). לא כתוב ברמב״ם שום מצווה של סעודה רביעית.

2) ראיה שמוצאי שבת = סעודה שלישית: הרמב״ם מדבר מאוחר יותר על סדר ברכת המזון עם הבדלה — שמראה שהסעודה השלישית נמשכת למוצאי שבת. זה מתאים לפשט ש״מוצאי שבת” אומר כאן סעודה שלישית. בקיץ כשסעודה שלישית היא מאוחרת (תשע בערב), קשה להבין למה יאכלו עוד מלווה מלכה.

3) החידוש של “מסדר שולחנו”: לא רק בסעודה הראשונה של שבת צריך להיות התרגשות — אותו כבוד צריך להיות גם בסעודה שלישית. זה גם כבוד שבת.

הלכה ד׳ (המשך): וצריך לתקן ביתו מבעוד יום

דברי הרמב״ם: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”

פשט:

צריך להכין את הבית לשבת — השולחן צריך להיות ערוך, הנרות דלוקים, המיטה מוצעת — הכל עוד לפני שבת (מבעוד יום), לא כשחוזרים מבית הכנסת.

חידושים:

1) “מבעוד יום” — לפני בית הכנסת: השולחן צריך להיות כבר ערוך לפני שהולכים לבית הכנסת, לא רק כשחוזרים.

2) יחס להדלקת נרות: הרמב״ם כבר דיבר קודם על מצוות הדלקת נרות. כאן הוא מוסיף ש״נר דולק” הוא חלק ממצוות כבוד שבת הרחבה יותר. מצוות הדלקת נרות היא בעצם מצווה של כבוד שבת — כמו שהרמ״א אומר “הדלקת נר בשבת חובה.”

הלכה ה׳: אדם חשוב צריך להכין בעצמו לכבוד שבת

דברי הרמב״ם: “אפילו אדם חשוב שאין דרכו לקנות או לעסוק במלאכת הבית, חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”

פשט:

אפילו אדם חשוב שלא עושה דברים כאלה כל השבוע, צריך בעצמו לעשות הכנות לכבוד שבת — זה עצמו הוא הכבוד של שבת.

חידושים:

1) “שזה הוא כבודו” — כבוד של שבת, לא כבוד של המצווה: הרמב״ם מתכוון שזה שאדם חשוב עושה זאת בעצמו הוא הכבוד של שבת עצמה — כמו שכשמלך בא, הכבוד הוא שאנשים חשובים מכינים לו. זה לא רק הכלל הכללי של “מצוה בו יותר מבשלוחו.”

2) הבדל בין “מצוה בו יותר מבשלוחו” וכבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא כלל כללי לכל המצוות — שיעשו בעצמם מצווה. אבל הרמב״ם מוסיף כאן ממד נוסף: בשבת זה שעושים בעצמם הוא חלק מהכבוד של שבת. כלומר, זה לא רק שאי אפשר לשלוח שליח — זה שהיהודי החשוב עושה זאת בעצמו, זה מה שעושה את הכבוד.

3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: ככל שאדם חשוב עושה יותר בעצמו, כך זה יותר משובח.

הלכה ה׳ (המשך): חכמים הראשונים

דברי הרמב״ם: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”

פשט:

חכמים שונים עשו הכנות שונות בעצמם — שיברו עצים, בישלו, מלחו בשר, גדלו פתילות, הדליקו נרות, או קנו.

חידושים:

1) שיטת הרמב״ם — ללא שמות: הרמב״ם כמעט אף פעם לא מזכיר שמות של חכמי הגמרא (הוא לא אומר רבא, רב ספרא, וכו׳) — הוא כותב סתם “חכמים הראשונים.” זו דרכו הכללית.

2) “מהם… מהם…” — אין מנהג קבוע: הרמב״ם מראה שכל חכם מצא את הדבר שלו — לא היה מנהג אחד קבוע. אף אחד לא הסתכל על השני.

3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — על מה זה הולך? אולי זה הולך על כל הדברים, אבל אולי בעיקר על האחרון — “יוצא וקונה” — כי ללכת לקניות זה לא טרחה גדולה, אבל לאדם חשוב זה לא רגיל. החידוש הוא שראו אותו ב״מכולת” רק לכבוד שבת. אבל אפשר גם לומר שזה הולך על הכל — גם לשבור עצים לא הי

ה הסוג שלו.

הלכה ו׳ (?): עונג שבת — תבשיל שמן ומשקה מבושם

דברי הרמב״ם: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”

פשט:

עונג שבת פירושו מאכלים טובים שמנים (יותר מהרגיל) ומשקאות טובים.

חידושים:

1) “זה שאמרו חכמים” — חלוקת הרמב״ם: הגמרא משתמשת בלשון “כל המענג את השבת” לכל עניני הסעודות. הרמב״ם מחלק: הקודם (לערוך שולחן, להכין בית, בגדים) הוא כבוד, וזה (מאכלים, משקאות) הוא עונג. “זה שאמרו חכמים” אומר: מה שהחכמים מדברים על מאכלים טובים — זה חלק העונג.

2) “משקה מבושם” — לא דווקא מתובל: “מבושם” אומר כאן כמו “שמן” אצל תבשיל — משקאות טובים, עשירים, לא דווקא משקה מתובל. ההוכחה היא ממה שהרמב״ם כותב “משיב נפש ופוקח” — משהו שמשמח ומרענן.

הלכה ז׳: שיעור עונג שבת לפי ממון

דברי הרמב״ם: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”

פשט:

שיעור עונג שבת — כמה צריך להוציא על מאכלי שבת — הוא לפי ממונו של אדם, לפי כמה שכל אחד יכול להרשות לעצמו. ומי שמוציא יותר הוא משובח.

חידושים:

1) “לפי ממונו של אדם”: השיעור הלכתחילה של עונג שבת הוא לפי כמה שהאדם יכול להרשות לעצמו. עשיר שאוכל כל יום טוב, דורשים ממנו יותר לשבת. אבל הרמב״ם פוסק בבירור שאף פעם אין חיוב לקנות יותר ממה שיכול להרשות לעצמו. זה לא בדיעבד — זה הדין לכתחילה.

2) “הוצאות” ו״מתקן מאכלים”: “הוצאות” אומר הוצאות כסף, ו״מתקן מאכלים רבים” אומר גם את המאמץ והעבודה של הכנה. שניהם משובחים.

הלכה ז׳ (המשך): עני שאין לו

דברי הרמב״ם: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”

פשט:

אם למישהו אין כסף, אפילו הוא עושה רק מרק ירקות פשוט לכבוד שבת, הוא יוצא ידי חובת עונג שבת. הוא לא צריך ללוות כסף מאחרים כדי להרבות במאכלי שבת.

חידושים:

1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — רחב יותר מצדקה: הרמב״ם פוסק את הכלל של “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבל הוא מבין “תצטרך לבריות” רחב יותר מסתם לבקש צדקה — זה כולל גם הלוואה. “ללוות מאחרים” אומר ללוות כסף, לא רק לבקש מתנות.

2) חידוש חשוב — אין חיוב לעשות יותר ממה שיכול: הרמב״ם אומר אף פעם לא שמישהו צריך לעשות יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. הטור היה לו בעיה קשה (ומביא מאביו הרא״ש) כי הוא סבר שיש באופנים מסוימים חיוב להתאמץ. אבל לפי הרמב״ם הדין פשוט: לפי ממונו, ואם אין — אין. אין חיוב ללוות או להתאמץ. זה לא רק “לא מחויב” — זה ממש לא ראוי.

3) “שלק” — רק כשזה מיוחד: ה״שלק” (מרק) יוצא רק כשהוא עושה זאת “כדי לענג את השבת” — כלומר, משהו שלא היה עושה באמצע השבוע. אם הוא אוכל כל לילה מרק כזה, הוא לא עשה משהו מיוחד. הוא צריך לפחות לשנות משהו — למשל, הוא אוכל בדרך כלל רק לחם, ועכשיו הוא עושה מרק.

הלכה ז׳ (המשך): עשיר שאוכל תמיד טוב

דברי הרמב״ם: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”

פשט:

מי שאוכל תמיד טוב צריך לפחות לשנות את אוכל השבת שלו מאוכל החול. אם הוא לא יכול לשנות את האוכל עצמו, ישנה לפחות את הזמן שבו הוא אוכל.

חידושים:

1) הבעיה ההפוכה מהעני: העשיר שאוכל כבר תמיד טוב — איך הוא עושה את השבת שונה?

2) ניכר שזה שבת: העיקר הוא שזה ירגיש שונה, “שבתי”. זה מקביל לדין בבגדים, שבו הרמב״ם אמר שאם הולכים עם אותם בגדים זה צריך לפחות להיראות שונה.

3) שינוי הזמן: שינוי הזמן של האכילה (מוקדם יותר או מאוחר יותר מהרגיל) הוא גם דרך של עונג שבת — זה גורם לזה להרגיש שונה, לא סתם שגרה.

הלכה ח׳: שלוש סעודות

דברי הרמב״ם: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”

פשט:

חייבים שלוש סעודות בשבת — ליל שבת, שבת בבוקר, ושבת אחר הצהריים. אפילו עני שחי מצדקה צריך לאכול שלוש סעודות.

חידושים:

1) קושיה ותירוץ — “עשה שבתך חול” לעומת עני המתפרנס מן הצדקה: קודם אמר הרמב״ם “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — לא צריך ללוות. איך זה מתאים לדין שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה צריך שלוש סעודות? התירוץ: החיוב נופל על גבאי הצדקה / אלה שנותנים צדקה — הם צריכים לדעת שהעני צריך שלוש סעודות, והם צריכים לספק לו.

2) הבדל מעניין — בינוני לעומת עני גמור: מי שיש לו מספיק כסף לשתי סעודות אבל לא לשלוש — הוא לא צריך ללוות, כי אז חל “עשה שבתך חול”. אבל מי שכבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קונים לו שלוש. זה מושווה לפסח, שבו כן מבקשים מצדקה כי אז יש מצווה ספציפית שצריך לספק (ד׳ כוסות וכדומה).

3) דרך העולם — שתי סעודות: באמצע השבוע דרך העולם היא רק שתי סעודות — כך רואים גם אצל גבאי צדקה שנותנים רק שתי סעודות. בשבת העניין הוא של נשמה יתרה שעושה שלוש סעודות.

הלכה ח׳ (המשך): חולה או מתענה

דברי הרמב״ם: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”

פשט:

חולה שאכילה מזיקה לו, או מי שמתענה תמיד, פטור משלוש סעודות.

חידושים:

1) יסוד סעודת שבת לפי הרמב״ם: כל דיני סעודת שבת הם לא גזירת הכתוב כמו אכילת מצה (שבה חייבים כזית אפילו אם זה קשה). סעודת שבת היא עניין של עונג — זו דרך העולם של הנאה. אם אכילה עושה אותו חולה, זה הפוך מעונג והוא פטור.

2) אין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה רק כשזה מענג וטעים. אם זה קשה — הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול יותר — הוא פטור.

3) נפקא מינה מעשית — אכילה גסה בחורף: אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית מיד אחרי שסיימו את הצ׳ולנט שלהם, והם עדיין שבעים — הם לא מקיימים כלום על ידי שהם מכריחים את עצמם לאכול. זה לא עניין של עונג שבת כשאוכלים בעל כורחם. אכילה גסה היא איסור דאורייתא, ולא יוצאים בזה כלום. העצה: לאכול סעודה קטנה יותר בבוקר, לאכול מוקדם יותר, ללכת לטיול — כדי שיוכלו לאכול שלוש סעודות. אבל בחורף עם מניינים חסידיים (שחרית נגמרת באחת, מנחה כבר בארבע) זה מעשית מאוד קשה.

4) איך החולה עושה עונג שבת? הרמב״ם לא אומר. הוא יכול להנות מדברים אחרים (כמו בגדי שבת), אבל בסעודה ספציפית זה לא שייך — הוא לא יכול לשנות את התענית שלו ל״תענית שבתית.”

הלכה ח׳ (המשך): קביעות סעודות על היין

דברי הרמב״ם: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”

פשט:

כל שלוש הסעודות צריכות להיות קבועות על יין. בשתי הסעודות הראשונות יש כבר קידוש (בלילה קידוש, בבוקר קידושא רבא). בסעודה שלישית צריך גם להיות יין, אף על פי שאין זה דין קידוש.

חידושים:

1) קידושא רבא על משקה חריף: המנהג לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף (שנאפס) בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות על חמר מדינה. לפי זה אין באמת הבדל בין לילה ובוקר לגבי יין.

2) שתי ככרות: הרמ״א אומר “וצריך שתי ככרות” — כל הסעודות צריכות להיות על שתי ככרות. הטעם הוא לכאורה עניין של עונג — שפע, שידעו שיש שפע. זה גם רמז למן.

3) אכילת בשר ושתיית יין: הרמב״ם כבר דיבר קודם על “מאכל שמן ביותר” ו״יין המשומר” — אבל שם זה היה יותר ברמזים. כאן הוא אומר זאת בפירוש: בשר ויין הוא עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אם אין לו, הוא פטור.

4) שלוש סעודות ביום טוב: נדון האם צריך גם ביום טוב לאכול שלוש סעודות. בית יוסף הבין שהרמב״ם מתכוון שביום טוב צריך גם שלוש סעודות. זה נשאר לא מבורר.

סדר הצדיקים — סדר היום של הרמב״ם בשבת

דברי הרמב״ם: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”

פשט:

אסור לעשות סעודה עם יין במקום ללכת ללמוד בבית המדרש. זה לא אומר במקום להתפלל, אלא במקום ללמוד — “בשעת בית המדרש.”

סדר היום:

1. שחרית ומוסף בבית הכנסת

2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — סעודת הבוקר בבית

3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / שומע את הדרשה

4. ויתפלל מנחה

5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת

חידושים:

1) “על היין” בסעודה שלישית: הרמב״ם אומר שוב “על היין” ספציפית בסעודה שלישית, כדי לזכור שגם כאן צריך יין, אף על פי שאין זה קידוש.

2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: הסעודה צריכה להימשך עד מוצאי שבת, יוצאים משבת מתוך סעודה. זה עניין של כבוד שבת.

3) אין סעודה רביעית (מלווה מלכה): הרמב״ם לא אומר שאחר כך יאכלו סעודה רביעית.

4) סעודה שלישית בבית המדרש: הרמב״ם גם לא אומר “ויבוא לביתו” בסעודה שלישית — משמע הוא נשאר לסעודה בבית המדרש.

5) “מנהג הצדיקים”: לשון מעניינת — הרמב״ם מציב את הסדר ספציפית כ״מנהג הצדיקים.”

אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלוש פרסאות

דברי הרמב״ם: “אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”

פשט:

אדם לא צריך ללכת ערב שבת יותר משלוש פרסאות מתחילת היום, כדי להגיע הביתה בעוד היום רב, כדי שיהיה לו זמן להכין סעודה לשבת.

חידושים:

1) הטעם — “שאנשי ביתו יודעים”: כל הסיבה היא כי הוא מגיע הביתה פתאום ולא הכינו לו. לפי זה ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים שלנו כשאפשר להודיע בטלפון. השולחן ערוך הרב אומר שבזמנים שלנו כל אחד מכין בנוחות, לא צריך לדאוג.

2) אנשי העיר יכולים להחרים: מי שנשאר אצל אנשים אחרים לא צריך להגיע מאוד מאוחר, כי מלבד שאין לו סעודה טובה, יוצא גם שהוא מביש את בעלי הבתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” הרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה מביש אותם בכך.

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת

דברי הרמב״ם: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”

פשט:

אסור להתענות בשבת, ואסור לזעוק, לומר תחנונים, ולבקש רחמים.

חידושים:

1) “להתענות” כאן לא אומר מי שיש לו הנאה מתענית (שהרמב״ם הזכיר קודם כפטור מסעודות), אלא תענית על הצרות — יום תפילה בגלל צרות.

2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” הוא כולו פעולה אחת — עושים יום תפילה. שבת היא לא הזמן לדאוג על צרות. זה בא ממסכת תענית — ציבור מתענין ומתריעין עליהן (מתענים ותוקעים בשופר), אבל “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”

3) חריג — עיר שהקיפוה גוים או נהר: עיר שבסכנה מגויים או מנהר — אז מותר להתריע בשבת. ההבדל: צרות שאפשר לדחות (אפשר לעשות תענית ביום ראשון), לא עושים בשבת. אבל מצב חירום שצריך להטפל בו עכשיו — למשל אויב עומד כאן — מותר להתפלל. הסברא: אם הקב״ה צריך לעזור היום בשבת, צריך לבקש ממנו עכשיו. בצרה רגילה זו “תקופה” של בעיה, לא שהיום עצמו בסכנה.

אין צרין על ערי גוים פחות משלושה ימים קודם השבת

דברי הרמב״ם: “אין צרין על ערי גוים פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”

פשט:

לא מתחילים מלחמה (לכבוש עיר מגויים) פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים של מלחמה הם מאוד מתוחים ודרמטיים. רוצים שעד שבת החיילים כבר ירגעו, כדי שיוכלו להנות מעונג שבת.

חידושים:

שיעור שלושה ימים — שלושה ימים הוא מספיק זמן שיתרגלו, שלושה ימים הוא תמיד כמו “חזקה.” יש לזה אולי גם קשר לכך שהזמן הקשה ביותר של אבלות הוא עד שלושה ימים.

אין מפרישין בים הגדול פחות משלושה ימים קודם השבת

דברי הרמב״ם: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”

פשט:

אסור להפליג באונייה על הים הגדול פחות משלושה ימים לפני שבת. הימים הראשונים באונייה הם קשים (מחלת ים וכדומה). צריך שלושה ימים זמן להירגע לפני שבת. לדבר מצווה מותר אפילו בערב שבת.

חידושים:

1) ערב שבת באונייה — “מדבר דבר”: כשמפליגים בערב שבת באונייה, צריך לבקש מבעל האונייה שלא יפליג בשבת — אבל אפילו אם הוא לא מקשיב, העיקר שאמרו. הטעם: “מדבר דבר” — שלא ידברו על הפלגה בשבת. הגוי מפליג בעסק שלו.

2) נסיעה קצרה — מצור לצידון: נסיעה קצרה כמו מצור לצידון (מאוד קרוב, כמעט חצי שעה ללכת) מותרת. הערים בולטות לים, כך שאונייה היא הדרך הקלה ביותר אפילו אם זה ממש קרוב.

3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — היו מקומות שהחמירו לא להפליג אפילו נסיעות קצרות. זה עניין של מנהג המקום.

תשמיש המיטה בשבת

דברי הרמב״ם: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”

פשט:

תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת. לכן מצוות עונה לתלמידי חכמים (שהיא פעם בשבוע) קבועה בליל שבת.

חידושים:

1) מבנה ההלכה: אפשר לשאול למה הוא לא מביא זאת קודם בהלכות של עונג שבת? הרמב״ם לא רצה לערבב זאת עם ההלכות של סעודות, והוסיף זאת מאוחר יותר.

2) שתי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, (2) מאחר שתשמיש הוא מעונג שבת, קובעים אותו בשבת. אנשים אחרים (פועלים וכו׳) שיש להם סדר עונה של פעמיים בשבוע, שבת היא גם מצווה, אבל הם לא חייבים דווקא רק בשבת.

3) בועל בתולה בשבת: מותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת, אפילו יהיה דם בתולים. אין בו משום חובל — כי הדם הוא כבר דם מכונס (כבר שוכב שם מאוסף), זה לא כמו להוציא דם. אין בו משום צער — כי למעשה היא אוהבת אותו

, כך שהצער הוא עדיין בכלל עונג. אולי הגמרא הביאה את העניין הזה בעונג שבת — להראות שאפילו עם קצת צער זה עדיין עונג.

מעלת שמירת שבת — חתימת ההלכות

דברי הרמב״ם: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”

פשט:

שבת ועבודה זרה הם שניהם שקולים כנגד כל שאר המצוות. מחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.

חידושים:

1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה או אגדה? זה לא פשוט כלל הלכתי. צריך לבדוק בדיוק לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבל לא כל דיני עובד עבודה זרה. הרמב״ם בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה.

2) למה שבת? טעם הרמב״ם הוא: (1) זה דבר חמור, (2) זה אות בין הקב״ה וישראל. הוא לא אומר את הטעם שמפרשים אחרים מביאים — ששבת היא חידוש העולם (ולכן דומה לעבודה זרה). הוא גם לא אומר ששבת היא “גם עבודה זרה” — אלא ששניהם שקולים.

3) בפרהסיא — המפתח: המילה “בפרהסיא” היא העיקר, והיא עומדת על המילה “אות.” כשמחללים שבת בפרהסיא, הרסו את האות — את הסימן של הברית בין הקב״ה וכלל ישראל.

שכר שמירת שבת

דברי הרמב״ם: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.’”

פשט:

מי ששומר שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), ומענגו (עונג) — מקבל שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, כמו שכתוב בנביאים.

חידושים:

1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — שלושה דברים: (1) כהלכתה = כל מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. זה משקף את כל המבנה של פרק ל׳.

2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: הנביא לא אומר מה יהיה השכר, אלא ש״אשרי” לו — שבח בפני עצמו.

3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: זה אומר ארץ ישראל, שהיא נחלה בלא גבול (ללא גבולות). “כי פי ה׳ דבר” — כי הקב״ה עומד בדברו, דברי אמת וצדק.

4) “כפי כחו”: הוא מזכיר שעונג שבת הוא כפי כוחו/כפי ממונו, שלא יחשבו שמי שאין לו כסף לא יכול לקיים עונג שבת.

עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.


תמלול מלא 📝

פרק ל׳ ברמב״ם הלכות שבת: כבוד ועונג שבת

הקדמה: ספונסרים ותומכים

שלום. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון ברמב״ם הלכות שבת, הפרק השלושים. מצוין. פרק מענין. אבל לפני שנלמד את הפרק, אנחנו רוצים להודות לספונסרים ולמחזיקים ולתומכים של השיעור שלנו, אלה שמשתפים אותו עם אנשים אחרים ועוזרים להפיץ את התורה, וכמובן הספונסר הראשי, ידידנו הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגר, זכות התורה תלווה אותו תמיד. והקב״ה ישלם שכרו, כמו שכתוב במי שברך, וגם כל אלה שמביאים יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.

הלכה א׳: ארבעה דברים נאמרו בשבת

דברי הרמב״ם

אומר הרמב״ם כך: ארבעה דברים נאמרו בשבת. זו התחלה מאוד מעניינת של הפרק. ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. שני דברים נאמרו בתורה, כן, ושני דברים נאמרו בדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. כלומר, זה מדרבנן, אבל הנביאים כבר דיברו על זה. יש לזה דין דרבנן, זה לא חיוב יותר מדרבנן, אבל זה לא נמצא אצל הרבנים המאוחרים יותר, רבינא ורב אשי, זה נמצא אצל הנביאים. יש לזה גם דין דברי קבלה, דברי סופרים.

מה הם השניים שבתורה? שתי המצוות בתורה על שבת הן זכור ושמור. זכור למדנו בפרק הקודם, כלומר, כמו שהרמב״ם אמר מה שחכמים פירשו, זכרהו על היין, מצות קידוש מדאורייתא. הרמב״ם דווקא לא אמר שזה זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין אמר מאוחר יותר שזה בוודאי דרבנן. ושמור הוא לכאורה מצות שמירת שבת, כל שאר הפרקים שהרמב״ם דיבר הלכות הוצאה וכו׳, כל שאר ל״ט מלאכות שהרמב״ם דווקא קרא את הפסוק ומביא עליו תשבות.

אבל כאן נראה שהוא רוצה כאן לומר זכור, שמור, כיבוד, עונג. אלה ארבע מילים שקל לזכור. אתה יודע, זו הקדמה מעניינת. זכור, שמור, שזה שמירת שבת. ואחר כך יש את השניים שאני רוצה עכשיו בעיקר לדבר עליהם כאן, השניים שמבוארים בנביאים, שהנביאים פירשו, הנביא ישעיה, זו מצות כיבוד ומצות עונג, כבוד ועונג של שבת.

דיוק בלשון: כיבוד ועונג

דובר 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, לא “כבוד ועונג”. פרק שלם גם כן. כיבוד זה לכבד. כבוד זה מעצמו, כיבוד זה כשהאדם עושה לו כבוד.

דובר 2: אהה, זה אני לא יודע. אני אומר שכבוד זה הכבוד של שבת, אבל לכבד זו פעולה. כבוד זה… אחר כך יש לו כבוד. אחר כך המכבד, יש לו כבוד. כשאדם עושה משהו זה כיבוד. כשמישהו הוא כבוד מעצמו בלי שמישהו יעשה משהו, אולי אפשר לקרוא לזה כבוד, אבל כיבוד אי אפשר לקרוא לזה.

דובר 1: בסדר.

הפסוקים בישעיה

ועונג, להתענג. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, את השבת תקרא עונג, כלומר אתה צריך לעשות עונג בשבת. ומאוחר יותר באותם פסוקים כתוב, “ולקדוש ה׳ מכובד”, יום השבת שהוא קדוש לה׳, מכובד צריך לכבד.

למה המבנה הזה נמצא כאן בסוף?

אז, מאוד מעניין שהרמב״ם החליט כאן, כלומר, לרמב״ם יש הרבה מקומות סוג של רעיון לעשות מבנה. כן, יש לך עשרה כללים בהלכות ספר תורה, אני יודע, למדנו את זה. בשבת הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא התחיל מיד עם מצות שביתת שבת, והוא כן למד, ואחר כך מצות לא להענות בשבת, מצות תחומין, עוד מצוות סעודות שבת. וכאן סוף סוף, בסוף, הוא נזכר לתת כזה מבנה כללי לכל הלכות שבת.

בעצם, ההקדמה הזו יכלה לבוא בתחילת הלכות שבת. יש כאן ארבעה דברים, או אולי מה שאתה אומר, עוד דבר אחד של תחומין, או עוד דבר אחד של לא להענות, אבל בואו נגיד שזה בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. ואחר כך יש עוד דברים של כיבוד ועונג, שזה עוד דברים. בעצם זה יכול היה להיות ההתחלה.

חידוש: החשיבות של כבוד ועונג

אני חושב שאולי הוא רוצה להוציא, שאולי זו המטרה, הוא רוצה להוציא שלא יחשבו שכבוד ועונג זה אולי רק דבר נוסף, לעשות כבוד ועונג שבת. עכשיו כשהוא עושה את זה במבנה, אתה רואה שזה אחד מארבעת הדברים. אמנם זה מדרבנן, זה לא חמור כמו שלושים ותשע, אבל כאילו יש כאן ארבעה דברים בשבת, וחצי מהם, כן, הם כבוד ועונג. אז זה עושה את כבוד ועונג שבת יותר חשוב מאשר אם היינו פשוט מוסיפים אותם כ, אה, עוד ענין מדרבנן לעשות כבוד ועונג שבת.

המקבילה בין זכור/שמור וכבוד/עונג

אני חושב אולי כך, קודם כל למה הוא הביא זכור ושמור? זה בגלל שהם סט טוב מאוד. כן, יש לך את אותו פסוק בעשרת הדברות ביתרו ובואתחנן כתוב לשון אחרת, זכור ושמור, ובזה כתוב זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.

חכמים אבל אמרו כבוד ועונג. אני חושב שהרמב״ם אומר כאן שהמבנה הוא גם אותו דבר. כי אם נראה, כל מה שהרמב״ם מונה אצל כבוד דומה מאוד לקידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. הוא מונה את כל הענינים של ערב שבת, איך צריך להכניס את השבת. אז כל מה שקשור לזכור הוא באותה קטגוריה כמו זכור, שצריך לכבד את השבת כשהיא נכנסת. כל מה שהוא הולך למנות נראה, הוא צריך ללבוש בגדים נקיים, והוא צריך לחכות לשבת, לקבל שבת, ועוד.

ועונג, הרמב״ם אמר ששמור זה ששבת תיראה אחרת. כמו שהוא אמר בתחילת מוקצה, יש דבר איך זה צריך להיראות שבתי. וזה גם, תחת תשבות, שלא לעשות דברים אחרים, אלא מה כן לעשות. ובגלל זה אפילו מוסיפים מוקצה, כדי שלא, כל תיקוני עולם מלאכות לא יהיו שווים. וכל הדברים שכתובים, ועונג זה יותר איך מרגישים את יום השבת. אוכלים סעודות, מבלים, לומדים.

אז כבוד ועונג מונח על זכור ושמור. כבוד זה כל הדרבנן הנוספים על זכור, ועונג זה כל הדרבנן על שמור.

דיון: האם עונג באמת מקביל לשמור?

דובר 2: תורה יפה. אני לא בעד זה. אני לא מסכים. עם זה הראשון מסכים יותר לשני. הוא רואה שכיבוד, אפשר לקשר אותו יפה לשבת, כל השבת, אבל זה נכון, שנראה שכיבוד קשור הרבה יותר לכניסה וליציאה, אבל שהעונג יהיה מחובר למלאכה – אני חושב שהעונג הוא כמו כל מה שעד עכשיו, היה הנגטיב. הנגטיב איך לא בשבת, שלא לעשות הכל כדי להיראות שבת. מה עושים כן בשבת? איך זה כן נראה? אה, זה נראה שמבלים עונג.

דובר 1: מבין, כי בשבילי זה לא מסתדר. כי עונג זה דבר חיובי, שצריך להנות ולא כמו לא לעשות מלאכה. שבות, עונג הם מאוד שונים, ויותר שונים מזכור וכבוד, מבין? הייתי אומר שכל, אם מה ששאלת לעשות קשר, הייתי אומר שכל כבוד ועונג מחוברים יותר לזכירה. כמו שרואים בסדר של הרמב״ם, שקודם הוא דיבר על כל המלאכות, ואחר כך בשלושה וארבעה פרקים האחרונים הוא מדבר על הדברים החיוביים של שבת, מה שעושים כן, כמו שאתה אומר, מה שנראה בשבת. והעונג גם כאן, למשל מה שאסור לבקש רחמים, או להתענות, או מלחמות. כל הדברים זה…

דובר 2: זה נכון, כבוד זה… זה נכון שאתה אומר ומענה על השאלה שלי, אמרתי שעונג זה דבר חיובי ולא כמו שמור, אתה אומר שיש כן לאוין שהם מעונג. אבל אני אומר שזה דבר של צער, שזה לאפוקי עונג.

דובר 1: אבל אני אומר ששניהם, הלאוין והעשים הם כל הציוויים של שבת, ששבת תהיה שמחה, לא רק ביטול מלאכות או מוקצה, אלא כל שאר הדברים, המאכלים, האוכל, למלא את היום.

המקור למבנה “ארבעה דברים”

אצלי זו קצת פליאה, חיפשתי, והייתי בטוח שהלשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת” צריכה להיות איזה מקור, איזה מדרש, איזו גמרא. עד עכשיו אף אחד מהמציינים כאן בצד לא מצא שום מקור. הרמב״ם רצה לסגור את זה, כי זכור ושמור זו לשון שכולם יודעים, זכור ושמור, זה מאוד יפה. אבל הרמב״ם אף פעם לא הביא, רק זכור הוא הביא, שמור הוא אף פעם לא הביא. אני מבין, הייתי מסכים לומר ששמור מתכוון למלאכות, אבל איך הוא לקח את…

אני אגיד לך את הסוד. מה שהוא עושה כאן, הוא עושה כאן יציאות השבת שתים שהן ארבע, הוא אומר, כל השבת היא שתים שהן ארבע.

דובר 2: אבל יש כן, הם למדו, כל פעם שהרמב״ם עושה רשימה, הרבה פעמים מוצאים אצל פוסקים קודמים שכבר היתה להם הרשימה, אבל כאן בקיצור לא מצאתי. אולי היה איזה… הוא יכול לעשות בעצמו, אני לא אומר.

דובר 1: אבל זה לא מעניין שהמשנה יש ממש כזו שתים שהן ארבע, ציון?

דובר 2: אה, זה דווקא פירוש.

דובר 1: יש לי פירוש.

דובר 2: יש לי פירוש דברים? המשנה הראשונה היא יציאות השבת שתים שהן ארבע. מהשמים למעלה.

דובר 1: אני גם רוצה להבין, אני מבין שהגמרא עשתה כאן מבנה של כל הלכות שבת, מתאים לארבעה דברים. והחידוש של המבנה הוא, הוא לא אומר, זה לא אותן חמש מצוות של שבת. כתוב זכור ושמור, זה רעיונות ברורים אחרים, לזכור שבת ולשמור שבת.

נכון, כשאנחנו חושבים עכשיו, אני חושב שהרמב״ם יכול היה לכאורה לעשות את זה כהתחלת הלכות שבת, לעשות הקדמה יפה וארוכה, כמו למשל הלכות אישות, עשר, שתיים דאורייתא, שבע דרבנן. הוא יכול היה גם לעשות את זה, שיש עשרה דברים עם שבת, ולהתחיל למנות לפי הסדר, אבל הוא לא עושה את זה. וכאן בסוף הוא נותן איזו זריקה למחצה. את זה אני גם אנסה לענות עם התורה שלי. זה בא להראות שעונג וכבוד שבת הם מאוד חשובים, זה אחד מארבעת הדברים הבסיסיים. אבל זה לא אמיתי. הוא גם אומר, זה לא מתאים למצוות, אין ארבע מצוות של שבת, יש ארבעה רעיונות, אבל המצוות מתחלקות אחרת.

“מפורשים על ידי הנביאים” — זה אומר דרבנן

בסדר. אומר הרמב״ם כאן בבירור עם האות שעונג זה דרבנן, כי יש שיטות, כי בגמרא לומדים את זה מהפסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, לומדים את זה מפסוק, כתוב שם ארבע פעמים לשון אכילה, סעודות זה מתכוון, שלוש סעודות שבת. ויש הרבה ראשונים שאומרים שזה דאורייתא. הרמב״ם אומר בבירור שזה דברי סופרים, ואיך צריך לדעת שזה דרבנן? שהנביאים מוציאים את זה.

דובר 2: אולי כשהוא אומר לנו שזה מפירושם של נביאים, הוא מתכוון שצריך לקחת את זה יותר חשוב? זה לא אומר דווקא קל יותר אולי. יש לזה קשר למשהו שכתוב בדברי קבלה, נותן לזה איזו חשיבות? למשל אני לא יודע, יש כאלה שאולי כן אפשר להחמיר ולקחת חילוק אחד בהלכה.

דובר 1: בטח לא לפי הרמב״ם, כי למדנו הרבה פעמים, הרמב״ם סובר שנביאים לא יכולים להוסיף שום הלכה, הם יכולים לעשות תקנות, זה כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת נביאים וחכמים. זה בוודאי, נביא זו מעלה שנביא אומר משהו. אולי יש לזה קשר לסיבה, למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר?

אפילו כשמשה רבינו אומר את זה וזה לא, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, זה גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דרבנן. כי זה לא דאורייתא, זה לא תלוי במי שאומר את זה.

הלכה ב׳: כיבוד השבת

בסדר. אז כבוד ועונג הולך הרמב״ם דווקא עם שתי מילים. זה דווקא זכור ושמחה, מבין? ובואו לא עכשיו, למדנו את זה עכשיו, אנחנו דווקא עכשיו גמרנו, אז רק, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. אז מה זה?

אומר הרמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה, הוא מביא חתיכות מהגמרא, כאן דברים בגמרא דברים שיש להם יותר מעשה מוחזקת של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך, הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. אה, רואה אתה כיבוד? זו המעשה בגמרא היא כיבוד. רואה אתה? “זה שאמרו חכמים”.

הלכה ג׳ (המשך) — פרטי כיבוד שבת: רחיצה ומלבושים

דובר 1: הם יכולים לעשות תקנות כמו חכמים. אבל הרמב״ם מביא כן יותר מפעם אחת “נביאים וחכמים”. אבל נביא זו מעלה, שנביא אומר משהו. אולי יש סיבה למה הדברים האלה הנביאים כבר היו צריכים לומר. אני אומר, אפילו כשמשה רבינו אומר לנו לא משם, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, זה דווקא גם דרבנן. אפילו כשמשה רבינו עצמו עשה את זה, או עזרא הסופר כתוב אחר כך, זה דווקא דרבנן. זה לא תלוי במי שאמר את זה.

הלאה. בסדר, “איזהו כיבוד?” מה זה… בסדר, מצוין. אני אענה לך בשתי מילים. בא “זכור ושמור” שאתה מבין, ולמדנו עד עכשיו. עכשיו חסר לנו רק “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. מה זה?

אומר הרמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, הכיבוד… הרמב״ם עושה כאן עבודה נפלאה. הוא מביא חתיכות מהגמרא. הוא אומר, שם בגמרא יש דברים שהם יותר אגדתא מעשיות של רבי יהודה בר אילעאי עשה כך. הרמב״ם מכניס את זה תחת כיבוד. “איזהו כיבוד?” זו המעשה בגמרא היא הכיבוד. יש לו רשימה ארוכה של דברים שהם כיבוד. אבל… זה מדברי סופרים. מה פירוש דברי סופרים? זה בגמרא. אבל זה כיבוד, זה הכל כיבוד ממה שישעיה הנביא מדבר.

דובר 2: כן. הייתי אומר שהפרטים שהוא אומר, לא כתוב בגמרא שזו מצוה כל הדברים האלה. הרמב״ם הוציא את זה.

רחיצה בחמין ערב שבת

דובר 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. שאדם ירחץ את פניו ידיו ורגליו בחמין, במים חמים, ערב שבת, מפני כבוד השבת, לכבוד השבת שנכנסת. אני חושב שהלשון כתובה “מפני כבוד השבת”. בגלל זה למדנו, שאתה רואה שזה מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, כן. בסדר. מצוה. בגמרא כתוב שזו מצוה. הלשון מצוה כתובה בשבת במדליקין.

מתעטף בציצית ויושב בכובד ראש

דובר 2: בסדר. אמת, אבל ציצית… ציצית לא מתכוון סתם למצות ציצית שחייבים בלילה. מתכוונים סתם לבגדים יפים מצויצים. אבל מה פירוש “הוא רואה בגדים מצויצים”? אבל הוא מתכוון למילה ציצית. אני יודע שכאן בתולדות אהרן יש מקומות שלובשים טלית לערבית, כי ברמב״ם משמע כך. רוב היהודים לובשים ציצית, טלית קטן, אבל לא מסדרים במיוחד.

דובר 1: בסדר, אבל הוא היה מסדר במיוחד. בגמרא מתכוונים ללבוש בגד יפה, ואולי הבגד היה ארבע כנפות עם ציצית. בגמרא כתוב שרבי יהודה בר אילעאי הלך עם סדינים מצויצים, שכתוב עם ציצית. הרמב״ם מביא כאן את לשון הגמרא.

ומה הוא עושה? “ויושב בכובד ראש מיחל”, הוא מחכה, הוא מצפה, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. אז לא שמחה, אלא משהו כובד ראש. להיפך, משהו רצינות מסוימת. צריך לדעת בדיוק מה פירוש כובד ראש, אבל הוא מצפה בציפייה.

כובד ראש בציפייה הם שני דברים. “מיחל” אומר ציפייה, כובד ראש זה משהו נוסף לציפייה, זה משהו רצינות. בואו נבין אבל בבירור, זה הכל… הרמב״ם כותב כאן על לשון הגמרא. מה שהגמרא אומרת שרחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין היא מצוה. איזו מצוה? עונה הרב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.

תרגום הרמב״ם: “דומה למלאך” = כובד ראש

אז הרמב״ם תרגם ש״דומה למלאך ה׳ צבאות” זה כובד ראש. כובד ראש ומיחל.

דובר 2: לא, מיחל הוא לכאורה מלשון אחרת, “ליחל הגדולה”.

דובר 1: כן, זה מזמן אחר. מי היה שאמר… כן, הגמרא מדברת על ציצית, שזה לפי השיטה שסדינים צריכים ציצית, זו מחלוקת, זה לא פשוט.

תרגום לעברית

בקיצור, מעניין מאוד למה הרמב״ם מביא כאן את הענין של ציצית, אני לא יודע. רבי חנינא עומד, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, הוא עמד ליד הפתח. מה זה שהוא חיכה? כשהגיע השבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. אז הרמב״ם חיבר את שני המעשים ועשה מזה שצריך להתלבש ולחכות. תראה, החלק הבא הולך אחר כך על רבי חנינא בבירור. אה, ה… חכמים הראשונים… טוב מאוד. שם הוא מספר מעשה. כלומר, קודם הוא אומר מצווה, ואחר כך מספר מעשה. חכמים הראשונים, זה המעשה שרבי חנינא אמר. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, הוא התכנס עם התלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. טוב מאוד.

דיון: רבי יהודה בר אילעאי מול רבי חנינא — שני סגנונות

נראה שרבי חנינא עשה זאת עם הציבור. רבי יהודה בר אלעאי הביאו לו, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי היה רבי, ורבי חנינא היה ראש ישיבה. רבי חנינא יצא עם הציבור לקבל שבת. הוא ישב, “מלך ה׳ צבאות”, הציבור עומד ומסתכל. כך עומד הרבה פעמים איך הרבי עושה זאת, והרמב״ם עושה זאת, חכמים הראשונים הוא מביא חלק אצל הראשונים. מעניין.

דובר 2: אני שומע. והרמב״ם שגורס “שבת המלך”. כלומר, המקובלים מאוד מתעניינים בכך ששבת היא מלכה. אבל בגמרא כתוב “שבת מלכתא”, יכול להיות שכך בערבית, לכן הוא אומר “מלך”. זה לא ברור. הרמב״ם אמר “שבת המלך”.

דובר 1: כן. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. כן, כמו בתפילה יש “עומד לפני המלך”. זה תמיד כשרוצים לומר, כלומר, זה כובד הראש. בתפילה יש גם כובד ראש שהוא עומד לפני המלך. אז זה הכבוד. טוב מאוד. אז זה הנוסח של כבוד.

כסות נקיה ומלבוש שבת

ועוד דבר, עוד דבר שהוא מכבוד השבת, עוד פרטים של הענין של כבוד השבת הוא “שילבש כסות נקיה”, הוא צריך ללבוש בגד נקי, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. הוא לא צריך ללכת לבוש בשבת כמו בימי החול. הוא צריך להיראות אחרת, הוא צריך להיראות יפה יותר. הוא מחזיק כאן שני דברים: זה צריך להיות נקי וזה צריך להיות שונה. אלו שני סוגים שונים של מטרות.

דובר 2: אני חושב ש״ולא יהא מלבוש חול” הוא ההקדמה להלכה הבאה, ממילא, “ומאריכין לו להחליף”, שהוא לפחות צריך להיראות אחרת. ובשעת עלייתו הוא צריך להאריך אותו, שזה ייראה ארוך יותר. הוא אומר שבגדים ארוכים זה כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. נכון, כי פועל, הוא צריך להיות עם בגדים קצרים כדי שיוכל ללכת. מי שהוא יושב בטל, או שהוא יושב במנוחה, הולך עם בגדים ארוכים יותר. אז בשבת, כשהולכים במנוחה, אפשר להוריד את הבגדים, זה לא יתלכלך מהאדמה והחול, מה שלא יהיה.

דובר 1: נכון, אבל מה שהתכוונתי לומר הוא, ש״שילבש כסות נקיה” לא חייב להיות בגד נוסף, כי הוא ילבש טרי.

דובר 2: לא, אבל זה יכול להיות שני דברים שונים. זה צריך להיות גם חולצה חדשה, גם אם לובשים איזה בגד שבתי, עושים ברכה על זה. אפשר ללמוד בשני האופנים.

דובר 1: כן, זה שניהם. אני מתכוון שזה שניהם. אבל לאו דווקא. יכול להיות שכסות נקיה מספיק. הוא אומר רק שהטלית צריכה להיראות אחרת. ממילא, אם אין לו אחרת, הוא צריך לשנות את הטלית שלו. זה הכל דין ב״ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.

דובר 2: אמת, זה נקיות, לא דווקא אחר. יש מקומות שהולכים בשבת, זה נראה ממש רק קצת אחרת. יש שהולכים בשבת גם שטריימל. מסוימים בסאטמר יש שהולכים בשבת ובימי החול שטריימל, ובשבת כובע ביבר. זה יותר יפה. אז, יש שסוברים שכסות נקיה מספיק, זה לא חייב להיות בגד אחר ממש. או בליטא לא הולכים ממש בגד אחר, אלא קצת יותר יפה. אותו דבר, הולכים עניבה, נקייה, כל דבר צריך להיות אחר. מה שלא יהיה, מה שמוצאים, צריך. אפשר לשמוע. זה הכל מנהגים, אי אפשר לעשות אחרת מכל הציבור עושה. אבל זה קיים.

הלכה ג (המשך) — תקנת עזרא: כיבוס בחמישי

הלאה, “ועזרא תיקן”, יש תקנה של עזרא הסופר, הוא תיקן “שיהו מכבסין בחמישי”, שהציבור ישטוף את הכביסה שלהם ביום חמישי, לכבוד שבת, שיהיה כביסה נקייה בשבת. למה לא ביום שישי? כי יום שישי עצמו אין זמן, זה כבר ערב שבת. עזרא, מעניין, זה עדיין חלק מהתקנות של עזרא שכתוב שם. באמת, הוא עשה את סדר החיים של היהודים בארץ ישראל. אומרים, עזרא עשה, כן, כל מיני דברים, דברים גשמיים. עזרא עשה את הסדר שכל יום חמישי המכבסה פתוחה, מה שלא היה באותם זמנים בבחינת זה.

הלכה ד — איסור קביעות סעודה ערב שבת

דובר 1: כן, טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, עכשיו אלו הדברים שצריך כן לעשות. עכשיו הוא בא ללמוד איסור, נכון? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, שלא לשבת ולעשות סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. הרמב״ם לא אומר מאימתי, לכאורה כאן היינו אומרים כל היום. נכון? זה אומר משתה, כלומר אדם עושה מסיבה מיוחדת או, רואים בגמרא, אדם עושה פעם בשבוע את הסעודה שלו שמתכנסים, שלא יעשה זאת ערב שבת, שיעשה זאת בשבת. זה בזיון לשבת שאתה עושה זאת ערב שבת. משתה. משתה אומר כמו מסיבה גדולה, לא סתם שאוכלים. אבל אכילה ושתייה סתם אין טענה. אבל כן מותר לאכול ולשתות עד שמחשיך. אחרי שמחשיך הרמב״ם אמר שאסור לאכול לפני קידוש, אבל עד שמחשיך מותר לאכול.

דובר 2: אפילו פירות וירקות?

דובר 1: אפילו פירות וירקות. הרמב״ם אומר, אפילו מותר לאכול, אסור רק לעשות סעודה גדולה, אבל יש כאן כבוד השבת גדול יותר, וכיבוד השבת. פרט במצוות כיבוד השבת הוא “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, שמן המנחה ולמעלה, מהמחצית השנייה של ערב שבת, צריך להימנע מלקבוע סעודה.

למה? מלקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”

דיון: “קביעות סעודה” מול “משתה”

דובר 2: זה לא אותו לשון כמו משתה.

דובר 1: כן, זה לא אותו לשון. הוא אומר כאן קביעות סעודה, לא משתה.

דובר 2: כן, אבל לא משתה.

דובר 1: אותו לשון קביעות סעודה. ולא משתה. למה? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. שלא לאכול ארוחה גדולה. הוא לא מתכוון כאן למסיבה. לכאורה זה אותו דבר, כי הוא לא משתמש באותו לשון. קביעה, בשניהם הוא אומר את המילה קביעה, אבל קביעות סעודה כאן אומר לכאורה כמו למשל בהלכות ברכות אומר שיעור קביעות סעודה, לאכול הרבה, כי בדרך כלל… כבר אמרת שיש מצווה של עונג שבת, שהולכים לעשות סעודה.

דיון: כבוד שבת או עונג שבת?

אז כבוד השבת הוא… זה כבוד שבת, זה לא חלק מעונג. אם אתה לא רעב, אתה לא יכול להיות עונג שבת. אבל זה לא כבוד שאתה כבר שבע בערב שבת, ובא שבת ואתה לא רעב לסעודה.

דובר 2: שאתה לא יכול לחשוב שזה דין בעונג? אה, העונג אתה אומר? זה עונג שאתה צריך להיות שבע, ואם אתה כבר שבע לפני זה… זה כבוד שאתה צריך עכשיו להיות שבע.

דובר 1: אוקיי, בייבי, גו גו, ביי ביי. גו גו פליי. נו נו נו, יו קן קריי נאו.

דיון: “לקבוע סעודה” — מה זה אומר?

דובר 2: כן, אני חושב שזה כתוב קודם, קביעות סעודה. זה מה ששאלת קודם ממני, שהאברבנאל למד בפרק הקודם, הוא אמר את ההלכות של מי שנמצא באמצע סעודה. אני חושב שבדרך מקרה מותר. לקבוע סעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אבל כשזה קרה במקרה, כמו שהפוסקים מדברים מה ההלכה בסעודת מצווה שיוצאת אז, זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבודו סעודה אומר ששואלים את האדם, מתי השבוע הסעודה שלך? המשפחה מתכנסת, זה יום שישי. זה אל תעשה. הוא עשה סעודה, זה לא עושה.

הלכה ה — מסדר שלחנו בערב שבת

דובר 1: אוקיי, עוד הלכה של כבוד, כן. אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירושו צריך לערוך?

מסדר שולחנו בערב שבת ובמוצאי שבת

לכבוד הסעודה אומר שהוא עושה שזמן הסעודה שלו הוא יום שישי. אם הוא עשה במקרה, זה היה אז… הפוסקים מדברים מה זה סעודת מצווה שיוצאת אז, ברית… זה לא כתוב ברמב״ם ההלכה. לכבוד הסעודה אומר ששואלים את האדם, מתי הסעודה השבועית שלך שהמשפחה מתכנסת? זה יום שישי. זה הוא לא עושה. הוא עשה סעודה, אבל זה לא עונה. אף אחד לא שומע.

אוקיי, עוד הלכה של כבוד, של כבוד, נכון? אומר הרמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מכינים שולחן, כמו כשעושים סעודה גדולה, מסיבה גדולה, צריך להתחיל להכין כמה שעות לפני, להראות שזה עניין שלם. אפילו אדם שצריך רק לאכול כזית, הוא עדיין יעשה מצב סביב הכזית, הוא יכין שולחן. כן? כן, כן. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת אצל ה… אוקיי, היינו חושבים מה הוא מתכוון. מלווים את השבת? מוצאי שבת אומר סעודה שלישית. כשהשבת יוצאת, בצאת השבת, לא מוצאי שבת כשזה כבר. כשהשבת יוצאת, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” מעניין. זה גם נראה כמו סתם “מסדר שולחנו”, מכינים שולחן.

דיון: האם “מוצאי שבת” אומר מלווה מלכה או סעודה שלישית?

נכון. דיברנו על זה בפעם הקודמת שיש מפרשים שמבינים שיש כאן מצווה שאנחנו קוראים מלווה מלכה. באה כאן סעודה רביעית, שאחרי שהשבת יצאה, עושים עוד סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבל זה לא ברור מהרמב״ם, וגם לא מהגמרא, שיש מצווה כזו. יכול להיות שמוצאי שבת אומר פשוט כמו מה שאנחנו קוראים סעודה שלישית. כלומר, גם ערב שבת, גם ליל שבת, צריך להיות ערוך שולחן. שניהם, אפילו לא רעבים או צריכים רק לאכול כזית, צריך להיות ערוך השולחן. לא כתוב ברמב״ם כאן מצווה של סעודה רביעית.

נכון. זה נכון, כי למדנו קודם שכל הדאגה היא איך עם ברכת המזון עם הבדלה, כי זה היה הסדר. זה הרמב״ם הבין שזה הסדר, ואוכלים את הסעודה, הסעודה השלישית. הרמב״ם יאמר מאוחר יותר את הסדר, נראה. אבל לא רואים ברמב״ם שיש סעודה רביעית של מלווה מלכה. ואני מסתכל על זה ש, אני מתכוון, בחורף זה יותר קל, ובקיץ כמו עכשיו, שסעודה שלישית היא תשע בערב, אחר כך אוכלים עוד מלווה מלכה נראה, אני לא יודע למה. יכול להיות, המילה כאן היא שזה גם כבוד השבת שמכינים שולחן שלם, אפילו זה כבר… והחידוש הוא שלא רק בסעודה הראשונה של שבת יש התרגשות, אותה התרגשות צריכה להיות גם בסעודה השלישית, שהיא גם סעודת שבת. זה כבוד.

הלכה ה׳ (המשך) — וצריך לתקן ביתו מבעוד יום

וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. הוא צריך לתקן את הבית. זה להכין, לא לתקן. להכין. כלומר, כתוב בהלכה שלא לערוך את השולחן כשהוא חוזר מבית הכנסת, צריך לערוך אותו לפני שהולכים לבית הכנסת, כאילו מבעוד יום.

ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. צריך להיות נר דולק, ושולחן ערוך, והמיטה שיושבים בה בסעודה צריכה להיות מוצעת יפה, ואולי גם המיטה שהולכים לישון בה. שכל אלו לכבוד שבת הם.

יחס להדלקת נרות

עכשיו, המילה של כבוד, שהבית צריך להיות, בקיצור, זו המצווה של ניקיון הבית ותיקון הבית ערב שבת. עכשיו אפשר לראות עוד דבר אחד בערב שבת. הוא כבר אמר על הנר דולק, הוא כבר דיבר על חלק המצווה של הדלקת נרות, הלשון שאפשר להשתמש, הוא דיבר על המצווה. אבל כאן הוא אומר שזה יכול אפילו, אולי המילה היא שחוץ מאם יש לו בית גדול יותר והוא הדליק בחלק האחר, שם שאוכלים את הסעודה צריכים להיות שלושת הדברים.

אני לא יודע אם זו סתירה, אבל עכשיו מבינים כבר את הדין. הוא מוסיף את הפרטים על המציאות, שהכל כבר מוכן. ובאמת, יש מצווה של הדלקת נרות, המצווה היא כבוד שבת. איזו מצווה? הרמ״א אומר הדלקת נר בשבת חובה. איזו מצווה? זו אותה מצווה של כבוד שבת. הוא רק לא הביא אז, אבל אני חושב שכאן כתובה באמת המצווה.

הלכה ו׳ — אדם חשוב חייב לעשות בגופו לצורך השבת

עכשיו אפשר לראות הלכה ה׳. עוד סוג של כבוד. כלומר, קודם למדנו כבוד באופן של הכנה. עכשיו הכבוד הוא הגברא, מי זה שמכין. זה העיסוק בזה הוא הכבוד. כלומר, מי צריך לעשות את כל הדברים שדיברנו כבוד? האדם צריך לעשות זאת. לא סתם אדם צריך לעשות זאת כי אין לו אחר. אפילו אדם שהוא אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, הוא לא זה שהולך לקנות לשבת, הוא לא זה שעוסק במלאכת הבית. כל השבוע, כתוב שהוא לעולם כן, אבל חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, הוא צריך כן לעשות, להשתדל ולעשות דברים לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, זה הכבוד של השבת.

דיון: כבוד שבת או כבוד המצווה?

וזה הכבוד של המצווה? לא, כבודו של שבת. הרמב״ם מדבר כבוד שבת. לא, אני מתכוון שאמרת שזה הכבוד. הוא אומר אפילו אם אדם חשוב… כמו דוד המלך. כבוד התורה הוא משל צריך להיות. יכול להיות שזה אמת, אבל מה שהוא מתכוון כאן לומר הוא, כמו שאמרת, שכשבא מלך, חלק מהכבוד הוא שה… שהיהודים היפים, לא רק שזה צריך להיות מוכן, אלא שיהודי יפה יכין זאת. זה הכבוד, וזה הכבוד. זה אמרת קודם. אתה אומר יפה, שזה דרך האדם.

במילים אחרות, מי שאינו אדם חשוב והוא לא מקיים זאת, אפילו הוא עושה זאת בעצמו, זו סתם מצווה, “מצווה בו יותר מבשלוחו” כתוב בגמרא. אבל הרמב״ם מוסיף עוד דבר, שזה כבוד שאדם גדול הוא זה שמכין, הוא מבזה את עצמו כדי לכבד את השבת. זה אמת.

ומזה הוא מביא מעשים. אני זוכר מה״מצווה בגדולים” שם, שהוא שובת מעבירה, צריך גם להיות על ידי אדם גדול. כן, במילים אחרות.

חכמים הראשונים — כל אחד עשה את ההכנה שלו

“חכמים הראשונים”, הוא אומר כך, “חכמים הראשונים” הוא הולך כאן לומר, בגמרא ידוע, רבא מלח את הדגים השבוטא וכן הלאה. כתוב שם בגמרא פעולות שונות שהאמוראים עשו בעצמם לכבוד שבת. אומר הרמב״ם כך, “חכמים הראשונים” — לרמב״ם יש סדר, הוא כמעט לא אומר שמות של חכמים. חוץ מפעם אחת הוא מזכיר שמות של חכמים. הוא לא מזכיר עזרא? אתה מתכוון לחכמים בגמרא הוא לא אומר. עזרא הוא עוד מ… כן, הוא לא מזכיר פעם רב? כן, פעם או פעמיים הוא הזכיר רב מסיבות מסוימות. אבל חוץ מזה, תמיד זה “חכמים הראשונים”.

תרגום לעברית

“חכמים הראשונים”, זה כך, מהם ביניהם, הוא רוצה להראות שכל אחד מצא את מה שהוא עשה טוב או מה. לא היה בזה שום מנהג קבוע. לא הסתכל אחד בשני, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — הוא שבר את העצים, הכין את האש. ומהם מי שהיה מבשל — הוא בישל, או מולח בשר — מלח בשר, או גודל פתילות — זה טווה את הפתילות, הכין פתילות לנרות שבת, או מדליק נרות — הוא בעצמו הדליק את נרות שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — הלך לקניות — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו היה אדם חשוב והוא לא היה עושה זאת באמצע השבוע. עשו את ההכנות לכבוד שבת. אולי על כל הדברים, או אולי בעיקר על האחרון, כי זה לא טורח גדול. הנקודה היא שבדרך כלל לא רואים אותו בחנות המכולת, אבל לכבוד שבת ראו אותו בחנות המכולת. אבל על כולם, גם לא היה מהסוג שמפצל עצים. צריך לומר שזה יכול להתכוון לכולם.

“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. האדם חושב שהוא משובח כשהוא מתנהג יפה מאוד כמו יהודי יפה, להיפך, הוא יותר משובח. כן, כמו “זה כבודו” לפי הפירוש, אבל זה משובח, או… כן. אמת, על כל פנים, זה… מאיפה הלשון? הגמרא אומרת “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? מההגדה אני יודע “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. מאיפה הלשון? אולי הרמב״ם הכניס את זה כי הוא מביא, הגמרא מביאה את כל הלשונות האלה, כל אחד יכול כך, להראות שכל אחד חיפש משהו… זה לא כתוב.

דיון: מאיפה “כל המרבה בדבר זה”?

אה, אולי זה הפירוש של הגמרא מ״איש מקדש”. הגמרא אומרת “מצוה בו יותר מבשלוחו”. איזו מצוה? זה המשובח, שככל שעושים יותר בעצמו זה משובח. אבל כפי שאני מדייק, הרמב״ם כאן מוסיף עוד חידוש של “מצוה בו יותר מבשלוחו”, הוא מכניס את זה לכבוד. כלומר, לא רק שאי אפשר לתת למשרת שלך לעשות את זה כי זו מצוה לעשות בעצמו את המצוה, אלא גם שזה בעצמו הוא הכבוד של שבת, שהיהודי החשוב עושה את זה. ה״מצוה בו יותר מבשלוחו” הוא דין בכלל, לא בשבת, לכל המצוות. אבל כאן יש ענין נוסף שזה הכבוד של ה…

סיום כבוד שבת — יחס לקידוש

יש שם את כל החקירה של הרא״ש, איזו מצוה זה לעשות קידוש. לפי הרמב״ם אין ברכה, כי כבוד שבת הוא זה. נכון? אז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. בואו נראה, אולי יש עוד משהו אחר כך שקשור לכבוד שבת, אבל זה העיקר ענין של כבוד שבת, נכון?

דיגרסיה: קבלת שבת ומתעטף

דרך אגב, ההלכה שלמדנו על המתעטף, זה המקור בעצם של קבלת שבת שאנחנו עושים. יש לנו סדר מסוים שהמקובלים עשו הרבה יותר מאוחר. הבריסקר רב היה נוהג בכל ערב שבת לפני מעריב, הוא היה יוצא מהבית, אומר “בואי כלה”, יושב, וחוזר. כן, הוא אומר אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, זו הלשון של רבי חנינא. וגם הרשב״א מקיים מתעטף, הוא היה לובש טלית, שזה ענין של מתעטף. או אתה יודע, הוא הולך קצת, הוא הולך אפילו בלי בקישע, אז הוא מסתפק שם.

דיון: מהו כבוד שבת בבגדים?

אוקיי, מי שהולך 24 שעות עם רקל, הוא צריך את זה ביחד עם בקישע. מי שלא הולך דווקא עם מלבוש עליון, הוא יוצא מסתפק עם הבקישע.

ומי שכל השבוע הוא בכובד ראש, בשבת הוא צריך ממש להיראות כמו הבריסקר רב.

אוקיי, איזהו עונג?

נראה כאן שצריך באמת לעשות משהו שהוא יותר שבת מאשר בשבוע, כמו שהוא אמר שהאדם הגדול עושה משהו שהוא לא עושה בדרך כלל. אה, אחרת. אז מזה לומדים שצריך כל השבוע לא ללכת לספר.

על המשלשל בגדיו, שלא ייראה כמו בשבוע. שיהיה משהו מיוחד. בשביל זה בדיוק יש בקישעס עם דגים מיוחדים וכדומה. אוקיי, זה עונג שבת, אבל בסדר. שמים מפה לבנה. המפה הלבנה היא גם כבוד שבת, לא עונג שבת.

וגם האוכל לפני שבת. אחד זה שצריך להיות רעב, השני זה גם פשוט, אם יש לך סעודה יפה ביום שישי, במה ניכרת הסעודה היפה של שבת? אולי בגלל זה זה ענין של כבוד.

הלכה ז׳ — איזהו עונג שבת?

אוקיי. עונג שבת, אומר הרמב״ם, איזהו עונג? מהו העונג שהחכמים אמרו? אולי זה אומר כך, זה שאמרו חכמים, כלומר, החכמים לא אומרים בבירור מהו כבוד ומהו עונג, אבל עכשיו שאתה יודע שיש את שני הדברים, מה שהחכמים אומרים שצריך לעשות את הדברים, זה עונג, והקודם הוא כבוד.

הגמרא עצמה, כל המענג את השבת, באותם מקומות שמדברים על כל הסעודות האלה משתמשים בלשון מענג. כן, כן. הם התכוונו לענין בזה.

הרמב״ם חילק את זה לשניים. הוא אומר, זה שאמרו חכמים, מה שרואים את החכמים אומרים בגמרא, שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, להכין תבשיל שמן טוב. ביותר פירושו יותר מהרגיל. ומשקה מבושם, ומשקה טוב וריחני לשבת.

דיון: מה פירוש “משקה מבושם”?

אז, בדיוק אמר לנו שמבושם צריך דווקא יין עשיר, ויוצאים בזה. לקידוש. אבל…

אוקיי, אבל “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכלים טובים, משקאות טובים. אז… אה, מבושם לא פירושו דווקא מתובל.

ביאור “משקה מבושם”

דובר 1: משקה טוב. הוא בדיוק אמר לנו ש״מבושם” זה לא דווקא יין לבן, הריח של חומץ עושים ברכה לפני הקידוש. אבל אוקיי, “משקה מבושם” פירושו כמו אותו דבר כמו “תבשיל שמן”, מאכל טוב ומשקה טוב.

אה, “מבושם” לא פירושו דווקא מתובל, זה אומר טוב. כמו שאומרים “מבושם”, וכתוב “משיב נפש ופוקח”, קרא את הלשון “מבושם”. “מבושם” פירושו משהו שהולך לעשות שמח, מה זה “משיב נפש ופוקח” שמתרגמים. אוקיי.

“הכל לפי ממונו של אדם”

דובר 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. שיהיה שמן, מה פירוש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. מי שבדרך כלל אוכל רק עוף, בשבת צריך שיהיה לו משהו יותר טוב. אבל “לפי ממונו של אדם” פירושו לומר שהחיוב, כמה, איזה בשר יקר צריך לקנות, לפי כמה אדם יכול להרשות לעצמו. זה פוסק הרמב״ם. זה לא מעבר למה שאתה יכול להרשות לעצמך, נכון? “וכל המרבה”.

דובר 2: לא, חשבתי שה״ביותר” שהוא אומר פירושו לומר שצריך להיות יותר מאשר בשבוע, והשיעור הוא לפי כמה… לפי הגבול שלך. כלומר, העשיר דורש יותר, כי בשבוע הוא אוכל בשר גדול.

דובר 1: כן, אבל הרמב״ם לא מביא את זה. הוא הולך להגיד דברים כאלה אחר כך, אבל כאן הוא עדיין לא מדבר על זה. כאן הוא עדיין מדבר רק על זה שהשיעור, איזה דבר מפואר צריך להיות לך, לפי כמה אתה יכול להרשות לעצמך.

אני חושב שזה לא סתם כמו בדיעבד, מי שיש לו כסף לא צריך. זה לכתחילה. השיעור עונג הוא “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.

דובר 2: לא, ומי שאין לו צריך גם לעשות קצת יותר מאשר באמצע השבוע, הוא צריך להתאמץ.

דובר 1: זה עוד דבר, את זה ראינו. עכשיו לא מדברים על אותה הלכה, זה אני אומר. עכשיו מדברים על עצם השיעור, הענין של בדיעבד, שאם אין לו ממש כלום, אז הוא צריך למצוא איזו עצה. עכשיו מדברים שהשיעור עונג הוא, מהי סעודה יפה? השיעור הוא כמה אתה יכול להרשות לעצמך.

“וכל המרבה הוצאות שבת”

דובר 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, או הוצאות פירושו הוצאות של כסף, או העבודה של מכין מרובן, צריך לעמוד על הרגליים ולקלף תפוחי אדמה.

דובר 2: כן, אבל אני אומר, הוא מדבר על הוצאות שבת, שפירושו כסף.

דובר 1: “תיקון מאכלים רבים טובים” פירושו שגם זה עונג שבת. זה לפי ממונו, אבל ככל שיותר זה גם משובח. כלומר, הוא מתאמץ קצת, או הוא קונה יותר ממה שהיה קונה כשזה לא שבת וכדומה.

עני שאין לו

דובר 1: הוא אומר, “אם אין ידו משגת”, הוא לא יכול ברמה של “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, אין לו כסף. “אפילו עשה שלק”, שלק פירושו מרק, הוא עשה איזה מרק של ירקות עם מים, “כדי לענג את השבת”, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, הוא יצא עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, והחיוב לא הולך כל כך רחוק שהוא צריך לייסר את עצמו ולהכניס את עצמו לחובות, “וללוות מאחרים” – ללוות כסף, “כדי להרבות במאכל שבת”. הוא לא צריך ללוות, הוא לא רשאי ללוות, כדי שיוכל לאכול את המאכלים שבת.

דיון: מה פירוש “כדי לענג את השבת”?

דובר 2: הוא לא אומר שהוא צריך לעשות יותר מתמיד. הוא אומר שאפילו הוא עושה דבר פשוט, אבל זה לכבוד שבת, הוא יצא עונג שבת, הוא לא צריך להתייסר.

דובר 1: אני רק תקוע על הביאור, אבל הוא עשה את זה משום כבוד השבת, משהו שהוא לא היה עושה. אם הוא אוכל כל לילה שלק, הוא לא עשה משהו מיוחד.

דובר 2: לא, אני אומר, אפילו “עשה”, הוא עשה משהו יותר מהרגיל. הוא אוכל לחם, ועכשיו הוא התאמץ ועשה מרק, הוא עשה את זה משום כבוד השבת, זה עונג שבת. אני לא יודע בדיוק איפה זה כתוב כאן, אבל ככה נראה לי.

“עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”

דובר 1: אמרו חכמים ראשונים, אבל נראה שהרמב״ם הולך להיפך. אמרו חכמים ראשונים שלא צריך באמת ללוות כסף כדי לעשות שבת, כמו שכתוב “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, הגמרא אומרת כך, “כחול” פירושו שלא יהיו סעודות גדולות או שלוש סעודות, אלא שתי סעודות, כמו שזכרנו בשבוע שעבר. “ואל תצטרך לבריות”, שלא יצטרכו לבוא לבקש או ללוות. נראה שהרמב״ם סובר ש״ואל תצטרך לבריות” לא פירושו דווקא לבקש, זה פירושו גם ללוות זה “תצטרך לבריות”.

דיון: מה פירוש “ללוות מאחרים”?

דובר 2: הוא לא אומר כלום על… דרך אגב, לא כתוב כאן כלום על ללוות. מישהו אמר “ללוות מאחרים”.

דובר 1: “ללוות מאחרים” פירושו ללוות כסף. לא צריך לבקש שום דבר. זה לא “לויתי” כמו שכתוב. זה לא כמו שמישהו מבקש הלוואה, הוא מבקש כסף, מה שזה לא יהיה.

דיון: הפסק למעשה על “עשה שבתך חול”

דובר 2: נו, למעשה, מה הפסק על ה״עשה שבתך חול”? הטור המפורסם, רק מה…

דובר 1: כן, הוא התייסר, אבל ההלכה למעשה, לא צריך לקנות כמה שאין לו.

דובר 2: אז, הטור אומר שאביו הרא״ש לא רצה לומר…

דובר 1: לא, הוא לא לעכשיו. הוא לא ידע מה לקנות יותר לשבת, לא היה לו כסף.

הלכה ח — שלש סעודות

דובר 1: עכשיו אנחנו לומדים… עכשיו זה להיפך. כלומר, עד עכשיו למדנו מה עם מי שיש לו מעט מדי, הוא יוצא בכלום, בעצם. “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”. אבל…

דיון: הקושיא של הטור על הרמב״ם

דובר 2: למה אומר הרמב״ם? אני רוצה לומר, הרא״ש, הבעיה של הטור מתחילה ברמב״ם. הרמב״ם אף פעם לא אומר שצריך לעשות שום דבר. מבין מה אני אומר? הרמב״ם אומר בבירור שזה לפי ממונו, ואם אין לו, אין לו. הוא לא עושה שום דבר אחר.

דובר 1: אני לא מדבר על איך, אבל “עשה שבתך חול” פירושו שבשבוע אוכלים שתי סעודות, שבת… אולי זה פסח, אני זוכר דבר כזה, שהתמחוי מספק בדרך כלל שתי סעודות, וזה הבסיס שנותנים לכל אדם. בשבת מבקשים סעודה שלישית. אז “עשה שבתך חול” כי “אל תצטרך לבריות”.

אבל למשל בפסח מבקשים כן, כי אז יש מצוה שצריך לספק. אז, אין לו, צריך לבקש. אז זו מצוה על ה… אז זו קופת הצדקה צריכה לספק. בשבת רואים שאין חיוב שקופת הצדקה תספק סעודה שלישית. יש דברים שקופת הצדקה צריכה לספק, ויש דברים שלא. האדם לא צריך… יש דברים שכן. למשל, נרות, הוא צריך כן לבקש, נכון? הרמב״ם כבר אמר את זה קודם.

הרמב״ם הולך לומר בבירור כאן אחר כך בשלש סעודות, יש לו אפילו ענין שהמפרשים אומרים, סוד שלש סעודות. אז, שם נעמוד על כמה אלפים סדרה.

מה שאנחנו לומדים עכשיו הוא איזה אוכל לאכול. לפי מה שהרמב״ם פוסק, אין לעולם שום חיוב לקנות יותר מכמה שאפשר להרוויח. אני חושב שלטור הייתה בעיה כי הוא סבר שיש כן ענין כזה באופנים מסוימים, משא״כ לפי הרמב״ם. הרמב״ם לא פסק אף אחד מאותם דברים. הוא נעשה מבולבל באיזה גדר הוא, אבל הרמב״ם עומד שלא צריך כלום.

דובר 2: לא צריך, אבל אומרים שהוא צריך להחמיר שלא.

דובר 1: זה לא אחרת. קודם הוא אומר שלא צריך, ואחר כך הוא אומר שזה באמת עדיף שלא. לא אפילו אופציונלי, שזה לא.

עשיר שאוכל תמיד טוב

דובר 1: עכשיו יש בעיה הפוכה. מה אם מישהו אוכל תמיד טוב, כמונו? מהו העונג והעושר? איך הוא יכול לעשות אחרת לשבת?

“וכל המענג את השבת” – אלה היהודים שתמיד שבת, “עושה כל ימיו חג”.

דובר 2: לא, שבת.

דובר 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. הוא צריך לפחות לשנות את המאכל של שבת מהמאכל של חול. כמו שהיה לנו לגבי המלבושים, שאם הוא הולך עם אותם מלבושים שזה ייראה אחרת.

דובר 2: לא, שם הוא הביא את זה יותר מעני.

דובר 1: כאן הוא הולך לבעיה הפוכה, הוא אוכל תמיד טוב. שיהיה לו איזה מאכל מיוחד שהוא אוכל רק בשבת ולא בשבוע.

“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. אין הבדל, שיהיה אחרת. כל זה דינים בעונג. אין הבדל בחלק העונג, אבל רק ניכר שזה שבת. זה דין בסעודת שבת.

דיון: זמן אכילה כדין בעונג

דובר 2: כן, כן, אוקיי, קודם הרמב״ם לא הביא שום סדר אכילה מהכבוד.

דובר 1: אבל גם, אני חושב שזה גורם להרגיש אחרת. אוכלים, למשל, ערב שבת אוכלים מוקדם יותר, או בשבת אוכלים מאוחר יותר, מה שזה לא יהיה, אין הבדל. העיקר שזה אחרת, זה שבתי. זה עושה את זה שבתי, לא סתם מה שאומרים ספר.

הלכה ט — חיוב שלש סעודות

דובר 1: עכשיו אומר הרמב״ם את עיקר מצוות סעודת שבת, זה גם דין בעונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. זו הלשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. אחת בכניסת השבת, ואחת בבוקר, ואחת במנחה לפני צאת השבת, כמו שאמר קודם שבצאתו.

“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, הוא לא יעשה לעולם פחות משלוש סעודות. אומר הרמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, גם הוא יאכל שלוש סעודות.

קודם אמר הרמב״ם שאם מישהו צריך עדיין להגיע לבריות, שלא. אבל מי שהוא חי מצדקה, הוא עני המתפרנס מן הצדקה, גם לו יש מצוות שלש סעודות. נו, על מי זה עולה התיקון? זה עולה על הגבאים, אלה שמספקים לו את הצדקה, שהם ידעו שהעני סועד שלש סעודות, ואין לו שניה. אתה מספק לו, המצוה עליך.

דיון: מי שיש לו רק על שתי סעודות

דובר 2: אה, אז אתה אומר שאם מישהו נמצא בדיוק באמצע, יש לו מספיק כסף על שתיים אבל לא על השלישית, אז הוא לא צריך, כי אז זה עשה שבתך חול. אבל אם הוא כבר לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קונים לו אולי שלוש. מעניין.

חולה מרוב אכילה או מתענה

תרגום לעברית

דובר 1: ואם, אבל הוא אומר הרמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אז. הרמב״ם, כל הדינים בסעודת שבת זה לא גזירת הכתוב דבר שצריך להיות כזית, זה לא כמו אכילת מצה שצריך לאכול מצה. זה ענין של איך אדם נהנה, זו דרך העולם של הנאה ועונג. אבל אם האדם הוא מסוג האנשים שלהיפך, אכילה עושה אותו חולה, או שהיה מתענה, או שיש לו עכשיו תענית דווקא להיות בתענית מסיבות אחרות, אז מה? הוא פטור משלוש סעודות.

דובר 2: מותר לצום בשבת?

דובר 1: מותר. הרמב״ם אומר שכבר אסור.

דיון: איך עושה החולה עונג?

דובר 2: ואיך עושה הוא עונג, החולה?

דובר 1: הרמב״ם לא אומר. זה העונג שלו, שהוא יושב ליד השולחן הערוך, או שהוא יודע מה לעשות, משהו אחר מהשבוע. אולי הוא לא כל כך בכוונה. אני מתכוון, זה העונג שלו לא עוזר, כי הוא צריך להיות אחרת, הוא צריך לצום אחרת ממה שהוא צם כל השבוע.

דובר 2: כן, כמו שיש לו בגדים אחרים.

דובר 1: הוא הולך לבוש בבגדי שבת, אבל עם הסעודה זה לא שייך, אני מתכוון זה לא שייך.

יסוד: סעודת שבת אינה גזירת הכתוב

דובר 1: הנקודה שהרמב״ם אומר היא, שאין שום חיוב להתאמץ לאכול סעודת שבת. סעודת שבת באה כשיש הנאה, וכשיש טעם. אם קשה לאדם קצת, הוא כבר אכל יותר מדי, הוא לא יכול לאכול כל כך, וכדומה, הוא פטור. אין שום…

דיון: אין צריך לכפות על הילדים

דובר 2: אז, אין צריך לכפות על הילדים.

דובר 1: אולי לגמרי לגמרי מהלילה לא. לגמרי מהפשט.

דובר 2: לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף למשל לסעודה שלישית, הוא עכשיו סיים את הצ׳ולנט שלו, והוא נוטל ידיים.

דובר 1: זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל סעודת לילה, זה לא. זה לא אפשרי סתם, לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא חושב שזה ענין של שלוש סעודות, ולא צריך.

דובר 1: עוד הלכה שכותב הרמ״א,

המשך דיון: שלוש סעודות בחורף – אכילה גסה וחולה מרוב אכילה

דובר 1: אז לא צריך לכפות על הילדים וכדומה, זה… לא צריך לכפות על עצמו גם כן. פשוט.

לא, יש הרבה מאוד אנשים שבאים לבית הכנסת בחורף לסעודה שלישית, הוא סיים את הסעודה שלו, והוא נוטל ידיים. זה לא שום ענין, הוא לא מקיים כלום. הוא לא יוצא בגלל אכילה גסה היא איסור דאורייתא. לא צריך. אבל מי שרוצה, הוא יודע שכתוב שזה ענין של שלוש סעודות, הוא לא יודע שלא צריך.

עוד הלכה שאתה אומר, החולה מרוב אכילה, הוא לא אומר כך, הוא אומר אולי קצת לשון חזקה יותר. כן, אבל הוא רוצה כאן לומר פטור מכל שלוש הסעודות. שוב, זה נכון שזה לא שום ענין להתייסר.

אני אגיד לך, היהודי שבא לסעודה שלישית והוא אומר שהוא רוצה לארגן יותר טוב את היום שלו, שיש מצווה של שלוש סעודות, הוא אוכל קצת פחות בבוקר, הוא אוכל קצת מוקדם יותר, הוא הולך לטיול. אם זה בחורף והוא מתפלל במניינים חסידיים, מסיימים אחת בצהריים שחרית וארבע בצהריים מתפללים כבר מנחה, זה לא אפשרי. הוא אומר שצריך לאכול סעודה קטנה יותר כדי שיוכל לאכול סעודה שלישית. בשעתיים בערך הוא הולך לשבת, כי אז הוא יהיה רעב, ואז יהיה כבר שש. אתה רואה שזה מאוד קצר, אבל שלוש הסעודות זה עוד ענין שם.

אתה רואה, באמצע השבוע דרך העולם שאוכלים רק שתי סעודות. כך אתה רואה עם גבאי צדקה, נותנים רק שתיים. ביום טוב יש כן משהו ענין לאכול שלוש סעודות. טוב מאוד, בשבילנו זה יותר נכון, מה הענין הוא נשמה יתרה. לא כתוב שרק בקיץ יש את המצווה. כתוב כן, ברור שכתוב כאן. בהלכה כתוב שרק בקיץ יש מצווה של שלוש סעודות, כי בחורף כל אחד חולה מרוב אכילה, ואני לא יודע למה צריך להתייסר.

דובר 2: אנחנו לא מסכימים.

וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין

דובר 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. כל שלוש הסעודות צריך לקבוע על היין. צריך לעשות קידוש בסעודה שלישית?

דובר 2: הוא אומר שצריך לעשות קידוש.

דובר 1: צריך לקבוע על היין. בשתי הסעודות יש כבר קידוש. זה לא דין קידוש, אומרים בורא פרי הגפן, הוסיפו שם בסדר הזמירות, כמו בשבת בבוקר. אבל שלוש פעמים צריך לומר? קידושא רבא זה לפני שאוכלים. שותים כוס יין, אבל סעודה שלישית זה לא לפני זה.

אם מישהו הולך לבית כנסת שלא נותנים יין בסעודה שלישית, למשל, אומר הרמ״א שצריך. וצריך שתי ככרות, כל הברכות צריכות להיות על שתי ככרות. הרמ״א לא אומר את הטעם, אבל לכאורה זה ענין של עונג, שיהיה שפע, שידעו שיש שפע.

זה רמז מהמן, “וחיים טובים”, כך גם יום טוב שיש בלחם, צריך לעשות על היין, ומשמע שבימים טובים עושים שלוש סעודות. כך הוא אומר. אני לא יודע מה ממש משמע. איך כתוב? “וחיים טובים” עולה על שתי הככרות. אולי זה עולה על כל הסעודה, על כל הדבר? זה לא כך. אם אתה בטוח, אתה בטוח. צריך לבדוק עוד ביום טוב, ביום טוב כתוב כבר ששלוש סעודות. בסדר, אני לא יודע. יכול להיות שהם סוברים כך, אבל אני לא יודע. אני מתכוון, אם רעבים צריך לאכול, אם לא, לא. מה הבעיה?

בית יוסף הבין משהו שהרמ״א התכוון לומר שצריך לאכול ביום טוב גם שלוש סעודות.

דובר 2: מי, הגר״א?

דובר 1: בית יוסף הבין שהרמ״א מתכוון כאן לומר שצריך לאכול שלוש סעודות ביום טוב. לא ברור.

הלכה י: אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו

דובר 1: בסדר, עכשיו עוד כמו פרט אחד מהלכות שבת, מעונג שבת. הרמ״א אומר, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. זה הוא כבר אמר בעצם עם מאכל שמן ביותר ויין המשומר.

דובר 2: כן, אבל זה לא היה כל כך ברור, הוא דיבר שם יותר על רמזים.

דובר 1: משקה מבושם שפגש יין, ומאכל שמן ביותר שפגש לחם. הוא עכשיו אמר “שלא לקבוע על היין” אז.

אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. שוב אותו דבר, אם אין לו הוא פטור.

דובר 2: מה? בשר?

דובר 1: כן. שוב אותו דבר, הוא כבר ממילא אמר את זה. אני רוצה להוסיף את הנוסח של הברייתא שהוא עובר על האיסורים, הגבולות שהוא מניח. הוא אומר כך, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. זה לא אומר שאפשר לשתות כל השבת ולהשתכר במקום להתפלל. לא במקום להתפלל, במקום ללמוד. הוא אומר “בשעת בית המדרש”. אם יש כאן שיעור בשבת אחר הצהריים, אז אסור לאכול.

סדר הצדיקים – סדר היום של הרמב״ם בשבת

אלא כך היא מנהג הצדיקים. הרמב״ם כבר קודם בפרק כ״ט אמר עוד משהו עם לומדי שבת בבית המדרש, ללמוד כתובים, ללמוד דברים אחרים, ללמוד מסכתות אחרות, צריך ללמוד בבית המדרש. אלא כך היא מנהג הצדיקים. צריך ללכת לבית המדרש לשיעור, כן כן, לא ללמוד בבית. אלא כך היא מנהג הצדיקים, זו לשון מעניינת. כי כל היהודים החסידים עושים שבת בבית המדרש. מנהג הצדיקים, הם רוצים לדעת מה הצדיקים עושים.

כי יהודים פשוטים בשבת קורה כן הרבה פעמים שהוא עושה את הסעודה אצלו בבית המדרש. אומר הרמב״ם, אני אגיד לך את סדר הצדיקים, איך ראיתי אצל הצדיקים הקודמים איך הם מתנהגים בשבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, הוא צריך לאכול את הסעודה השנייה, סעודת הבוקר, וילך לבית המדרש, הוא צריך לחזור לבית המדרש אחרי הסעודה, לפני השינה, אחרי השינה, אני לא יודע. הוא לא צריך לישון, או שהרמב״ם לא ישן? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, הוא צריך ללמוד, וישנה, הוא צריך לחזור על השיעור, כן. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, הוא לומד קצת קריאה בתורה, וישנה, הוא שומע את הדרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, ואחר כך הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא לא אומר ללכת הביתה. ואחר כך, הוא לא אומר ויבוא לביתו, הוא נשאר לסעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. מעניין, הוא אומר שוב יין, הוא אומר קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, יש לו כבר בעיה נוספת, כי הוא שבע.

דובר 2: לא, הוא מתכוון לומר, כי הסעודה השנייה הוא כבר אמר קודם שצריך לעשות קידוש עם יין.

דובר 1: השלישית על היין הוא אומר את זה שוב, כדי לזכור שצריך לעשות על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. הויאכל וישתה עד מוצאי שבת, הוא מראה שוב את הביציעותא, שהסעודה תימשך עד מוצאי שבת, זה הכבוד. יוצאים מתוך סעודה. אני מתכוון שזה מוצאי שבת.

דובר 2: לא. הרמב״ם לא אומר שצריך אחר כך לאכול סעודה רביעית. נכון?

דובר 1: כך אני מתכוון. אני מתכוון אבל ש… כתוב מכל הצדדים, גם בגלל זה יש את ברכת המזון ואחר כך ההבדלה שדיברנו קודם. הוא לא צריך לחזור לבית המדרש למעריב. אולי הוא הולך? אולי הוא לא הולך? זה כבר נושא אחר. מבין מה אני אומר? לחזור למעריב.

דיון: קידושא רבא ויין בכל שלוש הסעודות

דובר 1: בסדר. עד כאן למדנו בערך את הכללות של הלכות עונג וכבוד שבת. עכשיו נלמד עוד כמה דינים שקשורים לעונג שבת, נכון?

דובר 2: כן.

דובר 1: זאת אומרת, באמת אפשר לומר איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. נכון?

דובר 2: כן.

דובר 1: מה עוד יש? בוא נלמד.

דובר 2: כן.

דובר 1: כשהרמב״ם אמר את הקידושא רבא בשבת קודם, הוא אמר יין?

דובר 2: בוודאי. רק על הבדלה הוא אמר.

דובר 1: זה כל הקידושא רבא.

דובר 2: כן, כן. זה כתוב ברור על כל שלוש הסעודות יין. יש קידוש, ובשתי פעמים זה קידוש, ופעם אחת… אולי בגלל זה הוא אומר “אחר כך שותה יין”. מה יש קידוש?

דובר 1: אלה שנוהגים לעשות קידושא רבא בבוקר על משקה חריף, זה פשוט בנוי על שיטות הראשונים שכל קידוש יכול בעצם להיות עם חמר מדינה. אין באמת שום הבדל בין בלילה ובבוקר. אין שבלילה צריך להיות יין. יש ענין של קידוש שני שעושים לפעמים.

דובר 2: כן, הוא כבר עשה. הוא צריך לשתות יין בעיקר פרסומי ניסא. כל שלוש הסעודות, אמת. כל שלוש הסעודות צריך לשתות יין. כן.

הלכה יא: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום

דובר 1: בסדר. עכשיו הרמב״ם הולך למנות עוד עניינים שקשורים לעונג שבת. אבל מה שלא צריך לעשות כי זה מפריע לעונג שבת. זה מפריע למנוחה. הדבר הראשון הוא כך: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. אדם לא צריך לצאת ערב שבת מתחילת היום, זאת אומרת ביום שישי לא צריך ללכת יותר משלוש פרסאות כדי להגיע הביתה בעוד היום רב. כדי… אתה לא יכול ללכת… אה, כדי… למה הוא לא צריך להגיע הביתה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה בזמן.

למה? מותר לצאת מהבית לטיול. מתכוונים כבר לשלוש פרסאות על שאלה לצאת מהבית. למה? כי אנחנו רוצים שהוא יגיע הביתה כשעוד יום, ויהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. שאין אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. זה אומר שהוא מגיע הביתה. כל הסיבה היא כי הוא יגיע הביתה פתאום, ולא יהיה לו סעודה, ולא הכינו לו, כי לא ידעו שהוא בדרך הביתה. הוא צריך להיות בזמן שלכאורה לפי זה, ההלכה אולי פחות רלוונטית בזמנים של היום כשמודיעים בטלפון ויודעים מתי הוא בא.

דובר 2: אמת, אמת.

דובר 1: שהוא יוכל להגיע בשקט, יהיה לו זמן להכין סעודה לשבת. הוא מביא ששולחן ערוך הרב אומר כך. הוא אומר שבזמנים של היום כל אחד מכין ברווח, לא צריך לדאוג.

מעניין. אבל אנשי העיר יכולים להחרים שמי שנשאר אצל אנשים אחרים לא יגיע מאוד מאוחר. כי אז, מלבד שלא יהיה לו סעודה טובה של שבת, יוצא גם שהוא יהיה מביש, הוא מביישם, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, הם לא הכינו דבר הראוי לאורחים. והרמב״ם חישב שמי שאוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, הוא מבייש אותם בזה. הוא מביישם עם הסעודה שאינה מספקת. יותר מכל אחד יש כן, אבל… הוא לא הכין.

הלכה יב: אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת

דובר 1: מה עוד אסור לעשות כי זה פגם בעונג שבת?

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. אסור לצום. הרמב״ם כן אמר קודם שמי שצם… אבל כאן מתכוונים לצום על הצרות, לא מי שהוא מתנגד לצום יש לו איזה הנאה בזה. הוא צם בשבת, ושבת גם, כן. שבת כולל שבת.

ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” אומר אולי לעולם, כמו לקרוא דברים שצריך להתפלל עליהם. כשהוא כותב את זה הוא מתכוון לקב״ה. “לזעוק” בתפילה, או “לזעוק” אומר להתריע על דבר? צריך להתריע. אני יודע, אם מישהו יגיד שיבואו הצבעות חשובות, אני לא יודע מה… לא, לא, לא. “לזעוק” אומר… זה הכל דבר אחד. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים זה הכל פעולה אחת. עושים יום תפילה. שבת זה לא הזמן לדאוג על צרות ולהתפלל על צרות. מהן הצרות שההלכה אומרת שצריך להיות עסוק ברצינות עם הצרות, ועל הצרות שכתוב במסכת תענית, שציבור מתענין ומתריעין עליהן, שעל זה צריך לצום ולתקוע בשופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, לא עושים את זה בשבת וביום טוב, עושים את זה בימי החול. אומר הוא עכשיו, יש מתי עושים את זה כן. עיר שהקיפוה גוים או נהר, עיר שגרים בה יהודים שנמצאת בסכנה כי יש גויים,

מתריעין בשבת על צרות

זה לא לתקוע בשופר? מתריעין. מתריעין זה לתקוע בשופר. תרועה, כן. או לצעוק, מה שזה לא יהיה, להתריע לעולם, לעזור לעצמם, להציל את עצמם, את זה מותר כן לעשות.

ואז מותר גם לבקש רחמים. וכשיש חירום, אז מותר להתפלל ולבקש רחמים.

צריך להבין כאן את הענין, כן? מה הקשר? חירום שצריך לעשות עכשיו, מותר להתפלל. אם זה משהו שאפשר לדחות, צריך לעשות את זה ביום ראשון. אם זה שבת, צריך שהקב״ה יעזור בשבת, צריך לומר לו עכשיו, אחרת, הוא לא ידע שלא.

כל הדברים האלה שציבור מתענין ומתריעין עליהן בימי החול, צועקים, זה חשוב, אבל זה לא חירום להיום. יש ענין, כי נעשה את התענית ביום ראשון יהיה גם טוב, ביום שני, מה שיהיה, ביום ראשון גם לא עושים. אבל לכל הפחות, אם זה ממש סכנה של כל שנייה, כאן עומד הגוי, זאת אומרת, יש תקופה שיש בעיה, זה לא היום נמצא בצרה.

אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת

ועכשיו עוד הלכה, בוא נסיים כאן. עכשיו עוד דבר אחד, שלא עושים ערב שבת, כי נהיה עייפים בשבת ולא יהיה עונג שבת. כן?

צרה אחת, כשצריך לעשות מלחמה, צריך לכבוש עיר של גויים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, לא מתחילים מלחמה פחות משלושה ימים לפני שבת. למה? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. כי אנחנו רוצים שהימים הראשונים של מלחמה הם מאוד עזים, דרמטיים, מתוחים. אנחנו רוצים שהאנשים יהיו בשקט, אנשי המלחמה יוכלו להיות שקטים, ולא יהיו מבוהלין וטרודין בשבת. כי יש תקנה כזו שצריך להתחיל את המלחמה מוקדם יותר.

אומר הוא, מאותה סיבה, ששבת לא צריך להיות מבולבל וטרוד, ורואים כאן, מעניין שהשיעור הוא שלושה ימים דווקא. יש לזה אולי קשר לכך שאבלות היא עד שלושה ימים, משלושה ימים צריך להתחיל לדאוג לשבת. אני מתכוון שהפשט לא, כי להיפך, שלושה ימים זה מספיק שיתרגעו. כבר שלושה ימים בדרך, כבר התרגלו לזה. כך ברור, שלושה ימים זה תמיד כמו חזקה.

אין מפרשין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת

אין מפליגין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת

אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. מאותה סיבה אסור לצאת לדרך ארוכה בספינה פחות משלושה ימים לפני שבת, כי שלושת הימים הראשונים כשנוסעים בספינה זה קשה, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, שיירגע לפני שבת. זה לפי התורה יוצא מדעת.

אומר הרמב״ם, כבר למדנו קודם בהלכות שבת, שלדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. לדבר מצוה מותר כן, כמו כל הדברים שמתירים לדבר מצוה, מתירים שבותות מסוימות, כך מתירים כאן שאפשר לצאת לים אפילו בערב שבת.

וכמו שכבר למדנו, הפוסקים יום א׳ לשבת, שכשיוצאים בספינה בערב שבת, צריך לבקש מבעל הספינה שלא יפליג בשבת, אבל אפילו לא, אפילו אם בעל הספינה לא יציית לו, העיקר שיאמר.

אבל יש עוד היתר, אם זה דרך קצרה, כן, מצור לצידון, הכוונה שבעצם הגוי עושה זאת בקבלנות, כן, את נהג הספינה משלמים לו על ההגעה. זה לא איסור אמיתי שאסור.

דיון: מדוע לכתחילה צריך לומר?

מדוע לכתחילה צריך לומר, איני זוכר. כבר למדת את ההלכה?

כי זה מדבר דבר. אינך צריך לומר שהולכים להפליג, הולכים להפליג בשבת. לא הולכים להפליג בשבת, הוא בעסק שלו להפליג בשבת.

בסדר, הוא מתכוון לזה. נסיעה קצרה כך מצור לצידון, בינונית בערב שבת, כשזה פחות. כמו שקודם אמר מה שלוש פרסאות, אבל נסיעה קצרה.

הם צור וצידון, כן? זה נקרא כך. שתי ערים קרובות מאוד. אני חושב שזה כמו חצי שעה הליכה אפילו, זה נורא קרוב. הם ממש קרובים. אבל יש מקומות כאלה שבולטים לתוך הים, שהדרך הקלה ביותר לנסוע היא בספינה, אבל זה בעצם ממש קרוב.

מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, היו מקומות שהחמירו יותר, לא נסעו אפילו נסיעות קצרות. אפילו להפליג, זה מנהג, זה עניין של מנהג, מנהג המקום.

תשמיש המיטה בשבת

בסדר, עוד מצווה אחת שאפשר לחשוב שלא עושים בגלל עונג שבת, אבל למעשה עושים אותה כן עונג שבת.

אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה, לא רק בגלל זה, אני אומר את ההלכה, תשמיש המיטה הוא עונג שבת. אני רק רוצה להסביר את המבנה, כי זה, אפשר לומר שלא עושים בגלל עונג שבת, וכאן הוא אומר עושים דווקא כן, אבל זה כדי להפריך את מה שאומר שזה איסור, כמו שהוא אומר. אני רק רוצה להסביר את המבנה.

היית צריך לומר את זה קודם, כי זו הלכה שהוא מוסיף בסוף. הוא לא רצה לכתוב לעשות את הסעודות, והוא לא רצה… הוא רצה להוסיף את העניין הזה אחר כך. אני חושב פשוט, הוא מסביר את הסעודות.

אומר הרמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה הוא חלק מעונג שבת, לפיכך, מה מותר לעשות עונג שבת? זה חלק מעונג שבת. כמו אחד מהעינוגים, מלבד הסעודות, הרי תשמיש, זה גם חלק מעונג שבת. מה זה עונג שבת? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, העונה, מצוות עונה, בהלכות אישות יש מתי מצוות עונה, כמה פעמים. תלמידי חכמים שבריאים ואין להם הגבלות, ישמשו מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. בשבת יהיה תשמיש המיטה, זו מצוות עונה.

נכון, זה שני דברים. למדנו שעונת תלמידי חכמים היא פעם בשבוע, אבל מאחר שזה מעונג שבת, ממילא תלמיד חכם קובע בשבת. יכול להיות שגם עובד כוכבים זו מצווה בשבת, אבל לא שהוא חייב לעשות פעמיים בשבוע, או פועלים או הלכות אחרות, מה שלא יהיה סדר העונה.

היית חושב שמשהו אסור, אבל זה יאמר בפעם הראשונה בעילה, אז יצא דם בתולים, ותאמר שיהיה קצת צער, מותר אבל לבעול לכתחילה בשבת, כי אומרים אין בו משום חובל, אין לחשוש שדם הבתולים יהיה בעיה של חובל. ומדוע לא? כי הגמרא אומרת שזה לא נקרא חובל, כי זה לא כמו שמוציאים דם, כי הדם כבר נמצא שם כנוס, דם מכונס, ואומרים אין בו משום צער, גם אין לחשוש מכך שזה גורם לה צער. מדוע לא? כי למעשה היא אוהבת אותו, זו התשובה מסתמא.

צער הוא דבר שהוא עינוג, אני יכול לומר שזה עינוג, כן? זה כואב לה קצת, אבל זה עדיין בכלל עונג שבת, אולי הגמרא באה לדבר בכלל עונג שבת, כי הם מסכימים לזה, זה לא צער לומר שלא יעשו בשבת, כי זה ממש צער. כך אני רואה שהוא מביא, אבל כך משמע בגמרא.

מעלת שמירת שבת

בסדר, עד כאן הלכות שבת, עכשיו נלמד דרשה יפה מהרמב״ם הקדוש על המעלה הגדולה של מצוות שמירת שבת.

אומר הרמב״ם, השבת ועבודה זרה, שתי המצוות של שבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, שתי המצוות, כל אחת מהן החשיבות שלה שקולה כנגד שאר כל המצוות. כלומר, יש תרי״ג מצוות, תרי״א מהן הן אחד, ואחר כך שבת שווה כמו התרי״א האחרות, ואחר כך עבודה זרה שווה כמו כל התרי״א האחרות, נכון?

והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת היא לעולם אות בין הקדוש ברוך הוא ובינינו היהודים, ובינינו בני האדם, שבת היא אות.

לפיכך, מאחר שיש לך שתי המעלות של שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, מי שעובר על כל המצוות האחרות, חוץ משבת ועבודה זרה, הוא עושה כל אחת מכל התרי״א מצוות הוא עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא זה יותר גרוע, וכמו ששוחחנו זה דומה לעבודה זרה, זה סוג של אפיקורסות, שניהם שקולים, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם בדיוק כמו עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.

אומר הוא, מחלל שבת כגוי לכל דבריו. זה לא ברור להלכה. למשל, הוא אומר שמורידין ולא מעלין וכדומה, אבל מחלל שבת בפרהסיא אינו לגבי זה כעובד עבודה זרה. זה לא חלק מההלכה. הוא אומר כאן, יש סתירה, הוא אומר דווקא להלכה למטה, צריך לבדוק בדיוק לגבי מה זה אומר, מתי, לגבי מה מחלל שבת בפרהסיא הוא כן כמו גוי ולגבי מה לא.

מובן, אין כאן ממש כלל, זה יותר, הוא בא כאן יותר לאגדה, לא להלכה. וגם, הוא לא אומר מדוע שבת. משמע מהרמב״ם שמדוע זה כגוי לכל דבריו? כי זה דבר חמור וזה אות. הוא לא אומר למשל כי שבת היא חידוש העולם, הוא לא אומר את התירוץ שעומד במפרשים אחרים, כי שבת היא גם עבודה זרה. לא, הוא אומר ששניהם שקולים. אני חושב שהמילה בפרהסיא היא העיקר על המילה האות. בפרהסיא הוא הרס את האות.

שכר שמירת שבת

לפיכך, אומר הרמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, הנביאים משבחים את היהודים ששומרים שבת, והם אומרים כך, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, אשרי האדם. הוא לא אומר מה יהיה איתו, אשרי לו, זה שבח גדול למי ששומר שבת. אבל מה הוא מקבל כן?

וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, מי ששומר את שבת כהלכתה ומכבדו – שבת כהלכתה פירושו כל מצוות לא תעשה, ומכבדו ועונגו, הוא עושה את שני הדברים שנקראים כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, כתוב כבר בדברי קבלה ששכרו יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. כתוב כבר בקבלה שיהיה לו שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, מלבד השכר שיהיה לו בעולם הבא יהיה לו בעולם הזה, שנאמר, כמו שכתוב בפסוק, בסוף הפסוק של מה שעמד בדברים של כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך וכן הלאה, מה השכר? אז תתענג על ה׳, אולי תתענג על ה׳ זה לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, מה שדרכו מחוץ לעולם. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול הוא נתן את הנחלה השייכת ליהודים, ארץ ישראל, כי פי השם דבר, כי ה׳ מקיים. כך ה׳, דברי אמת וצדק דברי ה׳.

טוב מאוד. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. כן? כפי כוחו, צריך להיכנס. כפי כוחו, כמו שלמדנו כפי ממון, כלומר, לא תחשוב שמי שאין לו כסף.

סיום הנושא ומעבר להלכות שבת

דובר 1: נכון?

דובר 2: כן.

דובר 1: בסדר, עוברים להלכות שבת.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 30 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur on Rambam Hilchos Shabbos — Chapter 30

Halacha 1: Four Things Were Said About Shabbos

The Rambam’s Words: “Four things were said about Shabbos — two from the Torah and two from the words of the Sages, and they are explained by the prophets. From the Torah — zachor and shamor. From the words of the Sages — kavod and oneg. As it says, ‘And you shall call Shabbos a delight and the holy day of Hashem honored.’”

Explanation:

The Rambam sets up a structure for all of Hilchos Shabbos: four foundations — two d’oraisa (zachor = kiddush; shamor = guarding Shabbos/melachos) and two d’rabbanan but explicit in the prophets (kavod and oneg), from the verse in Yeshayahu 58.

Insights and Explanations:

1) Why does the structure appear at the end and not at the beginning? The Rambam has made such general introductions at the beginning in other halachos (like Hilchos Ishus, Hilchos Sefer Torah), but here in Hilchos Shabbos he didn’t do so — he started immediately with the mitzvah of resting, melachos, techumin, meals, etc. Only here, in this last chapter, does he bring the general structure. The innovation: The Rambam does this intentionally, to bring out that kavod and oneg should not appear as merely an added rabbinic matter. By presenting it as one of the four fundamental things of Shabbos — half of the entire structure — kavod and oneg are elevated to an important level, not just “another rabbinic matter.”

2) The parallel between zachor/shamor and kavod/oneg: Kavod and oneg are built upon zachor and shamor — i.e., they are the rabbinic extensions of the Torah foundations:

Kavod corresponds to zachor: Everything the Rambam lists under kavod — dressing freshly, receiving Shabbos, waiting for Shabbos, bringing in Shabbos — relates to the entrance of Shabbos, just like zachor (kiddush, “remember it at its entrance and exit”).

Oneg corresponds to shamor: Shamor means that Shabbos should look different (as the Rambam explained regarding muktzeh — so it should be Shabbos-like). Oneg is the positive content of what one does on Shabbos — meals, learning, gathering.

On this it is asked: Oneg is a positive thing (eating, pleasure), while shamor is a negative thing (not doing melacha). How does this fit together? The answer: There are indeed prohibitions that stem from oneg — one may not fast, not request mercy, not wage wars — all things that are the opposite of oneg (distress). But both — the prohibitions and the positive commandments — are all the commandment of Shabbos: that Shabbos should be a joyful day, not just cessation from work.

3) The language “kibud” (not “kavod”) and “oneg”: The Rambam writes “kibud” — which means an action of honoring (the person does something), while “kavod” would mean a state of honor in itself. The language “kibud” fits with the idea that it is a deed that the person must do in honor of Shabbos.

4) “Explained by the prophets” — what does this mean practically? The Rambam makes clear that kavod and oneg are rabbinic (divrei sofrim), even though they appear in the prophets. This is against many Rishonim who hold that Shabbos meals (which are derived from verses with four expressions of eating) are d’oraisa. The Rambam’s position is clear: prophets cannot add any halacha — they can only make enactments like the Sages. Even Moshe Rabbeinu’s enactments (like kriyas haTorah) are rabbinic, because they are not from the Written Torah.

It is asked: If it’s merely rabbinic, why does the Rambam mention that it is “explained by the prophets”? The answer: This gives importance — that a prophet said it makes it more significant, although halachically it remains rabbinic. (According to the Rambam’s position that divrei kabbalah have no halachic advantage over regular rabbinic law.)

5) The source for the structure “four things”: No explicit source in the Gemara or Midrash has been found for the language “four things were said about Shabbos.” None of the commentators have found a source. The Rambam himself created this structure, based on the Mishnah’s format of “two that are four” (yetzios haShabbos shetayim shehem arba) — the Rambam applies the same model to all of Shabbos: two d’oraisa, two d’rabbanan = four.

6) “Four things” are not four mitzvos: The Rambam doesn’t mean there are four mitzvos of Shabbos — the mitzvos divide differently (resting, techumin, kiddush, etc.). These are four ideas/foundations that contain all the matters of Shabbos.

Halacha 3: Kavod Shabbos — Washing, Clothing, Preparations

The Rambam’s Words: “And this is what the Sages said: that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands, and feet in hot water on erev Shabbos for the honor of Shabbos… and wraps himself and sits with dignity waiting to receive the face of Shabbos as one who goes out to greet the king… The early Sages would gather their students on erev Shabbos and wrap themselves and say, ‘Come, let us go out to greet Shabbos the King.’”

Explanation:

One must wash on erev Shabbos, dress nicely, and wait for Shabbos with dignity — like one who goes to meet a king.

Insights:

1) The Rambam’s method — from aggadata to halacha: The Rambam takes pieces from the Gemara that are more aggadic in style (stories of Rabbi Yehuda bar Ilai, Rabbi Chanina), and he places them under the halachic category of “kavod Shabbos.” He makes from stories a halachic list of details. In the Gemara itself it doesn’t explicitly state that all these things are a mitzvah — the Rambam brought it out.

2) Combining two stories: The Rambam combined two separate stories from the Gemara (Shabbos 25b, Shabbos 119a): (a) Rabbi Yehuda bar Ilai — they brought him hot water, he washed, wrapped himself in fringed sheets, and was “like an angel of Hashem of hosts”; (b) Rabbi Chanina — “wrapped himself and stood at dusk” and said “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rambam built from both together one halacha: one should dress and wait with dignity.

3) “Kovod rosh” — translates “like an angel”: The Rambam’s language “kovod rosh” is his translation/explanation of the Gemara’s “like an angel of Hashem of hosts.” This doesn’t mean joy, but a certain seriousness. “Mechayel” is anticipation (looking forward), and “kovod rosh” is an additional element — a seriousness, like when praying “standing before the King.”

4) Rabbi Yehuda bar Ilai vs. Rabbi Chanina — two styles: Rabbi Yehuda bar Ilai did it privately — “they brought him,” they brought it to him. Rabbi Chanina went out with his students publicly — “they would gather their students.” The Rambam brings the first as halacha, and the second as “the early Sages” — a practice/custom.

5) “Shabbos the King” — not “Queen”: The Rambam’s text reads “Shabbos the King” (masculine), not “Shabbos Malkesa/the Queen” (feminine) as in the Gemara. The Mekubalim hold strongly that Shabbos is a “Queen,” but the Rambam’s version is “the King.” Perhaps because in Aramaic “Malkesa” can also mean king (as in Arabic), or the Rambam has a consciously different version.

6) Tzitzis — fringed sheets: In the Gemara it means nice garments with tzitzis, according to the position that sheets require tzitzis (which is a dispute). It is mentioned that in Toldos Aharon they wear a tallis before nightfall, because in the Rambam it is implied so.

[Digression: Kabbalas Shabbos] The halacha about “wrapping himself” is the source for kabbalas Shabbos. The Brisker Rav would every erev Shabbos before Maariv go out of the porch, say “Bo’i Kallah,” sit down, and return — just like Rabbi Chanina’s “Come, let us go out to greet Shabbos the Queen.” The Rashba would put on a tallis (wrap himself).

Halacha 3 (continued): Clean Clothing

The Rambam’s Words: “That he should wear clean clothing, and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing. And if he has nothing to change into, he should lower his garment so that his clothing will not be like weekday clothing.”

Explanation:

One must wear clean clothes, and Shabbos clothing should be different from weekday clothing. Whoever doesn’t have other clothes should at least lower his garment longer.

Insights:

1) Two separate objectives: The Rambam holds two things: (a) “clean clothing” — cleanliness, (b) “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” — difference. These are two separate laws. “Clean clothing” doesn’t have to mean different clothing — it can be enough that it’s clean. But “and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing” means it should look different.

2) “Lower his garment” — longer garments as honor: The reasoning: a worker needs short clothing so he can move around. Someone who sits at rest wears longer garments. On Shabbos, when one is at rest, one can lower the garments — they won’t get dirty.

3) Customs in practice: In Satmar some wear a beaver hat on Shabbos instead of a shtreimel (nicer); in Lithuania they don’t wear really different clothing, just somewhat nicer. These are all customs, one cannot do differently than the whole community does. The principle: one must do something that is more than during the week — “lowering his garments” — it should be something special. Someone who wears a frock all week needs to have a bekeshe in addition on Shabbos. Someone who doesn’t wear an outer garment is satisfied with a bekeshe.

Ezra’s Enactment — Washing on Thursday

The Rambam’s Words: “And Ezra enacted that they should wash laundry on Thursday in honor of Shabbos.”

Explanation:

Ezra the Scribe enacted that one should wash laundry on Thursday, so one would have clean laundry for Shabbos.

Insights:

1) Why not Friday? Because Friday is already erev Shabbos, there’s no time.

2) Ezra’s role in the order of life: Ezra made the order of life for Jews in Eretz Yisrael — all kinds of physical enactments. He established that every Thursday is the day for laundry washing.

Halacha 4: Prohibition of Fixed Meals on Erev Shabbos

The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos… for the honor of Shabbos… that a person should not eat from Mincha time onward so that he will enter Shabbos when he is eager to eat.”

Explanation:

One may not fix a meal/feast on erev Shabbos. From Mincha time onward one should refrain from fixing a meal, so one will enter Shabbos hungry.

Insights:

1) Two separate laws: The Rambam has two formulations: (a) “It is forbidden to fix a meal and feast on erev Shabbos” — this refers to a feast, a large party, the whole day; (b) “that he should not eat from Mincha time onward” — this refers to fixing a meal (not a feast), from Mincha time onward. The language is different — in the first it says “feast,” in the second only “fixing a meal.”

2) “To fix a meal” — what does it mean? “To fix a meal” means that the person makes his regular weekly meal (when the family gathers) on Friday. This he should not do — he should make it on Shabbos. But when it happened by chance (by way of occurrence), like at a seudas mitzvah, that is different.

3) Regular eating and drinking — permitted: Regular eating and drinking (even fruits and vegetables) is permitted until nightfall. After nightfall one may not eat before kiddush.

4) Kavod Shabbos or oneg Shabbos? The conclusion: It is a law of kavod Shabbos — it is not honorable that one comes to Shabbos already full. But it also relates to oneg — if one is already satiated, one cannot have oneg from the Shabbos meal. The Rambam’s language “so that he will enter Shabbos when he is eager to eat” points to both: kavod (how one comes to Shabbos) and oneg (one should be able to have pleasure).

Halacha 4 (continued): Setting One’s Table on Erev Shabbos

The Rambam’s Words: “A person should set his table on erev Shabbos even if he only needs a kezayis. And similarly he should set his table on motzaei Shabbos even if he only needs a kezayis, to honor it at its entrance and exit.”

Explanation:

One must prepare the table for Shabbos even if one only needs to eat a kezayis — the table should look like a large meal. The same on motzaei Shabbos.

Insights:

1) What does “motzaei Shabbos” mean? One would think “motzaei Shabbos” means after Shabbos (melaveh malkah). But the simple meaning is that “motzaei Shabbos” means “when Shabbos goes out” — i.e., seudah shlishis, when Shabbos is leaving. This is not proof for a fourth meal (melaveh malkah). There is no mitzvah of a fourth meal stated in the Rambam.

2) Proof that motzaei Shabbos = seudah shlishis: The Rambam speaks later about the order of Birkas HaMazon with Havdalah — which shows that the third meal extends into motzaei Shabbos. This fits with the simple meaning that “motzaei Shabbos” here means seudah shlishis. In summer when seudah shlishis is late (nine o’clock), it’s hard to understand why one would eat another melaveh malkah.

3) The innovation of “setting one’s table”: Not only at the first meal of Shabbos should there be excitement — the same honor should also be at seudah shlishis. This is also kavod Shabbos.

Halacha 4 (continued): And One Must Prepare His House While It Is Still Day

The Rambam’s Words: “And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos, and there should be a lamp burning and a table set and a bed made, for all these are for the honor of Shabbos.”

Explanation:

One must prepare the house for Shabbos — the table should be set, the lights lit, the bed made — all before Shabbos (while it is still day), not when one comes home from shul.

Insights:

1) “While it is still day” — before shul: The table should already be set before one goes to shul, not only when one returns.

2) Relationship to lighting candles: The Rambam already spoke earlier about the mitzvah of lighting candles. Here he adds that “a lamp burning” is part of the broader mitzvah of kavod Shabbos. The mitzvah of lighting candles is essentially a mitzvah of kavod Shabbos — as the Rema says “lighting candles on Shabbos is an obligation.”

Halacha 5: An Important Person Should Himself Prepare for Shabbos

The Rambam’s Words: “Even an important person whose way is not to shop or occupy himself with household work, is obligated to do things for the needs of Shabbos with his own body, for this is its honor.”

Explanation:

Even an important person who doesn’t do such things all week must himself do preparations in honor of Shabbos — this itself is the honor of Shabbos.

Insights:

1) “For this is its honor” — honor of Shabbos, not honor of the mitzvah: The Rambam means that the fact that an important person does it himself is the honor of Shabbos itself — just as when a king comes, the honor is that important people prepare for him. This is not just the general law of “a mitzvah performed by oneself is greater than through an agent.”

2) Distinction between “mitzvah bo yoser mib’shlucho” and kavod Shabbos: “Mitzvah bo yoser mib’shlucho” is a general law for all mitzvos — one should do a mitzvah oneself. But the Rambam adds here an extra dimension: for Shabbos, the doing-it-oneself is part of the honor of Shabbos. That is, it’s not just that one cannot send an agent — it’s that the fact that the important Jew does it himself, that is what makes the honor.

3) “Whoever increases in this matter is praiseworthy”: The more an important person does himself, the more praiseworthy.

Halacha 5 (continued): The Early Sages

The Rambam’s Words: “The early Sages, some would split wood to cook, and some would cook or salt meat, or braid wicks, or light candles, and some would go out and buy things needed for Shabbos from food and drink, even though this was not their way.”

Explanation:

Different Sages did different preparations themselves — broke wood, cooked, salted meat, braided wicks, lit candles, or shopped.

Insights:

1) The Rambam’s approach — no names: The Rambam almost never mentions names of Sages from the Gemara (he doesn’t say Rava, Rav Safra, etc.) — he writes simply “the early Sages.” This is his general way.

2) “Some… some…” — no set custom: The Rambam shows that each Sage found his own thing — there was no one fixed custom. No one looked at the other.

3) “Even though this was not their way” — what does it refer to? Perhaps it refers to all things, but perhaps mainly to the last — “going out and buying” — because shopping is not a great effort, but for an important person it is unusual. The innovation is that he was seen in the “grocery” only for Shabbos. But one can also say it refers to all — even breaking wood was not his type.

Halacha 6 (?): Oneg Shabbos — Rich Food and Spiced Drink

The Rambam’s Words: “What is oneg? This is what the Sages said: that one needs to prepare very rich food and spiced drink for Shabbos.”

Explanation:

Oneg Shabbos means good fatty foods (more than usual) and good drinks.

Insights:

1) “This is what the Sages said” — the Rambam’s division: The Gemara uses the language “whoever delights in Shabbos” for all meal-related matters. The Rambam divides it: the previous (setting the table, preparing the house, clothing) is kavod, and this (foods, drinks) is oneg. “This is what the Sages said” means: what the Sages speak about regarding good foods — this is the oneg part.

2) “Spiced drink” — not necessarily flavored: “Spiced” here means like “rich” regarding food — good, rich drinks, not necessarily a flavored drink. The proof is from what the Rambam writes “that restores the soul and opens” — something that makes one happy and refreshed.

Halacha 7: The Measure of Oneg Shabbos According to Wealth

The Rambam’s Words: “Everything according to a person’s wealth… And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods is praiseworthy.”

Explanation:

The measure of oneg Shabbos — how much one must spend on Shabbos foods — is according to a person’s wealth, according to how much each can afford. And whoever spends more is praiseworthy.

Insights:

1) “According to a person’s wealth”: The optimal measure of oneg Shabbos is according to how much the person can afford. A wealthy person who eats well every day is expected to do more for Shabbos. But the Rambam rules clearly that there is never an obligation to buy more than what one can afford. This is not post facto — this is the optimal law.

2) “Expenses” and “preparing foods”: “Expenses” means monetary expenditures, and “preparing many foods” also means the effort and work of preparation. Both are praiseworthy.

Halacha 7 (continued): A Poor Person Who Has Nothing

The Rambam’s Words: “And if he cannot afford it, even if he makes vegetable soup… to delight in Shabbos, this is oneg Shabbos. And he is not obligated to impoverish himself and borrow from others to increase Shabbos food.”

Explanation:

If someone has no money, even if he only makes a simple vegetable soup in honor of Shabbos, he fulfills oneg Shabbos. He doesn’t need to borrow money from others to increase Shabbos foods.

Insights:

1) “Make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — broader than charity: The Rambam rules the principle of “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” (Shabbos 118), but he understands “depend on people” more broadly than just asking for charity — it also includes borrowing (loans). “Borrowing from others” means borrowing money, not just asking for gifts.

2) An important innovation — no obligation to do more than one can: The Rambam says never that someone must do more than he can afford. The Tur had a difficult problem (and brings from his father the Rosh) because he held that there is in certain ways an obligation to exert oneself. But according to the Rambam the law is simple: according to his wealth, and if there isn’t — there isn’t. No obligation to borrow or struggle. It’s not just “not obligated” — it’s actually not proper.

3) “Vegetable soup” — only when it’s special: The “soup” fulfills only when he does it “to delight in Shabbos” — i.e., something he wouldn’t do during the week. If he eats such soup every night, he hasn’t done something special. He must at least change something — for example, he usually eats only bread, and now he makes soup.

Halacha 7 (continued): A Wealthy Person Who Always Eats Well

The Rambam’s Words: “One must change Shabbos food from weekday food. And if it’s impossible to change, he should at any rate change the time of his eating — if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.”

Explanation:

Someone who always eats well must at least change his Shabbos eating from weekday eating. If he cannot change the food itself, he should at least change the time when he eats.

Insights:

1) The opposite problem from the poor person: The wealthy person who already always eats well — how does he make Shabbos different?

2) Noticeable that it’s Shabbos: The main point is that it should feel different, “Shabbos-like.” This is parallel to the law regarding clothing, where the Rambam said that if one wears the same clothes it should at least look different.

3) Changing the time: Changing the time of eating (earlier or later than usual) is also a way of oneg Shabbos — it makes it feel different, not just a routine.

Halacha 8: Three Meals

The Rambam’s Words: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos — one in the evening, one in the morning, and one at Mincha time. And one must be careful with these three meals not to reduce them at all. And even a poor person who is supported by charity eats three meals.”

Explanation:

One is obligated to eat three Shabbos meals — Friday night, Shabbos morning, and Shabbos afternoon. Even a poor person who lives from charity must eat three meals.

Insights:

1) Question and answer — “make your Shabbos like a weekday” vs. a poor person supported by charity: Earlier the Rambam said “make your Shabbos like a weekday and don’t depend on people” — one doesn’t need to borrow. How does this fit with the law that even a poor person supported by charity must have three meals? The answer: The obligation falls on the charity administrators / those who provide charity — they need to know that the poor person needs three meals, and they should provide for him.

2) Interesting distinction — middle class vs. completely poor: Someone who has enough money for two meals but not for three — he doesn’t need to borrow, because then “make your Shabbos like a weekday” applies. But someone who is already initially supported by charity — they buy him three. This is compared to Pesach, where one does ask from charity because then there is a specific mitzvah that must be provided (four cups, etc.).

3) The way of the world — two meals: During the week the way of the world is only two meals — this is also seen with charity administrators who give only two meals. Shabbos is the matter of the extra soul that makes three meals.

Halacha 8 (continued): Sick or Fasting

The Rambam’s Words: “And if he was sick from overeating, or if he was constantly fasting — he is exempt from three meals.”

Explanation:

A sick person for whom eating harms him, or someone who fasts constantly, is exempt from three meals.

Insights:

1) The foundation of Shabbos meals according to the Rambam: All laws of Shabbos meals are not a decree of Scripture like eating matzah (where one must eat a kezayis even if it’s difficult). Shabbos meals are a matter of oneg — this is the way of the world of having pleasure. If eating makes him sick, it is the opposite of oneg and he is exempt.

2) There is no obligation whatsoever to exert oneself to eat Shabbos meals. Shabbos meals come only when it’s delightful and tasty. If it’s difficult — he’s already eaten too much, he can’t anymore — he is exempt.

3) Practical application — overeating in winter: People who come to shul in winter for seudah shlishis right after they’ve finished their cholent, and they’re still satiated — they fulfill nothing by forcing themselves to eat. It’s not a matter of oneg Shabbos when one eats against one’s will. Overeating is a Torah prohibition, and one fulfills nothing with it. The advice: one should eat a smaller morning meal, eat earlier, take a walk — to be able to eat seudah shlishis. But in winter with Chassidic minyanim (Shacharis ends at one, Mincha is already at four o’clock) it’s practically very difficult.

4) How does the sick person do oneg Shabbos? The Rambam doesn’t say. He can have oneg through other things (like Shabbos clothing), but regarding meals specifically it’s not applicable — he cannot change his fast to a “Shabbos fast.”

Halacha 8 (continued): Fixing Meals on Wine

The Rambam’s Words: “And one must fix all three of his meals on wine.”

Explanation:

All three meals should be fixed on wine. At the first two meals there is already kiddush (at night kiddush, in the morning kiddush rabbah). At seudah shlishis one must also have wine, even though there is no law of kiddush.

Insights:

1) Kiddush rabbah on liquor: The custom to make kiddush rabbah in the morning on liquor (schnapps) is built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially be on chamar medinah. According to this there is truly no difference between night and morning regarding wine.

2) Two loaves: The Rema says “and one needs two loaves” — all meals should be on two loaves. The reason is apparently a matter of oneg — an abundance, one should know there is abundance. It is also a reminder of the manna.

3) Eating meat and drinking wine: The Rambam already spoke earlier of “very rich food” and “preserved wine” — but there it was more in hints. Here he says it explicitly: meat and wine is oneg Shabbos. “If he cannot afford it” — if one doesn’t have, one is exempt.

4) Three meals on Yom Tov: It is discussed whether one must also eat three meals on Yom Tov. The Beis Yosef understood that the Rambam means that on Yom Tov one must also eat three meals. This remains unclear.

The Order of the Righteous — The Rambam’s Daily Order for Shabbos

The Rambam’s Words: “It is forbidden to fix a meal on wine on Shabbos and Yom Tov at the time of the study hall… Rather, this is the custom of the righteous…”

Explanation:

One may not make a meal with wine instead of going to learn in the study hall. This doesn’t mean instead of praying, but instead of learning — “at the time of the study hall.”

The Daily Order:

1. Shacharis and Musaf in the synagogue

2. And he comes to his house and makes the second meal — the morning meal at home

3. And he goes to the study hall, reads and reviews until Mincha — “reads” = Written Torah, “and reviews” = Oral Torah / hears the sermon

4. And he prays Mincha

5. And afterwards he fixes the third meal on wine, and eats and drinks until motzaei Shabbos

Insights:

1) “On wine” at seudah shlishis: The Rambam says again “on wine” specifically at seudah shlishis, to remember that here too one needs wine, even though there is no kiddush.

2) “And eats and drinks until motzaei Shabbos”: The meal should continue until motzaei Shabbos, one leaves Shabbos through a meal. This is a matter of kavod Shabbos.

3) No fourth meal (melaveh malkah): The Rambam doesn’t say that one should eat a fourth meal afterwards.

4) Seudah shlishis in the study hall: The Rambam also doesn’t say “and he comes to his house” at seudah shlishis — implying he remains for

the meal in the study hall.

5) “The custom of the righteous”: An interesting language — the Rambam presents this order specifically as “the custom of the righteous.”

It Is Forbidden for a Person to Walk on Erev Shabbos More Than Three Parsa’os

The Rambam’s Words: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so that he will arrive at his house while it is still very much day in order to prepare a meal for Shabbos.”

Explanation:

A person should not travel on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day, so he can arrive home while it is still very much day, so he will have time to prepare a meal for Shabbos.

Insights:

1) The reason — “that his household members know”: The entire reason is because he comes home suddenly and they haven’t prepared for him. According to this, the halacha is perhaps less relevant in modern times when one can notify by telephone. The Shulchan Aruch HaRav says that in modern times everyone prepares generously, one doesn’t need to worry.

2) The townspeople can excommunicate: Whoever stays at other people’s homes should not arrive very late, because aside from the fact that he doesn’t have a good meal, it also turns out that he embarrasses the hosts — “that they didn’t prepare for them something fitting for guests.” The Rambam calculated that someone who eats from a meal that is insufficient for its owners embarrasses them thereby.

It Is Forbidden to Fast and Cry Out and Supplicate and Request Mercy on Shabbos

The Rambam’s Words: “It is forbidden to fast and cry out and supplicate and request mercy on Shabbos.”

Explanation:

One may not fast on Shabbos, and one may not cry out, say supplications, and request mercy.

Insights:

1) “Fasting” here doesn’t mean someone who has pleasure from fasting (which the Rambam mentioned earlier as exempt from meals), but fasting over troubles — a day of prayer regarding troubles.

2) “To fast, to cry out, to supplicate, and to request mercy” is all one action — one makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles. This comes from Tractate Taanis — a community fasts and sounds the alarm over them (fast and blow shofar), but “they don’t fast on Shabbos or on Yom Tov.”

3) Exception — a city surrounded by gentiles or a river: A city that is in danger from gentiles or a river — then one may sound the alarm on Shabbos. The distinction: troubles that can be postponed (one can make a fast on Sunday), one doesn’t do on Shabbos. But an emergency that needs to be dealt with now — for example, an enemy is standing here — one may pray. The reasoning: if the Almighty needs to help today, Shabbos, one must ask Him now. With a regular trouble it’s a “period” of a problem, not that the day itself is in danger.

They Don’t Besiege Cities of Gentiles Less Than Three Days Before Shabbos

The Rambam’s Words: “They don’t besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos, so that the minds of the warriors will settle upon them and they won’t be confused and troubled on Shabbos.”

Explanation:

One doesn’t begin a war (surrounding a city of gentiles) less than three days before Shabbos. The first days of a war are very tense and dramatic. One wants that by Shabbos the soldiers should already calm down, so they can have oneg Shabbos.

Insights:

The measure of three days — three days is enough time that one should get used to it, three days is always like a “chazakah.” It perhaps also relates to the fact that the most difficult time of mourning is until three days.

They Don’t Set Sail on the Great Sea Less Than Three Days Before Shabbos

The Rambam’s Words: “They don’t set sail on the great sea less than three days before Shabbos, so that his mind will settle upon it before Shabbos. But for a matter of a mitzvah one may sail even on erev Shabbos.”

Explanation:

One may not set sail on a ship on the great sea less than three days before Shabbos. The first days on a ship are difficult (seasickness and the like). One needs three days’ time to calm down before Shabbos. For a matter of a mitzvah it is permitted even on erev Shabbos.

Insights:

1) Erev Shabbos on a ship — “speaking of the matter”: When one travels on erev Shabbos on a ship, one must ask the ship’s captain that he shouldn’t sail on Shabbos — but even if he doesn’t comply, the main thing is that one said it. The reason: “speaking of the matter” — one shouldn’t speak about sailing on Shabbos. The gentile sails for his business.

2) Short journey — from Tyre to Sidon: A short journey like from Tyre to Sidon (very close, almost half an hour to walk) is permitted. The cities extend into the sea, so a ship is the easiest way even if it’s really close.

3) Local custom: “A place where they were accustomed not to sail on erev Shabbos at all” — there were places where they were stringent not to travel even short journeys. This is a matter of local custom.

Marital Relations on Shabbos

The Rambam’s Words: “Marital relations are from oneg Shabbos. Therefore the conjugal obligation of healthy Torah scholars is from Friday night to Friday night.”

Explanation:

Marital relations are part of oneg Shabbos. Therefore the mitzvah of onah for Torah scholars (which is once a week) is fixed on Friday night.

Insights:

1) Structure of the halacha: One can ask why doesn’t he bring this earlier with the halachos of oneg Shabbos? The Rambam didn’t want to mix it with the halachos of meals, and added it later.

2) Two points: (1) The onah of Torah scholars is once a week, (2) since relations are from oneg Shabbos, it is fixed on Shabbos. Other people (workers, etc.) who have an onah schedule of twice a week, Shabbos is also a mitzvah, but they don’t have to specifically only on Shabbos.

3) Relations with a virgin on Shabbos: One may optimally have relations with a virgin on Shabbos, even if there will be virginal blood. There is no issue of wounding — because the blood is already collected blood (already lying there gathered), it’s not like one is extracting blood. There is no issue of distress — because in practice she loves him, so the distress is still within the category of oneg. Perhaps the Gemara therefore brought this matter by oneg Shabbos — to show that even with a bit of distress it is still oneg.

The Excellence of Guarding Shabbos — Conclusion of the Halachos

The Rambam’s Words: “Shabbos and idolatry, each of them is equivalent to all the other mitzvos. And Shabbos is the sign between the Holy One, blessed be He, and us forever. Therefore, whoever transgresses the other mitzvos is among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is like one who worships idolatry, and both of them are like a gentile in all matters.”

Explanation:

Shabbos and idolatry are both equivalent to all the other mitzvos. A public desecrator of Shabbos is like an idolater, like a gentile in all matters.

Insights:

1) “Like a gentile in all matters” — halacha or aggadah? This is not simply a halachic principle. One must look down precisely regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a gentile and regarding what not. For example, “we lower and don’t raise” — but not all laws of an idolater. The Rambam comes here more for the aggadah, not for the halacha.

2) Why Shabbos? The Rambam’s reason is: (1) it’s a serious matter, (2) it’s a sign between the Holy One, blessed be He, and the Jews. He says not the reason that other commentators bring — that Shabbos is the creation of the world (and therefore similar to idolatry). He also doesn’t say that Shabbos is “also idolatry” — but that both are equivalent.

3) Publicly — the key: The word “publicly” is the main point, and it refers to the word “sign.” When one desecrates Shabbos publicly, one has destroyed the sign — the symbol of the covenant between the Holy One, blessed be He, and the Jewish people.

The Reward for Guarding Shabbos

The Rambam’s Words: “Whoever guards Shabbos according to its law and honors it and delights in it — it is explicitly stated in the tradition that his reward in this world is in addition to the reward stored up for the World to Come, as it says, ‘Then you will delight in Hashem, and I will cause you to ride on the high places of the earth, and I will feed you the heritage of Jacob your father, for the mouth of Hashem has spoken.’”

Explanation:

Someone who guards Shabbos according to its law (negative commandments), honors it (kavod), and delights in it (oneg) — receives reward both in this world and in the World to Come, as it says in the prophets.

Insights:

1) “According to its law and honors it and delights in it” — three things: (1) According to its law = all the negative commandments, (2) honors it = kavod Shabbos, (3) and delights in it = oneg Shabbos. This reflects the entire structure of Chapter 30.

2) “Praiseworthy is the person who does this”: The prophet doesn’t say what the reward will be, only that it is “well” with him — a praise in itself.

3) “And I will feed you the heritage of Jacob your father”: This means Eretz Yisrael, which is an inheritance without limit (without boundaries). “For the mouth of Hashem has spoken” — because the Almighty keeps His word, words of truth and righteousness.

4) “According to his ability”: He mentions that oneg Shabbos is according to his ability/according to his wealth, so one shouldn’t think that someone who has no money cannot fulfill oneg Shabbos.

Thus far Hilchos Shabbos — Blessed is the Merciful One who has helped.


📝 Full Transcript

Chapter 30 of Rambam Hilchot Shabbat: Honor and Delight of Shabbat

Introduction: Sponsors and Supporters

Good. We are going to learn the last chapter of Rambam Hilchot Shabbat, the thirtieth chapter. Very good. A delicious chapter. But before we learn the chapter, we want to thank the sponsors and supporters and sustainers of our shiur, those who share it with other people and help spread Torah, and of course the main sponsor, our dear friend the generous patron Rabbi Yoel Leib Wertzberger, may the merit of Torah constantly accompany him. And may the Holy One Blessed Be He pay his reward, as it says in the Mi Sheberach, and also all those who bring wine for kiddush and havdalah and bread for tzedakah, etc.

Halacha 1: Four Things Were Said About Shabbat

The Words of the Rambam

The Rambam says as follows: “Four things were said about Shabbat”. This is a very interesting beginning to this chapter. Four things are stated about Shabbat, “two in the Torah and two from the words of the Sages”. Two things are stated in the Torah, “were said,” are stated in the Torah, yes, and two things are stated in the words of the Sages, “and they are explained by the prophets”. That means, it is rabbinic, but the prophets already spoke about it. It has the status of a rabbinic law, it is not more obligatory than a rabbinic law, but it is not stated by the later Sages, Ravina and Rav Ashi, it is stated by the prophets. It also has the status of divrei kabalah, words of the Sages.

What are the two in the Torah? The two mitzvot in the Torah about Shabbat are zachor and shamor. Zachor we learned in the last chapter, it means, as the Rambam said what the Sages interpreted, “remember it over wine,” the mitzvah of kiddush from the Torah. The Rambam didn’t exactly say this is “remember it over wine.” “To remember it at its entrance and exit over wine” he said later is certainly rabbinic. And shamor is apparently the mitzvah of guarding Shabbat, all the other chapters that the Rambam spoke about, hilchot hotza’ah etc., all the other 39 melachot that the Rambam actually called the verse and brings on it “tishbot.”

But here it appears that he wants to say here zachor, shamor, kavod, oneg. These are four words that one can easily remember. You know, it’s an interesting introduction. Zachor, shamor, which is guarding Shabbat. And then there are the two that I want to mainly speak about here, the two that are explained in the prophets, that the prophets explained, the prophet Isaiah, which are the mitzvah of kavod and the mitzvah of oneg, honor and delight of Shabbat.

A Precision in Language: Kibud and Oneg

Speaker 1: It says, “kibud and oneg,” not “kavod and oneg.” A whole chapter also. Kibud is about honoring. Kavod is in itself, kibud is when a person gives it honor.

Speaker 2: Aha, I don’t know that. I say that kavod is the honor of Shabbat, but to honor is an action. Kavod is… afterwards he has kavod. Afterwards the one who honors, he has kavod. When a person does something it is kibud. When someone has kavod by himself without someone doing something, perhaps it can be called kavod, but it cannot be called kibud.

Speaker 1: Okay.

The Verses in Isaiah

And oneg, to enjoy oneself. It says, “And you shall call Shabbat a delight”, you should call Shabbat oneg, that means you should make oneg on Shabbat. And later in the same verses it says, “And the holy day of Hashem honored”, the day of Shabbat which is holy to Hashem, honored, one should honor it.

Why Does This Structure Appear Here at the End?

So, it’s very interesting that the Rambam decided here, that is, the Rambam has in many places this kind of idea of making a structure. Yes, you have ten principles of hilchot sefer Torah, I know, we learned it. Shabbat he never did this. He began directly with the mitzvot of resting on Shabbat, and he did learn, yes, and then the mitzvah of not punishing on Shabbat, the mitzvah of techum, more mitzvot of Shabbat meals. And here finally, at the end, he remembered to give such an overall structure for all of hilchot Shabbat.

Actually, this introduction could have come at the beginning of hilchot Shabbat. There are four things, or perhaps as you say, another thing about techum, or another thing about not punishing, but let’s say it’s included in guarding Shabbat in the most general way. And then there are more things about kavod and oneg, which are additional things. Actually this could have been the beginning.

Innovation: The Importance of Kavod and Oneg

I think that perhaps he wants to bring out, that perhaps this is the purpose, he wants to bring out that one should not think that kavod and oneg is perhaps just an added-on thing, do kavod and oneg Shabbat. Now that he makes it into the structure, you see that this is one of the four things. Granted it’s rabbinic, it’s not as stringent as the Torah laws, but as if there are four things about Shabbat, and half of them, yes, are kavod and oneg. So it makes kavod and oneg Shabbat more important than if we had just added it as, ah, another rabbinic matter to do kavod and oneg Shabbat.

The Parallel Between Zachor/Shamor and Kavod/Oneg

I think perhaps like this, first of all why did he bring zachor and shamor? Because they are a very good set. Yes, you have the same verse in the Ten Commandments in Yitro and in Va’etchanan it says different language, zachor and shamor, and about this it says zachor and shamor were said in one utterance.

But the Sages said kavod and oneg. I mean that the Rambam says here that the structure is also the same. Because if we will see, everything that the Rambam lists by kavod is very similar to kiddush, “remember it at its entrance and exit.” He lists all matters of erev Shabbat, how one must bring in Shabbat. So everything that has to do with zachor is in the same category as zachor, that one must honor Shabbat when it comes in. Everything that he will list we will see, he must dress fresh, and he should wait for Shabbat, receive Shabbat, and further.

And oneg, the Rambam said that shamor is that Shabbat should look different. As he said at the beginning of muktzeh, there is a thing of how it should look Shabbat-like. And this is also, under “tishbot,” that one should not do other things, but what one should do. And about this we even add muktzeh, so that, all these repairs of the world’s labors should still not be equal. And all these things that are stated, and oneg is more how one feels the day of Shabbat. One eats meals, one spends time, one learns.

So kavod and oneg is laid upon zachor and shamor. Kavod is all the extra rabbinic laws on zachor, and oneg is all the rabbinic laws on shamor.

Discussion: Is Oneg Really Parallel to Shamor?

Speaker 2: A Torah idea. I’m not for this reasoning. With this the first half makes sense to the second half. He sees that kibud, one can apply it nicely to Shabbat, the whole Shabbat, but it’s true, that it appears that kibud has a lot to do with the entrance and exit, but that oneg should be connected with melacha – I mean that oneg is like everything until now, was the negative. The negative of how on Shabbat, that one should not do everything in order to look like Shabbat. What does one do on Shabbat? How does it look? Ah, it looks like one spends oneg.

Speaker 1: I understand, because for that it doesn’t fit me. Because oneg is a positive thing, that one should enjoy, not like not doing melacha. Shevut, oneg are very different, and more different than zachor and kavod, understand? I would have said that all, if what we were asked to make a connection, I would have said that all kavod and oneg are more connected with remembrance. As one sees in the order of the Rambam, that first he spoke about all melachot, and then in the last three or four chapters he speaks about the positive things of Shabbat, what one does, as you say, what appears on Shabbat. And oneg is also here, for example that which one may not ask for mercy, or fast, or wars. All things are…

Speaker 2: It’s correct, kavod is… It’s calculated that you say answers my question, I said that oneg is a positive thing and not like shamor, you say that there are prohibitions that are from oneg. But I say it’s a matter of pain, which is the opposite of oneg.

Speaker 1: But I say both, the prohibitions and the positive commandments are all the commandments of Shabbat, that Shabbat should be joyful, not just cessation of melachot or muktzeh, but all other things, the foods, the eating, filling the day.

The Source for This Structure of “Four Things”

For me it’s a bit puzzling, I searched, and I was sure that the language “four things were said about Shabbat” must be stated somewhere, some midrash, some gemara. Until now none of the commentators here on the side have found any source. The Rambam wanted to close it up, because zachor and shamor is a language that everyone knows, zachor and shamor, it’s very nice. But the Rambam never brought it, only zachor he brought, shamor he never brought. I understand, I would have agreed to say that shamor means melachot, but how did he take the…

I’ll tell you the secret. What he does here, he makes here “the carrying out of Shabbat, two that are four,” he says, all of Shabbat is two that are four.

Speaker 2: But there is, they learned, every time that the Rambam makes a list, many times one finds in earlier poskim who already had the list, but here in brief I haven’t found. Perhaps there was something… he may make it himself, I’m not saying.

Speaker 1: But isn’t it interesting that the Mishnah has exactly such a “two that are four,” a structure?

Speaker 2: Ah, it’s of course.

Speaker 1: I have an explanation.

Speaker 2: I have an explanation of things? The first Mishnah is “the carrying out of Shabbat, two that are four.” Out of the heavens above.

Speaker 1: I also want to understand, I understand that the gemara made here a structure of all hilchot Shabbat, fits into these four things. And the innovation of this structure is, he doesn’t say, it’s not the same five mitzvot of Shabbat. It says zachor and shamor, there are other clear ideas, remembering Shabbat and guarding Shabbat.

Right, when we think now, I think that the Rambam could have apparently made this as the beginning of hilchot Shabbat, made a nice long introduction, like for example hilchot ishut, ten, two from the Torah, seven rabbinic. He could have also done this, that there are ten things with Shabbat, and begun to list according to the order, but he doesn’t do it. And here at the end he gives some kind of half-way throw in. This I will also try to answer with my Torah. This comes to show that oneg and kavod Shabbat is very important, it’s one of the four basic things. But it’s not truly so. He also says, it doesn’t match with the mitzvot, there aren’t four mitzvot of Shabbat, there are four ideas, but the mitzvot divide differently.

“Explained by the Prophets” — This Means Rabbinic

Okay. The Rambam says here clearly with this letter that oneg is rabbinic, because there are opinions, because in the gemara one learns it from the verses, ah, “calling the day holy Shabbat,” one learns it from a verse, it says there four times a language of eating, meals this means, the three Shabbat meals. And there are many Rishonim who say it’s from the Torah. The Rambam says clearly that it’s from the words of the Sages, and how should one know that it’s rabbinic? That the prophets bring it out.

Speaker 2: Perhaps when he tells us that it’s explained by the prophets, does he mean that we should take it more seriously? It doesn’t necessarily mean lighter perhaps. It has to do with something that is stated in divrei kabalah, does it give it some importance? For example I don’t know, there is such, perhaps one can be stringent and take one distinction in halacha.

Speaker 1: Certainly not according to the Rambam, because we have learned many times, the Rambam holds that prophets cannot add any halacha, they can make enactments, it’s like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” It’s certainly, a prophet is a higher level that a prophet says something. Perhaps this has to do with a reason, why did the prophets already have to say these things?

Even when Moshe Rabbeinu says it and it’s not, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days of Torah reading,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. Because it’s not from the Torah, it’s not about who said it.

Halacha 2: Honor of Shabbat

Okay. So kavod and oneg the Rambam goes with two words. This is like zachor and shamor, understand? And let’s not now, we just learned this now, we’re now finished, so only, “nothing remains but to explain kavod and oneg.” So what is this?

The Rambam says, “This is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here, he brings pieces from the gemara, here things in the gemara, things that are more like aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus, the Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is kavod. You see? “This is what the Sages said”.

Halacha 3 (Continued) — Details of Honoring Shabbat: Washing and Clothing

Speaker 1: They can make enactments like the Sages. But the Rambam does bring more than once “prophets and Sages.” But a prophet is a higher level, that a prophet says something. Perhaps there is a reason why the prophets already had to say these things. I say, even when Moshe Rabbeinu tells us not from there, for example, “Moshe enacted for Israel three hundred days,” is also rabbinic. Even when Moshe Rabbeinu himself made it, or Ezra the Scribe is stated further, it’s rabbinic. It’s not about who said it.

Further. Okay, “What is kavod?” What is the… Okay, very good. I’ll answer you with two words. There comes “zachor and shamor” which you understand, and we have already learned until now. Now we only lack “nothing remains but to explain kavod and oneg.” What is this?

The Rambam says, “And this is what the Sages said”, the kavod… The Rambam does tremendous work here. He brings pieces from the gemara. He says, there in the gemara there are things that are more aggadic stories of Rabbi Yehuda bar Ilai did thus. The Rambam puts it under kavod. “What is kavod?” This is the story in the gemara is the kavod. He has a long list of things that are kavod. But… it’s from the words of the Sages. What does “words of the Sages” mean? It’s in the gemara. But this is kavod, this is all kavod of what Isaiah the prophet speaks.

Speaker 2: Yes. I would say that the details that he says, it’s not stated in the gemara that it’s a mitzvah all these things. The Rambam brought it out.

Washing in Hot Water on Erev Shabbat

Speaker 1: “And this is what the Sages said, that it is a mitzvah for a person to wash his face, hands and feet in hot water on erev Shabbat because of the honor of Shabbat”. That a person should wash his face, hands and feet in hot water, with warm water, erev Shabbat, because of the honor of Shabbat that is coming in. I mean the language says “because of the honor of Shabbat.” For this we learned, that you see that this is because of the honor of Shabbat. Ah, kibud, kavod, yes. Okay. Mitzvah. In the gemara it says that it’s a mitzvah. The language mitzvah is stated in Shabbat by Madelikin.

Wrapped in Tzitzit and Sitting with Gravity

Speaker 2: Okay. True, but tzitzit… tzitzit doesn’t mean just a mitzvah of tzitzit that one is obligated at night. It means just nice fringes, fringed garments. But what does “he sees fringed garments” mean? But he means the word tzitzit. I know that here in Toldot Aharon there are places where one wears a tallit for the evening, because in the Rambam it’s implied so. Most Jews put on a tzitzit, a tallit katan, but one doesn’t specially arrange.

Speaker 1: Okay, but he was specially arranged. In the gemara it means one puts on a nice garment, and perhaps the garment was four corners with tzitzit. In the gemara it says that Rabbi Yehuda bar Ilai went with fringed sheets, that it says with tzitzit. The Rambam brings here the language of the gemara.

And what does he do? “And sits with gravity waiting”, he waits, he looks out, “to receive the face of Shabbat like one who goes out to greet the king”. So not joy, but rather some gravity. On the contrary, some certain seriousness. One must know exactly what gravity means, but he looks out with anticipation.

Gravity in anticipation are two things. “Waiting” says anticipation, gravity is something more than anticipation, is some seriousness. Let’s understand clearly though, this is all… The Rambam writes here about the language of the gemara. What the gemara says that washing face, hands and feet in hot water is a mitzvah. Which mitzvah? The Rav answers, “Thus were the students of Rabbi Yehuda bar Ilai accustomed, on erev Shabbat they would bring him hot water and he would wash his face, hands and feet, and wrap himself and sit in the fringed sheets, resembling an angel of Hashem of hosts.”

The Rambam’s Translation: “Resembling an Angel” = Gravity

So the Rambam interpreted that “resembling an angel of Hashem of hosts” is gravity. Gravity and waiting.

Speaker 2: No, waiting is apparently from another language, “to await the greatness.”

Speaker 1: Yes, that’s from another time. Who was it who said… Yes, the gemara speaks of tzitzit, that this is according to the opinion that sheets require tzitzit, it’s a dispute, it’s not simple.

Lecture Translation – Chunk 2 of 5

In short, it’s actually interesting regarding what the Rambam brings in the matter of tzitzis, I don’t know. Rabbi Chanina stands, “mitateif v’omeid im chasheicha erev Shabbos” (wrapping himself and standing at dusk on Friday evening), he stood at the door. What does it mean he wrapped himself? When Shabbos came, “va’amar bo’u v’netzei likras Shabbos HaMalkah” (and said, come let us go out to greet the Shabbos Queen). So the Rambam combined the two stories and made from this that one should dress and wait. Look, the next piece follows Rabbi Chanina clearly. Ah, the… chachamim harishonim (early sages)… very good. There he tells a story. That is, first he says it’s a mitzvah, and then he tells a story. Chachamim harishonim, this is the story that Rabbi Chanina said. “Hayu miskabtzim talmideihem b’erev Shabbos” (their students would gather on Friday evening), he gathered together with the students, “u’mitateifim, v’omrim, bo’u v’netzei likras Shabbos HaMelech” (and wrap themselves, and say, come let us go out to greet the Shabbos King). Very good.

Discussion: Rabbi Yehuda bar Ilai vs. Rabbi Chanina — Two Styles

It appears that Rabbi Chanina did it with the people. Rabbi Yehuda bar Ilai, they brought to him, mevi’in lo. Rabbi Yehuda bar Ilai was a rabbi, and Rabbi Chanina was a rosh yeshiva. Rabbi Chanina went out with the people to be mekabel Shabbos (receive Shabbos). He sat, “Melech Hashem Tzevakos,” the people stand and watch. So it stands many times how the rabbi does it, and the Rambam makes it, chachamim harishonim he brings a portion by the first ones. Interesting.

Speaker 2: I hear. And the Rambam whose version is “Shabbos HaMelech” (the Shabbos King). That is, among the mekubalim (kabbalists) they are very interested that Shabbos is a queen. But in the Gemara it says “Shabbos Malkesa,” it could be that way in Arabic, therefore he says “Melech” (king). It’s not clear. The Rambam said “Shabbos HaMelech.”

Speaker 1: Right. In general, for example, like yotzei likras hamelech (going out to greet the king). Yes, just as in davening (prayer) there is “omeid lifnei hamelech” (standing before the king). It’s always when one wants to say, that is, this is the kavod rosh (dignity). In davening there is also kavod rosh which is omeid lifnei hamelech. So this is the kavod (honor). Very good. So this is the addition of kavod.

Clean Garments and Shabbos Clothing

And another thing, another thing which is from kavod HaShabbos, more details of the matter of kavod HaShabbos is “sheyilbash kesus nekiyah” (that he should wear clean clothing), he should put on clean clothing, “v’lo yihyeh malbush chol k’malbush Shabbos” (and his weekday clothing should not be like his Shabbos clothing). He should not go dressed on Shabbos as during the week. He should look different, he should look nicer. He holds here two things: it should be clean and it should be different. These are two different sorts of objectives.

Speaker 2: I think that the “v’lo yihyeh malbush chol” is the introduction to the next halacha, therefore, “u’ma’arichin lo l’hachalif” (and they lengthen it for him to change), so he should at least look different. And when he goes up he should extend it, it should look longer. He says that long garments means kavod. “Kedei shelo yihyeh malbusho k’malbush hachol” (so that his clothing should not be like weekday clothing). Right, because a worker, he needs to have short clothing so he can move around. Someone who is a yosheiv batel (idle person), or he sits b’menucha (at rest), goes with longer garments. So Shabbos, when one goes b’menucha, one can let down the garments, it won’t get dirty from the earth and sand, whatever.

Speaker 1: Right, but what I meant to say is, that “sheyilbash kesus nekiyah” doesn’t have to be an extra garment, because he will put on fresh.

Speaker 2: No, but it can be two different things. It needs to be both a new shirt, even if one puts on something Shabbosdig (Shabbos-like) garment, one makes a bracha on it. One can learn both ways.

Speaker 1: Yes, it’s both. I mean that it’s both. But not necessarily. It could be that kesus nekiyah is enough. He only says that the tallis should look different. Therefore, if he doesn’t have another one, he should change his tallis. This is all a din (law) in “v’lo yihyeh malbush Shabbos k’malbush chol.”

Speaker 2: True, it’s cleanliness, not necessarily a different one. There are places where one goes on Shabbos, it looks just a little bit different. There are those who go on Shabbos also with a shtreimel. Certain ones in Satmar there are those who go on Shabbos and during the week with a shtreimel, and on Shabbos a beaver hat. It’s nicer. So, there are those who hold that kesus nekiyah is enough, it doesn’t have to be a different garment exactly. Or in Lithuania one doesn’t go with exactly a different garment, but a little nicer. The same thing, one goes with a tie, a clean one, everything should be different. Whatever, one finds, one must. One can hear. These are all customs, one can’t do differently than the whole world does. But it exists.

Halacha 3 (Continued) — Ezra’s Ordinance: Laundering on Thursday

Further, “v’Ezra tikein” (and Ezra ordained), there is an ordinance from Ezra HaSofer (Ezra the Scribe), he ordained “sheyihu m’chabsin b’chamishi” (that they should launder on Thursday), that the people should wash their laundry on Thursday, l’chavod Shabbos (in honor of Shabbos), so that one should have clean laundry for Shabbos. Why not Friday? Because Friday itself is no time, it’s already erev Shabbos. Ezra, it’s interesting, this is still part of the takanos (ordinances) of Ezra that stands there. In truth, he made the seder hachaim (order of life) of the Jews in Eretz Yisrael. They say, Ezra made, yes, all kinds of things, physical things. Ezra made the order that every Thursday the laundry mat is open, whatever it was in those times the aspect of that.

Halacha 4 — Prohibition of a Fixed Meal on Friday

Speaker 1: Yes, very good. The Rambam says further, now these are the things that one must indeed do. Now he comes to learn a prohibition, right? “Asur likvo’a seudah u’mishteh b’erev Shabbos” (It is forbidden to fix a meal and feast on Friday). One may not be kove’a (fix) a seudah and mishteh on erev Shabbos, that one should sit down and make a meal on erev Shabbos, l’chavod HaShabbos. The Rambam doesn’t say from when, apparently here one would say the whole day. Right? This means a mishteh, that is, a person has a special party or, one sees in the Gemara, a person has once a week his meal when people come together, he should not make it on erev Shabbos, he should make it on Shabbos. It’s a disgrace for Shabbos that you make it on erev Shabbos. A mishteh. A mishteh means like a big party, not just that one eats. But eating and drinking simply is not a complaint. I may indeed eat and drink until it becomes night. After it becomes night the Rambam said that one may not eat before kiddush, but until it becomes night one may eat.

Speaker 2: Even fruits and vegetables?

Speaker 1: Even fruits and vegetables. The Rambam says, even though one may eat, one may only not make a big meal, but there is a greater kavod HaShabbos, and kibud HaShabbos (honoring Shabbos). A detail in the mitzvah of kibud HaShabbos is “shelo yimneh adam min hamincha ul’ma’alah” (that a person should not count from mincha and onwards), that from mincha and onwards, from the second half of erev Shabbos, one should refrain from likvo’a seudah (fixing a meal).

Why? From likvo’a seudah, “kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat)…

Discussion: “Kevius Seudah” vs. “Mishteh”

Speaker 2: That’s not the same language as mishteh.

Speaker 1: Yes, that’s not the same language. He says here kevius seudah, not mishteh.

Speaker 2: Yes, but not a mishteh.

Speaker 1: The same language kevius seudah. And not a mishteh. Why? “Kedei sheyikanes l’Shabbos k’shehu ta’eiv le’echol” (so that he should enter Shabbos when he is desirous to eat). That one should not eat a big meal. He doesn’t mean here a party. Apparently it’s the same thing, because he doesn’t use the same language. Kevi’ah, by both he says the word kevi’ah, but the kevius seudah here apparently means like for example in hilchos brachos (laws of blessings) means a measure of kevius seudah, eating a lot, because normally he has… You already said that there is a mitzvah of oneg Shabbos (Shabbos delight), that one will make a meal.

Discussion: Kavod Shabbos or Oneg Shabbos?

So the kavod Shabbos is… this is a kavod Shabbos, this is not a part of oneg. If you’re not hungry, you can’t have any oneg Shabbos. But it’s not kavod that you’re already full on erev Shabbos, and Shabbos comes and you’re not hungry for the meal.

Speaker 2: That you can’t reckon that this is a din in the oneg? Ah, the oneg you’re saying? It’s oneg that you should be satisfied, and if you’re already satisfied beforehand… It’s kavod that you need to now be satisfied.

Speaker 1: Okay, baby, go go, bye bye. Go go play. Nu nu nu, you can cry now.

Discussion: “Likvo’a Seudah” — What Does It Mean?

Speaker 2: Yes, I think that stands earlier, kevius seudah. This is what you asked me earlier, that the Arba’ah (four) learned in the previous chapter, he said the halachos of one who is in the middle of a meal. I think that by chance one may. Likvo’a seudah means that he makes that his time of the meal is Friday. But when it just happened, like the poskim (halachic authorities) speak what is the halacha by a seudas mitzvah (obligatory festive meal) that comes out then, it doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavodo seudah means that one asks the person, when is your weekly meal? The family comes together, it’s Friday. Don’t do that. It happened and he made a meal, but it’s not in oneh (regular time).

Halacha 5 — Setting One’s Table on Friday

Speaker 1: Okay, another halacha of kavod, yes. The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos” (A person sets his table on Friday). What does it mean that he needs to arrange?

Setting the Table on Friday and on Motzaei Shabbos

L’chavod haseudah means that he makes that his time of the meal is Friday. If it just happened, it was then… the poskim speak what is a seudas mitzvah that comes out then, a bris… It doesn’t stand in the Rambam this halacha. L’chavod haseudah means that one asks the person, when is your weekly meal when the family comes together? It’s Friday. He doesn’t do that. He made himself a meal, but it’s not in oneh. No one hears.

Okay, another halacha of kavod, of kavod, right? The Rambam says, “Mesadeir adam shulchano b’erev Shabbos, v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis” (A person sets his table on Friday, even though he only needs a kazayis [olive-sized portion]). One prepares a table, just as when one makes a big meal, a big party, one needs to start preparing from a few hours beforehand, showing that it’s a whole affair. Even a person who only needs to eat a kazayis, he will still make a situation around the kazayis, he will prepare a table. Yes? Yes, yes. V’chein mesadeir shulchano b’motzaei Shabbos (And likewise he sets his table on motzaei Shabbos). Motzaei Shabbos by the… Okay, one would think what he means. One accompanies the Shabbos? Motzaei Shabbos means seudah shlishis (third meal). When the Shabbos goes out, b’tzeis HaShabbos, not motzaei Shabbos when it’s already. When the Shabbos goes out, “v’af al pi she’eino tzarich ela l’chazayis, kedei l’chavdo bichniaso u’vitziaso” (even though he only needs a kazayis, in order to honor it at its entrance and exit). Interesting. This also looks like simply “mesadeir shulchano,” one prepares a table.

Discussion: Does “Motzaei Shabbos” Mean Melaveh Malkah or Seudah Shlishis?

Right. We spoke about this last time that there are commentators who understand that here there is a mitzvah that we call melaveh malkah (escorting the queen). There comes a fourth meal, that after the Shabbos has gone, one makes another meal kedei l’chabed es HaShabbos b’yitziaso (in order to honor the Shabbos at its departure). But it’s not clear from the Rambam, and also not from the Gemara, that there is such a mitzvah. It could be that motzaei Shabbos simply means what we call seudah shlishis. That is, both Friday night and Shabbos night, the table should be set. Both, even if one is not hungry or one only needs to eat a kazayis, the table should be set. It doesn’t stand in the Rambam here a mitzvah of a fourth meal.

Right. It’s correct, because we learned earlier that the whole concern is how with birchas hamazon (grace after meals) with havdalah (separation ceremony), because that was the order. This is how the Rambam understood that this is the order, and one eats the meal, the third meal. The Rambam will say later the order, we’ll see. But one doesn’t see in the Rambam that there is a fourth meal of melaveh malkah. And I look at it that, I mean, in the winter it’s easier, and in the summer like now, that seudah shlishis is nine o’clock, afterwards one eats another melaveh malkah it turns out, I don’t know for what. It could be, the point here is that this is also the kavod HaShabbos that one prepares a whole table, even if it’s already… And the chiddush (novel point) is that not only by the first meal of Shabbos is there excitement, the same excitement should also be by the third meal, which is also a seudas Shabbos. It’s a kavod.

Halacha 5 (Continued) — And One Must Prepare His House While It Is Still Day

V’tzarich l’sakein beiso mib’od yom l’chavod Shabbos (And one must prepare his house while it is still day in honor of Shabbos). He needs to fix the house. It’s preparing, not fixing. Preparing. That is, it stands in the halacha that one should not set the table when he comes home from shul, one should already set it before one goes to shul, as if mib’od yom (while it is still day).

V’yihyeh neir dolek v’shulchan aruch u’mitah mutzaas (And there should be a lamp burning, and a table set, and a bed made). There should be a lamp lit, and a prepared table, and the bed where one sits by the meal should be nicely made, and perhaps also the bed where one goes to sleep. Shekol eilu l’chavod Shabbos heim (For all these are in honor of Shabbos).

Relationship to Candle Lighting

Now, the point of kavod, that the house should be, in short, this is the mitzvah of cleaning the house and preparing the house on erev Shabbos. Now one can see another thing on erev Shabbos. He already said about the neir dolek (burning lamp), he already spoke about the part of the mitzvah of hadlakas neiros (candle lighting), the language that one may use, he spoke about the mitzvah. But here he says that it can even, perhaps the point is that besides if he has a larger house and he lit the other part, there where one eats the meal should be the three things.

I don’t know if it’s a contradiction, but now one already understands the din. He adds the details to the reality, which is already all ready. And in truth, there is a mitzvah of hadlakas neiros, the mitzvah is kavod Shabbos. Which mitzvah? The Rema says hadlakas neir b’Shabbos chovah (lighting a candle on Shabbos is an obligation). Which mitzvah? It’s the same mitzvah of kavod Shabbos. He just didn’t bring it then, but I think that here truly stands the mitzvah.

Halacha 6 — An Important Person Must Do With His Own Body for Shabbos Needs

Now one can see halacha 5. Another sort of kavod. That is, earlier we learned kavod in a manner of preparing. Now the kavod is the gavra (person), who is the one who prepares. This is that being involved in this is the kavod. That is, who should do all these things that we spoke about kavod? The person should do it. Not just any person must do it because he has no one else. Even a person who is an adam chashuv (important person), v’zo hi darko likach devarim na’im (and this is his way to take nice things), he is not the one who goes shopping for Shabbos, he is not the one who is involved in household work. A whole week, it stands that he is always yes, but chayav la’asos devarim eilu l’tzorech HaShabbos b’gufo (he is obligated to do these things for Shabbos needs with his own body), he should indeed do, exert himself and do things l’chavod Shabbos, shezeh hu kevodo (for this is its honor), this is the honor of the Shabbos.

Discussion: Kavod Shabbos or Kavod HaMitzvah?

And this is the honor of the mitzvah? No, kevodo shel Shabbos (the honor of the Shabbos). The Rambam speaks kavod Shabbos. No, I mean that you said that this is the kavod. He says even if an adam chashuv… like Dovid HaMelech (King David). The kavod HaTorah is a parable should be. It could be it’s true, but what he means here to say is, as you said, that when a king comes, the part of the kavod is that the… that the fine Jews, not only that it should be prepared, but that a fine Jew should prepare it. This is the kavod, and this is the kavod. You said this earlier. You say nicely, that this is the derech ha’adam (way of man).

In other words, one who is not an adam chashuv and he doesn’t fulfill this, even if he does it himself, it’s simply a mitzvah, “mitzvah bo yoser mib’shlucho” (a mitzvah is greater when done by oneself than through an agent) stands in the Gemara. But the Rambam adds another thing, that it’s a kavod that an adam gadol (great person) is the one who prepares, he humbles himself in order to honor the Shabbos. This is true.

And from this he brings stories. I remember from the “mitzvah b’gedolim” (mitzvah by great people) there, which is shoves mei’aveirah (ceasing from transgression), must also be through an adam gadol. Yes, in other words.

Chachamim Harishonim — Each One Did His Own Preparation

“Chachamim harishonim” (the early sages), he says thus, “chachamim harishonim” he will say here, in the Gemara it is known, Rava salted the fish, the shevuta, and so on. It stands there in the Gemara various actions that the Amoraim did themselves l’chavod Shabbos. The Rambam says thus, “chachamim harishonim” — the Rambam has an order, he says almost no names of any sages. Except once he mentions names of sages. He doesn’t mention Ezra? You mean the sages in the Gemara he doesn’t say. Ezra is still from… Yes, he doesn’t mention even Rav? Yes, once or twice he mentioned Rav for some reasons. But besides that, always it’s “chachamim harishonim.”

“The Early Sages”

“The early sages (chachamim harishonim),” it’s like this, some of them (mehem) among them, he wants to show something that each one did what he did well or whatever. There wasn’t any set custom (minhag) in this. One didn’t look at the other, “reviewing the words of Abaye, reviewing the words of Rava.” Some would split wood to cook — he broke the wood, prepared the fire. And some would cook — he cooked, or salt meat — salted meat, or braid wicks — one twisted the wicks, prepared wicks for the Shabbos candles, or light candles — he himself lit the Shabbos lights. And some would go out and buy things — went shopping — that are needed for Shabbos, food and drink, even though this was not his way — even if he was an important person (adam chashuv) and he wouldn’t do this during the week. They did the preparations in honor of Shabbos (l’chavod Shabbos). Perhaps on all these things, or perhaps mainly on the last one, because it’s not a great effort (tircha). The point is that usually you don’t see him in the grocery, but in honor of Shabbos you saw him in the grocery. But on all of them, it also wasn’t the type to chop wood. One must say that it can mean all of them.

“Whoever does more of this is praiseworthy (meshubach).” A person thinks he is praiseworthy when he conducts himself very nicely like a fine Jew, on the contrary, he is more praiseworthy. Yes, like “this is his honor (zeh kevodo)” according to the simple meaning, but this is praiseworthy, or… yes. True, in any case, this is… where is this language from? Does the Gemara say “whoever does more of this is praiseworthy”? From the Haggadah I know “whoever elaborates more in telling of the Exodus from Egypt is praiseworthy.” Where is this language from? Perhaps the Rambam inserted it because he brings, the Gemara brings all these expressions, each one can do so, to show that each one sought something… it doesn’t say.

Discussion: Where is “Whoever Does More of This” From?

Ah, perhaps this is the interpretation of the Gemara of “a man sanctifies.” The Gemara says “it is a mitzvah for him more than through his agent (mitzvah bo yoser mibishlucho).” Which mitzvah? This is the praiseworthy, that the more one does oneself is praiseworthy. But as I understand it, the Rambam here adds another innovation from “mitzvah bo yoser mibishlucho,” he puts it into honor (kavod). That is, not only that you can’t give it to your servant to do because it’s a mitzvah to do the mitzvah oneself, but it’s also that this itself is the honor of Shabbos, that the important Jew does it. The “mitzvah bo yoser mibishlucho” is a law in general, not on Shabbos, for all mitzvos. But here there is an additional matter that this is the honor of the…

End of Honor of Shabbos — Relationship to Kiddush

There is there the whole inquiry (chakirah) of the Rosh, which mitzvah is it to make kiddush. According to the Rambam it’s not a blessing (bracha), because honor of Shabbos is this. Right? So until here are the laws of honor of Shabbos essentially. Let’s see, perhaps there is something later that has to do with honor of Shabbos, but this is the main matter of honor of Shabbos, right?

Digression: Kabbalas Shabbos and Misatef

By the way, the law that we learned about the misatef, this is essentially the source of kabbalas Shabbos that we do. We have a certain order that the kabbalists made much later. The Brisker Rav would conduct himself every erev Shabbos before maariv, he would go out from the porch, say “Bo’i kallah,” sit, and come back. Yes, he even says “Bo’u v’netzei likras Shabbos hamalka,” it’s the language of Rabbi Chanina. And also the Rashba fulfills misatef, he put on a tallis, which is a matter of misatef. Or you know, he goes a bit, he doesn’t even go with a bekeshe, so he’s in doubt there.

Discussion: What is the Honor of Shabbos in Clothing?

Okay, one who goes 24 hours with a frock, he needs to have it together with a bekeshe. One who doesn’t go specifically with an outer garment, he fulfills it in doubt with the bekeshe.

And one who all week is dignified (bichvod rosh), on Shabbos he must really look like the Brisker Rav.

Okay, what is oneg (pleasure)?

It looks here like one must actually do something that is more Shabbos-like than during the week, as he said that the great person (adam gadol) does something he doesn’t usually do. Ah, otherwise. So from this we learn that one should not go shopping all week.

On the “laying out his garments (meshalshel begadav),” it shouldn’t look like the weekdays. It should be something special. For this there are actually bekeshes with special fur and the like. Okay, this is oneg Shabbos, but fine. One puts a white tablecloth. The white tablecloth is also honor of Shabbos, not oneg Shabbos.

And also eating before Shabbos. One is that one should be hungry, the other is also simply, if you have a nice meal on Friday, what distinguishes the nice meal of Shabbos? Perhaps because of this it’s a matter of honor.

Law 7 — What is Oneg Shabbos?

Okay. Oneg Shabbos, says the Rambam, what is oneg? What is this oneg that the sages said? Perhaps it means like this, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” that is, the sages don’t say clearly what is honor and what is oneg, but now that you know that there are these two things, what the sages say that one must do these things, that is oneg, and the previous is honor.

The Gemara itself, “whoever delights in the Shabbos (kol hame’aneg es haShabbos),” in the same places where one speaks about all these meals one uses the language me’aneg. Yes, yes. They meant the matter in this.

The Rambam divided it into two. He says, “that which the sages said (zeh she’amru chachamim),” what we see the sages say in the Gemara, that one needs to prepare a very rich dish (tavshil shamen beyoser), to prepare a good fatty dish. Beyoser means more than usually accustomed. “And a spiced drink (mashkeh mevusam),” and a good tasty drink for Shabbos.

Discussion: What Does “Spiced Drink” Mean?

So, he just told us that mevusam must be specifically a fragrant wine, and one fulfills with this. For the kiddush. But…

Okay, but “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” good foods, good drinks. So… ah, mevusam doesn’t necessarily mean spiced.

Explanation of “Spiced Drink”

Speaker 1: A good drink. He just told us that “mevusam” is not specifically white wine, the smell of vinegar one makes a blessing for the kiddush. But okay, “spiced drink” means like the same thing as “rich dish,” a good food and a good drink.

Ah, “mevusam” doesn’t necessarily mean spiced, it means good. Like one says “mevusam,” and it says “restores the soul and revives (meshiv nefesh ufo’ach),” read the language “mevusam.” “Mevusam” means something that will make happy, I don’t know what “restores the soul and revives” means. Okay.

“All According to One’s Wealth”

Speaker 1: “All according to one’s wealth (hakol lefi mamono shel adam)”. It should be rich, what does “beyoser” mean? “According to one’s wealth.” One who usually eats only chicken, on Shabbos he should have something better. But “according to one’s wealth” means to say that the obligation, how much, how expensive meat must one buy, according to how much a person can afford. This the Rambam rules. This is not beyond what you can afford, right? “And whoever increases”.

Speaker 2: No, I thought that the “beyoser” that he says means to say that it should be more than during the week, and the measure is according to how much… according to your limit. That is, the wealthy one is required more, because during the week he eats great meat.

Speaker 1: Yes, but the Rambam doesn’t bring that. He will later say such things, but here he doesn’t yet speak of this. Here he still only speaks of the fact that the measure, how fancy a thing must you have, according to how much you can afford.

I mean that this is not just like after the fact (bedi’eved), one who already has money doesn’t need to. This is from the outset (lechatchila). The measure of oneg is “each person should buy according to what he can.”

Speaker 2: No, and one who doesn’t have must also do a bit more than during the week, he must exert himself.

Speaker 1: That’s another thing, we’ve already seen that. Now we’re not speaking of that law, that’s what I’m saying. Now we’re speaking of the essential measure, the matter of after the fact, that if he has absolutely nothing, then he must find some solution. Now we’re speaking that the measure of oneg is, what is a nice meal? The measure is how much you can afford.

“And Whoever Increases Shabbos Expenses”

Speaker 1: “And whoever increases Shabbos expenses and prepares many good foods,” either expenses means expenses of money, or the work of preparing many things, must stand on one’s feet and grate potatoes.

Speaker 2: Yes, but I say, he’s speaking of Shabbos expenses, which means money.

Speaker 1: “Preparing many good things” means that this is also oneg Shabbos. It’s according to one’s wealth, but the more is also praiseworthy. That is, he exerts himself a bit, or he buys more than what he would have bought when it’s not Shabbos and the like.

A Poor Person Who Doesn’t Have

Speaker 1: He says, “if he cannot afford it (im ein yado masseges),” he can’t at the level of “rich dish and spiced drink,” he doesn’t have money. “Even if he made vegetable soup (shalek),” shalek means soup, he made some soup from vegetables with water, “in order to delight the Shabbos (kedei le’aneg es haShabbos),” he did this for the sake of honor of Shabbos, “this is oneg Shabbos,” he fulfilled oneg Shabbos. “And he is not obligated to distress himself,” and the obligation doesn’t go so far that he should have to distress himself and put himself into debt, “and to borrow from others” – borrow money, “in order to increase Shabbos food.” He doesn’t need to borrow, he may not borrow, in order to be able to eat Shabbos foods.

Discussion: What Does “In Order to Delight the Shabbos” Mean?

Speaker 2: He doesn’t say that he must do more than always. He says that even if he makes a simple thing, but it’s in honor of Shabbos, he fulfilled oneg Shabbos, he doesn’t need to struggle.

Speaker 1: I’m just stuck on the explanation, but he did it for the sake of honor of Shabbos, something he wouldn’t have done. If he eats a soup every night, he didn’t do something special.

Speaker 2: No, I say, even “he made,” he did something more than usual. He eats bread, and now he exerted himself and made a soup, he did it for the sake of honor of Shabbos, this is oneg Shabbos. I don’t know exactly where it says here, but that’s how it seems to me.

“Make Your Shabbos Like a Weekday and Don’t Need People”

Speaker 1: The early sages said, but it seems that the Rambam goes the opposite. The early sages said that one should actually not borrow money to be able to make Shabbos, as it says “make your Shabbos like a weekday (aseh Shabbatcha chol).” “Make your Shabbos like a weekday,” the Gemara says so, “like a weekday” means that one shouldn’t have great meals or three meals, but two meals, as we remember last week. “And don’t need people (ve’al titztarech labriyos),” that one shouldn’t need to come to beg or borrow. It seems that the Rambam holds that “and don’t need people” doesn’t necessarily mean begging, it also means borrowing is called “needing people.”

Discussion: What Does “Borrow from Others” Mean?

Speaker 2: He doesn’t say anything about… by the way, it doesn’t say here anything about borrowing. Someone said “borrow from others (lilvotos me’acherim).”

Speaker 1: “Borrow from others” means to borrow money. One doesn’t need to beg for anything. It’s not “I accompanied (livisi)” as it says. It’s not like someone begs for a loan, he begs for money, whatever it is.

Discussion: The Ruling in Practice About “Make Your Shabbos Like a Weekday”

Speaker 2: So, in practice, what is the ruling about this “make your Shabbos like a weekday”? The well-known Tur, but what…

Speaker 1: Yes, he struggled, but the law in practice, one doesn’t need to buy as much as one doesn’t have.

Speaker 2: So, the Tur says that his father the Rosh didn’t want to say…

Speaker 1: No, he doesn’t have for now. He didn’t know what he should buy more for Shabbos, he didn’t have any money.

Law 8 — Three Meals

Speaker 1: Now we learn… now it’s the opposite. That is, until now we learned what is with one who has too little, he fulfills with nothing, basically. “Make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.” But…

Discussion: The Tur’s Question on the Rambam

Speaker 2: Why does the Rambam say? I mean to say, the Rosh, the Tur’s problem begins with the Rambam. The Rambam never says that one must do anything. Do you understand what I’m saying? The Rambam says clearly that it’s according to one’s wealth, and if one doesn’t have, one doesn’t have. He doesn’t make anything different.

Speaker 1: I’m not talking about how, but “make your Shabbos like a weekday” means that during the week one eats two meals, Shabbos… perhaps this is Pesach, I remember such a thing, that the charity fund usually provides two meals, and this is the basic that is given for each month. Shabbos requires a third meal. So “make your Shabbos like a weekday” because “don’t need people.”

But for example by Pesach one does ask, because then there is a mitzvah that one must provide. So, he doesn’t have, one must ask. Then it’s a mitzvah for the… then the charity fund should provide. Shabbos we see that there is no obligation that the charity fund should provide a third meal. There are things that the charity fund must provide, and there are things that not. The person doesn’t need to… there are things that yes. For example, candles, he must ask, right? The Rambam already said this earlier.

The Rambam will clearly say here later by three meals, he even has a matter that the commentators say, the secret of three meals (sod shalosh seudos). So, there we will stand in a few thousand series.

What we’re learning now is which food to eat. According to how the Rambam rules, there is never any obligation to buy more than how much one can earn. I mean that the Tur had a problem because he held that there is indeed such a matter in certain ways, unlike according to the Rambam. The Rambam didn’t rule any of those things. He became confused which category he is in, but the Rambam holds that one doesn’t need anything.

Speaker 2: One doesn’t need to, but one says he should be stringent that one shouldn’t.

Speaker 1: It’s different not. First he says that one doesn’t need to, and then he says that it’s actually better not. Not even optional, that it’s not.

A Wealthy Person Who Always Eats Well

Speaker 1: Now there is an opposite problem. What is if one always eats well, like us? What is the oneg and wealth? How can he make it different for Shabbos?

“And whoever delights in the Shabbos” – these are the Jews who are always Shabbos, “makes all his days a holiday (oseh kol yamav chag).”

Speaker 2: No, Shabbos.

Speaker 1: “Must change Shabbos food from weekday food (tzarich leshanot ma’achal Shabbos mima’achal hachol).” He should at least change the Shabbos food from the weekday food. As we had regarding the clothing, that if he goes with the same clothing it should look different.

Speaker 2: No, there he brought it further from a poor person.

Speaker 1: Here he goes to an opposite problem, he always eats well. He should have some special food that he eats only on Shabbos and not during the week.

“And if it’s impossible to change, he should at least change the time of his eating, if he was accustomed to eat early he should delay, and if he was accustomed to delay he should eat early.” It doesn’t matter, it should be different. These are all laws in oneg. This is no difference in the oneg section, but it’s only recognizable that it’s Shabbos. It’s a law in the Shabbos meal.

Discussion: Time of Eating as a Law in Oneg

Speaker 2: Yes, yes, okay, first the Rambam didn’t bring any eating order from the honor.

Speaker 1: But also, I mean that it makes it feel different. One eats, for example, erev Shabbos one eats earlier, or Shabbos one eats later, whatever, it doesn’t matter. The main thing is that it’s different, it’s Shabbos-like. It makes it Shabbos-like, not just that one says a prayer.

Law 9 — Obligation of Three Meals

Speaker 1: Now the Rambam says the main mitzvah of the Shabbos meal, it’s also a law in oneg: “A person is obligated to eat three meals on Shabbos (chayav adam le’echol shalosh seudos b’Shabbos).” This is the language “obligated.” Obligated by rabbinic law (midin divrei sofrim). “One in the evening, and one in the morning, and one at mincha.” One at the entrance of Shabbos, and one in the morning, and one at mincha before the departure of Shabbos, as he said earlier at its departure.

“And one must be careful with these three meals not to diminish them at all,” he should never make less than the three meals. Says the Rambam, even a poor person who is supported by charity (afilu ani hamitparneis min hatzedaka), the meal of three meals, he should also eat three meals.

Earlier the Rambam said that if one must still come to people, he shouldn’t. But one who lives from charity, he is a poor person who is supported by charity, he also has the mitzvah of three meals. Well, on whom does this arrangement fall? It falls on the trustees (gaba’im), those who provide him the charity, they should know that the poor person eats three meals, and he doesn’t have a second. You provide him, the mitzvah is on you.

Discussion: One Who Has Only for Two Meals

Speaker 2: Ah, so you’re saying that if one holds exactly in between, he has enough money for two but not for the third, then he doesn’t need to, because then it’s “make your Shabbos like a weekday.” But if he is already from the outset supported by charity, one buys him perhaps three. Interesting.

One Sick from Too Much Eating or Fasting

English Translation

Speaker 1: And if, but he says the Rambam, “and if he was sick from overeating”, listen. The Rambam, all these laws of the Shabbos meals are not a gezeiras hakasuv (biblical decree) that one must eat a kezayis (olive-sized portion), it’s not like eating matzah where one must eat matzah. It’s a matter of how one is meng (satisfied/content), this is the derech ha’olam (way of the world) of being satisfied and having pleasure. But if the person is the type of person who, on the contrary, eating makes him sick, or he is fasting, or he now has a fast specifically to be fasting for other reasons, then what? He is exempt from the three meals.

Speaker 2: May one fast on Shabbos?

Speaker 1: May. The Rambam already says one may not.

Discussion: How Does the Sick Person Fulfill Oneg?

Speaker 2: And how does he fulfill oneg, the sick person?

Speaker 1: The Rambam doesn’t say. That is his oneg, that he sits at the set table, or he knows what he should do, something different than the week. Perhaps he’s not so in kavod (honor). I mean, that is his oneg, it doesn’t help, because he needs to be different, he needs to fast differently than he fasts the whole week.

Speaker 2: Yes, just as he has different clothing.

Speaker 1: He goes dressed in Shabbos clothes, but with the meal it’s not relevant, I mean it’s not relevant.

Foundation: The Shabbos Meal Is Not a Gezeiras Hakasuv

Speaker 1: The point that the Rambam says is that there is no obligation whatsoever to exert oneself to eat the Shabbos meal. The Shabbos meal comes when one is satisfied, and when it’s tasty. If it’s a bit difficult for someone, he’s already eaten too much, he can’t eat so much, and the like, he is exempt. There is no…

Discussion: One Need Not Force the Children

Speaker 2: So, one need not force the children.

Speaker 1: Perhaps on its own, on its own from last night not. On its own from the plain meaning.

Speaker 2: No, there are very many people who come to shul in the winter at, for example, shalosh seudos (the third meal), he has just finished his cholent, and he washes.

Speaker 1: It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei (fulfilling) for the night meal, that’s not it. It’s not possible just like that, one doesn’t need to. But if someone wants, he thinks that it’s a matter of shalosh seudos, and one doesn’t need to.

Speaker 1: Another halacha that the Rama writes,

Continuation of Discussion: Shalosh Seudos in Winter – Achilah Gasa and Choleh Merov Achilah

Speaker 1: So one need not force the children and the like, it’s his… One need not force oneself either. Simple.

No, there are very many people who come to shul in the winter at shalosh seudos, he has finished his meal, and he washes. It’s not any matter at all, he’s not fulfilling anything. He’s not being yotzei for achilah gasa (gluttonous eating) is a biblical prohibition. One doesn’t need to. But if someone wants, he knows that it says that it’s a matter of shalosh seudos, he doesn’t know that one doesn’t need to.

Another halacha that you say, the choleh merov achilah (sick from overeating), he doesn’t say it that way, he says perhaps a bit stronger language. Yes, but he wants to say here exempt from all three meals. Again, it’s correct that it’s not any matter to torture oneself.

I’ll tell you, the Jew who comes to shalosh seudos and he says that he wants to better arrange his day, that there is a mitzvah of shalosh seudos, he eats a bit less in the morning, he eats a bit earlier, he takes a walk. If it’s in the winter and he davens chassidishe minyanim, one finishes Shacharis at one o’clock and at four o’clock one already davens Mincha, it’s not possible. He says that one should eat a smaller meal in order to be able to eat shalosh seudos. In two hours or so he’ll sit down, because then he’ll be hungry, and then it will already be six. You see that it’s very short, but the three meals is a further matter there.

You see, during the week the derech ha’olam is that one eats only two meals. So you see with the charity collectors, they give only two. Yom Tov, yes, there is something of a matter to eat three meals. Very good, for us it’s more correct, that the matter is neshama yeseira (additional soul). It doesn’t say that only in the summer is there this mitzvah. It says yes, it’s clear that it says there. In the halacha it says that only in the summer is there a mitzvah of shalosh seudos, because in the winter everyone is choleh merov achilah, and I don’t know why one should need to torture oneself.

Speaker 2: We don’t agree.

“And One Must Establish All Three of His Meals on Wine”

Speaker 1: “And one must establish all three of his meals on wine.” All three meals should be established on wine. Must one make kiddush at shalosh seudos?

Speaker 2: He says that one must make kiddush.

Speaker 1: One must establish it on wine. At the two meals there is already kiddush. It’s not a law of kiddush, one says borei pri hagafen, one has just added there in the order of zemiros, like Shabbos morning. But three times should one say? Kiddush rabba means before one eats. One drinks a cup of wine, but seudas shlishis is not for that.

If someone goes to a shul where they don’t give wine at seudah shlishis, for example, the Rama says that one must. “And one needs two loaves”, all the blessings should be on two loaves. The Rama doesn’t say the reason, but apparently it’s a matter of oneg, that there should be abundance, one should know that there is abundance.

It’s a hint from the manna, “v’chayim tovim,” so too Yom Tov where there is bread, one must make it on wine, and it’s implied that on Yom Tov days one makes three meals. So he says. I don’t know what is really implied. How does it say? “V’chayim tovim” refers to the two loaves. Perhaps it refers to the entire meal, to the whole thing? It’s not so. If you’re sure, you’re sure. One must look further in Yom Tov, in Yom Tov it already says three meals. Okay, I don’t know. It could be that they hold so, but I don’t know. I mean, if one is hungry one should eat, if not, not. What’s the problem?

The Beis Yosef understood something that the Rama meant to say that one must eat three meals on Yom Tov as well.

Speaker 2: Who, the Gra?

Speaker 1: The Beis Yosef understood that the Rama means here to say that one should eat three meals on Yom Tov. Not clear.

Halacha 10: Eating Meat and Drinking Wine on Shabbos Is Oneg for Him

Speaker 1: Okay, now another detail from the laws of Shabbos, from oneg Shabbos. The Rama says, “eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him.” But he already said this essentially with “a very fatty food and preserved wine.”

Speaker 2: Yes, but it wasn’t so clear, he spoke there more about hints.

Speaker 1: A fragrant drink which meant wine, and a very fatty food which meant bread. Did he now say “not to establish on wine” then.

“Eating meat and drinking wine on Shabbos is oneg for him, and if he doesn’t have the means, some say he is exempt.” Again the same thing, if one doesn’t have, one is exempt.

Speaker 2: Who? Meat?

Speaker 1: Ah. Again the same thing, he already said it anyway. I want to add the text of the Rama where he goes through the prohibitions, the boundaries that he lays down. He says thus, “and it is forbidden to establish a meal on wine on Shabbos and Yom Tov during the time of the beis hamidrash.” It doesn’t mean that one can drink all Shabbos and get drunk instead of davening. Not instead of davening, instead of learning. He says “during the time of the beis hamidrash.” If there’s a Shabbos afternoon shiur, then one may not eat.

The Order of the Righteous – The Rambam’s Order of the Day for Shabbos

“Rather, this is the custom of the righteous.” The Rambam already said earlier in chapter 29 something more about those who learn on Shabbos in the beis hamidrash, learning Kesuvim, learning other things, learning other tractates, one must learn in the beis hamidrash. Rather, this is the custom of the righteous. One must go to the beis hamidrash to the shiur, yes yes, not learn at home. Rather, this is the custom of the righteous, it’s an interesting expression. Because all chassidishe Jews do Shabbos in the beis hamidrash. The custom of the righteous, they want to know what the righteous do.

Because simple Jews on Shabbos, yes, it often happens that he makes the meal at his place in the beis hamidrash. Says the Rambam, I’ll tell you the order of the righteous, how I saw by the earlier righteous how they conduct themselves on Shabbos. “A person prays on Shabbos Shacharis and Musaf in the synagogue, and comes to his home and makes the second meal,” he should eat the second meal, the morning meal, “and goes to the beis hamidrash,” he should return to the beis hamidrash after the meal, before the nap, after the nap, I don’t know. He shouldn’t nap, or the Rambam didn’t nap? “He reads and reviews until Mincha.” “And goes to the beis hamidrash, reads,” he should learn, “and reviews,” he should learn out the shiur, yes. Torah she’bichsav, Torah she’ba’al peh. He reads, he learns a bit reading in the Torah, and reviews, he hears the drasha, “until Mincha. And prays Mincha,” and afterwards he should go home, or he doesn’t say go home. “And afterwards,” he doesn’t say and comes to his home, he stays for the meal. “And afterwards establishes the third meal on wine.” Interesting, he says again wine, he says establishes the third meal on wine. “And eats and drinks,” he already has a further problem, because he’s full.

Speaker 2: No, he means to say, because the second meal he already said earlier that one must make kiddush with wine.

Speaker 1: The third on wine he says it again, to remember that one must make it on wine. “And eats and drinks until motza’ei Shabbos.” The “and eats and drinks until motza’ei Shabbos,” he shows again the idea, that the meal should go until motza’ei Shabbos, that is the honor. One leaves from within the meal. I mean that this is motza’ei Shabbos.

Speaker 2: Not so. The Rambam doesn’t say that one should afterwards eat a fourth meal. Right?

Speaker 1: That’s what I mean. But I mean that… It says from all sides, also about this there is the Birkas Hamazon and afterwards the Havdalah that was spoken of earlier. He shouldn’t return to the beis hamidrash for Maariv. Perhaps he goes? Perhaps he doesn’t go? That’s already another topic. Do you understand what I’m saying? To return for Maariv.

Discussion: Kiddush Rabba and Wine at All Three Meals

Speaker 1: Okay. Until here we have learned roughly the general principles of the laws of oneg and kavod Shabbos. Now we’re going to learn a few more laws that have to do with oneg Shabbos, right?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: That is, truly you can say prohibitions because of oneg Shabbos and the like. Right?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: What’s another section? Let’s learn.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: When the Rambam said the kiddush rabba on Shabbos earlier, did he say wine?

Speaker 2: Certainly. Only on Havdalah did he say.

Speaker 1: That is the entire kiddush rabba.

Speaker 2: Yes, yes. It clearly says on all three meals wine. There’s kiddush, and twice it’s kiddush, and once… Perhaps that’s why he says “afterwards drinks wine.” What kiddush is there?

Speaker 1: Those who conduct themselves to make kiddush rabba in the morning on brandy, that is simply built on the opinions of the Rishonim that all kiddush can essentially have chamar medinah (local beverage). There’s truly no difference between night and morning. There isn’t that at night one must have wine. There is a matter of a second kiddush that one sometimes makes.

Speaker 2: Yes, he already did. He must drink wine as the main publicizing of the miracle. All three meals, true. All three meals one must drink wine. Yes.

Halacha 11: It Is Forbidden for a Person to Walk on Erev Shabbos More Than Three Parsa’os from the Beginning of the Day

Speaker 1: Okay. Now the Rambam is going to enumerate other matters that have to do with oneg Shabbos. But what one shouldn’t do because it disturbs the oneg Shabbos. It disturbs the rest. The first thing is thus: “It is forbidden for a person to walk on erev Shabbos more than three parsa’os from the beginning of the day.” A person should not go out erev Shabbos from the beginning of the day, that is Friday one should not go more than three parsa’os to come home “while it is still very much day. In order”… You may not go… Ah, in order… Why shouldn’t he come home? Because we want that he should come home in time.

Why? One may go out from home for a walk. We mean already three parsa’os on a journey away from home. Why? Because we want that he should come home when it’s still day, and he should have time “to prepare the meal for Shabbos. Unless his household members know that today he will come in order to prepare for him.” That means he comes home. The entire reason is because he’s going to come home suddenly, and he won’t have a meal, and they haven’t prepared for him, because they didn’t know that he’s on the way home. He should be in the time that apparently according to this, the halacha is perhaps less relevant in today’s times when one notifies on the phone and one knows when he’s coming.

Speaker 2: True, true.

Speaker 1: That he should be able to come standing, he should have time to prepare a meal for Shabbos. He brings that the Shulchan Aruch HaRav says thus. He says that in today’s times everyone prepares comfortably, one need not worry.

Interesting. But the people of the city can excommunicate that whoever stays by other people should not come very late. Because then, besides that he won’t have a good Shabbos meal, it also comes out that he will be embarrassed, he embarrasses them, “that they did not prepare for them something fitting for guests,” they didn’t prepare something fitting for guests. And the Rambam calculated that one who eats from a meal that is insufficient for its owners, he embarrasses them with this. He embarrasses them with the insufficient meal. More than everyone has, yes, but… He didn’t prepare.

Halacha 12: It Is Forbidden to Fast and to Cry Out and to Supplicate and to Ask for Mercy on Shabbos

Speaker 1: What else may one not do because it’s a flaw in oneg Shabbos?

“It is forbidden to fast and to cry out and to supplicate and to ask for mercy on Shabbos.” One may not fast. The Rambam did say earlier that one who fasts… But here it means fasting for troubles, not someone who resists from fasting has some pleasure in it. He is in fasting on Shabbos, and Shabbos too, yes. Shabbos including Shabbos.

“And to cry out and to supplicate.” “To cry out” perhaps means to the world, like calling out things that one must pray for. When he writes this he means to the Almighty. “To cry out” with prayer, or “to cry out” means to alarm about something? One must alarm. I know, if someone is going to say that important votes are coming, I don’t know what… No, no, no. “To cry out” means… This is all one thing. “To fast, to cry out, to supplicate, and to ask for mercy” is all one action. One makes a day of prayer. Shabbos is not the time to worry about troubles and pray about troubles. What are the troubles that the halacha says one must seriously be involved with the troubles, and for these troubles that it says in Tractate Taanis, that “a community fasts and sounds the alarm for them,” that for this one must fast and blow shofar, “but one does not fast neither on Shabbos nor on Yom Tov,” one doesn’t do it on Shabbos and Yom Tov, one does it on weekdays. He now says, there is when one does do it. “A city that is surrounded by gentiles or a river,” a city where Jews live that is in danger because there are gentiles,

Sounding the Alarm on Shabbos for Troubles

Isn’t it blowing shofar? Sounding the alarm. Sounding the alarm is blowing shofar. Teruah, yes. Or shouting, whatever it is, alarming the people, to help themselves, to help oneself, that one may indeed do.

And then one may also ask for mercy. And when it’s an emergency, then one may pray and ask for mercy.

One must understand here the matter, yes? What’s the connection? An emergency that one must do now, one may pray. If it’s something that one can postpone, one should do it Sunday. If it’s Shabbos, one needs the Almighty to help on Shabbos, one must tell Him now, otherwise, He won’t know that not.

All these things that a community fasts and sounds the alarm for them during the week, one shouts, it’s important, but it’s not an emergency for today. There is a matter, because one will make the fast on Sunday will also be good, Monday, whatever, Sunday one also doesn’t do. But at least, if it’s really a danger of every second, here stands the gentile, that is, there is a period where there’s a problem, it’s not the day is in trouble.

One Does Not Besiege Cities of Gentiles Less Than Three Days Before Shabbos

And now another halacha, let’s finish here. Now one more thing, that one doesn’t do erev Shabbos, because one will become troubled on Shabbos and not have oneg Shabbos. Yes?

One trouble, when one must make a war, one must surround a city of gentiles, “one does not besiege cities of gentiles less than three days before Shabbos,” one doesn’t begin a war less than three days before Shabbos. Why? “In order that the minds of the men of war should settle upon them.” Because we want that the first few days of a war is very intense, is dramatic, tense. We want that the people should have calm, the men of war should be able to be calm, “and they should not be confused and troubled on Shabbos.” Because there is such an enactment that one should begin the war earlier.

He says, for the same reason, that on Shabbos one should not be confused and troubled, and one sees here, it’s interesting that the measure is specifically three days. It perhaps has to do with the fact that mourning is until three days, from three days one must begin to worry about Shabbos. I mean the plain meaning is not, because on the contrary, three days is enough that one should have calmed down. One is already three days on the way, one has already gotten used to it. So clearly, three days is always like a chazakah (established pattern).

One Does Not Set Sail on the Great Sea Less Than Three Days Before Shabbos

One May Not Set Sail on the Great Sea Less Than Three Days Before Shabbos

One may not set sail on the great sea on a ship less than three days before Shabbos. For the same reason, one may not set out on a long journey, on a ship, less than three days before Shabbos, because the first few days when one travels on a ship are difficult, so that his mind will settle before Shabbos, so that he should calm down before Shabbos. This is according to the Torah, leaving one’s normal state of mind.

The Rambam says, we already learned earlier in the laws of Shabbos, that for a matter of mitzvah one may set sail even on erev Shabbos. For a matter of mitzvah one may, just like all those things that are permitted for a matter of mitzvah, certain shevusos are permitted, so there is also a permission here that one can go on the sea even on erev Shabbos.

And as we have already learned, the poskim say on the first day of the week before Shabbos, that if one goes on a ship on erev Shabbos, one must ask the ship’s captain that he should not travel on Shabbos, but even if he won’t, even if the ship’s captain doesn’t listen to him, the main thing is that he should say it.

But there’s another permission, if it’s a short journey, yes, from Tzor to Tzidon, the point is that essentially the non-Jew does it as a contractor, yes, the ship driver is paid for the arrival. It’s not a real prohibition that one may not.

Discussion: Why Must One Say It L’chatchilah?

Why must one say it l’chatchilah, I don’t remember. Have you already learned this law?

Because it’s midaber davar. You shouldn’t say that one is going to travel, one is going to travel on Shabbos. One is not traveling on Shabbos, that person is in his business to travel on Shabbos.

Okay, he means it. A short journey like from Tzor to Tzidon, naturally on erev Shabbos, when it’s less. As he said earlier about three parsa’os, but a short journey.

They are Tzor and Tzidon, yes? That’s what it’s called. Two cities that are very close. I think it’s like half an hour to walk even, it’s incredibly close. They are really close. But there are such places that jut out into the sea, where the easiest way to travel is by ship, but it’s actually really close.

In a place where they were accustomed not to set sail on erev Shabbos at all, there were places where they were more stringent, they didn’t even travel short journeys. Even sailing, it’s a custom, it’s a matter of custom, the custom of the place.

Marital Relations on Shabbos

Okay, another mitzvah that one might think is not done because of oneg Shabbos, but in practice one does do it for oneg Shabbos.

The Rambam says, tashmish hamitah, not only that, I’ll say the law, tashmish hamitah is oneg Shabbos. I just want to explain the structure, because this is, one could say it’s not done because of oneg Shabbos, and here he says one does it precisely yes, but it’s in order to refute those who say it’s a prohibition, as he says. I just want to explain the structure.

You should have said this earlier, because it’s a law that he adds at the end. He didn’t want to write about making the meals, and he didn’t want… he wanted to add this matter later. I mean simply, he’s explaining the meals.

The Rambam says, tashmish hamitah is part of oneg Shabbos, tashmish hamitah is a part of oneg Shabbos, therefore, what may you do for oneg Shabbos? It’s part of oneg Shabbos. Just like one of the pleasures, aside from the meals, is tashmish, it’s also a part of oneg Shabbos. What is oneg Shabbos? Therefore the onah of healthy Torah scholars, the onah, the mitzvah of onah, in the laws of marriage there is when the mitzvah of onah applies, how often. Torah scholars who are healthy and they have no limitations, should be intimate with their wives from Shabbos night to Shabbos night. On Shabbos should be the tashmish hamitah, this is the mitzvah of onah.

Right, this is two things. We learned that the onah of Torah scholars is once a week, but since it’s part of oneg Shabbos, therefore a Torah scholar establishes it on Shabbos. It could be that for a non-Jew it’s also a mitzvah on Shabbos, but not that he must do it twice a week, or laborers or other laws, whatever the order of onah is.

You might have thought that something is forbidden, but it will say the first time of relations, then there will be blood of virginity, and you will say that there will be a bit of pain, but one may be intimate l’chatchilah on Shabbos, because we say there is no issue of wounding, one need not fear that the blood of virginity will be a problem of wounding. And the reason why not? Because the Gemara says that it’s not called wounding, because it’s not like one is extracting blood, because the blood is already lying there gathered, collected blood, and we say there is no issue of pain, one also need not be concerned about the fact that it causes her pain. Why not? Because in practice she loves him, that’s the answer presumably.

Pain is something that is a pleasure, I can say that it’s a pleasure, yes? It hurts her a little bit, but it’s still included in oneg Shabbos, perhaps the Gemara came to speak about oneg Shabbos in general, because they’re discussing this, it’s not a pain to say one shouldn’t do it on Shabbos, because it’s really a pain. That’s how I see that he brings it, but that’s what’s implied in the Gemara.

The Excellence of Shabbos Observance

Okay, until here the laws of Shabbos, now we’re going to learn a beautiful teaching from the holy Rambam about the great excellence of the mitzvah of keeping Shabbos.

The Rambam says, Shabbos and idolatry, the two mitzvos of Shabbos and idolatry, each one of them is equivalent to all the other mitzvos, the two mitzvos, each one of them has the importance of being equivalent to all the other mitzvos. That means, there are 613 mitzvos, 611 of them are one thing, and then Shabbos is worth as much as the other 611, and then idolatry is worth as much as all the other 611, right?

And Shabbos is the sign between the Holy One Blessed Be He and us forever, Shabbos is forever a sign between the Holy One Blessed Be He and us Jews, and us people, Shabbos is a sign.

Therefore, since you have the two excellences of Shabbos, therefore anyone who transgresses all the other mitzvos, someone who transgresses all the other mitzvos, except for Shabbos and idolatry, he transgresses each one of all those 611 mitzvos, he is included among the wicked of Israel, he is included among the wicked of Israel, but one who desecrates Shabbos publicly is worse, and as we discussed it’s similar to idolatry, it’s a kind of heresy, both are equivalent, he is like an idolater, and both of them just like an idolater, are like a non-Jew in all matters.

He says, one who desecrates Shabbos is like a non-Jew in all his matters. It’s not clear in the law. For example, he says that we lower and don’t raise and the like, but a public desecrator of Shabbos is not regarding this like an idolater. It’s not a piece of law. He says here, it’s a contradiction, he says actually looking at it from a legal perspective, one must look precisely regarding what this means, when, regarding what a public desecrator of Shabbos is indeed like a non-Jew and regarding what not.

Understandably, there’s no actual rule here, it’s more, he comes here more for the aggadah, not for the law. And also, he doesn’t say why Shabbos. It’s implied from the Rambam that why is he like a non-Jew in all matters? Because it’s a serious matter and it’s a sign. He doesn’t say for example because Shabbos is the creation of the world, he doesn’t say the answer that appears in other commentators, because Shabbos is also idolatry. No, he says that both are equivalent. I think the word “publicly” is the main point about the word “sign.” Publicly he destroyed the sign.

The Reward for Keeping Shabbos

Therefore, says the Rambam, the prophets praise and say, the prophets praise the Jews who keep Shabbos, and they say thus, “Happy is the man who does this and the son of man who holds fast to it, who keeps Shabbos from desecrating it” etc. Happy is the man, fortunate is the person. He doesn’t say what will be with him, it’s fortunate for him, it’s a great praise for one who keeps Shabbos. But what does he actually receive?

And anyone who keeps the Shabbos according to its law and honors it, someone who keeps Shabbos according to its law and honors it – Shabbos according to its law means all the negative commandments, and honors it and delights in it, he does the two things called honor and delight – it is explicit in the tradition that his reward in this world, it already says in the words of tradition that his reward is greater, his reward in this world is greater than the reward stored up for the World to Come. It already says in tradition that he will have reward both in this world and in the World to Come, besides the reward that he will have in the World to Come he will have in this world, as it says, as it’s written in the verse, the end of the verse from where it said the things about honor and delight, “and you shall honor it by not doing your ways” and so on, what is the reward? “Then you shall delight in Hashem”, perhaps “then you shall delight in Hashem” is there for the World to Come, “and I will feed you the heritage of Jacob your father”, which they tread outside of this world. Blessed is He who gave the heritage of Jacob without limit, He gave the inheritance that belongs to the Jews, the Land of Israel, as the mouth of Hashem has spoken, because the Almighty follows through. Thus the Almighty, words of truth and righteousness, the words of Hashem.

Very good. Until here the laws of Shabbos, blessed is the Merciful One who has helped. Yes? According to his ability, one must go into it. According to his ability, as we learned according to wealth, that means, you shouldn’t think that someone doesn’t have any money.

Conclusion of the Topic and Transition to the Laws of Shabbos

Speaker 1: Right?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Okay, we’re moving on to the laws of Shabbos.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק ל׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער שיעור אויף רמב״ם הלכות שבת — פרק ל׳

הלכה א׳: ארבעה דברים נאמרו בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ארבעה דברים נאמרו בשבת — שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה — זכור ושמור. ומדברי סופרים — כבוד ועונג. שנאמר ‘וקראת לשבת עונג ולקדוש ה׳ מכובד׳.”

פשט:

דער רמב״ם שטעלט אוועק א סטרוקטור פאר גאנץ הלכות שבת: פיר יסודות — צוויי דאורייתא (זכור = קידוש; שמור = שמירת שבת/מלאכות) און צוויי דרבנן אבער מפורש אין נביאים (כבוד און עונג), פון דעם פסוק אין ישעיה נ״ח.

חידושים און הסברות:

1) פארוואס שטייט דער סטרוקטור ביי דער סוף און נישט ביים אנהייב? דער רמב״ם האט אין אנדערע הלכות (ווי הלכות אישות, הלכות ספר תורה) אזעלכע כלליות׳דיגע הקדמות געמאכט ביים אנהייב, אבער דא אין הלכות שבת האט ער עס נישט געטון — ער האט גלייך אנגעהויבן מיט מצות שביתה, מלאכות, תחומין, סעודות, א.א.וו. ערשט דא, אין דעם לעצטן פרק, ברענגט ער דעם כללות׳דיגן סטרוקטור. דער חידוש: דער רמב״ם טוט דאס בכוונה, כדי ארויסצוברענגען אז כבוד ועונג זאל נישט אויסקוקן ווי א בלויזע צוגעלייגטע דרבנן׳ישע זאך. דורך דעם וואס ער שטעלט עס אוועק אלס איינע פון די פיר פונדאמענטאלע זאכן פון שבת — האלב פון דעם גאנצן סטרוקטור — ווערט כבוד ועונג דערהויבן צו א וויכטיגע מדרגה, נישט בלויז “נאך אן ענין מדרבנן.”

2) דער פאראלעל צווישן זכור/שמור און כבוד/עונג: כבוד ועונג זענען ארויפגעלייגט אויף זכור ושמור — ד.ה. זיי זענען די דרבנן-ערווייטערונגען פון די דאורייתא-יסודות:

כבוד קאָרעספּאָנדירט צו זכור: אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד — זיך אנטון פריש, מקבל שבת זיין, ווארטן אויף שבת, אריינברענגען שבת — האט צו טון מיט דער כניסה פון שבת, פונקט ווי זכור (קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”).

עונג קאָרעספּאָנדירט צו שמור: שמור מיינט אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש (ווי דער רמב״ם האט ערקלערט ביי מוקצה — כדי ס׳זאל זיין שבת׳דיג). עונג איז דער פאזיטיווער אינהאלט פון וואס מ׳טוט יא אויף שבת — סעודות, לערנען, פארברענגען.

אויף דעם ווערט געפרעגט: עונג איז דאך א פאזיטיווע זאך (עסן, הנאה), בעת שמור איז א נעגאטיווע זאך (נישט טון מלאכה). ווי פאסט דאס צוזאמען? דער ענטפער: עס זענען יא לאו׳ן וואס שטאמען פון עונג — מ׳טאר נישט פאסטן, נישט מבקש זיין רחמים, נישט פירן מלחמות — אלע זאכן וואס זענען לאפוקי עונג (צער). אבער ביידע — די לאו׳ס און די עשה׳ס — זענען אלע דער ציווי פון שבת: אז שבת זאל זיין א פרייליכער טאג, נישט נאר ביטול מלאכות.

3) דער לשון “כיבוד” (נישט “כבוד”) און “עונג”: דער רמב״ם שרייבט “כיבוד” — וואס מיינט א פעולה פון מכבד זיין (דער מענטש טוט עפעס), בעת “כבוד” וואלט געמיינט א מצב פון כבוד מצד עצמו. דער לשון “כיבוד” פאסט מיט׳ן ענין אז עס איז א מעשה וואס דער מענטש דארף טון לכבוד שבת.

4) “מפורשים על ידי הנביאים” — וואס מיינט דאס למעשה? דער רמב״ם שטעלט קלאר אז כבוד ועונג זענען דרבנן (דברי סופרים), כאטש זיי שטייען אין נביאים. דאס איז נגד אסאך ראשונים וואס האלטן אז סעודות שבת (וואס מ׳לערנט ארויס פון פסוקים מיט פיר מאל א לשון אכילה) איז א דאורייתא. דער רמב״ם׳ס שיטה איז קלאר: נביאים קענען נישט צולייגן קיין הלכה — זיי קענען נאר מאכן תקנות ווי חכמים. אפילו משה רבינו׳ס תקנות (ווי קריאת התורה) זענען דרבנן, ווייל ס׳איז נישט פון תורה שבכתב.

עס ווערט געפרעגט: אויב ס׳איז סתם דרבנן, פארוואס דערמאנט דער רמב״ם אז ס׳איז “מפורשים על ידי הנביאים”? דער ענטפער: דאס גיט א חשיבות — אז א נביא האט עס געזאגט איז עס מער באדייטנד, כאטש הלכתית בלייבט עס דרבנן. (לויט׳ן רמב״ם׳ס שיטה אז דברי קבלה האבן קיין הלכתישע מעלה איבער סתם דרבנן.)

5) דער מקור פאר דעם סטרוקטור “ארבעה דברים”: קיין מפורש׳ער מקור אין גמרא אדער מדרש איז נישט געטראפן געווארן פאר דעם לשון “ארבעה דברים נאמרו בשבת.” קיינער פון די מציינים האט נישט געפונען א מקור. דער רמב״ם האט אליין דעם סטרוקטור געשאפן, אנגעלענט אויף דער משנה׳ס פארמאט פון “שתים שהן ארבע” (יציאות השבת שתים שהן ארבע) — דער רמב״ם אפּליקירט דעם זעלבן מאדעל אויף גאנץ שבת: צוויי דאורייתא, צוויי דרבנן = פיר.

6) “ארבעה דברים” זענען נישט פיר מצוות: דער רמב״ם מיינט נישט אז ס׳איז דא פיר מצוות פון שבת — די מצוות טיילן זיך אנדערש (שביתה, תחומין, קידוש, א.א.וו.). דאס זענען פיר איידיעס/יסודות וואס אנטהאלטן אלע ענינים פון שבת.

הלכה ג׳: כיבוד שבת — רחיצה, מלבושים, הכנות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת… ומתעטף ויושב בכובד ראש מיחל לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך… חכמים הראשונים היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.”

פשט:

מ׳דארף זיך וואשן ערב שבת, זיך אנטון שיין, און ווארטן אויף שבת מיט כובד ראש — ווי איינער וואס גייט אנטקעגן א מלך.

חידושים:

1) דער רמב״ם׳ס מעטאדע — פון אגדתא צו הלכה: דער רמב״ם נעמט שטיקלעך פון די גמרא וואס זענען מער אגדתא-סגנון (מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי, רבי חנינא), און ער לייגט זיי אריין אונטער דער הלכה׳דיגער קאטעגאריע פון “כיבוד שבת.” ער מאכט פון מעשיות א הלכה׳דיגע ליסטע פון פרטים. אין דער גמרא אליין שטייט נישט אויסדריקלעך אז אלע דאזיגע זאכן זענען א מצוה — דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.

2) צוזאמלייגן צוויי מעשיות: דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט צוויי באזונדערע מעשיות פון דער גמרא (שבת כ״ה ע״ב, שבת קי״ט ע״א): (א) רבי יהודה בר אילעאי — מ׳האט אים געברענגט ווארעם וואסער, ער האט זיך געוואשן, זיך מתעטף געווען אין סדינים מצויצים, און “דומה למלאך ה׳ צבאות”; (ב) רבי חנינא — “מתעטף ועומד עם חשיכה” און האט געזאגט “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. דער רמב״ם האט פון ביידע צוזאמען געבויט איין הלכה: מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן מיט כובד ראש.

3) “כובד ראש” — טייטש “דומה למלאך”: דער רמב״ם׳ס לשון “כובד ראש” איז זיין תרגום/פירוש פון דער גמרא׳ס “דומה למלאך ה׳ צבאות”. דאס מיינט נישט שמחה, נאר א געוויסע ערנסטקייט. “מיחל” איז ציפיה (ארויסקוקן), און “כובד ראש” איז נאך א צוגאב — אן ערנסטקייט, ווי ביים דאווענען “עומד לפני המלך”.

4) רבי יהודה בר אילעאי vs. רבי חנינא — צוויי סגנונות: רבי יהודה בר אילעאי האט עס געטון פריוואט — “מביאין לו”, מ׳האט אים געברענגט. רבי חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט זיינע תלמידים בציבור — “היו מתקבצים תלמידיהם”. דער רמב״ם ברענגט דעם ערשטן אלס הלכה, און דעם צווייטן אלס “חכמים הראשונים” — א מעשה/מנהג.

5) “שבת המלך” — נישט “מלכה”: דער רמב״ם גורס “שבת המלך” (זכר), נישט “שבת מלכתא/המלכה” (נקבה) ווי אין דער גמרא. די מקובלים האלטן שטארק אז שבת איז א “מלכה”, אבער דער רמב״ם׳ס גירסא איז “המלך”. אפשר ווייל אויף אראמיש “מלכתא” קען אויך מיינען מלך (ווי אויף אראביש), אדער דער רמב״ם האט א באוואוסטע אנדערע גירסא.

6) ציצית — סדינים מצויצים: אין דער גמרא מיינט מען שיינע בגדים מיט ציצית, לויט דער שיטה אז סדינים דארפן ציצית (וואס איז א מחלוקת). עס ווערט דערמאנט אז אין תולדות אהרן גייט מען א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי.

[דיגרעסיע: קבלת שבת] דער הלכה וועגן “מתעטף” איז דער מקור פון קבלת שבת. דער בריסקער רב פלעגט יעדן ערב שבת פאר מעריב ארויסגיין פון פארטש, זאגן “בואי כלה”, זיך זעצן, און צוריקקומען — אזוי ווי רבי חנינא׳ס “בואו ונצא לקראת שבת המלכה.” רשב״א האט זיך אנגעטון א טלית (מתעטף).

הלכה ג׳ (המשך): כסות נקיה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “שילבש כסות נקיה, ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת. ואם אין לו להחליף, ישלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול.”

פשט:

מ׳דארף אנטון ריינע מלבושים, און שבת׳דיגע קליידער זאלן זיין אנדערש פון וואכעדיגע. ווער עס האט נישט אנדערע קליידער, זאל ער כאטש אראפלאזן זיין טלית לענגער.

חידושים:

1) צוויי באזונדערע אובדזשעקטיווס: דער רמב״ם האלט צוויי זאכן: (א) “כסות נקיה” — ריינקייט, (ב) “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” — אנדערשקייט. דאס זענען צוויי באזונדערע דינים. “כסות נקיה” דארף נישט מיינען אן אנדערע מלבוש — ס׳קען זיין גענוג אז ס׳איז ריין. אבער “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת” מיינט אז ס׳זאל אויסקוקן אנדערש.

2) “ישלשל טליתו” — לענגערע בגדים אלס כבוד: דער סברא: אן ארבעטער דארף קורצע מלבושים כדי ער זאל זיך קענען באוועגן. איינער וואס זיצט במנוחה גייט מיט לענגערע בגדים. שבת, ווען מ׳איז במנוחה, קען מען אראפלאזן די בגדים — ס׳וועט נישט שמוציג ווערן.

3) מנהגים אין פראקטיק: אין סאטמאר גייען מאנכע שבת א ביבער הוט אנשטאט א שטריימל (שענער); אין ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. דאס זענען אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. דער כלל: מען דארף טון עפעס וואס איז מער ווי אין דער וואך — “משלשל בגדיו” — ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. איינער וואס גייט א גאנצע וואך מיט א רעקל, דארף שבת האבן א בעקיטשע דערצו. איינער וואס גייט נישט מיט א מלבוש עליון, איז מסתפק מיט א בעקיטשע.

תקנת עזרא — כיבוס בחמישי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ועזרא תיקן שיהו מכבסין בחמישי לכבוד שבת.”

פשט:

עזרא הסופר האט מתקן געווען אז מ׳זאל וואשן וועש דאנערשטאג, כדי מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת.

חידושים:

1) פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג איז שוין ערב שבת, ס׳איז נישט קיין צייט.

2) עזרא׳ס ראלע אין סדר החיים: עזרא האט געמאכט דעם סדר החיים פון אידן אין ארץ ישראל — אלע מיני גשמיות׳דיגע תקנות. ער האט באשטימט אז יעדן דאנערשטאג איז דער טאג פאר וועש-וואשן.

הלכה ד׳: איסור קביעות סעודה ערב שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת… מפני כבוד השבת… שלא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול.”

פשט:

מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה/משתה ערב שבת. פון מנחה ולמעלה זאל מען זיך צוריקהאלטן פון קביעות סעודה, כדי מ׳זאל אריינגיין אין שבת הונגעריג.

חידושים:

1) צוויי באזונדערע דינים: דער רמב״ם האט צוויי לשונות: (א) “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת” — דאס גייט אויף א משתה, א גרויסע פארטי, די גאנצע טאג; (ב) “שלא יאכל מן המנחה ולמעלה” — דאס גייט אויף קביעות סעודה (נישט א משתה), פון מנחה ולמעלה. דער לשון איז אנדערש — ביי דעם ערשטן שטייט “משתה”, ביים צווייטן נאר “קביעות סעודה”.

2) “לקבוע סעודה” — וואס מיינט עס? “לקבוע סעודה” מיינט אז דער מענטש מאכט אז זיין רעגולערע וואכנדיגע סעודה (ווען די משפחה קומט זיך צוזאם) זאל זיין פרייטאג. דאס זאל ער נישט טון — ער זאל עס מאכן אויף שבת. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט (בדרך מקרה), ווי ביי א סעודת מצוה, איז דאס אנדערש.

3) סתם אכילה ושתיה — מותר: סתם עסן און טרינקן (אפילו פירות וירקות) איז מותר ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט טאר מען נישט עסן פאר קידוש.

4) כבוד שבת אדער עונג שבת? דער מסקנא: ס׳איז א דין אין כבוד שבת — ס׳איז נישט כבוד׳דיג אז מ׳קומט צו שבת שוין אנגעגעסן. אבער ס׳האט אויך א שייכות צו עונג — אויב מ׳איז שוין זאט, קען מען נישט האבן עונג פון דער סעודת שבת. דער רמב״ם׳ס לשון “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול” ווייזט אויף ביידע: כבוד (ווי מ׳קומט צו שבת) און עונג (מ׳זאל קענען הנאה האבן).

הלכה ד׳ (המשך): מסדר שולחנו בערב שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.”

פשט:

מען דארף אנגרייטן דעם טיש פאר שבת אפילו אויב מען דארף נאר עסן א כזית — דער טיש זאל אויסזען ווי א גרויסע סעודה. דאס זעלבע ביי מוצאי שבת.

חידושים:

1) וואס מיינט “מוצאי שבת”? מען וואלט געמיינט אז “מוצאי שבת” מיינט נאך שבת (מלוה מלכה). אבער דער פשט איז אז “מוצאי שבת” מיינט “בצאת השבת” — ד.ה. סעודה שלישית, ווען די שבת גייט ארויס. דאס איז נישט א ראיה פאר א פערטע סעודה (מלוה מלכה). עס שטייט נישט אין רמב״ם קיין מצוה פון א פערטע סעודה.

2) ראיה אז מוצאי שבת = סעודה שלישית: דער רמב״ם רעדט שפעטער וועגן דער סדר פון ברכת המזון מיט הבדלה — וואס ווייזט אז די דריטע סעודה ציט זיך אריין אין מוצאי שבת. דאס שטימט מיט דער פשט אז “מוצאי שבת” מיינט דא סעודה שלישית. אין זומער ווען סעודה שלישית איז שפעט (ניין אזייגער), איז שווער צו פארשטיין פארוואס מען זאל נאך א מלוה מלכה עסן.

3) דער חידוש פון “מסדר שולחנו”: נישט נאר ביי דער ערשטער סעודה פון שבת זאל זיין אן עקסייטמענט — דער זעלבער כבוד זאל אויך זיין ביי סעודה שלישית. דאס איז אויך כבוד שבת.

הלכה ד׳ (המשך): וצריך לתקן ביתו מבעוד יום

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת, ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הם.”

פשט:

מען דארף אנגרייטן די הויז פאר שבת — דער טיש זאל זיין געדעקט, די ליכט אנגעצינדן, דאס בעט אויסגעבעט — אלץ נאך פאר שבת (מבעוד יום), נישט ווען מען קומט אהיים פון שול.

חידושים:

1) “מבעוד יום” — פאר שול: דער טיש זאל שוין געדעקט זיין פאר מען גייט אין שול, נישט ערשט ווען מען קומט צוריק.

2) פארהעלטעניש צו הדלקת נרות: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט וועגן דער מצוה פון הדלקת נרות. דא לייגט ער צו אז “נר דולק” איז א טייל פון דער ברייטערער מצוה פון כבוד שבת. די מצוה פון הדלקת נרות איז אין עצם א מצוה פון כבוד שבת — ווי דער רמ״א זאגט “הדלקת נר בשבת חובה.”

הלכה ה׳: אדם חשוב זאל אליין צוגרייטן לכבוד שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אפילו אן אדם חשוב וואס זיין דרך איז נישט צו קויפן אדער זיך עוסק זיין אין מלאכת הבית, איז ער חייב לעשות דברים לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו.”

פשט:

אפילו א חשוב׳ער מענטש וואס טוט נישט אזעלכע זאכן א גאנצע וואך, דארף אליין טון הכנות לכבוד שבת — דאס אליין איז דער כבוד פון שבת.

חידושים:

1) “שזה הוא כבודו” — כבוד פון שבת, נישט כבוד פון דער מצוה: דער רמב״ם מיינט אז דאס וואס אן אדם חשוב טוט עס אליין איז דער כבוד פון שבת גופא — אזוי ווי ווען א מלך קומט, איז דער כבוד אז חשוב׳ע מענטשן גרייטן אן פאר אים. דאס איז נישט בלויז דער כלל׳דיגער דין פון “מצוה בו יותר מבשלוחו.”

2) חילוק צווישן “מצוה בו יותר מבשלוחו” און כבוד שבת: “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א כלל׳דיגער דין פאר אלע מצוות — מען זאל אליין טון א מצוה. אבער דער רמב״ם לייגט דא צו אן עקסטערע דימענסיע: ביי שבת איז דאס אליין-טון א חלק פון דער כבוד פון שבת. דאס הייסט, ס׳איז נישט נאר אז מען קען נישט שיקן א שליח — ס׳איז אז דאס וואס דער חשוב׳ער איד טוט עס אליין, דאס איז וואס מאכט דעם כבוד.

3) “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”: וויפיל מער אן אדם חשוב טוט אליין, אלץ מער משובח.

הלכה ה׳ (המשך): חכמים הראשונים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חכמים הראשונים, מהם שהיה מפצל עצים לבשל, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שצריך לשבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך.”

פשט:

פארשידענע חכמים האבן פארשידענע הכנות אליין געטון — האלץ צעבראכן, געקאכט, פלייש געזאלצן, קנויטן געדרייט, ליכט אנגעצינדן, אדער איינגעקויפט.

חידושים:

1) דער רמב״ם׳ס שיטה — קיין נעמען: דער רמב״ם דערמאנט כמעט קיינמאל נישט נעמען פון חכמי הגמרא (ער זאגט נישט רבא, רב ספרא, א.א.וו.) — ער שרייבט סתם “חכמים הראשונים.” דאס איז זיין כלל׳דיגער דרך.

2) “מהם… מהם…” — קיין סעט מנהג: דער רמב״ם ווייזט אז יעדער חכם האט געטראפן זיין אייגענע זאך — ס׳איז נישט געווען איין פעסטער מנהג. קיינער האט נישט געקוקט אויפן צווייטן.

3) “אף על פי שאין דרכו בכך” — אויף וואס גייט עס? אפשר גייט עס אויף אלע זאכן, אבער אפשר בעיקר אויף דער לעצטער — “יוצא וקונה” — ווייל שאפינג גיין איז נישט א גרויסע טירחא, אבער פאר אן אדם חשוב איז עס אומגעוויינליך. דער חידוש איז אז מען האט אים געזען אין “גראסערי” נאר לכבוד שבת. אבער מען קען אויך זאגן אז עס גייט אויף אלע — אויך האלץ צעבראכן איז נישט געווען זיין טייפ.

הלכה ו׳ (?): עונג שבת — תבשיל שמן ומשקה מבושם

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת.”

פשט:

עונג שבת מיינט גוטע פעטע מאכלים (מער ווי געוויינליך) און גוטע משקאות.

חידושים:

1) “זה שאמרו חכמים” — דער רמב״ם׳ס צוטיילונג: די גמרא נוצט דעם לשון “כל המענג את השבת” פאר אלע סעודות-ענינים. דער רמב״ם צוטיילט עס: דאס פריערדיגע (טיש דעקן, הויז אנגרייטן, בגדים) איז כבוד, און דאס (מאכלים, משקאות) איז עונג. “זה שאמרו חכמים” מיינט: דאס וואס די חכמים רעדן וועגן גוטע מאכלים — דאס איז דער עונג-טייל.

2) “משקה מבושם” — נישט דוקא פארשמעקט: “מבושם” מיינט דא אזוי ווי “שמן” ביי תבשיל — גוטע, רייכע משקאות, נישט דוקא א שמעקעדיגע משקה. דער באווייז איז פון דעם וואס דער רמב״ם שרייבט “משיב נפש ופוקח” — עפעס וואס מאכט פרייליך און דערקוויקט.

הלכה ז׳: שיעור עונג שבת לפי ממון

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הכל לפי ממונו של אדם… וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח.”

פשט:

דער שיעור פון עונג שבת — וויפיל מען דארף אויסגעבן אויף שבת מאכלים — איז לפי ממונו של אדם, לויט וויפיל יעדער קען זיך פארגינען. און ווער עס גיט מער אויס איז משובח.

חידושים:

1) “לפי ממונו של אדם”: דער לכתחילה׳דיגער שיעור פון עונג שבת איז לויט וויפיל דער מענטש קען זיך פארגינען. א עושר וואס עסט אלע טאג גוט, פאדערט מען פון אים מער פאר שבת. אבער דער רמב״ם פסק׳נט קלאר אז קיינמאל איז נישטא א חיוב צו קויפן מער ווי וואס מען קען זיך פארגינען. דאס איז נישט בדיעבד — דאס איז דער לכתחילה׳דיגער דין.

2) “הוצאות” און “מתקן מאכלים”: “הוצאות” מיינט געלט-אויסגאבן, און “מתקן מאכלים רבים” מיינט אויך די מיה און ארבעט פון גרייטן. ביידע זענען משובח.

הלכה ז׳ (המשך): עני וואס האט נישט

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק… כדי לענג את השבת, הרי זה עונג שבת. ואינו חייב להוציא לעצמו וללוות מאחרים כדי להרבות במאכל שבת.”

פשט:

אויב איינער האט נישט קיין געלט, אפילו ער מאכט נאר א פשוט׳ע גרינס-זופ לכבוד שבת, איז ער יוצא עונג שבת. ער דארף נישט בארגן געלט פון אנדערע כדי צו פארמערן שבת-מאכלים.

חידושים:

1) “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — ברייטער ווי צדקה: דער רמב״ם פסק׳נט דעם כלל פון “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (שבת קיח.), אבער ער פארשטייט “תצטרך לבריות” ברייטער ווי נאר בעטן צדקה — עס שליסט אויך איין בארגן (הלוואה). “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט, נישט נאר בעטן מתנות.

2) א וויכטיגער חידוש — קיין חיוב צו טון מער ווי מ׳קען: דער רמב״ם זאגט קיינמאל נישט אז איינער דארף טון מער ווי ער קען זיך פארגינען. דער טור האט געהאט א שווערע פראבלעם (און ברענגט פון זיין טאטע דער רא״ש) ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז דא אויף געוויסע אופנים א חיוב זיך אנצושטרענגען. אבער לויט דעם רמב״ם איז דער דין פשוט: לפי ממונו, און אויב נישטא — נישטא. קיין חיוב צו בארגן אדער זיך מוטשען. ס׳איז נישט נאר “נישט מחויב” — ס׳איז ממש נישט ראוי.

3) “שלק” — נאר ווען ס׳איז ספעציעל: דער “שלק” (זופ) איז יוצא נאר ווען ער טוט עס “כדי לענג את השבת” — ד.ה. עפעס וואס ער וואלט נישט געטון אין מיטן וואך. אויב ער עסט יעדע נאכט אזא זופ, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל. ער דארף עט ליסט עפעס טוישן — למשל, ער עסט געווענליך נאר ברויט, און יעצט מאכט ער א זופ.

הלכה ז׳ (המשך): עשיר וואס עסט אלעמאל גוט

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו — אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים.”

פשט:

איינער וואס עסט אלעמאל גוט דארף עט ליסט טוישן זיין שבת-עסן פון וואכעדיגע עסן. אויב ער קען נישט טוישן דאס עסן אליין, זאל ער כאטש טוישן די צייט ווען ער עסט.

חידושים:

1) די פארקערטע פראבלעם פון דעם עני: דער עשיר וואס עסט שוין אלעמאל גוט — וויאזוי מאכט ער שבת אנדערש?

2) ניכר אז ס׳איז שבת: דער עיקר ענין איז אז ס׳זאל זיך פילן אנדערש, “שבת׳דיג”. דאס איז פאראלעל צום דין ביי מלבושים, וואו דער רמב״ם האט געזאגט אז אויב מען גייט מיט די זעלבע מלבושים זאל עס כאטש אויסקוקן אנדערש.

3) טוישן די צייט: טוישן די צייט פון עסן (פריער אדער שפעטער ווי געווענליך) איז אויך א דרך פון עונג שבת — ס׳מאכט עס פילן אנדערש, נישט סתם א רוטין.

הלכה ח׳: שלש סעודות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת — אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות.”

פשט:

מען איז מחויב דריי סעודות שבת — פרייטיג נאכט, שבת צופרי, און שבת נאכמיטאג. אפילו א עני וואס לעבט פון צדקה דארף עסן דריי סעודות.

חידושים:

1) קשיא און תירוץ — “עשה שבתך חול” vs. עני המתפרנס מן הצדקה: פריער האט דער רמב״ם געזאגט “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — מען דארף נישט בארגן. ווי שטימט דאס מיט דעם דין אז אפילו א עני המתפרנס מן הצדקה דארף דריי סעודות? דער תירוץ: דער חיוב פאלט אויף די גבאי צדקה / די וואס שטעלן צו צדקה — זיי דארפן וויסן אז דער עני ברויך דריי סעודות, און זיי זאלן אים צושטעלן.

2) אינטערעסאנטער חילוק — בינוני vs. עני גמור: איינער וואס האט גענוג געלט אויף צוויי סעודות אבער נישט אויף דריי — ער דארף נישט בארגן, ווייל דעמאלט גילט “עשה שבתך חול”. אבער איינער וואס איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה — קויפט מען אים דריי. דאס ווערט פארגליכן מיט פסח, וואו מען בעט יא פון צדקה ווייל דעמאלט איז דא א ספעציפישע מצוה וואס מען מוז צושטעלן (ד׳ כוסות וכדו׳).

3) דרך העולם — צוויי סעודות: אינמיטן וואך איז דער דרך העולם נאר צוויי סעודות — אזוי זעט מען אויך ביי גבאי צדקה וואס גיבן נאר צוויי סעודות. שבת איז דער ענין פון נשמה יתירה וואס מאכט דריי סעודות.

הלכה ח׳ (המשך): חולה אדער מתענה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ואם היה חולה מרוב אכילה, או שהיה מתענה תמיד — פטור משלש סעודות.”

פשט:

א קראנקער וואס עסן שאדט אים, אדער איינער וואס פאסט תמיד, איז פטור פון דריי סעודות.

חידושים:

1) דער יסוד פון סעודת שבת לויט דעם רמב״ם: אלע דינים פון סעודת שבת זענען נישט א גזירת הכתוב ווי עסן מצה (וואו מען מוז א כזית אפילו ס׳איז שווער). סעודת שבת איז אן ענין פון עונג — דאס איז די דרך העולם פון הנאה האבן. אויב עסן מאכט אים קראנק, איז עס פארקערט פון עונג און ער איז פטור.

2) ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך אנצושטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט נאר ווען ס׳איז מענג און געשמאק. אויב ס׳איז שווער — ער האט שוין צופיל געגעסן, ער קען נישט מער — איז ער פטור.

3) פראקטישע נפקא מינה — אכילה גסה אין ווינטער: מענטשן וואס קומען אין שול אין ווינטער פאר סעודה שלישית גלייך נאכדעם וואס זיי האבן געענדיגט זייער טשולענט, און זיי זענען נאך זאט — זיי זענען נישט מקיים גארנישט דורך זיך צווינגען צו עסן. ס׳איז נישט קיין ענין פון עונג שבת ווען מען עסט בעל כרחו. אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא, און מ׳איז נישט יוצא גארנישט דערמיט. דער עצה: מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה צופרי, עסן פריער, כאפן א שפאציר — כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אבער אין ווינטער מיט חסידישע מנינים (שחרית ענדיגט איינס, מנחה איז שוין פיר אזייגער) איז עס פראקטיש זייער שווער.

4) וויאזוי מאכט דער חולה עונג שבת? דער רמב״ם זאגט נישט. ער קען עונג האבן דורך אנדערע זאכן (ווי שבת׳דיגע מלבושים), אבער ביי סעודה ספעציפיש איז נישט שייך — ער קען נישט טוישן זיין פאסטן צו א “שבת׳דיגן פאסטן.”

הלכה ח׳ (המשך): קביעות סעודות על היין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין.”

פשט:

אלע דריי סעודות זאלן זיין קבוע אויף וויין. ביי די ערשטע צוויי סעודות איז שוין דא קידוש (ביינאכט קידוש, צופרי קידושא רבא). ביי סעודה שלישית דארף מען אויך האבן וויין, כאטש עס איז נישט קיין דין קידוש.

חידושים:

1) קידושא רבא אויף בראנפן: דער מנהג צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן (שנאפס) איז געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם זיין אויף חמר מדינה. לויט דעם איז נישטא אמת׳דיג קיין חילוק צווישן ביינאכט און אינדערפרי בנוגע צו וויין.

2) שתי ככרות: דער רמ״א זאגט “וצריך שתי ככרות” — אלע סעודות זאלן זיין אויף שתי ככרות. דער טעם איז לכאורה אן ענין פון עונג — א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט. עס איז אויך א רמז פון דעם מן.

3) אכילת בשר ושתיית יין: דער רמב״ם האט שוין פריער גערעדט פון “מאכל שמן ביותר” און “יין המשומר” — אבער דארט איז עס געווען מער אין רמזים. דא זאגט ער עס בפירוש: בשר און וויין איז עונג שבת. “ואם אין ידו משגת” — אויב מ׳האט נישט, איז מען פטור.

4) שלש סעודות ביום טוב: עס ווערט דיסקוטירט צי מ׳דארף אויך יום טוב עסן דריי סעודות. דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמב״ם מיינט אז יום טוב דארף מען אויך דריי סעודות. דאס בלייבט נישט קלאר אויסגעפירט.

סדר הצדיקים — דער רמב״ם׳ס סדר היום פון שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש… אלא כך היא מנהג הצדיקים…”

פשט:

מ׳טאר נישט מאכן א סעודה מיט וויין אנשטאט גיין לערנען אין בית המדרש. דאס מיינט נישט אנשטאט דאוונען, נאר אנשטאט לערנען — “בשעת בית המדרש.”

דער סדר היום:

1. שחרית ומוסף בבית הכנסת

2. ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה — די צופרי סעודה אינדערהיים

3. וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה — “יקרא” = תורה שבכתב, “וישנה” = תורה שבעל פה / הערט די דרשה

4. ויתפלל מנחה

5. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת

חידושים:

1) “על היין” ביי סעודה שלישית: דער רמב״ם זאגט נאכאמאל “על היין” ספעציפיש ביי סעודה שלישית, כדי צו געדענקען אז אויך דא דארף מען וויין, כאטש עס איז נישט קיין קידוש.

2) “ויאכל וישתה עד מוצאי שבת”: די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, מ׳גייט אוועק פון שבת מתוך סעודה. דאס איז א ענין פון כבוד שבת.

3) קיין פערטע סעודה (מלוה מלכה): דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערטע סעודה.

4) סעודה שלישית אין בית המדרש: דער רמב״ם זאגט אויך נישט “ויבוא לביתו” ביי סעודה שלישית — משמע ער בלייבט צו סעודה אין בית המדרש.

5) “מנהג הצדיקים”: אן אינטערעסאנטע לשון — דער רמב״ם לייגט אוועק דעם סדר ספעציפיש אלס “מנהג הצדיקים.”

אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: **”אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר מש

לש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו בעוד היום רב כדי להכין סעודה לשבת.”**

פשט:

א מענטש זאל נישט גיין ערב שבת מער ווי דריי פרסאות פון אנפאנג טאג, כדי אנצוקומען אהיים בעוד היום רב, כדי ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת.

חידושים:

1) דער טעם — “שאנשי ביתו יודעים”: די גאנצע סיבה איז ווייל ער קומט אהיים פלוצלינג און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים. לויט דעם איז די הלכה אפשר ווייניגער נוגע אין היינטיגע צייטן ווען מ׳קען מודיע זיין אויפ׳ן טעלעפאן. דער שולחן ערוך הרב זאגט אז אין היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.

2) אנשי העיר יכולים להחרים: ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט, ווייל אויסער דעם וואס ער האט נישט א גוטע סעודה, קומט אויך אויס אז ער איז מבייש די בעלי בתים — “שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים.” דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה פארשעמט זיי דערמיט.

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת.”

פשט:

מ׳טאר נישט פאסטן שבת, און מ׳טאר נישט שרייען, תחנונים זאגן, און בעטן רחמים.

חידושים:

1) “פאסטן” דא מיינט נישט איינער וואס האט א פלעזשור פון פאסטן (וואס דער רמב״ם האט פריער דערמאנט אלס פטור פון סעודות), נאר פאסטן על הצרות — א יום תפילה וועגן צרות.

2) “להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים” איז אלעס איין פעולה — מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות. דאס קומט פון מסכת תענית — א ציבור מתענין ומתריעין עליהן (פאסטן און בלאזן שופר), אבער “אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב.”

3) אויסנאם — עיר שהקיפוה גוים או נהר: א שטאט וואס איז אין סכנה פון גוים אדער א טייך — דעמאלט מעג מען יא מתריע זיין אויף שבת. דער חילוק: צרות וואס מ׳קען אפשטופן (מ׳קען מאכן א תענית זונטאג), טוט מען נישט שבת. אבער אן עמערדזשענסי וואס דארף יעצט באהאנדלט ווערן — למשל א שונא שטייט דא — מעג מען יא מתפלל זיין. דער סברא: אויב דער אייבערשטער דארף העלפן היינט שבת, מוז מען אים יעצט בעטן. ביי א רגילע צרה איז עס א “תקופה” פון פראבלעם, נישט אז דער טאג אליין איז אין סכנה.

אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם ולא יהיו מבולבלין וטרודין בשבת.”

פשט:

מ׳הייבט נישט אן א מלחמה (ארומנעמען א שטאט פון גוים) ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג פון א מלחמה זענען זייער אנגעצויגן און דראמאטיש. מ׳וויל אז ביז שבת זאלן די סאלדאטן זיך שוין בארואיגן, כדי זיי זאלן קענען האבן עונג שבת.

חידושים:

דער שיעור פון דריי טעג — דריי טעג איז גענוג צייט אז מ׳זאל זיך צוגעוואוינען, דריי טעג איז אלעמאל ווי א “חזקה.” עס האט אפשר אויך צו טון מיט דעם אז אבלות׳ס שווערסטע צייט איז ביז דריי טעג.

אין מפרישין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם השבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין מפרישין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת. אבל לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת.”

פשט:

מ׳טאר נישט ארויספארן אויף א שיף אויפ׳ן גרויסן ים ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. די ערשטע טעג אויף א שיף זענען שווער (זי-סיקנעס וכדומה). מ׳דארף דריי טעג צייט זיך צו בארואיגן פאר שבת. פאר א דבר מצוה איז מותר אפילו ערב שבת.

חידושים:

1) ערב שבת אויף א שיף — “מדבר דבר”: ווען מ׳פארט ערב שבת אויף א שיף, דארף מען בעטן דעם בעל הספינה ער זאל נישט פארן שבת — אבער אפילו אויב ער פאלגט נישט, איז דער עיקר אז מ׳האט געזאגט. דער טעם: “מדבר דבר” — מ׳זאל נישט רעדן וועגן פארן אויף שבת. דער גוי פארט אין זיין ביזנעס.

2) קורצע נסיעה — צור צו צידון: א קורצע נסיעה ווי פון צור צו צידון (זייער נאנט, כמעט א האלבע שעה צו גיין) איז מותר. די שטעט שטעקן זיך ארויס אין ים, אזוי אז א שיף איז דער גרינגסטער וועג אפילו אויב ס׳איז ממש נאנט.

3) מנהג המקום: “מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל” — ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מחמיר געווען נישט צו פארן אפילו קורצע נסיעות. דאס איז אן ענין פון מנהג המקום.

תשמיש המיטה בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תשמיש המיטה מעונג שבת הוא. לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת.”

פשט:

תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת. דעריבער איז די מצות עונה פאר תלמידי חכמים (וואס איז איינמאל א וואך) קבוע אויף ליל שבת.

חידושים:

1) סטרוקטור פון דער הלכה: מ׳קען פרעגן פארוואס ברענגט ער דאס נישט פריער ביי די הלכות פון עונג שבת? דער רמב״ם האט נישט געוואלט עס מישן מיט די הלכות פון סעודות, און האט עס צוגעלייגט שפעטער.

2) צוויי נקודות: (1) עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, (2) וויבאלד תשמיש איז מעונג שבת, קבע׳ט מען עס אויף שבת. אנדערע מענטשן (פועלים וכו׳) וואס האבן א סדר עונה פון צוויי מאל א וואך, איז שבת אויך א מצוה, אבער זיי מוזן נישט דווקא נאר שבת.

3) בועל בתולה בשבת: מ׳מעג לכתחילה בועל זיין א בתולה אויף שבת, אפילו ס׳וועט גיין דם בתולים. אין בו משום חובל — ווייל דער בלוט איז שוין דם מכונס (ליגט שוין דארט אנגעזאמלט), ס׳איז נישט ווי מ׳נעמט ארויס בלוט. אין בו משום צער — ווייל למעשה האט זי אים ליב, אזוי אז דער צער איז נאך אלץ בכלל עונג. אפשר האט די גמרא דעריבער געברענגט דעם ענין ביי עונג שבת — צו ווייזן אז אפילו מיט אביסל צער איז עס נאך אלץ עונג.

מעלת שמירת שבת — חתימת ההלכות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות. והשבת היא האות שבין הקב״ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוי לכל דבריהם.”

פשט:

שבת און עבודה זרה זענען ביידע שקול כנגד אלע אנדערע מצוות. א מחלל שבת בפרהסיא איז ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.

חידושים:

1) “כגוי לכל דבריו” — הלכה אדער אגדה? דאס איז נישט פשוט א הלכה׳דיגער כלל. מ׳דארף אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט. למשל, “מורידין ולא מעלין” — אבער נישט אלע דינים פון עובד עבודה זרה. דער רמב״ם קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה.

2) פארוואס שבת? דער רמב״ם׳ס טעם איז: (1) ס׳איז א דבר חמור, (2) ס׳איז אן אות צווישן הקב״ה און אידן. ער זאגט נישט דעם טעם וואס אנדערע מפרשים ברענגען — אז שבת איז חידוש העולם (און דעריבער ענליך צו עבודה זרה). ער זאגט אויך נישט אז שבת איז “אויך עבודה זרה” — נאר אז ביידע זענען שקול.

3) בפרהסיא — דער שליסל: דער ווארט “בפרהסיא” איז דער עיקר, און עס שטייט אויף דעם ווארט “אות.” ווען מ׳איז מחלל שבת בפרהסיא, האט מען צעשטערט די אות — דעם סימן פון דעם ברית צווישן הקב״ה און כלל ישראל.

שכר שמירת שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו ומענגו — הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר ‘אז תתענג על ה׳ והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה׳ דבר.’”

פשט:

איינער וואס היט שבת כהלכתה (לא תעשה), מכבדו (כבוד), און מענגו (עונג) — באקומט שכר סיי בעולם הזה סיי בעולם הבא, ווי ס׳שטייט אין נביאים.

חידושים:

1) “כהלכתה ומכבדו ומענגו” — דריי זאכן: (1) כהלכתה = אלע מצוות לא תעשה, (2) מכבדו = כבוד שבת, (3) ומענגו = עונג שבת. דאס שפיגלט אפ דעם גאנצן סטרוקטור פון פרק ל׳.

2) “אשרי אנוש יעשה זאת”: דער נביא זאגט נישט וואס דער שכר וועט זיין, נאר אז ס׳איז “וואויל” מיט אים — א שבח אן זיך.

3) “והאכלתיך נחלת יעקב אביך”: דאס מיינט ארץ ישראל, וואס איז א נחלה בלא גבול (אן גרענעצן). “כי פי ה׳ דבר” — ווייל דער אייבערשטער פאלגט זיין ווארט, דברי אמת וצדק.

4) “כפי כחו”: ער דערמאנט אז עונג שבת איז כפי כחו/כפי ממונו, מ׳זאל נישט מיינען אז איינער וואס האט נישט קיין געלט קען נישט מקיים זיין עונג שבת.

עד כאן הלכות שבת — ברוך רחמנא דסייען.


תמלול מלא 📝

פרק ל׳ פון רמב״ם הלכות שבת: כבוד ועונג שבת

הקדמה: ספאנסארס און תומכים

א גוטן. מיר גייען לערנען די לעצטע פרק פון רמב״ם הלכות שבת, די דרייסיגסטע פרק. זייער גוט. א געשמאקע פרק. אבער פאר מיר גייען לערנען די פרק, ווילן מיר באדאנקען די ספאנסארס און מחזיקים און תומכים פון אונזער שיעור, די וואס שעירן עס מיט אנדערע מענטשן און העלפן פארשפרייטן די תורה, און פארשטייט זיך די הויפט ספאנסאר, אונזער ידיד הרבני הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגער, די זכות התורה זאל אים כסדר באגלייטן. והקב״ה ישלם שכרו, אזויווי עס שטייט אין דעם מי שברך, און אויך די אלע וואס ברענגען יין לקידוש ולהבדלה ופת לצדקה וכו׳.

הלכה א׳: ארבעה דברים נאמרו בשבת

די ווערטער פון רמב״ם

זאגט די רמב״ם אזוי: ארבעה דברים נאמרו בשבת. דאס איז א זייער אינטערעסאנטע אנהייב פון דעם פרק. פיר זאכן שטייט בשבת, שנים בתורה ושנים מדברי סופרים. צוויי זאכן שטייען אין די תורה, נאמרו, שטייען אין די תורה, יא, און צוויי זאכן שטייען אין דברי סופרים, והן מפורשים על ידי הנביאים. דאס הייסט, עס איז מדרבנן, אבער די נביאים האבן עס שוין גערעדט. עס האט א דין דרבנן, עס איז נישט קיין חיוב מער ווי א דרבנן, אבער עס שטייט נישט אין די שפעטערדיגע רבנן, רבינא ורב אשי, עס שטייט אין די נביאים. עס האט אויך א דין דברי קבלה, דברי סופרים.

וואס איז די שנים שבתורה? די צוויי מצוות אין די תורה אויף שבת זענען זכור ושמור. זכור האבן מיר געלערנט אין די לעצטע פרק, ס׳מיינט, אזויווי די רמב״ם האט געזאגט וואס חכמים האבן אפגעטייטשט, זכרהו על היין, די מצוה פון קידוש מדאורייתא. די רמב״ם האט גראדע נישט געזאגט דאס איז זכרהו על היין. להזכירו בכניסתו וביציאתו על היין האט ער געזאגט שפעטער איז זיכער א דרבנן. ושמור איז לכאורה די מצוה פון שמירת שבת, די אלע איבעריגע פרקים וואס די רמב״ם האט גערעדט הלכות הוצאה וכו׳, די אלע אנדערע ל״ט מלאכות וואס די רמב״ם האט גראדע גערופן די פסוק און ברענגט דערויף תשבות.

אבער דא זעט עס אויס ווי ער וויל דא זאגן זכור, שמור, כיבוד, עונג. דאס זענען פיר ווערטער וואס מ׳קען גרינג געדענקען. ווייסטו, ס׳איז אן אינטערעסאנטע הקדמה. זכור, שמור, וואס דאס איז שמירת שבת. און נאכדעם איז דא די צוויי וואס איך וויל יעצט בעיקר רעדן פון דא, די צוויי וואס זענען מבואר אין די נביאים, וואס די נביאים האבן מפרש געווען, דער נביא ישעיה, איז די מצוה פון כיבוד און די מצוה פון עונג, כבוד ועונג פון שבת.

דיוק אין לשון: כיבוד און עונג

Speaker 1: שנאמר, “כיבוד ועונג”, נישט “כבוד ועונג”. א גאנצע פרק אויך. כיבוד איז איבער די צו מכבד זיין. כבוד איז מעצמו, כיבוד איז ווייל דער מענטש מאכט אים כבוד.

Speaker 2: אהא, דאס ווייס איך נישט. איך זאג אז כבוד איז דער כבוד פון שבת, אבער צו מכבד זיין איז א פעולה. כבוד איז… נאכדעם האט ער כבוד. נאכדעם איז דער מכבד, איז ער כבוד. ווען א מענטש טוט עפעס איז עס כיבוד. ווען איינער איז כבוד פון זיך אליין אן איינער זאל טון עפעס, אפשר קען עס הייסן כבוד, אבער כיבוד קען עס נישט הייסן.

Speaker 1: אקעי.

די פסוקים אין ישעיה

ועונג, זיך מענג זיין. שנאמר, “וקראת לשבת עונג”, שבת זאלסטו רופן עונג, דאס הייסט דו זאלסט מאכן עונג אויף שבת. און שפעטער אין די זעלבע פסוקים שטייט, “ולקדוש ה׳ מכובד”, דער טאג שבת וואס איז קדוש לה׳, מכובד זאל מען מכבד זיין.

פארוואס שטייט דער סטרוקטור דא ביי דער סוף?

סאו, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט דא מחליט געווען, דאס הייסט, דער רמב״ם האט אסאך פלעצער אזא סארט איידיע פון מאכן א סטרוקטור. יא, האסטו צען כללים פון הלכות ספר תורה, איך ווייס, מיר האבן עס געלערנט. שבת האט ער קיינמאל נישט דאס געמאכט. ער האט אנגעהויבן גלייך מיט די מצות שביתת שבת, און ער האט יא געלערנט, און נאכדעם די מצוה פון נישט מעניש זיין שבת, מצוה פון תחומין, נאך מצוות סעודות שבת. און דא פיינעלי, ביי די ענד, האט ער זיך דערמאנט צו געבן אזוי אן אוועראל סטרוקטור פאר די גאנצע הלכות שבת.

בעצם, די הקדמה וואלט געקענט קומען אין אנהייב הלכות שבת. ס׳איז דא פיר זאכן, אדער אפשר וואס דו זאגסט, נאך איין זאך פון תחומין, אדער נאך איין זאך פון נישט מעניש זיין, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז בכלל שמירת שבת באופן הכי כללי. און נאכדעם איז דא נאך זאכן פון כיבוד ועונג, וואס דאס איז נאך זאכן. בעצם האט דאס געקענט זיין די אנהייב.

חידוש: די חשיבות פון כבוד ועונג

איך טראכט אז אפשר וויל ער ארויסברענגען, אז אפשר דאס איז די מטרה, ער וויל ארויסברענגען אז מ׳זאל נישט מיינען אז כבוד ועונג איז אפשר נאר א צוגעטשעפעטע זאך, טו כבוד ועונג שבת. יעצט אז ער מאכט עס אין די סטרוקטור, זעסטו אז דאס איז איינע פון די פיר זאכן. א גאנצע טאקע מדרבנן, ס׳איז נישט אזא חמור אזויווי די דרייצער, אבער כאילו ס׳איז דא פיר זאכן שבת, און האלב פון זיי, יא, זענען כבוד ועונג. סאו ס׳מאכט מער חשוב די כבוד ועונג שבת ווי מ׳האט סתם צוגעלייגט אלס, אה, נאך אן ענין מדרבנן צו מאכן כבוד ועונג שבת.

דער פאראלעל צווישן זכור/שמור און כבוד/עונג

איך טראכט אפשר אזוי, קודם כל פארוואס האט ער געברענגט זכור ושמור? איז ווייל זיי זענען א זייער גוטע סעט. יא, האסט דאך די זעלבע פסוק אין עשרת הדברות אין יתרו און אין ואתחנן שטייט אנדערע לשון, זכור ושמור, און אין דעם שטייט זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

חכמים האבן אבער געזאגט כבוד ועונג. איך מיין אז דער רמב״ם זאגט דא אז די סטרוקטשער איז אויך די זעלבע. ווייל אויב וועלן מיר זען, די אלעס וואס דער רמב״ם רעכנט אויס ביי כבוד איז זייער ענליך צו קידוש, “זכרהו בכניסתו וביציאתו”. ער רעכנט אויס אלע ענינים פון ערב שבת, וויאזוי מ׳דארף אריינברענגען די שבת. סאו אלעס וואס האט צו טון מיט זכור איז אין די זעלבע קאטעגאריע ווי זכור, אז מ׳דארף מכבד זיין די שבת ווען ס׳קומט אריין. אלעס וואס ער גייט אויסרעכענען וועלן מיר זען, ער דארף זיך אנטון פריש, און ער זאל ווארטן אויף די שבת, מקבל שבת זיין, און ווייטער.

און עונג, דער רמב״ם האט געזאגט אז שמור איז אז שבת זאל אויסקוקן אנדערש. אזויווי ער האט געזאגט אנפאנג מוקצה, ס׳איז דא א זאך וויאזוי ס׳זאל אויסקוקן ווי שבת׳דיג. און דאס איז אויך, אונטער תשב״ת, אז מ׳זאל נישט טון אנדערע זאכן, נאר וואס מ׳זאל יא טון. און וועגן דעם אפילו לייגט מען צו מוקצה, כדי ס׳זאל נישט, די אלע תיקוני עולם מלאכות זאלן נאך אלץ נישט זיין שוה. און די אלע זאכן וואס שטייען, און עונג איז מער וויאזוי פילט מען אן די טאג פון שבת. מ׳עסט סעודות, מ׳פארברענגט, מ׳לערנט.

סאו די כבוד ועונג איז ארויפגעלייגט אויף די זכור ושמור. די כבוד איז אלע עקסטרע דרבנן׳ס אויף זכור, און עונג איז אלע דרבנן׳ס אויף שמור.

דיסקוסיע: איז עונג טאקע פאראלעל צו שמור?

Speaker 2: א תורה נער. איך נישט פאר דעם ריזן מיר נישט. מיט דעם דער ערשטער האלט מאכט מערסטער צו די צווייטע האלט. ער זעהט אז כיבוד, מ׳קען עס טא אנציען זיך שיין אויף שבת, א גאנצע שבת, אבער עס איז אמת, אז עס זעט אויס אז כיבוד האט אסאך צו צו מיט די כניסה ווי יציאה, אבער אז די אוניג זאל זיין קאנעקטענט מיט מלכה – די איך מיין אז די אוניג איז אזוי ווי די אלעס ביז יעד, איז געווען די נעגאטיוו. די נעגאטיוו צו ווי אן א שבת, וואס מ׳זאל אלעס נישט טון כדי ארויס קוקן שבת. וואס טוט מען יא שבת? וויאזוי זעהט עס יא אויס? אה, עס זעט אזוי מ׳פארברענגען אוניג.

Speaker 1: פרשטיי, ווייל פאר דעם שטימט עס מיך נישט. ווייל אוניג איז א פאזיטיווע זאך, אז מע זאל זיך ענדזשויען נישט אזויווי נישט טון מלכה. שבותי, אוניג זענען זייער אנדערש, און מער אנדערש ווי זכור און כבוד, פארשטייסט? איך וואלט געזאגט אז די אלע, אויב וואס מיר האט געפרעגט צו מאכן א קאנעקשן, וואלט איך געזאגט אז אלע כבוד ועונג זענען מער קאנעקטעד מיט זכירה. אזויווי מ׳זעט אין די סדר פון די רמב״ם, אז קודם האט ער גערעדט אלע מלאכות, און נאכדעם אין די לעצטע דריי און פיר פרקים רעדט ער פון די פאזיטיווע זאכן פון שבת, וואס מ׳טוט יא, אזויווי דו זאגסט, וואס זעט אויס אין שבת. און דער עונג איז אויך דא, למשל דאס וואס מ׳טאר נישט מבקש זיין רחמים, אדער פאסטן, אדער מלחמות. אלע זאכן איז…

Speaker 2: ס׳איז שטימט, כבוד איז… ס׳איז גערעכנט אז דו זאגסט א פערענטפערן מיין קשיא, איך האב געזאגט אז עונג איז א פאזיטיוו זאך און נישט אזויווי שמור, זאגסטו אז ס׳איז יא דא לאו׳ס וואס איז פון עונג. אבער איך זאג אז ס׳איז א זאך פון צער, וואס דאס איז לאפוקי עונג.

Speaker 1: אבער איך זאג ביידע, די לאו׳ס און די עשה׳ס זענען אלעס די ציוויים פון שבת, אז שבת זאל זיין א פרייליכער, נישט נאר בטול מלאכות אדער מוקצה, נאר אלע אנדערע זאכן, די מאכלים, די עסן, די אנפילן די טאג.

דער מקור פאר דעם סטרוקטור “ארבעה דברים”

ביי מיר איז א שטיקל פלא, איך האב געזיכט, און איך בין געווען זיכער אז די לשון “אבות ורבים שנאמרו בשבת” דארף שטיין עפעס א מקור, עפעס א מדרש, עפעס א גמרא. ביז דערווייל קיינער פון די מציינים דא אויף די זייט האט נישט געטראפן קיין מקור. דער רמב״ם האט זיך געוואלט צומאכן, ווייל זכור ושמור איז א לשון וואס יעדער איינער ווייסט, זכור ושמור, ס׳איז זייער שיין. אבער דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געברענגט, נאר זכור האט ער געברענגט, שמור האט ער קיינמאל נישט געברענגט. איך פארשטיי, איך וואלט מסכים געווען צו זאגן אז שמור מיינט מלאכות, אבער ווי האט ער גענומען די…

איך וועל דיר זאגן די סוד. דאס וואס ער טוט דא, ער מאכט דא יציאות השבת שתים שהן ארבע, זאגט ער, גאנץ שבת איז שתים שהן ארבע.

Speaker 2: אבער ס׳איז יא דא, זיי האבן געלערנט, יעדע מאל וואס דער רמב״ם מאכט א ליסט, אסאך מאל טרעפט מען אין פריערדיגע פוסקים וואס האבן שוין געהאט די ליסט, אבער דא קיצור האב איך נישט געטראפן. אפשר איז געווען עפעס א… ער מעג אליין מאכן, איך זאג נישט.

Speaker 1: אבער ס׳איז נישט אינטערעסאנט אז די משנה האט ממש אזא שתים שהן ארבע, א צעזאג?

Speaker 2: אה, ס׳איז דאך פירוש.

Speaker 1: איך האב פירוש.

Speaker 2: איך האב פירוש דברים? די ערשטע משנה איז יציאות השבת שתים שהן ארבע. אויס פון די שמיא דלעילא.

Speaker 1: איך וויל אויך פארשטיין, איך פארשטיי אז די גמרא האט געמאכט דא א סטרוקטור פון גאנץ הלכות שבת, פיט אריין אין די פיר זאכן. און די חידוש פון די סטרוקטור איז, ער זאגט נישט, ס׳איז נישט די זעלבע פינף מצוות פון שבת. ס׳שטייט זכור ושמור, ס׳איז אנדערע קלארע איידיעס, געדענקען שבת און היטן שבת.

רייט, ווען מיר טראכטן יעצט, טראכט איך אז דער רמב״ם וואלט ווען געקענט לכאורה מאכן דאס אלס א אנפאנג הלכות שבת, מאכן א שיינע לאנגע הקדמה, אזויווי למשל הלכות אישות, צען, צוויי דאורייתא, זיבן דרבנן. ער וואלט דאס אויך געקענט מאכן, אז ס׳איז דא צען זאכן מיט שבת, און אנהייבן אויסצורעכענען לויט די סדר, אבער ער טוט עס נישט. און דא ביי די ענדע געבט ער עפעס אזא ווארף אריין האלבוועגס. דאס וועל איך אויך פרובירן צו פארענטפערן מיט מיין תורה. דאס קומט צו ווייזן אז די עונג און כבוד שבת איז זייער וויכטיג, ס׳איז איינע פון די פיר בעיסיק זאכן. אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג. ער זאגט אויך, ס׳שטימט נישט מיט די מצוות, ס׳איז נישט דא פיר מצוות פון שבת, ס׳איז דא פיר איידיעס, אבער די מצוות טיילן זיך אנדערש.

“מפורשים על ידי הנביאים” — דאס מיינט דרבנן

אקעי. זאגט דער רמב״ם האט דא קלאר געזאגט מיט דעם אות אז עונג איז א דרבנן, ווייל ס׳איז דא שיטות, ווייל אין די גמרא לערנט מען עס ארויס פון די פסוקים, אה, “קריאת היום לשבת קודש”, מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק, ס׳שטייט דארט פיר מאל א לשון אכילה, סעודות מיינט דאס, די דריי סעודות שבת. און ס׳איז דא אסאך ראשונים וואס זאגן אז ס׳איז א דאורייתא. דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז דברי סופרים, און וויאזוי זאל מען וויסן אז ס׳איז א דרבנן? אז די נביאים ברענגען עס ארויס.

Speaker 2: איז אפשר ווען ער זאגט אונז אז ס׳איז מפירושם של נביאים, מיינט ער אז מ׳זאל עס נעמען מער חשוב? ס׳מיינט נישט דווקא לייכטער פילייכט. ס׳האט צו טון מיט עפעס וואס ס׳שטייט בדברי קבלה, געבט עס עפעס א חשיבות? למשל איך ווייס נישט, ס׳איז דא אזא צוויי קענט מען אפשר יא מחמיר זיין און נעמען איין חילוק אין הלכה.

Speaker 1: זיכער נישט לויט׳ן רמב״ם, ווייל מיר האבן געלערנט אסאך מאל, דער רמב״ם האלט אז נביאים קענען נישט צולייגן קיין איין הלכה, זיי קענען מאכן תקנות, ס׳איז אזויווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל נביאים וחכמים. ס׳איז אוודאי, א נביא איז א מעלה אז א נביא זאגט עפעס. אפשר האט דאס צו טון מיט א ריזן, פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן?

אפילו ווען משה רבינו זאגט עס און ס׳איז נישט, למשל משה תיקן להם לישראל שלוש מאות קריאת התורה, איז אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאס א דרבנן. ווייל ס׳איז נישט קיין דאורייתא, ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳זאגט עס.

הלכה ב׳: כיבוד השבת

אקעי. איז כבוד ועונג גייט דער רמב״ם טאקע מיט צוויי ווערטער. דאס איז דאך א זכר ושמחה, פארשטייסט? און לאמיר נישט יעצט, מיר האבן דאס יעצט געלערנט, מיר זענען דאך יעצט פערטיג, איז נאר, לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג. איז וואס איז דאס?

זאגט דער רמב״ם, “זה שאמרו חכמים”, דער כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט, ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא, דא זאכן אין די גמרא זאכן וואס עס האט מער א געהאלטענע מעשה פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון, דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. איי, זעסטו כיבוד? דאס איז די מעשה אין די גמרא איז כיבוד. זעסטו? “זה שאמרו חכמים”.

הלכה ג (המשך) — פרטי כיבוד שבת: רחיצה ומלבושים

Speaker 1: זיי קענען מאכן תקנות אזוי ווי חכמים. אבער דער רמב״ם ברענגט יא מער ווי איין מאל “נביאים וחכמים”. אבער א נביא איז א מעלה, אז א נביא זאגט עפעס. אפשר איז דא א ריזן פארוואס די זאכן האבן שוין די נביאים געדארפט זאגן. איך זאג, אפילו ווען משה רבינו זאגט אונז נישט פון דארט, למשל, “משה תיקן להם לישראל שלוש מאות יום”, איז דאך אויך א דרבנן. אפילו ווען משה רבינו אליין האט עס געמאכט, אדער עזרא הסופר שטייט ווייטער, איז דאך א דרבנן. ס׳איז נישט וועגן ווער ס׳האט עס געזאגט.

ווייטער. אקעי, “איזהו כיבוד?” וואס איז דעי… אקעי, זייער גוט. איך גיי דיר ענטפערן מיט צוויי ווערטער. עס קומט א “זכור ושמור” וואס דו פארשטייסט, און מיר האבן שוין יעצט ביז יעצט געלערנט. יעצט פעלט אונז נאר “לא נשאר אלא להסביר כיבוד ועונג”. וואס איז דאס?

זאגט דער רמב״ם, “וזה שאמרו חכמים”, דעי כיבוד… דער רמב״ם טוט דא א געוואלדיגע ארבעט. ער ברענגט שטיקלעך פון די גמרא. ער זאגט, דארטן אין די גמרא זענען דא זאכן וואס ס׳זענען מער אגדתא מעשיות פון רבי יהודה בר אילעאי האט אזוי געטון. דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער א כיבוד. “איזהו כיבוד?” דאס איז דעי מעשה אין די גמרא איז די כיבוד. ער האט א לאנגע ליסט פון זאכן וואס זענען כיבוד. אבער… ס׳איז מדברי סופרים. וואס טייטש דברי סופרים? ס׳איז אין די גמרא. אבער דאס איז כיבוד, דאס איז אלץ כיבוד פון וואס ישעיה הנביא רעדט.

Speaker 2: יא. וואלט איך געזאגט אז די פרטים וואס ער זאגט, ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז ס׳איז א מצוה די אלע זאכן. דער רמב״ם האט עס ארויסגעברענגט.

רחיצה בחמין ערב שבת

Speaker 1: “וזה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין ערב שבת מפני כבוד השבת”. אז א מענטש זאל זיך אפוואשן פניו ידיו ורגליו בחמין, מיט ווארעם וואסער, ערב שבת, מפני כבוד השבת, פאר די כבוד פון שבת וואס גייט אריינקומען. איך מיין אז די לשון שטייט “מפני כבוד השבת”. פארדעם האבן מיר געלערנט, אז דו זעסט אז דאס איז מפני כבוד השבת. אה, כיבוד, כבוד, יא. אקעי. מצוה. אין די גמרא שטייט אז ס׳איז א מצוה. די לשון מצוה שטייט אין שבת ביים מדליקין.

מתעטף בציצית ויושב בכובד ראש

Speaker 2: אקעי. אמת, אבער ציצית… ציצית מיינט מען נישט סתם א מצות ציצית וואס מ׳איז מחויב ביינאכט. מ׳מיינט סתם שיינע מציצים, בגדים מצוייצים. אבער וואס טייטש “מיין זעט ער בגדים מצוייצים”? אבער ער מיינט די ווארט ציצית. איך ווייס אז דא אין תולדות אהרן איז דא פלעצער וואו מ׳גייט א טלית פאר אונטערנאכט, ווייל אין רמב״ם איז משמע אזוי. רוב אידן טוען אן א ציצית, א טלית קטן, אבער מ׳איז זיך נישט מסדר ספעציעל.

Speaker 1: אקעי, אבער ער איז געווען מסדר ספעציעל. אין די גמרא מיינט מען טוט זיך אן א שיינע מלבוש, און אפשר איז דער מלבוש געווען ד׳ כנפות מיט ציצית. אין די גמרא שטייט אז רבי יהודה בר אילעאי איז געגאנגען מיט סדינים מצויצים, אז ס׳שטייט מיט ציצית. דער רמב״ם ברענגט דא די לשון הגמרא.

און וואס טוט ער? “ויושב בכובד ראש מיחל”, ער ווארט, ער קוקט ארויס, “לקבל פני השבת כמו שיוצא לקראת המלך”. סאו נישט שמחה, נאר עפעס כובד ראש. פארקערט, עפעס א געוויסע ערנסטקייט. מ׳דארף וויסן פונקטליך וואס ס׳טייטש כובד ראש, אבער ער קוקט ארויס מיט ציפיה.

כובד ראש איז אין ציפיה איז צוויי זאכן. “מיחל” זאגט ציפיה, כובד ראש איז עפעס נאך פאר די ציפיה, איז עפעס אן ערנסטקייט. לאמיר פארשטיין אבער קלאר, דאס איז אלץ… דער רמב״ם שרייבט דא איבער די לשון הגמרא. וואס די גמרא זאגט אז רחיצת פנים ידיו ורגליו בחמין איז א מצוה. וועלכע מצוה? דערווידערט די רב, “כך היו נוהגים תלמידי רבי יהודה בר אילעאי, ערב שבת מביאין לו חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצים, דומה למלאך ה׳ צבאות”.

דער רמב״ם׳ס תרגום: “דומה למלאך” = כובד ראש

סאו דער רמב״ם האט געטייטשט אז “דומה למלאך ה׳ צבאות” איז כובד ראש. כובד ראש און מיחל.

Speaker 2: ניין, מיחל איז לכאורה פון אן אנדערע לשון, “ליחל הגדולה”.

Speaker 1: יא, דאס איז פון אן אנדערע צייט. ווער איז געווען וואס האט געזאגט… יא, די גמרא רעדט פון ציצית, אז דאס איז לויט די שיטה אז סדינים דארפן ציצית, ס׳איז א מחלוקת, ס׳איז נישט פשוט.

קיצור, ס׳איז אינטערעסאנט טאקע וועגן דעם וואס דער רמב״ם ברענגט אריין דעם ענין פון ציצית, איך ווייס נישט. רבי חנינא שטייט, “מתעטף ועומד עם חשיכה ערב שבת”, ער איז געשטאנען ביים טיר. וואס הייסט ער האט געפנייעט? ווען ס׳איז געקומען שבת, “ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה”. סאו דער רמב״ם האט צוזאמגעלייגט די צוויי מעשיות און געמאכט פון דעם אז מ׳זאל זיך אנטון און ווארטן. קוק, די נעקסטע שטיקל גייט עס נאכדעם דעם ר׳ חנינא קלאר. אה, די… חכמים הראשונים… זייער גוט. דארט פארציילט ער א מעשה. ס׳הייסט, קודם זאגט ער מצוה, און נאכדעם פארציילט ער א מעשה. חכמים הראשונים, דאס איז די מעשה וואס דער ר׳ חנינא האט געזאגט. “היו מתקבצים תלמידיהם בערב שבת”, ער האט זיך צוזאמגעקומען מיט די תלמידים, “ומתעטפים, ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלך”. זייער גוט.

דיסקוסיע: רבי יהודה בר אילעאי vs. רבי חנינא — צוויי סגנונות

ס׳זעט אויס אז ר׳ חנינא האט עס געטון מיט די עולם. רבי יהודה בר אלעאי האט מען אים געברענגט, מביאין לו. רבי יהודה בר אלעאי איז געווען א רבי, און ר׳ חנינא איז געווען א ראש ישיבה. ר׳ חנינא איז ארויסגעגאנגען מיט די עולם מקבל שבת זיין. ער איז געזעסן, “מלך ה׳ צבאות”, די עולם שטייט און קוקט. אזוי שטייט אסאך מאל וויאזוי דער רבי טוט עס, און דער רמב״ם מאכט עס, חכמים הראשונים ברענגט ער א חלק ביי די ערשטע. אינטערעסאנט.

Speaker 2: איך הער. און דער רמב״ם וואס גורס איז “שבת המלך”. דאס הייסט, אין די מקובלים זענען זייער אינטערעסירט אז שבת איז א מלכה. אבער אין די גמרא שטייט “שבת מלכתא”, ס׳קען זיין אזוי אויף אראביש, דערפאר זאגט ער “מלך”. ס׳איז נישט קלאר. דער רמב״ם האט געזאגט “שבת המלך”.

Speaker 1: אזוי. בכלל למשל, כמו יוצא לקראת המלך. יא, אזויווי ביים דאווענען איז דאך דא “עומד לפני המלך”. ס׳איז דאך אייביג ווען מ׳וויל זאגן, ס׳הייסט, דאס איז דער כובד ראש. ביים דאווענען איז אויך דא כובד ראש וואס איז עומד לפני המלך. סאו דאס איז די כובד. זייער גוט. סאו דאס איז די נוסף פון כובד.

כסות נקיה ומלבוש שבת

און נאך א זאך, נאך א זאך וואס איז מכבוד השבת, נאך דיטעילס פון די ענין פון כבוד השבת איז “שילבש כסות נקיה”, ער זאל אנטון א ריינע מלבוש, “ולא יהא מלבוש חול כמלבוש שבת”. ער זאל נישט גיין אנגעטון שבת אזויווי אין די וואכן. ער זאל אויסקוקן אנדערש, ער זאל אויסקוקן שענער. ער האלט דא צוויי זאכן: ס׳זאל זיין ריין און ס׳זאל זיין אנדערש. ס׳זענען צוויי אנדערע סארט אובדזשעקטיווס.

Speaker 2: איך מיין אז די “ולא יהא מלבוש חול” איז די הקדמה צו די נעקסטע הלכה, ממילא, “ומאיימין לו להחליף”, זאל ער עטליסט אויסקוקן אנדערש. און בשעת עליתו זאל ער עס ארויסשטעקן, זאל עס אויסקוקן לענגער. ער זאגט אז לאנגע מלבושים הייסט א כבוד. “כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול”. רייט, ווייל אן ארבעטער, ער דארף האבן קורצע מלבושים ער זאל זיך קענען גיין. איינער וואס איז א יושב בטל, אדער ער זיצט במנוחה, גייט מיט לענגערע בגדים. סאו שבת, ווען מ׳גייט במנוחה, קען מען אראפלייגן די בגדים, ס׳גייט נישט שמוציג ווערן פון די ערד און זאמד, וואטעווער.

Speaker 1: רייט, נאר וואס איך האב געמיינט צו זאגן איז, אז “שילבש כסות נקיה” דארף נישט זיין אן עקסטרע מלבוש, ווייל ער וועט אנטון פריש.

Speaker 2: ניין, אבער ס׳קען זיין צוויי אנדערע זאכן. ס׳דארף זיין סיי א נייע העמד, אויך אז מען טוט אן עפעס א שבת׳דיגע בגד, מען מאכט א ברכה אויף דעם. מען קען לערנען ביידע וועגן.

Speaker 1: יא, ס׳איז ביידע. איך מיין אז ס׳איז ביידע. אבער לאו דווקא. ס׳קען זיין אז כסות נקיה איז גענוג. ער זאגט נאר אז די טלית זאל אויסקוקן אנדערש. ממילא, אויב האט ער נישט קיין אנדערע, זאל ער משנה זיין זיין טלית. דאס איז אלץ א דין אין “ולא יהא מלבוש שבת כמלבוש חול”.

Speaker 2: אמת, ס׳איז נקיות, נישט דווקא אן אנדערע. ס׳איז דא פלעצער וואו מ׳גייט שבת, ס׳זעט אויס ממש נאר אביסל אנדערש. ס׳איז דא וואס גייען שבת אויך א שטריימל. געוויסע אין סאטמאר איז דא וואס גייען שבת און אין די וואכן א שטריימל, און שבת א ביבער הוט. ס׳איז שענער. סאו, ס׳איז דא וואס האלטן אז כסות נקיה איז גענוג, ס׳מוז נישט זיין אן אנדערע מלבוש ממש. אדער אין די ליטא גייט מען נישט ממש אן אנדערע מלבוש, נאר אביסל א שענערע. די זעלבע זאך, מ׳גייט א טיי, א ריינע, יעדע זאך זאל זיין אנדערש. וואטעווער, מ׳טרעפט, מ׳דארף. קען מען הערן. דאס איז אלץ מנהגים, מ׳קען זיך נישט טון אנדערש ווי די גאנצע עולם טוט. אבער ס׳איז דא.

הלכה ג (המשך) — תקנת עזרא: כיבוס בחמישי

ווייטער, “ועזרא תיקן”, ס׳איז דא א תקנה פון עזרא הסופר, ער האט מתקן געווען “שיהו מכבסין בחמישי”, אז די עולם זאל וואשן זייערע וועש דאנערשטאג, לכבוד שבת, אז מ׳זאל האבן ריינע וועש אויף שבת. פארוואס נישט פרייטאג? ווייל פרייטאג אליין איז נישט קיין צייט, ס׳איז שוין ערב שבת. עזרא האט, ס׳איז אינטערעסאנט, דאס איז פארט פון די תקנות פון עזרא וואס שטייט דארטן. באמת, ער האט געמאכט די סדר החיים פון די אידן אין ארץ ישראל. זאגט מען, עזרא האט געמאכט, יא, אלע מיני זאכן, גשמיות׳דיגע זאכן. עזרא האט געמאכט די סדר אז יעדער דאנערשטאג איז די לאנדזשרי מעט אפן, וואטעווער ס׳איז געווען אין יענע צייטן די בחינה פון דעם.

הלכה ד — איסור קביעות סעודה ערב שבת

Speaker 1: יא, זייער גוט. זאגט די רמב״ם ווייטער, יעצט איז דאס די זאכן וואס מ׳דארף יא טון. יעצט קומט ער צו לערנען אן איסור, רייט? “אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת”. מ׳טאר נישט קובע זיין א סעודה און משתה בערב שבת, אז מ׳זאל זיך זעצן מאכן א סעודה ערב שבת, לכבוד השבת. די רמב״ם זאגט נישט פון ווען, לכאורה דא וואלט מען געזאגט די גאנצע טאג. רייט? דאס מיינט צו זאגן א משתה, דאס הייסט א מענטש האט א ספעציעלע פארטי אדער, מ׳זעט אין די גמרא, א מענטש האט איינמאל א וואך זיין סעודה וואס מ׳קומט זיך צוזאם, זאל ער עס נישט מאכן ערב שבת, זאל ער עס מאכן אויף שבת. ס׳איז א בזיון פאר שבת אז דו מאכסט עס ערב שבת. א משתה. א משתה מיינט אזויווי א גרויסע פארטי, נישט סתם אז מ׳עסט. אבער אכילה ושתיה סתם איז נישט קיין טענה. איך מעג אבער יא עסן און טרינקן ביז ס׳ווערט נאכט. נאכדעם וואס ס׳ווערט נאכט האט דער רמב״ם געזאגט אז מ׳טאר נישט עסן פאר קידוש, אבער ביז ס׳ווערט נאכט מעג מען עסן.

Speaker 2: אפילו פירות וירקות?

Speaker 1: אפילו פירות וירקות. דער רמב״ם זאגט, אפילו מ׳מעג עסן, מ׳טאר נאר נישט מאכן א גרויסע סעודה, איז דא אבער דא א גרעסער כבוד השבת, און כיבוד השבת. א דיטייל אין די מצוה פון כיבוד השבת איז “שלא ימנה אדם מן המנחה ולמעלה”, אז פון מנחה ולמעלה, פון די צווייטע האלב ערב שבת, זאל מען זיך צוריקהאלטן פון לקבוע סעודה.

פארוואס? פון לקבוע סעודה, “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”

דיסקוסיע: “קביעות סעודה” vs. “משתה”

Speaker 2: דאס איז נישט די זעלבע לשון ווי משתה.

Speaker 1: יא, דאס איז נישט די זעלבע לשון. ער זאגט דא קביעות סעודה, נישט משתה.

Speaker 2: יא, אבער נישט א משתה.

Speaker 1: די זעלבע לשון קביעות סעודה. און נישט א משתה. פארוואס? “כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול”. אז מ׳זאל נישט עסן א גרויסע מאלצייט. ער מיינט נישט דא א פארטי. לכאורה איז דאס די זעלבע זאך, ווייל ער ניצט נישט די זעלבע לשון. קביעה, ביי ביידע זאגט ער די ווארט קביעה, אבער די קביעות סעודה דא מיינט לכאורה אזויווי למשל אין הלכות ברכות מיינט א שיעור קביעות סעודה, עסן אסאך, ווייל נארמאל האט ער… דו האסט שוין געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון עונג שבת, אז מ׳גייט מאכן א סעודה.

דיסקוסיע: כבוד שבת אדער עונג שבת?

סאו די כבוד שבת איז… דאס איז א כבוד שבת, דאס איז נישט א חלק פון עונג. אויב דו ביסט נישט הונגעריג, קענסטו נישט האבן קיין עונג שבת. אבער ס׳איז נישט קיין כבוד אז דו ביסט שוין אנגעגעסן אין ערב שבת, און ס׳קומט שבת און דו ביסט נישט הונגעריג פאר די סעודה.

Speaker 2: אז דו קענסט נישט רעכענען אז דאס איז א דין אין די עונג? אה, די עונג זאגסטו? ס׳איז עונג אז דו זאלסט זיין זאט, און אויב דו ביסט שוין זאט פארדעם… ס׳איז כבוד אז דו דארפסט יעצט זיין זאט.

Speaker 1: אקעי, בעיבי, גאו גאו, ביי ביי. גאו גאו פלעי. נו נו נו, יו קענט קראי נאו.

דיסקוסיע: “לקבוע סעודה” — וואס מיינט עס?

Speaker 2: יא, איך מיין אז דאס שטייט פריער, קביעות סעודה. דאס איז וואס דו האסט געפרעגט פריער פון מיר, אז די אברבנאל האט דאך געלערנט אין די פריערדיגע פרק, האט ער געזאגט די הלכות פון איינער וואס איז אינמיטן א סעודה. איך מיין אז בדרך מקרה מעג מען. לקבוע סעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אבער ווען ס׳האט זיך פונקט געמאכט, אזוי ווי די פוסקים רעדן וואס איז די הלכה ביי א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, עס שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבודו סעודה מיינט אז מען פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואך די סעודה? די משפחה קומט זיך צוזאם, ס׳איז פרייטאג. דאס טו נישט. ער האט זיך געמאכט און געמאכט א סעודה, עס איז נישט אין עושה.

הלכה ה — מסדר שלחנו בערב שבת

Speaker 1: אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, יא. זאגט די רמב״ם, “מסדר אדם שלחנו בערב שבת”. מה פירש אין צריך ערן?

מסדר שולחנו בערב שבת ובמוצאי שבת

לכבוד הסעודה מיינט אז ער מאכט אז זיין זמן הסעודה איז פרייטאג. אויב ער האט זיך פונקט געמאכט, ס׳איז געווען דעמאלטס… די פוסקים רעדן וואס איז א סעודת מצוה וואס קומט אויס דעמאלטס, א ברית… ס׳שטייט נישט אין רמב״ם די הלכה. לכבוד הסעודה מיינט אז מ׳פרעגט דעם מענטש, ווען איז דיין וואכעדיגע סעודה וואס די משפחה קומט זיך צוזאם? ס׳איז פרייטאג. דאס טוט ער נישט. ער האט זיך געמאכט א סעודה, אבער ס׳איז נישט אין עונה. קיינער הערט נישט.

אקעי, נאך א הלכה פון כבוד, פון כבוד, רייט? זאגט דער רמב״ם, “מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית.” מ׳גרייט אן א טיש, אזויווי ווען מ׳מאכט א גרויסע סעודה, א גרויסע פארטי, דארף מען זיך נעמען גרייטן פון אפאר שעה פארדעם, ווייזן אז ס׳איז א גאנצע עסק. אפילו א מענטש וואס דארף נאר עסן א כזית, וועט ער דאך מאכן א מצב ארום די כזית, ער וועט גרייטן א טיש. יא? יא, יא. וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת. מוצאי שבת ביי די… אקעי, מ׳וואלט געטראכט וואס ער מיינט. מ׳באגלייט די שבת? מוצאי שבת מיינט סעודה שלישית. ווען די שבת גייט ארויס, בצאת השבת, נישט מוצאי שבת ווען ס׳איז שוין. ווען די שבת גייט ארויס, “ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו.” אינטערעסאנט. דאס זעט אויך אויס ווי סתם “מסדר שולחנו”, מ׳גרייט א טיש.

דיון: האם “מוצאי שבת” מיינט מלוה מלכה אדער סעודה שלישית?

רייט. אונז האבן גערעדט פון דעם לעצטע מאל אז ס׳איז דא מפרשים וואס פארשטייען אז דא איז דא א מצוה וואס אונז רופן מלוה מלכה. ס׳קומט דא א פערטע סעודה, אז נאכדעם וואס די שבת איז אוועקגעגאנגען, מאכט מען נאך א סעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו. אבער ס׳איז נישט קלאר פון די רמב״ם, און אויך נישט פון די גמרא, אז ס׳איז דא אזא מצוה. ס׳קען זיין אז מוצאי שבת מיינט פשוט אזויווי וואס אונז רופן סעודה שלישית. דאס הייסט, סיי פרייטאג פארנאכט, סיי שבת ביינאכט, זאל זיין געדעקט א טיש. ביידע, אפילו מ׳איז נישט הונגעריג אדער מ׳דארף נאר עסן א כזית, זאל זיין געדעקט די טיש. ס׳שטייט נישט אין רמב״ם דא א מצוה פון א פערטע סעודה.

רייט. ס׳שטימט, ווייל אונז האבן דאך פריער געלערנט אז די גאנצע דאגה איז וויאזוי מיט די ברכת המזון מיט הבדלה, ווייל דאס איז געווען די סדר. דאס איז דער רמב״ם פארשטאנען אז דאס איז די סדר, און מ׳עסט די סעודה, די דריטע סעודה. דער רמב״ם גייט זאגן שפעטער די סדר, מ׳וועט זען. אבער מ׳זעט נישט אין רמב״ם אז ס׳איז דא א פערטע סעודה פון מלוה מלכה. און איך קוק עס אן אז, איך מיין, אין די ווינטער איז דאס גרינגער, און אין די זומער אזויווי יעצט, אז סעודה שלישית איז ניין אזייגער, נאכדעם עסט מען נאך א מלוה מלכה ווייזט זיך אויס, איך ווייס נישט צו וואס. ס׳קען זיין, די ווארט דא איז אז דאס איז אויך די כבוד השבת אז מ׳גרייט אן א גאנצע טיש, אפילו ס׳איז שוין… און די חידוש איז אז נישט נאר ביי די ערשטע סעודה פון שבת איז דא אן עקסייטמענט, די זעלבע עקסייטמענט זאל אויך זיין ביי די דריטע סעודה, וואס איז אויך א סעודת שבת. ס׳איז א כבוד.

הלכה ה׳ (המשך) — וצריך לתקן ביתו מבעוד יום

וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד שבת. ער דארף פיקסן די הויז. ס׳איז צוגרייטן, נישט פיקסן. אנגרייטן. דאס הייסט, ס׳שטייט אין די הלכה אז מ׳זאל נישט סעטן די טיש ווען ער קומט אהיים פון שול, מ׳זאל עס שוין סעטן פאר מ׳גייט אין שול, כאילו מבעוד יום.

ויהיה נר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת. ס׳זאל זיין א לעכט אנגעצינדן, און א גרייטע טיש, און די בעט וואס מ׳זיצט ביי די סעודה זאל זיין שיין אויסגעבעט, און אפשר אויך די בעט וואו מ׳גייט שלאפן. שכל אלו לכבוד שבת הם.

פארהעלטעניש צו הדלקת נרות

יעצט, די ווארט פון כבוד, אז די שטוב זאל זיין, בקיצור, דאס איז די מצוה פון קלינען די הויז און מתקן זיין די הויז ערב שבת. יעצט קען מען זען נאך איין זאך אין ערב שבת. ער האט שוין געזאגט וועגן די נר דולק, האט ער שוין גערעדט די חלק המצוה פון הדלקת נרות, די לשון וואס מ׳מעג נוצן, האט ער גערעדט וועגן די מצוה. אבער דא זאגט ער אז ס׳קען אפילו, אפשר די ווארט איז אז אויסער אויב ער האט א גרעסערע הויז און ער האט געצינדן די אנדערע פארט, דארטן וואו מ׳עסט די סעודה זאל זיין די דריי זאכן.

איך ווייס נישט צו ס׳איז א סתירה, אבער יעצט פארשטייט מען שוין די דין. ער לייגט צו די פרטים אויף די מציאות, וואס איז שוין אלעס גרייט. און אמת, ס׳איז דא א מצוה פון הדלקת נרות, די מצוה איז כבוד שבת. וועלכע מצוה? די רמ״א זאגט הדלקת נר בשבת חובה. וועלכע מצוה? ס׳איז די זעלבע מצוה פון כבוד שבת. ער האט נאר נישט געברענגט דעמאלטס, אבער איך מיין אז דא שטייט אמת׳דיג די מצוה.

הלכה ו׳ — אדם חשוב חייב לעשות בגופו לצורך השבת

יעצט קען מען זען הלכה ה׳. נאך א סארט כבוד. דאס הייסט, פריער האבן מיר געלערנט כבוד אויף אן אופן פון צוגרייטן. יעצט די כבוד איז די גברא, ווער איז דער וואס גרייט צו. דאס איז די זיך עוסק זיין אין דעם איז די כבוד. דאס הייסט, ווער זאל טון די אלע זאכן וואס מיר האבן גערעדט כבוד? דער מענטש זאל עס טון. נישט סתם א מענטש דארף עס טון ווייל ער האט נישט קיין צווייטן. אפילו א מענטש וואס איז אן אדם חשוב, וזו היא דרכו ליקח דברים נאים, ער איז נישט דער וואס גייט איינקויפן פאר שבת, ער איז נישט דער וואס איז עוסק במלאכת הבית. א גאנצע וואך, שטייט אז ער איז לעולם יא, אבער חייב לעשות דברים אלו לצורך השבת בגופו, ער זאל יא טון, זיך אנשטרענגען און טון זאכן לכבוד שבת, שזה הוא כבודו, דאס איז די כבוד פון די שבת.

דיון: כבוד שבת אדער כבוד המצוה?

און דאס איז דער כבוד פון די מצוה? ניין, כבודו של שבת. דער רמב״ם רעדט כבוד שבת. ניין, איך מיין אז דו האסט געזאגט אז דאס איז דער כבוד. ער זאגט אפילו אויב אן אדם חשוב… אזוי ווי דוד המלך. די כבוד התורה איז א משל זאל זיין. קען זיין ס׳איז אמת, אבער וואס ער מיינט דא צו זאגן איז, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ס׳קומט א מלך, די חלק פון די כבוד איז אז די… אז די שיינע אידן, נישט נאר אז ס׳זאל זיין אנגעגרייט, נאר אז א שיינער איד זאל עס אנגרייטן. דאס איז דער כבוד, און דאס איז דער כבוד. דאס האסטו פריער געזאגט. דו זאגסט שיין, אז דאס איז דער דרך האדם.

אין אנדערע ווערטער, איינער וואס איז נישט קיין אדם חשוב און ער איז נישט מקיים דאס, אפילו ער מאכט עס אליין, איז עס סתם א מצוה, “מצוה בו יותר מבשלוחו” שטייט אין די גמרא. אבער דער רמב״ם לייגט צו נאך א זאך, אז ס׳איז א כבוד אז אן אדם גדול איז דער וואס גרייט צו, ער איז זיך מבזה כדי לכבד זיין דאס שבת. דאס איז אמת.

און פון דעם ברענגט ער מעשיות. איך געדענק פון דעם “מצוה בגדולים” דארטן, וואס איז שובת מעבירה, דארף אויך זיין דורך אן אדם גדול. יא, אנדערע ווערטער.

חכמים הראשונים — יעדער האט געטון זיין אייגענע הכנה

“חכמים הראשונים”, זאגט ער אזוי, “חכמים הראשונים” גייט ער דא זאגן, אין די גמרא איז באקאנט, רבא האט געזאלצן די פיש די שבוטא און אזוי ווייטער. ס׳שטייט דארט אין די גמרא פארשידענע פעולות וואס די אמוראים האבן געטון אליין לכבוד שבת. זאגט דער רמב״ם אזוי, “חכמים הראשונים” — דער רמב״ם האט א סדר, ער זאגט נישט כמעט קיין נעמען פון קיין חכמים. חוץ איינמאל דערמאנט ער נעמען פון חכמים. ער דערמאנט נישט עזרא? דו מיינסט די חכמים אין די גמרא זאגט ער נישט. עזרא איז נאך פון… יא, ער דערמאנט נישט אמאל רב? יא, איינס אדער צוויי מאל האט ער דערמאנט רב פאר סאם ריזען. אבער חוץ פון דעם, אלעמאל איז עס “חכמים הראשונים”.

“חכמים הראשונים”, איז אזוי, מהם צווישן זיי, ער וויל עפעס אזוי ווייזן אז יעדער האט געטראפן זיין וואס ער האט געטון גוט אדער וואס. ס׳איז נישט דא געווען אין דעם קיין סעט מנהג. ס׳האט נישט געקוקט איינער אינעם צווייטן, “מחזר דברי אביי, מחזר דברי רבא”. מהם שהיה מפצל עצים לבשל — ער האט צעבראכן די העלצער, אנגעגרייט די פייער. ומהם מי שהיה מבשל — ער האט געקאכט, או מולח בשר — געזאלצן פלייש, או גודל פתילות — האט דער איינער געדרייט די קנויטן, אנגעגרייט קנויטן פאר די נרות שבת, או מדליק נרות — ער האט אליין געצינדן די לעכט שבת. ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים — געגאנגען שאפינג — שצריך לשבת, ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך — אפילו ער איז געווען אן אדם חשוב און ער וואלט דאס נישט געטון אינמיטן די וואך. האבן זיי געטוהן די הכנות לכבוד שבת. אפשר אויף אלע זאכן, אדער אפשר בעיקר אויף די לעצטע, ווייל ס׳איז נישט קיין גרויסע טירחא. די ווארט איז אז געווענליך זעהט מען אים נישט אין גראסערי, אבער לכבוד שבת האט מען אים געזעהן אין גראסערי. אבער אויף אלע, ס׳איז אויך נישט געווען דעם טייפ צוזאמענפאצן עצים. דארף מען זאגן אז ס׳קען מיינען אויף אלע פון זיי.

“כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”. דער מענטש מיינט אז ער איז משובח ווען ער האלט זיך זייער שיין ווי א שיינע איד, פארקערט, ער איז מער משובח. יא, אזוי ווי “זה כבודו” לויט די טייטש, אבער דאס איז משובח, אדער… יא. אמת, על כל פנים, דאס איז… פון וואו איז די לשון? די גמרא זאגט “כל המרבה בדבר זה הרי זה משובח”? פון די הגדה ווייס איך “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”. פון וואו איז די לשון? אפשר דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט ווייל ער ברענגט, די גמרא ברענגט די אלע לשונות, יעדער איינער קען אזוי, צו ווייזן אז יעדער האט געזוכט עפעס א… ס׳שטייט נישט.

דיון: פון וואו איז “כל המרבה בדבר זה”?

אה, אפשר דאס איז די טייטש פון די גמרא פון “איש מקדש”. די גמרא זאגט “מצוה בו יותר מבשלוחו”. וועלכע מצוה? דאס איז די משובח, אז וויפיל מער מ׳טוט אליינס איז עס משובח. אבער אזוי ווי איך בין מדייק, דער רמב״ם דא לייגט צו נאך אזא חידוש פון “מצוה בו יותר מבשלוחו”, ער לייגט עס אריין אין כבוד. דאס הייסט, נישט נאר אז דו קענסט נישט געבן פאר דיין משרת דאס צו טוהן ווייל ס׳איז א מצוה צו טוהן אליינס די מצוה, נאר ס׳איז אויך אז דאס אליינס איז די כבוד פון שבת, אז די חשוב׳ע איד טוט עס. די “מצוה בו יותר מבשלוחו” איז א דין בכלל, נישט אין שבת, פאר אלע מצוות. אבער דא איז דא אן עקסטערע ענין אז דאס איז די כבוד פון די…

סיום כבוד שבת — פארהעלטעניש צו קידוש

ס׳איז דא דארט די גאנצע חקירה פון די ראש, וועלכע מצוה איז עס צו מאכן קידוש. לויט׳ן רמב״ם איז נישט קיין ברכה, ווייל כבוד שבת איז דאס. שטימט? איז עד כאן הלכות כבוד שבת בעצם. לאמיר זעהן, אפשר איז דא נאך עפעס שפעטער וואס האט מיט כבוד שבת, אבער דאס איז די עיקר ענין פון כבוד שבת, רייט?

דיגרעסיע: קבלת שבת און מתעטף

דרך אגב, די הלכה וואס מיר האבן געלערנט וועגן די מתעטף, דאס איז די מקור בעצם פון קבלת שבת וואס אונז טוען. אונז האבן א געוויסע סדר וואס די מקובלים האבן געמאכט אסאך שפעטער. דער בריסקער רב פלעגט זיך פירן יעדער ערב שבת פאר מעריב, ער איז ארויסגעגאנגען פון פארטש, געזאגט “בואי כלה”, געזעצט, און געקומען צוריק. יא, ער זאגט אפילו “בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, ס׳איז די לשון פון רבי חנינא. און אויך די רשב״א איז מקיים מתעטף, ער האט זיך אנגעטוהן א טלית, וואס איז אן ענין פון מתעטף. אדער ווייסטו, ער גייט א קאפל, ער גייט אן אפילו נישט א בעקיטשע, איז ער דארט מסתפק.

דיון: וואס איז די כבוד שבת אין בגדים?

אקעי, דער וואס גייט 24 שעה מיט א רעקל, ער דארף עס האבן צוזאמען מיט א בעקיטשע. איינער וואס גייט נישט איבער קעפ דוקא מלבוש עליון, איז ער יוצא מסתפק מיט די בעקיטשע.

און דער וואס א גאנצע וואך איז ער בכובד ראש, שבת דארף ער ממש אויסקוקן אזוי ווי דער בריסקער רב.

אקעי, איזהו עונג?

ס׳זעט דא אויס ווי מ׳דארף טאקע טון עפעס וואס איז מער שבת ווי אין די וואך, אזוי ווי ער האט געזאגט אז דער אדם גדול טוט עפעס וואס ער טוט נישט געווענליך. אה, אחר. סאו פון דעם לערנט מען זיך אז מ׳זאל א גאנצע וואך נישט גיין שפארן.

אויף די משלשל בגדיו, ס׳זאל נישט אויסקוקן אזוי ווי די וואכן. ס׳זאל זיין עפעס ספעציעל. פאר דעם טאקע איז דא בעקיטשעס מיט ספעציעלע פיש וכדומה. אקעי, דאס איז עונג שבת, אבער בסדר. מ׳לייגט א ווייסע טישטוך. די ווייסע טישטוך איז אויך כבוד שבת, נישט עונג שבת.

און אויך די עסן פאר שבת. איינס איז אז מ׳זאל זיין הונגעריג, די אנדערע איז אויך מסתם, אויב האסטו א שיינע סעודה פרייטאג, מיט וואס איז ניכר די שיינע סעודה פון שבת? אפשר וועגן דעם איז עס אן ענין פון כבוד.

הלכה ז׳ — איזהו עונג שבת?

אקעי. עונג שבת, זאגט דער רמב״ם, איזהו עונג? וואס איז דאס די עונג וואס די חכמים האבן געזאגט? אפשר מיינט עס אזוי, זה שאמרו חכמים, דאס הייסט, די חכמים זאגן נישט קלאר וואס איז כבוד און וואס איז עונג, אבער יעצט אז דו ווייסט אז ס׳איז דא די צוויי זאכן, דאס וואס די חכמים זאגן אז מ׳דארף טון די זאכן, דאס איז עונג, און דאס פריערדיגע איז כבוד.

די גמרא אליין, כל המענג את השבת, אין די זעלבע פלעצער וואו מ׳רעדט וועגן די אלע סעודות נוצט מען די לשון מענג. יא, יא. זיי האבן געמיינט די ענין אין דעם.

דער רמב״ם האט עס צוטיילט אין צוויי. ער זאגט, זה שאמרו חכמים, דאס וואס מ׳זעט די חכמים זאגן אין די גמרא, אז שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, זאלן אנגרייטן א גוטן פעטן תבשיל. ביותר מיינט מער ווי געווענליך געוואוינט. ומשקה מבושם, און א גוטע שמעקעדיגע משקה לשבת.

דיון: וואס מיינט “משקה מבושם”?

אזוי, גראדע האט אונז געזאגט אז מבושם דארף מען דוקא א רייכע יין, און מ׳איז יוצא מיט דעם. פאר די קידוש. אבער…

אקעי, אבער “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, גוטע מאכלים, גוטע משקאות. אזוי… אה, מבושם מיינט נישט דווקא פארשמעקט.

ביאור “משקה מבושם”

Speaker 1: א גוטע טרינק. ער האט אונז גראדע געזאגט אז “מבושם” איז נישט דווקא יין לבן, די רייעך פון חומץ מאכט מען א ברכה פאר די קידוש. אבער אקעי, “משקה מבושם” מיינט אזוי ווי די זעלבע זאך ווי “תבשיל שמן”, א גוטע מאכל און א גוטע משקה.

אה, “מבושם” מיינט נישט דווקא פארשמעקט, ס׳מיינט גוט. אזוי ווי מ׳זאגט “מבושם”, און ס׳שטייט “משיב נפש ופוקח”, ליינסט די לשון “מבושם”. “מבושם” מיינט עפעס וואס גייט מאכן פרייליך, ווייס איך וואס “משיב נפש ופוקח” וואס טייטשט. אקעי.

“הכל לפי ממונו של אדם”

Speaker 1: “הכל לפי ממונו של אדם”. ס׳זאל זיין שמן, וואס טייטש “ביותר”? “לפי ממונו של אדם”. איינער וואס געווענליך עסט נאר טשיקן, איז שבת זאל ער האבן עפעס בעסער. אבער “לפי ממונו של אדם” מיינט צו זאגן אז די חיוב, וויפיל, ווי טייערע פלייש דארף מען קויפן, לויט וויפיל א מענטש קען עפארדן. דאס פסק׳נט דער רמב״ם. דאס איז נישט נערוועגן וואס דו קענסט עפארדן, רייט? “וכל המרבה”.

Speaker 2: ניין, איך האב געטראכט אז די “ביותר” וואס ער זאגט מיינט צו זאגן אז ס׳זאל זיין מער ווי אין די וואכן, און די שיעור איז לויט וויפיל… לויט דיין גבול. דאס הייסט, די עושר פאדערט מען מער, ווייל אין די וואכן עסט ער דאך גרויסע פלייש.

Speaker 1: יא, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט דאס. ער גייט שפעטער זאגן אזעלכע זאכן, אבער דא רעדט ער נאך נישט פון דעם. דא רעדט ער נאך נאר פון דעם אז די שיעור, ווי א פענסי זאך דארפסטו האבן, לויט וויפיל דו קענסט עפארדן.

איך מיין אז דאס איז נישט סתם אזוי ווי בדיעבד, איינער האט שוין געלט דארף ער נישט. דאס איז לכתחילה. די שיעור עונג איז “יקנה איש ואיש לפי מה שיוכל”.

Speaker 2: ניין, און דער וואס האט נישט דארף אויך טון אביסל מער ווי אינמיטן וואך, ער דארף זיך אנשטרענגען.

Speaker 1: דאס איז נאך א זאך, דאס האבן מיר געזען. יעצט רעדט מען נישט פון יענע הלכה, דאס זאג איך. יעצט רעדט מען פון די עצם שיעור, די ענין פון בדיעבד, אז ער האט ממש גארנישט, איז דאך דארף ער טרעפן עפעס אן עצה. יעצט רעדט מען אז די שיעור עונג איז, וואס איז א שיינע סעודה? די שיעור איז וויפיל דו קענסט עפארדן.

“וכל המרבה הוצאות שבת”

Speaker 1: “וכל המרבה הוצאות שבת ומתקן מאכלים רבים וטובים”, סיי הוצאות מיינט הוצאות פון געלט, אדער די ארבעט פון מחלה מרבן, דארף שטיין אויף די פיס און רייבן פאטעטאס.

Speaker 2: יא, אבער איך זאג, ער רעדט דאך פון הוצאות שבת, וואס מיינט געלט.

Speaker 1: “תקנת מחלה מרבן טובה” מיינט אז דאס איז אויך אן עונג שבת. ס׳איז לפי ממונו, אבער ווי מער איז אויך משובח. דאס הייסט, ער שטרענגט זיך אביסל אן, אדער ער קויפט מער ווי וואס ער וואלט געקויפט ווען ס׳איז נישט קיין שבת וכדומה.

עני וואס האט נישט

Speaker 1: ער זאגט, “אם אין ידו משגת”, ער קען נישט אויף די לעוועל פון “תבשיל שמן ומשקה מבושם”, ער האט נישט קיין געלט. “אפילו עשה שלק”, שלק מיינט זופ, ער האט געמאכט עפעס א זופ פון וועדזשטעבלס מיט וואסער, “כדי לענג את השבת”, ער האט דאס געטון משום כבוד השבת, “הרי זה עונג שבת”, ער האט יוצא געווען עונג שבת. “ואינו חייב להוציא לעצמו”, און דער חיוב גייט נישט אזוי ווייט אז ער זאל זיך דארפן אליין וויי טון און זיך אריינלייגן אין אן ענגשאפט, “וללוות מאחרים” – בארגן געלט, “כדי להרבות במאכל שבת”. ער דארף נישט בארגן, ער טאר נישט בארגן, כדי צו קענען עסן די מאכלים שבת.

דיון: וואס מיינט “כדי לענג את השבת”?

Speaker 2: ער זאגט נישט אז ער דארף טון מער ווי אייביג. ער זאגט אז אפילו ער מאכט א פשוט׳ע זאך, אבער ס׳איז לכבוד שבת, האט ער יוצא געווען עונג שבת, ער דארף זיך נישט מוטשען.

Speaker 1: איך בין נאר סטאק אויף די ביאור, אבער ער האט עס געטון משום כבוד השבת, עפעס וואס ער וואלט נישט געטון. אויב ער עסט יעדע נאכט א שלק, האט ער נישט געטון עפעס ספעציעל.

Speaker 2: ניין, איך זאג, אפילו “עשה”, ער האט געטון עפעס מער ווי געווענליך. ער עסט ברויט, און יעצט האט ער זיך אנגעשטרענגט און געמאכט א זופ, ער האט עס געטון משום כבוד השבת, דאס איז עונג שבת. איך ווייס נישט פונקטליך וואו ס׳שטייט דא, אבער אזוי זעט מיר אויס.

“עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”

Speaker 1: אמרו חכמים ראשונים, אבער ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם גייט פארקערט. אמרו חכמים ראשונים אז מ׳זאל טאקע נישט בארגן געלט צו קענען מאכן שבת, אזויווי ס׳שטייט “עשה שבתך חול”. “עשה שבתך כחול”, די גמרא זאגט אזוי, “כחול” מיינט אז מ׳זאל נישט האבן קיין גרויסע סעודות אדער קיין דריי סעודות, נאר צוויי סעודות, ווי מיר געדענקען לעצטע וואך. “ואל תצטרך לבריות”, אז מ׳זאל נישט דארפן צוקומען צו בעטן אדער בארגן. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האלט אז “ואל תצטרך לבריות” מיינט נישט דווקא בעטן, ס׳מיינט אויך בארגן הייסט “תצטרך לבריות”.

דיון: וואס מיינט “ללוות מאחרים”?

Speaker 2: ער זאגט נישט גארנישט וועגן… ביי די וועי, ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן בארגן. איינער האט געזאגט “ללוות מאחרים”.

Speaker 1: “ללוות מאחרים” מיינט בארגן געלט. מען דארף נישט בעטן עניטינג. ס׳איז נישט “לוויתי” ווי ס׳שטייט דאך. ס׳איז נישט אזוי ווי איינער בעט א הלוואה, ער בעט געלט, וואטעווער ס׳איז.

דיון: די פסק למעשה איבער “עשה שבתך חול”

Speaker 2: נו, למעשה, וואס איז די פסק איבער דעם “עשה שבתך חול”? דער באקאנטער טור, נאר וואס…

Speaker 1: יא, ער האט זיך געמוטשעט, אבער די הלכה למעשה, מען דארף נישט קויפן וויפיל מען האט נישט.

Speaker 2: סאו, דער טור זאגט אז זיין טאטע דער רא״ש האט נישט געוואלט זאגן…

Speaker 1: ניין, ער האט נישט פאר יעצט. ער האט נישט געוואוסט צו וואס ער זאל קויפן מער פאר שבת, ער האט נישט געהאט קיין געלט.

הלכה ח — שלש סעודות

Speaker 1: יעצט לערנען מיר… יעצט איז פארקערט. דאס הייסט, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס איז מיט איינעם וואס האט צו ווייניג, איז ער יוצא מיט גארנישט, בעיסיקלי. “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”. אבער…

דיון: די קשיא פון טור אויפן רמב״ם

Speaker 2: פארוואס זאגט דער רמב״ם? איך וויל זאגן, דער רא״ש, דער טור׳ס פראבלעם הייבט זיך אן אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט קיינמאל אז מען דארף עניטינג טון. פארשטייסט וואס איך זאג? דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז לפי ממונו, און אויב האט מען נישט, האט מען נישט. ער מאכט נישט גארנישט אנדערש.

Speaker 1: איך רעד נישט פון ווי, אבער “עשה שבתך חול” מיינט אז אין די וואכן עסט מען צוויי סעודות, שבת… אפשר איז דאס פסח, איך געדענק אזא זאך, אז די תמחוי שטעלט געווענליך צו צוויי סעודות, און דאס איז די בעיסיק וואס מען גיט פאר יעדן מענט. שבת בעט מען א דריטע סעודה. איז “עשה שבתך חול” ווייל “אל תצטרך לבריות”.

אבער למשל ביי פסח בעט מען יא, ווייל דעמאלט איז דא א מצוה וואס מען דארף צושטעלן. סאו, ער האט נישט, מוז מען בעטן. דעמאלט איז א מצוה פאר די… דעמאלט איז די קופת הצדקה זאל צושטעלן. שבת זעט מען אז ס׳איז נישט דא א חיוב אז די קופת הצדקה זאל צושטעלן א דריטע סעודה. ס׳איז דא זאכן וואס די קופת הצדקה דארף צושטעלן, און ס׳איז דא זאכן וואס נישט. דער מענטש דארף נישט… ס׳איז דא זאכן וואס יא. למשל, לעכט, דארף ער יא בעטן, רייט? דער רמב״ם האט דאס שוין געזאגט פריער.

דער רמב״ם גייט קלאר זאגן דא שפעטער ביי שלש סעודות, ער האט אפילו אן ענין וואס די מפרשים זאגן, סוד שלש סעודות. סאו, דארט וועלן מיר שטיין אין אפאר אלפים סעריע.

וואס מיר לערנען יעצט איז וועלכע עסן צו עסן. לויט ווי דער רמב״ם פסק׳נט, איז נישטא קיינמאל קיין חיוב צו קויפן מער וויפיל מען קען פארדינען. איך מיין אז דער טור האט געהאט א פראבלעם ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז יא דא אזא ענין אויף געוויסע אופנים, משא״כ לויט דעם רמב״ם. דער רמב״ם האט נישט געפסק׳נט קיינע פון יענע זאכן. ער איז געווארן צעמישט צו ער איז וועלכע בגדר ער איז, אבער דער רמב״ם שטייט אז מ׳דארף נישט גארנישט.

Speaker 2: מ׳דארף נישט, אבער מ׳זאגט ער זאל זיך מחמיר זיין אז מ׳זאל נישט.

Speaker 1: ס׳איז ענדערש נישט. קודם זאגט ער אז מ׳דארף נישט, און נאכדעם זאגט ער אז ס׳איז טאקע בעסער נישט. נישט אמאל אפשענעל, אז ס׳איז נישט.

עשיר וואס עסט אלעמאל גוט

Speaker 1: יעצט איז דא א פארקערטע פראבלעם. וואס איז אויב איינער עסט אלעמאל גוט, אזויווי אונז? וואס איז די עונג ועושר? וויאזוי קען ער מאכן אנדערש פאר שבת?

“וכל המענג את השבת” – דאס זענען די אידן וואס זענען אייביג שבת, “עושה כל ימיו חג”.

Speaker 2: ניין, שבת.

Speaker 1: “צריך לשנות מאכל שבת ממאכל החול”. ער זאל עט ליעסט טוישן די מאכל פון שבת פון די מאכל החול. אזויווי מיר האבן געהאט לגבי די מלבושים, אז אויב גייט ער מיט די זעלבע מלבושים זאל עס אויסקוקן אנדערש.

Speaker 2: ניין, דארט האט ער עס ווייטער געברענגט פון אן ארעמאן.

Speaker 1: דא גייט ער א פארקערטע פראבלעם, ער עסט אלעמאל גוט. זאל ער האבן עפעס א ספעציעלע מאכל וואס ער עסט נאר שבת און נישט אין די וואכן.

“ואם אי אפשר לשנות, ישנה על כל פנים זמן אכילתו, אם היה רגיל להקדים יאחר, ואם היה רגיל לאחר יקדים”. ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳זאל זיין אנדערש. דאס איז אלעס דינים אין עונג. דאס איז נישט קיין חילוק אין די חלק העונג, אבער ס׳איז נאר ניכר אז ס׳איז שבת. ס׳איז א דין אין די סעודת שבת.

דיון: צייט פון אכילה ווי א דין אין עונג

Speaker 2: יא, יא, אקעי, קודם דער רמב״ם האט נישט געברענגט קיין סדר אכילה פון די כבוד.

Speaker 1: אבער אויך, איך מיין אז ס׳מאכט עס פילן אנדערש. מ׳עסט, למשל, ערב שבת עסט מען פריער, אדער שבת עסט מען שפעטער, וואטעווער, ס׳איז נישט קיין חילוק. די עיקר איז אז ס׳איז אנדערש, ס׳איז שבת׳דיג. ס׳מאכט עס שבת׳דיג, נישט סתם וואס מ׳זאגט א סאפער.

הלכה ט — חיוב שלש סעודות

Speaker 1: יעצט זאגט דער רמב״ם די עיקר מצוה פון סעודת שבת, ס׳איז אויך א דין אין עונג: “חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת”. דאס איז די לשון “חייב”. חייב מדין דברי סופרים. “אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה”. איינס בכניסת השבת, און איינס צופרי, און איינס במנחה פאר צאת השבת, אזויווי ער האט פריער געזאגט אז בצאתו.

“וצריך להזהר בשלש סעודות אלו לא יפחות בהם כלל”, ער זאל קיינמאל נישט מאכן ווייניגער ווי די דריי סעודות. זאגט דער רמב״ם, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סעודת שלש סעודות, ער זאל אויך עסן דריי סעודות.

פריער האט דער רמב״ם געזאגט אז אויב איינער דארף נאכנישט אנקומען צו בריה, זאל ער נישט. אבער איינער וואס ער לעבט פון צדקה, ער איז א עני המתפרנס מן הצדקה, ער האט אויך די מצוה פון שלש סעודות. נו, אויף וועמען גייט ארויף דאס תיקון? עס גייט ארויף אויף די גבאים, די וואס שטעלן אים צו די צדקה, זיי זאלן וויסן אז די עני איז סועד שלש סעודות, און ער האט נישט קיין צווייטע. דו שטעלסט אים צו, די מצוה איז אויף דיר.

דיון: איינער וואס האט נאר אויף צוויי סעודות

Speaker 2: אה, סא זאגסטו אז אויב איינער האלט פונקט אינצווישן, ער האט גענוג געלט אויף צוויי אבער נישט אויף די דריטע, דעמאלטס דארף ער נישט, ווייל דעמאלטס איז עס עשה שבתך חול. אבער אויב ער איז שוין לכתחילה מתפרנס מן הצדקה, קויפט מען אים אפשר דריי. אינטערעסאנט.

חולה מרוב אכילה או מתענה

Speaker 1: ואם, אבער ער זאגט דער רמב״ם, ואם היה חולה מרוב אכילה, אויסוי. דער רמב״ם, די אלע דינים אין סעודת שבת איז נישט א גזירת הכתוב מילה וואס מען מוז זיין א כזית, עס איז נישט אזוי ווי עסן מצה וואס מען מוז עסן מצה. ס׳איז אן ענין פון אזוי איז מען מענג, דאס איז די דרך העולם פון מענג זיין און הנאה האבן. אבער אויב דער מענטש איז דער מין מענטש וואס פארקערט, עסן מאכט אים קראנק, או שהיה מתענה, אדער ער האט יעצט א תענית פון דוקא זיין בתענית פאר אנדערע סיבות, דעמאלטס וואס? איז ער פטור משלש סעודות.

Speaker 2: מעג פאסטן שבת?

Speaker 1: מעג. דער רמב״ם זאגט שוין מעג נישט.

דיון: וויאזוי מאכט דער חולה עונג?

Speaker 2: און וויאזוי מאכט ער עונג, דער חולה?

Speaker 1: דער רמב״ם זאגט נישט. דאס איז זיין עונג, אז ער זיצט ביים געגרייטן טיש, אדער ער ווייסט וואס זאל ער מאכן, עפעס אנדערש ווי די וואך. אפשר איז ער נישט אזוי אין קאוועד. איך מיין, דאס איז זיין עונג העלפט נישט, ווייל ער דארף זיין אנדערש, ער דארף פאסטן אנדערש ווי ער פאסט א גאנצע וואך.

Speaker 2: יא, אזוי ווי ער האט אנדערע מלבושים.

Speaker 1: ער גייט אנגעטון אין שבת׳דיגע, אבער מיט די סעודה איז נישט שייך, איך מיין ס׳איז נישט שייך.

יסוד: סעודת שבת איז נישט א גזירת הכתוב

Speaker 1: די פוינט וואס דער רמב״ם זאגט איז, אז ס׳איז נישטא קיין שום חיוב זיך צו אנשטרענגען צו עסן סעודת שבת. סעודת שבת קומט ווען ס׳איז מענג, און ווען ס׳איז געשמאק. אויב ס׳איז איינעם אביסל שווער, ער האט שוין געגעסן צופיל, ער קען נישט עסן אזויפיל, וכדומה, איז ער פטור. ס׳איז נישטא קיין שום…

דיון: מען דארף נישט אריינצווינגען די קינדער

Speaker 2: סא, מען דארף נישט אריינצווינגען די קינדער.

Speaker 1: אפשר אליינס אליינס פון גענאכט נישט. אליינס פון פשט.

Speaker 2: ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי למשל שלש סעודות, ער האט יעצט געענדיגט זיין טשולענט, און ער וואשט זיך.

Speaker 1: ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן סעודת לילה, דאס איז נישט. ס׳איז נישט אפשר סתם, מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, און מ׳דארף נישט.

Speaker 1: נאך אן הלכה וואס שרייבט דער רמ״א,

המשך דיון: שלש סעודות אין ווינטער – אכילה גסה און חולה מרוב אכילה

Speaker 1: סאו מ׳דארף נישט אריינצווינגען די קינדער וכדומה, ס׳איז זיין… מ׳דארף זיך אליינס צווינגען אויכעט נישט. פשוט.

ניין, ס׳איז דא זייער אסאך מענטשן וואס קומען אין שול אין די ווינטער ביי שלש סעודות, ער האט געענדיגט זיין סעודה, און ער וואשט זיך. ס׳איז נישט קיין שום ענין, ער איז נישט מקיים גארנישט. ער איז נישט יוצא וועגן אכילה גסה איז אן איסור דאורייתא. מ׳דארף נישט. אבער איינער וויל, ער ווייסט אז ס׳שטייט אז ס׳איז אן ענין פון שלש סעודות, ער ווייסט נישט אז מ׳דארף נישט.

נאך א הלכה וואס דו זאגסט, די חולה ורוב אכילה, ער זאגט נישט אזוי, ער זאגט אפשר אביסל א שטערקערע לשון. יא, אבער ער וויל דאך דא זאגן פטור פון אלע דריי סעודות. נאכאמאל, ס׳איז גערעכט אז ס׳איז נישט קיין שום ענין זיך צו מוטשען.

איך וועל דיר זאגן, דער איד וואס קומט ביי שלש סעודות און ער זאגט אז ער וויל בעסער אויסשטעלן זיין טאג, וואס איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ער עסט אביסל ווייניגער צופרי, ער עסט אביסל פריער, ער כאפט א שפאציר. אויב ס׳איז אין די ווינטער און ער דאוונט חסידישע מנינים, מ׳ענדיגט איינס אזייגער שחרית און פיר אזייגער דאוונט מען שוין מנחה, ס׳איז נישט מעגליך. ער זאגט אז מ׳זאל עסן א קלענערע סעודה כדי צו קענען עסן שלש סעודות. אין צוויי שעה ארום גייט ער זיך געזעצן, ווייל דעמאלטס גייט ער זיין הונגעריג, און דעמאלטס גייט שוין זיין זעקס. דו זעסט אז ס׳איז זייער קורץ, אבער די דריי סעודות איז ווייטער ענין שם.

דו זעסט דאך, אינמיטן די וואך איז דער דרך העולם אז מ׳עסט נאר צוויי סעודות. אזוי זעסטו דאך מיט די גבאי צדקה, מ׳געבט נאר צוויי. יום טוב איז יא דא עפעס אן ענין צו עסן דריי סעודות. זייער גוט, פאר מיר זינגערעקט מער, וואס די ענין איז נשמה יתירה. ס׳שטייט נישט אז נאר אין די זומער איז דא די מצוה. ס׳שטייט יא, ס׳איז קלאר אז ס׳שטייט דא. אין די הלכה שטייט אז נאר אין די זומער איז דא א מצוה פון שלש סעודות, ווייל אין די ווינטער איז יעדער איינער חולה מרוב אכילה, און איך ווייס נישט פארוואס מ׳זאל זיך דארפן מוטשען.

Speaker 2: מיר זענען נישט מסכים.

וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין

Speaker 1: וצריך לקבוע כל סעודותיו שלשתן על היין. די אלע דריי סעודות זאל מען קובע זיין על היין. מ׳דארף מאכן קידוש ביי שלש סעודות?

Speaker 2: ער זאגט אז מ׳דארף מאכן קידוש.

Speaker 1: מ׳דארף קובע זיין על היין. ביי די צוויי סעודות איז שוין דא קידוש. ס׳איז נישט קיין דין קידוש, מ׳זאגט דאך בורא פרי הגפן, מ׳האט גראדע צוגעלייגט דארטן אין די סדר הזמירות, אזויווי די שבת צופרי. אבער דריי מאל זאל מען זאגן? קידושא רבא מיינט פאר מען עסט. טרינקט מען א כוס וויין, אבער סעודת שלישית איז נישט פאר דעם.

אויב איינער גייט אין א שול וואו מ׳געבט נישט וויין ביי סעודה שלישית, למשל, זאגט דער רמ״א אז מ׳דארף. וצריך שתי ככרות, אלע ברכות זאל זיין אויף שתי ככרות. דער רמ״א זאגט נישט דעם טעם, אבער לכאורה איז עס אן ענין פון עונג, ס׳זאל זיין א ברייטקייט, מ׳זאל וויסן אז ס׳איז דא א ברייטקייט.

ס׳איז א רמז פון די מן, “וחיים טובים”, אזוי אויך יום טוב וואס איז דא בלחם, מ׳דארף מאכן על היין, און ס׳איז משמע אז אין די יום טוב׳דיגע טעג מאכט מען דריי סעודות. אזוי זאגט ער. איך ווייס נישט וואס איז ממש משמע. ווי שטייט עס? “וחיים טובים” גייט ארויף אויף די שתי ככרות. אפשר גייט עס ארויף אויף די גאנצע סעודה, אויף די גאנצע זאך? ס׳איז נישט אזוי. אויב דו ביסט זיכער, ביסטו זיכער. מ׳דארף קוקן נאך אין יום טוב, אין יום טוב שטייט שוין אז דריי סעודות. אקעי, איך ווייס נישט. קען זיין אז זיי האלטן אזוי, אבער איך ווייס נישט. איך מיין, אויב מ׳איז הונגעריג זאל מען עסן, אויב נישט, נישט. וואס איז די פראבלעם?

דער בית יוסף האט עפעס פארשטאנען אז דער רמ״א האט געמיינט צו זאגן אז מ׳דארף עסן יום טוב אויך דריי סעודות.

Speaker 2: ווער, דער גר״א?

Speaker 1: דער בית יוסף האט פארשטאנען אז דער רמ״א מיינט דא צו זאגן אז מ׳זאל עסן דריי סעודות יום טוב. נישט קלאר.

הלכה י: אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו

Speaker 1: אקעי, יעצט נאך אזוי ווי איין פרט פון הלכות שבת, פון עונג שבת. דער רמ״א זאגט, אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו. דאס האט ער דאך געזאגט שוין בעצם מיט א מאכל שמן ביותר און יין המשומר.

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז נישט געווען אזוי קלאר, ער האט גערעדט דארטן מער איבער רמזים.

Speaker 1: א משקה מבשם וואס האט געטראפן וויין, און א מאכל שמן ביותר האט געטראפן לחם. האט ער יעצט געזאגט “שלא לקבוע על היין” דעמאלט.

אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג לו, ואם אין ידו משגת, י״א שפטור. נאכאמאל די זעלבע זאך, אויב מ׳האט נישט איז מען פטור.

Speaker 2: ווער? בשר?

Speaker 1: אה. נאכאמאל די זעלבע זאך, ער האט עס שוין ממילא געזאגט. איך וויל צולייגן די נוסח פון די בראטן וואס ער גייט די איסורים, די גבולים וואס ער לייגט אראפ. ער זאגט אזוי, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ויום טוב בשעת בית המדרש. ס׳מיינט נישט אז מ׳קען טרינקען גאנץ שבת און זיך שיכור׳ן אנשטאט דאווענען. נישט אנשטאט דאווענען, אנשטאט לערנען. ער זאגט “בשעת בית המדרש”. אז מ׳האט דא א שיעור שבת נאכמיטאג, דעמאלט טאר מען נישט עסן.

סדר הצדיקים – דער רמב״ם׳ס סדר היום פון שבת

אלא כך היא מנהג הצדיקים. דער רמב״ם האט שוין פריער אין פרק כ״ט געזאגט נאך עפעס מיט לומדי שבת אין ביהמ״ד, לערנען כתובים, לערנען אנדערע זאכן, לערנען אנדערע מסכתות, מ׳דארף לערנען אין ביהמ״ד. אלא כך היא מנהג הצדיקים. מ׳דארף גיין אין ביהמ״ד צו די שיעור, יא יא, נישט לערנען אין דערהיים. אלא כך היא מנהג הצדיקים, ס׳איז אן אינטערעסאנטע לשון. ווייל אלע חסידישע אידן טוען שבת אין ביהמ״ד. מנהג הצדיקים, זיי ווילן דאך וויסן וואס די צדיקים טוען.

ווייל פשוט׳ע אידן שבת מאכט זיך יא אסאך מאל אז ער מאכט די סעודה ביי זיך אין ביהמ״ד. זאגט דער רמב״ם, איך וועל דיר זאגן די סדר הצדיקים, וויאזוי איך האב געזען ביי די פריערדיגע צדיקים וויאזוי זיי פירן זיך שבת. מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויעשה סעודה שניה, ער זאל עסן די צווייטע סעודה, די צופרי סעודה, וילך לבית המדרש, ער זאל צוריקגיין אין ביהמ״ד נאך די סעודה, פאר די דרימל, נאך די דרימל, איך ווייס נישט. ער זאל נישט קיין דרימל, אדער דער רמב״ם האט נישט קיין דרימל? יקרא וישנה עד המנחה. וילך לבית המדרש, יקרא, ער זאל לערנען, וישנה, ער זאל אויסלערנען די שיעור, יא. תורה שבכתב, תורה שבעל פה. יקרא, ער לערנט אביסל קורא בתורה, וישנה, ער הערט די דרשה, עד המנחה. ויתפלל מנחה, און נאכדעם זאל ער אהיימגיין, אדער ער זאגט נישט אהיימגיין. ואחר כך, ער זאגט נישט ויבוא לביתו, ער בלייבט צו סעודה. ואחר כך קובע סעודה שלישית על היין. אינטערעסאנט, ער זאגט נאכאמאל יין, ער זאגט קובע סעודה שלישית על היין. ויאכל וישתה, ער האט שוין ווייטער א פראבלעם, ווייל ער איז זאט.

Speaker 2: ניין, ער מיינט צו זאגן, ווייל די צווייטע סעודה האט ער שוין געזאגט פריער אז מ׳דארף מאכן קידוש מיט יין.

Speaker 1: די שלישית על היין זאגט ער עס נאכאמאל, צו געדענקען אז מ׳דארף מאכן על היין. ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. דער ויאכל וישתה עד מוצאי שבת, ווייזט ער נאכאמאל די בציעותא, אז די סעודה זאל אנגיין ביז מוצאי שבת, דאס איז די כבוד. מ׳גייט אוועק מתוך סעודה. איך מיין אז דאס איז די מוצאי שבת.

Speaker 2: נישטא. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל נאכדעם עסן א פערדע סעודה. רייט?

Speaker 1: אזוי מיין איך. איך מיין אבער אז… ס׳שטייט פון אלע זייטן, אויך וועגן דעם איז דא דער ברכת המזון און נאכדעם די הבדלה וואס מ׳האט פריער גערעדט. ער זאל נישט צוריקגיין אין בית המדרש פאר מעריב. אפשר גייט ער? אפשר גייט ער נישט? דאס איז שוין נאך א נושא. פארשטייסט וואס איך זאג? צוריקגיין צו מעריב.

דיון: קידושא רבא און וויין ביי אלע דריי סעודות

Speaker 1: אקעי. עד כאן האבן מיר געלערנט בערך די כללות פון הלכות עונג וכבוד שבת. יעצט גייען מיר לערנען נאך אפאר דינים וואס האבן צו טון מיט עונג שבת, רייט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: דאס הייסט, אמת׳דיג קענסטו זאגן איסורים מחמת עונג שבת וכדומה. ס׳שטימט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: וואס איז נאך א פארט? לאמיר לערנען.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: ווען דער רמב״ם האט געזאגט די קידושא רבא בשבת פריער, האט ער געזאגט יין?

Speaker 2: אוודאי. נאר אויף הבדלה האט ער געזאגט.

Speaker 1: דאס איז די גאנצע קידושא רבא.

Speaker 2: יא, יא. דאס שטייט קלאר אויף אלע דריי סעודות יין. ס׳דא קידוש, און ביי צוויי מאל איז עס קידוש, און איין מאל… אפשר וועגן דעם זאגט ער “אחר כך שותה יין”. וואס איז דא קיין קידוש?

Speaker 1: די וואס פירן זיך צו מאכן קידושא רבא אינדערפרי אויף בראנפן, דאס איז פשוט געבויט אויף די שיטות הראשונים אז אלע קידוש קען בעצם האבן חמר מדינה. ס׳איז נישט דא אמת׳דיג קיין חילוק פון ביינאכט און אינדערפרי. ס׳איז נישט דא אז ביינאכט דארף מען האבן וויין. ס׳איז דא אן ענין פון א צווייטן קידוש וואס מ׳מאכט זיך אמאל.

Speaker 2: יא, ער האט שוין געטון. ער דארף טרינקען וויין אלס עיקר פרסומי ניסא. אלע דריי סעודות, אמת. אלע דריי סעודות דארף מען טרינקען וויין. יא.

הלכה יא: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום

Speaker 1: אקעי. יעצט גייט דער רמב״ם אויסרעכענען נאך ענינים וואס האט צו טון מיט עונג שבת. אבער וואס מ׳זאל נישט טון ווייל ס׳שטערט די עונג שבת. ס׳שטערט די מנוחה. די ערשטע זאך איז אזוי: אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום. א מענטש זאל נישט ארויסגיין ערב שבת פון אנפאנג טאג, דאס הייסט פרייטאג זאל מען נישט גיין מער ווי דריי פרסאות אנצוקומען אהיים בעוד היום רב. כדי… דו טארסט נישט גיין… אה, כדי… פארוואס זאל ער נישט קומען אהיים? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ביי צייטנס.

פארוואס? מ׳מעג ארויסגיין פון דערהיים אויף א שפאציר. מ׳מיינט שוין דריי פרסאות אויף א שאלה לשפעות אוועק פון דערהיים. פארוואס? ווייל אונז ווילן אז ער זאל אנקומען אהיים ווען ס׳איז נאך טאג, און ער זאל האבן צייט להכין סעודה לשבת. שרייען אן אנשי ביתו יודעים שהיום יבוא כדי להכין לו. דאס מיינט ער קומט אהיים. די גאנצע סיבה איז ווייל ער גייט אנקומען אהיים פלוצלינג, און ער גייט נישט האבן א סעודה, און מ׳האט נישט אנגעגרייט פאר אים, ווייל מ׳האט נישט געוואוסט אז ער איז אויפ׳ן וועג אהיים. זאל ער זיין אין די צייט וואס לכאורה לויט דעם, די הלכה איז אפשר ווייניגער נוגע אין די היינטיגע צייטן ווען מ׳איז מודיע אויפ׳ן פאון און מ׳ווייסט ווען ער קומט.

Speaker 2: אמת, אמת.

Speaker 1: אז ער זאל קענען אנקומען שטיין, ער זאל האבן צייט צו אנגרייטן א סעודה לשבת. ער ברענגט אז דער שולחן ערוך הרב זאגט אזוי. ער זאגט אז אין די היינטיגע צייטן גרייט יעדער איינער צו בריוח, דארף מען זיך נישט זארגן.

אינטערעסאנט. אבער אנשי העיר יכולים להחרים אז ווער ס׳שטייט איין ביי אנדערע מענטשן זאל נישט אנקומען זייער שפעט. ווייל דעמאלטס, אויסער דאס וואס ער גייט נישט האבן א גוטע סעודה פון שבת, קומט אויך אויס אז ער גייט זיין מבייש, ער איז מבייש זיי, שלא הכינו להם דבר הראוי לאורחים, זיי האבן נישט אנגעגרייט א דבר הראוי לאורחים. און דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אז איינער וואס עסט פון א סעודה שאינה מספקת לבעליה, ער פארשעמט זיי מיט דעם. ער איז מבייש זיי מיט די סעודה שאינה מספקת. מער אז יעדער האט יא, אבער… ער האט נישט צוגעגרייט.

הלכה יב: אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת

Speaker 1: וואס נאך טאר מען נישט טון וועגן ס׳איז א פגם אין עונג שבת?

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת. מ׳טאר נישט פאסטן. דער רמב״ם האט יא פריער געזאגט אז איינער וואס פאסט… אבער דא מיינט מען פאסטן על הצרות, נישט איינער וואס ער רעזיסטירט זיך פון פאסטן האט ער עפעס א פלעזשור אין דעם. ער איז אין פאסטן שבת, און שבת אויך, יא. שבת אינקלודינג שבת.

ולזעוק ולהתחנן. “לזעוק” מיינט אפשר צום עולם, אזויווי אויסרופן זאכן וואס מ׳דארף מתפלל זיין. ווען ער שרייבט דאס מיינט ער צום אייבערשטן. “לזעוק” מיט תפילה, אדער “לזעוק” מיינט אלארמירן וועגן א זאך? מ׳דארף אלארמירן. איך ווייס, אז איינער גייט זאגן אז ס׳גייט קומען וויכטיגע וואוטס, איך ווייס נישט וואס… ניין, ניין, ניין. “לזעוק” מיינט… דאס איז אלעס איין זאך. להתענות, לזעוק, להתחנן, ולבקש רחמים איז אלעס איין פעולה. מ׳מאכט א יום תפילה. שבת איז נישט די צייט צו זיך זארגן אויף צרות און מתפלל זיין אויף צרות. וואס זענען די צרות וואס די הלכה זאגט אז מ׳דארף ערנסט מתעסק זיין מיט די צרות, און אויף די צרות וואס שטייט אין מסכת תענית, אז א ציבור מתענין ומתריעין עליהן, וואס אויף דעם דארף מען פאסטן און בלאזן שופר, אבל אין מתענין לא בשבת ולא ביום טוב, מען טוט עס נישט שבת און יום טוב, מען טוט עס אין די וואכנטעג. זאגט ער יעצט, ס׳איז דא ווען מען טוט עס יא. עיר שהקיפוה גוים או נהר, א שטאט וואס ס׳וואוינען אידן וואס איז אין א סכנה ווייל ס׳איז דא גוים,

מתריעין בשבת על צרות

ס׳איז נישט בלאזן שופר? מתריעין. מתריעין איז בלאזן שופר. תרועה, יא. אדער שרייען, וואטעווער ס׳איז, אלארמען די עולם, לעזור את עצמן, זיך צו העלפן, דאס מעג מען יא טון.

און דעמאלטס מעג מען אויך מבקש רחמים זיין. און ווען ס׳איז אן עמערדזשענסי, דעמאלטס מעג מען מתפלל זיין און מבקש רחמים זיין.

מ׳דארף פארשטיין דא די ענין, יא? וואס איז די שייכות? אן עמערדזשענסי וואס מ׳דארף טון יעצט, מעג מען מתפלל זיין. אויב ס׳איז עפעס וואס מ׳קען עס אפשטופן, מ׳זאל עס מאכן זונטאג. אויב ס׳איז שבת, מ׳דארף די אייבערשטער זאל העלפן שבת, דארף מען אים יעצט זאגן, אללא, ער גייט נישט וויסן אז נישט.

די אלע זאכן וואס א ציבור מתענין ומתריעין עליהן אין די וואכן, מ׳שרייט, ס׳איז וויכטיג, אבער ס׳איז נישט קיין עמערדזשענסי פאר היינט. ס׳איז דא אן ענין, ווייל מ׳וועט מאכן די תענית זונטאג וועט אויך זיין גוט, מאנטאג, וואטעווער, זונטאג מאכט מען אויך נישט. אבער לכל הפחות, אויב ס׳איז ממש א דענדזשער פון יעדע סעקונדע, דא שטייט די גוי, דאס הייסט, ס׳איז דא א תקופה וואס ס׳איז א פראבלעם, ס׳איז נישט די טאג איז אין א צרה.

אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת

און יעצט נאך א הלכה, לאמיר זיך ענדיגן דא. יעצט נאך איין זאך, אז מ׳טוט נישט ערב שבת, ווייל מ׳וועט ווערן טרוד בשבת און נישט האבן קיין עונג שבת. יא?

איין צרה, ווען מ׳דארף מאכן א מלחמה, מ׳דארף ארומנעמען א שטאט פון גוים, אין צרין על ערי גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, מ׳הייבט נישט אן א מלחמה ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת. פארוואס? כדי שיתיישב דעת אנשי מלחמה עליהם. ווייל מיר ווילן אז די ערשטע פאר טעג פון א מלחמה איז זייער העפטיג, איז דראמאטיש, אנגעצויגן. מיר ווילן אז די מענטשן זאלן האבן א רואיגקייט, די אנשי מלחמה זאלן קענען זיין רואיג, ולא יהיו מבוילין וטרודין בשבת. ווייל ס׳איז דא אזא תקנה אז מ׳זאל אנהייבן די מלחמה פריער.

זאגט ער, פאר די זעלבע סיבה, אז שבת זאל מען נישט זיין מבולבל וטרוד, און מ׳זעט דא, ס׳איז אינטערעסאנט אז די שיעור איז דריי טעג דווקא. ס׳האט אפשר צו טון מיט דעם אז אבלות איז ביז דריי טעג, פון דריי טעג דארף מען זיך אנהייבן זארגן פאר שבת. איך מיין פשט איז נישט, ווייל פארקערט, דריי טעג איז גענוג אז מ׳זאל זיך האבן בארואיגט. מ׳איז שוין דריי טעג אויפ׳ן וועג, האט מען זיך שוין צוגעוואוינט צו דעם. אזוי קלאר, דריי טעג איז אלעמאל ווי א חזקה.

אין מפרשין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת

אין מפרשין בים הגדול בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. פאר די זעלבע סיבה טאר מען נישט ארויסלאזן אויף א לאנגע וועג, א שיף, ווייניגער ווי דריי טעג פאר שבת, ווייל די ערשטע פאר טעג ווען מ׳פארט אויף א שיף איז שווער, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת, אז ער זאל זיך בארואיגן פאר שבת. דאס איז לויט די תורה יוצא מדעת.

זאגט די רמב״ם, מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות שבת, אז לדבר מצוה מפליגין בים אפילו בערב שבת. פאר א דבר מצוה מעג מען יא, אזויווי די אלע זאכן וואס מ׳איז מתיר פאר א דבר מצוה, מ׳איז מתיר געוויסע שבות׳ן, איז נאך א מתיר דא אז מ׳קען גיין אויף די ים אפילו ערב שבת.

און אזויווי מיר האבן שוין געלערנט, די פוסקים יום א׳ לשבת, אז מ׳גייט אויף א שיף ערב שבת, דארף מען בעטן די בעל הספינה אז ער זאל נישט פארן שבת, אבער אפילו ער וועט נישט, אפילו אויב די בעל הספינה גייט אים נישט פאלגן, די עיקר איז אז ער זאל זאגן.

אבער נאך א היתר, אויב ס׳איז א קורצע וועג, יא, מצור לצידון, די ווארט איז אז בעצם די גוי טוט עס בקבלנות, יא, די שיף-דרייווער באצאלט מען אים פאר׳ן אנקומען. ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע איסור אז מ׳טאר נישט.

דיסקוסיע: פארוואס לכתחילה דארף מען זאגן?

פארוואס לכתחילה דארף מען זאגן, געדענק איך נישט. דו האסט שוין געלערנט די הלכה?

ווייל ס׳איז מדבר דבר. דו דארפסט נישט זאגן אז מ׳גייט פארן, מ׳גייט פארן אויף שבת. מ׳גייט נישט פארן אויף שבת, יענער איז אין זיין ביזנעס צו פארן שבת.

אקעי, ער מיינט עס. א קורצע נסיעה אזוי פון צור צו צידון, מיטלאווליג בערב שבת, ווען ס׳איז ווייניגער. אזויווי פריער האט ער געזאגט וואס דריי פרסאות, אבער א קורצע נסיעה.

זיי זענען טייער און צידון, יא? ס׳הייסט אזוי. צוויי שטעט זענען זייער נאנט. איך מיין אז ס׳איז ווי א האלבע שעה צו וואקן אפילו, ס׳איז מורא׳דיג נאנט. זיי זענען ממש נאנט. אבער ס׳איז דא אזעלכע פלעצער וואס שטעקן זיך ארויס אין ים, וואס די גרינגסטע וועג צו פארן איז אויפ׳ן שיף, אבער ס׳איז בעצם ממש נאנט.

מקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, ס׳איז געווען פלעצער וואו מ׳האט מער מחמיר געווען, מ׳האט אפילו נישט געפארן קורצע נסיעות. אפילו פליען, ס׳איז א מנהג, ס׳איז אן ענין פון מנהג, מנהג המקום.

תשמיש המיטה בשבת

אקעי, נאך איין מצוה וואס מ׳קען מיינען אז מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, אבער למעשה טוט מען עס יא עונג שבת.

זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה, נישט נאר פאר דעם, איך וועל זאגן די הלכה, תשמיש המיטה איז עונג שבת. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור, ווייל דאס איז, מ׳קען דאך זאגן מ׳טוט נישט וועגן עונג שבת, און דא זאגט ער מ׳טוט גראדע יא, אבער ס׳איז כדי להפיק דעם וואס זאגט אז ס׳איז אן איסור, אזויווי ער זאגט. איך וויל נאר מסביר זיין די סטרוקטור.

דו וואלסט דאס געדארפט זאגן פריער, ווייל ס׳איז א הלכה וואס ער לייגט צו ביי די ענד. ער האט נישט געוואלט שרייבן מאכן די סעודות, און ער האט נישט געוואלט… ער האט געוואלט צולייגן דעם ענין שפעטער. איך מיין פשוט, ער איז מסביר די סעודות.

זאגט דער רמב״ם, תשמיש המיטה מעונג שבת הוא, תשמיש המיטה איז א חלק פון עונג שבת, לפיכך, וואס טארסטו דאס טון עונג שבת? ס׳איז פארט פון עונג שבת. אזויווי איינס פון די עונג, חוץ פון די סעודות, איז דאך תשמיש, ס׳איז אויך א חלק פון עונג שבת. מה עונג שבת הוא? לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, די עונה, די מצות עונה, אין הלכות אישות איז דא ווען מצות עונה, ווי אפט. תלמידי חכמים וואס זענען געזונט און זיי האבן נישט קיין הגבלות, זאלן משמש זיין מיטותיהם מלילי שבת ללילי שבת. אויף שבת זאל זיין די תשמיש המיטה, דאס איז די מצות עונה.

רייט, דאס איז צוויי זאכן. מיר האבן געלערנט אז עונת תלמידי חכמים איז איינמאל א וואך, אבער וויבאלד ס׳איז מעונג שבת, ממילא איז א תלמיד חכם, איז ער קובע אין שבת. קען זיין אז אן עובד כוכבים איז אויך א מצוה שבת, אבער נישט ער מוז טון צוויי מאל א וואך, אדער פועלים אדער אנדערע הלכות, וואטעווער די סדר עונה איז.

וואלסטו געמיינט אז עפעס איז אומסור, אבער ס׳וועט זאגן די ערשטע מאל בעילה, וועט דעמאלטס גיין דם בתולים, און דו וועסט זאגן אז ס׳וועט זיין א ביסל צער, מעג מען אבער בועל זיין לכתחילה בשבת, ווייל אומרים אין בו משום חובל, מ׳דארף נישט מורא האבן אז די דם בתולים גייט זיין א פראבלעם פון חובל. און די סיבה פארוואס נישט? ווייל די גמרא זאגט אז ס׳הייסט נישט חובל, ווייל ס׳הייסט נישט אזוי ווי מ׳נעמט ארויס בלוט, ווייל די בלוט ליגט שוין דארט כנוס, דם מכונס, און ס׳איז אומרים אין בו משום צער, מ׳דארף אויך נישט חושש זיין פון דעם אז ס׳מאכט איר צער. פארוואס נישט? ווייל למעשה האט זי אים ליב, דאס איז די תירוץ מן הסתם.

צער איז א זאך וואס איז אן עונג, איך קען זאגן אז ס׳איז אן עונג, יא? ס׳טוט איר אביסל וויי, אבער ס׳הייסט נאך אלץ בכלל עונג שבת, אפשר האט די גמרא גענומען קומען צו רעדן בכלל עונג שבת, ווייל זיי מאסקין צו דעם, ס׳איז נישט קיין צער צו זאגן מ׳זאל נישט טון שבת, ווייל ס׳איז ממש א צער. אזוי זע איך אז ער ברענגט, אבער אזוי משמע אין די גמרא.

מעלת שמירת שבת

אקעי, עד כאן הלכות שבת, יעצט גייען מיר לערנען א שיינע דרשה פון די הייליגע רמב״ם אויף די גרויסע מעלה פון די מצוה פון היטן שבת.

זאגט די רמב״ם, השבת ועבודה זרה, די צוויי מצוות פון שבת און עבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל המצות, די צוויי מצוות, יעדער איינער פון זיי איז די חשיבות שקול כנגד שאר כל המצות. דאס הייסט, ס׳איז דא תרי״ג מצוות, תרי״א פון זיי זענען איינס, און נאכדעם שבת איז אזוי ווערט ווי די אנדערע תרי״א, און נאכדעם עבודה זרה איז ווערט אזוי ווי אלע אנדערע תרי״א, שטימט?

והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, שבת איז אויף אייביג אן אות צווישן הקדוש ברוך הוא און אונז אידן, און אונז מענטשן, שבת היא אות.

לפיכך, וויבאלד אז דו האסט די צוויי מעלות פון שבת, לפיכך כל העובר על שאר המצות, איינער וואס איז עובר אויף אלע אנדערע מצוות, חוץ שבת ועבודה זרה, ער טוט יעדער איינער פון די אלע תרי״א מצוות איז ער עובר, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, ער איז בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא איז הארבער, און אזוי ווי מיר האבן געשמועסט איז עס ענליך צו עבודה זרה, ס׳איז א סארט אפיקורסות, ביידע זענען שקול, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם פונקט ווי א עובד עבודה זרה, כגוי לכל דבר.

זאגט ער, א מחלל שבת כגוי לכל דבריו. ס׳איז נישט קלאר להלכה. למשל, ער זאגט אז מורידין ולא מעלין וכדומה, אבער א מחלל שבת בפרהסיא איז נישט לגבי דעם כעובד עבודה זרה. ס׳איז נישט קיין שטיקל פון הלכה. ער זאגט דא, ס׳איז א סתירה, ער זאגט טאקע אראפגעקוקט להלכה, דארף מען אראפקוקן פונקטליך לגבי וואס דאס מיינט, ווען, לגבי וואס א מחלל שבת בפרהסיא איז יא ווי א גוי און לגבי וואס נישט.

פארשטייט זיך, ס׳איז נישט קיין ממש א כלל דא, ס׳איז מער, ער קומט דא מער פאר די אגדה, נישט פאר די הלכה. און אויך, ער זאגט נישט פארוואס שבת. ס׳איז משמע פון די רמב״ם אז פארוואס ס׳איז כגוי לכל דבריו? ווייל ס׳איז א דבר חמור און ס׳איז אן אות. ער זאגט נישט למשל ווייל שבת איז חידוש העולם, ער זאגט נישט די תירוץ וואס שטייט אין אנדערע מפרשים, ווייל שבת איז אויך עבודה זרה. ניין, ער זאגט אז ביידע זענען שקול. איך מיין די ווארט בפרהסיא איז די עיקר אויף די ווארט די אות. בפרהסיא האט ער צעשטערט די אות.

שכר שמירת שבת

לפיכך, זאגט די רמב״ם, משבחין הנביאים ואומרים, די נביאים משבחין די אידן וואס היטן שבת, און זיי זאגן אזוי, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו׳. אשרי אנוש, וואויל איז דער מענטש. ער זאגט נישט וואס וועט זיין מיט אים, ס׳איז וואויל מיט אים, ס׳איז א גרויסע שבח פאר דעם וואס היט שבת. אבער וואס באקומט ער יא?

וכל המשמר את השבת כהלכתה ומכבדו, איינער וואס היט אפ שבת כהלכתה און מכבדו – שבת כהלכתה מיינט די אלע מצוות לא תעשה, און מכבדו ועונגו, ער טוט די צוויי זאכן וואס הייסט כבוד ועונג – הרי הוא מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, שטייט שוין אין דברי קבלה אז זיין שכר איז יתר, שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא. שטייט שוין אין קבלה אז ער גייט האבן שכר סיי בעולם הזה און סיי בעולם הבא, אויסער די שכר וואס ער גייט האבן בעולם הבא גייט ער האבן בעולם הזה, שנאמר, ווי ס׳שטייט אין פסוק, די ענד פון די פסוק פון וואס ס׳איז געשטאנען די זאכן פון כבוד ועונג, וכבדתו מעשות דרכיך און אזוי ווייטער, וואס איז די שכר? אז תתענג על ה׳, אפשר תתענג על ה׳ איז דא לעולם הבא, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, וואס זיי טראטן אויסער פון דער וועלט. ברוך נותן נחלת יעקב בלא גבול האט ער געגעבן די נחלה וואס באלאנגט פאר די אידן, ארץ ישראל, כפי השם דבר, ווייל דער אייבערשטער פאלגט. אזוי דער אייבערשטער, דברי אמת וצדק דברי השם.

זייער גוט. עד כאן הלכות שבת, ברוך רחמנא דסייען. יא? כפי כחו, דארף מען איינגיין. כפי כחו, אזויווי מיר האבן געלערנט כפי ממון, דאס הייסט, דו זאלסט נישט מיינען אז איינער האט נישט קיין געלט.

סיום הנושא ומעבר להלכות שבת

Speaker 1: שטימט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אקעי, מ׳גייט אריבער צו הלכות שבת.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.