הלכות עבודה זרה פרק ז (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – פרק ז’ מהלכות עבודה זרה (רמב”ם)

הקדמה כללית

פרק ז’ בא לאחר מה שכבר למדנו: (א) עיקר עבודה זרה, (ב) כישוף, (ג) חוקות הגוים (מצבה, אבן משכית, אשרה וכדומה). פרק ז’ עוסק במצוה של לאבד עבודה זרה – לשבור עבודה זרה, ומכאן יוצאות כל ההלכות של איסור הנאה מעבודה זרה. מכל ~51 מצוות בהלכות עבודה זרה יש 49 לא תעשה, ואלו הן שתי מצוות עשה – לאבד עבודה זרה.

הלכה א – מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה

רמב”ם: „מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר ‘אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים’… ‘מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון’. בארץ ישראל מצוה לרדוף אחריהם עד שנאבד אותו מכל ארצנו. ובחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבש נאבד כל עבודה זרה שבו.”

פשט: מצות עשה על כל יהודי בכל הדורות לאבד עבודה זרה, כליה (משמשים), וכל מה שנבנה בשבילה. בארץ ישראל צריך לרדוף באופן אקטיבי; בחוץ לארץ רק במקום שכבשנו.

חידושים:

מה הכוונה ב”משמשיה”? “משמשיה” פירושו כלים – הפלטפורמות, מזבחות, מצבות, אשרות – לא אנשים. לגבי אנשים אומרים “לגרש” או “להרוג”, לא “לאבד”. הרמב”ם אומר במפורש: “כלים הם משמשי עבודה זרה.”

חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ: בארץ ישראל מצווים “לרדוף אחריהם” – לחפש באופן אקטיבי היכן יש עבודה זרה, “עד שתאבד אותו מכל ארצך.” בחוץ לארץ אין מצוה לרדוף, אבל “כל מקום שנכבש” – מקום שיהודים כבשו – צריך לבער שם עבודה זרה, שנאמר “ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.”

מה פירוש “נכבש” בחוץ לארץ? נדון האם הכוונה לממשלה מלאה, כיבוש יחיד, או רק כוח מקומי. המסקנה היא שצריך להיות כיבוש ממשי – לא סתם מקום שיהודים גרים בו.

האם צריך לכבוש כדי לבער? בארץ ישראל, “לרדוף אחריהם” נשמע כאילו צריך לעשות כל שאפשר – אולי אפילו לכבוש שטח – כדי לבער עבודה זרה. בחוץ לארץ אין מצוה לכבוש רק כדי לבער עבודה זרה, אבל אם כבר כבשנו, צריך לחפש ולבער. זה “לא לגמרי ברור” והגמרא משתמשת בלשון אחר.

איסור הנאה מול מצות ביעור: איסור הנאה ומצות ביעור הם שני ענינים נפרדים. לא כל דבר שאסור בהנאה יש בו מצות ביעור (חמץ הוא חריג שיש בו שניהם), ולא כל דבר שצריך לבער הוא דווקא משום שאסור בהנאה. החילוק בין חמץ (שיש בו “לא יראה לך” – לאו מיוחד על החזקה) לעבודה זרה (שיש בה “תאבדון” – מצות עשה לאבד באופן אקטיבי) מודגש.

הלכה ב – איסור הנאה מעבודה זרה, משמשיה ותקרובת

רמב”ם: „עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה, שנאמר ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’ ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’.”

פשט: עבודה זרה עצמה, משמשיה, קרבנותיה, וכל מה שעושים בשבילה – הכל אסור בהנאה. מי שנהנה מקבל שתי מלקיות.

חידושים:

שני לאווין על מעשה אחד: הרמב”ם סובר ש”לא תביא תועבה” ו”לא ידבק בידך מאומה מן החרם” הם שני לאווין נפרדים, לא סתם כפל. לכן מקבלים שתי מלקיות. זה מקורו בגמרא. הרמב”ן בספר המצוות חולק על כך.

הלכה ב (המשך) – בהמה שהקריבוה לעבודה זרה

רמב”ם: „בהמות שהקריבום לעבודה זרה כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה. לפיכך אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה, כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב… הרי כל אותן העורות שנראו כך אסורין בהנאה.”

פשט: בהמה שהוקרבה לעבודה זרה היא כולה אסורה – אפילו החלקים שלא הוקרבו ממש (עצמות, קרניים, עור). אם מוצאים עור עם סימן (חור עגול כנגד הלב), הוא אסור בהנאה.

חידושים:

מדוע אפילו פסולת? כיון שכל הבהמה הוקדשה לעבודה זרה, או שחלק הוקרב, כל הבהמה נאסרת – אפילו חלקים שלא היו מוקרבים.

נפקא מינה מעשית: מוצאים חתיכת עור ברחוב עם הסימן הזה – צריך לדעת שזה שריד מעבודה זרה ואסור ליהנות ממנו.

הלכה ג – חילוק בין עבודה זרה של גוי ושל ישראל

רמב”ם: „עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד, שנאמר ‘פסילי אלהיהם תשרפון באש’ – משפסלו נעשה אלוה. אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר ‘ושם בסתר’ – עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.”

פשט: עבודה זרה של גוי נאסרת בהנאה משעת יצירתה – רק עצם עשיית הפסל. עבודה זרה של ישראל נאסרת רק לאחר שעובדים אותה.

חידושים:

“ושם בסתר” – מדוע בסתר? הפסוק מדבר על “בסתר” כי היהודי גר בארץ ישראל ומפחד מבית דין, לכן מסתיר את עבודתו הזרה.

אין “הקדש” לעבודה זרה: מחשבה לבדה אינה גורמת איסור בעבודה זרה של ישראל. אי אפשר “להקדיש” דבר לעבודה זרה רק במחשבה – צריך להשתמש בו לעבודה זרה. אצל יהודי, סתם קנייה או עשיית פסל ללא עבודה – עדיין לא אסור בהנאה.

משמשים – גם אצל גוי וגם אצל יהודי: לגבי משמשים (כלים לעבודה זרה) – גם אצל גוי וגם אצל יהודי – הם לא אסורים עד שמשתמשים בהם לעבודה זרה. החילוק של “מיד” מול “עד שתיעבד” חל רק על עבודה זרה עצמה (הפסל עצמו).

[דיגרסיה: סתירה עם מצבה/אשרה] מצבה, אבן משכית או אשרה אסור לבנות (מפרק ו’), אפילו לשם שמים – אבל איסור ההנאה הוא רק לאחר שעבדו. הבנייה עצמה היא איסור נפרד – “רומז לתשמישי עבודה זרה” – אבל לא איסור הנאה.

העושה עבודה זרה לאחרים – שכר

רמב”ם: „העושה עבודה זרה לאחרים הרי זה לוקה… מפני שאין נאסרת עד שתגמר, ומכה בפטיש אחרונה שגומר בה — פריטה.”

פשט: מי שעושה פסל לאחרים מקבל מלקות, אבל השכר (כסף) שהוא מקבל על העבודה מותר בהנאה, כי העבודה זרה נאסרת רק כשהיא נגמרת, והמכה האחרונה בפטיש אינה שווה פרוטה.

חידושים:

חילוק בין שכר להנאה מעבודה זרה: השכר על עשיית עבודה זרה אינו “הנאה מעבודה זרה.” הנאה מעבודה זרה פירושה הנאה מהקרבנות או מהעבודה זרה עצמה — לא הכסף שמקבלים על העשייה.

קושיה: אפילו בעבודה זרה של גוי, שנאסרת מיד כשעושים אותה, מדוע השכר מותר? הרמב”ם עונה: כי היא לא נאסרת עד שנגמרת, והמכה האחרונה (מכה בפטיש) שווה פחות מפרוטה.

“אין הנאה אלא לבסוף”: עד הרגע האחרון זו עדיין לא עבודה זרה, והשנייה האחרונה כמעט לא שווה כלום. נשאלת השאלה: אם זו עבודה זרה יקרה מאוד, אפשר לומר שכל מכה שווה כסף — אולי גם המכה האחרונה שווה משהו? התירוץ: “מכה אחרונה” פירושה רק הקצת שחסר, שהוא פחות מפרוטה. מצוין שזה “חידוש יפה” — כנראה יש הסבר עמוק יותר בזה.

קנין עבודה זרה בטעות – גרוטאות (עסק גרוטאות)

רמב”ם: „הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהם עבודה זרה — אם נתן מעות ולא משך, יחזיר אל הגוי. משך ולא נתן מעות (או עשה שני הקנינים) — יוליך לים המלח.”

פשט: מי שקונה ערימת חפצים שבורים מגויים ומוצא ביניהם עבודה זרה. אם נתן רק כסף אבל לא עשה משיכה — יחזיר לגוי. אם עשה כבר קנין מלא — יוליך לים המלח.

חידושים:

קנין כסף מול קנין משיכה אצל גוי: אצל גוי כסף קונה (לא משיכה לבדה), אצל יהודי משיכה קונה. כשנתן רק כסף בלי משיכה — אצל גוי כסף קונה, אבל כאן אומרים שיכול להחזיר. כשעשה רק משיכה בלי כסף — זה קנין בטעות.

קנין בטעות: היסוד להיתר להחזיר הוא “קנין בטעות” — הוא לא ידע שיש שם עבודה זרה, לכן לא באמת רצה לקנות אותה. זה תקף אפילו במשיכה, כי הוא משך את המכולה הגדולה, לא ספציפית את העבודה זרה.

שאלה לגבי איבוד עבודה זרה בארץ ישראל: נשאלת השאלה האם מדברים כאן בחוץ לארץ, כי בארץ ישראל יש מצות עשה של “אבד תאבדון.” מבואר שהרמב”ם מדבר כאן לא על מצוה לאבד עבודה זרה, אלא על איסור הנאה. אין לערבב את שני הענינים: (א) מצוה לאבד עבודה זרה, (ב) איסור הנאה מעבודה זרה.

כששני הקנינים הושלמו: אם כבר עשה כסף ומשיכה — “יוליך לים המלח,” הסמל של איבוד שאף אחד לא יהנה.

ירושה מגוי – גר וגוי מתחלקים

רמב”ם: „גוי שמת והניח ירושה ויש לו בן גוי ובן גר — יכול הגר לומר לגוי: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר — אסור.”

פשט: כשגוי מת ומשאיר ירושה עם עבודה זרה ביניהם, ויש לו בן גוי ובן גר — הגר יכול לומר לפני החלוקה: “קח אתה את העבודה זרה, אני אקח כסף.” אבל אם הגר כבר ירש (אחרי הגיור), אסור לו לחלק כך, כי זה כמו למכור עבודה זרה.

חידושים:

לפני מול אחרי ירושה: החילוק הוא האם הוא מתחלק לפני שירש (גילוי דעת — הוא עושה עסקה מראש שלא יקבל עבודה זרה), או אחרי שכבר ירש. אם אחרי — זה כאילו הוא מוכר עבודה זרה ונהנה ממנה.

ירושת גר: מדאורייתא גר לא יורש מאביו הגוי, אבל מתקנת חכמים הוא כן יורש — כדי שלא יחזור לדרכו הקודמת. זה תקף אפילו כשאין חזקה שהוא רוצה לחזור להיות גוי.

צורות שעושים אותן הגוים – כללים

רמב”ם: „צורות שעושין אותן הגוים לנוי — מותרות. צורות העשויות לעבודה — אסורות. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים — אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה.”

פשט: לא כל צורה שיש לגוי היא עבודה זרה. הכלל: צורות שנעשו ליופי — מותרות; צורות שנעשו לעבודה — אסורות. הסימן: בכפר (יישוב קטן) — אסור בחזקה שזה לעבודה; בעיר (מדינה) — תלוי בסימנים ספציפיים.

חידושים:

סדר הענינים בפרק זה: (א) כללים של עבודה זרה — איזו אסורה, מתי נאסרת; (ב) הלכות ביטול עבודה זרה; (ג) קנינים — איך עבודה זרה באה אליו; (ד) עכשיו — אילו צורות אסורות.

חילוק בין יהודי לגוי: אצל יהודי אסור בכלל לעשות צורות מסוימות (כמו שלמדנו קודם — צורת אדם וכדומה, משום גזירה). כאן מדברים רק על צורות שגויים עושים — האם הן אסורות בהנאה ליהודים.

אותה צורה — שני דינים: אותה צורה יכולה להיות מותרת אם נעשתה לנוי, או אסורה אם נעשתה לעבודה. צריך לדעת את הכוונה/הקשר.

כפר מול עיר: בכפר (~100 איש) חיים בפשטות, לא מוציאים על יופי, לא עושים קישוטים מפוארים — לכן כל צורה בחזקת עשויה לעבודה. בעיר הדין שונה.

צורות בפתח העיר – סימני עבודה זרה

רמב”ם: אם צורה עומדת בשער העיר ובידה היא מחזיקה מקל, ציפור, כדור, סייף, עטרה וטבעת (כתר עם טבעת)חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה. ואם לאו – הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.

פשט: בעיר, שבה צורות יכולות להיות לנוי או לעבודה, הרמב”ם נותן סימן: אם הצורה מחזיקה אחד מהדברים הספציפיים האלה בידה, זו חזקה שזה לעבודה. בלי הסימנים האלה – חזקה לנוי.

חידושים:

– הסמלים מוסברים לפי הגמרא (מסכת עבודה זרה): כדור = הוא מחזיק את העולם (שליטה על העולם), סייף = גיבור ואיש מלחמה, ציפור = שולט על העולם, עטרה = מלכות. כל אלה סמלי כוח המתאימים לעבודה.

– טכנית אפשר לעשות את כל הצורות האלה גם לנוי – הרמב”ם אומר רק חזקה, לא ודאי. כשיודעים בוודאי, כל החזקות מיותרות.

– אפשר היה לומר שהכל יהיה ספק איסור, אבל הרמב”ם קובע חזקה: בלי הסימנים – חזקה לנוי ומותר.

צלמים הנמצאים – צורות שנמצאו

רמב”ם: „צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות – ואין צריכין לבטלן.” אבל „המוצא עבודה זרה בדרך – הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת – יוליך לים המלח.”

פשט: צורות שמוצאים שבורות בגרוטאות אין צורך לבטל, כי לעבודה זרה אין טביעת עין בגרוטאות. אבל עבודה זרה שמוצאים בדרך אסורה.

חידושים:

סתירה: קודם למדנו שבגרוטאות של יחיד גוי “משליך” – הוא ביטל. אבל כאן אומרים שעבודה זרה בדרך אסורה? התירוץ: אצל יחיד גוי יש חזקה שביטל. אבל בסתם עבודה זרה שמוצאים, אין חזקת ביטול.

המוצא כלים עם צורות – כלים עם צורות חמה, לבנה, דרקון

רמב”ם: „המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון – זורקן לים המלח.” כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, טבעות. „או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת – ראיה שהן לעבודה.” אבל „שאר הצורות המצויות על כל הכלים – חזקתן לנוי ומותרות.”

פשט: כלים חשובים (כסף, זהב, בגדי שני) עם צורות חמה/לבנה/דרקון – חזקתן לעבודה. צורות אחרות על כלים – חזקתן לנוי.

חידושים:

– בגדי שני = תולעת שני, בגדים אדומים – עובדי עבודה זרה הולכים בבגדים אדומים.

– כשזה חקוק על נזם או טבעת, זו ראיה שזה לעבודה, כי על כלים חשובים לא עושים סתם נוי.

– חידוש כללי: אפילו גוי יכול לפעמים לעשות צורה לנוי, וזה מותר. אפילו צורה של עבודה זרה – אם יש אומדנא שזה לנוי, זה מותר (אם כי יהודי לא רשאי לעשות זאת).

תערובת עבודה זרה

רמב”ם: „עבודה זרה וכל תקרובת שלה אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט – אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין – אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.”

פשט: עבודה זרה ותקרובת שלה לא בטלים – אפילו בכל שהן אוסרים את כל התערובת. כי כל חתיכה ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה (דבר שבמנין / חשיבות), היא לא בטלה.

חידושים:

– זה סוג מיוחד של תערובת: יודעים שעבודה זרה נמצאת בתערובת, אבל לא יודעים איזו. כל חתיכה היא ספק, אבל הכל אסור.

– גם ביין של עבודה זרה שהתערב בכוסות, או בשר מתקרובת עבודה זרה בחתיכות אחרות – אסור הכל.

עורות לבובין

רמב”ם: עורות לבובין (עורות עם חור כנגד הלב) – זה סימן שזה מעבודה זרה.

פשט: כשרואים את הסימן הזה על העור, זו ראיה שהיה לעבודה זרה.

דמי עבודה זרה – כסף מעבודה זרה

רמב”ם: „דמי עבודה זרה – אסורין בהנאה, ואוסרין בכל שהן כעבודה זרה.”

חידושים:

– הכסף שמקבלים על עבודה זרה יש לו אותו דין כמו עבודה זרה עצמה – אסור בהנאה ואוסר בכל שהן בתערובת.

– אף שהכסף התערב בכסף אחר, הכל נאסר – לא כ

מו תערובת רגילה.

אפר (עפר) של עבודה זרה

חידושים:

– אפילו לאחר שעבודה זרה נשרפה, האפר גם הוא אסור בהנאה.

– קושיה: האפר הוא דבר חדש – מדוע יהיה עדיין אסור? תירוץ: זו חומרא של עבודה זרה – כיון שעבודה זרה היא נוראה, צריך להיות זהיר מאוד.

חילוק בין גחלים לשלהבת: גחלים (גחלים בוערות) אסורים כי עדיין יש בהם ממשות של העבודה זרה. אבל שלהבת (להבה) עצמה אינה דבר ממשי – היא בוערת על גחלי עבודה זרה, אבל הלהבה עצמה היא דבר רגיל, אסור ליהנות ממנה אבל אין לה ממש.

ספק עבודה זרה – ספק וספק ספיקא

רמב”ם: „כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות – כולן אסורות.” אבל „פירש כוס אחת מתערובת ונפל לכוסות שניים – הרי אלו מותרים” (ספק ספיקא).

פשט: ספק עבודה זרה – אסור. ספק ספיקא – מותר. כשכוס יוצא מהתערובת הראשונה ונופל לקבוצת כוסות שנייה, זה כבר ספק ספיקא: ספק אם זה הכוס האסור, וספק אם זה הכוס שנפל.

חידושים:

– החילוק בין תערובת לספק: תערובת פירושה שמשתמשים בשניהם (בכל החתיכות). ספק פירושו שמשתמשים רק באחת מהן.

– בספק ספיקא זה לא עובד עם סטטיסטיקה – כל כוס בתערובת הראשונה היא ספק (לא איסור ודאי), ובכל זאת כשאחת יוצאת למקום שני, זה נעשה ספק ספיקא.

טבעת של עבודה זרה – תליה

רמב”ם: „טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול – הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו.”

פשט: כששתי טבעות נופלות לים, אומרים (תליה) שהטבעת האסורה הייתה אחת משתיהן, וממילא כל השאר מותרות.

חידושים:

– זה נקרא תליה – “תולים” את האיסור על מה שאבד. זה לא בדיוק ביטול, אלא מנגנון מיוחד.

קושיה: מדוע צריך להיות דווקא שתיים שנופלות? מדוע לא אחת? הלומד הודה שהוא לא יודע את הטעם לכך.

– הענין של הקל ספק לטובה – חושבים שדברים קורים לטובה. גם, עבודה זרה שייכת בים (צריך לאבד אותה), אז זו הנחה חיובית שזו אכן נפלה.

רוב ומיעוט בספק ספיקא

חידושים:

– שאלה: אם ממאה טבעות (עם אחת אסורה) ארבעים הולכות למקום אחד ושישים למקום אחר, והארבעים נופלות לאחרות – מה הדין?

– ברמה הראשונה (מאה טבעות) כולן אסורות (תערובת, לא בטל).

– ברמה השנייה (כשארבעים נופלות לאחרות) – כאן כן הולכים אחר רוב: רוב המאה (שישים) נמצאים בצד השני, אז בארבעים יש רוב שהאסורה לא שם. זה ספק ספיקא לקולא.

– הש”ך אומר שאחרי ביטול איסור לכתחילה מותר, כי “על פי דין הולכים אחר הרוב” — אומרים שהיא נפלה בין הרוב. זה בכלל לא ספקות. אבל להלכה זה מאוד מסובך וצריך רב.

אשרה – דיני הנאה

רמב”ם: „אשרה בין שעובדין אותה בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, אסור לישב בצלה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים… ואם יש לו דרך אחרת…”

פשט: אסור לשבת בצל אשרה (בין כשעובדים אותה, בין כשעבודה זרה מונחת תחתיה). אבל צל הענפים/עלים שמתפשטים מותר. אם יש דרך אחרת, אסור אפילו לעבור; אם לא, יריץ במהירות.

חידושים:

– החילוק בין “צל קומתה” (צל הגזע) ל”צל צילה” (צל הענפים). ה”קומה” פירושה ממש החלק האמצעי של העץ, הגזע. התכלית העיקרית של האשרה הייתה העץ הגבוה שאנשים יראו אותו ויבואו, לא דווקא לעשות צל לעבודה זרה.

קושיה: מדוע לשבת תחת הענפים מותר אבל לעבור (כשיש דרך אחרת) אסור? תירוץ: “תחתיו” לא פירושו דווקא תחת הענפים, אלא תחת הגזע. אז אם מותר לשבת תחת הענפים, כל שכן מותר לעבור תחת הענפים. איסור המעבר מדבר על תחת הגזע עצמו.

– כשאין דרך אחרת, מותר לרוץ במהירות (“רץ”) כי אין לו הנאה ממשית מהצל כשהוא רץ מהר. ה”רץ” הוא רק היתר בשעת הדחק.

אפרוחים שקיננו באשרה

רמב”ם: „אפרוחים שקיננו בה — אם אינן צריכין לאמן, מותרין. אם צריכין לאמן, אסורין.”

פשט: ציפורים שקיננו על האשרה: אם הן כבר גדולות ועצמאיות (אינן צריכין לאמן), הן מותרות. אם הן עדיין צריכות את האם (צריכין לאמן), הן אסורות כי האשרה היא כמו “שירות” (עבדות) להן.

חידושים:

– הקן עצמו מותר כי העוף מביא עצים ממקום אחר — “עוף מביא עצים ממקום אחר” — הציפור לא שוברת את העץ שבו היא גרה.

עצי אשרה – תנור ולחם

רמב”ם: „נטל ממנה עצים אסור להסיקן. הסיק בו את התנור — יותץ. אפה בו פת — אסור בהנאה. נתערבה באחרות — יוליך דמיו לים המלח.”

פשט: עצי אשרה אסורים בהנאה. אם הסיק בהם תנור, צריך לנתוץ את התנור. אם אפה לחם, הלחם אסור. אם התערב בלחם אחר, משליכים את הדמים לים המלח.

חידושים:

– החידוש של “יותץ” (נתיצת התנור) הוא שאפילו החום עצמו — כשהעצים כבר הוצאו — אסור, כי זה חום מעבודה זרה.

– בתערובות: אין צורך להשליך את הלחם עצמו לים המלח, אלא את הדמים (שוויו) — כי לא יודעים איזה לחם זה, השאר מותר.

קתקוד (כישור) של אשרה

רמב”ם: „נטל ממנו קתקוד ואורג בו את הבגד — אסור בהנאה. נתערב באחרים — יוליך דמי הנאה לים המלח.”

פשט: כישור מאשרה שארגו בו בגד — הבגד אסור. בתערובות — אותו דין כמו בלחם.

זה וזה גורם – ירקות תחת אשרה

רמב”ם: „מותר לזרוע תחתיה ירקות בימות הגשמים… זה וזה גורם מותר.”

פשט: מותר לזרוע ירקות תחת אשרה בעונת הגשמים. בקיץ כשצריך את הצל, הצל של האשרה הוא אחד ממספר גורמים (קרקע, מים, צל), ו”זה וזה גורם” — כשדבר מותר ודבר אסור גורמים יחד משהו — זה מותר.

חידושים:

– הכלל: “כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין — הרי זה מותר בכל מקום.”

– לכן: שדה שדישנו בזבל של עבודה זרה — מותר לזרוע. פרה שהאכילו בכרשיני עבודה זרה — זה וזה גורם.

– נקודה קשה: “בשר זה וזה גורם לא עוזר” — בבשר זה סוג אחר של דבר. צריך להבין שקרקע עם צל הם שני גורמים נפרדים, לא דבר אחד.

תקרובת עבודה זרה – בשר, יין, פירות

רמב”ם: „בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה — מותרין עד שיקריבום לפניהם. הקריבום — נעשית תקרובת ואסור לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה.”

פשט: רק הכנה להקריב לעבודה זרה לא אוסרת — אפילו אם הכניסו לבית עבודה זרה. רק כשמקריבים בפועל, זה נעשה תקרובת ואסור לעולם. כל מה שנמצא בבית עבודה זרה אסור.

חידושים:

הכנה מול הקרבה: בקדשים (הקדש) הכנה/הקדשה עובדת, אבל בעבודה זרה צריך לעשות בפועל את העבירה — הכנות לבדן לא שוות כלום. הטעם: הכנה היא סוג של מחשבה, ולא לוקחים עבודה זרה ברצינות מספיק שנתחשב בהקדשה/ייחוד של אותו אדם.

“כל הנמצא בבית עבודה זרה”: נשאלת שאלה — האם זה כי יודעים שהקריבו אותו, או חזקה, או ספק דאורייתא? הרמב”ם מביא את לשון הגמרא “כל שלפנים מן הקנקלין אסור.”

לפנים מן הקנקלין: חילוק חשוב — “בית עבודה זרה” יכול להיות שטח גדול, אבל “לפנים” פירושו החלק הפנימי ביותר, כמו “קודש הקדשים” של עבודה זרה — מקום ההקרבה. ה”אולם” וה”פרוזדור” הם בית עבודה זרה אבל לא “לפנים.” ה”הכניסו לבית עבודה זרה” וה”נמצא בבית עבודה זרה” של הרמב”ם יכולים להתכוון לשתי רמות שונות של פנימיות. הרב רבינוביץ לומד אולי פשט אחר בזה.

המוציא דברים בראש עבודה זרה

רמב”ם: „המוציא סוס וכלים ומעות בראש עבודה זרה — אם הוציאן דרך בזיון מותרין, דרך כבוד אסורין. כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה… אבל המוצאם בפנים — בין דרך כבוד בין דרך בזיון אסור.”

פשט: דברים שמוצאים על עבודה זרה: אם הניחו אותם דרך בזיון (משתמשים בעבודה זרה כמו קולב) — מותר. דרך כבוד (כמו קרבן) — אסור. אבל בפנים במקום העבודה — הכל אסור.

חידושים:

דוגמאות לדרך בזיון: כיס עם כסף תלוי על הצוואר, מטפחת מקופלת על הראש, כוס על הראש — זה בזיון, כי משתמשים בעבודה זרה כמו מעמד.

דרך כבוד: אם מוצאים על הראש דבר “שדרכו להיות על הראש” — משהו שמתאים לראש כמו קישוט — אסור, כי זה כמו קרבן.

בפנים מול בחוץ: מחוץ למקום העבודה אפשר לעשות את החילוק בין כבוד/בזיון. אבל בפנים — “בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי” — הכל אסור. הטעם: במקום המזבח זה כאילו כבר הניחו אותו למזבח.

מרקוליס: במרקוליס “בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה” — כי במרקוליס אין חילוק של דרך בזיון, כי עבודתו היא דרך בזיון (זריקת אבנים). “הוא אוהב בזיון” — לכן הכל עבודה. כל אבן שנראה שהיא שייכת למרקוליס אסורה בהנאה.

מרחץ וגינה של עבודה זרה – הנאה שלא בטובה

רמב”ם: „עבודה זרה של עובד כוכבים — מרחץ או גינה — נהנין בהן שלא בטובה. ואם נהנין בו בטובה — אסור.”

פשט: בית מרחץ או גן השייכים למוסד עבודה זרה — מותר ליהנות מהם אם לא נותנים “טובה” (הכרה/תודה) לעבודה זרה. אם צריך להודות להם על כך, זה אסור.

חידושים:

– כאן יש קטגוריה חדשה — דברים ששייכים לעבודה זרה (כמו עסק של כנסייה), אבל אינם תקרובת. זה שונה מהנאה מתקרובת עבודה זרה.

– המושג “טובה” מוסבר: לא מודים לעבודה זרה, לא מראים שמכירים בטובה למוסד. זה קשור למחלוקת בין ר’ שמעון לר’ יהודה בן גיירא — ר’ יהודה בן גיירא אמר “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן” — הם בונים מרחצאות כדי שיגידו להם תודה.

חקירה: מה פירוש “הנאה לעבודה זרה”? עבודה זרה אינה דבר חי — האמת היא שהנהנים האמיתיים הם משמשי עבודה זרה (כומרים). זה “דבר סמלי.”

הואיל והחרים — כשהמרחץ שייך חלקית למוסד עבודה זרה (כשותפות), מותר ליהנות אפילו בטובת הכומרים, רק אסור לשלם שכר, כי תשלום כסף תומך ישירות בעבודה זרה.

חקירה: האם זה אומר שאסור בכלל לעשות עסקים עם עובד עבודה זרה? המסקנה היא שלא — זה מדבר ספציפית על מרחץ שקשור (מזוהה) עם עבודה זרה, כמו שירות שהמוסד מספק. המשל הוא: כמו מקווה של בית כנסת — משתמשים בשירות, והכסף הולך למוסד. זה שונה מסתם עסקים עם אדם פרטי.

מרחץ שיש בו עבודה זרה – צורת אפרודיטי

רמב”ם (מבוסס על המשנה בעבודה זרה): „מרחץ שיש בו עבודה זרה — מותר לרחוץ בו, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה.”

פשט: בית מרחץ שיש בו פסל עבודה זרה — מותר לרחוץ שם, כי הפסל נמצא שם רק כקישוט (נוי) למרחץ, לא לעבודה.

חידושים:

– הסימן שזו לא עבודה זרה: במקום שנהגו לבוש ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים — הולכים שם ערומים ומתיזים מים — זה לא איך מתייחסים לעבודה זרה. אבל — אם דרך עבודתה היא כך (כמו בעל פעור, שעבודתו היא דרך גילוי ערווה), אז זה אכן אסור.

– זו המשנה בעבודה זרה שבה גוי שאל את רבן גמליאל מדוע הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. רבן גמליאל ענה שני תירוצים: (1) “אני לא באתי לגבולה, היא באה לגבולי” — לא המרחץ הוא נוי לעבודה זרה, אלא העבודה זרה היא נוי למרחץ. (2) הולכים שם ערומים — זה לא איך מתייחסים לעבודה זרה.

[דיגרסיה: שמות עבודה זרה] — המשנה אומרת את השם “אפרודיטי” — שהוא השם היווני (ונוס הוא השם הרומי) לכוכב נוגה. אפרודיטי אינה תמונה של כוכב, אלא צורה של אישה — המקושרת לכוכב או למלאך של הכוכב. זה רלוונטי לדיון הקודם על שיטת רבן יוחנן בן זכאי שלא לומר שמות עבודה זרה — אבל המשנה עצמה אומרת את השם. המסקנה: זו בטח שיטה מופחתת (לא כל השמות אסורים באותה מידה).

סכין של עבודה זרה ששחט בה

רמב”ם: „סכין של עבודה זרה ששחט בה — [שחיטתו כשרה, כי] מקלקל הוא.”

פשט: אם שוחט בהמה בסכין השייך לעבודה זרה, הבהמה לא נאסרת, כי שחיטה היא קלקול (בהמה שווה יותר חיה מאשר מתה).

חידושים:

– היסוד: בהמה רגילה שווה יותר חיה מאשר מתה — לכן שחיטה היא מקלקל, והסכין לא “תיקן” (לא היה מתקן). ממילא הבהמה לא נאסרת דרך הסכין.

אבל — אם זו בהמה שהיא קנויה (כבר נמכרה/מיועדת לשחיטה), זה אכן אסור, כי אז שחיטה היא תיקון (לא מקלקל).

– הענין של מקלקל מול מתקן כבר נלמד בהלכות יום טוב — לפעמים שוחטים בהמה שעומדת למות, ואז שחיטה היא תיקון.

סיכום ונפקא מינות מעשיות

רוב הלכות ההנאה מעבודה זרה הן פשוטות למדי, רק כמה הלכות (כמו שאלות טריפות) הן מסובכות. שאלות מעשיות מוזכרות: מישהו רוצה לקנות פרסום בכנסייה — האם זו שאלה של מרחץ וגינה (שו”ע)? אתר תיירות השייך לכנסייה — האם מותר לשלם, או אם זה חינם אולי מותר? יש הרבה פרטים — וכל זה קשור להלכות שלמדנו.


תמלול מלא 📝

פרק ז’ מהלכות עבודה זרה: מצוות ביעור עבודה זרה, איסור הנאה, וחילוקים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

הקדמה: מבנה הלכות עבודה זרה

דובר 1: אנו לומדים פרק ז’ מהלכות עבודה זרה. כבר למדנו את עיקר עבודה זרה, ואחר כך למדנו כישוף, והדבר האחרון שלמדנו היה דברים שיש בהם חוקות הגוים על עבודה זרה, כגון לעשות אבן מסוימת או מצבה מסוימת או עץ מסוים, שדומה למה שהגוים עושים.

עכשיו בפרק ז’ נלמד את המצווה לאבד עבודה זרה, שצריך לשבור עבודה זרה, שצריך לעשות שהיהודים שגרים בארץ ישראל לא יהיה להם עבודה זרה. וגם למעשה מזה, זה מאוד חי כשלומדים עבודה זרה, כי הולכים לשבור את עבודה זרה. למעשה מזה יוצאים כל מיני דברים של הנאה מעבודה זרה, כי אסור ליהנות מהדברים של עבודה זרה, וזה נעשה יותר כמו יורה דעה כמעט הלכות בענין זה.

מעניין, אני חושב שהיו חמישים ואחת מצוות, ארבעים ותשע היו לא תעשה, כי הכל הוא שלא לעשות, ואלו הן שתי המצוות שכן צריך לעשות, לאבד עבודה זרה.

הלכה א: מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה

דובר 1: אומר הרמב”ם, מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה. שצריך לאבד את המשמשים, אלו שמשמשים את עבודה זרה.

האנשים? או ה… אני לא יודע, כתוב שהיודעונים נתנו להם את העונש שמגיע להם. את הגוים צריך לגרש. אני חושב שמשמש מתכוון כמו הבמה או הכלים יכול להיות.

דובר 2: מי?

דובר 1: הוא אומר כך, כלים הם משמשי עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה. כלים, הוא אומר בפירוש.

דובר 2: כן, אדם לא אומרים לאבד, אדם אומרים לגרש או אני יודע להרוג.

דובר 1: וכל הנעשה בשבילה, כל מה שבנו לעבודה זרה, שנאמר “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”.

דובר 2: כן, משהו כזה הלשון הלאה בפסוק.

דובר 1: “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”. כן, כך כתוב הלאה, “וכי תעשו להם”. “כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתוצו”, צריך לשבור את מזבחותיהם, שעל המזבחות הללו הם כנראה המשמשים, כן? “ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון”. אלו הם הדברים, המצבות והאשרות הם המשמשים של עבודה זרה, שגורמים לראות שכאן יש בית עבודה זרה.

דובר 2: כן.

דובר 1: כן רמב”ם, זו מצוות עשה על כל יהודי בכל הדורות.

דובר 2: כן, אבל יש חילוק.

חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

דובר 1: איך היא המצווה? כך, בארץ ישראל המצווה היא “לרדוף אחריהם”, לחפש איפה יש עבודה זרה, “עד שתאבד אותו מכל ארצך”, עד שאפשר לאבד עבודה זרה מכל הארץ. שכאשר יהודים עולים לארץ ישראל, צריך לשלוח אותם לחפש איפה יש עבודה זרה ולהשמידה.

אבל בחוץ לארץ, “אין אנו מצווין לרדוף אחריהם”. בחוץ לארץ אין מצווה. הוא לא אומר כי אי אפשר, הוא אומר שהמצווה לא חלה לרדוף אחריה. לא כי זה לא נכבש, מדברים הרי שאתה יודע שזה מקום של עבודה זרה, האם צריך ללכת לחפש אותה.

דובר 2: אה, מה הדיבור?

דובר 1: כן, כי הוא הולך לומר, הוא מדבר אפילו ב… כן, בוא נראה. “אלא, כל מקום שנכבש”, מקום בחוץ לארץ שאותנו כבשנו. כבשנו מתכוון שזה נעשה מקום שיהודים התיישבו…

מה מתכוון כבשנו? זה אומר שיש ממשלה, או מקום שיהודים יש להם את הכוח, הכוח המקומי? שם היתה מצווה. זה מה שנקרא כבשנו.

דובר 2: מה השאלה?

דובר 1: קרית יואל אינה ממשלה יהודית, זו עיר גויים, רק עובדים שם יהודים. אבל מקום שכבשו, אני חושב שזה מתכוון לכיבוש יחיד, דבר כזה שהוא ממש כיבוש.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: “אלא כל מקום שנכבש”, כן, אם יש את הזכות על המקום, אני לא יודע מה זה אומר. נגיד שהכפר, שלכפר יש את הזכות החוקית לאבד עבודה זרה, יכול להיות שזה נקרא מספיק כיבוש לענין זה. אני לא מאמין. אני לא יודע הדיבור מה זה נקרא ארץ יהודית. הדיבור הוא שאני רוצה שאפשר.

דובר 2: לא, לא, זה כן. זה מקום שאתה גר, מקום שאתה שולט, או שיש לך את הכוח. עבודה זרה של גוים וכדומה, שרק מבררים בחוץ לארץ.

דיון: הבנת “נכבש” ו”לרדוף אחריהם”

דובר 1: אבל הרמב”ם אומר הרי, כן, תראה, בוא נראה. “שנכבש, כל מקום שנכבש, אנו עובדין כל עבודה זרה שבו, שנאמר ‘ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'”. לומדים הרי מזה כך: בארץ ישראל מצווים לרדוף אחריהם, ומצווים לרדוף אחריהם בחוץ לארץ. “מן המקום ההוא” הוא “ואבדתם את שמם”, צריך לרדוף אחריהם. בחוץ לארץ רק… הוא כבר אומר, רק שזה כבר… בא כאן חילוק, כי הוא אומר, בא כאן חילוק גדול, כי הוא אומר, שבארץ ישראל, אפילו כשזה עדיין לא כבוש, כן, יש סתירה.

כך זה נשמע כאן. מה לא מסתבר? כלומר, אולי צריך ללכת לכבוש כדי שנוכל לעשות? כתוב הרי שאם אתה לא יכול, אתה לא יכול. אבל כך זה נשמע.

דובר 2: כן, כך זה נשמע.

דובר 1: פשט שמשלחים מבצע, שולחים שליח, הולכים ומחפשים עבודה זרה איפה שאפשר, אפילו זה נראה קצת…

שבארץ ישראל צריך לחפש, אולי צריך לעשות בשביל זה עצמו מלחמה על ארץ ישראל. אם יש לך שטח בארץ ישראל שגוים יש להם עדיין שם כוח לעשות עבודה זרה, צריך ללכת לכבוש. ובחוץ לארץ אין מצווה לכבוש, אבל אם כבשו, צריך… כך זה נשמע, בחוץ לארץ, אחרי שכבשו, צריך כן לחפש בכל השטח שנכבש. מה שיש יש. זו שאלה אחרת, כמה צריך לעשות חיפוש, אני לא יודע. אבל מה שכתוב “לרדוף אחרי עובדיה” מתכוון לומר שכך זה נשמע כאן, שאתה לא שולט אפילו, אפילו אתה לא שולט, צריך ללכת, אולי צריך לכבוש, או אולי אפשר בלי לכבוש, אני לא יודע.

דובר 2: אהה.

דובר 1: נראה כך, שבארץ ישראל, אפילו אם זה עדיין לא נכבש, אם זה עדיין לא נכבש, אין מצווה שתכבוש. אין מצווה לכבוש את ארץ ישראל עצמה בלי החלק של עבודה זרה. מצווה נוספת אולי. עכשיו מדברים על המצווה של לרדוף. יש לך מצווה לרדוף אפילו במקום שלא תחת ידיך, שתעשה כל שאתה יכול שתוכל לבער עבודה זרה. מה שאין כן בחוץ לארץ, אם יש ליהודים שטח שכבשו, צריכים לעקור מה שיש שם עבודה זרה, אבל הם לא צריכים ללכת לחפש עבודה זרה.

דובר 2: יפה מאוד. תראה לי הלאה.

דובר 1: כך זה נשמע. זה באמת לא ברור, הגמרא שם כתובה לשון אחרת קצת, אבל אוקיי. זה מה שכתוב כאן.

הלכה ב: איסור הנאה מעבודה זרה ומשמשיה

דובר 1: עבודה זרה עצמה, כבר, עד כאן הולכת המצווה לבער. עכשיו הולכים ללמוד מאילו דברים, הדברים ששייכים לעבודה זרה, כמה חמור זה. איסור הנאה זה, הלכה, קשור לזה. זה ענין שצריך לגרור בפרקים, מה איסור הנאה אנו מבינים. זה קשור למצוות לבער, אבל זה בעצם עוד איסור כזה. לא כל דבר שאסור בהנאה יש גם מצווה לבער. חמץ הוא דבר כזה, אבל דברים אחרים אין…

דובר 2: כן?

דובר 1: אלו שני דברים שונים. הדברים שצריך לבער זה לא מה שאסור בהנאה, זה נושא אחר. אבל עכשיו…

אנו לומדים על האיסור של הנאה מעבודה זרה. אומר הרמב”ם: עבודה זרה עצמה, עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, הדברים שבנו בשבילה, ותקרובת שלה, הדברים שמקריבים לה, המתנות שנותנים לעבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה, כל מה שעושים בשבילה, אסור בהנאה, שנאמר “ולא תביא תועבה אל ביתך”. הפשט הוא כך, שהוא מתכוון, אל תכניס עבודה זרה לביתך, שזה מתכוון לכל תועבה, כל דבר שהוקרב לעבודה זרה, שלא תהנה ממנו.

שתי מלקיות על הנאה מעבודה זרה

אומר הרמב”ם, “וכל הנהנה באחד מכל אלו”, מי שכן נהנה מעבודה זרה או מהתקרובת וכו’, “לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’, ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'”. בדרך כלל היינו אומרים שאלו שני לאוין מאותו דבר, אבל הוא רואה שהרמב”ם סובר שאלו שני לאוין שונים, כי הוא מקבל שתי מלקיות.

למה בעצם? כך כתוב בגמרא, הכל בנוי על הגמרא. בדרך כלל ברמב”ם זה בנוי על לימוד גמרא. אין לוגיקה למה יש דברים שיש להם שני לאוין על דבר אחד. יש שחולקים, הוא מביא שהרמב”ן בספר המצוות חולק על ההלכה הזו. אבל…

הלכה ג: בהמה שהקריבוה לעבודה זרה

דובר 1: הרמב”ם הולך הלאה: “מה דין בהמות שהקריבום לעבודה זרה?” מה קורה עם בהמה שהוקרבה לעבודה זרה? “כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה”. אפילו החלקים של הבהמה שפסולים גם אסורים בהנאה. כי, אני מניח, עם כל הבהמה, אפילו החלק שלא הוקרב, אבל כל הבהמה, פעם אחת שהוקדשה לעבודה זרה, או פעם אחת שחלק מהבהמה הוקרב לעבודה זרה, זה אסור.

“לפיכך, אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה”, אדם מוצא חתיכת עור מבהמה, ויש על זה סימן שהבהמה שממנה מצאו את העור היתה בהמה שהוקרבה לעבודה זרה, “כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב עם סימן הלב”, הדרך שהיו מקריבים לעבודה זרה היתה שעשו חור עגול כנגד הלב, והוציאו את הלב. “הרי כל אותן העורות שייראו כך אסורין בהנאה”. כל העורות שמוצאים שנראים כך, פשוט שהעור נשאר שאריות מעבודה זרה, וזה אסור. “וכן כל כיוצא בזה”.

הנקודה היא, מכיוון שזה לא רק הבהמה עצמה, זה גם אפילו העור, זה גם אפילו הגיד בכלל, אתה קורא לעור כזה עם הסימן, צריך לדעת שזו עבודה זרה או אסור ליהנות ממנו.

הלכה ד: חילוק בין עבודה זרה של גוי לשל ישראל

דובר 1: כבר. הרמב”ם, עוד הלכה. יש חילוק בהלכה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של יהודי. אומר הרמב”ם, “מה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של ישראל?” אומר הוא כך, “עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד”. עבודה זרה שגוי עשה, מאימתי שעשו, יצקו אבן או פסל מתכת, נעשה אסור. אומר הרמב”ם למה? “שנאמר ‘פסילי אלהיהם תשרפון באש'”. אומר הוא, לומדים, “מי שפסלו”, מאימתי שעשו אותו לפסל, מאימתי שעיצבו אותו ועשו ממנו פסל, “נעשה אלוה”, נעשה עבודה זרה, נעשה אליל.

“אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שיעבדה”. עבודה זרה של יהודי נעשית אסורה בהנאה רק אחרי שעובדים אותה. “שנאמר ‘ושם בסתר'”, מה כתוב? “עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה”.

דיון: למה “בסתר”?

דובר 1: מעניין, למה החביאו את עבודה זרה? למה החביאו אותה? למה החביאו אותה בבית?

דובר 2: אהה, לא, הוא גר בארץ יהודית, לכן הוא החביא אותה, הוא מפחד מבית הדין.

דובר 1: לכאורה נראה כאילו סתם מחשבה גורמת לעבודה זרה, ויהודי יש לו מחשבה רעה, מישהו קונה לעצמו פסל, או הוא עושה פסל, או הוא לוקח דבר, האם זה…

כלומר, אין כאן את הדין של עבודה זרה עצמה, הפסל עצמו, הדבר הנעבד. הדבר שהוא עבודה זרה, “בשל גוי ובשל ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”. לא, אין… כלומר, אין כאן הקדש לעבודה זרה, נכון? אין… אתה לא יכול להקדיש דבר לעבודה זרה, אתה צריך באמת להשתמש בו.

זה מאוד מעניין, כי יוצא למשל שמצבה או אבן משכית או עץ אסורים רק אחרי שעבדו. אבל אסור לבנות. יש איסור לבנות. הבנייה היא דבר טבעי, אבל אסור לבנות לעבודה זרה, אפילו לשם שמים.

דובר 2: כן, יש כבר מה לעשות.

דובר 1: הבנייה היא איסור הנאה שמשתמש בתשמישי עבודה זרה.

תגיד עוד שלוש פעמים…

יהודי אסור ליהנות מעבודה זרה. אז מה קורה כשמישהו עושה

משמשי עבודה זרה — כלים שמשמשים לעבודה זרה

לכאורה נראה כאילו סתם מחשבה גורמת לעבודה זרה, ויהודי יש לו מחשבה רעה, מישהו יכול להשליך את עצמו, בוודאי הוא חשב מין דבר כזה. כן, אבל זה אז, יכול להיות ש… כן.

אומר הרמב”ם הלאה, “ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי בין של ישראל, אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”.

אין לזה… כלומר אין הקדש של עבודה זרה, נכון? אין… אי אפשר להקדיש דבר. אבל זה צריך באמת עיון. זה מאוד מעניין, כי יוצא למשל שמצבה או אבן משכית או עץ אסורים רק אחרי שעבדו, אבל אסור לבנות. יש איסור אחר. הבנייה היא דבר נייטרלי. אבל אסור לבנות לעבודה זרה. אפילו לשם? כן, לא לעשות. הבנייה היא איסור הנאה, שאתה משתמש בזה לשמש עבודה זרה וכדומה.

העושה עבודה זרה לאחרים — שכר

אומר הרמב”ם הלאה, “העושה מתנות לעבודה זרה, הרי זה לוקה”. מה קורה כשמישהו עושה? הרמב”ם אוסר עבודה זרה לאחרים. אסור… מקבלים הרי מלקות על זה. כן, כלומר בעמוד ראשי הוא מציב, או לשני גם אסור. אז אפילו הוא לוקה, אפילו הוא מקבל מלקות, אבל זה לא אומר שההנאה מעבודה זרה אסורה. שכר, שכר. הכסף שהוא מקבל מזה. לא, זה לא נקרא הנאה. הכסף מזה לא נקרא הנאה מעבודה זרה. הנאה מעבודה זרה אומרת ליהנות מהקרבנות או מ… זה לא מתכוון להנאה מהכסף כי הוא עשה עבודה זרה. השכר מותר.

קושיא: למה שכר מותר אפילו בעבודה זרה של גוי?

זה אפילו עבודה זרה של גוי אסורה, ולא רק כי עשו אותה ליהודי אפשר לומר שכי עשו אותה זה עדיין לא עבודה זרה. אבל אפילו עשו אותה לגוי, הרי נעשה מיד כשעושים נעשה עבודה זרה. אז למה? למה? למה? הרי שכר מותר.

אומר הרמב”ם למה? מפני שאין נאסרת עד שתגמר. עבודה זרה נאסרת רק כשהיא נגמרת, כשהיא נעשית פסל שלם. ו“מכה” – איך אומרים את המילה הזו? מכה? אני לא יודע. מכה? המכה האחרונה, המכה האחרונה, “מכה האחרונה שגומר בה. פריטה.” המכה האחרונה אין בה שווה פרוטה.

“אין הנאה אלא לבסוף”

אני זוכר קצת מהסוגיא של אין הנאה אלא לבסוף. זה היתר מעניין. לגבי הכסף אתה עושה הרי על החיתוך. כשאתה חותך זה עדיין לא פסל. מתי זה נעשה פסל? השנייה האחרונה. השנייה האחרונה זה לא כלום. אני לא יודע, אני לא יודע מה סוג ההיתר הזה. הרבה מפרשים אומרים שאין הנאה. אבל נגיד שזה מאוד יקר, ואפשר לומר שכל מכה יוצאת כסף, אולי כן? המכה האחרונה מתכוונים למכה האחרונה הקטנה כמה שזה פחות כסף, שזה צודק. אני לא יודע. חתיכת תורה מצחיקה. כנראה יש כאן איזה רווח שהחכם שבעל הבית עושה, שהוא אומר תורה כזו.

קנין עבודה זרה בטעות — עסקי גרוטאות

אני אומר לך אבל הלאה, בעסקי הגרוטאות, הוא קונה חבורה של חתיכות שבורות של דברים מגוים, ומצא בהם עבודה זרה. אז כך, אם נתן מעות ולא משך, אם נתן כסף אבל לא עשה משיכה על כל הדבר או ספציפית על עבודה זרה, אז יחזיר אל הגוי, שזה יחזור לגוי. כי אם הוא כבר משך אותה, זה כבר של היהודי, הוא צריך לאבד אותה, יש לו מצווה לאבד את עבודה זרה.

דיסקוסיה: לאבד עבודה זרה בארץ ישראל

תרגום לעברית

דובר 1: כן, ההלכה הזו של גוי… מדברים כאן גם כנראה בחוץ לארץ, לא? כי בארץ ישראל, אתה יכול עכשיו לקיים את המצווה של לאבד את עבודה זרה? כי יש לך עכשיו כוח לאבד? לא ברור כאן. יש לזה קשר להרבה דברים של הקניינים. למעשה זה עדיין לא שלו, החכמה היא שהוא יכול להחזיר את זה, יחזיר אל הגוי. אבל כאן מדברים שרוצים… אבל אני אומר בארץ ישראל, יש כאן דין לאבד עבודה זרה. זה עדיין לא… לאבד עבודה זרה לא אומר הנאה…

דובר 2: לא, לא, אתה מבלבל הנאה מעבודה זרה עם לאבד עבודה זרה. הוא מצא חתיכת עבודה זרה, אין מצווה לשרוף. זה לא איכפת לי. יש לי מצווה תאבדון. יש איסור נוסף, by the way, לא יראה לך חמץ, לא יראה לך שאור, חילוק בין חמץ לעבודה זרה. לא מדברים על המצווה לשבור את הכנסייה, אבל זה לא אומר לשבור את החתיכות הקטנות של הפסל. לא כתוב שהמצווה, שכאשר שורפים עבודה זרה שיש לו, עוברים על איסור הנאה. יש איסור הנאה. לא מדברים על המצווה, מצוות לאבד עבודה זרה. מדברים על איסור הנאה. לא מדברים אף פעם על אותה מצווה.

דובר 1: לכאורה, אם רק מה שאתה אומר, זה אומר גם לאבד עבודה זרה. כל פעם שאדם מוצא איזה פסל, יש מצווה לאבד עבודה זרה. עכשיו היחידה שעובדים ממש, משהו כזה, לא סתם ככה.

דובר 2: זה רק איסור הנאה. זה מה שמנסים לתרץ את זה. מתחילים לשחק כאלה גלמודים יורידיים.

קנין בטעות — הפרטים

כשמותר החלק הראשון, נאמר שיש כאן נקודה עדינה. כי עשה משיכה, אבל לא נתן כסף. אפילו לא משיכה בגוי כהן, משיכה רגילה לא עוזרת לגוי. כי היה צריך לחשוש שהוא קנה עכשיו את עבודה זרה. אבל אומרים שלא, הוא לא קנה עכשיו את עבודה זרה. קנין בטעות, כי הוא לא ידע שיש שם עבודה זרה. משהו כזה הוא התירוץ.

דובר 1: התירוץ הוא רק כשהוא לא ראה. אבל כמו שר’ מאיר עושה משיכה, הוא יודע מה מונח שם, הוא קנה את זה.

דובר 2: יהודי אין חילוק, אפילו הוא לא יודע. החידוש של עבודה זרה הוא, אפילו הוא לא יודע, הוא לא היה קונה את זה. הוא קונה, הוא לא אמר כלום. החידוש הוא אפילו, משיכה אומרת שהוא משך את המכולה הגדולה, לא את עבודה זרה הספציפית.

דובר 1: כן, חילוק.

דובר 2: הוא עשה את החוקה החידושית. כל עוד הוא לא עשה קנין שלם, יש סתם קנין כסף, יש קנין משיכה. אחד עובד ליהודי, אחד עובד לגוי. יש במסכת הרבה פרטים, בואו לא ניכנס לבירור. מאחר שהוא לא עשה קנין מסודר, כי שני הקניינים עדיין לא, הוא יכול להחזיר את זה.

אם הוא לא עשה משיכה בכלל, רק כסף, וכסף לא קונה אצל הגוי, הוא יכול להחזיר את זה בכלל. אפילו הוא רק עשה, כן, הוא רק עשה משיכה, לא נתן את הכסף, אומרים שזה קנין בטעות, כי מאחר שהוא לא עשה קנין מסודר, כי שני הקניינים עדיין לא, הוא יכול להחזיר את זה.

יש שאלה מה פירוש המילה קנין בטעות. אפשר היה לומר קנין בטעות גם על משיכה מדעת.

נכון, זה לא שנראה שיש חילוק, יש משהו באמצע, אני לא יודע בדיוק מה בדיוק, כן, זה לא דבר ברור. אבל זו ההלכה.

יוליך לים המלח

אם הוא כבר עשה את כל הקניינים, אז “יוליך לים המלח”. “יוליך לים המלח” הוא תמיד הסמל של לאבד את זה, לעשות שלא תהיה שום הנאה, לא למכור, לא להנות, אלא לזרוק לים המלח.

ירושה מגוי — גר וגוי מתחלקים

אוקיי. אומר הרמב”ם, “וכן גוי שמת והניח ירושה, ויש לו בן גוי ובן גר, ואין הגוי יורש את אביו הגוי”. גוי או גר. לא, גוי וגר. היה גוי, גוי זקן מת, היו לו שני ילדים, יהודי וגוי. הוא מתחלק לפני עבודה זרה. הגוי מת ויש לו בן גוי ובן גר. “יכול הגר לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות”. למה? כי לא אומרים שיש לו הנאה, הרי היתה לו הנאה, הוא קיבל כסף במקום זה. הנקודה היא שהוא מתחלק לפני זה, הוא מתחלק לפני הגילוי דעת, הוא עושה עסקה עם אחיו שהוא לא יקבל את עבודה זרה לכתחילה, אבל זה הוא רשאי. “אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר, אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר”, אם הגר התגייר קודם ואחר כך הוא הולך עכשיו לחלק את זה, זה אסור, כי זה אומר כאילו הוא מכר עבודה זרה, הוא קיבל כסף על זה, הוא כבר נהנה מעבודה זרה.

דיון: ירושה מגר

דובר 1: מאוד טוב. מעניין, גירושין זה ממש כמו לא עולה דם, אבל ירושה הוא עדיין מקבל מהאבא, כי הגוי לא הולך מזה.

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה… ההלכה היא שמדאורייתא הוא לא יורש, אבל מתקנת חכמים הוא יורש. זו ההלכה. אפילו הוא לא מוחזק שהוא רוצה לחזור להיות גוי.

צורות שעושין אותן הגוים — איזו צורה אסורה

אומר הרמב”ם הלאה, “צורות שאסור לעשותן גויים לנו”. צורות שעושים לנוי.

סדר הענינים — מה למדנו עד עכשיו

אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. אבל עד עכשיו למדנו, בואו נעשה קצת סדר, שנדע מה קורה כאן. למדנו כללים של עבודה זרה, איזו אסורה, מתי זה נאסר, וכדומה. אחר כך למדנו כמה הלכות על איך מבטלים עבודה זרה, איך זה מגיע לידו, קניינים של עבודה זרה. אולי לקחת מה שעדיין לא שלו, או החפץ שהוא לקח הוא לפני שנעשה האיסור וכדומה, לקחת מה שמותר מאחר שהוא לא עשה קנין וזה לא היה שלו, דברים כאלה.

עכשיו הולכים ללמוד שאלה חדשה: “איזה צורות אסורות?” לא כל צורה שיש לגוי היא עבודה זרה. צריך לדעת איזו צורה אסור להנות ממנה. הולכים ללמוד הלכות שונות של אילו צורות אסורות. נכון?

דובר 1: כן, כן, כן.

דובר 2: זה הולך לומר את הכלל, ועל זה זה הולך לומר פרטים. כן?

דובר 1: כן, כן.

הכלל: צורות לנוי מול צורות לעבודה

אז קודם הכלל הוא, צורות שעושין אותן… כן? אם גוי עושה. יהודי, יהודי לא מדברים, יהודי אסור לעשות אפילו שום צורות, מלבד צורות מסוימות שלמדנו קודם. אבל גוי עושה צורות שעושין אותן הגוים, הגויים עושים צורות מהשטויות שלהם, מאנשים, מבעלי חיים. כן. סתם צורות אומר צורות שהן צורות של עבודה זרה. לא סתם צורות.

לא מדברים עכשיו על הצורות שאסור לעשות משום גזירה, כמו ההלכה שיהודי אסור לעשות צורה של אדם, אפילו סתם של אדם, שלך. מדברים צורות שעושין אותן הגוים, אומר צורה של עבודה זרה. זה נראה מהפסל הזה, בעל. אבל לא עובדים את זה. נפלא, יש פעמים שהוא עושה צורה לשם עבודה, לשם עבודה, פעמים הוא עושה צורה לשם יופי. אותה צורה, זה נראה בדיוק אותו דבר. אבל אם הוא עושה את זה סתם ליופי, לא כדי לעבוד, זה מותר. כן?

דובר 1: כן, כן.

צורות העשויות לעבודה אסורות. כלומר, אפילו אותה צורה חייבת להיות עשויה לעבודה, אם לא זה לא אסור בהנאה.

כיצד — סימנים לזיהוי

עכשיו הולכים ללמוד “כיצד?” כיצד אומר לכאורה לא כמו היכי תמצא, איך יודעים שזה… כן, לא כל הכיצד’ים הם כך, כאן זה כך. אז ככה: כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה. בכפר, עיירה קטנה, שם לא עושים שום יופי. כפר זה כמו מאה אנשים, כך הם קראו לזה אצלנו בדרשות. בעיירה קטנה, אולי גם שם הציבור מאוד דתי, הם לא עושים סתם דברים מפוארים, לא מוציאים על יופי, לא מוציאים על יופי שם. זה לא המקום שלהם, הם חיים יותר פשוט, יש להם שם בתים פשוטים ובתים קטנים.

דובר 1: נכון, ששם אין שום השלכות למכור את הדבר.

דובר 2: אבל במדינה, זה משתנה.

דובר 1: בעיר יש גם מה שהוא לבוד, אבל אני אתן לך סימן.

דובר 2: הסימן נראה דבר מאוד ספציפי להקשר מסוים, אבל הוא נותן סימן, כן?

דובר 1: כן, כך, כך.

צורות על פתח המדינה – סימנים של עבודה זרה

הם לא עושים סתם דברים ריקים. אין שום קשר. זה סתם אין שום קשר שם. זה לא מקום להצגה. זה לא מקום להצגה.

אבל אפילו בעיירה, שצריכה בתים פשוטים יותר, הוא מחזיק בבתים קטנים. נכון, שם אין שום קשר ליופי. פשטות זה שזה לעבודה.

אבל במדינה, כן, זה משתנה. ובעיר יש גם מה שהוא לעבודה, אבל הוא נותן לך סימן. הסימן נראה דבר מאוד ספציפי להקשר מסוים, אבל הוא נותן סימן, כן? כן, כך יש.

אם עומדת הצורה על פתח המדינה ליד השער, ובידו מקל, או ציפור – עוף, או כדור – כדור, או סייף – חרב, או עטרה וטבעת – כתר עם טבעת, אז חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה.

כנראה שזה היה באיזו תקופה, אני לא יודע מתי, המנהג שמה שלקחו ברצינות את הצורה לעבודה היו להם אחד מה… בידו הוא החזיק משהו, כנראה.

ואם לאו, הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.

כולם סמלים מאוד נורמליים, אפשר להבין. הצורה של מלך היא מנהיג, וציפור הוא שולט על העולם, או הכדור מחזיק את העולם. אני מתכוון כך במסכת עבודה זרה כתוב כך, מה זה עבודה זרה? הוא מחזיק את העולם. משהו. וסייף הוא עבודה זרה שהוא גיבור ואיש מלחמה, ועטרה זה פשוט.

כן, הפשטות טובה, אבל טכנית אפשר לעשות את כל הצורות האלה לנוי גם. בסך הכל, כשיש לו את הדברים האלה, יש חזקה. זו החזקה. כשיודעים בוודאות, זה הכל חזקות. זה רק מה שמניחים. ואם לאו, יש חזקה שזה לנוי ומותר.

אוקיי. עכשיו, אפשר היה לומר שהכל יהיה ספק איסור, כן? ספק איסור. אבל אומרים חזקה שהדברים האלה, כשאין את הדברים האלה, זה לנוי.

צלמים הנמצאים – צורות שנמצאו

בואו נמשיך הלאה. “צלמים הנמצאים משליכים”. צלמים אומר אותו דבר, כן? צורה? כן, הוא אומר, הוא מדבר על זה שהרמב”ם החליף בדרך כלל. במשנה כתוב על הכל צלמים, דברים מסוימים כתוב צורות, מה שזה לכאורה אומר שזה אותו דבר.

“צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות”, שמצאו שבורים בחצר גרוטאות, כן? “ערלי מתורם”, מצאו את זה בערימה. “ואין צריכין לבטלן”, למה? כי אומרים שאין לעבודה זרה טביעת עין בגרוטאות.

קושיא: סתירה בין גרוטאות של יחיד לסתם עבודה זרה

אבל למה קודם כשלמדנו שקונים גרוטאות מיחיד גוי, כן? אם זה סתם, משליך בדרך כלל הוא ביטל. מה זה משליך? משליך בדרך כלל הוא ביטל, כך הוא מתכוון.

הא, אבל המוצא עבודה זרה בדרך, הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת, יוליך לים המלח. אז יש כאן סתירה.

אז התירוץ הוא כך, שכאשר מדברים על יחיד גוי, יש חזקה שהוא ביטל את זה. אבל כאשר מדברים על סתם עבודה זרה שמוצאים, אין חזקה שביטלו את זה.

המוצא כלים עם צורות – כלים עם צורות חמה, לבנה, דרקון

ואומר הרמב”ם הלאה, המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון, זורקן לים המלח. כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, או טבעות.

אז הלאה אותה שאלה, האם הפשט שזו צורה לנוי, או שזה לעבודה? בגדי שני זה תולעת שני, כן, בגדים אדומים. עובדי עבודה זרה הולכים עם בגדים אדומים.

או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת, היה חרוט הצורות, זו ראיה שהן לעבודה. כי על הכלים החשובים, זה לא כסף וזהב, בגדי שני, זה לעבודה. חזקתן לעבודה, לא חזקתן לנוי.

לפיכך שאר הצורות המצויות על כל הכלים, שאינן צורות חמה ולבנה ודרקון, חזקתן לנוי ומותרות.

חידוש: אפילו גוי יכול לעשות צורות לנוי

אומר הרמב”ם הלאה, “תערובת עבודה זרה”. עד עכשיו למדנו, כמה ההלכות האחרונות היו שאלות אם זה לנוי או לעבודה. רואים חידוש, דבר חשוב, שאפילו גוי יכול לפעמים לעשות צורה לנוי, בוודאי זה מותר. אפילו יהודי אסור לו, אבל זה לא נעשה עבודה זרה בגלל זה. אם הוא עושה אפילו צורה של עבודה זרה, אם יודעים שיש אומדנא שהוא עושה את זה לנוי, זה מותר.

תערובת עבודה זרה

ועכשיו הולכים ללמוד פרט חדש בהלכות עבודה זרה, שזה תערובת עבודה זרה.

“עבודה זרה וכל תקרובת שלה, אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט, אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין, אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.” יוליך לים המלח.

זה סוג מעניין של תערובת, שעדיין הפשט שאולי יש כאן עבודה זרה. תערובת רגילה אומרת שזה מעורב. אה, זה אולי. מאוד טוב, לא יודעים איזה, אבל זה כאן המילה. שזה עדיין המילה.

כי חתיכה בהרבה חתיכות, וכן נתערב כוס של עבודה זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לבית סוף של עבודה זרה בכמה חתיכות, יוליך לים המלח, תערובת עבודה זרה אוסרת הכל.

וכן עור לבוש, עור… עור לבוש, העור שעשה חור, חור עם החור של השיער, עורות לבובין, כן. כי שווה סימן שהשערות בכמה עורות, כי עובדי זרה בסדר. מאוד טוב. פירוש כשיש שום דבר את הסימנים. מה זה אומר? כי ככה יודעים שזה נאסר? זה טהור, לא עם אותו חתיכה של העור, ואסור הרבה גדול. ויוליך. בואו נסביר ומכר עובדי זרה עכשיו מי משמשה עוד תקרובות שלא.

דמי עבודה זרה – כסף מעבודה זרה

אדם עבד על זה שאסור להנות מעבודה זרה. כן, קונה. הרי הדמים ואסורה הנאה, ואוסרון מכל שהן כעבודה זרה. הכסף מעבודה זרה, ואותם דמים כמו עבודה זרה אוסר תערובת מכל שהוא, גם הכסף אוסר זה תערובת מכל שהוא, סתם, הכסף שהתערב כל הכסף שכל הכסף שלו אסור אין חורם כמוהו.

סתם, האשכנזי הוא כל משהו תלמיד בן עבודה זרה, מקל מוניטורד קליק פאקינג, תכרוב ואתראי הרע כמואץ, הוא כמו עבודה זרה עצמה שהכל ממנו נעשה אסור.

אפר (עפר) של עבודה זרה

אז השם בעתר, אבל הזרע אסור הוא כבר נשרפה, אמת נעשה על שריפה. אז עפרה הוא כאסור בהנאה. העפר כבר לא אומר כמו תערובת משהו. זה כבר דבר חדש.

אנוי, סליחה. עפרה גם אסור בהנאה. למה העפר גם אסור בהנאה? זה אומר תקרובת… מה שאז זה אומר עדיין הכל עבודה זרה, שזה העפר של עבודה זרה.

כל… שריפה רגילה של אפרו מותר, אומרים שהעפר הוא מעבודה זרה. חוצמי, זה כמו כן ישר אצל פרגדיש, אולי גם חומרא של עבודה זרה. אולי גם חומרא של עבודה זרה, כי זה חומרא של עבודה זרה. חלק מהחומרא. עבודה זרה היא נוראה, צריך להיות מאוד מאוד זהיר.

חילוק בין גחלים לשלהבת

גחלים של עבודה זרה גם אסור, כי זה עדיין בוער, עדיין יש ממשות, אבל שלהבת, הלהבה עצמה, להבה היא לא דבר ממשי, זה בוער על הגחלים, זה בוער על הדבר של עבודה זרה, אבל הלהבה עצמה היא דבר נורמלי, מותר להנות, אין לה ממש.

ספק עבודה זרה – ספק וספק ספיקא

מאוד טוב. הלאה, אומר הרמב”ם, ספק עבודה זרה… אה, עכשיו הולכים ללמוד ספק. הספרים למדו תערובות. תערובות אומר שמשתמשים בשניהם, זה החילוק. ספק אומר שאתה משתמש רק באחד מהם.

מאוד טוב. ספק עבודה זרה אסור, אבל ספק ספיקא כן מותר. בואו כבר נראה מה זה אומר.

אומר הרמב”ם, כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות, כולן אסורות, מפני שכל עבודה זרה מחמת שהיו עובדים בה כל כך הרבה אנשים, זה מאליו כל כוס, אתה חושש שאולי זה עבודה זרה.

תרגום לעברית

אבל פירש כוס אחת מתערובת, פעם אחת שכבר יצא מהמקום הראשון שבו התערב, ונפל לכוסות שניים, נפל למקום אחר של כוסות, הרי אלו מותרים, כי השני הוא כבר ספק ספיקא. זה הספק הוא בשני… הכוונה היא שהספק הוא במקום הראשון, והספק הוא כבר במקום השני.

דיון: כיצד פועל ספק ספיקא?

מעניין כיצד זה נעשה ספק ספיקא בדיוק. מהו הספק? האם הכוס היא באמת הדבר שאסור? כן, אבל זה לא מובן לך, כי לא כולם נעשו איסור עצמו, כל אחד נעשה איסור מספק.

נכון, אבל זה כמו סטטיסטית אתה עושה חשבון. אמת, הספק לא עובד עם סטטיסטיקה. אבל איך נעשה הספק, ואיך הוא המקום השני של הספק?

טבעת של עבודה זרה – תליה

טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתים מהן לים הגדול, הותרו כולן. אה, כאן יש חידוש חדש, שאם ממאה הטבעות נפלו שתיים דווקא? או שזו דוגמה?

הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו, אז הטבעת הייתה אחת מהשתיים שנפלו לים, ממילא זה עכשיו מותר.

אבל מה הענין דווקא שתיים? למה צריך להיות אחת משתיים? אני לא יודע. עד כדי כך, זו תליה, נכון? זה נקרא תליות, למדנו זאת בהלכות תערובות. זה לא בדיוק אותו דבר כמו ביטול, זה נקרא תליה. אומרים ש…

למה צריך להיות שתיים? אני לא יודע למה צריך להיות שתיים. אם הייתי יודע, הייתי אומר לך. אם הייתי יודע, הייתי אומר לך. אין לי מושג. אני צריך לדעת הכל?

אוקיי, לא כל כך ברור. כאן הוא אומר שצריך רק אחת. ולמה הרמב”ם אומר שתיים? הוא אומר שזו גמרא? רגע רגע. הם מחזיקים שי”ג נפל ליורקמאל.

אז זה תערובות. ספק, בואו נאמר זאת בבירור. ספק מותר. ספק ספיקא אסור. ספק ספיקא מותר.

אחר כך יש קולא אם נפל לים. אומרים לנו שזה נפל לים. מה אם… הסיבה היא כזו, יכול להיות שזו חיוביות, שאנחנו חושבים שדברים קורים לסוף טוב. אבל העבודה זרה שייכת בים, אז צריך להיות מאבד אותה. עכשיו היא נפלה. למעשה, יש ענין של הקל ספק לטובה, אז זו תליה, כן. זו תליה, כן. וזה ארבע במים.

רוב ומיעוט בספק ספיקא

מה אם, כן, התערבה טבעת של עבודה זרה במאה טבעות, כן? והלכו ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר, כן? וכל הארבעים נפלו לאחרים. זאת אומרת, לכתחילה ארבעים במקום אחד ושישים במקום אחד, אז מה? זה רוב ומיעוט.

הוא אמר, אה, למה, אם נופל למאה אז כל המאה מותר, אתה רוצה שכאן יהיה כל המאה אסור? אבל כאן זו הרמה השנייה כשיש ספק ספיקא, נכון? מאותם ארבעים שנפלו, האחרים כולם מותרים. אני אומר, חוץ מטביעת עין, זה רוב כמו בשישים.

וכאן הולכים כן אחר רוב, ברמה השנייה. אחר כך זה אחד מספק ספיקא, אבל את השני אפשר לומר ספק ספיקא.

גם עדיין ליה קולא.

המשך: ביטול ברוב – ספק ספיקא

דובר 1: זה גם רוב. אצלך עם הרבה היתרים, מה שנופל למאה, כל המאה מותר. היית אומר שגם כאן כל המאה מותר?

אבל ברמה השנייה, כשזה ספק ספיקא, אבל את השני אפשר לומר שיש גם פורתא ליכא, אבל השך אומר אחר השך שהתבטל איסור לכתחילה מותר, כי על פי דין הולכים אחר הרוב, אומרים שנפל בין הרוב. הלך לרוב הגדול יותר, כי זה עוד יותר הרוב הגדול יותר. זה בכלל לא ספקות, אם יש שאלה להלכה, צריך להביא רב, כי זה מאוד מסובך. אבל אלו הכללים שהרמב”ם אמר. עכשיו אתה יכול ללמוד מאשרה.

הלכה יד: אשרה – איסור הנאה מצילה

לשון הרמב”ם

אשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה עבודה זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ.

ביאור הדין

דובר 1: אשרה בין שעובדין אותה, הייתה אשרה שהייתה עבודה זרה. בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, הייתה משמש לעבודה זרה. אסור לישב בצלה, אסור לשבת תחת הקומה של האשרה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים, תחת העלים מותר כן. מעניין. כי האשרה תופסת רק, איסור אשרה הוא רק כמו הקומה, הגזע.

דובר 2: קומה פירושו ממש החלק האמצעי של העץ?

דובר 1: מותר כן. למה? הצל צילה, משהו כזה, זה לא בצל קומתה. עיקר התכלית של האשרה הייתה העץ הגבוה, שאנשים יראו אותו, אבל לא כל כך רחוק הענפים.

דובר 2: הייתי חושב שהאשרה נעשתה לעשות צל לעבודה זרה. נראה שלא.

דובר 1: לא, שם היה כתוב שזה היה כדי להזמין את העולם.

דובר 2: כן, אז אתה צודק.

דיון: דרך אחרת – לשבת vs. לעבור

דובר 1: ועוד דבר, ואם יש לו דרך אחרת, זאת אומרת, כשאין לו ברירה אחרת, מותר לשבת. כן, אם יש לו דרך אחרת, אסור אפילו לעבור.

דובר 2: למה לשבת מותר כן, ולעבור אסור? ממש מוזר.

דובר 1: אולי הוא מתכוון לאו תחתיה תחת קומתה. תחתיו פירושו לכאורה תחת הוא הקומתה, הצד שמסתתר החוצה מהצד. אולי לכאורה מותר אפילו לעבור, אבל כל שכן שמותר לשבת, בטח מותר לעבור. כך הוא לומד ממש כך, הוא לא מתכוון לאו דווקא תחת צילה, אלא שמותר אפילו לשבת, הנמוך יותר תחת הצל של הגזע של העץ.

מאיזהו דרך ילך – דין רץ

דובר 1: ומאיזהו דרך ילך? שיצא מיד החוצה, שיעבור מהר בלי הנאה מהצל. לרוץ. כאן יש פעמים דברים שרצים דרכם, אנחנו עד עכשיו.

דובר 2: לא, לכאורה הכוונה היא כי יש לו הנאה מסוימת שהעץ עושה צל, אבל כשהוא רץ דרכו אין לו את ההנאה.

דובר 1: אוקיי, הוא מצא את עצמו בצד השני בדרך. זה ממש כן, שהוא עובר, הוא עובר, אבל יש לו עכשיו כמו פחות. אין לו דרך אחרת, אבל אם יש לו דרך אחרת אתה רואה שאסור. הרבה ריצה. ריצה היא רק היתר אם אין לו ברירות, אבל לכתחילה זה דבר שנקרא לא ישב, דבר כזה. לא ישב, אסור לו להיות שם.

הלכה טו: אפרוחים שקיננו באשרה

לשון הרמב”ם

אפרוחין שקיננו בה ואינן צריכין לאמן – מותרין. והביצים והאפרוחין שצריכין לאמן – אסורין, שהרי האשירה כמו בסיס להן. והקן עצמה שבראשה – מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.

ביאור הדין

דובר 1: הלאה, אפרוחים שקיננו בה, ציפורים שעשו קנים על האשרה, על עץ העבודה זרה. אז כך, אם הציפורים אינן צריכין לאמן, הם כבר ציפורים גדולות, כן, הם כבר לא צריכים לישון בסוכה, כי הם כבר לא תלויים באשרה, כי הם כבר ציפורים, הם כבר עצמאיים.

דובר 2: אה, כי הם עצמאיים.

דובר 1: אפרוחים שצריכין לאמן אסורין, שהרי האשרה כמעבדות להם. אבל הקן עצמו. כן, הקן שבראשו מותר, כי העוף מביא עצים ממקום אחר. העוף חכם, הוא לא שובר את הבית שבו הוא גר, הוא ישבור עצים אחרים ויביא אותם לעץ שבו הוא עושה את קנו.

הלכה טז: עצים מאשרה – תנור ופת

לשון הרמב”ם

נטל ממנה עצים – אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור – יוצן, ואחר כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בו את הפת ולא ציננו – הפת אסורה בהנייה. נתערבה באחרות – יוליך דמי אותה הפת לים המלח, כדי שלא ייהנה בה, ושאר הכיכרות מותרין.

ביאור הדין

דובר 1: הלאה, נטל ממנה עצים, לקח עצים מהאשרה, אסור בהנאה. הסיק בו את התנור, יוצן, צריך לקרר את התנור לפני שמותר להמשיך להשתמש בתנור. אפה בו פת, נו, שיעשה זאת… לא ליהנות מה… החידוש הוא אפילו החום, אפילו כשכבר אין, הוצאנו את העצים, נניח, אם התנור עדיין חם, החום הוא חום של עבודה זרה, הוא התחמם בעבודה זרה. צריך קודם להתקרר לגמרי אחרי שהתחמם. אם כן אפה את הלחם ולא קירר, הוא פסול בהנאה, כי יש לך הנאה מעבודה זרה, כי זה נאפה דרך חום של עבודה זרה.

תערובת הפת

דובר 1: נתערבה באחרות, אם הלחם התערב עם לחם אחר, יוליך דמיו עושה הפסל לים המלח כדי שלא יהנה בו.

דובר 2: למה צריך לתת עמו את האיסור התערובות?

דובר 1: זה כבר לא עבודה זרה, זה כבר רחוק מדי ההנאה מהעצים. איך בדיוק הלמדנות עובד כאן אני לא יודע, אבל זה עצים חלשים בפת וכו’. הפת היא כבר רק כמו מומן, ומכיוון שהוא מאבד את המומן, הוא לא צריך לזרוק את הפת לים המלח, אלא כמה שהפת שווה, הוא לא יודע איזה היא, השאר מותר, כי אין לו הנאה מהעצים החלשים. אוקיי.

הלכה יז: כדכד מאשרה

לשון הרמב”ם

נטל ממנו כדכד וארג בו את הבגד – אסור בהנייה. נתערב בבגדים אחרים – יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים מותרין.

ביאור הדין

דובר 1: עוד הלכה, נטל ממנו כדכד, לקח ממנו סליל, וארג בו את הבגד, והשתמש בו לטוות עם זה, אסור בהנאה. זה הבגד אסור בהנאה, כי הבגד נאפה כמו הלחם, נטווה. חידוש גדול יותר, כדכד בבגד בעגל שנתערב בבגדים אחרים יוליך דמי אותו בגד לים המלח ושאר הבגדים מותרין, אותה הלכה כמו קודם. אוקיי.

הלכה יח: זה וזה גורם – ירקות תחת אשרה

לשון הרמב”ם

ומותר ליטע תחתיה ירקות, בין בימות החמה, שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשירה שהוא אסור, עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום.

ביאור הדין

דובר 1: אומר הלאה, מותר לזרוע תחתיה ירקות, תחת אשרה מותר לשתול ירקות. נראה שירקות צריך להצל בימות החמה שצריך לצל, בימות הגשמים, שהצל של האשרה הוא איסור.

דובר 2: אה, במה?

דובר 1: אפילו כשצריך כן צל, הירקות צריכים להיות גם קרקע וגם צל וגם עוד כמה דברים, מים. על כל פנים זה זה וזה גורם. כל הדברים ביחד גורמים לירקות. הצל של האשרה עוזר באמת, אבל היא עוזרת יחד עם דברים שמותרים. כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין, הרי זה מותר בכל מקום.

הלכה יט: זבל עבודה זרה וכרשיני עבודה זרה

לשון הרמב”ם

לפיכך שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה – תיאכל. וכן כל כיוצא בזה.

ביאור הדין

דובר 1: לפיכך, שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, כי זה גם זה וזה גורם. ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, כי אוכל זה וזה גורם, זה לא רק דבר של… זה לא רק דבר של…

דיון: בשר זה וזה גורם

דובר 2: בשר זה וזה גורם לא עוזר, זה לא עושה טריפה, יכול להיות שזה רק סוג אחר של דבר.

דובר 1: צריך להבין, הקרקע עם הצל, זה דבר אחר מהצל עצמו.

דובר 2: כן, זה דבר אחר, אני לא יודע.

הלכה כ: תקרובת עבודה זרה – הכנה והקרבה

לשון הרמב”ם

בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה – לא נאסרו בהנאה, אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה. הקריבום לפני עבודה זרה – נעשו תקרובת, ואף על פי שחזרו והוציאום – הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה.

ביאור הדין – הכנה לא מספיקה

דובר 1: בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה, מדברים כבר על תקרובת. יש בשר, יין, פירות, הכינו אותם להקריבן לעבודה זרה, אסור ליהנות בהם הנאה. אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניהם. עם ההבאה לבית עבודה זרה עדיין לא מספיק, ההכנה עדיין לא מספיקה, אלא אחרי שזה נעשה תקרובת ממשית.

כאן אותה הלכה, פעם אחת מקריבים לעבודה זרה. הכנה עובדת רק על קדשים, על עבודה זרה צריך באמת לעשות את העבירה, הכנות לא שווה כלום.

אפשר להבין, כי זה כמו מחשבה, הכנה היא סוג של מחשבה כזו. אנחנו לא עבודה זרה מספיק רציניים שנתחשב במי שהקדיש, ייחד.

לאחר הקרבה – אסור לעולם

דובר 1: הקריבום לפני עבודה זרה, אז נעשית תקרובת. אז לא עוזר אפילו הוציאום, הוציאו אותם מהעבודה זרה, לא נעשה בזה מותר, אלא אסור לעולם, פעם אחת הקריבו אותם.

כל הנמצא בבית עבודה זרה

דובר 1: הרמב”ם ממשיך: וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה. זאת אומרת, אפילו אתה לא יודע שהקריבו אותם, או כי יש חזקה שהקריבו אותם? מה פירוש כבר כשלא יודעים, זה ספק דאורייתא כזה?

הוא אומר: כל שלפנים מן הקנקלין אסור. הוא מביא כאן את לשון הגמרא, אסור. נראה שכל מה שהוא מביא כאן מדבר על תקרובת. חתיכת עבודה זרה.

דובר 2: אתה אומר שהכינו… אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה…

דובר 1: להיפך, כל הנמצא הוא יותר רחב.

דיון: פירוש “בית עבודה זרה” ו”לפנים”

דובר 2: אולי, תחילת ההלכה, אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, אולי זה לא… אני לא יודע, מה פירוש? אולי זה מקום אחר הכניסו, יותר פנימה?

דובר 1: נראה לי יותר שהכוונה היא בסוף, אולי לא עשו שום… בגמרא יש חילוק כמו לפנים, לפנים מן הקנקלין, לפנים, כך מביא גמרא, אבל הרמב”ם לא מפורש. הוא רוצה לטעון שהרמב”ם מתכוון לחילוק, עד שיקריבום לפניהם, או נמצא בבית עבודה זרה פירושו כמו שיש מקום שנקרא לפניהם. תחשוב על זה, בית עבודה זרה יכול להיות שטח גדול, איפשהו שם יש כמו קודש הקדשים של עבודה זרה, שם שמים את הקרבנות, שם כבר מקום הקרבה. המסדרון והפרוזדור, זה בית עבודה זרה.

דובר 2: הוא מתכוון לומר שזה לא אסור.

דובר 1: כמו שאנחנו אומרים לומד הרב רבינוביץ אולי פירוש אחר, שזה היום כמו פירוש סביר. אוקיי.

הלכה כא: המוציא דברים בראש עבודה זרה

לשון הרמב”ם

המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה – אם מצאן דרך ביזיון הרי אלו מותרין, ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין. כיצד, מצא כיס מעות תלוי בצוארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו – הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון. וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח – הרי זה אסור.

ביאור הדין – דרך בזיון vs. דרך כבוד

דובר 1: למדנו עד עכשיו, כן, המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה. אז כך, אם הוציאן דרך בזיון, הרי אלו מותרין, כי סתם זרקו על זה.

דובר 2: אהא.

דובר 1: ואם הוציאן דרך כבוד, אפשר לחשוב הרי אלו אסורין, כי זה היה סוג של הקרבה. זה לא שמשתמשים בעבודה זרה סתם בשביל קולב.

דובר 2: כן.

דובר 1: מקום טוב לתלות, לתלות, לתלות את כליו.

דובר 2: כן.

דובר 1: כיצד?

דובר 2: אהא, דוגמה טובה.

דובר 1: כיצד? מצא כיס מלא מעות תלוי בצוארה, או לקח סודר מקופל מונח על ראשה, או לקח כוס על ראשה, הרי זה מותר, מנהיג בה דרך בזיון. זה דרך בזיון להשתמש בעבודה זרה כדי… לשים דברים. זה אבל, וחכמים אומרים, כל מה שמוציא, כל מה שמוציא. אבל מצא בראשה דבר שדרכו להיות על הראש לגמז בה, הרי זה אסור, כי זה לא אומרים סתם שהוא משתמש עם קולב.

דובר 2: אוקיי, הוא מקריב.

דובר 1: כתר על ראשו, הוא עושה באופן שמניחים על הראש.

הלכה כב: חילוק בין בפנים לבחוץ

לשון הרמב”ם

במה דברים אמורים, בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנייה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנייה.

ביאור הדין

דובר 1: במה דברים אמורים, כשמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנאה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנאה.

תרגום לעברית

דובר 1: אומר הרמב”ם בהלכות עבודה זרה, כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה, אה. זה לא בתוך המקדש של עבודה זרה, בהיכל. אבל ברגע שזה בחוץ, ואז יכול להיות שאדם יעשה זאת בדרך לעג, דרך בזיון. אבל המוצאם בפנים, הרי אמרנו שמתכוונים ללעג.

דובר 2: אה, לא מובן, זה יהודי, הוא יכול גם לעשות לפעמים דבר כזה לדורשי.

דובר 1: אבל המוצאם בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מצא מרקוליס, כי זה נמצא בדירת עבודה זרה, אומרים בדבר כזה. הפשט הוא לא רק חזקה, זה הדין. במקום המזבח, זה אומר כאילו הוא כבר הניח לפני המזבח. אז זה ממש עבודה זרה. כך הייתי חושב.

אוקיי, לגבי מרקוליס, בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה. כי אצלו אין את הענין של דרך בזיון. הכל הוא עבודה. הוא אוהב בזיון. הוא אדם מוזר, המרקוליס. אוקיי. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא משמשת עבודת מרקוליס אסורה בהנאה. כל אבן שנראה שהיא שייכת לזה, כמו שכבר הניחו לפניו, לא יודע איך לקרוא לזה, אוקיי. אוקיי, עד כאן הנאה מתקרובת עבודה זרה.

הלכה כג: מרחץ או גינה של עבודה זרה

לשון הרמב”ם

עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גינה – נהנין בהן שלא בטובה, ואין נהנין בהן בטובה. היה לה ולאחרים, נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא יתן שכר.

ביאור הדין

דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד הלכה חדשה מדברים השייכים לעובדי עבודה זרה. כלומר הכנסייה, ה-whatever, נגיד הכנסייה היא עבודה זרה. אפילו במקום שאינו עבודה זרה, יש גם על מה לדבר לגבי הנאה. יש הלכה כזו, עבודה זרה של עובד כוכבים, מרחץ, אמבט, מרחץ או גינה, נהנין בהן שלא בטובה. מותר ליהנות.

הלכה כ”ג: מרחץ וגינה של עבודה זרה — נהנין שלא בטובה

דובר 1: אני לא יודע. אוקיי.

אוקיי, עד כאן הנאה מתקרובת עבודה זרה, נכון? עכשיו נלך ללמוד הלכה חדשה מדברים שאינם, שייכים לעבודה זרה. כלומר הכנסייה, ה-whatever, נגיד כנסייה, העבודה זרה, הענין, הרי אסור בכלל שמותר ליהנות.

יש הלכה כזו: עבודה זרה של עכו”ם, מרחץ, אמבט, מרחץ או גינה, נהנין בו שלא בטובה. טוב. מותר ליהנות אם אין זו טובה לעבודה זרה.

כן, לא משלמים להם, או שלא מודים טובה, לא מודים לעבודה זרה. נכון, כמו במקומות. ואם נהנין בו בטובה, אם צריכים להודות להם על זה, אז לא. אז לא. אוקיי.

המחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בן גיירא

הואיל והחרים. זה שוב מהוויכוח בין רבי שמעון עם רבי יהודה בן גיירא, שאמר “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן”. זה היה הדיבור. הוא אמר שאסור ליהנות מהמרחצאות שהם בנו, כי הם עושים זאת לכבוד עצמם, הם רוצים שיגידו להם טובה.

הבנת הענין: הנאה ממרחץ של עבודה זרה

אוקיי. כן, אבל נבין בבירור. עד עכשיו למדנו על הנאה מעבודה זרה, מתקרובת. עכשיו זה דבר חדש, לעבודה זרה יש מרחץ, ואתה מהנה את עבודה זרה. נכון?

השאלה של טובה היא, שאתה נראה שיש לך הנאה, לא אומר שיש לך הנאה מעבודה זרה. זה מרחץ שנבנה לעבודה זרה. השאלה היא אולי לא, שלעבודה זרה יש הנאה שהציבור משתמש בזה.

הם נותנים כאילו תקרובת עבודה זרה. אולי לוקחים הרבנים או לא יודע מה. אבל אין כאן ענין שלא לתת הנאה לעבודה זרה. זה מעניין, כי עבודה זרה אינה דבר חי. אתה מדבר על ההנאה היא למשמשי עבודה זרה. זה דבר סמלי. אמת.

הלכה: מרחץ שהוא חלק כשותפות

הואיל והחרים, אם המרחץ נבנה ל… מה זה אומר “בטובת כומרים”? מה הוא מתכוון? אני מאמין שבחלק הבא כתוב זה, כך אני מבין. אהא. הואיל והחרים, כלומר זה שייך קצת למוסד של עבודה זרה וקצת כשותפות, נהנין בהם אפילו בטובת הכומרים, ובלבד שלא יתן שכר. אבל כסף אסור לתת, כי כשנותנים כסף תומכים קצת כסף לעבודה זרה.

ולתמוך בעבודה זרה אין זה ענין.

דיון: האם מותר לעשות עסקים עם עובדי עבודה זרה?

דובר 2: אני אומר לך עוד, מרחץ הוא עבודה זרה… הם היו מבינים… גמרא אומרת, לא משלמים לעבודה זרה, משלמים למרחץ. אז הפשט הוא לפי מה שאתה שואל, שזה אומר שאם לעובד עבודה זרה יש עסק אחר, הוא מוכר בתים, האם גם אסור לקנות ממנו בית?

דובר 1: לכאורה, אני חושב שלא. אני חושב שמרחץ נעשה איכשהו כמו נתפעל לעבודה זרה. שסתם שאתה עושה עסקים עם עובד עבודה זרה, או אפילו עם עבודה זרה עצמה, נראה כך. יש מי שאומרים שלא, אבל אני לא רואה בהלכה שזה כתוב.

דובר 2: אז אתה שואל אותי חקירה?

דובר 1: יכול להיות שהמרחץ היה סוג של שירות, עבודה זרה מספקת שירות. כמו המקוה של בית הכנסת. אתה הולך למקוה של בית כנסת אחר. אני מכיר אנשים שלא הולכים למקוה של בית כנסת מסוים, כי זה אה, יש עוד מקוה, זה עוד עסק. אה, הוא לא הולך לאותה מקוה. זה דבר, אותו דבר לעשות עסקים, שבית הכנסת מוכר, שמש המקוה מוכר יין, כבר יודע מה. מדברים על זה. טוב מאוד.

הלכה כ”ד: מרחץ שיש בו עבודה זרה

ההלכה הבאה, מרחץ שיש בו עבודה זרה. מרחץ שבמרחץ יש עבודה זרה, האם זה מותר לכאורה, מותר ללכת להתרחץ שם, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה, כי לא יכול להיות שבמרחץ יהיה פסל, מה זה פסל, נערה ערומה. במקום שנהגו לבוש, ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים. יש לך סימן שזה לא עבודה זרה. זה לא… הוא מתכוון שיש כאן רש”י מיד אחר כך, אבל אם היתה דרך עבודתה בכך, כמו בעל פעור, שהוא ליקנות בעל פעור, כי זו דרך של עבודה זרה. הוא אומר ערווה, שאתה רואה פסל גדול במרחץ, זו לא עבודה זרה.

המשנה של רבן גמליאל במרחץ של אפרודיטי

טוב מאוד. זה הפשט, זו המשנה בעבודה זרה, היה גוי ששאל את רבן גמליאל שהוא מתרחץ במרחץ של אפרודיטי. דרך אגב, כאן אתה רואה שהמשנה אומרת שם של עבודה זרה, מה היה הדיבור על רבן יוחנן בן זכאי שאמר שמותר רק… כן. באיזה מקרה? המשנה אומרת… מה כתוב בתורה. נו, למה המשנה אומרת? אז אנחנו סוברים, מה הסוף? ואני לומד תורה. זה חייב להיות פחות לגבי.

אבל אתה רואה פשט במשנה, הוא אומר שאפרודיטי אינו שם של עבודה זרה, אלא שם של כוכב. לא, כוכב נוגה זה ונוס. אפרודיטי זה רק השם של ונוס. טוב, אבל… אבל… אז זה לא שם מיוחד. לא, זה לא שם של כוכב.

לא, לא, לא, לא. זו צורה של כוכב נוגה. כוכב נוגה לא אומר שיש לו תמונה של כוכב, זו תמונה של אישה, ונוס או אפרודיטי. אנחנו קוראים, דרך אגב, מה שאנחנו קוראים ונוס, ונוס זה רק השם הרומי לאפרודיטי. אפרודיטי הוא יווני, זה שם של עבודה זרה שרשמית מחוברת לכוכב, או למלאך של הכוכב, מה שהם מאמינים. אז, לא יודע מה הפשט.

תירוצי רבן גמליאל

בכל מקרה, הוא, רבן גמליאל, אמר שני דברים. קודם כל, אני לא באתי אליה, היא באה אלי. לא פשט שהמרחץ הוא נוי לעבודה זרה, עבודה זרה היא נוי למרחץ. דבר שני, אומר הוא, האם זו עבודה זרה שהולכים ערומים לפניה? משמע ממנו, נראה שזו לא עבודה זרה.

בקיצור, רבי אליעזר אמר, זה דבר תרבותי, אין זה פסל. זו בעצם הנקודה. אתה רואה שמניחים על הכיסא. כן.

הלכה כ”ה: סכין של עבודה זרה ששחט בה

אוקיי. כבר, ההלכה האחרונה של הסימן. סכין של עבודה זרה ששחט בה, מה קורה אם מישהו שוחט בהמה בסכין של עבודה זרה? יש לחשוב שכל הבהמה נאסרת, כמו עצים שנשרפו, כמו שהביאו פסל? אומר הוא, לא, הרי זה לא מקלקל. בהמה שווה יותר כשהיא חיה מאשר כשהיא מתה. לא, אבל השחיטה היא תיקון, אני מתכוון שחיטה היא מלאכה. לא, טוב. אבל על כל זה, זה בכלל, אני מתכוון, השחיטה של בשר היא, צריך לשחוט, אבל אתה יודע שבהמה רגילה שווה יותר כשהיא חיה, אומר שהוא מקלקל, ממילא הסכין לא עשה.

אבל אם כן בהמה שהיא קנויה, אז באמת אסור, כי הוא לא מקלקל. אבל אם זה סתם סכין, זה כל הענין, למדנו בהלכות יום טוב, אני מתכוון שלמדנו שלפעמים זה, חוסכים את הבהמה. חוסכים את ה… היא תמות בקרוב הבהמה. עכשיו הכסף, כן.

סיכום: נפקא מינות מעשיות

אוקיי, אז אלו הלכות הנאה מעבודה זרה. רובן פשוטות מאוד, רק כמה הלכות מתקרובות. אלו הלכות מסובכות, אבל פחות או יותר אלו הלכות פשוטות.

מישהו שאל לאחרונה שאלה על מישהו שהלך לכנסייה, הוא רצה לקנות מהם פרסום, האם מותר, האם זו שאלה מהלכות עבודה זרה, שולחן ערוך מרחץ וגינה. או לפעמים יש מקום תיירותי השייך לכנסייה, אדם רוצה לדעת האם מותר, האם הוא צריך לשלם, או אם זה בחינם אולי מותר. יש הרבה פרטים.

על כל פנים, לכאורה יש לזה קשר להלכות שלמדו. נפלא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Idolatry Chapter 7 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Chapter 7 of Hilchos Avodah Zarah (Rambam)

General Introduction

Chapter 7 comes after we have already learned: (a) the essence of avodah zarah, (b) kishuf (sorcery), (c) chukas hagoyim (gentile practices – matzevah, even maskis, asheirah and the like). Chapter 7 deals with the mitzvah of destroying avodah zarah – breaking avodah zarah, and practically from this come out all the laws of issur hana’ah (prohibition of deriving benefit) from avodah zarah. Of all ~51 mitzvos in Hilchos Avodah Zarah, 49 are negative commandments, and these are the two positive commandments – destroying avodah zarah.

Halachah 1 – Mitzvas Asei to Destroy Avodah Zarah and Its Accessories

Rambam: “It is a positive commandment to destroy avodah zarah and its accessories and everything made for it, as it says ‘you shall utterly destroy all the places where the nations served’… ‘you shall break down their altars and smash their pillars and cut down their asheiros.’ In Eretz Yisrael it is a mitzvah to pursue them until we destroy it from all our land. But in chutz la’aretz we are not commanded to pursue it, rather every place that is conquered we destroy all avodah zarah that is there.”

Explanation: A positive commandment on every Jew in all generations to destroy avodah zarah, its vessels (meshamshin), and everything that was built for it. In Eretz Yisrael one must actively pursue; in chutz la’aretz only in a place that we have conquered.

Chidushim:

What does “meshamsheha” mean? “Meshamsheha” means vessels – the platforms, altars, pillars, asheiros – not people. For people we say “to expel” or “to kill,” not “to destroy.” The Rambam says explicitly: “They are the vessels that serve avodah zarah.”

Distinction between Eretz Yisrael and chutz la’aretz: In Eretz Yisrael one is commanded “to pursue them” – actively search where there is avodah zarah, “until you destroy it from all your land.” In chutz la’aretz there is no mitzvah to pursue, but “every place that is conquered” – a place that Jews have taken – one must indeed destroy avodah zarah there, as it says “and you shall destroy their name from that place.”

What does “conquered” mean in chutz la’aretz? It is discussed whether this means a full government, an individual conquest, or just local power. The conclusion is that it must be a real conquest – not just a place where Jews live.

Must one conquer in order to destroy? In Eretz Yisrael, “to pursue them” sounds like one must do everything possible – perhaps even conquer an area – in order to destroy avodah zarah. In chutz la’aretz there is no mitzvah to conquer just to destroy avodah zarah, but if one has already conquered, one must indeed seek out and destroy. This is “not entirely clear” and the Gemara has a different formulation.

Issur hana’ah vs. mitzvas bi’ur: Issur hana’ah and mitzvas bi’ur are two separate matters. Not everything that is forbidden in benefit has a mitzvah of destruction (chametz is an exception that has both), and not everything that must be destroyed is necessarily because it is forbidden in benefit. The distinction between chametz (which has “lo yera’eh lecha” – a special prohibition on keeping) and avodah zarah (which has “te’abedun” – a positive commandment to actively destroy) is noted.

Halachah 2 – Issur Hana’ah from Avodah Zarah, Its Accessories, and Offerings

Rambam: “Avodah zarah itself and its accessories and its offerings and everything made for it are forbidden in benefit, as it says ‘and you shall not bring an abomination into your house.’ And anyone who benefits from any of these receives two sets of lashes, one for ‘and you shall not bring an abomination into your house’ and one for ‘and nothing of the cherem shall cling to your hand.'”

Explanation: Avodah zarah itself, its meshamshin, its sacrifices, and everything done for it – everything is forbidden in benefit. Whoever derives benefit receives two sets of malkos.

Chidushim:

Two prohibitions for one act: The Rambam holds that “lo savi to’evah” and “lo yidbak beyadcha me’umah min hacherem” are two separate prohibitions, not merely a repetition. Therefore one receives two sets of malkiyos. This comes from the Gemara. The Ramban in Sefer HaMitzvos disagrees with this.

Halachah 2 (continued) – An Animal Offered to Avodah Zarah

Rambam: “Animals that were offered to avodah zarah – all of it is forbidden, even its dung and bones and horns and hooves and hide. Therefore if there was a sign on the hide by which it is known that it is an offering to avodah zarah, such as they would make holes in a circular shape opposite the heart… all those hides that appear so are forbidden in benefit.”

Explanation: An animal that was offered to avodah zarah is entirely forbidden – even the parts that were not actually offered (bones, horns, hide). If one finds a hide with a sign (a round hole opposite the heart), it is forbidden in benefit.

Chidushim:

Why even waste parts? Because once the entire animal was dedicated to avodah zarah, or a part was offered, the entire animal becomes forbidden – even parts that were not usually offered.

Practical application: One finds a piece of leather in the street with this sign – one must know that it is a remnant of avodah zarah and one may not derive benefit from it.

Halachah 3 – Distinction Between Avodah Zarah of a Gentile and of a Jew

Rambam: “Avodah zarah of a gentile is forbidden in benefit immediately, as it says ‘the graven images of their gods you shall burn with fire’ – once he carves it, it becomes a god. But that of a Jew is not forbidden in benefit until it is worshipped, as it says ‘and places in secret’ – until he does for it things in secret which are its worship.”

Explanation: A gentile’s avodah zarah becomes forbidden in benefit from when one fashions it – merely making a statue of it. A Jewish avodah zarah only becomes forbidden after one worships it.

Chidushim:

“And places in secret” – why hidden? The verse speaks of “in secret” because the Jew lives in a Jewish land and fears the beis din, therefore he hides his avodah zarah.

There is no “hekdesh” for avodah zarah: Thought alone does not cause prohibition by Jewish avodah zarah. One cannot “make holy” something for avodah zarah through thought alone – one must actually use it for avodah zarah. By a Jew, merely buying or making a statue without worship – is not yet forbidden in benefit.

Meshamshin – both by gentile and by Jew: By meshamshin (vessels for avodah zarah) – both by a gentile and by a Jew – they are not forbidden until they are used for avodah zarah. The distinction of “immediately” vs. “until it is worshipped” only applies to the avodah zarah itself (the statue itself).

[Digression: Contradiction with matzevah/asheirah] A matzevah, even maskis, or asheirah is forbidden to build (from chapter 6), even for the sake of Heaven – but the issur hana’ah is only after worship. The building itself is a separate prohibition – “hints to accessories of avodah zarah” – but not the issur hana’ah.

One Who Makes Avodah Zarah for Others – Payment

Rambam: “One who makes avodah zarah for others receives lashes… because it is not forbidden until it is completed, and the last hammer blow that completes it – is less than a perutah.”

Explanation: Someone who makes an idol for others receives malkos, but the payment (money) he receives for the work is permitted in benefit, because the avodah zarah only becomes forbidden when it is finished, and the last hammer blow is not worth a perutah.

Chidushim:

Distinction between payment and benefit from avodah zarah: The payment for making avodah zarah is not “benefit from avodah zarah.” Benefit from avodah zarah means benefit from the sacrifices or from the avodah zarah itself – not the money received for making it.

Question: Even by avodah zarah of a gentile, which becomes forbidden immediately when made, why is the payment permitted? The Rambam answers: because it doesn’t become forbidden until it is finished, and the last blow (makkah befatish) is worth less than a perutah.

“There is no benefit except at the end”: Until the last moment it is not yet avodah zarah, and the last second is worth almost nothing. It is asked: if it is a very expensive avodah zarah, one could say that each blow is worth money – perhaps even the last blow is worth something? The answer: “last blow” means only the small bit that remains, which is less than a perutah. It is noted that this is “a subtle piece of Torah” – presumably there is a deeper explanation in this.

Purchasing Avodah Zarah by Mistake – Scrap Business

Rambam: “One who buys scrap from gentiles and finds avodah zarah among them – if he gave money but did not pull, he should return it to the gentile. If he pulled but did not give money (or made both acquisitions) – he should cast it into the Dead Sea.”

Explanation: Someone buys a bunch of broken items from gentiles and finds avodah zarah among them. If he only gave money but did not make meshichah – he should return it to the gentile. If he already made a complete kinyan – cast it into the Dead Sea.

Chidushim:

Kinyan kesef vs. kinyan meshichah by a gentile: By a gentile, money acquires (not meshichah alone), by a Jew meshichah acquires. When he only gave money without meshichah – by a gentile money acquires, but here we say he can return it. When he only made meshichah without money – it is a mistaken kinyan.

Mistaken kinyan: The basis for the permission to return is “mistaken kinyan” – he didn’t know there was avodah zarah there, so he didn’t really want to acquire it. This applies even to meshichah, because he pulled the large container, not specifically the avodah zarah.

Question about destroying avodah zarah in Eretz Yisrael: It is asked whether we are speaking here in chutz la’aretz, because in Eretz Yisrael there is a positive commandment of “utterly destroy.” It is explained that the Rambam here is not speaking of the mitzvah of destroying avodah zarah, but of the issur hana’ah. One should not mix the two matters: (a) the mitzvah to destroy avodah zarah, (b) the prohibition of benefit from avodah zarah.

When both acquisitions are complete: If he already made both money and meshichah – “cast it into the Dead Sea,” the symbol of destroying so that no one should benefit.

Inheritance from a Gentile – Convert and Gentile Dividing

Rambam: “A gentile who died and left an inheritance and has a gentile son and a convert son – the convert can say to the gentile: you take the avodah zarah and I’ll take money, you take the yayin nesech and I’ll take fruit. But if this inheritance came to him after he converted – it is forbidden.”

Explanation: When a gentile dies and leaves an inheritance with avodah zarah among it, and he has a gentile son and a convert son – the convert can say before the division: “you take the avodah zarah, I’ll take money.” But if the convert already inherited (after the conversion), he may not divide this way, because this is like selling avodah zarah.

Chidushim:

Before vs. after inheritance: The distinction is whether he divides before he inherits (disclosure of intent – he makes a deal in advance that he should not receive avodah zarah), or after he has already inherited. If after – it is as if he is selling avodah zarah and benefiting from it.

Inheritance of a convert: According to Torah law a convert does not inherit from his gentile father, but by rabbinic enactment he does inherit – so that he should not return to his former way of life. This applies even when there is no established presumption that he wants to become a gentile again.

Forms That Gentiles Make – General Rules

Rambam: “Forms that gentiles make for beauty – are permitted. Forms made for worship – are forbidden. How so? All forms found in villages – are forbidden in benefit, with the presumption that they are made for worship.”

Explanation: Not every form that a gentile has is avodah zarah. The rule: forms made for beauty – permitted; forms made for worship – forbidden. The sign: in a village (small town) – forbidden with the presumption that it is for worship; in a city – it depends on specific signs.

Chidushim:

Order of topics in this chapter: (a) rules of avodah zarah – which is forbidden, when it becomes forbidden; (b) laws of nullifying avodah zarah; (c) acquisitions – how avodah zarah comes to him; (d) now – which forms are forbidden.

Distinction between Jew and gentile: By a Jew one may not make certain forms at all (as learned earlier – human form and the like, due to a decree). Here we are only speaking of forms that gentiles make – whether they are forbidden in benefit for Jews.

The same form – two laws: The same form can be permitted if it is made for beauty, or forbidden if it is made for worship. One must know the intent/context.

Village vs. city: In a village (~100 people) one lives simply, one doesn’t spend on beauty, one doesn’t make fancy decorations – therefore every form has the presumption of being made for worship. In a city the law is different.

Forms at the City Gate – Signs of Avodah Zarah

Rambam: If a form stands at the gate of a city and in its hand it holds a staff, bird, ball, sword, crown and ringits presumption is that it was made for worship and is forbidden in benefit. And if not – it has the presumption of being for beauty and is permitted.

Explanation: In a city, where forms can be either for beauty or for worship, the Rambam gives a sign: if the form holds one of these specific items in its hand, this is a presumption that it is for worship. Without these signs – presumption of beauty.

Chidushim:

– The symbols are explained according to the Gemara (Maseches Avodah Zarah): ball = he holds the world (dominion over the world), sword = mighty man and warrior, bird = rules over the world, crown = kingship. These are all symbols of power that fit worship.

– Technically one could make all these forms for beauty too – the Rambam only says a presumption, not a certainty. When one knows for certain, all presumptions are unnecessary.

– One might have said that everything should be a doubtful prohibition, but the Rambam establishes a presumption: without these signs – presumption of beauty and permitted.

Found Statues – Found Forms

Rambam: “Statues that are found broken and mixed in with scrap – do not need to be nullified.” But “one who finds avodah zarah on the road – these are forbidden, and if it was of metal – he should cast it into the Dead Sea.”

Explanation: Forms that one finds broken in scrap do not need to be nullified, because avodah zarah has no significance in scrap. But avodah zarah that one finds on the road is forbidden.

Chidushim:

Contradiction: Earlier we learned that by scrap from an individual gentile, “he discarded” – he nullified it. But here we say that avodah zarah on the road is forbidden? The answer: by an individual gentile there is a presumption that he nullified it. But by ordinary avodah zarah that one finds, there is no presumption of nullification.

One Who Finds Vessels with Forms – Vessels with Forms of Sun, Moon, Dragon

Rambam: “One who finds vessels with the form of sun and moon or dragon – casts them into the Dead Sea.” Such as silver and gold vessels, dyed garments, rings. “Or if it was engraved on the earring or ring – it is evidence that they are for worship.” But “other forms found on all vessels – their presumption is for beauty and are permitted.”

Explanation: Valuable vessels (silver, gold, dyed garments) with forms of sun/moon/dragon – their presumption is for worship. Other forms on vessels – their presumption is for beauty.

Chidushim:

– Dyed garments = crimson dye, red garments – worshippers of avodah zarah go with red garments.

– When it is engraved on an earring or ring, this is evidence that it is for worship, because on valuable vessels one doesn’t make mere decoration.

– A general innovation: even a gentile can sometimes make a form for beauty, and this is permitted. Even a form of avodah zarah – if there is an indication that it is for beauty, it is permitted (although a Jew may not make it).

Mixture of Avodah Zarah

Rambam: “Avodah zarah and all its offerings forbid in any amount. How so? Avodah zarah that became mixed with ordinary statues – forbids all of them. And similarly if it became mixed with camels – forbids all of them, because each and every one of them is fit to be avodah zarah by itself.”

Explanation: Avodah zarah and its offerings are not nullified – even in any amount they forbid the entire mixture. Because each individual piece is fit to be avodah zarah by itself (davar shebeminyan / significance), it is not nullified.

Chidushim:

– This is a special type of mixture: one knows that avodah zarah is there in the mixture, but one doesn’t know which one. Each individual piece is a doubt, but all are forbidden.

– Also by wine of avodah zarah that mixed in cups, or meat from offerings of avodah zarah in other pieces – all is forbidden.

Hides with Holes

Rambam: Hides with holes (hides with a hole opposite the heart) – this is a sign that it is from avodah zarah.

Explanation: When one sees this sign on the hide, this is evidence that it was for avodah zarah.

Money from Avodah Zarah

Rambam: “Money from avodah zarah – is forbidden in benefit, and forbids in any amount like avodah zarah.”

Chidushim:

– The money that one receives for avodah zarah has the same law as avodah zarah itself – forbidden in benefit and forbids in any amount in a mixture.

– Although the money has mixed with other money, everything becomes forbidden – not like an ordinary mixture.

Ashes from Avodah Zarah

Chidushim:

– Even after avodah zarah has been burned, the ashes are also forbidden in benefit.

– Question: The ashes are a new thing – why should they still be forbidden? Answer: This is a stringency of avodah zarah – because avodah zarah is terrible, one must be very careful.

Distinction between coals and flame: Coals are forbidden because there is still substance from the avodah zarah. But a flame itself is not a tangible thing – it burns on the coals of avodah zarah, but the flame itself is a normal thing, one may not derive benefit from it but it has no substance.

Doubtful Avodah Zarah – Doubt and Double Doubt

Rambam: “A cup of avodah zarah that fell into a storehouse full of cups – all of them are forbidden.” But “if one cup separated from the mixture and fell into a second group of cups – these are permitted” (double doubt).

Explanation: Doubtful avodah zarah – forbidden. Double doubt – permitted. When a cup goes away from the first mixture and falls into a second group of cups, this is already a double doubt: doubt whether this is the forbidden cup, and doubt whether this is the cup that fell in.

Chidushim:

– The distinction between mixture and doubt: Mixture means one uses both (all pieces). Doubt means one uses only one of them.

– By double doubt this doesn’t work with statistics – each cup in the first mixture is a doubt (not a certain prohibition), and yet when one goes away to a second place, it becomes a double doubt.

Ring of Avodah Zarah – Talya (Hanging)

Rambam: “A ring of avodah zarah that became mixed with one hundred rings and two of them fell into the Great Sea – all of them are permitted, for I say that ring was among the two that fell.”

Explanation: When two rings fall into the sea, we say (talya) that the forbidden ring was one of the two, and therefore all the rest are permitted.

Chidushim:

– This is called talya (hanging) – one “hangs” the prohibition on what went away. This is not exactly nullification, but a special mechanism.

Question: Why must it be specifically two that fall in? Why not one? The learner admitted that he doesn’t know the reason for this.

– The concept of assuming doubt for the good – one thinks that things happen for the good. Also, avodah zarah belongs in the sea (one must destroy it), so it is a positive assumption that this is what actually fell in.

Majority and Minority by Double Doubt

Chidushim:

– Question: If from one hundred rings (with one forbidden) forty go to one place and sixty to another place, and the forty fall into others – what is the law?

– At the first level (one hundred rings) all are forbidden (mixture, not nullified).

– At the second level (when forty fall into others) – here one does follow majority: the majority of the hundred (sixty) are on the other side, so by the forty there is a majority that the forbidden one is not there. This is double doubt for leniency.

– The Shach says that after nullification of prohibition it is permitted even initially, because “we follow the majority according to the law” – we say it fell among the majority. It is not even any doubts. But in practice it is very complicated and requires a rabbi.

Asheirah – Laws of Benefit

Rambam: “An asheirah, whether they worship it or whether avodah zarah is placed under it, it is forbidden to sit in its shade. But if its shade extends over others… and if he has another path…”

Explanation: One may not sit under the shade of an asheirah (whether when worshipping it, or when avodah zarah lies under it). But the shade of the branches/leaves that spread out is permitted. If one has another path, one may not even pass through; if not, one should run through quickly.

Chidushim:

– The distinction between “shade of its height” (shade from the trunk) and “shade of its shade” (shade from the branches). The “height” means literally the middle part of the tree, the trunk. The main purpose of the asheirah was the tall tree so that people would see it and come, not necessarily to make shade for the avodah zarah.

Question: Why is sitting under the branches permitted but passing through (when one has another path) forbidden? Answer: “Under it” doesn’t necessarily mean under the branches, but under the trunk. So if one may sit under the branches, certainly one may pass under the branches. The prohibition of passing speaks of under the trunk itself.

– When one has no other path, one may run through quickly (“runs”) because he has no substantial benefit from the shade when he runs quickly. This “running” is only a leniency in pressing circumstances.

Birds That Nested in the Asheirah

Rambam: “Birds that nested in it – if they do not need their mother, they are permitted. If they need their mother, they are forbidden.”

Explanation: Birds that nested on the asheirah: if they are already grown and independent (do not need their mother), they are permitted. If they still need their mother (need their mother), they are forbidden because the asheirah is like a “service” for them.

Chidushim:

– The nest itself is permitted because the bird brings wood from other places – “the bird brings wood from another place” – the bird doesn’t break the tree where it lives.

Wood from Asheirah – Oven and Bread

Rambam: “If one took wood from it, it is forbidden to heat with it. If he heated an oven with it – it must be demolished. If he baked bread in it – it is forbidden in benefit. If it became mixed with others – he should cast its value into the Dead Sea.”

Explanation: Wood from asheirah is forbidden in benefit. If one heated an oven with it, one must demolish the oven. If one baked bread, the bread is forbidden. If it mixed with other bread, one sends the value to the Dead Sea.

Chidushim:

– The innovation of “demolish” (demolishing the oven) is that even the heat itself – when the wood is already removed – is forbidden, because it is heat from avodah zarah.

– By mixtures: one doesn’t need to throw the bread itself into the Dead Sea, but the value (its value) – because one doesn’t know which bread it is, the rest is permitted.

Spindle from Asheirah

Rambam: “If one took a spindle from it and wove a garment with it – it is forbidden in benefit. If it became mixed with others – he should cast the value of the benefit into the Dead Sea.”

Explanation: A spindle from asheirah with which one sewed a garment – the garment is forbidden. By mixtures – the same law as by bread.

This and This Causes – Vegetables Under Asheirah

Rambam: “It is permitted to plant vegetables under it in the rainy season… this and this causes is permitted.”

Explanation: One may plant vegetables under an asheirah in the rainy season. In summer when one needs the shade, the shade of the asheirah is one of several causes (soil, water, shade), and “this and this causes” – when a permitted thing and a forbidden thing together cause something – it is permitted.

Chidushim:

– The rule: “Anything where a forbidden thing and a permitted thing cause – this is permitted everywhere.”

– Therefore: a field that was fertilized with manure from avodah zarah – permitted to plant. A cow that was fed with vetch of avodah zarah – this and this causes.

– A difficult point: “meat this and this causes doesn’t help” – by meat it is a different type of thing. One must understand that soil with shade are two separate causes, not one thing.

Offerings to Avodah Zarah – Meat, Wine, Fruit

Rambam: “Meat or wine or fruit that they prepared to offer to avodah zarah – are permitted until they offer them before it. Once they offered them – they become an offering and are forbidden forever. And everything found in the house of avodah zarah, even water and salt, is forbidden in benefit from the Torah.”

Explanation: Mere preparation to offer to avodah zarah doesn’t make it forbidden – even if one brought it into the house of avodah zarah. Only when one actually offers, it becomes an offering and forbidden forever. Everything found in the house of avodah zarah is forbidden.

Chidushim:

Preparation vs. offering: By sacrifices (hekdesh) preparation/dedication works, but by avodah zarah one must actually do the transgression – preparations alone are worth nothing. The reason: preparation is a type of thought, and we don’t take avodah zarah seriously enough that we should reckon with someone’s dedication/designation.

“Everything found in the house of avodah zarah”: A question is raised – is this because we know it was offered, or a presumption, or a Torah-level doubt? The Rambam brings the language of the Gemara “everything inside the gates is forbidden.”

Inside the gates: An important distinction – “house of avodah zarah” can be a large area, but “inside” means the innermost part, like a “holy of holies” of avodah zarah – the place of offering. The “hallway” and “foyer” is a house of avodah zarah but not “inside.” The Rambam’s “brought into the house of avodah zarah” and “found in the house of avodah zarah” can mean two different levels of inside. Rabbi Rabinowitz learns perhaps a different explanation in this.

One Who Takes Out Items on Top of Avodah Zarah

Rambam: “One who takes out a horse and vessels and money on top of avodah zarah – if he took them out in a degrading manner they are permitted, in an honorable manner they are forbidden. Everything he finds outside the place of its worship… but what he finds inside – whether in an honorable manner or degrading manner is forbidden.”

Explanation: Items found on avodah zarah: if one placed it in a degrading manner (using the avodah zarah like a hook) – permitted. In an honorable manner (like an offering/sacrifice) – forbidden. But inside the place of worship – everything is forbidden.

Chidushim:

Examples of degrading manner: A purse with money hanging on the neck, a folded cloth on the head, a cup on the head – this is degradation, because one uses the avodah zarah like a stand.

Honorable manner: If one finds on the head something “that is customarily on the head” – something that fits on the head like an ornament – it is forbidden, because this is like a sacrifice.

Inside vs. outside: Outside the place of worship one can make the distinction between honor/degradation. But inside – “whether in an honorable manner or degrading manner, whether something fit for the altar or something not fit” – everything is forbidden. The reason: in the place of the altar it is as if it was already placed before the altar.

Markulis: By markulis “whether taking out or bringing in is forbidden in benefit” – because by markulis there is no distinction of degrading manner, because its worship is through degradation (throwing stones). “He loves degradation” – therefore everything is worship. Every stone that appears to belong to markulis is forbidden in benefit.

Bathhouse and Garden of Avodah Zarah – Benefit Not as a Favor

Rambam: “Avodah zarah of a star-worshipper – a bathhouse or garden – one may benefit from them not as a favor. But if one benefits from it as a favor – it is forbidden.”

Explanation: A bathhouse or garden that belongs to an institution of avodah zarah – one may derive benefit from it if one doesn’t give any “favor” (acknowledgment/thanks) to the avodah zarah. If one must thank them for it, it is forbidden.

Chidushim:

– Here is a new category – things that belong to the avodah zarah (like a church’s business), but are not offerings to avodah zarah. This is different from benefit from offerings to avodah zarah.

– The concept “favor” is explained: one doesn’t thank the avodah zarah, one doesn’t show that one is grateful to the institution. This is connected to the dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehudah ben Geira – Rabbi Yehudah ben Geira said “everything they did they only did for their own honor” – they build bathhouses so that people should say thanks to them.

– **Investigation: What does “benefit for the a

vodah zarah” mean? Avodah zarah is not a living thing – the actual beneficiary are the servants of avodah zarah** (priests). It is a “symbolic thing.”

Since he dedicated it – when the bathhouse belongs partially to the avodah zarah institution (as a partnership), one may derive benefit even as a favor to the priests, only one may not pay rent, because paying money directly supports the avodah zarah.

Investigation: Does this mean one may not do business at all with a worshipper of avodah zarah? The conclusion is that no – this speaks specifically of a bathhouse that is associated with avodah zarah, like a service that the institution provides. The analogy is: like a mikveh of a synagogue – one uses the service, and the money goes to the institution. This is different from ordinary business with a private individual.

Bathhouse That Has Avodah Zarah in It – Form of Aphrodite

Rambam (based on the Mishnah in Avodah Zarah): “A bathhouse that has avodah zarah in it – it is permitted to bathe in it, because it is not made there for beauty or for worship.”

Explanation: A bathhouse where there stands a statue of avodah zarah – one may wash there, because the statue is there only as decoration (beauty) for the bathhouse, not for worship.

Chidushim:

– The sign that it is not avodah zarah: in a place where they are clothed and not in a place where they bathe naked, and they see it and spray water on it – one walks around naked and sprays water – this is not how one treats avodah zarah. However – if the manner of its worship is actually like this (like Ba’al Pe’or, whose worship is through relieving oneself), then it is indeed forbidden.

– This is the Mishnah in Avodah Zarah where a gentile asked Rabban Gamliel why he bathes in a bathhouse of Aphrodite. Rabban Gamliel answered with two answers: (1) “I didn’t come to her, she came to me” – it’s not that the bathhouse is a decoration for avodah zarah, but the avodah zarah is a decoration for the bathhouse. (2) One walks around there naked – this is not how one treats avodah zarah.

[Digression: Names of avodah zarah] – The Mishnah says the name “Aphrodite” – which is the Greek name (Venus is the Roman name) for the planet Venus. Aphrodite is not a picture of a planet, but a form of a woman – connected to the planet or the angel of the planet. This is relevant to the earlier discussion about Rabban Yochanan ben Zakkai’s opinion that one should not say names of avodah zarah – but the Mishnah itself says the name. The conclusion: It must be a diminished opinion (not all names are equally forbidden).

Knife of Avodah Zarah with Which One Slaughtered

Rambam: “A knife of avodah zarah with which one slaughtered – [the slaughter is valid, because] he is damaging.”

Explanation: If one slaughters an animal with a knife that belongs to avodah zarah, the animal does not become forbidden, because slaughter is a damage (an animal is worth more alive than dead).

Chidushim:

– The principle: An ordinary animal is worth more alive than dead – therefore slaughter is damaging, and the knife did not “improve” (was not fixing). Therefore the animal does not become forbidden through the knife.

However – if it is an animal that is already sold (already sold/designated for slaughter), it is actually forbidden, because then slaughter is a fixing (not damaging).

– The concept of damaging vs. fixing was already learned in Hilchos Yom Tov – sometimes one slaughters an animal that is about to die, and then slaughter is a fixing.

Summary and Practical Applications

Most of the laws of benefit from avodah zarah are quite simple, only a few laws (like questions of non-kosher animals) are complicated. Practical questions are touched upon: someone wants to buy advertising in a church – is this a question of bathhouse and garden (Shulchan Aruch)? A tourist site that belongs to a church – may one pay, or if it’s free perhaps one may? There are many details – and this all has to do with the laws that we have learned.


📝 Full Transcript

Chapter 7 of the Laws of Idolatry: The Commandment to Destroy Idolatry, the Prohibition of Benefit, and Distinctions Between the Land of Israel and Outside the Land

Introduction: Structure of the Laws of Idolatry

Speaker 1: We are learning Chapter 7 of the Laws of Idolatry. We have already learned the essence of idolatry, and after that we learned about sorcery, and the last thing we learned was things that have the statutes of the nations regarding idolatry, such as making a certain stone or a certain monument or a certain tree, which is similar to what the gentiles do.

Now in Chapter 7 we will learn the mitzvah of destroying idolatry, that one should break idolatry, that one should ensure that the Jews who live in the Land of Israel should not have any idolatry. And also practically from this, it is very relevant when one learns about idolatry, because one goes to break the idolatry. Practically from this comes out all kinds of things regarding benefit from idolatry, because one may not have benefit from the things of idolatry, and it becomes more like Yoreh Deah, almost halachos in this matter.

Interestingly, I think there were fifty-something, fifty-one mitzvos, forty-nine were negative commandments, because everything is that one should not do, and these are the two mitzvos that one should actually do, to destroy idolatry.

Law 1: The Positive Commandment to Destroy Idolatry and Its Accessories

Speaker 1: The Rambam says, “It is a positive commandment to destroy idolatry and its accessories.” One should destroy the accessories, those that serve the idolatry.

The people? Or the… I don’t know, it says that the sorcerers, they gave them the punishment that is appropriate for them. The gentiles should be expelled. I think it means the accessory means like the platform or the vessels perhaps.

Speaker 2: Who?

Speaker 1: He says so, “Vessels are accessories of idolatry, and everything made for it.” Vessels, he says explicitly.

Speaker 2: Yes, a person one doesn’t say destroy, a person one says to expel or I don’t know to kill.

Speaker 1: “And everything made for it,” everything that was built for the idolatry, “as it says ‘You shall utterly destroy all the places where the nations served.'”

Speaker 2: Yes, something like that is the language further in the verse.

Speaker 1: “‘You shall utterly destroy all the places where the nations served.'” Yes, so it says further, “‘For thus shall you do to them, their altars you shall break down,'” one should break their altars, which on these altars is presumably the accessories, yes? “‘And their monuments you shall smash and their asherahs you shall cut down.'” These are the things, the monuments and the asherahs are the accessories of the idolatry, which makes it so that one should see that here there is a house of idolatry.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Yes Rambam, this is a positive commandment on every Jew throughout all generations.

Speaker 2: Yes, but there is a distinction.

Distinction Between the Land of Israel and Outside the Land

Speaker 1: How is the mitzvah? So, in the Land of Israel the mitzvah is “to pursue them,” to search where there is idolatry, “until you destroy it from all your land,” until one can destroy idolatry from the entire land. So when Jews go up to the Land of Israel, one must send them to search where there is idolatry and destroy it.

But outside the Land, “we are not commanded to pursue them.” Outside the Land one is not commanded. He doesn’t say because one cannot, he says the mitzvah is not incumbent to pursue it. Not because it is not conquered, we’re talking about if you know that this is a place of idolatry, must you go seek it out.

Speaker 2: Ah, what is the word?

Speaker 1: Yes, because he will say, he’s talking even in a… Yes, let’s see. “Rather, every place that is conquered,” a place outside the Land that we have conquered. Conquered means that it became a place where Jews have settled…

What does conquered mean? It means that there is a government, or a place where Jews have the power, the local power? There it would be a mitzvah. That’s what conquered means.

Speaker 2: What is the question?

Speaker 1: Kiryas Joel is not a Jewish government, it’s a gentile state, just Jews work there. But a place that was conquered, I think it means a conquest by an individual, such a thing that is truly a conquest.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: “Rather every place that is conquered,” yes, if one has the right to the place, I don’t know what it means. Let’s say the village, if a village has the legal right to be able to destroy idolatry, perhaps that’s called enough conquest for this matter. I don’t believe so. I don’t know the word what it means a Jewish land. The word is I want one can.

Speaker 2: No, no, it is yes. It’s a place where you live, a place that you own, or where you have the power. Idolatry of gentiles and the like, if one is only clarifying outside the Land.

Discussion: Understanding “Conquered” and “To Pursue Them”

Speaker 1: But the Rambam says, yes, look, let’s see. “That is conquered, every place that is conquered, we destroy every idolatry that is in it, as it says ‘and you shall destroy their name from that place.'” So we learn from this: in the Land of Israel one is commanded to pursue them, and one is commanded to pursue them outside the Land. “‘From that place'” is “‘and you shall destroy their name,'” one must pursue it. Outside the Land is only… He already says, only when it is already… There came here a distinction, because he says, there came here a great distinction, because he says, that in the Land of Israel, even when it is not yet conquered, yes, it’s a contradiction.

So it sounds here. What is not reasonable? That is, perhaps one must go conquer in order that we should be able to do? It says that if you cannot, you cannot. But so it sounds.

Speaker 2: Yes, so it sounds.

Speaker 1: The simple meaning is that one sends a campaign, one sends a messenger, one goes and searches for idolatry where one can, even if it looks a bit…

That in the Land of Israel one must search, perhaps one should make for this itself a war for the Land of Israel. If you have a territory in the Land of Israel where gentiles still have there a power to be able to make idolatry, one must go conquer. And outside the Land there is no mitzvah to conquer, but if one has conquered, one should… So it states, outside the Land, after one has conquered, one must indeed seek out in the entire territory that is not occupied. What is there is there. That is another question, how much one must make a search, I don’t know. But what it says “to pursue its worshippers” means to say that so it sounds here, as if you are not in control even, even if you are not in control, you should go, perhaps one must conquer, or perhaps one can without conquering, I don’t know.

Speaker 2: Aha.

Speaker 1: It looks like, that in the Land of Israel, even if this is not yet conquered, if this is not yet conquered, there is no mitzvah that you should conquer. There is no mitzvah to conquer the Land of Israel itself without the part of idolatry. An extra mitzvah perhaps. Now we’re talking about the mitzvah of pursuing. You have a mitzvah of pursuing even in the place that is not under your hands, you should do everything you can that you should indeed be able to destroy idolatry. Which is not so outside the Land, if Jews have a territory that they have conquered, they must uproot what is there of idolatry, but they don’t need to go search for idolatry.

Speaker 2: Very good. Show me further.

Speaker 1: So it sounds. It’s actually not clear, the Gemara there says something in different language, but okay. That’s what it says here.

Law 2: The Prohibition of Benefit from Idolatry and Its Accessories

Speaker 1: Idolatry itself, so, until here goes the mitzvah of destroying. Now one will learn from which things, the things that belong to the idolatry, how serious it is. Prohibition of benefit it is, a law, connected with this. This is a matter that one must drag into the chapters, what prohibition of benefit we understand. It has to do with the mitzvah of destroying, but it is essentially another such prohibition. Not every thing that is prohibited in benefit is there also a mitzvah to destroy. Chametz is such a thing, but other things there is no…

Speaker 2: Yes?

Speaker 1: It’s two different things. The things that one must destroy is not what is prohibited in benefit, that is another topic. But now…

We are learning about the prohibition of benefit from idolatry. The Rambam says: “Idolatry itself,” the idolatry itself, “and its accessories,” the things that were built for it, “and its offerings,” the things that one offers to it, the gifts that one gives to idolatry, “and everything made for it,” everything that one does for it, “are prohibited in benefit, as it says ‘and you shall not bring an abomination into your house.'” The simple meaning is, as he means, don’t bring in idolatry into your house, which means any abomination, any thing that was offered to idolatry, that you should not have benefit from it.

Two Sets of Lashes for Benefit from Idolatry

The Rambam says, “And anyone who benefits from any of these,” one who indeed has benefit from the idolatry or the offerings etc., “receives lashes twice, once for ‘and you shall not bring an abomination into your house,’ and once for ‘and nothing of the banned thing shall cling to your hand.'” Usually one would say that these are two of the same prohibitions, but he sees that the Rambam holds that these are two different prohibitions, because he receives lashes twice.

Why actually? So it says in the Gemara, this is all built on the Gemara. Usually in the Rambam this is built on learning Gemara. There is no logic why there are things that have two prohibitions on one thing. There are those who disagree, he brings that the Ramban in Sefer HaMitzvos disagrees with this law. But…

Law 3: An Animal That Was Offered to Idolatry

Speaker 1: The Rambam continues: “What is the law of animals that were offered to idolatry?” What happens with an animal that was offered to idolatry? “All of it is forbidden, even its dung and its bones and its horns and its hooves and its hide.” Even the parts of the animal that are invalid are also prohibited in benefit. Because, I guess, with the entire animal, even the part that was not offered, but the entire animal, once it was consecrated to the idolatry, or once a part of the animal was offered to the idolatry, it is forbidden.

“Therefore, if there was a hide with a sign that is known by it that it is an offering of idolatry,” a person finds a piece of hide from an animal, and there is on it a sign that the animal from which the hide was found was an animal that was offered to idolatry, “such as they would make round holes opposite the heart with the sign of the heart,” the way one would offer to idolatry was that one would make a round hole opposite the heart, and one would remove the heart. “Behold all those hides that are seen thus are prohibited in benefit.” All hides that one finds that look like this, it is clear that the hide is remnants from idolatry, and it is forbidden. “And so all similar to this.”

The point is, since it is not only the animal itself, it is also even the hide, it is also even the waste in the street in general, you pick up such a hide with this sign, it is to know that it is idolatry or one may not have benefit from it.

Law 4: Distinction Between Idolatry of a Gentile and of a Jew

Speaker 1: Already. The Rambam, another law. There is a distinction in law between idolatry of a gentile and idolatry of a Jew. The Rambam says, “What is the difference between idolatry of a gentile and idolatry of a Jew?” He says so, “Idolatry of a non-Jew is prohibited in benefit immediately.” Idolatry that a gentile made, from when it was made, one cast a stone or a metal figurine, it becomes forbidden. The Rambam says why? “As it says ‘the graven images of their gods you shall burn with fire.'” He says, we learn, “when one carved it,” from when one made it into a carving, from when one formed it and one made from it a statue, “it became a god,” it becomes idolatry, it becomes an idol.

“But of a Jew it is not prohibited in benefit until one worships it.” Idolatry of a Jew only becomes prohibited in benefit after one serves it. “As it says ‘and places in secret,'” what does it say? “Until one does for it things in secret which are its worship.”

Discussion: Why “In Secret”?

Speaker 1: It’s interesting, why did they hide the idolatry? Why did they hide it? Why did they hide it in the house?

Speaker 2: Aha, no, he lives in a Jewish land, therefore he hid it, he is afraid of the court.

Speaker 1: Apparently it looks like mere thought causes idolatry, and a Jew has an evil thought, one buys a statue, or he makes a statue, or he takes a thing, is this is in this, is this not…

That is, there is not here the law of idolatry itself, the statue itself, the object of worship. The thing that is idolatry, “of a gentile and of a Jew they are not forbidden until they use them for idolatry.” No, it has no… That is, there is no consecration to idolatry, right? It has no… You cannot consecrate a thing to idolatry, you must actually use it.

It’s very interesting, because it comes out for example that a monument or a pavement stone or a tree is only forbidden after one has worshipped. But one may not build it. It’s a different prohibition. The building is a neutral thing. But one may not build for idolatry. Even for the sake of Heaven? Yes, not to do. The building is a prohibition of benefit, that you use it to serve idolatry and the like.

One Who Makes Idolatry for Others — Wages

The Rambam continues, “One who makes gifts for idolatry, behold he receives lashes.” What happens when one makes? The Rambam forbids idolatry for others. One may not… One receives lashes for it. Yes, that is in a main page he places, or for a second one may also not. So even he receives lashes, even he receives lashes, but that is not the benefit from idolatry that is forbidden. Wages, wages. The money that he receives from it. No, that is not benefit. The money from it is not benefit from idolatry. Benefit from idolatry means having benefit from the offerings or from… It doesn’t mean the benefit from the money because he made idolatry. The wages are permitted.

Question: Why Are Wages Permitted Even by Idolatry of a Gentile?

This is even idolatry of a gentile is forbidden, and not only because one made it for a Jew you can say that because one made it it is not yet idolatry. But even one made it for a gentile, it becomes immediately when one makes it becomes idolatry. So why? Why? Why? Yet wages are permitted.

The Rambam says why? “Because it is not forbidden until it is completed.” The idolatry only becomes forbidden when it is finished, when it becomes a fully made statue. And “the blow” – how does one say this word? Blow? I don’t know. Blow? The last blow, the last blow, “the last blow with which one completes it. A perutah.” The last blow is not worth a perutah.

“There Is No Benefit Except at the End”

I remember a bit from the sugya of there is no benefit except at the end. It’s an interesting leniency. Regarding the money you make on the hack. When you hack it’s not yet a figurine. When does it become a figurine? The last second. The last second it is nothing. I don’t know, I don’t know what is the sort of this leniency. Many commentators say that there is no benefit. But let’s say it’s very expensive, and one can say that each blow comes out money, perhaps yes? The last blow means the last small how much it is less money, which that is calculated. I don’t know. A funny piece of Torah. There is presumably here some leeway that the sage that the master makes, that he says such Torah.

Acquiring Idolatry by Mistake — Junk Business

But I tell you further, in the junk business, he buys off a bunch of broken pieces of things from gentiles, and found among them idolatry. So, “if he gave money but did not pull,” if he gave money but he did not make meshicha on the entire thing or specifically on the idolatry, then “he should return it to the gentile,” it should go back to the gentile. Because if he already pulled it, it is already the Jew’s, he must destroy it, he has a mitzvah to destroy the idolatry.

Discussion: Destroying Idolatry in the Land of Israel

English Translation

Speaker 1: Yes, the law regarding a non-Jew… we’re presumably talking here about outside the Land of Israel, no? Because in the Land of Israel, can you now fulfill the mitzvah of destroying idolatry? Because does it give you the power to destroy it? It’s not clear here. It has to do with many things regarding acquisitions. In practice, it’s not yet his, the wisdom is that he can return it, yachzir el hagoy (return it to the non-Jew). But here we’re talking about wanting to… But I say in the Land of Israel, there is a law to destroy idolatry. It’s not yet… destroying idolatry doesn’t mean benefit…

Speaker 2: No, no, you’re confusing benefit from idolatry with destroying idolatry. He found a piece of idolatry, there’s no mitzvah to burn it. It’s not dear to me. It’s a mitzvah te’abdun (you shall destroy). It’s an external prohibition, by the way, lo yera’eh lecha chametz, lo yera’eh lecha se’or (no chametz shall be seen with you, no leaven shall be seen with you), a difference between chametz and idolatry. We’re not talking about the mitzvah of breaking down the church, but it doesn’t mean breaking the small piece of idol. It doesn’t say that the mitzvah, that when one burns idolatry that one has, one violates the prohibition of benefit. It’s a prohibition of benefit. We’re not talking about the mitzvah, the mitzvah to destroy idolatry. We’re talking about the prohibition of benefit. We’re never talking about that mitzvah.

Speaker 1: Apparently, if only what you’re saying, that also means destroying idolatry. Every time a person finds some kind of idol, it’s a mitzvah to destroy idolatry. Now it’s the only thing that is actually worshipped, something like that, not just anything.

Speaker 2: That’s only a prohibition of benefit. That’s what we’re trying to interpret. We’re starting to play such legal games.

Kinyan Bita’ut (Mistaken Acquisition) — The Details

When the first piece is permitted, it’s said that there is indeed a fine point. Because he made a meshichah (pulling), but he didn’t give any money. Even not a meshichah begoy kohen (pulling with a non-Jewish priest), a regular meshichah doesn’t help for a non-Jew. Because we had to be concerned that he had now acquired the idolatry. But we say no, he didn’t acquire the idolatry now. Kinyan bita’ut (mistaken acquisition), because he didn’t know that there was idolatry there. Something like that is the answer.

Speaker 1: The answer is only when he didn’t see. But as Rabbi Meir makes meshichah, he knows what’s lying there, so he acquired it.

Speaker 2: For a Jew there’s no difference, even if he doesn’t know. The novelty regarding idolatry is, even if he doesn’t know, he wouldn’t have bought it. He acquires, he didn’t say anything. The novelty is even, meshichah means that he pulled the large container, not the specific idolatry.

Speaker 1: Yes, a difference.

Speaker 2: He made the legal novelty. As long as he didn’t make a complete kinyan (acquisition), there’s just kinyan kesef (acquisition with money), there’s kinyan meshichah. One works for a Jew, one works for a non-Jew. There are many details in the tractate, let’s not go into the clarity. Since he didn’t make a proper kinyan, because both kinyanim (acquisitions) are not yet complete, he can return it.

If he didn’t make any meshichah at all, only kesef, and kesef doesn’t acquire by a non-Jew, he can return it entirely. Even if he only made, yes, he only made meshichah, didn’t give the money, we say it’s kinyan bita’ut, because since he didn’t make a proper kinyan, because both kinyanim are not yet complete, he can return it.

There’s a question what the word kinyan bita’ut means. One could have said kinyan bita’ut also applies to meshichah mida’at (pulling with knowledge).

Right, it’s not that it looks like there’s a difference, there’s something in between, I don’t know exactly what actually, yes, it’s not a clear thing. But that’s the law.

Yolich Leyam Hamelach (Cast into the Dead Sea)

If he already made all the kinyanim, then “yolich leyam hamelach” (cast it into the Dead Sea). “Yolich leyam hamelach” is always the symbol of destroying it, of making it so that one shouldn’t have any benefit, not selling, not having benefit, but throwing it into the Dead Sea.

Yerushah (Inheritance) from a Non-Jew — A Convert and Non-Jew Dividing

Okay. The Rambam says, “And so a non-Jew who died and left an inheritance, and he has a non-Jewish son and a convert son, and the non-Jew doesn’t inherit from his non-Jewish father”. A non-Jew or a convert. No, a non-Jew and a convert. There was a non-Jew, an old non-Jew died, he had two children, a Jew and a non-Jew. He divides before the idolatry. The non-Jew died and has a non-Jewish son and a convert son. “The convert can say to the non-Jew, you take the idolatry and I’ll take the money, you take the yayin nesech (wine used for libations) and I’ll take the fruits”. Why? Because we don’t say he had benefit, he did have benefit, he received money instead of it. The point is he divides beforehand, he divides before the disclosure of intent, he makes a deal with his brother that he shouldn’t receive the idolatry lechatchilah (initially), but that he may do. “But if this inheritance came to him after he converted, if this inheritance came to him after he converted”, if the convert first converted and afterwards he now goes to divide it, that’s forbidden, because that means as if he sold idolatry, he received money for it, he already had benefit from idolatry.

Discussion: Inheritance of a Convert

Speaker 1: Very good. Interesting, conversion is indeed like not oleh dam (blood doesn’t rise), but he still continues to receive inheritance from the father, because the non-Jew doesn’t go from that.

Speaker 2: The Rambam says further… the law is that biblically he doesn’t inherit, but rabbinically he inherits. That’s the law. Even if he’s not established that he wants to become a non-Jew again.

Tzurot She’osin Oten Hagoyim (Forms that the Non-Jews Make) — Which Form is Forbidden

The Rambam says further, “Forms that are forbidden for non-Jews to make for us”. Forms that are made for decoration.

Seder Ha’inyanim (Order of Topics) — What Have We Learned Until Now

Okay, now a new law. But until now we’ve learned, let’s make a bit of order, so we know what’s going on here. We learned general principles of idolatry, which is forbidden, when it becomes forbidden, and the like. After that we learned several laws about how one nullifies idolatry, how it comes into one’s possession, acquisitions of idolatry. Perhaps taking what is not yet his, or the object that he took is before it became forbidden and the like, taking what one may because he didn’t make an acquisition and it wasn’t his, such things.

Now it’s going to learn a new question: “Which forms are forbidden?” Not every form that a non-Jew has is idolatry. One needs to know which form one may not benefit from. We’re going to learn various laws about which forms are forbidden. Right?

Speaker 1: Yes, yes, yes.

Speaker 2: It’s going to say the general principle, and on that it’s going to say details. Yes?

Speaker 1: Yes, yes.

The General Principle: Forms for Decoration vs. Forms for Worship

So first the general principle is, forms that they make… yes? If a non-Jew makes. A Jew, a Jew we don’t talk about, a Jew may not make even any forms, except certain forms that we learned earlier. But a non-Jew makes tzurot she’osin oten hagoyim (forms that the non-Jews make), the non-Jews make forms of their foolishness, of people, of animals. Yes. Plain forms means forms that are forms of idolatry. Not just any forms.

We’re not talking now about the forms that one may not make because of a decree, like the law that a Jew may not make a form of a person, even just of a person, of you. We’re talking tzurot she’osin oten hagoyim, meaning a form of idolatry. It looks like that idol, baal. But it’s not worshipped. Wonderful, sometimes he makes a form leshem avodah (for worship), for serving, sometimes he makes a form leshem sheinkait (for beauty). The same form, it looks exactly the same. But if he makes it just for beauty, not to worship, it’s permitted. Yes?

Speaker 1: Yes, yes.

Forms made for worship are forbidden. That means, even the same form must be made for worship, if not it’s not forbidden in benefit.

Keitzad (How) — Signs to Recognize

Now we’re going to learn “keitzad?” Keitzad apparently doesn’t mean like heichi timtza (how would you find), how does one know that it’s a… yes, not all keitzads are like that, here it is like this. So it is: All forms found in villages are forbidden in benefit, with the presumption that they are made for worship. In a village, a small town, they don’t make any beauty there. A village is like a hundred people, that’s what they called it in our drashos (sermons). In a small town, perhaps also the people there are very pious, they don’t make fancy things, they don’t spend on beauty, they don’t spend on beauty there. It’s not their place, they live more simply, they have simple houses and little houses there.

Speaker 1: Right, so there are no consequences there to sell the thing.

Speaker 2: But in a city, it changes.

Speaker 1: In the city there’s also what is alone, but I’ll give you a sign.

Speaker 2: The sign looks like a very specific thing for a certain context, but he gives a sign, yes?

Speaker 1: Yes, so, so.

Forms at the City Gate — Signs of Idolatry

They don’t make just empty things. There’s no connection. There’s just no connection there. It’s not their place. It’s not their place.

But even in a town, which needs simpler houses, it holds in one corner. Right, there’s no connection to beauty there. Simplicity is that this is for worship.

But in a city, yes, it changes. And in the city there’s also what is for worship, but he’ll give you a sign. The sign looks like a very specific thing for a certain context, but he gives a sign, yes? Yes, so there is.

If the form stands at the city gate at the door, and in his hand he has a staff, or a bird, or a ball, or a sword, or a crown and ring, then its presumption is that it was made for worship and is forbidden in benefit.

Apparently this was in some period, I don’t know when, the custom that what was taken seriously as a form for worship had one of these… in his hand he held something, apparently.

And if not, it has the presumption of decoration and is permitted.

All are very normal symbols, one can understand. The form of a king is a leader, and a bird is he rules over the world, or the ball holds the world. I mean so in tractate Avodah Zarah it says so, what is idolatry? He holds the world. Something. And a sword is idolatry that is mighty and a man of war, and a crown is obvious.

Yes, the simplicity is good, but technically one can make all these forms for decoration too. In sum, when he has these things, there’s a presumption. That’s the presumption. When we know for certain, these are all presumptions. This is only what we assume. And if not, there’s a presumption that it’s for decoration and permitted.

Okay. Now, one could have said that everything should be doubtful prohibition, yes? Doubtful prohibition. But we say a presumption that these things, when it’s not these things, it’s for decoration.

Tzlamim Hanimtza’im (Found Forms) — Found Forms

Let’s go further. “Forms that are found are cast”. Tzlamim means the same thing, yes? Form? Yes, he says, he talks about the fact that the Rambam usually switched. In the Mishnah it says on everything tzlamim, certain things it says tzurot, which apparently means that this is the same thing.

“Forms that are found cast and sunk in the junk”, that were found broken in the junk yard, yes? “Garbage heap”, it was found in a pile. “And they don’t need to be nullified”, why? Because we say that idolatry has no natural place in junk.

Question: Contradiction Between Junk from an Individual and Plain Idolatry

But why earlier when we learned that one buys junk from an individual non-Jew, yes? If it’s plain, cast usually he had nullified. What is cast? Cast usually he had nullified, that’s what he means.

But, one who finds idolatry on the road, these are forbidden, and if it was of metal, cast it into the Dead Sea. So there’s a contradiction.

So the answer is this, that when we talk about an individual non-Jew, there’s a presumption that he nullified it. But when we talk about just idolatry that one finds, there’s no presumption that it was nullified.

Hamotzei Kelim Im Tzurot (One Who Finds Vessels with Forms) — Vessels with Forms of Sun, Moon, Dragon

And the Rambam says further, One who finds vessels and on them a form of the sun and moon or dragon, casts them into the Dead Sea. Such as silver and gold vessels, scarlet garments, or rings.

So further the same question, is the simple meaning that it’s a form for decoration, or it’s for worship? Scarlet garments is crimson dye, yes, red garments. Idolaters go with red garments.

Or it was engraved on the earring and on the ring, the forms were engraved, it’s proof that they are for worship. Because on the important vessels, if it’s silver and gold, scarlet garments, it’s for worship. Their presumption is for worship, not their presumption for decoration.

Therefore other forms found on all vessels, which are not forms of sun and moon and dragon, their presumption is for decoration and are permitted.

Novelty: Even a Non-Jew Can Make Forms for Decoration

The Rambam says further, “mixture of idolatry”. Until now we’ve learned, the last few laws were questions if it’s for decoration or for worship. We see a novelty, an important thing, that even a non-Jew can sometimes make a form for decoration, certainly it’s permitted. Even a Jew may not, but it doesn’t become idolatry because of that. If he makes even a form of idolatry, if we know that there’s an assessment that he makes it for decoration, it’s permitted.

Ta’arovet Avodah Zarah (Mixture of Idolatry)

And now we’re going to learn a new detail in the laws of idolatry, which is mixture of idolatry.

“Idolatry and all its offerings forbid in any amount. How so? Idolatry that was mixed with forms of laymen, forbids them all. And so if it was mixed with camels, forbids them all, because each and every one of them is fit to be idolatry by itself.” Yoel chok limot hamelech (statute for the days of the king).

It’s an interesting kind of mixture, that it’s still simple that perhaps there is idolatry. A regular mixture means that it’s mixed in. Ah, it’s possible. Very good, we don’t know which, but that’s the word. That it’s still the word.

Because a piece among many pieces, and so kosher mixed with idolatry in several cups, or a piece of meat that entered the treasury of idolatry among several pieces, yoel chok limot hamelech, mixture of idolatry forbids everything.

And so a dressed hide, hide… dressed hide, the hide that made a hole, a hole with the hole of the hair, dressed hides, yes. Because it’s a sign that the shearing among hides, because idolaters in order. Very good. Meaning when it has any of the signs. What does it mean? Because how do we know it became forbidden? It’s clear, isn’t it with that piece of hide, and so many large. And yoel. Let me explain umicher ovdei zarah (and sells idolaters) ekad mi meshamsha od (still serves) ekruvot shelo (its offerings not).

Demei Avodah Zarah (Money from Idolatry) — Money from Idolatry

A person worked on the ten that one may not benefit from idolatry. Yes, buys. Harei hadam vena’asirah hana’ah (behold the blood and forbidden in benefit), ve’osron mikol shem ke’avodah zarah (and forbidden from all value like idolatry). The monetary value from idolatry, and the same blood as idolatry forbids mixture from all value, also the money forbids is the mixture from all value, status, the money has mixed all money that all his money is forbidden there’s no difference like.

Status, the explanation is all from idolatry, monitored mixture, ta’arovet ve’itraei hara kemo’atz (mixture and its evil residue like), is like idolatry itself that everything from it becomes forbidden.

Efer (Ashes) of Idolatry

So the name is ba’atar, but the idolatry is already nisrafa (burned), truth became upon a burn. So ashes is forbidden in benefit. The ashes means not like mixture or something. It’s already a new thing.

Excuse me. Ashes is also forbidden in benefit. Why are the ashes also forbidden in benefit? It means an offering… what then that means still everything idolatry, that it’s the ashes of idolatry.

All… a regular burned from its ashes is permitted, we say that the ashes are from idolatry. Except, as it is by Pharaoh, perhaps also a stringency of idolatry. Perhaps also a stringency of idolatry, because it’s a stringency of idolatry. Part of the stringency. Idolatry is terrible, one must be very very careful.

Difference Between Coals and Flame

Coals of idolatry are also forbidden, because it still burns, there’s still substance, but a flame, the flame itself, flame is not a tangible thing, it burns on the coals, it burns on the thing of idolatry, but the flame itself is a normal thing, one may not benefit from it, it has no substance.

Safek Avodah Zarah (Doubtful Idolatry) — Doubt and Double Doubt

Very good. Further, the Rambam says, doubtful idolatry… ah, now we’re going to learn doubt. The books have learned mixtures. Mixtures means that one uses both, that’s the difference. Doubt means that you use only one of them.

Very good. Doubtful idolatry is forbidden, but double doubt is yes permitted. Let’s already see what it means.

The Rambam says, A cup of idolatry that fell into a treasury full of cups, all are forbidden, because every idolatry because so many people worshipped it, so every cup, you’re afraid that perhaps that’s the idolatry.

But if one cup separated from the mixture, once it has already left the first place where it got mixed, and fell into a second set of cups, it fell into another place of cups, these are permitted, because the second is already a sfek sfeika. That is, the doubt is in two different… the point is the doubt is in the first place, and the doubt is already in the second place.

Discussion: How Does Sfek Sfeika Work?

Interesting how this becomes a sfek sfeika exactly. What is the doubt? Whether the cup was actually the thing that is forbidden? Yes, but that’s not understood, because not all became an issur itself, each one became an issur out of doubt.

Right, but this is like statistically you’re making a calculation. True, doubt doesn’t work with statistics. But how did the doubt happen, and what is the second place of the doubt?

Ring of Idolatry – Talya (Suspension)

A ring of idolatry that got mixed with a hundred rings, and two of them fell into the great sea, all are permitted. Ah, here is a new chiddush, that if from the hundred rings specifically two fell in? Or is it an example?

All are permitted, for I say that ring was among the two that fell, so the ring was one of the two that fell into the sea, therefore it is now permitted.

But what is the matter specifically of two? Why must it be one of two? I don’t know. To such an extent, this is a talya, right? This is called teluyot, we learned it in the laws of mixtures. It’s not exactly the same thing as bittul, it’s called talya. We say that the…

Why must it be two? I don’t know why it must be two. If I knew, I would tell you. If I knew, I would tell you. I have no idea. Must I know everything?

Okay, not so clear. Here he says that only one is needed. And why does the Rambam say two? Does he say this is a Gemara? Stop a minute. They hold thirteen fell into the Jordan.

So, this is mixtures. Doubt, let’s just say it clearly. Doubt is permitted. Doubt of doubt is forbidden. Doubt of doubt is permitted.

Afterwards there is a leniency if it fell into the sea. They tell us that it fell into the sea. What if… the reason is such, it could be that it’s a positivity, that we think things happen for the good in the end. But the idolatry belongs in the sea, so it must be destroyed. Now it has fallen. In practice, there is a concept of being lenient with doubt for the good, so this is a talya, yes. It’s a talya, yes. And this works in water.

Majority and Minority in Sfek Sfeika

What if, yes, a ring of idolatry mixed with a hundred rings, yes? And forty went to one place and sixty to another place, yes? And the entire forty fell into another. That is, initially forty are in one place and sixty in one place, so what? It’s a majority and a minority.

He said, ah, wait, if it falls into a hundred all hundred are permitted, do you want here all hundred should be forbidden? But here is the second level when there is a sfek sfeika, right? From those forty that fell in, the others are all permitted. Ani omer, except for teviat ayin, the majority is like in the sixty.

And here we do follow the majority, at the second level. Afterwards it’s one of sfek sfeika, but the second one can be said sfek sfeika.

Also it goes to be lenient.

Continuation: Nullification in Majority – Sfek Sfeika

Speaker 1: It’s also a majority. With you with many permitted items, what falls into a hundred, all hundred are permitted. Would you say that here also all hundred are permitted?

But at the second level, when it’s a sfek sfeika, but the second one can be said that there’s also a bit less, but the Shach says after the Shach that the issur was nullified initially it’s permitted, because according to the law we follow the majority, we say that it fell among the majority. It went into the greater majority, as it’s even more the greater majority. There are no doubts at all, if there’s a halachic question, one must bring a rav, because it’s very complicated. But these are the rules that the Rambam said. Now you can learn from ashera.

Halacha 14: Ashera – Prohibition of Benefit from Its Shade

The Rambam’s Language

Ashera, whether it was worshipped or whether idolatry was placed beneath it – it is forbidden to sit in the shade of its trunk, but it is permitted to sit in the shade of its branches and leaves. And if he has another path – it is forbidden for him to pass beneath it, and if there is no other path there – he passes beneath it while running.

Explanation of the Law

Speaker 1: Ashera whether they worship it, an ashera was idolatry. Whether idolatry was placed beneath it, it was a servant for idolatry. It is forbidden to sit in its shade, one may not sit under the trunk of the ashera. But if its shade spreads over others, under the leaves one may. Interesting. Because the ashera only takes up, the prohibition of ashera is only as much as its trunk, the trunk.

Speaker 2: Koma means literally the middle part of the tree?

Speaker 1: One may. Why? The shade of the shade, something like that, it’s not in the shade of the trunk. The main purpose of the ashera was the tall tree, that people should see it, but not so much the branches.

Speaker 2: I would have thought that the ashera was made to make shade for the idolatry. Seems not.

Speaker 1: No, there it was written that it was to invite the public.

Speaker 2: Yes, so you’re right.

Discussion: Another Path – Sitting vs. Passing

Speaker 1: And another thing, if he has another path, that is, when one has no other choice, one may sit. Yes, if one has another path, one may not even pass through.

Speaker 2: Why may one sit, but one may not pass through? Actually funny.

Speaker 1: Perhaps he means not beneath it beneath its trunk. Beneath means apparently beneath the trunk itself, the part that sticks out from the side. Perhaps apparently we may even pass through, but certainly if we may sit, we may certainly pass through. So he actually learns it that way, he doesn’t mean specifically beneath its shade, but that if one may even sit, the lower under the shadow of the trunk of the tree.

From Which Path Should He Go – The Law of Running

Speaker 1: And from which path should he go? He should immediately exit outside, he should quickly go through without benefit from the shade. Give a run. Here there are sometimes things that one runs through, we until before.

Speaker 2: No, apparently the point is because he has a certain benefit that the tree makes shade, but when he runs through he doesn’t have the benefit.

Speaker 1: Okay, he found himself on the other side through. This is actually yes, that he is a transgressor, he is a transgressor, but he has now less. He has no other path, but if he has another path you see that he may not. Many runs. Running is only a permission if he has no choice, but initially it’s such a thing called lo yeshev, such a thing. Lo yeshev, he may not be there.

Halacha 15: Chicks That Nested in the Ashera

The Rambam’s Language

Chicks that nested in it and don’t need their mother – are permitted. And the eggs and chicks that need their mother – are forbidden, for the ashera is like a base for them. And the nest itself that is at its top – is permitted, because the bird brings its wood from another place.

Explanation of the Law

Speaker 1: Further, chicks that nested in it, birds that made nests on the ashera, on the idolatry tree. So, if the birds don’t need their mother, they are already big birds, yes, they no longer need to sleep in the sukkah, because they are no longer dependent on the ashera, because they are already birds, they are already independent.

Speaker 2: Ah, because they are independent.

Speaker 1: Chicks that need their mother are forbidden, for they see the ashera as a base for them. But the nest itself. Yes, the nest at its top is permitted, for the bird brings wood from another place. The bird is clever, it won’t break the house where it lives, it will break other trees and bring it to the tree where it makes its nest.

Halacha 16: Wood from Ashera – Oven and Bread

The Rambam’s Language

He took wood from it – they are forbidden in benefit. He heated the oven with them – it must be cooled, and afterwards he should heat it with permitted wood and bake in it. He baked bread in it and didn’t cool it – the bread is forbidden in benefit. It got mixed with others – he should cast the value of that bread to the Dead Sea, so as not to benefit from it, and the rest of the loaves are permitted.

Explanation of the Law

Speaker 1: Further, he took wood from it, one took wood from the ashera, it is forbidden to heat with them in benefit. He heated the oven with it, it must be cooled, one must cool the oven before one may continue to use the oven. He baked bread in it, well, let him… not have benefit from the… The chiddush is even the warmth, even when it’s no longer there, one has removed the wood, let’s say, if the oven is still warm, the warmth is warmth from idolatry, it heated up by idolatry. It must first cool completely after it heated up. If he did bake bread in it and didn’t cool it, it is forbidden in benefit, because you have benefit from idolatry, because it was baked through heat from idolatry.

Mixture of the Bread

Speaker 1: It got mixed with others, if the bread got mixed with other bread, he should cast its value to the Dead Sea so as not to benefit from it.

Speaker 2: Why must he give with it the forbidden mixture?

Speaker 1: This is no longer idolatry, this is already too far the benefit from their giants. How exactly the analysis works here I don’t know, but this is weak wood in the bread etc. The bread is already only like a moment, and because he loses the moment, he doesn’t need to throw the bread into the Dead Sea, but however much the bread is worth, he doesn’t know which it is, the rest is permitted, because he has no benefit from the weak wood. Okay.

Halacha 17: Spindle from Ashera

The Rambam’s Language

He took a spindle from it and wove a garment with it – it is forbidden in benefit. It got mixed with other garments – he should cast the value of that garment to the Dead Sea, and the rest of the garments are permitted.

Explanation of the Law

Speaker 1: Another halacha, he took a spindle from it, he took a spindle, and wove with it the garment, and he used it to sew with it, forbidden in benefit. This is the garment is forbidden in benefit, because the garment is baked like the bread, was sewn. A greater chiddush, weak spindle in garment in calf that mixed in garments the forbidden is cast value of that garment to the Dead Sea that mixed garment king, the same thing as before. Okay.

Halacha 18: This and That Cause – Vegetables Under Ashera

The Rambam’s Language

And it is permitted to plant vegetables beneath it, whether in summer, when they need shade, or in the rainy season, because the shade of the ashera which is forbidden, together with the ground which is not forbidden, cause these vegetables to grow, and anything that a forbidden thing and a permitted thing cause it, this is permitted in every place.

Explanation of the Law

Speaker 1: He says further, it is permitted to plant vegetables beneath it, under an ashera one may plant vegetables. Seems that vegetables need to be shaded in summer when they need shade, in the rainy season, that the shade of the ashera is its prohibition.

Speaker 2: Ah, what?

Speaker 1: Even when one needs shade, the vegetables need both ground and shade and also a few other things, water. In any case it’s a this and that cause. All these things together cause the vegetables. The shade of the ashera actually helps, but it helps together with things that are permitted. Anything that a forbidden thing and a permitted thing cause, this is permitted in every place.

Halacha 19: Manure of Idolatry and Vetch of Idolatry

The Rambam’s Language

Therefore a field that was fertilized with manure of idolatry, it is permitted to plant it, and a cow that was fattened with vetch of idolatry – it may be eaten. And so all similar cases.

Explanation of the Law

Speaker 1: Therefore, a field that was fertilized with manure of idolatry, it is permitted to plant it, because it’s also a this and that cause. And a cow that was fattened with vetch of idolatry, because food this and that cause, it’s not only a thing of… it’s not only a thing of…

Discussion: Meat This and That Cause

Speaker 2: Meat this and that cause doesn’t help, it doesn’t make it non-treif, it could be it’s only another sort of thing.

Speaker 1: One must understand, the ground with the shade, it’s a different thing than the shade itself.

Speaker 2: Yes, it’s a different thing, I don’t know.

Halacha 20: Offerings of Idolatry – Preparation and Offering

The Rambam’s Language

Meat or wine or fruits that were prepared to offer to idolatry – they are not forbidden in benefit, even though they were brought into the house of idolatry, until they are offered before it. They were offered before idolatry – they become offerings, and even though they were taken out again – these are forbidden forever. And everything found in the house of idolatry, even water and salt, is forbidden in benefit from the Torah, and one who eats any amount from it is lashed.

Explanation of the Law – Preparation Is Not Sufficient

Speaker 1: Meat or wine or fruits that were prepared to offer to idolatry, we’re already talking about offerings. One has meat, wine, fruits, one prepared them to offer to idolatry, it is forbidden to benefit from them. Even if they were brought into the house of idolatry, until they are offered before it. Just bringing them to the house of idolatry is not yet enough, the preparation is not yet enough, but after it has become an actual offering.

Here is the same halacha, once one offers to idolatry. Preparation only works on holy things, on idolatry one must actually do the transgression, preparation is worth nothing.

One can understand, because it’s like thought, preparation is a sort of thought like that. We are not idolatry enough seriously that we should reckon with that which was sanctified, designated.

After the Offering – Forbidden Forever

Speaker 1: They were offered before idolatry, then it becomes an offering. Then it doesn’t help even if they were taken out, one took it out from the idolatry, it doesn’t become permitted with that, rather forbidden forever, once one has offered it.

Everything Found in the House of Idolatry

Speaker 1: The Rambam continues: And everything found in the house of idolatry, even water and salt, is forbidden in benefit from the Torah. That is, even if you don’t know that it was offered, or because there’s a presumption that it was offered? What does it mean when one doesn’t know, it’s a Torah doubt like that?

He says: Everything inside the kankalin is forbidden. He brings here the language of the Gemara, forbidden. Seems that everything he brings here speaks of offerings. A piece of idolatry.

Speaker 2: You say that prepared… even if they were brought into the house of idolatry…

Speaker 1: On the contrary, everything found is broader.

Discussion: Meaning of “House of Idolatry” and “Inside”

Speaker 2: Perhaps, the beginning of the halacha, even if they were brought into the house of idolatry, perhaps that’s not… I don’t know, what does it mean? Perhaps that’s another place they were brought, more inside?

Speaker 1: Seems to me more that the point is the end, perhaps one didn’t make any… in the Gemara there is a distinction of inside, inside the kankalin, inside, so he brings a Gemara, but the Rambam is not proper. He wants to claim that the Rambam means the distinction, until they are offered before it, or found in the house of idolatry means as it’s a place called before it. Think about it, house of idolatry can be a large area, somewhere there is like the holy of holies of idolatry, there where one places the offerings, there is already a place of offering. The hallway and the foyer, that’s a house of idolatry.

Speaker 2: He means to say that it’s not forbidden.

Speaker 1: As we say Rabbi Rabinovitch learns perhaps another explanation, which is today like a reasonable explanation. Okay.

Halacha 21: One Who Finds Things on the Head of Idolatry

The Rambam’s Language

One who finds clothing and vessels and money on the head of idolatry – if he found them in a disgraceful manner these are permitted, and if he found them in an honorable manner these are forbidden. How so, he found a purse of money hanging on its neck, folded clothing placed on its head, an overturned vessel on its head – this is permitted, because it is a disgraceful manner. And so all similar cases. He found on its head something that similar to it is offered on the altar – this is forbidden.

Explanation of the Law – Disgraceful Manner vs. Honorable Manner

Speaker 1: We learned until you know, yes, one who finds a horse and vessels and money on the head of idolatry. So, if he took them out in a disgraceful manner, these are permitted, because one just threw it on it.

Speaker 2: Aha.

Speaker 1: And if he took them out in an honorable manner, one can think these are forbidden, because it was designated as a sort of offering. It’s not that one uses the idolatry just for a hook.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: A good place to hang his, his, his vessels.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: How so?

Speaker 2: Aha, good an example.

Speaker 1: How so? He found a purse full of money hanging on its neck, or took a folded cloth placed on its head, or took a cup on its head, this is permitted, he treats it in a disgraceful manner. It’s a disgraceful manner to use the idolatry to… be good. But, and the Sages say, everything that is taken out, everything that is taken out. But he found on its head something that is customarily on the head to adorn it, this is forbidden, because we don’t say simply that he’s using it for a hook.

Speaker 2: Okay, he is offering.

Speaker 1: A whole would be a head, he goes out in such a way that one places on the head.

Halacha 22: Distinction Between Inside and Outside

The Rambam’s Language

When are these things said, when he found them outside the place of its worship, but if he found them inside, whether in an honorable manner or a disgraceful manner, whether something fit for the altar or something not fit, everything found inside is forbidden, even water and salt. And Pe’or and Markulis, everything found with them, whether inside or outside, is forbidden in benefit. And so the stones of Markulis, any stone that appears to be with it – is forbidden in benefit.

Explanation of the Law

Translation

Speaker 1: The Rambam says in the laws of idolatry (avodah zarah), anything that is found outside the place of its worship, ah. It’s not in the shrine of the idolatry, in the sanctuary. But once it’s outside, then it could be that a person did it in a mocking way (derech le’ag), in a degrading way (derech bizayon). But if one finds them inside, we’ve already said that we assume it’s mockery.

Speaker 2: Eh, I don’t understand, it’s a Jew, he can also sometimes do such a thing for investigation.

Speaker 1: But if one finds them inside, whether in an honorable way or in a degrading way, whether something fit for the altar or something not fit, everything found inside is forbidden, even if one found Markulis, because it’s lying in a dwelling place of idolatry, one says such a thing. The simple meaning is not just a presumption (chazakah), this is the law. In the place of the altar, that means just as if he already placed it before the altar. So it’s certainly idolatry. That’s how I would think.

Okay, for Markulis, whether taking out or bringing in is forbidden for benefit. Because with it there is no concept of derech bizayon. Everything is worship. He loves degradation. He’s a peculiar being, this Markulis. Okay. And likewise the stones of Markulis, every stone that appears to be serving the worship of Markulis is forbidden for benefit. Every stone that looks like it belongs to it, as if one already placed it before it, I don’t know, okay. Okay, until here is benefit from offerings to idolatry.

Law 23: Bathhouse or Garden of Idolatry

The Rambam’s Language

An idolatry that had a bathhouse or garden – one may benefit from them not as a favor, but one may not benefit from them as a favor. If it belonged to it and to others, one may benefit from them even as a favor to the priests, as long as one doesn’t give payment.

Explanation of the Law

Speaker 1: Now one can learn a new law about things that belong to the worshippers of idolatry. That is, the church, the whatever, let’s say the church is idolatry. Even in a place that is not idolatry itself, there is also what to discuss regarding having benefit. There is such a law, idolatry of a gentile, a bathhouse, a steam bath, a bathhouse or garden, one may benefit from them not as a favor. One may have benefit.

Law 23: Bathhouse and Garden of Idolatry — Benefiting Not as a Favor

Speaker 1: I don’t know. Okay.

Okay, until here is benefit from offerings to idolatry, right? Now we’re going to learn a new law about things that are not, that belong to the idolatry. That is, the church, the whatever, let’s say a church, the idolatry, the matter, is certainly forbidden in general to have benefit from.

There is such a law: Idolatry of a gentile, a bathhouse, a steam bath, a bathhouse or garden, one may benefit from it not as a favor. Good. One may have benefit if it’s not a favor to the idolatry.

Yes, one doesn’t pay them, or if one doesn’t acknowledge the favor, one doesn’t thank the idolatry. Right, like in places. And if one benefits from it as a favor, if one must thank them for it, then not. Then not. Okay.

The Dispute Between Rabbi Shimon and Rabbi Yehudah ben Geira

Because he banned it. This is again from the dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehudah ben Geira, who said “Everything they did, they only did for their own honor”. That was the point. He said that one may not benefit from the bathhouses they built, because they make them for their own honor, they want people to say a favor to them.

Understanding the Matter: Benefit from a Bathhouse of Idolatry

Okay. Yes, but let’s understand clearly. Until now we learned about having benefit from idolatry, from offerings. Now is a new thing, an idolatry has a bathhouse, and you are benefiting the idolatry. Right?

The question of favor is, that you show that you have benefit, you don’t mean that you have benefit from idolatry. It’s a bathhouse that was built for idolatry. The question is perhaps not, that the idolatry has benefit that the public uses it.

They give as if offerings to idolatry. Perhaps the rabbis take it or I don’t know what. But there is no concept that one shouldn’t give the benefit to the idolatry. It’s interesting, because the idolatry is not a living thing. You’re talking about the benefit is for the servants of idolatry. It’s a symbolic thing. True.

Law: Bathhouse That is Part of a Partnership

Because he banned it, if the bathhouse is built for… What does “as a favor to the priests” mean? What does he mean? I believe that in the next piece it says, that’s how I understand it. Aha. Because he banned it, that means it belongs a bit to the institution of idolatry and a bit as a partnership, one may benefit from them even as a favor to the priests, as long as one doesn’t give payment. But money one may not give, because when you give money one supports a bit of money for the idolatry.

And supporting idolatry is not a concept.

Discussion: May One Do Business with Worshippers of Idolatry?

Speaker 2: I’ll tell you further, bathhouse is idolatry… they would have understood… a Gemara says, one doesn’t pay for the idolatry, one pays for the bathhouse. So the simple meaning is according to what you’re asking, that it means that if a worshipper of idolatry has another business, he sells houses, may one also not buy from him a house?

Speaker 1: Apparently, I think not. I think bathhouse somehow became like something designated for idolatry. That simply that you do business with a worshipper of idolatry, or even with the idolatry itself, it seems so. There are those who say no, but I don’t see in the law that this should stand.

Speaker 2: So you’re asking me an inquiry?

Speaker 1: It could be that the bathhouse was a kind of service, the idolatry provides a service. Like the mikveh of the synagogue. You go to the mikveh of that synagogue. I know people who don’t go to the mikveh of a certain synagogue, because it’s ah, there’s another mikveh, it’s another business. Ah, he doesn’t go to that mikveh. It’s a thing, the same thing to do business, that the synagogue sells, the mikveh attendant sells wine, I already know what. It’s talking about that. Very good.

Law 24: Bathhouse That Has Idolatry in It

The next law, A bathhouse that has idolatry in it. A bathhouse where in the bathhouse there is an idolatry, is this permitted apparently, one may go wash there, because it is not made there for decoration or for worship, because it can’t be that in a bathhouse should lie a figurine, what’s called a figurine, a naked woman. In a place where they are accustomed to be clothed, and not in a place where they wash naked, and they see it and throw water in its face. You have a sign that it’s not an idol. It’s not a… he means that there is Rashi right further, but if its way of worship was like that, like Baal Peor, which is to defecate before Baal Peor, because that is indeed such a way of idolatry. He says a nude figure, if you see a large statue in a bathhouse, that’s not idolatry.

The Mishnah of Rabban Gamliel in the Bathhouse of Aphrodite

Very good. This is the simple meaning, this is the Mishnah in Avodah Zarah, there was a gentile who asked Rabban Gamliel that he washes in a bathhouse of Aphrodite. By the way, here you see that the Mishnah says the name of idolatry, which was the discussion about Rabban Yochanan ben Zakkai said that one may only… Yes. In which case? The Mishnah says… what stands in the Torah. Well, why does the Mishnah say? So we hold, what is the end? And I’m learning Torah. It must be a reduction about.

But you see the simple meaning in the Mishnah, he says that Aphrodite is not a name of an idolatry, but a name of a star. No, the planet Venus means Venus. Aphrodite is just the name of Venus. Good, but… but… So it’s not a special name. No, it’s not the name of a star.

No, no, no, no. This is a form of the planet Venus. The planet Venus doesn’t simply mean it has a picture of a star, it’s a picture of a woman, Venus or Aphrodite. We call, by the way, what we call Venus, Venus is just the Roman name for Aphrodite. Aphrodite is a Greek, it’s a name of an idolatry that officially is connected with the star, or the angel of the star, whatever, whatever they believe. So, it doesn’t know what the simple meaning is.

Rabban Gamliel’s Answers

In any case, he, Rabban Gamliel, said two things. First of all, I didn’t come to her, she came to me. The simple meaning is not that the bathhouse is a decoration for the idolatry, the idolatry is a decoration for the bathhouse. A second thing, he says, is this an idolatry that one goes around naked and wild? It’s implied from him, it seems that this is not idolatry.

In short, Rabbi Eliezer said, this is a cultural thing, it has no figurine. This is basically the point. You see that one adds to the chair. Yes.

Law 25: Knife of Idolatry That One Slaughtered With

Okay. Already, the last law of the chapter. A knife of idolatry that one slaughtered with, what happens if someone slaughters an animal with a knife of idolatry? One might think that the entire animal becomes forbidden, like weak wood, like one brought an idol? He says, no, slaughtering with it is not damaging. An animal is worth more when it’s alive than when it’s dead. No, but the slaughter is a repair, I mean slaughter is a labor. No, good. But in any case, it’s in general, I mean, the slaughter of meat is, one must slaughter, but you know that a regular animal is worth more when it’s alive, which means one is damaging, therefore the knife didn’t do anything.

But if it is indeed an animal that is purchased, it’s truly a case that’s forbidden, because he didn’t damage. But if this is just a knife, it’s a whole thing, one learned in the laws of Yom Tov, I mean that one learned that sometimes this is, one preserves the animal. One preserves the… it will die soon the animal. Now the money, yes.

Summary: Practical Ramifications

Okay, so these are the laws of benefit from idolatry. Most of it is quite simple, only a few laws of non-kosher foods. These are complicated laws, but more or less these are simple laws.

Someone asked recently a question about someone who went into a church, he wanted to buy advertising from them, whether one may, is this a question from the laws of idolatry, like bathhouse and garden. Or sometimes there is a tourist place that belongs to a church, a person wants to know whether one may, must he pay, or if it’s free perhaps one may. There are many details.

In any case, apparently this has to do with the laws that they learned. Wonderful.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות עבודה זרה פרק ז – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – פרק ז’ פון הלכות עבודה זרה (רמב”ם)

כללי’דיגע הקדמה

פרק ז’ קומט נאכדעם וואס מען האט שוין געלערנט: (א) עיקר עבודה זרה, (ב) כישוף, (ג) חוקות הגוים (מצבה, אבן משכית, אשרה וכדומה). פרק ז’ האנדלט וועגן דער מצוה פון מאבד זיין עבודה זרה – צוברעכן עבודה זרה, און פראקטיש פון דעם קומען ארויס אלע הלכות פון איסור הנאה פון עבודה זרה. פון אלע ~51 מצוות אין הלכות עבודה זרה זענען 49 לא תעשה’ס, און דאס זענען די צוויי עשה’ס – מאבד זיין עבודה זרה.

הלכה א – מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה

רמב”ם: „מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר ‘אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים’… ‘מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון’. בארץ ישראל מצוה לרדוף אחריהם עד שנאבד אותו מכל ארצנו. ובחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבש נאבד כל עבודה זרה שבו.”

פשט: א מצות עשה אויף יעדן איד אין אלע דורות צו פארניכטן עבודה זרה, אירע כלים (משמשים), און אלעס וואס איז געבויט געווארן פאר איר. אין ארץ ישראל דארף מען אקטיוו נאכלויפן; אין חוץ לארץ נאר אין א פלאץ וואס מען האט כובש געווען.

חידושים:

וואס מיינט „משמשיה”? „משמשיה” מיינט כלים – די פלאטפארמעס, מזבחות, מצבות, אשרה’ס – נישט מענטשן. פאר מענטשן זאגט מען „לגרש” אדער „להרוג”, נישט „לאבד”. דער רמב”ם זאגט בפירוש: „כלים הם משמשי עבודה זרה.”

חילוק צווישן ארץ ישראל און חוץ לארץ: אין ארץ ישראל איז מען מצווה „לרדוף אחריהם” – אקטיוו זוכן וואו עס איז דא עבודה זרה, „עד שתאבד אותו מכל ארצך.” אין חוץ לארץ איז נישטא קיין מצוה צו נאכלויפן, אבער „כל מקום שנכבש” – א פלאץ וואס אידן האבן איינגענומען – דארף מען יא מבער זיין עבודה זרה דארט, שנאמר „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.”

וואס מיינט „נכבש” אין חוץ לארץ? עס ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט א פולע ממשלה, א כיבוש יחיד, אדער בלויז לאקאלע כח. דער מסקנא איז אז עס דארף זיין א ממש’דיגער כיבוש – נישט סתם א פלאץ וואו אידן וואוינען.

צי דארף מען כובש זיין כדי מבער צו זיין? אין ארץ ישראל, „לרדוף אחריהם” סאונדט ווי מען דארף טון אלעס וואס מען קען – אפשר אפילו כובש זיין א שטח – כדי מבער צו זיין עבודה זרה. אין חוץ לארץ איז נישטא קיין מצוה כובש צו זיין נאר כדי מבער צו זיין עבודה זרה, אבער אויב מען האט שוין כובש געווען, דארף מען יא אויפזוכן און מבער זיין. דאס איז „נישט גאנץ קלאר” און די גמרא האט אן אנדערע לשון.

איסור הנאה vs. מצות ביעור: איסור הנאה און מצות ביעור זענען צוויי באזונדערע ענינים. נישט יעדע זאך וואס איז אסור בהנאה האט א מצוה פון ביעור (חמץ איז אן אויסנאם וואס האט ביידע), און נישט יעדע זאך וואס מען דארף מבער זיין איז דווקא ווייל עס איז אסור בהנאה. דער חילוק צווישן חמץ (וואס האט „לא יראה לך” – א באזונדער לאו אויף האלטן) און עבודה זרה (וואס האט „תאבדון” – א מצות עשה צו אקטיוו מאבד זיין) ווערט אנגעמערקט.

הלכה ב – איסור הנאה פון עבודה זרה, משמשיה, ותקרובת

רמב”ם: „עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה, שנאמר ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’ ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם’.”

פשט: עבודה זרה גופא, אירע משמשים, אירע קרבנות, און אלעס וואס מען טוט פאר איר – אלעס איז אסור בהנאה. ווער עס האט הנאה באקומט צוויי מאל מלקות.

חידושים:

צוויי לאווין אויף איין מעשה: דער רמב”ם האלט אז „לא תביא תועבה” און „לא ידבק בידך מאומה מן החרם” זענען צוויי באזונדערע לאווין, נישט סתם א כפל. דערפאר באקומט מען שתי מלקיות. דאס שטאמט פון דער גמרא. דער רמב”ן אין ספר המצוות איז חולק אויף דעם.

הלכה ב (המשך) – בהמה שהקריבוה לעבודה זרה

רמב”ם: „בהמות שהקריבום לעבודה זרה כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה. לפיכך אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה, כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב… הרי כל אותן העורות שנראו כך אסורין בהנאה.”

פשט: א בהמה וואס איז מקריב געווארן פאר עבודה זרה איז גאנצערהייט אסור – אפילו די חלקים וואס מען האט נישט ממש מקריב געווען (ביינער, הערנער, הויט). אויב מען טרעפט א הויט מיט א סימן (א רונדיגע לאך קעגן דעם הארץ), איז עס אסור בהנאה.

חידושים:

פארוואס אפילו פסולת? ווייל איינמאל די גאנצע בהמה איז מוקדש געווארן פאר עבודה זרה, אדער א חלק איז מקריב געווען, ווערט די גאנצע בהמה אסור – אפילו חלקים וואס מען פלעגט נישט מקריב זיין.

פראקטישע נפקא מינה: מען טרעפט א שטיק לעדער אין גאס מיט דעם סימן – מען דארף וויסן אז עס איז שריים פון עבודה זרה און מ’טאר עס נישט הנאה האבן.

הלכה ג – חילוק צווישן עבודה זרה של גוי ושל ישראל

רמב”ם: „עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד, שנאמר ‘פסילי אלהיהם תשרפון באש’ – משפסלו נעשה אלוה. אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר ‘ושם בסתר’ – עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.”

פשט: א גוי’אישע עבודה זרה ווערט אסור בהנאה פון ווען מען פארעמט עס אויס – בלויז דאס מאכן דערפון א פסל. א אידישע עבודה זרה ווערט ערשט אסור נאכדעם וואס מען דינט פאר איר.

חידושים:

„ושם בסתר” – פארוואס באהאלטן? דער פסוק רעדט פון „בסתר” ווייל דער איד וואוינט אין אן אידישע לאנד און האט מורא פון בית דין, דערפאר באהאלט ער זיין עבודה זרה.

נישטא קיין „הקדש” לעבודה זרה: מחשבה אליין איז נישט גורם איסור ביי אן אידישע עבודה זרה. מען קען נישט „מקדיש זיין” א זאך לעבודה זרה דורך בלויז מחשבה – מען דארף עס טאקע נוצן פאר עבודה זרה. ביי א איד, סתם קויפן אדער מאכן א פסל אן עבודה – איז נאך נישט אסור בהנאה.

משמשים – סיי ביי גוי סיי ביי איד: ביי משמשים (כלים פאר עבודה זרה) – סיי ביי א גוי סיי ביי א איד – זענען זיי נישט אסור ביז מען נוצט זיי פאר עבודה זרה. דער חילוק פון „מיד” vs. „עד שתיעבד” גייט נאר אויף דער עבודה זרה גופא (דער פסל אליין).

[דיגרעסיע: סתירה מיט מצבה/אשרה] א מצבה, אבן משכית, אדער אשרה איז אסור צו בויען (פון פרק ו’), אפילו לשם שמים – אבער דער איסור הנאה איז ערשט נאכדעם וואס מען האט געדינט. דאס בויען אליין איז אן איסור באזונדער – „ווינקט לתשמישי עבודה זרה” – אבער נישט דער איסור הנאה.

העושה עבודה זרה לאחרים – שכר

רמב”ם: „העושה עבודה זרה לאחרים הרי זה לוקה… מפני שאין נאסרת עד שתגמר, ומכה בפטיש אחרונה שגומר בה — פריטה.”

פשט: איינער וואס מאכט א געטשקע פאר אנדערע באקומט מלקות, אבער דער שכר (געלט) וואס ער באקומט פאר דער ארבעט איז מותר בהנאה, ווייל די עבודה זרה ווערט ערשט אסור ווען זי ווערט פארטיג, און די לעצטע מכה בפטיש איז נישט שוה פרוטה.

חידושים:

חילוק צווישן שכר און הנאה מעבודה זרה: דער שכר פון מאכן עבודה זרה איז נישט “הנאה פון עבודה זרה.” הנאה פון עבודה זרה מיינט הנאה פון די קרבנות אדער פון דער עבודה זרה גופא — נישט די געלט וואס מ’באקומט פאר’ן מאכן.

קשיא: אפילו ביי עבודה זרה של גוי, וואס ווערט אסור גלייך ווען מ’מאכט עס, פארוואס איז דער שכר מותר? דער רמב”ם ענטפערט: ווייל עס ווערט נישט אסור ביז עס ווערט פארטיג, און די לעצטע קלאפ (מכה בפטיש) איז ווייניגער ווי א פרוטה ווערט.

“אין הנאה אלא לבסוף”: ביז דער לעצטער מאמענט איז עס נאך נישט קיין עבודה זרה, און די לעצטע סעקונדע איז כמעט גארנישט ווערט. עס ווערט געפרעגט: אויב ס’איז א זייער טייערע עבודה זרה, קען מען דאך זאגן אז יעדע קלאפ איז ווערט געלט — אפשר איז דאך אויך די לעצטע קלאפ ווערט עפעס? דער תירוץ: “מכה אחרונה” מיינט נאר דאס קליינע ביסל וואס פעלט, וואס איז ווייניגער פון א פרוטה. עס ווערט באמערקט אז דאס איז “א פאני שטיקל תורה” — מסתמא איז דא א טיפערער ריווח אין דעם.

קנין עבודה זרה בטעות – גרוטאות (דזשאנק ביזנעס)

רמב”ם: „הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהם עבודה זרה — אם נתן מעות ולא משך, יחזיר אל הגוי. משך ולא נתן מעות (אדער געמאכט ביידע קנינים) — יוליך לים המלח.”

פשט: איינער קויפט אפ א באנטש צעבראכענע זאכן פון גוים און טרעפט דערצווישן עבודה זרה. אויב ער האט נאר געלט געגעבן אבער נישט משיכה געמאכט — זאל ער עס צוריקגעבן צום גוי. אויב ער האט שוין א פולע קנין געמאכט — יוליך לים המלח.

חידושים:

קנין כסף vs. קנין משיכה ביי גוי: ביי א גוי איז כסף קונה (נישט משיכה אליין), ביי א איד איז משיכה קונה. ווען ער האט נאר כסף געגעבן אן משיכה — ביי א גוי איז כסף קונה, אבער דא זאגט מען ער קען צוריקגעבן. ווען ער האט נאר משיכה געמאכט אן כסף — איז עס א קנין בטעות.

קנין בטעות: דער יסוד פון דעם היתר צוריקצוגעבן איז “קנין בטעות” — ער האט נישט געוואוסט אז דארט איז עבודה זרה, האט ער עס נישט באמת געוואלט קונה זיין. דאס גילט אפילו ביי משיכה, ווייל ער האט מושך געווען דעם גרויסן קאנטעינער, נישט ספעציפיש די עבודה זרה.

שאלה וועגן מאבד זיין עבודה זרה בארץ ישראל: עס ווערט געפרעגט צי מ’רעדט דא אין חוץ לארץ, ווייל אין ארץ ישראל איז דא א מצות עשה פון “אבד תאבדון.” עס ווערט מבואר אז דער רמב”ם רעדט דא נישט פון דער מצוה פון מאבד זיין עבודה זרה, נאר פון דעם איסור הנאה. מ’דארף נישט צומישן די צוויי ענינים: (א) מצות לאבד עבודה זרה, (ב) איסור הנאה פון עבודה זרה.

ווען ביידע קנינים זענען פארטיג: אויב ער האט שוין געמאכט כסף און משיכה — “יוליך לים המלח,” דאס סימבאל פון מאבד זיין אז קיינער זאל נישט הנאה האבן.

ירושה פון א גוי – גר און גוי טיילן זיך

רמב”ם: „גוי שמת והניח ירושה ויש לו בן גוי ובן גר — יכול הגר לומר לגוי: טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות. אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר — אסור.”

פשט: ווען א גוי שטארבט און לאזט איבער א ירושה מיט עבודה זרה דערצווישן, און ער האט א זון א גוי און א זון א גר — קען דער גר זאגן פאר דער טיילונג: “נעם דו די עבודה זרה, איך נעם געלט.” אבער אויב דער גר האט שוין גע’ירש’נט (נאך דער גיור), טאר ער נישט אזוי טיילן, ווייל דאס איז ווי פארקויפן עבודה זרה.

חידושים:

פאר vs. נאך ירושה: דער חילוק איז צי ער טיילט זיך פאר ער ירש’נט (גילוי דעת — ער מאכט א דיעל פארויס אז ער זאל נישט באקומען עבודה זרה), אדער נאכדעם וואס ער האט שוין גע’ירש’נט. אויב נאכדעם — איז עס ווי ער פארקויפט עבודה זרה און האט הנאה דערפון.

ירושה פון א גר: מדאורייתא ירש’נט א גר נישט פון זיין גוי’אישן טאטע, אבער מתקנת חכמים ירש’נט ער יא — כדי ער זאל נישט צוריקגיין צו זיין פריערדיגן לעבנסשטייגער. דאס גילט אפילו ווען ער איז נישט מוחזק אז ער וויל צוריק ווערן א גוי.

צורות שעושין אותן הגוים – כללים

רמב”ם: „צורות שעושין אותן הגוים לנוי — מותרות. צורות העשויות לעבודה — אסורות. כיצד? כל הצורות הנמצאות בכפרים — אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה.”

פשט: נישט יעדע צורה וואס א גוי האט איז עבודה זרה. דער כלל: צורות געמאכט פאר שיינקייט — מותר; צורות געמאכט פאר עבודה — אסור. דער סימן: אין א כפר (קליין דארף) — אסור בחזקה אז ס’איז פאר עבודה; אין א מדינה (שטאט) — עס ווענדט זיך אויף ספעציפישע סימנים.

חידושים:

סדר הענינים אין דעם פרק: (א) כללים פון עבודה זרה — וועלכע איז אסור, ווען ס’ווערט אסור; (ב) הלכות פון ביטול עבודה זרה; (ג) קנינים — וויאזוי עבודה זרה קומט צו אים; (ד) יעצט — וועלכע צורות זענען אסור.

חילוק צווישן איד און גוי: ביי א איד טאר מען בכלל נישט מאכן געוויסע צורות (ווי פריער געלערנט — צורת אדם וכדומה, משום גזירה). דא רעדט מען נאר פון צורות וואס גוים מאכן — צי זיי זענען אסור בהנאה פאר אידן.

די זעלבע צורה — צוויי דינים: די זעלבע צורה קען זיין מותר אויב ס’איז געמאכט לנוי, אדער אסור אויב ס’איז געמאכט לעבודה. מ’דארף וויסן דעם כוונה/קאנטעקסט.

כפר vs. מדינה: אין א כפר (~100 מענטשן) לעבט מען פשוט, מ’ספענדט נישט אויף שיינקייט, מ’מאכט נישט פענסי דעקאראציעס — דערפאר איז יעדע צורה בחזקת עשויה לעבודה. אין א שטאט איז דער דין אנדערש.

צורות על פתח המדינה – סימנים פון עבודה זרה

רמב”ם: אויב א צורה שטייט ביים טיר פון א מדינה (שטאט) און אין דער האנט האלט ער א מקל (שטעקן), ציפור (פויגל), כדור (באל), סייף (שווערד), עטרה וטבעת (קרוין מיט רינגל)חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה. ואם לאו – הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.

פשט: אין א שטאט, וואו צורות קענען זיין סיי לנוי סיי לעבודה, גיט דער רמב”ם א סימן: אויב די צורה האלט איינע פון די ספעציפישע זאכן אין האנט, איז דאס א חזקה אז ס’איז לעבודה. אן די סימנים – חזקה לנוי.

חידושים:

– די סימבאלן ווערן דערקלערט לויט דער גמרא (מסכת עבודה זרה): כדור = ער האלט די וועלט (הערשאפט איבער דער וועלט), סייף = גיבור ואיש מלחמה, ציפור = שולט אויף די וועלט, עטרה = מלכות. דאס זענען אלע סימבאלן פון מאכט וואס פאסן צו עבודה.

– טעכניש קען מען אלע די צורות אויך מאכן לנוי – דער רמב”ם זאגט נאר א חזקה, נישט א ודאי. ווען מ’ווייסט זיכער, איז אלעס חזקות אומנויטיג.

– מ’וואלט געקענט זאגן אז אלעס זאל זיין ספק איסור, אבער דער רמב”ם שטעלט אוועק א חזקה: אן די סימנים – חזקה לנוי און מותר.

צלמים הנמצאים – געפונענע צורות

רמב”ם: „צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות – ואין צריכין לבטלן.” אבער „המוצא עבודה זרה בדרך – הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת – יוליך לים המלח.”

פשט: צורות וואס מ’טרעפט צעבראכן אין גרוטאות דארף מען נישט מבטל זיין, ווייל עבודה זרה האט נישט קיין טביעת עין אין גרוטאות. אבער א עבודה זרה וואס מ’טרעפט אויפן וועג איז אסור.

חידושים:

סתירה: פריער האט מען געלערנט אז ביי גרוטאות פון א יחיד גוי איז “משליך” – ער האט מבטל געווען. אבער דא זאגט מען אז א עבודה זרה אויפן וועג איז אסור? דער תירוץ: ביי א יחיד גוי איז דא א חזקה אז ער האט מבטל געווען. אבער ביי סתם א עבודה זרה וואס מ’טרעפט, איז נישטא קיין חזקה פון ביטול.

המוצא כלים עם צורות – כלים מיט צורות חמה, לבנה, דרקון

רמב”ם: „המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון – זורקן לים המלח.” כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, טבעות. „או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת – ראיה שהן לעבודה.” אבער „שאר הצורות המצויות על כל הכלים – חזקתן לנוי ומותרות.”

פשט: חשוב’ע כלים (כסף, זהב, בגדי שני) מיט צורות חמה/לבנה/דרקון – חזקתן לעבודה. אנדערע צורות אויף כלים – חזקתן לנוי.

חידושים:

– בגדי שני = תולעת שני, רויטע בגדים – עובדי עבודה זרה גייען מיט רויטע בגדים.

– ווען ס’איז אויסגעקריצט (חקוק) אויף א נזם אדער טבעת, איז דאס א ראיה אז ס’איז לעבודה, ווייל אויף חשוב’ע כלים מאכט מען נישט סתם נוי.

– א כללי’שער חידוש: אפילו א גוי קען אמאל מאכן א צורה לנוי, און דאס איז מותר. אפילו א צורה פון עבודה זרה – אויב ס’איז דא אן אומדנא אז ס’איז לנוי, איז עס מותר (כאטש א איד מעג עס נישט מאכן).

תערובת עבודה זרה

רמב”ם: „עבודה זרה וכל תקרובת שלה אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט – אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין – אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.”

פשט: עבודה זרה ותקרובת שלה ווערן נישט בטל – אפילו בכל שהן אסרן זיי די גאנצע תערובת. ווייל יעדע איינציגע שטיק איז ראוי צו זיין עבודה זרה בפני עצמה (דבר שבמנין / חשיבות), ווערט עס נישט בטל.

חידושים:

– דאס איז א ספעציעלע מין תערובת: מ’ווייסט אז עבודה זרה איז דא אין דער מישונג, אבער מ’ווייסט נישט וועלכע. יעדע איינציגע שטיק איז א ספק, אבער אלע זענען אסור.

– אויך ביי יין של עבודה זרה וואס האט זיך צעמישט אין כוסות, אדער בשר פון תקרובת עבודה זרה אין אנדערע חתיכות – אסור הכל.

עורות לבובין

רמב”ם: עורות לבובין (עורות מיט א לאך קעגן דעם הארץ) – דאס איז א סימן אז ס’איז פון עבודה זרה.

פשט: ווען מ’זעט דעם סימן אויפן עור, איז דאס א ראיה אז ס’איז געווען פאר עבודה זרה.

דמי עבודה זרה – געלט פון עבודה זרה

רמב”ם: „דמי עבודה זרה – אסורין בהנאה, ואוסרין בכל שהן כעבודה זרה.”

חידושים:

– די געלט וואס מ’באקומט פאר עבודה זרה האט דעם זעלבן דין ווי עבודה זרה אליין – אסור בהנאה און אוסר בכל שהן אין א תערובת.

– כאטש דער געלט האט זיך אויסגעמישט מיט אנדערע געלט, ווערט אלעס אסור – נישט ווי א רגיל’ע תערובת.

אפר (עפר) פון עבודה זרה

חידושים:

– אפילו נאכדעם וואס עבודה זרה איז נשרף געווארן, איז דער עפר אויך אסור בהנאה.

– קשיא: דער עפר איז דאך א נייע זאך – פארוואס זאל עס נאך אסור זיין? תירוץ: דאס איז א חומרא פון עבודה זרה – ווייל עבודה זרה איז שרעקליך, מ’דארף זיין זייער זהיר.

חילוק צווישן גחלים און שלהבת: גחלים (גליענדע קוילן) זענען אסור ווייל ס’איז נאך דא א ממשות פון דער עבודה זרה. אבער א שלהבת (פלאם) אליין איז נישט א דבר ממשי – ס’ברענט אויף די גחלים פון עבודה זרה, אבער די פלאם אליין איז א נארמאלע זאך, מ’טאר עס נישט הנאה האבן אבער ס’האט נישט קיין ממש.

ספק עבודה זרה – ספק און ספק ספיקא

רמב”ם: „כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות – כולן אסורות.” אבער „פירש כוס אחת מתערובת ונפל לכוסות שניים – הרי אלו מותרים” (ספק ספיקא).

פשט: ספק עבודה זרה – אסור. ספק ספיקא – מותר. ווען א כוס גייט אוועק פון דער ערשטער תערובת און פאלט אריין אין א צווייטע גרופע כוסות, איז דאס שוין ספק ספיקא: ספק צי דאס איז די אסור’ע כוס, און ספק צי דאס איז די כוס וואס איז אריינגעפאלן.

חידושים:

– דער חילוק צווישן תערובת און ספק: תערובת מיינט אז מ’נוצט ביידע (אלע שטיקער). ספק מיינט אז מ’נוצט נאר איינע פון זיי.

– ביי ספק ספיקא ארבעט דאס נישט מיט סטאטיסטיק – יעדע כוס אין דער ערשטער תערובת איז א ספק (נישט א ודאי איסור), און דאך ווען איינע גייט אוועק צו א צווייטע פלאץ, ווערט עס ספק ספיקא.

טבעת של עבודה זרה – תלי’ (תליה)

רמב”ם: „טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול – הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו.”

פשט: ווען צוויי טבעות פאלן אריין אין ים, זאגט מען (תלי’) אז די אסור’ע טבעת איז געווען איינע פון די צוויי, און ממילא זענען אלע איבעריגע מותר.

חידושים:

– דאס רופט מען תלי’ (תליה) – מ’טוט “תולה” (אנהענגען) דעם איסור אויף דעם וואס איז אוועקגעגאנגען. דאס איז נישט עקזאקט ביטול, נאר א באזונדער מעקאניזם.

קשיא: פארוואס דארף עס זיין דווקא שתים וואס פאלן אריין? פארוואס נישט איינע? דער לערנער האט מודה געווען אז ער ווייסט נישט דעם טעם דערפון.

– דער ענין פון הקל ספק לטובה – מ’טראכט אז זאכן געשעען צום גוטן. אויך, עבודה זרה באלאנגט אין ים (מ’דארף עס מאבד זיין), סאו ס’איז א פאזיטיווע אנאמע אז דאס איז טאקע אריינגעפאלן.

רוב ומיעוט ביי ספק ספיקא

חידושים:

– שאלה: אויב פון הונדערט טבעות (מיט איין אסור’ע) גייען פערציג אויף איין פלאץ און זעכציג אויף אן אנדער פלאץ, און די פערציג פאלן אריין אין אנדערע – וואס איז דער דין?

– ביי דער ערשטער לעוועל (הונדערט טבעות) זענען אלע אסור (תערובת, נישט בטל).

– ביי דער צווייטער לעוועל (ווען פערציג פאלן אריין אין אנדערע) – דא גייט מען יא נאך רוב: רוב פון די הונדערט (זעכציג) זענען אויף דער אנדער זייט, סאו ביי די פערציג איז דא א רוב אז די אסור’ע איז נישט דארט. דאס איז ספק ספיקא לקולא.

– די ש”ך זאגט אז נאך ביטול איסור לכתחילה מותר, ווייל “על פי דין הולכים אחר הרוב” — מ’זאגט אז עס איז אריינגעפאלן צווישן די רוב. ס’איז בכלל נישט קיין ספקות. אבער להלכה איז עס זייער קאמפליצירט און דארף א רב.

אשרה – דינים פון הנאה

רמב”ם: „אשרה בין שעובדין אותה בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, אסור לישב בצלה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים… ואם יש לו דרך אחרת…”

פשט: מ’טאר נישט זיצן אונטער דעם שאטן פון אן אשרה (סיי ווען מ’דינט איר, סיי ווען עבודה זרה ליגט אונטער איר). אבער דער שאטן פון די צווייגן/בלעטער וואס שפרייטן זיך אויס איז מותר. אויב מ’האט אן אנדערע וועג, טאר מען אפילו נישט דורכגיין; אויב נישט, זאל מען שנעל דורכלויפן.

חידושים:

– דער חילוק צווישן “צל קומתה” (שאטן פון דעם trunk) און “צל צילה” (שאטן פון די צווייגן). די “קומה” מיינט ליטעראלי דעם מיטעלסטן טייל פון דעם בוים, דער trunk. דער עיקר תכלית פון דער אשרה איז געווען דער הויכער בוים אז מענטשן זאלן עס זען און קומען, נישט דווקא צו מאכן א שאטן פאר די עבודה זרה.

קשיא: פארוואס איז זיצן אונטער די צווייגן מותר אבער דורכגיין (ווען מ’האט אן אנדערע וועג) אסור? תירוץ: “תחתיו” מיינט נישט דווקא אונטער די צווייגן, נאר אונטער דעם trunk. אזוי אז אויב מ’מעג זיצן אונטער די צווייגן, כל שכן מעג מען דורכגיין אונטער די צווייגן. דער איסור דורכגיין רעדט פון אונטער דעם trunk גופא.

– ווען מ’האט נישט קיין אנדערע וועג, מעג מען שנעל דורכלויפן (“רץ”) ווייל ער האט נישט קיין ממשות’דיגע הנאה פון דעם שאטן ווען ער לויפט שנעל. דאס “רץ” איז נאר א היתר בשעת הדחק.

אפרוחים שקיננו באשרה

רמב”ם: „אפרוחים שקיננו בה — אם אינן צריכין לאמן, מותרין. אם צריכין לאמן, אסורין.”

פשט: פייגלעך וואס האבן גענעסט אויף דער אשרה: אויב זיי זענען שוין גרויס און זעלבסטשטענדיג (אינן צריכין לאמן), זענען זיי מותר. אויב זיי דארפן נאך די מוטער (צריכין לאמן), זענען זיי אסור ווייל די אשרה איז ווי א “מעבדות” (דינסט) פאר זיי.

חידושים:

– דער נעסט אליין איז מותר ווייל דער עוף ברענגט האלץ פון אנדערע ערטער — “עוף מביא עצים ממקום אחר” — דער פויגל צוברעכט נישט דעם בוים וואו ער וואוינט.

האלץ פון אשרה – תנור און ברויט

רמב”ם: „נטל ממנה עצים אסור להסיקן. הסיק בו את התנור — יותץ. אפה בו פת — אסור בהנאה. נתערבה באחרות — יוליך דמיו לים המלח.”

פשט: האלץ פון אשרה איז אסור בהנאה. אויב מ’האט דערמיט אנגעהייצט א תנור, דארף מען דעם תנור אפקילן. אויב מ’האט ברויט געבאקן, איז דאס ברויט אסור. אויב עס האט זיך אויסגעמישט מיט אנדערע ברויט, שיקט מען דעם ווערט אין ים המלח.

חידושים:

– דער חידוש פון “יותץ” (אפקילן דעם תנור) איז אז אפילו די ווארימקייט אליין — ווען דאס האלץ איז שוין ארויסגענומען — איז אסור, ווייל עס איז ווארימקייט פון עבודה זרה.

– ביי תערובות: מ’דארף נישט דאס ברויט אליין אין ים המלח ווארפן, נאר דעם ווערט (דמיו) — ווייל מ’ווייסט נישט וועלכע ברויט עס איז, דער רעשט איז מותר.

קתקוד (שפענדל) פון אשרה

רמב”ם: „נטל ממנו קתקוד ואורג בו את הבגד — אסור בהנאה. נתערב באחרים — יוליך דמי הנאה לים המלח.”

פשט: א שפענדל פון אשרה וואס מ’האט דערמיט גענייט א בגד — דער בגד איז אסור. ביי תערובות — דער זעלבער דין ווי ביי ברויט.

זה וזה גורם – ירקות אונטער אשרה

רמב”ם: „מותר לזרוע תחתיה ירקות בימות הגשמים… זה וזה גורם מותר.”

פשט: מ’מעג איינפלאנצן ירקות אונטער אן אשרה אין רעגן-צייט. אין זומער ווען מ’דארף דעם שאטן, איז דער שאטן פון דער אשרה איינער פון מערערע גורמים (קרקע, וואסער, צל), און “זה וזה גורם” — ווען א מותר’ע זאך און אן אסור’ע זאך צוזאמען גורמען עפעס — איז מותר.

חידושים:

– דער כלל: “כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין — הרי זה מותר בכל מקום.”

– דערפאר: א פעלד וואס מ’האט געדונגען מיט זבל פון עבודה זרה — מותר צו זייען. א קו וואס מ’האט געפיטערט מיט כרשיני עבודה זרה — זה וזה גורם.

– א שווערע נקודה: “בשר זה וזה גורם העלפט נישט” — ביי בשר איז עס אן אנדערע סארט זאך. מ’דארף פארשטיין אז קרקע מיט צל זענען צוויי באזונדערע גורמים, נישט איין זאך.

תקרובת עבודה זרה – בשר, יין, פירות

רמב”ם: „בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה — מותרין עד שיקריבום לפניהם. הקריבום — נעשית תקרובת ואסור לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה.”

פשט: בלויז הכנה צו מקריב זיין פאר עבודה זרה מאכט נישט אסור — אפילו מ’האט עס אריינגעברענגט אין בית עבודה זרה. נאר ווען מ’איז טאקע מקריב, ווערט עס תקרובת און אסור לעולם. אלעס וואס מ’געפינט אין בית עבודה זרה איז אסור.

חידושים:

הכנה vs. הקרבה: ביי קדשים (הקדש) ארבעט הכנה/הקדשה, אבער ביי עבודה זרה דארף מען טאקע טון די עבירה — הכנות אליין איז גארנישט ווערט. דער טעם: הכנה איז א סארט מחשבה, און מ’נעמט נישט עבודה זרה סיריעס גענוג אז מ’זאל זיך רעכענען מיט יענעם’ס הקדשה/ייחוד.

“כל הנמצא בבית עבודה זרה”: א שאלה ווערט אויפגעברענגט — איז דאס ווייל מ’ווייסט אז מ’האט עס מקריב געווען, אדער א חזקה, אדער א ספק דאורייתא? דער רמב”ם ברענגט דעם לשון הגמרא “כל שלפנים מן הקנקלין אסור.”

לפנים מן הקנקלין: א וויכטיגער חילוק — “בית עבודה זרה” קען זיין א גרויסע שטח, אבער “לפנים” מיינט דעם אינערסטן טייל, ווי א “קודש קדשים” פון עבודה זרה — דער מקום הקרבה. דער “האלוועי” און דער “פוליש” איז א בית עבודה זרה אבער נישט “לפנים.” דער רמב”ם’ס “הכניסו לבית עבודה זרה” און “נמצא בבית עבודה זרה” קענען מיינען צוויי פארשידענע levels פון אינעווייניג. הרב ראבינאוויטש לערנט אפשר אן אנדערע פשט אין דעם.

המוציא דברים בראש עבודה זרה

רמב”ם: „המוציא סוס וכלים ומעות בראש עבודה זרה — אם הוציאן דרך בזיון מותרין, דרך כבוד אסורין. כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה… אבל המוצאם בפנים — בין דרך כבוד בין דרך בזיון אסור.”

פשט: זאכן וואס מ’געפינט אויף עבודה זרה: אויב מ’האט עס ארויפגעלייגט דרך בזיון (ניצט די עבודה זרה ווי א האק) — מותר. דרך כבוד (ווי אן אקרובי/קרבן) — אסור. אבער אינעווייניג אין דעם מקום עבודה — אלעס אסור.

חידושים:

דוגמאות פון דרך בזיון: א כיס מיט געלט הענגט אויפ’ן האלז, א סודר מקופל אויפ’ן קאפ, א כוס אויפ’ן קאפ — דאס איז בזיון, ווייל מ’ניצט די עבודה זרה ווי א שטענדער.

דרך כבוד: אויב מ’געפינט אויפ’ן קאפ א זאך “שדרכו להיות על הראש” — עפעס וואס פאסט אויפ’ן קאפ ווי א באפוצונג — איז אסור, ווייל דאס איז ווי א קרבן.

בפנים vs. בחוץ: דרויסן פון דעם מקום עבודה קען מען מאכן דעם חילוק צווישן כבוד/בזיון. אבער אינעווייניג — “בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי” — אלעס אסור. דער טעם: במקום המזבח איז עס גלייך ווי מ’האט עס שוין געלייגט פאר דעם מזבח.

מרקוליס: ביי מרקוליס איז “בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה” — ווייל ביי מרקוליס איז נישטא דער חילוק פון דרך בזיון, ווייל זיין עבודה איז דורך בזיון (ווארפן שטיינער). “ער האט ליב בזיון” — דערפאר איז אלעס עבודה. יעדער שטיין וואס עס זעט אויס אז ער באלאנגט צום מרקוליס איז אסור בהנאה.

מרחץ וגינה של עבודה זרה – הנאה שלא בטובה

רמב”ם: „עבודה זרה של עובד כוכבים — מרחץ או גינה — נהנין בהן שלא בטובה. ואם נהנין בו בטובה — אסור.”

פשט: א באד-הויז אדער גארטן וואס באלאנגט פאר א מוסד פון עבודה זרה — מען מעג הנאה האבן דערפון אויב מען גיט נישט קיין “טובה” (אנערקענונג/דאנק) פאר די עבודה זרה. אויב מען דארף זיי באדאנקען דערפאר, איז עס אסור.

חידושים:

– דא איז א נייע קאטעגאריע — זאכן וואס באלאנגען פאר דער עבודה זרה (ווי א טשורטש’ס ביזנעס), אבער זענען נישט תקרובת. דאס איז אנדערש פון הנאה פון תקרובת עבודה זרה.

– דער באגריף “טובה” ווערט אויסגעטייטשט: מען באדאנקט נישט די עבודה זרה, מען ווייזט נישט ארויס אז מען איז מודה טובה צו דער מוסד. דאס איז

פארבונדן מיט דער מחלוקת צווישן ר’ שמעון און ר’ יהודה בן גיירא — ר’ יהודה בן גיירא האט געזאגט “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן” — זיי בויען מרחצאות כדי מען זאל זיי זאגן א טובה.

חקירה: וואס מיינט “הנאה פאר די עבודה זרה”? עבודה זרה איז דאך נישט קיין לעבעדיגע זאך — דער אמת’ער נהנה זענען די משמשי עבודה זרה (כומרים). עס איז א “סימבאלישע זאך.”

הואיל והחרים — ווען דער מרחץ באלאנגט טיילווייז פאר דער עבודה זרה מוסד (כשותפות), מעג מען הנאה האבן אפילו בטובת הכומרים, נאר מען טאר נישט באצאלן שכר, ווייל געלט צאלן שטיצט דירעקט די עבודה זרה.

חקירה: צי מיינט דאס אז מען טאר בכלל נישט מאכן ביזנעס מיט אן עובד עבודה זרה? דער מסקנא איז אז ניין — דאס רעדט ספעציפיש פון א מרחץ וואס איז נתפעל (אסאסיאירט) מיט עבודה זרה, ווי א סערוויס וואס דער מוסד שטעלט צו. דער משל איז: אזוי ווי א מקוה פון א שול — מען ניצט דעם סערוויס, און דאס געלט גייט צום מוסד. דאס איז אנדערש פון סתם ביזנעס מיט א פריוואטע פערזאן.

מרחץ שיש בו עבודה זרה – צורת אפרודיטי

רמב”ם (באזירט אויף די משנה עבודה זרה): „מרחץ שיש בו עבודה זרה — מותר לרחוץ בו, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה.”

פשט: א באד-הויז וואו עס שטייט א שטאטוע פון עבודה זרה — מען מעג זיך דארט וואשן, ווייל די שטאטוע איז דארט בלויז אלס דעקאראציע (נוי) פאר דעם מרחץ, נישט פאר עבודה.

חידושים:

– דער סימן אז עס איז נישט קיין עבודה זרה: במקום שנהגו לבוש ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים — מען גייט ארום ערום און מען שפריצט וואסער — דאס איז נישט ווי מען באהאנדלט אן עבודה זרה. אבער — אויב דער דרך עבודתה איז טאקע אזוי (ווי בעל פעור, וואס זיין עבודה איז דורך ליקנות), דעמאלט איז עס יא אסור.

– דאס איז די משנה אין עבודה זרה וואו א גוי האט געפרעגט רבן גמליאל פארוואס ער וואשט זיך אין א מרחץ של אפרודיטי. רבן גמליאל האט געענטפערט צוויי תירוצים: (1) “איך בין נישט געקומען צו איר, זי איז געקומען צו מיר” — נישט דער מרחץ איז א נוי לעבודה זרה, נאר די עבודה זרה איז א נוי למרחץ. (2) מען גייט דארט ארום ערום — דאס איז נישט ווי מען באהאנדלט אן עבודה זרה.

[דיגרעסיע: שמות עבודה זרה] — די משנה זאגט דעם נאמען “אפרודיטי” — וואס איז דער יוונישער נאמען (ווינוס איז דער רוימישער נאמען) פאר דער כוכב נוגה. אפרודיטי איז נישט א פיקטשער פון א כוכב, נאר א צורה פון א פרוי — פארבונדן מיט דעם כוכב אדער דעם מלאך פון דעם כוכב. דאס איז רעלעוואנט צו דער פריערדיגער דיסקוסיע וועגן רבן יוחנן בן זכאי’ס שיטה אז מען זאל נישט זאגן שמות פון עבודה זרה — אבער די משנה אליין זאגט דעם נאמען. דער מסקנא: עס מוז זיין א פארמינערטע שיטה (נישט אלע שמות זענען גלייך אסור).

סכין של עבודה זרה ששחט בה

רמב”ם: „סכין של עבודה זרה ששחט בה — [שחיטתו כשרה, ווייל] מקלקל הוא.”

פשט: אויב מען שחט’ט א בהמה מיט א מעסער וואס באלאנגט פאר עבודה זרה, ווערט די בהמה נישט אסור, ווייל שחיטה איז א קלקול (א בהמה איז מער ווערט לעבעדיג ווי טויט).

חידושים:

– דער יסוד: א געווענליכע בהמה איז מער ווערט לעבעדיג ווי טויט — דעריבער איז שחיטה א מקלקל, און דער סכין האט נישט “אויפגעטון” (נישט מתקן געווען). ממילא ווערט די בהמה נישט אסור דורך דעם סכין.

אבער — אויב עס איז א בהמה שהיא קנויה (שוין פארקויפט/באשטימט פאר שחיטה), איז עס טאקע אסור, ווייל דעמאלט איז שחיטה א תיקון (נישט מקלקל).

– דער ענין פון מקלקל vs. מתקן איז שוין געלערנט געווארן אין הלכות יום טוב — אמאל שוינט מען אפ א בהמה וואס גייט באלד שטארבן, און דעמאלט איז שחיטה א תיקון.

סיכום און פראקטישע נפקא מינות

רוב פון די הלכות פון הנאה פון עבודה זרה זענען גאנץ פשוט, נאר אפאר הלכות (ווי טריפות-שאלות) זענען קאמפליצירט. פראקטישע שאלות ווערן אנגערירט: איינער וויל קויפן אדווערטייזמענט אין א טשורטש — איז דאס א שאלה פון מרחץ וגינה (שו”ע)? א טוריסט פלאץ וואס באלאנגט פאר א טשורטש — צי מעג מען באצאלן, אדער אויב ס’איז פריי אפשר מעג מען? ס’איז דא אסאך פרטים — און דאס האט אלץ צוטון מיט די הלכות וואס מען האט געלערנט.


תמלול מלא 📝

פרק ז’ פון הלכות עבודה זרה: מצות ביעור עבודה זרה, איסור הנאה, און חילוקים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

הקדמה: מבנה הלכות עבודה זרה

Speaker 1: מיר לערנען פרק ז’ פון הלכות עבודה זרה. מיר האבן שוין געלערנט די עיקר עבודה זרה, און נאכדעם האבן מיר געלערנט כישוף, און די לעצטע זאך וואס מיר האבן געלערנט איז געווען זאכן וואס האט חוקות הגוים אויף עבודה זרה, אזויווי מאכן א געוויסע שטיין אדער א געוויסע מצבה אדער א געוויסע בוים, וואס איז ענליך צו וואס די גוים טוען.

יעצט אין פרק ז’ גייען מיר לערנען די מצוה פון מאבד זיין עבודה זרה, מ’זאל צוברעכן עבודה זרה, מ’זאל מאכן אז די אידן וואוינען אין ארץ ישראל זאלן נישט האבן קיין עבודה זרה. און אויך למעשה פון דעם, ס’איז זייער לעבעדיג ווען מ’לערנט עבודה זרה, ווייל מ’גייט צוברעכן די עבודה זרה. למעשה פון דעם קומט ארויס אלע מיני זאכן פון הנאה פון עבודה זרה, ווייל מ’טאר נישט הנאה האבן פון די זאכן פון עבודה זרה, און ס’ווערט מער אזויווי יורה דעה כמעט הלכות אין דעם ענין.

אינטערעסאנט, איך מיין אז ס’איז געווען עטליכע און פופציג, איין און פופציג מצוות, ניין און פערציג איז געווען לא תעשה’ס, ווייל אלעס איז מ’זאל נישט טון, און דאס זענען די צוויי מצוות וואס מ’זאל יא טון, די מאבד זיין עבודה זרה.

הלכה א: מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, מצות עשה לאבד עבודה זרה ומשמשיה. מ’זאל מאבד זיין די משמשיה, די וואס זענען משמשים פאר די עבודה זרה.

די מענטשן? אדער די… איך ווייס נישט, די שטייט אז די יודעונים האבן זיי געגעבן די עונש וואס קומט זיך זיי. די גוים זאל מען פארטרייבן. איך מיין אז ס’מיינט די משמש מיינט אזויווי די פלאטפארמע אדער די כלים קען זיין.

Speaker 2: ווער?

Speaker 1: ער זאגט אזוי, כלים הם משמשי עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה. כלים, ער זאגט בפירוש.

Speaker 2: יא, א מענטש זאגט מען נישט מאבד, א מענטש זאגט מען לגרש אדער איך ווייס להרוג.

Speaker 1: וכל הנעשה בשבילה, אלעס וואס מ’האט געבויט פאר די עבודה זרה, שנאמר “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”.

Speaker 2: יא, עפעס אזוי איז די לשון ווייטער אין פסוק.

Speaker 1: “אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים”. יא, אזוי שטייט ווייטער, “וכי תעשו להם”. “כי אם כה תעשו להם, מזבחותיהם תתוצו”, מ’זאל צוברעכן זייערע מזבחות, וואס אויף דעם מזבחותיהם איז מסתמא די משמשיה, יא? “ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון”. דאס זענען די זאכן, די מצבות און די אשרה’ס זענען די משמשים פון די עבודה זרה, וואס ס’מאכט אז מ’זאל זען אז דא איז דא א בית עבודה זרה.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: יא רמבום, דאס איז א מצוות עשה אויף יעדער איד איבער אלע דורות.

Speaker 2: יא, ס’איז דא אבער א חילוק.

חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ

Speaker 1: ווי איז די מצוה? אזוי, אין ארץ ישראל איז די מצוה “לרדוף אחריהם”, זוכן וואו ס’איז דא עבודה זרה, “עד שתאבד אותו מכל ארצך”, ביז מ’קען מאבד זיין עבודה זרה פון די גאנצע לאנד. אז ווען אידן גייען ארויף קיין ארץ ישראל, דארף מען זיי שיקן זוכן וואו ס’איז דא עבודה זרה און עס פארשיקן.

אבער אין חוץ לארץ, “אין אנו מצווין לרדוף אחריהם”. אין חוץ לארץ איז מען נישט מצווה. ער זאגט נישט ווייל מ’קען נישט, ער זאגט די מצוה איז נישט חל אז מ’זאל עס נאכלויפן. נישט ווייל ס’איז נישט נכבש, מ’רעדט דאך אז דו ווייסט אז דאס איז א פלאץ פון עבודה זרה, דארפסטו עס גיין אויפזוכן.

Speaker 2: אה, וואס איז די ווארט?

Speaker 1: יא, ווייל ער גייט זאגן, ער רעדט אפילו אין א… יא, לאמיר זען. “אלא, כל מקום שנכבש”, א פלאץ אין חוץ לארץ וואס אונז האבן מיר איינגענומען. איינגענומען מיינט אז ס’איז געווארן א פלאץ וואו אידן האבן זיך…

וואס מיינט איינגענומען? ס’מיינט אז ס’איז דא א ממשלה, אדער א פלאץ וואו אידן האבן די כח, די לאקאלע כח? דארט וואלט זיך געווען א מצוה. דאס הייסט איינגענומען.

Speaker 2: וואס איז די שאלה?

Speaker 1: קרית יואל איז נישט קיין אידישע ממשלה, ס’איז א גוי’אישע שטאט, גראדע ארבעטן דארט אידן. אבער א פלאץ וואס מ’האט איינגענומען, איך מיין ס’מיינט א כיבוש יחיד, אזא זאך וואס איז ממש א כיבוש.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: “אלא כל מקום שנכבש”, יא, אויב מ’האט די רעכט אויף די פלאץ, איך ווייס נישט וואס ס’מיינט. לאמיר זאגן אז די ווילידזש, אז א ווילידזש האט די ליגאלע רעכט צו קענען מאבד זיין עבודה זרה, קען זיין אז ס’הייסט גענוג כיבוש לענין זה. איך גלייב נישט. איך ווייס נישט די ווארט וואס ס’הייסט א אידישע לאנד. די ווארט איז איך וויל מען קען.

Speaker 2: ניין, ניין, ס’איז יא. ס’איז א פלאץ וואס דו וואוינסט, א פלאץ וואס דו אוונסט, אדער וואו דו האסט די כח. עבודה זרה פון גוים וכדומה, אז מ’איז נאר מברר אין חוץ לארץ.

דיון: פארשטאנד פון “נכבש” און “לרדוף אחריהם”

Speaker 1: אבער דער רמב”ם זאגט דאך, יא, קוק, לאמיר זען. “שנכבש, כל מקום שנכבש, אנו עובדין כל עבודה זרה שבו, שנאמר ‘ואבדתם את שמם מן המקום ההוא'”. לערנט מען דאך ארויס פון דעם אזוי: אין ארץ ישראל איז מען מצווה לרדוף אחריהם, און מ’איז מצווה לרדוף אחריהם אין חוץ לארץ. “מן המקום ההוא” איז “ואבדתם את שמם”, דארף מען עס נאכלויפן. אין חוץ לארץ איז נאר… ער זאגט שוין, נאר אז ס’איז שוין… ס’איז געקומען דא א חילוק, ווייל ער זאגט, ס’איז געקומען דא א גרויסע חילוק, ווייל ער זאגט, אז אין ארץ ישראל, אפילו ווען ס’איז נאכנישט כבוש, יא, ס’איז א סתירה.

אזוי סאונדט עס דא. וואס איז נישט מסתבר? דאס הייסט, אפשר דארף מען גיין כובש זיין כדי מיר זאלן קענען טון? שטייט דאך אז אויב דו קענסט נישט, קענסטו נישט. אבער אזוי סאונדט עס.

Speaker 2: יא, אזוי סאונדט עס.

Speaker 1: ס’איז פשט אז מ’שיקט א מבצע, מ’שיקט א מעסענדזשער, מ’גייט און מ’זוכט עבודה זרה וואו מ’קען, אפילו מ’זעט אויס אביסל…

אז אין ארץ ישראל דארף מען זוכן, אפשר זאל מען מאכן פאר דעם אליין א מלחמה פאר ארץ ישראל. אויב דו האסט א שטח אין ארץ ישראל וואס גוים האבן נאך דארט א כח צו קענען מאכן עבודה זרה, דארף מען גיין כובש זיין. און אין חוץ לארץ איז נישטא קיין מצוה כובש צו זיין, אבער אויב מ’האט כובש געווען, זאל מען… אזוי סטאטש, אין חוץ לארץ, נאכדעם וואס מ’האט כובש געווען, דארף מען יא אויפזוכן אין די גאנצע שטח וואס איז נישט באשטאפט. וואס איז דא איז דא. דאס איז אן אנדערע שאלה, וויפיל מ’דארף מאכן א סוירטש, איך ווייס נישט. אבער דאס וואס שטייט “לרדוף אחרי עובדיה” מיינט צו זאגן אז אזוי סאונדט עס דא, ווי דו ביסט נישט שולט אפילו, אפילו דו ביסט נישט שולט, זאלסטו גיין, אפשר דארף מען כובש זיין, אדער אפשר מ’קען אן כובש זיין, איך ווייס נישט.

Speaker 2: אהא.

Speaker 1: ס’זעט אויס אזוי, אז אין ארץ ישראל, אפילו אויב דאס איז נאך נישט כובש געווען, איז אויב דאס איז נאך נישט כובש געווען, איז נישטא קיין מצוה וואס דו זאלסט כובש זיין. ס’איז נישטא קיין מצוה כובש צו זיין ארץ ישראל אליין אן די חלק פון עבודה זרה. עקסטרע מצוה אפשר. יעצט רעדט מען פון די מצוה פון נאכלויפן. דו האסט א מצוה פון נאכלויפן אפילו אין די פלאץ וואס איז נישט אונטער דיינע הענט, זאלסטו טון אלעס וואס דו קענסט אז דו זאלסט יא קענען מבער זיין עבודה זרה. מה שאין כן אין חוץ לארץ, אויב האבן אידן א שטח וואס זיי האבן כובש געווען, דארפן זיי ארויסרייסן וואס דארט איז עבודה זרה, אבער זיי דארפן נישט גיין זוכן עבודה זרה.

Speaker 2: זייער גוט. זע מיר ווייטער.

Speaker 1: אזוי סאונדט עס. ס’איז טאקע נישט קלאר, די גמרא דארט שטייט עפעס אן אנדערע לשון, באט אקעי. דאס איז וואס שטייט דא.

הלכה ב: איסור הנאה מעבודה זרה ומשמשיה

Speaker 1: עבודה זרה עצמה, שוין, עד כאן גייט די מצוה פון מבער זיין. יעצט גייט מען לערנען פון וועלכע זאכן, די זאכן וואס באלאנגט פאר’ן עבודה זרה, ווי הארב איז עס. איסור הנאה איז עס, א הלכה, א קאנעקטעד מיט דעם. דאס איז אן ענין וואס מ’דארף מיטשלעפן אין די קעפל, וואס איסור הנאה פארשטייען מיר. ס’האט צוגעטון מיט די מצוה פון מבער זיין, אבער ס’איז בעצם נאך אזא איסור. נישט יעדע זאך וואס איז אסור בהנאה איז אויך דא א מצוה מבער צו זיין. חמץ איז אזא זאך, אבער אנדערע זאכן איז נישטא קיין…

Speaker 2: יא?

Speaker 1: ס’איז צוויי אנדערע זאכן. די זאכן וואס מ’דארף מבער זיין איז נישט וואס איז אסור בהנאה, דאס איז אן אנדערע נושא. אבער יעצט…

מיר לערנען וועגן דעם איסור פון הנאה פון עבודה זרה. זאגט דער רמב”ם: עבודה זרה עצמה, די עבודה זרה אליין, און משמשיה, די זאכן וואס מ’האט געבויט פאר דעם, מיט תקרובת שלה, די זאכן וואס מ’איז מקריב פאר איר, די מתנות וואס מ’געבט פאר עבודה זרה, וכל הנעשה בשבילה, אלעס וואס מ’טוט פאר איר, אסור בהנאה, שנאמר “ולא תביא תועבה אל ביתך”. פשט איז אזוי, ווי ער מיינט, נעם נישט אריין אן עבודה זרה אין דיין הויז, וואס דאס מיינט קיין שום תועבה, קיין שום זאך וואס איז מקריב געווארן פאר אן עבודה זרה, אז דו זאלסט נישט הנאה האבן דערפון.

שתי מלקיות אויף הנאה מעבודה זרה

זאגט דער רמב”ם, “וכל הנהנה באחד מכל אלו”, איינער וואס האט יא הנאה פון די עבודה זרה אדער די תקרובת וכו’, “לוקה שתים, אחת משום ‘ולא תביא תועבה אל ביתך’, ואחת משום ‘ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'”. געווענליך וואלט מען געזאגט אז דאס איז צוויי פון די זעלבע לאווין, אבער ער זעט אז דער רמב”ם האלט אז דאס זענען צוויי אנדערע לאווין, ווייל ער באקומט צוויי מאל מלקות.

פארוואס טאקע? אזוי שטייט אין די גמרא, דאס איז אלעס געבויט אויף די גמרא. געווענליך אין רמב”ם איז דאס געבויט אויף לערנען גמרא. ס’איז נישטא קיין לאדזשיק פארוואס ס’איז דא זאכן וואס האבן צוויי לאווין אויף איין זאך. ס’איז דא וואס זענען מחולק, ער ברענגט אז דער רמב”ן אין ספר המצוות איז מחולק אויף די הלכה. אבער…

הלכה ג: בהמה שהקריבוה לעבודה זרה

Speaker 1: דער רמב”ם גייט ווייטער: “מה דין בהמות שהקריבום לעבודה זרה?” וואס טוט זיך מיט א בהמה וואס מ’האט מקריב געווען פאר עבודה זרה? “כולה אסורה, אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה”. אפילו די חלקים פון די בהמה וואס זענען פסולות איז אויך אסור בהנאה. ווייל, איך געס, מיט די גאנצע בהמה, אפילו די חלק איז מען נישט מקריב געווען, אבער די גאנצע בהמה, איינמאל מ’האט עס מקדיש געווען פאר די עבודה זרה, אדער איינמאל א חלק פון די בהמה איז מקריב געווען פאר די עבודה זרה, איז עס אסור.

“לפיכך, אם היה בעור סימן שידוע בו שהוא תקרובת עבודה זרה”, א מענטש טרעפט א שטיק אר פון א בהמה, און ס’איז דא אויף דעם א סימן אז די בהמה פון וועמען מ’האט געטראפן די אר איז געווען א בהמה וואס מ’איז מקריב פאר עבודה זרה, “כגון שהיו עושים נקבים כעין עגול כנגד הלב עם סימן הלב”, די וועג וויאזוי מ’פלעגט מקריב זיין פאר עבודה זרה איז געווען אז מ’האט געמאכט א רונדיגע לאך קעגן דעם הארץ, און מ’האט ארויסגענומען די הארץ. “הרי כל אותן העורות שייראו כך אסורין בהנאה”. אלע ארן וואס מ’טרעפט וואס זעען אויס אזוי, איז פשט אז די אר איז געבליבן שריים פון עבודה זרה, און ס’איז אסור. “וכן כל כיוצא בזה”.

דער פוינט איז, וויבאלד ס’איז נישט נאר די בהמה אליינס, ס’איז אויך אפילו די אור, ס’איז אויך אפילו די גייסט אין די גאס בכלל, דו רופסט אפ אזא אור מיט דעם סימן, איז צו וויסן אז ס’איז אן עבודה זרה אדער מ’טאר עס נישט הנאה האבן.

הלכה ד: חילוק בין עבודה זרה של גוי לשל ישראל

Speaker 1: שוין. דער רמב”ם, נאך א הלכה. ס’איז דא א חילוק אין הלכה צווישן עבודה זרה פון א גוי און עבודה זרה פון א איד. זאגט דער רמב”ם, “מה בין עבודה זרה של גוי לעבודה זרה של ישראל?” זאגט ער אזוי, “עבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד”. אן עבודה זרה וואס א גוי האט געמאכט, פון ווען מ’האט געמאכט, מ’האט געגאסן א שטיינערנע אדער א מעטאל געטשקעלע, ווערט עס אסור. זאגט דער רמב”ם פארוואס? “שנאמר ‘פסל אלהיהם תשרפון באש'”. זאגט ער, לערן מיר ארויס, “מי שפסלו”, פון ווען מ’האט עס געמאכט פאר א פסל, פון ווען מ’האט עס אויסגעפארעמט און מ’האט געמאכט פון דעם א סטעטשו, “נעשה אלוה”, ווערט עס אן עבודה זרה, ווערט עס אן אפגאט.

“אבל של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שיעבדה”. אן עבודה זרה פון א איד ווערט נאר אסור בהנאה נאכדעם וואס מ’דינט פאר דעם. “שנאמר ‘ושם בסתר'”, וואס שטייט? “עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה”.

דיון: פארוואס “בסתר”?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, פארוואס האבן זיי די עבודה זרה באהאלטן? פארוואס האבן זיי עס באהאלטן? פארוואס האבן זיי עס געקאפלט אין די הויז?

Speaker 2: אהא, ניין, ער וואוינט אין א אידישע לאנד, דערפאר האט ער עס באהאלטן, ער האט מורא פון די בית דין.

Speaker 1: לכאורה זעט עס אויס אזוי ווי סתם מחשבה איז גורם עבודה זרה, און א איד האט ער מחשבה רעה, איינער קויפט זיך א פסל, אדער ער מאכט א פסל, אדער ער נעמט א זאך, איז דעם איז זיך אין דעם, איז דאס איז דאך…

דאס הייסט, ס’איז נישט דא דא די דין פון עבודה זרה אליינס, די פסל אליין, די דבר הנעבד. די זאך וואס איז אן עבודה זרה, “בשל גוי ובשל ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”. ניין, ס’האט נישט קיין… דאס הייסט, ס’איז נישט דא קיין הקדש לעבודה זרה, רייט? ס’האט נישט קיין… דו קענסט נישט מקדיש זיין א זאך לעבודה זרה, דו דארפסט עס טאקע נוצן.

ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס’קומט אויס למשל אז א מצבה אדער א אבן משכית אדער א בוים איז נאר אסור נאכדעם וואס מ’האט געדינט. אבער מ’טאר עס נישט בויען. ס’איז אן איסור צו בויען. די בויען איז דאך א נאטורליכע זאך, אבער מ’טאר נישט בויען פאר עבודה זרה, אפילו לשם שמים.

Speaker 2: יא, מ’האט שוין וואס צו טון.

Speaker 1: די בויען איז א איסור הנאה וואס מ’ווינקט לתשמישי עבודה זרה.

זאג דריי מאל ווייטער…

א יו”ש מ’טאר נישט הנאה האבן פון עבודה זרה. איז וואס טוט זיך ווען איינער מאכט

משמשי עבודה זרה — כלים שמשמשים לעבודה זרה

לכאורה זעט עס אויס אזוי ווי סתם מחשבה איז גוי עבודה זרה, און א איד האט מחשבה רעה, איינער קען זיך ווארפן, אוודאי האט ער געטראכט אזא סארט זאך. יא, אבער דאס איז דעמאלטס, ס’קען זיין אז… יא.

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי בין של ישראל, אינם אסורים עד שישתמשו בהם לעבודה זרה”.

דאס האט נישט קיין… דאס הייסט איין הקדש של עבודה זרה, רייט? ס’האט נישט קיין… מ’קען נישט מקדיש זיין א זאך. אבער דאס דארף טאקע עיון. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס’קומט אויס למשל אז א מצבה אדער א אבן משכית אדער א בוים איז נאר אסור נאכדעם וואס מ’האט געדינט, אבער מ’טאר עס נישט בויען. ס’איז אן אנדערע איסור. די בויען איז דאך א נייטראלע זאך. אבער מ’טאר נישט בויען פאר עבודה זרה. אפילו לשם? יא, נישט צו טון. די בויען איז א איסור הנאה, וואס דו ניצט עס צו משמש זיין עבודה זרה וכדומה.

העושה עבודה זרה לאחרים — שכר

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “העושה מתנות לעבודה זרה, הרי זה לוקה”. וואס טוט זיך ווען איינער מאכט? דער רמב”ם אסר’ט עבודה זרה לאחרים. מ’טאר נישט… מ’באקומט דאך מלקות דערויף. יא, דאס הייסט אין א הויפט פעידזש שטעלט ער, אדער פאר א צווייטן טאר מען אויך נישט. איז אפילו ער לוקה, אפילו ער באקומט מלקות, אבער דאס הייסט נישט די הנאה האבן פון עבודה זרה וואס איז אסור. שכר, שכר. די געלט וואס ער באקומט דערפון. ניין, דאס הייסט נישט הנאה. די געלט דערפון הייסט נישט הנאה פון עבודה זרה. הנאה פון עבודה זרה הייסט הנאה האבן פון די קרבנות אדער פון… ס’מיינט נישט די הנאה פון די געלט ווייל ער האט געמאכט עבודה זרה. די שכר איז מותר.

קשיא: פארוואס איז שכר מותר אפילו ביי עבודה זרה של גוי?

דאס איז אפילו עבודה זרה של גוי איז אסור, און נישט נאר ווייל מ’האט עס געמאכט פאר א איד קענסטו זאגן אז ווייל מ’האט עס געמאכט איז עס נאכנישט עבודה זרה. אבער אפילו מ’האט עס געמאכט פאר א גוי, איז דאך ווערט דאס גלייך ווען מ’מאכט ווערט עס עבודה זרה. איז פארוואס? פארוואס? פארוואס? דאך איז שכר מותר.

זאגט דער רמב”ם פארוואס? מפני שאין נאסרת עד שתגמר. די עבודה זרה ווערט נאר נאסר ווען ס’ווערט געענדיגט, ווען ס’ווערט א פול געמאכטע פסל. און “מכה” – וויאזוי זאגט מען דאס ווארט? מכה? איך ווייס נישט. מכה? די לעצטע קלאפ, די לעצטע קלאפ, “מכה האחרונה שגומר בה. פריטה.” די לעצטע קלאפ האט נישט קיין שוה פרוטה.

“אין הנאה אלא לבסוף”

איך דערמאן אביסל פון די סוגיא פון אין הנאה אלא לבסוף. ס’איז אן אינטערעסאנטע היתר. כלפי די געלט מאכסטו דאך אויף די האק. ווען דו האקסט איז נאך נישט קיין געטשקע. ווען ווערט עס א געטשקע? די לעצטע סעקונדע. די לעצטע סעקונדע איז עס נישט גארנישט. I don’t know, איך ווייס נישט וואס איז די סארט פון די היתר. אסאך מפרשים זאגן אז ס’איז נישטא קיין הנאה. אבער לאמיר זאגן אז ס’איז זייער א טייערע, און מ’קען זאגן אז יעדע קלאפ קומט אויס געלט, אפשר יא? די לעצטע קלאפ מיינט מען די לעצטע קליינע וויפיל ס’איז ווייניגער געלט, וואס דאס איז גערעכט. איך ווייס נישט. א פאני שטיקל תורה. ס’איז מסתמא דא עפעס א ריווח וואס דער חכם וואס דער בעל הבית מאכט, אז ער זאגט אזא תורה.

קנין עבודה זרה בטעות — דזשאנק ביזנעס

איך זאג דיר אבער ווייטער, אין די דזשאנק ביזנעס, ער קויפט אפ א באנטש פון צעבראכענע שטיקלעך זאכן פון גוים, ומצא בהם עבודה זרה. איז אזוי, אם נתן מעות ולא משך, אויב האט ער געגעבן געלט אבער ער האט נישט געמאכט משיכה אויף די גאנצע זאך אדער ספעציפיש אויף די עבודה זרה, איז יחזיר אל הגוי, זאל עס צוריקגיין פאר די גוי. ווייל אויב האט ער עס שוין מושך געווען, איז עס שוין די איד’ס, דארף ער עס מאבד זיין, האט ער א מצוה פון מאבד צו זיין די עבודה זרה.

דיסקוסיע: מאבד זיין עבודה זרה בארץ ישראל

Speaker 1: יא, די הלכה דאך פון א גוי… מ’רעדט דא אויך מסתמא אין חוץ לארץ, ניין? ווייל אין ארץ ישראל, קענסטו יעצט די מצוה פון מאבד זיין די עבודה זרה? ווייל לאזט דיר יעצט א כח מאבד צו זיין? נישט קלאר דא. ס’האט צו טון מיט אסאך זאכן פון די קנינים. למעשה איז עס דאך נישט זיינס נאכנישט, די חכמה איז אז ער קען עס צוריקגעבן, יחזיר אל הגוי. אבער דא רעדט מען דאך אז מ’וויל… אבער איך זאג אין ארץ ישראל, איז דאך דא א דין מאבד צו זיין עבודה זרה. ס’איז עס איז נאכנישט… מאבד זיין עבודה זרה מיינט נישט הנאה…

Speaker 2: ניין, ניין, you’re confusing הנאה פון עבודה זרה מיט מאבד זיין עבודה זרה. ער האט געטראפן א שטיקל עבודה זרה, איז נישט קיין מצוה צו פארברענען. ס’איז מיר לייב נישט. ס’איז מיר א מצוה תאבדון. ס’איז אן עקסטערע איסור, by the way, לא יראה לך חמץ, לא יראה לך שאור, א חילוק צווישן חמץ פון עבודה זרה. מ’רעדט נישט פון די מצוה פון צו ברעכן די קירכע, אבער ס’מיינט נישט צו צוברעכן די קליינע שטיקל געץ. ס’שטייט נישט אז די מצוה, אז ווען מ’פארברענט עבודה זרה וואס מ’האט, איז מען עובר די איסור הנאה. ס’איז אן איסור הנאה. מ’רעדט נישט פון די מצוה, מצות לאבד עבודה זרה. מ’רעדט פון די איסור הנאה. מ’רעדט קיינמאל נישט פון יענע מצוה.

Speaker 1: לכאורה, אויב נאר וואס דו זאגסט, דאס הייסט אויך מאבד זיין עבודה זרה. יעדע מאל א מענטש טרעפט א מין געץ, איז א מצוה פון מאבד עבודה זרה. יעצט איז די איינציגסטע וואס מ’דינט טאקע, עפעס אזוי, נישט סתם אזוי.

Speaker 2: דאס איז דאך נאר איסור הנאה. דאס איז דאך וואס מ’זיכט צו טייטשן דאס. ס’ווערט מ’הייבט אן צו שפילן אזעלכע יורידישע גלמדנות.

קנין בטעות — די פרטים

ווען מ’איז מותר די ערשטע שטיקל, איז געזאגט אז דאס איז טאקע דא א פיין. ווייל מ’האט עס געמאכט א משיכה, און ער האט אבער נישט געגעבן קיין געלט. אפילו נישט א משיכה בגוי כהן, א געווענליכע משיכה העלפט נישט פאר א גוי. ווייל מ’האט געדארפט מורא האבן אז ער איז קונה געווען יעצט די עבודה זרה. אבער זאגט מען אז ניין, ער איז נישט קונה געווען יעצט די עבודה זרה. קנין בטעות, ווייל ער האט זיך נישט געוואוסט אז דארט איז דא עבודה זרה. עפעס אזוי איז די תירוץ.

Speaker 1: די תירוץ איז נאר ווען ער האט נישט געזען. אבער אזוי ווי ר’ מאיר מאכט משיכה, ער ווייסט וואס ס’ליגט דארטן, איז ער עס קונה געווען.

Speaker 2: א איד איז נישט קיין חילוק, אפילו ער ווייסט נישט. די חידוש פון די עבודה זרה איז, אפילו ער ווייסט נישט, וואלט ער עס נישט געקויפט. ער איז קונה, ער האט נישט געזאגט גארנישט. די חידוש איז אפילו, משיכה מיינט אז ער האט מושך געווען די גרויסע קאנטעינער, נישט די ספעציפישע עבודה זרה.

Speaker 1: יא, א חילוק.

Speaker 2: ער האט געמאכט די חוקה חידושית. ווי לאנג ער האט נישט געמאכט קיין גאנצע קנין, ס’איז דא סתם קנין כסף, ס’איז דא קנין משיכה. איינס ארבעט פאר א איד, איינס ארבעט פאר א גוי. ס’איז דא אין די מסכתא אסאך פרטים, לאמיר נישט אריינגיין אין די קלארקייט. וויבאלד ער האט נישט געמאכט קיין געהעריגע קנין, ווייל די ביידע קנינים נאכנישט, קען ער עס צוריקגעבן.

אויב האט ער נישט געמאכט קיין משיכה בכלל, נאר כסף, און כסף איז נישט קונה ביי די גוי, קען ער עס בכלל צוריקגעבן. אפילו ער האט נאר געמאכט, יא, ער האט נאר געמאכט משיכה, נישט געגעבן די געלט, זאגט מען אז ס’איז קנין בטעות, ווייל וויבאלד ער האט נישט געמאכט קיין געהעריגע קנין, ווייל די ביידע קנינים נאכנישט, קען ער עס צוריקגעבן.

ס’איז דא א שאלה וואס טייטש די ווארט קנין בטעות. מ’וואלט ווען געקענט זאגן קנין בטעות אויך אויף משיכה מדעת.

רייט, ס’איז נישט אז ס’זעט אויס אז ס’איז דא א חילוק, ס’איז דא עפעס אינצווישן, איך ווייס נישט פונקטליך וואס טאקע, יא, ס’איז נישט קיין קלארע זאך. אבער דאס איז די הלכה.

יוליך לים המלח

אויב ער האט שוין געמאכט אלע קנינים, דעמאלטס “יוליך לים המלח”. “יוליך לים המלח” איז אייביג די סימבאל פון עס מאבד זיין, פון מאכן אז מ’זאל נישט האבן קיין שום הנאה, נישט פארקויפן, נישט הנאה האבן, נאר אריינווארפן אין ים המלח.

ירושה פון א גוי — גר און גוי טיילן זיך

אקעי. זאגט דער רמב”ם, “וכן גוי שמת והניח ירושה, ויש לו בן גוי ובן גר, ואין הגוי יורש את אביו הגוי”. א גוי אדער א גר. ניין, א גוי און א גר. ס’איז געווען א גוי, אן אלטער גוי איז געשטארבן, ער האט געהאט צוויי קינדער, א איד און א גוי. ער טיילט זיך פאר די עבודה זרה. דער גוי איז געשטארבן און האט א זון א גוי און א זון א גר. “יכול הגר לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, טול אתה יין נסך ואני פירות”. פארוואס? ווייל מ’זאגט נישט אז ער האט הנאה, ער האט דאך הנאה געהאט, ער האט באקומען געלט אנשטאט דעם. דער פוינט איז ער טיילט זיך פארדעם, ער טיילט זיך פאר די גילוי דעת, ער מאכט א דיעל מיט זיין ברודער אז ער זאל נישט באקומען די עבודה זרה לכתחילה, אבער דאס מעג ער. “אבל אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר, אם באה לו ירושה זו אחר שנתגייר”, אויב האט דער גר קודם גע’ירש’נט און נאכדעם גייט ער יעצט עס צוטיילן, דאס איז אסור, ווייל דאס הייסט אזויווי ער האט פארקויפט עבודה זרה, ער האט באקומען געלט דערפאר, ער האט שוין הנאה געהאט פון עבודה זרה.

דיסקוסיע: ירושה פון א גר

Speaker 1: זייער גוט. אינטערעסאנט, גירושן איז גלייך טאקע מיט נישט עולה דם, אבער ירושה באקומט ער נאך ווייטער פון די טאטע, ווייל דער גוי גייט נישט פון דעם.

Speaker 2: זאגט דער רמב”ם ווייטער… די הלכה איז אז מדאורייתא איז ער נישט יורש, אבער מתקנת חכמים איז ער יורש. דאס איז די הלכה. אפילו ער איז נישט מוחזק אז ער וויל צוריק ווערן א גוי.

צורות שעושין אותן הגוים — איזה צורה אסורה

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “צורות שאסור לעשותן גויים לנו”. צורות וואס מ’מאכט לנוי.

סדר הענינים — וואס האבן מיר ביז יעצט געלערנט

אקעי, יעצט א נייע הלכה. אבער ביז יעצט האבן מיר געלערנט, לאמיר מאכן א שטיקל סדר, מ’זאל וויסן וואס גייט דא פאר. מיר האבן געלערנט כללים פון עבודה זרה, וועלכע איז אסור, ווען ס’ווערט אסור, וכדומה. נאכדעם האבן מיר געלערנט אפאר הלכות וועגן וויאזוי מ’איז מבטל עבודה זרה, וויאזוי ס’איז מגיע לידו, קנינים פון עבודה זרה. אפשר אפנעמען וואס איז נאכנישט זיינס, אדער די חפץ וואס ער האט גענומען איז פאר עס איז געווארן די איסור וכדומה, אפנעמען וואס מען מעג וויבאלד ער האט נישט געמאכט קיין קנין און עס איז נישט געווען זיינס, אזעלכע זאכן.

יעצט גייט עס לערנען א נייע שאלה: “איזה צורות אסורות?” נישט יעדע צורה וואס א גוי האט איז עבודה זרה. דארף מען וויסן וועלכע צורה טאר מען נישט הנאה האבן דערפון. מען גייט לערנען פארשידענע הלכות פון וועלכע צורות זענען אסור. שטימט?

Speaker 1: יא, יא, יא.

Speaker 2: עס גייט זאגן די כלל, און אויף דעם גייט עס זאגן פרטים. יא?

Speaker 1: יא, יא.

די כלל: צורות לנוי vs. צורות לעבודה

איז קודם די כלל איז, צורות שעושין אותן… יא? אויב א גוי מאכט. א איד, א איד רעדט מען נישט, א איד טאר מען נישט מאכן אפילו קיין צורות, אט ליעסט געוויסע צורות וואס מיר האבן געלערנט פריער. אבער א גוי מאכט צורות שעושין אותן הגוים, די גוים מאכן צורות פון זייערע שטותים, פון מענטשן, פון בעלי חיים. יא. סתם צורות מיינט צורות וואס זענען צורות פון עבודה זרה. נישט סתם צורות.

מ’רעדט נישט יעצט פון די צורות וואס מ’טאר נישט מאכן משום גזירה, אזוי ווי די הלכה אז א איד טאר נישט מאכן א צורה פון א מענטש, אפילו סתם פון א מענטש, פון דיר. מ’רעדט צורות שעושין אותן הגוים, מיינט א צורה פון עבודה זרה. עס זעט אויס פון דעם געטשקע, בעל. אבער מ’דינט עס נישט. הערליך, ס’איז דא אמאל מאכט ער א צורה לשם עבודה, לשם דינען, אמאל מאכט ער א צורה לשם שיינקייט. די זעלבע צורה, ס’זעט אויס פונקט די זעלבע. אבער אויב מאכט ער עס סתם פאר שיינקייט, נישט אויף צו דינען, איז עס מותר. יא?

Speaker 1: יא, יא.

צורות העשויות לעבודה אסורות. דאס הייסט, אפילו די זעלבע צורה מוז עס זיין געמאכט פאר עבודה, אז נישט איז עס נישט אסור בהנאה.

כיצד — סימנים צו דערקענען

יעצט גייט מען לערנען “כיצד?” כיצד מיינט לכאורה נישט אזוי ווי היכי תמצא, וויאזוי ווייסט מען אז ס’איז א… יא, ס’איז נישט אלע כיצד’ס זענען אזוי, דא איז עס אזוי. איז אזוי: כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורות בהנאה, בחזקת שהן עשויות לעבודה. אין א כפר, א קליין שטעטל, דארט מאכט מען נישט קיין שיינקייט. כפר איז אזוי ווי הונדערט מענטשן, אזוי האבן זיי עס גערופן ביי אונז אין די דרשות. אין א קליינע שטעטל, אפשר אויך איז דארטן די עולם זייער פרום, זיי מאכן נישט סתם פענסי זאכן, מ’ספענדט נישט קיין שיינקייט, מ’ספענדט נישט אויף שיינקייט דארטן. ס’איז נישט קיין זייערע פלאץ, זיי לעבן מער פשוט, זיי האבן דארט פשוט’ע הייזער און הייזקעלעך.

Speaker 1: רייט, אז דארטן איז נישט דא קיין קאנסעקווענסעס צו פארקויפן די זאך.

Speaker 2: אבער אין מדינה, עס ווענדט זיך.

Speaker 1: אין די שטאט איז אויך דא וואס איז אין לבוד, אבער איך גיי דיר געבן א סימן.

Speaker 2: דער סימן זעט אויס זייער א ספעציפישע זאך פאר א געוויסע קאנטעקסט, אבער ער גייט א סימן, יא?

Speaker 1: יא, אזוי, אזוי.

צורות על פתח המדינה – סימנים פון עבודה זרה

זיי מאכן נישט סתם פוסטע זאכן. ס’איז נישט קיין שייכות. ס’איז סתם נישט קיין שייכות דארטן. ס’איז נישט קיין זייגער פלאץ. ס’איז נישט קיין זייגער פלאץ.

אבער אפילו אין א שטעטל, וואס דארף פשוטערע הייזער, האלט ער זיך אין איין האקעלעך. רייט, דארטן איז דאך קיין שייכות צו שיינקייט. פשטות איז דאס איז לעבודה.

אבער במדינה, יא, ס’ווענדט זיך. און די שטאט איז אויך דא וואס איז לעבודה, אבער ער גייט דיר געבן א סימן. די סימן זעט אויס זייער א ספעציפישע זאך פאר א געוויסע קאנטעקסט, אבער ер געבט א סימן, יא? יא, אזוי איז דא.

אויב ס’שטייט די צורה על פתח המדינה ביים טיר, און אין דער האנט האט ער א שטעקן, אדער א ציפור – א פויגל, אדער א כדור – א באלי, אדער א סייף – א שווערד, אדער עטרה וטבעת – א קרוין מיט א רינגל, דעמאלט חזקתו שעשאו לעבודה ואסור בהנאה.

כנראה אז דאס איז געווען אין סאם פיריאד, איי דאנט נאו ווען, דער מנהג אז די וואס מ’האט גענומען ערנסט די צורה לעבודה האבן געהאט איינע פון די… אין זיין האנט האט ער געהאלטן עפעס, כנראה.

ואם לאו, הרי הוא בחזקתו לנוי ומותר.

אלע זענען זייער נארמאלע סימבאלס, מ’קען פארשטיין. די צורה פון א מלך איז א מנהיג, און א ציפור איז ער איז שולט אויף די וועלט, אדער די כדור האלט די וועלט. איך מיין אזוי אין מסכת עבודה זרה שטייט אזוי, וואס איז עבודה זרה? ער האלט די וועלט. עפעס. און סייף איז אן עבודה זרה וואס איז גיבור ואיש מלחמה, און עטרה איז דאך פשוט.

יא, די פשטות איז גוט, אבער טעקניקלי קען מען מאכן די אלע צורות לנוי אויך. סך הכל, ווען ער האט די זאכן, איז דא א חזקה. דאס איז די חזקה. ווען מ’ווייסט זיכער, דאס איז אלעס חזקות. דאס איז נאר אזוי וואס מ’נעמט אן. ואם לאו, איז דא א חזקה אז ס’איז לנוי און מותר.

אקעי. יעצט, מ’וואלט געקענט זאגן אז אלעס זאל זיין ספק איסור, יא? ספק איסור. אבער מ’זאגט א חזקה אז די זאכן, ווען ס’איז נישט די זאכן, איז עס לנוי.

צלמים הנמצאים – געפונענע צורות

לאמיר גיין ווייטער. “צלמים הנמצאים משליכים”. צלמים מיינט די זעלבע זאך, יא? צורה? יא, ער זאגט, ער רעדט וועגן דעם אז דער רמב”ם האט געווענליך געטוישט. אין די משנה שטייט אויף אלעס צלמים, געוויסע זאכן שטייט צורות, וואס דאס לכאורה מיינט אז דאס איז די זעלבע זאך.

“צלמים הנמצאים משליכים ומשוקעים בתוך הגרוטאות”, וואס מ’האט געטראפן צעבראכן אין די דזשאנק יארד, יא? “עראלי מתורם”, מ’האט עס געטראפן אין א הויפן. “ואין צריכין לבטלן”, פארוואס? ווייל מ’זאגט אז עבודה זרה האט נישט קיין טביעת עין אין גרוטאות.

קשיא: סתירה צווישן גרוטאות פון יחיד און סתם עבודה זרה

אבער פארוואס פריער ווען מ’האט געלערנט אז מ’קויפט גרוטאות פון א יחיד גוי, יא? אז ס’איז סתם, איז משליך געווענליך האט ער מבטל געווען. וואס איז משליך? משליך געווענליך האט ער מבטל געווען, אזוי מיינט ער.

הא, אבער המוצא עבודה זרה בדרך, הרי אלו אסורין, ואם היתה של מתכת, יוליך לים המלח. איז דאך דא א סתירה.

איז די תירוץ איז אזוי, אז ווען מ’רעדט פון א יחיד גוי, איז דא א חזקה אז ער האט עס מבטל געווען. אבער ווען מ’רעדט פון סתם א עבודה זרה וואס מ’טרעפט, איז נישטא קיין חזקה אז מ’האט עס מבטל געווען.

המוצא כלים עם צורות – כלים מיט צורות חמה, לבנה, דרקון

און דער רמב”ם זאגט ווייטער, המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה או דרקון, זורקן לים המלח. כגון כלי כסף וזהב, בגדי שני, או טבעות.

איז ווייטער די זעלבע שאלה, איז דאס פשט אז ס’איז א צורה לנוי, אדער ס’איז לעבודה? בגדי שני איז תולעת שני, יא, רויטע בגדים. עובדי עבודה זרה גייען מיט רויטע בגדים.

או שהיה חקוק על הנזם ועל הטבעת, איז געווען אויסגעקריצט די צורות, איז א ראיה שהן לעבודה. ווייל אויף די חשוב’ע כלים, איז עס נישט כסף וזהב, בגדי שני, איז עס לעבודה. חזקתן לעבודה, נישט חזקתן לנוי.

לפיכך שאר הצורות המצויות על כל הכלים, וואס זענען נישט צורות חמה ולבנה ודרקון, חזקתן לנוי ומותרות.

חידוש: אפילו א גוי קען מאכן צורות לנוי

זאגט דער רמב”ם ווייטער, “תערובת עבודה זרה”. ביז יעצט האבן מיר געלערנט, די לעצטע פאר הלכות זענען געווען שאלות אויב ס’איז לנוי אדער לעבודה. מ’זעט א חידוש, א וויכטיגע זאך, אז אפילו א גוי קען אמאל מאכן א צורה לנוי, זיכער איז עס מותר. אפילו א איד מעג עס נישט, אבער ס’ווערט נישט קיין עבודה זרה וועגן דעם. אויב ער מאכט אפילו א צורה פון עבודה זרה, אויב מ’ווייסט אז ס’איז דא אן אומדנא אז ער מאכט עס לנוי, איז עס מותר.

תערובת עבודה זרה

און יעצט גייען מיר לערנען א נייע פרט אין די הלכות עבודה זרה, וואס דאס איז תערובת עבודה זרה.

“עבודה זרה וכל תקרובת שלה, אוסרין בכל שהן. כיצד? עבודה זרה שנתערבה בצורות של הדיוט, אוסר את כולן. וכן אם נתערבה בגמלין, אוסר את כולן, לפי שכל אחת ואחת מהן ראויה להיות עבודה זרה בפני עצמה.” יואל חק לימות המלך.

ס’איז אן אינטערעסאנטע מין תערובת, אז ס’איז נאך פשט אז אפשר איז דא עבודה זרה. א געווענליכע תערובת מיינט אז ס’איז אריינגעמישט. אה, ס’איז אפשר. זייער גוט, מ’ווייסט נישט וועלכע, אבער דאס איז דאך דא ווארט. אז ס’איז נאך דער ווארט.

ווייל חתיכה בהרבה חתיכות, וכן נתערב כשר לעבודה זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לבית סוף של עבודה זרה בכמה חתיכות, יואל חק לימות המלך, תערובת עבודה זרה אסרט הכל.

וכן עור לבוש, עור… עור לבוש, דער עור וואס האט געמאכט א לאך, א נאך מיט די לאך פון די האר, עורות לבובין, יא. ווייל שוייט סימן אז די דער שסערא בכם עורות, כי עובדי זרה בסדר. זיינע גוט. טייטש ווען ס’האט שום ערנישט די סימני. וואס הייסט? ווייל אזוויסט מ’ווייסט עס איז אנסערבא געווארן? ס’איז עס טער’, ר’ נישט מיט דערפילער שטיקל פון דרער אור, און אסעז אסאך א גרווארע. ר’ און יואל. לאט איף דערשים ומיכר עובדי זרה עכד מי משמשה עוד עקרובות שלא.

דמי עבודה זרה – געלט פון עבודה זרה

א מענטש האט עובד געווען אויף די עשר אז מען טאר נישט הנאה פון עבודי זרה. יא, קויפט. הרי הדם ונאסירה הנאה, ואוצרון מכל שם כעו עבודי זרה. די געלטערנציג פון עשרero fieldjz, און די זעלבע דם ווי עבודי זרה אסר טריבת מכל שוו, אויך די געלט אסר איז די טריבת מכל שוו, סטאטש, דער געלט האט שוואס געמשינט אלע געלט אז אלע זיינע געלט עשר יש נישט חורם כמוי.

סטאטש, דער אשענענער איז כל משה תלמי-בבן עבודי זרה, מקל monitored clic fucking, תכרוב ואתראי הרע כמואצ, איז אזוי ווי עבודה זרה אליין אז אלץ דערפון ווערט עשר.

אפר (עפר) פון עבודה זרה

איז דער נאמט בעתר, אבא דער זרע עשרה איז שוין נסרפא, אמת געווארן אויף א ברענט. אז עפרא איז ווי אעשר בנאה. דער עפר הייסט שוין נישט ווי תרובת ארעפעס. ס’איז שוין א נייע זאך.

אנוי, נטשולדיג. עפרא איז אויך אסר בנאה. פארוואס איז די עיפר אויך עשה מנהר? עס הייסט א קרובת… וואס דעמאלט דאס הייסט נאך אלץ עבודי זרה, אז ס’איז די עיפה פון עבודי זרה.

כל… א געווענליכע נשרף פון אפרו מיטער, מען זאגט אז די עיפה איז פון עבודי זרה. חוצמי, עס ווי אזוי ישער ביי פרעגדיש, אפשר אויך א חומרא פון עבודה זרה. אפשר אויך א חומרא פון עבודה זרה, ווייל ס’איז א חומרא פון עבודה זרה. פארט פון די חומרא. עבודה זרה איז שרעקליך, מ’דארף זיין זייער זייער זהיר.

חילוק צווישן גחלים און שלהבת

אכילה של עבודה זרה איז אויך אסור, ווייל ס’ברענט נאך, ס’איז נאך דא א ממשות, אבער א שלהבת, די פלאם אליין, פלאם איז נישט א דבר ממשי, ס’ברענט אויף די גחלים, ס’ברענט אויף די זאך פון עבודה זרה, אבער די פלאם אליין איז א נארמאלע זאך, מ’טאר עס נישט הנאה האבן, מ’האט נישט קיין ממש.

ספק עבודה זרה – ספק און ספק ספיקא

זייער גוט. ווייטער, זאגט דער רמב”ם, ספק עבודה זרה… אה, יעצט גייען מיר לערנען ספק. די ספרים האבן געלערנט תערובות. תערובות מיינט אז מ’נוצט ביידע, דאס איז דער חילוק. ספק הייסט אז דו נוצסט נאר איינע פון זיי.

זייער גוט. ספק עבודה זרה איז אסור, אבער ספק ספיקא איז יא מותר. גייען מיר שוין זען וואס ס’מיינט.

זאגט דער רמב”ם, כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות, כולן אסורות, מפני שכל עבודה זרה מחמת שהיו עובדים בה כל כך הרבה אנשים, איז מאליע יעדע כוס, האסטו מורא אז אפשר איז דאס די עבודה זרה.

אבל פירש כוס אחת מתערובת, איינמאל ס’איז שוין אוועקגעגאנגען פון די ערשטע פלאץ וואס ס’האט זיך אויסגעמישט, ונפל לכוסות שניים, ס’איז אריינגעפאלן אין אן אנדערע פלאץ פון כוסות, הרי אלו מותרים, ווייל די צווייטע איז שוין א ספק ספיקא. דאס איז די ספק איז אין צוויי אנדערע… די ווארט איז די ספק איז אין די ערשטע פלאץ, און די ספק איז שוין אין די צווייטע פלאץ.

דיסקוסיע: וויאזוי ארבעט ספק ספיקא?

אינטערעסאנט וויאזוי דאס ווערט א ספק ספיקא פונקטליך. וואס איז די ספק? צו די כוס איז טאקע געווען די זאך וואס איז אסור? יא, אבער דאס איז נישט דיר פארשטייסט, ווייל נישט אלע זענען געווארן א איסור עצמו, יעדער איינס איז געווארן א איסור מספק.

רייט, אבער דאס איז דאך אזויווי סטאטיסטיקלי מאכסטו א שטעל. אמת, די ספק ארבעט נישט מיט סטאטיסטיק. אבער ווי איז געשען די ספק, און ווי איז די צווייטע פלאץ פון די ספק?

טבעת של עבודה זרה – תלי’ (תליה)

טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתים מהן לים הגדול, הותרו כולן. אה, דא איז דא א נייע חידוש, אז אויב פון די מאה טבעות זענען אריינגעפאלן שתים דווקא? אדער איז עס א דוגמא?

הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים שנפלו, אז די טבעת איז געווען איינס פון די צוויי וואס איז אריינגעפאלן אין ים, ממילא איז עס יעצט מותר.

אבער וואס איז די ענין דווקא שתים? פארוואס דארף זיין איינס פון שתים? איך ווייס נישט. עד כדי כך, דאס איז א תלי’, רייט? דאס רופט מען תליות, מ’האט עס געלערנט אין הלכות תערובות. ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע זאך ווי ביטול, ס’הייסט תלי’. מ’זאגט אז די…

פארוואס דארף עס זיין צוויי? איך ווייס נישט פארוואס ס’דארף זיין צוויי. ווען איך וואלט געוואוסט, וואלט איך דיר געזאגט. ווען איך וואלט געוואוסט, וואלט איך דיר געזאגט. איך האב נישט קיין אנונג. איך דארף אלעס וויסן?

אקעי, נישט אזוי קלאר. דא זאגט ער אז מ’דארף נאר איינס. און פארוואס זאגט דער רמב”ם צוויי? זאגט ער דאס איז א גמרא? סטאפ א מינוט. זיי האלטן י”ג איז אריינגעפאלן אין די יארקעמאל.

סאו, דאס איז תערובות. ספק, לאמיר עס נאר זאגן קלאר. ספק איז מותר. ספק ספק איז אסור. ספק ספק איז מותר.

נאכדעם איז דא א קולא אויב ס’איז אריינגעפאלן אין ים. זאגן זיי אונז אז דאס איז אריינגעפאלן אין ים. וואס איז אויב… די סיבה איז אזא, ס’קען זיין אז ס’איז א פאזיטיוויטי, אז אונז טראכטן אז זאכן געשעען צום סוף גוט. אבער די זרה באלאנגט דאך אין ים, סאו מ’דארף דאך עס מאבד זיין. יעצט איז עס אריינגעפאלן. למעשה איז, יש ענין של הקל ספק לטובה, סאו דאס איז א תלי’, יא. ס’איז א תלי’, יא. און דאס איז ארבע במים.

רוב ומיעוט ביי ספק ספיקא

וואס איז אויב, יא, ס’האט זיך צעמישט א טבעת של עבודה זרה אין הונדערט טבעות, יא? און ס’איז געגאנגען פערציג אויף איין פלאץ און זעכציג אויף די אנדערע פלאץ, יא? און די גאנצע פערציג איז אריינגעפאלן אין אנדערע. דאס הייסט, לכתחילה איז פערציג אין איין פלאץ און זעכציג אין איין פלאץ, איז וואס? ס’איז א רוב און א מיעוט.

האט ער געזאגט, אה, הלמאי, אויב ס’פאלט אריין אין הונדערט איז אלע הונדערט מותר, ווילסטו דא זאל זיין אלע הונדערט אסור? אבער דא איז די צווייטע לעוועל ווען ס’איז דא א ספק ספיקא, רייט? פון יענע פערציג וואס איז אריינגעפאלן, די אנדערע זענען אלע מותר. אני אומר, אויסער טביעת עין, איז רוב ווי אין די זעכציג.

און דא גייט מען יא נאך רוב, ביי די צווייטע לעוועל. נאכדעם איז דאך איינע פון ספק ספיקא, אבער די צווייטע קען מען זאגן ספק ספיקא.

אויך פארט ליהא קולא.

המשך: ביטול ברוב – ספק ספיקא

Speaker 1: ס’איז א רוב נמי. ביי דיך מיט פילע היתרים, וואס פאלט אריין אין הונדערט, איז אלע הונדערט מותר. וואלסטו געזאגט אז דא זענען אויך אלע הונדערט מותר?

אבער ביי די צווייטע level, ווען ס’איז א ספק ספיקא, אבער די צווייטע קען מען זאגן אז ס’איז אויך דא א פורתא ליכא, אבער די ש”ך זאגט נאך די ש”ך פון התבטל איסור לכתחילה מותר, ווייל על פי דין הולכים אחר הרוב, זאגט מען אז ס’איז אריינגעפאלן צווישן די רוב. ס’איז געגאנגען אין די גרעסערע רוב, ווי ס’איז נאך מער די גרעסערע רוב. ס’איז בכלל נישט קיין ספקות, אויב ס’איז דא א שאלה להלכה, דארף מען ברענגען א רב, ווייל ס’איז זייער קאמפליצירט. אבער דאס איז די כללים וואס דער רמב”ם האט געזאגט. יעצט קענסטו לערנען פון אשרה.

הלכה יד: אשרה – איסור הנאה מצילה

דער רמב”ם’ס לשון

אשרה, בין שהיתה נעבדת בין שהיתה עבודה זרה מונחת תחתיה – אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. ואם יש לו דרך אחרת – אסור לו לעבור תחתיה, ואם אין שם דרך אחרת – עובר תחתיה כשהוא רץ.

ביאור הדין

Speaker 1: אשרה בין שעובדין אותה, ס’איז געווען אן אשרה איז געווען אן עבודה זרה. בין שעבודה זרה מונחת תחתיה, ס’איז געווען א משמש פאר עבודה זרה. אסור לישב בצלה, טאר מען נישט זיצן אונטער די קומתה פון די אשרה. אבל אם היה צלה סרוג על אחרים, אונטער די בלעטער מעג מען יא. אינטערעסאנט. ווייל די אשרה האט נאר תופס, די איסור אשרה איז נאר אזויפיל ווי די קומתה, די trunk.

Speaker 2: קומה מיינט ליטעראלי די מיטן פארט פון די בוים?

Speaker 1: מעג מען יא. פארוואס? די צל צילה, עפעס אזוי, ס’איז נישט בצל קומתה. די עיקר תכלית פון די אשרה איז געווען די הויכע בוים, אז מענטשן זאלן עס זען, אבער נישט אזוי ווייט די צווייגן.

Speaker 2: איך וואלט געמיינט אז די אשרה איז געמאכט צו מאכן א צל פאר די עבודה זרה. זעט אויס אז נישט.

Speaker 1: ניין, דארט איז געשטאנען אז ס’איז געווען צו איינלאדענען די עולם.

Speaker 2: יא, אזוי ביסטו גערעכט.

דיון: דרך אחרת – זיצן vs. אריבערגיין

Speaker 1: און נאך א זאך, ואם יש לו דרך אחרת, דאס הייסט, אז ווען מ’האט נישט קיין אנדערע ברירה, מעג מען זיצן. יא, אויב מ’האט אן אנדערע וועג, טאר מען אפילו נישט אריבערגיין.

Speaker 2: פארוואס זיצן מעג מען יא, און אריבערגיין טאר מען נישט? טאקע פאני.

Speaker 1: אפשר מיינט ער לאו תחתיה תחת קומתה. תחתיו מיינט לכאורה תחת הוא הקומתה, דער אלטער וואס איז פארשטעקט ארויס פון די זייט. אפשר לכאורה מעגן מיר אפילו אריבערגיין, אבער כל שכן אז מ’מעג זיצן, מעגן מיר זיכער אריבערגיין. אזוי לערנט ער טאקע אזוי, ער מיינט נישט לאו דווקא תחת צילה, נאר אז מ’מעג אפילו זיצן, די לאווער אונטער די שאטן פון די טראנק פון די בוים.

מאיזהו דרך ילך – דין רץ

Speaker 1: און מאיזהו דרך ילך? זאל ער תיכף יצא חוץ, זאל ער שנעל אדורך גיין אן הנאה פון די שאטן. געבן א לויף. דא איז אמאל דא זאכן וואס מ’גיבט א לויף אדורך, אונז ביז איידער.

Speaker 2: ניין, לכאורה די ווארט איז ווייל ער האט א געוויסע הנאה אז דער בוים מאכט א שאטן, אבער ווען ער לויפט אדורך האט ער נישט די הנאה.

Speaker 1: אקעי, האט ער זיך געטראפן די אנדערע זייט אויף די אדורך. דאס איז טאקע יא, אז ער איז אן עובד, איז ער אן עובד, אבער ער האט יעצט ווי ווייניגער. ער האט נישט קיין אנדערע וועג, אבער אויב ער האט אן אנדערע וועג זעסטו אז ער טאר נישט. פילע רעטס. רעטס איז נאר א היתר אויב ער האט נישט קיין ברירות, אבער לכתחילה איז עס אזא זאך וואס הייסט לא יאשב, אזא זאך. לא יאשב, ער טאר נישט דארט זיין.

הלכה טו: אפרוחים שקיננו באשרה

דער רמב”ם’ס לשון

אפרוחין שקיננו בה ואינן צריכין לאמן – מותרין. והביצים והאפרוחין שצריכין לאמן – אסורין, שהרי האשירה כמו בסיס להן. והקן עצמה שבראשה – מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.

ביאור הדין

Speaker 1: ווייטער, אפרוחים שקיננו בה, פייגלעך וואס האבן געמאכט נעסטן אויף די אשרה, אויף די עבודה זרה בוים. איז אזוי, אויב די פייגלעך איינין צריכין לאמן, זיי זענען שוין גרויסע פייגלעך, יא, זיי דארפן שוין נישט שלאפן אין סוכה, ווייל זיי זענען שוין נישט תלוי אין די אשרה, ווייל זיי זענען שוין פייגלעך, זיי זענען שוין אינדעפענדענט.

Speaker 2: אה, ווייל זיי זענען עצמאים.

Speaker 1: אפרוחים שצריכין לאמן אסורין, שראה את האשרה כמעבדות להם. אבער דא קען עצמן. יא, רץ שבראשו מתים, נאי עוף מביא עצים ממקום אחר. דער עוף איז א קלוגער, ער צוברעכט נישט די הויז וואו ער וואוינט, ער וועט צוברעכן אן אנדערע ביימער און עס צוברענגען צו דער בוים וואו ער מאכט זיין נעסט.

הלכה טז: עצים מאשרה – תנור ופת

דער רמב”ם’ס לשון

נטל ממנה עצים – אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור – יוצן, ואחר כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בו את הפת ולא ציננו – הפת אסורה בהנייה. נתערבה באחרות – יוליך דמי אותה הפת לים המלח, כדי שלא ייהנה בה, ושאר הכיכרות מותרין.

ביאור הדין

Speaker 1: ווייטער, נטל ממנה עצים, מ’האט גענומען האלץ פון די אשרה, איז אסור להסיקן בהנאה. הסיק בו את התנור, איז יותץ, מ’דארף אפקילן די תנור פאר מ’מעג ווייטער נוצן די תנור. אפה בו פת, נו, זאל ער עס… נישט הנאה האבן פון די… די חידוש איז אפילו די ווארימקייט, אפילו ווען ס’איז שוין נישט דא, מ’האט ארויסגענומען די האלץ, לאמיר זאגן, אויב די תנור איז נאך אלץ ווארעם, די ווארימקייט איז דאך ווארימקייט פון עבודה זרה, די עס האט זיך אנגעווארעמט ביי עבודה זרה. דארף עס קודם אינגאנצן אפקילן נאכדעם וואס ער האט זיך אנגעווארעמט. אויב ער האט יא געבאקן אין דעם ברויט און נישט אפגעקילט, איז ער פאסל איר בהנאה, ווייל דו האסט הנאה פון עבודה זרה, ווייל עס איז געווארן געבאקן דורך פעלצער פון עבודה זרה.

תערובת הפת

Speaker 1: דאס ארבעט באחרות, אויב דער ברויט האט זיך אויסגעמישט מיט אן אנדערע ברויט, יוליך דמיו עושה הפסל לים המלח כדי שלא יהנה בו.

Speaker 2: פארוואס דארף ער געבן מיט אים דאס אסור’ע תערובות?

Speaker 1: דאס איז שוין נישט עבודה זרה, דאס איז שוין צו ווייט די הנאה פון זייער ריזן. וויאזוי פונקטליך דער למדנות ארבעט דא ווייס איך נישט, אבער דאס איז שוואכע עצים בפס וכו’. דער פס איז שוין נאר אזויווי א מומן, און ווייל ער פארלירט דעם מומן, ער דארף נישט דעם פס אין ים המלח אריינווארפן, נאר וויפיל ס’ווערט דער פס, ער ווייסט נישט וועלכע ס’איז, דער רעשט איז מותר, ווייל ער האט נישט קיין הנאה פון די שוואכע עצים. אקעי.

הלכה יז: קתקוד מאשרה

דער רמב”ם’ס לשון

נטל ממנו כדכד וארג בו את הבגד – אסור בהנייה. נתערב בבגדים אחרים – יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים מותרין.

ביאור הדין

Speaker 1: נאך א הלכה, נטל ממנו קתקוד, ער האט גענומען פון א שפענדל, ואורג בו את הבגד, און ער האט עס גענוצט צו נייען מיט דעם, אסור בהנאה. דאס איז דער בגד איז אסור בהנאה, ווייל דער בגד איז געבאכט אזויווי די ברויט, גענייט געווארן. א מער גרעסערע חידוש, שוואך קתקוד בבגד בעגל וואס ערבא בגדם החרם איז יוליך דמי חרשה בגד די ים המלח וואס ערבא בגד מלך, די זעלבע דאכה פון פריער. אקעי.

הלכה יח: זה וזה גורם – ירקות תחת אשרה

דער רמב”ם’ס לשון

ומותר ליטע תחתיה ירקות, בין בימות החמה, שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשירה שהוא אסור, עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח, וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום.

ביאור הדין

Speaker 1: זאגט ער ווייטער, מותר לזרוע תחתיה ירקות, אונטער אן אשרה מעג מען איינפלאנצן ירקות. זעט אויס אז ירקות דארף מען אפשאצן בימות החמה שצריך לצל, בימות הגשמים, אז די צל פון די אשרה איז איר איסור.

Speaker 2: אה, במאי?

Speaker 1: אפילו ווען מ’דארף יא צל, די ירקות דארפן דאך האבן סיי קרקע און סיי צל און סיי נאך אפאר זאכן, וואסער. על כל פנים איז עס א זה וזה גורם. די אלע זאכן צוזאמען גורמען די ירקות. די צל פון די אשרה העלפט טאקע, אבער זי העלפט צוזאמען מיט זאכן וואס זענען מותר. כל דבר שאסור ודבר מותר גורמין, לא הרי זה מותר בכל מקום.

הלכה יט: זבל עבודה זרה וכרשיני עבודה זרה

דער רמב”ם’ס לשון

לפיכך שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה – תיאכל. וכן כל כיוצא בזה.

ביאור הדין

Speaker 1: לפיכך, שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה, ווייל ס’איז אויך א זה וזה גורם. ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, ווייל אוכל זה וזה גורם, ס’איז נישט נאר א זאך פון… ס’איז נישט נאר א זאך פון…

דיון: בשר זה וזה גורם

Speaker 2: בשר זה וזה גורם העלפט נישט, ס’מאכט נישט קיין טריפה, ס’קען זיין אז ס’איז נאר אן אנדערע סארט זאך.

Speaker 1: מ’דארף פארשטיין, די קרקע מיט די צל, ס’איז אן אנדערע זאך ווי די צל גופא.

Speaker 2: יא, ס’איז אן אנדערע זאך, איך ווייס נישט.

הלכה כ: תקרובת עבודה זרה – הכנה והקרבה

דער רמב”ם’ס לשון

בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה – לא נאסרו בהנאה, אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה. הקריבום לפני עבודה זרה – נעשו תקרובת, ואף על פי שחזרו והוציאום – הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה, והאוכל ממנו כל שהוא לוקה.

ביאור הדין – הכנה לא מספקת

Speaker 1: בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה, רעדט מען שוין פון תקרובת. מ’האט בשר, יין, פירות, מ’האט עס אנגעגרייט להקריבן לעבודה זרה, אסור ליהנות בהם הנאה. אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניהם. מיט’ן עס ברענגען צו די בית עבודה זרה איז נאכנישט גענוג, די הכנה איז נאכנישט גענוג, נאר נאכדעם וואס ס’איז געווארן אן עקשועל תקרובת.

דא איז די זעלבע הלכה, איינמאל מ’איז מקריב לעבודה זרה. הכנה ארבעט נאר אויף קדשים, אויף עבודה זרה דארף מען טאקע טון די עבירה, הכנות איז גארנישט ווערט.

מ’קען פארשטיין, ווייל ס’איז אזוי ווי מחשבה, הכנה איז א סארט מחשבה אזא. אונז זענען נישט עבודה זרה גענוג סיריעסלי אז מ’זאל זיך רעכנען מיט יענעם וואס האט מקדש געווען, מייחד געווען.

לאחר הקרבה – אסור לעולם

Speaker 1: הקריבום לפני עבודה זרה, דעמאלט נעשית תקרובת. דעמאלט העלפט נישט אפילו הוציאום, מ’האט עס ארויסגענומען פון די עבודה זרה, ווערט עס נישט מיט דעם מותר, אלא אסור לעולם, איינמאל מ’האט עס מקריב געווען.

כל הנמצא בבית עבודה זרה

Speaker 1: דער רמב”ם גייט ווייטער: וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח, אסור בהנאה מן התורה. ס’הייסט, אפילו דו ווייסט נישט אז מ’האט עס מקריב געווען, אדער ווייל ס’איז א חזקה אז מ’האט עס מקריב געווען? וואס הייסט שוין ווען מ’ווייסט נישט, ס’איז א ספק דאורייתא אזא?

ער זאגט: כל שלפנים מן הקנקלין אסור. ער ברענגט דא די לשון הגמרא, אסור. זעט אויס אז אלעס וואס ער ברענגט דא רעדט ער פון תקרובת. א שטיקל עבודה זרה.

Speaker 2: דו זאגסט אז אנגעגרייט… אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה…

Speaker 1: פארקערט, כל הנמצא איז מער רחב.

דיון: פירוש “בית עבודה זרה” ו”לפנים”

Speaker 2: אפשר, די אנפאנג פון די הלכה, אפילו הכניסו אותם לבית עבודה זרה, אפשר איז דאס נישט… איך ווייס נישט, וואס הייסט? אפשר איז דאס אן אנדערע פלאץ הכניסו, מער אינעווייניג?

Speaker 1: זעט מיר אויס מער ווי די ווארט איז די סוף, אפשר האט מען נישט געמאכט קיין… אין די גמרא איז דא א חילוק ווי לפנים, לפנים מן הקנקלין, לפנים, אזוי ברענגט ער א גמרא, אבער דער רמב”ם איז נישט געהעריג. ער וויל טענה’ן אז דער רמב”ם מיינט די חילוק, עד שיקריבום לפניהם, אדער נמצא בבית עבודה זרה מיינט ווי ס’איז א פלאץ וואס הייסט לפניהם. טראכט אריין, בית עבודה זרה קען זיין א גרויסע שטח, ערגעץ דארט איז דא אזוי ווי די קודש קדשים פון עבודה זרה, דארט וואו מ’לייגט די קרבנות, דארט איז שוין א מקום הקרבה. די האלוועי און די פוליש, דאס איז א בית עבודה זרה.

Speaker 2: מיינט ער צו זאגן אז ס’איז נישט אסור.

Speaker 1: אזוי ווי מיר זאגן לערנט הרב ראבינאוויטש אפשר אן אנדערע פשט, וואס ס’איז היינט ווי א ריזענעבל פשט. אקעי.

הלכה כא: המוציא דברים בראש עבודה זרה

דער רמב”ם’ס לשון

המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה – אם מצאן דרך ביזיון הרי אלו מותרין, ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין. כיצד, מצא כיס מעות תלוי בצוארו, כסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו – הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון. וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח – הרי זה אסור.

ביאור הדין – דרך בזיון vs. דרך כבוד

Speaker 1: האבן מיר געלערנט צו ווייסט, יא, המוציא סוס וכלים ומעות בראש עבודה זרה. איז אזוי, אם הוציאן דרך בזיון, הרי אלו מותרין, ווייל מ’האט סתם ארויפגעווארפן אויף דעם.

Speaker 2: אהא.

Speaker 1: און אם הוציאן דרך כבוד, קען מען טראכטן הרי אלו אסורין, ווייל ער שיעבד איז געווען אזא סארט אקרובי. ס’איז נישט וואס נוצן די עבודה זרה סתם פאר א האק.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: א גוטן פלאץ הענגען זיין, זיין, זיין כלים.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: כיצד?

Speaker 2: אהא, גוט א דוגמא.

Speaker 1: כיצד? מצא כיס מלא מעות תלוי בצוארה, או לקח סודר מקופל מונח על ראשה, או לקח כוס על ראשה, הרי זה מותר, מנהיג בה דרך בזיון. ס’איז א דרך בזיון צו ניצן די עבודה זרה אויף צו… זיין גוט. ס’איז אבער, וחכמים אומרים, כל מה שמוציא, כל מה שמוציא. אבער מצא בראשה דבר שדרכו להיות על הראש לגמז בה, הרי זה אסור, ווייל דאס זאגט מען נישט סתם אז ער ניצט מיט א האק.

Speaker 2: אקעי, ער איז מקריב.

Speaker 1: א גאנצע וואלט זיין קאפ, ער וועט אויס אזא אופן וואס מ’לייגט אויפן קאפ.

הלכה כב: חילוק בין בפנים לבחוץ

דער רמב”ם’ס לשון

במה דברים אמורים, בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס, כל הנמצא עמהן, בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנייה. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא עמו – אסורה בהנייה.

ביאור הדין

Speaker 1: זאגט דער רמב”ם אין די הלכות עבודה זרה, כל מה שמוצא חוץ למקום עבודתה, אה. ס’איז נישט אין די שריין פון די עבודה זרה, אין די היכל. נאר איינמאל ס’איז ארויס, און דעמאלטס קען זיין א מענטש זאל טון אויף א דרך לעג, דרך בזיון. אבל המוצאם בפנים, מ’האט דאך געזאגט אז מ’מיינט לעג.

Speaker 2: עה, כאפט נישט, ס’איז א איד, ער קען דאך אויך טון אמאל אזא זאך פאר דורשי.

Speaker 1: אבל המוצאם בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי, כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מצא מרקוליס, ווייל ס’ליגט אין א וואוינונג פון עבודה זרה, זאגט מען אין זאך אזא זאך. פשט איז נישט נאר חזקה, דאס איז דער דין. במקום המזבח, דאס הייסט גלייך ווי ער האט שוין געלייגט פאר די מזבח. איז דאך ווערטער עבודה זרה. אזוי וואלט איך געטראכט.

אקעי, פאור מרקוליס, בין מוציא בין מכניס אסור בהנאה. ווייל ביי אים איז נישטא די זאך פון דרך בזיון. אלעס איז עבודה. ער האט ליב בזיון. ער איז א פאני מענטש, דער מרקוליס. אקעי. וכן אבני מרקוליס, כל אבן הנראית שהיא משמשת עבודת מרקוליס אסורה בהנאה. יעדער שטיין וואס ס’זעט אויס אז ס’באלאנגט פאר דעם, ווי מ’האט שוין געלייגט פאר דעם, הייס איך נישט, אקעי. אקעי, עד כאן איז הנאה פון תקרובת עבודה זרה.

הלכה כג: מרחץ או גינה של עבודה זרה

דער רמב”ם’ס לשון

עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גינה – נהנין בהן שלא בטובה, ואין נהנין בהן בטובה. היה לה ולאחרים, נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא יתן שכר.

ביאור הדין

Speaker 1: יעצט קען מען לערנען א נייע הלכה פון זאכן וואס באלאנגען פאר די עובדי עבודה זרה. דאס הייסט די church, די whatever, לאמיר זאגן די church איז עבודה זרה. אפילו אין א פלאץ וואס איז נישט עבודה זרה, איז אויך דא וואס צו רעדן וועגן הנאה האבן. איז דא אזא הלכה, עבודה זרה של עובד כוכבים, א מרחץ, א שוויץ, א מרחץ או גינה, נהנין בהן שלא בטובה. מעג מען הנאה האבן.

הלכה כ”ג: מרחץ וגינה של עבודה זרה — נהנין שלא בטובה

Speaker 1: איך ווייס נישט. אקעי.

אקעי, עד כאן איז הנאה פון תקרובת עבודה זרה, רייט? יעצט גייען מיר לערנען א נייע הלכה פון זאכן וואס זענען נישט, ס’באלאנגט פאר די עבודה זרה. דאס הייסט דער טשורטש, דער וואטעווער, לאמיר זאגן א טשורטש, די עבודה זרה, די ענין, איז דאך אסור בכלל צו מען מעג הנאה האבן.

איז דא אזא הלכה: עבודה זרה של עכו”ם, מרחץ, א שוויץ, א מרחץ עינוי, נהנין בו שלא בטובה. א גוטן. מעג מען הנאה האבן אויב ס’איז נישט קיין טובה פאר די עבודה זרה.

יא, מ’צאלט זיי נישט, אדער אז מ’איז נישט מודה טובה, מ’באדאנקט נישט די עבודה זרה. רייט, אזוי ווי אין פלעצער. ואם נהנין בו בטובה, אויב דארף מען זיי באדאנקען אויף דעם, דעמאלטס נישט. דעמאלטס נישט. אקעי.

דער מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בן גיירא

הואיל והחרים. דאס איז נאכאמאל פון די וויכוח צווישן רבי שמעון מיט רבי יהודה בן גיירא, וואס ער האט געזאגט “כל מה שעשו לא עשו אלא לכבוד עצמן”. איז דאס געווען די ווארט. ער האט געזאגט אז מ’טאר נישט הנאה האבן פון די מרחצאות וואס זיי האבן געבויט, ווייל זיי מאכן עס לכבוד עצמן, זיי ווילן אז מ’זאל זיי זאגן א טובה.

הבנת הענין: הנאה פון מרחץ של עבודה זרה

אקעי. יא, אבער לאמיר פארשטיין קלאר. ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון הנאה האבן פון עבודה זרה, פון תקרובת. יעצט איז א נייע זאך, אן עבודה זרה האט א מרחץ, און דו ביסט מהנה פאר די עבודה זרה. רייט?

די שאלה פון טובה איז, אז דו זעסט אויס אז דו האסט הנאה, דו הייסט נישט אז דו האסט הנאה פון עבודה זרה. ס’איז א מרחץ וואס איז געבויט פאר עבודה זרה. די שאלה איז אפשר נישט, אז די עבודה זרה האט הנאה אז די עולם ניצט עס.

זיי געבן כאילו תקרובת עבודה זרה. אפשר נעמען די רבנים אדער איך ווייס נישט וואס. אבער ס’איז נישט דא אן ענין אז מ’זאל נישט געבן די הנאה פאר די עבודה זרה. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל די עבודה זרה איז נישט קיין לעבעדיגע זאך. דו רעדסט פון די הנאה איז פאר די משמשי עבודה זרה. ס’איז א סימבאלישע זאך. אמת.

הלכה: מרחץ שהוא חלק כשותפות

הואיל והחרים, אויב די מרחץ איז געבויט פאר… וואס מיינט “בטובת כומרים”? וואס מיינט ער? אני גלייב אז אין די נעקסטע שטיקל שטייט עס, אזוי פארשטיי איך. אהא. הואיל והחרים, דאס הייסט ס’באלאנגט א ביסל פאר די מוסד פון עבודה זרה און א ביסל כשותפות, נהנין בהם אפילו בטובת הכומרים, ובלבד שלא יתן שכר. אבער געלט טאר מען נישט געבן, ווייל ווען דו געבסט געלט שטיצט מען אביסל געלט פאר די עבודה זרה.

און שטיצן די עבודה זרה איז נישט קיין ענין.

דיסקוסיע: צי מעג מען מאכן ביזנעס מיט עובדי עבודה זרה?

Speaker 2: זאג איך דיר ווייטער, מרחץ איז עבודה זרה… די וועלן האבן פארשטאנען… א גמרא זאגט, מ’צאלט נישט פאר די עבודה זרה, מ’צאלט פאר די מרחץ. סאו די פשט איז לויט ווי דו פרעגסט, אז ס’מיינט אז אויב אן עובד עבודה זרה האט אן אנדערע ביזנעס, ער פארקויפט הייזער, טאר מען אויך נישט קויפן פון אים א הויז?

Speaker 1: לכאורה, איך מיין אז נישט. איך מיין אז מרחץ איז סאמהאו געווארן אזויווי א נתפעל פאר עבודה זרה. אז סתם אז דו מאכסט ביזנעס מיט אן עובד עבודה זרה, אדער אפילו מיט די עבודה זרה אליין, שטעלט זיך אזוי. ס’איז דא וואס זאגן אז נישט, אבער איך זע נישט אין די הלכה זאל דאס שטיין.

Speaker 2: סאו דו פרעגסט מיר א חקירה?

Speaker 1: ס’קען זיין אז די מרחץ איז געווען א מין סערוויס, די עבודה זרה שטעלט צו א סערוויס. אזויווי די מקוה פון די שול. דו גייסט אין די מקוה פון יענע שול. איך קען מענטשן וואס גייען נישט צו די מקוה פון א געוויסע שול, ווייל ס’איז אה, ס’איז נאך א מקוה, ס’איז נאך א ביזנעס. אה, ער גייט נישט צו יענע מקוה. ס’איז א זאך, די זעלבע זאך צו מאכן ביזנעס, אז די שול פארקויפט די מקוה שמש פארקויפט וויין, איך ווייס שוין וואס. ס’רעדט זיך פון דאס. זייער גוט.

הלכה כ”ד: מרחץ שיש בו עבודה זרה

די נעקסטע הלכה, מרחץ שיש בו עבודה זרה. א מרחץ וואס אין די מרחץ איז דא אן עבודה זרה, איז דאס מותר לכאורה, מען מעג זיך גיין וואשן דארטן, לפי שאינה עשויה שם לנוי ולא לעבודה, ווייל ס’קען נישט זיין אז אין א מרחץ זאל ליגן א געטשקע, וואס ס’הייסט א געטשקע, א נערה ערומה. במקום שנהגו לבוש, ולא במקום שרוחצין ערומים, ורואין אותה ומטילים בפניה מים. האסט א סימן אז ס’איז נישט קיין עבודה זרה’לע. ס’איז נישט קיין… ער מיינט אז ס’איז דא רש”י גלייך ווייטער, אבל אם היתה דרך עבודתה בכך, אזויווי דער בעל פעור, וואס איז ליקנות בעל פעור, ווייל דאס איז יא אזא וועג פון עבודה זרה. ער זאגט אן ערוה, אז דו זעסט א גרויסע סטאטוע אין א מרחץ, דאס איז נישט קיין עבודה זרה.

די משנה פון רבן גמליאל אין מרחץ של אפרודיטי

זייער גוט. דאס איז די פשט, דאס איז די משנה אין עבודה זרה, ס’איז געווען א גוי האט געפרעגט רבן גמליאל אז ער וואשט זיך אין א מרחץ של אפרודיטי. דרך אגב, דא זעסטו אז די משנה זאגט נעמען פון עבודה זרה, וואס איז געווען די רעדע איבער רבן יוחנן בן זכאי האט געזאגט אז מען מעג נאר… יא. אין וועלכע פאל? די משנה זאגט… וואס שטייט אין די תורה. נו, פארוואס זאגט די משנה? סאו מיר האלטן, וואס איז די ענד? און איך לערן דאך תורה. ס’מוז זיין א פארמינערט צו וועגן.

אבער דו זעסט פשט אין משנה, ער זאגט אז אפרודיטי איז נישט א נאמען פון אן עבודה זרה, נאר א נאמען פון א כוכב. ניין, כוכב נוגה מיינט ווינוס. אפרודיטי איז דזשאסט די נעמען פון ווינוס. גוט, אבער… אבער… סאו ס’איז נישט קיין שם מיוחד. ניין, ס’איז נישט די שם פון א כוכב.

ניין, ניין, ניין, ניין. דאס איז א צורה פון די כוכב נוגה. כוכב נוגה האט נישט פשט אז עס האט א פיקטשער פון א כוכב, עס איז א פיקטשער פון א פרוי, ווינוס אדער אפראדיטי. אונז רופן, ביי די וועי, וואס אונז רופן ווינוס, ווינוס איז דזשאסט די רוימען נאמען פאר אפראדיטי. אפראדיטי איז א יוונישע, ס’איז א נאמען פון אן עבודה זרה וואס אפישעלי איז קאנעקטעד מיט די כוכב, אדער די מלאך פון די כוכב, וואטעווער, וואטעווער זיי ביליוון. סאו, עס ווייסט נישט וואס איז פשט.

תירוצי רבן גמליאל

אין עני קעיס, האט ער, רבן גמליאל, געזאגט צוויי זאכן. קודם כל, איך בין נישט געקומען צו איר, זי איז געקומען צו מיר. נישט פשט אז די מרחץ איז א נוי לעבודה זרה, די עבודה זרה איז א נוי למרחץ. א צווייטע זאך, זאגט ער, איז דאס אן עבודה זרה אז מ’גייט ארום ערום וילד? משמע פון אים, זעט אויס אז דאס איז נישט קיין עבודה זרה.

קוצר, ר’ אליעזר האט דאך געזאגט, דאס איז א קאלטשורעל זאך, ס’האט נישט קיין געטשקע. דאס איז בעיסיקלי די פוינט. דו זעסט אז מ’לייגט צו די כיסא. יא.

הלכה כ”ה: סכין של עבודה זרה ששחט בה

אקעי. שוין, די לעצטע הלכה פון די סימן. סכין של עבודה זרה ששחט בה, וואס טוט זיך אז איינער שחט’ט א בהמה מיט א סכין פון עבודה זרה? איז צו טראכטן אז די גאנצע בהמה ווערט אסור, אזויווי שוואכע עצים, אזויווי מ’האט געבראכט א פסל? זאגט ער, ניין, ארייזאגן מיט’ן נישט מקלקל. א בהמה איז דאך מער ווערט ווען זי איז לעבעדיג ווי ווען זי איז טויט. ניין, אבער די שחיטה איז א תיקון, איך מיין שחיטה איז א מלאכה. ניין, גוט. אבער על כל זה, ס’איז בכלל, איך מיין, די שחיטה פון פלייש איז, מ’דארף שחט’ן, אבער דו ווייסט אז א געווענליכע בהמה איז מער ווערט ווען זי איז לעבעדיג, הייסט אז מ’איז מקלקל, ממילא די סכין האט נישט אויפגעטון.

אבער אויב איז יא א בהמה שהיא קנויה, איז טאקע א רייזע אסור, ווייל ער האט נישט מקלקל. אבער אויב איז דאס סתם א סכין, איז א גאנצע זאך, מ’האט געלערנט אין הלכות יום טוב, איך מיין אז מ’האט געלערנט אז אמאל איז דאס, מ’שוינט אפ די בהמה. מ’שוינט אפ די… זי גייט שטארבן באלד די בהמה. יעצט די געלט, יא.

סיכום: פראקטישע נפקא מינות

אקעי, אז דאס איז די הלכות פון הנאה פון עבודה זרה. רוב דערפון איז גאנץ פשוט, נאר אפאר הלכות פון טריפות. דאס זענען קאמפליצירטע הלכות, אבער מער ווייניגער איז דאס פשוט’ע הלכות.

איינער האט געפרעגט לעצטענס א שאלה וועגן איינער איז געגאנגען אין א טשורטש, ער האט געוואלט קויפן פון זיי עדווערטייזמענט, צו מ’מעג, איז דאס א שאלה פון די הלכות פון עבודה זרה, שו”ע מרחץ וגינה. אדער אמאל איז דא א טוריסט פלאץ וואס באלאנגט פאר א טשורטש, א מענטש וויל וויסן צו מ’מעג, דארף ער צאלן, אדער אויב ס’איז פאר פרי אפשר מעג מען. ס’איז דא אסאך פרטים.

על כל פנים, לכאורה האט דאס צוטון מיט די הלכות וואס זיי האבן געלערנט. געוואלדיג.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.