הלכות ברכות פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על רמב״ם הלכות ברכות פרק ג
—
הקדמה לפרק — יסוד ברכות על מאכלים
יסוד הרמב״ם (מתחילת הלכות ברכות): מן התורה יש רק חיוב לברך ברכת המזון לאחר אכילת פת — “ואכלת ושבעת וברכת”. מדברי חכמים הוסיפו ברכה על כל מאכל, לפניו ולאחריו.
הפשט: הפרק השלישי עוסק בהמוציא לחם מן הארץ ובברכות על מאכלים שונים.
חידושים והסברות:
1. היררכיה של ברכות לפי חשיבות המאכלים: מתגלה מבנה ברור:
– המוציא לחם מן הארץ — על פת/לחם, העיקר שמקיים את האדם. ברכה אחרונה: ברכת המזון (ברכה ארוכה, מדאורייתא).
– בורא מיני מזונות — על דברים מאותה משפחה כמו פת (חמשת המינים), אבל לא ממש לחם. ברכה אחרונה: על המחיה (ברכה קצרה יותר).
– בורא פרי העץ / בורא פרי האדמה — על פירות וירקות.
– שהכל נהיה בדברו — על כל שאר הדברים. ברכה אחרונה על קטגוריות 3-4: בורא נפשות (הברכה הקצרה ביותר).
2. פירוש “בורא נפשות”: “בורא נפשות רבות וחסרונן” — הקב״ה ברא נפשות רבות עם צרכיהן, וגם דברים שאינם הכרחיים לחיים, אלא כדי לתת הנאה. זה מראה שהקב״ה הוא בורא טוב הנותן שפע מעבר לנדרש.
3. מדוע דווקא פת — האם זו גזירת הכתוב? “ואכלת ושבעת” — חכמים דרשו שאכילה של שביעה פירושה דווקא לחם, כפי שרואים בתורה ש״אכל” מקושר לעתים קרובות ל״לחם” (“אכל לחם”, “באכלכם לחם”). זה לא גזירת הכתוב, אלא משקף חשיבות — פת הוא עיקר הסעודה. קושיה: אם אדם אוכל קביעות סעודה מלאה של בשר (בלי לחם) ונשבע — מדוע לא יברך? תשובה: כל הראשונים הסבירו ש״ואכלת” אינו רק קביעות סעודה, אלא דווקא חמשת המינים. יש שני דינים: (א) קביעות סעודה, (ב) דווקא עם פת. שני התנאים צריכים להתקיים.
4. ספק דאורייתא במזונות: כאשר אדם אוכל מזונות (חמשת המינים) ונשבע, ייתכן שחיוב הברכה האחרונה הוא מדאורייתא — כי יש לו “ואכלת ושבעת”. אפילו אינו אומר את הנוסח הדאורייתא (ברכת המזון), אלא “על המחיה”, ייתכן שמצד ספק דאורייתא יש דין מחמיר יותר.
5. קביעות סעודה ונשנוש: מי שמנשנש כל היום דברים קטנים, ללא סעודה פורמלית, שבע אבל לא דרך אכילה חשובה. אפילו בקביעות סעודה יש “נורמות חברתיות” — סעודה באה עם מפה, עם מפית; בלי זה זה לא נקרא סעודה. אפשר לאכול שקית שלמה של צ׳יפס ולהיות שבע, אבל זו לא סעודה.
6. שאלה לזמנינו: כיום רוב האנשים לא אוכלים לחם כל השבוע — רק בשבת עושים המוציא. איך זה מתיישב עם היסוד שפת הוא עיקר המזון? לא נשאלת השאלה לומר שאולי כיום, כשאף אחד לא אוכל סעודה פורמלית, פטורים מן התורה — אבל זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה ג — חמשת מיני דגן: שלושה שמות / שלושה שלבים
דברי הרמב״ם: “חמשת המינים הם: החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון… הכוסמין הן ממין החיטים, ושיבולת שועל והשיפון הן ממין השעורים.”
הפשט: חמשת המינים הם: חיטים (חיטה), שעורים (שעורה), כוסמין (כוסמת), שיבולת שועל (שיבולת שועל), ושיפון (שיפון). כוסמין הוא ממין חיטים, שיבולת שועל ושיפון הם ממין שעורים. למעשה יש שני מינים עיקריים (חיטים ושעורים) עם תולדותיהם.
חידושים והסברות:
1. שלושה שלבים של תבואה: הרמב״ם עושה חלוקה של שלושה שמות/שלבים:
– תבואה — כשעדיין בשיבולים.
– דגן — לאחר שדשים וזורים, כלומר מוציאים אותו מהשיבולים.
– פת — כשטוחנים אותו לקמח, עושים בצק, ואופים אותו.
2. הרמב״ם מדייק לא לומר “חמשת מיני דגן” בכותרת, כי “דגן” פירושו דווקא בשלב מסוים. החלוקה היא הקדמה לא רק לפרק זה, אלא גם להלכות תרומות ומעשרות והלכות חמץ ומצה, שבהם המושגים תבואה, דגן ופת מופיעים גם כן. הרמב״ם עושה כאן כמו שעושה בהלכות אישות, שבהן הוא נותן הקדמה עם שמות ומושגים לפני שעובר להלכות.
—
[דיגרסיה: פת לעומת לחם בלשון המקרא ובלשון חכמים]
חידושים:
1. מדוע אומר הרמב״ם “פת” ולא “לחם”? “לחם” בתורה יכול להתכוון ליותר מסתם לחם — רש״י אומר שלחם פירושו סעודה בכלליות. “פת” בלשון חכמים פירושו דווקא לחם.
2. הפסוק “ואקחה פת לחם” (בראשית י״ח): בחומש כתוב “פת לחם” אצל אברהם אבינו, שם כתוב גם מיד אחר כך “סעדו” (שביעה). זה מראה שפת לחם הוא מה שמביא שביעה.
3. “פת” בלשון המקרא פירושו חתיכה — דומה ל״פותח את ידך”, “פוסס אותה פתים”. “פת לחם” = חתיכת לחם. גם “משליך קרחו כפתים” = חתיכות. המילה “פרס” (כדי אכילת פרס) פירושה גם חתיכה/פרוסה. בספר שמואל מתחיל להופיע “פת” לבדו.
4. המסקנה: בלשון המקרא “פת” פירושו חתיכה (בדרך כלל חתיכת לחם). אבל בלשון חכמים “פת” פירושו כל הלחם.
—
הלכה ג (המשך) — ברכת המוציא על פת
דברי הרמב״ם: “והפת הנעשית מאחד מחמשת המינין היא הנקראת פת בכל מקום… האוכל פת חייב לברך לפניו ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.”
הפשט: פת מאחד מחמשת המינים — זה מה שנקרא “פת” בכל מקום בלשון חכמים. מברכים עליו “המוציא לחם מן הארץ.”
חידושים והסברות:
1. “המוציא לחם מן הארץ” — פרדוקס: לחם הוא דווקא הדבר שבא לא ישירות מן הארץ — מן הארץ צומח דגן/תבואה, ובני אדם דשים, טוחנים, עושים בצק, ואופים. תירוץ: הקב״ה נתן לבני אדם את השכל לעשות את כל התהליך. “לחם” הוא שילוב של הארץ (כוח הצמיחה) והחכמה האלוקית (שכל המעשה). שני הכוחות מיוחסים לקב״ה.
2. “המוציא” עם ה״א: הרמב״ם ועוד ראשונים מדייקים על ה״א ב״המוציא.” “מוציא” לבדו היה בעיה כי “העולם מוציא” היה “בלע” (שתי אותיות זו אחר זו). הרמב״ם מדבר בהלכות קריאת שמע על ענין הבלע. הגמרא דנה האם “מוציא” או “המוציא” — “המוציא” בוודאי טוב, “מוציא” הוא שאלה.
—
הלכה ג (המשך) — תבואה מבושלת (שלוק כמות שהיא)
דברי הרמב״ם: “תבואה שנתבשלה שלוק כמות שהיא — מברך עליה בורא פרי האדמה.”
הפשט: כאשר מבשלים תבואה פשוטה במים ללא תבלינים נוספים (כמו דגנים), זה אמנם מין דגן, אבל מכיוון שלא עשו פת, זה לא נקרא לחם, והברכה היא בורא פרי האדמה — כמו ירקות אחרים.
חידושים והסברות:
1. החילוק בין “שלוק” ל״מבושל”: שלוק פירושו מבושל במים פשוטים, מבושל פירושו בדרך כלל מבושל עם משהו נוסף.
2. החידוש העיקרי: לחם אינו סתם מין תבואה, אלא המין שבו הוסיפו את החכמה האנושית של עשיית לחם. אם לוקחים אותו כמות שהוא מהאדמה ומבשלים אותו, זה לא לחם — זה דגן פשוט, לכן אדמה. המין עצמו אינו מספיק — תהליך האפייה לפת הוא מה שקובע את הברכה.
3. נפקא מינה מעשית: דגנים שאינם אפויים, גרנולה ודברים כאלה — צריך לדעת האם זה אפוי (מזונות) או רק מבושל (אדמה).
—
הלכה ג (המשך) — ברכה על קמח (מעל)
דברי הרמב״ם: “אכל קמח — מברך עליו שהכל.”
הפשט: קמח שטחנו אבל עדיין לא אפו — מכיוון שזו לא דרך האכילה הרגילה, עושים שהכל.
חידושים והסברות:
1. מדוע שהכל ולא אדמה? זה כבר לא ירק (איבד צורת הפרי על ידי טחינה), אבל עדיין לא לחם. זה במצב ביניים — לא עוד אדמה ועדיין לא מזונות/המוציא.
2. פירוש יפה — “ירידה לצורך עליה”: התהליך של תבואה הוא: מתחיל כאדמה (תבואה שלמה), יורד לשהכל (קמח), ועולה להמוציא (פת).
3. למעשה: מדובר באופן שאפשר לאכול אותו — למשל עם סוכר וחלב. סתם אבקה לבדה בכלל לא אכילה ובכלל לא הייתה צריכה ברכה.
4. הכלל: בכל פרי/ירק שנטחן ומאבד צורת הפרי, נעשה שהכל — לא רק בדגן.
—
הלכה ד — קמח שקלאו ועירבו (קמח קלוי מעורב בנוזל)
דברי הרמב״ם: “קמח של אחד מחמשת המינים שקלאו ועירבו במים או בשאר משקין — אם הוא עבה כדי שיהא ראוי לאכילה, מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם הוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות.”
הפשט: קמח שקלו (צלה) ועירב במים או משקים אחרים — אם הוא סמיך מספיק לאכול בכף: מזונות. אם הוא נוזלי מספיק לשתות מכוס: שהכל.
חידושים והסברות:
1. החילוק בין אכילה לשתייה: המדד הוא האם אוכלים אותו בכף (מזונות) או בכוס (שהכל). דייסה שאוכלים בכף = מזונות; אותה דייסה מאוד נוזלית ששותים = שהכל.
2. נפקא מינה לשייקים של ימינו: כאשר טוחנים דבר מזונות ועושים שייק (משקה), נעשה שהכל, כי זה משקה.
—
הלכה ד (המשך) — מעשה קדירה
דברי הרמב״ם: “קמח של אחד מחמשת המינים שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים, כגון לביבות. וכן הדגן שחלקו או כתשו ובישלו בקדירה… כל אלו נקראו מעשה קדירה. וכן כל תבשיל שיש בו אחד מחמשת המינים — מברך עליה בורא מיני מזונות.”
הפשט: קמח או דגן שבישלו בסיר (מעשה קדירה) — בין לבדו, בין עם דברים אחרים (כמו לביבות/לביבות/כרמזלך) — עושים מזונות. אפילו תבשיל שיש בו רק מעט חמשת המינים.
חידושים והסברות:
1. מדוע מזונות ולא שהכל כמו בקמח סתם? בקמח סתם זו לא אכילה רגילה, לכן שהכל. אבל כאשר עושים מקמח מעשה קדירה — מרק, לביבה, דייסה — עשו ממנו אכילה רגילה, מלאה שנותנת שובע (מזון). זה חשוב יותר משהכל, אבל לא פת, לכן מזונות.
2. היסוד: חמשת המינים לא נעשה טפל. אפילו מכניסים אותו לתבשיל אחר, נעשה מזונות. דוגמה עם צ׳ולנט: צ׳ולנט שיש בו שעורה (גריסים), אטריות, כנידלך — נעשה מזונות, למרות שבלעדיהם היה שהכל (מים, בשר).
—
הלכה ד (המשך) — עיקר וטפל בחמשת המינים
דברי הרמב״ם: “במה דברים אמורים? שהיה מין חמשת המינים עיקר. אבל אם היה מין חמשת המינים שעירב טפלה — אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה.”
הפשט: הכלל שחמשת המינים עושה מזונות הוא רק כאשר מין הדגן הוא מרכיב עיקרי. אם הוא רק טפל, מברכים על העיקר.
חידוש: זה כלל כללי בברכות — כל שיש עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה — בין כשזה מעורב יחד, בין כשזה לא מעורב (בנפרד).
—
הלכה ד (המשך) — מהו “טפל”?
דברי הרמב״ם: “לפת או כרוב שבישלן ומעט קמח של חמשת המינין נתן לתוכן כדי לדבקן — אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר והקמח טפל לו. שכל מה שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל — הרי הוא טפל. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת — הרי הוא עיקר.”
הפשט: בישלו לפת/כרוב והכניסו מעט קמח לעיבוי (כדי לדבק) — קמח הוא טפל, לא עושים מזונות. אבל אם הכניסו קמח כדי לתת טעם — הוא עיקר.
חידושים והסברות:
1. הגדרת הרמב״ם לטפל — שלושה דברים: (1) כדי לדבק — למרקם/עיבוי, (2) כדי ליתן ריח — לריח, (3) כדי לצבוע — לצבע. אבל כדי ליתן טעם — זה עיקר.
2. חילוק מעשי — סלט עם קרוטונים: האם הקרוטונים שם לטעם או רק למרקם. אדם שאוכל סלט כי הוא רוצה לאכול ירקות, והקרוטונים הם רק תוספת — זה טפל.
3. התירוץ הפשוט: שאל את האדם — מה אתה רוצה לאכול? כשהוא רוצה לאכול ירקות והקמח משמש רק למרקם — טפל. כשהוא רוצה לאכול צ׳ולנט שעשוי משעורה, בשר, כנידלך כמרכיבים שווים — הדגן עיקר.
—
הלכה ד (המשך) — דוגמה ל״כדי לדבק” (דבש עם חלב חיטה)
דברי הרמב״ם: “מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חיטה… אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל, שהדבש הוא העיקר.”
הפשט: מבשלים דבש ומכניסים סוג של קמח מחיטה כדי לדבק (כדי לעשות אותו יותר מוצק, כמו ממתק/עוגייה). הדבש עצמו נוזלי מדי, רוצים לעשות ממנו דבר מוצק, מכניסים מעט קמח. עושים שהכל כי הדבש הוא העיקר.
חידושים והסברות:
1. הבנת “ליתן טעם”: כאשר הרמב״ם אומר “אבל אם עירב כדי ליתן טעם והוא הרוב הרי הוא עיקר”, אינו מתכוון שסתם הוספת טעם עושה משהו לעיקר. הפשט הוא: כאשר זה הטעם העיקרי שהאדם רוצה — כמו בדבש עם חיטה, שבו טועמים ממש רק את הדבש ובכלל לא מרגישים חיטה.
2. שתי קטגוריות של טפל: (1) ממש טפל — כדי לדבק, כדי ליתן צבע, כדי ליתן ריח, תפשין — שבהם התוספת בכלל לא לטעם; (2) כדי ליתן טעם — שבו התוספת היא הטעם הדומיננטי. אבל הרמב״ם לא מדבר על מקרה שיש שני טעמים שווים.
3. שאלה על חמשת המינים: בתבשיל שעירב בו אחד מחמשת המינים כדי ליתן טעם — עושים מזונות. אבל בדוגמת הדבש (שבה חיטה הוכנסה רק לדבק) עושים שהכל. האם הדין שחמשת המינים תמיד עיקר רק כי הם חשובים? זה מקובל אצל פוסקים, אבל ברמב״ם זה לא כתוב בבירור. נראה שלפי הרמב״ם, עושים מזונות רק כאשר הקמח הוכנס לא רק לדבק.
4. [דיגרסיה: עוגת שוקולד/עוגיות] בעוגיית שוקולד צ׳יפס — העוגייה היא מזונות; אבל בחתיכת שוקולד עם מעט פריצל בפנים — זה שהכל כי השוקולד הוא עיקר. בעוגת קקאו, למרות שהאדם אולי אוהב בעיקר את טעם השוקולד, זו בכל זאת עוגה — מזונות. הכלל: לא מסתכלים מה האדם אוהב, אלא מה החפצא — עוגה היא דבר מזונות.
—
הלכה ד (המשך) — עיקר וטפל כשלא מעורב: דג מליח עם פת
דברי הרמב״ם: “כיצד? הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל פת עמו כדי שלא יזיק המלוח גרונו — מברך על המליח ופוטר את הפת, וכן כל כיוצא בזה.”
הפשט: אדם רוצה לאכול דג מלוח (הרינג), אבל זה חריף מדי לגרונו, אוכל עם חתיכת לחם. מברכים על הדג (עיקר) וזה פוטר את הפת (טפל).
חידושים והסברות:
1. “צריך” — הלשון מסביר את הטפלה: הרמב״ם כותב “צריך לאכול” — הוא רוצה בעיקר לאכול את הדג המלוח. הפת הוא רק אמצעי כדי לאכול את הדג. זה היסוד של טפלה כשלא מעורב — דבר אחד משרת את השני.
2. “שלא יזיק” — לא ענין טעם אלא צורך מעשי: הפת לא שם לטעם, אלא כי המליח חריף מדי לגרון. זה אנלוגי לחרוסת במרור.
3. יישום על סלט עם קרוטונים: אותו דין יכול לחול על סלט עם קרוטונים: האדם רוצה לאכול חסה, אבל לבד זה רך מדי/לא טעים, מכניס קרוטונים לפריכות. זה לא מעורב ולא לדבק — זה מקרה של עיקר וטפל כמו דג מליח עם פת. הסלט הוא עיקר, הקרוטונים ה
ם טפל.
—
דיון על המילה “פוטר” — מהות ברכה ראשונה
חידושים והסברות:
1. מה פירוש “פוטר את הפת”? “פוטר” מבוסס על היסוד שעל כל דבר שאוכלים צריך ברכה — “שאלת רשות” מהקב״ה. כאשר אוכלים משהו טפל, גם צריך רשות, אבל הברכה על העיקר פוטרת את הטפל.
2. מדוע לא יכולה ברכה על דבר אחד לצאת על הכל? יש תקנה שצריך להזכיר את מיני המאכל הספציפיים. כאשר עושים בורא מיני מזונות, לא דיברו על בורא פרי האדמה. אבל זה לא אומר שאין רשות — אלא שלא קיימו את התקנה של ברכה ספציפית על אותו מין.
3. חילוק בין ברכה ראשונה לברכה אחרונה: ברכה אחרונה היא יותר הודיה לקב״ה; ברכה ראשונה היא שאלת רשות.
4. שהכל לעומת ברכות ספציפיות: כאשר אומרים שהכל נהיה בדברו, אפשר לומר שזה הולך על הכל (כללי). אבל כאשר אומרים רק מזונות, לא כללו אדמה — אדמה אינה מזונות. לכן, העניין העיקרי הוא ש״אני לוקח רשות לאכול” — הנוסח הספציפי הוא תקנה איך לעשות זאת.
5. ברכה פרטית לא פוטרת מינים אחרים: כאשר עושים “בורא פרי האדמה” על עגבניות, לא יכולים אחר כך לאכול תפוחי אדמה בלי ברכה חדשה — כי כאשר עושים ברכה פרטית, דיברו ספציפית על אותו מין מאכל, ואין מנגנון איך זה יעבור למין אחר. משל: ילד ששואל את אביו “אפשר לקחת ממתק?” ולוקח תפוח — אין לזה קשר. אם היה אומר “אפשר לקחת לאכול?” זה היה אחרת.
6. הטעם לברכות ספציפיות: הקב״ה אוהב ספציפיות — כמו שצריך להתפלל על כל בקשה באופן פרטי. הרמב״ם יכול היה תיאורטית להחליף את כל הלכות ברכות בברכה אחת (שהכל), אבל יש יופי בעשיית ברכה על כל מין בנפרד. זה דומה לעקרון כלל-פרט בלימוד — אי אפשר רק ללמוד את הכללים, צריך גם את הפרטים.
—
הלכה על פת שנתפררה (לחם מפורר) — צורת הפת וכזית
דברי הרמב״ם: כאשר חתכו/פוררו לחם לחתיכות — אם כל חתיכה היא כזית ויש לה עדיין צורת הפת, עושים המוציא. אם לא, עושים בורא מיני מזונות.
הפשט: צריכים להיות שני התנאים — כזית גדול וגם צורת הפת — כדי לעשות המוציא.
חידושים והסברות:
1. קוגל חלה: מה הברכה על קוגל חלה? החתיכות אינן כזית, ואין לו צורת הפת — זה נראה כמו קוגל חלה, לא כמו לחם. ממילא זה מזונות.
2. מצה: מדוע עושים המוציא על מצה? מצה לא נראית כמו לחם! תשובה: למצה יש צורת הפת — זו פת שטוחה, אבל היא נאפית בתנור כמו פת.
—
הלכה על עיסה שנאפית בקרקע (לחם אפוי באדמה)
דברי הרמב״ם: “עיסה שנאפית בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדבריות אופין, ואין לה צורת פת — מברך עליה בתחילה בורא מיני מזונות. ואם קבע עליה סעודה, הרי זה נעשה פת, ומברך המוציא לחם.”
הפשט: לחם שנאפה בבור באדמה (כמו שבדואים עושים — כמו לחם טנדורי), שאין לו צורת הפת — עושים בורא מיני מזונות. אבל אם קובע עליו סעודה, עושים המוציא.
חידושים והסברות:
1. חילוק מההלכה הקודמת: ההלכה הקודמת מדברת על לחם שהיה פת ונתפרר. כאן מדובר על דבר שמלכתחילה אין לו צורת הפת — זה מעולם לא היה לחם “אמיתי”.
2. מדוע זה לא לחם? פיתה (שדומה) היא דבר שמנשנשים — טובלים אותה, אוכלים חתיכות קטנות — בניגוד ללחם רגיל/חלה שאף אחד לא מנשנש סתם ככה. לחם הוא דבר שיושבים ואוכלים סעודה. פיתה היא אמביוולנטית — לפעמים לחם, לפעמים חטיף.
3. הבדואי עצמו: אפילו הבדואי שזה הלחם הקבוע שלו — כאשר הוא אוכל אותו לא בקביעות (רק חטיף), הוא עושה לא המוציא. לא כתוב שאצלו זה תמיד קביעות סעודה.
4. [דיגרסיה: מן במדבר] היהודים במדבר אכלו מן ש״וטעמו כצפיחית בדבש” — צפיחית אולי פירושה עוגייה/דבר מזונות. הגמרא אומרת “משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן” — בירכו, אבל לא בהכרח אמרו המוציא. כאשר היהודים הגיעו לארץ ישראל, ראו את הלחם הבדואי — וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלהם עם “צורת הפת.”
—
הלכה על פת הבאה בכיסנין (עיסה שנילושה בדבש/שמן/חלב)
דברי הרמב״ם: “עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, או שערב בה מיני תבלין ואפאה — וכן הנקרא פת הבאה בכיסנין — מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא.”
הפשט: עיסה שנילושה בדבש, שמן או חלב (במקום מים), או שעירבו בה תבלינים ואפו — על זה עושים מזונות, אלא אם כן קובע עליו סעודה.
חידושים והסברות:
1. שני מקרים נפרדים ברמב״ם: המקרה הראשון — “נילושה בדבש או שמן או חלב” — פירושו שהחליפו את המים בדבש/חלב/שמן. המקרה השני — “שערב בה מיני תבלין ואפאה” — פירושו שהוסיפו לקמח דברים אחרים (כמו שוקולד צ׳יפס, קינמון וכו׳) ואפו. החילוק מהדין הקודם (טריידא דדבישא) הוא: שם הכניסו מעט קמח לדבש (הדבש הוא העיקר); כאן הקמח הוא העיקר, רק הוסיפו דבש/חלב כערוב.
2. החילוק העיקרי בין פת הבאה בכיסנין ללחם רגיל: לפת הבאה בכיסנין יש אופי כזה שאוכלים אותו לפעמים כחטיף, בעוד לחם רגיל אוכלים רק בסעודה. זה מין אחר — לא רק שאלה של כמות, אלא של הצורה והאופן שבו משתמשים בו.
3. [דיגרסיה: שיווק והלכה] התורה מתחשבת ב״שיווק” — איך דבר נמכר ומשמש. אותו בצק, כאשר אופים אותו ככיכר ארוכה בשקית לחם, זה פת (המוציא). כאשר חותכים את אותו בצק לחתיכות קטנות ושמים בשקית פרצל, נעשה מזונות. זה לא מטפיזיקה — זה איך החברה משווקת את זה, וזה קובע את דרך האכילה.
4. [דיגרסיה: ביקורת על “לחם מזונות”] דיגרסיה ארוכה נגד המנהג של “לחם מזונות”:
– הבעיה העיקרית: העולם שונא לנטול ולברך כי ברכת המזון “ארוכה מדי” — אבל זה רק כי הכניסו לסידור נוסח הרבה יותר ארוך מהנדרש. נוסח ברכת המזון של הרמב״ם הרבה יותר קצר.
– המוציא בלי נטילת ידיים: אפילו אם רוצים להקל בנטילת ידיים (שהיא תקנה) בספק-לחם, מדוע אי אפשר לעשות המוציא? לחם מזונות בוודאי לחם — קשה מאוד לומר שזה מזונות.
– נטילת ידיים מעיקר הדין: מי ששומר על ידיו נקיות (אדם רגיל כיום שלא עובד עם דברים מלוכלכים) — מעיקר הדין אינו צריך לעשות נטילת ידיים. זה יראה בהלכות נטילת ידיים.
– ברכת המזון נוסח קצר: החילוק בין מעין שלוש לברכת המזון הוא בעצם רק שבברכת המזון צריך שלוש/ארבע ברכות נפרדות, ובמעין שלוש עושים הכל באחת. אפשר לומר כמעט אותו נוסח כמו מעין שלוש, רק להוסיף “ברוך אתה ה׳” אחרי כל ברכה, ויוצאים לכל הדעות ברכת המזון.
– ברכת המזון קצרה של ר׳ יצחק עבאדי: ר׳ יצחק עבאדי ז״ל (תלמיד של ר׳ אהרן קוטלר, הרב הראשון בלייקווד) הדפיס בספרו נוסח ברכת המזון שנכנס כמעט בכרטיס אשראי — מתאים לכל הפוסקים, בערך באורך של על המחיה.
– הכלל של “כל המוסיף גורע”: רוצים להיות מושלמים, אבל שוכחים שהוספת יותר מדי יכולה לגרום לאיבוד הכל. עדיף ברכת המזון קצרה מאשר כלום.
– [דיגרסיה בדיגרסיה: תשעה קבין] על אותו עקרון — לפי עיקר הדין, להתרחץ במקלחת הוא סוג של טבילה (תשעה קבין), אבל מכיוון שמקוה חשובה יותר, בכלל לא מדברים על זה. לא אומרים לעולם על תפילה קצרה, על ברכת המזון קצרה — ולכן מאבדים אנשים לגמרי.
5. כריך — האם זו קביעות סעודה: כריך שאוכלים בדרך הוא לא קביעות סעודה — זו יותר אכילת עראי. אבל בסעודה חשובה (כמו ברית) שבה מגישים כריכים, זה יכול להיות קביעות סעודה — זה תלוי ב״מצב החברתי”. זו לא גזירת הכתוב, הכל בשיווק/הקשר.
—
הלכה על אורז
דברי הרמב״ם: “אורז שבישלו או שעשאו פת — מברך עליו בורא מיני מזונות (בתחילה) ובורא נפשות רבות (בסוף).”
הפשט: אורז שבישלו או עשו ממנו פת — מברכים בורא מיני מזונות, אבל לאחריו בורא נפשות רבות (לא על המחיה).
חידושים והסברות:
1. אורז — קטגוריה מיוחדת: אורז דומה לחמשת מיני דגן (עושים מזונות), אבל עם שני חילוקים חשובים:
– לא יכול להיות פת: אפילו עשו פת מאורז, נשאר מזונות (לא המוציא). בחמשת מיני דגן מזונות יכול להפוך לפת.
– לאחריו בורא נפשות: לא על המחיה (שהיא רק על חמשת מיני דגן), אלא בורא נפשות רבות.
2. ה״סולם” של תבואות עד ירקות:
– חמשת מיני דגן (תבואות) — הדרגה הגבוהה ביותר.
– אורז — באמצע, דומה לקטניות אבל דומה למזונות.
– דוחן (millet) — דומה מאוד לאורז, אבל כבר ב״משפחות הירקות” — עושים שהכל.
– קטניות (שעועית) — משפחה מיוחדת.
3. בישול לעומת פת מאורז: הרמב״ם סובר שאפילו בישול של אורז (אורז מבושל) עושים מזונות. פוסקים אחרים טוענים שרק אם עשו פת מאורז, אז עושים מזונות — כי זה דומה לחמשת מיני דגן. אבל אם זה רק בישול, עושים שהכל. השולחן ערוך פוסק כרמב״ם — מזונות אפילו על בישול.
4. אורז שלם: אם אוכלים גרגירים שלמים של אורז (לא טחון, לא מבושל כקמח), הרמב״ם מסופק — אולי עושים שהכל (לכאורה אדמה). אבל ההלכה והמנהג העיקרי של רוב העולם הוא מזונות אפילו כך.
5. ספק בגמרא: יש ספק בגמרא על אורז — לא מחלוקת ברורה של אמוראים, אלא ספק. לכן יש פוסקים שנוהגים אחרת, אבל ההלכה העיקרית היא כרמב״ם ושולחן ערוך.
6. מינים אחרים מ״משפחת” האורז (כמו קינואה וכו׳) — עליהם נשאלות שאלות, כי הם לכאורה לא אורז.
7. מחלוקת על דוחן: יש מחלוקת בין הפוסקים האם דוחן זהה לאורז (ועושים מזונות) או שהוא כבר בקטגוריה של קטניות (ועושים שהכל).
—
הלכה על ברכה אחרונה — הכלל
דברי הרמב״ם: “כל שבירך עליו בתחילה המוציא לחם, מברך עליו אחרונה בסוף ברכת המזון כסדרן, ארבע ברכות… וכל שבירך עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברך עליו אחרונה בסוף ברכה אחת מעין שלש הברכות.”
הפשט: מי שעושה המוציא, מברך ברכת המזון (4 ברכות). מי שעושה מזונות, אומר ברכה אחת מעין שלוש — ברכה אחת שמכסה את שלוש הברכות העיקריות (הזן, על הארץ, בונה ירושלים), אבל לא הטוב והמטיב.
חידושים והסברות:
1. אורז לא מקבל מעין שלוש: אפילו עושים מזונות על אורז, לא אומרים לא ברכה מעין שלוש אחריו, אלא בורא נפשות.
2. מדוע קיימת מעין שלוש? כי חז״ל רצו לכסות ספק דאורייתא — דברים שהם מ״משפחת” הלחם, דומים ללחם אבל לא בדיוק לחם. חששו שאולי זה מה שהתורה התכוונה.
3. ספקטרום, לא שחור-לבן: זה לא חילוק שחור-לבן, אלא ספקטרום/רמות: ברכת המזון (4 ברכות) → מעין שלוש (1 ברכה מעין 3) → בורא נפשות. “כל דבר הוא ספקטרום” — זה יסוד שרואים כאן.
—
שיעור כזית לברכה אחרונה
דברי הרמב״ם: “במה דברים אמורים? שאכל כזית ומעלה… אבל האוכל פחות מכזית… מברך בתחילה ברכה שלפניה, ולבסוף אינו מברך כלל.”
הפשט: ברכה ראשונה עושים אפילו על פחות מכזית. אבל ברכה אחרונה צריך כזית — פחות מכזית, לא עושים ברכה אחרונה.
—
נוסח של ברכה מעין שלוש — דיון מפורט
נוסח הרמב״ם: “על המחיה ועל הכלכלה… ועל ארץ חמדה טובה ורחבה… רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלינו לתוכה ונשמח בבנינה ונברך עליה בקדושה ובטהרה.”
חידושים והסברות:
1. מדוע “מחיה” ולא “זן”: הפרי חדש מובא — לא משתמשים במילה “זן” (כמו בברכת המזון), אלא “מחיה” ו״כלכלה” — מילים דומות אבל שונות. אולי כי חז״ל סברו שלחם הוא ה״מזון” העיקרי, וכאן במוצרי מזונות משתמשים במילים דומות אבל שונות.
2. “ארץ חמדה טובה ורחבה” בלי ברית ותורה: הנוסח מזכיר ארץ חמדה טובה ורחבה (שהיא המילה העיקרית של ברכת הארץ), אבל לא מזכיר ברית ותורה. זו ראיה גדולה למה שנאמר קודם (שיטת הריטב״א ואחרים) — שברית ותורה אינה מעכבת. אם הייתה מעכבת, היו צריכים לכתוב אותה כאן במעין שלוש. זה רק הידור, לא עיכוב.
3. “בקדושה ובטהרה”: מה פירוש “ונברך עליה בקדושה ובטהרה”? הפשט הוא: נאכל מעשרות ונברך ברכות בירושלים — עם טהרת הגוף וטהרת הנפש. מבקשים שבגאולה אפילו בדברים גשמיים יהיה עם אמונה, קדושה וטהרה. גם מציינים שמשגיחים אומרים שב״על המחיה” אומרים “בקדושה ובטהרה” — הערה מחייכת: “אתה לא אוכל כל כך הרבה עוגיות, קצת קדושה וטהרה.”
4. סדר החתימה: בברכת המזון מסיימים רחם נא ב״בונה ירושלים”. אבל במעין שלוש, שבה צריך לחתום “על הארץ ועל המזון” (לא “בונה ירושלים”), חוזרים אחורה מרחם נא/ירושלים ל״על הארץ ועל המחיה” — קודם מזכירים ארץ (שעליה דיברנו עכשיו), ואז חוזרים למחיה (שהזכרנו קודם).
5. “והעלינו לתוכה”: המילה “לתוכה” אינה פירושה סתם ירושלים, אלא למשכן/בית המקדש — נאכל שם שלמים. “ציון משכן כבודך” — ציון היא העיר, ובה המשכן (בית המקדש). “לתוכה” פירושו להיכנס פנימה למקום המקודש שבו אפשר להביא קרבנות.
—
[דיגרסיה: “על הארץ” — איזו ארץ?]
חידושים:
1. האם “על הארץ” יכול להתכוון לאמריקה? הלחם בא הרי מהאדמה שבה נמצאים — “המוציא לחם מן הארץ” — מאיזו ארץ? החיטה שקוצרים כאן שואבת חיות מהאדמה המקומית.
2. תשובה: “על הארץ” חייב להיות ארץ ישראל, כי כך כתוב בתורה “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”. אבל נאמר שהחיטה שואבת חיות מארץ ישראל — “צמח ה׳ לצבי” — כל הארצות שואבות מארץ ישראל.
3. נוסח עיקרי של ברכת המזון: אולי “על הארץ ועל המזון” הוא הנוסח העיקרי של ברכת המזון, כי זה כתוב בתורה: “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.” בברכת המזון מפרטים את זה: מזון בנפרד (הזן), ארץ בנפרד (על הארץ), ואז מפרטים את הארץ עוד יותר — בונה ירושלים, הטוב והמטיב. אבל העיקר הוא ארץ ומזון ביחד. אנחנו בגלות רואים ארץ ומזון כשני דברים נפרדים, כי אין לנו את הארץ — “אנחנו אוכלים לחם שאינו הלחם שלנו.”
4. [דיגרסיה: ישוב ארץ ישראל בחוץ לארץ] אולי יהודים שגרים בלייקווד מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל? העיקר הוא שיהודי לא יגור בין עובדי עבודה זרה, שיהיה לו מקום קבוע. אם קונים מקום ומתישבים — זו רק שאלה של כיבוש יחיד (אסור לכבוש חוץ לארץ לפני שמסיימים לכבוש את ארץ ישראל
). הגאון מטשעבין מוזכר — “תומך שמיא אינו בדיחה.” מקום שבו גרים בקדושה ובטהרה הוא מעניין.
—
שבת ויום טוב במעין שלוש
דברי הרמב״ם: “ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו… מעין קדושת היום.”
הפשט: במעין שלוש בשבת/יום טוב מכניסים קדושת היום — “מקדש השבת” או “מקדש ישראל והזמנים” — בחלק השלישי (רחם נא / בונה ירושלים). כמו בברכת המזון שאומרים “רצה והחליצנו” לפני החתימה.
—
ברכת מעין שלוש פוטרת ברכת המזון?
הרמב״ם: אם אדם אמר ברכה מעין שלוש על פת (במקום ברכת המזון), יצא — אינו צריך לברך שוב.
חידושים והסברות:
1. כל החילוק בין ברכת המזון למעין שלוש הוא מינימלי. החילוק העיקרי הוא רק החתימות “ברוך אתה ה׳”. במעין שלוש אומרים “על המחיה ועל הכלכלה, ברוך אתה ה׳ הזן את הכל”, אחר כך “נודה לך על ארץ חמדה… ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון.” כל החילוק בין זה לברכת המזון הוא בעצם רק ארבע מילים (החתימות). הנוסח הארוך שאנו אומרים יפה מאוד כשיש כוח וזמן, אבל הוא לא מעכב — העיקר הוא התוכן והחתימות.
2. אם אדם אמר את הברכה הקצרה (נוסח קצרה) על פת, יצא ברכת המזון. אינו צריך לברך שוב. יש לו תקנה — יכול להוסיף מה שפספס (למשל “הטוב והמטיב”), אבל אינו צריך להתחיל מההתחלה.
3. [הערה אגב:] אותו עקרון חל על “יעלה ויבוא.” אם אין זמן לומר את כל “יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר,” אפשר לומר נוסח קצר כמו ב״על המחיה” — למשל “וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה.” זה חל גם בשמונה עשרה. הנוסח הארוך של “יעלה ויבוא” אינו מעכב — העיקר שמזכירים את היום.
—
הלכה בנוגע לברכת המזון ביום טוב וראש חודש
דברי הרמב״ם: “וביום טוב אומר בברכה זו וכוללה עם קדושת היום, וכן מזכיר בברכת המזון.”
הפשט: ביום טוב (וראש חודש) מזכירים את היום בברכת המזון — כמו שאומרים בסידור שלנו באמצע “רחם”: “וזכרנו לטובה ביום השבת הזה” או “ביום ראש חודש הזה.”
—
הלכה בנוגע “לתוכה” לעומת עלייה לארץ ישראל
חידוש: כאשר אדם אומר “לעלות לארץ ישראל” אין הכוונה רק “לתוכה” (להיכנס פנימה). “לתוכה” פירושו ספציפית להיכנס פנימה למקום המקודש, אבל “עלייה לארץ ישראל” פירושו שהוא צריך באמת להיכנס לארץ ישראל.
תמלול מלא 📝
פרק ג מהלכות ברכות: ברכת המוציא לחם מן הארץ — ההיררכיה של ברכות לפי חשיבות המאכלים
הקדמה לשיעור
דובר 1:
אנחנו לומדים פרק ברמב״ם. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק השלישי מהלכות ברכות. אנחנו הולכים כאן ללמוד על הברכה של המוציא לחם מן הארץ. לפני שנמשיך עם השיעור אני רוצה לדבר כמה מילים כך.
אז, אנחנו מקליטים את השיעור. השיעורים שלנו הם, אני יודע, בערך שעה, לפעמים קצר יותר, לפעמים ארוך יותר. אבל זה לוקח יותר זמן מזה. אני בא לכאן לר׳ יצחק כל יום, אנחנו משקיעים כמה שעות, מסתכלים מראש כמה שאנחנו יכולים, אנחנו שנינו אנשים עסוקים עם עוד הרבה מאוד עסקנות, תורנית ואישית. אבל משקיעים כוחות כדי להנות, כדי ללמוד. אני מבין כמובן שזה כדי שנלמד, כי ככה לומדים בהנאה. ושזה יהיה גם ללמד זה לתת ללימוד יותר משמעות, זה גורם לנו ליהנות יותר, ואנחנו לוקחים את זה יותר ברצינות.
וברוך השם שהציבור נהנה מאוד. אני לא יודע על שיעור נוסף שהוא בפורמט הזה שחברותא שלומדת ביחד, ומי שרוצה יכול לבוא כאילו להצטרף, להתלוות איך שמתבשלים בלימוד, ולפעמים איך שמתווכחים בלימוד, ומחזקים אחד את השני, כדי שנוכל להמשיך.
זה רק חלק מהפעולות של ר׳ יצחק. לר׳ יצחק יש עוד נפלא עם שיעורים, שיעורי תורה, איך שהוא ממש מסביר ליהודים לדעת את ה׳ בצורה נפלאה. את השיעורים שלו כדאי להאזין, טעמו וראו כי טוב.
על כל פנים, לעניין, עכשיו הולכת להיות עכשיו קמפיין בשבוע הקרוב, קמפיין שנתי שמחזיק את זה שר׳ יצחק יוכל שנה שלמה לעסוק בהקלטת שיעורים, ללמד ליהודים, לסובב באזורים שונים לומר שיעורים, ושנוכל להמשיך עם השיעור.
אז, אני עצמי צריך להשיג כסף עבור בית המדרש, ור׳ יצחק צריך להשיג… ואני מזמין את כולכם, כמו שאנחנו חברותות לחברותא שלנו, אנחנו שלישי לחברותא, או מאה לחברותא, ברוך השם שהציבור מחזיק ואנחנו שומעים בחזרה פידבק. כך נהיה גם שותפים, כמו שאני עוזר לר׳ יצחק, וכמו שר׳ יצחק עוזר לכולכם והוא עוזר לעצמו בכך שהיום שלו יהיה מוקדש לתורה, אנחנו צריכים לתמוך בו שזה יוכל להמשיך, להיות שותפים. אני מבקש מכל אחד, אפשר להגיע לקמפיין, אפשר להגיע אלי, זה ר׳ יצחק, ולהיות מעורבים. אנחנו עכשיו כבר ברוך השם עלינו עם סכום גדול של כסף, עדיין חסר בין רבע מיליון, פחות או יותר, אבל בערך שם. זה מאוד חשוב שבית המדרש יוכל להמשיך, ומבקשים מכל אחד להצטרף.
שותף גדול של הקמפיין ושל השיעור הזה בכלל הוא הספונסר של השיעור, הרבני החסיד אוהב תורה, ר׳ יואל ורצברגר, ר׳ יואל עליבי, שהוא ממש עמוד התווך, ממנו ילמדו וכן יעשו.
דובר 2:
אומר הרמב״ם הקדוש… תודה, תודה. מסכימים. מדברים כאן דברים, מסכימים מאה אחוז. תמיד שלחנו את הלינק עם השם, וכל אחד, כמו שאנחנו מאזינים, שיאזינו לזה, ובסדר. כן, בואו נלמד, צריך ללמוד משהו. נדבר עוד רק מחר.
הקדמה: המבנה של ברכות לפי חשיבות
דובר 1:
בואו ניתן הקדמה קטנה. אז, הרמב״ם הולך לתת לנו כאן הלכות… אנחנו כבר למדנו הלכות ברכות, ברכת המזון. הרמב״ם כבר אמר לנו בתחילת הלכות ברכת המזון שהתורה רק אמרה שצריך לעשות ברכת המזון על פת, אחר אכילת מזון, הוא כבר אמר. זה מאוד ברור. המילה “מזון”, מזון פירושו ארוחה עיקרית, אכילה. ואחר כך, מדברי חכמים נוספה שצריך לעשות ברכה על כל מאכל, לפניו ולאחריו. בסדר.
עכשיו אנחנו הולכים ללמוד שיש ברכות אחרות על סוגים אחרים של מאכלים. אבל מה שלומדים הרבה הלכות זה ללמוד איך מבינים את זה? זה ללמוד את הדאורייתא מהדרבנן. כן, אז אני מתכוון כך, הדאורייתא היא שכאשר אדם אוכל את הסעודה העיקרית שלו, אז צריך אחר כך לברך. כי כך אומר הפסוק, “ואכלת” – כשאתה אוכל אוכל, “ושבעת” – אתה תהיה שבע, זה פירושו הסעודה העיקרית. אדם אוכל פעם אחת ביום סעודה עיקרית. יש אולי יותר מפעם אחת ביום שאוכלים, אבל הסעודה הגדולה שמדברים עליה היא בדרך כלל אחר הצהריים. ובואו נגיד אני לא זוכר את הברכה שלי, ואני רוצה לאכול יום. על כל פנים, איזו אכילה היא אכילה עיקרית באה תמיד עם לחם. עם הלחם באים דברים ללפת בו את הפת. כך היה אופן הסעודה. כאשר אדם היה לו בשר – לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו תמיד בשר, היו צריכים לבדוק בשר – אכלו את הבשר עם פת. כך אנחנו רואים איך עושים פסח, כורך, כי כך היה סדר העולם.
אז על כל פנים, חז״ל הבינו שכאשר כתוב “ואכלת ושבעת”, זה פירושו הסעודה העיקרית, כי זה כולל פת, וצריך לעשות את הברכה על הפת. הפת היא העיקר שעליו אנשים חיים. מלבד זה, יש עוד מאכלים שאנשים אוכלים, אבל גם חז״ל קבעו לפי החשיבות שלהם. משהו שהוא כמעט כמו פת, רק שאין לו את הפורמט שהוא העיקר לקביעות, זה לא ממש לחם, אבל זה גם מאותה משפחה, יש “בורא מיני מזונות”. ואחר כך יש “אדמה” ו״העץ” לפירות וירקות, לדברים שגדלים.
ההיררכיה של ברכות
ומעניין ש״המוציא לחם מן הארץ” אומר בעצם כך: “תודה לבורא שמוציא את הלחם”, שזה הדבר החשוב ביותר שעליו אנשים חיים. מה זה קשור לברכה האישית שלי? “בורא מיני מזונות” זה כבר על החברה, שמלבד פת יש עוד אופן איך לאכול בצד. אדם לא רוצה עכשיו ממש לאכול את הפת המלאה, אבל הוא רוצה לאכול קצת מזונות, בייגל, אני יודע, הוא רוצה לאכול שם משהו קצת מזונות שגם משביע, אבל זה לא אותה רמה. מה זה “בורא מיני מזונות”? “שהכל נהיה בדברו” מודים כבר על השפע, יש דברים שלא חסרים.
וגם הברכה האחרונה היא כך. כל הנוסח הארוך איך מודים לקב״ה על המזון, ומבקשים על ארץ וירושלים, כל הדברים האלה, מבקשים ומודים על הדברים החשובים ביותר, זה על הסעודה הגדולה כשאדם אוכל לשובע, זה העיקר שמחזיק אדם בחיים. ויוצא ש״בורא מיני מזונות” הוא כמעט באותה רמה, החכמים, זה אמנם לא בזה אמרו שצריך לעשות ברכה.
אבל על זה יש ברכה שהיא אחרת, שהיא לא “על המחיה”. על לחם יש ברכת המזון, שהיא ברכה ארוכה. על חמשת המינים יש “על המחיה”, שהיא ברכה קצרה. ועל הדברים האחרים יש “בורא נפשות”, שהיא ברכה קצרה עוד יותר.
פירוש “בורא נפשות”
הברכה של “בורא נפשות” היא ברכה שאומרים על דברים שאינם כל כך חשובים לחיים. למשל, תפוח. אף אחד לא מת כי לא היה לו תפוח. אבל הקב״ה ברא תפוחים כי הוא רצה לתת לנו עוד הנאה.
הברכה “בורא נפשות רבות וחסרונן” פירושה שהקב״ה ברא הרבה דברים שאינם חשובים לחיים, אבל הוא ברא אותם כי הוא רצה לתת לנו עוד הנאה. זה מראה שהקב״ה אינו בורא קפדן, אלא הוא בורא טוב שנותן לנו הרבה שפע.
דיון: מדוע דווקא פת — האם זו גזירת הכתוב?
דובר 1:
הרבה מההלכות הולכות להבין מה פירוש “פת”. כי צריך להיות איזשהו פת מסוים. אז בואו קודם נחזור. אוקיי, אז כדי ל… הפרק “היו צולין” ברכות אמרו, יכול להיות שאפילו לא צריך לכתוב את הדברים האחרים. אז כאילו, אבל אני חושב שאנחנו קצת תקועים, כי כאן יש גם את ההלכות של ברכת המזון במובן מסוים. במילים אחרות, קודם למדנו שבתורה כתוב שצריך לברך ברכת המזון. לא למדנו על מה מברכים ברכת המזון. למדנו שהחכמים הוסיפו שעל כל דבר צריך לעשות ברכה, גם אמרו באופן כללי. עכשיו צריך להיכנס ולומר איזו ברכה. וחלק מהברכות יכול להיות דאורייתא, שזה לכאורה לא קשור, צריך לדעת אם זה שייך מן האכילה. כלומר, אנחנו הולכים עכשיו ללמוד על אילו דברים, על אילו מאכלים עושים אילו ברכות. חלק מהם הם דאורייתא, כלומר, על פת הברכה היא דאורייתא. דרך אגב, יכול להיות שלמשל מישהו אוכל מזונות והוא ניזון מזה והוא שבע מזה, גם דאורייתא. אבל הוא לא הולך לעשות שום נוסח דאורייתא, זה נכון.
דובר 2:
יכול להיות ש… לא, אתה אומר דבר מאוד מעניין, שכאשר מישהו… כשמורידים מין, בואו נגיד יש מין שישי שאינו מחמשת המינים, ומורידים אותו מהקטגוריה, זה עדיין לא אומר שהחיוב הוא פחות, זה רק שהברכה היא ברכה אחרת. והוא עושה ברכה נוספת על קביעות סעודה. לא רק ברכה נוספת, אפילו הוא עשה על זה בורא נפשות או על המחיה, יכול גם להיות שהוא צריך לעשות על המחיה, כי זה ספק דאורייתא.
דובר 1:
צריך לחשוב, כשאנחנו לומדים ש“ואכלת” פירושו לחם, כי כך כתוב הרבה פעמים בתורה “אכל לחם” או “באכלכם לחם”, אומרים החכמים “ואכלת ושבעת” – על איזו אכילה מדברים כאן? אכילה של שביעה היא דווקא לחם. זה רק לחם, ומשהו אחר עומד באכילה, רק כבר הפסק, רואים כבר שנהיית שבע.
דובר 2:
בטח יש דבר מעניין לומר שזו גזירת הכתוב שזה חייב להיות פת.
דובר 1:
לא, כי זו גזירת הכתוב, לכן שאדם שבע, שיכול להיות שמכיוון שרוב אכילה של אנשים היא פת, או הייתה פת, קבעו זאת החכמים.
דובר 2:
אני לא מאמין שזו גזירת הכתוב, כי בטח יש שני דינים. אפילו עוד נגיע אולי בקרוב לחשוב מה זה היום שרוב אנשים, אני למשל, לא אוכלים שום לחם שבוע שלם, רק בשבת עושים ברכה על החלה. אבל אפילו לפני הבעיה הזו, אפילו בזמן חכמים, קרה שאדם לא אוכל שום פת, אוכל רק דגים, אני יודע מה היום. אבל אין לזה שום חשיבות מסוימת.
דובר 1:
יש את הרעיון של חשיבות, פת היא…
דובר 2:
הוא אוכל אמנם ברכה לעצמו, הוא לא סעודה, הוא לא שבע, הוא שבע מנשנושים. אוקיי, הוא לא אכל שום סעודה, מה רוצים לעשות? הוא לא שבע, הוא שבע אבל לא “ואכלת”, אין לו חשיבות.
דובר 1:
זה דבר מעניין. לא, כי אתה יכול לומר לי כך, שכאשר אדם, בואו נגיד אדם שאמנם לא אוכל, יש לו דרך אכילה שהוא אוכל עשר פעמים ביום וממשיך לאכול דברים קטנים, כזה נשנש. אתה יכול לומר שהוא אמנם אף פעם אין לו קביעות סעודה, הוא גם לא נהנה כל כך מהאוכל, הוא תמיד כל הזמן מוודא שלא להיות רעב. אבל אם למישהו יש כן קביעות סעודה מלאה של הרבה מיני בשר, למה לא תגיד שזו הסעודה העיקרית שלו?
דובר 2:
העיקר הוא, צריך להבין את טעם הקרא. מה התורה רוצה, כך סתם הכרת הטוב על הבריאות שלך, על הרווחה שלך, שתאכל קביעות סעודה.
דובר 1:
זה דבר קשה לומר, למה לא נגיד שהדבר יהיה בכלל בקביעות סעודה, מה שזה לא יהיה קביעות סעודה?
דובר 2:
כך כולם למדו אבל שהנחתום פירושו לא רק קביעות סעודה, זה פירושו דווקא חמשת המינים. גם קביעות סעודה, גם קביעות סעודה, אתה רואה גם אפילו היום, כן?
ברכת חמשת מיני דגן: קביעות סעודה, שלושה שלבים, וההבדל בין פת ולחם
דיון: קביעות סעודה והחשיבות של חמשת המינים
דובר 1:
יש רעיון מסוים של חשיבות. למה? כי הוא אוכל אמנם כי הוא עושה ברכה לעצמו. אין לו סעודה. הוא שבע מנשנושים. אוקיי, הוא לא אכל שום סעודה. מה אעשה? הוא לא שבע, הוא שבע אבל לא באכילה. זו לא אכילה חשובה.
דובר 2:
לא, כי אתה יכול לומר לי כך, שכאשר אדם, בואו נגיד אדם שאמנם לא אוכל, יש לו דרך אכילה שהוא אוכל עשר פעמים ביום וממשיך לאכול דברים קטנים, כזה נשנש. אתה יכול לומר שהוא לא קובע שום סעודה, הוא גם לא נהנה כל כך מהאוכל, הוא תמיד כל הזמן מוודא שלא להיות רעב. אבל אם למישהו יש כן קביעות סעודה מלאה של הרבה מיני בשר, למה לא תגיד שזו הסעודה העיקרית שלו?
העיקר הוא, צריך להבין את הטעם בקרא, מה התורה רוצה שזה יהיה קרוב לטובה על הבריאות שלך, על הרווחה שלך, שתאכל קביעות סעודה. זה דבר קשה. למה לא נגיד שהדבר יהיה בכלל בקביעות סעודה, מה שזה לא יהיה קביעות סעודה?
דובר 1:
ההלכה למעשה למדה אבל שאכילה פירושה לא רק קביעות סעודה, זה פירושו דווקא חמשת המינים. כי גם בקביעות סעודה, אתה רואה גם אפילו היום, כן? גם בקביעות סעודה יש מעין נורמות חברתיות, כמו הלכות תרבותיות. סעודה באה עם מפה, בואו נגיד. במסעדה, כל פעם זה בא עם מפה, עם משהו כזה מפית. בלי זה זה לא נקרא סעודה.
אבל אני יכול לזלול שקית שלמה של צ׳יפס ולהיות שבע. לא אכלת שום סעודה. אבל יש בזה שיעור, ואין בזה שיעור. בטח שיש קשר לעדות שאתה ישבת ואכלת. אני לא אומר שהישיבה עושה את הסעודה, אבל אני אומר, אני אוציא את הספרים שלא נשאל לומר שאולי היום המנהג הוא שאף אחד לא אוכל שום סעודה. זה אמנם פטור מהדאורייתא. מה אעשה? אתה תאכל סעודה, תהיה חייב. אפשר לטעון אחרת, אבל אני אומר, אוקיי, בואו נלמד הלאה.
הלכה ג: חמשת מיני דגן – שלושה שמות, שלושה שלבים
דובר 1:
ראיתי, בואו נגיד אחרי שתי ההלכות הראשונות, ראיתי שהרמב״ם עושה מעשה יפה מאוד, חלוקה יפה מאוד של תחילת הנושא של חמשת מיני דגן, כן?
דובר 2:
לא, אני מתכוון שההקדמה, בואו נלמד את זה הלאה.
דובר 1:
קודם, חמשת מינים, חמשת מינים הינם, יש חמישה מיני דגן. חמישה מיני… איך אומרים דגן ביידיש?
דובר 2:
לא, הרמב״ם אומר חמשת מינים, ואחר כך הוא הולך לומר, אלה נקראים תבואה דגן פת. ודגן אינו אחד מהם. אוקיי. הוא הולך לומר.
דובר 1:
אז, מינים…
דובר 2:
לא, לא, חמשת המינים. יש חמישה מינים שגדלים. חמישה מינים, הוא לא אומר כלום. חמישה מינים דברים שגדלים. חיטים שזה חיטה, שעורים זה שעורה, וכוסמין, שיבולת שועל, ושיפון. יש הרבה שיטות מה הם במינים של היום, בהשוואה למינים של היום. מה שהציבור מקבל זה פחות או יותר שכוסמין זה כוסמת, שיבולת שועל זה שיבולת שועל, ושיפון זה כוסמת, אני מתכוון שזה הדבר האחר, שיפון. אלה עניינים מאוחרים יותר. יש הרבה מחלוקות, אבל כך נוהגים למעשה. זה הגיוני, כי הם מייצרים דברים שדומים מאוד ללחם.
זה הכלל. וכתוב ברמב״ם, כן, שהכוסמין הן ממין החיטים, ושיבולת שועל והשיפון הן ממין השעורים. הרמב״ם מתכוון לשאלה שאמרנו עכשיו, איך יודעים אם שיבולת שועל היא זה? תדע, אם זה נראה דומה וזה ממין, זה זה. אוקיי.
שלושת השלבים: תבואה, דגן, פת
דובר 1:
עכשיו, לחמשת המינים יש שלושה דברים. זה כך, כי למעשה אפשר גם לומר שיש שני מינים, חיטים ושעורים, כי כוסמין והם הם הילדים שלהם, זה כמו אבות ותולדות כבר. אומר הרמב״ם, לחמשת המינים יש שלושה שמות, שלושה צעדים, שלושה שלבים.
אני רוצה הרמב״ם אומר לנו כאן, כי הרמב״ם הולך לחזור הרבה מאוד פעמים לשני דברים חשובים. אנחנו הולכים להיפגש בהלכות תרומות ומעשרות, ובהלכות חמץ ומצה. בפרק עצמו הולכים ללמוד הרבה על תבואה, על דגן, ועל פת.
חמשת מינים אלו, יודע איך הוא עושה כך בהלכות אישות, הוא אומר כל מיני שמות, אילנות, זה, זה, ההוא, אחר כך הוא הולך לומר את ההלכות שלהם. כן, שם זה ממש פרק שלם, אבל זו הקדמה לפרק, ואולי גם לדברים נוספים.
ברכות על חמשת מיני דגן
הלכה ג: שלבי התפתחות הדגן ושמותיהם
חמשת מינים אלו כשהן שיבולים נקראין תבואה בכל מקום, כשהם עדיין בשיבולים. ואחר שדושין אותן וזורין אותן, מפרידים אותם מהשיבולים, נקראין דגן. כמו שהפרק היה “חמשת מיני דגן”, או “בחמשת מיני דגן”, כן. אבל הרמב״ם מדייק שלא לומר, כי דגן פירושו דווקא בשלב מסוים נקרא דגן, כן. וכשטוחנין אותן ועושין מהן קמח, כשטוחנים אותם, ואופין אותו, עושים בצק מהקמח ואופים אותו, אז נקרא פת.
דיון: ההבדל בין פת ללחם בלשון המקרא ובלשון חכמים
דובר 2:
כן, טוב. כי פת ולחם… תבואה ודגן הם דברים שעומדים בחומש, כן? תבואה או דגן. למה צריך כאן ללכת? אבל למה יש לחם? למה קוראים לזה פת, לא לחם?
דובר 1:
כן, לכאורה לחם פירושו בתורה… גם לחם בתורה יכול לפרש יותר מזה. לחם, לפעמים אומר לנו רש״י שלחם פירושו סעודה בכלליות, כן?
דובר 2:
לא, זה לחם, לחם, כן.
דובר 1:
אה, לא מתכוונים דווקא ללחם פת. אולי בגלל זה. פת היא מילה של חז״ל שפירושה דווקא פת. המילה לחם בתורה יכולה לפרש אכילה. יכול להיות שהוא הלך לאכול פת, וזה יפרש שהוא קבע סעודה. פת היא… לחם פירושו כנראה כן לחם, אבל זה נעשה סוג של דוגמה…
דובר 2:
יכול להיות, אבל למעשה, למעשה, בגמרא מביא הרי לחם, והוא אומר הרי המוציא לחם מן הארץ. הגמרא אומרת הרי שזה יכול לפרש אישה.
דובר 1:
לא, זו ממש דרשה, “וקימו לחם אשר אוכל”. אבל אין לי דרשה, יכול להיות שזה פשוט פשט, אבל אולי זה יותר כמו שעומד שם הלאה. אבל לחם זה לא אותו דבר כמו פת? שלחם פירושו לחם?
דובר 2:
לא, אני לא יודע, אולי במקור, אבל למעשה בפסוק… אבל אי אפשר לומר שהמוציא לחם מן הארץ… אי אפשר לומר לחם שזה לא פת. אבל אם אומרים את המילה לחם, זה אולי פירושו יותר דברים מפת, וכשאומרים פת, פת פירושה תרגום לחם.
חקירה: פת בלשון המקרא – חתיכה או לחם שלם?
דובר 1:
אבל לשון המקרא היא פת שתיים, כי זה “תת פת”. ה״תת פת”…
דובר 2:
לא, פת עומד גם בתורה, בדניאל, “פת בג המלך”, כן?
דובר 1:
אה, “פת בג המלך”. פתאום, כן, פתאום, פת עומד ב… “פתאום יבוא”. דניאל הוא אמנם ארמית, זו מילה ארמית. אבל אחר כך, בספרים עומד “פתאום יבוא האדון אל היכלו”, לא עומד?
דובר 2:
אה, “פתאום יבוא האדון אל היכלו”, כן, כן. אני חושב… פת עומד כן בתורה, לא בחומש, אבל ב… פת עומד כן, “ואקחה פת לחם”. רואה את זה כאן, פת לחם? מה זה פת לחם? האם זה כמות לחם?
דובר 1:
מה זה שאתה אומר פתאום פירושו? לעשות מהלחם חור, ככה?
דובר 2:
לא, לא זה הפירוש. לא ברור. אנחנו צריכים לדעת מה פת פירושו. פת לחם… עומד פעם אחת בתורה פת לחם, אצל אברהם אבינו. הוא אומר, עומד גם מיד אחר כך המילה “סעדו”, כמו שביעה. שפת לחם הוא מה שמביא שביעה. אבל למה עומד פת לחם?
פת לחם הוא באמת מוזר. גיליתי עכשיו מילה בחומש שלא ידעתי שעומדת, פת לחם. חשבתי שעומדות שתי המילים, או פת או לחם, לא אותו דבר. נראה שלא. אה, יכול להיות שבחומש פת פירושו חתיכה, כמו “פותח את ידך”?
דובר 1:
לא, אנחנו אומרים פת לחם, חתיכת לחם. כמו… הרי יש “פרס כדי אכילת פרס”. פרס פירושו גם חתיכה, וזה פירושו גם פרוסת לחם. נעשה שפרוסה היא חתיכה.
דובר 2:
טוב מאוד, אולי פרס הוא לשון חלה, שאותה חתכו הכי הרבה לפרוסות, וקראו לזה כך. טוב מאוד. הסתכלתי, בחומש עומד פת לחם, “פוסו אותה פתים”, פת לחם עוד איפשהו, ובספר שמואל, פת לחם, פת לחם. אבל בספר שמואל מתחיל לעמוד פת לבד, “מה פתאו”. גם יכול להיות עם פירורים. כמעט בכל מקום פת עם לחם, “פת חרבה”. מה עם הפסוק “משליך קרחו כפתים”?
דובר 1:
לא, כש״פוסס אותה פתים” זה תמיד אחרת. פתים פירושו פירורים, פרוסות, חתיכות. כאן עומד “פת חרבה”, “פתחו ואכלו”, “פת לחם”. בדרך כלל עומד באמת פת לחם. וכאן עומד “פתאום פתא”. אה, רגע, אולי גם כאן בפסוק, “פתאום פתא” לא התכוון ללחם. מחזיקים באמצע לחם. אתה אוכל את הלחם, אתה לוקח חתיכת לחם, זה היה דין כאן בחומש. אז פת תרגומו חתיכה.
דובר 2:
הפת היא החתוכה. החתיכה שחתכו נעשית עכשיו פת. מאוד מעניין. מזה נעשה המציאות של פת, חותכים חתיכה.
דובר 1:
אבל בלשון חכמים בוודאי פת פירושו הלחם השלם.
דובר 2:
אז אולי זה באמת ההבדל. בחומש פת פירושו חתיכה תמיד. חתיכה, בדרך כלל חתיכת לחם. יש, כן, “משליך קרחו כפתים”, זה משל. הקב״ה עושה את השלג כמו חתיכה, כאילו חתיכת לחם. או במנחה, אולי זה לא ממש לחם. אבל באופן כללי פירושו חתיכה. אבל אצל חכמים, פת תרגומו לחם. באמת מעניין.
הלכה ג (המשך): ברכת המוציא על פת
דובר 1:
אז הוא חוזר להלכתו. זה בדיוק דבר חדש, אף אחד לא ידע. אוקיי, אז הרמב״ם חוזר להלכתו, והפת הנעשית מאחד מחמשת המינין – הפת שעושים מאחד מחמשת המינים שבהם התחיל ההלכה – היא הנקראת פת בכל מקום, ולא הבאים. עומד בכל מקום בלשון חכמים “פת”. לא עומד בשום מקום “פת שעורים” או “פת הבא בכיסנין” או “פת דוחן”. פירושו פת מאחד מחמשת מיני דגן.
כן, עכשיו מה ההלכה של הרמב״ם? מה ההלכה? אומר הרמב״ם, האוכל פת חייב לברך לפניו “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, צריך להיות שם ומלכות בברכות, “המוציא לחם מן הארץ”. זו ברכה מאוד יפה. הקב״ה שמוציא, שעשה כוח בארץ שתוציא, שתצמיח לחם.
חידוש: המוציא לחם מן הארץ – שילוב של טבע ושכל
דובר 2:
כן, אבל הרעיון מאוד מעניין, כי לחם הוא בדיוק הדבר שלא בא מן הארץ. מן הארץ גדל דגן, תבואה, ובני אדם לוקחים את זה, הם דשים, טוחנים, עושים לחם. על זה אומרים שהקב״ה נתן לבני אדם את השכל, שיכניסו את כל הסדר. זה אומר שלחם הוא שילוב של הארץ, אבל גם של החכמה האלוקית, של השכל שאדם יכול להיות לו לעשות לחם, להתקדם.
ושניהם הם כוחות הקב״ה, ושניהם אנו מייחסים לקב״ה.
דובר 1:
ראיתי שהרמב״ם ועוד אחד מתקנים את ה״ה”. לא עומד “הבורא” או “שהכל”. הם אומרים שעל כל פנים זה חשוב, כי “עולם מוציא” היה בעיה. הרמב״ם דיבר בקריאת שמע, שכשיש שתי אותיות זו אחר זו, “אלקינו מלך העולם מוציא” היה בליעה, לא היה יוצא טוב, עשו “המוציא”. הגמרא אומרת שבעצם “מוציא” פירושו, אפשר לומר שניהם. כן, לגמרא יש איזה שיחה על זה, ש״המוציא” בוודאי טוב, ו״מוציא” הוא שאלה.
הלכה ג (המשך): דגן מבושל – דייסא ושליקא
דובר 1:
עכשיו אומר הרמב״ם, מה קורה אם אכלו את אותו דבר מחמשת מיני דגן, אבל לא אפו? הרמב״ם אמר “באופן הנעשה ונקרא פת”. מה קורה כשעושים את הקמח, אבל עושים איתו משהו אחר, מבשלים אותו? כמו שעושין מעיסה וקורין לה דייסא. בישלו את הדגן, לקחו את פירורי הדגן, הגרעינים, כן, עשו סוג של דייסה, בישלו את התבואה, שליקא כמו שהיא, בישלו בלי תוספות אחרות. מבושל פירושו בדרך כלל עם משהו. שלוק פירושו מבושל במים, רגיל. אז זה אמנם מין הדגן, אבל מאחר שלא עשו פת זה לא נקרא לחם, והברכה בורא פרי האדמה, כמו ירקות אחרים, כמו דברים אחרים שנלמד אחר כך, שדבר שגדל, עושים בורא פרי האדמה. אותו מין לגמרי, המין הוא רק כשעשו את הפת.
ברכות על דגן: מתבואה עד מעשה קדירה
הלכה ג (המשך) — ברכה על תבואה מבושלת (שלוק כמות שהיא)
דובר 1:
כן, עשו סוג של דייסה, בישלו את התבואה שלוק כמות שהיא, מבושל בלי תוספות אחרות, כלומר, מבשלים בדרך כלל עם משהו. שלוק פירושו מבושל במים, רגיל. אז זה אמנם מין דגן, אבל מאחר שלא עשו פת, זה לא נקרא לחם, והברכה בורא פרי האדמה, כמו ירקות אחרים, כמו דברים אחרים שנלמד אחר כך, שדבר שגדל, אפילו אותו מין לגמרי, המין הוא הרי אותו דבר, עשו לחם. לא, הלחם הוא המין שהוסיפו לזה את כל החכמות האנושיות של עשיית לחם. אם לקחו אותו כמות שהיא מהאדמה ובישלו, טוב מאוד, אז זה לא לחם, אז זה דגן רגיל, אז זה אדמה.
קורה, אנשים לא תמיד יודעים כך, יש דגנים באמת כאלה, יש דברים אחרים שעושים משיבולת שועל או מדברים שלא אפויים, גרנולה וסוגים כאלה של דברים. אז זה אפוי, אבל יש מה שעושים שלא, חטיפים כאלה, אז צריך לעשות אדמה. טוב מאוד.
ברכה על קמח
אכל קמח, אז הוא גם הולך לפי הסדר, מה קורה לא דגן, זה כבר היה קמח, טחנו אותו אבל עדיין לא אפו. ואז, זה בכלל לא הדרך של בני אדם לאכול, מברך עליו שהכל, מהסיבה כי זה לא נקרא, זה כלום, זה עדיין לא לחם וזה כבר לא ירק. מדברים באופן שאפשר לאכול אותו איכשהו, כי אם אדם אוכל סתם אבקה, לכאורה אין בכלל על זה ברכה, זה לא נקרא אכילה. אבל מוסיפים סוכר, עם סוכר וחלב, אני יכול לעשות מזה משהו לאכול. אם עושים משהו מזה, אוקיי, שהכל, מברך עליו שהכל.
דובר 2:
לא, הבנתי שזה שזה לא הדרך לאכול הוא הסיבה למה לא עושים יותר ברכה חשובה. זה היה מפתיע אותי.
דובר 1:
אני לא יודע, כך עומד כאן? זה לא דגן, כל דבר, כל ירק שלוקחים, כל פרי שלוקחים, זה לא לחם, כל פרי שטחון ומאבד את צורת הפרי, ועושים מזה שהכל. לא רק בדגן, אפילו דגן. דגן שאינו לחם הוא בעצם כמו כל דבר אחר שגדל מהאדמה. זו בעצם ההלכה כאן. זה מעניין, פשוט שהתבואה היא אדמה, אבל מאבדים אפילו את האדמה כשזה נעשה שהכל, ואחר כך זה נעשה המוציא. זו ירידה לצורך עליה שהוא עובר. תורה לסעודה שלישית. אומר הרמב״ם הלאה, אוכל פת… אה, למדנו את זה. כן. אומר הרמב״ם הלאה.
כאן הוא רוצה לומר שזה תלוי, שיש סוג קמח שעושים כן אדמה, אם יש בו פתיתים הראויים לאכילה. הרמב״ם מדבר בקיצור. אה, אם אין לו את הצורה… אה, אדמה… משהו לא. אוקיי, בואו נראה הלאה.
הלכה ד — קמח שקלאו ועירבו (קמח קלוי מעורב בנוזל)
מה קורה? לא בישלו דגן רגיל, אלא לקחו קמח ובישלו אותו בדרכים אחרות. לא עשו פת, עשו כך: קמח של אחד מחמשת המינים שקלאו, קלו אותו. איך זה נקרא? “לחם וקלי וכרמל”, כן, קלי זה זה, קמח קלוי. ואחר כך, ערבו במים או בשאר משקין. זה איזו דייסה, או איזו קמח, סוג כזה של דבר. אם הוא עבה כדי שיהא ראוי לאכילה ולא עבה עד שיהא גס, אם זה היה עשוי כמו בצק, עשוי מתערובת, ולא שתו אותו, אלא ההבדל הוא אם אוכלים אותו בכף או בכוס. אז טוב מאוד. מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות. דבר כמו שאתה אומר קמח שאוכלים בכף, עושים על זה בורא מיני מזונות. ואם הוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה, אם זה כל כך נוזלי שאפשר לשתות אותו כמו משקה, מברך עליו בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות.
דיון: שייקים וההבדל בין אכילה לשתייה
זה מאוד מעניין. שייק, אם מישהו… לא, תחשוב על קמח. אם למישהו יש קמח סמיך שאוכלים בכף, זו ברכת בורא מיני מזונות. אם זה מאוד מימי עם הרבה חלב ואפשר לשתות אותו מכוס, זה יהיה שהכל ובורא נפשות. כך הייתי אומר, על כל פנים. צריך עדיין לראות מה הפוסקים אומרים.
אם עושים שייק, אנשים עושים היום שייקים, טוחנים משהו, זה יכול להיות מאיזה דבר מזונות, עושים שהכל, כי זה משקה.
הלכה ד (המשך) — מעשה קדירה
קמח של אחד מחמשת המינים שבישלו בקדרה. מה קורה בדרך אחרת שעשו עם הקמח, בישלו אותו בסיר. בין לבדו בין שערבו עם דברים אחרים. כגון, בין לבד, את הקמח לבד בישלו, אחרת מקודם ששלקו, זה גם מבושל רגיל, אבל באותו זמן היה עם הדגן. כאן עושים את זה עם הקמח. אה, קודם גם עם הקמח? לא, קודם הוא אמר את ה… אה, אם דגן שלוק, שלוק עד שיתמעך. וזה שלוק, גם שלוק, אבל זה קמח.
וכן בדברים אחרים, כגון לביבות, כמו הלביבות שלנו, לביבות, שזה קמח עם, נניח, עם מעט חלב. וכן הדגן שחלקו או כתשו ובישלו בקדירה, לקחו חתיכת בצל, לקחו את הדגן, אחר כך טחנו אותו, וחתכו אותו, או בדרכים אחרות, עשו מזה דייסה ובישלו בסיר. אומר, כגון, הוא קורא לזה כמו סוגים, אני מתכוון, הוא קורא לזה, נראה לי כמו קמח, גריסים, גרעיני שעורה, אני לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר מאחד מהדברים.
בכל אופן, כל אלו נקראו מעשה קדירה, זה נקרא מעשה קדירה, פירושו דגן שבמקום לעשות ממנו פת, עשו ממנו מעשה קדירה. מה ההלכה עם זה? וכן כל תבשיל שיש בו אחד מחמשת המינים, דבר אחר, דבר שהוא תבשיל ממש, נניח מרק, שהכניסו לתוכו מעט מחמשת המינים. ועל זה כבר אין הבדל מה הכניסו, אפילו הכניסו פת, אבל זה רק חלק בתבשיל, זה רק מעורב בתבשיל, כל אלו מברך עליה בורא מיני מזונות.
כלומר, קמח הרי כבר לא… אדמה כבר לא עושים עליו. ויוצא, נראה שזה יותר חשוב משהכל, כי האכילה עשתה מזה דבר רגיל. זה שעושים רק שהכל על קמח הוא רק כשזה סתם, אוכלים קמח לבד, אין לזה מעמד, אין לזה כלום, אני לא יודע מה זה. אבל כאן עשו מזה מרק, מעשה קדירה.
ובכלל, כל הדברים האלה שיכולים לתת שובע, זה שובע מלא, זה תזונה מלאה לאדם, כי זה לא שהכל שהיינו עושים על חטיף, סנאק. אבל פת זה כבר לא, המוציא אי אפשר כבר לעשות, עושים בורא מיני מזונות.
הלכה ה — עיקר וטפל בחמשת המינים
אומר הרמב״ם הלאה, במה דברים אמורים, על הדבר שדיברנו עכשיו על אלה שערבו. זה הכלל, כאילו הרמב״ם איך קוראים לזה? אה, אה, אה, אה. כן, מבין? נכון? כן, אם עושים מרק מזונות או משהו כזה, זה מזונות. זו ההלכה שעומדת כאן, כן? נכון? כן. עצור רגע.
הרמב״ם אמר כאן, זו ההלכה כאילו שאומרת, העולם קורא לזה ההלכה שדגן, שדגן חמשת המינים לא נעשה טפל. כאילו אפילו אתה עושה דבר אחר ואתה מכניס בזה קמח, זה נעשה בורא מיני מזונות. טוב מאוד. אבל הרמב״ם הולך לומר עכשיו את התנאי לכך. הרמב״ם אומר תבשיל כזה שיש בו מעט חמשת מינים, אז בא עכשיו בורא מיני מזונות. אף על פי שהתבשיל עצמו היינו רוצים לכאורה לומר לעשות שהכל, למשל מרק שעשוי מ, אני יודע, בדרך כלל ממים ומבשר ודברים שהם שהכל, צ׳ולנט. אבל כי מתחילים להכניס לתוכו כנידלך עם דברים, לוקשן זה נעשה גרשן, והצ׳ולנט זה נעשה מזונות.
וזהו שאמרו אם היה עושה מין חשוב עליו לא יוצא טפלה, שהמין מחמשת המינים, כלומר השעורה שהוא מכניס לתוך הצ׳ולנט היא מאוד חשובה, היא עיקר של הצ׳ולנט. אבל אם היה מין חמשת מינים שעירב טפלה, זה רק טפל, הכניסו אותו רק כטפל, כדבר צדדי, לא כמרכיב עיקרי. זה מה שטפל פירושו, אינו מברך אלא על העיקר, עושים על העיקר, על מה שהעיקר היה, והוא למשל שהכל, אם העיקר הוא מים ובשר, ופוטר את הטפלה.
תרגום לעברית
אומר הרמ״א, וזה כלל בברכות, זה כלל לא רק בעניין הספציפי של בורא מיני מזונות שמכניסים לתבשיל, אלא זה כלל כללי, אז כל שיש עיקר ועמו טפלה, כשאוכלים דבר שהוא עיקר האכילה, ועם עיקר האכילה באה טפלה, מברך על העיקר, עושים את הברכה על הדבר העיקרי שאוכלים, ופוטר את הטפלה. הוא הולך להסביר. בין שאוכל הטפלה מעורבת עם העיקר, בין אם הוא אוכל את שניהם בבת אחת, הטפל והעיקר מעורבים כמו סנדוויץ׳. זה נעשה, אפילו יותר מסנדוויץ׳, הכל היה קודם בצק, זה התערב, זה נעשה עוגה אחת. בין שאינו מעורב, אפילו אם הוא אוכל את זה בנפרד לגמרי. בכלל לא. אפילו לא סנדוויץ׳, אפילו אוכלים את זה לגמרי בנפרד, העולם לא תופס. אני לא יודע, זה החילוק. אני אפילו לא יודע אף דבר אחד שמסביר למה. תירוצים שונים שיש, אבל כך זה, נכון? אפילו זה בכלל לא מעורב.
הלכה ו — טפלה מעורבת: מה זה “טפל”?
אז הרמב״ם אומר, “תפלה המעורבת”. מה פירוש טפלה שמעורבת? אומר הרמב״ם, “לפת או כרוב שבישלן, ומעט קמח של חמשת המינין נתן לתוכן כדי לדבקן”. אדם בישל צנון או כרוב, הוא הכניס קמח של חמשת המינים, אבל הסיבה שהוא הכניס את זה היא “כדי לדבקן”, זה כדי לעשות שיהיה סמיך, שיידבק, שיהיה… הוא שם את זה רק בשביל המרקם. “אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר, והקמח טפל לו”. הוא לא עושה בורא מיני מזונות, כי הצנון הוא העיקר, הדבר שהוא בישל, הירק, מה שזה לא יהיה, הוא העיקר, והקמח הוא טפל. כמו שאנחנו אומרים, שמים את זה הרבה פעמים בשביל מרקם, שיהיה קצת קשה. הוא לא רוצה כאן לאכול קמח, הוא רוצה לאכול צנון, והקמח משמש אותו כאן בשביל…
טוב מאוד. זה בגלל שהפוסקים מאוד מבולבלים לגבי זה. אבל התירוץ מאוד פשוט. שואלים אדם, אתה רוצה לאכול קצת מזונות עכשיו? לא, אתה רוצה לאכול ירקות. ירק טוב בא עם קצת קמח. אבל אצל החולנט, למשל, שואלים אותו, מה אתה רוצה לאכול? הוא רוצה לאכול חולנט. ממה עשוי חולנט? קצת קמח, קצת זה, קצת זה. זה שונה, נכון?
נכון. נגיד למשל, אדם אוכל סלט, ויש שם קצת קרוטונים. הוא רוצה עכשיו לאכול סלט ממש, כי בדרך כלל אדם אוכל סלט כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות, כי זה בריא וכו׳. ואנשים חושבים שסלט שיש בו קצת… חתיכת לחם קטנה, הוא הוסיף טעם. אוקיי, נגיד יש כאן טעם. אבל נגיד, זה טפל. מה פירוש טפל? בואו נראה. אוקיי, נראה כבר.
הגדרת הרמב״ם של טפל
אה, “שכל מה שמערבין אותו”, אומר הרמב״ם כך, כן, ברור. “שכל מה שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל, הרי הוא טפל. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר”. זה ממש טפל. אבל אם ערבו כדי לתת טעם, אז זה כן העיקר. אני חושב שבכל זאת… לפיכך, הרמב״ם מסביר, מה פירוש שהוכנס כדי לתת טעם? דבש מבושל, דבש שמבשלים.
מה עוד? חלב חיטה. שמים שם משהו כזה… חלב שקדים, דבר כזה.
דובר 2:
לא, מהחיטה.
דובר 1:
חלב חיטה.
דובר 2:
שמים חלקים מהחיטה יכול להיות. אבל יש חלק כזה מהחיטה.
דובר 1:
לא, זה מאכל או זה סוג משקה?
דובר 2:
זה לא משקה, זה סוג משקה.
דיון בהלכות עיקר וטפל – דג מליח, סלט עם קרוטונים, והגדרים של “ליתן טעם”
המשך הלכה של תערובות – דוגמה של דבש עם חלב חיטה
דובר 1: אבל אני חושב שבכל זאת, בואו נראה כבר. לפיכך, אומר הרמב״ם, מה פירוש שהוכנס כדי לתת טעם? מיני דבש שמבשלים אותם, ונותנים בהם חלב חיטה – דבש שמבשלים, שמים בו… חלב שקדים, דבר כזה? לא, מהחיטה, שמים חלקים מהחיטה, אני לא יודע איזה חלק מהחיטה.
דובר 2: לא, זה מאכל, או זה נוזלי?
דובר 1: אה, סוג מאכל שמים, אבל שמים את זה כדי לדבק. אני חושב שזה אולי דבר רטוב, אני לא יודע מה הפירוש.
דובר 2: לא, להיפך, לכאורה דבש מספיק… רוצים לעשות שהדבש יהיה קשה יותר, רוצים לעשות ממנו למשל עוגיות. שמים סוג… בקיצור, במקום לאכול דבש, דבש רך מדי, קשה לאכול דבש. עושים אותו כזה… יש עוגיית דבש, דבר כזה. שמים קצת, שיהיה עוגייה.
דובר 1: אתה מתכוון לומר שעושים מזה ממתק.
דובר 2: ממתק שעושים כך לדבק. אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, אלא שהכל, שהדבש הוא העיקר – הדבש הוא העיקר.
חידוש בהבנת “ליתן טעם”
דובר 2: אז כש“אבל אם עירב כדי ליתן טעם והוא הרוב הרי הוא עיקר”, הוא לא מתכוון שאם זה נותן סתם טעם זה נעשה העיקר. זה אומר, כשאני חוזר לסלט, כי הרמב״ם אמר “כדי לדבק או כדי ליתן צבע או ריח”, והשני הוא “ליתן טעם”. אבל הדוגמה של “ליתן טעם” היא כשזה הטעם העיקרי שהוא רוצה. אבל אני חוזר לסלט שלי, הטעם העיקרי בסלט הוא לא כמה חתיכות לחם קרוטונים שמכניסים. זה נותן… זה נותן פריכות, זה נותן טעם מסוים.
אבל לא, לא, הוא אומר שהרמב״ם אומר “טפל”, הוא אומר ממש כלום בשביל טעם. הוא אומר רק הדבקה, ריח וצבע, שאלה ממש טפל. מישהו שם קצת מצבע מסוים לתת צבע, שזה בטח… אבל הוא לא אומר כאן כשיש שני טעמים. ואחר כך דבר הדבש, בכלל לא מרגישים חיטה, מרגישים דבש, רק דבש.
נו, אז מה פירוש “הרי הוא עיקר”? ערב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר – אני חושב שזה לא מעורב. זה דווקא כי שמת את זה לתת טעם. אני חושב שזה רק למשל משהו שיש לו… יכול להיות לפי הרמב״ם, כל דבר שיש לו טעם לימון, צריך לעשות… אני מתכוון עם אונקיות אמיתיות, סתם מיץ זה לא אמיתי. אבל עוגיית הדבש שעושים, בוודאי הטעם שלה הוא הדבש. זה לא משנה, אבל מה… אבל מישהו שעושה מזונות זה לא בעיה, העיקר הוא בכל מקרה המזונות, לא אצל עוגיית דבש.
דובר 1: גם תגיד, לא עושים בורא מיני מזונות.
דובר 2: בוודאי עושים בורא מיני מזונות.
דובר 1: לא, פעם אחת. מה זה הדבק?
דובר 2: כן, טוב מאוד. שוב, בואו זו לא שאלה, כי כאן מרגישים ממש רק את הדבש. אבל כשהרמב״ם אומר ערב כדי ליתן טעם בתערובת… דבר שיש לו כמה טעמים כך… זו לא שאלה…
היסוד של עיקר וטפל – לא שתי ברכות
דובר 2: בואו נבין איזו שאלה מדברים כאן? לא מדברים על שאלה שצריך לעשות שתי ברכות. זו לא השאלה. יודע מה השאלה כאן? זה משהו אחר. כשזה מעורב, אי אפשר לעשות שתי ברכות על דבר מעורב. אפשר רק לעשות ברכה אחת עליו. הרעיון של לעשות שתי ברכות על דבר אחד זה… אין דרך. לא על זה הרמב״ם מדבר כאן. הוא עושה ברכה אחת.
עכשיו איזו ברכה עושים על העיקר ולא על הטפל. עכשיו קמח או דגן הוא תמיד העיקר. למה הוא תמיד העיקר? כי הוא עוגייה! מה זה עוגייה? הוא לא דבש! נעשה לאכול מזון! מזון! בשביל זה יש מזונות! הוא עושה עוגה, כל הדברים האלה, המזונות הם העיקר, והוא שם את הדברים האחרים שהם טפל… זו ההלכה שכתובה שם! כך גם מקובל אצל הפוסקים תמיד! הסלט נעשה על דברים מצחיקים כאלה שלא באמת מעורבים! כמו הסלט שאתה אומר, אתה רוצה לדעת שהקרוטונים שמכניסים לסלט לא נעשים העיקר! אני שומע!
סטייה: שוקולד עם בצק – עוגה מול ממתק
דובר 1: או… לא, זה קצת מסובך למשל, כי שוקולד עם בצק זה משהו שאוכלים כל יום! פעם זה נקרא עוגיות שוקולד צ׳יפס, ופעם זה נקרא שוקולד שבפנים יש חתיכת בייגלה! כן? שניהם שוקולד! וזה נקרא שהכל כי זה שוקולד, שיש מילוי. מה הבעיה? כי אדם שאוהב מאוד עוגת שוקולד אוהב כמעט רק את השוקולד, במקרה שזה הסדר שאתה יודע אני אומר.
דובר 2:
לא, לא, לא. זה החיים האמיתיים, מדברים על האדם, לא על מה שהאדם אוהב. עוגת שוקולד היא עוגה, אין שאלה, עוגה היא לא ממתק. יש שם דבר כמו, אדם רוצה לאכול משהו שהוא קצת מתוק. אחר הצהריים במקום לאכול לחם מרוח בחמאה, הוא רוצה משהו מתוק יותר והוא רוצה לאכול את זה עם תה. אבל יש כל כך הרבה דברים שנותנים לך חטיף, אוהבים שוקולד, אבל זה שוקולד שאולי מתוק מדי, שמים בו קצת… יש בו יותר לחות, יש איזון מסוים.
שוב, אני לא רואה מה האדם רוצה, הוא לא רוצה את השאלה. מה שהוא אוכל זה עוגייה או עוגה. עוגה היא מזונות. הוא רוצה לאכול מזונות, אז העיקר הוא מזונות. אולי אתה צודק שהשוקולד שמכניסים לשם, עוגייה קטנה, קצת פריכות, אני יודע מה, אותה שאלה כמו הסלט. אני לא יודע אם זה נעשה טפל, אם זה נעשה מזונות. אני שומע, אני יכול לחשוב, זו לא עוגייה. אפשר לומר? אני לא יודע.
חזרה לרמב״ם – הגדרים של טפל ועיקר
דובר 2: מה שאני אומר רק הוא, שהרמב״ם נתן לנו שתי אפשרויות. או… לא, הרמב״ם אומר שזה ממש טפל, או מה שזה תערובת, שזה ממש עיקר, כמו הדבש. הוא לא אומר מה עם שלושת הטעמים. הוא כן אמר, הוא כן אמר “לפת או כרוב שבישלו וערב בו קמח”, לא, להיפך. אבל הצד השני של זה, התבשיל שנתן בו… תבשיל שערב בו אחד מחמשת המינים, שאותו צנון ששמים לא בשביל לדבקו אלא בשביל לטעמו, עושים מזונות. הוא כן אמר את זה. הוא כן אמר את ההלכה. אבל נראה שרק חמשת המינים ההלכה כך, כשזו דוגמה עם שהכל זה אחרת. האם זה העניין שזה מזונות, כי מזונות זה דבר חשוב? כך מקובל. הרמב״ם לא אומר את זה. זה ברור. ברמב״ם לא כתוב זה, ברור. נראה שלא לעשות בורא מיני מזונות זה רק כשזו הצורה של מה, כשהוא רק שם את הקמח לתת משהו… לא כתוב ברמב״ם בבירור ההלכה.
הלכה ז: טפלה שאינה מעורבת – דג מליח עם פת
דובר 2: אוקיי, בואו נמשיך. בואו ניקח לגבי טפל. כן? כיצד הטפל אינו מעורב – איך יכול להיות עיקר וטפל כשזה לא מבושל ביחד? באוכל יש שאלה של אכילה וטפל. הוא אומר טפל, טפלה, אני לא יודע אם זה אותו דבר, או… טפלה זה כל טפל ועיקר. המילה טפל הוא לא אומר, הוא אומר טפלה. אני אומר סתם, אני לא יודע.
אוקיי, כיצד טפלה שאינה מעורבת? הוא סובר שבאוכל בא לשון נקבה, אני לא יודע.
דובר 1: לא, טפלה זה לשון המשנה.
דובר 2: כל שהוא עיקר, אנחנו רגילים לומר טפל. צריך לבדוק במילונים מה ההבדל, אולי זה משהו אחר. כיצד טפלה שאינה מעורבת? אולי טפלה זה לשון טבילה, כמו דבר שטובלים?
דובר 1: לא, לא. טפל, טפל. טפל בלשון נקבה.
דוגמת הרמב״ם
דובר 2: הרשאי צריך לאכול דג מליח – אדם צריך. זה משתנה בלשון, הרשאי צריך, הרשאי אוכל. צריך.
דובר 1: לא, לא, הוא מניח את זה כך כי זה טוב.
דובר 2: לא, הצריך מסביר את הטפלה.
דובר 1: לא, לא. הוא רוצה בעיקר הוא רוצה לאכול את הדג המלוח, אבל קשה לו מאוד לאכול את הדג המלוח לבד, הוא אוכל את זה עם קרקר, עם לחם, כדי שלא יזיק המלוח גרונו. מה פירוש שלא יזיק? זה לא אומר לא טעים. זה אומר שזה חריף מדי, קשה לגרונו. זה לא ממש לא טעים.
דובר 2: אני חושב שהוא מתכוון לא טעים. כשאדם אוכל כל דבר חריף, הוא פשוט אוהב את הטעם החריף. זה בטוח, בגלל שזה חריף זה בטוח יכסה על הטעם של הלחם. הוא לא רוצה עכשיו לאכול לחם, הוא רוצה לאכול את הדג המלוח, הרינג. אני אומר, אבל זה תמיד כך, כשאדם אוכל דבר שיש לו טעם חזק והוא אוכל עם זה משהו, זה פשוט כי הוא רוצה לאכול את הדבר. כמו החרוסת של המרור, הוא לוקח את הפת להוריד את החריפות, שיוכל לאכול. כן, שיוכל להחליק יותר בקלות.
המברך על המליח – עושים אנחנו ברכה על המלוח, על חתיכת הדג שאני רוצה לאכול, כי זה העיקר. פוטר את הפת – ועם הפת הוא פטר, והוא לא צריך לעשות ברכה על הפת בנפרד. וכן כל כיוצא בזה.
יישום על סלט עם קרוטונים
דובר 2: אני חושב שהמקרה שלך של הסלט יכול להיות אותו דבר, כי הוא רוצה לאכול חסה, אבל לא טעים לו חסה לבד, אין שום פריכות, הוא שם קצת פריכות. אני לא רואה למה אי אפשר לומר גם את זה.
דובר 1: זה לא לדבק, זה לא לדבק. זה אפילו לא מעורב, אפילו לא מעורב.
דובר 2: זה דבר שהוא לא רוצה עכשיו לאכול עוגייה, הוא לא אוכל קרוטונים עכשיו, הוא אוכל סלט. לא טעים לאכול סלט כשזה רך מדי, שמים משהו שנותן פריכות. כמו המלוח, אני לא רואה מה זה עושה מלוח, שמים משהו שלא מלוח. מה כל ההבדל?
דיון: מהות של “פוטר” – שאלת רשות או תודה?
דובר 1: אני רוצה לעמוד על המילה “פוטר”. יש כאן גם קודם, “פוטר”. כמו עם הברכה פוטרים, למה נופלת המילה “פוטר”? פשוט, אתה עושה ברכה על העיקר.
דובר 2: אתה לא עושה ברכה. אתה לא יכול לאכול בלי ברכה.
דובר 1: אה, אתה אוכל עוד על החתיכה האחרת. החתיכה האחרת נתפסת כך. זה נחשב עכשיו כמו חתיכת מזונות, כי אוכלים את זה עם המזונות.
דובר 2: זה דבר אחד, המילה “פוטר” אתה מתכוון לומר לפי ההלכה שכל דבר שאוכלים צריך להיות ברכה. אבל אם היינו אומרים שהעיקר הוא להודות להקב״ה על הסעודה, יש רק תנאי בזה שצריך לעשות ברכה, על כל דבר צריך להיות הברכה המיוחדת.
דובר 1: לא, אני אומר שהמילה “פוטר” בפשטות מונחת כמו שאתה אומר, שזה פשוט שעל כל דבר צריך כמו שאלת רשות, לבקש רשות מהקב״ה לאכול. אין לך זכות. על הבונדלך יש לך זכות, אבל מה עם הבר ליולה להיפך? זה נתפס. אבל בפשטות היינו אומרים שעושים ברכה להקב״ה על האוכל, יש רק שזה יופי של הברכה, כמו שצריך לומר כל סוג בקשה שצריך, צריך גם לומר ברכה ספציפית על סוג האוכל.
דובר 2: רגע, רגע, יו׳ר אסקינג א דיפרנט קווסטשן. לא, אבל בואו נחשוב רגע. אתה מדבר על שני דברים אחרים. קודם כל, למדנו שברכה אחרונה היא יותר על להודות להקב״ה. ברכה ראשונה היא כן כמו שאלת רשות, כמו שלמדנו בפרק א׳. אבל שנית, אתה מדבר על שתי שאלות. אתה מדבר למה לא יוצא עם הברכה האחרת. אבל התשובה היא רק כשהוא עושה ברכה כללית, כן? אם זה אמת זו אכן ההלכה, נלך לראות. אם הוא אומר “שהכל נהיה בדברו”, אפשר לומר שהשהכל הולך על הכל. אבל כשהוא עושה רק מזונות, הוא לא עשה האדמה. האדמה היא לא מזונות.
דובר 1: לא, אני אומר שעיקר העניין הוא שאני לוקח רשות לאכול מאוכל הקב״ה. האופן איך עושים את זה הוא שצריך לומר את זה על אוכל ספציפי. אבל אם הוא עשה את זה ספציפי מדי, הוא לא דיבר על זה בכלל.
דובר 2: לא, אבל אפילו כשהוא אמר ספציפי, לא התכוונת שעשיתי עם הקב״ה בורא פרי האדמה. דיברתי להקב״ה על עגבניות, אז אני לא יכול לאכול תפוחי אדמה? לא, הודיתי להקב״ה על אוכל.
דובר 1: לא, יש תקנה שנזכיר את סוגי האוכל המסוימים.
ברכות פרטיות וכלליות, צורת הפת, ופת הבאה בכיסנין
דיסקוסיה: האם ברכה פרטית פוטרת מינים אחרים?
דובר 1: אוקיי, אבל אתה לוקח רשות על אחד בלבד. החכמים אמרו, האופן איך צריך לעשות את זה הוא שצריך לומר את זה על אוכל ספציפי.
תרגום לעברית
דובר 2: לא, אבל על זה שעשית את זה ספציפי, לא דיברת על האוכל בכלל.
דובר 1: לא, אבל אפילו כשאמרת ספציפי, לא התכוונת… עשיתי עם הקב״ה “בורא פרי האדמה”. דיברתי עם הקב״ה על עגבניות, וממילא אני לא יכול לאכול תפוחי אדמה?
דובר 2: לא, הודיתי להקב״ה על אוכל.
דובר 1: לא, אתה לא מבין את הנקודה. יש תקנה שצריך להזכיר את מיני האוכל המסוימים.
דובר 2: לא נכון, לא נכון. כך אני אומר. כך אני אומר. שכן, עיקר האוכל שאני רוצה לאכול עכשיו הוא העגבנייה, שהאחר גם טוב. אבל פוטר הוא המצב שפטר. הברכה הולכת על ההוא.
דובר 1: הסבר את זה. אם היית עושה את הברכה הכללית יותר, היית צודק. אם אתה עושה את הברכה הפרטית יותר, אין שום דרך ללמוד את הפשט שלך.
דובר 2: נגיד שזה לא מעכב. זה לא היה מעכב לעשות את הכללית יותר.
דובר 1: אמת. אבל עכשיו שכן עשית, אין לך שום דרך איך תלך בקשת הרשות, איך שתרצה לקרוא לזה, על ה…
דובר 2: אתה מתכוון לומר שהשהכל היא באמת לא הברכה, זה פשוט…
דובר 1: לא, אני אומר שהודית להקב״ה על האוכל.
דובר 2: לא, לא הודית. דיברת על… הזכרת את סוג האוכל. אמרת “ירק”, ואמרת “ממתק”. מה נכנס הממתק עם הירק?
משל של ממתק ותפוח
דובר 2: אני בא לאבא שלך הביתה, והוא לא נותן לקחת מהארון בלי רשות. אני אומר לו, “אני יכול לקחת ממתק?” ואני לוקח תפוח. אין לזה שום שייכות. אם הייתי אומר, “אני יכול לקחת לאכול?”, היית צודק. אבל אמרתי, “אני לוקח ממתק”. האם אני יכול לומר, “אבא, בוודאי התכוונתי לקחת דג מלוח, ועם דג מלוח בא קרקרים. בוודאי התכוונת לזה.”
דובר 1: אוקיי, אין בעיה.
החילוק בין כללות ופרטות בברכות
דובר 1: זה באמת קצת מעניין, אני מתכוון, כי אם הרמב״ם היה עושה ברכות, היה מחליף את כל הלכות ברכות בברכה אחת. לא צריך עכשיו לספקולציות.
דובר 2: לא, אני אומר שיש משהו יופי בלעשות ברכה על כל מין בנפרד. אבל מה שזה מביא שלא יהיה איזה אופן של… זה בעצם שהכל. שהכל היא באמת ברכת הכללות. אבל עכשיו מדברים על ברכת הפרטות. החידוש הוא שהפרטות יכולה לפטור פרטות אחרת, לא שהכללות יכולה לפטור את הפרטות. זה פשוט, אמת.
דובר 1: נראה לי שזה קצת דומה לדבר שצריך להתפלל על כל מיני בקשה. הקב״ה אוהב ספציפי מי שהוא ספציפי. רוב רוב האנשים אוהבים, כמו שלמדנו קודם באנשים. אנשים אומרים, תעשה לי קמפיין יפה. אחד, תעשה לי בדיוק ירוק… אנשים לא מבינים. אנשים הם, מי יודע לאן זה הולך.
כלל ופרט בלימוד
דובר 1: כלל ופרט. כל הלימוד רמב״ם, אפשר היה ללמוד רק את הכלל של המצוות, ואת חיי המצוות. רוצה להיות אדם, אהיה גם צדיק כי תירוש. או הלכה הבאה. כמו שאתה יודע אומר, הקב״ה עשה באמת את כל העולם, אבל לא את חתיכת הלחם. כי שרקל אותו בדברו. אולי, אנשים לא תופסים לחיות כך. רוצים אנחנו עושים. כך דבר מיאוס נפת בקרקע. הנה, הנה. אחד לפני זה. פס.
הלכה ח: פת שנתפררה — צורת הפת וכזית
דובר 1: עכשיו למדנו פס שנתפררה. והם למדו את המילה פס. פס פירושו לחם, אבל פס פירושו גם משהו מעין לפרור, או לחתיכות. כזה. מישהו שחתך לחתיכות קטנות. עשה מהפת, כך, אם ישר, איפה יוצא מכזית, אם כל חתיכה גדולה כזית, עדיין נקרא פת ומברך עליה המוציא, כמובן שאתה יודע שמישהו עשה… מה זה נקרא… פרנץ׳ טוסט?
דובר 2: כן?
שאלה על חלה קוגל
דובר 1: זה באמת, יש ביצים עם עוד דברים שהוכנסו, אבל כל חתיכה היא חתיכה גדולה של לחם… הרמ״א הוא שני צדדים? מדובר במה שפוררו לחם, ולא רואים את זה יותר, זה שוכב בביצים, הביצים שיש בהן לחם… זה השניים… זה הרב אומר ש… כדי לא לעשות מוציא, צריך להיעלם שני הפנים. זה מאוד לא להיות כזיתים, ומאוד לא להיראות כמו פת. אני מתכוון שזה פשוט, שפעם יש חתיכה כזית, רואים צורת פת. כי רואים כאן חתיכה, יש לך עדיין חתיכת פת. יכול להיות. אבל זה התחיל לדבר, מה פירוש צורת פת בשביל שנה טובה? יש פת. עושים חלה קוגל. אבל איזו ברכה עושים על חלה קוגל?
דובר 2: עושים חלה קוגל?
דובר 1: אני כמו… זה נקרא צורת פת.
דובר 2: אני יודע, אני יודע, אבל זה לא כזית.
דובר 1: אני רק שואל אם חתיכות החלה קוגל הן כזית.
דובר 2: לא, אבל החתיכות לא כזית. אני מתכוון לחתיכות, מההתחלה היה פרוסה, עכשיו זה נעשה פרוסה אחת מאלף עד תיווך.
דובר 1: אני מתכוון שאין לזה צורת הפת. מה זה צורת הפת? זה לא נראה כמו פת, זה נראה כמו חלה קוגל.
דובר 2: אני לא יודע מה אתה מתכוון פת.
שאלה על מצה
דובר 1: אני יכול לשאול, החלק הבא הולך להגיד לנו איזו הלכה. אומר הרמב״ם. פת משהו צריך… אני יכול לשאול שאלה אחרת: למה אנחנו עושים המוציא על מצה? למצה בוודאי אין צורת הפת.
דובר 2: למצה אין צורת הפת? למה לא? עושים המוציא על מצה.
הלכה ט: עיסה שנאפית בקרקע — לחם שנאפה באדמה
דובר 1: הלאה, אומר הרמב״ם עוד הלכה על צורת הפת. יש עוד סוג דבר שאין לו צורת הפת. אומר הרמב״ם, אה, ההלכה הראשונה היא אם כבר היה פת, ועכשיו עושים ממנו דבר חדש. וכאן יש דבר שבכלל לכתחילה אין לו צורת הפת. זה מאוד מעניין לי. כי, בואו נראה את ההלכה בפנים.
דברי הרמב״ם
דובר 1: “עיסה שנאפית בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדבריות אופין”. כמו הערבים שגרים במדבריות, אני מתכוון שקוראים להם היום הבדואים, אופים הם לחם. אתה יודע איך הם אופים את הלחם שלהם? הם עושים חור קטן באדמה, כן, והם שמים פחמים בחור באדמה, ושמים שם בפנים חתיכת בצק, אני מתכוון יותר מאוד חתיכת בצק רכה, כמעט נוזלית חתיכת בצק, ונעשה מזה עגולה גדולה… אני מתכוון שהיום קוראים לזה טנדורי ברד. זה דומה ללחם שלגרוזינים, בוכרים יש. כזה פיתה.
דובר 2: כזה… לא בדיוק. אני מתכוון שפיתה אולי כן היה נקרא צורת הפת, לא?
דובר 1: אני לא יודע, אני אומר מה הרמב״ם אומר. “ואין לה צורת פת, מברך עליה בתחילה…”
דובר 2: לא, הפיתה שלנו לא עושים בקרקע. הפיתה שלנו היא בתנור.
דובר 1: אבל במקור עושים את זה באדמה כך. זה שאין צורת הפת זה לא בגלל שעשו את זה בקרקע, זה סתם… בגלל זה זה יוצא כך. “ואין לה צורת פת, היוצא ממנה אין לו צורת פת, וזה דבר גדול…”
דובר 2: ר׳ יצחק אומר פיתה.
דובר 1: אני לא בטוח איך העיסה נראית, כי זה נראה כמו פת. לא הפיתה שקונים עם החור, זה דבר ישר כזה.
דובר 2: נכון.
דובר 1: “מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות”. עושים מיד בורא מיני מזונות. בתחילה פירושו ברכה ראשונה, נכון?
דיון: היהודים במדבר והמן
דובר 1: אבל זה מאוד מעניין, כי היהודים היו במדבר, והקב״ה אומר להם בכלל מה זה אוכל. כשנראה הפת שלהם.
דובר 2: אה, היה להם…
דובר 1: אתה יכול לקחת קושיה טובה יותר על המן. אבל המן היא שאלה נוספת, שעשו המוציא לחם מן השמים. אבל הגמרא אומרת שזה היה… משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, כך מביאים.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אבל רואים שבירכו. אבל זה לא אומר שהוא אמר המוציא לחם מן השמים אז. אבל צריך לחשוב, היה “וטעמו כצפיחית בדבש”. אז צפיחית בדבש, אולי צריך לעשות שהכל, כמו על עוגיות הדבש שהרמ״א כאן הזכיר. אולי צפיחית פירושו עוגייה, עוגיית מזונות יותר. אבל בדבש, עם לא עיקר, זה דביקות. והמן, הלא, מן הוא רק דביקות, לא יכול להיות. המן הקדוש.
דובר 2: לא, המן אולי היה דבר מאוד דבשי. שוב, רואים שצריך למלא, צריך להיות כמו…
דובר 1: אני מתכוון שצפיחית פירושו עוגייה, כך מתרגמים מפרשים גם על אתר, נבל הבאיירים.
דובר 2: אוקיי, חזרה.
דובר 1: לא, אבל אני מתכוון לומר שזה היה מאוד… נגיד שאומרים להם, הלחם שאופים בארץ ישראל, זה… היהודים שכשהם הגיעו לארץ ישראל הם התיישבו מיד ליד הבדואים, וזה היה הלחם שהם ראו כל יום. וזה אוטומטית זו צורת הפת. הקב״ה דיבר על זה. זה גם לא היה שהבדואים הביאו עם יותר בהירות.
קביעות סעודה עושה את זה פת
דובר 1: “ואם קבע עליה סעודה, הרי זה נעשה פת, ומברך המוציא לחם”. טוב מאוד. אז אם הוא אוכל… דברים אחרים לא היה להם המעשה כדי שיעזור לא קביעות סעודה. אז אם הוא אוכל את זה שבעת המינים בקרקע, טוב מאוד. זה דבר, אם אוכלים את זה בתור חטיף, זה לא לחם, זה סתם חטיף. אם הוא אוכל את זה בתור צורת הפת, שזה לא… וכן ישראל… עוד דבר.
דובר 2: כן, בואו, בואו, בואו נשמע, בואו נשמע.
דובר 1: וכן ישראל… אותו דבר פת הבאה בכיסנין, כן, ישראל. הרמ״א מסביר, מה הפירוש? וכן עיסה שנילושה בדבש, וכן עיסה שנילושה בדבש.
דובר 2: לא, אני עדיין קצת עסוק בעיסה שנילושה בדבש בקרקע.
חידוש: הבדואי לא עושה תמיד המוציא
דובר 1: ראיתי מעניין, כי בעצם יוצא שההלכה הקודמת אומרת כך, אם אתה היום נסעת לטיול במדבר, וכשאיזה בדואי נתן לך חתיכה מהלחם שלו, זה לא שלך לברך בורא מיני מזונות. אבל לו אפשר לומר שכאן ליד העיר, שהאדם אופה כך, האדם נעשה כמו רב משוחרר מן המצוות, וכך הוא אופה את הלחם שלו, הוא עושה כך המוציא. אבל אפילו הבדואי, כשהוא אוכל לא בקביעות, הוא לא עושה שום ברכה על זה, הוא לא עושה המוציא.
דובר 2: זה מה שהרבנים שואלים משוחררים מן המצוות אופים, למה הם לא יעשו תמיד המוציא?
דובר 1: אם זה לא תמיד קביעות סעודה, כך היא ההלכה. לא כתוב היכן איש קובע סעודה. מה שונה במין לחם הזה? הוא שזה משהו שפעם זה לחם ופעם זה חטיף. והאדם עושה את הלחם שלו גם באופן שפעם זה לחם ופעם זה חטיף. הוא עושה לחמניות קטנות שזה גודל חטיף. מיד נדבר, אולי באמת, אולי באמת, ללחם יש צורת לחם, צורת לחם מקורית.
דובר 2: למה אדם יאכל את הלחם הערבי בלי קביעות סעודה?
דובר 1: כי זה לא לחם, זה לחם חלש יותר, גם לחם.
דיון: פיתה — לחם או חטיף?
דובר 2: נגיד שזו פיתה. אדם לא הולך סתם לנשנש פיתה, אבל אותו דבר למה הוא לא הולך לנשנש חתיכת חלה, כי זו סעודה רצינית, זה משביע, ממילא…
דובר 1: לא אמת, פיתה היא דבר שמנשנשים כן, ולחם הוא דבר שלא מנשנשים. כך זה נראה.
דובר 2: הדיעה זו, נגיד, לכאורה אנשים לא אוכלים… נגיד, הדיעה זו, נגיד לחם הוא הדבר שנראה כמו חלה, כן, לחם הרגיל שיש לך. אני לא מכיר מישהו שמנשנש את זה, אוקיי? עושים כריך, אבל כריך זה אולי דבר חדש. אבל ראיתי מישהו שהוא הולך לארון ולוקח חתיכת לחם והוא אוכל את זה? לחם הוא דבר, מתיישבים ואוכלים. כך זה הולך.
דובר 1: הדיעה זו, אותה הצהרה על פיתה.
דובר 2: לא, לא אמת. פיתה באה בפיתות קטנות כאלה, ושמים על זה, טובלים ב… איך אוכלים את זה? אוכלים את זה. זה לא אותו דבר. אני לא יודע מה הבעיה. זה לא כל כך מסובך.
דובר 1: דברים שונים. דברים… החלות יותר דומות לפת, אבל הן רק מזונות. אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה ט (המשך): פת הבאה בכיסנין
דובר 1: וכן עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, שעשו ממנה אחד מהדברים, חלב, דבש, או שאר מיני תבלין,
פת הבאה בכיסנין, אורז, ומזונות לחם
פת הבאה בכיסנין – המשך
עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, או שערב בה מיני תבלין ואפאה
דובר 1: לא, לא אמת. פיתה באה הרבה פיתות קטנות כאלה שמשתמשים, שמים בפנים ב… טובלים ב… איך זה נקרא? החומוס והדברים. זה לא אותו דבר. אני לא יודע מה הבעיה. זה לא כל כך מסובך.
בואו נמשיך. הדברים הם כן יותר דומים לפת, אבל הם מזונות. אוקיי, בואו נראה הלאה.
וכן עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, שעשו מאחד מהדברים, חלב, דבש, או שערב בה מיני תבלין ואפאה, שהכניסו מיני תבלין ואפאה. זה לא אומר דבש קודם, אני מתכוון מה זו האפייה? זה לכאורה נכון. מיני תבלין ואפאה הוא אפה את זה. הפירוש הוא, שכבר הכניסו שוקולד, קינמון, מה שלא יהיה, ועשו אפייה. לא, דבש פירושו כמו הנוסח האחר שאומר מיני אפיה, פירושו שהוסיפו דברים שאופים.
אני רק רוצה לומר, המזל הוא שהמקרה הראשון הוא מדבר שבמקום מים שמו דבש. המקרה השני מדבר שלא שהחליפו את המים, אלא שהחליפו את הקמח, שהכניסו גם עוגיות שוקולד צ׳יפס, אני לא יודע מה. לא, שוקולד צ׳יפס, כן, סוג אפייה.
דובר 2: לא, אתה מתכוון לומר אחרת מדבר הדבש הקודם?
דובר 1: לא, קודם דיברו על דבש עד שומשום. אני אומר שכאן פירוש דבש שהדבש הוא ערוב, שהכניסו דבש בעיסה. החילוק הוא מקודם, קודם הכניסו בדבש קצת קמח. אבל החילוק הוא מקודם, אני רק אומר שכאן שני המקרים, אני צריך לתרגם, אני צריך להבין מה פירוש אפיה, אני אומר שם. או שבמקום מים שם חלב, או שלקמח הוסיף שוקולד צ׳יפס וקינמון.
וכן הנקרא פת הבאה בכיסנין. למה זה נקרא כך? כי זה לחם מתוק כזה. אפילו שפת, אפילו שזה נראה כמו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא.
עיקר החילוק בין פת הבאה בכיסנין ופת רגילה
יש דבר אחד, אם עיקר המילה היא מה שהשתנה, כי הרמ״א הולך לומר כך, כל מיני פת, אם אוכלים אותם בקביעות סעודה זה המוציא, ואם אוכלים אותם כחטיף זה מזונות.
וכאן יש שאלה, אתם שואלים אותי מה קורה אם אדם אוכל כן פת באופן עראי? לא אוכלים, הוא לא אדם נורמלי. הוא לא אדם נורמלי, שילך לרופא.
פעם ראיתי יהודי שואל, אני שואל אותך, מה החילוק בין פת הבאה בכיסנין ופת רגילה? שיש איזו טבע כזה בפת הבאה בכיסנין שאוכלים את זה פעם כחטיף, וזה לא. אבל זה מין אחר. אני לא יודע, אבל בוודאי זה מין אחר. יש אנשים, הם נוסעים לאפריקה, אני לא יודע, לאנשים יש מנהגים אחרים. אנחנו מדברים על אנשים נורמליים שלומדים רמ״א.
תרגום לעברית
מישהו יצא אתמול עם פרוסת לחם קלויה שמניחים עליה רק מעט מלח עם דבש, ויצא דרך שזה חטיף טוב כי זה פריך טוב. שוב, היום יש גם, אין לי את זה לגבי פת הבאה בכיסנין. אבל רואים, אבל זה מנהג אחר, יש אנשים מצחיקים. אבל אפילו אחרי שהעולם התהפך, יש דברים שיושבים ואוכלים, ויש דברים שהם חטיפים. יש דברים שלפעמים החברה יוצאת, יודע מה? את זה נעשה לחטיף. למשל, לחם, יש סוג מסוים של לחם שקונים בחנות, וכשמכניסים אותו לשקית כזו, אז זה נעשה פת הבאה בכיסנין. אבל כשקונים כיכר ארוכה, נכנסים לחנות ורואים, יש תריסר לחם, יש כיכר ארוכה, זה מסוג הדברים שאוכלים. זה צורת פת.
שיווק והלכה
ואם יש אופן פרצלים, עושים מזונות. בדיוק, אותה פת, אותה אחת, חותכים אותה לקטנות ומכניסים אותה לשקית פרצלים, נעשית מזונות. מה הבעיה? זה לא מטפיזיקה כאן, זה שיווק. זה שיווק, איך משווקים את זה. שיהיה שיווק. התורה מתחשבת בשיווק. דבר שמשווק כלחם, צריך לעשות המוציא ומזונות. דבר שמשווק כפרצלים, זה מזונות.
סטייה: ביקורת על “לחם מזונות”
אני אגיד לך חידוש, אחי. לתורה יש פוליטיקה גדולה לגבי זה, כי העולם מאוד שונא לנטול ולברך. למה הם שונאים לנטול ולברך? כי ברכת המזון ארוכה מדי, כי דחפו לסידור נוסח שהוא הרבה יותר ארוך. נוסח הרמב״ם הרבה יותר קצר, אין שום מצווה. ממילא העולם מפחד מזה, המציאו פטנט שאפשר במקום לחם לעשות מה שנקרא לחם מזונות. המציאות היא שני דברים. קודם כל, לא צריך ליטול. נטילה היא עוד תקנה. נניח שאפשר להקל בתקנה על ספק לחם כזה. אבל מה מפריע לעשות המוציא? זה הרי לחם. המוציא עושים הרי על חשיבות של לחם, לא מזונות. קודם המוציא. לכאורה, לחם המזונות הוא בוודאי לחם. קשה מאוד לומר שזה מזונות. זה לחם. יעשו המוציא. נניח שלא צריך ליטול, אבל אי אפשר לומר דבר כזה? לא נוטלים על זה, אבל עושים המוציא. מה מפריע?
וברכת המזון, אותו דבר. החילוק בין מעין שלוש לברכת המזון הוא רק חילוק אחד, שכאן צריך שלוש, ארבע ברכות, ושם עושים את כל ארבע הברכות באחת. מעין שלוש כן, אבל זה לא כל כך יותר ארוך. אפשר לומר את אותו נוסח של מעין שלוש, רק להוסיף “ברוך אתה ה׳” אחרי כל קטע שבא, ויוצאים לכל הדעות ברכת המזון. כל הבעיה לא הייתה כדאי.
אני חושב שזה קשור לנושא שאנחנו רוצים להיות מושלמים, אבל שוכחים מכל המוסיף גורע. הייתה לי אותה הערה, למשל, על פי עיקר הדין, להתרחץ במקלחת זה סוג של טבילה, זה נקרא להתרחץ בתשעה קבין. אבל מאחר שמקווה הרי יותר חשוב, בכלל לא מדברים על זה. אבל אנשים צריכים כן לדעת שכמעט כל אחד, מי שמקפיד על מקלחת וממש הולך למקלחת כל פעם שצריך לעשות טבילה, התנקה, התייחס לתקנת עזרא, אולי לא בצורה הטובה ביותר. אבל לא אומרים לנו את השווה רב שלום, לא אומרים לנו את התפילה הקצרה, לא אומרים לנו שיש אופן של ברכה. לא תגיד את כל הרחמנ׳ס, תברך ברכה מהירה יותר, אבל אל תבטל לגמרי את המצווה של ברכת המזון.
מה יוצא? עושים אחר כך טריק כזה שנותנים לזה שם לחם מזונות. אה, ולחם המזונות נקרא לחם מזונות עד שאתה אומר כאן ברור שאתה קובע סעודה על זה. אז כל השאלה לא שאלה כל כך גדולה. תעשה המוציא. נטילת ידיים לא כל כך קשה, דרך אגב, וגם על פי עיקר הדין, מי ששומר את ידיו נקיות, הוא יודע, אדם נורמלי היום שלא עובד וכן הלאה, וידיו בחזקת נקיות, הוא לא צריך לעשות נטילת ידיים מעיקר הדין. מי שילמד הלכות נטילת ידיים יראה. וממילא, לא צריך ליטול, עושים המוציא, ועושים ברכת המזון. ודרך אגב, על זה ייפטרו מכל… אז שיהיה קובע זכות. היהודי שבאמת הוא לא רוצה לעשות המוציא כי אין לו זמן, הוא באמת לא קובע סעודה, הוא פטור. הוא אנוס, הוא עובד קשה. אמת, אמת, אי אפשר גם לתלות בו. יהודי שלא קובע סעודה, הוא לא קובע סעודה. אמת, אמת, אמת. אפשר גם לומר להיפך, אפשר גם לומר שיהודים שבורים כל חייהם היו אנוסים מדקדקים. אבל זו הייתה הסברא ההפוכה. אני חושב שאפשר עדיין לעשות המוציא, כי זו הייתה סברא הפוכה. כלומר, לומר שלמדו חילוקים פראיים של פת, של זה, של כך, בואו נאכל.
ר׳ יצחק עבאדי וברכת המזון הקצרה שלו
אבל היום, אני חושב שהיום אולי כן סנדוויץ׳. הלל, אני לא יודע לגבי הלל, אבל זה לא היה סנדוויץ׳, הוא ישב עם סעודה. אבל היום הרי סנדוויץ׳ זה “המצאה”, אפילו הלורד האנגלי “המציא” את זה. אבל דבר אחרון, אפילו לפיך, סנדוויץ׳ המשמעות היא שמשתמשים בלחם. קודם כל, הלחם כמעט שם רק לדביקות, לא רוצים לאכול לחם. רוצים הרי לאכול חתיכת בשר או חתיכת, איך קוראים לזה? רוצים הרי לאכול את סנדוויץ׳ הטונה, אבל אי אפשר לאכול חתיכת טונה, מכניסים אותה ללחם לשם הטעם. אבל זו אכילה חדשה שאוכלים כן פת. אבל לכאורה סנדוויץ׳, אני יודע כבר אם על סנדוויץ׳ עושים המוציא, כלומר אכילת פת. כלומר, עושים המוציא, רוצים לאכול פת, אבל מוסיפים לזה דבר מהותי. אבל זה מאוד טעים, מוסיפים טונה. אה, האדם אוהב יותר כשהוא מתחיל אפילו לחפור את הלחם העודף. לא, סנדוויץ׳ טוב כזה אינו קביעות סעודה. סנדוויץ׳ שאוכלים בדרך אינו קביעות סעודה. זה יותר כמו אכילת עראי. כך אני חושב. העובדה היא, בדרך כלל, אתה מדבר על האדם שאוכל לחם מזונות, הוא לוקח סנדוויץ׳ לעבודה, הוא לא אוכל קובע סעודה, הוא אוכל אותו בתור אכילת עראי.
ואדרבה, אפשר לעשות סעודה חשובה, ברית, ולתת סנדוויצ׳ים, אני לא אומר. אבל זה תלוי ב״מצב החברתי”. זה עדיין לא גזירת הכתוב, זה הרי הכל מה שאתה אומר, ב״שיווק”. זה יכול להיות כך, ואדרבה.
עכשיו, השבוע נפטר ר׳ חיים עבאדי ממנין שלנו, אביו ר׳ יצחק עבאדי גם נפטר לפני כמה חודשים. הוא היה רב גדול, כבר דיברו עליו בלייקווד, תלמיד של ר׳ אהרן קוטלר, היה הרב הראשון בלייקווד. והוא כתב תשובה בספרו, כלומר, איך קוראים לספרו? משהו יצחק? “אמרי יצחק”? “דברי יצחק”? משהו עם יצחק, אני לא זוכר. ושם הוא הדפיס נוסח ברכת המזון, והוא אומר שראה שהעולם לא מברך כי ברכת המזון ארוכה מדי. אז הוא הלך וכתב על פי כל הפוסקים, ערך נוסח ברכת המזון שנכנס על כרטיס אשראי כמעט, ואפשר לבדוק אם מישהו צריך, וזה נוסח טוב. זה כתוב יפה מאוד.
דובר 2: כן, זה מכוסה לפי הרמב״ם?
דובר 1: זה מכוסה לפי הכל, אין שום ספק שיוצאים בזה. טוב מאוד. בסדר. וזה בערך באורך של על המחיה שלנו, מבין?
דובר 2: בקיצור, מינימליזם רוחני אני רואה כאן.
דובר 1: הלאה. היום זה באופנה, נו? אוקיי.
אורז
הלכה בנוגע לאורז
אורז. בסדר, ממשיכים עם ה… אורז. איפה אנחנו? אורז. הלכה חדשה. כן. אורז שבישלו. כן, מה קורה מלבד חמשת מיני דגן? מציגים לנו כאן מינים חדשים? מה, זה כבר יש בגמרא. נראה שבפסוק רואים אורז? אני לא יודע. בקיצור, בגמרא מופיע אורז, אורז, שבישלו או עשו ממנו פת. אומר, שאפילו זה מאוד דומה למשפחת חמשת מיני דגן, גם מברך עליו בורא מיני מזונות, כמו חמשת מיני דגן, אבל זה לא יכול להיות פת. אפילו עשו פת, זה נשאר עדיין מזונות, ובסוף אומרים בורא נפשות רבות.
דובר 2: אז הרמב״ם יגיד…
דובר 1: בדרך כלל מזונות בא על המחיה.
דובר 2: רק על חמשת מיני דגן.
דובר 1: מזונות, אבל זה בא מזונות בלי… אז אורז הוא קטגוריה בפני עצמה, שלא יכול להיות פת, אבל יש עדיין בורא מיני מזונות. כל שאר המזונות יכולים להיות פת. והדבר השני הוא שבסוף לא אומרים על המחיה, עדיין לא דיברנו מה זה על המחיה, אבל אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.
ה״סולם” מתבואות לירקות
אז זה אורז. ונראה הלאה כשנדבר על… צריך לוודא שזה באמת אורז טהור. אם זה מין אחר, אם זה מין אחר, אז יש מחלוקת בין הפוסקים האם אורז הוא דוחן, שזה מין אחר של אורז. או אולי מיני קטניות.
זה ככה, יש… האדמה מצמיחה תבואות, אלו חמשת מיני דגן, תבואות. אחר כך יש משהו שנקרא קטניות, שזה דבר אחר, זה נקרא ממשפחת השעועית, הם צומחים אולי קצת דומה, אבל זה דבר אחר. אחר כך יש משפחה שבאמצע. אורז באמצע. אורז אולי כזו משפחה עם הקטניות, אבל זה דומה למזונות. אבל דוחן מאוד דומה לאורז, אבל זה כבר במשפחות הירקות. זה כמו… זה כזה סולם, כן? יש… כן.
דובר 2: טוב מאוד. יש דברים באמצע. זו המצה, כל אחד צריך להיות מצה, הבחינות של מצה. ודוחן עושים הרי תמיד שהכל, או שאר הקטניות.
דובר 1: טוב מאוד. זו ההלכה.
ברכות על אורז והברכה מעין שלוש
ברכות על אורז (אורז) — המשך דיון
דובר 1:
זה לא… ששניהם לא… שניהם לא נקראים קמח. אנחנו לא אוכלים כי זה קטניות, אבל זה לא. רק לעניין… הדבר היחיד הוא, אורז עושים בורא מיני מזונות. כך היא ההלכה, שאנחנו לומדים שכל הפוסקים מקבלים שאורז הוא האורז שלנו. כן. יש מי שנוהגים לעשות על אורז ברכות אחרות, אבל עיקר הדין הוא כמו השולחן ערוך, שאולי יש ספק בזה.
דובר 2:
עיקר הדין הוא שזה לא אורז, אלא זה האדמה.
דובר 1:
לא, לא. יש ספק בגמרא לגבי אורז. זה לא מחלוקת אמוראים. למה לא אפשר לעשות שהאדמה כמו שאר ירקות? למה בתחילה מברך שהכל? כי עושים מזה פת. עושים מזה פת.
דובר 2:
ובכלל לא מובן, זה הרי לא… עושים שהכל ולבסוף בורא נפשות. זו הרי ההלכה. זו הרי מחלוקת מפותחת של הפוסקים לגבי אורז. אתה אומר הרי שלא ברור שזה אורז.
דובר 1:
לא, לא, כי יש מחלוקת על זה. אבל זה לא…
דובר 2:
מחלוקת על מה? שהראשונים אומרים שאורז אינו מזונות?
בישול אורז לעומת פת מאורז
דובר 1:
הרמב״ם אומר שעושים אורז או מבושל או עושים ממנו פת. אם עושים פת מאורז, מוסכם שעושים לחם מאורז זה לכל הדעות עושים מזונות. יש פוסקים שטוענים שכשמבשלים אורז, מבשלים אורז, כמו שאוכלים אורז בסעודה, לא לחם, אז זו מחלוקת. הרמב״ם סובר שאפילו בישול עושים מזונות. אחרים אומרים שרק אם עשו מזה משהו קמח, עוגייה, עשו מזה משהו. אז זה דומה לחמשת מיני דגן שעושים בורא מיני מזונות. אם זה רק בישול לפי הרמב״ם זה מזונות. הרמב״ם אומר שעושים מזונות, וכך אומר גם השולחן ערוך.
גרגירי אורז שלמים
הרמב״ם מסופק בזה, שאולי צריך לומר בכלל לא, לא אורז שלם. אם זה אורז שלם, אז עושים שהכל, לכאורה האדמה, לא? אבל לכאורה האדמה. לכן יש מי שאומרים שעושים שהכל. אני לא יודע למה. אבל עיקר ההלכה, אני חושב שכך גם המנהג של רוב העולם, עיקר ההלכה היא שעושים מזונות אפילו כך. כך כתוב בשולחן ערוך, כך כתוב ברמב״ם.
מינים אחרים ממשפחת האורז
ומדברים כאן על השאלה לגבי מינים אחרים, כמו ממשפחת האורז, לא? קינואה, וזה, שואלים שאלות על שונים מהם, שלכאורה אינם אורז.
דובר 2:
מה זה אורז?
דובר 1:
אני לא יודע. זה מין תבואה בדרך כלל.
דובר 2:
אוקיי.
הלכה יא: הכלל של ברכה אחרונה
דובר 1:
עכשיו, עד כאן למדנו מה עושים. עכשיו נלמד איזו ברכה אחרונה. זה לימד אותנו, רק נאמר את הכלל. אומר הרמב״ם:
“כל שבירך עליו בתחילה המוציא לחם, מברך עליו אחרונה בסוף ברכת המזון כסדרן, ארבע ברכות, כמו שנתבאר בפרק ב׳. וכל שבירך עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברך עליו אחרונה בסוף ברכה אחת מעין שלש הברכות”
מה שיש, זה מכסה גם את שלוש הברכות. אין את הברכה האחרונה, הטוב והמטיב אין, אבל זה מכסה זן, ארץ, וירושלים, שלוש העיקריות.
חידוש: אורז לא מקבל מעין שלוש
חזרה, כשמדברים על אורז, על אורז לא עושים… אפילו עושים בורא מיני מזונות, לא אומרים את הברכה אחת מעין שלש.
למה קיימת מעין שלוש?
מה הטעם לברכה אחת מעין שלוש? כי חז״ל רצו, זה ספק דאורייתא, רצו שיכסו את עיקר ברכת המזון. אני לא יודע איך מבינים את זה, אבל זה הגיוני, כי אלו דברים שהם ממשפחת, הם דומים ללחם, אבל זה לא בדיוק. זה כאילו פחדו שאולי בכל זאת זה מה שהתורה רצתה.
דובר 2:
זה לא שפחדו, יש רמה.
דובר 1:
מה כל החילוק? כאן עושים שתי ברכות. כבר ראינו דרך אגב, פועל עושה רק שתי ברכות, מעין ארבע, כן? מעין שלוש. כאן עושים ברכה אחת מעין שלוש. זה לא חילוק כל כך גדול, זו רמה. כמו שאומרים, לכל דבר יש רמות, זה סולם, כל דבר הוא ספקטרום. כאן רואים את היסוד שכל דבר הוא ספקטרום.
הלכה יב: שיעור כזית לברכה אחרונה
דובר 1:
טוב, “במה דברים אמורים? שאכל כזית ומעלה, שאכל כזית ומעלה, אבל האוכל פחות מכזית”, מי שאוכל פחות מכזית, “בתחילה מברך ברכה שלפניה”, ברכה ראשונה צריך לעשות אפילו על פחות מכזית, אבל ברכה אחרונה קשורה לכזית, “ולבסוף אינו מברך כלל”, אחרי האכילה לא עושים ברכה אחרונה כי זה פחות מכזית.
הלכה יג: נוסח של ברכה מעין שלוש
דובר 1:
אומרים חכמים, מהי ברכה מעין שלוש שרק אמרנו כאן? “וזו היא ברכה אחת שהיא מעין שלוש”, שיש בה מעין כל שלושת הענינים.
חלק ראשון: על המחיה ועל הכלכלה
“בראשונה אנו מודים להקב״ה על המחיה”, מודים לקב״ה על מחיה, “ועל המזונות”, אומרים, לא משתמשים כאן במילה “זן”. אומר הפרי חדש, משתמשים באותו דבר כמו מזון אבל במילים אחרות, “על המחיה ועל הכלכלה”. אומרים כל המזונות גם. יכול להיות שהם סברו שלחם הוא עיקר המזון, וכאן משתמשים במילים דומות. וזה “על המחיה ועל הכלכלה”, מודים לקב״ה שמספק לעולם מחיה וכלכלה. זו הברכה הראשונה.
חלק שני: ארץ חמדה טובה ורחבה — ללא ברית ותורה
אחר כך אומרים, “ועל ארץ חמדה טובה ורחבה”. ראינו קודם שארץ חמדה טובה ורחבה היא עיקר המילה של ארץ. אם אמר את המילה ארץ חמדה טובה ורחבה יצא, עד כדי כך שכתוב אפילו בשולחן ערוך. אבל מה שלא כתוב כאן זה ברית ותורה. כן, כאן יש ראיה גדולה למה שאמרתי אתמול, ששיטת הריטב״א ואחרים שזה לא מעכב. אם היה מעכב היו צריכים לכתוב את זה כאן. רק שזה הידור.
חלק שלישי: רחם נא — בונה ירושלים
לאחר מכן אומרים, “רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלינו לתוכה”, כלומר מתפללים על בניין ירושלים, “ונשמח בבנינה ונברך עליה בקדושה ובטהרה”. אלו מילים שאין בנוסח הרגיל. אני חושב עכשיו, זה נוסח אחר. כל פעם החכם היה יפה, כל פעם הוא עשה נוסח והוא עשה אותו קצת אחרת. אי אפשר לומר שכל דבר יהיה משעמם.
“בקדושה ובטהרה” — מה זה אומר?
וכאן מפרשים, אני חושב שזה הפשט, “ונברך עליה בקדושה ובטהרה”, כלומר נאכל מעשרות ונברך בירושלים. כן? יכול להיות, אני לא יודע. אבל יש שאלה, למה העולם, המשגיחים אומרים שעל בעל המחיה אומרים “בקדושה ובטהרה”? אתה מבין? אתה לא אוכל כל כך עוגיות, קצת קדושה וטהרה. יעזור לנו.
סדר החתימה: למה חוזרים ל״על הארץ ועל המחיה”?
אבל אני חושב שהפשט הפשוט הוא, כי בדרך כלל ברחם נא מסיימים “ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים”. בחתימה, אבל כאן צריך לעשות, ההלכה היא שצריך לפני החתימה ובחתימה. הרי יסיימו על הארץ ועל המזון, ולא יסיימו על בונה ירושלים. ממילא יצא שכשהברכה חוזרת ל… יאמרו, מה אומרים? אומרים קודם ארץ ואחר כך מחיה, מחיה וכלכלנו, כן? למה לא לומר קודם, כמו שהולכים כבר הזן, הזן ובונה ירושלים, כן? לא, הולך קודם על הארץ על מה שהזכירו עכשיו, ואחר כך חוזרים לעל המחיה שהזכירו קודם. כן.
דיון: מה הנוסח העיקרי של ברכת המזון?
דובר 2:
כך גם, אני מתכוון חשבתי, חשבתי שאמרת חידוש, הייתי חושב שעיקר נוסח ברכת המזון הוא הברכה השנייה, על הארץ ועל המזון, כי זה כתוב בתורה, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”, ואחר כך כתוב “ועל המזון”, כי זה המילה. אולי זה הנוסח העיקרי? מחלקים אותו יותר, עושים נפרד מזון, כאילו יותר עדין, נפרד… צריך לחשוב, אתה יכול לחשוב, אה, אתה תופס עכשיו…
דובר 1:
יכול להיות שכשנמצאים בארץ ישראל יש לך אולי אולי קצת נקודה, כי כשאדם בגלות זה מאוד קשה. זו קושיה ישנה ששואל אני אותך, אבל הברכה העיקרית הולכת כך, ואנחנו מחלקים אותה. לכן בברכת המזון מחלקים מזון קודם, כאילו יש חשיבות למזון לפני ארץ ישראל, ואחר כך ארץ ישראל מחלקים לשניים, כי צריך רחמים על ארץ ישראל, צריך לבקש בונה ירושלים, צריך לבקש הטוב והמטיב, זה אולי ברמה אחרת, צריך לדון. אבל באמת זו הברכה העיקרית, ארץ ומזון, וזו הברכה. אנחנו רואים את זה כשני סוגים אחרים של דברים, כי אין לנו את הארץ. הארץ היא משהו כזה ארץ העליונים שמאמינים, שיש אחר, אפשר ללכת לשם, אבל אנחנו לא שם, ואנחנו אוכלים את הלחם שאינו הלחם שלנו.
דיגרסיה: האם “על הארץ” יכול להתכוון לאמריקה?
דובר 2:
חשבתי, אולי זה משוגע, חשבתי שדיברת על הקושיה, חשבתי שאולי אם אדם בחוץ לארץ, יכול להיות שפשוט פשט על הארץ אפשר לכוון לאמריקה? על הארץ חייב להיות ארץ ישראל?
דובר 1:
אני מתכוון, מאיפה בא הלחם שלנו? לחם בא מהאדמה. המוציא לחם מן הארץ, מאיזו ארץ זה בא? זה ארצות העליונים, אני יודע, יש גם נהרות תחתונות. אבל בהחלט, הקוגל שאוכלים, אני יודע איפה, איפשהו מהאדמה. אני יודע שהחיטה שקוצרים כאן היא החיטה ששואבת את חיותה מארץ ישראל, כמו הידוע צמח ה׳ לצבי.
ומה שאתה אומר על קריאה, אתה לא מביא ראיה. אבל המרד של השערים יפה מאוד, שאני מבקש שתהיה כבר הגאולה, ואז לעולם לא רק אוכל סתם, אלא אוכל מעשי שמים, בטהרה, בטהרת הגוף, בטהרת הנפש. כמו שאתה אומר, צריך להיות אפילו בדברים הגשמיים, צריך להיות באמונת הגאולה בטהרה. אתה צודק.
דובר 2:
לא, כי אחד רץ, הוא לא הולך לקרוא לאף אחד, הוא ילך להביא שם. ראיתי שאומרים מעשי שמים, אבל ראיתי שהסעודה האחרונה של יום טוב, כי יש קדושה, כן, אני יכול להיות.
דיגרסיה: ישוב ארץ ישראל בחוץ לארץ?
דובר 1:
זה מעניין באמת, אני חושב גם שאדם יש לו… אנחנו מברכים “על הארץ”, ואדם יש לו כאן בית בהאוול, הוא לא צריך להודות לקב״ה על האדמה, על חלקת הקרקע שיש לו גם משהו? והגאון מטשעבין אפשר לומר, התומך שמיא אינו בדיחה. רק שאלה של כיבוש יחיד. לא ברור לי בכלל שהיהודים שגרים בלייקווד לא מקיימים מצוות ישוב ארץ ישראל. כי מה זה אומר לא ארץ ישראל? שהעיקר הוא שיהודי לא יגור בין עובדי עבודה זרה. יהיה לו מקום קבוע שבו הוא יושב. אבל אם קונים מקום ומיישבים, רק שאלה שאסור לכבוש חוץ לארץ לפני שמסיימים לכבוש ארץ ישראל. זה כיבוש יחיד. אבל בעצם, למה זה לא ארץ ישראל? הרי עושים מקום יהודי.
דובר 2:
מוודא שהישיבה נשארת בירושלים?
דובר 1:
נניח שיתרו רוצה לקחת את כל האוול… מקום שגרים בקדושה ובטהרה, זה מעניין.
דובר 2:
אוקיי, בכל מקרה.
“לתוכה” — לאיזה “תוך”?
דובר 1:
עכשיו עוד הלכה אחת, ואנחנו מסיימים את הפרק. בשבתות וימים טובים מוסיפים את הברכה “מקדש השבת” או “מקדש ישראל והזמנים”. כלומר, בחלק השלישי מוסיפים. אבל המילה “לתוכה” מעניינת מאוד. “לתוכה” לא מתכוון לירושלים, אלא למשכן.
דובר 2:
מה הקשר לירושלים?
דובר 1:
“עליה”, “לתוכה” בעיר זה להיות בניין, לא? זה מחנה בנימינה. בבניין ירושלים, במשכן ירושלים, שם יאכלו את השלמים. בבית המקדש, יאכלו שם בבית המקדש.
דובר 2:
מה הפשט ציון?
דובר 1:
ציון מתכוון לירושלים. משכן. ציון אני לא יודע מה זה אומר. משכן אפשר לומר מתכוון לבית המקדש.
דובר 2:
לא, ציון היא העיר ציון שבה נמצא המשכן.
דובר 1:
“לתוכה” מעניין. כלומר, זו עיר מקודשת, שאפשר להביא קרבנות. והוא ירד לארץ ישראל לא לבד, “לסייעו” — לסייעו אומר להיכנס פנימה. הוא נכנס פנימה לארץ ישראל.
שבת ויום טוב במעין שלוש
דובר 1:
ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו, בכלל אומר קדושת היום, דהיינו מעין קדושת היום, וגם הוא מזכיר בברכת המזון. כלומר הוא מזכיר, כך כתוב בסידור שלנו, אומרים לפני באמצע רחם אומרים “רצה והחליצנו ביום השבת הזה”, לפני הברכה של “על הכל ה׳ אלוקינו”.
ברכת מעין שלוש פוטרת ברכת המזון
אם אחד אמר את הברכה על פת, הוא יצא ידי חובת ברכת המזון, הוא לא צריך לבנטש שוב.
ברכת המזון ביום טוב, נוסח קצר, ועלייה לארץ ישראל
הבהרה: “עלייה לארץ ישראל” אינה “לתוכה”
לא, כשאחד אומר “לעלות לארץ ישראל” זה לא לבד לתוכה. לבד לתוכה אומר להיכנס פנימה. לא, הוא צריך להיכנס לארץ ישראל.
הזכרת יום טוב בברכת המזון
“וביום טוב אומר בברכה זו וכוללה עם קדושת היום, וכן מזכיר בברכת המזון.”
כלומר הוא מזכיר, כך כתוב בסידור שלנו, באמצע רחם אומרים “וזכרנו לטובה ביום השבת הזה” או “ביום ראש חודש הזה”.
שאלה: אם אמר את הברכה על פת, האם יצא ידי חובת ברכת המזון?
אם אחד אמר את הברכה על פת, האם יצא ידי חובת ברכת המזון? הוא צריך לבנטש שוב? לא, כי הוא אמר את הנוסח הקצר.
כאן יש לו תקנה, והכי נמי, כאן יש לו תקנה, הוא צריך לומר את הברכה. הוא אמר נוסח קצר, כזה.
שאלה: האם צריך להוסיף “הטוב והמטיב” או להתחיל מההתחלה?
זו שאלה טובה. אבל הוא לא אמר “הטוב והמטיב”. האם הוא צריך רק להוסיף “הטוב והמטיב” או שהוא צריך להתחיל מההתחלה? זה לא משנה.
כל ההבדל בין ברכת המזון למעין שלוש
נהיה ברורים, כל ההבדל בין זה למעין שלוש הוא ה״ברוך אתה ה׳”. אתה רוצה לומרארבע ברכות? אומר “על המחיה ועל הכלכלה, ברוך אתה ה׳ הזן את הכל”. אחר כך אומר “נודה לך על ארץ חמדה… ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון”. כל ההבדל הוא ארבע מילים.
יש לנו נוסח ארוך מאוד, וזה יפה מאוד לומר נוסח ארוך כשיש כוח וזמן, אבל זה לא מעכב. כן, אני לא יודע. אוקיי, עד כאן הלכות.
דרך אגב: אותו דבר ב״יעלה ויבוא”
אותו דבר, דרך אגב, אם אין זמן לומר את כל “יעלה ויבוא”, אפשר גם לומר כמו שאומרים ב״על המחיה”, “וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה”, אפשר גם לומר את זה בשמונה עשרה, כן? זה לא מעכב לומר “יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר”. רגע, כבר שכחתי איפה אני עומד. מה אני אומר?
אוקיי, כל טוב.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#
Laws of Blessings, Chapter 3 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture on Rambam Hilchot Berachot Chapter 3
—
Introduction to the Chapter — Foundation of Blessings on Foods
The Rambam’s Foundation (from the beginning of Hilchot Berachot): From the Torah there is only an obligation to recite Birkat HaMazon after eating bread — “ve’achalta ve’savata u’verachta” (and you shall eat and be satisfied and bless). From the words of the Sages (midivrei chachamim), they added a blessing on every food, before and after.
Simple meaning: The third chapter deals with HaMotzi lechem min ha’aretz and the blessings on various foods.
Novel insights and explanations:
1. Hierarchy of blessings according to the importance of foods: A clear structure emerges:
– HaMotzi lechem min ha’aretz — on bread (pat), the staple that sustains a person’s life. After-blessing: Birkat HaMazon (long blessing, from the Torah).
– Borei minei mezonot — on things from the same family as bread (the five species of grain), but not exactly bread. After-blessing: Al HaMichya (shorter blessing).
– Borei peri ha’etz / Borei peri ha’adamah — on fruits and vegetables.
– Shehakol nihyeh bidvaro — on all other things. After-blessing on categories 3-4: Borei nefashot (shortest blessing).
2. Explanation of “Borei nefashot”: “Borei nefashot rabot v’chesronan” — the Almighty created many creatures with their needs, and also things that are not necessary for life, but to give pleasure. This shows that the Almighty is a good Creator who gives abundance beyond what is necessary.
3. Why specifically bread — is it a gezeirat hakatuv (scriptural decree)? “Ve’achalta ve’savata” — the Sages expounded that eating to satiation means specifically bread, as we see in the Torah that “achilah” (eating) is often connected with “lechem” (bread) (“achol lechem,” “be’achlchem lechem”). It is not a gezeirat hakatuv, rather it reflects an importance — bread is the staple of a meal. Question: If a person eats a full meal of meat (without bread) and becomes satisfied — why shouldn’t he recite Birkat HaMazon? Answer: All the Rishonim explained that “ve’achalta” doesn’t mean just a fixed meal, but specifically the five species of grain. There are two requirements: (a) a fixed meal, (b) specifically with bread. Both conditions must be fulfilled.
4. Possible Torah obligation for mezonot: When someone eats mezonot (the five species) and becomes satisfied, it’s possible that the obligation for an after-blessing is from the Torah — because he fulfilled “ve’achalta ve’savata.” Even if he doesn’t recite the Torah-mandated text (Birkat HaMazon), but rather “Al HaMichya,” it’s possible that due to the doubt about a Torah obligation there is a stricter law.
5. Fixed meal and snacking: Someone who snacks all day on small things, without a formal meal, is satisfied but not through an important eating. Even in a fixed meal there are “social norms” — a meal comes with a tablecloth, with a napkin; without that it’s not called a meal. One can eat a whole bag of potato chips and be satisfied, but that’s not a meal.
6. Question for modern times: Today most people don’t eat any bread all week — only on Shabbat do they make HaMotzi. How does this fit into the foundation that bread is the main food? It’s not far-fetched to say that perhaps today, when no one eats a formal meal, one is exempt from the Torah obligation — but this remains an open question.
—
Halacha 3 — The Five Species of Grain: Three Names / Three Stages
The Rambam’s words: “The five species are: wheat (chitim), barley (se’orim), spelt (kusmin), oats (shibbolet shu’al), and rye (shifon)… Kusmin is a type of wheat, and shibbolet shu’al and shifon are types of barley.”
Simple meaning: The five species are: wheat (chitim), barley (se’orim), spelt (kusmin), oats (shibbolet shu’al), and rye (shifon). Kusmin is a type of wheat, shibbolet shu’al and shifon are types of barley. In practice there are two main species (wheat and barley) with their derivatives.
Novel insights and explanations:
1. Three stages of grain: The Rambam makes a division of three names/stages:
– Tevuah — when it’s still in the stalks (shibbolim).
– Dagan — after threshing and winnowing (doshin ve’zorin), i.e., extracting it from the stalks.
– Pat — when it’s ground into flour, made into dough, and baked.
2. The Rambam is precise not to say “the five species of grain” in the heading, because “dagan” means specifically at a certain stage. This division is an introduction not only to this chapter, but also to Hilchot Terumot U’Ma’asrot and Hilchot Chametz U’Matzah, where the concepts tevuah, dagan, and pat also appear. The Rambam does here as he does in Hilchot Ishut, where he gives an introduction with names and concepts before going to the laws.
—
[Digression: Pat vs. Lechem in Biblical and Rabbinic Language]
Novel insights:
1. Why does the Rambam say “pat” and not “lechem”? “Lechem” in the Torah can mean more than just bread — Rashi says that lechem means a meal in general. “Pat” in rabbinic language means specifically bread.
2. The verse “ve’ekcha pat lechem” (Bereishit 18): In the Chumash it says “pat lechem” by Avraham Avinu, where it also says right after “se’adu” (satisfaction). This shows that pat lechem is what brings satisfaction.
3. “Pat” in biblical language means a piece — similar to “pote’ach et yadecha,” “poses otah petim.” “Pat lechem” = a piece of bread. Also “mashlich karcho kefitim” = pieces. The word “peras” (kedei achilat peras) also means a piece/slice. In Sefer Shmuel, “pat” begins to stand alone.
4. Conclusion: In biblical language “pat” means a piece (usually a piece of bread). But in rabbinic language “pat” means the whole bread/lechem.
—
Halacha 3 (continued) — Blessing of HaMotzi on Pat
The Rambam’s words: “Bread made from one of the five species is what is called pat everywhere… One who eats bread must bless before it: Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam HaMotzi lechem min ha’aretz.”
Simple meaning: Bread from one of the five species — that’s what is called “pat” everywhere in rabbinic language. On it one blesses “HaMotzi lechem min ha’aretz.”
Novel insights and explanations:
1. “HaMotzi lechem min ha’aretz” — a paradox: Bread is specifically the thing that does not come directly from the earth — from the earth grows grain/tevuah, and people thresh, grind, make dough, and bake. Answer: The Almighty gave people the intelligence to make this whole process. “Lechem” is a combination of the earth (the power of growth) and divine wisdom (the intelligence of action). Both powers are attributed to the Almighty.
2. “HaMotzi” with a heh: The Rambam and other Rishonim are precise about the “heh” in “HaMotzi.” “Motzi” alone would be a problem because “ha’olam motzi” would be a “bela” (two letters one after the other). The Rambam speaks in Hilchot Kriat Shema about the issue of bela. The Gemara discusses whether “motzi” or “HaMotzi” — “HaMotzi” is certainly good, “motzi” is a question.
—
Halacha 3 (continued) — Cooked Grain (Shaluk Kemot Shehi)
The Rambam’s words: “Grain that was cooked plain as it is — one blesses on it Borei peri ha’adamah.”
Simple meaning: When one cooks grain plain in water without any added spices (like cereal), it is indeed a grain species, but because no bread was made, it’s not called lechem, and the blessing is Borei peri ha’adamah — like other vegetables.
Novel insights and explanations:
1. The distinction between “shaluk” and “mevushal”: Shaluk means cooked with plain water, mevushal usually means cooked with something added.
2. The main novel point: Lechem is not just the grain species, but the species as human wisdom of making bread has been added to it. If one takes it as is from the earth and cooks it, it’s not lechem — it’s plain grain, therefore adamah. The species alone is not enough — the process of baking into pat is what determines the blessing.
3. Practical application: Cereals that are not baked, granola and such things — one must know if it’s baked (mezonot) or just cooked (adamah).
—
Halacha 3 (continued) — Blessing on Flour (Kemach)
The Rambam’s words: “One who ate flour — blesses on it Shehakol.”
Simple meaning: Flour that has been ground but not yet baked — because it’s not the normal way of eating, one makes Shehakol.
Novel insights and explanations:
1. Why Shehakol and not adamah? It’s no longer a vegetable (it lost the form of the fruit through grinding), but it’s not yet bread. It’s in an intermediate state — no longer adamah and not yet mezonot/HaMotzi.
2. A beautiful explanation — “descent for the sake of ascent”: The process of grain is: it starts as adamah (whole grain), falls to Shehakol (flour), and rises to HaMotzi (bread).
3. Practically: We’re speaking of a way that it can be eaten — for example with sugar and milk. Plain powder itself is not eating at all and wouldn’t require a blessing at all.
4. The principle: For any fruit/vegetable that is ground and loses the form of the fruit, it becomes Shehakol — not only for grain.
—
Halacha 4 — Kemach Shekalo Ve’irvo (Roasted Flour Mixed with Liquid)
The Rambam’s words: “Flour from one of the five species that was roasted and mixed with water or other liquids — if it is thick enough to be suitable for eating, one blesses on it Borei minei mezonot. And if it is thin enough to be suitable for drinking, one blesses on it Shehakol and at the end Borei nefashot.”
Simple meaning: Flour that was roasted (kali) and mixed with water or other liquids — if it’s thick enough to eat with a spoon: mezonot. If it’s thin enough to drink from a cup: Shehakol.
Novel insights and explanations:
1. The distinction between eating and drinking: The standard is whether one eats it with a spoon (mezonot) or with a cup (Shehakol). Porridge that one eats with a spoon = mezonot; the same porridge very watery that one can drink = Shehakol.
2. Practical application for modern shakes: When one grinds a mezonot item and makes a shake (drink), it becomes Shehakol, because it’s a drink.
—
Halacha 4 (continued) — Ma’aseh Kedeirah
The Rambam’s words: “Flour from one of the five species that was cooked in a pot, whether alone or mixed with other things, like levivot (pancakes). And likewise grain that was split or crushed and cooked in a pot… all these are called ma’aseh kedeirah. And likewise any cooked dish that has one of the five species in it — one blesses on it Borei minei mezonot.”
Simple meaning: Flour or grain that was cooked in a pot (ma’aseh kedeirah) — whether alone or with other things (like latkes/pancakes/kremzlach) — one makes mezonot. Even a cooked dish that has only a little of the five species in it.
Novel insights and explanations:
1. Why mezonot and not Shehakol like plain flour? With plain flour it’s not a normal eating, therefore Shehakol. But when one makes from flour a ma’aseh kedeirah — a soup, a latke, a porridge — one has made from it a normal, complete eating that gives satiation (mazon). It’s more important than Shehakol, but not bread, therefore mezonot.
2. The foundation: the five species don’t become secondary. Even if one puts it into another cooked dish, it becomes mezonot. Example with cholent: A cholent that has barley, noodles, kneidlach — becomes mezonot, even though without it it would have been Shehakol (water, meat).
—
Halacha 4 (continued) — Primary and Secondary with the Five Species
The Rambam’s words: “When does this apply? When the grain species was primary. But if the grain species that was mixed was secondary — one only blesses on the primary and exempts the secondary.”
Simple meaning: The rule that the five species makes mezonot is only when the grain is a primary ingredient. If it’s only secondary, one makes the blessing on the primary.
Novel point: This is a general principle in blessings — whenever there is a primary with a secondary, one blesses on the primary and exempts the secondary — whether it’s mixed together or not mixed (separate).
—
Halacha 4 (continued) — What is “Secondary”?
The Rambam’s words: “Turnip or cabbage that was cooked and a little flour from the five species was added to it to bind it — one does not bless on it Borei minei mezonot, because the turnip is the primary and the flour is secondary to it. For anything that is mixed to bind, or to give aroma, or to color the dish — it is secondary. But if it was mixed to give taste to the mixture — it is primary.”
Simple meaning: One cooked turnips/cabbage and added a little flour for texture (to thicken) — flour is secondary, doesn’t make mezonot. But if one added flour to give taste — it’s primary.
Novel insights and explanations:
1. The Rambam’s definition of secondary — three things: (1) To bind — for texture/thickness, (2) To give aroma — for smell, (3) To color — for color. But to give taste — that is primary.
2. Practical distinction — salad with croutons: Whether the croutons are there for taste or just for texture. A person who eats a salad because he wants to eat vegetables, and the croutons are just an addition — that’s secondary.
3. The simple answer: Ask the person — what do you want to eat? When he wants to eat vegetables and the flour serves only for texture — secondary. When he wants to eat a cholent made of barley, meat, kneidlach as equal ingredients — the grain is primary.
—
Halacha 4 (continued) — Example of “To Bind” (Honey with Wheat Flour)
The Rambam’s words: “Types of honey that are cooked and wheat flour is added to them… one does not bless on it Borei minei mezonot but rather Shehakol, because the honey is the primary.”
Simple meaning: One cooks honey and adds a type of wheat flour to bind (to make it firmer, like a candy/cookie). The honey itself is too liquid, one wants to make from it a solid thing, so one adds a little flour. One makes Shehakol because the honey is the primary.
Novel insights and explanations:
1. Understanding “to give taste”: When the Rambam says “but if it was mixed to give taste and it is the majority it is primary,” he doesn’t mean that just adding a taste makes something primary. The simple meaning is: when this is the main taste that the person wants — like with honey and wheat, where one tastes only the honey and doesn’t feel any wheat at all.
2. Two categories of secondary: (1) Truly secondary — to bind, to give color, to give aroma, accessories — where the addition is nothing for taste; (2) to give taste — where the addition is the dominant taste. But the Rambam doesn’t speak about a case where there are two equal tastes.
3. Question about the five species: In a cooked dish where one of the five species was mixed to give taste — one makes mezonot. But in the honey example (where wheat is added only to bind) one makes Shehakol. Is the law that the five species are always primary only because they are important? This is assumed by the poskim, but it’s not clear in the Rambam. It appears that according to the Rambam, one doesn’t make mezonot only when the flour is added solely to bind.
4. [Digression: Chocolate cake/cookies] With a chocolate chip cookie — the cookie is mezonot; but with a piece of chocolate with a little pretzel inside — that’s Shehakol because the chocolate is primary. With a cocoa cake, even though the person perhaps mainly likes the chocolate taste, it’s fundamentally a cake — a mezonot. The principle: we don’t look at what the person likes, but what the object is — a cake is a mezonot item.
—
Halacha 4 (continued) — Primary and Secondary When Not Mixed: Salted Fish with Bread
The Rambam’s words: “How so? If one needs to eat salted fish and ate bread with it so that the salt shouldn’t harm his throat — one blesses on the salted fish and exempts the bread, and likewise all similar cases.”
Simple meaning: A person wants to eat a salty fish (herring), but it’s too sharp for his throat, so he eats it with a piece of bread. One makes a blessing on the fish (primary) and this exempts the bread (secondary).
Novel insights and explanations:
1. “Needs” — the language explains the secondary: The Rambam writes “needs to eat” — he mainly wants to eat the salted fish. The bread is just a facilitator to be able to eat the fish. This is the foundation of secondary when it’s not mixed — one thing serves the other.
2. “So it shouldn’t harm” — not a taste issue but a practical need: The bread is not there for taste, but because the salted fish is too sharp for the throat. This is analogous to charoset with maror.
3. Application to salad with croutons: The same law can apply to a salad with croutons: the person wants to eat lettuce, but alone it’s too soft/not tasty, so he adds croutons for crunch. This is not mixed and not to bind — it’s a case of primary and secondary like salted fish with bread. The salad is primary, the croutons are secondary.
—
Discussion About the Word “Exempts” — Nature of the First Blessing
Novel insights and explanations:
1. What does “exempts the bread” mean? “Exempts” is based on the foundation that on everything one eats one needs a blessing — a “request for permission” from the Almighty. When one eats something secondary, one also needs permission, but the blessing on the primary exempts the secondary.
2. Why can’t a blessing on one thing fulfill everything? There is a enactment that one should mention the specific types of food. When one makes Borei minei mezonot, one hasn’t spoken about Borei peri ha’adamah. But this doesn’t mean one doesn’t have permission — rather that one hasn’t fulfilled the enactment of a specific blessing on that species.
3. Distinction between first blessing and after-blessing: The after-blessing is more a thanks to the Almighty; the first blessing is a request for permission.
4. Shehakol vs. specific blessings: When one says Shehakol nihyeh bidvaro, one can say it applies to everything (generally). But when one says only mezonot, one hasn’t included adamah — adamah is not mezonot. Therefore, the main point is that “I take permission to eat” — the specific text is an enactment of how to do it.
5. A specific blessing doesn’t exempt other species: When one makes “Borei peri ha’adamah” on tomatoes, one cannot then eat potatoes without a new blessing — because when one makes a specific blessing, one has specifically spoken about that type of food, and there is no mechanism for it to transfer to another species. Parable: A child who asks his father “can I take a candy?” and takes an apple — that has no connection. If he had said “can I take something to eat?” it would be different.
6. The reason for specific blessings: The Almighty loves specificity — just as one must pray for each request specifically. The Rambam could theoretically have replaced all of Hilchot Berachot with one blessing (Shehakol), but there is a beauty in making a blessing on each species separately. This is comparable to the general-specific principle in learning — one can’t just learn the general rules, one also needs the details.
—
Halacha About Pat Shetitparerah (Crumbled Bread) — Form of Bread and Kezayit
The Rambam’s words: When one has cut/crumbled bread into pieces — if each piece is a kezayit and still has the form of bread, one makes HaMotzi. If not, one makes Borei minei mezonot.
Simple meaning: There must be both conditions — kezayit size and the form of bread — to make HaMotzi.
Novel insights and explanations:
1. Challah kugel: What is the blessing on challah kugel? The pieces are not a kezayit, and it doesn’t have the form of bread — it looks like challah kugel, not like bread. Therefore it’s mezonot.
2. Matzah: Why does one make HaMotzi on matzah? Matzah doesn’t look like bread! Answer: Matzah does have the form of bread — it’s a flat bread, but it’s baked in an oven like bread.
—
Halacha About Isah She’ne’efit Bakarka (Bread Baked in the Ground)
The Rambam’s words: “Dough that was baked in the ground, as the Arabs who dwell in the deserts bake, and it doesn’t have the form of bread — one blesses on it initially Borei minei mezonot. And if one established a meal on it, it becomes bread, and one blesses HaMotzi lechem.”
Simple meaning: Bread that is baked in a pit in the ground (as Bedouins do — like tandoori bread), which doesn’t have the form of bread — one makes Borei minei mezonot. But if one establishes a meal on it, one makes HaMotzi.
Novel insights and explanations:
1. Distinction from the previous halacha: The previous halacha speaks of bread that was bread and became crumbled. Here we’re speaking of something that initially doesn’t have the form of bread — it was never “proper” bread.
2. Why isn’t this bread? Pita (which is similar) is something one snacks on — one dips it, one eats small pieces — in contrast to regular bread/challah which no one just snacks on. Bread is something one sits down and eats a meal. Pita is ambivalent — sometimes bread, sometimes snack.
3. The Bedouin himself: Even the Bedouin for whom this is his regular bread — when he eats it not in a fixed manner (just a snack), he does not make HaMotzi. It doesn’t say that for him it’s always a fixed meal.
4. [Digression: Manna in the desert] The Jews in the desert ate manna which “tasted like tzapichit with honey” — tzapichit perhaps means a cookie/mezonot item. The Gemara says “Moshe enacted for Israel Birkat HaZan when the manna descended for them” — they recited Birkat HaMazon, but not necessarily said HaMotzi. When the Jews came to Eretz Yisrael, they saw the Bedouin bread — and this was their first acquaintance with “the form of bread.”
—
Halacha About Pat HaBa’ah BeKisnin (Dough Kneaded with Honey/Oil/Milk)
The Rambam’s words: “Dough that was kneaded with honey or oil or milk, or that spices were mixed into it and it was baked — and likewise what is called pat haba’ah bekisnin — one blesses on it Borei minei mezonot. And if one established a meal on it, one blesses HaMotzi.”
Simple meaning: A dough that was kneaded with honey, oil, or milk (instead of water), or spices were mixed in and it was baked — on this one makes mezonot, unless one establishes a meal on it.
Novel insights and explanations:
1. Two separate cases in this Rambam: The first case — “kneaded with honey or oil or milk” — means that one replaced the water with honey/milk/oil. The second case — “that spices were mixed into it and it was baked” — means that one added to the flour other things (like chocolate chips, cinnamon, etc.) and baked. The distinction from the previous law (honey mixture) is: there one added a little flour to honey (the honey is the primary); here the flour is the primary, but one added honey/milk as a mixture.
2. The main distinction between pat haba’ah bekisnin and regular bread: Pat haba’ah bekisnin has such a nature that one sometimes eats it as a snack, while regular bread one only eats at a meal. It’s a different species — not just a question of quantity, but of the form and manner in which it’s used.
3. [Digression: Marketing and halacha] The Torah reckons with “marketing” — how something is sold and used. The same dough, when one bakes it as a long bread in a bread bag, it’s bread (HaMotzi). When one cuts the same dough into small pieces and puts it in a pretzel bag, it becomes mezonot. This isn’t metaphysics — it’s how society markets it, and that determines the manner of eating.
4. [Digression: Critique of “mezonot bread”] A long digression against the custom of “mezonot bread”:
– The main problem: People hate to wash and bentch because Birkat HaMazon is “too long” — but this is only because we’ve inserted into the siddur a text that is much longer than necessary. The Rambam’s text of Birkat HaMazon is much shorter.
– HaMotzi without netilat yadayim: Even if one wants to be lenient on netilat yadayim (which is an enactment) in cases of doubt-bread, why can’t one make HaMotzi? Mezonot bread is certainly bread — it’s very difficult to say it’s mezonot.
– Netilat yadayim from the basic law: Someone who keeps his hands clean (a normal person today who doesn’t work with dirty things) — from the basic law he doesn’t need to do netilat yadayim. This will be seen in Hilchot Netilat Yadayim.
– Birkat HaMazon shorter text: The distinction between Me’ein Shalosh and Birkat HaMazon is essentially only that in Birkat HaMazon one needs three/four separate blessings, and in Me’ein Shalosh one makes everything in one. One can say almost the same text as Me’ein Shalosh, just add “Baruch Atah Hashem” after each blessing, and one fulfills according to all opinions Birkat HaMazon.
– Rabbi Yitzchak Abadi’s short Birkat HaMazon: Rabbi Yitzchak Abadi z”l (student of Rabbi Aharon Kotler, the first rabbi in Lakewood) printed in his book a text of Birkat HaMazon that fits almost on a credit card — maintained according to all poskim, about as long as Al HaMichya.
– The principle of “kol hamosif gorei’a”: One wants to be perfect, but one forgets that adding too much can cause one to lose everything. Better a short Birkat HaMazon than nothing.
– [Digression within digression: Tish’ah kabin] On the same principle — according to the basic law, washing in a shower is a type of immersion (tish’ah kabin), but because a mikveh is more important, we don’t speak about it at all. We don’t tell people about short prayer, about short Birkat HaMazon — and therefore we lose people entirely.
5. Sandwich — whether it’s a fixed meal: A sandwich that one eats on the go is not a fixed meal — it’s more casual eating. But at an important meal (like a brit) where sandwiches are served, it can indeed be a fixed meal — it depends on the “social situation”. This isn’t a gezeirat hakatuv, it’s all in the marketing/context.
—
Halacha About Orez (Rice)
The Rambam’s words: “Rice that was cooked or made into bread — one blesses on it Borei minei mezonot (initially) and Borei nefashot rabot (at the end).”
Simple meaning: Rice that was cooked or made into bread — one makes Borei minei mezonot, but afterward Borei nefashot rabot (not Al HaMichya).
Novel insights and explanations:
1. Rice — a special category: Rice is similar to the five species of grain (one makes mezonot), but with two important distinctions:
– It cannot become bread: Even if one made bread from rice, it remains mezonot (not HaMotzi). With the five species of grain, mezonot can become bread.
– Afterward Borei nefashot: Not Al HaMichya (which is only on the five species of grain), but Borei nefashot rabot.
2. The “scale” from grains to vegetables:
– The five species of grain (grains) — the highest level.
– Rice — in the middle, similar to legumes but similar to mezonot.
– Dochan (millet) — very similar to rice, but already in the “vegetable families” — one makes Shehakol.
– Kitniyot (beans) — a separate family.
3. Cooking vs. bread from rice: The Rambam holds that even cooking rice (cooked rice) one makes mezonot. Other poskim argue that only if one made bread from rice, then one makes mezonot — because that’s similar to the five species of grain. But if it’s just cooking, one makes Shehakol. The Shulchan Aruch rules like the Rambam — mezonot even on cooking.
4. Whole rice: If one eats whole kernels of rice (not ground, not cooked as flour), the Rambam is in doubt — perhaps one makes Shehakol (seemingly adamah). But the main halacha and custom of most of the world is me
zonot even so.
5. Doubt in the Gemara: There is a doubt in the Gemara about rice — not a clear dispute among Amoraim, but a doubt. Therefore there are poskim who conduct themselves differently, but the main halacha is like the Rambam and Shulchan Aruch.
6. Other species from the “family” of rice (like quinoa etc.) — on them questions are asked, because they are seemingly not rice.
7. Dispute about dochan: There is a dispute among the poskim whether dochan is the same as rice (and one makes mezonot) or it’s already in the category of kitniyot (and one makes Shehakol).
—
Halacha About After-Blessing — The General Rule
The Rambam’s words: “Anything on which one blessed initially HaMotzi lechem, one blesses on it at the end Birkat HaMazon in order, four blessings… And anything on which one blessed initially Borei minei mezonot, one blesses on it at the end one blessing that is similar to the three blessings.”
Simple meaning: Whoever makes HaMotzi, recites Birkat HaMazon (4 blessings). Whoever makes mezonot, says one blessing similar to three — one blessing that covers the three main blessings (HaZan, Al HaAretz, Boneh Yerushalayim), but not HaTov VeHaMeitiv.
Novel insights and explanations:
1. Rice doesn’t get Me’ein Shalosh: Even though one makes mezonot on rice, one does not say the blessing similar to three afterward, but rather Borei nefashot.
2. Why does Me’ein Shalosh exist? Because the Sages wanted to cover a possible Torah obligation — things that are from the “family” of bread, similar to bread but not exactly bread. They were concerned that perhaps this is what the Torah meant.
3. Spectrum, not black and white: It’s not a black-and-white distinction, but a spectrum/levels: Birkat HaMazon (4 blessings) → Me’ein Shalosh (1 blessing similar to 3) → Borei nefashot. “Everything is a spectrum” — this is a foundation that we see here.
—
The Measure of a Kezayit for After-Blessing
The Rambam’s words: “When does this apply? When one ate a kezayit or more… But one who eats less than a kezayit… blesses initially the blessing before it, and at the end does not bless at all.”
Simple meaning: A first blessing one makes even on less than a kezayit. But an after-blessing requires a kezayit — less than a kezayit, one doesn’t make any after-blessing.
—
Text of the Blessing Similar to Three — Detailed Discussion
The Rambam’s text: “Al HaMichya ve’al hakalkalah… ve’al eretz chemdah tovah u’rechavah… Rachem na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha ve’al Yerushalayim irecha ve’al Tzion mishkan kevodecha, veha’aleinu letochah venismach bevinyanah unevarechecha alehah bikdushah uvtaharah.”
Novel insights and explanations:
1. Why “michyah” and not “zan”: The Pri Chadash is brought — one doesn’t use the word “zan” (as in Birkat HaMazon), but rather “michyah” and “kalkalah” — similar words but different. Perhaps because the Sages held that bread is the main “mazon,” and here with mezonot products one uses similar but different words.
2. “Eretz chemdah tovah u’rechavah” without brit and Torah: The text mentions eretz chemdah tovah u’rechavah (which is the main word of Birkat HaAretz), but doesn’t mention brit and Torah. This is a great proof for what was said earlier (the opinion of the Ritva and others) — that brit and Torah are not indispensable. If it were indispensable, one would have had to write it here in Me’ein Shalosh. It’s only an enhancement, not an indispensable element.
3. “Bikdushah uvtaharah”: What does “unevarechecha alehah bikdushah uvtaharah” mean? The simple meaning is: one will eat ma’asrot and make blessings in Yerushalayim — with purity of body and purity of soul. One requests that in the redemption even in physical matters one should be with faith, holiness and purity. It’s also noted that mashgichim say that with “Al HaMichya” one says “bikdushah uvtaharah” — a smiling remark: “You’re not eating so many cookies, a little holiness and purity.”
4. Order of conclusion: In Birkat HaMazon one ends Rachem Na with “Boneh Yerushalayim.” But in Me’ein Shalosh, where one must conclude “al HaAretz ve’al HaMazon” (not “Boneh Yerushalayim”), one goes back from Rachem Na/Yerushalayim to “al HaAretz ve’al HaMichya” — first one mentions the land (which one just spoke about), and then one goes back to michyah (which one mentioned earlier).
5. “Veha’aleinu letochah”: The word “letochah” doesn’t mean just Yerushalayim, but into the Mishkan/Beit HaMikdash — one will eat there shelamim. “Tzion mishkan kevodecha” — Tzion is the city, and in it is the Mishkan (Beit HaMikdash). “Letochah” means going inside into the holy place where one can bring sacrifices.
—
[Digression: “Al HaAretz” — Which Land?]
Novel insights:
1. Can “al HaAretz” refer to America? The bread comes from the earth where one is — “HaMotzi lechem min ha’aretz” — from which land? The wheat that one cuts here draws its vitality from the local earth.
2. Answer: “Al HaAretz” must be Eretz Yisrael, because that’s what it says in the Torah “u’verachta et Hashem Elokecha al HaAretz HaTovah.” But it’s said that the wheat draws its vitality from Eretz Yisrael — “Tzemach Hashem letzvi” — all lands draw from Eretz Yisrael.
3. Main text of Birkat HaMazon: Perhaps “al HaAretz ve’al HaMazon” is the main text of Birkat HaMazon, because that’s what it says in the Torah: “u’verachta et Hashem Elokecha al HaAretz HaTovah asher natan lach.” In Birkat HaMazon one divides it: mazon separately (HaZan), land separately (Al HaAretz), and then one divides land further — Boneh Yerushalayim, HaTov VeHaMeitiv. But the essence is land and mazon together. We in exile look at land and mazon as two separate things, because we don’t have the land — “we eat bread that is not our bread.”
4. [Digression: Settling Eretz Yisrael in Chutz LaAretz] Perhaps Jews who live in Lakewood are fulfilling the mitzvah of settling Eretz Yisrael? The essence is that a Jew shouldn’t live among idol worshippers, he should have a fixed place. If one buys a place and one settles — it’s only a question of individual conquest (one may not conquer Chutz LaAretz before one finishes conquering Eretz Yisrael). The Gaon of Tchebin is mentioned — “supporting the heavens is not a joke.” A place where one lives in holiness and purity is interesting.
—
Shabbat and Yom Tov in Me’ein Shalosh
The Rambam’s words: “And on Shabbatot and Yamim Tovim one says in this blessing… similar to the sanctity of the day.”
Simple meaning: In Me’ein Shalosh on Shabbat/Yom Tov one inserts the sanctity of the day — “Mekadesh HaShabbat” or “Mekadesh Yisrael VeHaZemanim” — in the third part (Rachem Na / Boneh Yerushalayim). Just as in Birkat HaMazon one says “Retzeh VeHachalitzeinu” before the conclusion.
—
Does the Blessing Similar to Three Exempt Birkat HaMazon?
The Rambam: If someone said the blessing similar to three on bread (instead of Birkat HaMazon), he has fulfilled his obligation — he doesn’t need to bentch again.
Novel insights and explanations:
1. The entire distinction between Birkat HaMazon and Me’ein Shalosh is minimal. The main distinction is only the “Baruch Atah Hashem” conclusions. In Me’ein Shalosh one says “al HaMichya ve’al hakalkalah, Baruch Atah Hashem HaZan et hakol,” then “nodeh lecha al eretz chemdah… Baruch Atah Hashem al HaAretz ve’al HaMazon.” The entire distinction between this and Birkat HaMazon is actually only four words (the conclusions). The long text that we say is very beautiful when one has strength and time, but it’s not indispensable — the essence is the content and the conclusions.
2. If someone said the short blessing (short text) on bread, he has fulfilled Birkat HaMazon. He doesn’t need to bentch again. He has a remedy — he can add what he missed (for example “HaTov VeHaMeitiv”), but he doesn’t need to start from the beginning.
3. [Note in passing:] The same principle applies to “Ya’aleh VeYavo.” If one doesn’t have time to say the entire “Ya’aleh VeYavo VeYagi’a VeYera’eh VeYeratzeh VeYishama VeYipaked VeYizacher,” one can say a short text like in “Al HaMichya” — for example “uzechrenu letovah beyom Rosh Chodesh hazeh.” This also applies in Shemoneh Esreh. The long text of “Ya’aleh VeYavo” is not indispensable — the essence is that one mentions the day.
—
Halacha Regarding Birkat HaMazon on Yom Tov and Rosh Chodesh
The Rambam’s words: “And on Yom Tov one says in this blessing and includes it with the sanctity of the day, and likewise one mentions in Birkat HaMazon.”
Simple meaning: On Yom Tov (and Rosh Chodesh) one mentions the day in Birkat HaMazon — as we say in our siddur in the middle of “Rachem”: “uzechrenu letovah beyom HaShabbat hazeh” or “beyom Rosh Chodesh hazeh.”
—
Halacha Regarding “Letochah” vs. Aliyah to Eretz Yisrael
Novel point: When someone says “going up to Eretz Yisrael” it doesn’t mean just “letochah” (going inside). “Letochah” means specifically going inside into the holy place, but “aliyah to Eretz Yisrael” means he must actually enter into Eretz Yisrael.
📝 Full Transcript
Chapter 3 of Hilchos Brachos: Hamotzi Lechem Min Ha’aretz — The Hierarchy of Brachos According to the Importance of Foods
Introduction to the Shiur
Speaker 1:
We’re learning a chapter of Rambam. We’re going to learn the third chapter of Hilchos Brachos. We’re going to learn here about the bracha of Hamotzi Lechem Min Ha’aretz. Before we continue with the shiur, I want to say a few words.
So, we’re recording this shiur. Our shiurim are, I know, about an hour, sometimes shorter, sometimes longer. But it takes more time than that. I come here to Reb Yitzchak every day, we put in a few hours, we look over how much we can, we’re both busy people with many other activities, Torah and personal. But we put in effort to be able to benefit, to be able to learn. I understand first of all that we should learn, because that’s how you learn with geshmak. And it should also be lilmod, to give the learning more meaning, it makes us enjoy more, and we take it more seriously.
And baruch Hashem that people have great pleasure. I don’t know of another shiur that’s in the format of a chavrusa that learns together, and whoever wants can come and join in, participate in how we cook in learning, and sometimes how we argue in learning, and we strengthen each other, so that we can continue.
This is only part of Reb Yitzchak’s activities. Reb Yitzchak has tremendous shiurim, shiurei Torah, where he literally explains to Jews ladaas es Hashem in a tremendous way. His shiurim are worth listening to, taam yiru ki tov.
In any case, regarding the matter, now there’s going to be a campaign in the coming week, an annual campaign that supports that Reb Yitzchak should be able to spend a whole year being engaged in recording shiurim, teaching Jews, traveling to various places to give shiurim, and that we should be able to continue with this shiur.
So, I myself have to raise money for the beis medrash, and Reb Yitzchak has to raise… and I invite you all, just as we are chavrusos to our chavrusa, we’re a third to the chavrusa-ship, or a hundredth, baruch Hashem that people support and we hear back feedback. So we should also become partners, just as I help Reb Yitzchak, and just as Reb Yitzchak helps all of you and he helps himself by making his day dedicated to Torah, we need to support him so it can continue, become partners. I ask each and every one, you can reach out to the campaign, you can reach out to me, this is Reb Yitzchak, and get involved. We’ve now baruch Hashem already raised a large sum of money, we’re still down between a quarter million, more or less, but approximately there. It’s very important that the beis medrash should be able to continue, and we ask everyone to join.
A great partner of the campaign and of this shiur in general is the sponsor of the shiur, the rabbinical chassid, lover of Torah, Reb Yoel Wertzberger, Reb Yoel Alibi, who is truly the pillar of support, mimenu yilmedu vechen yaasu.
Speaker 2:
The holy Rambam says… thank you, thank you. We agree. We’re talking about things here, we agree one hundred percent. We’ve always sent the link with the name, and each and every one, just as we listen, should listen to this, and that’s it. Yes, let’s learn, we need to learn something. We’ll talk more tomorrow.
Introduction: The Structure of Brachos According to Importance
Speaker 1:
Let’s give a little introduction. So, the Rambam is going to give us here halachos… we’ve already learned Hilchos Brachos, Birchas Hamazon. The Rambam already told us at the beginning of Hilchos Birchas Hamazon that the Torah only said that one should make Birchas Hamazon on bread, achar achilas mazon, he already said that. This is very clear. The word “mazon”, mazon means a major meal, a meal. And afterward, miderabanan they added that one should make a bracha on every food, lefanav ule’acharav. Okay.
Now we’re going to learn that there are other brachos on other types of foods. But what we’re learning many halachos is going to learn how do you understand this? This is going to learn the d’oraisa from the derabanan. Yes, so I mean like this, the d’oraisa is that when a person has his major seudah, then afterward he should bentch. Because that’s what the pasuk says, “ve’achalta” – when you eat food, “vesavata” – you will become satisfied, that means the major seudah. A person has once a day a major seudah. Perhaps more than once a day one eats, but the great seudah we’re talking about is usually the afternoon. And let me say I don’t remember my bracha, and I want to eat a day. In any case, whichever achilah is a major achilah always comes with bread. With the bread come things lilpos bo es hapas. That’s how the manner of the seudah used to be. When a person had meat – not everyone could always afford meat, one had to check meat – one ate the meat with bread. That’s how we see how we do Pesach, korech, because that was the seder ha’olam.
So in any case, Chazal understood the assumption that when it says “ve’achalta vesavata”, it means the major seudah, because that includes bread, and one should make the bracha on the bread. The bread is the main thing on which people live. Besides that, there are other foods that people eat, but Chazal also established according to their importance. Something that’s almost like bread, but doesn’t have the format that it’s the main kevi’us, it’s not exactly bread, but it’s also from the same family, there’s “borei minei mezonos”. And afterward there’s “adamah” and “ha’eitz” for fruit and vegetables, for things that grow.
The Hierarchy of Brachos
And it’s interesting that “Hamotzi Lechem Min Ha’aretz” basically says: “thank the Creator who brings forth the bread”, which is the most important thing on which people live. What does it have to do with my individual bracha? “Borei minei mezonos” is already on the society, that besides bread there are other ways to eat on the side. A person doesn’t want to eat the full bread now, but he wants to eat a piece of mezonos, a pretzel, I don’t know, he wants to eat there something a piece of mezonos that also fills, but it’s not the same level. What is “borei minei mezonos”? “Shehakol nihyeh bidvaro” one thanks already on the abundance, there are things that aren’t lacking.
And also the after-bracha is like that. The whole long text how one thanks the Almighty for the food, and one asks for the land and Yerushalayim, all these things, one asks and thanks for the most important things, is on the great seudah when a person eats to satisfaction, that’s the main thing that keeps a person alive. And it comes out that “borei minei mezonos” is almost on the level, the Chachamim said, it’s true not in the… they said that one must make a bracha.
But on this there’s a bracha that’s different, which isn’t “al hamichyah”. On bread there’s Birchas Hamazon, which is a long bracha. On the five species there’s “al hamichyah”, which is a short bracha. And on the other things there’s “borei nefashos”, which is an even shorter bracha.
Explanation of “Borei Nefashos”
The bracha of “borei nefashos” is a bracha that one says on things that aren’t so important for life. For example, an apple. No one died because he didn’t have an apple. But the Almighty created apples because He wanted to give us additional pleasure.
The bracha “borei nefashos rabos vechesronan” means that the Almighty created many things that aren’t important for life, but He created them because He wanted to give us additional pleasure. This shows that the Almighty isn’t a strict Creator, rather He’s a good Creator who gives us much abundance.
Discussion: Why Specifically Bread — Is It a Gezeiras Hakasuv?
Speaker 1:
Many of the halachos are going to figure out what “bread” means. Because it needs to be a certain bread. So let’s first go back. Okay, so in order to… the chapter “hayu tzolin” in Brachos they said, it could be that one doesn’t even need to write the other things. So as if, but I think we’re a bit stuck, because here there are also the halachos of Birchas Hamazon in a certain sense. In other words, earlier we learned that in the Torah it says that one must bentch Birchas Hamazon. We didn’t learn on what one bentches Birchas Hamazon. We learned that the Chachamim added that on every thing one must make a bracha, they also said in a general way. Now one needs to go in and say which bracha. And part of the brachos can be d’oraisa, which apparently has nothing to do with, one needs to know if it’s relevant from the eating. That is, we’re now going to learn on which things, on which foods one makes which brachos. Part of them are d’oraisa, that is, on bread the bracha is d’oraisa. By the way, it could be that for example someone eats mezonos and he’s nourished from it and he’s satisfied from it, it’s also d’oraisa. But he won’t make any d’oraisa text, it’s true.
Speaker 2:
It could be that… no, you’re saying a very interesting thing, that when someone… when one throws down a species, let’s say there’s a sixth species that’s not from the five species, and one throws it down from the category, doesn’t yet mean to say that the obligation is less, it’s just that the bracha is a different bracha. And he makes an extra bracha on kevi’us seudah. Not just an extra bracha, even if he made on this a borei nefashos or an al hamichyah, it could also be that he needs to make an al hamichyah, because it’s a safek d’oraisa.
Speaker 1:
One needs to think, when we learn that “ve’achalta” means bread, because that’s how it says many times in Torah “achol lechem” or “be’achlchem lechem”, the Chachamim say “ve’achalta vesavata” – on which eating are we talking about here? An eating of satisfaction is specifically bread. It’s only bread, and something else stands in the eating, but already the ruling, one sees already that you’ve become satisfied.
Speaker 2:
There’s certainly an interesting thing to say that it’s a gezeiras hakasuv that it must be bread.
Speaker 1:
No, because it’s a gezeiras hakasuv, therefore that a person is satisfied, that it could be that since most eating of people is bread, or was bread, the Chachamim established it.
Speaker 2:
I don’t believe it’s a gezeiras hakasuv, because there are certainly two dinim. Even if we’ll still come perhaps soon to think what it is today that most people, I for example, one doesn’t eat any bread a whole week, only on Shabbos one makes a bracha on the challah. But even for this problem, even in the time of Chazal, it happened that a person doesn’t eat any bread, eats only fish, I know what today. But it doesn’t have any certain importance.
Speaker 1:
There’s the idea of importance, bread is…
Speaker 2:
He eats truly a bracha by itself, he doesn’t have a seudah, he’s satisfied from snacking. Okay, he didn’t eat any seudah, what do you want to do? He’s not satisfied, he’s satisfied but not “ve’achalta”, he doesn’t have importance.
Speaker 1:
It’s an interesting thing. No, because you can tell me like this, that when a person, let’s say a person who truly doesn’t eat, he has a way of eating that he eats ten times a day and keeps eating little things, such a snacker. You can say that he never has kevi’us seudah, he also doesn’t enjoy the eating so strongly, he always makes sure the whole time not to be hungry. But if someone has yes a full kevi’us seudah from a bunch of types of meat, why shouldn’t you say that’s his main seudah?
Speaker 2:
The main thing is, one needs to understand the reason in the verse. What the Torah wants, so simply gratitude for your health, for your well-being, that you should eat kevi’us seudah.
Speaker 1:
That’s a difficult thing to say, why shouldn’t one say that the thing should generally be in kevi’us seudah, whatever is kevi’us seudah?
Speaker 2:
So everyone has however explained that the text means not just kevi’us seudah, it means specifically the five species. Also kevi’us seudah, also kevi’us seudah, you see even today, yes?
Birchas Chameshes Minei Dagan: Kevi’us Seudah, Three Stages, and the Distinction Between Pas and Lechem
Discussion: Kevi’us Seudah and the Importance of Chameshes Haminim
Speaker 1:
There’s a certain idea of importance. Why? Because he eats truly because he makes a bracha by itself. He doesn’t have a seudah. He’s satisfied from snacking. Okay, he didn’t eat any seudah. What should I do? He’s not satisfied, he’s satisfied but not from eating. It’s not an important eating.
Speaker 2:
No, because you can tell me like this, that when a person, let’s say a person who truly doesn’t eat, he has a way of eating that he eats ten times a day and keeps eating little things, such a snacker. You can say that he doesn’t establish any seudah, he also doesn’t enjoy the eating so strongly, he always makes sure the whole time not to be hungry. But if someone has yes a full kevi’us seudah from a bunch of types of meat, why shouldn’t you say that’s his main seudah?
The main thing is, one needs to understand the reason in the verse, what the Torah wants that this should be close to gratitude for your health, for your well-being, that you should eat a kevi’us seudah. That’s a difficult thing. Why shouldn’t one say that the thing should generally be in kevi’us seudah, whatever is kevi’us seudah?
Speaker 1:
The halacha lemaaseh has however explained that eating means not just kevi’us seudah, it means specifically the five species. Because also in kevi’us seudah, you see even today, yes? Also in kevi’us seudah there are certain like social norms, like cultural halachos. A seudah comes with a tablecloth, let’s say. In a restaurant, every time it comes with a tablecloth, with something like a napkin. Without that it’s not called a seudah.
But I can devour a whole bag of potato chips and be satisfied. You didn’t eat any seudah. But it has yes with a measure, and it doesn’t have with a measure. It’s certain that it has to do with the testimony that you sat and ate. I’m not saying that the sitting makes the seudah, but I’m saying, I should bring out the sefarim that it’s not simple to say that perhaps today the custom is that no one eats any seudah. It’s truly exempt from d’oraisa. What should one do? You’ll eat a seudah, you’ll be obligated. One can argue differently, but I say, okay, let’s learn further.
Halacha 3: Chameshes Minei Dagan – Three Names, Three Stages
Speaker 1:
I saw, let’s say after the first two halachos, I saw that the Rambam makes a very nice thing, a very nice division of the beginning of the topic of chameshes minei dagan, yes?
Speaker 2:
No, I mean that the introduction, let’s learn it further.
Speaker 1:
First, chameshes minim, chameshes minim heinam, there are five species of grain. Five species… how do you say grain in Yiddish?
Speaker 2:
No, the Rambam says chameshes minim, and afterward he’s going to say, they’re called tevuah dagan pas. And dagan isn’t one of them. Okay. He’s going to say it already.
Speaker 1:
Oats, species…
Speaker 2:
No, no, chameshes haminim. There are five species growing. Five species, he doesn’t say anything. Five species things that grow. Chitim which is wheat, se’orim is barley, and kusmin, shiboles shual, veshifon. There are many types of opinions what they are in today’s, compared to today’s species. What people accept is more or less that kusmin is spelt, shiboles shual is oats, and shifon is spelt, I mean it’s the other thing, rye. These are later matters. There are many disputes, but that’s how one conducts oneself lemaaseh. It makes sense, because they produce things that are very similar to bread.
That’s the rule. And it says in Rambam, yes, that hakusmin hein mimin hachitim, veshiboles shual vehashifon hein mimin hase’orim. The Rambam means for the question that we just said, how does one know if oats is that? You should know, if it looks similar and it’s from the species, it’s that. Okay.
The Three Stages: Tevuah, Dagan, Pas
Speaker 1:
Now, the five species have three things. It’s like this, because lemaaseh one can also say that there are two species, chitim and se’orim, because kusmin and they are their children, it’s like avos vetoledos already. The Rambam says, the five species have three names, three steps, three stages.
I want the Rambam tells us here, because the Rambam is going to come back very many times to these two important things. We’re going to encounter in Hilchos Terumos Umaasros, and in Hilchos Chametz Umatzah. In this chapter itself one is going to learn a lot about tevuah, about dagan, and about pas.
Chameshes minim eilu, you know how he does this in Hilchos Ishus, he says all kinds of names, trees, this, that, the other, later he’s going to say the halachos of them. Yes, there it’s truly a whole chapter, but this is an introduction to the chapter, and perhaps also to other things.
The Five Species: From Grain to Bread
These five species, when they are stalks, are called tevuah (grain) everywhere, when it’s still in the stalks. And after they thresh them and winnow them, they beat it out from the stalks, they are called dagan. That’s why the chapter was titled chameshes minei dagan, or bechameshes minei dagan, yes. But the Rambam is precise not to say that, because dagan means specifically at a certain stage it’s called dagan, yes. And when they grind them and make from them kemach (flour), when you grind them, and bake it, you make a dough from the flour, and you bake it, then it’s called pas (bread).
Discussion: The Difference Between Pas and Lechem in Biblical and Rabbinic Language
Speaker 2:
Yes, good. Because pas and lechem… tevuah and dagan are things that appear in the Chumash, yes? Tevuah and dagan. What do you need to go here? But why is there lechem? Why do we call it pas, not lechem?
Speaker 1:
Yes, apparently lechem in the Torah… also lechem in the Torah can mean more than that. Lechem, sometimes Rashi tells us that lechem means a meal in general, yes?
Speaker 2:
No, it’s lechem, lechem, yes.
Speaker 1:
Ah, it doesn’t necessarily mean lechem pas. Perhaps because of that. Pas is a word from Chazal that specifically means pas. The word lechem in the Torah can mean eating. It could be that he went to eat pas, and it will mean that he had a fixed meal. Pas is… lechem probably means bread, but it became a kind of example…
Speaker 2:
Could be, but in practice, in practice, in the Gemara he brings lechem, and it says hamotzi lechem min ha’aretz. The Gemara says that it can mean a wife.
Speaker 1:
No, that’s literally a derasha, “vekimu lechem asher ochel.” But I don’t have a derasha, it could be that it’s simply peshat, but perhaps it’s more like what it says there further. But lechem isn’t the same thing as pas? That lechem means bread?
Speaker 2:
No, I don’t know, perhaps originally, but in practice in the verse… but you can’t say that hamotzi lechem min ha’aretz… you can’t say lechem that it’s not pas. But if we say the word lechem, it perhaps means more things than pas, and we say pas, pas means specifically bread.
Investigation: Pas in Biblical Language – A Piece or a Whole Loaf?
Speaker 1:
But the biblical language is pas two, because it’s tet pas. The tet pas…
Speaker 2:
No, pas also appears in the Torah, in Daniel, pas bag hamelech, yes?
Speaker 1:
Ah, pas bag hamelech. Pit’om, yes, pit’om, pas appears in the… “pit’om yavo.” Daniel is actually Aramaic, it’s an Aramaic word. But later, in the books it says “pit’om yavo ha’adon el heichalo,” doesn’t it say?
Speaker 2:
Ah, pit’om yavo ha’adon el heichalo, yes, yes. I think… pas does appear in the Torah, not in the Chumash, but in… pas does appear, “ve’ekcha pas lechem.” Do you see here, pas lechem? What is this pas lechem? Is it a quantum of bread?
Speaker 1:
What is this that you’re saying pit’om means? Make a hole in the bread, like what?
Speaker 2:
No, that’s not what it means. Not clear. We need to know what pas means. Pas lechem… it appears once in the Torah pas lechem, by Avraham Avinu. He says, it also says right after the word “se’adu,” like satiation. That pas lechem is what brings satiation. But why does it say pas lechem?
Pas lechem is actually funny. I just discovered a word in the Chumash that I didn’t know appears, pas lechem. I thought that both words appear, either pas or lechem, not the same thing. Looks like not. Ah, could be that in the Chumash pas means a piece, like “pote’ach es yadecha”?
Speaker 1:
No, we say pas lechem, a piece of bread. Like… there is peras kedei achilas peras. Peras also means a piece, and it also means a slice of bread. It became that a slice is a piece.
Speaker 2:
Very good, perhaps peras is the language of challah, which was most sliced, and they called it that. Very good. I looked, in the Chumash it says pas lechem, “posu osah pesim,” pas lechem somewhere else, and in Sefer Shmuel, pas lechem, pas lechem. But in Sefer Shmuel it starts to say pas alone, “mah pisaso.” Also could be with his crumb. Almost everywhere is pas with bread, pas charevah. What about the verse “mashlich karcho chafasim”?
Speaker 1:
No, when it says “posu osah pesim” it’s always different. Pesim means crumbs, slices, pieces. Here it says pas charevah, pischu ve’achlu, pas lechem. Usually it does say pas lechem. And here it says “pit’om pasa.” Ah, wait, perhaps also here in the verse, “pit’om pasa” didn’t mean lechem. You’re holding in the middle of a lechem. You’re eating the bread, you take a piece of bread, that was a law here in the Chumash. So pas means a piece.
Speaker 2:
The pas is the cut-off piece. The piece that was torn off now becomes a pas. Very interesting. From this became the reality of a pas, you cut a piece.
Speaker 1:
But in rabbinic language certainly pas means the whole bread.
Speaker 2:
So perhaps that’s actually the difference. In the Chumash pas always means a piece. A piece, usually a piece of bread. There is, yes, “mashlich karcho chafasim,” that’s a metaphor. Hashem makes the snow like a piece, as if a piece of bread. Or by the minchah, perhaps it’s not really bread. But generally it means a piece. But in Chazal, pas means lechem. Actually interesting.
Halacha 3 (Continued): The Blessing of Hamotzi on Pas
Speaker 1:
So he goes back to his halacha. It’s actually a new thing, nobody knew. Okay, so the Rambam goes back to his halacha, and the pas that is made from one of the five species – the pas that was made from one of the five species with which the halacha began – is what is called pas everywhere, and not those that come. Wherever it says in rabbinic language “pas.” It doesn’t say anywhere “pas se’orim” or “pas haba bekisnin” or “pas dochan.” It means pas from one of the five species of grain.
Yes, now what is the halacha of the Rambam? What is the halacha? Says the Rambam, one who eats pas must bless before it “Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam,” you need to have Shem and Malchus in the blessings, “hamotzi lechem min ha’aretz.” This is a very beautiful blessing. Hashem who brings out, who made a power in the earth that it should bring forth, that it should produce lechem.
Innovation: Hamotzi Lechem Min Ha’aretz – A Combination of Nature and Intellect
Speaker 2:
Yes, but the idea is very interesting, because lechem is exactly the thing that doesn’t come min ha’aretz. Min ha’aretz grows dagan, tevuah, and people take that, they thresh, they grind, they make lechem. On this we say that Hashem gave people the intellect, to put in the whole process. That means that lechem is a combination of the earth, but also of the divine wisdom, of the intellect that a person can have to make bread, to progress.
And both are Hashem’s powers, and both we attribute to Hashem.
Speaker 1:
I saw the Rambam and another one take revenge on the “ha.” It doesn’t say “habore” or “hashehakol.” They say that in any case this is important, because “olam motzi” would have been a problem. The Rambam spoke in Krias Shema, that when there are two letters one after the other, “Elokeinu melech ha’olam motzi” would have been a swallow, it wouldn’t have come out well, so they made “hamotzi.” The Gemara says that essentially “motzi” means, you can say both. Yes, the Gemara has some discussion about this, that “hamotzi” is certainly good, and “motzi” is a question.
Halacha 3 (Continued): Cooked Grain – Daysa and Shlika
Speaker 1:
Now says the Rambam, what happens if you ate the same from the five species of grain, but what you didn’t bake? The Rambam said “be’ofen hana’aseh venikra pas.” What happens when you make the flour, but you do something else with it, you cook it? Like they make from dough and call it daysa. You cooked the grain, you took the grain crumbs, the kernels, yes, you made such a cereal, you cooked the tevuah, shlika kemo shehi, cooked without any other spices. Mevushal usually means with something. Shaluk means cooked with water, plain. So it’s actually min hadagan, but since you didn’t make any pas it’s not called lechem, so the blessing is borei pri ha’adamah, like other vegetables, like other things that we’ll learn later, that a thing that grows, you make a borei pri ha’adamah. The same exact species, the species is only when you made the pas.
Blessings on Grain: From Tevuah to Ma’aseh Kedeirah
Halacha 3 (Continued) – Blessing on Cooked Tevuah (Shlika as Is)
Speaker 1:
Yes, you made such a cereal, you cooked the tevuah shlika as is, cooked without any other spices, that means, you usually cook with something. Shaluk means cooked with water, plain. So it’s actually min dagan, but since you didn’t make any pas, it’s not called lechem, so the blessing is borei pri ha’adamah, like other vegetables, like other things that we’ll learn later, that a thing that grows, even the same exact species, the species is the same, you made a lechem. No, the lechem is the species to which you added all the human wisdom of making lechem. If you took it as is from the earth and cooked it, very good, then it’s not lechem, then it’s plain dagan, so it’s adamah.
It happens, people don’t always know this, there are cereals actually like this, there are other things made from oats or from things that aren’t baked, granola and such types of things. Then it’s baked, but there are things made that aren’t, such snacks, then you need to make adamah. Very good.
Blessing on Flour
One who ate flour, so he also goes according to the order, what happens not grain, it’s already been flour, it was ground but not yet baked. And then, this is not at all the way of people to eat, one blesses on it shehakol, for the reason that it’s not called, it’s nothing, it’s not yet bread and it’s no longer a vegetable. We’re talking in a way that you can eat it somehow, because if a person eats plain powder, apparently there’s no blessing on it at all, it’s not called eating. But you add sugar, with sugar and milk, I can make from this something to nosh. If you make something from it, okay, shehakol, one blesses on it shehakol.
Speaker 2:
No, I understood that the fact that it’s not the way to eat is the reason why we don’t make a more important blessing anymore. That would surprise me.
Speaker 1:
I don’t know, is that what it says here? It’s not grain, any thing, any vegetable that you take, any fruit that you take, it’s not lechem, any fruit that is ground and loses the tzuras hapri, and you make from it shehakol. Not only by grain, even grain. Grain that isn’t lechem is basically like any other thing that grows from the earth. That’s basically the halacha here. This is interesting, it’s obvious that tevuah is adamah, but you lose even the adamah so it becomes a shehakol, and then it becomes a hamotzi. It’s a yeridah letzoreich aliyah that it goes through. Torah for seudah shelishis. Says the Rambam further, one who eats pas… ah, did we learn this. Yes. Says the Rambam further.
Here he wants to say that it depends, that there’s a type of flour that does make adamah, if it has pesisim hare’uyim la’achilah. The Rambam speaks briefly. Ah, if it doesn’t have the form… ah, adamah… something not. Okay, let’s see further.
Halacha 4 – Kemach Shekalu Ve’eirvu (Roasted Flour Mixed with Liquid)
What happens? You didn’t cook plain grain, but you took flour and cooked it in other ways. You didn’t make pas, you made like this: flour of one of the five species that was roasted, you roasted it. Where does this mean? “Lechem vekali vecharmel,” yes, kali is that, roasted flour. And then, ve’eirvu bemayim o bish’ar mashkin. It’s some kind of cereal, or such a farina, such a type of thing. If it is thick enough to be fit for eating and not thick to the point of being coarse, if it was made like a dough, made from a thick mixture, and you didn’t swallow it, but the difference is whether you eat it with a spoon or with a cup. So very good. One blesses on it at the beginning borei minei mezonos. A thing like you say farina that you eat with a spoon, you make on it borei minei mezonos. And if it is thin enough to be fit for drinking, if it’s so wet that you drink it like it would be a drink, one blesses on it at the beginning shehakol and at the end borei nefashos.
Discussion: Shakes and the Difference Between Eating and Drinking
It’s very interesting. A shake, if someone has… no, think of a farina. If someone has a thick farina that you eat with a spoon, it’s a borei minei mezonos. If it’s very watery with a lot of milk and you can drink it from a cup, it will become a shehakol and a borei nefashos. That’s what I would say, in any case. We still need to see what the poskim say.
If you make a shake, people make shakes today, you grind something, it could be from some mezonos thing, you make a shehakol, because it’s a drink.
Halacha 4 (Continued) – Ma’aseh Kedeirah
Flour of one of the five species that was cooked in a pot. What happens in another way that was done with the flour, you cooked it in a pot. Whether alone or mixed with other things. Like, either alone, the flour alone was cooked, different from before when it was shaluk, it was also plain cooked, but meanwhile it was with the grain. Here you do it with the flour. Ah, before also with the flour? No, before he said the… ah, if it’s grain shaluk, shaluk ad sheyismach. And this is shaluk, also shaluk, but it’s flour.
And likewise with other things, like levivos, like I mean our latkes, kremzlach, which is flour with, let’s say, with dairy a bit. And likewise the grain that was divided or crushed and cooked in a pot, you took a piece of onion, you took the grain, then you ground it, and you chopped it, or in other ways, you made from it a cereal and cooked it in a pot. He says, like, he calls it like types, I mean, he calls it, it looks to me like a farina, a grits, a barley groats, I don’t know exactly what he’s talking about from one of the things.
In any case, all these are called ma’aseh kedeirah, this is called ma’aseh kedeirah, meaning grain that instead of making from it a pas, you made from it a ma’aseh kedeirah. What is the halacha with this? And likewise any cooked dish that has in it one of the five species, another thing, a thing that is a proper tavshil, let’s say a soup, into which you put a bit of the five species. And on this there’s no longer any difference what you put in, even if you put in pas, but it’s only a part in a tavshil, it’s only mixed into a tavshil, on all these one blesses borei minei mezonos.
That means, flour is no longer… you don’t make adamah on it anymore. And it seems that it’s more important than a shehakol, because the eating made from it a normal thing. The fact that you only make a shehakol on flour is only when it’s plain, you eat flour alone, it has no substance, it has nothing, I don’t know what it is. But here you made from it a soup, a ma’aseh kedeirah.
And in general, all these things that can give full, it’s full nourishment, like a full meal for a person, because it’s not a shehakol that you would make on a nosh, a snack. But it’s no longer pas, you can’t make hamotzi anymore, you make borei minei mezonos.
Halacha 5 – Ikar and Tafel by the Five Species
Says the Rambam further, bameh devarim amurim, on this thing that we just spoke about regarding this that was mixed in. This is the rule, as if the Rambam has what do you call that? Ah, ah, ah, ah. Yes, do you understand? Right? Yes, if you make a mezonos soup or such a thing, it’s mezonos. That’s the halacha that it says here, yes? Right? Yes. Stop a moment.
The Rambam said here, this is the halacha as if that says, the world calls this the halacha that grain, that grain of the five species doesn’t become tafel. As if even if you make another thing and you put flour into it, it becomes borei minei mezonos. Very good. But the Rambam is going to say now the condition for it. The Rambam says such a tavshil that has a bit of the five species, then now comes a borei minei mezonos. Even though the tavshil itself you would apparently want to say make a shehakol, for example a soup that is made from, I don’t know, usually with water and with meat and things that are shehakol, a cholent. But because you start putting in it kneidlach with things, a noodle it becomes a grain, and the cholent becomes a mezonos.
And this is what they said: if the important species was made on it, it doesn’t go out as tafel, that the species of the five species, that is the barley that he puts into the cholent is very important, it’s an ikar of the cholent. But if the species of the five species that was mixed was tafel, it’s only a tafel, it was only put in as a tafel, as a side, not a main ingredient. That’s what tafel means, one only blesses on the ikar, you make on the ikar, on what the ikar would have been, and that is for example shehakol, if the ikar is water and meat, and it exempts the tafel.
Lecture on Laws of Blessings: Primary and Secondary Foods (Ikar and Tafel)
The Rema says, “and this is a general rule regarding blessings” – this is a rule not only regarding the specific case of borei minei mezonot that one puts into a cooked dish, but it’s a general rule, “that whenever there is a primary food and with it a secondary food”, when one eats something that is the primary food, and with the primary food comes a secondary food, “one makes a blessing on the primary”, one makes the blessing on the primary thing that one is eating, “and exempts the secondary”. He goes on to explain. “Whether one eats the secondary mixed with the primary”, whether he eats both at once, the secondary and the primary are mixed like a sandwich. It has become, even more than a sandwich, it was all previously dough, it’s mixed together, it became one baked item. “Or whether it is not mixed”, even if he eats it as a separate thing. Completely not. Even not a sandwich, even if one eats it completely separately, people don’t understand. I don’t know, that’s the distinction. I don’t even know a single thing that explains why. Various answers that people have, but that’s how it is, yes? Even if it’s completely not mixed.
Law 6 — Mixed Secondary Food: What Does “Tafel” Mean?
So the Rambam says, “a secondary food that is mixed”. What does a secondary food that is mixed mean? The Rambam says, “turnips or cabbage that one cooked, and a little flour from the five species one put into them in order to bind them”. A person cooked turnips or cabbage, he put in flour from the five species, but the reason why he put it in is “in order to bind”, it’s to make it thick, it should stick, it should be… he only put it for the texture. “One does not make borei minei mezonot on it, because the turnip is the primary, and the flour is secondary to it”. He doesn’t make borei minei mezonot, because the turnip is the primary, the thing that he cooked, the turnip, whatever it is, is the primary, and the flour is secondary. As we say, one often puts it in for texture, so it should be a bit firm. He doesn’t want to eat flour here, he wants to eat turnip, and the flour serves him here for his…
Very good. That’s because the poskim are very confused about this. But the answer is very simple. You ask a person, do you want to eat a bit of mezonot now? No, you want to eat vegetables. A good vegetable comes with a bit of flour. But by cholent, for example, you ask him, what do you want to eat? He wants to eat cholent. What is cholent made from? A bit of flour, a bit of this, a bit of that. It’s different, right?
Right. Let’s say for example, a person eats a salad, and there are a few croutons there. He wants to eat a salad actually, because usually a person eats a salad because he doesn’t want to eat any carbs, because it’s healthy and so on. And people hold that a salad that has a bit… a small piece of bread, he added taste. Okay, let’s say it adds taste. But let’s say it’s secondary. What does secondary mean? Let’s see. Okay, we’ll see.
The Rambam’s Definition of Tafel
Ah, “that everything that one mixes in”, the Rambam says this, yes, clearly. “That everything that one mixes in in order to bind, or in order to give smell, or in order to color the dish, it is secondary. But if one mixed it in order to give taste to the mixture, it is primary”. That means truly secondary. But if one mixed it in to give taste, then that is indeed the primary. I think that after all… Therefore, the Rambam explains, what does it mean put in to give taste? Cooked honey that one makes, wheat milk. One puts in there some kind of… almond milk, such a thing.
What else? Wheat milk. One puts in there some kind of… almond milk, such a thing.
Speaker 2:
No, from the wheat.
Speaker 1:
Wheat milk.
Speaker 2:
One puts in fats from the wheat perhaps. But there is such a part of the wheat.
Speaker 1:
No, is it a food or is it a drink type?
Speaker 2:
It’s not a drink, it’s a drink type.
Discussion of Laws of Primary and Secondary – Salted Fish, Salad with Croutons, and the Parameters of “Giving Taste”
Continuation of Law of Mixtures – Example of Honey with Wheat Milk
Speaker 1: But I think that after all, let’s see. Therefore, says the Rambam, what does it mean put in to give taste? Types of honey that one cooks, and puts in them wheat milk – honey that one cooks, one puts in such… almond milk, such a thing? No, from the wheat, one puts in fats from the wheat, I don’t know which part of the wheat.
Speaker 2: No, is it a food, or is it a drink?
Speaker 1: Ah, a type of food one puts in, but one puts it in to bind. I think it’s perhaps a wet thing, I don’t know what it means.
Speaker 2: No, on the contrary, apparently honey is enough… one wants to make the honey harder, one wants to make from it for example cookies. One puts in a type of… in short, instead of eating honey, honey is too soft, it’s hard to eat honey. One makes it such a… there is a honey cookie, such a thing. One puts in a little, it should be a cookie.
Speaker 1: You mean to say one makes from this a candy.
Speaker 2: A candy that one makes this way to bind. One does not make borei minei mezonot on it, but rather shehakol, because the honey is the primary – the honey is the primary.
Innovation in Understanding “Giving Taste”
Speaker 2: So when it says “but if one mixed it in order to give taste and it is the majority, it is primary”, he doesn’t mean that if it just gives taste it becomes the primary. It means, when I come back to the salad, because the Rambam said “in order to bind or in order to give color or smell”, and the other is “to give taste”. But the example of “to give taste” is when that is the primary taste that he wants. But I come back to my salad, the primary taste in the salad is not the few pieces of bread croutons that one puts in. It gives a certain… it gives a crisp, it gives a certain taste.
But no, no, he says that the Rambam says “tafel”, he says absolutely nothing for taste. He only says bind, smell and color, which are truly secondary. One puts in a bit of a certain color to give a color, which is certainly a… but he doesn’t say here when it has two tastes. And afterwards the honey thing, one doesn’t feel wheat at all, one feels honey, only honey.
Well, so what does “it is primary” mean? “Mixed in order to give taste to the mixture, it is primary” – I think it’s not mixed. Is that specifically because you put it in to give taste. I think that’s only for example something that has a… it could be according to the Rambam, anything that has a lemon flavor, one needs to make… I mean with real ounces, usually juice means no real. But the honey cookie that one makes, certainly the taste of it is the honey. It’s no difference, but what… but one makes mezonot is not a problem, the primary is anyway the mezonot, not by honey cookie.
Speaker 1: Also say, one doesn’t make borei minei mezonot.
Speaker 2: Certainly one makes borei minei mezonot.
Speaker 1: No, not once. What is the binding?
Speaker 2: Yes, very good. Again, let’s say this is no question, because here one feels only the honey. But when the Rambam says “mixed in order to give taste to the mixture”… is a thing that has several tastes so… it’s not a question…
The Foundation of Primary and Secondary – Not Two Blessings
Speaker 2: Let’s understand what question are we talking about here? We’re not talking about a question whether one should make two blessings. It’s not a question. You know what the question is here? It’s something else. When it’s mixed, one cannot make two blessings on a mixed item. One can only make one blessing on it. The idea of making two blessings on one thing is… no way. Not what the Rambam is talking about. He makes one blessing.
Now what blessing does one make on the primary and not on the secondary. Now flour or grain is always the primary. Why is it always the primary? Because it’s a cookie! What is it a cookie? It’s not honey! One became to eat a thing! One is sustained! That’s what mezonot is for! He makes a kugel, all these things, the mezonot is the primary, and he puts the other things are secondary… that’s the law that it says then! So it’s also accepted by the poskim always! The salad becomes on such funny things that are not truly mixed! Like the salad that you say, you want to know that the crouton that one puts in the salad doesn’t become the primary! I hear!
Digression: Chocolate with Dough – Cake versus Candy
Speaker 1: Or… no, it’s a bit complicated for example, because chocolate with dough is something that one eats every day! Sometimes it’s called chocolate chip cookies, and sometimes it’s called chocolate that inside comes such a piece of pretzel! Yes? They’re both chocolate! And that’s called a shehakol because it’s chocolate, which has a filling. What’s the problem? Because a person who has a very cocoa cake almost only likes the chocolate, happens to be that that’s the way you know I say.
Speaker 2: No, no, no. Says the Chayei Adam, one talks about the person, not about what the person likes. A cocoa cake is a cake that’s a question, a cake is not a candy. There’s a thing like, a person wants to eat something that’s a bit sweeter. In the afternoon instead of eating bread spread with butter, he wants a bit sweeter and he wants to eat it with tea. But there are so many things that one gives you a snack, one likes chocolate, but it’s a chocolate that is perhaps too sweet, one puts in it a bit… it has more moisture, it’s a certain balance.
Again, I don’t see what the person wants, he doesn’t want the question. What he eats is a cookie or a cake. A cake is a mezonot. He wants to eat mezonot, so the primary is a mezonot. Perhaps you’re right that the chocolate that one puts in it, a small cookie, a bit of a crunch, I don’t know what, the same question as the salad. I don’t know if it becomes secondary, if it becomes mezonot. I hear, I can think, it’s not a cookie. Can you say? I don’t know.
Return to the Rambam – The Parameters of Tafel and Ikar
Speaker 2: What I’m just saying is, that the Rambam gave us two options. Either… no, the Rambam says that it’s truly secondary, or what is a mixture, which is truly primary, like the honey. He doesn’t say what is with the three tastes. He did say, he did say “turnips or cabbage that one cooked and mixed in flour”, no, on the contrary. But the other side of this, “a dish that one put in it… a dish that one mixed in it one of the five species”, that the same turnip that one puts in not to bind it but to taste it, one makes a mezonot. He did say that. He did say the law. But it seems that only the five species the law is so, when it’s an example with shehakol it’s different. Is that the matter because it’s mezonot, because mezonot is an important thing? So it’s accepted. The Rambam doesn’t say it. That’s clear. In the Rambam it doesn’t say that, clearly. It seems that not to make borei minei mezonot is only when it’s the form of the what, when he only put the flour to give something… it doesn’t say in the Rambam clearly the law.
Law 7: Secondary Food That Is Not Mixed – Salted Fish with Bread
Speaker 2: Okay, let’s go further. Let’s take about secondary. Yes? “How can the secondary not be mixed” – how can there be primary and secondary when it’s not cooked together? In food there is a question of eating and secondary. He says tafel, tefelah, I don’t know if it’s the same thing, or… tefelah is a whole secondary and primary. The word tafel he doesn’t say, he says tefelah. I’m just saying, I don’t know.
Okay, “how is a secondary that is not mixed”? He holds that by food comes a feminine form, I don’t know.
Speaker 1: No, tefelah is the language of the Mishnah.
Speaker 2: “Anything that is primary”, we’re accustomed to say tafel. One needs to look in the dictionaries what the difference is, perhaps it’s something else. “How is a secondary that is not mixed”? Perhaps tefelah is the language of immersion, like a thing that one dips in?
Speaker 1: No, no. Tafel, tafel. Tafel in feminine form.
The Rambam’s Example
Speaker 2: “One who needs to eat salted fish” – a person needs. It turns in the language, one who needs, one who eats. Needs.
Speaker 1: No, no, he puts it down this way because it’s good.
Speaker 2: No, the “needs” explains the tefelah.
Speaker 1: No, no. He primarily wants to eat the salted fish, but it’s very hard for him to eat the salted fish alone, he eats it with a cracker, with bread, “so that the salt should not harm his throat”. What does “should not harm” mean? It doesn’t mean not tasty. It means that it’s too sharp, hard for his throat. It’s not actually not tasty.
Speaker 2: I think he means not tasty. When a person eats any sharp thing, he simply likes the sharp taste. It’s certainly, because it’s sharp it will certainly overpower the taste of the bread. He doesn’t want to eat bread now, he wants to eat the salted fish, a herring. I say, but it’s always so, when a person eats a thing that has a strong taste and he eats with it something, it’s obviously because he wants to eat the thing. Like the charoset from the maror, he takes the bread to take away the sharpness, he should be able to eat. Yes, it should slide down easier.
“One makes a blessing on the salted” – do we make a blessing on the salted, on the piece of fish that I want to eat, because that is the primary. “And exempts the bread” – and with this bread he has exempted, and he doesn’t need to make a blessing on the bread separately. “And so all similar cases”.
Application to Salad with Croutons
Speaker 2: I think that your case of the salad can be the same thing, because he wants to eat lettuce, but lettuce alone is not tasty to him, it has no crunch, he puts in a bit of crunch. I don’t see why one can’t say that too.
Speaker 1: It’s not to bind, it’s not to bind. That’s even not mixed, even not mixed.
Speaker 2: That’s a thing that he doesn’t want to eat cookies now, he’s not eating croutons now, he’s eating a salad. It’s not tasty to eat salad if it’s too soft, one puts in something that gives a crunch. Like the salted, I don’t see what it does salty, one puts in something that’s not salty. What’s the whole difference?
Discussion: The Nature of “Exempts” – Question of Permission or Thanks?
Speaker 1: I want to focus on the word “exempts”. There is also earlier, “exempts”. Like with the blessing you exempt, why does the word “exempts” work? Simply, you make a blessing on the primary.
Speaker 2: You don’t make a blessing. You may not eat without a blessing.
Speaker 1: Ah, you eat also on the other piece. The other piece catches on so. It now becomes considered like some piece of mezonot, because one eats it with the mezonot.
Speaker 2: It’s one thing, the word “exempts” do you mean to say according to this law that every thing that one eats one needs to have a blessing. But if one would say that the primary is to thank the Almighty for the meal, there’s only some condition in this that one should make a blessing, on each thing one should have the specific blessing.
Speaker 1: No, I say that the word “exempts” simply lies as you say, that it’s simple that on each thing one needs like a request for permission, to ask permission from the Almighty to eat. You don’t have a right. The bundles you have a right, but what about the opposite? It catches on. But simply one would say that one makes a blessing to the Almighty for the food, there’s only that it’s a beauty of the blessing, like one should say each type of request that one needs, one should also say a specific blessing on the type of food.
Speaker 2: Wait, wait, you’re asking a different question. No, but let’s think for a minute. You’re talking about two different things. First of all, we learned that the after-blessing is more about thanking the Almighty. The first blessing is yes like a request for permission, as we learned in chapter one. But secondly, you’re talking about two questions. You’re talking about why shouldn’t one fulfill with the other blessing. But the answer is only when he makes a general blessing, yes? If it’s true that’s indeed the law, we’ll go see. If he says “shehakol nehiyeh bidvaro”, you can say that the shehakol goes on everything. But when he only makes mezonot, he hasn’t made any adamah. Adamah is not mezonot.
Speaker 1: No, I say that the primary matter is that I take permission to eat from the Almighty’s food. The way how one does it is that one should say it on a specific food. But if he made it too specific, he didn’t talk about this at all.
Speaker 2: No, but even when he said specifically, you didn’t mean I made with the Almighty a borei pri ha’adamah. I spoke to the Almighty about tomatoes, so I can’t eat potatoes? No, I thanked the Almighty for food.
Speaker 1: No, there is an enactment that we should mention the certain types of food.
Specific and General Blessings, The Form of Bread, and Pas Haba’ah B’kisnin
Discussion: Can a Specific Blessing Exempt Other Types?
Speaker 1: Okay, but you take permission for one. The Sages said, the way how one should do it is one should say it on specific food.
Bread Blessings: Specificity, Form, and Intent
Speaker 2: No, but by making it so specific, you didn’t speak about the food in general.
Speaker 1: No, but even when you said specifically, you didn’t mean… I made with the Almighty “borei pri ha’adamah”. I spoke with the Almighty about tomatoes, and therefore I can’t eat potatoes?
Speaker 2: No, I thanked the Almighty for food.
Speaker 1: No, you don’t understand the point. There’s an enactment that one should mention the specific types of food.
Speaker 2: Not correct, not correct. This is what I say. This is what I say. That yes, the main food that I want to eat now is the tomato, but the other is also good. But “poter” is the situation that it exempts. The blessing goes on that one.
Speaker 1: Explain it. If you had made the more general blessing, you would be right. If you make the more specific blessing, there’s no way to learn your interpretation.
Speaker 2: Let’s say it’s not me’akev (invalidating). It wouldn’t have been me’akev to make the more general one.
Speaker 1: True. But now that you did do it, you have no way for the bakashat reshut (request for permission), whatever you want to call it, to apply to the…
Speaker 2: You mean to say that shehakol is actually not the blessing, it’s simply…
Speaker 1: No, I’m saying that you thanked the Almighty for the food.
Speaker 2: No, you didn’t thank. You spoke about… you mentioned the type of food. You said “vegetable”, and you said “candy”. What does candy have to do with vegetables?
Parable of Candy and Apple
Speaker 2: I go to your father’s house, and he doesn’t let anyone take from the cupboard without permission. I say to him, “Can I take a candy?” and I take an apple. It has no connection. If I had said, “Can I take something to eat?”, you would be right. But I said, “I’m taking a candy”. Should I be able to say, “Dad, certainly I meant to take a herring, and with herring comes crackers. You certainly meant that.”
Speaker 1: Okay, no problem.
The Distinction Between General and Specific in Blessings
Speaker 1: It’s actually a bit interesting, I mean, because if the Rambam had made blessings, he would replace all the laws of blessings with one blessing. We don’t need to speculate now.
Speaker 2: No, I’m saying there’s something beautiful about making a blessing on each type extra. But what it brings in that there shouldn’t be some way of… that’s actually essentially shehakol. Shehakol is actually the general blessing. But now we’re talking about the specific blessing. The novelty is that the specific can exempt another specific, not that the general can exempt the specific. That’s simple, true.
Speaker 1: It seems to me that it’s somewhat similar to the thing that one must pray for each type of request. The Almighty loves specifically those who are specific. Most people love, as we learned earlier about people. People say, make me a nice campaign. One person, make me exactly a green… People don’t understand. People are, who knows where it goes.
General and Specific in Learning
Speaker 1: General and specific. The entire learning of Rambam, one could just learn the general principles of the mitzvot, and the life of the mitzvot. To be a person, I’ll also be a tzaddik because of inheritance. Or the next halacha. As you know I say, the Almighty made the whole world, but not the piece of bread. Because everything exists by His word. Perhaps, people don’t grasp living this way. We want to do. So the a detailed connection to the ground. Here, here. One for this. A piece.
Halacha 8: Pat Shenitprera — The Form of Bread and a Kezayit
Speaker 1: Now we’ve learned what exempts bread. And they studied the word “pat”. Pat means bread, but pat also means something to crumble, or to break into pieces. Such. Someone who has sliced my pieces. He made from the pat, so, if there is, somewhere just from a kezayit, if each piece is the size of a kezayit, it’s still called one pat and one stands to make, it has retained the form of pat, he blesses on it the beginning of Hamotzi, one must know one made a… a… what’s it called a… French toast?
Speaker 2: Yes?
Question on Challah Kugel
Speaker 1: It’s actually, it has eggs with other things put in, but each piece is a large piece of bread… the Rambam has two sides? We turn what we’ve crumbled bread, and we don’t see it anymore, it’s lying in the eggs, the eggs that have bread in them… that’s the two… the Rav says that… in order not to make a Hamotzi, both conditions must be gone. It’s very not be kezayitot, and very not look like pat. I mean it’s simple, that once there’s a piece of a kezayit, you see the form of pat. Because you see here a piece, you’re dealing with a piece of pat. It could be. But it’s beginning to speak, what does the form of pat mean for a good year? There is a pat. One makes a challah kugel. But what blessing does one make on challah kugel?
Speaker 2: One makes on challah kugel?
Speaker 1: I know… that’s called the form of pat.
Speaker 2: I know, I know, but it’s not a kezayit.
Speaker 1: I’m just asking if the challah kugel pieces are a kezayit.
Speaker 2: No, but the pieces aren’t a kezayit. I mean the pieces, from the beginning it had a slice, now it’s become one slice from a thousand to two thousand.
Speaker 1: I mean that it doesn’t have the form of bread. What is the form of bread? It doesn’t look like pat, it looks like challah kugel.
Speaker 2: I don’t know what you mean by pat.
Question on Matzah
Speaker 1: I can ask, the next piece will tell us which halacha. The Rambam says. Pat something must… I can ask another question: Why do we make Hamotzi on matzah? Matzah certainly doesn’t have the form of bread.
Speaker 2: Matzah doesn’t have the form of bread? Why not? We make Hamotzi on matzah.
Halacha 9: Isah She’ne’efet Bakarka — Bread Baked in the Ground
Speaker 1: Further, the Rambam says another halacha about the form of bread. There’s another type of thing that doesn’t have the form of bread. The Rambam says, ah, the first halacha is if it was already pat, and now we make from it something new. And here there’s a thing that fundamentally from the outset doesn’t have the form of bread. This is very interesting to me. Because, let’s see the halacha inside.
The Words of the Rambam
Speaker 1: “Isah she’ne’efet bakarka, kemo she’ha’aravim shochni hamidbariyot ofin”. Like the Arabs who live in the deserts, I mean they’re called today the Bedouins, they bake bread. Do you know how they bake their bread? They make a kind of pit in the ground, yes, and they put coals in the pit in the ground, and they put in there a piece of dough, I mean more a very soft piece of dough, such an almost liquid piece of dough, and it becomes such a large round… I mean today it’s called tandoori bread. It’s similar to the bread that the Georgians, Bukharans have. Such a pita.
Speaker 2: Such a… not exactly. I mean that a pita would perhaps yes be called the form of bread, no?
Speaker 1: I don’t know, I’m saying what the Rambam says. “V’ein lah tzurat pat, mevarech aleha batechilah…”
Speaker 2: No, our pita we don’t make in the ground. Our pita is in the oven.
Speaker 1: But originally it’s made in the ground like this. The lack of form of bread isn’t because it was made in the ground, that’s just… that’s how it comes out. “V’ein lah tzurat pat, hayotzei mimenah ein lo tzurat pat, v’zeh davar gadol…”
Speaker 2: R’ Yitzchak says a pita.
Speaker 1: I’m not sure how the dough looks, because it looks like a pat. Not the pita that you buy with the hole, it’s such a straight thing like that.
Speaker 2: Right.
Speaker 1: “Mevarech alav batechilah borei minei mezonot”. Make right away borei minei mezonot. Batechilah means to say the first blessing, right?
Discussion: The Jews in the Desert and the Manna
Speaker 1: But it’s very interesting, because the Jews were in the desert, and the Almighty tells them at all what food is. When their pat looked.
Speaker 2: Ah, they had…
Speaker 1: You can take a better question on the manna. But the manna is an extra question, that they made Hamotzi lechem min hashamayim. But the Gemara says that it was… Moshe tikein l’Yisrael birkat hazan bish’ah sheyarad lahem haman, so they bring.
Speaker 2: Right.
Speaker 1: But you see that they bentched. But it doesn’t mean that he said Hamotzi lechem min hashamayim then. But one must think, it was “v’ta’amo k’zera gad v’ta’amo k’tzapichit bidvash”. So tzapichit bidvash, perhaps one must make a shehakol, like on the honey cookies that the Rambam mentioned here. Perhaps tzapichit means a cookie, a mezonot cookie more. But bidvash, with not a main ingredient, it’s an adhesive. And the manna, behold, manna is just an adhesive, it can’t be. The holy manna.
Speaker 2: No, the manna perhaps was a very honey-like thing. Again, you see that it must fill, it must be like a…
Speaker 1: I mean that tzapichit means a cookie, so translate the commentators also on the spot, in the explanations.
Speaker 2: Okay, back.
Speaker 1: No, but I mean to say that it was very… Let’s say that they’re told, the bread that’s baked in Eretz Yisrael, that’s… the Jews when they came to Eretz Yisrael they sat right next to the Bedouins, and that was the bread that they saw every day. And that’s automatically that’s the form of bread. The Almighty spoke of this. That also wasn’t that the Bedouins brought with more clarity.
Kevi’ut Se’udah Makes It Pat
Speaker 1: “V’im kava aleha se’udah, harei zeh na’aseh pat, umevarech Hamotzi lechem”. Very good. So if he eats… other things didn’t have the action so that it would help not kevi’ut se’udah. So if he eats it from the seven species in the ground, very good. That’s one thing, if one eats it as a snack, it’s not bread, it’s just a snack. If he eats it as the form of bread, which isn’t… v’chen Yisrael… another thing.
Speaker 2: Yes, let’s, let’s, let’s hear, let’s hear.
Speaker 1: V’chen Yisrael… the same thing pat haba’ah bikisnin, yes, Yisrael. The Rema explains, what does it mean? V’chen isah shelusheh bidvash, v’chen isah shelusheh bidvash.
Speaker 2: No, I’m still a bit preoccupied with the isah shelusheh bidvash bakarka.
Novel Point: The Bedouin Doesn’t Always Make Hamotzi
Speaker 1: I saw interesting, because basically it comes out that the previous halacha says like this, if you traveled today on a trip in the desert, and when some Bedouin gave you a piece of his bread, it’s not your price borei minei mezonot. But to him one can say that here near the city, that the person bakes this way, the person has become like a Rav freed from the mitzvot, and so he bakes his bread, he makes such a Hamotzi. But even the Bedouin, when he doesn’t eat with kevi’ut, he doesn’t make a blessing on it, he doesn’t make a Hamotzi.
Speaker 2: That’s what the Rabbis ask about those freed from mitzvot baking, why shouldn’t they always make a Hamotzi?
Speaker 1: If it’s not always kevi’ut se’udah, so that’s the halacha. It doesn’t say in “ish kovei’a se’udah”. What’s different about this type of bread? Is that it’s something that sometimes it’s bread and sometimes it’s a snack. And the person makes his bread also in a way that sometimes it’s bread and sometimes it’s a snack. He makes little rolls which are snack size. Soon we’ll speak, perhaps actually, perhaps actually, a bread has a form of bread, an original form of bread.
Speaker 2: Why should a person eat this Arab bread without kevi’ut se’udah?
Speaker 1: Because it’s not bread, it’s a weaker bread, also a bread.
Discussion: Pita — Bread or Snack?
Speaker 2: Let’s say that this is pita. A person doesn’t just go snacking on pita, but the same thing why he doesn’t go snacking on a piece of challah, because it’s a serious meal, it makes you full, therefore…
Speaker 1: Not true, pita is a thing that one does snack on yes, and bread is a thing that one doesn’t snack on. That’s how it turns out.
Speaker 2: Let me see, let’s say, ostensibly people don’t eat… let’s say, let me see, let’s say bread is the thing that looks like a challah, yes, the regular bread that you have. I don’t know anyone who snacks on it, okay? One makes a sandwich, but a sandwich is perhaps a new thing. But I’ve seen someone who goes to the cupboard and takes a piece of bread and eats it? Bread is a thing, one sits down and eats. That’s how it goes.
Speaker 1: Let me see, the same statement about a pita.
Speaker 2: No, not true. Pita comes in such small pitas, and one puts on it, one dips it in the… how do you eat it? You eat it. It’s not the same thing. I don’t know the problem. It’s not so complicated.
Speaker 1: Things are different. Things are… the challahs are more similar to pat, but they’re only mezonot. Okay, let’s go further.
Halacha 9 (Continued): Pat Haba’ah Bikisnin
Speaker 1: V’chen isah shenilosheh bidvash o shemen o chalav, one made from it one of these things, milk, honey, o she’eirev bah minei tavlin v’afah,
Pat Haba’ah Bikisnin, Rice, and Mezonot Bread
Pat Haba’ah Bikisnin – Continuation
Isah Shenilosheh Bidvash O Shemen O Chalav, O She’eirev Bah Minei Tavlin V’afah
Speaker 1: No, not true. Pita comes in many such small pitas that are used, one puts in the… one dips in the… what’s it called? The hummus and the things. It’s not the same thing. I don’t know the problem. It’s not so complicated.
Let’s go further. The things are indeed more similar to pat, but they are mezonot. Okay, let’s see further.
V’chen isah shenilosheh bidvash o shemen o chalav, that one made from one of these things, milk, honey, o she’eirev bah minei tavlin v’afah, one put in spices and baked it. That doesn’t mean honey earlier, I mean what is the baking? That’s ostensibly correct. Minei tavlin v’afah he baked it. The meaning is, one already put in chocolate, cinnamon, whatever, and one made a baking. No, honey means like the other version that says types of baking, it means that one added things that are baked.
I just want to say, the good thing is that the first case he speaks of replacing water with honey. The second case he speaks not of replacing the water, but of replacing the flour, one put in also chocolate chip cookies, I don’t know what. No, chocolate chips, yes, a type of baking.
Speaker 2: No, you mean to say different from the previous honey thing?
Speaker 1: No, earlier we spoke of honey to sesame. I’m saying that here honey means that the honey is a mixture, one put honey into the dough. The difference from earlier, earlier one put into the honey a bit of flour. But the difference from earlier, I’m just saying that here the two cases, I need to translate, I need to understand what baking means, I say there. Or that instead of water he put milk, or that to the flour he added chocolate chips and cinnamon.
V’chen hanikra pat haba’ah bikisnin. Why is it called that? Because it’s such sweet bread. Even if it’s pat, even if it looks like a pat, mevarech alav borei minei mezonot. V’im kava se’udato alav, mevarech Hamotzi.
The Main Distinction Between Pat Haba’ah Bikisnin and Regular Pat
There’s one thing, if the main word is what has changed, because the Rema will say like this, all types of pat, if one eats them with kevi’ut se’udah it’s Hamotzi, and if one eats them like a snack it’s mezonot.
And here there’s a question, you ask me what happens if a person eats yes pat in a casual manner? One doesn’t eat, he’s not a normal person. He’s not a normal person, he should go to a doctor.
I once saw a Jew ask, I ask you, what’s the difference between pat haba’ah bikisnin and regular pat? That there’s something of such a nature in pat haba’ah bikisnin that one sometimes eats it like a snack, and not this. But it’s a different type. I don’t know, but certainly it’s a different type. There are people, they go to Africa, I don’t know, people have different customs. We’re talking about normal people who learn Rema.
Someone’s Going to Come Out Tomorrow with a Toasted Slice of Bread
Someone’s going to come out tomorrow with a toasted slice of bread that you just add a little salt with honey, and it’ll come out a way that it’s a good snack because it’s a good crisp. Again, today there is also, I don’t have any problem with pat haba’ah b’kisnin. But you see, but it’s a different custom, there are different people. But even though the world is twisted, there are things that you sit and eat, and there are things that are snacks. There are things that sometimes the company comes out, you know what? This we’re going to make as a snack. For example, bread, there’s a certain type of bread that you buy in the store, and when you put it in such a bag, then it becomes pat haba’ah b’kisnin. But when you buy a long bag, go into the store and you see, there’s a loaf of bread, there’s a long bread, that’s the type of thing that you eat. It’s tzurat pat.
Marketing and Halacha
And if there are pretzels, you make a mezonot. Exactly, the same pat, the same one, you cut it up small and you put it in the pretzel bag, it becomes mezonot. What’s the problem? It’s not metaphysics here, it’s marketing. It’s marketing, how you market it. Let it be marketing. The Torah reckons with marketing. A thing that’s marketed as bread, you have to make hamotzi and bentch. A thing that’s marketed as pretzels, is a mezonot.
Digression: Critique of “Mezonot Bread”
I’ll tell you a chiddush, my brother. The Torah has a great politics about this, because people really hate to wash and bentch. Why do they hate to wash and bentch? Because Birkat Hamazon is too long, because they’ve pressed into the siddur a text that’s much too long. The Rambam’s text is much shorter, there’s no mitzvah whatsoever. Therefore people are afraid of it, so they’ve invented a patent that instead of bread you can make what’s called mezonot bread. The reality is two things. First of all, you don’t have to wash. Washing is still a takana. Let’s say you can be lenient on the takana on such a doubtful bread. But what’s stopping you from making a hamotzi? It’s bread after all. Hamotzi you make on the importance of bread, not mezonot. First a hamotzi. Apparently, the mezonot bread is certainly bread. It’s very hard to say it’s mezonot. It’s bread. Make a hamotzi on it. Let’s say you don’t have to wash, but can’t you say such a thing? You don’t wash for it, but you make a hamotzi. What’s stopping you?
And Birkat Hamazon, the same thing. The difference between me’ein shalosh and Birkat Hamazon is only one difference, that here you need three, four blessings, and there you make all four blessings in one. Me’ein shalosh yes, but it’s not that much longer. You can say the same text of me’ein shalosh, just add “Baruch Atah Hashem” after each piece where it comes, and you’re yotzei according to all opinions Birkat Hamazon. The whole problem wasn’t worthwhile.
I think it has to do with the topic that we want to be perfect, but we forget about kol hamosif gorei’a. I had the same comment, for example, according to the essential law, washing in a shower is a type of immersion, it’s called washing with tesha kabin. But since a mikveh is more important, we don’t talk about it at all. But people do need to know that almost everyone, whoever is careful about showering and really goes in the shower every time when they must do immersion, has cleaned themselves, has related to takkanat Ezra, perhaps not in the best way. But they don’t tell us the weak Rav Shalom, they don’t tell us the short prayer, they don’t tell us that there’s a way of bentching. You won’t say all the Rachmanas, you’ll bentch a quicker bentching, but don’t for the sake of that nullify the entire mitzvah of Birkat Hamazon.
What comes out? They then make such a trick that they give it a name mezonot bread. Ah, and the mezonot bread is called mezonot bread until you say clearly here that you’re establishing a meal on it. So the whole question isn’t such a big question. Make a hamotzi. The netilat yadayim isn’t so hard, by the way, and also according to the essential law, someone who keeps his hands clean, he knows, a normal person today who doesn’t work and so on, and his hands are presumed clean, he doesn’t have to do netilat yadayim according to the essential law. Whoever will learn the laws of netilat yadayim will see. And therefore, you don’t have to wash, you make a hamotzi, and you make Birkat Hamazon. And by the way, with this you’ll be exempt from any… Then let him be kovei’a seudah. The Jew who really doesn’t want to make hamotzi because he doesn’t have time, really isn’t kovei’a seudah, he’s exempt. He’s an ones, he works hard. True, true, you can’t tear him down either. A Jew who isn’t kovei’a seudah, he isn’t kovei’a seudah. True, true, true. You can also say the opposite, you can also say that broken Jews their whole life they were drawn to minutiae. But that would be the wrong reasoning. I think you can still make a hamotzi, because that would be the wrong reasoning. That is to say, to say that we’ve learned wild distinctions of pat, of this, of that, let’s just eat.
R’ Yitzchak Abadi’s Short Birkat Hamazon
But today, I think that today it would perhaps be a sandwich. A hillel, I don’t know about hillel, but it wasn’t a sandwich, he sat down with a meal. But today a sandwich is an “invention,” even the English lord “invented” it. But last thing, even according to you, a sandwich means that you use bread. First of all, the bread is almost there only for adhesion, you don’t want to eat bread. You want to eat a piece of meat or a piece, what do you call it? You want to eat the tuna sandwich, but you can’t eat a piece of tuna, so you put it in bread for the taste. But this is a new type of eating where you do eat pat. But apparently a sandwich, I already know if a sandwich you make a hamotzi, that means achilat pat. That is, you make a hamotzi, you want to eat pat, but you add to it a proper filling. But it’s very tasty, you add tuna. Ah, the person prefers when he even starts scooping out the extra bread. No, such a good sandwich isn’t keviyut seudah. A sandwich that you eat on the go isn’t keviyut seudah. It’s more like achilat arai. That’s what I think. The fact is, usually, you’re talking about the person who eats mezonot bread, he takes a sandwich with him to work, he doesn’t eat kovei’a seudah, he eats it as achilat arai.
And on the contrary, you can make an important meal, a brit, and give sandwiches, I’m not saying. But it depends on the “social situation.” This is still not a gezeirat hakatuv, it’s all what you’re saying, in the “marketing.” It can be so, and on the contrary.
Now, this week R’ Chaim Abadi from our minyan passed away, his father R’ Yitzchak Abadi also passed away a few months ago. He was a great rav, they already spoke about him in Lakewood, a student of R’ Aharon Kotler, was the first rav in Lakewood. And he wrote a responsum in his sefer, it’s called, what’s his sefer called? Something Yitzchak? “Imrei Yitzchak”? “Divrei Yitzchak”? Something with Yitzchak, I don’t remember. And there he printed a text of Birkat Hamazon, and he says that he saw that people don’t bentch because Birkat Hamazon is too long. So he went and he wrote according to all the poskim, maintained a text of Birkat Hamazon to fit on a credit card almost, and you can look it up if someone needs, and it’s a good text. It’s very nicely written.
Speaker 2: Yes, is it covered according to the Rambam?
Speaker 1: It’s covered according to everything, there’s no doubt that you’re yotzei with it. Very good. Okay. And it’s about as long as our Al Hamichya, understand?
Speaker 2: In short, spiritual minimalism I see here.
Speaker 1: Continue. Today it’s in style, nu? Okay.
Rice
Halacha Regarding Rice
Rice. Okay, we continue with the… Rice. Where are we holding? Rice. New halacha. Yes. Rice that was cooked. Yes, what happens besides the five species of grain? Are we being introduced here to new species? What, it’s already there in the Gemara. It seems that in the verse you see rice? I don’t know. In short, in the Gemara appears rice, rice, that was cooked or made into a pat. He says, that even though it’s very similar to the family of the five species of grain, you also bless on it borei minei mezonot, like the five species of grain, but it can’t become pat. Even if you made a pat, it still remains mezonot, and at the end you say borei nefashot rabot.
Speaker 2: So the Rambam will say…
Speaker 1: Usually mezonot comes with al hamichya.
Speaker 2: Only on the five species of grain.
Speaker 1: A mezonot, but it comes a mezonot without any… So rice is a category by itself, that it can’t become pat, but it still has a borei minei mezonot. All other mezonot can become pat. And the second thing is that at the end you don’t say al hamichya, we haven’t yet talked about what al hamichya is, but you say borei nefashot rabot v’chesronan al kol mah shebarata.
The “Scale” from Grain to Vegetables
So that’s rice. And we’ll see further when we talk about… We need to establish that this is really pure rice. If it’s another species, if it’s another species, then there’s a dispute among the poskim whether rice is dochan, which is another type of rice. Or perhaps other types of legumes.
It’s like this, there is… The earth grows grain, that’s the five species of grain, grain. After that there’s something called legumes, which is another thing, it’s called from the family of beans, they grow perhaps a bit similarly, but it’s another thing. After that there’s the family that’s in between. Rice is in between. Rice is perhaps such a family with the legumes, but it’s similar to mezonot. But dochan is very similar to rice, but it’s already in the vegetable families. It’s like… It’s such a scale, yes? There is a… Yes.
Speaker 2: Very good. There are things in between. This is the matzah, everyone must have matzah, the aspects of matzah. And dochan you make on it always shehakol, or the other legumes.
Speaker 1: Very good. That’s the halacha.
Blessings on Rice and the Blessing Me’ein Shalosh
Blessings on Rice (Rice) — Continuation of Discussion
Speaker 1:
It’s not… That both aren’t… Both aren’t called flour. We don’t eat it because it’s kitniyot, but it’s not. Only regarding… The only thing is, rice you make a borei minei mezonot. That’s the halacha, which we learn all the poskim accept that rice is our rice. Yes. There are those who conduct themselves to make on rice other blessings, but the essential law is like the Shulchan Aruch, that perhaps there’s a doubt about it.
Speaker 2:
The essential law is that it’s not rice, but it’s ha’adamah.
Speaker 1:
No, no. There’s a doubt in the Gemara about rice. It’s not a dispute of Amoraim. Why shouldn’t you be able to make she’adamah like other vegetables? Why at the beginning do you bless shehakol? Because you make from it pat. You make from it pat.
Speaker 2:
And completely not understood, it’s not… You make shehakol and at the end borei nefashot. That’s the halacha. It’s a developed dispute of the poskim about rice. You’re saying that it’s not clear that it’s rice.
Speaker 1:
No, no, because there’s a dispute about this. But it’s not a…
Speaker 2:
Dispute about what? That the Rishonim say that rice isn’t mezonot?
Cooking Rice versus Pat from Rice
Speaker 1:
The Rambam says that you make rice either cooked or you make from it pat. If you make pat from rice, it’s agreed that if you make bread from rice it’s according to all opinions you make mezonot. There are poskim who argue that when you bake rice, you cook rice, like you eat rice at supper, not bread, then there’s a dispute. The Rambam holds that even cooking you make mezonot. Others say that only if you made from it something flour, a cookie, you made from it something. Then it’s similar to the five species of grain that you make borei minei mezonot. If it’s only cooking according to the Rambam it’s mezonot. The Rambam says that you make mezonot, and so says the Shulchan Aruch.
Whole Kernels of Rice
The Rambam is in doubt about this, that perhaps you shouldn’t say at all, not on whole rice. If it’s whole rice, then you make shehakol, apparently adamah, no? But apparently adamah. Therefore there are those who say you make shehakol. I don’t know why. But the essential halacha, I think that’s also the custom of most of the world, the essential halacha is that you make mezonot even so. That’s what it says in Shulchan Aruch, that’s what it says in the Rambam.
Other Species from the Rice Family
And we’re talking here about the question on other species, like from the rice family, no? Quinoa, and that, questions are asked about various of them, which is apparently not rice.
Speaker 2:
What does rice mean?
Speaker 1:
I don’t know. It’s a type of grain usually.
Speaker 2:
Okay.
Halacha 11: The Rule of the Final Blessing
Speaker 1:
Now, until now we’ve learned what you make. Now we’re going to learn which final blessing. It taught us, we’re just going to say the rule. Says the Rambam:
“Everything on which you blessed at the beginning hamotzi lechem, you bless on it at the end Birkat Hamazon in order, four blessings, as was explained in chapter 2. And everything on which you blessed at the beginning borei minei mezonot, you bless on it at the end one blessing me’ein shalosh haberachot”
Which it has, it’s covered also the three blessings. It doesn’t have the last blessing, Hatov v’Hameitiv it doesn’t have, but it covers zan, eretz, and Yerushalayim, the essential three.
Innovation: Rice Doesn’t Get Me’ein Shalosh
Going back, when we talk about rice, on rice you don’t make… Even if you make borei minei mezonot, you don’t say the blessing me’ein shalosh.
Why Does Me’ein Shalosh Exist?
What’s the reason for the blessing me’ein shalosh? Because Chazal wanted, it’s a doubt from the Torah, they wanted to cover the essential Birkat Hamazon. I don’t know how you understand this, but it makes sense, because these are things that are from the family of, they’re similar to bread, but it’s not exactly. It’s like they were afraid that perhaps this is what the Torah wanted.
Speaker 2:
It’s not that they were afraid, there’s a level.
Speaker 1:
What’s the whole difference? Here you make two blessings. We already saw by the way, a worker makes only two blessings, me’ein arba, yes? Me’ein shalosh. Here you make one blessing me’ein shalosh. It’s not such a big difference, it’s a level. Like we say, everything has levels, it’s a scale, everything is a spectrum. Here you see the principle that everything is a spectrum.
Halacha 12: The Measure of a Kezayit for the Final Blessing
Speaker 1:
Good, “When are these words said? When he ate a kezayit or more, when he ate a kezayit or more, but one who eats less than a kezayit”, someone eats less than a kezayit, “in the beginning blessing he blesses before it”, or the same thing a drinker, “in the beginning blessing he blesses before it”. He blessed at the beginning the blessing before it, a preliminary blessing you should make even on less than a kezayit, but the final blessing has to do with a kezayit, “and at the end he doesn’t bless at all”, after eating you don’t make a final blessing because it’s less than a kezayit.
Halacha 13: Text of the Blessing Me’ein Shalosh
Speaker 1:
The Rabbis say, what is this blessing me’ein shalosh that we just mentioned? “And this is one blessing that is me’ein shalosh”, which contains me’ein all three topics.
First Part: Al Hamichya V’al Hakalkalah
“At first we thank Hakadosh Baruch Hu for sustenance”, we thank the Almighty for sustenance, “and for nourishment”, you say, we don’t use here the word “zan.” Says the Pri Chadash, we use the same thing as mazon but in other words, “al hamichya v’al hakalkalah”. You say all nourishment also. It could be that they held that bread is the essential nourishment, and here you use similar words. And this is “al hamichya v’al hakalkalah”, we thank the Almighty who provides for the world sustenance and nourishment. This is the first blessing.
Second Part: Eretz Chemdah Tovah U’rechavah — Without Brit and Torah
After that you say, “and for the desirable, good and spacious land”. We saw earlier that eretz chemdah tovah u’rechavah is the essential word of eretz. If you said the words eretz chemdah tovah u’rechavah you’re yotzei, so far as it even says in Shulchan Aruch. But what’s not here is brit and Torah. Yes, here is a great proof for what I said last night, that the opinion of the Ritva and others that it’s not me’akev. If it were me’akev you would have to write it here. Only that it’s a hiddur.
Third Part: Rachem Na — Boneh Yerushalayim
Continuation of Birkat HaMazon Discussion
Afterwards, one continues, “Rachem na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha v’al Tzion mishkan kevodecha, v’ha’aleinu l’tocha”, meaning one requests the building of Jerusalem, “v’nismach b’vinyana u’nevarechecha aleha bikdusha u’vtahara”. These are words that are not found in the regular text. I think now, it’s a different nusach. Each time the chacham was beautiful, each time he made a nusach and he made it a bit different. One cannot say everything should be boring.
“Bikdusha U’vtahara” — What Does This Mean?
And here it’s explained, I think this is the simple meaning, “u’nevarechecha aleha bikdusha u’vtahara”, meaning we will eat ma’asrot and we will make the blessing in Jerusalem. Yes? Maybe, I don’t know. But there’s a question, why does everyone, the mashgichim say that for Baal HaMichya one says “bikdusha u’vtahara”? You understand? You don’t eat so many cookies, a little kedusha and tahara. Let it help us.
Order of the Conclusion: Why Do We Return to “Al HaAretz V’al HaMichya”?
But I think the simple explanation is, because usually by Rachem Na one concludes “Baruch Ata Hashem boneh Yerushalayim”. In the conclusion, but here one must make, the halacha is one must mention before the conclusion and in the conclusion. One is going to conclude al ha’aretz v’al hamazon, and one is not going to conclude on boneh Yerushalayim. Therefore it comes out that when the little blessing returns to the… one is going to say, which does one say? One says first aretz and afterwards michya, michya v’chilkaleinu, yes? Why shouldn’t one say first, just as one goes hazan, hazan u’voneh Yerushalayim, yes? No, it goes first al ha’aretz on what one just mentioned, and afterwards one returns to al hamichya which one mentioned earlier. Yes.
Discussion: What Is the Primary Nusach of Birkat HaMazon?
Speaker 2:
Also, I mean I would have thought, I thought that you said a chiddush, I would have thought that the primary nusach of Birkat HaMazon is the second blessing, al ha’aretz v’al hamazon, because this is written in the Torah, “u’verachta et Hashem Elokecha al ha’aretz hatova”, and afterwards it says “v’al hamazon”, because that’s the word. Perhaps that’s the primary nusach? One divides it more, one makes an extra mazon, as if more refined, extra… one must think, you can think, ah, you’re catching now…
Speaker 1:
It could be that when one is in Eretz Yisrael you perhaps have a bit of a point, because when a person is in exile it’s very difficult. It’s an old question that I’m asking you, but the primary blessing goes like this, and we divide it. Therefore by Birkat HaMazon one divides mazon first, as if there’s importance of mazon before Eretz Yisrael, and afterwards Eretz Yisrael one divides into two, because one needs mercy on Eretz Yisrael, one needs to request boneh Yerushalayim, one needs to request HaTov v’HaMeitiv, it’s perhaps on another level, one must judge. But in truth this is the primary blessing, aretz u’mazon, and that’s the blessing. We look at it as two different kinds of things, because we don’t have the land. The land is something like an upper land that one believes in, which is an ether, one can go there, but we are not there, and we eat the bread which is not our bread.
Digression: Can “Al HaAretz” Mean America?
Speaker 2:
I thought, perhaps it’s crazy, I thought that you spoke about the question, I thought that perhaps if a person is in chutz la’aretz, could it be that simply al ha’aretz one can intend America? Must al ha’aretz be Eretz Yisrael?
Speaker 1:
I mean, where does our bread come from? Bread comes from the earth. HaMotzi lechem min ha’aretz, from which land does it come? It’s upper lands, I know, it’s also lower rivers. But absolutely, the kugel that one eats, I know already where, somewhere from the earth. I know that the wheat that we cut here is the wheat that draws its life from Eretz Yisrael, like the famous Tzemach Hashem l’tzvi.
And what you say about reading, you bring no proof. But the rebellion of the Sha’arim is very beautiful, that I request that the redemption should come, and then I should never just eat, but I should eat ma’asei shamayim, with tahara, with taharat haguf, with taharat hanefesh. As you say, one should be even in physical things, one should be in the faith of redemption with tahara. You’re right.
Speaker 2:
No, because one runs, he’s not going to read, he’ll go bring there. I saw that one says ma’asei shamayim, but I saw that the last meal of Yom Tov, because it’s a kedusha, yes, I can be.
Digression: Settling Eretz Yisrael in Chutz La’aretz?
Speaker 1:
It’s actually interesting, I also think that a person has… We make a blessing “al ha’aretz”, and a person has a house here in Howell, doesn’t he need to thank the Almighty for the land, for the piece of property that he also has something? And the Gaon of Tchebiner one can say, the Tomech Shamaya is no joke. It’s only a question of kibush yachid. It’s not at all clear to me that the Jews who live in Lakewood are not fulfilling the mitzvah of yishuv Eretz Yisrael. Because what does not Eretz Yisrael mean? That the main thing is that a Jew should not live among idol worshipers. He should have a fixed place where he sits. But if one buys a place and one settles, it’s only a question that one may not conquer chutz la’aretz before one finishes conquering Eretz Yisrael. It’s kibush yachid. But essentially, why is it not Eretz Yisrael? One makes a Jewish place.
Speaker 2:
You’re making sure the yeshiva stays in Jerusalem?
Speaker 1:
Let’s say that Yitro wants to take all of Howell… a place where one lives bikdusha u’vtahara, it’s interesting.
Speaker 2:
Okay, anyway.
“L’tocha” — Into Which “Interior”?
Speaker 1:
Now one more halacha, and we’ll finish the chapter. On Shabbat and Yom Tov one inserts the blessing “Mekadesh HaShabbat” or “Mekadesh Yisrael v’hazmanim”. That is, by the third section one inserts. But the word “l’tocha” is very interesting. “L’tocha” doesn’t mean to Jerusalem, but into the Mishkan.
Speaker 2:
What does this have to do with Jerusalem?
Speaker 1:
“Aleha”, “l’tocha” in a city is to be a building, no? It’s machaneh Binyamin. In the building of Jerusalem, in the Mishkan of Jerusalem, one will eat the shelamim there. In the Beit HaMikdash, one will eat there in the Beit HaMikdash.
Speaker 2:
What does Tzion mean?
Speaker 1:
Tzion means Jerusalem. Mishkan. Tzion I don’t know what that means. Mishkan one can say means the Beit HaMikdash.
Speaker 2:
No, Tzion is the city of Tzion where in it is the Mishkan.
Speaker 1:
“L’tocha” is interesting. That is, it’s a sanctified city, where one can bring sacrifices. And he went down to Eretz Yisrael not alone, “l’tocho” — l’tocho means to go inside. He went inside into Eretz Yisrael.
Shabbat and Yom Tov in Me’ein Shalosh
Speaker 1:
U’v’Shabbatot v’yamim tovim omer b’vracha zo, generally one says kedushat hayom, that is, me’ein kedushat hayom, and also he mentions it in Birkat HaMazon. That is, he mentions, as it says in our siddur, one says before the middle of Rachem one says “Retzeh v’hachalitzeinu b’yom HaShabbat hazeh”, before the blessing of “al hakol Hashem Elokeinu”.
Birkat Me’ein Shalosh Exempts Birkat HaMazon
If someone said the blessing on pat, he fulfilled Birkat HaMazon, he doesn’t need to bentch again.
Birkat HaMazon on Yom Tov, Short Version, and Ascent to Eretz Yisrael
Clarification: “Ascent to Eretz Yisrael” Is Not “L’tocha”
No, when one says “going up to Eretz Yisrael” is not alone l’tocha. Alone l’tocha means to go inside. No, he must go into Eretz Yisrael.
Mention of Yom Tov in Birkat HaMazon
“U’v’Yom Tov omer b’vracha zo v’cholela im kedushat hayom, v’chen mazkir b’Birkat HaMazon.”
That is, he mentions, as it says in our siddur, in the middle of Rachem one says “u’zachreinu l’tova b’yom HaShabbat hazeh” or “b’yom Rosh Chodesh hazeh”.
Question: If One Said the Blessing on Pat, Has One Fulfilled Birkat HaMazon?
If someone said the blessing on pat, has he fulfilled Birkat HaMazon? Does he need to bentch again? No, because he said the short version.
Here he has a takana, and likewise, here he has a takana, he must say the blessing. He said a short version, like that.
Question: Must One Add “HaTov v’HaMeitiv” or Start from the Beginning?
It’s a good question. But he didn’t say “HaTov v’HaMeitiv”. Must he only add “HaTov v’HaMeitiv” or must he start from the beginning? It doesn’t matter.
The Entire Difference Between Birkat HaMazon and Me’ein Shalosh
Let’s be clear, the entire difference between this and Me’ein Shalosh is the “Baruch Ata Hashem”. You want to say four blessings? You say “al hamichya v’al hakalkalah, Baruch Ata Hashem hazan et hakol”. Afterwards you say “nodeh lecha al eretz chemda… Baruch Ata Hashem al ha’aretz v’al hamazon”. The entire difference is four words.
We have a very long nusach, and it’s very beautiful to say a long nusach when one has strength and time, but it’s not me’akev. Yes, I don’t know. Okay, until here the halachot.
By the Way: The Same Thing with “Ya’aleh V’yavo”
The same thing, by the way, if one doesn’t have time to say all of “Ya’aleh v’yavo”, one can also say as one says by “al hamichya”, “u’zachreinu l’tova b’yom Rosh Chodesh hazeh”, one can also say this by Shemoneh Esrei, yes? It’s not me’akev to say “Ya’aleh v’yavo v’yagi’a v’yera’eh v’yeratze v’yishama v’yipaked v’yizacher”. Wait, I already forgot where I’m holding. What am I saying?
Okay, a gutn.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#
הלכות ברכות פרק ג׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף רמב״ם הלכות ברכות פרק ג
—
הקדמה צום פרק — יסוד פון ברכות אויף מאכלים
דער רמב״ם׳ס יסוד (פון אנפאנג הלכות ברכות): מן התורה איז נאר דא א חיוב צו בענטשן ברכת המזון נאך אכילת פת — “ואכלת ושבעת וברכת”. מדברי חכמים האט מען צוגעלייגט א ברכה אויף יעדע מאכל, לפניו ולאחריו.
פשט: דער דריטער פרק האנדלט וועגן המוציא לחם מן הארץ און די ברכות אויף פארשידענע מאכלים.
חידושים און הסברות:
1. היעראַרכיע פון ברכות לויט חשיבות פון מאכלים: עס שטעלט זיך אויס א קלארע סטרוקטור:
– המוציא לחם מן הארץ — אויף פת/ברויט, דער עיקר וואס האלט א מענטש ביים לעבן. נאכברכה: ברכת המזון (לאנגע ברכה, מדאורייתא).
– בורא מיני מזונות — אויף זאכן פון דער זעלבער משפחה ווי פת (חמשת המינים), אבער נישט ממש ברויט. נאכברכה: על המחיה (קורצערע ברכה).
– בורא פרי העץ / בורא פרי האדמה — אויף פירות און ירקות.
– שהכל נהיה בדברו — אויף אלע אנדערע זאכן. נאכברכה אויף קאטעגאריעס 3-4: בורא נפשות (קורצסטע ברכה).
2. פירוש “בורא נפשות”: “בורא נפשות רבות וחסרונן” — דער אייבערשטער האט באשאפן אסאך בריאות מיט זייערע באדערפענישן, און אויך זאכן וואס זענען נישט נויטיג פאר׳ן לעבן, נאר צו געבן הנאה. דאס ווייזט אז דער אייבערשטער איז א גוטער באשעפער וואס גיט שפע איבער׳ן נויטיגן.
3. פארוואס דווקא פת — איז עס א גזירת הכתוב? “ואכלת ושבעת” — די חכמים דרשנ׳ען אז אכילה פון שביעה מיינט דווקא לחם, ווי מ׳זעט אין תורה אז “אכל” ווערט אפט פארבונדן מיט “לחם” (“אכל לחם”, “באכלכם לחם”). עס איז נישט א גזירת הכתוב, נאר עס שפיגלט אפ א חשיבות — פת איז דער עיקר פון א סעודה. קשיא: אויב א מענטש עסט א פולע קביעות סעודה פון פלייש (אן ברויט) און ווערט זאט — פארוואס זאל ער נישט בענטשן? תשובה: אלע ראשונים האבן ארויסגערעדט אז “ואכלת” מיינט נישט בלויז קביעות סעודה, נאר דווקא חמשת המינים. עס איז צוויי דינים: (א) קביעות סעודה, (ב) דווקא מיט פת. ביידע באדינגונגען דארפן זיין מקויים.
4. ספק דאורייתא ביי מזונות: ווען איינער עסט מזונות (חמשת המינים) און ווערט זאט, קען זיין אז דער חיוב ברכה אחרונה איז מדאורייתא — ווייל ער האט “ואכלת ושבעת”. אפילו ער מאכט נישט דעם דאורייתא׳דיגן נוסח (ברכת המזון), נאר “על המחיה”, קען זיין אז מצד ספק דאורייתא איז דא א שטרענגערע דין.
5. קביעות סעודה און נאשן: איינער וואס נאשט דעם גאנצן טאג קלייניגקייטן, אן א פארמאלע סעודה, איז זאט אבער נישט דורך א חשוב׳ע אכילה. אפילו אין קביעות סעודה זענען דא “סאושעל נארמס” — א סעודה קומט מיט א טישטוך, מיט א נעפקין; אן דעם הייסט עס נישט קיין סעודה. מ׳קען פרעסן א גאנצע טאץ פאטעטא טשיפס און זיין זאט, אבער דאס איז נישט קיין סעודה.
6. שאלה פאר היינטיגע צייטן: היינט עסן רוב מענטשן נישט קיין ברויט א גאנצע וואך — נאר שבת מאכט מען המוציא. ווי אזוי פאסט דאס אריין אין דעם יסוד אז פת איז דער עיקר מזון? ס׳איז נישט אפגעפרעגט צו זאגן אז אפשר היינט, ווען קיינער עסט נישט קיין פארמאלע סעודה, איז מען פטור מן הדאורייתא — אבער דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
—
הלכה ג — חמשת מיני דגן: דריי נעמען / דריי סטעידזשעס
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חמשת המינים הם: החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון… הכוסמין הן ממין החיטים, ושיבולת שועל והשיפון הן ממין השעורים.”
פשט: די פינף מינים זענען: ווייץ (חיטים), בארלי (שעורים), ספעלט (כוסמין), אויטס (שיבולת שועל), און ריי (שיפון). כוסמין איז ממין חיטים, שיבולת שועל און שיפון זענען ממין שעורים. למעשה זענען דא צוויי עיקר מינים (חיטים ושעורים) מיט זייערע תולדות.
חידושים און הסברות:
1. דריי סטעידזשעס פון תבואה: דער רמב״ם מאכט א חלוקה פון דריי נעמען/סטעידזשעס:
– תבואה — ווען ס׳איז נאך אין די זאנגען (שיבולים).
– דגן — נאכדעם וואס מ׳דש׳ט און מ׳ווארפט (דושין וזורין), ד.ה. מ׳קלאפט עס ארויס פון די זאנגען.
– פת — ווען מ׳צעמאלט עס צו קמח, מ׳מאכט א טייג, און מ׳באקט עס.
2. דער רמב״ם איז מדייק נישט צו זאגן “חמשת מיני דגן” אין דעם כותרת, ווייל “דגן” הייסט עס דווקא ביי א געוויסע סטעידזש. די חלוקה איז א הקדמה נישט נאר צו דעם פרק, נאר אויך צו הלכות תרומות ומעשרות און הלכות חמץ ומצה, וואו די באגריפן תבואה, דגן, און פת קומען אויך פאר. דער רמב״ם טוט דא אזוי ווי ער טוט אין הלכות אישות, וואו ער גיט א הקדמה מיט נעמען און באגריפן פאר ער גייט צו די הלכות.
—
[דיגרעסיע: פת vs. לחם אין לשון מקרא און לשון חכמים]
חידושים:
1. פארוואס זאגט דער רמב״ם “פת” און נישט “לחם”? “לחם” אין תורה קען מיינען מער ווי נאר ברויט — רש״י זאגט אז לחם מיינט סעודה בכלליות. “פת” אין לשון חכמים מיינט דווקא ברויט.
2. דער פסוק “ואקחה פת לחם” (בראשית י״ח): אין חומש שטייט “פת לחם” ביי אברהם אבינו, וואו עס שטייט אויך גלייך נאכדעם “סעדו” (שביעה). דאס ווייזט אז פת לחם איז וואס ברענגט שביעה.
3. “פת” אין לשון מקרא מיינט א שטיקל — ענליך צו “פותח את ידך”, “פוסס אותה פתים”. “פת לחם” = א שטיקל ברויט. אויך “משליך קרחו כפתים” = שטיקלעך. דאס ווארט “פרס” (כדי אכילת פרס) מיינט אויך א שטיקל/סלייס. אין ספר שמואל הייבט זיך אן צו שטיין “פת” אליינס.
4. מסקנא: אין לשון מקרא מיינט “פת” א שטיקל (געווענליך א שטיקל ברויט). אבער אין לשון חכמים מיינט “פת” די גאנצע ברויט/לחם.
—
הלכה ג (המשך) — ברכת המוציא אויף פת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “והפת הנעשית מאחד מחמשת המינין היא הנקראת פת בכל מקום… האוכל פת חייב לברך לפניו ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.”
פשט: פת פון איינע פון די חמשת המינים — דאס איז וואס הייסט “פת” אומעטום אין לשון חכמים. מ׳ברוכט דערויף “המוציא לחם מן הארץ.”
חידושים און הסברות:
1. “המוציא לחם מן הארץ” — א פאראדאקס: לחם איז דווקא די זאך וואס קומט נישט דירעקט מן הארץ — מן הארץ וואקסט דגן/תבואה, און מענטשן דש׳ן, מאלן, מאכן טייג, און באקן. תירוץ: דער אייבערשטער האט געגעבן פאר מענטשן די שכל צו מאכן דעם גאנצן סדר. “לחם” איז א קאמבינאציע פון די ערד (כח הצמיחה) און די חכמה אלוקית (שכל המעשה). ביידע כוחות מיחס מען צום אייבערשטער.
2. “המוציא” מיט א ה״א: דער רמב״ם און נאך ראשונים זענען מדייק אויף דעם “ה” אין “המוציא.” “מוציא” אליין וואלט געווען א פראבלעם ווייל “העולם מוציא” וואלט געווען א “בלע” (צוויי אותיות איינס נאכ׳ן צווייטן). דער רמב״ם רעדט אין הלכות קריאת שמע וועגן דעם ענין פון בלע. די גמרא דיסקוטירט צי “מוציא” אדער “המוציא” — “המוציא” איז זיכער גוט, “מוציא” איז א שאלה.
—
הלכה ג (המשך) — געקאכטע תבואה (שלוק כמות שהיא)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “תבואה שנתבשלה שלוק כמות שהיא — מברך עליה בורא פרי האדמה.”
פשט: ווען מ׳קאכט תבואה פלעין אין וואסער אן קיין צוגעלייגטע ספייסעס (ווי סיריעל), איז עס טאקע מין דגן, אבער ווייל מ׳האט נישט געמאכט קיין פת, הייסט עס נישט לחם, און די ברכה איז בורא פרי האדמה — אזוי ווי אנדערע ירקות.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק צווישן “שלוק” און “מבושל”: שלוק מיינט געקאכט מיט וואסער פלעין, מבושל מיינט געווענליך געקאכט מיט עפעס צוגעגעבן.
2. דער עיקר חידוש: לחם איז נישט סתם דער מין תבואה, נאר דער מין ווי מ׳האט צוגעלייגט די מענטשליכע חכמות פון מאכן לחם. אויב מ׳נעמט עס כמות שהיא פון דער ערד און קאכט עס, איז עס נישט קיין לחם — עס איז פלעין דגן, דעריבער אדמה. דער מין אליין איז נישט גענוג — דער פראצעס פון באקן צו פת איז וואס באשטימט די ברכה.
3. פראקטישע נפקא מינה: סיריעלס וואס זענען נישט געבאקן, גראנאלע און אזעלכע זאכן — מ׳דארף וויסן צי ס׳איז געבאקן (מזונות) אדער נאר געקאכט (אדמה).
—
הלכה ג (המשך) — ברכה אויף קמח (מעל)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אכל קמח — מברך עליו שהכל.”
פשט: קמח וואס מ׳האט צעמאלן אבער נאכנישט געבאקן — ווייל עס איז נישט די נארמאלע דרך אכילה, מאכט מען שהכל.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס שהכל און נישט אדמה? עס איז שוין נישט קיין ירק (ס׳האט פארלוירן צורת הפרי דורך צעמאלן), אבער ס׳איז נאכנישט קיין לחם. עס איז אין א ביניים-צושטאנד — נישט מער אדמה און נאכנישט מזונות/המוציא.
2. א שיינער פשט — “ירידה לצורך עליה”: דער מהלך פון תבואה איז: עס הייבט אן אלס אדמה (גאנצע תבואה), פאלט אראפ צו שהכל (קמח), און שטייגט ארויף צו המוציא (פת).
3. פראקטיש: מ׳רעדט באופן אז מ׳קען עס עסן — למשל מיט צוקער און חלב. סתם פאודער אליין איז בכלל נישט אכילה און וואלט בכלל נישט באדארפט א ברכה.
4. דער כלל: ביי יעדע פרי/ירק וואס ווערט צעמאלן און פארלירט צורת הפרי, ווערט עס שהכל — נישט נאר ביי דגן.
—
הלכה ד — קמח שקלאו ועירבו (געבראטענע קמח געמישט מיט פליסיגקייט)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “קמח של אחד מחמשת המינים שקלאו ועירבו במים או בשאר משקין — אם הוא עבה כדי שיהא ראוי לאכילה, מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם הוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו שהכל ולבסוף בורא נפשות.”
פשט: קמח וואס מ׳האט געבראטן (קלי) און געמישט מיט וואסער אדער אנדערע משקין — אויב עס איז געדיכט גענוג צו עסן מיט א לעפל: מזונות. אויב עס איז נאס גענוג צו טרינקען פון א כוס: שהכל.
חידושים און הסברות:
1. דער חילוק צווישן עסן און טרינקען: דער מאסשטאב איז צי מ׳עסט עס מיט א לעפל (מזונות) אדער מיט א כוס (שהכל). פארינע וואס מ׳עסט מיט א לעפל = מזונות; זעלבע פארינע זייער וואסערדיג וואס מ׳קען טרינקען = שהכל.
2. נפקא מינה פאר היינטיגע שעקס: ווען מ׳צעמאלט א מזונות-זאך און מאכט א שעק (געטראנק), ווערט עס שהכל, ווייל עס איז א געטראנק.
—
הלכה ד (המשך) — מעשה קדירה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “קמח של אחד מחמשת המינים שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים, כגון לביבות. וכן הדגן שחלקו או כתשו ובישלו בקדירה… כל אלו נקראו מעשה קדירה. וכן כל תבשיל שיש בו אחד מחמשת המינים — מברך עליה בורא מיני מזונות.”
פשט: קמח אדער דגן וואס מ׳האט געקאכט אין א טאפ (מעשה קדירה) — סיי אליין, סיי מיט אנדערע זאכן (ווי לביבות/לאטקעס/קרעמזלעך) — מאכט מען מזונות. אפילו א תבשיל וואס האט נאר אביסל חמשת המינים דערין.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס מזונות און נישט שהכל ווי ביי סתם קמח? ביי סתם קמח איז עס נישט קיין נארמאלע אכילה, דעריבער שהכל. אבער ווען מ׳מאכט פון קמח א מעשה קדירה — א זופ, א לאטקע, א פארינע — האט מען דערפון געמאכט א נארמאלע, פולע אכילה וואס גיט זעטיגונג (מזון). עס איז מער חשוב ווי שהכל, אבער נישט קיין פת, דעריבער מזונות.
2. דער יסוד: חמשת המינים ווערט נישט קיין טפל. אפילו מ׳לייגט עס אריין אין אן אנדערע תבשיל, ווערט עס מזונות. ביישפיל מיט טשאלנט: א טשאלנט וואס האט בארלי (גערשטן), לאקשן, קניידלעך — ווערט מזונות, הגם אן דעם וואלט עס געווען שהכל (וואסער, פלייש).
—
הלכה ד (המשך) — עיקר וטפל ביי חמשת המינים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במה דברים אמורים? שהיה מין חמשת המינים עיקר. אבל אם היה מין חמשת המינים שעירב טפלה — אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה.”
פשט: דער כלל אז חמשת המינים מאכט מזונות איז נאר ווען דער מין דגן איז א עיקר אינגרידיענט. אויב עס איז נאר א טפל, מאכט מען אויף דער עיקר.
חידוש: דאס איז א כלל כללי אין ברכות — כל שיש עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה — סיי ווען עס איז מעורב צוזאמען, סיי ווען עס איז נישט מעורב (באזונדער).
—
הלכה ד (המשך) — וואס הייסט “טפל”?
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “לפת או כרוב שבישלן ומעט קמח של חמשת המינין נתן לתוכן כדי לדבקן — אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר והקמח טפל לו. שכל מה שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל — הרי הוא טפל. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת — הרי הוא עיקר.”
פשט: מ׳האט געקאכט מערן/קרויט און אריינגעלייגט אביסל קמח פאר טעקסטשור (צו פארדיכטן) — קמח איז טפל, מאכט נישט מזונות. אבער אויב מ׳האט אריינגעלייגט קמח כדי צו געבן טעם — איז עס עיקר.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם׳ס הגדרה פון טפל — דריי זאכן: (1) כדי לדבק — פאר טעקסטשור/געדיכטקייט, (2) כדי ליתן ריח — פאר שמעק, (3) כדי לצבוע — פאר קאליר. אבער כדי ליתן טעם — דאס איז עיקר.
2. פראקטישער חילוק — סעלעד מיט קרוטאנס: צי די קרוטאנס זענען דארט פאר טעם אדער נאר פאר טעקסטשור. א מענטש וואס עסט א סעלעד ווייל ער וויל עסן וועדזשטעבלס, און די קרוטאנס זענען נאר א צוגאב — דאס איז טפל.
3. דער פשוט׳ער תירוץ: פרעג דעם מענטש — וואס ווילסטו עסן? ווען ער וויל עסן וועדזשטעבלס און דער קמח דינט נאר פאר טעקסטשור — טפל. ווען ער וויל עסן א טשאלנט וואס איז געמאכט פון בארלי, פלייש, קניידלעך אלס גלייכע אינגרידיענטן — איז דער דגן עיקר.
—
הלכה ד (המשך) — דוגמא פון “כדי לדבק” (דבש מיט חלב חיטה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חיטה… אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל, שהדבש הוא העיקר.”
פשט: מען קאכט האניג און לייגט אריין א סארט מעל פון חיטה כדי לדבק (צו מאכן עס פעסטער, אזוי ווי א קענדי/קוקי). האניג אליין איז צו פליסיג, מען וויל מאכן דערפון א פעסטע זאך, לייגט מען אריין ווייניג מעל. מען מאכט שהכל ווייל דער דבש איז דער עיקר.
חידושים און הסברות:
1. פארשטיין “ליתן טעם”: ווען דער רמב״ם זאגט “אבל אם עירב כדי ליתן טעם והוא הרוב הרי הוא עיקר”, מיינט ער נישט אז סתם צוגעבן א טעם מאכט עפעס צום עיקר. דער פשט איז: ווען דאס איז די עיקר טעם וואס דער מענטש וויל — ווי ביי דבש מיט חיטה, וואו מען שמעקט ממש נאר די האניג און מען פילט בכלל נישט קיין חיטה.
2. צוויי קאטעגאריעס פון טפל: (1) ממש טפל — כדי לדבק, כדי ליתן צבע, כדי ליתן ריח, תפשין — וואו דער צוגעלייגטער איז גארנישט פאר טעם; (2) כדי ליתן טעם — וואו דער צוגעלייגטער איז דער דאמינאנטער טעם. אבער דער רמב״ם רעדט נישט וועגן א פאל וואו ס׳איז דא צוויי גלייכע טעמים.
3. שאלה וועגן חמשת המינים: ביי תבשיל שערב בו אחד מחמשת המינים כדי ליתן טעם — מאכט מען מזונות. אבער ביי דער דבש-דוגמא (וואו חיטה איז אריינגעלייגט נאר לדבק) מאכט מען שהכל. איז דער דין אז חמשת המינים זענען אלעמאל עיקר נאר ווייל זיי זענען חשוב? דאס איז אנגענומען ביי פוסקים, אבער אין רמב״ם שטייט דאס נישט קלאר. עס זעט אויס אז לויט דעם רמב״ם, מען מאכט נישט מזונות נאר ווען דער מעל איז אריינגעלייגט בלויז לדבק.
4. [דיגרעסיע: טשאקאלעד קעיק/קוקיס] ביי א טשאקאלעד טשיפ קוקי — דער קוקי איז מזונות; אבער ביי א שטיקל טשאקאלעד מיט א ביסל ברעזל אינעווייניג — איז דאס שהכל ווייל דער טשאקאלעד איז עיקר. ביי א קאקאוש קעיק, כאטש דער מענטש האט אפשר בעיקר ליב דעם טשאקאלעד טעם, איז עס פונדעסטוועגן א קעיק — א מזונות. דער כלל: מען קוקט נישט וואס דער מענטש האט ליב, נאר וואס דער חפצא איז — א קעיק איז א מזונות-זאך.
—
הלכה ד (המשך) — עיקר וטפל ווען ס׳איז נישט מעורב: דג מליח מיט פת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כיצד? הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל פת עמו כדי שלא יזיק המלוח גרונו — מברך על המליח ופוטר את הפת, וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: א מענטש וויל עסן א זאלציגע פיש (הערינג), אבער ס׳איז צו שארף פאר זיין האלדז, עסט ער מיט א שטיקל ברויט. מען מאכט א ברכה אויף דער פיש (עיקר) און דאס פוטר דעם פת (טפל).
חידושים און הסברות:
1. “צריך” — דער לשון מסביר די טפלה: דער רמב״ם שרייבט “צריך לאכול” — ער וויל בעיקר עסן דעם דג מליח. דער פת איז נאר א מכשיר צו קענען עסן דעם פיש. דאס איז דער יסוד פון טפלה ווען ס׳איז נישט מעורב — איין זאך סערווט דעם אנדערן.
2. “שלא יזיק” — נישט א טעם-ענין נאר א פראקטישע נויט: דער פת איז נישט דא פאר טעם, נאר ווייל דער מליח איז צו שארף פאר׳ן האלדז. דאס איז אנאלאג צו חרוסת ביי מרור.
3. אנווענדונג אויף סאלאד מיט קרוטאנס: דער זעלבער דין קען געלטן פאר א סאלאד מיט קרוטאנס: דער מענטש וויל עסן לעטוס, אבער אליינס איז עס צו ווייך/נישט געשמאק, לייגט ער אריין קרוטאנס פאר קראנטש. דאס איז נישט מעורב און נישט לדבק — עס איז א פאל פון עיקר וטפל ווי דג מליח מיט פת. דער סאלאד איז עיקר, די קרוטאנס זענען טפל.
—
דיון וועגן דער ווארט “פוטר” — מהות פון ברכה ראשונה
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט “פוטר את הפת”? “פוטר” ליגט אויף דעם יסוד אז אויף יעדע זאך וואס מען עסט דארף מען א ברכה — א “שאלת רשות” פון דעם אייבערשטן. ווען מען עסט עפעס טפל׳דיגס, דארף מען אויך רשות, אבער די ברכה אויף דער עיקר פוטר (באפרייט) דעם טפל.
2. פארוואס קען נישט א ברכה אויף איין זאך יוצא זיין פאר אלעס? ס׳איז דא א תקנה אז מען זאל דערמאנען די ספעציפישע מיני עסן. ווען מען מאכט בורא מיני מזונות, האט מען נישט גערעדט וועגן בורא פרי האדמה. אבער דאס מיינט נישט אז מען האט נישט רשות — נאר אז מען האט נישט מקיים געווען די תקנה פון ספעציפישע ברכה אויף יענע מין.
3. חילוק צווישן ברכה ראשונה און ברכה אחרונה: ברכה אחרונה איז מער א דאנק צום אייבערשטן; ברכה ראשונה איז א שאלת רשות.
4. שהכל vs. ספעציפישע ברכות: ווען מען זאגט שהכל נהיה בדברו, קען מען זאגן עס גייט אויף אלעס (כללות׳דיג). אבער ווען מען זאגט נאר מזונות, האט מען נישט כלל אדמה — אדמה איז נישט מזונות. פונדעסטוועגן, דער עיקר ענין איז אז “איך נעם רשות צו עסן” — די ספעציפישע נוסח איז א תקנה וויאזוי מען זאל עס טאן.
5. א ברכה פרטית פטר׳ט נישט אנדערע מינים: ווען מ׳מאכט “בורא פרי האדמה” אויף טאמעיטאס, קען מען נישט דערנאך עסן פאטעיטאס אן א נייע ברכה — ווייל ווען מ׳מאכט א ברכה פרטית, האט מען ספעציפיש גערעדט וועגן דעם מין עסן, און עס איז נישטא קיין מעכאניזם וויאזוי עס זאל אריבערגיין אויף אן אנדער מין. משל: א קינד וואס פרעגט זיין טאטן “קען איך נעמען א קענדי?” און נעמט אן עפל — דאס האט נישט קיין שייכות. אויב ער וואלט געזאגט “קען איך נעמען צו עסן?” וואלט עס געווען אנדערש.
6. דער טעם פון ספעציפישע ברכות: דער אייבערשטער האט ליב ספעציפישקייט — אזוי ווי מ׳דארף מתפלל זיין אויף יעדע בקשה באופן פרטי. דער רמב״ם וואלט טעאריעטיש געקענט ריפלעיס׳ן גאנץ הלכות ברכות מיט איין ברכה (שהכל), אבער עס איז דא א שיינקייט אין מאכן א ברכה אויף יעדע מין באזונדער. דאס איז פארגליכן צום כלל-פרט פרינציפ אין לערנען — מ׳קען נישט נאר לערנען די כללים, מ׳דארף אויך די פרטים.
—
הלכה וועגן פת שנתפררה (צעברעקלטע ברויט) — צורת הפת און כזית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מ׳האט צעשניטן/צעברעקלט ברויט אין שטיקלעך — אויב יעדע שטיקל איז א כזית און האט נאך צורת הפת, מאכט מען המוציא. אויב נישט, מאכט מען בורא מיני מזונות.
פשט: עס דארף זיין ביידע תנאים — כזית גרויס און צורת הפת — כדי צו מאכן המוציא.
חידושים און הסברות:
1. חלה קוגל: וואס איז די ברכה אויף חלה קוגל? די שטיקלעך זענען נישט קיין כזית, און עס האט נישט קיין צורת הפת — עס זעט אויס ווי חלה קוגל, נישט ווי ברויט. ממילא איז עס מזונות.
2. מצה: פארוואס מאכט מען המוציא אויף מצה? מצה זעט דאך נישט אויס ווי ברויט! ענטפער: מצה האט יא צורת הפת — עס איז א פלאכע פת, אבער עס איז געבאקן אין אן אויוון ווי פת.
—
הלכה וועגן עיסה שנאפית בקרקע (ברויט געבאקן אין דער ערד)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עיסה שנאפית בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדבריות אופין, ואין לה צורת פת — מברך עליה בתחילה בורא מיני מזונות. ואם קבע עליה סעודה, הרי זה נעשה פת, ומברך המוציא לחם.”
פשט: ברויט וואס ווערט געבאקן אין א גרוב אין דער ערד (ווי בעדואינער טוען — אזוי ווי טאנדורי ברעד), וואס האט נישט קיין צורת הפת — מאכט מען בורא מיני מזונות. אבער אויב מ׳קובע סעודה דערויף, מאכט מען המוציא.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן דער פריערדיגער הלכה: די פריערדיגע הלכה רעדט פון ברויט וואס איז געווען פת און איז צעברעקלט געווארן. דא רעדט מען פון א זאך וואס האט לכתחילה נישט קיין צורת הפת — עס איז קיינמאל נישט געווען “ריכטיגע” ברויט.
2. פארוואס איז דאס נישט ברויט? פיטא (וואס איז ענליך) איז א זאך וואס מ׳נאשט — מ׳טובל׳ט עס, מ׳עסט קליינע שטיקלעך — אין קאנטראסט צו רעגולערע ברויט/חלה וואס קיינער נאשט נישט סתם אזוי. ברויט איז א זאך וואס מ׳זעצט זיך אוועק און מ׳עסט א סעודה. פיטא איז אמביוואלענט — אמאל ברויט, אמאל סנעק.
3. דער בעדואין אליין: אפילו דער בעדואין וואס דאס איז זיין שטענדיגע ברויט — ווען ער עסט עס נישט בקביעות (נאר א סנעק), מאכט ער נישט המוציא. עס שטייט נישט אז ביי אים איז עס אלעמאל קביעות סעודה.
4. [דיגרעסיע: מן במדבר] די אידן אין מדבר האבן געגעסן מן וואס “וטעמו כצפיחית בדבש” — צפיחית מיינט אפשר א קוקי/מזונות זאך. די גמרא זאגט “משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן” — מ׳האט געבענטשט, אבער נישט נויטווענדיג געזאגט המוציא. ווען די אידן זענען אנגעקומען קיין ארץ ישראל, האבן זיי געזען די בעדואינישע ברויט — און דאס איז געווען זייער ערשטע באקאנטשאפט מיט “צורת הפת.”
—
הלכה וועגן פת הבאה בכיסנין (עיסה שנילושה בדבש/שמן/חלב)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, או שערב בה מיני תבלין ואפאה — וכן הנקרא פת הבאה בכיסנין — מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא.”
פשט: אן עיסה וואס מ׳האט געקנאטן מיט האניג, אויל, אדער מילך (אנשטאט וואסער), אדער מ׳האט אריינגעמישט תבלין און געבאקן — אויף דעם מאכט מען מזונות, סיידן מ׳איז קובע סעודה דערויף.
חידושים און הסברות:
1. צוויי באזונדערע קעיסעס אין דעם רמב״ם: דער ערשטער קעיס — “נילושה בדבש או שמן או חלב” — מיינט אז מ׳האט פארבייטן דעם וואסער מיט האניג/מילך/אויל. דער צווייטער קעיס — “שערב בה מיני תבלין ואפאה” — מיינט אז מ׳האט צוגעלייגט צום קמח אנדערע זאכן (ווי טשאקאלאד טשיפס, סינאמאן, א.א.וו.) און געבאקן. דער חילוק פון דעם פריערדיגן דין (טריידא דדבישא) איז: דארט האט מען אריינגעלייגט אביסל מעל אין האניג (דער האניג איז דער עיקר); דא איז דער קמח דער עיקר, נאר מ׳האט צוגעלייגט האניג/מילך אלס ערוב.
2. דער עיקר חילוק צווישן פת הבאה בכיסנין און רעגולערע פת: פת הבאה בכיסנין האט אזא נאטור אז מ׳עסט עס אמאל ווי א נאש, בעת רעגולערע פת עסט מען נאר ביי א סעודה. ס׳איז אן אנדערע מין — נישט סתם א שאלה פון כמות, נאר פון דער צורה און אופן ווי מ׳נוצט עס.
3. [דיגרעסיע: מארקעטינג און הלכה] די תורה רעכנט זיך מיט “מארקעטינג” — וויאזוי א זאך ווערט פארקויפט און גענוצט. דער זעלבער טייג, ווען מ׳באקט עס אלס א לאנגע ברויט אין א ברויט-בעג, איז עס פת (המוציא). ווען מ׳שניידט דעם זעלבן טייג אויף קליינע שטיקלעך און לייגט עס אין א פרעצל-בעג, ווערט עס מזונות. דאס איז נישט מעטאפיזיק — ס׳איז וויאזוי די חברה מארקעט עס, און דאס באשטימט דעם דרך אכילה.
4. [דיגרעסיע: קריטיק אויף “מזונות ברויט”] א לאנגע דיגרעסיע קעגן דעם מנהג פון “מזונות ברויט”:
– דער עיקר פראבלעם: דער עולם האט פיינט זיך צו וואשן און בענטשן ווייל ברכת המזון איז “צו לאנג” — אבער דאס איז נאר ווייל מ׳האט אריינגעדרוקט אין סידור א נוסח וואס איז אסאך לענגער ווי נויטיג. דער רמב״ם׳ס נוסח ברכת המזון איז אסאך קירצער.
– המוציא אן נטילת ידים: אפילו אויב מ׳וויל מקיל זיין אויף נטילת ידים (וואס איז א תקנה) ביי ספק-ברויט, פארוואס קען מען נישט מאכן א המוציא? מזונות ברויט איז זיכער ברויט — ס׳איז זייער שווער צו זאגן אז ס׳איז מזונות.
– נטילת ידים מעיקר הדין: איינער וואס האלט זיינע הענט ריין (א נארמאלער מענטש היינט וואס ארבעט נישט מיט שמוציגע זאכן) — מעיקר הדין דארף ער נישט מאכן נטילת ידים. דאס וועט מען זען אין הלכות נטילת ידים.
– ברכת המזון קורצער נוסח: דער חילוק צווישן מעין שלש און ברכת המזון איז בעצם נאר אז ביי ברכת המזון דארף מען דריי/פיר באזונדערע ברכות, און ביי מעין שלש מאכט מען אלעס אין איינס. מ׳קען זאגן כמעט דעם זעלבן נוסח ווי מעין שלש, נאר צולייגן “ברוך אתה ה׳” נאך יעדע ברכה, און מ׳איז יוצא לכל הדעות ברכת המזון.
– ר׳ יצחק עבאדי׳ס קורצע ברכת המזון: ר׳ יצחק עבאדי ז״ל (תלמיד פון ר׳ אהרן קאטלער, דער ערשטער רב אין לעיקוואוד) האט אין זיין ספר אפגעדרוקט א נוסח ברכת המזון וואס פאסט כמעט אויף א קרעדיט קארד — אויסגעהאלטן לויט אלע פוסקים, בערך אזוי לאנג ווי על המחיה.
– דער כלל פון “כל המוסיף גורע”: מ׳וויל זיין פערפעקט, אבער מ׳פארגעסט אז צוגעבן צופיל קען גורם זיין אז מ׳פארלירט דאס גאנצע. בעסער א קורצע ברכת המזון ווי גארנישט.
– [דיגרעסיע אין דיגרעסיע: תשעה קבין] אויף דעם זעלבן פרינציפ — על פי עיקר הדין, זיך אפוואשן אין א שאוער איז א סארט טבילה (תשעה קבין), אבער ווייל א מקוה איז חשוב׳ער, רעדט מען בכלל נישט דערפון. מ׳זאגט נישט דעם עולם וועגן תפילה קצרה, וועגן קורצע ברכת המזון — און דערפאר פארלירט מען מענטשן גאר.
5. סענדוויטש — צי ס׳איז קביעות סעודה: א סענדוויטש וואס מ׳עסט אויפ׳ן וועג איז נישט קיין קביעות סעודה — ס׳איז מער אכילת עראי. אבער ביי א חשוב׳ע סעודה (ווי א ברית) וואו מ׳סערווט סענדוויטשעס, קען עס יא זיין קביעות סעודה — ס׳ווענדט זיך אין דער “סאושעל סיטועישאן”. דאס איז נישט קיין גזירת הכתוב, ס׳איז אלץ אין דער מארקעטינג/קאנטעקסט.
—
הלכה וועגן אורז (רייס)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אורז שבישלו או שעשאו פת — מברך עליו בורא מיני מזונות (בתחילה) ובורא נפשות רבות (בסוף).”
פשט: אורז (רייס) וואס מ׳האט געקאכט אדער געמאכט פת דערפון — מ׳מאכט בורא מיני מזונות, אבער לאחריו בורא נפשות רבות (נישט על המחיה).
חידושים און הסברות:
1. אורז — א באזונדערע קאטעגאריע: אורז איז ענליך צו חמשת מיני דגן (מ׳מאכט מזונות), אבער מיט צוויי וויכטיגע חילוקים:
– ס׳קען נישט ווערן קיין פת: אפילו מ׳האט געמאכט א פת פון אורז, בלייבט עס מזונות (נישט המוציא). ביי חמשת מיני דגן קען מזונות ווערן פת.
– לאחריו בורא נפשות: נישט על המחיה (וואס איז נאר אויף חמשת מיני דגן), נאר בורא נפשות רבות.
2. דער “סקעיל” פון תבואות ביז ירקות:
– חמשת מיני דגן (תבואות) — דער העכסטער דרגא.
– אורז — אינמיטן, ענליך צו קטניות אבער ענליך צו מזונות.
– דוחן (millet) — זייער ענליך צו אורז, אבער שוין אין די “vegetable families” — מ׳מאכט שהכל.
– קטניות (beans) — א באזונדערע פאמיליע.
3. בישול vs. פת פון אורז: דער רמב״ם האלט אז אפילו בישול פון אורז (געקאכטע רייז) מאכט מען מזונות. אנדערע פוסקים טענה׳ן אז נאר אויב מען האט געמאכט פת פון אורז, דעמאלט מאכט מען מזונות — ווייל דאס איז ענליך צו חמשת מיני דגן. אבער אויב ס׳איז נאר בישול, מאכט מען שהכל. דער שולחן ערוך פסק׳נט ווי דער רמב״ם — מזונות אפילו אויף בישול.
4. גאנצע אורז: אויב מען עסט גאנצע קערנער אורז (נישט געמאלן, נישט געקאכט אלס קמח), איז דער רמב״ם מסופק — אפשר מאכט מען שהכל (לכאורה אדמה). אבער די עיקר הלכה און מנהג פון רוב וועלט איז מזונות אפילו אזוי.
5. ספק אין די גמרא: עס איז דא א ספק אין די גמרא וועגן אורז — נישט א קלארע מחלוקת אמוראים, נאר א ספק. דערפא
ר זענען דא פוסקים וואס פירן זיך אנדערש, אבער דער עיקר הלכה איז ווי דער רמב״ם און שולחן ערוך.
6. אנדערע מינים פון די “פעמילי” פון רייז (ווי קינואה א.א.וו.) — אויף זיי ווערן שאלות געפרעגט, ווייל זיי זענען לכאורה נישט אורז.
7. פלוגתא וועגן דוחן: ס׳איז דא א מחלוקת צווישן די פוסקים צי דוחן איז דאס זעלבע ווי אורז (און מ׳מאכט מזונות) אדער ס׳איז שוין אין דער קאטעגאריע פון קטניות (און מ׳מאכט שהכל).
—
הלכה וועגן ברכה אחרונה — דער כלל
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל שבירך עליו בתחילה המוציא לחם, מברך עליו אחרונה בסוף ברכת המזון כסדרן, ארבע ברכות… וכל שבירך עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברך עליו אחרונה בסוף ברכה אחת מעין שלש הברכות.”
פשט: ווער עס מאכט המוציא, בענטשט ברכת המזון (4 ברכות). ווער עס מאכט מזונות, זאגט ברכה אחת מעין שלוש — איין ברכה וואס קאווערט די דריי עיקר ברכות (הזן, על הארץ, בונה ירושלים), אבער נישט הטוב והמטיב.
חידושים און הסברות:
1. אורז קריגט נישט מעין שלוש: אפילו מען מאכט מזונות אויף אורז, זאגט מען נישט ברכה מעין שלוש נאכדעם, נאר בורא נפשות.
2. פארוואס עקזיסטירט מעין שלוש? ווייל חז״ל האבן געוואלט קאווערן א ספק דאורייתא — זאכן וואס זענען פון די “פעמילי” פון לחם, ענליך צו לחם אבער נישט פונקט לחם. מען האט מורא געהאט אז אפשר דאס איז וואס די תורה האט געמיינט.
3. ספעקטרום, נישט שווארץ-ווייס: ס׳איז נישט א שווארץ-ווייס חילוק, נאר א ספעקטרום/לעוועלס: ברכת המזון (4 ברכות) → מעין שלוש (1 ברכה מעין 3) → בורא נפשות. “יעדע זאך איז א ספעקטרום” — דאס איז א יסוד וואס מען זעט דא.
—
שיעור כזית פאר ברכה אחרונה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “במה דברים אמורים? שאכל כזית ומעלה… אבל האוכל פחות מכזית… מברך בתחילה ברכה שלפניה, ולבסוף אינו מברך כלל.”
פשט: ברכה ראשונה מאכט מען אפילו אויף ווייניגער ווי א כזית. אבער ברכה אחרונה דארף מען א כזית — ווייניגער ווי א כזית, מאכט מען נישט קיין ברכה אחרונה.
—
נוסח פון ברכה מעין שלוש — דעטאלירטער דיון
דער רמב״ם׳ס נוסח: “על המחיה ועל הכלכלה… ועל ארץ חמדה טובה ורחבה… רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלינו לתוכה ונשמח בבנינה ונברך עליה בקדושה ובטהרה.”
חידושים און הסברות:
1. פארוואס “מחיה” און נישט “זן”: דער פרי חדש ווערט געברענגט — מען נוצט נישט דאס ווארט “זן” (ווי אין ברכת המזון), נאר “מחיה” און “כלכלה” — ענליכע ווערטער אבער אנדערש. אפשר ווייל חז״ל האבן געהאלטן אז ברויט איז דער עיקר “מזון”, און דא ביי מזונות-פראדוקטן נוצט מען ענליכע אבער אנדערע ווערטער.
2. “ארץ חמדה טובה ורחבה” אן ברית ותורה: דער נוסח דערמאנט ארץ חמדה טובה ורחבה (וואס איז דער עיקר ווארט פון ברכת הארץ), אבער דערמאנט נישט ברית ותורה. דאס איז א גרויסע ראיה אויף וואס מען האט געזאגט פריער (שיטת הריטב״א און אנדערע) — אז ברית ותורה איז נישט מעכב. ווען עס וואלט געווען מעכב, וואלט מען עס געדארפט שרייבן דא אין מעין שלוש. עס איז נאר א הידור, נישט א עיכוב.
3. “בקדושה ובטהרה”: וואס מיינט “ונברך עליה בקדושה ובטהרה”? דער פשט איז: מען וועט עסן מעשרות און מאכן ברכות אין ירושלים — מיט טהרת הגוף און טהרת הנפש. מען בעט אז אין די גאולה זאל מען אפילו אין גשמיות׳דיגע זאכן זיין מיט אמונה, קדושה און טהרה. עס ווערט אויך באמערקט אז משגיחים זאגן אז ביי “על המחיה” זאגט מען “בקדושה ובטהרה” — א שמייכלדיגע באמערקונג: “דו עסט נישט אזויפיל קוקיס, אביסל קדושה וטהרה.”
4. סדר פון חתימה: ביי ברכת המזון ענדיגט מען רחם נא מיט “בונה ירושלים”. אבער ביי מעין שלוש, וואו מען דארף חתום׳ן “על הארץ ועל המזון” (נישט “בונה ירושלים”), גייט מען צוריק פון רחם נא/ירושלים צו “על הארץ ועל המחיה” — ערשט דערמאנט מען ארץ (וואס מען האט יעצט גערעדט), און דאן גייט מען צוריק צו מחיה (וואס מען האט פריער דערמאנט).
5. “והעלינו לתוכה”: דאס ווארט “לתוכה” מיינט נישט סתם ירושלים, נאר אין דעם משכן/בית המקדש — מען וועט דארט עסן שלמים. “ציון משכן כבודך” — ציון איז די שטאט, און אין איר איז דער משכן (בית המקדש). “לתוכה” מיינט אריינגיין אינעווייניג אין דעם מקום המקודש וואו מען קען ברענגען קרבנות.
—
[דיגרעסיע: “על הארץ” — וועלכע ארץ?]
חידושים:
1. קען “על הארץ” מכוון זיין אויף אמעריקע? דער ברויט קומט דאך פון די ערד וואו מען איז — “המוציא לחם מן הארץ” — פון וועלכע ארץ? דער ווייץ וואס מען שניידט דא ציט זיין חיות פון דער לאקאלער ערד.
2. ענטפער: “על הארץ” מוז זיין ארץ ישראל, ווייל אזוי שטייט אין תורה “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”. אבער עס ווערט געזאגט אז דער ווייץ ציט זיין חיות פון ארץ ישראל — “צמח ה׳ לצבי” — אלע ארצות ציען פון ארץ ישראל.
3. עיקר נוסח ברכת המזון: אפשר איז “על הארץ ועל המזון” דער עיקר נוסח פון ברכת המזון, ווייל דאס שטייט אין תורה: “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.” ביי ברכת המזון צעטיילט מען עס: מזון באזונדער (הזן), ארץ באזונדער (על הארץ), און דאן צעטיילט מען ארץ ווייטער — בונה ירושלים, הטוב והמטיב. אבער דער עיקר איז ארץ ומזון צוזאמען. אונז אין גלות קוקן אויף ארץ און מזון ווי צוויי באזונדערע זאכן, ווייל מיר האבן נישט די ארץ — “אונז עסן ברויט וואס איז נישט אונזער ברויט.”
4. [דיגרעסיע: ישוב ארץ ישראל אין חוץ לארץ] אפשר אידן וואס וואוינען אין לעיקוואוד זענען מקיים מצות ישוב ארץ ישראל? דער עיקר איז אז א איד זאל נישט וואוינען צווישן עובדי עבודה זרה, ער זאל האבן א מקום קבוע. אז מען קויפט א פלאץ און מען איז מיישב — ס׳איז נאר א שאלה פון כיבוש יחיד (מען טאר נישט כובש זיין חוץ לארץ פאר מען ענדיגט כובש זיין ארץ ישראל). דער גאון פון טשעבין ווערט דערמאנט — “תומך שמיא איז נישט קיין דזשאוק.” א פלאץ וואו מען וואוינט בקדושה ובטהרה איז אינטערעסאנט.
—
שבת און יום טוב אין מעין שלוש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו… מעין קדושת היום.”
פשט: אין מעין שלוש אויף שבת/יום טוב לייגט מען אריין קדושת היום — “מקדש השבת” אדער “מקדש ישראל והזמנים” — ביי דעם דריטן חלק (רחם נא / בונה ירושלים). אזוי ווי אין ברכת המזון זאגט מען “רצה והחליצנו” פאר די חתימה.
—
ברכת מעין שלוש פוטר ברכת המזון?
דער רמב״ם: אויב איינער האט געזאגט ברכה מעין שלוש אויף פת (אנשטאט ברכת המזון), איז ער יוצא — ער דארף נישט נאכאמאל בענטשן.
חידושים און הסברות:
1. דער גאנצער חילוק צווישן ברכת המזון און מעין שלוש איז מינימאל. דער עיקר חילוק איז בלויז די “ברוך אתה ה׳” חתימות. ביי מעין שלוש זאגט מען “על המחיה ועל הכלכלה, ברוך אתה ה׳ הזן את הכל”, דערנאך “נודה לך על ארץ חמדה… ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון.” דער גאנצער חילוק צווישן דעם און ברכת המזון איז אייגנטלעך בלויז פיר ווערטער (די חתימות). די לאנגע נוסח וואס מיר זאגן איז זייער שיין ווען מ׳האט כח און צייט, אבער ס׳איז נישט מעכב — דער עיקר איז דער תוכן און די חתימות.
2. אויב איינער האט געזאגט די קורצע ברכה (נוסח קצרה) אויף פת, איז ער יוצא ברכת המזון. ער דארף נישט נאכאמאל בענטשן. ער האט א תקנה — ער קען צולייגן וואס ער האט פארפעלט (למשל “הטוב והמטיב”), אבער ער דארף נישט אנהייבן פון אנהייב.
3. [הערה בדרך אגב:] דאס זעלבע פרינציפ אפליצירט זיך אויף “יעלה ויבוא.” אויב מ׳האט נישט צייט צו זאגן דעם גאנצן “יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר,” קען מען זאגן א קורצע נוסח ווי ביי “על המחיה” — למשל “וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה.” דאס גילט אויך ביי שמונה עשרה. דער לאנגער נוסח פון “יעלה ויבוא” איז נישט מעכב — דער עיקר איז אז מ׳דערמאנט דעם טאג.
—
הלכה בנוגע ברכת המזון ביום טוב און ראש חודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וביום טוב אומר בברכה זו וכוללה עם קדושת היום, וכן מזכיר בברכת המזון.”
פשט: אויף יום טוב (און ראש חודש) דערמאנט מען דעם טאג אינעם ברכת המזון — אזוי ווי מ׳זאגט אין אונזער סידור אינמיטן “רחם”: “וזכרנו לטובה ביום השבת הזה” אדער “ביום ראש חודש הזה.”
—
הלכה בנוגע “לתוכה” vs. עלייה לארץ ישראל
חידוש: ווען איינער זאגט “ארויפגיין אין ארץ ישראל” מיינט עס נישט בלויז “לתוכה” (אריינגיין אינעווייניג). “לתוכה” מיינט ספעציפיש אריינגיין אינעווייניג אין דעם מקום המקודש, אבער “עלייה לארץ ישראל” מיינט ער דארף טאקע אריינגיין אין ארץ ישראל.
תמלול מלא 📝
פרק ג פון הלכות ברכות: ברכת המוציא לחם מן הארץ — די היעראַרכיע פון ברכות לויט חשיבות פון מאכלים
הקדמה צום שיעור
Speaker 1:
מיר לערנען א פרק רמב״ם. אונז גייען לערנען די דריטע פרק פון הלכות ברכות. אונז גייען דא לערנען וועגן די ברכה פון המוציא לחם מן הארץ. פאר מיר גייען ווייטער מיט די שיעור וויל איך רעדן אפאר ווערטער אזוי.
סאו, אונז רעקארדן דעם שיעור. אונזערע שיעורים זענען, איך ווייס, בערך א שעה, אמאל קורצער, אמאל לענגער. אבער ס׳נעמט אריין מער צייט ווי דעם. איך קום דא צו ר׳ יצחק יעדן טאג, אונז לייגן אריין אפאר שעה, קוקט זיך פאר וויפיל מיר קענען, מיר זענען ביידע פארנומענע מענטשן מיט נאך אסאך אסאך עסקנות, תורה׳דיגע און פערזענליכע. אבער מ׳לייגט אריין כוחות צו קענען מהנה זיין, צו קענען לערנען. איך פארשטייט זיך קודם כל איז עס אז אונז זאלן לערנען, ווייל אזוי לערנט מען מיט געשמאק. און ס׳זאל זיין שוין אויך ללמד איז צו געבן דעם לערנען מער משמעות, ס׳מאכט אונז מער ענדזשויען, און אונז נעמען עס מער ערנסט.
און ברוך השם אז דער עולם האט זייער הנאה. איך ווייס נישט פון נאך א שיעור וואס איז אויף די פארמאט אז א חברותא וואס לערנט צוזאמען, און ווער ס׳וויל קען זיך קומען אזויווי מצטרף זיין, מיטהאלטן וויאזוי מ׳קאכט זיך אין לערנען, און אמאל וויאזוי מ׳קריגט זיך אין לערנען, און מ׳איז זיך מחזק איינער דעם צווייטן, כדי אונז זאלן קענען אנגיין.
דאס איז נאר א חלק פון ר׳ יצחק׳ס פעולות. ר׳ יצחק האט נאך א געוואלד מיט שיעורים, שיעורי תורה, ווי ער איז ממש ערקלערט אויס אידן לדעת את השם אויף א געוואלדיגע פארנעם. זיינע שיעורים איז כדאי אויסצוהערן, טעם יראו כי טוב.
על כל פנים, לענין, יעצט גייט מען יעצט האבן א קאמפיין אין די קומענדיגע וואך, א יערליכע קאמפיין וואס דאס האלט אויס אז ר׳ יצחק זאל קענען א גאנץ יאר עוסק זיין אין רעקארדן שיעורים, פארלערנען פאר אידן, ארומגיין אין מערערע געגנטער זאגן שיעורים, און אז אונז זאלן קענען אנגיין מיט דעם שיעור.
איז, איך אליין מוז איך שאפן געלט פאר די בית המדרש, און ר׳ יצחק מוז שאפן… און איך לאדן אייך אלע איין, אזויווי אונז זענען חברותות צו אונזער חברותא, אונז זענען א דריטער צו די חברותא׳שאפט, אדער א הונדערטסטער, ברוך השם אז דער עולם האלט מיט און אונז הערן צוריק פידבעק. אזוי זאלן אונז אויך ווערן פארטנערס, אזויווי איך העלף ר׳ יצחק, און אזוי ווי ר׳ יצחק העלפט ענק אלע און ער העלפט זיך מיט׳ן מאכן אז זיין טאג זאל זיין מוקדש פאר תורה, אונז דארפן אים שטיצן אז עס זאל קענען אנגיין, ווערן פארטנערס. איך בעט יעדן איינעם, מען קען ארויסריטשן צו די קאמפיין, מען קען ארויסריטשן צו מיר, דאס איז ר׳ יצחק, און ווערן איינגעשפאנט. מיר האבן יעצט שוין ברוך השם אויפגעקומען מיט א גרויסע סכום פון געלט, מ׳איז נאך דאון צווישן א פערטל מיליאן, מער אדער ווייניגער, אבער בערך דארטן. עס איז זייער וויכטיג אז די בית המדרש זאל קענען אנגיין, און מ׳בעט יעדן איינעם צו דזשוינען.
א גרויסער פארטנער פון די קאמפיין און פון די שיעור דא בכלל איז דער ספאנסער פון די שיעור, הרבני החסיד אוהב תורה, ר׳ יואל ווערצבערגער, ר׳ יואל עלייבי, וואס איז ממש די עמוד התווך, ממנו ילמדו וכן יעשו.
Speaker 2:
זאגט דער הייליגער רמב״ם… שכוח, שכוח. מ׳איז מסכים. מ׳רעדט דא זאכן, מ׳איז הונדערט פראצענט מסכים. מ׳האט אלעמאל געשיקט די לינק מיט די שם, און יעדער איינער, אזוי ווי אונז הערט זיך צו, זאל מען זיך צוהערן צו דעם, און שוין. יא, לאמיר לערנען, מ׳דארף עפעס לערנען. מ׳וועט רעדן ווייטער נאר מארגן.
הקדמה: די סטרוקטור פון ברכות לויט חשיבות
Speaker 1:
לאמיר געבן א שטיקל הקדמה. סאו, דער רמב״ם גייט אונז דא געבן הלכות… אונז האבן שוין געלערנט הלכות ברכות, ברכת המזון. דער רמב״ם האט אונז שוין געזאגט אין אנפאנג הלכות ברכת המזון אז די תורה האט נאר געזאגט אז מ׳זאל מאכן ברכת המזון אויף פת, אחר אכילת מזון, האט ער דאך שוין געזאגט. דאס איז דאך זייער קלאר. דאס ווארט “מזון”, מזון מיינט א מעידזשער מאלצייט, א עסן. און נאכדעם, מדברי חכמים צוגעגאנגען אז מ׳זאל מאכן א ברכה אויף יעדע מאכל, לפניו ולאחריו. שוין.
יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא אנדערע ברכות אויף אנדערע סארט מאכלים. אבער וואס איז לערנען אסאך הלכות איז גיין לערנען וויאזוי פארשטייסטו דאס? דאס איז גיין צו לערנען די דאורייתא פון די דרבנן. יא, סאו איך מיין אזוי, די דאורייתא איז אז ווען א מענטש האט זיין מעידזשער סעודה, דעמאלטס זאל מען נאכדעם בענטשן. ווייל דאס איז די פסוק זאגט אזוי, “ואכלת” – ווען דו עסט עסן, “ושבעת” – דו וועסט ווערן זאט, דאס מיינט די מעידזשער סעודה. א מענטש האט איינמאל א טאג א מעידזשער סעודה. מ׳האט אפשר מער ווי איינמאל א טאג עסט מען, אבער די סעודה גדולה פון וואס מ׳רעדט איז געווענליך די נאכמיטאג. און איך לאמיר זאגן איך געדענק נישט מיין ברכה, און איך וויל עסן א טאג. על כל פנים, וואסערע אכילה איז א מעידזשער אכילה קומט אייביג מיט ברויט. מיט די ברויט קומען צו זאכן ללפת בו את הפת. אזוי פלעגט זיין די אופן הסעודה. ווען א מענטש האט געהאט פלייש – נישט יעדער האט זיך געקענט ערלויבן אייביג פלייש, מ׳האט געדארפט טשעקן פלייש – האט מען געגעסן די פלייש מיט פת. אזוי זעען מיר אונז ווי אזוי מ׳טוט פסח, כורך, ווייל אזוי איז געווען די סדר העולם.
סאו על כל פנים, האבן חז״ל הנחה פארשטאנען אז ווען ס׳שטייט “ואכלת ושבעת”, מיינט עס די מעידזשער סעודה, ווייל דאס אינקלודט פת, און מ׳זאל מאכן די ברכה אויף די פת. די פת איז די עיקר אויף וואס מענטשן לעבן. אויסער דעם, איז דא נאך מאכלים וואס מענטשן עסן, אבער מ׳האט אויך חז״ל אויסגעשטעלט לויט די חשיבות דערפון. עפעס וואס איז כמעט אזוי ווי פת, נאר ס׳האט נישט די פארמאט אז ס׳איז די עיקר קביעות, ס׳איז נישט ממש ברויט, אבער ס׳איז אויך פון די זעלבע משפחה, איז דא “בורא מיני מזונות”. און נאכדעם איז דא “אדמה” און “העץ” פאר פרוכט און ירקות, פאר זאכן וואס וואקסן.
די היעראַרכיע פון ברכות
און ס׳איז אינטערעסאנט אז “המוציא לחם מן הארץ” זאגט בעיסיקלי אזוי: “שכוח באשעפער וואס גיסט ארויס די לחם”, וואס דאס איז די וויכטיגסטע זאך אויף וואס מענטשן לעבן. וואס האט עס מיט מיין יחיד׳דיגע ברכה? “בורא מיני מזונות” איז שוין אויף די החברה, אז אויסער פת איז דא נאך אופן וויאזוי צו עסן צו דער זייט. א מענטש וויל נישט יעצט ממש עסן די פול פת, אבער ער וויל עסן א שטיקל מזונות, א פרעצל, איך ווייס, ער וויל עסן דארטן עפעס א שטיקל מזונות וואס ס׳פילט אויך אן, אבער ס׳איז נישט די זעלבע לעוועל. וואס איז “בורא מיני מזונות”? “שהכל נהיה בדברו” דאנקט מען שוין אויף די שפע, ס׳איז דא זאכן וואס ס׳פעלט נישט אויס.
און אויך די נאכברכה איז אזוי. די גאנצע לאנגע נוסח ווי מ׳דאנקט די אייבערשטער אויף די מזון, און מ׳בעט אויף ארץ און ירושלים, די אלע זאכן, מ׳בעט און מ׳דאנקט אויף די וויכטיגסטע זאכן, איז אויף די גרויסע סעודה ווען א מענטש עסט צו דער זעט, דאס איז די עיקר וואס האלט א מענטש ביים חיות. און יוצא אז “בורא מיני מזונות” איז כמעט אויף די לעוועל, האבן די חכמים, ס׳איז טאקע נישט אין די האט מען געזאגט אז מ׳דארף מאכן א ברכה.
אבער אויף דעם איז דא א ברכה וואס איז אנדערש, וואס איז נישט “על המחיה”. אויף ברויט איז דא ברכת המזון, וואס איז א לאנגע ברכה. אויף די פינף מינים איז דא “על המחיה”, וואס איז א קורצע ברכה. און אויף די אנדערע זאכן איז דא “בורא נפשות”, וואס איז נאך א קורצערע ברכה.
פירוש “בורא נפשות”
די ברכה פון “בורא נפשות” איז א ברכה וואס מען זאגט אויף זאכן וואס זענען נישט אזוי וויכטיג פארן לעבן. למשל, אן עפל. קיינער איז נישט געשטארבן ווייל ער האט נישט געהאט קיין עפל. אבער דער אייבערשטער האט באשאפן עפלעך ווייל ער האט געוואלט געבן אונז נאך הנאה.
די ברכה “בורא נפשות רבות וחסרונן” מיינט אז דער אייבערשטער האט באשאפן אסאך זאכן וואס זענען נישט וויכטיג פארן לעבן, אבער ער האט זיי באשאפן ווייל ער האט געוואלט געבן אונז נאך הנאה. דאס ווייזט אז דער אייבערשטער איז נישט א שטרענגער באשעפער, נאר ער איז א גוטער באשעפער וואס גיט אונז אסאך שפע.
דיסקוסיע: פארוואס דווקא פת — איז עס א גזירת הכתוב?
Speaker 1:
אסאך פון די הלכות גייען אויספיגורן וואס טייטש “פת”. ווייל מ׳דארף זיין עפעס א געוויסע פת. סאו לאמיר קודם צוריקגיין. אקעי, סאו כדי צו… די פרק “היו צולין” ברכות מ׳האט געזאגט, עס קען זיין אז מ׳דארף אפילו נישט שרייבן די אנדערע זאכן. סאו כאילו, אבער איך טראכט אז מיר זענען אביסל סטאק, ווייל דא איז דא אויך די הלכות פון ברכת המזון אין א געוויסע זין. אין אנדערע ווערטער, פריער האבן מיר געלערנט אז אין די תורה שטייט אז מ׳דארף בענטשן ברכת המזון. מיר האבן נישט געלערנט אויף וואס מ׳בענטשט ברכת המזון. מיר האבן געלערנט אז די חכמים האבן צוגעלייגט אז אויף יעדע זאך דארף מען מאכן א ברכה, אויך האט מען געזאגט באופן כללי. יעצט דארף מען אריינגיין און זאגן וועלכע ברכה. און א חלק פון די ברכות קען זיין דאורייתא, וואס דאס האט לכאורה נישט צו טון, מ׳דארף וויסן אויב ס׳איז שייך מן האכילה. דאס הייסט, מיר גייען יעצט לערנען אויף וועלכע זאכן, אויף וועלכע מאכלים מאכט מען וועלכע ברכות. א חלק פון זיי זענען דאורייתא, דאס הייסט, אויף פת איז די ברכה דאורייתא. דרך אגב, ס׳קען זיין אז למשל איינער עסט מזונות און ער איז ניזון פון דעם און ער איז שבע דערפון, איז אויך דאורייתא. אבער ער גייט נישט מאכן קיין דאורייתא׳דיגע נוסח, ס׳איז אמת.
Speaker 2:
קען זיין אז… ניין, דו זאגסט א זייער אינטערעסאנטע זאך, אז ווען איינער… ווען מ׳געט א ווארף אראפ א מין, לאמיר זאגן ס׳איז דא א זעקסטע מין וואס איז נישט פון די חמשת המינים, און מ׳געט אים א ווארף אראפ פון די קאטעגאריע, מיינט נאך נישט צו זאגן אז די חיוב איז ווייניגער, ס׳איז נאר אז די ברכה איז אן אנדערע ברכה. און ער מאכט אן עקסטערע ברכה אויף קביעות סעודה. נישט נאר אן עקסטערע ברכה, אפילו ער האט געמאכט אויף דעם א בורא נפשות אדער א על המחיה, קען אויך זיין אז ער דארף מאכן א על המחיה, ווייל ס׳איז א ספק דאורייתא.
Speaker 1:
מ׳דארף טראכטן, ווען אונז לערנען ארויס אז “ואכלת” מיינט לחם, ווייל אזוי שטייט אסאך מאל אין תורה “אכל לחם” אדער “באכלכם לחם”, זאגן די חכמים “ואכלת ושבעת” – אויף וועלכע אכילה רעדט מען דא? אן אכילה פון שביעה איז דוקא לחם. ס׳איז נאר לחם, און עפעס אנדערש שטייט אין די אכילה, נאר שוין די פסק, זעט מען שוין אז דו ביסט געווארן זאט.
Speaker 2:
ס׳איז זיכער דא אן אינטערעסאנטע זאך צו זאגן אז ס׳איז א גזירת הכתוב וואס ס׳מוז זיין פת.
Speaker 1:
ניין, ווייל ס׳איז א גזירת הכתוב, דערפאר אז א מענטש איז זאט, אז ס׳קען זיין אז וויבאלד רוב אכילה פון מענטשן איז פת, אדער איז געווען פת, האבן עס חכמים אוועקגעשטעלט.
Speaker 2:
איך גלייב נישט אז ס׳איז א גזירת הכתוב, ווייל ס׳איז זיכער דא צוויי דינים. אפילו מ׳וועט נאך אנקומען אפשר באלד מיט טראכטן וואס איז היינט אז רוב מענטשן, איך למשל, עסט מען נישט קיין ברויט א גאנצע וואך, נאר א שבת מאכט מען א ברכה אויף די חלה. אבער אפילו פאר די פראבלעם, אפילו בזמן חכמים, האט זיך געמאכט אז א מענטש עסט נישט קיין פת, עסט נאר פיש, איך ווייס וואס היינט. אבער ס׳האט נישט קיין געוויסע חשיבות.
Speaker 1:
ס׳איז דא די איידיע פון חשיבות, פת איז…
Speaker 2:
ער עסט טאקע ברכה לעצמו, ער איז נישט קיין סעודה, ער איז זאט פון נאשן. אקעי, ער האט נישט געגעסן קיין סעודה, וואס ווילסטו טון? ער איז נישט שבע, ער איז שבע אבער נישט “ואכלת”, ער האט נישט קיין חשיבות.
Speaker 1:
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. ניין, ווייל דו קענסט מיר זאגן אזוי, אז ווען א מענטש, לאמיר זאגן א מענטש וואס עסט טאקע נישט, ער האט א מין וועג פון עסן אז ער עסט צען מאל א טאג און האלט אין איין עסן קלייניגקייטן, אזא נאשער. קענסטו זאגן אז ער האט טאקע קיינמאל נישט קיין קביעות סעודה, ער ענדזשויט אויך נישט אזוי שטארק די עסן, ער מאכט אייביג א גאנצע צייט זיכער נישט צו זיין הונגעריג. אבער אויב איינער האט יא א פולע קביעות סעודה פון א באנטש מיני פלייש, פארוואס זאלסטו נישט זאגן אז דאס איז זיין עיקר סעודה?
Speaker 2:
די עיקר איז, מ׳דארף פארשטיין די טעמא דקרא. וואס די תורה וויל, אזוי סתם הכרת הטוב אויף דיין העלט, אויף דיין וועלל ביאינג, אז דו זאלסט עסן קביעות סעודה.
Speaker 1:
דאס איז דאך א שווערע זאך צו זאגן, פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די זאך זאל בכלל זיין אין קביעות סעודה, ווארעווער ס׳איז קביעות סעודה?
Speaker 2:
אזוי אלע האבן אבער ארויסגערעדט אז די נחתום מיינט נישט נאר קביעות סעודה, ס׳מיינט דווקא דך משמרן. אויכעט קביעות סעודה, אויכעט קביעות סעודה, זעסטו דאך אויך אפילו היינט, יא?
ברכת חמשת מיני דגן: קביעות סעודה, דריי סטעידזשעס, און די חילוק צווישן פת און לחם
דיסקוסיע: קביעות סעודה און די חשיבות פון חמשת המינים
Speaker 1:
ס׳איז דא א געוויסע איידיע פון חשיבות. פארוואס? ווייל ער עסט טאקע ווייל ער מאכט א ברכה לעצמו. ער האט נישט קיין סעודה. ער איז זאט פון נאשן. אקעי, ער האט נישט געגעסן קיין סעודה. וואס זאל איך טון? ער איז נישט שבע, ער איז שבע אבער נישט באכילה. ער איז נישט קיין חשוב׳ע אכילה.
Speaker 2:
ניין, ווייל דו קענסט מיר זאגן אזוי, אז ווען א מענטש, לאמיר זאגן א מענטש וואס עסט טאקע נישט, ער האט א מין וועג פון עסן אז ער עסט צען מאל א טאג און האלט אין איין עסן קלייניגקייטן, אזא נאשער. קענסטו זאגן אז ער קובע נישט קיין סעודה, ער ענדזשויט אויך נישט אזוי שטארק די עסן, ער מאכט אייביג א גאנצע צייט זיכער נישט צו זיין הונגעריג. אבער אויב איינער האט יא א פולע קביעות סעודה פון א באנטש מיני פלייש, פארוואס זאלסטו נישט זאגן אז דאס איז זיין עיקר סעודה?
דער עיקר איז דאך, מ׳דארף פארשטיין די טעם אין די קרא, וואס די תורה וויל אז דאס זאל מקורב זיין א טובה אויף דיין העלט, אויף דיין וועלל-ביאינג, אז דו זאלסט עסן א קביעות סעודה. דאס איז דאך א שווערע זאך. פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די זאך זאל בכלל זיין אין קביעות סעודה, וואטעווער ס׳איז קביעות סעודה?
Speaker 1:
די הלכה למעשה האט אבער ארויסגעלערנט אז אכילה מיינט נישט נאר קביעות סעודה, ס׳מיינט דווקא די חמשת המינים. ווייל אויך אין קביעות סעודה, דו זעסט דאך אפילו היינט, יא? אויך אין קביעות סעודה האט געוויסע אזוי ווי סאושעל נארמס, אזוי ווי קולטור׳אל הלכות. א סעודה קומט מיט א טישטוך, לאמיר זאגן. אין א רעסטאראנט, יעדע מאל קומט עס מיט א טישטוך, מיט עפעס אזא נעפקין. אן דעם הייסט עס נישט קיין סעודה.
אבער איך קען פרעסן א גאנצע טאץ פאטעטא טשיפס און זיין זאט. האסטו נישט געגעסן קיין סעודה. אבער ס׳האט יא מיט שיעור, און ס׳האט נישט מיט שיעור. ס׳איז זיכער אז ס׳האט צו טון מיט די עדות אז דו ביסט געזיצן און געגעסן. איך זאג נישט אז די זיצן מאכט די סעודה, אבער איך זאג, איך זאל נאך ארויס די ספרים אז ס׳איז נישט אפגעפרעגט צו זאגן אז אפשר היינט איז די מנהג אז קיינער עסט נישט קיין סעודה. ס׳איז טאקע פטור מן הדאורייתא. וואס זאל מען טון? דו וועסט זיך עסן א סעודה, וועסטו זיין חייב. מ׳קען טענה׳ן אנדערש, אבער איך זאג, אקעי, לאמיר לערנען ווייטער.
הלכה ג: חמשת מיני דגן – דריי נעמען, דריי סטעידזשעס
Speaker 1:
איך האב געזען, לאמיר זאגן נאך די ערשטע צוויי הלכות, איך האב געזען אז דער רמב״ם מאכט זייער א שיינע מעשה, זייער א שיינע חלוקה פון די אנהייב פון די נושא פון חמשת מיני דגן, יא?
Speaker 2:
ניין, איך מיין אז די הקדמה, לאמיר עס לערנען ווייטער.
Speaker 1:
קודם, חמשת מינים, חמשת מינים הינם, ס׳איז דא פינף מיני דגן. פינף מיני… וויאזוי הייסט דגן אויף אידיש?
Speaker 2:
ניין, דער רמב״ם זאגט חמשת מינים, און נאכדעם גייט ער זאגן, די הייסן תבואה דגן פת. און דגן איז נישט איינע פון זיי. אקעי. ער גייט שוין זאגן.
Speaker 1:
אויטס, מינים…
Speaker 2:
ניין, ניין, חמשת המינים. ס׳איז דא פינף מינים געוואוקסן. פינף מינים, ער זאגט נישט גארנישט. פינף מינים זאכן וואס וואקסן. חיטים וואס דאס איז ווייץ, שעורים איז בארלי, און כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון. איז דא אסאך מיני שיטות וואס זיי זענען אין די היינטיגע, קאמפערד צו די היינטיגע מינים. וואס דער עולם נעמט אן איז מער ווייניגער אז כוסמין איז ספעלט, שיבולת שועל איז אויטס, און שיפון איז ספעלט, איך מיין אז ס׳איז די אנדערע זאך, ריי. דאס זענען שפעטערדיגע ענינים. ס׳איז דא אסאך מחלוקת׳ן, אבער אזוי פירט מען זיך למעשה. ס׳מאכט סענס, ווייל זיי פראדוצן זאכן וואס זענען זייער ענליך צו ברויט.
דאס איז דער כלל. און ס׳שטייט אין רמב״ם, יא, אז הכוסמין הן ממין החיטים, ושיבולת שועל והשיפון הן ממין השעורים. דער רמב״ם מיינט פאר די שאלה וואס אונז האבן יעצט געזאגט, וויאזוי ווייסט מען אויב אויטס איז דאס? זאלסטו וויסן, אויב ס׳זעט אויס ענליך און ס׳איז ממין, איז עס דאס. אקעי.
די דריי סטעידזשעס: תבואה, דגן, פת
Speaker 1:
יעצט, די פינף מינים האבן דריי זאכן. ס׳איז אזוי, ווייל למעשה קען מען אויך זאגן אז ס׳איז דא צוויי מינים, חיטים ושעורים, ווייל כוסמין און זיי זענען זייערע קינדער, ס׳איז אזויווי אבות ותולדות שוין. זאגט דער רמב״ם, די פינף מינים האבן דריי נעמען, דריי סטעפס, דריי סטעידזשעס.
איך וויל דער רמב״ם זאגט אונז דא, ווייל דער רמב״ם גייט זיך נאך זייער אסאך מאל צוריקקומען צו די צוויי וויכטיגע זאכן. אונז גייען זיך באגעגענען אין הלכות תרומות ומעשרות, און אין הלכות חמץ ומצה. אין די פרק אליין גייט מען אסאך לערנען וועגן תבואה, וועגן דגן, און וועגן פת.
חמשת מינים אלו, ווייסט ווי ער טוט אזוי אין הלכות אישות, זאגט ער דאך אלע מיני נעמען, אילנות, דאס, דאס, יענץ, שפעטער גייט ער זאגן די הלכות פון זיי. יא, דארט איז ממש א גאנצע פרק, אבער דאס איז אן הקדמה צו די פרק, און אפשר אויך צו נאך זאכן.
חמשת מינים אלו כשהן שיבולים נקראין תבואה בכל מקום, ווען ס׳איז נאך אין די זאנגען. ואחר שדושין אותן וזורין אותן, מען קלאפט עס ארויס פון די זאנגען, נקראין דגן. אזויווי דער קעפל איז געווען חמשת מיני דגן, אדער בחמשת מיני דגן, יא. אבער דער רמב״ם איז מדייק נישט צו זאגן, ווייל דגן הייסט עס דווקא ביי א געוויסע סטעידזש הייסט עס דגן, יא. וכשטוחנין אותן ועושין מהן קמח, ווען מ׳צעמאלט זיי, ואופין אותו, מ׳מאכט א טייג, פון די מעל, און מ׳באקט עס, דעמאלטס ווערט עס אנגערופן פת.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן פת און לחם אין לשון מקרא און לשון חכמים
Speaker 2:
יא, גוט. ווייל א פת און א לחם… תבואה און דגן איז זאכן וואס שטייט אין די חומש, יא? תבואה אתו דגן. וואס דארפסטו דא גיין? אבער פארוואס איז דא לחם? פארוואס רופט מען עס א פת, נישט לחם?
Speaker 1:
יא, לכאורה לחם מיינט אין די תורה… אויך לחם אין די תורה קען מיינען מער ווי דעם. לחם, סאמטיים זאגט מיר רש״י אז לחם מיינט סעודה בכלליות, יא?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז לחם, לחם, יא.
Speaker 1:
אה, מ׳מיינט נישט דווקא לחם פת. אפשר וועגן דעם. פת איז א ווארט פון חז״ל וואס מיינט דווקא פת. די ווארט לחם אין די תורה קען מיינען אכילה. קען זיין אז ער איז געגאנגען עסן פת, און ס׳וועט מיינען אז ער האט קובע סעודה געווען. פת איז… לחם מיינט מסתמא יא ברויט, נאר ס׳איז געווארן אזא מין דוגמא…
Speaker 2:
קען זיין, אבער למעשה, למעשה, אין די גמרא ברענגט ער דאך א לחם, און ער זאגט דאך המוציא לחם מן הארץ. די גמרא זאגט דאך אז ס׳קען מיינען א ווייב.
Speaker 1:
ניין, דאס איז ממש א דרשה, “וקימו לחם אשר אוכל”. אבער איך האב נישט קיין דרשה, ס׳קען זיין אז ס׳איז פשוט פשט, אבער אפשר איז עס מער אזוי ווי וואס שטייט דארט ווייטער. אבער לחם איז נישט די זעלבע זאך ווי פת? אז לחם מיינט א ברויט?
Speaker 2:
ניין, איך ווייס נישט, אפשר אריגינעל, אבער למעשה אין די פסוק… אבער דו קענסט נישט זאגן אז המוציא לחם מן הארץ… דו קענסט נישט זאגן לחם אז ס׳איז נישט פת. אבער אויב מ׳זאגט די ווארט לחם, עטס מיינט אפשר מער זאכן ווי פת, און מ׳זאגט פת, פת מיינט טייטש ברויט.
חקירה: פת אין לשון מקרא – א שטיקל אדער א גאנצע ברויט?
Speaker 1:
אבער די לשון מקרא איז פת צוויי, ווייל ס׳איז תת פת. די תת פת…
Speaker 2:
ניין, פת שטייט אויך אין די תורה, אין דניאל, פת בג המלך, יא?
Speaker 1:
אה, פת בג המלך. פתאום, יא, פתאום, פת שטייט אין די… “פתאום יבוא”. דניאל איז אבער טאקע ארמיש, ס׳איז אן ארמישע ווארט. אבער שפעטער, אין ספרים שטייט “פתאום יבוא האדון אל היכלו”, שטייט נישט?
Speaker 2:
אה, פתאום יבוא האדון אל היכלו, יא, יא. איך דמיין… פת שטייט יא אין די תורה, נישט אין די חומש, אבער אין… פת שטייט יא, “ואקחה פת לחם”. זעסט עס דא, פת לחם? וואס איז דאס פת לחם? איז עס א קוואנטום ברויט?
Speaker 1:
וואס איז דאס וואס דו זאגסט פתאום מיינט? מאך פון דאס ברויט א לאך, אזוי ווי?
Speaker 2:
ניין, אזוי מיינט עס נישט. נישט קלאר. מיר דארפן וויסן וואס פת מיינט. פת לחם… ס׳שטייט איינמאל אין די תורה פת לחם, ביי אברהם אבינו. זאגט ער, ס׳שטייט אויך גלייך נאכדעם די ווארט “סעדו”, אזוי ווי שביעה. אז פת לחם איז וואס ברענגט שביעה. אבער פארוואס שטייט פת לחם?
פת לחם איז טאקע פאני. איך האב יעצט געדיסקאווערט א ווארט אין חומש וואס איך האב נישט געוואוסט אז ס׳שטייט, פת לחם. איך האב געמיינט אז ס׳שטייט ביידע ווערטער, אדער פת אדער לחם, נישט די זעלבע זאך. זעט אויס אז נישט. אה, קען זיין אז אין חומש מיינט פת א שטיקל, אזוי ווי “פותח את ידך”?
Speaker 1:
ניין, מיר זאגן פת לחם, א שטיקל ברויט. אזוי ווי… ס׳איז דאך דא פרס כדי אכילת פרס. פרס מיינט אויך א שטיקל, און ס׳מיינט אויך א סלייס ברויט. איז געווארן אז א סלייס איז א שטיקל.
Speaker 2:
זייער גוט, אפשר פרס איז לשון חלה, וואס מ׳האט די מערסטע געסלייסט, און מ׳האט עס אזוי אנגערופן. זייער גוט. האב איך געקוקט, אין די חומש שטייט פת לחם, “פוסו אותה פתים”, פת לחם נאך ערגעץ וואו, און אין ספר שמואל, פת לחם, פת לחם. נאר אין ספר שמואל הייבט זיך אן צו שטיין פת אליינס, “מה פתאו”. אויך קען זיין מיט זיין ברעקל. כמעט איבעראל איז פת מיט ברויט, פת חרבה. וואס איז מיט די פסוק “משליך קרחו כפתים”?
Speaker 1:
ניין, ווען ס׳שטייט “פוסס אותה פתים” איז אייביג אנדערש. פתים מיינט ברעקלעך, סלייסעס, שטיקלעך. דא שטייט פת חרבה, פתחו ואכלו, פת לחם. געווענליך שטייט טאקע פת לחם. און דא שטייט “פתאום פתא”. אה, ווארט, אפשר אויך דא אין די פסוק, “פתאום פתא” מיינט נישט געווען לחם. מ׳האלט אינמיטן א לחם. דו עסט די ברויט, דו נעמסט א שטיקל ברויט, דאס איז געווען א דין דא אין די חומש. סאו פת טייטשט א שטיקל.
Speaker 2:
די פת איז די אפגעשטיקלטע. די שטיקל וואס מ׳האט אראפגעצועט ווערט יעצט א פת. זייער אינטערעסאנט. פון דעם איז געווארן די מציאות פון א פת, מ׳שניידט א שטיקל.
Speaker 1:
אבער אין לשון חכמים אוודאי מיינט פת די גאנצע ברויט.
Speaker 2:
סאו אפשר דאס איז טאקע די חילוק. אין די חומש מיינט פת א שטיקל אלעמאל. א שטיקל, געווענליך א שטיקל ברויט. ס׳איז דא, יא, “משליך קרחו כפתים”, דאס איז א משל. דער אייבערשטער מאכט די שניי אזוי ווי א שטיקל, כאילו א שטיקל ברויט. אדער ביי די מנחה, אפשר איז עס נישט ממש א ברויט. אבער באופן כללי מיינט עס א שטיקל. אבער אין די חכמים, פת טייטשט לחם. טאקע אינטערעסאנט.
הלכה ג (המשך): ברכת המוציא אויף פת
Speaker 1:
איז גייט ער צוריק צו זיין הלכה. ס׳איז גראדע א נייע זאך, קיינער האט נישט געוואוסט. אקעי, איז גייט דער רמב״ם צוריק צו זיין הלכה, והפת הנעשית מאחד מחמשת המינין – די פת וואס מ׳האט געמאכט פון איינע פון די חמשת המינין מיט וואס ס׳האט אנגעהויבן די הלכה – היא הנקראת פת בכל מקום, ולא הבאים. ס׳שטייט סיי ווי אין לשון חכמים “פת”. ס׳שטייט נישט אין ערגעץ “פת שעורים” אדער “פת הבא בכיסנין” אדער “פת דוחן”. מיינט עס פת פון איינע פון די חמשת מיני דגן.
יא, יעצט וואס איז די הלכה פון די רמב״ם? וואס איז די הלכה? זאגט די רמב״ם, האוכל פת חייב לברך לפניו “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם”, דארף מען האבן שם ומלכות אין די ברכות, “המוציא לחם מן הארץ”. דאס איז זייער א שיינע ברכה. די אייבערשטער וואס נעמט ארויס, וואס האט געמאכט א כח אין די ערד אז ס׳זאל ארויסברענגען, אז ס׳זאל ארויסציען לחם.
חידוש: המוציא לחם מן הארץ – א קאמבינאציע פון טבע און שכל
Speaker 2:
יא, אבער די געדאנק איז זייער אינטערעסאנט, ווייל לחם איז עקזעקטלי די זאך וואס קומט נישט מן הארץ. מן הארץ וואקסט דגן, תבואה, און מענטשן נעמען דעם, זיי דש׳ן, זיי מאלן, זיי מאכן לחם. אויף דעם זאגט מען אז די אייבערשטער האט געגעבן פאר מענטשן די שכל, ס׳זאל אריינגעבן די גאנצע סדר. דאס הייסט אז לחם איז א קאמבינעישאן פון די ערד, אבער אויך פון די חכמה אלוקית, פון די שכל וואס א מענטש קען האבן צו מאכן ברויט, צו פראגרעסן.
און ביידע איז די אייבערשטער׳ס כוחות, און ביידע מיחס זיין מיר צו די אייבערשטער.
Speaker 1:
איך האב געזען די רמב״ם און נאך איינער זענען זיך נוקם אויף די “הא”. ס׳שטייט נישט “הבורא” אדער “השהכל”. זאגן זיי אז על כל פנים דאס איז וויכטיג, ווייל “עולם מוציא” וואלט געווען א פראבלעם. די רמב״ם האט גערעדט אין קריאת שמע, אז ווען ס׳איז דא צוויי אותיות איינס נאכ׳ן צווייטן, “אלקינו מלך העולם מוציא” וואלט געווען א בלע, וואלט עס נישט גוט ארויסגעקומען, האט מען געמאכט “המוציא”. די גמרא זאגט אז בעצם “מוציא” מיינט, מ׳קען זאגן ביידע. יא, די גמרא האט עפעס א שמועס וועגן דעם, אז “המוציא” איז זיכער גוט, און “מוציא” איז א שאלה.
הלכה ג (המשך): געקאכטע דגן – דייסא און שליקא
Speaker 1:
יעצט זאגט די רמב״ם, וואס טוט זיך אויב מ׳האט געגעסן די זעלבע פון חמשת מיני דגן, אבער וואס מ׳האט נישט געבאקן? די רמב״ם האט געזאגט “באופן הנעשה ונקרא פת”. וואס טוט זיך ווען מ׳מאכט די קמח, אבער מ׳טוט דערמיט עפעס אנדערש, מ׳קאכט עס? כמו שעושין מעיסה וקורין לה דייסא. מ׳האט געקאכט די דגן, מ׳האט גענומען די ברעקלעך דגן, די קערלעך, יא, מ׳האט געמאכט אזא סיריעל, מ׳האט געקאכט די תבואה, שליקא כמו שהיא, געקאכט אן קיין אנדערע ספייסעס. מבושל מיינט געווענליך מיט עפעס. שלוק מיינט געקאכט מיט וואסער, פלעין. איז עס טאקע מין הדגן, אבער היות מ׳האט נישט געמאכט קיין פת הייסט עס נישט לחם, איז די ברכה בורא פרי האדמה, אזוי ווי אנדערע ירקות, אזוי ווי אנדערע זאכן וואס מיר גייען שפעטער לערנען, אז א זאך וואס וואקסט, מאכט מען א בורא פרי האדמה. א גאנצע זעלבע מין, די מין איז נאר ווען מ׳האט געמאכט דעם פת.
ברכות אויף דגן: פון תבואה ביז מעשה קדירה
הלכה ג (המשך) — ברכה אויף געקאכטע תבואה (שלוק כמות שהיא)
Speaker 1:
יא, מ׳האט געמאכט אזוי סיריעל, מ׳האט געקאכט די תבואה שלוק כמות שהי, געקאכט אן קיין אנדערע ספייסעס, דאס הייסט, מ׳בישלט געווענליך מיט עפעס. שלוק מיינט געקאכט מיט וואסער, פלעין. איז עס טאקע מין דגן, אבער היות מ׳האט נישט געמאכט קיין פת, הייסט עס נישט לחם, איז די ברכה בורא פרי האדמה, אזוי ווי אנדערע ירקות, אזוי ווי אנדערע זאכן וואס מיר גייען שפעטער לערנען, אז א זאך וואס וואקסט, אפילו א גאנצע זעלבע מין, די מין איז דאך די זעלבע, מ׳האט געמאכט א לחם. ניין, דער לחם איז דער מין וואס מ׳האט צו דעם צוגעלייגט די אלע מענטשליכע חכמות פון מאכן לחם. אויב האט מען עס גענומען כמות שהי פון די ערד און געקאכט, זייער גוט, דעמאלטס איז עס נישט קיין לחם, דעמאלטס איז עס פלעין דגן, איז עס אדמה.
ס׳מאכט זיך, מענטשן ווייסן נישט אלעמאל אזוי, ס׳איז דא סיריעלס טאקע אזוי, ס׳איז דא אנדערע זאכן וואס מ׳מאכט פון אויטס אדער פון זאכן וואס איז נישט געבאקן, גראנאלע און אזעלכע סארט זאכן. דעמאלטס איז עס געבאקן, אבער ס׳איז דא וואס מ׳מאכט וואס נישט, אזעלכע נאשעריי, דעמאלטס דארף מען מאכן אדמה. זייער גוט.
ברכה אויף קמח
אכל קמח, סא ער גייט אויך לויט די סדר, וואס טוט זיך נישט דגן, ס׳איז שוין געווען קמח, מ׳האט עס צעמאלן אבער מ׳האט עס נאכנישט געבאקן. און דעמאלטס, דאס איז בכלל נישט די סדר פון מענטשן צו עסן, מברך עליו שהכל, פאר די סיבה ווייל ס׳הייסט נישט, ס׳איז גארנישט, ס׳איז נאכנישט קיין ברויט און ס׳איז שוין נישט קיין ירק. מ׳רעדט באופן אז מ׳קען עס עסן סאמהאו, ווייל אויב א מענטש עסט סתם פאודער, לכאורה איז בכלל נישטא אויף דעם קיין ברכה, ס׳הייסט נישט געגעסן. אבער מ׳לייגט צו צוקער, מיט צוקער און חלב, איך קען מאכן פון דעם פסא נש. אויב מ׳מאכט עפעס דערפון, אקעי, שהכל, מברך עליו שהכל.
Speaker 2:
ניין, איך האב פארשטאנען אז דאס וואס ס׳איז נישט די סדר צו עסן איז די סיבה פארוואס מ׳מאכט נישט מער קיין חשוב׳ע ברכה. דאס וואלט מיך געוואונדערט.
Speaker 1:
איך ווייס נישט, אזוי שטייט דא? ס׳איז נישט קיין דגן, עני זאך, עני וועדזשטעבל וואס דו נעמסט, עני פרי וואס דו נעמסט, ס׳איז נישט קיין לחם, עני פרי וואס איז צעמאלן און ס׳פארלירט זיך די צורת הפרי, און מ׳מאכט פון דעם שהכל. נישט נאר ביי א דגן, אפילו דגן. דגן וואס איז נישט קיין לחם איז בעיסיקלי אזוי ווי עני אנדערע זאך וואס וואקסט פון די ערד. דאס איז בעיסיקלי די הלכה דא. דאס איז אינטערעסאנט, ס׳איז פשט אז די תבואה איז אדמה, נאר מען פארלירט עס אפילו די אדמה וואס עס ווערט א שהכל, און נאכדעם ווערט עס א המוציא. ס׳איז א ירידה לצורך עליה וואס ער גייט דורך. תורה פאר סעודה שלישית. זאגט דער רמב״ם ווייטער, אוכל פת… אה, האבן מיר דאס געלערנט. יא. זאגט דער רמב״ם ווייטער.
דא וויל ער זאגן אז ס׳ווענדט זיך, אז ס׳איז דא א סארט קמח וואס מאכט יא אדמה, אויב ס׳האט יא פתיתים הראויים לאכילה. דער רמב״ם רעדט בקיצור. אה, אויב ס׳האט נישט די תורה… אה, אדמה… עפעס נישט. אקעי, לאמיר זען ווייטער.
הלכה ד — קמח שקלאו ועירבו (געבראטענע קמח געמישט מיט פליסיגקייט)
וואס טוט זיך? מ׳האט נישט געקאכט פלעין דגן, נאר מ׳האט גענומען קמח און מ׳האט עס געקאכט אין אנדערע וועגן. מ׳האט נישט געמאכט קיין פת, מ׳האט געמאכט אזוי: קמח של אחד מחמשת המינים שקלאו, מ׳האט עס געבראטן. וואו אזוי הייסט דאס? “לחם וקלי וכרמל”, יא, קלי איז דאס, געבראטענע קמח. און נאכדעם, וערבו במים או בשאר משקין. ס׳איז עפעס אזא סיריעל, אדער אזא פארינע, אזא סארט זאך. אם הוא עבה כדי שיהא ראוי לאכילה ולא עבה עד שיהא גס, אויב ס׳איז געווען געמאכט פון אזא ווי א טייג, געמאכט פון א רביכה, און מ׳האט עס נישט ארויסגעשלונגען, נאר די חילוק איז צו מ׳עסט עס מיט א לעפל אדער מיט א קאפ. איז זייער גוט. מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות. א זאך אזוי ווי דו זאגסט פארינע וואס מ׳עסט מיט א לעפל, מאכט מען אויף דעם בורא מיני מזונות. ואם הוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה, אויב איז דאס אזוי נאס אז מ׳טרינקט עס אזוי ווי ס׳וואלט געווען א טרינק, מברך עליו בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות.
דיסקוסיע: שעקס און די חילוק צווישן עסן און טרינקען
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. א שעק, אויב איינער האט… ניין, טראכט פון א פארינע. אויב איינער האט א געדיכטע פארינע וואס מ׳עסט מיט א לעפל, איז דאך א בורא מיני מזונות. אויב איז דאס זייער וואסערדיג מיט אסאך מילך און מ׳קען עס טרינקען פון א קאפ, וועט עס ווערן א שהכל און א בורא נפשות. אזוי וואלט איך געזאגט, על כל פנים. מ׳דארף נאך קוקן וואס די פוסקים זאגן.
אויב מ׳מאכט א שעק, מענטשן מאכן היינט שעקס, מ׳צעמאלט עפעס, ס׳קען זיין פון עפעס א מזונות זאך, מאכט מען א שהכל, ווייל ס׳איז א געטראנק.
הלכה ד (המשך) — מעשה קדירה
קמח של אחד מחמשת המינים שבישלו בקדרה. וואס טוט זיך אז א אנדערע וועג וואס מ׳האט געטון מיט די קמח, מ׳האט עס געקאכט אין א טאפ. בין לבדו בין שערבו עם דברים אחרים. כגון, סיי אליין, די קמח אליין האט מען געקאכט, אנדערש ווי פריער וואס מ׳האט שלוק געווען, ס׳איז אויך פלעין געקאכט, אבער אינדערצווישן איז געווען מיט די דגן. דא טוט מען דאס מיט די קמח. אה, פריער אויך מיט די קמח? ניין, פריער איז געווען האט ער געזאגט די… אה, אויב איז דגן שלוק, שלוק עד שיתמעך. און דאס איז שלוק, אויך שלוק, אבער ס׳איז קמח.
וכן בדברים אחרים, כגון לביבות, אזויווי איך מיין אונזערע לאטקעס, קרעמזלעך, וואס איז מעל מיט, לאמיר זאגן, מיט מילכיגס אביסל. וכן הדגן שחלקו או כתשו ובישלו בקדירה, מ׳האט גענומען א שטיקל צוויבל, מ׳האט גענומען די דגן, נאכדעם האט מען עס צעמאלן, און מ׳האט עס צעהאקט, אדער צו אנדערע אופנים, האט מען געמאכט דערפון א סירעאל און געקאכט אין א טאפ. זאגט ער, כגון, ער רופט עס אזויווי סארטן, איך מיין, ער רופט עס, ס׳זעט מיר אויס אזויווי א פארינא, א גריס, א גערשטל, איך ווייס נישט פונקטליך פון וואס ער רעדט פון איינע פון די זאכן.
בכל אופן, כל אלו נקראו מעשה קדירה, דאס ווערט גערופן מעשה קדירה, מיינט דגן וואס מ׳האט אנשטאט צו מאכן דערפון א פת, האט מען געמאכט דערפון א מעשה קדירה. וואס איז די הלכה מיט דעם? וכן כל תבשיל שיש בו אחד מחמשת המינים, אן אנדערע זאך, א זאך וואס איז א געהעריגע תבשיל, לאמיר זאגן א זופ, וואס מ׳האט אים אריינגעלייגט אביסל פון די חמשת המינים. און אויף דעם איז שוין נישט קיין חילוק וואס מ׳האט אריינגעלייגט, אפילו מ׳האט אריינגעלייגט פת, אבער ס׳איז נאר א חלק אין א תבשיל, ס׳איז נאר אריינגעמישט אין א תבשיל, די אלעס מברך עליה בורא מיני מזונות.
דאס הייסט, קמח איז דאך שוין נישט קיין… קיין אדמה מאכט מען שוין נישט דערויף. און א יוצא, ס׳זעט אויס אז ס׳איז מער חשוב ווי א שהכל, ווייל די אכילה האט געמאכט פון דעם א נארמאלע זאך. דאס וואס מ׳מאכט נאר א שהכל אויף קמח איז נאר ווען ס׳איז סתם, מ׳עסט קמח אליין, ס׳האט נישט קיין נידערשטאנד, ס׳האט נישט קיין גארנישט, איך ווייס נישט וואס ס׳איז. אבער דא האט מען געמאכט פון דעם א זופ, א מעשה קדירה.
און בכלל, די אלע זאכן וואס קענען געבן פול, ס׳איז פול נארישינג, אזויווי א פול מיעל פאר א מענטש, ווייל ס׳איז נישט קיין שהכל וואס מ׳וואלט געמאכט אויף א נאש, א סנעק. אבער קיין פת איז עס שוין נישט, קיין המוציא קען מען שוין נישט מאכן, מאכט מען בורא מיני מזונות.
הלכה ה — עיקר וטפל ביי חמשת המינים
זאגט די רמ״א ווייטער, במה דברים אמורים, אויף די זאך וואס מ׳האט יעצט גערעדט וועגן דעיס וואס מ׳האט אריינגעמישט. דאס איז די כלל, כאילו די רמ״א האט ווי אזוי רופט מען דאס? אה, אה, אה, אה. יא, פארשטייסטו? שטימט? יא, אויב מ׳מאכט א מזונות׳דיגע זופ אדער אזאנס זאך, איז עס מזונות. דאס איז די הלכה וואס שטייט דא, יא? שטימט? יא. סטאפ א רגע.
די רמ״א האט דא געזאגט, דאס איז די הלכה כאילו וואס זאגט, די וועלט רופט דאס די הלכה אז מצה, אז דגן חמשת המינים ווערט נישט קיין טפל. כאילו אפילו דו מאכסט אן אנדערע זאך און דו לייגסט אריין אין דעם קמח, ווערט עס בורא מיני מזונות. זייער גוט. אבער די רמ״א גייט זאגן יעצט די תנאי דערפון. די רמ״א זאגט אזא תבשיל וואס האט אביסל חמשת מינים, דאן קומט יעצט א בורא מיני מזונות. הגם די תבשיל אליין וואלט מען וועלן לכאורה געזאגט מאכן א שהכל, למשל א זופ וואס איז געמאכט פון, איך ווייס, געווענליך מיט וואסער און מיט פלייש און זאכן וואס איז שהכל, א טשאלנט. אבער ווייל מ׳הייבט אן אריינלייגן דערין קניידלעך מיט זאכן, א לאקשן ווערט עס א גרשן, און די טשאלנט ווערט עס א מזונות.
וזהו שאמרו אם היה עושה מין חשוב עליו לא יוצא טפלה, אז די מין פון די חמשת מינים, דאס הייסט די בארלי וואס ער לייגט אריין אין די טשאלנט איז זייער וויכטיג, ס׳איז אן עיקר פון די טשאלנט. אבל אם היה מין חמשת מינים שעירב טפלה, ס׳איז נאר א טפל, מ׳האט עס נאר אריינגעלייגט אלס א טפל, אלס א זייטיגע, נישט קיין מעין אינגרידיענט. דאס איז וואס טפל טייטשט, אינו מברך אלא על העיקר, מאכט מען אויף די עיקר, אויף דאס וואס די עיקר וואלט געווען, והוא למשל שהכל, אויב די עיקר איז וואסער און פלייש, ופוטר את הטפלה.
זאגט די רמ״א, וזה כלל בברכות, דאס איז א כלל נישט נאר אין די ספעציפישע זאך פון בורא מיני מזונות וואס מ׳לייגט אריין אין א תבשיל, נאר ס׳איז א כלל כללי, אז כל שיש עיקר ועמו טפלה, ווען מ׳עסט א זאך וואס דאס איז די עיקר אכילה, און מיט די עיקר אכילה קומט מיט א טפלה, מברך על העיקר, מאכט מען די ברכה אויף די עיקר זאך וואס מ׳עסט, ופוטר את הטפלה. ער גייט שוין מסביר זיין. בין שאוכל הטפלה מעורבת עם העיקר, סיי אויב ער עסט ביידע אויף איין מאל, די טפל און די עיקר זענען געמישט ווי א סענדוויטש. ס׳איז געווארן, אפילו מער ווי א סענדוויטש, ס׳איז אלעס געווען מער פריער די טייג, ס׳איז צוזאמגעמישט, ס׳איז געווארן איין געקעכץ. בין שאינו מעורב, אפילו אויב ער עסט עס אן עקסטערע זאך. אינגאנצן נישט. אפילו נישט קיין סענדוויטש, אפילו מ׳עסט עס אינגאנצן עקסטער, די עולם כאפט נישט. איך ווייס נישט, דאס איז דער חילוק. איך ווייס אפילו נישט קיין איין זאך וואס איז מסביר פארוואס. פארשידענע תירוצים וואס מ׳האט, אבער אזוי דאך, יא? אפילו ס׳איז אינגאנצן נישט מעורב.
הלכה ו — טפלה מעורבת: וואס הייסט “טפל”?
איז דער רמב״ם זאגט, “תפלה המעורבת”. וואס טייטש א תפלה וואס איז צאמגעמישט? זאגט דער רמב״ם, “לפת או כרוב שבישלן, ומעט קמח של חמשת המינין נתן לתוכן כדי לדבקן”. א מענטש האט געקאכט מערן אדער קרויט, ער האט אריינגעלייגט קמח של חמשת המינין, אבער די סיבה פארוואס ער האט עס אריינגעלייגט איז “כדי לדבקן”, ס׳איז צו מאכן אז ס׳זאל זיין געדיכט, ס׳זאל קלעבן, ס׳זאל זיין… ער האט עס נאר געלייגט פאר די טעקסטשור. “אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר, והקמח טפל לו”. ער מאכט נישט קיין בורא מיני מזונות, ווייל די לפת איז די עיקר, די זאך וואס ער האט געקאכט, די לעטשא, וואטעווער ס׳איז, איז די עיקר, און די קמח איז טפל. אזויווי מיר זאגן, מ׳לייגט עס אסאך מאל אריין פאר טעקסטשור, אז ס׳זאל זיין אביסל הארטליך. ער וויל נישט דא עסן קמח, ער וויל עסן לפת, און די קמח דינט אים דא פאר זיין…
זייער גוט. דאס איז ווייל די פוסקים זענען מענטשן זייער צעמישט וועגן דעם. אבער דער תירוץ איז זייער פשוט. פרעגסט א מענטש, דו ווילסט עסן אביסל מזונות יעצט? ניין, דו ווילסט עסן וועדזשטעבלס. א גוטע וועדזשטעבל קומט מיט אביסל קמח. אבער ביי די טשאלנט, למשל, פרעגסט אים, וואס ווילסטו עסן? ער וויל עסן א טשאלנט. וואס איז טשאלנט געמאכט פון? אביסל קמח, אביסל דאס, אביסל יענץ. ס׳איז אנדערש, רייט?
רייט. לאמיר זאגן למשל, א מענטש עסט א סעלעד, און ס׳איז דא דארט אביסל קרוטאנס. ער וויל יעצט עסן א סעלעד טאקע, ווייל געווענליך א מענטש עסט א סעלעד ווייל ער וויל נישט עסן קיין קארבס, ווייל ס׳איז געזונט און דאס. און מענטשן האלטן אז א סעלעד וואס האט אן אביסל… א קליין שטיקל ברויט, ער האט צוגעגעבן טעם. אקעי, לאמיר זאגן ס׳שטייט דא טעם. אבער לאמיר זאגן, ס׳איז א טפל. וואס טייטש טפל? לאמיר זען. אקעי, מ׳גייט שוין זען.
דער רמב״ם׳ס הגדרה פון טפל
אה, “שכל מה שמערבין אותו”, זאגט דער רמב״ם אזוי, יא, קלאר. “שכל מה שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע את התבשיל, הרי הוא טפל. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר”. דאס מיינט ממש טפל. אבער אויב מ׳האט עס אריינגעמישט כדי צו געבן א טעם, איז דאס יא די עיקר. איך מיין אז נאך אלץ… לפיכך, איז דער רמב״ם מסביר, וואס טייטש אריינגעלייגט כדי צו געבן א טעם? דבשה מבשל עשוי, א האניק וואס מ׳קאכט.
וואס נאך? חלב חיטה. מ׳לייגט אריין דארטן עפעס אזא… אלמאנד מילק, אזא זאך.
Speaker 2:
ניין, פון די חיטה.
Speaker 1:
חלב חיטה.
Speaker 2:
מ׳לייגט פעטס פון די חיטה קען זיין. אבער ס׳איז דא אזא פארט פון די חיטה.
Speaker 1:
ניין, ס׳איז א מעל אדער ס׳איז א געטראנק ארט?
Speaker 2:
ס׳איז נישט קיין געטראנק, ס׳איז א געטראנק ארט.
דיון אין הלכות עיקר וטפל – דג מליח, סאלאד מיט קרוטאנס, און די גדרים פון “ליתן טעם”
המשך הלכה פון תערובות – דוגמא פון דבש מיט חלב חיטה
Speaker 1: אבער איך מיין אז נאך אלעם, לאמיר שוין זען. לפיכך, זאגט דער רמב״ם, וואס טייטש אריינגעלייגט כדי צו געבן א טעם? מיני דבש שמבשלים אותם, ונותנים בהם חלב חיטה – האניג וואס מ׳קאכט, מ׳לייגט אריין אזא… אלמאנד מילק, אזא זאך? ניין, פון די חיטה, מ׳לייגט פעטס פון די חיטה, כ׳ווייס נישט וועלכע פארט פון די חיטה.
Speaker 2: ניין, ס׳איז א מעל, אדער ס׳איז א געטראנקעכטס?
Speaker 1: אה, א סארט מעל לייגט מען אריין, אבער מ׳לייגט עס אריין כדי לדבק. איך מיין אז ס׳איז אפשר א נאסע זאך, איך ווייס נישט וואס דער טייטש.
Speaker 2: ניין, פארקערט, לכאורה דבש איז גענוג… מ׳וויל מאכן די דבש זאל זיין הארטער, מ׳וויל מאכן דערפון למשל קוקיס. לייגט מען אריין א סארט… בקיצור, אנשטאט עסן האניג, דבש איז צו סאפט, ס׳איז שווער צו עסן האניג. מאכט מען אים אזא… ס׳איז דא א האניג קוקי, אזא זאך. מ׳לייגט אריין ווייניג, ס׳זאל זיין א קוקי.
Speaker 1: איר מיינט צו זאגן מ׳מאכט פון דעם א קענדי.
Speaker 2: א קענדי וואס מ׳מאכט אזוי לדבק. אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, נאר שהכל, שהדבש הוא העיקר – די דבש איז דער עיקר.
חידוש אין פארשטיין “ליתן טעם”
Speaker 2: סאו ווען ס׳שטייט דא “אבל אם עירב כדי ליתן טעם והוא הרוב הרי הוא עיקר”, מיינט ער נישט אז אויב ס׳געט סתם א טעם ווערט עס דער עיקר. ס׳טייטש, ווען איך קום צוריק צו די סאלאד, ווייל דער רמב״ם האט געזאגט “כדי לדבק או כדי ליתן צבע או תפשין”, און די אנדערע איז “ליתן טעם”. אבער די דוגמא פון “ליתן טעם” איז ווען דאס איז די עיקר טעם וואס ער וויל. אבער איך קום צוריק צו מיין סאלאד, די עיקר טעם אין די סאלאד איז נישט די פאר שטיקלעך ברויט קראטאנס וואס מ׳לייגט אריין. ס׳געבט א געוויסע… ס׳געבט א קריספ, ס׳געבט א געוויסע טעם.
אבער ניין, ניין, ער זאגט אז דער רמב״ם זאגט “טפל”, זאגט ער ממש גארנישט פאר טעם. ער זאגט נאר קלעבן, ריח און תפשין, וואס דאס זענען ממש טפל. איינער לייגט אריין אביסל פון א געוויסע קאליר צו געבן א קאליר, וואס איז זיכער א… אבער ער זאגט דא נישט ווען ס׳האט צוויי טעמים. און נאכדעם די האניג זאך, פילט מען בכלל נישט קיין חיטה, מ׳פילט האניג, נאר האניג.
נו, סאו וואס טייטש “הרי הוא עיקר”? ערב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר – איך מיין אז ס׳איז נישט מערב. איז דאס דיקא ווייל דו האסט עס אריינגעלייגט צו געבן א טעם. איך מיין דאס איז נאר למשל עפעס וואס האט א… ס׳קען זיין לויט די רמב״ם, עניטינג וואס האט א לעמאן פלעיווער, מען דארף מאכן… איך מיין מיט עכטע אונז, סתם איז א דזשוי הייסט קיין עכטע. אבער די האניג קוקי וואס מען מאכט, אוודאי דער טעם דערפון איז די האניג. ס׳איז נישט קיין חילוק, אבער וואס… אבער איינער מאכט מזונות איז נישט קיין פראבלעם, די עיקר איז עניוועיס די מזונות, נישט ביי האניג קוקי.
Speaker 1: אויך זאג, מען מאכט נישט בורא מיני מזונות.
Speaker 2: אוודאי מאכט מען בורא מיני מזונות.
Speaker 1: ניין, דאך אמאל. וואס איז די דביק?
Speaker 2: יא, זייער גוט. נאכאמאל, לאמיר דאס איז קיין שאלה, ווייל דא פילט מען ממש נאר די האניג. אבער ווען דער רמב״ם זאגט ערב כדי ליתן טעם בתערובת… איז א זאך וואס האט מערערע טעמים אזוי… ס׳איז נישט א שאלה…
דער יסוד פון עיקר וטפל – נישט צוויי ברכות
Speaker 2: לאמיר פארשטיין וועלכע שאלה רעדט מען פון דא? מען רעדט נישט פון א שאלה צו מען זאל מאכן צוויי ברכות. ס׳איז נישט פון א שאלה. ווייסט אז די שאלה איז דא? איז עפעס אנדערש. ווען עס איז מעורב, מען קען נישט מאכן צוויי ברכות אויף א דבר מעורב. מען קען נאר מאכן איין ברכה דערויף. די איידיע פון מאכן צוויי ברכות אויף איין זאך איז… נישט קיין וועג. נישט דער רמב״ם רעדט אינדערהיים. ער מאכט איין ברכה.
יעצט וואס א ברכה מאכט מען אויף די עיקר און נישט אויף די תפל. יעצט קמח אדער דגן איז אלעמאל די עיקר. פארוואס איז אלעמאל די עיקר? ווייל ער איז דאך א קוקי! וואס איז ער א קוקי? ער איז קיין האניג! מ׳איז געווארן צו עסן א געצא! מ׳מזן! פאר דעם האט זיך מזונות! ער מאכט א קעניג א קגל, די אלע זאכן, זענען די מזונות די עיקר, און ער לייגט די אנדערע זאכן זענען תפל… דאס איז די הלכה וואס עס שטייט דאן! אזוי איז אויך אנגענומען די פוסקים אלעמאל! די סאלארד ווערט אויף אזעלכע פאני זאכן וואס זענען נישט עכט מעורך! אזוי ווי די סאלארד וואס דו זאגסט, דו ווילסט וויסן אז די קרוטאן צו לייגט אין די סאלארד ווערט נישט די עיקר! איך הער!
דיגרעסיע: טשאקאלעד מיט טייג – קעיק קעגן קענדי
Speaker 1: אדער… ניי, איז א ביסל קאמפליצירט למשל, ווייל טשאקאלעד מיט טייג איז עפעס וואס מ׳עסט יעדן טאג! אמאל הייסט עס טשאקאלעד טשיפ קוקיס, און אמאל הייסט עס טשאקאלעד וואס אינעווייניגען קאהט אזא שטיקל ברעסל! יא? ס׳ענען ביידע טשאקאלעד! און דאס הייסט א שהכל ווייל ס׳איז טשאקאלעד, וואס האט א פילונג. וואס איז די פראבלעם? ווייל א מענטש וואס זייער א קאקאוש קעיק האט כמעט נאר ליב די טשאקאלעד, happens to be אז דאס איז די סדר אייך ווייסן איך זאג.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין. איז די חיים מאדן, מען רעדט פון דעם מענטש, נישט קיין דינעם וואס דער מענטש האט ליב. א קאקאוש קעיק איז א קעיק וואס דא שאלה, א קעיק איז נישט קיין קענדי. ס׳איז דארט א זאך ווי, א מענטש וויל עסן פאסט וואס איז א ביסל זיסער. נאכמיטאג אנשטאט עסן פת געשמירט מיט פוטער, וויל ער אביסל זיסער און ער וויל עס עסן מיט טיי. אבער ס׳איז דא אזויפיל זאכן וואס מ׳געבט דיר א נאש, מ׳האט ליב טשאקאלאד, אבער ס׳איז א טשאקאלאד וואס איז אפשר צו זיס, לייגט מען אריין דערין אביסל… עס האט מער לחה, עס איז א געוויסע באלאנס.
נאכאמאל, איך זע נישט וואס דער מענטש וויל, ער וויל נישט די שאלה. וואס ער עסט איז א קוקי אדער א קעיק. א קעיק איז א מזונות. ער וויל עסן מזונות, איז מעיקר איז א מזונות. אפשר ביסטו גערעכט אז די טשאקאלאד וואס מ׳לייגט אריין דערין, א קליין קוקי׳סל, אביסל א קראנטש, איך ווייס וואס, די זעלבע שאלה ווי די סאלאט. איך ווייס נישט אויב ס׳ווערט א טפל, אויב ס׳ווערט א מזונות. איך הער, איך קען מיך טראכטן, ס׳איז נישט קיין קוקי. קענסט זאגן? איך ווייס נישט.
חזרה צו די רמב״ם – די גדרים פון טפל און עיקר
Speaker 2: וואס איך זאג נאר איז, אז דער רמב״ם האט אונז געגעבן צוויי אפציעס. אדער… ניין, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז ממש א טפל, אדער וואס איז א תערובת, וואס איז ממש א עיקר, אזויווי די דבש. ער זאגט נישט וואס איז מיט די דריי טעמים. ער האט יא געזאגט, ער האט יא געזאגט “לפת מקריב שבישלו וערב בו קמח”, ניין, פארקערט. אבער די אנדערע זייט פון דעם, די תבשיל שנתן בו… תבשיל שערב בו אחד מחמשת המינים, וואס די זעלבע לפת וואס מ׳לייגט אריין נישט פאר לדבקו נאר פאר לטעמו, מאכט מען א מזונות. ער האט יא געזאגט דאס. ער האט יא געזאגט די הלכה. אבער ס׳זעט אויס אז נאר חמשת המינים איז די הלכה אזוי, ווען ס׳איז א דוגמא מיט שהכל איז אנדערש. איז דאס די ענין וועגן ס׳איז מזונות, ווייל מזונות איז א חשוב׳ע זאך? אזוי איז אנגענומען. דער רמב״ם זאגט עס נישט. דאס איז קלאר. אין רמב״ם שטייט נישט דאס, קלאר. ס׳זעט אויס אז נישט צו מאכן בורא מיני מזונות איז נאר ווען ס׳איז די צור פון די וואס, ווען ער האט נאר געלייגט די מעל עס צו געבן עפעס… ס׳שטייט נישט אין רמב״ם קלאר די הלכה.
הלכה ז: טפלה שאינה מעורבת – דג מליח מיט פת
Speaker 2: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. לאמיר נעמען וועגן טפל. יא? כיצד הטפל אינו מרובה – וויאזוי קען זיין עיקר וטפל ווען ס׳איז נישט געקאכט צוזאמען? אין די אוכל איז דא א שאלה פון עסן און טפל. ער זאגט טפל, טפלה, איך ווייס נישט צו ס׳איז די זעלבע זאך, אדער… טפלה איז א גאנצע טפל און עיקר. די ווארט טפל זאגט ער נישט, ער זאגט טפלה. איך זאג סתם, איך ווייס נישט.
אקעי, כיצד טפלה שאינה מירקות? ער האלט אז ביי די עסן קומט א לשון נקבה, איך ווייס נישט.
Speaker 1: ניין, טפלה איז לשון המשנה.
Speaker 2: כל שהוא עיקר, אונז זענען צוגעוואוינט צו זאגן טפל. מ׳דארף קוקן אין די דיקשינעריס וואס די חילוק איז, אפשר איז עס עפעס אנדערש. כיצד טפלה שאינה מירקות? אפשר טפלה איז לשון טבילה, אזוי ווי א זאך וואס מ׳טונקט איין?
Speaker 1: ניין, ניין. טפל, טפל. טפל בלשון נקבה.
דער רמב״ם׳ס דוגמא
Speaker 2: הרשאי צריך לאכול דג מליח – א מענטש איז צריך. ס׳ווענדט זיך אין די לשון, הרשאי צריך, הרשאי אוכל. צריך.
Speaker 1: ניין, ניין, ער לייגט עס אראפ אזוי ווייל ס׳איז גוט.
Speaker 2: ניין, די צריך איז מסביר די טפלה.
Speaker 1: ניין, ניין. ער וויל בעיקר וויל ער עסן די דג מליח, אבער ס׳איז אים זייער שווער צו עסן די דג מליח אליין, עסט ער עס מיט א קרעקער, מיט א ברויט, כדי שלא יזיק המלוח גרונו. וואס מיינט שלא יזיק? ס׳מיינט נישט געשמאק. ס׳מיינט אז ס׳איז צו שארף, שווער פאר זיין האלדז. ס׳איז נישט טאקע נישט געשמאק.
Speaker 2: איך מיין ער מיינט נישט געשמאק. ווען א מענטש עסט א סיי וועלכע שארפע זאך, ער האט דאך פשוט ליב די שארפע טעם. ס׳איז דאך זיכער, מחמת וואס ס׳איז שארף וועט עס זיכער אווערפאוערן די טעם פון די ברויט. ער וויל נישט יעצט עסן ברויט, ער וויל עסן די דג מליח, א הערינג. איך זאג, אבער ס׳איז אייביג אזוי, ווען א מענטש עסט א זאך וואס האט א שטארקע טעם און ער עסט מיט מיט דעם עפעס, איז דאך פשוט ווייל ער וויל עסן די זאך. אזוי ווי די חרוסת פון די מרור, ער נעמט די פת אראפצונעמען די שארפקייט, ער זאל קענען עסן. יא, ס׳זאל קענען אראפגליטשן גרינגער.
המברך על המליח – מאכן מיר א ברכה אויף די מליח, אויף די שטיקל פיש וואס איך וויל עסן, ווייל דאס איז די עיקר. פוטר את הפת – און מיט דעם פת האט ער פוטר געווען, און ער דארף נישט מאכן קיין ברכה אויף די פת עקסטער. וכן כל כיוצא בזה.
אנווענדונג אויף סאלאד מיט קרוטאנס
Speaker 2: איך טראכט אז דיין קעיס פון די סעלעד קען זיין די זעלבע זאך, ווייל ער וויל עסן לעטוס, אבער ס׳איז אים נישט געשמאק לעטוס אליינס, ס׳האט נישט קיין שום קראנטש, לייגט ער אריין אביסל קראנטש. איך זע נישט פארוואס מ׳קען נישט דאס אויך זאגן.
Speaker 1: ס׳איז נישט לדבק, ס׳איז נישט לדבק. דאס איז אפילו נישט מעורב, אפילו נישט מעורב.
Speaker 2: דאס איז א זאך וואס ער וויל נישט יעצט עסן קוקי, ער עסט נישט קיין קרוטאנס יעצט, ער עסט א סאלאד. ס׳איז נישט געשמאק צו עסן סאלאד אז ס׳איז צו סאפט, לייגט מען אריין עפעס א זאך וואס געבט א קראנטש. אזויווי די מליח, איך זע נישט וואס ס׳טוט זאלציג, לייגט מען אריין עפעס וואס איז נישט זאלציג. וואס איז די גאנצע חילוק?
דיון: מהות פון “פוטר” – שאלת רשות אדער דאנק?
Speaker 1: איך וויל זיך שטעלן אויף די ווארט “פוטר”. ס׳איז דאך דא אויך פריער, “פוטר”. אזויווי מיט די ברכה פטר׳סטו, פארוואס פעלט אויס די ווארט “פוטר”? פשט, דו מאכסט א ברכה אויף די עיקר.
Speaker 2: דו מאכסט נישט קיין ברכה. דו טארסט נישט עסן אן א ברכה.
Speaker 1: אה, דו עסט נאך אויף די אנדערע שטיקל. די אנדערע שטיקל כאפט זיך מיט אזוי. ס׳ווערט יעצט קאנסידערט ווי עפעס א שטיקל מזונות, ווייל מ׳עסט עס מיט די מזונות.
Speaker 2: ס׳איז איין זאך, די ווארט “פוטר” מיינסטו צו זאגן לויט דעם הלכה אז יעדע זאך וואס מ׳עסט דארף מען האבן א ברכה. אבער אויב וואלט מען געזאגט אז די עיקר איז דאנקען דעם אייבערשטן אויף די סעודה, ס׳איז נאר דא עפעס א תנאי אין דעם אז מ׳זאל מאכן א ברכה, אויף יעדע זאך זאל מען האבן די ברכה מיוחדת.
Speaker 1: ניין, איך זאג אז די ווארט “פוטר” בפשטות ליגט אזויווי דו זאגסט, אז ס׳איז א פשט אז אויף יעדע זאך דארף מען אזויווי א שאלת רשות, בעטן רשות פון אייבערשטן צו עסן. דו האסט נישט קיין רעכט. די בונדלעך האסטו א רעכט, אבער וואס איז מיט די באר ליולע פארקערט? ס׳כאפט זיך מיט. אבער בפשטות וואלט מען געזאגט אז מ׳מאכט א ברכה אויף די אייבערשטער פאר די עסן, ס׳איז נאר דא אז ס׳איז א שיינקייט פון די ברכה, אזויווי מ׳זאל זאגן יעדע מין בקשה וואס מ׳דארף, זאל מען אויך זאגן א ספעציפישע ברכה אויף די סארט עסן.
Speaker 2: ווייט, ווייט, יו׳ר עסקינג א דיפערענט קוועסטשן. ניין, באט לאמיר פארטראכטן איין מינוט. דו רעדסט צוויי אנדערע זאכן. קודם כל, האבן מיר געלערנט אז ברכה אחרונה איז מער אויף צו דאנקען דעם אייבערשטן. ברכה ראשונה איז יא אזויווי א שאלת רשות, אזויווי מיר האבן געלערנט אין פרק א׳. אבער צווייטנס, דו רעדסט פון צוויי שאלות. דו רעדסט פארוואס זאל נישט יוצא זיין מיט די אנדערע ברכה. אבער די ענטפער איז נאר ווען ער מאכט א ברכה כללות׳דיג, יא? אויב ס׳איז אמת איז טאקע דאס די הלכה, מיר וועלן גיין זען. אויב ער זאגט “שהכל נהיה בדברו”, קענסטו זאגן אז די שהכל גייט אויף אלעס. אבער ווען ער מאכט נאר מזונות, האט ער נישט געמאכט קיין אדמה. אדמה איז נישט קיין מזונות.
Speaker 1: ניין, איך זאג אז די עיקר ענין איז אז איך נעם רשות צו עסן פון די אייבערשטער׳ס עסן. די אופן וויאזוי מ׳טוט עס איז אז מ׳זאל עס זאגן אויף א ספעציפישע עסן. אבער אויב ער האט ער געמאכט צו ספעציפיש, האט ער נישט גערעדט וועגן דעם בכלל.
Speaker 2: ניין, אבער אפילו ווען ער האט געזאגט ספעציפיש, האסטו נישט געמיינט איך האב געמאכט מיט׳ן אייבערשטן א בורא פרי האדמה. איך האב גערעדט צום אייבערשטן וועגן טאמעיטאס, ממילא קען איך נישט עסן פאטעיטאס? ניין, איך האב געדאנקט דעם אייבערשטן אויף עסן.
Speaker 1: ניין, עס איז דא א תקנה מיר זאלן דערמאנען די געוויסע מיני עסן.
ברכות פרטיות און כללות, צורת הפת, און פת הבאה בכיסנין
דיסקוסיע: קען א ברכה פרטית פטר׳ן אנדערע מינים?
Speaker 1: אקעי, אבער דו נעמסט רשות פאר אן איינדיג. די חכמים האבן געזאגט, די אופן וויאזוי מ׳זאל עס טון איז מ׳זאל עס זאגן אויף ספעציפישע עסן.
Speaker 2: ניין, אבער איבער דעם וואס דו האסט עס געמאכט צו ספעציפיש, האסטו נישט גערעדט וועגן די עסן בכלל.
Speaker 1: ניין, אבער אפילו ווען דו האסט געזאגט ספעציפיש, האסטו נישט געמיינט… איך האב געמאכט מיט׳ן אייבערשטן “בורא פרי האדמה”. איך האב גערעדט מיט׳ן אייבערשטן וועגן טאמעיטאס, און ממילא קען איך נישט עסן פאטעיטאס?
Speaker 2: ניין, איך האב געדאנקט דעם אייבערשטן אויף עסן.
Speaker 1: ניין, דו פארשטייסט נישט די נקודה. ס׳איז דא א תקנה אז מ׳זאל דערמאנען די געוויסע מיני עסן.
Speaker 2: נישט ריכטיג, נישט ריכטיג. אזוי זאג איך. אזוי זאג איך. אז יא, די עיקר עסן וואס איך וויל יעצט עסן איז דאך די טאמעיטא, אז די אנדערע איז אויך גוט. אבער פוטר איז די שטאט אז ס׳האט גע׳פטר׳ט. די ברכה גייט דאך אויף יענץ.
Speaker 1: לייג עס אויס. אויב דו וואלסט געמאכט די מער כללות׳דיגע ברכה, וואלסטו געווען גערעכט. אויב דו מאכסט די מער פרטות׳דיגע ברכה, איז נישטא קיין וועג צו לערנען דיין פשט.
Speaker 2: לאמיר זאגן אז ס׳איז נישט מעכב. ס׳וואלט נישט געווען מעכב צו מאכן די מער כללות׳דיגע.
Speaker 1: אמת. אבער יעצט אז דו האסט יא געטון, האסטו נישט קיין וועג וויאזוי ס׳זאל גיין די בקשת רשות, וואס דו ווילסט עס רופן, אויף די…
Speaker 2: דו מיינסט צו זאגן אז די שהכל איז טאקע נישט די ברכה, ס׳איז דאך פשוט…
Speaker 1: ניין, איך זאג אז דו האסט געדאנקט דעם אייבערשטן אויף די עסן.
Speaker 2: ניין, דו האסט נישט געדאנקט. דו האסט גערעדט וועגן… דו האסט דערמאנט די סוג פון עסן. דו האסט געזאגט “וועדזשטעבל”, און דו האסט געזאגט “קענדי”. וואס קומט אריין די קענדי מיט די וועדזשטעבל?
משל פון קענדי און עפל
Speaker 2: איך גיי צו דיין טאטן אין דער היים, און ער לאזט נישט נעמען פון די שאנק אן רשות. איך זאג אים, “איך קען נעמען א קענדי?” און איך נעם אן עפל. ס׳האט נישט קיין שייכות. אויב איך וואלט געזאגט, “איך קען נעמען צו עסן?”, וואלסטו געווען גערעכט. אבער איך האב געזאגט, “איך נעם א קענדי”. דארף איך קענען זאגן, “טאטי, אוודאי האב איך געמיינט צו נעמען א הערינג, און מיט הערינג קומט דאך קרעקערס. האסטו דאך אוודאי דאס געמיינט.”
Speaker 1: אקעי, נו פראבלעם.
דער חילוק צווישן כללות און פרטות אין ברכות
Speaker 1: ס׳איז טאקע אביסל אינטערעסאנט, איך מיין, ווייל ווען דער רמב״ם וואלט געמאכט ברכות, וואלט ער ריפלעיסט גאנץ הלכות ברכות מיט איין ברכה. מ׳דארף נישט יעצט שפעקולירן.
Speaker 2: ניין, איך זאג אז ס׳איז דא עפעס א שיינקייט פון מאכן א ברכה אויף יעדע מין עקסטער. אבער דאס וואס ס׳ברענגט אריין אז מ׳זאל נישט זיין עפעס אן אופן פון… דאס איז טאקע בעצם שהכל. שהכל איז טאקע די ברכה כללות. אבער יעצט רעדט מען דאך פון די ברכה פרטות. די חידוש איז דאך אז די פרטות קען פטר׳ן אן אנדערע פרטות, נישט אז די כללות קען פטר׳ן די פרטות. דאס איז פשוט, אמת.
Speaker 1: עס זעט מיר אויס אז ס׳איז אביסל ענליך צו די זאך אז מ׳דארף מתפלל זיין אויף יעדע מין בקשה. דער אייבערשטער האט ליב ספעציפיש וועמען איז ספעציפיש. די רוב רוב׳דיגע מענטשן האבן ליב, אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער אין די מענטשן. מענטשן זאגן, מאך מיר א שיינע קעמפעין. איינער, מאך מיר פונקטליך א גרינע… מענטשן פארשטייען נישט. מענטשן זענען, ווייס נאך וואו ס׳גייט.
כלל און פרט אין לימוד
Speaker 1: כלל און פרט. די גאנצע לערנען רמב״ם, וואלט מען געקענט נאר לערנען די כלל פון די מצוות, און די חיים המצוות. וויל זיין א מענטש, אפיר איך אויך צדיק ווייל תירושה. אדער נעקסטע הלכה. ווי עס ווייסט איך זאגט, דער אייבערשטער האט געמאכט טאקע די גאנץ וועלט, אבער נישט דער שטיקל ברויט. ווייל א שראקל אים בדברו. אפשר, מענטשן כאפן נישט לעבן אזוי. וויל מיר טוען. אזוי דער א מיאוסישע נפת בקרקא. אדא, דא. איינס פאר דעם. א פאס.
הלכה ח: פת שנתפררה — צורת הפת און כזית
Speaker 1: יעצט האבן עס געלערנט פאס עס אויסט הפטא. און זיי האבן שטודירט די ווארט פאס. פאס מיינט ברויט, ביייז פאס מיינט אויך עפעס א מיען צו ברעקלען, אדער צו שטיקלען. זאכע. איינער וואס האט געסלייסט מיינע שטיקלען. עס האט געמאכט פון די פאס, אזוי, איב יישר, וועפעס יוסט פון כזי אייעס, אויב יעדע שטיקל איז גרויס א כזי אייעס, עושר נקרש איין פאסט ולוינער שטאנעט צו דער עשה, עס האט נאכאלט די צעירות פאסט, מברוך ולויב תחילת המוציא, כ׳מושט דאך ווייסט איינער געמאכט א… א… וויס הייסט עס א… פרענטש טאיסט?
Speaker 2: יא?
שאלה אויף חלה קוגל
Speaker 1: ס׳איז טאקע, עס האט אייער מיט נאך זאכן ארויפגעלייגט, אבער יעדע שטיקל איז א גרויסע שטיקל ברויט… די ראמפ איז צוויי זייט? מ׳ווענט עס וואס מ׳האט צעברעקלט ברויט, און מ׳זעהט עס מער נישט, ס׳ליגט עס אין די אייער, די אייער וואס האט אין זיך ברויט… דאס איז די צוויי… ס׳איז די רב׳ מען זאגט אז… כדי נישט צו מאכן א מוצאות, עס דארף אוועגגיין ביידע פרענאס. ס׳איז צייער נישט זיין כזיות, און צייער נישט אויסזעהן ווי פאסט. איך מען עס איז פשוט, אז איימאל איז דא א שטיקל א כזית, זעהסט א צורת פאסט. ווייל עס זעהסט דא א שטיקל, האסט מען פארהאלט מיט א שטיקל פאסט. ס׳קען זיין. אבער עס איז עס אנגעהויבן צו רעדן, וואס טייש צורת פאסט פאר א גוט יאר? ס׳איז דא א פאסט. מען מאכט א חלה קוגל. אבער וועלכע ברכה מאכט מען אויף חלה קוגל?
Speaker 2: מען מאכט א חלה קוגל?
Speaker 1: איך ווי… דאס הייסט א צורת פאסט.
Speaker 2: איך ווייס, איך ווייס, אבער ס׳איז נישט קיין כזית.
Speaker 1: איך פרעג נאר אויב די חלה קוגל שטיקלעך זענען כזית.
Speaker 2: ניין, אבער די שטיקלעך זענען נישט קיין כזית. איך מיין די שטיקלעך, פון אנהייב האט עס געהאט א סלייס, יעצט איז עס געווארן איין סלייס פון אלף ביז תיוו.
Speaker 1: איך מיין אז ס׳האט נישט קיין צורת הפת. וואס איז צורת הפת? ס׳זעט נישט אויס ווי פת, ס׳זעט אויס ווי חלה קוגל.
Speaker 2: איך ווייס נישט וואס דו מיינסט פת.
שאלה אויף מצה
Speaker 1: איך קען פרעגן, די נעקסטע שטיקל גייט אונז אויסזאגן וועלכע הלכה. זאגט דער רמב״ם. פת עפעס דארף… איך קען פרעגן אן אנדערע שאלה: פארוואס מאכן מיר המוציא אויף מצה? מצה האט דאך זיכער נישט קיין צורת הפת.
Speaker 2: מצה האט נישט קיין צורת הפת? פארוואס נישט? מ׳מאכט המוציא אויף מצה.
הלכה ט: עיסה שנאפית בקרקע — ברויט געבאקן אין דער ערד
Speaker 1: ווייטער, זאגט דער רמב״ם נאך א הלכה וועגן צורת הפת. ס׳איז דא נאך א סארט זאך וואס האט נישט קיין צורת הפת. זאגט דער רמב״ם, אה, די ערשטע הלכה איז אויב ס׳איז שוין געווען פת, און יעצט מאכן מיר פון עפעס א נייע זאך. און דא איז דא א זאך וואס האט בכלל לכתחילה נישט קיין צורת הפת. דאס איז מיר זייער אינטערעסאנט. ווייל, לאמיר זען די הלכה אינעווייניג.
די ווערטער פון דער רמב״ם
Speaker 1: “עיסה שנאפית בקרקע, כמו שהערביים שוכני המדבריות אופין”. אזוי ווי די אראבער וואס וואוינען אין די מדבריות, איך מיין מ׳רופט זיי היינט די בעדואינער, באקן זיי ברויט. ווייסטו וויאזוי זיי באקן זייער ברויט? זיי מאכן א שטיקל גרוב אין די קרקע, יא, און זיי לייגן אריין גחלים אין די גרוב אין די קרקע, און מ׳לייגט דארטן אריין א שטיקל טייג, איך מיין מער זייער א סאפט שטיקל טייג, אזא כמעט גיסעדיגע שטיקל טייג, און ס׳ווערט דערפון אזא גרויסע רונדיגע… איך מיין היינט רופט מען עס טאנדורי ברעד. ס׳איז ענליך צו די ברעד וואס די גרוזינער, בוכארישע האבן. אזא פיטא.
Speaker 2: אזא… נישט עקזעקטלי. איך מיין אז א פיטא וואלט אפשר יא געהייסן צורת הפת, ניין?
Speaker 1: איך ווייס נישט, איך זאג וואס דער רמב״ם זאגט. “ואין לה צורת פת, מברך עליה בתחילה…”
Speaker 2: ניין, אונזער פיטא מאכט מען נישט בקרקע. אונזער פיטא איז אין די אויוון.
Speaker 1: אבער אריגינעל מאכט מען עס אין די ערד אזוי. די נישט צורת הפת איז נישט ווייל מ׳האט עס געמאכט אין די קרקע, דאס איז סתם… פארדעם קומט עס אויס אזוי. “ואין לה צורת פת, היוצא ממנה אין לו צורת פת, וזה דבר גדול…”
Speaker 2: ר׳ יצחק זאגט א פיטא.
Speaker 1: איך בין נישט זיכער וויאזוי די עיסה זעט אויס, ווייל ס׳זעט אויס ווי א פת. נישט די פיטא וואס מ׳קויפט מיט די לאך, ס׳איז אזא סטרעיט זאך אזא.
Speaker 2: רייט.
Speaker 1: “מברך עליו בתחילה בורא מיני מזונות”. מאכן גלייך בורא מיני מזונות. בתחילה מיינט צו זאגן ברכה ראשונה, רייט?
דיסקוסיע: די אידן אין מדבר און די מן
Speaker 1: אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די אידן זענען געווען אין מדבר, און דער אייבערשטער זאגט זיי בכלל וואס ס׳איז עסן. ווען ס׳האט אויסגעקוקט זייער פת.
Speaker 2: אה, זיי האבן געהאט…
Speaker 1: דו קענסט נעמען א בעסערע קשיא אויף די מן. אבער די מן איז אן עקסטערע שאלה, וואס מ׳האט געמאכט המוציא לחם מן השמים. אבער די גמרא זאגט אז ס׳איז געווען… משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, אזוי ברענגט מען.
Speaker 2: רייט.
Speaker 1: אבער ס׳זעט מען אז מ׳האט געבענטשט. אבער ס׳מיינט נישט אז ער האט געזאגט המוציא לחם מן השמים דעמאלטס. אבער מ׳דארף טראכטן, ס׳איז געווען “וטעמו כזרע גד וטעמו כצפיחית בדבש”. סא צפיחית בדבש, אפשר דארף מען מאכן א שהכל, אזויווי אויף די האניג קוקיס וואס די ראם האט דא דערמאנט. אפשר צפיחית מיינט א קוקי, א מזונות קוקי מער. אבער בדבש, מיט נישט קיין עיקר, ס׳איז דביקות. און די מן, העלא, מן איז נאר א דביקות, קען נישט זיין. די הייליגע מן.
Speaker 2: ניין, די מן אפשר איז געווען א זייער האניג׳דיגע זאך. נאכאמאל, מ׳זעט אז ס׳דארף אנפילן, ס׳דארף זיין אזויווי א…
Speaker 1: איך מיין אז צפיחית איז טייטש א קוקי, אזוי טייטשן מפרשים אויך על אתר, נבל הבאיערים.
Speaker 2: אקעי, צוריק.
Speaker 1: ניין, אבער איך מיין צו זאגן אז ס׳איז געווען זייער… לאמיר זאגן אז מ׳זאגט זיי, די ברויט וואס מ׳באקט אין ארץ ישראל, דאס איז… די אידן וואס ווען זיי זענען אנגעקומען קיין ארץ ישראל האבן זיי זיך געזעצט גלייך לעבן די בעדואינס, און דאס איז געווען די ברויט וואס זיי האבן געזען יעדן טאג. און דאס איז אויטאמאטיש דאס איז די צורת הפת. דער אייבערשטער האט גערעדט פון דעם. דאס איז אויך נישט געווען אז די בעדואינס האבן געברענגט מיט מער קלארקייט.
קביעות סעודה מאכט עס פת
Speaker 1: “ואם קבע עליה סעודה, הרי זה נעשה פת, ומברך המוציא לחם”. זייער גוט. סא אויב ער עסט… אנדערע זאכן האבן נישט געהאט די מעשה כדי ער זאל העלפן נישט קביעות סעודה. סא אויב ער עסט עס שבעת המינים בקרקע, זייער גוט. דאס איז א זאך, אויב מ׳עסט עס בתור סנעק, איז עס נישט קיין ברויט, איז עס סתם א סנעק. אויב ער עסט עס בתור צורת הפת, וואס איז נישט… וכן ישראל… נאך א זאך.
Speaker 2: יא, לאמיר, לאמיר, לאמיר הערן, לאמיר הערן.
Speaker 1: וכן ישראל… די זעלבע זאך פת הבאה בכיסנין, יא, ישראל. דער רמ״א איז מסביר, וואס איז די טייטש? וכן איש שלשה בדבש, וכן איש שלשה בדבש.
Speaker 2: ניין, איך בין נאך אביסל פרי-אקיופייד מיט די איש שלשה בדבש בקרקע.
חידוש: דער בעדואין מאכט נישט אלעמאל המוציא
Speaker 1: איך האב געזען אינטערעסאנט, ווייל בעסיקלי ס׳קומט אויס אז די פריערדיגע הלכה זאגט אזוי, אויב ביסטו היינט געפארן אויף א טריפ אין מדבר, און ווען עפעס א בעדואין האט דיר געגעבן א שטיקל פון זיין ברויט, איז עס נישט דיין פרייז בורא מיני מזונות. אבער אים קען מען זאגן אז דא לעבן שטאט, אז דער מענטש באקט אזוי, דער מענטש איז געווארן אזוי ווי א רב משוחרר מן המצוות, און אזוי באקט ער זיין ברויט, ער מאכט אזוי אן המוציא. אבער אפילו דער בעדואין, ווען ער עסט נישט בקביעות, מאכט ער נישט קיין ברכה אויף דעם, מאכט ער נישט קיין המוציא.
Speaker 2: דאס איז וואס די רבנים שואלים מן המצוות באקן, פארוואס זאלן זיי נישט מאכן אייביג א המוציא?
Speaker 1: אויב איז עס נישט אלעמאל קביעות סעודה, אזוי איז די הלכה. ס׳שטייט נישט אין הי איש קובע סעודה. וואס איז אנדערש מיט דעם מין ברויט? איז אז ס׳איז עפעס וואס אמאל איז עס ברויט און אמאל איז עס א סנעק. און דער מענטש מאכט זיין ברויט אויך באופן אז אמאל איז עס ברויט און אמאל איז עס א סנעק. ער מאכט פיצי בולקעלעך וואס איז סנעק סייז. באלד וועלן מיר רעדן, אפשר טאקע, אפשר טאקע, א ברויט האט א צורת ברויט, אן אריגינעלע צורת ברויט.
Speaker 2: פארוואס זאל א מענטש עסן דעם אראבישן ברויט אן קביעות סעודה?
Speaker 1: ווייל ס׳איז נישט קיין ברויט, ס׳איז א שוואכערע ברויט, אויך א ברויט.
דיסקוסיע: פיטא — ברויט אדער סנעק?
Speaker 2: לאמיר זאגן אז דאס איז פיטא. א מענטש גייט נישט סתם נאשן פיטא, אבער די זעלבע זאך פארוואס ער גייט נישט נאשן א שטיקל חלה, ווייל ס׳איז אן ערנסטע סעודה, ס׳מאכט זאט, ממילא איז…
Speaker 1: נישט אמת, פיטא איז א זאך וואס מען נאשט יא, און ברויט איז א זאך וואס מען נאשט נישט. אזוי שטייט עס אויס.
Speaker 2: אדיעמא זע, לאמיר זאגן, לכאורה מענטשן עסן נישט… לאמיר זאגן, אדיעמא זע, לאמיר זאגן ברויט איז די זאך וואס זעט אויס ווי א חלה, יא, די רעפטל ברויט וואס דו האסט. איך קען נישט קיינעם וואס נאשט עס, אקעי? מ׳מאכט א סענדוויטש, אבער א סענדוויטש איז דאס אפשר א נייע זאך. אבער איך האב געזען איינער וואס ער גייט צו די שאנק און נעמט א שטיקל ברויט און ער עסט עס? ברויט איז א זאך, מ׳זעצט זיך אוועק און מ׳עסט. אזוי גייט עס.
Speaker 1: אדיעמא זע, די זעלבע סטעיטמענט וועגן א פיטא.
Speaker 2: ניין, נישט אמת. פיטא קומט אין אזעלכע קליינע פיטאס, און מ׳לייגט אויף דעם, מ׳טובל׳ט אין די… וויאזוי עסטו עס? דו עסט עס. ס׳איז נישט די זעלבע זאך. איך ווייס נישט די פראבלעם. ס׳איז נישט אזוי קאמפליצירט.
Speaker 1: זאכן זענען אנדערש. זאכן זענען… די חלות זענען מער ענליך צו פת, אבער זיי זענען נאר מזונות. אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
הלכה ט (המשך): פת הבאה בכיסנין
Speaker 1: וכן עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, האט מען געמאכט דערפון איינע פון די זאכן, מילך, האניג, או שאר מיני תבלין,
פת הבאה בכיסנין, אורז, ומזונות ברויט
פת הבאה בכיסנין – המשך
עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, או שערב בה מיני תבלין ואפאה
Speaker 1: ניין, נישט אמת. פיטא קומט אסאך אזעלכע קליינע פיטאס וואס מ׳נוצט, מ׳לייגט אריין אין די… מ׳איז טובל אין די… וויאזוי הייסט עס? די חומוס און די זאכן. ס׳איז נישט די זעלבע זאך. איך ווייס נישט די פראבלעם. ס׳איז נישט אזוי קאמפליקעיטעד.
לאמיר גיין ווייטער. די זאכן זענען דאך יא מער ענליך צו פת, אבער זיי זענען מזונות. אקעי, לאמיר זען ווייטער.
וכן עיסה שנילושה בדבש או שמן או חלב, אז מ׳האט געמאכט פון איינע פון די זאכן, מילך, האניג, או שערב בה מיני תבלין ואפאה, מ׳האט אריינגעלייגט מיני תבלין ואפאה. דאס הייסט נישט דבש פריער, איך מיין וואס איז די אפיה? דאס איז דאך לכאורה ריכטיג. מיני תבלין ואפאה האט ער עס געבאקן. די טייטש איז, מ׳האט שוין אריינגעלייגט טשאקאלאד, סינעמאן, וואטעווער, און מ׳האט געמאכט אן אפיה. ניין, דבש מיינט אזוי ווי די אנדערע נוסח וואס זאגט אויס מיני אפיה, ס׳טייטש אז מ׳האט צוגעלייגט זאכן וואס מ׳באקט.
איך וויל נאר זאגן, די גליק איז אז די ערשטע קעיס רעדט ער אז מ׳האט אנשטאט וואסער געלייגט דבש. די צווייטע קעיס רעדט ער אז נישט אז מ׳האט געטוישט די וואסער, נאר מ׳האט געטוישט די קמח, מ׳האט אריינגעלייגט אויך טשאקאלאד טשיפ קוקיס, איך ווייס נישט וואס. ניין, טשאקאלאד טשיפס, יא, א סארט אפיה.
Speaker 2: ניין, דו מיינסט צו זאגן אנדערש ווי די פריערדיגע דבש זאך?
Speaker 1: ניין, פריער האט מען גערעדט פון דבש ביז סעסעמי. איך זאג אז דא מיינט דבש אז די דבש איז אן ערוב, מ׳האט אריינגעלייגט דבש אין די עיסה. די חילוק איז פון פריער, פריער האט מען אריינגעלייגט אין די האניג אביסל מעל. אבער די חילוק איז פון פריער, איך זאג נאר אז דא די צוויי קעיסעס, איך דארף טייטשן, איך דארף פארשטיין וואס טייטש אפיה, איך זאג דארט. אדער אז אנשטאט וואסער האט ער געלייגט מילך, אדער אז צו די קמח האט ער צוגעלייגט טשאקאלאד טשיפס און סינעמאנס.
וכן הנקרא פת הבאה בכיסנין. פארוואס הייסט עס אזוי? ווייל ס׳איז אזא זיסע ברויט. אפילו שפת, אפילו ס׳זעט אויס ווי א פת, מברך עליו בורא מיני מזונות. ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא.
דער עיקר חילוק צווישן פת הבאה בכיסנין און רעגולערע פת
ס׳איז דא איין זאך, אויב איז די עיקר ווארט וואס ס׳איז נשתנה, ווייל דער רמ״א גייט דאך זאגן אזוי, אלע מיני פת, אויב מען עסט זיי מיט קביעות סעודה איז המוציא, און אויב מען עסט זיי ווי א נאש איז מזונות.
און דא איז א שאלה, איר פרעגט מיר וואס טוט זיך אויב א מענטש עסט יא פת באופן אראי? מען עסט נישט, ער איז נישט קיין נארמאלער מענטש. ער איז נישט קיין נארמאלער מענטש, ער זאל גיין צו א דאקטאר.
איך האב איינמאל געזען א איד פרעגן, איך פרעג דיך, וואס איז דער חילוק צווישן פת הבאה בכיסנין און א רעגולער פת? אז ס׳האט עפעס אזא נאטור אין פת הבאה בכיסנין אז מען עסט עס אמאל ווי א נאש, און דאס נישט. אבער ס׳איז אן אנדערע מין. איך ווייס נישט, אבער אוודאי איז עס אן אנדערע מין. ס׳איז דא מענטשן, זיי גייען אין אפריקע, איך ווייס נישט, מענטשן האבן אנדערע מנהגים. מיר רעדן פון נארמאלע מענטשן וואס לערנען רמ״א.
איינער גייט ארויסקומען איבערמארגן מיט א געווייקטע סלייס ברויט וואס מען לייגט נאר צו אביסל זאלץ מיט האניג, און ס׳וועט ארויסקומען א וועג אז ס׳איז א גוטע סנעק ווייל ס׳איז א גוטע קריספ. אגעין, היינט איז דא אויך, איך האב נישט קיין דעם פאר פת הבאה בכיסנין. אבער מען זעט, אבער ס׳איז אן אנדערע מנהג, ס׳איז דא פאני מענטשן. אבער אפילו נאכדעם וואס די וועלט איז פארדרייט, איז דא זאכן וואס מען זיצט און מען עסט, און ס׳איז דא זאכן וואס זענען נאשערייען. ס׳איז דא זאכן וואס אמאל די קאמפאני קומט ארויס, ווייסטו וואס? דאס גייען מיר מאכן פאר א נאש. למשל, א ברויט, ס׳איז דא א געוויסע סארט ברויט וואס מען קויפט אין די סטאר, און ווען מען לייגט עס אריין אין אזא בעג, דעמאלט ווערט עס פת הבאה בכיסנין. אבער ווען דו קויפסט א לאנגע בעג, גיי אין געשעפט און דו זעסט, ס׳איז דא א טאץ ברויט, ס׳איז דא א לאנגע ברויט, יענץ איז די סארט זאכן וואס מען עסט. ס׳איז צורת פת.
מארקעטינג און הלכה
און אויב איז דא אופן פרעצלס, מאכט מען א מזונות. עקזעקטלי, די זעלבע פת, די זעלבע וואן, מען שניידט עס אויף קליינע און מען לייגט עס אריין אין די פרעצל בעג, ווערט עס מזונות. וואס איז די פראבלעם? ס׳איז נישט קיין מעטאפיזיקס דא, ס׳איז מארקעטינג. ס׳איז מארקעטינג, וויאזוי מען מארקעט עס. זאל זיין מארקעטינג. די תורה רעכנט זיך מיט מארקעטינג. א זאך וואס מארקעט זיך אלס ברויט, דארף מען מאכן המוציא און מזונות. א זאך וואס מארקעט זיך אלס פרעצלס, איז א מזונות.
דיגרעסיע: קריטיק אויף “מזונות ברויט”
איך וועל דיר זאגן א חידוש, מיין ברידער. די תורה האט א גרויסע פאליטיק וועגן דעם, ווייל די עולם האט זייער פיינט זיך צו וואשן און צו בענטשן. פארוואס האבן זיי פיינט זיך צו וואשן און צו בענטשן? ווייל די ברכת המזון איז צו לאנג, ווייל מ׳האט אריינגעדרוקט אין די סידור א נוסח וואס איז אסאך צו לאנג. די רמב״ם׳ס נוסח איז אסאך קירצער, ס׳איז נישט דא קיין שום מצוה. ממילא האט די עולם מורא דערפון, האבן זיי אויסגעטראפן א פאטענט אז מען קען אנשטאט ברויט מאכן א נקרא מזונות ברויט. די ריעליטי איז צוויי זאכן. קודם כל, מ׳דארף זיך נישט וואשן. וואשן איז נאך א תקנה. לאמיר זאגן אז מ׳קען מקיל זיין אויף די תקנה אויף אזא ספק ברויט. אבער וואס שטערט דיך צו מאכן א המוציא? ס׳איז דאך ברויט. המוציא מאכט מען דאך אויף א חשיבות פון ברויט, נישט קיין מזונות. ערשט א המוציא. לכאורה, די מזונות ברויט איז זיכער א ברויט. ס׳איז זייער שווער צו זאגן אז ס׳איז מזונות. ס׳איז א ברויט. מאכן זיי א המוציא. לאמיר זאגן מ׳דארף זיך נישט וואשן, אבער קען מען נישט זאגן אזא זאך? מ׳וואשט זיך נישט דערפאר, אבער מ׳מאכט א המוציא. וואס שטערט דיך?
און ברכת המזון, די זעלבע זאך. די חילוק פון מעין שלש און ברכת המזון איז נאר איין חילוק, אז דא דארף מען דריי, פיר ברכות, און דארט מאכט מען אלע פיר ברכות אין איינס. מעין שלש איז יא, אבער ס׳איז נישט אזויפיל לענגער. מ׳קען זאגן די זעלבע נוסח פון מעין שלש, נאר מ׳צולייגן “ברוך אתה ה׳” נאך יעדע שטיקל וואו ס׳קומט, און מ׳איז יוצא לכל הדעות ברכת המזון. די גאנצע פראבלעם איז נישט כדי געווען.
איך מיין אז ס׳האט צוטון מיט די נושא אז אונז ווילן זיין פערפעקט, אבער מ׳פארגעסט פון די כל המוסף גורע. איך האב געהאט די זעלבע הערה, למשל, על פי עיקר הדין, זיך אפוואשן אין א שאוער הייסט א סארט טבילה, ס׳הייסט זיך געוואשן מיט תשעה קבין. אבער היות אז א מקוה איז דאך חשוב׳ער, רעדט מען בכלל נישט דערפון. אבער מענטשן דארפן יא וויסן אז כמעט יעדער איינער, ווער ס׳איז מקפיד אויף שאוער און טאקע מ׳גייט אין שאוער יעדע מאל ווען מ׳מוז טון טבילה, האט מען זיך גערייניגט, האט מען זיך מתייחס געווען צו תקנת עזרא, אפשר נישט אויף די בעסטע אופן. אבער מ׳זאגט אונז נישט די שוואכע רב שלום, מ׳זאגט אונז נישט די תפילה קצרה, מ׳זאגט אונז נישט אז ס׳איז דא אן אופן פון בענטשן. דו וועסט נישט זאגן אלע רחמנ׳ס, דו וועסט בענטשן א שנעלערע בענטשן, אבער זיי נישט לכבוד דעם מבטל אויף די גאנצע מצוה פון ברכת המזון.
וואס גייט ארויס? מ׳מאכט נאכדעם אזא טריק אז מ׳געבט עס א נאמען מזונות ברויט. איי, און די מזונות ברויט הייסט מזונות ברויט ביז דו זאגסט דאך דא קלאר אז דו ביסט קובע סעודה אויף דעם. איז די גאנצע שאלה נישט אזא גרויסע שאלה. מאך א המוציא. די נטילת ידים איז נישט אזוי שווער, דרך אגב, און אויך על פי עיקר הדין, איינער וואס האלט זיינע הענט קלין, ער ווייסט, א נארמאלער מענטש היינט וואס ארבעט נישט און אזוי ווייטער, און זיינע הענט זענען בחזקת קלין, ער דארף נישט מאכן נטילת ידים מעיקר הדין. ווער ס׳וועט לערנען הלכות נטילת ידים וועט מען זען. און ממילא, מ׳דארף זיך נישט וואשן, מ׳מאכט א המוציא, און מ׳מאכט ברכת המזון. און דרך אגב, אויף דעם וועט מען נפטר ווערן פון קיין… דאן זאל ער קובע זכות זיין. דער איד וואס באמת ער וויל נישט מאכן קיין המוציא ווייל ער האט נישט די צייט, איז טאקע נישט קובע סעודה, ער איז פטור. ער איז אן אונס, ער ארבעט שווער. אמת, אמת, מ׳קען אים אויך נישט אראפרייסן. א איד וואס איז נישט קובע סעודה, ער איז נישט קובע סעודה. אמת, אמת, אמת. מ׳קען אויך זאגן פארקערט, מ׳קען אויך זאגן אז צעבראכענע אידן זיין גאנץ לעבן זענען זיי געווען אנגעצויגענע מינוטיגע. אבער דאס וואלט געווען די פארקערטע סברא. איך טראכט אז מ׳קען נאך אלץ מאכן א המוציא, ווייל דאס וואלט געווען א פארקערטע סברא. הייסט עס, צו זאגן אז מ׳האט געלערנט ווילדע חילוקים פון פת, פון דאס, פון אזוי, לאזט זיך דאך עסן.
ר׳ יצחק עבאדי׳ס קורצע ברכת המזון
אבער היינט, איך מיין אז היינט וואלט געווען אפשר יא א סענדוויטש. א הילל, איך ווייס נישט וועגן הילל, אבער ס׳איז נישט געווען קיין סענדוויטש, ער האט זיך געזעצט מיט א סעודה. אבער היינט איז דאך א סענדוויטש אן “אינווענשאן”, אפילו דער ענגלישער לארד האט עס “אינווענטעד”. אבער לעצטע זאך, אפילו לויט דיר, א סענדוויטש איז די טייטש אז מ׳נוצט ברויט. קודם כל, די ברויט איז כמעט דארט נאר לדבקות, מ׳וויל נישט עסן ברויט. מ׳וויל דאך עסן א שטיקל פלייש אדער א שטיקל, וויאזוי רופט מען דאס? מ׳וויל דאך עסן די סענדוויטש טונא, אבער דו קענסט נישט עסן א שטיקל טונא, לייגט מען עס אריין אין א ברויט לשם הטעם. אבער דאס איז א נייע סארט אכילה וואס מ׳עסט יא פת. אבער לכאורה א סענדוויטש, איך ווייס שוין אויב א סענדוויטש מאכט מען א המוציא, הייסט עס אכילת פת. דאס הייסט, מ׳מאכט א המוציא, מ׳וויל עסן פת, אבער מ׳לייגט עס צו א געהעריגע קארע זאך. אבער מ׳איז זייער געשמאק, לייגט מען טונא. איי, דער מענטש האט מער ליב ווען ער הייבט אן אפילו אויסקאפן די עקסטרע ברויט. ניין, אזא גוטע סענדוויטש איז נישט קיין קביעות סעודה. א סענדוויטש וואס מ׳עסט אויפ׳ן וועג איז נישט קיין קביעות סעודה. ס׳איז מער אזויווי אכילת עראי. אזוי טראכט איך. די פאקט איז, געווענליך, דו רעדסט פון דעם מענטש וואס עסט מזונות ברויט, ער נעמט א סענדוויטש מיט אין דער ארבעט, ער עסט נישט קובע סעודה, ער עסט עס בתור אכילת עראי.
און אדרבה, מ׳קען מאכן א חשוב׳ע סעודה, א ברית, און געבן סענדוויטשעס, איך זאג נישט. אבער ס׳ווענדט זיך אין די “סאושעל סיטועישאן”. דאס איז נאך נישט קיין גזירת הכתוב, ס׳איז דאך אלץ וואס דו זאגסט, אין די “מארקעטינג”. ס׳איז קען זיין אזוי, און אדרבה.
יעצט, די וואך איז נפטר געווארן ר׳ חיים עבאדי פון די מנין שלנו, זיין טאטע ר׳ יצחק עבאדי איז אויך נפטר געווארן אפאר חדשים צוריק. ער איז געווען א גרויסער רב, מ׳האט שוין גערעדט וועגן אים אין לעיקוואוד, א תלמיד פון ר׳ אהרן קאטלער, געווען דער ערשטער רב אין לעיקוואוד. און ער האט געשריבן א תשובה אין זיין ספר, ס׳הייסט, וויאזוי הייסט זיין ספר? עפעס יצחק? “אמרי יצחק”? “דברי יצחק”? עפעס מיט א יצחק, איך געדענק נישט. און דארט האט ער אפגעדרוקט א נוסח ברכת המזון, און ער זאגט אז ער האט געזען אז דער עולם בענטשט נישט ווייל די ברכת המזון איז צו לאנג. האט ער געגאנגען און ער האט געשריבן על פי לויט אלע פוסקים, אויסגעהאלטן א נוסח ברכת המזון צו פיטן אויף א קרעדיט קארד כמעט, און מ׳קען עס נאכקוקן אויב איינער דארף, און ס׳איז א גוטע נוסח. ס׳איז זייער שיין געשריבן.
Speaker 2: יא, ס׳איז קאווערד לויט די רמב״ם?
Speaker 1: ס׳איז קאווערד לויט אלעס, ס׳איז נישטא קיין שום ספק אז מ׳איז יוצא דערמיט. זייער גוט. שוין. און ס׳איז בערך אזוי לאנג ווי אונזער על המחיה, פארשטייסט?
Speaker 2: קיצור, רוחניות׳דיגע מינימאליזם זע איך דא.
Speaker 1: ווייטער. היינט איז עס אין סטייל, נו? אקעי.
אורז
הלכה בנוגע אורז
אורז. שוין, מיר האלטן מיר ווייטער מיט די… אורז. וואו האלטן מיר? אורז. נייע הלכה. יא. אורז שבישלו. יא, וואס טוט זיך אויסער חמשת מיני דגן? ווערן אונז אינטראדוסט דא צו נייע מינים? וואס, ס׳איז שוין דא אין די גמרא. זעט אויס אז אין פסוק זעט מען אורז? איך ווייס נישט. קיצור, אין די גמרא ערשיינט אורז, רייס, וואס מ׳האט געקאכט אדער מ׳האט געמאכט דאס פון א פת. זאגט ער, אז אפילו ס׳איז זייער ענליך צו די פעמילי פון חמשת מיני דגן, איז אויך מברך עליו בורא מיני מזונות, אזוי ווי די חמשת מיני דגן, אבער ס׳קען נישט ווערן קיין פת. אפילו מ׳האט געמאכט א פת, בלייבט עס נאך אלץ א מזונות, און ביי די ענד זאגט מען בורא נפשות רבות.
Speaker 2: סאו דער רמב״ם וועט זאגן…
Speaker 1: געווענליך מזונות קומט אן על המחיה.
Speaker 2: נאר אויף חמשת מיני דגן.
Speaker 1: א מזונות, אבער ס׳קומט א מזונות אן קיין… סאו אורז איז א קעטעגארי פאר זיך, אז ס׳קען נישט ווערן קיין פת, אבער ס׳האט נאך אלץ א בורא מיני מזונות. אלע אנדערע מזונות קענען ווערן א פת. און די צווייטע זאך איז אז ביי די ענד זאגט מען נישט קיין על המחיה, מיר האבן נאכנישט גערעדט וואס על המחיה איז, אבער מ׳זאגט בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.
דער “סקעיל” פון תבואות ביז ירקות
סאו דאס איז אורז. און מיר וועלן זען ווייטער ווען מיר רעדן וועגן… מיר דארפן אייכענען אז דאס איז טאקע ריינע אורז. אויב ס׳איז נאך א מין, אויב ס׳איז נאך א מין, דעמאלטס איז דא א פלוגתא צווישן די פוסקים צו אורז איז דוחן, וואס איז אן אנדערע מין רייס. אדער פאסטעטשע מיני קטניות.
ס׳איז אזוי, ס׳איז דא… די ערד וואקסט ארויס תבואות, דאס זענען די חמשת מיני דגן, תבואות. נאכדעם איז דא עפעס וואס הייסט קטניות, וואס איז אן אנדערע זאך, ס׳ווערט אנגערופן פון די פעמילי פון ביענס, זיי וואקסן אפשר אביסל ענלעך, אבער ס׳איז אן אנדערע זאך. נאכדעם איז דא די פעמילי וואס איז אינמיטן. אורז איז אינמיטן. אורז איז אפשר אזוי א family מיט די קטניות, אבער ס׳איז ענליך צו מזונות. אבער דוחן איז זייער ענליך צו אורז, אבער ס׳איז שוין אין די vegetable families. ס׳איז אזויווי… ס׳איז אזא scale, יא? ס׳איז דא א… יא.
Speaker 2: זייער גוט. ס׳איז דא זאכן אינצווישן. דאס איז די מצה, יעדער דארף האבן מצה, די בחינות פון מצה. און דוחן מאכט מען דאך אויף אלעמאל שהכל, אדער די אנדערע קטניות.
Speaker 1: זייער גוט. דאס איז די הלכה.
ברכות אויף אורז און די ברכה מעין שלוש
ברכות אויף אורז (רייז) — המשך דיון
Speaker 1:
ס׳איז נישט… אז ביידע זענען נישט… ביידע הייסן נישט קמח. אונז עסן מיר נישט ווייל ס׳איז קטניות, אבער ס׳איז נישט. נאר לענין… די איינציגע זאך איז, אורז מאכט מען א בורא מיני מזונות. אזוי איז די הלכה, וואס מיר לערנען אלע פוסקים נעמען אן אז אורז איז אונזער רייז. יא. ס׳איז דא וואס פירן זיך צו מאכן אויף רייז אנדערע ברכות, אבער די עיקר הדין איז אזוי ווי דער שולחן ערוך, אז אפשר איז דא א ספק דערוועגן.
Speaker 2:
די עיקר הדין איז אז ס׳איז נישט אורז, נאר ס׳איז אן אדמה.
Speaker 1:
ניין, ניין. ס׳איז דא א ספק אין די גמרא וועגן אורז. ס׳איז נישט א מחלוקת אמוראים. פארוואס זאל מען נישט קענען מאכן שהאדמה אזויווי אנדערע ירקות? פארוואס בתחילה מברך שהכל? ווייל מ׳מאכט פון דעם פת. מ׳מאכט פון דעם פת.
Speaker 2:
און גאנץ נישט פארשטאנען, ס׳איז דאך נישט… מ׳מאכט שהכל און לבסוף בורא נפשות. דאס איז דאך די הלכה. ס׳איז דאך אן אנטוויקלטע מחלוקת הפוסקים וועגן רייז. זאגסט דאך אז ס׳איז נישט קלאר אז ס׳איז אורז.
Speaker 1:
ניין, ניין, ווייל ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם. אבער ס׳איז נישט א…
Speaker 2:
מחלוקת וועגן וואס? אז די ראשונים זאגן אז אורז איז נישט קיין מזונות?
בישול פון אורז לעומת פת פון אורז
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט אורז אדער געקאכט אדער מ׳מאכט פון דעם פת. אויב מ׳מאכט פת פון אורז, איז נסכם אז מ׳מאכט א ברויט פון רייז איז לכל הדעות מאכט מען מזונות. ס׳איז דא פוסקים וואס טענה׳ן אז ווען מ׳באקט פארם רייז, מ׳קאכט רייז, אזוי ווי מ׳עסט רייז ביי סאפער, נישט א ברויט, איז דעמאלטס איז א מחלוקת. דער רמב״ם האלט אז אפילו בישול מאכט מען מזונות. אנדערע זאגן אז נאר אויב מ׳האט געמאכט פון דעם עפעס א מעהר, א קוקי, מ׳האט געמאכט פון דעם עפעס. דעמאלטס איז עס ענליך צו חמשת מיני דגן אז מ׳מאכט בורא מיני מזונות. אויב איז עס נאר בישול לויט׳ן רמב״ם איז עס מזונות. דער רמב״ם זאגט אז מ׳מאכט א מזונות, און אזוי זאגט גאר דער שולחן ערוך.
גאנצע קערנער אורז
דער רמב״ם איז מסופק וועגן דעם, אז אפשר דארף מען זאגן גאר נישט, נישט קיין גאנצע אורז. אויב ס׳איז א גאנצע אורז, דעמאלטס מאכט מען א שהכל, לכאורה אדמה, ניין? אבער לכאורה אדמה. פארדעם איז דא וואס זאגן אז מ׳מאכט א שהכל. איך ווייס נישט פארוואס. אבער די עיקר הלכה, איך מיין אזוי איז אויך די מנהג פון רוב וועלט, די עיקר הלכה איז אז מ׳מאכט מזונות אפילו אזוי. אזוי שטייט אין שולחן ערוך, אזוי שטייט אין רמב״ם.
אנדערע מינים פון די פעמילי פון רייז
און מ׳רעדט דא די שאלה אויף אנדערע מינים, אזויווי פון די פעמילי פון רייז, ניין? קינוא, און דאס, מ׳מאכט שאלות אויף פארשידענע פון זיי, וואס איז לכאורה נישט אורז.
Speaker 2:
וואס הייסט אורז?
Speaker 1:
איך ווייס נישט. ס׳איז א מין תבואה געווענליך.
Speaker 2:
אקעי.
הלכה יא: דער כלל פון ברכה אחרונה
Speaker 1:
יעצט, עד כאן האבן מיר געלערנט וואס מ׳מאכט. יעצט גייען מיר לערנען וועלכע ברכה אחרונה. ס׳האט אונז געלערנט, מ׳גייט נאר זאגן די כלל. זאגט דער רמב״ם:
“כל שבירך עליו בתחילה המוציא לחם, מברך עליו אחרונה בסוף ברכת המזון כסדרן, ארבע ברכות, כמו שנתבאר בפרק ב׳. וכל שבירך עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברך עליו אחרונה בסוף ברכה אחת מעין שלש הברכות”
וואס ס׳האט, ס׳איז קאווערד אויך די שלוש ברכות. ס׳האט נישט די לעצטע ברכה, הטוב והמטיב האט עס נישט, אבער ס׳קאווערט זן, ארץ, און ירושלים, די עיקר דריי.
חידוש: אורז קריגט נישט מעין שלוש
צוריק, ווען מ׳רעדט פון אורז, אויף אורז מאכט מען נישט קיין… אפילו מ׳מאכט די בורא מיני מזונות, זאגט מען נישט די ברכה אחת מעין שלוש.
פארוואס עקזיסטירט מעין שלוש?
וואס איז די טעם פון די ברכה אחת מעין שלוש? ווייל חז״ל האבן געוואלט, ס׳איז א ספק דאורייתא, האבן זיי געוואלט מ׳זאל קאווערן די עיקר ברכת המזון. איך ווייס נישט וויאזוי מ׳פארשטייט דאס, אבער ס׳מאכט סענס, ווייל דאס זענען זאכן וואס זענען פון די פעמילי פון, זיי זענען ענליך צו לחם, אבער ס׳איז נישט פונקט. ס׳איז ווי מ׳האט מורא געהאט אז אפשר דאך איז דאס וואס די תורה האט געוואלט.
Speaker 2:
ס׳איז נישט אז מ׳האט מורא געהאט, ס׳איז דא א לעוועל.
Speaker 1:
וואס איז די גאנצע חילוק? דא מאכט מען צוויי ברכות. מיר האבן שוין געזען דרך אגב, א פועל מאכט זיך נאר צוויי ברכות, מעין ארבע, יא? מעין שלוש. דא מאכט מען איין ברכה מעין שלוש. ס׳איז נישט אזא גרויסע חילוק, ס׳איז א לעוועל. אזויווי מ׳זאגט, יעדע זאך האט לעוועלס, ס׳איז א סקעיל, יעדע זאך איז א ספעקטרום. דא זעט מען די יסוד אז יעדע זאך איז א ספעקטרום.
הלכה יב: שיעור כזית פאר ברכה אחרונה
Speaker 1:
גוט, “במה דברים אמורים? שאכל כזית ומעלה, שאכל כזית ומעלה, אבל האוכל פחות מכזית”, איינער עסט ווייניגער ווי א כזית, “במים ראשונים מים אחרונים נאכלים”, אדער די זעלבע זאך א שותה פושר, “במים ראשונים מים אחרונים שותים”. די דברך בתחילה ברכה שלפניה, א פארברכה זאל מען מאכן אפילו אויף ווייניגער ווי א כזית, אבער ברכה אחרונה האט צו טון מיט א כזית, “ולבסוף אינו מברך כלל”, נאכ׳ן עסן מאכט מען נישט קיין ברכה אחרונה ווייל ס׳איז ווייניגער ווי א כזית.
הלכה יג: נוסח פון ברכה מעין שלוש
Speaker 1:
זאגן די רבנים, וואס איז דא ברכה מעין שלוש וואס מ׳האט דא נאר געזאגט? “וזו היא ברכה אחת שהיא מעין שלוש”, וואס האט אין זיך מעין אלע דריי ענינים.
ערשטע חלק: על המחיה ועל הכלכלה
“בראשונה אנו מודים להקב״ה על המחיה”, מ׳דאנקט די אייבערשטער אויף מחיה, “ועל המזונות”, זאגט מען, מ׳נוצט נישט דא די ווארט “זן”. זאגט דער פרי חדש, מ׳נוצט די זעלבע זאך ווי מזון אבער אין אנדערע ווערטער, “על המחיה ועל הכלכלה”. מ׳זאגט אלע מזונות אויך. עס קען זיין אז זיי האבן געהאלטן אז ברויט איז די עיקר מזון, און דא נוצט מען ענליכע ווערטער. און דאס איז “על המחיה ועל הכלכלה”, מ׳דאנקט די אייבערשטער וואס שטעלט צו פאר די וועלט מחיה און כלכלה. דאס איז די ערשטע ברכה.
צווייטע חלק: ארץ חמדה טובה ורחבה — אן ברית ותורה
נאכדעם זאגט מען, “ועל ארץ חמדה טובה ורחבה”. אונז האבן פריער געזען אז ארץ חמדה טובה ורחבה איז די עיקר ווארט פון ארץ. אויב האט מען געזאגט די ווארט ארץ חמדה טובה ורחבה איז מען יוצא, אזוי ווייט אז ס׳שטייט אפילו אין שולחן ערוך. אבער וואס ס׳שטייט נישט דא איז ברית ותורה. יא, דא איז א גרויסע ראיה אויף וואס איך האב געזאגט נעכטן, אז די שיטת הריטב״א און אנדערע אז ס׳איז נישט מעכב. וואלט געווען מעכב וואלט מען עס געדארפט שרייבן דא. נאר אז ס׳איז א הידור.
דריטע חלק: רחם נא — בונה ירושלים
נאכדעם זאגט מען ווייטער, “רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלינו לתוכה”, דאס הייסט מ׳בעט מען אויף בנין ירושלים, “ונשמח בבנינה ונברך עליה בקדושה ובטהרה”. דאס זענען ווערטער וואס ס׳איז נישט דא אין די רגילות. איך טראכט יעצט, ס׳איז אן אנדערע נוסח. יעדע מאל דער חכם האט געווען שיין, יעדע מאל האט ער געמאכט א נוסח און ער האט עס געמאכט אביסל אנדערש. מ׳קען נישט זאגן יעדע זאך זאל זיין בארינג.
“בקדושה ובטהרה” — וואס מיינט דאס?
און דא פירט מען אויס, איך מיין אז דאס איז דער פשט, “ונברך עליה בקדושה ובטהרה”, דאס הייסט מ׳וועט עסן מעשרות און מ׳וועט מאכן די ברכה אין ירושלים. יא? קען זיין, איך ווייס נישט. נאר ס׳איז דא א שאלה, פארוואס דער עולם, די משגיחים זאגן אז פה בעל המחיה זאגט מען “בקדושה ובטהרה”? דו פארשטייסט? דו עסט נישט אזויפיל קוקיס, אביסל קדושה וטהרה. זעמיר געהאלפן.
סדר פון חתימה: פארוואס גייט מען צוריק צו “על הארץ ועל המחיה”?
אבער איך טראכט אז די פשוט׳ע פשט איז, ווייל געווענליך ביי רחם נא פירט מען אויס “ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים”. אין חתימה, אבער דא דארף מען דאך מאכן, די הלכה איז מען דארף לפני החתימה און אין החתימה. מען גייט דאך אויספירן על הארץ ועל המזון, און מען גייט נישט אויספירן על בונה ירושלים. ממילא קומט אויס ווען די ברכה׳לע גייט צוריק צו די… מען גייט זאגן, וועלכע זאגן? מען זאגט קודם ארץ און נאכדעם מחיה, מחיה וכלכלנו, יא? פארוואס זאל מען נישט זאגן קודם, אזוי ווי מען גייט שוין הזן, הזן ובונה ירושלים, יא? ניין, עס גייט קודם על הארץ אויף דאס וואס מען האט יעצט דערמאנט, און נאכדעם גייט מען צוריק צו על המחיה וואס מען האט דערמאנט פריער. יא.
דיסקוסיע: וואס איז דער עיקר נוסח פון ברכת המזון?
Speaker 2:
אזוי אויך, איך מיין איך וואלט געטראכט, איך האב געטראכט אז דו האסט געזאגט א חידוש, איך וואלט געטראכט אז עיקר נוסח ברכת המזון איז די צווייטע ברכה, על הארץ ועל המזון, וויל דאס שטייט דאך אין די תורה, “וברכת את ה׳ אלקיך על הארץ הטובה”, און נאכדעם שטייט “ועל המזון”, ווייל דאס איז דאך די ווארט. אפשר דאס איז די עיקר נוסח? מען צעטיילט עס מער, מען מאכט עקסטער א מזון, כאילו נאך פיין, עקסטער… דארף מען טראכטן, קענסט טראכטן, אה, כאפסטו יעצט…
Speaker 1:
ס׳קען זיין אז ווען מ׳איז אין ארץ ישראל האסטו אפשר אפשר א שטיקל פוינט, ווייל ווען א מענטש איז אין גלות איז דאך זייער שווער. ס׳איז אן אלטע קשיא וואס איך פרעג דיר, אבער די עיקר ברכה גייט אזוי, און מיר צעטיילן עס. פארדעם ביי ברכת המזון צעטיילט מען מזון פאר, כאילו ס׳איז חשיבות פון מזון פאר ארץ ישראל, און נאכדעם ארץ ישראל צעטיילט מען אויף צוויי, ווייל מען דארף רחמנות אויף ארץ ישראל, מען דארף בעטן בונה ירושלים, מען דארף בעטן הטוב והמטיב, ס׳איז אפשר אויף נאך א לעוועל, דארף מען דן זיין. אבער באמת איז דאס די עיקר ברכה, ארץ ומזון, און דאס איז די ברכה. אונז קוקן עס אן ווי צוויי אנדערע מיני זאכן, ווייל אונז האבן נישט די ארץ. די ארץ איז עפעס אזא ארץ העליונים וואס מ׳גלייבט, וואס איז אן אדער, דאס קען מען אהינגיין, אבער אונז זענען נישט דארט, און אונז עסן די ברויט וואס איז נישט אונזער ברויט.
דיגרעסיע: קען “על הארץ” מיינען אמעריקע?
Speaker 2:
איך האב געטראכט, אפשר איז עס משוגע, איך האב געטראכט אז דו האסט גערעדט וועגן די קשיא, איך האב געטראכט אז אפשר אויב א מענטש איז אין חוץ לארץ, קען זיין אז פשוט פשט על הארץ קען מען מכוון זיין אמעריקע? על הארץ מוז זיין ארץ ישראל?
Speaker 1:
איך מיין, פון וואו קומט אונזער ברויט? ברויט קומט פון די ערד. המוציא לחם מן הארץ, פון וועלכע ארץ קומט עס? ס׳איז ארצות העליונים, איך ווייס, ס׳איז אויך נהרות תחתונות. אבער אבסאלוט, די קוגל וואס מ׳עסט, איך ווייס שוין וואו, ערגעץ פון די ערד. איך ווייס אז די ווייץ וואס אונז שניידן דא איז די ווייץ וואס ציט זיין חיות פון ארץ ישראל, אזויווי די באקאנטע צמח ה׳ לצבי.
און דאס וואס דו זאגסט וועגן ליינען, דו ברענגסט קיין ראיה. אבער די רעביליע פון די שארים איז זייער שיין, אז איך בעט ס׳זאל שוין זיין די גאולה, און דעמאלט זאל איך אייביג נישט סתם עסן, נאר איך זאל עסן מעשי שמים, מיט טהרה, מיט טהרת הגוף, מיט טהרת הנפש. אזוי ווי דו זאגסט, מען זאל זיין אפילו אין די גשמיותדיגע זאכן, זאל מען זיין אין די אמונה פון גאולה מיט טהרה. דו ביסט גערעכט.
Speaker 2:
ניין, ווייל איינער לויפט, ער גייט קיינער נישט ליינען, ער וועט גיין ברענגען דארט. איך האב געזען אז מען זאגט מעשי שמים, אבער איך האב געזען אז די לעצטע סעודה פון יום טוב, ווייל ס׳איז א קדושה, יא, איך קען זיין.
דיגרעסיע: ישוב ארץ ישראל אין חוץ לארץ?
Speaker 1:
עס איז אינטערעסאנט טאקע, איך טראכט אויך אז א מענטש האט… מיר מאכן א ברכה “על הארץ”, און א מענטש האט דא א הויז אין האוועל, דארף ער נישט דאנקען דעם אייבערשטן אויף די ערד, אויף די שטיקל שטח וואס ער האט אויך עפעס? און דער גאון פון טשעבין קען מען זיך זאגן, דער תומך שמיא איז נישט קיין דזשאוק. ס׳איז נאר א שאלה פון כיבוש יחיד. ס׳איז מיר גארנישט קלאר אז די אידן וואס וואוינען אין לעיקוואוד זענען נישט מקיים די מצוות ישוב ארץ ישראל. ווייל וואס מיינט נישט ארץ ישראל? אז די עיקר איז אז א איד זאל נישט וואוינען צווישן עובדי עבודה זרה. ער זאל האבן א מקום קבוע וואו ער זיצט. אבער אז מ׳קויפט א פלאץ און מ׳איז מיישב, ס׳איז נאר א שאלה אז מ׳טאר נישט כובש זיין חוץ לארץ פאר מ׳ענדיגט כובש זיין ארץ ישראל. ס׳איז כיבוש יחיד. אבער בעצם, פארוואס איז עס נישט קיין ארץ ישראל? מ׳מאכט דאך א אידישע פלאץ.
Speaker 2:
מאכסט זיכער אז די ישיבה בלייבט אין ירושלים?
Speaker 1:
לאמיר זאגן אז יתרו וויל אוועקנעמען גאנץ האוועל… א פלאץ וואו מ׳וואוינט בקדושה ובטהרה, איז אינטערעסאנט.
Speaker 2:
אקעי, עניוועיס.
“לתוכה” — אין וועלכע “תוך”?
Speaker 1:
יעצט נאך איין הלכה, און מיר ענדיגן די פרק. שבתים וימים טובים לייגט מען אריין די ברכה “מקדש השבת” אדער “מקדש ישראל והזמנים”. דאס הייסט, ביי די דריטע שטיקל לייגט מען אריין. אבער די ווארט “לתוכה” איז זייער אינטערעסאנט. “לתוכה” מיינט נישט אויף ירושלים, נאר אין די משכן.
Speaker 2:
וואס האט דאס מיט ירושלים?
Speaker 1:
“עליה”, “לתוכה” אין עיר איז דאך צו זיין א בנין, ניין? ס׳איז מחנה בנימינה. אין בנין ירושלים, אין משכן ירושלים, מ׳וועט דארט עסן די שלמים. אין בית המקדש, מ׳וועט עסן דארט אין בית המקדש.
Speaker 2:
וואס איז פשט ציון?
Speaker 1:
ציון מיינט ירושלים. משכן. ציון ווייס איך נישט וואס דאס מיינט. משכן קען מען זאגן מיינט די בית המקדש.
Speaker 2:
ניין, ציון איז די שטאט ציון וואס דארט אין דעם איז די משכן.
Speaker 1:
“לתוכה” איז אינטערעסאנט. דאס הייסט, ס׳איז א עיר מקודשת, אז מ׳קען ברענגען קרבנות. און ער איז אראפגעגאנגען ארץ ישראל נישט אליין, “לסייעו” — לסייעו מיינט אריינגיין אינעווייניג. ער איז אריינגעגאנגען אינעווייניג אין ארץ ישראל.
שבת און יום טוב אין מעין שלוש
Speaker 1:
ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו, בכלל אומר קדושת היום, דהיינו מעין קדושת היום, וגם הוא מזכיר בברכת המזון. דאס הייסט ער דערמאנט, אזוי שטייט אין אונזער סידור, מען זאגט פאר אינמיטן רחם זאגט מען “רצה והחליצנו ביום השבת הזה”, פאר די ברכה פון “על הכל ה׳ אלוקינו”.
ברכת מעין שלוש פוטר ברכת המזון
אויב איינער האט געזאגט די ברכה אויף פת, האט ער יוצא געווען ברכת המזון, ער דארף נישט נאכאמאל בענטשן.
ברכת המזון ביום טוב, נוסח קצרה, און עלייה לארץ ישראל
הבהרה: “עלייה לארץ ישראל” איז נישט “לתוכה”
ניין, ווען איינער זאגט “ארויפגיין אין ארץ ישראל” איז נישט אליין לתוכה. אליין לתוכה מיינט אריינגיין אינעווייניג. ניין, ער דארף אריינגיין אין ארץ ישראל.
הזכרת יום טוב בברכת המזון
“וביום טוב אומר בברכה זו וכוללה עם קדושת היום, וכן מזכיר בברכת המזון.”
דאס הייסט ער דערמאנט, אזוי שטייט אין אונזער סידור, אינמיטן רחם זאגט מען “וזכרנו לטובה ביום השבת הזה” אדער “ביום ראש חודש הזה”.
שאלה: אויב מ׳האט געזאגט די ברכה אויף פת, איז מען יוצא ברכת המזון?
אויב איינער האט געזאגט די ברכה אויף פת, האט ער יוצא געווען ברכת המזון? ער דארף נאכאמאל בענטשן? ניין, ווייל ער האט געזאגט די נוסח קצרה.
דא האט ער א תקנה, און הכי נמי, דא האט ער א תקנה, ער דארף זאגן די ברכה. ער האט געזאגט א נוסח קצרה, אזא.
שאלה: דארף מען צולייגן “הטוב והמטיב” אדער אנהייבן פון אנהייב?
ס׳איז א גוטע שאלה. אבער ער האט נישט געזאגט “הטוב והמטיב”. דארף ער נאר צולייגן “הטוב והמטיב” אדער דארף ער עס אנהייבן פון אנהייב? ס׳איז נישט משנה.
דער גאנצער חילוק צווישן ברכת המזון און מעין שלוש
לאמיר זיין קלאר, דער גאנצער חילוק פון דעם מיט מעין שלוש איז די “ברוך אתה ה׳”. דו ווילסט זאגן פיר ברכות? זאגסטו “על המחיה ועל הכלכלה, ברוך אתה ה׳ הזן את הכל”. נאכדעם זאגסטו “נודה לך על ארץ חמדה… ברוך אתה ה׳ על הארץ ועל המזון”. דער גאנצער חילוק איז פיר ווערטער.
אונז האבן מיר זייער א לאנגע נוסח, און ס׳איז זייער שיין צו זאגן א לאנגע נוסח ווען ס׳האט כח און צייט, אבער ס׳איז נישט מעכב. יא, איך ווייס נישט. אקעי, עד כאן הלכות.
דרך אגב: די זעלבע זאך ביי “יעלה ויבוא”
די זעלבע זאך, דרך אגב, אויב מ׳האט נישט קיין צייט צו זאגן גאנץ “יעלה ויבוא”, קען מען אויך זאגן אזויווי מ׳זאגט ביי “על המחיה”, “וזכרנו לטובה ביום ראש חודש הזה”, קען מען אויך זאגן דאס ביי שמונה עשרה, יא? ס׳איז נישט מעכב צו זאגן “יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע ויפקד ויזכר”. ווארט, איך האב שוין פארגעסן וואו איך האלט. וואס זאג איך?
אקעי, א גוטן.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#
הלכות ברכות פרק ג׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/q1qpfj74s2k7z11836p2p/DR093.mp4?rlkey=jt2rgtupw0bv44vkztndbjr5i&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#
הלכות ברכות פרק ג׳ – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#
הלכות ברכות פרק ג׳
אין דעם שיעור לערנט מען פרק ג פון הלכות ברכות וועגן די היעראַרכיע פון ברכות לויט חשיבות פון מאכלים. דער רמב״ם לייגט אויס די חילוקים צווישן המוציא לחם מן הארץ, בורא מיני מזונות, בורא פרי האדמה, און שהכל, און ווען יעדע ברכה איז שייך. ס׳ווערט אויך באהאנדלט די דינים פון עיקר וטפל, פת הבאה בכיסנין, אורז, און די נוסח פון ברכה מעין שלוש.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80093#