אודות
תרומה / חברות

הלכות עירובין פרק ה׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום רמב״ם הלכות עירובין פרק ה׳ – שיתופי מבואות ושיתוף מדינה

הקדמה לפרק

כבר סיימנו עירובי חצרות (טלטול מבית לחצר). כעת נלמד שיתופי מבואות (טלטול מחצרות למבוי) וגם את ענין מדינה שלמה (ד׳ אמות ברשות הרבים).

חידוש: שלוש מדרגות, שני שמות

מבחינה טכנית יש רק שני שמות: עירובי חצרות ושיתופי מבואות. מה שעושים למדינה אין לו שם מיוחד, אף על פי שיש לו כמה הלכות משלו. לכאורה כל שלוש המדרגות הן אותו דבר ברמה אחרת, אבל יש ביניהן הבדלים.

חידוש: שיתוף מבואות קל יותר מעירובי חצרות

כבר למדנו בפרק א׳: עירובי חצרות צריך דווקא פת, אבל שיתופי מבואות מספיק כל מין מאכל. היינו חושבים שקבוצה גדולה יותר (יותר אנשים) צריכה להיות מחמירה יותר, אבל להיפך, זה יותר קל. אולי הטעם הוא שכאשר יש הרבה דיירים היה קשה להשיג מספיק פת.

כלל: צריך את שניהם – עירובי חצרות ושיתופי מבואות

אפילו כאשר יש שיתוף מבואות, כל חצר צריכה גם לעשות עירובי חצרות. לכתחילה צריך פת בכל חצר.

הלכה א׳ – שותפים במאכל אחד לענין סחורה

הרמב״ם: אנשי מבוי שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה, כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן – אין צריך שותף אחר, ולסמוך על השותפות של סחורה. והוא שיהא מין שהן שותפין בו מין אחד, ובכלי אחד. שביקש מחבירו יין ושמן קודם השבת ולא נתנו לו – בטל השותפות, שהרי גילה דעתו שאינן כשותפים שאינן מקפידין זה על זה.

פשט

אם אנשי מבוי הם כבר שותפים במאכל (כמו יין, שמן, דבש) בגלל סחורה/עסק, אינם צריכים לעשות שיתוף נוסף – הם יכולים לסמוך על השותפות הקיימת. אבל זה חייב להיות מין אחד ובכלי אחד, ואם אחד ביקש לקחת מהמאכל המשותף לפני שבת ולא נתנו לובטלה השותפות לענין שבת.

חידושים והסברים

1) השוואה ל״סומכין על שולחן אחד” בחצרות – אבל עם הבדל חשוב:

בעירובי חצרות למדנו שאנשים שאוכלים על שולחן אחד אינם צריכים כלל עירוב – הם נחשבים כבית אחד. אבל בשיתופי מבואות הגדר שונה: אין אומרים שהם “בית אחד” שאינו צריך כלל עירוב. אומרים שהשותפות עצמה נחשבת כעירוב/שיתוף. כלומר, כן צריך שיתוף, אבל השותפות הקיימת היא השיתוף. ההבדל משמעותי: בחצרות – “בית אחד” פטור מעירוב; במבואות – השותפות משמשת כשיתוף.

2) למה זה עובד רק במבואות:

אולי כי מבוי קל יותר – אין צריך עירוב חזק כמו פת, אז שותפות במאכל מספיקה. לחצר אולי זה לא היה מספיק כי שם צריך דווקא פת.

3) “סחורה” – רחב יותר מעסק:

פשוטו של דבר “סחורה” פירושו שותפות עסקית (הם מוכרים הלאה יין/שמן/דבש). אבל הרמב״ם מביא גם מקרה רחב יותר: אפילו כאשר אנשים קונים ביחד לשימוש עצמי (כמו “קואופרטיב” – כל אחד יכול לקחת מהמלאי המשותף), זה קל וחומר מספיק – זה כבר ממש דומה ל״סומכין על שולחן אחד.”

4) שני תנאים – מין אחד וכלי אחד:

מין אחד – כל השותפים חייבים להיות שותפים באותו מין מאכל. לא שאחד קונה יין והשני שמן.

כלי אחד – המאכל חייב להיות בכלי/מקום אחד. אפילו אם הם שותפים באותו מין, אבל זה נמצא בכלים נפרדים, זה מחולק ואינו נחשב כשותפות. הטעם: צריך להיות שותפות ניכרת – כולם שייכים לדבר אחד במקום אחד.

5) דוגמה – לא כל השותפים עם כולם:

במבוי עם שלוש חצרות: א׳ שותף עם ב׳ ביין, א׳ שותף עם ג׳ בשמן – בסך הכל א׳ שותף עם שניהם, אבל לא כולם שותפים עם כולם באותו דבר. במקרה כזה זה לא נחשב – כי זה בשני כלים (שותפויות נפרדות), הם כן צריכים לעשות שותפות לענין שבת.

6) שני סוגי שותפות – מקפידין לעומת אינם מקפידין:

שותפים שאינם מקפידין זה על זה – כל אחד יכול לקחת לשימוש עצמי בלי חשבון מדויק (כמו אחים בעסק שלא סופרים כל פלפל). זה נחשב כשיתוף.

שותפים המקפידין זה על זה – מותר לקחת, אבל צריך לרשום בדיוק ולהתחשבן. זה לא נחשב כשיתוף לענין שבת.

רמת השותפות הנדרשת לשיתופי מבואות היא “שותפים שאינם מקפידין” – שותפות שבה סומכים מספיק כדי לתת לקחת בלי קפידה. שותפות כספית בלבד (מקפידים) לא עוזרת, כי אין זו שותפות באוכל עצמו.

7) “ביקש ולא נתנו” – גילוי דעת:

כאשר אחד ביקש לקחת מהמאכל המשותף לפני שבת ולא נתנו לו, זה מגלה דעת שהם “מקפידין” – ולכן בטלה השותפות לענין שבת.

הלכה ב׳ – בני מבוי שאחד אינו רוצה להשתתף

הרמב״ם: אחד מבני המבוי שהיה רגיל להשתתף עמהם ולא רצה – בני מבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו. ואם לא היה רגיל – כופין אותו להשתתף עמהם.

פשט

שתי רמות: (א) במשתתף רגיל שאינו רוצה שבוע אחד – נכנסים ולוקחים ממנו בעל כרחו. (ב) במי שאינו רוצה כלל – כופים אותו דרך בית דין.

חידושים והסברים

1) כופין על מידת סדום:

יסוד הדין הוא “זה נהנה וזה לא חסר” – המעט אוכל שלוקחים ממנו הוא מינימלי, ויש לו הנאה שהוא יכול לטלטל במבוי. אפילו אם הוא אומר שהוא לא רוצה לטלטל בשבת, זו מידת סדום למנוע מאחרים.

2) שתי רמות של כפייה (מגיד משנה):

ברגיל – אין צריך לכפות אותו, פשוט נכנסים ולוקחים. במי שאינו רוצה כלל – צריך לכפות אותו דרך בית דין “עד שיאמר רוצה אני”, כי עדיין לא יכולים להיכנס לביתו בלי הסכמתו.

3) קושיה – למה לא לזכות לו:

נשאלת השאלה – למה צריך כפייה, נזכה לו פשוט? הראב״ד אומר ש״כופין אותו” פירושו דרך זכייה – מזכים לו בלי רצונו. אבל לשון הרמב״ם “כופין” נראה יותר מסתם זכייה.

4) למה רק במבוי ולא בחצר?

דין כזה לא עומד בחצר. תירוץ אפשרי: בחצר צריך פת, שקשה יותר לקחת בעל כרחו; במבוי אפשר ביין/שמן וכדומה.

הלכה ג׳ – מזכה מאוצר

הרמב״ם: אחד מבני המבוי שיש לו אוצר של יין ושמן וקציר, הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהם, אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו.

פשט

מי שיש לו אוצר גדול של יין/שמן/תבואה יכול לזכות מעט לכל בני המבוי, ובכך לעשות שיתוף – אפילו בלי שהפריש את זה בכלי מיוחד.

חידושים והסברים

1) חידוש של “בשלא הפרישו”:

החידוש העיקרי הוא שאין צריך להפריש את האוכל בכלי מיוחד – זה יכול להישאר באוצר, “הרי הוא מערבו באוצר.” זו קולא ספציפית כאשר למישהו יש הרבה.

2) למה לא מדברים מיד על זכייה כדרך הרגילה?

במציאות של זמן חז״ל לא לכל אחד היה פת/אוכל עודף לזכות לכולם. הדרך הרגילה היא שכל אחד נותן קצת. רק כאשר יש למישהו אוצר, הוא יכול לזכות. זה מסביר למה הרמב״ם מביא רק כאן את דין הזכייה עם אוצר.

3) ה״עלות” של עירוב:

מכל ההלכות רואים שעירוב/שיתוף עולה משהו – זה לא בחינם. אפשר לחייב אנשים לתת קצת, אבל אי אפשר לדרוש שאדם אחד ישלם לכולם, אלא אם כן יש לו אוצר.

[דיגרסיה: מצות/עירוב היום] היום מצות זולות מאוד, לכן נראה קל לזכות במצה נוספת. אבל בזמן חז״ל לא היו “מצות עודפות מעופפות” – היו צריכים לקנות. זה מסביר למה ההלכות מדברות יותר על דרכים קבועות כמו שכל אחד נותן קצת.

הלכה: חצר שפתוחה לשני מבואות

הרמב״ם: חצר שיש לה שני פתחים ופתוחה לשתי מבואות – משתתף עם אחד מהן בלבד. נאסרו במבוי השני. לפיכך, זיכה אחד בשיתוף לכל בני מבוי ושותף עליהם – צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאין משתתפין אלא מדעתן.

פשט

חצר שיש לה שתי דלתות פתוחות לשני מבואות שונים, יכולה להשתתף רק עם אחד מהם. היא נשארת אסורה לגבי המבוי השני. לכן, כאשר מישהו מזכה שיתוף מבואות לכל בני מבוי, צריך להודיע לבעל החצר המחובר לשני מבואות, כי אי אפשר להשתתף בלי דעתו.

חידושים והסברים

1) ההבדל בין חצרות למבואות:

בשתי חצרות מחוברות – אין “בחירה” כי חצר שייכת באופן טבעי לשתיהן. אבל בשני מבואות יש ברירה – בעל החצר יכול לרצות להשתייך למבוי אחד ולא לשני. זה היסוד למה צריך להודיע.

2) קושיה – למה בכלל צריך להודיע?

לפי ההלכה שלנו אפשר להשתתף עם שני המבואות! הוא יכול קודם לעשות עם אחד, ואחר כך להוסיף את השני. אם כך, מה החסרון? זו זכות עבורו!

3) התירוץ – למה זו לא זכות:

בעל החצר הפתוח לשני מבואות יש לו סיבה לגיטימית לא לרצות את השיתוף. כי אם הוא משתתף עם שני המבואות, האנשים משני המבואות יכולים להיכנס לחצרו – האחד מביא אוכל ממבואו, השני ממבואו, ושניהם עושים “מסיבה גדולה” בחצרו. הוא לא רוצה את זה – הוא לא רוצה להיות המרכז שבו שני מבואות נפגשים.

4) כלל גדול בזכין לאדם:

מכאן לומדים ש״זכין לאדם שלא בפניו” הולך רק כאשר זו באמת זכות. כאשר לאדם יש סיבה אמיתית לא לרצות, זו כבר לא זכות, ואי אפשר לזכות לו בלי דעתו.

5) דיוק בלשון הרמב״ם לגבי כפייה:

זה מתאים ללשון הרמב״ם הקודם על כפייה. הרמב״ם השמיע שאפשר לכפות רק כאשר לאדם אין סיבה אמיתית – הוא סתם ב״מצב רוח רע” (שוטה מתשע מידות). אבל כאשר יש לו טענה לגיטימית (כמו כאן, שהוא לא רוצה ששני מבואות יעברו דרך חצרו), אי אפשר לכפות אותו.

הלכה: אשה מערבת לבעלה

הרמב״ם: אשה מערבת לבעלה שלא מדעתו, ובלבד שלא יהא ישראל שכנו אוסר. אבל אם היו ישראל עליהם, אחד מערב ואחד לא מערב – אסור לו לערב שלא מדעתו.

פשט

אישה יכולה לעשות עירוב לבעלה בלי ידיעתו, אבל רק כאשר זו זכות פשוטה. כאשר יש שכן שאוסר (שלא רוצה להשתתף), אסור לה לעשות בלי ידיעת הבעל.

חידושים והסברים

1) יסוד אשה מערבת:

זה לא בגלל שלאישה יש בעלות מיוחדת במקום הבעל. זה חוזר לאותו כלל של זכין לאדם – היא יכולה לזכות לו, אבל רק כאשר זו באמת זכות עבורו.

2) מה פירוש “אוסר”:

נדון מה פירוש המצב שבו הבעל יכול “לאסור”. פירוש אחד הוא שזה מדבר על האדם השייך לשני מבואות – כאשר יש לו זכות לגיטימית לאסור על שכנים, אז גם האישה יכולה לעשות עבורו (כי זו זכות).

3) שיטת הר״ן:

הר״ן יש לו פירוש אחר: “כשעושר” פירושו שאין להם דרך אחרת – אז יותר “שלמה דעתא” (הוא באמת רוצה), כי צריכים אותו לעירוב.

4) שיטת הראב״ד:

כשאין לו (כאשר אין לו דרך אחרת) אפשר כן לערב שלא מדעתו, כי אז צריכים אותו. אבל כשיש לו צריך לשאול אותו אם הוא רוצה. הראב״ד מביא ראיה ממעשה דזינא בגמרא.

5) חידוש בגדר “זכות”:

מה שאומרים זכות פירושו רק שבדרך כלל אנשים רוצים – אבל זו לא זכות מוחלטת, זה תלוי במה שהאדם עצמו רוצה. ההבדל בין קנייה (שבה עושים אותו חייב) וזכייה (שבה נותנים לו זכות) מובא – קנייה אינה זכייה, זה דבר אחר.

6) אישה רשאית לתת דבר מועט:

מוזכר שאישה רשאית לתת דבר מועט (למשל בת דגה) – זה קשור להלכות כתובות.

הלכה: שיתוף מבואות – כלה אותו המין / שני מינים

הרמב״ם: שנתערבו אחד מחצר זו ואחד משני מבואות – אם במין אחד נשתתפו, אפילו כלה אותו המין, רשאי אותו שותף אחר ומזכה להם. אם בשני מינין נשתתפו ונסתם האוכל – מוסיף ומזכה להם ואינו צריך להודיע. ואם כלה – צריך להודיעם.

פשט

כאשר השיתוף היה עם מין אחד ונגמר, אחד יכול לעשות שיתוף חדש בלי להודיע, כי כבר ידוע שכולם הסכימו על אותו מין. בשני מינים: אם עדיין יש קצת (נסתם) – מוסיף בלי להודיע, כי הוא מחזק את העירוב הקיים. אבל אם כלה (נגמר לגמרי) – צריך להודיע, כי אולי לא יסכימו על מין חדש.

חידושים והסברים

1) מחלוקת רמב״ם וראב״ד האם אפשר להשתתף בשני מינים:

המגיד משנה מראה שהמחלוקת מקורה כבר בפרק א׳ הלכה י״א, שם הרמב״ם אומר כל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף. הראב״ד חולק ואומר שרק בעירוב חצרות/עירוב תחומין אפשר לצרף שני מינים, אבל בשיתוף מבואות אי אפשר.

2) מה פירוש “שני מינים” לפי הראב״ד?

הר״ן שואל: וזה פירוש שבושי, שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד – איך בכלל יכול להיות שני מינים? התירוץ לפי הראב״ד: שני מינים פירושו שמחליפים את המין (היה קודם מין אחד, עכשיו עושים עם מין אחר), לא ששני המינים ביחד.

3) למה בשני מינים וכלה צריך להודיע:

כי כבר יש “בחירות” – לא ידוע איזה מין העולם רוצה, ואולי יעשה מין שלישי שאף אחד לא רוצה. במין אחד ברור מה כולם רוצים.

הלכה: חצר שפתוחה לשני מבואות – דין רגילה בפתח אחד

הרמב״ם: חצר שפתוחה לשני מבואות – אם עשו עירוב עם שניהם בנפרד (אבל לא כל שלושתם ביחד), לא יערבו עמהם – הם אוסרים על שניהם, כי לשני המבואות יש רגל (תנועה) דרך החצר.

כאשר החצר רגילה בפתח אחד – זה שרגילה בו אוסר, ושאינה רגילה בו אינו אוסר. רואים את החצר כאילו הוא שייך רק למבוי שבו הוא רגיל.

פשט

“אוסר” פירושו: הוא אוסר גם על החצרות האחרות במבוי מלטלטל, כי החצר שייך גם למבוי השני שאין לו עירוב.

חידושים והסברים

1) ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו:

אפילו אם החצר עשה עירוב רק עם המבוי שאינה רגילה בוהותרה מבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמו. כי לחצר היה גילוי דעת שהוא רוצה להיות חלק מהמבוי האחר, הוא לא אוסר על המבוי שבו הוא רגיל.

2) דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו:

כאשר החצר לא עירב כלל, והמבוי שרגילה בו עשה עירוב לעצמם (בלי החצר), ועכשיו בני מבוי שאינה רגילה בו רוצים לעשות עירוב – דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו. אנחנו אומרים שהוא שייך למבוי האחר, כדי שהמבוי שרגילה בו (שכבר יש לו עירוב טוב) יוכל לטלטל בלי הפרעה.

הסברא: אף על פי שהחצר באמת שייך פחות למבוי שאינה רגילה בו, אבל הואיל ששניהם (החצר והמבוי שאינה רגילה בו) “לא מעורבים” – דוחפים אותו לשם, כדי לא לקלקל את המבוי שכבר בסדר. זו קולא המבוססת על סברא מעשית.

הלכה: חצר עם פתח למבוי ופתח לכרמלית/רשות היחיד

**הרמב״ם: חצר שיש לו פתח למבוי, והפתח האחר יוצא לכרמלית (קרפף) – הואיל ואסור לטלטל מן החצר לאותו קרפף, הוא סומך רק על פתח המבוי, ולפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן. אבל אם הקרפף הוא בית סאתים מוקף (רשות היחיד) – אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפת

ח של רשות היחיד הוא סומך.**

פשט

כאשר לחצר יש שתי דלתות – אחת למבוי ואחת לכרמלית – רואים אותו כאילו יש לו רק דלת אחת (למבוי), כי אסור לו לטלטל לכרמלית. לכן הוא שייך למבוי וחייב להשתתף. אבל כאשר הפתח השני הולך לרשות היחיד, יש לו אפשרות טובה יותר – יש לו דרך למקום הפרטי שלו שבו בכלל לא צריך עירוב. רואים אותו כאילו הוא שייך לצד השני, והמבוי יכול לעשות עירוב בלעדיו.

חידוש

הכלל הוא שרואים לאן האדם יכול ללכת באופן מעשי – כאשר הפתח השני הוא כרמלית, הוא “נאלץ” למבוי וחייב להשתתף. כאשר הפתח השני הוא רשות היחיד, יש לו אפשרות טובה יותר ולא מחשיבים אותו כחלק מהמבוי.

הלכה: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת

הרמב״ם: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת – אין אוסר עליהם.

פשט

כאשר אחד מבני מבוי הלך לשבת במקום אחר, הוא לא אוסר, ואין צריך להשתתף עמו.

חידוש

הרמב״ם לא מביא את כל הפרטים מקודם (בחצר) לגבי מקום קרוב ושיעורים. גם מוזכר ש״בני מבוי” פירושו אפילו אדם אחד – שזה מעניין, ואולי זה יותר קל במבוי מאשר בחצר.

הלכה: אחד מבני מבוי שבנה מחיצה

הרמב״ם: שבנה מחיצה רחבה ארבעה טפחים על פתחו – אין אוסר עליהם, שהרי הפריש עצמו מהם וחלק רשותו.

פשט

כאשר אחד בונה מחיצה (רוחב 4 טפחים) ליד פתחו, הוא הפריד את עצמו מהמבוי. רשותו היא רשות נפרדת, והוא לא אוסר על האחרים.

חידוש

בחצר דין המחיצה עמד לגבי מים (עלייה), אבל כאן זה עומד ספציפית לגבי מבוי. המבוי מחשיב אותו כאילו הוא לא קיים.

הלכה: ביטול רשות במבוי

הרמב״ם: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו – מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו. דינא דביטול רשות כדין אנשי חצר.

פשט

כאשר חלק מבני מבוי השתתפו וחלק שכחו, אלו ששכחו יכולים לבטל את רשותם. כל דיני ביטול רשות בחצר חלים גם כאן.

הלכה: כל אדם עם אנשי ביתו כאיש אחד

הרמב״ם: וכבר אמרו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד חשיבי.

פשט

כל משק בית נחשב כיחידה אחת – לא כל נפש בנפרד צריך להיות חלק מהעירוב/שיתוף.

חידוש

הדין חל הן לעירובי חצרות והן לשיתופי מבואות. אפילו כאשר יותר ממשפחה אחת גרה בבית אחד, אם הם סמוכים על שולחן אחד, מחשיבים אותם כאחד.

הלכה: שכח אחד מן החצרות ולא עירב – אבל יש שיתוף מבואות

הרמב״ם: מבוי שערבו כל חצרות שבו כל חצר בפני עצמו, ואחר כך נשתתפו כולם במבוי, שכח אחד מן החצרות ולא עירב עם בני חצירו – לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו, ועל השיתוף סומכים. דלא צריכי לעירובי חצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח את התינוקות.

פשט

כאשר כל החצרות השתתפו במבוי, ואחד שכח לעשות עירובי חצרות – אין נזק. ההיתר העיקרי בא משיתוף מבואות. עירובי חצרות הוא רק גזירה נוספת כדי שילדים יראו שעושים עירוב.

חידושים והסברים

1) מטרת עירובי חצרות כאשר יש כבר שיתוף:

כל מטרת עירובי חצרות כאשר יש כבר שיתוף מבואות היא שלא לשכח את התינוקות – שהילדים יראו שמניחים פת, כדי שלא יטעו לחשוב שמותר לטלטל בכל מקום. אבל ההיתר העיקרי הוא השיתוף.

2) להיפך – שכח שיתוף מבואות:

אם אחד שכח שיתוף מבואות (אבל כן עשה עירובי חצרות) – אסור במבוי. אבל מותרים בני כל חצר לטלטל בחצרה, כי שאין מבוי לחצרות אלא כחצר לבתים.

הלכה: שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות

הרמב״ם: שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות – אם הם אין מקפיד בפרוסות (הם נותנים לאחרים לאכול מלחמם), סומך על השיתוף בשבת הראשונה. ואימתי אמרו דבר זה? אלא בדוחק.

פשט

כאשר כולם שכחו עירובי חצרות, אפשר לסמוך על כך שאנשים אינם מקפידים על לחמם (כמעין שותפות בפת), אבל רק בשבת הראשונה, ורק בדוחק.

חידושים והסברים

1) המנגנון:

כיון שאנשים נותנים לאחרים לאכול מלחמם, יש כאילו שותפות בפת – שיכולה לשמש כמעין עירובי חצרות.

2) שתי מגבלות:

(א) רק שבת ראשונה – כי אם שוכחים פעמיים ברציפות, משהו לא בסדר, צריך כבר להתחיל לזכור; (ב) רק בדוחק – זה לא לכתחילה.

3) קשר ל״אין מקפיד בפרוסות”:

עירובי חצרות הוא עם פת דווקא, בעוד שיתוף מבואות יכול להיות עם מאכלים אחרים. לכן ה״אין מקפיד בפרוסות” רלוונטי דווקא לעירובי חצרות שצריך פת.

4) למה כל כך מחמיר?

הרי בכלל לא צריך עירובי חצרות כאשר יש שיתוף מבואות, כל העניין הוא רק מדרבנן? התירוץ: כשם שהרבנן גזרו, הם עשו את זה ברצינות, ורק פעם אחת הם מתירים לעשות את זה בדיעבד.

הלכה: מבוי שלא נשתתפו בו

הרמב״ם: מבוי שלא נשתתפו בו, אפילו אם כל החצרות עשו עירובין – אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

פשט

בלי שיתוף מבואות, אפילו עם עירובי חצרות, מותר במבוי רק לטלטל ארבע אמות – ככרמלית.

הלכה: מבוי שלא נשתתפו – חילוק בין בתים וחצרות פתוחין לתוכו

הרמב״ם: מבוי שלא נשתתפו בו, אבל כל החצרות עשו עירובי חצרות – נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, לפיכך אין מטלטלין בו כלל. אבל אם אנשי חצרות לא עשו עירוב – מטלטלין בו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בו.

פשט

כאשר כל החצרות יש להן עירוב, הן נעשות כבתים (כי כל חצר נעשית רשות אחת), ואז למבוי פתוחים רק “בתים” – מה שהופך את המבוי כאילו הוא מבוי שאין פתוח לו בתים וחצרות, ואסור לטלטל כלל. אבל כאשר החצרות לא עירבו, הן נשארות חצרות, והמבוי יש לו דין כחצר שלא עירבו – מותר לטלטל כלים ששבתו בתוכו.

חידושים והסברים

1) יסוד חילוק הרמב״ם:

הרמב״ם מתחיל מהכלל שמבוי צריך להיות לו בתים וחצרות פתוחין לתוכו כדי שיהיה מותר בלחי וקורה. כאשר כל החצרות יש להן עירוב, הן נעשות כבתים, ואז חסר למבוי התנאי של “חצרות פתוחין לתוכו” – הוא לא מותר בלחי וקורה, והוא מקבל דין כרמלית, שבה אסור לטלטל כלל (אפילו לא כלים ששבתו בתוכו).

2) שתי מדרגות של איסור דרבנן:

(א) כרמלית – דרבנן מחמיר יותר, שבו אסור לטלטל אפילו כלים ששבתו בו (רק דרך מלבוש); (ב) מבוי בלי שיתוף – דרבנן קל יותר, שבו חסר רק העירוב/שיתוף, ושם מותר להשתמש בכלים ששבתו בו. כאשר המבוי נחשב ככרמלית (כי הוא לא מותר בלחי וקורה), האיסור מחמיר יותר.

3) קושיה על הרמב״ם:

למה מבוי שפתוח לבתים יהיה יותר גרוע מחצר שפתוחה לבתים? חצר עם בתים היא חצר רגילה! התירוץ: מבוי יש לו דין מיוחד – הוא צריך בתים וחצרות, ובלי חצרות הוא לא נחשב כמבוי בכלל, אלא כשטח אחר (כרמלית).

4) חולק הראב״ד:

הראב״ד לא מסכים עם חילוק הרמב״ם, אבל הרמב״ם אומר שזה “כלל פשוט.”

הלכה: גוי או צדוקי במבוי

הרמב״ם: גוי או צדוקי שהוא אוסר בחצר – דינו בבני המבוי כדינו בבני החצר. צריך לשכור מהגוי, ובצדוקי צריך ביטול רשות. מבוי גוי וישראל אחד – אין צריך לשתף.

חידושים והסברים

1) “ישראל אחד” אינו פירושו ממש יהודי אחד:

כשם שלמדנו בחצר, “אחד” פירושו משפחה/בית אחד – כאשר רבנים מסובים על שולחן אחד, זה דין אחד. משפחה יהודית אחת עם גוי אחד – דירת הגוי היא כבהמה, ואין צריך עירוב.

2) עירוב לא עוזר לגבי גוי:

אפילו אם כל היהודים יש להם עירוב ביחד, הם לא נעשים “אחד” לגבי הגוי, כי הגוי לא רוצה שיהפכו עמו לרשות אחת. רק משפחה ממש (לא דרך עירוב) נחשבת כיחיד.

הלכה: גוי שיש לו פתח לבקעה

הרמב״ם: גוי שגר במבוי, אם יש לו בחצרו פתח אחר לבקעה – אינו אוסר על בני המבוי, אפילו הוא פתח קטן ד׳ על ד׳, ואפילו שמוציא גמלים וקרונות דרך פתח של מבוי – אין אוסר עליהם, שאין דעתו אלא על פתחו המיוחד לו שיוצא לבקעה.

חידוש חשוב – הבדל בין גוי ליהודי

ביהודי רואים אם הפתח לבקעה מותר בטלטול בשבת – זה קובע לאיזו רשות הוא שייך. אבל בגוי אין מגבלות של שבת – הוא יכול לטלטל לאן שהוא רוצה. לכן רואים בגוי סברא פסיכולוגית: איזו דלת “מיוחדת לו” – הדלת הפרטית שלו. אפילו אם הדלת למבוי הרבה יותר נוחה וגדולה (הוא מעביר דרכה גמלים וקרונות!), אבל הדלת הקטנה לבקעה היא רק שלו – אומרים ששם העיקר שלו, כי הוא מרגיש שזה הדבר שלו.

אבל: אם הפתח מוביל לכרמלית/סימטא (לא בקעה), אז אין סומך עליו – הגוי לא סומך על דלת כזו שמובילה למקום צפוף, והוא משתמש בפתח המבוי, ואוסר עליהם עד שישכרו ממנו.

הלכה: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים – עירוב דרך חלונות

הרמב״ם: כאשר צד אחד של מבוי גרים גויים וצד אחד יהודים, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל, וערבו כולם דרך חלונות – אפילו שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא זה לזה דרך חלונות – הרי הן אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נאסרים כיחיד במקום גוי.

פשט

היינו חושבים שכאשר כל החצרות היהודיות עירבו דרך חלונות ונעשו כרשות אחת, הם יחשבו כ״יחיד” כנגד הגוי (ואז לא היינו צריכים שכירות). אבל לא – עירוב לא הופך אותם לממש משפחה אחת.

חידוש

רק משפחה ממש (לא מחוברת דרך עירוב) נחשבת כיחיד. לכן עדיין צריך לשכור מהגוי. העירוב דרך חלונות עוזר רק לטלטול ביניהם דרך החלונות, אבל לא למבוי עצמו.

הלכה: שיתוף מדינה – כיצד משתתפין במדינה

הרמב״ם: עיר המוקפת דלתות (רשות היחיד מדאורייתא) צריכה שיתוף. כל חצר וחצר מערבין לעצמן – אפילו בכל המדינה, כל חצר צריכה לעשות עירוב, שלא תשכח תורת עירוב חצרות. ומלבד זאת – משתתפין כל אנשי המדינה כדין שמשתתפין במבוי.

פשט

מדינה (עיר עם דלתות) צריכה גם שיתוף, דומה למבוי. כל חצר עושה גם עירובי חצרות כדי שלא לשכוח.

הלכה: מדינה קנויה ליחיד לעומת של רבים; דין שני פתחים

הרמב״ם: אם היתה מדינה קנויה ליחיד, אפילו נעשית של רבים – משתתפין כולן בשיתוף אחד. וכן אם היתה של רבים אבל יש לה פתח אחד – משתתפין כולן בשיתוף אחד. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהן נכנסים בזה ויוצאים בזה, אפילו נעשית של יחיד – אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד וחצר אחד, ומשתתפין השאר.

פשט

עיר השייכת ליחיד אחד, אפילו היא נעשתה אחר כך מקום של רבים – מותר לעשות שיתוף מדינה אחד. גם עיר של רבים עם רק פתח אחד – שיתוף אחד מספיק. אבל עיר של רבים עם שני פתחים שנכנסים מאחד ויוצאים מהשני – חייבים להשאיר “שיור” (לפחות בית אחד וחצר אחת) שאינו חלק מהעירוב.

חידושים והסברים

1) טעם השיור – משום היכרא:

השיור נחוץ כדי שאנשים ידעו שיש עירוב. במדינה עם שני פתחים, שבה רבים בוקעים בו, זה נראה כרשות הרבים. אנשים לא רואים את שיתוף המבוי ישירות. בכך שבית אחד נשאר מחוץ לעירוב – ואסור לטלטל אליו – זה נעשה היכר שיש עירוב, ולא יבואו לחשוב שמותר גם לטלטל ברשות הרבים.

2) החשש:

בלי השיור אדם היה רואה שמטלטלים במדינה והיה חושב שמותר גם לטלטל ברשות הרבים, כי המדינה עם שני פתחים נראית כרשות הרבים (רבים בוקעים בו).

3) למה בפתח אחד אין צריך שיור:

כאשר יש רק פתח אחד, זה לא נראה כרשות הרבים, כי אי אפשר להיכנס מצד אחד ולצאת מהשני. לכן אין את החשש.

4) דין השיור:

האנשים שנשארים בשיור יכולים לעשות שיתוף משלהם ביניהם (אם היו הנשארים רבים), אבל הם לא יכולים להיות חלק מעירוב העיר הגדול.

[דיגרסיה: האם נוהגים היום בשיור] אחרונים מאוחרים אומרים שלמעשה אין עיר שאפשר לעשות בה עירוב בדרך זו, והעולם בכלל לא יודע על עירוב חצרות.

הלכה: דין סולם שבחומה

הרמב״ם: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד – מערבין את כולה ואינו צריך שיור.

פשט

סולם (סולם) בחומה לא נחשב כפתח, לכן זה נשאר כמדינה עם פתח אחד, ואין צריך שיור.

חידוש

מוזכר ההבדל בין סולם שבחומה (שאינו חשוב כפתח) לבין תל המתלקט עשר (שכן חשוב כפתיחה), אבל ההבדל לא מפורט.

הלכה: אילו בתים אפשר להשתמש בהם לשיור

הרמב״ם: בתים שמניחין – אפילו אם יש אחד סמוך לעיר אלא אחוריו לעיר ופניו לחוץ – אפשר להשתמש בו לשיור.

פשט

אפילו בית שדלתו אינה לצד העיר, אלא לחוץ, אפשר להשתמש בו כשיור.

חידוש

זה מוכיח שהעיקר של שיור אינו שיהיה הפרדה מעשית, אלא רק היכר – שאנשים ידעו שיש עירוב. אפילו בית שלא היו יכולים להשתמש בעירוב (כי פתחו אינו פתוח לעיר), מספיק לשיור.

הלכה: מזכה שיתוף על בני המדינה

הרמב״ם: המזכה שיתוף על בני המדינה – אין צורך להודיעם.

פשט

כאשר אחד מזכה שיתוף לכל בני המדינה, אין צריך להודיע להם, כי זו זכות עבורם.

חידוש

זה מתאים לכלל “זכין לאדם שלא בפניו” – כיון שהשיתוף הוא זכות (מותר לטלטל), אין צריך את הסכמתם.

הלכה: מי ששכח ולא נשתתף / הלך למדינה אחרת

הרמב״ם: דין מי ששכח ולא נשתתף מבני המדינה, או מי שהלך לישבות במדינה אחרת – דין אחד להם.

פשט

כל הדינים שלמדנו קודם (ביטול רשות, כפייה, וכו׳) חלים גם בשיתופי מבואות במדינה.

הלכה: אין מערבין מדינה לחצאין

הרמב״ם: מדינה שיש בה כמה מבואות, חוץ ממבוי אחד – אוסר על כולם. לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין, אלא או כולם או מבוי מבוי. יבנו כל מבוי מצבה על פתחו אם לא רצו לערב כדי שלא יאסרו שאר המבואות.

פשט

אי אפשר לעשות עירוב על חצי עיר. או כל המבואות עושים ביחד, או כל מבוי עושה לעצמו. אם מבוי אחד לא רוצה להשתתף, הוא אוסר על כל העיר. העצה היא שהמבוי שלא רוצה יבנה מצבה (אבן/מחסום) ליד פתחו, כדי שיפריד את עצמו ולא יאסור על האחרים.

חידושים והסברים

1) הלכה מעשית לרב של עיר:

כאשר רב העיר רוצה לעשות עירוב, יש רק שתי אפשרויות: או כלום (כל מבוי לעצמו), או הכל ביחד. חצי עיר לא אפשרי.

2) המצבה כעצה:

המבוי שלא רוצה להשתתף יש לו עצה – הוא בונה מצבה (אבן או מחסום) ליד פתחו, ש

מפרידה אותו משאר המדינה. בכך הוא לא נעשה חלק מהמדינה ולא אוסר.

3) מה פירוש “מצבה”:

מצבה פירושה פשוט אבן שמעמידים (לשון נצבה), כמו אצל יעקב אבינו: “אבן אשר שמתי מצבה.” המשמעות המקורית של “מצבה” היא פשוט אבן שמעמידים – “היכר,” סימן. לא מצבה במובן של אבן קבר. זה מחסום/סימן פיזי שמראה שהמבוי מופרד.

סיום הלכות עירובי חצירות

בזה מסתיימים פרק ה׳ ועמו הלכות עירובי חצירות בכלל (כולל שיתופי מבואות ושיתוף מדינה). שלושת הפרקים האחרונים (פרקים ו׳-ח׳) הם כבר הלכות עירוב תחומין.


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות עירובין פרק ה׳ – שיתופי מבואות: שותפים במאכל לענין סחורה

הקדמה: מעירובי חצרות לשיתופי מבואות

שנה טובה, אנחנו לומדים את הרמב״ם הקדוש הלכות עירובין פרק ה׳.

אנחנו לומדים כאן את הנושא של… כבר סיימנו את הנושא של עירוב חצרות, ולמדנו שלושה סוגים של דברים: מהקטן יותר, כשאנשים גרים יחד בחצר ואסור לטלטל מהבית לחצר, ואחר כך הגדול יותר של חצרות שאסור לטלטל למבוי גם כן אלא עם שיתוף, ואחר כך עיר שלמה שבאופן שמותר לטלטל בעיר, שזה ד׳ אמות ברשות הרבים, צריך גם כן להיות פת שבני העיר יהיו ביחד.

למדנו כבר על עירוב חצרות, עכשיו נלמד על השניים הבאים, איך המבואות נעשים ביחד. טכנית, יש איזה חילוק, צריך לראות, אבל טכנית יש רק שני שמות. זה נקרא עירוב חצרות, כלומר עושים בחצר, ושיתופי מבואות כלומר עושים במבוי. מה שעושים בעיר אין לו שם נוסף. יש כן הלכות נוספות מסוימות. וצריך להבין יותר טוב, כי לכאורה כל שלושת הדברים, או שני הדברים, הם בדיוק אותו דבר, רק ברמה אחרת. אותו דבר.

חילוק בין עירוב חצרות ושיתוף מבואות

ומכל מקום, יש חילוקים מסוימים. כלומר, חילוק אחד ברור למדנו כבר בפרק א׳, שעירוב חצרות צריך פת, אבל כן, להיפך, שיתוף מבואות מספיק כל סוג של מאכל. זו קולא. זה מעניין, כלומר, שיתוף מבואות, זה כולל יותר אנשים, אבל קל יותר, זה נעשה יותר קל. יכול להיות שהיה קשה מאוד, כי צריך להיות כל כך הרבה פת, צריך להיות לכל אחד כזית עד כמה דיורים. עד שמונה עשר. שמונה עשר יכול להיות. שלוש או שתי סעודות. כן, אני מבין, אני רק אומר שזה מעניין, שהיית חושב שצריך להיות יותר קשה, אבל קל יותר לעשות שיתוף מבואות.

וכאן נלמד עוד הרבה הלכות, כלומר, קודם הלכות מסוימות איך יכולים להיות לנו עירוב אפילו בלי עירוב, שדומה למה שלמדנו קודם, אם גרים ביחד, נראה על זה. זה כתוב כאן כי חצר צריך דווקא פת, אז פחות שייך כל הדברים האלה. או שזה לא מדבר על פת, זה בטוח, זה לא עובד על עירובי חצרות, אלא על שיתופי מבואות. אבל העניין הוא שיש הרבה הלכות אחרות, כל ההלכות שלמדנו קודם, כמעט כל הלכה שיש בעירובי חצרות צריך לראות איך זה בשיתופי מבואות. זה כמעט, מניחים באופן כללי שכל ההלכות הן בדיוק אותו דבר, איך אפשר לחבר שני מבואות, או חצר אחת עם, כתוב כל מיני דברים כאלה, לכאורה דומה אבל לא בדיוק אותו דבר, אז צריך ללמוד בפנים את הלכות שיתופי מבואות.

ולומדים כאן גם שצריך את שניהם, שאפילו כשיש מבוי צריך גם החצר לעשות בנפרד, אפילו אם המבוי עושה צריך החצר לעשות בנפרד. כבר למדנו פעם אחת על זה, נכון? כבר למדנו שצריך בשעת עירוב מתחילה, צריך להביא פת לכל חצר לכתחילה, נראה כאן בפרק של דוד, לכתחילה צריך להיות פת, צריך להיות עירובי חצרות תמיד. אבל בסדר, בואו נתחיל ללמוד, נראה.

הלכה א׳: אנשי מבוי שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה

לשון הרמב״ם

אומר הרמב״ם, אנשי מבוי, שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה. כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן – אין צריך שותף אחר, ולסמוך על השותפות של סחורה.

פשט: שותפות במאכל פוטרת משיתוף נוסף

למדנו קודם הלכה בעירובי חצרות שהדרך הפורמלית להשתתף על אוכל או על פת היא רק חשובה כשאינם באמת משפחה אחת, אבל אדם שגר עם ילדיו לא צריך. אבל ראינו חידוש של הלכה, שזה לא רק אדם עם משפחתו, אלא גם חברים קרובים ממש שסמוכים על שולחן אחד, הם אוכלים ממש ביחד, הם חברים קרובים, אנשים שאוכלים על שולחן אחד לא צריכים עירובי חצרות כי הם באמת אחד.

אומר הוא, לגבי מבוי יוצא הלכה דומה מאוד. מבוי צריך להשתתף עם אוכל ביחד, אבל אם הם כבר משותפים עם אוכל מטבעם, הם חולקים אוכל, וההלכה הבאה תספר באיזה אופן למה בני מבוי יהיו משותפים באוכל, אבל אם הם משותפים באוכל, זה מספיק לשותפות, לא צריך לעשות נוסף פורמלי… אני לא בטוח שזה אומר שלא צריך.

חידוש: ההלכה במבוי שונה מבחצר

זה מה שהגמרא אומרת זה קצת מאוד מעניין ומאוד שונה, כי בחצר, כלומר האופן שנקרא בית אחד, לא צריך עירוב. כלומר, עושים עירוב כדי שיוכלו, אם הולכים לשכן, יוכלו להוציא אחד. כאן ההלכה נראית ש… כן, אבל זה נעשה… הם סומכים עליו לענין עירוב. אני לא יודע אם זה דומה. זה נשמע שיכול להיות שזה כן דומה, אבל זה נשמע שזה גדר אחר. זה שונה. זה העירוב. כלומר, זה כן, צריך עירוב. לא אומרים שהם בית אחד, שבית אחד לא צריך עירוב. אבל זה כבר מספיק, אפשר לצאת את העירוב עם זה. ויכול להיות שאפשר ממש לצאת כי מבוי קל יותר, לא צריך עירוב כל כך חזק כמו פת, כמו חצר. אז זה מספיק עירוב למבוי. אולי לחצר זה לא היה מספיק כי זה לא פת.

אהה, מעניין. הסתכלתי על זה יותר כמו שזו גרסת המבוי של סומך על שולחן אחד. אבל יש חילוקים, ויש חילוק להלכה, צריך לחשוב. בסדר, טוב מאוד.

ביאור: שותפות לענין סחורה

אנשי מבוי, שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה. היה להם מסחר, היה להם שותפות, שותפות חכמה, שבמקום שכל פעם למישהו חסר מלח או סוכר יצטרך לרוץ למכולת, הם הסכימו שהם חולקים. דברים מסוימים חולקים, לא בגלל שהם כמו משפחה אחת שאוכלת ביחד ארוחת ערב, אלא כמו שהוא אומר “לענין סחורה”, היה יותר מעשי עבורם לקנות ביחד את הדבר המסוים. כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן. הם קנו ביחד יין או שמן או דבש, לא היו צריכים לקנות בנפרד, וכל אחד יכול היה ללכת לקחת משם. לא אמרו שכל אחד משלם לתוך קופה, אלא כל אחד יכול לקחת משם.

אז המעשה שאתה מספר עכשיו הוא יותר מסחורה. בפשטות סחורה פירושו שיש להם חנות לאיזה סיבה אז, שבה הם מוכרים. זו לא חנות, הם מוכרים הלאה את היין דבש ושמן. אבל כמו שאנחנו רואים הלאה, בדרך כלל שותפים שהם גרים ביחד אכילה, לא מפריע להם אם אחד מהשני לוקח קצת, אבל זה לא נעשה לכתחילה בשביל זה. כמו שראינו, אם הוא לא נותן, הוא מביא מלמטה שאם זה מקרה כזה שאמרת שקונים ביחד, אז בטוח, אז זה ממש ענין של סומכין על שולחן אחד. אבל סחורה פירושו אפילו, בטוח שיש אפילו, הם קנו את הסחורה, אבל יש ביניהם איזה מין עסקה שאפשר להתחשבן, אפשר, אם מישהו רוצה לקחת לעצמו, הוא יכול להתחשבן, אבל הם חשבו, לא צריך אפילו להתחשבן, כי זו שותפות, אף אחד לא מקפיד על זה. כך הוא הולך לומר. יודע, סומכים עליהם שהוא לא יקח את כל העולם, זו שותפות, זה מונח לפניך עד שתיקח אותו.

טוב, אין צריך שותף אחר, ולסמוך אפשר לסמוך על השותפות של סחורה, על השותפות של סחורה שהם כבר שותפים.

נכון, זה מאוד מעניין, הוא מכניס את אותה לשון שותפות, כלומר, שותף לזה, במבואות זה לא ממש עירוב, הם לא מתערבים, אבל הם נעשים שותפים. הם כבר שותפים, הם שותפים באותו שק קמח, מה שזה לא יהיה שהם מוכרים שם, יין ושמן ודבש. כן.

תנאי: מין אחד ובכלי אחד

אומר הוא אבל, זה רק כשהכללים, והוא שיהא מין שהן שותפין בו מין אחד, הם שותפים במין אחד, כלומר, לא שאחד קונה דבר אחד ואחד קונה את הדבר השני, וכל אחד יכול לקחת מהדבר של האדם השני. כן כן. או שזה אותו דבר, ובכלי אחד, זה מונח במקום אחד. לא שאפילו אם אחד יכול לקחת מהשני, אבל זה מונח בכלים שונים, אז הם מחולקים, אפילו אם יש להם איזה סוג של שותפות. זה צריך להיות ממש שותפות שניכרת, אותו מין ואותו כלי, והכל שייך לזה.

אבל אם היו אלו משותפים בזה ביין ואלו באחר בשמן, אה, כלומר, במבוי גרים שמונה אנשים, נניח. אם כל שמונה שותפים וכל שמונה יכולים לאכול את אותו יין למשל, טוב. אבל אם ארבעה שותפים ביחד ביניהם ביין, וארבעה שותפים ביחד ביניהם בשמן, שוב, כלומר, אני, נניח יש כאן שלושה אנשים, מה שעושה את החיים קלים יותר, שלוש חצרות, סתם כי אני רוצה לתרגם. לנו יש עסקים שונים, אנחנו קונים ביחד יין ושמן, אבל אין לי עסק עם כולם, לא כל החצרות, כל האנשים יש להם שותפות עם כולם. יש לי שותפות עם יענקל קונים ביחד יין, עם בערל קונים ביחד שמן. בסך הכל, אני שותף עם שניהם, אבל לא כולם שותפים עם כולם באותו דבר.

אז בסך הכל יין, אנחנו כן כולנו שותפים ביין, אבל כי בשני כלים, הם צריכים כן לעשות שותפות לענין שבת. הם צריכים לעשות נוסף… דבר מיוחד לכבוד שבת.

הלכה ב׳: ביקש מחבירו ולא נתנו לו – בטל השותפות

לשון הרמב״ם

עכשיו נראה דרך איך אפשר לבנות את השותפות. חשבו שהם שותפים, אבל מתברר שהם שותפים אבל חסר משהו. מה פירוש שהם שותפים? פירושו שכסף שילמו ביחד, כשעושים רווח מזה יצטרכו להתחשבן, אבל חסר משהו. אני לוקח מקרה, שביקש מחבירו יין ושמן קודם השבת, הוא שותף ביין או בשמן, אבל כשהגיע למעשה, על הנייר והעט הם שותפים טובים, אבל כשהגיע למעשה הוא רצה לקחת, ולא נתנו לו, בטל השותפות, אפילו הם נשארים עדיין שותפים במסחר, אבל לענין שבת בטל השותפות. שהרי גילה דעתו שאינן כשותפים שאינן מקפידין זה על זה, כי בזה שלא נתן לו לקחת הוא גילה דעת שהם לא שותפים מלאים שאינם מקפידין זה על זה.

חידוש: שני סוגים של שותפות

אני מתכוון שהם שותפים מלאים הלכתית, כלומר במסחר הם שותף טוב, אבל יש רמה של שותפות שנקראת שותפים שאינם מקפידין זה על זה, ויש רמה אחרת או סוג אחר, אני לא יודע אם זו רמה, סוג אחר של שותפות שנקראת שותפים שאינם מקפידין זה על זה. כלומר, מקפידין פירושו פשוט הוא סומך עליו, הוא יכול לקחת קצת לשימוש שלו וכדומה, או כמו שאתה אומר כל אחד לוקח, זה שווה בסך הכל. אבל אם הוא אומר לו, אתה רוצה לקחת? רשום בדיוק כמה לקחת, ונתחשבן בדיוק, זה שותפים המקפידין זה על זה. יכולים לקחת, אבל הם צריכים להתחשבן בדיוק כמה בקבוקי יין הוא לקח מהחנות, מה שזה לא יהיה. זה שותפין שאינן מקפידין זה על זה. ולפי השיחה שלנו זה לא נקרא שותפות, שזה אומר שיש להם כולם מאכל אחד.

שאלה על הגדר של “אינם מקפידין”

אני לא בטוח, כן, ככה זה? שאינם מקפידין זה על זה פירושו אתה יכול לקחת אבל אתה צריך לרשום, או יכול להיות שאינם מקפידין זה על זה פירושו אתה לא יכול לקחת, אנחנו הולכים רק לתת.

הלכה א׳ (המשך) – שותפים המקפידים זה על זה

אני מתכוון שהם שותפים מלאים הלכתית, כלומר, במסחר יש שותפות. אבל יש רמה של שותפות שנקראת שותפים המקפידים זה על זה, ויש רמה אחרת, או סוג אחר – לא דווקא רמה – סוג אחר של שותפות שנקראת שותפים שאינם מקפידים זה על זה.

מקפיד פירושו פשוט שהוא סומך עליו, הוא יכול לקחת קצת לשימוש שלו וכן הלאה, כמו שזה שכל אחד לוקח, זה שווה, זה חילוק. אבל אם הם אומרים לו, “אתה רוצה לקחת? רשום בדיוק כמה לקחת, ונתחשבן בדיוק”, זה שותפים המקפידים זה על זה. כלומר, הם יכולים לקחת, אבל הם צריכים להתחשבן בדיוק כמה בקבוקי יין הוא לקח מהחנות, או מה שזה לא יהיה. זה שותפים שאינם מקפידים זה על זה.

נפקא מינה לענין שבת

לענין שבת זה לא נקרא שותפות שאומר שיש להם כולם מאכל אחד. אני לא בטוח, כן, ככה זה, שמקפידים זה על זה פירושו אתה יכול לקחת אבל אתה צריך לרשום, או יכול להיות מקפידים זה על זה פירושו אתה לא יכול לקחת, אתה רק נכנס לקנות ואתה לא משתמש בזה בכלל. כך אני זוכר, אני פעם… זה יכול להיות, יכול להיות שזו לא דווקא ההלכה, אני רק אומר ש״אינם מקפידים” פירושו בטוח שבוודאי הם לא יכולים לקחת את הכל, אבל זה אומר שהם סומכים שלוקחים כל אחד לפי ערכו, לפי ערך השותפות, ולא מחשבים. “מקפידים” פירושו שלא מחשבים כל… אדם רגיל יש לו שותפות עם אחיו על אני לא יודע מה, הוא מוכר פלפל, הוא לא סופר איתו כמה חתיכות פלפל ההוא השתמש לצורך שלו, זה בכל זאת חלק מהעסק. זה פירושו מקפיד זה על זה. כך אני זוכר ממקומות אחרים שזה פירושו מקפידים זה על זה.

אבל הנקודה היא, נראה שלענין שבת זה צריך להיות אינם מקפידים, כי זה צריך להיות פת אחת. זו לא שותפות כסף, שותפות כסף לא עוזרת לענין שבת, צריך להיות…

שני פירושים אפשריים

אם כך, זה יכול להיות שני הדברים. זה יכול להיות מקפידים זה על זה כמו שאתה אומר, או יכול להיות שזה אומר שהם שותפים באמת, אבל הם לא לוקחים משם אוכל, הם לא שותפים שגם בחיי היום יום שלהם לוקחים משם. יש להם ביחד חנות, לאנשים יש ביחד חנות, הם לא אוכלים אחד מהשני. זה לא נקרא שותפות לענין שבת. אבל אני אומר לך, יש חנות שמניחים קצת… אבל לא יותר מדי, קצת כל אחד יכול לקחת, הוא רוצה להיות. אם הוא לא נותן, אז זה נגמר. כן.

הלכה ב – בני מבוי שאחד לא רוצה להשתתף

נמשיך הלאה. לגבי בני מבוי… הלכה, הלכה, אין לזה קשר לקודם. הולכים. זה מעניין מה בא זה כאן סתם עוד הלכה. הלכה כזו על, מה קורה כשיש קבוצת אנשים במבוי, ואחד מהם, בדרך כלל הוא חלק מזה, מהעירוב, מהשיתוף מבואות, הוא גם זורק קצת מהאוכל שלו. אבל השבוע הוא במצב רוח רע, “אני לא רגיל לתרום למבוי שלי, ולא נשתתף”, הוא לא רוצה להשתתף.

אז מאחר שהוא כבר גילה דעת שהוא חלק מזה, ובדרך כלל הוא חלק מזה, ההלכה היא שבני מבוי נכנסים לתוך ביתו, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, הם יכולים להיכנס לביתו, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, הם יכולים לקחת את השיתוף בעל כרחו, הם יכולים לקחת ממנו חתיכת אוכל להיות שיתוף בעל כרחו.

פשט: כופין על מידת סדום

מה הפשט? לוקחים ממנו את האוכל שלו, הוא לא רוצה. לוקחים את האוכל שלו. כי זה סוג של כופין אותו, כי יודעים שבדרך כלל הוא רוצה. כך זה נראה. הוא אומר שיש ענין כזה של כופין על מידת סדום. זה לא נוגע לו חתיכת האוכל הקטנה שלוקחים ממנו, והוא הולך ליהנות שהוא יהיה מותר לטלטל איתם. אבל הוא, השבוע, בכל זאת לא מחזיק בלצאת מהבית שלו, הוא כל כך רע. זו מידת סדום, שזה “זה נהנה וזה נהנה”, או “זה נהנה וזה לא חסר”, אתה לא הולך להפסיד. השבת הוא לא רוצה לטלטל, אז השבת הוא לא נותן את החתיכה הקטנה לצלחת המשותפת. זו מידת סדום כזו, ועל מידת סדום אפשר לחייב.

שתי רמות של כפייה

כן, רב חילק את זה איכשהו, לא הבנתי מה הוא אומר בדיוק. אין הלכה כזו למשל בחצר. למה יש את הדין דווקא במבוי? אני לא יודע. בואו נראה הלאה. אולי זה גם יש, אגב, אני לא יודע. אולי הלאה לחצר צריך להיות פת, זה לא הולך ככה.

ואיכא נמי דלא בעי, אחד רוצה להשתתף כלל במבוי, אחד מהמבוי שאף פעם הוא לא רוצה להשתתף, אי אפשר להיכנס לביתו ולקחת ממנו, אבל כופין אותו להשתתף עמהם, כן, אפשר לשים עליו לחץ, אפשר לכפות אותו להשתתף עמהם.

תרגום לעברית

נראה, כך אומר המגיד משנה אולי, נראה שיש שתי רמות. יש אחד שהוא רגיל, אין צריך לכפות אותו, נכנסים לביתו ולוקחים חבילה, מה שיהיה, פחות מחבילה, כי הוא שותף. אחד שהוא אומר “אני לא רוצה בכלל”, לא שהוא רגיל, הוא לא רוצה בכלל, כופים אותו. מה זה אומר כופים אותו? אולי בית דין כופים אותו? מה זה אומר רמה אחרת של כפייה? הפשט הוא שעדיין אי אפשר להיכנס לביתו, צריך קודם לכפות אותו. זה אומר כופין אותו בבית דין עד שיאמר רוצה אני, כי צריך שהוא יסכים.

קושיא: למה לא לזכות?

זה מעניין, כי הרי יש דרך קלה יותר של זיכוי אצל שניהם. הוא מדבר כל הזמן לא על זיכוי. למה לא אומרים לזכות? אבל למה בעצם? הוא אומר אולי הראב״ד. הראב״ד אומר… מה אומר הראב״ד? צריך להיות נחת רוח דמבטל. הוא אומר, כופין אותו, על ידי שמזכים, כאילו לא מתחשבים בו, הוא לא רוצה שהמבוי יהיה שלו, עירוב, כי זה נגד העירוב. כופין אותו, כן מזכים אותו, וזה לא נראה כאילו זו זכות עבורו. לא, אבל זה לא נראה כך. הלשון “כופין אותו” נראה כמו… אפשר לומר שלזכות אפשר בוודאי, אבל צריך לקחת ממנו, כך סתם הוא לא מתייאש מהשאלה.

כן, לא ברור. לא יודע. זה לא נוגע לכל האנשים שמתווכחים עם העירוב, אבל בכל מקרה… כן.

הלכה ג – לזכות מאוצר

הלאה, כאן כתוב כן, הזכייה. עכשיו נלמד שאפשר לזכות. סעיף ג׳, כן? “אחד מבני המבוי שיש לו אוצר של יין ושמן וקציר, הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהם”. אם לאחד יש הרבה מדבר מסוים, הוא יכול לזכות קצת לכל אחד מבני המבוי, שיהיו עמו שותפים, ובזה הוא עושה עירוב.

חידוש: אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו

הוא אומר את החידוש כאן, “אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו”. זה בטוח שאפשר, כבר נאמר הדין של זיכוי, שבאמת לוקחים בצלחת ומזכים לאנשים. כאן החידוש, שאפילו הוא לא ממש שם את זה בכלי מיוחד, ממש הפריש, זה נשאר באוצרו, אבל הוא נתן רשות שכל אחד יכול… האוצר שייך לכולם, לא כל האוצר, חלק מהאוצר, “מעט לכל בני המבוי”. מספיק, אבל זה בלי שיעור. אפילו אם השיעור היה מה שמערב בו אוצר, הרי זה מערב בו אוצר, זה אומר שותף.

מעניין. אז הלאה, מיד נראה שאפשר לזכות, עוד הלכות על זיכוי.

קושיא: מה כוח הזכייה?

אבל שואלים קושיא טובה, מה כוח מה שאפשר לזכות? אולי הוא לא רוצה לזכות. אבל אז יש… כן, אלא גופא, אפשר אפילו לקחת ממנו כסף. נניח, אין כאן אחד שיש לו אוכל עודף והוא רוצה לתת לכולם. אפשר ללכת לקחת ממנו, כי זה… כלומר, נקרא עדיין, “יש עניינים, יש עניינים”. כי הקצת שהוא צריך לתת, זה לא דבר מרובה, זה לא אומר, זה לא שיעור שייקרא גניבה או פסל דעתיה. והוא ייהנה מזה שהוא יוכל לטלטל במבוי.

חידוש: למה מדברים דווקא על אוצר?

מצד שני, רואים כאן ברור שהדין של זכייה הוא משום שפיר, כשקורה בדיוק שלאחד יש הרבה. זה לא אחד חי ב… למדנו שאז אומרים שאין צריך להפריש בכלי, מספיק שזה נשאר ב״הרי הוא מערבו באוצר”. למה שמים את זה ממש בכלי ומזכים, הרי פשוט שאפשר, או כמו שכבר נאמר קודם. אין הבדל. אני אומר אבל למה כתוב כאן המעשה? כי הוא רוצה כאן לומר את החידוש שאפילו כשזה מעורב באוצר זה נחשב כאילו הוא הפריש הכל שיתוף.

יש עוד דבר, אפילו בשלא הפרישו, זו עוד הלכה. סתם יש קושיא, אתה צודק, יש קושיא בגמרא אם מותר לזכות עם אוצר. אבל הייתי חושב משהו אחר. כמו שראינו קודם את ההלכה של זכייה, סתם היה כתוב שאפשר לזכות. בעירובי חצרות אתה מתכוון לומר. אמת. ואנחנו עדיין לא יודעים שכל ההלכות זהות. אף פעם לא כתוב שכל ההלכות זהות. אולי כל דבר צריך לראות בנפרד.

חידוש: עירוב עולה כסף

יכול להיות ש, חשבתי סתם, שאולי אנחנו רגילים שכאן יש לך אוכל עודף, זה לא עולה לך כלום לשים שותף. אבל נראה מכל ההלכות שמשהו זה עולה. בוודאי, אתה צודק, זה מעט, אפשר אולי לקנות, אני לא יודע. אבל זה לא פשוט שבכל מקום אפשר לזכות. כאן הוא אומר אפשר לזכות, יש אחד עשיר שיכול להרשות לכולם. האוצר הוא דבר שהוא יכול להרשות, כי זה ישמש, כל שבת צריך להתחשב, זה עדיין קיים. אבל מה שאנחנו עושים, סתם לוקחים… אוקיי, זה מאוד זול, אבל אולי היום מצות זולות, מה שיהיה. נראה מכל ההלכות שמניחים שזה עולה משהו. אי אפשר לבקש, יש תביעה מסוימת, צריך לבקש. בוודאי, אפשר לחייב אנשים לתת קצת. אם כל אחד נותן קצת זה סביר. אבל לומר שסתם אחד ייתן לכולם, מאיפה יש לו חלה עודפת לכולם? מבין מה אני אומר?

חידוש: למה לא מדברים מיד על זכייה?

יותר מזה הוא תופס את המקרה של “עולה עולה עד שיעלה לשם”. ואני אומר גם, אני מנסה גם לענות למה לא הולכים מיד לזכייה. אם אפשר לזכות, זה עניין, עשה זכייה, אל תשתגע, עשה כל כך הרבה הלכות של מי, עם תביעות, איך זה עם תביעות. נראה שזה לא מקובל, כי זכייה צריכה גם פת, ולמי יש פת עודפת לעירוב? מבין מה אני אומר? הדרך הרגילה, מבקשים קצת מכולם, זה מסתדר. אני אומר, בהלכה אפשר באמת, וזה למה ההלכה לא מדברת על זה, אלא מדברים על קביעות, כי לנו זה נראה שהרבה יותר קל לתת ולקחת מצה עודפת ולזכות את זה. אבל לא מדברים במציאות כזו. מדברים במציאות שאם רוצים שכל אחד ייתן קצת, צריך באמת לקנות. אה, חשבתי שכאילו אין מצות בעולם והמצות לא עפות עודפות. זה יהיה דבר טוב אני חושב.

הלכה ד: חצר הפתוחה לשני מבואות

דובר 1:

אומרים בהלכה אפשר באמת, וזה למה ההלכה לא מדברת על זה, אלא מדברים על קביעות, כי לנו זה נראה שהרבה יותר קל לתת ולקחת מצה עודפת ולזכות את זה, אבל לא מדברים כאן במציאות כזו, מדברים במציאות שאם רוצים שכל אחד ייתן קצת, צריך באמת לקנות. חשבתי, כאן, שכאילו אין מצות בעולם היום, לא עפות מצות עודפות. זה יהיה טוב, אני יודע.

אוקיי, עד כאן זה בעצם ההלכה של… אממ… אוקיי, אני לא יודע, איך אפשר לסכם אחר כך, עכשיו אפשר ללמוד הרבה פרטים בזכייה. ארי, כמו שעכשיו קודם למדנו את זה, מה קורה כששתי חצרות מחוברות, והאדם רוצה אולי להיות חלק רק מאחת, ולא מגיע לו עם האחרת. אבל זה לא מפריע לאף אחד.

עכשיו נראה שיש אופן של זכייה, שזה לא נורמלי. אני חושב שכבר למדנו שתי חצרות שיכולות להיות ביחד. אבל עכשיו מדברים על שני מבואות, והשאלה היא על לכאורה מבוי. אני אומר שזה מוצג כמו קודם, ההלכה של חצר, ועכשיו אומרים את אותה הלכה דומה במבוא. עכשיו אומרים שקורה מצב כזה במבוא, שאדם רוצה להיות חלק מאחד ולא מהשני.

דובר 2:

לא, אבל הם לא למדו את ההלכה כן, לא עד עכשיו למדנו רק הלכות של איך אפשר לשתף. אנחנו היה לנו קודם ג׳ היה לנו כשהוא שואל את שתי השיטות של השימוש באחת עם האחרת…

דובר 1:

כן כן, כל מיני אופנים של איך נעשה ביחד, איך אפשר לעשות ביחד. אבל כאן עכשיו נעשה דבר שנעשה שאלה על הזכייה. כי השאלה היא לאיזה מבוי החצר שלך רוצה להיות חלק. אתה רוצה בכלל להשתתף עם זה, או בכלל עם זה. אפשר אולי עם שניהם ביחד, אבל יש שלא עושים עם שניהם ביחד. עושים רק עם אחד, ומכיוון שראינו איך עושים הכל ביחד.

דובר 2:

אז אני לא זוכר שבית בחצר לא שייך. כי בית בחצר, חוץ, יש את הדעות שלמדנו. אז אני מניח, כן. אבל אז לא שייך לבחור.

דובר 1:

אבל בחצר בין שני מבואות שייך שאפשר לתת לו בחירה. או זה או זה, אני צריך לדעת מה אתה רוצה.

לשון הרמב״ם: חצר שיש לה שני פתחים לשתי מבואות

דובר 1:

אוקיי, חצר שיש לה שני פתחים לשתי מבואות, חצר שיש לה שתי דלתות והן פתוחות לשני מבואות אחרים, אם משתתף עם אחד מהן בלבד. אם האדם רק השתתף עם אחד משני המבואות — לא האדם, החצר, נכון? החצר רק השתתפה עם אחד משני המבואות, נאסרו במבוי השני. החצר רשאית רק לטלטל למבוי האחד שאיתו עשו שיתוף, והם נאסרים על המבוי השני, ואחד מהן מוציא ומכניס בה.

המילים “נאסרו” זה לא שנעשה אסור עכשיו בעשייה, זה נשאר אסור, נכון? ההשתתפות שלך עם אחד לא עוזרת לגבי האחר. הוא לא אומר שבזה שאתה מגלה דעת שאתה מבטל את רשותך מהחצר שלך למבואות. לא, זה אותו דבר. אבל עם כל מבוי צריך בנפרד לעשות עסקה.

דובר 2:

כן, או אפשר לעשות אחד גדול, אבל כן, הוא מתכוון לכאורה לומר את זה.

זיכוי בשיתוף לבני מבוי — צריך להודיע

דובר 1:

אבל לפיכך, כן, לפיכך, יוצא ככה, זיכה אחד בשיתוף לכל בני מבוי ושיתף עליהם, אחד זיכה, הוא אומר כאן, מה קורה כשהשיתוף מבואות נעשה באופן זכייה? אחד זיכה מהאוכל שלו לכל בני מבוי ושיתף עליהם, נכון? צריך להודיע לאנשי חצר זו, החצר שנמצאת במבוי, אבל הם גם מחוברים למבוא אחר, צריך להודיע להם שהוא עושה להם שיתוף מבואות, שאין משתתפין אלא מדעתן. למה? שאין זה חסרון להם.

לכל שאר האנשים, מכיוון שהוא מזכה לכל שאר האנשים כבר למדנו שאין צריך להודיע להם, כך אומרים כאילו זכין לאדם שלא בפניו. מספיק שהוא מזכה להם. אבל האדם שגר בין שני המבואות…

דובר 2:

לא, נראה כאן שהאדם שגר בין שני המבואות יכול רק ללכת או עם המבוי או עם המבוי, הוא לא יכול לשייך לשניהם.

קושיית הרב — איזו חובה יש לו?

דובר 1:

אומרת ההלכה, זו בעיה גדולה, הרמב״ם אומר שמכיוון ש… הרמב״ם אומר שאם עושים עם אחד אי אפשר עם האחר, ממילא צריך להודיע, שבת מביא ראיה יפה משנת תף, לא זו אף זו.

שואל הרב הקדוש מיד קושיא, אני לא מבין, מה החובה? מה זה מפריע? הוא יכול לשניהם. כלומר, זה לא מפריע, אפשר אחד, אחרי שעשו אחד אפשר עוד להוסיף את השני. זה בכלל לא מפריע. אמת? בזה לא גורעים ממנו כלום. בסך הכל, בזה עושים אותו רק אחד, הוא שייך בתחילה למבוי אחד. אם רוצה אחר כך להשתתף עם המבוי האחר, הוא יכול להשתתף עם המבוי האחר. אז למה בעצם?

דובר 2:

כן, טוב, זה לא נופל לאף אחד.

דובר 1:

כלומר, הרב מביא כך, הוא עומד אולי במפרשים בגמרא, צריך לראות בגמרא מה הוא מביא. אבל הרב שואל קושיא, איזו חובה יש לו? זה בכל מקרה מותר בשניהם. כלומר, אולי יש שיטה שאומרת שאי אפשר להיות מותר עם שניהם, אבל ההלכה שלנו ברורה שאפשר להיות מותר עם שניהם. אז איזו חובה זו? זה באמת קשה.

מפרשי הרמב״ם רוצים לומר תירוצים, שכאילו בעצם אותו דבר יכול להיות בחצר. אני לא מבין למה. אבל אולי הוא דווקא לא רוצה, זה הדבר. אולי הוא דווקא לא רוצה את העירוב. יש דבר כזה, אדם רוצה דווקא לא את העירוב.

דיון: למה זה לא זכות — שני המבואות ייפגשו בחצרו

דובר 2:

אני יכול לשמוע, כי אם נעשה שיתוף במבוי, וכל אנשי מבוי יכולים לעבור דרך החצר שלו למבוי הבא. הוא הרי האמצעי שמחובר לשני מבואות.

דובר 1:

אה, אז כאילו, אני מבין מה אתה אומר. כי לי היה קשה, כי אם אתה אומר סתם שיש לך דבר חדש שאפשר לומר “אני לא רוצה”, אז לא מסתדרת ההלכה הקודמת שאפשר לכפות. זה לא דבר כזה שלא רוצים. וגם, הרמב״ם לא אומר שהוא לא רוצה בזה. הרמב״ם אומר, אולי הוא רוצה את העירוב ולא בזה. מבין? הוא רוצה את העירוב, אלא הוא רוצה שזה יהיה פתוח לשניהם. ואז נעשה עכשיו כל… עכשיו הוא נכנס, כי האנשים משני המבואות יוכלו להיפגש באמצע המקום, בחצר של האדם.

דובר 2:

נכון, אני שומע. אתה אומר שאולי דווקא כי הוא פתוח לשניים, אז נעשית בעיה גדולה יותר, כי הוא לא רוצה להיות שניים, ועכשיו אין לו ברירה, עכשיו הוא חייב לעשות שניים, כי הוא לא יכול… אני מתכוון, אם הוא יעשה עם אחד, כבר אוטומטית…

דובר 1:

אז אנחנו רואים כאן גם שאי אפשר לכפות כשלשני יש משהו טיעון. זה היה משמע ככה, כי הלשון היתה כך, כשהשני הוא משוגע, בדרך כלל הוא שוטה מתשע מידות, הוא במצב רוח רע. אבל אם יש לו סיבה לגיטימית, כמו שאנחנו רואים כאן, במקרה כזה אי אפשר, זו לא זכות ודאית. כמו שאתה אומר, זו לא זכות להם. למה הוא לא יוכל לעשות רק עם זה אם הוא רוצה? אם הוא רוצה רק עם האחר, הוא ילך לעשות עם האחר, ואתה כופה עליו גם להיות איתך. אז שניהם…

דובר 2:

לא כופים, כי מה נניח השני חושב, אם השני המבוי בצד צפון יש לו עסקה איתי, כי הוא נתן לי דברים, אוקיי? עכשיו אני איתו אנחנו שותף מבוי אחד. אחר כך אני הולך לצד השני, ואני עושה איתו עסקה. הראשון יכול עכשיו ללכת עד השלישי? אין לו שום דין עם השלישי.

דובר 1:

לא, הוא לא יכול, אבל שניהם יוכלו ללכת לאמצעי. שניהם יוכלו לעשות מסיבה גדולה אצל האמצעי, והוא יביא אוכל מכאן והוא יביא אוכל מכאן. וזה ממה שהוא מפחד.

דובר 2:

אה, כן כן.

דובר 1:

כן טוב.

כלל: זכין לאדם רק כשזו באמת זכות

דובר 1:

במקרה כזה זו לא זכות.

אוקיי, אז צריך לדייק. צריך לדייק, זה צריך להיות רק אם זו באמת זכות עבורו.

אני אגיד לך שבזה מסתדרת לשון הרמב״ם קודם. היתה לשון שנתנה משמעות שכופים כשאין לו סיבה אמיתית שלא. היה כתוב הלשון, בדרך כלל הוא שותף. אני לא רוצה אותו כשותף, אני יודע שהוא במצב רוח רע, הוא לא עונה. אז אפשר לכפות אותו, כי אין לו סיבה אמיתית. כאן מדברים כשיש לו כן סיבה אמיתית, אז אי אפשר לכפות, זו לא זכות עבורו.

דובר 2:

אלגנטי, כן.

הלכה ה: אשה מערבת לבעלה

דובר 1:

אוקיי. הלאה, אנחנו הולכים ללמוד הלכה מעניינת של מי יכול…

דובר 2:

זה המשך של זה.

דובר 1:

זה המשך של זה, היתה הלכה דומה, האישה יכולה לעשות לבעל?

דובר 2:

כן, זה ב… לא כבר ראינו?

דובר 1:

הוא אומר את זה לגבי מבוי. אשה של בעלה מערבת שלא מדעתו, אפילו בלי ידיעתו, ובלבד שלא יהא ישראל שכנו. מה זה אומר? בתנאי שהוא רוצה. זו המשמעות?

דובר 2:

אה, הוא לא אחד… כן כן.

דובר 1:

תרגום לעברית

מה זה אומר? אבל אם היו ישראל עליהם, אחד מערב ואחד לא מערב, אסור לו לערב שלא מדעתו. אם יש כלל… אין כאן הלכה קודמת. הוא אומר “מערבת”, “מערבת” פירושו עירובי חצרות. לא עמדה כאן הלכה קודמת לגבי אישה. כאן לא עמד. עמד לגבי אשתו שלא כגופו, זכרתי, שאפשר לזכות ממנה. היא מערבת, בעלה עומד במקום מסוים, אבל שניהם.

דובר 2:

אצלנו לא היה לנו זאת בפרק הראשון של הלכות עירובין, או בשני? אה, כי זה עוד הלכות זכייה. אני לא זוכר, אבל אני זוכר לגבי הגוי עמד שאפשר לשאול מכל אחד. אה, עמד לזכות להן על ידי שפחתן. אה, אה, עוד דבר. לא על ידי אשתו, לא משנה. אה, על ידי אשתו, אני כבר לא זוכר. אבל זה הענין של אנשי הבית. כאן יש קצת הלכה אחרת.

דובר 1:

אוקיי, זה האחר, בקיצור זה המשך של זכין לאדם. כלומר, אפשר… אבל כאן נכנסת אשתו, לא משום שהיא מזכה. זה אחרת, נכון? יש לה זכות. יודע מה זה? בעצם יש כאן שתי הלכות. זה אחד, שלאישה יש זכות לזכות עבור הבעל. אבל זה חוזר להלכה הרגילה, רק כאשר זו זכות עבורו. כי העירוב של האישה יש לו גם אופן של זכין לאדם. לא שיש לה זכות בעצמה להיות בעלת הבית במקום הבעל.

מה פירוש “אוסר”?

דובר 1:

כיצד אוסר? מה פירוש אוסר? איך תגלה את העניין? לא שהוא מערב במקום, והיא מערבת במקום. כלומר, לגבי עירוב חצרות או לגבי עירוב תחומין. אוקיי.

דובר 2:

כן. אני רק אומר, לא הבנתי, והר״ן יש לו פירוש אחר. אוקיי, לא ברור. כי שואל הלאה, מאיפה לוקחים כאן קנייה? לא ברור כל הדבר. עכשיו ברור שאדם יכול להיות אוסר. זה ממש אותו אדם מההלכה הקודמת שאמרו שהולכים לקרוא לו לבית דין, הולכים לכפות עליו עד שיאמר כן.

דובר 1:

אבל אני חושב שהאוסר מדבר שמדברים כאן רק על האדם ששייך לשני מבואות. כשיש לו כן זכות לאסור על השכנים, אז גם האישה יכולה לעשות עבורו.

שיטת הר״ן — כשעושר

דובר 2:

הר״ן לא טוען ממש כך, אלא משהו דומה לזה, נכון? שההלכה מדברת כשיש דרך אחרת. כשעושר פירושו שאין להם דרך אחרת. להיפך, אז כשעושר יכול להיות יותר שלמה דעתא, כך אומר האב״ד, כי אז צריכים אותו.

הלכה ה (המשך): עירוב שלא מדעתו – שיטת הראב״ד

דובר 1: כשאין לו, כשעושה עירוב פירושו שאין לו דרך אחרת. להיפך, אז כשאין לו אפשר לערב שלא מדעתו, כך אומר הראב״ד, כי אז צריכים אותו. אם אין צריכים אותו, אז צריך לשאול אותו אם הוא רוצה. כך טוען הראב״ד. צריך לעיין בגמרא, הראב״ד אומר שם מעשה של עובדא דזינא, צריך לראות מה היה שם.

דובר 2: כן, לא ברור לי, כי זה הדבר החשוב, האם אפשר לכפות על אדם. הוא אומר שזו זכות, אבל לא, זה תלוי במה שהוא רוצה. מה שאומרים קודם זכות פירושו רק שבדרך כלל אנשים רוצים.

חידוש: זכות פירושו רק מה שאנשים בדרך כלל רוצים

דובר 2: כן, אבל יש חילוק בין קנייה ולא קנייה. קנייה היא לא עם הזכייה, קנייה היא שהאחר צריך לרצות, זה דבר שני. קנייה פירושה לא שמזכים אותו, קנייה פירושה שאומרים לו שהוא חייב, אבל זה לא עושה לו עירוב. או אה, פעם אחת לקחו את הלחם שלו, אם הוא כועס, לא יודע. לא ברור שהפתרון אינו.

דובר 1: קודם מדברים כשהוא כועס, כאן מדברים כשעדיין לא דיברנו איתו. עכשיו רק האישה אומרת שכן. זה אולי כך. כן כן, מסכים, מסתדר. מערבים פירושו לכאורה שהיא נותנת לחם, נכון? היא רשאית לתת, כן.

דובר 2: אוקיי, עכשיו אפשר ללמוד קודם מה זה… אתה יודע מה ההלכה שאישה רשאית לתת דבר מועט, למשל בת דגה? לא יודע? יש לזה קשר להלכות כתובות. אני חושב שזה הלכות כתובות. יכול להיות, לא יודע.

הלכה ו: שיתוף מבואות – במין אחד או בשני מינים

דובר 2: בואו נראה את ההלכה הבאה. עכשיו אפשר ללמוד איזה פרט מזה, כלומר, כאן קיים מה שצריך לדייק, מה הוא לא יכול לעשות שלא מדעתו, מה היה כבר עירוב, אבל צריך לעשות עכשיו חדש, כי כבר נגמר, כן?

שנתערבו אחד מחצר זו ואחד משני מבואות. אם כן, אם במין אחד נשתתפו, אם הם השתתפו עם אותו סוג אוכל, רק סוג אחד של אוכל, כן, אפילו כלה אותו המין, אפילו אם כבר נגמר האוכל, מה פירוש נגמר? אכלו אותו. בני המבוי אכלו אותו. השיתוף מבואות שעושים, אוכלים אותו. זה לא רק זכר בעלמא. אז רשאי אותו שותף אחר ומזכה להם, הוא עושה חדש, והוא לא צריך לומר להם, כי יש הסכמה מקודם שזה אותו מין, ואנחנו כבר יודעים שהאנשים הסכימו להיות שותפים על המין הזה.

אבל אם בשני מינין, מה ההבדל? אם בשני מינין נשתתפו, ונסתם האוכל, כבר אין את השיעור, ואחד רוצה לזכות, לתת שיהיה השיעור, מוסיף ומזכה להם ואינו צריך להודיע. אם יש רק קצת, עדיין יש קצת. אה, הפירוש כך, פירושו כאילו הוא עושה כאן אולי דבר חדש, פירושו כאילו הוא מחזק את העירוב הקיים. ואם כלה, אבל אם נגמר, זה שני מינים, ושני המינים היו צריכים לעשות חדש, I guess, yes? אין בכלל כלום. כן, אולי הציבור לא מסכים על חדש. למה? כי הוא הולך לעשות מין שלישי. כי פעם יש כבר בחירות, יש כבר איזה משני המינים לעשות את הבא. הוא יכול לעשות בדיוק אותם שני מינים, מה איכפת לי?

קושיא: איך אפשר להשתתף בשני מינים?

דובר 2: ובכלל זה קשה, הרי למדנו קודם שצריך להיות אותו מין. לא ברור. לא כך למדנו קודם, עמד על זה לגבי השותפות שצריך להיות מין אחד. שואל כבר הר״ן, וזה פירוש שבושי שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד, איך יכול בכלל להיות? אולי שני מינים פירושו פשוט שהוא מחליף את המין. אולי זה הכוונה, אבל הראב״ד לא סובר כך. הראב״ד אומר שאי אפשר להשתתף עם שני מינים. וגם הראב״ד וגם הרמב״ם חולקים האם אפשר להשתתף עם שני מינים, וזה עצמו הוא חלק ממחלוקתם.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד: כל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף

דובר 2: כן, הוא אומר במגיד משנה שהמחלוקת היא כבר בפרק א׳, אני זוכר, הלכה י״א. הוא אומר שכתוב שם שבפרק א׳ הלכה י״א כתוב שהרמב״ם אמר שכל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף. טוב מאוד. אמר הראב״ד שזה לא נכון, אלא על עירוב חצרות שהוא עירוב תחומין, אפשר, או שיתוף מבואות, טוען הראב״ד שאי אפשר לצרף שני מינים. זו באמת מחלוקת מפורשת בין רמב״ם וראב״ד בפרק א׳.

אז לפי פירוש הרמב״ם שאפשר לעשות משני מינים, יכולה להיות כזו הלכה, שהפירוש של ההלכה אני עדיין לא יודע. אבל לפי פירוש הראב״ד לא יכול להיות זה, צריך לפרש שמה שכתוב בגמרא “שני מינים” פירושו שמחליפים את המינים בינתיים. זה יכול להיות.

דובר 1: נכון. זה פירוש פשוט בראב״ד. הראב״ד למד כמו הרמב״ם. נראה אם זה שני מינים, בקיצור, אם זה שינוי, לא ברור למה שני מינים פירושו שינוי. כלומר, אפילו אם הוא עושה אותם שני מינים, או שזה לא בדיוק אותו דבר אף פעם.

חידוש: למה בשני מינים תלוי במין

דובר 2: מעניין. זה באמת כך. באמת, באופן שאפשר לעשות זכוי לאדם שלא בפניו, אין הבדל במין. אבל אז, כשאי אפשר לזכות, כי מדברים כאן על העיר, מפסידים משהו כאילו. האדם ששייך לשני מבואות, שזו לא זכות ברורה, כי אולי הוא רוצה להיות עם המבוי האחר. ואז זה תלוי במין. זה מאוד, דרך אגב. חצר יש בה תמיד יותר מאדם אחד. כן.

דובר 1: אוקיי. והתוספות בשבת ח׳ אומר… כבר היה עירוב בין החצר עם האחר. זה עוד אותו דבר, שהחצר היא לא דבר ברור שהם רוצים להיות חלק מהמבוי הזה, כי אולי הם רוצים דווקא להיות רק מהאחר, אז גם, אומרים, אפשר לדייק ש“וצריך להודיעם”. צריך להודיעם פירושו לומר שזה באמת רק יעבוד אם הם מסכימים.

דובר 2: נכון. אני באמת ידעתי כך. נכון. מה הם רוצים לעשות.

הלכה ז: חצר שנשתתפה עם שני מבואות

דובר 1: והלאה, אותה חצר, מה קורה כך? במקום שחצר היא מבוי היא פתח זה, ומבוי השני פתח האחר. אם הם כן עשו שניהם, שניהם אבל לא כל שלושתם ביחד, אז התירוץ הוא, התירוץ של המשנה הוא, “מערבין שניהם עמו”, אבל בשתי מבואות אסור זה על זה, אבל זה לא נעשה כמו מבוי גדול אחד. אלא אם הם עושים שותף גדול אחד, אבל הם עשו שניים, זה מצד אחד וזה מצד השני. “לא יערבו עמהם”, הם לא עשו עירוב אחד, נשאר רק עירוב עם אחד מהם לא. הם לא עשו עם אף אחד מהם. כי הם לא כך, הם אוסרים זה על שניהם.

דובר 2: למה? כי לשניהם יש רגל, כמו שדיברו במקרה הקודם. כן, זה כמו חצר שאחד לא השתתף. כלומר, אף אחד לא רשאי לטלטל למבוי השני, ולא רק זאת, הוא אוסר על שניהם. מה פירוש? כמו שאתה אומר, ששניהם לא רשאים לטלטל אליה.

הלכה ח: חצר שהיא רגילה בפתח אחד

דובר 1: מה קורה דבר כזה, כשהאדם שהוא החצר, לא האדם, החצר שמשותפת לשניים, שמחוברת לשני מבואות, אבל לאחד מהם הם יותר מחוברים. יש חצר שהיא רגילה בפתח אחד. יש לו באמת פתחים לשני מבואות, אבל למבוי אחד יש לו פתח שהוא משתמש, שהוא דלת אמיתית שמשתמשים בה הרבה, ופתח שני אינה רגילה בו. אז “זה שרגילה בו אוסר, ושאינה רגילה בו אינו אוסר”. הוא אוסר רק על המבוי שבו הוא באמת רגיל, כי רואים את זה כאילו הוא שייך למבוי ההוא.

דובר 2: אז אוסר פירושו שהוא אוסר גם שאותן חצרות אצלם אסורות להיכנס למבוי, כי כאילו אתה שייך גם לשניהם. אם אתה עושה עירוב נפרד זה אולי נפרד, אבל אם לא גם הם אסורים לטלטל, כי יש להם רבוי דלתות, כי החצר שייכת גם למבוי ההוא. ואותו מבוי אין לו בכלל עירוב. וכאן יש דין שכשהיא רגילה בו, מה פירוש רגילה בו? שנוהגים ללכת לצד הזה. בדרך כלל אנשים הולכים לאותו צד, אז רק הצד שנוהגים ללכת אוסר. כלומר, אם היה רוצה לעשות עירוב, הוא יכול לעשות אפילו עם זה שאינה רגילה בו, כי בזה היה מראה שזה כן. אבל הוא לא עשה, והיא אינה רגילה בו, ובזה הוא לא אוסר. זו קולא כזו.

קולא: ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו

דובר 2: ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו, אפילו הם עשו את העירוב רק עם המבוי האחר, עדיין הותרה מבוי האחר לעצמו, ואינו צריך לערב עמו. למה? כי עכשיו הוא הפריד את עצמו, הוא אומר לנו, למרות שאנחנו רגילים איתך, אבל אנחנו לא עירוב. כלומר, אפילו עם זה שהוא רגיל, אבל אם הוא גילה דעת שהוא רוצה להיות חלק מהמבוי האחר, הוא לא אוסר עליו.

הלכה ט: דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו

דובר 2: טוב מאוד. ערבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן, המבוי שבו בני החצר רגילים עשו מבוי לעצמם בלי בני החצר, והיא לא ערבה עמו, והחצר באמצע לא עירבה לא עם המבוי שהיא רגילה בו ולא עם המבוי האחר שאינה רגילה בו, כלום. וגם בני המבוי שאינה רגילה בו גם לא עשו ביניהם מבוי בלעדיו. ואם באו לערב בני מבוי שאינה רגילה בו, אז עכשיו כך, אם יאמרו שהוא שייך בעצם למבוי שרגיל בו, הוא יאסור עליהם. עשו עוד קולא, דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו. מניחים שהוא שייך למבוי האחר. אפילו באמת הוא שייך עוד פחות למבוי האחר, אבל מאחר שאנחנו לא רוצים עכשיו לקלקל את המבוי שבלעדיו הכל בסדר, והאחר ממילא אין עירוב, אומרים לא, הוא שייך למבוי האחר. למרות שזה לא רגיל, ואין עירוב, אין כלום, זו הסיבה. הסיבה היחידה שאנחנו דוחים אותו היא כדי שהרגיל שעשה עירוב משלו יוכל לטלטל בעירוב שלו.

חידוש: הסברא של דוחים אותו

דובר 1: זה הגיוני, כי אתה רואה שהוא כמו אותו מבוי, הוא מסוג האנשים שהוא לא אדם ידידותי. כאן יש מבוי ידידותי, כל האנשים ששייכים למבוי הידידותי הם אחד. הוא מהחבורה האחרת.

דובר 2: אוקיי. אז זה ההואיל. הואיל ולערב, הואיל ולערב, הואיל ולערב. הם שניים לא מעורבים. יש חבורה של האנשים האנטי-חברתיים שלא רוצים להיות חלק מהקהילה, אבל הם חלק מהם. זה יותר אמור רצוננו, כן, לא משנה, אתה אומר שאנטי-חברתי זה גם טמטום, אבל אני מתכוון לומר, הנה, יש שני סוגים של מבואות.

הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח לכרמלית או לרשות היחיד

דובר 1:

יש מבוי “ידידותי”, כל האנשים ששייכים למבוי ה״ידידותי” הם אחד. הוא מהחבורה האחרת. אוקיי.

הוא אומר כך, הואיל ולערבו, אפילו יערבו, אפילו ערב, אה, יש שני מיני אנשים, לא מערבים. חבורה של אנשים אנטי-חברתיים שלא רוצים להיות חלק מהעירוב, זה חלק מהם. זה יותר שהם רוצים, זה יותר שלא. לא משנה, אתה אומר שאנטי-חברתי זה גם טעם, אבל מה שאני מתכוון לומר, הוא… יש שני סוגי מבואות באזור, אחד הוא אנשי עירוב, אחד הוא לא אנשי עירוב, הם נעשים שתי קבוצות. כדי שלא תהא אסורה, מבוי לא עירב לעצמו. טוב מאוד. טוב מאוד.

עכשיו יש בעיה חדשה, שזו חצר שיש לה… עוד החצר, החצר שפתוחה למבוי, אבל הצד האחר לא פתוח למבוי האחר, אבל הוא פתוח לכרמלית או לרשות היחיד. שזה לא בית, מקום שאסור לטלטל שם. חצר שיש לה פתח למבוי, והפתח האחר יש לחצר לבקעה, לקרפף וכו׳ שהוא כרמלית. אם כן, הואיל ואסור לטלטל בחצר לאותו קרפף, הוא אסור לטלטל מהחצר לאותו קרפף, כי אותו קרפף הוא כרמלית, הוא אסור לטלטל לשם. פירושו שאנחנו רואים את זה כאילו יש לו רק דלת אחת. אינו סומך אלא על פתח הסמוך למבוי, רואים את זה רק כאילו הוא שייך, כאילו הוא סומך רק לצאת דרך הדלת שהוא רשאי ללכת, דרך פתח המבוי. לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, כי הוא נחשב עכשיו כאילו הוא שייך רק למבוי אחד, ההיתר לזרוק אותו לצד השני כבר אינו קיים.

זה רק כשהוא באמת אסור להיכנס דרך אותה דלת, כי אותה דלת היא כרמלית. אבל אם היה קרפף בית סאתים מוקף, יש לו דין כמו רשות היחיד, אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח של רשות היחיד הוא סומך. להיפך, הוא נעשה עוד יותר נוח, יש לו דרך לחצר האחורית הפרטית שלו, שם הוא רשאי לטלטל יותר בקלות, שם הוא בכלל לא צריך עירוב, אז יש לו דרך של טילטול חלקה. רואים את זה כאילו הוא בכלל לא שייך למבוי, כאילו הוא שייך לצד הדלת האחרת, והמבוי יכול לעשות עירוב בלעדיו. טוב מאוד.

אפשר ללמוד על מה קורה כשבא אורח, או איך אפשר לחלק מבוי אחד למבוי אחר? או אדם אחד?

אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת

דובר 1:

תרגום לעברית

לא, או כשאחד מבני המבוי לא אסר על המבוי בכך שלא היה שותף. בדרך כלל, אם אחד מבני המבוי יושב שם והוא לא משתתף, הוא אוסר על האחרים. כלומר, אלא אם כן מזכים לו. אבל אם לא זיכו, אז כך: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת הלך לשבת, אין אוסר עליהם, אנחנו שמחים, הוא לא שם, אז לא צריכים להשתתף. לא עומדים כל הפרטים מקודם, מה זה שזה מקום קרוב, מה השיעור בדיוק.

דובר 2:

בני מבוי פירושו כן, אדם אחד. מעניין. אולי זה יותר קל במבוי.

אחד מבני מבוי שבנה מחיצה על פתחו

דובר 1:

לכאורה, עוד הלכה, שזה כן עמד למעלה בחצר, אם אחד מבני מבוי בנה קיר, הוא בונה מחיצה, אבל בחצר, מחיצה היתה לגבי המים. העלייה, נכון, אבל זה לא ממש עמד שם, כלומר, שוב, צריך לדעת, אבל כאן כתוב שזה רק לגבי המבוי עוזר. הוא אומר, שבנה מחיצה, כן? רחבה ארבעה טפחים על פתחו, הוא שם שם מחיצה, מה זה אומר? הוא נעשה כאילו לא במבוי. כן, הוא מאוד אוסר לא, הוא לא לא. כן, למעשה, הוא שם, בקיצור שטויות. מחיצה פירושה, הוא עשה שם, למשל, דבר שמפריד אותו מהמבוי. אז אין אוסר עליהם, שהרי הפריש עצמו מהם, וחלק רשותו, הוא הפריד עצמו מהם, אז רשותו היא רשות נפרדת לעצמו, והוא לא אוסר. המבוי הוא, מחשיבים כאילו הוא לא קיים.

מאוד טוב. יפה.

ביטול רשות במבוי

דובר 1:

אז, הוא אומר הלכה כזו. מה קורה? אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן… עכשיו באות הלכות ביטול. קודם למדנו, כמו ששכחו לעשות עירוב תבשילין אפשר לעשות ביטול, לומדים שאפשר לעשות דברים כאלה לגבי מבוי. אומר, אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן, חלק מהאנשים השתתפו ונתנו פת או אוכלין, וחלק אנשים ושכחו מקצתן ולא נשתתפו, אז כך: מבטלין רשותן, יכולים האנשים ששכחו לבטל את רשותם לאלו שנשתתפו.

ומה נעשית ההלכה? נעשית ההלכה כמו שלמדנו קודם לגבי ביטול רשות, דינא דביטול רשות כדין אנשי חצר, כמו שלמדנו קודם, שאנשי חצר שכחו ולא עירבו, שרשותם נעשית בטלה, והאנשים האחרים יכולים לטלטל מבתיהם למבוי. וכמו שעמד שם, עירבו, מתייחס לכל מיני דברים שלמדנו שם. כן, מה שהדין הוא, כלומר, הם צריכים לבטל, הדינים כמו, כלומר, אם זה רק אדם אחד, זה יותר קל, כי הוא אורח, יותר מאדם אחד נעשה מסובך, וכו׳. כל ההלכות שעומדות שם, אותו דין.

וכבר אמרו, דבר נוסף, וכבר אמרו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד חשיבי, שמסתכלים על כל משק בית כדבר אחד, לא כל נפש צריכה להיות חלק מהעירוב או מבוי. זו גם הלכה לענין עירובי חצרות, וזה גם כאן לענין שיתופי מבואות. שאפילו יש בבית אחד יותר ממשפחה אחת, אבל הם סמוכים על שולחן אחד, כל ההלכות שנעשות למשפחה של אדם אחד, עובדות בדיוק כך גם על שיתופי מבואות כמו על עירובי חצרות.

שכח אחד מן החצרות ולא עירב — אבל נשתתפו במבוי

דובר 1:

עכשיו כך, מה קרה אם עשו שיתופי מבואות אבל לא עירובי חצרות? שכחו לעשות עירובי חצרות. כמו שלמדנו קודם, שאפילו כשעושים שיתופי מבואות, ואז מסתכלים על כל המבוי כרשות היחיד, אבל עדיין חסר דין דרבנן נוסף, הכל דין דרבנן, אבל יש גזירת חכמים נוספת שצריך גם לעשות עירובי חצרות.

מה קורה אם לא עשו כך? מבוי שערבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמו, ואחר כך נשתתפו כולם במבוי, אבל למעשה מתברר, שכח אחד מן החצרות ולא עירב עם בני חצירו. אומרת ההלכה, לא הפסיד כלום, זה לא הזיק לו כלום. למה? שהרי כולם נשתתפו, כולם השתתפו, כל החצרות השתתפו למבוי הגדול. ועל השיתוף סומכים, הסיבה שכולם יכולים לטלטל היא בעיקר כי כולם נעשו רשות היחיד אחת גדולה, שהמבוי הוא הרשות היחיד הגדולה.

אבל, עושים גם עירובי חצרות, אז יכול אדם לחשוב, לא, אני רק חלק מעירובי החצרות. אומר לא, דלא צריכי לעירובי חצרות עם השיתוף, זה שאפילו כשעושים שיתופי מבואות עושים גם עירובי חצרות, זה לא כי צריך באמת שכל האנשים ישתייכו לחצר, אלא הסיבה היא שלא לשכח את התינוקות. הילדים לא רואים בדרך כלל מה קורה במבוי, וכל הענין של עירובי חצרות הוא כדי שהילדים לא יטעו. זה כל הדבר לא ענין של היכר.

ועשו חומרא נוספת שאפילו כשעושים שיתוף מבואות צריך גם עירובי חצרות. אבל כשעירב בחצרות, הרי עשה את הענין גם, כי הילדים ראו עירוב. ובעצם, הוא שכח לעשות שיתוף מבואות, לא כל החצר שכחה, כי מיד נראה מה זה שכל החצר שכחה. אז כך מדברים שאדם אחד שכח, לא הפסידו כלום, כי עשו באמת, כל הילדים רואים שעשו פת, הילדים לא רואים אולי מי נותן את הפת, זה החכמים לא חוששים, יודעים הם זאת. ולמעשה עירוב יש, הוא חלק מהמבוי הגדול יותר, אז אין שום בעיה.

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף

דובר 1:

אבל אם הוא שכח את שיתוף מבואות ולא נשתתף, הוא לא עשה שיתוף, אחד מאלו שאינו בחצר אלא במבוי עצמו, אז אסור במבוי. הוא לא עשה שיתוף חצרות, הוא עשה שיתוף מבואות. לשכוח עירובי חצרות לא מפריע, אבל לשכוח שיתוף מבואות עושה אסור.

ומותרים בני כל חצר לטלטל בחצרה, בחצר יכולים הם כן יכולים, אם עשו עירובי חצרות או אחד גר לבדו בחצר. שאין מבוי לחצרות אלא כחצר לבתים. ובדיוק כמו שמבינים שבחצר, אם אחד לא עשה לא מועיל, כך גם במבוי, אם אחד לא עשה לא עוזר. אבל בבתיהם יכולים הם עדיין. באותו אופן, אם שכחו אחד מבני המבוי, יכולים הם בחצר אבל הם לא יכולים במבוי.

שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות

דובר 1:

מה אם כולם שכחו לעשות עירובי חצרות? שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות. אז כך, אם אחד עושה פת מרובה, אם הם לא מקפידים על הלחם שלהם, הם מרשים לאנשים אחרים לאכול ממנו, וממילא מה? כלומר אפשר לומר שבמובן מסוים, אפשר לומר שיש להם גם פת מסוימת, כי צריך להיות פת לעירובי חצרות, הם שכחו לעשות עירובי חצרות רשמי, אבל למעשה, אם נכנס אחד והוא לוקח חתיכת לחם מהם, לא מפריע להם. אז יש כאילו גם עירובי חצרות כמו פת.

כך נראה. זה שאינו מקפיד בפרוסות הוא חדש. זה נעשה כמו אותם שותפים שיש להם אוצר. שם גם היה דבר של אינו מקפיד, כי כאן מדברים על דירות. שם להיפך, אם שכחו, אומרים שיהודי מרשה לאנשים לאכול עם הלחם שלו, אז הם כאילו שותפים בפת גם. אז זה סומך על השותף בשבת הראשונה, כי השבת הראשונה כששכח, הסתמכו על אותם שותפים, על השותפים שהוא מרשה. וגם לא עשו עירוב שבת.

אז הפשט הוא, גם יש לך שותף מבוי, וגם יש לך כאן פת שכאילו הם שותפים, יכול להסתמך, אבל רק השבת הראשונה. והוא אומר אחר כך, “ואימתי אמרו דבר זה? אלא בדוחק”, זה לא לכתחילה. ממילא, זה שני דברים: אחד התירו רק אותה שבת ראשונה, ואחד התירו רק כשטלטול שחשוב.

דיון: למה רק שבת ראשונה?

דובר 2:

אה, זה הפירוש. רציתי לשאול שזה אותו דבר. אז שבת ראשונה פירושו ששכחת פעמיים ברציפות, הלו, משהו לא בסדר איתך, אתה מתחיל לשכוח, אתה מתחיל לזכור. אבל מה קרה שבכלל שכחת פעמיים ברציפות? מה אז, זה לא עובד? כלומר זה כבר לא בדוחק, זה סתם?

דובר 1:

אה, אני רואה שהענין כאן הוא שבעירוב עושים מאכלים אחרים, ועל המבוי עושים עם פת דווקא, כן? כן, כן. אז, להיפך, עירוב הוא עם פת דווקא, אבל אני מבין, מזה צריך פת. אבל לא צריך עירוב חצרות בכלל, כל הדבר הוא רק מדרבנן. אבל כמו שהרבנן גזרו גזירה ברצינות, שאם כל אחד שכח, אז הם נותנים רק פעם אחת לעשות את הבדיעבד עם הפת שאינו מקפיד על פרוסות. כך נראה ה…

נו, טוב. אז.

גוי במבוי

דובר 1:

ועכשיו אפשר ללמוד על גוי במבוי. בדיוק למדנו הלכות גוי בחצר.

מבוי שלא נשתתפו בו

דובר 1:

אה, זה מבוי שלא נשתתפו בו. אה, מה הדוחק שיש מבוי ששכחו לעשות… לא עשו בכלל שיתוף מבואות, אז אין עירובי חצרות ומבואות, אם כל החצרות עשו כן עירובין, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית. למה? למה אין עירובי חצרות ומבואות? אה, אין מטלטלין בו, במבוי, במבוי לא עשו…

מבוי שלא נשתתפו בו — חילוק בין בתים וחצרות

דובר 1:

אה, זה אחד. למדנו. אה, מבוי שלא נשתתפו בו. אה, מה הדוחק שלא עשו שיתוף מבואות? לא, לא עשו בכלל שיתוף מבואות. אז עירובי חצרות ומבואות. אם כל החצרות עשו כן, כל חצר ביניהם עשתה כן עירוב, אז מה פתוח עכשיו למבוי? פתוחים בתים, כי כל החצרות נעשות עכשיו כמו בית. נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, לפיכך אין מטלטלין בו כלל. כן, ואם… ארבע אמות. ואם לא עירבו אנשי החצרות, אם אנשי החצרות לא עשו עירוב, אז פשוט שלמבוי פתוחות חצרות שונות, לא בתים פתוחים אלא חצרות. אז אז מטלטלין בו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בו. חצר שלא עירבו, מותר כן לטלטל כלים ששכנו בחצר. החצר לא נעשית כמו כרמלית.

כשכל החצרות הן כמו בתים, אז המבוי הוא מבוי שמקבל כמו כרמלית. למה? כי למבוי פתוחים הרבה בתים. אוקיי, אנד, מה יותר גרוע כשפתוחות חצרות? בקיצור, אם פתוחות אליו חצרות, אז יש לו עצמו דין כמו חצר. זה כמו חצר אחת שהיא רק ליד הרבה חצרות. ובחצר מותר לטלטל כלים ששבתו בו. כן, ואם פתוחים אליו בתים, אז זה… לא יודע למה לא נאמר שמבוי שפתוח לבתים הוא כמו חצר שפתוחה לבתים. זה נעשה משהו יותר גרוע, זה נעשה משהו חדש. זה נעשה כמו רשות הרבים או כמו כרמלית שפתוחה לבתים?

כן, הרב הקדוש גם הבין את ההלכה, “מכאן רואים מחסרון דעת כתב כל זה”. כן, יש לזה קשר לדבר כזה, כן. בקיצור המעשה, יש לזה קשר לגזירה, זה למדנו שהחכמים לא גזרו על כלים ששבתו בחצר. אבל אתה רואה שבמבוי אולי כן, כלים ששבתו במבוי גזרו כן, רק אם לחצרות אין עירוב. כך אומר הרמב״ם. הרב לא אומר כך.

אוקיי, לא ברור למה הרמב״ם חשב כך. אה, הוא אומר שזה הרמב״ם, הוא אומר זה הכלל פשוט. זה הרמב״ם עושה חילוק אם יש רק בתים. זה למדנו קודם, ועוד קודם בשבת בעירובין, שכדי שמבוי יוכל לטלטל בלחי וקורה צריך להיות בתים וחצרות פתוחין לתוכו. מבוי שרק בתים פתוחין לתוכו אין לו היתר מבוי. ממילא, אם יש עירוב, יש לו דין כמו מבוי כזה שאינו ניתר בלחי וקורה, שאז נשאר אסור מדרבנן לטלטל שם.

אה, יש שני מיני דרבנן, שכרמלית היא דרבנן חמורה יותר, ומבוי הוא דין נוסף שצריך לעשות עירוב. אתה רואה שזה לא כל כך חמור. ממילא, דווקא כשחסר רק עירוב, מותר להשתמש בכלים ששבתו בו. שוב, בדיוק. אבל כשיש בעיה גדולה יותר, כשמסתכלים על זה ככרמלית, לא עוזר הכלים ששבתו בו, מותר רק לטלטל דרך מלבוש. הרמב״ם הוא אופן בזה.

כמו שהוא אומר זאת מאוד ברור, הוא אומר, “נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד”. וזה פירושו ההלכה שמבוי שאין פתוח לו בתים וחצרות אין לו היתר הקולא. זה לא מבוי, זה כמו שטח אחר. מה זה שטח אחר? אסור מדרבנן שטח, מקום פטור אבל אסור, כרמלית. זה מה שזה אומר. כן, לך עכשיו כבר.

גוי או צדוקי במבוי

דובר 1:

אוקיי, עכשיו נלמד על גוי או צדוקי ששטחו אוסר על המבוי. שלמדנו במבוי. אומר כך, גוי או צדוקי אסורי בחצר שאין בו מבוי. אז כך, דינו אין בני המבוי כדינו אין בני החצר, כמו שלמדנו קודם, שמה? ששוכרים ממנו, אי אפשר לזכות לו מגוי, שוכרים ממנו. ששוכרין מן הגוי, אם זה בעל הבית, אפשר לשכור מהגוי, או כמו שלמדנו אפילו מאשתו שוכרים רשותו שבמבוי. אוי, נלמד בצדוקי, או הצדוקי צריך להיות, הוא צריך לעשות ביטול. לא, הם למדו בפירוש, צדוקי אי אפשר לשכור, לא גוי, הוא לא יכול לעשות עירוב, הוא לא מאמין בעירוב, כי ביטול עובד.

ואותה הלכה, כמו שלמדנו שם שיהודי אחד עם גוי אחד לא מפריע, למה? כי הוא בכל מקרה לא גר שם. מבוי גוי וישראל אחד אין צריך לשתף. ואותו דבר, דין ישראל אחד, כשהרבנים סמוכים על שולחן אחד, דין אחד, כלומר זה שלמדנו שיהודי אחד עם גוי אחד מותר, אז לא צריך להיות דווקא יהודי אחד ממש, אלא זה אומר בית אחד, כמו שלמדנו. מה שזה, העירוב לא עוזר, כי אומרים שנתינת עירוב אחת אוסרת על רבים אצל הגוי, למדנו. אבל משפחה אחת שלא צריכה עירוב, אז כן, זה נעשה דין אחד, וממילא לא צריך להיות דווקא יהודי אחד, משפחה יהודית אחת עם גוי אחד, אומרים הרבנן שגוי צריך לשכור, וממילא הגוי אומר, שדירה אחת, דירת יחיד היא כבהמה ולא צריך עירוב.

גוי שיש לו פתח לבקעה — חילוק בין בקעה וכרמלית

דובר 1:

עכשיו עוד הלכה, שדר במבוי, אז כך, גוי שגר במבוי שדיברנו ששוכרים ממנו את הרשות. אבל מה קורה כך, אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה. למדנו קודם שיהודי שיש לו פתח לבקעה, מסתובב לבקעה מותר בטלטול או לא. אבל בגוי זה אחרת, כי הוא פתוח לבקעה, אפילו אם זו בקעה שאסור לטלטל, אומרים שהוא שייך לאותה בקעה, אינו אוסר על בני המבוי. אומר, מה קורה אם אותו פתח אינו פתח ראוי, זה אפילו דלת קטנה, אפילו הוא פתח קטן ארבעה על ארבעה, ואנחנו יודעים שלמעשה כשהוא צריך להוציא דברים גדולים יותר הוא משתמש בדלת הגדולה דרך מבוי, אפילו שמוציא גמלים וקרונות דרך פתח של מבוי, אין אוסר עליהם, כי אנחנו אומרים שאין דעתו אלא על פתחו המיוחד לו שיוצא לבקעה. הפתח שיש לו רק לו, הוא חושב יותר. הוא אומר דבר מעניין, שזה מיוחד. ביהודי אומרים, שמסתכלים על הפתח איך הוא יכול לטלטל בשבת, אבל בגוי אין הגבלות. אומרים, שאפילו פתח המבוי הרבה יותר נוח והיינו חושבים שהגוי ישתמש בו, והאחר הוא איזו דלת קטנה, אבל למעשה זה שלו, שרק הוא משתמש. בשבילו פתוח רק מחצרו לבקעה. אומרים, זה נקרא הדלת העיקרית שלו, כי שם הוא מעדיף ללכת, כי זה הדבר שלו. וזה שהוא משתמש בגדולה יותר זה כי היא גדולה, כי הוא צריך לנסוע שם החוצה, אבל הוא לא מרגיש ששם זה שלו.

בכלל, אם היה פתח לכרמלית, אפשר יאסור על בני הסימטא, והיינו פתח לבקעה אין אוסר עליהם

אבל אם יש שם סימטא פתוחה, זה בדיוק הפוך מאשר אצל יהודי. אין סומך עליו, כי מה שזה מוביל לא למקום רגיל, זה מוביל למקום מעורער, הוא לא נוהג להניח את חפציו שם, הוא נמשך אליו. אין סומך עליו, הגוי אינו סומך על אותה דלת, אלא זה אומר שהוא משתמש בדלת של המבוי, ואוסר עליהם עד שישכרו ממנו.

מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים — עירוב דרך חלונות

דובר 1:

אוקיי, טוב. מה עם… אם יש מבוי ויש חלונות? מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים, צד אחד של המבוי גרים גויים וצד אחד גרים יהודים, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל, וערבו כולם דרך חלונות. הרי החצרות נעשו כמו שלמדנו קודם שאפשר הרבה פעמים לעשות כמה חצרות שיהיו כמו חצר אחת, אם משתמשים… אם יש דלת ביניהן. וערבו כולם דרך חלונות, אפילו שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא זה לזה דרך חלונות, דיברנו שדרך הפתח בין החצרות מותר להם לטלטל, היה אפשר לחשוב שאוטומטית הם כבר נעשו שותפים ויכולים גם לטלטל במבוי. אבל לא, הרי הן אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נאסרים כיחיד במקום גוי. אם יש שם גוי, כל עוד לא שוכרים ממנו, לא אומרים שהם כולם נעשו כמו רשות אחת. כי אפילו יש להם עירוב אחד, הם לא נעשים כאחד. כשזו משפחה אחת ממש, כמו שלמדנו על זה, כן, אבל עירוב לא עוזר עם גוי, כי הגוי לא רוצה שתהיה איתו רשות אחת.

דיון: למה העירוב לא עוזר?

דובר 2:

אבל מה השאלה? אם שוכרים מהגוי, הרי כן בסדר. צריך רק עירוב רגיל.

דובר 1:

צריך שיתוף מבוי. גוי זה שכירות, זה לא עושה שיתוף מבוי.

דובר 2:

בוא נבין. טוב, אבל יש חבורה אחת, כל החבורה יש להם עירוב. למה הם עשו עירוב?

דובר 1:

הם למדו את ההלכה האמורה בחצר, זה לא חידוש. דין חצר ודין מבוי ביחד ודין זה.

שיתוף מדינה — כיצד משתתפין במדינה

דובר 1:

אוקיי, בזה סיימנו שיתופי מבואות. למדנו שהסוג השלישי של עירוב הוא, אם יש עיר שלמה שמוקפת בשערים, או שערים שאפשר לסגור, זה נקרא רשות היחיד מדאורייתא, וצריך אחר כך גם שיתוף, כמו שעירוב חצרות היה שיתוף, צריך שיתוף במדינה, אם רוצים ללכת במדינה.

כיצד משתתפין במדינה? אומר הרמב״ם, כל חצר וחצר מערבין לעצמן. קודם כל, הוא מזכיר שוב את ההלכה, שאפילו אם כל המדינה הולכת להיות רשות היחיד גדולה אחת, זה לא אומר שלא צריך לעשות עירוב בכל חצר קטנה. כל חצר קטנה צריכה להמשיך לעשות עירוב, מהסיבה שלא תשכח תורת עירוב חצרות. אבל מלבד זה, משתתפין כל אנשי המדינה כדין שמשתתפין במבוי. אומר הרמב״ם, לפי הלכות שיתוף מבוי, מה שעובד לזה.

תנאי לשיתוף מדינה — מדינה של יחיד

דובר 1:

אומר הרמב״ם, הדין שצריך לעשות שיתוף הוא רק כשהמדינה… הוא לא אומר צריך, צריך תמיד. מה שהוא אומר הוא, שיש אופן שאסור לעשות שיתוף אחד לכל המדינה. אז עכשיו יכול להיות, מתי מותר לעשות שיתוף אחד לכל המדינה, ומתי אסור?

אצלנו אין את ההגבלה, אנחנו כן עושים עירובין על ערים שלמות, אבל לפי מה שכתוב בהלכה אסור בעיר תמיד, אלא באופנים מסוימים.

אם היתה המדינה קנין ליחיד, היא שייכת לדייר אחד, הוא הבעלים של כל המדינה, אפילו נעשית של רבים, אפילו אנשים אחרים שכרו, והיא נעשתה מקום של רבים…

דובר 2:

אני מבין שזה אומר שזה נעשה אחר כך? קודם זה היה של אחד, כמו בהלכה י״ט, היה יחיד אחד שבנה את זה, אחר כך זה נמכר, באו עוד אנשים לגור, זה נעשה… כן?

דובר 1:

אז אז מה?

דובר 2:

אז משתתפין כולן בשיתוף אחד, עושים שיתוף מדינה אחד, או שיתוף מבוי של כל המדינה, ומותר לטלטל. וכן אם היתה של רבים, המדינה שייכת לרבים, אבל יש לה פתח אחד, יש דלת אחת להיכנס, משתתפין כולן בשיתוף אחד. זה כשמספיק שיתוף אחד למדינה. מתי מותר לעשות? מתי אי אפשר לעשות שיתוף מדינה?

אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהן נכנסים בזה ויוצאים בזה, יש שתי דלתות, אפשר להיכנס מדרך אחת ולצאת מהדרך השנייה, אפילו נעשית של יחיד, אפילו אם אחר כך היחיד קנה את כל העיירה, אין מערבין את כולה, לא עושים עירוב אחד לכל העיר, אלא מניחין ממנה מקום אחד, משאירים מקום אחד שהוא לא חלק מהעירוב, אפילו בית אחד וחצר אחד, משאירים בית אחד שאומרים שהוא לא מעורב, אני מתכוון לא מעורב. ומשתתפין השאר, והרי אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה, כולם יוכלו לטלטל בכל העיר שבה השתתפו, חוץ מאותו מקום ששיירו, צריך להישאר מקום שבו לא עושים עירוב.

והרי אותן שנשארו מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן. בעצם מה קורה עם החצר האחת? החצר האחת, הם עצמם יכולים לעשות עירוב ביניהם ויכולים לטלטל בחצר האחת. והרי אותן שנשארו מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן, אם היו הנשארים רבים. בעצם אם נשאר רק רשות היחיד של אדם אחד, הרי הוא מותר לטלטל ברשות היחיד שלו. ואם זו חצר או מבוי וכמה אנשים הם יכולים לעשות עירוב חצרות, אבל הם לא יכולים להיות שותפים עם העיר הגדולה. יפה.

דיון: הטעם של שיור — משום היכרא

דובר 1:

כאילו מדינה. ולמה יש דעות? ולמה עושים דבר כזה שמשאירים דעות? מה הדבר? משום היכרא. זה דבר חשוב, משום היכרא. כדי שכן, עירוב נשמע כמו משהו שהוא כתוב, בית אחר בית. שער אחד. כן. הרעיון הוא כך, שהיות ולא כל אחד רואה את העירוב במדינה. אנחנו רוצים, שידעו שיש עירוב. שידעו שהעירוב הוא מה שמתיר להם לטלטל במדינה. כי זה מקום של רבים בית אחר בית. זה לא נראה כמו רשות היחיד, מקום שרבים יכולים להסתובב. נכון. אז בזה שמשאירים בית אחד שבו אין חלק בשיתוף המדינה, כולם יודעים שזה עושה הבדל! זה עושה הבדל! המקום ששיירו ולא מותר לטלטל, אלא לזכור ולא לזכור! זה יודע כל העיר שיש עירוב! שצריך עירוב יכול להיות, שזה יודע שזה אולי עשה עירוב חצרות אפילו, אבל הנקודה היא אולי… לכל המדינה, לא רואים את השיתוף עצמו, השיתוף מבוי. אבל מזה יודעים, וכולם יודעים שאי אפשר סתם לטלטל, אלא עם עירוב אפשר לטלטל.

אפילו באופן עשו עירוב חצרות, כמו שאמרו על שלולה שקרית פלוגתא, אבל למעשה העולם לא רואה את העירוב של המדינה, וצריך לראות אותו, בזה שנשאר בית אחד שאסור. ובכלל עוד רואים שלא נוהגים, והוא אומר – הוא מביא מהגמרא, רב, שמאחר שלא נוהגים שהיום הוא לא אומר רשות הרבים דרבנן, שהוא אומר רשות, שמילא מה אכפת לי מה יש לו לעשות עם עניין, עניין. מילא הגזירה לא גזירה כל כך גדולה, הגזירה היא, שהאדם הולך לראות ומטלטלים במדינה, חושבים שמותר גם לטלטל ברשות הרבים. אבל זה לא! המדינה היא רשות היחיד ממש.

דובר 2:

אני לא מבין. סגרתי את המדינה.

דובר 1:

אבל אני כן אמרתי, זה רבים בוקעים בו. כן, זה נראה, הרמב״ם אומר רבים בוקעים בו.

דובר 2:

לא, אבל זה נראה רבים בוקעים בו. מסתובב עולם שם. אז זה נראה כמו רשות הרבים. והוא לא יודע בדיוק את ההלכה של רשות הרבים.

דובר 1:

אני מבין שלא נוהגים, ולא נוהגים. בדבר הזה נוהגים. ומי חושש? אני זוכר שאחרונים מאוחרים אומרים שלמעשה אין שום עיר שאפשר לעשות עירוב בעיר, והוא אומר שהוא משאיר ציבור. לא שמעתי. נראה שזו רק גזירת חכמים, וחוץ מזה הוא אומר, בזמנינו, אני לא יודע אם מישהו יודע בכלל מהעירוב וחצרות.

דובר 2:

בכל מקרה, אני לא מבין מה אתה אומר. יודעים מהעירוב. תגיד לו שהוא עושה כשר את העירוב, הוא יפסיק לצעוק.

דובר 1:

אוקיי, בסדר.

דיגרסיה: ההבדל בין פתח אחד לשני פתחים

דובר 1:

עכשיו נלמד על השכירות. למדנו שבעירוב חצרות יש בדרך כלל שכירות. קצת לפני זה, הדין של רשות הרבים שיש לה פתח אחד, ודיברו שכשיש פתח אחד מותר לנו כן. אה, זה בעצם הרעיון. סליחה, אני חוזר. כשיש שני פתחים, רואים ברור שזה קשור לכך שזה נראה כמו רשות הרבים, כי הוא אומר שיש לה שני פתחים, וזה רבים בוקעים בו, אז זה לא נראה לאדם שזו רשות אחת.

הלכה כ״ב – דין סולם שבחומה

דובר 1:

מדינה של רבים שיש לה פתח אחד, יש לה רק דלת אחת. וסולם במקום אחד, ויש עוד דרך יציאה דרך סולם, אפשר לטפס על החומה דרך הסולם. לא אומרים שזה נקרא גם כמו מדינה שיש לה שני פתחים, הסולם לא נקרא כמו פתח, ומערבין את כולה, מותר לעשות עירוב אחד על כל המדינה, ואינו צריך שיור, זה לא נעשה כמו הלכה של מדינה שיש לה שני פתחים שצריך לעשות שיור ולהשאיר בית אחד. למה הסולם שבחומה לא חשוב כפתח? הסולם שבחומה לא נקרא כמו פתח. מה שונה ממה שדיברנו קודם שתל המתלקט עשר, עיר שבמקום שיהיה דלת, יש גם איך שאפשר לעוף עם קטפולטה, אני מתכוון כך.

דין אילו בתים אפשר להשתמש לשיור

דובר 1:

אוקיי, הרמב״ם אומר כך, “בתים שמניחין עושין שיעור”, הבית שצריך להחשב לעשות את השיעור, איזה בית להשתמש. אומר הרמב״ם, “אפילו אם יש אחד סמוך לעיר”, אפילו יש בית שאינו פתוח לעיר, הדלת שלו לא לצד העיר, “אלא אחוריו לעיר ופניו לחוץ”, הוא בפינת העיר, בכלל אין דלת מהבית שלו למדינה, הוא יוצא לצד השני. הוא יוצא ישירות, הוא כמו רחב הזונה, הוא יכול לקפוץ ולקפוץ.

חוץ מאשר שיש לו שיעור, אפשר כן להשתמש בבית הזה לשיור. נו, מה שלא שיירו אפילו. זה אומר, העיקר הוא שיראו שיש בית שאינו חלק מהעירוב, ובזה יודעים שיש עירוב. זו גמרא, לא היו יכולים אפילו להשתמש בעירוב כי הפתח שלו לא פתוח לעירוב. זה שיור, זה חתיכת גדר, הוא יכול לקפוץ ולקפוץ. אני לא יודע מה מעניין שזה נקרא שיור, שזה לא שיור אמיתי. כל השיור הוא שמישהו יראה, אולי אפשר לתלות שלט?

דובר 2:

כן, יכול להיות שיש משכח לתלות שלט.

הלכה כ״ג – דין מזכה שיתוף על בני המדינה

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה כך, שהלכה, שאלת על מה שלמדנו שאפשר לזכות עירוב לאנשים אחרים כשזו זכות. אבל כאן, כשזו רק זכות לדבר שלך, אבל לשאר תושבי המדינה זו לא זכות לאף אחד, חוץ מהשיור באיזה דבר. אז מזכה בפשטות על בני המדינה, הם לא הולכים להפסיד כלום, השיור האחד לא יפסיד להם כלום.

דובר 2:

לא, כי אחרת מאשר… אמת, שמזכה בפשטות על בני המדינה, אומרים לו כלום עירובך, אין צורך להודיעם, לא צריך להודיע לכל בני המדינה, מספיק שאחד מזכה את הזכות עבורם, והם בסדר.

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, “וזהו דין מי ששכח ולא נשתתף מבני המדינה, או מי שהלך לישבות במדינה אחרת, או…” היו לנו כל הדברים האלה, הוא שכח ולא נעשה חלק מהעירוב, או שהוא הלך לשבת. והוא לא עשה את העירוב, או, כשוגג שוכן במדינה. אין מה לחשב עכשיו בדיוק אם זה מבטל, אם זה כופה, אם זה צורת הפתח. כל ההלכות האלה זהות. דין אחד להם חוץ שומרי מבוי, ראה שם.

הלכה כ״ד – דין אין מערבין מדינה לחצאין

דובר 1:

אז הוא מבטל. יש דבר כזה, מדינה שיש בה כמה מבואות, חוץ ממבוי אחד. מדינה שיש בה כמה מבואות, וכל המבואות נעשו שותפות בזה, אבל מבוי אחד לא רוצה, רחוב אחד בעיר הוא חיצוני, לא רוצה, הוא לא חלק מזה. הוא אוסר על כולם. מה זה אומר יותר ממדינה שכולם השתתפו? נכון, וכמו שלכל אחד יש עצה, מספיק לחשב לעצה.

אבל מה כן העצה? כמו שדיברנו, אותו מצב, ה״יצא לחוץ למקומו” שאתה אומר שמה שהוא רוצה, מה שהוא רוצה מחלק, מה שהוא רוצה לעשות שזה חיצוני, פלטפורמה, חתיכה כזו, משהו שבואו נדע את המציאות. אבל כנראה היה מין כזה, אדם בנה מצבה כזו, אומר אני לא חלק מכאן, אל תכניס אותי לדלת. אם הוא עשה מצבה כזו על פתח המבוי, הוא הפריד את עצמו, הוא אמר שהמבוי לא חלק מהמדינה, אז איננו אוסר עליהם, אז כל שאר המדינה יכלה לעשות, והמבוי עצמו לא, הוא חלק מזה.

אומר הרמב״ם, לפיכך, בגלל ההלכה שמבוי אחד אוסר את כל המדינה, אין מערבין מדינה לחצאין. אי אפשר לעשות עיר אחת, לומר חצי עיר נעשה חלק, נעשה עירוב. אלא או כולם או מבוי מבוי. או שכל רחוב יעשה עירוב נפרד, או שיעשו עירוב אחד לכל העיר. ואז, אחרי שעשו עירוב על כל העיר, מה אם מבוי אחד לא רוצה? שיעשו מצבה. זה מה שהוא מתכוון, מבין?

נכון. יבנו כל מבוי מצבה על פתחו אם לא רצו לערב כדי שלא יאסרו השאר המבואות. ההלכה האחרונה נראית כמו הלכה פוליטית, הלכה מעשית. כשהרב של העיר עושה עירוב, חצי אי אפשר. אז יש רק שניים, או שבעיר אין עירוב כללי, כל מבוי לעצמו, או שיש עירוב גדול. ומה קורה עם האנשים שאומרים שהם לא רוצים, הוא לא רוצה? תעשה לך, יש לך עצה, תעשה מצבה. מי שלא רוצה להיות חלק מהעירוב, שיבנה מצבה מול הבית שלו. ומי שלא רוצה להיות עם החיים, שיהיה עם המתים.

דובר 2:

כנראה. מצבה במקור פירושה מצבה שמניחים לציון גם, כי מצבה פירושה פשוט כמו אבן. אבן עומדת. מצבה פירושה אבן, כן, זה לא אומר יותר מזה. לשון נצבה, אבן שמעמידים. כן, יש כזו, המצבה שאסור לעשות, כן, ש… בקיצור, איזו אבן שעומדת, איזה… איזה היכר, איזה חוקר. זה אסור. יש איזה חלק דוגרי שטות, איזה פרוק. היי.

דובר 1:

בזה סיימנו הלכות עירובי חצרות. שלושת הפרקים האחרונים הם כבר…

הלכה כ״ד (המשך) — מצבה על פתח המבוי

דובר 1:

כן, סתם. שיעשה לעצמו מין תנועה.

מצבה, במקור, מצבה שמניחים אצל ציון היא גם, כי מצבה פירושה פשוט כמו יעקב אבינו, “אבן אשר שמתי מצבה”. מצבה פירושה אבן, כן, זה לא אומר יותר מזה. לשון נצבה, אבן שמעמידים.

כן, אבל זו המצבה שאסור לעשות, כן, מהו, בקיצור, משהו אבן שעומדת, משהו כזה, משהו כזה היכר, משהו כזה, מהו זה? זה אסור לעשות.

סיום פרק ה׳ והתחלת הלכות עירוב תחומין

דובר 1: עד כאן פרק ה׳. בזה סיימנו הלכות עירוב חצירות. שלושת הפרקים האחרונים הם כבר הלכות עירוב תחומין.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Eruvin Chapter 5 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Rambam Laws of Eruvin Chapter 5 – Shitufei Mevo’ot and Shituf Medinah

Introduction to the Chapter

We have already completed eruv chatzerot (carrying from house to courtyard). Now we will learn shitufei mevo’ot (carrying from courtyards to the alleyway) and also the matter of an entire medinah (city).

Innovation: Three Levels, Two Names

Technically there are only two names: eruv chatzerot and shitufei mevo’ot. What one does for a medinah has no special name, although it has certain unique laws. Seemingly all three levels are the same thing on a different level, but there are distinctions.

Innovation: Shituf Mevo’ot is More Lenient than Eruv Chatzerot

Already learned in Chapter 1: eruv chatzerot requires specifically bread (pat), but shitufei mevo’ot is sufficient with any type of food. One would have thought that a larger grouping (more people) should be stricter, but on the contrary, it is easier. Perhaps the reason is because with many residents it would have been difficult to have enough bread.

Principle: One Needs Both – Eruv Chatzerot and Shitufei Mevo’ot

Even when there is a shituf mevo’ot, each courtyard must also make eruv chatzerot. Initially one needs bread in each courtyard.

Law 1 – Partners in One Food Item for Business Purposes

The Rambam: People of an alleyway who are partners with each other in one food item for business purposes, such as they purchased wine in partnership, oil, honey and the like – they do not need another partnership, and may rely on the business partnership. Provided that the type in which they are partners is one type, and in one vessel. If one requested from his fellow wine or oil before Shabbat and he did not give it to him – the partnership is nullified, for he has revealed his intention that they are not like partners who are not particular with each other.

Plain Meaning

If the people of the alleyway are already partners in a food (like wine, oil, honey) for business/commerce purposes, they do not need to make an extra shituf – they can rely on the partnership that already exists. But it must be one type and in one vessel, and if one requested to take from the shared food before Shabbat and was not allowed – the partnership is nullified for Shabbat purposes.

Innovations and Explanations

1) Comparison with “somchin al shulchan echad” by courtyards – but with an important distinction:

By eruv chatzerot we learned that people who eat at one table do not need any eruv at all – they are considered one household. By shitufei mevo’ot however the principle is different: we don’t say they are “one house” that doesn’t need any eruv at all. We say that the partnership itself counts as the eruv/shituf. That is, one does need a shituf, but the already-existing partnership is the shituf. The distinction is significant: by courtyards – “one household” is exempt from eruv; by alleyways – the partnership serves as the shituf.

2) Why it only works by alleyways:

Perhaps because an alleyway is easier – one doesn’t need as strong an eruv as bread, so a partnership in food is sufficient. For a courtyard it perhaps wouldn’t suffice because there one specifically needs bread.

3) “Sechorah” – broader than business:

Simply “sechorah” means a business partnership (they resell wine/oil/honey). But the Rambam also brings a broader case: even when people buy together for their own use (like a “co-op” – each can take from the shared supply), this is a fortiori sufficient – this is already very similar to “somchin al shulchan echad.”

4) Two conditions – one type and one vessel:

One type – all partners must be partners in the same type of food. Not that one buys wine and another oil.

One vessel – the food must be in one vessel/place. Even if they are partners in the same type, but it’s in separate vessels, it is divided and doesn’t count as a partnership. The reason: there must be a recognizable partnership – everyone belongs to one thing in one place.

5) Example – not all partners with all:

In an alleyway with three courtyards: A is a partner with B in wine, A is a partner with C in oil – in total A is a partner with both, but not all are partners with all in the same thing. In such a case it does not count – because it is in two vessels (separate partnerships), they do need to make a partnership for Shabbat.

6) Two types of partnership – makpidin vs. einam makpidin:

Partners who are not particular with each other – each can take for their own use without precise accounting (like brothers in a business who don’t count every piece of pepper). This counts as shituf.

Partners who are particular with each other – one may take, but must precisely record and account. This does not count as shituf for Shabbat.

The level of partnership required for shitufei mevo’ot is “partners who are not particular” – a partnership where one trusts enough to let take without particularity. A mere monetary partnership (makpidin) doesn’t help, because it’s not a partnership in the food itself.

7) “Bikesh velo natno” – revealing of intention:

When one requested to take from the shared food before Shabbat and was not allowed, this reveals intention that they are “makpidin” – and therefore the partnership is nullified for Shabbat.

Law 2 – One of the Alleyway Residents Who Doesn’t Want to Participate

The Rambam: One of the alleyway residents who was accustomed to participate with them and did not want to – the alleyway residents enter his house and take from him a shituf against his will. And if he was not accustomed – they compel him to participate with them.

Plain Meaning

Two levels: (a) For a regular participant who doesn’t want to one week – one goes in and takes from him against his will. (b) For one who doesn’t want to at all – one compels him through beit din.

Innovations and Explanations

1) Compelling based on middat Sedom:

The foundation of this law is “zeh neheneh vezeh lo chaser” – the bit of food taken from him is minimal, and he has benefit that he may carry in the alleyway. Even if he says he doesn’t want to carry this Shabbat, it is middat Sedom to prevent others.

2) Two levels of compulsion (Maggid Mishneh):

For a regular participant – one doesn’t need to compel him, one simply goes in and takes. For one who doesn’t want to at all – one must compel him through beit din “until he says I want to,” because one cannot yet enter his house without his consent.

3) Question – why not be mezakeh:

It is asked – why does one need compulsion, let’s simply be mezakeh to him? The Ra’avad says that “kofin oto” means through zechiiah – one is mezakeh to him without his consent. But the Rambam’s language “kofin” looks like more than just zechiiah.

4) Why only by alleyway and not courtyard?

Such a law doesn’t appear by courtyard. A possible answer: by courtyard one needs bread, which is harder to take against his will; by alleyway it works with wine/oil and the like.

Law 3 – Being Mezakeh from a Storehouse

The Rambam: One of the alleyway residents who has a storehouse of wine, oil and grain, may be mezakeh from it a bit to all the alleyway residents to participate in it, and makes an eruv for them with it, even though he did not separate it and designate it.

Plain Meaning

One who has a large storehouse of wine/oil/grain can be mezakeh a bit for all the alleyway residents, and thereby make a shituf – even without having separated it into a special vessel.

Innovations and Explanations

1) Innovation of “without separating”:

The main innovation is that one doesn’t need to separate the food into a special vessel – it can remain in the storehouse, “it is mixed in the storehouse.” This is a leniency specifically when one has a lot.

2) Why don’t we speak of zechiiah as the normal method right away?

In the reality of Chazal’s times not everyone had extra bread/food to be mezakeh for everyone. The normal method is that each gives a bit. Only when it happens that one has a storehouse, can he be mezakeh. This explains why the Rambam brings the law of zechiiah with a storehouse only here.

3) The “cost” of eruv:

From all the laws we see that eruv/shituf costs something – it’s not free. One can obligate people to give a bit, but one cannot demand that one person should pay for everyone alone, unless he has a storehouse.

[Digression: matzot/eruv today] Today matzot are very cheap, therefore it seems easy to be mezakeh with an extra matzah. But in Chazal’s times one didn’t have “extra matzot flying around” – one had to buy. This explains why the laws speak more of established methods like each gives a bit.

Law: Courtyard Open to Two Alleyways

The Rambam: A courtyard that has two openings and is open to two alleyways – participates with only one of them. They are prohibited in the second alleyway. Therefore, if one was mezakeh a shituf for all the alleyway residents and participated on their behalf – he must inform the people of this courtyard, for they only participate with their knowledge.

Plain Meaning

A courtyard that has two doors open to two different alleyways, can only participate with one of them. It remains prohibited regarding the second alleyway. Therefore, when one is mezakeh a shituf mevo’ot for all the alleyway residents, he must inform the owner of the courtyard that is connected to two alleyways, because one cannot participate without his knowledge.

Innovations and Explanations

1) The distinction between courtyards and alleyways:

By two courtyards that are connected – there is no concept of a “choice” because a courtyard naturally belongs to both. But by two alleyways there is a choice – the courtyard owner can want to belong to one alleyway and not the other. This is the foundation of why one must inform.

2) Question – why must one inform at all?

According to our law one can indeed participate with both alleyways! He can first make with one, and then add the second. If so, what is the deficiency? It’s a benefit for him!

3) The answer – why it’s not a benefit:

The courtyard owner who is open to two alleyways has a legitimate reason not to want this shituf. Because if he participates with both alleyways, the people from both alleyways can enter his courtyard – one brings food from his alleyway, the other from his alleyway, and both make a “big party” in his courtyard. He doesn’t want this – he doesn’t want to be the meeting point where two alleyways meet.

4) Great principle in zachin leadam:

From here we learn that “zachin leadam shelo befanav” only works when it’s truly a benefit. When the person has a real reason not to want it, it’s no longer a benefit, and one cannot be mezakeh without his knowledge.

5) Precision in the Rambam’s language regarding compulsion:

This fits with the Rambam’s previous language about compulsion. The Rambam conveyed that one can only compel when the person has no real reason – he’s just in a “bad mood” (shoteh mitesha middot). But when he has a legitimate claim (like here, that he doesn’t want both alleyways to pass through his courtyard), one cannot compel.

Law: A Woman Makes Eruv for Her Husband

The Rambam: A woman makes eruv for her husband without his knowledge, provided that no Jew neighbor prohibits. But if there were Jews upon them, one makes eruv and one does not – it is prohibited to make eruv without his knowledge.

Plain Meaning

A wife can make eruv for her husband without his knowledge, but only when it’s a simple benefit. When there is a neighbor who prohibits (who doesn’t want to participate), she may not make without the husband’s knowledge.

Innovations and Explanations

1) The foundation of ishah merevet:

This is not because the wife has special ownership instead of the husband. It goes back to the same principle of zachin leadam – she can be mezakeh for him, but only when it’s truly a benefit for him.

2) What does “oser” mean:

It is discussed what the situation means when the husband can “prohibit.” One interpretation is that this speaks of the person who belongs to two alleyways – when he has a legitimate right to prohibit neighbors, then the wife can also make for him (because it’s a benefit).

3) Opinion of the Ran:

The Ran has a different interpretation: “keshe’oser” means that they have no other way – then there is more “shelemah da’ata” (he truly wants it), because they need him for the eruv.

4) Opinion of the Ra’avad:

When he has no (when he has no other way) one can indeed make eruv without his knowledge, because then they need him. But when he has one must ask if he wants. The Ra’avad brings a proof from the incident of Zina in the Gemara.

5) Innovation in the concept of “benefit”:

What we call benefit means only that usually people want – but it’s not an absolute benefit, it depends on what the person himself wants. The distinction between buying (where one makes him obligated) and being mezakeh (where one gives him a benefit) is brought up – buying is not zechiiah, it’s a separate thing.

6) A wife may give a davar mu’at:

It is mentioned that a wife may give a davar mu’at (for example a bat dagah) – this relates to laws of ketubbot.

Law: Shituf Mevo’ot – Consumed That Type / Two Types

The Rambam: If they participated, one from this courtyard and one from two alleyways – if they participated with one type, even if that type was consumed, that other partner may be mezakeh to them. If they participated with two types and the food became scarce – he adds and is mezakeh to them and doesn’t need to inform. But if it was consumed – he needs to inform them.

Plain Meaning

When the shituf was with one type and it was consumed, one can make a new shituf without informing, because we already know that all agreed to that type. By two types: if there is still a bit (became scarce) – he adds without informing, because he is strengthening the existing eruv. But if consumed (completely gone) – he needs to inform, because perhaps they won’t agree to a new type.

Innovations and Explanations

1) Dispute between Rambam and Ra’avad whether one can participate with two types:

The Maggid Mishneh points out that the dispute already stems from Chapter 1 Law 11, where the Rambam says all items combine for the measure of shituf. The Ra’avad disagrees and says that only by eruv chatzerot/eruv techumin can one combine two types, but by shituf mevo’ot one cannot.

2) What does “two types” mean according to the Ra’avad?

The Ran asks: this interpretation is confusing, for they can only participate with one type – how can there even be two types? The answer according to the Ra’avad: two types means that one switches the type (one previously had one type, now makes with another type), not that one has both types together.

3) Why by two types and consumed one needs to inform:

Because there are already “choices” – we don’t know which type people want, and perhaps he will make a third type that no one wants. By one type it’s clear what everyone wants.

Law: Courtyard Open to Two Alleyways – Law of Regular Use of One Opening

The Rambam: A courtyard open to two alleyways – if they made eruv with both separately (but not all three together), they should not make eruv with them – they prohibit both, because both alleyways have traffic (regel) through the courtyard.

When the courtyard regularly uses one opening – the one it regularly uses prohibits, and the one it doesn’t regularly use doesn’t prohibit. We view the courtyard as belonging only to the alleyway where it is regular.

Plain Meaning

“Prohibits” means: it also prohibits the other courtyards in that alleyway from carrying, because the courtyard also belongs to the second alleyway which has no eruv.

Innovations and Explanations

1) If the alleyway residents where it’s not regular made eruv:

Even if the courtyard made eruv only with the alleyway where it’s not regularthe other alleyway is permitted by itself and doesn’t need to make eruv with it. Because the courtyard had revealing of intention that it wants to be part of the other alleyway, it doesn’t prohibit the alleyway where it is regular.

2) We push it to the alleyway where it’s not regular:

When the courtyard made no eruv at all, and the alleyway where it’s regular made eruv by themselves (without the courtyard), and now the residents of the alleyway where it’s not regular want to make eruv – we push it to the alleyway where it’s not regular. We assume it belongs to the other alleyway, in order that the alleyway where it’s regular (which already has a good eruv) should be able to carry without disturbance.

The reasoning: although the courtyard truly belongs less to the alleyway where it’s not regular, but since both (the courtyard and the alleyway where it’s not regular) are “not mixed” – we push it there, in order not to ruin the alleyway that is already in order. It’s a leniency based on practical reasoning.

Law: Courtyard with Opening to Alleyway and Opening to Karmelit/Reshut Hayachid

The Rambam: A courtyard that has an opening to an alleyway, and the other opening goes out to a karmelit (karpef) – since it is prohibited to carry from the courtyard to that karpef, it relies only on the alleyway opening, and therefore prohibits the alleyway residents until it participates with them. But if the karpef is beit sa’atayim mukaf (reshut hayachid) – it doesn’t prohibit the alleyway residents, for it relies on the opening of the reshut hayachid.

Plain Meaning

When a courtyard has two doors – one to the alleyway and one to a karmelit – we view it as having only one door (to the alleyway), because it may not carry to the karmelit. Therefore it belongs to the alleyway and must participate. But when the second opening goes to a reshut hayachid, it has a better option – it has a way to its private place where it doesn’t need any eruv at all. We view it as belonging to the other side, and the alleyway can make an eruv without it.

Innovation

The principle is that we look where the person can practically go – when the second opening is a karmelit, it is “forced” to the alleyway and must participate. When the second opening is a reshut hayachid, it has a better option and we don’t count it as part of the alleyway.

Law: One of the Alleyway Residents Who Went to Another City

The Rambam: One of the alleyway residents who went to another city – doesn’t prohibit them.

Plain Meaning

When one of the alleyway residents left for Shabbat, he doesn’t prohibit, and one doesn’t need to participate with him.

Innovation

The Rambam doesn’t bring all the details from before (by courtyard) about nearby place and measurements. Also it’s noted that “alleyway residents” means even one person – which is interesting, and perhaps it’s easier by alleyway than by courtyard.

Law: One of the Alleyway Residents Who Built a Partition

The Rambam: Who built a partition four tefachim wide at his opening – doesn’t prohibit them, for he has separated himself from them and divided his domain.

Plain Meaning

When one builds a partition (4 tefachim wide) at his opening, he has separated himself from the alleyway. His domain is a separate domain, and he doesn’t prohibit the others.

Innovation

By courtyard the law of partition appeared regarding water (aliyah), but here it appears specifically regarding alleyway. The alleyway counts him as not existing.

Law: Nullification of Domain in Alleyway

The Rambam: Alleyway residents who participated, some of them, and some forgot and didn’t participate – they nullify their domain to those who participated. The law of nullification of domain is like the law of courtyard residents.

Plain Meaning

When part of the alleyway residents participated and part forgot, those who forgot can nullify their domain. All laws of nullification of domain by courtyard also apply here.

Law: Every Person with His Household Members Like One Person

The Rambam: And they already said that every person with his household members who rely on his table are considered like one person.

Plain Meaning

Each household is viewed as one unit – not each individual separately needs to be part of the eruv/shituf.

Innovation

The law applies both for eruv chatzerot and for shitufei mevo’ot. Even when more than one family lives in one house, if they rely on one table, we count them as one.

Law: One Courtyard Forgot and Didn’t Make Eruv – But There is Shituf Mevo’ot

The Rambam: An alleyway where all its courtyards made eruv, each courtyard by itself, and afterwards they all participated in the alleyway, one courtyard forgot and didn’t make eruv with its courtyard members – nothing is lost, for they all participated, and they rely on the shituf. For they only need eruv chatzerot with the shituf so that the children won’t forget.

Plain Meaning

When all courtyards participated in the alleyway, and one forgot to make eruv chatzerot – it doesn’t matter. The main permission comes from shituf mevo’ot. Eruv chatzerot is only an extra decree so children should see that one makes eruv.

Innovations and Explanations

1) The purpose of eruv chatzerot when one already has shituf:

The entire purpose of eruv chatzerot when one already has shituf mevo’ot is so the children won’t forget – the children should see that one places bread, so they won’t err that one may carry everywhere. But the main permission is the shituf.

2) Conversely – forgot shituf mevo’ot:

If one forgot shituf mevo’ot (but did make eruv chatzerot) – it is prohibited in the alleyway. But the members of each courtyard are permitted to carry in their courtyard, because the alleyway to the courtyards is only like a courtyard to houses.

Law: They Participated in the Alleyway and All Forgot to Make Eruv in Courtyards

The Rambam: They participated in the alleyway and all forgot to make eruv in courtyards – if they are not particular about loaves (they let others eat from their bread), they rely on the shituf on the first Shabbat. And when did they say this? Only in pressing circumstances.

Plain Meaning

When all forgot eruv chatzerot, one can rely on the fact that people are not particular about their bread (like a type of partnership in bread), but only the first Shabbat, and only in pressing circumstances.

Innovations and Explanations

1) The mechanism:

Because people let others eat from their bread, there is as if a partnership in bread – which can serve as a type of eruv chatzerot.

2) Two limitations:

(a) Only first Shabbat – because if one forgets twice in a row, something is wrong, one must start remembering; (b) Only in pressing circumstances – it’s not initially.

3) Connection to “not particular about loaves”:

Eruv chatzerot is with bread specifically, while shituf mevo’ot can be with other foods. Therefore the “not particular about loaves” is relevant specifically for eruv chatzerot which needs bread.

4) Why so strict?

One doesn’t really need eruv chatzerot when one has shituf mevo’ot, the whole thing is only rabbinic? The answer: just as the rabbis decreed, they made it serious, and only once do they allow making this after the fact.

Law: Alleyway Where They Didn’t Participate

The Rambam: An alleyway where they didn’t participate, even if all courtyards did make eruvin – they only carry in it four amot like a karmelit.

Plain Meaning

Without shituf mevo’ot, even with eruv chatzerot, in the alleyway one may only carry four amot – like a karmelit.

Law: Alleyway Where They Didn’t Participate – Distinction Between Houses and Courtyards Open to It

The Rambam: An alleyway where they didn’t make shituf mevo’ot, but all courtyards did make eruv chatzerot – the alleyway becomes as if only houses are open to it without courtyards, therefore they don’t carry in it at all. But if the courtyard residents didn’t make eruv – they carry in it vessels that rested in it, like a courtyard where they didn’t make eruv.

Plain Meaning

When all courtyards have an eruv, they become like houses (because each courtyard becomes one domain), and then to the alleyway only “houses” are open – which makes the alleyway like an alleyway that doesn’t have houses and courtyards open to it, and one may not carry anything. But when the courtyards didn’t make eruv, they remain courtyards, and the alleyway has a law like a courtyard where they didn’t make eruv – one may carry vessels that rested in it.

Innovations and Explanations

1) The foundation of the Rambam’s distinction:

The Rambam starts from the principle that an alleyway must have houses and courtyards open to it in order to be permitted with lechi and korah. When all courtyards have an eruv, they become like houses, and then the alleyway lacks the condition of “courtyards open to it” – it is not permitted with lechi and korah, and it gets a law of karmelit, where one may not carry anything (not even vessels that rested in it).

2) Two levels of rabbinic prohibition:

(a) Karmelit – a stricter rabbinic prohibition, where one may not carry even vessels that rested in it (only through wearing); (b) Alleyway without shituf – a lighter rabbinic prohibition, where only the eruv/shituf is lacking, and there one may use vessels that rested in it. When the alleyway is considered a karmelit (because it’s not permitted with lechi and korah), the prohibition is stricter.

3) Question on the Rambam:

Why should an alleyway open to houses be worse than a courtyard open to houses? A courtyard with houses is a normal courtyard! The answer: An alleyway has a special law – it needs houses and courtyards, and without courtyards it’s not considered an alleyway at all, but like another area (karmelit).

4) The Ra’avad’s disagreement:

The Ra’avad doesn’t agree with the Rambam’s distinction, but the Rambam says it’s a “simple principle.”

Law: Non-Jew or Sadducee in an Alleyway

The Rambam: A non-Jew or Sadducee who prohibits in a courtyard – his law among alleyway residents is like his law among courtyard residents. One must rent (sechirat) from the non-Jew, and by a Sadducee one needs nullification of domain. An alleyway of a non-Jew and one Jew – they don’t need to participate.

Innovations and Explanations

1) “One Jew” doesn’t mean literally one Jew:

Just as we learned by courtyard, “one” means one family/household – when rabbis are seated at one table, it’s the law of one. One Jewish family with one non-Jew – the non-Jew’s dwelling is like an animal, and one doesn’t need any eruv.

2) Eruv doesn’t help for a non-Jew:

Even if all Jews together have an eruv, they don’t become “one” regarding the non-Jew, because the non-Jew doesn’t want them to become one domain with him. Only an actual family (not through eruv) is considered an individual.

Law: Non-Jew Who Has an Opening to a Valley

The Rambam: A non-Jew who lives in an alleyway, if he has in his courtyard another opening to a valley – he doesn’t prohibit the alleyway residents, even if it’s a small opening of four by four, and even if he takes out camels and wagons through the alleyway opening – he doesn’t prohibit them, for his intention is only on his opening designated for him that goes out to the valley.

Important Innovation – Distinction Between Non-Jew and Jew

By a Jew we look if the opening to the valley is permitted for carrying on Shabbat – this determines which domain he belongs to. But by a non-Jew there are no Shabbat restrictions – he may carry wherever he wants. Therefore we look by a non-Jew at a psychological reasoning: which door is “designated for him” – his own private door. Even if the door to the alleyway is much more convenient and larger (he leads through camels and wagons!), but the small door to the valley is only his – we say that there is his main place, because he feels that this is his own thing.

However: if the opening leads to a karmelit/simta (not a valley), then he doesn’t rely on it – the non-Jew doesn’t rely on such a door that leads to a crowded place, and he uses the alleyway opening, and prohibits them until they rent from him.

Law: Alleyway Where One Side is Non-Jews and One Side is Jews – Eruv Through Windows

The Rambam: When one side of the alleyway is inhabited by non-Jews and one side by Jews, and there were windows open from courtyard to courtyard of Jews, and they all made eruv through windows – even though they became like one household and are permitted to take out to each other through windows – they are prohibited to use the alleyway through their openings until they rent from the non-Jews, for many are not prohibited like an individual in a place with a non-Jew.

Plain Meaning

One would have thought that when all Jewish courtyards made eruv through windows and became like one domain, they should be considered like “an individual” against the non-Jew (and then one wouldn’t need rental). But no – an eruv doesn’t make them truly one family.

Innovation

Only an actual family (not connected through eruv) is considered an individual. Therefore one still needs to rent from the non-Jew. The eruv through windows only helps for carrying between themselves through the windows, but not for the alleyway itself.

Law: Shituf Medinah – How to Participate in a City

The Rambam: A city that is surrounded by doors (reshut hayachid from Torah law) needs a shituf. Each courtyard makes eruv by itself – even in the entire city, each courtyard must make an eruv, so that the law of eruv chatzerot won’t be forgotten. And additionally – all city residents participate as they participate in an alleyway.

Plain Meaning

A medinah (city with doors) also needs a shituf, similar to an alleyway. Each courtyard also makes eruv chatzerot so one won’t forget.

Law: City Owned by an

Law: City Owned by an Individual vs. Owned by Many; Law of Two Openings

The Rambam: If the city was owned by an individual, even if it became owned by many – they all participate with one shituf. And likewise if it was owned by many but has one opening – they all participate with one shituf. But if it was owned by many and has two openings through which they enter through one and exit through the other, even if it became owned by an individual – they don’t make eruv for the entire city, rather they leave from it one place, even one house and one courtyard, and the rest participate.

Plain Meaning

A city that belongs to one individual, even if it later became a place of many – one may make one shituf medinah. Also a city of many with only one opening – one shituf is enough. But a city of many with two openings where one enters through one and exits through the other – one must leave a “shiur” (at least one house and courtyard) that is not part of the eruv.

Innovations and Explanations

1) The reason for shiur – for recognition (hekeira):

The shiur is necessary so that people should know that there is an eruv. In a city with two openings, where many pass through it, it looks like a reshut harabim. People don’t see the shituf mevo’ot directly. Through the fact that one house remains outside the eruv – and one may not carry there – it becomes a recognition that there is an eruv, and one shouldn’t come to think that one may also carry in reshut harabim.

2) The concern:

Without the shiur a person would see that one carries in the city and would think that one may also carry in a reshut harabim, because the city with two openings looks like reshut harabim (many pass through it).

3) Why by one opening one doesn’t need shiur:

When there is only one opening, it doesn’t look like reshut harabim, because one cannot enter from one side and exit from another. Therefore there is no concern.

4) The shiur’s law:

The people who remain in the shiur can make their own shituf among themselves (if the remaining ones were many), but they cannot be part of the large city-eruv.

[Digression: whether we practice shiur today] Later authorities say that in practice there is no city where one can make an eruv in this manner, and people don’t know at all about eruv chatzerot.

Law: Law of a Ladder in the Wall

The Rambam: A city of many that has one opening and a ladder in one place – they make eruv for the entire city and don’t need shiur.

Plain Meaning

A ladder at the wall is not considered like an opening, therefore it remains like a city with one opening, and one doesn’t need any shiur.

Innovation

The distinction is noted between a ladder in the wall (which is not considered an opening) and a tel hamitlakek eser (which is considered an opening), but the distinction is not elaborated.

Law: Which Houses Can Be Used for Shiur

The Rambam: Houses that are left – even if there is one adjacent to the city but its back is to the city and its front is outward – can be used for shiur.

Plain Meaning

Even a house whose door is not to the city’s side, but outward, can be used as shiur.

Innovation

This proves that the essence of shiur is not that there should be a practical separation, but only a recognition – that people should know that there is an eruv. Even a house that one couldn’t use the eruv (because its opening is not open to the city), is sufficient for shiur.

Law: Being Mezakeh Shituf for City Residents

The Rambam: One who is mezakeh a shituf for the city residents – there is no need to inform them.

Plain Meaning

When one is mezakeh a shituf for all city residents, one doesn’t need to inform them, because it’s a benefit for them.

Innovation

This fits with the principle “zachin leadam shelo befanav” – because the shituf is a benefit (one may carry), one doesn’t need their consent.

Law: One Who Forgot and Didn’t Participate / Went to Another City

The Rambam: The law of one who forgot and didn’t participate from the city residents, or one who went to dwell in another city – they have one law.

Plain Meaning

All laws that we learned previously (nullification of domain, compulsion, etc.) also apply by shitufei mevo’ot in a city.

Law: One Doesn’t Make Eruv for Half a City

The Rambam: A city that has several alleyways, except for one alleyway – it prohibits all of them. Therefore one doesn’t make eruv for half a city, but either all of them or alleyway by alleyway. Each alleyway should build a matzevah at its opening if they don’t want to make eruv so they won’t prohibit the other alleyways.

Plain Meaning

One cannot make an eruv for half a city. Either all alleyways make together, or each alleyway makes for itself. If one alleyway doesn’t want to participate, it prohibits the entire city. The solution is that the alleyway that doesn’t want should build a matzevah (a stone/barrier) at its opening, so it will separate itself and not prohibit the others.

Innovations and Explanations

1) Practical law for a city rabbi:

When the city rabbi wants to make an eruv, there are only two options: either nothing (each alleyway by itself), or everything together. Half a city doesn’t work.

2) The matzevah as a solution:

The alleyway that doesn’t want to participate has a solution – it builds a matzevah (a stone or barrier) at its opening, which separates it from the rest of the city. Through this it doesn’t become part of the city and doesn’t prohibit.

3) What does “matzevah” mean:

Matzevah simply means a stone that one sets up (language of netzavah), like by our forefather Yaakov: “the stone which I set as a matzevah.” The original meaning of “matzevah” is simply a stone that one sets up – a “recognition,” a sign. Not a matzevah in the sense of a gravestone. It’s a physical barrier/marker that shows that the alleyway is separated.

Conclusion of Laws of Eruv Chatzerot

With this we complete Chapter 5 and thereby Laws of Eruv Chatzerot in general (including shitufei mevo’ot and shituf medinah). The last three chapters (Chapters 6-8) are already Laws of Eruv Techumin.


📝 Full Transcript

Rambam Hilchos Eruvin Chapter 5 – Shitufei Mevo’os: Partners in Food for Business Purposes

Introduction: From Eruv Chatzeros to Shitufei Mevo’os

A gut yohr, we are learning the holy Rambam Hilchos Eruvin Chapter 5.

We are learning here the topic of… we have already finished the topic of eruv chatzeros, and we learned three types of things: from the smaller, when people live together in a courtyard and one may not carry from the house to the courtyard, and then the larger one of courtyards where one may not carry to the mavoi either except with a shituf, and then an entire city where in order to be permitted to carry in the city, which is four amos in reshus harabim, there must also be a pas so that the bnei ha’ir should be together.

We have already learned about eruv chatzeros, now we are going to learn about the next two, how the mevo’os are joined together. Technically, there is somewhat of a distinction, we need to see, but technically there are only two names. It’s called eruv chatzeros, meaning one makes it in a courtyard, and shitufei mevo’os means one makes it in a mavoi. What one makes in a city doesn’t have some extra name. There are indeed certain extra halachos. And we need to understand better, because seemingly all three things, or all two things, are exactly the same thing, just on a different level. The same thing.

Distinction Between Eruv Chatzeros and Shituf Mevo’os

Nevertheless, there are certain distinctions. That is, one clear distinction we already learned in Chapter 1, that an eruv chatzeros requires pas, but yes, conversely, shituf mevo’os is sufficient with any type of food. This is a kula. It’s interesting, that is, shituf mevo’os, it includes more people, but it’s easier, it becomes more lenient. It could be that it was very difficult, because one needs to have so much pas, one needs to have for each person a kezayis up to how many residents, up to a certain amount of residents. Up to eighteen. Eighteen makes it easier. Three two meals. Yes, I understand, I’m just saying that it’s interesting, that you would have thought it should be harder, it’s easier to make a shituf mevo’os.

And here we are going to learn many more halachos, that is, first certain halachos how we can have an eruv even without an eruv, which is similar to what we learned before, if one lives together, we will see about this. It’s here because a courtyard specifically requires pas, so these things are less applicable. Or it doesn’t speak of pas, it’s certain, it doesn’t work for eruv chatzeros, only for shitufei mevo’os. But the thing is that there are many other halachos which are, all the halachos that were learned before, almost every halacha that exists in eruv chatzeros one needs to see how it is in shitufei mevo’os. It’s almost, one takes as a general rule that all halachos are exactly the same, how one can combine two mevo’os, or one courtyard with, all kinds of such things are stated, seemingly similar but not exactly the same, so one must learn internally the halachos of shitufei mevo’os.

And one learns here also that one must have both, that even when there is a mavoi the courtyard must also make separately, even if the mavoi makes the courtyard must make separately. One has already learned once about this, right? One has already learned that one must when making an eruv initially, one must bring pas to each courtyard lechatchila, we will see here in this chapter from now, lechatchila one must have pas, one must have eruv chatzeros always. But okay, let’s begin to learn, we’ll see.

Halacha 1: People of a Mavoi Who Made an Eruv with Them as Partners in One Food Item for Business Purposes

The Language of the Rambam

The Rambam says, People of a mavoi who made an eruv with them as partners in one food item for business purposes. Such as if they purchased wine in partnership and oil and honey and the like – they don’t need another shituf, and they can rely on the partnership of business.

Simple Meaning: Partnership in Food Exempts from Additional Shituf

We learned earlier a halacha in eruv chatzeros that the formal act of being meshtatef on food or on pas is only important when one is not actually one family, but a person who lives with his children doesn’t need to. But we saw a chiddush of a halacha, that it’s not only a person with his family, but also truly close friends who are somech al shulchan echad, they actually eat together, they are close friends, people who eat al shulchan echad don’t need any eruv chatzeros because they are actually one.

He says, regarding a mavoi comes out a very similar halacha. A mavoi needs to be meshtatef with eating together, but if they are already meshutafim with food by nature, they share food, and the next halacha will explain which way why should bnei mavoi be meshutafim in food, but if they are meshutafim in food, this is enough for the partnership, one doesn’t need to make an extra formal pas? I’m not sure if this means one doesn’t need to.

Chiddush: The Halacha by Mavoi is Different from by Courtyard

This is what the Gemara says is a bit very interesting and very different, because in a courtyard, that is the way that it’s called a bayis echad, doesn’t need any eruv. That is, one makes an eruv so that one should be able to, if one goes to the next, they can send out one. Here the halacha looks like… yes, but it becomes… they are somchin alav le’inyan eruv. I don’t know if it’s similar. It sounds like it could be that it is yes similar, but it sounds like it’s a different geder. It’s different. This is the eruv. That is, it’s yes, one needs an eruv. One doesn’t say that they are one house, where one house doesn’t need any eruv. But it’s already enough, one can be yotzei the eruv with this. And it could be one can actually be yotzei because a mavoi is easier, one doesn’t need such a strong eruv like a pas, like a courtyard. So this is enough eruv for a mavoi. Perhaps for a courtyard it wouldn’t have been enough because it’s not pas.

Aha, interesting. I looked at it more like it’s the mavoi version of somech al shulchan echad. But there are distinctions, and there is a distinction lehalacha, one needs to think. Okay, very good.

Explanation: Partnership for Business Purposes

People of a mavoi who made an eruv with them as partners in one food item for business purposes. They had a business, they had a partnership, a clever partnership, that instead of each time one person lacks salt or sugar he should have to run to the grocery, they agreed that they share. Certain things one shares, not because they are like one family that eats dinner together, but as he says “for business purposes”, it was more practical for them to purchase together the certain thing. Such as if they purchased wine in partnership and oil and honey and the like.** They purchased together wine or oil or honey, they didn’t have to purchase extra, and each one took turns going to take from there. One didn’t say each one pays in a set amount, rather each one can take from there.

So the story you’re telling now is more than business. In simple terms business means that they have a store for some reason back then, where they sell. It’s not a store, they sell further the wine honey and oil. But as we see further, usually partners who share food together, it doesn’t bother them if one takes a bit from the other, but it’s not lechatchila made for that. As we saw, if he doesn’t allow, he brings from below that if it’s such a case that you said that one purchases together, then certainly, then it’s truly an inyan of somchin al shulchan echad. But business means even, certainly there is even, they purchased the merchandise, but there is between them such a kind of deal that one can calculate, one can, if one wants to take for himself, he can calculate, but they figured, one doesn’t even need to calculate, because this means partnership, not one is makpid al zeh. So he’s going to say. You know, one trusts them that he won’t take in the whole world, it’s a partnership, it’s placed before you until you take it.

Well good, they don’t need another shituf, and to rely one can rely on the partnership of business, on the partnership of business that they are already partners.

Right, it’s very interesting, he puts in the same language of partnership, that is, a partner for this, with mevo’os it’s not exactly an eruv, they don’t become one, but they become partners. They are already partners, they are partners in the same sack of flour, whatever it is they sell there, wine and oil and honey. Yes.

Condition: One Type and in One Vessel

He says however, this is only when the rules, and this is when the type that they are partners in is one type, they are partners in one type, that is, not that one purchases one thing and one purchases the other thing, and each one can take from the other person’s thing. Yes yes. Or it’s the same, and in one vessel, it lies in one place. Not that even if one can take from the other, but it lies in different vessels, then they are divided, even if they have some certain type of partnership. It must be truly a partnership that is recognizable, the same type and the same vessel, and all belong in this.

But if these were partners in this in wine and these in another in oil, ah, that is, in the mavoi live eight people, let’s say. If all eight are partners and all eight can eat the same wine for example, it’s good. But if four are partners together among themselves in wine, and four are partners together among themselves in oil, again, that is, I, let’s say there are three people here, which makes life easier, three courtyards, just because I want to translate. We have different businesses, we purchase together wine and oil, but I don’t have business with everyone, not all courtyards, all people have partnership with everyone. I have a partnership with Yankel we purchase together wine, with Berel we purchase together oil. In total, I am a partner with both, but not all are partners with all in the same thing.

So in total wine, we are yes all partners in wine, but because in two vessels, they yes need to make a partnership le’inyan Shabbos. They need to make an extra… a remarkable thing in honor of Shabbos.

Halacha 2: If He Requested from His Fellow and He Didn’t Give Him – The Partnership is Nullified

The Language of the Rambam

Now we are going to see a way how one can build the partnership. One thought that they are partners, but it turns out they are partners but something is missing. What does it mean they are partners? Means that money they paid together, when one makes a profit from this they will need to calculate, but something is missing. I’ll take a case, if he requested from his fellow wine and oil before Shabbos, he is a partner in the wine or the oil, but when it came to action, on paper and pen they are good partners, but when it came to action he wanted to take, and he didn’t give him, the partnership is nullified, even they remain still partners in the business, but le’inyan Shabbos the partnership is nullified. For he revealed his intention that they are not like partners who are not makpid on each other, because with the fact that one didn’t let him take he was megaleh daas that they are not full partners who are not makpid on each other.

Chiddush: Two Types of Partnership

I mean that they are full partners halachically, that is in the business there is a partnership. But there is a level of partnership that is called partners who are makpid on each other, and there is another level, or another type – not necessarily a level – another type of partnership that is called partners who are not makpid on each other.

Makpid means simply that he trusts him, he may take a bit for his own use and so on, as it is indeed each one takes, it’s equal, there’s a distinction. But if they tell him, “You want to take? Write down exactly how much you took, and we’ll calculate exactly”, this is called partners who are makpid on each other. That is, they may take, but they need to calculate exactly how many bottles of wine he took from the store, or whatever. This is called partners who are not makpid on each other.

Practical Difference Regarding Shabbos

Regarding Shabbos this doesn’t mean a partnership that should mean that they all have one food. I’m not sure, yes, so it is, that makpidim on each other means you can take but you must write down, or it could be makpidim on each other means you can’t take, you just go in to buy and you don’t use anything from it. So I remember, I once… This could be, it could be that it’s not necessarily so the halacha, I’m just saying that “not makpidim” certainly means that certainly they may not take the whole thing, but it means that they trust that one takes each one according to his portion, according to the portion of the partnership, and one doesn’t calculate. “Makpidim” means that one doesn’t calculate every… a normal person has a partnership with his brother about I don’t know what, he sells pepper, he doesn’t count with him how many pieces of pepper the other used for his need, it’s still part of the business. This is called makpid on each other. So I remember from other places that this is called makpidim on each other.

But the point is, it seems that le’inyan Shabbos it must be not makpidim, because it must be one pas. It’s not a money partnership, a money partnership doesn’t help le’inyan Shabbos, one must have…

Two Possible Explanations

If so, it can mean both things. It can mean makpidim on each other as you say, or it can mean that they are indeed partners, but they don’t take from there any food, they are not partners that also in their daily life they take from there. They have together a store, people have together a store, they don’t eat one from the other. This doesn’t mean a partnership le’inyan Shabbos. But I tell you, there is a store where one allows a bit… but not too much, a bit each one may take, he wants to be. If he doesn’t allow, then it’s over. Yes.

Halacha 2 – Bnei Mavoi Where One Doesn’t Want to Participate

We go further. About bnei mavoi… halacha, halacha, it has nothing to do with the previous one. One goes. It’s interesting what this comes in here just another halacha. Such a halacha about, what happens when there is a group of people in a mavoi, and one of them, usually he is a part of this, of the eruv, of the shituf mevo’os, he also throws in a bit of his food. But this week he is somewhat in a bad mood, “I’m however not accustomed to contribute to my mavoi, and he didn’t participate”, he doesn’t want to participate.

So since he has already been megaleh daas that he is a part of this, and usually he is a part of this, the halacha is that the bnei mavoi enter into his house, and take from him a shituf against his will, they can enter into his house, and take from him a shituf against his will, they can take from him a piece of food to become a shituf against his will.

Simple Meaning: We Force Him Based on Midas Sedom

What is the simple meaning? One takes from him his food, he doesn’t want. One takes his food. Because it’s a kind of forcing him, because one knows that usually he wants. So it seems. He says that there is such an inyan of forcing based on midas Sedom. It doesn’t concern him the little bit of food that one takes from him, and he will have benefit that he will be permitted to carry with them. But he, this week, anyway doesn’t hold by going out of his house, he is so bad. It’s midas Sedom, which is “this one benefits and this one benefits”, or “this one benefits and this one doesn’t lose”, you won’t lose. This Shabbos he doesn’t want to carry, so this Shabbos he doesn’t give the little bit to the shared plate. So it’s such a midas Sedom, and on midas Sedom one can obligate.

Two Levels of Coercion

Yes, Rav divided it somewhat, I didn’t understand what he says exactly. There isn’t such a halacha for example in a courtyard. Why is there this law specifically by mavoi? I don’t know. Let’s see further. Perhaps it’s also there, by the way, I don’t know. Perhaps further for a courtyard it must be pas, it doesn’t go like this.

And there is also one who doesn’t want, one wants to participate at all in the mavoi, one of the mavoi who never wants to be meshtatef, one can’t enter into his house and take from him, but we force him to participate with them, yes, one can put pressure on him, one can force him to participate with them.

Translation

It seems, so says the Maggid Mishneh perhaps, it seems that there are two levels. There’s one who is accustomed, we don’t need to compel him, we go into his house and we take out a loaf, whatever, less than a loaf, because he’s a partner. One who says “I don’t want at all,” not that he’s accustomed, he doesn’t want at all, we compel him. What does it mean we compel him? Perhaps beit din compels him? What does it mean a different level of compelling? The simple meaning is that we can’t yet go into his house, we must first compel him. This one says kofin oto bebeit din ad sheyomar rotzeh ani, because we need him to agree.

Question: Why not be mezakeh?

It’s interesting, because there is an easier way of being mezakeh for both. He’s talking the whole time not about being mezakeh. Why doesn’t one say mezakeh? But why indeed? He says perhaps the Ra’avad. The Ra’avad says… what does the Ra’avad say? There needs to be nachat ruach demevatel. He says, kofin oto, through the fact that one is mezakeh, as if we don’t reckon with him, he doesn’t want the mavoi to be his, an eruv, because it’s against the eruv. Kofin oto, we are indeed mezakeh to him, and it doesn’t look like it’s a benefit for him. No, but it doesn’t look that way. The language “kofin oto” looks like… You can say that being mezakeh one certainly can, but we need to take from him, so just like that he’s not mityaesh from the question.

Yes, not clear. Don’t know. It’s not relevant for all the people who fight with the eruv, but anyway… Yes.

Halacha 3 – Being Mezakeh from a Storehouse

Further, here it says yes, the zekhiya. Now we’re going to learn that one can be mezakeh. Section 3, yes? “One of the residents of the mavoi who has a storehouse of wine and oil and grain, he may be mezakeh from it a little to all the residents of the mavoi to partner with him, and he makes an eruv for them with it.” If one has a lot of a certain thing, he can be mezakeh a little for each of the residents of the mavoi, they should become partners with him, and with this he makes an eruv.

Innovation: Even though they didn’t separate and designate

He says the innovation here, “even though they didn’t separate and designate.” This is certain that one can, we’ve already said the law of being mezakeh, that indeed one takes on a plate and is mezakeh for the people. Here is the innovation, that even if he didn’t actually put it in a special [vessel], actually separate it, it remains further in his storehouse, but he gave permission that each one can… the storehouse belongs to everyone, not the whole storehouse, a portion of the storehouse, “a little to all the residents of the mavoi.” Enough, but this is without a measure. Even if the measure was what is me’arev bo otzar, harei zeh me’arev bo otzar, it means a partner.

Interesting. So further, soon we’ll see that one can be mezakeh, more halachot about being mezakeh.

Question: What is the power of zekhiya?

But you ask a good question, what is the power of the fact that one can be mezakeh? Perhaps he doesn’t want to be zocheh. But then there is… Yes, but the thing itself, one can even drag money from him. Let’s say, there isn’t here one who has extra food and he wants to give away for everyone. Can one go drag from him, because it’s… Meaning, it’s still called, “there are matters, there are matters.” Because the little bit that he needs to give, is not a davar merubeh, it doesn’t mean, it’s not a measure that should mean theft or pasal da’atei. And he’s going to have benefit from it that he’ll be able to carry in the mavoi.

Innovation: Why speak specifically of a storehouse?

On the other hand, you see here clearly that the law of zekhiya is because of convenience, when it happens that one has a lot. It’s not one lives in… We learned that then one says that we don’t need to be mafrish in a vessel, it’s enough that it remains in “harei hu me’arvo ba’otzar.” Why we put it actually in a vessel and are mezakeh, it’s obvious that we can, or as it was already said earlier. No difference. But I say why does the deed stand here? Because he wants to say here the innovation that even when it’s me’orav ba’otzar it means as if he had separated everything as shituf.

There’s another thing, even beshelo hifrish, this is another halacha. Usually there’s a question, you’re right, there’s a question in the Gemara whether one may be mezakeh with a storehouse. But I would have thought something else. As we saw earlier the halacha of zekhiya, it simply stood that one can be mezakeh. In eruv chatzerot you mean to say. True. And we don’t yet know that all halachot are the same. It never says that all halachot are the same. Perhaps each thing one needs to see extra.

Innovation: Eruv costs something

It could be that, I just thought, that perhaps we are accustomed that here you have leftover food, it costs you nothing to put a partner. But it seems from all these halachot that something costs it. Certainly, you’re right, it’s little, one can perhaps buy, I don’t know. But it’s not simple that everywhere you can be mezakeh. Here he says one can be mezakeh, there’s one wealthy person who can afford for everyone. The storehouse is indeed a thing that he can afford, because it’s going to be used, every Shabbat one needs to reckon, it’s still there. But what we do, usually one takes a… okay, it’s very cheap, but perhaps today mitzvot are cheap, whatever. It seems from all these halachot that one assumes that it costs something. One can’t ask, there’s a certain claim, one needs to ask. Certainly, one can obligate people to give a little. If everyone gives a little it’s affordable. But to say that simply one should give for everyone, from where does he have extra challah for everyone? Do you understand what I’m saying?

Innovation: Why doesn’t one speak immediately of zekhiya?

More than this he catches the case of “oleh oleh ad she’ya’aleh lesham.” And I also say, I also try to answer why one doesn’t go straight to zekhiya. If one can be mezakeh, it’s a matter, make a zekhiya, don’t make yourself crazy, do so many halachot of whom, with claims, how is it with claims. It seems that it’s not accepted, because zekhiya also needs bread, and who has extra bread for the eruv? Do you understand what I’m saying? A normal way, one asks a little from each one, it works out. I say, in halacha one can indeed, and this is why the halacha doesn’t speak of this, rather we speak of fixing, because we see it as much easier to give and take an extra matzah and be mezakeh to that one. But we don’t speak in such a reality. We speak in a reality when if we want each one to give a little like this, one indeed needs to buy. Eh, I thought that as if there are no mitzvot in the world and extra mitzvot don’t fly around. This will be a good word I think.

Halacha 4: A Courtyard Open to Two Mavo’ot

Speaker 1:

One says in halacha one can indeed, and this is why the halacha doesn’t speak of this, rather we speak of fixing, because we see it as much easier to give and take extra matzah and be mezakeh to that one, but we don’t speak here in such a reality, we speak in a reality when if we want each one to give a little like this, one indeed needs to buy. I thought, here, that as if there are no mitzvot in the world today, extra mitzvot don’t fly around. It will be good for you, I wait.

Okay, until here is essentially the halacha of… umm… okay, I don’t know, how can one follow afterwards, now one can learn that many details in the zekhiya vet. Ari, as now earlier we learned this, what happens when two courtyards are connected, and the person wants perhaps to be only part with one, and I don’t come with the other. But that will be a person never what disturbs.

Now we’ll see that there’s a way of zekhiya, that this is not normal. I’ll be right that one just learned two courtyards that can become together. But now we speak of two mavo’ot, and the question it is on lekher movi. I say that it’s set out like earlier, the halacha of chatzi, and now one says the same similar halacha in mavoi. Now one says that it happens from such a kind of situation in mavoi, that a person wants to be a part of one or the other.

Speaker 2:

No, but they haven’t learned the halacha yet, not until now have we only learned halachot of how one can settle. We had earlier a 3 we had when he asks the two shitot of using one with the other…

Speaker 1:

Yes yes, all kinds of matters of how it becomes together, how one can make together. But here now becomes a thing that becomes a question about the zocheh. Because the question is which mavoi your courtyard wants to be part of. You want at all to partner with this one, or at all with that one. One can perhaps with both together, but it happens that one doesn’t make with both together. One makes only with one, and since we’ve seen how one makes everything together.

Speaker 2:

So I don’t remember that a house in a courtyard is not hager. Because a house in a courtyard, outside, have the defanen what we learned. So um rat to, yes. But then it’s not relevant to choose.

Speaker 1:

Only by a courtyard between two mavo’ot is it relevant that one should be able to give him a choice. Either this or that, I need to know which you want.

Language of the Rambam: A courtyard that has two openings to two mavo’ot

Speaker 1:

Okay, chatzer sheyesh lah shnei petachim uftachim ulshtei mevo’ot, a courtyard that has two doors and they are open to two other mavo’ot, if he says mishtateif im echad mehen bilvad. If the person was only mishtateif with one of the two mavo’ot — not the person, the courtyard, right? The courtyard was only mishtateif with one of the two mavo’ot, ne’esru bemavoi hasheni. The courtyard may only carry to the one mavoi to whom they made shituf, and they become forbidden on the mavoi hasheni, ve’echad mehen motzi umachnis bah.

The words “ne’esru” is not now became forbidden with the making, it remains forbidden, right? Your being mishtateif with one doesn’t help regarding the other. He doesn’t say that with what you were megaleh da’at that you are mevatel your reshut from your courtyard to the mavo’ot. No, it’s the same. But with each mavoi you need extra to make a deal.

Speaker 2:

Yes, or one can make one big, but yes, he means apparently this to say.

Zekhiya in shituf for residents of mavoi — needs to inform

Speaker 1:

But lefikach, yes, lefikach, it comes out thus, zikah echad beshituf lechol bnei mavoi veshutaf aleihem, one was mezakeh, he says here, what happens when the shituf mavo’ot happened in the manner of zekhiya? One was mezakeh from his food for all residents of mavoi ushutaf aleihem, right? Tzarich lehodi’a le’anshei chatzer zo, the courtyard that is in the mavoi, but they are also connected to another mavoi, he needs to be modi’a that he’s making for them a shituf mavo’ot, she’ein mishtaftfin ela mida’atan. Why? She’ein zeh chesaron lahem.

For all other people, since he is mezakeh for all other people we’ve already learned that we don’t need to inform them, so it says as if adam shelo befanav. It’s enough that he is mezakeh for them. But the person who lives between the two mavo’ot…

Speaker 2:

No, it seems here that the person who lives between the two mavo’ot can only go either with this mavoi or with that mavoi, he can’t belong to both.

Speaker 1:

The halacha says, it’s a big problem, the Rambam says that since… the Rambam says that if one makes with one one can’t with the other, therefore he needs to inform, Shabbat brings a nice proof from shnat taf, lo zo af zo.

The holy Rav asks immediately a question, I don’t understand, what is the obligation? What does it disturb? He can both. That means, it doesn’t disturb, one can do one, after one has made one one can still add the second. It doesn’t disturb at all. True? With this you don’t take away anything from him. Essentially, with this you only make him one, he belongs in talisa in one mavoi. If he wants afterwards to be mishtateif with the other mavoi, he can be mishtateif with the other mavoi. So why indeed?

Speaker 2:

Yes, good, it doesn’t occur to anyone.

Speaker 1:

That means, the Rav brings it thus, he stands perhaps in the commentators in the Gemara, one needs to look in the Gemara what he brings. But the Rav asks a question, what obligation does he have? It’s anyway permitted in both. That means, perhaps there’s a shita that says one can’t be permitted with both, but our halacha is clear that one can be permitted with both. So what kind of obligation is it? It’s indeed difficult.

The commentators on the Rambam want to say answers, that as if essentially the same thing can be in the courtyard. I don’t understand why. But perhaps he specifically doesn’t want, this is the point. Perhaps he specifically doesn’t want the eruv. There’s such a thing, a person specifically doesn’t want the eruv.

Discussion: Why is it not a benefit — both mavo’ot will meet in his courtyard

Speaker 2:

I can hear, because if it becomes a shituf in the mavoi, and all the people of the mavoi may pass through his courtyard to the next mavoi. He’s indeed the middle that is connected to two mavo’ot.

Speaker 1:

Ah, so as if, I understand what you’re saying. Because I was difficult for myself, because if you say simply that you have a new thing that one can say “I don’t want,” then the previous halacha doesn’t fit that one can be kofeh. It’s not such a thing that one doesn’t want. And also, the Rambam doesn’t say that he doesn’t want in that one. The Rambam says, perhaps he wants the eruv and not in that one. Do you understand? He wants the eruv, only he wants it should be open to both. And then now becomes the whole… now he’s in, because the people from the two mavo’ot will be able to meet in the middle place, in the courtyard of the person.

Speaker 2:

Right, I hear. You’re saying that perhaps specifically because he’s open to two, then becomes a bigger problem, because he doesn’t want to be two, and now he has no choice, now he must make two, because he can’t… I mean, if he’ll make with one, will already automatically…

Speaker 1:

So we see here also that one can’t be kofeh when the other has something of an argument. It was so implied, because the language was thus, when the other is a madman, usually he’s a shoteh of the nine measures, he’s in a bad mood. If he has however a legitimate reason, as we see here, in such a case one can’t, it’s not a certain benefit. As you say, it’s not one benefit lahem. Why shouldn’t he be able to make only with that one if he wants? If he wants only with the other, he’ll make with the other, and you force him up also to be with you. Then both…

Speaker 2:

One doesn’t force, because what let’s say that one thinks, if that one the mavoi on the north side has a deal with me, because he gave me things, okay? Now I with him are one partner mavoi. Afterwards I go to the other side, and I make with him a deal. The first one may now go all the way to the third? He has no law with the third.

Speaker 1:

No, he can’t, but both should be able to go to the middle one. Both should be able to make a big party by the middle one, and he’ll bring food from here and he’ll bring food from here. And this is what he’s afraid of.

Speaker 2:

Ah, yes yes.

Speaker 1:

Yes good.

Principle: Zachin for a person only when it’s indeed a benefit

Speaker 1:

In such a case it’s not a benefit.

Okay, so one needs to be medayek. One needs to be medayek, it needs to be only if it’s indeed a benefit for him.

I’ll tell you that with this fits the language of the Rambam earlier. There was a language that gave the implication that one is kofeh when he doesn’t have a real reason not to. The language stood, usually he’s a partner. I don’t want to have him as a partner, I know that he’s a bad mood, he doesn’t answer. Then one can be kofeh him, because he doesn’t have a true reason. Here we speak when he does have a true reason, then one can’t be kofeh, it’s not a benefit for him.

Speaker 2:

Legitimate, yes.

Halacha 5: A woman makes eruv for her husband

Speaker 1:

Okay. Further, we’re going to learn an interesting halacha of who can…

Speaker 2:

It’s a continuation of this.

Speaker 1:

It’s a continuation of this, there was a similar halacha, the wife can make for the husband?

Speaker 2:

Yes, it’s in… haven’t we already seen?

Speaker 1:

He says this regarding mavoi. Ishah shel ba’alah me’erebet shelo mida’ato, even without his knowledge, uvilvad shelo yehei yisrael shcheno. What does it mean? On condition that he wants. Is that the meaning?

Speaker 2:

Ah, he’s not one… yes yes.

Speaker 1:

What does it mean? But if there were Jews among them, one made an eruv and one did not make an eruv, he is forbidden to make an eruv without his knowledge. If there is a general rule… There is no previous halacha. He says “mearevet”, “mearevet” means eruv chatzeiros. There was no previous halacha stated regarding a woman. Here it wasn’t stated. It was stated regarding his wife shelo kegufo, I remembered, that one can acquire from her. She makes an eruv, her husband stands somehow, but both.

Speaker 2:

We didn’t have it in the first chapter of Hilchos Eruvin, or the second? Ah, because this is further on in Hilchos Zechiya. I don’t remember, but I remember regarding the non-Jew it was stated that one can ask from anyone. Ah, it was stated lizchot lahen al yedei shifchatam. Ah, ah, another thing. Not al yedei ishto, whatever. Ah, the al yedei ishto, I don’t remember anymore. But this is the matter of anshei habayit. Here is a slightly different halacha.

Speaker 1:

Okay, this is the other one, in short it’s a continuation of zachin le’adam. That means, one can… But here comes in ishto, not because she is mezakeh. It’s different, right? She has a right. You know what this is? Basically there are two halachos. This is one, that the wife has the right to be mezakeh for the husband. But this goes back to the regular halacha, only when it’s a zechus for him. Because the wife’s making an eruv also has its aspect of zachin le’adam. Not that she has the right herself to be the baal habayis instead of the husband.

What Does “Oser” Mean?

Speaker 1:

Keitzad oser? What does oser mean? How should she reveal the matter? Not that he makes an eruv in one place, and she makes an eruv in another place. That is, regarding eruv chatzeiros or regarding eruv techumin. Okay.

Speaker 2:

Yes. I’m just saying, I didn’t understand, and the Ran has a different explanation. Okay, not clear. Because you ask further, from where do we get the concept of buying here? The whole thing isn’t clear. Now it’s clear that a person can be oser. This is exactly that person from the previous halacha that we said they’ll call him to beis din, they’ll force him until he says yes.

Speaker 1:

But I think that the oser is speaking that we’re only talking here about the person who belongs to two mevo’os. When he indeed has the right to be oser on the neighbors, then the wife can also do it for him.

The Ran’s Position — Keshe’osher

Speaker 2:

The Ran doesn’t argue exactly that way, but something similar to that, right? That the halacha is speaking when there’s another way. Keshe’osher means that they don’t have another way. On the contrary, then keshe’osher they can indeed be more shelema da’ata, so says the Raavad, because then they need him.

Halacha 5 (Continued): Eruv Shelo Midato — The Raavad’s Position

Speaker 1: Keshe’ein lo, keshe’oseh eruv means that he doesn’t have another way. On the contrary, then keshe’ein lo one can indeed make an eruv shelo midato, so says the Raavad, because then they need him. If they don’t need him, then they need to ask him if he wants. So argues the Raavad. One needs to look in the Gemara, the Raavad says there a story about uvda dezina, one needs to see what was there.

Speaker 2: Yes, it’s not clear to me, because this is the important thing, whether one can force a person. He says it’s a zechus, but no, it depends on what he wants. What we said earlier zechus only means that usually people want.

Innovation: Zechus Only Means What People Usually Want

Speaker 2: Yes, but there’s a difference between buying and not buying. Buying is not with the zechiya, buying is that the other one must want, it’s a second thing. Buying doesn’t mean that one is mezakeh him, buying means that one tells him that he’s obligated, but it doesn’t make him an eruv. Or ah, once they took his bread, if he’s angry, I don’t know. It’s not clear that the part isn’t.

Speaker 1: Earlier we speak when he’s angry, here we speak when we haven’t yet dealt with him. Now only the wife says yes. This is perhaps so. Yes yes, agrees, works out. Making an eruv presumably means that she gives bread, right? She may give, yes.

Speaker 2: Okay, now one can learn earlier what is… Do you know what the halacha is that a woman may give a davar mu’at, for example a bas daga? Don’t know? It has to do with Hilchos Kesubos. I think this is Hilchos Kesubos. Could be, I don’t know.

Halacha 6: Shituf Mevo’os — With One Type or Two Types

Speaker 2: Let’s see the next halacha. Now one can learn something, a detail from this, that is, here there is what one needs to be medayek, what he cannot do shelo midato, what was already an eruv, but one needs to make now a new one, because it’s already finished, yes?

Shenisarvu echad mechatzer zo ve’echad mishni mevo’os. So it is, im bemin echad nishtatefu, if they were meshtatef with the same type of food, only one type of food, yes, afilu kala oso hamin, even if that food has already finished, what does it mean it finished? They ate it. The bnei hamavoy ate it. The shituf mevo’os that one makes, one eats it. It’s not just a zecher be’alma. So rashai oso shutaf acher umezakeh lahem, he makes a new one, and he doesn’t need to tell them, because there’s an agreement from before that it’s the same type, and we already know that the people agreed to become partners on this type.

But im bishni minim, what’s the difference? Im bishni minim nishtatefu, venistam ha’ochel, there’s no longer the shiur, and one wants to be mezakeh, to give so there should be the shiur, mosif umezakeh lahem ve’eino tzarich lehodiya. If there’s only a little bit, there’s still a little bit. Ah, the explanation is like this, it means like he’s doing here perhaps a new thing, it means like he’s strengthening the existing eruv. Ve’im kala, but if it finished, it’s two types, and both types one needed to make a new one, I guess, yes? There’s nothing at all. Yes, perhaps the people don’t agree to a new one. Why? Because he’s going to make a third type. Because once there are already choices, there’s already which of the two types to make the next one. He can make exactly the same two types, what do I care?

Question: How Can One Be Meshtatef With Two Types?

Speaker 2: And in general this is difficult, didn’t we learn earlier that one needs to have the same type. It’s not clear. That’s not how we learned earlier, it was stated regarding the partnership that it needs to be one type. The Ran already asks, vezeh peirush shebushei she’einam yecholim lehishtatef ela bemin echad, how can it be at all? Perhaps two types simply means that he changes the type. Perhaps that’s what he means, but the Raavad doesn’t hold that way. The Raavad says that one cannot be meshtatef with two types. And both the Raavad and the Rambam argue whether one can be meshtatef with two types, and this itself is part of their dispute.

Dispute Between Rambam and Raavad: Kol Hadevarim Mitztarfin Leshiur Hashituf

Speaker 2: Yes, he says in the Maggid Mishneh that the dispute is already there in Chapter 1, I remember, Halacha 11. He says that it’s written there that in Chapter 1 Halacha 11 it says that the Rambam said that kol hadevarim mitztarfin leshiur hashituf. Very good. The Raavad said that this is not correct, but for eruv chatzeiros which is eruv techumin, one can, or shituf mevo’os, the Raavad argues that one cannot combine two types. It’s indeed an explicit dispute between Rambam and Raavad in Chapter 1.

So according to the Rambam’s explanation that one can make from two types, there can be such a halacha, whose explanation I still don’t know. But according to the Raavad’s explanation this cannot be, one must mean that what’s written in the Gemara “two types” means that one changes the types in between. This can be.

Speaker 1: Right. This is the simple explanation in the Raavad’s. The Raavad learned like the Rambam. It seems if it’s two types, in short, if it’s a change, it’s not clear why two types means a change. That is, even if he makes the same two types, or it’s never exactly the same.

Innovation: Why With Two Types the Type Matters

Speaker 2: Interesting. It’s indeed so. In truth, in the way that one can do zechiya le’adam shelo befanav, there’s no difference in the type. But then, when al zachin one cannot, because we’re speaking here about the chatzer, one loses something as if. The person who belongs to the two mevo’os, which is not a certain zechus, because perhaps he wants to be with the other mavoy. And then it depends on the type. It’s very, by the way. A chatzer always has more than one person. Yes.

Speaker 1: Okay. And the Tosafos in Shabbos 8 says… There was already an eruv between the chatzer with the other. So further the same thing, that the chatzer is indeed not a clear thing that they want to be part of that mavoy, because perhaps they want specifically to be only from the other, so also, one says, one can be medayek that “vetzarich lehodiyam”. Tzarich lehodiyam means to say that it will indeed only work if they agree.

Speaker 2: Right. I indeed knew that way. Right. What they want to do.

Halacha 7: Chatzer Shenishtatfa Im Shnei Mevo’os

Speaker 1: And further, the same chatzer, what happens like this? Instead of chatzer are mavoy are pesach zeh, and mavoy hasheni pesach ha’acher. If they indeed made both, both but not all three together, so the answer is, the answer of the Mishnah is, “me’arvin shneihem imo”, but bishtei mevo’os asur zeh al zeh, but it doesn’t become like one big mavoy. Unless they make one big partnership, but they made two, it’s one from this way and one from that way. “Lo ye’arvu imahem”, they didn’t make any one eruv, it only remained an eruv with one of them not. They didn’t make with any of them. Because they didn’t do so, they are oser on both of them.

Speaker 2: Why? Because both have the risha regla, as they spoke in the previous case. Yes, it’s like a chatzer where one didn’t meshtatef. That is, no one may carry to the second mavoy, and not only that, he is oser al shneihem. What does it mean? As you say, that both of them may not carry to it.

Halacha 8: Chatzer Shehi Regila Befesach Echad

Speaker 1: What happens in such a case, when the person who is the chatzer, not the person, the chatzer that is shared by the two, that is connected to the two mevo’os, but with one of them they are more connected. There is a chatzer shehi regila befesach echad. He indeed has openings to two mevo’os, but to one mavoy he has an opening that he uses, which is a real door that is used a lot, and a pesach sheni eino regila bo. So “zeh sheregila bo oser, veshe’eino regila bo eino oser”. He only is oser on the mavoy where he is indeed ragil, because we view it as if he belongs to that mavoy.

Speaker 2: So oser means that he also is oser that those chatzeiros by them may not enter into the mavoy, because as if you belong also to both of them. If you share an extra eruv it’s perhaps extra, but if not they also may not carry, because they have narveh delosos, because the chatzer also belongs to that mavoy. And that mavoy has no eruv at all. And here there is a law that when it’s regila bo, what does regila bo mean? That one conducts oneself to go in that direction. Usually people go that way, so only the way that they conduct themselves to go is oser. That is, if he would want to make an eruv, he can make even with the one that is eino regila bo, because with that he would show that it is indeed. But he didn’t make, and it’s eino regila bo, and with that he doesn’t oser. It’s such a kula.

Kula: Ervu Bnei Mavoy She’eino Regila Bo

Speaker 2: Ervu bnei mavoy she’eino regila bo, even if they made the eruv only with the other mavoy, still hutrah mavoy ha’acher le’atzmo, ve’eino tzarich le’arev imo. Why? Because now he has separated himself, he tells us, although we are ragil with you, but we are not an eruv. That is, even with the one he is ragil, but if he was megaleh daas that he wants to be part of the other mavoy, he doesn’t oser him.

Halacha 9: Dochim Oso Etzel Mavoy She’eino Regila Bo

Speaker 2: Very good. Ervu bnei hamavoy shehi regila bo le’atzman, the mavoy where the bnei hachatzer are ragil made a mavoy for themselves without the bnei hachatzer, vehi lo erva imo, and the chatzer in the middle didn’t make an eruv not with the mavoy shehi regila bo and not with the mavoy ha’acher she’eino regila bo, nothing. And also the bnei hamavoy she’eino regila bo also didn’t make among themselves any mavoy without him. Ve’im ba’u le’arev bnei mavoy she’eino regila bo, so now like this, if one will say that he belongs essentially to the mavoy that is ragil bo, he will be oser on them. So they made another kula, dochim oso etzel mavoy she’eino regila bo. We assume that he belongs to the other mavoy. Even though he truly belongs even less to the other mavoy, but since we don’t want now to make kilkul for the mavoy that without him everything is in order, and the other one anyway has no eruv, we say no, he belongs to the other mavoy. Although it’s not ragil, and there’s no eruv, there’s nothing, this is the reason. The only reason why we are docho him is so that the ragil that made its own eruv should be able to carry in its own eruv.

Innovation: The Logic of Dochim Oso

Speaker 1: It makes sense, because you see indeed that he is like that mavoy, he is from the type of people who is not a friendly person. Here there is a friendly mavoy, all people who belong to the friendly mavoy are one. He is from the other group.

Speaker 2: Okay. So this is the hoil. Hoil ule’arev, hoil ule’arev, hoil ule’arev. They are two not me’uravs. There is a bunch of anti-social people who don’t want to be part of the edah, but they are part of them. It’s more such an amur retzonenu, yes, whatever, you say that anti-social is also stupidity, but I mean to say, listen, there are two kinds of mavoy.

Halacha 10: Chatzer Sheyesh La Pesach Lemavoy Ufesach Lekarmelis O Lirshus Hayachid

Speaker 1:

There is a “friendly” mavoy, all people who belong to the “friendly” mavoy are one. He is from the other group. Okay.

He says like this, hoil uleirvu, even yeirvu, even erev, ah, there are two types of people, not me’arvim. A bunch of anti-social people who don’t want to be part of the eruv, it’s part of them. It’s more that they want, it’s more than not. Whatever, you say that anti-social is also a reason, but what I mean to say, he… There are two “kinds of” mevo’os in the area, one is eruv people, one is not eruv people, they become two groups. Kedei shelo tehi asura, a mavoy is not eruv for itself. Very good. Very good.

Now there is a new problem, which is a chatzer that has a… Further the chatzer, the chatzer that is open to the mavoy, but the other side is not open to the other mavoy, but it is open to a karmelis or to a reshus hayachid. Which is not a house, a place where one may not carry there. Chatzer sheyesh lo pesach lemavoy, and the other pesach the chatzer has levika’a, lekarpeif etc. shehu karmelis. So it is, hoil ve’asur letaltel bechatzer le’oso karpeif, he indeed may not carry from the chatzer to that karpeif, because that karpeif is a karmelis, he may not carry there. Does it mean we view it as if he has only one door. Eino somech ela al pesach hasamuch lemavoy, we only view it as if he belongs, as if he relies only to go out through the door where he may go, through the pesach hamavoy. Lefikach oser al bnei hamavoy ad sheyishtatef imahen, because he is now considered as if he belongs only to one mavoy, the heter that one throws him to the other side is no longer there.

This is only when he indeed may not enter through that door, because that door is a karmelis. Aval im haya karpeif beis sa’ayim mukaf, it has a law like a reshus hayachid, eino oser al bnei hamavoy, she’al hapesach shel reshus hayachid hu somech. On the contrary, he becomes even more comfortable, he has a way to his private “back yard”, there he may indeed carry more easily, there he indeed doesn’t need any eruv at all, so he has a way of carrying smoothly. We view it as if he doesn’t belong to the mavoy at all, as if he belongs to the other side door, and the mavoy can make an eruv without him. Very good.

One can learn about what happens when a guest comes, or how one can divide one mavoy to the other mavoy? Or one person?

Echad Mibnei Mavoy Shehalach Le’ir Acheres

Speaker 1:

Translation

No, or when one of the residents of the mavoy (alleyway) didn’t prohibit the mavoy by not being a partner. Normally, if one of the residents of the mavoy sits there and he doesn’t participate, he prohibits the others. That is, unless one gives him a share. But if one didn’t give him a share, it’s like this: One of the residents of the mavoy who went to another city – he went away for Shabbos, he doesn’t prohibit them, we’re happy, he’s not there, so one doesn’t need to participate. It doesn’t state all the details from before, what is over, it’s a close place, what is the measure of distance.

Speaker 2:

Residents of the mavoy means yes, one person. Interesting. Perhaps it’s easier by the mavoy.

One of the Residents of the Mavoy Who Built a Partition at His Entrance

Speaker 1:

Apparently, another law, which was already stated above by the chatzer (courtyard), if one of the residents of the mavoy built a wall, he builds a partition, but a chatzer, the partition was regarding the water. The upper level, right, but it wasn’t actually stated there, I mean, again, one needs to know, but here it states that it’s only regarding the mavoy that it helps. He says, who built a partition, yes? Four tefachim (handbreadths) wide at his entrance, he placed there a partition, what is a dead person? He becomes separate from the mavoy. Yes, he’s very prohibited no, he’s not no. Yes, in practice, he places a, in short, nonsense. Partition means, he made there, for example, something that separates him from the mavoy. So he doesn’t prohibit them, because he has separated himself from them, and divided his domain, he has separated himself from them, so his domain is a separate domain for itself, and he doesn’t prohibit. The mavoy is, one considers as if he doesn’t exist.

Very good. Fine.

Nullification of Domain in the Mavoy

Speaker 1:

Now, he says such a law. What happens? The residents of the mavoy who made a partnership, some of them… Now come the laws of nullification. Earlier we learned, just as one who forgot to make eruv tavshilin (preparation for cooking on Yom Tov for Shabbos) can make nullification, we learn that one can make such things regarding the mavoy. He says, the residents of the mavoy who made a partnership, some of them, part of the people participated and gave bread or food, and part of the people forgot and didn’t participate, so it’s like this: they nullify their domain, the people who forgot can nullify their domain to those who participated.

And what becomes the law? The law becomes just as we learned earlier regarding nullification of domain, the law of nullification of domain is like the law of the residents of a chatzer, just as we learned earlier, that the residents of a chatzer who forgot and didn’t make an eruv, that their domain becomes nullified, and the other people may carry from their houses to the mavoy. And as it stated there, they made an eruv, it applies to all kinds of things that we learned there. Yes, whatever the law is, that is, they need to nullify, the laws just as, that is, if it’s only one person, it’s easier, because he’s a guest, more than one person becomes complicated, etc. All the laws that are stated there, the same law.

And they already said, another thing, and they already said that every person with his household members who rely on his table are considered as one person, that one looks at each household as one thing, not every soul needs to be part of the eruv or mavoy. This is also a law regarding eruvin of courtyards, and it’s also here regarding partnerships of alleyways. That even if there is in one house more than one family, but they rely on one table, all the laws that are made for one person’s family, work exactly the same for partnerships of alleyways as for eruvin of courtyards.

One of the Courtyards Forgot and Didn’t Make an Eruv — But They Made a Partnership in the Mavoy

Speaker 1:

Now it’s like this, what happened if one made a partnership of the mavoy but not eruvin of courtyards? One forgot to make eruvin of courtyards. Just as we learned earlier, that even when one makes partnerships of alleyways, and then one looks at the entire mavoy as if it becomes a private domain, but there’s still missing an additional rabbinic law, everything is a rabbinic law, but there’s an additional decree of the Sages that one should also make eruvin of courtyards.

What happens if one didn’t do so? A mavoy where all its courtyards made eruvin, each courtyard by itself, and afterwards they all made a partnership in the mavoy, but in practice it turns out, one of the courtyards forgot and didn’t make an eruv with the members of his courtyard. The law says, he hasn’t lost anything, it hasn’t harmed him at all. Why? Because they all made a partnership, everyone participated, all the courtyards participated in the large mavoy. And on the partnership they rely, the reason why they all may carry is mainly because everyone became one large private domain, that the mavoy is the large private domain.

But, one also makes eruvin of courtyards, so a person could think, no, I’m only part of the eruvin of courtyards. He says no, that they don’t need eruvin of courtyards with the partnership, that even when one makes partnerships of alleyways one also makes eruvin of courtyards, it’s not because one actually needs that all people should belong to the courtyard, rather the reason is so that the children won’t forget. The children don’t usually see what goes on in the mavoy, and the whole matter of eruvin of courtyards is so that the children won’t be mistaken. It’s the whole thing not a matter of a reminder.

And they made an additional stringency that even when one makes a partnership of alleyways one also needs an eruv of courtyards. But when he made an eruv in the courtyards, he indeed did this matter also, because the children saw an eruv. And actually, he forgot to make a partnership of alleyways, not the entire courtyard forgot, because soon we’ll see what it is when the entire courtyard forgot. So we’re speaking that one person forgot, one hasn’t lost anything, because one actually made, all the children see that one made bread, the children don’t see who gives the bread, the Sages aren’t concerned about this, they know this. And in practice an eruv exists, he’s part of the larger mavoy, so there’s no problem at all.

One of the Residents of the Mavoy Forgot and Didn’t Make a Partnership

Speaker 1:

But if he forgot the partnership of alleyways and didn’t make a partnership, he didn’t make any partnership, one of those who isn’t in the courtyard but in the mavoy itself, then it’s prohibited in the mavoy. He didn’t make any partnership of courtyards, he made a partnership of alleyways. Forgetting eruvin of courtyards doesn’t disturb, but forgetting partnership of alleyways makes it prohibited.

And the members of each courtyard are permitted to carry in their courtyard, in the courtyard they may indeed carry, if one made eruvin of courtyards or one lives alone in the courtyard. Because the mavoy is to the courtyards only as the courtyard is to the houses. And just as one understands that by the courtyard, if one didn’t make it doesn’t work, so also in the mavoy, if one didn’t make it doesn’t help. But in their houses they may continue. The same way, if one forgot one of the residents of the mavoy, they may in the courtyard but they may not in the mavoy.

They Made a Partnership in the Mavoy and They All Forgot to Make Eruvin in the Courtyards

Speaker 1:

What if everyone forgot to make eruvin of courtyards? They made a partnership in the mavoy and they all forgot to make eruvin in the courtyards. So it’s like this, if one makes abundant bread, if they’re not particular about their bread, they allow themselves that other people should indeed eat from it, and therefore what? That is, one can say that in a certain sense, one can say that they indeed also have a certain bread, because one needs to have bread for the eruvin of courtyards, they forgot to make an official eruvin of courtyards, but in practice, if someone comes in and he takes a piece of bread from them, it doesn’t disturb them. So there’s as if also an eruv of courtyards like bread.

So it looks. The one who is particular about slices is a new one. It becomes like those partners who have a storehouse. There was also a thing of being particular, because here we’re speaking of dwellings. There it’s the opposite, that if one forgot, one says that a Jew allows people to eat with his bread, so they’re as if partners in bread also. So this is he relies on the partnership on the first Shabbos, because the first Shabbos when he forgot, one relied on those partners, on the partnership that he allows. And also one didn’t make an eruv for Shabbos.

So the simple meaning is, whether you have a partnership of the mavoy, and whether you have here bread that they’re as if partners, one can rely, but only the first Shabbos. And he says later, “And when did they say this thing? Only in pressing circumstances”, it’s not ideal. Therefore, it’s two things: one, they only permitted that first Shabbos, and one, they only permitted when carrying that’s important.

Discussion: Why Only the First Shabbos?

Speaker 2:

Ah, that’s the explanation. I wanted to ask that it’s the same thing. So first Shabbos means that you forgot twice in a row, hello, something is wrong with you, you’re starting to forget, you’re starting to remember. But what actually happened that you forgot twice in a row? What is then, doesn’t it work? That is, it’s no longer in pressing circumstances, it’s just?

Speaker 1:

Ah, I see that the matter here is that in the eruv one makes with other foods, and for the mavoy one makes specifically with bread, yes? Yes, yes. So, on the contrary, an eruv is specifically with bread, but I understand, from this one needs bread. But one doesn’t need any eruvin of courtyards at all, the whole thing is only rabbinic. But just as the Rabbis decreed a serious decree, that if everyone forgot, then they only allow once to make this after the fact with the bread that one isn’t particular about slices. So it looks like the…

Well, good. Now.

A Non-Jew in the Mavoy

Speaker 1:

And now one can learn about a non-Jew in the mavoy. We just learned laws of a non-Jew in the courtyard.

A Mavoy Where They Didn’t Make a Partnership

Speaker 1:

Ah, it’s a mavoy where they didn’t make a partnership. Ah, what is the pressing circumstance that one has a mavoy where one forgot to make a… One didn’t make any partnership of alleyways at all, so regarding eruvin of courtyards and alleyways, if all the courtyards indeed made eruvin, one may only carry in it four amos like a karmelis (semi-public domain). Why? Why didn’t one make eruvin of courtyards and alleyways? Ah, one may not carry in it, in the mavoy, in the mavoy one didn’t make a…

A Mavoy Where They Didn’t Make a Partnership — Distinction Between Houses and Courtyards

Speaker 1:

Ah, it’s one. One learned. Ah, a mavoy where they didn’t make a partnership. Ah, what is the pressing circumstance that one didn’t make a partnership of alleyways? No, one didn’t make any partnership of alleyways at all. So eruvin of courtyards and alleyways. If all the courtyards indeed made, each courtyard among themselves indeed made an eruv, so what is now open to the mavoy? Houses are open, because all the courtyards now become like a house. The mavoy becomes as if only houses alone open to it without courtyards, therefore one may not carry in it at all. Yes, and if… Carry on. And if the residents of the courtyards didn’t make an eruv, if the residents of the courtyards didn’t make any eruv, then it’s simple that to the mavoy are open different courtyards, not houses are open but courtyards. So then one may carry in it vessels that rested in it, like a courtyard where they didn’t make an eruv in it. A courtyard where one didn’t make an eruv, one may indeed carry vessels that were lying in the courtyard. The courtyard doesn’t become like a karmelis.

When all the courtyards are like houses, then the mavoy is a mavoy that becomes like a karmelis. Why? Because to the mavoy are open many houses. Okay, end, what’s worse when courtyards are open? In short, if courtyards are open to it, then it itself has a law like a courtyard. It’s like one courtyard that’s only next to many courtyards. And in a courtyard one may carry vessels that rested in it. Yes, and if houses are open to it, then it’s… I don’t know why one shouldn’t say that a mavoy that’s open to houses is like a courtyard that’s open to houses. It becomes something worse, it becomes something new. It becomes like a public domain or like a karmelis that’s open to the houses?

Yes, the holy Rav also understood this law, “from lack of knowledge he wrote all this.” Yes, it has to do with such a thing, yes. In short, it has to do with the decree, we learned that the Sages didn’t decree on vessels that rested in the courtyard. But you see that in the mavoy perhaps yes, vessels that rested in the mavoy they indeed decreed, only if the courtyards have an eruv. So says the Rambam. The Rav doesn’t say so.

Okay, not clear why the Rambam thought so. Ah, he says that this is the Rambam, he says this is the simple rule. This is the Rambam makes a distinction if it only has houses. We learned this earlier, and earlier on Shabbos in Eruvin, that in order for a mavoy to be able to carry with a lechi (sidepost) and korah (crossbeam) there must be houses and courtyards open to it. A mavoy where only houses open to it doesn’t have the permission of a mavoy. Therefore, if there’s an eruv, it has a law like such a type of mavoy that isn’t permitted with lechi and korah, which then it remains rabbinically prohibited to carry there.

Ah, there are two types of rabbinic laws, that karmelis is a stricter rabbinic law, and mavoy is an additional law that one needs to make an eruv. You see that it’s not so strict. Therefore, indeed when only the eruv is missing, one may use vessels that rested in it. Again, exactly. But when it’s a bigger problem, when one looks at it like a karmelis, the vessels that rested in it don’t help, one may only carry through clothing. The Rambam is an approach in this.

Just as he says it very clearly, he says, “the mavoy becomes as if only houses alone open to it”. And this means the law that a mavoy where houses and courtyards don’t open to it doesn’t have the permission of this leniency. It’s not a mavoy, it’s called like another area. What is another area? A rabbinically prohibited area, an exempt place but prohibited, a karmelis. That’s what it’s called. Yes, go now.

A Non-Jew or Sadducee in the Mavoy

Speaker 1:

Okay, now we’ll learn about a non-Jew or Sadducee whose area prohibits the mavoy. That one learned by a mavoy. He says like this, a non-Jew or Sadducee who are prohibited in a courtyard where there’s no mavoy. So it’s like this, his law among the residents of the mavoy is like his law among the residents of the courtyard, just as we learned earlier, that what? That one needs to rent from him, one can’t give him a share from a non-Jew, one rents from him. That one rents from the non-Jew, if one is in the landlord’s, one can rent from the non-Jew, or just as one learned even from his wife one rents his domain in the mavoy. Oh, one will learn by a Sadducee, or the Sadducee needs to be, he needs to make nullification. No, they learned explicitly, a Sadducee one can’t rent, not a non-Jew, he can’t make any eruv, he doesn’t believe in eruv, because nullification works.

And the same law, just as we learned there that one Jew with one non-Jew doesn’t disturb, why? Because he’s not going to live there anyway. A mavoy of a non-Jew and one Jew doesn’t need to make a partnership. And the same thing, the law of one Jew, when the Rabbis are sitting at one table, the law of one, that is, what one learned that one Jew with one non-Jew is permitted, it doesn’t need to be specifically one Jew literally, but it means one house, just as one learned. Whatever, the eruv doesn’t help, because one says that one giving of an eruv prohibits the many with the non-Jew, we learned. But one family that doesn’t need any eruv, then yes, it becomes the law of one, and therefore it doesn’t need to be specifically one Jew, one Jewish family with one non-Jew, the Rabbis say that a non-Jew one needs to rent, and therefore the non-Jew is called, that one dwelling, an individual’s dwelling is like an animal and one doesn’t need any eruv.

A Non-Jew Who Has an Opening to a Bik’ah — Distinction Between Bik’ah and Karmelis

Speaker 1:

Now another law, who lives in a mavoy, so it’s like this, a non-Jew who lives in a mavoy where one discussed that one needs to rent the domain from him. But what happens like this, if he has in his courtyard another opening to a bik’ah (open area). We learned earlier that a Jew who has an opening to a bik’ah, turns to the bik’ah is permitted in carrying or not. But by the non-Jew it’s different, because he’s open to the bik’ah, even if it’s a bik’ah where one may not carry, one says that he belongs to that bik’ah, he doesn’t prohibit the residents of the mavoy. He says, what happens if that opening isn’t a proper opening, it’s even a small door, even if it’s a small opening four by four, and we know that in practice when he needs to take out larger things he uses the large door through the mavoy, even though he takes out camels and wagons through the opening of the mavoy, he doesn’t prohibit them, because we say that his mind is only on his opening that’s designated for him that goes out to the bik’ah. The opening that he has only for himself, he thinks more. He says an interesting thing, that it’s special. By a Jew one says, that one looks at that opening how he may carry on Shabbos, but by a non-Jew there are no restrictions. One says, that even though the opening of the mavoy is much more convenient and one would think that the non-Jew will use that one, and the other is some small door, but in practice that one is his own, that only he uses. For him only open from his courtyard to the bik’ah. One says, that one is called his main door, because there he prefers to go, because that’s his own thing. And that he uses the larger one is because it’s large, because he needs to drive out there, but he doesn’t feel that there is his.

General Rule: If There Was an Opening to a Karmelit vs. an Opening to a Valley

In general, if there was an opening to a karmelit, it would prohibit the residents of the alley, but an opening to a valley does not prohibit them. But if there is an open alley, it’s exactly the opposite of what happens with a Jew. He doesn’t rely on it, because it doesn’t lead out to a normal place, it leads out to a troublesome place, he doesn’t tend to place his things there, he withdraws himself. He doesn’t rely on it, the gentile doesn’t rely on that door, so it’s as if he uses the door of the mavoy, and he prohibits them until they rent from him.

A Mavoy Where One Side is Gentiles and One Side is Jews — Eruv Through Windows

Speaker 1:

Okay, good. What about if… if there’s a mavoy and there are windows? A mavoy where one side is gentiles and one side is Jews, one side of the mavoy is inhabited by gentiles and one side by Jews, and there were windows open from courtyard to courtyard of the Jews, and they all made an eruv through the windows. So the courtyards became like we learned earlier that one can often make several courtyards become like one courtyard, if one uses… if there’s a door between them. And they all made an eruv through the windows, even though they became like members of one household and are permitted to carry from one to another through the windows, we said that through the opening between the courtyards they may carry, one might think that automatically they’ve already become partners and may also carry in the mavoy. But no, they are prohibited from using the mavoy through their entrances until they rent from the gentiles, for the many are not prohibited like an individual in the place of a gentile. If there’s a gentile there, as long as one doesn’t rent from him, we don’t say that they’ve all become like one domain. Because even though they have one eruv, they don’t become like one. When it’s actually one family, as we learned about that, yes, but an eruv doesn’t help with a gentile, because the gentile doesn’t want you to become one domain with him.

Discussion: Why Doesn’t the Eruv Help?

Speaker 2:

But what’s the question? If one rents from the gentile, then yes it’s fine. One just needs a regular eruv anyway.

Speaker 1:

One needs a shituf mavoy. A gentile is a rental, it doesn’t make a shituf mavoy.

Speaker 2:

Makes sense. Okay, but there’s one group, this whole group has an eruv. Why did they make an eruv?

Speaker 1:

They learned the stated law regarding a courtyard, it’s not a novelty. The law of a courtyard and the law of a mavoy together in this case.

Shituf Medinah — How Do They Make Partnership in a City

Speaker 1:

Okay, with that we’ve finished shitufei mevo’ot. We learned that the third type of eruv is, if there’s an entire city that is surrounded by doors, or doors that can be closed, it’s considered a reshut hayachid from the Torah, and one also needs a shituf afterwards, just as eruv chatzeirot was a shituf, one needs a shituf in the city, if one wants to go in the city.

How do they make partnership in a city? Says the Rambam, each courtyard makes an eruv for itself. First of all, he reminds us again of the law, that even if the entire city becomes one large reshut hayachid, it doesn’t mean one doesn’t need to make an eruv in each small courtyard. Each small courtyard must continue to make an eruv, for the reason so that the law of eruv chatzeirot should not be forgotten. But in addition, all the people of the city make partnership according to the law of partnership in a mavoy. Says the Rambam, according to the laws of shituf mavoy, whatever works for that.

Condition for Shituf Medinah — A City Belonging to an Individual

Speaker 1:

Says the Rambam, the law that one must make a shituf is only when the city… he doesn’t say one must, one must always. What he says is, there’s a way that one may not make one shituf for the entire city. So now it could be, when may one make one shituf for the entire city, and when may one not?

We don’t have this limitation, we do make eruvin for entire cities, but according to what’s written in the law one may not always do it in a city, only in certain ways.

If the city was the property of an individual, it belongs to one tenant, he owns the entire city, even if it became the property of many, even if other people rented, and it became a place where many…

Speaker 2:

I think it means that it became so later? First it was one, as in halacha 19, there was one individual who built it, afterwards it was sold, other people came to live, it became… yes?

Speaker 1:

Then what?

Speaker 2:

Then they all make partnership with one shituf, one makes one shituf medinah, or shituf mavoy for the entire city, and one may carry. And similarly if it belonged to many, the city belongs to many, but it has one entrance, there’s one door to enter, they all make partnership with one shituf. That’s when one shituf for the city is enough. When may one make it? When can’t one make a shituf medinah?

But if it belonged to many and it has two entrances through which they enter by one and exit by the other, there are two doors, one can enter from one way and exit from the other way, even if it became the property of an individual, even if afterwards the individual bought the entire town, they don’t make an eruv for all of it, one doesn’t make one eruv for the entire city, rather they leave out one place from it, one leaves one place that isn’t part of the eruv, even one house and one courtyard, one leaves over one house that one says isn’t tithed, I mean isn’t eruved. And the rest make partnership, and these partners are all permitted in the entire city, everyone will be able to carry in the entire city where they made partnership, except for that place that they left out, there must remain a place where one doesn’t make an eruv.

And those who remained are permitted in their place with the partnership they make for themselves. Actually what happens with that one courtyard? That one courtyard, they themselves can make an eruv among themselves and can carry in that one courtyard. And those who remained are permitted in their place with the partnership they make for themselves, if those remaining were many. Actually if there only remains one reshut hayachid of one person, he may carry in his reshut hayachid. And if it’s a courtyard mavoy and several people, they can make an eruv chatzeirot, but they can’t become partners with the large city. Good.

Discussion: The Reason for Shiur — Because of Recognition

Speaker 1:

As if a city. And why is there a leaving out? And why does one do such a thing that one leaves out one place? What do we see? Because of recognition. This is an important thing, because of recognition. So that, an eruv is heard by everyone, it’s written, house by house. Sign, yes. The point is this, that not everyone sees the eruv in the city. We want people to know that there’s an eruv. People should know that the eruv is what permits them to carry in the city. Because it’s a place of many, house by house. It doesn’t look like a reshut hayachid, a place where many can move around. Right. So by leaving over one house where there’s no part of the city partnership, everyone knows that this makes a distinction! This makes a distinction! The place that was left out and isn’t for carrying, but rather as a sign and as a sign! This lets the whole city know that there’s an eruv! That one needs an eruv it could be, that this means that perhaps an eruv chatzeirot was made even, but the point is perhaps… for the entire city, one doesn’t see the partnership itself, the shituf mavoy. But from this one knows, and everyone knows that one can’t just carry, only with an eruv can one carry.

Even in a case where one made an eruv chatzeirot, as was said regarding a borrowed vessel dispute, but in practice the public doesn’t see the eruv of the city, and one must see it, by the fact that one house remains where one may not. And in fact you see that one doesn’t act, and he says – he brings from you still, Rav, that since one acts that today he doesn’t say a reshut harabim is a street, that he says wicked, that so what I don’t have any connection what does he have to do with anything, anything. So the decree isn’t such a big decree, the decree is, that the person goes and sees and carries in the city, they’ll think one may also carry in a reshut harabim. But it’s not! The city is actually a complete reshut hayachid.

Speaker 2:

I don’t understand. I closed the city.

Speaker 1:

But I did say, it’s rabim bekim bo. Yes, it does look like, the Rambam says rabim bekim bo.

Speaker 2:

No, but it does look like rabim bekim bo. A crowd does move around there. So it looks like a reshut harabim. And he doesn’t know precisely the law of reshut harabim.

Speaker 1:

I think one doesn’t act, and one doesn’t act. In this matter one does act. And who is afraid? I remember that later authorities say that in practice there isn’t any city where one can make an eruv in a city, and he says he leaves out a public. I haven’t heard. It seems it’s only a rabbinic decree, and besides that he says, nowadays, I don’t know if anyone knows at all about the whole eruv chatzeirot.

Speaker 2:

Anyway, I don’t understand what you’re saying. One knows about the eruv. Tell someone that he makes the eruv kosher, he’ll stop shouting.

Speaker 1:

Okay, fine.

Digression: The Difference Between One Entrance and Two Entrances

Speaker 1:

Now we’ll learn about the rental. We learned that by eruv chatzeirot there’s usually rental. A bit before that, the law of reshut harabim that has one entrance, and they said that when there’s one entrance we may yes. Ah, that’s actually the point. Excuse me, I’ll go back. When there are two entrances, one clearly sees that it has to do with because it looks like a reshut harabim, because he says it has two entrances, and it’s rabim bekim bo, so it doesn’t look to a person like it’s one domain.

Halacha 22 — The Law of a Ladder in the Wall

Speaker 1:

A city of many that has one entrance, it has only one door. And a ladder in one place, and there’s another way out through a ladder, one can climb over the wall through the ladder. We don’t say that this also counts as a city that has two entrances, the ladder doesn’t count as an entrance, and they make an eruv for all of it, one may make one eruv for the entire city, and it doesn’t need a shiur, it doesn’t become the law like a city that has two entrances where one must make a shiur and leave out one house. Why isn’t the ladder in the wall considered like an entrance? The ladder in the wall doesn’t count as an entrance. What’s different from what we spoke about earlier that a tel hamitlakek eser, a city where instead of there being a door, there’s also how one can jump with a catapult, I mean like that.

The Law of Which Houses Can Be Used for Shiur

Speaker 1:

Okay, the Rambam says this, “The houses that they leave to make the measure”, the house that must be considered to make the shiur, which house should one use. Says the Rambam, “even if there is one adjacent to the city”, even if there’s a house that isn’t open to the city, its door isn’t to the side of the city, “rather its back is to the city and its front is outward”, it’s at the corner of the city, there’s basically no door from his house to the city, he goes out to the other side. He goes out directly, he’s like Rachav the innkeeper, he can dance and take a leap.

Except that he has a measure, one may use this house for a measure. Well, when one hasn’t left out even. Meaning, the main thing is that one should see that there’s a house that isn’t part of the eruv, and through this one already knows that there’s an eruv. It’s in the Gemara, one wouldn’t have even been able to use the eruv because his entrance isn’t open to the eruv. It’s a shiur, it’s a piece of a fence, he can dance and jump. I don’t know what’s interesting that it’s called a shiur, which isn’t a real shiur. The whole shiur is that someone should see, can perhaps hang a sign?

Speaker 2:

Yes, it could be that there’s a forgetting, hang a sign.

Halacha 23 — The Law of Acquiring Partnership on Behalf of City Residents

Speaker 1:

The Rambam says further like this, a law, you asked about we learned that one can acquire an eruv for other people when it’s a benefit. But here, when it’s only a benefit for your thing, but for the other parts of the city it’s not a benefit for anyone, except for the one leaving out something. So one simply acquires on behalf of the city residents, they won’t lose anything, the one shiur won’t cause them to lose anything.

Speaker 2:

No, because otherwise… true, that one simply acquires on behalf of the city residents, we say to him is it your eruv, there’s no need to inform them, one doesn’t need to inform all the city residents, it’s enough that one person acquires the benefit for them, and they’re fine.

Speaker 1:

The Rambam says further, “And this is the law of one who forgot and didn’t make partnership from the city residents, or one who went to dwell in another city, or…” We had all these things, he forgot and didn’t become part of the eruv, or he went away for Shabbat. And he didn’t make the eruv, oh, like a gentile dwelling in the city. It’s not worth calculating now exactly whether it’s nullification, whether it’s forcing, whether it’s tzurat hapetach. All these laws are the same. One law for them except for mavoy guards, look there.

Halacha 24 — The Law That One Doesn’t Make an Eruv for Half a City

Speaker 1:

So he nullifies. So there’s such a thing, a city that has several mevo’ot, except for one mavoy. A city that has several mevo’ot in it, and all the mevo’ot made a partnership with this, but one mavoy doesn’t want to, one alley in the city is extra, doesn’t want to, isn’t part of it. One prohibits all of them. What does it mean more than a city where everyone made partnership? Right, and just as each has advice, it’s enough to count for advice.

But what is the advice? As we spoke, the same situation, the “went out to outside his place” that you say what he wants, what he wants to separate, what he wants to make that it’s extra, a platform, a piece of such a thing, something so we know the reality. But presumably there was such a type, a person built such a structure, saying I’m not part of here, don’t knock me into the door. If he made such a structure at the entrance of the mavoy, he separated himself, he said that the mavoy isn’t part of the city, then he doesn’t prohibit them, so the entire other city could make it, and the mavoy itself didn’t, so he’s part of it.

Says the Rambam, therefore, regarding the law that one mavoy prohibits the entire city, one doesn’t make an eruv for half a city. One can’t make one city, say half a city became part, became an eruv. Rather either all of them or mavoy by mavoy. Either each alley should make a separate eruv, or one should make one eruv for the entire city. And then, after one made an eruv for the entire city, what if one mavoy doesn’t want to? They should make a matzevah. That’s what he means, understand?

Right. Each mavoy should build a matzevah at its entrance if they didn’t want to make an eruv so that they shouldn’t prohibit the other mevo’ot. The last law looks like a political law, a practical law. When the rabbi of a city makes an eruv, one can’t do half. So there are only two options, either in the city there’s no general eruv, each mavoy is on its own, or there’s a large eruv. And what happens with the people who say they don’t want to, he doesn’t want to? Make yourself, you have advice, make a matzevah. Whoever doesn’t want to be part of the eruv, let him please build a matzevah in front of his house. And whoever doesn’t want to be with the living, let him be with the dead.

Speaker 2:

Presumably. Matzevah originally means a matzevah that one places for a marker also, because matzevah simply means like a stone. A standing stone. Matzevah means a stone, yes, it doesn’t mean anything more than that. The language of netzavah, a stone that one sets up. Yes, there’s such a thing, the matzevah that one may not make, yes, which… in short, some stone that stands, something like… some marker, some monument. That one may not do. There’s some part of idolatrous nonsense, some kind of thing. Hey.

Speaker 1:

With that we’ve finished the laws of eruv chatzeirot. The last three chapters are already…

Halacha 24 (Continued) — Matzevah at the Entrance of the Mavoy

Speaker 1:

Yes, just. Let him make himself some kind of movement.

A matzevah, originally, a matzevah that one places at a grave is also, because a matzevah simply means like Yaakov Avinu, “the stone which I set up as a matzevah”. Matzevah means a stone, yes, it doesn’t mean anything more than that. The language of netzavah, a stone that one sets up.

Yes, but it’s the matzevah that one is not allowed to make, yes, which is, in short, some kind of stone that stands, something like that, something like that, some kind of marker, something like that, what is that? That one is not allowed to do.

Conclusion of Chapter 5 and Beginning of the Laws of Eruv Techumin

Speaker 1: Until here Chapter 5. With this one has completed the Laws of Eruv Chatzeiros. The last three chapters are already the Laws of Eruv Techumin.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות עירובין פרק ה׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון רמב״ם הלכות עירובין פרק ה׳ – שיתופי מבואות און שיתוף מדינה

הקדמה צום פרק

מען האָט שוין געענדיגט עירובי חצרות (טראָגן פון בית צו חצר). יעצט גייט מען לערנען שיתופי מבואות (טראָגן פון חצרות צום מבוי) און אויך דעם ענין פון אַ גאַנצע מדינה (ד׳ אמות אין רשות הרבים).

חידוש: דריי מדרגות, צוויי נעמען

טעכניש זענען דאָ נאָר צוויי נעמען: עירובי חצרות און שיתופי מבואות. דאָס וואָס מען מאַכט פאַר אַ מדינה האָט נישט קיין באַזונדערן נאָמען, כאָטש עס האָט געוויסע אייגענע הלכות. לכאורה זענען אַלע דריי מדרגות די זעלבע זאַך אויף אַן אַנדער לעוועל, אָבער עס זענען דאָ חילוקים.

חידוש: שיתוף מבואות איז מיקל׳דיגער ווי עירובי חצרות

שוין געלערנט אין פרק א׳: עירובי חצרות דאַרף דווקא פת, אָבער שיתופי מבואות איז גענוג מיט כל מין מאכל. מען וואָלט געמיינט אַז אַ גרעסערע צוזאַמענשטעל (מער מענטשן) דאַרף זיין שטרענגער, אָבער פאַרקערט, ס׳איז גרינגער. אפשר איז דער טעם ווייל ביי אַסאַך דיורים וואָלט עס געווען שווער צו האָבן גענוג פת.

כלל: מען דאַרף ביידע – עירובי חצרות און שיתופי מבואות

אפילו ווען עס איז דאָ אַ שיתוף מבואות, דאַרף יעדע חצר אויך מאַכן עירובי חצרות. לכתחילה דאַרף מען פת אין יעדער חצר.

הלכה א׳ – שותפים במאכל אחד לענין סחורה

דער רמב״ם: אנשי מבוי שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה, כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן – אין צריך שותף אחר, ולסמוך על השותפות של סחורה. והוא שיהא מין שהן שותפין בו מין אחד, ובכלי אחד. שביקש מחבירו יין ושמן קודם השבת ולא נתנו לו – בטל השותפות, שהרי גילה דעתו שאינן כשותפים שאינן מקפידין זה על זה.

פשט

אויב די אַנשי מבוי זענען שוין שותפים אין אַ מאכל (ווי יין, שמן, דבש) צוליב סחורה/ביזנעס, דאַרפן זיי נישט מאַכן אַן עקסטרע שיתוף – זיי קענען זיך פאַרלאָזן אויף דער שותפות וואָס עקזיסטירט שוין. אָבער עס מוז זיין מין אחד און בכלי אחד, און אויב איינער האָט געבעטן נעמען פון דעם משותף׳דיגן מאכל פאַר שבת און מען האָט אים נישט געלאָזט – איז בטל די שותפות לענין שבת.

חידושים און הסברים

1) פאַרגלייך מיט “סומכין על שולחן אחד” ביי חצרות – אָבער מיט אַ וויכטיגן חילוק:

ביי עירובי חצרות האָט מען געלערנט אַז מענטשן וואָס עסן על שולחן אחד דאַרפן בכלל נישט קיין עירוב – זיי ווערן באַטראַכט ווי בית אחד. ביי שיתופי מבואות אָבער איז דער גדר אַנדערש: מען זאָגט נישט אַז זיי זענען “איין הויז” וואָס דאַרף בכלל נישט קיין עירוב. מען זאָגט אַז די שותפות אַליין גילט ווי דער עירוב/שיתוף. דאָס הייסט, מען דאַרף יאָ אַ שיתוף, אָבער דער שוין-עקזיסטירנדער שותפות איז דער שיתוף. דער חילוק איז משמעות׳דיג: ביי חצרות – “בית אחד” פטור׳ט פון עירוב; ביי מבואות – די שותפות דינט ווי דער שיתוף.

2) פאַרוואָס ס׳אַרבעט נאָר ביי מבואות:

אפשר ווייל אַ מבוי איז גרינגער – מען דאַרף נישט אַזאַ שטאַרקע עירוב ווי פת, איז אַ שותפות אין מאכל גענוג. פאַר אַ חצר וואָלט עס אפשר נישט גענוגן ווייל דאָרט דאַרף מען דווקא פת.

3) “סחורה” – ברייטער ווי ביזנעס:

פשטות “סחורה” מיינט אַ ביזנעס-שותפות (זיי פאַרקויפן ווייטער יין/שמן/דבש). אָבער דער רמב״ם ברענגט אויך אַ ברייטערן פאַל: אפילו ווען מענטשן קויפן צוזאַמען פאַר זייער אייגענע באַנוץ (ווי אַ “קאָ-אָפּ” – יעדער קען נעמען פון דעם משותף׳דיגן פאָרראַט), איז דאָס אַ פאָרטיאָרי גענוג – דאָס איז שוין ממש ענליך צו “סומכין על שולחן אחד.”

4) צוויי תנאים – מין אחד און כלי אחד:

מין אחד – אַלע שותפים מוזן זיין שותפים אין דער זעלבער מין מאכל. נישט אַז איינער קויפט יין און דער אַנדערער שמן.

כלי אחד – דער מאכל מוז ליגן אין איין כלי/פּלאַץ. אפילו אויב זיי זענען שותפים אין דער זעלבער מין, אָבער ס׳ליגט אין באַזונדערע כלים, איז עס צעטיילט און גילט נישט ווי אַ שותפות. דער טעם: ס׳דאַרף זיין אַ ניכר׳דיגע שותפות – אַלע באַלאַנגען אין איין זאַך אין איין פּלאַץ.

5) ביישפּיל – נישט אַלע שותפים מיט אַלע:

אין אַ מבוי מיט דריי חצרות: א׳ איז שותף מיט ב׳ אין יין, א׳ איז שותף מיט ג׳ אין שמן – סך הכל איז א׳ שותף מיט ביידע, אָבער נישט אַלע זענען שותפים מיט אַלע אין דער זעלבער זאַך. אין אַזאַ פאַל גילט עס נישט – ווייל עס איז בשני כלים (באַזונדערע שותפות׳ן), דאַרפן זיי יאָ מאַכן אַ שותפות לענין שבת.

6) צוויי סאָרטן שותפות – מקפידין vs. אינם מקפידין:

שותפים שאינם מקפידין זה על זה – יעדער קען נעמען פאַר זיין אייגענע באַנוץ אָן פּינקטלעכע אָפּרעכענונג (ווי ברידער אין א ביזנעס וואס ציילן נישט יעדע שטיקל פעיפער). דאָס גילט ווי שיתוף.

שותפים המקפידין זה על זה – מען מעג נעמען, אָבער מען דאַרף פּינקטלעך אויפשרייבן און זיך אָפּרעכענען. דאָס גילט נישט ווי שיתוף לענין שבת.

דער לעוועל פון שותפות וואָס ווערט פאַרלאַנגט פאַר שיתופי מבואות איז “שותפים שאינם מקפידין” – אַ שותפות וואו מען טרוסט זיך גענוג אַז מען לאָזט נעמען אָן קפידא. א בלויזע געלט-שותפות (מקפידים) העלפט נישט, ווייל ס׳איז נישט קיין שותפות אין דעם עסן גופא.

7) “ביקש ולא נתנו” – גילוי דעת:

ווען איינער האָט געבעטן נעמען פון דעם משותף׳דיגן מאכל פאַר שבת און מען האָט אים נישט געלאָזט, איז דאָס מגלה דעת אַז זיי זענען “מקפידין” – און דעריבער בטל די שותפות לענין שבת.

הלכה ב׳ – בני מבוי וואָס איינער וויל זיך נישט באַטייליגן

דער רמב״ם: אחד מבני המבוי שהיה רגיל להשתתף עמהם ולא רצה – בני מבוי נכנסים לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו. ואם לא היה רגיל – כופין אותו להשתתף עמהם.

פשט

צוויי לעוועלס: (א) ביי א רגיל׳ער משתתף וואָס וויל נישט איין וואָך – מ׳גייט אַריין און מ׳נעמט פון אים בעל כרחו. (ב) ביי איינער וואָס וויל בכלל נישט – מ׳צווינגט אים דורך בית דין.

חידושים און הסברים

1) כופין על מידת סדום:

דער יסוד פון דעם דין איז “זה נהנה וזה לא חסר” – דאָס ביסל עסן וואָס מ׳נעמט פון אים איז מינימאַל, און ער האָט הנאה אַז ער מעג טראָגן אין מבוי. אפילו אויב ער זאָגט אַז ער וויל נישט טראָגן די שבת, איז עס מידת סדום צו מונע זיין אַנדערע.

2) צוויי לעוועלס פון כפייה (מגיד משנה):

ביי א רגיל׳ער – מ׳דאַרף נישט כופה זיין, מ׳גייט פשוט אַריין און נעמט. ביי איינער וואָס וויל בכלל נישט – מ׳דאַרף אים כופה זיין דורך בית דין “עד שיאמר רוצה אני”, ווייל מ׳קען נאָכנישט אַריינגיין אין זיין הויז אָן זיין הסכמה.

3) קשיא – פאַרוואָס נישט מזכה זיין:

עס ווערט געפרעגט – פאַרוואָס דאַרף מען כפייה, לאָמיר אים פשוט מזכה זיין? דער ראב״ד זאָגט אַז “כופין אותו” מיינט דורך זכייה – מ׳איז אים מזכה אָן זיין רצון. אָבער דער רמב״ם׳ס לשון “כופין” זעט אויס ווי מער ווי בלויז זכייה.

4) פאַרוואָס נאָר ביי מבוי און נישט חצר?

אַזאַ דין שטייט נישט ביי חצר. אַ מעגליכע תירוץ: ביי חצר דאַרף מען פת, וואָס איז שווערער צו נעמען בעל כרחו; ביי מבוי גייט עס מיט יין/שמן וכדומה.

הלכה ג׳ – מזכה זיין פון אַן אוצר

דער רמב״ם: אחד מבני המבוי שיש לו אוצר של יין ושמן וקציר, הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהם, אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו.

פשט

איינער וואָס האָט אַ גרויסע אוצר פון וויין/אויל/תבואה קען מזכה זיין אַ ביסל פאַר אַלע בני המבוי, און דערמיט מאַכן אַ שיתוף – אפילו אָן ער האָט עס נישט אָפּגעשיידט אין אַ באַזונדער כלי.

חידושים און הסברים

1) חידוש פון “בשלא הפרישו”:

דער עיקר חידוש איז אַז מ׳דאַרף נישט מפריש זיין דעם עסן אין אַ ספעציעלע כלי – עס קען בלייבן אין דעם אוצר, “הרי הוא מערבו באוצר.” דאָס איז אַ קולא ספעציפיש ווען איינער האָט אַסאַך.

2) פאַרוואָס רעדט מען נישט גלייך פון זכייה אַלס דער נאָרמאַלער אופן?

אין דער ריאַליטי פון חז״ל׳ס צייטן האָט נישט יעדער איבריגע פת/עסן צו מזכה זיין פאַר אַלעמען. דער נאָרמאַלער אופן איז אַז יעדער גיט אַביסל. נאָר ווען עס מאַכט זיך אַז איינער האָט אַן אוצר, קען ער מזכה זיין. דאָס דערקלערט פאַרוואָס דער רמב״ם ברענגט ערשט דאָ דעם דין פון זכייה מיט אוצר.

3) דער “קאָסט” פון עירוב:

פון אַלע הלכות זעט מען אַז עירוב/שיתוף קאָסט עפעס – ס׳איז נישט אומזיסט. מ׳קען מחייב זיין מענטשן צו געבן אַביסל, אָבער מ׳קען נישט פאַרלאַנגען אַז איין מענטש זאָל אַליין צאָלן פאַר אַלעמען, סיידן ער האָט אַן אוצר.

[דיגרעסיע: מצות/עירוב היינט] היינט איז מצות זייער ביליג, דעריבער זעט עס אויס גרינג צו מזכה זיין מיט אַן עקסטערע מצה. אָבער אין חז״ל׳ס צייטן האָט מען נישט געהאַט “איבעריגע מצות פליען אַרום” – מ׳האָט געדאַרפט קויפן. דאָס דערקלערט פאַרוואָס די הלכות רעדן מער פון קביעות׳דיגע אופנים ווי יעדער גיט אַביסל.

הלכה: חצר שפתוחה לשני מבואות

דער רמב״ם: חצר שיש לה שני פתחים ופתוחה לשתי מבואות – משתתף עם אחד מהן בלבד. נאסרו במבוי השני. לפיכך, זיכה אחד בשיתוף לכל בני מבוי ושותף עליהם – צריך להודיע לאנשי חצר זו, שאין משתתפין אלא מדעתן.

פשט

אַ חצר וואָס האָט צוויי טירן אָפן צו צוויי פאַרשידענע מבואות, קען נאָר משתתף זיין מיט איינע פון זיי. ער בלייבט אסור לגבי דער צווייטער מבוי. דעריבער, ווען איינער איז מזכה אַ שיתוף מבואות פאַר אַלע בני מבוי, דאַרף ער מודיע זיין דעם בעל החצר וואָס איז קאָנעקטעד צו צוויי מבואות, ווייל מ׳קען נישט משתתף זיין אָן זיין דעת.

חידושים און הסברים

1) דער חילוק צווישן חצרות און מבואות:

ביי צוויי חצרות וואָס זענען קאָנעקטעד – איז נישט שייך אַ “טשויס” ווייל אַ חצר באַלאַנגט נאַטירלעך צו ביידע. אָבער ביי צוויי מבואות איז דאָ אַ ברירה – דער בעל החצר קען וועלן באַלאַנגען צו איין מבוי און נישט צום אַנדערן. דאָס איז דער יסוד פאַרוואָס מ׳דאַרף מודיע זיין.

2) קשיא – פאַרוואָס דאַרף מען בכלל מודיע זיין?

לויט אונזער הלכה קען מען יאָ משתתף זיין מיט ביידע מבואות! ער קען ערשט מאַכן מיט איינס, און נאָכדעם צולייגן דאָס צווייטע. אויב אַזוי, וואָס איז דער חסרון? ס׳איז דאָך אַ זכות פאַר אים!

3) דער תירוץ – פאַרוואָס ס׳איז נישט אַ זכות:

דער בעל החצר וואָס איז אָפן צו צוויי מבואות האָט אַ לעגיטימע סיבה נישט צו וועלן דעם שיתוף. ווייל אויב ער ווערט משתתף מיט ביידע מבואות, קענען די מענטשן פון ביידע מבואות אַריינקומען אין זיין חצר – דער איינער ברענגט עסן פון זיין מבוי, דער אַנדערער פון זיין מבוי, און ביידע מאַכן אַ “גרויסע פאַרטי” אין זיין חצר. דאָס וויל ער נישט – ער וויל נישט זיין דער מיטלפונקט וואו צוויי מבואות זיך טרעפן.

4) כלל גדול אין זכין לאדם:

פון דאָ לערנט מען אַז “זכין לאדם שלא בפניו” גייט נאָר ווען ס׳איז טאַקע אַ זכות. ווען דער מענטש האָט אַן אמת׳דיגע סיבה נישט צו וועלן, איז עס נישט מער אַ זכות, און מ׳קען נישט מזכה זיין אָן זיין דעת.

5) דיוק אין לשון הרמב״ם לגבי כפייה:

דאָס שטימט מיט דעם פריערדיגן לשון הרמב״ם וועגן כפייה. דער רמב״ם האָט משמיע געווען אַז מ׳קען כופה זיין נאָר ווען דער מענטש האָט נישט קיין אמת׳דיגע סיבה – ער איז סתם אין אַ “שלעכטע מוד” (שוטה מתשע מידות). אָבער ווען ער האָט אַ לעגיטימע טענה (ווי דאָ, אַז ער וויל נישט אַז ביידע מבואות זאָלן דורכגיין דורך זיין חצר), קען מען נישט כופה זיין.

הלכה: אשה מערבת לבעלה

דער רמב״ם: אשה מערבת לבעלה שלא מדעתו, ובלבד שלא יהא ישראל שכנו אוסר. אבל אם היו ישראל עליהם, אחד מערב ואחד לא מערב – אסור לו לערב שלא מדעתו.

פשט

אַ פרוי קען מאַכן עירוב פאַר איר מאַן אָן זיין וויסן, אָבער נאָר ווען ס׳איז אַ פשוט׳ע זכות. ווען ס׳איז דאָ אַ שכן וואָס איז אוסר (וואָס וויל נישט מיטמאַכן), טאָר זי נישט מאַכן אָן דעם מאַן׳ס וויסן.

חידושים און הסברים

1) דער יסוד פון אשה מערבת:

דאָס איז נישט ווייל די פרוי האָט אַ ספעציעלע בעלות אַנשטאָט דעם מאַן. עס גייט צוריק צום זעלבן כלל פון זכין לאדם – זי קען מזכה זיין פאַר אים, אָבער נאָר ווען ס׳איז טאַקע אַ זכות פאַר אים.

2) וואָס מיינט “אוסר”:

עס ווערט דיסקוטירט וואָס מיינט דער מצב ווען דער מאַן קען “אוסר” זיין. איין פשט איז אַז דאָס רעדט וועגן דעם מענטש וואָס באַלאַנגט צו צוויי מבואות – ווען ער האָט אַ לעגיטימע רעכט צו אסר׳ן אויף שכנים, דעמאָלט קען אויך די ווייב מאַכן פאַר אים (ווייל ס׳איז אַ זכות).

3) שיטת הר״ן:

דער ר״ן האָט אַן אַנדערע פשט: “כשעושר” מיינט אַז זיי האָבן נישט קיין אַנדערע וועג – דעמאָלט איז מער “שלמה דעתא” (ער וויל עס באמת), ווייל מ׳דאַרף אים האָבן פאַר דעם עירוב.

4) שיטת הראב״ד:

כשאין לו (ווען ער האָט נישט קיין אַנדערע וועג) קען מען יאָ מערב זיין שלא מדעתו, ווייל דעמאָלט דאַרף מען אים האָבן. אָבער כשיש לו דאַרף מען אים פרעגן צו ער וויל. דער ראב״ד ברענגט אַ ראיה פון עובדא דזינא אין גמרא.

5) חידוש אין גדר “זכות”:

דאָס וואָס מ׳זאָגט זכות מיינט נאָר אַז געוויינטלעך מענטשן ווילן – אָבער ס׳איז נישט אַן אַבסאָלוטע זכות, עס ווענדט זיך וואָס דער מענטש אַליין וויל. דער חילוק צווישן קויפן (וואו מ׳מאַכט אים אַ חייב) און מזכה זיין (וואו מ׳גיט אים אַ זכות) ווערט אויפגעברענגט – קויפן איז נישט קיין זכיה, ס׳איז אַ באַזונדערע זאַך.

6) פרוי מעג געבן א דבר מועט:

עס ווערט דערמאָנט אַז אַ פרוי מעג געבן אַ דבר מועט (למשל אַ בת דגה) – דאָס האָט צו טון מיט הלכות כתובות.

הלכה: שיתוף מבואות – כלה אותו המין / שני מינים

דער רמב״ם: שנתערבו אחד מחצר זו ואחד משני מבואות – אם במין אחד נשתתפו, אפילו כלה אותו המין, רשאי אותו שותף אחר ומזכה להם. אם בשני מינין נשתתפו ונסתם האוכל – מוסיף ומזכה להם ואינו צריך להודיע. ואם כלה – צריך להודיעם.

פשט

ווען דער שיתוף איז געווען מיט איין מין און ס׳האָט זיך אויסגעגעסן, קען איינער מאַכן אַ נייעם שיתוף אָן מודיע זיין, ווייל מ׳ווייסט שוין אַז אַלע האָבן מסכים געווען אויף דעם מין. ביי צוויי מינים: אויב ס׳איז נאָך דאָ אַ ביסל (נסתם) – מוסיף אָן להודיע, ווייל ער איז מחזק דעם עקזיסטירנדן עירוב. אָבער אויב כלה (אינגאַנצן נישטאָ) – צריך להודיע, ווייל אפשר וועלן זיי נישט מסכים זיין אויף אַ נייעם מין.

חידושים און הסברים

1) מחלוקת רמב״ם און ראב״ד צו מ׳קען משתתף זיין מיט צוויי מינים:

דער מגיד משנה ווייזט אָן אַז דער מחלוקת שטאַמט שוין פון פרק א׳ הלכה י״א, וואו דער רמב״ם זאָגט כל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף. דער ראב״ד חולק און זאָגט אַז נאָר ביי עירוב חצרות/עירוב תחומין קען מען צוזאַמלייגן צוויי מינים, אָבער ביי שיתוף מבואות קען מען נישט.

2) וואָס מיינט “שני מינים” לויט׳ן ראב״ד?

דער ר״ן פרעגט: וזה פירוש שבושי, שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד – ווי קען בכלל זיין שני מינים? דער תירוץ לויט׳ן ראב״ד: שני מינים מיינט אַז מ׳טוישט דעם מין (מ׳האָט פריער געהאַט איין מין, יעצט מאַכט מען מיט אַן אַנדער מין), נישט אַז מ׳האָט ביידע מינים אינאיינעם.

3) פאַרוואָס ביי שני מינים וכלה צריך להודיע:

ווייל ס׳איז שוין דאָ “טשויסעס” – מ׳ווייסט נישט וועלכן מין דער עולם וויל, און אפשר וועט ער מאַכן אַ דריטן מין וואָס קיינער וויל נישט. ביי מין אחד איז קלאָר וואָס אַלע ווילן.

הלכה: חצר שפתוחה לשני מבואות – דין רגילה בפתח אחד

דער רמב״ם: חצר שפתוחה לשני מבואות – אויב זיי האָבן געמאַכט עירוב מיט ביידע באַזונדער (אָבער נישט אַלע דריי צוזאַמען), לא יערבו עמהם – זיי אסר׳ן על שניהם, ווייל ביידע מבואות האָבן רגל (טראַפיק) דורך דעם חצר.

ווען דער חצר איז רגילה בפתח אחד – זה שרגילה בו אוסר, ושאינה רגילה בו אינו אוסר. מ׳קוקט אָן דעם חצר ווי ער באַלאַנגט נאָר צו דעם מבוי וואו ער איז רגיל.

פשט

“אוסר” מיינט: ער אסר׳ט אויך די אַנדערע חצירות אין דעם מבוי פון טראָגן, ווייל דער חצר באַלאַנגט אויך צום צווייטן מבוי וואָס האָט נישט קיין עירוב.

חידושים און הסברים

1) ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו:

אפילו אויב דער חצר האָט געמאַכט עירוב נאָר מיט דעם מבוי וואָס אינה רגילה בוהותרה מבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמו. ווייל דער חצר האָט גילוי דעת געווען אַז ער וויל זיין אַ חלק פון דעם אַנדערן מבוי, אסר׳ט ער נישט דעם מבוי וואו ער איז רגיל.

2) דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו:

ווען דער חצר האָט גאָרנישט מערב געווען, און דער מבוי שרגילה בו האָט געמאַכט עירוב לעצמן (אָן דעם חצר), און יעצט ווילן די בני מבוי שאינה רגילה בו מאַכן עירוב – דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו. מיר נעמען אָן אַז ער באַלאַנגט צום אַנדערן מבוי, כדי דער מבוי שרגילה בו (וואָס האָט שוין אַ גוטן עירוב) זאָל קענען טראָגן אָן שטערונג.

דער סברא: הגם דער חצר באַלאַנגט באמת ווייניגער צום מבוי שאינה רגילה בו, אָבער הואיל ביידע (דער חצר און דער מבוי שאינה רגילה בו) זענען “נישט מעורב” – שטופט מען אים אַהין, כדי נישט מקלקל זיין דעם מבוי וואָס איז שוין בסדר. ס׳איז אַ קולא באַזירט אויף פּראַקטישע סברא.

הלכה: חצר מיט פתח צו מבוי און פתח צו כרמלית/רשות היחיד

דער רמב״ם: חצר שיש לו פתח למבוי, און דער אַנדערער פתח גייט אַרויס צו אַ כרמלית (קרפף) – הואיל ואסור לטלטל מן החצר לאותו קרפף, איז ער סומך נאָר אויף פתח המבוי, און לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן. אָבער אויב דער קרפף איז בית סאתים מוקף (רשות היחיד) – אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח של רשות היחיד הוא סומך.

פשט

ווען אַ חצר האָט צוויי טירן – איינע צום מבוי און איינע צו אַ כרמלית – קוקט מען אָן ווי ער האָט נאָר איין טיר (צום מבוי), ווייל ער טאָר נישט טראָגן צו דער כרמלית. דעריבער באַלאַנגט ער צום מבוי און מוז זיך משתתף זיין. אָבער ווען דער צווייטער פתח גייט צו אַ רשות היחיד, האָט ער אַ בעסערע אָפּציע – ער האָט אַ וועג צו זיין פּריוואַטן פּלאַץ וואו ער דאַרף בכלל נישט קיין עירוב. מען קוקט אים אָן ווי ער באַלאַנגט צו דער אַנדערער זייט, און דער מבוי קען מאַכן אַן עירוב אָן אים.

חידוש

דער כלל איז אַז מען קוקט וואוהין דער מענטש קען פּראַקטיש גיין – ווען דער צווייטער פתח איז אַ כרמלית, ווערט ער “געצוואונגען” צום מבוי און מוז זיך משתתף זיין. ווען דער צווייטער פתח איז אַ רשות היחיד, האָט ער אַ בעסערע אָפּציע און מען רעכנט אים נישט ווי אַ חלק פון מבוי.

הלכה: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת

דער רמב״ם: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת – אין אוסר עליהם.

פשט

ווען איינער פון די בני מבוי איז אַוועקגעגאַנגען אויף שבת, אסר׳ט ער נישט, און מען דאַרף זיך נישט משתתף זיין מיט אים.

חידוש

דער רמב״ם ברענגט נישט אַלע פרטים פון פריער (ביי חצר) וועגן נאָנטע פּלאַץ און שיעורים. אויך ווערט באַמערקט אַז “בני מבוי” מיינט אפילו איין מענטש – וואָס איז אינטערעסאַנט, און אפשר איז עס גרינגער ביי מבוי ווי ביי חצר.

הלכה: אחד מבני מבוי שבנה מחיצה

דער רמב״ם: שבנה מחיצה רחבה ארבעה טפחים על פתחו – אין אוסר עליהם, שהרי הפריש עצמו מהם וחלק רשותו.

פשט

ווען איינער בויט אַ מחיצה (ברייט 4 טפחים) ביי זיין פתח, האָט ער זיך אָפּגעטיילט פון דער מבוי. זיין רשות איז אַ באַזונדערע רשות, און ער אסר׳ט נישט אויף די אַנדערע.

חידוש

ביי חצר איז דער דין פון מחיצה געשטאַנען לגבי וואַסער (עליה), אָבער דאָ שטייט עס ספעציפיש לגבי מבוי. דער מבוי רעכנט אים ווי ער עקזיסטירט נישט.

הלכה: ביטול רשות אין מבוי

דער רמב״ם: אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן ושכחו מקצתן ולא נשתתפו – מבטלין רשותן לאלו שנשתתפו. דינא דביטול רשות כדין אנשי חצר.

פשט

ווען אַ טייל פון די בני מבוי האָבן זיך משתתף געווען און אַ טייל האָבן פאַרגעסן, קענען די וואָס האָבן פאַרגעסן מבטל זיין זייער רשות. אַלע דינים פון ביטול רשות ביי חצר געלטן אויך דאָ.

הלכה: כל אדם עם אנשי ביתו כאיש אחד

דער רמב״ם: וכבר אמרו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד חשיבי.

פשט

יעדע הויזהאַלט ווערט אָנגעקוקט ווי איין איינהייט – נישט יעדער נפש באַזונדער דאַרף זיין אַ חלק פון דער עירוב/שיתוף.

חידוש

דער דין געלט סיי פאַר עירובי חצרות סיי פאַר שיתופי מבואות. אפילו ווען מער ווי איין משפחה וואוינט אין איין הויז, אויב זיי זענען סמוכים על שולחן אחד, רעכנט מען זיי ווי איינס.

הלכה: שכח אחד מן החצרות ולא עירב – אָבער מ׳האָט שיתוף מבואות

דער רמב״ם: מבוי שערבו כל חצרות שבו כל חצר בפני עצמו, ואחר כך נשתתפו כולם במבוי, שכח אחד מן החצרות ולא עירב עם בני חצירו – לא הפסיד כלום, שהרי כולם נשתתפו, ועל השיתוף סומכים. דלא צריכי לעירובי חצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח את התינוקות.

פשט

ווען אַלע חצרות האָבן זיך משתתף געווען אין מבוי, און איינער האָט פאַרגעסן צו מאַכן עירובי חצרות – שאַדט נישט. דער עיקר היתר קומט פון שיתוף מבואות. עירובי חצרות איז נאָר אַן עקסטערע גזירה כדי קינדער זאָלן זען אַז מען מאַכט עירוב.

חידושים און הסברים

1) דער צוועק פון עירובי חצרות ווען מ׳האָט שוין שיתוף:

דער גאַנצער צוועק פון עירובי חצרות ווען מען האָט שוין שיתוף מבואות איז שלא לשכח את התינוקות – די קינדער זאָלן זען אַז מען לייגט פת, כדי זיי זאָלן נישט טועה זיין אַז מען טאָר טראָגן אומעטום. אָבער דער עיקר היתר איז דער שיתוף.

2) פאַרקערט – שכח שיתוף מבואות:

אויב איינער האָט פאַרגעסן שיתוף מבואות (אָבער יאָ געמאַכט עירובי חצרות) – איז אסור במבוי. אָבער מותרים בני כל חצר לטלטל בחצרה, ווייל שאין מבוי לחצרות אלא כחצר לבתים.

הלכה: שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות

דער רמב״ם: שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות – אויב זיי זענען אין מקפיד בפרוסות (זיי לאָזן אַנדערע עסן פון זייער ברויט), סומך על השיתוף בשבת הראשונה. ואימתי אמרו דבר זה? אלא בדוחק.

פשט

ווען אַלע האָבן פאַרגעסן עירובי חצרות, קען מען זיך פאַרלאָזן אויף דעם אַז מענטשן זענען נישט מקפיד אויף זייער ברויט (ווי אַ מין שותפות אין פת), אָבער נאָר די ערשטע שבת, און נאָר בדוחק.

חידושים און הסברים

1) דער מעכאַניזם:

ווייל מענטשן לאָזן אַנדערע עסן פון זייער ברויט, איז דאָ כאילו אַ שותפות אין פת – וואָס קען דינען ווי אַ מין עירובי חצרות.

2) צוויי באַגרענעצונגען:

(א) נאָר שבת ראשונה – ווייל אויב מען פאַרגעסט צוויי מאָל נאָכאַנאַנד, איז עפעס ראָנג, מען דאַרף שוין אָנהייבן געדענקען; (ב) נאָר בדוחק – ס׳איז נישט לכתחילה.

3) פאַרבינדונג צו “אין מקפיד בפרוסות”:

עירובי חצרות איז מיט פת דוקא, בעת שיתוף מבואות קען זיין מיט אַנדערע מאכלים. דעריבער איז דער “אין מקפיד בפרוסות” רעלעוואַנט דוקא פאַר עירובי חצרות וואָס דאַרף פת.

4) פאַרוואָס אַזוי שטרענג?

מ׳דאַרף דאָך בכלל נישט עירובי חצרות ווען מ׳האָט שיתוף מבואות, די גאַנצע זאַך איז דאָך נאָר מדרבנן? דער תירוץ: אַזוי ווי די רבנן האָבן גוזר געווען, האָבן זיי עס ערנסט געמאַכט, און נאָר איינמאָל לאָזן זיי מאַכן דעם בדיעבד.

הלכה: מבוי שלא נשתתפו בו

דער רמב״ם: מבוי שלא נשתתפו בו, אפילו אויב אַלע חצרות האָבן יאָ געמאַכט עירובין – אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

פשט

אָן אַ שיתוף מבואות, אפילו מיט עירובי חצרות, טאָר מען אין דער מבוי נאָר טראָגן אַרבע אמות – ווי אַ כרמלית.

הלכה: מבוי שלא נשתתפו – חילוק צווישן בתים און חצרות פתוחין לתוכו

דער רמב״ם: מבוי וואָס מ׳האָט נישט געמאַכט קיין שיתוף מבואות, אָבער אַלע חצרות האָבן יאָ געמאַכט עירובי חצרות – נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, לפיכך אין מטלטלין בו כלל. אָבער אויב די אנשי חצרות האָבן נישט געמאַכט קיין עירוב – מטלטלין בו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בו.

פשט

ווען אַלע חצרות האָבן אַן עירוב, ווערן זיי אַזוי ווי בתים (ווייל יעדע חצר ווערט איין רשות), און דעמאָלטס איז צום מבוי אָפן נאָר “בתים” – וואָס מאַכט דעם מבוי אַזוי ווי אַ מבוי שאין פתוח לו בתים וחצרות, און מ׳טאָר גאָרנישט טראָגן. אָבער ווען די חצרות האָבן נישט מעריב געווען, בלייבן זיי חצרות, און דער מבוי האָט אַ דין ווי אַ חצר שלא עירבו – מ׳מעג טראָגן כלים ששבתו בתוכו.

חידושים און הסברים

1) דער יסוד פון דעם רמב״ם׳ס חילוק:

דער רמב״ם הויבט אָן פון דעם כלל אַז אַ מבוי דאַרף האָבן בתים וחצרות פתוחין לתוכו כדי עס זאָל ניתר זיין בלחי וקורה. ווען אַלע חצרות האָבן אַן עירוב, ווערן זיי כבתים, און דעמאָלטס פעלט דעם מבוי דער תנאי פון “חצרות פתוחין לתוכו” – ער איז נישט ניתר בלחי וקורה, און ער באַקומט אַ דין פון כרמלית, וואו מ׳טאָר גאָרנישט טראָגן (אפילו נישט כלים ששבתו בתוכו).

2) צוויי מדרגות פון איסור דרבנן:

(א) כרמלית – אַ שטרענגערע דרבנן, וואו מ׳טאָר נישט טראָגן אפילו כלים ששבתו בו (נאָר דרך מלבוש); (ב) מבוי בלי שיתוף – אַ לייכטערע דרבנן, וואו ס׳פעלט נאָר דער עירוב/שיתוף, און דאָרט מעג מען נוצן כלים ששבתו בו. ווען דער מבוי ווערט באַטראַכט ווי אַ כרמלית (ווייל ער איז נישט ניתר בלחי וקורה), איז דער איסור שטרענגער.

3) קשיא אויפ׳ן רמב״ם:

פאַרוואָס זאָל אַ מבוי וואָס איז אָפן צו בתים זיין ערגער ווי אַ חצר וואָס איז אָפן צו בתים? אַ חצר מיט בתים איז דאָך אַ נאָרמאַלע חצר! דער תירוץ: אַ מבוי האָט אַ ספעציעלע דין – ער דאַרף בתים וחצרות, און אָן חצרות ווערט ער נישט באַטראַכט ווי אַ מבוי בכלל, נאָר ווי אַן אַנדערע שטח (כרמלית).

4) דער ראב״ד׳ס חולק-זיין:

דער ראב״ד איז נישט מסכים מיט דעם רמב״ם׳ס חילוק, אָבער דער רמב״ם זאָגט עס איז אַ “כלל פשוט.”

הלכה: גוי אָדער צדוקי אין אַ מבוי

דער רמב״ם: גוי או צדוקי שהוא אוסר בחצר – דינו בבני המבוי כדינו בבני החצר. מ׳דאַרף דינגען (שכירות) פון דעם גוי, און ביי אַ צדוקי דאַרף מען ביטול רשות. מבוי גוי וישראל אחד – אין צריך לשתף.

חידושים און הסברים

1) “ישראל אחד” מיינט נישט ליטעראַלי איין איד:

אַזוי ווי מ׳האָט געלערנט ביי חצר, “אחד” מיינט איין משפחה/הויז – ווען רבנן זענען מסב על שולחן אחד, איז עס דין אחד. איין אידישע משפחה מיט איין גוי – דער גוי׳ס דירה איז כבהמה, און מ׳דאַרף נישט קיין עירוב.

2) עירוב העלפט נישט פאַר אַ גוי:

אפילו אויב אַלע אידן האָבן צוזאַמען אַן עירוב, ווערן זיי נישט “איינס” בנוגע צום גוי, ווייל דער גוי וויל נישט אַז מ׳זאָל ווערן מיט אים איין רשות. נאָר אַ משפחה ממש (נישט דורך עירוב) ווערט באַטראַכט ווי יחיד.

הלכה: גוי וואָס האָט אַ פתח לבקעה

**דער רמב״ם: אַ גוי וואָס וואוינט אין מבוי, אם יש לו בחצרו פתח אחד לבקעה – אינו אוסר על בני המבוי, אפילו הוא פתח קטן ד׳ על ד׳, ואפילו שמוציא גמלים וקרונות דרך פ

תח של מבוי – אין אוסר עליהם, שאין דעתו אלא על פתחו המיוחד לו שיוצא לבקעה.**

חידוש חשוב – חילוק צווישן גוי און איד

ביי אַן איד קוקט מען אויב דער פתח לבקעה איז מותר בטלטול אויף שבת – דאָס באַשטימט צו וועלכע רשות ער באַלאַנגט. אָבער ביי אַ גוי איז נישט דאָ קיין הגבלות פון שבת – ער מעג טראָגן וואוהין ער וויל. דעריבער קוקט מען ביי אַ גוי אויף אַ פּסיכאָלאָגישע סברא: וועלכע טיר איז “מיוחד לו” – זיין אייגענע פּריוואַטע טיר. אפילו אויב די טיר צום מבוי איז פיל באַקוועמער און גרעסער (ער פירט דורך גמלים און קרונות!), אָבער די קליינע טיר צו דער בקעה איז נאָר זיינע – זאָגט מען אַז דאָרט איז זיין עיקר, ווייל ער פילט אַז דאָס איז זיין אייגענע זאַך.

אָבער: אויב דער פתח פירט צו אַ כרמלית/סימטא (נישט אַ בקעה), דעמאָלטס אין סומך עליו – דער גוי איז נישט סומך אויף אַזאַ טיר וואָס פירט צו אַן אָרגיריגע פּלאַץ, און ער נוצט דעם פתח המבוי, ואוסר עליהם עד שישכרו ממנו.

הלכה: מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים – עירוב דרך חלונות

דער רמב״ם: ווען איין זייט מבוי וואוינען גוים און איין זייט אידן, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל, וערבו כולם דרך חלונות – אפילו שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא זה לזה דרך חלונות – הרי הן אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נאסרים כיחיד במקום גוי.

פשט

מ׳וואָלט געמיינט אַז ווען אַלע אידישע חצרות האָבן מעריב געווען דורך חלונות און זענען געוואָרן ווי איין רשות, זאָלן זיי באַטראַכט ווערן ווי “יחיד” קעגן דעם גוי (און דעמאָלטס וואָלט מען נישט געדאַרפט שכירות). אָבער ניין – אַן עירוב מאַכט זיי נישט ממש איין משפחה.

חידוש

נאָר אַ משפחה ממש (נישט דורך עירוב פאַרבונדן) ווערט באַטראַכט ווי יחיד. דעריבער דאַרף מען נאָך אַלץ דינגען פון דעם גוי. דער עירוב דורך חלונות העלפט נאָר פאַר טראָגן צווישן זיך דורך די חלונות, אָבער נישט פאַר דעם מבוי גופא.

הלכה: שיתוף מדינה – כיצד משתתפין במדינה

דער רמב״ם: אַ שטאָט וואָס איז אַרומגענומען מיט טירן (רשות היחיד מדאורייתא) דאַרף אַ שיתוף. כל חצר וחצר מערבין לעצמן – אפילו אין דער גאַנצער מדינה, דאַרף יעדע חצר מאַכן אַן עירוב, שלא תשכח תורת עירוב חצרות. און אויסערדעם – משתתפין כל אנשי המדינה כדין שמשתתפין במבוי.

פשט

אַ מדינה (שטאָט מיט טירן) דאַרף אויך אַ שיתוף, ענליך צו אַ מבוי. יעדע חצר מאַכט אויך עירובי חצרות כדי מ׳זאָל נישט פאַרגעסן.

הלכה: מדינה קנויה ליחיד vs. של רבים; דין שני פתחים

דער רמב״ם: אם היתה מדינה קנויה ליחיד, אפילו נעשית של רבים – משתתפין כולן בשיתוף אחד. וכן אם היתה של רבים אבל יש לה פתח אחד – משתתפין כולן בשיתוף אחד. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהן נכנסים בזה ויוצאים בזה, אפילו נעשית של יחיד – אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום אחד, אפילו בית אחד וחצר אחד, ומשתתפין השאר.

פשט

אַ שטאָט וואָס באַלאַנגט פאַר איין יחיד, אפילו ס׳איז שפעטער געוואָרן אַ מקום של רבים – מעג מען מאַכן איין שיתוף מדינה. אויך אַ שטאָט של רבים מיט נאָר איין פתח – איין שיתוף איז גענוג. אָבער אַ שטאָט של רבים מיט צוויי פתחים וואָס מען גייט אַריין פון איינס און אַרויס פון אַנדערע – מוז מען איבערלאָזן אַ “שיור” (מינדסטנס איין בית וחצר) וואָס איז נישט חלק פון דעם עירוב.

חידושים און הסברים

1) דער טעם פון שיור – משום היכרא:

דער שיור איז נויטיג כדי אַז מענטשן זאָלן וויסן אַז ס׳איז דאָ אַן עירוב. אין אַ מדינה מיט צוויי פתחים, וואו רבים בוקעים בו, זעט עס אויס ווי אַ רשות הרבים. מענטשן זעען נישט דעם שיתוף מבוי דירעקט. דורך דעם וואָס איין הויז בלייבט אויסער דעם עירוב – און מען טאָר נישט טראָגן אַהין – ווערט עס אַ היכר אַז ס׳איז דאָ אַן עירוב, און מען זאָל נישט קומען צו מיינען אַז מען מעג אויך טראָגן אין רשות הרבים.

2) דער חשש:

אָן דעם שיור וואָלט אַ מענטש געזען אַז מען טראָגט אין דער מדינה און וואָלט געמיינט אַז מען מעג אויך טראָגן אין אַ רשות הרבים, ווייל די מדינה מיט צוויי פתחים זעט אויס ווי רשות הרבים (רבים בוקעים בו).

3) פאַרוואָס ביי איין פתח דאַרף מען נישט שיור:

ווען ס׳איז נאָר איין פתח, זעט עס נישט אויס ווי רשות הרבים, ווייל מען קען נישט אַריינגיין פון איין זייט און אַרויסגיין פון אַנדערע. דעריבער איז נישטאָ דער חשש.

4) דער שיור׳ס דין:

די מענטשן וואָס בלייבן אין דעם שיור קענען מאַכן זייער אייגענעם שיתוף צווישן זיך (אם היו הנשארים רבים), אָבער זיי קענען נישט זיין חלק פון דער גרויסער שטאָט-עירוב.

[דיגרעסיע: צי מ׳פירט זיך היינט מיט שיור] שפעטערדיגע אחרונים זאָגן אַז למעשה איז נישט דאָ קיין שטאָט וואָס מ׳קען מאַכן אַן עירוב אויף דעם אופן, און דער עולם ווייסט בכלל נישט פון עירוב חצרות.

הלכה: דין סולם שבחומה

דער רמב״ם: מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד – מערבין את כולה ואינו צריך שיור.

פשט

אַ סולם (לייטער) ביי דער חומה ווערט נישט חשוב ווי אַ פתח, דעריבער בלייבט עס ווי אַ מדינה מיט איין פתח, און מען דאַרף נישט קיין שיור.

חידוש

עס ווערט אָנגעמערקט דער חילוק צווישן אַ סולם שבחומה (וואָס איז נישט חשוב כפתח) און אַ תל המתלקט עשר (וואָס איז יאָ חשוב ווי אַן אָפענונג), אָבער דער חילוק ווערט נישט אויסגעפירט.

הלכה: וועלכע בתים מען קען ניצן פאַר שיור

דער רמב״ם: בתים שמניחין – אפילו אם יש אחד סמוך לעיר אלא אחוריו לעיר ופניו לחוץ – קען מען ניצן פאַר שיור.

פשט

אפילו אַ הויז וואָס זיין טיר איז נישט צו דער שטאָט׳ס זייט, נאָר צו דרויסן, קען מען ניצן אַלס שיור.

חידוש

דאָס באַווייזט אַז דער עיקר פון שיור איז נישט אַז עס זאָל זיין אַ פּראַקטישע אָפּטיילונג, נאָר בלויז אַ היכר – אַז מענטשן זאָלן וויסן אַז ס׳איז דאָ אַן עירוב. אפילו אַ הויז וואָס מ׳וואָלט נישט געקענט ניצן דעם עירוב (ווייל זיין פתח איז נישט אָפן צו דער עיר), איז גענוג פאַר שיור.

הלכה: מזכה שיתוף על בני המדינה

דער רמב״ם: המזכה שיתוף על בני המדינה – אין צורך להודיעם.

פשט

ווען איינער איז מזכה אַ שיתוף פאַר אַלע בני המדינה, דאַרף מען זיי נישט מודיע זיין, ווייל ס׳איז אַ זכות פאַר זיי.

חידוש

דאָס שטימט מיט דעם כלל “זכין לאדם שלא בפניו” – ווייל דער שיתוף איז אַ זכות (מען מעג טראָגן), דאַרף מען נישט זייער הסכמה.

הלכה: מי ששכח ולא נשתתף / הלך למדינה אחרת

דער רמב״ם: דין מי ששכח ולא נשתתף מבני המדינה, או מי שהלך לישבות במדינה אחרת – דין אחד להם.

פשט

אַלע דינים וואָס מיר האָבן געלערנט פריער (ביטול רשות, כופה, וכו׳) גילטן אויך ביי שיתופי מבואות אין אַ מדינה.

הלכה: אין מערבין מדינה לחצאין

דער רמב״ם: מדינה שיש בה כמה מבואות, חוץ ממבוי אחד – אוסר על כולם. לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין, אלא או כולם או מבוי מבוי. יבנו כל מבוי מצבה על פתחו אם לא רצו לערב כדי שלא יאסרו שאר המבואות.

פשט

מען קען נישט מאַכן אַן עירוב אויף אַ האַלבע שטאָט. אָדער אַלע מבואות מאַכן צוזאַמען, אָדער יעדער מבוי מאַכט פאַר זיך. אויב איין מבוי וויל נישט מיטמאַכן, אסר׳ט ער די גאַנצע שטאָט. די עצה איז אַז דער מבוי וואָס וויל נישט זאָל בויען אַ מצבה (אַ שטיין/באַריער) ביי זיין פתח, כדי ער זאָל זיך אָפּטיילן און נישט אסר׳ן די אַנדערע.

חידושים און הסברים

1) פּראַקטישע הלכה פאַר אַ רב פון שטאָט:

ווען דער רב פון שטאָט וויל מאַכן אַן עירוב, איז נאָר דאָ צוויי אָפּציעס: אָדער גאָרנישט (יעדער מבוי פאַר זיך), אָדער אַלעס צוזאַמען. אַ האַלבע שטאָט גייט נישט.

2) דער מצבה אַלס עצה:

דער מבוי וואָס וויל נישט מיטמאַכן האָט אַן עצה – ער בויט אַ מצבה (אַ שטיין אָדער באַריער) ביי זיין פתח, וואָס טיילט אים אָפּ פון דער רעשט פון דער מדינה. דורך דעם ווערט ער נישט חלק פון דער מדינה און אסר׳ט נישט.

3) וואָס מיינט “מצבה”:

מצבה מיינט פשוט אַ שטיין וואָס מען שטעלט אויף (לשון נצבה), אַזוי ווי ביי יעקב אבינו: “אבן אשר שמתי מצבה.” דער אָריגינעלער באַדייט פון “מצבה” איז פשוט אַ שטיין וואָס מ׳שטעלט אויף – אַן “היכר,” אַ סימן. נישט אַ מצבה אין דעם זין פון אַ קבר-שטיין. עס איז אַ פיזישע באַריער/ציון וואָס באַווייזט אַז דער מבוי איז אָפּגעטיילט.

סיום הלכות עירובי חצירות

מיט דעם ענדיגט מען פרק ה׳ און דערמיט הלכות עירובי חצירות בכלל (כולל שיתופי מבואות און שיתוף מדינה). די לעצטע דריי פרקים (פרקים ו׳-ח׳) זענען שוין הלכות עירוב תחומין.


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות עירובין פרק ה׳ – שיתופי מבואות: שותפים במאכל לענין סחורה

הקדמה: מעירובי חצרות לשיתופי מבואות

א גוט יאר, מיר לערנען דעם הייליגן רמב״ם הלכות עירובין פרק ה׳.

מיר לערנען דא די נושא פון… מיר האבן שוין געענדיגט די נושא פון עירוב חצרות, און מיר האבן געלערנט דריי סארטן זאכן: פון די קלענערע, ווען מענטשן וואוינען צוזאמען אין א חצר און מען טאר נישט טראגן פון די הויז צו די חצר, און נאכדעם גרעסערע פון חצרות וואס מען טאר נישט טראגן צו די מבוי אויך נאר מיט א שיתוף, און נאכדעם א גאנצע מדינה וואס באופן אז מען מעג טראגן אין די מדינה, וואס איז ד׳ אמות אין רשות הרבים, דארף אבער אויך זיין א פת וואס די בני המדינה זאלן זיין צוזאמען.

מיר האבן שוין געלערנט וועגן עירוב חצרות, יעצט גייען מיר לערנען וועגן די נעקסטע צוויי, וויאזוי די מבואות ווערן צוזאמען. טעכניקלי, ס׳איז דא עפעס א חילוק, מיר דארפן זען, אבער טעכניקלי איז נאר דא צוויי נעמען. ס׳הייסט עירוב חצרות, דאס הייסט מען מאכט אין א חצר, און שיתופי מבואות הייסט מען מאכט אין א מבוי. דאס וואס מען מאכט אין א מדינה האט נישט עפעס אן עקסטערע נאמען. ס׳איז דא יא געוויסע עקסטערע הלכות. און מיר דארפן פארשטיין בעסער, ווייל לכאורה די אלע דריי זאכן, אדער די אלע צוויי זאכן, זענען עקזעקטלי די זעלבע זאך, נאר אויף אן אנדערע לעוועל. די זעלבע זאך.

חילוק בין עירוב חצרות ושיתוף מבואות

ומכל מקום, ס׳איז דא געוויסע חילוקים. דאס הייסט, איין קלארע חילוק האבן מיר געלערנט אין פרק א׳ שוין, אז אן עירוב חצרות דארף פת, אבער יא, פארקערט, שיתוף מבואות איז גענוג עני סארט מאכל. דאס איז א קולא. ס׳איז אינטערעסאנט, דאס הייסט, שיתוף מבואות, ס׳נעמט צוזאם מער מענטשן, איז גרינגער אבער, ס׳ווערט מער קל. איך קען זיין אז מ׳האט אדער וויי מיקל געווען, ווייל מ׳דארף האבן אזויפיל פת, מ׳דארף האבן פאר יעדן א כזית ביז וויפיל דיורים, ביז א סערטען אמאונט פון דיורים. ביז אכצן. אכצן מייקל געווען. דריי צוויי סעודות. יא, איך פארשטיי, איך זאג נאר אז ס׳איז אינטערעסאנט, אז דו וואלסט געטראכט אז ס׳דארף זיין שווערער, ס׳איז גרינגער צו מאכן א שיתוף מבואות.

און דא גייען מיר לערנען נאך אסאך הלכות, דאס הייסט, קודם געוויסע הלכות וויאזוי מיר קענען האבן אן עירוב אפילו אן עירוב, וואס איז ענליך צו וואס מיר האבן געלערנט פריער, אויב מען לעבט צוזאמען, מיר וועלן זען וועגן דעם. שטייט עס דא ווייל א חצר דארף דוקא פת, איז ווייניגער שייך די אלע זאכן. אדער ס׳רעדט נישט פון פת, ס׳איז זיכער, ס׳ארבעט נישט אויף עירובי חצרות, נאר אויף שיתופי מבואות. נאר די זאך איז אז ס׳איז דא אסאך אנדערע הלכות וואס זענען, די אלע הלכות וואס מ׳האט געלערנט פריער, כמעט יעדע הלכה וואס ס׳איז דא אין עירובי חצרות דארף מען זען וויאזוי ס׳איז אין שיתופי מבואות. ס׳איז כמעט, מ׳נעמט אן באופן כללי אז אלע הלכות זענען עקזעקטלי די זעלבע, וויאזוי מ׳קען צוזאמלייגן צוויי מבואות, אדער איין חצר מיט, ס׳שטייט אלע מיני אזעלכע זאכן, לכאורה ענליך אבער נישט עקזעקטלי די זעלבע, סאו מ׳דארף לערנען אינעווייניג די הלכות שיתופי מבואות.

און מ׳לערנט דא אויך אז מ׳דארף האבן ביידע, אז אפילו ווען ס׳איז דא מבוי דארף אויך די חצר עקסטער מאכן, אפילו אויב די מבוי מאכט דארף די חצר עקסטער מאכן. מ׳האט שוין געלערנט איינמאל וועגן דעם, רייט? מ׳האט שוין געלערנט אז מ׳דארף בשעת עירוב מתחילתא, מ׳דארף ברענגען פת אין יעדער חצר לכתחילה, מ׳וועט זען דא אין די פרק פון דוד, לכתחילה דארף מען האבן פת, דארף מען האבן עירובי חצרות אלעמאל. אבער אקעי, לאמיר אנהייבן צו לערנען, וועט מען זען.

הלכה א׳: אנשי מבוי שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה

לשון הרמב״ם

זאגט דער רמב״ם, אנשי מבוי, שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה. כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן – אין צריך שותף אחר, ולסמוך על השותפות של סחורה.

פשט: שותפות במאכל פוטרת משיתוף נוסף

מ׳האט פריער געלערנט א הלכה אין עירובי חצרות אז די פארמאל זיך משתתף זיין אויף אן אוכל אדער אויף א פת איז נאר וויכטיג ווען מ׳איז נישט באמת איין פעמילי, אבער א מענטש וואס וואוינט מיט זיינע קינדער דארף נישט. נאר מ׳האט געזען א חידוש פון א הלכה, אז ס׳איז נישט נאר א מענטש מיט זיין פעמילי, נאר אויך עכט נאנטע חברים וואס זענען סמוכים על שולחן אחד, זיי עסן טאקע צוזאמען, זיי זענען נאנטע חברים, מענטשן וואס עסן על שולחן אחד דארפן נישט קיין עירובי חצרות ווייל זיי זענען באמת איינס.

זאגט ער, לגבי מבוי קומט אויס א זייער ענליכע הלכה. מבוי דארף זיך משתתף זיין מיט עסן צוזאמען, אבער אויב זענען זיי שוין משותפים מיט עסן ביי נאטור, זיי שערן עסן, און די נעקסטע הלכה וועט פארציילן וועלכע אופן פארוואס זאלן בני מבוי זיין משותפים אין עסן, אבער אויב זענען זיי משותפים אין עסן, דאס איז גענוג פאר די שותפות, מ׳דארף נישט מאכן אן עקסטערע פארמאלע פאס? איך בין נישט זיכער אז דאס הייסט מ׳דארף נישט.

חידוש: די הלכה ביי מבוי איז אנדערש פון ביי חצר

דאס איז וואס די גמרא זאגט איז אביסל זייער אינטערעסאנט און זייער אנדערש, ווייל אין א חצר, דאס הייסט די אופן וואס ס׳הייסט א בית אחד, דארף נישט קיין עירוב. דאס הייסט, מ׳מאכט אן עירוב כדי מ׳זאל קענען, אויב מ׳גייט צו די נעקסטע, קענען זיי ארויסשיקן איינס. דא די הלכה זעט אויס אז… יא, נאר ס׳ווערט… זיי זענען סומכין עליו לענין עירוב. איך ווייס נישט צו ס׳איז ענליך. ס׳סאונדט אז ס׳קען זיין אז ס׳איז יא ענליך, אבער ס׳סאונדט אז ס׳איז אן אנדערע גדר. ס׳איז אנדערש. דאס איז די עירוב. דאס הייסט, ס׳איז יא, מ׳דארף אן עירוב. מ׳זאגט נישט אז זיי זענען איין הויז, וואס איין הויז דארף נישט קיין עירוב. אבער ס׳איז שוין גענוג, מ׳קען יוצא זיין די עירוב מיט דעם. און קען זיין מ׳קען טאקע יוצא זיין ווייל א מבוי איז גרינגער, מ׳דארף נישט אזא שטארקע עירוב אזויווי א פאס, אזויווי א חצר. סאו דאס איז גענוג עירוב פאר א מבוי. אפשר פאר א חצר וואלט עס נישט געווען גענוג ווייל ס׳איז נישט קיין פאס.

אהא, אינטערעסאנט. איך האב עס אנגעקוקט מער ווי ס׳איז די מבוי ווערסיע פון סומך על שולחן אחד. אבער ס׳איז דא חילוקים, און ס׳איז דא א חילוק להלכה, מ׳דארף טראכטן. אקעי, זייער גוט.

ביאור: שותפות לענין סחורה

אנשי מבוי, שעירבו עימהן שותף במאכל אחד לענין סחורה. זיי האבן געהאט א מסחר, זיי האבן געהאט א שותפות, א קלוגע שותפות, אז אנשטאט יעדע מאל איינעם פעלט זאלץ אדער צוקער זאל ער דארפן לויפן אין גראסערי, האבן זיי אפגעמאכט אז זיי שערן. געוויסע זאכן שערט מען, נישט וועגן זיי זענען אזויווי איין פאמיליע וואס עסט צוזאמען דינער, נאר אזויווי ער זאגט “לענין סחורה”, ס׳איז געווען פראקטישער פאר זיי צו צוזאמען קויפן די געוויסע זאך. כגון שקנו יין בשותפות ושמן ודבש וכיוצא בהן.** זיי האבן געקויפט צוזאמען יין אדער שמן אדער דבש, האבן זיי נישט געדארפט עקסטער קויפן, און יעדער איינער האט איבערגעדרייט צו גיין נעמען פון דארט. מ׳האט נישט געזאגט יעדער צאלט אריין קבוץ דעם, נאר יעדער איינער קען נעמען פון דארט.

סאו די מעשה וואס דו פארציילסט יעצט איז מער ווי סחורה. ביי פשטות סחורה מיינט אז זיי האבן א סטאר פאר סאם ריזען דעמאלטס, וואו זיי פארקויפן. ס׳איז נישט א סטאר, זיי פארקויפן ווייטער די יין דבש ושמן. אבער אזויווי מיר זעען ווייטער, געווענליך שותפים וואס זיי אווענען צוזאמען אכילה, שטערט זיי נישט אויב איינער פון די אנדערע נעמט אביסל, אבער ס׳איז נישט לכתחילה געמאכט פאר דעם. אזויווי מיר האבן געזען, אויב ער לאזט נישט, ער ברענגט פון אונטן אז אויב ס׳איז אזא קעיס וואס דו האסט געזאגט אז מ׳קויפט זיך איין צוזאמען, דעמאלטס איז זיכער, דעמאלטס איז שוין טאקע אן ענין פון סומכין על שולחן אחד. אבער סחורה מיינט אפילו, זיכער איז דא אפילו, זיי האבן זיך געקויפט די סחורה, אבער ס׳איז דא צווישן זיי אזא מין דיעל אז מ׳קען זיך אפּרעכענען, מ׳קען, אויב איינער וויל נעמען פאר זיך, ער קען זיך אפּרעכענען, אבער זיי האבן גערעכנט, מ׳דארף זיך נישט אפילו רעכענען, ווייל דאס הייסט שותפות, נישט איינער מקפיד על זה. אזוי גייט ער זאגן. ווייסט, מ׳איז זיך טראסט זיי אז ער גייט נישט נעמען די וועלט אריין, ס׳איז א שותפות, ס׳איז מונח לפניך ביז דו וועסט אים נעמען.

נו גוט, איז אין צריך שותף אחר, ולסמוך מ׳קען זיך פארלאזן על השותפות של סחורה, אויף די שותפות פון סחורה וואס זיי זענען שוין שותפים.

רייט, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ער לייגט אריין די זעלבע לשון שותפות, דאס הייסט, שותף פאר דעם, מיט מבואות איז נישט ממש א עירוב, זיי זענען נישט ער׳ן, אבער זיי ווערן שותפים. זיי זענען דאך שוין שותפים, זיי זענען שותפים אין די זעלבע זעקל מעל, וואטעווער ס׳איז זיי פארקויפן דארט, יין און שמן ודבש. יא.

תנאי: מין אחד ובכלי אחד

זאגט ער אבער, דאס איז נאר ווען די כללים, והוא שיהא מין שהן שותפין בו מין אחד, זיי זענען שותפים אין מין אחד, דאס הייסט, נישט אז איינער קויפט איין זאך און איינער קויפט די אנדערע זאך, און יעדער איינער קען נעמען פון די אנדערע מענטש׳ס זאך. יא יא. אדער ס׳איז די זעלבע, ובכלי אחד, ס׳ליגט אין איין פלאץ. נישט אז אפילו אויב איינער קען נעמען פון די אנדערע, אבער ס׳ליגט אין אנדערע כלים, דעמאלטס זענען זיי צעטיילט, אפילו אויב זיי האבן עפעס א געוויסע סארט שותפות. ס׳דארף זיין ממש א שותפות וואס איז ניכר, די זעלבע מין און די זעלבע כלי, און אלע באלאנגען אין דעם.

אבל אם היו אלו משותפים בזה ביין ואלו באחר בשמן, אה, דאס הייסט, אין די מבוי וואוינען אכט מענטשן, לאמיר זאגן. אויב אלע אכט זענען שותפים און אלע אכט קענען עסן די זעלבע יין למשל, איז גוט. אבער אויב פיר זענען שותפים צוזאמען צווישן זיך אין יין, און פיר זענען שותפים צוזאמען צווישן זיך אין שמן, אגעין, דאס הייסט, איך, לאמיר זאגן ס׳איז דא דריי מענטשן דא, וואס מאכט ס׳לעבן גרינגער, דריי חצרות, סתם ווייל איך וויל טייטשן. אונז האבן פארשידענע ביזנעס, אונז קויפן צוזאמען וויין און שמן, אבער איך האב נישט קיין ביזנעס מיט יעדער, נישט אלע חצרות, אלע מענטשן האבן שותפות מיט יעדער. איך האב א שותפות מיט יענקל קויפן מיר צוזאמען וויין, מיט בערל קויפן מיר צוזאמען שמן. סך הכל, איך בין א שותף מיט ביידע, באט נישט אלע זענען שותפים מיט אלע אין די זעלבע זאך.

אזוי איז סך הכל יין, מיר זענען יא אלע שותפים אין יין, אבער ווייל בשני כלים, דארפן זיי יא מאכן א שותפות לענין שבת. זיי דארפן מאכן אן עקסטרע… א מערקעוודיגע זאך לכבוד שבת.

הלכה ב׳: ביקש מחבירו ולא נתנו לו – בטל השותפות

לשון הרמב״ם

יעצט גייען מיר זען א וועג וויאזוי מ׳קען בויען די שותפות. מ׳האט געמיינט אז זיי זענען שותפים, אבער ס׳שטעלט זיך ארויס זיי זענען שותפים אבער ס׳פעלט עפעס. וואס הייסט זיי זענען שותפים? מיינט אז געלט האבן זיי געצאלט צוזאמען, ווען מ׳מאכט א ריוח פון דעם וועלן זיי זיך דארפן אפֿרעכענען, אבער ס׳פעלט עפעס. איך נעם אן עובדא, שביקש מחבירו יין ושמן קודם השבת, ער איז א שותף אין די יין אדער די שמן, אבער ווען ס׳איז געקומען למעשה, אויף פאפיר און פען זענען זיי גוטע שותפים, אבער ווען ס׳איז געקומען למעשה ער האט געוואלט נעמען, ולא נתנו לו, איז בטל השותפות, אפילו זיי בלייבן נאך שותפים אין די מסחר, אבער לענין שבת איז בטל השותפות. שהרי גילה דעתו שאינן כשותפים שאינן מקפידין זה על זה, ווייל מיט דעם וואס מ׳האט אים נישט געלאזט נעמען האט ער מגלה דעת געווען אז זיי זענען נישט קיין פולע שותפים וואס זענען אינם מקפידין זה על זה.

חידוש: צוויי סארטן שותפות

איך מיין אז זיי זענען פולע שותפים הלכה׳דיג, דאס הייסט אין די מסחר זענען זיי א גוטע שותף, אבער ס׳איז דא א לעוועל פון שותפות וואס הייסט שותפים שאינם מקפידין זה על זה, און ס׳איז דא אן אנדערע לעוועל אדער אן אנדערע סארט, כ׳ווייס נישט אויב ס׳איז א לעוועל, אן אנדערע סארט שותפות וואס הייסט שותפים שאינם מקפידין זה על זה. דאס הייסט, מקפידין מיינט פשוט ער טראסט אים נישט, ער מעג נעמען אביסל פאר זיין אייגענע באנוץ וכדומה, אדער אזוי ווי דו זאגסט יעדער איינער נעמט, ס׳איז איקוועל בסך הכל. אבער אויב ער זאגט אים, דו ווילסט נעמען? שרייב אויף פונקטליך וויפיל דו האסט גענומען, און מ׳וועט זיך אפֿרעכענען פונקטליך, דאס הייסט שותפים המקפידין זה על זה. מעגן נעמען, אבער זיי דארפן זיך אפרעכענען פונקטליך וויפיל באטלעך וויין האט ער גענומען פון די סטאר, וואטעווער. דאס הייסט שותפין שאינן מקפידין זה על זה. און לויט אונזער שמועס הייסט דאס נישט קיין שותפות, עס זאל הייסן אז זיי האבן אלע איין מאכל.

שאלה אויפן גדר פון “אינם מקפידין”

איך בין נישט זיכער, יא, אזוי איז עס? אז אין מקפידין זה על זה מיינט דו קענסט נעמען אבער דו דארפסט אפשרייבן, אדער קען זיין אז אין מקפידין זה על זה מיינט דו קענסט נישט נעמען, אונז גייען עס נאר געבן.

הלכה א׳ (המשך) – שותפים המקפידים זה על זה

איך מיין אז זיי זענען פולע שותפים הלכה׳דיג, דאס הייסט, אין די מסחר איז דא א שותפות. אבער ס׳איז דא א לעוועל פון שותפות וואס הייסט שותפים המקפידים זה על זה, און ס׳איז דא אן אנדערע לעוועל, אדער אן אנדערע סארט – נישט דווקא א לעוועל – אן אנדערע סארט שותפות וואס הייסט שותפים שאינם מקפידים זה על זה.

מקפיד מיינט פשוט אז ער טראסט אים, ער מעג נעמען אביסל פאר זיין אייגענע באנוץ און אזוי ווייטער, אזויווי ס׳איז דאך יעדער איינער נעמט, ס׳איז איקוואל, ס׳איז א חילוק. אבער אויב זיי זאגן אים, “דו ווילסט נעמען? שרייב אויף פונקטליך וויפיל דו האסט גענומען, און מ׳וועט זיך אפירעכענען פונקטליך”, דאס הייסט שותפים המקפידים זה על זה. דאס הייסט, זיי מעגן נעמען, אבער זיי דארפן זיך אפירעכענען פונקטליך וויפיל באטלעך וויין האט ער גענומען פון די סטאר, אדער וואטעווער. דאס הייסט שותפים שאינם מקפידים זה על זה.

נפקא מינה לענין שבת

לענין שבת הייסט דאס נישט קיין שותפות וואס זאל הייסן אז זיי האבן אלע איין מאכל. איך בין נישט זיכער, יא, אזוי איז עס, אז מקפידים זה על זה מיינט דו קענסט נעמען אבער דו דארפסט אויפשרייבן, אדער קען זיין מקפידים זה על זה מיינט דו קענסט נישט נעמען, דו גייסט נאר אריין קויפן און דו גייסט גארנישט נוצן דערפון. אזוי געדענק איך, איך האב אמאל… דאס קען זיין, קען זיין אז ס׳איז נישט דווקא אזוי די הלכה, איך זאג נאר אז “אינם מקפידים” מיינט זיכער אז אוודאי זיי מעגן נישט נעמען די גאנצע, אבער ס׳מיינט אז זיי טראסטן זיך אז מ׳נעמט יעדער איינער לפי ערכו, לפי ערך השותפות, און מ׳רעכנט נישט. “מקפידים” מיינט אז מ׳רעכנט נישט יעדע… א נארמאלער מענטש האט א שותפות מיט זיין ברודער וועגן איך ווייס נישט וואס, ער פארקויפט פעיפער, ער ציילט נישט מיט אים וויפיל שטיקלעך פעיפער יענער האט גענוצט פאר זיין צורך, ס׳איז דאך פארט פון די ביזנעס. דאס הייסט מקפיד זה על זה. אזוי געדענק איך פון אנדערע פלעצער אז דאס הייסט מקפידים זה על זה.

אבער די פוינט איז, ס׳זעט אויס אז לענין שבת דארף עס זיין אינם מקפידים, ווייל ס׳דארף דאך זיין איין פת. ס׳איז נישט קיין שותפות געלט, געלט שותפות העלפט נישט לענין שבת, מ׳דארף דאך האבן…

צוויי מעגליכע פירושים

אויב אזוי, קען עס מיינען די ביידע זאכן. ס׳קען מיינען מקפידים זה על זה אזויווי דו זאגסט, אדער קען עס מיינען אז זיי זענען טאקע שותפים, אבער זיי נעמען נישט פון דארטן קיין עסן, זיי זענען נישט שותפים אז אויך אין זייער טאג-טעגליך לעבן נעמען זיי פון דארטן. זיי האבן צוזאמען א סטאר, מענטשן האבן צוזאמען א סטאר, זיי עסן נישט איינער פון די אנדערע. דאס הייסט נישט קיין שותפות לענין שבת. אבער איך זאג דיר, ס׳איז דא א סטאר וואס מ׳לאזט אביסל… אבער נישט צופיל, אביסל מעג יעדער איינער נעמען, ער וויל דאך זיין. אויב ער לאזט נישט, דעמאלטס איז עס אויס. יא.

הלכה ב – בני מבוי וואס איינער וויל זיך נישט באטייליגן

מיר גייען ווייטער. וועגן בני מבוי… הלכה, הלכה, עס האט נישט צו טון מיט פריערהייט. מ׳גייט. ס׳איז אינטערעסאנט וואס קומט דאס דא אריין סתם נאך א הלכה. אזא הלכה וועגן, וואס טוט זיך ווען ס׳איז דא א באנטש מענטשן אין מבוי, און איינער פון זיי, געווענליך איז ער א חלק פון דעם, פון די עירוב, פון די שיתוף מבואות, ער ווארפט אויך אריין אביסל זיין עסן. אבער די וואך איז ער עפעס אין א שלעכטע מוט, “איך בין אבער נישט רגיל צו שטעקן מיין מבוי, ולא נשתתף”, ער וויל זיך נישט באטייליגן.

איז היות אז ער האט שוין מגלה דעת געווען אז ער איז א חלק פון דעם, און געווענליך איז ער א חלק פון דעם, איז די הלכה אז בני מבוי נכנסים לתוך ביתו, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, זיי קענען אריינגיין אין זיין הויז, ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו, זיי קענען נעמען די שיתוף בעל כרחו, זיי קענען נעמען פון אים א שטיקל עסן צו ווערן א שיתוף בעל כרחו.

פשט: כופין על מידת סדום

וואס איז די פשט? מ׳נעמט פון אים זיין עסן, ער וויל נישט. מ׳נעמט אים צו זיין עסן. ווייל ס׳איז א מין כופין אותו, ווייל מ׳ווייסט אז געווענליך וויל ער. אזוי זעט עס אויס. ער זאגט אז ס׳איז דא אזא ענין פון כופין על מידת סדום. ס׳גייט אים נישט אן די קליין ביסל עסן וואס מ׳נעמט פון אים, און ער גייט הנאה האבן אז ער גייט ווערן מותר צו טראגן מיט זיי. נאר ער, די וואך, האלט עניוועי נישט ביים ארויסגיין פון זיין הויז, ער איז אזא שלעכטער. ס׳איז מידת סדום, וואס איז “זה נהנה וזה נהנה”, אדער “זה נהנה וזה לא חסר”, דו גייסט נישט פארלירן. די שבת וויל ער נישט טראגן, סאו די שבת געבט ער נישט די קליין ביסל צו די בשותפות׳דיגע טעלער. איז עס אזא מידת סדום, און אויף מידת סדום קען מען מחייב זיין.

צוויי לעוועלס פון כפייה

יא, רב האט עס עפעס מחלק געווען, איך האב נישט פארשטאנען וואס ער זאגט עקזעקטלי. ס׳איז נישטא אזא הלכה למשל בחצר. פארוואס איז דא די דין דווקא ביי מבוי? איך ווייס נישט. לאמיר זען ווייטער. אפשר איז עס אויך דא, אגב, איך ווייס נישט. אפשר ווייטער פאר א חצר דארף זיין פת, ס׳גייט נישט אזוי.

ואיכא נמי דלא בעי, איינער רוצה להשתתף כלל במבוי, איינער פון די מבוי וואס קיינמאל וויל ער זיך נישט משתתף זיין, מ׳קען נישט אריינגיין אין זיין הויז און נעמען פון אים, אבער כופין אותו להשתתף עמהם, יא, מ׳קען לייגן אויף אים פרעשור, מ׳קען אים צווינגען להשתתף עמהם.

זעט אויס, אזוי זאגט דער מגיד משנה אפשר, זעט אויס אז ס׳איז צוויי לעוועלס. ס׳איז דא איינער וואס ער איז רגיל, מ׳דארף נישט כופה זיין, מ׳גייט אריין אין זיין הויז און מ׳נעמט ארויס א בילקע, וואטעווער, ווייניגער ווי א בילקע, ווייל ס׳איז א שותף. איינער וואס ער זאגט “איך וויל בכלל נישט”, נישט ער איז רגיל, ער וויל בכלל נישט, מ׳צווינגט אים. וואס הייסט מ׳צווינגט אים? אפשר בית דין צווינגט אים? וואס הייסט אן אנדערע לעוועל פון צווינגען? פשט איז אז מ׳קען נאכנישט אריינגיין אין זיין הויז, מ׳דארף אים קודם צווינגען. דער זאגט כופין אותו בבית דין עד שיאמר רוצה אני, ווייל מ׳דארף אז ער זאל מסכים זיין.

קשיא: פארוואס נישט מזכה זיין?

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דאך דא אן איזיער וועג פון מזכה זיין ביי ביידע. ער רעדט דאך די גאנצע צייט נישט פון מזכה זיין. פארוואס זאגט מען נישט מזכה? אבער פארוואס טאקע? ער זאגט אפשר דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט… וואס זאגט דער ראב״ד? דארף נחת רוח דמבטל זיין. ער זאגט, כופין אותו, דורך דעם וואס מ׳איז מזכה, כאילו מ׳רעכנט זיך נישט מיט אים, ער וויל נישט אז דער מבוי זאל זיין עהם, אן עירוב, ווייל ס׳איז קעגן די עירוב. כופין אותו, מ׳איז אים יא מזכה, און ס׳קוקט נישט אויס ווי ס׳איז א זכות פאר אים. ניין, אבער ס׳זעט נישט אויס אזוי. דער לשון “כופין אותו” זעט אויס ווי… קענסט זאגן אז מזכה זיין קען מען זיכער, אבער מ׳דארף נעמען פון אים, אזוי סתם איז ער נישט מתייאש פון די שאלה.

יא, נישט קלאר. ווייס נישט. ס׳איז נישט נוגע פאר די אלע מענטשן וואס קריגן זיך מיט די עירוב, אבער עניוועיס… יא.

הלכה ג – מזכה זיין פון אן אוצר

ווייטער, דא שטייט יא, די זכוי. יעצט גייען מיר לערנען אז מ׳קען מזכה זיין. סעיף ג׳, יא? “אחד מבני המבוי שיש לו אוצר של יין ושמן וקציר, הרי זה מזכה ממנו מעט לכל בני המבוי להשתתף בו, ומערב בו עליהם”. אויב איינער האט אסאך פון א געוויסע זאך, קען ער מזכה זיין אביסל פאר יעדן פון די בני המבוי, זיי זאלן ווערן מיט אים שותפים, און מיט דעם מאכט ער אן עירוב.

חידוש: אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו

זאגט ער די חידוש דא, “אף על פי שלא הפרישו ולא יחדו”. דאס איז זיכער אז מ׳קען, מ׳האט שוין געזאגט די דין פון מזכה זיין, אז טאקע מ׳נעמט אין א טעלער און מ׳איז מזכה פאר די מענטשן. דא איז די חידוש, אז אפילו ער האט נישט עקטשולי עס אריינגעלייגט אין א ספעציעלע, טאקע עס מפריש געווען, ס׳ליגט ווייטער אין זיין אוצר, אבער ער האט געגעבן רשות אז יעדער איינער קען… די אוצר באלאנגט פאר אלעמען, נישט די גאנצע אוצר, א חלק פון די אוצר, “מעט לכל בני המבוי”. גענוג, אבער דאס איז אן א שיעור. אפילו אויב די שיעור איז געווען וואס איז מערב בו אוצר, הרי זה מערב בו אוצר, הייסט עס דאך א שותף.

אינטערעסאנט. סא ווייטער, באלד וועלן מיר זען אז מ׳קען מזכה זיין, נאך מער הלכות וועגן מזכה זיין.

קשיא: וואס איז די כח פון זכייה?

אבער פרעגסט א גוטע קשיא, וואס איז די כח פון דעם וואס מ׳קען מזכה זיין? אפשר וויל ער נישט זוכה זיין. אבער דעמאלטס איז דא… יא, נאר גופא, מ׳קען אפילו שלעפן פון אים געלט. לאמיר זאגן, ס׳איז נישט דא דא איינער וואס האט עקסטערע עסן און ער וויל אוועקגעבן פאר יעדן. קען מען גיין שלעפן פון אים, ווייל ס׳איז… טייטש, מ׳רופט זיך נאך אן, “זענען ענינים, זענען ענינים”. ווייל די קליין ביסל וואס ער דארף געבן, איז נישט קיין דבר מרובה, ס׳הייסט נישט, ס׳איז נישט קיין שיעור וואס זאל הייסן גניבה אדער פסל דעתיה. און ער גייט הנאה האבן דערפון אז ער גייט מעגן טראגן אין די מבוי.

חידוש: פארוואס רעדט מען דווקא פון אוצר?

מצד שני, זעסטו דא קלאר אז די דין פון זכוי איז משום שפארט, ווען ס׳מאכט זיך פונקט איינער האט אסאך. ס׳איז נישט איינער לעבט אין… מיר האבן געלערנט אז דעמאלטס זאגט מען אז מ׳דארף נישט מפריש זיין אין א כלי, ס׳איז גענוג אז ס׳בלייבט אין “הרי הוא מערבו באוצר”. פארוואס מ׳לייגט עס ממש אין א כלי און מ׳איז מזכה, איז דאך פשוט אז מ׳קען, אדער ווי ס׳איז שוין געזאגט פריער. נישט קיין חילוק. איך זאג אבער פארוואס שטייט דא די מעשה? ווייל ער וויל דא זאגן די חידוש אז אפילו ווען ס׳איז מעורב באוצר הייסט עס אזוי ווי ער האט מפריש געווען אלץ שיתוף.

איז דא נאך א זאך, אפילו בשלא הפרישו, דאס איז נאך א הלכה. סתם איז דא א קשיא, דו ביסט גערעכט, ס׳איז דא א קשיא אין די גמרא צו מ׳מעג מזכה זיין מיט אן אוצר. אבער איך וואלט געטראכט עפעס אנדערש. ווי מיר האבן געזען פריער די הלכה פון זכייה, סתם געשטאנען אז מ׳קען מזכה זיין. בעירוב חצירות מיינסטו צו זאגן. אמת. און מיר ווייסן נאך נישט אז אלע הלכות זענען די זעלבע. ס׳שטייט קיינמאל נישט אז אלע הלכות זענען די זעלבע. אפשר יעדע זאך דארף מען זען עקסטער.

חידוש: עירוב קאסט עפעס

קען זיין אז, איך האב געטראכט סתם, אז אפשר אונז זענען מיר צוגעוואוינט אז דא האסטו איבריג עסן, ס׳קאסט דיר גארנישט צו לייגן א שותף. אבער ס׳זעט אויס פון די אלע הלכות אז עפעס קאסט עס. אוודאי, דו ביסט גערעכט, ס׳איז ווייניג, מ׳קען אפשר קויפן, איך ווייס נישט. אבער ס׳איז נישט פשט אז איבעראל קענסטו מזכה זיין. דא זאגט ער מ׳קען מזכה זיין, ס׳איז דא איין גביר וואס קען אפארדן פאר יעדן. דער אוצר איז דאך א זאך וואס ער קען אפארדן, ווייל ס׳גייט דאך ניצן, יעדע שבת דארף מען זיך רעכענען, ס׳איז נאך דא. אבער דאס וואס אונז טוען, סתם מ׳נעמט א… אקעי, ס׳איז זייער ביליג, אבער אפשר היינט איז מצות ביליג, וואטעווער. ס׳זעט אויס פון די אלע הלכות אז מ׳אסומט אז ס׳קאסט עפעס. מ׳קען נישט בעטן, ס׳איז דא א געוויסע תביעה, מ׳דארף בעטן. אוודאי, מ׳קען מחייב זיין פאר מענטשן צו געבן אביסל. אז יעדער געט אביסל איז עס אפארדעבל. אבער זאגן אז סתם איינער זאל געבן פאר יעדן, פון וואו האט ער איבריג חלה פאר יעדן? פארשטייסט וואס איך זאג?

חידוש: פארוואס רעדט מען נישט גלייך פון זכייה?

מער ווי דעם כאפט ער אן די פאל פון “עולה עולה עד שיעלה לשם”. און איך זאג אויך, איך פרוביר אויך צו ענטפערן פארוואס מ׳גייט נישט גלייך צו זכייה. אויב מ׳קען מזכה זיין, איז דאך אן ענין, מאך א זכייה, מאך דיך נישט משוגע, טו אזויפיל הלכות פון וועמען, מיט תביעות, וויאזוי איז מיט תביעות. זעט אויס אז ס׳איז נישט אנגענומען, ווייל זכייה דארף אויך פת, און ווער האט איבריגע פת פאר די עירוב? פארשטייסט וואס איך זאג? א נארמאלע אופן, מ׳בעט אביסל פון יעדן, ארבעט זיך עס אויס. איך זאג, אין הלכה קען מען טאקע, און דאס איז פארוואס די הלכה רעדט נישט פון דעם, נאר מ׳רעדט פון קביעות, ווייל אונז זעט עס אויס ווי ס׳איז אסאך גרינגער צו געבן און נעמען אן עקסטערע מצה און יענעם מזכה זיין. מ׳רעדט אבער נישט אין אזא ריאליטי. מ׳רעדט אין א ריאליטי ווען אויב מ׳וויל יעדן אזוי געבן אביסל, דארף מען טאקע קויפן זיין. איי, איך האב געטראכט אז כאילו ס׳איז נישטא מצות אין די וועלט און ס׳פליעט נישט איבעריגע מצות. דאס וועט זיין גוט ווארט איך טראכט.

הלכה ד: חצר הפתוחה לשני מבואות

Speaker 1:

מ׳זאגט אין הלכה קען מען טאקע, און דאס איז פארוואס די הלכה רעדט נישט פון דעם, נאר מ׳רעדט פון קביעות, ווייל אונז זעט עס אויס ווי ס׳איז אסאך גרינגער צו געבן א נעמען עקסטרע מצה און יענעם מזכה זיין, אבער מ׳רעדט דא נישט אין אזא רעאליטי, מ׳רעדט אין א רעאליטי ווען אויב מ׳וויל יעדער אזוי געבן אביסל, דארף מען טאקע קויפן זיין. איך האב געטראכט, דא, אז כאילו עס איז נישטא מצות אין די וועלט היינט, ס׳פליעט נישט איבעריגע מצות. עס וועט אייער גוט, ווייט איך.

אקעי, עד כאן איז בעצם די הלכה פון… אממ… אקעי, איך ווייס נישט, וויאזוי מ׳קען מען זאקס נאכדעם, יעצט קען מען לערנען אז סאך פרטים אין די זיכוי וועט. ארי, אזויווי יעצט פריער האבן דאס געלערנט, וואס טוט זיך ווען צוויי חצרות זענען קאנעקטעד, און דער מענטש וויל אפשר זיין נאר חלק מיט איינס, און איך קומט עס נישט מיט די אנדערע. אבער דער זאל מיר מענטש קיינמאל וואס ס׳שטערט.

יעצט וועט מען אז עס איז דא א אופן פון זיכוי, אז דאס איז נישט נארמאל. איך זאל מיר גערעכט אז מען פלוי געלערנט צוויי חצרות וואס קענען ווערן צוזאמען. אבער יעצט רעדט מען פון צוויי מבואות, און די שאלה עס איז אויף לעכר מובי. איך זאג אז עס איז אויסגעשטעלט אזוי ווי פריער, די הלכה פון חצי, און יעצט זאגט מען די זעלבע ענליכע הלכה און מבוא. יעצט זאגט מען אז עס טוט זיך פון אזא מין מצב און מבוא, אז א מענטש וויל זיין א חלק פון איינע וואלערן.

Speaker 2:

ניין, אבער זיי האבן נישט געלערנט די הלכה קיין, נישט ביז יעצט האבן עס נאר געלערנט הלכות פון וויאזוי מען קען זעטיילן. אונז האבן פייער א ג׳ האבן אונז געהאט ווען ער פרעגן די צוויי שיטס פונעם ניצן איינע מיט די אנדערע…

Speaker 1:

יא יא, אלע מינער עפערנען פון וויאזוי ווערט צוזאמען, וויאזוי מען קען מאכט צוזאמען. אבער דא יעצט ווערט א זאך וואס ווערט א שאלה וועגן די זוכה. ווייל דער שאל איז וועלכער מובי דיין חצה וויל זיין פארט. דו ווילסט בכלל זיך משטאטעווי זיין מיט די, אדער בכלל מיט יענער. מ׳קען אפשר מיט ביידע צוזאמען, אבער עס האבן אז מ׳מאכט נישט מיט ביידע צוזאמען. מ׳מאכט נאר מיט איינס, און וויבאלד האבן זעהן וויאזוי מען מאכט אלעס צוזאמען.

Speaker 2:

סאו איך געדענק נישט אז א בייעס אין א חצה איז נישט הוגער. ווייל א בייעס אין א חצה, חוץ, האבן די דעפאנען וואס עס האבן געלערנט. סאו אום ראט צו, יא. אבער דעמאלטס איז נישט שייך צו טשויזן.

Speaker 1:

נאר ביי א חצה צווישן צוויי מבוי׳ס אין שייך אז מ׳זאל קענען אים א טשויס. אדער דעי אדער יענער, איך דארף אים וויסן וועלכע דו ווילסט.

לשון הרמב״ם: חצר שיש לה שני פתחים לשתי מבואות

Speaker 1:

אקעי, חצר שיש לה שני פתחים ופתחים ולשתי מבואות, א חצר וואס האט צוויי טירן און זיי זענען אפן צו צוויי אנדערע מבואות, איז אומר משתתף עם אחד מהן בלבד. אויב דער מענטש האט נאר משתתף געווען מיט איינע פון די צוויי מבואות — נישט דער מענטש, דער חצר, רייט? דער חצר האט זיך נאר משתתף געווען מיט איינע פון די צוויי מבואות, נאסרו במבוי השני. די חצר מעג נאר טראגן צו די איין מבוי צו וועם זיי האבן געמאכט שיתוף, און זיי ווערן גע׳אסר׳ט אויף די מבוי השניה, ואחד מהן מוציא ומכניס בה.

ס׳איז די ווערטער “נאסרו” איז נישט יעצט געווארן נאסר מיט דעם מאכן, ס׳בלייבט אסור, רייט? דיין משתתף זיין מיט איינס העלפט נישט לגבי די אנדערע. ער זאגט נישט מיט דעם וואס דו ביסט מגלה דעת געווען אז דו ביסט מבטל דיין רשות פון דיין חצר צו די מבואות. ניין, ס׳איז די זעלבע. אבער מיט יעדע מבוי דארפסטו עקסטער מאכן א דיעל.

Speaker 2:

יא, אדער מ׳קען מאכן איין גרויסע, באט יא, ער מיינט לכאורה דאס צו זאגן.

זיכוי בשיתוף לבני מבוי — צריך להודיע

Speaker 1:

אבער לפיכך, יא, לפיכך, קומט אויס אזוי, זיכה אחד בשיתוף לכל בני מבוי ושותף עליהם, איינער האט מזכה געווען, ער זאגט דא, וואס טוט זיך ווען די שיתוף מבואות איז געשען באופן זיכוי? איינער האט מזכה געווען פון זיין עסן פאר אלע בני מבוי ושותף עליהם, רייט? צריך להודיע לאנשי חצר זו, די חצר וואס איז אין די מבוי, באט זיי זענען אויך קאנעקטעד צו אן אנדערע מבוי, דארף ער זיין מודיע זיין אז ער מאכט פאר זיי א שיתוף מבואות, שאין משתתפין אלא מדעתן. פארוואס? שאין זה חסרון להם.

פאר אלע אנדערע מענטשן, וויבאלד ער איז מזכה פאר אלע אנדערע מענטשן האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳דארף זיי נישט מודיע זיין, אזוי זאגט כאילו אדם שלא בפניו. ס׳איז גענוג אז ער איז מזכה פאר זיי. אבער דער מענטש וואס וואוינט צווישן די צוויי מבואות…

Speaker 2:

ניין, ס׳זעט דא אויס אז דער מענטש וואס וואוינט צווישן די צוויי מבואות קען נאר גיין אדער מיט די מבוי אדער מיט די מבוי, ער קען נישט בילאנגען צו ביידע.

קשיית הרב — איזו חובה יש לו?

Speaker 1:

זאגט די הלכה, ס׳איז א גרויסע פראבלעם, דער רמב״ם זאגט אז וויבאלד… דער רמב״ם זאגט אז אויב מען מאכט מיט איינס קען מען נישט מיט די אנדערע, ממילא דארף ער מודיע זיין, שבת מביא א שיינע ראיה פון שנת תף, לא זו אף זו.

פרעגט דער הייליגער רב גלייך אדיין א קשיא, איך פארשטיי נישט, וואס איז די חובה? וואס שטערט עס? ער קען ביידע. דאס הייסט, עס שטערט נישט, מ׳קען איינס, נאכדעם וואס מ׳האט געמאכט איינס קען מען נאך צולייגן די צווייטע. עס שטערט בכלל נישט. אמת? מיט דעם הרג׳עט אים גארנישט אפ. בסך הכל, מיט דעם מאכסטו אים נאר איינס, ער באלאנגט אין תליסא אין איין מבוי. אויב וויל ער נאכדעם זיך משתתף זיין מיט׳ן אנדערן מבוי, קען ער זיך משתתף זיין מיט׳ן אנדערן מבוי. סאו פארוואס טאקע?

Speaker 2:

יא, גוט, ס׳איז קיינעם פאלט נישט איין.

Speaker 1:

דאס הייסט, דער רב ברענגט אזוי, ער שטייט אפשר אין די מפרשים אין די גמרא, מ׳דארף קוקן אין די גמרא וואס ער ברענגט. אבער דער רב פרעגט א קשיא, איזו חובה יש לו? ס׳איז עניוועי מותר אין ביידע. דאס הייסט, אפשר איז דא א שיטה וואס זאגט אז מ׳קען נישט זיין מותר מיט ביידע, באט אונזער הלכה איז קלאר אז מ׳קען זיין מותר מיט ביידע. איז וואספארא חובה איז עס? ס׳איז טאקע שווער.

די מפרשי הרמב״ם ווילן זאגן תירוצים, אז כאילו בעצם די זעלבע זאך קען זיין בחצר. איך פארשטיי נישט פארוואס. באט אפשר וויל ער דוקא נישט, דאס איז די ווארט. אפשר וויל ער דוקא נישט די עירוב. ס׳איז דא אזא זאך, א מענטש וויל דוקא נישט די עירוב.

דיון: פארוואס איז עס נישט א זכות — ביידע מבואות וועלן זיך טרעפן אין זיין חצר

Speaker 2:

איך קען הערן, ווייל אויב ווערט עס א שיטוף אין די מבוי, און אלע אנשי מבוי מעגן דורכגיין צווישן זיין חצר צו די נעקסטע מבוי. ער איז דאך די מיטל וואס איז קאנעקטעד צו צוויי מבואות.

Speaker 1:

אה, סאו כאילו, איך פארשטיי וואס דו זאגסט. ווייל איך בין מיר שווער געווען, ווייל אויב דו זאגסט סתם אז דו האסט א נייע זאך אז מ׳קען זאגן “איך וויל נישט”, דעמאלטס שטימט נישט די פריערדיגע הלכה אז מ׳קען כופה זיין. ס׳איז נישט אזא זאך אז מ׳וויל נישט. און אויך, דער רמב״ם זאגט נישט אז ער וויל נישט אין יענע. דער רמב״ם זאגט, אפשר וויל ער די עירוב און נישט אין יענע. פארשטייסט? ער וויל די עירוב, נאר ער וויל עס זאל זיין אפן צו ביידע. און דעמאלטס ווערט יעצט די גאנצע… יעצט איז ער אריין, ווייל די מענטשן פון די צוויי מבואות וועלן זיך קענען טרעפן אינמיטן די מיטל פלאץ, אין די חצר פון דעם מענטש.

Speaker 2:

רייט, איך הער. זאגסטו אז אפשר דוקא ווייל ער איז אפן צו צוויי, דעמאלטס ווערט א גרעסערע פראבלעם, ווייל ער וויל נישט זיין צוויי, און יעצט האט ער נישט קיין ברירה, יעצט מוז ער מאכן צוויי, ווייל ער קען נישט… איך מיין, אויב ער וועט מאכן מיט איינס, וועט שוין אויטאמאטיש…

Speaker 1:

סאו אונז זעען מיר דא אויך אז מ׳קען נישט כופה זיין ווען יענער האט עפעס אן ארגומענט. ס׳איז אזוי משמע געווען, ווייל די לשון איז געווען אזוי, ווען יענער איז א משוגענער, געווענליך איז ער א שוטה פון די תשע מידות, ער איז אין א שלעכטע מאוד. אויב האט ער אבער א לעדזשיטימעט ריזן, אזוי ווי אונז זעען דא, אין אזא פאל קען מען נישט, איז נישט קיין זיכערע זכות. אזויווי דו זאגסט, איז נישט איינער זכות להם. פארוואס זאל ער נישט קענען מאכן נאר מיט יענער אויב ער וויל? אויב ער וויל נאר מיט די אנדערע, גייט ער מאכן מיט די אנדערע, און דו פארסט אים ארויף אויך צו זיין מיט דיר. דעמאלט גייען ביידע…

Speaker 2:

מען פארסט נישט, ווייל וואס לאמיר זאגן יענער טראכט, אויב יענער די מבוי אויף צד צפון האט א דיעל מיט מיר, ווייל ער האט מיר זאכן געגעבן, אקעי? יעצט איך מיט אים זענען איין שותף מבוי. נאכדעם גיי איך צו די אנדערע זייט, און איך מאך מיט אים א דיעל. דער ערשטער מעג יעצט גיין אלל די וועי צו די דריטע? ער האט נישט קיין דין מיט די דריטע.

Speaker 1:

ניין, ער קען נישט, אבער ביידע זאלן קענען גיין צו די מיטלסטע. ביידע זאלן קענען מאכן א גרויסע פארטי ביי די מיטלסטע, און ער וועט ברענגען עסן פון דא און ער וועט ברענגען עסן פון דא. און דאס איז וואס ער האט מורא.

Speaker 2:

אה, יא יא.

Speaker 1:

יא גוט.

כלל: זכין לאדם נאר ווען ס׳איז טאקע א זכות

Speaker 1:

אין אזא פאל איז נישט קיין זכות.

אקעי, סאו דארף מען מדייק זיין. דארף מען מדייק זיין, ס׳דארף נאר זיין אויב ס׳איז טאקע א זכות פאר אים.

איך וועל דיר זאגן אז מיט דעם שטימט די לשון הרמב״ם פריער. ס׳איז געווען א לשון וואס האט געגעבן די משמעות אז מ׳איז כופה ווען ער האט נישט קיין עכטע סיבה נישט צו. ס׳איז געשטאנען די לשון, געווענליך איז ער א שותף. איך וויל אים נישט האבן פאר א שותף, איך ווייס אז ער איז א שלעכטע מוד, ער ענטפערט נישט. דעמאלטס קען מען אים כופה זיין, ווייל ער האט נישט קיין אמת׳דיגע סיבה. דא רעדט מען ווען ער האט יא אן אמת׳דיגע סיבה, דעמאלטס קען מען נישט כופה זיין, ס׳איז נישט קיין זכות פאר אים.

Speaker 2:

אליזשענטעס, יא.

הלכה ה: אשה מערבת לבעלה

Speaker 1:

אקעי. ווייטער, אונז גייען לערנען אן אינטערעסאנטע הלכה פון ווער קען…

Speaker 2:

ס׳איז א המשך פון דעם.

Speaker 1:

ס׳איז א המשך פון דעם, ס׳איז געווען אן ענליכע הלכה, די ווייב קען מאכן פאר די מאן?

Speaker 2:

יא, ס׳איז אין… האבן מיר נישט שוין געזען?

Speaker 1:

ער זאגט דאס לגבי מבוי. אשה של בעלה מערבת שלא מדעתו, אפילו אן זיין וויסן, ובלבד שלא יהא ישראל שכנו. וואס הייסט? בתנאי אז ער וויל. איז דאס די טייטש?

Speaker 2:

אה, ער איז נישט איינער… יא יא.

Speaker 1:

וואס הייסט? אבל אם היו ישראל עליהם, אחד מערב ואחד לא מערב, אסור לו לערב שלא מדעתו. אויב איז דא א כלל… ס׳איז נישט דא קיין פריערדיגע הלכה. ער זאגט “מערבת”, “מערבת” מיינט עירובי חצרות. ס׳איז נישט געשטאנען קיין פריערדיגע הלכה וועגן אשה. דא איז נישט געשטאנען. ס׳איז געשטאנען וועגן די אשתו שלא כגופו, האב איך געדענקט, אז מ׳קען זוכה זיין פון איר. זי האט מעריב׳ס, איר מאן שטייט עפעס, אבער ביידע.

Speaker 2:

אונז האבן מיר עס נישט געהאט אין ערשטן פרק פון הלכות עירובין, אדער צווייטע? אה, ווייל דאס איז ווייטער הלכות זכיה. איך געדענק נישט, נאר איך געדענק וועגן די גוי איז געשטאנען אז מ׳קען פרעגן פון עניוואן. אה, ס׳איז געשטאנען לזכות להן על ידי שפחתן. אה, אה, נאך א זאך. נישט על ידי אשתו, וואטעווער. אה, די על ידי אשתו, איך געדענק שוין נישט. אבער דאס איז די ענין פון אנשי הבית. דא איז אביסל אן אנדערע הלכה.

Speaker 1:

אקעי, דאס איז די אנדערע, קיצור ס׳איז א המשך פון זכין לאדם. דאס הייסט, מ׳קען… אבער דא קומט אריין אשתו, נישט ווייל זי איז מזכה. ס׳איז אנדערש, רייט? זי האט א רעכט. ווייסט וואס דאס איז? בעיסיקלי ס׳איז דאך צוויי הלכות. דאס איז איינס, אז די פרוי האט די רעכט צו מזכה זיין פאר דעם מאן. אבער דאס גייט צוריק צו די רעגולער הלכה, טאקע נאר ווען ס׳איז א זכות פאר אים. ווייל די ווייב׳ס מערב זיין האט אויך זיין באופן פון זכין לאדם. נישט אז זי האט די רעכט אליין צו זיין בעל הבית אנשטאט דעם מאן.

וואס מיינט “אוסר”?

Speaker 1:

כיצד אוסר? וואס מיינט אוסר? וויאזוי זאל זי מגלה זיין די עסק? נישט ער מעריב במקום, און זי מעריב במקום. דאס הייסט, לגבי עירוב חצרות אדער לגבי עירוב תחומין. אקעי.

Speaker 2:

יא. איך זאג נאר, איך האב נישט פארשטאנען, און דער ר״ן האט אן אנדערע פשט. אקעי, נישט קלאר. ווייל פרעגסטו ווייטער, פון וואו נעמט מען דאך דא קויפן? ס׳איז נישט קלאר די גאנצע זאך. יעצט איז דאך קלאר אז א מענטש קען אוסר זיין. דאס איז ממש יענע מענטש פון די פריערדיגע הלכה וואס מ׳האט געזאגט אז מ׳גייט אים רופן אין בית דין, מ׳גייט אים אנשמייסן ביז ער זאגט יא.

Speaker 1:

אבער איך מיין אז די אוסר רעדט אז מ׳רעדט דא נאר וועגן די מענטש וואס בילאנגט צו צוויי מבואות. ווען ער האט יא די רעכט צו אסר׳ן אויף שכנים, דעמאלטס קען אויך די ווייב מאכן פאר אים.

שיטת הר״ן — כשעושר

Speaker 2:

דער ר״ן טענה׳ט נישט ממש אזוי, נאר עפעס ענליך צו דעם, רייט? אז די הלכה רעדט זיך ווען ס׳איז דא אן אנדערע וועג. כשעושר הייסט אז זיי האבן נישט קיין אנדערע וועג. פארקערט, דעמאלטס כשעושר קען זיי יא מער זיין שלמה דעתא, אזוי זאגט דער אב״ד, ווייל דעמאלטס דארף מען אים האבן.

הלכה ה (המשך): עירוב שלא מדעתו – שיטת הראב״ד

Speaker 1: כשאין לו, כשעושה עירוב הייסט אז ער האט נישט קיין אנדערע וועג. פארקערט, דעמאלטס כשאין לו קען מען יא מערב זיין שלא מדעתו, אזוי זאגט דער ראב״ד, ווייל דעמאלטס דארף מען אים האבן. אויב מ׳דארף אים נישט האבן, דעמאלטס דארף מען אים פרעגן צו ער וויל. אזוי טענה׳ט דער ראב״ד. מ׳דארף קוקן אין די גמרא, דער ראב״ד זאגט דארט א מעשה פון עובדא דזינא, מ׳דארף זען וואס ס׳איז געווען דארט.

Speaker 2: יא, ס׳איז מיר נישט קלאר, ווייל דאס איז די וויכטיגע זאך, צו מ׳קען צווינגען א מענטש. ער זאגט אז ס׳איז א זכות, אבער ניין, ס׳ווענדט זיך וואס ער וויל. דאס וואס מ׳זאגט פריער זכות מיינט נאר אז געווענליך מענטשן ווילן.

חידוש: זכות מיינט נאר וואס מענטשן געוויינטלעך ווילן

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז דא א חילוק צווישן קויפן און נישט קויפן. קויפן איז נישט מיט די זכיה, קויפן איז אז יענער דארף וועלן, ס׳איז א צווייטע זאך. קויפן מיינט נישט אז מ׳איז אים מזכה, קויפן מיינט אז מ׳זאגט אים אז ער איז א חייב, אבער ס׳מאכט אים נישט קיין עירוב. אדער אה, איינמאל ס׳האט מען געכאפט זיין ברויט, אויב ער איז רוגז, ווייס איך נישט. ס׳איז נישט קלאר אז די פארט איז נישט.

Speaker 1: פריער רעדט מען ווען ער איז רוגז, דא רעדט מען ווען אונז האבן מיר נאך נישט פארברענגט מיט אים. יעצט נאר די ווייב זאגט אז יא. דאס איז אפשר אזוי. יא יא, מסכים, רשט אויס. מ׳ערוב׳ט מיינט לכאורה אז זי געבט א ברויט, רייט? זי מעג געבן, יא.

Speaker 2: אקעי, יעצט קען מען לערנען פריער וואס איז… דו ווייסט וואס איז די הלכה אז א פרוי מעג געבן א דבר מועט, למשל א בת דגה? ווייסט נישט? ס׳האט צו טון מיט הלכות כתובות. איך מיין דאס איז הלכות כתובות. קען זיין, ווייס איך נישט.

הלכה ו: שיתוף מבואות – במין אחד או בשני מינים

Speaker 2: לאמיר זען די נעקסטע הלכה. יעצט קען מען לערנען עפעס א פרט פון דעם, דאס הייסט, דא איז פארהאן וואס מ׳דארף מדייק זיין, וואס ער קען נישט טון שלא מדעתו, וואס איז געווען שוין אן עירוב, אבער מ׳דארף מאכן יעצט א נייעם, ווייל ס׳האט זיך שוין געענדיגט, יא?

שנתערבו אחד מחצר זו ואחד משני מבואות. איז אזוי, אם במין אחד נשתתפו, אויב האבן זיי זיך משתתף געווען מיט די זעלבע סארט עסן, נאר איין סארט עסן, יא, אפילו כלה אותו המין, אפילו אויב ס׳האט זיך שוין געענדיגט די עסן, וואס הייסט ס׳האט זיך געענדיגט? מ׳האט עס אפגעגעסן. די בני המבוי האבן עס געגעסן. די שיתוף מבואות וואס מ׳מאכט, מ׳עסט עס. ס׳איז נישט קיין זכר בעלמא. איז רשאי אותו שותף אחר ומזכה להם, מאכט ער א נייע, און ער דארף זיי נישט זאגן, ווייל ס׳איז דא א הסכמה פון פריער אז ס׳איז דער זעלבער מין, און אונז ווייסן שוין אז די מענטשן האבן מסכים געווען צו ווערן שותפים אויף דעם מין.

אבער אם בשני מינין, וואס איז די חילוק? אם בשני מינין נשתתפו, ונסתם האוכל, ס׳איז שוין נישטא די שיעור, און איינער וויל מזכה זיין, געבן אז ס׳זאל זיין די שיעור, מוסיף ומזכה להם ואינו צריך להודיע. אויב ס׳איז נאר דא א ביסל, ס׳איז נאך דא א ביסל. אה, ס׳איז פשט אזוי, ס׳הייסט אזויווי ער טוט דא אפשר א נייע זאך, ס׳הייסט אזויווי ער איז מחזק די עקזיסטינג עירוב. ואם כלה, אבער אויב ס׳האט זיך געענדיגט, ס׳איז צוויי מינים, און ביידע מינים האט מען געדארפט מאכן א נייע, I guess, yes? ס׳איז אינגאנצן נישטא גארנישט. יא, איז אפשר דער עולם נישט מסכים אויף א נייע. פארוואס? ווייל ער גייט מאכן א דריטע מין. ווייל איינמאל ס׳איז שוין דא טשויסעס, ס׳איז שוין דא וועלכע פון די צוויי מינים מ׳זאל מאכן די נעקסטע. ער קען מאכן פונקט די זעלבע צוויי מינים, וואס גייט מיך אן?

קושיא: ווי קען מען משתתף זיין בשני מינים?

Speaker 2: און בכלל איז דאס שווער, האבן מיר דאך פריער געלערנט אז מ׳דארף האבן די זעלבע מין. ס׳איז נישט קלאר. נישט אזוי האבן מיר געלערנט פריער, ס׳איז געשטאנען על עס פאר די שותפות אז ס׳דארף זיין איין מין. פרעגט שוין דער ר״ן, וזה פירוש שבושי שאינם יכולים להשתתף אלא במין אחד, וויאזוי קען בכלל זיין? אפשר שני מינים מיינט פשוט אז ער טוישט די מין. אפשר דאס מיינט ער, אבער דער ראב״ד האלט נישט אזוי. דער ראב״ד זאגט אז מ׳קען נישט משתתף זיין מיט צוויי מינים. און סא דער ראב״ד און דער רמב״ם קריגן זיך צו מ׳קען משתתף זיין מיט צוויי מינים, און דאס אליין איז א חלק פון זייער מחלוקת.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד: כל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף

Speaker 2: יא, ער זאגט אין די מגיד משנה אז די מחלוקת איז שוין דא אין פרק א׳, איך געדענק, הלכה י״א. ער זאגט אז ס׳שטייט דארט אז אין פרק א׳ הלכה י״א שטייט אז דער רמב״ם האט געזאגט אז כל הדברים מצטרפין לשיעור השיתוף. זייער גוט. האט דער ראב״ד געזאגט אז דאס איז נישט ריכטיג, נאר אויף עירוב חצרות וואס איז עירוב תחומין, קען מען, אדער שיתוף מבואות, טענה׳ט דער ראב״ד אז מ׳קען נישט צוזאמלייגן צוויי מינים. ס׳איז טאקע א מחלוקת מפורש צווישן רמב״ם און ראב״ד אין פרק א׳.

סא לויט׳ן רמב״ם׳ס פשט אז מ׳קען מאכן משני מינים, קען זיין דא אזא הלכה, וואס די פשט פון די הלכה ווייס איך נאך אלץ נישט. אבער לויט׳ן ראב״ד׳ס פשט קען נישט זיין דאס, מוז מען מיינען אז דאס וואס שטייט אין די גמרא “שני מינים” מיינט אז מ׳טוישט די מינים אינצווישן. דאס קען זיין.

Speaker 1: רייט. דאס איז פשוט׳ע פשט אין די ראב״ד׳ס. דער ראב״ד האט געלערנט אזוי ווי דער רמב״ם. ס׳זעט אויס אויב ס׳איז צוויי מינים, בקיצור, אויב ס׳איז א טשעינדזש, ס׳איז נישט קלאר פארוואס צוויי מינים הייסט א טשעינדזש. דאס הייסט, אפילו אויב ער מאכט די זעלבע צוויי מינים, אדער ס׳איז נישט עקזעקטלי די זעלבע קיינמאל נישט.

חידוש: פארוואס ביי שני מינים ווענדט זיך דער מין

Speaker 2: אינטערעסאנט. ס׳איז טאקע אזוי. באמת, באופן וואס מ׳קען מאכן זכוי לאדם שלא בפניו, איז נישט קיין חילוק די מין. אבער דעמאלטס, ווען אל זכין קען מען נישט, ווייל מ׳רעדט דא וועגן די עיר, מ׳פארלירט עפעס כאילו. דער מענטש וואס באלאנגט צו די צוויי מבואות, וואס איז נישט קיין זיכערע זכות, ווייל אפשר וויל ער זיין מיט די אנדערע מבוי. און דעמאלטס ווענדט זיך עס אין די מין. ס׳איז זייער, ביי די וועי. א חצר האט אלעמאל מער ווי איין מענטש. יא.

Speaker 1: אקעי. און די תוספות אין שבת ח׳ זאגט… ס׳איז שוין געווען אן עירוב צווישן די חצר מיט די אנדערע. איז ווייטער די זעלבע זאך, אז די חצר איז דאך נישט קיין קלארע זאך אז זיי ווילן זיין א חלק פון דעם מבוי, ווייל אפשר ווילן זיי דוקא זיין נאר פון די אנדערע, איז אויך, מ׳זאגט, מ׳קען מ׳מדייק זיין אז “וצריך להודיעם”. צריך להודיעם מיינט צו זאגן אז ס׳וועט טאקע נאר ארבעטן אויב זיי זענען מסכים.

Speaker 2: רייט. איך האב טאקע אזוי געוואוסט. רייט. וואס זיי ווילן מאכן.

הלכה ז: חצר שנשתתפה עם שני מבואות

Speaker 1: און ווייטער, די זעלבע חצר, וואס טוט זיך אזוי? אנשטאט ווי חצר זענען מבוי זענען פתח זה, און מבוי השני פתח האחר. אז זיי האבן יא געמאכט ביידע, ביידע אבער נישט אלע דריי צוזאמען, איז דער תירוץ איז, דער תירוץ פון די משנה איז, “מערבין שניהם עמו”, אבער בשתי מבואות אסור זה על זה, אבער ס׳ווערט נישט אזוי ווי איין גרויסע מבוי. חוץ אויב זיי מאכן איין גרויסע שותף, אבער זיי האבן געמאכט צוויי, ס׳איז איינס פון די וועג און איינס פון יענע וועג. “לא יערבו עמהם”, זיי האבן נישט געמאכט קיין איין עירוב, ס׳איז נאר געבליבן אן עירוב מיט איינס פון זיי נישט. זיי האבן נישט געמאכט מיט קיינעם פון זיי נישט. ווייל זיי האבן נישט אזוי, זיי אוסר׳ן זיך על שניהם.

Speaker 2: ווייל וואס? ווייל ביידע האבן די ריסא רגלא, אזויווי זיי האבן גערעדט אין די פריערדיגע פאל. יא, ס׳איז אזויווי א חצר וואס איינער האט נישט משתתף געווען. דאס הייסט, קיינער מעג נישט טראגן צו די צווייטע מבוי, און נישט נאר דעם, ער איז אוסר על שניהם. וואס הייסט? אזוי ווי דו זאגסט, אז ביידע פון זיי מעגן נישט טראגן צו איר.

הלכה ח: חצר שהיא רגילה בפתח אחד

Speaker 1: וואס טוט זיך אזא זאך, ווען דער מענטש וואס איז דער חצר, נישט דער מענטש, דער חצר וואס איז משותף צו די צוויי, וואס איז קאנעקטעד צו די צוויי מבואות, אבער מיט איינס פון זיי זענען זיי מער קאנעקטעד. ס׳איז דא א חצר שהיא רגילה בפתח אחד. ער האט טאקע פתחים צו צוויי מבואות, אבער צו איין מבוי האט ער א פתח וואס ער נוצט, וואס איז אן אמת׳דיגע טיר וואס מ׳נוצט אסאך, און א פתח שני אין רגילה בו. איז “זה שרגילה בו אוסר, ושאינה רגילה בו אינו אוסר”. אסר׳ט ער נאר אויף די מבוי וואו ער איז טאקע רגיל, ווייל מ׳קוקט עס אן ווי ער באלאנגט צו יענע מבוי.

Speaker 2: סאו אוסר מיינט אז ער אסר׳ט אויך אז יענע חצירות ביי זיי טארן נישט אריינגיין אין די מבוי, ווייל כאילו דו באלאנגסט אויך צו ביידע פון זיי. אויב דו טיילסט אבער עקסטער עירוב איז אפשר עקסטער, אבער טאמער נישט טארן זיי אויך נישט טראגן, ווייל זיי האבן דאך נרבע דלתות, ווייל די חצר באלאנגט אויך צו יענע מבוי. און יענער מבוי האט גארנישט קיין עירוב. און דא איז דא א דין אז ווען ס׳איז רגילה בו, וואס הייסט רגילה בו? אז מען פירט זיך צו גיין אין די זייט. געווענליך מענטשן גייען יענע וועג, איז נאר די וועג וואס זיי פירן זיך צו גיין אסר׳ט. דאס הייסט, אויב וואלט ער געוואלט מאכן אן עירוב, קען ער מאכן אפילו מיט די וואס איז אינה רגילה בו, ווייל מיט דעם וואלט ער געוויזן אז ס׳איז יא. אבער ער האט נישט געמאכט, און איז אינה רגילה בו, און מיט דעם אסר׳ט ער נישט. ס׳איז א קולא אזא.

קולא: ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו

Speaker 2: ערבו בני מבוי שאינה רגילה בו, אפילו זיי האבן געמאכט די עירוב נאר מיט די אנדערע מבוי, איז נאך אלץ הותרה מבוי האחר לעצמו, ואינו צריך לערב עמו. פארוואס? ווייל יעצט האט ער זיך אפגעטיילט, ער זאגט אונז, הגם מיר זענען רגיל מיט דיר, אבער מיר זענען נישט קיין עירוב. דאס הייסט, אפילו מיט די וואס ער איז רגיל, אבער אויב איז ער מגלה דעת געווען אז ער וויל זיין א חלק פון די אנדערע מבוי, אסר׳ט ער אים נישט.

הלכה ט: דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו

Speaker 2: זייער גוט. ערבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן, די מבוי וואו די בני החצר זענען רגיל האבן געמאכט א מבוי לעצמן אן די בני החצר, והיא לא ערבה עמו, און די חצר אינמיטן האט נישט מערב געווען נישט מיט די מבוי שהיא רגילה בו און נישט מיט די מבוי האחר שאינה רגילה בו, גארנישט. און אויך די בני המבוי שאינה רגילה בו האבן אויך נישט געמאכט צווישן זיך קיין מבוי אן אים. ואם באו לערב בני מבוי שאינה רגילה בו, איז יעצט אזוי, אויב וועט מען זאגן אז ער באלאנגט בעצם צו די מבוי וואס איז רגיל בו, גייט ער זיי אסר׳ן. האט מען געמאכט נאך א קולא, דוחים אותו אצל מבוי שאינה רגילה בו. נעמען מיר אן אז ער באלאנגט צו די אנדערע מבוי. אפילו עכט באלאנגט ער נאך ווייניגער צו די אנדערע מבוי, אבער היות אונז ווילן נישט יעצט קלקול מאכן די מבוי וואס אן אים איז אלעס בסדר, און די אנדערע איז עניוועי נישטא קיין עירוב, זאגן מיר ניין, ער באלאנגט צו די אנדערע מבוי. הגם ס׳איז נישט רגיל, און ס׳איז נישט קיין עירוב, ס׳איז גארנישט, דאס איז די ריזען. די איינציגסטע ריזען פארוואס מיר זענען אים דוחה איז כדי די רגיל וואס האט זיך געמאכט זיין אייגענע עירוב זאל קענען טראגן אין זיין אייגענע עירוב.

חידוש: דער סברא פון דוחים אותו

Speaker 1: ס׳מאכט דאך סענס, ווייל דו זעסט דאך אז ער איז אזוי ווי יענע מבוי, ער איז פון די מין מענטשן וואס איז נישט קיין פרענדלי מענטש. דא איז דא א פרענדלי מבוי, אלע מענטשן וואס באלאנגען צו די פרענדלי מבוי זענען איינס. ער איז פון די אנדערע חברה.

Speaker 2: אקעי. איז דאס איז די הואיל. הואיל ולערב, הואיל ולערב, הואיל ולערב. זיי זענען צוויי נישט מעורב׳ס. ס׳איז דא א באנטש פון די אנטי-סאושעל מענטשן וואס ווילן נישט זיין קיין פארט פון די עדה, אבער זיי זענען פארט פון זיי. ס׳איז מער אזא אמור רצוננו, יא, וואטעווער, דו זאגסט אז אנטי-סאושעל איז אויך טמטום, אבער איך מיין צו זאגן, הער, ס׳איז דא צוויי קיינד אוו מיל.

הלכה י: חצר שיש לה פתח למבוי ופתח לכרמלית או לרשות היחיד

Speaker 1:

ס׳איז דא א “פרענדלי” מבוי, אלע מענטשן וואס באלאנגען צו די “פרענדלי” מבוי זענען איינס. ער איז פון די אנדערע חברה. אקעי.

זאגט ער אזוי, הואיל ולירבו, אפילו ירבו, אפילו ערב, אה, ס׳איז דא צוויי מיני מענטשן, נישט מערבים. א באנטש פון אנטי-סאושעל מענטשן וואס ווילן נישט זיין קיין פארט פון די עירוב, ס׳איז א פארט פון זיי. ס׳איז מער אז זיי ווילן, ס׳איז מער אז נישט. וואטעווער, דו זאגסט אז אנטי-סאושעל איז אויך טעם, אבער וואס איך מיין צו זאגן, ער… ס׳איז דא צוויי “קיינד אוו” מבואות אין די געגנט, איינס איז עירוב מענטשן, איינס איז נישט עירוב מענטשן, ווערן זיי צוויי גרופעס. כדי שלא תהא אסורה, א מבוי איז נישט עירוב לעצמו. זייער גוט. זייער גוט.

יעצט איז דא א נייע פראבלעם, וואס איז א חצר וואס האט א… ווייטער די חצר, די חצר וואס איז אפן צו די מבוי, אבער די אנדערע זייט איז נישט אפן צו די אנדערע מבוי, אבער ער איז אפן צו א כרמלית אדער צו א רשות היחיד. וואס איז נישט א הויז, א פלאץ וואס מ׳טאר נישט טראגן דארט. חצר שיש לו פתח למבוי, און די אנדערע פתח האט די חצר לביקעה, לקרפף וכו׳ שהוא כרמלית. איז אזוי, הואיל ואסור לטלטל בחצר לאותו קרפף, ער טאר דאך נישט טראגן פון די חצר צו יענע קרפף, ווייל יענע קרפף איז א כרמלית, ער טאר נישט אהין טראגן. הייסט עס קוקן מיר עס אן ווי ער האט נאר איין טיר. אינו סומך אלא על פתח הסמוך למבוי, קוקן מיר עס נאר אן ווי ער באלאנגט, ווי ער איז זיך סומך נאר ארויסצוגיין דורך די טיר ווי ער מעג גיין, דורך די פתח המבוי. לפיכך אוסר על בני המבוי עד שישתתף עמהן, ווייל ער הייסט שוין יעצט אזוי ווי ער באלאנגט נאר צו איין מבוי, די היתר אז מ׳ווארפט אים צו די אנדערע זייט איז מער נישט דא.

דאס איז נאר ווען ער טאר טאקע נישט אריינגיין דורך יענע טיר, ווייל יענע טיר איז א כרמלית. אבל אם היה קרפף בית סאתים מוקף, ס׳האט א דין ווי א רשות היחיד, אינו אוסר על בני המבוי, שעל הפתח של רשות היחיד הוא סומך. פארקערט, ווערט ער נאך באקוועמער, ער האט א וועג צו זיין פריוואטע “בעק יארד”, דארט מעג ער דאך טראגן גרינגער, דארט דארף ער דאך בכלל נישט קיין עירוב, סאו ער האט א וועג פון טראגן גלאטערהייט. קוקן מיר עס אן ווי ער באלאנגט בכלל נישט צו די מבוי, ווי ער באלאנגט צו די אנדערע זייט טיר, און די מבוי קען מאכן אן עירוב אן אים. זייער גוט.

ס׳קען מען לערנען וועגן וואס געשעט ווען ס׳קומט א גאסט, אדער וויאזוי מען קען צעטיילן איין מבוי צו די אנדערע מבוי? אדער איין מענטש?

אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת

Speaker 1:

ניין, אדער ווען איינער פון די בני מבוי האט אסר׳ט נישט אויף די מבוי מיט נישט זיין א שותף. געווענליך, אויב איינער פון די בני מבוי זיצט דארטן און ער איז זיך נישט משתתף, איז ער אסר׳ט די אנדערע. דאס הייסט, אויסער אויב מ׳איז אים מזכה. אבער אויב מ׳האט נישט מזכה געווען, איז אזוי: אחד מבני מבוי שהלך לעיר אחרת איז אוועקגעגאנגען אויף שבת, אין אוסר עליהם, מ׳איז העפי, ער איז נישט דארט, איז דארף מען זיך נישט משתתף זיין. ס׳שטייט נישט די אלע פרטים פון פריער, וואס איז איבער ס׳איז א נאנטע פלאץ, וואס איז די שיעור טאטוי.

Speaker 2:

בני מבוי מיינט יא, איין מענטש. אינטערעסאנט. אפשר איז גרינגער ביי די מבוי.

אחד מבני מבוי שבנה מחיצה על פתחו

Speaker 1:

לכאורה, נאך א הלכה, וואס דאס איז שוין יא געשטאנען אויבן ביי די חצר, אויב אחד מבני מבוי האט געבויט א וואנט, ער בויט א מחיצה, אבער א חצר, מחיצה איז געווען לגבי די וואסער. די עליה, רייט, אבער ס׳איז נישט ממש געשטאנען די, מיין, אגעין, מ׳דארף וויסן, אבער דא שטייט אז ס׳איז נאר לגבי די מבוי העלפט עס. ער זאגט נישט, שבנה מחיצה, יא? רחבה ארבעה טפחים על פתחו, ער האט געלייגט דארט א מחיצה, ווער איז א טויטער? דער ווערט קאלאגיש די מבוי. יא, ער איז זייער אוסר קיין, ער איז נישט קיין. יא, למעשה, ער לייגט א, קיצור שטותים. מחיצה מיינט, ער האט געמאכט דארט, למשל, א זאך וואס טיילט אים אפ פון די מבוי. איז אין אוסר עליהם, שהרי הפריש עצמו מהם, וחלק רשותו, ער האט זיך אפגעטיילט פון זיי, איז זיין רשות איז אן עקסטערע רשות לעצמו, און ער אסר׳ט נישט. די מבוי איז, מ׳רעכנט ווי ער עקזיסט נישט.

זייער גוט. פיין.

ביטול רשות במבוי

Speaker 1:

שוין, ער זאגט אזא הלכה. וואס טוט זיך? אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן… יעצט קומט די הלכות ביטול. פריער האט מען געלערנט, אזוי ווי מ׳האט פארגעסן צו מאכן עירוב תבשילין קען מען מאכן ביטול, לערנט מען אז מ׳קען אזעלכע זאכן מאכן לגבי מבוי. זאגט ער, אנשי מבוי שנשתתפו מקצתן, א חלק עולם האט זיך משתתף געווען און געגעבן פת אדער אוכלין, וחלק עולם ושכחו מקצתן ולא נשתתפו, איז אזוי: מבטלין רשותן, קענען די מענטשן וואס האבן פארגעסן מבטל זיין זייער רשות לאלו שנשתתפו.

און וואס ווערט די הלכה? ווערט די הלכה אזויווי מ׳האט פריער געלערנט לגבי ביטול רשות, דינא דביטול רשות כדין אנשי חצר, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז די אנשי חצר שכחו ולא עירבו, אז זייער רשות ווערט בטל, און די אנדערע מענטשן מעגן טראגן פון זייערע הייזער צו די מבוי. און ווי ס׳איז דארט געשטאנען, עירבו, ווענדט זיך אויף אלע מיני זאכן וואס מיר האבן געלערנט דארט. יא, וואטעווער די דין איז, דאס הייסט, זיי דארפן מבטל זיין, די דינים אזוי ווי, דאס הייסט, אויב ס׳איז נאר איין מענטש, איז ער מער גרינג, ווייל ער איז דאך א גאסט, מער ווי איין מענטש ווערט קאמפליצירט, וכו׳. אלע הלכות וואס שטייען דארט, די זעלבע דין.

וכבר אמרו, נאך א זאך, וכבר אמרו שכל אדם עם אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו כאיש אחד חשיבי, אז מען קוקט אן יעדע הויזהאלט ווי איין זאך, נישט יעדער נפש דארף זיין א חלק פון די עירוב אדער מבוי. דאס איז אויך א הלכה לענין עירובי חצרות, און ס׳איז אויך דא לענין שיתופי מבואות. אז אפילו ס׳איז דא אין איין הויז מער ווי איין משפחה, אבער זיי זענען סמוכים על שולחן אחד, אלע הלכות וואס ס׳ווערט געמאכט פאר איין מענטש׳ס משפחה, ארבעט פונקט אזוי גוט אויף שיתופי מבואות ווי אויף עירובי חצרות.

שכח אחד מן החצרות ולא עירב — אבער נשתתפו במבוי

Speaker 1:

יעצט איז אזוי, וואס איז געשען אויב מ׳האט געמאכט א שיתופי מבואות אבער נישט עירובי חצרות? מ׳האט פארגעסן צו מאכן עירובי חצרות. אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז אפילו ווען מ׳מאכט שיתופי מבואות, און דעמאלטס קוקט מען דאך אן ווי די גאנצע מבוי ווערט א רשות היחיד, פעלט אבער נאך עקסטער אויס א דין דרבנן, אלעס איז א דין דרבנן, אבער ס׳איז דא אן עקסטערע גזירת חכמים אז מ׳זאל דאך אויך מאכן עירובי חצרות.

וואס טוט זיך אויב מ׳האט נישט געטון אזוי? מבוי שערבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמו, ואחר כך נשתתפו כולם במבוי, אבער למעשה שטעלט זיך ארויס, שכח אחד מן החצרות ולא עירב עם בני חצירו. זאגט די הלכה, לא הפסיד כלום, ס׳האט אים גארנישט געשאדט. פארוואס? שהרי כולם נשתתפו, אלע האבן זיך משתתף געווען, אלע חצרות האבן זיך משתתף געווען צו די גרויסע מבוי. ועל השיתוף סומכים, די סיבה פארוואס זיי גייען אלע מעגן טראגן איז בעיקר ווייל אלע זענען געווארן איין גרויסע רשות היחיד, אז די מבוי איז די גרויסע רשות היחיד.

איי, מ׳מאכט דאך אויך עירובי חצרות, סאו קען דאך א מענטש טראכטן, ניין, איך בין דאך נאר א חלק פון די עירובי חצרות. זאגט ער ניין, דלא צריכי לעירובי חצרות עם השיתוף, דאס וואס אפילו ווען מ׳מאכט שיתופי מבואות מאכט מען אויך עירובי חצרות, איז נישט ווייל מ׳דארף טאקע אז אלע מענטשן זאלן באלאנגען צו די חצר, אלא די סיבה איז שלא לשכח את התינוקות. די קינדער זעען נישט געווענליך וואס גייט פאר אינעם מבוי, און די גאנצע ענין פון עירובי חצרות איז דאך כדי די קינדער זאלן זיך נישט טועה זיין. ס׳איז די גאנצע זאך נישט קיין ענין פון א היכר.

און האט מען געמאכט אן עקסטערע חומרא אז אפילו ווען מען מאכט א שיתוף מבואות דארף מען אויך אן עירובי חצרות. אבער ווען ער עירב בחצרות, האט ער דאך יא געטון די ענין אויך, ווייל די קינדער האבן געזען אן עירוב. און בעצם, ער האט פארגעסן צו מאכן שיתוף מבואות, נישט די גאנצע חצר האט פארגעסן, ווייל באלד וועט מען זען וואס איז אז די גאנצע חצר האט פארגעסן. איז אזוי רעדט מען אז איין מענטש האט פארגעסן, האט מען גארנישט פארלוירן, ווייל מ׳האט טאקע געמאכט, אלע קינדער זעען אז מ׳האט געמאכט פת, די קינדער זעען נישט מילא ווער געבט די פת, דאס איז דאך די חכמים נישט חושש, ווייסן זיי דאס. און למעשה אן עירוב איז דא, ער איז דאך א פארט פון די גרעסערע מבוי, איז נישט קיין שום פראבלעם.

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף

Speaker 1:

אבער אויב ער האט פארגעסן די שיתוף מבואות ולא נשתתף, ער האט נישט געמאכט קיין שיתוף, איינער פון די וואס איז נישט אין די חצר נאר אין די מבוי אליין, איז אסור במבוי. ער האט נישט געמאכט קיין שיתוף חצרות, ער האט געמאכט שיתוף מבואות. פארגעסן עירובי חצרות שטערט נישט, אבער פארגעסן שיתוף מבואות מאכט אסור.

ומותרים בני כל חצר לטלטל בחצרה, אין די חצר מעגן זיי יא מעגן, אויב מ׳האט געמאכט עירובי חצרות אדער איינער וואוינט אליין אין די חצר. שאין מבוי לחצרות אלא כחצר לבתים. און פונקט ווי מ׳פארשטייט אז ביי די חצר, אויב איינער האט נישט געמאכט טויג נישט, אזוי אויך אין די מבוי, אויב איינער האט נישט געמאכט העלפט נישט. אבער אין זייערע הייזער מעגן זיי ווייטער. די זעלבע וועג, אויב מ׳האט פארגעסן איינער פון די בני מבוי, מעגן זיי אין די חצר אבער זיי מעגן נישט אין די מבוי.

שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות

Speaker 1:

וואס איז טאמער אלע האבן פארגעסן צו מאכן עירובי חצרות? שיתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות. איז אזוי, אויב איינער מאכט פת מרובה, אויב זיי זענען נישט מקפיד אויף זייער ברויט, זיי לאזן זיך פארגינען טאקע אנדערע מענטשן זאלן עסן דערפון, און ממילא וואס? דאס הייסט מ׳קען זאגן אז אין א געוויסע זין, מ׳קען זאגן אז זיי האבן יא אויך א געוויסע פת, ווייל מ׳דארף דאך האבן פת פאר די עירובי חצרות, זיי האבן פארגעסן צו מאכן אן אפיציעלע עירובי חצרות, אבער למעשה, אויב ס׳קומט אריין איינער און ער נעמט א שטיקל ברויט פון זיי, שטערט זיי נישט. איז דא כאילו אויך אן עירובי חצרות ווי פת.

אזוי זעט אויס. די איין מקפיד אין פרוסות איז א נייע. ס׳ווערט אזוי ווי די מין שותפים וואס האבן אן אוצר. דארט איז אויך געווען א זאך פון איין מקפיד, ווייל דא רעדן מיר דאך פון דירות. דארט איז פארקערט, אז מ׳האט פארגעסן, זאגט מען אז א יו״ד ערלויבט מענטשן עסן מיט זיין ברויט, זענען זיי דאך כאילו שותפים בפת אויך. איז דאס איז סומך על השותף בשבת הראשונה, ווייל די ערשטע שבת ווען ער האט פארגעסן, האט מען זיך פארלאזט אויף די מין שותפים, אויף די שותפים אז ער לאזט. און אויך האט מען נישט געמאכט עירוב שבת.

סא פשט איז, סיי האסטו א שותף מבוי, און סיי האסטו דא פת וואס כאילו זענען שותפים, קען זיך סומך זיין, אבער נאר די ערשטע שבת. און ער זאגט שפעטער, “ואימתי אמרו דבר זה? אלא בדוחק”, ס׳איז נישט קיין לכתחילה. ממילא, ס׳איז צוויי זאכן: איינס האט מען נאר מתיר געווען יענע ערשטע שבת, און איינס האט מען נאר מתיר געווען ווען טלטול וואס איז וויכטיג.

דיסקוסיע: פארוואס נאר שבת ראשונה?

Speaker 2:

אה, דאס איז די טייטש. איך האב געוואלט פרעגן אז ס׳איז די זעלבע זאך. סא שבת ראשונה מיינט אז דו האסט פארגעסן צוויי מאל אין א רודערן, העלאו, עפעס איז ראנג מיט דיר, דו הייבסט שוין אן צו פארגעסן, דו הייבסט שוין אן צו געדענקען. אבער וואס האט זיך גאר געמאכט אז דו האסט פארגעסן צוויי מאל אין א רודערן? וואס איז דעמאלטס, ארבעט עס נישט? דאס הייסט שוין נישט בדוחק, דאס איז סתם?

Speaker 1:

אה, איך זע אז די ענין דא איז אז אין די עירוב מאכט מען אנדערע מאכלים, און אויף די מבוי מאכט מען מיט פת דוקא, יא? יא, יא. סא, פארקערט, א עירוב איז מיט פת דוקא, אבער איך פארשטיי, פון דעם דארף מען פת. אבער מ׳דארף דאך זיך נישט קיין עירוב חצרות בכלל, די גאנצע זאך איז דאך נאר מדרבנן. אבער אזוי ווי די רבנן האבן גוזר געווען א גזירה ערנסט, אז אויב מ׳האט יעדער פארגעסן, דעמאלטס לאזן זיי נאר איינמאל מאכן די בדיעבד מיט די פת וואס מ׳איז נישט מקפיד אויף פרוסות. אזוי זעט אויס די…

נו, גוט. שוין.

גוי במבוי

Speaker 1:

און יעצט קען מען עס לערנען וועגן א גוי אין די מבוי. פונקט האבן מיר געלערנט הלכות גוי אין די חצר.

מבוי שלא נשתתפו בו

Speaker 1:

אה, ס׳איז א מבוי שלא נשתתפו בו. אה, וואס איז די דוחק וואס מ׳האט נישט מבוי וואס מ׳האט פארגעסן צו מאכן א… מ׳האט נישט געמאכט בכלל קיין שיתוף מבואות, איז אום עירובי חצרות ומבואות, אויב די אלע חצרות האבן יא געמאכט עירובין, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות ככרמלית. פארוואס? פארוואס מ׳האט נישט עירובי חצרות ומבואות? אה, אין מטלטלין בו, אין די מבוי, אין די מבוי האט מען נישט געמאכט א…

מבוי שלא נשתתפו בו — חילוק צווישן בתים וחצרות

Speaker 1:

אה, ס׳איז איין. מ׳האט געלערנט. אה, א מבוי שלא נשתתפו בו. אה, וואס איז די דוחק וואס מ׳האט נישט געמאכט א שיתוף מבואות? ניין, מ׳האט נישט געמאכט בכלל קיין שיתוף מבואות. איז עירובי חצרות ומבואות. אויב די אלע חצרות האבן יא געמאכט, יעדע חצר צווישן זיך האט יא געמאכט א עירוב, איז וואס איז אפן יעצט צום מבוי? איז אפן בתים, ווייל אלע חצרות ווערן יעצט אזוי ווי א בית. נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, לפיכך אין מטלטלין בו כלל. יא, ואם… פיר אויס. ואם לא עירבו אנשי החצרות, אויב די אנשי החצרות האבן נישט געמאכט קיין עירוב, איז פשט אז צו די מבוי זענען אפן פארשידענע חצרות, נישט בתים זענען אפן נאר חצרות. איז דעמאלטס מטלטלין בו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בו. א חצר וואס מ׳האט נישט מעריב געווען, מעג מען דאך יא טראגן כלים וואס זענען געלעגן אין די חצר. די חצר ווערט נישט אזוי ווי א כרמלית.

ווען אלע חצרות זענען אזוי ווי בתים, איז די מבוי א מבוי וואס באקומט אזוי ווי א כרמלית. פארוואס? ווייל צו די מבוי זענען אפן אסאך בתים. אקעי, ענד, וואס איז ערגער ווען ס׳איז אפן חצרות? קיצור, אויב ס׳איז אפן צו אים חצרות, דעמאלטס האט עס אליין א דין ווי א חצר. ס׳איז אזוי ווי איין חצר וואס איז נאר נעבן אסאך חצרות. און אין א חצר מעג מען טראגן כלים ששבתו בו. יא, און אויב ס׳איז אפן צו אים בתים, דעמאלטס איז עס… ווייס איך נישט פארוואס זאל מען נישט זאגן אז א מבוי וואס איז אפן צו בתים איז אזוי ווי א חצר וואס איז אפן צו בתים. ס׳ווערט עפעס ערגער, ס׳ווערט עפעס א נייע זאך. ס׳ווערט אזוי ווי א רשות הרבים אדער אזוי ווי א כרמלית וואס איז אפן צו די בתים?

יא, דער הייליגער רב האט דאך אויך פארשטאנען די הלכה, “מכא רושי מחיסרון דעת כתב כל זה”. יא, ס׳האט צו טון מיט אזא זאך, יא. בקיצור המעשה, ס׳האט צו טון מיט די גזירה, דאס האבן מיר געלערנט אז די חכמים האבן נישט גוזר געווען אויף כלים ששבתו בחצר. אבער דו זעסט אז במבוי אפשר יא, כלים ששבתו במבוי האבן זיי יא גוזר געווען, נאר אויב די חצרות האבן אן עירוב. אזוי זאגט דער רמב״ם. דער רב זאגט נישט אזוי.

אקעי, נישט קלאר פארוואס דער רמב״ם האט אזוי געטראכט. אה, ער זאגט אז דאס איז די רמב״ם, ער זאגט דאס איז די כלל פשוט. דאס איז די רמב״ם מאכט א חילוק אויב ס׳האט נאר בתים. דאס האבן מיר געלערנט פריער, און פריער נאך די שבת בעירובין, אז כדי א מבוי זאל קענען מעגן טראגן בלחי וקורה מוז עס זיין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. א מבוי וואס נאר בתים פתוחין לתוכו האט נישט קיין היתר מבוי. ממילא, אויב ס׳איז דא אן עירוב, האט עס א דין אזוי ווי אזא סארט מבוי וואס איינו ניתר בלחי וקורה, וואס דעמאלטס בלייבט עס אסור מדרבנן צו טראגן דארט.

אה, ס׳איז דא צוויי מיני דרבנן, אז כרמלית איז א הארבערע דרבנן, און מבוי איז אן עקסטערע דין אז מ׳דארף מאכן אן עירוב. דו זעסט אז ס׳איז נישט אזוי הארב. ממילא, טאקע ווען ס׳פעלט נאר עירוב, מעג מען נוצן כלים ששבתו בו. נאכאמאל, עקזעקטלי. אבער ווען ס׳איז א גרעסערע פראבלעם, ווען מ׳קוקט עס אן ווי א כרמלית, העלפט נישט די כלים ששבתו בו, מעג מען נאר טראגן דרך מלבוש. דער רמב״ם איז אן אופן אין דעם.

אזוי ווי ער זאגט עס זייער קלאר, ער זאגט, “נעשה המבוי כאילו אין פתוח לו אלא בתים בלבד”. און דאס מיינט די הלכה אז א מבוי שאין פתוח לו בתים וחצרות האט נישט קיין היתר די קולא. ס׳איז נישט קיין מבוי, ס׳הייסט אזוי ווי אן אנדערע שטח. וואס איז אן אנדערע שטח? אן אסור מדרבנן שטח, א מקום פטור אבל אסור, א כרמלית. דאס איז וואס ס׳הייסט. יא, גיי יעצט שוין.

גוי אדער צדוקי במבוי

Speaker 1:

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן א גוי אדער א צדוקי וואס זיין שטח אסר׳ט פאר די מבוי. אז מ׳האט געלערנט ביי א מבוי. זאגט ער אזוי, גוי או צדוקי אסורי בחצר שאין בו מבוי. איז אזוי, דינו אין בני המבוי כדינו אין בני החצר, אזויווי אונז האבן פריער געלערנט, אז וואס? אז מ׳דארף דינגען פון אים, מ׳קען אים נישט מזכה זיין פון א גוי, דינגט מען פון אים. ששוכרין מן הגוי, אויב מ׳איז אין בעל הבית׳ס, מ׳קען דינגען פון די גוי, אדער אזויווי מ׳האט געלערנט אפילו פון זיין ווייב דינגט מען רשותו שבמבוי. אוי, מ׳וועט לערנען ביי א צדוקי, אדער די צדוקי דארף זיין, ער דארף מאכן ביטול. ניין, זיי האבן געלערנט בפירוש, צדוקי קען מען נישט דינגען, נישט קיין גוי, ער קען נישט מאכן קיין עירוב, ער גלייבט נישט אין עירוב, ווייל ביטול ארבעט.

און די זעלבע הלכה, אזויווי אונז האבן געלערנט דארט אז איין איד מיט איין גוי שטערט נישט, פארוואס? ווייל ער גייט עניוועי נישט וואוינען דארט. מבוי גוי וישראל אחד אין צריך לשתף. און די זעלבע זאך, דין ישראל אחד, ווען די רבנן זענען מסב על שולחן אחד, דין אחד, דאס הייסט דאס וואס מ׳האט געלערנט אז איין איד מיט איין גוי איז ניתר, איז דארף נישט זיין דווקא איין איד ליטעראלי, נאר ס׳הייסט איין הויז, אזויווי מ׳האט געלערנט. וואטעווער, די עירוב העלפט נישט, ווייל מ׳זאגט אז איין נתינת עירוב אוסר על רבים אצל הגוי, האבן מיר געלערנט. אבער איין משפחה וואס דארף נישט קיין עירוב, דעמאלטס יא, ווערט עס דין אחד, און ממילא דארף עס נישט זיין דווקא איין איד, איין אידישע משפחה מיט איין גוי, זאגן די רבנן אז א גוי דארף מען שוכר זיין, און ממילא די גוי הייסט, אז איין דירה, א יחיד׳ס דירה איז כבהמה און מ׳דארף נישט קיין עירוב.

גוי וואס האט א פתח לבקעה — חילוק צווישן בקעה און כרמלית

Speaker 1:

יעצט נאך א הלכה, שדר במבוי, איז אזוי, א גוי וואס וואוינט אין מבוי וואס מ׳האט געשמועסט אז מ׳דארף דינגען פון אים די רשות. אבער וואס טוט זיך אזוי, אם יש לו בחצירו פתח אחד לבקעה. אונז האבן פריער געלערנט אז א איד וואס האט א פתח לבקעה, ווענדט זיך צו די בקעה איז מותר בטלטול אדער נישט. אבער ביי די גוי איז דאך אנדערש, ווייל ער איז אפן צו די בקעה, אפילו אויב ס׳איז א בקעה וואס מ׳טאר נישט טראגן, זאגט מען אז ער באלאנגט צו יענע בקעה, אינו אוסר על בני המבוי. זאגט ער, וואס טוט זיך אויב יענעם פתח איז נישט קיין געהעריגע פתח, ס׳איז אפילו א קליינטשיגע טירל, אפילו הוא פתח קטן ארבעה על ארבעה, און אונז ווייסן אז למעשה ווען ער דארף ארויסטראגן גרעסערע זאכן נוצט ער די גרויסע טיר דרך מבוי, אפילו שמוציא גמלים וקרונות דרך פתח של מבוי, אין אוסר עליהם, ווייל אונז זאגן שאין דעתו אלא על פתחו המיוחד לו שיוצא לבקעה. דער פתח וואס ער האט נאר פאר אים, ער דאכט זיך מער. ער זאגט אן אינטערעסאנטע זאך, אז ס׳איז ספעציעל. ביי א איד זאגט מען, אז מ׳קוקט אויף דעם פתח ווי ער מעג טראגן שבת, אבער ביי א גוי איז נישט דא קיין הגבלות. זאגט מען, אז אפילו דער פתח המבוי איז אסאך באקוועמער און מ׳וואלט געמיינט אז דער גוי וועט נוצן יענע, און די אנדערע איז עפעס א קליינטשיגע טיר, אבער למעשה יענע איז זיין אייגענע, וואס נאר ער נוצט. פאר אים איז נאר אפן פון זיין חצר צו דער בקעה. זאגט מען, יענץ הייסט זיין עיקר טיר, ווייל דארט האט ער ליבער צו גיין, ווייל דאס איז זיין אייגענע זאך. און דאס אז ער נוצט די גרעסערע איז ווייל ס׳איז גרויס, ווייל ער דארף פארן דארט ארויס, אבער ער פילט נישט אז דארט איז זיינס.

בכלל, אם היה פתח לכרמלית, אפשר יאסור על בני הסימטא, והיינו פתח לבקעה אין אוסר עליהם. אבער אויב איז דא א סימטא פתוחה, איז פונקט פארקערט ווי ביי א איד. אין סומך עליו, ווייל וואס דאס פירט נישט ארויס צו א נארמאלע פלאץ, ס׳פירט ארויס צו אן ארגיריגע פלאץ, ער פירט זיך נישט צו לייגן זיינע זאכן דארט, ער ציט אליין. אין סומך עליו, איז דער גוי נישט סומך אויף יענע טיר, נאר ס׳הייסט ווי ער נוצט די טיר פון די מבוי, ואוסר עליהם עד שישכרו ממנו.

מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים — עירוב דרך חלונות

Speaker 1:

אקעי, גוט. וואס איז מיט א… אז ס׳איז דא א מבוי און ס׳איז דא פענסטערס? מבוי שצדו אחד גוים וצדו אחד ישראלים, איין זייט פון די מבוי וואוינען גוים און איין זייט וואוינען אידן, והיו חלונות פתוחות מחצר לחצר של ישראל, וערבו כולם דרך חלונות. איז דאך די חצרות זענען געווארן אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳קען אסאך מאל מאכן אפאר חצרות זאלן ווערן אזויווי איין חצר, אויב נוצט מען… אויב ס׳איז דא א טיר אינדערמיט צווישן זיי. וערבו כולם דרך חלונות, אפילו שנעשו כאנשי בית אחד ומותרים להוציא זה לזה דרך חלונות, מ׳האט געשמועסט אז דורך די עפענונג צווישן די חצרות מעגן זיי טראגן, וואלט איינער געטראכט אז אויטאמאטיש זענען זיי שוין געווארן שותפים און מעגן שוין אויך טראגן אין די מבוי. אבער ניין, הרי הן אסורים להשתמש במבוי דרך פתחיהם עד שישכרו מן הגוים, שאין רבים נאסרים כיחיד במקום גוי. אויב ס׳איז דא דארט א גוי, ווי לאנג מ׳דינגט נישט פון אים, זאגט מען נישט אז זיי זענען אלע געווארן אזויווי איין רשות. ווייל אפילו זיי האבן איין עירוב, ווערן זיי נישט אזויווי איינס. ווען ס׳איז איין משפחה ממש, ווי מיר האבן געלערנט אויף דאס, יא, אבער אן עירוב העלפט נישט פאר א גוי, ווייל דער גוי וויל דאך נישט אז דו זאלסט ווערן מיט אים איין רשות.

דיסקוסיע: פארוואס העלפט נישט דער עירוב?

Speaker 2:

אבער וואס איז די שאלה? אויב מ׳דינגט פון דעם גוי, איז דאך יא בסדר. מ׳דארף דאך אבער סתם אזוי אן עירוב.

Speaker 1:

מ׳דארף א שיתוף מבוי. א גוי איז א שכירות, ס׳מאכט נישט קיין שיתוף מבוי.

Speaker 2:

גייט קומען. גייט, אבער ס׳איז דא איין חברה, די אלע חברה האבן אן עירוב. פארוואס האבן זיי געמאכט אן עירוב?

Speaker 1:

זיי האבן געלערנט די געזאגטע הלכה בחצר, ס׳איז נישט קיין חידוש. דין חצר ודין מבוי יחדו ודין זה.

שיתוף מדינה — כיצד משתתפין במדינה

Speaker 1:

אקעי, מיט דעם האבן מיר געענדיגט שיתופי מבואות. מיר האבן געלערנט אז די דריטע מין עירוב איז, אויב ס׳איז דא א גאנצע שטאט וואס איז אבער ארומגענומען מיט טירן, אדער טירן וואס מ׳קען צומאכן, הייסט עס ווי א רשות היחיד מדאורייתא, און מ׳דארף נאכדעם אויך א שיתוף, אזויווי עירוב חצרות איז געווען א שיתוף, דארף מען א שיתוף אין די מדינה, אויב מ׳וויל גיין אין די מדינה.

כיצד משתתפין במדינה? זאגט דער רמב״ם, כל חצר וחצר מערבין לעצמן. קודם כל, דערמאנט ער נאכאמאל די הלכה, אז אפילו אויב די גאנצע מדינה גייט ווערן איין גרויסע רשות היחיד, מיינט נישט אז מ׳דארף נישט מאכן אן עירוב אין יעדע קליינע חצר. יעדע קליינע חצר דארף ווייטער מאכן אן עירוב, פאר די סיבה שלא תשכח תורת עירוב חצרות. אבער אויסערדעם, משתתפין כל אנשי המדינה כדין שמשתתפין במבוי. זאגט דער רמב״ם, לויט די הלכות פון שיתוף מבוי, וואטעווער ער ארבעט פאר דעם.

תנאי לשיתוף מדינה — מדינה של יחיד

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, די דין אז מ׳דארף מאכן א שיתוף איז נאר ווען די מדינה… ער זאגט נישט מ׳דארף, מ׳דארף אלעמאל. וואס ער זאגט איז, אז ס׳איז דא אופן וואס מ׳טאר נישט מאכן איין שיתוף פאר די גאנצע מדינה. סאו יעצט קען עס זיין, ווען מעג מען יא מאכן איין שיתוף פאר די גאנצע מדינה, און ווען טאר מען נישט?

אונז פירן זיך נישט די הגבלה, אונז מאכן יא עירובין אויף גאנצע שטעט, אבער לויט וואס ס׳שטייט אין די הלכה טאר מען נישט אין א שטאט אלעמאל, נאר אויף געוויסע אופנים.

אם היתה המדינה קנין ליחיד, ס׳באלאנגט פאר איין טענענט, ער באלאנגט אן די גאנצע מדינה, אפילו נעשית של רבים, אפילו אנדערע מענטשן האבן געדינגען, און ס׳איז געווארן א מקום שרבים…

Speaker 2:

איך מיין אז ס׳מיינט אז ס׳איז געווארן שפעטער? קודם איז עס געווען איינס, ווי יוכבד האט געבויט, נאכדעם האט מען עס פארקויפט, קומען נאך מענטשן.

הלכה כ׳ (המשך) – מדינה של רבים עם שני פתחים: דין שיור

Speaker 1: אם היתה מדינה קנויה ליחיד, ס׳באלאנגט פאר איין טענענט, ער באלאנגט אן די גאנצע מדינה, אפילו נעשית של רבים, אפילו אנדערע מענטשן האבן געדינגען און ס׳איז געווארן א מקום של רבים – איך מיין אז דאס מיינט אז ס׳איז געווארן שפעטער? קודם איז עס געווען איינס, ווי אין הלכה י״ט, ס׳איז געווען איין יחיד וואס האט דאס געבויעט, נאכדעם איז דאס פארקויפט געווארן, ס׳זענען געקומען נאך מענטשן וואוינען, ס׳איז געווארן… יא?

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: איז דעמאלטס וואס?

Speaker 2: דעמאלטס מעג מען. דעמאלטס משתתפין כולן בשיתוף אחד, מאכט מען איין שיתוף מדינה, אדער שיתוף מבוי פון די גאנצע מדינה, און מען מעג מטלטל זיין. וכן אם היתה של רבים, די מדינה באלאנגט פאר רבים, אבל יש לה פתח אחד, ס׳איז דא איין טיר אריינצוגיין, משתתפין כולן בשיתוף אחד. דאס איז ווען ס׳איז גענוג איין שיתוף פאר די מדינה. ווען מעג מען יא מאכן? ווען קען מען נישט מאכן א שיתוף מדינה?

אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהן נכנסים בזה ויוצאים בזה, ס׳איז דא צוויי טירן, מען קען אריינגיין פון איין וועג און ארויסגיין פון די אנדערע וועג, אפילו נעשית של יחיד, אפילו אויב נאכדעם האט די יחיד אפגעקויפט די גאנצע שטעטל, אין מערבין את כולה, מאכט מען נישט קיין איין עירוב פאר די גאנצע שטאט, אלא מניחין ממנה מקום אחד, מען לאזט איין פלאץ וואס יענץ איז נישט א חלק פון די עירוב, אפילו בית אחד וחצר אחד, מען לאזט איבער איין שטיב וואס מען זאגט יענץ איז נישט גע׳מעשר׳ט, איך מיין נישט גע׳עירוב׳ט. ומשתתפין השאר, והרי אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה, אלע וועלן מעגן טראגן אין די גאנצע שטאט וואו מען האט זיך משתתף געווען, חוץ מאותו מקום ששיירו, עס דארף בלייבן א פלאץ וואס דארט מאכט מען נישט א עירוב.

והרי אותן שנשארו מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן. טאטש וואס טוט זיך מיט די איין חצר? די איין חצר, זיי אליין קענען מאכן א עירוב צווישן זיך און קענען טראגן אין די איין חצר. והרי אותן שנשארו מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן, אם היו הנשארים רבים. טאטש אויב ס׳בלייבט נאר איבער איין רשות היחיד פון איין מענטש, מעג ער דאך טראגן אין זיין רשות היחיד. און אויב איז עס א חצר מבוי און אפאר מענטשן קענען זיי מאכן א עירוב חצרות, אבער זיי קענען נישט ווערן שותפים מיט די גרויסע שטאט. שיין.

דיסקוסיע: דער טעם פון שיור – משום היכרא

Speaker 1: כאילו מדינה. און פארוואס איז דא דעות? און פארוואס טוט מען אזא זאך אז מען לאזט איבער איין דעות? וואס דבר זעהן משום היקרי. דאס איז א וויכטיגע זאך, משום היקרי. כדי שויע, א עירוב הערט אינלעמען מיט זון עס זייער שרייבן, בוי קין בוי. שער אי. יא. די ווארט איז אזוי, אז היות נישט יעדער איינער זעהט דער עירוב אין דער מדינה. ווילן אונז, אז מען זאל וויסן אז ס׳איז דא א עירוב. מען זאל וויסן אז דער עירוב איז וואס איז זייער מתרא מיטהאלטן זיין אין דער מדינה. ווייל ס׳איז דער חלפלאץ של רבי׳ן בוי קין בוי. מען זעט נישט אויס ווי א רשות היחודות, א פלאץ ווי רבי מעגן זיך דרייען. רייט. איז מיט דעם וואס מען לאזט איבער איין הויז וואס דארט איז נישט קיין חלק פון די שותף מדינה, ווייסט יעדער אז דאס מאכט איין חרזה! דאס מאכט איין חרזה! שריי המקום שענשרו ולא עס נישט צו מלמים איין מיטהאלטן, אוי אלא לייצימעל ולא לייצימעל! דאס ווייסט אז די גאנצע שטאט אז עס איז דא אן עייערב! אז מען דארף א עירוב קען זיין, אז דאס ווען אז עס האט אפשר געמאכט אן עירוב חצירות אפילו, אבער דער פוינט איז אפשר… פאר די גאנצע מדינה, מען זעט נישט די שותף ופעס, דער שותף מבה. אבער מ׳דעם ווייסט מען, און יעדעי ווייסט אז מען קען נישט סאמען צו טראגן, נאר מיט א עירוף קען מען טראגן.

אפילו ביי אופן האט מען געמאכט א עירוף חצירות, אזוי ווי מען האט געזאגט וועגן שלולה שקרית פלוגת, אבער למעשה דער עולם זעהט נישט די עירוף פון די מבינה, און מען דארף עס זען, מיט דעם וואס עס איז איבערגעבליבן אין איין הויז וואס מען טאר נישט. און אין דזשאך נאך זייט אז מען פירט זיך נישט, און ער זאגט – ער ברענגט פון דיך נאך, רב, אז וויבאלד מען פירט זיך אז היינט ער נישט זאגט א רשות הרב׳ן דער רייסע, אז ער זאגט רשע, אז ומילא וואס איך האב נישט קיין ענונג וואס האט ער צו טון מיט ענינפינג, איינפינג. מילא די גזירה נישט אזא גרויסע גזירה, די גזירה איז, אז דער מענטש גייט זען און מ׳טראגן די מדינה, טערמיינען מ׳מעג אויך טראגן א רשות הראבן. אבער עס איז דאך נישט! די מדינה איז דאך א חוואלי רשות היחוד.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט. איך האב פארמאכט די מדינה.

Speaker 1: אבער איך האב יא געזאגט, ס׳איז רבים בוקעים בו. יא, ס׳זעט דאך אויס, די רמב״ם זאגט דאך רבים בוקעים בו.

Speaker 2: ניין, אבער ס׳זעט דאך אויס רבים בוקעים בו. ס׳דרייט זיך דאך אן עולם דארטן. סאו ס׳זעט אויס ווי רשות הרבים. און ער ווייסט נישט פונקטליך די הלכה פון רשות הרבים.

Speaker 1: איך מיין אז מ׳פירט זיך נישט, און מ׳פירט זיך נישט. אין די זאך פירט מען זיך. און ווער האט דען מורא? איך געדענק אז שפעטערדיגע אחרונים זאגן אז למעשה איז נישט דא קיין איין שטאט וואס מ׳קען מאכן אן עירוב אין א שטאט, און ער זאגט אז ער לאזט איבער א ציבור. איך האב נישט געהערט. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נאר א גזירת חכמים, און חוץ פון דעם זאגט ער, היינטיגע צייטן, איך ווייס נישט צו איינער ווייסט בכלל פון די גאנצע עירוב וחצרות.

Speaker 2: עניוועיס, איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. מ׳ווייסט פון די עירוב. זאג פאר יענעם אז ער מאכט כשר די עירוב, ער וועט אויפהערן צו שרייען.

Speaker 1: אקעי, שוין.

דיגרעסיע: דער חילוק צווישן איין פתח און צוויי פתחים

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען וועגן די שכירות. האבן מיר געלערנט אז ביי עירוב חצרות איז געווענליך שכירות. א ביסל פארדעם, די דין פון רשות הרבים שיש לה פתח אחד, און זיי האבן געשמועסט אז ווען ס׳איז דא א פתח אחד מעגן מיר יא. אה, דאס איז טאקע די ווארט. אנטשולדיג, איך גיי צוריק. ווען ס׳איז דא צוויי פתחים, מ׳זעט קלאר אז ס׳האט צוטון מיט ווייל ס׳זעט אויס ווי רשות הרבים, ווייל ער זאגט אז ס׳האט צוויי פתחים, און ס׳איז רבים בוקעים בו, סאו ס׳זעט נישט אויס פאר א מענטש ווי ס׳איז איין רשות.

הלכה כ״ב – דין סולם שבחומה

Speaker 1: א מדינה של רבים שיש לה פתח אחד, זי האט נאר איין טיר. וסולם במקום אחד, און ס׳איז דא נאך א וועג ארויס דורך א סולם, מ׳קען אריבערקריכן די חומה דורך די סולם. זאגט מען נישט אז דאס הייסט אויך אזויווי א מדינה וואס האט צוויי פתחים, די סולם הייסט נישט ווי א פתח, ומערבין את כולה, מ׳קען יא מאכן איין עירוב אויף די גאנצע מדינה, ואינו צריך שיור, ס׳ווערט נישט די הלכה אזויווי א מדינה וואס האט צוויי פתחים וואס מ׳דארף מאכן א שיור און איבערלאזן איין הויז. פארוואס איז אין הסולם שבחומה חשוב כפתח? די סולם שבחומה הייסט נישט ווי א פתח. וואס איז אנדערש ווי מיר האבן גערעדט פריער אז א תל המתלקט עשר, א שטאט וואס אנשטאט וואס ס׳זאל זיין א טיר, איז אויך דא ווי מ׳קען פליען מיט א קעטעפאלט, איך מיין אזוי.

דין וועלכע בתים מען קען ניצן פאר שיור

Speaker 1: אקעי, דער רמב״ם זאגט אזוי, “בתים שמניחין עושין שיעור”, די הויז וואס מ׳דארף מחשיב זיין צו מאכן די שיעור, וועלכע הויז זאל מען ניצן. זאגט דער רמב״ם, “אפילו אם יש אחד סמוך לעיר”, אפילו ס׳איז דא א הויז וואס איז נישט פתוח לעיר, זיין טיר איז נישט צו די זייט פון די עיר, “אלא אחוריו לעיר ופניו לחוץ”, ס׳איז ביי די ווינקל פון די שטאט, ס׳איז בכלל נישטא קיין טיר פון זיין הויז צו די מדינה, ער גייט ארויס צו די אנדערע זייט. ער גייט ארויס דירעקט, ער איז אזוי ווי רחב הבונה, ער קען דאנטשען און א שפרינג געבן.

אויסער אז ער האט א שיעור, קען מען יא ניצן די הויז פאר א שיעור. נו, מ׳האט ווען נישט געשייערט אפילו. הייסט דאך, די עיקר איז דאך מ׳זאל זען אז ס׳איז דא א הויז וואס איז נישט פארט פון די עירוב, און דורך דעם ווייסט מען שוין אז ס׳איז דא א עירוב. ס׳איז דאך א גמרא, מ׳וואלט אפילו נישט געקענט ניצן די עירוב ווייל זיין פתח איז נישט אפן צו די עירוב. ס׳איז דאך א שיעור, ס׳איז דאך א שטיקעלע גדר, ער קען דאנטשען און שפרינגען. איך ווייס נישט וואס איז אינטערעסאנט אז ס׳הייסט א שיעור, וואס איז נישט קיין אמת׳ע שיעור. די גאנצע שיעור איז דאך אז איינער זאל זען, קען אפשר הענגען א סיין?

Speaker 2: יא, קען זיין אז ס׳איז דא א משתכח ווערן א סיין.

הלכה כ״ג – דין מזכה שיתוף על בני המדינה

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער אזוי, אז א הלכה, דו האסט געפרעגט וועגן מ׳האט געלערנט אז מ׳קען מזכה זיין א עירוב פאר אנדערע מענטשן ווען ס׳איז א זכות. אבער דא, ווען ס׳איז נאר א זכות פאר דיין זאך, אבער פאר די אנדערע שטעט פון די מדינה איז דאך נישט קיין זכות פאר קיינעם נישט, חוץ פון די איין משייר אין עפעס. איז א מזכה פשוטה על בני המדינה, זיי גייען דאך גארנישט פארלירן, די איין שיור גייט זיי דאך גארנישט פארלירן.

Speaker 2: ניין, ווייל אנדערש ווי… אמת, אז א מזכה פשוטה על בני המדינה, אומרים לו כלום עירובך, אין צורך להודיעם, מ׳דארף נישט מודיע זיין פאר אלע בני המדינה, ס׳איז גענוג אז איינער איז מזכה די זכות פאר זיי, און זיי זענען גוט.

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וזהו דין מי ששכח ולא נשתתף מבני המדינה, או מי שהלך לישבות במדינה אחרת, או…” אונז האבן געהאט די אלע זאכן, ער האט פארגעסן און איז נישט געווארן א חלק פון די עירוב, אדער ער איז אוועקגעגאנגען אויף שבת. און ער האט נישט געמאכט די עירוב, אוי, כשוגג שוכן במדינה. ס׳איז גארנישט אויסצורעכענען יעצט פונקטליך צו ס׳איז מבטל, צו ס׳איז כופה, צו ס׳איז צורת הפתח. די אלע הלכות זענען די זעלבע. דין אחד להם חוץ שומרי מבוי, קוק דארט.

הלכה כ״ד – דין אין מערבין מדינה לחצאין

Speaker 1: איז ער א מבטל. איז אזא זאך, מדינה שיש בה כמה מבואות, חוץ ממבוי אחד. א מדינה וואס האט אין איר מערערע מבואות, און אלע מבואות זענען געווארן א שותפות מיט דעם, אבער איין מבוי וויל נישט, איין גאס אין די שטאט איז עקסטער, וויל נישט, ס׳איז נישט א חלק פון דעם. א רייזע עוסר על כולם. וואס הייסט מער נישט ווי א מדינה וואס אלע האבן זיך משתתף געווען? רייט, און אזוי ווי יעדער האט אן עצה, איז גענוג צו רעכענען פאר אן עצה.

אבער וואס איז יא די עצה? אזוי ווי אונז האבן מיר גערעדט, די זעלבע מצבה, די “יצא לחוץ למקומו” וואס דו זאגסט אז וואס ער וויל, וואס ער וויל טיילט אפ, וואס ער וויל מאכן אז ס׳איז עקסטער, א פלאטפארמע, א שטיקל אזא זאך, עפעס וואס לאמיר וויסן די רעאליטעט. אבער מסתמא איז געווען אזא מין, א מענטש האט געבויט אזא מצבה, זאגן איך בין נישט פארט פון דא, דו קלאפ מיר נישט אריין אין די טיר. אויב האט ער געמאכט אזא מצבה על פתח המבוי, האט ער זיך אפגעטיילט, האט ער געזאגט אז די מבוי איז נישט א חלק פון די מדינה, איז איינו אוסר עליהם, איז די גאנצע אנדערע מדינה האט געקענט מאכן, און די מבוי אליין האט נישט, איז ער א חלק פון דעם.

זאגט דער רמב״ם, לפיכך, וועגן די הלכה אז איין מבוי אסר׳ט די גאנצע מדינה, אין מערבין מדינה לחצאין. מ׳קען נישט מאכן איין שטאט, זאגן א האלבע שטאט איז געווארן א חלק, איז געווארן אן עירוב. אלא או כולם או מבוי מבוי. אדער יעדער גאס זאל מאכן אן עקסטערע עירוב, אדער זאל מען מאכן איין עירוב פאר די גאנצע שטאט. און דעמאלטס, נאכדעם וואס מ׳האט געמאכט אן עירוב אויף די גאנצע שטאט, וואס איז אויב איין מבוי וויל נישט? זאלן זיי מאכן א מצבה. דאס מיינט ער, פארשטייסט?

רייט. יבנו כל מבוי מצבה על פתחו אם לא רצו לערב כדי שלא יאסרו השאר המבואות. די לעצטע הלכה זעט אויס ווי א פאליטישע הלכה, א פראקטישע הלכה. ווען דער רב פון שטאט מאכט אן עירוב, האלב קען מען דאך נישט. סאו ס׳איז נאר דא צוויי, אדער אין די שטאט איז נישטא קיין עירוב כללי, יעדער מבוי איז פאר זיך, אדער ס׳איז דא א גרויסע עירוב. און וואס טוט זיך מיט די מענטשן וואס זאגן זיי ווילן נישט, ער וויל נישט? מאך דיר, האסט אן עצה, מאך א מצבה. ווער ס׳וויל נישט זיין פארט פון די עירוב, זאל ער פליז בויען א מצבה אין פראנט פון זיין הויז. און ווער ס׳וויל נישט זיין מיט די לעבעדיגע, זאל ער זיין מיט די טויטע.

Speaker 2: מסתמא. מצבה אריגינעל מיינט א מצבה וואס מ׳לייגט פאר א ציון איז אויך, ווייל מצבה מיינט פשוט אזויווי א שטיין. א שטייעדיגע שטיין. מצבה מיינט א שטיין, יא, ס׳מיינט נישט עפעס מער פון דעם. לשון נצבה, א שטיין וואס מ׳שטעלט אויף. יא, ס׳איז דא אזא, די מצבה וואס מ׳טאר נישט מאכן, יא, וואס… קיצור, עפעס א שטיין וואס שטייט, עפעס אזא… עפעס אן הקר, עפעס אן חוקר. דאס טאר מען נישט. ס׳איז דא עפעס א טייל דאגרע שטות, עפעס קיין פרוק. היי.

Speaker 1: מיט דעם האט געענדיגט הלכות עירוב חצרות. די לעצטע דריי פרקים זענען שוין…

הלכה כ״ד (המשך) — מצבה על פתח המבוי

Speaker 1: יא, סתם. זאל ער זיך מאכן אזא מין תנועה.

א מצבה, אריגינעל, א מצבה וואס מ׳לייגט ביי א ציון איז אויך דאך, ווייל א מצבה מיינט פשוט אזויווי יעקב אבינו, “אבן אשר שמתי מצבה”. מצבה מיינט א שטיין, יא, ס׳מיינט נישט עפעס מער פון דעם. לשון נצבה, א שטיין וואס מ׳שטעלט אויף.

יא, ס׳איז אבער די מצבה וואס מ׳טאר נישט מאכן, יא, וואס איז, בקיצור, עפעס א שטיין וואס שטייט, עפעס אזא, עפעס אזא היכר, עפעס אזא, וואס איז דאס? דאס טאר מען נישט.

סיום פרק ה׳ והתחלת הלכות עירוב תחומין

Speaker 1: עד כאן פרק ה׳. מיט דעם האט מען געענדיגט הלכות עירוב חצירות. די לעצטע דריי פרקים זענען שוין הלכות עירוב תחומין.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.