הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: סיכום מרוכז
—
הקדמה לספר
הרמב״ם קורא לזה “הלכות שביתת יום טוב” – אין הכוונה למצוות הפרטיות של כל יום טוב (כמו אכילת מצה, ישיבה בסוכה), אלא לאיסור מלאכה ביום טוב, במקביל ל״שביתת שבת” ו״שביתת עשור”.
—
מנין המצוות (הקדמת הרמב״ם)
הרמב״ם: “יש בכללן שתים עשרה מצוות, שש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה” – על כל אחד מששת ימים טובים (ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, ראשון של סוכות, שמיני עצרת) יש עשה (לשבות) ולא תעשה (שלא לעשות בו מלאכה).
פשט: ששה ימים טובים, כל אחד עם שתי מצוות – סך הכל שתים עשרה.
חידושים:
1. לשון הרמב״ם בשמות ימים טובים: הרמב״ם אינו משתמש תמיד בשמות המקובלים. הוא אינו אומר “חג הפסח” אלא “ראשון ושביעי של פסח”; על סוכות הוא אומר “חג הסוכות”; על ראש השנה הוא אומר “באחד לחודש השביעי הנקרא ראש השנה” – כי “ראש השנה” אינו לשון הכתוב, אלא לשון חז״ל; בפסוק כתוב “בחודש השביעי באחד לחודש”. גם מצוין ש״חג” סתם מכוון בלשון המשנה לשבועות (כמו בדין “לכם”), אבל בלשון התורה כל ימים טובים נקראים “חג”. פסח עצמו נקרא בתורה “חג המצות”, לא “חג הפסח”.
2. “הן הנקראים ימים טובים”: זה בא להוציא ימים אחרים כמו יומא דפגרא, ראש חודש, וכדומה – רק ששת הימים הללו הם “ימים טובים” ממש לענין שביתה.
—
הלכה א׳ – שביתת יום טוב והיתר אוכל נפש
הרמב״ם: “ששת ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה… שביתת כולן שוה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.”
פשט: כל ששת ימים טובים יש להם אותו דין – מלאכת עבודה אסורה, אבל מלאכה לצורך אכילה (ושתייה) מותרת.
חידושים:
1. שני מקורות להיתר אוכל נפש: ישנם שני דרכים לדעת שאוכל נפש מותר ביום טוב:
– מלאכת עבודה (לשון הכתוב): ביום טוב כתוב תמיד “כל מלאכת עבודה לא תעשו” – לא סתם “כל מלאכה” כמו בשבת ויום כיפור. המילה “עבודה” מוציאה מלאכה לצורך אכילה.
– אך אשר יאכל (פרשת בא): שם כתוב בפירוש “כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” – היתר מפורש. החידוש הוא שדווקא בפרשת בא כתוב “כל מלאכה” (בלי המילה “עבודה”), ושם עצמו כתוב הפסוק “אך אשר יאכל” – שמבאר את כל המקומות האחרים שבהם כתוב “מלאכת עבודה”.
—
הלכה ב׳ – עשה ולא תעשה, עונש מלקות
הרמב״ם: “כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון, כלומר שבות.”
פשט: מי ששובת ביום טוב מקיים מצות עשה.
חידוש: הרמב״ם מבאר ש״שבתון” אינו רק תואר (תיאור) של היום, אלא ציווי – “שבתון” פירושו “שבות!” (שבות!). אפשר היה לחשוב ש״שבתון” רק מתאר את אופי היום, אבל הרמב״ם אומר: אתה עושה אותו שבתון על ידי שביתתך.
הרמב״ם: “וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו… ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.”
פשט: מי שעושה מלאכת עבודה ביום טוב עובר על עשה ועל לאו, ועם עדים והתראה מקבל מלקות דאורייתא.
חידוש – הבדל בין שבת, יום כיפור, ויום טוב בעונשים:
– שבת: כרת, חטאת, סקילה
– יום כיפור: כרת, חטאת (אין סקילה)
– יום טוב: רק לאו עם מלקות (אין כרת, אין חטאת, אין סקילה)
—
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת / חילוק מלאכות
הרמב״ם: “העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר…” – מקבל רק מלקות אחת.
פשט: בשבת יש חילוק מלאכות — כל מלאכה היא עבירה נפרדת עם חיוב נפרד. ביום טוב אין חילוק מלאכות — כל המלאכות נחשבות כעבירה אחת. אם מישהו עושה מספר מלאכות בשוגג בשבת, הוא חייב חטאת נפרדת על כל מלאכה. ביום טוב לעומת זאת, אפילו מספר מלאכות, הוא חייב רק אחת.
חידושים:
1. מקור לחילוק מלאכות רק בשבת: המקור הוא מ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” — דווקא ביום השבת “הבערה לחלק יצאה”, אבל ביום טוב אין איסור הבערה בפני עצמו.
2. לא ניתנת סברה מפורשת מדוע קיים החילוק — “לא כתוב למה, כך הוא הכלל.”
3. נפקא מינה מעשית: ביום טוב צריך לדעת מהי ההתראה, כי כל המלאכות הן כלאו אחד. בשבת יש הבדל בין אבות ותולדות (אב ותולדה שלו = חייב רק אחת), אבל ביום טוב כל ההבדל אינו רלוונטי.
—
הלכה ד׳ – אילו מלאכות אסורות/מותרות ביום טוב, הכלל של “מתוך”
הרמב״ם: “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה — לוקה. חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה… לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר המלאכות — כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ולישה ואפיה וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה כגון אריגה וכתיבה ובנין וכיוצא בהם — אסור.”
פשט: הרמב״ם מחלק מלאכות לשלוש קטגוריות:
1. מלאכות שהן מעצמן לצורך אכילה (שחיטה, לישה, אפייה) — מותר.
2. מלאכות שהן מעצמן לא לצורך אכילה (אריגה, כתיבה, בנין) — אסור, מלקות.
3. הוצאה והבערה — מותר אפילו שלא לצורך אכילה, מכוח “מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.”
חידושים והסברות:
א) יסוד “מתוך” — מדוע רק בהוצאה והבערה
הוצאה והבערה הן המלאכות היחידות שיש להן קיום לגיטימי הן לצורך אכילה הן שלא לצורך אכילה. הוצאה — אפשר לשאת אוכל, ואפשר לשאת תינוק. הבערה — אפשר להדליק אש לבישול, ואפשר להדליק אש סתם. במלאכות כאלה אומרים “מתוך” — כיון שהתורה התירה לצורך אכילה, מותר גם שלא לצורך.
במלאכות אחרות “מתוך” אינו שייך: שחיטה שלא לצורך אכילה היא אולי מקלקל/מלאכה שאינה צריכה לגופה — זה לא מקרה רגיל. אפייה שלא לצורך אכילה כמעט לא שייכת. לכן רק בהוצאה והבערה היה צורך בכלל “מתוך.”
ב) שיטת הרמב״ם — מלאכות ש״מעצמן” אינן אכילה לעולם אינן מותרות
לשון הרמב״ם “שאין בו צורך אכילה” פירושה שהמלאכה עצמה אינה מלאכת אכילה — לא שהפעם הוא לא עושה אותה לאוכל. אריגה, כתיבה, בנין — הן מעצמן לא מלאכות של אכילה, ואסורות תמיד, אפילו אם עושה אותן דווקא למטרת אכילה (כמו לכתוב מתכון).
לא כל ל״ט מלאכות מותרות לצורך אכילה. רק המלאכות של “סדרא דפת” — סדר הכנת אוכל — הותרו. מלאכות אחרות כלל לא הותרו, אפילו לצורך אכילה. יש מפרשים שאומרים שכל ל״ט מלאכות מותרות לצורך אכילה, אבל ברמב״ם לא משמע כך.
ג) שאלת “מגבן” (עשיית גבינה) = בונה
הגמרא אומרת שמגבן (עשיית גבינה) עובר משום בונה. בונה נמצא ברשימת הרמב״ם של מלאכות “שאין בו צורך אכילה” — אבל מגבן הוא ממש הכנת אוכל נפש! התירוץ המוצע: כשמישהו עושה גבינה, הוא עוסק באוכל — זה חלק מ״הכנת אוכל” — ולא נחשב כבונה בהקשר זה. רק כשעושים בונה לא בהקשר של אוכל, זה נחשב כמלאכה. אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש — “לא ברור.”
ד) שאלה לגבי שחיטה/בישול שלא לצורך אכילה
אם מישהו שוחט או מבשל שלא לצורך אכילה ביום טוב, האם זה אסור מדאורייתא? לשון הרמב״ם “אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה” נראה שכן. אבל מרומז שאולי זה אסור רק מדרבנן, והרמב״ם יבאר זאת מאוחר יותר.
ה) דוגמאות הרמב״ם בהוצאה — תינוק, ספר תורה, מפתח
נשאלת השאלה האם הדוגמאות הן רק דוגמאות, או שהרמב״ם מתכוון דווקא לדברים שיש בהם “צורך יום טוב” (תינוק — צריך לקחת אותו; ספר תורה — לקרוא; מפתח — לפתוח בית). זה נשאר פתוח למאוחר יותר.
—
הלכה ה׳ – גזירת חכמים: מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
הרמב״ם: “כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, ולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב – אסרו חכמים לעשותן ביום טוב, אף על פי שהן לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.”
פשט: מדאורייתא מותר לעשות כל מלאכות אוכל נפש ביום טוב. אבל חכמים אסרו מלאכות שאפשר היה לעשות ערב יום טוב ללא הפסד או חסרון טעם, כדי שהאדם לא ידחה הכל ליום טוב וישאר בלי זמן לשמחת יום טוב.
חידושים והסברות:
1. יסוד הגזירה הוא שמחת יום טוב, לא שביתה: טעם הרמב״ם לגזירה אינו חומרא בשביתת יום טוב (כמו בשבת שהענין הוא “למען ינוח”), אלא גזירה להגן על מצוות שמחת יום טוב. הרמב״ם מזכיר כאן לראשונה שיש מצוות שמחת יום טוב, עוד לפני שהוא לומד אותה במפורש בהלכות מאוחרות יותר.
2. שני היבטים בלשון הרמב״ם: “וימנע משמחת יום טוב” פירושו שלא תהיה לו המנוחה/הפנאי של יום טוב, ו״ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות” פירושו שממש לא יהיה לו זמן לאכול ולשתות. אולי שניהם בעצם אותו דבר: הוא יהיה כל כך עסוק בהכנות שכשהכל יהיה מוכן, כבר יהיה מוצאי יום טוב.
3. הבדל בין שבת ליום טוב: בשבת הטעם “למען ינוח” – מנוחה. ביום טוב אין מצוות מנוחה (מותר לעשות אוכל נפש), אלא הענין הוא שמחת יום טוב. בשבת “כאילו כל מלאכתך עשויה,” אבל יום טוב שונה – יהיה עסוק בהכנת אוכל, אבל לא בכל מה שאפשר היה לעשות קודם.
4. הערה פסיכולוגית: לאנשים יש שתי מידות רעות: (א) אוהבים לדחות דברים מהיום למחר, (ב) חוששים מלהישאר עם זמן פנוי. שתיהן מובילות לכך שמדחים מלאכות ליום טוב.
5. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד רואה את הגזירה יותר דומה לשבת – שלא ידחה במיוחד מלאכות ליום טוב, שפירושו “מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב” – הטעם הוא יותר לגבי הטורח, שלא ירבה טורח ביום קדוש. הרמב״ם לעומת זאת שם יותר דגש על נושא שמחת יום טוב.
—
הלכה ה׳ (המשך) – הוצאה ביום טוב: מדוע מותרת אפילו שלא לצורך
הרמב״ם: “ואף על פי שכל הוצאה אפשר לעשותה מערב יום טוב – כדי להרבות שמחת יום טוב, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.”
פשט: הוצאה מותרת ביום טוב אפילו שלא לצורך (מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך), למרות שאפשר היה להביא הכל ערב יום טוב, כי הטעם הוא להרבות שמחת יום טוב.
חידושים:
1. “פרדוקס” ברמב״ם – והתירוץ: מצד אחד, מלאכות אוכל נפש שאפשר היה לעשות ערב יום טוב אסורות (מדרבנן); מצד שני, הוצאה מותרת אפילו שלא לצורך, למרות שכל הוצאה היא “אפשר לעשותה מערב יום טוב.” התירוץ: לשתיהן יש אותו טעם – שמחת יום טוב – אבל עם מסקנות הפוכות. הוצאה היא “מלאכה קלה” (לא טורח גדול), והאדם רוצה להרגיש חופשי ללכת ולבוא – “ולא יהיה כמי שידיו אסורות.” מלאכות אחרות הן עניין כבד שגורע משמחת יום טוב. אם כן: הוצאה מותרת = שמחת יום טוב (חופש); שאר מלאכות אסורות = שמחת יום טוב (לא להיות עסוק).
2. טעם אחר של הראב״ד להוצאה: הראב״ד אומר שהוצאה מותרת לא בגלל “ידיו אסורות,” אלא כי יש מצווה חיובית לשלוח משלוח מנות ביום טוב – “אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות” (נחמיה). במסכת ביצה כתוב ששולחים משלוח מנות ביום טוב, וזה כבוד היום. לא אפשר היה לשלוח ערב יום טוב, כי זה לא היה דבר של יום טוב.
3. שבת – “ידיו אסורות” ועירוב: בשבת אכן יש מצב של “ידיו אסורות” לגבי הוצאה, ולכן צריך לעשות עירוב.
4. [דיגרסיה: עונג שבת וצער] בשבת יש עונג שבת וכבוד שבת, אבל לא הענין הספציפי של “ידיו אסורות.” אבל הכלל “במקום צער לא גזרו רבנן” בשבת אולי לא רק הכלל הכללי, אלא יש לו קשר לעונג שבת ספציפית – שבת היא יום של עונג, לכן צער הוא יותר סיבה להקל.
—
הלכה ה׳ (המשך) – דוגמאות למלאכות אסורות/מותרות
הרמב״ם: “כיצד? אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין, ולא מרקדין ביום טוב. שכל אלו אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין – מותר, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש… וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: מקצירה עד ריקוד — כל שלבי הכנת קמח – אסורים ביום טוב כי אפשר היה לעשות אותם ערב יום טוב ללא חסרון. אבל לישה, אפייה, בישול, שחיטה – מותרים, כי לחם טרי, תבשיל טרי, ובשר טרי טובים יותר בטעם מאתמול.
חידושים:
1. “וכן כל כיוצא באלו” — כלל רחב: נשאלת השאלה האם זה אומר שאנחנו יכולים בעצמנו להעריך מה טוב יותר טרי. למשל, תפוח או ענבים שממש ירד מהעץ הוא טרי יותר — אולי לכן מותר לתלוש (קצירה) ביום טוב? הרמב״ם נותן אפשרות רחבה — אפילו הבדל קטן בטעם (כמו בין תבשיל מאתמול להיום) כבר מספיק להתיר.
2. בשר טרי בימים קדומים: היום בשר מגיע מהמקפיא, אבל הרמב״ם מדבר על תקופה ללא מקפיא. תוך 24 שעות, במיוחד בקיץ (רוב ימים טובים הם בקיץ), בשר יכול להתקלקל. הרמב״ם לא אומר שהוא מתקלקל — הוא רק אומר שהוא לא טועם כל כך טוב. זה לבדו מספיק להיתר.
—
הלכה ה׳ (המשך) – מכשירי אוכל נפש: שחיקת תבלין
הרמב״ם: “וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.”
פשט: מכשירים (דברים עוזרים) לאוכל נפש שנחלשים אם מכינים אותם מערב יום טוב — מותר לעשות ביום טוב, כמו טחינת תבלינים.
חידושים:
1. שחיקת תבלין לעומת טוחנין חיטים — אותה מלאכה, דין שונה: הרמב״ם אמר קודם “ולא טוחנין את החיטים” — אסור לטחון חיטה. אבל שחיקת תבלין, שהיא גם טוחן, מותרת. זה מראה שלא כל טוחן אסור — תלוי אם יש חסרון
טעם. בחיטה אין הבדל בין אתמול להיום, אבל בתבלינים יש הבדל (תבלינים טחונים טריים מריחים יותר טוב). זה מאושר מהפרקטיקה — מוכרים “מטחנות” (מילים) שיטחנו פלפל במקום, כי זה בוודאי טוב יותר טרי.
—
שאלת תולש ביום טוב
חידושים:
1. קושיית הראב״ד: הראב״ד שואל: “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” — אם הכלל הוא שכל מה שטוב יותר טרי מותר לעשות ביום טוב, מדוע אסור לתלוש ירקות ולקטוף פירות מעצים, שבוודאי טובים יותר טריים? הראב״ד מביא את הירושלמי שזה אסור רק בתולש.
2. קושיה קשה: אם הגדר הוא “כל דבר שהוא קצת טוב יותר טרי,” גם תולש צריך להיות מותר. קשה לראות מהיכן המפרשים (מגיד משנה ואחרים) לוקחים את ההבדל שתולש שונה.
3. תירוצים מוצעים (לא מקובלים לגמרי): אולי ההבדל הוא בין דברים שעושים בבית (בישול, אפייה) לבין דברים שעושים בשדה (קצירה, תלישה) — זה רחוק מדי, טורח גדול מדי. אבל התירוץ אינו משביע רצון.
4. [דיגרסיה: יום טוב לעומת שבת — “חפציו”:] ביום טוב מותר יותר מאשר בשבת. שבת הוא “מעשות חפציך” — “כל מלאכתך עשויה,” כל עניינייך כבר נעשו. יום טוב שונה — יותר מותר לעשות לצרכיו.
—
הלכה ו׳ – אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
הרמב״ם: “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול… ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי להנות בה ביום טוב.”
פשט: אסור לבשל ביום טוב כדי לאכול בחול. התורה התירה רק מלאכת אוכל נפש כדי ליהנות ממנה ביום טוב עצמו.
חידושים:
1. דרבנן או דאורייתא: זה לכאורה ברור איסור דרבנן, אבל לשון הרמב״ם “ולא התירה” (התורה לא התירה) נשמע כמו דאורייתא. הטעם דומה ל״דברים שאי אפשר” — שלא יבואו לאפות לחם של שנה שלמה ביום טוב.
—
הלכה ז׳ – עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר
הרמב״ם: אם בישל כדי לאכול ביום טוב ונשאר — מותר לאכול את השיריים בחול.
פשט: לכתחילה אסור לבשל לחול, אבל בדיעבד אם נשאר ממה שבישל ליום טוב, מותר לאכול.
—
הלכה ח׳ – מרבה בשיעורים: ממלא אשה כל הקדרה / תנור
הרמב״ם: “ממלא אשה כל קדרה בשר… אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים… ממלא אשה תנור פת אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת.”
פשט: מותר לעשות יותר ממה שצריך ליום טוב, כל עוד חלק הולך ליום טוב.
חידושים:
1. הטעם של “שבזמן שהפת מרובה”: הרמב״ם נותן טעם — כשאופים יותר לחם בבת אחת, זה יוצא טוב יותר (שהפת מרובה אינה נאפית יפה — כשיש מעט לחם בתנור זה לא אופה כל כך טוב). זה חל על כל שלושת המקרים — בשר, מים, ולחם.
—
הלכה ח׳ (המשך) – מולח כמה חתיכות בבת אחת
הרמב״ם: “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת.”
פשט: מותר למלוח הרבה חתיכות בשר בבת אחת, אפילו צריך רק חתיכה אחת ליום טוב.
חידושים:
– מועלית שאלה איזו מלאכה היא מליחה — האם היא דומה למבשל, האם היא מעבד (על עור), או שזה רק איסור טורח. הדיון לא מגיע למסקנה ברורה, אבל בהקשר של יום טוב מדובר על טורח — כמו “ממלא כדי רבותיו” (מותר לעשות יותר טורח ממה שצריך ליום טוב).
– בהלכות שבת (פרק כ״ב) כתוב לגבי צנונים (צנון) שמותר למלוח רק סמוך לאכילה, ולגבי כובש (עשיית חמוצים) או מעבד — דברים שמניחים לזמן רב יש להם איסור מיוחד.
—
הלכה ט׳ – בישל יותר מדי בטעות / ונשאר התבשיל
הרמב״ם: “מבשל לו ביום טוב כדי לאכול בו ביום… ונשאר התבשיל — הרי זה מותר לאכלו למחר.”
פשט: מי שבישל ליום טוב (למשל לאורחים שלא באו) ונשאר — מותר לאכול אחרי יום טוב (בחול או בשבת). זה רק כשזו באמת היתה טעות — הוא באמת הזמין אורחים והם לא באו.
—
הלכה י׳ – מערים (ערמה): שהחמירו במערים יותר מן המזיד
הרמב״ם: “אבל לא יערים… שהחמירו במערים יותר מן המזיד — הרי זה אסור לאכלו אפילו בשבת שאחר יום טוב.”
פשט: מי שעושה ערמה — הוא מתנהג כאילו הוא מבשל ליום טוב אבל באמת מבשל לחול — האוכל אסור, אפילו בשבת שאחרי יום טוב.
חידושים:
1. שהחמירו במערים יותר מן המזיד: מזיד (מי שמבשל בפירוש לחול) האוכל לא נאסר, אבל מערים (מי שמשחק את המערכת) מחמירים עוד יותר. הטעם: אם ערמה היתה עוזרת, כולם היו מערימים — “כדי שלא יערים.”
2. דוגמה מעשית: מי ששכח עירוב תבשילין וחושב על תחבולה — “אני מבשל לאורחים” — זה אסור.
3. במקומות אחרים ביום טוב ערמה דווקא מותרת (כמו במסוכנת, ראה להלן), אבל כאן ערמה אסורה.
—
הלכה י״א – בהמה מסוכנת
הרמב״ם: “מי שהיתה לו בהמה מסוכנת — לא ישחטנה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום.”
פשט: בהמה שעומדת למות — מותר לשחוט אותה ביום טוב רק אם יש עדיין מספיק זמן לאכול כזית צלי (צלוי) לפני צאת יום טוב.
חידושים:
1. צלי הוא הדרך המהירה ביותר — אין צורך למלוח, רק לצלות, לכן זה השיעור.
2. ערמה כאן מותרת משום הפסד: כאן ברור שהאדם שוחט כדי להציל את כספו (לא כי הוא באמת צריך לאכול), ובכל זאת זה מותר — כי הוא *יכול* לאכול כזית ביום טוב. הרמב״ם אומר “אלא אם כן יודע שיכול לאכול” — לא שהוא חייב באמת לאכול, אלא שזה אפשרי. זו ערמה גדולה יותר ממרבה בשיעורים (שבו הוא באמת אוכל), אבל זה מותר משום הפסד.
3. הבדל בין ערמה במערים (אסור) וערמה במסוכנת (מותר): במערים הערמה היא ממש הונאה — אין לו בכלל אורחים. במסוכנת הערמה “אמיתית” — הוא יכול באמת לאכול כזית. אם אין מספיק זמן, אפילו הערמה לא אפשרית, ואף אחד לא יאמין לזה.
4. “כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול” — היסוד: מלאכות יום טוב מותרות רק להנאת יום טוב עצמו, לא כדי לחסוך כסף.
—
הלכה י״ב – בישול לגויים וכלבים
הרמב״ם: “אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים, שנאמר ‘הוא לבדו יעשה לכם׳ — לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים.”
פשט: אסור לבשל ביום טוב לגויים או לכלבים. הפסוק אומר “לכם” — לכם (יהודים), לא לגויים, לא לכלבים.
חידושים:
– הרמב״ם לא מזכיר בעל חי “שמזונותיו עליך” — בהמה שאתה חייב להאכיל.
– הבדל שבת/יום טוב: בשבת מותר להזמין גוי לאכול עם היהודי, אבל יום טוב שונה.
—
הלכה י״ב (המשך) – איסור הזמנת גוי ביום טוב
שיטת הרמב״ם: אסור להזמין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הגוי מאליו — אוכלים מה שהן אוכלים, שכבר הכינו.
פשט: האיסור הוא ספציפית על הזמנת גוי, כי זה מוביל לכך שיבשל יותר בשבילו. אבל אם הגוי בא מעצמו, מותר לו לאכול ממה שכבר מוכן.
חידושים:
1. ביאור “גזירה שמא ירבה בשבילו”: “גזירה” פירושה שאפילו אם היהודי אומר שהוא לא מבשל עוד — בכל זאת אסור להזמין. החשש הוא שהוא ישירות יבשל לגוי, לא רק ריבוי בשיעורים. “ירבה בשבילו” פירושו שהוא ימלא שוב את הסיר — מלאכה חדשה לגמרי לגוי. נראה שריבוי בשבילו לגוי יהיה אסור, בניגוד לריבוי בשיעורים ליהודי.
2. ההבדל בין הזמנה לבא מאליו: כשמזמינים גוי, מתחשבים בו והולכים לבשל לו. אבל כשהוא בא מעצמו, זה לא הפתעה — לא הולכים עכשיו לבשל בשבילו.
3. [דיגרסיה: המנהג להזמין את ראש הממשלה לסדר] — היה מנהג ישן אצל יהודים להזמין את ראש העיר/מושל העיר לסדר. רבי חיים זוננפלד הסביר את המנהג: בסדר בדרך כלל מבשלים מבעוד יום (ערב יום טוב), לא בלילה. לכן אין חשש של “שמא ירבה בשבילו” — הכל כבר מוכן ליום טוב. מטרת ההזמנה היתה קירוב — שהגוי יראה שלא אוכלים דם נוצרי (נגד עלילות דם).
4. [דיגרסיה: אנטונינוס ורבי] — בגמרא רואים שרבי הזמין את אנטונינוס לאכול, והוא שאל על “התבלין של שבת.”
—
הלכה י״ב (המשך) – בהמה של שותפות (חצי גוי חצי ישראל)
הרמב״ם: בהמה של חציו של גוי וחציו של ישראל — מותר לשחטו ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה.
פשט: בהמה ששייכת חצי לגוי וחצי ליהודי — מותר לשחוט ביום טוב, כי שחיטה היא מעשה אחד שאי אפשר לחלק.
חידושים:
1. היסוד: שחיטה היא מעשה אחד של חיתוך שמאפשר לאכול מכל הבהמה. כשהיהודי שוחט לחלקו, חלק הגוי בא אוטומטית עם זה.
2. הבדל בין שחיטה לעיסה: בעיסה (בצק) של חציו של גוי וחציו של ישראל — אסור להבעיר אש (לאפות את כל הבצק), כי אם יכול לחלק העיסה — אפשר לחלק את הבצק, שיחלק ויאפה רק את החלק של היהודי. שחיטה היא אי אפשר לחלק, אבל בצק אפשר לחלק.
3. קושיה לגבי עיסה: אם חלק הגוי של הבצק יתקלקל, האם זה דומה ל״בהמה מסוכנת”? זה לא מפותח.
—
הלכה י״ב (המשך) – בני החיל: אפייה לחיילים ביום טוב
הרמב״ם: בני החיל שנתנו קמח לישראל — אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, מותר לאפות להם ביום טוב, שכל פת ופת ראוי לתינוק.
פשט: כשחיילים (גויים) מביאים את הקמח שלהם וכופים על יהודים לאפות — אם הם לא מקפידים שהיהודי לוקח חתיכת לחם לילד, מותר לאפות ביום טוב, כי כל חתיכת לחם היא “ראויה לתינוק” — היא פוטנציאלית ליהודי.
חידושים:
1. המציאות: חיילים באים לעיר עם שקי קמח וכופים על היהודים המקומיים לאפות. זה מעשה שהיה (מהגמרא).
2. קושיה גדולה — סתירה ל״שמא ירבה בשבילו”: למדנו קודם שאי אפשר לומר “אני אופה הרבה וחתיכה הולכת לי” — זה בדיוק “ירבה בשבילו”! אם מישהו מזמין גוי לסעודה, הוא יכול גם לומר “חתיכה מהמנה שלו אני נותן לבני” — ובכל זאת זה אסור! איך עוזר כאן ההיתר של “כל פת ופת ראוי לתינוק”?
3. תירוץ — בשעת הדחק: ההיתר הוא רק בשעת הדחק — כי אין ברירה, הצבא כפה. במצב כזה חכמים התירו, אבל לא סתם, אלא עם הסבר/מנגנון כזה שכל חתיכת לחם היא “ראויה לתינוק.” זו לימודית — אי אפשר לומר על כל החתיכות ביחד שהן לילד, אבל על כל חתיכה בנפרד אפשר לומר “אולי חתיכה זו הולכת לילד.”
4. כלל בכל התורה כולה: באיסורים דרבנן, אם זה מפריע ליהודי (איבה, סכנה), מותר — צריך רק לעשות איזה הבדל (מנגנון/הסבר). זה הדפוס בהרבה הלכות.
5. ביאור “אם כשנותנים פת אין מקפידים”: אם הם כן מקפידים — אם יש ממש חשש סכנה (חיילים רשעים), אז היו מתירים אפילו בלי ההיתר הזה, מצד פיקוח נפש/משום איבה. ה״אם” פירושו שמדובר במצב פחות מסוכן — חיילים טובים שמרשים לקחת חתיכה — ואז המנגנון עובד.
6. דיוק ב״אם”: בהרבה הלכות כתוב רק “אם” אחד (לא שתי אלטרנטיבות). זה אומר שה״אם” מתאר את המצב הרגיל — כך זה בדרך כלל. אבל זה לא אומר שאם לא, הכל אבוד — יצטרכו למצוא היתר אחר.
—
הלכה י״ב (המשך) – עיסת הכלבים
הרמב״ם: עיסת הכלבים — בצק שעושים לכלבים — בזמן שהרועים אוכלים ממנה, מותר לאפות אותו ביום טוב.
פשט: אסור לאפות ביום טוב לכלבים. אבל כיון שהרועים שיוצאים עם הכלבים אוכלים גם מהבצק הזה כשהם רעבים, מותר לאפות.
חידושים:
1. כלבים בחז״ל: כלבים לא היו חיות בית ללטף על הספה — השתמשו בהם לחקלאות, שמירת עזים וכדומה. לכן המציאות היא שרועים יוצאים עם כלבים ואוכלים מאותו בצק.
2. קושיה מריבוי בשיעורים: הוא אופה יותר ממה שהרועים צריכים — האם זה לא ריבוי? המגיד משנה שואל זאת. התירוץ אולי אותו דבר כמו בבני חיל — כל חתיכה יכולה להיות ראויה ליהודי (הרועה), כמו בבהמה מסוכנת שבה כל חתיכה יכולה להיות ראויה לאדם.
—
הלכה י״ג – מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — יסוד “הואיל”
הרמב״ם: “מבשל ביום טוב לגוים, לבהמה, הניחה לחול — אינו לוקה. שאילו באו לו אורחים היה ראוי להם.”
פשט: מי שכן בישל באחד מהאופנים האסורים (לגויים, לבהמה, או להשאיר לאחרי יום טוב) — לא מקבל מלקות. הטעם: “הואיל” — כי אם היו באים אורחים, התבשיל היה ראוי להם.
חידושים:
1. “הואיל” — היסוד: זה הכלל המפורסם “הואיל ואי מקלעי ליה אורחים” — אי אפשר לומר בוודאות שהוא לא מבשל ליהודי, כי תמיד יכולים לבוא אורחים.
2. דאורייתא או דרבנן? כאן נראה שעצם האיסור הוא דאורייתא, רק “הואיל” הוא התירוץ למה לא מקבל מלקות. אבל מההלכות הקודמות (ריבוי בשיעורים, בהמה מסוכנת) נראה שזה לא דאורייתא.
3. אולי ה״הואיל” עובד כמו בבני חיל: בשעת הבישול, לא ברור שזה לא להיום ולא ליהודי — זה עצמו עושה את זה עדיין בגדר אוכל נפש. זה לא רק תירוץ טכני, אלא זה מגדיר את המעשה כאוכל נפש.
4. הבדל בין רמב״ם לאחרים: ברמב״ם לא כתוב שצריך למעשה לתת לתינוק (כמו בבני חיל). זה תומך בכך שה״הואיל” הוא הגדרה של המעשה, לא הוראה מעשית.
5. “אינו לוקה” — אפילו מכת מרדות? אולי הרמב״ם מתכוון שגם לא מקבל מכת מרדות (מדרבנן), כי “הואיל” עוזר גם על דרבנן.
—
הלכה י״ג (המשך) – בישל לנפשו והותיר
הרמב״ם: בישל לנפשו והותיר — מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה.
פשט: כשבישל לעצמו (אוכל נפש לגיטימי) ונשאר, מותר לתת לגויים או לבהמה. זה לא נאסר בהנאה.
חידושים:
– לכתחילה אסור — אבל בדיעבד זה לא נאסר.
– בערמה זה נאסר: האופן היחיד שבו זה נאסר הוא כשמישהו אומר שהוא מבשל לעצמו אבל באמת מתכוון לגויים או למחר — זו ערמה.
—
הלכה י״ד – רחיצה וסיכה: דבר השוה לכל נפש
הרמב״ם: “רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. שנאמר ‘אשר יאכל לכל נפש׳ — כל שבצורך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ומרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור, גזירת מרחץ.”
פשט: רחיצה וסיכה הן גם בכלל אוכל נפש — זה צורך הגוף. מותר לחמם מים ביום טוב לפנים, ידיים, רגליים. אבל כל גופו אסור בגלל גזירת מרחץ.
חידושים:
1. “נפש” = גוף: הרמב״ם מתרגם “לכל נפש” — כל מה שצריך לגוף. בתורה “נפש” פירושו גוף, לא נשמה (soul). [דיגרסיה: אפילו מת נקרא “נפש” — “כל הנוגע במת בנפש האדם” (פרשת חוקת). אבל אולי “נפש” פירושו דווקא הגו
ף החי — “נפש חיה”.]
2. הרמב״ם מתרגם “יאכל” ברחבה: לא רק אכילה ממש, אלא כל הנאת הגוף — רחיצה וסיכה הן גם סוג של “אכילה” לגוף.
3. חידוש גדול של רמב״ם — גזירת מרחץ ביום טוב: הרמב״ם אומר שכל גופו אסור משום גזירת מרחץ — אותה גזירה כמו בשבת (שבעלי מרחצאות יבשלו מים). זה כמעט חידוש של רמב״ם עצמו — בגמרא כתוב שכן שכל גופו אינו מותר ביום טוב, אבל לא כתוב בבירור למה. הרמב״ם מבין שזו גזירת מרחץ אטו שבת — אם יתירו מרחץ ביום טוב, יבואו לעשות גם בשבת.
4. מחלוקת ראשונים — שיטת תוספות: תוספות לומד אחרת — כל גופו אסור מדאורייתא, כי רחיצת כל גופו אינה דבר השוה לכל נפש (לא כל אדם צריך כל יום לרחוץ כל גופו). תוספות לומד “כל נפש” כמיעוט — צריך להיות דווקא משהו שכל אדם צריך.
5. נפקא מינה גדולה להלכה — מקלחת חמה ביום טוב:
– לפי תוספות: כיון שהקריטריון הוא “דבר השוה לכל נפש” — אפשר לטעון שהיום שונה: היום כל אדם מתקלח מקלחת חמה כל יום, אז זה עכשיו דבר השוה לכל נפש, ומותר. ר׳ יחיאל מאיר ואחרים אומרים כך.
– לפי רמב״ם: קשה יותר להתיר, כי האיסור הוא גזירה (גזירת מרחץ), לא דין בדבר השוה לכל נפש. גזירה לא משתנה עם הזמן.
6. [דיגרסיה: עישון ביום טוב:] לפני יהושע יש תשובה ארוכה שמותר לעשן ביום טוב כי זה דבר השוה לכל נפש. ר׳ יחזקאל ראטה היה אומר: היום כשרוב האנשים לא מעשנים, עישון אינו עוד דבר השוה לכל נפש. אבל מקלחת היא היום כן דבר השוה לכל נפש. זה הולך לפי דרך תוספות — מסתכלים על “נפשות של היום.”
—
הלכה י״ד (המשך) – חמין שהוחמו מערב יום טוב
הרמב״ם: “וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב” – שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
פשט: מים שהתחממו מערב יום טוב, מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב, כי הגזירה על רחיצה במים שהתחממו מערב שבת היתה רק על שבת, לא על יום טוב.
חידושים:
1. מה פירוש “כל גופו אסור”: כשהרמב״ם אומר “כל גופו אסור” ביום טוב, הכוונה אינה לרחיצה עצמה, אלא לחימום המים לרחיצה. אבל אם המים כבר התחממו מערב יום טוב, אז מותר לרחוץ בהם כל גופו ביום טוב — אפילו בשבת לא היו מתירים.
2. שתי גזירות על אמבטיות: (א) בשבת – אסור להשתמש במים חמים אפילו שהתחממו מערב שבת; (ב) ביום טוב – אסור לחמם מים לרחיצת כל גופו, אבל מים שהתחממו מערב יום טוב מותרים.
3. מקלחת אינה “מרחץ”: מקלחת בכלל אינה הגדר של “מרחץ” שהגמרא והרמב״ם מדברים עליו. מרחץ פירושו שנכנסים למים (אמבט, מקווה, ג׳קוזי). מקלחת היא היכי תמצא חדשה שלא היתה קיימת בזמן חז״ל — שופכים מים על כל הגוף, אבל לא נכנסים למים. הרמב״ם עושה רק שני גדרים: פניו ידיו ורגליו, או כל גופו (= להיכנס למים). מקלחת לא נופלת לאף אחד משני אלה.
4. מקלחת אינה תענוג: “בית חמם” שפירושו תענוג, מדובר על כניסה למקווה, ג׳קוזי, אמבט גדול — זה תענוג. אבל מקלחת היא דבר טכני — הולכים להתנקות, לא להנאה. אף אחד לא הולך למקלחת לשם תענוג. לכן מקלחת בוודאי צריכה להיות מותרת.
5. צורך מעשי: יום טוב, במיוחד כשהוא שניים או שלושה ימים, אי אפשר שיסריחו וירגישו לא נוח. יום טוב הוא זמן שמחה ועונג — משהו צריך להתיר.
6. אבר אבר: פוסקים מאוחרים היו להם גדר של רחיצה לא כל גופו בבת אחת, אלא אבר אבר — כלומר, שזה לא ייראה כמו מרחץ.
7. בעיית דוד: במקלחת בבתים מודרניים מים חמים נמצאים במיכל גדול. כשמשתמשים במים חמים, נכנסים מים קרים לדוד, ומחממים אותם — זו שאלה נפרדת. ביום טוב השאלה היא האם החימום הזה הוא לצורך אוכל נפש — משתמשים במים חמים לשטוף כלים לסעודה הבאה, אבל אחרי הסעודה האחרונה זה יותר קשה.
—
הלכה ט״ו – שבותין ביום טוב
הרמב״ם: “כל שאסור משום שבות בשבת” – גם אסור ביום טוב, “אלא אם כן עובר לצורך אכילה וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו.”
פשט: כל איסורי דרבנן (שבותין) של שבת אסורים גם ביום טוב, אלא אם כן לצורך אכילה או צרכים אחרים המותרים ביום טוב.
חידושים:
1. מבנה הרמב״ם: עד כאן הרמב״ם למד דאורייתא – אילו מלאכות אסורות ואילו מותרות. עכשיו הוא עובר לאיסורי דרבנן. זה מקביל להלכות שבת.
2. שני סוגי שבותין: (א) דומה למלאכה – לכל אחת מל״ט מלאכות יש דרבננים שדומים לה; (ב) מביא לידי מלאכה – דברים שמביאים למלאכה (למשל רפואה בשבת – לא דומה לטוחן, אבל יכול להביא לשחיקת סממנים).
3. מה פירוש “משום שבות” כאן: שלוש אפשרויות: (א) דברים כמו טורח יתר; (ב) דברים שלומדים מ״ממצוא חפצך ודבר דבר” (אמירה לעכו״ם וכדומה); (ג) לפי פירוש הרמב״ן ש״שבות” פירושו דברים שצריך לנוח מהם. אבל בהלכות שבת פרק כ״א הרמב״ם משתמש ב״שבות” גם על דומה למלאכה. אולי הוא מתכוון כאן ספציפית לדברים שרק שבות (כמו טורח יתר), לא הדומה למלאכה.
4. “או דברים שהם מותרים ביום טוב”: זה לא רק לצורך אכילה, אלא גם צרכים אחרים שחכמים התירו ספציפית ביום טוב — שבותין מסוימים שאסורים בשבת מותרים ביום טוב.
—
הלכה ט״ז – טלטול / מוקצה ביום טוב
הרמב״ם: אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. “וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת” – איסור מוקצה, “שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.”
פשט: דיני הטלטול (כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס וכדומה) נוגעים גם ליום טוב. אבל לצורך אכילה הכל מותר. בנוסף יש איסור חדש של מוקצה שקיים רק ביום טוב – דבר שאינו מוכן, משהו שהאדם הקצה מדעתו.
חידושים:
1. לצורך אכילה בטלטול: בטלטול בשבת תמיד יש היתר של לצורך גופו ומקומו (בכלי שמלאכתו לאיסור). אבל ביום טוב, אפילו הקטגוריות שבדרך כלל אי אפשר לצורך גופו ומקומו (כמו מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס), מותרות לצורך אכילה — בדיוק כמו שאוכל נפש מתיר אבות מלאכות, זה גם מתיר טלטול.
2. למה יום טוב חמור יותר משבת במוקצה? טעם הרמב״ם: כיון שיום טוב קל משבת (רק לאו, לא סקילה), חכמים היו צריכים להוסיף חומרא של מוקצה “שמא יבואו לזלזל בו.” הקולא מביאה חומרא — “מתוך שהקלת עליה… שהחמרת עליה.”
3. הסבר עמוק יותר: זה מושווה למה שלמדנו קודם לגבי ערמה — כשמשהו הוא “דבר קל” בראש האדם, צריך להחמיר כדי שלא יחשבו שזה קל.
4. מחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון: ר׳ יהודה אוסר מוקצה גם בשבת, ר׳ שמעון מתיר. אנחנו פוסקים כר׳ שמעון בשבת (מוקצה מותר) וכר׳ יהודה ביום טוב (מוקצה אסור). זה חידוש של רב נחמן.
5. הסבר נוסף למה מוקצה יותר נוגע ביום טוב: כיון שיום טוב הוא זמן שעוסקים בהכנת אוכל — מבשלים, שוחטים — צריך הגבלות במה שמותר להשתמש לבישול. שבת, שבו בכל מקרה אסור לבשל, מוקצה פחות רלוונטי מעשית.
—
הלכה י״ז – דוגמאות למוקצה ביום טוב
הרמב״ם: “כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ויונות שובך… ופירות העומדים לסחורה – כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהם ביום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה.”
פשט: תרנגולת שעומדת להטיל ביצים (לא לשחיטה), יוני שובך, פירות שעומדים למכירה – כל אלה מוקצה ביום טוב. אסור לאכול מהם עד שהכין אותם מערב יום טוב. שבת לעומת זאת – “הכל מוכן אצל שבת.”
חידושים:
1. מה פירוש “מוקצה” בדיוק: המילה מוקצה באה מ״קצה” – מופרד, בצד, לא במחשבתו. הוא הקצה אותו מדעתו – לא חשב עליו לאכילה.
2. יסוד חשוב – מוקצה לא פירושו טלטול: מוקצה לעולם לא פירושו – לא אצל חז״ל, לא אצל הרמב״ם, לא בשולחן ערוך – איסור טלטול. מוקצה תמיד פירושו איסור שימוש – אסור להשתמש בדבר שהוא מוקצה מדעתו. מה שאנחנו קוראים היום “מוקצה” (=טלטול) הוא “לא מדויק לפי הגמרא.” למשל: פירות העומדים לסחורה – מותר לטלטל אותם (למשל לצורך מקומו), אבל אסור לבשל/לאכול אותם ביום טוב. האיסור הוא על אוכל נפש, לא על טלטול.
3. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד מביא ש״לא הכל שוין בזה” – יש גאונים שפוסקים כר׳ שמעון שמוקצה מותר אפילו ביום טוב. הרמ״א בשולחן ערוך מביא את השיטה ואומר שאפשר לסמוך על זה.
—
הלכה י״ח – נולד
הרמב״ם: “וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור… חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת אסורה… ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר השבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה.”
פשט: נולד – משהו ש״נולד” (נוצר) ביום טוב – אסור. ביצה שהוטלה ביום טוב שאחרי שבת אסורה כי “שבת מכין ליום טוב” אסור. חכמים הרחיבו זאת לכל יום טוב (גזירה) וגם לשבת.
חידושים:
1. נולד חמור יותר ממוקצה: מוקצה פירושו שיש לו את הדבר אבל הפריש אותו בדעתו. נולד הוא עוד יותר – בכלל לא היה לו, זה “לגמרי מוקצה מדעתו כי עדיין אין לו בידו.” אפילו אלה שאומרים שמוקצה מותר ביום טוב (כמו ר׳ שמעון) מודים שנולד אסור ביום טוב. (כתוב בפירוש המשניות להרמב״ם.)
2. יסוד “אין שבת מכין ליום טוב”: עיקר האיסור בביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת אינו מוקצה במובן הרגיל. התרנגולת עצמה היא “עומדת לאכילה” – היא לא מוקצה. לכאורה הביצה גם צריכה להיות מוכנת כי היא חלק מהתרנגולת. אבל החידוש הוא: הביצה התפתחה (נגמרה) בשבת, ו״שבת אינו מכין ליום טוב” – היום שבת לא מכין דברים ליום טוב. לא אדם הכין אותה – תרנגולת הכינה אותה – אבל זה הוכן בשבת, ושבת אינו יום שמכין למחר.
3. שלבי הגזירה:
– שלב ראשון: ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת – אסורה מעיקר הדין (שבת מכין ליום טוב).
– שלב שני: חכמים אסרו ביצה שנולדה בכל יום טוב – “גזירה משום יום טוב שאחר השבת.”
– שלב שלישי: גם ביצה שנולדה בכל שבת אסורה – אם יום טוב לפני שבת (יום שישי), “אין יום טוב מכין לשבת.”
4. הכלל: “חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב” – רק יום חול יכול להכין לשבת או ליום טוב.
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצה שנולדה: דין טלטול ותערובת
הרמב״ם: “וכשם שאסורה לאכלה כך אסורה לטלטלה. אפילו נתערבה באלף כולן אסורות, שהרי למחר יותרו הכל — כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל.”
פשט: ביצה שנולדה ביום טוב אסור לא רק לאכול, אלא גם לטלטל. ואפילו אם התערבה באלף ביצים מותרות, כולן אסורות, כי זה דבר שיש לו מתירין.
חידושים:
– איסור הטלטול אינו איסור נפרד חדש של מוקצה מחמת נולד, אלא דבר פשוט — כיון שאי אפשר לעשות כלום עם ביצה מלבד לאכול, וכיון שאסור לאכול אותה, היא ממילא אסורה בטלטול.
– הכלל של דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל: בדרך כלל איסור יכול להתבטל ברוב היתר, אבל כיון שהביצה תהיה מותרת מיד אחרי יום טוב, היא דבר שיש לו מתירין. טעם רש״י: למה אתה צריך להתיר היום? חכה למחר!
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצים שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
הרמב״ם: “אבל השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות, לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא… לא גזרו בו.”
פשט: אם שוחטים תרנגולת ביום טוב ומוצאים בפנים ביצים גמורות, הן מותרות, כי זה דבר נדיר, ועל דברים נדירים חכמים לא גזרו.
חידושים:
– יסוד חשוב בטבע גזירות חכמים: גזירות חכמים הן על דברים קונקרטיים, לא על כללים מופשטים (הגדרות מופשטות). החכמים אסרו ביצים שנולדות — זה המקרה הקונקרטי. אבל ביצה שמוצאים בתרנגולת שחוטה היא מקרה אחר לגמרי, שאינו מצוי, ועליו בכלל לא עשו גזירה. זה לא שיש חריג מהגזירה — אלא המקרה מעולם לא נכנס לגזירה. יש הרבה מאוד ראיות מרמב״ם על דרך חשיבה זו — שגזירות חכמים הן קונקרטיות, לא מופשטות.
—
הלכה י״ט – יום טוב שני של גלויות
הרמב״ם: “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים — מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, והוא מדברים שנתחדשו בגלות.”
פשט: בחוץ לארץ עושים כל יום טוב שני ימים. זה מנהג, ויום טוב שני הוא מדברי סופרים, וזה דבר שנתחדש בגלות.
חידושים:
1. שלוש הגדרות בהלכה אחת: הרמב״ם משתמש בשלושה מושגים — (1) מנהג, (2) מדברי סופרים, (3) נתחדשו בגלות. זו לכאורה סתירה — מנהג ודברי סופרים זה לא אותו דבר! התירוץ: במקור, כשהיה ספק בקביעת החודש, יום טוב שני היה דין דרבנן (מדברי סופרים). היום, כשכבר יודעים את קביעת החודש, יש לו רק תוקף של מנהג. אבל להלכה אין הבדל בחומרא בין מנהג לדברי סופרים.
2. נתחדשו בגלות בא לומר שבארץ ישראל מעולם לא היו שני ימים טובים (מלבד ראש השנה).
3. הרמב״ם מפנה להלכות קידוש החודש (סוף ספר זמנים) להסבר המלא.
—
הלכה כ׳ – בני ארץ ישראל
הרמב״ם: “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים… בלבד ראש השנה.”
פשט: בני ארץ ישראל לא עושים שני ימים טובים, מלבד ראש השנה.
חידושים:
– [דיגרסיה:] מעשה מהעטרת יהושע, שרצה לעלות לארץ ישראל, אבל אמר שהוא לא מוכן לוותר על קדושת יום טוב (שני). זה מובא בהקשר של ימי בין המצרים — ששני ימים טובים מזכירים לנו שאנחנו בגלות.
—
הלכה כ״א – חומרת יום טוב שני
הרמב״ם: “יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים… כל שהוא אסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני… בין בדבר שהוא משום שבות, בין מלאכה, בין שיצא חוץ לתחום — מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים.”
פשט: יום טוב שני יש לו אותו דין כמו יום טוב ראשון. מי שמחלל יום טוב שני — בין שבות, בין מלאכה, בין חוץ לתחום — מקבל מכת מרדות, או נידוי אם הוא תלמיד חכם.
חידושים:
1. הבדל בין תלמיד חכם לאדם רגיל: אדם רגיל מקבל **מכת
מרדות, תלמיד חכם מקבל נידוי** במקום מלקות. זה כבר כתוב בהלכות תלמוד תורה — שצריך לתת כבוד לתלמיד חכם, לכן לא נותנים לו מלקות ברבים, אלא לוקחים אותו לחדר קטן ונותנים לו נידוי.
2. הרמב״ם הפך את סדר הגמרא: בגמרא כתוב שהכלל הוא נידוי, וההבדל הוא שתלמיד חכם מקבל מכת מרדות. הרמב״ם לעומת זאת מתחיל עם מכת מרדות ככלל, כי הוא הולך חזק עם היסוד שלו שכל עבירה דרבנן מקבלת מכת מרדות. לכן הוא מנסח זאת כך: תחילה הכלל של מלקות, ואחר כך החריג שחכם מקבל נידוי. זה חידוש מתודולוגי באיך שהרמב״ם מנסח הלכות לפי הכללים שלו.
3. מכת מרדות ביום טוב: מכת מרדות אי אפשר לתת ביום טוב עצמו — נותנים אותה מחר. אבל נידוי אפשר לעשות היום (ביום טוב עצמו). זה אולי טעם למה משתמשים בנידוי במקום מלקות במקרים מסוימים.
4. טבע מכת מרדות: מכת מרדות היא עונש — בדיוק כמו שמלקות דאורייתא היא לעבירות דאורייתא, כך מכת מרדות היא המקבילה לעבירות דרבנן.
5. נידוי לעומת מכת מרדות — מה יותר קשה? נידוי קשה יותר (רוחנית), אבל מכת מרדות היא עונש פיזי. תלמיד חכם מקבל דווקא נידוי במקום מכת מרדות, כי מלקות ברבים היא בזיון גדול יותר לתלמיד חכם.
—
הלכה כ״ב – כשם שראשון כך שני לענין הספד, תענית, ושמחה
הרמב״ם: “כשם שראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני. ואין בינהם הפרש אלא לענין מת בלבד.”
פשט: יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון לענין הספד, תענית, ושמחה. ההבדל היחיד הוא לענין מת.
חידושים:
1. הרמב״ם מדגיש שיום טוב שני לא רק שווה “לשלילה” (מקבלים עונש אם עוברים), אלא גם שווה “לחיוב” — חייבים לשמוח בדיוק ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. לאנשים חיים לא משנה אם זה דאורייתא או דרבנן; למתים (מת) זה כן משנה.
2. לענין מת: מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בקבורתו הגוים (רק גויים). ביום טוב שני — יתעסקו בו ישראל, מותר לעשות את כל צרכי המת: עשיית המטה, תכריכים, קציצת הבשמים, וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא — חכמים התייחסו ליום טוב שני כיום חול לענין מת, משום כבוד המת.
3. חידוש לענין ראש השנה: אפילו שני ימים טובים של ראש השנה, שהיום השני חמור יותר (כי רואים אותו כקדושה אחת ארוכה), גם לענין מת הקילו ביום השני של ראש השנה.
—
הלכה כ״ג – שני ימים טובים של גלויות: שתי קדושות הן
הרמב״ם: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד.”
פשט: שני ימי יום טוב של גלות נחשבים לשתי קדושות נפרדות, לא כיום אחד ארוך.
נפקא מינה — מוקצה/נולד: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון, אם הכין עצמו לשני — הרי זה מותר.” כיון שכשהיום השני נכנס עם קדושה חדשה, זה כבר לא מוקצה.
דוגמאות: ביצה שנולדה בראשון — תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון — יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון — יאכל בשני.
—
הלכה כ״ד – לכחול את העין ביום טוב שני
הרמב״ם: “מותר לכחול את העין ביום טוב שני אף על פי שאין שם חולי.”
פשט: מותר למרוח משחה על העיניים ביום טוב שני, אפילו בלי מחלה.
חידושים:
1. איזה איסור הוא כחילת העין: המסקנה נוטה לכך שזה ענין של שחיקת סממנים/רפואה, שבדרך כלל אסור.
2. למה מקילים ביום טוב שני: ההיתר הוא כי זה דבר ש״נראה” — לא בהכרח כל יום, אבל עד היום השני זה כבר נראה. זה מושווה לענין של רחיצה (מקלחת) ביום טוב שני — דבר שאפשר לסבול יום אחד אבל לא שניים.
—
הלכה כ״ה – שני ימים טובים של ראש השנה לעומת של גלויות, ושבת הסמוכה ליום טוב
הרמב״ם: שני ימים טובים של ראש השנה — יום אחד הם חשובים לכל אלו הדברים (לענין נולד/מוקצה). ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני.
פשט: ההבדל של “שתי קדושות” חל רק על שני ימים טובים של גלויות. אבל ראש השנה נחשב ליום אחד ארוך — לכן לא עוזר שבכניסת היום השני זה כבר “מוכן”, כי שני הימים הם אחד.
שבת הסמוכה ליום טוב: “שבת סמוכה ליום טוב, ונולדה ביצה באחד מהם — אסורה בשני.” בניגוד לשני ימי יום טוב של גלויות (שבהם נולד בראשון מותר בשני), בשבת ויום טוב — אפילו שהם שתי קדושות נפרדות — חל הכלל: שבת אינו מכין ליום טוב, ויום טוב אינו מכין לשבת.
חידוש: היתר ה״הכנה” של שתי קדושות עוזר רק לאחור (מאתמול להיום בשני ימים טובים של גלויות), אבל לא בין שבת ליום טוב, כי יום טוב הדרבנן לא יכול “להכין” לשבת.
—
הערה כללית על פרק א׳
פרק א׳ של הלכות יום טוב הוא בעיקר כללים — היסודות העיקריים של יום טוב (אוכל נפש, מוקצה, מתוך, יום טוב שני, וכדומה). הפרקים הבאים ירחיבו על הפרטים: מה זה בדיוק אוכל נפש, מה זה בדיוק מוקצה, ההבדלים בין שבת ליום טוב, עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד, וכדומה.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: כללי מלאכת יום טוב
הקדמה לספר הלכות שביתת יום טוב
טוב מאוד. אנו הולכים להתחיל ללמוד הלכות יום טוב, או כפי שהרמב״ם קורא לזה הלכות שביתת יום טוב, לשבות, לנוח ביום טוב. נכון, כי ההלכות הפרטיות של יום טוב, כמו אכילת מצה וישיבה בסוכה, אינן הלכות שביתת יום טוב, אלא הלכות שיש באותו יום טוב. או קרבנות הימים הטובים יעמדו בהלכות קרבנות. כאן מדברים כמו שביתת שבת, שביתת עשור, כאן באה שביתת יום טוב, השביתה ממלאכה ביום טוב. נפלא.
קריאה, הקריאה היא מעוררת, כן? כמו שפרשת פנחס עומדת בספרי חסידות, יש בה את כל הקדושות של כל הימים הטובים. הולכים אנו כאן להיכנס לימים טובים הקדושים, ורוצים אנו להודות לאלה שעושים את השיעור. הראשון הוא קודם כל הברכה לראש משביר, הספונסר של השיעור שלנו, ידידנו, אוהב תורה ומחזיק תורה, הרבני הנגיד רבי יואל הלוי וועצבערגער, וגם כל המאזינים. אם אין מי שישמע, זה מוריד, זה לא אותו דבר, זה ללמוד וללמד. כל אלה ששומעים את השיעור, ואלה שלפעמים מגיבים או שולחים הערה, עוזרים מאוד, ומביאים את כל התודות. תודה רבה לכם, גם למגיד השיעור. אני לא יכול להודות לך לבד, אני יכול להודות לך, ואתה יכול להודות איתי. אפשר לעשות כזה שמואלי ואשמי לך. נפלא.
מנין המצוות – שתים עשרה מצוות
נו, טוב. אומר הרמב״ם כך, בואו נתחיל, הרמב״ם מתחיל עם מה היא המצווה, כפי שאנו זוכרים מההקדמה של הרמב״ם, שהתכלית של ספר משנה תורה היא להביא את כל תורה שבעל פה על המצוות של התורה. הוא מתחיל, מה הן המצוות של ימים טובים בכלליות? בין כל הימים הטובים, זה אומר, כפי שהוא אומר, הוא לא הולך לספור את מצוות אכילת מצה, אבל מצוות שביתת ימים טובים היא שתים עשרה מצוות.
אומר הרמב״ם כך: יש בכלל שתים עשרה מצוות, שתים עשרה מצוות, שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה, וזהו פרטן. לשבות בראשון של פסח, ועל כל אחד מהימים הטובים יש עשה ולאו. אחר כך יש לאו שלא לעשות בו מלאכה, שלא לעשות שום מלאכה בראשון של פסח. ואחר כך שביעי של פסח הוא יום טוב בפני עצמו, יש גם לאו עם עשה, לשבות בשביעי של פסח ושלא לעשות בו מלאכה. אותו דבר, שבועות יש לשבות ביום חג השבועות, ולאו שלא לעשות בו מלאכה. וזה כמובן עם ראש השנה, לשבות בראש השנה שלא לעשות בו מלאכה. ויש לנו על סוכות לשבות בראשון של חג הסוכות שלא לעשות בו מלאכה, ועל שמיני של סוכות לשבות ושלא לעשות בו מלאכה. אלו הן שתים עשרה המצוות, וכאן הולך הרמב״ם לבאר אותן בפרקים אלו.
לשון הרמב״ם בשמות הימים טובים
נו, טוב. יש ששה ימים שאסור לעשות בהם מלאכה. ששה ימים, כל אחד יש לו לאו ועשה. כך הולך הרמב״ם להתחיל, ששת ימים הללו, נכון? איפה אנחנו? אה, פרק א׳, הלכות שביתת יום טוב. מהי השבת של הימים הטובים? יש ששה ימי יום טוב, ויש שבת שלהם. מהו יום כיפור? יום כיפור הוא השבת של הימים הטובים. וכל הדברים האלה הם בחודש השביעי. רואים שיש לזה קשר לשבעה ימים. שביעי, יום כיפור, יום כיפור. יש ששה ימים, זה אומר יש לנו כפול, כי אנו עושים יום טוב שני. הרמב״ם הולך מיד לספור גם הלכות יום טוב שני, כן. יוצא שאצלנו יום כיפור הוא השלושה עשר, במקום השביעי. תלוי איך אתה סופר ראש השנה. ראש השנה אפשר גם לספור שניים, או ראש השנה הוא יום אריכתא. זה שניים אבל. כן. לא, זה שנים שנים אחד, כן.
נו. אומר הרמב״ם כך: ששת ימים אלו, ששת הימים שהוא מזכיר בהקדמה, שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן, הוא הולך לספור אותם שוב את הימים, ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של חג הסוכות. על סוכות הוא אומר חג הסוכות. כשכתוב בתורה ושמחת בחגך, בעיקר המילה חג מתכוונת לסוכות. כן. וביום, אה, אמרתי מיד, ביום חג השבועות. על פסח הוא לא אומר חג הפסח. בסדר. וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי, שהוא הנקרא ראש השנה. ראש השנה, כן, היום הראשון של חודש השביעי.
דיוק בלשון הרמב״ם
הוא לא אומר את השמות, מעניין. זה מעניין, כי המילה “ראש השנה” אומרת הפוך מ״חודש השביעי”, זה אומר “חודש הראשון”, כן, סופרים אותו לגבי איך תשרי הוא הראשון. אולי כי בפסוק לא כתובה המילה “ראש השנה”, הוא רוצה לכוון ללשון הפסוק. ולשון הפסוק היא אולי זו, צריך לבדוק. אני חושב שפסח התורה אף פעם לא קוראת “חג”. נכון? “חג המצות”. על שבועות כתוב כן “חג המצות”, אבל אין שם פסח, אין חג. האמת היא שאין שביעי של פסח, אלא שביעי של חג המצות. על הרמב״ם לא מדייק את הדיוק כאן. שבועות נקרא כן “חג”, מה יש “חג שבועות”? כן, כן, כן. “חג” שכתוב על סוכות? על שבועות. שבועות, כמו הגמרא, כל הדין של לשם לכם הוא על שבועות. ולשון המשנה, סתם חג מתכוון לשבועות, אבל בלשון התורה כולם נקראים חג באמת. אבל כך אתה אומר, פסח אינו חג הפסח, כי יש חג המצות. ובאחד לחדש השביעי היא לשון הפסוק, כן? בחדש השביעי באחד לחדש תבירו שופר, מה שזה לא יהיה הלשון. לא תבירו שופר, יום תרועה, אבל זכרון תרועה, זכרון כמו יום פרשת. ו… נכון, אבל כתובה המילה ראש השנה אינה לשון הכתוב, והרמב״ם הולך גם על המשנה.
הרמב״ם, הן הנקראים ימים טובים, אלו הם… שנקראים תמיד ימים טובים, אלו הם הימים. הרבי מתכוון כאן לומר, כי מתחילים להוסיף, כן? כבר יש… אני חושב עוד לפני ר׳ ישעי׳לע קריסט יארצייט, אני חושב לומר שיש יומא דפגרא, יש ראש חודש, אבל אלו הם הנקראים ימים טובים ממש. זה מתכוון תמיד לומר שכאשר אומרים שביתה של יום טוב, מתכוונים לעניין של ששת הימים.
הלכה א׳ – שביתת כולן שוה: איסור מלאכת עבודה והיתר אוכל נפש
אומר הוא, שביתה את כולן שוה, מצוות השביתה היא אצל כולם אותו דבר. מה? שהם אסורים בכל מלאכת עבודה, הם אסורים בכל מלאכת עבודה. לא כל מלאכה, אלא מלאכת עבודה. מלאכת עבודה מתכוונת למלאכה שאינה… חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר, כתוב בפסוק, כביכול שתייה. כן, שהיא לצורך אכילה. אכילה ושתייה הוא אותו דבר כאן. שנאמר, כתוב כבר אצל העניים, אז כן, סופרים את שני הקצוות. אני רוצה לענות על מה סופרים. אני רק אומר שמיד נראה שיש באמת עוד דברים, אבל הרמב״ם אומר קודם אכילה ושתייה, שנאמר. אחר כך הוא אומר את העיקר בכלליות יותר כך.
הפסוק “אך אשר יאכל”
שנאמר, אחר שיאכל, כתובה לשון הפסוק, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יאסור לכם, שמותר כן לעשות. פרשת בא. כתוב שם שכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אסור אחרת, א מלאכת עבודה לא תעשו, אבל אשר יאכל לכל נפש. אסור לעשות עבודה בחוץ, אבל העבודה שעושים במטבח, הרמב״ם הולך להאריך יותר בזה, זה מותר כן לעשות, שנאמר אחר אשר יחל אכל.
שני מקורות להיתר אוכל נפש
יש באמת שתי דרכים בזה, אפשר לחקור למה צריכים את שתי הראיות. יש שתי דרכים איך יודעים או מבינים שבתורה יש היתר של אוכל נפש ביום טוב.
אחת, ביום טוב התורה תמיד מקפידה לומר כל מלאכת עבודה. זה אומר, כששבת כתוב כל מלאכה לא תעשה, כן, ביום כיפור כתוב כל מלאכה. ביום טוב לא כתוב סתם “כל מלאכה”, כתוב כל מלאכת עבודה, עבודה מסוימת שהיא מלאכת עבודה.
מלבד זה כתוב בפירוש ההיתר, בפרשת בא כתוב בפירוש, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו, שרואים שלצורך אכילה מותר בפירוש כן. אני חושב שהפסוק בבא מסביר על כל הדברים האחרים, כי שם כתוב כל מלאכה לא יעשה, אך אשר יאכל. שם הוא לא אומר את המילה “מלאכת עבודה”, כל מלאכה לא יעשה. פעמים אחרות הוא אומר “מלאכת עבודה”, שאתה יודע כבר מה אני מתכוון, המלאכה שכתובה שם מיד אך אשר יאכל. שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש מותר כן. אבל מלבד זה אסור בכל הימים האלה אותו איסור.
הלכה ב׳ – מצות עשה ולא תעשה, עונש מלקות
ומה החיוב? מה הלאו? מה העונש? כן, כמו תמיד הוא מתחיל מה יהיו העונשים.
מצות עשה – “שבתון” מתכוון “שבות”
אומר הרמב״ם, כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם, אם אחד שובת ממלאכת עבודה באחד מהימים, הרי קיים מצות עשה, הרי הוא קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון. כלומר, שבות. שבות היא מצווה, פעולה, זה אומר פועל, לשבות. אצל כולם יש את הלשון לשבות, לשבות בשביעי, לשבות בראשון. כמו שהרמב״ם אמר, כי זה כתוב שנאמר שבתון. הוא מתכוון לומר כי אין לשון עשה, אלא יש “שבתון”. זה, “שבתון” מתכוון כאילו הייתי אומר שבות. לא כתוב תשבות, אבל “שבתון” מתכוון שבות.
האם היה אפשר לומר ש״שבתון” אינו ציווי, זה רק תואר על היום? אומר הרמב״ם, לא, התואר הוא שאנו נחים. איך זה נעשה שבתון אם לא נחים? אתה עושה אותו לשבתון.
מצות לא תעשה – מלקות מן התורה
אומר הרמב״ם הלאה, וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, אחד עובר והוא עושה מלאכת עבודה, כגון, אומר הרמב״ם, מה זה אומר מלאכה שאינה לצורך אכילה? מביא הוא מיד את הדוגמאות של דברים שאין להם שום קשר לאכילה, שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה. יש בזה מצות עשה ומצות לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו או כל מלאכה לא יעשה בהם. כן, זה מה שכתוב. אך, מצות לא תעשה כתובה כן מאוד ברור. ממילא, ואם עשה, כמו שהכלל הוא כזה לא תעשה, ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה, מקבלים מלקות מן התורה. לא מלקות מרדות, אלא מלקות מן התורה.
חילוק בעונשים: שבת, יום כיפור, יום טוב
טוב, אז יום טוב שונה משבת ויום כיפור. שבת יש כרת, חטאת, וסקילה. יום כיפור יש רק כרת וחטאת, אין סקילה. ויום טוב יש רק לאו מלקות.
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת
עוד פרט אחד צריך לדעת מהעונשים כביכול של יום טוב. אומר הרמב״ם כך: העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, אם אחד עושה מלאכות שונות אחרות מאבות המלאכות של שלושים ותשע מלאכות בהתראה אחת, עם התראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר, הוא תופס שם מלאכות עבודות, והוא עשה זאת בהתראה אחת, עם התראה אחת, מקבל רק מלקות אחת.
חילוק משבת
שונה ממה שלמדנו לגבי שבת, לגבי שבת למדנו שבגלל זה התורה בכלל חילקה אותן ל-39, כדי שיוכלו לקבל מלקיות יותר, אפילו על אותה בהתראה אחת. כי אם זו התראה אחרת, זה כמו כל עבירה. כל פעם שאדם עושה עבירה עם
הלכות יום טוב: חילוק מלאכות, מתוך שהותרה, ומלאכות האסורות ביום טוב
הלכה א (המשך) — חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב
כאן זו אותה התראה. לגבי שבת יש חילוק מלאכות, זה שעשית אורג אחר, סותר אחר, גורם שתקבל כרת או סקילה על… אי אפשר יותר מסקילה אחת, אבל בכל מקרה היית חייב, נניח אחד בשוגג ואחד במזיד, צריך להביא חטאת. אבל יום טוב לא, יום טוב הוא “אלא אחת”. למה? כי הכלל הוא “חילוק מלאכות לשבת”. שבת יש חילוק בין המלאכות, המלאכות מחולקות שכל אחת היא דבר בפני עצמו, כל אחת היא אב בפני עצמו. “ואין חילוק מלאכות ליום טוב”. לגבי יום טוב אין חילוק מלאכות, הן כולן אחד, כמו אחד, כאילו הוא עבר על לא תעשה אחד, אין חילוק.
לא כתוב למה, כך הוא הכלל. ל״ט מלאכות, החילוק של מלאכות, יש בשבת, אין ביום טוב. לומדים זאת מ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, שכתוב שם “ביום השבת”, שדווקא ביום השבת חילקו, ש״הבערה לחלק יצאה”. מה שאין כן יום טוב אין איסור הבערה.
אבל למה, מה תהיה הסברא? אתה תשאל על תורה יפה למה? לא, אני לא יודע. וצריך לדעת לגבי יום טוב האם יהיה חילוק בין אבות ותולדות, או יהיה חילוק לגבי מה ההתראה היא אולי. בשבת יש חילוק, כי אם עוברים על אב ותולדה שלו יהיו חייבים רק אחת. יום טוב אני לא יודע, זה נוגע לחילוק בין… אולי רק לגבי לדעת מה זה, לדעת לגבי התראה מה זה. אני כבר יודע, צריך לדעת, אין אבות מלאכות, אסור ביום טוב לעשות זאת.
הלכה ד — אילו מלאכות אסורות ביום טוב
כלל הרמב״ם: כל מלאכות שלא לצורך אכילה — אסור חוץ מהוצאה והבערה
נו, עכשיו סיים הרמב״ם את עניין העונש, ועכשיו הולך הרמב״ם להיכנס למה אסור לעשות ביום טוב. אומר הרמב״ם כך, כל… מה אסור לעשות ביום טוב? אומר הרמב״ם, אילו מלאכות? זה אומר, עד עכשיו אמרנו אסור במלאכה. אילו מלאכות? אמרנו, בעיקרון, צריך לפרט מה אמרנו קודם. אמרנו שרק מלאכת עבודה. אז מה זה אומר מלאכת עבודה? אילו מלאכות? מה היתה הרשימה? כן. מה לא הרשימה? כללים. כללים של מה זה אומר מלאכה של עבודה, מה מותר, מה אסור, מה מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן, וכן הלאה.
כן, אומר הרמב״ם, כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, בהלכות שבת מנה לנו הרמב״ם את ל״ט מלאכות, כל המלאכות שחייבים בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה, מילים חשובות מאוד כאן, אם אומרים ביום טוב שלא לצורך אכילה, לוקה. מקבל מלקות. זה אומר, לכאורה כאן נראה שאפילו, נניח, מבשל או אני יודע, קוצר, אם הוא עכשיו לא עשה זאת לצורך אכילה, הוא חתך דשא לא כי הוא צריך לאכול אותו עכשיו, מקבל מלקות.
חוץ, אומר הרמב״ם, שתיים מהמלאכות שזה שונה, חוץ מהוצאה מרשות לרשות, חוץ ממלאכת הוצאה של נשיאה מרשות לרשות, והבערה, הלאו של עשיית אש, הבערה. על שני הדברים האלה זה שונה, מה? על שני הדברים האלה הכלל הוא שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, אמרת שיום טוב אסור רק במלאכת עבודה, אבל מה שאין כן מלאכות לצורך אכילה מותר כן לעשות בשבת? על הוצאה, כי התירו הוצאה לצורך אכילה, למשל, התירו ללכת להביא מאכלים מרשות הרבים לרשות היחיד, הותרה שלא לצורך אכילה, התירו כבר לגמרי לשאת ביום טוב אפילו שלא לצורך אכילה. ואותו דבר עם הבערה.
אומר הרמב״ם, הרמב״ם מרחיב, לפיכך מותר ביום טוב להוציא… כמו הדוגמאות של אמרים… כמו שהוא אומר, לפיכך, ביום טוב לא רק מותר לשאת אוכל, אלא גם מותר להוציא א קטן אדער א ספר תורה אדער א מפתח, וכיוצא באלו, מרשות לרשות. זה על זה הכלל של מתוך שהותרה, כי התורה התירה לצורך אכילה, התירו גם שלא לצורך אכילה.
וכן, אותו דבר עם הבערה, מותר להבעיר, מותר לעשות אש אף על פי שאינו לצורך אכילה. זה הכלל עם שני הדברים.
אבל ושאר המלאכות, את השניים התירו אפילו שלא לצורך אכילה, אבל ושאר המלאכות, כל המלאכות האחרות, כך, לא התירו מתוך, אלא זה נשאר בכלל של לאכילה מותר, ולא לאכילה אסור. כך, כל שיש בו צורך אכילה, מותר, כגון שחיטה, מותר לשחוט בהמה לאכילה, ולישה, מותר ללוש, או מותר לאפות, וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה, או דבר שאינו לצורך אכילה, כגון אריגה וכתיבה ובנין, כל הדברים האלה שאינם שייכים, זה לא נעשה כדי לאכול, אסור, כגון אריגה וכתיבה וכיוצא בהם.
להבין את הרמב״ם: שלושה סוגי מלאכות
אז צריך כאן להבין קצת, כן? קודם מה העניין של מתוך, מה זה אומר. ואחר כך הדבר השני, מה שהרמב״ם אומר כאן שאריגה וכתיבה ובנין כיוצא בהם, הוא אומר שאין בהם צורך אכילה. זה אומר אפילו הפעם עושים זאת כן לצורך אכילה? זה למשל אחד רוצה לכתוב על האוכל מה זה. כאן נעשית שאלה. על זה נראה שהרמב״ם אומר שהתירו רק את מלאכות האכילה. מה שאין כן מלאכות שאינן מלאכות של אכילה, למשל כתיבה או אריגה, לעולם לא הותרו. כך נראה.
תרגום לעברית
אני רוצה לומר מה שנראה פשוט, יש במפרשים, מלחמות עולם גדולות לגבי איך להבין את הרמב״ם. אבל מה שאני רואה עכשיו מלשון הרמב״ם הוא, שהרמב״ם לא נכנס לחילוקים בין מלאכות. הייתי מבין כך, הרמב״ם מסתכל על זה כך: יש שלושה סוגי מלאכות, בסדר? כך כתוב כאן ברור. יש שלושה סוגי מלאכות.
יש מלאכות שהן מלאכות שעושים לצורך אכילה. כלומר, אם דווקא האדם עושה אותן עכשיו לא לצורך אכילה, נראה אחר כך מה הדין בזה, שבדרך כלל רק איסורים דרבנן, הוא לא צריך להבין זאת. להיום? למה שייך לבשל שלא לצורך אכילה? מבין? להיום בישול הוא לצורך אכילה. שייך אם דווקא אינך רעב וכדומה, אבל אז כבר אסור מדרבנן, אבל מדאורייתא מותר.
ויש שיש מלאכות שהן לצורך אכילה, ויש מלאכות שאינן לצורך אכילה. למשל בנין, בנין אינו לצורך אכילה. שואל הוא, מה אם אחד בונה לצורך אכילה? אני לא יודע, יש בונה בפתנים למשל. נכון, אבל אולי זה רחוק מדי מאכילה. הוא מביא מקרה אחר, כי למדנו שעושה גבינה עובר משום בונה. אולי זה לא מקרה פרדיגמטי של בונה, אולי זה כן מותר יום טוב כזה. אני לא יודע, הוא לא אומר, הרמב״ם לא אומר בבירור. הרמב״ם נשמע כן, “אין בו צורך אכילה”, נותן דוגמאות של בנין. מה עם הבנין שבאכילה? לא ברור, מבין? הוא לא אומר את ההלכה ההיא, זה לא כתוב. נאמר, נאמר בכלל זה לא כתוב. אבל נאמר הרמב״ם מסתכל על זה באופן כללי, שאלו מלאכות שאין להן עם אכילה. אותן מלאכות לא עושים, זו מלאכת עבודה.
עכשיו, שני היוצאים מן הכלל, הבערה והוצאה מרשות לרשות, הן המלאכות היחידות שיכול להיות כן עם אכילה ויכול להיות לא עם אכילה. יש לך הוצאה לצורך אכילה, ויש הוצאה שאינה לצורך אכילה. שתיהן מקרים לגיטימיים, ראויים של הוצאה. אותו דבר הבערה. יש הבערה שהיא כדי לבשל, ויש הבערה שהיא סתם, הוא עושה מדורת ל״ג בעומר, אני לא יודע למה, הוא עושה אותה לא לצורך אכילה. אז על סוג המלאכות שיכול להיות כך ויכול להיות כך, אומרים את הכלל של “מתוך”.
על זה גם ברור למה אין “מתוך” על מלאכות אחרות, כי אין מלאכות אחרות שהן בעצם על שניים, חוץ ממקרים פרטיים שהרמב״ם לא מדבר עליהם. למשל אפייה או שחיטה לא שייכת. למשל אם אחד שוחט לא כדי לאכול את החיה, אני לא יודע, אולי הוא מקלקל בכלל. זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. נראה אחר כך, לכאורה אסור מדרבנן, צריך להיות, אבל אני לא יודע, אולי אפילו מדאורייתא, אני לא יודע, אבל זה לא הגדר של חיוב מלקות של יום טוב.
שאלה: הדוגמאות של הוצאה — קטן, ספר תורה, מפתח
ובהוצאה, הרמב״ם תופס רק קטן, ספר תורה, מפתח, סתם לדוגמה? או שהוא מתכוון לומר שהתירו משהו ענין שיש צורך יום טוב לקטן או לספר תורה או לפתוח בית? בסדר, בעל צורך יום טוב. כשהרמב״ם מביא את הרבנן, אותנו נדבר על זה איך מבינים את זה. נראה שם.
שיטת הרמב״ם: רק מלאכות מסדרא דפת הותרו
זו הדרך הפשוטה ביותר ללמוד מה שהרמב״ם אומר עכשיו, אבל כשילמדו בעיון יראו מה כתוב בגמרא, מה מפרשים אחרים אומרים, וכדומה. יש מי שיכולים לומר שכל ל״ט מלאכות מותר לצורך אכילה, וברמב״ם לא משמע כך. ברמב״ם משמע שהמלאכות מסדרא דפת, המלאכות שהן הסדר שזו הכנה של אוכל, את המלאכות האלה התירו. מלאכות אחרות בכלל לא התירו. כי אתה צריך עכשיו לעשות תנור, לא הותר לעשות תנור.
שאלה: מגבן (עשיית גבינה) = בונה
השאלה היא אפילו הפוך, אפילו המלאכות, כמו השאלה שאומרים “מתוך”, שאחד מבשל או הוא שוחט שלא לצורך אכילה, האם יהיה אסור מדאורייתא. יש את הרמב״ם נראה שזה יאמרו, זה לצורך אכילה, דווקא היום לא, אולי זו יותר שאלה פרטית.
אבל הוא תפס דבר מעניין, הרמב״ם אמר שמגבן זה כמו בונה, או כמו… הוא מביא את זה, ר׳ אברהם נחמינקר שואל את השאלה. זה דבר מעניין, אבל שם אפשר גם לשמוע שכי אתה עשוי להתעסק באוכל, לא אומר שאתה עושה עכשיו מלאכה. אתה עושה גבינה עכשיו, זה חלק מהכנת האוכל שלך. אבל כשאתה מתעסק גם לא באוכל, אני יכול להסתכל על זה כמו… אני מתכוון שבת, אני יכול להסתכל על זה כמו שאתה עושה עכשיו בונה. אבל בוודאי, כשאחד עושה גבינה בשבת, אני מתכוון יום טוב, הוא עושה עכשיו הכנה של אוכל, הוא עושה עכשיו מלאכת אוכל נפש.
זה מעניין, כי אם לא יאמרו, יוצא שיש צורך אוכל נפש ממש צריך להיות אסור. למה? כי זו לא מלאכה, למה לא יהיה אסור? לכאורה צריך להיות מותר. אני אומר, זה שונה מלמשל מגבן, וזה שונה מבניית תנור. אני יכול לשמוע שסתם בניית תנור,
הלכות יום טוב – פרק א: גזירת חכמים על מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
הלכה ב: גזירת חכמים – מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
דובר 1:
אבל עשיית גבינה היא דבר של סדר הפת. אני לא יודע. בסדר, בואו נלמד הלאה.
למדתי היום יתבררו. כשלמדו בפעם האחרת ביתר הרחבה, התלבטו יותר. אני חושב שלפי מה שנראה לי היום זה די ברור, רק יש מקרים שלא כתובים ברמב״ם שהם צוחקים. בואו נמשיך הלאה.
עכשיו, אף על פי שמדאורייתא מותר לעשות את כל הדברים האלה, יכולים החכמים להוסיף דברים שאסור. אפילו מתוך הדברים שהיינו יכולים, אבל זה מדרבנן.
אומר הרמב״ם, יש דין דרבנן שזה שמותר ביום טוב לעשות מלאכת אוכל נפש, הם דברים שצריך לעשות ביום טוב כי רוצים להכין סעודות טריות.
אומר הרמב״ם, כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, שהיינו יכולים לעשות בערב יום טוב. מה זה אומר שאפשר? אומר הוא, כלומר, יהיה אותו טעם, לא הכל אפשר תמיד. בדיוק כמו שאפשר להכין לשבת לפני שבת אפשר להכין ליום טוב, אבל… אבל רק שולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב, לא יהיה אוכל חלש יותר, האוכל לא יהיה בו חסרון או הפסד אם יעשו אותו בערב יום טוב. אסרו חכמים לעשותן ביום טוב אף על פי שהן לצורך אכילה וכו׳.
כלומר, אף על פי שמן התורה הותר, כי בתורה אין חילוק. אבל החכמים אמרו, והרמב״ם כבר יאמר למה, החכמים אסרו שלא יעשו אותם ביום טוב ושיעשו אותם בערב יום טוב.
טעם הגזירה – משום שמחת יום טוב
אומר הרמב״ם, ולמה אסרו דבר זה? למה החכמים הלכו לאסור משהו שכתוב ברור בתורה?
אומר הרמב״ם כך: החכמים היתה להם גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב? אדם ידחה מלאכות ליום טוב, למשל הכנת אוכל דברים שלא היה בהם הפסד. ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, יצא מה? שיום טוב הוא זמן שצריך להיות עסוק בהנאה מיום טוב, הוא יהיה עסוק בהכנה לכל השנה, עכשיו יהיה עסוק בעשיית קוצר.
עוד פעם, לא לכל השנה, אפילו ליום טוב, אבל הוא יהיה עסוק בעשיית קוצר כשזה לא חסר, הוא היה יכול לעשות את זה לפני יום טוב. ומה תהיה הבעיה? וימנע משמחת יום טוב.
כלומר לא חומרא בשביתת יום טוב, זו גזירה במצוות שמחת יום טוב, שהרמב״ם עדיין לא הזכיר לנו, הוא עדיין לא אמר שיש מצוות שמחת יום טוב. כאן הוא אומר את זה, יימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, לא יישאר לו זמן לאכול ולשתות בפועל, הוא יהיה עסוק כל היום בהכנה.
כמו שרואים הרבה פעמים אנשים כל כך עסוקים בהכנת משהו, אחר כך אין להם אפילו הזדמנות ליהנות מזה. רואים כאן שאנשים מפחדים מאוד מלהישאר עם זמן פנוי. זה לא דבר חדש. כי גם ראו, הרמב״ם גם אמר בשבת שידחה את כל סדרי חפציו.
אנשים אוהבים מאוד שני דברים: אוהבים לדחות דברים, במקום לעשות היום אעשה מחר. וגם אוהבים שלא יישאר לי מחר אחר צהריים ארוך. ומה הבעיה? שאם הוא יתחיל את ההכנה של הכל לעשות אחרי יום טוב, לא יהיה לו זמן לאכול ביום טוב. כשהסעודה תהיה מוכנה, כבר יהיה מוצאי יום טוב. זו הצרה.
דיון: “וימנע משמחת יום טוב” ו״ולא יהיה לו פנאי” – דבר אחד או שניים?
דובר 1:
יש את הרמב״ם אומר שניהם, “וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי”. זה אותו דבר, זה אומר “ולא יהיה לו פנאי”, זה לא יהיה לו.
הרבי שליט״א, “וימנע משמחת יום טוב”, הוא שלא יהיה לו את מנוחת יום טוב, לא יהיה לו קצת זמן של לא לעשות כלום. בהתחלה, אין מנוחת יום טוב, אבל מותר לעשות אוכל נפש. אני חושב ש״וימנע משמחת יום טוב” מתכוון לזה. כלומר, “יהיה לו פנאי”. בוודאי, מותר להכין. לוקח קצת זמן להכין? בסדר. אבל לא רוב היום יעבור על ההכנה, לא תהיה מסיבה.
אבל בשבת הרמב״ם אמר שלא יהיה לו “למען ינוח”, לא יהיה לו זמן למנוחה. ביום טוב אין מצוות מנוחה, אתה אומר? לא אותו ענין. אני חושב שזה יותר דבר אחר.
השגת הראב״ד – מחלוקת בטעם הגזירה
דובר 1:
הראב״ד אכן חולק. הראב״ד אומר פעם אחת רואה אותו, הוא לא מבין. אני לא יודע למה לא. מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב. הראב״ד אומר, מסתכל על זה כן יותר דומה לשבת, שלא ידחו במיוחד ליום טוב. אבל הרמב״ם הכניס יותר לנושא של שמחת יום טוב.
מה הראב״ד? מה הבעיה שלו? שעושים טורח ביום טוב. נראה שהרמב״ם סבר… מרבה הטורח ליום קדוש. נראה שהוא מסתכל כאילו הרמב״ם אמר לגבי שבת, שיהיו עסוקים, במקום יום טוב טעים, יהיו עסוקים בעבודה קשה. נראה שיותר רץ אני. כן.
הלכה ג: היתר הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך
טעם היתר הוצאה – משום שמחת יום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, וזה עצמו, זה שהחכמים עשו גזירה לגבי שמחת יום טוב, זו גם הסיבה למה התירו מתוך שהתיר הוצאה לצורך, היתיר נמי שלא לצורך. למה? זו גם אותה סיבה.
זה אפילו קשה, כי עכשיו אמרת שאפילו אכילה שלא לצורך, או מה שאין צורך לעשות מיום טוב אסור, ומצד שני, הוצאה מותרת אפילו שלא לצורך, אתה תופס שזה כמו פרדוקס. על זה עונים את התירוץ. זה היה מחמיר מאוד, זה היה מחמיר מאוד.
אומר הוא, שניהם יש אותה סיבה, שניהם זה לענין של שמחת יום טוב. אומר הוא, התלמוד עצמו לא התירו ההוצאה ביום טוב. אומר הוא, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה של… כל הוצאה היא אפשר לעשותם ערב יום טוב. היו יכולים לומר שכל מה שצריך להביא ולהכניס לבית, תכניס לפני יום טוב. אז היו יכולים עם החשבון הזה, לאסור בכלל הוצאה ביום טוב.
אומר הרמב״ם, כדי להרבות את שמחת יום טוב. למה? שיהיה מותר בהוצאה כן יהיה מותר. ממילא, מה שמחת יום טוב? ממילא, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, יוכל לסיים ביום טוב, יוכל להביא מה שצריך, ויוכל לבצע את רצונותיו, את חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות, לא ירגיש, לא יהיה כמי שידיו קשורות שלא יכול לעשות כלום.
חלק משמחת יום טוב הוא שיהיה לו חופש ללכת, לבוא. טוב מאוד.
רואים ששבת היא קצת צרה. ידיו אסורות, ידיו אסורות. ידיו אסורות. ידיו אסורות צריך לעשות עירוב. הוצאה היא משהו שהחכמים מבינים שזה משהו לא טעים למעשה. שאם לאדם יש עירוב, היינו יכולים אם כך לומר שכן, יעשו עירוב, וזה יתיר. כן, לא מדברים… עירוב לא מתיר את כל העיר, עירוב יש אופנים שאכן.
השגת הראב״ד – טעם אחר להיתר הוצאה
דובר 1:
הראב״ד חולק על זה גם, נכון? הראב״ד אומר שזה לא לגבי ידיו אסורות, זה כי יש ענין חיובי ישיר לשלוח משלוח מנות איש לרעהו ביום טוב. זה כתוב שם בראש השנה, אך שלחו מנות שלחו מנות. כתוב במשנה בכל יום טוב במסכת ביצה, משלחין מנות. וזה כבוד היום, זה כבוד ששולחים ביום טוב.
כלומר לשאול, יכולת לשלוח את המתנה בערב יום טוב? לא, לא יכולתי, זה לא היה דבר של יום טוב. ביום טוב יכול לשלוח משלוח מנות. אז כל הסיבה למה מותרת הוצאה ביום טוב, אומר הרמב״ם, כדי שאוכל להביא משלוח מנות ביום טוב, וכן כל כיוצא בזה יש לנהוג. אני לא יודע איך מביאים משלוח מנות ביום טוב. כשהולכים לסעודה אצל מישהו מביאים איזה קוגל, אני לא יודע. טוב מאוד.
סיכום: שני טעמים מנוגדים לכאורה – ותירוצם
דובר 1:
אומר הרמב״ם, זו הסיבה למה התירו הוצאה, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, מלאכות אחרות, כלומר בהוצאה אמרו הכל, אפילו מה שהיינו יכולים להביא לפני יום טוב מותר להביא ביום טוב. אבל כל הוצאה יכולה בעצם. כן, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, הואיל ויש בהן עסק, מאחר שזה ענין שצריך להתאמץ בו, זה לא כמו ההוצאה שהיא מלאכה גרועה, זה עסק, הוא צריך להיות עסוק בזה, זה יקח אותו משמחת יום טוב, אין עושין אותן ביום טוב.
יש סדר, הרמב״ם אומר שניהם שמחת יום טוב, אבל הם דברים הפוכים. הוצאה רוצים שנוכל כן לעשות יותר, כי מאחר שזה לא טורח גדול, רוצה אדם לעשות כדי שלא יהיו ידיו אסורות. מה שאין כן דברים אחרים שזה עסק גדול, זה דבר קשה, רוצים שכבר יהיה עשוי. הדברים שאפשר לעשות לפני יום טוב, כי עשו לפני יום טוב.
מצד אחד הוצאה רוצים כן, טעים לעשות ביום טוב. מצד שני, זה לא קשה. מה היה קשה? היה עדיין עסק, אבל זה לא קשה, זה לא עובד, הסתכל מביאים. מסתדר מאוד שני הדברים. הכל, בקיצור, השורש של הכל הוא שמחת יום טוב. כן.
דיגרסיה: חילוק בין שבת ליום טוב בענין זה
דובר 1:
מעניין, שבת נראה גם יש ענין של כבוד שבת ועונג שבת, אבל אין את הדבר שלא ירגיש ידיו אסורות, הדברים, משהו אין. יכול להיות יש דברים שהם בעונג שבת. למדנו, למשל, שבת יש את הדבר כאילו כל מלאכתך עשויה, יום טוב לא, יום טוב יהיו עסוקים בהכנת אוכל וכו׳.
אבל כן יש דברים שראינו בהלכות שבת, זה משום צער שמותר, נכון? משום מצטער, מעגר, דברים של רפואה שעתידים לדבר. כן, ויכול להיות שהסיבה, אני אומר, אפשר לומר שכל הסיבה, כן, גם כן, אבל יכול להיות שהסיבה למה כל מצטער כל כך מתיר בשבת זה אכן לגבי עונג שבת, לא רק כי, לא ידיו אסורות, אבל באופן כללי עונג שבת.
אתה אומר כן כאן, כלומר, אפשר לומר טראמפ, כשיש צער, לא במקום צער לגזור רבנן. זה באופן כללי אמת אמיתית, אבל יכול להיות ששבת זה עוד יותר, כי שבת היא יום של עונג. זה לא רק במקום צער לגזור רבנן, אלא שבת, משום עונג שבת.
הלכה ד: דוגמאות למלאכות האסורות והמותרות ביום טוב
מלאכות אסורות – קציר עד ריקוד
דובר 1:
הרמב״ם מביא את דברי הגמרא דברים שלכאורה היינו צריכים להיות מותרים ביום טוב, כי הם בהלכות של אוכל נפש, אבל אסור לעשות אותם ביום טוב בכל מקרה.
כיצד? אין קוצרין, אסור לקצור פירות וכדומה, ולא דשין, אסור לדוש, זורה, בורר, טוחן, כל הדברים האלה שהם הכנת קמח, ולא מרקדין ביום טוב.
הלכות יום טוב: מלאכות המותרות לצורך אוכל נפש וגדריהן
כי כל הדברים האלה, אומר הרמב״ן, שכל אלו, כל הדברים האלה מקוצר עד מרקד וכיוצא בהן, אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. הפרי לא יהיה פחות טוב כי הורדת אותו אתמול מהעץ, או כי עשית אתמול את הקמח. מדברים כאן על תבואה, כן, החיטה, וואטאבר.
מלאכות מותרות – לישה, אפיה, שחיטה
דובר 1:
אבל דברים אחרים שיש כן הבדל גדול אם עשינו אותם אתמול או היום, מותר כן. מדברים כאן הכל מדרבנן, כן? מדאורייתא מותר.
אבל מותר כן להיות לש ועופה, כלומר מהקמח והלאה, להכין את הלחם, מותר כן. כך גם אותו דבר עם שוחט, מותר לשחוט כדי שיהיה קצת יותר טרי הבשר.
אומר הרמב״ן למה? שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. הלחם הטרי ישר מהתנור טוב יותר בטעם ממה שעשו אתמול. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול.
הלכות יום טוב: מלאכות המותרות לצורך אוכל נפש וגדריהן
הלכה ח: אופין ומבשלין ושוחטין ביום טוב — דברים שיש בהם חסרון טעם
דברי הרמב״ם:
“אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: ההבדל בין דברים שאפשר לעשותן מבערב
אותו דבר עם שוחט, מותר לשחוט כדי שיהיה קצת יותר טרי הבשר. אומר הרמב״ם, למה? “שאם עשה אלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם”. הלחם הטרי ישר מהתנור טוב יותר בטעם ממה שעשו אתמול. “שאין לחם חם או תבשיל שנתבשל היום כלחם שנאפה מאמש או כתבשיל שנתבשל מאמש”, זה טוב יותר. ואותו דבר, “ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש”, זה טוב יותר בטעם בשר טרי או לחם טרי שעשו היום. “וכן כל כיוצא באלו”, כל דבר שהטעם יהיה טוב יותר אם עושים אותו היום, יהיה מותר.
חידוש: הכלל הרחב של “וכן כל כיוצא באלו”
מה פירוש “וכן כל כיוצא באלו”? האם זה אומר שזה תלוי בנו, אנחנו יכולים בעצמנו להעריך. כלומר, אם אדם יודע כן, אמרתי קוצר, למשל דווקא תפוח, איני יודע, אבל נאמר תפוח או ענבים הוא כן יותר טרי כשהוא ממש מהעץ, אולי יהיה מותר כן לקצור. כאן הוא מדבר על המלאכה הארוכה מחיטה עד קמח, כי הוא אומר הרי, הוא נותן הרי את האפשרות של “מהיום”, מה שהוא מאוד… זה אפילו לקולא. זה אפילו לא הבדל גדול אם בישלו מאתמול והיום, זה הבדל קטן, אבל יש קצת חסרון טעם, מותר כבר. אז, הכי נמי, אולי כל דבר שיש בו חסרון טעם?
דוגמה: בשר טרי בימים קדומים
אני לא זוכר שאכלתי פעם בשר ששחטו היום, כי שלנו הכל בא מהמקפיא.
אבל לנו יש מקפיא. הרמב״ם מדבר הרי באופן שאין, ובעשרים וארבע שעות בשר יכול להיות לגמרי מקולקל. צריך לעשות ביום טוב מיוחד… לא, בימים קדומים היה או בשר שהמליחו, או ממש טרי. יומיים? מאתמול? זה לא מסוכן. זה תלוי מתי. רוב ימים טובים הם בקיץ. יום כמו היום, מאה מעלות, אם שוחטים בהמה, חוזרים שמונה שעות אחר כך, כבר הבשר…
דובר 2: חווית או שאתה מדמיין?
דובר 1: אתה מדמיין. בסדר. זה לא טועם כל כך טוב. הרמב״ם לא אומר שזה כבר מקולקל, הוא אומר שזה לא טועם כל כך טוב.
דובר 2: כן, זה אותו דבר.
הלכה ח (המשך): מכשירי אוכל נפש — שחיקת תבלין
דברי הרמב״ם:
“וכן, מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב – עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן”
פשט: מכשירים שיש בהם חסרון
אומר הרמב״ם, “וכן”, אותו דבר הוא, “מכשירי אוכל נפש”, לא האוכל עצמו, אלא דברים שצריך מכשירים. מכשירים פירושו דברים שעוזרים, כלים לאוכל נפש, “שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון”, אומר הרמב״ם, “שחיקת תבלין וכיוצא בהן”, לטחון תבלינים, איני יודע, נאמר לטחון פלפל לאוכל, שכשהוא טרי יותר זה טוב יותר, מותר כן.
חידוש: שחיקת תבלין לעומת טוחנין חיטים — אותה מלאכה, דין אחר
כלומר, אחרת מ, אף על פי ששחיקת תבלינים היא הרי אותו דבר כמו דש, “ולא טוחנין את החיטים”, לגבי חיטים נאמר שאסור לטחון. אותה מלאכה, טוחן, לגבי תבלינים, אמר הרמב״ם שזה לא איזו מלאכה, לא שכל טוחן אסרו, אלא טוחן יהיה תלוי. מה שהחיטה אין הבדל, אבל התבלינים יש כן הבדל, אז את הטוחן יהיה מותר לעשות, ואת הטוחן לא יהיה מותר לעשות. טוב מאוד.
דיון: השאלה של תולש — למה זה אסור?
המגיד משנה ומפרשים אחרים
לגבי השאלה של תולש שדיברנו, אני רואה דווקא שהוא מביא מהמגיד משנה ואחרים, שהם טוענים דווקא שזה אחרת. שקוצר, אם נופל דווקא כן כאן פירות שאינו מאכר וזה טרי, ירק שנעשה גם מהר מקולקל, אומרים הם שברוב… זה כן אסור. איני יודע מאיפה הם לקחו את זה, למה אפשר לאמר שענין הכאנמית מותר? וגם יש “וכן כל כיוצא באלו”. באופן שאינו טוב יותר, למה לא יכול להיות, למה צריך לעשות את ההבדל?
דיגרסיה: צריך להיות בעל תאווה לעשות את הכללים
בכל אופן, צריך להיות בעל תאווה לעשות את הכללים. תלמידי חכמים, צדיקים שלא מרגישים את ההבדל הגדול, צריך להיות פרי, צריך להיות מישהו שמעוניין. אבל אתה מרגיש את ההבדל בין פלפל שנטחן עכשיו לבין שנטחן אתמול? כן, בוודאי, מוכרים את הבאליס שיטחנו במקום. בוודאי זה טוב יותר. האם זה מספיק טוב יותר כדי לעבוד על זה? לעולם, זה תלוי בענין, אבל בוודאי זה טוב יותר.
קושיה: מאיפה לוקחים את ההבדל?
בכל מקרה, אני לא רואה, מבין אתה מה אני אומר? אני לא רואה מי אמר לו את הנושא של קוצרין. כתוב בקוצר, הוא מדבר באופן שאינו טוב יותר. מי אמר לו שתולש שהוא כן טוב יותר אסור? איני יודע מאיפה לקוח למפרשים, ה… ההבדלים. לא ברור לי.
משהו מעניין: יום טוב לעומת שבת — “חפציו”
זה מעניין שביום טוב מותר להתמסר. כאילו בשבת, הרמב״ם אמר קודם, “לעשות חפציו”. שבת זה “מעשות חפציך”. שבת כל חפציך כבר נעשו. יום טוב, לא, זה אחרת. זה יותר אחרת יום טוב משבת. שבת הרי כאילו “כל מלאכתך עשויה”. זה מעניין דווקא.
קושיית הראב״ד
בקיצור, לא ברור. המאירי, המפרשים האחרים, יש שכתוב איפשהו ברור ש״אין תולשין אפילו ירק”. כך מביא הוא את הראב״ד, אה, הראב״ד מיד כאן הולך ואומר. כן, שואל הראב״ד, “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” והוא מביא שהירושלמי אמר, שזה רק בתולש.
אפשרויות של תירוצים
למה דווקא לא? אולי דווקא לא צריך להיות. נראה שזה מסוכם על הפוסקים, ואולי אפילו על הגמרא, שאסור לתלוש כל דבר ביום טוב, אפילו זה מעלה של אוכל נפש, זה דווקא קשה. אם הגדר הוא כל דבר שהוא קצת טוב יותר, צריך להיות קצת טוב יותר גם זה. אולי משהו דברים שהם בשדה? כלומר כל מה שאתה עושה בבית זה אחרת מדברים שאתה עושה בשדה?
דובר 2: נכון, אבל כל דבר יכול לחשוב שזה כמו שלא הולכים לשדות, זה יותר מדי, זה רחוק מדי, זה ללכת לחפש בשדות.
דובר 1: כן, הכל יכול להיות, והכל יכול גם להיות שלא להיכנס.
הלכה ט: אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
מעבר להלכה הבאה
בסדר, הלאה קצת. נלמד עוד דבר שהחכמים אסרו, אף על פי שזה לכאורה מדרבנן, נכון? מסכימים שהדבר הבא הוא מדרבנן גם? כלומר, חוץ ממה שאסור לעשות דברים שאפשר לעשותן בערב, גם דבר שאין צריך להיום, אסור, כן?
דובר 2: לא. לכתחילה.
דברי הרמב״ם
דובר 1: כן, אומר הרמב״ם הלאה. הלאה, אין אופין ומבשלין ביום טוב, אומר הרמב״ם, שהתירו לבשל ולאפות ביום טוב, מלאכה שצורך נפש, שמותר רק לבשל ולאפות לאכול ביום טוב, אבל “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול”, לא התירו לבשל ולאפות ביום טוב את מה שהולכים לאכול בחול. “ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה”, מה שהתירו מלאכה לצורך אכילה, התירו רק “אלא כדי להנות בה ביום טוב”. ולא התירה פירושו התורה, התורה לא התירה.
מדרבנן או מדאורייתא?
כן, נראה מיד שזה איסור דרבנן לכאורה ברור. אבל מדרבנן, מאותה סיבה כמו דומה לדברים שאי אפשר, שלא יבלו כל יום טוב לאפות לכל השנה.
עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר — מותר
כן. אבל אומר הרמב״ם, זה לכתחילה, שאסור להתכוון לבשל לחול. אבל “עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר”, אם הכין כן, בישל או עשה פצירה או וואטאבר, כדי לאכול ביום טוב והותיר ונשאר, עם הלאכול בכלל, מותר לאכול את השיריים מזה בכלל בחול, כי עשה את זה לשבת, ונשאר, מותר.
דובר 2: ליום טוב, כן.
דובר 1: ליום טוב.
הלכה י: ממלא אשה כל קדרה — מרבה בשיעורים
הכלל: מותר למלא סיר שלם
וכאן אבל יש הבדלים בזה. אומר הרמב״ם כך, יש הרי תרם, יש הרי תרם, שאפילו חלק מהאוכל יהיה לחול, מותר. אומר הרמב״ם כך: כלומר, לא תחשוב שבגלל ההלכה שאמרתי עכשיו שאסור לבשל לחול, ממילא צריך לבשל בצמצום. רק כמה שצריך ליום טוב? לא, “ממלא אשה כל קדרה”, שמותר למלא את כל הסיר בבשר. “אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת”, אפילו הם רוצים רק קצת, מותר אבל למלא. הרמב״ם יסביר את הסיבה למה. לא ברור, נראה.
דוגמאות: קדרה, חבית, תנור
בסדר, אותו דבר. מותר למלא סיר שלם בבשר ולבשל בבת אחת, אפילו אם רק קצת מזה יאכלו בשבת. אותו דבר, “ממלא נחתום חבית של מים”. נחתום מותר למלא חבית של מים, פירושו סתם, איזה איסור יש למלא חבית של מים? הוא מבשל אותו, לא? הוא מבשל את המים. הוא מבשל, כן. “אף על פי שאינו צריך אלא קיתון אחד”. אפילו הוא צריך רק קצת, כן, מדברים כאן על מבשל. הוא הולך לעשות כאן, הוא צריך הרי רק אחד קטן, הוא יאמר שהוא מבשל כאן הרבה מים, הוא עושה מרק גדול. מוכן לכל החול? מותר כן. ואותו דבר, “ממלא אשה תנור פת”. אישה מותרת למלא תנור שלם מלא לחם. “אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת”, אפילו צריך רק לחם אחד.
הטעם: שבזמן שהפת מרובה
אומר הרמב״ם, אני מתכוון הרי שבזמן עולים סתם על כל שלושת הדברים האלה, לא? “שבזמן שהפת מרובה” נאפית יפה. למה דווקא חושבת היא לעשות יותר ממה שהיא צריכה? זה אם חושבת היא לחול לא טוב, אבל אם חושבת היא… כמו שלמדנו בהלכות שבת, כן? מליחה היא איסור בפני עצמו, לא? אה, ממלח זה על העור, לא? על העור, אבל…
הלכות יום טוב: מרבה בשיעורים, ערמה, ואפיה לגוים
הלכה י: מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת
דובר 2: וואטאבר, שאלו את האופים איך זה נאפה טוב יותר. כן.
ועוד דוגמה, אני חושב שהרמב״ם לא אומר את זה כל כך ברור. בפסוק הוא נותן מילה את הסיבה, אבל הוא לא אומר את זה ברור. אותו דבר הוא “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת”. אנחנו למדנו שמולח יכול להיות דומה למבשל, כך למדנו בהלכות שבת, כן?
דובר 1: מליחה היא איסור בפני עצמו, לא?
דובר 2: אה, מולח זה על העור, לא? על העור, אבל…
דובר 1: איזה איסור זה למלוח?
דובר 2: טרחה, אני יודע. מדברים על טרחה, כמו “ממלא כדי רבותיו וממלאם נחתום”. מותר לעשות טרחה, יותר טרחה ממה שצריך ליום טוב. “אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת, וכן כל כיוצא בזה”.
אז הרמב״ם אומר עכשיו ש… הוא שואל קושיה, בעצם האם מותר למלוח? זה הרי רק כמו שהיה יתר לאכול, רק על עור אתה צודק? רק על עור? סתם סיבה, אולי אתה צודק, מדברים סתם, זה טרחה, איני יודע.
דיון: אסור להכין מיום טוב לחול
דובר 2: הרמב״ם אומר כך, שאסור להכין מיום טוב לחול, אבל אחר כך הוא אומר הרבה הגבלות איך מותר כן. אם זה ממש הכנה לחול, אסור דווקא, אבל אם זה… מבשלים לשבת, ומבשלים כבר הרבה יותר, זה מותר כן.
ביום טוב, אבל יוצא חלק חדש של יום טוב, שאסור למלוח. ביום טוב יש היתר, זה אוכל נפש, אבל בשבת מותר למלוח דברים? הרמב״ם אמר לנו על צנונים, להמליח. צנונים מותר רק לפני האכילה, כן? זוכר אתה הלכה כזו בהלכות שבת?
דובר 1: על כובש? דבר כזה?
דובר 2: כן, אני זוכר, אבל ההוא היה יותר למה? גם על שזה טרחה? אולי זה בכלל דבר כזה.
דובר 1: או מעבד?
דובר 2: הוא אומר שכל דבר ששמים בצד להרבה זמן, נכון, זה משהו כזה. אני חושב שהיה שם מעבד, לא?
דובר 1: יכול להיות.
דובר 2: כן.
דובר 1: הלכות שבת? מתכוון… זוכר איפה?
דובר 2: אני חושב שזה יותר לסוף, לארבעה פרקים האחרונים. לפני סחיטה, נכון? כן. איפשהו כאן… איני יודע. “מותר למלוח ביצה”? זה כן נאמר שזה… בקיצור, זה כל הענינים של הכנת אכילה. אם לא נאמר בבשר, למלוח את הבשר, הוא לא הביא את הרמב״ם כאן, בפרק כ״ב בהלכות שבת. כן, זה ה… מעניין. זה איך שזה היה צריך לעמוד לכאורה.
מאוחר יותר בהלכות יום טוב אומר הרמב״ם סיבה אחרת למה מותר. שם כתוב שמותר להתעסק עם העור של הבהמה ששחטו ביום טוב, כדי שלא יימנעו אחר כך. כאן יכול גם להיות שאם יתנו לו רק לבשל את החתיכה האחת, הוא יימנע לעתיד משחיטת בהמה, כי הוא יוכל רק לבשל את החתיכה ליום טוב.
לא, הוא אומר, למה לא צריך את זה? אלה היתרים שונים של מרבה, אף על פי שאסור. בקיצור, זה הכל יוצא מהכלל מהאיסור של לעשות למחר. אף על פי שמותר רק לבשל להיום, אבל באופן כזה, או שזה בסיר אחד, או שזה מעשה אחד, או אפילו כשיש מעשים נוספים, אבל זה עושה טוב יותר את האיכות של זה להיום, ליום טוב אני מתכוון. כן.
הלכה יא: ונשאר התבשיל והפת — מותר לאכלו למחר
דובר 2: עכשיו, מה אם הוא עשה טעות, הוא בישל יותר מדי? אומר הרמב״ם כך: “מבשל לו או אופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום”, מישהו מבשל או אופה ביום טוב לאכול ביום טוב, או שהוא הזמין אורחים והוא בישל עבורם, ולבסוף האורחים לא באו, ונשאר הכל. “ונשאר התבשיל והפת”, לא שנשאר קצת, קצת הוא כבר אמר שמותר. אפילו כל הדבר נשאר, “הרי זה מותר לאכלו למחר”. מותר לאכול אותו אחרי יום טוב, בחול ביום חול.
אבל עיקר ההלכה היא לכאורה לחלק הבא. הוא רוצה לבכות, הוא רוצה לבכות. כשהוא אמר שאסור, אומר הוא שאסור לאכול? הוא לא אמר שאסור לאכול? לא, נלמד עכשיו. נלמד עכשיו.
שהחמירו במערים יותר מן המזיד
דובר 2: אבל אסור לעשות ערמה ו, איני יודע, למשל, לא באמת להזמין אורחים ולבשל לחול, באומרו שהוא מבשל, אולי יבואו אורחים. אבל הוא כן עשה ערמה והוא בישל לחול. זה רק נראה כאילו הוא מבשל לשבת. “הרי זה אסור” מהאוכל. ליום טוב, אמרתי את המילה שבת, אני מתכוון יום טוב.
במערים, אם היה מערים והכין לחול, כשזה כלומר בערמה, זה אסור. למי הוא אמר את השקר אני אף פעם לא מבין? להם? להם? לאיש, ל… נבשל, הוא אמר לעצמו. נבשל לאורחים. אה, אילו אורחים? אה, שכחתי, הם לא באים דווקא. אז זה אסור. “הרי זה אסור”, האוכל נעשה אסור. לא יהיה מותר לאכול. אפילו בחול אחר יום טוב.
הלכות יום טוב: איסור הכנה לגוי, שותפות עם גוי, והיתר בני החיל
יהודי ששכח לעשות עירוב תבשילין. הרי אפשר לבשל בשבת לצורך יום טוב, צריך לעשות עירוב תבשילין, נלמד מיד, מותר אחר התחלה, שכח. נפל לי רעיון, אבשל עכשיו בשביל האורחים. לא לא לא, אז לא תעשה.
למה? אומר הרמב״ם, למה זה אסור? הרי לא נאמר שמה שמבשלים ביום טוב לחול אסור, כמו בשבת, אם מכין דבר בשבת אסור בכדי שיעשה. גם לא נאמר ביום טוב. אבל לא רק בכדי שיעשה, אלא בכלל אסור. למה? תמיד אסור.
אומר הרמב״ם, “שהחמירו במערים יותר מן המזיד”. מי שמבשל במזיד לחול לא אומרים שזה נעשה אסור. אבל מי שמתחכם ומעמיד עצמו כעבד איש מצליח, משחק את המערכת, החמירו עוד יותר במערים יותר מן המזיד, והוא לא יוכל ליהנות. זה לכאורה כדי שלא יערים, זה הדבר. אם זה יעזור, כל אחד יערים. לא, להערים? זה אסור.
עכשיו אם באמת צריך להביא אורחים שיאכלו, ולא שזה ילך לאיבוד. זה לא עוזר, מה כבר מאוחר מדי? אז עכשיו, מה ההלכה? האורחים חייבים לבוא ביום טוב. הבה נבין, מחר לא עוזר שום אורח. אם יבואו אורחים למחרת, השאלה היא האם עשו משהו לא… צריך לחשוב. שהחמירו במערים יותר מן המזיד. מערים הוא הגרוע ביותר כאן.
לעתים קרובות יש דברים שמותר להערים. האם אני יכול להבין כאן? ביום טוב עצמו יש מתי שמותר להערים, כן. בסדר. עוד הלכה אחת נלמד.
הלכה יב: בהמה מסוכנת — ערמה משום הפסד
דובר_2: אומר הרמב״ם הלאה: מי שהיתה לו בהמה מסוכנת, אם למישהו יש בהמה שהיא מסוכנת, הבהמה עומדת למות, והוא לא רוצה לאכול אותה. אם ישאיר אותה עד אחרי יום טוב, תהיה הבהמה טריפה, היא תמות. נבילה, כן. אז הוא רוצה לשחוט מהר. אבל אנחנו יודעים שהוא שוחט כי הוא רוצה להציל את כספו, לא כי הוא צריך את הבהמה ביום טוב.
לא ישחטנה ביום טוב, אומר הרמב״ם, לא ישחט אותה ביום טוב. אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. רק אם יש מספיק זמן שיוכל עדיין לאכול מזה, הוא צריך עוד לשחוט ולנקות ולצלות הכל. אומר הוא, עוד השעות היפות ביום טוב ובשבת מותר לו לשחוט, כי באמת אפילו רק כזית.
כלומר, יכול להיות שבמובן מסוים זו כן ערמה, הוא לא באמת צריך את הבהמה. כמו להרבות, למדתי קודם שמותר להרבות. אלמד אחר כך, אי אפשר הכזית בלא שחיטה. וצלייה, אגב, היא הדרך המהירה ביותר, כי אפילו לא צריך למלוח, לתת צלייה, והכי מהר. אה, מחושב, לא צריך למלוח, וזה לא לוקח כל כך הרבה זמן לצלות.
אבל אם אין מספיק זמן, אסור. למה? כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול. הרי אסור לשחוט להכין לחול. כלומר, אסור לחסוך כסף, ואסור לעשות מלאכות יום טוב, אלא כדי ליהנות ביום טוב.
ממילא, אם עדיין יש מספיק זמן שיוכל ליהנות ביום טוב, מותר לו, והוא באמת… הוא לא אומר שהוא חייב לאכול, אבל אולי זה מה שהוא מתכוון. היה לו כנראה אוכל. הוא לא אומר אלא אם כן הוא עושה זאת כדי לאכול, אלא אם כן יודע שיכול. נראה שכאן כן מותרת ערמה. דין של זמן, כך משמע.
חילוק בין ערמה אצל מערים וערמה אצל מסוכנת
דובר_2: כאן נראה שהתירו כן ערמה. האם זה שייך? אם הערמה היא ערמה טובה, האם זה שייך? אין מספיק זמן, הערמה מזויפת. אף אחד לא יהיה מקווה לערמה. אבל אם עדיין יש זמן, זו ערמה טובה. הוא עושה זאת באמת מחמת דאגה מהפסד כסף. אבל את הערמה מותר לעשות.
אז משום הפסד, הפסד הוזכר למטה, כל זמן שהוא יכול, הוא לא חייב למעשה לאכול את הכזית, כי הוא בכלל יבשל, הוא לא רוצה לעשות צלייה עכשיו, הוא רוצה להשתמש בזה אחר כך לסעודה מחר, אין הבדל. זה עדיין מותר.
זה שונה ממה שאמרנו קודם שמותר למלא את הסיר. שם דיברנו כשהוא באמת הולך לאכול. זו ערמה חלשה יותר. כאן זו ערמה גדולה יותר, אבל כאן התירו משום הפסד. נכון. בסדר.
מעבר: עבור מי מותר לבשל?
דובר_2: הלכה י״ג. הלכה י״ג. הלכה סוף. והנה. ולמדו עד עכשיו את כל הדברים מתי מותר בעצם לבשל, מותר לי אוכל נפש, אבל יש יוצאים מן הכלל שונים. למדנו יוצא מן הכלל אחד על לבשל דבר שאפשר לעשות מערב, שהרבנים אסרו. עוד יוצא מן הכלל למדו על מחר, לבשל למחר. יום טוב לא נעשה להכין למחר.
עכשיו אפשר ללמוד עוד יוצא מן הכלל עבור מי? עבור מי? מהיהודים, לא מבעלי חיים או אנשים אחרים שנמצאים אצל היהודים.
הלכה יג: אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים
דובר_2: אין הגבלה רק למשל האדם עם ביתו, אלא לבני ביתו. אפשר לקרוא אורחים, ואפשר ליהודים אחרים. אבל לאחרים שאין לך שום… בסדר, הוא לא מזכיר כלום על בעל חי שמזונותיו עליך. הבה נראה.
בסדר, אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים. אסור לעשות מלאכות ביום טוב לתת לאכול את האוכל לגויים או לכלבים. שנאמר, לומדים זאת מפסוק, “הוא לבדו יעשה לכם”. כתוב שם בפסוק “אשר יאכל לכל נפש”, מה שצריך לאכול לכל נפש, “הוא לבדו יעשה לכם”. המילה “לכל נפש” אפשר היה לחשוב שזה מתכוון להכל, אבל “לכם” דווקא, “לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים”.
הזמנת גוי בשבת וביום טוב
דובר_2: לפיכך יוצא מזה חומרא כזו. מזמנים את הגוי בשבת. בשבת מותר להזמין גוי שיבוא לאכול עם היהודי בשבת. כן, זה דבר יפה. כן, יש דבר כזה, גם בני נח נהרגים על השם. יש דבר כזה כמו גוי שרוצה להסתובב בין יהודים, מותר להזמין אותו בשבת,
הלכות יום טוב: איסור הכנה לגוי, שותפות עם גוי, והיתר בני החיל
הלכה יג: איסור הכנה לגוי ביום טוב
גזירה שמא ירבה בשבילו
דובר 1: אבל מה שונה ביום טוב? אסור להכין ביום טוב. גזירה שמא ירבה בשבילו. יש גזירה שאם יזמין, אפילו אם כבר בישל ליום טוב, אסור להזמין אותו.
דובר 2: זה אמרת. מה כתוב הוא שבדרך כלל ביום טוב מבשלים.
דובר 1: אה, בדרך כלל ביום טוב מבשלים. לא, אבל המילה “גזירה” למדת. גזירה פירושה, אפילו אתה אומר, “אני לא נותן לו יותר, אני מבשל בכל מקרה רק בשבילי, בשביל האנשים שלי, יש מספיק ועוד,” אתה אומר, “לא, הוא יודע שהוא לא צריך לבשל ישירות בשביל הגוי.”
ביאור הגזירה: ריבוי בשבילו דווקא
המפרשים למדו קודם שריבוי בשיעורים אולי מותר, ומלאה אישה, כלומר באופנים האלה, אבל מדברים על אופן שיהיה מבושל ישירות בשבילו. ואפילו, נראה שריבוי בשבילו לגוי יהיה אסור, כך נראה כאן.
הלשון היא “גזירה שמא ירבה בשבילו”, הוא יבשל יותר בשבילו. זה אומר שהוא יעשה דבר שלם… דבר שלם בשבילו. כלומר הוא ימלא שוב את הסיר, לא כמו מילוי הסיר שמותר בכל מקרה. גזירה שמא ירבה בשבילו, שהוא יטרח גם ויעשה מלאכות בשביל הגוי.
חילוק בין להזמין לבא מאליו
זהו, האיסור הוא רק להזמין אותו. אבל אין איסור שצריך לגרש את הגוי. אפילו אם בא הגוי מאליו, כלומר, כי כשאתה מזמין אותו, אז אתה מתחשב איתו ואתה הולך לבשל לו. אבל כאן הוא בא מעצמו.
הפשט הוא, בכל מקרה, זה לא הפתעה, אתה לא הולך עכשיו להתחיל להכין אוכל ולבשל לו. אז אוכלים מה שהן אוכלים, הגוי רשאי לאכול ממה שהיהודי אוכל, למה? שכבר הכינו, כי כבר הכינו את האוכל, כלומר אין עכשיו חשש, כי האוכל כבר מוכן.
דיגרסיה: המנהג להזמין את ראש הממשלה לסדר
דובר 2: כלב לא מזמינים, כלב בא מעצמו לרוץ. אבל אסור לבשל בשביל הגוי. על כלב אין את הגזירה.
דובר 1: יש דווקא, בגלל זה, נזכרתי כי אמרת שאפילו בישלו ליום טוב, היה דווקא מנהג ישן אצל יהודים להזמין את ראש הממשלה, ראש העיר, מושל העיר, היו מזמינים לסדר תמיד. כך היה מקובל.
דובר 2: כך? לסדר דווקא?
דובר 1: כן. ראיתי שרבי חיים זוננפלד מדבר על המנהג הזה. כן, סדר הוא הסעודה הגדולה ביותר שיהודי עושה בשנה. אני לא יודע אם הוא הזמין רק אצל שולחן ערוך, אני לא יודע איך זה עובד בדיוק. אבל הוא היה מזמין כדי, אתה יודע, צריך לקרב את הגויים, ולחנך קצת שלא יהרגו את היהודים השנה, אתה יודע, שיראה שלא אוכלים באמת את הדם הנוצרי, אני יודע.
בקיצור, רבי חיים זוננפלד אמר שהוא סובר שאפשר להסביר זאת, כי סדר בדרך כלל לא מבשלים בלילה, הרי מבשלים את הסדר מבעוד יום. אז באותו זמן אין את החשש שמא ירבה בשבילו, כי כבר אפו הכל ליום טוב.
דובר 2: כן, רואים גם בגמרא, אנטונינוס עם רבי, נראה שרבי הזמין את אנטונינוס לאכול, והוא שאל על התבלין של שבת. לא רצו את האיסור, אבל רואים את הענין של להזמין גוי לפעמים לאכול.
הלכה יד: שותפות ישראל וגוי
בהמה של חציו גוי וחציו ישראל
דובר 1: טוב מאוד. עכשיו, מהאיסור של לבשל בשביל גוי, יוצאת שאלה מעניינת. מה קורה? בהמה, אדם יש לו בהמה שהוא שותף עם הגוי בבהמה, של חציו של גוי ושל חציו של ישראל. אולי אדם היה חושב, שאולי לא צריך לעשות, כי כשהוא הולך לשחוט את הבהמה, אוטומטית הוא גם מכין בשביל הגוי.
אומר אבל הרמב״ם, לא, מותר לשחטיו ביום טוב, מותר כן לשחוט ביום טוב. למה? שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה. זה מעשה שחיטה אחד. הרי אי אפשר לשחוט חצי בהמה, שחיטה היא מעשה אחד של חיתוך, עשיית מעשה השחיטה. אז כשהוא עושה את השחיטה בשביל היהודי, זה שחלק הבהמה של הגוי נעשה גם עכשיו מוכן, בא עם זה. יש מעשה שחיטה אחד שמאפשר לאכול הכל. לא שייך לומר, כלומר, את שאר ההכנה של הבשר באמת שימלח רק את חצי הבהמה ויכין, אבל שחיטה לא שייך.
עיסה של חציו גוי וחציו ישראל
דובר 2: אה, כי עיסה שונה אבל בצק.
דובר 1: עיסה של חציו של גוי וחציו של ישראל הוא לא יכול לאפות את כל העיסה. אסור להבעיר אש, אם לא שיכול לחלק העיסה, אם יכול לחלק את הבצק, שיחלק, והוא יאפה רק את החלק ששייך ליהודי.
דובר 2: אהא, בסדר.
הלכה יד (המשך): בני החיל
המציאות: חיילים שמביאים קמח
דובר 1: נלך עכשיו ללמוד משהו קולא מעניינת בהלכה שאסור לאפות בשביל גוי. יש אופן, הבה נלמד.
דובר 2: כן.
דובר 1: מעניין, העיסה, לכאורה, אם למשל הוא חושש שהעיסה תהיה קלויה, החלק של הגוי, בסדר, זה היה לנו קודם, כשהוא רוצה בהמה מסוכנת, בסדר, לא מזכירים זאת כאן בדיוק מה.
דובר 2: אני לא יודע מה זה אומר עיסה, זה לא אומר שום עיסה ש, כן, מדברים כשזה כבר בצק לכאורה.
דובר 1: כן, אני מבין, אני שואל אותך, זה לא אומר לא, כי אני אומר, איך קרה שזה נעשה בצק?
דובר 2: קנו בצק, עשו בצק. יהודי וגוי במאפייה שלי בשותפות.
דובר 1: אני לא יודע בדיוק מה המעשה.
דובר 2: כן, בסדר, הלאה.
דובר 1: נלך עכשיו ללמוד הלכה מעניינת כזו. בני החיל, באה קבוצה של חיילים, הלשון בני החיל מעניינת. אולי בני החיל פירושו כמו הצעירים, הקנטוניסטים הגדולים היו החיילים הצעירים שמאמנים אותם, והם באים לעיר. כבר היו דברים כאלה שבאים אנשי צבא לעיר. ואז, הם גורמים לציבור לאפות בשבילם. הם מביאים איתם את האוכל שלהם, אבל הם צריכים שהאנשים המקומיים יאפו זאת בשבילם.
דובר 2: מה נופל לך שהם מביאים את האוכל שלהם?
דובר 1: אני אומר לא, נתנו קמח לישראל. הם מביאים, יש להם קמח, והם נתנו אותו ליהודים לאפות.
דובר 2: כן, זה שלהם.
דובר 1: זה של הגוי, זה שייך לצבא, יש להם שקים עם קמח, צריך אבל לאפות, צריך לעשות כמה עיסה ולאפות. זה מוטל על היהודים, שהיהודי יאפה בשביל הגויים, בשביל החיילים. אז עכשיו השאלה, איך מותר לעשות זאת? עובדים בשביל גוי.
ההיתר: כל פת ופת ראוי לתינוק
אבל כאן יש קולא שמותר כן לאפות באופן מסוים. אומר הוא הלכה כך: אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, אם הם נותנים את הקמח, וזה בסדר שבעל הבית, האדם שאליו מביאים זאת, ייקח מזה קצת לילד, הרי פשוט שליהודי יש בזה איזו זכות. אז אז מותר לאפות להם ביום טוב, אז מותר כן לאפות ביום טוב. למה? שכל פת ופת ראוי לתינוק. מאחר וקצת מהלחם אפשר לקחת, אומרים על כל לחם שאולי הלחם הזה הוא משהו שראוי ליהודי.
קושיא: סתירה לגזירה שמא ירבה בשבילו
זה מעניין, כי זה ממש הפוך ממה שלמדנו האיסור הוא אם לא יוכל לחלוק הבצק. נראה שזו קולא, כי זה משום איבה, זה משום… לא היתה ברירה גדולה כאן, הרי זה חיילים.
דובר 2: מה אתה מתכוון? הרי עשיתי את ההיתר. הרי הצבתי את ההלכה של האיבה.
דובר 1: אני מתכוון שזו איבה שמוצדקת. זה עוד יותר גרוע מחצי לגוי חצי לישראל. זה היה לגמרי. רק שליהודי יש בזה איזו זכות, זכות פוטנציאלית.
אז הקושיא שכולם שואלים היא, למדנו קודם, שההיתר לא עובד. כלומר, אי אפשר לומר אני אופה הרבה, זה הרי נאמר שמא ירבה בשבילו. כלומר, כל פעם שמישהו אופה בשביל גוי יאמר, הגוי מפריע… הבה נחשוב כך, מזמינים גוי לסעודה, משהו יפריע. בשביל הגוי, אני נותן חתיכה מהמנה שלו, נותן אני לילד שלי. הוא בטוח לא יפריע לו, זה לא הולך להפריע לו, זה אצלו באוכל, זה לא יכול להפריע לו. ההיתר לא עוזר, אומר הוא, אתה אופה בשבילו.
תירוץ: בשעת הדחק וכלל כל התורה כולה
ונראה הפשטות, התירוץ הוא שאתה אומר שזה בשעת הדחק, כי לא היתה עצה, הצבא כפה עליו. אמרו, בסדר, באופן כזה, מותר. אבל לא סתם, אלא הם עשו זאת עם סוג של, לא סתם אמרו לא שום איבה מותר, אלא הם עשו זאת עם הסבר כזה שזה אומר חתיכת לחם של יהודי, כי כל פת ופת ראוי לתינוק, זה כזה…
בקיצור, הכל נכנס לכלל שלי של כל התורה כולה, כך איסור דרבנן, אם זה מפריע ליהודי מותר, צריך רק לעשות איזה חילוק. אם תמצא מקום שלא מתאים לכלל שלי, זה לוקח את כל הכלל שלי.
דיון: ביאור “כל פת ופת ראוי לתינוק”
דובר 2: מה אתה מתרגם כל פת ופת ראוי לתינוק? זה הרי, כי אופים לחם יהודי, רק חתיכה קטנה אפשר לקחת בשביל הילד.
דובר 1: כן, אתה צודק, זה עכשיו מצב רחב. זה עכשיו מצב רחב, זו קושיא טובה. אי אפשר לתת, אלף פעמים אי אפשר לתת את כל המצב הרחב, אבל כל פעם שאופים חתיכת לחם, החתיכה בשביל יהודי, אולי, זה כאילו למדנות כזו. אומרים, החתיכה הזו יכולה ללכת, החתיכה הזו, החתיכה הזו…
דובר 2: אה, דווקא, מכל החתיכות הרי לא כולן יכולות ללכת.
דובר 1: אבל הכי נמי, זו קולא, נראה חידוש של קולא.
דיון: ביאור “אם כשנותנים פת אינו מקפיד”
דובר 2: אבל כתוב כאן רק “אם כשנותן פת אינו מקפיד”?
דובר 1: לא, מעניין. אם הם יהיו מקפידים, אין. אני מתאר לעצמי שכאן, כשמדברים כשאין ממש חשש של איבה, אז אולי…
דובר 2: איבה, אני לא יודע מה זה אומר.
תרגום לעברית
דובר 1: אבל אם יש חשש סכנה, אני יודע שיש חשש שהיהודי יהיה עכשיו בצרה, אולי אז היו מתירים? אני מתאר לעצמי שאדרבה, במקום חשש סכנה, במקום חשש צער. אני מתכוון שכאן כשאין ממש… זה רק מאוד נוח ליהודי כאן לומר. אני מתכוון שסתם ה״אם” הוא כך תמיד.
דובר 2: אתה צודק שאתה מדבר תיאורטית, מה הוא יודע? בוא נהיה ריאליים, אתה אופה אצלך בבית, אתה לא תיקח עד קצת?
דובר 1: כך הוא מתכוון. אני מתכוון לומר “אם”, אם זה לא המקרה, אז בוודאי שוקלים, כי אתה מדבר ממש מרשעות החיילים, אתה מפחד מהם. אם הם חיילים טובים, אז זה ההסבר.
דובר 2: אתה מתכוון שפיקוח נפש הוא סוג כזה של דבר? אפילו פיקוח נפש רחוק יותר, כמו משום איבה, שתמיד יש חשש רחוק כזה של פיקוח נפש.
דובר 1: אוקיי, יכול להיות. אבל אני מתכוון שה״אם”, אני מתאר לך שאין כאן מציאות שאין “אם”, כי אי אפשר, כמו שאתה אומר, חוץ מאיזה נאצי ממש, אז בוודאי מותר כי אסור לתת לאכול לאף אחד, ושכולם יגנבו לי איזה חתיכה.
בקיצור, הוא לא מדבר על זה. הרבה מה״אם׳ים”, צריך להבין, זה מעניין, לא כתוב ב, אני רוצה להעיר, כשסידרתי כך את הסדר שמתי לב לדיוק קצת.
דיוק ב״אם” — תיאור רגיל
הרבה הלכות, אם כתוב שני “אם׳ים”, אם זה כך, ההלכה כך, אם ההלכה כך, ההלכה כך. אבל כאן אתה רואה הרבה הלכות, כתוב רק “אם” אחד, ההלכה, ההלכה הבאה גם כן. נראה שזה מתכוון לומר שזה התיאור הרגיל, ומחפשים את ההיתר כאن. רואים שמחפשים את ההיתר. הרבה הלכות, ההיתר בא תמיד עם “אם”, ולא סתם מתיר, זה בא עם היתר עצום. אבל זה לא פשט שאם לא, אם לא יצטרכו למצוא היתר אחר. כך אני מתכוון.
יכול להיות גם בני החיל, התמונה נותנת קצת שזה פחות מסוכן, שזה לא ממש מסוכן. זה לא בני חיל, אלא אלה מבוגרים גדולים, אז אתה עושה את זה כי אין לך ברירה.
דובר 2: אני לא מסכים עם הדיוק. אם אני זוכר זה מעשה בגמרא פשוט, כך מעשה של עולם, ובאים הגויים ומתירים היו בשביל זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
הלכה יד (המשך): עיסת הכלבים
דובר 1: הלאה, הוא אומר את החלק הבא, “עיסת הכלבים” — בצק שעושים לכלבים. הרי למדנו שאסור להכין אוכל “לא לחם ולא לגוים ולא לכלבים”. אבל גם כאן יש בזה…
הלכות יום טוב: עיסת הכלבים, הואיל, רחיצה וסיכה
הלכה: עיסת הכלבים
דובר 1: זה לא בני חיל, אלא אלה מבוגרים גדולים, אז אתה עושה את זה כי אין לך ברירה.
דובר 2: אני לא מסכים איתך. אני זוכר שזה מעשה בגמרא פשוט, כך מעשיות של עולם באו הגויים ומתירים היו בשביל זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
הלאה, אומר החלק הבא כך: עיסת הכלבים. בצק שעושים לכלבים. למדתי שאסור להכין אוכל ללחם ולא לגוי ולא לכלבים. אבל גם כאן יש בזה היתר, בזמן שהרועים אוכלים ממנה.
כלבים, בחז״ל לא היה חיה לפנק, לשבת על הספה עם הכלב. השתמשו בהם כמו בחקלאות, השתמשו בהם לשמור על העיזים וכדומה. זה אומר, הרועה לוקח כלבים והוא יוצא איתם לרעות. וכשהוא נעשה רעב, הוא גם אוכל קצת מעיסת הכלבים.
דובר 2: כן, הרועים מתכוונים סתם רועים יהודים.
דובר 1: בזמן שהרועים אוכלים ממנה, כן, זה חייב להיות רועים יהודים.
דובר 2: כן, סתם שכיר.
דובר 1: אבל המילה היא עכשיו לגבי הכלבים. לא היו מותרים לאפות לכלבים. אבל מאחר שזה הסדר שגם האנשים אוכלים מזה קצת, נפש ביום טוב מותר לאפות את זה ביום טוב.
קושיה: ריבוי בשיעורים
אין כאן איסור ריבוי, הוא עושה יותר ממה שצריך לרועים. אולי אותו היתר, כי כל חתיכה יכולה להיות ראויה. הוא שואל את הקושיה כאן, המגיד משנה שואל אותו, הוא שואל את הקושיה, מה זה לא הכל, אבל אני מתכוון שזה התשובה שלו על הקודם. שעל כל חתיכה יכול להיות…
דובר 2: מאוד טוב.
דובר 1: אז אומר הרמב״ם הלאה.
הלכה: מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — היסוד של “הואיל”
אוקיי, עכשיו הרמב״ם צריך לדעת, האיסור של בישול, או ניחא לחול או הניחה לחול, זה אומר שני הדברים. קודם דיברנו בנושא של שאפשר לעשותם מערב, כתוב בפירוש שזה מדרבנן. שני הדברים האחרונים, לא כתוב בפירוש, כתוב עכשיו בפירוש שזה מדרבנן.
הרמב״ם מבשל ביום טוב לגויים עובר בהמה עובר הניחה לחול, מי שכן בישל באחד מהאופנים שאסור, לגויים ולבהמה, או להשאיר לאחר כך, מי שלא יכול מקבל אינו מלקות. למה? “שאילו באו לו אורחים היה עושה תבשיל הראוי להם”. אם היו כן באים אורחים, היה זה כן ראוי להם, אז זה לא ממש שזה בכלל לא אוכל נפש לאדם.
ביאור: הכלל של “הואיל”
הנה כאן ה״הואיל”. בישיבות ההונגריות יודעים מהסוגיא של “הואיל”, “הואיל” כמו “אילו” בארמית, אבל זה מתכוון בסך הכל כולו שאתה לא יכול לעולם לומר בבירור שאתה לא אופה ליהודי, כי יכולים לבוא אורחים.
כאן נראה שעצם האיסור הוא כן דאורייתא, אלא שיש את התירוץ. אני מתכוון שהתירוץ, צריך באמת להבין את הלמדות, אולי התירוץ עושה כמו שראינו אצל בני החיל. לא כתוב ברמב״ם, מביאים שאחרים אומרים כן, לא כתוב ברמב״ם שצריך למעשה לתת לתינוק. יכול להיות שזה שבשעה שאתה מבשל לא ברור שזה לא להיום ולא ליהודי, עושה את זה שזה עדיין בגדר אוכל נפש.
דובר 2: נכון, יכול להיות, כי זה באמת, הואיל הוא תמיד, זה אמת, זה לא רק הסברא שלי, זה אמת שהוא מבשל ביום טוב והוא יהיה לו ביום טוב גם כן. דווקא, הוא לא יודע מזה, הוא לא יודע שיבואו אורחים, ולמעשה לא באו אורחים.
דיון: דאורייתא או דרבנן?
דובר 1: ובהלכות הקודמות ראינו כבר גם כן לכאורה שזה לא דאורייתא. זה שאפשר להרבות, או אם אפשר עוד בהמה מסוכנת, נראה שזה לא דאורייתא. יכול להיות שהלוקה כאן בכלל מה שהרמב״ם אומר, הוא מתכוון לומר שגם לא מקבלים מכות דרבנן, מכת מרדות.
דובר 2: הוא אומר, אה, מעניין. אבל למה צריך לקבל מכות דרבנן אם זה ממש איסור דרבנן?
דובר 1: אומר הוא, “שאילו באו לו אורחים” עוזר על זה. אולי זה עוזר על זה גם, על דרבנן הוא מתכוון לומר.
הלכה: בישל לנפשו והותיר
אומר הרמב״ם הלאה, “בישל לנפשו והותיר”, אם אדם בישל לעצמו או לאנשים, אוכל נפש, והותיר, ונשאר, אז כן, “מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה”, כמו שמותר להשאיר לאחר יום טוב, מותר גם לתת לגויים ולבהמה.
דובר 2: אוי, אסור להשאיר, “אסור לעצמו”, הם למדו את אותו הדבר.
דובר 1: אסור לכתחילה, אבל החידוש הוא שזה לא נעשה אסור. הדרך היחידה שזה נעשה אסור בעבירה היא בהערמה, שמישהו אומר שהוא אופה לעצמו ולמעשה הוא מתכוון לגויים, לכלבים מחר. אני לא יודע, לאפות לכלבים לא כתוב, אבל למחר.
הלכה: רחיצה וסיכה — דבר השוה לכל נפש
עד כאן למדנו על אכילה. זאת אומרת, אוכל נפש עד עכשיו למדנו זה אומר אכילה. עכשיו אפשר ללמוד שבאמת אוכל נפש לא מתכוון דווקא לאכילה, יש עוד דברים.
זה מאוד מעניין, כי זה מחובר, באנו עכשיו מהלכות שביתת עשור, שגם שם כתוב שעינוי הוא לא דווקא אכילה שתייה, יש עוד דברים, רחיצה וסיכה. אני מתכוון למילים המוכרות מזה הוא דבר השווה לכל נפש. שכל דבר שאדם צריך, מלבד אכילה ושתייה, יש עוד דברים שאדם צריך, לטפל בגוף, זה גם מותר ביום טוב.
דברי הרמב״ם
רחיצה וסיכה, אומר הרמב״ם, רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. להתרחץ ולהסתכך הוא אותו גדר כמו אכילה ושתייה, זה גם טיפול בגוף. תראה מה הוא אומר. ועושה נושא ויאמרו יום טוב, אומר הרמב״ם, שנאמר אשר יאכל לכל נפש, המילה לכל היא אולי מיותרת, לכל שבצורך הגוף, כל מה שצריך לנפש. נפש כאן מתכוון לגוף, כל מה שצריך לגוף.
דיון: מה מתכוון “נפש”?
דובר 2: כן, נפש בכלל בתורה מתכוון לגוף, לא לנשמה. דמי הנפש, כן.
דובר 1: ואני מתכוון, אפשר לומר חיות הגוף, לא גוף מת נקרא אולי לא נפש.
דובר 2: רגע, למעשה, גוף מת הוא גם נפש, נכון? כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, מפרש הפסוק בפרשת חוקת, שמת נקרא גם נפש. כן? לומדים מזה שדם שאין נפש יצאה בו, שיהיה רביעית, מה שלא יהיה.
דובר 1: אבל פשוט פשט אני מתכוון כתוב, כן, צריך לבדוק את הפסוק, אבל נשמע לי שפסוק שנפש אומר אפילו אדם מת. אז, מעניין, על פי תורה נפש מתרגם גוף.
דובר 2: איך אומרים על הכל על הגוף? אולי רוח? נשמה?
דובר 1: נשמה? נפש חיה?
דובר 2: אני יודע. אה, נפש חיה מתכוון בוודאי לחי…
דובר 1: מעניין. אוקיי.
תרגום הרמב״ם של “יאכל”
על כל פנים, נראה אבל שהרמב״ם מתרגם כאן גם את המילה יאכל, שיש כאן ולכל יאכל, יאכל לכל. שרחיצה וסיכה הם גם סוג של אכילה, זה צורך הגוף, זה הנאת הגוף.
אז, מה הוא מתכוון לומר? זה שמותר להתרחץ הוא פשוט, כי בשבת אסור לחמם. אבל קודם כל, על בישול. הוא רוצה כאן לומר שמותר לעשות מלאכה כדי להתרחץ. לא רק הרחיצה עצמה, לפיכך “מחמין חמין ביום טוב”, מותר לחמם מים חמים כדי להתרחץ, “ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו”.
גזירת מרחץ
למה רק פניו ידיו ורגליו? מסביר הרמב״ם, “אבל כל גופו אסור”. פניו ידיו ורגליו מותר לבשל מים לפניו ידיו ורגליו, אבל אסור לרחוץ כל גופו, כי גם ביום טוב יש את הגזירה משום גזירת מרחץ.
למדנו בהלכות שבת שאסור להתרחץ כראוי בשבת, כי חוששים שבעלי המרחץ, הבעלים, ילכו לבשל מים בשבת.
דובר 2: אהה.
דובר 1: אז גם ביום טוב יש את הגזירה. אף על פי שלכאורה זה קשה, כי איך שייך גזירת מרחץ ביום טוב? ביום טוב מותר, אם מותר מותר. אבל מאחר שעשו את האיסור גזירת מרחץ בשבת, כן, זו המילה.
דובר 2: נכון, זה לא ברור.
חידוש של רמב״ם: גזירת מרחץ ביום טוב
דובר 1: זו שיטת הרמב״ם. צריך לדעת, אם אני זוכר, שזה חידוש של הרמב״ם כמעט. לא כתוב ברור בגמרא שביום טוב יש גם גזירת מרחץ. הרמב״ם הבין את זה. בגמרא כתוב כן שברחיצה אסור לבשל לכל גופו ביום טוב. אבל לא כתוב ברור למה.
יש ראשונים אחרים שלומדים כאן את המילה אני אומר בחוץ, אני לא רואה עכשיו ברור איך הוא מביא את זה, כך אני זוכר, שיש ראשונים שלומדים שזו המילה של דבר השווה לכל נפש, כי זה מחובר הלאה עם מה שלמדנו ביום הכיפורים, שרחיצה היא לא צורך לכל אחד. זה צורך חלש יותר, זה לא צורך כל כך חזק שכל אחד צריך כל יום רחיצה. זה כל גופו מתכוונים, פניו ידיו ורגליו, אבל זה לא יום הכיפורים.
יש ראשונים אחרים שאמרו, כך תוספות, אני לא זוכר מי, אמר שלומדים את זה מאש יתיר לכל נפש, שהחימום של כל גופו אין לו את ההיתר של… כך מביאים אחרים…
דובר 2: כן, יוצא נפקא מינה גדולה להלכה, כי לפי הראשונים שאומרים שכי זה לא דבר השווה לכל נפש, היום זה אחרת. היום הסדר לאדם הוא להתרחץ כל יום.
נפקא מינה להלכה: מקלחת חמה ביום טוב
דובר 1: אבל לפי הרמב״ם יוצא לכאורה שצריך להיות אסור, כי לרמב״ם יש חידוש מעניין שיש גזירת מרחץ גם ביום טוב, כי זו גזירה אטו שבת, זה ברור. אם יתירו מרחץ ביום טוב, יתירו גם… זה אומר, גזירת הבעלים שעשו בשבת, יגזרו גם ביום טוב.
זאת אומרת, בוא נאמר יותר ברור, הוא מביא את זה, זה תוספות, אין לי, ברוך השם, לא עשיתי טעויות עם הזיכרון שלי. זאת אומרת, יוצאת נפקא מינה, לפי הרמב״ם יש כאן גזירה מדרבנן, מהתורה זה עם ה… כי זה צורך נפש, הרמב״ם אומר ברור שזה אומר צורך אוכל נפש. אלא שהרבנן עשו גזירת מרחץ, ולפי התנאים של גזירת מרחץ, צריך לזכור מהלכות שבת מה הם הגדרים שלה.
תוספות אבל אומר שזה מדאורייתא אסור. תוספות לא מסכים שרחיצה היא צורך אוכל נפש, כי אין תנאי בזה. זה צריך להיות הפוך, “כל נפש” אצל תוספות הוא מיעוט, זה צריך להיות דווקא דבר השווה לכל נפש.
עכשיו, לכאורה תוספות הוא יותר מחמיר, אבל אומרים חכמי היום, מה שראינו ר׳ יחיאל מאיר אומר, אבל סתם אחרים גם, שיוצא הפוך, יוצא שלפי תוספות אפשר להקל היום. אם מישהו יאמר שזה היה לפי צורך השעה, לפי הדור, שהיום כל אחד עושה מקלחות כל יום, מקלחות חמות, זה היתר לעשות מקלחת חמה ביום טוב. לפי הרמב״ם אבל, אולי לא.
דיגרסיה: עישון ביום טוב
אני זוכר את רבי, ר׳ יחזקאל ראטה, יש פוסקים שאומרים שמותר גם לעשן ביום טוב. הפני יהושע יש לו על זה תשובה ארוכה, מותר לעשן ביום טוב כי זה גם דבר השווה לכל נפש. ואני זוכר שר׳ יחזקאל ראטה היה אומר שבזמנים של היום כשעישון הוא דווקא לא דבר השווה לכל נפש, כי רוב האנשים לא מעשנים כי זה לא בריא, ועישון יוצא… הוא אומר, דבר השווה לכל נפש צריך להסתכל על נפשות של היום. עישון היום הוא לא דבר השווה לכל נפש, ומקלחת היא היום דווקא כן דבר השווה לכל נפש.
אבל זה לכאורה לפי הדרך של תוספות. אם הולכים עם הרמב״ם, צריך לדעת איך לומדים את זה.
דובר 2: נכון, אבל לפי הרמב״ם אפשר לומר היתר אחר, אבל צריך לדעת שכשלומדים הלכות שבת יצא לא כך.
דיון: מקלחת לעומת מרחץ
דובר 1: אבל יש מה לטעון שגזירת מרחץ היא בעיקר… הרמב״ם הכניס את זה כך בהלכות שבת, שמשום גזירת מרחץ אסור לרחוץ כל גופו חוץ למרחץ. אבל זה חייב להיות תמיד על מרחץ. מקלחת היא לא מרחץ. קודם כל, מקלחת היא לא רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מתכוון שנכנסים לתוך המים. מקלחת היא כזו רחיצת פניו ידיו ורגליו. זה קודם כל. אם מקלחת לא עוזרת לטבילה, אם אנחנו מחמירים שכשרוצים טבילת עזרא, אתה יודע שטבילה אומרים שמקלחת היא לא מספיק מים, כי אתה לא נכנס לתוך המים, זה אומר אני מבין שצריך להיות מותר ביום טוב, כי זה לא נקרא כל גופו.
דובר 2: מה זאת אומרת לא כל גופו?
דובר 1: לא לא, you’re confusing two things. כי על טבילת עזרא, אני מתכוון לפי ה…
רחיצה ביום טוב, שבותים, וטלטול
רחיצה במרחץ – המשך הדיון
דובר 1: אבל זה חייב להיות תמיד מה שזה מרחץ. מקלחת היא לא מרחץ. קודם כל, מקלחת היא לא רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מתכוון שנכנסים לתוך המים. מקלחת היא כזו רחיצת פניו ידיו ורגליו. זה קודם כל.
אם מקלחת לא עוזרת לטבילה, אם אנחנו מחמירים שכשרוצים טבילת עזרא, אתה יודע שטבילה אומרים שמקלחת היא לא מספיק, כי זה לא נכנס לתוך המים, זה אומר אני מבין שצריך להיות מותר ביום טוב, כי זה לא נקרא כל גופו.
דובר 2: לא, לא, לא, you’re confusing two things. כי על טבילת עזרא, אני מתכוון, לפי תקנת חכמים, לפחות על הפנים שזה עוזר, צריך לדעת את הפרטים שם, אם עוזר תשעה קבין, כתוב ברור שזה לא נקרא, אבל תשעה קבין זה סוג אחר של טבילת עזרא, זה נעשה למעשה טהור, אבל זה לא נקרא רחיצה. אף אחד לא אומר שזה נקרא רחיצה במרחץ. מרחץ מתכוון שנכנסים לאמבטיה. אמבטיה היא מרחץ.
פירוש “אבל כל גופו אסור” – איסור בישול, לא רחיצה
תרגום לעברית
דובר 1: אני מתכוון דבר אחר. אני לא יודע מה הרמב״ם אומר, אבל כשהרמב״ם אומר “אבל כל גופו אסור”, הוא לא מתכוון לרחיצה, הוא מתכוון לבישול למען הרחיצה.
דובר 2: כן, כן, בוודאי.
דובר 1: להדליק מקלחת שאתה לא עושה שום מעשה בישול, יש בוילר עם… אוקיי, מתחילה השאלה, נכנסים מים טריים. לא, בואו נראה, בואו נראה את ההלכה הבאה.
חמין שהוחמו מערב יום טוב
דובר 1: אומר הרמב״ם, “וחמין שהוחמו מערב יום טוב”, אה, כאן הוא מדבר, אבל כשכבר חיממו, אז כן “רוחץ בהן כל גופו ביום טוב”. אה, טוב מאוד.
אז מה שכתוב אסור, מתכוון אסור לא להתרחץ, אלא אסור לבשל. אבל אם יש חמין שהוחמו מערב יום טוב, אז דווקא רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, אף על פי שבשבת לא היו מותרים. בשבת הגזירה של מרחצאות הייתה… כי אומרים שזו הגזירה בשבת במקור.
ביום טוב הוסיפו שביום טוב לא צריך… זה אומר שעשו שתי גזירות על המרחצאות. עשו גזירה אחת שאסור להשתמש במים מבושלים, ואחת שביום טוב, כשמותר לבשל, אסור לבשל בגלל אותה גזירה.
ואחר כך, חמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. הדבר שאפילו שהוחמו מערב יום טוב אסור, גזרו רק בשבת, אבל יום טוב לגבי חמין שהוחמו מערב יום טוב. נכון.
דיון: מקלחת עם בוילר – האם מחמם ביום טוב
דובר 1: אז אתה רוצה לומר שמקלחת שיש טנק גדול… רוב הבתים באמריקה, יש טנק גדול. אני לא יודע אם זה מערב יום טוב, אבל קשה לומר שהוא מחמם עכשיו. אולי, הרבה יהודים אומרים שאסור להדליק את המים החמים בשבת למשל, כי נכנסים מים קרים לבוילר, וממילא אתה מבשל. אף על פי שצריך לחשוב האם יש בכלל שם מתכוון, האם יש בכלל את כל סוג ההגדרות האלה. אתה אומר שזה הפירוש ככה? אוקיי, אולי.
צריך לדעת, אצלנו למשל משתמשים במים חמים ביום טוב לשטוף כלים. יכול להיות שזה כן ממש חלק מהאוכל, להכין את הכלים לסעודה הבאה. אבל אולי אחרי הסעודה האחרונה לא יעשו? צריך לדעת.
הצורך המעשי ברחיצה ביום טוב
דובר 2: כן, אבל כן. יש כאן בעיה אחרת, כן, אתה צריך להבין, אבל אני לא אומר הלכה למעשה, אתה הרב שאומר הלכה למעשה.
יש כאן בעיה, לא יכול להיות שממילא בשבת, שלא מתרחצים יום אחד, שלומדים ומקפידים אפילו בצונן לא להתרחץ, אוקיי, יום אחד אדם יכול, אפילו בזמן הזה לדעתי, ללכת בלי מקלחת, חוץ מאם הוא מלוכלך, אז הוא הולך למקווה, בכל אופן, זה תפילת עשרה, בסדר.
אבל יום טוב, שיש שני ימים יום טוב או שלושה ימים יום טוב לפעמים, לא יכול להיות שיום טוב הוא זמן שמסריחים, שמרגישים נורא לא נוח כי אסור לעשות מקלחת ביום טוב. לא יכול להיות. אז בטוח שצריך בטוח להתיר, משהו צריך בטוח להתיר ביום טוב. לא יכול להישאר.
פעם אולי היה אחרת המציאות, אנשים לא אכפת להם, אבל היום… לא יכול להיות שיום טוב הוא זמן שמחה ועונג, שיהיה משהו כזה…
חידוש: מקלחת אינה “מרחץ” – מציאות חדשה
דובר 2: הרמב״ם עושה רק שני גדרים: פניו ידיו ורגליו, כל גופו. אחרונים מאוחרים יותר, לאו דווקא אחרונים, אולי גם ראשונים, אני לא בטוח, היה להם גם משהו של לא כל הגוף בבת אחת, אלא אבר אבר. זאת אומרת, פניו ידיו ורגליו זה מה שהוא הסדר, מתרחצים רק קצת. הרגליים היה יותר פתוח, אבל… זה שלא אפילו להיכנס, שלא ייראה כמו מרחץ, ושיהיה, למשל, כמו שאתה אומר מקלחת, חצי מקלחת, ואחר כך החצי השני של הגוף במקלחת.
זה לא נוגע, אני מתכוון שהעולם לא תופס שמקלחת היא המצאה חדשה מאוד. וכשכתוב רוחץ זה אומר או שנכנסים למים, זאת אומרת כל גופו, או ששופכים קצת מים על פניו ידיו ורגליו. אבל מקלחת היא פשוט מציאות חדשה, ששופכים מים על כל הגוף. זה בטוח לא מרחץ שהגמרא חושבת, שהרמב״ם חושב. זה משהו חדש.
מקלחת אינה תענוג – אלא דבר טכני
אני מתכוון שזה מרגיש גם, לדעתי, אני אומר חידוש לגבי תשעת הימים, מקלחת צריכה להיות הרבה יותר קרה מאשר, או אצל אישה זה הרבה יותר קר, כי נכנסים למקווה חם. אני מתכוון, העולם הולך למקוואות חמים גם, אוקיי, הולכים כן גם למקווה. אבל כל אחד מבין שזה טעם שונה לגמרי ללכת למקווה חם מאשר למקלחת חמה, אמת? זה הרבה יותר טעים המקווה. אני לא מתכוון, זו מציאות אחרת.
אף אחד לא הולך למקלחת בשביל טעם, ומקווה כן יכולים, וג׳קוזי. מה זה ג׳קוזי? קורה כן שהולכים לג׳קוזי לשם תענוג. אז מה שכתוב במפרש בגמרא שבית חם פירושו תענוג, זה מדבר על ללכת למקווה, לג׳קוזי, לאמבטיה, אם למישהו יש אמבטיה גדולה מספיק בבית.
מקלחת בכלל לא הגדר. למקלחת הולכים להתנקות. אני מתכוון שהמציאות של מקלחת לא נעשתה לטעם. אני יכול לומר שזה לא ענין, אני לא אומר שזה מוסבר קשה, אבל דבר של… זה דבר טכני, מתנקים.
אז, אני נוטה שהשאלה צריכה להיות בטוח מותרת. אני מתכוון, לגבי יום טוב, בישול, זה שאלות אחרות, אבל לגבי אופני אבלות, לדעתי שאלה בכלל לא ממה שהפסוק התכוון. אני צריך לחשוב, כי המציאות השתנתה מאוד, כי פעם היה במרחץ, אני יודע, נגיד פעם או פעמיים בשבוע, כן התכוונו להתנקות, אבל שהו שם. אבל התנקו באופן שהיה גם את ההנאה של הטעם של רחיצה.
דובר 1: אתה זוכר שלא היה סבון אז כמו שצריך?
דובר 2: לא, סבון רואים בכל מקום.
דובר 1: לא, לפני זה היה שמן זית. היה רחיצה…
דובר 2: לא, אי אפשר. לא זמין.
דובר 1: כן? בסדר. טוב מאוד.
מעבר לשבותין וטלטול ביום טוב
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. בסדר. סיימנו עם הענין של… אוקיי, רחיצה. של אוכל נפש, של בעצם. כן, עכשיו הולכים ללמוד. עכשיו הולכים לראות אילו עוד דברים… מה עוד אסור לעשות ביום טוב? נכון, מדרבנן. כל הענינים של מדרבנן, בשבת יש…
דובר 2: אני לא מבין. כל המדרבנן האלה… מה? אסור לעשות עוד ביום טוב.
דובר 1: אוקיי, אני מצטער.
אז בקיצור, עד כאן למדו דאורייתא, והולכים ללמוד דרבנן, שגם אסור ביום טוב. זאת אומרת, הם למדו את איסור מלאכה, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אף על פי שהן מלאכות דאורייתא, והולכים ללמוד את הנושאים של מלאכות דרבנן, שנקרא שבות מוקצה וכו׳.
הוא אמר, כל המלאכות שדיברנו בשבת, הוא התחיל עם זה, כמו שהוא השווה “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת”, כך התחיל בפרק א׳ קודם בסעיף ד׳. בהלכות שבת הרמב״ם מנה את ל״ט מלאכות, ואחר כך מנה את המדרבנן של שבת. אומר עכשיו הרמב״ם, שיום טוב גם אסרו את ל״ט מלאכות חוץ מלצורך אוכל נפש.
הלכה יז: שבותין ביום טוב
דובר 1: מה קורה עם הדברים שאסורים בשבת, אבל לא כל ל״ט מלאכות, אלא אסור מדרבנן, שנקרא שבות?
אומר הרמב״ם, “כל שאסור משום שבות בשבת” – אצלנו למדנו שיש שני מיני דברים בשבת שאסורים מדרבנן: אחד, כי זה דומה למלאכות, כמו שכל אחת מל״ט מלאכות יש לה מדרבנן שדומה לזה; ואם יש מביא לידי מלאכה, דברים שאם יעשו את זה יביאו למלאכה. כן, ויש מדרבנן שהם מביא, כן? זאת אומרת, אם עושים את הפעולה גורם שלא נראה למשל כמו טוחן, אבל יביא לטוחן, נכון? למשל, רפואה בשבת, נכון? זה מביא… נכון, רפואה בשבת לא דומה לטוחן, אבל יכול להביא לשחיקת סממנים.
דיון: מה פירוש “משום שבות”
דובר 1: “באו משום שבות” – “באו משום שבות” הוא מתכוון כנראה לדברים שכתוב “ממצוא חפצך ודבר דבר”, אמירה לגוי והדברים.
דובר 2: אה, מה פירוש “משום שבות”? לא ברור. אולי מתכוון כאן כן דברים כמו טורח, טורח יתר, זה מה שלמדנו. או לא ברור, אולי מתכוון “משום שבות” כל הדברים שהרמב״ם מנה שלומדים מאותו פסוק, “משום שבת”. הוא הולך לדבר על זה?
דובר 1: לא, הוא הולך רק לדבר על טלטול.
דובר 2: אני לא יודע, אני רואה שכתבתי כאן מפעם שעברה שאני לא יודע מה פירוש “משום שבות”, כי “משום שבות” מתרגם הוא כמו הרמב״ן, ש״שבות” פירושו דברים שצריך לנוח. אבל למעשה, ברמב״ם בהלכות שבת פרק כ״א כתב “שבות” גם על הדומה למלאכה ועל ה, כן. אבל יכול להיות שכאן מתכוון דברים שהם רק שבות, כמו הנושא של טורח יתר וכדומה.
שבותין ביום טוב – לצורך אכילה מותר
דובר 1: אז הדברים האלה גם אסורים ביום טוב. לא רק ל״ט מלאכות, אלא המדרבנן של שבת גם אסור ביום טוב. ואותו היתר שיש על דאורייתא יש על המדרבנן. “אלא אם כן עובר לצורך אכילה” – בדיוק כמו שמותר לצורך אכילה לעבור על אבות מלאכות, מותר לעשות, אותו דבר מותר גם לעשות את המדרבנן לצורך אכילה.
וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. מה פירוש המילים “או דברים שהם מותרים ביום טוב”? לא רק לאכילה, אלא צרכים אחרים שמותר לעשות ביום טוב. הדברים שחכמים אסרו בשבת, הם כן התירו מסוימים מהם ביום טוב. אה, הולכים ללמוד אחר כך מסוימים עוד פרטים. אוקיי.
טלטול ומוקצה ביום טוב
דובר 1: ואותו דבר למדנו שיש דבר רביעי שנקרא איסור טלטול, שאנחנו קוראים מוקצה, אבל כאן בהלכות יום טוב חשוב מאוד להבחין ביניהם, כי יש איסור מוקצה חדש שהוא רק יום טוב, שפירושו שיש דבר שאינו מוכן.
טלטול פירושו כל הכלים שמלאכתן להיתר, לאיסור, לצורך גופו, לצורך מקומו, כל האופנים של מה שמותר לטלטל. הרמות השונות של כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, וכדומה, גם נוגע ליום טוב.
אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. רק אם יש לצורך אכילה, אז יהיה מותר. לצורך אכילה פירושו שמותר גם את המוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, הכל נעשה מותר לצורך אכילה. כמו אוכל נפש, שמותר לבשל, מותר גם לעשות טלטול. אני אומר, בטלטול יש תמיד את המסוימים שמותר לצורך גופו ומקומו, אבל חוץ מזה, אפילו מה שבדרך כלל לא לצורך גופו ומקומו, מותר כאן לצורך אכילה. אוקיי.
חידוש: ויש ביום טוב מה שאין בשבת – איסור מוקצה
דובר 1: וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. הדברים שכן מותרים בשבת… אה, כי הוא מתכוון, למה הוא אומר את זה? זה פשוט, אני מתכוון שזו הקדמה למשפט הבא. יש כן דברים, כשכתוב בהלכות שבת מותר, תדע שזה גם מותר ביום טוב.
יש אבל דבר אחד שלא כך. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. יש איסורי יום טוב שאין בשבת. מה זה? איסור מוקצה. משהו שאדם הקצה מדעתו, לא דברים שבשבת היו מותרים.
הלכות יום טוב: מוקצה ונולד
הלכה יז (המשך) – מוקצה ביום טוב לעומת שבת
דובר 1: אה, כי הוא מתכוון, למה הוא אומר את זה? זה פשוט, אני מתכוון שזו הקדמה למשפטים הבאים. יש דברים, כשכתוב בהלכות שבת מותר, תדע שזה גם מותר ביום טוב. יש אבל דבר אחד שלא כך. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. יש איסורי יום טוב שאין בשבת. מה זה? איסור מוקצה. משהו שאדם הקצה מדעתו, לא דברים שבשבת היו מותרים, דבר שהוא לא חשב לפני שבת, והוא הולך להסביר, מה שנקרא מקצה, שהמקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.
למה מוקצה אסור ביום טוב אבל מותר בשבת?
למה בעצם? לכאורה, איך יכול להיות שמשהו שמותר בשבת יהיה אסור ביום טוב? שבת חמור יותר מיום טוב, כמו שהתחלנו את הפרק ששבת יש סקילה, יום טוב בסך הכל לאו.
אבל אומר הרמב״ם דווקא לפני זה, מנין שיום טוב קל משבת, כי יום טוב קל יותר משבת אסרו בו המוקצה. הקולא מביאה חומרא, כי יום טוב קל משבת, חכמים הוסיפו איסור של מוקצה, שמא יבואו לזלזל בו. כי אנשים לא ייקחו את יום טוב ברצינות כמו שבת, הם היו צריכים להוסיף. מתוך שהקלת עליה… איך היה להם הלשון? כי הקילו במשהו, היו צריכים גם להחמיר. לא כי הקילו, כי זה יותר קל, היו צריכים גם להוסיף חומרא.
הסבר עמוק יותר באיסור
כן, אני מרגיש שיש משהו יותר הסבר בזה. אני מתכוון כמו שהרמב״ם מביא, יש קצת דומה למה שלמדנו שאם עשו ערמה, אז יהיה מחמיר יותר מבכלל ערמה. כן, זה כי… גם דבר דומה, כי בראש שלך, כי יש לך ערמה, זה דבר קל. דבר קל צריך להיות מחמיר, ושלא יחשבו שזה כל כך קל.
המחלוקת ר׳ יהודה ור׳ שמעון
בואו נראה. זו באמת מחלוקת. כן, יש רבי יהודה שאסר מוקצה גם בשבת. אבל אנחנו פוסקים כמוהו בשבת וכמוהו ביום טוב. זה ה… שבת לוקחים כמו רבי שמעון שמוקצה מותר, ויום טוב לוקחים… זה היה החידוש של רב נחמן, שיום טוב לוקחים שרבי יהודה כמו… כן, ששום מקצה זה אסור. כדי לעשות עם זה להוסיף חומרא.
והטעם… אני לא רואה שהוא מביא מה המקור לטעם.
הסבר נוסף: מוקצה יותר נוגע ביום טוב
כי הייתי חושב את זה גם עם סיבה אחרת, אני חושב קצת, כי שבת, רוב דברים, רוב סוג מוקצות שאנחנו הולכים כאן לדבר לא נוגע לשבת, כי אסור בכל אופן לא להשתמש. אני מתכוון, יש אופנים שזה לא נוגע. מוקצה פירושו לא עכשיו בעיקר עם טלטול, מוקצה פירושו בעיקר שימוש. טלטול זה דבר אחר, טלטול אסור גם בשבת דווקא. אבל עכשיו מדברים על טלטול, על דברים שמוכנים, הכל מוכן אצל השבת אם זה אוכל מוכן.
אבל יום טוב הוא זמן שמטפלים בהכנת אוכל. אז אולי עושה יותר הגיון, אני מבין שאני אומר, עושה יותר הגיון לאסור כזה סוג אוכל. כך אני רואה כתוב כאן דווקא ממנו, כבר חשבתי כמו דברים מסוימים. אבל פירות העומדים לסחורה למשל, בשבת מותר וביום טוב אסור. אני מבין, אבל עם כל זה, בשבת לא הולכים הרבה להתעסק עם הפירות, לא הולכים בסופו של דבר לעשות, ושיקחו. אוקיי, אבל יום טוב, אתה הולך לקחת את הפירות, אתה הולך להתחיל לבשל.
אני מבין שיש משהו אחר, המציאות של פירות, של הכנת אוכל, יום טוב שונה מאוד משבת, ובמוקצה מדברים בעיקר על הכנת אוכל. יש מאן דאמר שהוא אומר עם יום טוב כל משבת, פירושו לא רק כי זה כמו שאמרתי, כי זה למשל לא סקילה. אלא כי יום טוב מטפלים, מבשלים, מתעסקים, היו צריכים לעשות הגבלות עם הבישול, עם הדברים שמותר לעשות. אוקיי, הגיוני.
הלכה יח – כיצד? דוגמאות למוקצה
דובר 1: כיצד? הולך הרמב״ם לומר מה פירוש המוקצה? כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים. תרנגולת שעומדת לא לשחוט, התרנגולת נעשתה לגדל ביצים. ואותו דבר ציפורים שלא כאן כדי לשחוט ולאכול, אלא נעשו יונות שובך, גם אני מתכוון להטיל… יופי וכדומה. יונות שובך פירושו להטיל ביצים בשובך. אוקיי, לא לעכשיו. בכל אופן, עכשיו לא אוכלים, לא? או פירות העומדים לסחורה, הם עומדים להימכר, לא כדי להיאכל. כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן.
מה פירוש “מוקצה”?
הלכות יום טוב – פרק א: מוקצה, נולד, וביצה שנולדה ביום טוב
המילה מוקצה היא מופרדת מהאדם. זה מלשון קצה? זה בקצה? זה לא בתוך… זה לא בתוך אופקו, זה לא משהו שהוא חשב עליו. אז ואסור לאכול מהם ביום טוב, אסור לאכול מהם ביום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה, עד שהוא צריך להכין אותם ערב יום טוב, לא כשמבטלים את המוקצה ומכינים אותם לאכילה, אז מותר. כן, נראה את הפרטים של כל אלה מאוחר יותר, אבל זה הכלל.
אבל בשבת, הכל מוכן אצל שבת. בשבת אין את הדבר הזה. שבת, כל דבר, אין כלי שמלאכתו לאיסור, או שאין מדברים שאסור לגעת בהם מסיבות אחרות, כמו כל הדברים שמנינו שהם דברי מאכל. תרנגולת למשל לא יהיה נוגע, כי ביום טוב ושבת אי אפשר לשחוט. אבל הדברים האחרים, למשל הפירות, הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. שבת לא צריכה הכנה. ומותר כן, למשל בשבת מותר להוציא פירות מהאוצר, כמו שהרמב״ם אמר שם, אסור לגמרי להוציא את כל האוצר בגלל שבוע גומות מלמטה, אבל מותר להוציא פירות מהאוצר, אבל ביום טוב אסור. טוב מאוד.
מחלוקת הראב״ד
צריך לדעת כאן שזו מחלוקת. הראב״ד מביא כאן בצד, לא הכל שוין בזה, לא כולם מסכימים שמוקצה אסור ביום טוב. יש גאונים שלא פסקו כך שביום טוב יש, שפסקו כמו רבי שמעון שמוקצה מותר אפילו ביום טוב. ובשולחן ערוך הרמ״א מביא את השיטה, והוא אומר שאולי נוהגים כך, או שאפשר לסמוך על זה.
חידוש: מוקצה לא מתכוון לטלטול
זה גם קצת מעניין, כי אנחנו משתמשים תמיד במילה מוקצה על איסור טלטול. כאן לאו דווקא שאסור בטלטול, אפשר מותר לטלטל את התרנגולת. מותר להרים את התפוח, נניח לצורך מקומו, אני לא יודע מה. מוקצה כאן מתכוון שאסור לעשות מהדברים שמותר לעשות בהם אוכל נפש.
לא, את זה צריך לזכור. המילה מוקצה לא מתכוונת אף פעם, ובכל התורה כולה, וחז״ל מתכוונים אף פעם לא לטלטול. זה תמיד מתכוון להשתמשות בדבר שהוא מוקצה מדעתו. מה שאנחנו קוראים מוקצה זה, אני לא יודע, זו טעות, אבל זה לא מדויק לפי הגמרא, לא הרמב״ם ולא השולחן ערוך, אף אחד לא קורא לזה באמת כך.
אז למשל, מותר לפנות פירות העומדים לסחורה כי צריכים את המקום. אסור לבשל את הפירות. אסור. הדבר שהתירו אוכל נפש הוא רק דברים שמוכנים לאוכל נפש, אבל דברים שהם מוקצה מדעתו אסור. אבל אסור לטלטל סתם כך, בכל זאת.
הלכה יט – נולד
דובר 1: אומר הרמב״ם, וכשם שאסור לאכלה, כמו שאסור לאכול, כך אסור לטלטלה. אה, אה, סליחה, אתה צדקת, אתה צדקת, אתה צדקת, בוא נקפוץ, בוא נחזור. מהו מוקצה? אוקיי, בשבת.
וכשם שאסור לו, עכשיו יש איסור חדש. מלבד מוקצה יש איסור חדש שנקרא נולד. נולד דומה למוקצה, כן? אומר הרמב״ם. זה דבר חמור.
נולד חמור יותר ממוקצה
מוקצה מתכוון למשהו שיש לו, אבל הוא מסמן אותו בדעתו. נולד הוא עוד יותר מוקצה, זה אומר כי אין לו אותו בכלל. זה לגמרי מוקצה בדעתו כי עדיין אין לו אותו בידיים. אבל בזה אפילו כולם מודים. זאת אומרת, אפילו מי שאומר שפוסקים כן כמו רבי שמעון, אפילו ביום טוב, מודה שנולד אסור ביום טוב. זה לא… נולד הוא מוקצה חזק יותר, יותר מוקצה. זה כתוב בפירוש בפירוש המשניות להרמב״ם, כשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור. משהו שנולד בשבת, אני מתכוון ביום טוב, ולפני יום טוב לא היה לו אותו, לא חשב שיוכל לבשל מזה, אסור להשתמש בו ביום טוב.
היסוד: אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב
והוא מסביר, הרמב״ם מסביר, חול מכין לשבת, בימי החול מותר להכין, או ימי החול מכינים לשבת, וחול, ימי החול, הימים לפני יום טוב, מכינים ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. יום טוב עצמו אסור להכין לשבת, ושבת אסור להכין ליום טוב.
אז איך זה, זאת אומרת, למה הוא לא מתחיל פשוט עם הדבר שהביצה נולדה ביום טוב? כי קרא את ההלכה שיש. אוקיי. אז איך זה, לפיכך, ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה. ביצה שנולדה ביום טוב, שערב יום טוב היה שבת, אסורה, כי הביצה הושלמה… נראה את האיסורים. ושבת. ושבת. ושבת היא תרנגולת העומדת לאכילה, אפילו התרנגולת עצמה ממנה כן הייתה עומדת לאכילה, אז התרנגולת לא הייתה מוקצה.
למה הביצה אסורה?
לכאורה אדם היה צריך לחשוב שהתרנגולת הייתה מוכנת לאכילה, אז הביצה שהייתה בתוכה גם כן. אומר הרמב״ם, אבל למעשה, בתרנגולת התפתחה הביצה בשבת. הואיל ומאמש נגמרה הביצה, מתי הוכנה הביצה? הבעיה היא לא שזה מוקצה, הבעיה היא שזה שבת מכין אותן ליום טוב. זה דבר חדש, זה אולי המשך של הנושא של מוקצה, אבל זה דבר חדש. שבת, אני הולך להכין לשבת או ליום טוב? שבת לא מכינה ליום טוב. בכלל, יום השבת, יום השבת לא מכין דברים ליום טוב. הוא עושה הכנה מסוימת, הוא נולד, זאת אומרת לא נולד, הוא עשה את הביצה אתמול, אז אסור להשתמש, בביצה שנולדה ביום טוב. הבעיה היא לא שזה מוקצה, הבעיה היא יותר ששבת הכינה את הביצה. לא אדם הכין אותה, תרנגולת הכינה אותה, אבל השבת היא לא, זה הוכן בשבת. יום השבת הוא לא יום שמוכן לעשות למחר.
הגזירה: אסרוה בכל יום טוב
ועכשיו, ממילא, אם יום טוב הוא אחרי שבת, מבין אני שהביצה שנולדה ביום טוב אסורה. מה עם סתם יום טוב שאתמול היה כן ימי החול? הרי חול מכין ליום טוב. אומר הרמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב. מה קורה כשסתם כך, יום טוב כשערב יום טוב היה בימי החול, הרי הביצה הוכנה בימי החול ערב יום טוב, למה זה יהיה אסור? אומר הרמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב, גזירה משום יום טוב שאחר השבת.
זאת אומרת כך, מדברים הרי לא כאן למשל על תרנגול שאינו עומד לאכילה שהוא עצמו מוקצה, אז יכול להיות שאז הביצה ממנו גם תהיה מוקצה כי הייתה בתרנגול. כאן הוא מדבר, תרנגול העומד לאכילה. תהיה הרי השאלה, הביצה היא הרי חלק מהתרנגול, היא הרי בתרנגול, למה זה יקרא משהו דומה למוקצה או נולד?
אומר הוא, קרה בשלבים האיסור. קודם האיסור הוא על יום טוב שהוא יום ראשון, כי הביצה מוכנת בשבת. פעם אחת שהחכמים אסרו ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת, אסרו גם ביצה שנולדה ביום טוב סתם.
הגזירה על שבת
למה? אטו יום טוב אחר השבת. ולא רק את זה, אלא וכן, הוא ממשיך לרמה הבאה, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה. אותו דבר ביצה שנולדה בכל שבת, זאת אומרת נולדה בשבת לפני יום טוב עדיין. שוב, אותו דבר היה צריך להיות, אם יום טוב הוא לפני שבת, היה אותו דבר: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין שבת מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת. אז אם הייתה נולדת הביצה, יום טוב היה יום שישי, היה אותו דבר,
הלכות יום טוב – פרק א: ביצה שנולדה ביום טוב, יום טוב שני של גלויות
הלכה כ (המשך) — דין טלטול ביצה שנולדה ביום טוב
אבל אפילו סתם שבת, שהיא שבת רגילה, לא היה ערב שבת, לא היה שום יום טוב, עדיין אסור גזירה משום שבת אחר יום טוב.
אז בקיצור, ההלכה למעשה יוצאת שביצה שנולדה בין בשבת בין ביום טוב, אסור לאכול באותו יום.
ולא רק שאסור לאכול, וכשם שאסורה לאכלה, כמו שאסור לאכול את הביצה, כך אסורה לטלטלה. אני חושב שהסיבה היא לא איסור חדש כי זה מוקצה מחמת נולד, פשוט כי אי אפשר לעשות איתה כלום, כך הוא אומר כאן. זה כמו… הדבר היחיד שאפשר לעשות עם ביצה זה לאכול אותה, ו… כן.
דין תערובת — דבר שיש לו מתירין
אומר הרמב״ם, כאן מגיעה חומרא גדולה. אומר הרמב״ם, אפילו נתערבה באלף, אפילו אם הביצה התערבה באלף ביצים אחרות שמותרות, שנולדו לפני יום טוב, כולן אסורות.
למה? שהרי האיסור של הביצה הוא הרי לא משהו… הביצה היא טריפה או מה, זה רק משהו שאסור לעשות היום ביום טוב. למחר יותרו הכל, מחר הביצה תהיה מותרת.
ויש הלכה, כל דבר שיש לו מתירין, כל דבר שיש דרך איך שיהיה מותר, אפילו באלפי אלפים אינו בטל. יש תמיד כלל של ביטול, שאיסור יכול להתבטל ברוב היתר. אז לפי החשבון, כי הביצה שהתערבה בין הביצים האחרות, היו צריכות… את כל הביצים האחרות היו צריכים לאפשר לאכול.
אבל מאחר שהביצה תהיה מותרת מיד אחרי יום טוב, וזה דבר שיש לו מתירין, אסור לטלטל או לאכול את כל הביצים שהתערבה בהן ביצה שנולדה ביום טוב.
דובר 2: רגע. כי הסיבה היא, כמו שרש״י אומר, למה אתה צריך להתיר היום? חכה למחר, תאכל מחר.
דובר 1: כן.
הלכה כ (המשך) — ביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
עכשיו נראה עוד אופן שמותר לאכול את הביצה ביום טוב. הלכה מעניינת.
אבל השוחט תרנגולת ביום טוב, מישהו שוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות, הוא מוצא ביצים גמורות בתרנגולת, היית אומר שזה הושלם אתמול, זו אותה בעיה, זה הרי הוכן בערב יום טוב. אבל הרי אלו מותרות.
למה? לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, זה לא דבר מצוי כל כך שיאכלו ביצים דרך לא הדרך הרגילה שהביצים נולדות, אלא דרך מציאה. זה לא דבר מצוי. ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא, אלא נולד ונעשה במקרה, לא גזרו בו. על דבר שקורה לעיתים רחוקות לא גזרו החכמים.
דיון: אופי גזירות חכמים — קונקרטי או מופשט?
דובר 2: לא, האיסור הוא על דבר מצוי.
דובר 1: כן, אתה מתכוון על זה בכלל לא עשו את האיסור. האיסור כבר התחיל. האיסור הוא על ביצה שנולדה, לא על איזה היכי תמצא חדש למצוא ביצה.
הפשט הוא, אני חושב שצריך ללמוד את הלמדות בזה, שהאיסור של החכמים הוא לא על ההגדרה המופשטת של דבר שהוכן מערב יום טוב. זו הסיבה למה הם אסרו דבר קונקרטי. אבל אם יש לך מקרה אחר, מה זה אומר דבר שאינו מצוי לא גזרו? זה דבר פשוט. החכמים שישבו איפשהו ועשו גזירה, לקחו את כל הביצים שנולדות. הוא אומר, הרי אלו אסורים. אבל הביצה שמצאו לא אמרו.
למה לא אמרו? כי זה לא קורה, זה לא נוגע, זה לא כדאי לעשות גזירות על דברים נדירים.
אבל מכאן אני לומד את שיטתי, זה מתאים לשיטתי, שהגזירות של החכמים הן על דברים קונקרטיים, לא על הפשטות, לא על כללים. מבין?
אני רוצה לטעון, אם מישהו משומעי השיעור רוצה להתווכח איתי, יש לי הרבה מאוד ראיות מהרמב״ם על הדרך שלי לחשוב בזה. אבל אם מישהו רוצה להתווכח, שיתווכח וישלח שזה שטויות ויביא ראיות. אבל בלי ראיה זה לא נחשב.
דובר 2: לשלוח פקס, אם אין לו וואטסאפ הוא יכול לשלוח פקס.
דובר 1: לאן הוא ישלח את הפקס?
דובר 2: אני לא יודע, לאחד מהיוני שובע, אני לא יודע.
הלכה כא — יום טוב שני של גלויות
אומר הרמב״ם הלאה. עכשיו הרמב״ם נכנס להלכות. עד כאן, זה מאוד מעניין, פרק מאוד ארוך, כי הוא רוצה לומר את כל הכללים של יום טוב בפרק אחד לכאורה, זו הסיבה למה זה כל כך ארוך.
עד עכשיו למדנו מה אסור לעשות ביום טוב. עכשיו נלמד מתי בעצם יום טוב.
קודם הרמב״ם אמר שיש שישה ימים שנקראים יום טוב.
דובר 2: כן, הוא אמר שישה ימים.
דובר 1: אומר הרמב״ם, עכשיו אני הולך לומר סוד שבאמת יש שנים עשר ימים?
דובר 2: כן, זה לא סוד, כי כל יהודי שגר בחוץ לארץ יודע על זה.
דובר 1: לפני שהרמב״ם מתחיל עם זה, הוא רק מסביר למה.
דברי הרמב״ם — יום טוב שני: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדש בגלות
אומר הרמב״ם, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים” — הרמב״ם כתב משנה תורה, האם הוא עדיין גר בחוץ לארץ, הוא גר ב…
דובר 2: ביקור קצר.
דובר 1: הוא אומר, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו”, כל הימים טובים שמנינו קודם, עושים אנחנו “שני ימים”, זאת אומרת שני ימים ראשונים של פסח, שני ימים ראשונים של שבועות, וכן הלאה.
אומר הרמב״ם, מה זה? “מנהג הוא”, זה מנהג. “ויום טוב שני”, זה נקרא יום טוב שני, “מדברי סופרים הוא”. זה מעניין שהוא אומר את המילה מנהג, ואחר כך אומר מדברי סופרים. “והוא מדברים שנתחדשו בגלות” — אלה מהדברים שנתחדשו כשהיהודים הלכו לגלות.
זה אומר שכשהיהודים היו בירושלים ובארץ ישראל לא היה שני ימים יום טוב. פעם אחת שהלכו לגלות, התחיל המנהג.
דיון: מנהג ומדברי סופרים — סתירה?
אני חושב שיכול להיות שמנהג מתכוון להיום מה שאנחנו עושים, כי אנחנו יודעים כבר כן את קביעות החודש, אבל יום טוב שני המקורי הוא מדרבנן, כי היה ספק. לפני שהיה הלוח היה ספק, אז היה דברי סופרים. עכשיו אין כבר את התוקף של דברי סופרים, אלא יש תוקף של מנהג?
אני לא יודע, כי להלכה אין שום הבדל בתוקף ובחומרות בין מנהג ודברי סופרים.
דובר 2: כן, הוא מסביר את זה. הוא הולך להסביר את זה יותר, הוא מציין שקידוש החודש טוב יותר למדות, אבל כך מבין אני חושב שיכולתי לחלק כאן, כי זו הרי סתירה.
דובר 1: כן, מנהג ודברי סופרים זה לא אותו דבר. זה מנהג להמשיך דברי סופרים.
בני ארץ ישראל עושין רק יום אחד
אומר הרמב״ם, מהסיבה הזו, כי יש לזה קשר לגלות, “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים”. בני ארץ ישראל אף פעם לא קיבלו את המנהג, והם לא עושים שני ימים. אלא מתי? עם ראש השנה. “בלבד ראש השנה”, שהרמב״ם כבר אמר עליו שראש השנה נקרא כמו יום אחד,
דובר 2: לא, כי הוא לא מנה אותו בשישה הלכות.
דובר 1: לא, את כל יום טוב היה מונה כאן שישה. הוא כן כבר הזכיר בהלכות שבת, אם אני זוכר, כבר הוזכר.
דובר 2: אה, לא בהלכות שבת, אלא בהלכות עירובין, לגבי מתי עושים עירוב תחומין מספק, הזכרנו את זה שם חילוק, אבל עדיין לא מבואר היסוד יסוד עומד כאן. לא כאן, אלא קידוש חודש באמת.
הפניה להלכות קידוש החודש
אומר הרמב״ם, להבין את הענין למה היו צריכים לעשות שני ימים יום טוב, במה ראש השנה שונה מימים טובים אחרים, זה הארוכות בהלכות קידוש החודש. הלכות קידוש החודש במספר זה, בספר זמנים, סוף ספר זמנים, יש הלכות קידוש החודש. ההלכות הקשות שר׳ יצחק עכשיו כבר הסביר לי…
דובר 2: לא, ההלכות הקשות זה ההמשך. זה רק ההלכות של הפרק הראשון או השני.
דובר 1: שם אבאר עיקר מנהג זה, המנהג של להוסיף עוד יום יום טוב. ושם אני גם מסביר, מאיזה טעם למה ראש השנה באמת שונה? מאיזה טעם עושין ראש השנה, למה ראש השנה שונה? שראש השנה עושים כן שני ימים בכל מקום גם בארץ ישראל.
עיקר אני חושב הסיבה, השורש, כמו עיקר מלשון שורש, הסיבה למה זה בא, ולמה יום טוב ראש השנה שונה.
אוקיי, אז נחכה לשם.
דיון: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדשו בגלות — שלוש הגדרות
הלכות יום טוב פרק א – סיום: מכת מרדות, מת ביום טוב שני, שתי קדושות, ושבת הסמוכה ליום טוב
יש כאן שלוש הגדרות: מנהג, מדברי סופרים ושנתחדשו בגלות. אני חושב שהנתחדשו בגלות בא בעיקר לומר כאן שזה דבר של גלות. על כל פנים, לא נכון שהגדולה בגלות, שהיא מארץ ישראל. ארץ ישראל שצריך ללמוד בהלכות קידוש החודש. האם יש דין ארץ ישראל או לא, אבל המחלוקת השי״ת היא כבר, אני לא זוכר מה שיטת הרמב״ם.
אוקיי, כן.
דיגרסיה: שני ימים טובים — זכר לגלות
אז כל יום שני ימים טובים צריך יהודי להיזכר. עכשיו אנחנו בימי בין המצרים, ובוכים על הגלות. אבל גם על שני ימים טובים בוכים, זה דברים שבגלות.
דובר 2: האם יש שני ימים טובים? לא כל כך נורא בשני ימים טובים. נזכרים שנמצאים בגלות.
דובר 1: סבנו עטרת יהושע רצה לעלות לארץ ישראל, אבל הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר על קדושת יום טוב.
דובר 2: אולי זה מהמעדים טובים, שזה הדרכות הראשונות של חפשופר.
הלכה כב — חומרת יום טוב שני
אומר הרמב״ם, יום טוב שני, יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים, למרות שזה רק בגדר מנהג או בגדר דרבנן, לא תחשוב שמקילים יותר? אני יודע שאדם היה יכול לחשוב שספיקא דרבנן תמיד מקילים שיש קולות שונות? לא, כל שאסור בראשון, אסור בשני. הדרך שבה הקימו את התקנה היא, שכל מה שאסור ביום טוב ראשון, אסור ביום טוב שני. רק חילוקים קטנים כמו שהרמב״ם ימשיך לפרט קצת. אני אומר, לענין מת, אחד וחצי חילוקים, שני חילוקים, נראה.
עונש על חילול יום טוב שני
וכל המחלל יום טוב שני, מי שכן מחלל יום טוב שני, אפילו של ראש השנה, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, שהוא גדר לעצמו, כמו שכבר אמר, אם הוא מחלל בכל דרך. בין בדבר שהוא משום שבות, רק שבות, יחשוב שזה שני דרבנן, או בין מלאכה, מלאכה ממש, או שיצא חוץ לתחום, עשה את האיסור דרבנן, או הלאו, האיסור דאורייתא של יציאה חוץ לתחום.
אז? הרמב״ם כבר אמר לו שיום טוב יש בו תחום.
דובר 2: כן. בהלכות תחומין, בהלכות עירוב, נאמר בפירוש הלכות שלמות של תחומין ביום טוב. אבל כאן כשהוא הסביר… אני לא יודע אם צריך לומר, לא, הוא אמר, אבל אני חושב שזה כבר נאמר בהלכות עירוב בפירוש.
דובר 1: אם יצא חוץ לתחום, מכין אותו מכת מרדות. אם הוא מחלל יום טוב, מכין אותו מכת מרדות. או, יש שתי אפשרויות של עונש שאפשר לתת לו, או מכת מרדות. או מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים, אם הוא לא מתלמידי בית המדרש.
למדנו בהלכות תלמוד תורה נדמה לי, שתלמיד חכם צריך לתת לו יותר כבוד שלא לתת סתם נידוי לתלמיד חכם, כי יש בזה ענין של כבוד. אחרת נכנס לחדר קטן שאף אחד לא רואה, נותנים לו מכות טובות, ובחוץ יכבדו אותו כראוי. מעניין.
וזה מהמקומות שמן הדין על כבוד הרב, שלמדנו שנידוי בא תמיד, מי שמזלזל בסמכות החכמים מקבל נידוי. הוא מזלזל ביום טוב שני, הוא מזלזל בחכמים או במנהג שעשה זאת, מקבל מלקות. אבל אם הוא תלמיד, אז הוא לא מקבל נידוי ונותנים לו מלקות במקום.
דיון: תלמיד חכם — נידוי או מכת מרדות?
מעניין, תלמיד חכם מקבל יותר מכות. צריך לדעת מה יותר גרוע, נידוי או מכות טובות.
דובר 2: הרוחניות יותר גרועה, לתלמיד חכם נותנים נידוי או מכות טובות. נידוי יותר גרוע. אבל בוודאי לא להכות ברבים. להכות ברבים זה לכאורה כך.
דובר 1: אבל בואו נבין זה מאוד מעניין. יוצא שהרמב״ם הפך את זה. כלומר, שם, אם אני זוכר נכון, למדנו שמקבלים נידוי, תלמיד חכם מקבל מכות, והוא לא מקבל נידוי. עכשיו, הרמב״ם הולך להיפך, כי הרמב״ם הולך…
הלכות יום טוב פרק א – סיום: מכת מרדות, מת ביום טוב שני, שתי קדושות, ושבת הסמוכה ליום טוב
הלכה ז (המשך) — מכת מרדות לעומת נידוי לתלמיד חכם
דובר 1:
מעניין, תלמיד חכם מקבל יותר מכות. צריך לדעת מה יותר גרוע, נידוי או מכות טובות. אני רוצה רק שתלמיד חכם מקבל נידוי או מכות טובות. נידוי יותר גרוע. אבל בוודאי לא להכות ברבים. להכות ברבים זה לכאורה כמו נידוי. בואו נעשה זאת בצנעה.
דובר 2:
נכון, אבל בואו נבין זה מאוד מעניין. יוצא שהרמב״ם הפך משהו. כלומר, שם, אם אני זוכר נכון, למדנו שמקבלים נידוי. תלמיד חכם מקבל מכות, והוא לא מקבל נידוי. נכון? הרמב״ם הולך להיפך, כי הרמב״ם הולך עם הכלל שלו שכל דרבנן מקבלים מכת מרדות, אז הוא מתחיל עם חיוב מלקות. אחר כך הוא אומר, אבל החכם יש לו כלל שהוא לא מקבל מלקות נידוי, אלא נידוי. הוא מציג את ההלכה הפוך, כי הוא הולך מאוד חזק עם הכלל שלו שכל דרבנן מקבלים מכת מרדות. ואז קשה לו, למה לא כולם יקבלו מכת מרדות? איך נכנס נידוי? יוצא שהוא עושה את זה שזה כלל לחכמים.
דיון: נידוי — למי זה?
דובר 1:
צריך לדעת מי מקבל נידוי. יכול להיות משהו כזה שנידוי הוא רק לאנשים מסוימים, כי מי שהוא מאוד עם הארץ, הוא לא מבין את הנידוי.
דובר 2:
לא, לא, לא נכון. נידוי, אחר כך צריך לתת לו מכות.
דובר 1:
למה אתה אומר?
דובר 2:
הלכות נידוי זה דבר מאוד רציני. זה רק מי שבאמת יצא מהתוכנית. כל אחד שלא בא לבית המדרש, והוא לא יודע שהוא מחלל יום טוב שני. מדברים על… מכניסים אותו לבית המדרש.
הוא מתחיל לשון מעניינת. הוא מתחיל… הם היו צריכים להביא מנדין. רוב האנשים לא מהתלמידים. הם אומרים מנדין אותו, לכל החכמים נתן מכת מרדות. הם לא אומרים כך, כי כל הרמב״ן בא לתרץ. זה היה קשה לי, ובגלל זה יכולתי לתרץ את זה. זה באמת, אני חושב שהרמב״ן דיבר על זה, אבל אפשר…
דיון: מכת מרדות ביום טוב
דובר 1:
צריך לדעת מתי נותנים לו את מכת מרדות, כי בשבת עצמה אסור לתת…
דובר 2:
לא, ביום טוב לא. נותנים לו מחר.
דובר 1:
מחר. ונידוי אפשר כן לעשות היום.
דובר 2:
כשם של ראשון, עוד דבר שאסור. כשם של ראשון, עושים בהספד ותענית.
דובר 1:
לא, יכול להיות. אני חושב, אולי בגלל זה… אני לא יודע. יכול להיות שמכת מרדות מותר לתת ביום טוב, ואולי רק מרדות שזה עונש דחוף.
דובר 2:
כן, אפשר לומר כך.
דובר 1:
תעשה לי טובה. בגלל זה המלחמה לתת מכות ביום טוב. אבל כל הנקודה של מכת מרדות היא לא שרוצים להחזיק… כי יש ענין שצריך לקנות אותו. האם זה נאמר?
דובר 2:
אתה מחזיק בזה, זה לא נכון. מלקות מרדות זה עונש. כמו שהרמב״ם, כמו מלקות דאורייתא, יש על הרבנים מקבלים מלקות מרדות. זה אחד.
דובר 1:
אה, טוב. זה התברר כאן, כן?
דובר 2:
תסמן כאן.
הלכה ח — כשם שראשון כך שני: הספד, תענית, ושמחה
דובר 2:
אומר הרמב״ם, עוד, עוד ענין שיש ביום טוב שני, אומר הוא, כשם שראשון, כי עדיין לא נאמרה ההלכה. הוא עדיין לא אמר את ההלכה, הוא אומר לנו, הוא אסור בהספד או בהספד ותענית. יום טוב ראשון אסור בהספד ותענית. וחייב בשמחה יש מצוה של שמחה. כך השני, גם יום טוב שני של גלות יש לו אותו חיוב של איסור הספד תענית וחיוב שמחה.
חידוש: שווה לחיוב, לא רק לשלילה
דובר 2:
לא. לא תחשוב שיום טוב שני הוא רק אותו דבר שמקבלים מכות ולא עושים את זה. זה גם אותו דבר לחיוב, כי צריך לשמוח בדיוק כמו ביום טוב שני כמו ביום טוב. ואין ביניהם הפרש אין שום חילוק בין יום טוב שני ויום טוב ראשון, אלא… זה אומר למעשה, זה אומר שיש חילוק גדול בין דאורייתא דרבנן, אבל למעשה להנהגה, אלא אם כן היה מת בלבד. עם מת מתנהגים אחרת ביום טוב ראשון ויום טוב שני. לאנשים חיים לא משנה אם זה דאורייתא דרבנן, למתים כן משנה.
לענין מת
דובר 2:
למשל, אומר הוא כך, מת ביום טוב ראשון, מי שמת ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו הגוים, רק גויים יטפלו בקבורה. יהודים אסורים להטפל במת. אבל ביום טוב שני כן יתעסקו בו ישראל. ביום טוב שני כן מותר, על זה הקילו משום כבוד המת שמותר להטפל בזה.
ומסביר זאת, ועושה לו כל צרכיו, כלומר מותר לעשות מלאכות, לא סתם מוקצה או איזה טרחה. מותר לעשות, כגון עשיית המטה, מותר לעשות מיטה, או תפירת תכריכים, או קציצת הבשמים. לחתוך בשמים כדי לשים סביב המת שיריח טוב, וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא חשוב. יום טוב שני אמרו חכמים שכאשר מדובר במת צריך להתייחס אליו כיום חול, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה, שהיום השני אולי יותר חמור, כי רואים אותו כאותו יום ארוך אחד, גם לענין מת הקילו גם לענין יום טוב שני של ראש השנה. זה הענין של מת.
הלכה ט — שתי קדושות הן: נולד ומוקצה ביום טוב שני
דובר 2:
נלמד עוד הלכה אחת שקשורה לגדר של יום טוב שני של גלויות. אומר הרמב״ם כך: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן”, רואים את זה כשתי קדושות נפרדות, שתי רמות נפרדות, שתי דרגות נפרדות של קדושה, “ואינן כיום אחד”. לא רואים את זה כאילו זה יום ארוך אחד. לא אומרים שזה יום ארוך אחד של, נניח, שני ימי פסח כיום ארוך אחד. לא רואים את זה כך.
נפקא מינה: מוקצה ונולד
דובר 2:
למה נפקא מינה? אומר הוא כך: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון”, משהו שהיה מוקצה ביום טוב הראשון, ביום טוב הראשון הוא לא חשב על זה לאכול, או שנולד בראשון, “אם הכין עצמו לשני”, אם כן, ביום טוב שני הוא כן חשב, כשנכנס יום טוב שני הוא כן חשב שהוא הולך למשל להשתמש בתרנגול לא רק לביצים אלא לשחוט, “הרי זה מותר”, כי כשנכנסה הקדושה החדשה זה כבר לא היה מוקצה.
דוגמאות
דובר 2:
הוא מסביר, “כיצד? ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון”, שבדרך כלל היינו אומרים שזה מוקצה כי ערב יום טוב זה עדיין לא היה ניצוד, זה עדיין לא היה תפוס, “יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון”, דבר שהיה מחובר לקרקע שנעקר בראשון, שזה היה אסור כי בראשון זה עדיין היה מוקצה, “יאכל בשני”.
הלכה י — לכחול את העין ביום טוב שני
דובר 2:
“וכן”, עוד משהו שמותר, “מותר לכחול את העין ביום טוב שני”, מאוד מעניין, הוא שם את זה ליד זה. עוד היתר שהקילו יותר ביום טוב שני, “לכחול את העין”, לשים, למרוח משחה, למרוח קרם על העיניים ביום טוב שני, “אף על פי שאין שם חולי”. בדרך כלל אסור לכחול את העין.
דיון: מהו האיסור של כחילת העין?
דובר 1:
אני חושב שזה… בהלכות שבת היה לנו את זה כצובע? זה גדר צובע? לא כל כך ברור מה זה, אני זוכר שזה משהו. איזה איסור זה לכחול את העין? זה…
דובר 2:
לא צובע, זה היה איסור דאורייתא. אולי זה ענין של… היה אסור כשחיקת סממנים אולי, אם אני זוכר שזה סוג של רפואה, וזה היה אסור כשחיקת סממנים. “אף על פי שאין שם חולי”, זה היתר שעשו ביום טוב שני.
חידוש: למה מקילים ביום טוב שני?
דובר 1:
אולי זה כי אני חושב תורה, כי זה דבר שחסר. זה לא חסר כל יום, אבל ביום השני כבר חסר.
דובר 2:
אה, כמו שאמרת לגבי מקלחת.
דובר 1:
נו נו. כן, יש לי ראיה מזה. מתחיל לי שאין שם חולי.
דובר 2:
כן, הייתי חושב. אוקיי.
הלכה יא — שני ימים טובים של ראש השנה: יום אחד הם, ושבת הסמוכה ליום טוב
דובר 2:
אומר הרמב״ם, אבל צריך לדעת את הכלל שמחשיבים את זה לקדושה שנייה, ואפשר לחשוב כל יום בנפרד לגבי איסור נולד. זו העיקר נפקא מינה.
חילוק: ראש השנה לעומת שאר ימים טובים
דובר 2:
קודם אמר הרמב״ם שגם יום טוב ראש השנה, למשל לענין מת, זה כמו כל שאר שני ימים טובים, וזה רק לענין מה שלמדנו קודם. אבל לענין זה שזה שתי קדושות, מדובר היה בשני ימים טובים של גלויות, שני ימים טובים ששומרים רק בגלות. אבל שני ימים טובים של ראש השנה, שהרמב״ם אמר שעושים גם בארץ ישראל, זה אחר יום אחד חשובים לכל אלו הדברים, לגבי כל הדברים האלה שעכשיו פירטנו לגבי נולד, נולד, נולד, זה כמו יום אחד. ואולי החילוק הוא רק לענין מת בלבד.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה. לענין, הביצה שנולדה תהיה אסורה בשני, כי רואים את זה כאותו יום. זה לא אומר שכאשר נכנס היום השני זה כבר היה מוכן. כי יום אחד, כשנכנס ראש השנה זה לא היה מוכן, ושני הימים זה אחד.
שבת הסמוכה ליום טוב
דובר 2:
אומר הרמב״ם הלאה, שבת הסמוכה ליום טוב. אומר הרמב״ם, שבת הסמוכה ליום טוב, מהי סמוכה ליום טוב? זה מיד אחרי יום טוב, ונולדה ביצה באחד מהם. נולדה ביצה או מיד אחרי.
דובר 1:
אה, סמוכה, זה לא איזה דרך חילול. אוקיי.
דובר 2:
ונולדה ביצה, נולדה ביצה או בשבת ערב יום טוב, או ביום טוב ערב שבת. אסורה בשני. אחרת משני ימי יום טוב. בשני יודעים שאם נולדה ביום ראשון מותרת בשני חוץ מראש השנה, אבל שבת ויום טוב לא כי זה שתי קדושות אחרות, אבל למדנו קודם את הכלל, שבת אינו מכין ליום טוב, ויום טוב אינו מכין לשבת. אפילו אם נולדה ביום טוב שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו. כלומר, מה הם מקווים? הערב תבשילין גם לא יעזור על זה.
דיון: למה לא עוזרת הכנה ביום טוב שני לשבת?
דובר 1:
מעניין. אולי כן?
דובר 2:
הדבר הוא אבל העיקר לגבי ש… זה שיום טוב שני הוא ספק, זה עוזר רק לאתמול. אבל שיום טוב ושבת זה הלאה, היום טוב הדרבנן לא יכול להכין לשבת. יש את אותו איסור של נולד.
סיום פרק א׳ — כללי מלאכת יום טוב
דובר 1:
זה פרק א׳ שלומדים את עיקר הכללים של הלכות יום טוב, ושאר הלכות יום טוב זה בעצם הפרטים של הכללים. נכון?
דובר 2:
כן, מאוד טוב. בפרק הבא הרמב״ם מרחיב יותר על מוקצה ו…
דובר 1:
ובכן, באופן כללי, כן, אבל אני חושב שיש פרקים שמדברים על אוכל נפש יותר. בקיצור, צריך לפרט את כל הכללים האלה שלמדנו עכשיו. מה זה בעצם אוכל נפש? מה זה בעצם מוקצה? כל החילוקים האלה. מה דומה לשבת, לא יודעים מאיזו שבת, אבל את כל החילוקים האלה של שבת שלמדנו עכשיו צריך בעצם להסביר.
דובר 2:
לא, הפרק הוא כללים, אבל יש בו גם הרבה שכן נכנס לפרטים.
דובר 1:
לא ראיתי אף פרט אחד. אני מתכוון, פרט שהוא כמו דוגמה לכלל.
דובר 2:
כן, אמת.
דובר 1:
כן, אבל אני מתכוון שזה בעיקרו. אחר כך יש בהלכות יום טוב גם הנושא של עירוב תבשילין, הנושא של שמחת יום טוב, וכו׳. בהלכות חול המועד, אחר כך יש, בקיצור, עוד דברים כאלה.
דובר 2:
עד כאן הלכות פרק א׳ הלכות יום טוב להיום.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Resting on Yom Tov, Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Laws of Resting on Yom Tov – Chapter 1: Comprehensive Summary
—
Introduction to the Book
The Rambam calls this “Laws of Resting on Yom Tov” – it’s not about the specific mitzvos of each holiday (like eating matzah, sitting in the sukkah), but rather about the prohibition of melacha on Yom Tov, parallel to “Shevitas Shabbos” and “Shevitas Asor.”
—
Enumeration of Mitzvos (Rambam’s Introduction)
The Rambam: “There are twelve mitzvos included, six positive commandments and six negative commandments” – for each of the six yamim tovim (first day of Pesach, seventh day of Pesach, Shavuos, Rosh Hashanah, first day of Sukkos, Shemini Atzeres) there is a positive commandment (to rest) and a negative commandment (not to do melacha).
Simple meaning: Six yamim tovim, each with two mitzvos – twelve total.
Novel points:
1. The Rambam’s terminology for the names of yamim tovim: The Rambam doesn’t always use the popular names. He doesn’t say “Chag HaPesach” but rather “first and seventh of Pesach”; for Sukkos he says “Chag HaSukkos”; for Rosh Hashanah he says “on the first of the seventh month which is called Rosh Hashanah” – because “Rosh Hashanah” is not the language of Scripture, but rather the language of Chazal; in the verse it says “in the seventh month on the first of the month.” It’s also noted that “chag” alone means Shavuos in the language of the Mishnah (as in the law of “lachem”), but in the language of the Torah all yamim tovim are called “chag.” Pesach itself is called in the Torah “Chag HaMatzos,” not “Chag HaPesach.”
2. “Which are called yamim tovim”: This comes to exclude other days like Yoma D’Pagra, Rosh Chodesh, etc. – only these six days are “yamim tovim” proper regarding shevisa.
—
Halacha 1 – Shevitas Yom Tov and the Permissibility of Ochel Nefesh
The Rambam: “These six days which Scripture prohibited doing melacha… their rest is equal, for they are prohibited in all melachos of labor, except for melacha that is for the need of eating, as it says ‘only that which is eaten by every soul, that alone may be done for you.’”
Simple meaning: All six yamim tovim have the same law – meleches avoda is forbidden, but melacha for the need of eating (and drinking) is permitted.
Novel points:
1. Two sources for the permissibility of ochel nefesh: There are two ways we know that ochel nefesh is permitted on Yom Tov:
– Meleches avoda (language of Scripture): By Yom Tov it says everywhere “all meleches avoda you shall not do” – not simply “all melacha” as by Shabbos and Yom Kippur. The word “avoda” excludes melacha for the need of eating.
– Ach asher ye’achel (Parshas Bo): There it explicitly says “all melacha shall not be done on them, only that which is eaten by every soul, that alone may be done for you” – an explicit permissibility. The novel point is that specifically in Parshas Bo it says “all melacha” (without the word “avoda”), and there itself the verse says “ach asher ye’achel” – which explains all other places where it says “meleches avoda.”
—
Halacha 2 – Positive and Negative Commandments, Punishment of Malkos
The Rambam: “Whoever rests from meleches avoda on one of them has fulfilled a positive commandment, for it says regarding them ‘shabbason,’ meaning rest.”
Simple meaning: Whoever rests on Yom Tov fulfills a positive commandment.
Novel point: The Rambam explains that “shabbason” is not merely a description of the day, but a command – “shabbason” means “rest!” (an imperative). One might have thought that “shabbason” only describes the day’s character, but the Rambam says: you make it a shabbason through your resting.
The Rambam: “And whoever does on one of them melacha that is not for the need of eating, such as building or demolishing or weaving and the like, has nullified a positive commandment and transgressed a negative commandment, as it says ‘all meleches avoda you shall not do’… and if he did it with witnesses and warning he receives malkos from the Torah.”
Simple meaning: Whoever does meleches avoda on Yom Tov transgresses a positive and negative commandment, and with witnesses and warning receives malkos d’Oraisa.
Novel point – Distinction between Shabbos, Yom Kippur, and Yom Tov in punishments:
– Shabbos: Kares, chatas, sekilah
– Yom Kippur: Kares, chatas (no sekilah)
– Yom Tov: Only a lav with malkos (no kares, no chatas, no sekilah)
—
Halacha 3 – Many Avos Melachos with One Warning / Distinction of Melachos
The Rambam: “One who does many avos melachos on Yom Tov with one warning, such as planting and building and demolishing…” – receives only one malkos.
Simple meaning: By Shabbos there is a distinction of melachos — each melacha is a separate transgression with a separate obligation. By Yom Tov there is no distinction of melachos — all melachos are counted as one transgression. If someone does several melachos b’shogeg on Shabbos, he is liable for a separate chatas for each melacha. On Yom Tov, however, even several melachos, he is only liable once.
Novel points:
1. Source for the distinction of melachos only by Shabbos: The source is from “you shall not kindle fire in all your dwellings on the day of Shabbos” — specifically on the day of Shabbos is “hav’ara l’chalek yatza,” but by Yom Tov there is no separate prohibition of kindling.
2. No reason is explicitly given why the distinction exists — “it doesn’t say why, that’s just the rule.”
3. Practical difference: By Yom Tov one must know what the warning is, because all melachos are like one lav. By Shabbos there is a distinction between avos and toldos (av and tolda of it = only liable once), but by Yom Tov the entire distinction is not relevant.
—
Halacha 4 – Which Melachos are Forbidden/Permitted on Yom Tov, the Principle of “Mitoch”
The Rambam: “All melachos for which one is liable on Shabbos, if he did them on Yom Tov not for the need of eating — he receives malkos. Except for hotza’ah from domain to domain and kindling, for since hotza’ah was permitted on Yom Tov for the need of eating it was permitted even not for the need of eating… Therefore it is permitted on Yom Tov to carry out a child or a Torah scroll or a key and the like from domain to domain. And similarly it is permitted to kindle even though it is not for the need of eating. But other melachos — whatever has in it the need of eating is permitted, such as slaughtering and kneading and baking and the like. But whatever does not have in it the need of eating such as weaving and writing and building and the like — is forbidden.”
Simple meaning: The Rambam divides melachos into three categories:
1. Melachos that are inherently for the need of eating (slaughtering, kneading, baking) — permitted.
2. Melachos that are inherently not for the need of eating (weaving, writing, building) — forbidden, malkos.
3. Hotza’ah and kindling — permitted even not for the need of eating, through “mitoch she’hutrah l’tzorech hutrah shelo l’tzorech.”
Novel points and explanations:
a) The Foundation of “Mitoch” — Why Only by Hotza’ah and Kindling
Hotza’ah and kindling are the only melachos that have a legitimate existence both for the need of eating and not for the need. Hotza’ah — one can carry food, and one can carry a child. Kindling — one can make fire for cooking, and one can make fire just because. By such melachos we say “mitoch” — because the Torah permitted it for the need of eating, it is also permitted not for the need.
By other melachos “mitoch” doesn’t apply: slaughtering not for the need of eating is perhaps a mekalkel/melacha she’eina tzricha l’gufa — it’s not a normal case. Baking not for the need of eating is hardly applicable. Therefore only by hotza’ah and kindling was the principle of “mitoch” needed.
b) The Rambam’s Position — Melachos That Are “Inherently” Not Eating Are Never Permitted
The Rambam’s language “that does not have in it the need of eating” means that the melacha itself is not a melacha of eating — not that this time he’s not doing it for eating. Weaving, writing, building — are inherently not melachos of eating, and are always forbidden, even if one does them precisely for an eating purpose (like writing down a recipe).
Not all 39 melachos are permitted for the need of eating. Only the melachos of “sidra d’pas” — the order of food preparation — were permitted. Other melachos were not permitted at all, even for the need of eating. There are commentators who say that all 39 melachos are permitted for the need of eating, but in the Rambam it doesn’t seem so.
c) The Question of “Megaben” (Making Cheese) = Boneh
The Gemara says that megaben (making cheese) transgresses boneh. Boneh is on the Rambam’s list of melachos “that do not have in it the need of eating” — but megaben is actually the very preparation of ochel nefesh! The suggested answer: when one makes cheese, he is dealing with food — it’s part of “preparing food” — and is not viewed as boneh in this context. Only when one does boneh not in the context of food is it viewed as a melacha. But the Rambam doesn’t say this explicitly — “it’s not clear.”
d) Question Regarding Slaughtering/Cooking Not for the Need of Eating
If someone slaughters or cooks not for the need of eating on Yom Tov, is it forbidden d’Oraisa? The Rambam’s language “if he did it not for the need of eating he receives malkos” seems to say yes. But it’s suggested that perhaps this is only forbidden d’Rabbanan, and the Rambam will clarify later.
e) The Rambam’s Examples by Hotza’ah — Child, Torah Scroll, Key
It’s asked whether the examples are just illustrations, or the Rambam means specifically things that have a “need of Yom Tov” (a child — one needs to take him; Torah scroll — to read; key — to open a house). This remains open for later.
—
Halacha 5 – Rabbinic Decree: Melachos That Can Be Done Before Yom Tov
The Rambam: “All melachos that can be done before Yom Tov, and there will be no loss or deficiency in taste if done before — the Sages forbade doing them on Yom Tov, even though they are for the need of eating. And why did they forbid this? A decree lest a person leave melachos that can be done before for Yom Tov, and the entire Yom Tov will be spent doing food preparation and melachos, and he will be prevented from simchas Yom Tov, and he will have no leisure to eat and drink.”
Simple meaning: D’Oraisa one may do all melachos of ochel nefesh on Yom Tov. But the Sages forbade melachos that one could have done before Yom Tov without any loss or deficiency in taste, so that the person shouldn’t put everything off to Yom Tov and be left without time for simchas Yom Tov.
Novel points and explanations:
1. The foundation of the decree is simchas Yom Tov, not shevisa: The Rambam’s reason for the decree is not a stringency in shevitas Yom Tov (as by Shabbos where the concept is “so that he may rest”), but rather a decree to protect the mitzvah of simchas Yom Tov. The Rambam mentions here for the first time that there is a mitzvah of simchas Yom Tov, even before he learns it out explicitly in later halachos.
2. Two aspects in the Rambam’s language: “And he will be prevented from simchas Yom Tov” means he won’t have the rest/leisure of Yom Tov, and “and he will have no leisure to eat and drink” means he literally won’t have time to eat and drink. Perhaps both are essentially the same thing: he will be so busy with preparations that when everything is ready, it will already be after Yom Tov.
3. Distinction between Shabbos and Yom Tov: By Shabbos the reason is “so that he may rest” – rest. By Yom Tov there is no mitzvah of rest (one may do ochel nefesh), but rather the concept is simchas Yom Tov. By Shabbos it’s “as if all your work is done,” but Yom Tov is different – one will be busy preparing food, but not with everything one could have done earlier.
4. A psychological observation: People have two bad traits: (a) they like to put off things from today to tomorrow, (b) they’re afraid of being left with idle time. Both lead to putting off melachos to Yom Tov.
5. The Ra’avad’s dispute: The Ra’avad views the decree more similar to Shabbos – that one shouldn’t specifically put off melachos to Yom Tov, which means “since he prepares his melacha for Yom Tov” – the reason is more about the burden, that one shouldn’t increase burden on a holy day. The Rambam, however, has incorporated more into the topic of simchas Yom Tov.
—
Halacha 5 (continued) – Hotza’ah on Yom Tov: Why Permitted Even Not for the Need
The Rambam: “And even though all hotza’ah can be done before Yom Tov – in order to increase simchas Yom Tov, that he may go and come with whatever he wants and complete his needs, and not be like one whose hands are bound.”
Simple meaning: Hotza’ah is permitted on Yom Tov even not for the need (mitoch she’hutrah l’tzorech hutrah shelo l’tzorech), even though one could have brought everything before Yom Tov, because the reason is to increase simchas Yom Tov.
Novel points:
1. A “paradox” in the Rambam – and the answer: On one hand, melachos of ochel nefesh that one could have done before Yom Tov are forbidden (d’Rabbanan); on the other hand, hotza’ah is permitted even not for the need, even though every hotza’ah is “possible to do before Yom Tov.” The answer: Both have the same reason – simchas Yom Tov – but with opposite conclusions. Hotza’ah is a “melacha gru’ah” (not a great burden), and the person wants to feel free to come and go – “and not be like one whose hands are bound.” Other melachos are a heavy matter that takes away from simchas Yom Tov. So: hotza’ah permitted = simchas Yom Tov (freedom); other melachos forbidden = simchas Yom Tov (not being busy).
2. The Ra’avad’s different reason for hotza’ah: The Ra’avad says that hotza’ah is permitted not because of “hands bound,” but because there is a positive mitzvah to send mishloach manos on Yom Tov – “eat rich foods and drink sweet drinks and send portions” (Nechemiah). In Maseches Beitzah it says that one sends mishloach manos on Yom Tov, and this is kavod hayom. One couldn’t have sent before Yom Tov, because that wouldn’t have been a Yom Tov thing.
3. Shabbos – “hands bound” and eruv: By Shabbos there is indeed the situation of “hands bound” regarding hotza’ah, and therefore one must make an eruv.
4. [Digression: Oneg Shabbos and pain] By Shabbos there is oneg Shabbos and kavod Shabbos, but not the specific concept of “hands bound.” But the rule “in a place of pain the Rabbis did not decree” by Shabbos is perhaps not just the general rule, but has a connection to oneg Shabbos specifically – Shabbos is a day of pleasure, therefore pain is more of a reason to be lenient.
—
Halacha 5 (continued) – Examples of Forbidden/Permitted Melachos
The Rambam: “How so? One may not harvest, nor thresh, nor winnow, nor select, nor grind, nor sift on Yom Tov. For all these can be done before and there is no loss or deficiency in them. But kneading and baking and slaughtering – are permitted, for if one did these before there is loss or deficiency in taste. For fresh bread or a dish cooked today is not like bread baked yesterday or a dish cooked yesterday. Nor is meat slaughtered today like meat slaughtered yesterday… and so all similar cases.”
Simple meaning: From harvesting to sifting – all stages of preparing flour – are forbidden on Yom Tov because one could have done them before Yom Tov without deficiency. But kneading, baking, cooking, slaughtering – are permitted, because fresh bread, fresh cooked food, and fresh meat taste better than yesterday’s.
Novel points:
1. “And so all similar cases” — a broad rule: It’s asked whether this means we can assess on our own what is better fresh. For example, an apple or grapes that are just off the tree are fresher — perhaps one should therefore be allowed to be tolesh (harvesting) on Yom Tov? The Rambam gives a broad possibility — even a small difference in taste (like between yesterday’s and today’s cooked food) is enough to permit.
2. Fresh meat in ancient times: Today meat comes from the freezer, but the Rambam speaks of a time without freezers. In 24 hours, especially in summer (most yamim tovim are in summer), meat can become spoiled. But the Rambam doesn’t say it becomes spoiled — he only says it doesn’t taste as good. This alone is enough for the permissibility.
—
Halacha 5 (continued) – Machshirei Ochel Nefesh: Grinding Spices
The Rambam: “And similarly machshirei ochel nefesh that have deficiency and are made before, one does them on Yom Tov, such as grinding spices and the like.”
Simple meaning: Preparations (helping things) for ochel nefesh that become weaker if one prepares them before Yom Tov — one may make on Yom Tov, like grinding spices.
Novel points:
1. Grinding spices vs. grinding wheat — same melacha, different law: The Rambam said earlier “and one may not grind wheat” — one may not grind wheat. But grinding spices, which is also grinding, is permitted. This shows that not all grinding is forbidden — it depends whether there is a deficiency in taste. By wheat there is no difference between yesterday and today, but by spices there is a difference (freshly ground spices smell better). This is confirmed from practice — one sells “mills” to grind pepper on the spot, because it’s certainly better fresh.
—
Question of Tolesh on Yom Tov
Novel points:
1. The Ra’avad’s question: The Ra’avad asks: “In all these there is no reason, why may one not pluck vegetables and pick fruits from a tree which are fresher?” — if the rule is that everything that is better fresh one may make on Yom Tov, why may one not be tolesh vegetables and take down fruits from trees, which are certainly better fresh? The Ra’avad brings the Yerushalmi that it’s only forbidden in tolesh.
2. A difficult question: If the criterion is “anything that is a bit better fresh,” tolesh should also be permitted. It’s hard to see from where the commentators (Maggid Mishneh and others) take the distinction that tolesh is different.
3. Suggested answers (not fully accepted): Perhaps the distinction is between things one does in the house (cooking, baking) and things one does in the field (harvesting, tolesh) — it’s too far, too much burden. But the answer is not satisfying.
4. [Digression: Yom Tov vs. Shabbos — “chaftzecha”:] On Yom Tov one may indulge more than on Shabbos. Shabbos is “from doing your affairs” — “all your work is done,” all your needs are already done. Yom Tov is different — it’s more permitted to do for one’s needs.
—
Halacha 6 – One May Not Cook on Yom Tov What Will Be Eaten on a Weekday
The Rambam: “One may not cook on Yom Tov what will be eaten on a weekday… and melacha that is for the need of eating was only permitted in order to benefit from it on Yom Tov.”
Simple meaning: One may not cook on Yom Tov to eat during the week. The Torah only permitted meleches ochel nefesh in order to have benefit from it on Yom Tov itself.
Novel points:
1. D’Rabbanan or d’Oraisa: This is apparently clearly a prohibition d’Rabbanan, but the Rambam’s language “and the Torah did not permit” sounds like d’Oraisa. The reason is similar to “things that are impossible” — that one shouldn’t come to bake a whole year’s bread on Yom Tov.
—
Halacha 7 – Made to Eat on Yom Tov and It Remained
The Rambam: If one cooked to eat on Yom Tov and it remained — one may eat the leftovers on a weekday.
Simple meaning: L’chatchila one may not cook for the weekday, but b’dieved if it remained from what one cooked for Yom Tov, one may eat.
—
Halacha 8 – Increasing Quantities: A Woman Fills an Entire Pot / Oven
The Rambam: “A woman fills an entire pot with meat… even though she only needs one piece. A baker fills a barrel with water… a woman fills an oven with bread even though she only needs one loaf.”
Simple meaning: One may make more than one needs for Yom Tov, as long as a portion goes for Yom Tov.
Novel points:
1. The reason of “when bread is abundant”: The Rambam gives a reason — when one bakes more bread at once, it comes out better (when bread is abundant it doesn’t bake well — when there are few loaves in the oven it doesn’t bake as well). This applies to all three cases — meat, water, and bread.
—
Halacha 8 (continued) – Salting Several Pieces at Once
The Rambam: “A person may salt several pieces at once even though he only needs one piece.”
Simple meaning: One may salt many pieces of meat at once, even if one only needs one piece for Yom Tov.
Novel points:
– It’s brought up a question what kind of melacha is salting — whether it’s similar to cooking, whether it’s me’abed (on leather), whether it’s only a burden-prohibition. The discussion doesn’t come to a clear conclusion, but in the context of Yom Tov we’re talking about burden — just as “filling for his masters” (one may do more burden than one needs for Yom Tov).
– In Laws of Shabbos (chapter 22) it says regarding radishes that one may only salt them close to eating, and regarding kovesh (making pickles) or me’abed — things that one puts away for a long time have a special prohibition.
—
Halacha 9 – Cooking Too Much by Mistake / And the Dish Remained
The Rambam: “One who cooks for himself on Yom Tov to eat on it… and the dish remained — it is permitted to eat it tomorrow.”
Simple meaning: Someone who cooked for Yom Tov (for example for guests who didn’t come) and it remained — one may eat it after Yom Tov (on a weekday or Shabbos). This is only when it was truly a mistake — he really invited guests and they didn’t come.
—
Halacha 10 – Trickery (Erma): They Were More Stringent with Trickery Than with Intentional
The Rambam: “But one may not trick… for they were more stringent with trickery than with intentional — it is forbidden to eat it even on the Shabbos after Yom Tov.”
Simple meaning: Someone who makes a trick — he acts as if he’s cooking for Yom Tov but really cooks for a weekday — this food is forbidden, even on Shabbos after Yom Tov.
Novel points:
1. They were more stringent with trickery than with intentional: A meizid (one who cooks explicitly for a weekday) doesn’t make the food forbidden, but a me’arim (one who plays the system) is even more stringent. The reason: if trickery would help, everyone would trick — “so that he won’t trick.”
2. Practical example: Someone who forgot eruv tavshilin and thinks up a trick — “I’m cooking for guests” — this is forbidden.
3. In other areas of Yom Tov, trickery is specifically permitted (as by mesukenes, see below), but here trickery is forbidden.
—
Halacha 11 – Dangerously Ill Animal
The Rambam: “One who had a dangerously ill animal — he may not slaughter it on Yom Tov, unless he knows that he can eat from it a k’zayis roasted while it is still day.”
Simple meaning: An animal that is dying — one may only slaughter it on Yom Tov if there is still enough time to eat a k’zayis roasted before the end of Yom Tov.
Novel points:
1. Roasting is the quickest way — one doesn’t need to salt, only roast, therefore this is the measure.
2. Trickery is here permitted because of loss: Here it’s clear that the person is slaughtering to save his money (not because he really needs to eat), and therefore it’s permitted — because he *can* eat a k’zayis on Yom Tov. The Rambam says “unless he knows that he can eat” — not that he must actually eat, but that it’s possible. This is a greater trickery than increasing quantities (where he actually eats), but it’s permitted because of loss.
3. Distinction between trickery by me’arim (forbidden) and trickery by mesukenes (permitted): By me’arim the trickery is completely a fraud — he has no guests at all. By mesukenes the trickery is “fake” — he can actually eat a k’zayis. If there isn’t enough time, even the trickery isn’t possible, and no one will believe it.
4. “So that he won’t slaughter on Yom Tov what he will eat on a weekday” — the foundation: melachos of Yom Tov are only permitted for benefit of Yom Tov itself, not to save money.
—
Halacha 12 – Cooking for Gentiles and Dogs
The Rambam: “One may not cook on Yom Tov to feed gentiles and dogs, as it says ‘it alone may be done for you’ — for you and not for gentiles, for you and not for dogs.”
Simple meaning: One may not cook on Yom Tov for gentiles or dogs. The verse says “for you” — for you (Jews), not for gentiles, not for dogs.
Novel points:
– The Rambam doesn’t mention an animal “whose sustenance is upon you” — an animal that you are obligated to feed.
– Distinction Shabbos/Yom Tov: On Shabbos one may invite a gentile to eat with the Jew, but Yom Tov is different.
—
Halacha 12 (continued) – Prohibition of Inviting a Gentile on Yom Tov
The Rambam’s position: One may not invite a gentile on Yom Tov, a decree lest he increase on his account. But if the gentile comes on his own — they eat what they are eating, for they have already prepared.
Simple meaning: The prohibition is specifically on inviting a gentile, because this leads to cooking more for him. But if the gentile comes on his own, he may eat from what is already prepared.
Novel points:
1. Explanation of “decree lest he increase on his account”: “Decree” means that even if the Jew says he’s not cooking extra — therefore it’s forbidden to invite. The concern is that he will directly cook for the gentile, not just increase quantities. “Increase on his account” means he will refill the pot — a whole new melacha for the gentile. It seems that increasing on his account for a gentile will indeed be forbidden, unlike increasing quantities for a Jew.
2. The distinction between inviting and coming on his own: When one invites a gentile, one counts on him and will cook for him. But when he comes on his own, it’s not a surprise — one won’t now go cook for him.
3. [Digression: The custom to invite the head of government to the Seder] — there was an old custom among Jews to invite the mayor/governor to the Seder. Rabbi Chaim Sonenfeld explained this custom: at the Seder one usually cooks the night before (erev Yom Tov), not at night. Therefore there is no concern of “lest he increase on his account” — everything is already prepared for Yom Tov. The purpose of inviting was kiruv — that the gentile should see that one doesn’t eat Christian blood (against blood libels).
4. [Digression: Antoninus and Rebbi] — in the Gemara we see that Rebbi invited Antoninus to eat, and he asked about the “spice of Shabbos.”
—
Halacha 12 (continued) – Animal of Partnership (Half Gentile Half Jew)
The Rambam: An animal that is half owned by a gentile and half by a Jew — it is permitted to slaughter it on Yom Tov, for it is impossible to eat from it a k’zayis without slaughtering.
Simple meaning: An animal that belongs half to a gentile and half to
Continued Translation
Simple meaning: An animal that belongs half to a gentile and half to a Jew — one may slaughter it on Yom Tov, because slaughtering is one action that cannot be divided.
Novel points:
1. The foundation: Slaughtering is one action of cutting that makes it possible to eat from the entire animal. When the Jew slaughters for his portion, the gentile’s portion automatically comes with it.
2. Distinction between slaughtering and dough: By a dough (isa) that is half owned by a gentile and half by a Jew — it is forbidden to kindle fire (to bake the entire dough), because if he can divide the dough — one can divide the dough, let him divide it and only bake the Jew’s portion. Slaughtering is impossible to divide, but dough can be divided.
3. A question regarding dough: If the gentile’s portion of dough will become spoiled, is this similar to a “dangerously ill animal”? This is not elaborated.
—
Halacha 12 (continued) – Bnei HaChayil: Baking for Soldiers on Yom Tov
The Rambam: Soldiers who gave flour to a Jew — if when they give bread to a child they are not particular, it is permitted to bake for them on Yom Tov, for every piece of bread is fit for a child.
Simple meaning: When soldiers (gentiles) bring their flour and force Jews to bake it — if they are not particular that the Jew takes off a piece of bread for a child, one may bake on Yom Tov, because every piece of bread is “fit for a child” — it’s potentially for a Jew.
Novel points:
1. The reality: Soldiers come to town with sacks of flour and force the local Jews to bake it. This is a ma’aseh shehaya (from the Gemara).
2. Great difficulty — contradiction to “lest he increase on his account”: We learned earlier that one cannot say “I’m baking a lot and a piece goes for me” — that’s precisely “increase on his account”! If someone invites a gentile to a meal, he can also say “a piece from his portion I’ll give to my child” — and therefore it’s forbidden! How does the permissibility of “every piece of bread is fit for a child” help here?
3. Answer — in a time of distress: The permissibility is only in a time of distress — because there was no choice, the military forced it. In such a situation Chazal permitted, but not simply, rather with such an explanation/mechanism that every piece of bread is “fit for a child.” It’s a lomdus — one cannot say about all the pieces together that they are for the child, but about each piece separately one can say “perhaps this piece goes for the child.”
4. General principle throughout the entire Torah: By rabbinic prohibitions, if it interferes with a Jew (hatred, danger), one may — one just needs to make some distinction (a mechanism/explanation). This is the pattern in many halachos.
5. Explanation of “if when they give bread they are not particular”: If they are particular — if there is truly a concern of danger (wicked soldiers), then one would have permitted even without this permissibility, from the side of pikuach nefesh/because of hatred. The “if” means it’s talking about a situation that is less dangerous — good soldiers who let one take off a piece — and then the permissibility works.
6. Precision in “if”: In many halachos there is only one “if” (not two alternatives). This means that the “if” describes the usual picture — this is how it normally is. But it doesn’t mean that if not, it’s lost — one will need to find another permissibility.
—
Halacha 12 (continued) – Dough for Dogs
The Rambam: Dough for dogs — a dough that one makes for dogs — when the shepherds eat from it, one may bake it on Yom Tov.
Simple meaning: One may not bake on Yom Tov for dogs. But because the shepherds who go out with the dogs also eat from that dough when they become hungry, it is permitted to bake.
Novel points:
1. Dogs in Chazal: Dogs were not household pets to pet on the couch — they were used for farming, herding goats and the like. Therefore the reality is that shepherds go out with dogs and eat from the same dough.
2. Question of increasing quantities: He’s baking more than what the shepherds need — isn’t this increasing? The Maggid Mishneh asks this. The answer is perhaps the same as by bnei hachayil — every piece can be fit for a Jew (the shepherd), just as by a dangerously ill animal where every piece can be fit for a person.
—
Halacha 13 – Cooking on Yom Tov for Gentiles / for Animals / Left for Weekday — The Foundation of “Ho’il”
The Rambam: One who cooks on Yom Tov for gentiles, for animals, left it for a weekday — he does not receive malkos. For if guests had come to him it would have been fit for them.
Simple meaning: Someone who did cook in one of the forbidden ways (for gentiles, for animals, or to leave for after Yom Tov) — does not receive malkos. The reason: “ho’il” — because if guests had come, the dish would have been fit for them.
Novel points:
1. “Ho’il” — the foundation: This is the well-known principle “ho’il v’i miklei lei orchim” — one can never clearly say that one is not baking for a Jew, because guests can always come.
2. D’Oraisa or d’Rabbanan? Here it seems that the very prohibition is d’Oraisa, only “ho’il” is the answer why one doesn’t receive malkos. But from the earlier halachos (increasing quantities, dangerously ill animal) it seems it’s not d’Oraisa.
3. Perhaps the “ho’il” works as by bnei hachayil: When one cooks, it’s not clear that it’s not for today and not for a Jew — this itself makes it still within the category of ochel nefesh. It’s not just a technical answer, but it defines the action as ochel nefesh.
4. Distinction between Rambam and others: In the Rambam it doesn’t say that one must actually give to a child (as by bnei hachayil). This supports that the “ho’il” is a definition of the action, not a practical instruction.
5. “He does not receive malkos” — even makkas mardus? Perhaps the Rambam means that one also doesn’t receive makkas mardus (d’Rabbanan), because “ho’il” also helps on d’Rabbanan.
—
Halacha 13 (continued) – Cooked for Himself and It Remained
The Rambam: One who cooked for himself and it remained — it is permitted to feed from it to gentiles and animals.
Simple meaning: When one cooked for oneself (legitimate ochel nefesh) and it remained, one may give it to gentiles or animals. It doesn’t become forbidden in benefit.
Novel points:
– L’chatchila one may not — but b’dieved it doesn’t become forbidden.
– By trickery it becomes forbidden: The only way it becomes forbidden is when someone says he’s baking for himself but really means for gentiles or for tomorrow — that’s trickery.
—
Halacha 14 – Washing and Anointing: Something Equal for Every Soul
The Rambam: “Washing and anointing are included in eating and drinking. As it says ‘that which is eaten by every soul’ — everything that is for the need of the body. Therefore one heats water on Yom Tov and washes with it his face, hands and feet. But his entire body is forbidden, a decree of the bathhouse.”
Simple meaning: Washing and anointing are also included in ochel nefesh — it’s a need of the body. One may heat water on Yom Tov for face, hands, feet. But the entire body is forbidden because of the decree of the bathhouse.
Novel points:
1. “Nefesh” = body: The Rambam translates “for every soul” — everything that one needs for the body. In the Torah “nefesh” means body, not soul. [Digression: even a corpse is called “nefesh” — “all who touch a corpse, the soul of man” (Parshas Chukas). But perhaps “nefesh” means specifically the living body — “nefesh chaya.”]
2. The Rambam translates “ye’achel” broadly: Not just actual eating, but every bodily pleasure — washing and anointing are also a type of “eating” for the body.
3. Great novel point of the Rambam — decree of the bathhouse on Yom Tov: The Rambam says that the entire body is forbidden because of the decree of the bathhouse — the same decree as Shabbos (that bathhouse owners will heat water). This is almost a novel point of the Rambam himself — in the Gemara it does say that the entire body is not permitted on Yom Tov, but it doesn’t clearly say why. The Rambam understands that it’s the decree of the bathhouse similar to Shabbos — if one will allow a bathhouse on Yom Tov, one will come to make it also on Shabbos.
4. Dispute of Rishonim — Tosafos’s position: Tosafos learns differently — the entire body is forbidden d’Oraisa, because washing the entire body is not davar hashoveh l’chol nefesh (not every person needs to wash their entire body every day). Tosafos learns “every soul” as a limitation — it must be specifically something that every person needs.
5. Great practical difference l’halacha — warm shower on Yom Tov:
– According to Tosafos: Because the criterion is “davar hashoveh l’chol nefesh” — one can argue that today is different: today every person takes a warm shower every day, so it is now davar hashoveh l’chol nefesh, and permitted. Rav Yechiel Meir and others say this.
– According to Rambam: It’s harder to permit, because the prohibition is a decree (decree of the bathhouse), not a law in davar hashoveh l’chol nefesh. A decree doesn’t change with time.
6. [Digression: Smoking on Yom Tov:] The Pnei Yehoshua has a long responsum that one may smoke on Yom Tov because it’s davar hashoveh l’chol nefesh. Rav Yechezkel Roth used to say: today when most people don’t smoke, smoking is no longer davar hashoveh l’chol nefesh. But a shower is today indeed davar hashoveh l’chol nefesh. This goes according to Tosafos’s way — one looks at “today’s souls.”
—
Halacha 14 (continued) – Water That Was Heated Before Yom Tov
The Rambam: “And water that was heated before Yom Tov, one may wash his entire body with it on Yom Tov” – for they only decreed on this matter on Shabbos alone.
Simple meaning: Water that was heated before Yom Tov, one may wash one’s entire body with it on Yom Tov, because the decree on washing in water that was heated before Shabbos was only on Shabbos, not on Yom Tov.
Novel points:
1. What does “entire body is forbidden” mean: When the Rambam says “entire body is forbidden” on Yom Tov, he doesn’t mean the washing itself, but rather the heating of water for washing. But if the water was already heated before Yom Tov, then one may wash one’s entire body on Yom Tov — even on Shabbos one would not have been allowed.
2. Two decrees on bathhouses: (a) On Shabbos – one may not use hot water even if heated before Shabbos; (b) On Yom Tov – one may not heat water for washing the entire body, but hot water that was heated before Yom Tov is permitted.
3. A shower is not a “bathhouse”: A shower is not at all the category of “bathhouse” that the Gemara and Rambam speak of. A bathhouse means one goes into water (a tub, a mikveh, a hot tub). A shower is a new reality that didn’t exist in the time of Chazal — water pours on the entire body, but one doesn’t go into water. The Rambam only makes two categories: face, hands and feet, or entire body (= going into water). A shower doesn’t fall into either of the two.
4. A shower is not pleasure: “Beis chamim” which means pleasure, refers to going into a mikveh, a hot tub, a large bathtub — that’s pleasure. But a shower is a technical thing — one goes to clean oneself, not for enjoyment. No one goes into a shower for pleasure. Therefore a shower should certainly be permitted.
5. Practical necessity: Yom Tov, especially when it’s two or three days, cannot be that one should stink and feel uncomfortable. Yom Tov is a time of joy and pleasure — something must be permitted.
6. Limb by limb: Later poskim had a category of washing not the entire body at once, but limb by limb — that is, it shouldn’t look like a bathhouse.
7. Problem of the boiler: By a shower in modern houses hot water sits in a large tank. When one uses hot water, cold water enters the boiler, and one heats it — this is a separate question. On Yom Tov the question is whether this heating is for the need of ochel nefesh — one uses hot water to wash dishes for the next meal, but after the last meal is harder.
—
Halacha 15 – Shevusin on Yom Tov
The Rambam: “Everything that is forbidden because of shevus on Shabbos” – is also forbidden on Yom Tov, “unless it is for the need of eating and the like or things that are permitted on Yom Tov as will be explained in these halachos.”
Simple meaning: All rabbinic prohibitions (shevusin) of Shabbos are also forbidden on Yom Tov, except for the need of eating or other needs that are permitted on Yom Tov.
Novel points:
1. Structure of the Rambam: Until now the Rambam has learned d’Oraisa – which melachos are forbidden and which permitted. Now he moves to rabbinic prohibitions. This is parallel to Laws of Shabbos.
2. Two types of shevusin: (a) Similar to melacha – each of the 39 melachos has rabbinic laws that are similar to it; (b) Brings to melacha – things that lead to melacha (for example medicine on Shabbos – not similar to grinding, but can lead to grinding medicines).
3. What does “because of shevus” mean here: Three possibilities: (a) things like excessive burden; (b) things that we learn from “from finding your needs and speaking a word” (telling a gentile etc.); (c) according to the Ramban’s interpretation that “shevus” means things that one must rest from. But in Laws of Shabbos chapter 21 the Rambam uses “shevus” also on similar to melacha. Perhaps he means here specifically things that are only shevus (like excessive burden), not the similar to melacha.
4. “Or things that are permitted on Yom Tov”: This doesn’t mean only for the need of eating, but also other needs that the Sages permitted specifically on Yom Tov — certain shevusin that are forbidden on Shabbos are permitted on Yom Tov.
—
Halacha 16 – Carrying / Muktzeh on Yom Tov
The Rambam: It is forbidden to carry it on Yom Tov except for the need of eating and the like. “And everything that is permitted on Shabbos is permitted on Yom Tov. And there is on Yom Tov what there isn’t on Shabbos” – the prohibition of muktzeh, “for muktzeh is forbidden on Yom Tov and permitted on Shabbos.”
Simple meaning: The laws of carrying (kli shemelachto l’issur, muktzeh machmas gufo, muktzeh machmas chisaron kis etc.) are also relevant on Yom Tov. But for the need of eating everything becomes permitted. Additionally there is a new prohibition of muktzeh that exists only on Yom Tov – davar she’eino muchan, something that a person set aside from his mind.
Novel points:
1. For the need of eating by carrying: By carrying on Shabbos there is always the permissibility of for its use and its place (by kli shemelachto l’issur). But Yom Tov, even the categories that one normally may not for its use and its place (like muktzeh machmas gufo, muktzeh machmas chisaron kis), become permitted for the need of eating — just as ochel nefesh permits avos melachos, it also permits carrying.
2. Why is Yom Tov more stringent than Shabbos in muktzeh? The Rambam’s reason: because Yom Tov is lighter than Shabbos (only a lav, not sekilah), the Sages had to add a stringency of muktzeh “lest they come to treat it lightly.” The leniency brings a stringency — “since you were lenient on it… you were stringent on it.”
3. A deeper explanation: It’s compared to what we learned earlier about trickery — when something is a “light matter” in the person’s mind, one must be stringent so that one shouldn’t think it’s easy.
4. The dispute of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon: Rabbi Yehuda forbids muktzeh also on Shabbos, Rabbi Shimon permits. We rule like Rabbi Shimon on Shabbos (muktzeh permitted) and like Rabbi Yehuda on Yom Tov (muktzeh forbidden). This is Rav Nachman’s novel point.
5. Another explanation why muktzeh is more relevant on Yom Tov: Because Yom Tov is a time when one is involved with food preparation — one cooks, one slaughters — one needs limitations in what one may use for cooking. Shabbos, where one may not cook anyway, muktzeh is less practically relevant.
—
Halacha 17 – Examples of Muktzeh on Yom Tov
The Rambam: “How so? A hen that stands to lay eggs, and doves of a dovecote… and fruits that stand for commerce – all these and similar things are muktzeh, and it is forbidden to eat from them on Yom Tov, until one prepares them while it is still day and thinks about them for eating. But on Shabbos everything is prepared for Shabbos and doesn’t need preparation.”
Simple meaning: A hen that stands to lay eggs (not to slaughter), doves from a dovecote, fruits that stand for commerce – all this is muktzeh on Yom Tov. One may not eat them until one has prepared them before Yom Tov. Shabbos however – “everything is prepared for Shabbos.”
Novel points:
1. What does “muktzeh” mean exactly: The word muktzeh comes from “katzah” – set aside, at the edge, not in one’s thought. He set it aside from his mind – didn’t think of it for eating.
2. An important foundation – muktzeh never means carrying: Muktzeh never means – not by Chazal, not by the Rambam, not in Shulchan Aruch – prohibition of carrying. Muktzeh always means prohibition of use – one may not use the thing that is muktzeh from his mind. What we call today “muktzeh” (=carrying) is “not precise according to the Gemara.” For example: fruits that stand for commerce – one may carry them (e.g. for the need of its place), but one may not cook/eat them on Yom Tov. The prohibition is on ochel nefesh, not on carrying.
3. The Ra’avad’s dispute: The Ra’avad brings that “not all agree on this” – there are Geonim who rule like Rabbi Shimon that muktzeh is permitted even on Yom Tov. The Rema in Shulchan Aruch brings this position and says that one can rely on it.
—
Halacha 18 – Nolad
The Rambam: “And just as muktzeh is forbidden on Yom Tov so is nolad forbidden… a weekday prepares for Shabbos and a weekday prepares for Yom Tov, but Yom Tov does not prepare for Shabbos and Shabbos does not prepare for Yom Tov. Therefore an egg that was laid on Yom Tov after Shabbos is forbidden… and they forbade it on every Yom Tov as a decree because of Yom Tov after Shabbos. And similarly an egg that was laid on every Shabbos is forbidden.”
Simple meaning: Nolad – something that was “born” (came into being) on Yom Tov – is forbidden. An egg that was laid on Yom Tov after Shabbos is forbidden because “Shabbos prepares for Yom Tov” is forbidden. The Sages extended this to every Yom Tov (a decree) and also to Shabbos.
Novel points:
1. Nolad is more stringent than muktzeh: Muktzeh means he has the thing but set it aside with his mind. Nolad is even more – he didn’t have it at all, it’s “completely muktzeh from his mind because he doesn’t yet have it in his hands.” Even those who say muktzeh is permitted on Yom Tov (like Rabbi Shimon) agree that nolad is forbidden on Yom Tov. (It says in Perush HaMishnayos of the Rambam.)
2. The foundation of “Shabbos does not prepare for Yom Tov”: The main prohibition by an egg laid on Yom Tov after Shabbos is not muktzeh in the usual sense. The hen itself is “standing for eating” – it’s not muktzeh. Seemingly the egg should also be prepared because it’s part of the hen. But the novel point is: the egg developed (was completed) on Shabbos, and “Shabbos does not prepare for Yom Tov” – the day of Shabbos doesn’t prepare things for Yom Tov. Not a person prepared it – a chicken prepared it – but it was prepared on Shabbos, and Shabbos is not a day that prepares for tomorrow.
3. The stages of the decree:
– First stage: An egg laid on Yom Tov after Shabbos – forbidden from the basic law (Shabbos prepares for Yom Tov).
– Second stage: The Sages forbade an egg laid on every Yom Tov – “a decree because of Yom Tov after Shabbos.”
– Third stage: Also an egg laid on every Shabbos is forbidden – if Yom Tov is before Shabbos (Friday), “Yom Tov does not prepare for Shabbos.”
4. The principle: “A weekday prepares for Shabbos, and a weekday prepares for Yom Tov, but Yom Tov does not prepare for Shabbos and Shabbos does not prepare for Yom Tov” – only a weekday can prepare for Shabbos or Yom Tov.
—
Halacha 18 (continued) – An Egg That Was Laid: Law of Carrying and Mixture
The Rambam: “And just as it is forbidden to eat it so it is forbidden to carry it. Even if it mixed with a thousand, all are forbidden, for tomorrow all will be permitted — anything that has something that permits it even in thousands of thousands is not nullified.”
Simple meaning: An egg that was nolad on Yom Tov one may not only not eat, but also not carry. And even if it mixed with a thousand permitted eggs, all are forbidden, because it’s a davar sheyesh lo matirin.
Novel points:
– The prohibition of carrying is not a new separate prohibition of muktzeh because of nolad, but a simple thing — because one can do nothing with an egg except eat, and because one may not eat it, it is automatically forbidden in carrying.
– The principle of davar sheyesh lo matirin even in thousands of thousands is not nullified: normally a prohibition can be nullified in a majority of permissible, but because the egg becomes permitted right after Yom Tov, it’s a davar sheyesh lo matirin. Rashi’s reason: why do you need to permit today? Wait until tomorrow!
—
Halacha 18 (continued) – Eggs Found in a Hen That Was Slaughtered on Yom Tov
The Rambam: “But one who slaughters a hen on Yom Tov and finds in it complete eggs, these are permitted, for this is not a common occurrence, and something that is not common but occasional… they did not decree on it.”
Simple meaning: If one slaughters a hen on Yom Tov and finds inside complete eggs, they are permitted, because this is a rare thing, and on rare things the Sages did not decree.
Novel points:
– An important foundation in the nature of rabbinic decrees: Rabbinic decrees are on concrete things, not on abstract principles (abstract definitions). The Sages forbade eggs that are born — that’s the concrete case. But an egg that one finds in a slaughtered hen is a completely different case, which is not common, and on it they never made a decree at all. It’s not that it’s an exception from the decree — rather the case never entered into the decree. There are very many proofs from the Rambam on this way of thinking — that rabbinic decrees are concrete, not abstract.
—
Halacha 19 – Second Day Yom Tov of the Diaspora
The Rambam: “And this that we do outside the Land, every Yom Tov of these two days — is a custom, and the second day Yom Tov is from the words of the scribes, and it is from things that were innovated in exile.”
Simple meaning: Outside the Land one makes every Yom Tov two days. This is a custom, and the second day Yom Tov is from the words of the scribes, and it’s something that was innovated in exile.
Novel points:
1. Three definitions in one halacha: The Rambam uses three terms — (1) custom, (2) from the words of the scribes, (3) innovated in exile. This is seemingly a contradiction — custom and words of the scribes is not the same! The answer: originally, when there was a doubt in the fixing of the month, the second day Yom Tov was a rabbinic law (from the words of the scribes). Today, when we already know the fixing of the month, it only has the force of a custom. But l’halacha there is no difference in stringency between custom and words of the scribes.
2. Innovated in exile comes to say that in the Land of Israel there was never two days Yom Tov (except Rosh Hashanah).
3. The Rambam refers to Laws of Sanctification of the Month (end of Sefer Zemanim) for the full explanation.
—
Halacha 20 – Residents of the Land of Israel
The Rambam: “Residents of the Land of Israel do not make two days… only Rosh Hashanah.”
Simple meaning: Residents of the Land of Israel don’t make two days Yom Tov, except Rosh Hashanah.
Novel points:
– [Digression:] A story of the Ateres Yehoshua, who wanted to go up to the Land of Israel, but said that he’s not ready to forgo the sanctity of the second day Yom Tov. This is brought in the context of the days between the straits — that two days Yom Tov reminds us that we are in exile.
—
Halacha 21 – Stringency of the Second Day Yom Tov
The Rambam: “The second day Yom Tov, even though it’s from the words of the scribes… everything that is forbidden on the first is forbidden on the second. And whoever desecrates the second day Yom Tov… whether in something that is because of shevus, whether melacha, whether he went outside the boundary — we give him makkas mardus, or we excommunicate him if he is not among the students.”
Simple meaning: The second day Yom Tov has the same law as the first day Yom Tov. Whoever desecrates the second day Yom Tov — whether shevus, whether melacha, whether outside the boundary — receives makkas mardus, or niddui if he is not a Torah scholar.
Novel points:
1. Distinction between a Torah scholar and an ordinary person: An ordinary person receives makkas mardus, a Torah scholar receives niddui instead of malkos. This is already in Laws of Torah Study — that one must give respect to the honor of a Torah scholar, therefore one doesn’t give him malkos in public, but rather one takes him into a small room and gives him niddui.
2. The Rambam reversed the order of the Gemara: In the Gemara it says that the rule is niddui, and the distinction is that a Torah scholar receives makkas mardus. But the Rambam starts with makkas mardus as the rule, because he goes strongly with his foundation that every rabbinic transgression receives makkas mardus. Therefore he presents it thus: first the rule of malkos, and then the exception that a scholar receives niddui. This is a methodological novel point in how the Rambam formulates halachos according to his principles.
3. Makkas mardus on Yom Tov: Makkas mardus one cannot give on Yom Tov itself — one gives it tomorrow. But niddui one can indeed do today (on Yom Tov itself). This is perhaps a reason why one uses niddui instead of malkos in certain cases.
4. Nature of makkas mardus: Makkas mardus is a punishment — just as malkos d’Oraisa is for d’Oraisa transgressions, so makkas mardus is the parallel for rabbinic transgressions.
5. Niddui vs. makkas mardus — which is worse? Niddui is worse (spiritually), but makkas mardus is a physical punishment. A Torah scholar receives specifically niddui instead of makkas mardus, because malkos in public is a greater disgrace for a Torah scholar.
—
Halacha 22 – Just as the First So the Second Regarding Eulogy, Fasting, and Joy
The Rambam: “Just as the first is forbidden in eulogy and fasting and obligated in joy, so the second. And there is no difference between them except regarding a corpse alone.”
Simple meaning: The second day Yom Tov is equal to the first day Yom Tov regarding eulogy, fasting, and joy. The only distinction is regarding a corpse.
Novel points:
1. The Rambam emphasizes that the second day Yom Tov is not only equal “negatively” (one receives punishment if one transgresses), but also equal “positively” — one is obligated to rejoice just as much on the second day Yom T
ov as on the first day Yom Tov. For living people it doesn’t matter whether it’s d’Oraisa or d’Rabbanan; for dead people (a corpse) it does matter.
2. Regarding a corpse: A corpse on the first day Yom Tov — gentiles should attend to its burial (only gentiles). On the second day Yom Tov — Jews should attend to it, one may do all the needs of the deceased: making the bed, shrouds, cutting spices, and all similar things. For the second day Yom Tov regarding a corpse is like a weekday — the Sages considered the second day Yom Tov like a weekday regarding a corpse, because of honor of the deceased.
3. Novel point regarding Rosh Hashanah: Even the two days of Rosh Hashanah, where the second day is more stringent (because we view it as one long sanctity), also regarding a corpse one was lenient on the second day of Rosh Hashanah.
—
Halacha 23 – Two Days Yom Tov of the Diaspora: They Are Two Sanctities
The Rambam: “These two days Yom Tov of the diaspora are two sanctities and are not like one day.”
Simple meaning: The two days Yom Tov of the diaspora are considered as two separate sanctities, not like one long day.
Practical difference — muktzeh/nolad: “Therefore something that was muktzeh on the first day Yom Tov or that was born on the first, if it prepared itself for the second — it is permitted.” Because when the second day enters with a new sanctity, it’s no longer muktzeh.
Examples: An egg that was laid on the first — may be eaten on the second. An animal and bird that were trapped on the first — may be eaten on the second. Something attached to the ground that was uprooted on the first — may be eaten on the second.
—
Halacha 24 – To Apply Ointment to the Eye on the Second Day Yom Tov
The Rambam: “It is permitted to apply ointment to the eye on the second day Yom Tov even though there is no illness.”
Simple meaning: One may apply a salve to the eyes on the second day Yom Tov, even without an illness.
Novel points:
1. What kind of prohibition is applying to the eye: The conclusion leans toward it being a matter of grinding medicines/medicine, which is normally forbidden.
2. Why lenient on the second day Yom Tov: The permissibility is because it’s something that “seems necessary” — not necessarily every day, but by the second day it already seems necessary. This is compared to the matter of showering on the second day Yom Tov — something that one can still endure one day but not two.
—
Halacha 25 – Two Days Yom Tov of Rosh Hashanah vs. of the Diaspora, and Shabbos Adjacent to Yom Tov
The Rambam: The two days Yom Tov of Rosh Hashanah — are considered like one day for all these matters (regarding nolad/muktzeh). An egg that was laid on the first of Rosh Hashanah is forbidden on the second.
Simple meaning: The distinction of “two sanctities” only applies to the two days Yom Tov of the diaspora. But Rosh Hashanah is considered as one long day — therefore it doesn’t help that when the second day enters it’s already “prepared,” because both days are one.
Shabbos adjacent to Yom Tov: “Shabbos adjacent to Yom Tov, and an egg was laid on one of them — it is forbidden on the second.” Unlike two days Yom Tov of the diaspora (where nolad on the first is permitted on the second), by Shabbos and Yom Tov — even though they are two separate sanctities — the rule applies: Shabbos does not prepare for Yom Tov, and Yom Tov does not prepare for Shabbos.
Novel point: The “preparation” permissibility of two sanctities only helps backward (from yesterday to today by two days Yom Tov of the diaspora), but not between Shabbos and Yom Tov, because the rabbinic Yom Tov cannot “prepare” for Shabbos.
—
General Observation About Chapter 1
Chapter 1 of the Laws of Yom Tov is primarily principles — the main foundations of Yom Tov (ochel nefesh, muktzeh, mitoch, second day Yom Tov, etc.). The coming chapters will elaborate on the details: what exactly is ochel nefesh, what exactly is muktzeh, the distinctions between Shabbos and Yom Tov, eruv tavshilin, simchas Yom Tov, Chol HaMoed, etc.
📝 Full Transcript
Laws of Resting on Yom Tov – Chapter 1: General Principles of Yom Tov Work
Introduction to the Book of Laws of Resting on Yom Tov
Good. We are going to begin learning the laws of Yom Tov, or as the Rambam calls it, the Laws of Resting on Yom Tov, to rest, to be at rest on Yom Tov. Right, because the specific laws of Yom Tov, such as eating matzah and sitting in the sukkah, are not the Laws of Resting on Yom Tov, they are laws that exist for that particular Yom Tov. Or the sacrifices of the festivals will be in the Laws of Sacrifices. Here we are speaking like Resting on Shabbat, Resting on the Tenth (Yom Kippur), here comes Resting on Yom Tov, the resting from work on Yom Tov. Wonderful.
The reading, the reading is indeed arousing, yes? Just as Parshat Pinchas, as it says in Chassidic texts, contains within it all the sanctities of all the festivals. We are going to enter into the holy festivals, and we want to thank those who make the shiur possible. The first is, first of all, the blessing to the head of the supporters, the sponsor of our shiur, our friend, lover of Torah and supporter of Torah, the distinguished philanthropist Rabbi Yoel Halevi Wechsberger, and also all the listeners. If there were no one to listen, it takes away, it’s not the same thing, it’s to learn and to teach. All those who listen to the shiur, and those who sometimes respond or send a comment, help greatly, and we bring thanks to all. A great yasher koach to you, and also to the teacher of the shiur. I cannot thank you alone, I can thank you, and you can thank with me. We can make such a mutual exchange. Wonderful.
The Count of Mitzvot – Twelve Mitzvot
So, the Rambam says as follows, let us begin, the Rambam begins with what the mitzvah is, as we remember from the introduction of the Rambam, that the purpose of the book Mishneh Torah is to bring all of the Oral Torah upon the mitzvot of the Torah. He begins, what are the mitzvot of the festivals in general? Among all the festivals, that means, as he says, he is not going to count the mitzvah of eating matzah, but the mitzvah of resting on the festivals is twelve mitzvot.
The Rambam says as follows: There are in total twelve mitzvot, twelve mitzvot, six positive commandments and six negative commandments, and this is their detail. To rest on the first day of Pesach, and on each of the festivals there is a positive commandment and a negative commandment. Then there is a negative commandment not to do work on it, that one should not do any work on the first day of Pesach. And then the seventh day of Pesach is a festival in itself, so there is also a negative commandment with a positive commandment, to rest on the seventh day of Pesach and not to do work on it. The same thing, on Shavuot there is to rest on the day of the festival of Shavuot, and a negative commandment not to do work on it. And this is also with Rosh Hashanah, to rest on Rosh Hashanah and not to do work on it. And we have on Sukkot to rest on the first day of the festival of Sukkot and not to do work on it, and on the eighth day of Sukkot to rest and not to do work on it. These are the twelve mitzvot, and here the Rambam will explain them in these chapters.
The Rambam’s Language in the Names of the Festivals
Nu, good. There are six days on which one may not do any work. Six days, each one has a negative and positive commandment. So the Rambam indeed begins, these six days, right? Where are we? Ah, Chapter 1, Laws of Resting on Yom Tov. What is the Shabbat of the festivals? There are six days of Yom Tov, and there is a Shabbat from them. What is Yom Kippur? Yom Kippur is the Shabbat of the festivals. And all these things are indeed in the seventh month. One sees that it has something to do with the seven days. Seventh, Yom Kippur, Yom Kippur’s. There are six days, that means we have double, because we make a second day of Yom Tov. The Rambam will soon also count the laws of the second day of Yom Tov, yes. It comes out that for us Yom Kippur is the thirteenth, instead of the seventh. It depends how you count Rosh Hashanah. Rosh Hashanah can also be counted as two, or Rosh Hashanah is yoma arichta. It’s two but. Yes. No, it’s two that are one, yes.
So. The Rambam says as follows: These six days, the six days that he mentioned in the introduction, which the Scripture forbade in doing work, which are, he will again count the days, the first and seventh of Pesach, the first and eighth of the festival of Sukkot. On Sukkot he says the festival of Sukkot. When it says in the Torah and you shall rejoice on your festival, the main word festival means Sukkot. Yes. And on the day, ah, I said immediately, on the day of the festival of Shavuot. On Pesach he doesn’t say the festival of Pesach. Okay. And on the day of the festival of Shavuot, and on the first of the seventh month, which is called Rosh Hashanah. Rosh Hashanah, yes, the first day of the seventh month.
Precision in the Rambam’s Language
He doesn’t say the names, interesting. It’s interesting, because the word “Rosh Hashanah” says the opposite of “the seventh month”, it says “the first month”, yes, one counts it in relation to how Tishrei is the first. Perhaps because in the verse the word “Rosh Hashanah” doesn’t appear, he wants to mean the language of the verse. And the language of the verse is perhaps this, one must look. I think that Pesach the Torah never calls “festival”. Right? “The festival of matzot”. On Shavuot it does say “the festival of matzot”, but there is no Pesach, there is no festival. The truth is that there is no seventh of Pesach, only the seventh of the festival of matzot. On this the Rambam is not precise in this precision. Shavuot is indeed called “festival”, where is there “the festival of Shavuot”? Yes, yes, yes. “Festival” that refers to Sukkot? To Shavuot. Shavuot, as the Gemara, the entire law of lachem is on Shavuot. And the language of the Mishnah, an unspecified festival means Shavuot, but in the language of the Torah all are indeed called festival. But as you say, Pesach is not the festival of Pesach, because there is the festival of matzot. And on the first of the seventh month is the language of the verse, yes? In the seventh month on the first of the month you shall blow the shofar, whatever the language is. Not you shall blow the shofar, a day of blowing, but a remembrance of blowing, a remembrance like a day of Parshat. And… right, but it says in the word Rosh Hashanah is not the language of Scripture, and the Rambam also goes according to the Mishnah.
The Rambam, they are called festivals, these are the… what are always called festivals, these are the days. The Rebbe means to say here, because one begins to add, yes? There is already… I think before Reb Yeshayale Krist’s yahrzeit, I think to say that there is yoma d’pagra, there is Rosh Chodesh, but these are the ones called festivals proper. It always means to say that when one says resting on Yom Tov, it means the matter of these six days.
Law 1 – The Resting is Equal for All: Prohibition of Labor-Work and Permission for Food Preparation
He says, the resting is equal for all of them, the mitzvah of resting is the same for all of them. What? That they are forbidden in all labor-work, they are forbidden in all labor-work. Not every work, but labor-work. Labor-work means work that is not… except for work that is for the purpose of eating, as it says, it says in the verse, as if drinking. Yes, that is for the purpose of eating. Eating and drinking are the same thing here. As it says, it already says regarding the poor, yes, one counts both extremes. I want to answer from what one counts. I’m just saying that soon one will see that there are truly other things, but the Rambam first says eating and drinking, as it says. Later he says the body in general more so.
The Verse “Ach Asher Ye’achel”
As it says, ach asher ye’achel, it says in the language of the verse, ach asher ye’achel l’chol nefesh hu levado ye’aseh lachem, that one may indeed do. Parshat Bo. It says there that all the days on which work is forbidden are forbidden otherwise, no labor-work shall you do, but asher ye’achel l’chol nefesh. One may not do work outside, but the work that one does in the kitchen, the Rambam will elaborate more on this, that one may indeed do, as it says ach asher ye’achel.
Two Sources for the Permission of Food Preparation
There are actually two ways in this, one can investigate why both are needed. There are two ways how one knows or understands that in the Torah there is a permission of food preparation on Yom Tov.
One, on Yom Tov the Torah is always careful to say all labor-work. That means, when on Shabbat it says all work you shall not do, yes, on Yom Kippur it says all work. On Yom Tov it doesn’t say simply “all work”, it says all labor-work, a certain labor that is labor-work.
Besides this, the permission is stated explicitly, in Parshat Bo it says explicitly, ach asher ye’achel l’chol nefesh hu levado, where you see that for the purpose of eating one may explicitly yes. I think that the verse in Bo explains all other things, because there it says all work shall not be done, ach asher ye’achel. There he doesn’t say the word “labor-work”, all work shall not be done. Other times he says “labor-work”, where you already know what I mean, the work that says there immediately ach asher ye’achel. As it says ach asher ye’achel l’chol nefesh one may yes. But besides this, on all these days the same prohibition is forbidden.
Law 2 – Positive and Negative Commandments, Punishment of Lashes
And what is the obligation? What is the negative commandment? What is the punishment? Yes, as always he begins what the punishments should be.
Positive Commandment – “Shabbaton” Means “Shavot”
The Rambam says, whoever rests from labor-work on one of them, if one rests from labor-work on one of these days, has fulfilled a positive commandment, he has fulfilled a positive commandment, for it says regarding them shabbaton. That is to say, rest. Rest is a mitzvah, an action, that means a verb, to rest. For all there is the language to rest, to rest on the seventh, to rest on the first. As the Rambam said, because it says as it says shabbaton. He means to say because there is no language of a positive commandment, but there is “shabbaton”. That is, “shabbaton” means as if I would have said rest. It doesn’t say you shall rest, but “shabbaton” means rest.
Could one have said that “shabbaton” is not a command, it’s only a description of the day? The Rambam says, no, the description is that we rest. How does it become a shabbaton if one doesn’t rest? You make it into a shabbaton.
Negative Commandment – Lashes from the Torah
The Rambam continues, and whoever does on one of them work that is not for the purpose of eating, one indeed transgresses and does labor-work, such as, the Rambam says, what means work that is not for the purpose of eating? He immediately brings examples of things that have nothing to do with eating, one who builds or destroys or weaves and the like, has nullified a positive commandment and transgressed a negative commandment. There is in this a positive commandment and a negative commandment, as it says all labor-work you shall not do or all work shall not be done on them. Yes, that is what it says. Ach, the negative commandment indeed says very clearly. Therefore, and if he did, as the rule is such a negative commandment, and if he did with witnesses and warning, he receives lashes from the Torah, one receives lashes from the Torah. Not lashes of rebellion, but lashes from the Torah.
Distinction in Punishments: Shabbat, Yom Kippur, Yom Tov
Good, so Yom Tov is different from Shabbat and Yom Kippur. On Shabbat there is karet, chattat, and stoning. On Yom Kippur there is only karet and chattat, there is no stoning. And on Yom Tov there is only the negative commandment of lashes.
Law 3 – Many Primary Categories of Work with One Warning
One more detail one must know about the punishments as if of Yom Tov. The Rambam says as follows: One who does many primary categories of work on Yom Tov with one warning, if one does various others of the primary categories of work of the thirty-nine labors with one warning, with one warning, such as one who sowed and built and destroyed, he catches there labor-works, and he did it with one warning, with one warning, he receives only one set of lashes.
Distinction from Shabbat
Different from what we learned regarding Shabbat, regarding Shabbat we learned that for this the Torah in general divided it into 39, so that one could receive multiple sets of lashes, even on the same with one warning. Because if there are separate warnings, it is as if each transgression. Each time a person does a transgression with
Laws of Yom Tov: Division of Labors, Mitoch Shehutra, and Labors Forbidden on Yom Tov
Law 1 (Continued) — Division of Labors for Shabbat and No Division of Labors for Yom Tov
Here it is indeed the same warning. Regarding Shabbat there is a division of labors, that if you did separate weaving, separate destroying, you receive a karet or stoning for… There cannot be more than one stoning, but in any case one would have been obligated, let’s say one is inadvertent and one is intentional, one must bring a chattat. But not Yom Tov, Yom Tov is “only one”. Why? Because the rule is “division of labors for Shabbat”. On Shabbat there is a division between the labors, the labors are divided so that each one is a thing in itself, each one is a primary category in itself. “And there is no division of labors for Yom Tov”. Regarding Yom Tov there is no division of labors, they are all one, as if one, as if he had transgressed one negative commandment, there is no division.
It doesn’t say why, that is the rule. The thirty-nine labors, the division of labors, exists on Shabbat, not on Yom Tov. One learns it from “you shall not kindle fire in all your dwellings”, where there it says “on the day of Shabbat”, that specifically on the day of Shabbat did one divide, that “kindling came out to divide”. Which is not so on Yom Tov, there is no prohibition of kindling.
But why, what will be the reasoning? You will ask a beautiful Torah question why? No, I don’t know. And one must indeed know regarding Yom Tov whether there will be a distinction between primary categories and derivatives, or there will be a distinction regarding what the warning is perhaps. On Shabbat there is a distinction, because if one transgresses a primary category and its derivative one will only be liable once. Yom Tov I don’t know, the distinction between is relevant… perhaps only regarding knowing what it is, knowing regarding warning what it is. I already know, one must know, there are no primary categories of work, one may not do that on Yom Tov.
Law 4 — Which Labors are Forbidden on Yom Tov
The Rambam’s Rule: All Labors Not for the Purpose of Eating — Forbidden Except for Carrying and Kindling
So, now the Rambam has finished with the matter of punishment, and now the Rambam will enter into what one may not do on Yom Tov. The Rambam says as follows, all… what may one not do at all on Yom Tov? The Rambam says, which labors? That means, until now we said forbidden in work. Which labors? We said, basically, one must specify what was said earlier. It was said that only labor-work. So what means labor-work? Which labors? What was the list? Yes. What is not the list? Rules. Rules of what means labor-work, what is permitted, what is forbidden, what is permitted from the Torah and forbidden rabbinically, and so on.
Yes, the Rambam says, all labors for which one is liable on Shabbat, in the Laws of Shabbat the Rambam counted for us the thirty-nine labors, all the labors for which one is liable on Shabbat, if one did them on Yom Tov not for the purpose of eating, very important words here, if one says on Yom Tov not for the purpose of eating, he receives lashes. Receives lashes. It means, apparently here it appears that even, let’s say, cooking or I know, harvesting, if he now didn’t do it for the purpose of eating, he cut grass not because he needs to eat it now, he receives lashes.
Except, the Rambam says, two of the labors which are different, except for carrying from domain to domain, except the labor of carrying, of carrying from domain to domain, and kindling, the prohibition of making a fire, kindling. On these two things it is different, what? On these two things the rule is that since carrying was permitted on Yom Tov for the purpose of eating, you said that Yom Tov is only forbidden in labor-work, but which is not so labors for eating one may indeed do on Shabbat? On carrying, because carrying was permitted for the purpose of eating, for example, one was permitted to go bring foods from the public domain to the private domain, it was permitted not for the purpose of eating, one has already permitted entirely carrying on Yom Tov even not for the purpose of eating. And the same thing with kindling.
The Rambam says, the Rambam elaborates, therefore it is permitted on Yom Tov to carry out… as the examples of things… as he says, therefore, on Yom Tov not only may one carry food, but also one may carry out a child or a Torah scroll or a key, and the like, from domain to domain. This is on this the rule of mitoch shehutra, because the Torah permitted for the purpose of eating, they also permitted not for the purpose of eating.
And similarly, the same thing with kindling, it is permitted to kindle, one may make a fire even though it is not for the purpose of eating. This is the rule with these two things.
But and the rest of the labors, these two were permitted even not for the purpose of eating, but and the rest of the labors, all other labors, are so, one did not permit mitoch, but it remained with the rule of for eating one may, and not for eating one may not. So, whatever has in it the purpose of eating, is permitted, such as slaughtering, one may slaughter an animal to eat, and kneading, one may knead, or one may bake, and the like. But whatever does not have in it the purpose of eating, or a thing that is not for the purpose of eating, such as weaving and writing and building, all these things that are not relevant, this was not made to eat, is forbidden, such as weaving and writing and the like.
Understanding the Rambam: Three Types of Labors
So one must understand here a bit, yes? First what is the matter of mitoch, what it means. And then the second thing, what the Rambam says here that weaving and writing and building and the like, he says that they do not have in them the purpose of eating. Does it mean even this time one does it indeed for the purpose of eating? This is for example one wants to write on the food what it is. Here a question arises. On this it appears that the Rambam says that one only permitted the labors of eating. Which is not so labors that are not labors of eating, for example writing or weaving, were never permitted. So it appears.
Laws of Yom Tov – Chapter 1: The Rabbinic Decree on Labors That Can Be Done Before Yom Tov
I want to say what seems straightforward, there are commentaries, great world wars about how to understand the Rambam. But what I see now from the language of the Rambam is that the Rambam doesn’t go into distinctions between melachos (labors). I would understand it this way, the Rambam looks at it like this: There are three types of melachos, okay? So it says here clearly. There are three types of melachos.
There are melachos that are melachos that one does for the purpose of eating. That is, if right now the person doesn’t do it for the purpose of eating, we’ll see later what the halachos are of that, which is usually only rabbinic prohibitions, he doesn’t need to understand it. For now? Why would cooking not for the purpose of eating be relevant? You understand? For now, cooking is for the purpose of eating. It’s relevant if you happen not to be hungry and such things, but then it’s already rabbinically forbidden, but from the Torah it’s permitted.
And there are melachos that are for the purpose of eating, and there are melachos that are not for the purpose of eating. For example, building, building is not for the purpose of eating. He asks, what if someone builds for the purpose of eating? I don’t know, there is boneh b’patim (building with loaves) for example. Right, but perhaps that’s too far removed from eating. He brings another case, because we learned that making cheese is transgressing because of boneh. Perhaps that is not a paradigm case of boneh, perhaps that is indeed such a Yom Tov permission. I don’t know, he doesn’t say, the Rambam doesn’t say clearly. The Rambam sounds yes, “ein bo tzorech achilah” (there is no need for eating), he gives examples of building. What about building related to eating? It’s not clear, you understand? He doesn’t say that halacha, that doesn’t appear. Let’s say, let’s say in general that doesn’t appear. But let’s say the Rambam looks at it in a general way, that these are melachos that have nothing to do with eating. Those melachos you don’t do, that is melachas avodah (prohibited labor).
Now, the two exceptions, hav’arah (kindling) and hotza’ah (carrying) from domain to domain, are the only melachos that can be either with eating or not with eating. You have hotza’ah for the purpose of eating, and there is hotza’ah that is not for the purpose of eating. Both are legitimate, proper cases of hotza’ah. The same thing is hav’arah. There is hav’arah that is in order to cook, and there is hav’arah that is just, he makes a Lag B’Omer fire, I don’t know why, he makes it not for the purpose of eating. So on these types of melachos that can be this way or that way, we say the principle of “mitoch” (since).
Based on this it’s also clear why there is no “mitoch” on other melachos, because there are no other melachos that are essentially both ways, except for fringe cases that the Rambam doesn’t speak about. For example, baking or slaughtering is not relevant. For example, if someone slaughters not in order to eat the animal, I don’t know, perhaps he is a mekalkel (destructive act) altogether. That is a melacha she’einah tzricha l’gufa (labor not needed for its own sake). We’ll see later, apparently it’s rabbinically forbidden, it should be, but I don’t know, perhaps even from the Torah, I don’t know, but it’s not the category of the obligation of lashes for Yom Tov.
Question: The Examples of Hotza’ah — Minor, Torah Scroll, Key
And regarding hotza’ah, does the Rambam only mention a minor, a Torah scroll, a key, just as an example? Or does he mean to say that they permitted something, a matter where there is a Yom Tov need for a minor or a Torah scroll or to open a house? Okay, a Yom Tov need. When the Rambam brings the Rabbanan, we will talk about how to understand it. Let’s see there.
The Rambam’s Approach: Only Melachos from the Bread-Making Process Were Permitted
This is the simplest way of learning what the Rambam is saying now, but when we learn in depth we’ll see what it says in the Gemara, what other commentaries say, and so forth. There are those who can say that all thirty-nine melachos are permitted for the purpose of eating, and the Rambam doesn’t imply this. In the Rambam it implies that the melachos of the bread-making process, the melachos that are the order of food preparation, these melachos were permitted. Other melachos were not permitted at all. Because you now need to make an oven, it didn’t become permitted to make an oven.
Question: Meigaven (Making Cheese) = Boneh
The question is actually the opposite, even the melachos, like the question that one says “mitoch,” that if someone cooks or slaughters not for the purpose of eating, whether it should be biblically forbidden. There is the Rambam, it seems that that will be said, that is for the purpose of eating, just not today, perhaps it’s more like a detailed question.
But he caught onto an interesting thing, the Rambam said that meigaven means like boneh, or like… he brings it, Rabbi Avraham Nachmiker asks the question. It’s an interesting thing, but there one can also hear that because you may be engaged with food, doesn’t mean you’re now doing a melacha. You’re making cheese now, it’s part of your food preparation. But when you’re also not engaged with food, I can look at it like… I mean Shabbos, I can look at it like you’re now doing boneh. But certainly, when someone makes cheese on Shabbos, I mean Yom Tov, he’s now doing food preparation, he’s now doing a melachas ochel nefesh (labor for food preparation).
It’s interesting, because if not, it comes out that there are certain ochel nefesh needs that really should be forbidden. Why? Because it’s not a melacha, why shouldn’t it be forbidden? Apparently it should be permitted. I’m saying, it’s different than for example meigaven, and it’s different than building an oven. I can hear that just building an oven,
Laws of Yom Tov – Chapter 1: The Rabbinic Decree on Labors That Can Be Done Before Yom Tov
Halacha 2: The Rabbinic Decree – Labors That Can Be Done Before Yom Tov
Speaker 1:
But making cheese is indeed a bread-making process thing. I don’t know. Okay, let’s learn further.
I think today things will become clear. When they learned the other time more at length, they struggled more. I think that according to what it seems to me today it’s quite clear, it’s just when there are cases that don’t appear in the Rambam that they laugh. Let’s go further.
Now, even though from the Torah one may do all these things, the Sages can add things that one may not do. Even from among the things that one would be allowed to, but that is rabbinic.
Says the Rambam, there is a rabbinic law that the fact that one may do melachas ochel nefesh on Yom Tov, are things that one needs to do on Yom Tov because one wants to prepare fresh meals.
Says the Rambam, kol melachos she’efshar la’asoson me’erev Yom Tov (all labors that can be done before Yom Tov), that one would reasonably be able to do before Yom Tov. What does “can” mean? He says, meaning to say, it will be the same quality, not everything can be done when. Just as one can prepare for Shabbos before Shabbos, one can prepare for Yom Tov, but… But only that v’lo yihiyeh bahen hefsed v’lo chisaron im na’asu me’erev (and there will be no loss or deficiency if they are done beforehand), it won’t be inferior food, the food won’t have any deficiency or loss if one does it before Yom Tov. Asru chachamim la’asoson b’Yom Tov af al pi she’hen l’tzorech achilah (the Sages forbade doing them on Yom Tov even though they are for the purpose of eating), etc.
It means, even though from the Torah it was permitted, because in the Torah there is no such distinction. But the Sages said, and the Rambam will now say why, the Sages forbade that one should not do it on Yom Tov and one should do it before Yom Tov.
The Reason for the Decree – Because of Simchas Yom Tov
Says the Rambam, v’lamah asru davar zeh? (and why did they forbid this thing?) Why did the Sages go and forbid something that is stated clearly in the Torah?
Says the Rambam thus: The Sages had a gezeirah shema yaniach adam melachos she’efshar la’asoson me’erev l’Yom Tov (decree lest a person leave labors that can be done beforehand for Yom Tov)? A person will put off, leave labors for Yom Tov, for example preparing food things where there was no loss. V’nimtza Yom Tov kulo holech ba’asiyas ochlin u’melachos (and it turns out that all of Yom Tov goes in making foods and labors), what will come out? That Yom Tov is a time when one should be busy with enjoying Yom Tov, he’ll be busy preparing for the whole year, now be busy making kugel.
Let’s again, not for the whole year, even for Yom Tov, but he’ll be busy making kugel when it’s not necessary, he could have done it before Yom Tov. And what will be the problem? V’yimana mi’simchas Yom Tov (and he will be prevented from the joy of Yom Tov).
It means it’s not a stringency in the rest of Yom Tov, it’s a decree in the mitzvah of simchas Yom Tov, which the Rambam hasn’t yet mentioned to us, he hasn’t yet said that there is a mitzvah of simchas Yom Tov. Here he says it, he will be prevented from simchas Yom Tov, v’lo yihiyeh lo p’nai le’echol v’lishtot (and he won’t have time to eat and drink), he won’t have any time left to actually eat and drink, he’ll be busy all day preparing.
Just as we often see people are so busy preparing something, afterwards they don’t even have a chance to enjoy it. We see here that people are very afraid of being left with idle time. This is not a new thing. Because one also saw, the Rambam also said by Shabbos that one will put off all sidrei chaftzav (arranging one’s affairs).
People love two things very much: one loves to postpone things, instead of doing today I’ll do it tomorrow. And one also loves that I shouldn’t be left tomorrow with a long afternoon. And what’s the problem? That if he starts doing all the preparation after Yom Tov, he won’t have time to eat any Yom Tov. When the meal will be ready, it will already be after Yom Tov. That’s the trouble.
Discussion: “V’yimana Mi’simchas Yom Tov” and “V’lo Yihiyeh Lo P’nai” – One Thing or Two?
Speaker 1:
There is the Rambam says both, “v’yimana mi’simchas Yom Tov v’lo yihiyeh lo p’nai.” It’s the same thing, that means to say “v’lo yihiyeh lo p’nai,” that he won’t have.
The Rebbe shlita, “v’yimana mi’simchas Yom Tov,” is that he won’t have the rest of Yom Tov, he won’t have the bit of time of doing nothing. Initially, there is no rest on Yom Tov, but one may do ochel nefesh. I think “v’yimana mi’simchas Yom Tov” means this. That is, “yihiyeh lo p’nai.” Certainly, one may prepare it. It takes a bit of time to prepare? Okay. But not most of the day will go to preparing, it won’t be a party.
But by Shabbos the Rambam said that he won’t have the “l’ma’an yanuach” (in order that he rest), he won’t have time for rest. Yom Tov there is no mitzvah of rest, you say? Not the same matter. I think it’s more a different thing.
The Objection of the Ra’avad – A Dispute About the Reason for the Decree
Speaker 1:
The Ra’avad actually disagrees. The Ra’avad says once, see him, he doesn’t understand. I don’t know why not. Mikivan she’mechin melachto l’Yom Tov (since he prepares his labor for Yom Tov). The Ra’avad says, look at it yes more similar to Shabbos, that one shouldn’t specifically put off for Yom Tov. But the Rambam put more into the topic of simchas Yom Tov.
What is the Ra’avad? What is his problem? That one does toil on Yom Tov. It seems that the Rambam held… marbeh hatorach l’yom kadosh (increasing toil on the holy day). He seems to look at it like the Rambam said regarding Shabbos, that one will be busy, instead of having a pleasant day, one will be busy with working hard. It seems more I run. Yes.
Halacha 3: The Permission of Hotza’ah on Yom Tov Even Not for a Need
The Reason for Permitting Hotza’ah – Because of Simchas Yom Tov
Speaker 1:
Says the Rambam, and this itself, that the Sages made a decree about simchas Yom Tov, this is also the reason why they permitted mitoch she’hitir hotza’ah l’tzorech, hitir nami shelo l’tzorech (since they permitted carrying for a need, they also permitted not for a need). Why? It means also the same reason.
It’s even difficult, because now you’ve said that even eating not for a need, or what there’s no need to do on Yom Tov is forbidden, and on the other hand, hotza’ah is permitted even not for a need, you catch that it’s like a paradox. For this one answers the answer. That was very stringent, that was very stringent.
He says, both have the same reason, both are for the matter of simchas Yom Tov. He says, the Talmud itself lo ashru hahotza’ah b’Yom Tov (did not permit carrying on Yom Tov). He says, v’af al pi she’chol hahotza’ah hi melacha shel… every hotza’ah is indeed efshar la’asosom erev Yom Tov (possible to do them before Yom Tov). One could have said that everything you need to bring and bring into the house, you should bring in before Yom Tov. So one could have with this reasoning, forbidden all hotza’ah on Yom Tov.
Says the Rambam, kedei l’harbos es simchas Yom Tov (in order to increase the joy of Yom Tov). Why? That it should be permitted regarding hotza’ah, yes it should be permitted. Therefore, what is simchas Yom Tov? Therefore, v’yolech v’yavi kol mah she’yirtzeh v’yashlim chaftzav (and he shall go and bring whatever he wants and complete his affairs), he should be able to finish on Yom Tov, he should be able to bring what he needs, and he should be able to carry out his desires, his affairs, v’lo yihiyeh k’mi she’yadav asuros (and he should not be like one whose hands are bound), he shouldn’t feel, he shouldn’t be like someone whose hands are locked that he can’t do anything.
A part of simchas Yom Tov is that he should have freedom of going, of coming. Very good.
One sees that Shabbos is a bit of trouble. Yadav asuros, yadav asuros. Yadav asuros. Yadav asuros one needs to make an eruv. Hotza’ah is something that the Sages understand is something not pleasant in practice. If the person has an eruv, one could have indeed said that yes, we’ll make an eruv, and that will permit it. Yes, we’re not talking… eruv doesn’t permit the entire city, eruv there are ways that indeed.
The Objection of the Ra’avad – A Different Reason for Permitting Hotza’ah
Speaker 1:
The Ra’avad disagrees on this too, right? The Ra’avad says that it’s not about yadav asuros, it’s because there is a direct positive matter to send mishloach manos ish l’re’eihu (portions one to another) on Yom Tov. That appears there on Rosh Hashanah, af shilchu manos shilchu manos (also send portions, send portions). It appears in the Mishnah on every Yom Tov in Tractate Beitzah, mishlachu manos (send portions). And it’s kavod hayom (honor of the day), it’s an honor that one sends it on Yom Tov.
That means to ask, could you have sent the gift before Yom Tov? No, I couldn’t have, it wouldn’t have been a Yom Tov thing. On Yom Tov he can send mishloach manos. So the whole reason why hotza’ah is permitted on Yom Tov, says the Rambam, is so that I should be able to bring mishloach manos on Yom Tov, v’chen kol kayotza bazeh yesh linhog (and so all similar things one should practice). I don’t know how one brings mishloach manos on Yom Tov. When one goes to a meal at someone’s house one brings some kugel, I don’t know. Very good.
Summary: Two Seemingly Contradictory Reasons – And Their Resolution
Speaker 1:
Says the Rambam, this is the reason why they permitted hotza’ah, aval she’ar melachos she’efshar la’asoson me’erev (but other labors that can be done beforehand), other melachos, that is by hotza’ah they said everything, even what one could have brought before Yom Tov one may bring on Yom Tov. But every hotza’ah can essentially. Yes, aval she’ar melachos she’efshar la’asoson me’erev, ho’il v’yesh bahen esek (but other labors that can be done beforehand, since there is effort in them), since it’s indeed a matter that one must exert oneself in, it’s not like hotza’ah which is a minor melacha, it’s indeed an effort, he must be busy with it, it will take him away from simchas Yom Tov, ein osin oson b’Yom Tov (we don’t do them on Yom Tov).
There is order, the Rambam says both simchas Yom Tov, but they are opposite things. Hotza’ah we want yes to be able to do more, because since it’s not a great toil, a person wants to be able to do it so that his hands won’t be bound. As opposed to other things that are a great effort, it’s a difficult thing, we want that one should already have done it. The things that one can have done before Yom Tov, because one did it before Yom Tov.
On one hand hotza’ah we want yes, it’s pleasant to do on Yom Tov. On the other hand, it’s not difficult. What would be difficult? Would still be effort, but it’s not difficult, it doesn’t work, one just brings the pot. It fits very well both things. Everything, in short, the root of everything is simchas Yom Tov. Yes.
Digression: The Distinction Between Shabbos and Yom Tov in This Matter
Speaker 1:
Interesting, Shabbos it seems there is also a matter of kavod Shabbos and oneg Shabbos, but there isn’t this thing that he shouldn’t feel his hands are bound, these things, it’s something not there. It could be there are things that are included in oneg Shabbos. We learned, for example, Shabbos there is the thing as if all your work is done, Yom Tov not, Yom Tov we’ll be busy preparing food etc.
But there are yes things that we saw in the laws of Shabbos, it’s because of distress that is permitted, right? Because of suffering, pain, things of medicine that one would be destined to speak about. Yes, and it could be that the reason, I’m saying, one can say that all the reasons, yes, also, but it could be that the reason why every distress is so permissive on Shabbos is actually about oneg Shabbos, not just because, not yadav asuros, but in a general way oneg Shabbos.
You say yes here, that is, one can say trump, when there is distress, there is no place for the Rabbis to decree in a place of distress. That is a general way a true thing, but it could be that Shabbos is even more, because Shabbos is indeed a day of pleasure. It’s not just in a place of distress the Rabbis don’t decree, but Shabbos, because of oneg Shabbos.
Halacha 4: Examples of Forbidden and Permitted Labors on Yom Tov
Forbidden Labors – Harvesting Through Sifting
Speaker 1:
The Rambam brings the Gemara things that apparently one should be allowed to do on Yom Tov, because they are in the laws of ochel nefesh, but one may not do them on Yom Tov anyway.
Keitzad? Ein kotzrin (How so? We don’t harvest), one may not cut any fruit and the like, v’lo dashin (and we don’t thresh), one may not thresh, zoreh, borer, tochen (winnow, sort, grind), all these things that are preparing flour, v’lo merakdin b’Yom Tov (and we don’t sift on Yom Tov).
Because all these things, says the Ramban, shekol elu, all these things from reaping to grinding vechiyotza bahen, efshar la’asotan be’erev ve’ein bahen hefsed velo chesaron. The fruit won’t be any less good because you took it down from the tree yesterday, or because you made the flour yesterday. We’re talking here about grain, yes, the wheat, whatever.
Permitted Melachot – Kneading, Baking, Slaughtering
Speaker 1:
But other things where there is indeed a big difference whether we made it yesterday or today, that is permitted. We’re talking here all derabanan, yes? Mide’oraita it’s permitted.
But one may indeed be lash ve’ofeh, meaning from the flour and further, preparing the bread, that is permitted. Also the same thing with slaughtering, one may slaughter so that the meat should be a bit fresher.
Says the Ramban why? She’im asah elu me’erev yesh bechach hefsed o chesaron ta’am. Fresh bread straight from the oven is better in taste than what was made yesterday. She’ein lechem cham o tavshil shebushel hayom kelechem shene’efah me’etmol vechitavshil shenitbashel me’etmol.
Laws of Yom Tov: Melachot Permitted for Ochel Nefesh and Their Parameters
Law 8: Baking, Cooking, and Slaughtering on Yom Tov — Things That Have Loss of Taste
The Rambam’s Words:
“Aval loshin, ve’ofin, veshochatin, umevashlin beyom tov, she’im asah elu me’erev yesh bechach hefsed o chesaron ta’am, she’ein lechem cham o tavshil shebushel hayom kelechem shene’efah me’etmol vechitavshil shenitbashel me’etmol, velo basar shenishchat hayom kevasar shenishchat me’etmol. Vechen kol kiyotza ba’elu.”
Explanation: The Distinction Between Things That Can Be Done From Erev
The same thing with slaughtering, one may slaughter so that the meat should be a bit fresher. Says the Rambam, why? “She’im asah elu me’erev yom tov yesh bechach hefsed o chesaron ta’am”. Fresh bread straight from the oven is better in taste than what was made yesterday. “She’ein lechem cham o tavshil shenitbashel hayom kelechem shene’efah me’etmol o chitavshil shenitbashel me’etmol”, it’s better. And the same thing, “velo basar shenishchat hayom kevasar shenishchat me’etmol”, it’s better in taste fresh meat or fresh bread that was made today. “Vechen kol kiyotza ba’elu”, anything where the taste will be better if one makes it today, will be permitted.
Innovation: The Broader Principle of “Vechen Kol Kiyotza Ba’elu”
What does this “vechen kol kiyotza ba’elu” mean? Does it mean to say that it’s up to us, we can evaluate ourselves. That is, if a person knows yes, I said reaping, for example actually an apple, let’s say, I don’t know, but let’s say an apple or grapes is indeed fresher when it’s just off the tree, perhaps one will indeed be permitted to reap. Here he’s talking about the long melacha from wheat to flour, because he says, he gives the possibility of “me’etmol”, that which is very… it’s even lekula. It’s even not a big difference if one cooked from yesterday and today, it’s a small difference, but there’s a bit of chesaron ta’am, it’s already permitted. So, hachi nami, perhaps anything where there’s a chesaron ta’am?
Example: Fresh Meat in Former Times
I don’t remember that I ever ate meat that was slaughtered today, because ours all comes from the freezer.
But we have a freezer. The Rambam is talking actually in a manner when there isn’t, and in twenty-four hours meat can become completely spoiled. One must make yom tov a special… No, in former times there was either meat that was salted, or completely fresh. Two days? From yesterday? It’s not dangerous. It depends when. Most yamim tovim are in summer. A day like today, a hundred degrees, if you slaughter an animal, you come back eight hours later, the meat is already…
Speaker 2: Have you tried or are you imagining?
Speaker 1: You’re imagining. Okay. It doesn’t taste as good. The Rambam doesn’t say that it’s already spoiled, he says it doesn’t taste as good.
Speaker 2: Yes, that’s the same.
Law 8 (Continued): Preparations for Ochel Nefesh — Grinding Spices
The Rambam’s Words:
“Vechen, machshirei ochel nefesh sheyesh bahen chesaron im na’asu me’erev – osin otan beyom tov, kegon shechikat tavlin vechiyotza bahen”
Explanation: Preparations That Have Loss
Says the Rambam, “vechen”, the same thing is, “machshirei ochel nefesh”, not the food itself, but things that are needed as preparations. Machshirim means things that help, vessels for the ochel nefesh, “sheyesh bahem chesaron vena’asim be’erev, osin otan beyom tov, kegon”, says the Rambam, “shechikat tavlin vechiyotza bahen”, grinding spices, I don’t know, let’s say grinding pepper for the food, where fresher is better, that is permitted.
Innovation: Grinding Spices vs. Grinding Wheat — Same Melacha, Different Law
That is, different from, although grinding spices is the same thing as grinding, “velo tochinin et hachitim”, regarding wheat it said that one may not grind. The same melacha, grinding, regarding spices, the Rambam said that it’s not which melacha, not that all grinding was forbidden, but grinding will depend. That which the wheat makes no difference, but the spices does make a difference, so that grinding one will indeed be permitted to do, and that grinding one will not be permitted to do. Very good.
Discussion: The Question of Tolesh — Why Is It Forbidden?
The Maggid Mishneh and Other Commentators
Regarding the question of tolesh that we discussed, I see indeed that he brings from the Maggid Mishneh and others, that they indeed argue that it’s different. That reaping, if there indeed falls here fruits that don’t spoil and it’s fresh, a vegetable that also quickly spoils, they say that in most… it’s indeed forbidden. I don’t know where they got this from, why can one say that such a thing is permitted? And also there’s “vechen kol kiyotza ba’elu”. In a manner that isn’t better, why can’t it be, why must one make this distinction?
Digression: One Must Be a Ba’al Ta’avah to Make the Rules
Anyway, one must take a ba’al ta’avah to make the rules. Talmidei chachamim, tzaddikim who don’t feel the big difference, one must be a glutton, one must be someone who is interested. But do you feel the difference between pepper that was just ground now and was ground yesterday? Yes, certainly, they sell the mills that you should grind on the spot. Certainly it’s better. Whether it’s good enough better to work on it? Forever, it depends on the matter, but certainly it’s better.
Question: From Where Does One Get This Distinction?
Kol milei, I don’t see, do you understand what I’m saying? I don’t see who told him the topic of reaping. It says in reaping, he’s talking in a manner where it’s not better. Who told him that a tolesh that is indeed better is forbidden? I don’t know from where the commentators got this, the… the distinctions. Not clear to me.
Something Interesting: Yom Tov vs. Shabbat — “Cheftzecha”
It’s interesting that on yom tov one may indulge oneself. As if Shabbat, the Rambam said earlier, “la’asot cheftzecha”. Shabbat is “me’asot cheftzecha”. Shabbat all your affairs are already done. Yom Tov, no, it’s different. It’s more different yom tov from Shabbat. Shabbat is as if “kol melachtecha asuya”. It’s interesting indeed.
The Ra’avad’s Question
In short, not clear. The Meiri, the other commentators, there is that it says somewhere clearly that “ein tolshin afilu yerek”. So he brings the Ra’avad, ah, the Ra’avad right here goes and says. Yes, asks the Ra’avad, “bechol elu ein ta’am, lamah ein tolshin yerek umelaktin peirot me’ilan sheragi’in yoter?” And he brings that the Yerushalmi said, that it’s only betolesh.
Possible Answers
Why indeed not? Perhaps indeed one shouldn’t have. It seems that it’s agreed upon by the poskim, and perhaps even by the Gemara, that one may not be tolesh anything on yom tov, even if it’s a ma’alah of ochel nefesh, is indeed difficult. If the geder is anything that’s a bit better, this should be a bit better too. Perhaps certain things that are in the field? Does it mean everything you do in the house is different from things you do in the field?
Speaker 2: Right, but anything can think that it’s like one doesn’t go into fields, it’s too big a, it’s too far, it’s to go searching the fields.
Speaker 1: Yes, everything can be, and everything can also be not to enter.
Law 9: One Does Not Bake and Cook on Yom Tov What Will Be Eaten on Weekday
Transition to the Next Law
Okay, further a bit. We’re going to learn another thing that the Sages forbade, even though it’s apparently derabanan, right? We agree that the next thing is also derabanan? That is, besides the fact that one may not do things she’efshar la’asot be’erev, also a thing that isn’t needed for today, one may not, yes?
Speaker 2: No. Lechatchila.
The Rambam’s Words
Speaker 1: Yes, says the Rambam further. Further, one does not bake and cook on yom tov, says the Rambam, that one was permitted to cook and bake on yom tov, melacha shetzorech nefesh, that one may only cook and bake to eat on yom tov, but “ein mevashlin beyom tov mah sheyo’chel bechol”, one was not permitted to cook and bake on yom tov that which one will eat during the week. “Velo hitira melacha shehi letzorech achila”, that which one was permitted melacha for the purpose of eating, one was only permitted “ela kedei lehanot bah beyom tov”. Velo hitira means the Torah, the Torah did not permit.
Derabanan or De’oraita?
Yes, we’ll soon see that this is apparently clearly a rabbinic prohibition. But derabanan, for the same reason similar to the things that are impossible, that one shouldn’t know a whole yom tov baking for a whole year.
Made to Eat on Yom Tov and There Was Left Over — Permitted
Yes. But says the Rambam, this is lechatchila, that one may not have in mind to cook for the week. But “asah kedei le’echol beyom tov vehotir”, if one did indeed prepare, cooked or did baking or whatever it is, in order to eat on yom tov and left over, with the lechol included, one may eat the leftovers from it during the week, because one did it for Shabbat, and it was left over, one may.
Speaker 2: For yom tov, yes.
Speaker 1: For yom tov.
Law 10: A Woman Fills an Entire Pot — Increasing Quantities
The Principle: One May Fill an Entire Pot
And here however there are distinctions in this. Says the Rambam thus, it’s a trum, it’s a trum, that even if part of the food will be for the week, one may. Says the Rambam thus: It means, you shouldn’t think that because of the law that I just said that one may not cook for during the week, therefore one must cook exactly. Only for how much one needs on yom tov? No, “memale isha kol kedeira”, that one may fill the entire pot with meat. “Af al pi she’eino tzarich ela chatichah achat”, even if they only want a bit, one may however fill it. The Rambam will already explain the reason why. Not clear, let’s see.
Examples: Pot, Barrel, Oven
Okay, the same thing. One may fill an entire pot with meat and cook at once, even if only a bit of it will be eaten on Shabbat. The same thing, “memale nachtom chavit shel mayim”. A baker may fill a barrel of water, one means simply, what prohibition is there to fill a barrel of water? He cooks it, no? He cooks the water. He cooks, yes. “Af al pi she’eino tzarich ela kiton echad”. Even if he only needs a bit, yes, we’re talking here about mevashel. He’s going to do here, he only needs one small one, he should say that he’s cooking here a bunch of water, he’s making a big soup. Is it ready fine for the week? One may yes. And the same thing, “memale isha tanur pat”. A woman may fill an entire oven full of bread. “Af al pi she’eino tzarich ela kikar achat”, even if one only needs one loaf.
The Reason: Shebizman Shehapat Merubah
Says the Rambam, I mean it will simply go up on all these three things, no? “Shebizman shehapat merubah” it bakes well. Why indeed does she think of making more than she needs? It’s if she thinks for the week it’s no good, but if she thinks… Just as we learned in the laws of Shabbat, yes? Melicha is a prohibition in itself, no? Ah, molei’ach is on the skin, no? On the skin, but…
Laws of Yom Tov: Increasing Quantities, Deception, and Baking for Non-Jews
Law 10: A Person May Salt Several Pieces at Once
Speaker_2: Whatever, ask the bakers how it bakes better. Yes.
And another example, I mean the Rambam doesn’t say it so clearly. In the verse he throws in a word about the reason, but he doesn’t say it clearly. The same thing is “molei’ach adam kamah chatichot bat achat af al pi she’ein tzarich ela lechatichah achat”. We learned that salting can be similar to cooking, so we learned in the laws of Shabbat, yes?
Speaker 1: Melicha is a prohibition in itself, no?
Speaker 2: Ah, molei’ach is on the skin, no? On the skin, but…
Speaker 1: Which prohibition is it to salt?
Speaker 2: A burden, I know. We’re talking about burden, just as “memale kedei rabotav umemale’am nachtom”. One may do burden, more burden than one needs for yom tov. “Af al pi she’ein tzarich ela lechatichah achat, vechen kol kiyotza bazeh”.
So the Rambam now says that… He asks a question, essentially is it permitted to salt? It’s only like it was left over from eating, only on skin are you right? Only on skin? Simply a reason, perhaps you’re right, we’re talking simply, it’s a burden, I don’t know.
Discussion: One May Not Prepare From Yom Tov for the Week
Speaker 2: The Rambam says thus, that one may not prepare from yom tov for the week, but afterwards he says many limitations how one may indeed. If it’s actually preparing for the week, one indeed may not, but if it’s… one cooks for Shabbat, and one cooks much more, that one may indeed.
On yom tov, but it comes out a new part of yom tov, that one may not salt. Yom Tov there’s a heter, it’s ochel nefesh, but on Shabbat may one salt things? The Rambam told us about radishes, salting. Radishes one may only before eating, yes? Do you remember such a law in the laws of Shabbat?
Speaker 1: About kovesh? Such a sort of thing?
Speaker 2: Yes, I remember, but that was more why? Also because it’s a burden? Perhaps it’s at all such a sort of thing.
Speaker 1: Or me’abed?
Speaker 2: He says that anything that one puts away for a long time, right, is some such sort of thing. I mean it was there me’abed, no?
Speaker 1: Could be.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Laws of Shabbat? You mean… do you remember where?
Speaker 2: I mean it’s more toward the end, to the last few chapters. Before squeezing, right? Yes. Somewhere here… I don’t know. “Mutar limloch beitzah”? It was indeed said that it’s… In short, it’s all matters of preparation of food. If it wasn’t said in meat, to salt the meat, he didn’t bring the Rambam in here, in chapter 22 in the laws of Shabbat. Yes, that’s the… Interesting. That’s how it should have appeared apparently.
Later in the laws of yom tov the Rambam says another reason why one may. There it says that one may deal with the skin of the animal that was slaughtered on yom tov, so that they shouldn’t afterwards refrain. Here it can also be that if one will only let him cook the one piece of meat, he will in the future refrain from slaughtering an animal, because he will only be able to cook the piece for yom tov.
No, he says, why shouldn’t one have this? These are different heterim of increasing, although one may not. In short, this is all an exception from the prohibition of making for tomorrow. Although one may only cook for today, but in such a manner, either it’s in one pot, or it’s one action, or even when it’s extra actions, but it makes better the quality of the one for Shabbat, for yom tov I mean. Yes.
Law 11: And the Food and Bread Remained — Permitted to Eat It Tomorrow
Speaker_2: Now, what if he made a mistake, he cooked too much? Says the Rambam thus: “Mevashel lo o ofeh beyom tov kedei le’echol bo bayom”, someone cooks or bakes on yom tov to eat on yom tov, or he invited guests and he cooked for them, and in the end the guests didn’t come, and the whole thing was left over. “Venish’ar hatavshil vehapat”, not that a bit was left, a bit he already said that one may. Even if the whole thing was left over, “harei zeh mutar le’ochlo lemachar”. One may eat it after yom tov, during the weekday on Shabbat.
But the main law is apparently for the next piece. He wants to cry, he wants to cry. When he said that one may not, does he say that one may not eat? Didn’t he say that one may not eat? No, we’re now going to learn. We’re now going to learn.
They Were Stricter With Deceivers Than With Intentional Violators
Speaker 2: But one may not make a deception and, I know, for example, not really invite guests and cook for weekday, saying that he’s cooking, perhaps guests will come. But if he indeed made a deception and he cooked for weekday. It only looked like he’s cooking for Shabbat. “Harei zeh asur” from the food. For yom tov, I said the word Shabbat, I mean yom tov.
Bemeiheimah, if one was deceitful and one prepared for weekday, when it means with deception, then it’s forbidden. For whom did he tell the lie I never understand? For them? For them? For the man, for the… Let’s cook, he said to himself. Let’s cook for the guests. Ah, which guests? Ah, forgot, they’re not actually coming. Then it’s forbidden. “Harei zeh asur”, the food becomes forbidden. One won’t be permitted to eat. Even on Shabbat after yom tov.
Laws of Yom Tov: Prohibition of Preparation for Non-Jews, Partnership with Non-Jews, and the Permissibility of Bnei Hachayil
A Jew who forgot to make eruv tavshilin. One can make for Shabbos lochel yom tov (food for Yom Tov), one must make eruv tavshilin, we’re about to learn, one may still at the beginning, one forgot. A trick occurred to me, I’ll cook now for the guests. No no no, then you don’t do it.
Why? Says the Rambam, why is it forbidden? It wasn’t said that what one cooks on Yom Tov for chol (weekday) is forbidden, like Shabbos, if someone prepares something on Shabbos it’s forbidden bichedi she’ya’aseh (in order that it be done). It also wasn’t said on Yom Tov. But not only bichedi she’ya’aseh, it’s generally forbidden. Why? Always forbidden.
Says the Rambam, “shehechimiru bema’arim yoter min hameizid” (they were stricter with one who schemes than with one who does it intentionally). Someone who cooks bemeizid (intentionally) for chol, we don’t say that it becomes forbidden. But someone who makes himself as if he’s a clever servant, he plays the system, they were even more stringent bema’arim yoter min hameizid, and he won’t be permitted to have benefit. This is apparently kedei shelo ye’arim (so that he won’t scheme), that’s the point. If it would help, everyone would scheme. No, to scheme? It’s forbidden.
Now if one actually needs to bring guests so they should eat, and not let it go to waste. It doesn’t help, what’s already too late? Ah then now, what’s the halacha? The guests must come on Yom Tov. Let’s understand, tomorrow doesn’t help any guests. If guests should come the next day, the question is if they made something not… one must think. Shehechimiru bema’arim yoter min hameizid. A schemer is the worst here.
Many times there are things where it’s permitted to scheme. Can I understand about here? On Yom Tov itself there is when it’s permitted to scheme, yes. Okay. Let’s learn one more halacha.
Halacha 12: Endangered Animal — Scheming Due to Loss
Speaker_2: Says the Rambam further: Mi shehaysa lo beheima mesukenet (One who has an endangered animal), if someone has an animal that’s endangered, the animal is dying, and he doesn’t want to eat it. If he leaves it until after Yom Tov, the animal will become treif, it will die. Neveila, yes. So he wants to slaughter quickly. But we know that he’s slaughtering it because he wants to save his money, not because he needs the animal on Yom Tov.
Lo yishchatena beyom tov (He should not slaughter it on Yom Tov), says the Rambam, one shouldn’t slaughter it on Yom Tov. Ela im kein yodea sheyachol le’echol mimena kazayis tzli mibe’od yom (Unless he knows he can eat from it a kazayis roasted while it’s still day). Only if there’s enough time that he’ll still be able to eat from it, he must still slaughter it and clean it and roast everything. He says, before the beautiful hours of Yom Tov and Shabbos he may slaughter it, because he actually needs at least a kazayis.
That means, it could be in a certain sense it is indeed a scheming, he doesn’t actually need the animal. Like increasing, I learned earlier that one may increase. I’ll learn later, it’s impossible the kazayis without slaughter. And roasting, by the way, is the fastest way, because you don’t even need to salt it, give it a roast, and fastest. Ah, calculated, you don’t need to salt it, and it doesn’t take so long to roast.
But if there isn’t enough time, one may not. Why? Kedei shelo yishchot beyom tov asher yochal bechol (So that he won’t slaughter on Yom Tov what he’ll eat on a weekday). One may not slaughter to prepare for chol. He means, it’s not permitted to save money, and it’s not permitted to do melachos of Yom Tov, only to have benefit on Yom Tov.
Therefore, if there’s still enough time that one could have benefit on Yom Tov, he may, and he should actually… he doesn’t say he must actually eat, but perhaps that’s what he means. He probably had food. He doesn’t say ela im kein he does it kedei le’echol (in order to eat), ela im kein yodea sheyachol (unless he knows he can). It seems that here scheming is indeed permitted. A matter of time, so it seems.
Distinction Between Scheming by Schemers and Scheming by Endangered
Speaker_2: Here it seems that scheming was indeed permitted. If it’s relevant? If the scheming is a good scheming, is it relevant? If you don’t have enough time, the scheming is fake. No one will even be suspicious of the scheming. But if there’s still time, it’s a good scheming. He does it actually for his concern of having a loss of money. But the scheming may be done.
That for loss, loss was permitted, as long as he can, he doesn’t need to actually eat the kazayis, because he’s going to cook it anyway, he doesn’t want to make roasting now, he wants to use it later for the meal tomorrow, no difference. It’s still permitted.
It’s different from earlier when we said that one may fill the pot. There we spoke about when he’s actually going to eat. It’s a weaker scheming. Here is a greater scheming, but here it was permitted due to loss. Right. Okay.
Transition: For Whom May One Cook?
Speaker_2: Halacha 13. Halacha 13. And here. And they’ve learned until now all the things when one may actually cook, one may do ochel nefesh (food preparation), but there are various exceptions. We learned one exception about cooking something that can be done on erev (the day before), when the Rabbis forbade it. Another exception they learned about tomorrow, to cook for tomorrow. Yom Tov isn’t made to prepare for tomorrow.
Now one can learn another exception for whom? For whom? Of the Jews, not of animals or other people who are around the Jews.
Halacha 13: One May Not Cook on Yom Tov to Feed Non-Jews and Dogs
Speaker_2: There isn’t a limitation only for example the person with his household, only for his household members. One can call guests, and one can for other Jews. But for others that you don’t have any… Okay, he doesn’t mention anything about an animal whose sustenance is upon you. Let’s see.
Okay, Ein mevashlin beyom tov kedei leha’achil goyim uchlalim (One may not cook on Yom Tov to feed non-Jews and dogs). One may not do melachos on Yom Tov to give food to non-Jews or dogs. It says, we learn it from a verse, “Hu levado ye’aseh lachem” (It alone shall be done for you). It says there in the verse “asher ye’achel lechol nefesh” (that which is eaten by every soul), that which one needs to eat for every soul, “hu levado ye’aseh lachem” (it alone shall be done for you). The word “lechol nefesh” one might have thought means everything, but “lachem” specifically, “Lachem velo legoyim, lachem velo lichlalim” (For you and not for non-Jews, for you and not for dogs).
Inviting a Non-Jew on Shabbos and Yom Tov
Speaker_2: Therefore comes out from this such a stringency. Mezamnim es hagoy beShabbos (One may invite a non-Jew on Shabbos). On Shabbos one may invite a non-Jew to come eat with the Jew on Shabbos. Yes, it’s a nice thing. Yes, there is such a thing, also Bnei Noach are killed for the Name. There is such a thing as a non-Jew who wants to be among Jews, one may invite him on Shabbos,
Laws of Yom Tov: Prohibition of Preparation for Non-Jews, Partnership with Non-Jews, and the Permissibility of Bnei Hachayil
Halacha 13: Prohibition of Preparation for Non-Jews on Yom Tov
Decree Lest He Increase for Him
Speaker 1: But what’s different on Yom Tov? One may not prepare on Yom Tov. Gezeira shema yarbeh bishvilo (A decree lest he increase for him). There’s a decree that if he’ll invite, even if he’s already cooked for Yom Tov, one may not invite him.
Speaker 2: You said that. What it says is that usually on Yom Tov one cooks.
Speaker 1: Ah, usually on Yom Tov one cooks. No, but the word “gezeira” you learned. Gezeira means, even if you say, “I’m not giving him extra, I’m cooking anyway only for me, for my portion, there’s enough and more,” you say, “No, he knows that he doesn’t need to cook directly for the non-Jew.”
Explanation of the Decree: Increase for Him Specifically
The commentators learned earlier that increase in amounts is perhaps permitted, umale’a isha (and a woman fills), that means in those ways, but we’re talking about a way that it will be cooked directly for him. And even, it seems that increase for him for a non-Jew will indeed be forbidden, it seems here.
The language is “gezeira shema yarbeh bishvilo,” he’ll cook more for him. That means he’ll make a whole… a whole thing for him. That means he’ll fill the pot again, not like the filling of the pot that one may anyway. Gezeira shema yarbeh bishvilo, that he’ll also exert himself and do melachos for the non-Jew.
Distinction Between Inviting and Coming on His Own
That is, the prohibition is only to invite him. But there isn’t a prohibition that one must drive away the non-Jew. Even if the non-Jew comes on his own, that means, because when you invite him, then you reckon with him and you’ll cook for him. But here he comes on his own.
The simple meaning is, anyway, it’s not a surprise, you’re not going to now set aside food and cook for him. So ochlim ma shehem ochlim (they eat what they’re eating), the non-Jew may eat from what the Jew eats, why? Shekvar hechinu (because they already prepared), because they already prepared the food, he means there’s no concern now, because the food is already ready.
Digression: The Custom to Invite the Head of Government to the Seder
Speaker 2: A dog one doesn’t invite, a dog comes running on its own. But one may not cook for the non-Jew. For a dog there isn’t this decree.
Speaker 1: There is actually, for this, I remembered because you said that even if one cooked for Yom Tov, there was actually an old custom among Jews to invite the head of government, the mayor, the governor of the city, one used to invite to the Seder always. That’s how it was instituted.
Speaker 2: Really? To the Seder specifically?
Speaker 1: Yes. I saw Rabbi Chaim Sonenfeld speaks of this custom. Yes, the Seder is the greatest meal that a Jew makes in the year. I don’t know if he invited only at the set table, I don’t know how it works exactly. But he used to invite in order to, you know, one needs to be close to the non-Jews, and educate a bit so he shouldn’t kill the Jews this year, you know, he should see that one doesn’t actually eat the Christian blood, I know.
In short, Rabbi Chaim Sonenfeld said that he holds that one can explain it, because the Seder usually one doesn’t cook at night, one cooks the Seder beforehand. So at that time there isn’t the concern shema yarbeh bishvilo, because one has already baked everything for Yom Tov.
Speaker 2: Yes, we also see in the Gemara, Antoninus with Rebbi, it seems that Rebbi invited Antoninus to eat, and he asked about the spices of Shabbos. One didn’t want the prohibition, but we see the concept of inviting a non-Jew sometimes with food.
Halacha 14: Partnership of a Jew and Non-Jew
An Animal Half Belonging to a Non-Jew and Half to a Jew
Speaker 1: Very good. Now, from the prohibition of cooking for a non-Jew, comes out an interesting question. What happens? An animal, a person has an animal that he’s a partner with a non-Jew in the animal, shel chetzyo shel goy veshel chetzyo shel Yisrael (half belonging to a non-Jew and half to a Jew). Perhaps a person would think, that perhaps one shouldn’t do it, because when he goes to slaughter the animal, automatically he also prepares for the non-Jew.
But says the Rambam, no, mutar lishchato beyom tov (it’s permitted to slaughter it on Yom Tov), one may indeed slaughter on Yom Tov. Why? She’i efshar le’echol mimenu kazayis belo shechita (because it’s impossible to eat from it a kazayis without slaughter). It’s one act of slaughter. One can’t slaughter half an animal, slaughter is one act of cutting, making the act of slaughter. So when he makes the slaughter for the Jew, that the portion of the animal of the non-Jew also now becomes ready, comes with it. There’s one act of slaughter that makes it possible to eat all. It’s not relevant to say, that means, the remaining preparation of the meat indeed he should only salt and prepare half the animal, but slaughter isn’t relevant.
Dough Half Belonging to a Non-Jew and Half to a Jew
Speaker 2: Ah, because dough is different however.
Speaker 1: Dough shel chetzyo shel goy veshel chetzyo shel Yisrael (half belonging to a non-Jew and half to a Jew) he can’t bake the whole dough. Asur leha’ir esh, im lo sheyachol lachalok ha’isa (It’s forbidden to light a fire, unless he can divide the dough), if you can divide the dough, he should divide it, and he should actually only bake the portion that belongs to the Jew.
Speaker 2: Aha, okay.
Halacha 14 (Continued): Bnei Hachayil
The Situation: Soldiers Who Bring Flour
Speaker 1: Let’s now learn something an interesting leniency in the halacha that one may not bake for a non-Jew. There is a way, let’s learn.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Interesting, the dough, apparently, if for example he’s afraid that the dough will become spoiled, the portion of the non-Jew, okay, we had that earlier, when he wants an endangered animal, okay, it’s not mentioned here exactly what.
Speaker 2: I don’t know what dough means, it doesn’t mean any dough that, yes, we’re talking when it’s already a dough apparently.
Speaker 1: Yes, I understand, I’m asking you, it doesn’t mean no, because I say, how did it happen that it became a dough?
Speaker 2: One bought a dough, one made a dough. A Jew and a non-Jew in my bakery in partnership.
Speaker 1: I don’t know exactly what the case is.
Speaker 2: Yes, okay, continue.
Speaker 1: Let’s now learn such an interesting halacha. Bnei hachayil (soldiers), a group of soldiers came, the term bnei hachayil is interesting. Perhaps bnei hachayil means like the young ones, the big cantonists were the young soldiers that one trains, and they come to town. One already had such sorts of things that military people come to town. And then, they make the people bake for them. They bring their own food, but they need the local people to bake it for them.
Speaker 2: What makes you think they bring their own food?
Speaker 1: I’m not saying, natnu kemach leYisrael (they gave flour to a Jew). They bring, they have flour, and they gave it to the Jews to bake.
Speaker 2: Yes, it’s theirs.
Speaker 1: It’s the non-Jew’s, it belongs to the military, they have sacks of flour, but one must bake, one must make how much dough and bake it. It’s entrusted to the Jews, that the Jew should bake for the non-Jews, for the soldiers. So now the question is, how may one do it? One is working for a non-Jew.
The Permissibility: Every Loaf Is Fit for a Child
But here there is a leniency that one may indeed bake in a certain way. He says a halacha like this: Im keshenosnim pas letinok ein makpidim (If when they give bread to a child they’re not particular), if they give the flour, and it’s however okay that the householder, the person to whom they bring it, should take from it a bit for a child, then the simple meaning is that the Jew has in this something a bit of a right. Then mutar le’efos lahem beyom tov (it’s permitted to bake for them on Yom Tov), then one may indeed bake on Yom Tov. Why? Shekol pas upas ra’uy letinok (because every loaf is fit for a child). Since a bit of the bread can be taken, we say about every loaf that perhaps this loaf is something that’s fit for a Jew.
Question: Contradiction to the Decree Lest He Increase for Him
It’s interesting, because it’s actually the opposite of what we learned the prohibition is im lo yuchal lachalok habatzek (if he cannot divide the dough). It seems that this is a leniency, because it’s due to enmity, it’s because… one didn’t have such a great choice here, it’s soldiers.
Speaker 2: What do you mean? I made the permissibility. I established the halacha of the enmity.
Speaker 1: I mean it’s an enmity that’s justified. It’s even worse than half for a non-Jew half for a Jew. It was entirely. It’s only the Jew has in it something a bit of a right, a potential right.
So the question that everyone asks is, we learned earlier, that the permissibility doesn’t work. That means, one can’t say I’m baking a lot, that’s what was said lest he increase for him. That means, every time someone bakes for a non-Jew he should say, the non-Jew bothers… let’s think like this, one invites a non-Jew to a meal, something will bother. For the non-Jew, I give a piece from his portion, I give for my boy. He certainly won’t bother him, it won’t bother him, it’s at his meal, it can’t bother him. The permissibility doesn’t help, he says, you’re baking for him.
Answer: In Time of Pressure and the General Rule of the Entire Torah
And it seems the simple meaning, the answer is that you say it’s in a time of pressure, because one had no choice, the military forced him. So they said, okay, such a way, it’s permitted. But not just, only they made it with such a kind, not just said not any enmity one may, but they made it with such an explanation that it means a piece of bread from a Jew, because kol pas upas ra’uy letinok (every loaf is fit for a child), it’s such a…
In short, it all goes into my general rule of the entire Torah, so the rabbinic prohibition, if it bothers a Jew one may, one just needs to make some distinction. If you’ll find a place that doesn’t fit with my rule, it takes away my whole rule.
Discussion: Explanation of “Every Loaf Is Fit for a Child”
Speaker 2: What do you mean kol pas upas ra’uy letinok? It’s because one bakes a Jewish bread, only a small piece can be taken for the child.
Speaker 1: Yes, you’re right, it’s such a now broad situation. It’s such a now broad situation, it’s a good question. One can’t give, a thousand times one can’t give the whole broad situation, but every time a piece of bread is baked, the piece for a Jew, perhaps, it’s as if such a reasoning. We say, this piece can go, this piece, this piece…
Speaker 2: Ah, exactly, of all the pieces not all can go.
Speaker 1: But indeed, this is a leniency, it seems a novelty of a leniency.
Discussion: Explanation of “If When Giving Bread He’s Not Particular”
Speaker 2: But it only says here “im keshenosen pas eino makpid” (if when giving bread he’s not particular)?
Speaker 1: No, interesting. If they would indeed be particular, there isn’t. I imagine that here, when we’re talking when it’s not really a concern of enmity, then perhaps…
Speaker 2: Enmity, I don’t know what that means.
Speaker 1: If there’s a concern of danger, I know that there’s a concern that the Jew will now get into trouble, perhaps then it would be permitted? I imagine that on the contrary, in a case of concern of danger, in a case of concern of suffering. I mean that here when it’s not really a… it’s just very convenient for the Jew here to say. I mean that presumably the “if” is always like that.
Speaker 2: You’re right that you’re speaking theoretically, what does he know? Let’s be real, you’re baking at home, you’re not going to take off until a piece?
Speaker 1: That’s what he means. I mean to say “if,” if that’s not the case, then one certainly weighs, because you’re speaking really of the wickedness of the soldiers, you’re afraid of them. If they’re good soldiers, then that’s the explanation.
Speaker 2: You mean pikuach nefesh is such a kind of thing? Even a distant pikuach nefesh, like because of enmity, which is always such a remote concern of pikuach nefesh.
Speaker 1: Okay, could be. But I mean that the “if,” I imagine that there’s no reality when it’s not “if,” because one can’t, as you say, except for some actual Nazi, then one certainly may because one mustn’t what to eat for anyone, and everyone should steal from me some piece.
In short, he didn’t have from that. Many of the “ifs,” you must understand, it’s interesting, it doesn’t say in the, I want to note, when I was organizing the order I noticed the precision a bit.
Precision in “If” — The Usual Picture
Many laws, if there are two “ifs,” if it’s so, the law is so, if the law is so, the law is so. But here you see many laws, there’s only one “if,” the law, next law also. It seems it means to say that this is the usual picture, and one seeks the leniency here. One sees that one seeks the leniency. Many laws, the leniency always comes with an “if,” and not just permitted, it comes with a great permission. But it’s not simple that if not, if not one will need to find another leniency. That’s what I mean.
Could be also the soldiers, the picture gives a bit that it’s less dangerous, that it’s not really dangerous. It’s not soldiers, but it’s great adults, then you do it because you have no choice.
Speaker 2: I don’t agree with the precision. If I remember this is a case in the Gemara simply, such cases of the world, and the gentiles came and one was permitted for this.
Speaker 1: Yes. Okay.
Law 14 (Continued): Dough for Dogs
Speaker 1: Further, he says the next piece, “dough for dogs” — dough that one makes for dogs. Now, one has learned that one may not prepare food “not bread and not for gentiles and not for dogs”. But also here in this…
Laws of Yom Tov: Dough for Dogs, Hoeil, Washing and Anointing
Law: Dough for Dogs
Speaker 1: It’s not soldiers, but it’s great adults, then you do it because you have no choice.
Speaker 2: I don’t agree with you. I remember that this is a case in the Gemara simply, such cases of the world the gentiles came and one was permitted for this.
Speaker 1: Yes. Okay.
Further, the next piece says thus: dough for dogs. Dough that one makes for dogs. I learned that one may not prepare food for bread and not for a gentile and not for dogs. But also here in this there’s a leniency, when the shepherds eat from it.
Dogs, in Chazal weren’t an animal to pamper, sitting on the couch with the little dog. They were used in farming, they were used to watch over the goats and the like. It means, the shepherd takes dogs and he goes out with them to graze. And when he becomes hungry, he also eats a bit from the dough for dogs.
Speaker 2: Yes, the shepherds means simply Jewish shepherds.
Speaker 1: When the shepherds eat from it, yes, it must be Jewish shepherds.
Speaker 2: Yes, simply a question.
Speaker 1: But the point is now regarding the dogs. One wouldn’t be allowed to bake for the dogs. But since it’s the practice that also people eat from it a bit, nefesh on Yom Tov one may bake it on Yom Tov.
Question: Excess in Amounts
There’s no prohibition of excess, he makes more than is needed for the shepherds. Perhaps the same leniency, because each piece can be fit. He asks the question here, the Maggid Mishneh asks him, he asks the question, which is not the whole, but I mean that this is his answer to the previous one. That on each piece it can be…
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: So, the Rambam says further.
Law: Cooking on Yom Tov for Gentiles / for Animals / Leaving for After the Holiday — The Principle of “Hoeil”
Okay, now the Rambam you must know, the prohibition of working, or nicha lo or nicha lo, that means the two things. First we mentioned the topic of she’efshar la’asosam me’erev, it says explicitly that it’s with the Rabbis. The last two things, not it says explicitly, now it says explicitly that it’s with the Rabbis.
The Rambam one who cooks on Yom Tov for gentiles gets lashes, for animals gets lashes, left it for after the holiday, one who cooked in one of the ways that is forbidden, for gentiles and for animals, or to leave because later, one doesn’t get lashes. Why? “For if guests had come to him he would have made a dish fit for them”. If guests had come, it would have been fit for them, so it’s not really that it’s not at all ochel nefesh for a person.
Explanation: The Principle of “Hoeil”
Here is the “hoeil.” In the Hungarian yeshivos they know from the topic of “hoeil,” “hoeil” like if guests come. “Hoeil” is the same thing as “ilu” in Aramaic, but it means altogether that you can never clearly say that you’re not baking for a Jew, because guests can come.
Here it seems that the essential prohibition is indeed from the Torah, but there’s the answer. I mean that the answer, one must really understand the analysis, perhaps the answer makes it like we saw by the soldiers. It doesn’t say in the Rambam, others bring that others say yes, it doesn’t say in the Rambam that one must actually give to a baby. It could be that the fact that when you cook it’s not clear that it’s not for today and not for a Jew, makes it that it’s still within the category of ochel nefesh.
Speaker 2: Right, it could be, because it’s really, hoeil is always, it’s true, it’s not just my reasoning, it’s true that he bakes on Yom Tov and he’ll have it on Yom Tov also. Exactly, he doesn’t know about it, he doesn’t know that guests will come, and in practice guests didn’t come.
Discussion: From the Torah or Rabbinic?
Speaker 1: And by previous laws one has also apparently seen that it’s not from the Torah. That one can increase, or if one can after a dangerously ill animal, it seems that it’s not from the Torah. It could be that the one who gets lashes here at all what the Rambam says, he means to say one doesn’t even get rabbinic lashes, no lashes of rebellion.
Speaker 2: He says, ah, interesting. But why should one need to get rabbinic lashes if it’s really a rabbinic prohibition?
Speaker 1: He says, “for if guests had come to him” helps on this. Perhaps it helps on this also, on rabbinic he means to say.
Law: Cooked for Himself and There Was Left Over
The Rambam says further, “cooked for himself and there was left over”, if a person cooked for himself or for people, ochel nefesh, and there was left over, then yes, “it’s permitted to feed from it to gentiles and to animals”, just as one may leave over for after Yom Tov, one may also give to gentiles and to animals.
Speaker 2: Oh, one may not leave over, “forbidden for himself,” they learned the same thing.
Speaker 1: One may not initially, but the novelty is that it doesn’t become forbidden. The only way it becomes forbidden through a transgression is through deception, that one says he’s baking for himself and in practice he means the gentiles, the dogs tomorrow. I don’t know, baking for dogs it doesn’t say, but for tomorrow.
Law: Washing and Anointing — Something Equal for Every Soul
Until now we’ve learned about eating. That is, ochel nefesh until now we’ve learned means eating. Now one can learn that truly ochel nefesh doesn’t mean specifically eating, there are other things.
It’s very interesting, because it’s connected, we’ve just come from the laws of resting from work, where it also says there that pleasure is not specifically eating and drinking, there are other things, washing and anointing. I mean the well-known words from this is something equal for every soul. That everything a person needs to have, besides eating and drinking, there are other things a person needs to have, taking care of the body, is also permitted on Yom Tov.
The Rambam’s Words
Washing and anointing, the Rambam says, washing and anointing are included in eating and drinking. Washing oneself and anointing oneself is the same category as eating and drinking, it’s also care of the body. Look what he says. And one does work and they say Yom Tov, the Rambam says, as it says “that which is eaten by every soul”, the word “by every” is perhaps extra, for everything that is needed for the body, everything one needs for the soul. Soul here means body, everything one needs for the body.
Discussion: What Does “Nefesh” Mean?
Speaker 2: Yes, a nefesh that appears in the Torah means body, not soul. The value of the soul, yes.
Speaker 1: And I mean, one can say the life of the body, not a dead body perhaps isn’t called nefesh.
Speaker 2: Wait a minute, actually, a dead body is also nefesh, true? “Whoever touches a corpse, the soul of a person who dies”, explains the verse in Parshas Chukas, that a dead person is also called a nefesh. Yes? One learns from this that blood from which the soul hasn’t left, that there should be a quarter, whatever.
Speaker 1: But simply the plain meaning I mean it says, yes, one must check the verse, but it sounds to me like a verse that nefesh means even a dead person. So, interesting, according to the Torah nefesh means body.
Speaker 2: How does one say all over the body? Perhaps spirit? Soul?
Speaker 1: Soul? Living soul?
Speaker 2: I know. Ah, living soul certainly means a living…
Speaker 1: Interesting. Okay.
The Rambam’s Interpretation of “Eaten”
In any case, but it seems that the Rambam interprets here also the word “eaten,” that there is such and for all eaten, eaten for all. That washing and anointing are also a kind of eating, it’s a need of the body, it’s a pleasure of the body.
So, what does he mean to say? That one may wash is obvious, because on Shabbos one may not heat up. But first of all, about cooking. He wants to say here that one may do work to wash oneself. Not just the washing itself, therefore “one prepares hot water on Yom Tov”, one may heat hot water to wash, “washes with them his face, hands and feet”.
The Decree of the Bathhouse
Why only face, hands and feet? So the Rambam explains, “but his whole body is forbidden”. Face, hands and feet one may cook water for face, hands and feet, but one may not wash his whole body, because also on Yom Tov there is the decree because of the decree of the bathhouse.
We learned in the laws of Shabbos that one may not properly wash on Shabbos, because there’s a fear that the bathhouse owners, the owners, will cook water on Shabbos.
Speaker 2: Aha.
Speaker 1: So also on Yom Tov there is this decree. Although apparently it’s difficult, because how is the decree of the bathhouse relevant on Yom Tov? On Yom Tov one may, if one may one may. But since they made the prohibition of the decree of the bathhouse on Shabbos, yes, that’s the point.
Speaker 2: Right, it’s not clear.
Novelty of the Rambam: Decree of Bathhouse on Yom Tov
Speaker 1: This is the opinion of the Rambam. One must know, if I remember, is that this is almost a novelty of the Rambam. It doesn’t say clearly in the Gemara that on Yom Tov there’s also the decree of the bathhouse. The Rambam understood it. In the Gemara it does say that regarding washing it’s not permitted to cook for his whole body on Yom Tov. But it doesn’t say clearly why.
There are other Rishonim who learn here the point I’ll say externally, I don’t see now clearly how he brings it, so I remember, that there are Rishonim who learn that this is the point of something equal for every soul, because it’s connected further with what was learned on Yom Kippur, that washing isn’t a need for everyone. It’s a weaker need, it’s not such a strong need that everyone needs washing every day. It’s his whole body you mean, face hands and feet is different, but it’s not Yom Kippur.
There are other Rishonim who said, like Tosafos, I don’t remember who, said that one learns it from fire is extra for every soul, that the exception of his whole body doesn’t have the leniency of… So others bring…
Speaker 2: Yes, it comes out a great practical difference, because according to the Rishonim who say that because it’s not something equal for every soul, today is different. Today the norm for a person is not to wash every day.
Practical Difference: Warm Shower on Yom Tov
Speaker 1: But according to the Rambam it comes out apparently that one must be forbidden, because the Rambam has an interesting novelty that there’s a decree of the bathhouse also on Yom Tov, because it’s a decree because of Shabbos, it’s clear. If one will allow a bathhouse on Yom Tov, one will also… It means, the decree of the owners that was made on Shabbos, will be decreed also on Yom Tov.
That is, let’s say more clearly, he brings it out, it’s a Tosafos, I don’t have, thank God, I didn’t make any notes with my memory. That is, it comes out a practical difference, according to the Rambam it’s a rabbinic decree, with the Torah it’s with the… because it’s a need of the soul, the Rambam says clearly that this is called a need of ochel nefesh. But the Rabbis made a decree of the bathhouse, and according to the conditions of the decree of the bathhouse, one must remember from the laws of Shabbos what are the parameters of it.
But Tosafos says that it’s forbidden from the Torah. Tosafos doesn’t agree that washing is a need of ochel nefesh, because there’s no condition in this. It must be the opposite, “every soul” by Tosafos is an exclusion, it must be specifically something equal for every soul.
Now, apparently Tosafos is more stringent, but today’s sages say, which we saw Rabbi Yechiel Meir says, but simply others also, that it comes out the opposite, it comes out that according to Tosafos one can be lenient today. If one will say that it was according to the need of the time, according to the generation, that today everyone takes showers every day, warm showers, this is a leniency to take a warm shower on Yom Tov. But according to the Rambam, perhaps not.
Digression: Smoking on Yom Tov
I remember my rabbi, Rabbi Yechezkel Roth, there are poskim who say that one may also smoke on Yom Tov. The Pnei Yehoshua has on this a long responsum, one may smoke on Yom Tov because it’s also something equal for every soul. And I remember Rabbi Yechezkel Roth used to say that in today’s times when smoking is specifically not something equal for every soul, because most people don’t smoke because it’s not healthy, and smoking becomes… He says, something equal for every soul one must look at today’s souls. Smoking today is not something equal for every soul, and a shower today is specifically yes something equal for every soul.
But this is apparently according to the way of Tosafos. If one goes with the Rambam, one must know how one learns it off.
Speaker 2: Right, but according to the Rambam one can say another leniency, but one must know that when one learns the laws of Shabbos it didn’t come out so.
Discussion: Shower vs. Bathhouse
Speaker 1: But there are those who argue that the decree of the bathhouse is mainly… The Rambam put it thus in the laws of Shabbos, that because of the decree of the bathhouse one may not wash his whole body except in a bathhouse. But it must all be in a bathhouse. A shower is not a bathhouse. First of all, a shower is not washing his whole body. Washing his whole body means that one goes into the water. A shower is such washing of face, hands and feet. That’s first of all. If a shower doesn’t help for immersion, if we are stringent that when one wants an immersion of Ezra, you know that an immersion they say that a shower is not enough water, you go into the water, it means… On the contrary, it must be permitted on Yom Tov.
Speaker 2: What do you mean not his whole body?
Speaker 1: No no, you’re confusing two things. Because on the immersion of Ezra, I mean according to the…
Washing on Yom Tov, Shevusin, and Carrying
Washing in a Bathhouse – Continuation of Discussion
Speaker 1: But it must all be what is a bathhouse. A shower is not a bathhouse. First of all, a shower is not washing his whole body. Washing his whole body means that one goes into the water. A shower is such washing of face, hands and feet. That’s first of all.
If a shower doesn’t help for immersion, if we are stringent that when one wants an immersion of Ezra, you know that an immersion they say that a shower is not enough, because it doesn’t go into the water, it means I understand that one must be permitted on Yom Tov, because it’s not called his whole body.
Speaker 2: No, no, no, you’re confusing two things. Because on the immersion of Ezra, I mean, according to the enactment of the Sages, at least on the face that it helps, one must know the details there, if nine kabin help, it says clearly that it’s not called, but nine kabin is another kind of immersion of Ezra, it becomes in practice pure, but it’s not called washing. No one says that this is called washing in a bathhouse. Bathhouse means that one goes into a tub. A tub is a bathhouse.
Explanation of “But His Whole Body is Forbidden” – Prohibition of Cooking, Not Washing
Lecture on Laws of Yom Tov: Bathing, Shevusin, and Muktzeh
Speaker 1: I mean something else. I don’t know what the Rambam says, but when the Rambam says “aval kol gufo asur” (but his entire body is forbidden), he doesn’t mean the bathing, he means the cooking for bathing.
Speaker 2: Yes, yes, certainly.
Speaker 1: Turning on a shower where you’re not doing any act of cooking, there’s a boiler with… okay, the question begins, fresh water comes in. No, let’s see, let’s see the next halacha.
Chamin She’huchamu Me’erev Yom Tov (Water Heated Before Yom Tov)
Speaker 1: The Rambam says, “vechamin she’huchamu me’erev yom tov” (and water that was heated before yom tov), ah, here he’s speaking, but when it’s already been heated, then yes “rochetz bahen kol gufo beyom tov” (one may bathe his entire body with it on yom tov). Ah, very good.
So what was forbidden means it’s forbidden not to wash, but forbidden to cook. But if there is chamin she’huchamu me’erev yom tov, then rochetz bahen kol gufo beyom tov, even though on Shabbos one wouldn’t be allowed. On Shabbos the gezeira (decree) of bathhouses was… because they say that this is the gezeira on Shabbos originally.
On yom tov they added that on yom tov one shouldn’t… it means it’s as if they made two gezeiros on the bathhouses. They made one gezeira that one may not use cooked water, and one that on yom tov, when one may cook, one may not cook because of the same gezeira.
And afterwards, chamin she’huchamu me’erev yom tov, rochetz bahen kol gufo beyom tov, “shelo gazru al davar zeh ela beShabbos bilvad” (they only decreed on this matter on Shabbos alone). The thing that even she’huchamu me’erev yom tov is forbidden, they only decreed on Shabbos, but yom tov regarding chamin she’huchamu me’erev yom tov. Right.
Discussion: Shower with Boiler – Whether It’s Heating on Yom Tov
Speaker 1: So you want to say that a shower where there’s a large… most houses in America, it’s in a large tank. I don’t know if it’s from erev yom tov, but it’s hard to say that it’s heating now. Perhaps, many Jews say that one may not turn on the hot water on Shabbos for example, because cold water comes into the boiler, and therefore you’re cooking. Although one must think whether there’s at all a shem misasek (unintentional act), whether there are all these sorts of definitions. You’re saying that this is the meaning of this? Okay, perhaps.
One must know, for us for example one uses hot water on yom tov to wash dishes. It could be that that is indeed truly a part of eating, preparing the dishes for the next meal. But perhaps after the last meal one won’t do it? One must know.
Practical Necessity of Bathing on Yom Tov
Speaker 2: Yes, but yes. There’s another problem here, yes, you need to understand, but I’m not saying halacha lema’aseh (practical law), you’re the rav who says halacha lema’aseh.
There is a problem, it can’t be that on Shabbos, if one doesn’t wash for one day, if one learns and is careful even with cold water not to wash, okay, one day a person can, even nowadays I mean, go without a shower, except if he’s dirty, then he goes to the mikveh, anyway, it’s tefillas asara (prayer of ten), already.
But yom tov, when it’s two days yom tov or three days yom tov sometimes, it can’t be that yom tov is a time when one stinks, when one feels terribly uncomfortable because one may not take a shower on yom tov. It can’t be. So it’s certain that one must certainly permit, something one must certainly permit on yom tov. It can’t remain.
Perhaps the reality was different then, people didn’t care, but today… it can’t be that yom tov is a zman simcha ve’oneg (time of joy and pleasure), it should be something so…
Innovation: Shower Is Not “Merchatz” – A New Reality
Speaker 2: The Rambam only makes two categories: panav yadav veraglav (his face, hands and feet), kol gufo (his entire body). Later acharonim (later authorities), not necessarily acharonim, perhaps also rishonim (early authorities), I’m not sure, also had something of not the entire body at once, but limb by limb. That means, panav yadav veraglav is what is the order, one just washes off a bit. The raglav used to be more open, but… that one shouldn’t even go in, it shouldn’t look like a bathhouse, and it should, for example, as you say a shower, half a shower, and then the other half of the body in the shower.
It’s not relevant, I mean that people don’t grasp that a shower is a very new invention. And when it says rochetz it means either one goes into the water, that means kol gufo, or one pours a bit of water on panav yadav veraglav. But a shower is simply a new hachi timtza (possibility), that water pours on the entire body. It’s certainly not any bathhouse that the Gemara thinks of, that the Rambam thinks of. It’s something new.
Shower Is Not Ta’anug (Pleasure) – Just a Technical Thing
I mean that it also feels, in my opinion, I’m saying a chiddush (novel idea) regarding the nine days, a shower must be much colder than, or for a woman it’s much colder, because you go into a warm mikveh. I mean, people go into warm mikvaos also, okay, one does go into a mikveh that way too. But everyone understands that it’s a completely different taste to go into a warm mikveh than into a warm shower, true? The mikveh is much more pleasurable. I don’t mean, it’s a different reality.
No one goes into a shower for pleasure, and a mikveh one can yes, and a hot tub. What is a hot tub? It does happen that one goes into a hot tub leshem ta’anug (for pleasure). So what it says in the mefaresh (commentator) in the Gemara that beis chamim (bathhouse) means ta’anug, that’s talking about going into a mikveh, into a hot tub, into a tub, if someone has a large enough tub at home.
A shower is not the category at all. One goes to a shower to clean oneself. I mean that the reality of a shower is not made for pleasure. I can say that it’s not an issue, I’m not saying it’s clearly difficult, but a thing of… it’s a technical thing, one cleans oneself.
So, I used to think that the question must certainly be permitted. I mean, regarding yom tov, cooking, that’s other questions, but regarding modes of mourning, in my opinion a shower is not at all what the verse meant. I need to think, because the reality has changed so much, because once there was a bathhouse, I know, let’s say once or twice a week, one did mean to clean oneself, but one also soaked. But one cleaned oneself in a manner that also had the pleasure of the enjoyment of bathing.
Speaker 1: Do you remember that there wasn’t proper soap then?
Speaker 2: No, soap you see everywhere.
Speaker 1: No, before there was shemen arev (oil mixture). There was a washing that was…
Speaker 2: No, one can’t. Not available.
Speaker 1: Yes? Already. Very good.
Going Beyond Shevusin and Tiltul on Yom Tov
Speaker 1: Okay, let’s go further. Already. We’ve finished with the topic of… okay, bathing. From ochel nefesh (food preparation), basically. Yes, now one goes out to learn. Now one goes to see what other things… what else one may not do on yom tov? Right, derabbanan (rabbinic prohibitions). All these topics of derabbanan, on Shabbos there is…
Speaker 2: I don’t understand. All these derabbanans… what? One may not do on yom tov.
Speaker 1: Okay, I am sorry.
So in short, until now one learned de’oraisa (Torah law), and it’s going to learn derabbanan, which is also forbidden on yom tov. That means, they learned the prohibition of melacha (work), which melacha is forbidden and which melacha is permitted, although they are melachos de’oraisa, and it’s going to learn the topics of melachos derabbanan, which is called shevus (rabbinic rest) muktzeh and so on.
He said, all the melachos that were discussed regarding Shabbos, he began with this, just as he compared “kol melachos shechayavin aleihen beShabbos” (all melachos for which one is liable on Shabbos), so he began in chapter 1 earlier in section 4. In hilchos Shabbos the Rambam enumerated the 39 melachos, and afterwards he enumerated the derabbanans of Shabbos. Now the Rambam says, that on yom tov they also forbade the 39 melachos except for tzorech ochel nefesh (food preparation needs).
Halacha 17: Shevusin on Yom Tov
Speaker 1: What happens with the things that are forbidden on Shabbos, but not as the 39 melachos, but it’s forbidden miderabbanan, which is called shevus?
The Rambam says, “kol she’asur mishum shevus beShabbos” (everything that is forbidden because of shevus on Shabbos) – we learned that there are two types of things on Shabbos that are forbidden miderabbanan: one, because it’s similar to melachos, just as each one of the 39 melachos has derabbanans that are similar to it; and if there is bringing to melacha, things that if one does this will bring to melacha. Yes, and there are derabbanans that are bringing, yes? That means, if one does the action it causes that it doesn’t look for example like grinding, but it will bring to grinding, right? For example, medicine on Shabbos, right? It brings… right, medicine on Shabbos is not similar to grinding, but it can bring to grinding of ingredients.
Discussion: What Does “Mishum Shevus” Mean
Speaker 1: “Ba’u mishum shevus” – “ba’u mishum shevus” he probably means the things that it says “mimtzo cheftzecha vedaber davar” (pursuing your affairs and speaking of matters), telling a non-Jew and those things.
Speaker 2: Ah, what does “mishum shevus” mean? Not clear. Perhaps he means here yes things like tircha (exertion), tircha yeseira (excessive exertion), it’s what we learned. Or not clear, perhaps he means “mishum shevus” all those things that the Rambam enumerated that one learns from that verse, “mishum Shabbos”. He’s going to talk about that?
Speaker 1: No, he’s only going to talk about tiltul (carrying).
Speaker 2: I don’t know, I see that I wrote here from last time that I don’t know what “mishum shevus” means, because “mishum shevus” he interprets like the Ramban, that “shevus” means things that one must rest from. But in practice, in the Rambam in hilchos Shabbos chapter 21 he wrote “shevus” also on the similar to melacha and on the, yes. But it could be that here he means things that are only shevus, like the topic of tircha yeseira and the like.
Shevusin on Yom Tov – Permitted for Eating Needs
Speaker 1: So these things are also forbidden on yom tov. Not only the 39 melachos, but the derabbanans of Shabbos are also forbidden on yom tov. And the same permission that exists on de’oraisa exists on the derabbanans. “Ela im ken over letzorech achila” (unless it’s for eating needs) – just as one may for eating needs transgress avos melachos (primary categories of work), one may do, the same thing one may also do the derabbanans for eating needs.
“Vechayotza bah o devarim shehem mutarim beyom tov kemo sheyisba’er behalachos elu.” (And similar things or matters that are permitted on yom tov as will be explained in these laws.) What do the words “o devarim shehem mutarim beyom tov” mean? Not only for eating, but other needs that one may do on yom tov. The things that the Sages forbade on Shabbos, they did permit certain of them on yom tov. Ah, one will learn later certain other details. Okay.
Tiltul and Muktzeh on Yom Tov
Speaker 1: And the same thing we learned that there is a fourth thing called prohibition of tiltul, which we call muktzeh, but here in hilchos yom tov it’s very important to distinguish between them, because there is a new prohibition of muktzeh that is only yom tov, which means that there is a davar she’eino muchan (something that is not prepared).
Tiltul means all the vessels – kli shemelachto leheter (vessel whose use is permitted), le’isur (forbidden), letzorech gufo (for its own use), letzorech mekomo (for its place), all the modes of what one may move. The different levels of kli shemelachto le’isur, muktzeh machmas gufo (muktzeh because of itself), muktzeh machmas chesron kis (muktzeh due to monetary loss), and the like, is also relevant to yom tov.
“Asur letalteloh beyom tov ela letzorech achila vechayotza bah.” (It’s forbidden to move it on yom tov except for eating needs.) Only if there is for eating needs, then one will be able. For eating needs means that one may also the muktzeh machmas gufo, muktzeh machmas chesron kis, everything becomes permitted for eating needs. Just as ochel nefesh, one may cook, one may also do tiltul. I say, by tiltul there’s always the certain that one may letzorech gufo umekomo (for its use and its place), but besides that, even that which is usually not letzorech gufo umekomo, one may here for eating needs. Okay.
Innovation: Veyesh Beyom Tov Mah She’ein BeShabbos – Prohibition of Muktzeh
Speaker 1: “Vechol shemuttar beShabbos muttar beyom tov.” (And everything that is permitted on Shabbos is permitted on yom tov.) The things that are indeed permitted on Shabbos… ah, because he means, why does he say this? It’s obvious, I mean that this is an introduction to the next section. There are indeed things, when it’s not in hilchos Shabbos permitted, you’ll know that it’s also permitted on yom tov.
But there is one thing that is not so. “Veyesh beyom tov mah she’ein beShabbos.” (And there is on yom tov what is not on Shabbos.) There are yom tov prohibitions that don’t exist on Shabbos. What is that? “Isur muktzeh.” (The prohibition of muktzeh.) Something that a person set aside from his mind, not things that on Shabbos would have been permitted.
Laws of Yom Tov: Muktzeh and Nolad
Halacha 17 (Continued) – Muktzeh on Yom Tov Versus Shabbos
Speaker 1: Ah, because he means, why does he say this? It’s obvious, I mean that this is an introduction to the next sections. There are things, when it says in hilchos Shabbos permitted, you’ll know that it’s also permitted on yom tov. But there is one thing that is not so. “Veyesh beyom tov mah she’ein beShabbos.” There are yom tov prohibitions that don’t exist on Shabbos. What is that? Prohibition of muktzeh. Something that a person set aside from his mind, not things that on Shabbos would have been permitted, a thing that he didn’t think about before Shabbos, and he’s going to explain, what this is called muktzeh, “shehemuktzeh asur beyom tov umuttar beShabbos.” (that which is muktzeh is forbidden on yom tov and permitted on Shabbos.)
Why Is Muktzeh Forbidden on Yom Tov But Permitted on Shabbos?
Why indeed? Seemingly, how can it be that something that is permitted on Shabbos should be forbidden on yom tov? Shabbos is stricter than yom tov, just as we began this chapter that on Shabbos there is stoning, yom tov is only a lav (negative commandment).
But the Rambam says indeed before this, “minayin sheyom tov kal miShabbos,” (from where that yom tov is lighter than Shabbos,) because yom tov is lighter than Shabbos “asru bo hamuktzeh.” (they forbade muktzeh on it.) The leniency brings a stringency, because yom tov is kal miShabbos, the Sages added a prohibition of muktzeh, “shema yavo’u lezalzel bo.” (lest they come to treat it lightly.) Because people won’t take yom tov as seriously as Shabbos, they had to add. Since you were lenient with it… how did they have the language? Because one was lenient with something, one also had to be strict. Not because one was lenient, because it is more lenient, one also had to add a stringency.
A Deeper Explanation in the Prohibition
Yes, I feel that there is something more of an explanation in this. I mean just as the Rambam brings, it’s a bit similar to what we learned that if one made a trick, then it will be stricter than generally a trick. Yes, that’s because… also a similar thing, because in your head, because you have a trick, it’s a light matter. A light matter one must be strict, and one shouldn’t think that it’s so easy.
The Dispute of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon
Let’s see. It’s really a dispute. Yes, there is Rabbi Yehuda who forbade muktzeh also on Shabbos. But we rule like him on Shabbos and like him on yom tov. That’s the… on Shabbos we accept like Rabbi Shimon that muktzeh is permitted, and yom tov we accept… that was Rav Nachman’s chiddush, that on yom tov we accept that Rabbi Yehuda like… yes, that any muktzeh is forbidden. To make with it to add a stringency.
And the reason… I don’t see that he brings what is the source for the reason.
Another Explanation: Muktzeh Is More Relevant on Yom Tov
Because I would have thought this also with another reason, I think a bit, because Shabbos, most things, most types of muktzeh that we’re going to talk about here are not relevant to Shabbos, because one may not use them anyway. I mean, there are modes where it’s not relevant. Muktzeh doesn’t mean now primarily with tiltul, muktzeh means primarily using. Tiltul is another thing, tiltul is also forbidden on Shabbos indeed. But now we’re talking about tiltul, about things that are prepared, everything is prepared for Shabbos if it’s prepared food.
But yom tov is a time when one is occupied with preparing food. So perhaps it makes more sense, I understand that I’m saying, it makes more sense to forbid such a type of food. So I see it says here indeed from him, I’ve already thought like certain things. But fruits that are designated for commerce for example, on Shabbos it’s permitted and yom tov forbidden. I understand, but nevertheless, on Shabbos one doesn’t occupy oneself much with the fruits, one won’t ultimately do, and it should take. Okay, but yom tov, you’re going to take the fruits, you’re going to start cooking.
I understand that it’s something different, the reality of fruits, of preparing food, yom tov is very different from Shabbos, and muktzeh talks primarily about preparing food. There is a man de’amar (one who says) who says with yom tov kal miShabbos (lighter than Shabbos), doesn’t mean only because it’s as I said, because it’s for example not stoning. But because yom tov is occupied, one cooks, one fusses, one had to make restrictions with the cooking, with the things that one may do. Okay, makes sense.
Halacha 18 – Keitzad? Examples of Muktzeh
Speaker 1: “Keitzad?” (How so?) The Rambam goes to say what this muktzeh means? “Keitzad? Tarnegoles ha’omedes legadel beitzim.” (How so? A chicken that is designated to lay eggs.) A chicken that doesn’t stand to be slaughtered, the chicken is made to lay eggs. And the same thing birds that are not here to be slaughtered and eaten, but were made “yonos shovach,” (doves of the dovecote,) also I mean to lay… beauty and the like. Yonos shovach means to lay eggs in the dovecote. Okay, not for now. In any case, now you don’t eat it, no? Or “peiros ha’omdim lischora,” (fruits that are designated for commerce,) they stand to be sold, not to be eaten. “Kol elu vechayotza bahen muktzeh hen.” (All these and similar things are muktzeh.)
What Does “Muktzeh” Mean?
Laws of Yom Tov – Chapter 1: An Egg Laid on Yom Tov, Second Day Yom Tov of the Diaspora
The word muktzeh means separated from the person. This is from the language of “katzeh” (edge)? It’s at the edge? It’s not in his… it’s not in his horizon, it’s not something he thought about. So “it is forbidden to eat from them on Yom Tov,” one may not eat on Yom Tov, “until he prepares them while it is still day and thinks about them for eating,” until he had to prepare it on erev Yom Tov, not when one removes it from muktzeh and prepares it for eating, then one may. Yes, we’ll see the details of all these things later, but this is the general principle.
“But on Shabbos, everything is prepared for Shabbos.” On Shabbos there is no such thing. On Shabbos, whatever, it’s not a kli shemelachto le’issur, or it’s not from things that one may not move for other reasons, like all those things that were enumerated which are food items. A chicken for example won’t be relevant, because on Yom Tov or Shabbos one cannot slaughter. But the other things, for example the fruits, “everything is prepared for Shabbos and does not require preparation.” Shabbos doesn’t need preparation. And one may, for example on Shabbos one may take out fruits from the storehouse, as the Rambam said there, one may not completely empty out the entire storehouse because of the holes underneath, but one may take out fruits from the storehouse, but on Yom Tov one may not. Very good.
The Ra’avad’s Dispute
One must know here that this is a dispute. The Ra’avad brings up on the side, not everyone agrees with this, not everyone agrees that muktzeh is forbidden on Yom Tov. There are Geonim who did not rule this way for Yom Tov, who ruled like Rabbi Shimon that muktzeh is permitted even on Yom Tov. And the Shulchan Aruch, the Rema brings this opinion, and he says that one perhaps conducts oneself this way, or one can rely on it.
Innovation: Muktzeh Doesn’t Mean Moving
It’s also a bit interesting, because we always use the word muktzeh for the prohibition of moving. Here it’s not necessarily that it’s forbidden to move, one may move the chicken. One may pick up the apple, let’s say for tzorech mekomo, I don’t know what. Muktzeh here means that one may not do with these things what one may do with ochel nefesh.
No, this must be remembered. The word muktzeh never means, in all of Torah, and Chazal never mean it as moving. It always means use of the thing that is muktzeh mida’ato. What we call muktzeh is, I don’t know, it’s a mistake, but it’s not precise according to the Gemara, not the Rambam and the Shulchan Aruch, no one truly calls it that.
So for example, one may empty out fruits that are designated for commerce because one needs the space. One may not cook the fruits. One may not. The thing that was permitted as ochel nefesh is only things that are ready for ochel nefesh, but things that are muktzeh mida’ato one may not. But one may not move them just like that, in any case.
Law 19 – Nolad
Speaker 1: Says the Rambam, “and just as it is forbidden to eat it,” just as one may not eat, “so it is forbidden to move it.” Oy, oy, sorry, you wanted, you wanted, you wanted, let’s jump around, let’s go back. What is muktzeh? Okay, on Shabbos.
“And just as it is forbidden,” now there is a new prohibition. Besides muktzeh there is a new prohibition called nolad. Nolad is similar to muktzeh, yes? Says the Rambam. It’s a stringent thing.
Nolad is More Stringent Than Muktzeh
Muktzeh means something he has, but he marks it with his mind. Nolad is even more muktzeh, meaning because he doesn’t have it at all. It’s completely muktzeh with his mind because he doesn’t yet have it in his hands. But this even everyone agrees to. That means, even the one who says that we rule like Rabbi Shimon, even on Yom Tov, agrees that nolad is forbidden on Yom Tov. It’s not… nolad is a stronger muktzeh, more of a muktzeh. This is stated in Perush HaMishnayos of the Rambam, “just as muktzeh is forbidden on Yom Tov, so nolad is forbidden.” Something that was born on Shabbos, I mean on Yom Tov, and before Yom Tov he didn’t have it, he didn’t think that he would be able to cook from it, one may not use it on Yom Tov.
The Foundation: Yom Tov Doesn’t Prepare for Shabbos and Shabbos Doesn’t Prepare for Yom Tov
And he explains, the Rambam explains, “chol prepares for Shabbos,” during the week one may prepare, or the week prepares for Shabbos, and chol, the week, the days before Yom Tov, prepare Yom Tov, “but Yom Tov doesn’t prepare for Shabbos and Shabbos doesn’t prepare for Yom Tov.” Yom Tov itself one may not prepare for Shabbos, and Shabbos one may not prepare for Yom Tov.
So, it means, why doesn’t he simply begin with the thing that the egg was born on Yom Tov? Because read the law that it exists. Okay. So, “therefore, an egg that was laid on Yom Tov after Shabbos is forbidden.” An egg that was laid on Yom Tov, when erev Yom Tov was Shabbos, is forbidden, because the egg was completed… we’ll see it’s forbidden. And Shabbos. And Shabbos. And Shabbos is not standing for eating, even the chicken itself from it was standing for eating, so the chicken wasn’t muktzeh.
Why is the Egg Forbidden?
Seemingly a person should have thought that the chicken was prepared for eating, so the egg that was lying inside it also. Says the Rambam, but in practice, in the chicken the egg developed on Shabbos. Since the egg was actually completed, when was the egg prepared? The problem isn’t that it’s muktzeh, the problem is that Shabbos prepared them for Yom Tov. It’s a new thing, this is perhaps a continuation of the topic of muktzeh, but it’s a new thing. Shabbos, do I prepare before Shabbos or before Yom Tov? Shabbos doesn’t prepare for Yom Tov. In general, the day of Shabbos, the day of Shabbos doesn’t prepare things for Yom Tov. It makes a certain preparation, it was born, that means not born, it made the egg yesterday, so one may not use the egg that was born on Yom Tov. The problem isn’t that it’s muktzeh, the problem is more that Shabbos prepared the egg. Not a person prepared it, a chicken prepared it, but the Shabbos is not, it was prepared on Shabbos. The day of Shabbos is not a day that is ready to make for tomorrow.
The Decree: They Forbade it on All Yom Tov
And now, automatically, if Yom Tov is after Shabbos, I understand that the egg laid on Yom Tov is forbidden. What about a regular Yom Tov when yesterday was the weekday? But chol prepares for Yom Tov. Says the Rambam, “and they forbade it on all Yom Tov.” What happens when it’s just like that, a Yom Tov when erev Yom Tov was during the week, the egg was prepared during the week on erev Yom Tov, why should that be forbidden? Says the Rambam, “and they forbade it on all Yom Tov, a decree because of Yom Tov that follows Shabbos.”
Meaning, we’re not talking here about for example a chicken that is not designated for eating is itself muktzeh, so it could be that then the egg from it will also be muktzeh because it was in the chicken. Here he’s talking about a chicken designated for eating. So the question would be, the egg is a part of the chicken, it’s in the chicken, why should that be called something similar to muktzeh or nolad?
He says, the prohibition happened in stages. First the prohibition is for a Yom Tov that is Sunday, because the egg is prepared on Shabbos. Once the Sages forbade an egg laid on Yom Tov after Shabbos, they also forbade an egg laid on Yom Tov in general.
The Decree on Shabbos
Why? Because of Yom Tov after Shabbos. And not only that, but “and similarly,” he continues to the next level, “and similarly an egg laid on any Shabbos is forbidden.” The same thing an egg that was born on any Shabbos, meaning it was born on Shabbos before Yom Tov. Again, the same thing should have been, if Yom Tov is before Shabbos, it would have been the same thing: chol prepares for Shabbos, and chol prepares for Yom Tov, but Shabbos doesn’t prepare for Yom Tov, and Yom Tov doesn’t prepare for Shabbos. So if the egg had been born, Yom Tov would have been Friday, it would have been the same thing,
Laws of Yom Tov – Chapter 1: An Egg Laid on Yom Tov, Second Day Yom Tov of the Diaspora
Law 20 (Continued) — The Law of Moving an Egg Laid on Yom Tov
But even a regular Shabbos, which is a normal Shabbos, it wasn’t erev Shabbos, there wasn’t any Yom Tov, still it’s forbidden as a decree from Shabbos after Yom Tov.
So in short, the practical law comes out that an egg that was laid either on Shabbos or Yom Tov, one may not eat that day.
And not only may one not eat, “and just as it is forbidden to eat it”, just as one may not eat the egg, “so it is forbidden to move it”. I mean that the reason isn’t a new prohibition because it’s muktzeh due to nolad, simply because one can’t do anything with it, so he says here. It’s like a… the only thing one can do with an egg is eat it, and… yes.
The Law of Mixture — Something That Has a Permitted State
Says the Rambam, here comes a great stringency. Says the Rambam, “even if it was mixed with a thousand,” even if the egg was mixed with a thousand other eggs that are permitted, that were laid before Yom Tov, “they are all forbidden.”
Why? “Because” the prohibition of the egg isn’t something a… the egg isn’t non-kosher or what, it’s only something that one may not do today on Yom Tov. “Tomorrow they will all be permitted,” tomorrow the egg will become permitted.
And there is a law, “anything that has a permitted state,” anything that has a way for it to become permitted, “even in thousands upon thousands is not nullified”. There is always a principle of nullification, that a prohibition can be nullified in a majority of permitted. So according to the calculation, because the egg that was mixed among the other eggs, should have… all the other eggs one should have been able to eat.
But since the egg will become permitted right after Yom Tov, and it’s something that has a permitted state, one may not move or eat all those eggs that were mixed with an egg laid on Yom Tov.
Speaker 2: One minute. Because the reason is, as Rashi says, why do you need to permit it today? Wait until tomorrow, you’ll eat tomorrow.
Speaker 1: Yes.
Law 20 (Continued) — Complete Eggs Found in a Chicken Slaughtered on Yom Tov
Now we’ll see another case where it is permitted to eat the egg on Yom Tov. An interesting law.
“But one who slaughters a chicken on Yom Tov,” someone slaughters a chicken on Yom Tov, “and finds in it complete eggs,” he finds finished eggs in the chicken, you would have said that it was completed yesterday, it’s the same problem, it was prepared on erev Yom Tov. But “these are permitted.”
Why? “Because this is not something that is always common,” this is not such a common thing that one should eat eggs through the improper way that the eggs are born, but through finding them. It’s not a common thing. “And something that is not common but is only by chance, that is nolad and made by chance, they did not decree on it”. On something that happens rarely the Sages did not decree.
Discussion: The Nature of Rabbinic Decrees — Concrete or Abstract?
Speaker 2: No, the prohibition is on something common.
Speaker 1: Yes, you mean on this they didn’t make the prohibition at all. The prohibition already began. The prohibition is on an egg that was laid, not on some new way to find an egg.
The simple meaning is, I mean that one must learn the concepts in this, that the prohibition of the Sages is not on the abstract definition of something that was prepared on erev Yom Tov. That’s the reason why they forbade a concrete thing. But if you have another case, what does “something that is not common they did not decree” mean? It’s a simple thing. The Sages who sat somewhere and made a decree, took all the eggs that are laid. He says, these are forbidden. But the egg that was found they didn’t say.
Why didn’t they say? Because it doesn’t happen, it’s not relevant, it doesn’t come up to make decrees on rare things.
But from here I learn my approach, it fits with my approach, that the decrees of the Sages are on concrete things, not on abstractions, not on principles. Do you understand?
I want to argue, if one of the listeners wants to argue with me, I have very many proofs from the Rambam for my way of thinking in this. But if someone wants to argue, let him argue and write that it’s nonsense and bring proofs. But without a proof it doesn’t count.
Speaker 2: Send a fax, if he doesn’t have WhatsApp he can send a fax.
Speaker 1: Where will he send the fax?
Speaker 2: I don’t know, one of the yeshivas, I don’t know.
Law 21 — Second Day Yom Tov of the Diaspora
Says the Rambam further. Now the Rambam goes into the laws. Until now, it’s very interesting, a very long chapter, because he wants to say all the principles of Yom Tov in one chapter apparently, that’s the reason why it’s so long.
Until now we learned what one may not do on Yom Tov. Now we’re going to learn when Yom Tov actually is.
Earlier the Rambam said that there are six days called Yom Tov.
Speaker 2: Yes, he said six days.
Speaker 1: Says the Rambam, now I’m going to tell a secret that actually there are twelve days?
Speaker 2: Yes, it’s not a secret, because every Jew who lives outside of Israel knows about it.
Speaker 1: Before the Rambam begins with it, he’s only explaining why.
The Rambam’s Words — Second Day Yom Tov: Custom, Rabbinic, and Originated in Exile
Says the Rambam, “And this that we do outside of Israel for each of these Yamim Tovim two days” — the Rambam wrote Mishneh Torah, did he still live outside of Israel, he lived in…
Speaker 2: A short visit.
Speaker 1: He says, “And this that we do outside of Israel for each of these Yamim Tovim,” all these Yamim Tovim that were enumerated earlier, we do “two days,” meaning two first days of Pesach, two first days of Shavuos, and so on.
Says the Rambam, what is this? “It is a custom,” this is a custom. “And the second day of Yom Tov,” this is called the second day of Yom Tov, “is rabbinic”. It’s interesting that he says the word custom, and then he says rabbinic. “And it is from things that originated in exile” — these are from the things that originated when the Jews went into exile.
This means that when the Jews were in Jerusalem and in the Land of Israel there was no two-day Yom Tov. Once they went into exile, the custom began.
Discussion: Custom and Rabbinic — A Contradiction?
I think that it could be that custom means what we do now, because we already know the fixing of the month, but the original second day of Yom Tov is rabbinic, because it was a doubt. Before there was the calendar it was a doubt, so it was rabbinic. Now it no longer has the force of rabbinic, but it has the force of custom?
I don’t know, because in practice there is no difference in force and stringencies between custom and rabbinic.
Speaker 2: Yes, he explains this. He’s going to explain it more, he notes that sanctification of the month is better measured, but that’s how I understand, I think I could divide here, because it is a contradiction.
Speaker 1: Yes, custom and rabbinic are not the same thing. It’s a custom to continue doing rabbinic law.
The People of the Land of Israel Do Only One Day
Says the Rambam, for this reason, because it has to do with exile, “the people of the Land of Israel do not do two days”. The people of the Land of Israel never received this custom, and they don’t do two days. Except when? With Rosh Hashanah. “Only Rosh Hashanah,” which the Rambam already said that Rosh Hashanah is like one day,
Speaker 2: No, because he didn’t enumerate it in the six laws.
Speaker 1: No, all Yom Tov he would have counted here six. He already mentioned it in the Laws of Shabbos, if I remember, it was already mentioned.
Speaker 2: Ah, not in the Laws of Shabbos, but in the Laws of Eruvin, regarding when one makes an eruv techumin out of doubt, we mentioned it there the distinction, but not yet explicitly the fundamental foundation is here. Not here, but sanctification of the month is true.
Reference to the Laws of Sanctification of the Month
Says the Rambam, to understand the matter of why they had to make two days of Yom Tov, and how Rosh Hashanah is different from other Yamim Tovim, this is explained at length in the Laws of Sanctification of the Month. The Laws of Sanctification of the Month in this volume, in Sefer Zemanim, at the end of Sefer Zemanim, there are the Laws of Sanctification of the Month. The difficult laws that Rabbi Yitzchak was just explaining to me…
Speaker 2: No, the difficult laws are the continuation. This is only the laws from the first chapter or second chapter.
Speaker 1: There I will explain the essence of this custom, the custom of adding another day of Yom Tov. And there I also explain, for what reason is Rosh Hashanah actually different? For what reason do they observe Rosh Hashanah, why is Rosh Hashanah different? That Rosh Hashanah they do make two days everywhere also in the Land of Israel.
The essence I mean the reason, the root, like essence from the language of root, the reason why it comes, and why Yom Tov of Rosh Hashanah is different.
Okay, so we’ll wait for there.
Discussion: Custom, Rabbinic, and Originated in Exile — Three Definitions
Laws of Yom Tov Chapter 1 – Conclusion: Makat Mardut, Death on Second Day Yom Tov, Two Sanctities, and Shabbat Adjacent to Yom Tov
Law 7 (Continued) — Makat Mardut vs. Niddui for a Talmid Chacham
Speaker 1:
Interesting, a talmid chacham gets more lashes. One needs to know what is worse, niddui or good lashes. I just want [to say] that for a talmid chacham one gives niddui or good lashes. Niddui is worse. But certainly not hitting in public. Hitting in public is apparently like niddui. Let’s do it with modesty.
Speaker 2:
Right, but let’s understand something very interesting. It comes out that the Rambam reversed something. That is, there, if I drank correctly, we learned that one receives niddui. A talmid chacham receives imprisonment, and he doesn’t receive niddui. Right? But the Rambam goes the opposite way, because the Rambam goes with his principle that every rabbinic [violation] receives makat mardut, so he begins with the obligation of lashes. Afterwards he says, but the chacham has an exception that he doesn’t receive niddui lashes, but rather niddui. He presents the law in reverse, because he goes very strongly with his principle that every rabbinic [violation] receives makat mardut. And then it’s difficult for him, why won’t everyone receive makat mardut? How does niddui come in? It comes out that it makes it that it’s an exception for the chachamim.
Discussion: Niddui — For Whom Is It?
Speaker 1:
One needs to know who receives niddui. It could be something like that niddui is only for certain people, because someone who is a very great am ha’aretz, he hasn’t begun the niddui.
Speaker 2:
No, no, not true. Niddui, further one must give him lashes.
Speaker 1:
Why do you say?
Speaker 2:
The laws of niddui are a very serious matter. It’s only someone who is truly outside the program. Everyone who doesn’t come to the beit midrash, and one doesn’t know if he is desecrating second day yom tov. We’re talking about… one is going to let him into the beit midrash.
He begins with an interesting language. He begins… they should have brought menadin. Most people are not among the students. They say menadin oto, for all chachamim we should give makat mardut. They don’t say it that way, because all the Ramban came to answer. This was difficult for me, and for this I could answer it. It’s actually, I think that the Ramban switched about this, but one can…
Discussion: Makat Mardut on Yom Tov
Speaker 1:
One needs to know when one gives him the makat mardut, because on Shabbat itself one may not give any…
Speaker 2:
No, not yom tov. One gives it to him tomorrow.
Speaker 1:
Tomorrow. And niddui one can indeed do today.
Speaker 2:
Like on the first [day], another thing that one may not. Like on the first [day], they made hespedim and fasts.
Speaker 1:
No, it could be. I think, perhaps about this… I don’t know. It could be that makat mardut one may indeed give on yom tov, and perhaps only mardut which is a direct punishment.
Speaker 2:
Yes, one can say it.
Speaker 1:
Do me a favor. For this is the war to give lashes on yom tov. But the whole point of makat mardut is not that one wants to hold… because it’s a matter that one should buy him. Is this said?
Speaker 2:
You hold in saying this, it’s not correct. Malkut mardut is a punishment. Just as the Rambam, just as malkut d’oraita, there is on the rabbis one receives malkut mardut. This is a.
Speaker 1:
Ah, good. It worked out here, yes?
Speaker 2:
Make a note here.
Law 8 — Just as the First So the Second: Hespedim, Fasts, and Joy
Speaker 2:
Says the Rambam, further, another matter that is on second day yom tov, he says, “Just as the first”, because the law hasn’t yet been stated. He hasn’t yet stated the law, he tells us, he is “forbidden in hespedim or in hespedim and fasts. The first day yom tov is forbidden in hespedim and fasts. And obligated in joy” there is a mitzvah of joy. “So too the second”, also second day yom tov of the exile also has the same obligation of prohibition of hespedim and fasts and obligation of joy.
Innovation: Equal in Obligation, Not Just in Prohibition
Speaker 2:
No. You shouldn’t think that second day yom tov is only the same that one receives lashes and one doesn’t do it. It’s also the same for obligation, that one should rejoice exactly the same from second day yom tov as yom tov. “And there is no difference” there is no distinction between second day yom tov and first day yom tov, “except”… it means in practice, it means there’s a great difference between d’oraita and d’rabbanan, but in practice for conduct, “except for a corpse only”. With a corpse one conducts oneself differently on first day yom tov and second day yom tov. For living people it doesn’t matter if it’s d’oraita or d’rabbanan, for dead people it does matter.
Regarding a Corpse
Speaker 2:
For example, he says thus, “A corpse on first day yom tov”, someone who died on first day yom tov, “non-Jews should occupy themselves with his burial”, only non-Jews should occupy themselves with the burial. Jews may not occupy themselves with a corpse. “But on second day yom tov indeed Jews may occupy themselves with it”. On second day yom tov one may indeed, on this one was lenient because of kavod hamet that one may indeed occupy oneself with it.
And he explains this, “And do for him all his needs”, meaning one may do melachot, not just muktzeh or I don’t know what effort. One may do, “such as making the bed”, one may make a bed, “or sewing shrouds, or cutting spices”. Cutting spices to place around the corpse so it should smell good, “and all similar things, for second day yom tov regarding a corpse is considered like a weekday”. Second day yom tov the chachamim said that when it concerns a corpse one should consider it like a weekday, “and even on the two days of Rosh Hashanah”, where the second day is perhaps more stringent, because one views it like the same as one long day, also regarding a corpse one was lenient also regarding second day yom tov of Rosh Hashanah. This is the matter of a corpse.
Law 9 — Two Sanctities They Are: Nolad and Muktzeh on Second Day Yom Tov
Speaker 2:
Let’s learn one more law that has to do with the definition of second day yom tov of the exile. Says the Rambam thus: “These two days of yom tov of the exile are two sanctities”, one views them as two separate sanctities, two separate levels, two separate degrees of holiness, “and they are not like one day”. You don’t view it as if it’s one long day. One doesn’t say that it’s one long day of, let’s say, both days of Pesach as one long day. One doesn’t view it that way.
Practical Difference: Muktzeh and Nolad
Speaker 2:
What’s the practical difference? He says thus: “Therefore something that was muktzeh on the first day yom tov or that was born on the first”, something that was muktzeh on first day yom tov, on first day yom tov he didn’t think of eating it, or it was nolad on the first, “if he prepared himself for the second”, if he did indeed, on second day yom tov he did indeed think, when second day yom tov came in he did indeed think that he’s going to for example use the chicken not just for eggs but to slaughter, “behold it is permitted”, because when the new sanctity came in it was no longer muktzeh.
Examples
Speaker 2:
He explains, “How so? An egg that was born on the first may be eaten on the second. An animal and bird that were trapped on the first”, which normally one would say it’s muktzeh because on erev yom tov it wasn’t yet trapped, it wasn’t yet caught, “may be eaten on the second. Something attached to the ground that was uprooted on the first”, a thing that was attached to the ground that was uprooted on the first, which would have been forbidden because on the first it was still muktzeh, “may be eaten on the second”.
Law 10 — Applying Kohl to the Eye on Second Day Yom Tov
Speaker 2:
“And similarly”, another thing that one may, “it is permitted to apply kohl to the eye on second day yom tov”, very interesting, he places it right next to this. Another thing a leniency that one was more lenient on second day yom tov, “to apply kohl to the eye”, to put, to smear an ointment, to smear cream on the eyes on second day yom tov, “even though there is no illness there”. Usually one may not apply kohl to the eye.
Discussion: What Kind of Prohibition Is Applying Kohl to the Eye?
Speaker 1:
I think it’s a… in the laws of Shabbat we had this as dyeing? It’s a category of dyeing? It’s not so clear what it is, I remember it’s something. Which prohibition is applying kohl to the eye? It’s a…
Speaker 2:
Not dyeing, it was a Torah prohibition. Perhaps it’s a matter of… it would have been forbidden as grinding spices perhaps, if I remember that it’s a type of medicine, and it would have been forbidden as grinding spices. “Even though there is no illness there”, it’s a leniency that was made on second day yom tov.
Innovation: Why Lenient on Second Day Yom Tov?
Speaker 1:
Perhaps this is because I think a little Torah thought, because this is something that’s lacking. It’s not lacking every day, but on the second day it’s already lacking.
Speaker 2:
Ah, like you said regarding a shower.
Speaker 1:
Nu nu. Yes, I have a proof from this. Begins for me “even though there is no illness there.”
Speaker 2:
Yes, I would have thought. Okay.
Law 11 — The Two Days of Yom Tov of Rosh Hashanah: They Are One Day, and Shabbat Adjacent to Yom Tov
Speaker 2:
Says the Rambam, but one must know the principle that one counts it as a second sanctity, and one can count each day separately regarding the prohibition of nolad. This is the main practical difference.
Distinction: Rosh Hashanah vs. Other Yamim Tovim
Speaker 2:
Earlier the Rambam said that also yom tov of Rosh Hashanah, for example regarding a corpse, is like all other second days of yom tov, which is only regarding what we learned earlier. But regarding this that there are two sanctities, he was speaking about second days of yom tov of the exile, the second days of yom tov that one observes only in exile. But the two days of yom tov of Rosh Hashanah, which the Rambam said that one also does in Eretz Yisrael, regarding this “they are considered one day for all these matters”, regarding all these things that we just enumerated regarding nolad, nolad, nolad, it’s like one day. And perhaps the distinction is only regarding a corpse alone.
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
“But an egg that was born on the first of Rosh Hashanah”. Regarding, the egg that was born should indeed be forbidden on the second, because one views it as if it’s the same day. It’s not like when the second day came in it was already prepared. Because one day, when Rosh Hashanah came in it wasn’t prepared, and both days are one.
Shabbat Adjacent to Yom Tov
Speaker 2:
Says the Rambam further, “Shabbat that is adjacent to yom tov”. Says the Rambam, Shabbat that is adjacent to yom tov, what is adjacent to yom tov? It’s right after yom tov, “and an egg was born on one of them”. An egg was born or right after.
Speaker 1:
Ah, adjacent, it’s not any weekday. Okay.
Speaker 2:
“And an egg was born”, an egg was born either on Shabbat before yom tov, or yom tov before Shabbat. “It is forbidden on the second”. Different from two days of yom tov. Because you know that if it was born on the first day it’s permitted on the second except for Rosh Hashanah, but Shabbat and yom tov not because they are two different sanctities, but we learned earlier the principle, “Shabbat is not prepared from yom tov, and yom tov is not prepared from Shabbat. Even if it was born on second day yom tov it may not be eaten on the Shabbat adjacent to it”. That is, what are they hoping? The preparation from the day before also won’t help for this.
Discussion: Why Doesn’t Preparation on Second Day Yom Tov Help for Shabbat?
Speaker 1:
Interesting. Perhaps yes?
Speaker 2:
The point is but the main thing regarding that… That second day yom tov is a doubt, that only helps for yesterday. But that yom tov and Shabbat it’s further, the rabbinic yom tov cannot prepare for Shabbat. There is the same prohibition of nolad.
Conclusion of Chapter 1 — General Principles of Melachah on Yom Tov
Speaker 1:
This is the end of chapter 1 where one learns the main principles of the laws of yom tov, and the rest of the laws of yom tov is basically the details of the principles. Right?
Speaker 2:
Yes, very good. In the next chapter the Rambam will expand more on muktzeh and…
Speaker 1:
Well, generally, yes, but I think there are chapters that speak about ochel nefesh more. In short, one must detail all these principles that we just learned. What does ochel nefesh actually mean? What does muktzeh actually mean? All these distinctions. What is similar the same as Shabbat, one doesn’t know from which Shabbat, but all these distinctions of Shabbat that we just learned one must basically explain.
Speaker 2:
No, the chapter is principles, but it also has a lot that it does indeed go into details.
Speaker 1:
I didn’t see a single detail. I mean, a detail that is like an example for the principle.
Speaker 2:
Yes, true.
Speaker 1:
Yes, but I mean that this is basically. Afterwards there is in the laws of yom tov also the topic of eruv tavshilin, the topic of simchat yom tov, etc. In the laws of chol hamoed, afterwards there is, in short, other such things.
Speaker 2:
Until here the laws of chapter 1 of the laws of yom tov for today is over.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: צוזאמגעפאסטער סיכום
—
הקדמה צום ספר
דער רמב״ם רופט דאס “הלכות שביתת יום טוב” – עס גייט נישט אום די פרטי׳דיגע מצוות פון יעדן יום טוב (ווי מצה עסן, זיצן אין סוכה), נאר אום דעם איסור מלאכה אויף יום טוב, פאראלעל צו “שביתת שבת” און “שביתת עשור”.
—
מנין המצוות (הקדמת הרמב״ם)
דער רמב״ם: “יש בכללן שתים עשרה מצוות, שש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה” – אויף יעדן פון די זעקס ימים טובים (ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, ראשון של סוכות, שמיני עצרת) איז דא אן עשה (לשבות) און א לא תעשה (שלא לעשות בו מלאכה).
פשט: זעקס ימים טובים, יעדער מיט צוויי מצוות – צוזאמען צוועלף.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס לשון ביי די נעמען פון ימים טובים: דער רמב״ם נוצט נישט אומעטום די פאפולערע נעמען. ער זאגט נישט “חג הפסח” נאר “ראשון ושביעי של פסח”; אויף סוכות זאגט ער “חג הסוכות”; אויף ראש השנה זאגט ער “באחד לחודש השביעי הנקרא ראש השנה” – ווייל “ראש השנה” איז נישט לשון הכתוב, נאר לשון חז״ל; אין פסוק שטייט “בחודש השביעי באחד לחודש”. אויך ווערט באמערקט אז “חג” סתם מיינט אין לשון המשנה שבועות (ווי אין דין “לכם”), אבער אין לשון התורה הייסן אלע ימים טובים “חג”. פסח אליין הייסט אין תורה “חג המצות”, נישט “חג הפסח”.
2. “הן הנקראים ימים טובים”: דאס קומט אויסצושליסן אנדערע טעג ווי יומא דפגרא, ראש חודש, א.א.וו. – נאר די זעקס טעג זענען “ימים טובים” ממש לענין שביתה.
—
הלכה א׳ – שביתת יום טוב און היתר אוכל נפש
דער רמב״ם: “ששת ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה… שביתת כולן שוה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.”
פשט: אלע זעקס ימים טובים האבן דעם זעלבן דין – מלאכת עבודה איז אסור, אבער מלאכה לצורך אכילה (און שתיה) איז מותר.
חידושים:
1. צוויי מקורות פאר היתר אוכל נפש: ס׳זענען דא צוויי וועגן וויאזוי מ׳ווייסט אז אוכל נפש איז מותר אויף יום טוב:
– מלאכת עבודה (לשון הכתוב): ביי יום טוב שטייט אומעטום “כל מלאכת עבודה לא תעשו” – נישט סתם “כל מלאכה” ווי ביי שבת און יום כיפור. דאס ווארט “עבודה” שליסט אויס מלאכה לצורך אכילה.
– אך אשר יאכל (פרשת בא): דארט שטייט בפירוש “כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” – א בפירוש׳דיגער היתר. דער חידוש איז אז דווקא אין פרשת בא שטייט “כל מלאכה” (אן דעם ווארט “עבודה”), און דארט גופא שטייט דער פסוק “אך אשר יאכל” – וואס איז מסביר אויף אלע אנדערע מקומות וואו ס׳שטייט “מלאכת עבודה”.
—
הלכה ב׳ – עשה ולא תעשה, עונש מלקות
דער רמב״ם: “כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון, כלומר שבות.”
פשט: ווער עס רוט אויף יום טוב מקיים א מצות עשה.
חידוש: דער רמב״ם מסביר אז “שבתון” איז נישט בלויז א תואר (באשרייבונג) פון דעם טאג, נאר א ציווי – “שבתון” מיינט “שבות!” (רוה!). מ׳וואלט געקענט מיינען אז “שבתון” באשרייבט נאר דעם טאג׳ס כאראקטער, אבער דער רמב״ם זאגט: דו מאכסט עס פאר א שבתון דורך דיין שביתה.
דער רמב״ם: “וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו… ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.”
פשט: ווער עס טוט מלאכת עבודה אויף יום טוב איז עובר אויף א עשה און א לאו, און מיט עדים והתראה באקומט ער מלקות דאורייתא.
חידוש – חילוק צווישן שבת, יום כיפור, און יום טוב בעונשים:
– שבת: כרת, חטאת, סקילה
– יום כיפור: כרת, חטאת (נישט קיין סקילה)
– יום טוב: נאר לאו מיט מלקות (נישט קיין כרת, נישט קיין חטאת, נישט קיין סקילה)
—
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת / חילוק מלאכות
דער רמב״ם: “העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר…” – באקומט ער נאר איין מלקות.
פשט: ביי שבת איז דא חילוק מלאכות — יעדע מלאכה איז א באזונדערע עבירה מיט א באזונדערן חיוב. ביי יום טוב איז נישטא קיין חילוק מלאכות — אלע מלאכות ווערן גערעכנט ווי איין עבירה. אויב איינער טוט מערערע מלאכות בשוגג אויף שבת, איז ער חייב א באזונדער חטאת פאר יעדע מלאכה. אויף יום טוב אבער, אפילו מערערע מלאכות, איז ער נאר חייב אחת.
חידושים:
1. מקור פאר חילוק מלאכות נאר ביי שבת: דער מקור איז פון “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” — דווקא ביום השבת איז “הבערה לחלק יצאה”, אבער ביי יום טוב איז נישטא קיין איסור הבערה בפני עצמו.
2. קיין סברא ווערט נישט אויסדריקלעך געגעבן פארוואס דער חילוק עקזיסטירט — “ס׳שטייט נישט פארוואס, אזוי איז די כלל.”
3. פראקטישע נפקא מינה: ביי יום טוב דארף מען וויסן וואס די התראה איז, ווייל אלע מלאכות זענען ווי איין לאו. ביי שבת איז דא א חילוק צווישן אבות און תולדות (אב ותולדה דיליה = נאר חייב אחת), אבער ביי יום טוב איז דער גאנצער חילוק נישט רעלעוואנט.
—
הלכה ד׳ – וועלכע מלאכות זענען אסור/מותר ביום טוב, דער כלל פון “מתוך”
דער רמב״ם: “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה — לוקה. חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה… לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר המלאכות — כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ולישה ואפיה וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה כגון אריגה וכתיבה ובנין וכיוצא בהם — אסור.”
פשט: דער רמב״ם טיילט מלאכות אין דריי קאטעגאריעס:
1. מלאכות וואס זענען מעצם לצורך אכילה (שחיטה, לישה, אפיה) — מותר.
2. מלאכות וואס זענען מעצם נישט לצורך אכילה (אריגה, כתיבה, בנין) — אסור, מלקות.
3. הוצאה און הבערה — מותר אפילו שלא לצורך אכילה, מכח “מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.”
חידושים און הסברות:
א) דער יסוד פון “מתוך” — פארוואס נאר ביי הוצאה און הבערה
הוצאה און הבערה זענען די איינציגע מלאכות וואס האבן א לעגיטימע עקזיסטענץ סיי לצורך אכילה סיי שלא לצורך אכילה. הוצאה — מ׳קען טראגן עסן, און מ׳קען טראגן א קטן. הבערה — מ׳קען מאכן פייער צום קאכן, און מ׳קען מאכן פייער סתם. ביי אזעלכע מלאכות זאגט מען “מתוך” — ווייל די תורה האט מתיר געווען לצורך אכילה, איז מותר אויך שלא לצורך.
ביי אנדערע מלאכות איז “מתוך” נישט שייך: שחיטה שלא לצורך אכילה איז אפשר א מקלקל/מלאכה שאינה צריכה לגופה — ס׳איז נישט א נארמאלע קעיס. אפיה שלא לצורך אכילה איז קוים שייך. דעריבער האט נאר ביי הוצאה און הבערה געדארפט דער כלל פון “מתוך.”
ב) דער רמב״ם׳ס שיטה — מלאכות וואס זענען “מעצם” נישט אכילה ווערן קיינמאל נישט מותר
דער רמב״ם׳ס לשון “שאין בו צורך אכילה” מיינט אז די מלאכה אליין איז נישט א מלאכת אכילה — נישט אז דאס מאל טוט ער עס נישט פאר עסן. אריגה, כתיבה, בנין — זענען מעצם נישט מלאכות פון אכילה, און זענען תמיד אסור, אפילו אויב מ׳טוט עס גראדע פאר אן אכילה-צוועק (ווי אויפשרייבן א רעצעפט).
נישט אלע ל״ט מלאכות זענען מותר לצורך אכילה. נאר די מלאכות פון “סדרא דפת” — די סדר פון הכנת עסן — זענען מותר געווארן. אנדערע מלאכות זענען בכלל נישט מותר געווארן, אפילו לצורך אכילה. ס׳איז דא מפרשים וואס זאגן אז אלע ל״ט מלאכות זענען מותר לצורך אכילה, אבער אין רמב״ם איז נישט משמע אזוי.
ג) די שאלה פון “מגבן” (קעז מאכן) = בונה
די גמרא זאגט אז מגבן (מאכן קעז) איז עובר משום בונה. בונה איז אויף דער רמב״ם׳ס ליסטע פון מלאכות “שאין בו צורך אכילה” — אבער מגבן איז דאך ממש הכנת אוכל נפש! דער פארגעלייגטער תירוץ: ווען איינער מאכט קעז, איז ער מתעסק מיט עסן — ס׳איז א חלק פון “אנגרייטן עסן” — און ווערט נישט אנגעקוקט ווי בונה אין דעם קאנטעקסט. נאר ווען מ׳טוט בונה נישט אין קאנטעקסט פון עסן, ווערט עס אנגעקוקט ווי א מלאכה. אבער דער רמב״ם זאגט עס נישט אויסדריקלעך — “לא ברור.”
ד) שאלה וועגן שחיטה/בישול שלא לצורך אכילה
אויב איינער שעכט אדער קאכט שלא לצורך אכילה ביום טוב, צו איז עס אסור מדאורייתא? דער רמב״ם׳ס לשון “אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה” זעט אויס אז יא. אבער עס ווערט אנגעדייט אז אפשר איז דאס נאר אסור מדרבנן, און דער רמב״ם וועט שפעטער מבאר זיין.
ה) דער רמב״ם׳ס דוגמאות ביי הוצאה — קטן, ספר תורה, מפתח
עס ווערט געפרעגט צו די דוגמאות זענען סתם ביישפילן, אדער דער רמב״ם מיינט דווקא זאכן וואס האבן א “צורך יום טוב” (א קטן — מ׳דארף אים מיטנעמען; ספר תורה — לייענען; מפתח — עפענען א הויז). דאס בלייבט אפן פאר שפעטער.
—
הלכה ה׳ – גזירת חכמים: מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
דער רמב״ם: “כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, ולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב – אסרו חכמים לעשותן ביום טוב, אף על פי שהן לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.”
פשט: מדאורייתא מעג מען טון אלע מלאכות אוכל נפש אויף יום טוב. אבער חכמים האבן אסור געמאכט מלאכות וואס מען האט געקענט טון ערב יום טוב אן קיין הפסד אדער חסרון טעם, כדי דער מענטש זאל נישט אוועקלייגן אלעס אויף יום טוב און בלייבן אן צייט פאר שמחת יום טוב.
חידושים און הסברות:
1. דער יסוד פון די גזירה איז שמחת יום טוב, נישט שביתה: דער רמב״ם׳ס טעם פאר דער גזירה איז נישט א חומרא אין שביתת יום טוב (ווי ביי שבת וואו דער ענין איז “למען ינוח”), נאר א גזירה צו באשיצן די מצוה פון שמחת יום טוב. דער רמב״ם דערמאנט דא צום ערשטן מאל אז עס איז דא א מצוה פון שמחת יום טוב, אויך פאר ער לערנט עס אויס בפירוש אין שפעטערדיגע הלכות.
2. צוויי אספעקטן אין דעם רמב״ם׳ס לשון: “וימנע משמחת יום טוב” מיינט ער וועט נישט האבן די מנוחה/פנאי פון יום טוב, און “ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות” מיינט ער וועט ממש נישט האבן צייט צו עסן און טרינקען. אפשר זענען ביידע בעצם די זעלבע זאך: ער וועט זיין אזוי ביזי מיט הכנות אז ווען אלעס וועט זיין גרייט, וועט שוין זיין מוצאי יום טוב.
3. חילוק צווישן שבת און יום טוב: ביי שבת איז דער טעם “למען ינוח” – מנוחה. ביי יום טוב איז נישטא קיין מצות מנוחה (מ׳מעג דאך טון אוכל נפש), נאר דער ענין איז שמחת יום טוב. ביי שבת איז “כאילו כל מלאכתך עשויה,” אבער יום טוב איז אנדערש – מ׳וועט זיין ביזי מיט אנגרייטן עסן, אבער נישט מיט אלעס וואס מ׳האט געקענט טון פריער.
4. א פסיכאלאגישע באמערקונג: מענטשן האבן צוויי שלעכטע מדות: (א) מ׳האט ליב אפצושטופן זאכן פון היינט אויף מארגן, (ב) מ׳האט מורא פון בלייבן מיט ליידיגע צייט. ביידע פירן דערצו אז מ׳לייגט אוועק מלאכות אויף יום טוב.
5. דער ראב״ד׳ס מחלוקת: דער ראב״ד קוקט אן די גזירה מער ענליך צו שבת – אז מ׳זאל נישט ספעציעל אוועקלייגן מלאכות אויף יום טוב, וואס מיינט “מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב” – דער טעם איז מער וועגן דעם טורח, אז מ׳זאל נישט מרבה זיין טורח אויף א יום קדוש. דער רמב״ם אבער האט מער אריינגעלייגט אין דעם נושא פון שמחת יום טוב.
—
הלכה ה׳ (המשך) – הוצאה ביום טוב: פארוואס מותר אפילו שלא לצורך
דער רמב״ם: “ואף על פי שכל הוצאה אפשר לעשותה מערב יום טוב – כדי להרבות שמחת יום טוב, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.”
פשט: הוצאה איז מותר אויף יום טוב אפילו שלא לצורך (מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך), הגם מ׳האט געקענט ברענגען אלעס ערב יום טוב, ווייל דער טעם איז צו מרבה זיין שמחת יום טוב.
חידושים:
1. א “פאראדאקס” אין דעם רמב״ם – און דער תירוץ: מצד אחד, מלאכות אוכל נפש וואס מ׳האט געקענט טון ערב יום טוב זענען אסור (מדרבנן); מצד שני, הוצאה איז מותר אפילו שלא לצורך, הגם יעדע הוצאה איז “אפשר לעשותה מערב יום טוב.” דער תירוץ: ביידע האבן די זעלבע סיבה – שמחת יום טוב – אבער מיט פארקערטע מסקנות. הוצאה איז א “מלאכה גרועה” (נישט קיין גרויסע טרחא), און דער מענטש וויל פילן פריי צו גיין און קומען – “ולא יהיה כמי שידיו אסורות.” אנדערע מלאכות זענען א שווערע עסק וואס נעמט אוועק פון שמחת יום טוב. אלזא: הוצאה מותר = שמחת יום טוב (פרייהייט); שאר מלאכות אסור = שמחת יום טוב (נישט זיין ביזי).
2. דער ראב״ד׳ס אנדערע טעם פאר הוצאה: דער ראב״ד זאגט אז הוצאה איז מותר נישט וועגן “ידיו אסורות,” נאר ווייל עס איז דא א פאזיטיווע מצוה צו שיקן משלוח מנות אויף יום טוב – “אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות” (נחמיה). אין מסכת ביצה שטייט אז מ׳שיקט משלוח מנות יום טוב, און דאס איז כבוד היום. מ׳האט נישט געקענט שיקן ערב יום טוב, ווייל דאס וואלט נישט געווען א יום טוב׳דיגע זאך.
3. שבת – “ידיו אסורות” און עירוב: ביי שבת איז טאקע דא דער מצב פון “ידיו אסורות” בנוגע הוצאה, און דערפאר דארף מען מאכן אן עירוב.
4. [דיגרעסיע: עונג שבת און מצטער] ביי שבת איז דא עונג שבת און כבוד שבת, אבער נישט דער ספעציפישער ענין פון “ידיו אסורות.” אבער דער כלל “במקום צער לא גזרו רבנן” ביי שבת איז אפשר נישט נאר דער אלגעמיינער כלל, נאר האט א שייכות צו עונג שבת ספעציפיש – שבת איז א טאג פון עונג, דערפאר איז מצטער מער א סיבה צו מקיל זיין.
—
הלכה ה׳ (המשך) – ביישפילן פון מלאכות אסור/מותר
דער רמב״ם: “כיצד? אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין, ולא מרקדין ביום טוב. שכל אלו אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין – מותר, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש… וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: פון קוצר ביז מרקד – אלע שלבים פון אנגרייטן מעל – זענען אסור יום טוב ווייל מ׳האט עס געקענט טון ערב יום טוב אן חסרון. אבער לישה, אפיה, בישול, שחיטה – זענען מותר, ווייל פרישע ברויט, פרישע געקאכטס, און פרישע פלייש איז בעסער אין טעם ווי נעכטיגע.
חידושים:
1. “וכן כל כיוצא באלו” — א ברייטע כלל: עס ווערט געפרעגט צי דאס מיינט אז מיר קענען אליין אפשאצן וואס איז בעסער פריש. למשל, אן עפל אדער טרויבן וואס איז ממש אראפ פון בוים איז פרישער — אפשר זאל מען דערפאר מעגן תולש זיין (קוצר) יום טוב? דער רמב״ם גיט דאך א ברייטע אפשרות — אפילו א קליינע חילוק אין טעם (ווי צווישן געקעכטס פון נעכטן און היינט) איז שוין גענוג צו מתיר זיין.
2. פרישע פלייש אין אמאליגע צייטן: היינט קומט פלייש פון פריזער, אבער דער רמב״ם רעדט פון א צייט אן פריזער. אין 24 שעה, בפרט אין זומער (רוב ימים טובים זענען אין זומער), קען פלייש ווערן קאליע. דער רמב״ם זאגט אבער נישט אז ס׳ווערט קאליע — ער זאגט בלויז אז ס׳טעיסט נישט אזוי גוט. דאס אליין איז שוין גענוג פאר דעם היתר.
—
הלכה ה׳ (המשך) – מכשירי אוכל נפש: שחיקת תבלין
דער רמב״ם: “וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.”
פשט: מכשירים (העלפנדיגע זאכן) פאר אוכל נפש וואס ווערן שוואכער אויב מען גרייט זיי צו פון ערב יום טוב — מעג מען מאכן יום טוב, ווי צומאלן תבלינים.
חידושים:
1. שחיקת תבלין vs. טוחנין חיטים — זעלבע מלאכה, אנדערע דין: דער רמב״ם האט פריער געזאגט “ולא טוחנין את החיטים” — מ׳טאר נישט מאלן ווייץ. אבער שחיקת תבלין, וואס איז אויך טוחן, איז מותר. דאס ווייזט אז נישט אלע טוחן איז אסור — ס׳ווענדט זיך צי ס׳איז דא חסרון טעם. ביי ווייץ איז נישט קיין חילוק צווישן נעכטן און היינט, אבער ביי תבלינים איז יא א חילוק (פרישע געמאלענע תבלינים שמעקן בעסער). דאס ווערט באשטעטיגט פון פראקטיק — מען פארקויפט “באליס” (מילן) מ׳זאל קראכן פעפער אויפ׳ן פלאץ, ווייל ס׳איז אוודאי בעסער פריש.
—
שאלת תולש יום טוב
חידושים:
1. דער ראב״ד׳ס קשיא: דער ראב״ד פרעגט: “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” — אויב דער כלל איז אז אלעס וואס איז בעסער פריש מעג מען מאכן יום טוב, פארוואס טאר מען נישט תולש זיין ירקות און אראפנעמען פירות פון ביימער, וואס זענען אוודאי בעסער פריש? דער ראב״ד ברענגט דעם ירושלמי אז ס׳איז נאר אסור בתולש.
2. א שווערע קשיא: אויב דער גדר איז “ענידינג וואס איז אביסל בעסער פריש,” דארף תולש אויך מותר זיין. ס׳איז שווער צו זען פון וואו די מפרשים (מגיד משנה און אנדערע) נעמען דעם חילוק אז תולש איז אנדערש.
3. פארשלאגענע תירוצים (נישט פולשטענדיג אנגענומען): אפשר איז דער חילוק צווישן זאכן וואס מען טוט אין שטוב (קאכן, באקן) און זאכן וואס מען טוט אין פעלד (קוצר, תולש) — ס׳איז צו ווייט, צו א גרויסע טרחה. אבער דער תירוץ איז נישט באפרידיגנד.
4. [דיגרעסיע: יום טוב vs. שבת — “חפציו”:] יום טוב מעג מען זיך נאכגעבן מער ווי שבת. שבת איז “מעשות חפציך” — “כל מלאכתך עשויה,” אלע דיינע חפצים זענען שוין געטון. יום טוב איז אנדערש — ס׳איז מער ערלויבט צו טון פאר זיינע באדערפענישן.
—
הלכה ו׳ – אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
דער רמב״ם: “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול… ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי להנות בה ביום טוב.”
פשט: מ׳טאר נישט קאכן יום טוב פאר צו עסן אין די וואכן. די תורה האט נאר מתיר געווען מלאכת אוכל נפש כדי צו הנאה האבן דערפון יום טוב אליין.
חידושים:
1. דרבנן אדער דאורייתא: דאס איז לכאורה קלאר אן איסור דרבנן, אבער דער רמב״ם׳ס לשון “ולא התירה” (די תורה האט נישט מתיר געווען) קלינגט ווי דאורייתא. דער טעם איז ענליך צו “דברים שאי אפשר” — אז מ׳זאל נישט קומען צו באקן א גאנצע יאר׳ס ברויט אויף יום טוב.
—
הלכה ז׳ – עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר
דער רמב״ם: אויב מ׳האט געקאכט כדי לאכול יום טוב און ס׳איז איבערגעבליבן — מעג מען עסן די שיריים בחול.
פשט: לכתחילה טאר מען נישט קאכן פאר די וואכן, אבער בדיעבד אויב ס׳איז איבערגעבליבן פון וואס מ׳האט געקאכט פאר יום טוב, מעג מען עסן.
—
הלכה ח׳ – מרבה בשיעורים: ממלא אשה כל הקדרה / תנור
דער רמב״ם: “ממלא אשה כל קדרה בשר… אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים… ממלא אשה תנור פת אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת.”
פשט: מ׳מעג מאכן מער ווי מ׳דארף פאר יום טוב, כל זמן אז א חלק גייט פאר יום טוב.
חידושים:
1. דער טעם פון “שבזמן שהפת מרובה”: דער רמב״ם גיבט א טעם — ווען מ׳באקט מער ברויט אויף איין מאל, ווערט עס בעסער (שהפת מרובה אינה נאפית יפה — ווען ס׳איז וויינציג ברויט אין אויוון באקט עס נישט אזוי גוט). דאס גייט אויף אלע דריי פאלן — פלייש, וואסער, און ברויט.
—
הלכה ח׳ (המשך) – מולח כמה חתיכות בבת אחת
דער רמב״ם: “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת.”
פשט: מ׳מעג זאלצן אסאך שטיקער פלייש אויף איינמאל, אפילו מ׳דארף נאר איין שטיקל פאר יום טוב.
חידושים:
– עס ווערט אויפגעברענגט א שאלה וואס פאר א מלאכה איז מולח — צי ס׳איז ענליך צו מבשל, צי ס׳איז מעבד (אויף עור), צי ס׳איז בלויז א טרחה-איסור. דער שמועס קומט נישט צו א קלארע מסקנא, אבער אין קאנטעקסט פון יום טוב רעדט מען פון טרחה — אזוי ווי “ממלא כדי רבותיו” (מ׳מעג מער טרחה טון ווי מ׳דארף פאר יום טוב).
– אין הלכות שבת (פרק כ״ב) שטייט וועגן צנונים (ראדישעס) אז מ׳מעג נאר איינזאלצן סמוך צום עסן, און וועגן כובש (מאכן פיקלס) אדער מעבד — זאכן וואס מ׳לייגט אוועק פאר לאנג האבן א באזונדער איסור.
—
הלכה ט׳ – קאכן צופיל בטעות / ונשאר התבשיל
דער רמב״ם: “מבשל לו ביום טוב כדי לאכול בו ביום… ונשאר התבשיל — הרי זה מותר לאכלו למחר.”
פשט: איינער וואס האט געקאכט פאר יום טוב (למשל פאר געסט וואס זענען נישט געקומען) און ס׳איז איבערגעבליבן — מעג מען עס עסן נאך יום טוב (בחול אדער שבת). דאס איז נאר ווען ס׳איז באמת געווען א טעות — ער האט אמת געלאדנט געסט און זיי זענען נישט געקומען.
—
הלכה י׳ – מערים (ערמה): שהחמירו במערים יותר מן המזיד
דער רמב״ם: “אבל לא יערים… שהחמירו במערים יותר מן המזיד — הרי זה אסור לאכלו אפילו בשבת שאחר יום טוב.”
פשט: איינער וואס מאכט א ערמה — ער טוט זיך אן ווי ער קאכט פאר יום טוב אבער באמת קאכט ער פאר חול — איז דאס עסן אסור, אפילו שבת נאך יום טוב.
חידושים:
1. שהחמירו במערים יותר מן המזיד: א מזיד (איינער וואס קאכט בפירוש פאר חול) ווערט נישט דאס עסן אסור, אבער א מערים (איינער וואס שפילט אויס די סיסטעם) איז מען נאך מער מחמיר. דער טעם: אויב ערמה וואלט געהאלפן, וואלט יעדער מערים געווען — “כדי שלא יערים.”
2. פראקטישע דוגמא: איינער וואס האט פארגעסן עירוב תבשילין און טראכט אויס א טריק — “איך קאך פאר געסט” — דאס איז אסור.
3. אין אנדערע פעלער אין יום טוב איז ערמה דוקא מותר (ווי ביי מסוכנת, זע אונטן), אבער דא איז ערמה אסור.
—
הלכה י״א – בהמה מסוכנת
דער רמב״ם: “מי שהיתה לו בהמה מסוכנת — לא ישחטנה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום.”
פשט: א בהמה וואס האלט ביים שטארבן — מ׳טאר עס נאר שעכטן יום טוב אויב ס׳איז נאך גענוג צייט צו עסן א כזית צלי (געבראטנס) פאר׳ן אויסגאנג פון יום טוב.
חידושים:
1. צלי איז דער שנעלסטער וועג — מ׳דארף נישט זאלצן, נאר בראטן, דעריבער איז דאס דער שיעור.
2. ערמה איז דא מותר משום הפסד: דא איז עס קלאר אז דער מענטש שעכט צו ראטעווען זיין געלט (נישט ווייל ער דארף אמת עסן), און פונדעסטוועגן איז עס מותר — ווייל ער *קען* עסן א כזית יום טוב. דער רמב״ם זאגט “אלא אם כן יודע שיכול לאכול” — נישט אז ער מוז טאקע עסן, נאר אז ס׳איז שייך. דאס איז א גרעסערע ערמה ווי מרבה בשיעורים (וואו ער עסט טאקע), אבער ס׳איז מותר משום הפסד.
3. חילוק צווישן ערמה ביי מערים (אסור) און ערמה ביי מסוכנת (מותר): ביי מערים איז די ערמה גאר א שווינדל — ער האט בכלל נישט קיין געסט. ביי מסוכנת איז די ערמה “פעיק” — ער קען באמת עסן א כזית. אויב ס׳איז נישט דא גענוג צייט, איז אפילו די ערמה נישט מעגלעך, און קיינער וועט עס נישט גלייבן.
4. “כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול” — דער יסוד: מלאכות יום טוב זענען נאר מותר פאר הנאה פון יום טוב אליין, נישט צו שפארן געלט.
—
הלכה י״ב – קאכן פאר גוים און כלבים
דער רמב״ם: “אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים, שנאמר ‘הוא לבדו יעשה לכם׳ — לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים.”
פשט: מ׳טאר נישט קאכן יום טוב פאר גוים אדער הינט. דער פסוק זאגט “לכם” — פאר אייך (אידן), נישט פאר גוים, נישט פאר כלבים.
חידושים:
– דער רמב״ם דערמאנט נישט א בעל חי “שמזונותיו עליך” — א בהמה וואס דו ביסט מחויב צו פיטערן.
– חילוק שבת/יום טוב: שבת מעג מען לאדענען א גוי צו עסן מיט׳ן איד, אבער יום טוב איז אנדערש.
—
הלכה י״ב (המשך) – איסור הזמנת גוי ביום טוב
דער רמב״ם׳ס שיטה: מ׳טאר נישט לאדענען א גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו. אבער אם בא הגוי מאליו — אוכלים מה שהן אוכלים, שכבר הכינו.
פשט: דער איסור איז ספעציפיש אויף לאדענען א גוי, ווייל דאס פירט דערצו אז מ׳וועט קאכן מער פאר אים. אבער אויב דער גוי קומט פון זיך אליין, מעג ער עסן פון וואס איז שוין גרייט.
חידושים:
1. ביאור “גזירה שמא ירבה בשבילו”: “גזירה” מיינט אז אפילו אויב דער איד זאגט ער קאכט נישט עקסטרע — פונדעסטוועגן איז אסור צו לאדענען. דער חשש איז אז ער וועט דירעקט קאכן פאר דעם גוי, נישט בלויז ריבוי בשיעורים. “ירבה בשבילו” מיינט ער וועט נאכאמאל אנפילן דעם טאפ — א גאנצע נייע מלאכה פאר דעם גוי. ס׳זעט אויס אז ריבוי בשבילו פאר א גוי וועט יא זיין אסור, אנדערש ווי ריבוי בשיעורים פאר א איד.
2. דער חילוק צווישן לאדענען און בא מאליו: ווען מ׳לאדנט א גוי, רעכנט מען זיך מיט אים און מ׳גייט אים צוקאכן. אבער ווען ער קומט פון זיך אליין, איז ס׳נישט קיין סורפרייז — מ׳גייט נישט יעצט זיך אוועקשטעלן קאכן פאר אים.
3. [דיגרעסיע: דער מנהג צו לאדענען דעם ראש הממשלה צום סדר] — ס׳איז געווען אן אלטע מנהג ביי אידן צו לאדענען דעם מעיאר/מושל עיר צום סדר. רבי חיים זאנענפעלד האט דעם מנהג מסביר געווען: ביים סדר קאכט מען געווענליך פארנאכטס (ערב יום טוב), נישט ביינאכט. דעריבער איז נישטא דער חשש פון “שמא ירבה בשבילו” — אלעס איז שוין אנגעגרייט פאר יום טוב. דער צוועק פון לאדענען איז געווען קירוב — אז דער גוי זאל זען אז מ׳עסט נישט קריסטליכע בלוט (כנגד בלבולים).
4. [דיגרעסיע: אנטונינוס און רבי] — אין דער גמרא זעט מען אז רבי האט געלאדנט אנטונינוס צו עסן, און ער האט געפרעגט וועגן דעם “תבלין פון שבת.”
—
הלכה י״ב (המשך) – בהמה של שותפות (חצי גוי חצי ישראל)
דער רמב״ם: בהמה של חציו של גוי וחציו של ישראל — מותר לשחטיו ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה.
פשט: א בהמה וואס באלאנגט האלב צו א גוי און האלב צו א איד — מעג מען שעכטן ביום טוב, ווייל שחיטה איז איין מעשה וואס מ׳קען נישט צעטיילן.
חידושים:
1. דער יסוד: שחיטה איז איין מעשה פון אפשניידן וואס מאכט מעגליך צו עסן פון דער גאנצער בהמה. ווען דער איד שעכט פאר זיין חלק, קומט דער גוי׳ס חלק אויטאמאטיש מיט דערמיט.
2. חילוק צווישן שחיטה און עיסה: ביי א עיסה (טייג) של חציו של גוי וחציו של ישראל — אסור להבעיר אש (צו באקן דעם גאנצן טייג), ווייל אם יכול לחלק העיסה — מ׳קען צעטיילן דעם טייג, זאל ער צעטיילן און נאר באקן דעם חלק פון דעם איד. שחיטה איז אי אפשר צו צעטיילן, אבער טייג קען מען צעטיילן.
3. א קשיא וועגן עיסה: אויב דער גוי׳ס חלק טייג וועט ווערן קאליע, איז דאס ענליך צו א “בהמה מסוכנת”? ס׳ווערט נישט אויסגעפירט.
—
הלכה י״ב (המשך) – בני החיל: באקן פאר סאלדאטן ביום טוב
דער רמב״ם: בני החיל שנתנו קמח לישראל — אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, מותר לאפות להם ביום טוב, שכל פת ופת ראוי לתינוק.
פשט: ווען סאלדאטן (גוים) ברענגען זייער קמח און פארצווינגען אידן עס צו באקן — אויב זיי זענען נישט מקפיד אז דער איד נעמט אראפ א שטיקל ברויט פאר א קינד, מעג מען באקן ביום טוב, ווייל יעדע שטיקל ברויט איז “ראוי לתינוק” — ס׳איז פאטענציעל פאר א איד.
חידושים:
1. דער מציאות: סאלדאטן קומען אין שטאט מיט זעקער קמח און פארצווינגען די לאקאלע אידן עס צו באקן. דאס איז א מעשה שהיה (פון דער גמרא).
2. גרויסע קשיא — סתירה צו “שמא ירבה בשבילו”: מ׳האט פריער געלערנט אז מ׳קען נישט זאגן “איך באק אסאך און א שטיקל גייט פאר מיר” — דאס איז גופא “ירבה בשבילו”! אויב איינער לאדנט א גוי צו א סעודה, קען ער דאך אויך זאגן “א שטיקל פון זיין פארציע געב איך פאר מיין יונגל” — און פונדעסטוועגן איז עס אסור! וויאזוי העלפט דא דער היתר פון “כל פת ופת ראוי לתינוק”?
3. תירוץ — בשעת הדחק: דער היתר איז נאר בשעת הדחק — ווייל מ׳האט זיך נישט קיין עצה געגעבן, די מיליטער האט געפארסט. אין אזא סיטואציע האבן חז״ל מתיר געווען, אבער נישט סתם, נאר מיט אזא הסבר/מכניזם אז יעדע שטיקל ברויט איז “ראוי לתינוק.” ס׳איז א לומדות — מ׳קען נישט ז
אגן אויף אלע שטיקלעך אינאיינעם אז זיי זענען פאר דעם קינד, אבער אויף יעדע שטיקל באזונדער קען מען זאגן “אפשר דאס שטיקל גייט פאר דעם קינד.”
4. כלל פון כל התורה כולה: ביי איסורים דרבנן, אויב ס׳שטערט פאר א איד (איבה, סכנה), מעג מען — מ׳דארף נאר מאכן עפעס א חילוק (א מכניזם/הסבר). דאס איז דער פאטערן אין אסאך הלכות.
5. ביאור “אם כשנותנים פת אין מקפידים”: אויב זיי יא מקפידים — אויב ס׳איז ממש א חשש סכנה (רשעות׳דיגע סאלדאטן), דעמאלטס וואלט מען מתיר געווען אפילו אן דעם היתר, מצד פיקוח נפש/משום איבה. דער “אם” מיינט אז ס׳רעדט פון א סיטואציע וואס איז ווייניגער דענדזשעריס — גוטע סאלדאטן וואס לאזן אראפנעמען א שטיקל — און דעמאלטס ארבעט דער היתר.
6. דיוק אין “אם”: אין אסאך הלכות שטייט נאר איין “אם” (נישט צוויי אלטערנאטיוון). דאס מיינט אז דער “אם” באשרייבט דעם געווענליכן ציור — דאס איז ווי ס׳איז נארמאלערווייז. אבער ס׳מיינט נישט אז אויב נישט, איז ס׳פארלוירן — מ׳וועט דארפן טרעפן אן אנדערע היתר.
—
הלכה י״ב (המשך) – עיסת הכלבים
דער רמב״ם: עיסת הכלבים — א טייג וואס מ׳מאכט פאר הינט — בזמן שהרועים אוכלים ממנה, מעג מען עס באקן יום טוב.
פשט: מ׳טאר נישט באקן יום טוב פאר הינט. אבער ווייל די פאסטוכער (רועים) וואס גייען ארויס מיט די הינט עסן אויך פון דעם טייג ווען זיי ווערן הונגעריג, איז עס מותר צו באקן.
חידושים:
1. הינט אין חז״ל: הינט זענען נישט געווען חיות הבית צום פעטן אויף דער קאנאפע — מ׳האט זיי גענוצט פאר פארמינג, היטן ציגן וכדומה. דעריבער איז דער מציאות אז רועים גייען ארויס מיט הינט און עסן פון דעם זעלבן טייג.
2. קשיא פון ריבוי בשיעורים: ער באקט דאך מער ווי וואס די רועים דארפן — איז דאס נישט ריבוי? דער מגיד משנה פרעגט דאס. דער תירוץ איז אפשר דער זעלבער ווי ביי בני חיל — יעדע שטיקל קען זיין ראוי פאר א איד (דער רועה), אזוי ווי ביי בהמה מסוכנת וואו יעדע שטיקל קען זיין ראוי פאר א מענטש.
—
הלכה י״ג – מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — דער יסוד פון “הואיל”
דער רמב״ם: מבשל ביום טוב לגוים, לבהמה, הניחה לחול — אינו לוקה. שאילו באו לו אורחים היה ראוי להם.
פשט: איינער וואס האט יא געקאכט אויף איינע פון די אסור׳ע אופנים (פאר גוים, פאר בהמה, אדער אפצולאזן פאר נאכן יום טוב) — באקומט נישט מלקות. דער טעם: “הואיל” — ווייל אויב וואלטן געקומען אורחים, וואלט דער תבשיל געווען ראוי פאר זיי.
חידושים:
1. “הואיל” — דער יסוד: דאס איז דער באקאנטער כלל “הואיל ואי מקלעי ליה אורחים” — מ׳קען קיינמאל נישט קלאר זאגן אז מ׳באקט נישט פאר א איד, ווייל ס׳קענען אלעמאל קומען געסט.
2. דאורייתא אדער דרבנן? דא זעט אויס אז דער עצם איסור איז דאורייתא, נאר “הואיל” איז דער תירוץ פארוואס מ׳באקומט נישט מלקות. אבער פון די פריערדיגע הלכות (ריבוי בשיעורים, בהמה מסוכנת) זעט אויס אז ס׳איז נישט דאורייתא.
3. אפשר דער “הואיל” ארבעט ווי ביי בני חיל: בשעת מ׳קאכט, איז נישט קלאר אז ס׳איז נישט פאר היינט און נישט פאר א איד — דאס אליין מאכט עס נאך בגדר אוכל נפש. ס׳איז נישט נאר א טעכנישער תירוץ, נאר ס׳דעפינירט דעם מעשה אלס אוכל נפש.
4. חילוק צווישן רמב״ם און אנדערע: ביים רמב״ם שטייט נישט אז מ׳דארף למעשה געבן פאר א תינוק (ווי ביי בני חיל). דאס שטיצט אז דער “הואיל” איז א הגדרה פון דעם מעשה, נישט א פראקטישע אנווייזונג.
5. “אינו לוקה” — אפילו מכת מרדות? אפשר מיינט דער רמב״ם אז מ׳באקומט אויך נישט מכת מרדות (מדרבנן), ווייל “הואיל” העלפט אויך אויף דרבנן.
—
הלכה י״ג (המשך) – בישל לנפשו והותיר
דער רמב״ם: בישל לנפשו והותיר — מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה.
פשט: ווען מ׳האט געקאכט פאר זיך (לעגיטים אוכל נפש) און ס׳איז איבערגעבליבן, מעג מען עס געבן פאר גוים אדער בהמה. ס׳ווערט נישט אסור בהנאה.
חידושים:
– לכתחילה טאר מען נישט — אבער בדיעבד ווערט עס נישט אסור.
– בהערמה ווערט עס אסור: דער איינציגער אופן וואס עס ווערט אסור איז ווען איינער זאגט ער באקט פאר זיך אבער מיינט באמת פאר גוים אדער פאר מארגן — דאס איז הערמה.
—
הלכה י״ד – רחיצה וסיכה: דבר השוה לכל נפש
דער רמב״ם: “רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. שנאמר ‘אשר יאכל לכל נפש׳ — כל שבצורך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ומרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור, גזירת מרחץ.”
פשט: זיך וואשן און זיך שמירן איז אויך בכלל אוכל נפש — ס׳איז א צורך הגוף. מ׳מעג אנווארעמען וואסער יום טוב פאר פנים, הענט, פיס. אבער כל גופו איז אסור צוליב גזירת מרחץ.
חידושים:
1. “נפש” = גוף: דער רמב״ם טייטשט “לכל נפש” — אלעס וואס מ׳דארף פאר דעם גוף. אין תורה מיינט “נפש” גוף, נישט נשמה (soul). [דיגרעסיע: אפילו א טויטער הייסט “נפש” — “כל הנוגע במת בנפש האדם” (פרשת חוקת). אבער אפשר מיינט “נפש” דוקא דעם לעבעדיגן גוף — “נפש חיה”.]
2. דער רמב״ם טייטשט “יאכל” ברייט: נישט נאר עסן ממש, נאר יעדע הנאת הגוף — רחיצה וסיכה זענען אויך א סארט “אכילה” פאר דעם גוף.
3. גרויסער חידוש פון רמב״ם — גזירת מרחץ יום טוב: דער רמב״ם זאגט אז כל גופו איז אסור משום גזירת מרחץ — די זעלבע גזירה ווי שבת (אז בעלני מרחצאות וועלן קאכן וואסער). דאס איז כמעט א חידוש פון רמב״ם אליין — אין גמרא שטייט יא אז כל גופו איז נישט מותר יום טוב, אבער ס׳שטייט נישט קלאר פארוואס. דער רמב״ם פארשטייט אז ס׳איז גזירת מרחץ אטו שבת — אויב מ׳וועט לאזן א מרחץ יום טוב, וועט מען קומען צו מאכן אויך שבת.
4. מחלוקת ראשונים — תוספות׳ס שיטה: תוספות לערנט אנדערש — כל גופו איז אסור מדאורייתא, ווייל רחיצת כל גופו איז נישט דבר השוה לכל נפש (נישט יעדער מענטש דארף יעדן טאג וואשן כל גופו). תוספות לערנט “כל נפש” אלס א מיעוט — ס׳דארף זיין דווקא עפעס וואס יעדער מענטש דארף.
5. גרויסע נפקא מינה להלכה — ווארעמע שאוער יום טוב:
– לויט תוספות: ווייל דער קריטעריום איז “דבר השוה לכל נפש” — קען מען טענה׳ן אז היינט איז אנדערש: היינט נעמט יעדער מענטש א ווארעמע שאוער יעדן טאג, אזוי איז עס יעצט דבר השוה לכל נפש, און מותר. ר׳ יחיאל מאיר און אנדערע זאגן דאס.
– לויט רמב״ם: ס׳איז שווערער צו מתיר זיין, ווייל דער איסור איז א גזירה (גזירת מרחץ), נישט א דין אין דבר השוה לכל נפש. א גזירה ענדערט זיך נישט מיט׳ן צייט.
6. [דיגרעסיע: רייכערן יום טוב:] דער פני יהושע האט א לאנגע תשובה אז מ׳מעג רייכערן יום טוב ווייל ס׳איז דבר השוה לכל נפש. ר׳ יחזקאל ראטה פלעגט זאגן: היינט ווען רוב מענטשן רייכערן נישט, איז רייכערן נישט מער דבר השוה לכל נפש. אבער א שאוער איז היינט יא דבר השוה לכל נפש. דאס גייט לויט תוספות׳ס וועג — מ׳קוקט אויף “היינטיגע נפשות.”
—
הלכה י״ד (המשך) – חמין שהוחמו מערב יום טוב
דער רמב״ם: “וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב” – שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
פשט: חמין וואס זענען אנגעווארעמט געווארן ערב יום טוב, מעג מען זיך וואשן דערמיט כל גופו ביום טוב, ווייל די גזירה אויף רחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת איז נאר געווען אויף שבת, נישט אויף יום טוב.
חידושים:
1. וואס מיינט “כל גופו אסור”: ווען דער רמב״ם זאגט “כל גופו אסור” ביום טוב, מיינט ער נישט דאס וואשן אליין, נאר דאס קאכן פון וואסער פאר רחיצה. אבער אויב דאס וואסער איז שוין אנגעווארעמט געווארן מערב יום טוב, איז דעמאלטס רוחץ בהן כל גופו ביום טוב — אפילו שבת וואלט מען נישט געטארט.
2. צוויי גזירות אויף בלנים: (א) אויף שבת – מ׳טאר נישט נוצן חמין אפילו שהוחמו מערב שבת; (ב) אויף יום טוב – מ׳טאר נישט קאכן וואסער פאר רחיצת כל גופו, אבער חמין שהוחמו מערב יום טוב איז מותר.
3. שאוער איז נישט “מרחץ”: א שאוער איז בכלל נישט דער גדר פון “מרחץ” וואס די גמרא און דער רמב״ם רעדן דערפון. א מרחץ מיינט מ׳גייט אריין אין וואסער (א וואנע, א מקוה, א האט-טאב). א שאוער איז א נייע היכי תמצא וואס האט נישט עקזיסטירט בזמן חז״ל — עס גיסט זיך וואסער אויף דעם גאנצן גוף, אבער מ׳גייט נישט אריין אין וואסער. דער רמב״ם מאכט נאר צוויי גדרים: פניו ידיו ורגליו, אדער כל גופו (= אריינגיין אין וואסער). א שאוער פאלט נישט אריין אין קיין איינעם פון די צוויי.
4. שאוער איז נישט תענוג: “בית חמם” וואס מיינט תענוג, רעדט זיך פון גיין אין א מקוה, א האט-טאב, א גרויסע וואנע — דאס איז תענוג. אבער א שאוער איז א טעכנישע זאך — מ׳גייט זיך צורייניגן, נישט פאר געשמאק. קיינער גייט נישט אין שאוער לשם תענוג. דעריבער זאל א שאוער זיכער מותר זיין.
5. פראקטישע נויטווענדיקייט: יום טוב, ספעציעל ווען ס׳איז צוויי אדער דריי טעג, קען נישט זיין אז מ׳זאל שטינקען און זיך פילן אומבאקוועם. יום טוב איז א זמן שמחה ועונג — עפעס מוז מען מתיר זיין.
6. אבר אבר: שפעטערדיגע פוסקים האבן געהאט א גדר פון וואשן נישט כל גופו אויפאמאל, נאר אבר אבר — דאס הייסט, עס זאל נישט אויסקוקן ווי א מרחץ.
7. פראבלעם פון בוילער: ביי א שאוער אין מאדערנע הייזער ליגט הייסע וואסער אין א גרויסע טאנק. ווען מ׳נוצט הייסע וואסער, קומט אריין קאלטע וואסער אין דעם בוילער, און מ׳קאכט דאס — דאס איז א באזונדערע שאלה. אויף יום טוב איז די שאלה צו דאס קאכן איז לצורך אוכל נפש — מ׳נוצט דאך הייסע וואסער צו וואשן דישעס פאר די נעקסטע סעודה, אבער נאך די לעצטע סעודה איז שווערער.
—
הלכה ט״ו – שבותין ביום טוב
דער רמב״ם: “כל שאסור משום שבות בשבת” – אויך אסור ביום טוב, “אלא אם כן עובר לצורך אכילה וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו.”
פשט: אלע דרבנן-איסורים (שבותין) פון שבת זענען אויך אסור ביום טוב, אויסער לצורך אכילה אדער אנדערע צרכים וואס זענען מותר ביום טוב.
חידושים:
1. סטרוקטור פון דעם רמב״ם: ביז אהער האט דער רמב״ם געלערנט דאורייתא – וועלכע מלאכות זענען אסור און וועלכע מותר. יעצט גייט ער איבער צו דרבנן-איסורים. דאס איז פאראלעל צו הלכות שבת.
2. צוויי סארטן שבותין: (א) דומה למלאכה – יעדע פון די ל״ט מלאכות האט דרבננ׳ס וואס איז דומה צו דעם; (ב) מביא לידי מלאכה – זאכן וואס ברענגען צו מלאכה (למשל רפואה בשבת – נישט דומה צו טוחן, אבער קען ברענגען צו שחיקת סממנים).
3. וואס מיינט “משום שבות” דא: דריי מעגליכקייטן: (א) זאכן ווי טרחה יתירה; (ב) זאכן וואס מ׳לערנט ארויס פון “ממצוא חפצך ודבר דבר” (אמירה לעכו״ם א.א.וו.); (ג) לויט דעם רמב״ן׳ס פירוש אז “שבות” מיינט זאכן וואס מ׳דארף רוען דערפון. אבער אין הלכות שבת פרק כ״א נוצט דער רמב״ם “שבות” אויך אויף דומה למלאכה. אפשר מיינט ער דא ספעציפיש זאכן וואס זענען נאר שבות (ווי טרחה יתירה), נישט די דומה למלאכה.
4. “או דברים שהם מותרים ביום טוב”: דאס מיינט נישט נאר לצורך אכילה, נאר אויך אנדערע צרכים וואס חכמים האבן מתיר געווען ספעציפיש אויף יום טוב — געוויסע שבותין וואס זענען אסור בשבת זענען מותר ביום טוב.
—
הלכה ט״ז – טלטול / מוקצה ביום טוב
דער רמב״ם: אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. “וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת” – איסור מוקצה, “שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.”
פשט: די דינים פון טלטול (כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס א.א.וו.) זענען אויך נוגע יום טוב. אבער לצורך אכילה ווערט אלעס מותר. דערצו איז דא א נייער איסור מוקצה וואס עקזיסטירט נאר ביום טוב – דבר שאינו מוכן, עפעס וואס א מענטש האט מקצה געווען מדעתו.
חידושים:
1. לצורך אכילה ביי טלטול: ביי טלטול איז שבת אייביג דא די היתר פון לצורך גופו ומקומו (ביי כלי שמלאכתו לאיסור). אבער יום טוב, אפילו די קטגאריעס וואס מ׳מעג געווענליך נישט לצורך גופו ומקומו (ווי מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס), ווערן מותר לצורך אכילה — פונקט ווי אוכל נפש איז מתיר אבות מלאכות, איז עס אויך מתיר טלטול.
2. פארוואס איז יום טוב חמור׳ער ווי שבת אין מוקצה? דער רמב״ם׳ס טעם: ווייל יום טוב איז קל משבת (נאר א לאו, נישט סקילה), האבן חכמים מוזן צולייגן א חומרא פון מוקצה “שמא יבואו לזלזל בו.” די קולא ברענגט א חומרא — “מתוך שהקלת עליה… שהחמרת עליה.”
3. א טיפערע הסבר: ס׳איז פארגליכן געווארן צו דעם וואס מיר האבן פריער געלערנט וועגן ערמה — ווען עפעס איז א “דבר קל” אין דעם מענטש׳ס קאפ, דארף מען מחמיר זיין כדי מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז גרינג.
4. די מחלוקת ר׳ יהודה און ר׳ שמעון: ר׳ יהודה אסר׳ט מוקצה אויך בשבת, ר׳ שמעון מתיר. מיר פסק׳ענען ווי ר׳ שמעון בשבת (מוקצה מותר) און ווי ר׳ יהודה ביום טוב (מוקצה אסור). דאס איז רב נחמן׳ס חידוש.
5. א נאך א הסבר פארוואס מוקצה איז מער נוגע ביום טוב: ווייל יום טוב איז א זמן וואס מ׳איז זיך מטפל מיט הכנת אוכל — מ׳קאכט, מ׳שעכט — דארף מען הגבלות אין וואס מ׳מעג נוצן פאר קאכן. שבת, וואו מ׳טאר עניוועי נישט קאכן, איז מוקצה ווייניגער רעלעוואנט פראקטיש.
—
הלכה י״ז – ביישפילן פון מוקצה ביום טוב
דער רמב״ם: “כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ויונות שובך… ופירות העומדים לסחורה – כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהם ביום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה.”
פשט: א הון וואס שטייט צו לייגן אייער (נישט צו שעכטן), טויבן פון א שובך, פירות וואס שטייען פאר סחורה – דאס אלעס איז מוקצה ביום טוב. מ׳מעג עס נישט עסן ביז מ׳האט עס מכין געווען מערב יום טוב. שבת אבער – “הכל מוכן אצל שבת.”
חידושים:
1. וואס מיינט “מוקצה” בדיוק: דאס ווארט מוקצה קומט פון “קצה” – אפגעשיידט, ביי דער עק, נישט אין זיין מחשבה. ער האט עס מקצה געווען מדעתו – נישט געטראכט דערפון פאר אכילה.
2. א וויכטיגע יסוד – מוקצה מיינט נישט טלטול: מוקצה מיינט קיינמאל נישט – נישט ביי חז״ל, נישט ביים רמב״ם, נישט אין שולחן ערוך – איסור טלטול. מוקצה מיינט אלעמאל איסור השתמשות – מ׳טאר נישט נוצן די זאך וואס איז מוקצה מדעתו. וואס מיר רופן היינט “מוקצה” (=טלטול) איז “נישט מדויק לויט די גמרא.” למשל: פירות העומדים לסחורה – מ׳מעג זיי מטלטל זיין (צ.ב. לצורך מקומו), אבער מ׳טאר זיי נישט קאכן/עסן ביום טוב. דאס איסור איז אויף אוכל נפש, נישט אויף טלטול.
3. דער ראב״ד׳ס מחלוקת: דער ראב״ד ברענגט אז “לא הכל שוין בזה” – ס׳זענען דא גאונים וואס פסק׳ענען ווי ר׳ שמעון אז מוקצה איז מותר אפילו ביום טוב. דער רמ״א אין שולחן ערוך ברענגט די שיטה און זאגט אז מ׳קען זיך סומך זיין דערויף.
—
הלכה י״ח – נולד
דער רמב״ם: “וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור… חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת אסורה… ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר השבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה.”
פשט: נולד – עפעס וואס איז “געבוירן געווארן” (ענטשטאנען) אויף יום טוב – איז אסור. א ביצה וואס איז געלייגט געווארן יום טוב נאך שבת איז אסור ווייל “שבת מכין ליום טוב” איז אסור. חכמים האבן דאס אויסגעשפרייט צו יעדן יום טוב (גזירה) און אויך צו שבת.
חידושים:
1. נולד איז חמור׳ער ווי מוקצה: מוקצה מיינט ער האט די זאך אבער האט עס אפגעשיידט מיט זיין דעת. נולד איז נאך מער – ער האט עס בכלל נישט געהאט, ס׳איז “אינגאנצן מוקצה מדעתו ווייל ער האט עס נאך נישט אין זיין הענט.” אפילו די וואס זאגן מוקצה איז מותר ביום טוב (ווי ר׳ שמעון) זענען מודה אז נולד איז אסור ביום טוב. (שטייט אין פירוש המשניות להרמב״ם.)
2. דער יסוד פון “אין שבת מכין ליום טוב”: דער עיקר איסור ביי ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת איז נישט מוקצה אין דעם רגיל׳ן זין. די תרנגולת אליין איז “עומדת לאכילה” – זי איז נישט מוקצה. לכאורה זאל די ביצה אויך זיין מוכן ווייל זי איז א חלק פון דער תרנגולת. אבער דער חידוש איז: די ביצה האט זיך אנטוויקלט (נגמרה) אויף שבת, און “שבת אינו מכין ליום טוב” – דער טאג שבת גרייט נישט צו זאכן פאר יום טוב. נישט א מענטש האט עס אנגעגרייט – א טשיקן האט עס אנגעגרייט – אבער ס׳איז געווארן אנגעגרייט אויף שבת, און שבת איז נישט א טאג וואס מאכט גרייט פאר מארגן.
3. די שלבים פון דער גזירה:
– ערשטער שלב: ביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת – אסור מעיקר הדין (שבת מכין ליום טוב).
– צווייטער שלב: חכמים האבן גע׳אסר׳ט ביצה שנולדה בכל יום טוב – “גזירה משום יום טוב שאחר השבת.”
– דריטער שלב: אויך ביצה שנולדה בכל שבת אסורה – אויב יום טוב איז פאר שבת (פרייטאג), איז “אין יום טוב מכין לשבת.”
4. דער כלל: “חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב” – נאר א חול-טאג קען מכין זיין פאר שבת אדער יום טוב.
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצה שנולדה: דין טלטול און תערובת
דער רמב״ם: “וכשם שאסורה לאכלה כך אסורה לטלטלה. אפילו נתערבה באלף כולן אסורות, שהרי למחר יותרו הכל — כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל.”
פשט: א ביצה וואס איז נולד געווארן אויף יום טוב טאר מען נישט נאר נישט עסן, נאר אויך נישט מטלטל זיין. און אפילו אויב זי האט זיך אויסגעמישט מיט טויזנט מותר׳דיגע אייער, זענען אלע אסור, ווייל ס׳איז א דבר שיש לו מתירין.
חידושים:
– דער איסור טלטול איז נישט א נייער באזונדערער איסור פון מוקצה מחמת נולד, נאר א פשוט׳ע זאך — ווייל מ׳קען גארנישט טון מיט א ביצה אויסער עסן, און ווייל מ׳טאר זי נישט עסן, איז זי ממילא אסור אין טלטול.
– דער כלל פון דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל: נארמאלערווייז קען אן איסור בטל ווערן אין א רוב היתר, אבער ווייל די ביצה ווערט מותר גלייך נאך יום טוב, איז זי א דבר שיש לו מתירין. רש״י׳ס טעם: וואס דארפסטו מתיר זיין היינט? ווארט אויף מארגן!
—
הלכה י״ח (המשך) – ביצים שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
דער רמב״ם: “אבל השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות, לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא… לא גזרו בו.”
פשט: אויב מ׳שעכט א הון אויף יום טוב און מ׳טרעפט אינעווייניג פארטיגע ביצים, זענען זיי מותר, ווייל דאס איז א זעלטענע זאך, און אויף זעלטענע זאכן האבן חכמים נישט גוזר געווען.
חידושים:
– א וויכטיגער יסוד אין דער נאטור פון גזירות חכמים: גזירות חכמים זענען אויף קאנקרעטע זאכן, נישט אויף אבסטראקטע כללים (הגדרות מופשטות). די חכמים האבן גע׳אסר׳ט ביצים וואס ווערן געבוירן — דאס איז דער קאנקרעטער פאל. אבער א ביצה וואס מ׳טרעפט אין א געשאכטענע הון איז א גאנץ אנדערער פאל, וואס איז נישט מצוי, און דערויף האבן זיי בכלל נישט געמאכט קיין גזירה. ס׳איז נישט אזוי אז ס׳איז דא אן אויסנאם פון דער גזירה — נאר דער פאל איז קיינמאל נישט אריינגעגאנגען אין דער גזירה. עס זענען דא זייער אסאך ראיות פון רמב״ם אויף דעם וועג פון טראכטן — אז גזירות חכמים זענען קאנקרעט, נישט אבסטראקט.
—
הלכה י״ט – יום טוב שני של גלויות
דער רמב״ם: “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים — מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, והוא מדברים שנתחדשו בגלות.”
פשט: אין חוץ לארץ מאכט מען יעדן יום טוב צוויי טעג. דאס איז א מנהג, און יום טוב שני איז מדברי סופרים, און ס׳איז א זאך וואס האט זיך נתחדש געווארן אין גלות.
חידושים:
1. דריי הגדרות אין איין הלכה: דער רמב״ם נוצט דריי באגריפן — (1) מנהג, (2) מדברי סופרים, (3) נתחדשו בגלות. דאס איז לכאורה א סתירה — מנהג און דברי סופרים איז נישט דאס זעלבע! דער תירוץ: אורשפרינגלעך, ווען ס׳איז געווען א ספק אין קביעות החודש, איז יום טוב שני געווען א דין דרבנן (מדברי סופרים). היינט, ווען מ׳ווייסט שוין די קביעות החודש, האט עס נאר דעם תוקף פון א מנהג. אבער להלכה איז נישטא קיין חילוק אין חומרא צווישן מנהג און דברי סופרים.
2. נתחדשו בגלות קומט צו זאגן אז אין ארץ ישראל איז קיינמאל נישט געווען צוויי טעג יום טוב (אויסער ראש השנה).
3. דער רמב״ם פארווייזט אויף הלכות קידוש החודש (סוף ספר זמנים) פאר דער פולער הסבר.
—
הלכה כ׳ – בני ארץ ישראל
דער רמב״ם: “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים… בלבד ראש השנה.”
פשט: בני ארץ ישראל מאכן נישט צוויי טעג יום טוב, אויסער ראש השנה.
חידושים:
– [דיגרעסיע:] א מעשה פון דעם עטרת יהושע, וואס האט געוואלט ארויפגיין קיין ארץ ישראל, אבער האט געזאגט אז ער איז נישט גרייט מוותר צו זיין אויף קדושת יום טוב (שני). דאס ווערט געברענגט אין קאנטעקסט פון ימי בין המצרים — אז צוויי טעג יום טוב דערמאנט אונז אז מ׳איז אין גלות.
—
הלכה כ״א – חומרת יום טוב שני
דער רמב״ם: “יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים… כל שהוא אסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני… בין בדבר שהוא משום שבות, בין מלאכה, בין שיצא חוץ לתחום — מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים.”
פשט: יום טוב שני האט דעם זעלבן דין ווי יום טוב ראשון. ווער עס איז מחלל יום טוב שני — סיי שבות, סיי מלאכה, סיי חוץ לתחום — באקומט מכת מרדות, אדער נידוי אויב ער איז נישט א תלמיד חכם.
חידושים:
1. חילוק צווישן תלמיד חכם און סתם מענטש: א סתם מענטש באקומט מכת מרדות, א תלמיד חכם באקומט נידוי אנשטאט מלקות. דאס שטייט שוין אין הלכות תלמוד תורה — אז מ׳דארף אכטונג געבן אויף כבוד פון א תלמיד חכם, דערפאר גיט מען אים נישט מלקות ברבים, נאר מ׳נעמט אים אריין אין א קליינע שטיבל און גיט אים נידוי.
2. דער רמב״ם האט פארדרייט דעם סדר פון דער גמרא: אין דער גמרא שטייט אז דער כלל איז נידוי, און דער חילוק איז אז א תלמיד חכם באקומט מכת מרדות. דער רמב״ם אבער הייבט אן מיט מכת מרדות אלס דער כלל, ווייל ער גייט שטארק מיט זיין יסוד אז יעדע עבירה דרבנן באקומט מכת מרדות. דעריבער שטעלט ער עס אזוי: ערשט דער כלל פון מלקות, און דערנאך דער אויסנאם אז א חכם באקומט נידוי. דאס איז א מעטאדאלאגישער חידוש אין ווי דער רמב״ם פארמולירט הלכות לויט זיינע כללים.
3. מכת מרדות אויף יום טוב: מכת מרדות קען מען נישט געבן אויף יום טוב גופא — מען גיט עס מארגן. אבער נידוי קען מען יא טון היינט (אויף יום טוב אליין). דאס איז אפשר א טעם פארוואס מען נוצט נידוי אנשטאט מלקות אין געוויסע פאלן.
4. נאטור פון מכת מרדות: מכת מרדות איז אן עונש — פונקט ווי מלקות דאורייתא איז פאר דאורייתא-עבירות, אזוי איז מכת מרדות דער פאראלעל פאר דרבנן-עבירות.
5. נידוי vs. מכת מרדות — וואס איז ערגער? נידוי איז ערגער (רוחנית), אבער מכת מרדות איז א פיזישע שטראף. א תלמיד חכם באקומט דווקא נידוי אנשטאט מכת מרדות, ווייל מלקות ברבים איז א גרעסערע בזיון פאר א תלמיד חכם.
—
הלכה כ״ב – כשם שראשון כך שני לענין הספד, תענית, ושמחה
דער רמב״ם: “כשם שראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני. ואין בינהם הפרש אלא לענין מת בלבד.”
פשט: יום טוב שני איז גלייך ווי יום טוב ראשון לענין הספד, תענית, און שמחה. דער איינציגער חילוק איז לענין מת.
חידושים:
1. דער רמב״ם באטאנט אז יום טוב שני איז נישט נאר גלייך “לשלילה” (מ׳באקומט פעטש אויב מ׳איז עובר), נאר אויך גלייך “לחיוב” — מ׳איז מחויב זיך צו פרייען פונקט אזוי אויף יום טוב שני ווי אויף יום טוב ראשון. פאר לעבעדיגע מענטשן מאכט נישט אויס צי ס׳איז דאורייתא אדער דרבנן; פאר טויטע מענטשן (מת) מאכט עס יא אויס.
2. לענין מת: א מת ביום טוב ראשון — יתעסקו בקבורתו הגוים (נאר גוים). ביום טוב שני — יתעסקו בו ישראל, מען מעג טון אלע צרכי המת: עשיית המטה, תכריכים, קציצת הבשמים, וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי מת כחול הוא — חכמים האבן באטראכט יום טוב שני ווי א חול-טאג לענין מת, משום כבוד המת.
3. חידוש לענין ראש השנה: אפילו שני ימים טובים של ראש השנה, וואס דער צווייטער טאג איז מער חמור (ווייל מ׳קוקט עס אן ווי איין לאנגע קדושה), אויך לענין מת האט מען מקיל געווען אויף דעם צווייטן טאג ראש השנה.
—
הלכה כ״ג – שני ימים טובים של גלויות: שתי קדושות הן
דער רמב״ם: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד.”
פשט: די צוויי טעג יום טוב פון גלות ווערן באטראכט ווי צוויי באזונדערע קדושות, נישט ווי איין לאנגער טאג.
נפקא מינה — מוקצה/נולד: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון, אם הכין עצמו לשני — הרי זה מותר.” ווייל ווען דער צווייטער טאג קומט אריין מיט א נייע קדושה, איז עס שוין נישט מוקצה.
דוגמאות: ביצה שנולדה בראשון — תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון — יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון — יאכל בשני.
—
הלכה כ״ד – לכחול את העין ביום טוב שני
דער רמב״ם: “מותר לכחול את העין ביום טוב שני אף על פי שאין שם חולי.”
פשט: מען מעג שמירן א משחה אויף די אויגן יום טוב שני, אפילו אן א חולי.
חידושים:
1. וואס פאר אן איסור איז כחילת העין: דער מסקנא נייגט צו אז עס איז אן ענין פון שחיקת סממנים/רפואה, וואס איז נארמאלערהייט אסור.
2. פארוואס מקיל ביום טוב שני: דער היתר איז ווייל עס איז א זאך וואס “פעלט אויס” — נישט אונבאדינגט יעדן טאג, אבער ביז דעם צווייטן טאג פעלט עס שוין אויס. דאס ווערט פארגליכן צום ענין פון דושן (שאווער) אויף יום טוב שני — א זאך וואס מ׳קען נאך אויסהאלטן איין טאג אבער נישט צוויי.
—
הלכה כ״ה – שני ימים טובים של ראש השנה vs. של גלויות, און שבת הסמוכה ליום טוב
דער רמב״ם: שני ימים טובים של ראש השנה — יום אחד הם חשובים לכל אלו הדברים (לענין נולד/מוקצה). ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני.
פשט: דער חילוק פון “שתי קדושות” גילט נאר פאר שני ימים טובים של גלויות. אבער ראש השנה ווערט באטראכט ווי איין לאנגער טאג — דעריבער העלפט נישט אז ביים אריינקומען פון צווייטן טאג איז עס שוין “מוכן”, ווייל ביידע טעג זענען איינס.
שבת הסמוכה ליום טוב: “שבת סמוכה ליום טוב, ונולדה ביצה באחד מהם — אסורה בשני.” אנדערש ווי צוויי טעג יום טוב של גלויות (וואו נולד בראשון מותר בשני), ביי שבת און יום טוב — אפילו זיי זענען צוויי באזונדערע קדושות — גילט דער כלל: שבת אינו מכין ליום טוב, ויום טוב אינו מכין לשבת.
חידוש: דער “הכנה” היתר פון שתי קדושות העלפט נאר צוריק (פון נעכטן אויף היינט ביי שני ימים טובים של גלויות), אבער נישט צווישן שבת און יום טוב, ווייל דער דרבנן׳דיגער יום טוב קען נישט “מכין זיין” פאר שבת.
—
כללי׳דיגע באמערקונג וועגן פרק א׳
פרק א׳ פון הלכות יום טוב איז בעיקר כללים — די הויפט-יסודות פון יום טוב (אוכל נפש, מוקצה, מתוך, יום טוב שני, וכו׳). די קומענדיגע פרקים וועלן מרחיב זיין אויף די פרטים: וואס הייסט טאקע אוכל נפש, וואס הייסט טאקע מוקצה, די חילוקים צווישן שבת און יום טוב, עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד, א.א.וו.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב – פרק א׳: כללי מלאכת יום טוב
הקדמה לספר הלכות שביתת יום טוב
א גוטן. אונז גייען אנהייבן לערנען הלכות יום טוב, אדער ווי דער רמב״ם רופט עס הלכות שביתת יום טוב, צו שובת זיין, רוען אויף יום טוב. רייט, ווייל די הלכות פרטיות פון יום טוב, אזויווי עסן מצה און זיצן אין סוכה, איז נישט הלכות שביתת יום טוב, ס׳איז הלכות וואס איז דא אין יענעם יום טוב. אדער קרבנות פון די ימים טובים וועט שטיין אין הלכות קרבנות. דא רעדט מען אזויווי שביתת שבת, שביתת עשור, דא קומט מען שביתת יום טוב, די שובת זיין פון מלאכה אום יום טוב. געוואלדיג.
קריאה, די קריאה איז דאך מעורר, יא? אזויווי פרשת פנחס שטייט אין חסידות ספרים, האט אין זיך אלע קדושות פון אלע ימים טובים. גייען מיר דא אריינגיין אין הייליגע ימים טובים, און מ׳וויל מען באדאנקען די וואס מאכן שייך די שיעור. די ערשטע איז קודם כל די ברכה לראש משביר, די ספאנסער פון אונזער שיעור, אונזער ידיד, אוהב תורה ומחזיק תורה, הרבני הנגיד רבי יואל הלוי וועצבערגער, און אויך אלע מקשיבים. אויב ס׳איז נישטא ווער ס׳זאל הערן, נעמט עס אוועק, ס׳איז נישט די זעלבע זאך, ס׳איז ללמוד וללמד. די אלע וואס הערן די שיעור, און די וואס זענען אמאל מגיב אדער שיקן א הערה, העלפט שטארק ארויס, און מ׳ברענגט אלע באדאנקען. א גרויסן שכוח פאר ענק, נאך פאר דעם מגיד שיעור. איך קען דיך נישט אליין באדאנקען, איך קען באדאנקען דיר, און דו קענסט באדאנקען מיט מיר. מ׳קען מאכן אזא שמואלי ואשמי לך. געוואלדיג.
מנין המצוות – שתים עשרה מצוות
שוין, זאגט דער רמב״ם אזוי, לאמיר אנהייבן, דער רמב״ם הייבט דאך אן מיט וואס איז די מצוה, אזויווי אונז געדענקען פון די הקדמה פון דער רמב״ם, אז די תכלית פון די ספר משנה תורה איז צו ברענגען אלע תורה שבעל פה אויף די מצוות פון די תורה. הייבט ער אן, מיט וואס זענען די מצוות פון ימים טובים בכלליות? צווישן אלע ימים טובים, ס׳טייטשט, אזויווי ער זאגט, ער גייט נישט אויסרעכענען די מצוה פון עסן מצה, אבער די מצוה פון שביתת ימים טובים איז צוועלף מצוות.
זאגט דער רמב״ם אזוי: יש בכלל שתים עשרה מצוות, צוועלף מצוות, שש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה, וזהו פרטן. לשבות בראשון של פסח, און אויף יעדע פון די ימים טובים איז דא אן עשה און א לאו. נאכדעם איז דא א לאו שלא לעשות בו מלאכה, מ׳זאל נישט טון קיין מלאכה אין ראשון של פסח. און נאכדעם שביעי של פסח איז א יום טוב פאר זיך, איז אויך דא א לאו מיט אן עשה, לשבות בשביעי של פסח און שלא לעשות בו מלאכה. די זעלבע זאך, שבועות איז דא לשבות ביום חג השבועות, און א לאו שלא לעשות בו מלאכה. און דאס איז דאך מיט ראש השנה, לשבות בראש השנה שלא לעשות בו מלאכה. און מיר האבן אויף סוכות לשבות בראשון של חג הסוכות שלא לעשות בו מלאכה, און אויף שמיני של סוכות לשבות און שלא לעשות בו מלאכה. דאס זענען די צוועלף מצוות, און דא גייט דער רמב״ם זיי מבאר זיין בפרקים אלו.
לשון הרמב״ם בשמות הימים טובים
נו, גוט. ס׳איז דא זעקס טעג וואס מ׳טאר נישט טון קיין מלאכה. זעקס טעג, יעדער איינער האט א לאו ועשה. אזוי גייט דער רמב״ם טאקע אנהייבן, ששת ימים הללו, רייט? וואו זענען מיר? אה, פרק א׳, הלכות שביתת יום טוב. וואס איז די שבת פון די ימים טובים? ס׳איז דא זעקס טעג יום טוב, און ס׳איז דא א שבת פון זיי. וואס איז יום כיפור? יום כיפור איז די שבת פון די ימים טובים. און די אלע זאכן זענען טאקע בחודש השביעי. מ׳זעט אז ס׳האט עפעס צו טון מיט די זיבן טעג. שביעי, יום כיפור, יום כיפור׳ס. ס׳איז דא זעקס טעג, דאס הייסט אונז האבן דאבל, ווייל מיר מאכן יום טוב שני. דער רמב״ם גייט באלד אויסרעכענען אויך הלכות יום טוב שני, יא. קומט אויס אז ביי אונז איז יום כיפור די דרייצנטע, אנשטאט פון די זיבעטע. ווענדט זיך וויאזוי דו רעכנסט ראש השנה. ראש השנה קען מען אויך רעכענען צוויי, אדער ראש השנה איז יום אריכתא. ס׳איז צוויי אבער. יא. ניין, ס׳איז שנים שנים אחד, יא.
שוין. זאגט דער רמב״ם אזוי: ששת ימים אלו, די זעקס טעג וואס ער דערמאנט אין די הקדמה, שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן, ער גייט זיי נאכאמאל אויסרעכענען די טעג, ראשון ושביעי של פסח, ראשון ושמיני של חג הסוכות. סוכות זאגט ער חג הסוכות. ווען ס׳שטייט אין די תורה ושמחת בחגך, עיקר ווארט חג מיינט סוכות. יא. וביום, אה, איך האב געזאגט גלייך, ביום חג השבועות. אויף פסח זאגט ער נישט חג הפסח. אקעי. וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי, וואס איז הנקרא ראש השנה. ראש השנה, יא, דער ערשטער טאג פון חודש השביעי.
דיוק אין לשון הרמב״ם
ער זאגט נישט די נאמען, אינטערעסאנט. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די ווארט “ראש השנה” זאגט פארקערט ווי “חודש השביעי”, ס׳זאגט “חודש הראשון”, יא, מ׳רעכנט עס לגבי ווי תשרי איז די ערשטע. אפשר ווייל אין די פסוק שטייט נישט די ווארט “ראש השנה”, ער וויל מיינען די לשון הפסוק. און די לשון הפסוק איז אפשר דאס, מ׳דארף קוקן. איך מיין אז פסח רופט די תורה קיינמאל נישט “חג”. שטימט? “חג המצות”. אויף שבועות שטייט יא “חג המצות”, אבער ס׳איז נישט דא קיין פסח, ס׳איז נישט קיין חג. דער אמת איז אז ס׳איז נישט דא קיין שביעי של פסח, נאר שביעי של חג המצות. אויף די רמב״ם איז נישט מדייק די דיוק דא. שבועות הייסט יא “חג”, וואס איז דא “חג שבועות”? יא, יא, יא. “חג” וואס שטייט אויף סוכות? אויף שבועות. שבועות, ווי די גמרא, די גאנצע דין פון לשם לכם איז אויף שבועות. און די לשון המשנה, סתם חג מיינט שבועות, אבער אין לשון התורה אלע הייסן חג באמת. אבער אזוי זאגסט, פסח איז נישט קיין חג הפסח, ווייל ס׳איז דא חג המצות. ובאחד לחדש השביעי איז די לשון הפסוק, יא? בחדש השביעי באחד לחדש תבירו שופר, וואטעווער איז די לשון. נישט תבירו שופר, יום תרועה, אבער זכרון תרועה, זכרון ווי יום פרשת. און… רייט, אבער ס׳שטייט אין די ווארט ראש השנה איז נישט קיין לשון הכתוב, און דער רמב״ם גייט דאך אויך אן די משנה.
דער רמב״ם, הן הנקראים ימים טובים, דאס זענען די… וואס ווערט אייביג גערופן ימים טובים, דאס זענען די טעג. דער רבי מיינט דא צו זאגן, ווייל מ׳הייבט אן צולייגן, יא? ס׳איז שוין דא… איך מיין נאך פאר ר׳ ישעי׳לע קריסט אירות יארצייט, איך מיין צו זאגן אז ס׳איז דא יומא דפגרא, ס׳איז דא ראש חודש, אבער דאס זענען די נקראים ימים טובים ממש. ס׳מיינט אימער זאגן אז ווען מ׳זאגט שביתה של יום טוב, מיינט עס עניו פון די זעקס טעג.
הלכה א׳ – שביתת כולן שוה: איסור מלאכת עבודה והיתר אוכל נפש
זאגט ער, שביתה את כולן שוה, די מצוה פון שביתה איז ביי אלע פון זיי די זעלבע. אז וואס? שהם אסורים בכל מלאכת עבודה, זיי זענען אסור בכל מלאכת עבודה. נישט יעדע מלאכה, נאר מלאכת עבודה. מלאכת עבודה מיינט מלאכה וואס איז נישט… חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר, שטייט אין פסוק, כאילו שתיה. יא, שהיא לצורך אכילה. אכילה ושתיה איז די זעלבע זאך דא. שנאמר, שטייט שוין ביי די עניים, איז יא, רעכנט מען אויס ביידע עקסטער. איך וויל ענטפער זיך פון וואס מ׳רעכנט. איך זאג נאר אז באלד וועט מען זען אז ס׳איז דא אמת׳דיג נאך זאכן, אבער דער רמב״ם זאגט קודם אכילה ושתיה, שנאמר. שפעטער זאגט ער די גוף בכלליות מער אזוי.
די פסוק “אך אשר יאכל”
שנאמר, אחר שיאכל, שטייט א לשון הפסוק, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יאסור לכם, אז מ׳מעג יא טון. פרשת בא. שטייט דארטן אז די אלע טעג וואס איז אסור בעשיית מלאכה איז אסור אנדערע, א מלאכת עבודה לא תעשו, אבער אשר יאכל לכל נפש. מ׳טאר נישט טון ארבעט אינדרויסן, אבער די ארבעט וואס מ׳טוט אין די קיטשן, דער רמב״ם גייט מער מאריך זיין אין דעם, דאס מעג מען יא טון, שנאמר אחר אשר יחל אכל.
צוויי מקורות פאר היתר אוכל נפש
ס׳איז דא באמת צוויי וועגן דעם, מ׳קען חוקק זיין פארוואס מ׳נאכט ביידע רעות. ס׳איז דא צוויי וועגן וויאזוי מ׳ווייסט אדער מ׳פארשטייט אז אין תורה איז דא א היתר פון אוכל נפש אין יום טוב.
איינס, אין יום טוב איז די תורה אלעמאל מקפיד צו זאגן כל מלאכת עבודה. דאס הייסט, ווען שבת שטייט כל מלאכה לא תעשה, יא, די יום כפור שטייט כל מלאכה. ביי יום טוב שטייט נישט סתם “כל מלאכה”, ס׳שטייט כל מלאכת עבודה, א געוויסע עבודה וואס איז מלאכת עבודה.
חוץ פון דעם שטייט בפירוש די היתר, אין פרשת בא שטייט בפירוש, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו, וואס דו זעסט אז לצורך אכילה מעג מען בפירוש יא. איך מיין אז די פסוק אין בא איז מסביר אויף אלע אנדערע זאכן, ווייל דארט שטייט כל מלאכה לא יעשה, אך אשר יאכל. דארט זאגט ער נישט די ווארט “מלאכת עבודה”, כל מלאכה לא יעשה. אנדערע מאל זאגט ער “מלאכת עבודה”, וואס דו ווייסט שוין וואס איך מיין, די מלאכה וואס שטייט דארטן גלייך אך אשר יאכל. שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש מעג מען יא. אבער אויסער דעם איז אסור אין די אלע טעג די זעלבע איסור.
הלכה ב׳ – מצות עשה ולא תעשה, עונש מלקות
און וואס איז די חיוב? וואס איז די לאו? וואס איז די עונש? יא, אזוי ווי אייביג הייבט ער אן וואס זאלן זיין די עונשים.
מצות עשה – “שבתון” מיינט “שבות”
זאגט דער רמב״ם, כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהם, אויב איינער איז שובת פון מלאכת עבודה אין איינע פון די טעג, הרי קיים מצות עשה, האט ער מקיים געווען א מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון. כלומר, שבות. שבות איז א מצוה, א פעולה, דאס הייסט א ווערב, לשבות. ביי אלע איז דא די לשון לשבות, לשבות בשביעי, לשבות בראשון. ווי דער רמב״ם האט געזאגט, ווייל דאס שטייט שנאמר שבתון. ער מיינט צו זאגן ווייל ס׳איז נישט דא א לשון עשה, נאר ס׳איז “שבתון”. דאס איז, “שבתון” מיינט כאילו איך וואלט געווען געזאגט שבות. ס׳שטייט נישט תשבות, אבער “שבתון” מיינט שבות.
וואלט מען געקענט זאגן אז “שבתון” איז נישט א ציווי, ס׳איז נאר א תואר אויף די טאג? זאגט דער רמב״ם, ניין, די תואר איז אז אונז רוען. וויאזוי ווערט עס א שבתון אז מ׳רוהט נישט? דו מאך עס פאר א שבתון.
מצות לא תעשה – מלקות מן התורה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכל העושה באחד מהם מלאכה שאינה לצורך אכילה, איינער איז יא עובר און ער טוט א מלאכת עבודה, כגון, זאגט דער רמב״ם, וואס טייטש א מלאכה שאינה לצורך אכילה? ברענגט ער גלייך די דוגמאות פון זאכן וואס האבן נישט מיט עסן גארנישט, שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו, הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה. איז דא אין דעם א מצות עשה און א מצות לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו אדער כל מלאכה לא יעשה בהם. יא, דאס איז וואס ס׳שטייט. אך, די מצות לא תעשה שטייט יא זייער קלאר. ממילא, ואם עשה, אזויווי דער כלל איז אזא לא תעשה, ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה, באקומט מען מלקות מן התורה. נישט מלקות מרדות, נאר מלקות מן התורה.
חילוק בעונשים: שבת, יום כיפור, יום טוב
גוט, סאו יום טוב איז אנדערש פון שבת און יום כיפור. שבת איז דא כרת, חטאת, און סקילה. יום כיפור איז דא נאר כרת און חטאת, נישט דא קיין סקילה. און יום טוב איז דא נאר לאו מלקות.
הלכה ג׳ – אבות מלאכות הרבה בהתראה אחת
נאך איין פרט דארף מען וויסן פון די עונשים כאילו פון יום טוב. זאגט דער רמב״ם אזוי: העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, אויב איינער טוט פארשידענע אנדערע פון די אבות מלאכות פון די ניין און דרייסיג מלאכות בהתראה אחת, מיט איין התראה, כגון שזרע ובנה וסתר, ער כאפט דארט מיט מלאכת עבודות, און ער האט עס געטון בהתראה אחת, מיט איין התראה, באקומט ער נאר איין מלקות.
חילוק פון שבת
אנדערש ווי אונז האבן געלערנט לגבי שבת, לגבי שבת האבן מיר אונז געלערנט אז פאר דעם האט די תורה בכלל עס צוטיילט אין 39, כדי מ׳זאל קענען באקומען מערערע מלקיות, אפילו אויף די זעלבע בהתראה אחת. ווייל אויב ס׳איז עקסטערע התראה, איז עס אזוי ווי יעדע עבירה. יעדע מאל א מענטש טוט אן עבירה מיט
הלכות יום טוב: חילוק מלאכות, מתוך שהותרה, ומלאכות האסורות ביום טוב
הלכה א (המשך) — חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב
דא איז דאך די זעלבע התראה. לגבי שבת איז די חילוק מלאכות, דאס אז דו האסט געטון עקסטער אורג, עקסטער סותר, מאכט דו באקומסט א כרת אדער סקילה פאר… ס׳איז נישט שייך מער ווי איין סקילה, אבער על כל פנים וואלט ווען געווען מחויב, לאמיר זאגן איינס איז בשוגג און איינס במזיד, דארף מען ברענגען א חטאת. אבער יום טוב נישט, יום טוב איז “אלא אחת”. פארוואס? ווייל די כלל איז “חילוק מלאכות לשבת”. שבת איז דא א חילוק צווישן די מלאכות, די מלאכות זענען צעטיילט אז יעדע איינס איז א זאך פאר זיך, יעדע איינס איז אן אב פאר זיך. “ואין חילוק מלאכות ליום טוב”. לגבי יום טוב איז נישטא קיין חילוק מלאכות, זיי זענען אלע איינס, אזוי ווי איינס, כאילו ער האט עובר געווען אויף איין לא תעשה, נישטא קיין חילוק.
ס׳שטייט נישט פארוואס, אזוי איז די כלל. ל״ט מלאכות, די חילוק פון מלאכות, איז דא אין שבת, נישט קיין דא אין יום טוב. מ׳לערנט עס אפ פון “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, וואס דארטן זאגט “ביום השבת”, אז דווקא ביום השבת האט מען מחלק געווען, אז “הבערה לחלק יצאה”. מה שאין כן יום טוב איז נישטא קיין איסור הבערה.
אבער פארוואס, וואס וועט זיין די סברא? דו וועסט אויף א שיינע תורה פרעגן פארוואס? ניין, איך ווייס נישט. און מ׳דארף דאך וויסן לגבי יום טוב צו ס׳וועט זיין א חילוק צווישן אבות און תולדות, אדער ס׳וועט זיין א חילוק לגבי וואס די התראה איז אפשר. ביי שבת איז דא א חילוק, ווייל אויב מ׳איז עובר אויף אב ותולדה דיליה וועט מען נאר זיין חייב אחת. יום טוב ווייס איך נישט, ס׳איז נוגע די חילוק צווישן… אפשר נאר לגבי וויסן וואס ס׳איז, וויסן לגבי התראה וואס ס׳איז. איך ווייס שוין, מ׳דארף וויסן, ס׳איז נישטא קיין אב מלאכות, מ׳טאר נישט יום טוב דאס טון.
הלכה ד — וועלכע מלאכות זענען אסור ביום טוב
דער רמב״ם׳ס כלל: כל מלאכות שלא לצורך אכילה — אסור חוץ מהוצאה והבערה
שוין, יעצט האט דער רמב״ם געענדיגט מיט די ענין פון די עונש, און יעצט גייט דער רמב״ם אריינגיין וואס טאר מען נישט טון אין יום טוב. זאגט דער רמב״ם אזוי, כל… וואס טאר מען אלץ נישט טון אין יום טוב? זאגט דער רמב״ם, וועלכע מלאכות? דאס הייסט, ביז יעצט האבן מיר געזאגט אסור במלאכה. וועלכע מלאכות? האבן מיר געזאגט, בעיסיקלי, מ׳דארף מפרט זיין וואס מ׳האט פריער געזאגט. מ׳האט געזאגט אז נאר מלאכת עבודה. סאו וואס הייסט מלאכת עבודה? וועלכע מלאכות? וואס איז געווען די ליסט? יא. וואס איז נישט די ליסט? כללים. כללים פון וואס הייסט מלאכה של עבודה, וואס איז מותר, וואס איז אסור, וואס איז מותר מדאורייתא און אסור מדרבנן, און אזוי ווייטער.
יא, זאגט דער רמב״ם, כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת, אין הלכות שבת האט אונז דער רמב״ם אויסגערעכנט די ל״ט מלאכות, די אלע מלאכות וואס זענען חייבין בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה, זייער וויכטיגע ווערטער דא, אויב מ׳זאגט אין יום טוב שלא לצורך אכילה, לוקה. באקומט מלקות. ס׳איז טייטש, לכאורה דא זעט אויס אז אפילו, לאמיר זאגן, א מבשל אדער איך ווייס, קוצר, אויב האט ער יעצט עס נישט געטון לצורך אכילה, ער האט געשניטן גראז נישט ווייל ער דארף עס יעצט עסן, באקומט ער מלקות.
חוץ, זאגט דער רמב״ם, צוויי פון די מלאכות וואס איז אנדערש, חוץ מהוצאה מרשות לרשות, חוץ די מלאכה פון הוצאה פון טראגן מרשות לרשות, והבערה, די לאו פון מאכן א פייער, הבערה. אויף די צוויי זאכן איז אנדערש, אז וואס? אויף די צוויי זאכן איז די כלל שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, דו האסט געזאגט אז יום טוב איז נאר אסור מלאכת עבודה, אבער מה שאין כן מלאכות אויף צו עסן מעג מען יא טון שבת? אויף הוצאה, ווייל מ׳האט מתיר געווען הוצאה לצורך אכילה, למשל, מ׳האט מתיר געווען צו גיין ברענגען מאכלים פון רשות הרבים צו רשות היחיד, הותרה שלא לצורך אכילה, האט מען שוין מתיר געווען אינגאנצן טראגן יום טוב אפילו שלא לצורך אכילה. און די זעלבע זאך מיט הבערה.
זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם איז מרחיב, לפיכך מותר ביום טוב להוציא… אזוי ווי די דוגמאות פון אמרים… אזוי ווי זאגט ער, לפיכך, יום טוב נישט נאר מעג מען טראגן עסן, נאר אויך מעג מען מוציא זיין א קטן אדער א ספר תורה אדער א מפתח, וכיוצא באלו, מרשות לרשות. דאס איז אויף דעם דער כלל פון מתוך שהותרה, ווייל די תורה האט מתיר געווען לצורך אכילה, האבן זיי אויך מתיר געווען שלא לצורך אכילה.
וכן, די זעלבע זאך מיט הבערה, מותר להבעיר, מעג מען מאכן א פייער אף על פי שאינו לצורך אכילה. דאס איז דער כלל מיט די צוויי זאכן.
אבער ושאר המלאכות, די צוויי האט מען מתיר געווען אפילו שלא לצורך אכילה, אבער ושאר המלאכות, אלע אנדערע מלאכות, איז אזוי, האט מען נישט מתיר געווען מתוך, נאר ס׳איז געבליבן ביי די כלל פון לאכילה מעג מען, און נישט לאכילה טאר מען נישט. איז אזוי, כל שיש בו צורך אכילה, מותר, כגון שחיטה, מ׳מעג שעכטן א בהמה צו עסן, ולישה, מ׳מעג קנעטן, אדער מ׳מעג באקן, וכיוצא בהם. אבל כל שאין בו צורך אכילה, אדער א זאך וואס איז נישט לצורך אכילה, כגון אריגה וכתיבה ובנין, די אלע זאכן וואס איז נישט שייך, דאס איז נישט געמאכט געווארן צו צו עסן, איז אסור, כגון אריגה וכתיבה וכיוצא בהם.
פארשטיין דעם רמב״ם: דריי סארט מלאכות
סאו מ׳דארף דא אביסל פארשטיין גלייך, יא? קודם וואס איז דער ענין פון מתוך, וואס ס׳טייטשט. און נאכדעם די צווייטע זאך, וואס דער רמב״ם זאגט דא אז אריגה וכתיבה ובנין כיוצא בהם, זאגט ער שאין בהם צורך אכילה. ס׳מיינט אפילו דאס מאל טוט מען עס יא לצורך אכילה? דאס איז למשל איינער וויל אויפשרייבן אויף די עסן וואס ס׳איז. דא ווערט א שאלה. אויף דעם זעט אויס אז דער רמב״ם זאגט אז מ׳האט נאר מתיר געווען די מלאכות פון עסן. מה שאין כן מלאכות וואס זענען נישט מלאכות פון עסן, למשל שרייבן אדער אריגה, איז קיינמאל נישט געווארן מותר. אזוי זעט אויס.
איך וויל זאגן וואס ס׳זעט אויס פשוט, ס׳איז דא אין מפרשים, גרויסע וועלט מלחמות וועגן וויאזוי צו פארשטיין דעם רמב״ם. אבער וואס איך זע יעצט פון די לשון הרמב״ם איז, אז דער רמב״ם גייט נישט אריין אין חילוקים צווישן מלאכות. איך וואלט פארשטאנען אזוי, דער רמב״ם קוקט עס אן אזוי: ס׳איז דא דריי סארט מלאכות, אקעי? אזוי שטייט דא קלאר. ס׳איז דא דריי סארט מלאכות.
ס׳איז דא מלאכות וואס זיי זענען מלאכות וואס מ׳טוט לצורך אכילה. דאס הייסט, אויב גראדע דער מענטש טוט עס יעצט נישט לצורך אכילה, וועט מען זען שפעטער וואס איז די הלכות פון דעם, וואס איז געוויינליך נאר איסורים דרבנן, ער דארף עס נישט פארשטיין. פאר היינט? פארוואס איז שייך צו קאכן שלא לצורך אכילה? פארשטייסטו? פאר היינט קאכן איז לצורך אכילה. ס׳איז שייך אויב פונקט ביסטו נישט הונגעריג און אזא זאך, אבער דעמאלטס איז שוין אסור מדרבנן, אבער מדאורייתא איז עס מותר.
און ס׳איז דא אז ס׳איז דא מלאכות וואס זענען לצורך אכילה, און ס׳איז דא מלאכות וואס זענען נישט לצורך אכילה. למשל בנין, בנין איז נישט לצורך אכילה. פרעגט ער, וואס איז אויב איינער בויט לצורך אכילה? איך ווייס נישט, ס׳איז דא בונה בפתנים למשל. רייט, אבער אפשר איז דאס צו ווייט אוועק פון אכילה. ער ברענגט אן אנדערע קעיס, ווייל מיר האבן געלערנט אז מ׳מאכט גבינה איז עס עובר משום בונה. אפשר יענץ איז נישט קיין פערעדייעם קעיס פון בונה, יענץ איז אפשר יא אזא מותר יום טוב. איך ווייס נישט, ער זאגט נישט, דער רמב״ם זאגט נישט קלאר. דער רמב״ם סאונדט יא, “אין בו צורך אכילה”, געבט ער דוגמאות פון בנין. וואס איז מיט די בנין שבאכילה? לא ברור, פארשטייסט? ער זאגט נישט יענע הלכה, יענץ שטייט נישט. לאמיר זאגן, לאמיר זאגן כלל יענץ שטייט נישט. אבער לאמיר זאגן דער רמב״ם קוקט עס אן באופן כללי, אז דאס זענען מלאכות וואס האבן נישט מיט אכילה. יענע מלאכות טוסטו נישט, דאס איז מלאכת עבודה.
יעצט, די צוויי יוצאים מן הכלל, הבערה והוצאה מרשות לרשות, זענען די איינציגסטע מלאכות וואס ס׳קען זיין יא מיט אכילה און ס׳קען זיין נישט מיט אכילה. האסט דאך הוצאה לצורך אכילה, און ס׳איז דא הוצאה וואס איז נישט לצורך אכילה. ביידע זענען לעגיטימע, געהעריגע קעיסעס פון הוצאה. די זעלבע זאך איז הבערה. ס׳איז דא הבערה וואס איז כדי לבשל, און ס׳איז דא הבערה וואס איז סתם, ער מאכט א ל״ג בעומר פייער, איך ווייס נישט פארוואס, ער מאכט עס נישט לצורך אכילה. איז אויף די סארט מלאכות וואס ס׳קען זיין אזוי און ס׳קען זיין אזוי, זאגט מען די כלל פון “מתוך”.
אויף דעם איז אויך קלאר פארוואס ס׳איז נישט דא קיין “מתוך” אויף אנדערע מלאכות, ווייל ס׳איז נישט דא קיין אנדערע מלאכות וואס זענען בעצם אויף צוויי, חוץ פון פאני קעיסעס וואס דער רמב״ם רעדט נישט וועגן דעם. למשל אפיה אדער שחיטה איז נישט שייך. למשל אויב איינער שעכט נישט אויף צו עסן די חיה, איך ווייס נישט, אפשר איז ער א מקלקל בכלל. דאס איז א מלאכה שאינה צריכה לגופה. מ׳גייט זען שפעטער, לכאורה איז עס אסור מדרבנן, ס׳דארף זיין, אבער איך ווייס נישט, אפשר אפילו מדאורייתא, איך ווייס נישט, אבער ס׳איז נישט דער גדר פון חיוב מלקות פון יום טוב.
שאלה: די דוגמאות פון הוצאה — קטן, ספר תורה, מפתח
און ביי הוצאה, דער רמב״ם כאפט נאר אן קטן, ספר תורה, מפתח, סתם פאר א דוגמא? אדער ער מיינט צו זאגן אז מ׳האט מתיר געווען עפעס אן ענין וואס ס׳איז דא א צורך יום טוב פאר א קטן אדער א ספר תורה אדער צו עפענען א הויז? אקעי, בעל צורך יום טוב. ווען דער רמב״ם ברענגט די רבנן, אונז גייען מיר רעדן וועגן דעם וויאזוי מ׳פארשטייט עס. לאמיר זען דארט.
דער רמב״ם׳ס שיטה: נאר מלאכות פון סדרא דפת זענען מותר געווארן
דאס איז די פשוט׳סטע וועג פון לערנען וואס דער רמב״ם זאגט נאך יעצט אויס, אבער ווען מ׳וועט לערנען בעיון וועט מען זען וואס שטייט אין די גמרא, וואס אנדערע מפרשים זאגן, וכדומה. ס׳איז דא וואס קענען זאגן אז אלע ל״ט מלאכות איז מותר לצורך אכילה, און אין רמב״ם איז נישט משמע אזוי. אין רמב״ם איז משמע אז די מלאכות פון סדרא דפת, די מלאכות וואס איז די סדר אז ס׳איז א הכנה פון עסן, די מלאכות האט מען מתיר געווען. אנדערע מלאכות האט מען בכלל נישט מתיר געווען. ווייל דו דארפסט יעצט מאכן אן אויוון, איז נישט געווארן מותר צו מאכן אן אויוון.
שאלה: מגבן (קעז מאכן) = בונה
די שאלה איז נאך פארקערט, אפילו די מלאכות, אזויווי די שאלה וואס מ׳זאגט “מתוך”, אז איינער קאכט אדער ער שעכט שלא לצורך אכילה, צו ס׳זאל זיין אסור מדאורייתא. ס׳איז דא די רמב״ם ס׳זעהט אויס אז יענץ וועט מען זאגן, יענץ איז לצורך אכילה, גראדע היינט נישט, אפשר איז עס מער אזויווי א פרטיות׳דיגע שאלה.
אבער ער האט אנגעכאפט אן אינטערעסאנטע זאך, דער רמב״ם האט געזאגט אז מגבן הייסט אזויווי בונה, אדער אזויווי… ער ברענגט עס, ר׳ אברהם נחמינקער פרעגט די שאלה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, אבער דארטן קען מען אויך הערן אז ווייל דו מעגסט זיך מתעסק זיין מיט עסן, הייסט נישט ווי דו טוסט יעצט א מלאכה. דו מאכסט קעז יעצט, ס׳איז א חלק פון דיין אנגרייטן עסן. אבער ווען דו טוסט זיך אפגעבן אויך נישט מיט עסן, קען איך עס אנקוקן ווי… איך מיין שבת, קען איך עס אנקוקן ווי דו טוסט יעצט בונה. אבער אוודאי, ווען איינער מאכט קעז שבת, איך מיין יום טוב, טוט ער יעצט א הכנה פון עסן, ער טוט יעצט א מלאכת אוכל נפש.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אויב נישט וועט מען זאגן, ס׳קומט אויס אז ס׳איז דא געוויסע צורך אוכל נפש ממש דארף זיין אסור. פארוואס? ווייל ס׳איז נישט קיין מלאכה, פארוואס זאל נישט זיין אסור? לכאורה דארף זיין מותר. איך זאג, ס׳איז אנדערש ווי למשל מגבן, און ס׳איז אנדערש ווי בויען א תנור. איך קען הערן אז סתם בויען א תנור,
הלכות יום טוב – פרק א: גזירת חכמים על מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
הלכה ב: גזירת חכמים – מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב
Speaker 1:
אבער מאכן קעז איז דאך א סדר הפת זאך. איי דאנט נאו. אקעי, לאמיר לערנען ווייטער.
איך האב געלערנט היינט וועלן קלאר ווערן. ווען זיי האבן געלערנט די אנדערע מאל מער באריכות, האבן זיי זיך מער געמוטשעט. איך מיין אז לויט וואס ס׳זעט מיר אויס היינט איז עס גאנץ קלאר, נאר ס׳איז ווען קעיסעס וואס שטייט נישט אין די רמב״ם וואס זיי לאך. לאמיר גיין ווייטער.
יעצט, הגם אז מדאורייתא טאר מען די אלע זאכן טון, קענען די חכמים לייגן צו זאכן וואס מ׳טאר נישט. אפילו מתוך די זאכן וואס מ׳וואלט געמעגט, אבער דאס איז מדרבנן.
זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא א דין דרבנן אז דאס אז מ׳מעג יום טוב טון מלאכת אוכל נפש, זענען זאכן וואס מ׳דארף עס טון יום טוב ווייל מ׳וויל אנגרייטן פרישע סעודות.
זאגט דער רמב״ם, כל מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, וואס מ׳וואלט דערוויינען קענען טון ערב יום טוב. וואס הייסט מ׳קען? זאגט ער, מיינט צו זאגן, ס׳וועט זיין די זעלבע געהער, נישט אלעס קען מען ווען. פונקט ווי מ׳קען אנגרייטן שבת פאר שבת קען מען אנגרייטן פאר יום טוב, אבער… אבער נאר וואס דער ולא יהיה בהן הפסד ולא חסרון אם נעשו מערב, ס׳וועט נישט זיין א שוואכערע עסן, די עסן גייט נישט האבן קיין חסרון אדער קיין הפסד אויב מען וועט עס טון בערב יום טוב. אסרו חכמים לעשותן ביום טוב אף על פי שהן לצורך אכילה וכו׳.
ס׳טייטש, הגם מן התורה איז עס געווארן מותר, ווייל אין די תורה איז נישטא קיין חילוק. אבער די חכמים האבן געזאגט, און דער רמב״ם גייט שוין זאגן פארוואס, האבן די חכמים גע׳אסר׳ט אז מען זאל עס נישט טון אויף יום טוב און מען זאל עס טון ערב יום טוב.
טעם הגזירה – משום שמחת יום טוב
זאגט דער רמב״ם, ולמה אסרו דבר זה? פארוואס האבן די חכמים געגאנגען אסר׳ן עפעס וואס שטייט קלאר אין די תורה?
זאגט דער רמב״ם אזוי: די חכמים האבן געהאט א גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב? א מענטש וועט אפלייגן מלאכות אוועקלייגן אויף יום טוב, למשל אנגרייטן עסן זאכן וואס ס׳איז נישט געווען קיין הפסד. ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אוכלין ומלאכות, ס׳וועט אויסקומען אז וואס? אז יום טוב איז א צייט ווען מ׳דארף זיין ביזי מיט הנאה האבן פון יום טוב, גייט ער זיין ביזי אנגרייטן פאר די גאנצע יאר, יעצט זיין ביזי מיט מאכן קוצר.
לאמיר נאכאמאל, נישט פאר די גאנצע יאר, אפילו פאר יום טוב, אבער ער וועט זיין ביזי מיט מאכן קוצר ווען ס׳פעלט נישט אויס, ער וואלט עס געקענט טון פאר יום טוב. און וואס וועט זיין די פראבלעם? וימנע משמחת יום טוב.
ס׳איז טייטש נישט א חומרא אין דעם שביתת יום טוב, ס׳איז א גזירה אין די מצוה פון שמחת יום טוב, וואס דער רמב״ם האט אונז נאכנישט דערמאנט, ער האט נאכנישט געזאגט אז עס איז דא א מצוה פון שמחת יום טוב. דא זאגט ער עס, וועט זיך מונע זיין פון שמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות, ער וועט נישט בלייבן קיין צייט צו עקטשועלי עסן און טרינקען, ער וועט זיין ביזי א גאנצע טאג אנגרייטן.
אזוי ווי מ׳זעט אסאך מאל מענטשן זענען אזוי ביזי אנגרייטן עפעס, נאכדעם האבן זיי נישט אפילו א טשענס הנאה צו האבן דערפון. מ׳זעט דא אז מענטשן האבן זייער מורא פון מיט בלייבן מיט ליידיגע צייט. ס׳איז נישט קיין נייע זאך דאס. ווייל מען האט אויך געזען, די רמב״ם האט אויך געזאגט ביי שבת אז מען וועט אוועקלייגן אלעס סדרי חפציו.
מענטשן האבן זייער ליב צוויי זאכן: מען האט ליב אפצושטופן זאכן, אנשטאט צו טון היינט וועל איך עס טון מארגן. און מען האט אויך ליב איך זאל נישט בלייבן מארגן מיט א לאנגע נאכמיטאג. און וואס איז די פראבלעם? אז ער וועט אנהייבן די הכנה פון אלעס טון נאך יום טוב, וועט ער נישט האבן קיין צייט צו עסן קיין יום טוב. ווען די טייטש וועט זיין גרייט, וועט שוין זיין מוצאי יום טוב. דאס איז די צרה.
דיון: “וימנע משמחת יום טוב” און “ולא יהיה לו פנאי” – איין זאך אדער צוויי?
Speaker 1:
ס׳איז דא די רמב״ם זאגט ביידע, “וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי”. ס׳איז די זעלבע זאך, דאס מיינט מען זאגן “ולא יהיה לו פנאי”, דאס וועט ער נישט האבן.
דער רבי שליט״א, “וימנע משמחת יום טוב”, איז אז ער גייט נישט האבן די מנוחת יום טוב, ער גייט נישט האבן די ביסל צייט פון גארנישט טון. אן אנפאנג, ס׳איז נישטא קיין מנוחת יום טוב, אבער מען מעג דאך טון אוכל נפש. איך מיין אז “וימנע משמחת יום טוב” מיינט דאס. דאס הייסט, “יהיה לו פנאי”. אוודאי, מען מעג עס צוגרייטן. ס׳נעמט אביסל צייט צו צוגרייטן? אקעי. אבער נישט רוב טאג וועט ער אוועקגיין פארן צוגרייטן, ס׳וועט נישט זיין קיין פארטי.
אבער ביי שבת האט דער רמב״ם געזאגט אז ער וועט נישט האבן די “למען ינוח”, ער וועט נישט האבן צייט צו מנוחה. יום טוב איז נישט דא קיין מצוה מנוחה, זאגסטו? נישט די זעלבע ענין. איך מיין אז ס׳איז מער אן אנדערע זאך.
השגת הראב״ד – מחלוקת בטעם הגזירה
Speaker 1:
דער ראב״ד איז טאקע מחולק. דער ראב״ד זאגט איינמאל זעט אים, ער פארשטייט נישט. איך ווייס נישט פארוואס נישט. מכיון שמכין מלאכתו ליום טוב. דער ראב״ד זאגט, קוקט עס אן יא מער ענליך צו שבת, אז מ׳זאל נישט ספעציעל אוועקלייגן אויף יום טוב. אבער דער רמב״ם האט מער אריינגעלייגט אין די נושא פון שמחת יום טוב.
וואס איז דער ראב״ד? וואס איז זיין פראבלעם? אז מען טוט טורח אויף יום טוב. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט געהאלטן… מרבה הטורח ליום קדוש. ער זעט אויס אז ער קוקט אן אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט לגבי שבת, אז מען וועט זיין ביזי, אנשטאט צו האבן א געשמאקע טאג, וועט מען זיין ביזי מיט ארבעטן שווער. ס׳זעט אויס אז מער רענען איך. יא.
הלכה ג: היתר הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך
טעם היתר הוצאה – משום שמחת יום טוב
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ן, און דאס אליין, דאס אז די חכמים האבן געמאכט א גזירה וועגן שמחת יום טוב, דאס איז אויך די סיבה פארוואס מ׳האט מתיר געווען מתוך שהתיר הוצאה לצורך, היתיר נמי שלא לצורך. פארוואס? ס׳הייסט אויך די זעלבע סיבה.
ס׳איז אפילו שווער, ווייל יעצט האסטו געזאגט אז אפילו אכילה שלא לצורך, אדער וואס אין צורך לעשות מיום טוב איז אסור, און מצד שני, הוצאה איז מותר אפילו שלא לצורך, דו כאפסט אז ס׳איז ווי א פארטאדאקס. פאר דעם פארענטפערט מען די תירוץ. דאס איז זייער מחמיר געווען, דאס איז זייער מחמיר געווען.
זאגט ער, ביידע האט די זעלבע סיבה, ביידע איז פאר די ענין פון שמחת יום טוב. זאגט ער, דער תלמיד עצמה לא אשרו ההוצאה ביום טוב. זאגט ער, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה של… יעדע הוצאה איז דאך אפשר לעשותם ערב יום טוב. זאל מען ווען געקענט זאגן אז אלעס וואס דו דארפסט ברענגען און אריינברענגען אין שטוב, זאלסטו אריינברענגען פאר יום טוב. איז וואלט מען ווען געקענט מיט דעם חשבון, אסרין בכלל הוצאה ביום טוב.
זאגט דער רמב״ם, כדי להרבות את שמחת יום טוב. פארוואס? אז ס׳זאל זיין מותר בהוצאה זאל יא זיין מותר. ממילא, וואס איז די שמחת יום טוב? ממילא, ויולך ויבא כל מה שירצה וישלים חפציו, ער זאל קענען צוענדיגן אויף יום טוב, זאל ער קענען ברענגען וואס ער דארף, און ער זאל קענען אויספירן זיינע רצונות, זיינע חפצים, ולא יהיה כמי שידעו אסורות, ער זאל נישט פילן, ער זאל נישט זיין אזוי ווי איינער וואס זיינע הענט איז אים איינגעשפארט אז ער קען גארנישט טון.
א חלק פון שמחת יום טוב איז אז ער זאל האבן פרידאם פון גיין, פון קומען. זייער גוט.
זעט מען אז שבת איז א שטיקל צרה. ידיו וסיוה, ידיו וסיוה. ידיו וסיוה. ידיו וסיוה דארף מען מאכן אן עירוב. הוצאה איז עפעס א זאך וואס די חכמים פארשטייען אז ס׳איז עפעס נישט געשמאק למעשה. אז דער מענטש האט עירוב, וואלט מען דאך אויב אזוי געקענט זאגן אז יא, מ׳וועט מאכן אן עירוב, און דאס וועט מתיר זיין. יא, מ׳רעדט נישט… עירוב איז נישט מתיר די גאנצע שטאר, ערוב איז דא אופנים וואס מ׳טאקע.
השגת הראב״ד – טעם אחר להיתר הוצאה
Speaker 1:
דער ראב״ד איז מחולק אויף דעם אויך, רייט? דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז נישט וועגן ידיו עשירות, ס׳איז ווייל ס׳איז דא א דירעקטע פאזיטיווע ענין צו שיקן משלח מנות איש לרעיה אין יום טוב. דאס שטייט דארטן אויף ראש השנה, אף שלחו מנות שלחו מנות. ס׳שטייט אין די משנה אויף יעדן יום טוב אין מסכת ביצה, משלחו מנות. און ס׳איז כבוד היום, ס׳איז א כבוד אז מ׳שיקט עס אין יום טוב.
הייסט פרעגן, האסטו געקענט שיקן די מתנה ערב יום טוב? ניין, איך האב נישט געקענט, ס׳וואלט נישט געווען קיין יום טוב׳דיגע זאך. אין יום טוב קען ער שיקן משלח מנות. סאו די גאנצע ריזן פארוואס ס׳איז מותר הוצאה אין יום טוב, זאגט דער רמב״ם, איז כדי איך זאל קענען ברענגען משלוח מנות אין יום טוב, וכן כל כיוצא בזה יש לנהוג. איך ווייס נישט וויאזוי מ׳ברענגט משלוח מנות אין יום טוב. ווען מ׳גייט צו א סעודה צו יענעם ברענגט מען עפעס א קוגל, איך ווייס נישט. זייער גוט.
סיכום: שני טעמים מנוגדים לכאורה – ותירוצם
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, דאס איז די סיבה פארוואס מ׳האט מתיר געווען הוצאה, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, אנדערע מלאכות, דאס הייסט ביי הוצאה האט מען געזאגט אלעס, אפילו וואס מ׳וואלט געקענט ברענגען פאר יום טוב מעג מען ברענגען יום טוב. אבער יעדע הוצאה קען בעצם. יא, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב, הואיל ויש בהן עסק, היות ס׳איז דאך אן ענין וואס מ׳דארף זיך אין דעם אנשטרענגען, ס׳איז נישט אזוי ווי די הוצאה וואס איז א מלאכה גרועה, ס׳איז דאך אן עסק, ער דארף זיין ביזי מיט דעם, גייט ער אים אוועקנעמען פון די שמחת יום טוב, אין עושין אותן ביום טוב.
ס׳איז דא אין סדר, דער רמב״ם זאגט ביידע שמחת יום טוב, אבער זיי זענען פארקערטע זאכן. הוצאה ווילן אונז יא קענען ווי מער טון, ווייל היות ס׳איז נישט קיין גרויסע טרחא, וויל א מענטש עס קענען טון כדי שלא יהיו ידיו אסורות. מה שאין כן אנדערע זאכן וואס איז א גרויסע עסק, ס׳איז א שווערע זאך, ווילן אונז אז מ׳זאל שוין האבן געטון. די זאכן וואס מ׳קען האבן געטון פאר יום טוב, ווייל מ׳האט געטון פאר יום טוב.
מצד אחד הוצאה וויל מען יא, ס׳איז געשמאק צו טון יום טוב. מצד שני, ס׳איז נישט שווער. וואס וואלט געווען שווער? וואלט נאך אלץ געווען עסק, אבער ס׳איז נישט שווער, ס׳ארבעט נישט, די סתכל ברענגט מען. ס׳שטימט זייער גוט ביידע זאכן. אלעס, קיצור, די שורש פון אלעס איז שמחת יום טוב. יא.
דיגרעסיה: חילוק בין שבת ליום טוב בענין זה
Speaker 1:
אינטערעסאנט, שבת זעט אויס איז אויך דא אן ענין פון כבוד שבת און עונג שבת, אבער ס׳איז נישט דא די זאך אז ער זאל נישט פילן ידיו אסורות, די זאכן, ס׳איז עפעס נישט דא. קען זיין ס׳איז דא זאכן וואס זענען מיט אין עונג שבת. מיר האבן געלערנט, למשל, שבת איז דא די זאך כאילו כל מלאכתך עשויה, יום טוב נישט, יום טוב וועט מען מיר ביזי אנגרייטן עסן וכו׳.
אבער ס׳איז יא דא זאכן וואס מ׳האט געזען אין הלכות שבת, ס׳איז משום צער וואס איז מותר, right? משום מצטער, מעגער, זאכן פון רפואה וואס מ׳וואלט געווען עתיד צו רעדן. יא, און קען זיין אז די ריזן, איך זאג, מ׳קען זאגן אז אלעס די ריזן, יא, אויכעט, אבער ס׳קען זיין אז די ריזן פארוואס יעדע מצטער איז אזוי מתיר שבועות איז טאקע וועגן עונג שבת, נישט נאר ווייל, נישט ידיב עתירות, אבער באופן כללי עונג שבת.
זאגסטו זיך יא דא, דאס הייסט, מ׳קען זאגן טראמפ, ווען ס׳איז א צער, לא מקום צער לגזר רבנם. דאס איז אן אופן כללי אן אמת׳דיגע זאך, אבער קען זיין אז שבת איז נאך מער, ווייל שבת איז דאך א טאג פון עונג. ס׳איז נישט נאר במקום צער לגזר רבנם, נאר שבת, משום עונג שבת.
הלכה ד: דוגמאות למלאכות האסורות והמותרות ביום טוב
מלאכות אסורות – קציר עד ריקוד
Speaker 1:
דער רמב״ן ברענגט די גמרא זאכן וואס לכאורה וואלט מען געדארפט מעגן טון יום טוב, ווייל זיי זענען אין הלכות פון אוכל נפש, אבער מען טאר עס נישט טון יום טוב עניוועי.
כיצד? אין קוצרין, מען טאר נישט שניידן קיין פרוכט וכדומה, ולא דשין, מען טאר נישט זיין דארש, זורה, בורר, טוחן, די אלע זאכן וואס זענען אנגרייטן מעל, ולא מרקדין ביום טוב.
ווייל די אלע זאכן, זאגט דער רמב״ן, שכל אלו, די אלע זאכן פון קוצר ביז מרקד וכיוצא בהן, אפשר לעשותן בערב ואין בהן הפסד ולא חסרון. די פרוכט גייט נישט זיין ווייניגער גוט ווייל דו האסט נעכטן אראפגענומען פון די בוים, אדער ווייל דו האסט נעכטן געמאכט די מעל. מ׳רעדט דא פון תבואה, יא, די ווייץ, וואטעווער.
מלאכות מותרות – לישה, אפיה, שחיטה
Speaker 1:
אבער אנדערע זאכן וואס ס׳איז יא א גרויסע חילוק צו האבן מיר עס געמאכט נעכטן אדער היינט, מעג מען יא. מ׳רעדט דא אלעס דרבנן׳ס, יא? מדאורייתא מעג מען.
אבער מ׳מעג אבער יא זיין לש ועופה, טייטש פון די מעל און ווייטער, אנגרייטן די ברויט, מעג מען יא. אזוי אויך די זעלבע זאך מיט שוחט זיין, מעג מען שעכטן כדי ס׳זאל זיין אביסל פרישער די פלייש.
זאגט דער רמב״ן פארוואס? שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. די פרישע ברויט גלייך ארויס פון אויבן איז בעסער אין טעם ווי וואס מ׳האט געמאכט נעכטן. שאין לחם חם או תבשיל שבושל היום כלחם שנאפה מאתמול וכתבשיל שנתבשל מאתמול.
הלכות יום טוב: מלאכות המותרות לצורך אוכל נפש וגדריהן
הלכה ח: אופין ומבשלין ושוחטין ביום טוב — דברים שיש בהם חסרון טעם
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו.”
פשט: דער חילוק צווישן דברים שאפשר לעשותן מבערב
די זעלבע זאך מיט שוחט זיין, מעג מען שעכטן כדי ס׳זאל זיין אביסל פרישער די פלייש. זאגט דער רמב״ם, פארוואס? “שאין מותר אלו מערב יום טוב יש בכך הפסד או חסרון טעם”. די פרישע ברויט גלייך ארויס פון אויוון איז בעסער אין טעם ווי וואס מען האט געמאכט נעכטן. “שאין לחם חם או תבשיל שנתבשל היום כלחם שנאפה מאמש או כתבשיל שנתבשל מאמש”, ס׳איז בעסער. און די זעלבע זאך, “ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש”, ס׳איז בעסער אין טעם פרישע פלייש אדער פרישע ברויט וואס מען האט היינט געמאכט. “וכן כל כיוצא באלו”, יעדע זאך וואס דער טעם וועט זיין בעסער אויב מען מאכט עס היינט, וועט מען מעגן.
חידוש: דער ברייטער כלל פון “וכן כל כיוצא באלו”
וואס מיינט דאס “וכן כל כיוצא באלו”? מיינט עס צו זאגן אז ס׳ליגט ביי אונז, אונז קענען אליין אפשאצן. דאס הייסט, אויב א מענטש ווייסט יא, איך האב געזאגט קוצר זיין, למשל טאקע אן עפל, לאמיר זאגן, איך ווייס נישט, אבער לאמיר זאגן אן עפל אדער טרויבן איז יא פרישער ווען ס׳איז ממש אראפ פון בוים, אפשר וועט מען יא מעגן קוצר זיין. דא רעדט ער פון די לאנגע מלאכה פון ווייץ ביז מעל, ווייל ער זאגט דאך, ער גיבט דאך די אפשרות פון “מהיום”, דאס וואס איז זייער א… איז אפילו לקולא. ס׳איז אפילו נישט קיין גרויסע חילוק פון מ׳האט געקאכט פון נעכטן און היינט, ס׳איז א קליינע חילוק, אבער ס׳איז אביסל חסרון טעם, מעג מען שוין. סאו, אין הכי נמי, אפשר עניטינג וואס ס׳איז דא א חסרון טעם?
דוגמא: פרישע פלייש אין אמאליגע צייטן
איך געדענק נישט אז איך האב אמאל געגעסן פלייש וואס מ׳האט געשאכטן היינט, ווייל אונזערס קומט אלץ פון די פריזער.
אבער אונז האבן מיר א פריזער. דער רמב״ם רעדט דאך טאקע באופן ווען ס׳איז נישט דא, און אין פיר און צוואנציג שעה קען פלייש ווערן גאנץ קאליע. מ׳דארף מאכן יום טוב א ספעציעלע… ניין, אמאליגע צייטן איז געווען אדער פלייש וואס מ׳האט איינגעזאלצן, אדער ממש פריש. צוויי טעג? פון נעכטן? ס׳איז נישט געפערליך. ס׳ווענדט זיך ווען. רוב ימים טובים זענען אין זומער. א טאג אזויווי היינט, הונדערט דעגרי, אז דו שעכטסט א בהמה, קומסט צוריק אכט שעה שפעטער, איז שוין די פלייש…
Speaker 2: האסטו געטרייט אדער דו אימעדזשינסט?
Speaker 1: דו אימעדזשינסט. אקעי. ס׳טעיסט נישט אזוי גוט. דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז שוין קאליע, ער זאגט ס׳טעיסט נישט אזוי גוט.
Speaker 2: יא, דאס איז די זעלבע.
הלכה ח (המשך): מכשירי אוכל נפש — שחיקת תבלין
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“וכן, מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב – עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן”
פשט: מכשירים שיש בהם חסרון
זאגט דער רמב״ם, “וכן”, די זעלבע זאך איז, “מכשירי אוכל נפש”, נישט די עסן אליין, נאר זאכן וואס מ׳דארף מכשירים. מכשירים מיינט זאכן וואס העלפן, כלים פאר די אוכל נפש, “שיש בהם חסרון ונעשים בערב, עושין אותן ביום טוב, כגון”, זאגט דער רמב״ם, “שחיקת תבלין וכיוצא בהן”, צומאלן תבלינים, איך ווייס נישט, לאמיר זאגן צומאלן פעפער פאר די עסן, וואו פרישער איז בעסער, מעג מען יא.
חידוש: שחיקת תבלין vs. טוחנין חיטים — זעלבע מלאכה, אנדערע דין
דאס הייסט, אנדערש ווי, הגם שחיקת תבלינים איז דאך די זעלבע זאך ווי דש, “ולא טוחנין את החיטים”, לגבי חיטים איז געשטאנען אז מ׳טאר נישט טוחן זיין. די זעלבע מלאכה, טוחן זיין, לגבי תבלינים, האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳איז נישט וועלכע מלאכה, נישט אז אלע טוחן האט מען גע׳אסר׳ט, נאר טוחן וועט זיך ווענדן. דאס וואס די ווייץ איז נישט קיין חילוק, אבער די תבלינים איז יא א חילוק, סאו די טוחן וועט מען יא מעגן טון, און די טוחן וועט מען נישט טארן טון. זייער גוט.
דיון: די שאלה פון תולש — פארוואס איז עס אסור?
די מגיד משנה און אנדערע מפרשים
לגבי די שאלה פון תולש וואס מיר האבן גערעדט, זע איך טאקע אז ער ברענגט פון די מגיד משנה און אנדערע, אז זיי טענה׳ן טאקע אז ס׳איז אנדערש. אז קוצר, אויב פאלט טאקע יא דא פירות וואס איז נישט מאקער און ס׳איז פריש, א וועדזשטעבל וואס ווערט אויך שנעל קאלע, זאגן זיי אז ברוב… ס׳איז יא אסור. איך ווייס נישט וואו זיי האבן דאס גענומען, פארוואס קען מען זאגן אז ענין הכאנמית איז מותר? און אויך איז “וכן כל כיוצא באלו”. באופן וואס איז נישט בעסער, פארוואס קען נישט זיין, פארוואס מוז מען מאכן דעם חילוק?
דיגרעסיע: מ׳דארף זיין א בעל תאוה צו מאכן די כללים
עניוועי, מ׳דארף נעמען א בעל תאוה צו מאכן די כללים. תלמידי חכמים, צדיקים וואס פילן נישט די גרויסע חילוק, מ׳דארף זיין א פארי, מ׳דארף זיין איינער וואס איז אינטועסן. אבער דו פילסט די חילוק צווישן פעפער וואס איז יעצט געווארן געמאלן און האט געווארן געמאלן נעכטן? יא, אוודאי, מ׳פארקויפט די באליס מ׳זאל קראכן אויפ׳ן פלאץ. אוודאי איז עס בעסער. צו ס׳איז גענוג בעסער צו ארבעטן דערויף? פארעווער, ס׳ווענדט זיך אויף די ענין, אבער אוודאי איז עס בעסער.
קשיא: פון וואו נעמט מען דעם חילוק?
כל מילך, איך זע נישט, פארשטייסטו וואס איך זאג? איך זע נישט ווער האט אים געזאגט די נושא פון קוצרין. ס׳שטייט אין קוצר, ער רעדט זיך באופן וואס ס׳איז נישט בעסער. ווער האט אים געזאגט אז א תולש וואס איז יא בעסער איז אסור? איך ווייס נישט פון וואו ס׳איז נומען די מפרשים, די… די חילוקים. נישט קלאר צו מיר.
משהו אינטערעסאנט: יום טוב vs. שבת — “חפציו”
ס׳איז אינטערעסאנט אז יום טוב מעג מען זיך נאכגעבן. כאילו שבת, דער רמב״ם האט פריער געזאגט, “לעשות חפציו”. שבת איז “מעשות חפציך”. שבת איז אלע דיינע חפצים איז שוין געטון געווארן. יום טוב, ניין, ס׳איז אנדערש. ס׳איז מער אנדערש יום טוב פון שבת. שבת איז דאך כאילו “כל מלאכתך עשויה”. ס׳איז אינטערעסאנט טאקע.
דער ראב״ד׳ס קשיא
בקיצור, נישט קלאר. דער מאירי, די אנדערע מפרשים, ס׳איז דא אז ס׳שטייט ערגעץ קלאר אז “אין תולשין אפילו ירק”. אזוי ברענגט ער דער ראב״ד, אה, דער ראב״ד גלייך דא גייט א זאג. יא, פרעגט דער ראב״ד, “בכל אלו אין טעם, למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות מאילן שריגין יותר?” און ער ברענגט אז דער ירושלמי האט געזאגט, אז ס׳איז נאר בטולש.
אפשרויות פון תירוצים
פארוואס טאקע נישט? אפשר טאקע זאל מען נישט האבן. ס׳זעט אז ס׳איז מסכם אויף די פוסקים, און אפשר אפילו אויף די גמרא, אז מ׳טאר נישט תולה זיין עניטינג יום טוב, אפילו ס׳איז א מעלה פון נוחל נפש, איז טאקע שווער. אויב די גדר איז עניטינג וואס איז אביסל בעסער, דארף זיין אביסל בעסער דאס אויך. אפשר עפעס זאכן וואס איז אין די שדה? ס׳טייטש אלעס וואס דו טוסט אין שטוב איז אנדערש ווי זאכן וואס דו טוסט אין די שדה?
Speaker 2: רייט, אבער יעדע זאך קען טראכטן אז ס׳איז אזוי ווי מ׳גייט נישט אין פעלדס, ס׳איז צו א גרויסע, ס׳איז צו ווייט, ס׳איז צו גיין זוכן די פעלדער.
Speaker 1: יא, אלעס קען זיין, און אלעס קען אויך זיין אז נישט אריינגיין.
הלכה ט: אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול
איבערגאנג צו די נעקסטע הלכה
אקעי, ווייטער אביסל. מיר גייען לערנען נאך א זאך וואס די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, אפילו אז ס׳איז לכאורה מדרבנן, רייט? מ׳איז מסכים אז די נעקסטע זאך איז מדרבנן אויכעט? דאס הייסט, חוץ פון דעם וואס מ׳טאר נישט טון זאכן שאפשר לא עושה בערב, אויך א זאך וואס מ׳דארף נישט פאר היינט, טאר מען נישט, יא?
Speaker 2: אין. לכה טעת.
דער רמב״ם׳ס ווערטער
Speaker 1: יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער. ווייטער, אין אופן איז מבשלים ביום טוב, זאגט דער רמב״ם, אז מ׳האט מתיר געווען צו קאכן און באקן יום טוב, מלאכה שצורך נפש, אז מ׳מעג נאר קאכן און באקן פאר צו עסן יום טוב, אבער “אין מבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול”, מ׳האט נישט מתיר געווען צו קאכן און באקן יום טוב דאס וואס מ׳גייט עסן אין די וואכן. “ולא התירה מלאכה שהיא לצורך אכילה”, דאס וואס מ׳האט מתיר געווען מלאכה לצורך אכילה, האט מען נאר מתיר געווען “אלא כדי להנות בה ביום טוב”. ולא התירה מיינט ער די תורה, די תורה האט נישט מתיר געווען.
דרבנן אדער דאורייתא?
יא, מ׳גייט באלד זען אז דאס איז אן איסור דרבנן לכאורה קלאר. אבער דרבנן, פאר די זעלבע ריזן אזויווי ענליך צו די דברים שאי אפשר, אז מ׳זאל נישט וויסן א גאנצע יום טוב באקן פאר א גאנצע יאר.
עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר — מותר
יא. אבער זאגט דער רמב״ם, דאס איז לכתחילה, אז מ׳טאר נישט אין זין האבן צו קאכן פאר די וואכן. אבער “עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר”, אויב מ׳האט אבער יא אנגעגרייט, געקאכט אדער געטון פצירה אדער וואטעווער ס׳איז, כדי לאכול ביום טוב הותר און איבערגעלאזט, מיט די לאכול בכלל, מעג מען עסן די שיריים דערפון בכלל אין די וואכן, ווייל מ׳האט דאך עס געטון פאר שבת, און ס׳איז איבערגעבליבן, מעג מען.
Speaker 2: פאר יום טוב, יא.
Speaker 1: פאר יום טוב.
הלכה י: ממלא אשה כל קדרה — מרבה בשיעורים
דער כלל: מעג מען אנפילן א גאנצע טאפ
און דא אבער איז דא חילוקים אין דעם. זאגט דער רמב״ם אזוי, ס׳איז דאך א תרם, ס׳איז דאך א תרם, אז אפילו א חלק פון די עסן גייט זיין פאר די וואכן, מעג מען. זאגט דער רמב״ם אזוי: עס טייטש, זאלסטו נישט מיינען אז ווייל די הלכה וואס איך האב יעצט געזאגט אז מען טאר נישט קאכן פאר אינדערוואכן, ממילא דארף מען קאכן בצמצום. נאר פאר וויפיל מען דארף יום טוב? ניין, “ממלא אשה כל קדרה”, אז מען מעג אנפילן די גאנצע טאפ מיט פלייש. “אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת”, אפילו זיי ווילן נאר אביסל, מעג מען אבער אנפילן. דער רמב״ם וועט שוין מסביר זיין די סיבה פארוואס. נישט קלאר, מ׳זאל זען.
דוגמאות: קדרה, חבית, תנור
אקעי, די זעלבע זאך. מעג מען אנפילן א גאנצע טאפ מיט פלייש און קאכן אויף איין מאל, אפילו אויב נאר אביסל פון וועט מען עסן שבת. די זעלבע זאך, “ממלא נחתום חבית של מים”. א נחתום מעג אנפילן א חבית של מים, מיינט מען סתם, וואסערע איסור איז דא ממלא זיין א חבית של מים? ער קאכט עס, ניין? ער קאכט די וואסער. ער קאכט, יא. “אף על פי שאינו צריך אלא קיתון אחד”. אפילו ער דארף נאר אביסל, יא, מ׳רעדט דא פון מבשל. ער גייט דא טון, ער דארף דאך נאר איין קטן, ער זאל זאגן אז ער איז מבשל דא א באנטש מים, ער מאכט א גרויסע זופ. איז גרייט אן פיין די וואכן? מען מעג יא. און די זעלבע זאך, “ממלא אשה תנור פת”. א פרוי מעג אנפילן א גאנצע תנור פול מיט פת. “אף על פי שאינו צריך אלא כיכר אחת”, אפילו מען דארף נאר איין ברויט.
דער טעם: שבזמן שהפת מרובה
זאגט דער רמב״ם, איך מיין דאך שבזמן גייט מען סתם ארויף אויף די אלע דריי זאכן, ניין? “שבזמן שהפת מרובה” איז נאפית יפה. פארוואס טאקע טראכט זי פון מאכן מער ווי זי דארף? ס׳איז אויב טראכט מען פיין די וואכן טויגן נישט, אבער אויב טראכט מען… אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת, יא? מליחה איז א איסור בפני עצמו, ניין? אה, ממלח איז אויף די עור, ניין? אויף די עור, אבער…
הלכות יום טוב: מרבה בשיעורים, ערמה, ואפיה לגוים
הלכה י: מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת
Speaker_2: וואטעווער, פרעגן די בעקערס וויאזוי ס׳באקט זיך בעסער. יא.
און נאך א דוגמא, איך מיין אז דער רמב״ם זאגט עס נישט אזוי קלאר. ביי די פסוק געבט ער א ווארף אריין די סיבה, אבער ער זאגט עס נישט קלאר. די זעלבע זאך איז “מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת”. אונז האבן געלערנט אז מולח זיין קען זיין ענליך צו מבשל, אזוי האבן מיר געלערנט אין הלכות שבת, יא?
Speaker_1: מליחה איז א איסור בפני עצמו, ניין?
Speaker_2: אה, מולח איז אויף די עור, ניין? אויף די עור, אבער…
Speaker_1: וועלכע איסור איז עס צו מולח זיין?
Speaker_2: א טרחה, איך ווייס. מ׳רעדט פון טרחה, אזוי ווי “ממלא כדי רבותיו וממלאם נחתום”. מ׳מעג טון טרחה, מער טרחה ווי מ׳דארף פאר יום טוב. “אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת, וכן כל כיוצא בזה”.
סאו דער רמב״ם זאגט יעצט אז… ער פרעגט א קשיא, בעצם איז עס מותר צו מולח זיין? ס׳איז דאך נאר אזוי ווי ס׳איז געווען איבער באכלן, נאר אויף עור ביסטו גערעכט? נאר אויף עור? סתם ריזן, אפשר ביסטו גערעכט, מ׳רעדט סתם, ס׳איז א טרחה, איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: מ׳טאר נישט אנגרייטן פון יום טוב אויף די וואך
Speaker_2: דער רמב״ם זאגט אזוי, אז מ׳טאר נישט אנגרייטן פון יום טוב אויף די וואך, אבער נאכדעם זאגט ער אסאך הגבלות וויאזוי מ׳מעג יא. אויב ס׳איז ממש אנגרייטן פאר די וואך, טאר מען טאקע נישט, אבער אויב ס׳איז… מען קאכט פאר שבת, און מען קאכט שוין אסאך מער, דאס מעג מען יא.
אויף יום טוב, אבער ס׳קומט אויס א נייע חלק פון יום טוב, אז מען טאר נישט זאלצן. יום טוב איז דא א היתר, מ׳איז מוחל נפש, אבער שבת טאר מען זאלצן זאכן? דער רמב״ם האט אונז געזאגט וועגן צנונים, איינזאלצן. צנונים מעג מען נאר פארן עסן, יא? געדענקסטו אזא הלכה אין הלכות שבת?
Speaker_1: וועגן כובש? אזא סארט זאך?
Speaker_2: יא, איך געדענק, אבער יענץ איז מער געווען פארוואס? אויך וועגן ס׳איז א טרחה? אפשר איז עס בכלל אזא סארט זאך.
Speaker_1: אדער מעבד?
Speaker_2: ער זאגט אז יעדע זאך וואס מ׳לייגט אוועק פאר אסאך צייט, רייט, איז עפעס אזא סארט זאך. איך מיין אז ס׳איז געווען דארטן מעבד, ניין?
Speaker_1: קען זיין.
Speaker_2: יא.
Speaker_1: הלכות שבת? מיינסט… געדענקסט וואו?
Speaker_2: איך מיין אז ס׳איז מער צום סוף, צו די לעצטע פאר פרקים. פאר סחיטה, רייט? יא. ערגעץ דא… איי דאונט נאו. “מותר למלוח ביצה”? ס׳איז יא געשטאנען אז ס׳איז… בקיצור, ס׳איז אלע ענינים פון הכנת אכילה. אויב ס׳איז נישט געשטאנען אין בשר, למלוח את הבשר, האט ער נישט געברענגט דעם רמב״ם אין דא, אין פרק כ״ב אין הלכות שבת. יא, דאס איז די… אינטערעסאנט. דאס איז ווי ס׳האט געדארפט שטיין לכאורה.
שפעטער אין הלכות יום טוב זאגט דער רמב״ם אן אנדערע סיבה פארוואס מ׳מעג. דארטן שטייט אז מ׳מעג זיך אפגעבן מיט די אור פון די בהמה וואס מ׳האט געשאכטן ביי יום טוב, כדי זיי זאלן זיך נישט נאכדעם אפהאלטן. דא קען אויך זיין אז אויב וועט מען אים נאר לאזן קאכן די איין שטיקל פלייש, וועט ער זיך לעתיד מונע זיין פון שעכטן א בהמה, ווייל ער וועט נאר מעגן קאכן די שטיקל פאר יום טוב.
ניין, ער זאגט, פארוואס דארף מען נישט דאס האבן? דאס איז פארשידענע היתרים פון מרבה זיין, הגם אז מ׳טאר נישט. בקיצור, דאס איז אלץ א הוצאה מן הכלל פון די איסור פון מאכן פאר מארגן. הגם מ׳טאר נאר קאכן פאר היינט, אבער אויף אזא אופן, אדער ס׳איז אין איין טאפ, אדער ס׳איז איין מעשה, אדער אפילו ווען ס׳איז עקסטרע מעשים, אבער ס׳מאכט בעסער די קוואליטי פון די וואן פאר שבת, פאר יום טוב מיין איך. יא.
הלכה יא: ונשאר התבשיל והפת — מותר לאכלו למחר
Speaker_2: יעצט, וואס איז טאמער ער האט געמאכט א טעות, ער האט געקאכט צופיל? זאגט דער רמב״ם אזוי: “מבשל לו או אופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום”, איינער קאכט אדער באקט אום יום טוב צו עסן יום טוב, אדער ער האט געלאדנט געסט און ער האט געקאכט פאר זיי, און צום סוף די געסט זענען נישט געקומען, און ס׳איז איבערגעבליבן די גאנצע. “ונשאר התבשיל והפת”, נישט ס׳איז געבליבן אביסל, אביסל האט ער שוין געזאגט אז מ׳מעג. אפילו די גאנצע זאך איז איבערגעבליבן, “הרי זה מותר לאכלו למחר”. מעג מען עס עסן נאך יום טוב, ביים בחול ביום שבת.
אבער די עיקר הלכה איז לכאורה פאר די נעקסטע שטיקל. ער וויל וויינט, ער וויל וויינט. ווען ער האט געזאגט אז מ׳טאר נישט, זאגט ער אז מ׳טאר נישט עסן? ער האט נישט געזאגט אז מ׳טאר נישט עסן? ניין, מ׳גייט יעצט לערנען. מ׳גייט יעצט לערנען.
שהחמירו במערים יותר מן המזיד
Speaker_2: מ׳טאר אבער נישט מאכן אן ערמה און, איך ווייס, למשל, נישט עכט לאדענען אין געסט און קאכן פאר חול, זאגנדיג אז ער קאכט, אפשר וועט קומען געסט. אבער דער מהרים, אבער ער האט יא געמאכט אן ערמה און ער האט געקאכט פאר חול. ס׳האט נאר אויסגעקוקט ווי ער קאכט פאר שבת. “הרי זה אסור” פון די עסן. פאר יום טוב, איך האב געזאגט די ווארט שבת, איך מיין יום טוב.
במהרהם, אויב מ׳האט מערים געווען און מ׳האט אנגעגרייט פאר חול, ווען ס׳איז טייטש בערמה, איז ער איז אסור. פאר וועמען האט ער געזאגט די ליגנט פארשטיי איך קיינמאל נישט? פאר זיי? פאר זיי? פאר די מאן, פאר די… לאמיר קאכן, ער האט געזאגט פאר זיך אליינס. לאמיר קאכן פאר די געסט. אה, וועלכע געסט? אה, פארגעסן, זיי קומען נישט טאקע. איי דעמאלטס איז אסור. “הרי זה אסור”, איז די עסן ווערט אסור. מ׳גייט נישט טארן עסן. אפילו בשבת אחר יום טוב.
א איד וואס האט פארגעסן צו מאכן עירוב תבשילין. מ׳קען דאך מאכן פאר שבת לאוכל יום טוב, מ׳דארף מאכן עירוב תבשילין, מ׳גייט באלד לערנען, מ׳מעג נאך התחלה, מ׳האט פארגעסן. ס׳איז מיר איינגעפאלן א טריק, איך קאך יעצט פאר די געסט. ניין ניין ניין, דעמאלטס טוסטו נישט.
פארוואס? זאגט דער רמב״ם, פארוואס איז עס אסור? מ׳האט דאך נישט געזאגט אז וואס מ׳קאכט יום טוב פאר חול איז אסור, אזוי ווי שבת, אויב איינער גרייט אן א זאך שבת איז אסור בכדי שיעשה. מ׳האט אויך נישט געזאגט אין יום טוב. אבער נישט נאר בכדי שיעשה, ס׳איז בכלל אסור. פארוואס טייטש? אלעמאל אסור.
זאגט דער רמב״ם, “שהחמירו במערים יותר מן המזיד”. איינער וואס קאכט במזיד פאר חול זאגט מען נישט אז ס׳ווערט אסור. אבער איינער וואס מאכט זיך נאך בא׳טעמ׳ט אז ער איז אן עבד איש מצליח, ער שפילט אויס די סיסטעם, האט מען נאך מער מחמיר געווען במערים יותר מן המזיד, און ער גייט נישט טארן הנאה האבן. דאס איז לכאורה כדי שלא יערים, דאס איז די ווארט. אויב ס׳וועט העלפן, וועט יעדער איינער מערים זיין. ניין, מערים זיין? ס׳איז אסור.
יעצט אז טאקע דארפן ברענגען געסט זאלן עס עסן, און נישט עס גיין לעבן. עס העלפט נישט, וואס איז שוין צו לעיט? איי דאן נאו, וואס איז די הלכה? די געסט מוזן קומען אין יום טוב. לאמיר פארשטיין, מארגן העלפט נישט קיין געסט. אויב ס׳זאל קומען נאך יענעם טאג געסט, איז די שאלה איז עטס האבן געמאכט נישט… דארף מען טראכטן. שהחמירו במערים יותר מן המזיד. א מערים איז די ערגסטע דא.
אסאך מאל איז דא זאכן וואס איז מותר להערים. קען איך פארשטיי איבער דא? אין יום טוב אליין איז דא ווען ס׳איז מותר להערים, יא. אקעי. נאך איין הלכה לאמיר לערנען.
הלכה יב: בהמה מסוכנת — ערמה משום הפסד
Speaker_2: זאגט דער רמב״ם ווייטער: מי שהיתה לו בהמה מסוכנת, אז איינער האט א בהמה וואס איז מסוכן, די בהמה האלט ביים שטארבן, און ער וויל עס נישט עסן. אויב גייט ער עס לאזן ביז נאך יום טוב, גייט עס זיין טריפה די בהמה, ער גייט שטארבן. נבילה, יא. סאו וויל ער שנעל שחט׳ן. אבער אונז ווייסן דאך אז ער שעכט עס וועגן ער וויל ראטעווען זיין געלט, נישט וועגן ער דארף האבן די בהמה אויף יום טוב.
לא ישחטנה ביום טוב, זאגט דער רמב״ם, מ׳זאל עס נישט שעכטן ביום טוב. אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. נאר רבי׳ן האט גענוג צייט אז ער גייט נאך קענען פון דעם עסן, ער דארף נאך שעכטן און עס רייניגן און בראטן אלעס. זאגט ער, נאך די שיינע פאר שעה אין די יום טוב און די שבת מעג ער עס שעכטן, ווייל ער טאקע הגם נאר א כזית.
הייסט, קען זיין אין א געוויסע זין איז עס יא אן הערמה, ער דארף נישט אמת׳דיג די בהמה. אזויווי מרבה זיין, איך האב פריער געלערנט אז מרבה זיין מעג מען. איך גיי שפעטער לערנען, אי אפשר איז די כזית בלו שחיטה. און צולי, ביי די וועי, איז די שנעלסטע וועג, ווייל דו דארפסט עס אפילו נישט זאלצן, געבט עס א בראד, און שנעלסט. אה, גערעכנט, דו דארפסט עס נישט זאלצן, און ס׳טויערט נישט אזוי לאנג די בישן.
אבער אויב איז נישט דא גענוג צייט, טאר מען נישט. פארוואס? כדי שלא ישחוט ביום טוב אשר יאכל בחול. מ׳טאר דאך נישט שעכטן אנצוגרייטן פאר בחול. טייטשט ער, ס׳איז נישט מותר אויף צו שפארן געלט, און ס׳איז נישט מותר צו טון מלאכות יום טוב, נאר אויף צו הנאה האבן אום יום טוב.
ממילא, אויב איז נאך דא גענוג צייט אז מ׳זאל קענען הנאה האבן יום טוב, מעג ער, און ער זאל טאקע… ער זאגט נישט אז ער מוז טאקע עסן, אבער אפשר דאס מיינט ער. ער האט געהאט מסתמא עסן. ער זאגט נישט אלא אם כן ער טוט עס כדי לאכול, אלא אם כן יודע שיכול. זעט אויס אז דא איז יא מותר אן ערמה. א דין פון צייט, אזוי איז משמע.
חילוק צווישן ערמה ביי מערים און ערמה ביי מסוכנת
Speaker_2: דא זעט אויס אז מ׳האט יא מתיר געווען אן ערמה. אויב איז עס שייך? אויב די ערמה איז א גוטע ערמה, איז עס שייך? האסט נישט גענוג צייט, איז די ערמה פעיק. קיינער וועט ניטאמאל מקווה זיין די ערמה. אבער אויב ער איז נאך דא צייט, איז עס א גוטע ערמה. ער טוט עס טאקע פאר זיין דאגה פון א שאדן האבן געלט. אבער די ערמה מעג מען טון.
אז משום הפסד, הפסד איז למטה געווען, ככל זמן וואס ער קען, ער מוז עס נישט למעשה עסן די כזית, ווייל ער גייט עס בכלל קאכן, ער וויל נישט מאכן קיין צליה יעצט, ער וויל עס שפעטער נוצן פאר די סעודה מארגן, נישט קיין חילוק. ס׳איז נאך אלץ מתר.
ס׳איז דאך אנדערש ווי פריער וואס מיר האבן געזאגט אז מ׳מעג אנפילן די טאפ. דארט האט מען גערעדט ווען ער גייט גייט טאקע עסן. ס׳איז א שוואכערע ערמה. דא איז א גרעסערע ערמה, אבער דא האט מען מתיר געווען משום הפסד. רייט. אקעי.
איבערגאנג: פאר וועמען מעג מען קאכן?
Speaker_2: עוף י״ג. הלכה י״ג. הלכה ענדעה. און דא. און זיי האבן געלערנט ביז יעצט אלע זאכן ווען מ׳טאר בעצם באקן, מ׳טאר איך אוכל נפש, אבער ס׳איז דא פארשידענע יוצאים מן הכלל. אונז האבן געלערנט איין יוצאים מן הכלל אויף באקן א זאך וואס מ׳קען טון בערב, ווען די רבנים האבן גע׳אסר׳ט. נאך א יוצאים מן הכלל האבן זיי געלערנט אויף מארגן, צו קאכן אויף מארגן. יום טוב איז נישט געמאכט צו צוגרייטן אויף מארגן.
יעצט קען מען לערנען נאך א יוצאים מן הכלל פאר וועם? פאר וועם? פון די אידן, נישט פון בעלי חיים אדער אנדערע מענטשן וואס דרייען זיך לעבן די אידן.
הלכה יג: אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים
Speaker_2: ס׳איז נישט דא א הגבלה נאר למשל דער מענטש מיט זיין שטוב, נאר פאר זיינע בני בית. מ׳קען רופן געסט, און מ׳קען פאר אנדערע אידן. אבער פאר אנדערע וואס דו האסט נישט קיין… אקעי, ער דערמאנט גארנישט וועגן א בעל חי וואס איז מזונותיו עליך. לאמיר זען.
אקעי, אין מבשלים ביום טוב כדי להאכיל גוים וכלבים. מ׳טאר נישט טון מלאכות אין יום טוב צו געבן צו עסן די עסן פאר גוים אדער כלבים. שנאמר, מ׳לערנט עס ארויס פון א פסוק, “הוא לבדו יעשה לכם”. ס׳שטייט דארטן אין פסוק “אשר יאכל לכל נפש”, דאס וואס מ׳דארף צו עסן פאר לכל נפש, “הוא לבדו יעשה לכם”. די ווארט “לכל נפש” וואלט מען געקענט טראכטן אז ס׳מיינט אלעס, אבער “לכם” דוקא, “לכם ולא לגוים, לכם ולא לכלבים”.
הזמנת גוי בשבת ויום טוב
Speaker_2: לפיכך קומט ארויס פון דעם אזא חומרא. מזמנים את הגוי בשבת. שבת מעג מען לאדענען א גוי זאל קומען עסן מיט די איד שבת. יא, ס׳איז א שיינע זאך. יא, ס׳איז דא אזא זאך, גם בני נח נהרגים על השם. ס׳איז דא אזא זאך ווי א גוי וואס וויל זיך דרייען צווישן אידן, מעג מען אים לאדענען שבת,
הלכות יום טוב: איסור הכנה לגוי, שותפות עם גוי, והיתר בני החיל
הלכה יג: איסור הכנה לגוי ביום טוב
גזירה שמא ירבה בשבילו
Speaker 1: אבער וואס איז אנדערש ביום טוב? מ׳טאר נישט אנגרייטן ביום טוב. גזירה שמא ירבה בשבילו. ס׳איז דא א גזירה אז אויב ער וועט לאדענען, אפילו אויב ער האט שוין געקאכט פאר יום טוב, טאר מען אים נישט לאדענען.
Speaker 2: דאס האסטו געזאגט. וואס שטייט איז אז געווענליך ביום טוב קאכט מען.
Speaker 1: אה, געווענליך ביום טוב קאכט מען. ניין, אבער די ווארט “גזירה” האסטו געלערנט. גזירה מיינט, אפילו דו זאגסט, “איך געב אים נישט עקסטרע, איך קאך עניוועי נאר פאר מיר, פאר מיין פארשן, ס׳איז דא גענוג און נאך,” זאגסטו, “ניין, ער ווייסט דאך אז ער דארף נישט קאכן דירעקט פאר דעם גוי.”
ביאור הגזירה: ריבוי בשבילו דוקא
די מפרשים האבן געלערנט פריער אז ריבוי בשיעורים איז אפשר מותר, ומלאה אישה, דאס הייסט אויף די אופנים, אבער מ׳רעדט אויף אן אופן וואס ס׳וועט זיין דירעקט געקאכט פאר אים. און אפילו, ס׳זעט אויס אז ריבוי בשבילו פאר א גוי וועט יא זיין אסור, זעט דא אויס.
די לשון איז “גזירה שמא ירבה בשבילו”, ער וועט קאכן מער פאר אים. דאס מיינט אז ער וועט מאכן א גאנצע… א גאנצע דאס פאר אים. דאס מיינט ער וועט נאכאמאל אנפילן די טאפ, נישט אזוי ווי די איינפילע טאפ וואס מ׳מעג עניוועי. גזירה שמא ירבה בשבילו, אז ער וועט זיך אויך מטריח זיין און טון מלאכות פאר די גוי.
חילוק בין לאדענען לבא מאליו
דאס איז, די איסור איז אבער נאר אים צו לאדענען. אבער ס׳איז נישט דא אן איסור אז מ׳דארף פארטרייבן די גוי. אפילו אם בא הגוי מאליו, דאס הייסט, ווייל ווען דו לאדענסט אים, דעמאלטס רעכנסטו זיך מיט אים און דו גייסט אים צוקאכן. דא אבער קומט ער פון זיך אליין.
די פשט איז, עניוועי, ס׳איז נישט קיין סורפרייז, דו גייסט עניוועי נישט יעצט זיך אוועקשטעלן עסן און אים קאכן. איז אוכלים מה שהן אוכלים, מעג די גוי עסן פון דאס וואס די איד עסט, פארוואס? שכבר הכינו, ווייל זיי האבן שוין אנגעגרייט די עסן, מיינט ער איז נישט דא יעצט קיין חשש, ווייל די עסן איז שוין גרייט.
דיגרעסיע: דער מנהג צו לאדענען דעם ראש הממשלה צום סדר
Speaker 2: הונט לאדענט מען נישט, א הונט קומט אליין צולויפן. אבער מ׳טאר נישט קאכן פאר די גוי. אויף א הונט איז נישט דא די גזירה.
Speaker 1: ס׳איז דא גראדע, פאר דעם, איך האב מיר דערמאנט ווייל דו האסט געזאגט אז אפילו מ׳האט געקאכט פאר יום טוב, ס׳איז גראדע געווען אן אלטע מנהג ביי אידן צו לאדנען דער ראש הממשלה, דער מעיאר, דער מושל עיר, פלעגט מען לאדנען צום סדר אלץ. אזוי איז געווען איינגעפירט.
Speaker 2: אזוי? צום סדר דוקא?
Speaker 1: יא. איך האב געזען רבי חיים זאנענפעלד רעדט פון דעם מנהג. יא, סדר איז די גרעסטע סעודה וואס א איד מאכט אין די יאר. איך ווייס נישט צו ער האט געלאדנט נאר ביי שלחן עורך, איך ווייס נישט וויאזוי ס׳ארבעט פונקטליך. אבער ער פלעגט לאדנען כדי, ווייסטו, מ׳דארף נאך קירוב זיין די גוים, און מחנך אביסל אז ער זאל נישט הרג׳ענען די אידן די יאר, ווייסטו, ער זאל זען אז מ׳עסט נישט אמת די קריסטליכע בלוט, איך ווייס.
בקיצור, האט רבי חיים זאנענפעלד געזאגט אז ער האלט אז מ׳קען עס מסביר זיין, ווייל סדר געווענליך קאכט מען נישט ביינאכט, מ׳קאכט דאך די סדר פארנאכטס. סאו אין די צייט איז נישטא די חשש שמא ירבה בשבילו, ווייל מ׳האט שוין יא געבאקן אלעס פאר יום טוב.
Speaker 2: יא, מ׳זעט דאך אויך אין די גמרא, אנטונינוס מיט רבי, זעט אויס ווי רבי האט געלאדנט אנטונינוס צו עסן, און ער האט געפרעגט די תבלין פון שבת. מ׳האט נישט געוואלט די איסור, אבער מ׳זעט די ענין פון לאדענען א גוי אמאל מיט עסן.
הלכה יד: שותפות ישראל וגוי
בהמה של חציו גוי וחציו ישראל
Speaker 1: זייער גוט. יעצט, פון די איסור פון קאכן פאר א גוי, קומט ארויס אן אינטערעסאנטע שאלה. וואס טוט זיך? בהמה, א מענטש האט א בהמה וואס ער איז א שותף מיט די גוי אין די בהמה, של חציו של גוי ושל חציו של ישראל. וואלט אפשר א מענטש געטראכט, אז אפשר זאל מען נישט טון, ווייל ווען ער גייט שעכטן די בהמה, אויטאמאטיש גרייט ער אויך אן פאר די גוי.
זאגט אבער דער רמב״ם, ניין, מותר לשחטיו ביום טוב, מעגסט יא שעכטן יום טוב. פארוואס? שאי אפשר לאכול ממנו כזית בלא שחיטה. ס׳איז איין מעשה השחיטה. מ׳קען דאך נישט שעכטן א האלבע בהמה, שחיטה איז איין מעשה פון אפשניידן, מאכן די מעשה השחיטה. איז ווען ער מאכט די שחיטה פאר דעם איד, דאס אז די חלק הבהמה פון די גוי ווערט אויך יעצט גרייט, קומט מיט דערמיט. ס׳איז דא איין מעשה שחיטה וואס מאכט מעגליך צו עסן אלע. ס׳איז נישט שייך צו זאגן, טייטש, די איבריגע הכנה פון די פלייש טאקע זאל ער נאר די האלבע בהמה זאלצן און אנגרייטן, אבער שחיטה איז נישט שייך.
עיסה של חציו גוי וחציו ישראל
Speaker 2: אה, ווייל עיסה אנדערש איז אבער א טייג.
Speaker 1: עיסה של חציו של גוי וחציו של ישראל קען ער נישט באקן די גאנצע עיסה. אסור להבעיר אש, אם לא שיכול לחלק העיסה, קענסטו צעטיילן די טייג, זאל ער צעטיילן, און ער זאל טאקע נאר באקן די חלק וואס באלאנגט פאר די איד.
Speaker 2: אהא, אקעי.
הלכה יד (המשך): בני החיל
המציאות: סאלדאטן וואס ברענגען קמח
Speaker 1: גייען מיר יעצט לערנען עפעס אן אינטערעסאנטע קולא אין די הלכה אז מ׳טאר נישט באקן פאר א גוי. ס׳איז דא אן אופן, לאמיר לערנען.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אינטערעסאנט, די עיסה, לכאורה, אויב למשל ער האט מורא אז די עיסה וועט ווערן קאליע, די חלק פון די גוי, אקעי, דאס האבן מיר פריער געהאט, ווען ער וויל א בהמה מסוכנת, אקעי, מ׳דערמאנט עס נישט דא פונקטליך וואס.
Speaker 2: איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט עיסה, ס׳מיינט נישט קיין עיסה וואס, יא, מ׳רעדט ווען ס׳איז שוין א טייג לכאורה.
Speaker 1: יא, איך פארשטיי, איך פרעג דיר, ס׳מיינט נישט ניין, ווייל איך זאג, וויאזוי איז געשען אז ס׳איז געווארן א טייג?
Speaker 2: מ׳האט געקויפט א טייג, מ׳האט געמאכט א טייג. א איד און א גוי אין מיין בעקערי בשותפות.
Speaker 1: איך ווייס נישט פונקט וואס די מעשה איז.
Speaker 2: יא, אקעי, ווייטער.
Speaker 1: גייען מיר יעצט לערנען אזא אינטערעסאנטע הלכה. בני החיל, ס׳איז געקומען א גרופע פון סאלדאטן, די לשון בני החיל איז אינטערעסאנט. אפשר די בני החיל מיינט אזוי ווי די יונגע, די גרויסע קאנטאניסטן זענען געווען די יונגע סאלדאטן וואס מען טרעינט אריין, און זיי קומען אין שטאט. מען האט שוין געהאט אזא סארט זאכן אז ס׳קומען מיליטער לייט אין שטאט. און דעמאלטס, זיי מאכן די עולם באקן פאר זיי. זיי ברענגען זיך מיט זייער עסן, אבער זיי דארפן די לאקאלע מענטשן זאלן עס באקן פאר זיי.
Speaker 2: וואס פאלט דיר איין זיי ברענגען מיט זייער עסן?
Speaker 1: איך זאג נישט, נתנו קמח לישראל. זיי ברענגען זיך, זיי האבן קמח, און זיי האבן עס געגעבן פאר די אידן עס צו באקן.
Speaker 2: יא, ס׳איז זייער.
Speaker 1: ס׳איז די גוי׳ס, ס׳באלאנגט פאר די מיליטער, זיי האבן זעקער מיט קמח, מ׳דארף אבער באקן, מ׳דארף מאכן וויפיל א עיסה און עס באקן. ס׳ווארגעסט דאס פאר די אידן, אז די איד זאל באקן פאר די גוים, פאר די סאלדאטן. איז יעצט די שאלה, וויאזוי מעג מען עס טון? מ׳ארבעט פאר א גוי.
ההיתר: כל פת ופת ראוי לתינוק
אבער דא איז דא א קולא אז מ׳מעג עס יא באקן אין א געוויסע אופן. זאגט ער א הלכה אזוי: אם כשנותנים פת לתינוק אין מקפידים, אויב זיי געבן דעם קמח, און ס׳איז אבער אקעי אז דער בעל הבית, דער מענטש צו וועם זיי ברענגען עס, זאל אראפנעמען דערפון אביסל פאר א קינד, איז דאך פשט אז דער איד האט אין דעם עפעס א שטיקל זכות. איז דעמאלטס מותר לאפות להם ביום טוב, דעמאלטס מעג מען עס יא באקן ביום טוב. פארוואס? שכל פת ופת ראוי לתינוק. היות אז אביסל פון די ברויט קען מען אראפנעמען, זאגט מען אויף יעדע ברויט אז אפשר די ברויט איז עפעס וואס איז ראוי פאר א איד.
קשיא: סתירה לגזירה שמא ירבה בשבילו
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דאך ממש פארקערט ווי מ׳האט געלערנט די איסור איז אם לא יוכל לחלוק הבצק. זעט אויס אז דאס איז א קולא, ווייל ס׳איז א משום איבה, ס׳איז משום… מ׳האט נישט געהאט אזא גרויסע ברירה דא, ס׳איז דאך סאלדאטן.
Speaker 2: וואס מיינטו? איך האב דאך אנגעמאכט די היתר. איך האב דאך געשטעלט צו די הלכה פון די איבה.
Speaker 1: איך מיין ס׳איז א איבה וואס איז גערעכט. ס׳איז נאך ערגער ווי חצי לגוי חצי לישראל. ס׳איז אינגאנצן געווען. ס׳איז נאר די איד האט דערין עפעס א שטיקל זכות, א פאטענשל זכות.
סאו די קשיא וואס אלע פרעגן איז, מיר האבן פריער געלערנט, אז ס׳ארבעט נישט די היתר. דאס הייסט, מ׳קען נישט זאגן איך באק אסאך, דאס איז דאך די געזאגט לשם ירבה בשבילו. דאס הייסט, יעדע מאל וואס איינער באקט פאר א גוי זאל זאגן, דער גוי שטערט… לאמיר טראכטן אזוי, מ׳לאדנט איין א גוי צו א סעודה, ס׳גייט עפעס שטערן. פאר די גויס, איך געב א שטיקל פון זיין פארציע, געב איך פאר מיין יונגל. ער גייט אים זיכער נישט שטערן, ס׳איז נישט אויסגייט אים שטערן, ס׳איז אים ביים עסן, ס׳קען אים נישט שטערן. ס׳העלפט נישט דער היתר, זאגט ער, דו באקסט פאר אים.
תירוץ: בשעת הדחק וכלל כל התורה כולה
און ס׳זעט אויס די פשטות, די תירוץ איז אז דו זאגסט אז ס׳איז בשעת הדחק, ווייל מ׳האט זיך נישט קיין עצה געבן, די מיליטער האט אים געפארסט. האבן זיי געזאגט, אקעי, אזא אופן, זיי מותר. אבער נישט סתם, נאר זיי האבן עס געמאכט מיט אזא מין, נישט סתם געזאגט נישט קיין שום איבה מעג מען, נאר זיי האבן עס געמאכט מיט אזא הסבר אז ס׳הייסט א שטיקל ברויט פון א יוד, ווייל כל פת ופת ראוי לתינוק, ס׳איז אזא…
בקיצור, ס׳גייט אלץ אריין אין מיין כלל פון כל התורה כולה, אזוי די איסור דרבנן, אויב ס׳שטערט פאר א איד מעג מען, מ׳דארף נאר מאכן עפעס א חילוק. אויב מ׳וועסט טרעפן א פלאץ וואס ס׳שטימט נישט מיט מיין כלל, מ׳נעמט עס אלץ מיין כלל.
דיסקוסיע: ביאור “כל פת ופת ראוי לתינוק”
Speaker 2: וואס טייטשטו כל פת ופת ראוי לתינוק? ס׳איז דאך, ווייל מ׳באקט א אידעסיגע ברויט, נאר א קליינע שטיקל קען מען אראפגמר׳ענען פאר די קינד.
Speaker 1: יא, ביסט גערעכט, ס׳איז אזא יעצט בריידע סיטשוישן. ס׳איז אזא יעצט בריידע סיטשוישן, ס׳איז א גוטע קשיא. מ׳קען נישט געבן, אלף איינמאל קען מען נישט געבן די גאנצע בריידע סיטשוישן, אבער יעדע מאל וואס ס׳באקט א שטיקל ברויט, די שטיקל פאר א איד, אפשר, ס׳איז כאילו אזא לומדות. מ׳זאגט, דאס שטיקל קען גיין, דאס שטיקל, דאס שטיקל…
Speaker 2: אה, גראדע, פון אלע שטיקלעך קענען דאך נישט אלע גיין.
Speaker 1: אבער אין הכי נמי, דאס איז א קולא, ס׳זעט אויס א חידוש פון א קולא.
דיסקוסיע: ביאור “אם כשנותנים פת אינו מקפיד”
Speaker 2: אבער ס׳שטייט דא נאר “אם כשנותן פת אינו מקפיד”?
Speaker 1: ניין, אינטערעסאנט. אויב זיי זאלן יא מקפיד זיין, איז נישט דא. איך שטעל מיר פאר אז דא, ווען מ׳רעדט ווען ס׳איז נישט ממש א חשש פון איבה, דעמאלטס אפשר…
Speaker 2: איבה, I don’t know what that means.
Speaker 1: אויב ס׳איז א חשש סכנה, איך ווייס אז חשש אז דער איד גייט יעצט ווערן אין טראבל, אפשר וואלט דעמאלטס מתיר געווען? איך שטעל מיר פאר אז אדרבה, במקום חשש סכנה, במקום חשש צער. איך מיין אז דא ווען ס׳איז נישט ממש א… ס׳איז נאר זייער באקוועם פאר דער איד דא צו זאגן. איך מיין אז מסתמא די “אם” איז אזוי אלעמאל.
Speaker 2: דו ביסט גערעכט אז דו רעדסט טעארעטיקלי, וואס ווייסט ער? לאמיר זיין ריעל, דו באקסט ביי דיר אינדערהיים, דו גייסט נישט אפנעמען ביז א שטיקל?
Speaker 1: אזוי מיינט ער. איך מיין צו זאגן “אם”, אויב איז נישט דער פאל, דעמאלטס וועגט מען זיכער, ווייל דו רעדסט ממש פון רשעות די סאלדאטן, דו האסט מורא פון זיי. אויב זענען זיי גוטע סאלדאטן, דעמאלטס איז דאס די הסבר.
Speaker 2: דו מיינסט פיקוח נפש איז אזא סארט זאך? אפילו א ווייטערע פיקוח נפש, אזוי ווי משום איבה, וואס איז אייביג אזא חשש רחוק פון פיקוח נפש.
Speaker 1: אקעי, קען זיין. אבער איך מיין אז די “אם”, איך שטעל דיר פאר אז ס׳איז נישט דא קיין מציאות ווען ס׳איז נישט “אם”, ווייל מ׳קען נישט, אזוי דו זאגסט, חוץ פון עפעס א נאצי ממש, דעמאלטס טאר מען זיכער ווייל מ׳טאר נישט וואס צו עסן פאר קיינעם, און כולא עלמא זאל מען מיך גנב׳ענען עפעס א שטיקל.
בקיצור, ער האט נישט פון יענץ. אסאך פון די “אם׳ס”, דארפסטו פארשטיין, ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳שטייט נישט אין די, איך וויל באמערקן, ווען איך האב מסדר געווען אזוי די סדר האב איך באמערקט די דיוק א שטיקל.
דיוק אין “אם” — געווענליכע ציור
אסאך הלכות, אויב ס׳שטייט צוויי “אם׳ס”, אויב ס׳איז אזוי, איז די הלכה אזוי, אויב די הלכה איז אזוי, איז די הלכה אזוי. אבער דא זעסטו אסאך הלכות, ס׳שטייט נאר איין “אם”, די הלכה, נעקסטע הלכה אויכעט. ס׳זעט אויס ס׳מיינט צו זאגן אז דאס איז די געווענליכע ציור, און מ׳זוכט די היתר דא. מ׳זעט אז מ׳זוכט די היתר. אסאך הלכות, די היתר קומט אלעמאל מיט א “אם”, און נישט סתם מתיר, ס׳קומט מיט א ריזן מתיר. אבער ס׳איז נישט פשט אז אויב נישט, אויב נישט וועט מען דארפן טרעפן אן אנדערע היתר. אזוי מיין איך.
קען זיין אויך די בני החיל, די פיקטשער געבט דאך אזא שטיקל אז ס׳איז ווייניגער דענדזשעריס, אז ס׳איז נישט ממש דענדזשעריס. ס׳איז נישט בני החיל, נאר ס׳איז גרויסע מבוגרים, דעמאלטס טוסטו עס ווייל דו האסט נישט קיין ברירה.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט די דיוק. אויב איך געדענק דאס איז א מעשה אין די גמרא פשוט, אזוי מעשה של עולם, און קומען די גוים און מען האט מתיר געווען פאר דעם.
Speaker 1: יא. אקעי.
הלכה יד (המשך): עיסת הכלבים
Speaker 1: ווייטער, זאגט ער די נעקסטע שטיקל, “עיסת הכלבים” — א טייג וואס מ׳מאכט פאר הונטן. איז, מ׳האט דאך געלערנט אז מ׳טאר נישט אנגרייטן עסן “לא לחם ולא לגוים ולא לכלבים”. איז אבער אויך דא אין דעם…
הלכות יום טוב: עיסת הכלבים, הואיל, רחיצה וסיכה
הלכה: עיסת הכלבים
Speaker 1: ס׳איז נישט בני החיים, נאר ס׳איז גרויסע מבוגרים, דעמאלטס טוסטו עס ווייל דו האסט נישט קיין ברירה.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים מיט דיר. איך געדענק אז דאס איז א מעשה אין די גמרא פשוט, אזוי מעשיות של עולם זענען געקומען די גוים און מ׳האט מתיר געווען פאר דעם.
Speaker 1: יא. אקעי.
ווייטער, זאגט דער נעקסטער שטיקל אזוי: עיסת הכלבים. א טייג וואס מ׳מאכט פאר הינטן. איך האב געלערנט אז מ׳טאר נישט אנגרייטן עסן פאר לחם ולא לגוי ולא לכלבים. איז אבער אויך דא אין דעם א היתר, בזמן שהרועים אוכלים ממנה.
כלבים, אין חז״ל איז נישט געווען א חיה צו פעטן, זיצן אויף די קאוטש מיט׳ן הינטל. מ׳האט זיי גענוצט אלס אין פארמינג, מ׳האט זיי גענוצט צו היטן אויף די ציגעלעך וכדומה. ס׳איז טייטש, דער רועה נעמט כלבים און ער גייט ארויס מיט זיי פאשענען. און ווען ער ווערט הונגעריג, עסט ער אויך אביסל פון די עיסת הכלבים.
Speaker 2: יא, די רועים מיינט מען סתם אידישע רועים.
Speaker 1: בזמן שהרועים אוכלים ממנה, יא, עס מוז זיין אידישע רועים.
Speaker 2: יא, סתם א שווייבער.
Speaker 1: אבער די ווארט איז יעצט לגבי די קלבים. מ׳וואלט נישט געטארט באקן פאר די קלבים. אבער היות אז ס׳איז דאך די סדר אז אויך די מענטשן עסן דערפון אביסל, נפש ביום טוב מעג מען עס באקן יום טוב.
קשיא: ריבוי בשיעורים
ס׳איז נישט דא קיין איסור ריבוי, ער מאכט דאך מער וויפיל מ׳דארף פאר די רועים. אפשר די זעלבע היתר, ווייל יעדע שטיקל קען זיין ראוי. ער פרעגט די קשיא דא, דער מגיד משנה פרעגט אים, ער פרעגט די קשיא, וואס איז נישט די גאנצע, אבער איך מיין אז דאס איז זיין די דערסער ביי די פריערדיגע. אז אויף יעדע שטיקל קען עס זיין…
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער.
הלכה: מבשל ביום טוב לגוים / לבהמה / הניחה לחול — דער יסוד פון “הואיל”
אקעי, יעצט דער רמב״ם דארף וויסן, דער איסור פון וואקן, אדער ניח לחול אדער ניחה לחול, דאס הייסט די צוויי זאכן. ערשט האבן מיר געדענט די נושא פון שאפשר לעשותם בארץ, שטייט בפירוש אז ס׳איז מיט די רבנן. די לעצטע צוויי זאכן, נישט שטייט בפירוש, שטייט יעצט בפירוש אז ס׳איז מיט די רבנן.
דער רמב״ם מבשל ביום טוב לגויים עולה בהמה עולה הניחה לחול, איינער האט יא געקאכט אין איינע פון די אופנים וואס איז אסור, לגוים ולבהמה, אדער אפצולאזן ווייל שפעטער, איינער לא קען באקומט מען נישט מלכות. פארוואס? “שאילו באו לו אורחים היה עושה תבשיל הראוי להם”. אויב וואלטן ווען יא געקומען אורחים, וואלט עס יא געווען ראוי פאר זיי, סאו איז שוין נישט ממש אז ס׳איז בכלל נישט אוכל נפש פאר א מענטש.
ביאור: דער כלל פון “הואיל”
הא דא איז דער “הואיל”. אין די אונגארישע ישיבות ווייסן פון די סוגיא פון “הואיל”, “הואיל” ווי מכל אורחים. “הואיל” איז די זעלבע זאך ווי “אילו” אויף אראמיש, אבער ס׳מיינט סך הכל כולו אז דו קענסט נישט קיינמאל קלאר זאגן אז דו באקסט נישט פאר א איד, ווייל ס׳קען קומען געסט.
דא זעט אויס אז דער עצם איסור איז יא דאורייתא, נאר ס׳איז דא דער תירוץ. איך מיין אז דער תירוץ, מ׳דארף טאקע פארשטיין די לומדות, אפשר דער תירוץ מאכט אזויווי מ׳האט געזען ביי די בני חיל. ס׳שטייט נישט אין רמב״ם, מ׳ברענגט אז אנדערע זאגן יא, ס׳שטייט נישט אין רמב״ם אז מ׳דארף למעשה געבן פאר א תינוק. ס׳קען זיין אז דאס וואס בשעת דו קאכסט איז נישט קלאר אז ס׳איז נישט פאר היינט און נישט פאר א איד, מאכט עס שוין אז ס׳איז נאך בגדר אוכל נפש.
Speaker 2: רייט, ס׳קען זיין, ווייל ס׳איז טאקע, הואיל איז אלעמאל, ס׳איז אמת, ס׳איז נישט נאר מיין סברא, ס׳איז אמת אז ער באקט יום טוב און ער וועט עס האבן אויף יום טוב אויכעט. גראדע, ער ווייסט נישט דערפון, ער ווייסט דאך נישט אז ס׳גייט קומען געסט, און למעשה איז נישט געקומען געסט.
דיון: דאורייתא אדער דרבנן?
Speaker 1: און ביי פריערדיגע הלכות האט מען שוין אויך לכאורה געזען אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא. דאס אז מ׳קען מרבה זיין, אדער אויב קען מען נאך בהמה מסוכנת, ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט דאורייתא. ס׳קען זיין אז די איינע לוקה דא בכלל וואס דער רמב״ם זאגט, מיינט ער צו זאגן מ׳באקומט אויך נישט קיין מכות דרבנן, קיין מכת מרדות.
Speaker 2: ער זאגט, אה, אינטערעסאנט. אבער פארוואס זאל מען דארפן באקומען מכות דרבנן אויב ס׳איז ממש א איסור דרבנן?
Speaker 1: זאגט ער, “שאילו באו לו אורחים” העלפט אויף דעם. אפשר העלפט עס אויף דעם אויך, אויף דרבנן מיינט ער צו זאגן.
הלכה: בישל לנפשו והותיר
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אסר לנפשו והותיר”, אויב א מענטש האט געקאכט פאר זיך אדער פאר מענטשן, אוכל נפש, והותיר, און ס׳איז איבערגעבליבן, דעמאלטס יא, “מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה”, אזויווי מ׳מעג איבערלאזן פאר נאך יום טוב, מעג מען אויך געבן לגוים ולבהמה.
Speaker 2: אוי, מ׳מעג נישט איבערלאזן, “אסור לעצמו”, זיי האבן געלערנט די זעלבע זאך.
Speaker 1: מ׳מעג נישט לכתחילה, אבער די חידוש איז אז ס׳ווערט נישט אסור. די איינציגסטע וועג וויאזוי ס׳ווערט אסור מיט עבירה איז בהערמה, אז איינער זאגט אז ער באקט פאר זיך און למעשה מיינט ער די גוים, די כלבים מארגן. איך ווייס נישט, באקן פאר כלבים שטייט נישט, אבער פאר מארגן.
הלכה: רחיצה וסיכה — דבר השוה לכל נפש
עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן אכילה. דאס הייסט, אוכל נפש ביז יעצט האבן מיר געלערנט איז טייטש אכילה. יעצט קען מען לערנען אז אמת׳דיג אוכל נפש מיינט נישט דוקא אכילה, ס׳איז דא נאך זאכן.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז קאנעקטעד, מיר זענען געקומען יעצט פון הלכות שביתת עשה, וואס דארט שטייט אויך אז עונג איז נישט דוקא אכילה שתיה, ס׳איז דא נאך זאכן, רחיצה וסיכה. איך מיין די באקאנטע ווערטער פון דעם איז דבר השוה לכל נפש. אז יעדע זאך וואס א מענטש דארף האבן, אויסער עסן און טרינקען, איז דא נאך זאכן וואס א מענטש דארף האבן, קער נעמען פון די קערפער, איז אויך מותר ביום טוב.
דער רמב״ם׳ס ווערטער
רחיצה וסיכה, זאגט דער רמב״ם, רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. זיך וואשן און זיך שמירן איז די זעלבע גדר ווי אכילה ושתיה, ס׳איז אויך א טיפול מיט די גוף. קוק וואס ער זאגט. ועושה נושא ויאמרו יום טוב, זאגט דער רמב״ם, שנאמר אשר יאכל לכל נפש, די ווארט לכל איז אפשר איבריג, לכל שבצורך הגוף, אלעס וואס מ׳דארף האבן פאר די נפש. נפש דא מיינט גוף, אלעס וואס מ׳דארף האבן פאר די גוף.
דיון: וואס מיינט “נפש”?
Speaker 2: יא, א נפש שפאר פון כלל געווען אין תורה מיינט גוף, נישט סאול. א דמי הנפש, יא.
Speaker 1: און איך מיין, קען זאגן די חיות הגוף, נישט א טויטע גוף הייסט אפשר נישט נפש.
Speaker 2: איי מינוט, עקשולי, א טויטער גוף איז אויך נפש, אמת? כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, פירש די פסוק אין פרשת חוקת, אז א טויטער הייסט אויך א נפש. יא? מ׳לערנט פון דעם אז א דם שאין נפש יצאה בו, שיהיה רביעית, וואטעווער.
Speaker 1: אבער פשוט פשט מיין איך שטייט, יא, מ׳דארף טשעקן די פסוק, אבער ס׳קלינגט מיר אז א פסוק אז נפש הייסט אפילו א טויטער מענטש. סאו, אינטערעסאנט, על פי תורה נפש טייטשט גוף.
Speaker 2: וויאזוי זאגט מען אלע איבער די גוף? אפשר רוח? נשמה?
Speaker 1: נשמה? נפש חיה?
Speaker 2: איך ווייס. אה, נפש חיה מיינט זיכער א לעבעדיגע…
Speaker 1: אינטערעסאנט. אקעי.
דער רמב״ם׳ס טייטש פון “יאכל”
על כל פנים, ס׳פילט אבער אז דער רמב״ם טייטשט דא אויך די ווארט יאכל, אז ס׳איז דא אזוי ולכל יאכל, יאכל לכל. אז רחיצה ותיחות זענען אויך א סארט אכילה, ס׳איז א צורך הגוף, ס׳איז א הנאה הגוף.
סאו, וואס מיינט ער צו זאגן? דאס אז מ׳מעג זיך וואשן איז דאך פשוט, ווייל שבת מעג מען נישט אויפוואשן. אבער קודם כל, וועגן קאך. ער וויל דא זאגן אז מ׳מעג טון א מלאכה פאר זיך צו וואשן. נישט נאר די שיחה אליין, לפיכך “מכין חמין ביום טוב”, מעג מען אנווארעמען הייס וואסער זיך צו וואשן, “מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו”.
גזירת מרחץ
פארוואס נאר פניו ידיו ורגליו? איז דער רמב״ם מסביר, “אבל כל גופו אסור”. פניו ידיו ורגליו מעג מען קאכן וואסער פאר פניו ידיו ורגליו, אבער מען טאר נישט וואשן כל גופו, ווייל אויך אין יום טוב איז דא די גזירה משום גזירת מרחץ.
מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת אז מען טאר זיך נישט געהעריג וואשן אין שבת, ווייל מען האט מורא אז די בעלי המרחץ, די בעלנים, גייען קאכן וואסער אויף שבת.
Speaker 2: אהא.
Speaker 1: איז אויך אין יום טוב איז דא די גזירה. הגם לכאורה איז עס שווער, ווייל ווי איז שייך גזירת מרחץ יום טוב? יום טוב מעג מען דאך, אז מ׳מעג מעג מען דאך. אבער היות מ׳האט געמאכט די איסור גזירת מרחץ בשבת, יא, דאס איז די ווארט.
Speaker 2: רייט, ס׳איז נישט קלאר.
חידוש פון רמב״ם: גזירת מרחץ ביום טוב
Speaker 1: דאס איז די שיטת הרמב״ם. מ׳דארף וויסן, אויב איך געדענק, איז אז דאס איז א חידוש פון די רמב״ם כמעט. ס׳שטייט נישט קלאר אין די גמרא אז יום טוב איז אויך דא גזירת מרחץ. דער רמב״ם האט עס פארשטאנען. אין די גמרא שטייט יא אז ברחיצה איז נישט מותר צו קאכן פאר כל גופו ביום טוב. ס׳שטייט אבער נישט קלאר פארוואס.
ס׳איז דא אנדערע ראשונים לערנען דא די ווארט איך זאג אויסענווייניג, איך זע נישט יעצט קלאר ווי ער ברענגט עס, אזוי געדענק איך, אז ס׳איז דא ראשונים וואס לערנען אז דאס איז די ווארט פון א דבר השוה לכל נפש, ווייל ס׳איז קאנעקטעד ווייטער מיט וואס מ׳האט געלערנט אין חסידים כפור, אז רחיצה איז נישט קיין צורך פאר יעדן איינעם. ס׳איז א שוואכערע צורך, ס׳איז נישט אזא שטארקע צורך וואס יעדער איינער דארף יעדן טאג רחיצה. ס׳איז דאך כל גופו מייסטו, פנוי דברי רבים, אבער ס׳איז דאך נישט קיין חסידים.
ס׳איז דא אנדערע ראשונים וואס האבן געזאגט, אזוי תוספות, איך געדענק נישט וועמען, האט געזאגט אז מ׳לערנט עס פון אש יתיר לכל נפש, אז די חוצות כל גופי האט נישט די היתר פון… אזוי ברענגען אנדערע…
Speaker 2: יא, ס׳קומט ארויס א גרויסע נפקא מינה להלכה, ווייל לויט די ראשונים וואס זאגן אז ווייל ס׳איז נישט קיין דבר שמו לכל נפש, איז היינט אנדערש. היינט איז די סיילער פאר א מענטש נישט צו וואשן יעדן טאג.
נפקא מינה להלכה: ווארעמע שאוער יום טוב
Speaker 1: אבער לויט די רמב״ם קומט אויס לכאורה אז מען דארף זיין אסור, ווייל די רמב״ם האט אן אינטערעסאנטע חידוש אז ס׳איז דא א גזירת מרחץ אויכעט יום טוב, ווייל ס׳איז א גזירה אטו שבת, איז קלאר. אויב מען וועט יא לאזן א מרחץ יום טוב, וועט מען אויכעט… ס׳איז טייטש, די גזירת בעלנים וואס מען האט געמאכט שבת, וועט מען גוזר געווען אויכעט יום טוב.
דאס הייסט, לאמיר זאגן מער קלאר, ער ברענגט עס אויס, ס׳איז א תוספות, איך האב נישט, ברוך השם, איך האב נישט געמאכט קיין תעורות מיט מיין זכרון. דאס הייסט, ס׳קומט אויס א נפקא מינה, לויט די רמב״ם האבן עס איז א גזירה מדרבנן, מיט די אורייתא איז מיט די… ווייל ס׳איז א צורך נפש, דער רמב״ם זאגט קלאר אז דאס הייסט א צורך אוכל נפש. נאר די רבנן האבן געמאכט א גזירת מרחץ, און לפי די תנאים פון גזירת מרחץ, מ׳דארף געדענקען פון הלכות שבת וואס זענען די גדרים דערפון.
תוספות אבער זאגט אז ס׳איז מדאורייתא אסור. תוספות איז נישט מסכים אז רחיצה איז א צורך אוכל נפש, ווייל ס׳איז נישטא קיין תנאי אין דעם. ס׳דארף זיין פארקערט, “כל נפש” ביי תוספות איז א מיעוט, ס׳דארף זיין דווקא דבר השוה לכל נפש.
יעצט, לכאורה תוספות איז מער מחמיר, אבער זאגן די היינטיגע חכמים, וואס מיר האבן געזען ר׳ יחיאל מאיר זאגט, אבער סתם אנדערע אויך, אז ס׳קומט אויס פארקערט, ס׳קומט אויס אז לויט תוספות קען מען היינט מקיל זיין. אויב איינער וועט זאגן אז ס׳איז געווען לפי צורך השעה, לפי הדור, אז היינט יעדער איינער מאכט שאוערס יעדן טאג, ווארעמע שאוערס, איז דאס א היתר צו מאכן א ווארעמע שאוער יום טוב. לויט׳ן רמב״ם אבער, אפשר נישט.
דיגרעסיע: רייכערן יום טוב
איך געדענק מיין רבי, ר׳ יחזקאל ראטה, ס׳איז דא פוסקים וואס זאגן אז מ׳מעג אויך רייכערן יום טוב. דער פני יהושע האט אויף דעם א לאנגע תשובה, מ׳מעג רייכערן יום טוב ווייל ס׳איז אויך א דבר השוה לכל נפש. און איך געדענק ר׳ יחזקאל ראטה פלעגט זאגן אז היינטיגע צייטן ווען רייכערן איז דווקא נישט קיין דבר השוה לכל נפש, ווייל רוב מענטשן רייכערן נישט ווייל ס׳איז נישט געזונט, און ווערט רייכערן אויס… ער זאגט, דבר השוה לכל נפש דארף מען קוקן אויף היינטיגע נפשות. רייכערן איז היינט נישט קיין דבר השוה לכל נפש, און א שאוער איז היינט דווקא יא א דבר השוה לכל נפש.
אבער דאס איז לכאורה לויט די וועג פון תוספות. אויב גייט מען מיט׳ן רמב״ם, דארף מען וויסן וויאזוי מ׳לערנט עס אפ.
Speaker 2: רייט, אבער לויט דעם רמב״ם קען מען זאגן אן אנדערע היתר, אבער מ׳דארף וויסן אז ווען מ׳לערנט הלכות שבת איז אויסגעקומען נישט אזוי.
דיון: שאוער vs. מרחץ
Speaker 1: אבער ס׳איז דא וואס טענה׳ן אז גזירת מרחץ איז בעיקר… דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט אזוי אין הלכות שבת, אז משום גזירת מרחץ טאר מען נישט וואשן כל גופו חוץ למרחץ. אבער ס׳מוז דאך אלץ זיין אויף א מרחץ. א שאוער איז נישט קיין מרחץ. קודם כל, א שאוער איז נישט קיין רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מיינט אז מ׳גייט אריין אין די וואסער. א שאוער איז אזא רחיצת פניו ידיו ורגליו. דאס איז קודם כל. אויב א שאוער העלפט נישט פאר טבילה, אויב אונז זענען מחמיר אז ווען מ׳וויל א טבילת עזרא, ווייסטו אז א טבילה זאגט מען אז א שאוער איז נישט גענוג וואסער, גייסטו שוין אריינגיין אין די וואסער, הייסט עס… פארקערט, דארף עס זיין מותר יום טוב.
Speaker 2: וואס הייסט נישט כל גופו?
Speaker 1: ניין ניין, you’re confusing two things. ווייל אויף טבילת עזרא, איך מיין לפי די…
רחיצה ביום טוב, שבותין, וטלטול
רחיצה במרחץ – המשך הדיון
Speaker 1: אבער ס׳מוז דאך אלץ זיין וואס איז א מרחץ. א שאוער איז נישט קיין מרחץ. קודם כל, א שאוער איז נישט קיין רחיצת כל גופו. רחיצת כל גופו מיינט אז מ׳גייט אריין אין די וואסער. א שאוער איז אזא רחיצת פניו ידיו ורגליו. דאס איז קודם כל.
אויב א שאוער העלפט נישט פאר טבילה, אויב אונז זענען מיר מחמיר אז ווען מ׳וויל א טבילת עזרא, ווייסטו אז א טבילה זאגט מען אז א שאוער איז נישט גענוג, ווייל ס׳גייט נישט אריין אין די וואסער, הייסט עס פארשטיי איך אז מ׳דארף זיין מותר יום טוב, ווייל ס׳הייסט נישט כל גופו.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, you’re confusing two things. ווייל אויף טבילת עזרא, איך מיין, לפי די תקנת חכמים, לפחות אויף די פנים וואס ס׳העלפט, מ׳דארף וויסן די פרטים דארט, אויב ס׳העלפט תשעה קבין, ס׳שטייט קלאר אז ס׳הייסט נישט, אבער תשעה קבין איז אן אנדערע סארט טבילת עזרא, ס׳ווערט למעשה ריין, אבער ס׳הייסט נישט קיין רחיצה. קיינער זאגט נישט אז דאס הייסט רחיצה במרחץ. מרחץ מיינט אז מ׳גייט אריין אין א וואנע. א וואנע איז א מרחץ.
פירוש “אבל כל גופו אסור” – איסור קאכן, נישט רחיצה
Speaker 1: איך מיין אן אנדערע זאך. איך ווייס נישט וואס דער רמב״ם זאגט, אבער ווען דער רמב״ם זאגט “אבל כל גופו אסור”, מיינט ער נישט די רחיצה, ער מיינט די קאכן פאר רחיצה.
Speaker 2: יא, יא, אוודאי.
Speaker 1: אנצינדן א שאוער וואס דו טוסט נישט קיין מעשה קאכן, ס׳איז דא א בוילער מיט… אקעי, הייבט זיך אן די שאלה, ס׳קומט אריין פרישע וואסער. ניין, לאמיר זען, לאמיר זען די נעקסטע הלכה.
חמין שהוחמו מערב יום טוב
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, “וחמין שהוחמו מערב יום טוב”, אה, דא רעדט ער, אבער ווען מ׳האט שוין אנגעווארעמט, דעמאלטס איז יא “רוחץ בהן כל גופו ביום טוב”. אה, זייער גוט.
סאו דאס וואס ס׳איז געשטאנען אסור, מיינט אסור נישט זיך צו וואשן, נאר אסור צו קאכן. אבער אויב איז דא חמין שהוחמו מערב יום טוב, איז דעמאלטס רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, הגם שבת וואלט מען נישט געטארט. שבת איז די גזירה פון מרחצאות געווען… ווייל מ׳זאגט אז דאס איז די גזירה אויף שבת ארידזשינעלי.
אויף יום טוב האט מען צוגעלייגט אז אויף יום טוב זאל מען נישט… ס׳איז טייטש אזוי ווי מ׳האט געמאכט צוויי גזירות אויף די בלנים. מ׳האט געמאכט איין גזירה אז מ׳טאר נישט נוצן א געקאכטע וואסער, און איינס אז יום טוב, ווען מ׳מעג קאכן, טאר מען נישט קאכן וועגן די זעלבע גזירה.
און נאכדעם, חמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. די זאך אז אפילו שהוחמו מערב יום טוב איז אסור, האט מען נאר גוזר געווען בשבת, אבער יום טוב וועגן חמין שהוחמו מערב יום טוב. רייט.
דיון: שאוער מיט בוילער – צו ס׳איז מחמם ביום טוב
Speaker 1: סאו דו ווילסט זאגן אז א שאוער וואס ס׳ליגט א גרויסע… רוב הייזער אין אמעריקע, ס׳ליגט אין א גרויסע טאנק. איך ווייס נישט צו ס׳איז מערב יום טוב, אבער ס׳איז שווער צו זאגן אז ער איז יעצט מחמם. אפשר, אסאך אידן זאגן אז מ׳טאר נישט אנצינדן די הייסע וואסער שבת למשל, ווייל ס׳קומט אריין קאלטע וואסער אין די בוילער, און ממילא קאכסטו. הגם מ׳דארף טראכטן צו ס׳איז דא בכלל א שם מתכוון, צו ס׳איז בכלל די אלע סארט הגדרות. זאגסטו אז דאס איז די טייטש פון אזוי? אקעי, אפשר.
מ׳דארף וויסן, אונז למשל נוצט מען הייס וואסער יום טוב צו וואשן דישעס. קען זיין אז יענץ הייסט יא ממש א חלק פון עסן, אנגרייטן די דישעס פאר די נעקסטע סעודה. אבער אפשר נאך די לעצטע סעודה וועט מען נישט טון? דארף מען וויסן.
פראקטישע נויטווענדיקייט פון רחיצה ביום טוב
Speaker 2: יא, אבער יא. ס׳איז דא אן אנדערע פראבלעם דא, יא, דו דארפסט דיך פארשטיין, אבער איך זאג נישט הלכה למעשה, דו ביסט דער רב וואס זאגט הלכה למעשה.
ס׳איז דאך דא א פראבלעם, ס׳קען דאך נישט זיין אז ממילא שבת, אז מ׳וואשט זיך נישט איין טאג, אז מ׳לערנט און מ׳איז מקפיד אפילו בצונן זיך נישט צו וואשן, אקעי, איין טאג קען א מענטש, אפילו בזמן הזה מיינעך, גיין אן א שאוער, חוץ אויב ער איז שמוציג, דעמאלטס גייט ער אין מקוה, עניוועי, ס׳איז תפילת עשרה, שוין.
אבער יום טוב, אז ס׳איז צוויי טעג יום טוב אדער דריי טעג יום טוב סאמטיימס, ס׳קען נישט זיין אז יום טוב איז א צייט ווען מ׳שטינקט, ווען מ׳פילט זיך מורא׳דיג אומבאקוועם ווייל מ׳טאר נישט מאכן א שאוער יום טוב. ס׳קען נישט זיין. סאו ס׳איז זיכער אז מ׳דארף זיכער מתיר זיין, עפעס דארף מען זיכער מתיר זיין אויף יום טוב. ס׳קען נישט בלייבן.
אמאל איז עס אפשר געווען אנדערש די ריאליטי, מענטשן האבן נישט געקערט, אבער היינט… ס׳קען נישט זיין אז יום טוב איז א זמן שמחה ועונג, ס׳זאל זיין עפעס אזא…
חידוש: שאוער איז נישט “מרחץ” – א נייע מציאות
Speaker 2: דער רמב״ם מאכט נאר צוויי גדרים: פניו ידיו ורגליו, כל גופו. שפעטערדיגע אחרונים, לאו דוקא אחרונים, אפשר אויך ראשונים, איך בין נישט זיכער, האבן אויך געהאט עפעס פון נישט די גאנצע גוף אויפאמאל, נאר אבר אבר. דאס הייסט, פניו ידיו ורגליו איז דאס וואס איז די סדר, מ׳וואשט זיך אפ נאר אביסל. די רגליו פלעגט זיין מער אפן, אבער… דאס אז מ׳זאל נישט אפילו אריינגיין, ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי א מרחץ, און ס׳זאל, למשל, אזויווי דו זאגסט א שאוער, א האלבע שאוער, און נאכדעם די אנדערע האלבע גוף אין די שאוער.
ס׳איז נישט נוגע, איך מיין אז דער עולם כאפט נישט אז א שאוער איז זייער א נייע אינווענשאן. און ווען ס׳שטייט רוחץ מיינט עס אדער מ׳גייט אריין אין די וואסער, דאס הייסט כל גופו, אדער מ׳גיסט אביסל וואסער אויף פניו ידיו ורגליו. אבער א שאוער איז סתם א נייע היכי תמצא, אז ס׳גיסט זיך וואסער אויף די גאנצע גוף. ס׳איז זיכער נישט קיין מרחץ וואס די גמרא טראכט, וואס דער רמב״ם טראכט. ס׳איז עפעס א נייע זאך.
שאוער איז נישט תענוג – נאר א טעכנישע זאך
איך מיין אז ס׳פילט אויך, לפי דעתי, איך זאג א חידוש לגבי די ניין טעג, א שאוער דארף זיין אסאך מער קאלט ווי, אדער ביי א ווייב איז עס אסאך מער קאלט, ווייל דו גייסט אין א ווארימע מקוה. איך מיין, דער עולם גייט אין ווארימע מקוואות אויך, אקעי, מ׳גייט דאך אבער אזוי אויך אין א מקוה. אבער יעדער איינער פארשטייט אז ס׳איז א גאנץ אנדערע געשמאק צו גיין אין א ווארימע מקוה ווי אין א ווארימע שאוער, אמת? ס׳איז אסאך מער געשמאק די מקוה. איך מיין נישט, ס׳איז אן אנדערע מציאות.
קיינער גייט נישט אין שאוער פאר א געשמאק, און א מקוה קען מען יא, און א האט-טאב. וואס הייסט א האט-טאב? ס׳מאכט זיך יא אז מ׳גייט אין א האט-טאב לשם תענוג. סאו דאס וואס שטייט אין מפרש אין די גמרא אז בית חמם הייסט תענוג, דאס רעדט זיך פון גיין אין א מקוה, אין א האט-טאב, אין א וויין, אויב איינער האט גענוג א גרויסע וויין אינדערהיים.
א שאוער איז בכלל נישט דער גדר. א שאוער גייט מען זיך צורייניגן. איך מיין אז די מציאות פון א שאוער איז נישט געמאכט צו געשמאק. איך קען זאגן אז ס׳איז נישט קיין ענין, איך זאג נישט אז ס׳איז עקלערט שווער, אבער א זאך פון… ס׳איז א טעכנישע זאך, מ׳רייניגט זיך.
סאו, איך פלעגן אז די שאלה דארף זיין זיכער מותר. איך מיין, לגבי יום טוב, קאכן, דאס איז אנדערע שאלות, אבער לגבי אופנים פון אבילות, לפי דעתי א שאלה איז בכלל נישט פון וואס דער פסוק האט געמיינט. איך דארף טראכטן, ווייל די מציאות האט זיך אסאך געטוישט, ווייל אמאל איז געווען אין מרחץ, איך ווייס, לאמיר זאגן איינמאל אדער צוויי מאל א וואך, האט מען דאך יא געמיינט זיך צו רייניגן, אבער מ׳האט דאך געשווערט. אבער מ׳האט זיך גערייניגט באופן וואס ס׳האט אויך געהאט די הנאה פון געשמאק פון רחיצה.
Speaker 1: דו געדענקסט אז ס׳איז נישט געווען קיין זייף דעמאלטס געהעריג?
Speaker 2: ניין, מ׳זעט זייף זעט מען איבעראל.
Speaker 1: ניין, פארדעם איז געווען שמן ערב. ס׳איז דאך געווען א רותיחה איז געווען…
Speaker 2: ניין, מ׳קען נישט. נישט עוועילעבל.
Speaker 1: יא? שוין. זייער גוט.
מעבר לשבותין וטלטול ביום טוב
Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. שוין. האבן מיר געענדיגט מיט די ענין פון… אקעי, רחיצה. פון אוכל לערנער, פון בעיסיקלי. יא, יעצט גייט מען ארויסלערנען. יעצט גייט מען זען וועלכע נאך זאכן… וואס נאך מ׳טאר נישט טון יום טוב? רייט, מדרבנן׳ס. די אלע ענינים פון דרבנן׳ס, שבת איז דא…
Speaker 2: איך פארשטיי נישט. די אלע דרבנן׳ס… וואס? מ׳טאר נישט טון נאך יום טוב.
Speaker 1: אקעי, איי עם סארי.
סאו בקיצור, עד כאן האט מען געלערנט דאורייתא, און עס גייט לערנען דרבנן, וואס איז אויך אסור יום טוב. דאס הייסט, זיי האבן געלערנט די איסור מלאכה, וועלכע מלאכה איז אסור און וועלכע מלאכה איז מותר, הגם זענען מלאכות דאורייתא, און עס גייט לערנען די נושאים פון מלאכות דרבנן, וואס איז באריף שבית מקצה וכו׳.
ער האט געזאגט, אלע עול מלאכות וואס מ׳האט אויסגעשמועסט אין שבת, ער האט אנגעהויבן מיט דעם, אזוי ווי ער האט מדמה געווען “כל מלאכות שחייבין עליהן בשבת”, אזוי האט ער אנגעהויבן אין פרק א׳ פריער אין סעיף ד׳. אין הלכות שבת האט דער רמב״ם אויסגערעכנט די ל״ט מלאכות, און נאכדעם האט ער אויסגערעכנט די דרבננ׳ס פון שבת. זאגט יעצט דער רמב״ם, אז יום טוב האט מען אויך גע׳אסר׳ט די ל״ט מלאכות אויסער לצורך אוכל נפש.
הלכה יז: שבותין ביום טוב
Speaker 1: וואס טוט זיך מיט די זאכן וואס איז אסור בשבת, אבער נישט אלס די ל״ט מלאכות, נאר ס׳איז אסור מדרבנן, וואס ווערט גערופן שבות?
זאגט דער רמב״ם, “כל שאסור משום שבות בשבת” – אונז האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא צוויי מיני זאכן אין שבת וואס איז אסור מדרבנן: איינס, ווייל ס׳איז דומה למלאכות, אזוי ווי יעדע איינע פון די ל״ט מלאכות האט דרבננ׳ס וואס איז דומה צו דעם; און אויב מ׳איז דא מביא לידי מלאכה, זאכן וואס אויב מ׳וועט דאס טון וועט מען ברענגען צו די מלאכה. יא, און ס׳איז דא דרבננ׳ס וואס זענען מביא, יא? דאס הייסט, אויב מ׳טוט די פעולה איז גורם אז ס׳זעט נישט אויס למשל ווי טוחן, אבער ס׳וועט ברענגען צו טוחן זיין, רייט? למשל, רפואה בשבת, רייט? ס׳ברענגט… רייט, רפואה בשבת איז נישט דומה צו טוחן, אבער ס׳קען ברענגען צו שחיקת סממנים.
דיון: וואס מיינט “משום שבות”
Speaker 1: “באו משום שבות” – “באו משום שבות” מיינט ער מסתמא די זאכן וואס ס׳שטייט “ממצוא חפצך ודבר דבר”, אמירה לעכו״ם און די זאכן.
Speaker 2: אה, וואס איז טייטש “משום שבות”? נישט קלאר. אפשר מיינט ער דא יא זאכן אזויווי טרחה, טרחה יתירה, ס׳איז וואס מיר האבן געלערנט. אדער נישט קלאר, אפשר מיינט ער “משום שבות” די אלע זאכן וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס מ׳לערנט ארויס פון יענע פסוק, “משום שבת”. ער גייט רעדן וועגן דעם?
Speaker 1: ניין, ער גייט נאר רעדן וועגן טלטול.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך זע אז איך האב דא געשריבן פון לעצטע מאל אז איך ווייס נישט וואס איז טייטש “משום שבות”, ווייל “משום שבות” טייטשט ער אזויווי דער רמב״ן, אז “שבות” מיינט זאכן וואס מ׳דארף רוען. אבער למעשה, אין דער רמב״ם אין הלכות שבת פרק כ״א האט געשריבן “שבות” אויך אויף די דומה למלאכה און אויף די, יא. אבער קען זיין אז דא מיינט ער זאכן וואס זענען נאר שבות, אזויווי די נושא פון טרחה יתירה וכדומה.
שבותין ביום טוב – לצורך אכילה מותר
Speaker 1: איז די זאכן זענען אויך אסור ביום טוב. נישט נאר ל״ט מלאכות, נאר די דרבננ׳ס פון שבת איז אויך אסור ביום טוב. און די זעלבע היתר וואס איז דא אויף דאורייתא איז דא אויף די דרבננ׳ס. “אלא אם כן עובר לצורך אכילה” – פונקט ווי מ׳מעג לצורך אכילה עובר זיין אויף אבות מלאכות, מעג מען טון, די זעלבע זאך מעג מען אויך טון די דרבננ׳ס לצורך אכילה.
וכיוצא בה או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. וואס מיינט מען די ווערטער “או דברים שהם מותרים ביום טוב”? נישט נאר פאר אכילה, נאר אנדערע צרכים וואס מען מעג טון יום טוב. די זאכן וואס חכמים האבן גע׳אסר׳ט אויף שבת, האבן זיי יא מתיר געווען געוויסע פון זיי אויף יום טוב. אה, מען גייט לערנען שפעטער געוויסע נאך פרטים. אקעי.
טלטול ומוקצה ביום טוב
Speaker 1: און די זעלבע זאך האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא א פערדע זאך וואס הייסט איסור טלטול, וואס אונז רופן מוקצה, אבער דא אין הלכות יום טוב איז זייער וויכטיג צו מחלק זיין צווישן זיי, ווייל ס׳איז דא א נייע איסור מוקצה וואס איז נאר יום טוב, וואס מיינט אז ס׳איז דא א דבר שאינו מוכן.
טלטול מיינט די אלע כלים שמלאכתן להיתר, לאיסור, לצורך גופו, לצורך מקומו, די אלע אופנים פון וואס מען מעג מטלטל זיין. די פארשידענע לעוועלס פון כלי שמלאכתו לאיסור, מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, וכדומה, איז אויך נוגע יום טוב.
אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. נאר אויב ס׳איז דא לצורך אכילה, דעמאלטס וועט מען מעגן. לצורך אכילה מיינט אז מ׳מעג אויך דעם מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס, אלעס ווערט מותר לצורך אכילה. אזוי ווי אוכל נפש, מ׳מעג קאכן, מעג מען אויך מאכן טלטול. איך זאג, ביי טלטול איז דא אייביג די געוויסע וואס מ׳מעג לצורך גופו ומקומו, אבער אויסער דעם, אפילו די וואס איז געווענליך נישט לצורך גופו ומקומו, מעג מען דא לצורך אכילה. אקעי.
חידוש: ויש ביום טוב מה שאין בשבת – איסור מוקצה
Speaker 1: וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. די זאכן וואס איז יא מותר בשבת… אה, ווייל ער מיינט, פארוואס זאגט ער דאס? איז פשוט, איך מיין אז דאס איז אן הקדמה פאר די נעקסטע סיפה. ס׳איז יא זאכן, ווען ס׳איז נישט קיין הלכות שבת מותר, וועסטו וויסן אז ס׳איז אויך מותר אויף יום טוב.
ס׳איז דא אבער איין זאך וואס איז נישט אזוי. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. ס׳איז דא יום טוב איסורים וואס איז נישט דא בשבת. וואס איז דאס? איסור מוקצה. עפעס וואס א מענטש האט מקצה געווען מדעתו, נישט זאכן וואס בשבת וואלטן געווען מותר.
הלכות יום טוב: מוקצה ונולד
הלכה יז (המשך) – מוקצה ביום טוב לעומת שבת
Speaker 1: אה, ווייל ער מיינט, פארוואס זאגט ער דאס? ס׳איז פשוט, איך מיין אז דאס איז אן הקדמה פאר די נעקסטע סיפות. ס׳איז דא זאכן, ווען ס׳שטייט אין הלכות שבת מותר, וועסטו וויסן אז ס׳איז אויך מותר אויף יום טוב. ס׳איז דא אבער איין זאך וואס איז נישט אזוי. ויש ביום טוב מה שאין בשבת. ס׳איז דא יום טוב איסורים וואס איז נישט דא בשבת. וואס איז דאס? איסור מוקצה. עפעס וואס א מענטש האט מקציר געווען מדעתו, נישט זאכן וואס בשבת וואלט ווען געווען מותר, א זאך וואס ער האט נישט געטראכט פאר שבת, און ער גייט שוין מסביר זיין, וואס דאס ווערט גערופן מקצה, שהמקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת.
פארוואס איז מוקצה אסור ביום טוב אבער מותר בשבת?
פארוואס טאקע? לכאורה, וויאזוי קען זיין אז עפעס וואס איז מותר בשבת זאל זיין אסור ביום טוב? שבת איז הארבער ווי יום טוב, אזוי ווי מיר האבן אנגעהויבן דעם פרק אז שבת איז דא סקילה, יום טוב איז בסך הכל א לאו.
אבער זאגט דער רמב״ם טאקע פאר דעם, מנין שיום טוב קל משבת, ווייל יום טוב איז גרינגער ווי שבת אסרו בו המוקצה. די קולא ברענגט א חומרא, ווייל יום טוב איז קל משבת, האבן די חכמים צוגעלייגט אן איסור פון מוקצה, שמא יבואו לזלזל בו. ווייל מענטשן וועלן נישט נעמען יום טוב אזוי ערנסט ווי שבת, האבן זיי געמוזט צולייגן. מתוך שהקלת עליה… ווי האבן זיי געהאט די לשון? ווייל מ׳האט מקיל געווען עפעס, האט מען אויך געדארפט מחמיר זיין. נישט ווייל מ׳האט מקיל געווען, ווייל ס׳איז מער קל, האט מען אויך געדארפט צולייגן א חומרא.
א טיפערע הסבר אין דעם איסור
יא, איך פיל אז ס׳איז דא עפעס מער א הסבר אין דעם. איך מיין אזוי ווי דער רמב״ם ברענגט, ס׳איז דא אביסל ענליך צו דעם וואס מיר האבן געלערנט אז אויב מ׳האט געמאכט אן ערמה, דעמאלטס וועט זיין א מחמיר ווי בכלל אן ערמה. יא, דאס איז ווייל… אויך אן ענליכע זאך, ווייל אין דיין קאפ, ווייל דו האסט אן ערמה, איז עס א דבר קל. א דבר קל דארף מען זיין מחמיר, און מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז אזוי גרינג.
די מחלוקת ר׳ יהודה און ר׳ שמעון
לאמיר זען. ס׳איז ריעלי א מחלוקת. יא, ס׳איז דא רבי יהודה אסר׳ט מוקצה אויך בשבת. אבער אונז פסק׳ענען כאילו אזוי ווי אים בשבת און אזוי ווי אים ביי יום טוב. דאס איז די… שבת נעמט מען אן ווי רבי שמעון אז מוקצה איז מותר, און יום טוב נעמט מען אן… דאס איז רב נחמן׳ס חידוש געווען, אז יום טוב נעמט מען אן אז רבי יהודה אזוי ווי… יא, אז שום מקצה איז עס אסור. צו מאכן מיט זיין צוצולייגן א חומרא.
און די טעם… איך זע נישט אז ער ברענגט וואס איז דער מקור פאר די טעם.
א נאך א הסבר: מוקצה איז מער נוגע ביום טוב
ווייל איך וואלט געטראכט דאס אויך מיט אן אנדערע ריזען, איך טראכט אביסל, ווייל שבת, רוב זאכן, רוב סארט מוקצות וואס אונז גייען דא רעדן איז נישט נוגע שבת, ווייל מ׳טאר נישט עניוועי נישט נוצן. איך מיין, ס׳איז דא אופנים וואס ס׳איז נישט נוגע. מוקצה מיינט נישט יעצט בעיקר מיט טלטול, מוקצה מיינט בעיקר נוצן. טלטול איז אן אנדערע זאך, טלטול איז אסור אויך שבת טאקע. אבער יעצט רעדט מען פון טלטול, פון זאכן וואס זענען מוכן, הכל מוכן אצל השבת אויב ס׳איז א גרייטע עסן.
אבער יום טוב איז א זמן וואס מ׳איז זיך מטפל מיט צוגרייטן עסן. סאו אפשר מאכט מער סענס, איך פארשטיי אז איך זאג, ס׳מאכט מער סענס צו אסר׳ן אזא סארט עסן. אזוי זע איך שטייט דא טאקע פון אים, איך האב שוין געטראכט ווי געוויסע זאכן. אבער פירות העומדים לסחורה למשל, איז שבת מותר און יום טוב אסור. איך פארשטיי, אבער עם כל זה, שבת גייט מען זיך נישט קיין סאך פארן מיט די פירות, מ׳גייט ענדליכער נישט טון, און ס׳זאל נעמען. אקעי, אבער יום טוב, דו גייסט נעמען די פירות, דו גייסט אנהייבן צו קאכן.
איך פארשטיי אז ס׳איז עפעס אן אנדערע, די ריעליטי פון פירות, פון הכנת אוכל, יום טוב איז זייער אנדערש ווי שבת, און אין מוקצה רעדט זיך בעיקר פון הכנת אוכל. ס׳איז דא א מאן דאמר וואס ער זאגט מיט יום טוב כל משבת, מיינט נישט נאר ווייל ס׳איז אזוי ווי איך האב געזאגט, ווייל ס׳איז למשל נישט קיין סקילה. נאר ווייל יום טוב איז מטפל, מ׳קאכט, מ׳פאטשקעט זיך, האט מען געמוזט מאכן הגבלות מיט אין די קאכן, מיט אין די זאכן וואס מ׳מעג טון. אקעי, מאכט סענס.
הלכה יח – כיצד? ביישפילן פון מוקצה
Speaker 1: כיצד? גייט עס דער רמב״ם זאגן וואס מיינט דאס מוקצה? כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים. א טשיקן וואס שטייט נישט צו שעכטן, דער טשיקן איז געמאכט לגדל ביצים. און די זעלבע זאך פייגלעך וואס זענען נישט דא אויף צו שעכטן און עסן, נאר זענען געמאכט געווארן יונות שובך, אויכעט מיין איך צו לייגן… שיינקייט וכדומה. יונות שובך מיינט צו לייגן ביצים אין די שובך. אקעי, נישט פאר יעצט. על כל פנים, יעצט עסטו נישט, נישט? אדער פירות העומדים לסחורה, זיי שטייען צו ווערן פארקויפט, נישט אויף צו ווערן געגעסן. כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן.
וואס מיינט “מוקצה”?
די ווארט מוקצה איז אפגעשיידט פון דעם מענטש. דאס איז מלשון קצה? ס׳איז ביי די עק? ס׳איז נישט אין זיין… ס׳איז נישט אין זיין הרייזאן, ס׳איז נישט עפעס וואס ער האט געטראכט פון. איז ואסור לאכול מהם ביום טוב, טאר מען נישט עסן ביי אים יום טוב, עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהם לאכילה, ביז ער האט געדארפט עס אנגרייטן ערב יום טוב, נישט ווען מ׳מאכט עס אויס מוקצה און מ׳גרייט עס אן לאכילה, דעמאלטס מעג מען עס. יא, אונז גייען זען פרטים פון די אלע נאכעס שפעטער, אבער דאס איז דער כלל.
אבל בשבת, הכל מוכן אצל שבת. שבת איז נישטא די זאך. שבת, וואטעווער, איז נישט קיין כלי שמלאכתו לאיסור, אדער ס׳איז נישט פון זאכן וואס מ׳טאר נישט רירן פאר אנדערע סיבות, אזוי ווי די אלע זאכן וואס מ׳האט אויסגערעכנט וואס זענען עסן זאכן. תרנגולת למשל וועט נישט זיין נוגע, ווייל יום טוב שבת קען מען נישט שעכטן. אבער די אנדערע זאכן, למשל די פירות, הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. שבת דארף נישט אן הכנה. און מ׳מעג יא, למשל שבת מעג מען ארויסנעמען פירות פון די אוצר, אזוי ווי דער רמב״ם האט דארטן געזאגט, מ׳טאר נישט אינגאנצן ארויסנעמען די גאנצע אוצר וועגן א שבוע גומות פון אונטן, אבער מ׳מעג ארויסנעמען פירות פון די אוצר, אבער יום טוב טאר מען נישט. זייער גוט.
דער ראב״ד׳ס מחלוקת
מ׳דארף געוואוסט האבן דא אז דאס איז א מחלוקת. דער ראב״ד ברענגט דא אויפ׳ן זייט, לא הכל שוין בזה, נישט יעדער איינער איז מסכים אז מוקצה איז אסור ביום טוב. ס׳איז דא גאונים וואס האבן נישט געפסק׳נט אזוי אז יום טוב איז דא, וואס האבן געפסק׳נט אזוי ווי רבי שמעון אז מוקצה איז מותר אפילו ביום טוב. און שולחן ערוך דער רמ״א ברענגט די שיטה, און ער זאגט אז מ׳פירט זיך אפשר אזוי, אדער מ׳קען זיך סומך זיין דערויף.
חידוש: מוקצה מיינט נישט טלטול
ס׳איז אויך אביסל אינטערעסאנט, ווייל אונז נוצן אייביג די ווארט מוקצה אויף איסור טלטול. דא לאו דוקא אז ס׳איז אסור בטלטול, קען מען מעג מטלטל זיין די תרנגולת. מען מעג אויפהייבן די עפל, לאמיר זאגן לצורך מקומו, איך ווייס נישט וואס. מוקצה דא מיינט אז מ׳טאר נישט נישט פון די זאכן וואס מ׳מעג טון דערמיט אוכל נפש.
ניין, דאס דארף מען געדענקן. די ווארט מוקצה מיינט קיינמאל נישט, און כל התורה כולה, און חז״ל מיינט עס קיינמאל נישט טלטול. ס׳מיינט אלעמאל השתמשות ביי די זאך וואס איז מוקצה מדעתו. וואס אונז רופן מוקצה איז, איך ווייס נישט, ס׳איז א טעות, אבער ס׳איז נישט מדויק לויט די גמרא, נישט די רמב״ם און די שולחן ערוך, קיינער רופט עס נישט אמת׳דיג אזוי.
סאו למשל, מ׳מעג אויסליידיגן א פירות העומדים לסחורה ווייל מ׳דארף די פלאץ. מ׳טאר נישט קאכן די פירות. טאר מען נישט. די זאך וואס מ׳האט מתיר געווען אוכל נפש איז נאר זאכן וואס איז גרייט פאר אוכל נפש, אבער זאכן וואס איז מוקצה מדעתו טאר מען נישט. אבער מ׳טאר נישט מטלטל זיין סתם אזוי, בכל שם.
הלכה יט – נולד
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, וכשם שאסור לאכלה, אזוי ווי מ׳טאר נישט עסן, כאסור לטלטלה. איי, איי, סארי, דו ביסט געוואלט, דו ביסט געוואלט, דו ביסט געוואלט, לאמיר ארומגעדזשאמפט, לאמיר צוריקגיין. וואס איז מוקצה? אקעי, אויף שבת.
וכשם שאסור לו, יעצט איז דא א נייע איסור. חוץ פון מוקצה איז דא א נייע איסור וואס הייסט נולד. נולד איז ענליך צו מוקצה, יא? זאגט דער רמב״ם. ס׳איז א חמור׳דיגע זאך.
נולד איז חמור׳ער ווי מוקצה
מוקצה מיינט עפעס וואס ער האט, אבער ער מארקט זיך מיט דעתו. נולד איז עס נאך מער מוקצה, ס׳טייטש ווייל ער האט עס בכלל נישט. ס׳איז אינגאנצן מוקצה מיט דעתו ווייל ער האט עס נאך נישט אין זיין הענט. אבער דאס איז אפילו יעדער איינער איז מודה. דאס הייסט, אפילו דער וואס זאגט אז מ׳פסק׳נט יא ווי רבי שמעון, אפילו יום טוב, איז מודה אז נולד איז אסור ביום טוב. ס׳איז נישט… נולד איז א שטערקערע מוקצה, מער איז א מוקצה. דאס שטייט אין פירוש המשניות להרמב״ם, כשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור. עפעס וואס איז געבוירן געווארן אויף שבת, איך מיין אויף יום טוב, און פאר יום טוב האט ער עס נישט געהאט, האט ער נישט געטראכט אז ער גייט קענען פון דעם קאכן, טאר מען עס נישט נוצן יום טוב.
דער יסוד: אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב
און ער איז מסביר, דער רמב״ם איז מסביר, חול מכין לשבת, אין די וואכן מעג מען אנגרייטן, אדער די וואכן גרייט אן פאר שבת, און חול, די וואכן, די טעג פאר יום טוב, גרייטן אן יום טוב, אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב. יום טוב אליין טאר מען נישט אנגרייטן פאר שבת, און שבת טאר מען נישט אנגרייטן פאר יום טוב.
איז אזוי, ס׳הייסט, פארוואס הייבט ער נישט אן פשוט מיט די זאך אז די איי איז געבוירן געווארן יום טוב? ווייל לייען די הלכה אז ס׳איז דא. אקעי. איז אזוי, לפיכך, ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה. אן איי וואס איז געבוירן געווארן אין יום טוב, וואס ערב יום טוב איז געווען שבת, איז אסורה, ווייל די איי איז געווארן געענדיגט… מ׳וועט שוין זען אסורים. און שבת. און שבת. און שבת איז א נגולת עומדת לאכילה, אפילו די טשיקן אליין דערפון איז יא געווען עומד לאכילה, סאו די טשיקן איז נישט געווען מוקצה.
פארוואס איז די ביצה אסור?
לכאורה וואלט א מענטש געדארפט טראכטן אז די טשיקן איז געווען מוכן לאכילה, איז די איי וואס איז געלעגן דערין אויכעט. זאגט דער רמב״ם, אבער למעשה, אין די טשיקן האט זיך אנטוויקלט די ביצה אויף שבת. הואיל ומאמש נגמרה הביצה, ווען האט זיך אנגעגרייט די ביצה? די פראבלעם איז נישט אז ס׳איז מוקצה, די פראבלעם איז אז ס׳איז שבת מכין אותן ליום טוב. ס׳איז א נייע זאך, דאס איז אפשר א המשך פון די נושא פון מוקצה, אבער ס׳איז א נייע זאך. שבת, איך גיי צו פאר שבת אדער פאר יום טוב? שבת גרייט נישט צו פאר יום טוב. כלל, דער טאג שבת, דער טאג שבת גרייט נישט צו זאכן פאר יום טוב. ער מאכט א געוויסע הכנה, ער איז געבוירן, דאס הייסט נישט געבוירן, ער האט געמאכט די איי נעכטן, איז טאר מען נישט ניצול, די איי וואס איז געבוירן געווארן אין יום טוב. די פראבלעם איז נישט אז ס׳איז מוקצה, די פראבלעם איז מער אז שבת האט אנגעגרייט די איי. נישט א מענטש האט עס אנגעגרייט, א טשיקן האט עס אנגעגרייט, אבער די שבת איז נישט, ס׳איז געווארן אנגעגרייט אויף שבת. דער טאג שבת איז נישט א טאג וואס איז גרייט צו מאכן פאר מארגן.
די גזירה: אסרוה בכל יום טוב
און יעצט, ממילא, אויב יום טוב איז נאך שבת, פארשטיי איך אז די ביצה שנולדה ביום טוב איז אסור. וואס איז סתם א יום טוב וואס נעכטן איז יא געווען די וואכן? דאך איז דאך חול מכין ליום טוב. זאגט דער רמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב. וואס טוט זיך ווען סתם אזוי, א יום טוב ווען ערב יום טוב איז געווען אין די וואכן, האט זיך דאך די איי געווארן גרייט אין די וואכן ערב יום טוב, פארוואס זאל דאס זיין אסור? זאגט דער רמב״ם, ואסרוה בכל יום טוב, גזירה משום יום טוב שאחר השבת.
טייטש אזוי, מ׳רעדט דאך נישט דא פון למשל א תרנגול וואס איז נישט עומד לאכילה איז אליין מוקצה, סאו ס׳קען זיין אז דעמאלטס וועט די איי דערפון אויך זיין מוקצה ווייל ס׳איז געווען אין די תרנגול. דא רעדט ער, תרנגול העומד לאכילה. וועט דאך זיין די קשיא, די ביצה איז דאך א חלק פון די תרנגול, ס׳איז דאך אין די תרנגול, פארוואס זאל דאס הייסן עפעס ענליך צו מוקצה אדער נולד?
זאגט ער, ס׳איז געשען אין שלבים די איסור. קודם די איסור איז פאר א יום טוב וואס איז זונטאג, ווייל די איי ווערט געגרייט אויף שבת. איינמאל די חכמים האבן גע׳אסר׳ט א ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת, האבן זיי אויך גע׳אסר׳ט ביצה שנולדה ביום טוב סתם.
די גזירה אויף שבת
פארוואס? אטו יום טוב אחר השבת. און נישט נאר דעם, נאר וכן, פירט ער אויף די נעקסטע לעוועל, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה. די זעלבע זאך א ביצה וואס איז געבוירן געווארן סיי וועלכע שבת, טייטש ס׳איז געבוירן געווארן שבת פאר יום טוב נאך. נאכאמאל, די זעלבע זאך וואלט געדארפט זיין, אויב יום טוב איז פאר שבת, וואלט געווען די זעלבע זאך: חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין שבת מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת. אז אויב ס׳וואלט געווען געבוירן געווארן די איי, יום טוב וואלט געווען פרייטאג, וואלט געווען די זעלבע זאך,
הלכות יום טוב – פרק א: ביצה שנולדה ביום טוב, יום טוב שני של גלויות
הלכה כ (המשך) — דין טלטול ביצה שנולדה ביום טוב
אבער אפילו סתם א שבת, וואס איז א נארמאלע שבת, ס׳איז נישט געווען ערב שבת, איז נישט געווען קיין יום טוב, נאך אלץ אסור גזירה פון שבת אחר יום טוב.
סאו בקיצור, די הלכה למעשה קומט אויס אז א ביצה וואס איז געבוירן סיי שבת סיי יום טוב, טאר מען נישט עסן יענעם טאג.
און נישט נאר מ׳טאר נישט עסן, וכשם שאסורה לאכלה, אזוי ווי מ׳טאר נישט עסן די איי, כך אסורה לטלטלה. איך מיין אז די ריזען איז נישט א נייע איסור וועגן ס׳איז מוקצה מחמת נולד, פשוט ווייל מ׳קען נישט גארנישט טון דערמיט, אזוי זאגט ער דא. ס׳איז אזוי ווי א… די איינציגע זאך וואס מ׳קען טון מיט א ביצה איז עס עסן, און… יא.
דין תערובת — דבר שיש לו מתירין
זאגט דער רמב״ם, דא קומט צו א גרויסע חומרא. זאגט דער רמב״ם, אפילו נתערבה באלף, אפילו אויב די איי האט זיך אויסגעמישט מיט טויזנט אנדערע אייער וואס זענען יא מותר, וואס זענען געבוירן געווארן פאר יום טוב, איז כולן אסורות.
פארוואס? שהרי דער איסור פון די איי איז דאך נישט עפעס א… די איי איז טריפה צו וואס, ס׳איז נאר עפעס וואס מ׳טאר נישט טון היינט יום טוב. למחר יותרו הכל, מארגן גייט די איי ווערן מותר.
און ס׳איז דא א הלכה, כל דבר שיש לו מתירין, יעדע זאך וואס האט א וועג וויאזוי ס׳זאל ווערן מותר, אפילו באלפי אלפים אינו בטל. ס׳איז דא אייביג א כלל פון ביטול, אז אן איסור קען ווערן בטל אין א רוב היתר. איז לויט די חשבון, ווייל די איי וואס איז געווארן אויסגעמישט צווישן די אנדערע אייער, וואלטן געדארפט… אלע אנדערע אייער וואלט מען געדארפט מעגן עסן.
אבער היות אז די איי גייט ווערן מותר גלייך נאך יום טוב, און ס׳איז א דבר שיש לו מתירין, טאר מען נישט מטלטל זיין אדער עסן די אלע אייער וואס האט זיך אויסגעמישט דערין א ביצה שנולדה ביום טוב.
Speaker 2: איין מינוט. ווייל די ריזען איז, אזוי ווי רש״י זאגט, וואס דארפסטו מתיר זיין היינט? ווארט אויף מארגן, וועסטו עסן מארגן.
Speaker 1: יא.
הלכה כ (המשך) — ביצים גמורות שנמצאו בתרנגולת שנשחטה ביום טוב
יעצט גייען מיר זען נאך איין אופן וואס ס׳איז יא מותר צו עסן די ביצה אין יום טוב. אן אינטערעסאנטע הלכה.
אבער השוחט תרנגולת ביום טוב, איינער שעכט א תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות, ער טרעפט געענדיגטע ביצים אין די תרנגולת, וואלסטו געזאגט אז ס׳האט זיך געענדיגט נעכטן, ס׳איז די זעלבע פראבלעם, ס׳איז דאך אנגעגרייט בערב יום טוב. אבער הרי אלו מותרות.
פארוואס? לפי שאין זה דבר מצוי תמיד, דאס איז נישט אזא דבר מצוי אז מ׳זאל עסן ביצים דורך נישט די געהעריגע וועג אז די ביצים ווערן געבוירן, נאר דורך טרעפן. ס׳איז נישט קיין דבר מצוי. ודבר שאינו מצוי אלא קרי הוא, אלא נולד ונעשה במקרה, לא גזרו בו. אויף א זאך וואס געשעט זעלטן האבן די חכמים נישט גוזר געווען.
דיון: דער נאטור פון גזירות חכמים — קאנקרעט אדער אבסטראקט?
Speaker 2: ניין, דער איסור איז אויף א דבר מצוי.
Speaker 1: יא, דו מיינסט אויף דעם האט מען בכלל נישט געמאכט די איסור. די איסור האט זיך שוין אנגעהויבן. די איסור איז אויף א ביצה שנולדה, נישט אויף עפעס א נייע היכי תמצא צו פארטרעפן א ביצה.
פשט איז, איך מיין אז מ׳דארף לערנען די לומדות אין דעם, אז דער איסור פון די חכמים איז נישט אויף די הגדרה מופשטת פון א דבר שהוכן מערב יום טוב. דאס איז די ריזען פארוואס זיי האבן גע׳אסר׳ט א קאנקריט זאך. אבער אויב דו האסט אן אנדערע פאל, וואס הייסט דבר שאינו מצוי לא גזרו? ס׳איז א פשוט׳ע זאך. די חכמים וואס זענען ערגעץ וואו געזעצן און געמאכט א גזירה, האבן זיי גענומען די אלע ביצים וואס ווערן געבוירן. ער זאגט, הרי אלו אסורים. אבער די ביצה וואס מ׳האט געטראפן האבן זיי נישט געזאגט.
פארוואס האבן זיי נישט געזאגט? ווייל ס׳מאכט זיך נישט, ס׳איז נישט נוגע, ס׳פעלט נישט אויס צו מאכן גזירות אויף זעלטענע זאכן.
אבער פון דא לערן איך מיין שיטה, ס׳שטימט מיט מיין שיטה, אז די גזירות פון די חכמים זענען אויף קאנקריטע זאכן, נישט אויף הפשטות, נישט אויף כללים. פארשטייסט?
איך וויל טענה׳ן, אויב איינער פון די שומעי השיעור וויל זיך דינגען מיט מיר, איך האב זייער אסאך ראיות פון די רמב״ם אויף מיין וועג פון טראכטן אין דעם. אבער אויב איינער וויל זיך דינגען, זאל ער זיך דינגען און שרייבן אז ס׳איז שטותים און ברענגען ראיות. אבער אן א ראיה קאונט עס נישט.
Speaker 2: שיקן א פעקס, אויב ער האט נישט קיין וואטסעפפ קען ער שיקן א פעקס.
Speaker 1: וואו וויל ער שיקן די פעקס?
Speaker 2: איך ווייס נישט, איינער פון די יוני שובע, איך ווייס נישט.
הלכה כא — יום טוב שני של גלויות
זאגט דער רמב״ם ווייטער. יעצט גייט דער רמב״ם אריין אין די הלכות. עד כאן, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, זייער א לאנגע פרק, ווייל ער וויל זאגן אלע כללים פון יום טוב אין איין פרק לכאורה, דאס איז די ריזען פארוואס ס׳איז אזוי לאנג.
ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס מ׳טאר נישט טון אלס יום טוב. יעצט גייען מיר לערנען ווען איז בעצם יום טוב.
פריער האט דער רמב״ם געזאגט אז ס׳איז דא זעקס טעג וואס הייסט יום טוב.
Speaker 2: יא, ער האט געזאגט זעקס טעג.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, יעצט גיי איך זאגן א סיקרעט אז עכט איז דא צוועלף טעג?
Speaker 2: יא, ס׳איז נישט קיין סיקרעט, ווייל יעדער איד וואס וואוינט אין חוץ לארץ ווייסט דערפון.
Speaker 1: פארדעם וואס דער רמב״ם הייבט אן מיט טוט עס, ער איז נאר מסביר פארוואס.
דברי הרמב״ם — יום טוב שני: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדש בגלות
זאגט דער רמב״ם, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים” — דער רמב״ם האט געשריבן משנה תורה, האט ער נאך געוואוינט אין חוץ לארץ, ער האט געוואוינט אין…
Speaker 2: א קורצע וויזיט.
Speaker 1: ער זאגט, “וזה שאנו עושים בחוץ לארץ כל יום טוב מאלו”, די אלע ימים טובים וואס מ׳האט פריער אויסגערעכנט, טוען אונז “שני ימים”, ס׳טייטש צוויי ערשטע טעג פסח, צוויי ערשטע טעג שבועות, און אזוי ווייטער.
זאגט דער רמב״ם, וואס איז דאס? “מנהג הוא”, דאס איז א מנהג. “ויום טוב שני”, דאס ווערט גערופן יום טוב שני, “מדברי סופרים הוא”. ס׳איז אינטערעסאנט אז ער זאגט דאס ווארט מנהג, און נאכדעם זאגט ער מדברי סופרים. “והוא מדברים שנתחדשו בגלות” — דאס זענען פון די זאכן וואס זענען נתחדש געווארן ווען די אידן זענען געגאנגען אין גלות.
דאס מיינט אז ווען די אידן זענען געווען אין ירושלים און אין ארץ ישראל איז נישט געווען צוויי טעג יום טוב. איינמאל מ׳איז געגאנגען אין גלות, האט זיך אנגעהויבן די מנהג.
דיון: מנהג און מדברי סופרים — א סתירה?
איך טראכט אז ס׳קען זיין אז מנהג מיינט ער היינט וואס אונז טוען, ווייל אונז ווייסן שוין יא די קביעות החודש, אבער יום טוב שני די ארגינעלע איז מדרבנן, ווייל ס׳איז געווען א ספק. פאר ס׳איז געווען דער לוח איז עס געווען א ספק, איז עס געווען א דברי סופרים. יעצט האט שוין נישט דער תוקף פון דברי סופרים, נאר ס׳האט א תוקף פון מנהג?
איך ווייס נישט, ווייל להלכה איז נישטא קיין חילוק צווישן תוקף און חומרות צווישן מנהג און דברי סופרים.
Speaker 2: יא, ער איז מסביר דאס. ער גייט עס מער מסביר, ער צייכנט צו אז קידוש החודש איז בעסער למדות, אבער אזוי פארשטייט מיינט איך האב מיר געקענט דא טיילן, ווייל ס׳איז דאך א סתירה.
Speaker 1: יא, מנהג און דברי סופרים איז נישט די זעלבע זאך. ס׳איז א מנהג צו טון ווייטער דברי סופרים.
בני ארץ ישראל עושין רק יום אחד
זאגט דער רמב״ם, פאר די סיבה, ווייל ס׳האט צו טון מיט גלות, “אין עושין בני ארץ ישראל שני ימים”. בני ארץ ישראל האבן קיינמאל נישט באקומען דעם מנהג, און זיי טוען נישט שני ימים. נאר ווען? מיט ראש השנה. “בלבד ראש השנה”, וואס דער רמב״ם האט אים שוין געזאגט אז ראש השנה הייסט אזוי ווי איין טאג,
Speaker 2: ניין, ווייל ער האט נישט אויסגערעכנט אין די זעקסטע הלכות.
Speaker 1: ניין, דאס אלע יום טוב וואלט ער גערעכט דא זעצט. ער האט יא שוין געדערמאנט אין הלכות שבת, אויב איך געדענק, איז שוין געווען דערמאנט.
Speaker 2: אה, נישט אין הלכות שבת, נאר אין הלכות עירובין, לגבי די ווען מ׳מאכט אן עירוב תחומין פאר מספק, האבן מיר עס דערמאנט דארטן חילוק, אבער נאכנישט מבזק זיין די יסוד יסוד שטייט דא. נישט דא, נאר קידוש חודש איז אמת.
הפניה להלכות קידוש החודש
זאגט דער רמב״ם, די פארשטיין די ענין פארוואס מ׳האט געדארפט מאכן צוויי טעג יום טוב, מיט וואס ראש השנה איז אנדערש ווי אנדערע ימים טובים, דאס איז די אריכות אין הלכות קידוש החודש. הלכות קידוש החודש מספר זה, אין ספר זמנים, סוף ספר זמנים, איז דא הלכות קידוש החודש. די שווערע הלכות וואס ר׳ יצחק האט מיר יעצט שוין מסביר געווען…
Speaker 2: ניין, די שווערע הלכות איז די המשך. דאס איז נאר די הלכות פון די ערשטע פרק אדער צווייטע פרק.
Speaker 1: דארטן וועל איך מבאר זיין עיקר מנהג זה, דער מנהג פון צולייגן נאך א טאג יום טוב. און דארטן האב איך אויך מסביר, מאיזה טעם פארוואס ראש השנה איז טאקע אנדערש? מאיזה טעם עושין ראש השנה, פארוואס איז ראש השנה אנדערש? אז ראש השנה מאכט מען יא שני ימים בכל מקום אויך אין ארץ ישראל.
עיקר מיין איך מיין די ריזען, די שורש, אזוי ווי עיקר מלשון שורש, די ריזען פארוואס ווי קומט עס, און פארוואס יום טוב ראש השנה איז אנדערש.
אקעי, סאו מ׳וועט ווארטן אויף דארט.
דיון: מנהג, מדברי סופרים, ונתחדשו בגלות — דריי הגדרות
ס׳איז דא דריי הגדרות: מנהג, מדברי סופרים און שנתחדשו בגלות. איך מיין אז די נתחדשו בגלות קומט בעיקר צו זאגן דא אז ס׳איז א גלות זאך. על כל פנים, ס׳איז נישט אמת די גדולה אין גלות, אז די פון די ארץ ישראל. ארץ ישראל וואס מען דארף לערנען אין הלכות קידוש החודש. צו ס׳איז דא א דין ארץ ישראל אדער נישט, אבער די מחלוקת השי״ת איז שוין, איך געדענק נישט וואס דער רמב״ם׳ס שיטה איז.
אקעי, יא.
דיגרעסיע: צוויי טעג יום טוב — א זכר לגלות
סאו יעדן טאג צוויי טאג יום טוב דארף א איד זיך דערמאנען. יעצט זענען מיר דאך אין די ימי בין המצרים, און וויינט מען אויף די גלות. אבער אויך איז די צוויי טאג יום טוב באוויינט מען, ס׳איז דברים שבגלות.
Speaker 2: איז דאך דא צוויי טאג יום טוב? נישט אזוי געפערליך ביי צוויי טאג יום טוב. מ׳דערמאנט זיך אז מ׳איז אין גלות.
Speaker 1: אונזער זיידע דער עטרת יהושע האט געוואלט ארויפגיין אין ארץ ישראל, אבער ער האט געזאגט אז ער איז נישט גרייט מוותר צו זיין אויף קדושת יום טוב.
Speaker 2: אפשר דאס איז פון די מעדים טובים, וואס דאס איז די ערשטע חפשופר׳ס דרכות.
הלכה כב — חומרת יום טוב שני
זאגט דער רמב״ם, יום טוב שני, דער יום טוב שני, אפילו שבדברי סופרים, הגם ס׳איז נאר א בגדר מנהג אדער בגדר דרבנן, זאלסטו נישט טראכטן אז מ׳איז מער מקיל? איך ווייס אז א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז ספיקא דרבנן איז מען אייביג מקיל אז ס׳איז דא פארשידענע קולות? ניין, חס וואס איז אסור בראשון, אסור בשני. דער וועג וויאזוי מ׳האט אוועקגעשטעלט די תקנה איז, אז וואלט עפעס איז אסור אין יום טוב ראשון, איז אסור ביום טוב שני. נאר קליינע חילוקים ווי דער רמב״ם גייט נאך אביסל אויסרעכענען. איך וועל שוין זאגן, לענין מת, איינס און א האלב חילוקים, צוויי חילוקים, מ׳וועט שוין זען.
עונש על חילול יום טוב שני
וכל המכלל יום טוב שני, איינער וואס איז יא מכלל יום טוב שני, אפילו של ראש השנה, אפילו יום טוב שני של ראש השנה, וואס איז א גדר לעצמו, אזוי ווי ער האט שוין געזאגט, איז ער מכלל סיי וועלכע וועג. בין בדבר שהוא משום שבות, נאר א שבות, וועט ער טראכטן אז ס׳איז צוויי דרבנן׳ס, אדער בין מלאכה, א געהעריגע מלאכה, אדער שיצא חוץ לתחום, מ׳האט געטון די איסור דרבנן, אדער די לאו, די אורייתא פון ארויסגיין חוץ לתחום.
דעמאלטס? דער רמב״ם האט אים שוין געזאגט אז יום טוב איז עתיד תחום.
Speaker 2: יא. אין הלכות תחומין, אין הלכות עירוב, איז געשטאנען בפירוש גאנצע הלכות פון תחומין פון יום טוב. אבער דא ווען ער האט אויסגעלייגט… איך ווייס נישט צו מ׳דארף זאגן, ניין, ער האט געזאגט, אבער איך מיין אז ער איז שוין געשטאנען אין הלכות עירוב בפירוש.
Speaker 1: ביי שיצא בחוץ לתחום, מכין אותו מכת מרדת. אויב ער איז יום מחלל יום טוב, איז ער מכין אותו מכת מרדת. אדער, ס׳איז דא צוויי אפשענס וואס מ׳קען אים טון שטראפן, אדער אין מכת מרדת. אוי מנדין אותו אם לא יהיו מן התלמידים, אויב ער איז נישט פון די תלמידי בית המדרש.
אונז האבן געלערנט אין הלכות תלמוד תורה דאכט זיך, אז א תלמיד חכם דארף מען מער אכטונג געבן אז מ׳זאל נישט סתם אזוי געבן נידן פאר א תלמיד חכם, ווייל ס׳איז א ענין פון כבוד. ענדערש נעמען מיר אריין אין א קליינע שטיבל ווי קיינער זעט, נישט געבן גוטע פעטש, און אינדרויסן זאל מען אים געהעריג מכבד זיין. אינטערעסאנט.
און דאס איז פון די מקומות שמן הדין על כבוד הרב, וואס מ׳האט געלערנט אז נידי קומט אלעמאל, איינער מזלזל אין די סמכות פון די חכמים קומט אים א נידי. ער איז מזלזל אין יום טוב שני, איז ער זיך מזלזל אין די חכמים אדער די מנהג וואס האט עס געמאכט, קומט אים אין מלקות. אבער אויב ער איז א תלמיד, דעמאלטס קומט ער נישט א נידי און מ׳געט אים אין מלקות אינסטעד.
דיון: תלמיד חכם — נידוי אדער מכת מרדות?
אינטערעסאנט, א תלמיד חכם כאפט מער פעך. מ׳דארף וויסן וואס איז ערגער, א נידי אדער א גוטע פעטש.
Speaker 2: די רוחניות איז ערגער, א תלמיד חכם נעמט מען א נידי אדער א גוטע פעטש. נידי איז ערגער. אבער זיכער נישט שלאגן ברבים. שלאגן ברבים איז לכאורה אזוי.
Speaker 1: אבער לאמיר פארשטיין זייער אינטערעסאנט. ס׳קומט אויס אז דער רמב״ם האט פארדרייט עס. דאס הייסט, אין דארט, אויב איך האב געטרענק ריכטיג, האט מען עס געלערנט אז מען באקומט א נדהי, א תלמיד חכם באקומט א כלא, און ער באקומט נישט קיין נדהי. יעצט, דער רמב״ם גייט אבער פארקערט, ווייל דער רמב״ם גייט…
הלכות יום טוב פרק א – סיום: מכת מרדות, מת ביום טוב שני, שתי קדושות, ושבת הסמוכה ליום טוב
הלכה ז (המשך) — מכת מרדות vs. נידוי פאר א תלמיד חכם
Speaker 1:
אינטערעסאנט, א תלמיד חכם כאפט מער פעטש. מ׳דארף וויסן וואס איז ערגער, א נידוי אדער גוטע פעטש. איך וויל נאר אז א תלמיד חכם נעמט מען א נידוי אדער א גוטע פעטש. נידוי איז ערגער. ס׳איז דאך אבער זיכער נישט שלאגן ברבים. שלאגן ברבים איז לכאורה אזוי ווי נידוי. לאמיר עס טון מיט צינען.
Speaker 2:
רייט, אבער לאמיר פארשטיין זייער אינטערעסאנט. ס׳קומט אויס אז דער רמב״ם האט פארדרייט עפעס. דאס הייסט, אין דארט, אויב איך האב געטרענק ריכטיג, האבן מיר געלערנט אז מ׳באקומט א נידוי. א תלמיד חכם באקומט א כלא, און דאס באקומט נישט קיין נידוי. רייט? דער רמב״ם גייט אבער פארקערט, ווייל דער רמב״ם גייט דאך מיט זיין כלל אז יעדע דרבנן קומט דאך מכת מרדות, סאו הייבט ער אן מיט די חיוב מלקות. נאכדעם זאגט ער, אבער אז דער חכם האט א כלא אז ער באקומט נישט קיין נדוי מלקות, נאר נדוי. ער לייגט אראפ די הלכה פארקערט, ווייל ער גייט זייער שטארק מיט זיין כלל אז יעדע דרבנן קומט מכת מרדות. און דעמאלטס איז אים שווער, פארוואס וועט נישט יעדער באקומען מכת מרדות? ווי קומט אריין א נדוי? ס׳קומט אויס אז ס׳מאכט עס אריין אז ס׳איז א כלא פאר די חכמים.
דיון: נידוי — פאר ווער איז עס?
Speaker 1:
מ׳דארף וויסן ווער באקומט נדוי. ס׳קען עפעס זיין אזוי ווי אז נידי איז נאר פאר געוויסע מענטשן, ווייל איינער וואס איז זייער א גרויסע אמרות, האט ער נישט אנגעהויבן דער נידי.
Speaker 2:
ניין, ניין, נישט אמת. נידי, ווייטער דארף מען אים געבן פעטש.
Speaker 1:
פארוואס זאגסטו?
Speaker 2:
הלכות נידי איז זייער אן ערנסטע זאך. ס׳איז נאר איינער וואס איז טאקע פארט פון די פרוגראם. יעדער איינער וואס קומט נישט אין בית המדרש, און ער ווייסט אים דאך נישט צו ער איז מחלל יום טוב שני. מ׳רעדט דאך פון… מ׳גייט אים אריינלאזן אין בית המדרש.
ער הייבט אן אן אינטערעסאנטע לשון. ער הייבט אן… זיי וואלטן געדארפט אנבריינגען מנדן. רוב מענטשן זענען נישט מיט די תלמידים. זיי זאגן מנדן אותו, פאר אלע חכמים זאלן מיר געבן מכת מרדות. זיי זאגן נישט אזוי, ווייל אלע די רמב״ן האט געקומען פארענטפערן. דאס איז מיר שווער געווען, און פאר דעם האב איך געקענט עס פארענטפערן. ס׳איז טאקע, איך מיין אז דער רמב״ן האט געטוישט וועגן דעם, באט מ׳קען…
דיון: מכת מרדות אויף יום טוב
Speaker 1:
מען דארף וויסן ווען מען געבט אים די מכת מרדת, ווייל שבת אליין טאר מען נישט געבן קיין…
Speaker 2:
ניין, יום טוב נישט. מען געבט אים מארגן.
Speaker 1:
מארגן. און נידי קען מען יא טון היינט.
Speaker 2:
כשם של ראשון, נאך א זאך וואס מען טאר נישט. כשם של ראשון, עשו בהספד ותעמות.
Speaker 1:
ניין, ס׳קען זיין. איך טראכט, אפשר וועגן דעם… איך ווייס נישט. קען זיין אז מכת מרדת מעג מען יא געבן יום טוב, און אפשר נאר מרדת וואס איז א דורך עונש.
Speaker 2:
יא, מען קען עס זאגן.
Speaker 1:
טו מיר א טובה. פאר דעם איז די מלחמה צו געבן פעטש יום טוב. אבער די גאנצע פוינט פון מכת מרדת איז נישט אז מען וויל האלטן… ווייל ס׳איז דאך אן ענין אז מ׳זאל קויפן זיין. ווערט דאס געזאגט?
Speaker 2:
דו האלטסט אין דעם זאגן, ס׳איז נישט ריכטיג. מלקות מרדות איז אן עונש. אזוי ווי דער רמב״ם, אזוי ווי מלקות דאורייתא, ס׳איז דא אויף די רבנים באקומט מען מלקות מרדות. דאס איז אן.
Speaker 1:
אה, גוט. ס׳האט זיך דא אויסגעמערקט, יא?
Speaker 2:
מאך אן דא.
הלכה ח — כשם שראשון כך שני: הספד, תענית, ושמחה
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם, ווייטער, נאך אן ענין וואס איז אין יום טוב שני, זאגט ער, כשם שריתין, ווייל ס׳איז נאך נישט געזאגט די הלכה. ער האט נאכנישט געזאגט די הלכה, ער זאגט אונז דאך, ער איז אסור בספד אדער בהספד ותענות. יום טוב ראשון איז אסור בהספד ותענות. וחייב בשמחה איז ביי א מצוה פון שמחה. כך השני, אויך יום טוב שני שלגלו האט אויך די זעלבע חיוב פון איסור השפד תענות און חיוב שמחה.
חידוש: גלייך לחיוב, נישט נאר לשלילה
Speaker 2:
ניין. דו זאלסט נישט מיינען אז יום טוב שני איז נאר די זעלבע אז מ׳באקומט פעטש און מ׳טוט עס נישט. ס׳איז אויך די זעלבע לחיוב, ווייל מ׳זאל זיך פרייען פונקט אזוי פון יום טוב שני ווי יום טוב. ואין בנין הפרש איז נישט דא קיין חילוק צווישן יום טוב שני און יום טוב ראשון, אלא… ס׳טייטש למעשה, ס׳טייטש ס׳איז א גרויסע חילוק צווישן דאורייתא דרבנן, אבער אויף למעשה להנהגה, אלא איז געווען א מת בעלבד. מיט א מת פירט מען זיך אנדערש יום טוב ראשון און יום טוב שני. ס׳איז פאר לעבעדיגע מענטשן מאכט נישט אויס צו ס׳איז א דאורייתא דרבנן, פאר טויטע מענטשן מאכט עס יא אויס.
לענין מת
Speaker 2:
למדות, זאגט ער אזוי, א מת ביום טוב ראשון, איינער וואס איז געשטארבן ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו הגוים, נאר גוים זאלן זיך מסתר זיין מיט די קבורה. אידן טארן זיך נישט מטפל זיין מיט א מת. אבער ביום טוב שני איז יא יתעסקין בו ישראל. ביום טוב שני מעגן יא, אויף דעם האט מען מקיל געווען משום כבוד המת אז מען מעג יא זיך מתעסק זיין מיט דעם.
און מסביר דאס, ועושה ענו כל צרכיו, ס׳טייטש מען מעג טון מלאכות, נישט סתם מוקצה אדער איך ווייס נישט וואס טרחה. מען מעג טון, כגון עשית המטה, מען מעג מאכן א בעט, אדער ניין תכריכים, אדער קציצת הבשמים. אפשניידן בשמים אז צו ארומלייגן ארום די מת זאל גוט שמעקן, וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי א מת ככל הוא חשוב. יום טוב שני האבן חכמים געזאגט אז ווען ס׳האנדלט זיך פון א מת זאל מען עס באטראכטן ווי א יום חל, ואפילו בשני יום טובים של ראש השנה, וואס דער צווייטער טאג איז אפשר מער חמור, ווייל מ׳קוקט עס אן ווי די זעלבע ווי איין לאנגע טאג, אויך לענין מת האט מען מקיל געווען אויך לענין יום טוב שני של ראש השנה. איז דער ענין פון מת.
הלכה ט — שתי קדושות הן: נולד ומוקצה ביום טוב שני
Speaker 2:
גייען מיר לערנען נאך איין הלכה וואס האט צוטון מיט די גדר פון יום טוב שני של גלויות. זאגט דער רמב״ם אזוי: “שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן”, מ׳קוקט עס אן ווי צוויי עקסטערע קדושות, צוויי עקסטערע לעוועלס, צוויי עקסטערע דרגות פון קדושה, “ואינן כיום אחד”. דו קוקסט עס נישט אן ווי ס׳איז איין לאנגע טאג. מ׳זאגט נישט אז ס׳איז איין לאנגע טאג פון, לאמיר זאגן, ביידע טעג פסח ווי איין לאנגע טאג. מ׳קוקט עס נישט אן אזוי.
נפקא מינה: מוקצה ונולד
Speaker 2:
למה נפקא מינה? זאגט ער אזוי: “לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב הראשון או שנולד בראשון”, עפעס וואס איז געווען מוקצה ביום טוב הראשון, יום טוב הראשון האט ער נישט געטראכט פון דעם עס צו עסן, אדער ס׳איז געווען נולד בראשון, “אם הכין עצמו לשני”, אויב האט ער יא, צווייטע טאג יום טוב האט ער שוין יא געטראכט, ווען ס׳איז אריינגעקומען צווייטע טאג יום טוב האט ער שוין יא געטראכט אז ער גייט למשל נוצן די תרנגול נישט נאר פאר ביצים נאר צו שעכטן, “הרי זה מותר”, ווייל ווען ס׳איז אריינגעקומען די נייע יום קדושה איז עס שוין נישט געווען מוקצה.
דוגמאות
Speaker 2:
ער איז מסביר, “כיצד? ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון”, וואס נארמאלערהייט וואלט מען געזאגט אז ס׳איז מוקצה ווייל ערב יום טוב איז עס נאכנישט געווען ניצוד, ס׳איז נאכנישט געווען געפאנגען, “יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון”, א זאך וואס איז געווען מחובר לקרקע וואס מ׳האט אויסגעריסן בראשון, וואס דאס וואלט געווען אסור ווייל בראשון איז עס נאך געווען מוקצה, “יאכל בשני”.
הלכה י — לכחול את העין ביום טוב שני
Speaker 2:
“וכן”, נאך עפעס וואס מ׳מעג, “מותר לכחול את העין ביום טוב שני”, פיין אינטערעסאנט, ער לייגט עס גלייך צו דעם. נאך עפעס א היתר וואס מ׳האט מער מקיל געווען יום טוב שני, “לכחול את העין”, לייגן, שמירן א משחה, שמירן קרים אויף די אויגן ביום טוב שני, “אף על פי שאין שם חולי”. געווענליך טאר מען נישט כוחל זיין את העין.
דיון: וואס פאר אן איסור איז כחילת העין?
Speaker 1:
איך מיין ס׳איז א… אין הלכות שבת האבן מיר דאס געהאט אלס צובע? ס׳איז א גדר צובע? נישט אזוי קלאר וואס ס׳איז, איך געדענק ס׳איז עפעס. וועלכע איסור איז לכחול את העין? ס׳איז א…
Speaker 2:
נישט צובע, ס׳איז דאך געווען אן איסור דאורייתא. אפשר איז עס אן ענין פון… מ׳וואלט געווען אסור אלס שחיקת סממנים אפשר, אויב איך געדענק אז ס׳איז א סארט רפואה, און ס׳וואלט געווען אסור אלס שחיקת סממנים. “אף על פי שאין שם חולי”, ס׳איז א היתר וואס מ׳האט געמאכט אויף יום טוב שני.
חידוש: פארוואס מקיל ביום טוב שני?
Speaker 1:
אפשר איז דאס ווייל איך טראכט א תורה׳לע, ווייל דאס איז א זאך וואס פעלט אויס. ס׳פעלט נישט אויס יעדן טאג, אבער די צווייטע טאג פעלט שוין אויס.
Speaker 2:
אה, אזוי ווי דו האסט געזאגט לגבי שאווער.
Speaker 1:
נו נו. יא, איך האב א ראיה פון דעם. הייבט מיר שאין שם חולי.
Speaker 2:
יא, איך וואלט דאך געטראכט. אקעי.
הלכה יא — שני ימים טובים של ראש השנה: יום אחד הם, ושבת הסמוכה ליום טוב
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם, אבער מ׳דארף וויסן די כלל אז מ׳רעכנט עס צו א צווייטע גמילה, און מ׳קען רעכן יעדער טאג עקסטער לגבי די איסור נולד. דאס איז די עיקר נפקא מינה.
חילוק: ראש השנה vs. שאר ימים טובים
Speaker 2:
פריער האט דער רמב״ם געזאגט אז אויך יום טוב ראש השנה, למשל לענין מת, הייסט אזוי ווי אלע אנדערע שני ימים טובים, וואס דאס איז נאר לענין וואס מ׳האט פריער געלערנט. אבער לענין דאס אז ס׳איז שתי קדושות, איז מדבר גרעווען שני ימים טובים של גלויות, די שני ימים טובים וואס מ׳האלט נאר אין גלות. אבער שני ימים טובים של ראש השנה, וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳טוט אויך אין ארץ ישראל, איז די אנדערע יום אחד חשובים לכל אלו הדברים, לגבי די אלע זאכן וואס מ׳האט יעצט אויסגערעכנט לגבי נולד, נולד, נולד, איז אזוי ווי איין טאג. און אפשר די חילוק איז נאר אלול נומת בלבד.
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
אבל ביתו שנולד בראשון של ראש השנה. לענין, די ביתו שנולד זאל יא סורים בשנים, ווייל מ׳קוקט עס אן ווי ס׳איז די זעלבע טאג. ס׳הייסט נישט ווי ווייל ווען ס׳איז אריינגעקומען די צווייטע טאג איז עס שוין יא געווען מוכן. ווייל איין טאג, ווען ס׳איז אריינגעקומען ראש השנה איז עס נישט געווען מוכן, און ביידה טעג הייסט איינס.
שבת הסמוכה ליום טוב
Speaker 2:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, שבת איז סמיכה ליו״ט. זאגט דער רמב״ם, שבת איז סמיכה ליו״ט, וואס איז סמיכה ליו״ט? ס׳איז גלייך נאך יום טוב, ונולדו ביצה באחד מ׳הם. ס׳איז געבוירן געווארן א ביצה אדער גלייך נאך.
Speaker 1:
אה, סמיכה, ס׳איז נישט קיין חלילה וועג. אקעי.
Speaker 2:
ונולדו ביצה, ס׳איז געבוירן געווארן א ביצה אדער שבת ערב יום טוב, אדער יום טוב ערב שבת. איז אסורה בשני. אנדערש ווי צוויי טעג יום טוב. ב׳ ווייסט נישט אז אין עולדת ביום ראשון איז מותר בשני חוץ פון ראש השנה, אבער שבת און יום טוב נישט ווייל ס׳איז צוויי אנדערע קדושות, אבער מ׳האט געלערנט פריער די כלל, שבת אינו מכל יום טוב, ויום טוב אינו מכל לשבת. אפילו אין עולדת ביום טוב שני לא תאכל בשבת השמיכה לו. דאס הייסט, וואס זיי האפן? דער ערב דבשינא וועט אויך נישט העלפן אויף דעם.
דיון: פארוואס העלפט נישט הכנה ביום טוב שני לשבת?
Speaker 1:
אינטערעסאנט. אפשר יא?
Speaker 2:
די ווארט איז אבער די עיקר לגבי אז… דאס אז יום טוב שני איז א ספק, דאס העלפט נאר פאר נעכטן. אבער אז יום טוב אין שבת איז עס ווייטער, דער דרבנן׳דיגער יום טוב קען נישט מאכן פאר שבת. ס׳איז דא די זעלבע איסור פון עולד.
סיום פרק א׳ — כללי מלאכת יום טוב
Speaker 1:
ס׳איז דא די קיין פרק א׳ וואס מ׳לערנט די עיקר כללים פון הלכות יום טוב, און די רעסט פון הלכות יום טוב איז בעצם די פרטים פון די כללים. שטימט?
Speaker 2:
יא, זייער גוט. אין די נעקסטע פרק גייט דער רמב״ם מער מרחיב זיין אויף מוקצה און…
Speaker 1:
וועל, באופן כללי, יא, אבער איך מיין אז ס׳איז דא פרקים וואס רעדן וועגן אוכל נפש מער. בקיצור, מ׳דארף מפרט זיין די אלע כללים וואס מ׳האט יעצט געלערנט. וואס הייסט טאקע אוכל נפש? וואס הייסט טאקע מוקצה? די אלע חילוקים. וואס איז ענליך די זעלבע ווי שבת, ווייסט מען נישט פון וועלכע שבת, אבער די אלע חילוקים פון שבת וואס מ׳האט יעצט געלערנט דארף מען בעצם מסביר זיין.
Speaker 2:
ניין, דער פרק איז כללים, אבער ס׳האט אויך אסאך וואס ס׳גייט יא אריין אין פרטים.
Speaker 1:
איך האב נישט געזען קיין איין פרט. איך מיין, פרט וואס איז אזוי ווי א דוגמא פאר די כלל.
Speaker 2:
יא, אמת.
Speaker 1:
יא, אבער איך מיין אז דאס איז בעיסיקלי. נאכדעם איז דא אין הלכות יום טוב אויך די נושא פון עירוב תבשילין, די נושא פון שמחת יום טוב, וכו׳. אין הלכות חול המועד, נאכדעם איז דא, בקיצור, נאך אזעלכע זאכן.
Speaker 2:
עד כאן הלכות פרק א׳ הלכות יום טוב פאר היינט איבער.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/691tc44tlvzzwr413m063/DR153.mp4?rlkey=otp91jsgw9exbdhcq2favg0pk&dl=0
📌 This Shiur Also On
הלכות שביתת יום טוב פרק א׳
אין דעם שיעור ווערן געלערנט די יסודות פון הלכות יום טוב: וועלכע מלאכות זענען אסור און וועלכע זענען מותר לצורך אוכל נפש, דער חילוק צווישן הוצאה והבערה וואס זענען מותר אפילו שלא לצורך, און די גזירות חכמים אויף מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב. דער רמב״ם באשרייבט די דינים פון מוקצה ונולד ביום טוב, וואס זענען אסור הגם זיי זענען מותר בשבת, און די הלכות פון יום טוב שני של גלויות מיט אלע זיינע פרטים און חילוקים.
📌 This Shiur Also On