הלכות תשובה פרק ז (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות תשובה פרק ז’
—
הקדמה כללית לפרק
פרקים א’–ד’ עסקו בעיקר הלכות תשובה — וידוי, מעשה התשובה, מה מעכב תשובה, בינוני/צדיק וכו’. פרקים ה’–ו’ עסקו ביסוד הבחירה החפשית — “הכל נתון לו”, שאדם יש לו רשות על מעשיו.
חידוש בהבנת פרק ז’: פרק ז’ נכנס למבט עמוק ורחב יותר על התשובה — לא רק “עשה עבירה, אמור וידוי”, אלא כל המהפכה של חיי האדם: מרשע לצדיק, מנעורים ועד מוות. קודם דיבר הרמב”ם על תשובה מראש השנה עד יום כיפור (המעשה הספציפי); עכשיו הוא מדבר על תשובה מיום כיפור עד ראש השנה — כלומר מה זה לחיות עם תשובה, או יותר מכך — תשובה מבריאה עד לוויה, כל מסלול החיים.
הוערה שהפרק יכול להיראות כמו ליקוט של מאמרי חז”ל ושבח התשובה. אבל לרמב”ם “לא היה זמן ללקט סתם מאמרי חז”ל” — תמיד יש לו נרטיב. המבנה דומה להלכות דעות: תחילה העיקרים, אחר כך יסודות חשובים, מאמרי חז”ל, הלכות בתורה שבעל פה על תשובה, שאפשר לכסות רק אחרי שמבינים את העיקרים (כולל בחירה חפשית).
—
הלכה א’ — “הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה”
דברי הרמב”ם
“הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו.”
פשט
כיון שביארנו בפרקים ה’–ו’ שלאדם יש רשות על מעשיו, אינו יכול לומר “אני כפוי” או “הקב”ה גרם לי לחטוא”. לפיכך ישתדל לעשות תשובה.
חידושים והסברות
1. הלשון “ישתדל” — לא “יעשה” אלא “ישתדל”, השתדלות. זה מדבר לאדם שחושב אולי הוא כבר כל כך שקוע בחטא שאינו יכול לצאת. הרמב”ם אומר: נסה, עשה כמה פעולות, תראה שאתה יכול. “עדיין לא נגמר”.
2. “לנער כפיו מחטאיו” — הלשון מישעיהו / תהלים (כ”ו:ו) “ארחץ בנקיון כפי”. “כפיים” הוא בדרך כלל דימוי לגזל / חטאי ממון — הידיים מלוכלכות בחטאים. זה גם קשור ללשון בתפילת נעילה “נחטא לפניך כידינו”. חילוק מרומז: “לעשות תשובה” יכול להיות בין אדם למקום, ו“לנער כפיו” הוא יותר בין אדם לחברו (מעשים בפועל).
—
הלכה א’ (המשך) — “יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות… ולא יאמר כשאזקין אשוב”
דברי הרמב”ם
“לפיכך יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות, ושמא ימות בשעה זו ונמצא עומד בחטאו. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות קודם שיזקין.”
פשט
אדם יראה את עצמו כנוטה למוות, יעשה תשובה מיד ולא יחכה להזדקן.
חידושים והסברות
1. שני “יראה את עצמו”: זהו שני “יראה את עצמו” — הראשון (פרק ג’) הוא “יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי”; כאן “יראה את עצמו כאילו נוטה למות”. שניהם כלים להניע לתשובה, אך מכיוונים שונים.
2. המקור בחז”ל: “אל תאמר לכשאפנה אשנה” (אבות ב:ד) ו”שוב יום אחד לפני מיתתך” (שבת קנ”ג).
3. “הוא ששלמה אמר בחכמתו” — הרמב”ם אומר “בחכמתו” כי שלמה אינו נביא לפי הרמב”ם, אלא חכם. הרמב”ם מנה את שלמה בין החכמים, לא בין הנביאים. מוצעים שלושה פירושים אפשריים ל”בחכמתו”: (א) בספר חכמתו (קהלת); (ב) בחכמתו כחכם; (ג) בדרך חכמה — הוא לא אומר זאת בפירוש, אלא במשל יפה.
4. “בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר” (קהלת ט:ח): הרמב”ם מפרש “בגדיך לבנים” כרמז למידות נקיות — תמיד להיות מוכן, לא רק ערב שבת. מוצע גם ש”בגדיך לבנים” יכול לכוון לתכריכים — בגדים לבנים כמו שהולכים עם מת, כמו כיתל, ו”שמן” יכול להיות שמן המשחה במערכת חניטה — אדם תמיד יחשוב שהוא הולך למות. זה בדיוק לשון הגמרא בשבת (קנ”ג ע”א) שמביאה את אותו פסוק. העיקר: “בכל עת” — תמיד, לא רק כשמזדקנים.
5. [דיגרסיה: ספרי שלמה במבנה הרמב”ם:] הלכות דעות בנויות על פסוקים רבים מספר משלי (חכמת שלמה בנעוריו), והלכות תשובה בנויות על הרבה קהלת (חכמת שלמה בזקנתו). לפי שיטה במדרש, כששלמה הזדקן אמר את קהלת — “סיכומו” של החיים.
—
הלכה ג’ — “אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה”
דברי הרמב”ם
“אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו ולשוב מהם — מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן התחרות ומן ההיתול ומרדיפת הממון ומרדיפת הכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא באלו. ואלו העבירות שאין בהן מעשה קשין מאלו שיש בהן מעשה, שבשעה שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש.”
פשט
תשובה אינה רק מעבירות עם מעשה, אלא גם ממידות/דעות רעות. עבירות ללא מעשה קשות יותר להילחם בהן כי שוקעים בהן.
חידושים והסברות
1. קשר לבחירה חפשית: זו נפקא מינה חשובה מהיסוד של פרקים ה’–ו’. אדם יכול לחשוב: “רשות כל אדם נתונה לו” — כן, על מעשים יש לי בחירה (ללכת לזונה, לגנוב). אבל על דעות — “אני קנאי, אני מקנא, מה אעשה?” הרמב”ם עונה: הרשות כוללת גם דעות — הרי אמר במפורש “להטות דעתו”, שהבחירה כוללת גם דעות.
2. קנאה vs. תחרות: “קנאה” היא קנאה; “תחרות” היא תחרות — התכלית/תוצאה שבאה מקנאה, אך לא בדיוק אותו דבר. הלשון “תחרות” מופיע גם אצל הרמב”ם כשהוא מתאר את העתיד “שאין בו קנאה ותחרות” (כשבני אדם יהיו כמלאכי השרת).
3. מקור הרשימה: רשימת הרמב”ם היא ככל הנראה חיבורו שלו, לא ישירות מחז”ל. היא גם לא הולכת לפי סדר הלכות דעות. כעס וקנאה כן נמצאים, אבל רדיפת הממון אינה באותו סדר קודם.
4. בין אדם לחברו vs. בין אדם לעצמו: רוב הדברים ברשימה (כעס, קנאה, תחרות, היתול) הם ענייני בין אדם לחברו, אבל רדיפת הממון ורדיפת המאכלות הם יותר בין אדם לעצמו. רדיפת הממון מתפרש כ”שאיפה” — רדיפה אחרי כסף.
5. “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו” — ראיה מפסוק: הפסוק מובא כתמיכה. שני חלקי הפסוק — “דרכו” ו”מחשבותיו” — אינם מדברים על מעשים. “דרכו” פירושו הרגלים (הרגלים, מנהגים), לא סתם מעשים בודדים. הרמב”ם עצמו בהלכות דעות מביא את כל הדיבור של “דרכים”. זה הפסוק העיקרי של תשובה שהרמב”ם מביא בפרק ב’ — עזיבת החטא פירושה עזיבת “דרכיו”, לא רק מעשיו.
6. קושיית רש”י — “האם לרשע יש דרך?”: רש”י שואל על הפסוק: לרשע יש “דרך”? לביצה/בוץ יש דרך? אבל הרמב”ם אומר כן — לרשע יש דרך, כלומר הרגל רע. מוערת שגם “דרך עניה בלב ים” יש לה משמעות בהקשר זה.
7. תשובה על דעות — הדרך המעשית: “דעות” — איזה סוג אדם הוא — אינו מעשה, אבל תשובה פירושה שהוא באמת יכול להשתנות. דרך התשובה על דעות היא כפי שהרמב”ם פירט בהלכות דעות: ללכת בדרך האמצע, ותחילה ללכת לקצה השני כדי להגיע לאמצע.
8. קשר ליום כיפור: הרמב”ם אומר על יום כיפור “שאין בו קנאה ותחרות” — בני אדם נעשים כמלאכי השרת. זה מתקשר לכך שתשובה על דעות (קנאה, תחרות) היא חלק מהמהפכה שהתשובה צריכה להביא.
—
הלכה ד’ — מעלת בעל תשובה
דברי הרמב”ם
“אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים… אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש את יצרו.”
פשט
בעל תשובה לא יחשוב שהוא רחוק מהצדיקים. הוא אהוב לפני הבורא כמי שלא חטא מעולם. יתר על כן — שכרו רב יותר כי טעם את החטא ופירש ממנו וכבש את יצרו.
חידושים והסברות
1. “אל ידמה” vs. “אל יאמר”: קודם אמר הרמב”ם “אל יאמר” (לא יאמר), כאן אומר “אל ידמה” — לא יחשוב, לא יהיה לו דמיון/תפיסה. “נחמד” מתפרש מלשון חמדה (“לא תחמוד”) — הקב”ה חומד אותו, רוצה בו.
2. סתירה להלכות דעות/שמונה פרקים — כובש את יצרו vs. מעולה: בהלכות דעות ושמונה פרקים אומר הרמב”ם ש”מעולה” — מי שאין לו כלל תאווה לחטא — עדיף על “כובש את יצרו” שמתאפק. אבל כאן נראה שלבעל תשובה ש”כבש את יצרו” יש מעלה גדולה יותר מצדיק גמור.
3. חילוק בין מעלה ושכר — נדחה: מוצע שאולי יש חילוק בין “מעלה” (באיזו רמה הוא) ו”שכר” (שכר). אבל זה נדחה — הרמב”ם מונה במפורש גם מעלות וגם שכר.
4. התירוץ העיקרי — בעל התשובה השתנה באמת: כאן הרמב”ם לא מדבר על מי שיש לו עדיין יצר הרע פרוע ומתאפק. כאן הוא מדבר על מי שאתמול היה בעל דעות רעות, ועכשיו השתנה בפנימיות — אין לו עוד את הדעות הרעות. הוא לא “כובש את יצרו” עכשיו, הוא השתנה פנימית. זה שונה מהמקרה בשמונה פרקים שבו למישהו יש עדיין רצון רע ורק מתאפק. לבעל התשובה יש שתי מעלות: מגיע לו קרדיט על העצירה, ועכשיו הוא אדם שלם.
5. המשל עם האנס: מי שיש לו תשוקה נוראה להיות אנס ומתאפק — לא אומרים שהוא צדיק גדול על ההתאפקות. אבל מי שחדל לרצות — בוודאי מגיע לו קרדיט. זו לא אותה בעיה כמו בשמונה פרקים.
6. “מקום שבעלי תשובה עומדין” — מדרגה, לא מקום: הרמב”ם מביא את מאמר חז”ל “מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו”. “מקום” פירושו מדרגה/מעלה, לא מקום פיזי — כמו בהלכות יסודי התורה פרק ב’ ש”מקום” אצל מלאכים פירושו מדרגה.
—
הלכה ד’ (המשך) — גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה
דברי הרמב”ם
“גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך’, ונאמר ‘ולא שבתם עדי’, ונאמר ‘אם תשוב ישראל נאום ה’ אלי תשוב’ — כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק.”
פשט
תשובה מקרבת את האדם חזרה אל הקב”ה. הפסוקים מראים ש”עד ה’” ו”אלי תשוב” פירושם שבעל התשובה מגיע עד הקב”ה עצמו ונדבק בו.
חידושים והסברות
– הרמב”ם לומד מהפסוק “ושבת עד ה’ אלקיך” (דברים ל) שתשובה מביאה את האדם ממש עד הקב”ה — “עד” פירושו עד הקב”ה עצמו. זה היסוד של כל הפרק — תשובה אינה רק תיקון בדיעבד, אלא מהפכה שהופכת את כל היחס של האדם עם הקב”ה.
—
הלכה ד’ (המשך) — השינוי הדרסטי של תשובה: “אמש… והיום”
דברי הרמב”ם
“אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ, מרוחק, ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.”
פשט
לפני תשובה האדם היה שנוא, רחוק, מאוס. אחרי תשובה הוא אהוב, קרוב, ידיד.
חידושים והסברות
– השינוי דרסטי — מקצה אחד לקצה השני. זה יותר ממה שהיינו מצפים: האדם רק זז קצת, נראה שהוא עושה קצת יותר טוב — אבל תגובת הקב”ה היא היפוך מוחלט. זה גופא ה”נוי” (יופי) של תשובה — שהאדם באמת נעשה אדם טוב יותר, והקב”ה אוהב לעשות דברים טובים.
—
הלכה ד’ (המשך) — בלשון שמרחיק בו מקרב
דברי הרמב”ם
“בכן אנו מוצאים שבלשון שהקב”ה מרחיק את החוטאים, בו הוא מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים.”
פשט
באותו לשון שהקב”ה מרחיק חוטאים, הוא מקרב בעלי תשובה.
חידושים והסברות
1. פסוק מהושע: “והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם” — באותו מקום שקראו להם “לא עמי”, שם יקראו להם “בני אל חי”. זה מראה שאותו לשון מתהפך.
2. דוגמה מיהויכין (יכניה): ביהויכין בתחילתו, כשהיה רע, כתוב “כתבו את האיש הזה ערירי” — לא יהיו לו ילדים. גם “אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך” — אעקור אותך. אבל אחר כך כשעשה תשובה בגלות, כתוב אצל נכדו זרובבל (בן שאלתיאל, בן יכניה): “אקחך זרובבל… ושמתיך כחותם” — הקב”ה עושה אותו לחותם, בדיוק הלשון ההפוך ממה שאמר בחטא. אותו מטבע לשון שהיה שלילי נעשה חיובי.
—
הלכה ד’ (המשך) — לפני תשובה מצוות אינן מתקבלות
דברי הרמב”ם
“אמש היה זה מובדל מה’ אלקי ישראל, שנאמר ‘עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם’. צועק ואינו נענה… ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר ‘מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי’… ‘עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר’.”
פשט
לפני תשובה — האדם מנותק מהקב”ה, תפילתו אינה נענית, מצוותיו נזרקות לו בפנים.
חידושים והסברות
1. הפסוק “עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר” פירושו: קחו את עולותיכם, צרפו אותן לזבחיכם ואכלו — הקב”ה לא רוצה את קרבנותיכם בלי תשובה.
2. [דיגרסיה: הפטרת פרשת צו ושבת הגדול:] הפסוק “עולותיכם ספו על זבחיכם” הוא מההפטרה של פרשת צו, שכמעט אף פעם לא אומרים, כי פרשת צו חלה כמעט תמיד בשבת הגדול. אחת הסיבות שהחליפו היא כי ההפטרה של פרשת צו היא הפטרה חריפה נגד קרבנות — סותרת למה שקוראים בפרשה. במקום זה אומרים את הפטרת שבת הגדול: “וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם” — ההיפך: אחרי תשובה קרבנות חזרים להיות מתוקים לקב”ה. ה”יום ה’ הגדול” בהפטרה מתאים מאוד, כי “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מדברים כאן על תשובה, לפיכך “וערבה לה’”, לפיכך יש “יום הגדול” של תשובה.
—
הלכה ד’ (המשך) — אחרי תשובה הכל מתקבל
דברי הרמב”ם
“והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר ‘ואתם הדבקים בה’ אלקיכם’… צועק ונענה מיד, שנאמר ‘והיה טרם יקראו ואני אענה’… ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, שנאמר ‘כי כבר רצה האלקים את מעשיך’… ונאמר ‘וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות’.”
פשט
אחרי תשובה — האדם דבוק בשכינה, תפילתו נענית מיד, מצוותיו מתקבלות בנחת ובשמחה.
—
הלכה ה’ — תשובת הכלל וגאולה
דברי הרמב”ם
“כל הנביאים כולם צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין.” פסוק: “והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלהיך שמה, ושבת עד ה’ אלהיך…”
פשט
כל הנביאים ציוו על תשובה. ישראל נגאלים רק בתשובה, והתורה הבטיחה שכלל ישראל יעשה תשובה בסוף הגלות.
חידושים והסברות
1. מעבר מיחיד לכלל: עד עכשיו דובר על תשובת היחיד — אדם אחד
שעושה תשובה. עכשיו עובר הרמב”ם לתשובת הכלל — המדינה, כלל ישראל.
2. נביאים — תפקידם העיקרי: “כל הנביאים כולם צוו על התשובה” — אולי זו הנקודה העיקרית של כל הנבואות. זה מתאים למה שהרמב”ם אמר קודם ש”יורך אתכם בדרך” פירושו שהקב”ה שולח נביאים. נביאים מלבד משה לא יכולים לחדש מצוות — מה הם יכולים לעשות? רק לעורר לתשובה על מה שמשה רבינו כבר אמר.
3. “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מחלוקת תנאים: זו מחלוקת בגמרא (סנהדרין צז-צח) — היו תנאים שאמרו שגאולה יכולה לבוא בלי תשובה. הרמב”ם פוסק שצריך לעשות תשובה. אבל הוא גם אומר שהתורה הבטיחה שישראל יעשו תשובה — אז בסופו של דבר זה יקרה.
4. סתירה ל”רשות ביד אדם” — תירוץ: אם הקב”ה הבטיח שישראל יעשו תשובה, איך זה מתיישב עם בחירה חפשית? התירוץ: כמו שהרמב”ם אמר קודם אצל “ועבדום וענו אותם” — הסדר הוא שאי אפשר להישאר בגלות לנצח. אבל “כלל ישראל” הוא כלל — יכולים להיות יחידים שלא עושים תשובה. כל אחד ואחד שהולך לעשות תשובה, זה ברשותו ובבחירתו. לא כופים על אף אחד.
5. “אשר נתתי לפניך” — לשון בחירה: “אשר נתתי לפניך” מתפרש כ”שנתתי בידך” — כמו ב”ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”, כשזה נתון בידך לבחור. הרמב”ם אולי רוצה לומר שהסדר הוא: תחילה באה ברכה, אחר כך קללה, וזה מביא ל”והשבות אל לבבך” — תשובה.
6. הסדר בפרשת נצבים: תחילה באה ברכה, אחר כך “והשבות אל לבבך” — זה מביא לתשובה, אחר כך “ושבת עד ה’ אלקיך” — האדם עושה תשובה, ואחר כך “ושב ה’ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך” — הקב”ה מקבל את התשובה ומביא את הגאולה. שיטת הרמב”ם ש”אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” נובעת מהסדר בפרשת נצבים.
7. “ושבת עד ה’ אלהיך”: הרמב”ם לומד מהביטוי “עד ה’ אלהיך” — שאדם מגיע עד הקב”ה. מאוחר יותר הוא יאמר “ושמעת בקולו” — “קול השם” הוא “נחל נובע מקור חכמה”.
—
הלכה ו’ — בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים
דברי הרמב”ם
“בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר.”
פשט
בעלי תשובה נוהגים בשפלות וענווה.
חידושים והסברות
1. אם בעל התשובה כבר במדרגת צדיק גמור (כמו שהרמב”ם אמר קודם), למה הוא צריך להתנהג בשפלות? כי יש חילוק בין מדרגתו האמיתית (צדיק גמור) לבין איך הוא צריך להתנהג (שפלות וענווה). זו “דרך הממוצע” — בעל התשובה עצמו לא מתנהג עם “מטען גדול” (יומרות גדולות), אבל אחר צריך לתת לו “מטען גדול” (כבוד).
2. בעל התשובה שומע כשאחר אומר לו “אמש” (אתמול היית כך וכך), והוא לא נעלב — להיפך, הוא שמח. מהי השמחה? הוא נזכר היכן היה, ואיזה דרך ארוכה עבר, כמה קדוש הוא היום. זה מתאים ללשון “אמש” שהרמב”ם משתמש בו: קודם אומר הרמב”ם “אמש” — אתמול היה שנוא, היום אהוב. בעל התשובה עצמו חושב על ה”אמש” ושמח ב”היום”. אבל אחר שאומר “אמש” כדי לבייש — זה אסור.
3. זה מושווה ללשון בהלכות דעות — מי שנעלב ומי שאינו נעלב. בעל התשובה שומע את הבושות בשפלות, הוא לא נעלב, וזה עצמו דבר שמכפר על עוונות.
—
הלכה ו’ (המשך) — איסור אונאת דברים לבעל תשובה
דברי הרמב”ם
“אם חרפו אותם הטפשים במעשיהם הראשונים ואמרו להם ‘זכור מעשיך הקודמים’… אל ירגישו מהם אלא ישמעו וישמחו, וידעו שזו זכות להם, שכל זמן שמתביישים ממעשיהם הראשונים ונכלמים מהם — זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת.”
“וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה ‘זכור מעשיך הקודמים’, או להזכירם בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומים להם כדי להזכירו מה עשה — הכל אסור, והוא בכלל אונאת דברים שהזהירה עליו תורה.”
פשט
כשאנשים טיפשים מבזים בעלי תשובה במעשיהם הקודמים, לא יעלבו מהם אלא ישמעו וישמחו, כי הבושה עצמה היא זכות שמגדילה את מעלתם. אבל מצדו של האחר — אסור גמור מן התורה תחת הלאו של אונאת דברים.
חידושים והסברות
1. דינמיקה כפולה: הרמב”ם מציב דינמיקה כפולה: מצד בעל התשובה — יקבל זאת בשמחה, כי בושה מחטאים קודמים היא כפרה. אבל מצד האחר — זה אסור גמור. הבושה העצמית של בעל התשובה היא זכות; אבל הביוש של האחר הוא עבירה דאורייתא.
2. שלוש דרגות איסור: הרמב”ם מחלק לשלוש דרגות: (1) לומר ישירות “זכור מעשיך הקודמים”, (2) להזכיר את החטאים בפניו כדי לביישו, (3) אפילו רק לרמוז על ענייני דומים — כל שלושתן אסורות מן התורה תחת הלאו של אונאת דברים.
3. חידוש בשם ר’ צדוק הכהן מלובלין: האיסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הקודמים אינו רק משום שפוגעים בו — זה ממש לא אמת. הוא ממש לא אותו אדם יותר. הרמב”ם עצמו אמר “אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים” — תשובה פירושה שהוא נעשה אדם חדש. לכן, מי שמזכיר לו את מעשיו הקודמים, הוא שוטה וכסיל — הוא לא מבין מה תשובה אומרת, הוא לא מבין שבעל התשובה כבר אדם אחר לגמרי.
4. קשר ליסוד של כל הפרק: איסור אונאת דברים אצל בעל תשובה יש לו סיבה עמוקה יותר מסתם צער — זו הצהרה שקרית, כי דרך תשובה הוא ממש לא אותו אדם. זה מתקשר חזרה ליסוד של כל הפרק — שתשובה יוצרת שינוי מהותי באדם, וזה סיום יפה לפרק.
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ז’ — תשובה מבריאה עד מוות
הקדמה: המבנה של הלכות תשובה
דובר 1:
רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות תשובה פרק ז’.
נראה לי כך, למדנו הלכות תשובה פרק א’ עד ד’, ממש הלכות תשובה, כל הענינים של תשובה. אחר כך ראינו פרק ה’ ו-ו’, הנושא היה “הכל נתון לו”, נראה שעכשיו רוצה הרמב”ם להוציא מסקנות מסוימות שאינן בנויות ממש על היסוד של רשות או לא רשות, אלא זה בנוי על מבט רחב יותר או עמוק יותר על מה זה אדם, וממילא מה משמעות תשובה.
במילים אחרות, פרק א’ היה בעיקר בנוי על כך שתשובה פירושה, הוא עשה עבירה, צריך להפסיק לעשות את העבירה. הוא לא עשה מצווה, צריך לעשות את המצווה. וראינו בפרק ג’ ופרק ד’ קצת יותר דברים מההרגלים, ממה שמעכב תשובה, מזה שצריך להיות מבינוני לצדיק, וכדומה. אבל העיקר של תשובה שאנחנו רגילים לחשוב, הרמב”ם עדיין לא באמת אמר.
מה העיקר של תשובה? העיקר של תשובה הוא, יש אדם שאתמול היה רשע או בינוני, אחר כך נעשה צדיק. יש חיים, חיים שלמים מאז שהוא תינוק עד שהוא מת, הוא מתחיל לא אדם טוב, ובסוף הוא נעשה צדיק. או שהוא חטא באמצע והוא חוזר להיות צדיק. סוג זה של סיפור של תשובה הרמב”ם עדיין לא הוציא, וזה הרבה יותר עמוק או רחב מסתם לומר, “עשה עבירה, אמור וידוי, עשה תשובה.” זה משהו אחר שצריך לומר.
הייתי אולי אומר במילים אלה, שקודם דיבר הרמב”ם על תשובה שהיא מראש השנה עד יום כיפור. עכשיו הוא הולך לדבר על התשובה מיום כיפור עד ראש השנה. כלומר, כל השנה אחרי שעשה תשובה, מה משמעות לחיות עם תשובה? מה משמעות… הוא הולך לדבר על מידות שאדם צריך לעסוק בהן תשובה שלמה לעשות, ושיחזיק מעמד בתשובה.
אבל הייתי אומר בחוזקה, תשובה מהבריאה עד הלוויה, יותר סוג כזה של נושא. נכון שזה מראש השנה עד יום כיפור, אבל זה אפילו יותר מזה. זה לא רק שנה אחת. זה תשובה מ, כמו שהוא הולך לומר, “לפני מותו”, הוא הולך להיכנס לכל הדבר. זה תשובה שעושה את האדם מאז שהיה ילד ולא הבין, עד סוף ימיו. זה יותר סוג כזה של נושא של תשובה.
כל הפרק, אם אני יכול לתת הגדרה כזו, נראה קצת שהרמב”ם מביא סתם ענינים, מוסר, מאמרי חז”ל, שבח התשובה. אמרתי שכולם מסתובבים, כמעט כולם, מסתובבים סביב הנקודה של ההיפוך של תשובה, כן, ההתהפכות. שהיה רשע ונעשה צדיק.
אבל הייתי עדיין שם את זה בקטגוריה קצת יותר גדולה, כמו בהלכות דעות. קודם אמר הרמב”ם את עיקר עיקר הלכות דעות, ואחר כך כיסה כל הענינים, אני לא מתכוון לכל, אבל הרבה הלכות חשובות שקשורות לדעות. גם כאן כיסה את העיקרים של תשובה, עצם מצוות תשובה, אחר כך מה שצריך לדעת כדי להבין תשובה, כמו הבחירה החפשית. וכאן הוא הולך לקחת עוד יסודות חשובים בתשובה, שהוא סובר שצריך לדעת, חז”ל חשובים, הלכות חשובות בדברי תורה שבעל פה בתשובה, שהוא שם כאן גם.
דובר 2:
אני לא מסכים למה שאתה אומר, כי לרמב”ם לא היה זמן ללקט סתם מאמרי חז”ל. נראה שהוא עושה את זה, אבל תמיד יש לו איזה נרטיב מאחורי זה. וגם בהלכות דעות, אני לא הבנתי את זה, אבל אני חושב שבכל אופן הוא גם התכוון למשהו.
דובר 1:
אני לא אומר שהוא לא מתכוון לכלום, בוודאי זה לא רק ליקוט, יש הרבה יותר מזה. אבל אני אומר, עצם המבנה דומה מאוד לשם, שאחרי שאתה מבין כבר את העיקר, הוא לא הולך לשים סתם ערימה ערימה של מאמרים. קודם תבין את העיקר ואחר כך הוא יכול ללכת לפרטים. הלכות, כמו בכל, כמו בהלכות שבת יש הרבה פרטים קטנים, יש גם בהלכות תשובה פרטים. חלק מהם הם הפרטים של מעלות התשובה. אבל זה פרטים שאחרי שאתה מבין את העיקרים אפשר לכסות אותם.
דובר 2:
כן, אבל אוקיי, כבר היתה לנו מחלוקת. אני חושב שהייתי צודק.
דובר 1:
לא, אני יודע כבר, העני לא ישאל. אבל בוא נגיד ככה, אבל למעשה, הרמב”ם כבר הוסיף יסוד שלם. עד עכשיו למדנו, עד פרק ד’, סתם תשובה. לא ידענו שום פילוסופיה, שום יסודות של בחירה חפשית. עכשיו יודעים כבר בחירה חפשית, יש בוודאי דברים שאפשר עכשיו להבין טוב יותר אחרי זה. אני לא יודע מה, אבל משהו צריך להבין.
דובר 2:
אוקיי.
הלכה א’: הואיל ורשות כל אדם נתונה לו — ישתדל אדם לעשות תשובה
דובר 1:
אז הרמב”ם ממשיך, הוא אשר דברנו.
דובר 2:
לא, יש לי שאלה, אולי צריך לעשות לנו איזה מערכת שכל אחד מהמאזינים לשיעור יוכל להצביע?
דובר 1:
לא, זה טוב ככה. אתה יודע איך אני אעשה סטאר? אתה יודע איך אני אשלח כסף למתנת חיים ופתחיה?
דובר 2:
לא, בכלל, על כל העולם כמונו. לשיעור, לשיעור.
דובר 1:
לא, לשנה הבאה, אחרי פרשת נצבים נדבר על השיעור הבא. אומר הרמב”ם, אוקיי, מה, זה הדבר כאן.
אוקיי, אומר הרמב”ם כך, הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שהתבאר עכשיו בשני הפרקים האחרונים שאדם יש לו רשות על מעשיו שלו, ממילא אין לי שום תירוץ, אני לא יכול לומר אני מוכרח, הקב”ה עשה אותי שאחטא. נתתי לך כבר את המפתח בידיך, עכשיו השתמש בו. ישתדל אדם, ישתדל אדם, יעשה פעולות, יתחזק על דרך הטובה לעשות תשובה. הוא ינסה. יכול להיות שזה קצת יותר קשה, כמו שאדם יכול לחשוב, אולי אני כבר כל כך שקוע בחטא שאני כבר לא יכול. אומר הוא, השתדל, תראה, נסה, עשה כמה פעולות, תראה שאתה יכול. ניסיון אפשר עוד, זה עדיין לא אבוד.
ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו, לנער את ידיו מחטאים.
דובר 2:
כן, מה הלשון?
דובר 1:
הוא אומר את זה לשון של פסוק בישעיהו, לנער, לנער את הכפיים. “ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה’”. לרחוץ את הידיים מחטאים. אני חושב שהחטאים של הידיים בדרך כלל זה דימוי על גזל, על ענין של ממון. אני חושב שהכפיים בדרך כלל זה דימוי של גזל. איך אומרים שם בתפילת נעילה, “ארחץ בנקיון…”
דובר 2:
אה, אתה מתכוון לומר את “נחטא לפניך כידינו”?
דובר 1:
“נחטא לפניך כידינו”, הידיים מלוכלכות בחטאים. אז לעשות תשובה יכול להיות כמו בן אדם למקום, אבל “לנער כפיו מחטאיו” זה כמו שהידיים יפסיקו לחטוא. אוקיי.
למה צריך לעשות תשובה עכשיו? — “לפני מותו”
דובר 2:
למה צריך תשובה כאן? זה לא כמו בנצבים.
דובר 1:
פעם אחת כשהרמב”ם גם מודה שאי אפשר כבר לעשות תשובה, זה עוד מה שמתים. רק, אבל זה מאוד חשוב, כי הרמב”ם אומר, בוא נבין, בסוף הוא עושה הבדל גדול במה שחיים, כי הרבה פעמים נתקעים. אבל למעשה, מה המטרה של כל הדבר? שימות כדי שיזכה לחיי העולם הבא. אומר ממילא הרמב”ם, כל עוד אתה עוד חי, אתה יכול עוד להיות אדם, אתה יכול עוד למות וללכת לעולם הבא. הוא גם יגיד, למשל, שאדם נמצא ככה, יהודי זקן.
מה אני אעשה עכשיו? אני אהיה עכשיו יהודי טוב. לא שאין עולם הבא, לא שאין, אבל זה העיקר הגדול. אומר הרמב”ם הלאה, אם כך צריך לדבר עם יהודים זקנים.
הלכה ב’: יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות
דובר 1:
בא הסעיף הבא, אומר הרמב”ם, “אורם יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות”.
אם זה השני יראה את עצמו, יש יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, ויש יראה את עצמו כאילו נוטה למות. ושמא ימות בשעה זו, אולי ימות עכשיו, בשעה שהוא בתשובה, והוא לא ימות בחטאו. ולכן, “ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב”, זה החז”ל, “אל תאמר לכשאפנה אשנה”.
וחז”ל אומרים גם, “שוב יום אחד לפני מיתתך”, “שמא ימות קודם שיזקין”, אולי ימות עוד לפני שיזדקן. גם יש שהרמב”ם פוסק את ההלכה שצריך לעשות תשובה עוד לפני שמגיע יום כיפור, כי אולי ימות.
“בכל עת יהיו בגדיך לבנים” — חכמת שלמה
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “הוא ששלמה אמר בחכמתו”, זה מה ששלמה אומר בחכמתו הגדולה. שלמה לא אומר בנבואה, אחרים אומרים שהיה נביא, אחרים רואים אותו כאחד מהנביאים, אבל שלמה לא מהנביאים. הרמב”ם מנה את שלמה בין החכמים. שלמה הוא החכם, שלמה בחכמתו אומר. אולי “בחכמתו” פירושו בספר חכמה שלו, לא חכמת שלמה. שלמה אומר בחכמתו, אולי פירוש זה שזו לשון חכמה יפה, כי הוא לא אומר את זה בבירור, הוא אומר את זה במשל יפה, “בכל עת יהיו בגדיך לבנים”. אולי זה מה שהוא מתכוון, הוא אומר את זה בצורה חכמה.
הוא אומר, “בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר”. איך מפרש את זה הרמב”ם? כלומר, “בגדיך לבנים” זה רמז כנראה על מידות נקיות, כלומר נקיות, דברים נכונים. לא רק שתהיה מוכן עם הבגדים היפים כשמגיע ערב שבת, זה תמיד יהיה נקי, כי יכול להיות שעכשיו תצטרך את הבגדים הנקיים. אני חושב אולי משהו אחר, כמו שאנחנו הולכים עם קיטל בפסח, שילכו עם בגדים לבנים, כמו שהולכים עם מת. וגם שמן המשחה במערכת חניטה, כן? כדי שאדם תמיד יחשוב שהוא הולך למות, הוא הולך כבר לבוש בתכריכים, הוא כבר לבוש בחולצה לבנה, אם ימות לא יהיה… זה בדיוק הלשון של הגמרא בשבת.
דובר 2:
כן. “אף שלמה בחכמתו אמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים”.
דובר 1:
הגמרא כבר מביאה את הפסוק הזה גם.
אבל המילה היא “בכל עת”, לא רק כש… בעתיד צריך אדם ללכת כבר, אבל אדם צריך תמיד, אולי הולכים אותו עכשיו לסעודה.
דובר 2:
שמים שמים. אה, זה הפסוק פ… לא יחסר, תמיד יהיה עודף “יהיו בגדיך לבנים”, אדם תמיד יהיה מוכן, אדם לא יחכה ל…
דובר 1:
דרך אגב, הלכות דעות היו בנויות על הרבה שלמה מספר משלי, הלכות תשובה גם בנויות על הרבה קהלת, משהו כבר למדנו בקהלת, בסוף שם כתוב ככה, שכששלמה היה זקן הוא אמר קהלת, כן? הוא אמר את המסקנה שלו, כן? זו שיטה אחת במדרש אולי.
הלכה ג’: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה
דובר 1:
אוקיי, אומר הרמב”ם… עכשיו נראה שזה רמב”ם מאוד חשוב, מאוד חשוב. אני חושב שכל הלכות תשובה באמת הגיעו להלכה הזו. כלומר כי כמו קודם, קודם למדנו מעבירות שיש בהן מעשה, מלא עשות עבירות, עכשיו הולכים ללמוד הרמב”ם, כן?
אומר הרמב”ם: “אל תאמר”, לא תאמר, “שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה”, שתשובה היא בעיקר רק… יכול גם להיות, אמרת קודם שאדם יש לו רשות על מעשיו, “רשות כל אדם נתונה לו”, אדם אומר כן, אני יודע, על מעשים. אני יכול לבחור ללכת לזונה, ללכת לגנוב, על זה יש לי ממש בחירה.
אבל דברים אחרים שזה יותר דעות, אני תקוע, אני מאוד מקנא, מה אני אעשה? אומר הרמב”ם: “כשם שצריך אדם לשוב מאלו”, לא, כמו שאדם צריך לעשות תשובה מהדברים האלה, ממעשה שיש בו מעשה… כן, אבל הוא אמר בפירוש, הוא התכוון להטות דעתו, שהרשות פירושה על דעת. “כך צריך לחפש”, צריך הוא להסתכל “בדעות הרעות שיש לו”, במידות הרעות שיש לו, “ולשוב מהם”, ולעשות תשובה מהדברים האלה, “מן הכעס”, מכעס, “מן האיבה”, משנאה על אנשים, “מן הקנאה”, מקנאה, “מן התחרות”, מתחרות.
דובר 2:
תכלית, נראה שזה לא בדיוק אותו דבר, אלא התכלית שבא מקנאה.
דובר 1:
וביום כיפור אומר הרמב”ם “שאין בו קנאה ותחרות”. איך? אנשים נעשים כמו מלאכי השרת. מה? כתוב ברמב”ם? זכרתי טוב? זכרתי סתם לשון כזו?
קנאה ותחרות — הבהרת מושגים
דובר 1: קנאה ותחרות, נראה שזה לא בדיוק אותו דבר.
דובר 2: מה זה תחרות?
דובר 1: זה בא מקנאה.
דובר 2: היתה לנו הלשון תחרות קודם?
דובר 1: אני לא יודע מה זה תחרות. בהלכות תשובה אומר הרמב”ם “שאין בו קנאה ותחרות”.
דובר 2: איך?
דובר 1: שאנשים נעשים כמו מלאכי השרת.
דובר 2: מה כתוב ברמב”ם?
דובר 1: זכרתי טוב, אבל לא זכרתי שיש את הלשון במגילה כתוב “סמך רעים”. אוקיי, אני לא יודע בדיוק מה זה, תחרות. נניח תחרות פירושה להתחרות עם השני, בשפה של היום.
דובר 2: כן.
רשימת העבירות של הרמב”ם שאין בהן מעשה
דובר 1: “ומן ההיתול”, פירושו ללעוג לאנשים, לעשות חוזק וליצנות מאנשים. “ומרדיפת הממון”, הרמב”ם אומר כאן את הרשימה שלו.
דובר 2: זה אולי חז”ל מסוים?
דובר 1: בוודאי הרשימה שלו, לא? אני לא יודע מאיפה הרשימה באה. זה לא לפי הסדר של הדעות שהוא אמר קודם בהלכות דעות. אולי קצת דומה, כעס וקנאה זה, אבל רדיפת הממון זה…
דובר 2: כן.
דובר 1: קנאה ותחרות זו לשון. אני לא יודע.
אוקיי, “והכבוד”. למעשה רדיפת הממון והכבוד, כן. אה, לרדוף אחרי ממון וכבוד, טוב מאוד. “ומרדיפת המאכלות, וכיוצא באלו”. לרדוף.
דובר 2: רדיפת המאכלות היא היחידה שלא…
דובר 1: כל אלה הם ממש דברים מאוד דומים בין אדם לחברו: לכעוס על אנשים, קנאה, תחרות, ללעוג לאנשים. רדיפת ממון זה לא בין אדם לחברו.
דובר 2: מה? רדיפת ממון?
דובר 1: כן. אחד רוצה אני תחרות, רבי, להילחם, להילחם על הכסף שלו, אבל כן. זה פירושו שאפתנות, כמו רדיפת הממון.
פסוק “יעזוב רשע דרכו” — ראיה לתשובה על דעות
דובר 1: אוקיי, “מן הכל צריך לחזור בתשובה”. מכל הדברים האלה צריך אדם לעשות תשובה. אומר הרמב”ם הלאה, “ואלו העבירות, שהעבירות שאין בהן מעשה, קשין מאלו שיש בהן מעשה”. העבירות שאין בהן מעשה הן עוד יותר קשות, לא קשות יותר, אלא קשים זה יותר קשה, צריך לעבוד יותר קשה לעשות תשובה. למה? “שבשעה שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש”. על הדברים האלה אדם יכול לשקוע. מעשים זה, כשעושים את זה, עושים את זה, וכשלא עושים את זה, לא עושים את זה. אבל דברים שקשורים למחשבה או למידות, נעשים שקועים בזה, וזה מאוד קשה להיפרד.
ורציתי לומר שזה כתוב בפסוק, “יעזוב רשע דרכו”, אדם יעזוב את דרכיו, לא פירושו סתם מעשים, “ואיש און מחשבותיו”.
דרכו זה לא רק דרכו, דרכו זה הרגלים. הרמב”ם בהלכות דעות מביא את כל הדיבור על דרכים. “ואיש און מחשבותיו”, אבל העיקר הוא מתכוון למחשבותיו.
דובר 2: שניהם, שניהם.
דובר 1: שניהם לא מדברים על מעשים, אף אחד מהם לא מדבר על מעשים. שניהם, זה הפסוק העיקרי של תשובה שהרמב”ם מביא בפרק ב’, כל הלשונות ששם לומדים את כללי התשובה מעזיבת החטא, כתוב “דרכו”, לא רק את מעשיו, אלא הוא יעזוב את דרכיו.
שאלת רש”י — האם לרשע יש דרך?
דובר 1: למה רש”י היה צריך לשאול את השאלה? רש”י שאל את השאלה, הפסוק, לרשע יש איזו דרך? רשע הוא אמר, לביצה יש דרך? אבל הרמב”ם אומר שלרשע יש דרך, יש לו הרגל רע. “דרך בלב ים, דרך עניה בלב ים” יש איזה ספינה, כן.
אוקיי, זה טוב מאוד. כאן רואים שבמילים לכאורה דעות, שדעות זה לא מעשה, דעות זה איזה סוג אדם הוא, אבל תשובה פירושה שהוא יכול באמת כן, הוא הולך לחזור לדרכים טובות וכדומה. ואיך לעשות תשובה הוא פירט בהלכות דעות, ללכת בדרך האמצע, וללכת לקצה השני כדי להגיע לדרך האמצע.
הלכה ד — מעלת בעל תשובה
דברי הרמב”ם — בעל תשובה אהוב ונחמד
תרגום לעברית
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “אל ידמה בעל תשובה”, שבעל תשובה לא יחשוב. קודם אמר “אל יאמר”, שלא יאמר אפילו, “שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים”. שלא יחשוב, שלא יחשוד, שלא יהיה לו דמיון, חלילה, הקב”ה חלילה עליו.
דובר 2: נחמד פירושו, כן, מלשון חמדה, “לא תחמוד”.
דובר 1: הוא כאילו לא חטא מעולם, הוא כמו נולד מחדש, הוא כמו מי שמעולם לא חטא, כמו צדיק גמור. הקב”ה אוהב אותו כל כך שהוא רוצה שלעולם לא יחטא, זה מה שהוא רוצה לומר.
דובר 2: כן, כך הוא אומר.
דובר 1: לקב”ה אין שום טינה עליו.
ולא עוד, אלא ששכרו הרבה. שכרו אף גדול יותר, גדול מאוד.
דובר 2: אף יותר!
דובר 1: אני אומר לך את הדבר בבירור, אני כבר אומר. “הרבה” זה גדול. שהרי טעם טעם החטא, הרי הוא כבר כן טעם את טעם החטא, ופירש ממנו, הוא נפרד ממנו, וכבש את יצרו, הוא כבש את יצרו הרע. זה גדול יותר מבעל התשובה מהצדקות שלעולם לא היתה לו. צריך לחשוב על המעולה והמושל בנפשו.
דיון: סתירה עם הלכות דעות — כובש את יצרו לעומת מעולה
דובר 2: לא, הרמב”ם לא סובר כך. אבל יש חילוק בין מעלה ושכר. מעלה פירושה באיזו רמה הוא נמצא.
דובר 1: לא, הרמב”ם הולך לחשב בפירוש מעלות ושכר. לא, זה לא יכול להיות. לכאורה צריך או לומר שיש סתירה ברמב”ם, או שהרמב”ם במקומות אחרים אומר שהכובש את יצרו אינו מעלה. או צריך לומר שיש איזו דרך שזה כן מעלה. אני חושב שזה מה שהוא רוצה ללכת בתירוץ הזה, אני רק לא יודע איך הוא הולך לומר זאת. אני חושב שזה בהכרח צריך להיות איזו מעלה.
דובר 2: לא שמעתי את השאלה.
דובר 1: בהלכות דעות וגם בשמונה פרקים אומר הרמב”ם שמי שהוא מעולה, מי שבכלל לא מחפש חטא, אין לו תאווה לחטא, הוא טוב יותר ממי שמתאפק מחטא. אבל כאן נראה אחרת. יש סתירה ברמב”ם.
תירוץ — בעל התשובה באמת השתנה
דובר 1: האמת היא שזה לא אחרת. בואו נבין בבירור. כאן הוא לא מדבר על התופעה שבה לאדם עדיין יש את היצר הרע הפרוע. האמת היא שאלו שתי חקירות אחרות. זו סברא דומה, הסברא של הפנים צרות של הגר”א דומה. אבל המציאות שהוא מדבר עליה שונה. כאן הוא מדבר על כך שמישהו אתמול היה בעל דעות רעות, עכשיו אין לו את הדעות הרעות, לא שעכשיו הוא כובש את יצרו. הוא חזר בו, גם מחרתיים לא. הוא השתנה בפנימיות. אבל המושל בנפשו שעליו הוא מדבר, לא, לא, בכלל לא. “הוא שב מן הכעס”, הרי עכשיו הוא חוזר.
דובר 2: הוא גם לא רק היה מהשלושה הראשונים, הוא גם היה מהדיבור המתחיל, כמו שאמרת, הוא היה אדם רע.
דובר 1: הוא נעשה אדם טוב.
דובר 2: אבל האדם הטוב שנעשה אחרי שהיה אדם רע יש לו מעלה על מי שמתחילה היה אדם טוב.
דובר 1: זה כן חילוק.
דובר 2: אני לא יודע איך לחשוב, אני חושב שאולי כאן איפשהו אפשר להבין שעל זה לא נאמר הפרט עם הרמב”ם, כי כאן הפרט עם הרמב”ם הוא באמירה למשל שטוב ורע לו טוב יותר כי הרע יש לו רצון רע.
דובר 1: כמו שאתה אומר, מי שהוא רוצה להיות…
משל עם האנס — חילוק בין עדיין יש רצון רע לבין הפסיק לרצות
דובר 1: בואו נאמר דבר שכולנו סוברים שהוא רע, כן? מי שיש לו תשוקה איומה להיות אנס והוא מתאפק, אתה לא אומר שהוא צדיק גדול כי הוא מתאפק. אתה לא אומר שמגיע לו קרדיט על ההתאפקות שהוא לא עושה. אבל מי שלא רוצה להיות כזה רע, אבל אתה אומר, מי שהפסיק לרצות, בוודאי מגיע לו קרדיט על כך. מבין אתה? זו לא אותה בעיה.
יש לו שתי מעלות כביכול, מגיע לו קרדיט על העצירה, ועכשיו הוא אדם שלם. אבל למה בדיוק יש חילוק, צריך עדיין להבין. אבל זו עוד…
“מקום שבעלי תשובה עומדין” — מדרגה, לא מקום
דובר 1: אבל רבותינו חכמים, כך אמרו חכמים, “מקום שבעלי תשובה עומדין בו, אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו”. מה פירוש “מקום”? פירושו המעלה, המדרגה שבה מעמידים אותם היא גבוהה יותר, המעלה שלהם לעתיד לבוא גדולה יותר מהמעלה, מהרמה של אלו שמעולם לא חטאו. “לפי שטעמו טעם החטא ופרשו ממנו וכבשו יצרם יותר מהם”. כי הם טעמו את טעם החטא והם נפרדו ממנו, והם כבשו את יצרם הרע יותר מהם.
כך מובא בהלכות יסודי התורה פרק ב’, יא, “מקום”, כשנאמר שהמלאכים הם “זולת למעלה מזה”, אומר, זה לא פירושו במקום, זה פירושו במדרגה. אומר כך כאן, “ומקום” הוא משל על המדרגה, המעלה.
הלכה ה — תשובת הכלל וגאולה
מעבר מיחיד לכלל
דובר 1: אז עכשיו הוא הולך ללמוד, החלק הבא מדבר על תשובת הכלל, נכון? עכשיו עד עכשיו דובר על אדם אחד שעושה תשובה. עכשיו הולכים לומר שגם הכלל, המדינה, כן, כלל ישראל, גם הולך לעשות תשובה בסוף, וזה דומה. אני חושב שאולי זה דומה מאוד לשיחה של אחד אתמול, שהוא אמר, הרמב”ם אומר שלפני משיח יבוא צריך לעשות תשובה, ואנחנו עושים עכשיו תשובה כי אולי משיח יבוא. מה אחד אומר הולך הולך… זה סוף העולם, כמו שאדם עומד בסוף, ממילא שהוא יעשה תשובה מהר.
נביאים — תפקידם העיקרי
דובר 1: אומר הלאה, “כל הנביאים כולם צוו על התשובה”. כל הנביאים ציוו על אנשים לעשות תשובה, ועוררו. אולי זו הנקודה של כל הנבואות? כמו שהוא אמר קודם ש”יורך אתכם בדרך” פירושו ששולח נביאים. ובכלל, נביאים חוץ ממשה לא יכולים להיות להם מצוות. מה יכול להיות? רק לעורר, רק לעשות תשובה על מה שמשה רבינו כבר אמר על המצוות.
“אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מחלוקת תנאים
דובר 1: אומר הלאה, “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”. ישראל נגאלים רק בתשובה. “וכבר הבטיחה תורה”. מה פירוש הדברים? שהגאולה תבוא רק בזכות תשובה, או שהגאולה תבוא עם תשובה ביחד?
דובר 2: לא תהיה גאולה בלי תשובה.
דובר 1: יש מחלוקת בגמרא, מחלוקת תנאים. היו שאמרו שאולי יהיה בלי תשובה. הרמב”ם פוסק שצריך לעשות תשובה.
דיון: סתירה עם “רשות ביד אדם”
דובר 1: אבל הוא אומר, “וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”. הרי זו קשה השאלה מקודם של “רשות ביד אדם”.
דובר 2: התשובה היא שזה כמו שהרמב”ם אמר על “ועבדום וענו אותם”. יכול להיות שהרשות ביד אדם היא רק לפני הגאולה, ופעם אחת שהגאולה באה כבר תהיה אולי תשובה אחרת.
דובר 1: לא, לא, הייתי אומר פשוט, התירוץ צריך להיות כמו שהוא אמר קודם, שזה הסדר, הסדר הוא שאי אפשר להישאר ברע לנצח.
דובר 2: כן, אבל בסדר הוא גם אמר שלא כל אחד מחויב.
דובר 1: כאן הוא אומר על ישראל.
דובר 2: לא, לא, “ישראל” פירושו “כלל ישראל”, “כלל ישראל” הוא כלל. יכולים להיות יחידים.
דובר 1: כל אחד שהולך לעשות תשובה, זה יהיה ברשותו ובבחירתו. לא הולכים לכפות על אף אחד לעשות תשובה.
פסוק “והיה כי יבואו עליך” — לשון של בחירה
דובר 1: “והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך”. זה פירושו סתם מה שנתתי בידך.
דובר 2: כן, כמו “הברכה והקללה” שכתוב ב”ראה אנכי נותן לפניכם היום”, כשזה נתון בידך.
דובר 1: הוא רוצה אולי לומר שיבוא כל הדבר, יהיה קודם ברכה, תהיה קללה, ואחר כך, “והשבות אל לבבך”, זה יביא אותך לעשות תשובה, “בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלהיך שמה. ושבת עד ה’ אלהיך”, שתשוב עד ה’, נכון?
דובר 2: כן, אני חושב שרבינו הולך ללמוד מהמדרגה ש”ה’ אלקיך”, שאדם מגיע עד ה’, כן?
דובר 1: בסדר. אחר כך הוא יאמר “ושמעת בקולו”, והוא יאמר “בקול ה’”, “קול ה’” הוא “נחל נובע מקור חכמה”.
אבל הנה, אני חושב שיבוא כל הדבר, יהיה קודם ברכה, יהיה כל הדבר, ואחר כך “והשבות אל לבבך”, זה יביא אותך לעשות תשובה, “בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלקיך שמה”.
“ושבת עד ה’ אלקיך”, תשוב עד ה’, ו… כן, אני חושב שהרמב”ם הולך ללמוד מ“ושבת עד ה’ אלקיך”, שהאדם מגיע עד ה’, כן.
אחר כך הוא יביא “ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך”.
ואחר כך, כשאתה הולך לעשות תשובה, הולך ה’ לקבל את תשובתך, “ושב ה’ אלקיך את שבותך”, ה’ יחזיר אותך לארץ ישראל, ל… לגאולה, “ורחמך” – הוא יחזור לאהוב אותך, “ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלקיך שמה”, הוא יאסוף אותך מבין הגויים שבהם נמצאים היהודים.
אז כל קבוצת ההלכות הבאה היא כולה חיזוק על כך.
לא ממש על תשובה, אלא יותר מעלות שהוא מדגיש יותר את הנקודה שהוא אמר שכל ימות בעל תשובה שהוא פשוט בדיעבד.
לא, התשובה מחזירה אדם ונעשה לו… הוא מדבר כל הזמן על המהפכה, על ההיפוך שתשובה עושה באנשים.
כן, אה, כל כך גדול כוח התשובה.
“גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה”, זה מקרב את האדם לה’, “שנאמר ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך’”, שכשיהודי עושה תשובה, הוא “עד ה’ אלקיך”, הוא חוזר עד ה’.
“ונאמר” – גם כתוב לשון דומה – “‘ולא שבתם עדי’”, אתם לא עשיתם תשובה עד אלי.
כתוב שכשעושים תשובה חוזרים קרוב אל ה’.
דובר 2: “עדי” או “עדי”? איך הפסוק?
דובר 1: “ושבתם עדי”, אלי, כן? אני חושב כך.
“ושבתם עדי”, אתם תשובו עד אלי.
“ונאמר” – עוד פסוק – “‘אם תשוב ישראל נאום ה’, אלי תשוב’”, אם תשוב, “אלי תשוב”, כלומר, “אם תחזור בתשובה, בי תדבק”, תידבק בה’.
תשובה מקרבת את הרחוקים
תשובה מקרבת את הרחוקים. מה פירוש? אתמול, לפני שהאדם עשה תשובה, היה זה שנוי לפני המקום, שנוי לפני המקום, הוא היה שנוא, הוא היה בשנאה, הוא היה משוקץ, מרוחק, מתועב, אלו כל הלשונות שרואים ואומרים על אנשים, כן, שיקוציכם, או היו אומרים רחוק מתועב. היום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד.
זה מעניין, כי מן הסתם תשובה היא רק מטהר לדרך טובה, אבל השינוי איך ה’ רואה זאת הוא דרסטי מאוד, מקצה אחד לקצה השני. מה ה’ אוהב צדיק ומה הוא שונא רשע? זה מאוד פשוט, לא? אני אומר, האדם בסך הכל זז קצת, הוא רואה אותו עושה קצת יותר טוב, אבל זהו. ובאמת זה החידוש של תשובה, שהוא באמת נעשה אדם טוב יותר, יש לו את האהבה לעשות דברים טובים וכו’.
בכן אנו מוצאים שבלשון שהקב”ה מרחיק את החוטאים, בו הוא מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים. שנאמר, והיה במקום אשר יאמר להם או ייאמר להם לא עמי אתם, אותו מקום שבו קראו להם לא עמי, הולכים להתחיל לקרוא להם בני אל חי. רואים שזה אותו דבר, אותו דבר שהיה בחטא הוא בתשובה הפוך.
דוגמה של יהויכין
כן. ונאמר ביהויכין בראשיתו, כתוב על יהויכין בתחילתו, כשהיה רע, כתוב מה? כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, מה היה העונש על יהויכין? שיהיה ערירי, לא יהיו לו ילדים. ואחר כך כשעשה תשובה כתוב, ואחר כך כשעשה תשובה כתוב הלאה, שה’ אפילו רצה להיות נחתם כשם שהתקנתם, אפילו הוא אמר שהוא יעקור אותם, “כי אתם מבקשים נפשיכם”. אבל בקיבוץ גלויות, אבל פעם אחת שהוא עשה תשובה כשהיה בגלות, נאמר בזרובבל בנו, שהיה נכדו, “ביום ההוא נאם ה’ צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה’ ושמתיך כחותם”. נאמר “אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך”, לא אתן לך. אומר, לא, אני אעשה אותך לחותם. רואים אותה לשון שהשתמשו בה כשאמרו שלילי, אומרים עכשיו חיובי. מה שאמרו שהוא לא, עכשיו הוא כן. שאלתיאל היה בן של יכניה.
כמה מעולה מעלת התשובה
אומר הרמב”ם הלאה, “כמה מעולה מעלת התשובה”, כל כך גדולה מעלת התשובה. “אמש היה זה שנוא לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד”. אתמול האדם היה מובדל והיה רחוק מה’ אלקי ישראל, שנאמר “עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם”. ומה קורה כשמובדלים מה’ אלקי ישראל? “צועק ואינו נענה”, הוא לא נעזר, שנאמר “גם כי תרבו תפלה אינני שומע”. צעקה טובה רק כשהיא עם תשובה. “ועושה מצות וטורפין אותן בפניו”, הוא עושה מצוות וזורקים לו זאת בפנים, לא מקבלים זאת, לא מקבלים, שנאמר “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”. מי ביקש מכם שתדרכו על חצר בית המקדש? “מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם, אין לי חפץ בכם אמר ה’ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם”. כשישראל חוטאים, אומר ה’, אני לא מקבל את הזבחים שלכם, אני לא מקבל את הקרבנות שלכם, שאתם מביאים על המזבח. “עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר”. זו ההפטרה של פרשת צו שכמעט אף פעם לא אומרים, כי זה פרשת שבת הגדול. “עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר”. אומר, קח את העולות שלך, תחבר אותן עם הזבחים שלך ותאכל. קח את התפילה שלך ולך הביתה, אני לא צריך את העולות שלך.
אבל “והיום הוא מדובק בשכינה”, עושים תשובה, הוא דבוק בה’, שנאמר “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם”. וצועק ומיד נענה נגד החטאים. הוא צועק, כשמישהו רוצה להיענות, שנאמר “אז תקרא וה’ יענה”. עוד לפני שיש תשובה. מיד כשהוא קורא הוא נענה.
מה זו המצווה לקבל בנחת ובשמחה? צריך לקבל? האם ה’… או כן? צריך לקבל בנחת ובשמחה, שנאמר “כפה רוצה אליהם משמעותיך לא יודיע על שמות אבותיכם”. חפצים בהם, הפסוקים, הנביאים, דבר ה’ חפץ בהם כבר, שנאמר “וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם”, כמו שהיה פעם לפני שחטאו. כשחטאו היה “מי ביקש זאת מידכם”. אבל פעם אחת שעשו תשובה זה חוזר להיות מתוק לה’.
סטייה: הפטרת שבת הגדול
זו באמת ההפטרה של שבת הגדול, שהיא הפוכה מההפטרה של פרשת צו. אני חושב שיש ענין של איזו היסטוריה. באמת ההפטרה של “וערבה” אומרים רק כשיש פסח ערב שבת, אבל בסופו של דבר החליפו, אומרים זאת כמעט תמיד. אחת הסיבות היא כי לא רוצים לומר את ההפטרה של פרשת צו, כי פרשת צו היא הפטרה חריפה נגד הקרבנות שקוראים בתורה. אומרים, זה סותר להיפך. ובפרט שבת הגדול אומרים “וערבה לה’ מנחת יהודה”, כלומר, מה שהוא אמר קודם “אני לא רוצה את הקרבנות שלך”, אני כן רוצה, הכל כן רוצה כשיש תשובה.
דובר 2: מה עושה את זה גדול או מה?
דובר 1: אה, זה מוציא “יום ה’ הגדול”. אה, “יום ה’ הגדול”, זה פירוש ההפטרה. כך מתחילים, מתחילים… ה”יום ה’ הגדול” טוב מאוד, כי כתוב “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה”. מדברים כאן על תשובה. ממילא “וערבה לה’”, וממילא יש “יום הגדול” של תשובה. אה, טוב. בסדר.
הלכה ה (המשך) – בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים
עכשיו אפשר ללמוד דבר חדש ומעניין. אוקיי, בואו נגיד ככה. כל הקטע ברמב”ם שהיינו צריכים לומר, שאחרי שעושים תשובה היהודי הוא כמו צדיק גמור, יצא שאפשר ללמוד… כי הוא עכשיו צדיק גמור, והוא השתנה ברגע כהרף עין. או מצד שני, הולכים ללמוד שני דברים מעניינים, שני דברים הפוכים. מצד אחד, בעל התשובה עצמו לא מתנהג עם מטען גדול. מצד שני, אחר צריך לתת לו כן מטען גדול. יש כאן דרך הממוצע. בואו נבאר את הרמב”ם. בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, להיות ענו. כבר יכול היה להיות באמת שהם בדרגת בעלי תשובה, בדרגת צדיקים גמורים, אבל הם צריכים להתנהג אחרת. אם חרפו אותם הטפשים במעשיהם הראשונים, יש עוד איסור ל… הרמב”ם חישב קודם שזה איסור גדול. אה. אומר הרמב”ם, אבל אם יש טיפש שמבייש אותו במעשיו הראשונים. ברור שהוא טיפש, כי אתה עכשיו בעל תשובה ואומר לו, אתה פעם היית בעל עבירה, אתה עכשיו בעל עבירה על בעל העבירה. מי שמחזיק בעצמו לצדיק אומר לבעל התשובה לשעבר, אתה פעם היית בעל עבירה, כי הוא עצמו בעל עבירה. והוא הוא הכסיל. אומר להם, אמש הייתה עושה כך וכך, כך עשית אתמול, כי אמש הייתה אומר כך וכך, כי ברמב”ם אל ירגישו להם, בעל התשובה, כשעושים לו כך שם, בעל התשובה לא צריך להרגיש ממה שמתעסקים איתו. זה לא צריך להפריע לו. כך הורגלנו זה לשון דומה למה שראינו אצל ה… נו, איפה ראינו את אלה שונות? אצל הנושא של… בהלכות דעות. כן, אחד מרגיש, כמו שאחד מרגיש, מי שמרגיש הוא אחר. כן, אלא, שומעין, הוא שומע מה שאותו אומר בענוה, בשפלות ושמחים, והם שמחים. מה היא השמחה? לא יודע. מה הם שמחים. מה הם שמחים, כשהם עשו תשובה אולי.
דובר 2: אז, אתה מתכוון שמה שמצערים אותו באמירת אתמול, להיפך. הוא נזכר, איך הוא היה, ואיזה דרך ארוכה הוא עבר, כמה הוא קדוש היום.
דובר 1: אה, נכון. ויודעין, מסתדר מאוד יפה, האתמול. קודם אומר אתמול, הנה כן, והיום! אותו אומר אתמול, חושב על היום! היום הוא שלם לפני הקב”ה. אז דעות שזה זכות להם. אז דעות שזה, מובן מאליו. כל אחד מלמד עליהם זכות. שמקוצים מן הבושה ומעשים שעברו, ונכלמים מהם, יש זכות מרובה ומעלתם מתגדלת. כן. עוד… הבושה שיש לו, היא עצמה דבר שמכפר על עוונות וכו’. אבל אם תחשוב שצריך לעזור לבעל התשובה, שצריך לסייע לו כל הזמן, זה נותן נזק גדול. לא נכון.
איסור אונאת דברים לבעל תשובה
כי זה חטא גדול לומר לבעל תשובה, זכור את חטאיך הקודמים. או להזכירם בפניו, או להזכיר, אפילו לא לומר בגסות “זכור נא את אשר עשית”, אלא להזכיר את החטאים בפניו כדי לביישו. או להזכיר דברים וענינים הדומים להם, אפילו רק להזכיר ברמז, לרמוז על חטאיו הקודמים, הכל אסור, הדבר הזה אסור מן התורה, בכלל אונאת דברים שהזהירה עליו תורה, זה בגדר אונאת דברים שהתורה הזהירה.
ולמדנו קודם, יש לאו של אונאת דברים, לצער יהודי במילים, שנאמר “ולא תונו איש את עמיתו”.
יפה מאוד. אז זה יפה מאוד. זה ממש מראה איך מתבאר הפרק. אז כל הפרק הוא מדבר על זה, שבעל התשובה נעשה אחר. מצד שני, הוא לא צריך לחשוב, הוא צריך להחזיק עצמו בשפלות, וזה עוזר לו להיות… אבל כל אחד צריך לדעת שאסור לומר לו אפילו “זוכר את מעשיך הראשונים”.
חידוש ר’ צדוק — בעל התשובה הוא באמת אדם חדש
אני חושב שכאן, כמו שאני חושב ר’ צדוק אומר כך, זה לא רק דבר שמצערים אותו, כי זה באמת לא אמת, הוא באמת לא אותו. הרמב”ם אמר “אני אחר ואיני אותו האיש”.
אבל הטיפש, הכסיל, לא תופס, הוא לא יודע שתשובה פירושה שהוא נעשה אדם חדש, אז מיד הוא מזכיר לו. אין לעשות זאת. נפלא!
Laws of Repentance, Chapter 7 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Shiur — Hilchos Teshuva Chapter 7
—
General Introduction to the Chapter
Chapters 1-4 dealt with the fundamental laws of teshuva (repentance) — viduy (confession), the act of teshuva, what prevents teshuva, beinoni/tzaddik, etc. Chapters 5-6 dealt with the foundation of free will — “hakol nasun lo” (everything is given to him), that a person has control over his actions.
Innovation in understanding Chapter 7: Chapter 7 enters into a deeper, broader view of teshuva — not just “commit a sin, say viduy,” but the complete transformation of a person’s life: from a rasha (wicked person) to a tzaddik (righteous person), from youth until death. Previously, the Rambam spoke about teshuva from Rosh Hashana to Yom Kippur (the specific act); now he speaks about teshuva from Yom Kippur to Rosh Hashana — meaning what it means to live with teshuva, or even more — teshuva from creation to burial, the entire life trajectory.
It has been noted that the chapter can appear like a collection of statements from Chazal and praise of teshuva. But the Rambam “didn’t have time to just collect random statements from Chazal” — he always has a narrative. The structure is similar to Hilchos Deos: first the fundamentals, then important foundations, statements from Chazal, laws in Torah she’baal peh about teshuva, which can only be covered after understanding the fundamentals (including free will).
—
Halacha 1 — “Since every person has free will, let a person strive to do teshuva”
The Rambam’s Words
“Since every person has free will as we have explained, let a person strive to do teshuva and to cleanse his hands from his sins.”
Simple Meaning
Just as we have explained in chapters 5-6 that a person has control over his actions, he cannot say “I am forced” or “God made me sin.” Therefore, he should strive to do teshuva.
Innovations and Explanations
1. The language “yishtadel” — not “ya’aseh” but “yishtadel,” striving. This speaks to a person who thinks perhaps he is already so sunken in sin that he can no longer get out. The Rambam says: Make an attempt, do some actions, you will see that you can. “It’s not yet over.”
2. “Lena’er kapav mechata’av” — the language comes from Yeshaya/Tehillim (26:6) “erchatz benikyon kapai” (I will wash my hands in purity). “Kapayim” (hands) is usually an image for theft/monetary sin — the hands are stained with sins. It is also connected to the language in the Ne’ila prayer “nechetanu lefanecha keyadeinu” (we sinned before You like our hands). A distinction is suggested: “la’asos teshuva” can be between man and God, and “lena’er kapav” is more between man and his fellow (actual deeds).
—
Halacha 1 (continued) — “A person should see himself as if he is leaning toward death… and should not say when I grow old I will repent”
The Rambam’s Words
“Therefore, a person should see himself as if he is leaning toward death, and perhaps he will die at this moment and be found standing in his sin. Therefore, he should repent from his sins immediately, and should not say when I grow old I will repent, for perhaps he will die before he grows old.”
Simple Meaning
A person should view himself as if he is approaching death, he should do teshuva immediately and not wait to grow old.
Innovations and Explanations
1. Two “yir’eh es atzmo”: This is a second “yir’eh es atzmo” — the first (chapter 3) is “yir’eh es atzmo ke’ilu chetzyo chayav vechetzyo zakai” (see himself as if half guilty and half meritorious); here it is “yir’eh es atzmo ke’ilu noteh lamus” (see himself as if leaning toward death). Both are tools to motivate teshuva, but from different directions.
2. The source in Chazal: “Al tomar lekshe’efneh eshneh” (don’t say when I have free time I will study) (Avos 2:4) and “shuv yom echad lifnei misascha” (repent one day before your death) (Shabbos 153a).
3. “Hu sheShlomo amar bechachmaso” — the Rambam says “bechachmaso” (in his wisdom) because Shlomo is not a prophet according to the Rambam, but a sage. The Rambam counted Shlomo among the sages, not among the prophets. Three possible interpretations of “bechachmaso” are offered: (a) in his book of wisdom (Koheles); (b) with his wisdom as a sage; (c) in a clever way — he doesn’t say it clearly, but with a beautiful parable.
4. “Bechol eis yihyu vegadecha levanim veshemen al roshcha al yechsar” (Koheles 9:8): The Rambam interprets “vegadecha levanim” as a hint to clean character traits — always be ready, not just erev Shabbos. It is also suggested that “vegadecha levanim” can mean burial shrouds — white garments like one goes with a deceased person, like a kittel, and “shemen” can be anointing oil in the preparation for burial — a person should always think that he is going to die. This is exactly the language of the Gemara in Shabbos (153a) which brings the same verse. The main point: “bechol eis” — always, not just when one grows old.
5. [Digression: Shlomo’s books in the Rambam’s structure:] Hilchos Deos is built on many verses from Sefer Mishlei (Shlomo’s wisdom in youth), and Hilchos Teshuva is built on much of Koheles (Shlomo’s wisdom in old age). According to one approach in the Midrash, when Shlomo grew old he said Koheles — his “takeaway” from life.
—
Halacha 3 — “Do not say that teshuva is only from sins that involve action”
The Rambam’s Words
“Do not say that teshuva is only from sins that involve action such as promiscuity, theft, and robbery. Just as a person must repent from these, so must he search for the bad character traits he has and repent from them — from anger, from hatred, from jealousy, from competition, from mockery, from pursuit of money, from pursuit of honor, from pursuit of food and the like. And these sins that do not involve action are more severe than those that involve action, because when a person is immersed in these it is difficult for him to separate.”
Simple Meaning
Teshuva is not only from sins with an action, but also from bad character traits/opinions. Sins without action are harder to fight because one becomes immersed in them.
Innovations and Explanations
1. Connection to free will: This is an important practical application of the foundation of chapters 5-6. A person might think: “Reshus kol adam nesuna lo” — yes, on actions I have free will (to go to a prostitute, to steal). But on character traits — “I’m stuck, I’m jealous, what should I do?” The Rambam answers: The free will also applies to character traits — he explicitly said “lehatos da’ato,” that free will includes character traits as well.
2. Kin’ah vs. tacharut: “Kin’ah” is jealousy; “tacharut” is competition — the goal/result that comes from jealousy, but not exactly the same thing. The term “tacharut” also appears in the Rambam when he describes the future “she’ein bo kin’ah vetacharut” (when people become like angels of service).
3. Source of the list: The Rambam’s list is apparently his own compilation, not directly from a statement in Chazal. It also doesn’t follow the order of Hilchos Deos. Anger and jealousy are there, but pursuit of money is not in the previous order.
4. Between man and his fellow vs. between man and himself: Most of the items in the list (anger, jealousy, competition, mockery) are interpersonal matters, but pursuit of money and pursuit of food are more between man and himself. Pursuit of money is interpreted as “ambition” — chasing after money.
5. “Ya’azov rasha darko ve’ish on machshevosav” — proof from a verse: The verse is brought as support. Both parts of the verse — “darko” and “machshevosav” — do not speak of actions. “Darko” means habits (behaviors, practices), not just individual actions. The Rambam himself in Hilchos Deos brings the entire concept of “drachim” (ways). This is the main verse of teshuva that the Rambam brings in chapter 2 — abandoning sin means abandoning one’s “ways,” not just one’s actions.
6. Rashi’s question — “Does a wicked person have a way?”: Rashi asks on the verse: does a wicked person have a “way”? Does a swamp/mud have a path? But the Rambam says yes — a wicked person has a way, meaning a bad habit. It is noted that “derech oniyah belev yam” (the way of a ship in the heart of the sea) also has meaning in this context.
7. Teshuva on character traits — the practical path: “Character traits” — what kind of person he is — is not an action, but teshuva means he can actually change. The path of teshuva on character traits is as the Rambam explained in Hilchos Deos: go in the middle path, and first go to the other extreme in order to reach the middle.
8. Connection to Yom Kippur: The Rambam says about Yom Kippur “she’ein bo kin’ah vetacharut” — people become like angels of service. This connects to the fact that teshuva from character traits (jealousy, competition) is part of the transformation that teshuva must bring.
—
Halacha 4 — The Excellence of the Ba’al Teshuva
The Rambam’s Words
“A ba’al teshuva should not imagine that he is distant from the level of the righteous… Rather, he is beloved and cherished before the Creator as if he had never sinned. Moreover, his reward is great, for he tasted the taste of sin and separated from it and conquered his evil inclination.”
Simple Meaning
A ba’al teshuva should not think he is far from the righteous. He is beloved by the Creator like one who never sinned. Moreover — his reward is greater because he tasted sin and separated from it.
Innovations and Explanations
1. “Al yidameh” vs. “al yomar”: Previously the Rambam said “al yomar” (he should not say), here he says “al yidameh” — he should not think, not have an imagination/conception. “Nechmad” is interpreted from the language of chemdah (“lo tachmod”) — God desires him, wants him.
2. Contradiction with Hilchos Deos/Shemonah Perakim — kovesh es yitzro vs. me’uleh: In Hilchos Deos and Shemonah Perakim the Rambam says that a “me’uleh” — one who has no desire at all to sin — is better than a “kovesh es yitzro” who restrains himself. But here it appears that the ba’al teshuva who “kavash es yitzro” has a greater level than a complete tzaddik.
3. Distinction between level and reward — rejected: It is suggested that perhaps there is a distinction between “ma’alah” (what level he is) and “sachar” (reward). But this is rejected — the Rambam explicitly counts both levels and reward.
4. The main answer — the ba’al teshuva has truly changed: Here the Rambam is not speaking of someone who still has a wild evil inclination and restrains himself. Here he speaks of someone who yesterday was a person with bad character traits, and now he has changed internally — he no longer has the bad character traits. He is not “kovesh es yitzro” now, he has changed internally. This is different from the case in Shemonah Perakim where someone still has a bad desire and just restrains himself. The ba’al teshuva has both merits: he gets credit for stopping, and now he is a refined person.
5. The parable with the rapist: Someone who has a terrible desire to be a rapist and restrains himself — we don’t say he is a great tzaddik for restraining himself. But someone who has stopped wanting — certainly he gets credit. This is not the same problem as in Shemonah Perakim.
6. “Makom sheba’alei teshuva omdin” — level, not place: The Rambam brings the statement from Chazal “makom sheba’alei teshuva omdin ein tzaddikim gemurim yecholim la’amod bo” (the place where ba’alei teshuva stand, complete tzaddikim cannot stand). “Makom” means level/status, not a physical place — just as in Hilchos Yesodei HaTorah chapter 2 where “makom” by angels means level.
—
Halacha 4 (continued) — Great is teshuva that brings a person close to the Shechina
The Rambam’s Words
“Great is teshuva that brings a person close to the Shechina, as it says ‘Return, Israel, to Hashem your God,’ and it says ‘and you did not return to Me,’ and it says ‘If you return, Israel, says Hashem, to Me you shall return’ — meaning if you return in teshuva, to Me you shall cling.”
Simple Meaning
Teshuva brings the person close back to God. The verses show that “to Hashem” and “to Me you shall return” means that the ba’al teshuva comes right to God Himself and becomes attached to Him.
Innovations and Explanations
– The Rambam learns from the verse “veshavta ad Hashem Elokecha” (Devarim 30) that teshuva brings the person literally to God — “ad” means to God Himself. This is the foundation of the entire chapter — teshuva is not just a post-facto correction, but a transformation that overturns the person’s entire relationship with God.
—
Halacha 4 (continued) — The Drastic Change of Teshuva: “Yesterday… and today”
The Rambam’s Words
“Yesterday this one was hated before the Omnipresent, disgusting, distant, and abominable. And today he is beloved and cherished, close and a friend.”
Simple Meaning
Before teshuva the person was hated, far, disgusting. After teshuva he is beloved, close, a friend.
Innovations and Explanations
– The change is drastic — from one extreme to the other extreme. This is more than what one would expect: the person has merely moved a bit, he looks at him doing a bit better — but God’s reaction is a total reversal. This is precisely the “beauty” of teshuva — that the person truly becomes a better person, and God loves to do good things.
—
Halacha 4 (continued) — With the language that distances sinners, He brings close those who return
The Rambam’s Words
“Therefore we find that with the language that the Holy One Blessed be He distances sinners, with it He brings close those who return, whether individuals or the community.”
Simple Meaning
The same language that God uses to distance sinners, He uses to bring close ba’alei teshuva.
Innovations and Explanations
1. Verse from Hoshea: “And it shall be in the place where it was said to them ‘you are not My people’” — the same place where they were called “not My people,” there they will be called “children of the living God.” This shows that the same language is reversed.
2. Example of Yehoyachin (Yechanya): With Yehoyachin in his beginning, when he was bad, it says “write this man childless” — he will not have children. Also “if Konyahu son of Yehoyakim were a signet ring on My right hand, I would tear you off.” But afterwards when he did teshuva in exile, it says about his grandson Zerubavel (son of She’altiel, a son of Yechanya): “I will take you Zerubavel… and make you like a signet ring” — God makes him into a signet ring, exactly the opposite language from what He said at the sin. The same coin language that was negative becomes positive.
—
Halacha 4 (continued) — Before teshuva mitzvos are not accepted
The Rambam’s Words
“Yesterday this one was separated from Hashem God of Israel, as it says ‘your iniquities were separating between you and your God.’ He cries out and is not answered… and does mitzvos and they are thrown in his face, as it says ‘who asked this of you to trample My courtyards’… ‘add your burnt offerings to your sacrifices and eat meat.’”
Simple Meaning
Before teshuva — the person is cut off from God, his prayer is not accepted, his mitzvos are thrown back in his face.
Innovations and Explanations
1. The verse “add your burnt offerings to your sacrifices and eat meat” means: take your burnt offerings, throw them together with your sacrifices and eat them — God doesn’t want your sacrifices without teshuva.
2. [Digression: Haftarah of Parshas Tzav and Shabbos HaGadol:] The verse “add your burnt offerings to your sacrifices” is from the haftarah of Parshas Tzav, which is almost never said, because Parshas Tzav almost always falls on Shabbos HaGadol. One of the reasons it was changed is because the haftarah of Parshas Tzav is a sharp haftarah against sacrifices — contradicting what is read in the parsha. Instead, we say the haftarah of Shabbos HaGadol: “And the offering of Yehuda and Yerushalayim will be pleasing to Hashem as in days of old” — the opposite: after teshuva, sacrifices become sweet again to God. The “Yom Hashem HaGadol” in the haftarah fits very well, because “ein Yisrael nig’alin ela biteshuva” — we speak here of teshuva, therefore “ve’arva laHashem,” therefore there is a “great day” of teshuva.
—
Halacha 4 (continued) — After teshuva everything is accepted
The Rambam’s Words
“And today he is attached to the Shechina, as it says ‘and you who are attached to Hashem your God’… he cries out and is answered immediately, as it says ‘and it shall be before they call I will answer’… and does mitzvos and they are received with pleasure and joy, as it says ‘for God has already accepted your deeds’… and it says ‘and the offering of Yehuda and Yerushalayim will be pleasing to Hashem as in days of old and as in former years.’”
Simple Meaning
After teshuva — the person is attached to the Shechina, his prayer is answered immediately, his mitzvos are accepted with pleasure and joy.
—
Halacha 5 — Teshuva of the Community and Redemption
The Rambam’s Words
“All the prophets commanded about teshuva, and Israel is only redeemed through teshuva. And the Torah has already promised that Israel will ultimately do teshuva at the end of their exile and immediately they will be redeemed.” Verse: “And it shall be when all these things come upon you, the blessing and the curse which I have set before you, and you shall take it to heart among all the nations where Hashem your God has driven you, and you shall return to Hashem your God…”
Simple Meaning
All the prophets aroused to teshuva. Jews are only redeemed through teshuva, and the Torah promised that the Jewish people will do teshuva at the end of exile.
Innovations and Explanations
1. Transition from individual to community: Until now it spoke of teshuvas hayachid — one person who does teshuva. Now the Rambam transitions to teshuvas haklal — the nation, the Jewish people.
2. Prophets — their main role: “All the prophets commanded about teshuva” — perhaps this is the main point of all prophecy. This fits with what the Rambam said earlier that “yorcha esum baderech” means that God sends prophets. Prophets other than Moshe cannot innovate any mitzvos — what can they do? Only arouse to teshuva on what Moshe Rabbeinu already said.
3. “Ein Yisrael nig’alin ela biteshuva” — dispute of Tanna’im: This is a dispute in the Gemara (Sanhedrin 97-98) — there were Tanna’im who said that redemption can come without teshuva. The Rambam rules that teshuva must be done. But he also says that the Torah promised that Jews will do teshuva — so it will ultimately happen.
4. Contradiction with “reshus beyad adam” — answer: If God promised that Jews will do teshuva, how does this fit with free will? The answer: as the Rambam said earlier by “va’avadum ve’inu osam” — the order is that one cannot remain in exile forever. But “Klal Yisrael” is a collective — there can be individuals who don’t do teshuva. Every single person who will do teshuva, this is in his control and choice. No one will be forced.
5. “Asher nasati lefanecha” — language of choice: “Asher nasati lefanecha” is interpreted as “which I have given into your hand” — like by “re’eh anochi nosein lifneichem hayom beracha uklalah,” when it lies in your hand to choose. The Rambam perhaps wants to say that the order is: first comes blessing, then curse, and this brings to “vehashevosa el levavecha” — teshuva.
6. The order of Parshas Nitzavim: First comes blessing, then “vehashevosa el levavecha” — this brings to teshuva, then “veshavta ad Hashem Elokecha” — the person does teshuva, and then “veshav Hashem Elokecha es shevuscha verichameha veshav vekibetzcha” — God accepts the teshuva and brings the redemption. The Rambam’s approach that “ein Yisrael nig’alin ela biteshuva” stems from this order in Parshas Nitzavim.
7. “Veshavta ad Hashem Elokecha”: The Rambam will derive from the level “ad Hashem Elokecha” — that a person comes to God. Later he will say “veshamata bekolo” — “kol Hashem” is “nachal nove’a mekor chochma” (a flowing stream, source of wisdom).
—
Halacha 6 — Ba’alei teshuva’s way is to be humble and modest
The Rambam’s Words
“Ba’alei teshuva’s way is to be exceedingly humble and modest.”
Simple Meaning
Ba’alei teshuva conduct themselves with humility and modesty.
Innovations and Explanations
1. If the ba’al teshuva is already at the level of a complete tzaddik (as the Rambam said earlier), why must he conduct himself with humility? Because there is a distinction between his true level (complete tzaddik) and how he must conduct himself (humility and modesty). This is a “derech hamemutza” — the ba’al teshuva himself doesn’t carry himself with “big baggage” (great pretensions), but another person must give him “big baggage” (honor).
2. The ba’al teshuva hears when someone says to him “yesterday” (yesterday you were such and such), and he is not insulted — on the contrary, he rejoices. What is the joy? He remembers where he was, and what a long way he has come, how holy he is today. This fits with the language “yesterday” that the Rambam uses: earlier the Rambam said “yesterday” — yesterday he was hated, today beloved. The ba’al teshuva himself thinks about the “yesterday” and rejoices with the “today.” But the one who says “yesterday” to shame — this is forbidden.
3. It is compared to the language in Hilchos Deos — the one who is insulted and the one who is not insulted. The ba’al teshuva hears the shame with humility, he is not insulted, and this itself is something that atones for sins.
—
Halacha 6 (continued) — The prohibition of verbal wronging to a ba’al teshuva
The Rambam’s Words
“If foolish people reproach them for their former deeds and say to them ‘remember your former deeds’… they should not be insulted by them but should listen and rejoice, and know that this is a merit for them, for as long as they are embarrassed by their former deeds and ashamed of them — their merit is great and their level increases.”
“And it is a complete sin to say to a ba’al teshuva ‘remember your former deeds,’ or to mention them in his presence to shame him, or to mention matters and subjects similar to them in order to remind him of what he did — all is forbidden, and this is included in verbal wronging that the Torah warned about.”
Simple Meaning
When foolish people shame ba’alei teshuva with their previous deeds, they should not be insulted, but listen and rejoice, because the shame itself is a merit that increases their level. But from the other person’s side — it is completely forbidden from the Torah under the prohibition of verbal wronging.
Innovations and Explanations
1. Double dynamic: The Rambam sets up a double dynamic: from the ba’al teshuva’s side — he should accept it with joy, because shame from previous sins is an atonement. But from the other person’s side — it is completely forbidden. The ba’al teshuva’s own shame is a merit; but the other person’s shaming is a Torah violation.
2. Three levels of prohibition: The Rambam distinguishes three levels: (1) directly saying “remember your former deeds,” (2) mentioning the sins in his presence to shame him, (3) even just hinting at similar matters — all three are forbidden from the Torah under the prohibition of verbal wronging.
3. Innovation in the name of R’ Tzadok HaKohen of Lublin: The prohibition to remind a ba’al teshuva of his previous deeds is not only because one is bothering him — it is actually not true. He is literally not that person anymore. The Rambam himself said “ani acher ve’eini oso ha’ish she’asa oson hama’asim” (I am another and I am not that person who did those deeds) — teshuva means he becomes a new person. Therefore, whoever reminds him of his previous deeds, he is a fool and an idiot — he doesn’t grasp what teshuva means, he doesn’t understand that the ba’al teshuva is already a completely different person.
4. Connection to the foundation of the entire chapter: The prohibition of verbal wronging by a ba’al teshuva has a deeper reason than just pain — it is a false statement, because through teshuva he is literally not the same person. This connects back to the foundation of the entire chapter — that teshuva creates an essential change in the person, and this is a beautiful conclusion to the chapter.
📝 Full Transcript
Laws of Repentance Chapter 7 — Repentance from Birth to Death
Introduction: The Structure of Laws of Repentance
Speaker 1:
Gentlemen, we are going to learn Laws of Repentance Chapter 7.
It seems to me that we learned Laws of Repentance Chapters 1 through 4, actual Laws of Repentance, all the topics of repentance. After that we saw Chapters 5 and 6, the topic was “everything is given over to him,” it seems that now the Rambam wants to draw certain conclusions that are not exactly built on the foundation of free will versus not free will, rather it is built on a broader or deeper look at what a person is, and consequently what repentance means.
In other words, Chapter 1 was mainly built on the idea that repentance means, he committed a sin, he must stop committing the sin. He didn’t do a mitzvah, he must do the mitzvah. And we saw in Chapters 3 and 4 a bit more about habits, about what prevents repentance, about what must happen for a beinoni to become a tzaddik, and the like. But the main thing about repentance that we are accustomed to thinking about, the Rambam hasn’t really said yet.
What is the main thing about repentance? The main thing about repentance is, there is a person who yesterday was a rasha or a beinoni, later he becomes a tzaddik. There is a life, an entire life from when he is a baby until when he dies, he begins not a good person, and in the end he became a tzaddik. Or he sinned in the middle and he becomes a tzaddik again. This kind of story of repentance the Rambam has never yet brought out, and it’s much deeper or broader than simply saying, “commit a sin, say vidui, do repentance.” It’s something else that must be said.
I would perhaps say it with these words, that previously the Rambam spoke about repentance that is from Rosh Hashanah until Yom Kippur. Now he is going to speak about the repentance from Yom Kippur until Rosh Hashanah. That is, the entire year after one has repented, what does it mean to live with repentance? What does it mean… he is going to speak about character traits that a person must undertake a complete repentance to do, and one should maintain the repentance.
But I would say very strongly, repentance from birth to death, more that kind of topic. It’s true that it’s from Rosh Hashanah until Yom Kippur, but it’s even more than that. It’s not just one year. It’s repentance from, as he will say, “before his death,” he is going to enter into the whole thing. It’s repentance that makes the person from when he was a boy and didn’t understand, until the end of his days. It’s more that kind of topic of repentance.
The entire chapter, if I can give such a definition, it seems a bit that the Rambam brings various topics, mussar, statements of Chazal, praise of repentance. I said that all of them revolve, almost all of them, revolve around the point of the transformation of repentance, yes, the reversal. That he was a rasha and became a tzaddik.
I would still place it in a somewhat larger category, like in Laws of Character Traits. First the Rambam said the essential essence of Laws of Character Traits, and afterwards he covered all topics, I don’t mean all, but many important laws that have to do with character traits. Here too he covered the essentials of repentance, the essence of the mitzvah of repentance, afterwards what one must know to understand repentance, like free will. And here he is going to take other important foundations in repentance, which he holds that one must know, important statements of Chazal, important laws in the Oral Torah regarding repentance, which he also places here.
Speaker 2:
I don’t agree with what you’re saying, because the Rambam didn’t have time to simply collect statements of Chazal. It seems that he does it, but he always has some narrative behind it. And also in Laws of Character Traits, I didn’t understand it, but I think that there too he meant something.
Speaker 1:
I’m not saying he doesn’t mean anything, certainly it’s not just a collection, it has much more than that. But I’m saying, the actual structure is very similar to there, that after you already understand the essence, he’s not going to place just a bunch of statements. First you should understand the essence and afterwards he can go to details. Laws, like in every, like in Laws of Shabbat there are many small details, there are also in Laws of Repentance details. Part of them are the details of the levels of repentance. But it’s details that after you understand the essentials one can cover them.
Speaker 2:
Yes, but okay, we already had a disagreement. I think I was right.
Speaker 1:
No, I know, the humble one will not ask. But let’s say this, but in practice, the Rambam has already added an entire foundation. Until now we learned, until Chapter 4, simple repentance. One didn’t know any philosophy, any foundations of free will. Now one knows free will, there are certainly things that one can now better understand afterwards. I don’t know what, but something one must understand.
Speaker 2:
Okay.
Law 1: Since Free Will is Given to Every Person — A Person Should Strive to Do Repentance
Speaker 1:
So the Rambam continues, as we have spoken.
Speaker 2:
No, I have a question, perhaps we should make some system where each of the listeners of the shiur can vote?
Speaker 1:
No, it’s good this way. Do you know how I should make a star? Do you know how I should send money for matnat chaim and pitchiya?
Speaker 2:
No, in general, on the whole world like us. For the shiur, for the shiur.
Speaker 1:
No, for the coming year, after Parshat Nitzavim we will talk about the shiur extras. The Rambam says, okay, from the, this is the… the thing here.
Okay, the Rambam says this, “Since free will is given to every person,” as we have now in the last two chapters explained that a person has free will over his own actions, consequently I have no excuse, I cannot say I am forced, God made me sin. I have already given you the key in your hands, now use it. “A person should strive,” a person should make effort, do actions, strengthen himself “on the good path to do repentance.” He should try. It could be that it’s a bit harder, as a person might think, perhaps I am already so sunk in sin that I can no longer. He says, make effort, look, try, do some actions, you will see that you can. One can still try, it’s not yet over.
“A person should strive to do repentance and to cleanse his hands from his sins,” to shake off his hands from sins.
Speaker 2:
Yes, what is this language?
Speaker 1:
He says it’s a language from a verse in Isaiah, to throw off, to shake off the hands. “I will wash my hands in cleanliness and surround Your altar, Hashem.” To wash the hands from sins. I think that sins of the hands usually is an image for theft, for a matter of money. I think that the hands usually is an image of theft. As it says there in the Neilah prayer, “I will wash in cleanliness…”
Speaker 2:
Ah, you mean to say the “we have sinned before You with our hands”?
Speaker 1:
“We have sinned before You with our hands,” the hands are smeared with sins. So to do repentance can mean like between man and God, but “to cleanse his hands from his sins” is like the hands should stop sinning. Okay.
Why Must One Do Repentance Now? — “Before His Death”
Speaker 2:
Why must one do repentance here? It’s not like in Nitzavim.
Speaker 1:
Once when the Rambam also admits that one can no longer do repentance, is after one dies. But, but this is very important, because the Rambam says, let’s understand, in the end he makes a great practical difference while one lives, because often one gets stuck. But in practice, what is the purpose of the whole thing? One should die in order to merit the World to Come. So consequently the Rambam says, as long as you still live, you can still be a person, you can still die and go to the World to Come. He will also say, for example, that a person finds himself thus, an old Jew.
What should I do now? I’m going to become a complete Jew now. Not that there is no World to Come, not that there isn’t, but that is the great essence. So the Rambam continues, if so one should speak to old Jews.
Law 2: A Person Should See Himself As If Inclined Toward Death
Speaker 1:
Comes the next section, the Rambam says, “Therefore a person should see himself as if inclined toward death.”
If this is the second “see himself,” there is “see himself as if half guilty and half meritorious,” and this “see himself as if inclined toward death.” “And perhaps he will die at this moment,” perhaps he will die now, while he is in repentance, and he will not die in his sin. And therefore, “let him return from his sins immediately, and let him not say when I grow old I will repent,” this is the Chazal, “do not say when I have time I will study.”
And Chazal also say, “repent one day before your death,” “perhaps he will die before he grows old,” perhaps he will die before he grows old. Also there is that the Rambam rules the law that one should do repentance before Yom Kippur arrives, because perhaps he will die.
“At All Times Let Your Garments Be White” — Solomon’s Wisdom
Speaker 1:
The Rambam says, “This is what Solomon said in his wisdom,” this is what Solomon says with his great wisdom. Solomon doesn’t say it in prophecy, others say he was a prophet, others look at him as one of the prophets, but Solomon is not from the prophets. The Rambam counted Solomon among the sages. Solomon is the wise one, Solomon is his wisdom says. Perhaps “in his wisdom” means in his book of wisdom, not Solomon’s wisdom. Solomon says with his wisdom, perhaps it means that it’s a beautiful language of wisdom, because he doesn’t say it clearly, he says it with such a beautiful parable, “At all times let your garments be white.” Perhaps this is what he means, he says it in a clever way.
He says, “At all times let your garments be white, and let oil not be lacking on your head.” How does the Rambam interpret this? That is, “your garments be white” is presumably a hint to having clean character traits, that is clean, proper things. You should not only be prepared with the nice clothes when Friday evening comes, it should always be clean, because it could be that now you will need to have the clean clothes. I think perhaps something else, like we go with a kittel on Pesach, one should go with white clothes, like one goes with a deceased. And also the anointing oil is in the arrangement of embalming, yes? So that a person should always think that he is going to die, he is already dressed in shrouds, one is already dressed in a white shirt, if one dies one should not have… It’s exactly the language of the Gemara in Shabbat.
Speaker 2:
Yes. “Also Solomon in his wisdom said at all times let your garments be white.”
Speaker 1:
The Gemara already brings this verse too.
But the word is “at all times,” not only when… in the future a person must go already, but a person must always, perhaps they will invite him now to a feast.
Speaker 2:
Heaven forbid. Ah, this is the verse from… it should not be lacking, always have an extra “let your garments be white,” a person should always be ready, a person should not wait for…
Speaker 1:
By the way, Laws of Character Traits was built on much of Solomon from the Book of Proverbs, Laws of Repentance is also built on much of Kohelet, something already learned in Kohelet, in the end there it says thus, that when Solomon was old he said Kohelet, yes? He said his conclusion, yes? It’s one opinion in the Midrash perhaps.
Law 3: Do Not Say That There is Only Repentance from Sins That Involve Action
Speaker 1:
Okay, the Rambam says… now one will see that it’s a very important Rambam, very important. I think that the entire Laws of Repentance was really coming to this law. That is because like before, before one learned about sins that involve action, about not doing sins, now one is going to learn the Rambam, yes?
The Rambam says: “Do not say,” you should not say, “that there is only repentance from sins that involve action,” that repentance is mainly only… It could also be, you said before that a person has free will over his actions, “free will is given to every person,” a person says yes, I know, over actions. I can choose to go to a prostitute, go steal, on that I have actual free will.
But other things that are more character traits, I am stuck, I am very jealous, what should I do? The Rambam says: “Just as a person must repent from these,” no, just as a person must do repentance from these things, from action where there is an action… yes, but he said explicitly, he meant to incline his mind, that the free will means on mind. “So too he must search,” he must look “in the bad character traits that he has,” in his bad character traits that he has, “and repent from them,” and do repentance from these things, “from anger,” from anger, “from hatred,” from holding hatred toward people, “from jealousy,” from jealousy, “from competition,” from competition.
Speaker 2:
Competition, it seems that it’s not the exact same thing, rather the purpose that comes from jealousy.
Speaker 1:
And on Yom Kippur the Rambam says “that there is no jealousy and competition in it.” How? People become like the ministering angels. What does it say in the Rambam? Did I remember correctly? Did I just remember such a language?
Jealousy and Competition — Clarification of Terms
Speaker 1: Jealousy and competition, it seems that it’s not the exact same thing.
Speaker 2: What is this competition?
Speaker 1: It comes from jealousy.
Speaker 2: Did we have the language competition before?
Speaker 1: I don’t know what this competition is. In Laws of Repentance the Rambam says “that there is no jealousy and competition in it.”
Speaker 2: How?
Speaker 1: That people become like the ministering angels.
Speaker 2: What does it say in the Rambam?
Speaker 1: I remembered correctly, but I didn’t remember that there is this language in the Megillah it says “support of friends.” Okay, I don’t know exactly what this is, competition. Presumably competition means competing with the other, in today’s language.
Speaker 2: Yes.
The Rambam’s List of Sins That Don’t Involve Action
Speaker 1: “And from mockery,” means mocking people, making fun and joking about people. “And from pursuit of money,” the Rambam says here his own list.
Speaker 2: This is perhaps certain Chazal?
Speaker 1: Certainly his own list, no? I don’t know where this list comes from. It’s not according to the order of the character traits that he said before in Laws of Character Traits. Perhaps it’s a bit similar, anger and jealousy is, but pursuit of money is…
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Jealousy and competition is one language. I don’t know.
Okay, “and honor.” In fact pursuit of money and honor, yes. Ah, pursuing money and honor, very good. “And from pursuit of food, and the like.” Pursuing.
Speaker 2: Pursuit of food is the only one that is not…
Speaker 1: All of these are very very similar interpersonal things: getting angry at people, jealousy, competition, mocking people. Pursuit of money is not interpersonal.
Speaker 2: What? Pursuit of money?
Speaker 1: Yes. One wants I to compete, Rebbe, fight, fight for his money, but yes. This means ambition, like pursuit of money.
The Verse “Let the Wicked Forsake His Way” — Proof of Repentance on Character Traits
Speaker 1: Okay, “from all of these one must return in repentance.” From all these things a person must do repentance. The Rambam continues, “And these sins, that the sins that don’t involve action, are more difficult than those that involve action.” The sins that don’t have action are even worse, not harder, rather difficult is harder, one must work harder to do repentance. Why? “Because when a person is immersed in these, it is difficult for him to separate.” On these things a person can sink in. Actions are, when one does it, one does it, and when one doesn’t do it, one doesn’t do it. But things that have to do with thought or with character traits, one becomes sunk in this, and it’s very hard to separate oneself.
And I wanted to say that this is stated in a verse, “Let the wicked forsake his way,” a person should abandon his ways, doesn’t mean simple actions, “and the man of iniquity his thoughts.”
His way is not just his way, his way is habit. The Rambam in Laws of Character Traits brings the entire discussion of ways. “And the man of iniquity his thoughts,” but the essence he means the thoughts.
Speaker 2: Both, both.
Speaker 1: Both of them don’t speak of actions, neither of them speaks of actions. Both, this is the main verse of repentance that the Rambam brings in Chapter 2, all these languages where one learns the principles of repentance from abandoning sin, it says “his way,” not just his actions, rather he should abandon his ways.
Rashi’s Question — Does a Wicked Person Have a Way?
Speaker 1: Why did Rashi have to ask this question? Rashi asked the question, the verse, does a wicked person have a way? A wicked person, he said, does a swamp, does mud have a way? But the Rambam says that a wicked person has a way, he has a bad habit. “A way in the heart of the sea, the way of a ship in the heart of the sea” has something a ship, yes.
Okay, very good. Here one sees that in the words apparently character traits, that character traits is not an action, character traits is what kind of person he is, but repentance means that he can actually yes, he will return to good ways and the like. And how to do repentance he calculated in Laws of Character Traits, to go in the middle path, and come go to the other extreme to be able to arrive at the middle path.
Law 4 — The Level of the Penitent
The Rambam’s Words — The Penitent is Beloved and Cherished
Speaker 1: The Rambam says further, “al yidameh ba’al teshuva”, a ba’al teshuva should not think. Earlier he said “al yomar”, he shouldn’t even say, “shehu merukhak mima’alat hatzadikim”. He shouldn’t think, he shouldn’t suspect, he shouldn’t have a dimyon (imagination), the Ribbono Shel Olam is drawn to him.
Speaker 2: Nehmad means, yes, from the language of khemda (desire), “lo takhmod”.
Speaker 1: He is as if lo khata me’olam (he never sinned), he is like a newborn, he is like someone who never sinned, like a tzadik gamur (complete righteous person). The Ribbono Shel Olam loves him so much that He wants him never to sin, that’s what he means to say.
Speaker 2: Yes, that’s what he says.
Speaker 1: The Ribbono Shel Olam has no grudges against him.
Velo od, ela sheskharo harbeh. His reward is even more, very great.
Speaker 2: Even more!
Speaker 1: I’ll tell you the statement clearly, I’ll say it now. “Harbeh” is great. Shehrei ta’am ta’am hakhet, he has already tasted the taste of sin, uferesh mimenu, he separated from it, vekhavash et yitzro, he conquered his yetzer hara (evil inclination). This is greater than the ba’al teshuva from the righteousness that he never had. One must think about the me’uleh (excellent one) and the moshel benafsho (one who rules over his soul).
Discussion: Contradiction with Hilkhot De’ot — Kovesh et Yitzro vs. Me’uleh
Speaker 2: No, the Rambam doesn’t hold that way. But there is a difference between ma’alah (level) and sakhar (reward). Ma’alah means what level he is at.
Speaker 1: No, the Rambam is going to explicitly calculate ma’alot and sakhar. No, it can’t be. Apparently one must either say that there’s a contradiction in the Rambam, or the Rambam in other places says that the kovesh et yitzro is not a ma’alah. Or one must say that there is some way that it is indeed a ma’alah. I think that’s what he wants to go with in this answer, I just don’t know how he’s going to say it. I think there must be some ma’alah.
Speaker 2: I didn’t hear the question.
Speaker 1: In Hilkhot De’ot and also in Shemonah Perakim the Rambam says that one who is a me’uleh, one who doesn’t seek sin at all, has no desire for sin, is better than one who restrains himself from sin. But here it looks different. It’s a contradiction in the Rambam.
Answer — The Ba’al Teshuva Has Truly Changed
Speaker 1: The truth is it’s not different. Let’s understand clearly. Here he’s not talking about the phenomenon when the person still has the wild yetzer hara. The truth is these are two different inquiries. It’s a similar reasoning, the reasoning of the Penei Tzarot of the Gra is similar. But the reality he’s talking about is different. Here he’s talking about someone who yesterday was a ba’al de’ot ra’ot (person of bad character), now he doesn’t have the bad character, not now is he kovesh et yitzro. He went back, the day after tomorrow also not. He changed internally. But the moshel benafsho that he talks about, no, no, not at all. “Hu shav min haka’as”, now he goes back.
Speaker 2: He also wasn’t only from the first three, he was also from the dibur hamatchil, as you said, he was a bad person.
Speaker 1: He became a good person.
Speaker 2: But the good person who became after he was a bad person has a ma’alah over the one who was from the beginning a good person.
Speaker 1: That is indeed a difference.
Speaker 2: I don’t know how to think, I think that perhaps here somewhere one can understand that on this the detail with the Rambam wasn’t said, because here the detail with the Rambam is with saying for example that a tov vera lo (good and bad to him) is better because the bad he has a bad ratzon (will).
Speaker 1: As you say, someone who wants to be a…
Parable with the Rapist — Difference Between Still Having a Bad Will and Having Stopped Wanting
Speaker 1: Let’s say something that we all hold is bad, yes? Someone who has a terrible desire to be a rapist and he restrains himself, you don’t say he’s a great tzadik because he restrains himself. You don’t say he gets credit for restraining himself from not doing it. But someone who doesn’t want to be such a bad person, but you say, someone who stopped wanting, certainly he gets credit for that. Do you understand? It’s not the same problem.
He has both ma’alot as if, he gets credit for stopping, and now he’s a whole person. But why exactly there is a difference, one must still understand. But it’s still another…
“Makom Sheba’alei Teshuva Omdin” — Madreigah, Not Place
Speaker 1: But our Rabbis, the Sages, this is what the Sages said, “makom sheba’alei teshuva omdin bo, ein tzadikim gemurim yekholim la’amod bo”. What does “makom” mean? It means the ma’alah, the madreigah (level) where they are placed is higher, their ma’alah le’atid lavo (in the world to come) is greater than the ma’alah, than the level of those who never sinned. “Lefi sheta’amu ta’am hakhet uferashu mimenu vekhivshu yitzram yoter mehem”. Because they tasted the taste of sin and they separated from it, and they subdued their yetzer hara more than them.
This is brought in Hilkhot Yesodei HaTorah chapter 2, 11, “makom”, when it was said that the angels are “zulat lema’alah mizeh”, he says, it doesn’t mean in place, it means in madreigah. He says the same here, “umakom” is a metaphor for the madreigah, the ma’alah.
Halakha 5 — Teshuvat HaKelal and Geulah
Transition from Individual to Community
Speaker 1: So, now he’s going to learn apparently, the next piece talks about teshuvat hakelal (communal repentance), right? Now until now it’s been talking about one person who does teshuva. Now we’re going to say that also the kelal (community), the state, yes, Kelal Yisrael, will also do teshuva at the end, and this is similar. I think that perhaps this is very similar to yesterday’s discussion, where he said, the Rambam says that before Mashiakh comes one must do teshuva, and we do teshuva now because perhaps Mashiakh will come. What is one saying… This is the end of the world, like a person holds at the end, so naturally he should quickly do teshuva.
Prophets — Their Main Function
Speaker 1: He says further, “kol hanevi’im kulam tzivvu al hateshuva”. All the prophets commanded people to do teshuva, and aroused them. Perhaps this is the point of all prophecy? Just as he said earlier that “yorekh otom baderekh” means that He sends prophets. And in general, prophets besides Moshe can’t have any mitzvot. What can it be? Only to arouse, only to do teshuva on what Moshe Rabbeinu already said about the mitzvot.
“Ein Yisrael Nig’alin Ela BiTeshuva” — Dispute of Tannaim
Speaker 1: He says further, “ve’ein Yisrael nig’alin ela biteshuva”. Jews are only redeemed through teshuva. “Ukhvar hivtikha haTorah”. What do these words mean? That the geulah (redemption) will only come in the merit of teshuva, or the geulah will come together with teshuva?
Speaker 2: There won’t be any geulah without teshuva.
Speaker 1: There’s a dispute in the Gemara, a dispute of Tannaim. There were those who said that it will perhaps be without teshuva. The Rambam rules that one must do teshuva.
Discussion: Contradiction with “Reshut Beyad Adam”
Speaker 1: But he says, “ukhvar hivtikha haTorah shesof Yisrael la’asot teshuva besof galutan umiyad hen nig’alin”. This is difficult with the earlier question of “reshut beyad adam” (free will in man’s hand).
Speaker 2: The answer is that this is like the Rambam said on “va’avadum ve’inu otam”. It could be that the reshut beyad adam is only before the geulah, and once the geulah comes there will already perhaps be another teshuva.
Speaker 1: No, no, I would say simply, the answer must be like he said earlier, that this is the order, the order is that one can’t remain in evil forever.
Speaker 2: Yes, but by the order he also said that not every individual is obligated.
Speaker 1: Here he says about Jews.
Speaker 2: No, no, “Yisrael” means “Kelal Yisrael”, “Kelal Yisrael” is a kelal. It could be individuals.
Speaker 1: Each one who will do teshuva, that will be bireshuto uvivkhirato (by his permission and choice). No one will be forced to do teshuva.
Verse “Vehaya Ki Yavo’u Alekha” — Language of Choice
Speaker 1: “Vehaya ki yavo’u alekha kol hadevarim ha’eleh haberakha vehakelalah asher natati lefanekha”. This means simply what I have given into your hand.
Speaker 2: Yes, like “haberakha vehakelalah” that stands by “re’eh anokhi noten lifneikhem hayom”, when it lies in your hand.
Speaker 1: He perhaps wants to say that the whole thing will come, first there will be blessing, there will be curse, and afterwards, “vahasheivota el levavekha”, this will bring you to do teshuva, “bekhol hagoyim asher hiddikhakha Hashem Elokekha shama. Veshavta ad Hashem Elokekha”, which is doing teshuva until the Ribbono Shel Olam… that’s how it goes until the Ribbono Shel Olam, right?
Speaker 2: Yes, I think the Rebbe is going to learn from this step that “Hashem Elokekha”, that a person comes until the Ribbono Shel Olam, yes?
Speaker 1: Okay. Later he will say “veshamata bekolo”, and he will say “bekol Hashem”, “kol Hashem” is “nakhal nove’a mekor khokhma”.
But the main thing, I think that the whole thing will come, first there will be blessing, there will be the whole thing, and afterwards “vahasheivota el levavekha”, this will bring you to do teshuva, “bekhol hagoyim asher hiddikhakha Hashem Elokekha shama”.
“Veshavta ad Hashem Elokekha”, you will do teshuva until the Ribbono Shel Olam, and… yes, I think the Rambam is going to learn from “veshavta ad Hashem Elokekha”, that the person comes until the Ribbono Shel Olam, yes.
Later he will bring “veshamata bekolo kekhol asher anokhi metzavekha”.
And afterwards, when you do teshuva, the Ribbono Shel Olam will accept your teshuva, “veshav Hashem Elokekha et shevutekha”, the Ribbono Shel Olam will bring you back to Eretz Yisrael, to… to the geulah, “verikhamekhah” – He will love you again, “veshav vekibetzekha mikol ha’amim asher hefitzekha Hashem Elokekha shama”, He will gather you from among the nations where the Jews are.
So, the whole next group of halakhot is all strengthening on this.
Not exactly on teshuva, but more ma’alot that he emphasizes more the point that he said that all the days of a ba’al teshuva that he’s simply a bedi’avad (after the fact).
No, teshuva brings a person back and he becomes… he talks all about the revolution, about the transformation that teshuva makes in people.
Yes, ah, so great is the power of teshuva.
“Gedolah teshuva shemekarevet et ha’adam laShekhina”, it brings the person close to the Ribbono Shel Olam, “shene’emar ‘shuva Yisrael ad Hashem Elokekha’”, when a Jew does teshuva, he is “ad Hashem Elokekha”, he returns until the Ribbono Shel Olam.
“Vene’emar” – also stands a similar language – “‘velo shavtem adai’”, you haven’t done teshuva until Me.
It says that when one does teshuva one comes close back to the Ribbono Shel Olam.
Speaker 2: “Adai” or “adai”? How is the verse there?
Speaker 1: “Veshavtem adai”, to Me, yes? That’s what I think.
“Veshavtem adai”, you will do teshuva until Me.
“Vene’emar” – another verse – “‘im tashuv Yisrael ne’um Hashem, elai tashuv’”, if you will do teshuva, “elai tashuv”, that is to say, “im takhazor biteshuva, bi tidbak”, you will cleave to the Ribbono Shel Olam.
Teshuva Brings the Distant Close
Teshuva mekarevet et harekhokim. What does this mean? Yesterday, before the person did teshuva, haya zeh sanu’i lifnei haMakom, sanu’i lifnei haMakom, he was hated, he was in hatred, he was meshukatz, merukhak, meto’av, these are all terms that one sees and says about people, yes, shikutzim, or one would say rakhok meto’av. Hayom hu ahuv venehmad vekarov veyadid.
It’s interesting, because it’s presumably that teshuva is only purifying toward the good path, but the change in how the Ribbono Shel Olam views it is very drastic, from one extreme to the other extreme. What does the Ribbono Shel Olam love a tzadik and what does He hate a rasha? It’s very simple, no? I say, the person has simply moved a little bit, He looks at him doing a little better, but that’s it. And actually this is the wonder of teshuva, that he truly becomes a better person, he has the love to do good things etc.
Bikhen anu motzim shebelashon shehaKadosh Barukh Hu merakhek et hakhotim, bo hu mekarev et hashavim, bein yakhid bein rabim. Shene’emar, vehaya bamakom asher ye’amer lahem o ye’amer lahem lo ami atem, the same place where they were called lo ami, they will begin to be called benei El khai. One sees that this goes in this form, the same thing that was by the sin is reversed by the teshuva.
Example of Yehoyakhin
Yes. Vene’emar biYehoyakhin bereshito, it says by Yehoyakhin in his beginning, when he was bad, what does it say? Kitvu et ha’ish hazeh ariri gever lo yatzlakh beyamav, what was the punishment on Yehoyakhin? That he will be childless, he won’t have any children. And afterwards when he did teshuva it says, and afterwards when he did teshuva it says further, that the Ribbono Shel Olam even wanted to be nekhusam keshem shehatakantam, even though He said He would uproot them, “ki atem mevakshim nafsheikhem”. But bikibbutz hagaluyot, but once he did teshuva when he was in exile, ne’emar biZerubavel beno, who was his grandson, “bayom hahu ne’um Hashem tzeva’ot ekakhekha Zerubavel ben She’altiel avdi ne’um Hashem vesamtikha kakhotam”. It was said “im yihyeh Khonyahu ben Yehoyakim melekh Yehuda khotam al yad yemini, ki misham etkanekha”, I won’t let you. He says, no, I will indeed make you a signet ring. One sees the same language that was used when the negative was said, now the positive is said. What was said he isn’t, now he becomes yes. She’altiel was a son of Yekhanya.
How Excellent is the Level of Teshuva
The Rambam says further, “kama me’ulah ma’alat hateshuva”, so great is the ma’alah of teshuva. “Emesh haya zeh sanu lifnei haMakom meshukatz umerukhak veto’eva. Vehayom hu ahuv venehmad karov veyadid”. Yesterday the person was separated and was far from Hashem Elokei Yisrael, shene’emar “avonotekhem hayu mavdilim beinekhem levein Elokeikhem”. And what happens when one is separated from Hashem Elokei Yisrael? “Tzo’ek ve’eino ne’eneh”, he is not helped, shene’emar “gam ki tarbu tefila eineni shome’a”. A cry is only good when it’s with teshuva. “Ve’oseh mitzvot vetorefin otan befanav”, he does mitzvot and they throw them in his face, they don’t accept it, they don’t receive it, shene’emar “mi bikesh zot mideikhem remos khatzarai”. Who asked you to trample on the courtyard of the Beit HaMikdash? “Mi gam bakhem veyisgor delatayim velo ta’iru mizbakhi khinam, ein li khefetz bakhem amar Hashem tzeva’ot uminkhah lo ertzeh mideikhem”. When Jews sin, the Ribbono Shel Olam says, I don’t accept your sacrifices, I don’t accept your offerings, that you bring on the altar. “Oloteikhem sefu al zivkheikhem ve’ikhlu vasar”. This is the haftarah of Parashat Tzav that is almost never said, because it’s Shabbat HaGadol. “Oloteikhem sefu al zivkheikhem ve’ikhlu vasar”. He says, take your olot, stick them in with your zevakhim and eat them. Take your prayer and go home, I don’t need your olot.
But “vehayom hu medubak baShekhina”, one does teshuva, he is cleaving to the Ribbono Shel Olam, shene’emar “ve’atem hadvekim baHashem Elokeikhem”. And crying is one against the sins. He shouts, when one wants to be answered, shene’emar “az tikra vaHashem ya’aneh”. Even before there is an answer. Immediately when he calls he is answered.
What is the mitzva to receive pleasantly and joyfully? Must one receive it? Does the Ribbono Shel Olam become… or yes? Must one receive it pleasantly and joyfully, shene’emar “kafa rotze aleihem mashma’otekha lo yodi’a al shemot avotekhem”. One desires them, the verses, the prophets, the word of Hashem desires them already, shene’emar “ve’arva laHashem minkhat Yehuda viYerushalayim kimei olam”, as it was once before we sinned. When we sinned it was “mi bikesh zot mideikhem”. But once we did teshuva it’s sweet again for the Ribbono Shel Olam.
Digression: Haftarat Shabbat HaGadol
This is actually the haftarah of Shabbat HaGadol, which is the opposite of the haftarah of Parashat Tzav. I think there’s a matter of some history. Truly the haftarah of “ve’arva” is only said when there’s Pesakh on Shabbat, but in any case it was switched, it’s said almost always. One of the reasons is because one doesn’t want to say the haftarah of Parashat Tzav, because Parashat Tzav is a sharp haftarah against the sacrifices that are read in the Torah. One says, it contradicts the opposite. And especially Shabbat HaGadol one says “ve’arva laHashem minkhat Yehuda”, that is, what He said earlier “I don’t want your sacrifices”, I do want it, everything yes when there is teshuva.
Speaker 2: What makes it gadol or what?
Speaker 1: Ah, it comes out “yom Hashem hagadol”. Ah, “yom Hashem hagadol”, that means the haftarah. That’s how it begins, one begins… The “yom Hashem hagadol” is very good, because it says “ein Yisrael nig’alin ela biteshuva”. We’re talking here about teshuva. So naturally “ve’arva laHashem”, and naturally there is a “yom hagadol” of teshuva. Ah, good. Okay.
Halakha 5 (Continued) – Ba’alei Teshuva Their Way is to be Humble and Modest
Now one can learn a new interesting thing. Okay, let’s say it this way. The entire piece of Rambam that we were saying, that after one does teshuva (repentance) the Jew is like a tzaddik gamur (complete righteous person), it comes out that one can learn… because he is now a tzaddik gamur, and he has changed in a moment, in the blink of an eye. Or on the other hand, one will learn two interesting things, two opposite things. On one hand, the baal teshuva (penitent) himself doesn’t carry around a big baggage. On the other hand, another person must give him a big baggage. There is a derech ha’emtza’i (middle path). Let’s explain the Rambam. Baalei teshuva darkam l’hiyot shfalim va’anavim b’yoter (penitents, their way is to be extremely humble and modest), to be an anav (humble person). It could have actually been that they are at the level of baalei teshuva, at the level of tzaddikim gemurim (complete righteous people), but they must conduct themselves differently. Im cherfu otam ha’tipshim b’ma’aseihem ha’rishonim (if fools disgrace them for their earlier deeds), there is still a prohibition to… The Rambam calculated earlier that it is a great prohibition. Ah. The Rambam says, but if there is a fool who shames the other one for his earlier deeds. Obviously he is a fool, because you are now a baal teshuva and you say to him, you were once a drunkard, you are now a drunkard about the drunkard. The one who holds himself for a time and says to the former drunkard, you were once a drunkard, so that he himself should be a drunkard. And that one is a fool. Omer lahem, emesh hayita oseh kach v’kach (says to them, yesterday you did such and such), what you did yesterday, because emesh hayita omer kach v’kach (yesterday you said such and such), because in the Rambam al yargishu lahem (they should not feel it), the baal teshuva, when others do this there, the baal teshuva should not become upset from what they’re doing to him. It wouldn’t be the story. So we have a similar language that we saw by the… Nu, where did we see this language? By the topic of… in Hilchos Deos. Yes, one feels, like Moshe one feels, the one who feels is different. Yes, ela, shom’im (rather, they hear), he hears what the other one says with humility, with lowliness and they rejoice, and they rejoice. What is the joy? I don’t know. What do they rejoice. What do they rejoice, when they have done teshuva perhaps.
Speaker 2: So, you mean that what one suffers from saying yesterday, on the contrary. He remembers how he was, and what a long way he’s come, how holy he is today.
Speaker 1: Ah, correct. V’yod’im (and they know), fits very well, the yesterday. Earlier it says yesterday, listen yes, and today! The other one says yesterday, think about the today! Today he is a complete servant of the Almighty. Az deos she’es zoeh zechus lahem (so opinions that see merit in them). So opinions that see, it’s understood. Everyone reads them a merit. That they are embarrassed by the bad deeds that passed, and are ashamed of them, is a great merit and their virtue increases. Yes. Further… the shame that he has is itself something that atones for sins and so on. But if you think that you should help the baal teshuva, that you should constantly remind him, you give a great help. No, not.
The Prohibition of Onaas Devarim to a Baal Teshuva
What a great sin it is to say to a baal teshuva, remember your past sins. O l’hazkiran b’fanav (or to remind them in his presence), or to remind, even not to say so crudely “remember now what you did,” but to remind of the sins in his presence kedei l’vaysho. O l’hazkir devarim v’inyanim ha’domim lahem (in order to shame him. Or to mention things and matters similar to them), even just to hint, to hint at his previous sins, hakol asur (everything is forbidden), this thing is forbidden min haTorah, bichlal onaas devarim she’zehira alav Torah (from the Torah, in the category of verbal wronging that the Torah warned about), this is within the category of onaas devarim that the Torah has warned.
And we learned earlier, there is a prohibition of onaas devarim, hurting a Jew with words, as it says “v’lo tonu ish es amito” (and you shall not wrong one another).
Very good. So this is very beautiful. This is truly a proof that here the chapter is explained. So the entire chapter he speaks of this, that the baal teshuva becomes different. On the other hand, he doesn’t have to think, he must keep himself humble, and it actually helps him to be… But every single person will know that one may not say to him even “do you remember your earlier deeds.”
The Chiddush of Reb Tzadok — The Baal Teshuva is Actually a New Person
I think that here, as I think Reb Tzadok says, it’s not just a thing that he’s bothering him, because it’s actually not true, he actually is not that person. The Rambam said “ani acher v’eini oto ha’ish” (I am another and I am not that man).
But the fool, the kesil (fool), doesn’t grasp it, he doesn’t know that teshuva means that he becomes a new person, so consequently he reminds him. One should not do this. Tremendous!
הלכות תשובה פרק ז – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דעם שיעור — הלכות תשובה פרק ז’
—
כללי’ע הקדמה צום פרק
פרקים א’–ד’ האבן באהאנדלט די עיקר הלכות תשובה — וידוי, מעשה התשובה, וואס איז מעכב תשובה, בינוני/צדיק, א.א.וו. פרקים ה’–ו’ האבן באהאנדלט דעם יסוד פון בחירה חפשית — „הכל נתון לו”, אז א מענטש האט רשות אויף זיינע מעשים.
חידוש אין דער הבנה פון פרק ז’: פרק ז’ גייט אריין אין א טיפערע, ברייטערע קוק אויף תשובה — נישט בלויז „טו אן עבירה, זאג וידוי”, נאר די גאנצע מהפכה פון א מענטש’ס לעבן: פון א רשע צו א צדיק, פון יוגנט ביז טויט. פריער האט דער רמב”ם גערעדט וועגן תשובה פון ראש השנה ביז יום כיפור (דער ספעציפישער אקט); יעצט רעדט ער וועגן תשובה פון יום כיפור ביז ראש השנה — וואס מיינט עס צו לעבן מיט תשובה, אדער נאך מער — תשובה פון בריאה ביז לויה, די גאנצע לעבנס-טראיעקטאריע.
עס איז אנגעמערקט געווארן אז דער פרק קען אויסזען ווי א ליקוט פון מאמרי חז”ל און שבח התשובה. אבער דער רמב”ם האט „נישט געהאט קיין צייט צו מלקט זיין סתם מאמרי חז”ל” — ער האט אלעמאל א נאראטיוו. דער סטרוקטור איז ענליך צו הלכות דעות: ערשט די עיקרים, דערנאך וויכטיגע יסודות, חז”ל’ס, הלכות אין תורה שבעל פה וועגן תשובה, וואס מען קען ערשט קאווערן נאכדעם וואס מען פארשטייט די עיקרים (כולל בחירה חפשית).
—
הלכה א’ — „הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, ישתדל אדם לעשות תשובה”
דברי הרמב”ם
„הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו.”
פשט
אזוי ווי מיר האבן מבאר געווען אין פרקים ה’–ו’ אז א מענטש האט רשות אויף זיינע מעשים, קען ער נישט זאגן „איך בין געצווינגען” אדער „דער אייבערשטער האט מיר געמאכט זינדיגן.” ממילא זאל ער זיך משתדל זיין תשובה צו טון.
חידושים און הסברות
1. דער לשון „ישתדל” — נישט „יעשה” נאר „ישתדל”, השתדלות. דאס רעדט צו א מענטש וואס טראכט אפשר איז ער שוין אזוי פארזונקען אין חטא אז ער קען שוין נישט ארויס. דער רמב”ם זאגט: מאך א פראבע, טו אפאר פעולות, וועסטו זען אז דו קענסט. „ס’איז נאכנישט פאראיבער.”
2. „לנער כפיו מחטאיו” — דער לשון קומט פון ישעיה / תהלים (כ”ו:ו) „ארחץ בנקיון כפי”. „כפים” איז געווענלעך א דמיון אויף גזל / ממון-זינד — די הענט זענען פארשמירט מיט חטאים. עס איז אויך פארבונדן מיט דעם לשון אין תפילת נעילה „נחטא לפניך כידינו.” א חילוק ווערט אנגעדייטעט: „לעשות תשובה” קען זיין בין אדם למקום, און „לנער כפיו” איז מער בין אדם לחבירו (מעשים בפועל).
—
הלכה א’ (המשך) — „יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות… ולא יאמר כשאזקין אשוב”
דברי הרמב”ם
„לפיכך יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות, ושמא ימות בשעה זו ונמצא עומד בחטאו. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב, שמא ימות קודם שיזקין.”
פשט
א מענטש זאל זיך אנקוקן ווי ער איז משיך צום טויט, ער זאל תשובה טון באלד און נישט ווארטן אויף עלטער ווערן.
חידושים און הסברות
1. צוויי „יראה את עצמו”: דאס איז א צווייטע „יראה את עצמו” — די ערשטע (פרק ג’) איז „יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי”; דא איז „יראה את עצמו כאילו נוטה למות.” ביידע זענען כלים צו מאטיווירן תשובה, אבער פון פארשידענע כיוונים.
2. דער מקור אין חז”ל: „אל תאמר לכשאפנה אשנה” (אבות ב:ד) און „שוב יום אחד לפני מיתתך” (שבת קנ”ג).
3. „הוא ששלמה אמר בחכמתו” — דער רמב”ם זאגט „בחכמתו” ווייל שלמה איז נישט א נביא לויט דעם רמב”ם, נאר א חכם. דער רמב”ם האט אויסגערעכנט שלמה צווישן די חכמים, נישט צווישן די נביאים. עס ווערן דריי מעגלעכע פירושים אויף „בחכמתו” אנגעבאטן: (א) אין זיין ספר חכמה (קהלת); (ב) מיט זיין חכמה ווי א חכם; (ג) אויף א קלוגן אופן — ער זאגט עס נישט קלאר, נאר מיט א שיינע משל.
4. „בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר” (קהלת ט:ח): דער רמב”ם טייטשט „בגדיך לבנים” ווי א רמז אויף מידות נקיות — אייביג גרייט זיין, נישט נאר ערב שבת. עס ווערט אויך פארגעלייגט אז „בגדיך לבנים” קען מיינען תכריכים — ווייסע קליידער ווי מען גייט מיט א מת, אזוי ווי א קיטל, און „שמן” קען זיין שמן המשחה במערכת חניטה — א מענטש זאל אייביג טראכטן אז ער גייט שטארבן. דאס איז עקזעקטלי די לשון הגמרא אין שבת (קנ”ג ע”א) וואס ברענגט דעם זעלבן פסוק. דער עיקר פונקט: „בכל עת” — אייביג, נישט נאר ווען מען ווערט אלט.
5. [דיגרעסיע: שלמה’ס ספרים אין רמב”ם’ס סטרוקטור:] הלכות דעות איז געבויט אויף אסאך פסוקים פון ספר משלי (שלמה’ס חכמה אין יוגנט), און הלכות תשובה איז געבויט אויף אסאך קהלת (שלמה’ס חכמה אין עלטער). לויט א שיטה אין מדרש, ווען שלמה איז אלט געווארן האט ער געזאגט קהלת — זיין „אפשאט” פון לעבן.
—
הלכה ג’ — „אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה”
דברי הרמב”ם
„אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך צריך לחפש בדעות הרעות שיש לו ולשוב מהם — מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן התחרות ומן ההיתול ומרדיפת הממון ומרדיפת הכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא באלו. ואלו העבירות שאין בהן מעשה קשין מאלו שיש בהן מעשה, שבשעה שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש.”
פשט
תשובה איז נישט בלויז פון עבירות מיט א מעשה, נאר אויך פון שלעכטע מדות/דעות. עבירות אן מעשה זענען שווערער צו באקעמפן ווייל מ’ווערט אריינגעזונקען אין זיי.
חידושים און הסברות
1. פארבינדונג צו בחירה חפשית: דאס איז א וויכטיגע נפקא מינה פון דעם יסוד פון פרקים ה’–ו’. א מענטש קען טראכטן: „רשות כל אדם נתונה לו” — יא, אויף מעשים האב איך בחירה (צו גיין צו א זונה, צו גנב’ענען). אבער אויף דעות — „איך בין סטאק, איך בין דזשעלעס, וואס זאל איך טון?” דער רמב”ם ענטפערט: דער רשות מיינט אויך אויף דעות — ער האט דאך בפירוש געזאגט „להטות דעתו”, אז בחירה כולל אויך דעות.
2. קנאה vs. תחרות: „קנאה” איז דזשעלעסי; „תחרות” איז קאמפעטישן — דאס תכלית/רעזולטאט וואס קומט פון קנאה, אבער נישט עקזאקט דאס זעלבע. דער לשון „תחרות” קומט אויך פאר ביים רמב”ם ווען ער באשרייבט די צוקונפט „שאין בו קנאה ותחרות” (ווען מענטשן ווערן ווי מלאכי השרת).
3. מקור פון דער ליסטע: דער רמב”ם’ס ליסטע איז כנראה זיין אייגענע צוזאמענשטעלונג, נישט דירעקט פון א חז”ל. זי גייט אויך נישט לויט דער סדר פון הלכות דעות. כעס און קנאה זענען דא, אבער רדיפת הממון איז נישט אין דעם פריערדיגן סדר.
4. בין אדם לחברו vs. בין אדם לעצמו: די מערסטע זאכן אין דער ליסטע (כעס, קנאה, תחרות, היתול) זענען בין אדם לחברו-דיגע ענינים, אבער רדיפת הממון און רדיפת המאכלות זענען מער בין אדם לעצמו. רדיפת הממון ווערט אויסגעטייטשט ווי „אמביציע” — נאכלויפן געלט.
5. „יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו” — ראיה פון פסוק: דער פסוק ווערט געברענגט אלס שטיצע. ביידע חלקים פון פסוק — „דרכו” און „מחשבותיו” — רעדן נישט פון מעשים. „דרכו” מיינט הרגילות (הערגער, מנהגים), נישט סתם איינצלנע מעשים. דער רמב”ם אליין אין הלכות דעות ברענגט דעם גאנצן דיבור פון „דרכים”. דאס איז דער עיקר פסוק פון תשובה וואס דער רמב”ם ברענגט אין פרק ב’ — עזיבת החטא מיינט אפלאזן זיינע „דרכים”, נישט נאר זיינע מעשים.
6. רש”י’ס קשיא — „האט א רשע א דרך?”: רש”י פרעגט אויפ’ן פסוק: א רשע האט עפעס א „דרך”? א זומפ/בלאטע האט א וועג? אבער דער רמב”ם זאגט יא — א רשע האט א דרך, מיינענדיג א שלעכטע הרגל. עס ווערט אנגעמערקט אז „דרך עניה בלב ים” האט אויך א זין אין דעם קאנטעקסט.
7. תשובה אויף דעות — דער פראקטישער וועג: „דעות” — וועלכע סארט מענטש ער איז — איז נישט קיין מעשה, אבער תשובה מיינט אז ער קען זיך טאקע טוישן. דער וועג פון תשובה אויף דעות איז ווי דער רמב”ם האט אויסגערעכנט אין הלכות דעות: גיין אין דרך האמצעי, און צוערשט גיין אין דער אנדערע קצה כדי אנצוקומען צום אמצעי.
8. פארבינדונג צו יום כיפור: דער רמב”ם זאגט וועגן יום כיפור „שאין בו קנאה ותחרות” — מענטשן ווערן אזוי ווי מלאכי השרת. דאס פארבינדט זיך מיט דעם אז תשובה פון דעות (קנאה, תחרות) איז א חלק פון דער מהפכה וואס תשובה דארף ברענגען.
—
הלכה ד’ — מעלת בעל תשובה
דברי הרמב”ם
„אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים… אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש את יצרו.”
פשט
א בעל תשובה זאל נישט טראכטן אז ער איז ווייט פון צדיקים. ער איז באליבט ביים בורא ווי איינער וואס האט קיינמאל נישט געזינדיגט. נאך מער — זיין שכר איז גרעסער ווייל ער האט געטעמט דעם חטא און זיך אפגעשיידט.
חידושים און הסברות
1. „אל ידמה” vs. „אל יאמר”: פריער האט דער רמב”ם געזאגט „אל יאמר” (ער זאל נישט זאגן), דא זאגט ער „אל ידמה” — ער זאל נישט טראכטן, נישט האבן א דמיון/פארשטעלונג. „נחמד” ווערט אויסגעטייטשט פון לשון חמדה („לא תחמוד”) — דער אייבערשטער גליסט נאך אים, וויל אים.
2. סתירה מיט הלכות דעות/שמונה פרקים — כובש את יצרו vs. מעולה: אין הלכות דעות און שמונה פרקים זאגט דער רמב”ם אז א „מעולה” — איינער וואס האט בכלל נישט קיין תאוה צו חטא — איז בעסער ווי א „כובש את יצרו” וואס האלט זיך איין. אבער דא זעט אויס אז דער בעל תשובה וואס „כבש את יצרו” האט א גרעסערע מעלה ווי א צדיק גמור.
3. חילוק צווישן מעלה און שכר — אפגעוויזן: עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר איז דא א חילוק צווישן „מעלה” (וואסערע לעוועל ער איז) און „שכר” (באלוינונג). אבער דאס ווערט אפגעוויזן — דער רמב”ם רעכנט אויס בפירוש ביידע מעלות און שכר.
4. דער עיקר תירוץ — דער בעל תשובה האט זיך באמת געטוישט: דא רעדט דער רמב”ם נישט פון איינעם וואס האט נאך אלץ א ווילדע יצר הרע און האלט זיך איין. דא רעדט ער פון איינעם וואס איז נעכטן געווען א בעל שלעכטע דעות, און יעצט האט ער זיך געטוישט אין פנימיות — ער האט נישט מער די שלעכטע דעות. ער איז נישט „כובש את יצרו” יעצט, ער האט זיך פנימי’דיג איבערגעטוישט. דאס איז אנדערש פון דעם פאל אין שמונה פרקים וואו איינער האט נאך אלץ א שלעכטע רצון און האלט זיך נאר איין. דער בעל תשובה האט ביידע מעלות: עס קומט אים קרעדיט פאר’ן סטאפן, און יעצט איז ער א וואוילער מענטש.
5. דער משל מיט’ן רעיפיסט: איינער וואס האט א מורא’דיגע תשוקה צו זיין א רעיפיסט און האלט זיך איין — מ’זאגט נישט אז ער איז א גרויסער צדיק פאר’ן זיך איינהאלטן. אבער איינער וואס האט אויפגעהערט צו ווילן — אוודאי קומט אים קרעדיט. דאס איז נישט די זעלבע פראבלעם ווי אין שמונה פרקים.
6. „מקום שבעלי תשובה עומדין” — מדריגה, נישט פלאץ: דער רמב”ם ברענגט דעם מאמר חז”ל „מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו”. „מקום” מיינט מדריגה/מעלה, נישט א פיזישער פלאץ — אזוי ווי אין הלכות יסודי התורה פרק ב’ ווי „מקום” ביי מלאכים מיינט מדריגה.
—
הלכה ד’ (המשך) — גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה
דברי הרמב”ם
„גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך’, ונאמר ‘ולא שבתם עדי’, ונאמר ‘אם תשוב ישראל נאום ה’ אלי תשוב’ — כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק.”
פשט
תשובה ברענגט דעם מענטש נאענט צוריק צום אייבערשטן. די פסוקים ווייזן אז „עד ה’” און „אלי תשוב” מיינט אז דער בעל תשובה קומט אן ביז דער אייבערשטער אליין און ווערט דבוק אין אים.
חידושים און הסברות
– דער רמב”ם לערנט פון דעם פסוק „ושבת עד ה’ אלקיך” (דברים ל) אז תשובה ברענגט דעם מענטש ממש ביז דער אייבערשטער — „עד” מיינט ביז צום אייבערשטן אליין. דאס איז דער יסוד פון דעם גאנצן פרק — תשובה איז נישט בלויז א בדיעבד’דיגע תיקון, נאר א מהפכה וואס קערט איבער דעם מענטש’ס גאנצע שייכות מיט’ן אייבערשטן.
—
הלכה ד’ (המשך) — דער דראסטישער שינוי פון תשובה: „אמש… והיום”
דברי הרמב”ם
„אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ, מרוחק, ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד.”
פשט
פאר תשובה איז דער מענטש געווען פארהאסט, ווייט, מאוס. נאך תשובה איז ער באליבט, נאענט, א פריינט.
חידושים און הסברות
– דער שינוי איז דראסטיש — פון איין עקסטרעם צום אנדערן עקסטרעם. דאס איז מער ווי וואס מ’וואלט ערווארט: דער מענטש האט בסך הכל זיך גערוקט אביסל, ער קוקט אן אים טון אביסל בעסער — אבער דער אייבערשטער’ס רעאקציע איז א טאטאלע איבערקערעניש. דאס איז גופא די „נוי” (שיינקייט) פון תשובה — אז דער מענטש ווערט טאקע א בעסערער מענטש, און דער אייבערשטער האט ליב צו טון גוטע זאכן.
—
הלכה ד’ (המשך) — בלשון שמרחיק בו מקרב
דברי הרמב”ם
„בכן אנו מוצאים שבלשון שהקב”ה מרחיק את החוטאים, בו הוא מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים.”
פשט
די זעלבע לשון וואס דער אייבערשטער נוצט צו דערווייטערן זינדיגער, נוצט ער צו מקרב זיין בעלי תשובה.
חידושים און הסברות
1. פסוק פון הושע: „והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם” — דער זעלבער פלאץ וואו מ’האט זיי גערופן „לא עמי”, דארט וועט מען זיי רופן „בני אל חי”. דאס ווייזט אז די זעלבע לשון ווערט איבערגעקערט.
2. דוגמא פון יהויכין (יכניה): ביי יהויכין אין ראשיתו, ווען ער איז געווען שלעכט, שטייט „כתבו את האיש הזה ערירי” — ער וועט נישט האבן קינדער. אויך „אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני כי משם אתקנך” — איך וועל דיך אויסרייסן. אבער נאכדעם ווען ער האט תשובה געטון אין גלות, שטייט ביי זיין אייניקל זרובבל (בן שאלתיאל, א זון פון יכניה): „אקחך זרובבל… ושמתיך כחותם” — דער אייבערשטער מאכט אים פאר א חותם, גענוי די פארקערטע לשון פון וואס ער האט געזאגט ביים חטא. די זעלבע מטבע לשון וואס איז געווען נעגאטיוו ווערט פאזיטיוו.
—
הלכה ד’ (המשך) — פאר תשובה ווערן מצוות נישט אנגענומען
דברי הרמב”ם
„אמש היה זה מובדל מה’ אלקי ישראל, שנאמר ‘עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם’. צועק ואינו נענה… ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר ‘מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי’… ‘עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר’.”
פשט
פאר תשובה — דער מענטש איז אפגעשניטן פון דער אייבערשטער, זיין תפילה ווערט נישט אנגענומען, זיינע מצוות ווערן אים צוריקגעווארפן אין פנים.
חידושים און הסברות
1. דער פסוק „עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר” מיינט: נעם דיינע עולות, שטיק עס אריין מיט דיינע זבחים און פרעס עס — דער אייבערשטער וויל נישט דיינע קרבנות אן תשובה.
2. [דיגרעסיע: הפטרת פרשת צו און שבת הגדול:] דער פסוק „עולותיכם ספו על זבחיכם” איז פון די הפטורה פון פרשת צו, וואס מ’זאגט כמעט קיינמאל נישט, ווייל פרשת צו פאלט כמעט שטענדיג אויף שבת הגדול. איינע פון די סיבות וואס מ’האט געטוישט איז ווייל די הפטורה פון פרשת צו איז א שארפע הפטורה קעגן קרבנות — סותר צו וואס מ’ליינט אין דער פרשה. אנשטאט דעם זאגט מען די הפטורה פון שבת הגדול: „וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם” — דאס פארקערטע: נאך תשובה ווערן קרבנות צוריק זיס פאר’ן אייבערשטן. דער „יום ה’ הגדול” אין דער הפטורה פאסט זייער גוט, ווייל „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מ’רעדט דא פון תשובה, ממילא „וערבה לה’”, ממילא איז דא א „יום הגדול” פון תשובה.
—
הלכה ד’ (המשך) — נאך תשובה ווערט אלץ אנגענומען
דברי הרמב”ם
„והיום הוא מדובק בשכינה, שנאמר ‘ואתם הדבקים בה’ אלקיכם’… צועק ונענה מיד, שנאמר ‘והיה טרם יקראו ואני אענה’… ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, שנאמר ‘כי כבר רצה האלקים את מעשיך’… ונאמר ‘וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות’.”
פשט
נאך תשובה — דער מענטש איז דבוק אין שכינה, זיין תפילה ווערט גלייך געענטפערט, זיינע מצוות ווערן אנגענומען מיט נחת און שמחה.
—
הלכה ה’ — תשובת הכלל און גאולה
דברי הרמב”ם
„כל הנביאים כולם צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין.” פסוק: „והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלהיך שמה, ושבת עד ה’ אלהיך…”
פשט
אלע נביאים האבן מעורר געווען צו תשובה. אידן ווערן נאר אויסגעלייזט דורך תשובה, און די תורה האט צוגעזאגט אז כלל ישראל וועט תשובה טון אין סוף גלות.
חידושים און הסברות
1. איבערגאנג פון יחיד צו כלל: ביז יעצט האט זיך גערעדט פון תשובת היחיד — איין מענטש וואס טוט תשובה. יעצט גייט דער רמב”ם איבער צו תשובת הכלל — די מדינה, כלל ישראל.
2. נביאים — זייער עיקר תפקיד: „כל הנביאים כולם צוו על התשובה” — אפשר איז דאס דער עיקר פוינט פון אלע נביאות. דאס שטימט מיט וואס דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז „יורך אתום בדרך” מיינט אז הקב”ה שיקט נביאים. נביאים חוץ משה קענען דאך נישט מחדש זיין קיין מצוות — וואס קענען זיי טון? נאר מעורר זיין צו תשובה אויף וואס משה רבינו האט שוין געזאגט.
3. „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מחלוקת תנאים: דאס איז א מחלוקת אין גמרא (סנהדרין צז-צח) — עס זענען געווען תנאים וואס האבן געזאגט אז גאולה קען קומען אן תשובה. דער רמב”ם פסק’נט אז מ’דארף תשובה טון. אבער ער זאגט אויך אז די תורה האט צוגעזאגט אז אידן וועלן תשובה טון — אלזא ס’גייט סוף כל סוף געשען.
4. סתירה מיט „רשות ביד אדם” — תירוץ: אויב הקב”ה האט צוגעזאגט אז אידן וועלן תשובה טון, ווי שטימט דאס מיט בחירה חפשית? דער תירוץ: אזוי ווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט ביי „ועבדום וענו אותם” — דער סדר איז אז מ’קען נישט בלייבן אין גלות אייביג. אבער „כלל ישראל” איז א כלל — ס’קען זיין יחידים וואס טוען נישט תשובה. יעדער איינציגער וואס גייט תשובה טון, דאס איז ברשותו ובבחירתו. מ’גייט נישט פארסן קיינעם.
5. „אשר נתתי לפניך” — לשון פון בחירה: „אשר נתתי לפניך” ווערט אויסגעטייטשט ווי „וואס איך האב געגעבן אין דיין האנט” — אזוי ווי ביי „ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה”, ווען עס ליגט אין דיין האנט צו וועלן. דער רמב”ם וויל אפשר זאגן אז דער סדר איז: ערשט קומט ברכה, דערנאך קללה, און דאס ברענגט צו „והשבות אל לבבך” — תשובה.
6. דער סדר פון פרשת נצבים: ערשט קומט ברכה, דערנאך „והשבות אל לבבך” — דאס ברענגט צו תשובה, דערנאך „ושבת עד ה’ אלקיך” — דער מענטש טוט תשובה, און דערנאך „ושב ה’ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך” — דער אייבערשטער נעמט אן די תשובה און ברענגט די גאולה. דער רמב”ם’ס שיטה אז „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” שטאמט פון דעם סדר אין פרשת נצבים.
7. „ושבת עד ה’ אלהיך”: דער רמב”ם גייט ארויסלערנען פון דעם שטאפל „עד ה’ אלהיך” — אז א מענטש קומט אן ביז דער אייבערשטער. שפעטער גייט ער זאגן „ושמעת בקולו” — „קול השם” איז „נחל נובע מקור חכמה.”
—
הלכה ו’ — בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים
דברי הרמב”ם
„בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר.”
פשט
בעלי תשובה פירן זיך מיט שפלות און ענוה.
חידושים און הסברות
1. אויב דער בעל תשובה איז שוין אין דרגא פון צדיק גמור (ווי דער רמב”ם האט פריער געזאגט), פארוואס דארף ער זיך אויפפירן מיט שפלות? ווייל עס איז דא א חילוק צווישן זיין אמת’ע מדרגה (צדיק גמור) און וויאזוי ער דארף זיך אויפפירן (שפלות און ענוה). דאס איז א „דרך הממוצע” — דער בעל תשובה אליין פירט זיך נישט צו מיט א „גרויסע בעקידזש” (גרויסע פרעטענזיעס), אבער א צווייטער דארף אים יא געבן א „גרויסע בעקידזש” (כבוד).
2. דער בעל תשובה הערט ווען יענער זאגט אים „אמש” (נעכטן ביזטו געווען אזוי און אזוי), און ער איז נישט צוגעטראפן — פארקערט, ער פרייט זיך. וואס איז די שמחה? ער דערמאנט זיך וואו ער איז געווען, און וואס פאר א לאנגע וועג ער איז געקומען, ווי הייליג ער איז היינט. דאס פאסט מיט דעם לשון „אמש” וואס דער רמב”ם נוצט: פריער זאגט דער רמב”ם „אמש” — נעכטן איז ער געווען שנוי, היינט אהוב. דער בעל תשובה אליין טראכט וועגן דעם „אמש” און פרייט זיך מיט’ן „היום”. אבער יענער וואס זאגט „אמש” צו באשעמען — דאס איז אסור.
3. עס ווערט פארגליכן צו דעם לשון אין הלכות דעות — דער וואס מ’איז מרגיש (באליידיגט) און דער וואס איז נישט מרגיש. דער בעל תשובה הערט די בושות מיט שפלות, ער ווערט נישט צוגעטראפן, און דאס אליין איז א זאך וואס מכפר אויף עבירות.
—
הלכה ו’ (המשך) — איסור אונאת דברים צו א בעל תשובה
דברי הרמב”ם
„אם חרפו אותם הטפשים במעשיהם הראשונים ואמרו להם ‘זכור מעשיך הקודמים’… אל ירגישו מהם אלא ישמעו וישמחו, וידעו שזו זכות להם, שכל זמן שמתביישים ממעשיהם הראשונים ונכלמים מהם — זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת.”
„וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה ‘זכור מעשיך הקודמים’, או להזכירם בפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומים להם כדי להזכירו מה עשה — הכל אסור, והוא בכלל אונאת דברים שהזהירה עליו תורה.”
פשט
ווען נארישע מענטשן באשעמען בעלי תשובה מיט זייערע פריערדיגע מעשים, זאלן זיי נישט ווערן צוגעטראפן, נאר הערן און זיך פרייען, ווייל די בושה אליין איז א זכות וואס מגדיל זייער מעלה. אבער פון יענעם’ס זייט — עס איז אסור גמור מן התורה אונטער דעם לאו פון אונאת דברים.
חידושים און הסברות
1. דאפלטע דינאמיק: דער רמב”ם שטעלט אוועק א דאפלטע דינאמיק: פון דעם בעל תשובה’ס זייט — ער זאל עס מקבל זיין בשמחה, ווייל בושה פון פריערדיגע חטאים איז א כפרה. אבער פון יענעם’ס זייט — עס איז אסור גמור. דער בעל תשובה’ס אייגענע בושה איז א זכות; אבער יענעם’ס באשעמונג איז אן עבירה דאורייתא.
2. דריי שטופן פון איסור: דער רמב”ם חילוקט דריי שטופן: (1) דירעקט זאגן „זכור מעשיך הקודמים”, (2) דערמאנען די חטאים בפניו כדי לביישו, (3) אפילו נאר מרמז זיין אויף ענליכע ענינים — אלע דריי זענען אסור מן התורה אונטער דעם לאו פון אונאת דברים.
3. חידוש בשם ר’ צדוק הכהן מלובלין: דער איסור צו דערמאנען א בעל תשובה זיינע פריערדיגע מעשים איז נישט בלויז ווייל מ’טשעפעט צו אים — עס איז טאקע נישט אמת. ער איז ממש נישט יענער מענטש מער. דער רמב”ם אליין האט געזאגט „אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים” — תשובה מיינט אז ער ווערט א נייער מענטש. דעריבער, ווער עס דערמאנט אים זיינע פריערדיגע מעשים, איז ער א נער און א כסיל — ער כאפט נישט וואס תשובה באדייט, ער פארשטייט נישט אז דער בעל תשובה איז שוין א גאר אנדער מענטש.
4. פארבינדונג צום יסוד פון דעם גאנצן פרק: דער איסור פון אונאת דברים ביי א בעל תשובה האט א טיפערע סיבה ווי סתם צער — עס איז א פאלשע אויסזאג, ווייל דורך תשובה איז ער ממש נישט דער זעלבער מענטש. דאס פארבינדט זיך צוריק מיט דעם יסוד פון דעם גאנצן פרק — אז תשובה שאפט א מהותדיגע שינוי אין דעם מענטש, און דאס איז א שיינער אפשלוס פון דעם פרק.
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ז’ — תשובה פון בריאה ביז לויה
הקדמה: דער סטרוקטור פון הלכות תשובה
Speaker 1:
רבותי, מיר גייען לערנען הלכות תשובה פרק ז’.
זעט מיר אויס אזוי, מיר האבן געלערנט הלכות תשובה פרק א’ ביז ד’, ממש הלכות תשובה, אלע ענינים פון תשובה. נאכדעם האבן מיר געזען פרק ה’ און ו’, די נושא איז געווען “הכל נתון לו”, עס זעט אויס אז יעצט וויל דער רמב”ם אויספירן געוויסע קאנקלוזשאנס וואס זענען נישט ממש געבויט אויף די יסוד אז רשות ווס. נישט רשות, נאר עס איז געבויט אויף מער א ברייטערע אדער מער א טיפערע קוק אויף וואס דאס איז א מענטש, און ממילא וואס מיינט תשובה.
אין אנדערע ווערטער, פרק א’ איז בעיקר געווען געבויט אויף דעם אז תשובה מיינט, ער האט געטון אן עבירה, דארף ער אויפהערן צו טון די עבירה. ער האט נישט געטון קיין מצוה, דארף ער יא טון די מצוה. און מיר האבן געזען אין פרק ג’ און פרק ד’ אביסל מער זאכן פון די רגילות’ן, פון וואס איז מעכב א תשובה, פון דאס וואס עס דארף ווערן פון א בינוני א צדיק, וכדומה. אבער די עיקר זאך פון תשובה וואס ביי אונז זענען מיר צוגעוואוינט צו טראכטן, האט דער רמב”ם נאך נישט עכט געזאגט.
וואס איז די עיקר זאך פון תשובה? די עיקר זאך פון תשובה איז, עס איז דא א מענטש וואס נעכטן איז ער געווען א רשע אדער א בינוני, שפעטער ווערט ער א צדיק. עס איז דא א לייף, א גאנצע לייף פון ווען ער איז א בעיבי ביז ווען ער שטארבט, ער הייבט זיך אן נישט א גוטער מענטש, און די סוף איז ער געווארן א צדיק. אדער ער האט זיך פארזינדיגט אינמיטן און ער ווערט צוריק א צדיק. די סארט סטארי פון תשובה האט דער רמב”ם נאך קיינמאל נישט ארויסגעברענגט, און ס’איז אסאך א טיפערע אדער א ברייטערע זאך ווי סתם צו זאגן, “טון אן עבירה, זאג וידוי, טו תשובה.” ס’איז עפעס אנדערש וואס מ’דארף זאגן.
איך וואלט אפשר געזאגן מיט די ווערטער, אז פריער האט דער רמב”ם גערעדט וועגן תשובה וואס איז פון ראש השנה ביז יום כיפור. יעצט גייט ער רעדן וועגן די תשובה פון יום כיפור ביז ראש השנה. דאס הייסט, די גאנצע יאר נאכדעם וואס מ’האט זיך תשובה געווען, וואס מיינט לעבן מיט תשובה? וואס מיינט… ער גייט רעדן וועגן מידות וואס א מענטש דארף זיך פארנעמען א גאנצע תשובה צו טון, און מ’זאל זיך צוהאלטן ביי די תשובה.
אבער איך וואלט זייער שטארק געזאגט, תשובה פון די בריאה ביז די לויה, מער אזא סארט נושא. ס’איז ריכטיג אז ס’איז פון ראש השנה ביז יום כיפור, אבער ס’איז אפילו מער פון דעם. ס’איז נישט נאר איין יאר. ס’איז תשובה פון, אזויווי ער גייט זאגן, “לפני מותו”, ער גייט אריינגיין אין די גאנצע זאך. ס’איז תשובה וואס מאכט דעם מענטש פון ווען ער איז געווען א יונגל און נישט געווען פארשטאנען, ביז סוף ימיו. ס’איז מער אזא סארט נושא פון תשובה.
די גאנצע פרק, אויב איך קען געבן אזא געוויסע הגדרה, ס’זעט אויס אביסל אז דער רמב”ם ברענגט סתם ענינים, מוסר, מאמרי חז”ל, שבח התשובה. איך האב געזאגט אז אלע דרייען זיך, כמעט אלע, דרייען זיך ארום די נקודה פון די מהפך פון תשובה, יא, די איבערקערעניש. אז ער איז געווען א רשע איז ער געווארן א צדיק.
איך וואלט עס אבער נאך אלץ געלייגט אין א ביסל א גרעסערע קאטעגאריע, אזויווי אין הלכות דעות. קודם האט דער רמב”ם געזאגט די עיקר עיקר הלכות דעות, און נאכדעם האט ער געקאווערט אלע ענינים, איך מיין נישט אלע, אבער אסאך וויכטיגע הלכות וואס האט צו טון מיט דעות. דא אויך האט ער געקאווערט די עיקרים פון תשובה, די עצם מצוות תשובה, נאכדעם וואס מ’מוז וויסן צו פארשטיין תשובה, אזויווי די בחירה חפשית. און דא גייט ער נעמען נאך וויכטיגע יסודות אין תשובה, וואס ער האלט אז מ’דארף וויסן, וויכטיגע חז”ל’ס, וויכטיגע הלכות אין דברי תורה שבעל פה אין תשובה, וואס ער לייגט דא אויך אריין.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים פאר וואס דו זאגסט, ווייל דער רמב”ם האט נישט געהאט קיין צייט צו מלקט זיין סתם די מאמרי חז”ל. ס’זעט אויס אז ער טוט עס, אבער אלעמאל האט ער עפעס א נעראטיוו ביאיינד איט. און אויך אין הלכות דעות, איך האב עס נישט פארשטאנען, אבער איך מיין אז ענער פארדעיסט האט ער אויך עפעס געמיינט.
Speaker 1:
איך זאג נישט ער מיינט נישט גארנישט, אוודאי איז עס נישט נאר א ליקוט, ס’האט אסאך מער פון דעם. אבער איך זאג, די עצם סטרוקטור איז זייער ענליך צו דארטן, אז נאכדעם וואס דו פארשטייסט שוין די עיקר, ער גייט נישט לייגן סתם א באנטש א באנטש מאמרים. קודם זאלסטו פארשטיין די עיקר און נאכדעם קען ער גיין צו דיטעלס. הלכות, אזויווי אין יעדע, אזויווי אין הלכות שבת איז דא אסאך קליינע דיטעלס, איז אויך דא אין הלכות תשובה דיטעלס. א חלק פון זיי זענען די דיטעלס פון די מעלות התשובה. אבער ס’איז דיטעלס וואס נאכדעם וואס דו פארשטייסט די עיקרים קען מען עס קאווערן.
Speaker 2:
יא, אבער אקעי, שוין, האבן מיר שוין געהאט א מחלוקת. איך מיין אז איך בין געווען גערעכט.
Speaker 1:
ניין, איך ווייס שוין, די עניך לא ישאל. אבער לאמיר זאגן אזוי, אבער למעשה, דער רמב”ם האט דאך שוין צוגעלייגט א גאנצע יסוד. ביז יעצט האבן מיר געלערנט, ביז פרק ד’, סתם תשובה. מ’האט נישט געוואוסט קיין פילאזאפיע, קיין יסודות פון בחירה חפשית. יעצט ווייסט מען שוין בחירה חפשית, איז דא זיכער זאכן וואס מ’קען יעצט בעסער פארשטיין נאכדעם. איך ווייס נישט וואס, אבער עפעס דארף מען פארשטיין.
Speaker 2:
אקעי.
הלכה א’: הואיל ורשות כל אדם נתונה לו — ישתדל אדם לעשות תשובה
Speaker 1:
איז דער רמב”ם ווייטער, הוא אשר דברנו.
Speaker 2:
ניין, איך האב א קשיא, אפשר זאל מען אונז מאכן עפעס א סיסטעם וואס יעדער איינער פון די מקשיבי השיעור זאל קענען וואוטן?
Speaker 1:
ניין, ס’איז גוט אזוי. דו ווייסט וויאזוי איך זאל מאכן א סטאר? דו ווייסט וויאזוי איך זאל אריינשיקן געלט פאר מתנת חיים און פתחיה?
Speaker 2:
ניין, בכלל, אויף די גאנצע וועלט אזוי ווי מיר. פאר די שיעור, פאר די שיעור.
Speaker 1:
ניין, פאר די קומענדיגע יאר, נאך פרשת נצבים וועלן מיר רעדן וועגן די שיעור עקסטער. זאגט דער רמב”ם, אקעי, פונעם, דאס איז די… די זאך דא.
אקעי, זאגט דער רמב”ם אזוי, הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, אזויווי מיר האבן זיך יעצט אין די לעצטע צוויי ברוקן מבאר געווען אז א מענטש האט רשות אויף זיינע אייגענע מעשים, ממילא איך האב נישט קיין תירוץ, איך קען נישט זאגן איך בין געצווינגען, דער אייבערשטער האט מיר געמאכט אז איך זאל זינדיגן. איך האב דיר שוין געגעבן די שליסל אין דיין הענט, יעצט נוץ עס. ישתדל אדם, זאל א מענטש טון השתדלות, טון פעולות, זיך מתחזק זיין על דרך הטובה לעשות תשובה. ער זאל פרובירן. עס קען זיין אז עס איז א טראפעלע מער, אזויווי א מענטש קען טראכטן, אפשר בין איך שוין אזוי פארזונקען אין חטא אז איך קען שוין נישט. זאגט ער, מאך השתדלות, קוק, טריי, טו אפאר פעולות, וועסטו זען אז דו קענסט. א פראבע קען מען נאך, ס’איז נאכנישט פאראיבער.
ישתדל אדם לעשות תשובה ולנער כפיו מחטאיו, אפשאקלען זיינע הענט פון חטאים.
Speaker 2:
יא, וואס איז די לשון?
Speaker 1:
ער זאגט עס א לשון פון א פסוק אין ישעיה, אפווארפן, אפשאקלען די כפים. “ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה’”. אפוואשן די הענט פון חטאים. איך מיין אז די חטאים פון די הענט געווענליך איז א דמיון אויף גזל, אויף אן ענין פון ממון. איך מיין אז די כפים געווענליך איז א דמיון פון גזל. ווי זאגט מען דארט אין תפילת נעילה, “ארחץ בנקיון…”
Speaker 2:
אה, דו מיינסט צו זאגן די “נחטא לפניך כידינו”?
Speaker 1:
“נחטא לפניך כידינו”, די הענט איז פארשמירט מיט חטאים. סאו לעשות תשובה קען מיינען אזויווי בן אדם למקום, אבער “לנער כפיו מחטאיו” איז אזויווי די הענט זאלן אויפהערן זינדיגן. אקעי.
פארוואס דארף מען תשובה טון יעצט? — “לפני מותו”
Speaker 2:
פארוואס דארף מען תשובה דא? ס’איז דאך נישט ווי בנצבים.
Speaker 1:
איינמאל ווען דער רמב”ם איז אויך מודה אז מען קען שוין נישט תשובה טון, איז נאך דא וואס מען שטארבט. נאר, אבער דאס איז זייער וויכטיג, ווייל דער רמב”ם זאגט, לאמיר זיך פארשטיין, אין די ענדע מאכט ער א גרויסע נפקה מינה וואס מען לעבט, ווייל אסאך מאל ווערט מען סטאק. אבער למעשה, וואס איז די מטרה פון די גאנצע זאך? מען זאל שטארבן כדי שיזכה לחיי העולם הבא. זאגט ממילא דער רמב”ם, ווי לאנג דו לעבסט נאך, קענסטו נאך זיין א מענטש, קענסט נאך שטארבן און גיין צו עולם הבא. ער וועט אויך זאגן, למשל, אז א מענטש טרעפט זיך אזוי, אן אלטער איד.
וואס זאל איך אויפטון יעצט? איך גיי יעצט ווערן א וואוילער איד. נישט אז ס’איז נישטא קיין עולם הבא, נישט אז ס’איז נישטא, אבער דאס איז דאך די גרויסע עיקר. זאגט דער רמב”ם ווייטער, אויב אזוי זאל מען רעדן צו אלטע אידן.
הלכה ב’: יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות
Speaker 1:
קומט דער נעקסטער סעיף, זאגט דער רמב”ם, “אורם יראה אדם את עצמו כאילו נוטה למות”.
אויב איז די צווייטע יראה את עצמו, ס’איז דא יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, און די יראה את עצמו כאילו נוטה למות. ושמא ימות בשעה זו, אפשר וועט ער שטארבן יעצט, בשעת ער איז אין די תשובה, און ער וועט נישט שטארבן בחטאו. און דערפאר, “ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב”, דאס איז דאך די חז”ל, “אל תאמר לכשאפנה אשנה”.
און חז”ל זאגן אויך, “שוב יום אחד לפני מיתתך”, “שמא ימות קודם שיזקין”, אפשר וועט ער שטארבן נאך פאר ער וועט אלט ווערן. אויך איז דא אז דער רמב”ם פסק’נט די הלכה אז מ’זאל תשובה טון נאך פאר ס’ווערט יום כיפור, ווייל אפשר וועט ער שטארבן.
“בכל עת יהיו בגדיך לבנים” — שלמה’ס חכמה
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “הוא ששלמה אמר בחכמתו”, דאס איז וואס שלמה זאגט מיט זיין גרויסע חכמה. שלמה זאגט נישט בנבואה, אנדערע זאגן ער איז געווען א נביא, אנדערע קוקן אים אן ווי איינער פון די נביאים, אבער שלמה איז נישט פון די נביאים. דער רמב”ם האט אויסגערעכנט שלמה צווישן די חכמים. שלמה איז דער חכם, שלמה איז זיין חכמה זאגט. אפשר “בחכמתו” מיינט אין זיין ספר חכמה, נישט חכמת שלמה. שלמה זאגט מיט זיין חכמה, אפשר מיינט עס אז ס’איז א שיינע לשון חכמה, ווייל ער זאגט עס נישט קלאר, ער זאגט עס מיט אזא שיינע משל, “בכל עת יהיו בגדיך לבנים”. אפשר דאס מיינט ער, ער זאגט עס אויף א קלוגן אופן.
ער זאגט, “בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר”. וויאזוי טייטשט דאס דער רמב”ם? דאס הייסט, “בגדיך לבנים” איז א רמז מסתמא אויף זיין האבן מידות נקיות, דהיינו נקיות, ריכטיגע זאכן. זאלסטו נישט נאר אנגעגרייט זיין מיט די שיינע קליידער ווען ס’קומט ערב שבת, ס’זאל אלעמאל זיין ריין, ווייל ס’קען דאך זיין אז יעצט וועסטו דארפן האבן די ריינע קליידער. איך טראכט אפשר עפעס אנדערש, אזוי ווי אונז גייען מיט א קיטל פסח, מען זאל גיין מיט ווייסע קליידער, אזויווי מען גייט מיט א מת. און אויך איז דער שמן המשחה במערכת חניטה, יא? כדי א מענטש זאל אייביג טראכטן אז ער גייט שטארבן, ער גייט שוין אנגעטון מיט די תכריכים, מען איז שוין אנגעטון מיט א ווייסע העמד, אויב מען שטארבט זאל מען נישט האבן… עס איז עקזעקטלי די לשון הגמרא אין שבת.
Speaker 2:
יא. “אף שלמה בחכמתו אמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים”.
Speaker 1:
די גמרא ברענגט שוין דעם פסק אויך אן.
אבער דאס ווארט איז “בכל עת”, נישט נאר ווען… בעתיד דארף א מענטש גיין שוין, אבער א מענטש דארף אייביג, אפשר גייט מען אים יעצט לאזן פאר א סעודה.
Speaker 2:
שמים שמים. אה, דאס איז דער פסוק פא… עס זאל נישט נעלם זיין, אייביג האבן א איבריגע “יהיו בגדיך לבנים”, א מענטש זאל אייביג זיין גרייט, א מענטש זאל נישט ווארטן אויף…
Speaker 1:
דרך אגב, די הלכות דעות איז געווען געבויט אויף א סך שלמה פון ספר משלי, הלכות תשובה איז אויך געבויט אויף א סך קהלת, עפעס שוין געלערנט אין קהלת, אין די ענד דארט שטייט אזוי, אז ווען שלמה איז געווען אלט האט ער געזאגט קהלת, יא? ער האט געזאגט זיין אפשאט, יא? ס’איז איין שיטה אין מדרש אפשר.
הלכה ג’: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה
Speaker 1:
אקעי, זאגט דער רמב”ם… יעצט גייט מען זען אז ס’איז א זייער וויכטיגע רמב”ם, זייער וויכטיג. איך מיין אז די גאנצע הלכות תשובה איז באמת געווען אנגעקומען צו די הלכה. דאס הייסט ווייל אזויווי פריער, פריער האט מען געלערנט פון עבירות שיש בהן מעשה, פון נישט טון עבירות, יעצט גייט מען לערנען דער רמב”ם, יא?
זאגט דער רמב”ם: “אל תאמר”, זאלסט נישט זאגן, “שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה”, אז תשובה איז בעיקר נאר… ס’קען אויך זיין, האסט געזאגט פריער אז א מענטש האט רשות אויף זיינע מעשים, “רשות כל אדם נתונה לו”, א מענטש זאגט יא, איך ווייס, אויף מעשים. איך קען טשוזן צו גיין פארן צו א זונה, גיין גנב’ענען, אויף דעם האב איך ממש א בחירה.
אבער אנדערע זאכן וואס איז מער דעות, איך בין סטאק, איך בין זייער דזשעלעס, וואס זאל איך טון? זאגט דער רמב”ם: “כשם שצריך אדם לשוב מאלו”, ניין, אזויווי א מענטש דארף תשובה טון פון די זאכן, פון מעשה וואס איז דא א מעשה… יא, אבער ער האט געזאגט בפירוש, ער האט דאך געמיינט להטות דעתו, אז דער רשות מיינט אויף דעת. “כך צריך לחפש”, דארף ער זיך אומקוקן “בדעות הרעות שיש לו”, אין זיינע שלעכטע מדות וואס ער האט, “ולשוב מהם”, און תשובה טון פון די זאכן, “מן הכעס”, פון כעס, “מן האיבה”, פון האלטן שנאה אויף מענטשן, “מן הקנאה”, פון דזשעלעסי, “מן התחרות”, פון קאמפעטישן.
Speaker 2:
תכלית, עס זעט אויס אז עס איז נישט די עקזעקט זעלבע זאך, נאר דאס תכלית וואס קומט פון קנאה.
Speaker 1:
און יום כיפור זאגט דער רמב”ם “שאין בו קנאה ותחרות”. ווי? מענטשן ווערן אזוי ווי מלאכי השרת. וואס שטייט אין רמב”ם? האב איך געדענקט גוט? האב איך געדענקט סתם אזא לשון?
קנאה ותחרות — באגריף-קלערונג
Speaker 1: קנאה און תחרות, ס’זעט אויס אז ס’איז נישט די עקזעקט זעלבע זאך.
Speaker 2: וואס איז דאס תחרות?
Speaker 1: ס’קומט פון קנאה.
Speaker 2: מיר האבן געהאט די לשון תחרות פריער?
Speaker 1: איך ווייס נישט וואס דאס תחרות איז. אין הלכות תשובה זאגט דער רמב”ם “שאין בו קנאה ותחרות”.
Speaker 2: ווי?
Speaker 1: אז מענטשן ווערן אזוי ווי מלאכי השרת.
Speaker 2: וואס שטייט אין רמב”ם?
Speaker 1: איך האב געדענקט גוט, אבער איך האב נישט געדענקט אז ס’איז דא די לשון אין די מגילה שטייט “סמך רעים”. אקעי, איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, תחרות. אנגענומען תחרות מיינט קאמפיטן מיט יענעם, אויף היינטיגע שפראך.
Speaker 2: יא.
דער רמב”ם’ס ליסטע פון עבירות שאין בהן מעשה
Speaker 1: “ומן ההיתול”, מיינט שפעטן פון מענטשן, חוזק און ליצנות מאכן פון מענטשן. “ומרדיפת הממון”, דער רמב”ם זאגט דא זיין אייגענע ליסט.
Speaker 2: דאס איז אפשר געוויסע חז”ל?
Speaker 1: זיכער זיין אייגענע ליסט, ניין? איך ווייס נישט פון וואו די ליסט קומט. ס’איז נישט לויט די סדר פון די דעות וואס ער האט געזאגט פריער אין הלכות דעות. אפשר איז אביסל ענליך, כעס און קנאה איז, אבער רדיפת הממון איז…
Speaker 2: יא.
Speaker 1: קנאה ותחרות איז א לשון. איך ווייס נישט.
אקעי, “והכבוד”. פאקט רדיפת הממון והכבוד, יא. אה, נאכלויפן ממון און כבוד, זייער גוט. “ומרדיפת המאכלות, וכיוצא באלו”. נאכלויפן.
Speaker 2: רדיפת המאכלות איז די איינציגסטע וואס איז נישט…
Speaker 1: די אלע זענען ממש זייער זייער ענליכע בין אדם לחברו’דיגע זאכן: זיך רעגן אויף מענטשן, קנאה, תחרות, שפעטן פון מענטשן. רדיפת ממון איז נישט בין אדם לחברו.
Speaker 2: וואס? רדיפת ממון?
Speaker 1: יא. איינער וויל איך צו תחרות, רבי, פייטן, פייטן פאר זיין געלט, אבער יא. דאס מיינט אמבישן, אזויווי רדיפת הממון.
פסוק “יעזוב רשע דרכו” — ראיה פון תשובה אויף דעות
Speaker 1: אקעי, “מן הכל צריך לחזור בתשובה”. פון די אלע זאכן דארף א מענטש תשובה טון. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואלו העבירות, שהעבירות שאין בהן מעשה, קשין מאלו שיש בהן מעשה”. די עבירות וואס האבן נישט קיין מעשה זענען נאך ערגער, נישט הארבער, נאר קשים איז שווערער, מ’דארף שווערער ארבעטן תשובה צו טון. פארוואס? “שבשעה שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש”. אויף די זאכן קען א מענטש זיך אריינזינקען. מעשים איז, ווען מ’טוט עס, טוט מען עס, און ווען מ’טוט עס נישט, טוט מען עס נישט. אבער זאכן וואס האבן צו טון מיט מחשבה אדער מיט מדות, איז ווערט מען פארזונקען אין דעם, און ס’איז זייער שווער זיך צו פריש זיין.
און איך האב געוואלט זאגן אז דאס שטייט אין פסוק, “יעזוב רשע דרכו”, א מענטש זאל איבערלאזן זיינע דרכים, מיינט נישט סתם מעשים, “ואיש און מחשבותיו”.
דרכו איז נישט נאר דרכו, דרכו איז הרגילות. דער רמב”ם אין הלכות דעות ברענגט ער די גאנצע דיבור דרכים. “ואיש און מחשבותיו”, אבער די עיקר מיינט ער די מחשבותיו.
Speaker 2: ביידע, ביידע.
Speaker 1: ביידע פון זיי רעדן נישט פון מעשים, קיינער פון זיי רעדט נישט פון מעשים. ביידע, דאס איז דער עיקר פסוק פון תשובה וואס דער רמב”ם ברענגט אין פרק ב’, די אלע לשונות וואס דארט לערנט מען די כללי תשובה פון עזיבת החטא, שטייט “דרכו”, נישט נאר זיינע מעשים, נאר ער זאל אפלאזן זיינע דרכים.
רש”י’ס קשיא — האט א רשע א דרך?
Speaker 1: פארוואס האט רש”י געדארפט פרעגן די קשיא? רש”י האט געפרעגט די קשיא, דער פסוק, א רשע האט עפעס א דרך? א רשע האט ער געזאגט, א זומפ האט א בלאטע האט א דרך? אבער דער רמב”ם זאגט אז א רשע האט א דרך, ער האט א שלעכטע הרגל. “דרך בלב ים, דרך עניה בלב ים” האט עפעס א זינפ, יא.
אקעי, איז זייער גוט. דא זעט מען אז אין די ווערטער לכאורה דעות, אז דעות איז דאך נישט קיין מעשה, דעות איז וועלכע סארט מענטש ער איז, אבער תשובה מיינט אז ער קען טאקע יא, ער גייט ווערן צוריק אין דרכים טובות וכדומה. און וויאזוי תשובה צו טון האט ער אויסגערעכנט הלכות דעות, צו גיין אין דרך האמצעי, און קומען גיין אין די אנדערע קצה צו קענען אנקומען צו דרך האמצעי.
הלכה ד — מעלת בעל תשובה
דער רמב”ם’ס ווערטער — בעל תשובה איז אהוב ונחמד
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, “אל ידמה בעל תשובה”, א בעל תשובה זאל נישט טראכטן. פריער האט ער געזאגט “אל יאמר”, ער זאל ניטאמאל זאגן, “שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים”. ער זאל נישט טראכטן, ער זאל נישט חושד זיין, ער זאל נישט האבן א דמיון, געגליסט, דער אייבערשטער גליסט אויף אים.
Speaker 2: נחמד מיינט, יא, מלשון חמדה, “לא תחמוד”.
Speaker 1: ער איז כאילו לא חטא מעולם, ער איז אזוי ווי א ניי געבוירן, ער איז אזוי ווי איינער וואס האט קיינמאל נישט געזינדיגט, אזוי ווי א צדיק גמור. דער אייבערשטער האט אים אזוי ליב אז ער וויל אז ער זאל קיינמאל נישט זינדיגן, דאס מיינט ער צו זאגן.
Speaker 2: יא, אזוי זאגט ער.
Speaker 1: דער אייבערשטער האט נישט קיין גראדזשעס אויף אים.
ולא עוד, אלא ששכרו הרבה. זיין שכר איז נאך מער, זייער גרויס.
Speaker 2: נאך מער!
Speaker 1: איך וועל דיר זאגן דאס ווארט קלאר, איך וועל עס שוין זאגן. “הרבה” איז גרויס. שהרי טעם טעם החטא, ער האט דאך שוין יא טועם געווען דעם טעם פון חטא, ופירש ממנו, ער האט זיך אפגעשיידט דערפון, וכבש את יצרו, ער האט איינגעהאלטן זיין יצר הרע. דאס איז גרעסער ווי דער בעל תשובה פון די צדיקות וואס ער האט קיינמאל נישט. מען דארף טראכטן פון דעם מעולה און דעם מושל בנפשו.
דיסקוסיע: סתירה מיט הלכות דעות — כובש את יצרו vs. מעולה
Speaker 2: ניין, דער רמב”ם האלט נישט אזוי. ס’איז אבער דא א חילוק צווישן מעלה און שכר. מעלה מיינט וואסערע לעוועל ער איז.
Speaker 1: ניין, דער רמב”ם גייט אויסרעכענען בפירוש מעלות און שכר. ניין, עס קען נישט זיין. לכאורה מוז מען אדער זאגן אז ס’איז א סתירה אין רמב”ם, אדער דער רמב”ם אין אנדערע פלעצער זאגט אז דער כובש את יצרו איז נישט קיין מעלה. אדער מוז מען זאגן אז ס’איז דא עפעס א וועג וואס ס’איז יא א מעלה. איך מיין אז דאס איז וואס ער וויל גיין אין דעם תירוץ, איך ווייס נאר נישט וויאזוי ער גייט עס זאגן. איך טראכט אז ס’מוז דאך זיין עפעס א מעלה.
Speaker 2: איך האב נישט געהערט די שאלה.
Speaker 1: אין הלכות דעות און אויך אין שמונה פרקים זאגט דער רמב”ם אז איינער וואס איז א מעולה, איינער וואס בכלל זוכט נישט קיין חטא, האט נישט קיין תאוה צו חטא, איז בעסער ווי איינער וואס האלט זיך איין פון חטא. אבער דא זעט אויס אנדערש. ס’איז א סתירה אין רמב”ם.
תירוץ — דער בעל תשובה האט זיך באמת געטוישט
Speaker 1: דער אמת איז אז ס’איז נישט אנדערש. לאמיר פארשטיין קלאר. דא רעדט ער נישט פון דעם פענאמען ווען דער מענטש האט נאך די ווילדע יצר הרע. דער אמת איז אז ס’איז צוויי אנדערע חקירות. ס’איז די ענליכע סברא, די סברא פון די פנים צרות הגר”א איז ענליך. אבער די מציאות וואס ער רעדט וועגן איז אנדערש. דא רעדט ער פון דעם אז איינער איז נעכטן געווען א בעל שלעכטע דעות, יעצט האט ער נישט די שלעכטע דעות, נישט יעצט איז ער כובש את יצרו. ער איז צוריקגעגאנגען, איבערמארגן אויך נישט. ער האט זיך געטוישט אין פנימיות. אבער דער מושל בנפשו פון וועם ער רעדט, ניין, ניין, בכלל נישט. “הוא שב מן הכעס”, דאך יעצט גייט ער אבער צוריק.
Speaker 2: ער האט אויך נישט נאר געווען פון די ערשטע טריי, ער האט אויך געווען פון די דיבור המתחיל, ווי דו האסט געזאגט, ער איז געווען א שלעכטער מענטש.
Speaker 1: ער איז געווארן א גוטער מענטש.
Speaker 2: אבער דער גוטער מענטש וואס איז געווארן נאכדעם וואס ער איז געווען א שלעכטער מענטש האט א מעלה איבער דעם וואס איז מתחילה געווען א גוטער מענטש.
Speaker 1: דאס איז יא א חילוק.
Speaker 2: איך ווייס נישט וויאזוי צו טראכטן, איך טראכט אז אפשר דא ערגעץ קען מען פארשטיין אז אויף דעם איז נישט געזאגט געווארן דער פרט מיט’ן רמב”ם, ווייל דא איז דער פרט מיט’ן רמב”ם מיט’ן זאגן למשל אז א טוב ורע לו איז בעסער ווייל דער רע האט ער א שלעכטע רצון.
Speaker 1: אזויווי דו זאגסט, איינער וואס ער וויל זיין א…
משל מיט’ן רעיפיסט — חילוק צווישן נאך האבן א שלעכטע רצון און אויפגעהערט צו ווילן
Speaker 1: לאמיר זאגן א זאך וואס מיר אלע האלטן אז ס’איז שלעכט, יא? איינער וואס ער האט א מורא’דיגע תשוקה צו זיין א רעיפיסט און ער האלט זיך איין, דו זאגסט נישט אז ער איז א גרויסער צדיק ווייל ער האלט זיך איין. דו זאגסט נישט אז ס’קומט אים קרעדיט פאר’ן זיך איינהאלטן אז ער איז נישט טוען. אבער איינער וואס וויל נישט זיין אזא שלעכטער, אבער דו זאגסט, איינער וואס האט אויפגעהערט וועלן, אוודאי קומט אים קרעדיט פאר דעם. פארשטייסטו נישט? ס’איז נישט די זעלבע פראבלעם.
ער האט ביידע מעלות כאילו, ס’קומט אים קרעדיט פאר’ן סטאפן, און יעצט איז ער א וואוילער מענטש. אבער פארוואס טאקע איז דא א חילוק, דארף מען נאך אלץ פארשטיין. אבער ס’איז נאך אן אנדערע…
“מקום שבעלי תשובה עומדין” — מדריגה, נישט פלאץ
Speaker 1: אבער רבותינו חכמים, אזוי האבן חכמים געזאגט, “מקום שבעלי תשובה עומדין בו, אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו”. וואס מיינט דער “מקום”? מיינט די מעלה, די מדריגה ווי מען שטעלט זיי איז העכער, די מעלה שלהם לעתיד לבוא איז גרעסער פון די מעלה, פון די לעוועל פון די וואס האבן קיינמאל נישט געזינדיגט. “לפי שטעמו טעם החטא ופרשו ממנו וכבשו יצרם יותר מהם”. ווייל זיי האבן גע’טעמ’ט די טעם פון די חטא און זיי האבן זיך אפגעשיידט פון דעם, און זיי האבן איינגעבויגן זייער יצר הרע מער ווי זיי.
אזוי ווערט געברענגט אין הלכות יסודי התורה פרק ב’, יא, “מקום”, ווען מ’האט געזאגט אז די מלאכים זענען “זולת למעלה מזה”, זאגט ער, ס’מיינט נישט אין פלאץ, ס’מיינט אין די מדריגה. זאגט ער אזוי דא, “ומקום” איז א משל אויף די מדריגה, די מעלה.
הלכה ה — תשובת הכלל און גאולה
איבערגאנג פון יחיד צו כלל
Speaker 1: סוי, יעצט גייט ער לכאורה לערנען, די נעקסטע שטיקל רעדט זיך פון תשובת הכלל, רייט? יעצט ביז יעצט האט זיך גערעדט פון איין מענטש וואס טוט תשובה. יעצט גייט מען זאגן אז אויך די כלל, די מדינה, יא, די כלל ישראל, גייט אויך תשובה טון צום סוף, און דאס איז ענליך. איך טראכט אז אפשר דאס איז זייער ענליך צו די שמועס פון איינעם נעכטן, וואס ער האט געזאגט, דער רמב”ם זאגט אז פאר משיח וועט קומען דארף מען תשובה טון, און מיר טוען יעצט תשובה טון ווייל אפשר וועט משיח קומען. וואס איז איינע זאגט גייט גייט… דאס איז דער סוף פון די וועלט, ווי א מענטש האלט ביי די ענד, ממילא זאל ער שנעל תשובה טון.
נביאים — זייער עיקר תפקיד
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, “כל הנביאים כולם צוו על התשובה”. אלע נביאים האבן געהייסן מענטשן תשובה טון, און מעורר געווען. אפשר דאס איז דער פוינט פון אלע נביאות? אזוי ווי ער האט פריער געזאגט אז “יורך אתום בדרך” מיינט אז ער שיקט נביאים. און בכלל, נביאים חוץ משה קענען דאך נישט האבן קיין מצוות. וואס קען עס זיין? נאר מעורר זיין, נאר תשובה צו טון אויף וואס משה רבינו האט שוין געזאגט אויף די מצוות.
“אין ישראל נגאלין אלא בתשובה” — מחלוקת תנאים
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, “ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה”. אידן ווערן נאר אויסגעלייזט דורך תשובה. “וכבר הבטיחה תורה”. וואס מיינט די ווערטער? אז די גאולה גייט נאר קומען אין זכות פון תשובה, אדער די גאולה גייט קומען מיט תשובה צוזאמען?
Speaker 2: ס’גייט נישט געשען קיין גאולה אן תשובה.
Speaker 1: ס’איז א מחלוקת אין די גמרא, א מחלוקת תנאים. ס’איז געווען וואס האבן געזאגט אז ס’גייט אפשר זיין אן תשובה. דער רמב”ם פסק’נט אז מ’דארף תשובה טון.
דיסקוסיע: סתירה מיט “רשות ביד אדם”
Speaker 1: אבער ער זאגט, “וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין”. ס’איז דאך שווער די קשיא פון פריער פון “רשות ביד אדם”.
Speaker 2: די תשובה איז אז דאס איז אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט אויף “ועבדום וענו אותם”. ס’קען זיין אז די רשות ביד אדם איז נאר פאר די גאולה, און איינמאל די גאולה קומט שוין גייט זיין אפשר אן אנדערע תשובה.
Speaker 1: ניין, ניין, איך וואלט געזאגט פשוט, די תירוץ דארף זיין אזוי ווי ער האט געזאגט פריער, אז דאס איז דער סדר, דער סדר איז אז מ’קען נישט בלייבן אין בערב אייביק.
Speaker 2: יא, אבער ביי די סדר האט ער אויך געזאגט אז נישט יעדן איינעם איז מחויב.
Speaker 1: דא זאגט ער אויף אידן.
Speaker 2: ניין, ניין, “ישראל” מיינט “כלל ישראל”, “כלל ישראל” איז א כלל. ס’קען זיין יחידים.
Speaker 1: יעדער איינער וואס גייט תשובה טון, דאס גייט זיין ברשותו ובבחירתו. מ’גייט נישט פארסן קיינעם צו תשובה טון.
פסוק “והיה כי יבואו עליך” — לשון פון בחירה
Speaker 1: “והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך”. דאס מיינט סתם די וואס איך האב געגעבן אין דיין האנט.
Speaker 2: יא, אזוי ווי “הברכה והקללה” וואס שטייט ביי “ראה אנכי נותן לפניכם היום”, ווען ס’ליגט אין דיין האנט.
Speaker 1: ער וויל אפשר זאגן אז ס’גייט קומען די גאנצע זאך, ס’גייט קודם זיין ברכה, ס’גייט זיין קללה, און נאכדעם, “והשבות אל לבבך”, דאס גייט דיר ברענגען צו תשובה טון, “בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלהיך שמה. ושבת עד ה’ אלהיך”, וואס תשובה טון ביז דער אייבערשטער… אזוי גייט עס ביז דער אייבערשטער, right?
Speaker 2: יא, איך מיין אז רבי’ן גייט ארויסלערנען פון דעם שטאפל אז “השם אלוקיך”, אז א מענטש קומט אן ביז דער אייבערשטער, יא?
Speaker 1: אקעי. שפעטער וועט ער זאגן “ושמעת בקולו”, און ער וועט זאגן “בקול השם”, “קול השם” איז “נחל נובע מקור חכמה”.
אבער די געוואלד, איך מיין אז ס’גייט קומען די גאנצע זאך, ס’גייט קודם זיין ברכה, ס’גייט זיין די גאנצע זאך, און נאכדעם “והשבות אל לבבך”, דאס גייט דיך ברענגען צו תשובה טון, “בכל הגוים אשר הדיחך ה’ אלקיך שמה”.
“ושבת עד ה’ אלקיך”, וועסט תשובה טון ביז דער אייבערשטער, און… יא, איך מיין אז דער רמב”ם גייט ארויסלערנען פון “ושבת עד ה’ אלקיך”, אז דער מענטש קומט אן ביז דער אייבערשטער, יא.
שפעטער וועט ער ברענגען “ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך”.
און נאכדעם, ווען דו גייסט תשובה טון, גייט דער אייבערשטער אננעמען דיין תשובה, “ושב ה’ אלקיך את שבותך”, דער אייבערשטער גייט דיך צוריקברענגען קיין ארץ ישראל, קיין… צו די גאולה, “ורחמך” – ער וועט דיך צוריק ליב האבן, “ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלקיך שמה”, ער וועט דיך צוזאמעננעמען פון צווישן די גוים וואו די אידן זענען.
סאו, די גאנצע נעקסטע גרופע הלכות איז אלץ חיזוק אויף דעם.
נישט ממש אויף תשובה, אבער מער מעלות אז ער איז מדגיש מער די נקודה וואס ער האט געזאגט אז אלע ימות בעל תשובה אז ער איז פשוט א בדיעבד’ניק.
ניין, די תשובה ברענגט א מענטש צוריק און ס’ווערט אים… ער רעדט אלץ פון די מהפכה, פון די איבערקערעניש וואס תשובה מאכט ביי די מענטשן.
יא, אה, אזוי גרויס איז די כח פון תשובה.
“גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה”, ס’ברענגט דעם מענטש נאנט צו דער אייבערשטער, “שנאמר ‘שובה ישראל עד ה’ אלקיך’”, אז א איד טוט תשובה, איז ער “עד ה’ אלקיך”, ער קומט צוריק ביז דער אייבערשטער.
“ונאמר” – אויך שטייט אן ענליכע לשון – “‘ולא שבתם עדי’”, ענק האבן נישט תשובה געטון ביז מיר.
ס’שטייט אז ווען מ’טוט תשובה קומט מען נאנט צוריק צו דער אייבערשטער.
Speaker 2: “עדי” אדער “עדי”? וויאזוי איז דא דער פסוק?
Speaker 1: “ושבתם עדי”, צו מיר, יא? אני מיין אזוי.
“ושבתם עדי”, איר וועט תשובה טון ביז מיר.
“ונאמר” – נאך א פסוק – “‘אם תשוב ישראל נאום ה’, אלי תשוב’”, אויב דו וועסט תשובה טון, “אלי תשוב”, כלומר, “אם תחזור בתשובה, בי תדבק”, וועסטו זיך באהעפטן אין דער אייבערשטער.
תשובה מקרבת את הרחוקים
תשובה מקרבת את הרחוקים. וואס טייטשט? אמש, נעכטן פאר דער מענטש האט תשובה געטאן, היה זה שנוי לפני המקום, שנוי לפני המקום, ער איז געווען בפיינט’עט, ער איז געווען בשנאה, ער איז געווען משוקץ, מרוחק, מתועב, דאס זענען אלע לשונות וואס מ’זעט און מ’זאגט אויף מענטשן, יא, שיקוציכם, אדער מ’וואלט געזאגט רחוק מתועב. היום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד.
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל ס’איז מן הסתם אז תשובה איז דאך נאר מטהר לדרך טובה, אבער דער שינוי וויאזוי דער אייבערשטער קוקט עס אן איז זייער דראסטיש, פון איין עקסטרעם צו די אנדערע עקסטרעם. וואס האט דער אייבערשטער ליב א צדיק און וואס האט ער פיינט א רשע? ס’איז זייער סימפל, ניין? איך זאג, דער מענטש האט בסך הכל זיך גערוקט אביסל, ער קוקט אן אים טון אביסל בעסער, אבער אויס. און טאקע דאס איז די נוי פון תשובה, אז ער ווערט טאקע א בעסערער מענטש, האט ער דאס ליב האבן צו טון גוטע זאכן וכו’.
בכן אנו מוצאים שבלשון שהקב”ה מרחיק את החוטאים, בו הוא מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים. שנאמר, והיה במקום אשר יאמר להם או ייאמר להם לא עמי אתם, דער זעלבער פלאץ וואו מ’האט זיי גערופן לא עמי, גייט מען זיי אנהייבן רופן בני אל חי. זעט מען אז דאס גייט צלם הזה, די זעלבע זאך וואס איז געווען ביי די חטא איז ביי די תשובה פארקערט.
דוגמא פון יהויכין
יא. ונאמר ביהויכין בראשיתו, ס’שטייט ביי יהויכין אין ראשיתו, ווען ער איז געווען שלעכט, שטייט וואס? כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, וואס איז געווען די עונש אויף יהויכין? אז ער וועט זיין ערירי, ער וועט נישט האבן קיין קינדער. און נאכדעם ווען ער האט תשובה געטאן שטייט, און נאכדעם ווען ער האט תשובה געטאן שטייט ווייטער, אז דער אייבערשטער האט אפילו געוואלט געווען נחוסם כשם שהתקנתם, אפילו ער האט געזאגט ער וועט זיי אויסרייסן, “כי אתם מבקשים נפשיכם”. אבער בקיבוץ הגלויות, אבער איינמאל ער האט תשובה געטון ווען ער איז געווען אין גלות, נאמר בזרובבל בנו, וואס איז געווען זיין אייניקל, “ביום ההוא נאם ה’ צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה’ ושמתיך כחותם”. מ’האט געזאגט “אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך”, איך וועל דיך נישט לאזן. זאגט ער, ניין, איך וועל דיר יא מאכן פאר א חותם. מ’זעט די זעלבע לשון וואס מ’האט גענוצט ווען מ’האט געזאגט נעגאטיוו, זאגט מען יעצט די פאזיטיוו. וואס מ’האט געזאגט ער איז נישט, יעצט ווערט ער יא. שאלתיאל איז געווען א זון פון יכניה.
כמה מעולה מעלת התשובה
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “כמה מעולה מעלת התשובה”, אזוי גרויס איז די מעלה פון תשובה. “אמש היה זה שנוא לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד”. נעכטן איז דער מענטש געווען מובדל און געווען ווייט פון השם אלקי ישראל, שנאמר “עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם”. און וואס געשעט ווען מ’איז מובדל פון השם אלקי ישראל? “צועק ואינו נענה”, ער ווערט נישט געהאלפן, שנאמר “גם כי תרבו תפלה אינני שומע”. א צעקה איז נאר גוט ווען ס’איז מיט תשובה. “ועושה מצות וטורפין אותן בפניו”, ער טוט מצוות און מ’ווארפט עס אים אין פנים אריין, מ’נעמט עס נישט אן, מ’איז עס נישט מקבל, שנאמר “מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי”. ווער האט אייך געבעטן איר זאלט טרעטן אויף די חצר פון די בית המקדש? “מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם, אין לי חפץ בכם אמר ה’ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם”. ווען אידן זינדיגן, זאגט דער אייבערשטער, איך נעם נישט אן ענקערע זבחים, איך נעם נישט אן ענקערע קרבנות, וואס איר ברענגט אויפ’ן מזבח. “עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר”. דאס איז די הפטרה פון פרשת צו וואס מ’זאגט כמעט קיינמאל נישט, ווייל ס’איז פרשת שבת הגדול. “עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר”. זאגט ער, נעם דיינע עולות, שטיק עס אריין מיט דיינע זבחים און פרעס עס. נעם דיין תפילה און גיי דיר אהיים, איך דארף נישט דיינע עולות.
אבער “והיום הוא מדובק בשכינה”, טוט מען תשובה, איז ער דבוק אין אייבערשטן, שנאמר “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם”. און צועק איז איינס קעגן די חטאים. ער שרייט, ווען איינער וויל ווערן געענטפערט, שנאמר “אז תקרא וה’ יענה”. נאך פאר ס’איז דא א תשובה. גלייך ווען ער רופט ווערט ער געענטפערט.
וואס איז די מצוה צו מקבל זיין בנחת ובשמחה? מוז מען עס מקבל זיין? ווערט דער אייבערשטער… אדער יא? מוז מען עס מקבל זיין בנחת ובשמחה, שנאמר “כפה רוצה אליהם משמעותיך לא יודיע על שמות אבותיכם”. מען גלוסט פאר זיי, די פסוקים, די נביאים, די דבר ה’ גלוסט זיי שוין, שנאמר “וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם”, אזוי ווי ס’איז געווען אמאל פאר מ’האט געזינדיגט. ווען מ’האט געזינדיגט איז געווען “מי ביקש זאת מידכם”. אבער איינמאל מ’האט תשובה איז עס צוריק זיס פאר’ן אייבערשטן.
דיגרעסיע: הפטרת שבת הגדול
דאס איז טאקע די הפטורה פון שבת הגדול, וואס איז פארקערט פון די הפטורה פון פרשת צו. איך מיין אז ס’איז דא אן ענין פון עפעס א היסטאריע. אמת’דיג איז די הפטורה פון “וערבה” זאגט מען נאר ווען ס’איז דא פסח ערב שבת, אבער סוף כל סוף האט מען עס געטוישט, מ’זאגט דאס כמעט אלעמאל. איינע פון די סיבות איז ווייל מ’וויל נישט זאגן די הפטורה פון פרשת צו, ווייל פרשת צו איז א שארפע הפטורה קעגן די קרבנות וואס מ’ליינט אין די תורה. זאגט מען, ס’איז סותר פארקערט. און בפרט שבת הגדול זאגט מען “וערבה לה’ מנחת יהודה”, דאס הייסט, דאס וואס ער האט געזאגט פריער “איך וויל נישט דיינע קרבנות”, איך וויל עס יא, אלעס יא וועלן ווען ס’איז דא תשובה.
Speaker 2: וואס מאכט עס א גדול אדער וואס?
Speaker 1: אה, ס’פירט אויס “יום ה’ הגדול”. אה, “יום ה’ הגדול”, דאס מיינט די הפטורה. אזוי הייבט זיך אן, מ’הייבט אן… דער “יום ה’ הגדול” איז זייער גוט, ווייל ס’זאגט “אין ישראל נגאלין אלא בתשובה”. מ’רעדט דא פון תשובה. ממילא “וערבה לה’”, און ממילא איז דא א “יום הגדול” פון תשובה. אה, גוט. שוין.
הלכה ה (המשך) – בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים
יעצט קען מען לערנען א נייע אינטערעסאנטע זאך. אקעי, לאמיר זאגן אזוי. דער גאנצער שטיקל רמב”ם וואס מיר האבן געווען צו זאגן, אז נאכדעם וואס מ’טוט תשובה איז דער איד אזוי ווי א צדיק גמור, איז אויסגעקומען אז מ’קען לערנען… ווייל ער איז יעצט א צדיק גמור, און ער האט זיך געטוישט אין א רגע כהרף עין. אדער מצד שני, מ’גייט לערנען אזוי צוויי אינטערעסאנטע, צוויי פארקערטע זאכן. מצד אחד, דער בעל תשובה אליין פירט זיך נישט צו מיט א גרויסע בעקידזש. מצד שני, א צווייטער דארף אים יא געבן א גרויסע בעקידזש. ס’איז דא א דרך הממוצע. לאמיר אויספירן דעם רמב”ם. בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענווים ביותר, צו זיין אן עניו. ס’האט שוין געקענט זיין באמת אז זיי זענען בדרגת בעלי תשובה, בדרגת צדיקים גמורים, אבער זיי דארפן זיך אויפפירן אנדערש. אם חרפו אותם הטפשים במעשיהם הראשונים, איז נאך דא א איסור צו… דער רמב”ם האט פריער ארויסגערעכנט אז עס איז א גרויסע איסור. אה. זאגט דער רמב”ם, אבער אויב איז דא א טיפיש וואס באשעמט יענעם בן מתיים הראשונים. סיבער וואס עס איז א טיפיש איז, ווייל די ביסט דאך יעצט א בעל תשובה און זאגסט צו אים, די ביסט אמאל געווען א בעל הבירה, די ביסט יעצט א בעל הבירה אויף דער בעל הבירה. דער וואס האלטס זיך מיר א צייט זיג זאגט פאר דער געוועזענער בעל הבירה, די ביסט אמאל געווען א בעל הבירה, ווייל ער זאל אליין א בעל הבירה. און גענעם איז דער א קסועה. אומר להם, אמש הייתה עושה כך וכך, אזוי עס טועט נעכען געטון, ווייל אמש הייתה אומר כך וכך, ווייל אין דער רמב”ם אל ירגישו להם, זאל דער בעל תשובה, ווען דאס מאכן אנדערש דער ניקא דארטן, זאל דער בעל תשובה נישט ווערן ניסט טרגיש פון דעם וואס טשעפעט מיט אים. עס וואלט נישט ווערן דער ספעהל. אזוי מ’האט געוואנט עס איז ענליך לשון וואס אונז האבן געזען ביי די… נא, ווי האט מיר זיך געזען די אלה שונות? ביי די נושא פון… אין הלכות דעות. יא, איינער מרגיש, כמשה איינער מרגיש, דער וואס פון מרגיש איז אנדער. יא, אלא, שומעין, ער הערט וואס יענער זאגט מיט ענוה, מיט שפלות ושמחים, און זיי פרייען זיך. וואס איז די שמחה? ווייס איך נישט. וואס פרייען זיך. וואס פרייען זיך, ווען זיי האבן תשובה געטוהן אפשר.
Speaker 2: אזוי, דו מיינסט אזוי וואס מען מצער מיטן זאגן נעכטן, פארקערט. ער דערמאנט זיך, ווי ער איז געווען, און וואס עס איז א לאנגע וועג ער געקומען, ווי דער הייליגער איז היינט.
Speaker 1: אה, קער. ויודעין, שטימט זייער גוט, דער אמש. פריער זאגט אמש, האר יא, און היינט! יענער זאגט אמש, טראכט וועגן די היינט! היינט ביזט ער א גנאנצע דער אייבערשטער. אז דעות וואס עס זעהט זכות להם. אז דעות וואס עס זעהט, פארשטעמט זיך. יעדער מיר ליינט זיי א זכות. וואס מקוזמא א שיין בושם ומעשים שעברו, ונכלמים מהם, איז זכות מרובה ומעלתם מתגדלת. יא. ווייטער… פארוואלט בחורים וועל די בושות וואס ער האט, איז אליינס א זאך וואס מכפר זענען עבונות וכו’. אבער אויב עס וועסטער מיינען אז זאלסט אים העלפן דעם בעל תשובה, זאלסט אים א גאנצעייט מסייר זיין, עס געבסט א גרויסע סחית. ניו נישט.
איסור אונאת דברים צו א בעל תשובה
וואס עס א גרויסע חטא צו זאגן פאר א בעל תשובה, געדענק דיינע נעכטיגע חטאים. או להזכירם בפניו, אדער דערמאנען, אפילו נישט זאגן אזוי גראב “זכור נא את אשר עשית”, נאר דערמאנען די חטאים בפניו כדי לביישו. או להזכיר דברים וענינים הדומים להם, אפילו נאר דערמאנען ברמז, מרמז זיין אויף זיינע פריערדיגע חטאים, הכל אסור, די זאכן איז אסור מן התורה, בכלל אונאת דברים שזהירה עליו תורה, דאס איז בגדר אונאת דברים וואס די תורה האט געווארנט.
און מיר האבן געלערנט פריער, איז א לאו פון אונאת דברים, וויי טון א איד מיט ווערטער, שנאמר “ולא תונו איש את עמיתו”.
זייער גוט. סאו דאס איז זייער שיין. דאס איז ממש מראה אז דא פירט זיך אויס די פרק. סאו די גאנצע פרק רעדט ער פון דעם, אז דער בעל תשובה ווערט אנדערש. מצד שני, ער דארף נישט טראכטן, ער דארף זיך האלטן שפל, און ס’העלפט אים טאקע זיין… אבער די יעדער איינער וועט וויסן אז מ’טאר אים נישט זאגן אפילו “געדענקסט דיינע מעשים הראשונים”.
חידוש ר’ צדוק — דער בעל תשובה איז טאקע א נייער מענטש
איך מיין אז דא, אזוי ווי איך מיין ר’ צדוק זאגט אזוי, ס’איז נישט נאר א זאך אז ער טשעפעט צו אים, ווייל ס’איז טאקע נישט אמת, ער איז טאקע נישט יענער. דער רמב”ם האט געזאגט “אני אחר ואיני אותו האיש”.
נאר דער נער, דער כסיל, כאפט נישט, ער ווייסט נישט אז תשובה מיינט אז ער ווערט א נייער מענטש, איז ממילא דערמאנט ער אים. זאל מען נישט טון דאס. געוואלדיג!
הלכות תשובה פרק ז – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/l1v1kvn9osmlhyyjrycmi/DR055.mp4?rlkey=pnl312nw8o2x8lqwacg09g41s&dl=0
הלכות תשובה פרק ז
הלכות תשובה פרק ז’ לערנט אז תשובה איז נישט נאר פון עבירות שיש בהן מעשה, נאר אויך פון שלעכטע מידות ווי כעס, קנאה, און תחרות. דער רמב”ם באטוינט אז בעלי תשובה שטייען אויף א העכערע מדריגה ווי צדיקים גמורים, ווייל זיי האבן געשמעקט דעם טעם פון חטא און זיך אפגעשיידט דערפון. עס איז אסור צו דערמאנען א בעל תשובה זיינע פריערדיגע חטאים, ווייל ער איז טאקע געווארן א נייער מענטש דורך תשובה.
וערבה ליי מנחת יהודה שירצה בקרבנות אחר שמאס בהם כי ביטלו ע”ז של מצרים
קיצור דברי תורה בס”ג צו שבת הגדול תשפ”ו קהל חסידים ד’האוול
הפטרת פרשת צו מעיקרא היתה ‘עולותיכם ספו על זבחיכם וגו’, אך מפני שלא ניחא לקהילות לקרוא דברי תוכחה קשים כאלה, בפרט שהם סותרים את עיקר הפרשה, כתבו בצידו את ההפטרה כמנהג בני רומניא והוא ‘וערבה ליי מנחת יהודה וגו’, על שם המנחה הנזכר בפרשה. ושוב הציע רבי מנחם ממגנצא שהפטרת ‘וערבה’ שייכת לפרשת צו החלה בערב פסח או בשבת הגדול, לפי שאינו מתאים לזמן שבו מקריבים את קרבן פסח, והוא דברי קינה שאינם מתאימים ליום חג. ובפרט שהרי כתוב בו ‘כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח’, והרי עכשיו ממש עושים את הזבח שציווה אותם לכאורה בו ביום הוצאתם ממצרים. (כמו שסיכם ‘תורת הקורא’, ועי מ”ש בשנים עברו)
וכאשר אנחנו מעיינים בהפטרת וערבה אנחנו מבינים שאין זה החלפת הפטרה יפה בתוכחה בלבד, אלא הפסוקים האלה ‘וערבה’ בהם נמצא ממש התשובה והתיקון אל אותו הדבר שדיברו נביאים ראשונים וגם מלאכי בעצמו שאין חפץ להשם בעולות כי בשמוע, וככה אמר מלאכי עצמו למעלה ‘מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חינם אין לי חפץ בכם אמר יי צבאות ומנחה לא ארצה מידכם’. ושוב אמר בתיקון ‘הנני שולח מלאך לפניך וכו’, וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות’. הרי כי זה ממש נגד ‘מנחה לא ארצה מידכם’, שירצה את המנחה מיד הכהנים שיטוהרו, ‘והיו ליי מגישי מנחה בצדקה’. ובוודאי למרות שהננו בגולה ובאמת התקיימה בנו נבואת ירמיהו אין אנו צריכים לחשוב על זה בימי מועד ודי לנו במועדי הקינה, אבל לקראת הפסח הננו מצפים שיתקיים הצד הטוב ושוב יערב לה’ מנחת יהודה.
ובאמת שדברים אלה של מלאכים מונח התירוץ לעיקר הסתירה כיצד אומרים הנביאים שאין חפץ לה’ בעולות והכתובים אומרים בפרשיותינו צו את אהרן וגו’ זאת תורת העולה, אשר צוה ה’ וכו’. אלא כל כוונת הנביאים הראשונים היתה שאין הקרבנות תחליף אל עיקר עבודת השם שהוא השגתו ושלילת עבודה זרה והנהגת המידות הטובות, אבל מי שנוהג כן בוודאי יש חפץ לה’ בקרבנותיו. ולא שללו אלא את מי שחושב שיביא גזל בעולה וירצה על הגזל באותו עולה עצמו או שיביא קרבנות לה’ אבל לא יטהר עצמו מעבודה זרה והרי עיקר הקרבן הוא להיות עבודת השם ולא שישותפו עמו אלהים אחרים. וזה גם לפני פירוש הר”מ גם באופן פשוט. ובוודאי אין המדובר במי שהבאת הקרבן הוא בעצמו חלק מן התשובה והריצוי שלו אלא הכוונה באופן שזה סותר.
וכך הם דברי הר”מ הלכות תשובה פרק ז’, כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה’ אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו’ ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו’ והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה’ אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
וראה איך הזכיר את ענין דחיית קרבנות החוטא שהוא דבר ה’אמש’, והביא כל פסוקים הללו של הפטרת צו ושל הפטרת צו השניה, ושוב בתיקון הביא את פסוק וערבה לומר שלא זו בלבד שמקבלים את קרבן השב ברצון שהוא הכתוב כי כבר רצה אלהים את מעשיך הנדרש על מוצאי יום הכיפורים דהיינו שלכן מטהרים עצמו ביוה”כ שיקבל זבח מידינו בחג ברצון ועל כך הוא השמחה, וכך הוא הפסוק של הפטרת שבת הגדול שלא זו בלבד אלא שגם ‘יתאווה’ כביכול למנחה שלנו כלומר שמצפה לה בטרם בואו כי הוא לרצונו. וזה הוא אמתת השמחה שרצה אלהים במעשינו ונזבח לו.
ועלה בדעתי כי רואים במלאכי דוגמאות של סוגי החטאים המעכבים את ריצוי הקרבנות ואחד מהם הוא הזלזול בקרבנות עצמם, על ידי שמביאים בעלי מומים (ופירוש ר’ מאטל כבר הבאתי, והעומק אין כאן מקומו), ולפיכך בשבת הגדול שהוא יום מקח פסח מצרים מבעשור בכדי שיבקרו אותו ממומים ד’ ימים קודם, הרי כאן עיקר התיקון שעבורו לא יקח מנחה מידינו, ועל כן ביום הזה וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים.
אך אמתת הפירוש נראה כך. שהרי צריך להבין מהו הריצוי שיאהב ה’ את קרבנות הצדיק ובאמת היערוך ליי בבני אלים. והתשובה הוא שהקרבן הנכון מבטא את עצם התקרבות האדם לדעה הנכונה ולהשגתו, כמו שהמשיל הר”מ שהקרבן הוא שלילת ע”ז, על ידי שעושה את אותו המעשה לה’, והסברנו בכמה אופנים טובים בשיעורים אחרונים אחרים. ועכ”פ בוודאי זהו עומק הריצוי שירמיהו אומר שלא ציוה על דבר עולה וזבח כמטרה בפני עצמו אלא בכדי שעל ידי זה ידע את השם, ואם עושה כן אז באמת הקרבן שלו ‘ערבה לה’, וכמו שנאמר למעלה ‘כי אני הויה לא שניתי’, שהוא עיקר הכתוב המלמדנו שהשם אינו מקבל שינוי, אבל אנחנו מקבלים את בריתו כאשר אנו איתו בחיים ושלום. ואי קבלת מנחת החוטא הוא בדיוק לפי שאיננו דבוק בשכינה על ידיה אלא אדרבה לעתים הוא מרחיק אותו ועל כך נאמר זבח רשעים תועבה. ואלה הם דברי הר”מ עצמו בח”ג פל”ב בפירוש מאמר ירמיהו.
ושם אמר שיש לכאורה קושיא מפסח מצרים שנאמר ממש ‘בהוציאו אותם מארץ מצרים’, ואיך יאמר ירמיהו שלא ציוה אז גם אם נפרש שכוונתו לדברי ברית במרה וכו’. ואמר התשובה לכך הוא בפמ”ו שפסח מצרים ענין אחר לו. והענין האחר הוא שעיקר פסח מצרים הוא ביטול עבודה זרה כי תועבת מצרים כל רועה צאן הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקולני. וכאשר משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן למצוה אז היה באמת לא ‘דברי עולה וזבח’, אלא המטרה עצמו שלו שהוא ביטול עבודה זרה. וייתכן כי באמת פסח לא נחשב בכלל עולה וזבח ועכ”פ פסח מצרים לא נחשב כאשר העירו המפרשים האחרונים שלכאורה לא היה בפסח מצרים זבח אם כן איננו קרבן כלל אלא סעודה והעיר רי”נ שגם בפסח דורות נאמר שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם כן הוא כמו גדר שלישי לא קרבן וזבח, והיינו לכאורה שאינו עבור השם אלא עבור אכילתנו. אבל בעומק הוא להיפך שדווקא פסח מצרים הוא שמראה לנו את ה’וערבה להשם מנחת יהודה’, כי הוא הנקודה עצמה אשר עבורו נאמר בקרבנות שהם כראוי שמתקבלים ברצון ‘ולא עוד אלא שמתאווים להם’, כי זהו התאווה כלומר המבוקש עצמו.
וכך אמר רש”י שזו הנס שעל שמו נקרא שבת הגדול שנתבטל הע”ז של מצרים גם מצדם ובאמת גם מצד ישראל שמסרו נפשם לעשות את המצוה ולעזוב אמונתם או אמונת חלקם בתועבת מצרים, וזה וודאי שבת הגדול שבו ‘וערבה לה’. ועל כן סיום הסדר הוא ‘נרצה’, שהוא סימן מיותר לגמרי, אך כל כולו לומר ‘שכבר רצה אלהים את מעשיך’.