אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק כ׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון משיעור — רמב״ם הלכות שבת, פרק כ׳

הלכה א׳: שביתת בהמה בשבת — איסור הוצאת משא, מחמר, והלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך”

דברי הרמב״ם

“אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך — אחד שורך וחמורך ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציאה הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה לפי שהוסרה בו מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת — פטור.”

הרמב״ם אומר עוד שהלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” אינו מדבר על שביתת בהמה (כלומר שהבהמה עצמה תנוח), אלא על אדם שעושה מלאכה עם בהמתו — כגון חורש — שזהו שביתת אדם, לא שביתת בהמה.

הפשט

יש מצוות עשה שבהמה יהודית (חיה, עוף — כל המינים) תנוח בשבת. המקור הוא “למען ינוח שורך וחמורך” — לשון עשה. מכיוון שזה רק עשה (לא לאו), פטור ממלקות אם עובר. “מחמר” — מי שהולך עם ומוביל את בהמתו הנושאת משא — גם הוא פטור. הלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” מדבר על מקרה כמו חורש, שבו האדם עצמו עושה מלאכה בעזרת הבהמה, וזהו שביתת אדם, לא שביתת בהמה.

חידושים והסברות

1) מדוע אין הרמב״ם מונה את שביתת בהמה כמצוות עשה נפרדת במנין המצוות?

שביתת בהמה היא מצווה ברורה מן התורה — מדוע אין הרמב״ם מונה אותה כמצוות עשה נפרדת? מפרשים מנסים לומר ששביתת בהמה נכללת בעשה הכללי של “תשבות” — כלומר “תשבות” כולל לא רק שאתה תשבות, אלא גם שבהמתך תשבות. אבל בכל אופן, זה בעצם דין נוסף של שביתה החל על הבהמה.

2) “שורך וחמורך” — לאו דווקא, כולל כל בהמה חיה ועוף

“שורך וחמורך” אינו דווקא שור וחמור, אלא כולל כל המינים — בהמה, חיה, ועוף. הרמב״ם אינו מונה “דגים” כאן, אך מאוחר יותר בפרק הוא מביא במפורש שגם שביתת דגים קיימת. התירוץ: זה פחות רלוונטי מעשית — כי נדיר שנמצא דרך לעשות מלאכות עם דגים.

3) החילוק בין “הוצאת משא על בהמתו” ו״מחמר”

הרמב״ם אומר שני דברים: ראשית, “אסור להוציא משא על הבהמה” — הוא מניח משא על הבהמה. שנית, “המחמר אחר בהמתו” — הוא הולך עם, הוא מוביל, הוא מושך עם הבהמה. זה לא חזרה על אותו דין, אלא חידוש גדול יותר: אפילו ב״מחמר”, שבו האדם עושה כן מעשה מסוים (הוא הולך עם, הוא מוביל), עדיין הוא פטור כי זה רק עשה.

4) “פטור” — פטור אבל אסור, אבל כאן מדאורייתא?

הכלל הגדול הוא ש״פטור” בהלכות שבת פירושו “פטור אבל אסור” (מדרבנן). אבל כאן זה לא מתאים בדיוק, כי הוצאת משא על בהמתו אסור מדאורייתא (עשה)! החילוק: עצם הוצאת משא על בהמתו — זה עובר על מצוות עשה מדאורייתא. אבל מה שהאדם הולך עם (מחמר) — זה עצמו אולי רק אסור מדרבנן, כי המעשה הקטן של מחמר אינו נחשב מעשה. אילו היה לאו, אולי מחמר היה שונה, אבל מכיוון שזה רק עשה, מחמר הוא רק מדרבנן.

5) אולי יש כאן שני איסורים נפרדים — עשה על שביתת בהמה, ואיסור נפרד מדרבנן על מחמר

אולי יש עשה מדאורייתא שהבהמה תנוח (הוצאת משא), ובנוסף איסור נפרד מדרבנן על להיות מחמר. החידוש של הרמב״ם: אדם היה יכול לחשוב שבהוצאת משא הוא פטור כי הוא לא עושה מעשה — אבל במחמר, שבו הוא כן עושה מעשה, יהיה חייב. בא הרמב״ם ואומר: לא, אפילו מחמר פטור, כי זה בכלל לא לאו — זה רק עשה, ואפילו “לאו שיש בו מעשה” לא עוזר כשזה בכלל לא לאו.

6) הלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” — מדבר על שביתת אדם, לא שביתת בהמה

הרי כתוב במפורש בעשרת הדברות “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” — לאו! מדוע אומר הרמב״ם שאין לאו על שביתת בהמה?

הרמב״ם עונה: הלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” אינו מדבר על שביתת בהמה (שהבהמה עצמה תנוח). הוא מדבר על מקרה כמו חורש — שבו האדם עצמו עושה מלאכה בעזרת בהמתו. זהו שביתת אדם, לא שביתת בהמה. החידוש של “ובהמתך” הוא: שלא תחשוב שמכיוון שאתה עושה זאת עם בהמה זה לא נחשב שאתה עושה — לא, “אתה ובהמתך” פירושו שאתה חורש, אתה עובר על סקילה. הבהמה היא כמו “כלי עוצמה” — כלי חזק, האדם עומד ומוביל את הבהמה, הוא אומר לה לאן ללכת, הוא עומד מעל עם המחרשה — אבל זה אומר שהאדם חורש.

7) החילוק בין “חורש עם בהמה” (= שביתת אדם) ו״בהמה נושאת משא” (= שביתת בהמה)

החילוק היסודי: בחורש — האדם עושה מלאכה, הבהמה היא רק כלי, הוא עובר על סקילה כמו כל מלאכה. בהוצאת משא על בהמה — הבהמה עושה בעצמה, האדם לא עושה, זה רק עשה של שביתת בהמה. הלאו של “ובהמתך” לא בא לומר דבר חדש שהבהמה עצמה לא תעבוד — הוא בא לומר שכשאתה עובד עם בהמה, זה גם נחשב שאתה עובד.

8) אין מלקות אפילו על הלאו הנוסף של “ובהמתך”

אדם יכול לחשוב שאם הוא חורש עם בהמתו, הוא מקבל לפחות מלקות על הלאו של “ובהמתך” במקרים שבהם אין סקילה (למשל, התראה פגומה). הרמב״ם אומר לא — זה “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”: מכיוון שאותו לאו כולל גם עבירת סקילה (חורש בשבת), לעולם אין מקבלים מלקות עליו, אפילו כשסקילה לא ישימה מעשית.

9) שאלה: מדוע צריך לומר זאת בכלל?

הפסוק “לא תעשה כל מלאכה… אתה ובהמתך” הוא פסוק אחד, לא שני לאוין נפרדים. הרמב״ם לא מונה אותו כלאו נפרד. אם כך, מדוע צריך בכלל להזכיר שאין מקבלים מלקות? זה אותו לאו כמו כל חילול שבת! התירוץ: “אתה ובהמתך” אינו לאו חדש, אלא חידוש בהלכות חורש — לגלות שעבודה עם בהמה גם מיוחסת לאדם.

מחלוקת ראשונים בפשט הרמב״ם — רמב״ן לעומת מגיד משנה

דברי הרמב״ם

(המשך הלכה א׳ — הלאו של “ובהמתך” ומחמר)

חידושים והסברות

1) פשט הרמב״ן:

מחמר לפי הרמב״ם אין לאו דאורייתא — רק איסור עשה (או דרבנן). לפיכך, כשהרמב״ם אומר “לא שנא תלש את העשב” זה חייב להתייחס לחורש (שבו האדם עושה ממש מלאכה יחד עם הבהמה), לא למחמר. חילוק גדול בין חורש (אדם עושה יחד עם בהמה = סקילה) ומחמר (בהמה עושה, אדם מעודד = רק עשה/דרבנן).

2) פשט המגיד משנה:

הרמב״ם מתכוון שמחמר הוא כן לאו דאורייתא, רק לאו כזה שאין מקבלים עליו מלקות. מדוע? כי אותו פסוק “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” כולל גם חורש גם מחמר. מכיוון שבאותו פסוק יש גם סקילה (על חורש), זה “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין” ואין מקבלים מלקות אפילו על מחמר.

3) החילוק בין שני הפשטים:

לפי הרמב״ן יש חילוק גדול בין חורש ומחמר. לפי המגיד משנה חורש ומחמר שניהם באותו פסוק, שניהם דומים — שניהם על איך האדם עושה מלאכה יחד עם בהמתו. רק חורש = סקילה, מחמר = לאו (בלי מלקות). אבל גם לפי המגיד משנה נשאר החילוק: חורש יש בו מעשה, מחמר אין בו מעשה.

4) מחמר — לאו שאין בו מעשה

היסוד מדוע מחמר לא יכול להיות בו סקילה/מלקות (אפילו לפי מגיד משנה) הוא כי הוצאה היא מלאכה קלה — האדם לא עושה שום דבר פיזית, הוא רק הולך ליד הבהמה. זה לאו שאין בו מעשה — בלי מעשה בית דין לא יכול לתת מלקות (כלל רבי יוחנן).

5) שאלה: אם האדם עצמו העלה את החבילה על הבהמה, ואחר כך הוא מחמר — האם אז הוא חייב?

העלאה היא דבר אחד (אבל איזו מלאכה זו?), והנשיאה עושה הבהמה, לא האדם. תפקיד האדם נשאר מחמר — שהוא שונה באופן יסודי מחורש בכך שבחורש האדם עושה מעשה, במחמר לא.

הלכות השאלה, השכרה, מכירה של בהמה גסה לגוי

דברי הרמב״ם

“אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, הרי מצווה הוא על שביתת בהמתו.”

“ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי, גזירה שמא ישאילנה וישכירנה.”

“ואם מכר, קונסין אותו עד עשרה בדמיה.”

הפשט

מצוות שביתת בהמתו פירושה לא רק שאתה עצמך לא תעבוד עם בהמתך — גם כשגוי עובד עם בהמתך אתה עובר. לפיכך אסור להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי. אפילו למכור — שבו הבהמה הופכת לרכושו של הגוי — אסרו חכמים, גזירה שמא ישאילנה וישכירנה. אם מכר, קונסים אותו עד עשרה פעמים המחיר — הוא חייב לקנות בחזרה.

חידושים והסברות

1) שלוש רמות של גזירה:

(1) מלאכה עם בהמה עצמית = דאורייתא (עשה); (2) השאלה/השכרה לגוי = אסור (עשה/דרבנן); (3) מכירה = גזירה דרבנן על גזירה.

2) שבורה — בהמה שבורה:

אפילו בהמה שבורה (שאי אפשר לחרוש איתה יותר) אסור למכור — גזירה שמא יתקן אותה, חוששים שירפא אותה.

3) סרסור — מכירה דרך מתווך:

“מותר למכור על ידי סרסור, שסרסור אינו משאיל ואינו משכיר.” עבודת המתווך היא רק למכור, אין לו שום קשר להשאלה/השכרה. לפיכך נופל הטעם של הגזירה.

4) סוס — מותר למכור:

“מותר למכור סוס, שאין הסוס עומד אלא לרכיבה.” סוס משמש רק לרכיבה, לא למלאכה (חרישה, משיכת משאות). רכיבה אינה אסורה מדאורייתא כי חי נושא את עצמו — יצור חי נושא את עצמו, לפיכך רכיבה על סוס אינה הוצאה. אפילו אם רכיבה אסורה מדרבנן, זה לא איסור דאורייתא, לפיכך מותר למכור סוס.

5) חשוד למכור לגוים:

“וכדרך שאסור למכור לגוי, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוים.” האיסור מתרחב לרמה שנייה — אפילו למכור לסרסור יהודי (מתווך) שימכור זאת הלאה.

6) מדוע חומרות כאלה על עשה?

מועלה אפשרות שאולי יש סיבה נוספת — לא רק “למען ינוח” (שהבהמה תנוח), אלא גם קשר לעבודה זרה (אסור למכור לפני אידיהם ולאחר אידיהם). עבודה זרה מביאה חומרות גדולות.

מכירת פרה לשחיטה, בהמה דקה, חיה גסה

דברי הרמב״ם

“מותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו, אבל לא ימכור סתם, אפילו שור של פטם, שמא ישהה אותה ויעבוד בה.”

“מקום שנהגו למכור בהמה דקה – מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרין.”

הפשט

מותר למכור פרה רק כשהגוי שוחט אותה ממש לפניו. אבל למכור סתם — אפילו שור מפוטם שעומד בדרך כלל לשחיטה — אסור, כי אולי הגוי לא ישחט מיד ובינתיים יעבוד איתו בשבת. בהמה דקה (בהמות קטנות כמו כבשים/עיזים) שונה מבהמה גסה, כי לא עושים איתה כל כך הרבה מלאכות — לפיכך זה תלוי במנהג המקום.

חידושים והסברות

1) חיה גסה (חיות בר גדולות) יש לה אותו דין כמו בהמה גסה — בכל מקום אין מוכרין.

2) משאיל/משכיר בהמה דקה: הרמב״ם לא אומר זאת במפורש. בית יוסף מביא מפוסקים שלכאורה כל ההיתרים (מנהג המקום בבהמה דקה, שור של פטם לשחיטה) הם רק על מכירה — שהיא רמה שנייה של איסור. אבל על השכרה אסור באמת, כי השכרה חמורה יותר (כי הבהמה נשארת שלך).

מי שחשכה לו בדרך — שימוש בבהמה, גוי, חרש שוטה וקטן

דברי הרמב״ם

“מי שחשכה בדרך ולא היה עמו נכרי שיטול כיסו” — אם יש לו בהמה, מותר “מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת”, ו״כשתרצה לעמוד” יוריד אותו, “כדי שלא תעמוד וכיסו עליה, עד שלא תיהא שם לא עקירה ולא הנחה.”

“אבל אסור לו להנהיגה אפילו בקול כל זמן שכיסו עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת.”

הפשט

כשמישהו נתקע בדרך ערב שבת עם ארנקו, ואין גוי, מותר להניח את הכיס על הבהמה בזמן שהיא הולכת, אבל חייב להוריד אותו כשהיא עומדת — כך שאין עקירה והנחה אצל הבהמה. אפילו במקרה המיוחד הזה שהתירו להניח את הכיס, אסור להוביל/לעודד את הבהמה — אפילו לא בקול — כי זה מחמר בשבת.

חידושים והסברות

1) המנגנון: האדם עושה את העקירה (הנחה) כשהבהמה הולכת, ומוריד לפני שהיא עומדת — לפיכך לבהמה אין עקירה ואין הנחה. כשהוא מוריד אותו מהבהמה, עליו להישאר עומד — אסור לו להמשיך ללכת עם הכיס ביד (כי זו תהיה הוצאה).

2) קושיה קשה על איסור מחמר כאן: אם הבהמה לא עושה עקירה והנחה (כי הוא מוריד את הכיס לפני שהיא עומדת), מהו איסור מחמר? מחמר מדבר בדרך כלל כשהבהמה עושה הוצאה אמיתית! שני תירוצים אפשריים: (1) אולי מחמר עצמו איסור — כי האדם עושה כאילו את העקירה על ידי שהוא אומר לבהמה ללכת/לעמוד; (2) אולי זה דרבנן — כי זה נראה כמי שעובד עם בהמתו, אפילו אם טכנית אין הוצאה. זו בעיה קשה שגם המפרשים לא טיפלו בה בבירור. בית יוסף עצמו אין לו תשובה ברורה.

3) גזירת חכמים — לא להניח בהמה אצל גוי:

“גזירת חכמים היא שלא יניח ישראל בהמה אצל עובד כוכבים.” לא משתמשים קודם בעצה של לתת את הכיס לגוי (במקום להניח על הבהמה) כי יש גזירת חכמים שלא להניח בהמה אצל גוי. העצה של עקירה/הנחה עם בהמה היא רק כשאין גוי.

דיני קדימה: בהמה, גוי, חרש שוטה וקטן

דברי הרמב״ם

הרמב״ם אומר שיש לתת לגוי קודם לפני שמשתמשים בבהמה. “היו לפניו חרש שוטה וקטן” — עדיף להניח על הבהמה מאשר לתת להם, “לפי שהן אדם מישראל.” “היו לפניו חרש ושוטה — נותנו לשוטה. שוטה וקטן — נותנו לשוטה.”

הפשט

הגוי קל יותר מבהמה; חרש שוטה וקטן חמורים יותר מבהמה; שוטה קל יותר מחרש, וקל יותר מקטן.

חידושים והסברות

1) מדוע גוי קל יותר מבהמה?

בהמה היא בהמה יהודית — שביתת בהמתו הוא דין שיכול להיות דאורייתא, בעוד אמירה לגוי היא תמיד רק דרבנן. לכן בהמה חמורה יותר. אפילו שניהם איסורי דרבנן — בבהמה יש דרך שזה יהיה דאורייתא, אבל בגוי זה לעולם לא דאורייתא. לכן מניחים קודם את הגוי.

2) חרש שוטה וקטן — “אדם מישראל”:

אף שהם פטורים ממצוות, הם יהודים, ואסור לעשות מלאכה דרכם. היסוד: אם יש שביתת בהמה, בוודאי יש שביתת חרש שוטה וקטן — הם חשובים יותר מבהמה. יש לו מצווה על שביתת בנו, אבל אין מצווה על שביתת גויים.

3) חרש לעומת שוטה:

חרש הוא רק סוג של שוטה — הוא לא יכול לשמוע, לא יכלו ללמד אותו. הוא “קצת שוטה כמו שוטה” — אבל בכל זאת נותנים עדיף לשוטה.

4) קטן לעומת שוטה:

קטן הוא “מום עובר” — הוא בקרוב יגדל. שוטה הוא כמו “קטן שלעולם לא הפך למבוגר.” לכן שוטה קל יותר.

פחות פחות מארבע אמות — כשאין שום עצה

דברי הרמב״ם

אם אין בהמה, אין גוי, אין חרש שוטה וקטן — “מהלך בפחות פחות מד׳ אמות.”

**”ואפילו מציאה שבא לידו — מהלך

בה פחות פחות מד׳ אמות.”**

הפשט

הפתרון האחרון הוא שהוא עצמו נושא, אבל עומד כל פחות מארבע אמות. ההיתר חל לא רק על כספו שלו, אלא אפילו על מציאה שמצא עכשיו.

חידושים והסברות

1) פחות פחות מארבע אמות הוא היתר, לא רק צמצום — זה מפורש.

2) חילוק בין מציאה לכסף עצמי:

בהלכות אחרות אומרים שמציאה היא לא חסרון כיס — אין כל כך רחמנות. אבל כאן רואים אחרת — מציאה גם מקבלת את ההיתר.

3) חילוק מוזר:

בכסף עצמי — צריך קודם לתת לגוי, ורק אם אין גוי מותר פחות פחות מארבע אמות. אבל במציאהאסור לתת לגוי, אבל מותר כן פחות פחות מארבע אמות. זה אומר: אם לאדם יש שניהם — כסף עצמי ומציאה — את הכסף העצמי הוא נותן לגוי, ואת המציאה הוא נושא פחות פחות מארבע אמות.

4) הקבלה לפרק ו׳:

בפרק ו׳ כבר עומדת הלכה דומה (“מי שאבד לו דבר”) על שכר שבת ואמירה לגוי. שם כתוב שמציאה אי אפשר לתת לגוי, אבל אפשר ללכת פחות פחות מארבע אמות. זו לא סתירה — אלו שני דינים נפרדים.

5) שיטת הרמב״ם לגבי פחות פחות מארבע אמות:

בגמרא כתוב שחכמים לא רצו לומר את ההיתר של פחות פחות מארבע אמות. הרמב״ם כן אמר אותו, אבל עם הגבלה: רק אם אין גוי ואין עצה אחרת.

6) מציאה שבאה לידו לעומת קודם שבאה לידו:

הרמב״ם מחלק: אחר שבאה לידו (כבר יש לו את המציאה) — מותר פחות פחות מארבע אמות, אפילו לכתחילה. קודם שבאה לידו (עדיין לא קנה) — אין היתר של פחות פחות מארבע אמות. אז מניחים אותו להחשיך (להמתין עד מוצאי שבת). “להכשיר” פירושו: אם הוא יכול להכשיר (כלומר הוא יכול לקבל זאת בלי חילול שבת), עליו. רק אם הוא לא יכול להכשיר, אז הוא מקבל את ההיתר.

7) מחלוקת הראב״ד:

הראב״ד אומר שזה טעות — הוא סובר לא שאפשר להשתמש בפחות פחות מארבע אמות למציאה. למעשה: רק הרמב״ם מתיר פחות פחות מארבע אמות למציאה. רוב הפוסקים (ראב״ד, שולחן ערוך, אחרים) אומרים שאסור.

8) קושיה על “מציאה שבאה לידו”:

מציאה שבאה לידו היא כבר שלו — הוא כבר זכה. מהו החידוש שזה עדיין נקרא “מציאה”? התשובה: אין “אדם בהול על ממונו” — הוא עדיין לא כל כך קשור לזה. אבל זה יוצר “בעיות מעניינות”: כמה זמן אדם צריך להחזיק דבר כדי שזה עדיין ייקרא “מציאה” ולא “שלו”?

מה בהמה מותרת ואסורה לשאת בשבת — מתג ורסן

דברי הרמב״ם

“מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן… והוא שתהא ראויה לאותו הרסן. סוס — שיר, גמל — אפרסר, נאקה — חטם, חמור — סוגר. אבל אם הוציא בהמה במתג שאינו משתמרת בו… כגון שקשר חבל בפי הסוס… או במתג שאינו צריך לו אלא לשמירה פחותה ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס… הרי זה משא. שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משא הוא.”

הפשט

מותר להוביל בהמה עם רסן/מתג המתאים לה. לכל בהמה יש סוג רסן משלה. אבל אם הרסן חלש מדי (הבהמה יכולה לברוח) או חזק מדי (יותר ממה שהיא צריכה), זה משא.

חידושים והסברות

1) הכלל: שמירה מעולה או שמירה פחותה — משא הוא.

לא רק שמירה חלשה מדי (שהיא חסרת תועלת), אלא גם שמירה חזקה מדי (שהיא מיותרת) נחשבת משא. ההיגיון: החלק המיותר של השמירה הוא פשוט משא שהבהמה סוחבת לחינם. דוגמה: חמור עם שיר של סוס — זה חזק מדי בשבילו, לפיכך החלק המיותר הוא משא.

לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך

דברי הרמב״ם

“לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך… מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק למכור או להביא סחורה עמהם שם.”

“אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו.”

הפשט

אסור לקשור קבוצת גמלים אחד לשני ולמשוך אותם. הטעם: זה נראה כאילו מוביל אותם לשוק למכור — מעשה חול. מותר כן להחזיק את כל החבלים של מספר גמלים ביד אחת.

חידושים והסברות

1) האיסור אינו בגלל משא או הוצאה, אלא בגלל מראית עין — זה נראה כמו פעילות חול.

2) שיעור החבל: החבל התלוי מהיד לא יהיה יותר מטפח, והחבל בין פי הבהמה והיד חייב להיות גבוה מהארץ טפח — כדי שלא ייראה כאילו הוא נגרר.

לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה

דברי הרמב״ם

“לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה ואפילו הוא פקוק ואינו מוציא קול.”

הפשט

בהמה אסורה לצאת עם פעמון על צווארה, אפילו אם הוא סתום ולא משמיע קול.

חידושים והסברות

1) האם האיסור הוא בגלל השמעת קול בשבת (כמו כלי שיר), או בגלל שזה נראה כאילו הולכים לשוק? לשון הרמב״ם “ומן הטעם הזה” מקשר זאת לאותו טעם כמו גמלים — נראה כמוליכן לשוק. זה מסביר מדוע אפילו פעמון סתום (בלי קול) אסור — כי המראה עצמו הוא הבעיה.

2) באדם יש איסור של כלי שיר, אבל בבהמה הטעם העיקרי הוא מראית העין של שוק.

רשימת דברים שבהמה אסורה לצאת בהם

דברי הרמב״ם

“ולא בזוג שבכסותה, ולא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגליה, ולא בסולם שבצוארה…”

הפשט

זוג שבכסותה — פעמונים בשמיכת הבהמה.

חותם שבצוארה / שבכסותה — סימן/תווית של למי הבהמה שייכת (דומה לחותם אצל עבד).

רצועה שברגליה — רצועה על הרגליים (להגביל צעדים).

סולם שבצוארה — מכשיר על הצוואר שהבהמה לא תסובב את הראש.

חידושים והסברות

1) הטעם הכללי לכולם: זה יכול ליפול, ובעל הבית יאסוף אותו ויבוא לידי טלטול ארבע אמות ברשות הרבים. זה אותו יסוד כמו אצל אישה עם תכשיטים שיכולים ליפול.

2) ברצועה שבין קרניה — אין חילוק אם זה לנוי או לשמירה, שניהם אסורים. כשזה לנוי, מדוע לא נאמר שזה כמו תכשיט? התירוץ: זה יכול ליפול.

חמור עם מרדעת / אוכף

דברי הרמב״ם

“ואין חמור יוצא במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת.”

“אין חמור יוצא באוכף אלא אם כן קשור לו מערב שבת.”

הפשט

חמור אסור לצאת עם שמיכה (מרדעת) או אוכף אלא אם כן זה קשור מערב שבת.

חידושים והסברות

מרדעת (כיסוי) שונה מאוכף — מרדעת עוזרת לבהמה (חום), אבל אוכף הוא רק לנשיאה (לטובת האדם).

גמל עם מטוטלת

דברי הרמב״ם

“ולא יוצא הגמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו… ואין יוצא בקשירה אלא אם כן היא קשורה לו בזנבו ובחוטרתו.”

הפשט

גמל אסור לצאת עם כיס התלוי מדבשתו (גיבנת) או זנבו, אלא אם כן זה קשור היטב בשניהם — זנב וגיבנת (חוטרת).

חידושים והסברות

דבשת וחוטרת שניהם מילים לגיבנת של גמל.

גמל עקוד יד או עקוד רגל

דברי הרמב״ם

“ולא יצא הגמל עקוד יד או עקוד רגל.”

הפשט

גמל לא יצא עם ידיים או רגליים קשורות יחד (מלשון עקידה). הטעם: הוא יכול ליפול.

טלאים, כבשים, עגלים — איסורים ספציפיים

דברי הרמב״ם

“ואין הטלאים יוצאים בחוטים ולא ברצועות שברגליהם.”

“ואין הכבשים יוצאים בעגלה שתחת האליה.”

“ואין הכבשה יוצאת בעץ שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבמוחה.”

“ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיקנה ויהא נוח לחרישה.”

הפשט

– כבשים אסורים לצאת עם חוטים או רצועות.

– כבשים יש להם זנב גדול כבד (אליה) שנגרר, עושים עגלה קטנה מתחת — אסור בשבת.

– מניחים חתיכת עץ באף של כבשה כדי שתתעטש ותוציא תולעים ממוחה — אסור בשבת.

– עגל צעיר שמלמדים אותו לחרוש עם עול קטן, אסור לצאת בו בשבת.

חידושים והסברות

אצל העגל: זה סוג של “חינוך” לבהמה — מרגילים אותו מצעיר לשאת עול כדי שיהיה חורש טוב מאוחר יותר.

סבכה, עור הקופד

דברי הרמב״ם

“לא תצא בסבכה.”

“לא תצא הפרה בעור הקופד.”

הפשט

סבכה — רשת על הפה כדי שהבהמה לא תנשך ולא תאכל.

עור הקופד — לפרה יש דדים יקרים (עטינים), ובעלי חיים אחרים רוצים גם ליהנות מהחלב. מניחים עור קוצני של קופד (דיכנא) על הדדים, כדי שהשרצים יברחו — אסור בשבת.

עז שחקוק לה בין קרניה

דברי הרמב״ם

“עז שחקוק לה בין קרניה מותר להניח רסן הקשור בחקק בשבת.”

הפשט

עז שיש לה מקום חרוט בין הקרניים, מותר להכניס רסן שם, כי זו השמירה הרגילה לעז כזו.

חידושים והסברות

1) זה רק בעז צעירה ש״תכוף בין קרניה” — הקרניים קרובות זו לזו, הרסן יושב היטב.

2) בעז זקנה או נטיח (עז נגחנית) — אסור, כי שמא תנתח — היא יכולה לקרוע אותו, הוא נופל, והאדם יאסוף אותו. עז היא “חברה פראית” — מאוד פראית, ויכולה בקלות לקרוע את הרסן.

זכרים יוצאים בעור הקשור על זכרותם

דברי הרמב״ם

“זכרים יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הכשרים על לבן כדי שלא יפלו עליהם זאבים.”

הפשט

בהמות זכרים מותרות לצאת עם חתיכת עור על איבר המין שלהם (כדי שלא יקפצו על הנקבות), ועם חתיכת עור על הלב (כדי שזאבים לא יתקפו).

חידושים והסברות

הכלל: כל מה שהוא לטובת הבהמה — להגן עליה, לעזור לה — מותר. זה היסוד מדוע כל הדברים האלה מותרים: זה לטובת הבהמה, לא רק של בעל הבית. אפילו כשגם לבעל הבית יש הנאה מזה, העיקר שזו טובה לבהמה.

רחלות עם זנבות קשורים

דברי הרמב״ם

“רחלות יוצאות כשזנבן כשרות למעלה על גבן כדי שלא יעלו עליהם זכרים.”

הפשט

כבשות צעירות מותרות לצאת עם זנבן קשור למעלה, כדי שזכרים לא יקפצו עליהן.

חידושים והסברות

זה שוב אותו כלל — זה לטובת הבהמה. התנאי הוא שזה יהיה קשור היטב שלא ייפול (כי אם זה נופל, האדם יאסוף וישא אותו).

עזים עם דדים קשורים

דברי הרמב״ם

“העזים יוצאות והדדין קשורות כדי שייבשו מן החלב, אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיאכל אותה לערב — הרי אלו לא יצאו.”

הפשט

עזים מותרות לצאת עם דדים קשורים כדי שהחלב ייבש (לטובת הבהמה). אבל אם קושרים כדי לשמור את החלב עד הערב — אסור.

חידושים והסברות

1) החילוק ברור: כשלטובת הבהמה (ייבוש) מותר; כשלטובת בעל הבית (שמירת חלב) אסור.

2) בנוסף, כשזה רק “לערב” (עד הערב) זה קשור חלש יותר, וחוששים שייפול והאדם ישא אותו — שמא יבוא לידי איסור.

סוס עם זנב שועל, זוג שבין עיניו

דברי הרמב״ם

“ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזוג שבין עיניו.”

הפשט

סוס אסור לצאת עם זנב שועל (סגולה נגד עין הרע) או פעמון בין העיניים.

חידושים והסברות

זנב השועל הוא סגולה נגד עין הרע — נשאלת השאלה: מי עושה עין הרע לסוס, סוסים אחרים או אנשים? זה נשאר לא ברור.

קלסטר, סנדל, קמיע

דברי הרמב״ם

“ולא תצא בהמה בקלסטר שבאפיה, ולא בסנדל שברגליה, ולא בקמיע שאינה מומחה לבהמה.”

הפשט

בהמה אסורה לצאת עם כלי מזון התלוי עליה, לא עם נעליים, לא עם קמיע שאינה מומחית (לא עזרה שלוש פעמים לבהמות).

חידושים והסברות

רואים שהיה נוהג של קמיעות לבהמות. אבל קמיע שהיא מומחית לאנשים אינה אוטומטית מומחית לבהמות — היא צריכה להיות מומחית ספציפית לבהמות. זה מראה שטיפלו בקמיעות-בהמה כקטגוריה נפרדת.

מכה, שבר, שליא — מותר

דברי הרמב״ם

“אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה, ובקשורין שעל גבי השבר, ובשליא המדולדלת בה.”

הפשט

בהמה מותרת לצאת עם תחבושת על פצע, עם סד על שבר, ועם שליה (שלייה) התלויה.

דינים בחצר — פקיקת זוג, מרדעת

דברי הרמב״ם

“פוקק לה זוג שבצוארה (בחצר).”

הפשט

בחצר מותר לסתום את הפעמון על צוואר הבהמה (שלא יצלצל).

חידושים והסברות

1) ברשות הרבים אסור לצאת עם זוג (זה נראה כאילו הולכים למכור). בחצר מותר — אבל רק כשהוא סתום.

2) החידוש: שלא נאמר “לא פלוג” — שמכיוון שפעמון מצלצל אסור, גם פעמון סתום יהיה אסור. לא — פעמון סתום מותר בחצר.

3) מרדעת שהניחו בשבת על החמור — בחצר מותר (לפי ר׳ אלעזר), אבל לא ברשות הרבים.

הלכה כ׳: שביתת עבדו — היסוד

דברי הרמב״ם

“כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו, אף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמן.”

הפשט

כשם שאדם מחויב שבהמתו תנוח, כך הוא מחויב שעבדו ושפחתו ינוחו — אף שהם בני דעת ויכולים להבין בעצמם.

חידושים והסברות

1) החידוש הגדול: בבהמה פשוט שכל מה שהיא עושה הוא באחריות בעל הבית, כי אין לה דעת. אבל בעבד — הוא בן דעת, הוא מבין בעצמו מה בעל הבית רוצה. היינו חושבים שכשהעבד עושה מלאכה מעצמו, זו לא עבירה של בעל הבית. בא הרמב״ם ואומר: לא — “מצוה על האדון לשמרם ולמנוע אותם מעשיית מלאכה בשבת.” בעל הבית חייב למחות באופן אקטיבי ולוודא שהעבד נח.

2) הפסוק הוא “למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר” — העבד צריך באמת לנוח, לא רק שבעל הבית אסור להעבידו. “לדעת עצמן” פירושו גם “לחובת עצמן” — אפילו לעצמם.

איזה עבד — מחלוקת רמב״ם וראב״ד

דברי הרמב״ם

“עבד ואמה שנצטוו על שביתתם הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצוות שעבדים חייבים בהם.”

“עבדים שלא מלו ולא טבלו — אלו כבני שבע מצוות שנצטוו בני נח בלבד.”

הפשט

העבד שעליו מדברים הוא עבד כנעני שעבר מילה וטבילה לשם עבדות — הוא קיבל עליו כל המצוות כמו אישה. הוא במובן מסוים יהודי. עבדים שלא עברו מילה/טבילה — יש להם רק דין של בני נח.

חידושים והסברות

1) מחלוקת 1 — כשהעבד עושה מלאכה לעצמו:

רמב״ם: לאדון יש מצווה מיוחדת לוודא שעבדו הכנעני היהודי לא עושה מלאכה — אפילו לצורך עצמו.

ראב״ד: עבד שמל וטבל הוא יהודי — הוא עצמו מחויב בשבת. מה צריך את האדון? הראב״ד מתכוון שדין שביתת עבדו מדבר על עבד תושב (גוי שעדיין לא עבר מילה/טבילה). אצל עבד כזה רק אסור מדאורייתא כשהוא עושה לצורך בעל הבית, אבל לצורך עצמו מותר.

2) מחלוקת 2 — עבדים שלא מלו ולא טבלו:

רמב״ם: יש להם רק דין של בני נח.

ראב״ד: דווקא עבדים כאלה (גר תושב שהוא עבד) הם הנושא העיקרי של שביתת עבדו. אבל — גר תושב מתקבל רק בזמן שהיובל נוהג. לכן, לפי הראב״ד, בזמננו אין דין של שביתת עבדו (כי כל העבדים שמלו וטבלו הם כבר יהודים, וגר תושב אינו

קיים בזמן הזה).

ה״גר” בפסוק — גר תושב שכיר

דברי הרמב״ם

הרמב״ם מדבר על “גר תושב שלקוט שכרו של ישראל” — גר תושב שעובד כשכיר אצל יהודי. היהודי מחויב שהגר תושב לא יעשה מלאכה עבורו בשבת.

הפשט

ה״גר” בפסוק “וינפש בן אמתך והגר” מדבר על גר תושב — גוי שקיבל שבע מצוות בני נח — שיש לו יחסי עבודה עם יהודי. גר תושב כזה מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת, אבל לא עבור היהודי.

חידושים והסברות

1) הלשון “שלקוט שכרו”: שתי אפשרויות: (א) הוא פועל יומי (שכירות), (ב) הוא כמו אריס — הוא הולך ללקט את חלקו מהשדות (לקוטות). המושג “לקוט שכיר” מוזכר כשגור בלשון — סוג של פועל חלקי או פועל יומי.

2) החילוק בין פרטי ועבור יהודי: גר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת (כי הוא לא מחויב בשביתה), אבל כשיש לו “עסקה” עם יהודי — יחסי עבודה — אסור לו לעשות מלאכה עבור היהודי. זה דין “בן המוסר” — שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת.

3) האם זה יותר מאמירה לגוי: ברוב המלאכות גוי מותר לעשות לעצמו, ואיסור אמירה לגוי הוא רק כשמצווים אותו. אבל כאן נראה שהגר תושב אסור בכלל לעשות מלאכה עבור היהודי, אפילו במקרים שלא היה איסור אמירה לגוי. זה לכאורה דין חמור יותר.

4) החילוק בין עבד וגר תושב שאינו עבד: בגר תושב שהיה עבדו — האיסור ברור: האדון אסור לצוות עליו לעשות מלאכה, והעבד אסור לעשות עבור האדון. אבל העבד מותר כן לעשות מלאכה לעצמו. לפי הרמב״ם נראה שה״גוי” שצריך את האיסור הנוסף הוא הגר תושב שהיה עבד — כלומר, זה אותו דבר, לא שני דינים נפרדים. בהגהות כתוב שזה יכול להיות דין נוסף של עבד, אבל הרמב״ם עצמו לא נראה כך.

5) אי בהירות: נשאר לא לגמרי ברור מה בדיוק הרמב״ם מתכוון באיסור הזה, והאם זה דין נפרד או רק יישום של שביתת עבד.

סיום פרק כ׳

בזה מסתיים פרק כ׳ של הלכות שבת, שעסק בשביתת בהמה (הוצאת משא, מחמר, מכירה/השכרה לגוי, מי שחשכה בדרך, מה בהמה מותרת לשאת) ושביתת עבד (עבד כנעני שמל וטבל, עבד שלא מל ולא טבל, גר תושב שלקוט שכרו של ישראל).


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ׳ — שביתת בהמה ועבד

הקדמה לשיעור

בוקר טוב. אנחנו לומדים הלכות שבת ברמב״ם, ספר זמנים. אנחנו הולכים ללמוד את הפרק העשרים, שמדבר על שביתת בהמה ועבד. המצווה, ההלכה שגם עבדו של יהודי או בהמתו של יהודי אסורים לעבוד בשבת.

לפני שאנו ניגשים לשיעור צריכים אנחנו בהכרת הטוב להודות לכל אלה שעוזרים להוציא את השיעור, ובראש ובראשונה החסיד המרומם, החסיד הנדיב, ידידנו הרבני הנגיד רבי יואל הלוי. ממנו ילמדו וכן יעשו, לתמוך בשיעורנו ולהביא עוד לומדים, ולגלות ליהודים אחרים טעמו וראו כי טוב.

הלכה א׳: איסור הוצאת משא על בהמה בשבת

הקדמה: הקושי של ההלכה הראשונה

נו, כן? אנחנו הולכים ללמוד את הפרק, הפרק העשרים. אז החלק הראשון הוא חלק קצת קשה ברמב״ם, אנחנו נשתדל ללמוד אותו בצורה הטובה ביותר, אבל יש עוד יותר דרכים, ואם מישהו רוצה אפשר להיכנס למפרשים השונים איך לומדים את זה. כן?

אומר הרמב״ם כך. כן, אז בואו נאמר את זה כך, זו הקדמה מאוד ברורה.

יסוד: עשה ולא תעשה בשביתת שבת

אנחנו למדנו בהלכות שבת שיש מצווה לשבות בשבת, “תשבות”, ולאו, “לא תעשה מלאכה”. הלאו למדנו פירושו שלושים ותשע מלאכות, כלומר על כל אחת יש עשה ולא תעשה, ויש על זה חיוב חטאת, סקילה, כרת, לפי מזיד, שוגג, התראה. כך כתב הרמב״ם בפרק הראשון, כן.

עכשיו, מלבד זה יש עוד איסורים מסוימים של שביתת שבת, או מצוות של שביתת שבת, בראשם המצווה שבהמתך ועבדך, כפי שנדבר מאוחר יותר בפרק, צריכים גם לשבות. כתוב בפירוש בתורה שבהמתו של יהודי צריכה גם לשבות.

קושיא: מדוע לא מונה הרמב״ם את שביתת בהמה כמצוות עשה נוספת?

לכאורה היה יכול הרמב״ם למנות זאת כמצוות עשה נוספת, זו באמת שאלה מדוע הוא לא מונה אותה בנפרד. אני רואה מפרשים שמנסים לומר שזה בכלל העשה הכללי של “תשבות”, זה גם לא רק שאתה תהיה שובת, אלא שבהמתך תהיה שובתת. אבל בכל אופן, זה עצמו דין נוסף, מצווה נוספת של שביתה שחלה על הבהמה, וכל הפרק מדבר על זה. שתי ההלכות הראשונות הן רק כדי להבהיר אילו איסורים יש באמת על בהמות. נכון?

דברי הרמב״ם: איסור הוצאת משא

נכון, טוב מאוד. אז אומר הרמב״ם כך: “אסור להוציא משא על הבהמה בשבת”. יהודי אסור לגרום לבהמתו לשאת משא. כלומר, יהודי, הוא יודע שהוא יהודי ישר, הוא לא רוצה לשאת, אבל בהמתו תישא את זה. אסור. הוא מדבר כאן דווקא כשהיהודי מניח עליה את המשא. טוב מאוד. כלומר, הוא אסור לגרום לבהמה לשאת.

אבל זו ההלכה. שנאמר, כן? ואני אומר גם, כשהבהמה נושאת משהו סתם כך, זו מנוחה. אי-המנוחה היא כשגורמים לה לעבוד עבור האדם. אבל אלה פרטים.

מקור: “למען ינוח שורך וחמורך”

איך? שנאמר, מה כתוב בפסוק? כתוב בפסוק מצווה שצריך לשבות בשבת, “וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך”. אומר הרמב״ם, “שורך וחמורך” לא פירושו דווקא שורך וחמורך, אלא “אחד שורך וחמורך ואחד כל הבהמה וחיה ועוף”. כל בהמה, חיה ועוף, אסור לאדם לגרום לו לעשות מלאכה בשבת.

בהמה יהודית, לא רק שהוא אסור לגרום, כי אני רוצה לספר, בהמה יהודית צריכה לשבות. מובן שאם הוא לא עושה כלום בגלל זה, אנחנו מדברים, אבל יכול להיות שזה באמת נוגע לזה. אבל בהמה יהודית צריכה לשבות.

הערה: דגים אינם נזכרים

הרמב״ם לא הזכיר כאן דג. נראה שהדגים עושים רק מלאכות בכרמלית. אוקיי, אני לא יודע. הוא מביא כאן למטה בפירוש, שאם ליהודי יש דג, גם הוא אסור לעשות שום מלאכה, אפילו שביתת דגים. ההלכה נכנסה לשאלה, וזה פשוט פחות שייך, כי מישהו מוצא דרך איך לגרום לו לעשות מלאכות עם הדג, נו. תחשוב על זה. אמור בינתיים עם השבועות כך.

“ואם הוציאה הבהמה” — פטור מן המלקות

אז, זו ההלכה. זו ההלכה, נשארת ההלכה האמיתית, אין שום ספק, יש איסור, מצוות עשה, כבר ראינו. אסור, בהמה יהודית צריכה לשבות.

אבל, עכשיו אפשר להיכנס ל“ואם הוציאה הבהמה”. אם עבר על האיסור, הוציא על הבהמה, “אף על פי שהוא מצווה על שביתתה”, אף על פי שיש מצווה שהבהמה תהיה שובתת, אבל הוא לא לוקה, הוא לא מקבל על זה מלקות.

למה? אומר הוא, לפי שהוסרה בו מכלל עשה. לשון הפסוק שמדבר על זה, “למען ינוח שורך וחמורך”, הוא עשה, “וביום השביעי תשבות”. לא כתוב “לא תעשה מלאכה למען ינוח שורך וחמורך”, אז היה לאו נוסף על האיסור הזה, והיו מלקות. אבל מאחר שכתוב בלשון עשה, זה אינו מן עשה, אז “אינו לוקה לפי שהוסרה בו מכלל עשה”. זה מדין עשה, זו מצוות עשה, על מצוות עשה לא מקבלים מלקות.

כמו על כל שביתת שבת לא מקבלים מלקות, אלא מפני שיש לאו יש על זה עונשים, אבל על העשה של “שבות” אין מלקות.

“לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת” — פטור

לפיכך, אומר הרמב״ם, לפיכך זה נשאר הכלל, המחמר אחר בהמתו בשבת, כאן צריך להבין קצת מה הוא אומר כאן, “והוא הדין למסיע”, פטור.

דיון: האם “מחמר” הוא חזרה על אותו דבר?

רבותי, לכאורה למעלה הוא אומר שוב, הוא חוזר על אותו דבר שאמר בתחילת ההלכה, שרבותי מניח משא על הבהמה הוא פטור כי זה רק עשה.

אבל אני לא מסכים כלל, לא כתוב כאן אותו דבר. כתוב קודם “להוציא משא על בהמתו”, ואחר כך כתוב “מחמר”. הרמב״ם לא מסביר מה הפירוש, אבל “מחמר” פירושו שאדם הולך אחרי בהמתו, הוא מוביל, לא רק שהוא מוציא את בהמתו הולכת עם משהו בשבת, הוא הולך, הוא גורר אותה איתו. ולכאורה כתוב כאן חידוש גדול יותר, אפילו הוא עושה אולי קצת מעשה, הוא הולך עם זה, עדיין הוא פטור כי זה רק איסור עשה.

הערה: “פטור” — פטור אבל אסור

ועוד דבר צריך לזכור, שהמילה “פטור”, כלל גדול בהלכות שבת, “פטור” פירושו “פטור אבל אסור”. מה שלא מתאים כל כך טוב כאן, כאן יש בעיה, צריך לדבר שכאן יש בעיה. “פטור אבל אסור” בדרך כלל פירושו שזה אסור רק מדרבנן. כאן לכאורה זה אסור מדאורייתא. לכאורה.

הסבר: מחמר הוא אולי רק אסור מדרבנן

אבל יש לומר שלא, אם אני רוצה ללמוד את לשון הרמב״ם כך, אפשר לומר כך: “הוצאת משא על בהמה”, זה אומר שבשעה שבהמה עושה מלאכה עוברים על מצוות עשה. מה שהאדם הולך עם הבהמה, זה איסור מדרבנן, אבל זה לא מוסיף עוד מצוות עשה. או אולי יש אופן שהוא רק מחמר, אני לא יודע, אולי זה אפשרי. אבל בכל אופן, להיות מחמר, עצם המעשה של הובלת הבהמה, נניח לגבי הוצאה, המעשה כבר היה ערב שבת, חלילה, באופן שלא יהיה שום אפילו עשה עשה, יש רק איסור מדרבנן, כי המעשה הקטן לא נקרא מעשה. אם זה היה לאו, אולי היה אחרת.

אבל מחמר הוא עוד דבר, אני רוצה לומר כאן בבירור, מחמר הוא בוודאי עוד דבר מאשר סתם הוצאת משא או שהבהמה עושה מלאכה, אבל בערך זו אותה הלכה שהוא פטור, וזה מה שכתוב כאן.

חידוש: אפילו עם מעשה פטור כי זה רק עשה

אולי רציתי, אולי אולי, נאמר כך, יש איסור גדול יותר, יש שני איסורים, יש איסור ודאי מדרבנן להיות מחמר, מלבד מה שיש עשה שהבהמה תישא, יש איסור לעשות את החימור. הייתי אולי אומר כך, שאדם היה יכול לחשוב שכשמוציא משא על בהמתו בשבת הוא פטור, כי הוא לא עושה מעשה, ולכן הוא פטור. אז אם במחמר יש אופן של מוציא משא על בהמתו שיש כן מעשה, יהיה קצת, יהיה לאו, יהיה על זה שהוא יהיה חייב. אומר הוא לא, זה אפילו אם אין מלקות ואין עונש, כי זה לאו שאין בו מעשה, כי אפילו אם אתה מוצא דרך לעשות עם מעשה, כמו במחמר שהוא מוציא משא על בהמתו בשבת בעשיית מעשה, גם פטור, כי בכלל כאן יש כן לאו שיש בו מעשה, אומר הוא שזה בכלל לא לאו, זה רק עשה.

קושיא גדולה: הלאו של “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך”

אומר הלאה הרמב״ם, אבל בואו נזכור, הרמב״ם כתב ליהודים שלמדו חומש, ועכשיו הם לומדים רמב״ם, נכון? הם לא יודעים כלום בינתיים. אז כל יהודי שלמד חומש והוא קורא את הרמב״ם, כן, הרמב״ם מביא יפה מאוד פסוק, “למען ינוח”, זו באמת מצוות עשה, לשון עשה, דבר שלא לעשות, אבל זו מצוות עשה שהשור והחמור ישבתו.

זוכר כל יהודי שכתוב בתורה בעשרת הדברות “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך”. כתוב כן לאו, מה אתה אומר לי רמב״ם שאין לאו על הבהמה? כתוב בפירוש שהבהמה אסורה לעבוד בשבת. אם כך צריך להיות מלקות, אולי אפילו סקילה, אני לא יודע, רק מלקות אני עדיין לא מבין כאן, אבל צריך להיות לפחות איסור לאו בכל אופן על שהבהמה תעבוד בשבת.

תירוץ: “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” מדבר על חורש — שביתת אדם, לא שביתת בהמה

עונה הרמב״ם, הלאו של “לא תעשה כל מלאכה” מדבר על משהו אחר, זה לא מדבר על נשיאת משא, אלא הוא מדבר על “שלא יחרוש בה”, זה לאו נוסף שיהודי אסור לעשות מלאכה זה מדבר על סוגים אחרים של הל״ט מלאכות שאם עושים אותם עם בהמה. למשל חרישה עושים עם בהמה, וכיוצא בו, הדברים הדומים לחרישה, מה שעושים עם בהמה. אז זה לאו נוסף שכשאדם עושה מלאכה עם בהמה, לא תחשוב שמפני שאתה עושה את זה עם בהמה זה לא נחשב כאילו אתה עושה את זה. לא, כשאתה עושה “אתה ובהמתך”, אתה עם בהמתך, “אתה ובהמתך” זה גם אותה חרישה, אתה עובר על חורש.

החילוק: חורש עם בהמה הוא שביתת אדם

ומה ההבדל? כשאתה עושה את זה אתה עובר על איסור סקילה של חורש, זה נקרא חורש.

מה האיסור כאן? כלומר, לא “מחמר”, נניח, כלומר, “מחמר” פירושו שהבהמה הולכת, אתה רק הולך איתה, אתה מוביל אותה, אתה מוודא שהבהמה תעשה את המלאכה, לא אתה עושה את המלאכה אלא הבהמה עושה, אתה עוזר קצת נניח, וכדומה.

חורש, כך מביא הרמב״ן, חורש הוא כמו, אני רואה את זה כמו אדם שעושה מלאכה עם כלי חשמלי. בהמה היא כלי חזק, האדם עומד והוא מוביל את הבהמה לגמרי, הוא רק אומר לבהמה לאן לעשות, הוא עומד מעל הבהמה עם כלי החרישה, אני לא יודע בדיוק איך זה נראה מעשית, אבל חורש הוא אדם חורש. ואם אתה אומר כאן יש קצת חידוש, אדם יכול לומר שהבהמה עוזרת לי, אני פטור, אבל למעשה הוא חייב.

“לא תעשה מלאכה… ובהמתך” — לא דבר חדש של שביתת בהמה

אבל בכל אופן, “לא תעשה מלאכה ובהמתך” לא מדבר על דבר חדש שהבהמה תעשה בעצמה מלאכה, או אפילו הוא עושה מלאכה ואתה עוזר לו, הוא אומר לך לא. זה מדבר שאדם עושה מלאכה עם הבהמה. כן? אז זה לגמרי סוג אחר של דבר, לא מדברים כאן על שביתת בהמה, כאן מדברים על חידוש שזה נקרא גם שביתת אדם. לא תחשוב שזה אומר שהבהמה חורשת, ממילא זה אולי רק איסור חלש יותר, לא, זה אומר שאתה חורש.

“וכיוצא בו” — מלאכות אחרות עם בהמה

וכיוצא בו, אומר הרמב״ן, או מלאכות אחרות שעושים עם בהמה, ששייך לעשות עם בהמה. אומר הרמב״ן, ממילא יוצא שכל פעם שאדם עושה סוג כזה של חרישה, הוא עובר על עצם איסור השבת שעליו עומדת סקילה, אבל הוא גם עובר על הלאו שכתוב כאן. הלאו הנוסף בא לומר את הדבר “אתה ובהמתך”, שכשאדם עושה מלאכה ביחד עם הבהמה זה לאו.

הערה: אין מלקות על הלאו

אז לא יחשוב אדם שבאופן שאין סקילה, הוא יקבל לפחות מלקות על הלאו. כך לומד הרמב״ם, אני חושב שכך הם דחסו כאן את כמה המילים.

אז, חשב אדם, אתה אמרת לי עכשיו שכשאדם חורש עם בהמתו, מלבד הדרך הרגילה איך לומדים את כל הל״ט מלאכות, יש עוד איזה לאו. חשב אדם שיש מקום שצריך לקבל מלקות על זה.

אומר הרמב״ם, לא, אפילו אז לא מקבלים מלקות. למה? כי ממילא, “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”, שאם אדם עושה את סוג החרישה הזה, הוא חורש עם בהמתו, הוא באמת עובר על “לא תעשה”, אבל הוא גם עובר על עצם איסור השבת שעליו עומדת סקילה, אזהרת מיתת בית דין. והכלל הוא שדבר שעליו יש אזהרת מיתת בית דין ויש גם איסור מלקות, לא מקבלים את המלקות, מקבלים את העונש הגדול יותר, מקבלים את אזהרת מיתת בית דין.

ואפילו אם נעשה אופן שאי אפשר לתת את הסקילה, למשל לא הייתה ההתראה הנכונה, או למשל התרו בו רק על… למשל, מי שהתרה היה עם הארץ, הוא חשב שזה רק לאו. הוא אמר לו, “אל תעשה את זה, אל תהיה חורש עם בהמה, זה לאו.” היו אומרים שבמקרה כזה אין סקילה, אלא יש לאו. אבל לא, יש אבל את הכלל ש״לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”, לאו שקשור למשהו שיש עליו סקילה, לא מקבלים מלקות.

קושיא: למה צריך בכלל לומר את זה?

צריך רק לומר, הבעיה עם הפשט היא שזה בכלל לא בא כאן, זה לא מתאים, כי אפשר לומר את ההלכה בכל חילול שבת. אם התרו במלאכה, לא מקבלים מלקות. למה יעלה כאן על הדעת שיש לאו? זה אותו לאו, זה לא אחר.

למה זה לא לאו אחר? הפסוק שכתוב שאסור לעבוד בשבת, אותו פסוק כתוב “אתה ובהמתך”. אין עוד פסוק. הרמב״ם לא מונה עוד לאו. זה אותו לאו בדיוק, זה לא לאו חדש.

“אתה ובהמתך” — לא לאו חדש, אלא חידוש בהלכות חורש

תרגום לעברית

הרמב״ם לא אומר שהלאו הנוסף בא לומר את הענין של “אתה ובהמתך”. לא, זה לא כך. לא. זה להיפך, זה הפירוש כאן. ש״אתה ובהמתך” לא מתכוון לחידוש חדש שהבהמה תנוח. זה מתכוון שאתה לא תעבוד. על זה מדובר. שאתה לא תעבוד עם הבהמה. יכול להיות שאתה צודק שכתוב בו חידוש, אבל זה כמו דין בהלכות חורש. לא לאו חדש.

אז זה נשאר קצת קשה. הלאו נראה שחסר כן לומר במפורש שזה נקרא חורש. אני לא יודע אם חסר. יכול להיות שחסר. בוא נגיד, בוא נניח, הוא עונה “שלא יחרוש בה”. לא שצריך כן את הפסוק לזה. אני לא בטוח. אולי הוא מתכוון לומר שממילא היה כך מעצמו. אולי הפסוק בא לומר את החידוש. אפילו אם כן, זה לא לאו אחר. זה עדיין כמו דין בהלכות שבת, בהלכות איסור מלאכה בשבת.

מחלוקת ראשונים בפירוש הרמב״ם – רמב״ן מול מגיד משנה

צריך לומר כאן שהלשון היא קצת בעיה. ואיך שנלמד זה לפי הפירוש של הרמב״ן. צריך להזכיר שיש מחלוקת ראשונים איך מפרשים את הרמב״ם.

פירוש הרמב״ן: מחמר הוא רק עשה או דרבנן

הרמב״ן למד כמו שאמרנו עד עכשיו, כלומר, שמחמר לפי הרמב״ם אין בו שום איסור מדאורייתא, אלא איסור דרבנן, או איסור עשה. יש איסור עשה, ואמרנו שמחמר הוא קצת יותר, אבל בכל מקרה יש איסור עשה, אבל לא לא תעשה. ולפי זה, מה שהוא אומר “לא שנא תלש את העשב”, חייב לדבר על חורש.

פירוש המגיד משנה: מחמר הוא כן לאו, אלא שאין מלקות

אבל המגיד משנה ומפרשים אחרים למדו שהרמב״ם מתכוון לא. הרמב״ם מתכוון לומר שיש כן לאו, אלא סוג של לאו שלא מקבלים עליו מלקות. למה? כיון שבאותו לאו יש גם את החורש הרגיל. שניהם, זה מתכוון ממש לשניהם. “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” מתכוון גם לחורש וגם למחמר. כיון שנמצא באותו פסוק גם סקילה, לא מגיעים ל… לאו, מלקות אפילו במצבים שעושים אותו כשאין חיוב סקילה.

ההבדל בין שני הפירושים

ויוצא שלפי הפירוש הראשון שהוא אומר לפי הרמב״ם, יש הבדל גדול בין מחמר לחורש, וזה נראה שבחורש אתה עושה את זה ביחד עם הבהמה, ובמחמר הבהמה עושה רק אתה איכשהו, אתה מעודד את הבהמה.

ולפי הפירוש השני, הם רואים את זה כאותו דבר, הדרך איך לחרוש עם הבהמה… זה דרך עבודה איתה, והדרך של נשיאה ולוודא שהבהמה נושאת היא דרך הליכה לידה. אבל גם לפי הפירוש השני, חורש הוא סקילה, ומחמר הוא רק לאו.

רק לאו.

רק לאו.

דיון: למה מחמר הוא רק לאו?

דובר 1: כן, אבל לפי איך שהמגיד משנה לומד את הפירוש, הוא רואה שמחמר הוא דרך איך אתה עושה את המלאכה ביחד עם הבהמה, למה זה יהיה כמו חורש?

דובר 2: הא? לא, למה לא? בוודאי, יסודות כך… לא, כאן ההבדל. רק לאו? כן, זה נאמר… אותו פסוק… הוא אומר שאותו פסוק מדבר גם על מחמר וגם על לא יחרוש. הפשט הוא ששניהם דומים, שניהם נראים שאתה עושה את המלאכה ביחד עם הבהמה שלך.

דובר 1: נכון, אבל הסיבה, בעצם הסיבה, כך אמר רבי יוחנן, בוא לא נכנס לגמרא, אבל הסיבה למה הוא לא מגיע לזה, כי הוצאה היא מלאכה קלה? זה הבדל בין הוצאה לדברים האחרים?

דובר 2: כך כי להוצאה אין מעשה אמיתי, אלא כשהאדם עושה את זה… מבין?

מחמר – לאו שאין בו מעשה

כן, זה דבר פשוט, מחמר פירושו אדם הולך ליד הבהמה שלו, מול פניו, מול אותו, הוא לא עושה כלום. זה לא דרך איך גורמים לבהמה לשאת.

טוב מאוד, אבל יש כלל בכל התורה כולה, כך אמר רבי יוחנן, לא מביאים שום חטאת וממילא לא שום לאו, ממילא לא שום סקילה בגלל החשבון, על דבר שאין בו מעשה. זה עשה… זה עשה דאורייתא, זה לאו לפי מה שאנחנו לומדים לפי ה…

פירוש המגיד משנה. אבל יש בעיה, בית הדין או ה… לא יכול לתת מלקות אם לא רואים שאדם עושה משהו בידיו. אין שום עשה בתורה…

מתכוון ללאו שאין בו מעשה, אבל לא שום אנשים…

מלקות אנשים… זה גם חידוש, אין בו מעשה.

דיון: אם הוא העלה את החבילה

אם הוא העלה את החבילה… לא העלה, עדיין הוא לא העלה… אבל אם הוא כן… תאמר כן? אז הוא שניהם, גם הוא מעלה ואחר כך הולך מחמר? בוודאי. תאמר כן חייב עם הרבנן? יכול להיות.

כן, אתה יודע, מחמר הוא לא כמו… להעלות זה דבר אחד, אני לא יודע איזו מלאכה היא להעלות, צריך לשאול שאלה אחרת. הוא מעלה, אבל הוא לא נושא, נכון? הבהמה נושאת. אז על הבהמה יש עשה, או אולי שביתת בהמתו, אבל אין… זה שנושא, הוא לא עושה. מה הוא עושה? הוא מחמר. מחמר הוא מאוד שונה מ… אף על פי שונה מחורש במובן שחורש עושה מעשה, ומחמר לא עושה מעשה, ובלי מעשה לא יכולים לתת מלקות.

הלכות שביתת בהמה – השכרה, השאלה, מכירת בהמה לגוי

אז כך, לפני שנמשיך הלאה, בוא נחזור שוב… בעיקרון מה שהרמב״ם אמר כאן הוא, שאסור לגרום לבהמה לעשות מלאכה, אפילו דבר כמו נשיאה, ואפילו אם זה רק עשה, או אולי זה בטוח שלא מקבלים מלקות, שזה לא כמו לחרוש עם הבהמה. אבל בעיקרון, יש לעשות מלאכה עם הבהמה ביחד, שזה ממש כמו איסור סקילה, זה מיוחס לאדם, האדם עושה מלאכה ביחד עם הבהמה יש. כשהבהמה עושה מלאכה, והאדם עוזר, מחמר, האדם עושה כך, הוא מעודד את הבהמה, אבל זה רק איסור חלש יותר, או איסור דרבנן, או מצוות עשה. בטוח שאסור, זה לכל הדעות, אסור. יש שאלה למה אסור.

ועכשיו הולך הרמב״ם להיכנס לפרטי איסור שביתת בהמה, מה אסור לעשות עם ה… וגם מהמחמר קצת, בוא נראה.

השאלה והשכרה – רמה ראשונה

אומר הרמב״ם כך: “אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי”. זה לא אומר שרק ברשות היהודי, או הבהמה שלו עצמו כשהוא עצמו עושה את זה אסור, אלא המצווה היא שהבהמה שלך ששייכת לך לא תעשה שום מלאכה בשבת. ממילא אסור גם להשכיר או להשאיל בהמה גסה, בהמה שעושים איתה בקלות מלאכות, לגוי. למה? “כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת”, כי אם הגוי יעבוד את הבהמה בשבת, הוא יעבור על העשה, על המצווה, “הרי מצווה הוא על שביתת בהמתו”.

זה לכאורה עוד רמה, נכון? אני לא יודע על מה הוא עובר, אבל זה איסור, אולי לכאורה איסור דרבנן, שלהשכיר… ולא אתה לא עושה שום עבירה בשעת ההשכרה. אבל הרבנן לא מתירים להשכיר שהגוי צריך לעשות אחר כך את המלאכה. בעיקרון קוראים להשכרה, תגיד לגוי שלא תעשה בשבת, מבין? עוד רמה של גזירה, כאילו. נכון?

מכירה – רמה שנייה (גזירה דרבנן)

אחר כך תראה שיש עוד רמה, רמה שלישית. “ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי”. לא רק להשכיר ולהשאיל, שאז הוא באמת עובר, אבל למכור, לכאורה נעשית עכשיו בהמת הגוי, זה לא יותר הבעיה שלך. אבל “ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי”. חכמים גם אסרו למכור בהמה גסה לגוי. למה? גזירה שמא ישאילנה וישכירנה. כשהוא מתיר למכור, אולי ישכחו מאיסור ההשאלה וההשכרה. חומרא גדולה.

קנס על מכירה

ואם מכר, אם הוא כן מכר בהמה גסה, יש קנס על זה, “קונסין אותו עד עשרה בדמיה”, שהוא צריך להפסיד עד עשר פעמים כמה, או עד עשירית יותר מהמחיר. עד עשר פעמים כמה שהוא הרוויח מזה, ומחזיר לקנות בחזרה את הבהמה.

שבורה – בהמה שבורה

ולא רק זה, אלא אפילו “שבורה” פירושו. אדם חושב שבהמה ששבורה, שלא עושים איתה שום מלאכות כמו חרישה, יהיה מותר. לא, אפילו בהמה שבורה אסור גם. זה גם גזירה, “חיישינן שמא יתקן אותה”. אה, הוא אומר שאפשר כן לעשות מלאכות עם שבורה. יש פשוט עצה, זה לא סיבוב.

סרסור – מכירה דרך מתווך

אבל אפשר כן למכור, אדם יכול לקחת מתווך שימכור את הבהמה שלו. “מותר למכור על ידי סרסור”. אפשר כן למכור דרך מתווך, דרך איש אמצעי. למה? “שסרסור אינו משאיל ואינו משכיר”. אדם עצמו שמחזיק בהמה יש לו דרכים שונות: הוא יכול להשכיר את הבהמה שלו, הוא יכול להשאיל אותה, והוא יכול למכור אותה. חוששים שכשהוא פתוח לעסקים, הוא מוכר, הוא יעשה גם השאלה והשכרה. אבל תפקיד הסוכן הוא רק למכור, ממילא… לא אותו סוכן מוכר ומשכיר, כך זה נראה.

סוס – מותר למכור

והרמב״ם אומר שכל הדברים האלה הם בהמה גסה, אבל סוס מותר. “מותר למכור סוס”. מותר למכור סוס. למה? “שאין הסוס עומד אלא לרכיבה”. סוס משמש רק לרכיבה, ועם סוס לא עושים דברים כאלה למשל חרישה. הוא רק נעשה שאדם ירכב עליו, לא למעשה, לא לסחוב חבילות.

ואז ממשיך הלאה עובד רב שעות בהמתו. התשובה היא לא עובד רב שעות בהמתו, כי הם למדו שכשאדם נושא אדם חי, זה לא נקרא הוצאה, כי חי נושא את עצמו, אדם חי נושא את עצמו.

המשך דיני מכירת בהמה גסה לגוי

דובר 1: אז אפילו בוא נגיד שהוא כן, הוא רכב על הסוס בשבת, הגוי כן, פשוט שיהודי אסור לרכוב על סוס בשבת מסיבות אחרות, שנלמד אותן מאוחר יותר מדרבנן. אבל הוא לא איסור מדאורייתא לרכוב על סוס, ממילא מותר למכור סוס.

להשכיר הוא עדיין לא אמר שמותר. השכרה נראה עוד.

כן, אומר הרמב״ם, וכדרך שאסור למכור לגוי, אותה סיבה למה אסור למכור לגוי כי הגוי הולך לעשות מלאכות, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוים, האיסור הולך כל כך רחוק, אסור גם למכור ליהודי שיודעים שהיהודי הולך למכור לגוי, אז היהודי הוא לא סרסור.

אומר הרמב״ם, מותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו, מותר למכור פרה אם ממש רואים שהגוי הולך לשחוט אותה לפניו. אבל לא ימכור סתם, הוא אסור למכור סתם פרה ולסמוך על כך שהגוי הולך לשחוט אותה, אפילו שור של פטם, אפילו שור פטום שבדרך כלל עומד לשחיטה אסור, שמא ישהה אותה ויעבוד בה, אולי הוא הולך לשחוט אותה בסופו של דבר, אבל ברגע הוא הולך לעשות מלאכות בשבת, אסור.

חומרות על האיסור

זה מעניין, רואים שעשו חומרות על זה, אפילו זה רק עשה עשו כמה רמות של חומרות, אפילו על יהודי שאולי מכר לגוי וכן הלאה. הסימן הוא מאוד חשוב, כי בהמות יהודיות גם באות לנוח בשבת.

חשבתי על זה שזה לא למען ינוח. אולי יש עוד איזו סיבה, כי אסור להימכר לפני אידיהם ולאחר אידיהם. אסור למכור לגוי… בקיצור, למכור בהמה לגוי זה לא פשוט, זה מאוד קשה.

בהמה יהודית, יהודים… לא רק יהודים צריכים לנוח בשבת, בהמות יהודיות צריכות גם לנוח בשבת.

דובר 2: ידעת על זה?

דובר 1: לא.

דובר 2: אבל יש יהודי מתנהג כמו בהמה, אני לא מחזיק את עצמי בשום מזל.

דובר 1: אבל זה נראה לי… אולי יש איזו סיבה למה יהודי לא יכול למכור לגוי בהמה. רואים, רואים שיש חומרות בהלכה, אבל שבת היא הלכה, אבל עבודה זרה היא חומרא גדולה. לומדים לעבודה זרה, חומרות גדולות על מכירת בהמה לגוי. אבל אני לא יודע למה צריך את זה.

הסיבה, למען ינוח, זה חשבתי, שהתורה רוצה שהבהמה היהודית שלך תנוח, בהמה צריכה גם יום מנוחה, לא רק אדם. אבל יש חומרות שלא מתאימות כל כך טוב לזה. למכור ליהודי, כי אולי הוא הולך למכור, ומה שהוא הולך למכור, אז אולי אסור להשכיר. יש רמות של חומרות.

דובר 2: אני לא מבין. רמות של חומרות. בהמה יהודית צריכה לנוח. ממילא אסור למכור אפילו ליהודי, כי אולי היהודי הולך למכור. וכשהיהודי הולך למכור, אז אין שום בעיה.

דובר 1: אבל קודם לא הסכמת עם השכרה גם לא.

דובר 2: צריך אני להבין. מה זה באמת ענין שיהודי יהיה לו בהמות, וכל שבת הוא ישכיר אותן לגויים, הבהמות יהיו להן אי פעם מנוחה? בהמה צריכה גם להיות לה מנוחה.

דין בהמה דקה

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, עד עכשיו דיברנו על בהמה גסה, שאיתה עושים בדרך כלל מלאכות. כן, כן, אומר הרמב״ם הלאה, “מקום שנהגו למכור בהמה דקה, מוכרין.” בהמה דקה כבר תלוי במנהג, כי בהמה דקה, נראה, לא עושים מלאכות, או לא כל כך הרבה אולי, או לא עושים מלאכות. ממילא זה תלוי במנהג. מקומות שנהגו מוכרין, “מקום שנהגו שלא למכור” שהיו מחמירים, “אין מוכרין”.

דובר 2: למעשה, משכיר להשכיר, הוא גם אמר בהמה גסה?

דובר 1: בטוח, אסור.

דובר 2: לא, אבל קודם כשהוא אמר “אסור להשכיר”, הוא אמר בהמה גסה.

דובר 1: אה, להשכיר… הוא לא אומר אבל.

דובר 2: בכל מקום אין מוכרין חיה גסה.

דובר 1: חיה גסה… חיה פראית.

דובר 2: כן, חיה פראית.

דובר 1: כמו שאינו רגילים בבהמה גסה אין לה דין זה. חיה גסה יש לה דין כמו בהמה גסה.

דיון: מה עם השכרת בהמה דקה?

דובר 2: למה בעצם בהמה דקה שונה?

דובר 1: מה שהוא אומר, בהמה דקה לא עושה כל כך חזק מלאכות, יש אולי חששות אחרים, זה מתנהל רכיבה להיות הבהמה. אבל הוא עדיין לא אמר לנו את… מה קורה עם משאיל ומשכיר בהמה דקה?

נראה שאסור. כי כל כך יש כן, בכלל, כאילו היה צריך להיות יותר קל ממכירה, אבל הוא לא אומר את זה בבירור.

נכון, גם בית יוסף מפרש, הוא מביא מהפוסקים שלכאורה בית יוסף גם, כל ההיתרים שלמדנו עכשיו הם רק ההיתרים על מכירה, שזה רמה שנייה של איסור. אבל על השכרה אסור באמת. כך הוא מביא כאן.

דובר 2: כן. אני לא יודע. זה מעניין, הוא אומר כבר פעם אחת שרכיבת אדם לאו למשא, אבל… נו, הבהמה הולכת לשבת עליו, פירושו הבהמה לא הולכת לעולם לקחת תיק או… אני מחזיק חשש, איזה משא. בוא נגיד שהעיקר הוא רכיבת אדם, אבל…

דובר 1: בסדר. שוב, הגמרא אומרת גזירה. גזירה הולכת על הכל. אין מיעוט. זה קורה לפעמים… מבין, הגזירה היא על הדבר הנושא. סוס רוכבים, סוס… אתה יכול לשאול סתם כך, אולי הולכים תמיד עם משא, סוס גורר עגלה. אז כן לכאורה אסור.

נראה שלא היה מקובל אז שסוס יגרור עגלה. עגלה גוררת פרה או איזה שור. מבין? אם הסוס גורר משהו, זה בוודאי כן משא.

דובר 2: בסדר.

מי שחשכה לו בדרך – שימוש בבהמה

דובר 1: עד כאן עצם הלכות שביתת בהמה, ומכירה והשכרה של בהמה לגוי שהולך לנוח.

עכשיו אפשר ללמוד מה הן הלכות מיוחדות, לכאורה זה קולות, אם אדם נתקע בדרך, והוא יש לו אבל בהמה שהוא יכול אולי להשתמש כדי להגיע הביתה. אבל אולי זה כך, שלמדנו שאסור גם לומר לגוי לעשות מלאכות, אבל בכל זאת יש משהו שכן מתירים לומר לגוי. אני רוצה עכשיו לדעת אם מותר להשתמש בבהמה באותה דרך כמו שבת בהמה.

מי שחשכה בדרך ללא נכרי או בהמה

מי שחשכה בדרך, ולא היה עמו נכרי שיטול כיסו, כבר למדנו קודם, שבמקרה כזה חז״ל, והם יודעים שהאדם עכשיו בהול על ממונו, התירו, אף על פי שבדרך כלל היה זה איסור שבות של מוריד לנכרי. אבל מה קורה כשאין את הגוי? מה עם בהמה?

אם יש לו בהמה, אז אף על פי שלכתחילה אמרנו שאסור להניח משא על בהמה, אפשר כן, עכשיו כשזה ערב שבת בזמן, והוא בהול על ממונו. אבל כשלמדנו שאסור, למדנו כך אם הבהמה עושה הוצאה, כי כאן הבהמה לא עושה הוצאה.

הטריק של עקירה והנחה

הוא נותן כאן טריק איך אפשר להשתמש בבהמה ובכל זאת לא להיכשל באיסור הוצאה. אבל עשו זאת רק אצל העבד, כלומר במצב כה קשה, שמניח כיסו עליו כשהיא מהלכת, כשהבהמה הולכת מותר לו להניח את השק על הבהמה. כשתרצה לעמוד, הבהמה עומדת, יסיר אותו, כדי שלא תעמוד וכיסו עליה, שהבהמה לא תעמוד ותעשה הנחה, תעשה עצירה עם הרצל עליה. עד שלא תיהא שם לא עקירה ולא הנחה, בדרך אין לבהמה עקירה ולא הנחה. כלומר כיון שהאדם מניח אותו על הבהמה, זה לא נקרא, האדם לא הולך, האדם עושה… כמו אצל אדם, כמו אצל ווידער, לבהמה אין עקירה והנחה. לבהמה אין עקירה.

דובר 2: אותו דבר.

דובר 1: כן, אבל כשהוא מוריד אותו מהבהמה, מה הוא עושה? הוא עומד במקום אחד?

דובר 2: הוא לא עושה כלום. הוא מחזיק אותו, הוא מניח אותו, אין חילוק, אבל הוא לא יכול ללכת איתו.

דובר 1: וברגע שהבהמה זזה, הוא הולך חזרה, מניח אותו בחזרה.

דובר 2: הוא צריך לעמוד ליד זה, ולחכות עד שיגיע הביתה.

דובר 1: הוא צריך לעמוד עד שיגיע הביתה.

דובר 2: בסדר.

איסור מחמר

דובר 1: אומר הרמב״ם, אבל אסור לו להנהיגה אפילו בקול כל זמן שכיסו עליו, הוא יכול ללכת לידה ולהניח על הבהמה, אבל אסור לו להראות לבהמה את הדרך, או מה שזה לא אומר להיות מנהיג, לעודד את הבהמה, אפילו אם הוא עושה זאת לא במעשים, אלא בקול. הוא אומר לבהמה, לך. למה? כדי שלא יהיה מחמר בשבת. כי זה חמור יותר מעצם זה שהבהמה עושה מלאכה בשבת. זה נקרא מחמר. כמו שבתחילת השנה למדנו כאן שני דברים, יש כשהבהמה עושה את המלאכה עבור מלאכת האדם, ויש כשהאדם הוא זה שמראה לה את הדרך, האדם הוא זה שמעודד אותה – זה נקרא מחמר.

דובר 2: טוב מאוד.

דובר 1: וכאן אתה רואה שמחמר חמור יותר מ…

דובר 2: נכון.

קושיא: מחמר כשאין עקירה והנחה

דובר 1: גם יש כאן בעיה מעניינת, כי לכאורה, אם הבהמה לא עושה עקירה והנחה, מה קשור בכלל המחמר? אין כאן מלאכה. נראה שמחמר עצמו… נראה שהמחמר היה עצמו איסור, כי עכשיו הוא עושה כאילו את העקירה, כי כאילו עכשיו אתה אומר לבהמה, עצור ולך הלאה. יש איסור נוסף של מחמר, כלומר שלא יראו יהודי מנהיג בהמה. זה קשור לדרבנן, לא מחמר אמיתי שהוא לאו. או מכאן רואים שהמחמר הוא דווקא מדרבנן.

לכאורה מדברים כאן מדרבנן, כי הבהמה לא עושה הוצאה כהלכתה. אבל זה שנראה כמי שעובד עם בהמתו, כי הוא אומר, הוא עושה…

דובר 2: כן?

דובר 1: לא ברור. אני לא מבין, נראה שהוא עובד דווקא עם בהמתו. השאלה היא רק אם הבהמה עושה מלאכה. מבין מה אני אומר? אבל הוא לא עושה יותר מ… מדברים כאן גם באופן שאין כאן עקירה והנחה, אבל בכל זאת הוא מנהיג בקול.

דובר 2: אבל זה אני שואל אותך. המחמר בדרך כלל מדובר כשהבהמה עושה כן הוצאה אמיתית, נכון? כאן הבהמה לא עושה הוצאה. זה רק… מה שזה לא יהיה. מבין את הבעיה שלי?

דובר 1: לא ברור.

דובר 2: בסדר. הוא לא יודע. המפרשים גם לא יודעים. אל תדאג. כשאנחנו לא יודעים, אתה מכיר את המעשה עם הגלח, כן? אני מאוד אוהב את המעשה, כי אתה מסתכל במפרשים לראות שעוד אחד לא יודע. עוד אחד לא יודע, יש לי הנאה מזה. הבית יוסף הקדוש לא ידע, איך הגלח יכול לדעת?

דובר 1: בסדר.

גזירת חכמים – לא לתת בהמה אצל גוי

דובר 1: הוא אשר דבר, אומר הוא, וגזירת חכמים היא, אומר הרמב״ם, הדברים שלמדנו כאן, שמשעה שחשכה, כבר אמרנו שהעצה הטובה ביותר היא דרך הגבהה. למדו אותנו קודם שאין כאן גוי שיעשה זאת עם בהמה. למה דווקא? למה לא לנסות קודם דרך גוי?

אומר הרמב״ם, “גזירת חכמים היא שלא יניח ישראל בהמה אצל עובד כוכבים”, שהעצה היא רק אצל העבד. אפילו עם העצה של עקירה והנחה עדיין לתת לגוי זה אחרת. זו גזירת חכמים.

בהמה לעומת נכרי – למה נכרי קל יותר?

זאת למדנו קודם, שיתן לגוי שיעשה עם הבהמה. למה דווקא? למה לנסות קודם דרך גוי?

אומר הרמב״ן: “גזרו חכמים משום ‘לא ינוח כי אם על גבי בהמה׳ ולא על ידי נכרי”, שהעצה היא רק בדיעבד. אפילו עם העצה של עקירה והנחה, עדיין לתת לגוי זה אחרת. זו גזירת חכמים.

קושיא: למה בהמה לא עדיפה?

דובר 1: אבל מה זה דווקא? זה מעניין, כי אפשר היה לחשוב אחרת תעשה זאת עם הבהמה, כי עם הבהמה יש לך את העצה של עצירה, שלא יהיה שום עקירה והנחה, כשהעכו״ם יהיה חמור יותר, כי העכו״ם הולך כן ללכת ולעשות מלאכה שלמה. אבל התשובה היא לא, לא כך. הנכרי עדיין קל יותר.

דובר 2: לא, בהמה היא כמעט איסור דאורייתא, שביתת בהמתו. זה יותר חמור. בהמה היא בהמה יהודית. בהמה יהודית היא הרבה יותר חשובה ששומרת שבת מאשר גוי.

דובר 1: לא, אבל הבהמה, הבהמה לא תיכשל חס ושלום בחילול שבת, כי הבהמה לא תעשה עקירה והנחה. הבהמה לא עושה זאת סתם כך. זה חילול שבת דרבנן, הרבנן התירו כי זה כוח דהיתרא. אתה אומר שזה עדיין חמור יותר מגוי?

דובר 2: זה לא פשוט, כי שניהם איסורי דרבנן.

תירוץ: ביאור הרמב״ן

דובר 1: לא, לא. הרמב״ן לא עונה על הקושיא שלך, זה בקיצור. הרמב״ן עונה, אומר למה אסור לעשות לכתחילה. למה אסור לעשות לכתחילה? כי הרבנן לא מתירים שהבהמה תעשה מלאכה, אפילו לא חצאי מלאכות, שבותים. זה שבות, עקירה והנחה היא שבות על כל פנים, לא מלאכה מותרת. אז החכמים לא מתירים. אם יש צורך, צער בעלי חיים, שעת הדחק, מי שאפשר, מתירים כן. מסכים? אבל אם יש גוי, למה יתירו? יש לך גוי.

דובר 2: כי אתה אומר ששניהם איסורי דרבנן.

דובר 1: שניהם איסורי דרבנן, אבל זה יותר חמור דרבנן. על כל פנים, כאן יש… אצל בהמה יש דרך שיהיה דאורייתא. גוי הוא תמיד רק דרבנן. על כל פנים, מתירים אחרת את הגוי.

דובר 2: אני לא יודע למה אתה אומר ששניהם דרבנן. זה תמיד שמתירים אחרת לגוי מאשר ליהודי לעשות שבות. אתה מתכוון?

דובר 1: כן. זה לא עומד ברור, אף פעם לא. כאן אתה רואה ברור את החילוק.

חרש שוטה וקטן לעומת בהמה

הלאה. בסדר, הלאה. היו לפניו חרש שוטה וקטן, שהם פטורים מן המצוות, יש מי שחושב שאחרת תיתן לחרש שוטה וקטן? לא. אחרת מניח כליו על חמורו ואינו נותן לאחד מהם, לפי שהן אדם מישראל. הם יהודים. אחרת תישא הבהמה מאשר יהודי. הם אדם מישראל. מה יש יותר…

דיני קדימה בין חרש, שוטה וקטן

היו לפניו חרש ושוטה ואחד מן הבהמה, ועכשיו הוא רוצה לומר לך בין ה… הם קודם סברו שלפי שהן אדם מישראל, מה הפשט? אף על פי שבעצם הם פטורים מעונשים, אבל אסור לעשות מלאכה דרך חרש שוטה וקטן. זו התשובה. אבל הוא מתכוון לומר שאם יש שביתת בהמה, בוודאי יש שביתת חרש שוטה וקטן. זה לא ברור. בן חורין, אפשר לומר את למען ינוח בן חורין ובן חורין, אפילו אם זה לא עבד אמיתי, אלא מכיוון שזה על דעת האדון, אולי זה אסור. אבל שביתת בנו… כן, שביתת בנו, יש לו מצווה על שביתת בנו, אין לו מצווה על שביתת גויים, כמו שלמדנו אצל בורר חביות. אבל כאן קל יותר לחמור מאשר להם, כי הם יותר חשובים. הכל דרגות, מה עושים בדיעבד. כל הדברים האלה חייבים להיות מדאורייתא. אלא אם כן יש איסור מדאורייתא, אז אין שאלה.

מזה הוא מביא שאלו שאומרים שנושאים בחרש שוטה וקטן, כלומר הלאה, הוא עושה תנאי אחר. הוא נותן כי החרש הוא בשעה שאותו הולך. לא ברור.

בסדר, היו לפניו חרש ושוטה. עכשיו הוא הולך לומר דיני קדימה, מי בין חרש שוטה וקטן, מי יותר חמור. היו לפניו חרש ושוטה ואחד מן הבהמה, נותנו לשוטה, אחרת לשוטה. כי חרש הוא רק סוג של שוטה. חרש הוא במצב כזה, הוא לא יכול לשמוע, לא יכלו ללמד אותו, מה שזה לא יהיה, הוא רק שוטה כמו שוטה. שוטה וקטן, גם נותנו לשוטה. יודע למה? קטן הוא מומא עובר, מיד הוא יכול להיות גדול. שוטה… שוטה הוא קטן שמעולם לא יצא מהיותו קטן. קטן, אין חילוק, נותן רשות ממשיכו, יש להם אותו דין.

פחות פחות מד׳ אמות – כשאין שום עצה

בסדר. מה אם אין לו שום עצה? כבר למדנו את כל הדברים האלה, למדנו על קושיות אחרות למדנו. אין לו בהמה, לא גוי, לא חרש, שוטה וקטן, אוי יהודי שכל כך שבור, אין לו בהמה, לא גוי, לא חרש, לא שוטה, לא קטן, כלום אין שם. אז מהלך בו פחות פחות מארבע אמות, יש את ההיתר האחר שהוא עצמו יעשה באופן שאין כאן אל תעמוד על דם רעך.

ואפילו… נראה שהפחות פחות מארבע אמות הוא היתר, זה לא רק צמצום. כן, ראינו זאת כמה פעמים, זה מפורש.

מציאה שבאה לידו

אומר הוא, “ואפילו מציאה שבא לידו”, לא תחשוב שההיתר הוא רק… נכון. אומר הרמ״א, “ואפילו מציאה שבא לידו”, זה לא רק כשלאדם יש את הכיס שלו ואת הכסף שלו, אלא אפילו הוא עכשיו מצא כסף, שבמקרה כזה לגבי דברים אחרים אומרים שזה לא נקרא חסרון כיס, על זה אין לנו רחמנות עליו. איפה למדנו זאת, חילוק בין מציאה ל… לא לא, כבר היה לנו איפשהו אחרי שבת אם אני זוכר טוב, שעל הכסף שלו אנחנו אדם בהול על ממונו, על מציאה לא כל כך רחוק, אבל אתה רואה כאן אחרת. “ואפילו מציאה שבא לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות”.

מקבילה לפרק ו׳

וגם כל הדברים האחרים האלה, כן, אפשר גם להניח על הבהמה ועל הנכרי, כן. הוא אומר, לכאורה, “אבל כל זה לאו דווקא”, הוא אומר שבפרק ו׳ עמדה הלכה דומה.

דובר 2: ואתה לא הבאת לי, בפרק ו׳ דיברנו על מציאה, אבל מה עמד שם על גוי? זה עומד בפרק ו׳? אני לא יודע.

דובר 1: “מי שאבד לו דבר”, ההלכה, אגב, זו ממש אותה הלכה, אני לא יודע למה היא לא עומדת. ההלכה עצמה עמדה כבר בפרק ו׳, “מי שאבד לו דבר”. קדשים והימים, ואם אין מועד נושא ונותן עם הנכרי להוליכו. שם הוא דיבר על הנושא של שכר שבת, על הדינים של אמירה לנכרי, שהוא יכול לשלם לו. כן. אז אומר הוא, לא רק מדובר במוכרין בכיסו, אבל מציאה ליטול לנכרי. אבל מוליך פחות פחות מד׳ אמות. זו לא סתירה. שם הוא אמר שיש היתר, הוא מדבר על עירוב.

דובר 2: לא, אבל כאן הוא אומר גם, מה שהוא אומר כאן, אפילו מציאה פחות פחות מד׳ אמות, דווקא פחות פחות מד׳ אמות, את המציאה אי אפשר לתת לגוי.

חידוש: מציאה לעומת כסף עצמו

דובר 1: אה. זה מאוד מעניין, כי הוא אומר כאן שהפחות פחות מד׳ אמות היא יותר בעל הבית מלתת לגוי. זה רק אם אין גוי. אבל לגבי מציאה אומרים אחרת, מציאה אסור לתת לגוי, אבל במציאה אפשר כן להשתמש בטריק של פחות פחות מד׳ אמות. אז זה מאוד מעניין, יוצא כך, שכשלאדם יש כסף עצמו והוא גם מצא מציאה, את הכסף עצמו הוא היה צריך לתת לגוי, ואת המציאה הוא יכל לשאת פחות פחות מד׳ אמות. מעניין.

שיטת הרמב״ם

כן, המקום משנה, בגמרא עומד שזה היתר שהחכמים לא רצו לומר, הנושא של פחות פחות מד׳ אמות. והרמב״ם כן אמר זאת, והרמב״ם אמר שזה מדובר שזה מותר רק אם אין גוי ואין עצה אחרת. כך אומר הרמב״ם.

אומר הרמב״ם, אבל הדבר, מציאה, הוא רק קודם שתבוא לידו. סליחה, המציאה היא רק אחר שתבוא לידו. קודם שתבוא לידו, הוא מצא מציאה, הוא עדיין לא קנה, אז אין את ההיתר של פחות פחות מד׳ אמות, והוא יחיד על הכל, מתירים לו, זה מתירים לו להחשיך.

דיון: מה זה “להכשיר”?

דובר 2: לא, לא, לא, להיפך, זה כסף. לא, לא, זה לא דבר כזה. עומד דבר כזה שאדם צריך ללכת עם כסף לפני שבת? איך עומד דבר כזה? הוא צריך ללכת לאכול שלוש סעודות, וזו קושיא דומה.

דובר 1: זה דומה למה שלמדנו אצל תפילין קודם, שאם זה לא מקום מסוכן, הוא יכול לעמוד שם, הוא צריך לעמוד שם. אבל אם הוא לא יכול, כשהוא לא יכול לעמוד כמצוות השבת אבידה?

דובר 2: לא, הוא לא צריך את המצווה. אם אתה רוצה את המצווה, אתה רוצה שיהיה לך, אתה צריך להכשיר אותה, אתה לא יכול לשאת בשבת. אבל אם אתה יכול, אתה חייב. אם אתה לא יכול, אם לאו, למה אתה חייב? אם הוא יכול להכשיר את המצווה?

דובר 1: מזה, מתכוונים לומר שאתה לא יכול מיד, אתה צריך לעשות משהו יותר מלהכשיר. אתה צריך לעשות פחות פחות מד׳ אמות. אתה לא יכול להכשיר, אלא אם כן אתה לא יכול להימנע מלהכשיר. אם לאו, אם אתה לא יכול להכשיר, אז נותנים לך את ההיתר שתלך פחות פחות מארבע אמות.

הדבר האחר הוא, מציאה שבאה לידו לא צריך להכשיר. אפילו אם זה מאוחר אחר הצהריים, אפשר לעשות לכתחילה את הפחות פחות מד׳ אמות. אבל קודם שבאה לידו, באופן שזה כבר להכשיר או לא להכשיר, מה שזה לא יהיה הפירוש להכשיר, הוא לא אומר מה הפירוש, או שאין זמן, או שזה מקום מסוכן, וכדומה.

מחלוקת הראב״ד

הראב״ד לא מסכים. הראב״ד אומר שזה שיבוש. הראב״ד לא סובר שאפשר לקחת פחות פחות מד׳ אמות למציאה. אז אם מישהו מוצא מציאה בשבת, הוא צריך לדעת שרק הרמב״ם מתיר. רוב הפוסקים, הראב״ד והשולחן ערוך, אחרים אומרים שאסור פחות פחות מד׳ אמות. כן, כי הם לא מסכימים עם ההלכה.

קושיא: מה זה “מציאה שבאה לידו”?

בסדר. זה מצחיק, כי מציאה שבאה לידו היא כבר שלו. מה החידוש של מציאה שבאה לידו? כי אין את אדם בהול על ממונו? אדם בהול על ממונו כי זה שלו. זה עכשיו נעשה שלו. אז הוא עדיין לא מושאל לקנות אותו. הוא עדיין לא קנה אותו. הוא עדיין לא קנה אותו. למה? הוא הולך עכשיו בדרך. באה לידו. הוא מתמודד איתה, הוא חושב עכשיו מה לעשות. באה לידו יכול לומר עכשיו, שם שהוא נמצא. אני אומר לך, הוא כבר זכה במציאה, כן? זה כבר שלו. אני שואל אותך, מה אם המציאה באה לידו יומיים לפני כן? אז תסכים שזה כבר שלו? אז כמה זמן אדם צריך להחזיק דבר שיקרא מציאה? מבין שיש בעיות מצחיקות כאן? צריך להבין. אני לא אומר שזה כל כך קשה להבין, אני רק אומר שאפשר לעשות בעיה אם רוצים.

תחילת הלכות שביתת בהמה

עד כאן הלכות מי שהחשיך בדרך

עד כאן הלכות מי שהחשיך בדרך, מה עושים בכל הדברים האלה. עכשיו אפשר ללמוד על מה בהמה מותרת לשאת. למדנו שבהמה אסורה לשאת בשבת, צריכים לדעת מהו לבוש לבהמה או תשמיש, דברים כאלה שבהמות מותרות בהם.

מעבר לנושא חדש: מה בהמה מותרת לשאת בשבת

עד כאן הלכות מי שחשיכה בדרך, מה עושים בכל הדברים האלה. עכשיו אפשר ללמוד על מה בהמה מותרת לשאת. למדנו שבהמה אסורה לשאת בשבת, צריך לדעת מהו לבוש לבהמה או תשמיש, דברים כאלה שבהמות מותרות בהם.

הלכה: מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן – הרסן צריך להתאים לבהמה

דובר 1: אומר הרמב״ם כך: מה מותר? אין זה אומר שהבהמה צריכה תמיד ללכת בלי שום דבר עליה, לא. יש דברים שהבהמה מותרת בהם. מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלא תשא הרבים. מותר לשאת את הבהמה עם דברים שקושרים אותה, יודע, מחסום או מה שזה לא יהיה, כי זה לא נקרא משא כלל, זה כמו לבוש או משהו שהוא לתועלת הבהמה.

אבל והוא שתהא ראויה לאותו הרסן, אבל צריך להיות סוג רסן שהבהמה נושאת. אז צריך להתאים. לסוס שמים שיר, לגמל שמים שמוע, שזה אפסר. לנאקה, מה שזה לא יהיה, מהי נאקה?

דובר 2: אוקיי, איזו בהמה. לאמה? אני לא יודע מה.

דובר 1: להיפך, אז שמים חטם, סוג מחסום שנקרא חטם, ועל חמור שמים סוגר.

הכלל: שמירה מעולה או שמירה פחותה – משא הוא

אבל צריך לשים את מה שמתאים לבהמה. אבל אם הוציא בהמה במתג שאינה משתמרת בו, הוא השתמש במחסום או בשמירה שאינה משתמרת, רפויה, דבר כזה שמחזיקים אותו, כן, שאינה משתמרת, כלומר, הבהמה חזקה ממנו, יכולה לברוח, כגון שקשר חבל בפי הסוס, שזה לא מספיק חזק, או במתג שאינו צריך לו אלא לשמירה פחותה ממנו, כלומר, זו שמירה חלשה מדי או חזקה מדי, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס, או שהוא שם על חתול, שם סוגר שמתאים לכלב, הרי זה משא, זה כן משא, זה כן איסור של לגרום לבהמה לשאת.

למה? שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משא הוא. כן, טוב. גם זה פשוט, זה לא עוזר כלום, סתם משא. אם זה יותר, כאילו העודף, אתה נושא את זה סתם. כן. טוב מאוד.

הלכה: לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך

האיסור וטעמו

דובר 1: הלאה, לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אסור לעשות שכמה גמלים יהיו קשורים אחד לשני, והוא ימשוך את הקשר וכל הגמלים ילכו, אפילו הוא קשרן מערב שבת אינם נשכחים בשבת.

מהו האיסור? אני חושב שהאיסור הוא משהו כי זה נראה כמו יום חול או משהו כזה.

דובר 2: אה, זה נראה כאילו הוא לוקח אותם לשוק.

דובר 1: כמו שהרמב״ם אומר, אבל אני חושב שזה זה. כן, זה לא בגלל העול, נכון? זה יותר שזה בא לכאן כי זה נוגע להלכות בהמה בבהמה.

אוקיי. אני זוכר שכתוב, הוא לא מביא כאן את הסיבה? את הסיבה האמיתית הוא לא מביא.

דובר 2: הוא לא מביא, כן, זה נראה משהו לא שבתי.

אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו – זה מותר

דובר 1: אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו. זה הוא מותר, שכולם יכניסו לתוך… לתוך צד אחד של ידו.

דובר 2: או אפילו אותו מצב של גמלים? הרבה גמלים.

דובר 1: ושיעור החבל מתחת ידו טפח. החבל שבולט, כתוב שהוא צריך להחזיק אותו ליד הבהמה.

דובר 2: אה, זה השיעור.

דובר 1: וצריך שיהיה החבל שבין פי הבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר. החבל שקושרים בפה של הבהמה צריך להיות גבוה מהרצפה.

למה? ומפני מה אמרו שלא יקשור הגמלים זה בזה? למה אסור לעשות זאת? אומר הרמב״ם, מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק למכור או להביא בהמה או להביא סחורה עמהם שם. כי זה נראה כאילו הוא מוביל קבוצת בהמות למכור או לעשות עסק, וזה יום חול. כתוב שבעצם הוא עושה זאת סתם לטובת הגמלים, שיוכלו לצאת לטיול. הוא לא עושה שום דבר לעצמו, אבל זה נראה כאילו הוא עושה דבר של יום חול.

הלכה: לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה

דיון: מהו הטעם – השמעת קול או מראית עין?

דובר 1: ומן הטעם הזה, מאותה סיבה, לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה. בהמה אסורה לצאת עם פעמון שמשמיע קול. ואפילו הוא פקוק ואינו מוציא קול, אפילו אם זה פעמון שרק נראה כמו פעמון, אבל הוא סתום מבפנים, לא משמיע קול.

אם זה משמיע קול, זה נראה כמו בהמה… זה נראה כאילו זה אסור מהשמעת קול בשבת.

דובר 2: לא, אני חושב שכששמים פעמון כזה על בהמה זה כדי למכור, לעשות רעש, שישמעו שהיא כאן. זה נראה כאילו הוא הולך לשוק. שוב, למה אסור קול? כי זה נראה כאילו הוא הולך לשוק, למכור.

דובר 1: מה ההבדל מה שזה נראה? מה שזה נראה, כששמים פעמון כזה על בהמה, זה נראה כאילו הוא מוביל אותה לשוק למכור. ומה אם זה לא משמיע קול? אם זה כן משמיע קול, אז מה? זה באמת… לא, זה כך זה נראה. אין הבדל. אני אומר כך, האיסור הוא מה שזה נראה כאילו זה הולך לשוק. אין הבדל אם זה פעמון שמשמיע קול או לא.

אני חושב שהשמעת קול היא הבעיה, כי הבהמה משמיעה קול, ואין… הבהמה לא מצווה להשמיע קול. על אדם יש סתם איסור של כלי שיר, אבל לא ידעתי שעל בהמה יש איסור.

בקיצור, זה לא דבר שבתי, לא עושים את זה.

דובר 2: אה, כן.

רשימת דברים שבהמה אסורה לצאת בהם

דובר 1: “ולא יוצאה בהמה בזוג שבכסותה” – עם המעיל שיש בתוכו פעמונים.

“ולא בחותם שבצוארה” – שכבר היה לנו גם על עבד, חותם, סימן למי הבהמה שייכת.

אותו דבר, “ולא בחותם שבכסותה” – אם לבהמה יש בגד, בקישקע, ועל זה כתוב תווית, אסור.

“ולא ברצועה שברגליה” – שכמו שלמדנו קודם, שמים גם על רגלי נשים, רצועה, שלא ילכו בצעדים רחבים. אני לא מבין למה. אוקיי.

“ולא בסולם שבצוארה” – כל הדברים האלה אסורים כי זה יכול ליפול, ויישאו את זה כך הוא מביא. נכון. “ולא בסולם שבצוארה” – זה אומר, שמים דבר כזה שהבהמה לא תסובב את ראשה, הראש יהיה קדימה.

הלכות בהמות ספציפיות

חמור במרדעת

דובר 1: “ואין חמור יוצא במרדעת” – חמור אסור לצאת במרדעת. מה זה מרדעת? זה אוכף, לא? כן, אוקיי, משהו. “אלא אם כן קשורה לו מערב שבת.”

גמל במטוטלת

“ולא יוצא הגמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו” – כשקושרים ל… על ה… על הקרס שלו, כן? לא הקרס שלו, על ההר שלו. מה זה אומר? הדבשת של הגמל, כן, הדבשת שיש לו. שם שמים לקשור לו משהו כמו כרית, אומר הוא, משהו כזה. כן. ואין יוצא בקשירה אלא אם כן היא קשורה לו בזנבו ובחוטרתו.

אז כל הדברים האלה הם כלי, או זה נראה כמו הוצאה, זה נראה כאילו סוחבים משהו, אלא אם כן זה היה מערב שבת או זה קשור היטב, או כי זה יכול ליפול. לדבשת יש שתי מילים, דבשת וחוטרת, שתיהן. אותו דבר? כן. מעניין. כן. אוקיי.

גמל עקוד יד או רגל

ולא יצא הגמל עקוד יד, הוא לא ילך עם ידיים קשורות, או עקוד רגל, מלשון עקידה, כן, לקשור יחד. גם טוב אם זה יכול ליפול. כל הדברים האלה יכולים ליפול, כמו שהיה להם, כמו באשה, כמו בבהמה, דברים שיכולים ליפול, וממילא בעל הבית יאסוף את זה, והוא יבוא לידי טלטול בשבת.

טלאים וכבשים

ואין הטלאים יוצאים בחוטים, עם חוטים, ולא ברצועות שברגליהם, לא עם הרצועות על רגליהם. הלאה, זה דומה. גם אותו דבר.

ואין הכבשים יוצאים בעגלה שתחת האליה, יש להם זנב גדול, וזה נגרר על הרצפה, זה כואב, עושים, בונים מזה פלטפורמה קטנה, עגלה קטנה.

כבשה בעץ שבחוטמה

ואין הכבשה יוצאת בעץ שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבמוחה. לכבשות שמים דבר כזה, שמים עץ באפן, כדי שזה יגרום להן להתעטש, שיתעטשו, וכך… נכנסים תולעים לתוך ראשן, וזה עולה למוח, שמים עץ כזה שיתעטשו. אסור לעשות זאת בשבת.

עגל בעול קטן

ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיקנה ויהא נוח לחרישה. העגל אסור לצאת עם העול שמניחים עליו ללמד אותו, עגל קטן שמלמדים אותו, הוא לא הולך לעשות חרישה, מלמדים אותו מכשהוא צעיר שבסוף יהיה חורש טוב. חינוך, זה מצוות חינוך על בהמה.

בהמה בסבכה

ולא תצא בהמה בסבכה. סבכה היא כיסוי על הראש שמניחין לה על פיה. אה, היתה לנו סבכה קודם גם. סבכה היא כנראה חתיכת סחורה, כן, ששמים בפה כדי שלא תישך, שלא תנשך, ולא תאכל.

פרה בעור הקופד

ולא תצא הפרה בעור הקופד. קופד הוא חיה שיש לה שיער חד מאוד, ויש עצה לפרה. לפרה יש דדים יקרים שלוקחים משם חלב. מלבד האנשים שרוצים את החלב, באים עוד בעלי חיים שרוצים ליהנות מהחלב. שמים על זה חתיכת עור חדה, דוקרנית מ… מקופד, כן, שהשרצים יברחו. אסור לשים בשבת, הם אסורים לצאת עם זה ברשות הרבים.

רצועה שבין קרניה

ולא תצא ברצועה שבין קרניה. אין הבדל אם הרצועה היא לנוי או לשמירה. מעניין, כשזה לנוי, למה לא נאמר שזה כמו בגד או תכשיט? אולי זה יכול ליפול? אוקיי.

הלכה: עז שחקוק לה בין קרניה – זה מותר

דבר אחד מותר: עז שחקוק לה בין קרניה. עז, תיש שעשו חור בין הקרניים, מותר לשים אפסר הקשור בחקק בשבת, כי זו השמירה הרגילה.

אצלנו דיברנו שמה שבא עם הבהמה לטובת הבהמה מותר. כל הדברים שמנינו כאן הם כשלבהמה יש אולי חשבון, או זה לא הסדר, או זה יכול ליפול, וכן הלאה. אבל את העז מותר.

תנאי: והוא תכוף בין קרניה – רק בעז צעירה

והוא תכוף בין קרניה. זה רק עז, עז צעירה. אבל אם לקחו על בהמה זקנה… זקנה, וזקנה מ… כן. הם מתכוונים שמא תנתח. זה יכול לקרוע את זה. זכר זקן, נטיח, עז. עז, תיש, הוא מאוד פראי. זה חבר פראי, זה תיש פראי. אז אם שמים את זה בין קרניה, הוא לא יכול לגעת. אבל אם שמים את זה בסכנה, גמל לא נוגע בזה, כלום, הברזל שגוררים, ואז האדם ירצה לאסוף את זה.

הלכה: זכרים יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם

נו. זכרים, הבהמות שהן זכרים, יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם, על איבר המין שלהם שמים חתיכת עור, שמושך בעורו, כדי שלא יעלה על הנקבות. מה שעושים הוא כדי שלא יעלה על הנקבות.

שביתת בהמה – המשך: תכשיטין וכלים שהבהמה יוצאה בהם

זכרים – עור על זכרותם ועל לבם

עז, תיש הוא מאוד פראי, אז הוא חבר פראי, הוא תיש פראי, ואז אם שמים על זה לא יכולים לגעת, אבל אם שמים את זה בסכנה, אפשר, זה הברזל שגוררים שהאנשים יאספו אותם.

נו, זכרים, הבהמות שהן זכרים, יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם, על איבר המין שלהם שמים חתיכת עור, שמושך בעורו, כדי שלא יעלה על הנקבות – עושים את זה כדי שלא יעלה על הנקבות. אז מותר.

רואים שכן, רואים שזו הטובה לבהמה. ובעור הקשור על ליבן, כדי שיפלו עליהם זאבים. על הלב של הבהמה קושרים חתיכת עור שלא יבואו זאבים פראיים ויקרעו את הלב.

מטפחות ואמריקניות – תכשיטין לנוי

וגם מותרות לצאת במטפחות עם בדים, באמריקניות, שהן מקושטות. חתיכות בד יפות ששמים לנוי על הבהמה. מותר.

רחילים – כשזנבן כשורות למעלה

ורחילים יוצאות, בהמות צעירות מותרות לצאת כשזנבן כשורות למעלה על גבן, כדי שלא יעלו עליהן זכרים. או כשורות למטה כדי שלא יעלו עליהן זכרים מותר, רק עם חוט שהשיער… כמו שהדבר מותר, הדברים שהם תועלת הבהמה, או שלא נופל בקלות ברשות הרבים שהאנשים נושאים.

הכלל: שהבהמה נהנית מזה

נראה שהכלל הוא, כל דבר, שהבהמה נהנית ממנו. אז העיקר צריך להיות עם וחוץ, מלבד מה שיכול ליפול וגזירות אחרות. אבל אם הבהמה לא נהנית, זה כמו לנשוא תכשיט. זה הרבה דברים. כך נראה.

כן, כן. כל העניינים האלה, או כן זכרים, לא זכרים, זה דבר שהבהמה רוצה, אינטרס של הבהמה. זה גם האינטרס של בעל הבית, אבל זה אינטרס של הבהמה.

מלפפות במטפחות – לשמור על השיער נקי

כן, ויוצאות מלפפות במטפחות, עטופות בחתיכות בד, כדי שיהיה שערן נקי לשמור על שיער הבהמה נקי.

עזים – דדין קשורות כדי שייבשו מן החלב

כן אומר הוא הלאה, והעזים יוצאות והדדין קשורות כדי שייבשו מן החלב. מותר לשלוח את העזים כשיש משהו חוט מונח על הדדים שיתייבש החלב.

זה רק כדי שייבשו, אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיאכל אותה לערב הרי אלו לא יצאו. כי אז זה לא טובת הבהמה, אלא זה כבר… הוא אומר שאם זה ליבש בידיים זה טוב, אבל אם זה רק לערב זה קשור חלש יותר, חוששים שיפול, ותישא את זה הלאה בשוגג שמא יבוא לידי…

חמור באוכף, סוס בזנב שועל

ואין חמור יוצא באוכף, עם אוכף, אלא אם כן קשור לו מערב שבת, ולא יצא הסוס בזנב שועל, שזה איזו סגולה, כן, הם למדו בין הדברים שזה… במעשה יש להם עוד זנב שועל, ולא בזוג שבין עיניו. וזה אולי… אני לא יודע… מרדעת למדו עוזר לחמור קצת, אז אם זה מערב שבת זה טוב, אבל האוכף הוא רק כדי לשאת.

כן, הוא אומר שבזנב שועל זה עין הרע. לשועל יש משהו לעשות עם סגולות, אני לא יודע. כן, והדברים… מי הולך לעשות עין הרע? הסוס האחר או אדם? אני לא יודע.

בהמה בקלסטר, בסנדל, בקמיע שאינה מומחה

ולא תצא בהמה בקלסטר שבאפיה, כלי שבו שמים את המזון שתלוי על הבהמה, שקית כזו. ולא בסנדל שברגליה, ולא בקמיע שאינה מומחה לבהמה. גם לא עם קמיע שאין בו מומחה, כלומר לא עזר שלוש פעמים על הבהמה.

נכון, אז רואים שהיו סגולות ממש לבהמות. כמו כל המעשיות של יהודים שבאו להסביר את הבהמה לצדיק, זה לא כל כך… רואים שזה היה מנהג ישראל. גם יש קמיעות בהמה וקמיעות אדם, זה לא אותו דבר בהמות. נכון, מה שעוזר לבהמה לא בהכרח עוזר לאדם. אני שומע.

אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה

אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה, אם לבהמה יש מכה מותר לקשור על זה משהו. ובקשורין שעל גבי השבר, לבהמה יש יד שבורה שמים משהו ליישר. ובשליא המדולדלת בה, אם הבהמה ילדה ילד, ועדיין יש שם שליה תלויה, מותר לצאת עם זה. יש דברים כאלה, או זה קורה כך, או לא יהיה חשש שמא יביאנו.

דינים בחצר – פוקק זוג, מרדעת

המשך הלכה

אחרי הלכה זו, ישנם שני דברים שמותר לעשות בחצר. למדנו קודם שישנם דברים כמו להניח זוג, פעמון, על הבהמה. אומר הוא, פוקק לה זוג שבצוארה. אם לבהמתו יש פעמון, לא יסתובב עם הפעמון, כי הוא משמיע קול. נראה שיש כאן משהו איסור, השמעת קול. אבל סותמים את הזוג, אז מותר.

בחצר, לא ב… אה, ואת הרחוב כבר למדנו קודם, הזוג ברשות הרבים אסור, כי נראה כאילו הולך למכור אותו או משהו. אבל בחצר מותר. הוא רוצה אולי לומר שהזוג אינו מוקצה או משהו, או שלא נאמר אולי לא פלוג, כי כשהוא מצלצל אסור, ואי אפשר לעשות, ואם הוא פקוק מותר.

מנושם מרדעת על החמור בשבת, כבר למדנו שאם הניחו על החמור בשבת, אסור לצאת בו. ר׳ אלעזר אומר שאפילו אם הניחו בשבת, אם הוא רק בחצר מותר, אבל להקלסתר בפיו אסור. אלו שלושה סוגים אחרים של דברים שמותר לעשות בחצר שאסורים.

שביתת עבדו – הלכה כ

כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו, כך על שביתת עבדו

נסיים עוד שלוש הלכות על עבד. ועכשיו נלמד את שביתת עבדו. למדנו עכשיו בהמה, ועכשיו נלמד על העבד.

אומר הרמב״ם, כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו.

מעניין מדוע לא התחיל בעבד. העבד לכאורה חשוב יותר, ובתורה כתוב גם קודם, ומסיימים בבהמתו. יכול להיות שיש יותר הלכות, כן.

כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו, אף על פי שהן בני דעת.

לכאורה, אדם היה יכול לחשוב, אצל בהמה, כל מה שהבהמה עושה הוא בעל הבית, כי בעל הבית גורם לו לעשות דברים. אבל העבד, ההבדל בין עבד לבהמה הוא שהעבד יכול בעצמו להבין מה רצון בעל הבית שיעשה. מדוע תהיה זו עבירה של בעל הבית?

אומר הרמב״ם, אף על פי שהן בני דעת לדעת מעצמן להניח מלאכתן, מצווה על האדון לשמרם ולמנוע אותם מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר “למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר”.

שהוא צריך באמת לנוח, לא רק שהאדם אסור להטיל עליו מלאכות, אלא המשמעות היא, אפילו אם נניח שהאדם לא אומר כלום בשבת, אלא העבד מבין בעצמו מה בעל הבית רוצה, אסור להניח לעבד לעשות. צריך למחות בו, צריך לוודא שהוא נח.

איזה עבד? עבד שמל וטבל לשם עבדות

וישנה בעיה גדולה יותר כאן, כי צריך להבין את ההלכה, לומר מיהו העבד שעליו מדברים.

אוקי, אומר הרמב״ם, “עבד ואמה שנצטוו על שביתתם”, שהעבד והשפחה יש מצווה על שביתתם, על איזה סוג עבד מדברים כאן?

אומר הרמב״ם, “הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות”. הוא מדבר על עבד כנעני, שהמצווה היא שעבד כנעני צריך למול ולטבול לשם עבדות, שהוא כגר לכל המצוות שעבדים חייבים בהם. הוא עבד שקיבל את כל המצוות כמו אישה, וקיבל את המצוות שעבדים חייבים בהם.

על עבד זה מדברים כאן, שיש עליו מצווה של שביתה בעצם. הוא צריך בעצמו לשמור שבת, הוא הרי יהודי. בסך הכל יש עוד מצווה לבעל הבית, מצווה לשמור על עבדו ולא להניח לו לעשות מלאכה.

אומר הספר דברים, “לדעת מעצמן” כוונתו לומר גם לחובת עצמן, אפילו לעצמם. בוודאי, הרמב״ם לא אומר עבור מי הוא עושה המלאכה. לאדון יש חיוב לוודא שעבדיו אינם עושים שום מלאכה. לא אמור להיות שהעבדים יש להם בעצמם איסור גם.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד – איזה עבד?

הראב״ד דווקא, נראה, הראב״ד אומר שהוא לא מבין, הוא אומר, “עבד שמל וטבל לשם עבדות” הוא יהודי. מה ענין האדון?

אומר הראב״ד, לא, העבד הוא דווקא גוי, גר תושב. מה זה שבת רק מילתא בעלמא? לא, יש איסור דאורייתא אם הם עושים לצורכו, כך הראב״ד. אם הם עושים לצורך עצמן, מותר להם לעשות מה שירצו, הם עדיין גויים.

אבל הראב״ד טוען שיש איסור נוסף מהתורה שליהודי יש עבד שהוא גוי, שעדיין לא מל וטבל, שלא יעשה שום מלאכה לבעל הבית.

אבל לפי הרמב״ם זה דבר אחר, כמו תוכחה. לאדון יש מצווה נוספת מיוחדת לא להניח לעבדיו היהודיים, לעבד כנעני היהודי שלו אפשר לקרוא לו, לעשות מלאכה בשבת.

שתי מחלוקות בין רמב״ם וראב״ד

ישנן שתי מחלוקות בין הרמב״ם והראב״ד.

האם, כאשר העבד עושה לעצמו, זו המצווה של בעל הבית. לפי הראב״ד, אולי יש מצווה של הכרח, כמו מחאה, שכל אדם שרואה יהודי עובד עבודה זרה יש מצווה למחות בו. החיוב לא עולה על האדון.

מספר שתיים, השאלה, מה קורה עם עבד שעדיין אין לו דין כמו עבד יהודי?

עבדים שלא מלו ולא טבלו

לפי הרמב״ם, הרמב״ם אומר בפירוש, הרמב״ם יאמר, אבל לפי הראב״ד הוא אומר שזה האיסור של שביתת עבדו.

אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלו כבני שבע מצוות שנצטוו בני נח בלבד. כי זה כבר למדנו, שיהודי אסור להחזיק עבד שאינו מקבל עליו שבע מצוות. הוא צריך לגרשו, הוא צריך להרגו, למדנו בהלכות עבודה זרה. להפך גר תושב.

עבד כזה שלא נימול, כי הוא ערל, כי אסור לו אחר כך את הדברים, אומר הראב״ד, תדע, מקבלים אותו גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג. כל העבדים אחר כך שאין עוד מצוות, ומחויב רק בשבע מצוות בני נח, אומר הוא, שביתת בהמתו אינו שייך, כלומר שביתת עבדו, לפי הראב״ד אין דבר כזה בזמנינו.

כן, לפי הראב״ד. אומר הראב״ד, הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת. גר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת, כי הוא מחויב רק בשבע מצוות, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר.

קושיית הראב״ד: מיהו ה״גר” בפסוק?

הוא בא עם קושיה. הרמב״ם אומר כך, לפי הראב״ד הוא מבין, הוא לא מדבר על ראב״ד, הוא מדבר על גר עכשיו, לא על עבד. אה, זו טעות. כשנאמר גר, לא עבד, גר.

שואל הראב״ד, מיהו הגר שעליו מדברים שהוא צריך גם לנוח? אם הוא גר צדק, הרי הוא יהודי. אם הוא גר תושב, הרי עכשיו אמרנו לפי הראב״ד שמותר לו לעשות מלאכה.

הוא אומר רק שגר תושב שהוא עבד לישראל, שזה יהיה חידוש חדש. אבל הוא הרי גוי, מיהו הגוי שצריך איסור נוסף?

תירוץ הרמב״ם: גר תושב שהוא שכיר של ישראל

אומר הרמב״ם, מדברים על גר תושב שהוא לקוט שכיר של ישראל. מדברים על גר תושב שעובד ליהודי.

מה זה לקוט שכיר? זו שפה מקובלת של… זה פועל יומי, אני לא יודע. ראיתי זאת במקומות אחרים, עדיין לא למדתי זאת.

גר תושב שלקוט שכרו של ישראל

לפי הרמב״ם היה צריך לענות שגר תושב שהיה עבד לישראל שצריך להיות איסור נוסף, אבל מיהו הגוי שצריך את האיסור הנוסף?

לפי הרמב״ם הוא אומר, מדברים על גר תושב שלקוט שכרו של ישראל, מדברים על גר תושב שעובד ליהודי. מה זה לקוט שכרו? זו לשון קשה, זה אומר שהוא פועל יומי? אני לא יודע. אני לא יודע, אראה זאת עוד במקומות אחרים, אראה זאת עוד. שכירות ולקוטות הוא אומר, אלו שני מיני אופנים שכירות, ואופן לקוטות, זה כמו אריסות, שהוא יכול ללכת ללקט מהשדות, אני לא יודע.

כמו בן אמתך, שגר תושב יש לו דין כמו בן אמתך שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת. שגר תושב שמותר לעשות מלאכות לעצמו, מותר לו רק לעשות כשהוא בחיים פרטיים, אבל אם יש לו עסקה עם יהודי, אסור לו לעשות שום מלאכות ליהודי, אפילו באופן שאין איסור אמירה לעכו״ם? אני לא יודע, לא ברור לי.

האם זה איסור גדול יותר מאמירה לעכו״ם רגילה? כי רוב מלאכות מותר לגוי לעשות, או שהאופן שהגוי מבין הוא חמור יותר מאמירה לעכו״ם רגילה, לכאורה.

ההבדל בין גר עבדו לגר תושב שאינו עבד

זה אפילו אם הוא גר עבדו, הוא אסור לעצמו, אם הגוי הוא עבדו מותר לו לעשות לעצמו. נכון, זה מה שהרמב״ם מבהיר, הוא אומר שגר תושב, כלומר גוי שקיבל את שבע מצוות בני נח, מותר לעשות מלאכות לעצמו. האיסור שביתת עבד הוא רק כשהעבד עושה… האדון לא יצווה, אבל גם הוא לא יעשה עבורו מלאכה.

זה אומר עוד דבר, אסור לו לעשות, אם גר תושב למשל, או גוי עני, אסור לעשות שום מלאכה ליהודי, אבל על מה בדיוק מדברים כאן? לא ברור.

הוא מביא כאן שיש מחלוקת האם גר תושב שאינו עבד, האם מותר לו לעשות מלאכה ליהודי. אולי כתוב ברמב״ם, לא ברור, כתוב בהגהות, יכול להיות שזה דין נוסף של עבד. לפי הרמב״ם נראה שזה אותו דבר, הגוי הוא גר תושב שהיה עבד.

סיום

אוקי, עד כאן פרק כ׳ שלמדנו שביתת בהמה ושביתת עבד. כן? נהדר, כן.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbos Chapter 20 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Lecture Notes — Rambam Hilchot Shabbat, Chapter 20

Halacha 1: Rest of Animals on Shabbat — Prohibition of Carrying Loads, Leading Animals, and the Lav of “Lo Ta’aseh Kol Melacha… U’vehemtecha”

The Rambam’s Words

“It is forbidden to take out a load on an animal on Shabbat, as it says ‘lema’an yanuach shorcha vachamorcha’ (so that your ox and donkey may rest) — both your ox and donkey and all animals, beasts, and birds. And if the animal carried, even though he is commanded regarding its rest, he does not receive lashes because it was removed from the category of a positive commandment. Therefore, one who leads his animal on Shabbat — is exempt.”

The Rambam says further that the lav of “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” does not speak of the rest of the animal (i.e., that the animal itself should rest), but rather of a person who does melacha with his animal — such as plowing — which is the rest of man, not the rest of the animal.

Explanation

There is a positive commandment that a Jewish animal (beast, bird — all types) should rest on Shabbat. The source is “lema’an yanuach shorcha vachamorcha” — a language of a positive commandment. Because it is only a positive commandment (not a lav), one is exempt from lashes if one transgresses. “Mechamar” — one who walks with and leads his animal that is carrying a load — is also exempt. The lav of “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” speaks of a case like plowing, where the person himself does melacha with the help of the animal, and this is the rest of man, not the rest of the animal.

Novel Points and Explanations

1) Why doesn’t the Rambam count the rest of animals as a separate positive commandment in the enumeration of mitzvot?

The rest of animals is clearly a commandment from the Torah — why doesn’t the Rambam count it as a separate positive commandment? Commentators try to say that the rest of animals is included in the general positive commandment of “tishbot” — i.e., “tishbot” includes not only that you should rest, but also that your animal should rest. But in any case, it is essentially a separate law of rest that applies to the animal.

2) “Shorcha vachamorcha” — not specifically, includes all animals, beasts, and birds

“Shorcha vachamorcha” is not specifically ox and donkey, but includes all types — animals, beasts, and birds. The Rambam doesn’t list “fish” here, but later in the chapter he brings explicitly that there is also rest for fish. The answer: it’s simply less practically relevant — because it’s rare that one finds a way to do melachot with fish.

3) The distinction between “taking out a load on one’s animal” and “mechamar”

The Rambam says two things: First, “it is forbidden to take out a load on the animal” — he places a load on the animal. Second, “one who leads his animal” — he walks with it, he leads it, he accompanies the animal. This is not a repetition of the same law, but a greater novelty: even with “mechamar,” where the person does do some action (he walks with it, he leads it), he is still exempt because it is only a positive commandment.

4) “Exempt” — exempt but forbidden, but here from the Torah?

The great principle is that “exempt” in Hilchot Shabbat means “exempt but forbidden” (rabbinically). But here it doesn’t fit smoothly, because taking out a load on one’s animal is forbidden from the Torah (positive commandment)! The distinction: the essence of taking out a load on one’s animal — this transgresses a positive commandment from the Torah. But the fact that the person walks with it (mechamar) — this itself is perhaps only rabbinically forbidden, because the small action of mechamar is not considered an action. If it were a lav, perhaps mechamar would be different, but because it is only a positive commandment, mechamar is only rabbinical.

5) Perhaps there are two separate prohibitions — a positive commandment on the rest of the animal, and a separate rabbinic prohibition on mechamar

Perhaps there is a positive commandment from the Torah that the animal should rest (taking out a load), and in addition a separate rabbinic prohibition on being mechamar. The novelty of the Rambam: a person might have thought that with taking out a load he is exempt because he doesn’t do any action — but with mechamar, where he does do an action, he should be liable. The Rambam comes and says: no, even mechamar is exempt, because it’s not a lav at all — it’s only a positive commandment, and even a “lav she’yesh bo ma’aseh” doesn’t help when it’s not a lav at all.

6) The lav of “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” — speaks of the rest of man, not the rest of the animal

It says explicitly in the Ten Commandments “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” — a lav! Why does the Rambam say there is no lav on the rest of the animal?

The Rambam answers: the lav of “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” does not speak of the rest of the animal (that the animal itself should rest). It speaks of a case like plowing — where the person himself does melacha with the help of his animal. This is the rest of man, not the rest of the animal. The novelty of “u’vehemtecha” is: you shouldn’t think that because you do it with an animal it’s not like you’re doing it — no, “atah u’vehemtecha” means that you are plowing, you are transgressing with stoning. The animal is like a “power tool” — a strong implement, the person stands and leads the animal, he tells it where to go, he stands over with the plow — but this means that the person is plowing.

7) The distinction between “plowing with an animal” (= rest of man) and “animal carries a load” (= rest of animal)

The fundamental distinction: with plowing — the person does melacha, the animal is only a tool, he transgresses with stoning like any melacha. With taking out a load on an animal — the animal does it itself, the person doesn’t do it, it’s only a positive commandment of the rest of the animal. The lav of “u’vehemtecha” doesn’t come to say a new thing that the animal itself shouldn’t work — it comes to say that when you work with an animal, it also means you are working.

8) No lashes even for the separate lav of “u’vehemtecha”

A person might think that if he plows with his animal, he at least receives lashes for the lav of “u’vehemtecha” in cases where there is no stoning (for example, defective warning). The Rambam says no — this is a “lav she’nitan le’azharah le’mitat beit din”: since the same lav also includes stoning-cases (plowing on Shabbat), one never receives lashes for it, even when stoning is practically not applicable.

9) Question: Why does one need to say this at all?

The verse “lo ta’aseh kol melacha… atah u’vehemtecha” is one verse, not two separate lavim. The Rambam doesn’t count it as a separate lav. If so, why would one even need to mention that one doesn’t receive lashes? It’s the same lav as all desecration of Shabbat! The answer: “atah u’vehemtecha” is not a new lav, but a novelty in the laws of plowing — to reveal that working with an animal is also attributed to the person.

Dispute Among Rishonim in Understanding the Rambam — Ramban vs. Maggid Mishneh

The Rambam’s Words

(Continuation of Halacha 1 — the lav of “u’vehemtecha” and mechamar)

Novel Points and Explanations

1) The Ramban’s understanding:

Mechamar according to the Rambam is not a Torah lav — only a prohibition of a positive commandment (or rabbinic). Therefore, when the Rambam says “lo shena talash et ha’esev” it must speak of plowing (where the person actually does melacha together with the animal), not of mechamar. A great distinction between plowing (person does together with animal = stoning) and mechamar (animal does, person encourages = only positive commandment/rabbinic).

2) The Maggid Mishneh’s understanding:

The Rambam means that mechamar is indeed a Torah lav, just such a lav that one doesn’t receive lashes. Why? Because the same verse “lo ta’aseh kol melacha… u’vehemtecha” includes both plowing and mechamar. Since in the same verse there is also stoning (for plowing), it is a “lav she’nitan le’azharah le’mitat beit din” and one doesn’t receive lashes even for mechamar.

3) The distinction between the two understandings:

According to the Ramban there is a great distinction between plowing and mechamar. According to the Maggid Mishneh, plowing and mechamar are both in the same verse, both similar — both are about how the person does melacha together with his animal. Only plowing = stoning, mechamar = lav (without lashes). But even according to the Maggid Mishneh the distinction remains: plowing has a ma’aseh, mechamar has no ma’aseh.

4) Mechamar — lav she’ein bo ma’aseh

The fundamental reason why mechamar cannot have stoning/lashes (even according to the Maggid Mishneh) is because hotza’ah is a light melacha — the person does nothing physical, he only walks next to the animal. This is a lav she’ein bo ma’aseh — without an action, beit din cannot give lashes (Rabbi Yochanan’s principle).

5) Question: If the person himself placed the package on the animal, and afterwards he is mechamar — is he then liable?

Placing on is one thing (but which melacha is that?), and the carrying is done by the animal, not the person. The person’s role remains mechamar — which is fundamentally different from plowing in the sense that with plowing the person does an action, with mechamar not.

Laws of Lending, Renting, Selling a Large Animal to a Non-Jew

The Rambam’s Words

“It is forbidden for a Jew to lend or rent a large animal to a non-Jew so that he not do work with it on Shabbat, for he is commanded regarding the rest of his animal.”

“The Sages forbade selling a large animal to a non-Jew, a decree lest he lend it or rent it.”

“And if he sold, they fine him up to ten times its value.”

Explanation

The commandment of the rest of one’s animal means not only that you yourself shouldn’t work with your animal — also when a non-Jew works with your animal you are transgressing. Therefore, one may not lend or rent a large animal to a non-Jew. Even selling — where the animal becomes the non-Jew’s property — the Sages forbade, a decree lest he lend it or rent it. If he sold, they fine him up to ten times the price — he must buy it back.

Novel Points and Explanations

1) Three levels of decree:

(1) Melacha with one’s own animal = from the Torah (positive commandment); (2) lending/renting to a non-Jew = forbidden (positive commandment/rabbinic); (3) selling = rabbinic decree upon a decree.

2) Shevurah — a broken animal:

Even a broken animal (that one can no longer plow with) may not be sold — a decree lest he fix it, we fear he will heal it.

3) Sarsur — selling through a broker:

“It is permitted to sell through a broker, for a broker does not lend or rent.” The broker’s job is only to sell, he has no connection to lending/renting. Therefore, the reason for the decree falls away.

4) Horse — permitted to sell:

“It is permitted to sell a horse, for a horse stands only for riding.” A horse serves only for riding, not for work (plowing, pulling packages). Riding is not forbidden from the Torah because chai nosei et atzmo — a living creature carries itself, therefore riding on a horse is not hotza’ah. Even if riding is rabbinically forbidden, it’s not a Torah prohibition, therefore one may sell a horse.

5) One suspected of selling to non-Jews:

“And just as it is forbidden to sell to a non-Jew, so it is forbidden to sell to a Jew who is suspected of selling to non-Jews.” The prohibition extends to a second level — even selling to a Jewish broker (middleman) who will sell it further.

6) Why such stringencies on a positive commandment?

It is suggested that perhaps there is an additional reason — not only “lema’an yanuach” (that the animal should rest), but also a connection to idolatry (one may not sell lifnei eideihem ule’achar eideihem). Idolatry brings great stringencies.

Selling a Cow for Slaughter, Small Animals, Large Beasts

The Rambam’s Words

“It is permitted to sell them a cow for slaughter and he slaughters it before him, but he should not sell generally, even a fattened ox, lest he delay it and work with it.”

“A place where they were accustomed to sell small animals — they may sell, a place where they were accustomed not to sell — they may not sell.”

Explanation

One may only sell a cow when the non-Jew slaughters it right before him. But to sell generally — even a fattened ox that usually stands for slaughter — is forbidden, because perhaps the non-Jew will not slaughter it immediately and will meanwhile work with it on Shabbat. Small animals (like sheep/goats) are different from large animals, because one doesn’t do as many melachot with them — therefore it depends on the local custom.

Novel Points and Explanations

1) Chayah gasah (large wild beasts) have the same law as large animals — everywhere they may not sell.

2) Lending/renting small animals: The Rambam doesn’t say it clearly. The Beit Yosef brings from poskim that apparently all the leniencies (local custom for small animals, fattened ox for slaughter) are only for selling — which is a second-level prohibition. But for renting one may truly not, because renting is stricter (because the animal remains yours).

One Who Was Overtaken by Darkness on the Road — Using an Animal, Non-Jew, Deaf-Mute, Imbecile, and Minor

The Rambam’s Words

“One who was overtaken by darkness on the road and did not have a non-Jew with him to take his purse” — if he has an animal, he may “place his purse on it while it is walking,” and “when it wants to stop” he should take it off, “so that it not stand with his purse on it, so that there be neither akirah nor hanachah.”

“But it is forbidden for him to lead it even with voice as long as his purse is on it, so that he not be mechamar on Shabbat.”

Explanation

When someone got stuck on the road erev Shabbat with his purse, and there is no non-Jew, he may place the purse on the animal while it is walking, but must take it off when it stops — so that there is no akirah ve’hanachah by the animal. Even in this special case where it was permitted to place the purse, he may not lead/encourage the animal — not even with voice — because this is mechamar on Shabbat.

Novel Points and Explanations

1) The mechanism: The person makes the akirah (placing on) when the animal is walking, and takes off before it stops — therefore the animal has neither akirah nor hanachah. When he takes it off from the animal, he must remain standing — he may not continue walking with the purse in hand (because that would be hotza’ah).

2) Difficult question on the prohibition of mechamar here: If the animal doesn’t do akirah ve’hanachah (because he takes off the purse before it stops), what is the prohibition of mechamar? Mechamar usually speaks when the animal does an actual hotza’ah! Two possible answers: (1) Perhaps mechamar itself is a prohibition — because the person makes as if the akirah by telling the animal to go/stop; (2) Perhaps this is rabbinic — because it looks like one is working with his animal, even if technically there is no hotza’ah. This is a difficult problem that the commentators also haven’t clearly addressed. The Beit Yosef himself doesn’t have a clear answer.

3) Rabbinic decree — not to give an animal to a non-Jew:

“It is a rabbinic decree that a Jew not leave an animal with a non-Jew.” One doesn’t first use the advice of giving the purse to a non-Jew (instead of placing it on the animal) because it is a rabbinic decree that one should not leave an animal with a non-Jew. The advice of akirah/hanachah with an animal is only when there is no non-Jew.

Laws of Priority: Animal, Non-Jew, Deaf-Mute, Imbecile, and Minor

The Rambam’s Words

The Rambam says one should first give to a non-Jew before using the animal. “If he had before him a deaf-mute, imbecile, and minor” — one should rather place on the animal than give to them, “because they are Jewish people.” “If he had before him a deaf-mute and imbecile — he gives it to the imbecile. Imbecile and minor — he gives it to the imbecile.”

Explanation

The non-Jew is easier than the animal; deaf-mute, imbecile, and minor are stricter than the animal; the imbecile is easier than the deaf-mute, and easier than the minor.

Novel Points and Explanations

1) Why is a non-Jew easier than an animal?

An animal is a Jewish animal — the rest of one’s animal is a law that can be from the Torah, while amira le’nochri is always only rabbinic. Therefore, the animal is stricter. Even though both are rabbinic prohibitions — with an animal there is a way for it to be from the Torah, but with a non-Jew it is never from the Torah. Therefore, one first lets the non-Jew.

2) Deaf-mute, imbecile, and minor — “Jewish people”:

Although they are exempt from mitzvot, they are Jews, and one may not do melacha through them. The principle: if there is rest of animals, there is certainly rest of deaf-mute, imbecile, and minor — they are more important than an animal. He has a mitzvah regarding the rest of his son, but not a mitzvah regarding the rest of non-Jews.

3) Deaf-mute vs. imbecile:

A deaf-mute is only a type of imbecile — he cannot hear, one couldn’t teach him. He is “somewhat imbecile like an imbecile” — but still one rather gives to an imbecile.

4) Minor vs. imbecile:

A minor is a “passing defect” — he will soon grow up. An imbecile is like “a minor who never stopped being a minor.” Therefore, the imbecile is easier.

Less Than Four Amot — When One Has No Other Option

The Rambam’s Words

If one has no animal, no non-Jew, no deaf-mute, imbecile, or minor — “he walks with less than four amot.”

“And even a found object that came into his hand — he walks with it less than four amot.”

Explanation

The last resort is that he himself carries, but stops every less than four amot. The leniency applies not only to his own money, but even to a found object that he just found.

Novel Points and Explanations

1) Less than four amot is a leniency, not just a restriction — this is explicit.

2) Distinction between found object and one’s own money:

In other laws it is said that a found object is not a financial loss — one doesn’t have as much compassion. But here we see differently — a found object also gets this leniency.

3) A remarkable distinction:

With one’s own money — one must first give to a non-Jew, and only if there is no non-Jew may one use less than four amot. But with a found object — one may not give to a non-Jew, but one may use less than four amot. This means: if a person has both — his own money and a found object — the own money he gives to the non-Jew, and the found object he carries less than four amot.

4) Chapter 6 parallel:

In Chapter 6 there is already a similar law (“one who lost something”) regarding payment on Shabbat and amira le’nochri. There it says that a found object cannot be given to a non-Jew, but one can walk less than four amot. This is no contradiction — they are two separate laws.

5) The Rambam’s position regarding less than four amot:

In the Gemara it says that the Sages did not want to state the leniency of less than four amot. The Rambam did state it, but with a limitation: only if there is no non-Jew and no other option.

6) Found object that came into his hand vs. before it came into his hand:

The Rambam distinguishes: After it came into his hand (he already has the found object) — one may use less than four amot, even initially. Before it came into his hand (he has not yet acquired it) — there is no leniency of less than four amot. Then they let him wait until dark (wait until after Shabbat). “Lehachshir” means: if he can make it kosher (i.e., he can get it without desecrating Shabbat), he must. Only if he cannot make it kosher, then he gets the leniency.

7) Ra’avad’s dispute:

The Ra’avad says this is an error — he holds not that one can use less than four amot for a found object. In practice: only the Rambam permits less than four amot for a found object. Most poskim (Ra’avad, Shulchan Aruch, others) say one may not.

8) Question on “found object that came into his hand”:

A found object that came into his hand is already his — he already acquired it. What is the novelty that it’s still called a “found object”? The answer: there is no “adam bahul al mamono” — he is not yet so attached to it. But this creates “funny problems”: how long must a person have something for it to still be called a “found object” and not “his”?

What an Animal May and May Not Carry on Shabbat — Meteg Ve’resen

The Rambam’s Words

“It is permitted to pull the animal with a meteg ve’resen… provided it is suitable for that resen. Horse — shir, camel — afarsar, naakah — chotem, donkey — soger. But if he took out an animal with a meteg that it is not guarded with… such as tying a rope in the horse’s mouth… or with a meteg that it doesn’t need but for a lesser guarding than it, such as taking out a donkey with a horse’s shir… this is a load. For all excessive guarding or lesser guarding is a load.”

Explanation

One may lead an animal with a resen/meteg that fits it. Each animal has its own type of resen. But if the resen is too weak (the animal can escape) or too strong (more than it needs), this is a load.

Novel Points and Explanations

1) The principle: excessive guarding or lesser guarding — is a load.

Not only too weak guarding (which is useless), but also too strong guarding (which is excessive) is considered a load. The logic: the excessive part of the guarding is simply a burden that the animal carries unnecessarily. Example: a donkey with a horse’s shir — this is too strong for it, therefore the excessive part is a load.

One Should Not Tie Camels to Each Other and Pull

The Rambam’s Words

“One should not tie camels to each other and pull… because it appears like one taking them to market to sell or to bring merchandise with them there.”

“But he may bring the ropes into his hand.”

Explanation

One may not tie a group of camels one to another and pull them. The reason: it looks like one is taking them to market to sell — a weekday activity. One may hold all the ropes of several camels in one hand.

Novel Points and Explanations

1) The prohibition is not about load or hotza’ah, but about marit ayin — it looks like a weekday activity.

2) Measure of the rope: The rope that hangs out from the hand may not be more than a tefach, and the rope between the animal’s mouth and the hand must be higher than the ground a tefach — so it shouldn’t look like it’s dragging.

The Animal Should Not Go Out with a Bell on Its Neck

The Rambam’s Words

“The animal should not go out with a bell on its neck even if it is plugged and doesn’t make sound.”

Explanation

An animal may not go out with a bell on its neck, even if it is plugged and doesn’t make sound.

Novel Points and Explanations

1) Is the prohibition because making sound on Shabbat (like musical instruments), or because it looks like one is going to market? The Rambam’s language “u’min ha’ta’am hazeh” connects it with the same reason as camels — appears like taking to market. This explains why even a plugged bell (without sound) is forbidden — because the appearance itself is the problem.

2) With a person there is a prohibition of musical instruments, but with an animal the main reason is the marit ayin of market.

List of Things an Animal May Not Go Out With

The Rambam’s Words

“And not with a bell in its covering, and not with a seal on its neck, and not with a seal in its covering, and not with a strap on its legs, and not with a ladder on its neck…”

Explanation

Bell in its covering — bells in the animal’s blanket.

Seal on its neck / in its covering — a sign/label of whom the animal belongs to (similar to a seal on a slave).

Strap on its legs — a strap on the feet (to limit stride).

Ladder on its neck — a device on the neck so the animal won’t turn its head.

Novel Points and Explanations

1) The general reason for all: it might fall off, and the owner will pick it up and come to carrying four amot in the public domain. This is the same principle as with a woman with jewelry that might fall off.

2) With strap between its horns — there is no difference if it’s for beauty or for guarding, both are forbidden. When it’s for beauty, why shouldn’t we say it’s like jewelry? The answer: it might fall off.

Donkey with Mardaat / Ukaf

The Rambam’s Words

“A donkey does not go out with a mardaat unless it was tied to it from erev Shabbat.”

“A donkey does not go out with an ukaf unless it was tied to it from erev Shabbat.”

Explanation

A donkey may not go out with a saddle blanket (mardaat) or saddle unless it was tied from erev Shabbat.

Novel Points and Explanations

A mardaat (blanket) is different from an ukaf — a mardaat helps the animal (warmth), but an ukaf is only for carrying (for the person’s benefit).

Camel with Metutelet

The Rambam’s Words

“And the camel does not go out with a metutelet hanging from its hump or its tail… and it does not go out tied unless it is tied to its tail and its hump.”

Explanation

A camel may not go out with a pouch hanging from its hump (deveshet) or tail, unless it is well tied at both — tail and hump (choteret).

Novel Points and Explanations

Deveshet and choteret are both words for the camel’s hump.

Camel with Bound Hand or Bound Foot

The Rambam’s Words

“And the camel should not go out with bound hand or bound foot.”

Explanation

A camel should not go out with bound hands or feet (from the language of akeidah). The reason: it might fall.

Lambs, Sheep, Calves — Specific Prohibitions

The Rambam’s Words

“And lambs do not go out with threads or with straps on their legs.”

“And sheep do not go out with a wagon under the tail.”

“And the ewe does not go out with wood that they place in her nose so she will sneeze and the worms in her brain will fall out.”

“And the calf does not go out with a small yoke that they place on its neck so it will get used to it and be easy for plowing.”

Explanation

– Lambs may not go out with threads or straps.

– Sheep have a large heavy tail (alyah) that drags, one makes a small wagon under it — may not on Shabbat.

– One places a piece of wood in the sheep’s nose so it will sneeze and expel worms from its brain — forbidden on Shabbat.

– A young calf that one is training to plow with a small yoke, may not go out with it on Shabbat.

Novel Points and Explanations

With the calf: this is a type of “education” for an animal — one accustoms it from youth to carry a yoke so it will later be a good plower.

Sevachah, Or HaKufad

The Rambam’s Words

“It should not go out with a sevachah.”

“The cow should not go out with the skin of the kufad.”

Explanation

Sevachah — a net on the mouth so the animal won’t bite and won’t eat.

Or hakufad — a cow has valuable udders, and other animals also want benefit from the milk. One places a prickly skin of a kufad (porcupine/hystrix) on the udders, so vermin will flee — forbidden on Shabbat.

Goat with a Groove Between Its Horns

The Rambam’s Words

“A goat that has a groove carved between its horns may place a halter tied in the groove on Shabbat.”

Explanation

A goat that has a carved-out place between its horns, one may place a resen there, because this is the regular guarding for such a goat.

Novel Points and Explanations

1) This is only with a young goat that is “techuf bein karneha” — the horns are close together, the resen sits well.

2) With an old goat (zekenah) or a natiach (a butting goat) — it is forbidden, because shema tenatach — it can tear it off, it falls down, and the person will pick it up. A goat is a “wild character” — very wild, and can easily tear off

the resen.

Males Go Out with Leather Tied on Their Maleness

The Rambam’s Words

“Males go out with leather tied to them on their maleness so they won’t mount the females; and with leather on the heart so wolves won’t fall upon them.”

Explanation

Male animals may go out with a piece of leather on their maleness (so they won’t mount the females), and with a piece of leather on the heart (so wolves won’t attack).

Novel Points and Explanations

The principle: Everything that is for the benefit of the animal — to protect it, to help it — is permitted. This is the foundation for why all these things are permitted: it is in the interest of the animal, not only of the owner. Even when the owner also has benefit from it, the main thing is that it’s a benefit for the animal.

Ewes with Tied Tails

The Rambam’s Words

“Ewes go out when their tails are tied upward on their backs so that males won’t mount them.”

Explanation

Young sheep may go out with their tails tied up, so males won’t mount them.

Novel Points and Explanations

This is again the same principle — it is for the benefit of the animal. The condition is that it should be well tied so it doesn’t fall off (because if it falls off, the person will pick it up and carry it).

Goats with Tied Udders

The Rambam’s Words

“Goats go out with their udders tied so they will dry up from the milk, but if he tied them so the milk won’t come out until he eats it in the evening — these should not go out.”

Explanation

Goats may go out with tied udders so the milk will dry up (for the benefit of the animal). But if one ties them to save the milk until evening — one may not.

Novel Points and Explanations

1) The distinction is clear: when it is for the benefit of the animal (drying up) it is permitted; when it is for the benefit of the owner (saving milk) it is forbidden.

2) Moreover, when it is only “until evening” it is more weakly tied, and we fear it will fall off and the person will carry it — lest he come to prohibition.

Horse with Fox Tail, Bell Between Its Eyes

The Rambam’s Words

“And the horse should not go out with a fox tail or with a bell between its eyes.”

Explanation

A horse may not go out with a fox tail (a segulah against the evil eye) or a bell between the eyes.

Novel Points and Explanations

The fox tail is a segulah against the evil eye — it is asked: who gives evil eye to a horse, other horses or people? It remains unclear.

Kelaster, Sandal, Kameia

The Rambam’s Words

“And an animal should not go out with a kelaster in its nose, or with a sandal on its foot, or with a kameia that is not proven for animals.”

Explanation

An animal may not go out with a feeding device hanging on it, not with shoes, not with a kameia that is not proven (hasn’t helped three times for animals).

Novel Points and Explanations

We see that there was a practice of kameiot for animals. But a kameia that is proven for people is not automatically proven for animals — it must be proven specifically for animals. This shows that animal-kameiot were treated as a separate category.

Wound, Break, Afterbirth — Permitted

The Rambam’s Words

“But it may go out with a bandage on the wound, and with bindings on the break, and with afterbirth hanging from it.”

Explanation

An animal may go out with a bandage on a wound, with a splint on a break, and with afterbirth (placenta) still hanging.

Laws in a Courtyard — Plugging a Bell, Mardaat

The Rambam’s Words

“He may plug the bell on its neck (in a courtyard).”

Explanation

In a courtyard one may plug the bell on the animal’s neck (so it won’t ring).

Novel Points and Explanations

1) In the public domain one may not go out with a bell (it looks like one is going to sell). In a courtyard one may — but only when it is plugged.

2) The novelty: one shouldn’t say “lo plug” — that because a ringing bell is forbidden, a plugged one should also be forbidden. No — a plugged bell is permitted in a courtyard.

3) A mardaat that one placed on Shabbat on the donkey — in a courtyard one may (according to Rabbi Elazar), but not in the public domain.

Halacha 20: Rest of One’s Slave — The Foundation

The Rambam’s Words

“Just as a person is commanded regarding the rest of his animal on Shabbat, so he is commanded regarding the rest of his slave and maidservant, even though they are intelligent and act on their own understanding.”

Explanation

Just as a person is obligated that his animal should rest, so he is obligated that his slave and maidservant should rest — even though they are intelligent and can understand on their own.

Novel Points and Explanations

1) The great novelty: With an animal it is simple that everything it does is the owner’s responsibility, because it has no understanding. But with a slave — he is intelligent, he understands on his own what the owner wants. One might have thought that when the slave does melacha on his own, this is not the owner’s transgression. The Rambam comes and says: no — “the master is commanded to guard them and prevent them from doing melacha on Shabbat.” The owner must actively protest and ensure that the slave rests.

2) The verse is “lema’an yanuach shorcha vachamorcha veyinafesh ben amatcha veha’ger” — the slave must actually rest, not only that the owner may not make him work. “Le’da’at atzman” also means “le’chovat atzman” — even for themselves.

Which Slave — Dispute Between Rambam and Ra’avad

The Rambam’s Words

“The slave and maidservant who are commanded regarding their rest are slaves who were circumcised and immersed for the purpose of slavery and accepted the mitzvot that slaves are obligated in.”

“Slaves who were not circumcised and not immersed — these are like the children of the seven commandments that the children of Noah were commanded in alone.”

Explanation

The slave of which we speak is a Canaanite slave who had circumcision and immersion for the purpose of slavery — he took upon himself all mitzvot like a woman. He is in a certain sense a Jew. Slaves who did not have circumcision/immersion — they have only the law of Bnei Noach.

Novel Points and Explanations

1) Dispute 1 — when the slave does melacha for himself:

Rambam: The master has a special mitzvah to ensure that his Jewish Canaanite slave doesn’t do any melacha — even for his own needs.

Ra’avad: A slave who was circumcised and immersed is a Jew — he himself is obligated in Shabbat. What do we need the master for? The Ra’avad means that the law of rest of one’s slave speaks of a ger toshav slave (a non-Jew who has not yet had circumcision/immersion). With such a slave it is only forbidden from the Torah when he does it for the needs of the owner, but for his own needs he may.

2) Dispute 2 — slaves who were not circumcised and not immersed:

Rambam: They have only the law of Bnei Noach.

Ra’avad: Specifically such slaves (ger toshav who is a slave) are the main subject of rest of one’s slave. But — ger toshav is only accepted when Yovel is in effect. Therefore, according to the Ra’avad, in current times there is no law of rest of one’s slave (because all slaves who were circumcised and immersed are already Jews, and ger toshav doesn’t exist nowadays).

The “Ger” in the Verse — Ger Toshav Who Is Hired

The Rambam’s Words

The Rambam speaks of a “ger toshav shelakut secharo shel Yisrael” — a ger toshav who works as a hired worker for a Jew. The Jew has an obligation that the ger toshav should not do melacha for him on Shabbat.

Explanation

The “ger” in the verse “veyinafesh ben amatcha veha’ger” speaks of a ger toshav — a non-Jew who accepted the seven Noahide commandments — who has an employment relationship with a Jew. Such a ger toshav may do melacha for himself on Shabbat, but not for the Jew.

Novel Points and Explanations

1) The language “shelakut secharo”: Two possibilities: (a) he is a day-laborer (hired work), (b) he is like a sharecropper — he goes to glean his portion from the fields (lekutot). The concept “lakut sachir” is mentioned as a common expression — a type of part-time worker or day-laborer.

2) The distinction between private and for a Jew: A ger toshav may do melacha for himself on Shabbat (because he is not obligated in rest), but when he has a “deal” with a Jew — an employment relationship — he may not do melacha for the Jew. This is the law of “ben hamusar” — that he not do melacha for his Jewish master on Shabbat.

3) Is this more than amira le’akum: With most melachot a non-Jew may do for himself, and the prohibition of amira le’akum is only when one tells him. But here it seems that the ger toshav may not do melacha for the Jew at all, even in cases where there would not be a prohibition of amira le’akum. This is apparently a stricter law.

4) The distinction between a slave and a ger toshav who is not a slave: With a ger toshav who was his slave — the prohibition is clear: the master may not tell him to do melacha, and the slave may not do it for the master. But the slave may do melacha for himself. According to the Rambam it seems that the “non-Jew” who needs the extra prohibition is the ger toshav who was a slave — that is, it’s the same thing, not two separate laws. In the glosses it says there can be a separate law of a slave, but the Rambam himself doesn’t seem so.

5) Lack of clarity: It remains not entirely clear what exactly the Rambam means with this prohibition, and whether it’s a separate law or only an application of rest of one’s slave.

Conclusion of Chapter 20

With this concludes Chapter 20 of Hilchot Shabbat, which dealt with the rest of animals (taking out loads, leading animals, selling/renting to a non-Jew, one overtaken by darkness on the road, what an animal may carry) and rest of one’s slave (Canaanite slave who was circumcised and immersed, slave who was not circumcised and not immersed, ger toshav who is hired by a Jew).


📝 Full Transcript

Rambam Laws of Shabbat Chapter 20 — Rest of Animals and Servants

Introduction to the Shiur

Good. We are learning Laws of Shabbat in the Rambam, Sefer Zemanim. We are going to learn the twentieth chapter, which discusses shevitat behemah v’eved (the rest of animals and servants). The mitzvah, the law that also a Jew’s servant or a Jew’s animal may not work on Shabbat.

Before we go to the shiur we must with hakaras hatov (gratitude) thank all those who help bring out the shiur, and first and foremost the main sponsor of our shiur, our dear friend the generous patron Rabbi Yoel Halevi. May others learn from him and do likewise, supporting our shiur and bringing more learners, and revealing to other Jews ta’amu ki tov (taste and see that it is good).

Halacha 1: The Prohibition of Taking Out a Burden on an Animal on Shabbat

Introduction: The Difficulty of the First Halacha

Alright, yes? We are going to learn the chapter, the twentieth chapter. So the first piece is a somewhat difficult Rambam, we are going to try our best to explain it, but there are still more approaches, and if someone wants they can delve into the various commentators on how to learn it. Yes?

The Rambam says as follows. Yes, so let’s just say it like this, it’s a very clear introduction.

Foundation: Positive and Negative Commandments in Resting on Shabbat

We have learned in the Laws of Shabbat there is a mitzvah to rest on Shabbat, “tishbot,” and a prohibition, “lo ta’aseh melacha.” The prohibition we have learned means the thirty-nine melachot, meaning on each one there is a positive commandment and a negative commandment, and there is on this an obligation of a sin-offering, stoning, karet, depending on whether it’s intentional, unintentional, with warning. So the Rambam wrote in the first chapter, yes.

Now, besides this there are still certain prohibitions of resting on Shabbat, or mitzvot of resting on Shabbat, first among them the mitzvah that your animal and your servant, as we will discuss later in the chapter, must also rest. It states explicitly in the Torah that a Jew’s animal must also rest.

Question: Why Doesn’t the Rambam Count Shevitat Behemah as an Additional Positive Commandment?

Seemingly it could have been counted by the Rambam as an additional positive commandment, it’s a true question why he doesn’t count it separately. I see commentators trying to say that it’s included in the general positive commandment of “tishbot,” it’s not only that you should rest, but that your animal should rest. But in any case, it’s essentially an additional law, an additional mitzvah of rest that applies to the animal, and the entire chapter discusses this. The first two halachot are only to clarify which prohibitions actually apply to animals. Right?

The Rambam’s Words: Prohibition of Taking Out a Burden

Right, very good. So the Rambam says as follows: “It is forbidden to take out a burden on an animal on Shabbat.” A Jew may not have his animal carry. That means, making it so that a Jew, he knows he’s an honest Jew, he doesn’t want to carry, but his animal should carry it. One may not. He’s speaking here specifically when the Jew places the burden on it. Very good. That means, he may not make the animal carry.

But this is the law. It says, yes? And I also say, when the animal carries something just like that, that’s a kind of rest. The non-rest is when one makes it work for the person. But these are already details.

Source: “Lema’an Yanuach Shorcha V’Chamorcha”

How? It says, what does it say in the verse? It states in the verse a mitzvah that one should rest on Shabbat, “uvayom hashevi’i tishbot lema’an yanuach shorcha v’chamorecha” (and on the seventh day you shall rest so that your ox and donkey may rest). The Rambam says, “shorcha v’chamorecha” doesn’t mean specifically your ox and donkey, but rather “echad shorcha v’chamorecha v’echad kol habehemah v’chayah v’of” (whether your ox and donkey or any animal, wild beast, and bird). Any animal, wild beast, and bird, a person may not make it do work on Shabbat.

A Jewish one, not only may he not make it, because I want to tell you, a Jewish animal must rest. Obviously if he does nothing about it, we’re talking, but it could actually be relevant to this. But a Jewish animal must rest.

Remark: Fish Are Not Included

The Rambam didn’t include fish here. It seems that fish only do melachot in the karmelit anyway. Okay, I don’t know. He brings explicitly from below, that if a Jew has a fish, he also may not do any work, even shevitat dagim (rest of fish). The law fell into the question, and it’s just less relevant, because someone finds a way to make them do work with the fish, well. Come think about it. Say for now with the weeks like this.

“V’Im Hotzi’ah Habehemah” — Exempt from Lashes

So, this is the law. This is the law, it remains the true law, there’s no doubt, there is a prohibition, a positive commandment, we’ve already seen. One may not, a Jewish animal must rest.

But, now one can go into the “v’im hotzi’ah habehemah” (and if the animal took out). If one transgressed this prohibition, one did carry on the animal, “af al pi she’hu metzuveh al shevitata” (even though he is commanded regarding its rest), even though there is a mitzvah that the animal should rest, but he doesn’t get lashes, he doesn’t receive any lashes for this.

Why? He says, “lfi she’husrah bo miklal aseh” (because it was removed from the category of a positive commandment). The language of the verse that speaks about this, “lema’an yanuach shorcha v’chamorecha,” is a positive commandment, “uvayom hashevi’i tishbot.” It doesn’t say “lo ta’aseh melacha lema’an yanuach shorcha v’chamorecha,” then it would have been an additional prohibition on this prohibition, then there would be lashes. But since it’s stated in the language of a positive commandment, this is a violation of a positive commandment, so “eino lokeh lfi she’husrah bo miklal aseh” (he doesn’t get lashes because it was removed from the category of a positive commandment). It’s from the law of a positive commandment, it’s a positive commandment, for a positive commandment one doesn’t receive lashes.

Just as for all of resting on Shabbat one doesn’t receive lashes, only because there is a prohibition are there punishments on it, but on the positive commandment of “shevut” there are no lashes.

“Lfikach Hamechamer Achar Behemto B’Shabbat” — Exempt

Therefore, says the Rambam, therefore this remains the rule, “hamechamer achar behemto b’Shabbat” (one who drives his animal on Shabbat), here one needs to understand a bit what he’s saying here, “v’hu hadin l’masi’a” (and the same applies to one who leads), “patur” (exempt).

Discussion: Is “Mechamer” a Repetition of the Same Thing?

Rabbotai (my teachers), seemingly above he says again, he repeats the same thing that he said at the beginning of the halacha, that rabbotai, placing a burden on the animal he is exempt because it’s only a positive commandment.

But I don’t agree at all, it doesn’t say the same thing here. Earlier it says “l’hotzi masa al behemto,” and afterwards it says “mechamer.” The Rambam doesn’t explain what it means, but “mechamer” means that a person goes along with his animal, he leads it, not only is he taking out his animal going with something on Shabbat, he goes, he drags it along. And seemingly there’s a greater novelty here, even if he does perhaps a bit of an action, he goes along with it, still he is exempt because it’s only a prohibition of a positive commandment.

Remark: “Patur” — Exempt But Forbidden

And another thing one must remember, that the word “patur,” a great principle in the Laws of Shabbat, “patur” means “patur aval asur” (exempt but forbidden). Which doesn’t fit so well here, here there is a problem, one must say that here there is a problem. “Patur aval asur” usually means that it’s only rabbinically forbidden. Here seemingly it’s biblically forbidden. Seemingly.

Explanation: Mechamer Is Perhaps Only Rabbinically Forbidden

But one can say no, if I want to learn the Rambam’s language this way, one can say thus: “hotza’at masa al behemah,” that means when an animal does work one transgresses a positive commandment. The fact that the person walks along with the animal, that’s a rabbinic prohibition, but it doesn’t add another positive commandment. Or perhaps there’s a way that he’s only a mechamer, I don’t know, perhaps it’s possible. But in any case, being a mechamer, the actual act of leading the animal, let’s say regarding carrying out, the action already was on erev Shabbat, God forbid, in a way that there shouldn’t be any even positive commandment at all, there’s only a rabbinic prohibition, because the small action isn’t called an action. If it were a prohibition, perhaps it would be different.

But mechamer is another thing, I want to say clearly here, mechamer is certainly another thing from simply taking out a burden or making the animal do work, but approximately it’s the same law that it’s exempt, and that’s what it says here.

Novelty: Even With an Action It’s Exempt Because It’s Only a Positive Commandment

Perhaps I wanted, perhaps perhaps, let’s say like this, there’s a greater prohibition, there are two prohibitions, there’s certainly a rabbinic prohibition to be a mechamer, besides the fact that there’s a positive commandment that the animal should carry, there’s a prohibition to do the mechamer action. I would perhaps have said thus, that a person could have thought that when one takes out a burden on his animal on Shabbat he’s exempt, because he doesn’t do any action, and therefore he’s exempt. So if by mechamer there’s a way of taking out a burden on his animal where there is indeed an action, let it be a bit, let it be a prohibition, let there be on this that he should indeed be liable. He says no, this is even if there are no lashes and no punishment, because it’s a prohibition without an action, because even if you find a way to do it with an action, like in mechamer which is taking out a burden on his animal on Shabbat by doing an action, he’s also exempt, because even though here there is indeed a prohibition with an action, he says it’s not a prohibition at all, it’s only a positive commandment.

Great Question: The Prohibition of “Lo Ta’aseh Kol Melacha… Uvehemtecha”

The Rambam says further, but let’s remember, the Rambam wrote for Jews who learned Chumash, and now they’re learning Rambam, right? They don’t know anything in between. So every Jew who learned Chumash and he reads the Rambam, yes, the Rambam brings very nicely a verse, “lema’an yanuach,” that’s indeed a positive commandment, a language of a positive commandment, a thing not to do, but it’s a positive commandment that the ox and donkey should rest.

Every Jew remembers that it states in the Torah in the Ten Commandments “lo ta’aseh kol melacha atah uvincha uvitecha v’avdecha va’amatcha uvehemtecha” (you shall not do any work, you, your son, your daughter, your servant, your maidservant, and your animal). It indeed says a prohibition, what are you telling me Rambam that there’s no prohibition on the animal? It states explicitly that the animal may not work on Shabbat. If so there should be lashes, perhaps even stoning, I don’t know, just lashes I still don’t understand here, but there should be at least some prohibition on the animal working on Shabbat.

Answer: “Lo Ta’aseh Kol Melacha… Uvehemtecha” Speaks of Plowing — Rest of Man, Not Rest of Animal

The Rambam answers, the prohibition of “lo ta’aseh kol melacha” speaks of something else, this doesn’t speak of carrying a burden, rather it speaks of “shelo yacharosh bah” (that he should not plow with it), this is an additional prohibition that a Jew may not do work, this speaks of other types of the thirty-nine melachot that if one does them with an animal. For example, plowing is done with an animal, “v’chayotza bo” (and similar to it), the things that are similar to plowing, whatever one does with an animal. So this is an additional prohibition that when a person does work with an animal, you shouldn’t think that because you do it with an animal it doesn’t count as if you’re doing it. No, when you do “atah uvehemtecha,” you with your animal, “atah uvehemtecha” it’s also the same plowing, you transgress plowing.

The Distinction: Plowing With an Animal Is Rest of Man

And what’s the distinction? When you do this you transgress the prohibition of stoning for plowing, that’s called plowing.

What’s the prohibition here? That means, not “mechamer,” let’s say, meaning, “mechamer” means that the animal walks, you just go along, you lead it, you make sure that the animal should do the work, you don’t do the work but the animal does, you help a bit let’s say, and the like.

Plowing, as the Ramban brings, plowing is like, I look at it like a person doing work with a power tool. An animal is a powerful tool, the person stands and he leads the animal completely, he just tells the animal where to go, he stands over the animal with the plow, I don’t know exactly what this looks like practically, but plowing is a person plowing. And when you say here there’s a bit of a novelty, a person can say that the animal is helping me, am I exempt, but in practice he’s liable.

“Lo Ta’aseh Melacha… Uvehemtecha” — Not a New Thing of Rest of Animal

But in any case, “lo ta’aseh melacha uvehemtecha” doesn’t speak of a new thing that the animal should do work by itself, or even it does work and you help it, he tells you no. It speaks of a person doing work with the animal. Yes? So it’s completely a different type of thing, we’re not speaking here of rest of animal, here we’re speaking of a novelty that this is also called rest of man. You shouldn’t think that this means the animal is plowing, therefore it’s perhaps only a weaker prohibition, no, this means that you are plowing.

“V’chayotza Bo” — Other Melachot With an Animal

V’chayotza bo, says the Rambam, or other melachot that one does with an animal, that are relevant to do with an animal. The Rambam says, therefore it comes out that every time a person does such a type of plowing, he transgresses the actual prohibition of Shabbat which carries stoning, but he also transgresses the prohibition that’s stated here. The additional prohibition comes to say the thing “atah uvehemtecha,” that when a person does work together with the animal it’s a prohibition.

Remark: No Lashes on This Prohibition

So a person shouldn’t think that in a case when there’s no stoning, he’ll receive at least lashes for the prohibition. So they learn perhaps in the Rambam, I mean that they squeezed in here a few words.

So, a person thought, you just told me now that when a person plows with his animal, besides the regular way we derive all thirty-nine melachot, there’s still something of a prohibition. A person thought that there’s a place where one should receive lashes for this.

The Rambam says, no, even then one doesn’t receive lashes. Why? Because in any case, “lav shenittan l’azharas mitat beit din” (a prohibition given as a warning for a court-imposed death penalty), that if a person does this type of plowing, he plows with his animal, he indeed transgresses the “lo ta’aseh,” but he also transgresses the actual prohibition of Shabbat which carries stoning, a warning for a court-imposed death penalty. And the rule is that something that has on it a warning for a court-imposed death penalty and there’s also a prohibition of lashes, one doesn’t receive the lashes, one receives the greater punishment, one receives the warning for a court-imposed death penalty.

And even if it happens that one can’t give the stoning, for example there wasn’t the proper warning, or for example one warned him only about… for example, the one who warned was an am ha’aretz (ignoramus), he thought it’s only a prohibition. He told him, “Don’t do this, don’t plow with an animal, it’s a prohibition.” One would have said that in such a case there’s no stoning, but there is a prohibition. But no, there is however the rule that “lav shenittan l’azharas mitat beit din,” a prohibition that’s connected to something that has stoning on it, one doesn’t receive lashes.

Question: Why Does One Need to Say This at All?

One must just say, the problem with this explanation is that it doesn’t come in here at all, it doesn’t work out, because you can say the law in all of Shabbat desecration. If one warned about the melacha, one doesn’t receive lashes. Why should I think here that there’s a prohibition? It’s the same prohibition, it’s not a different one.

Why is this not a different prohibition? The verse that states that one may not work on Shabbat, the same verse states “atah uvehemtecha.” It’s not another verse. The Rambam doesn’t count it as another prohibition. It’s the same exact prohibition, it’s not a new prohibition.

“Atah Uvehemtecha” — Not a New Prohibition, But a Novelty in the Laws of Plowing

The Rambam says it’s not that the extra prohibition comes to teach the concept of “you and your animal.” No, it’s not. No. It’s the opposite, that’s the explanation here. That “you and your animal” doesn’t mean a new chiddush (novel teaching) that the animal should rest. It means that you shouldn’t work. That’s what it’s talking about. You shouldn’t work with the animal. It could be that you’re right that there’s a chiddush in it, but it’s like a law in the laws of plowing. Not a new prohibition.

So, it remains a bit difficult. The prohibition seems to indeed need to say explicitly that this means plowing. I don’t know if it needs to. I could be that it needs to. Let’s say, let’s assume, he answers “that he should not plow with it.” Not that we indeed need the verse for this. I’m not sure. Perhaps he means to say that it would have been that way anyway. Perhaps the verse comes to teach the chiddush. Even if yes, it’s not a different prohibition. It’s still like a law in the laws of Shabbos, in the laws of the prohibition of work on Shabbos.

Dispute Among Rishonim in Understanding the Rambam – Ramban vs. Maggid Mishneh

We must say here that the language is a bit problematic. And how we should learn is according to the understanding of the Ramban. We must mention that there is a dispute among the Rishonim how to interpret the Rambam.

The Ramban’s Understanding: Leading an Animal is Only a Positive Commandment or Rabbinic

The Ramban learned as we have said until now, I mean, that leading an animal (machmir) according to the Rambam, there is no Torah prohibition at all, only a rabbinic prohibition, or a prohibition of a positive commandment. There is a prohibition of a positive commandment, and we said that machmir is a bit more, but in any case there is a prohibition of a positive commandment, but not a negative commandment. And according to that, what he says “whether he pulled up the grass,” must be speaking of plowing.

The Maggid Mishneh’s Understanding: Leading an Animal is Indeed a Prohibition, Just Without Lashes

But the Maggid Mishneh and other commentators learned that the Rambam means no. The Rambam means to say that there is indeed a prohibition, just such a type of prohibition that one doesn’t receive lashes for it. Why? Because in the same prohibition there is also the proper plowing. Both, it means actually both. “You shall not do any work… and your animal” means both plowing and leading an animal. Because it lies in the same verse, there is also stoning, one doesn’t come to… prohibition, lashes even in cases when one doesn’t do it when it’s liable to stoning.

The Difference Between the Two Understandings

And it comes out that according to the first understanding that he says according to the Rambam, there is a big difference between leading an animal and plowing, and it looks like by plowing you do it together with the animal, and by leading an animal the animal does it but you are somehow, you encourage the animal.

And according to the second understanding, they look at it as the same thing, the way to plow with the animal… is through working with it, and the way of carrying and making sure that the animal carries is through walking next to it. But also according to the second understanding, plowing is stoning, and leading an animal is only a prohibition.

Only a prohibition.

Only a prohibition.

Discussion: Why is Leading an Animal Only a Prohibition?

Speaker 1: Yes, but according to how the Maggid Mishneh learns the understanding, he looks at leading an animal as a way how you do the work together with the animal, why should it be like plowing?

Speaker 2: Huh? No, why not? Certainly, fundamentally so… No, here is the difference. Only a prohibition? Yes, it’s spoken… the same verse… he says that the same verse speaks also of leading an animal and also of “he shall not plow.” The simple meaning is they are both similar, both look like you do the work together with your animal.

Speaker 1: True, but the showing, basically the reason, as Rabbi Yochanan said, let’s not go into the Gemara, but the reason why he doesn’t come with this, because carrying (hotza’ah) is a light work? That’s a difference between carrying and the other things?

Speaker 2: So because carrying doesn’t have a real action, only when the person does it… you understand?

Leading an Animal – A Prohibition Without an Action

Yes, it’s a simple thing, leading an animal means a person walks next to his animal, in front of it, leads it, he does nothing. It’s not a way how one makes the animal carry.

Very good, but there is a general principle in the entire Torah, as Rabbi Yochanan said, one doesn’t bring a sin offering and therefore not a prohibition, therefore not stoning because of the calculation, for something that has no action. It’s a positive commandment… it’s a Torah positive commandment, it’s a prohibition according to how we learn according to the…

Maggid Mishneh’s understanding. But there is a problem, the court or the… cannot give lashes if one doesn’t see that a person does something with his hands. There is no positive commandment in the Torah…

You mean a prohibition without an action, but not people…

Lashes for people… it’s also a novelty, it’s not an action.

Discussion: If He Loaded the Package

If he loaded the package… not loaded, yet he didn’t load… but if he did yes… will you say yes? Then he is both, both he loads and afterwards he walks leading? Certainly. Will you say yes he is liable with the Rabbis? Could be.

Yes, you know, leading an animal is not like… loading is one thing, I don’t know which work is loading, one must ask another question. He loads, but he doesn’t carry, right? The animal carries. So on the animal there is a positive commandment, or perhaps a resting of his animal, but there is no… the one who carries, he doesn’t do. What does he do? He leads the animal. Leading an animal is very different than… although different than plowing in the sense that plowing does an action, and leading an animal doesn’t do an action, and without an action one cannot give lashes.

Laws of Resting One’s Animal – Lending, Borrowing, Selling an Animal to a Non-Jew

So, before we go further, let’s again… basically what the Rambam said here is, that one may not make the animal do work, even something like carrying, and even if it’s only a positive commandment, or perhaps it’s certainly that one doesn’t receive lashes, which is not like plowing with the animal. But basically, there is doing work with the animal together, which is exactly like a prohibition of stoning, this is attributed to the person, the person does work together with the animal. When the animal does work, and the person helps, leads, the person does so, he encourages the animal, but this is only a weaker prohibition, or a rabbinic prohibition, or a positive commandment. Certainly one may not, this is according to all opinions, one may not. There is a question why one may not.

And now the Rambam goes into the details of the prohibition of resting one’s animal, what one may not do with the… and also of leading an animal a bit, let’s see.

Lending and Renting – First Level

The Rambam says thus: “It is forbidden for a Jew to lend or rent a large animal to a non-Jew.” It doesn’t mean only in the Jew’s domain, or his own animal when he himself does it is forbidden, rather the commandment is that your animal that belongs to you should not do any work on Shabbos. Therefore one may also not lend or rent a large animal, an animal with which one easily does work, to a non-Jew. Why? “So that he should not do work with it on Shabbos”, because if the non-Jew will make the animal work on Shabbos, he will transgress the positive commandment, the commandment, “for he is commanded regarding the resting of his animal.”

This is apparently another level, right? I don’t know what he transgresses, but it’s still a prohibition, perhaps apparently a rabbinic prohibition, that lending… and you don’t do any transgression at the time of lending. But the Rabbis don’t allow lending when the non-Jew has to do the work afterwards. Basically they say lend, tell the non-Jew you shouldn’t do on Shabbos, you understand? Another level of decree, like that. Right?

Sale – Second Level (Rabbinic Decree)

Then you’ll see that there is another level, a third level. “And the Sages forbade selling a large animal to a non-Jew.” Not only lending and renting, when then he is actually transgressing, but selling, apparently now it becomes the non-Jew’s animal, it’s no longer your problem. But “And the Sages forbade selling a large animal to a non-Jew.” The Sages also forbade selling a large animal to a non-Jew. Why? A decree lest he lend it or rent it. When he is permitted to sell, one will perhaps forget about the prohibition of lending and renting. A great stringency.

Fine for Selling

And if he sold, if he did indeed sell a large animal, there is a fine for this, “they fine him up to ten times its value”, that he must let himself be penalized up to ten times as much, or up to a tenth more than the price. Up to ten times what he made from it, and he must buy back the animal.

Broken Animal

And not only that, but even “broken” it’s called. A person thinks that an animal that is broken, that one no longer does any work with it like plowing, one will be able to. No, even a broken animal one also may not. It’s also a decree, “we are concerned lest he fix it.” Ah, he says that one can indeed do work with a broken one. There is simply a solution, it’s not a trick.

Broker – Selling Through a Broker

But one may however sell, a person may take a broker to sell his animal. “It is permitted to sell through a broker.” One may indeed sell through a broker, through a middleman. Why? “Because a broker doesn’t lend and doesn’t rent.” A person himself who owns an animal has different ways: he can lend his animal, he can rent it, and he can sell it. We are afraid that when he is open for business, he sells, he will also do lending and renting. But the agent’s job is only to sell, therefore… not the same agent sells and lends, so it seems.

Horse – Permitted to Sell

And the Rambam says that all these things are for a large animal, but a horse one may. “It is permitted to sell a horse.” One may indeed sell a horse. Why? “Because the horse stands only for riding.” A horse serves only for riding, and with a horse one doesn’t do such things for example plowing. It was only made for a person to ride on it, not for action, not to drag packages.

And it continues further to do further working many hours with his animal. The answer is not working many hours with his animal, because they learned that when a person carries a living person, it’s not called carrying, because a living being carries itself, a living person carries himself.

Continuation of Laws of Selling a Large Animal to a Non-Jew

Speaker 1: So even let’s say he did yes, he rode on the horse on Shabbos, the non-Jew did yes, it’s simple that a Jew may not ride on a horse on Shabbos for other reasons, which will be learned later rabbinically. But it’s not a Torah prohibition to ride on a horse, therefore one may indeed sell a horse.

He hasn’t yet said that one may lend. We will still see about lending.

Yes, says the Rambam, and just as it is forbidden to sell to a non-Jew, for the same reason why one may not sell to a non-Jew because the non-Jew will do work, so it is forbidden to sell to a Jew who is suspected of selling to non-Jews, the prohibition goes so far, one also may not sell to a Jew whom one knows that the Jew will sell to the non-Jew, so the Jew is not a broker.

Says the Rambam, it is permitted to sell them a cow for slaughter and he slaughters it before him, one may indeed sell a cow if one actually sees that the non-Jew will immediately slaughter it before him. But he may not sell indefinitely, he may not simply sell a cow and rely that the non-Jew will slaughter it, even a fattened ox, even a fattened ox which usually stands for slaughter one may not, lest he delay it and work with it, perhaps he will indeed slaughter it eventually, but in the meantime he will do work on Shabbos, one may not.

Stringencies on the Prohibition

It’s interesting, one sees they made stringencies on this, even if it’s only a positive commandment they made several levels of stringencies, even for a Jew who perhaps sold to a non-Jew and so forth. The point is very important, because Jewish animals also come to rest on Shabbos.

I thought about this that it’s not “so that it may rest.” Perhaps there is still some other reason, because one may not sell before their holidays and after their holidays. One may not sell to a non-Jew… in short, selling an animal to a non-Jew is not simple, it’s very difficult.

A Jewish animal, Jews… not only Jews must rest on Shabbos, Jewish animals must also rest on Shabbos.

Speaker 2: Did you know about this?

Speaker 1: No.

Speaker 2: But there is a Jew who behaves like an animal, I don’t hold myself in any happiness.

Speaker 1: But it seems to me like… perhaps there is some reason why a Jew shouldn’t sell to a non-Jew an animal. One sees, one sees that there are stringencies in halacha, but Shabbos is halacha, but idolatry is a great stringency. One learns about idolatry, great stringencies about selling to a non-Jew an animal. But I don’t know why you need this.

The reason, so that it may rest, I thought, that the Torah wants that your Jewish animal should rest, an animal also needs a day of rest, not only a person. But there are stringencies that don’t fit so well with this. Selling to a Jew, because perhaps he will sell, and when he will sell, then perhaps it will be forbidden to rent. There are levels of stringencies.

Speaker 2: I don’t understand. Levels of stringencies. A Jewish animal must rest. Therefore one may not sell even to a Jew, because perhaps the Jew will sell. And when the Jew will sell, there’s no problem at all.

Speaker 1: But earlier you didn’t agree with renting either.

Speaker 2: I need to understand. What is indeed a concept that a Jew should have his animals, and every Shabbos he should rent them to non-Jews, will the animals ever have rest? An animal also needs to have rest.

Law of Small Animals

Speaker 1: The Rambam says further, until now we spoke about large animals, with which one usually does work. Yes, yes, says the Rambam further, “In a place where they were accustomed to sell small animals, they may sell.” Small animals have to do with custom, because small animals, it seems, one doesn’t do work, or there isn’t so much perhaps, or one doesn’t do work. Therefore it has to do with the custom. Places where they were accustomed, they may sell, “in a place where they were accustomed not to sell” where they were stringent, “they may not sell”.

Speaker 2: Actually, regarding renting, did he also say large animals?

Speaker 1: Certainly, one may not.

Speaker 2: No, but earlier when he said “it is forbidden to rent,” did he say large animals.

Speaker 1: Ah, to rent… but he doesn’t say.

Speaker 2: In every place they don’t sell a large wild animal.

Speaker 1: A large wild animal… a wild animal.

Speaker 2: Yes, a wild animal.

Speaker 1: Just as it is not customary with large animals, it doesn’t have this law. A large wild animal has a law like a large animal.

Discussion: What About Renting Small Animals?

Speaker 2: Why indeed is a small animal different?

Speaker 1: What he says, a small animal doesn’t do work so strongly, there are perhaps other concerns, it leads to riding the animal. But he hasn’t yet told us the… what happens with lending and renting a small animal?

It seems that one may not. Because so much there is indeed, in general, as if it should be stricter than selling, but he doesn’t say it clearly.

Right, also the Beis Yosef interprets, he brings from the poskim that apparently the Beis Yosef also, all these permissions that we have now learned are only the permissions on sale, which is a second level prohibition. But on renting one indeed may not. So he brings here.

Speaker 2: Yes. I don’t know. It’s interesting, he already says once that riding a person is not carrying, but… well, the animal will sit on him, means the animal will never take a bag or… I still hold a concern, some burden. Let’s say that the main thing is riding a person, but…

Speaker 1: Okay. Again, the Gemara says a decree. A decree goes on everything. There is no minority. It sometimes happens… you understand, the decree is on the thing being carried. A horse one rides, a horse… you can ask simply, perhaps one always goes with the burden, a horse pulls a wagon. Then it would indeed apparently be forbidden.

It seems that it wasn’t introduced then that a horse should pull a wagon. A wagon pulls a cow or some ox. You understand? If the horse pulls something, it’s certainly indeed a burden.

Speaker 2: Okay.

One Who Was Overtaken by Darkness on the Road – Using an Animal

Speaker 1: Until here are the essential laws of resting one’s animal, and selling and lending an animal to a non-Jew that will rest it.

Now one can learn what are special laws, apparently they are leniencies, if a person got stuck on the road, and he has however an animal that he can perhaps use to go home. But perhaps it is so, that we learned that one also may not tell a non-Jew to do work, but still there is something when one is indeed permitted to tell a non-Jew. I want to know now whether one may use the animal in the same way as resting one’s animal.

One Who Was Overtaken by Darkness on the Road Without a Non-Jew to Take His Purse

One who was overtaken by darkness on the road, and he didn’t have a non-Jew with him to take his purse, we already learned earlier that in such a case, the Sages (Chazal) will, and they know that the person is now concerned about his money (bul al memono), they permitted it, even though normally it would be a rabbinic prohibition (issur shevut) of causing [an animal] to carry. But what happens when there’s no non-Jew? What about an animal?

If he does have an animal, then although initially (lechatchila) we said one may not place a load on an animal, one may now, when it’s Friday evening at the time [Shabbos is approaching], and he’s concerned about his money. But when we learned that one may not, we learned that if the animal does carrying (hotza’ah), because here the animal doesn’t do any carrying.

The Trick of Akira and Hanacha (Lifting and Placing)

He gives here a trick of how one can use the animal and still not stumble into the prohibition of carrying. But they only did it in such a difficult situation, that he places his purse on it while it’s walking, when the animal is walking he may place the sack on the animal. When it wants to stop, the animal stops, he should take it off, so that it shouldn’t stand with his purse on it, the animal shouldn’t stop and make a placing (hanacha), make a stop with the bag on it. So that there should be neither lifting (akira) nor placing (hanacha), the whole way the animal has neither lifting nor placing. That means because the person places it on the animal, it’s not called, the person isn’t walking, the person makes… like with a person, like with a wall, the animal doesn’t have lifting and placing. The animal doesn’t have lifting.

Speaker 2: The same thing.

Speaker 1: Yes, but when he takes it off the animal, what does he do? Does he stand in one place?

Speaker 2: He doesn’t do anything. He holds it, he puts it down, there’s no difference, but he may not walk with it.

Speaker 1: And once the animal is ready, it walks back, he places it back.

Speaker 2: He has to stand next to it, and wait until he comes home.

Speaker 1: He has to stand until he comes home.

Speaker 2: Okay.

The Prohibition of Being a Donkey Driver (Mechamar)

Speaker 1: Says the Rambam, but it’s forbidden for him to lead it even with his voice as long as his purse is on it, he may walk next to it and place [the purse] on the animal, but he may not show the animal the way, or whatever being a leader (manhig) means, encourage the animal, even if he doesn’t do it with actions, only with voice. He tells the animal, go. Why? So that he shouldn’t be a donkey driver (mechamar) on Shabbos. Because that’s worse than the very fact that the animal does work on Shabbos. That’s called mechamar. Like at the beginning of the year we learned here two things, there’s when the animal does the work for a person’s work, and there’s when the person is the one who shows it the way, the person is the one who encourages it – that’s called mechamar.

Speaker 2: Very good.

Speaker 1: And here you see that mechamar is worse than…

Speaker 2: Right.

Question: Mechamar When There’s No Akira and Hanacha

Speaker 1: Also there’s an interesting problem here, because seemingly, if the animal doesn’t do any lifting and placing, what does the mechamar matter? There’s no melacha. It seems that mechamar itself… It seems that the mechamar would itself be a prohibition, because now he’s making as if the lifting, because as if now you’re telling the animal, stop and go forward. There’s an extra prohibition of mechamar, meaning that one shouldn’t see a Jew leading an animal. This relates to rabbinic [law], not a true mechamar which is a biblical prohibition. Or from here we see that mechamar is indeed rabbinic.

Seemingly we’re talking here about rabbinic [law], because the animal doesn’t do proper carrying. But it’s that it looks like someone is working with his animal, because he says, he does…

Speaker 2: Yes?

Speaker 1: Not clear. I don’t understand, it looks like he’s indeed working with his animal. The question is only if the animal does a melacha. Do you understand what I’m saying? But he doesn’t do more than… We’re talking here also in a manner where there’s no lifting and placing, but still he’s leading it with voice.

Speaker 2: But that’s what I’m asking you. The mechamar usually is discussed when the animal does indeed do real carrying, right? Here the animal doesn’t do any carrying. It’s just… whatever it is. Do you understand my problem?

Speaker 1: Not clear.

Speaker 2: Okay. He doesn’t know. The commentators (mefarshim) also don’t know. Don’t worry. When we don’t know, do you know the story with the barber (galach), yes? I love the story very much, because you look in the commentators to see that another one doesn’t know. Another one doesn’t know, I have pleasure from that. The holy Beit Yosef didn’t know, how can the barber know?

Speaker 1: Okay.

Rabbinic Decree – Not to Give an Animal to a Non-Jew

Speaker 1: That’s what he said, says he, and it’s a rabbinic decree, says the Rambam, the things we learned here, that from the time of darkness, we already said that the best advice is through lifting (hagbaha). We learned earlier that there’s no non-Jew to do this with an animal. Why indeed? Why shouldn’t one first try through a non-Jew?

Says the Rambam, “It’s a rabbinic decree that a Jew shouldn’t place an animal with a non-Jew”, that the advice is only with the slave. Even with the advice of lifting and placing, giving to a non-Jew is still different. It’s a rabbinic decree.

Animal vs. Non-Jew – Why Is a Non-Jew Easier?

We learned this earlier, that one should give to a non-Jew that he should do with the animal. Why indeed? Why should one first try through a non-Jew?

Says the Ramban: “The Sages decreed because of ‘it shall not rest except on an animal’ and not through a non-Jew”, that the advice is only after the fact (bedi’eved). Even with the advice of lifting and placing, giving to a non-Jew is still different. This is a rabbinic decree.

Question: Why Isn’t an Animal Better?

Speaker 1: But what indeed? It’s interesting, because one could have thought the opposite, do it with the animal, because with the animal you have the advice of stopping, so there shouldn’t be any lifting and placing, when the non-Jew will be worse, because the non-Jew will indeed go and do a complete melacha. But the answer is no, not so. The non-Jew is still easier.

Speaker 2: No, an animal is almost a biblical prohibition, the resting of your animal (shevitat behemto). It’s worse. An animal is a Jewish animal. A Jewish animal is much more important that it should keep Shabbos than a non-Jew.

Speaker 1: No, but the animal, the animal won’t stumble God forbid into Shabbos desecration, because the animal won’t do any lifting and placing. The animal doesn’t just do that. It’s a rabbinic Shabbos desecration, the Rabbis permitted it because it’s a leniency (koach deheterah). You’re saying that’s still worse than a non-Jew?

Speaker 2: It’s not simple, because both are rabbinic prohibitions.

Answer: The Ramban’s Explanation

Speaker 1: No, no. The Ramban doesn’t answer your question, it’s brief. The Ramban answers, he says why one may not do it initially. Why may one not do it initially? Because the Rabbis don’t permit the animal to do work, even not half-works, rabbinic prohibitions (shevutim). It’s a shevut, lifting and placing is a shevut in any case, not a permitted melacha. So the Sages don’t permit it. If there’s a need, pain to animals (tza’ar ba’alei chaim), a time of difficulty, if possible, they do permit it. Right? But if there’s a non-Jew, why should they permit it? You have a non-Jew.

Speaker 2: Because you’re saying both are rabbinic prohibitions.

Speaker 1: Both are rabbinic prohibitions, but this is worse rabbinically. In any case, here there’s… with an animal there’s a way that it should be biblical. A non-Jew is always only rabbinic. In any case, the non-Jew is permitted differently.

Speaker 2: I don’t know why you’re saying both are rabbinic. It’s always that one permits a non-Jew differently than a Jew should do a shevut. You mean?

Speaker 1: Yes. It’s not clear, never. Here you see clearly the difference.

Deaf-Mute, Imbecile and Minor vs. Animal

Further. Okay, further. If before him were a deaf-mute, imbecile and minor, who are exempt from commandments, is there someone who thinks you should give to the deaf-mute, imbecile and minor? No. Rather he places his vessels on his donkey and doesn’t give to any of them, because they are Jewish people. They’re Jews. Rather the animal should carry than a Jew. They’re Jewish people. What has more…

Laws of Priority Between Deaf-Mute, Imbecile, and Minor

If before him were a deaf-mute and imbecile and one of the animals, and now he wants to tell you between the… They held earlier that because they are Jewish people, what’s the meaning? Although essentially they’re exempt from punishments, but one may not do a melacha through a deaf-mute, imbecile and minor. That’s the point. But he means to say that if there’s resting of an animal, certainly there’s resting of a deaf-mute, imbecile and minor. It’s not clear. A free person (ben chorin), one can say the “so that may rest the free person and free person,” even if it’s not a true slave, but since it’s with the master’s knowledge, perhaps it’s forbidden. But resting of his son… yes, resting of his son, he has a commandment about his son’s resting, he doesn’t have a commandment about non-Jews’ resting, as we learned by sorting barrels. But here it’s easier for the donkey instead of them, because they’re more important. It’s all levels, what does one do after the fact. All these things must be biblical. Except if there’s a biblical prohibition, then there’s no question.

From this he brings that those who say that one carries with a deaf-mute, imbecile and minor, means further, he makes another condition. He gives it because the deaf-mute is while the other is walking. Not clear.

Okay, if before him were a deaf-mute and imbecile. Now he’ll say laws of priority, who between deaf-mute, imbecile and minor, who is worse. If before him were a deaf-mute and imbecile and one of the animals, he gives it to the imbecile, rather to the imbecile. Because a deaf-mute is only a type of imbecile. A deaf-mute is in such a state, he can’t hear, they couldn’t teach him, whatever it is, he’s only an imbecile like an imbecile. Imbecile and minor, also gives it to the imbecile. Do you know why? A minor is a temporary defect, soon he can become an adult. An imbecile… an imbecile is a minor who never stopped being a minor. Minor, no difference, one gives permission from his domain, they have the same law.

Less Than Four Cubits – When One Has No Advice at All

Okay. What if he has no advice at all? We already learned all these things, we learned about other difficulties we learned. He has no animal, no non-Jew, no deaf-mute, imbecile and minor, a poor Jew who is so broken, he has no animal, no non-Jew, no deaf-mute, no imbecile, no minor, nothing is there. Then he walks less than four cubits at a time, there’s the other permission that he himself should do in a manner that there’s no “do not stand by your neighbor’s blood.”

And even… It seems that less than four cubits at a time is a permission, it’s not just minimizing. Yes, we’ve seen this several times, this is explicit.

A Found Object That Came to His Hand

He says, “and even a found object that came to his hand”, you shouldn’t think that the permission is only… right. Says the Rema, “and even a found object that came to his hand”, this is not only when the person has his own purse and his own money, but even he just found money, which in such a case regarding other things we say that doesn’t mean loss of money, we don’t have mercy on him for that. Where did we learn this, a difference between a found object and a… no no, we already had somewhere after Shabbos if I remember correctly, that on his own money we are concerned about his money (adam bahul al memono), on a found object not so much, but you see here it’s different. “And even a found object that came to his hand, he walks with it less than four cubits at a time”.

Parallel to Chapter 6

And also all these other things, yes, one may also place it on the animal and on the non-Jew, yes. He says, seemingly, “but all this is not exact”, he says that in Chapter 6 there was a similar law.

Speaker 2: And you didn’t bring me, in Chapter 6 we talked about a found object, but what was said there about a non-Jew? Does it say that in Chapter 6? I don’t know.

Speaker 1: “One who lost something”, the law, by the way, it’s exactly the same law, I don’t know why it’s not standing. The law itself was already in Chapter 6, “One who lost something”. Sanctified items and days, and if there’s no appointed time, he carries and gives with the non-Jew to transport it. There he spoke about the topic of Shabbos wages, about the laws of telling a non-Jew, that he may pay him. Yes. So he says, not only is it discussed about his purse, but a found object to give to a non-Jew. But he transports less than four cubits at a time. This is no contradiction. There he said there’s a permission, he’s talking about an eruv.

Speaker 2: No, but here he also says, what he says here, even a found object less than four cubits at a time, specifically less than four cubits at a time, the found object cannot be given to a non-Jew.

Innovation: Found Object vs. One’s Own Money

Speaker 1: Ah. It’s very interesting, because he says here that less than four cubits at a time is more of a master than giving to a non-Jew. It’s only if one doesn’t have a non-Jew. But regarding a found object we say differently, a found object one may not give to a non-Jew, but with a found object one may indeed use the trick of less than four cubits at a time. So it’s very interesting, it comes out that when a person has his own money and he also found a found object, the own money he had to give to a non-Jew, and the found object he could carry less than four cubits at a time. Interesting.

The Rambam’s Position

Yes, the Maggid Mishneh, in the Gemara it says that this is a permission that the Sages didn’t want to say explicitly, the topic of less than four cubits at a time. And the Rambam did say it explicitly, and the Rambam said that this is discussed that this may only be done if there’s no non-Jew and there’s no other advice. So says the Rambam.

Says the Rambam, but the thing, a found object, is only before it came to his hand. Excuse me, the found object is only after it came to his hand. Before it came to his hand, he found a found object, he wasn’t yet acquiring it, then there isn’t the permission of less than four cubits at a time, and he’s alone with everything, they let him, they let him wait until dark.

Discussion: What Does “To Make It Fit” Mean?

Speaker 2: No, no, no, the opposite, it’s money. No, no, that’s not such a thing. Does it say such a thing that a person has to walk with money before Shabbos? How does it say such a thing? He has to go eat his three Shabbos meals, and this is a similar question.

Speaker 1: It’s similar to what we learned by tefillin earlier, that if it’s not a dangerous place, he can stand there, he has to stand there. But if he can’t, when he can’t stand as a commandment of returning a lost object?

Speaker 2: No, he doesn’t have to do the commandment. If you want the commandment, you want to have it, you have to make it fit (lehachshir), you can’t carry on Shabbos. But if you can, you must. If you can’t, or not, why must you? If he can make the commandment fit?

Speaker 1: From this, one means to say you can’t immediately, you have to do something more than make it fit. You have to do less than four cubits at a time. You can’t make it fit, but if you can’t avoid making it fit. Or not, if you can’t make it fit, then they give you the permission to walk less than four cubits.

The other thing is, a found object that came to his hand doesn’t need to be made fit. Even if it’s late afternoon, one may do initially the less than four cubits at a time. But before it came to his hand, in a manner that it’s already to make it fit or not to make it fit, whatever is the meaning of to make it fit, he doesn’t say what it means, or there’s no time, or it’s a dangerous place, and the like.

The Ra’avad’s Dispute

The Ra’avad doesn’t agree. The Ra’avad says this is an error. The Ra’avad doesn’t hold that one can take less than four cubits at a time for a found object. So if someone finds a found object on Shabbos, he has to know that only the Rambam permits it. Most authorities (poskim), the Ra’avad and the Shulchan Aruch, others say that one may not [use] less than four cubits at a time. Yes, because they don’t agree with the law.

Question: What Does “A Found Object That Came to His Hand” Mean?

Okay. It’s funny, because a found object that came to his hand is already his. What’s the innovation of a found object that came to his hand? Because there’s no concern about his money (adam bahul al memono)? Concern about his money because it’s his. It’s now become his. Is he still not obligated to acquire it? He hasn’t yet bought it. He hasn’t yet bought it. Why? He’s walking with it now on the way. It came to his hand. He’s dealing with it, he’s now thinking what to do. Came to his hand can mean now, there where he is. I tell you, he was already acquiring the found object, yes? It’s already his. I ask you, what if the found object came to his hand two days ago? Then you’ll agree it’s already his? So how long must a person have something for it to be called a found object? You understand there are funny problems here? One must understand. I’m not saying it’s so hard to understand, I’m just saying one can make a problem if one wants.

Beginning of Laws of Animal Rest

End of Laws of One Who Was Overtaken by Darkness on the Road

So ends the laws of one who was overtaken by darkness on the road, what to do with all these things. Now one can learn about what an animal may actually carry, since we learned that an animal may not carry on Shabbos, we need to know what constitutes clothing for an animal or an accessory, such things that animals may indeed carry.

Let’s say, what may one do? It doesn’t mean that an animal must always walk with nothing on it, no, there are things that an animal may have, with a leash an animal is…

Transition to New Topic: What an Animal May Carry on Shabbos

So ends the laws of one who was overtaken by darkness on the road, what one does in all these situations. Now one can learn about what an animal may actually carry. We learned that an animal may not carry on Shabbos, one needs to know what constitutes clothing for an animal or an accessory, such things that animals may indeed carry.

Law: Permitted to Lead the Animal with a Bit and Bridle – The Bridle Must Be Appropriate for the Animal

Speaker 1: The Rambam says thus: What may one do? It’s certainly not to think that the animal must always walk with nothing on it, no. There are things that the animal may have. Mutar limshoch es habehemah b’meseg u’vresen shelo l’sa’asa harabbim. One may lead the animal with things that one ties to it, you know, a muzzle or whatever it is, because that’s not called a burden at all, that’s like clothing or something that’s for the benefit of the animal.

Aval v’hu sheteha ra’uya l’oso haresen, but it must be the type of bridle that the animal wears. So, it must be appropriate. For a horse one puts a shir, for a camel one puts a shmua, which means a halter. For a nakah, whatever it is, what’s a nakah?

Speaker 2: Okay, some animal. A llama? I don’t know what.

Speaker 1: On the contrary, in those days one puts a chotam, a type of strap called a chotam, and on a donkey one puts a suger.

The Principle: Excessive Guarding or Insufficient Guarding – It’s a Burden

But, one must actually put what’s appropriate for the animal. Aval im hotzi behemah b’meseg she’eina mishtemeres bo, he used a strap or guard that’s not mishtemeres, a leash, such a thing that holds it, yes, that’s not mishtemeres, meaning, the animal is stronger than it, it can run away, k’gon shekashar chevel b’fi hasus, which isn’t strong enough, o b’meseg she’eino tzarich lo ela l’shmira p’chusa mimenu, meaning, it’s too weak a guard or too strong a guard, k’gon shehotzi chamor b’shir shel sus, or a chotam he put on a little cat, he put a suger that’s meant for a little dog, harei zeh masa, this is indeed a burden, this is indeed a prohibition of making the animal carry.

Why? Shekol shmira me’ula o shmira p’chusa masa hu. Yes, good. Also it’s obvious, it doesn’t help at all, just a burden. If it’s more, as if the excess, you’re carrying it for nothing. Yes. Very good.

Law: Lo Yikshor Gemalim Zeh Bazeh V’yimshoch

The Prohibition and Its Reason

Speaker 1: Further, lo yikshor gemalim zeh bazeh v’yimshoch. One may not make several camels be tied one to the other, and he should drag the knot and all the camels should walk, afilu hu kashrn erev Shabbos einam nishkachim b’Shabbos.

What’s the prohibition? I think the prohibition is something because it looks weekday-like or something like that.

Speaker 2: Ah, it looks like he’s taking them to market.

Speaker 1: As the Rambam says, but I think that’s it. Yes, it’s not about the yoke, right? It’s more that it comes in here because it looks like laws of animal with animal.

Okay. I remember that it says, he doesn’t bring the sources here? The main sources he doesn’t bring.

Speaker 2: He doesn’t bring, yes, it looks somehow not Shabbos-like.

Aval Machnis Hu Chavalim L’toch Yado – This Is Permitted

Speaker 1: Aval machnis hu chavalim l’toch yado. This he may do, that all should be placed in one… in one side of his hand.

Speaker 2: Or even the same situation of camels? Many camels.

Speaker 1: V’shiur hachevel mitachas yado tefach. The rope that sticks out, it says he should hold it near the animal.

Speaker 2: Ah, that’s the measure.

Speaker 1: V’tzarich sheyihye hachevel shebin pi habehemah ad yado gavoha min ha’aretz tefach o yoser. The rope with which one ties by the mouth of the animal should be higher than the floor.

Why? U’mipnei ma amru shelo yikshor hagemalim zeh bazeh? Why may one not do this? Says the Rambam, mipnei shenireh k’mi shemolichan lashuk limchor o l’havi behemah o l’havi sechora imahem sham. Because it looks like he’s carrying a group of animals to sell or to make a show, which is weekday-like. It says that actually he’s doing it simply for the good of the camels, they should be able to take a walk. He’s not doing anything for himself, but it looks like he’s doing a weekday thing.

Law: Lo Tetzei Habehemah B’zug Sheb’tzavarah

Discussion: What Is the Reason – Making Sound or Appearance?

Speaker 1: U’min hata’am hazeh, for the same reason, lo tetzei habehemah b’zug sheb’tzavarah. An animal may not go out with a bell on its neck that makes noise. Va’afilu hu pakuk v’eino motzi kol, even if it’s a bell that only looks like a bell, but it’s stuffed inside, it doesn’t make any sound.

If it makes a sound, it looks like an animal… It looks like it’s forbidden because of making sound on Shabbos.

Speaker 2: No, I think that when one puts such a bell on an animal it’s in order to sell, to make a noise, one should hear that it’s there. It looks like he’s going to market. Again, why is a sound forbidden? Because it looks like he’s going to market, to sell.

Speaker 1: What’s the difference what it looks like? What it looks like, when one puts such a bell on an animal, it looks like he’s carrying it to market to sell. And what if it doesn’t make a sound? If it does make a sound, then what is it? It’s actually… No, it’s that’s how it looks. There’s no difference. I’m saying, the prohibition is that it looks like it’s going to market. There’s no difference whether it’s a bell that makes a sound or not.

I think making sound is the problem, because the animal is making sound, and there’s no… the animal isn’t commanded to make sound. For a person there’s simply a prohibition of musical instruments, but I didn’t know that for an animal there’s a prohibition.

In short, this isn’t a Shabbos-like thing, one doesn’t do it.

Speaker 2: Ah, yes.

List of Things an Animal May Not Go Out With

Speaker 1: “V’lo yotzah behemah b’zug sheb’chsusa” – with the coat that has little bells inside.

“V’lo b’chosam sheb’tzavarah” – which we already had also for a slave, a seal, a sign of whom the animal belongs to.

The same thing, “v’lo b’chosam sheb’chsusa” – if the animal has a garment, a coat, and on it is written a label, one may not.

“V’lo birtzu’ah shebiragleyha” – which, as we learned earlier, is also put on women’s feet, a strap, so they shouldn’t walk with wide steps. I don’t understand why. Okay.

“V’lo b’sulam sheb’tzavarah” – all these things are forbidden because they can fall off, and one will carry it so he brings. Right. “V’lo b’sulam sheb’tzavarah” – this means, one puts such a thing so the animal shouldn’t turn its head, the head should be forward.

Laws of Specific Animals

Donkey with Mardaas

Speaker 1: “V’ein chamor yotzei b’mardaas” – a donkey may not go out with a mardaas. What does mardaas mean? That’s a saddle, no? Yes, okay, something. “Ela im ken keshura lo me’erev Shabbos.”

Camel with Metuteles

“V’lo yotzei hagamal b’metuteles hatluya lo b’dabashto o b’znavo” – when one ties to… on its… on its hump, yes? Not its hump, on its mountain. What does this mean? The dabashas of the camel, yes, the hump that it has. There one puts to tie to it something a little pillow, he says, something like that. Yes. V’ein yotzei bikshira ela im ken hi keshura lo biznavo u’vchutraso.

So all these things are vessels, or it looks like carrying out, it looks like one is dragging something, except if it was erev Shabbos or it’s well tied, or because it can fall off. A hump has two words here, dabashas and chutras, both. The same thing? Yes. Interesting. Yes. Okay.

Camel with Bound Hand or Foot

V’lo yetzei hagamal akud yad, it shouldn’t go with bound hands, o akud regel, from the language of akeidah, yes, tying together. Also it’s good if it can fall off. All these things can fall off, as they had, as with a woman, as with an animal, things that can fall off, and consequently the owner will pick it up, and he’ll come to carrying on Shabbos.

Lambs and Sheep

V’ein hat’la’im yotzim b’chutim, with little strings, v’lo birtzu’os shebiragleyhem, not with the straps on their feet. Further, this is similar. Also the same thing.

V’ein hakevasim yotzim b’agala shetachas ha’alya, they have a large tail, and it drags on the floor, it hurts, so one makes, builds from this a little platform, a little wagon.

Sheep with Wood in Its Nose

V’ein hakivsa yotzeis b’etz shemani’chin lah b’chotmah kedei shetitatesh v’yiplu hatola’im sheb’mocha. For sheep one puts such a thing, one puts a piece of wood in their nose, so that it makes them sneeze, they should sneeze, and so it should… worms go into their head, and it goes up to the brain, one puts in such a wood that they should sneeze. One may not do it on Shabbos.

Calf with Small Yoke

V’ein ha’egel yotzei b’ol katan shemani’chin lo al tzavaro kedei sheyikneh v’yihye no’ach lacharisha. The calf may not go out with the yoke that’s put on to teach it, a small calf that one is teaching, it won’t do plowing, one teaches it from when it’s young so it will eventually be a good plower. Education, this is a mitzvah of education for an animal.

Animal with Sevachah

V’lo tetzei behemah b’sevachah. Sevachah is a covering on the head shemani’chin lah al piha. Ah, we had sevachah earlier too. Sevachah is probably a piece of merchandise, yes, that one puts in the mouth kedei shelo tishach, it shouldn’t bite, v’lo tochal.

Cow with Porcupine Hide

V’lo tetzei hapara b’or hakupod. A kupod is an animal that has very sharp hair, and one takes the… there’s a remedy for a cow. A cow has precious udders from which one takes milk. Besides the people who want the milk, other animals come that want to have benefit from the milk. One puts on it such a sharp, prickly piece of hide from a… porcupine, yes, so the vermin should run away. One may not put it on Shabbos, they may not go out with it in the public domain.

Strap Between Its Horns

V’lo tetzei birtzu’ah shebin karneha. There’s no difference whether the strap is for adornment or for guarding. Interesting, when it’s for adornment, why shouldn’t one say it’s like a garment or jewelry? It can perhaps fall off? Okay.

Law: Goat That Has a Hole Carved Between Its Horns – This Is Permitted

One thing one may do: Ez shechakuk lah bein karneha. A goat, a she-goat that has had a hole made between its horns, may put on an afsar hakashur b’chakak b’Shabbos, because that’s the regular guarding.

We discussed that what comes with the animal for the benefit of the animal one may. All these things that were listed here is when the animal perhaps has concern, or it’s not the order, or it can fall off, and so on. But the goat one may indeed.

Condition: V’hu Tachuf Bein Karneha – Only for a Young Goat

V’hu tachuf bein karneha. This is only a goat, a young goat. But if one took for an old animal… old, and its beard from the… yes. They mean shema tinatach. It can tear it off. An old male, nati’ach, a goat. A goat, a she-goat, is very wild. It’s a wild group, it’s a wild goat. So if one puts it between its horns, it can’t reach. But if one puts it in danger, a camel doesn’t touch it, nothing, the iron that drags, and then the person will want to pick it up.

Law: Males Go Out with Hide Tied on Their Reproductive Organs

Already. Zecharim, the animals that are males, yotzim b’or hakashur lahem al zachrusam, on their reproductive organs one puts a piece of hide, he pulls on its hide, kedei shelo ya’aleh al hanekevos. What one does is so it shouldn’t mount the females.

Shabbos Rest for Animals – Continuation: Jewelry and Vessels That the Animal Goes Out With

Males – Hide on Their Reproductive Organs and on Their Hearts

A goat, a she-goat is very wild, so it’s a wild group, it’s a wild goat, and so if one puts over they can’t reach, but if one puts it in danger, one can this is against the iron that drags so the people will pick it up.

Already is males, the animals that are males, go out, with hide tied on their reproductive organs, on their reproductive organ one puts a piece of hide, their heart’s hide, so it shouldn’t mount the females – one does it so it shouldn’t mount the females. Then one may indeed.

One sees one may indeed, one sees that this is the good for the animal. And with hide tied on their hearts, so wolves shouldn’t come to them. On the heart of the animal one has put a piece of hide so wild wolves shouldn’t come and tear out the heart.

Matlaniyos and Amerikanyos – Jewelry for Beauty

And also they may go out with matlaniyos with cloths, amerikanyos, which are decorated. Beautiful pieces of merchandise that one puts for beauty on the animal. One may.

Rechelim – When Their Tails Are Tied Up

Rechelim go out, young animals may go out when their tails are tied up on their backs, so males shouldn’t mount them. Or tied down so males shouldn’t mount them one may, when only with a little string so the hair… like what the thing may one still the things, will the things which is the benefit of the animal, or what doesn’t easily fall off in the public domain that people carry.

The Principle: That the Animal Has Benefit From It

It seems that the principle is, anything, that the animal has benefit from it. So the essence must be with and except, for and in what they can fall off other decrees. But if the animal doesn’t have benefit, it’s like from the jewelry. It’s many things. So it seems.

Yes, yes. All these matters, or yes males, not males, this is a thing that the animal wants, interest of the animal. Even though also the interest of the owners, but it’s the interest of the animal.

Melufafos B’matlaniyos – To Keep the Hair Clean

Yes, and they go out melufafos b’matlaniyos, wrapped with pieces of cloth, so their hair should remain clean to keep the hair of the animal clean.

Goats – Udders Tied So They Should Dry from Milk

Yes he says further, v’ha’izim yotzos v’hadadim keshuros kedei sheyeiveshu min hachalav. One may send out the goats when there’s some string put on the udders so the milk should dry up.

This is only so they should dry, but if one tied them so the milk shouldn’t come out until one eats it in the evening these may not go out. Because then this isn’t the benefit of the animal, rather it’s already… He says that if it’s dry with hands it’s good too, but if it’s only for evening it’s weakly tied, one is afraid it will fall off, and you’ll carry it further inadvertently lest one come to…

Donkey with Saddle, Horse with Fox Tail

A donkey goes out with a saddle, with a saddle, only if it’s tied from erev Shabbos, and the horse won’t go out with a fox tail, which is some segulah, yes, they learned among the things that is… in practice they still have a fox tail, and not with a bell between its eyes. And this is perhaps… I don’t know… a mardaas they learned helps for the donkey a bit, so if it’s erev Shabbos it’s good, but the saddle is only for carrying.

Yes, he says that with a fox tail is evil eye. The fox has something to do with segulos, I don’t know. Yes, and these things… who’s going to give an evil eye? The other horse or a person? I don’t know.

Animal with Kalaster, with Sandal, with Amulet That Isn’t Expert

And an animal may not go out with a kalaster on its nose, a vessel in which one puts the food that hangs on the animal, such a bag. And not with a sandal on its foot, and not with an amulet that isn’t expert for the animal. Also not with an amulet where there’s no expert, meaning it hasn’t helped three times for the animal.

Right, so one sees that there were proper segulos for animals. Just as all these stories of Jews came to show the animal to the tzaddik, it’s not so… one sees that it was a Jewish custom. Also there are animal amulets and human amulets, it’s not the same animals. Right, what helps for an animal isn’t necessarily what helps for a person. I hear.

Aval Yotzah B’eged She’al Gabei Hamakah

But it goes out with a bandage that’s on the wound, if the animal has a wound one may tie something on it. And with bindings that are on the fracture, the animal has a broken hand one puts something to straighten. And with the afterbirth dangling from it, if the animal gave birth to a child, and there’s still something there, an afterbirth hanging, one may go out with that. There are such things, or it happens so, or it won’t have any concern lest it bring.

Laws in the Courtyard – Stuffing a Bell, Mardaas

Another Law: Two Things Permitted in a Courtyard

There’s another law – there are two things that one may do in a courtyard. We learned earlier that there are things like placing a bell, a little bell, on an animal. He says, “plug up the bell that’s on its neck.” If his animal has a bell, one shouldn’t walk around with the bell, because it makes a sound. It seems that there is indeed somewhat of a prohibition, a hashma’at kol (making sound). But if one plugs up the bell, then one may.

In the courtyard, not in the… ah, and regarding the street we already learned earlier, the bell – in a reshut harabim (public domain) one may not, because it looks like one is going to sell it or something. But in the courtyard one may. He perhaps wants to say that the bell is not muktzeh or something, or one shouldn’t say perhaps lo plug (we don’t distinguish), because when it rings one may not, and one cannot do it, but if it’s plugged up one may.

“One may lead an animal with a muzzle on Shabbat” – we already learned that if one placed it on the donkey on Shabbat, he may not go out with it. Rabbi Elazar says that even if one placed it on Shabbat, if it’s only in a courtyard one may, but to silence it with one’s mouth one may not. These are three other types of things that one may do in a courtyard that one may not otherwise.

Rest of One’s Servant – Law 20

Just as a Person is Commanded Regarding the Rest of His Animal, So Too Regarding the Rest of His Servant

We will finish another three laws regarding a servant. And now we’re going to learn about the rest of one’s servant. We learned now about an animal, and now we’re going to learn about the servant.

The Rambam says: Just as a person is commanded regarding the rest of his animal on Shabbat, so too he is commanded regarding the rest of his male and female servants.

It’s interesting why he didn’t begin with the servant. The servant is seemingly more important, and in the Torah it’s also mentioned earlier, and one ends with “your animal.” It could be there are more laws, yes.

Just as a person is commanded regarding the rest of his animal on Shabbat, so too he is commanded regarding the rest of his male and female servants, even though they have understanding.

Seemingly, a person could have thought, by an animal, everything the animal does is the master’s responsibility, because the master makes it do things. But the servant – the difference between a servant and an animal is that the servant can understand on his own what the will of the master is that he should do. Why should it be the master’s sin?

The Rambam says: Even though they don’t have understanding to know on their own to refrain from doing work themselves, the master is commanded to guard them to prevent them from doing work on Shabbat, as it says “so that your ox and donkey may rest, and your maidservant’s son and the stranger may be refreshed.”

That he must indeed rest, not just that the person may not make him do work, but it means, even if let’s say the person says nothing on Shabbat, but the servant understands on his own what the master wants, one may not let the servant do it. One must protest to him, one must make sure that he rests.

Which Servant? A Servant Who Was Circumcised and Immersed for the Purpose of Servitude

And there’s a bigger problem here, because we need to understand the law, to say who is the servant of which we speak.

Okay, the Rambam says, “A male and female servant regarding whose rest we are commanded” – that the male and female servant – there is a mitzvah regarding their rest, about which type of servant are we speaking?

The Rambam says: “They are servants who were circumcised and immersed for the purpose of servitude.” He’s speaking of a Canaanite servant, where the mitzvah is that a Canaanite servant must be circumcised and immersed for the purpose of servitude, and he is like a convert regarding all the mitzvot that servants are obligated in. He is a servant who has received all the mitzvot like a woman, and has received the mitzvot that servants are obligated in.

About this servant we’re speaking, where there is upon him a mitzvah of rest essentially. He himself must keep Shabbat, he’s a Jew after all. The whole thing is there’s another mitzvah for the master, a mitzvah to guard his servant and not let him do work.

The Sefer Devarim says, “to know on their own” he means to say also for their own obligation, even for themselves. Certainly, the Rambam doesn’t say for whom he does the work. The master has an obligation to make sure that his servants don’t do any work. It shouldn’t stand that the servants themselves also have a prohibition.

Dispute Between Rambam and Ra’avad – Which Servant?

The Ra’avad indeed, we’ll see, the Ra’avad says he doesn’t understand, he says, “a servant who was circumcised and immersed for the purpose of servitude” is a Jew. What does the master have to do with it?

The Ra’avad says, no, the servant we’re speaking of is actually a gentile, a ger toshav (resident alien). What is Shabbat just a minor matter? No, there’s a Torah prohibition if they do it for his needs, so says the Ra’avad. If they do it for their own needs, they may do what they want, they’re still gentiles.

But the Ra’avad argues that there’s an extra Torah prohibition that a Jew has a servant who is a gentile, who hasn’t yet been circumcised and immersed, that he shouldn’t do any work for the master.

But according to the Rambam it’s a different thing, like a rebuke. The master has another special mitzvah not to let his Jewish servants, his Jewish Canaanite servant you can call it, do work on Shabbat.

Two Disputes Between Rambam and Ra’avad

There are two disputes between the Rambam and the Ra’avad.

Whether, when the servant does for himself, is this the mitzvah of the master. According to the Ra’avad, perhaps there’s a mitzvah of necessity, like a protest, that every person who sees a Jew worshiping idolatry has a mitzvah to protest to him. The obligation doesn’t go up to the master.

Number two, the question, what happens with a servant who doesn’t yet have the status of a Jewish servant?

Servants Who Were Not Circumcised and Not Immersed

According to the Rambam, the Rambam says explicitly, the Rambam will say, but according to the Ra’avad he says that this is the prohibition of rest of one’s servant.

But servants who were not circumcised and not immersed, these are like those obligated in the seven mitzvot that the children of Noah were commanded alone. Because we already learned this, that a Jew may not have a servant who doesn’t accept the seven mitzvot. He must expel him, he must kill him, we learned in the laws of idolatry. Unless he’s a ger toshav.

Such a servant who hasn’t had circumcision, because he’s uncircumcised, because he may not afterward do these things, the Ra’avad says, you should know, one accepts him as a ger toshav, but only at a time when the Jubilee is in effect. All servants afterward when there are no more mitzvot, and one is only obligated with the seven mitzvot of the children of Noah, he says, rest of one’s animal isn’t relevant, I mean rest of one’s servant, according to the Ra’avad there’s no such thing in present times.

Yes, according to the Ra’avad. The Ra’avad says, since a ger toshav does work for himself on Shabbat. A ger toshav may do work for himself on Shabbat, because he’s only obligated with the seven mitzvot, and a righteous convert is like a Jew in every matter.

The Ra’avad’s Question: Who is the “Stranger” in the Verse?

He comes with a question. The Rambam says so, according to the Ra’avad he understands, he’s not speaking of a Ra’avad, he’s speaking of a convert now, not of a servant. Ah, it’s a mistake. When it was said that a convert, not a servant, a convert.

The Ra’avad asks, who is the convert of which we speak that he must also rest? If he’s a righteous convert, he’s a Jew. If he’s a ger toshav, didn’t we just say according to the Ra’avad he may do work.

He says only that a ger toshav who is a servant to a Jew, which will be a new innovation. But he’s a gentile, who is the gentile who needs an extra prohibition?

The Rambam’s Answer: A Ger Toshav Who is a Hired Worker of a Jew

The Rambam says, we’re speaking of a ger toshav who is hired as a worker of a Jew. We’re speaking of a ger toshav who works for a Jew.

What does “hired worker” mean? It’s a common expression of… it’s a day laborer, I don’t know. I’ve seen it in other places, I haven’t learned it yet.

A Ger Toshav Who is Hired by a Jew

According to the Rambam one would have to answer that the ger toshav who was a servant to a Jew – why does he need an extra prohibition, but who is the gentile who needs this extra prohibition?

According to the Rambam he says, we’re speaking of a ger toshav who is hired by a Jew, we’re speaking of a ger toshav who works for a Jew. What does “hired” mean? It’s a difficult expression, does this mean he’s a day laborer? I don’t know. I don’t know, I’ll see it in other places, I’ll see it. Wages and gatherings he says, these are two types of arrangements – wages, or gatherings, which is like sharecropping, where he can go gather from the fields, I don’t know.

Like an indentured servant, that a ger toshav has the law like an indentured servant that he shouldn’t do work for his Jewish master on Shabbat. That the ger toshav who may do work for himself, may only do so when he’s in his private life, but if he has a deal with a Jew, he may not do any work for a Jew, even in a manner where there’s no prohibition of telling a gentile? I don’t know, it’s not clear to me.

Is it a greater prohibition than usual telling a gentile? Because most work a gentile may do, or if the manner in which the gentile understands is it more severe than usual telling a gentile, seemingly.

The Difference Between a Ger Who is His Servant and a Ger Toshav Who is Not a Servant

It’s even if he’s his servant convert, he’s forbidden for himself, if the gentile is his servant he may indeed do for himself. Right, this is what the Rambam makes clear, he says that a ger toshav, that is a gentile who has accepted the seven mitzvot of the children of Noah, may do work for himself. The prohibition of rest of a servant is only when the servant does… the master shouldn’t command, but also he shouldn’t do work for him.

This means another thing, he may not do, if the ger toshav for example, or a poor gentile, may not do any work for a Jew, but what exactly are we speaking of? Not clear.

He brings here that there’s a dispute whether a ger toshav who is not a servant, whether he may do work for a Jew. Perhaps it says in the Rambam, not clear, it says in the glosses, it could be that it’s an extra law of a servant. According to the Rambam it seems that it’s the same thing, the gentile is the ger toshav who was a servant.

Conclusion

Okay, until here chapter 20 where we learned rest of an animal and rest of a servant. Yes? Wonderful, yes.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

זיכרון פון שיעור — רמב״ם הלכות שבת, פרק כ׳

הלכה א׳: שביתת בהמה בשבת — איסור הוצאת משא, מחמר, און דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך”

רמב״ם׳ס ווערטער

“אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך — אחד שורך וחמורך ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציאה הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה לפי שהוסרה בו מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת — פטור.”

דער רמב״ם זאגט ווייטער אז דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” רעדט נישט פון שביתת בהמה (ד.ה. אז די בהמה אליין זאל רוען), נאר פון א מענטש וואס טוט א מלאכה מיט זיין בהמה — כגון חורש — וואס דאס איז שביתת אדם, נישט שביתת בהמה.

פשט

ס׳איז דא א מצוות עשה אז א אידישע בהמה (חיה, עוף — אלע מינים) זאל רוען שבת. דער מקור איז “למען ינוח שורך וחמורך” — א לשון עשה. ווייל ס׳איז נאר אן עשה (נישט קיין לאו), איז מען פטור פון מלקות אויב מען איז עובר. “מחמר” — איינער וואס גייט מיט און פירט זיין בהמה וואס טראגט א משא — איז אויך פטור. דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” רעדט פון א פאל ווי חורש, וואו דער מענטש אליין טוט א מלאכה מיט הילף פון די בהמה, און דאס איז שביתת אדם, נישט שביתת בהמה.

חידושים און הסברות

1) פארוואס רעכנט דער רמב״ם נישט שביתת בהמה אלס אן עקסטערע מצוות עשה אין מנין המצוות?

שביתת בהמה איז דאך א קלארע מצוה מן התורה — פארוואס רעכנט דער רמב״ם עס נישט אלס א באזונדערע מצוות עשה? מפרשים פרובירן צו זאגן אז שביתת בהמה איז בכלל די כללות׳דיגע עשה פון “תשבות” — ד.ה. “תשבות” כולל נישט נאר דו זאלסט שובת זיין, נאר אויך דיין בהמה זאל שובת זיין. אבער על כל פנים, ס׳איז עצם אן עקסטערע דין פון שביתה וואס ליגט אויף די בהמה.

2) “שורך וחמורך” — לאו דווקא, כולל כל בהמה חיה ועוף

“שורך וחמורך” איז נישט דווקא אקס און אייזל, נאר כולל אלע מינים — בהמה, חיה, ועוף. דער רמב״ם רעכנט נישט אויס “דגים” (פיש) דא, אבער שפעטער אין פרק ברענגט ער בפירוש אז אויך שביתת דגים איז דא. דער תירוץ: ס׳איז סתם ווייניגער שייך פראקטיש — ווייל ס׳איז זעלטן אז מען טרעפט א וועג צו טון מלאכות מיט פיש.

3) דער חילוק צווישן “הוצאת משא על בהמתו” און “מחמר”

דער רמב״ם זאגט צוויי זאכן: ערשטנס, “אסור להוציא משא על הבהמה” — ער לייגט א משא אויף די בהמה. צווייטנס, “המחמר אחר בהמתו” — ער גייט מיט, ער פירט, ער שלעפט מיט די בהמה. דאס איז נישט א חזרה אויף דעם זעלבן דין, נאר א גרעסערע חידוש: אפילו ביי “מחמר”, וואו דער מענטש טוט יא א שטיקל מעשה (ער גייט מיט, ער פירט), נאך אלץ איז ער פטור ווייל ס׳איז נאר אן עשה.

4) “פטור” — פטור אבל אסור, אבער דא מדאורייתא?

דער כלל גדול איז אז “פטור” אין הלכות שבת מיינט “פטור אבל אסור” (מדרבנן). אבער דא שטימט עס נישט גלאט, ווייל הוצאת משא על בהמתו איז דאך אסור מדאורייתא (עשה)! דער חילוק: די עצם הוצאת משא על בהמתו — דאס איז עובר אויף מצוות עשה מדאורייתא. אבער דאס וואס דער מענטש גייט מיט (מחמר) — דאס אליין איז אפשר נאר אסור מדרבנן, ווייל די קליינע מעשה פון מחמר הייסט נישט קיין מעשה. אויב ס׳וואלט געווען א לאו, אפשר וואלט מחמר געווען אנדערש, אבער ווייל ס׳איז נאר אן עשה, איז מחמר נאר מדרבנן.

5) אפשר זענען דא צוויי באזונדערע איסורים — עשה אויף שביתת בהמה, און א באזונדער איסור דרבנן אויף מחמר

אפשר איז דא א עשה מדאורייתא אז די בהמה זאל רוען (הוצאת משא), און דערצו א באזונדער איסור מדרבנן אויף מחמר זיין. דער חידוש פון רמב״ם: א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז ביי הוצאת משא איז ער פטור ווייל ער טוט נישט קיין מעשה — אבער ביי מחמר, וואו ער טוט יא א מעשה, זאל ער חייב זיין. קומט דער רמב״ם און זאגט: ניין, אפילו מחמר איז פטור, ווייל ס׳איז בכלל נישט קיין לאו — ס׳איז נאר אן עשה, און אפילו א “לאו שיש בו מעשה” העלפט נישט ווען ס׳איז בכלל נישט קיין לאו.

6) דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” — רעדט פון שביתת אדם, נישט שביתת בהמה

ס׳שטייט דאך בפירוש אין עשרת הדברות “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” — א לאו! פארוואס זאגט דער רמב״ם אז ס׳איז נישט דא קיין לאו אויף שביתת בהמה?

דער רמב״ם ענטפערט: דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” רעדט נישט פון שביתת בהמה (אז די בהמה אליין זאל רוען). ער רעדט פון א פאל ווי חורש — וואו דער מענטש אליין טוט א מלאכה מיט הילף פון זיין בהמה. דאס איז שביתת אדם, נישט שביתת בהמה. דער חידוש פון “ובהמתך” איז: זאלסט נישט מיינען אז ווייל דו טוסט עס מיט א בהמה הייסט עס נישט ווי דו טוסט עס — ניין, “אתה ובהמתך” הייסט אז דו ביסט חורש, דו ביסט עובר אויף סקילה. די בהמה איז ווי א “power tool” — א שטארקע כלי, דער מענטש שטייט און פירט די בהמה, ער זאגט איר וואו צו גיין, ער שטייט איבער מיט׳ן אקער-אייזן — אבער דאס הייסט אז דער מענטש איז חורש.

7) דער חילוק צווישן “חורש מיט א בהמה” (= שביתת אדם) און “בהמה טראגט א משא” (= שביתת בהמה)

דער יסוד׳דיגער חילוק: ביי חורש — דער מענטש טוט א מלאכה, די בהמה איז נאר א כלי, ער איז עובר אויף סקילה ווי יעדע מלאכה. ביי הוצאת משא אויף א בהמה — די בהמה טוט אליין, דער מענטש טוט נישט, ס׳איז נאר אן עשה פון שביתת בהמה. דער לאו פון “ובהמתך” קומט נישט צו זאגן א נייע זאך אז די בהמה אליין זאל נישט ארבעטן — ער קומט צו זאגן אז ווען דו ארבעטסט מיט א בהמה, הייסט עס אויך דו ארבעטסט.

8) קיין מלקות אפילו אויף דער עקסטרע לאו פון “ובהמתך”

א מענטש קען טראכטן אז אויב ער איז חורש מיט זיין בהמה, באקומט ער כאטשיג מלקות פאר דער לאו פון “ובהמתך” אין אופנים וואו ס׳איז נישט דא סקילה (למשל, פעלערהאפטע התראה). דער רמב״ם זאגט ניין — דאס איז א “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”: וויבאלד דער זעלבער לאו שליסט אויך איין סקילה-פעלער (חורש בשבת), באקומט מען קיינמאל נישט מלקות דערפון, אפילו ווען סקילה איז פראקטיש נישט אנווענדבאר.

9) שאלה: פארוואס דארף מען דאס בכלל זאגן?

דער פסוק “לא תעשה כל מלאכה… אתה ובהמתך” איז איין פסוק, נישט צוויי באזונדערע לאוין. דער רמב״ם רעכנט עס נישט אלס א באזונדערע לאו. אויב אזוי, פארוואס זאל מען בכלל דארפן דערמאנען אז מ׳באקומט נישט מלקות? ס׳איז דאך דער זעלבער לאו ווי כל חילול שבת! דער תירוץ: “אתה ובהמתך” איז נישט א נייע לאו, נאר א חידוש אין הלכות חורש — צו מגלה זיין אז ארבעטן מיט א בהמה איז אויך מיוחס צום מענטש.

מחלוקת ראשונים אין פשט רמב״ם — רמב״ן vs. מגיד משנה

רמב״ם׳ס ווערטער

(המשך הלכה א׳ — דער לאו פון “ובהמתך” און מחמר)

חידושים און הסברות

1) רמב״ן׳ס פשט:

מחמר לויט דער רמב״ם איז נישט דא קיין לאו דאורייתא — נאר אן איסור עשה (אדער דרבנן). ממילא, ווען דער רמב״ם זאגט “לא שנא תלש את העשב” מוז עס רעדן פון חורש (וואו דער מענטש טוט ממש א מלאכה צוזאמען מיט דער בהמה), נישט פון מחמר. א גרויסער חילוק צווישן חורש (מענטש טוט צוזאמען מיט בהמה = סקילה) און מחמר (בהמה טוט, מענטש ענקארעדזשט = נאר עשה/דרבנן).

2) מגיד משנה׳ס פשט:

דער רמב״ם מיינט אז מחמר איז יא א לאו דאורייתא, נאר אזא לאו וואס מ׳באקומט נישט מלקות. פארוואס? ווייל דער זעלבער פסוק “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” שליסט איין סיי חורש סיי מחמר. וויבאלד אין דעם זעלבן פסוק ליגט אויך סקילה (פאר חורש), איז עס א “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין” און מ׳באקומט נישט מלקות אפילו פאר מחמר.

3) דער חילוק צווישן די צוויי פשטים:

לויט דער רמב״ן איז דא א גרויסער חילוק צווישן חורש און מחמר. לויט דער מגיד משנה זענען חורש און מחמר ביידע אין דעם זעלבן פסוק, ביידע ענליך — ביידע זענען וועגן ווי דער מענטש טוט מלאכה צוזאמען מיט זיין בהמה. נאר חורש = סקילה, מחמר = לאו (אן מלקות). אבער אויך לויט דעם מגיד משנה בלייבט דער חילוק: חורש האט א מעשה, מחמר האט נישט קיין מעשה.

4) מחמר — לאו שאין בו מעשה

דער יסוד פארוואס מחמר קען נישט האבן סקילה/מלקות (אפילו לויט מגיד משנה) איז ווייל הוצאה איז א מלאכה גרינגה — דער מענטש טוט גארנישט פיזיש, ער וואקט נאר נעבן דער בהמה. דאס איז א לאו שאין בו מעשה — אן א מעשה קען בית דין נישט געבן מלקות (רבי יוחנן׳ס כלל).

5) שאלה: אויב דער מענטש האט אליין ארויפגעלייגט דעם פעקל אויף דער בהמה, און נאכדעם איז ער מחמר — איז ער דעמאלטס חייב?

ארויפלייגן איז איין זאך (אבער וועלכע מלאכה איז דאס?), און דער טראגן טוט די בהמה, נישט דער מענטש. דער מענטש׳ס ראלע בלייבט מחמר — וואס איז פונדאמענטאל אנדערש ווי חורש אין דעם זין אז ביי חורש טוט דער מענטש א מעשה, ביי מחמר נישט.

הלכות השאלה, השכרה, מכירה פון בהמה גסה צו א גוי

רמב״ם׳ס ווערטער

“אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, הרי מצווה הוא על שביתת בהמתו.”

“ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי, גזירה שמא ישאילנה וישכירנה.”

“ואם מכר, קונסין אותו עד עשרה בדמיה.”

פשט

די מצוה פון שביתת בהמתו מיינט נישט נאר אז דו אליין זאלסט נישט ארבעטן מיט דיין בהמה — אויך ווען א גוי ארבעט מיט דיין בהמה ביסטו עובר. ממילא טאר מען נישט פארבארגן אדער פארדינגען א בהמה גסה צו א גוי. אפילו פארקויפן — וואו די בהמה ווערט דעם גוי׳ס אייגנטום — האבן חכמים אסור׳ט, גזירה שמא ישאילנה וישכירנה. אויב ער האט פארקויפט, קנס׳ט מען אים ביז צען מאל דעם פרייז — ער מוז צוריקקויפן.

חידושים און הסברות

1) דריי לעוועלס פון גזירה:

(1) מלאכה מיט אייגענע בהמה = דאורייתא (עשה); (2) פארבארגן/פארדינגען צו גוי = אסור (עשה/דרבנן); (3) פארקויפן = גזירה דרבנן אויף גזירה.

2) שבורה — צעבראכענע בהמה:

אפילו א צעבראכענע בהמה (וואס מ׳קען שוין נישט טון חרישה דערמיט) טאר מען נישט פארקויפן — גזירה שמא יתקן אותה, מ׳האט מורא ער וועט זי אויסהיילן.

3) סרסור — פארקויפן דורך א בראקער:

“מותר למכור על ידי סרסור, שסרסור אינו משאיל ואינו משכיר.” דער בראקער׳ס דזשאב איז נאר פארקויפן, ער האט נישט קיין שייכות צו השאלה/שכירות. ממילא פאלט אוועק דער טעם פון דער גזירה.

4) סוס — מותר למכור:

“מותר למכור סוס, שאין הסוס עומד אלא לרכיבה.” א סוס דינט נאר פאר רכיבה, נישט פאר מלאכה (חרישה, שלעפן פעקלעך). רכיבה איז נישט אסור דאורייתא ווייל חי נושא את עצמו — א לעבעדיגע באשעפעניש טראגט זיך אליין, ממילא איז רייטן אויף א סוס נישט הוצאה. אפילו אויב רכיבה איז אסור מדרבנן, איז עס נישט קיין איסור דאורייתא, ממילא מעג מען פארקויפן א פערד.

5) חשוד למכור לגוים:

“וכדרך שאסור למכור לגוי, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוים.” דער איסור ווערט אויסגעברייט אויף א צווייטן לעוועל — אפילו פארקויפן פאר אן אידישן סרסור (מיטלמאן) וואס וועט עס ווייטער פארקויפן.

6) פארוואס אזעלכע חומרות אויף אן עשה?

עס ווערט פארגעלייגט אז אפשר איז דא א צוגעלייגטע סיבה — נישט נאר “למען ינוח” (אז די בהמה זאל רוען), נאר אויך שייכות צו עבודה זרה (מ׳טאר נישט פארקויפן לפני אידיהם ולאחר אידיהם). עבודה זרה ברענגט גרויסע חומרות.

מכירת פרה לשחיטה, בהמה דקה, חיה גסה

רמב״ם׳ס ווערטער

“מותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו, אבל לא ימכור סתם, אפילו שור של פטם, שמא ישהה אותה ויעבוד בה.”

“מקום שנהגו למכור בהמה דקה – מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור – אין מוכרין.”

פשט

מ׳מעג נאר פארקויפן א קו ווען דער גוי שעכט עס ממש לפניו. אבער סתם פארקויפן — אפילו א געשטאפטע שור וואס שטייט געווענליך לשחיטה — איז אסור, ווייל אפשר וועט דער גוי עס נישט גלייך שעכטן און וועט דערווייל ארבעטן דערמיט שבת. בהמה דקה (קליינע בהמות ווי שאף/ציגן) איז אנדערש פון בהמה גסה, ווייל מ׳טוט דערמיט נישט אזוי פיל מלאכות — ממילא איז עס תלוי אין מנהג המקום.

חידושים און הסברות

1) חיה גסה (ווילדע גרויסע חיות) האט דעם זעלבן דין ווי בהמה גסה — בכל מקום אין מוכרין.

2) משאיל/משכיר בהמה דקה: דער רמב״ם זאגט עס נישט ארויס קלאר. דער בית יוסף ברענגט פון פוסקים אז לכאורה אלע היתרים (מנהג המקום ביי בהמה דקה, שור של פטם לשחיטה) זענען נאר אויף מכירה — וואס איז א צווייטער לעוועל איסור. אבער אויף השכרה טאר מען טאקע נישט, ווייל השכרה איז שטרענגער (ווייל די בהמה בלייבט דיינע).

מי שחשכה לו בדרך — נוצן א בהמה, נכרי, חרש שוטה וקטן

רמב״ם׳ס ווערטער

“מי שחשכה בדרך ולא היה עמו נכרי שיטול כיסו” — אויב ער האט א בהמה, מעג ער “מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת”, און “כשתרצה לעמוד” זאל ער עס אראפנעמען, “כדי שלא תעמוד וכיסו עליה, עד שלא תיהא שם לא עקירה ולא הנחה.”

“אבל אסור לו להנהיגה אפילו בקול כל זמן שכיסו עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת.”

פשט

ווען איינער איז געווארן תקוע אויפ׳ן וועג ערב שבת מיט זיין געלטבייטל, און ס׳איז נישטא קיין גוי, מעג ער ארויפלייגן דעם כיס אויף די בהמה בשעת זי גייט, אבער מוז עס אראפנעמען ווען זי שטעלט זיך אפ — אזוי אז ס׳איז נישטא קיין עקירה והנחה ביי די בהמה. אפילו אין דעם ספעציעלן פאל וואו מ׳האט מתיר געווען ארויפצולייגן דעם כיס, טאר ער נישט פירן/אינקארעדזשן די בהמה — אפילו נישט מיט קול — ווייל דאס איז מחמר בשבת.

חידושים און הסברות

1) דער מעקאניזם: דער מענטש מאכט די עקירה (ארויפלייגן) ווען די בהמה גייט, און נעמט אראפ איידער זי שטעלט זיך אפ — ממילא האט די בהמה נישט קיין עקירה און נישט קיין הנחה. ווען ער נעמט עס אראפ פון די בהמה, דארף ער שטיין בלייבן — ער מעג נישט ווייטער גיין מיט דעם כיס אין האנט (ווייל דאס וואלט געווען הוצאה).

2) שווערע קשיא אויף איסור מחמר דא: אויב די בהמה טוט נישט קיין עקירה והנחה (ווייל ער נעמט אראפ דעם כיס איידער זי שטעלט זיך אפ), וואס איז דען דער איסור מחמר? מחמר רעדט זיך דאך געווענליך ווען די בהמה טוט אן עכטע הוצאה! צוויי מעגליכע תירוצים: (1) אפשר איז מחמר אליין אן איסור — ווייל דער מענטש מאכט כאילו די עקירה דורך וואס ער זאגט פאר די בהמה צו גיין/שטיין; (2) אפשר איז דאס א דרבנן — ווייל עס זעט אויס ווי איינער ארבעט מיט זיין בהמה, אפילו אויב טעכניש איז נישטא קיין הוצאה. דאס איז א שווערע פראבלעם וואס די מפרשים האבן אויך נישט קלאר באהאנדלט. דער בית יוסף אליין האט נישט א קלארע תשובה.

3) גזירת חכמים — נישט געבן בהמה ביי א גוי:

“גזירת חכמים היא שלא יניח ישראל בהמה אצל עובד כוכבים.” מ׳נוצט נישט קודם די עצה פון געבן דעם כיס פאר א גוי (אנשטאט ארויפלייגן אויף די בהמה) ווייל ס׳איז א גזירת חכמים אז מ׳זאל נישט לאזן א בהמה ביי א גוי. די עצה פון עקירה/הנחה מיט א בהמה איז נאר ווען ס׳איז נישטא קיין גוי.

דיני קדימה: בהמה, נכרי, חרש שוטה וקטן

רמב״ם׳ס ווערטער

דער רמב״ם זאגט מ׳זאל קודם געבן פאר א נכרי איידער מ׳נוצט די בהמה. “היו לפניו חרש שוטה וקטן” — מ׳זאל ענדער לייגן אויף די בהמה ווי געבן פאר זיי, “לפי שהן אדם מישראל.” “היו לפניו חרש ושוטה — נותנו לשוטה. שוטה וקטן — נותנו לשוטה.”

פשט

דער נכרי איז גרינגער ווי בהמה; חרש שוטה וקטן זענען שווערער ווי בהמה; שוטה איז גרינגער ווי חרש, און גרינגער ווי קטן.

חידושים און הסברות

1) פארוואס איז נכרי גרינגער ווי בהמה?

א בהמה איז אן אידישע בהמה — שביתת בהמתו איז א דין וואס קען זיין דאורייתא, בעת אמירה לנכרי איז אייביג נאר דרבנן. דעריבער איז בהמה חמור׳ער. אפילו ביידע זענען דאך איסורי דרבנן — ביי בהמה איז דא א וועג אז עס זאל זיין דאורייתא, אבער ביי נכרי איז עס קיינמאל נישט דאורייתא. דערפאר לאזט מען קודם דעם נכרי.

2) חרש שוטה וקטן — “אדם מישראל”:

כאטש זיי זענען פטור פון מצוות, זענען זיי אידן, און מ׳טאר נישט טון מלאכה דורך זיי. דער יסוד: אויב ס׳איז דא שביתת בהמה, איז זיכער דא שביתת חרש שוטה וקטן — זיי זענען מער חשוב ווי א בהמה. ער האט מצוה על שביתת בנו, אבער נישט מצוה על שביתת גויים.

3) חרש vs. שוטה:

א חרש איז נאר א סארט שוטה — ער קען נישט הערן, מ׳האט זיך נישט געקענט לערנען מיט אים. ער איז “אייניג שוטה ווי שוטה” — אבער דאך מ׳געבט ענדער פאר א שוטה.

4) קטן vs. שוטה:

א קטן איז א “מומא עובר” — ער וועט באלד גרויס ווערן. א שוטה איז ווי “א קטן וואס איז קיינמאל נישט געווארן אויס קטן.” דעריבער איז שוטה גרינגער.

פחות פחות מד׳ אמות — ווען מ׳האט גאר קיין עצה

רמב״ם׳ס ווערטער

אויב מ׳האט נישט קיין בהמה, נישט קיין נכרי, נישט קיין חרש שוטה וקטן — “מהלך בפחות פחות מד׳ אמות.”

“ואפילו מציאה שבא לידו — מהלך בה פחות פחות מד׳ אמות.”

פשט

דער לעצטער אויסוועג איז ער אליין טראגט, אבער שטעלט זיך אפ יעדע פחות מד׳ אמות. דער היתר גילט נישט נאר פאר זיין אייגן געלט, נאר אפילו פאר א מציאה וואס ער האט יעצט געטראפן.

חידושים און הסברות

1) פחות פחות מד׳ אמות איז א היתר, נישט נאר א מצמצם — דאס איז מפורש.

2) חילוק צווישן מציאה און אייגן געלט:

ביי אנדערע הלכות זאגט מען אז מציאה איז נישט חסרון כיס — מ׳האט נישט אזוי פיל רחמנות. אבער דא זעט מען אנדערש — מציאה קריגט אויך דעם היתר.

3) א מערקווירדיגער חילוק:

ביי אייגן געלט — מ׳דארף קודם געבן פאר א נכרי, און נאר אויב נישטא קיין נכרי מעג מען פחות פחות מד׳ אמות. אבער ביי מציאה — מ׳טאר נישט געבן פאר א נכרי, אבער מ׳מעג יא פחות פחות מד׳ אמות. דאס הייסט: אויב א מענטש האט ביידע — אייגן געלט און מציאה — דאס אייגן געלט גיט ער דעם נכרי, און די מציאה טראגט ער פחות פחות מד׳ אמות.

4) פרק ו׳ פאראלעל:

אין פרק ו׳ שטייט שוין אן ענליכע הלכה (“מי שאבד לו דבר”) וועגן שכר שבת און אמירה לנכרי. דארט שטייט אז מציאה קען מען נישט געבן פאר א נכרי, אבער מ׳קען גיין פחות פחות מד׳ אמות. דאס איז נישט קיין סתירה — ס׳איז צוויי באזונדערע דינים.

5) דער רמב״ם׳ס שיטה בנוגע פחות פחות מד׳ אמות:

אין דער גמרא שטייט אז חכמים האבן נישט געוואלט אויסזאגן דעם היתר פון פחות פחות מד׳ אמות. דער רמב״ם האט עס יא אויסגעזאגט, אבער מיט א באגרעניצונג: נאר אויב נישטא קיין נכרי און קיין אנדערע עצה.

6) מציאה שבאה לידו vs. קודם שבאה לידו:

דער רמב״ם חילק׳ט: אחר שבאה לידו (ער האט שוין די מציאה) — מעג מען פחות פחות מד׳ אמות, אפילו לכתחילה. קודם שבאה לידו (ער האט נאך נישט קונה געווען) — נישטא דער היתר פון פחות פחות מד׳ אמות. דעמאלט לאזט מען אים מחשיך זיין (וואקן ביז מוצאי שבת). “להכשיר” מיינט: אויב ער קען מכשיר זיין (ד.ה. ער קען עס באקומען אן חילול שבת), דארף ער. נאר אויב ער קען נישט מכשיר זיין, דעמאלט קריגט ער דעם היתר.

7) ראב״ד׳ס מחלוקת:

דער ראב״ד זאגט אז דאס איז שיבוש — ער האלט נישט אז מ׳קען נוצן פחות פחות מד׳ אמות פאר מציאה. למעשה: נאר דער רמב״ם איז מתיר פחות פחות מד׳ אמות פאר מציאה. רוב פוסקים (ראב״ד, שולחן ערוך, אנדערע) זאגן אז מ׳טאר נישט.

8) קשיא אויף “מציאה שבאה לידו”:

מציאה שבאה לידו איז דאך שוין זיינס — ער איז שוין זוכה געווען. וואס איז דער חידוש אז ס׳הייסט נאך “מציאה”? דער ענטפער: ס׳איז נישטא דער “אדם בהול על ממונו” — ער איז נאך נישט אזוי צוגעבונדן צו דעם. אבער דאס שאפט “פאני פראבלעמען”: ווי לאנג דארף א מענטש האבן א זאך אז ס׳זאל נאך הייסן “מציאה” און נישט “שלו”?

וואס א בהמה מעג און טאר נישט טראגן בשבת — מתג ורסן

רמב״ם׳ס ווערטער

“מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן… והוא שתהא ראויה לאותו הרסן. סוס — שיר, גמל — אפרסר, נאקה — חטם, חמור — סוגר. אבל אם הוציא בהמה במתג שאינו משתמרת בו… כגון שקשר חבל בפי הסוס… או במתג שאינו צריך לו אלא לשמירה פחותה ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס… הרי זה משא. שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משא הוא.”

פשט

מען מעג פירן א בהמה מיט א רסן/מתג וואס פאסט פאר איר. יעדע בהמה האט איר אייגענעם סארט רסן. אבער אויב דער רסן איז צו שוואך (די בהמה קען אנטלויפן) אדער צו שטארק (מער ווי וואס זי דארף), איז דאס א משא.

חידושים און הסברות

1) דער כלל: שמירה מעולה או שמירה פחותה — משא הוא.

נישט נאר א צו שוואכע שמירה (וואס איז ניצלאז), נאר אויך א צו שטארקע שמירה (וואס איז איבעריג) ווערט באטראכט ווי א משא. דער לאגיק: דאס איבעריגע טייל פון דער שמירה איז סתם א לאסט וואס די בהמה שלעפט אומזיסט. ביישפיל: א חמור מיט א שיר פון א סוס — דאס איז צו שטארק פאר אים, ממילא איז דער איבעריגער חלק א משא.

לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך

רמב״ם׳ס ווערטער

“לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך… מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק למכור או להביא סחורה עמהם שם.”

“אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו.”

פשט

מען טאר נישט צובינדן א גרופע גמלים איינס צום אנדערן און זיי שלעפן. דער טעם: עס זעט אויס ווי מען פירט זיי צום שוק צו פארקויפן — א וואכעדיגע מעשה. מען מעג יא האלטן אלע שטריק פון מערערע גמלים אין איין האנט.

חידושים און הסברות

1) דער איסור איז נישט וועגן משא אדער הוצאה, נאר וועגן מראית עין — עס זעט אויס ווי א וואכעדיגע טעטיגקייט.

2) שיעור החבל: דער שטריק וואס הענגט ארויס פון דער האנט טאר נישט זיין מער ווי א טפח, און דער שטריק צווישן דער בהמה׳ס מויל און דער האנט מוז זיין העכער פון דער ערד א טפח — כדי עס זאל נישט אויסזען ווי עס שלעפט זיך.

לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה

רמב״ם׳ס ווערטער

“לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה ואפילו הוא פקוק ואינו מוציא קול.”

פשט

א בהמה טאר נישט ארויסגיין מיט א גלעקל אויפ׳ן האלז, אפילו אויב עס איז פארשטאפט און מאכט נישט קיין קול.

חידושים און הסברות

1) איז דער איסור ווייל השמעת קול בשבת (ווי כלי שיר), אדער ווייל עס זעט אויס ווי מען גייט צום שוק? דער רמב״ם׳ס לשון “ומן הטעם הזה” פארבינדט עס מיט דעם זעלבן טעם ווי גמלים — נראה כמוליכן לשוק. דאס דערקלערט פארוואס אפילו א פארשטאפטער גלעקל (אן קול) איז אסור — ווייל דער אויסזען אליין איז דער פראבלעם.

2) ביי א מענטש איז דא אן איסור פון כלי שיר, אבער ביי א בהמה איז דער עיקר טעם דער מראית עין פון שוק.

רשימה פון זאכן וואס א בהמה טאר נישט ארויסגיין דערמיט

רמב״ם׳ס ווערטער

“ולא בזוג שבכסותה, ולא בחותם שבצוארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגליה, ולא בסולם שבצוארה…”

פשט

זוג שבכסותה — גלעקלעך אין דער בהמה׳ס מאנטל.

חותם שבצוארה / שבכסותה — א סימן/לעיבל וועם די בהמה באלאנגט (ענליך צום חותם ביי אן עבד).

רצועה שברגליה — א רצועה אויף די פיס (צו באגרעניצן טריט).

סולם שבצוארה — א מכשיר אויפ׳ן האלז אז די בהמה זאל נישט דרייען דעם קאפ.

חידושים און הסברות

1) דער כללדיגער טעם פאר אלע: ס׳קען אראפפאלן, און דער בעל הבית וועט עס אויפהייבן און קומען צו טלטול ד׳ אמות ברשות הרבים. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי אשה מיט תכשיטים וואס קענען אראפפאלן.

2) ביי רצועה שבין קרניה — איז קיין חילוק צו עס איז לנוי אדער לשמור, ביידע זענען אסור. ווען עס איז לנוי, פארוואס זאל מען נישט זאגן עס איז ווי א תכשיט? דער תירוץ: ס׳קען אראפפאלן.

חמור מיט מרדעת / אוכף

רמב״ם׳ס ווערטער

“ואין חמור יוצא במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת.”

“אין חמור יוצא באוכף אלא אם כן קשור לו מערב שבת.”

פשט

א חמור טאר נישט ארויסגיין מיט א זאטל (מרדעת) אדער אוכף סיידן עס איז צוגעבינדן פון ערב שבת.

חידושים און הסברות

א מרדעת (דעק) איז אנדערש פון אן אוכף — א מרדעת העלפט דער בהמה (וואריעמקייט), אבער אן אוכף איז נאר צום טראגן (לטובת דעם מענטש).

גמל מיט מטוטלת

רמב״ם׳ס ווערטער

“ולא יוצא הגמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו… ואין יוצא בקשירה אלא אם כן היא קשורה לו בזנבו ובחוטרתו.”

פשט

א גמל טאר נישט ארויסגיין מיט א קישעלע וואס הענגט פון זיין הויקער (דבשת) אדער עק, סיידן עס איז גוט צוגעבינדן ביי ביידע — עק און הויקער (חוטרת).

חידושים און הסברות

דבשת און חוטרת זענען ביידע ווערטער פאר דעם הויקער פון א גמל.

גמל עקוד יד או עקוד רגל

רמב״ם׳ס ווערטער

“ולא יצא הגמל עקוד יד או עקוד רגל.”

פשט

א גמל זאל נישט ארויסגיין מיט צוזאמגעבינדענע הענט אדער פיס (מלשון עקידה). דער טעם: עס קען אראפפאלן.

טלאים, כבשים, עגלים — ספעציפישע איסורים

רמב״ם׳ס ווערטער

“ואין הטלאים יוצאים בחוטים ולא ברצועות שברגליהם.”

“ואין הכבשים יוצאים בעגלה שתחת האליה.”

“ואין הכבשה יוצאת בעץ שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבמוחה.”

“ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיקנה ויהא נוח לחרישה.”

פשט

– לעמער טארן נישט ארויסגיין מיט שטריקלעך אדער רצועות.

– שאף האבן א גרויסע שווערע וויידל (אליה) וואס שלעפט זיך, מאכט מען א קליין וועגעלע דרונטער — טאר מען נישט בשבת.

– מען לייגט אריין א שטיקל האלץ אין דער נאז פון א שאף כדי זי זאל ניסן (האטשוען) און ארויסווארפן תולעים פון איר מוח — אסור בשבת.

– א יונג קעלבל וואס מען לערנט אויס צו פליגן מיט א קליין עול, טאר נישט ארויסגיין דערמיט בשבת.

חידושים און הסברות

ביי דעם עגל: דאס איז א סארט “חינוך” פאר א בהמה — מען געוויינט אים פון יונגווייז צו טראגן א עול כדי ער זאל שפעטער זיין א גוטער חורש.

סבכה, עור הקופד

רמב״ם׳ס ווערטער

“לא תצא בסבכה.”

“לא תצא הפרה בעור הקופד.”

פשט

סבכה — א נעץ אויף דער מויל כדי די בהמה זאל נישט בייסן און נישט עסן.

עור הקופד — א פרה האט טייערע דדים (אייטערס), און אנדערע בעלי חיים ווילן אויך הנאה האבן פון דער מילך. לייגט מען ארויף א שטעכעדיגע הויט פון א קופד (פארקיופיין/היסטריקס) אויף די דדים, כדי שרצים זאלן אנטלויפן — אסור בשבת.

עז שחקוק לה בין קרניה

רמב״ם׳ס ווערטער

“עז שחקוק לה בין קרניה מעג ארויפלייגן א אפסר הקשור בחקק בשבת.”

פשט

אן עז וואס האט א אויסגעקריצטע שטעלע צווישן די הערנער, מעג מען אריינלייגן א רסן דארט, ווייל דאס איז די רעגולערע שמירה פאר אזא עז.

חידושים און הסברות

1) דאס איז נאר ביי א יונגע עז וואס איז “תכוף בין קרניה” — די הערנער זענען נאענט צוזאמען, דער רסן זיצט גוט.

2) ביי אן אלטע עז (זקנה) אדער א נטיח (א שטויסיגע עז) — איז אסור, ווייל שמא תנתח — זי קען עס אפרייסן, עס פאלט אראפ, און דער מענטש וועט עס אויפהייבן. א ציג איז א “ווילדע חברה” — זייער ווילד, און קען לייכט אפרייסן דעם רסן.

זכרים יוצאים בעור הקשור על זכרותם

רמב״ם׳ס ווערטער

“זכרים יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הכשרים על לבן כדי שלא יפלו עליהם זאבים.”

פשט

מאנליכע בהמות מעגן ארויסגיין מיט א שטיק לעדער אויף זייער זכרות (כדי זיי זאלן נישט באשפרינגען די נקבות), און מיט א שטיק לעדער אויפ׳ן הארץ (כדי וואלוון זאלן נישט אנפאלן).

חידושים און הסברות

דער כלל: אלעס וואס איז לטובת הבהמה — צו שיצן זי, צו העלפן איר — איז מותר. דאס איז דער יסוד פארוואס אלע דאזיגע זאכן זענען מותר: עס איז אין אינטערעס פון דער בהמה, נישט בלויז פון דעם בעל הבית. אפילו ווען דער בעל הבית האט אויך הנאה דערפון, איז דער עיקר אז עס איז א טובה פאר דער בהמה.

רחלות מיט צוגעבונדענע עקן

רמב״ם׳ס ווערטער

“רחלות יוצאות כשזנבן כשרות למעלה על גבן כדי שלא יעלו עליהם זכרים.”

פשט

יונגע שאף מעגן ארויסגיין מיט זייער עק צוגעבונדן אויבן, כדי זכרים זאלן זיי נישט באשפרינגען.

חידוש
חידושים און הסברות

דאס איז ווידער דער זעלבער כלל — עס איז לטובת הבהמה. דער תנאי איז אז עס זאל זיין גוט צוגעבינדן אז עס פאלט נישט אראפ (ווייל אויב עס פאלט אראפ, וועט דער מענטש עס אויפהייבן און טראגן).

עזים מיט צוגעבונדענע דדין

רמב״ם׳ס ווערטער

“העזים יוצאות והדדין קשורות כדי שייבשו מן החלב, אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיאכל אותה לערב — הרי אלו לא יצאו.”

פשט

ציגן מעגן ארויסגיין מיט צוגעבונדענע אייטערס כדי דער מילך זאל אויסטריקענען (לטובת הבהמה). אבער אויב מ׳בינדט צו כדי צו שפארן דעם מילך ביז אווענט — טאר מען נישט.

חידושים און הסברות

1) דער חילוק איז קלאר: ווען עס איז לטובת הבהמה (אויסטריקענען) איז מותר; ווען עס איז לטובת דעם בעל הבית (שפארן מילך) איז אסור.

2) אויסערדעם, ווען עס איז נאר “לערב” (ביז אווענט) איז עס שוואכער צוגעבונדן, און מ׳האט מורא עס וועט אראפפאלן און דער מענטש וועט עס טראגן — שמא יבוא לידי איסור.

סוס מיט זנב שועל, זוג שבין עיניו

רמב״ם׳ס ווערטער

“ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזוג שבין עיניו.”

פשט

א פערד טאר נישט ארויסגיין מיט א פוקס-שוואנץ (סגולה קעגן עין הרע) אדער א גלאק צווישן די אויגן.

חידושים און הסברות

דער זנב שועל איז א סגולה קעגן עין הרע — עס ווערט געפרעגט: ווער מאכט עין הרע אויף א פערד, אנדערע פערד אדער מענטשן? עס בלייבט אומקלאר.

קלסטר, סנדל, קמיע

רמב״ם׳ס ווערטער

“ולא תצא בהמה בקלסטר שבאפיה, ולא בסנדל שברגליה, ולא בקמיע שאינה מומחה לבהמה.”

פשט

א בהמה טאר נישט ארויסגיין מיט א פוטער-כלי וואס הענגט אויף איר, נישט מיט שיך, נישט מיט א קמיע וואס איז נישט מומחה (האט נישט געהאלפן דריי מאל פאר בהמות).

חידושים און הסברות

מ׳זעט אז עס איז געווען א פראקטיק פון קמיעות פאר בהמות. אבער א קמיע וואס איז מומחה פאר מענטשן איז נישט אויטאמאטיש מומחה פאר בהמות — עס דארף זיין מומחה ספעציפיש פאר בהמות. דאס ווייזט אז מ׳האט באהאנדלט בהמה-קמיעות אלס א באזונדערע קאטעגאריע.

מכה, שבר, שליא — מותר

רמב״ם׳ס ווערטער

“אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה, ובקשורין שעל גבי השבר, ובשליא המדולדלת בה.”

פשט

א בהמה מעג ארויסגיין מיט א באנדאזש אויף א וואונד, מיט א שפּלינט אויף א בראך, און מיט א שליא (נאכגעבורט) וואס הענגט נאך.

דינים אין חצר — פוקק זוג, מרדעת

רמב״ם׳ס ווערטער

“פוקק לה זוג שבצוארה (אין חצר).”

פשט

אין א חצר מעג מען צושטאפן דעם גלאק אויף דער בהמה׳ס האלדז (אז עס זאל נישט קלינגען).

חידושים און הסברות

1) אין רשות הרבים טאר מען נישט ארויסגיין מיט א זוג (עס זעט אויס ווי מ׳גייט פארקויפן). אין חצר מעג מען — אבער נאר ווען עס איז פארשטאפט.

2) דער חידוש: מ׳זאל נישט זאגן “לא פלוג” — אז ווייל א קלינגענדיגער זוג איז אסור, זאל אויך א פארשטאפטער זיין אסור. ניין — א פארשטאפטער זוג איז מותר אין חצר.

3) א מרדעת וואס מ׳האט ארויפגעלייגט שבת אויפ׳ן חמור — אין חצר מעג מען (לויט ר׳ אלעזר), אבער נישט אין רשות הרבים.

הלכה כ׳: שביתת עבדו — דער יסוד

רמב״ם׳ס ווערטער

“כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו, אף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמן.”

פשט

אזוי ווי א מענטש איז מחויב אז זיין בהמה זאל רוען, אזוי איז ער מחויב אז זיין עבד און שפחה זאלן רוען — אפילו זיי זענען בני דעת און קענען אליין פארשטיין.

חידושים און הסברות

1) דער גרויסער חידוש: ביי א בהמה איז פשוט אז אלעס וואס זי טוט איז דעם בעל הבית׳ס אחריות, ווייל זי האט נישט קיין דעת. אבער ביי אן עבד — ער איז א בן דעת, ער פארשטייט אליין וואס דער בעל הבית וויל. מ׳וואלט געמיינט אז ווען דער עבד טוט מלאכה אויף זיין אייגן, איז דאס נישט דעם בעל הבית׳ס עבירה. קומט דער רמב״ם און זאגט: ניין — “מצוה על האדון לשמרם ולמנוע אותם מעשיית מלאכה בשבת.” דער בעל הבית מוז אקטיוו מוחה זיין און זיכער מאכן אז דער עבד רוט.

2) דער פסוק איז “למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר” — דער עבד דארף טאקע רוען, נישט בלויז אז דער בעל הבית טאר אים נישט מאכן ארבעטן. “לדעת עצמן” מיינט אויך “לחובת עצמן” — אפילו פאר זיך אליין.

וועלכער עבד — מחלוקת רמב״ם און ראב״ד

רמב״ם׳ס ווערטער

“עבד ואמה שנצטוו על שביתתם הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצוות שעבדים חייבים בהם.”

“עבדים שלא מלו ולא טבלו — אלו כבני שבע מצוות שנצטוו בני נח בלבד.”

פשט

דער עבד פון וועלכן מ׳רעדט איז אן עבד כנעני וואס האט מילה און טבילה געהאט לשם עבדות — ער האט אויף זיך גענומען אלע מצוות ווי א פרוי. ער איז אין א געוויסן זין א איד. עבדים וואס האבן נישט מילה/טבילה געהאט — זיי האבן נאר דין פון בני נח.

חידושים און הסברות

1) מחלוקת 1 — ווען דער עבד טוט מלאכה לעצמו:

רמב״ם: דער אדון האט א ספעציעלע מצוה צו מאכן זיכער אז זיין אידישער עבד כנעני טוט נישט קיין מלאכה — אפילו לצורך עצמו.

ראב״ד: אן עבד שמל וטבל איז דאך א איד — ער איז אליין מחויב אין שבת. וואס דארף מען דעם אדון? דער ראב״ד מיינט אז דער דין פון שביתת עבדו רעדט פון אן עבד תושב (א גוי וואס האט נאך נישט מילה/טבילה). ביי אזא עבד איז נאר אסור מדאורייתא ווען ער טוט לצורך דעם בעל הבית, אבער לצורך עצמו מעג ער.

2) מחלוקת 2 — עבדים שלא מלו ולא טבלו:

רמב״ם: זיי האבן נאר דין פון בני נח.

ראב״ד: דווקא אזעלכע עבדים (גר תושב שהוא עבד) זענען דער עיקר נושא פון שביתת עבדו. אבער — גר תושב ווערט נאר מקובל בזמן שהיובל נוהג. דעריבער, לויט׳ן ראב״ד, איז היינטיגע צייטן נישטא קיין דין פון שביתת עבדו (ווייל אלע עבדים וואס מלו וטבלו זענען שוין אידן, און גר תושב איז נישטא בזמן הזה).

דער “גר” אין פסוק — גר תושב שכיר

רמב״ם׳ס ווערטער

דער רמב״ם רעדט פון א “גר תושב שלקוט שכרו של ישראל” — א גר תושב וואס ארבעט אלס א שכיר ביי א איד. דער איד האט א חיוב אז דער גר תושב זאל נישט טון מלאכה פאר אים בשבת.

פשט

דער “גר” אין פסוק “וינפש בן אמתך והגר” רעדט פון א גר תושב — א גוי וואס האט מקבל געווען שבע מצוות בני נח — וואס האט א ארבעטס-באציאונג מיט א יוד. אזא גר תושב מעג טון מלאכה פאר זיך אליין אין שבת, אבער נישט פאר דעם יוד.

חידושים און הסברות

1) דער לשון “שלקוט שכרו”: צוויי מעגליכקייטן: (א) ער איז א טאג-ארבעטער (שכירות), (ב) ער איז אזוי ווי אן אריס — ער גייט מלקט זיין פון די פעלדער (לקוטות). דער באגריף “לקוט שכיר” ווערט דערמאנט אלס א שגורת הלשון — א מין פארט-ארבעטער אדער טאג-ארבעטער.

2) דער חילוק צווישן פריוואט און פאר א יוד: א גר תושב מעג טון מלאכה פאר זיך אליין אין שבת (ווייל ער איז נישט מחויב אין שביתה), אבער ווען ער האט א “דיעל” מיט א יוד — א ארבעטס-באציאונג — טאר ער נישט טון מלאכה פאר דעם יוד. דאס איז דער דין פון “בן המוסר” — שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת.

3) צי איז דאס מער ווי אמירה לעכו״ם: ביי רוב מלאכות מעג א גוי טון פאר זיך, און דער איסור אמירה לעכו״ם איז נאר ווען מען הייסט אים. דא אבער זעט אויס אז דער גר תושב טאר בכלל נישט טון מלאכה פאר דעם יוד, אפילו באופנים וואו ס׳וואלט נישט געווען קיין איסור אמירה לעכו״ם. דאס איז לכאורה א חמורה׳דיגער דין.

4) דער חילוק צווישן עבד און גר תושב שאינו עבד: ביי א גר תושב שהיה עבדו — דער איסור איז קלאר: דער אדון טאר אים נישט הייסן טון מלאכה, און דער עבד טאר נישט טון פאר דעם אדון. אבער דער עבד מעג יא טון מלאכה לעצמו. לויט דעם רמב״ם זעט אויס אז דער “גוי” וואס דארף דעם עקסטערע איסור איז דער גר תושב שהיה עבד — דאס הייסט, ס׳איז די זעלבע זאך, נישט צוויי באזונדערע דינים. אין די הגהות שטייט אז עס קען זיין אן עקסטערע דין פון עבד, אבער דער רמב״ם אליין זעט אויס נישט אזוי.

5) אומקלארקייט: עס בלייבט נישט גאנץ קלאר וואס פונקטלעך דער רמב״ם מיינט מיט דעם איסור, און צי ס׳איז א באזונדערער דין אדער בלויז אן אנווענדונג פון שביתת עבד.

סיום פרק כ׳

מיט דעם ווערט פארענדיגט פרק כ׳ פון הלכות שבת, וואס האט געהאנדלט מיט שביתת בהמה (הוצאת משא, מחמר, מכירה/השכרה צו גוי, מי שחשכה בדרך, וואס א בהמה מעג טראגן) און שביתת עבד (עבד כנעני שמל וטבל, עבד שלא מל ולא טבל, גר תושב שלקוט שכרו של ישראל).


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ׳ — שביתת בהמה ועבד

הקדמה לשיעור

א גוטן. אונז לערנען הלכות שבת אין דער רמב״ם, ספר זמנים. אונז גייען לערנען די צוואנציגסטע פרק, וואס רעדט זיך וועגן שביתת בהמה ועבד. די מצוה, די הלכה אז אויך א איד׳ס עבד אדער א איד׳ס בהמה טאר נישט ארבעטן שבת.

פאר אונז גייען צו די שיעור דארפן אונז מיט דעם הכרת הטוב באדאנקען די אלע וואס העלפן ארויס די שיעור, ובראש ובראשונה די הויפט ספאנסער פון אונזער שיעור, אונזער ידיד הרבני הנגיד רבי יואל הלוי. ממנו ילמדו וכן יעשו, שטיצן אונזער שיעור און ברענגען נאך לומדים, און מגלה זיין פאר אנדערע אידן טעם יראו כי טוב.

הלכה א׳: איסור הוצאת משא על בהמה בשבת

הקדמה: די שוועריגקייט פון די ערשטע הלכה

שוין, יא? אונז גייען מיר לערנען פרק, די צוואנציגסטע פרק. סאו די ערשטע שטיקל איז א שטיקל א שווערע רמב״ם, אונז גייען מיר עס טרייען די בעסטע צו פארלערנען, אבער ס׳איז נאך דא מער מהלכים, און אויב איינער וויל קען מען זיך אריינטון אין די פארשידענע מפרשים וויאזוי מען לערנט אפ. יא?

זאגט דער רמב״ם אזוי. יא, סאו לאמיר עס נאר זאגן אזוי, ס׳איז זייער א קלארע הקדמה.

יסוד: עשה און לא תעשה אין שביתת שבת

אונז האבן געלערנט אין הלכות שבת איז דא א מצוה צו רוען שבת, “תשבות”, און א לאו, “לא תעשה מלאכה”. די לאו האבן מיר געלערנט טייטש ניין און דרייסיג מלאכות, ס׳הייסט אויף יעדע איינס איז דא אן עשה און א לא תעשה, און ס׳איז דא אויף דעם א חיוב חטאת, סקילה, כרת, לפי מזיד, שוגג, התראה. אזוי האט דער רמב״ם געשריבן אין די ערשטע פרק, יא.

יעצט, חוץ פון דעם איז דא נאך געוויסע איסורים פון שביתת שבת, אדער מצוות פון שביתת שבת, בראשם די מצוה אז דיין בהמה און דיין עבד, אזויווי אונז גייען רעדן שפעטער אין די פרק, דארפן אויך רוען. ס׳שטייט בפירוש אין די תורה אז די בהמה פון א איד דארף אויך רוען.

קשיא: פארוואס רעכנט דער רמב״ם נישט שביתת בהמה אלס אן עקסטערע מצוות עשה?

לכאורה וואלט עס געקענט רעכענען דער רמב״ם אלס אן עקסטערע מצות עשה, ס׳איז אן אמת׳דיגע שאלה פארוואס ער רעכנט נישט עקסטער. איך זע מפרשים פרובירן צו זאגן אז ס׳איז בכלל די כללות׳דיגע עשה פון “תשבות”, ס׳איז אויך נישט נאר דו זאלסט שובת זיין, נאר דיין בהמה זאל שובת זיין. אבער על כל פנים, ס׳איז עצם אן עקסטערע דין, אן עקסטערע מצוה פון שביתה וואס ליגט אויף די בהמה, און די גאנצע פרק רעדט פון דעם. די ערשטע צוויי הלכות איז נאר צו קלאר מאכן וועלכע איסורים זענען טאקע דא אויף בהמות. שטימט?

ווערטער הרמב״ם: איסור הוצאת משא

רייט, זייער גוט. סאו זאגט דער רמב״ם אזוי: “אסור להוציא משא על הבהמה בשבת”. א איד טאר נישט טראגן דורך זיין בהמה. ס׳טייטש, מאכן אז א איד, ער ווייסט אז ער איז אן ערליכער איד, ער וויל נישט טראגן, אבער זיין בהמה זאל עס טראגן. טאר מען נישט. ער רעדט דא דווקא ווען דער איד לייגט דערויף די משא. זייער גוט. ס׳טייטש, ער טאר נישט מאכן אז די בהמה זאל טראגן.

אבער דאס איז די הלכה. שנאמר, יא? און איך זאג אויך, ווען די בהמה טראגט עפעס סתם אזוי, איז דאס אזא מנוחה. די נישט-מנוחה איז ווען מען מאכט אים ארבעטן פאר דעם מענטש. אבער דאס איז שוין פרטים.

מקור: “למען ינוח שורך וחמורך”

וויאזוי? שנאמר, וואס שטייט אין פסוק? שטייט אין פסוק א מצוה אז מען זאל רוען שבת, “וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך”. זאגט דער רמב״ם, “שורך וחמרך” מיינט נישט דווקא שורך וחמרך, נאר “אחד שורך וחמרך ואחד כל הבהמה וחיה ועוף”. סיי וועלכע בהמה, חיה ועוף, טאר נישט א מענטש מאכן אז ער זאל טון א מלאכה בשבת.

א אידישע, נישט נאר ער טאר נישט מאכן, ווייל איך וויל דערציילן, א אידישע בהמה דארף רוען. פארשטייט זיך אז אויב ער טוט עס גארנישט דערפון, מיר רעדן, אבער ס׳קען זיין מתפתה טאקע וועגן דעם. אבער א אידישע בהמה דארף רוען.

באמערקונג: דגים זענען נישט אויסגערעכנט

דער רמב״ם האט נישט אויסגערעכנט דא דג. זעט אויס אז די פיש זענען טוען דאך נאר מלאכות אין די כרמלית. אקעי, ווייס איך נישט. ער ברענגט דא פון אונטן בפירוש, אז אויב א איד האט א פיש, טאר ער אויך נישט טון קיין מלאכה, אפילו שביתת דגים. די הלכה איז איינגעפאלן די שאלה, און ס׳איז סתם ווייניגער שייך, ווייל איינער טרעפט א וועג וויאזוי צו אים טון מלאכות מיט די פיש, נו. קום טראכטן. זאג דערווייל מיט די וואכן אזוי.

“ואם הוציאה הבהמה” — פטור מן המלקות

סאו, דאס איז די הלכה. דאס איז די הלכה, בלייבט די אמת׳דיגע הלכה, ס׳איז נישט קיין ספק, ס׳איז דא א איסור, מצוות עשה, מיר האבן שוין געזען. מ׳טאר נישט, א אידישע בהמה דארף רוען.

אבער, יעצט קען מען אריינגיין אין די “ואם הוציאה הבהמה”. אויב האט מען עובר געווען אויף די איסור, מ׳האט יא געטראגן אויף די בהמה, “אף על פי שהוא מצווה על שביתתה”, אפילו ס׳איז דא א מצוה אז די בהמה זאל שובת זיין, אבער ער לוקה נישט, ער באקומט נישט פאר דעם קיין מלקות.

פארוואס? זאגט ער, לפי שהוסרה בו מכלל עשה. די לשון הפסוק וואס רעדט וועגן דעם, “למען ינוח שורך וחמורך”, איז עשה, “וביום השביעי תשבות”. ס׳שטייט נישט “לא תעשה מלאכה למען ינוח שורך וחמורך”, דעמאלטס וואלט געווען אן עקסטערע לאו אויף דעם איסור, וואלט מען געווען מלקות. אבער היות ס׳שטייט בלשון עשה, איז דאס א אינו פון עשה, איז “אינו לוקה לפי שהוסרה בו מכלל עשה”. ס׳איז מדין עשה, ס׳איז א מצות עשה, א מצות עשה באקומט מען נישט קיין מלקות.

אזוי ווי אויף גאנץ שביתת שבת באקומט מען נישט קיין מלקות, נאר ווייל ס׳איז דא א לאו איז דא אויף דעם עונשים, אבער אויף די עשה פון “שבות” איז נישט דא קיין מלקות.

“לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת” — פטור

לפיכך, זאגט דער רמב״ם, לפיכך דאס בלייבט דער כלל, המחמר אחר בהמתו בשבת, דא דארף מען אביסל פארשטיין וואס דא זאגט ער דא, “והוא הדין למסיע”, פטור.

דיון: איז “מחמר” א חזרה אויף די זעלבע זאך?

רבותינו, לכאורה אויבן אויף זאגט ער נאכאמאל, ער חזר׳ט איבער די זעלבע זאך וואס ער האט געזאגט אנפאנג הלכה, אז רבותינו לייגט א משא אויף די בהמה איז ער פטור ווייל ס׳איז נאר אן עשה.

אבער איך בין נישט מסכים כלל, ס׳שטייט נישט דא די זעלבע זאך. ס׳שטייט פריער “להוציא משא על בהמתו”, און נאכדעם שטייט “מחמר”. דער רמב״ם איז נישט מסביר וואס איז טייטש, אבער “מחמר” מיינט אז א מענטש גייט נאך מיט זיין בהמה, ער פירט, נישט נאר ער איז מוציא זיין בהמה גייט מיט עפעס שבת, ער גייט, ער שלעפט איר מיט. און לכאורה שטייט דא א גרעסערע חידוש, אפילו ער טוט יא אפשר א שטיקל מעשה, ער גייט מיט דערמיט, נאך אלץ איז ער פטור ווייל ס׳איז נאר א איסור עשה.

באמערקונג: “פטור” — פטור אבל אסור

און נאך אזא זאך דארף מען געדענקען, אז דאס ווארט “פטור”, כלל גדול בהלכות שבת, “פטור” איז טייטש “פטור אבל אסור”. וואס ס׳שטימט נישט אזוי גוט דא, דא איז דא א פראבלעם, דארף מען רעדן אז דא איז דא א פראבלעם. “פטור אבל אסור” געווענליך מיינט אז ס׳איז נאר אסור מדרבנן. דא לכאורה איז עס אסור מדאורייתא. לכאורה.

הסבר: מחמר איז אפשר נאר אסור מדרבנן

אבער יש לומר שלא, אויב איך וויל לערנען די לשון הרמב״ם אזוי, קען מען זאגן אזוי: “הוצאת משא על בהמה”, דאס הייסט בשעת א בהמה טוט א מלאכה איז מען עובר אויף מצות עשה. דאס וואס דער מענטש וואקט מיט מיט די בהמה, דאס איז אן איסור מדרבנן, אבער ס׳געבט נישט צו נאך א מצות עשה. אדער אפשר איז דא אן אופן וואס ער איז נאר א מחמר, איך ווייס נישט, אפשר איז עס מעגליך. אבער על כל פנים, די מחמר זיין, די עצם מעשה פון פירן די בהמה, לאמיר זאגן לגבי הוצאה, מעשה איז שוין געווען ערב שבת, חלילה, אויף אן אופן וואס ס׳זאל נישט זיין קיין שום אפילו עשה עשה, איז נאר דא אן איסור מדרבנן, ווייל די קליינע מעשה הייסט נישט קיין מעשה. אויב ס׳וואלט געווען א לאו, אפשר וואלט געווען אנדערש.

אבער מחמר איז נאך א זאך, איך וויל דא זאגן קלאר, מחמר איז זיכער נאך א זאך פון סתם הוצאת משא אדער טון די בהמה׳לע טוט א מלאכה, אבער אומגעפער איז די זעלבע הלכה אז ס׳איז פטור, און דאס איז וואס ער שטייט דא.

חידוש: אפילו מיט מעשה איז פטור ווייל ס׳איז נאר אן עשה

אפשר האב איך געוואלט, אפשר אפשר, לאמיר זאגן אזוי, ס׳איז דא א גרעסערע איסור, ס׳איז דא צוויי איסורים, ס׳איז דא א זיכערע איסור מדרבנן צו מחמר זיין, חוץ וואס ס׳איז דא אן עשה אז די בהמה זאל טראגן, איז דא אן איסור צו טון די מחמר זיין. איך וואלט אפשר געזאגט אזוי, אז א מענטש וואלט דאך געקענט טראכטן אז ווען מוציא משא על בהמתו בשבת איז פטור, ווייל ער טוט נישט קיין מעשה, און דערפאר איז ער פטור. איז אויב ביי מחמר איז דא אן אופן פון מוציא משא על בהמתו וואס ס׳איז יא דא א מעשה, זאל עס זיין א שטיקל, זאל זיין א לאו, זאל זיין אויף דעם זאל ער יא זיין חייב. זאגט ער ניין, דאס איז אפילו אויב ס׳איז נישט דא קיין מלקות און נישט קיין עונש, ווייל ס׳איז א לאו שאין בו מעשה, ווייל אפילו אויב דו טרעפסט א וועג צו טון מיט א מעשה, אזויווי אין מחמר וואס איז א מוציא משא על בהמתו בשבת מיט׳ן טון א מעשה, איז אויך פטור, ווייל אגב דא איז דאך יא א לאו שיש בו מעשה, זאגט ער ס׳איז בכלל נישט קיין לאו, ס׳איז נאר אן עשה.

קשיא גדולה: דער לאו פון “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך”

זאגט ווייטער די רמב״ם, אבער לאמיר געדענקען, די רמב״ם האט געשריבן פאר אידן וואס האבן געלערנט חומש, און יעצט לערנען זיי רמב״ם, רייט? זיי ווייסן נישט גארנישט אינצווישן. סאו יעדער איד וואס האט געלערנט חומש און ער ליינט די רמב״ם, יא, די רמב״ם ברענגט זייער שיין א פסוק, “למען ינוח”, דאס איז טאקע א מצוות עשה, א לשון עשה, א זאך נישט צו טון, אבער ס׳איז א מצוות עשה אז די שור וחמור זאל רוען.

געדענקט יעדער איד אז ס׳שטייט אין תורה אין עשרת הדברות “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך”. שטייט דאך יא א לאו, וואס זאגסטו מיר רמב״ם אז ס׳איז נישט דא קיין לאו אויף די בהמה? ס׳שטייט בפירוש אז די בהמה טאר נישט ארבעטן שבת. אויב אזוי דארף זיין א מלקות, אפשר אפילו סקילה, איך ווייס נישט, פונקט מלקות פארשטיי איך נאך נישט דא, אבער ס׳דארף זיין עפעס אן איסור לאו על כל פנים אויף די בהמה זאל ארבעטן שבת.

תירוץ: “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” רעדט פון חורש — שביתת אדם, נישט שביתת בהמה

ענטפערט די רמב״ם, די לאו פון “לא תעשה כל מלאכה” רעדט פון עפעס אנדערש, דאס רעדט נישט פון טראגן א משא, נאר ער רעדט פון “שלא יחרוש בה”, דאס איז אן עקסטערע לאו אז א איד טאר נישט טון א מלאכה דאס רעדט מען פון אנדערע סארטן פון די ל״ט מלאכות וואס אויב מ׳טוט עס מיט א בהמה. למשל חורש זיין טוט מען מיט א בהמה, וכיוצא בו, די זאכן וואס ענדלט צו חרישה, וואטעווער מ׳טוט מיט א בהמה. אז דאס איז אן עקסטערע לאו אז ווען א מענטש טוט א מלאכה מיט א בהמה, זאלסטו נישט מיינען אז ווייל דו טוסט עס מיט א בהמה הייסט עס נישט ווי דו טוסט עס. ניין, ווען דו טוסט “אתה ובהמתך”, דו מיט דיין בהמה, “אתה ובהמתך” איז עס אויך די זעלבע חורש, ביסטו עובר אויף חורש.

דער חילוק: חורש מיט א בהמה איז שביתת אדם

און וואס איז די חילוק? ווען דו טוסט דאס ביסטו עובר אויף די איסור סקילה פון חורש, דאס הייסט א חורש.

וואס איז די איסור דא? ס׳הייסט, נישט “מחמר”, לאמיר זאגן, כלומר, “מחמר” טייטשט אז די בהמה וואקט, דו גייסט נאר מיט, דו פירסט עס, דו מאכסט זיכער אז די בהמה זאל טון די מלאכה, נישט דו טוסט די מלאכה נאר די בהמה טוט, דו העלפסט א ביסל צו לאמיר זאגן, וכדומה.

חורש, אזוי ברענגט דער רמב״ן, חורש איז אזוי ווי, איך קוק עס אן אזוי ווי א מענטש טוט א מלאכה מיט א power tool. א בהמה איז א שטארקע tool, דער מענטש שטייט און ער פירט די בהמה אינגאנצן, ער זאגט נאר די בהמה וואו צו טון, ער שטייט איבער די בהמה מיט די אקער-אייזן, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי דאס זעט אויס פראקטיש, אבער חורש איז א מענטש חורש. און אז דו זאגסט דא איז דא א שטיקל חידוש, א מענטש קען זאגן אז די בהמה העלפט מיר, בין איך פטור, אבער למעשה איז ער חייב.

“לא תעשה מלאכה… ובהמתך” — נישט א נייע זאך פון שביתת בהמה

אבער על כל פנים, “לא תעשה מלאכה ובהמתך” רעדט נישט א נייע זאך אז די בהמה זאל טון אליינס א מלאכה, אדער אפילו ער טוט א מלאכה און דו העלפסט אים, ער זאגט דיר ניין. ס׳רעדט זיך אז א מענטש טוט א מלאכה מיט די בהמה. יא? סאו ס׳איז אינגאנצן אן אנדערע סארט זאך, מ׳רעדט נישט דא פון שביתת בהמה, דא רעדט מען פון א חידוש אז דאס הייסט אויך שביתת אדם. זאלסט נישט מיינען אז דאס הייסט די בהמה איז חורש, ממילא איז עס אפשר נאר א שוואכערע איסור, ניין, דאס הייסט אז דו ביסט חורש.

“וכיוצא בו” — אנדערע מלאכות מיט א בהמה

וכיוצא בו, זאגט דער רמב״ן, אדער אנדערע מלאכות וואס מ׳טוט מיט א בהמה, וואס איז שייך צו טון מיט א בהמה. זאגט דער רמב״ן, ממילא קומט אויס אז יעדע מאל ווען א מענטש טוט אזא סארט חורש, איז ער עובר אויף די עצם איסור פון שבת וואס אויף דעם שטייט סקילה, אבער ער איז אויך עובר אויף די לאו וואס שטייט דא. די עקסטערע לאו קומט צו זאגן די זאך “אתה ובהמתך”, אז ווען א מענטש טוט א מלאכה צוזאמען מיט די בהמה איז עס א לאו.

באמערקונג: קיין מלקות אויף דעם לאו

סאו זאל אבער נישט א מענטש מיינען אז באופן ווען ס׳איז נישט סקילה, ער וועט באקומען כאטשיג מלקות פאר די לאו. אזוי לערנען זיי אפשר אין די רמב״ם, איך מיין אז זיי האבן אריינגעפארטשט דא אפאר ווערטער.

סאו, וועט א מענטש טראכטן אז איך האב יעצט געזאגט אז ווען א מענטש איז חורש עם זוג בהמה, אויסער די רמב״ם,

חורש מיט א בהמה – שביתת אדם, נישט שביתת בהמה

ס׳רעדט זיך אז א מענטש טוט א מלאכה מיט א בהמה, יא? ס׳איז אינגאנצן אן אנדערע סארט זאך. מען רעדט נישט דא פון שביתת בהמה, דא רעדט מען פון א חידוש אז דאס הייסט אויך שביתת אדם. זאלסטו מיינען אז דאס הייסט אז א בהמה איז חורש, ממילא וועט עס אפשר נאר זיין א שוואכערע איסור? ניין, דאס איז אסור דאורייתא.

אזוי אויך אלע אנדערע מלאכות וואס מ׳טוט מיט א בהמה. דאס איז נישט שייך מיט דיר מיט א בהמה. זאגט דער רמב״ם, ממילא קומט אויס אז יעדע מאל ווען א מענטש טוט אזא סארט חורש, איז ער עובר אויף די עצם איסור פון שבת וואס אויף דעם שטייט סקילה, און ער איז אבער אויך עובר אויף די לאו וואס ס׳שטייט דא. די עקסטערע לאו קומט צו זאגן די זאך “אתה ובהמתך”, אז ווען א מענטש טוט א מלאכה צוזאמען מיט די בהמה איז דא א לאו.

קיין מלקות אויף דער לאו – לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין

זאל אבער נישט א מענטש מיינען אז באופן ווען ס׳איז נישט דא קיין סקילה, ער זאל באקומען כאטשיג מלקות פאר די לאו. אזוי לערנט דער רמב״ם, איך מיין אזוי האבן זיי אריינגעקוועטשט די פאר ווערטער. סאו, האט א מענטש געטראכט, דו האסט דאך מיר יעצט געזאגט אז ווען א מענטש איז חורש מיט זיין בהמה, אויסער די רעגולער וויאזוי מ׳לערנט ארויס אלע ל״ט מלאכות, איז דא נאך עפעס א לאו. האט א מענטש געטראכט אז ס׳איז דא א מקום וואו מ׳זאל באקומען מלקות פאר דעם.

זאגט דער רמב״ם, ניין, אפילו דעמאלטס באקומט מען נישט מלקות. פארוואס? ווייל ממילא, “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”, אז אויב א מענטש טוט די סארט חרישה, ער איז חורש מיט זיין בהמה, ער איז טאקע עובר אויף די “לא תעשה”, אבער ער איז דאך אויך עובר אויף די עצם איסור פון שבת וואס אויף דעם שטייט סקילה, אזהרת מיתת בית דין. און די כלל איז אז א זאך וואס אויף דעם איז דא אזהרת מיתת בית דין און ס׳איז אויך דא אן איסור מלקות, באקומט מען נישט די מלקות, מ׳באקומט די גרעסערע עונש, מ׳באקומט די אזהרת מיתת בית דין.

און אפילו אויב ס׳מאכט זיך אן אופן אז מ׳קען נישט געבן די סקילה, למשל ס׳איז נישט געווען די פראפער התראה, אדער למשל מ׳האט אים מתרה געווען נאר אויף… למשל, דער וואס האט מתרה געווען איז געווען אן עם הארץ, ער האט געמיינט אז ס׳איז נאר א לאו. ער האט אים געזאגט, “טו דאס נישט, זיי נישט חורש מיט א בהמה, ס׳איז א לאו.” וואלט מען געזאגט אז אין אזא פאל איז דאך נישט דא קיין סקילה, נאר ס׳איז דא א לאו. אבער ניין, ס׳איז אבער דא די כלל אז “לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין”, א לאו וואס איז פארבינדן מיט עפעס וואס ס׳איז דא אויף דעם סקילה, באקומט מען נישט קיין מלקות.

קשיא: פארוואס דארף מען דאס בכלל זאגן?

דארף נאר זאגן, די פראבלעם מיט די פשט איז אז ס׳קומט בכלל נישט דא אריין, ס׳פעלט נישט אויס, ווייל קענסט זאגן די הלכה אין גאנצן חילול שבת. אויב מען האט מתרה געווען די מלאכה, באקומט מען נישט קיין מלקות. פארוואס זאל מיר דא איינפאלן אז ס׳איז דא א לאו? ס׳איז דאך די זעלבע לאו, ס׳איז נישט קיין אנדערע.

פארוואס איז דאס נישט קיין אנדערע לאו? די פסוק וואס שטייט אז מ׳טאר נישט ארבעטן שבת, די זעלבע פסוק שטייט “אתה ובהמתך”. ס׳איז נישט קיין נאך א פסוק. די רמב״ם רעכנט נישט אלס נאך א לאו. ס׳איז די זעלבע עקזעקט לאו, ס׳איז נישט קיין נייע לאו.

“אתה ובהמתך” – נישט א נייע לאו, נאר א חידוש אין הלכות חורש

די רמב״ם זאגט נישט אז די עקסטרע לאו קומט זאגן די ענין פון “אתה ובהמתך”. ניין, ס׳איז נישט. ניין. דאס איז פארקערט, דאס איז די טייטש דא. אז “אתה ובהמתך” מיינט נישט א נייע חידוש אז די בהמה זאל רוען. ס׳מיינט אז דו זאלסט נישט ארבעטן. דאס איז פון דעם רעדט זיך עס. דו זאלסט נישט ארבעטן מיט די בהמה. קען זיין אז דו ביסט גערעכט אז ס׳שטייט אין אים א חידוש, אבער ס׳איז ווי א דין אין הלכות חורש. נישט קיין נייע לאו.

סאו, ס׳בלייבט א ביסל שווער. די לאו זעט אויס אז ס׳פעלט יא אויס צו זאגן עקסטער אז דאס הייסט חורש. איך ווייס נישט אויב ס׳פעלט אויס. איך קען זיין אז ס׳פעלט אויס. לאמיר זאגן, לאמיר אננעמען, ער ענטפערט עס “שלא יחרוש בה”. נישט אז מ׳דארף יא די פסוק פאר דעם. איך בין נישט זיכער. אפשר מיינט ער צו זאגן אז ממילא וואלט עס אליין אזוי געווען. אפשר אז די פסוק קומט זאגן די חידוש. אפילו אויב יא, איז עס נישט קיין אנדערע לאו. ס׳איז נאך אלץ ווי א דין אין הלכות שבת, אין הלכות איסור מלאכה בשבת.

מחלוקת ראשונים אין פשט רמב״ם – רמב״ן vs. מגיד משנה

מ׳דארף זאגן דא אז די לשון איז א שטיקל פראבלעם. און וויאזוי מיר זאלן לערנען איז לויט די פשט פון די רמב״ן. מ׳דארף דערמאנען אז ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים וויאזוי מ׳טייטשט די רמב״ם.

רמב״ן׳ס פשט: מחמר איז נאר עשה אדער דרבנן

די רמב״ן האט געלערנט אזוי ווי אונז האבן געזאגט ביז יעצט, מיין איך, אז מחמר לויט די רמב״ם איז נישט דא קיין שום איסור מדאורייתא, נאר א איסור דרבנן, אדער א איסור עשה. ס׳איז דא א איסור עשה, און מיר האבן געזאגט אז מחמר איז אביסל מער, אבער על כל פנים ס׳איז דא א איסור עשה, אבער נישט קיין לא תעשה. און לויט דעמאלטס, וואס ער זאגט “לא שנא תלש את העשב”, מוז רעדן פון חורש.

מגיד משנה׳ס פשט: מחמר איז יא א לאו, נאר אן מלקות

אבער די מגיד משנה און אנדערע מפרשים האבן געלערנט אז די רמב״ם מיינט ניין. די רמב״ם מיינט צו זאגן אז ס׳איז יא דא א לאו, נאר אזא סארט לאו וואס מ׳באקומט נישט מיט דעם קיין מלקות. פארוואס? וויבאלד אין די זעלבע לאו איז אויך דא די געהעריגע חורש. ביידעס, ס׳מיינט טאקע ביידע. “לא תעשה כל מלאכה… ובהמתך” מיינט סיי חורש און סיי מחמר. וויבאלד אז ס׳ליגט אין די זעלבע פסוק אויך דא איז סקילה, מען קומט נישט קיין… לאו, מלקות אפילו באופנים וואס מען טוט עס נישט ווען עס איז חייב סקילה.

דער חילוק צווישן די צוויי פשטים

און ס׳קומט אויס אז לויט דער ערשטער פשט וואס ער זאגט לויט דער רמב״ם, איז דא א גרויסע חילוק צווישן מחמר און חורש, און ס׳קוקט אן ווי ביי חורש טוסטו עס צוזאמען מיט די בהמה, און ביי מחמר טוט די בהמה נאר דו ביסט עפעס אזוי, דו encourage די בהמה.

און לויט דער צווייטער פשט, קוקן זיי עס אן ווי די זעלבע זאך, דער וועג וויאזוי צו חורש זיין מיט דעם בהמה… איז דורך ארבעטן מיט אים, און דער וועג פון טראגן און מאכן זיכער אז די בהמה טראגט איז דורך וואקן נעבן אים. אבער אויך לויט דער צווייטער פשט, איז ס׳חורש א סקילה, און מחמר איז נאר א לאו.

נאר א לאו.

נאר א לאו.

דיסקוסיע: פארוואס איז מחמר נאר א לאו?

Speaker 1: יא, אבער לויט וויאזוי דער מגיד משנה לערנט דעם פשט, ער קוקט דאך אן ווי מחמר איז א וועג וויאזוי דו טוסט די מלאכה צוזאמען מיט דעם בהמה, פארוואס זאל עס זיין אזויווי חורש?

Speaker 2: הא? נע, פארוואס נישט? בטח, יסודות אזוי… נע, דא איז דער חילוק. נאר א לאו? יא, עס איז גערעדט… דער זעלבער פוסק… ער זאגט אז דער זעלבער פוסק רעדט אויך פון מחמר און אויך פון לא יחרוש. פשט איז זיי זענען ביידע ענליך, ביידע קוקן אן ווי דו טוסט די מלאכה צוזאמען מיט דיין בהמה.

Speaker 1: אמת, אבער דער וויזן, basically the reason, אזוי האט רבי יוחנן געזאגט, לאמיר נישט אריינגיין אין די גמרא, אבער די reason פארוואס ער קומט נישט מיט דעם, ווייל הוצאה איז א מלאכה קלה? דאס איז א חילוק צווישן הוצאה און די אנדערע זאכן?

Speaker 2: אזוי ווייל הוצאה האט נישט קיין אמיתי׳גער מעשה, נאר ווען דער מענטש טוט עס… פארשטייסטו?

מחמר – לאו שאין בו מעשה

יא, ס׳איז א פשוט׳ע זאך, א מחמר טייטש א מענטש וואקט נעבן זיין בהמה, פארנט פון אים, פארנט אים, ער טוט גארנישט. עס איז נישט קיין וועג וויאזוי מען מאכט אז דער בהמה זאל טראגן.

זייער גוט, אבער ס׳איז דא א כלל בכל התורה כולה, אזוי האט רבי יוחנן געזאגט, מען ברענגט נישט קיין חטאת און ממילא נישט קיין לאו, ממילא נישט קיין סקילה וועגן דעם חשבון, פאר א זאך וואס ס׳איז נישט קיין מעשה. ס׳איז אן עשה… ס׳איז עשה דאורייתא, ס׳איז א לאו לויט ווי מיר לערנען לויט דעם…

מגיד משנה׳ס פשט. אבער עס איז דא א פראבלעם, דער בית דין אדער דער… קען נישט געבן קיין מלקות אויב מען זעט נישט אז א מענטש טוט עפעס מיט זיינע הענט. ס׳איז נישט קיין שום עשה אין די תורה…

מיינסט לאו שאין בו מעשה, אבער נישט קיין אנשים…

מלקות אנשים… עס איז אויך א חידוש, עס איז נישט קיין מעשה.

דיסקוסיע: אויב ער האט ארויפגעלייגט דעם פעקל

אויב ער האט ארויפגעלייגט די פעקל… נישט ארויפגעלייגט, נאך ער האט נישט ארויפגעלייגט… אבער אויב ער האט יא… וועט איר זאגן יא זיין? דעמאלטס איז ער ביידע, סיי ער לייגט ארויף און נאכדעם וואקט ער מחמר? לוודאי. וועט איר זאגן יא זיין חייב מיט די רבנן? קען זיין.

יא, דו ווייסט, מחמר איז נישט אזוי ווי… ארויפלייגן איז איין זאך, איך ווייס נישט וועלכע מלאכה איז ארויפצולייגן, דארף מען פרעגן אן אנדערע שאלה. ער לייגט ארויף, אבער ער טראגט נישט, רייט? די בהמה טראגט. איז אויף די בהמה איז דא עשה, אדער אפשר א שביתת בהמתו, אבער ס׳איז נישט דא קיין… דער וואס טראגט, ער טוט דאך נישט. וואס טוט ער? ער איז מחמר. מחמר איז זייער אנדערש ווי… כאטש אנדערש ווי חורש אין די זין אז חורש טוט א מעשה, און מחמר טוט נישט קיין מעשה, און אן א מעשה קען מען נישט געבן קיין מלקות.

הלכות שביתת בהמה – פארדינגען, פארבארגן, פארקויפן א בהמה צו א גוי

איז אזוי, פאר מיר גייען ווייטער, לאמיר נאכאמאל… בעיסיקלי וואס דער רמב״ם האט דא געזאגט איז, אז מ׳טאר נישט מאכן אז די בהמה זאל טון א מלאכה, אפילו אזא זאך ווי טראגן, און אפילו אויב ס׳איז נאר אן עשה, אדער אפשר איז דאך זיכער אז מ׳באקומט נישט קיין מלקות, וואס ס׳איז נישט אזוי ווי חורש זיין מיט די בהמה. אבער בעיסיקלי, ס׳איז דא טון א מלאכה מיט די בהמה צוזאמען, וואס דאס איז ממש אזוי ווי אן איסור סקילה, דאס איז מיוחס צו דעם מענטש, דער מענטש טוט א מלאכה צוזאמען מיט די בהמה איז דא. ווען די בהמה טוט א מלאכה, און דער מענטש העלפט, מחמר, דער מענטש מאכט אזוי, ער ענקארעדזשט די בהמה, אבער דאס איז נאר א שוואכערע איסור, אדער אן איסור דרבנן, אדער א מצוות עשה. זיכער אז מ׳טאר נישט, דאס איז לכל הדיעות, טאר מען נישט. ס׳איז דא א שאלה פארוואס מ׳טאר נישט.

און יעצט גייט דער רמב״ם אריינגיין אין די דעטאלן פון די איסור שביתת בהמה, וואס מ׳טאר אלס נישט טון מיט די… און אויך פון די מחמר אביסל, לאמיר זען.

השאלה והשכרה – ערשטער לעוועל

זאגט דער רמב״ם אזוי: “אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי”. ס׳איז נישט מיינען אז נאר אין די רשות פון די איד, אדער זיין אייגענע בהמה ווען ער אליין טוט עס איז אסור, נאר די מצוה איז אז דיין בהמה וואס באלאנגט פאר דיר זאל נישט טון קיין מלאכה בשבת. ממילא טאר מען אויך נישט פארדינגען אדער פארבארגן א בהמה גסה, א בהמה וואס מ׳טוט גרינג מלאכות, פאר א גוי. פארוואס? “כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת”, ווייל אויב דער גוי וועט מאכן די בהמה ארבעטן אין שבת, וועט ער עובר זיין אויף די עשה, אויף די מצוה, “הרי מצווה הוא על שביתת בהמתו”.

דאס איז לכאורה נאך א לעוועל, רייט? איך ווייס נישט וואס ער איז עובר, אבער ס׳איז דאך אן איסור, אפשר לכאורה אן איסור דרבנן, אז פארדינגען… און נישט דו טוסט נישט קיין עבירה בשעת׳ן פארדינגען. אבער די רבנן לאזן נישט פארדינגען וואס דער גוי האט צו טון נאך די מלאכה. בעיסיקלי הייסן זיי פארדינגען, זאג פאר׳ן גוי זאלסט נישט טון שבת, פארשטייסט? נאך א לעוועל פון גזירה, אזויווי. רייט?

מכירה – צווייטער לעוועל (גזירה דרבנן)

נאכדעם וועסטו זען אז ס׳איז דא נאך א לעוועל, א דריטע לעוועל. “ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי”. נישט נאר פארדינגען און פארבארגן, וואס דעמאלטס איז ער טאקע עובד זיין, אבער פארקויפן, לכאורה ווערט עס יעצט די גוי׳ס בהמה, ס׳איז מער נישט דיין פראבלעם. אבער “ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי”. חכמים האבן אויך גע׳אסר׳ט צו פארקויפן די בהמה גסה לגוי. פארוואס? גזירה שמא ישאילנה וישכירנה. ווען ער איז מתיר צו פארקויפן, וועט מען אפשר פארגעסן פון די איסור פון השאלה און שכירות. א גרויסע חומרא.

קנס פאר פארקויפן

ואם מכר, אויב האט ער יא פארקויפט א בהמה גסה, איז דא א קנס אויף דעם, “קונסין אותו עד עשרה בדמיה”, אז ער דארף זיך לאזן קאסטן ביז צען מאל וויפיל, אדער ביז א צענטל מער ווי די פרייז. ביז צען מאל וויפיל ער האט געמאכט דערפון, און מחזיר צו צוריקקויפן די בהמה.

שבורה – צעבראכענע בהמה

און נישט נאר דעם, נאר אפילו “שבורה” הייסט עס. א מענטש טראכט אז א בהמה וואס איז צעבראכן, וואס מ׳טוט שוין נישט מיט דעם קיין מלאכות אזויווי קיין חרישה, וועט מען יא מעגן. ניין, אפילו א צעבראכענע בהמה טאר מען אויך נישט. ס׳איז אויך א גזירה, “חיישינן שמא יתקן אותה”. אה, ער זאגט אז מ׳קען יא טון מלאכות מיט שבורה. ס׳איז דא פשוט אן עצה, ס׳איז נישט קיין דריידל.

סרסור – פארקויפן דורך א בראקער

אבער מ׳מעג אבער יא פארקויפן, א מענטש מעג נעמען א בראקער זאל פארקויפן זיין בהמה. “מותר למכור על ידי סרסור”. מ׳מעג יא פארקויפן דורך א בראקער, דורך א מיטל-מענטש. פארוואס? “שסרסור אינו משאיל ואינו משכיר”. א מענטש אליין וואס אוונט א בהמה האט פארשידענע וועגן: ער קען פארדינגען זיין בהמה, ער קען עס פארבארגן, און ער קען עס פארקויפן. האט מען מורא אז וואנס ער איז אפן פאר ביזנעס, ער פארקויפט, וועט ער אויך טון השאלה און שכירות. אבער די עידזשענט׳ס דזשאב איז נאר צו פארקויפן, ממילא… נישט די זעלבע עידזשענט פארקויפט און פארדינגט, אזוי זעט עס אויס.

סוס – מותר למכור

און די רמב״ם זאגט אז די אלע זאכן איז בהמה גסה, אבער א סוס מעג מען יא. “מותר למכור סוס”. מ׳מעג יא פארקויפן א סוס. פארוואס? “שאין הסוס עומד אלא לרכיבה”. סוס דינט נאר פאר רכיבה, און מיט א סוס טוט מען נישט אזעלכע זאכן למשל חרישה. איז נאר געמאכט געווארן אז א מענטש זאל רייטן אויף דעם, לא למעשה, נישט צו שלעפן קיין פעקלעך.

און זיך ווייטער גייט זיך טון ווייטער עובד רב שעות בהמתו. די ענטפער איז נישט עובד רב שעות בהמתו, ווייל זיי האבן געלערנט אז ווען א מענטש טראגט א לעבעדיגער מענטש, הייסט עס נישט קיין הוצאה, ווייל א חי נושא את עצמו, א לעבעדיגער מענטש טראגט זיך אליינס.

המשך דיני מכירת בהמה גסה לגוי

Speaker 1: סאו אפילו לאמיר זאגן אז ער האט יא, ער האט פארן אויפן פערד שבת, דער גוי האט יא, פשט אז א איד טאר נישט רייטן אויף א סוס שבת פאר אנדערע סיבות, וואס מ׳וועט עס לערנען שפעטער מדרבנן. אבער ער איז נישט קיין איסור מדאורייתא צו רייטן אויף א פערד, ממילא מעג מען יא פארקויפן א פערד.

פארדינגען האט ער נאכנישט געזאגט אז מ׳זאל מעגן. פארדינגען וועלן מיר נאך אלץ זען.

יא, זאגט דער רמב״ם, וכדרך שאסור למכור לגוי, די זעלבע סיבה פארוואס מ׳טאר נישט פארקויפן פאר א גוי ווייל דער גוי גייט טון מלאכות, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוים, דער איסור גייט אזוי ווייט, מ׳טאר אויך נישט פארקויפן פאר א איד וואס מ׳ווייסט אז דער איד גייט פארקויפן פאר די גוי, סאו דער איד איז נישט קיין סרסור.

זאגט דער רמב״ם, מותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה לפניו, מ׳מעג יא פארקויפן א קו אויב ממש מ׳זעט אז דער גוי גייט עס גלייך שעכטן לפניו. אבער לא ימכור סתם, ער טאר נישט סתם פארקויפן א פרה און זיך פארלאזן אז דער גוי גייט עס שעכטן, אפילו שור של פטם, אפילו א געשטאפטע שור וואס געווענליך שטייט עס לשחיטה טאר מען נישט, שמא ישהה אותה ויעבוד בה, אפשר גייט ער עס טאקע שעכטן עווענטשועלי, אבער אין די מינוט גייט ער טון מלאכות שבת, טאר מען נישט.

חומרות אויף דעם איסור

ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳זעט מ׳האט געמאכט חומרות אויף דעם, אפילו ס׳איז נאר אן עשה האט מען געמאכט אפאר לעוועלס פון חומרות, אפילו פאר א איד וואס אפשר האט פארקויפט פאר א גוי און אזוי ווייטער. דער סיין איז זייער וויכטיג, ווייל אידישע בהמות קומט אויך צו רוען שבת.

איך האב געטראכט פון דעם אז ס׳איז נישט למען ינוח. אפשר איז דא נאך עפעס א סיבה, ווייל מ׳טאר זיך נישט פארקויפן לפני אידיהם ולאחר אידיהם. מ׳טאר נישט פארקויפן פאר א גוי… קיצור, פארקויפן א בהמה פאר א גוי איז נישט פשוט, ס׳איז זייער שווער.

א אידישע בהמה, אידן… נישט נאר אידן דארפן רוען שבת, אידישע בהמות דארפן אויך רוען שבת.

Speaker 2: האסטו געוואוסט פון דעם?

Speaker 1: ניין.

Speaker 2: אבער ס׳איז דא א איד פירט זיך ווי א בהמה, איך האלט זיך נישט אין שום גליק.

Speaker 1: אבער ס׳זעט מיר אויס ווי… אפשר איז דא עפעס א סיבה פארוואס א איד זאל נישט פארקויפן פאר א גוי א בהמה. מ׳זעט, מ׳זעט אז ס׳איז דא חומרות אין הלכה, אבער שבת איז הלכה, אבער עבודה זרה איז א גרויסע חומרא. מ׳לערנט זיך צו עבודה זרה, גרויסע חומרות וועגן פארקויפן פאר א גוי א בהמה. אבער I don’t know why you need this.

דער reason, למען ינוח, דאס האב איך געטראכט, אז די תורה וויל אז דיין אידישע בהמה זאל רוען, א בהמה דארף אויך א טאג פון רעסט, נישט נאר א מענטש. אבער ס׳איז דא דאך חומרות וואס שטימט נישט אזוי גוט מיט דעם. פארקויפן פאר א איד, ווייל אפשר גייט ער פארקויפן, און וואס ער גייט פארקויפן, דעמאלטס אפשר יאסר להשכיר. ס׳איז דא לעוועלס פון חומרות.

Speaker 2: איך פארשטיי נישט. לעוועלס פון חומרות. א אידישע בהמה דארף רעסטן. ממילא טאר מען נישט פארקויפן אפילו פאר א איד, ווייל אפשר גייט דער איד פארקויפן. און ווען דער איד גייט פארקויפן, איז דאך גארנישט קיין פראבלעם.

Speaker 1: אבער פריער האסטו נישט מסכים געווען מיט השכרה אויך נישט.

Speaker 2: דארף איך פארשטיין. וואס איז טאקע אן ענין א איד זאל האבן זיינע בהמות, און יעדע שבת זאל ער עס פארדינגען פאר די גוים, וועלן די בהמות האבן אמאל קיין מנוחה? א בהמה דארף אויך האבן מנוחה.

דין בהמה דקה

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, ביז יעצט האבן מיר גערעדט וועגן בהמה גסה, וואס מיט דעם טוט מען געווענליך מלאכות. יא, יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “מקום שנהגו למכור בהמה דקה, מוכרין.” בהמה דקה האט שוין צוטון מיט מנהג, ווייל בהמה דקה, זעט אויס, טוט מען נישט קיין מלאכות, אדער איז נישט אזוי פיל אפשר, אדער טוט מען נישט קיין מלאכות. ממילא האט עס צוטון מיט דעם מנהג. פלעצער וואו מ׳האט זיך נוהג געווען איז מוכרין, “מקום שנהגו שלא למכור” וואו מ׳האט מחמיר געווען, “אין מוכרין”.

Speaker 2: תכלס, משכיר להשכיר, האט ער אויך געזאגט בהמה גסה?

Speaker 1: זיכער, מ׳טאר נישט.

Speaker 2: ניין, אבער פריער ווען ער האט געזאגט “אסור להשכיר”, האט ער געזאגט בהמה גסה.

Speaker 1: אה, להשכיר… ער זאגט אבער נישט.

Speaker 2: בכל מקום אין רוכלין חיה גסה.

Speaker 1: חיה גסה… א ווילדע חיה.

Speaker 2: יא, א ווילדע חיה.

Speaker 1: כמו שאיינו רגילים בבהמה גסה אין לה דין זה. חיה גסה האט א דין אזוי ווי בהמה גסה.

דיון: וואס איז מיט השכרת בהמה דקה?

Speaker 2: פארוואס טאקע א בהמה דקה איז אנדערש?

Speaker 1: וואס ער זאגט, בהמה דקה טוט נישט אזוי שטארק מלאכות, ס׳איז דא אפשר אנדערע חששות, ס׳פירט זיך רכיבה צו זיין די בהמה. אבער ער האט אונז נאך נישט געזאגט די… וואס טוט זיך מיט משאיל און משכיר זיין בהמה דקה?

זעט אויס אז מ׳טאר נישט. ווייל אזויפיל איז יא דא, בכלל, כאילו וואלט עס געמוזט זיין הארבער ווי מוכר זיין, אבער ער זאגט עס נישט ארויס קלאר.

רייט, אויך דער בית יוסף טייטשט, ער ברענגט פון די פוסקים אז לכאורה בית יוסף אויך, די אלע היתרים וואס מיר האבן יעצט געלערנט איז נאר די היתרים אויף מכירה, וואס ס׳איז א סעקאנד לעוועל איסור. אבער אויף משכיר זיין טאר מען טאקע נישט. אזוי ברענגט ער דא.

Speaker 2: יא. איך ווייס נישט. ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט שוין איינמאל אז ס׳איז רכיבת אדם לאו למשא, אבער… נו, די בהמה גייט זיצן אויף אים, טייטש די בהמה גייט נישט קיינמאל נישט מיטנעמען א בעג אדער… איך האלט דאך א חשש, עפעס א משא. לאמיר זאגן אז די עיקר איז רכיבת אדם, אבער…

Speaker 1: אקעי. נאכאמאל, די גמרא זאגט דאך א גזירה. א גזירה גייט אויף אלעס. ס׳איז נישט דא א מיעוט. ס׳מאכט זיך אמאל… פארשטייסטו, די גזירה איז דאך אויף די דבר הנושא. א פערד רייט מען, א פערד… דו קענסט פרעגן סתם אזוי, אפשר מ׳גייט אלעמאל מיט די משא, א פערד שלעפט א וואגן. דעמאלטס איז יא לכאורה אסור.

זעט אויס אז ס׳איז נישט געווען איינגעפירט דעמאלטס אז א פערד זאל שלעפן א וואגן. א וואגן שלעפט א פרה אדער עפעס א שור. פארשטייסטו? אויב די פערד שלעפט עפעס, איז אוודאי יא משא.

Speaker 2: אקעי.

מי שחשכה לו בדרך – נוצן א בהמה

Speaker 1: עד כאן איז די עצם הלכות שביתת בהמה, און פארקויפן און פארדינגען א בהמה פאר א גוי וואס גייט עס רוען.

יעצט קען מען לערנען וואס איז ספעציעלע הלכות, לכאורה ס׳איז קולות, אויב א מענטש איז געווארן תקוע אויפ׳ן וועג, און ער האט אבער א בהמה וואס ער קען אפשר נוצן צו אהיימגיין. אבער אפשר איז עס אזוי, אז מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר אויך נישט זאגן פאר א גוי צו טון מלאכות, אבער דאך איז דא עפעס ווען מ׳איז יא מתיר צו זאגן פאר א גוי. איך וויל יעצט וויסן צו מען מעג נוצן די בהמה אין די זעלבע וועג אלס א שבת בהמה.

מי שחשכה בדרך, ולא היה עמו נכרי שיטול כיסו, האב איך שוין געלערנט פריער, אז אין אזא פאל וועלן חז״ל שוין, און זיי ווייסן אז דער מענטש איז יעצט בול על ממונו, האבן זיי מתיר געווען, אפילו בדרך כלל וואלט עס געווען אן איסור שבות א מוריד לאקן. אבער וואס טוט זיך ווען ס׳איז נישטא דער גוי? וואס איז מיט א בהמה?

האט ער אבער יא א בהמה, איז הגם לכתחילה האבן מיר געזאגט מ׳טאר נישט לייגן א משא אויף א בהמה, קען מען אבער יא, יעצט ווען ס׳איז ערב שבת ביים זמן, און ער איז בול על ממונו. אבער ווען מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט, האבן מיר געלערנט אזוי אויב די בהמה טוט הוצאה, ווייל דא טוט נישט די בהמה קיין הוצאה.

דער טריק פון עקירה והנחה

ער געבט זיך דא א טריק וויאזוי מ׳קען נוצן די בהמה און נאכאלץ נישט נכשל ווערן מיט איסור הוצאה. אבער מ׳האט עס אויך נאר געטון ביי די עבד, ס׳טייטש שוין אזא שווערע מצב, אז מניח כיסו עליו כשהיא מהלכת, ווען די בהמה וואקט מעג ער ארויפלייגן די זאק אויף די בהמה. כשתרצה לעמוד, די בהמה שטעלט זיך אפ, זאל ער עס אראפנעמען, כדי שלא תעמוד וכיסו עליה, די בהמה זאל זיך אפשטעלן און מאכן א הנחה, מאכן א סטאפ מיט די רענצל אויף זיך. עד שלא תיהא שם לא עקירה ולא הנחה, די וועג האט די בהמה נישט קיין עקירה ולא הנחה. ס׳טייטש ווייל די מענטש לייגט עס אויף די בהמה, הייסט עס נישט קיין, די מענטש וואקט דאך נישט, די מענטש מאכט… אזוי ווי ביי א מענטש, אזוי ווי ביי א וויידער, די בהמה האט נישט קיין עקירה והנחה. די בהמה האט נישט קיין עקירה.

Speaker 2: די זעלבע זאך.

Speaker 1: יא, אבער ווען ער נעמט עס אראפ פון די בהמה, וואס טוט ער? שטייט ער אויף איין פלאץ?

Speaker 2: ער טוט נישט גארנישט. ער האלט עס, ער לייגט עס אראפ, ס׳איז נישט קיין חילוק, אבער ער מעג נישט וואקן דערמיט.

Speaker 1: און איינמאל די בהמה איז ווערד, וואקט ער צוריק, לייגט ער עס צוריק.

Speaker 2: ער דארף שטיין לעבן דעם, און ווארטן ביז ער קומט אן אהיים.

Speaker 1: ער דארף שטיין ביז ער קומט אן אינדערהיים.

Speaker 2: אקעי.

איסור מחמר

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, אבל אסור לו להנהיגה אפילו בקול כל זמן שכיסו עליו, ער מעג גיין לעבן אים און ארויפלייגן אויף די בהמה, אבער ער טאר נישט ווייזן פאר די בהמה די וועג, אדער וואטעווער עס טייטשט מנהיג זיין, אינקארעדזשן די בהמה, אפילו אויב ער טוט עס נישט מיט מעשים, נאר מיט קול. ער זאגט פאר די בהמה, גיי. פארוואס? כדי שלא יהיה מחמר בשבת. ווייל דאס איז הארבער ווי עצם דאס אז די בהמה טוט א מלאכה בשבת. דאס הייסט מחמר. אזויווי אין אנפאנג פון דעם יאר האבן מיר געלערנט דא צוויי זאכן, ס׳איז דא ווען די בהמה טוט די מלאכה פאר א מענטש׳ס מלאכה, און ס׳איז דא ווען דער מענטש איז דער וואס ווייזט אים די וועג, דער מענטש איז דער וואס אינקארעדזשט אים – דאס ווערט גערופן מחמר.

Speaker 2: זייער גוט.

Speaker 1: און דא זעסטו אז מחמר איז הארבער ווי…

Speaker 2: רייט.

קשיא: מחמר ווען ס׳איז נישטא קיין עקירה והנחה

Speaker 1: אויך איז דא אן אינטערעסאנטע פראבלעם דא, ווייל לכאורה, אויב די בהמה טוט נישט קיין עקירה והנחה, וואס גייט דאך אן אויף דעם מחמר? ס׳איז דאך נישט קיין מלאכה. ס׳זעט אויס אז מחמר אליין… ס׳זעט אויס אז די מחמר וואלט געווען אליין אן איסור, ווייל יעצט מאכט ער כאילו די עקירה, ווייל כאילו יעצט זאגסטו פאר די בהמה, סטאפ און פאר ווייטער. ס׳איז דא אן עקסטערע איסור פון מחמר, טייטש אז מ׳זאל נישט זען א איד פירן א בהמה. דאס האט שייכות מיט דרבנן, נישט אן אמת׳דיגע מחמר וואס איז א לאו. אדער פון דא זעט מען אז די מחמר איז טאקע מדרבנן.

לכאורה רעדט מען דא פון דרבנן, ווייל די בהמה טוט נישט קיין געהעריגע הוצאה. אבער דאס איז אז ס׳זעט אויס ווי איינער ארבעט מיט זיין בהמה, ווייל ער זאגט, ער טוט…

Speaker 2: יא?

Speaker 1: נישט קלאר. איך פארשטיי נישט, ס׳זעט אויס אז ער ארבעט טאקע מיט זיין בהמה. די שאלה איז נאר אויב די בהמה טוט א מלאכה. פארשטייסט וואס איך זאג? אבער ער טוט נישט מער ווי… מ׳רעדט דאך דא אויך באופן וואס ס׳איז נישט דא קיין עקירה והנחה, אבער דאך איז ער מנהיג זיין בקול.

Speaker 2: נאר דאס פרעג איך דיר. דער מחמר געווענליך רעדט זיך ווען די בהמה טוט יא אן עכטע הוצאה, רייט? דא מאכט דאך די בהמה קיין הוצאה. ס׳איז נאר… וואטעווער איט איז. פארשטייסט מיין פראבלעם?

Speaker 1: נישט קלאר.

Speaker 2: אקעי. ער ווייסט נישט. די מפרשים ווייסן אויך נישט. דאנט ווארי. ווען אונז ווייסן נישט, דו קענסט די מעשה מיט דעם גלח, יא? איך האב זייער ליב די מעשה, ווייל דו קוקסט אין די מפרשים צו זען אז נאך איינער ווייסט נישט. נאך איינער ווייסט נישט, האב איך הנאה פון דעם. דער הייליגער בית יוסף האט נישט געוואוסט, וויאזוי קען דער גלח וויסן?

Speaker 1: אקעי.

גזירת חכמים – נישט געבן בהמה ביי א גוי

Speaker 1: הוא אשר דבר, זאגט ער, וגזירת חכמים היא, זאגט דער רמב״ם, די זאכן וואס מיר האבן דא געלערנט, אז משעה חשכה, האבן מיר זיך שוין געזאגט אז די בעסטע עצה איז דורך הגבהה. האט מען אונז פריער געלערנט אז ס׳איז דאך נישטא קיין גוי וואס זאל דאס טון מיט א בהמה. פארוואס טאקע? פארוואס זאל מען נישט קודם טרייען דורך א גוי?

זאגט דער רמב״ם, “גזירת חכמים היא שלא יניח ישראל בהמה אצל עובד כוכבים”, אז די עצה איז נאר ביי די עבד. אפילו מיט די עצה פון עקירה והנחה איז נאך אלץ געבן פאר א גוי ענדערש. ס׳איז א גזירת חכמים.

בהמה vs. נכרי – פארוואס איז נכרי גרינגער?

דאס האבן אונז פריער געלערנט, אז מ׳זאל געבן פאר א גוי זאל ער טון מיט די בהמה. פארוואס טאקע? פארוואס זאל מען קודם טרייען דורך א גוי?

זאגט דער רמב״ן: “גזרו חכמים משום ‘לא ינוח כי אם על גבי בהמה׳ ולא על ידי נכרי”, אז די עצה איז נאר בדיעבד. אפילו מיט די עצה פון עקירה והנחה, איז נאך אלץ געבן פאר א גוי ענדערש. דאס איז א גזירת חכמים.

קשיא: פארוואס איז בהמה נישט בעסער?

Speaker 1: אבער וואס איז טאקע? ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איינער וואלט געקענט טראכטן ענדערש טו עס מיט די בהמה, ווייל מיט די בהמה האסטו די עצה פון סטאפ, מ׳זאל נישט זיין קיין שום עקירה והנחה, ווען דער עכו״ם וועט זיין הארבער, ווייל דער עכו״ם גייט דאך יא גיין און טון א גאנצע מלאכה. אבער די ווארט איז ניין, נישט אזוי. דער נכרי איז נאך אלץ גרינגער.

Speaker 2: ניין, א בהמה איז כמעט א איסור דאורייתא, שביתת בהמתו. ס׳איז ערגער. א בהמה איז א אידישע בהמה. א אידישע בהמה איז אסאך וויכטיגער אז זי זאל היטן שבת ווי א גוי.

Speaker 1: ניין, אבער די בהמה, די בהמה גייט נישט נכשל ווערן חס ושלום אין חילול שבת, ווייל די בהמה גייט נישט טון קיין עקירה והנחה. די בהמה טוט נישט טון דאס סתם אזוי. ס׳איז א חילול שבת דרבנן, האבן די רבנן לאזן ווייל דאס איז א כח דהיתרא. זאגסטו אז דאס איז נאך אלץ הארבער ווי א גוי?

Speaker 2: ס׳איז נישט פשוט, ווייל ביידע זענען איסורי דרבנן.

תירוץ: דער רמב״ן׳ס ביאור

Speaker 1: ניין, ניין. דער רמב״ן פארענטפערט נישט דיין קשיא, ס׳איז בקיצור. דער רמב״ן פארענטפערט, זאגט פארוואס מ׳טאר נישט טון לכתחילה. פארוואס מ׳טאר נישט טון לכתחילה? ווייל די רבנן לאזן נישט די בהמה זאל טון מלאכה, אפילו נישט האלבן מלאכות, שבותים. ס׳איז א שבות, עקירה והנחה איז א שבות על כל פנים, נישט קיין מלאכה מותרת. איז די חכמים לאזן נישט. אויב ס׳איז דא א צורך, א צער בעלי חיים, שעת הדחק, א מי שאפשר, לאזן זיי יא. שטימט? אבער אויב ס׳איז דא א גוי, פארוואס זאלן זיי לאזן? האסט דאך א גוי.

Speaker 2: ווייל דו זאגסט אז ביידע זענען איסורי דרבנן.

Speaker 1: ביידע זענען איסורי דרבנן, אבער דאס איז הארבער דרבנן. על כל פנים, דא איז דא… ביי א בהמה איז דא א וועג אז ס׳זאל זיין דאורייתא. א גוי איז אייביג נאר דרבנן. על כל פנים, איז מתיר ענדערש די גוי.

Speaker 2: איך ווייס נישט פארוואס דו זאגסט אז ביידע זענען דרבנן. ס׳איז דאך אלעמאל אז מ׳לאזט ענדערש א גוי ווי א איד זאל טון א שבות. דו מיינסט?

Speaker 1: יא. ס׳שטייט נישט קלאר, קיינמאל נישט. דא זעסטו קלאר די חילוק.

חרש שוטה וקטן vs. בהמה

ווייטער. אקעי, ווייטער. היו לפניו חרש שוטה וקטן, וואס זיי זענען פטור פון מצוות, איז דא איינער וואס טראכט אז ענדערש זאלסטו געבן פאר די חרש שוטה וקטן? ניין. ענדערש מניח כליו על חמורו ואיינו נותן לאחד מהם, לפי שהן אדם מישראל. זיי זענען אידן. ענדערש זאל עס די בהמה טראגן ווי א איד. זיי זענען אדם מישראל. וואס האט א מער…

דיני קדימה צווישן חרש, שוטה, און קטן

היו לפניו חרש ושוטה ואחד מן הבהמה, און יעצט וויל ער דיר זאגן צווישן די… זיי האבן פריער געהאלטן אז לפי שהן אדם מישראל, וואס איז פשט? הגם בעצם זענען זיי פטור פון עונשים, אבער מ׳טאר נישט טון א מלאכה דורך א חרש שוטה וקטן. דאס איז די ווארט. אבער ער מיינט צו זאגן אז אויב איז דא שביתת בהמה, איז זיכער דא שביתת חרש שוטה וקטן. ס׳איז נישט קלאר. בן חורין, מ׳קען דאך זאגן די למען ינוח בן חורין ובן חורין, אפילו ס׳איז נישט אן אמת׳ע עבד, נאר וויבאלד ס׳איז על דעת האדון, אפשר איז עס אסור. אבער שביתת בנו… יא, שביתת בנו, האט ער מצווה על שביתת בנו, ער האט נישט מצווה על שביתת גויים, ווי מיר האבן געלערנט ביי די בורר חביות. אבער דא איז גרינגער עס פאר די חמור אנשטאט פאר זיי, ווייל דאך זענען זיי מער חשוב. ס׳איז אלעס הדרגות, וואס טוט מען בדיעבד. אלע די זאכן מוזן זיין מדאורייתא. אויסער אויב איז דא א איסור מדאורייתא, דעמאלטס איז נישט קיין שאלה.

פונדעם ברענגט ער אז די וואס זאגן אז מ׳איז נושא אין א חרש שוטה וקטן, מיינט ווייטער, ער מאכט אן אנדערע תנאי. ער געבט עס ווייל דער חרש איז בשעת וואס יענער וואקט. נישט קלאר.

אקעי, היו לפניו חרש ושוטה. יעצט גייט ער זאגן דיני קדימה, ווער איז צווישן חרש שוטה וקטן, ווער איז הארבער. היו לפניו חרש ושוטה ואחד מן הבהמה, נותנו לשוטה, ענדערש פאר די שוטה. ווייל א חרש איז נאר א סארט שוטה. א חרש איז דאך אין אזא מצב, ער קען נישט הערן, ער האט זיך נישט געקענט לערנען מיט אים, וואטעווער ס׳איז, ער איז אייניג שוטה ווי שוטה. שוטה וקטן, איז אויך נותנו לשוטה. ווייסט פארוואס? א קטן איז א מומא עובר, באלד קען ער ווערן גרויס. א שוטה… א שוטה איז א קטן וואס איז קיינמאל נישט געווארן אויס קטן. קטן, נישט קיין חילוק, איז נותן רשות ממשיכו, האבן זיי די זעלבע דין.

פחות פחות מד׳ אמות – ווען מ׳האט גאר קיין עצה

אקעי. וואס איז אויב ער האט נישט קיין איין עצה? מיר האבן שוין געלערנט די אלע זאכן, מיר האבן געלערנט וועגן אנדערע קושיות האבן מיר געלערנט. ער האט נישט קיין בהמה, נישט קיין גוי, נישט קיין חרש, שוטה וקטן, נעבעך א איד וואס איז אזוי צעבראכן, ער האט נישט קיין בהמה, נישט קיין גוי, נישט קיין חרש, נישט קיין שוטה, נישט קיין קטן, גארנישט איז דא דארטן. איז דער מהלך בוי פחות פחות מארבע אמות, איז דא דער אנדערע היתר אז ער אליין זאל טון באופן אז ס׳איז נישט דא אל תעמוד על דם רעך.

ואפילו… ס׳זעט אויס אז דער פחות פחות מארבע אמות איז א היתר, ס׳איז נישט נאר א מצמצם. יא, מיר האבן דאס געזען כאפ מאל, דאס איז מפורש.

מציאה שבאה לידו

זאגט ער, “ואפילו מציאה שבא לידו”, זאלסט נישט מיינען אז דער היתר איז נאר… רייט. זאגט דער רמ״א, “ואפילו מציאה שבא לידו”, דאס איז נישט נאר ווען דער מענטש האט זיין אייגענע כיס און זיין אייגענע געלט, נאר אפילו ער האט יעצט געטראפן געלט, וואס אין אזא פאל לגבי אנדערע זאכן זאגט מען אז דאס הייסט נישט חסרון כיס, אויף דעם האבן מיר נישט רחמנות אויף אים. וואו האבן מיר דאס געלערנט, א חילוק צווישן מציאה און א… ניין ניין, מיר האבן שוין געהאט ערגעצוואו נאך שבת אויב איך דערמאן זיך גוט, אז אויף זיין אייגענע געלט זענען מיר אדם בהול על ממונו, אויף א מציאה נישט אזוי ווייט, אבער דו זעסט דא אויס אנדערש. “ואפילו מציאה שבא לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות”.

פאראלעל צו פרק ו׳

און אויך די אלע אנדערע זאכן, יא, מ׳מעג עס אויך לייגן אויף די בהמה און אויף די נכרי, יא. ער זאגט, לכאורה, “אבל כל זה לאו דווקא”, ער זאגט אז אין פרק ו׳ איז געשטאנען אן ענליכע הלכה.

Speaker 2: און דו האסט מיך נישט געברענגט, אין פרק ו׳ האבן מיר גערעדט וועגן א מציאה, אבער וואס איז געשטאנען דארט וועגן א גוי? דאס שטייט אין פרק ו׳? איך ווייס נישט.

Speaker 1: “מי שאבד לו דבר”, די הלכה, ביי די וועי, ס׳איז ממש די זעלבע הלכה, איך ווייס נישט פארוואס ער שטייט נישט. די הלכה אליינס איז געשטאנען שוין אין פרק ו׳, “מי שאבד לו דבר”. קדשים והימים, ואם אין מועד נושא ונותן עם הנכרי להוליכו. דארט האט ער גערעדט פון די נושא פון שכר שבת, וועגן די דינים פון אמירה לנכרי, אז ער מעג אים צאלן. יא. אזוי זאגט ער, נישט נאר מדובר אין מוכרין בכיסו, אבער מציאה ליטול לנכרי. אבל מוליך פחות פחות מד׳ אמות. דאס איז נישט קיין סתירה. דארט האט ער געזאגט אז ס׳איז דא א היתר, ער רעדט פון אן עירוב.

Speaker 2: ניין, אבער דא זאגט ער אויך, דאס וואס ער זאגט דא, אפילו מציאה פחות פחות מד׳ אמות, דוקא פחות פחות מד׳ אמות, די מציאה קען מען נישט געבן פאר א גוי.

חידוש: מציאה vs. אייגן געלט

Speaker 1: אה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט דא אז די פחות פחות מד׳ אמות איז מער בעל הבית ווי געבן פאר א גוי. ס׳איז נאר אויב מ׳האט נישט קיין גוי. אבער לגבי מציאה זאגט מען אנדערש, מציאה טאר מען נישט געבן פאר א גוי, אבער אין מציאה קען מען יא נוצן די טריק פון פחות פחות מד׳ אמות. סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳קומט אויס אזוי, אז ווען א מענטש האט אייגן געלט און ער האט אויך געטראפן א מציאה, די אייגן געלט האט ער געדארפט געבן פאר א גוי, און די מציאה האט ער געמעגט טראגן פחות פחות מד׳ אמות. אינטערעסאנט.

דער רמב״ם׳ס שיטה

יא, די מקום משנה, אין די גמרא שטייט אז דאס איז א היתר וואס די חכמים האבן נישט געוואלט אויסזאגן, די נושא פון פחות פחות מד׳ אמות. און די רמב״ם האט עס יא אויסגעזאגט, און די רמב״ם האט געזאגט אז דאס רעדט זיך אז דאס מעג מען נאר אויב ס׳איז נישט דא קיין גוי און ס׳איז נישט דא קיין אנדערע עצה. אזוי זאגט די רמב״ם.

זאגט די רמב״ם, אבער די זאך, מציאה, איז נאר קודם שתבוא לידו. אנטשולדיגט, די מציאה איז נאר אחר שתבוא לידו. קודם שתבוא לידו, ער האט געטראפן א מציאה, ער איז נאכנישט קונה געווען, דעמאלט איז נישטא די היתר פון פחות פחות מד׳ אמות, און ער איז יחיד על הכל, לאזט מען אים, דאס לאזט מען אים מחשיך זיין.

דיון: וואס הייסט “להכשיר”?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, פארקערט, ס׳איז געלט. ניין, ניין, דאס איז נישט אזא זאך. ס׳שטייט אזא זאך אז א מענטש דארף וואקן מיט געלט פאר שבת? ווי ס׳שטייט אזא זאך? ער דארף זיך גיין זיין שלש סעודות, און דאס איז אן ענליכע קשיא.

Speaker 1: ס׳איז ענליך צו וואס מיר האבן געלערנט ביי תפילין פריער, אז אויב ס׳איז נישט קיין דענדזשערעס פלאץ, ער קען דארט שטיין, דארף ער דארט שטיין. נאר אויב ער קען נישט, ווען ער קען נישט שטיין אלס מצוות השבת אבידה?

Speaker 2: ניין, ער דארף נישט די מצוה. אויב דו ווילסט די מצוה, דו ווילסט עס האבן, דארפסטו עס מכשיר זיין, קענסטו נישט טראגן שבת. נאר אויב דו קענסט, מוזטו. אויב דו קענסט נישט, אום לאו, פארוואס מוזטו? אויב ער קען מכשיר זיין די מצוה?

Speaker 1: פון דעם, מ׳מיינט צו זאגן דו קענסט נישט גלייך, דו דארפסט טון עפעס מער ווי מכשיר זיין. דו דארפסט טון פחות פחות מד׳ אמות. קענסטו נישט מכשיר זיין, נאר אויב דו קענסט נישט אפטון פון מכשיר זיין. אום לאו, אויב דו קענסט נישט מכשיר זיין, דעמאלטס געבט מען דיר די היתר מ׳וואגט פחות פחות מארבע אמות.

די אנדערע זאך איז, מציאה שבאה לידו דארף מען נישט מכשיר זיין. אפילו אויב ס׳איז שפעט נאכמיטאג, קען מען טון לכתחילה די פחות פחות מד׳ אמות. אבער קודם שבאה לידו, באופן אז ס׳איז שוין להכשיר או לא להכשיר, וואטעווער איז די טייטש להכשיר, ער זאגט נישט וואס איז טייטש, אדער ס׳איז נישטא קיין צייט, אדער ס׳איז א דענדזשערעס פלאץ, וכדומה.

דער ראב״ד׳ס מחלוקת

די ראב״ד איז נישט מסכים. די ראב״ד זאגט אז דאס איז שיבוש. די ראב״ד האלט נישט אז מ׳קען נעמען פחות פחות מד׳ אמות פאר מציאה. סאו אויב איינער טרעפט א מציאה שבת, ער דארף וויסן אז נאר די רמב״ם איז מתיר. רוב פוסקים, די ראב״ד און די שולחן ערוך, אנדערע זאגן אז מ׳טאר נישט פחות פחות מד׳ אמות. יא, ווייל זיי זענען נישט מסכים מיט די הלכה.

קשיא: וואס הייסט “מציאה שבאה לידו”?

אקעי. ס׳איז פאני, ווייל מציאה שבאה לידו איז דאך שוין זיינס. וואס איז די חידוש פון מציאה שבאה לידו? ווייל ס׳איז נישטא די אדם בעולם הממונה? אדם בעולם הממונה ווייל ס׳איז זיינס. ס׳איז יעצט געווארן זיינס. איז ער נאך נישט מושאל לקנות עס. ער האט עס נאך נישט געקויפט. ער האט עס נאך נישט געקויפט. פארוואס? ער וואקט דיך יעצט אונטערוועגנס. באה לידו. ער העכט זיך מיט איר, ער טראכט זיך יעצט וואס צו טון. באה לידו קען מיינען יעצט, דארט ווי ער איז. זאג איך דיר, ער איז שוין זוכה געווען אין די מציאה, יא? ס׳איז שוין זיינס. פרעג איך דיר, וואס איז אויב די מציאה איז באה לידו צוויי טעג צוריק? דעמאלטס וועסטו מסכים זיין אז ס׳איז שוין זיינס? סאו ווי לאנג דארף א מענטש האבן א זאך אז ס׳זאל הייסן א מציאה? פארשטייסט אז ס׳איז דא פאני פראבלעמען דא? מ׳דארף פארשטיין. איך זאג נישט אז ס׳איז אזוי שווער צו פארשטיין, איך זאג נאר אז מ׳קען מאכן א פראבלעם אויב מ׳וויל.

אנהויב פון הלכות שביתת בהמה

עד כאן הלכות מי שהחשיך בדרך. וואס וועלן טון די אלע זאכן. יעצט קען מען לערנען וועגן וואס א בהמה מעג טאקע טראגן, וואס מיר האבן געלערנט אז א בהמה טאר נישט טראגן שבת, דארפן מיר וויסן וואס הייסט א מלבוש פאר א בהמה אדער א תשמיש, אזעלכע זאכן וואס בהמות מעגן יא.

לאמיר זאגן אזוי, וואס מעג מען יא? ס׳טוט נישט מיינען אז א בהמה דארף אייביג וואקן אן גארנישט אויף זיך, ניין, ס׳איז דא זאכן וואס א בהמה מעג האבן, מיט א למשוך איז א בהמה…

מעבר לנושא חדש: וואס א בהמה מעג טראגן בשבת

עד כאן הלכות מי שחשיכה בדרך, וואס מען טוט אין די אלע זאכן. יעצט קען מען לערנען וועגן וואס א בהמה מעג טאקע טראגן. מיר האבן געלערנט אז א בהמה טאר נישט טראגן שבת, דארף מען וויסן וואס הייסט א מלבוש פאר א בהמה אדער א תשמיש, אזעלכע זאכן וואס בהמות מעגן יא.

הלכה: מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן – דער רסן מוז שטימען פאר די בהמה

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי: וואס מעג מען יא? ס׳איז טאקע נישט צו מיינען אז די בהמה דארף אייביג וואקן אן גארנישט אויף זיך, ניין. ס׳איז דא זאכן וואס די בהמה מעג האבן. מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלא לשאתה הרבים. מען מעג טראגן די בהמה מיט זאכן וואס מען בינדט אים צו, ווייסט, א מויל-שלאס אדער וואטעווער ס׳איז, ווייל דאס הייסט נישט קיין משא בכלל, דאס איז אזויווי א מלבוש אדער עפעס וואס איז לתועלת פון די בהמה.

אבל והוא שתהא ראויה לאותו הרסן, ס׳דארף אבער זיין א סארט רסן וואס די בהמה טראגט. סאו, ס׳דארף שטימען. פאר א סוס לייגט מען א שיר, פאר א גמל לייגט מען א שמוע, וואס הייסט אן אפרסר. פאר א נאקה, וואטעווער ס׳איז, וואס איז א נאקה?

Speaker 2: אקעי, עפעס א בהמה. א לאמא? איך ווייס נישט וואס.

Speaker 1: פארקערט, דעמאלטס לייגט מען א חטם, א סארט שלאק וואס הייסט א חטם, און אויף א חמור לייגט מען א סוגר.

דער כלל: שמירה מעולה או שמירה פחותה – משא הוא

אבער, מ׳דארף טאקע לייגן דאס וואס איז שטימט פאר די בהמה. אבל אם הוציא בהמה במתג שאינו משתמרת בו, ער האט גענוצט א שלאק אדער די שמירה וואס איז נישט משתמרת, א ליעש, אזא זאך וואס מ׳האלט אים, יא, וואס איז נישט משתמרת, דאס הייסט, די בהמה איז שטערקער דערפון, ס׳קען אוועקלויפן, כגון שקשר חבל בפי הסוס, וואס דאס איז נישט גענוג שטארק, או במתג שאינו צריך לו אלא לשמירה פחותה ממנו, דאס הייסט, ס׳איז צו א שוואכע שמירה אדער צו א שטארקע שמירה, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס, אדער חתול האט ער געלייגט אויף א קעצעלע, האט ער געלייגט א סוגר וואס ס׳קומט פאר א הינטל, הרי זה משא, איז דאס יא א משא, דאס איז יא אן איסור פון מאכן די בהמה טראגן.

פארוואס? שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משא הוא. יא, גוט. אויך איז עס פשוט, עס העלפט נישט גארנישט, סתם א משא. אויב ס׳איז מער, כאילו די איבעריגקייט, דו טראגסט עס סתם. יא. זייער גוט.

הלכה: לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך

דער איסור און זיין טעם

Speaker 1: ווייטער, לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. מען טאר נישט מאכן אפאר גמלים זאלן זיין צוגעבינדן איינס צו די אנדערע, און ער זאל שלעפן די קשר און אלע גמלים זאלן וואקן, אפילו הוא קשרן מערב שבת אינם נשכחים בשבת.

וואס איז די איסור? איך מיין אז די איסור איז עפעס ווייל ס׳זעט אויס וואכעדיג אדער עפעס אזא זאך.

Speaker 2: אה, ס׳זעט אויס ווי ער נעמט זיי צו די שוק.

Speaker 1: אזוי ווי די רמב״ם זאגט, אבער איך מיין אז דאס איז עס. יא, ס׳איז נישט וועגן די עול, רייט? ס׳איז מער אז ס׳קומט דא אריין ווייל ס׳טרעט הלכות בהמה בבהמה.

אקעי. איך געדענק אז ס׳שטייט, ער ברענגט נישט דא די ריסן? די מעסטערגע ריסן ער ברענגט נישט.

Speaker 2: ער ברענגט נישט, יא, ס׳זעט אויס עפעס נישט שבת׳דיג.

אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו – דאס איז מותר

Speaker 1: אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו. דאס מעג ער יא, אז אלע אריינלייגן אין איין… אין איין זייט פון זיין האנט.

Speaker 2: אדער אפילו די זעלבע מצב פון גמלים? אסאך פון גמלים.

Speaker 1: ושיעור החבל מתחת ידו טפח. די חבל וואס שטעקט זיך ארויס, ס׳שטייט דאך ער זאל עס האלטן לעבן די בהמה.

Speaker 2: אה, דאס איז די שיעור.

Speaker 1: וצריך שיהיה החבל שבין פי הבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר. די חבל מיט וואס מען בינדט ביי די מויל פון די בהמה זאל זיין העכער פון די פלאר.

פארוואס? ומפני מה אמרו שלא יקשור הגמלים זה בזה? פארוואס טאר מען דאס נישט טון? זאגט די רמב״ם, מפני שנראה כמי שמוליכן לשוק למכור או להביא בהמה או להביא סחורה עמהם שם. ווייל ס׳זעט אויס ווי ער טראגט א גרופע בהמות צו פארקויפן אדער צו מאכן א שוי, וואס איז וואכעדיג. שטייט אז בעצם טוט ער עס סתם פאר די טובה פון די גמלים, זיי זאלן קענען כאפן א שפאציר. ער טוט נישט גארנישט פאר זיך, אבער ס׳זעט אויס ווי ער טוט א וואכעדיגע זאך.

הלכה: לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה

דיון: וואס איז דער טעם – השמעת קול אדער מראית עין?

Speaker 1: ומן הטעם הזה, פאר די זעלבע סיבה, לא תצא הבהמה בזוג שבצוארה. א בהמה טאר נישט ארויסגיין מיט א גלעקל וואס מאכט נויז. ואפילו הוא פקוק ואינו מוציא קול, אפילו אויב ס׳איז א גלעקל וואס זעט נאר אויס ווי א גלעקל, אבער ס׳איז פארשטאפט אינעווייניג, ס׳מאכט נישט קיין קול.

אויב ס׳מאכט א קול, ס׳זעט אויס ווי א בהמה… ס׳זעט אויס ווי ס׳איז אסור פון השמעת קול בשבת.

Speaker 2: ניין, איך מיין אז ווען מ׳לייגט אזא זוג אויף א בהמה איז עס אויף צו פארקויפן, צו מאכן א רעש, מ׳זאל הערן אז זי איז דא. ס׳זעט אויס ווי ער גייט לשוק. נאכאמאל, פארוואס איז אסור א קול? ווייל ס׳זעט אויס ווי ער גייט לשוק, צו פארקויפן.

Speaker 1: וואס איז די חילוק וואס ס׳זעט אויס? וואס ס׳זעט אויס, ווען מ׳לייגט אזא זוג אויף א בהמה, זעט עס אויס ווי ער טראגט עס צום שוק צו פארקויפן. און וואס איז אויב ס׳מאכט נישט קיין קול? אויב ס׳מאכט יא א קול, דאן וואס איז? ס׳איז טאקע… ניין, ס׳איז דאך אזוי זעט עס אויס. ס׳איז נישט קיין חילוק. איך זאג דאך אזוי, די איסור איז וואס ס׳זעט אויס ווי ס׳גייט צום שוק. איז נישט קיין חילוק צו ס׳איז א זוג וואס מאכט א קול אדער נישט.

איך מיין אז השמעת קול איז די פראבלעם, ווייל די בהמה איז משמיע קול, און ס׳איז נישט קיין… די בהמה איז נישט מצווה צו זיין משמיע קול. אויף א מענטש איז דא סתם אן איסור פון כלי שיר, אבער איך האב נישט געוואוסט אז אויף א בהמה איז דא אן איסור.

בקיצור, דאס איז נישט קיין שבת׳דיגע זאך, מ׳טוט עס נישט.

Speaker 2: אה, יא.

רשימה פון זאכן וואס א בהמה טאר נישט ארויסגיין דערמיט

Speaker 1: “ולא יוצאה בהמה בזוג שבכסותה” – מיט דעם מעיל וואס האט אינעווייניג גלעקלעך.

“ולא בחותם שבצוארה” – וואס מיר האבן שוין געהאט אויך אויף אן עבד, א חותם, א סימן צו וועם די בהמה באלאנגט.

די זעלבע זאך, “ולא בחותם שבכסותה” – אויב די בהמה האט א קלייד, א בעקיטשע, און אויף דעם שטייט א לעיבל, טאר מען נישט.

“ולא ברצועה שברגליה” – וואס, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט, מ׳לייגט עס אויך אויף פרויען׳ס פיס, א רצועה, זיי זאלן נישט וואקן צו ברייטע טריט. איך פארשטיי נישט פארוואס. אקעי.

“ולא בסולם שבצוארה” – די אלע זאכן זענען אסור ווייל ס׳קען אראפפאלן, און מ׳וועט עס טראגן אזוי ברענגט ער. רייט. “ולא בסולם שבצוארה” – דאס טייטש, מ׳לייגט אזא זאך אז די בהמה זאל נישט ארומדרייען איר קאפ, די קאפ זאל זיין צו פאראויס.

הלכות ספעציפישע בהמות

חמור במרדעת

Speaker 1: “ואין חמור יוצא במרדעת” – א חמור טאר נישט ארויסגיין במרדעת. וואס טייטשט מרדעת? דאס איז א זאטל, ניין? יא, אקעי, עפעס. “אלא אם כן קשורה לו מערב שבת”.

גמל במטוטלת

“ולא יוצא הגמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו” – ווען מ׳בינדט צו… אויף זיין… אויף זיין הוק, יא? נישט זיין הוק, אויף זיין בערגל. וואס הייסט דאס? די דבשת פון די גמל, יא, די הויקער וואס ער האט. דארט לייגט מען צו אים בינדן עפעס א שטיקל קישן, זאגט ער, עפעס אזאנס. יא. ואין יוצא בקשירה אלא אם כן היא קשורה לו בזנבו ובחוטרתו.

סאו די אלע זאכן זענען כלי, אדער ס׳זעט אויס ווי הוצאה, ס׳זעט אויס ווי מ׳שלעפט עפעס, חוץ אויב ס׳איז געווען ערב שבת אדער ס׳איז גוט צוגעבינדן, אדער ווייל ס׳קען אראפפאלן. א הויקער האט דא צוויי ווערטער, דבשת און חוטרת, ביידע. די זעלבע זאך? יא. אינטערעסאנט. יא. אקעי.

גמל עקוד יד או רגל

ולא יצא הגמל עקוד יד, ער זאל נישט גיין מיט קיין פארבינדענע הענט, או עקוד רגל, מלשון עקידה, יא, צוזאמבינדן. אויך איז גוט אויב ס׳קען אראפפאלן. די אלע זאכן קען אראפפאלן, אזוי ווי זיי האבן געהאט, אזויווי ביי אשה, אזויווי ביי בהמה, זאכן וואס קענען אראפפאלן, און ממילא דער בעל הבית וועט עס אויפהייבן, און ער וועט קומען צו טלטול אין שבת.

טלאים וכבשים

ואין הטלאים יוצאים בחוטים, מיט שטריקעלעך, ולא ברצועות שברגליהם, נישט מיט די רצועות אויף זייערע פיס. ווייטער, דאס איז ענליך. אויך די זעלבע זאך.

ואין הכבשים יוצאים בעגלה שתחת האליה, זיי האבן א גרויסע וויידל, און ס׳שלעפט זיך אויף די פלאר, ס׳טוט וויי, מאכט מען, בויעט מען פון דעם אזא קליינע פלאטפארמע, אזא קליינע וועגעלע.

כבשה בעץ שבחוטמה

ואין הכבשה יוצאת בעץ שמניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש ויפלו התולעים שבמוחה. כבשות לייגט מען אזא זאך, מ׳לייגט אריין א האלץ אין זייער נאז, כדי דאס מאכט זיי זאלן מאכן א האטשו, זיי זאלן זיך מעטש זיין, און אזוי זאל… ס׳גייט אריין תולעים אריין אין זייער קאפ, און ס׳גייט ארויף אויף די מוח, לייגט מען אריין אזא עץ אז זיי זאלן האטשוען. טאר מען עס נישט טון אין שבת.

עגל בעול קטן

ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיקנה ויהא נוח לחרישה. די עגל טאר נישט ארויסגיין מיט די עול וואס מ׳לייגט אים אויסצולערנען, א קליינע עגל וואס מ׳לערנט אים אויס, ער גייט נישט טון חרישה, מ׳לערנט אים אויס פון ווען ער איז יונג אז ער זאל צום סוף זיין א גוטער חורש. חינוך, דאס איז א מצוות חינוך אויף א בהמה.

בהמה בסבכה

ולא תצא בהמה בסבכה. בסבכה איז א היטל אויף די קאפ שמניחין לה על פיה. אה, מ׳האט געהאט סבכה פריער אויך. סבכה איז דאכצעך א שטיקל סחורה, יא, וואס מ׳לייגט אין די מויל כדי שלא תישך, זי זאל נישט בייסן, ולא תאכל.

פרה בעור הקופד

ולא תצא הפרה בעור הקופד. א קופד איז א חיה וואס האט זייער שארפע האר, און מ׳נעמט די… איז דא אן עצה פאר א פרה. א פרה האט טייערע דדים וואס מ׳נעמט פון דארטן מילך. אויסער די מענטשן וואס ווילן די מילך, קומען נאך בעלי חיים וואס ווילן הנאה האבן פון די מילך. לייגט מען ארויף אויף דעם אזא שארפע, שטעכעדיגע שטיקל הויט פון א… פארקיופיין, יא, אז די שרצים זאלן זיך אנטלויפן. טאר מען נישט לייגן מיט שבת, זיי טארן נישט ארויסגיין דערמיט אין רשות הרבים.

רצועה שבין קרניה

ולא תצא ברצועה שבין קרניה. ס׳איז קיין חילוק צו די רצועה איז לנוי אדער לשמור. אינטערעסאנט, ווען ס׳איז לנוי, פארוואס זאל מען נישט זאגן אז ס׳איז ווי א בגד אדער א תכשיט? ס׳קען אפשר אראפפאלן? אקעי.

הלכה: עז שחקוק לה בין קרניה – דאס איז מותר

איין זאך מעג מען יא: עז שחקוק לה בין קרניה. אן עז, א ציג וואס מ׳האט געמאכט א לאך ביי די קרניה, מעג ארויפלייגן א אפסר הקשור בחקק בשבת, ווייל דאס איז די רעגולער שמירה.

אונז האבן מיר געשמועסט אז דאס וואס קומט מיט די בהמה פאר די טובת הבהמה מעג מען. די אלע זאכן וואס מ׳האט דא אויסגערעכנט איז ווען די בהמה האט אפשר חשבון, אדער ס׳איז נישט די סדר, אדער ס׳קען ארויפפאלן, און אזוי ווייטער. אבער די עז מעג מען יא.

תנאי: והוא תכוף בין קרניה – נאר ביי א יונגע עז

והוא תכוף בין קרניה. דאס איז נאר אן עז, א יונגע עז. אבער אויב מ׳האט גענומען אויף אן אלטע בהמה… זקנה, און איר בארד פון די… יא. זיי מיינען שמא תנתח. ס׳קען עס אפרייסן. אן אלטע זכר, נטיח, אן עז. אן עז, א ציג, איז זייער ווילד. ס׳איז א ווילדע חברה, ס׳איז א ווילדע ציג. סאו אויב לייגט מען עס בין קרניה, קען ער נישט ריטשן. אבער אויב מ׳לייגט עס בסכנה, א קעמל רירט עס נישט צו, גארנישט, די אייזן וואס אוועקשלעפן, און דעמאלטס וועט דער מענטש עס וועלן אויפהייבן.

הלכה: זכרים יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם

שוין. זכרים, די בהמות וואס זענען זכרים, יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם, אויף זייער זכרות לייגט מען ארויף א שטיק עור, זיי מושך בעורו, כדי שלא יעלה על הנקבות. וואס מ׳טוט איז כדי שלא יעלה על הנקבות.

שביתת בהמה – המשך: תכשיטין וכלים שהבהמה יוצאה בהם

זכרים – עור על זכרותם ועל לבם

א עז, א ציג איז זייער ווילד, סאו ער איז א ווילדע חברה, ער איז א ווילדער ציג, און סאו אויב לייגט מען איבער קענען נישט ריטשן, אבער אויב מען לייגט עס אין סכנה, מען קען מען דאס איז געוינעס די אייז וואס אוועקשלעפן אז די מענטשן זיי וועלן אויפהייבן.

שוין איז זכרים, די פאגמא׳ס וואס זענען זכרים, יוצאים, באהר הקשלים אין זכריתים׳, אויף זייער זכרית לייגט מען ארויף א שטיק אור, זייער משה כרו, כדי שלא ילי על הנקבות – מען טוט עס כדי שלא ילי על הנקבות. דעמאלט איז מעג מען יא.

עס זעט מען מען יא, עס זעט אז דאס איז דאס טובה פאר די ביימה. און באור הכשר׳ם עליבן, כדי שליפלע אליהם זעבם. אויף די הארץ פון די בהם האט מען ארויפגעבירן א שטיק אור אז עס זאלן נישט קומען ווילדע זעבם און ארויסרייסן די הארץ.

מאטלניות ואמעריקניות – תכשיטין לשיינקייט

און אויך מעגן זיי ארויסגיין ביי מאטלניות מיט שמאטעס, אמעריקמיות, וואס זענען באצירט. שיינע שטיקלע סחורה וואס מען לייגט פאר שיינקייט אויף די בהם. מעגן מען.

רחילים – כשזנבן כשורות למעלה

ברחילים יוצאות, א יונגע בהם׳ס מעגן ארויסגיין ווי עליה שלהן כשרה למעלה על גבן, כדי שלא עליהם זכרים. אוי כשרה למד כדי שלא עליהם זכרים מ׳מעגט, ווען נאר מיט א שטיקל שטריק אז די האר… ווי וואס די זאך מעגן מ׳נאך די זאכן, וועט די זאכן וואס איז די תורך פון די בהם, אדער וואס פאלט נישט גרינג אראפ אין מייליטעס וואס די מענטשן טראגן.

הכלל: אז די בהמה האט הנאה דערפון

ס׳זעט אויס אז די כלל׳ער איז, עניטינג, אז די בהם האט הנאה דערפון. סאו די עצם דארף זיין מיט און חוץ, אויפן פאר אין וואס עס קענען אראפפאלן אנדערע גזירות. אבער עס איז די בהם האט נישט גיין הנאה, עס איז אזוי ווי אינפון די תכשיט. עס איז א סאך זאך. אזוי זעט אויס.

יא, יא. די אלע ענינים, אדער יא זכרים, נישט זכרים, די איז א זאך וואס די בהם ווילסט, אינטערעסט פון די בהם. סביסטו אויך די אינטערעסט פון די בעלי בת, אבער עס איז אינטערעסט פון די בהם.

מלפפות במתלניות – צו האלטן די האר ריין

יא, ויוצא מלפפות במתלניות, ארומגענומען מיט שטיקלעך שחורה, כדי שיעצה משרם נקי צו האלטן די האר פון די בהם ריין.

עזים – דדין קשורות כדי שייבשו מן החלב

יא זאגט ער ווייטער, והעזים יוצאות והדדין קשורות כדי שייבשו מן החלב. מ׳מעג ארויסשיקן די עזים ווען ס׳איז דא עפעס א שטריק ארויפגעלייגט אויף די דדין אז ס׳זאל זיך טרוקענען די חלב.

דאס איז נאר כדי שייבשו, אבער אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיאכל אותה לערב הרי אלו לא יצאו. ווייל דעמאלטס איז דאס נישט די טובה פון די בהמה, נאר ס׳איז שוין… ער זאגט אז אויב ס׳איז ליבש בידים איז גוט צו, אבער אויב ס׳איז נאר לערב איז עס שוואכער צוגעבינדן, האט מען מורא אז ס׳וועט אראפפאלן, און דו וועסט עס ווייטער טראגן בשוגג שמא יבוא לידי…

חמור באוכף, סוס בזנב שועל

אין חמור יוצא באוכף, מיט א זאטל, אלא אם כן קשור לו מערב שבת, ולא יצא הסוס בזנב שועל, וואס דאס איז עפעס א סגולה, יא, זיי האבן געלערנט צווישן די זאכן וואס איז… ביי מעשה האבן זיי נאך א זנב שועל, ולא בזוג שבין עיניו. און דאס איז אפשר… איך ווייס נישט… א מרדעת האבן זיי געלערנט העלפט פאר די חמור אביסל, סאו אויב ס׳איז מערב שבת איז גוט, אבער דער אוכף איז נאר אויף צו טראגן.

יא, ער זאגט אז בזנב שועל איז עין הרע. דער שועל האט עפעס צו טון מיט סגולות, איך ווייס נישט. יא, און די זאכן… ווער גייט מאכן אן עין הרע? די אנדערע סוס אדער א מענטש? איך ווייס איך נישט.

בהמה בקלסטר, בסנדל, בקמיע שאינה מומחה

ולא תצא בהמה בקלסטר שבאפיה, א כלי וואס אין דעם לייגט מען די עסן וואס הענגט אויף די בהמה, אזא אייווס. ולא בסנדל שברגליה, ולא בקמיע שאינה מומחה לבהמה. אויך נישט מיט א קמיע וואס איז נישט דא מומחה, ס׳הייסט ס׳האט נישט געהאלפן דריי מאל אויף די בהמה.

רייט, סאו מ׳זעט אז ס׳איז געווען א געהעריגע סגולות פאר בהמות. אזוי ווי די אלע מעשיות פון יודן זענען געקומען מסביר זיין די בהמה פאר די צדיק, ס׳איז נישט אזוי… מ׳זעט אז ס׳איז געווען א מנהג ישראל. אויך איז דא בהמה קמיעות און מענטש קמיעות, ס׳איז נישט די זעלבע בהמות. רייט, דער וואס העלפט פאר א בהמה איז לאו דוקא וואס העלפט פאר א מענטש. איך הער.

אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה

אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה, אויב די בהמה האט א מכה מעג מען אויף דעם ארויפבינדן עפעס. ובקשורין שעל גבי השבר, די בהמה האט א צובראכענע הענט לייגט מען עפעס אויסגראדן. ובשליא המדולדלת בה, אויב די בהמה איז ארויסגעקומען א קינד, און ס׳איז נאך דא דארט עפעס א שליא וואס הענגט, מעג מען ארויסגיין מיט דעם. ס׳איז דא אזעלכע זאכן, אדער ס׳קומט אזוי, אדער וועט ער נישט האבן קיין חשש שמא יביאני.

דינים בחצר – פוקק זוג, מרדעת

נאך א הלכה, ס׳איז דא צוויי זאכן וואס מ׳מעג טון בחצר. מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז דא זאכן ווי לייגן א זוג, א גלעקל, אויף די בהמה. זאגט ער, פוקק לה זוג שבצוארה. אויב זיין בהמה האט א גלעקל, זאל מען נישט ארומגיין מיט די גלעקל, ווייל ס׳מאכט א קול. זעט אויס אז ס׳איז יא דא עפעס א שטיקל איסור, א השמעת קול. אבער מ׳שטאפט צו די זוג, דעמאלטס מעג מען.

אין די חצר, נישט אין די… אה, און די גאס האבן מיר שוין פריער געלערנט, די זוג בין אין רשות הרבים טאר מען נישט, ווייל ס׳זעט אויס ווי מ׳גייט עס פארקויפן אדער וואס. אבער אין די חצר מעג מען יא. ער וויל אפשר זאגן אז די זוג איז נישט מוקצה אדער וואס, אדער מ׳זאל נישט זאגן אז אפשר לא פלוג, ווייל ווען ס׳קלינגט יא טאר מען נישט, און מ׳קען מיר נישט טון, און אויב איז עס פקוק מעג מען יא.

מנושם מרדעת על החמור בשבת, האבן מיר שוין געלערנט אז אויב מ׳האט עס געלייגט אויפ׳ן חמור שבת, טאר ער נישט ארויסגיין דערמיט. ר׳ אלעזר זאגט אז אפילו אויב מ׳האט עס געלייגט שבת, אויב איז עס נאר בחצר מעג מען יא, אבער להקלסתר בפיו טאר מען נישט. דאס איז דריי אנדערע סארט זאכן וואס מ׳מעג יא טון אין א חצר וואס מ׳טאר נישט.

שביתת עבדו – הלכה כ

כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו, כך על שביתת עבדו

מיר וועלן ענדיגן נאך דריי הלכות וועגן אן עבד. און יעצט גייען מיר לערנען די שביתת עבדו. מיר האבן געלערנט יעצט בהמה, און יעצט גייען מיר לערנען וועגן די עבד.

זאגט די רמב״ם, כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו.

ס׳איז אינטערעסאנט פארוואס ער האט נישט אנגעהויבן מיט׳ן עבד. דער עבד איז לכאורה הארבער, און אין די תורה שטייט עס אויך פריער, און מ׳ענדיגט מיט בהמתו. ס׳קען זיין ס׳איז דא מער הלכות, יא.

כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו, אף על פי שהן בני דעת.

לכאורה, א מענטש וואלט געקענט טראכטן, ביי א בהמה, אלעס וואס די בהמה טוט איז די בעל הבית, ווייל די בעל הבית מאכט אים טון זאכן. אבער די עבד, די חילוק צווישן אן עבד און א בהמה איז דאך אז די עבד קען אליין פארשטיין וואס די רצון פון די בעל הבית איז ער זאל טון. פארוואס זאל עס זיין די בעל הבית׳ס עבירה?

זאגט דער רמב״ם, אפילו שאינן בני דעת לדעת עצמן מלהניח נתינתם אליין, מצוה על האדון לשמרם מלמנוע אותם מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר “למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר”.

אז ער דארף טאקע רוען, נישט נאר אז דער מענטש טאר אים נישט מאכן טון מלאכות, נאר ס׳טייטש, אפילו אויב לאמיר זאגן דער מענטש זאגט גארנישט אויף שבת, נאר דער עבד פארשטייט אליין וואס דער בעל הבית וויל, איז טאר מען נישט לאזן דעם עבד טון. מען דארף אים מוחה זיין, מען דארף מאכן זיכער אז ער רוט.

וועלכער עבד? עבד שמל וטבל לשם עבדות

און ס׳איז דא א גרעסערע פראבלעם דא, ווייל לענדער נישט די הלכה, צו זאגן ווער איז דער עבד פון וואס מ׳רעדט.

אקעי, זאגט דער רמב״ם, “עבד ואמה שנצטוו על שביתתם”, אז דער עבד און שפחה איז דא א מצוה אויף זייער שביתה, פון וועלכע מין עבד רעדט מען דא?

זאגט דער רמב״ם, “הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות”. ער רעדט פון אן עבד כנעני, וואס די מצוה איז אן עבד כנעני דארף מען מל׳ן און טובל׳ן לשם עבדות, וואס ער איז א גר ככל המצוות שעבדים חייבים בהם. ער איז אן עבד וואס האט באקומען אלע מצוות אזוי ווי א פרוי, און באקומען די מצוות שעבדים חייבים בהם.

פון דעם עבד רעדט מען דא, וואס איז דא אויף אים א מצוה פון שביתה בעצם. דארף ער אליינס היטן שבת, ער איז דאך א יוד. סך הכל איז דא נאך א מצוה פאר׳ן בעל הבית, א מצוה צו היטן זיין עבד און נישט לאזן טון מלאכה.

זאגט דער ספר דברים, “לדעת עצמן” מיינט ער זאגן אויך לחובת עצמן, אפילו פאר זיך. אוודאי, דער רמב״ם זאגט נישט פאר וועם ער טוט די מלאכה. דער אדון האט א חיוב צו מאכן זיכער אז זיינע עבדים טוען נישט קיין מלאכה. ס׳זאל נישט שטיין אז די עבדים האבן אליינס אן איסור אויך.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד – וועלכער עבד?

דער ראב״ד טאקע, מ׳וועט זען, דער ראב״ד זאגט ער פארשטייט נישט, ער זאגט, “עבד שמל וטבל לשם עבדות” איז א יוד. וואס קומט אריין דער אדון?

זאגט דער ראב״ד, ניין, דער עבד רעדט זיך טאקע א גוי, עבד תושב. וואס איז שבת נאר א מילתא בעלמא? ניין, ס׳איז דא אן איסור דאורייתא אויב זיי טוען לצורכו, אזוי איז דער ראב״ד. אויב זיי טוען לצורך עצמן, מעגן זיי טון וואס זיי ווילן, זיי זענען נאך גוים.

אבער דער ראב״ד טענה׳ט אז ס׳איז דא אן עקסטערע איסור דאורייתא אז א יוד האט אן עבד וואס איז א גוי, וואס איז נאך נישט געמול׳ט און גע׳טובל׳ט, אז ער זאל נישט טון קיין מלאכה פאר׳ן בעל הבית.

אבער לויט׳ן רמב״ם איז עס אן אנדערע זאך, אזויווי א תוכחה. דער אדון האט אן אנדערע ספעציעלע מצוה נישט צו לאזן זיינע אידישע עבדים, זיין אידישער עבד כנעני קענסטו עס רופן, טון מלאכה בשבת.

צוויי מחלוקת׳ן צווישן רמב״ם וראב״ד

ס׳איז דא צוויי מחלוקת צווישן דעם רמב״ם און דעם ראב״ד.

צו, ווען דער עבד טוט פאר זיך אליין, איז דאס די מצוה פון די בעל הבית. לויט׳ן ראב״ד, אפשר איז דא א מצוה פון א הכרח, אזויווי א מסרח, אז יעדער מענטש וואס זעט א איד עובד עבודה זרה איז דא א מצוה אים צו מורה זיין. די חוב גייט נישט ארויפגיין אויף די אדון.

נאמבער צוויי, די שאלה, וואס טוט זיך מיט אן עבד וואס האט נאך נישט קיין דין אזויווי א אידישער עבד?

עבדים שלא מלו ולא טבלו

לויט׳ן רמב״ם, דער רמב״ם זאגט בפירוש, דער רמב״ם וועט שוין זאגן, אבער לויט׳ן ראב״ד זאגט ער אז דאס איז די איסור פון שביתת עבדו.

אבער עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלו כבני שבע מצוות שנצטוו בני נח בלבד. ווייל דאס האבן מיר שוין געלערנט, אז א איד טאר נישט האבן אן עבד וואס ער נעמט זיך נישט אונטער שבע מצוות. ער דארף אים פארטרייבן, ער דארף אים הרג׳ענען, האבן מיר געלערנט אין הלכות עבודה זרה. אריינגעקערט גר תושב.

אזא עבד וואס האט נישט מילה געווען, ווייל ער איז א ערל, ווייל ער טאר נישט נאכדעם די זאכן, זאגט דער ראב״ד, זאלסטו וויסן, מ׳איז אים מקבל אים גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג. אלע עבדים נאכדעם וואס ס׳איז מער נישטא קיין מצוות, און מ׳איז נאר מחויב מיט שבע מצוות בני נח, זאגט ער, שביתת בהמתו איז נישט שייך, כ׳מיין שביתת עבדו, לויט׳ן ראב״ד איז נישט דא אזא זאך היינטיגע צייטן.

יא, לויט׳ן ראב״ד. זאגט דער ראב״ד, הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת. א גר תושב מעג דאך טון מלאכה לעצמו בשבת, ווייל ער איז נאר מחויב מיט שבע מצוות, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר.

קשיית הראב״ד: ווער איז דער “גר” אין פסוק?

ער קומט דאך אן מיט א קשיא. דער רמב״ם זאגט אזוי, לויט׳ן ראב״ד פארשטייט ער, ער רעדט נישט פון א ראב״ד, ער רעדט פון א גר יעצט, נישט פון אן עבד. אה, ס׳איז א טעות. ווען מ׳האט געזאגט אז א גר, נישט אן עבד, א גר.

פרעגט דער ראב״ד, ווער איז דער גר פון וואס מ׳רעדט אז ער דארף אויך רוען? אויב איז ער א גר צדק, איז ער דאך א איד. אויב איז ער א גר תושב, האבן מיר דאך יעצט געזאגט לויט׳ן ראב״ד מעג ער דאך טון מלאכה.

ער זאגט נאר אז א גר תושב שהוא עבד לישראל, וואס דאס וועט זיין א נייע חידוש. אבער ער איז דאך א גוי, ווער איז דער גוי וואס דארף אן עקסטערע איסור?

תירוץ הרמב״ם: גר תושב שהוא שכיר של ישראל

זאגט דער רמב״ם, מיר רעדן פון א גר תושב שהוא לקוט שכיר של ישראל. מיר רעדן פון א גר תושב וואס ארבעט פאר א איד.

וואס הייסט לקוט שכיר? ס׳איז א שגורת הלשון פון… ס׳איז א פארט ארבעטער, איך ווייס נישט. איך האב עס געזען אין אנדערע מאלן, איך האב עס נאכנישט געלערנט.

גר תושב שלקוט שכרו של ישראל

לויט דער רמב״ם וואלט מען געדארפט ענטפערן אז דער גר תושב שהיה עבד לישראל וואס דארף ער זיין אן עקסטערע איסור, אבער ווער איז דער גוי וואס דארף די עקסטערע איסור?

לויט דער רמב״ם זאגט ער, רעדט מען פון א גר תושב שלקוט שכרו של ישראל, רעדט מען פון א גר תושב וואס ארבעט פאר א יוד. וואס הייסט לקוט שכרו? ס׳איז א שווערע לשון, דאס הייסט אז ער איז א טאג ארבעטער? איך ווייס נישט. איך ווייס נישט, איך וועל עס נאך זען אין אנדערע מקומות, איך וועל עס נאך זען. שכירות ולקוטות זאגט ער, דאס איז צוויי מיני אופנים שכירות, באפן לקוטות, דאס איז אזוי ווי אריסות, וואס ער קען גיין מלקט זיין פון די פעלדער, איך ווייס נישט.

כמו בן המוסר, אז א גר תושב האט ער דעם דין אזוי ווי בן המוסר שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת. אז דער גר תושב וואס מעג טון מלאכות פאר זיך, מעג ער נאר טון ווען ער איז אין פריוואטע לעבן, אבער אויב האט ער א דיעל מיט א יוד, טאר ער נישט טון קיין מלאכות פאר א יוד, אפילו באופן וואס ס׳איז נישטא קיין איסור אמירה לעכו״ם? איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר פאר מיר.

איז עס א גרעסערע איסור ווי געווענליך אמירה לעכו״ם? ווייל רוב מלאכות מעג א גוי טון, אדער אויב דער אופן וואס דער גוי פארשטייט איז עס מער חמור ווי געווענליך אמירה לעכו״ם, לכאורה.

דער חילוק צווישן גר עבדו און גר תושב שאינו עבד

ס׳איז אפילו אויב ער איז א גר עבדו, איז ער אסור לעצמו, אויב דער גוי איז זיין קנעכט מעג ער אבער יא טון לעצמו. רייט, דאס איז וואס דער רמב״ם מאכט קלאר, ער זאגט אז א גר תושב, דאס הייסט א גוי וואס האט מקבל געווען די שבע מצוות בני נח, מעג טון מלאכות פאר זיך אליין. דער איסור שביתת עבד איז נאר ווען דער עבד טוט… דער אדון זאל נישט הייסן, אבער אויך ער זאל נישט טון פאר אים מלאכה.

דאס הייסט נאך א זאך, ער טאר נישט טון, אויב דער גר תושב למשל, אדער עני גוי, טאר נישט טון קיין מלאכה פאר א יוד, אבער פון וואס רעדט מען דא פונקטלעך? נישט קלאר.

ער ברענגט דא אז ס׳איז א מחלוקת צו א גר תושב שאינו עבד, צו ער מעג טון מלאכה פאר א יוד. אפשר שטייט אין רמב״ם, נישט קלאר, ס׳שטייט אין הגהות, קען זיין אז ס׳איז אן עקסטערע דין פון עבד. לויט דער רמב״ם זעט אויס אז ס׳איז די זעלבע זאך, דער גוי איז דער גר תושב שהיה עבד.

סיום

אקעי, עד כאן פרק כ׳ וואס מ׳האט געלערנט שביתת בהמה און שביתת עבד. יא? געוואלדיג, יא.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.