אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק כ״ג (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות שבת פרק כ״ג (רמב״ם)

כללי מבוא

פרק כ״ג הוא סוף איסורי דרבנן שנוספו למלאכות ספציפיות. אחר כך מתחיל הרמב״ם עם איסורי דרבנן כלליים שאינם קשורים למלאכה ספציפית. המוקד של החלק הראשון הוא מכה בפטיש והדרבנן שנוספו אליו.

הלכה א – נקב העשוי להכניס ולהוציא (מכה בפטיש דאורייתא)

דברי הרמב״ם: העושה נקב… עשוי להכניס ולהוציא, כגון לול של תרנגולים שעשוי להכניס אור ולהוציא הבל – חייב משום מכה בפטיש.

פשט: מי שעושה נקב שנעשה לשתי פונקציות – להכניס (למשל אור) ולהוציא (למשל אדים חמים) – חייב משום מכה בפטיש, כי זה משלים את הכלי ועושה אותו ראוי לשימוש.

חידושים והסברות:

1. מהו מכה בפטיש בעצם – גמר מלאכה או תיקון כלי? הרמב״ם אמר בפרק י׳ שמכה בפטיש חייב, ו״כל העושה גמר מלאכה” הוא תולדה. זה אומר שמכה בפטיש ממש (בפטיש) הוא האב, ואופנים אחרים של גמר מלאכה הם תולדות. לא לגמרי ברור אם האב עצמו צריך גם להיות גמר מלאכה, או שמכה בפטיש הוא קטגוריה רחבה יותר של “תיקונים קטנים”.

2. סתירה בין בונה ומכה בפטיש בלול של תרנגולים: בפרק י׳ כתב הרמב״ם “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור – חייב משום בונה”, וכאן בפרק כ״ג כתב שאותו דבר חייב משום מכה בפטיש. זו קושיה ידועה שהמפרשים שואלים.

3. הצעה: מכה בפטיש הוא דבר בפני עצמו, לא רק גמר מלאכה: מכה בפטיש אינו רק “סיום כלי” – זו מלאכה מיוחדת של “עשיית תיקון חדש”. אם עושים נקב שהוא להכניס ולהוציא, חייב משום מכה בפטיש אפילו כשזה לא משלים את כל הכלי. גמר מלאכה הוא עוד אופן של מכה בפטיש, אבל לא היחידי.

4. חילוק בין מחובר לקרקע (בונה) ולא מחובר (מכה בפטיש): אולי כשהלול מחובר לקרקע חייב משום בונה, וכשהוא לא מחובר – שבונה בכלים לא שייך – נשאר חייב משום מכה בפטיש. זה היה מיישב את שני הרמב״מים.

5. שיטת הלחם משנה: הלחם משנה אומר שאפשר להיות חייב על שניהם – בונה ומכה בפטיש – על אותו מעשה, והרמב״ם מביא כל חיוב בנפרד במקומו.

6. בנין בכלים – שייכות למכה בפטיש: בשדה תיבה ומגדל, שבנין בכלים לא שייך (למשל הנחת דלת), אולי זה חייב משום מכה בפטיש כי בזה הכלי נגמר.

הלכה א (המשך) – גזירת חכמים על נקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דברי הרמב״ם: ולפיכך גזרו על כל נקב – אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד – שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו.

פשט: נקב שהוא רק לפונקציה אחת (רק להכניס או רק להוציא) אינו חייב מדאורייתא, אבל חז״ל אסרו אותו מדרבנן, שלא יבוא לעשות נקב שחייב עליו. נקב בלי שום פונקציה כלל (מקלקל) אינו אפילו דרבנן.

חידושים:

שני טעמים נפרדים לגזירה מזוהים: (א) “כמתקן” — נראה כתיקון כלי; (ב) “שמא יבוא לעשות נקב אחר” — יבוא לעשות נקב אמיתי. טעם ה״כמתקן” מסביר למה מקרים מסוימים מותרים (כי לא נראה כתיקון), וטעם ה״שמא יבוא” מסביר למה נקב רק להוציא אסור. החילוק בין שני הטעמים משמש להסביר הלכות שונות בפרק זה.

הלכה א (המשך) – נקב בחבית: חדש, מוסיף, ישן

דברי הרמב״ם: ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו. אבל פותחין נקב ישן, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים.

פשט: אין לעשות נקב חדש בחבית, ולא להגדיל נקב קיים (שניהם דרבנן). אבל נקב ישן שנסתם מותר לפתוח – זה לא מלאכה, רק הסרת חסימה.

חידושים:

נקב למטה מן השמרים: נקב מתחת לשמרים שונה, כי אותו נקב משמש לחזק את החבית (השמרים מפעילים לחץ), ולכן הוא נסתם חזק מאוד. כשפותחים נקב כזה זה כאילו עושים נקב חדש, לא סתם פתיחת נקב ישן.

הלכה א (המשך) – נקב במגופה של חבית

דברי הרמב״ם: נוקבין במגופה של חבית — ובלבד שיקבנו מלמעלה, אבל מצדה — אסור.

פשט: מותר לעשות נקב במכסה (מגופה) של החבית, אבל רק מלמעלה. מהצד אסור מדרבנן.

חידושים:

1. קושיה: לפי הכלל שאפילו נקב רק להוציא אסור מדרבנן — למה מלמעלה מותר? זה גם נקב העשוי רק להוציא!

2. תירוץ: החידוש הוא דווקא האיסור במצדה. כשעושים את הנקב מלמעלה במגופה, זה לא דרך תיקון כלי — זה לא הדרך הרגילה שעושים נקב בכלי. לכן זה מותר. אבל במצדה, שנראה יותר כתיקון מעשי, חכמים אסרו זאת.

3. שני טעמים לגזירה — “כמתקן” לעומת “שמא יבוא”: טעם ה״כמתקן” מסביר למה מלמעלה מותר — כי מלמעלה זה לא “כמתקן”. טעם ה״שמא יבוא” מסביר למה נקב רק להוציא אסור — כי יכול לבוא לעשות נקב אמיתי להוציא ולהכניס. הרמב״ם לא אומר זאת במפורש, אבל זה הפשט הטוב ביותר.

הלכה א (המשך) – שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

דברי הרמב״ם: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי.

פשט: מותר לשבור חבית בשבת להוציא את האוכל שבתוכה, אבל שלא יתכוון לעשות כלי.

חידושים:

1. “יתכוין לעשות כלי” לא אומר כוונה בראש: כוונתו תמיד אותו דבר — הוא רוצה להוציא גרוגרות. “יתכוין לעשות כלי” אומר שלא יחתוך/ישבור אותו בצורה יפה — שלא יעשה פתח יפה שנראה כפתח. אם הוא שובר אותו סתם, זה נשאר חבית שבורה וזה מותר. אם הוא חותך אותו יפה, כמו פתח, זה תיקון כלי ואסור.

2. “כלי” לא אומר כאן כלי במובן של כלי שלם, אלא הפתח עצמו — עשיית פתח יפה היא “עשיית כלי” או “תיקון כלי”.

הלכה א (המשך) – מתיז את ראשה בסייף בפני אורחים

דברי הרמב״ם: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש.

פשט: מותר לחתוך את ראש חבית יין בחרב לפני אורחים, ואין צריך לחשוש.

חידושים:

1. למה זה מותר למרות שהוא עושה פתח יפה יותר? בשובר חבית לגרוגרות מותר רק לשבור, לא לחתוך יפה. כאן הוא חותך אותה בחרב! התירוץ: כוונתו להראות נדיבות לבו — הוא רוצה להראות נדיבות לאורחיו, לא לעשות פתח. החרב היא חלק מה״פרסום”.

2. חילוק בין לעצמו ולאורחים: כשאדם פותח חבית לעצמו בחרב, בטוח שהוא רוצה לעשות נקב. אבל כשהוא עושה זאת בפני אורחים, יש סיבה אחרת — נדיבות לבו — שעושה זאת מותר.

הלכה א (המשך) – סתימת נקב בחבית

דברי הרמב״ם: וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו ממרח, כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן.

פשט: כמו שאסור לפתוח נקב, כך אסור גם לסתום נקב בחבית — אפילו במשהו שאין בו בעיה של ממחק (מריחה), כמו אבן או קיסם.

חידושים:

1. שלושה איסורים נפרדים בסתימת חבית: (א) בדבר שממרחין (שומן, שעווה) — אסור משום ממחק; (ב) בבגד — אסור משום סחיטה; (ג) בכסם או צרור קטן (שאין בו ממחק ולא סחיטה) — אסור משום סותם נקב (מכה בפטיש). חידוש הרמב״ם הוא המקרה השלישי — אפילו בלי ממחק ובלי סחיטה, נשאר האיסור של סתימת נקב.

2. נקב לעומת פתח: “נקב” אומר חור שנשבר — נזק בחבית שמתקנים. זה לא אותו דבר כמו פתח (מכסה/פתיחה) של החבית, שמותר לכסות (אלא אם כן זה ממחק).

הלכה א (המשך) – סתימת נקב באוכל (הערמה)

דברי הרמב״ם: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם, מותר.

פשט: אם מניח אוכל בנקב כדי לשמור אותו, ויוצא שהנקב נסתם, זה מותר. מותר גם להוציא אותו.

חידושים:

1. זו הערמה — מניח אוכל בחבית, ולמרות שהכוונה האמיתית לסתום את הנקב, אפשר לומר “רק רציתי לשמור את האוכל”. זה דומה להערמה ברדיית הפת, אבל סוג אחר של הערמה — כאן עושים משהו שנראה כפעולה לגיטימית (שמירת אוכל) למרות שהמטרה האמיתית היא סתימה.

2. התנאי “כדי להצניעו” הוא ההיתר, לא האוכל עצמו. האוכל יוצר סיבה להצנעה — כי אוכל אינו סתימה טובה, אפשר לטעון שמניחים אותו לא כדי לסתום אלא כדי להצניע. קיסם (שבב) לעומת זאת אי אפשר לטעון “להצניע”, כי לקיסם אין שום ענין של הצנעה.

3. “את מי הוא מרמה בהערמה?” — שאלה יסודית: האדם יודע בעצמו שהוא רוצה לסתום. זה מושווה להערמה עם קורה — שואלים אותו “מה אתה עושה?” הוא עונה “אני שומר קורה,” ואם זה סתם את החבית — “מזל!” זו נשארת שאלה קשה.

4. חילוק השולחן ערוך — רק תלמיד חכם: השולחן ערוך אומר שרק תלמיד חכם רשאי לעשות זאת, כי בתלמיד חכם מאמינים שהוא באמת מתכוון להצניע, והוא לא יבוא לעשות זאת באופן שאסור.

5. יסוד ההערמה בכלל נוגע כאחד מה״עניינים המעניינים” — לפעמים כן, לפעמים לא — וזה נשאר יסוד גדול שצריך להבין.

הלכה ה-ו – כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

דברי הרמב״ם: כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש.

פשט: כל פעולה שהיא גמר מלאכה (סיום עבודה / גימור אחרון) חייב מהתורה משום מכה בפטיש. זה כולל כל סוג של תיקון כלי — אפילו שריטה קטנה שמשלימה את הכלי.

חידושים:

נוסח הרמב״ם כאן “קצת שונה” מהרגיל — הוא לא שם זאת כתחילת הפרק, כי קודם כבר דיבר על חיובים בנוגע לנקב. עכשיו בא עוד סוג חיוב — גמר מלאכה, ומזה נובעות הגזירות הרבניות בנוגע לשמא יתקן כלי שיר.

הלכה – אסור להשמיע קול של שיר בשבת

דברי הרמב״ם: לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לסחק בכלי בזוג כדי שישתוק — כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר.

פשט: מכיוון שגמר מלאכה (מכה בפטיש) חייב מהתורה, חכמים אסרו כל סוגי השמעת קול של שיר — כלי שיר (כינורות, נבלים), טפיחה באצבעות על שולחן/רצפה, רעשן אגוזים לתינוק, צלצול פעמון — הכל גזירה שמא יתקן כלי שיר.

חידושים:

1. למה כלי שיר קשור במיוחד לתיקון? כלי שיר (במיוחד כלי מיתר כמו כינור/נבל) צריכים תמיד תיקון — מיתר נקרע, צריך לכוון, וכו׳. לכן החשש של שמא יתקן כלי שיר הוא חשש אמיתי.

2. מטפח, מספק, ומרקד: הרמב״ם אסר גם טפיחה בידיים (מטפח), טפיחה/תיפוף (מספק), וריקוד (מרקד). מספק אולי טפיחה על שולחן/תוף, בעוד מטפח הוא מחיאת כפיים. החילוק לא לגמרי ברור. עם שינוי (באופן לא רגיל) מותר לטפוח.

3. היתר הרמ״א — מוטב שיהיו שוגגין: הרמ״א פוסק שמכיוון שחסידים רוקדים בשלוש סעודות, אין למחות בהם, על סמך הכלל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

4. סברת הערוך השולחן: הערוך השולחן טוען שמה שחסידים רוקדים סביב השולחן בכלל לא “סיפוק וריקוד” כמו שהגמרא מתכוונת — סיפוק וריקוד אומר ריקוד מקצועי/פרופסיונלי שקשור לכלי שיר ומקצב, לא סתם ריקוד פשוט סביב שולחן.

5. נפקא מינה מעשית: בין סתם ריקוד בשולחן שבת, לבין מקהלה/זמר מקצועי שעובדים באמצע השבוע ונשכרים לשבת — אצלם המחיאות כבר “עם יותר כוונה” ויותר קשורות לשמא יתקן כלי שיר, כי הם מוזיקאים מקצועיים.

6. “ללמוד לומדים מה שכתוב, לעשות עושים מה שהמנהג” — צריך ללמוד את ההלכה כמו שהיא כתובה, אפילו כשהמנהג שונה.

7. [דיגרסיה: סלבודקה] — בישיבת סלבודקה בחורים היו רוקדים בשבת, אבל היו מקפידים מאוד שזה יהיה “סביב השולחן” — כלאחר יד, לא ריקוד פורמלי.

הלכה – אסור לשוט על פני המים

דברי הרמב״ם: אסור לשוט על פני המים, גזירה שמא יתקן חבית של שייטין. אבל בבריכה שבחצר מותר, ובלבד שיש לה שפה מוקפת.

פשט: אסור לשחות בים/נהר בשבת, כי יכול לבוא לעשות כלי צף (חבית של שייטין — חבית ריקה שמחזיקה אוויר ושטים איתה). אבל בבריכה בחצר מותר, כי בחצר קטנה לא בונים סירות.

חידושים:

1. חבית של שייטין — חבית/גיגית ריקה שמחזיקה אוויר בפנים, ואיתה אפשר לשחות. זו לא מלאכה גדולה.

2. שפה מוקפת — המים צריכים גבולות/שפות ברורות, שלא יצאו חוץ לימה. בריכת שחייה רגילה יש לה ממילא שפה מוקפת.

3. נפקא מינה למעשה — שחייה בשבת בבריכת שחייה: לפי הרמב״ם לכאורה מותר לשחות בבריכת שחייה רגילה בשבת. אבל בפועל לא נוהגים כך, וזה קשור לענין רחיצה (לא שייט). רחיצה בצונן מעיקר הדין מותרת, אבל האחרונים (משנה ברורה) לא נוהגים לרחוץ בשבת אפילו בצונן מצד חששות שונים. שייט (שחייה) הוא הלכה נפרדת, לא רחיצה — לשחייה יש גזירה משלה (חבית של שייטין), ולרחיצה יש חששות משלה.

4. שחייה כפעילות גופנית: אולי יש צד איסור של שחייה כי אנשים עושים זאת בשם פעילות גופנית (כמו הזעה בשבת). אבל רק כשעושים משהו שלא אוהבים, רק בשביל פעילות גופנית, זו בעיה. אם נהנים מזה (כמו שחייה), אפילו זה גם פעילות גופנית, זה מותר.

5. מקווה לעומת בריכה: מי שהולך בקביעות לבריכה, אולי אסור לו ללכת למקווה בשבת, כי אצלו אין “מחזי כמיקר”. אבל במקווה הבעיה היא “תיקון” (טבילה), ו״מחזי כמיקר” הוא התירוץ.

הלכה – שפופרת של קנה (קש בחבית)

דברי הרמב״ם: אין חוטקין משפופרת של קנה — אסור לחתוך קש (קנה) כדי להכניס אותו לחבית. אבל אם היתה מתוקנת — אם הוא כבר מוכן/חתוך, מותר להכניס אותו לנקב של החבית, ואין חוששין שמא יתקן.

פשט: קש (מקנה/קש) שמכניסים לחבית יין כדי שהיין יזרום החוצה. לחתוך את הקנה טרי אסור מצד מתקן כלי. אבל אם הוא כבר מוכן, מותר להכניס אותו.

חידושים:

1. מהו האיסור של חיתוך? זה מכה בפטיש — הוא עושה את הקנה ראוי לשימוש, הוא נותן לו גמר מלאכה. זה לא בנין וסתירה בכלים, אלא מתקן כלי.

2. “אין חוששין שמא יתקן” — מה זה “יתקן”? זה יכול לומר (א) הוא יחתוך שפופרת חדשה, או (ב) הוא יתקן את החבית על ידי הכנסת הקש.

3. רקע הגמרא: בגמרא יש מחלוקת אמוראים האם מותר בכלל להכניס שפופרת כבר-חתוכה. הגמרא עושה אוקימתא שלחתוך טרי כולם מודים שאסור. הרמב״ם פוסק כשיטה שאין צריך לחשוש.

הלכה – עלה של הדס בחבית

דברי הרמב״ם: אסור להכניס עלה של הדס לנקב של חבית **כ

די שיקלחו היין, כי זה כעושה מרזב בשבת**.

פשט: עלה הדס יש לו צורה מחודדת שמתאימה היטב לחור של חבית, והוא משמש כצינור/ברז שהיין יזרום בכיוון אחד במקום להתיז.

חידושים:

קושיה: למה שפופרת של קנה מותרת אבל עלה של הדס אסור? שניהם דברים מוכנים? התירוץ: קנה (צינור) הוא כבר כלי קיים שידוע שאפשר להשתמש בו כצינור. אבל עלה של הדס — על ידי שדוחקים אותו פנימה, מכופפים אותו, ומעצבים אותו, עושים אותו רק עכשיו למטרה זו — זה כעושה מרזב, יוצרים פונקציה חדשה.

[דיגרסיה: חבית לעומת בקבוק — פתיחת בקבוקים בשבת]

סברא חשובה מועלית שיש חבית היא מציאות שונה לחלוטין מבקבוק:

חבית היא דבר ענק, כמעט רהיט — בונים אותה בפטיש ומסמרים, היא עומדת באחסון, יש לה קצת מעמד של בנין או כלי.

בקבוק הוא דבר קטן שמביאים לשולחן, ילד יכול להחזיק אותו — הוא לא עושה כלים.

הטענה: אולי כל הגישה של פוסקים שאוסרים פתיחת בקבוקים (מבוסס על מגופה של חבית) היא שגויה, כי הם משווים בקבוק לחבית שזו מציאות אחרת לגמרי.

חידוש נוסף: אולי יש כלל שכל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה — דברים שעושים בזמן האכילה ליד השולחן (כמו בורר לאלתר, מטבל, מתקן מלח בצנון) יש בהם קולא. האח ר׳ אלעזר ניסח כלל זה, למרות שזה “חידוש עצמאי”.

נקודה נוספת: השאלה של קלות — האם זה שמשהו קל לעשות הוא סיבה להקל. המסקנה: קלות עצמה אינה היתר, אבל השאלה היא האם הוא עשה דבר של חשיבות.

הלכה – אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

דברי הרמב״ם: ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

פשט: אסור לשבור חרס (שבר) ולא לקרוע נייר, כי כששוברים חרס כדי לקבל חתיכה קטנה לשימוש ספציפי, זה כמתקן כלי — עושים כלי חדש. אותו דבר עם חיתוך חתיכת נייר — גליל שלם של נייר אי אפשר להשתמש, רק כשהוא חתוך. זה מתקן כלי מדרבנן.

הלכה – זמורה שקשורה בתפוח (כלי לשאיבת מים)

דברי הרמב״ם: תפוח (כלי/דלי לשאיבת מים) שקשור לזמורה (ענף) — ממלא בה בשבת, מותר לשאוב מים. אבל אם הזמורה לא קשורהאין ממלא בה.

חידושים:

1. מהי הבעיה? החשש הוא שמא יתקן כלי — חשש שהוא ילך לחתוך ענף ולהכין אותו (לא קוצר מעץ, אלא מתקן כלי). כשהוא כבר קשור, הוא כבר מוכן ולא עושים שום דבר חדש.

הלכה – איסור ליטוש כלי כסף בגרתקון

דברי הרמב״ם: אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך האומנין, נמצא כמתקן כלי בגמר מלאכתו בשבת. אבל חופף אדם כוסו בחול ובנתר. וכן כל הכלים חופף נושא בכל דבר.

פשט: אסור לצחצח כלי כסף בגרתקון (חומר כימי חזק), כי זו הדרך המקצועית שאומנים משלימים כלי כסף — נראה כמתקן כלי בגמר מלאכתו. אבל בחומרים חלשים יותר (חול, נתר) מותר לנקות. כלים אחרים (לא כלי כסף) מותר לנקות בכל דבר, כי אצלם ניקוי לעולם אינו גמר מלאכה.

חידושים:

החילוק בכלי כסף אינו בין שימוש/לא שימוש, אלא בין איזה חומר משתמשים — גרתקון (מקצועי) לעומת חול/נתר (רגיל). בכלי כסף לא הוצב תנאי שצריך להשתמש בו שוב באותה שבת (כמו בכלי אכילה בהמשך). זה מראה שהאיסור הוא ענין מיוחד — נראה כגמר מלאכה של הכלי עצמו, לא רק טירחה.

הלכה – איסור הדחת כלים שלא לצורך שבת

דברי הרמב״ם: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמסלק, אלא אם כן מדיחן לאכול בהם סעודה אחרת באותו שבת.

פשט: אסור לשטוף צלחות/סירים אחרי השימוש, כי נראה כ״מסלק” (מסדר/מתקן את הכלי). רק אם שוטפים אותם לסעודה אחרת באותה שבת, זה מותר.

חידושים:

טעם הרמב״ם — “כמסלק” = מתקן כלי

לשון הרמב״ם “כמסלק” אומרת שנראה כמתקן את הכלי. כששוטפים אותו כדי לשים בצד (לא לשימוש מיידי), מרגיש כתיקון ארוך-טווח — דומה לקיפול שיחזיק זמן רב. אבל כששוטפים אותו לשימוש מיידי, הוא יתלכלך שוב בקרוב, זה לא מתקן.

שיטת הראב״ד החולקת

הראב״ד אומר שהאיסור אינו משום מתקן כלי, אלא משום טירחא שלא לצורך שבת — מתאמצים לדבר של חול. זה גם הפשט המקובל אצל רוב האנשים.

קושיה על הרמב״ם מכלי כסף

בכלי כסף מותר לחפוף בחול/נתר בלי שום תנאי שישתמש בו שוב באותה שבת. למה בכלי אכילה יותר חמור? כלי כסף שעומד על המדף ליופי, ששוטפים אותו “לזמן ארוך,” לכאורה צריך להיראות יותר כמתקן! התירוץ: כלי כסף שעומד ליופי כבר יש לו שימוש מיידי — עומד מנורה יפה על השולחן, זה עצמו כבר תשמיש. אבל התירוץ לא לגמרי מספק.

כלל על קטגוריזציה של מלאכות

פעמים רבות הקטגוריה שבה מכניסים איסור יותר מסופקת מעצם האיסור עצמו. שניהם — רמב״ם וראב״ד — מודים שאסור לשטוף כלים שלא לצורך שבת. המחלוקת היא רק תחת איזו קטגוריה זה נופל (מתקן כלי או טירחה). חז״ל לא עבדו מכללים לפרטים, אלא להיפך — הם הסתכלו על כל מעשה בפרט, פסקו שהוא אסור, ורק אחר כך הרמב״ם חיפש תחת איזו מלאכה/קטגוריה זה נכנס.

נפקא מינה היום — שטיפת כלים היום

היום כששמים צלחות בכיור, כולם יודעים שאחרי שבת ישטפו שוב היטב עם סבון. השטיפה הראשונה אינה “מתקן” — זו רק ניקוי מינימלי כדי לא להשאיר צלחות מלוכלכות מאוד עם צ׳ולנט. לכן יש פוסקים שמקילים יותר בזמנינו.

פרדוקס מעניין

לפי הרמב״ם היה אפשר לצחצח כסף בשבת (כי בנתר מותר), אבל לשטוף צלחת מצ׳ולנט לא — שהיה מאוד מוזר. זה מראה שצריך להבין את המציאות של אז. אולי אסור באמת לצחצח כסף, כי זו טרחא בשבת — לא דבר שבתי.

הלכה – כלי שתיה (כוסות וקיתונות)

דברי הרמב״ם: אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות… שאין קבע לשתייה.

פשט: כוסות וכלי שתייה מותר לשטוף כל הזמן, כי לשתייה אין קביעות — תמיד אפשר להצמיא.

חידושים:

בכלי אכילה (צלחת) — כשמסיימים את הסעודה, יודעים שלא ישתמשו בו עוד היום, ממילא שטיפה היא הכנה. אבל בכלי שתייה — כי “אין קבע לשתייה”, לעולם לא ברור שסיימנו. אולי בזמנינו, שאנשים מנשנשים ואוכלים פירות אחר הצהריים, גם צלחת לא כל כך קשורה רק לסעודה.

הלכה – ואין מציעין את המטות בשבת

דברי הרמב״ם: ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהם למחר… אבל מצעין מליל שבת לשבת.

פשט: אסור לסדר/להכין מצעים בשבת למוצאי שבת, אבל לשבת עצמה מותר.

חידושים:

חקירה — מהו הטעם של “עשיית מיטה”?

שיטה א׳: עושים את המיטה כדי שהחדר ייראה מסודר — כי בשינה היא ממילא מתבלבלת, ממילא המטרה אינה לשינה עצמה אלא למראה החדר.

שיטה ב׳: עושים את המיטה כדי שיוכלו לישון נורמלית — כשבאים מאוחר בלילה שלא יגיעו לבלגן. הרבה יותר קל להירדם כשהמיטה מסודרת. זה מושווה לסידור שולחן — עושים זאת לאכילה.

הלכה ח׳ – אסור להטביל כלים טמאים בשבת

דברי הרמב״ם: אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים… אבל אדם טמא טובל, משום שנראה כמיקר.

פשט: אסור להטביל כלים טמאים בשבת, כי נראה כמתקן כלי — לפני הטבילה לא יכלו להשתמש בכלי, אחרי הטבילה יכולים. אבל אדם שהוא טמא מותר להטביל, כי “נראה כמיקר” — נראה שהוא מתקרר.

חידושים:

1. למה זה רק “כמתקן כלי” (כמו מתקן) ולא ממש מתקן? כי לא קרה שום שינוי פיזי אמיתי בכלי — זה רק שינוי הלכתי/רוחני, חלות שם.

2. שאלה על טבילת כלים מגוי (בזמנינו): היום העיקר נוגע לטבילת כלים חדשים שקונים מגוי. האם יש לזה אותו דין כמו כלי טמא? נענה שזה לא מתקן כלי באותו מובן — אבל זה עדיין לא לגמרי מספק, כי יש גם כאן תקנה שלא להשתמש בו עד שטובלים אותו.

3. האם אפשר לומר “מתקן” על אדם? כשאדם נעשה טהור, זה “מכה בפטיש על האדם”? זה לא שהאדם הוא כלי, אלא הוא עושה מלאכה של תיקון.

4. למה רפואה בשבת לא אסורה משום תיקון? אם אפשר לומר “תיקון” על אדם (כמו בטבילה), למה רפואה רק אסורה משום גזירת שחיקת סממנים ולא משום תיקון עצמו? באנשים לא שייך מתקן כלי במובן הזה — מה שמתקנים את הגוף אינו אותו דין כמו מתקן כלי. האיסור של רפואה בשבת הוא רק משום גזירת שחיקת סממנים (שלא יבוא לטחון תרופות). זה מושווה לדין מתקן חוליות שבשדרה של תינוק — שגם לא נחשב כמתקן כלי.

בשוגג ובמזיד

הרמב״ם אומר: אם מישהו טבל כלי בשוגג בשבת — בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם (עד מוצאי שבת).

חידוש: הדין של במזיד לא ישתמש בהם חל לא רק באיסורי דאורייתא, אלא גם באיסורי דרבנן. הקנס של “לא להשתמש עד מוצאי שבת” תקף גם כשהאיסור עצמו רק מדרבנן.

הלכה – מטביל מים טמאים בשבת

דברי הרמב״ם: מותר להטביל את המים הטמאים בשבת. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלו מים מקוה עליו, והרי טהורו.

פשט: צריך לעשות השקה — שהמים הטמאים יגעו במי מקווה. זה מותר, כי הוא לא עובד עם כלי (הוא לא מתקן כלי), זה לא נראה כמתקן.

חידושים:

למה צריך לשים אותם בכלי שאינו מקבל טומאה? כי אם שמים אותם בכלי רגיל, הכלי נעשה טמא מהמים, ואז צריך להטביל את הכלי — שאסור בשבת. בימות החול זו לא הייתה בעיה, כי היו יכולים להטביל את הכלי גם. כל הטריק רלוונטי רק לשבת.

הלכה – אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

דברי הרמב״ם: אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת — כי נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

פשט: אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת, כי הפירות היו טבל (לא ראויים לאכילה), ועל ידי הפרשת מעשר עושים אותם ראויים — זה תיקון.

חידושים:

1. זה תיקון רוחני — לא מתקן כלי פיזי, אבל מדרבנן זה מטופל כתיקון של דבר שלא היה ראוי לאכילה.

2. נקודה מעשית: בארץ ישראל כמעט הכל כבר מעושר עם הכשר, אבל אנשים מעשרים לחומרא. אם זה כבר בעצם כשר, זו שאלה האם ה״עישור לחומרא” הוא באמת מתקן או לא. מוזכר גם הבעיה המעשית כששוכחים להפריש חלה ממצות ערב פסח שחל בשבת.

הלכה – מעבד (תולדות ודרבנן)

דברי הרמב״ם: המרכך עור בשמן כדרך שעושין העבדנין והמוכרין — הרי זה מעבד וחייב.

פשט: ריכוך עור בשמן כמו שבורסקאים עושים הוא אב המלאכה של מעבד.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

דברי הרמב״ם: לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל החדשים. אבל סך הוא את רגלו שמן ונותנה בתוך המנעל אפילו הן חדשים.

פשט: אסור לשפוך שמן על הרגל כשהוא כבר נועל את הנעליים החדשות, כי נראה שהוא שופך על הנעליים (מעבד). אבל מותר למרוח שמן על הרגל ואז לנעול את הנעליים — כי זה שינוי גדול וזה לא נראה כמתקן.

להתגלגל על קטבליא חדשה

דברי הרמב״ם: וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש, שאין זה דרך עיבוד כלל.

פשט: מותר למרוח את עצמו בשמן ולהתגלגל על מזרן עור חדש, כי זו לא דרך עיבוד.

חידוש: החילוק הוא: מרכך עור בשמן אומר שמשתמשים בכלי ועובדים ישירות על העור. כאן השמן מגיע לעור בעקיפין דרך הגוף — זו לא דרך עיבוד.

שמן מועט לעומת שמן הרבה

דברי הרמב״ם: בחדשים — אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד — מותר. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור — הרי זה אסור משום כעין מעבד.

פשט: בעור חדש: קצת שמן שנותן רק ברק — מותר. הרבה שמן שעושה את העור ממש רך — אסור משום מעבד. בישנים (עור ישן) — מותר אפילו בהרבה שמן, כי הוא כבר עובד.

הלכה – ממחק/ממרח — הממרח רטיה

דברי הרמב״ם: הממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור.

פשט: כשממרחים את התרופה על התחבושת (רטיה), חייב משום המלאכה של מוחק — החלקת עור.

חידושים:

1. מה הקשר למוחק את העור? מוחק אומר החלקת עור — הסרת שיער, יבלות, ואי-סדרים אחרים עד שיחליק פני העור (עד שהמשטח נעשה חלק). ברטיה אותו מעשה: הוא ממרח את הקרם על הרטיה עד שיחליק פניה — הוא מחליק את פני הרטיה.

2. החיוב אינו על המריחה על עורו שלו (גוף), אלא על מריחת הקרם על הרטיה עצמה.

3. מה סוג חומר היא רטיה: בזמן חז״ל רטיה הייתה חתיכת עור או בד גס שהיה בו אי-סדרים — חתיכות קשות, חוטים דוקרניים — ועל ידי מריחה בקרם החליקו אותו, ממש כמו מוחק את העור. פלסטר מודרני אינו עור, אבל הדין נובע מאותה מציאות.

הלכה – סותם נקב בשעוה (גזירה משום ממרח/מוחק)

דברי הרמב״ם: לפיכך — גם אסור לסתום נקב בשעווה (wosk), כי שעווה היא חומר שממרחים אותו באופן טבעי, והמריחה היא מוחק.

פשט: זו גזירה — חוששים שיבוא לממרח (למרוח/להחליק) את השעווה, שזה מוחק. זה מתחבר חזרה להלכות קודמות על כיסוי נקב בחבית.

הלכה – כותב: איסור ליכחול בפוך

דברי הרמב״ם: אסור ליכחול בפוך וכיוצא בו בשבת.

פשט: כיחול הוא צבע קוסמטי לעיניים. הפוך הוא הכלי שמשתמשים בו ליישום. זה אסור מדרבנן כי זה דומה לכותב — הוא לוקח כלי, שם בקצה משהו דומה לדיו, ועושה צבע/סימן. אפילו זה לא ממש כותב (הוא לא כותב אותיות), אלא הוא עושה צבע, זה אסור מדרבנן.

הלכה – מקח וממכר, שכירות פועלים, שאלה והלוואה

דברי הרמב״ם: אסור לעשות מקח וממכר בשבת, גזירה שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים בשבת. ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבל: לשאול ולהשאיל — לשאול ולהשאיל חפצים מותר. ללוות ולהלוות — לשאול כסף אסור.

פשט: קנייה/מכירה, שכירת עובדים — הכל אסור בשבת, גזירה שמא יכתוב. אבל לשאול חפצים מותר, כי כששואלים חפץ לא כותבים. בכסף צריך לרשום חשבונות.

חידושים:

1. [דיגרסיה: מקור הכתיבה] הכתב הראשון הומצא למטרות מסחר — לרישום חשבונות בהלוואות ומכירות. כתיבה קשורה ביסודה למקח וממכר.

2. [דיגרסיה: חידושי תורה בשבת] האם מותר לחדש חידושי תורה בשבת, כי ירצה לכתוב? מותר ללמוד תורה ולחדש, רק לכתוב אסור. כתיבת חידושי תורה אינה לכתחילה אבל בדיעבד טוב.

3. **ש

ואל כדי יין וכדי שמן: מותר לשאול יין ושמן מחבר. אבל לא יאמר “הלוויני” (לשון הלוואה) אלא “השאילני”** (לשון שאלה). החילוק: “השאילני” אומר שהוא מחזיר אותו מיד (מוצאי שבת), אבל “הלוויני” אומר הלוואה ל-30 יום, שצריך לכתוב אפילו ביין ושמן.

4. פשט אחר: כששואלים כדי יין, האדם יכול להחזיר כסף במקום יין — זו כבר הלוואה. אבל אם אומרים “השאילני” זה אומר שהוא מחזיר את אותו סוג דבר.

5. חידוש: אפילו כשהוא משלם בכסף (משאיל דמים), זה מותר כל עוד לא משתמשים במילה “הלוואה” — כי טכנית זו שאלה, לא מכירה.

הלכה – אחד המוכר בפה או במסירה

דברי הרמב״ם: אחד המוכר בפה או במסירה, אסור.

פשט: בין כשמוכרים בהסכמה בעל פה, בין במסירה פיזית — אסור בשבת. אפילו מכירה שמורכבת רק מאמון (הוא מאמין לו על המילה) בלי קנין פורמלי, גם אסורה.

הלכה – שקילה, מדידה, מנייה בשבת

דברי הרמב״ם: כשם שאסור לשקול בין במאזנים בין שלא במאזנים, כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל.

פשט: כל סוגי המדידה, השקילה, והספירה אסורים בשבת — בין בכלי, בין ביד, בין בחבל.

חידושים:

– “במאזנים” יש שני איסורים: (1) עצם המעשה של שקילה כדרך מסחר/עובדין דחול, (2) השימוש במאזניים ככלי. “שלא במאזנים” מראה שאפילו בלי כלי עצם הפעולה של שקילה אסורה.

– בהלכות תחומין צריך לדעת שיעורים, אבל הכל בתחומין נעשה בערך (approximation), לא מדידה מדויקת.

הלכה – אין דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

דברי הרמב״ם: אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין – גזירה שמא יכתוב.

פשט: אסור לעשות דין תורה, חליצה, ייבום, או קידושין בשבת, כי יבואו לכתוב.

חידושים:

1. קושיה בקידושין: קידושין לא צריך בית דין, זה דבר בין שלושה אנשים (חתן, כלה, עדים). מי יכתוב?

2. תירוץ ראשון: דיינים החזיקו פנקסים של גיטין וקידושין. אבל זה נדחה כי קידושין לא באים לבית דין.

3. תירוץ שני: אולי מתכוונים לכתיבת שטר כתובה.

4. תירוץ שלישי (עיקר): קידושין דומה למקח וממכר — “הרי את מקודשת לי בטבעת זו” — הוא קונה אותה בשווה כסף. “גזירה שמא יכתוב” אומר כאן לא חשש כתיבה ספציפי, אלא זה סוג של משא ומתן שנופל תחת הכלל של מקח וממכר.

הלכה – אין מקדישין, מעריכין, מחרימין, תרומות ומעשרות

דברי הרמב״ם: ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, ואין מגביהין תרומות ומעשרות — שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

חידושים:

תרומות ומעשרות יש שני איסורים: (1) מתקן — עושים טבל למתוקן; (2) דומה למקח וממכר — מקדישים לכהן, כמו שמקדישים לגבוה. הרמב״ם מביא שני הטעמים; אולי יש נפקא מינה ביניהם.

הלכה – אין מעשרין את הבהמה

דברי הרמב״ם: ואין מעשרין את הבהמה — גזירה שמא ירשום בסקרא.

פשט: אסור לעשות מעשר בהמה בשבת כי יבוא לרשום (לסמן) בסיקרא (צבע אדום) על הבהמה העשירית.

הלכה – מקדיש פסחו בשבת

דברי הרמב״ם: ומקדיש אדם פסחו בשבת וכן חגיגתו ביום טוב, שהיא מצות היום.

פשט: ערב פסח שחל להיות בשבת מותר להקדיש את קרבן הפסח, כי זו מצות היום.

חידושים:

שלושה הסברים למה חכמים לא גזרו כאן:

1. תירוץ פשוט: במצות היום חכמים פשוט לא גזרו — זו גזירה דרבנן ובמצווה הקילו.

2. תירוץ סברא: כשאדם מכין קרבן לעכשיו, זה לא נראה כמקח וממכר. במעשר בהמה הוא עובר עם ה״רואה חשבון” שלו כמה לשלם — זה מקח וממכר. אבל לקחת בהמה שכבר שלו ולעשות ממנה פסח אינו מעשה עסקי.

3. הכלל “אין שבות במקדש” מוזכר אבל לא מתקבל כתירוץ עיקרי.

הלכה – אין מקדשין מי חטאת

דברי הרמב״ם: כשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת.

פשט: אסור בשבת להכין מי חטאת (לשפוך מים לאפר פרה אדומה). הטעם: לוקחים דבר חולין (מים) ועושים אותו לקודש — זו “הקדשה” ממש.

[דיגרסיה: פרה אדומה] הרמב״ם מדבר גם הלכות למשיח. יהודי אתיופיה היו להם מסורת לשחוט פרה אדומה ולהזות עד שבאו לארץ ישראל.

הלכה – מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

דברי הרמב״ם: מפריש תרומות ומעשרות בשבת — בשוגג יאכל מיד, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת.

פשט: בדיעבד מהני — זה נעשה מעושר. לא אומרים “לא מהני”.

הרמב״ם: וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד, מעשיו עשויים. וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים. אין צורך לומר ביום טוב.

חידוש: יום טוב קל יותר בכלל בעניינים של אכילה וקרבנות, לכן “אין צורך לומר”.

הלכה – מעשר את הדמאי בשבת

דברי הרמב״ם: מעשר את הדמאי [בשבת].

פשט: דמאי מותר לעשר בשבת, כי דמאי הוא רק ספק — רוב עם הארץ כן מעשרין — ואפשר לאכול אותו בדוחק בלי מעשר.

חידושים:

דמאי מיוחד כי אפשר לאכול אותו לכתחילה (בדוחק), לכן העישור אינו “תיקון” ממש. אבל ודאי טבל — אפילו זה רק ספק — אסור.

הלכה – קורא שם לתרומת מעשר של דמאי / מעשר עני של ודאי

דברי הרמב״ם: מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי — לא יטלם בשבת, ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות.

פשט: אפילו אם כבר לפני שבת קבע אילו פירות הם תרומת מעשר/מעשר עני, אסור להסיר אותם פיזית בשבת. המעשה הויזואלי של הסרה נראה כמקח וממכר / מתקן.

הרמב״ם: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו — הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני.

פשט: אם הכהן או העני רגילים לבוא לאכול אצלו, יכולים לבוא ולאכול את זה בשבת — אבל הוא חייב להודיע להם מה זה.

חידושים:

1. זה מותר כי זה לא נראה כ״דרך מעשר” (הפרדה ונתינה), אלא כ״דרך אכסניה” — קבלת אורחים. המראה הויזואלי קובע.

2. חיוב ההודעה אינו דין בשבת, אלא דין במעשרות. בלי זה בעל הבית היה מועל בתרומה — הוא משתמש בה לסעודתו/הנאתו שלו (הוא מראה את נדיבותו כמארח), במקום לתת אותה כמתנה לכהן/עני.

3. החילוק בין “אורח” ל״מתנה”: כשאורח אוכל אצלך, זו סעודתך, לא שלו. הכהן/עני צריך לדעת שזו מתנתו, לא רק הכנסת אורחים שלך.

הלכה ה – אסור להפיס (גורל/הימורים)

דברי הרמב״ם: אסור להפיס — אסור לעשות גורל בשבת.

פשט: הימורים (משחק בקוביא) אסור בשבת כי זה מקח וממכר.

חידושים:

– בימות החול יש הסוברים שמשחק בקוביא מותר (כי זה אסמכתא). אבל בשבת זה אסור כי יש לזה צורה של מקח וממכר.

חילוק: בין אנשים בבית (בני ביתו) מותר לעשות משחק — “מי מקבל את החתיכה הגדולה יותר של חלה?” — מנה גדולה כנגד מנה קטנה. זה לא מקח וממכר כי הם כבנו וכבני ביתו, רשות אחת, ואף אחד לא באמת מקפיד.

הלכה ו – אסור לחשב חשבונות / שטרי הדיוטות

חשבונות בשבת

דברי הרמב״ם: אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת — גזירה שמא יכתוב.

פשט: חשבונות שצריכים למחר (מטרות מעשיות) אסורים. אבל חשבונות שאין בהם צורך — סתם מעניין — מותרים.

חידושים:

– דוגמאות לחשבונות מותרים: “כמה סאה תבואה הוליך לפלוני” (שנה שעברה), “כמה דינרים הוציא בחתונת בנו” — זה סתם מידע שיחה.

חשבונות של מצווה — הרמ״א לא רוצה לומר שמותר, כי זה דבר של חול, אבל זה לא איסור מצד שבת.

שטרי הדיוטות

דברי הרמב״ם: אסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת — שלא יהא כחול ויבוא למחוק.

פשט: אסור לקרוא שטרות של מקח וממכר (או כתבים חילוניים אחרים) בשבת.

חידושים:

1. מה זה “שטרי הדיוטות”? שני פשטים: (1) הרמב״ם במשנה תורה מתרגם זאת כשטרי של מקח וממכר. (2) בפירוש המשניות הרמב״ם אומר: הכל זולת ספר הנביאים או פירושיהם — הדיוטות אומר כל מה שלא נכתב על ידי אנשים ברוח הקודש.

2. לשון מעניינת “שלא יהא כחול ויבוא למחוק”: למה הרמב״ם לא אומר סתם “שמא ימחוק”? הרמב״ם מתכוון לשני דברים: (א) שלא יהא כחול — זה לא שבתי, זה מכניס מחשבה חולינית; (ב) ויבוא למחוק — זה מוביל למחיקה.

3. למה דווקא מחיקה (לא כתיבה)? בכתבים חילוניים/חדשות, כשמשהו כבר לא רלוונטי, מוחקים אותו. בספרים קדושים אף אחד לא מוחק — כי התוכן קדוש.

4. נפקא מינה להלכה: אם הטעם העיקרי הוא “שמא ימחוק”, אז היום כשקורא עיתון (שלא מוחקים), הטעם נופל. אבל אם “שלא יהא כחול” הוא סיבה נפרדת, יכול להיות שאפילו קריאת עיתון היא בעיה כי זה לא שבתי.

5. פירוש המשניות — הרמב״ם אומר שם שכל מה שאינו כתבי הנביאים או פירושיהם אסור לקרוא בשבת, אפילו חכמות.

הלכה – אסור לקרוא בכתב שתחת הצורה ותחת הדיוקנאות

דברי הרמב״ם: אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת.

פשט: תיאורים מתחת לתמונות או פסלים — כמו במוזיאון שיש לוחית קטנה עם תיאור — זה גם בכלל שטרי הדיוטות.

חידושים:

החידוש הוא: שלא יחשבו שמכיוון שאלו רק כמה מילים קצרות מתחת לתמונה, זה לא שטרי הדיוטות. זה כן שטרי הדיוטות. אדם היה יכול לחשוב שמילים מתחת לתמונה הן רק הסבר על התמונה — כמו להסתכל על תמונה. לא — זה כמו לקרוא כתב.

הלכה – אסור לקרוא בכתובים בשעת בית המדרש

דברי הרמב״ם: אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש — אסור.

פשט: אסור לקרוא כתובים (חלק התנ״ך) בשבת בזמן שיש שיעור בבית המדרש.

חידושים:

1. “בית המדרש” לא אומר מקום, אלא שיעור. “מדרש” בלשון חכמים אומר שיעור/דרשה. “בשעת בית המדרש” אומר בזמן שהרב דורש.

2. הטעם: שלא יאמרו “אני יושב בבית וקורא דברי הימים” במקום לבוא לשיעור.

3. החידוש העיקרי: זה לא ביטול תורה — זה ביטול בית המדרש. האדם לומד כן, אבל הוא הורס את בית המדרש. כשכל אחד יושב בבית עם התירוצים שלו, השיעור מתבטל. זו קטגוריה אחרת לגמרי.

4. למעשה: כשכתוב על הפתק שהרב נותן דרשה, אסור אז לשבת בבית וללמוד, אפילו דברים קדושים.

הלכה – נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

דברי הרמב״ם: נפלה דליקה בחצר בשבת — גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש.

פשט: כשפורצת שריפה בחצר בשבת, אסור לכבות. מותר רק להציל: (1) אוכל שצריך לאותה שבת, (2) כלים שצריך לשבת, (3) בגדים שיכול ללבוש עכשיו בשעת מעשה.

חידושים:

1. למה לא להציל הכל אפילו עם עירוב: אם הוא הולך להציל הכל, הוא נכנס ל״מצב מציל” וישכח שאסור לכבות. אדם בהול על ממונו — אדם מתבלבל כשמדובר בכספו.

2. חילוק בין בגדים וכלים: בכלים — “שצריך להשתמש בהם בשבת” (שצריך לשבת). בבגדים — “שיכול ללבוש” — שיכול ללבוש עכשיו בשעת מעשה, לא במהלך שבת.

3. סברת הגזירה: כשאדם חושב רק על מה שהוא צריך לשבת, הוא מסיח דעת מכל שאר הדברים. אבל כשהוא חושב על מה שהוא צריך ליום שלישי, הוא לגמרי מסיח דעת משבת.

4. קושיה קשה על הגזירה: איך חכמים יכלו לעשות גזירה כזו שאדם יתייאש מכל נכסיו? כמה ראיות:

עד שליש מממונו: למצווה אדם צריך למסור רק עד שליש מרכושו.

חולה שאין בו סכנה: מותר לעבור על כל הדרבנן — ואדם שביתו בוער הרבה יותר גרוע!

דרך חכמים: בכל הלכות שבת חכמים לעולם לא משאירים אדם “תקוע”.

5. תירוצים:

– הרמב״ם אומר דווקא “בחצר” — לא בבית. בחצר זו שריפה מוגבלת.

– פעם זה היה דבר רגיל — שריפה בחצר לא אמרה שמפסידים את כל הרכוש.

– חז״ל התירו אמירה לנכרי בדליקה — “אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה” — דווקא כי אדם בהול על ממונו. זה מאזן את החומרא.

6. למעשה היום: היום מקילים יותר עם כיבוי, כי (1) זה כמעט תמיד סכנה (עשן מסוכן), (2) אנחנו גרים בין גויים ולא רוצים חלילה לשרוף עיר שלמה (כמו המעשה בפרנקפורט).

הלכה – מזון שלש סעודות (גדרים)

גמרא: אם נפלה דליקה בליל שבת — מציל מזון שלוש סעודות; בשחרית — מציל מזון שתי סעודות; במנחה — מציל מזון סעודה אחת. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

חידושים:

לבהמות גם צריך להציל — “הראוי לבהמה לבהמה”.

הלכה – כלי אחד (גדר של נשיאה אחת)

גמרא: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה — כשהוא צריך לעשות כמה טיולים עם אותו כלי. אבל מוציא כלי אחד — כל עוד הוא לוקח אותו רק פעם אחת בכלי אחד, אפילו זה לכמה סעודות, מותר.

פשט: החילוק הוא בין כמה פעמים נשיאה (מוגבל לשלוש סעודות) ובין פעם אחת נשיאה בכלי גדול (אין הגבלה).

חידושים:

– דוגמאות: סל מלא ככרות, עיגול של דבילה, חבית של יין.

אופן טלית: הוא פורש את הטלית שלו, שם פנימה כל מה שהוא יכול, ונושא אותה מלאה — זה גם נחשב פעם אחת.

הלכה – באו והצילו לכם

גמרא/רמב״ם: הוא קורא לאנשים אחרים: “באו והצילו לכם” — בואו הצילו לעצמכם — וכל אחד מציל כמה שהוא צריך.

חידושים:

1. בעל הבית חייב לתת רשות: אדם לא יכול ללכת להציל משריפה של אחר בלי רשות.

2. מנגנון הפקר: כשבעל הבית קורא “באו והצילו לכם” — זה נעשה הפקר. אחרי שבת, אם המציל הוא אדם טוב, הוא מחזיר את זה, ובעל הבית משלם לו שכר.

3. שכר שבת: איך אפשר לקחת שכר על הצלה בשבת? זה שכר שבת! כמה תשובות: (א) הוא לא עשה כלום — הוא רק לקח דברי הפקר; (ב) זה יותר דומה למתנה/החזרה; (ג) זה דבר חד-פעמי; (ד) זה לא “שכר” במובן הזה כי הוא לא עשה מלאכה לבעל הבית.

הלכה – הצלת לבוש

גמרא/רמב״ם: לבוש — לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב.

חידושים:

1. חומרא בלבוש לעומת מאכל: בבגדים בכלל לא התירו להוציא בידיו — רק לבוש, דרך לבישה. באוכל מותר לקחת בידיו. אבל בלבוש יש גם קולא — כמה שיכול ללבוש, אפילו יותר ממה שצריך לשבת.

2. באוכל לא כתוב “כל מה שיוכל לאכול” — מג

בילים לשלוש סעודות. בלבוש כתוב “כל מה שיכול ללבוש” — הרבה יותר.

3. באו והצילו לכם בלבוש: אותו דין של קריאה לאחרים תקף גם ללבוש — כל אחד לובש כפי יכולתו.

הלכה – פת נקי לעומת פת שאינו נקי

גמרא: התחיל בפת נקי — אינו חוזר ומטיל פת שאינו נקי. אבל להיפך — אם התחיל בפת שאינו נקי, חוזר ומטיל פת נקי — הוא יכול לומר “אני רוצה לשבת איכות טובה יותר”.

הלכה – הצלת כתבי הקודש

רמב״ם: כתבי הקודש מותר להציל אפילו שלא עירבו — לחצר אחרת אפילו בלי עירוב חצרות, בתנאי שיש שם שלוש מחיצות.

חידושים:

1. קולא גדולה יותר בכתבי הקודש מאשר במאכל/לבוש: מאכל ולבוש צריכים עירוב; כתבי הקודש מותר אפילו בלי עירוב — אבל רק במקום שיש שלוש מחיצות (לא כרמלית).

2. תנאי — כתובים אשורית ובלשון הקודש: רק כתבי הקודש שכתובים בכתב אשורית ובלשון הקודש יש להם קדושה. אם הם כתובים בשפה אחרת או בכתב אחר — אין להם קדושה, ואסור להציל אותם באופן זה.

הלכה – כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

דברי הרמב״ם: והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבל… בכתב אחר או בלשון אחר — אין מצילין אותן… ובכלל אסור לקרות בהם.

חידושים:

1. קושיה מקריאת שמע בכל לשון: קריאת שמע מותר לומר בכל לשון, וסידור מותר להיות בשפות אחרות. איך הרמב״ם יכול לומר שכתבי קודש בשפה אחרת אין להם בכלל קדושה? התירוץ: הרמב״ם מדבר ספציפית על ספר תורה — ספר תורה חייב להיות בכתב אשורית ובלשון הקודש. יוצאים ידי קריאת שמע בעל פה בשפה אחרת, אבל כשכתוב בשפה אחרת אין לזה בכלל קדושה.

2. יוונית (גריקית) — הסבר המגיד משנה: לפי שיטת הרמב״ם יוונית היה אמור להיות לה קדושה, אבל הרמב״ם לא מביא את ההלכה כי הוא כבר פסק בהלכות ספר תורה שהיום אין יוונית אמיתית בעולם.

3. “אסור לקרות בהם” — מסקנה חריפה: לפי הרמב״ם יוצא: אסור לקרוא שטרי הדיוטות, אסור לקרוא כתבי קודש שאינם באשורית. האפשרויות היחידות: ללכת לבית המדרש לשמוע שיעור, או לקרוא ספר תורה כשר. משניות אסור לכתוב, סידור אסור לכתוב — הכל מהכלל “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה”.

4. “אשורית” — מה זה אומר מעשית: לא רק שהשורות ישרות — זה אומר את צורת הכתב הספציפית. כתב יד יהודי (כתב יידיש) אינו כתב אשורית.

5. תירוץ הראשונים — “בימיהם”: זה היה רק בזמנם, כשהחזיקו חזק ב״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה”. אבל היום, שכבר התירו לכתוב תורה שבעל פה (עת לעשות לה׳ הפרו תורתך), מותר כבר לקרוא הכל.

הלכה – כתובים בסם ובסיקרא

דברי הרמב״ם: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא… אבל הואיל והן כתובים כשירה בלשון הקודש — מצילים אותן.

פשט: אפילו אם כתבי קודש כתובים בסם או סיקרא (לא בדיו השחור הרגיל), בכל זאת, כל עוד זה כתוב בלשון הקודש, מצילים אותם. לא צריך שיהיו כל דיני ספר תורה.

הלכה – גליונות של ספרים

דברי הרמב״ם: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה… שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף…

פשט: השוליים הריקים (margins) בספרים לא מצילים אותם משריפה.

חידושים:

זה חייב להיות שמדברים על גליונות שנחתכו מספר תורה. אפילו גליונות כאלה, ששייכו פעם לספר תורה, עדיין יש להם קדושה (כי היו חלק מספר תורה), אבל לא מצילים אותם מפני הדליקה.

הלכה – ברכות וקמיעות

דברי הרמב״ם: ברכות וקמיעות — אפילו אם כתובים בהם שמות ופסוקים — אין מצילין אותן מפני הדליקה.

פשט: סידור (ברכות) או קמיע שיש בהם שמות הקודש ופסוקים — לא מצילים אותם משריפה, כי אין להם קדושה כמו כתבי הקודש.

חידושים:

בהלכות אחרות (הלכות יסודי התורה) רואים שעל קמיעות אין איסור מחיקת השם. קודם למדנו שמותר לשאת קמיע בשבת, אבל להציל משריפה — לא.

הלכה – ספר תורה שנמחק — 85 אותיות

דברי הרמב״ם: ספר תורה שיש בו… שמונים וחמש אותיות… כפרשת ויהי בנסוע הארון… מצילין אותה מפני הדליקה.

פשט: ספר תורה שנמחק או פסול, אבל נשארו 85 אותיות (מילים שלמות), מצילים אותו משריפה.

חידושים:

1. השיעור של 85 אותיות: 85 אותיות הוא שיעור של פרשה — ספציפית פרשת “ויהי בנסוע הארון” שיש בה 85 אותיות. אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל אם נשאר כל כך הרבה אותיות, יש חשיבות של קדושה.

2. או פרשה שלמה: אם נשארה פרשה שלמה, אפילו קצרה כמו “ויבא עמלק,” מצילים אותה.

3. או הזכרות (שמות): אם יש שמות הקודש בפרשה, כמו ב״ויאמר ה׳ אל משה לאמר” — שהיא הפרשה הקצרה ביותר עם רק שני פסוקים — זו גם סיבה להציל.

הלכה – תיק הספר

רמב״ם: גליונות אסור להציל, אבל תיק הספר מותר להציל.

חידוש: חילוק מעניין: גליונות שנחתכו מהספר עצמו — לא מצילים. אבל התיק (הכיסוי/נרתיק) שגם הוא נפרד מהספר — מצילים כן. החילוק: התיק לא נחתך מהספר, אלא הספר הוצא מהתיק — לתיק עדיין יש מעמד של תשמישי קדושה.

קושיה גדולה על הרמב״ם — צריך עיון גדול

הרמב״ם אמר שאסור לקרוא כתבים שאין להם קדושה, לא מצילים אותם, וכתבים לא באשורית אסורים. אבל הרמב״ם עצמו כותב ספרים! איך זה מסתדר? זה נשאר צריך עיון — “צריך באמת לחשוב מה שיטת הרמב״ם, זו פליאה גדולה”.

[דיגרסיה: האם אפשר ללמוד רמב״ם בלי גמרא?]

דיון ארוך מתנהל על הבעיה היסודית של לימוד רמב״ם בלי הגמרא:

1. בעיה ראשונה: פעמים רבות לא יודעים את המשמעות של מילים ברמב״ם בלי הגמרא. בפירוש המשניות הרמב״ם מתרגם הרבה מילים (בערבית או בלשון הקודש), אבל במשנה תורה הוא פשוט מביא לשון המשנה בלי שום ביאור. זה מראה שמשנה תורה נכתבה למי שכבר למד גמרא/פירוש המשניות.

2. בעיה שנייה: אפילו כשמבינים את המילים, חסר ההקשר — לא יודעים שהרמב״ם מכריע מחלוקת, לא יודעים מה היה הצד האחר, לא יודעים למה הוא מביא דווקא את החילוק הזה.

3. הגנה: אפילו בלי הגמרא אפשר לעשות סברות ברמב״ם עצמו — הוא נותן מציאות ופסק, ואפשר להבין סברא. המגיד משנה עושה זאת לפעמים.

4. מסקנה: זה נשאר צריך עיון גדול מה הרמב״ם התכוון כשכתב שאפשר ללמוד את ספרו בלי גמרא.

[דיגרסיה: דיון כללי על לימוד הלכות שבת ופסק הלכה למעשה]

פרויקט הרמב״ם — “לתקן ולא תיקן”

ביקורת ר׳ יהושע׳לע קרעטשקער על הרמב״ם: הרמב״ם רצה לעשות ספר של כל התורה כולה עם כללים, אבל למעשה הוא לא מביא את הלמדות של כל הלכה — הוא מביא רק את הפרטים מהגמרא בלי להסביר את הכללים שעומדים מאחוריהם. ר׳ חיים קרעסנא ניסה על הלכה אחת (פסח) להראות איך היו משכתבים מסכת פסחים, ואפילו את זה לא סיים. הרמב״ם לפחות ביצע את הפרויקט שלו, אם כי לא בשלמות.

בעיית היישום למציאות של היום

– הדוגמאות של הגמרא באות ממציאות אחרת לגמרי.

– מסכת שבת מלאה בדוגמאות/מציאויות, לא בעקרונות של כל מלאכה. יש מעט מאוד עקרונות כלליים בתוך כל מלאכה.

– לכן כמעט בלתי אפשרי לבנות כלל מפרט וליישם אותו על מצבים חדשים. “כלל שבנוי על פרט, בנוי על כלום — איך זה עובד?”

חילוק בין הלכות שבת לחלקי תורה אחרים

בחושן משפט יש מכשירים כלליים (חזקות, מוחזקות, מיגו) שאפשר ליישם. אבל הלכות שבת מבוססות על מציאויות ספציפיות, מה שמקשה על אקסטרפולציה.

למה לא לומדים הלכה למעשה בשיעור

השיעור לומד כללים, לא הלכה למעשה — כי הלכה למעשה צריך להסתכל מעשית על המציאות שלנו, וזה לוקח יותר זמן. ממה שלומדים אפשר רק ללמוד שבמקרה שכתוב ברמב״ם יש איסור כזה — אבל בדיוק מהו המקרה, ואיך זה חל היום, זו שאלה נפרדת.

נקודה מעניינת על תורה בכלל

בתורה צריך לדעת את כל התורה כדי להבין חלק. זה שונה מחכמות אחרות. אותו דבר בספר המדע עם מחלוקות פילוסופיות, ובספרים חסידיים שצריך לדעת את הזוהר ומדרשים.

[דיגרסיה: טריק חינוכי] — איך גדולים אומרים “אתה יודע את הקצות הידוע?” כדי לגרום לתלמיד להרגיש שזה הנורמה, אפילו כשהוא לא יודע.

[דיגרסיה: קייטרינג בשבת]

אנשים שמנהלים מבצע גדול בשבת (כמו קייטרינג) צריכים להיזהר מאוד בהלכות — למשל אסור לכתוב על איזה שולחן מי יושב (מונה את האורחות). מותר לספור בעל פה אבל לא מכתב. עצה: אם חייבים לקרוא מפתק, שיקראו אותו בקול רם.

עד כאן השיעור.


תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ״ג – מכה בפטיש ואיסורי דרבנן

מבוא לפרק כ״ג

דובר 1:

אנחנו לומדים הלכות שבת פרק כ״ג. ועם פרק זה הרמב״ם מסיים את איסורי דרבנן שנוספו למלאכות הספציפיות. כלומר, הוא מנה את ל״ט מלאכות דאורייתא, והוא מנה את כל הדרבנן שנוספו למלאכה ספציפית. אבל יש לנו איסורי דרבנן נוספים שאינם דווקא תלויים במלאכה ספציפית, יותר כלליים. וכאן עוסקים באיסורי דרבנן שדומים למלאכה או שיכולים להביא לידי מלאכה.

ולפני שנלמד צריכים אנחנו לשבח את בעלי הקמח שעושים שיהיה קמח, שתהיה תורה, אלה שתומכים בשיעור שלנו, ובראשם ידידנו ושותפנו, הרבני הנגיד החשוב הרב רבי יואל הלוי. אנו מודים לו ולכל שאר התומכים.

הלכה א – מכה בפטיש: נקב העשוי להכניס ולהוציא

מהי מכה בפטיש – גמר מלאכה

דובר 1:

עכשיו נלמד כך. אנחנו הולכים ללמוד את המלאכה של מכה בפטיש, ומה החכמים אסרו עם מכה בפטיש. אז קודם, בפרק העשירי, הרמב״ם אמר שמכה בפטיש, כלומר להכות בפטיש, אבל זה עדיין לא אומר מספיק. הוא אומר שהכוונה היא גמר מלאכה, ההכאה האחרונה בפטיש, משהו שמסיים ועושה דבר לכלי. כמו שהוא הולך לומר כאן למשל לסגור את החבית, כי כשפותחים אותה החבית ראויה להשתמש בה להכניס ולהוציא, ובכך עשו את החבית לכלי שאפשר להשתמש בו.

אומר הרמב״ם כך. הרמב״ם אמר בפרק י׳ שמכה בפטיש חייב, ומי שעושה כל גמר מלאכה אחר שאינו בפטיש, אז זה תולדת מכה בפטיש. אז, יכול להיות שאתה צודק שגם מכה בפטיש הראשונה בפטיש היא דווקא כשזה גמר מלאכה, אבל זה לא כתוב בבירור. הוא אומר שסוג של מכה בפטיש חייב, וכל גמר מלאכה היא תולדה. תולדה פירושה שזה אותו דבר רק באופן אחר. אבל מכה בפטיש פירושה גם ההכאה האחרונה. כלומר, כשמישהו בונה והוא מכה בפטיש, לכאורה זה בונה. אבל לאו דווקא האחרונה. זה סוג של גמר מלאכה ראשון, או תיקון מלאכה קטן.

דברי הרמב״ם: נקב בלול של תרנגולים

דובר 1:

אנחנו הולכים ללמוד כך. קודם הרמב״ם הולך לומר מה חייב בעצם. הרמב״ם כך, שכאשר החיוב יוצא לפי חומרות שהרבנן גזרו שבאו לעשות את האופן שחייבים עליו. בפרק י״ד הרמב״ם אמר שאחת התולדות של מכה בפטיש היא כשמישהו יש לו אבעבועה והוא עושה בה נקב, נקרא כמו נקב העשוי להוציא ולהכניס, כי הוא רוצה להוציא דם, הוא רוצה להכניס אוויר. אומר הוא כאן דבר דומה, העושה נקב. מהו הדרבנן שנוספו למכה בפטיש? לא דרבנן, הדאורייתא, מובן מאליו. זה הראש, זה אופן של מכה בפטיש. לעשות נקב בדבר.

אומר הוא כך, העושה נקב, מישהו עושה נקב, אבל לא סתם נקב, חצי נקב שנעשה רק לפונקציה קטנה אחת, אלא נקב ראוי שנעשה להכניס ולהוציא, להכניס ולהוציא. כגון, מישהו יש לו לול של תרנגולים, תיבה, מבנה לתרנגולים, אבל זה צריך בהכרח נקב, חור. אז מישהו עושה חור בלול של תרנגולים, והחור נעשה למה? נעשה לשני דברים: עשוי להכניס אור, להכניס אור ללול כדי שיוכלו לראות מה קורה שם, ולהוציא הבל, להוציא את האוויר החם שנמצא בתוך לול של תרנגולים. אז על זה חייב משום מכה בפטיש, כי אי אפשר להשתמש בלול של תרנגולים בלי זה, זה היה… התרנגולות היו נחנקות שם, אני לא יודע מה, זה לא היה טוב. אז בכך עושים את לול של תרנגולים גמור, זה חייב משום מכה בפטיש. הוא עושה סוג כזה של נקב.

דיון: סתירה בין בונה ומכה בפטיש

דובר 2:

אני לא בטוח, הוא לא מביא… קודם כל, למדנו שלול של תרנגולים חייב משום בונה, לא? או שאני לא זוכר נכון?

דובר 1:

לול של תרנגולים נאמר קודם, אמת, שהוא עושה נקב… כמעט בטוח שבמלאכת בונה הרמב״ם אמר, “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור חייב משום בונה”. כך נאמר בפרק י׳, וכאן הוא שכח מבונה, והם למדו שזה גם משום בונה. כי באותו פרק הוא דיבר שם על נקב ש… באותו… כן, זו הסתירה, כן? באותו קצת למעלה הוא דיבר על נקב שהוא עושה על מפה מורסא, שהוא עושה על חבית.

דובר 2:

כמו שאתה אומר, כמו שאתה אומר, המפה מורסא, הנקב, הכל הוא גם תוספת. אבל שם הוא אומר מכה בפטיש.

דובר 1:

אני אומר, כאן זה עוד נקב, ובאותו פרק יש כאן קצת סתירה. האם זה לא אותו דבר, כל נקב וכל דבר זה אותו דבר? אבל בשניהם יש אותו רוח של הוצאה והכנסה. אז אפשר להסביר זאת. גם במכה בפטיש הוא כתב שוב “עושה נקב כל שהוא”, למפה מורסא, “עושה נקב כל שהוא חייב משום מכה בפטיש, תולדה דמכה בפטיש, בתנאי שזה עשוי להכניס ולהוציא”.

אני לא יודע למה, יכול להיות שאותו דבר מחייב על שניהם.

דובר 2:

טוב מאוד, אתה שואל כבר את המפרשים כולם את הקושיא, ובאמת לא ברור.

הסבר: מכה בפטיש כתיקון בפני עצמו

דובר 1:

יכול להיות, אני רוצה לחשוב, אתה אמרת שמכה בפטיש חייב כי זה מסיים את מלאכת הבנין, מה שזה לא יהיה הלול. יכול אפילו להיות שמכה בפטיש חייב בנפרד, כלומר מכה בפטיש הוא כמו בנייה קטנה. אתה עושה עכשיו, נבנה נקב, הנקב הוא בנין, אפילו כשזה לא כי בכך מסיימים. מבין? קוראים גמר מלאכה זה עוד דבר.

דובר 2:

אבל בנין הוא גם בכל שהוא. אני לא רואה, אם בנין הוא בכל שהוא, אז אפילו הכאה אחת בפטיש כבר מספיק בנין. אם לבנין היה שיעור, הייתי יכול לומר שהאחרונה יש לה שיעור קטן יותר, אבל אתה לא יכול לומר כך שם.

דובר 1:

אז החילוק הוא שכאשר הלול ימשיך להישאר קשה, כי כתוב ברור שעוברים גם משום בונה. יכול באמת להיות ששניהם, או אולי כשזה מחובר לקרקע זה בונה, וכשזה לא מחובר לקרקע, שאין שם בונה, יהיה חייב משום מכה בפטיש.

אבל מה שאני רוצה לחשוב זה אולי מכה בפטיש הוא דבר בפני עצמו. כלומר, אתה עושה תיקון חדש, כלומר אתה עושה משהו, אתה עושה נקב, הנקב הוא נקב אמיתי, זה שימושי, זה להכניס ולהוציא, אז עוברים על זה, אפילו אם לא סיימו את כל הכלי. מבין? זה לא מסיים את הכלי. להיפך, לסיים את הכלי זה עוד תיקון אחד שאפשר לעשות לכלי.

דובר 2:

מעניין שאתה אומר כלי, כי בכלי לא כתוב בכלל בנין וסתירה.

דובר 1:

לא, אני אומר שזה תיקון כלי. צריך מכה בפטיש. אבל לפני שהרמב״ם מדבר על הלול, הוא מדבר גם לכאורה על אותו לול, שהוא לכאורה, אם זה לא מחובר, זה לא… יש חילוק. על כל פנים, אני אומר שזה תיקון קטן. זה תיקון קטן מאוד, יחסית קטן, אבל עושים משהו.

טוב, הלחם משנה אומר שחייבים משום בונה, והרמב״ם מביא את זה פעם אחת, שאם יש איסור משום בונה, חייבים בונה, ואם יש איסור משום מכה בפטיש, חייבים מכה בפטיש. זה דבר אחר. הרמב״ם אומר כך, זה דבר כללי.

אוקיי, בכל אופן, זה… אני מתכוון לחלק האחר, שבאופן שאין שם בונה, נשאר עדיין מכה בפטיש. מכה בפטיש הוא בעצם מלאכה שנעשתה לסוג הקטן של תיקונים.

דובר 2:

ולפיכך, כן? צריך לחשוב. אתה אומר שאלה חזקה, למשל, כי למדנו קודם שלשים דלת על כלי, על שדה תיבה ומגדל, זה לא בונה, כי זה בנין בכלים. אולי, למה לא יהיה? בכך נגמרת השדה תיבה ומגדל, זה נעשה מכה בפטיש. אני לא יודע אם כל דבר כך. צריך לדעת.

גזירת חכמים על כל נקב

דובר 1:

הלאה, אוקיי, אז, הנקב שנעשה בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש. אומר הרמב״ם, זה הדאורייתא. אז מה הדרבנן? אומר הוא, “ולפיכך גזרו על כל נקב”, חז״ל גזרו על כל נקב. כלומר, אפילו באופן שאינו חייב, זה לא מכה בפטיש מדאורייתא. למה? אפילו כשזה לא עשוי להוציא ולהכניס, אפילו הוא עשוי רק להוציא או רק להכניס, החכמים אסרו, “שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו”. כי אם יעשו נקב שהוא רק חצי שימושי, יעשו גם נקב שחייב עליו לגמרי. כלומר, נקב שאינו להוציא ואינו להכניס זה סתם מקלקל, זה כלום, זה אפילו לא דרבנן. אבל איזה נקב שיש לו איזו פונקציה, אמנם זה לא חייב כי זה מכה בפטיש, אבל זה מאוד קרוב, אז “שמא יבוא לעשות נקב”. טוב מאוד.

דין נקב בחבית: חדש, מוסיף, וישן

דובר 1:

“ומפני זה”, הוא הולך להביא דוגמה שאסור. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו. מסיבה זו, מישהו בנה חבית חדשה, הוא אומר “נקב חדש”, לא “חבית חדשה”. בחבית אסור להוסיף נקב, אסור לעשות נקב בחבית. וגם, אפילו אם כבר יש נקב, אסור להגדיל את הנקב. אמנם, זה רק להוציא, כמו שאתה אומר, או באופן של מוסיף הוא בכלל לא עשה עכשיו נקב, הוא רק הגדיל את הנקב הקיים, אבל אסור מדרבנן, כי הרבנן גזרו כל נקב.

אבל מה מותר כן? אבל נקב ישן שלא בונים עכשיו ולא מגדילים, רק נסתם, פותחין, מותר לפתוח את הנקב הישן, כי זה לא נקרא מלאכה, זה סתם להסיר משהו שסותם את הנקב, זה לא מלאכה.

יוצא מן הכלל: נקב למטה מן השמרים

דובר 1:

אבל, אפילו בזה יש גם יוצא מן הכלל, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים, אם עושים את הנקב למטה מהחבית, שם שנמצאים השמרים, אותו סוג נקב עוזר לחזק את החבית, זה עושה שהחבית, זה לא כמו נקב רגיל שהוא רק להוציא, להוציא את היין, אבל הנקב שעושים למטה מן השמרים, אם פותחים או סותמים את אותו נקב, אותו נקב נעשה לחזק, שמרים מראי עשר לחזק, זה סוג נקב שזה תלוי בזה, זה תלוי בזה יותר, זה יותר חשוב, ממילא צריך לעשות סתימה מאוד חזקה, ממילא כשפותחים את זה זה לא סתם, בעצם כאילו עושים חדש. אז, לעשות חדש אסור, כי שם זה מקום שסותמים אותו מאוד חזק, זה לא נקרא סתם כמו לפתוח פקק, כמו שזה בדרך כלל להוציא, לפתוח נקב שכבר קיים, זה נקרא כמו לפתוח נקב חדש.

נקב במגופה של חבית

דובר 1:

טוב מאוד. הלאה, עוד הלכות דומות לזה, הנוגע לאם מותר לעשות במגופה של חבית, המכסה, למעלה מהחבית יש מכסה, ובמכסה של החבית עושים נקב כדי להוציא יין, וזה לא נקב שנעשה להוציא לחלוטין, שכשרוצים לעשות כך פותחים לגמרי את המכסה, זה רק נעשה להוציא. ובלבד שיקבנו מלמעלה, אבל רק אם עושים את הנקב למעלה, למעלה מהמגופה, אבל מצד שני, אם עושים את הנקב בצד של החבית, אז כן אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא…

דובר 2:

הצד של המגופה או הצד של החבית?

דובר 1:

אוקיי, יכול להיות הצד של המגופה. אז כן אסור, למה? כי רש״י בא להסביר, זה רק איסור מדרבנן, אף על פי שזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס, אבל זה נראה הרבה יותר פרקטי כש…

מכה בפטיש מדרבנן: נוקבין במגופה של חבית, שובר חבית לגרוגרות, וסתימת נקב

הלכה: נוקבין במגופה של חבית

דובר 1: לפתוח נקב שכבר קיים. זה נקרא כמו לפתוח נקב חדש. טוב מאוד.

הלאה, עוד הלכות דומות לזה. נוקבין במגופה של חבית — המכסה למעלה מהחבית, יש מכסה, ובמכסה של החבית עושים נקב כדי להוציא יין. וזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס — כשרוצים לעשות כך פותחים לגמרי את המכסה, זה רק נעשה להוציא. ובלבד שיקבנו מלמעלה — אבל רק אם עושים את הנקב למעלה, למעלה מהמגופה. אבל מצדה — אם עושים את הנקב בצד של החבית, אז כן אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא… הצד של המגופה או הצד של החבית?

דובר 2: הצד של המגופה.

דובר 1: אוקיי, יכול להיות הצד של המגופה. אז כן אסור. למה? היה שיעור בסאטמר, זה רק אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס, אבל זה… נראה שזה יותר פרקטי.

דיון: למה למעלה מותר?

דובר 1: למדנו היתר חדש, שלמעלה מותר. אף על פי שזה גם נקב העשוי רק להוציא, לכאורה צריך להיות אסור לפי הכלל. לא, החידוש הוא האיסור, לא ההיתר. למה? זה נקב ראוי. ההיתר הוא אסור, לא נעשה להוציא ולהכניס. נו, אבל החכמים לא התירו. רגע, נוקבין בחבית לא תמים, אני לא מבין. והמגופה של חבית למעלה, אז משהו מותר כן. למה? כי נראה שזה לא הדרך. אבל למה הוא אומר שזה תיקון חלש? אבל למה הוא אומר שמצדה אסור? אמרו שזה אסור כי סתם כך, כי זה נקב. נראה לי שיש משהו… זה באמת מתקן… זה הם יודעים! המגופה היא משהו… אני אומר… שוב…

למדנו כבר את ההלכה שאסרו לכתחילה אפילו נקב שעשוי לדבר אחד, או להכניס או להוציא. זה מסביר למה כאן לא? יש יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל כפול. אני מתכוון יוצא מן הכלל אחד. זה שמותר כן על המגופה. זה שאסור בצד זה פשוט, כי אסור לעשות שום נקב. הוא מסביר… כאן יש שיקום זקן כלל… רק מסביר למה למעלה זה נקב. כי שם אין… עם הרבנים זה או כאן, או שם יבוא. יש שתי גזירות שונות.

קודם הוא אמר בבירור “כל נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. זה נעשה כדי להסביר למה למעלה מותר כן. הוא מתכוון להוציא שכשעושים את זה למעלה זה לא מתקן, כי משהו זה לא דרך לפתוח מגופה או לעשות נקב, ממילא אז מותר.

דובר 2: כן, אבל זה, הוא עושה נקב. אין איסור לעשות נקב בעולם, כמו שאמרת. אבל האיסור הוא לא “כמתקן”, האיסור הוא “לעשות נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. רק נקב כזה שעושה משהו. עשוי להוציא, נכון? עושה משהו. אם זה לא עושה כלום, או שזה עושה משהו בדרך מוזרה, לא הדרך הרגילה, לא תיקון כלי, אז מותר.

ביאור: שתי סיבות לגזירה — “כמתקן” ו״שמא יבוא”

דובר 1: שוב, שוב, שוב. נקב שהוא רק או להכניס או רק להוציא אסור, אמר הרמב״ם, “שמא יבוא לעשות נקב אחר”. סוג כזה של נקב שהוא מתקן. כך אומר רבנו מנוח החדש אצל הרמב״ם. קשה לומר זאת כי הרמב״ם לא אומר זאת בבירור, אבל אין לי פירוש אחר.

דובר 2: אוקיי, אני מסכים עם הפירוש. אני עושה פירוש אחר. זה הפירוש.

דובר 1: אם עושים נקב בחבית, אז זה תיקון, אז זה מלאכה. אבל אם עושים במגופה ועושים את זה באופן שאינו מתקן כלי, אז מותר.

בכל אופן, ההלכה בטוח כך. ההלכה כך, אבל אני אומר ש״כמתקן” ו״שמא יבוא” הן שתי סיבות שונות לגזירה שהרמב״ם אמר. אני יודע שהוא אמר כך, אני לא יודע מה תמיד כל כך שונה. כאן זה קצת קשה, זה לא נראה כל כך שונה, אבל נניח שזה כל כך שונה. נראה את זה כמה פעמים כשהרמב״ם אומר “כן” או “שמא יבוא”.

אבל בקיצור, ה״כמתקן” היא כדי להסביר למה למעלה מותר כן. זה התירוץ. מבין מה אני אומר?

דובר 2: אוקיי.

תרגום לעברית

דובר 1: אני כותב את זה לאחור. אני כותב באופן שכן אסור, אבל זה מה שיוצא.

דובר 2: כן, אוקיי.

הלכה: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

דובר 1: הלאה. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות — אדם רשאי לשבור, כאן מדברים לא על עשיית חור יפה, אלא לשבור את החבית. עוד היתר בעצם. עוד שני היתרים. להוציא ממנה את מה שמונח בחבית. אם הוא מתכוון, זה יכול להיות לא רק כוונה בראשו. אם כשהחבית סגורה מכל הצדדים, צריך לשבור אותה, עד עכשיו לא היה כלי, כי לא היה משהו שימושי. כשהוא שובר אותה, זה כאילו היא נעשית עכשיו שימושית. אבל לא יתכוון לעשות כלי.

ביאור: “יתכוין לעשות כלי” אינו מתכוון לכוונה בראש

דובר 1: מה שהוא מתכוון לומר אינו כוונה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, אם אתה שובר זה מותר, כל עוד אתה לא עושה יפה, אתה לא חותך אותה יפה. אתה לא עושה כמו כלי פירושו פתח, לא כלי, לא אתה עושה את החבית לכלי.

דובר 2: אני לא יודע מאיפה הבאת לומר שאתה עושה את החבית לכלי.

דובר 1: הכלי הוא מתכוון לומר את פתח החבית. הוא עושה כמו תיקון כלי, כמו שהוא אמר לפני רגע. הוא עושה פתח יפה בצד, שזה עשה, זה נקרא עשיית כלי, או לא ממש כלי, תיקון כלי. אבל אם אתה שובר אותה לתוך העולם, היא נשארה שבורה, שבורה חבית, פירושו לא מתוקן. אם אתה עושה אותה יפה, אתה חותך יפה, אתה שובר אותה באופן שהיא נעשית יותר יפה, כמו פתח, אז זה אסור.

דובר 2: הייתי יכול לומר שהוא מדבר על אותה שבירה, אבל אם בשבירה טמון גם שהחבית תהיה יותר שימושית ושאפשר יהיה להשתמש בה. תמיד היא שבורה, מה עומד כאן אתה אומר?

דובר 1: היתכוין פירושו שהוא עושה אותה יפה. אין ספק שזה הפירוש, אין שום ענין של כוונה, כי את הכוונה יש לו תמיד אותה, הוא רוצה להוציא גרוגרת, זה מה שהוא רוצה לעשות. זה חייב להיות שהוא עושה משהו אחר, הוא חותך אותה יותר יפה.

הלכה: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף

דובר 1: ועוד הלכה שלישית, זה כל ההלכות כל התנאים בעצם. דיברנו קודם שאסור לעשות חור, יש כאן שלוש דרכים שמותר כן לעשות חור. מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש — מותר כן להביא חבית ולקצוץ את ראש החבית, אף על פי שבכך עושים כמו נקב שהוא להוציא, אבל כאן מותר כן. למה? כי כשעושים זאת, לא עושים בכך כלי. בדרך כלל כשעושים חור, עושים שהכלי יהיה יותר שימושי, שאפשר יהיה שהכלי יהיה טוב יותר. אבל כאן הסיבה למה הוא פותח אותה בסייף, ולא סתם כמו שהוא יוצק החוצה קצת יין, היא כוונתו להראות נדיבות לבו, שהוא מראה רוחב לב שהולך להישפך יין, ממילא כוונתו אינה לעשות פתח, אלא כוונתו היא לחלק יין באופן אחר.

דיון: למה זה מותר אף על פי שהוא חותך אותה יפה?

דובר 2: הכוונה, זה שהוא חותך את החבית באופן כזה יכול להיכנס שהוא עושה כן קצת חור יותר יפה, לא סתם הוא שובר את החבית. לשבור את החבית יישפך כל היין. הוא חותך אותה משהו כך בסייף, אתה יכול לחשוב שכאן הוא עושה פתח לחבית? לא, הוא רק עשה זאת באופן כזה. מה האופן האחר? זה לשבור, או לעשות פתח למעלה שעליו דיברנו עכשיו שהוא רשאי. אבל הוא עושה זאת כן לכאורה באופן יותר יפה. אבל כאן התשובה היא כוונתו. כוונתו היא רק להראות שהוא נדיב, הוא מחלק דבר שלם של יין, הוא עשה זאת עוד בחרב גם. זה מותר.

דובר 1: למה יש כאן חילוק? כשאדם פותח בעצמו חבית לעצמו, והוא עושה זאת במיתוז ראשו בסייף, בטוח שהוא עושה זאת כי הוא רוצה לעשות חור. כשהוא עושה זאת לאורחים, יש סיבה אחרת למה הוא ירצה לעשות חור. כשהוא עושה זאת, השובר אגוזים וחביות להוציא מהן גרוגרות, כשאדם עושה לעצמו, הוא שובר לעצמו, כשמדובר במקרה של גרוגרות, אז רק זה מותר. אבל בשובר אגוזים וחביות לא היו יכולים להוריד את הראש בסייף, אלא דווקא לשבור מותר.

כאן יודעים לנו שהוא לא מתכוון לעשות, הוא מתכוון רק להראות את נדיבות לבו.

דובר 2: כן, אני מתכוון שהסייף הוא חלק מהפרסום.

דובר 1: זה כמו שראית פעם המלך חותך עוגה בחרב, יש מנהג כזה. בסייף לא מביאים, בבית יש פותחן קופסאות, לא צריך סייף. סייף עושים בשביל להגדיל טרחה.

דובר 2: ראיתי דיקטטורים יורים באקדח ענק על איזה בקבוק כדי לחלק יין.

דובר 1: כן, עושים כך.

הלכה: כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב

דובר 1: בסדר. וכשם שאסור לפתוח כל נקב — למדנו עכשיו כמה דברים על פתיחת חור, שאסור, וכמה אופנים שמותר כן. אומר הוא, וכשם שאסור לפתוח כל נקב, אסור לפתוח חור, כך אסור לסתום כל נקב — לסתום חור הוא גם ענין של מכה בפטיש. לפיכך, אסור לסתום נקב החבית — אסור לסתום את נקב החבית. אומר הוא, במה אסור? אפילו בדבר שאינו ממרח — כי קודם, במלאכת ממחק, ממחק עוד לא למדנו אז, אבל למדנו בחבית סחוטה, שאסור להכניס סמרטוט בגלל סחיטה, אבל אסור גם למרוח עליה בשבת לסתום, כי זה ממחק. אבל משהו שאינו ממחק, אין לנו את הבעיה של סחיטה. כלומר, אם שמים בשבת, יש בעיה של ממחק. אם שמים בגד, יש לו בעיה של סחיטה. ואפילו אם שמים משהו שאין לו שתי הבעיות, אלא שמים כסם או צרור קטן, אבן, אסור גם, כי סתם כך יש בעיה של סותם להיות נקב החבית.

דיון: שני איסורים — ממחק/סחיטה ומכה בפטיש

דובר 2: זה מעניין, כי יוצא שכשעושים בבגד או בדבר שממרחין, עוברים על שני דברים. עוברים על ממחק ועל מכה בפטיש. קשה לומר שזה כך, לא כתוב כך קודם כשלמדנו את ההלכה של סחיטה.

דובר 1: אה, זה דרבנן, דרבנן.

דובר 2: אה, שניהם דרבנן. אוקיי, יכול להיות ששני דרבנן.

דובר 1: לא, לא, שם היה לנו, בוא נהיה ברורים, קודם למדנו על בקבוק שיש לו כבר נקב, רק סותמים אותו. גם כאן, לא נקב, נקב פירושו כאן, לא לסתום נקב, פירושו חור, לא המכסה של בקבוק שיש לו מכסה שפותחים אותו, שהוא פתוח. נקב פירושו חור, היא שבורה, אתה מתקן אותה עכשיו כביכול. מבין? נקב פירושו לא פתח החבית, אלא נקב החבית. מותר לכסות פתח החבית, חוץ מאם זה ממחק. סחיטה, למדנו סחיטה היא כשזה בפתח, לא בנקב.

דובר 2: אוקיי.

הלכה: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר

דובר 1: כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן — אסור. אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר — מה שמותר אבל כן לעשות לנקב של חבית הוא, מותר לדחוף שם חתיכת אוכל. למה? כי הוא יכול לומר, אני סתם דחפתי אוכל לתוך חבית כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר. אומר הרמ״א מותר להרים דבר זה, ומותר גם להוציא אותו. פעם אחת שמים אוכל, זה לא דרך רגילה של סתימת חבית. גנב בעצם פירושו שהוא רוצה לסתום אותה, אבל זה נראה…

הלכות שבות משום מכה בפטיש: סתימת נקב, כלי שיר, ושחייה

הלכה: סתימת נקב בחבית באוכל — הערמה

דובר 1:

אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, מה שמותר כן כן לעשות לנקב כזה של חבית, הוא רשאי לדחוף שם חתיכת אוכל. למה? כי הוא יכול לומר, אני סתם דחפתי אוכל לתוך חבית כדי להצניעו. אז כבר הנקב נסתם.

הרמב״ם מתיר את ההערמה בדבר זה. בכך מותר גם להערים. פעם אחת שמים אוכל זה לא דרך רגילה של סתימת חבית. אגב, בעצם הוא מתכוון כן לסתום, אבל אם זה נראה טוב זה טוב. זה דומה למה שלמדנו אתמול ברדיית הפת, שלמדנו סוג אחר של הערמה, שיש לו חור, קוראים לזה אורחא.

דובר 2:

לא, אבל הייתי אומר למה. כי כאן כתוב תנאי, “כדי להצניעו”. כלומר, אסור לשים אוכל כדי לסתום, כי אז זה עדיין פת עכו״ם.

דובר 1:

אבל אתה רואה את ההערמה, שאפילו כשהוא מתכוון כן לסתום, הוא מתכוון כן לסתום, אבל זה נראה כמו להצניעו. הוא אומר, אני יודע, הערמה פירושה שזה נראה כאילו הוא עושה משהו אחר. אני לא יודע מה זה אומר, את מי הוא מרמה בהערמה? אני לא יודע. הוא מרמה את עצמו.

דובר 2:

לא, כתוב שם האורח, הוא שואל אותו, “מה אתה עושה?” הוא אומר, “אני שם קורה, אולי תעזור לי להחזיק את הקורה.” לא ברור. הוא אומר, “לא, בכלל רציתי לשמור את הקורה.” אה, זה סתם את החבית? באמת מזל.

אני לא יודע, משהו מצחיק בהערמה. אני לא יודע, הוא מרמה את עצמו, את מי הוא מרמה? לא ברור.

דיון: מה היסוד של הערמה במקרה זה?

דובר 1:

לכאורה, המילה היא שבאוכל אין סתימה אמיתית, זה לא באמת אסור. זה היה אולי אסור כ״הלא פתח הוא לו”, כל האיסור עם צרור אסור גם באוכל. למה?

דובר 2:

אבל כאן אתה רואה להיפך, בעצם הכל אסור, ואם שמים כדי, הכדי הוא ההיתר, לא האוכל הוא ההיתר.

דובר 1:

לא, לא אמרתי שהאוכל הוא ההיתר. אמרתי שהאוכל עושה את ההיתר, כי זה עושה סיבה להצניעו, כי זה לא סתימה טובה מאוד, זה להצניעו. כלומר, הוא לא שם אותו כדי לסתום, הוא שם אותו בדיוק.

דובר 2:

אבל חייב להיות עוד איזה חילוק בין כסם לאוכל.

דובר 1:

אני לא רואה שצריך. להיפך, בשביל זה צריך את ההערמה, לא לחינם צריך את ההערמה. כי סתם כך הוא יכול לומר שבאוכל מותר. צריך את ההערמה כי צריך עוד, כסם, לא שייך להצניע כסם, שמים אותו בשביל התיקון. אבל אוכל, יכול להיות כך, יכול להיות כך. אתה אומר ששמת אותו בשביל זה? בדיוק נעשה ניכר. יכול להיות כך, שאדם יכול לומר עד מחר שהוא רוצה להצניע את התרומה קטן, אבל ההערמה לא הולכת מוצלחת. ההערמה היא איזה למדות שיכול לעשות סנס.

דובר 2:

הוא לא יכול לאמת את זה. אני מתכוון, שמים בצד תרומה קטן, אבל בדיוק בחבית שלך שבה היית צריך? זה כבר חשוד מדי. זה נראה, שוב, זו המציאות שאנחנו מפספסים כאן, זה נראה שהיה דבר רגיל. לפעמים קרה שאדם שם לחם בחבית שלו להצניע. אני לא יודע, המציאות חסרה לי כאן.

אבל כאן הוא לא עושה את זה באמת לגמרי. יש לו איפה אחר לשים, או שהוא היה יכול להסכים לאכול את הלחם, מה שזה לא יהיה. אבל בקיצור, זה סוג אחר של הערמה מקודם.

דובר 1:

המשנה קודם כשלא קראתי לאורחים, קראתי כן לאורחים, לא קראתי לאורחים, זה סוג שונה של הערמה. כאן זה נראה כמו אביי לשיטתו, כמו בדיעבד. הוא שם אוכל, ואחר כך הוא שם לב, אה, זה פסח היום, סטופ. אבל רב מתנה אומר, מתכוונים כן, עושים זאת דווקא כך. אוקיי, בסדר.

אז בקיצור, צריך להבין את יסוד ההערמה, יסוד גדול.

דובר 2:

לא, זה מחולק. השולחן ערוך אומר רק תלמיד חכם רשאי לעשות זאת, כי לתלמיד חכם הולכים להאמין שהוא מתכוון רק להצניע, או לא הולכים לבוא בגלל זה לעשות באופן שכן. תלמיד חכם מבין את החילוק. לא ברור.

הלכות הערמה הן מהעניינים המעניינים שכבר ראינו יותר מפעם אחת, העניינים של הערמה, פעם כן, פעם לא.

הלכה ה: כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

דובר 1:

אוקיי. כל דבר שהוא גמר מלאכה. אוקיי, עד כאן למדנו הלכות מכאן ואילך, עכשיו הולכים נוכל ללמוד עניינים של גמר מלאכה. כן.

אומר הוא, הרמב״ם, כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. זה חייב מן התורה, כבר למדנו. מעניין שהנוסח שלו כאן קצת שונה. בדרך כלל זו ההתחלה הטובה של כל הפרק.

דובר 2:

כן, לא, כי קודם הוא אמר דברים שחייבים בגלל נקב, זה סוג אחד של חיוב. עכשיו הולך לבוא עוד דבר חייב שהוא גמר מלאכה, והרבנן שבאו משום חשש שמא יתקן כלי שיר הוא גמר מלאכה. כי כשכל גמר מלאכה היא חיוב, גורר כל שהוא, הוא הולך לגרד משהו, ובכך הוא מסיים, הוא נוגע בכלי שצריך עוד את הגירוד האחרון. אם הוא מתקן כלי, הרי הוא כבר מתקן, הוא מתקן כלי עם שניים מה? חייב. אבל זה עדיין עוד חייב בשלושים. הם עוד לא למדו את זה, אולי בכיתה ד׳.

זה פשוט אבל, כלי בלקא, מלאכת מכה בפטיש כוללת כל סוג של גירוד או עשיית גרירה, תיקון, גירוד. גירוד, כן, אני מתכוון שהמלאכה, היה גס מצד אחד, הוא גירד חתיכה.

הלכה ה: אסור להשמיע קול של שיר בשבת — גזירה שמא יתקן כלי שיר

דובר 1:

לפיכך, עכשיו בא, לפיכך, כמו הרמב״ם, גם החכמים אסרו דברים שהיו צריכים להיות מותרים. אסור להשמיע קול של שיר בשבת, אסור להשמיע בכלים קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר, כגון כינורות ונבלים, בין בכלי שיר, כמו כינורות ונבל הוא סוג אחר של כינור, נבל. אני לא יודע, אוקיי, בין בשאר דברים.

דובר 2:

חליל? אני לא יודע. חליל לא. לא, שניהם יש להם מיתרים. אני לא יודע למה חליל כל כך שייך להיות כלי שיר, מיתר הוא משהו שצריך לתקן תמיד.

דובר 1:

אוקיי, בקיצור, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח, לתופף בידיים על הרצפה או על שולחן, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, באצבע אחת הוא עושה את המייג׳ור ובאצבע אחת את המיינור, מה שהוא משחק עם האצבעות.

או לקרקש את האגוז לתינוק, ועוד משהו שלא צריך לעשות, להקיש בשני אגוזים, לתופף בשני אגוזים לילד, הוא משחק לו באגוז. אבל גם להשמיע כלי שיר באגוז. או לסחק בכלי בזוג, או להקיש בזוג, פעמון, שכבר היה פעמיים, במביא חמין מוצאי שבת, כן, גם בנשים. כדי שישתוק, להרגיע את הילד. כל זה וכיוצא בו אסור. למה? כי כל הדברים האלה עושים להשמיע כלי שיר, יש חשש, אומרים שמא יתקן כלי שיר, הוא יגיע לכלי שיר והוא יתקן את זה, והוא יעבור על מכה בפטיש.

רואים שכלי שיר הוא דבר עדין. אתה חושב שצריך גם לתקן אותו? ומגיעים לתקן. ולפעמים צריך לעבור על התורה. כן, צריך באמת לשנות מדאורייתא אסור.

אסור לספק, לרקוד, ולטפח בשבת

דובר 1:

אומר הרמב״ם, לא רק להקיש במשהו או באצבעות, אלא אפילו להקיש בידיים אחת בשנייה, או לרקוד. לרקוד אבל גם לכאורה על הקצב, לרקוד באופן שהוא עכשיו מערכת התופים, כן? סתם לרקוד עם כלי שיר. אסור להקיש בידיים, או לרקוד, או מטפח.

מה החילוק בין מטפח למספק? הוא אומר שמספק פירושו להקיש על השולחן או על תוף אולי? או שזה לא באצבע על הקרקע או על הלוח? אולי אחרת, קרקע או לוח? אני לא יודע. ספיקה.

בקיצור, אסור לרקוד או להקיש לפי הקצב, או להקיש בידיים, למחוא כפיים, כן? גזירה שמא יתקן כלי שיר. כי זה עדיין חלק משירה.

היתר הרמ״א: מוטב שיהיו שוגגין

דובר 1:

דיסקוסיה על לימוד תורה, חבית ובטל, והלכות שבת

הקדמה כללית – אופי לימוד התורה

דובר 1:

האמת היא שעל הגמרא—

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

—אם אתה לומד גמרא, אתה צריך לדעת את הפירוש. אתה צריך לדעת מה זה אומר. אבל אתה לא צריך לדעת את הסוגיא כדי ללמוד את הגמרא. אתה יכול ללמוד גמרא בלי לדעת את הסוגיא. אתה פשוט לומד את הגמרא, ואתה מבין מה שהגמרא אומרת. אבל ברמב״ם, אתה לא יכול ללמוד את הרמב״ם בלי לדעת את הסוגיא, כי הרמב״ם הוא פסק הלכה. והפסק הלכה הוא תוצאה של הסוגיא.

דובר 2:

נכון, אבל הרמב״ם כתב שהוא רוצה שאדם יוכל ללמוד את הספר שלו בלי ללמוד גמרא.

דובר 1:

כן, זה מה שהוא כתב. אבל זה צריך עיון גדול. כי זה פשוט לא מסתדר. וצריך עיון מה הרמב״ם חשב. או שהוא חשב שזה לא הצליח לו, או שהוא חשב איכשהו כמו שאתה אומר, שמשהו יהיה אפשר להבין מהרמב״ם אפילו אם לא יודעים שהגמרא מתכוונת למשהו אחר. זה צריך עיון.

דובר 2:

לא, רציתי לומר ככה, לגמרא יש בכל זאת סברא מסוימת מאחורי הגמרא. אז במקום… בוודאי אתה לא יכול לדעת את הסוגיא, את ההלוך ושוב, את איך שפוסקים. אבל בדרך כלל יש איזושהי סברא מאחורי זה. אז במקום להשתמש בסברא שבגמרא, אתה יכול להשתמש בה כאן. הרי הוא נותן לך מציאות מסוימת, עבור פסק מסוים, אתה יכול לעשות סנס. בוודאי ההסבר האמיתי של הדברים נמצא בגמרא, אבל…

הבעיה של תרגום והקשר

דובר 1:

בוא נבין. הבעיה שלי היא שאתה לא יכול לדעת את התרגום של הרמב״ם, הרבה פעמים לא יודעים את התרגום של הרמב״ם בלי לדעת את הגמרא.

ויש לי אפילו ראיה על זה, שהרמב״ם בפירוש המשניות מתרגם הרבה מילים. הרבה מילים שעומדות במשנה, כותב הרמב״ם “זה” זה כך וכך וכו׳. זה התרגום, בערבית או בלשון הקודש, אפילו הוא מסביר מילים פשוטות. אחר כך במשנה תורה הוא מביא פשוט לשון המשנה.

אז הרמב״ם ידע שאנשים רגילים לא יודעים תרגום עברי של זה, והוא לא התכוון. כי משנה תורה לא מדבר לאנשים שלא יודעים שום תרגום עברי של הגמרא. הוא מדבר למי שכבר כן למד פירוש המשניות, או שכבר כן למד גמרא והוא יודע את התרגום, והוא אומר לו רק את ההלכה.

דובר 2:

אבל הרמב״ם כותב שהספר הוא לכל אחד שיוכל ללמוד בלי לדעת גמרא?

דובר 1:

באמת צריך עיון.

נכון. סוג הבעיה השני הוא כמו כאן, שאתה לא מבין למה נפל לי שזה בכל זאת יותר קשה ללמוד את הגמרא? מישהו היה חושש. אתה צודק שכאן אפשר ללמוד בלי לדעת את הגמרא, כי אין שום טעות, אבל בכל זאת, ההקשר להבין מה הרמב״ם עושה הוא בעצם פסק של ההלכה, הכרעה במחלוקת בגמרא. ההקשר לא היה כאן בלי לדעת את ההקשר, וקשה לדעת מה הרמב״ם רוצה ממני אם לא שאתה יודע את הגמרא.

דובר 2:

נכון. אמת.

דובר 1:

האמת היא שעל הגמרא—

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

—אם אתה לומד גמרא, אתה צריך לדעת את הפירוש. אתה צריך לדעת מה זה אומר. אבל אתה לא צריך לדעת את הסוגיא כדי ללמוד את הגמרא. אתה יכול ללמוד גמרא בלי לדעת את הסוגיא. אתה פשוט לומד את הגמרא, ואתה מבין מה שהגמרא אומרת. אבל ברמב״ם, אתה לא יכול ללמוד את הרמב״ם בלי לדעת את הסוגיא, כי הרמב״ם הוא פסק הלכה. והפסק הלכה הוא תוצאה של הסוגיא. אז זה הבדל.

אבל בכל אופן, זה מה שיש כאן. אוקיי.

הלכה: אין נוקבין נקב בחבית

דובר 1:

אין נוקבין נקב בחבית. לא נוקבים חור בחבית. ואפילו לעשות לה פה. אפילו אם זה רק כדי לעשות לה פתח. וכן אין פוקקין נקב של חבית בשעווה. וכן לא סותמים חור של חבית בשעווה. מפני שהוא ממרח. כי הוא ממרח. אבל פוקקין בבגד או בנייר. אבל סותמים בבגד או בנייר.

וכן אין נוקבין נקב בחבית של דבש כדי שיצא הדבש. וכן לא נוקבים חור בחבית של דבש כדי שיצא הדבש. ואפילו היה הנקב עשוי ונסתם. ואפילו היה החור עשוי ונסתם. לא יפתחנו בשבת. לא יפתח אותו בשבת. אבל אם נקבו מבעוד יום מותר לפתחו בשבת. אבל אם נקבו אותו מבעוד יום מותר לפתוח אותו בשבת.

דיון: נקיבת חבית – מתקן כלי או מכה בפטיש?

דובר 1:

אז יש כאן כמה דברים. ראשית, לנקוב חור בחבית. למה זה אסור? כי זה מתקן כלי. אתה עושה מהחבית כלי שימושי יותר. אתה עושה לה פתח. זה מתקן כלי.

דובר 2:

זה מתקן כלי או מכה בפטיש?

דובר 1:

זה תלוי. אם אתה עושה את זה כדי להשתמש בחבית, זה מתקן כלי. אם אתה עושה את זה כדי להוציא את הדבש, זה יכול להיות מכה בפטיש. זה תלוי במה שאתה מתכוון.

אבל בכל מקרה, זה אסור. ולא רק לנקוב חור חדש, אלא אפילו לפתוח חור שכבר היה ונסתם. למה? כי זה נראה כמו מתקן כלי. זה נראה כאילו אתה עושה את החבית לכלי שימושי.

אבל אם נקבת את החור מבעוד יום, אז מותר לפתוח אותו בשבת. למה? כי אז זה לא נראה כמו מתקן כלי. זה פשוט פתיחה של משהו שכבר היה פתוח.

דיון: פקיקת חבית בשעווה – ממרח

דובר 1:

השני, לא סותמים חור של חבית בשעווה. למה? כי זה ממרח. מה זה ממרח? זו מלאכה של מישוח, של החלקת משטח. כשאתה שם שעווה על החור, אתה ממרח אותה כדי שתסתום את החור. זה ממרח.

אבל אפשר לסתום בבגד או בנייר. למה? כי זה לא ממרח. אתה פשוט שם את הבגד או הנייר על החור, ואתה לא ממרח כלום.

הלכה: אין מבטלין כלי מהיכנו

דובר 1:

אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת. לא מבטלים כלי מתפקידו בשבת. כיצד? לא יתן אדם קערה על גבי הנר כדי שלא תאחז בקורה. כיצד? לא יתן אדם קערה על גבי הנר כדי שלא תאחז בקורה. ולא יתן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ולא יתן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן.

ואם נתנו מבעוד יום מותר. ואם נתן אותו מבעוד יום מותר. ואין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה. ואין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל את ביצתה. אבל כופה עליה כלי. אבל כופה עליה כלי. ואם נתן מבעוד יום מותר. ואם נתן מבעוד יום מותר.

דיון: ביטול כלי – מה זה ומתי זה אסור?

דובר 1:

אז מה זה ביטול כלי? זה כשאתה לוקח כלי שמשמש למטרה מסוימת, ואתה משתמש בו למטרה אחרת, ובגלל זה אתה מבטל אותו מהשימוש הרגיל שלו.

למשל, אתה לוקח קערה, ואתה שם אותה על גבי נר כדי שהנר לא יאחז בקורה. עכשיו הקערה לא יכולה לשמש למה שהיא בדרך כלל משמשת, כי היא מכסה את הנר. זה ביטול כלי.

או שאתה שם כלי תחת הנר כדי לקבל את השמן שנוטף. עכשיו הכלי לא יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש, כי הוא מלא בשמן. זה ביטול כלי.

למה זה אסור? כי זה נחשב כאילו אתה הורס את הכלי. אתה לוקח כלי שימושי ועושה אותו לא שימושי. זה סוג של סתירה.

אבל אם שמת את הכלי מבעוד יום, אז זה מותר. למה? כי אז זה לא נחשב כאילו אתה מבטל את הכלי בשבת. הכלי כבר היה מבוטל מבעוד יום.

דובר 2:

אבל למה זה בכלל בעיה? מה הבעיה לבטל כלי?

דובר 1:

זו גזירה דרבנן. חכמים גזרו שלא לבטל כלי בשבת, כי זה נראה כמו הורס. זה נראה כאילו אתה הורס את הכלי על ידי שאתה מבטל אותו מהשימוש שלו.

ויש עוד טעם. כשאתה מבטל כלי, אתה עושה משהו שהוא קבוע. אתה עושה שינוי קבוע בכלי. וזה לא מתאים לשבת. שבת היא יום של מנוחה, לא יום של שינויים קבועים.

דיון: ביצת תרנגולת – למה זה שונה?

דובר 1:

עכשיו, יש כאן משהו מעניין. הרמב״ם אומר שאסור לשים כלי תחת התרנגולת לקבל את הביצה שלה. למה? כי זה ביטול כלי. הכלי לא יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש, כי הוא תחת התרנגולת.

אבל אפשר לכפות כלי עליה. למה? מה ההבדל?

דובר 2:

אולי כי כשאתה כופה כלי עליה, אתה לא מבטל את הכלי. הכלי עדיין יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש. אתה פשוט שם אותו על התרנגולת לזמן קצר.

דובר 1:

אולי. או אולי כי כשאתה כופה כלי עליה, אתה לא עושה את זה כדי לקבל משהו. אתה עושה את זה כדי למנוע מהתרנגולת לעשות משהו. זה לא ביטול כלי, זה שימוש בכלי.

אבל כשאתה שם כלי תחת התרנגולת, אתה עושה את זה כדי לקבל את הביצה. זה ביטול כלי, כי אתה משתמש בכלי למטרה שהיא לא המטרה הרגילה שלו.

בכל מקרה, אם שמת את הכלי מבעוד יום, זה מותר. כי אז זה לא נחשב כאילו אתה מבטל את הכלי בשבת.

תרגום לעברית

דובר 1: אבל, כן. על זה יש רש״י בגמרא.

דובר 2: נכון.

דובר 1: נו. לא, כך עובדת התורה, שכדי לדעת קצת מהתורה צריך לדעת את כל התורה. זה לא כמו ספר ש…

דובר 2: אבל הרמב״ם אמר בבירור שהוא הולך לעשות ספר שלא יצטרכו לעשות את זה.

דובר 1: נכון. נכון. זו סתירה לרמב״ם, זו סתירה מההקדמה של הרמב״ם ומכל שאר הרמב״ם.

דובר 2: נכון.

דובר 1: בהלכות שבת יש הרבה מאוד דברים מציאותיים שאינם ברורים. למשל בספר המדע הבעיה הייתה קצת פחות תכופה.

דובר 2: זה פחות כי אנחנו לא יודעים את הסוגיות, אנחנו חושבים שאחרים משכנעים את עצמם שהם יודעים את הפשט.

דובר 1: הבעיה היא אותו דבר. מי שלומד פילוסופים שהרמב״ם קרא, הוא רואה שהוא מכריע בין מחלוקת בין שני פילוסופים, אבל אתה בכלל לא יודע על מה הוא מדבר את הפשט הפשוט ביותר.

אבל תראה, כולנו לומדים ספרים חסידיים, אנחנו גם לא יודעים איזה זוהר ואיזה מדרש. מי שלא לומד כל שבוע את המדרש והזוהר של השבוע, הוא מגשש בחושך ברוב הספרים על הפרשה. כי אם הוא כן למד את זה, אחרי לימוד המדרש, הוא כבר יודע למה הוא הולך לומר בערך את התורה, כי המדרשים כבר הציגו את הענין לפסוק.

אבל זה מאוד קשה, ואני חושב שביהדות זה כך, יש הרבה סוגים של חכמות, אבל ביהדות זה ממש כך, שכדי להבין קטע גמרא צריך באמת להיות בעל ידיעה גדולה בתורה. זה מאוד קשה איך לומדים עם ילדים, כי אתה לוקח ילד שעדיין לא יודע כלום, אי אפשר ללמד אותו משנה בלי לדעת לענות על הפסוקים והכל?

דובר 2: כן, פשוט.

סטייה: טריק החינוכי של “המפורסם”

דובר 1: אוקיי, אצל הרמ״א יש קושיא גדולה יותר, כי הוא חכם, למרות הכל. שנית, אני רוצה לענות על מה שאתה שואל לגבי הילדים. זה בדיוק הטריק, כמו מי שהוא מחנך לא יגיד, “אתה יודע את השולחן ערוך המפורסם?” הוא לא יגיד “מפורסם”, כי אף אחד עדיין לא שמע על זה. אבל הוא יגיד, “אתה יודע את השולחן ערוך המפורסם?” כך הוא יודע שמצפים ממנו לדעת.

ובחינוך זה טריק נפוץ שאפשר לראות אצל גדולים. אתה לא יודע את הקצות המפורסם? אתה יודע היטב שאתה לא יודע, ואולי גם הוא לא יודע. אבל הוא גורם לך להרגיש שזו הנורמה, זה נורמלי.

הלכה: עלה של הדס בחבית

דובר 1: בכל אופן, עוד דבר שאסור לעשות עם החבית. “ואסור”… אה, עוד דבר שאפשר לעשות עם החבית, מלבד להכניס קש שיתמלא, אפשר להכניס “עלה של הדס”.

להדס יש כזה… זה דבר מושלם להכניס מתחת לברז, לברז, כי הדרך שזה הולך, זה מסתיים בחוד, וזה גם נכנס קצת פנימה. אז זה דבר מושלם להשתמש בו למרזב, לשופך.

אסור לקחת “עלה של הדס”, עלה של הדס, “כדי להרציבו בתוך הנקב של חבית”, להכניס לתוך החור של החבית, “כדי שיקלחו היין”. להכניס את ה״עלה של הדס” לתוך החור של החבית כדי שיקלחו היין, שהיין יזרום היטב. בלי זה הוא ירסס על דפנות החבית, זה יהיה מאוד לא… כך עושים לחבית ברז, שיבוא ממקום אחד.

זה אסור לעשות, “מפני שהוא כעושה מרזב בשבת”. כלומר, כמו מי שמתקין ברז, כמו מי שמניח צינור שהגשם ירוץ בו, סוג הדברים האלה שנעשו לשם כך.

דיון: למה שפופרת מותר ועלה של הדס אסור?

דובר 2: למה שפופרת של קנה מותר להכניס, ו״עלה של הדס” אסור להכניס?

דובר 1: כי השפופרת מוכנה.

דובר 2: אבל העלה גם מוכן.

דובר 1: אה, אז זו כנראה התשובה, שהקנה הוא כבר דבר, יודעים שהקנה אפשר להשתמש בו. ה״עלה של הדס”, הדרך שמכניסים אותו, בזה עושים אותו למשהו. אני שומע, לוחצים אותו קצת, עושים אותו יותר חבור, זה נעשה… מה הצורה שלו, שאלת קושיא לפני השיעור שזה נראה קטן מדי.

דיון גדול: השוואת חבית לבקבוק – פתיחת בקבוקים בשבת

דובר 1: כמו למשל אתה חושב, או יש אנשים שחושבים, בפרק נ״ה בביצה יש את השאלה שכמה יהודים בני זמננו כתבו ספרים שלמים על זה על פתיחת בקבוקים בשבת. ויש פוסקים שאומרים בקבוק זה בונה, זה בקבוק.

אז אתה שואל את אותה קושיא, זו חבית, זה לא בונה, זה לא תיקון כלי. אבל אני חושב שאולי יש כאן סוד, אולי חבית זה באמת לא בקבוק. לא כתוב שאסור לפתוח בקבוק. כתוב חבית.

חידוש: חבית היא מציאות שונה מיסודה

דובר 1: חבית זה דבר ענק, כן? חבית זה דבר שמניחים בצד, זה, לא משתמשים אפילו, לא מסיימים בבת אחת את החבית של יין, נכון? זה אולי קצת בנין, קצת כלי כמו רהיט.

אני לא יודע, למשל על חבית משתמשים בציוד, אפשר להשתמש על חבית, משתמשים בפטיש עם מסמרים, זה דבר שבונים חבית. זה לא כמו בקבוק קטן.

אני חושב גם, חבית היא אפילו חלק מתהליך ייצור היין. שם עושים את היין, זה שוכב שם כמה חודשים עד שנעשה יין. זה לא איזה כלי קטן שמביאים לשולחן. חבית לא מביאים לשולחן, חבית שוכבת בבית האחסון, כמו שאנחנו אומרים.

דובר 2: אני יכול לשמוע מה שאתה אומר.

דובר 1: זה לא כמו בקבוק שכל ילד מחזיק, את החבית האבא היה צריך לגרור עם כלי מיוחד, שהיה דבר גדול לבית שלם, “בוא נעשה ברז בבית”. אז יש ענין שאסור.

אבל לא שמדברים על איזה דבר שמביאים לשולחן ונותנים לפתוח אותו, והיום חושבים, עושים עכשיו כלים, זה נשמע מצחיק. אני מתכוון הם כן מצאו פתיחות קטנות יותר מאקרובטית, אבל במקרה של הבאה לשולחן לא מצאנו. הם עדיין לא ראו באמת לגבי… אה, הם ראו פתיחת חבית, אז לפי זה יש את השאלה של פתיחת בקבוק.

אבל אני אומר, חבית ובקבוק הם מציאות אחרת.

דובר 2: יכול להיות כמו שאתה מציג את זה, צריך לחשוב על החילוק.

נקודות נוספות בדיון

דובר 1: ובכל הדברים האלה של החבית גם, לכאורה השתמשו במסור לחתוך את הראש, או צריך לעשות משהו לעשות חור. זה שנותנים סיבוב, זה כבר נעשה, זה מאוד קל, זה יותר… זה לא מעשה שהוא… צריך לחשוב על זה.

אבל יכול להיות קלות אינה היתר לגבי שבת, אבל…

דובר 2: אנחנו לא יכולים לצעוק ולבכות. זו לא קלות, השאלה היא האם הוא עשה כאן איזה דבר של חשיבות.

דובר 1: כן.

דובר 2: כמה חשיבות יש בזה?

דובר 1: כן, אבל השאלה היא האם הוא עשה כל כך הרבה. אולי צריך לשאול כך את השאלה.

דיון: מלאכה או גזירה?

דובר 1: כלומר, אם היינן היה אומר, נגיד ככה, אם הרבנים שאוסרים לפתוח בקבוקים היו אומרים, אסור לפתוח בקבוקים שמא יעשה את הבקבוק, זה הגיוני. כמו שאסור לטפוח, לרקוד, שמא יעשה כלי שיר. אוקיי, אני יכול לשמוע. אבל הוא לא אומר את זה. הוא אומר שזו עצמה מלאכה. זה קצת קשה לשכל הבית.

דובר 2: לא, הוא לא אומר שזו מלאכה. הוא אומר שזה דומה למה שפותחים מגופה של חבית. כי במגופה של חבית יש שאלה האם רק המכסה שלה, שהוא דבר חיצוני, מותר להסיר, או בחבית עצמה. הוא טוען שבבקבוקים, מאחר שנשאר עוד חתיכה על הבקבוק, זה אומר שזה כאילו חתוך מהבקבוק עצמו.

דובר 1: כן, אני יודע את החילוק שהפוסקים עושים בין… אלו סיבות שונות. אבל אני שואל אותך האם אולי כל הגישה שגויה, כי חבית היא דבר גדול. בקבוק הוא פעוט. בקבוק הוא בקבוק. הוא לא עושה שום כלים, לא כלום.

דובר 2: אמת. אמת. יש מי שטוענים שם שזה דאורייתא, כי הם לא חושבים אפילו על השמא.

דובר 1: נו, אני לא יודע. נחשוב פעם.

חידוש: כלל של “כל דבר שאוכלים אותו על השולחן”

דובר 1: דיברנו קודם שאולי המיניאטורי הפעוט אינו שיעור. דבר שהוא כל כך קטן…

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אחי ר׳ אלעזר אומר שיש כלל: כל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה. אבל הוא עצמו המציא את הכלל.

דובר 2: באופן מסוים יש כזה כלל. כמו בורר הוא מדבר, עושים את זה לאלתר, דברים כאלה.

דובר 1: בשעת האכילה?

דובר 2: היה לנו גם לגבי מתקן מלח בצנון סאטמרי. יש גם את החילוק.

דובר 1: נכון. אבל מטבל, התווכחנו מה בדיוק החילוק. אבל אולי זה החילוק.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אוקיי, הלאה.

הלכה: אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

דובר 1: “ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר”. אסור לשבור חרס.

למה לא לשבור? אולי לא לשבור כי הוא רוצה לקבל חתיכה קטנה מהחרס?

דובר 2: כן, זה לכאורה דבר ענק שמשתמשים בו.

דובר 1: אגב, החרס אינו כלי, אבל הוא כמתקן כלי. אותו דבר לקרוע חתיכה מנייר. כי משתמשים… כן, הנייר הארוך הוא גליל שלם, אי אפשר להשתמש בו. בנייר משתמשים כשהוא חתוך. זה אפשר לקרוא כלל.

דובר 2: דרבנן.

דובר 1: כן, ראש הוא אומר, כשצולון דגון. זה כמו שכתוב כשעושים משהו, לוקחים נייר ומניחים מתחת, איזה דבר כזה. זה בא לקרוא כלל.

הלכה: זמורה שקשורה בתפוח

דובר 1: עם דרבנן ההלכה הבאה. זמורה שקשורה בתפוח. בקבוק, כד שמוציאים בו מים. וקושרים אותו לזמורה. לענף ארוך שיהיה ארוך מספיק, שאפשר להכניס אותו לבאר ולהוציא מים. זה כך. הענף שקשור לתפוח, לכד, לכלי.

ממלא בו בשבת, מותר למלא להוציא מים מהבאר בשבת. אבל אם אינו קשור, אם יש בקבוק והוא מוצא איזה ענף אבל הוא לא קשור, אין ממלא, אסור עכשיו ללכת ו…

דיון: מה הבעיה – הענף או התפוח?

דובר 1: אה, מותר להשתמש בתפוח? אה, אם התפוח לא, אם הכלי לא קשור לשום ענף, אסור למלא עם הכלי, גזירה שמא יעשה כלי, כי יש חשש שהוא ילך עכשיו לחתוך ענף כדי שיוכלו לעשות יותר בקלות…

אז הבעיה היא הענף, או הבעיה היא התפוח? נראה שהתיקון שהוא יעשה הוא בתפוח, אבל שמא יעשה הוא שבאמת הוא מתכוון רק לענף… שיש חשש שהוא… שמא ילך לחתוך קצת מהעצים…

דובר 2: למה? תראה מה הוא אומר! כי יש חשש שהוא ילך לחתוך ענף מהעץ? זו המילה?

דובר 1: מישהו חותך מהעץ או מה…

דובר 2: לא, זה לא מהעץ, זה עדיין לא כשר. הוא ילך לקחת אותו לתקן. זו לא שאלה של קוצר.

דובר 1: אבל יש חשש שהוא יתקן כלי. אז אם זה כבר קשור, הוא לא עושה כלום, זה כבר מוכן.

דובר 2: לא, זה כבר מוכן.

דובר 1: ההוא בטוח אסור. אם זה קשור, זה כבר מוכן, זה כבר טוב. אבל אם זה לא קשור, אז הוא

תרגום לעברית

אפשר זה לא כל כך רחוק מזה. למדנו שהרבה מלאכות, באיזו קטגוריה מכניסים אותן זה יותר מסופק מאשר עצם האיסור. כתוב שזה אסור. הרמב״ם מכניס את זה תחת הקטגוריה של מתקן כלי. לא נראה לי שזה ממש תיקון כלי.

כתוב, כל המלאכות האלה, צריך לדעת כלל גדול, כמו שאני אומר בהלכות שבת. זה לא פשוט שהחכמים עבדו עם רשימה של כללים, כמו הגדרות של מלאכות, ואחר כך ראו שהדבר נכלל במלאכה. זה בעצם להיפך. יש חבורה של דברים שהסתכלו עליהם ישירות, על הפרט, על המעשה, ורואים שזה אסור לעשות בשבת. אחר כך, הרמב״ם למשל היה מאוד סקרן לדעת תחת איזו מלאכה זה נכנס, אז הוא הכניס את זה. בגמרא הרבה פעמים לא יודעים בכלל איזו מלאכה זו.

אבל אפילו בגמרא, כשמגיע אחר כך, נניח יש כאן מחלוקת הרמב״ם והראב״ד לגבי איזו מלאכה זו, אבל שניהם מודים שעצם המלאכה אינה מחלוקת. ויכול להיות אפילו הרמב״ם עצמו, אם היית שואל אותו, “האם זה מתאים יותר להגדרה הזו או ההגדרה ההיא?” “כן, אתה יודע מה, זה מתאים כן.”

נפקא מינה למעשה בין שיטת הרמב״ם והראב״ד

יכול להיות שיוצאות נפקא מינות למעשה כשחושבים על מילוי באופן שזה לא…

דובר 1:

זה, אתה רוצה לדעת למה דווקא כשעושים את זה רק לצורך שבת זה אסור? לפי הרמב״ם והראב״ד, פשוטו כמשמעו זה יותר הגיוני. לפי הרמב״ם צריך כבר לומר איזה קושיא, כמו שאמרת, שזה נראה פחות, זה לא מתאים להלכה הקודמת.

דובר 2:

אז שיטת הראב״ד לכאורה יותר הגיונית לגבי הנפקא מינה.

דובר 1:

אבל יש מפרשים שאומרים שהרמב״ם מתכוון גם במתקן כלי, הוא לא מתכוון שזה איסור תיקון כלי, זה איסור לעשות דברים ש… אפשר לדחוק קצת. כי באיזו קטגוריה מכניסים את זה זה פחות ריאלי, פחות בסיסי כאן מאשר עצם ההלכה.

נפקא מינות של היום: רחיצת כלים בזמננו

למשל, יש פוסקים של היום שמדברים על זה, שהיום זה מאוד נורמלי שכאשר אדם מביא את הצלחות מהשולחן, הולכים להניח את זה בכיור, וזו לא הדרך הרגילה של רחיצה. בדרך כלל הולכים אחרי מוצאי שבת לשטוף שוב עם סבון, לשטוף היטב. אז הרחיצה הראשונה אף אחד לא יסתכל עליה כמתקן, זה כזה, נותנים לזה שטיפה.

יש מי שאומרים שבמציאות של היום זה בכלל אחרת, ויש יותר התרה. יש מי שמתירים להשתמש בסבון מגורד. אבל ברגע שיודעים שהרחיצה היא רק כי לא רוצים שיהיו צלחות מלוכלכות גס שעדיין יש עליהן צ׳ולנט, זה פשוט לא נעים, שרוצים לשטוף אותן קצת, יש מי שאומרים שזה שונה ממה שהרמב״ם מדבר.

דיגרסיה: דיון כללי על לימוד הלכות שבת ופסיקת הלכה למעשה

דובר 1:

כן, כל דבר, כל דבר, הלכות שבת בכלל, צריך ללמוד כללים, וזה לא הלכה למעשה.

דובר 2:

אבל למה דווקא לא? כי פוחדים, כי אחר כך יצעקו.

דובר 1:

למה צריך ללמוד פרק היום, או פרק היום, או הלכה למעשה? הלכה למעשה יקח פשוט יותר זמן.

דובר 2:

לא, אני רק רוצה להוציא שהכלל של זה, זאת אומרת, יש לנו כאן שאלה שלמה, ואנחנו נגיע עכשיו לסוף של זה, זה הפרק האחרון של הלכות שבת, של ל״ט המלאכות שאסורות בשבת, ומגיעים למנים.

פרויקט הרמב״ם: “לתקן ולא תיקן”

יש כל כך הרבה בעיות, כי אם באמת היו כללים, בכלל שאלה, ר׳ יהושע׳לה קרצ׳קר ביקר את הרמב״ם, כבר דיברנו על זה אולי יותר מפעם אחת, שהרמב״ם סבר לתקן ולא תיקן. הרמב״ם אומר שהוא הולך לעשות ספר של כל התורה כולה, ובינתיים הרמב״ם לא עושה את הכללים, הוא לא מביא את הלמדות של כל הלכה, שאפשר יהיה להבין בעצמנו את הפרט. הרמב״ם מביא את כל הגמרות שעומדות בגמרא.

עכשיו, קודם כל, הגמרא לא מסתדרת הרבה פעמים, צריך להתייגע בעצמך מה הכלל. ושנית, מזה גם לא יכול ללמוד, כי אנחנו לא חיים, אנחנו לא מחזיקים, כל רמב״ם, אפילו כשכתוב בפירוש, אני לא יודע אם זו בדיוק אותה מציאות. המדיח כלים שלי קצת שונה מהמדיח כלים של הגמרא או מהכיור של הגמרא.

בכלל, כשמדברים פעם מדיח כלים, אני לא יודע אם היה כיור שהולכים להדליק את הכיור. מדברים הרי על כמה מלאכות. זה מאוד קשה לדעת על מה מדברים. ובואו לא נדבר על היום בוודאי, שחיים מאוד אחרת ממה שחיו פעם. אבל אפילו בזמנו של הרמב״ם כבר כתבו ספקות על הגמרא, ואלפי דברים שונים. ומהגמרות של הרמב״ם אנחנו לומדים כמעט כלום!

אתה לומד שבזמן הגמרא, מה שהיה אז דוחה, היה אסור. וזו בעיה גדולה, כי אם אתה הולך עם הלמדות ואתה רוצה לעשות לאחור את הלמדות בתוך זה, זה מאוד קשה, כי זה לא התחיל מהלמדות. הלמדות הולכת אחרי ההלכה למעשה.

אז איך אתה רוצה לפסוק הלכה למעשה על מקרה של היום, אני לא יודע איך עושים את זה. חוץ מאם הולכים לכללים המאוד כלליים, כמו מה זה מלאכה, ממש כללי הכללים. אבל מכל הפרטים האלה, כמו שאחד אומר, “אסור לפתוח פקק בקבוק כי זה דומה לחבית.” אני עדיין לא מבין את הסוג של חבית. אני רק יודע שכתוב בגמרא המקרה. אוקיי, אם יש את המקרה, צריך לפסוק כמו הגמרא. אבל דבר חדש, לעשות כלל בנוי על פרט, בנוי על כלום, איך זה עובד?

חילוק בין הלכות שבת לחלקים אחרים של התורה

לא בכל חלקי התורה יש את הבעיה הזו. למשל, חושן משפט, יש מאוד הרבה, יש חזקות, יש מוחזקת, יש מיגו, יש סוגים כאלה של דברים. אבל כאן זה כמעט הכל מציאויות, שמסכת שבת מלאה בדוגמאות. הגמרא לא עושה עקרונות של כל מלאכה ואחר כך… יש קצת, יש מחשבה יותר כללית על כל שבת, אבל יש מאוד מעט עקרונות בתוך המלאכה. זה יותר דוגמאות שונות.

תרומת הרמב״ם: “לא עליך המלאכה לגמור”

אבל הרמב״ם בוודאי עשה טוב יותר מכלום. על זה אומרת המשנה, “לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.” כי אני לא יכול לעשות עבודה מושלמת כמו ר׳ חיים קרסנא שהיה פרפקציוניסט, זה אומר שאני לא צריך לעשות בכלל? הוא קירב אותנו לזה.

דובר 1:

ר׳ חיים קרסנא ניסה על הלכה אחת, וזה אפילו פסח, הוא כתב איך הוא היה משכתב את מסכת פסחים, וזה הוא אפילו לא סיים.

דובר 2:

אז אתה צודק, הוא דיבר על זה והוא לא הגיע לעשות.

דובר 1:

אוקיי, אני עסוק, אי אפשר לטעון שאדם לא מסיים הכנה שיש לו. אבל זה אמת שהרמב״ם למעשה ביצע, והוא לא.

דובר 2:

לרמב״ם היה מטרה לעשות, הוא אומר את זה, שעם צריך לקבל חיקוי, עם צריך לקבל חוק, והוא שירת את האינטרס הזה.

דובר 1:

אמת.

למה לא לומדים הלכה למעשה בשיעור הזה

אבל בגלל זה אני אומר, זו הסיבה העמוקה למה לא לומדים הלכה למעשה. ולמה הרבה פעמים, כשמבחינים, הרבה פעמים הוא אומר דברים שזה נשמע כאילו מאוד מאוד שכלי, זה לא הגיוני.

דובר 1:

למה אתה אומר את זה?

דובר 2:

כי אתה חושב שאי אפשר לפסוק את החומרא שהרמב״ם כותב, או את הקולא, מה שזה לא יהיה, כי זה לא הגיוני. אסור. אנשים לא צריכים לעשות את זה, כי מהלכה למעשה צריך להסתכל באופן מעשי על המציאות שלנו.

אבל אני אומר שממה שאפשר ללמוד זה רק שבמקרה שכתוב ברמב״ם שם יש איסור כזה. בדיוק מה המקרה…

למשל, בואו ניקח את זה לדוגמה, לא התכוונתי לומר שזה מסוכן להשתמש בכיור. אלא כי כשאתה שואל אדם למה אתה שוטף את הצלחת מהצ׳ולנט, זה לא בגלל שאני רוצה שיהיה צלחת יפה.

דיון על הדחת כלים בשבת, מציעין את המטות, וטבילת כלים

המשך: המציאות השתנתה

דובר 1:

כי אתה חושב שאי אפשר לפסוק את החומרא שהרמב״ם כותב, או את הקולא, איזה שזה, כי זה לא הגיוני. ואני, אני אומר “אבל זה אסור”. כשאני אומר “זה אסור” אני לא מתכוון שלא צריך לעשות את זה, כי – הלכה למעשה – צריך להסתכל באופן מעשי על המציאות שלנו. אבל אני אומר שממה שאפשר ללמוד זה רק שבמקרה שכתוב ברמב״ם, שם יש את האיסור הזה. בדיוק מה המקרה, כן.

למשל, כשלוקחים את זה לדוגמה, לא התכוונתי לומר כי זה מאוד קל להשתמש בכיור. למה בדיוק אדם, למה אתה הולך לשטוף את הצלחת מהצ׳ולנט? זה לא בגלל, בגלל שהוא רוצה שיהיה צלחת יפה, אלא הוא רוצה לשטוף את הצ׳ולנט, זה דבר אחר. איפה ההיכי תמצי של רחיצה כזו? זה מסכן, זה מאוד קשה לחשוב. הוא יוצא במוצאי שבת עוד עם אבנים וסבון או שהוא שם את זה במדיח כלים. בסך הכל הוא שם את זה בכיור והוא נותן לזה שטיפה קצת, כי הוא לא רוצה שיהיה גוש גס של צ׳ולנט בכיור שלו.

אז, אז זה לא שהרמב״ם לא מסתדר, אלא המציאות שלנו השתנתה, ממילא… כן, בקיצור.

שתי שאלות: הסברא והמציאות

דובר 1:

אז אמת, השאלה ההיא היא באמת כזו שמגיעה מלמטה, אז בעצם יש שתי שאלות. יש את השאלה של הסברא של ההלכה, ומספר שתיים שהמציאות שלנו השתנתה. היום זה נקרא גם כורך רחיצה, אבל זה בכלל דבר אחר. זה רחיצות אחרות, זה צלחות אחרות.

כן.

אוקיי, אם אחד אומר שהוא לא שוטף את הצלחות, הוא שוטף אותן בחדר שלו, בכלל דבר אחר. הוא צריך לשים צ׳ולנט בחדר. או סיבה אמיתית למה שמים את המים זה סתם, כי זה יהיה יותר קל לשטוף אחר כך, אז זה יכול להיות כן לא הכנה.

הפרדוקס: ליטוש כסף לעומת שטיפת צלחות

דובר 1:

אבל זה היה מאוד מעניין אם אומרים לאדם ככה: אתה יכול לצחצח את הכסף שלך בשבת. קח את הפמוט וצחצח אותו, כי למדנו כאן שעם נתר מותר. אבל ללכת לשטוף צלחת מצ׳ולנט אתה לא עושה, זה היה מאוד מוזר לאדם.

אבל זה תלוי סתם יותר במציאות, צריך לדעת מה זה כלי כביסה, ומה זה כורך רחיצה, ואיך אז הסדר ההליכה היה הולך. זה לא כל כך חזק הלמדות.

אמת.

יכול להיות שההלכה באמת אסור לצחצח כסף, כי זה טרחא… זה לא דבר שבתי, זה טרחא בשבת.

אבל אם הולכים עם התרגום העברי, כתוב הרי שמותר, אבל…

הלכה ח: כלי שתיה — שאין קבע לשתייה

דובר 1:

אוקיי, אבל כלי שתיה, אבל הולכים את… הלאה. אבל כלי שתיה, כגון כוסות וכיוצא בהם. את זה עשינו, לא כורך, כי כורך, ברגע שסיימנו את שלוש הסעודות, סיימנו את הסעודה, שוטפים את זה… ושמים את זה בצד, ובזה מסתפקים. אבל לגבי שתייה, שתייה, אפילו אם הוא לא יודע שהוא הולך עוד לשתות, כגון כוסות וקיתונות, כוסות…

מיתלך, כן, מיתלך, בכלל מותר כן כל הזמן לשטוף כשמסיימים לשתות, שאין קבע לשתייה, לשתייה אין קביעות. אפשר תמיד להיות צמא. גם ברמב״ם, איפה שהוא מדבר על בריאות, הוא אומר גם שזה דבר טוב לשתות הרבה מים. אני זוכר טוב. לא? הוא לא אומר? הוא לא אומר מתי צריך לשתות? אוקיי, אבל הרבה מים זה… הרופאים של היום אומרים שצריך לשתות הרבה מים.

החילוק בין אכילה לשתייה

דובר 1:

סיימת להשתמש ועכשיו אתה שם בצד. כי לא סיימת להשתמש, אתה יכול תמיד שוב להשתמש. זה מעניין, העיקר מדברים כנראה גם באמת באופן כזה, כשזו צלחת שמשתמשים בה לסעודה. דיברת על איזו צלחת, מתי הולכים להשתמש בה שוב? אם זה בזמנים של היום, אז, אנשים מנשנשים, כן, יש לך פירות אחר הצהריים. צלחת היא באמת יותר דבר כשמסיימים את הסעודה.

מביאים שיש סוג של צלחת שהולכים לאכול בה אחר כך. בני הדודים שלי סיפרו לי שאצל בן דוד שלי ר׳ לייבוש לייזר׳ס ילדים, ילדי הרבי מפשעוורסק, נתנו שם פופקורן, ואחד שואל, “אני יכול לתת…?” הוא אומר, “אי אפשר לאכול עם כפית, זה יותר מדי אצילי בשביל זה.” כן, אתה אומר. אוקיי, לנשנש זה בלי כלים.

ואין מציעין את המטות בשבת

דובר 1:

ואין מציעין את המטות בשבת, עוד דבר שאסור לעשות מאותה סיבה, אסור לפרוס, לסדר יפה את כיסוי המיטה בשבת, כדי לישן עליהם למחר, למשל בשבת, כשכבר סיימנו לישון לפני השבת, ומסדרים את המיטות רק למוצאי שבת. לא עושים. אבל מצעין מליל שבת לשבת, מערב שבת מותר כן. אז מציעין כאן בוודאי לא אומר לסדר, כי מה שאנחנו אומרים לסדר את המיטה זה לשם יופי, שהחדר ייראה מסודר. זה בדיוק להיפך, הולכים לישון, כשישנים מבלבלים את זה. אז אני מתכוון מציעין זה אומר למלא את למשל את השמיכה, להכניס, קודם דיברנו על להכניס מוכין, אבל בואו נגיד להכניס לתוך ציפת הכרית, או לתוך המחזיק של השמיכה.

מה זה אומר “מציעין”?

דובר 1:

אני מתכוון שמציעין זה אומר את הסדין עם השמיכה, לא את השמיכה. זה להיפך, כשישנים באמת זה נופל, או מה שזה לא יהיה, זה מתבלבל, ומכינים את השמיכה על המיטה.

אני אומר שמה שקוראים היום לסדר את המיטה שזה ייראה יפה, זה לא כי אני מכין אותה לפעם הבאה שאני ישן. אני עושה לעכשיו שהחדר ייראה נעים.

דיון: למה מסדרים את המיטה?

דובר 2:

זו חקירה בין האמהות והילדים. אני מתכוון שעושים את זה כן כדי שאפשר יהיה לישון. אתה רוצה ללכת לישון במיטה מלוכלכת?

דובר 1:

זה לא מלוכלך, אבל זה לא יעזור בכלל ממילא לגעת בשמיכה.

דובר 2:

לא, לא, לא, לא זה. כדי שכשבאים לישון יהיה מסודר. אתה רוצה להיכנס למיטה, יותר נעים לך ללכת למיטה שכבר מסודרת או לא?

דובר 1:

אם זה לא מסודר, לאו דווקא אגיד יותר, כי למשל הפיג׳מה, זה יותר קל כשהכל מונח בחוץ. שמים את הפיג׳מה במגירה, שמים…

דובר 2:

זה להיפך, כדי שהחדר ייראה יפה.

דובר 1:

אני לא מסכים. לא, זה לאנשים מבולגנים. אדם נורמלי רוצה ללכת לישון שם שהמיטה כבר מסודרת, לא שם שהמיטה לא מסודרת.

דובר 2:

ואני אגיד לך, אולי מתכוון שהמיטה זה אומר לפרוס את הסדינים, או את זה עושים, זו הסיבה. לא לסדר שהשמיכה תהיה מונחת יפה על המיטה, ושהכל יהיה מונח במקום. אלא זה אומר לפרוס את הסדינים או מה שצריך לקבל, להכניס את הכרית למחזיק הכרית. את זה כן, כי את זה צריך לקבל כדי לישון. אבל לסדר שזה יהיה מונח חלק, שזה יהיה מונח יפה, זה בדרך כלל כי האמהות אוהבות כשהחדר מסודר.

דובר 1:

לא, אני מתכוון שזה גם כדי שאפשר יהיה ללכת לישון נורמלי.

אוקיי.

ונהרא נהרא ופשטיה. הלאה, אסור להטביל כלים טמאים.

אני מסתכל על זה שזה כדי שהחדר ייראה מסודר. כי כשאני הולך לישון אני הולך לבלבל את זה ממילא.

דובר 2:

שוב, כל דבר, אני מבין אותך, אני מרגיש אותך, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ולפי דעתך, מה שאתה מסדר שולחן זה גם לא בשביל האכילה, אלא בשביל לפני האכילה. כי באכילה זה ממילא מתבלבל, אמת? נו, כי אתה רוצה להגיע לשולחן מסודר.

דובר 1:

תהיה טוב, הרבה יותר קל להירדם כשהמיטה נורמלית. אותו דבר.

דובר 2:

כשאני מסדר את המיטה, אז אם אני מסדר את המיטה שלי, זה כדי שהחדר ייראה מסודר.

דובר 1:

לא, אני לא מסכים. זה ככה, בוודאי נראה מסודר, אבל אני מסדר את המיטה כדי שאוכל ללכת לישון במסודר, לא שהחדר ייראה מסודר. לא מסתובבים בחדר השינה כל היום. זה רק בשביל מה? בשביל מה? כי כשהולכים לישון מאוחר בלילה, שלא יגיעו לחזירות, שיגיעו לחדר מלוכלך. מגיעים למיטה שיש לה כבר את כיסוי המיטה עליה וכן הלאה. משם זה התחיל.

דובר 2:

זה קשור לפי איך האמא הסתכלה על ניקיון וסדר בבית.

דובר 1:

לא, אני מסביר לך, אני מסביר לך. האמא צריכה להבין בעצמה, היא צריכה לחשוב שזה לא יסתדר. מה אכפת לי שחדר השינה נקי? אכפת לי שכשהולכים לישון יהיה נורמלי.

דובר 2:

מעולם לא שמעתי חשבון כזה מאמא.

תרגום לעברית

דובר 1:

אני מסביר לך, אני מסביר לך מאוד מאוחר. אוקיי, הלאה.

הלכה ח: אסור להטביל כלים טמאים בשבת

דובר 1:

הלכה ח׳. אסור להטביל… אה, אותו צדיק שלא אוכל בלי מזלג, אבל את הדג הוא מקפיד מאוד לאכול במזלג, כי זה לא צנוע לאכול במזלג. דג זה סעודה חשובה יאכלנה בידו, כי יש בזה ענינים. ענינים זה ענינים. אתה לא יכול שניים, כי הזקנים לא היה להם פופקורן, זה כלום. אוקיי, נמשיך הלאה.

דובר 2:

לא, אתה מבין מה אני אומר? אותה עבודה גדולה שיש לך לאכול את הדג בידיים, יש לך שם לאכול פופקורן בידיים.

דובר 1:

לא, לא מדברים, הוא מאוד עדין. אם אתה מכיר את האדם שאני מדבר עליו, הוא עדינות מפחידה, הוא לא יכול לראות את עצמו ממלא את הידיים בשעועית ומכניס.

דובר 2:

כן, אבל לא מדברים על סוג האדם שזולל דג בידיים. הוא לא אוכל דג בידיים, הוא בא עם עדינות, אלא שהוא עושה זאת כי אביו עשה כך. מדברים כאן כן על אדם שהוא מאוד פדנט, אדם טוב יותר שהוא מאוד נקי.

דובר 1:

אוקיי, בכל מקרה, זה ממש לא נכנס.

דברי הרמב״ם

דובר 1:

אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים. אסור לטבול כלים שנטמאו, ומדברים כאן אתה יודע עוד את ההלכות של טומאה וטהרה, כן? אין זה, לא מתנהגים, לא רואים את זה כראוי. בכל מקרה, כן, אין זה. כל אחד טמא. אתה יודע שיש יותר טומאה מ…

דובר 2:

לא, כלים יכולים להיות יותר ופחות טמאים. כן, אבל אדם שהוא בגדר טמא מת, והוא הולך על קברים כל היום… לא, האם הכלי שלו לא טמא. אני אומר, ההלכה לא נוגעת לזמנים של היום. בזמנים של היום רק נוגע כלי חדש, שיש בו את המצווה של כלי שקונים מגוי שצריך לטבול. לכאורה צריך להיות גם אותה הלכה. לא, זה לא מתקן כלי. זה נראה כאילו הוא מתקן כלי, כי לפני כן, כל עוד הכלי טמא אסור להשתמש בו, ואחרי שהוא טובל אותו הוא כבר כן יכול להשתמש בו. נראה כאילו הוא מתקן כלי. למה זה רק כמתקן כלי? כי לא קרה שינוי אמיתי בכלי. זה רק רוחני… אבל זה רק שינוי הלכתי, קרתה חלות.

כן. הלאה.

שאלה: טבילת כלים חדשים

דובר 2:

אני רואה שאתה לא נוח. יש לי דווקא כאן שאלה לגבי כלי חדש, האם יש לו אותו דין כמו כלי טמא. למה לא יהיה כך?

דובר 1:

זה לא טמא, יש תקנה אחרת.

דובר 2:

אבל יש תקנה שלא להשתמש בו לפני שטובלים אותו. מה הפשט שבזה זה מתקן? לא ברור לי.

דובר 1:

הלאה.

אבל אדם טמא — נראה כמיקר

דובר 1:

“אבל אדם טמא”, הוא מסביר, “אדם”. מה עם אדם? אדם טמא צריך כן לטבול. למה? “משום שנראה כמקרר”, כי כשהוא טובל לא ברור… כשמישהו טובל צלחת, הצלחת לא רוצה לתפוס שחייה טובה ביום קיץ, ברור שהוא עושה זאת כי משהו הוא כאן מתקן. אבל כשאדם טובל את עצמו, נראה כאילו בסך הכל הוא מתקרר, לא ניכר שהוא מתקן.

דיון: מתקן להיות אדם

דובר 2:

אבל אני לא מבין, מתקן להיות אדם ומתקן להיות כלי זה אותו מין דבר? כך נראה כאן, אבל זה דבר אחר. כלי היה… כן, אני יכול לשמוע. אדם היה טמא ונעשה טהור.

דובר 1:

ואתה אומר שזה לא מתקן כלי. אתה אומר מכה בפטיש. אתה יכול לומר על אדם מכה בפטיש? כשאדם נעשה חכם, עכשיו עשית מכה בפטיש על האדם הזה? משהו מעניין.

דובר 2:

אני שומע.

דובר 1:

זה מכה בפטיש על האדם.

דובר 2:

לא, אני מתכוון שהמלאכה, הוא עושה מלאכה של תיקון. לא שהאדם הוא כלי. אסור לעשות…

דובר 1:

כן, דרך אגב, זה נוח. אבל לפי זה הייתי שואל אותך, אולי למה לא תהיה רפואה בשבת אסורה כתיקון? למה זה רק משום שחיקת סממנים? שמא הוא ילך לטחון. אני חושב רק על טחינה, על גזירה של שחיקת סממנים.

דובר 2:

לא, כאן למה לא נאמר ש… אותו חור שאתה אוהב לדבר עליו של המפתח מרזב שהוא עושה פתח. המפתח מרזב לא מתקן את האדם, כי הוא עושה משהו שנקרא פתח.

דובר 1:

לא, לא, שזמנין מהלכים אל רופא. שזמנין מהלכים לא דבר בפני עצמו, כי… אבל אתה רואה שיש דין ש… הוא אומר בונה חור בבטן של האדם. אבל הוא לא מתקן את האדם, אז יש משהו דין שזה מקבל דין פתח כי זה עשוי להכניס ולהוציא. אבל אתה רואה ש… שרפואה היא לא סתירה עם אנשים… מה שאומר לך, אני מביא לך ראיה משם, שלא יהיה יוצא לכלל עם אנשים מותר לעשות… והוא עושה תיקון בקטן, בגופא דאדם שהוא מתקן שם, זה העובד.

דובר 1:

כן, אבל דבר כזה, דווקא להיות אדם, היה צריך להיות עושה, אלא שזה לא עושה, כי זה לא מתקן דווקא.

דובר 2:

אה, זה כמו שלמדנו אתמול על מתקן להיות החוליות שבשדרה של ילד. כן, אנשים יש סתירה, אבל סתם אדם…

דיסקוסיה: תשובה, טבילה, והזאת מי חטאת בשבת

דובר 1:

שאלה על לעשות תשובה, האם אדם מותר לעשות תשובה בשבת?

דובר 2:

בהחלט אנחנו לא עושים. שבת בעל תשובה, אבל סתם תשובה… יש שאלות למה תשובה בשבת… אבל תשובה צריכה להיות מותרת.

דובר 1:

אבל לטבול צריך להיות מותר?

דובר 2:

ולהזות בשבת? גם אסור להזות מי חטאת על אדם, כי זה כן, כי זה לא היתר של מרוקם מעיקרא.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

כן, טוב.

דיגרסיה: פרה אדומה והלכות למשיח

דובר 1:

סתם, הרמב״ם מדבר כאן הלכות עולם המשיח וכאלה.

דובר 2:

אני כבר יודע מה הוא אומר הלכות עולם המשיח. כך גם פרה אדומה. ראיתי שהיהודים באתיופיה, אחינו באתיופיה, השתמשו באפר פרה אדומה עד עכשיו, עד לאחרונה, עד שעלו לארץ ישראל היה להם מסורת משלהם. הם היו שוחטים פרה אדומה, מזים, וכל הדברים. אבל באופן כללי, מקובל שזה משהו שצריך להיות טהרה, וצריך להיות בית המקדש בשביל זה, וצריך להיות כלים, כהנים שטהורים, וצריך להיות בשביל זה את כל המבנה. אבל אין זו קושיה, כי הרמב״ם מדבר תמיד גם הלכות למשיח.

דובר 1:

אני לא מבין את התהליך, אני לא רואה למה אי אפשר לעשות היום. מה, להסביר? אין לך מספר? אתה יודע מישהו? אני יכול להשתמש קצת באדימה ספריי. אני לא מרגיש כל כך טהור.

דובר 2:

אה, אה, אה, אה, אה, אתה לא מחזיק מרגשות.

דובר 1:

אוקיי.

דובר 2:

אוקיי, בואו נלמד.

המטביל כלים בשבת – בשוגג ובמזיד

דובר 2:

בשוגג, אם מטביל כלי בשבת. אם מישהו עבר על האיסור וכן טבל כלי בשבת, פשוט הוא עבר על רבנן של מתקן כלי, אז כך, בשוגג ישתמש בהם. במזיד לא ישתמש בהם. לא להשתמש בכלי עד מוצאי שבת. זה מעניין, כאן אנו רואים שהאיסור של במזיד לא ישתמש בהם הוא לא רק בדאורייתא, זה גם בדרבנן. שאם עבר על משהו שהוא קל, לא נתנו לנו להשתמש.

דובר 1:

כן, אותה הלכה היא אז גם בחביות, בכל ההלכות כאן?

דובר 2:

לא יודע. אני מניח כך. כן.

מותר להטביל את המים הטמאים בשבת

דובר 2:

אה, הלאה. ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת. למישהו יש מים שטמאים, והדרך איך מתקנים את זה היא על ידי עשיית השקה שיגע במים הטהורים, את זה מותר כן. למה? כי הוא לא עובד עם כלי, הוא לא נראה כאילו הוא מתקן איזה כלי או מה. אוקיי. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מים מקוה עליו, והרי טהורי. זאת אומרת, המים צריכים לגעת במי המקווה, או שמספיק שהכלי יגע.

דובר 1:

אהא.

דיסקוסיה: למה צריך כלי שאינו מקבל טומאה?

דובר 2:

למה הוא צריך לשים את זה בכלי שאינו מקבל טומאה?

דובר 1:

כי אם לא הכלי נטמא מהמים שאתה שופך לתוכו, ואחר כך… מה הבעיה? טהור זה יהיה.

דובר 2:

הוא אומר שהבעיה היא שאסור לטבול את הכלי בשבת. אבל בשבוע לא הייתה בעיה. זה גם נחשב, האם זו עבודת טבילה? זו עבודת טבילה, כי שמים את הכלי עם המים, זה לא מפריע. שמים את כל הדבר במקווה. הבעיה היא רק שאסור לעשות טבילה בשבת, כי אני אסור לטבול כלי טמא בשבת. אבל מעניין, פשוט שהכלי נעשה למשל, נניח שהמים הם ראשון, הכלי נעשה שני, אוקיי, צריך לחשוב. כן, הלאה.

דובר 2:

עוד דבר שאסור לעשות… טומאה נבלת כהן, כן. לכאורה אפילו טומאה נבלת כהן אין לה טבילה, כי זה נראה כאילו מתקן כלי, אין חילוק. הוא אומר כאן יש לו מקומות.

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

דובר 2:

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת. זה מעניין, הוא לא אומר “אין תורמין”, מגביהין. מגביהין, התרומה היא אותו דבר. תרומה היא בלשון הרמה, הגבהה.

דובר 1:

מגביהין, לא, אין חילוק. מגביהין, כך קוראים לזה במשניות.

דובר 2:

אה, זה מתכוון להפריש או זה מתכוון למעשר שמגביהים?

דובר 1:

זה מתכוון להפריש.

דובר 2:

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, אסור לעשר או להוריד תרומה בשבת. כי זה נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. הפירות לא היו מתוקנים, כל עוד לא היה להם תרומות ומעשרות זה היה טבל. אז מתקנים את זה עכשיו. יש בזה מתקן כלי. זה תיקון רוחני, זה לא תיקון אמיתי, אבל זה מדרבנן תיקון כלי, או כמו תיקון של דבר שלא היה ראוי לאכילה, עכשיו נעשה ראוי, ממילא אסור. עד כאן הלכות…

נקודה מעשית: לעשר לחומרא בארץ ישראל

דובר 2:

אני מסביר לכם, בארץ ישראל יש מאוד לעתים קרובות שכמעט הכל כבר נעשה מעושר במקור, אולי אפילו יש לזה רבנות שנעשה מעושר, אבל אנשים מעשרים לחומרא. צריך לדעת האם מעשרים לחומרא, אפשר לומר לאדם הזה שהוא למעשה מתקן או לא, כי זה כבר בעצם כשר.

הלאה, יש אולי גם עצות אחרות, אם אני זוכר, אם שכחו לעשר בשבת, צריך להיות איזו עצה. אני לא זוכר. נכון, צריך את העצה למשל בפסח, אם תופסים שלא לקחו חלה מהמצות, כאן יש שאלה איך עושים את זה בפסח. או שבת, פסח שחל להיות בשבת, ערב פסח עצמו קל יותר כי זה יהיה כמו מלאכה של אוכל נפש, אבל יום טוב שחל להיות בשבת, איך מעשרים את מצות ערב פסח? קורה הרבה ששוכחים לקחת חלה ממצות ערב פסח. אוקיי.

מעבד – המרכך עור בשמן

דובר 2:

הלאה, מעבד. המלאכה הבאה דאורייתא היא מעבד, זה אומר לעבד את העור, את הפרווה של הבהמה. צריך למרוח אותו בשמן ולעבד אותו שיהיה ראוי להיות קלף או להיות כלי. מעבד וממחק. אם אתה זוכר טוב, אלו אותן מלאכות, כן, פעם כותבים מעבד, פעם כותבים ממחק.

דובר 1:

מה היה כתוב? אבל הוציאו… שתי מלאכות, שתי מלאכות.

דובר 2:

אה, לא, אבל איזו מלאכה הוציאו והכניסו לכבוד?

דובר 1:

אני חושב שכתבו… ממרח, ממרח.

דובר 2:

אה, ממרח הוא סוג של מעבד. אוקיי, הלאה.

דובר 2:

עכשיו נלמד מה הם הדרבנן של מעבד וממחק. אומר הרמב״ם, מעבד הוא אב מלאכה. אומר הרמב״ם, המרכך עור בשמן, מי שמרכך עור, הוא עושה שהעור יהיה טוב יותר, שירגיש טוב יותר, בשמן, כדרך שעושין העבדנין והמוכרין, כמו שאלו שעובדים עם עור, סוחרי עור עושים. העור, כן. הרי זה מעבד וחייב. זה נקרא מעבד, וגם כאן מעבד מדאורייתא. כן, זה מעבד מדאורייתא, זה החיוב.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

דובר 2:

לפיכך, אז כך, לאדם יש נעל או מגף שעשוי מעור, יש עצה, רוצים שיהיה שמנוני, נניח שהתקשה, יש טריק כזה שהאדם ישפוך שמן על רגלו וזה יעבור על הנעל. את זה אסור לעשות. לפיכך, לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים, שכאשר הוא נעול עם הנעל, שופך שמן על רגלו שזה יחליק ויעבור על הנעל, את זה אסור לעשות, כי הוא שופך כי יש לו את הנעל נעולה, נראה כאילו הוא שופך על הנעל. אבל סך הוא את רגלו שמן, מותר כן למרוח שמן על הגוף, על הרגל, ואחר כך ללבוש את הנעל, אפילו הן חדשים, אפילו זה נעליים חדשות ובזה שמים את השמן עוזרים לנעל, מותר, כי יש שינוי גדול וזה לא נראה כמתקן כלי.

דובר 1:

זה לא מתקן כלי, זה מעבד, כן, מעבד הוא מתקן כלי. כל דבר בעולם אפשר לקרוא מתקן כלי.

להתגלגל על קטבליא חדשה

דובר 2:

הלאה, וסך כל גופו שמן ומתעגל, אדם מותר לעשות טריק כזה, לאדם יש קטבליא חדשה, זה משהו סוג, אני לא יודע, חתיכה גדולה של סחורה מעור, והוא רוצה לשמן אותה, אבל אסור בשבת, יכול לעשות טריק כזה, הוא ישפוך את גופו בשמן, ומתעגל עליה, להתגלגל על הקטבליא, על הקטבליא, ואינו חושש שאין זה דרך עיבוד כלל. זה סוג כמו פעילות שבת אחר הצהריים, זו פעילות טובה.

דובר 1:

ברצינות, זה נבך קטבליא היא כזו… שמיכה שעשויה מעור.

דובר 2:

כן, אולי מחצלת, בסדר אז אתה צריך להיות קצת טוב יותר. הוא בא מורח את עצמו בשמן, ואחר כך מתגלגל הרבה עליה, ואחר כך לובש את ה… קודם לובש חליפת רחצה כך, הכל בגדי ברזל.

דובר 1:

נו טוב, תשתמש בזה.

דובר 2:

לא, אני מנסה להבין.

דובר 1:

כן, בערך, כן.

דובר 2:

זה באמת המעשה.

דובר 1:

בקיצור, זה דבר שאפשר לעשות. אוקיי, במדבר מרירי.

שמן מועט לעומת שמן הרבה

דובר 2:

במדבר מרירי, אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד, כשהוא שם קצת שמן שהעור יהיה, יקבל ברק, הוא יהיה קצת רך יותר, אבל קצת. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור, אם הוא שופך בשפע שזה יעשה עבודה גדולה יותר על העור שיהיה ממש רך, הרי זה אסור, משום כעין מעבד, זה כן יותר כמו מעבד.

דובר 1:

זה לא כעין, זה ממש מעבד, אלא שהוא עושה את זה עם גופו עם טריק כזה. הוא שם את זה באמבט של שמן, אני לא מדבר סתם כמו שאנחנו מורחים כך. אבל מה שהוא עושה את זה עם גופו, זה בסך הכל רק כמו אולי… הוא מצא דרך איך לעשות עם טריק עם כזה…

דובר 2:

קוראים לזה מרכך עור בשמן? אתה שואל שאלה כזו? מרכך עור בשמן? אני שומע.

דובר 1:

זה אולי הכל פחות, אני לא יודע. זה רק טריק שהוא שם את ה… נראה כך, הוא מתגלגל על העור כי הוא רוצה שהשמן יגיע לשם. הוא עושה את זה דווקא פייק.

דובר 2:

יכול להיות שמרכך הוא משהו דבר מסוים, משתמשים בכלי, ממש מרככים בשמן. וזה בסך הכל מגיע לשמן שלא ממש מרכך. זה חייב להיות משהו כך, אני מבין.

בישנים מותר

דובר 2: אומר הרמ״א, וכל זה בחדשים, כל הדברים שדיברנו כאן הם בנעליים חדשות או אור חדש, שאז השמן ממש תולדה של מתקן, מעבד. אבל בישנים, מותר, כי כבר מעובד, אינך עושה עכשיו מעבד.

ממחק – הממרח רטיה

דובר 2: אומר הרמ״א על ההלכה הבאה, מוחק. אומר הרמ״א כך, הממרח רטיה, רטיה פירושו תחבושת שמניחים כבר עליה קרם משוח שצריך להניח. אז כך, הוא משחה את הרטיה, הוא משחה את התרופה על הרטיה, על ה… איך אומרים את המילה ביידיש? נו? על התחבושת.

הלכות שבות: מוחק, כותב, מקח וממכר

הלכה: ממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור

דובר 1:

אומר הרמב״ם על ההלכה הבאה, מוחק. אומר הרמב״ם כך: הממרח רטיה — רטיה פירושו תחבושת שמניחים כבר עליה קרם משוח שצריך להניח, תרופה — אז אם הוא משחה את הרטיה, הוא משחה את התרופה על הרטיה, על התחבושת, על הגזה, מה שלא יהיה, חייב משום מוחק את העור. אז הוא חייב משום מוחק את העור.

מוחק את העור בדרך כלל פירושו להחליק את העור של הבהמה לאחר שהפשיטו אותו, להסיר את השיער ממנו, וכן הלאה. אז כשמשחים את הרטיה ועושים שהקרם ישב יפה על הרטיה, זה דומה למוחק את העור. לא דומה, הוא חייב משום מוחק את העור.

אבל לפי זה אין זה העור שהוא הולך אחר כך להניח על גופו, אלא על מה שהוא עושה על הרטיה, כי הוא משחה כדי שיהיה משוח יפה על הרטיה.

דיון: מה הקשר למוחק את העור?

דובר 2:

מה הקשר למוחק את העור?

דובר 1:

כי הרטיה נעשית כמו להניח, למשוח שמן על עור, זה מעבד. מוחק הוא גם כן מעשה של משיחה, גירוד על עור, על סחורה, כדי שיהיה טוב יותר. וממחה רטיה הוא משהו… אני לא יודע, אין לך בהירות? מה כתוב על מוחק או ממחק? ראיתי קודם… הרייזה שם… מוחק או…

דובר 2:

כן, מוחק.

דובר 1:

וכאן כתוב מוחק.

דובר 2:

לא, מוחק.

דובר 1:

מוחק, אבל הוא אומר ממרח.

דובר 2:

כן, כן, אני מבין. מוחק מן העור.

דובר 1:

הכותרת של מוחק, אומר הרמב״ם, בואו נזכור, מוחק על הרייזה פירושו הוא משפשף את השיער או הצמר מעל העור עד שיחליק פני העור, להחליק את העור. אני לא מבין. וכאן כתוב גם, חייב, כן, היה כתוב, חייב הממרח רטיה עד שיחליק פניה חייב משום מוחק. כי הוא מחליק את הרטיה, הוא מחליק אותה.

הרטיה היא לא עור, זה משהו דבר. הרטיה היא אולי סחורה שהיא מחוספסת, כן, אבל יש לה חתיכות קשות, שמתבלטות. והוא לוקח את השמן והוא עושה שהגזה תהיה חלקה, גזה קלה, שתשב יפה על המכה, שלא תגרד וכן הלאה. אז זה ממש כמו מוחק.

מוחק הוא שהוא לוקח חתיכת עור של בהמה שיש עוד שיער, ויש עוד שורשים, ויש עוד דברים, והוא מחליק אותו כדי שיהיה עור חלק. אותו דבר נעשה, הוא לוקח גזה שיוצאים ממנה קוצים וכאלה, נגיד קוצים. נגיד עור, או אפילו מסחורה, אבל יש חתיכות קשות שיוצאות ממנה וזה יגרד את המכה, אז הוא ממחה, הוא מחליק אותה כדי שתשב יפה על המכה. אז הוא ממש מוחק. זה ממש מוחק.

דובר 2:

אבל עם גזה זה לא הגיוני, כי גזה היא לא דבר שהוא מחוספס שצריך בדיוק להחליק.

דובר 1:

לא, אני מתכוון יותר לצמר הגס, אתה יודע כזה שהוא כמו צמר פלדה, נגיד, שמבצבצות ממנו חתיכות דוקרניות.

דובר 2:

אף אחד לא שם צמר פלדה על המכה שלו.

דובר 1:

לא, אתה יודע את הגזה הישנה שהיא ממש חתיכות חוטים, יש הרבה חוטים, שהיא לא מאוד חלקה. כזו… איך קוראים לזה?

דובר 2:

אני לא יודע על מה אתה מדבר.

דובר 1:

אתה יכול לחשוב על חתיכת סחורה שהיא לא מאוד מעודנת, היא לא מוחלקת.

דובר 2:

אבל לא מעניין להחליק. כשמניחים קרם, כשמניחים את הקרם שמניחים היום, דיספלין, כדי שיעשה רפואה או משהו, אף אחד לא אכפת לו להחליק את התחבושת או מה שלא יהיה.

דובר 1:

אבל הוא אמר, התחבושת יש לה חתיכות מגרדות שהוא רוצה להסיר. כך הוא לומד את זה, וזה הגיוני.

דובר 2:

אבל אני לא רואה שלתחבושות יש חתיכות מגרדות.

דובר 1:

למה אז זה יהיה מוחק את העור?

דובר 2:

כי זה סוג של דוגמה למוחק את העור, כי הוא הולך להניח את זה על העור שלו.

דובר 1:

לא, כך לומד הרמב״ם, אולי יש אחרים שלומדים כן כך. לא, הרטיה שהרמב״ם לומד היא חתיכת עור בעצם, כך משמע. חתיכת עור שמעבדים אותה כדי שתשב יפה על הפצע.

דובר 2:

כך משמע.

דובר 1:

שתשב יפה על הפצע, אבל תחבושת היא לא עור, אני לא רואה למה הוא יכניס את הדין הזה.

דובר 1:

כך נראה לי.

הלכה: סותם נקב בשעוה — גזירה משום ממרח

דובר 1:

לפיכך, ממילא, לפיכך מה שגם אסרו דומה לזה, אין סותם נקב בשעוה, כבר היו לנו כמה הלכות בתחילת הסימן, איך סותמים נקב בחבית. יש דרך אחת לקחת שעווה ולמרוח. אסור לעשות זאת, אפילו מניחים פשוט חתיכת שעווה, כי שעווה היא דבר שעליו שייך וטעם לו להיות ממרח ולמרוח סביב, אז בשם ממרח חוששים שהוא ילך למרוח, והמריחה היא מוחק, טוב מאוד, כי זה דבר שנהוג בזמנם כשיש נקב, הרבה סיבות, שסותמים פחות בדיוק, זה פחות ממרח אז בהכרח גזירה משום שבות.

טוב, טוב. עכשיו היו דברים קודם. אני מתכוון לסעודות שיש קשר לנקב. זה כי זה ענין גדול לא לסתום חורים בשבת. נקבי נקבי, חלילים, חלילים. טוב. כן.

הלכה: כותב — איסורים דרבנן

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה. עכשיו יהיו על כותב. מה נאסר בכותב מדרבנן? מה נאסר בכותב מדרבנן? אומר הרמב״ם. הרבה מאוד דברים נאסרו משום כותב, דהיינו, מעשה, מתן, וכך כותב. כותב הוא אבות מלאכות. למדנו בעצמנו.

לפיכך, מה דרבנן מזה? אסור ליכחול בפוך וכיוצא בו בשבת. אסור למרוח בכחול, כחול הוא איפור, משהו שצובעים את העיניים, קדמון. ופוך, מה זה פוך הוא… זה הכלי שעושים את זה איתו. כי זה דומה לכתוב בעט, הוא לוקח כלי ושם בקצה קצת משהו שדומה לדיו, וזה לא כותב, אפילו זה לא כותב, אבל זה לא כותב אותיות, רק הוא עושה צבע, זה כמו כותב, וזה אסור מדרבנן.

וכאן רואים בבירור שיש דרבנן, ויש שמא. כן, מיד.

הלכה: מקח וממכר — גזירה שמא יכתוב

דובר 1:

מה עוד שאסור לעשות, אסור ללוות ולהלוות, גזירה שמא יכתוב, שיש גזירה שהוא ילך לכתוב.

דובר 2:

אה, כן טוב. הוא ירצה לרשום.

דובר 1:

קראתי שהכתב הראשון שיש הוא היה למסחר, ללוות ולהלוות. כשאדם שמנהל עסק גדול, הם היו צריכים להמציא דרך לרשום חשבונות. אבל ללוות ולהלוות, או לעשות חשבונות זה מחובר לכתיבה. עכשיו משתמשים בכתיבה להרבה יותר, אבל… כן?

דובר 2:

בחיוני עשר ליקנות, למקור… מה? מה כותבים היום, מה לא בשביל כסף? יש לי חבר שכותב… עולם של… הכל זה בשביל כסף! הלו? הכל זה בשביל מקח וממכר.

דובר 1:

לא, אני מבין. בחיוני עשר ליקנות, למקור, אלעיסקור, אלעהזקור? לא, אני אומר היום למשל, שאסור לחשוב חידושי תורה כי הוא ילך לכתוב. כי זה מאוד מקובל, שאם יש מחשבה טובה רוצים לכתוב אותה. אבל כאן נראה שכתיבה נעשתה לדברים שצריך לשמור חשבון חשוב.

דובר 2:

אבל אני לא יכול לכתוב. אבל אני לא יכול לכתוב, אבל מותר ללמוד תורה, אבל מותר לחדש חידושי תורה. לחדש חידושי תורה, אה, אוקיי, אסור לכתוב חידושי תורה, אבל בדיעבד טוב.

דובר 1:

לא, גם יש את הדבר שמותר ללמוד בכלל בעיון בשבת, שר׳ אברהם׳ל דיבר על זה.

דובר 2:

לא, אני אומר, לכתוב חידושי תורה זה אפילו לא לכתחילה, אבל בדיעבד. אז שבת אין האיסור של “לא יסלקו”, הוא עושה בימי החול.

דובר 1:

אבל מלבד לעשות כל מיני מקח וממכר, למכור, לקנות, להשכיר ולשכור בשבת, “שמא יכתוב”, הוא ירשום, כי זה חשוב, הוא צריך לרשום את זה כדי לזכור.

הלכה: שכירות פועלים

דובר 1:

הלאה, לא ישכור אדם, עוד סוג דבר שדומה למקח וממכר, אסור לשכור פועלים בשבת. דווקא קודם הוא אמר לשכור בית או להשכיר בית, או מה שלא יהיה, חמור. גם אסור לשכור פועלים בשבת. ולא רק זה, אלא אסור אפילו לעשות שליח שישכור בשבילו פועלים. לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבל, יש דברים שכן התירו. לשאול ולהשאיל, ללוות ולהלוות מותר כן, ללוות דברים. כן, זה לא, זה דבר נוסף. נכון, מותר ללוות ביצים, קמח, בצל ודברים. ללוות ולהלוות, ללוות כסף, אסור. דברים כן.

דיון: למה מותר ללוות חפצים?

דובר 2:

למה לא חוששים לכתיבה?

דובר 1:

למה? לא כותבים. חפצים, כשלווים לא כותבים. לווים את החפץ.

דובר 2:

אבל אם הוא צריך לשלם, צריך לרשום.

דובר 1:

לווים, ואתה תחזיר לו את החפץ.

דובר 2:

ואם האחר ישתמש בזה לאכילה?

דובר 1:

אה, טוב מאוד. תראה, זה אוכל. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. מותר ללוות מחבר יין ושמן. אה, טוב מאוד. אף על פי שהוא ישתה את זה והוא יחזיר אחר, אולי יש מקום שהוא ירשום פתק שהוא צריך לשלם לו יין. אבל מותר, כי זה לא כמו הלוואה, זה יותר כמו שאלה. אז לא צריך להשתמש במילה הלוואה. אל יאמר אדם לחבירו הלוויני, אלא הוא יאמר, מה הוא יאמר? תשאילני, לא “הלוויני”.

ביידיש אין הבדל. שניהם קוראים ללוות כסף וללוות חפצים. הוא טוען בשם איני יודע אילו מפרשים, שכשהוא אומר בלשון שאלה יכול להחזיר לו בעל ההלוואה. השתא הלוואה לשלושים יום, אז צריך לכתוב אפילו זה יין ושמן. אבל כשאומרים שאלה, זה אומר מוצאי שבת תחזיר לי שמן, וכדומה.

אני רואה, יש לו פירוש טוב אחר, שכשהוא לווה לו כדי יין וכדי שמן, האדם יכול להחזיר כסף במקום להחזיר את היין. הוא כבר קונה יין אחר, אם אומרים בלשון הלוויני. זו הלוואה. מעניין.

דובר 2:

לא, אני אומר, מותר אפילו לעשות את זה, שמשאיל דמים, אפילו יש לו את החשבון שהוא ישלם לו כסף. יש חשבונות שנהוגים ביניהם, אולי אפשר.

דובר 1:

לא, כי זה דווקא האיסור של מכירה. אבל כל עוד לא משתמשים במילה, זה על ללוות והוא ישלם לו בכסף, זה טכנית… הוא ישלם לו כי אין לו עשרה בכסף. בינתיים הוא לווה.

הלכה: אחד המוכר בפה או במסירה

דובר 1:

הלאה, אחד המוכר בפה או במסירה אסור למכור. הם אמרו שאסור למכור בשבת. אין הבדל אם הוא מוכר והוא אומר לו מעכשיו זה שלך, או שהוא מוסר לו.

וכאן יש עוד רבותא, שאפילו ביידיש אין הבדל בין הלוואת יין והלוואת שמן. אומרים שלא צריך ללוות בכלל, צריך לתת. אני לא יודע בדיוק מה הם… זה כבר הלאה הצרפתים, הפוסקים שרוצים ליצור מציאות שאינה קיימת.

דובר 2:

אוקיי. כן.

דובר 1:

אבל רואים כן שהפוסקים כן תרגמו מילה במילה. למשל בעלי התוספות, כי אתה יכול לומר סוג של אדם שאפילו כשהוא לווה בצל הוא רושם את זה בפנקס. אבל הם לא הלכו לעשות כאלה חידושים. בדרך כלל כשלווים בצל לא כותבים את זה. מדברים על דבר שאולי היה צריך להיות איסור, אבל כאן כתוב היתר.

הלאה, אחד המוכר, זה מתנה למכור. אין הבדל אם הוא מוכר בעשיית קנין, או במסירה, או אפילו רק באמירה. הוא מאמין לו באמונה, אני מקנה לך את זה, זה נעשה שלך מעכשיו.

הלכה: שקילה בשבת

דובר 1:

פעם במאזניים, בין כשהם שוקלים, שוקלים את זה, במזיד או שלא במזיד. לא, טוב. אומר הוא, כשם שאסור לשקול, בדיוק כמו שאסור לשקול

הלכות שבת – איסור שקילה, מדידה, מנייה, ומקח וממכר

איסור שקילה ומדידה בשבת

דובר 1:

בין במאזניים, בין כששוקלים, שוקלים את זה על מאזניים, בין שלא במאזניים. אומר הוא, כשם שאסור לשקול, בדיוק כמו שאסור לשקול, כלומר, אסור למדוד בשבת. למדנו כן שמותר למדוד בשבת, לא?

דובר 2:

לא, הם לא למדו שום מותר למדוד.

דובר 1:

אבל זה הרבה, כשם שאסור לשקול, הם לא למדו שם שום, לא, איפשהו, אני לא זוכר מאיפה. כשם שאסור לשקול, כלומר, כשם, קודם ראינו משנה, לא כתוב איפשהו משנה, אבל הוא רואה כזו משנה, אסור לשקול בשבת, אסור לשקול בשבת.

מעניין, כי הוא אומר, בין במאזניים בין שלא במאזניים, במאזניים יש שני איסורים, יש את המוכר, ויש שהוא עושה את זה עוד עם מאזניים. הוא מתכוון, בעיקר שלא במאזניים גם אסור. הוא אומר לה, ובדיוק כמו שיש איסור לשקול דברים, לשקול כי זה דרך מסחר או כי זה עובדין דחול, כך גם דרך מקח וממכר, כי מקח וממכר אסור, אותו דבר. כך אסור למנות ולמדוד, סוגים אחרים של דרכים, זו אותה פעולה, למנות כסף זה כמו לשקול דברים, או למדוד, למנות זה לספור כמות, או למדוד זה למדוד מה הגודל. בין בכלי מדה, בין כשעושים את זה עם כלי, עם מד, בין ביד, בין בחבל, או עם חבל, בכל דרך של מדידה אסור לעשות בשבת.

דיון: הלכות תחומין ומדידה

דובר 2:

זה מעניין, רואים את כל ההלכות של תחומין זה טריקי, כתוב שהכל צריך לעשות בערך, אסור ממש למדוד. טוב, אבל אם אדם תקוע על הלכות, הוא נמצא במקום בשבת, הוא יכול רק ללכת כך וכך, לא מודדים בשבת, יש עצה לזה.

דובר 1:

אוקיי, הלאה.

דובר 2:

אוקיי, זה אבל גם סוג של מונה ומודד, צריך לדעת בדיוק כמה רחוק הולך מונה ומודד.

דובר 1:

זה אבל לא כאן.

דובר 2:

אוקיי.

איסור דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

דובר 1:

עוד דבר ממקח וממכר. בעל בית, זבולון יהודי, קונה ומוכר. מה עושה רב? מה העסק שלו? הוא עושה עסקים רבניים. משא ומתן של אנשים שמיוחדים לזה, לעשות דינים, ודברים כאלה.

אוקיי. אין דנין בשבת, אסור לעשות דין תורה בשבת, ולא חולצין ולא מייבמין, לא עושים חליצה, לא ייבום, ולא עושים קידושין. כל הדברים האלה הם גזירה שמא יכתוב.

דיון: למה קידושין – שמא יכתוב?

דובר 2:

כן, אלה דברים חדשים שלא ידעתי. בדרך כלל כותבים רק, פשוט התקדשו. למה קידושין שמא יכתוב? אני לא מבין בבירור.

דובר 1:

אה, אממ, כותבים, פלוני ופלוני שאל. מי כותב?

דובר 2:

רואים שהיה קול.

דובר 1:

בית הדין, מי שעושה את זה.

דובר 2:

אוי, רואים בהלכה שיש דבר כזה קול. קול מתחיל בדרך כלל מבית דין מסוים שמחזיק… לא, הדיינים החזיקו פנקסים מסוימים של גיטין וקידושין.

דובר 1:

לא, על גיטין.

דובר 2:

בקי בטיב גיטין וקידושין. רואים שהיה ענין כזה לרשום מי נעשה אשת איש. אבל כאן, קידושין לא צריך בית דין. זה לא נכנס לבית דין. מייבמים ומקדשים, לא צריך בית דין. זה דבר ששלושה עושים. אולי בגלל שכותבים שטר כתובה? אולי בגלל הכתובה? יש דברים שבאים עם הקידושין שכותבים. מבין כך?

דובר 1:

יכול להיות שהכוונה היא שקידושין זה דומה למקח וממכר. כן, הוא קונה אותה עם שווה כסף, “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”. אז גזירה שמא יכתוב פירושו, גזירה של משא ומתן. זה לא אומר שכאן יש שמא יכתוב ספציפי. זה סוג של משא ומתן, הוא קונה אישה.

איסור הקדשה, הערכה, החרמה, תרומות ומעשרות בשבת

דובר 1:

המשך הלכה ג — דיני הפרשת תרומות ומעשרות בשבת

Speaker 1:

עוד, ואין מקדישין, אין מקדישים בהמה להקדש, או מעריכים אותה ואומרים ערכי עלי, ערך הדבר הזה או אחר נותנים להקדש. ולא מחרימין, מחרימין הוא סוג של הפקר לקודש. ואין נושאין ונותנין, כל הדברים האלה הם כמו מקח וממכר. ואין מגביהין תרומות ומעשרות, זה כבר אמרת קודם כמתקן. הוא מבאר זאת. שהן דומים למקדיש אותן פירות, מה מפריע לי בזה?

Speaker 2:

כן, שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

Speaker 1:

כי, אה, מלבד האיסור הקודם של מתקן, יש עוד איסור, כי זה נראה כמו מקח. מקח פירושו שמקדישים לגבוה, וכאן מקדישים לכהן, גם זה סוג של מקח. שני איסורים, למאי נפקא מינה? יש שתי סיבות לא לעשות זאת. אולי יש נפקא מינה? בסדר.

איסור מעשר בהמה בשבת

Speaker 1:

ואין מעשרין את הבהמה, אסור לעשות מעשר בהמה. למה? גזירה שמא ירשום בסקרא. יש סדר שאחרי שהבהמה עברה דרך… מעביר צאנו תחת שבטו, רושמים בסקרא, כותבים עם… עושים סימן, מרקר אדום, כותבים על הבהמה שנעשתה הבהמה שצריך לעשר. גם זה אסור לעשות.

היתר מקדיש פסחו בשבת

Speaker 1:

אבל אומר מה שמותר לעשות: ומקדיש אדם פסחו בשבת. אדם בערב פסח שחל להיות בשבת, מותר לו להקדיש את פסחו. או לאו דווקא ערב שבת, סתם אדם מותר בשבת להקדיש פסח. וכן חגיגתו ביום טוב. מדברים כאן על ערב פסח שחל להיות בשבת, שהיא מצות היום, זו מצווה לעשות היום, וכלל הוא שזו רק גזירת דרבנן, ובאופן כזה לא גזרו.

דיון: מדוע מקדיש פסחו מותר?

Speaker 2:

לא, אני חושב שזו הסיבה שחכמים לא גזרו, או אולי כי זו מצוות היום זה לא מקח וממכר. כשאדם, בפשטות הוא עושה עכשיו את עסקיו, הוא מחליט מה יהיה מעשר, מה יהיה הקדש. אבל הוא מכין קרבן לעכשיו, זה לא נראה כמו מקח וממכר. יכול להיות שסתם הרבנן לא גזרו, אבל אני חושב אולי יש כלל כזה “אין שבות במקדש”, אני לא יודע.

Speaker 1:

אולי לא צריך להגיע לזה, כי היום כל אחד לוקח בהמה והוא עושה ממנה פסח, הוא לא עוסק במקח וממכר. כשאדם מפריש תשע לי, העשירית לגבוה, זה מין מקח וממכר. אדם עושה את מעשרו בשבת, הוא עושה מקח וממכר. הוא עושה כאן, הוא עובר עם רואה החשבון שלו כמה לשלם, הוא עובר עם אביו כמה לשלם מעשרות. אבל הוא לוקח בהמה שהיא שלו, הוא לא עוסק במקח וממכר.

Speaker 2:

אבל להקדיש בהמה זה גם החלטה פיננסית מסוימת. לגבוה אתה מגיע להחלטות רציניות. כי קרבן פסח הוא חלק ממצוות היום. זה לא נראה כמו מתקן עסק.

Speaker 1:

בסדר. אבל לכאורה הדבר הפשוט הוא שבמקרה כזה חכמים לא גזרו.

איסור מקדש מי חטאת בשבת

Speaker 1:

לא, כשם שאין מקדישין, בדיוק כמו שאסור להקדיש משהו לגבוה, כך אין מקדשין מי חטאת. אסור בשבת להכין מי חטאת על ידי יציקת מים לאפר פרה.

Speaker 2:

כן, מעניין.

Speaker 1:

למה? כי לוקחים דבר שהוא חולין ועושים אותו לקודש.

Speaker 2:

כי זה נקרא הקדשה.

Speaker 1:

כן, זה נקרא הקדשה. מקדשים את מי חטאת. אבל אסור להקדיש. כך פשוט פשוט. אפשר לומר תירוצים אחרים, אבל זה לדעתי פשוט פשוט.

דין מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

Speaker 1:

עכשיו, כמו שלמדו קודם… עכשיו, כי מתי אפשר לומר שזה חלק מ… כמו בדנין בשבת… אני לא יודע מי עושה את מי חטאת, אני לא יודע מי. בסדר.

המפריש תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, מה קורה עם העובדה? כך, בשוגג, אם עשה זאת בשוגג, כמו שלמדו הלכות אחרות, בשוגג יאכל מיד, מותר לאכול את הדברים המעושרים. במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, כמו כל שאר דרבנן שעשה בשבת.

ובכל זאת תקנת ספירות, נעשה מעושר. לא אומרים כמו איזו עבודה לא מהני.

Speaker 2:

כן.

Speaker 1:

וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, מי שמקדיש או מעריך או מחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד מעשיו עשויים. הוא עשה.

אין צורך לומר ביום טוב. יום טוב בוודאי. למה? יום טוב קל יותר בכלל בענייני אוכל, בקרבנות.

וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים.

היתר מעשר דמאי בשבת

Speaker 1:

עוד, מעשר את הדמאי. מה קורה עם דמאי? דמאי שונה מטבל, כי לא לפני שמורידים את המעשר זה לא מתוקן, ועכשיו זה מתוקן. כי דמאי אפשר לאכול בדוחק. כמו שרואים בהרבה מקומות בגמרא. אבל דמאי לא ממש אסור, כי רוב כן מעושר.

מותר לעשר בשבת.

Speaker 2:

אבל מוציאים לחולין.

Speaker 1:

כן, אבל לא, זה ודאי. אבל משהו שהוא ודאי טבל, אסור.

Speaker 2:

ואולי זה התירוץ לשאלה ששאלת קודם, למה מי שהוא רק ספק, אם טבל הוא מעשר, למה מותר לו לעשר בשבת. מותר, כי אפשר לאכול זאת לכתחילה. אלא אם כן מישהו אומר שהוא מחזיק שזה כל כך רחוק שאין דמיון גם לא, אבל אם מישהו רק ירא לחומרא, אז זה מותר.

Speaker 1:

כן.

דין קורא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי

Speaker 1:

אה טוב. מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי – שוב, אם מישהו קרא שם לתרומת מעשר של דמאי, זה אומר שכבר אמר, הוא אמר על אחד התפוחים, שזה יהיה תרומת מעשר של דמאי. זאת אומרת מדמאי מדברים שלקח תרומת מעשר, לקח תרומה מהמעשר. או מעשר אחר, שמישהו היה לו דברים ודאי שודאי לא מעושרים, והוא עישר, אבל הוא לא הוריד את החלק שהולך לכהן, או את מעשר עני שהולך לעני. לא יטלם בשבת, אסור להוריד אותם ממקומם, להפריד אותם בשבת. ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת, אפילו אם ייחד מקום, זאת אומרת למשל הכל מונח על השולחן, והתפוח שמונח בפינה, התפוח הימני ביותר הוא תרומת מעשר או מעשר עני. והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות, ורואים אותו, החתיכה היא תרומת מעשר, אסור לו לקחת אותו משם ולהניח במקום אחר בשבת.

אבל לא נותנים אותו לכהן בשבת. אז הנטילה, אפילו אתה יכול לחשוב שהנטילה היא כלום, זה כבר היה קודם מעשר, אני רק הזזתי אותו קצת, אבל בכל זאת גזרו כי זה נראה הדבר הוויזואלי של הורדתו.

ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו, אם הכהן או העני רגילים לבוא לאכול אצלו סעודות, או סתם באים אליו לאכול, הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, שיבואו אליו הביתה ויאכלו זאת, כי זה גם לא דרך מעשר. זו דרך של אירוח אורחים.

ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני. אבל יודיע לכהן שמה שהוא נותן לו הוא מעשר או תרומה. למה?

הלכה ד (המשך) — מודיע לכהן ולעני; הלכה ה — אסור להפיס; הלכה ו — חשבונות ושטרי הדיוטות בשבת

הלכה ד (המשך) — חיוב הודעה לכהן ולעני

Speaker 1:

כי זו גם לא דרך מתן מעשר, זו דרך של אירוח אורחים. ובלבד שיודיע לכהן שזה שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני. אבל יודיע לכהן שמה שהוא נותן לו הוא מעשר או תרומה. למה?

זה לא דין בשבת, זה כנראה דין או ב… אה, יודיע לו שלא יהיה איסור של… אני זוכר שהרמב״ם מסביר שזה איסור של מעילה בתרומה. הוא עושה זאת לצורך עצמו, בדיוק, הוא משתמש בזה לעצמו, והוא נותן לאותו אדם להיות האורח שלו. אבל עושה זאת לעצמך, גם לא עושה אורח שהאחר לא יודע. מצווה לתת לכהן או לעני, לא להשתמש לסעודה שלך שבדיוק מזמין את העני.

רואים שאדם יש לו נטייה גדולה להראות את עצמו בפני אורחיו. וגם היום בתרבות המזרח התיכון זה מאוד חזק, תרבויות אחרות. שכשאורח בא, הוא חייב להיות שף. כמו שהיה לנו אתמול, הוא שובר חבית עם חרב כדי להראות את הנדיבות. גם כאן, הוא מזמין אותו אליו. לא, כאן אני אומר, יש לו הנאה שהוא מראה את הנדיבות. הוא נותן לו בעצם משהו שמגיע לאותו אדם. ההנאה מותרת, מה שאסור זה שהוא בכלל לא ידע, כאילו אתה משתמש… מזמין אורחים, כשיש לי אורחים הם אוכלים עם אורחים מהאוכל שלי, לא אני נותן להם את האוכל. זאת אומרת לא מתנה, אורחים זה לא מתנה. צריך לעשות מהארוחה מתנה, כי אם אזמין אורחים לסעודה שלי, יאכלו מהסעודה שלי, זו הסעודה שלי, לא הסעודה שלהם. שלא יראו את הסעודה שלי. כך גם יש גניבת דעת כזו… לא, זה לא זה, זה ממש כמו שהוא משתמש במעשר להנאתו. לא להנאתו, לסעודתו. בדיוק יש אורח שם, הוא גם אוכל מזה, אבל כן, זה קשה. כל פעם שהייתי אורח, האורח אוכל מזה, אבל זה האוכל שלי. הכהן או העני כבר יכול היה בלילה להבין שזה טריק שהוא עושה.

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

בדיוק כמו שהוא לומד לחם לעת ערב.

Speaker 2:

לא, לומד לחם לעת ערב זה סתם כך. הוא עושה מצווה אחרת, הכנסת אורחים. יש מצווה של הכנסת אורחים.

Speaker 1:

זה הגיוני, הכהן והעני הם אלה שאין להם את הכסף.

Speaker 2:

כן, הכהנים, לויים, לא קיבלו את הנחלות, והעני. אז לפעמים הם לוקחים סתם מאדם טובה, סעודה, ולפעמים הם לוקחים את המעשרות. אבל הם צריכים לומר. כאן הכל מדין מעשרות צריך לומר להם, לא מדין שבת, מדין מעשרות.

Speaker 1:

בסדר. עוד דבר שאסור לעשות.

Speaker 2:

יש כאן עוד חידוש, שאפשר לחשוב שמדין שבת עדיף שלא יאמר, כי יש אולי איסור של מעשרות, אדם היה אומר, “שתוק, כי זה ייראה כאילו הוא נותן מעשרות בשבת.” לא, כדין אחר צריך כן לומר.

Speaker 1:

כן.

הלכה ה — אסור להפיס

Speaker 1:

עוד, אסור להפיס. לא פירושו להפיס מרתא, זה דבר אחר. להפיס פירושו פייס, גורל. אסור לעשות גורל, או לשחק בקוביא. אסור להימר בשבת. גם לא בחול, אבל כאן מדברים על שבת.

משחק בקוביא, ממכר, זה סוג של… אני לא אסמוך על זה. כל אחד ישאל את המורה הוראה המקומי שלו. כי הוא מדבר יותר, הוא יכול לסמוך. אני אסביר את הלמדנות. הלמדנות היא באופן כזה שאומרים שמשחק בקוביא מותר, אבל בחול. בשבת לא מותר, כי זה מקח וממכר.

בחול לא עושים זאת לא כי זה מקח וממכר, כי זה אסמכתא, גניבה. זה לא מקח, זה רק ממכר. אתה לא מקבל, אתה רק נותן. גם זה לא ממכר. לא מדברים על כל הדברים האלה. ממכר, אה, משחק בקוביא הוא ממכר, או עומד כאן? בכל מקרה, בשבת אסור, כי זה מקח וממכר.

כאן הוא מדבר אפילו לעשות גורל על דבר הרשות. אה, כאן הוא כבר הולך לומר מה מותר ומה אסור. זה כשהוא משחק עם אנשים אחרים. אבל בבית בשבת עושים כך, “מי מקבל את החתיכה הגדולה יותר של חלה?” עושים משחק כזה של מי יקבל חתיכה גדולה יותר או חתיכה קטנה יותר. זה לא נקרא מקח וממכר. זו דרך איך משחקים בבית. מפיס שדים, מבנה, מנה גדולה כנגד מנה קטנה. אני יודע, הוא מחזיק את ידיו מאחורי הגב, מי הולך לקבל עם יד ימין? ושם הצלחת הגדולה יותר, החטיף הקטן יותר. מנה גדולה כנגד מנה קטנה. הוא לא מקפיד, כי אלה אנשים שגרים באותו בית, וזה לא מקח וממכר. כשזה מקח וממכר, האדם שהיה בר מזל, הוא מקבל יותר נכסים. כאן אתה כבנו וכבני ביתו, זו רשות אחת. אתה יכול לאכול בכל מקרה קצת יותר. זה רק חלק ממשחק.

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

נכון?

Speaker 2:

כן, אני יודע, זה ממש משחק, אבל אתה לא היית מקפיד. זה לא ממש, הוא מוכר לו את החתיכה שלו מול שלו, שהוא עושה קנין. האבא מחליט מי הולך לקבל את החתיכה הגדולה יותר של בשר.

Speaker 1:

בסדר. טוב מאוד.

הלכה ו — חשבונות בשבת

Speaker 1:

עוד דברים. אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת. אסור לעשות חשבונות בשבת. חשבונות שהן צורך למחר בשבת. נכון. זה אומר, לחשב דברים. בין שאתה בא לאסור, לאסור לחשב דברים ישנים, או לאסור לעשות חשבונות לעתיד.

איפכא, גזירה שמא יכתוב, כי הוא הולך לכתוב. חשבונות כותבים. איפכא, חשבונות שאין בהם צורך, מותר לחשב. חשבונות שאין בהם בכלל צורך, מותר. סתם מעניין, להרוג זמן. אדם יכול לחשב כמה סאה תבואה הוליך לפלוני, כמה סאה תבואה הוציא אפילו בשנה שעברה. או כמה דינרים… שנה מסוימת, לא מעכשיו. לא מעכשיו, מהשנה, לא… כי עכשיו נוגע לעכשיו, למיסים, לחשבונות. אבל כסתם מידע. או כמה דינרים הוציא בחתונת בנו, זה מעניין, זה מכל השיחות, וזה עדיין נשאר השיחה שמדברים עוד היום בקידוש. כמה, אני יודע, הבחור הגדול הוציא בחתונה.

Speaker 2:

עורך הדין עצמו, כן.

Speaker 1:

כן, כן. וכן יוצא בזה. ושיחה בטלה שאין בהם צורך כלל, אין בזה שיחה בטלה. חשבונות שאין בהם צורך כלל, אין בזה שיחה בטלה.

וכן חשבונות של מצווה, וכן חשבונות של מצווה בכלל. הרמ״א לא רוצה לומר לך שמותר. כזה טוב, הוא לא רוצה לומר שמותר. יש לו רחמנות עליך שאתה מתנהג כך בחול, זה דבר חולי. אבל אין איסור. בחול לא צריך לדבר לבטלה, אבל מצד שבת לא יותר גרוע בשבת, זה לא יותר גרוע מסתם שבת. נכון?

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

זה בדיוק מה שהרמ״א מתכוון עם הלשון המעניינת.

Speaker 2:

כן, אני מתכוון כך. כן, ברור, ברור. יכול אפילו להיות ששבת במיוחד יש איסור נוסף של להתעסק. אה, שלא יאבד ברכה של שבת כדי ברכה של חול. אולי אחר כך הוא הולך למישהו לחגוג את הרמה הבאה, מי יודע? אבל זה לא ברור.

Speaker 1:

מצינו שכשמישהו עוסק בצרכי בנו, מותר. מישהו צריך לדבר עם בנו, או מה אני יודע, הוא צריך לדבר עם שדכן, הוא צריך לדבר עם אותו אדם, מותר לו. צריך להשתמש בשכל. אבל זה כמו בחול, הוא לא רוצה לומר שצריך לעשות זאת.

שטרי הדיוטות בשבת

Speaker 1:

מה זה לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת? אסור בשבת לקרוא שטרי הדיוטות. מה פירוש המילה שטרי הדיוטות? לא ברור. לא שטרות של… הוא אומר שהרמב״ם מתרגם את המילה שטרי הדיוטות, שטרי של מקח וממכר. מדברים עוד כאן על מקח וממכר. אבל יכול להיות גם סתם חדשות, יכול גם להיכנס. בפירוש המשניות אומר הרמב״ם שזה אומר זולת כל מה שהוא מלבד ספר הנביאים או פירושיהם.

בסדר. הדיוטות, בפשטות, ספרים לא נכתבו על ידי יהודים שהיה להם רוח הקודש.

“שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. אה, כי הוא קורא שטרי הדיוטות, הוא קורא את הדברים של מקח וממכר, הוא ירצה למחוק. אבל מעניין הלשון “שלא יהא כחול”, כמו רגע קודם אמר “מחשבות של חול”. כאן אבל יש משהו יותר מה״שמא יכתוב” הרגיל.

יכול להיות שזה הולך ביחד, כי הוא הולך לקרוא את שטרי הדיוטות שזה גורם לו להיכנס למצב רוח חולי. יש לך כך “שלא יהא כחול”, שלא ייראה כאילו זה חול, “ויבוא למחוק”. למה הוא לא אומר סתם “שמא ימחוק” כמו “שמא יכתוב”?

יש, ולפני כן בשטרי הדיוטות הוא כן הולך לכתוב. אין זה.

Speaker 2:

כן, אבל למה הוא אומר את הלשון “שמא ימחוק”? קודם אמר “שמא יכתוב”, למה הוא אומר “שמא ימחוק” כאן? הוא אומר את הלשון “שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. למה הוא לא אומר סתם “שמא ימחוק”, כמו שאמר קודם?

Speaker 1:

תרגום לעברית

כן, אני סבור שזו הבעיה, שההדיוטות היא גם חלק מהבעיה. אם הוא קורא שטויות בשבת הוא מתחיל למחוק. אילו היו דברים קדושים, הוא יכול גם למחוק, ספר הוא יכול גם למחוק, אבל הוא לא מוחק, כי הוא רואה תורה קדושה, והתורה מתאימה לשבת. אתה קורא את החדשות והוא מתחיל למחוק, זה מתחיל להפריע, כך אני מבין עכשיו כי זה מעניין כי הוא פשוט האמין כמחשבות למחול, כאן הוא אומר שוב, שלא יהיה כחול, משהו יש לו כאן בעיה עם נושאים חולניים, עמוד, עמוד, נראה שהרב מתכוון לומר שני דברים, הן כי זה לא שבתי, והן ויהו אלום חוק, ואילו שלא יהיה כחול לבדו, היה כותב זאת מאוחר יותר, כשהוא מדבר על האיסור של שבת בדברים. הן משום שזה כחול ויהו אלום חוק, כי הוא לא מתיר את עצמו, למה אחד שלא, מותר כן לבד, אפשר גם ויהו אלום חוק, זה דבר חולני מתחיל למחוק, כי אם אחד קורא חומש, הוא לא הולך למחוק קטע חומש, אה אני כבר ידעתי, אני כבר יודע את הקטע, אם צריך היה למחוק. אם אני קורא את החדשות, פעם היה נוגע, יש לו עניין, אוקיי אני לא יודע כבר את הקטע, עמוד מחק אותו, מתחיל את הקטע הבא… מה שכבר לא נוגע, מחקו כי לא יכול לכתוב על המקום חדש, לכן יש כאן כותבו מוחקים, מדליק אור. כך עומד הבית, עתיד לסמן ריזן למחוק. אני אומר לכן שזה דבר שקוראים פעם אחת, מוחקים אותו, הולכים הלאה. כך הייתי… יכול אולי להיות שהוא מתכוון שהשלוקא חול היא סיבה נוספת כזו לא כן. לא בטוח. נראה.

דובר 2:

אוקיי.

דובר 1:

אוקיי, בטוח שהוא לא מדבר על דרך כלל, עובדת דרך כלל. זה לא היה נפקא מינה גדולה, זה אני אומר. לפי זה, אם שמים חוקת הדבר, היינו מה שאין משמחוק את העיתון שהוא קורא אותו, לא מתחילה השאלה, יכולות להיות שאלות אחרות של בטול תורה, או של זה לא שבת דיג קפות, לא שאלה של דעותי. המפרש הרמב״ם עמוד אומר שהפסוק מדבר יפה שזה מתכוון לעיתון, שזה מתכוון מותר אני ממקור? יש שני פירושים במפרש מיסניש.

דובר 2:

אהא.

דובר 1:

פירוש המשנה נראה כן. מייבט זה לא. בפירוש המשנה אומר כל שאינו בין הכתב של נביא, זה ראשים כל קריעה בשבת ויימט, ואפילו אם יש בהם חכמות כמו אלו. יוצא… אני דער שטיין, זה מה שלא קראו רוסטאו בשבת, או אם החזיקו שזה הכתב של נביא. קרוב לנביא. נכון, יכול להיות שזה כן, פירוש יש נבוד בזה. יכול להיות שזה קשור לכמה חזק אדם מחשיב. אם אדם מחשיב מאוד נושא מסוים, הוא אף פעם לא ימחק. אבל את ישראל אגרון צריך לדעת, לא מדברים כאן על חומש. אף אחד לא… אף אחד לא מחשיב כל כך את ספר הריטב״א שהוא לא מוחק. זה לא איסור של זריקה, אף אחד לא אמר שהוא התעורר. התעורר? אבל זה היה שהם עשו טעות. אבל בחומש זה לא משנה אפילו מחזיקים שזה טעות.

זה אומר, אפשר כן לחשוב כאן שאדם שיש לו סדר שהוא כותב על כל הספרים הערות, יש אנשים שכל הספרים כתובים! אולי הוא לא קרא שם רק את הספרים שיש לו להם מספיק כבוד והוא לעולם לא ימחק שם! לא שמעתי מעולם שבטעות הוא כתב אמת, כי היהודי בדרך כלל שוכב בלימוד, והוא שוכב בשבת… אמת, אמת, אמת… דברי שבת, והוא הולך עם החבילה שלו באחד! זה אחרת! בכלל, אני מחזיק… ובשבת זורקים את הספר! אני הולך עם הצדיקים ש… או כותבים על ספר שטויות והבלים אסור לומר, כאח, או נותנים לזה זריקה מהבית? בשבת כותבים בית, וזה בחוץ…

שהיום אם הולכים עם חבילה בשבת, ומשום שהולכים עם החבילה, אז אפשר להקל בשונים דברים כאלה שהוא הולך עם לא מוזכר. אוקיי, אני פיי מיך טראכט אויס. לא, לא הלכות. בכל מקרה, בואו נלך כי… סתם מניחים זאת שעם חבילה מותר לעשות יותר דברים? בואו נשאל את המורי הוראה המקומי, אם זה אני. אוקיי, אבל הלאה. אבל מה אומר ראי. לא, אז לא אומר לעזוב. אוקיי, אבל פרוילן. מלכה ויי מוריקה. כן. זה מאלט אזוי זיי בין כוסף? מה שאנחנו דיירם ווייטע ווייטע דברים שאפשר, שהאדם את ארכיוועות פאר פרוסם בפיבן, שלאדם יש כנע נהאר, שולחן עם עכשיו, הוא צריך לחשב שולחנות. הוא יכול לחשב הכל. פארשן נום-בען, פארשן נום-בענקל נום-בען. א ולומן א כתב, ושלא יעשו זאת, כמו שיודעים, בקייטרינג כותבים על איזה שולחן יושב מי, אסור לתת, אסור שטאר רידיוט׳ס.

מעניין, אנשים שעושים מבצע גדול בשבת, לעתים קרובות צריך לזכור את ההלכות, מי שעושה קייטרינג או דבר בשבת, הם לעתים קרובות נכשלים. רפיכח, היום כך. כן. רפיכח, אום אויב אשייבת חכוכים צריך למצוא הנטר. יש עצה. תראה, אום אויב אשייבת חכוכים, ואלא טבלו, אלא כותל, מפתק, צריך לקרוא אותו בקול רם. אבל אולי מי שיש לו זאת באופן שאינו הדוגמה להיות גבוה, מסך, זו שאלה אחרת. אבל כן, אני לא יודע.

עוד הלכה, אסור לקרוא, עוד דבר שאסור לקרוא בשבת. אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת. מילים שכותבים מתחת לצורה או מתחת לדיוקן, זה אומר מתחת לפסל, אם אחד הולך פעם למוזיאון, שוכב שם לוח קטן או חתיכה קטנה, וכתוב התיאור של הציור, של הדבר. נראה שהיה גם בזמן הגמרא הסדר הזה. וזה נקרא גם שטרי הדיוטות.

קודם החידוש הוא, לא תחשוב, אתה יודע, רק משהו קצר, כתוב שם רק כמה מילים, זה לא נקרא שטרי הדיוטות. זה גם נקרא שטרי הדיוטות. אדם היה יכול לחשוב שהמילים מתחת לתמונה הן כמו הסבר על התמונה, זה כמו להסתכל על תמונה. לא, זה כמו להסתכל על כתב. זו המילה, כן?

אני לא יודע, אני לא ברור. אם למישהו יש מנהג שבשבת הוא לא קורא עיתונים, אבל תמונות של צדיקים, איך צדיקים מדליקים נרות ובודקים חמץ, גם דבר גדול. כן, אבל אסור אבל לא לקרוא איזה צדיק זה. אתה נשאר בחושך. לא, תמונות מתכוון כאן לתמונות של גויים. אה, אני לא יודע. עני פיקטשערס. אוקיי. גם לגבי שטרי הדיוטות.

הלכה: אסור לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש

לא רק זאת, אלא אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור. הוא אומר דבר חדש. פעם אחת מדברים כבר על… זה לא כמו מלאכות דרבנן. אבל פעם אחת אסרו כתובים מסוימים, שדברים מסוימים מותר או אסור לקרוא בשבת, אומר הוא כך, אסור לקרוא כתובים, זה אומר כתובים בתורה, כן, נביאים כתובים, תנ״ך, בשבת, בשעת בית המדרש. בשעה שהעולם לומד תורה, לומד תורה שבעל פה.

בית המדרש מתכוון כשיש שיעור. בית המדרש, לא בית הכנסת. בית המדרש הוא המקום שלומדים. למדנו כבר בשבוע שעבר, בית המדרש אינו מקום קבוע שלומדים. בית המדרש מתכוון כשעושים שיעור. אבל ביידיש, לשון חכמים, מדרש זה אומר שיעור. אז בשעה שהרב דורש, מה זה אומר בשעת בית המדרש, אז צריך ללכת לבית הכנסת לשמוע את הדרשה.

לא תאמר, “עכשיו אני באמצע קריאת דברי הימים, ואנחנו לא יודעים מה. מאוד לא שייך כאן. כן. לא, בבית המדרש. הם לא אומרים באמצע בית המדרש. בית המדרש לא מתכוון מקום, בית המדרש מתכוון שיעור. אני מדבר בשיעור, כשמחכים שהוא יבוא לשיעור. לא שהוא ישב בבית ויקרא.

לא, שלא יאמר אה, זה מבטל את הענין של לימוד כתבי הקודש. שלא יאמר “אלך ואקרא”, “אני אשנה בבית המדרש”. הרי אפילו דברים שהם קדושים, למשל, במנחה או בשחרית, כשזה הזמן שכתוב בפתק שהרב הולך לומר דרשה שש בערב, אסור אז ללמוד. למה? כי גדול לא בא. ממילא, כל אחד הולך לשבת בבית ולהחסיר שיעור.

המילה היא כך: אנחנו רוצים שבשבת יהודי יתנהג בשבת, הוא ילמד תורה וכן הלאה. כל כתבי וכל כבר אסרו עם שטר הדיוטות. אבל עדיין יש דרך שאדם יכול להתחמק מלבוא לשיעור וללמוד, כי “אה, הוא לומד עכשיו איוב”. לא, לא, לא. בוא לבית המדרש, לא שכל אחד ישב אצלו בבית ויקרא. בוא לבית המדרש ושמע את שיעור הרב.

ו״אה, אתה יכול יותר טוב, אתה יכול ללמוד לבד”? כן, אבל הבעיה השנייה, כל אחד יושב בבית, הם מחסירים שיעור. זה הרי ביטול בית המדרש גדול. אתה לא רק שאתה לא הולך להיות בבית המדרש, כי אתה לומד הרי, אבל אתה הולך, כי אתה לא בא, השיעור יתבטל, כי לכל אחד יש תירוצים אחרים.

חשוב מאוד לדעת, כשיש שיעור בשבת אחר הצהריים, החכמים עשו איסור דרבנן ללמוד כתובים בשבת אחר הצהריים, כי אז זה הזמן שיש שיעור. אותו דבר כשיש שיעור, הוא אמר, אסור אפילו ללמוד בבית. זה איסור דרבנן ללמוד, כי זה חלק מהשיעור.

כי לא כי אתה, בוודאי אתה לומד משהו טוב יותר מהשיעור, no problem. אבל כשאתה מבטל את השיעור, זה ביטול בית המדרש. זה לא ביטול תורה, זה ביטול בית המדרש. אתה הורס את בית המדרש. זה דבר אחר לגמרי. אוקיי, עד כאן. עד כאן הדרשה למה צריך לבוא לשיעור שלי.

הלכה: נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

נלמד הלאה הלכות דליקה. עוד סוגיה שלמה. עד כאן. הבאה היא מה הדין של דליקה, מכבה. דיברנו על מכבה ומבעיר, שתי מלאכות. אנחנו הולכים עכשיו ללמוד מה אסור לעשות כמכבה מדרבנן.

אומר הרמב״ם כך: “נפלה דליקה בחצר בשבת” – קרתה שריפה בחצר בשבת. מאיפה זה נופל? מהשמים. לא, “נפלה דליקה” מתכוון בדרך כלל, שפעם היה, יש מקומות שיש שם אש, צריך הרי להיות, ובתנור שוכבת אש. זה נופל מהמקום שזה שוכב, וזה מתחיל לבעור על הרצפה, או על השולחנות ששוכבים על הרצפה. אוקיי, אני חושב דברים כאלה עם “נפלה דליקה”. זה אומר שנפלה חתיכת עץ מהתנור, וזה התחיל לבעור.

“נפלה דליקה בחצר בשבת”, אז כך, לכבות אסור בוודאי. אז מה מתחיל עכשיו האדם לעשות? הוא מתחיל, הוא רוצה להציל כמה שיותר דברים מהחצר, דברים שהם בעלי ערך, שלא ישרפו.

אומר הוא, “אחד מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבו עירב”. זה אומר, לכאורה, אם אדם עשה… אפילו עשו עירוב. זה אומר כך, אם עשו עירוב, מותר לטלטל מחצר אחת לשנייה באותו מבוי. אז לכאורה היה האדם יכול להציל את כל חפציו, כי מותר לטלטל.

אומרים אבל לא. למה? גזירה, שאם הוא הולך להציל הכל מהחצר, הוא נכנס למצב נפשי חזק שהוא מציל עכשיו, שהוא מציל, הוא מי שמציל משריפה. הוא יציל יותר, הוא יאמר, “מה יש עוד קצת? תן לי לכבות.” הוא ישכח שיש איסור.

גזירה שמא יכבה. גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, להציל, “מפני שאדם בהול על ממונו”. אדם בהול על ממונו, לאדם יש נגיעה גדולה לכספו, או הוא מתבלבל כשמדובר בכסף, כספו, נכסיו. כי אפילו הוא מתחיל עם… הוא אומר, “לא, אני יהודי ישר, אני לעולם לא אכבה, אני רק אציל את כל הדברים.” אבל פעם אחת אתה במצב נפשי של אתה מציל עכשיו את ממונך, “אדם בהול על ממונו”, והוא יכבה אש.

לפיכך, אז מה אמרו, אסור הכל, מה כן? עשו כך, “לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש”. רק את האוכל שהוא צריך לאותה שבת, וכלים שהוא צריך לאותה שבת, ובגדים שהוא יכול ללבוש.

מעניין, בגדים קצת… מה שאפשר ללבוש. זה אומר, הוא יכול ללבוש עכשיו, בשעת מעשה. לא מה שהוא יכול ללבוש במשך שבת, כמו כלים הצריכים לשבת. נראה כבר. אוקיי, כי אחר כך הוא הולך להסביר יותר.

מה שהוא לוקח, כי כשהוא עושה זאת הוא מסיח דעת מהעקולות, הוא מסיח דעת מכל שאר הדברים, הוא חושב רק על עכשיו שבת. מי שיש כאן קבר, הוא לא הולך לבוא לכבות. אני חושב שזה טוב מאוד, כי כשאדם חושב על מה הוא צריך להציל כי הוא צריך את זה ביום שלישי, הוא בכלל מסיח דעת היה משבת, כי הוא חושב כל הזמן על שבת. אפילו כשהוא מציל, הוא חושב על שבת.

הרמב״ם לא אומר דווקא זאת, הרמב״ם אומר שהוא מסיח דעת, הוא חושב עכשיו סתם שהחכמים לא רוצים לאסור שהאדם יישאר אפילו בלי שבת, אבל זה שהוא הולך להישאר עני ואביון, הוא לא הולך להיות לו אף כלי אחד יותר לביתו, זה לא מפריע לחכמים שאסרו.

קושיא: איך חז״ל יכלו לעשות חומרא כזו?

הלוואי הייתי מבין איך החכמים חשבו, או בטח שהם חיו באיזה עולם אחר, שממונו מועט, יש לו עוד שני כלים. לא כמו היום שלאדם יש בית ששווה חצי מיליון דולר, ולא יכול להיות שעל זה עשו את הגזירה. ממילא נשאר עוד האיסור דרבנן של מכבה, שאז צריך לדעת.

דיברנו כבר שבכלל היום מקילים יותר עם מכבה, כי איפשהו זו סכנה, וגם כי אנחנו גרים בין גויים, ואנחנו לא רוצים שוב את המעשיות בסמיכות חכמים שהוא שרף עיר שלמה בפרנקפורט כי… כן, כי כוונתו או משהו. לא, כן, אמת, לא נוהגים את ההלכות היום, נוהגים כן לכבות אפילו בדרבנן, עושים מלאכה דרבנן, מכבים.

אבל אני אומר שאנחנו לומדים עכשיו לא הלכה למעשה. הלכה למעשה כתוב במשנה ברורה שצריך להיזהר עם ההלכה, כשיש שריפה מכבים, לא עושים חכמות. זה כל אחד רוצה לדעת כך למעשה. אבל עכשיו אנחנו לומדים תיאורטית, אני רוצה להבין את הרבנים. מה לא בסדר?

אתמול למדנו, למדנו שהחכמים התירו לומר לגוי, לגוי מותר “אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה”, מותר לומר לגוי אפילו משום חבה אינו מפסיד, הם למדו בהלכות אמירה לנכרי. למה? כי אדם בהול על ממונו התירו. נו, למה אדם בהול על ממונו עשו חומרא מטורפת פראית כזו שהוא יתייאש מכל נכסיו?

ממילא נראה לי זה, שלא יכול להיות שמדובר בבית כזה של היום שבית שווה שם חצי מיליון דולר, והנכסים שלאדם רגיל יש בביתו שווה עוד אני לא יודע כמה כסף, והוא הולך להיות הומלס ואני לא יודע, הוא צריך לדבר עם ביטוח, אני לא יודע. פעם היה דבר רגיל, יש שריפה, יש שריפה, לא דיברו על זה.

המשך דיון בהלכות שבת – הצלה מדליקה

יכול להיות שבגלל זה הוא אומר את המילה “בחצר”, הוא לא מדבר על בית. בית שורף, כן, בית, כל הקירות, הכל נשרף. אבל בחצר, יכול להיות שיש שם אש בחצר, מה זה אומר חצרות. אבל הדרך הראשונה לומר את הענין של פיקוח נפש, אפילו אם היו מפחדים שיהרגו אותו וכו׳. לא, אני חושב שזה חייב להיות שזה היה משהו נורמלי. זה היה נורמלי… אפשר לומר, זה חייב להיות שההלכה היא כך, שאפשר לומר לאדם, תן לזה להישרף.

בקיצור, במילים אחרות, הוא מאבד מזון, מבין, כלומר, בבית יש לו מזון לעוד שבוע שלם. לא שיש לו מזון, כל רכושו וכל חייו נמצאים שם. על זה עומד שהוא מאבד את כל רכושו?

הלכות שבת – הצלה מדליקה: מזון, לבוש, וכתבי הקודש

דיון בסברא: המציאות של ההלכה

דובר 1: כן, בית, כל הקירות, הכל נשרף. הוא אומר “חצר”. אתה יכול לומר חצרות שלנו, הסיבה שכתוב חצרות היא בגלל… אבל אני רוצה לומר את הענין של אפילו הוא… פעם בכלל לא היו נזהרים מענין של מצה וכדומה. לא, אני חושב שזה חייב להיות שזה היה משהו נורמלי, זה היה נורמלי… זה חייב להיות שההלכה… שאפשר לומר לאדם, תן לזה להישרף.

בקיצור, במילים אחרות, הוא מציל מזון שלוש סעודות. כלומר, בבית יש לו מזון לעוד שבוע שלם. לא שיש לו מזון, כל רכושו, כל חייו נמצאים שם. על זה מה שכתוב אוהל, מבין דבר כזה?

דובר 2: כן, כן, כן.

דובר 1: זה לא שווה להאמין. רואים שיש חיוב גדול. וגם יש דין שבשביל מצווה אדם צריך למסור עד שליש ממונו. תאמר שבגלל תקנת חכמים הוא יפסיד את כל מה שיש לו? לא בגלל תקנת חכמים, החכמים עצמם, הם היו אנשים. החכמים מעולם לא… לומדים כל הלכות שבת, החכמים מעולם לא משאירים אדם תקוע עם משהו. צער קטן והוא כבר מתיר. כאן, החכמים ציוו עליו להפסיד את כל רכושו?

חולה שאין בו סכנה מותר לעבור על כל דרבנן. ולא רק זה, אם שורפים את בית האדם היום, זה הרבה יותר גרוע מחולה שאין בו סכנה. זה לא יכול להיות, זה חייב להיות שזה מדבר על אופן… אנחנו לא חיים בעולם שההלכה נאמרה בו.

כך, כך נראה לי בסברא. אבל בכל מקרה היו מתירים. גם היום יש משהו ש… אני לא יודע אם רואים את זה מאוד מבורר. היום מקובל שעישון הוא מאוד מאוד מסוכן. אז בלוק משם יש אדם שיש לו אסטמה עכשיו נפטר. היום יש סיבה אמיתית שאש היא תמיד סכנה אמיתית.

דובר 2: אוקיי, אוקיי, על כל פנים.

דובר 1: אז בואו נלמד את ההלכה ההיסטורית, שהייתה בזמן שהתנהגו בצורה מאוד מחמירה.

דובר 2: לא, זו לא הלכה היסטורית, זו ההלכה כמו שכתוב בשולחן ערוך. אותנו אנחנו צריכים לדעת, אנחנו צריכים לעשות סדר עם המציאות של היום.

אופן של המהר״ם שיף

דובר 1: אז בגלל שהרמב״ם אומר… אז המהר״ם שיף אומר כך, הוא מוצא אופן שהחידוש של המשנה ברורה או של הרמ״א לא נוגע, הוא רק מתיר.

דובר 2: אהא, אני יודע מה, כי ממילא הוא בכל זאת ישרוף את ביתו.

דובר 1: רק לדעת, זה לא יהיה מזה גם, הוא מרגיש שהוא מחלל שבת בפיקוח נפש… אבל כאן גם קשה מאוד מה שהוא אומר “ואם לא עירבו”. אפילו אם הוא לא עשה עירוב, אפילו הוא לא עשה עירוב, מדברים רק על איסור דרבנן, כן?

דובר 2: אז אין הבדל.

דובר 1: זה לא רשות הרבים, אבל הוא יכול לקרוא קול, כן. כאן הוא רבונו של עולם, הוא יכול כאן בעצמו לקרוא קול?

דובר 2: הוא יכול כאן בעצמו לקרוא, כן.

דובר 1: זה לא פשט שאין לו שום דרך.

דובר 2: אוקיי.

הלכה כ״א: מזון שלש סעודות

דובר 1: אז, מה מצילין מזונות? הגמרא שואלת, הסעודות שם שצריך לאותה שבת, מה הגדר? הגמרא אומרת כך: אם נפלה דליקה בליל שבת, מציל מזון שלוש סעודות, הוא צריך עוד להיות לו לכל שלוש הסעודות. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

דובר 2: לבהמה צריך גם להיות שלוש סעודות שבת? כל הדברים!

דובר 1: ומאי ניחא, ערבית ושחרית ומנחה, ואף למוצאי שבת.

דובר 2: אה, הוא מתכוון לומר לאנשים שלוש סעודות, ולבהמות מה שראוי לבהמות, כן, אוקיי.

דובר 1: מאי ניחא, כי אולי צריך כאן לומר רק אוכלים שלוש סעודות ביום, רק בשבת אוכלים… לא, למדנו שבדרך כלל אוכלים שתי סעודות, בשבת אוכלים שלוש סעודות.

דובר 2: מובן, אוקיי.

דובר 1: ואף למוצאי שבת, בבוקר, מנחה מצילין מזון שתי סעודות, ובמנחה מצילין מזון סעודה אחת.

דובר 2: או שיט.

הלכה כ״ב: כלי אחד – הגדר של פעם אחת נשיאה

דובר 1: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה, אז אז צריך הוא להוציא כאן שלוש סעודות, או שיש לו כלי גדול כן באמת, אבל באותו כלי הוא צריך לעשות שני טיולים…

אבל מוציא כלי אחד לחצר, כל עוד הוא לוקח את זה רק פעם אחת בכלי אחד, פעם אחת אפילו זה לכמה סעודות, מותר.

דובר 2: זה מה שלמדנו קודם בהלכות של החובל, זה מותר אם הוא חושב שהוא מוציא…

דובר 1: הוא מוריד, הוא אומר פעם אחת, מעשה אחד עם כלי אחד.

הלכה כ״ג: דוגמאות של כלי אחד

דובר 1: למשל סל מלאה כיכרות, יש לו סל שלם מלא, הרבה, סל, אני יודע איזה כלי, מלא ככרות, אפילו לכמה סעודות. או עיגול של דבילה, גלגל שלם של דבילה (שיש בו מספיק לכמה שבועות), חבית של יין (אפילו לכמה חיים).

עוד דבר: קורא תניא, ופורס טליתו, וקובץ וכל מה שיכול להוציא, הוא פרש את טליתו, הוא הכניס לשם מה שהוא יכול, ומוציאם מלאים, כן.

דובר 2: הוא מותר רק פעם אחת?

דובר 1: פעם אחת הוא ממלא את הסעודה שלו, גם מותר.

הלכה כ״ד: עומד לאחרים – באו והצילו לכם

דובר 1: אה, עכשיו אפשר ללמוד, גם כמו חכמים אינספור שלמדנו קודם בחובות, ממש. במקום שרק אדם אחד הוא יכול להוציא שלוש סעודות, הוא קורא לכל העולם, הוא אומר עומד לאחרים, באו והצילו לכם, בואו הצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל, כמו שהוא צריך לו.

דיון: בעל הבית חייב להרשות

דובר 2: אוי, כלי אחד… עומד לאחרים, לא אומר עומד לאחרים, הוא אמר לעבד לאחרים…

דובר 1: אוקיי, זה כמה…

דובר 2: אבל כאלה הדברים, בואו נראה איך אנחנו מתחשבנים איתם אחרי שבת. קודם מדבר לכל אחד, כל אחד לוקח גם שלוש סעודות או לפי מה שמתחיל זה, או כלי אחד מה שמתאים אפילו דבר גדול, עיגול של דבילה, עכשיו שלו, זה היה הכי הוגן, עוד הפקר. אם המציל הוא טוב, הוא אומר כן, זה באמת שלי, זה הפקר, אבל אני לא רוצה את זה, אני רוצה להחזיר את זה לך, מתוך לשמה, אחרי שבת, שכר אולי. אחרי שבת הוא מבקש ממנו, אבל עבודה בשביל התרחץ שלו, אני גררתי את זה בשבת לאותם דברים.

דיון: שכר שבת – דיון מעמיק

דובר 1: ראשית זה שכר שבת, אתה לא שכר שבת למה. שכר על איסור של מלאכה ועל איתור, לא צריך מקום ערבון, מסובבים כאן אופן שבכלל מותר לגרור. זה אכן יש איתור דרבנן לבעל הבית, לקחת יותר ממה שהוא צריך, אבל האדם השני כבר אין לו שום איסור, מילא מותר לקחת שכר שבת, זה מעניין, אבל שכר שבת קשור לעשות מלאכה. שכר שבת זה דבר נוסף.

דובר 2: מבין, שכר שבת זה על לעשות משהו. אבל אתה בכלל עשית. מה עשית? ומה שעשית? ועשית אחד… כל פעם שמרימים אחד בשבת, הוא עושה דבר שמותר בשבת, ונכון. אני חושב כך. וגם לזה יש לוקח של שכר שבת. מבין את השאלה שלי? מה שלמדו על שכר שבת זה בייבי סיטר?

דובר 1: כן.

דובר 2: גם לא עושים כלום, אסור. אם זה חוץ, אם זה עם איזו עבודה וכו׳. לא ברור. מבין את השאלה שלי?

דובר 1: אני מבין מה אתה שואל, כן. שכר שבת זה שאלה מעמיקה. זה יכול, כי זה לא… שכר שבת זה משהו שדומה למעשר מתן, למשהו דומה לקבל תשלום. זה דבר שקרה פעם אחת. משהו אני לא מבין. כי חושבים שאולי בגלל… אולי הגמרא אומרת שזה לא נכנס בכלל. זה איסור של מלאכה נכנס בזה.

דובר 2: למה כל אחד מותר? למה אנחנו נותנים לאחד?

דובר 1: כי זה בכלל לא איסור, ממילא. אבל נראה שזה מעניין.

הרמב״ם אומר שההיתר שאנשים מותרים להציל מזון, זה רק אם הוא אמר. אבל אדם לא יכול ללכת ולהציל מהשריפה של מישהו אחר בשבת.

דובר 2: למה לא?

דובר 1: כי הוא מתחיל עמי לך זכות להציל. אני חושב למה כי הוא חושב שהעמי לך הוא כי יש לו שהאחר יחזיר לו את זה. לא, אבל נראה כאן כמו רק אז יש לו זכות להציל מזון שצריכים לפי. הוא לא אומר שכשיש שריפה בחצר כל אחד יכול להיכנס. אם כל אחד מותר, איך אפשר לחייב שני לתת יותר, כי הוא לא בעל הממון, הוא לא בעל הבית.

דובר 2: אה, זו המילה. אבל לפי זה היה צריך לכתוב “עומד לאחרים”.

דובר 1: אה, זה מה שזה אומר. אוקיי. אולי צריך בכלל לקרוא עם חולם? לא כתוב ניקוד כאן, כתוב חצר.

דובר 2: מה תורות?

דובר 1: כן, ממש תורות. אה, אני אומר שנראה בוודאי שהחכם קורא כי הוא מקווה שהם יחזירו את זה. בגלל זה כתובה ההלכה הבאה. כי לא הולכים להם. או סתם, הם רעבים, הם רוצים יותר לחם.

הלכה כ״ה: פת נקי לעומת פת שאינו נקי

דובר 1: אוקיי, עוד הלכה. התחיל בפת נקי, אינו חוזר ומטיל פת אינו נקי, הוא לא יכול לעזוב לחם טוב לשבת. אבל להיפך, כן, אם התחיל לקחת פת אינו נקי, שהוא לקח לא טוב, כלומר מעורב כן, כלומר עם המורסן וכדומה, חוזר ומטיל, הוא יכול לומר, “אני רוצה לשבת, אני רוצה לשבת איכות יותר טובה”, והוא מותר לעשות את זה. אם הוא חכם, הוא עושה להיפך, כי…

ומה שמקפידין מה שאוכלים ביום כיפור ערב שבת, שמצילים ביום כיפור מה שצריך לשבת, ומקפידין בערב שבת. למה? כי הוא כבר יכול היה להכין. הוא יכול היה להכין ערב יום כיפור, והוא כבר יכול היה להכין ערב יום כיפור, והוא כבר יכול היה לאכול בשבת. אבל מי שעושה שבת, הוא מקפיד, למה? כי הוא לא אוכל ביום כיפור, הוא לא היה צריך להתכונן. ואין צריך להקפיד לשבת ויום טוב, למה? כי ביום טוב הוא כבר יכול היה להכין. אז כל הטענות האלה הן על האוכל שהוא צריך עכשיו לדאוג, לא על כל הרכוש. לא.

דובר 2: כאן אתה רואה ברור אבל שלשבת אפילו יורד לאכול את האדם, לא שהוא הולך לצטרך לעשות חלוקה וללכת ל…

דובר 1: כן, מדברים כאן על האדם שהנזק שלו הוא העיגול של דבילה. החידוש הוא שהוא מותר להחזיק את כל העיגול. לא מדברים כאן על סעיף של מיליונים.

דובר 2: אוקיי.

הלכה כ״ו: הצלת לבוש – לובש כל מה שיכול ללבוש

דובר 1: מה מצילין לבושו? מה עם לבוש? אמרו קודם שהוא מותר לקחת מאוכל מה שצריך לשבת, ולבוש מה שיכול ללבוש. מה הוא אומר כך? הוא מותר לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב. הוא לובש כמה שהוא יכול.

כאן יש חומרא גדולה יותר, שבגדים בכלל לא התירו לו להוציא בידיו, רק לבוש, דרך לבישה, שזה הוא יוכל לשאת ברשות הרבים.

דובר 2: אוקיי, כי האיסור הוא, כל האיסור הוא… אבל את הדברים האחרים הוא מותר לקחת בידיו. הוא לא צריך לנשוך בלחם, אני לא יודע מה.

דובר 1: אמת, אמת, אמת. זה מעניין. הוא לא לוקח את זה כחומרא. וגם הוא עושה לדברים האחרים, ולחיים בעד יוציא לך, וכל אחד. למה יוצאים מזה? כי הוא יכול לומר כמה בגדים הוא צריך לשבת, אבל כאן יש קולא גדולה יותר. הוא רואה שבזמנים הישנים בכלל לא החליפו בגדים בשבת. מי מחליף בגדים בשבת?

דובר 2: כן, עוד, זה לסעודה שלישית בשבת אחר הצהריים, או מה שזה לא יהיה, אנשים מחליפים. בפרט אם שמים לב לשבת, איך מחליפים בואו נאמר אנשים.

דובר 1: אבל כאן יש קולא, יש גם חומרא שהוא צריך ללבוש את זה ולצאת כך, לא הוא לא יכול לשאת בידיו. אבל הוא מותר, כן, כמה שנכנס עליו, זה אומר כמו כל מה שהוא הולך ללכת היום בשבת.

דיון: קושיא על הרמב״ם – לא כתוב שהוא יכול לפשוט ולחזור וללבוש

דובר 2: לא כתוב ברמב״ם גם שהוא יכול לפשוט ולחזור שוב ללבוש? זה אם לא לפי המשנה, הרמב״ם לא אומר מה ההלכה. למשל, באוכל לא כתוב כל מה שיוכל לאכול, אדם זה דבר גדול, כל כמה שהוא יכול להכניס בשבת. לא אומרים כך. מה שהוא יכול לאכול, הוא יכול לאכול. מדברים, לוקחים שלוש סעודות, לא רואים שכמה אדם נורמלי יכול להכניס בשבת. אותו דבר כאן, כמה הוא יכול ללבוש. בזמנים הישנים היו כאלה פרסרים.

דובר 1: כן, וכמה שצריך, לא יודעים משהו שזו בעיה.

דובר 2: שואלים בטח בן דרוסאי, אם פעם לא היו פרסרים. בן דרוסאי עשה רעיר את הסטייק שלו.

דובר 1: אוקיי, מה שזה לא יהיה, ואידך זיל גמור.

דובר 2: וגם לבגדים אפשר לומר בואו והצילו לכם, וכל אחד, כל אחד ואחד בורח כפי יכולתו, ומוציא ולבושו בידו. ואותו דבר, זה להפקיר דברים, ויכולים אותו דין כמו המאכל, שאם הם רוצים יכולים להחזיר את זה ולקחת כסף בשביל זה.

הלכה כ״ו (המשך): הצלת כתבי הקודש

דובר 1: עוד דבר שמותר להציל, מאוד חשוב. חוץ ממה שמותר להציל את המזון ואת הלבוש שלו, מותר גם להציל כתבי הקודש. כל כתבי הקודש שנמצאים בחצר, מותר לקחת לחצר אחרת אפילו שלא עירבו. כאן כתבי הקודש זה עוד יותר גרוע, המאכל והלבוש צריך לעשות את זה עם עירוב. אבל את כתבי הקודש מותר אפילו בלי עירוב, אבל בתנאי שלא יהיו מובאות שלוש מחיצות לרוח אחת. כל עוד אין עירוב, אין עירוב חצרות, אבל מחיצות יש, יש שלוש מחיצות לרוח אחת, חסר רק העירוב חצרות, השיתופי מבואות, זה מותר. אבל אילו כתבי הקודש? זה כבר כרמלית למשל לא היו מותרים, היו רק מצילים שם שבאמת מותר, שזו רק חומרא.

והוא שיהיו כתובים אשורית ובלשון הקודש. כתבי הקודש צריכים להיות כתובים אשורית ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובים בכל לשון, או בכתב אחר, או בלשון אחר, או בצורת כתב ולא הוציאו, ואפילו לא היה שם עירוב. כי אין לזה קדושה, ואז אין לזה קדושה.

אומר הרמב״ם עכשיו, בכל לשון לקרוא בה, אפילו בימי החול.

הלכות הצלת כתבי הקודש מפני הדליקה (המשך) — כתבים שאינם אשורית ובלשון הקודש, ספר תורה שנמחק, ותיק הספר

כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

דובר 1: מצילים רק שם שבאמת מותר, שזו רק חומרא. והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבל אם כתוב בכל לשון, זה ספר ארטסקרול, או בכתב אחר, או בשפה אחרת, או בצורת הכתב אחרת, אין מצילין אותן, ואפילו היה שם עירוב. כי אין לזה קדושה, אז אין לזה קדושה.

אומר הרמב״ם עכשיו, ובחול אסור לקרות בהם, אפילו בימי החול אסור לקרוא בכתבי הקודש שכתובים בשפה אחרת. למה? סתם פשוט כי אסור. אסור לקרוא ארטסקרול, אני לא יודע.

למדנו שאפילו קריאת שמע אפשר לומר בכל לשון. לא יכול להיות סידור בכל לשון? כתבי הקודש, חומש, ספר תורה. אה, כתבי הקודש, הוא מדבר כאן על ספר תורה. אבל מה באמת הפשט? למדנו אפילו על מגילה. אה, מגילה באמת לא כשרה אם היא לא כתובה בלשון הקודש. אוקיי.

אבל זה מעניין, יוצאים ידי חובת קריאת שמע בשפה אחרת, אבל כשזה כתוב בשפה אחרת אין לזה שום קדושה? אוקיי.

תרגום לעברית

אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף ויעלו מעליהם. זה לא ברור, צריך ללמוד זאת במקומות אחרים. אני רואה שכתוב בכל כתבי, כתוב ליד ההלכה של הצלה מפני השריפה. אומר הוא, אין צריך להציל.

דובר 2: כן, כן, מה שלא צריך להישרף, לא צריך להישרף. לא צריך, כלומר. כן.

דובר 1: יוונית תיאורטית היה לה קדושה, אבל הרמב״ם כבר כתב בהלכות ספר תורה שהיום אין יוונית בעולם, ממילא הוא לא אומר את ההלכה. כך אומר המגיד משנה, שאמת, הכוונה היא, לפי השיטה שהרמב״ם פוסק, יוונית כן היה צריך להיות לה קדושה, אבל הרמב״ם לא מביא את ההלכה כי הוא כבר אמר פעם אחת שאין.

הפשט הוא לפי זה, כי אין מותר להציל שום… רק ספר תורה היה מותר להציל.

דיון: מדוע אין מותר להציל כתבים אחרים

דובר 2: מדוע אין מותר להציל שום כתבים אחרים? הרי אסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.

דובר 1: זה היה חומש, רואים ברמב״ם שמותר לשים חומש על… זה לא כתוב לפיכך. אבל החומש גם היה כתוב אשורית.

דובר 2: כמו שהיום הספרים שלנו אינם באשורית.

דובר 1: הספרים שלנו גם יש בהם אשורית, זו לא השאלה. אשורית פירושה רק השפה האחרת, לא האחר… אני לא מתכוון שזו ההלכה. אני עומד, צריך להיות שהשורות ישרות, לא זה עושה אותו אשורית. אבל אם למשל באידיש שלנו, אתה תכתוב אידיש בכתב יד לשון, זה לא כתב לשון הקודש.

אבל המפרשים אומרים, הראשונים אומרים, שזה רק בימיהם שאכן היו טועים בדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. היום שכבר התירו לכתוב הכל, ממילא מותר להתיר הכל.

אבל לפי הרמב״ם יוצא חד משמעית, שאין מותר לקרוא כתבי הדיוטות אין מותר לקרוא, כתבי קודש שאינם באשורית. בסך הכל, הדבר היחיד, או שאתה יכול ללכת לבית המדרש לשמוע את השיעור מהרב, או שאתה יכול לקרוא ספר תורה, ספר תורה כשר, כל הלכות ספר תורה. זה לומדים, לא משהו אחר. ומשניות גם אין מותר לכתוב, סידור אין מותר לכתוב את כל הדברים האלה. זה אסור.

ההלכה היא מאז. על מה בדיוק לא אומר הרמב״ם את ההלכה? כי הרמב״ם מביא בהלכה… אני מתכוון לומר, הרמב״ם אחרי שהתירו… לא כתוב בגמרא שאחר כך התירו את כל הדברים האלה, צריך לעשות את החשבון בעצמך. אבל הרמב״ם, ברור שאולי הרמב״ם היה חושב עוד הלכות ישנות, אני לא יודע. בואו נסיים את ההלכות הלאה.

כתובים בסם ובסיקרא

דובר 1: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא, לא כתוב בדיו הרגיל שהוא כשר, שהוא חזק, שהוא שחור, שהוא קיים. סתם סיקרא היא צבע אדום שמחזיק חזק. אבל הואיל והן כתובים אשורי ובלשון הקודש, מצילים אותן. לא צריך להיות כל דיני ספרי תורה, צריך רק להיות דיני ספרי תורה של אשורי בלשון הקודש, מה שעושה אותו אשורי.

הגליון של ספרים

דובר 1: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, הגליון בספרים, למעלה.

דובר 2: כן.

דובר 1: כמו שבין פרשה לפרשה, כמו שבין דף לדף, שמשאירים ריווח ריק. כמו שבתחילת הספר, כמו שבסוף הספר, כמו שבסוף הספר נשאר כמו סוף ספר תורה, הרמב״ם אמר כמה משאירים בספר אחר כך הלאה. אחד מציאור אלוהים.

על מה מדברים כאן?

דובר 2: אם זה נחתך?

דובר 1: אם אתה שואל זו שאלה טובה.

דובר 2: אם נחתך. כן. זה חייב להיות, כי זה מחובר. הקדושה עליו, צריך לתת לזה להישרף. זה מעניין מאוד. למה לא לחתוך? זה צריך להיות שם. כן. ספר תורה כשר. אם זה נחתך. יש לזה קדושה עדיין. כן. למה שמישהו יהיה לו דבר כזה? זה שייך לספר התורה. נראה, שאם היה צריך, לא יודע. לא משנה. א. א. א. א. מ. ציון לויט. הרב אמר, כמו. המגיד הוא מגיד.

דובר 1: הרב מוסיף שזה חייב להיות נחתך, כי אחרת לא נחשב כלום. לא צריך עכשיו לחתוך, רק להציל את הכשרים. בסדר.

ברכות וקמיעין

דובר 1: הברכות והקמיעין. הברכות והקמיעין. אם מישהו כתב סידור, כתב הברכות עם השמות. או, כתב הברכות עם שמות, אפילו פסוקים שמות, וכותב שמות, ועניינות הרבה של תורה כותב בתוך הפסוקים אחד מציל את הנוסדים בני דליק, ולא מצילים אותם מהדליקה, אין להם קדושה, זה לא חשוב, כאן זה שטות לכתוב בכלל.

היום כשכותבים עוד את אותה ההלכה, וכן, לא אחר כך בחלקות ועדים, רואים לגבי קמיעות, נראה כאן שאומרים שעל קמיעות אין איסור מחיקת השם, כמו שאני אהיה נחלץ לכתוב את הקמיע. בכל מקרה, אם יש פסוק או השם בתוכו, כבר יש מחיקת השם לכתוב את הקמיע. בסדר, אבל קודם למדנו זאת שמותר לטעון את הקמיע, תבין, בדרך עכשיו, אם זה קמיע שיש בו מלכה מותר לטעון אותו, אבל שישרף, שישרף, בסדר.

ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות

דובר 1: ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, דהיינו לומר, יש תורה שהיא מחוקה, חסרות הרבה אותיות, היא כבר מטושטשת או פסולה, אבל יש 85 אותיות זה מ… אבל זה כשר הכל, אבל ה-85 אותיות הן מילים שלמות, אפילו בכללן יגר שהדותא, כלומר מילים שהן לא בלשון הקודש, וכן אם היתה בו פרשה, שאין בה שמונים וחמש אותיות, יש בה אותיות, אם יש פרשה, יש פ״ה אותיות זה שיעור של פרשה. שיעור, אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל נשאר כל כך הרבה. או אם נשארה פרשה שלמה, אפילו זו פרשה קטנה, “ויבא עמלק” היא פרשה קטנה. או יש בה הזכרות, הפרשה כאן שמות, כמו הפרשה של “ויאמר ה׳ אל משה לאמר”, יש שני פסוקים בפרשה.

דובר 2: שני פסוקים, כן. הפרשה הקצרה ביותר, כן.

דובר 1: הפרשה של “ספר פני עצמו”, על המראות המפרידות. כן, אבל זו פרשה. זו פרשה פסוק.

ומצילין אותה מפני הדליקה. פעם אחת זו פרשה שלמה, אפילו היא קצרה, או אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל נשארו פ״ה אותיות, יש חשיבות, קדושה, וההלכה היא מצילים אותה מפני הדליקה.

תיק הספר

דובר 1: גליון אין מותר להציל, אבל את תיק הספר מותר כן. מאוד מעניין. הגליון הרי נחתך. התיק גם נחתך מהספר.

דובר 2: לא, התיק לא נחתך מהספר. הוא הוצא מהתיק.

דובר 1: אין מותר להציל את הגליונות. בסדר, אני מבין שאין מותר להציל גליונות חתוכים, אפילו הם היו מוגהים.

אבל זה באמת מאוד מעניין שהרמב״ם עומד בך ביורה דעה, הרמב״ם הרי אמר שאין מותר להציל את הספר שלו עצמו מפני הדליקה. זה מאוד מוזר. ההלכה הרי בנויה על זה שאין קדושה, אבל אין מותר לקרוא. כמו שהוא אומר, אפילו בחול אין מותר לקרוא בתורה שלא כתובה אשורי. למה הרמב״ם לא אומר כלום? אני לא יודע. צריך עיון. צריך לחשוב באמת מה הרמב״ם הדברים של דליקה זה פלא גדול.

בסדר, עד כאן השיעור.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 23 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur – Laws of Shabbat Chapter 23 (Rambam)

General Introduction

Chapter 23 is the end of the rabbinic prohibitions that are connected to specific melachot. After this, the Rambam begins with general rabbinic prohibitions that are not attached to a specific melachah. The focus of this first part is makeh b’patish and the rabbinic decrees that are connected to it.

Halachah 1 – A Hole Made to Bring In and Take Out (Makeh B’Patish D’Oraita)

The Rambam’s words: One who makes a hole… made to bring in and take out, such as a chicken coop made to bring in light and let out heat – is liable for makeh b’patish.

Explanation: Whoever makes a hole that is made for two functions – bringing in (for example, light) and taking out (for example, hot air) – is liable for makeh b’patish, because this completes the vessel and makes it usable.

Novellae and Explanations:

1. What is makeh b’patish essentially – completion of work or fixing a vessel? The Rambam said in Chapter 10 that makeh b’patish is liable, and “anyone who does completion of work” is a toladah. This means that actual makeh b’patish (with a hammer) is the av, and other forms of completion of work are toladot. It’s not entirely clear whether the av itself must also be completion of work, or whether makeh b’patish is a broader category of “minor fixes.”

2. Contradiction between boneh and makeh b’patish regarding a chicken coop: In Chapter 10 the Rambam writes “One who makes any size hole in a chicken coop so that light will enter – is liable for boneh”, and here in Chapter 23 he writes that the same thing is liable for makeh b’patish. This is a well-known question that the commentators ask.

3. Proposal: Makeh b’patish is a thing in itself, not just completion of work: Makeh b’patish is not only “completing a vessel” – it is a special melachah of “making a new fix.” If one makes a hole that is for bringing in and taking out, one is liable for makeh b’patish even when this doesn’t complete the entire vessel. Completion of work is another form of makeh b’patish, but not the only one.

4. Distinction between attached to the ground (boneh) and not attached (makeh b’patish): Perhaps when the coop is attached to the ground it is liable for boneh, and when it is not attached – where boneh in vessels doesn’t apply – one remains liable for makeh b’patish. This would resolve both Rambams.

5. The Lechem Mishneh’s approach: The Lechem Mishneh says that one can be liable for both – boneh and makeh b’patish – for the same action, and the Rambam brings each liability separately in its place.

6. Building in vessels – connection to makeh b’patish: Regarding ark, box and tower, where building in vessels doesn’t apply (for example, putting on a door), perhaps this is liable for makeh b’patish because through this the vessel is completed.

Halachah 1 (Continued) – Rabbinic Decree on a Hole That Is Not Made to Bring In and Take Out

The Rambam’s words: Therefore they decreed on every hole – even one made only to take out or only to bring in – lest one come to make a hole for which one is liable.

Explanation: A hole that is only for one function (only in or only out) is not liable d’Oraita, but the Sages prohibited it rabbinically, so that one shouldn’t come to make a hole for which one is liable. A hole with no function at all (destructive) is not even rabbinic.

Novellae:

Two distinct reasons for the decree are identified: (a) “like fixing” — it looks like fixing a vessel; (b) “lest one come to make another hole” — one will come to make a proper hole. The “like fixing” reason explains why some cases are permitted (because it doesn’t look like fixing), and the “lest one come” reason explains why a hole only to take out is prohibited. The distinction between the two reasons is used to explain various laws in this chapter.

Halachah 1 (Continued) – Hole in a Barrel: New, Enlarging, Old

The Rambam’s words: Therefore one may not make a new hole in a barrel, and one may not enlarge it. But one may open an old hole, provided it is not a hole below the sediment.

Explanation: One may not make a new hole in a barrel, and may not enlarge an existing hole (both rabbinic). But an old hole that is plugged may be opened – this is not a melachah, just removing an obstruction.

Novellae:

Hole below the sediment: A hole below the sediment is different, because that hole serves to strengthen the barrel (the sediment adds weight), and therefore it becomes very firmly plugged. When one opens such a hole it is as if one is making a new hole, not simply opening an old one.

Halachah 1 (Continued) – Hole in the Lid of a Barrel

The Rambam’s words: One may make a hole in the lid of a barrel — provided one makes it from above, but from the side — it is prohibited.

Explanation: One may make a hole in the lid (cover) of the barrel, but only from above. From the side is rabbinically prohibited.

Novellae:

1. Question: According to the rule that even a hole only to take out is rabbinically prohibited — why is from above permitted? This is also a hole made only to take out!

2. Answer: The novelty is specifically the prohibition regarding from the side. When one makes the hole from above the lid, this is not the normal way of fixing a vessel — it’s not the normal way one makes a hole in a vessel. Therefore it is permitted. But regarding from the side, where it looks more like a practical fix, the Sages prohibited it.

3. Two reasons for the decree — “like fixing” vs. “lest one come”: The “like fixing” reason explains why from above is permitted — because from above it is not “like fixing.” The “lest one come” reason explains why a hole only to take out is prohibited — because one might come to make a proper hole to take out and bring in. The Rambam doesn’t say this explicitly, but it is the best explanation.

Halachah 1 (Continued) – One May Break a Barrel to Eat Dried Figs From It

The Rambam’s words: One may break a barrel to eat dried figs from it, provided one does not intend to make a vessel.

Explanation: One may break a barrel on Shabbat to remove the food inside it, but one should not intend to make a vessel.

Novellae:

1. “Intend to make a vessel” doesn’t mean intention in one’s mind: His intention is always the same — he wants to remove dried figs. “Intend to make a vessel” means that he should not cut/break it in a nice way — he should not make a nice opening that looks like an entrance. If he breaks it randomly, it remains a broken barrel and this is permitted. If he cuts it nicely, like an entrance, this is fixing a vessel and prohibited.

2. “Vessel” here doesn’t mean a vessel in the sense of a complete vessel, but the opening itself — making a nice opening is “making a vessel” or “fixing a vessel.”

Halachah 1 (Continued) – Cutting Off Its Head with a Sword Before Guests

The Rambam’s words: A person may bring a barrel of wine and cut off its head with a sword before guests and need not be concerned.

Explanation: One may chop off the top of a wine barrel with a sword before guests, and need not worry.

Novellae:

1. Why is this permitted even though he makes a nicer opening? Regarding breaking a barrel for dried figs, one may only break, not cut nicely. Here he cuts it off with a sword! The answer: His intention is to show his generosity — he wants to show magnanimity to his guests, not to make an opening. The sword is part of the “show.”

2. Distinction between for oneself and for guests: When a person opens a barrel for himself with a sword, it’s certain he wants to make a hole. But when he does it before guests, there is another reason — generosity — which makes it permitted.

Halachah 1 (Continued) – Plugging a Hole in a Barrel

The Rambam’s words: Just as it is prohibited to open any hole, so it is prohibited to plug any hole. Therefore it is prohibited to plug a hole in a barrel even with something that is not spread, such as plugging with alum or a small pebble.

Explanation: Just as one may not open a hole, so too one may not plug a hole in a barrel — even with something that doesn’t have the problem of smoothing, like a stone or stick.

Novellae:

1. Three separate prohibitions regarding plugging a barrel: (a) with something that spreads (fat, wax) — prohibited for smoothing; (b) with a cloth — prohibited for squeezing; (c) with alum or a small pebble (which has neither smoothing nor squeezing) — prohibited for plugging a hole (makeh b’patish). The Rambam’s novelty is the third case — even without smoothing and without squeezing, the prohibition of plugging a hole remains.

2. Hole vs. opening: “Hole” means a hole that is broken — damage in the barrel that one fixes. This is not the same as the opening (lid/entrance) of the barrel, which one may cover (except if it’s smoothing).

Halachah 1 (Continued) – Plugging a Hole with Food (Circumvention)

The Rambam’s words: But if one placed food there to preserve it and the hole became plugged, it is permitted.

Explanation: If one puts food in the hole to preserve it, and it turns out that the hole becomes plugged, it is permitted. One may also remove it.

Novellae:

1. This is a circumvention — one puts food in the barrel, and although the real intention is to plug the hole, one can say “I only wanted to preserve the food.” This is similar to the circumvention regarding straightening bread, but a different type of circumvention — here one does something that looks like a legitimate action (preserving food) although the real goal is plugging.

2. The condition “to preserve it” is the permission, not the food itself. The food creates a reason for preservation — because food is not a good plug, one can claim that one is placing it not to plug but to preserve. A toothpick, on the other hand, one cannot claim “to preserve,” because a toothpick has no concept of preservation.

3. “Whom is he fooling with this circumvention?” — a fundamental question: The person himself knows that he wants to plug. It is compared to the circumvention with a beam — one asks him “what are you doing?” He answers “I’m storing a beam,” and if it plugged the barrel — “lucky me!” It remains a difficult question.

4. The Shulchan Aruch’s distinction — only a Torah scholar: The Shulchan Aruch says that only a Torah scholar may do this, because regarding a Torah scholar we believe that he really means to preserve, and he won’t come to do it in a prohibited manner.

5. The foundation of circumvention in general is touched upon as one of the “interesting topics” — sometimes yes, sometimes no — and it remains a major principle that needs to be understood.

Halachah 5-6 – Anything That Is Completion of Work — Makeh B’Patish

The Rambam’s words: Anything that is completion of work one is liable for it as makeh b’patish.

Explanation: Any action that is completion of work (finishing a job / final touch) is liable d’Oraita for makeh b’patish. This includes any type of fixing a vessel — even a small scratch that completes the vessel.

Novellae:

The Rambam’s language here is “a bit different” than usual — he doesn’t place this as the beginning of the chapter, because earlier he already spoke of liabilities regarding holes. Now comes another type of liability — completion of work, and from this stem the rabbinic decrees regarding lest one fix a musical instrument.

Halachah – It Is Prohibited to Make the Sound of Music on Shabbat

The Rambam’s words: Therefore it is prohibited to make the sound of music on Shabbat, whether with musical instruments such as lyres and harps, or with other things. Even to clap one finger against the ground or against a board one against the other in the manner of singers, or to rattle a nut for a baby, or to shake a bell in a cradle so that it will be quiet — all this and similar things are prohibited, a decree lest one fix a musical instrument.

Explanation: Because completion of work (makeh b’patish) is liable d’Oraita, the Sages prohibited all types of making the sound of music — musical instruments (lyres, harps), clapping with fingers on table/floor, drumming with nuts for a child, ringing a bell — all a decree lest one fix a musical instrument.

Novellae:

1. Why are musical instruments especially connected to fixing? Musical instruments (especially string instruments like lyre/harp) constantly need fixing — a string breaks, one needs to tune, etc. Therefore the concern of lest one fix a musical instrument is a real concern.

2. Clapping, drumming, and dancing: The Rambam also prohibits clapping hands (clapping), drumming (drumming), and dancing. Drumming is perhaps beating on a table/drum, while clapping is clapping hands. The distinction remains not entirely clear. With a change (in an unusual manner) one may clap.

3. The Rama’s permission — better they should be unintentional: The Rama rules that because Hasidic Jews dance at the third meal, one should not protest them, based on the principle better they should be unintentional than intentional.

4. The Aruch HaShulchan’s reasoning: The Aruch HaShulchan argues that when Hasidic Jews dance around the table it is not at all “drumming and dancing” as the Gemara means — drumming and dancing means professional performance that has to do with musical instruments and beat, not just simple dancing around a table.

5. A practical difference: Between simple dancing at a Shabbat table, to a professional choir/singer who work during the week and are hired for Shabbat — for them this clapping is already “with more intention” and more relevant to lest one fix a musical instrument, because they are professional musicians.

6. “In learning one learns what it says, in practice one does what the custom is” — one must learn the law as it stands, even when the custom is different.

7. [Digression: Slobodka] — in the Slobodka yeshiva, students would dance on Shabbat, but they were very careful that it should be “around the table” — with a change, not a formal dance.

Halachah – It Is Prohibited to Swim on the Water

The Rambam’s words: It is prohibited to swim on the water, a decree lest one make a barrel for swimming. But in a pool in the courtyard one may, provided it has an enclosed rim.

Explanation: One may not swim in a sea/pond on Shabbat, because one might come to make a floating vessel (barrel for swimming — an empty barrel that holds air and one swims with it). But in a pool in the courtyard one may, because in a small courtyard one doesn’t build boats.

Novellae:

1. Barrel for swimming — an empty barrel/tub that holds air inside, and with it one can swim. It’s not a major melachah.

2. Enclosed rim — the water must have clear boundaries/shores, so that they won’t go outside the boundary. A normal swimming pool automatically has an enclosed rim.

3. Practical difference — swimming on Shabbat in a swimming pool: According to the Rambam one may apparently swim in a normal swimming pool on Shabbat. But in practice one doesn’t conduct oneself this way, and this has to do with the topic of bathing (not swimming). Bathing in cold water is fundamentally permitted, but the later authorities (Mishnah Berurah) don’t conduct themselves to wash on Shabbat even in cold water due to various concerns. Swimming is a separate law, not bathing — swimming has its own decree (barrel for swimming), and bathing has its own concerns.

4. Swimming as exercise: Perhaps there is a side prohibition of swimming because people do it as exercise (like sweating on Shabbat). But only when one does something one doesn’t like, only for exercise, is this a problem. If one enjoys it (like swimming), even though it’s also exercise, it is permitted.

5. Mikveh vs. pool: Someone who regularly goes to a pool, perhaps he may not go to a mikveh on Shabbat, because for him there is no “appears as cooling off.” But regarding mikveh the problem is “fixing” (immersion), and “appears as cooling off” is the answer.

Halachah – Reed Tube (Straw in a Barrel)

The Rambam’s words: One may not cut from a reed tube — one may not cut a straw (reed) to insert it in a barrel. But if it was prepared — if it is already prepared/cut, one may insert it in the hole of the barrel, and we are not concerned lest one fix.

Explanation: A straw (from reed/straw) that one places in a wine barrel so the wine will flow out. To cut the reed fresh is prohibited due to fixing a vessel. But if it is already prepared, one may insert it.

Novellae:

1. What is the prohibition of cutting? This is makeh b’patish — he makes the reed fit for use, he gives it completion of work. It’s not building and demolishing in vessels, but fixing a vessel.

2. “We are not concerned lest one fix” — what does “fix” mean? It can mean (a) he will cut a new tube, or (b) he will fix the barrel by inserting the straw.

3. The background of the Gemara: In the Gemara there is a dispute among Amoraim whether one may insert an already-cut tube at all. The Gemara makes a limitation that to cut fresh everyone agrees is prohibited. The Rambam rules like the opinion that one need not be concerned.

Halachah – Myrtle Leaf in a Barrel

The Rambam’s words: One may not place a myrtle leaf in the hole of a barrel so that the wine will flow, because this is like making a spout on Shabbat.

Explanation: A myrtle leaf has a pointed shape that fits well into a hole in a barrel, and it serves as a spout/faucet so the wine will flow in one direction instead of spraying.

Novellae:

Question: Why is a reed tube permitted but a myrtle leaf prohibited? Both are ready things? The answer: A reed (tube) is already an existing vessel that one knows can be used as a tube. But a myrtle leaf — through squeezing it in, bending it, and shaping it, one makes it now for this purpose — this is like making a spout, one creates a new function.

[Digression: Barrel vs. Bottle — Opening Bottles on Shabbat]

An important reasoning is established that a barrel is a fundamentally different reality than a bottle:

– A barrel is a huge thing, almost a piece of furniture — one builds it with hammer and nails, it stands in storage, it has a bit of building or vessel status.

– A bottle is a tiny thing that one brings to the table, a child can hold it — it doesn’t make vessels.

The claim: Perhaps the entire approach of poskim who prohibit opening bottles (based on the lid of a barrel) is wrong, because they equate a bottle to a barrel which is a completely different reality.

Another novelty: Perhaps there is a rule that anything that one eats at the table is not melachah — things that one does while eating at the table (like selecting immediately, dipping, fixing salt in radish) have a leniency. The brother R’ Elazar formulated this rule, although it is “thought up on one’s own.”

Another point: The question of ease — whether the fact that something is easy to do is a reason to be lenient. The conclusion: ease itself is not a permission, but the question is whether he did a significant thing.

Halachah – One May Not Break Pottery and One May Not Tear Paper

The Rambam’s words: One may not break pottery and one may not tear paper

Explanation: One may not break a shard (pottery) and may not tear paper, because when one breaks a shard to get a small piece for a specific use, this is like fixing a vessel — one makes a new vessel. The same with cutting a piece of paper — a whole roll of paper one cannot use, only when it is cut. This is fixing a vessel rabbinically.

Halachah – Branch Tied to a Gourd (Vessel for Drawing Water)

The Rambam’s words: A gourd (vessel/pitcher for drawing water) that is tied to a branchone may draw with it on Shabbat. But if the branch is not tiedone may not draw with it.

Novellae:

1. What is the problem? The concern is lest one fix a vessel — fear that he will cut a branch and prepare it (not cutting from a tree, but fixing a vessel). When it is already tied, it is ready and one does nothing new.

Halachah – Prohibition of Polishing Silver Vessels with Girtakon

The Rambam’s words: It is prohibited to polish silver vessels with girtakon because it whitens them in the manner of craftsmen, thus it is like fixing a vessel in its completion on Shabbat. But a person may polish his cup with sand and natron. And similarly all vessels one may polish and carry with anything.

Explanation: One may not polish silver vessels with girtakon (a sharp chemical), because this is the professional way that craftsmen finish silver vessels — it looks like fixing a vessel in its completion. But with weaker materials (sand, natron) one may clean. Other vessels (not silver vessels) one may clean with anything, because for them cleaning is never completion of work.

Novellae:

The distinction regarding silver vessels is not between using/not using, but between which material one uses — girtakon (professional) vs. sand/natron (ordinary). Regarding silver vessels no condition was set that one must use it again that Shabbat (as with eating vessels later). This shows that the prohibition is a special matter — it looks like completion of work of the vessel itself, not just effort.

Halachah – Prohibition of Washing Vessels Not for Shabbat Use

The Rambam’s words: It is prohibited to wash bowls and pots and similar things because it is like putting away, unless one washes them to eat with them another meal on that Shabbat.

Explanation: One may not wash plates/pots after using them, because it looks like one is “putting away” (clearing away/fixing the vessel). Only if one washes it for another meal on that Shabbat, is it permitted.

Novellae:

The Rambam’s Reason — “Like Putting Away” = Fixing a Vessel

The Rambam’s language “like putting away” means it looks like one is fixing the vessel. When one washes it to put away (not for immediate use), it feels like a long-term fix — similar to a fold that will last long. But when one washes it for immediate use, it will soon become dirty again, so it’s not fixing.

The Raavad’s Dissenting Opinion

The Raavad says that the prohibition is not due to fixing a vessel, but due to effort not for Shabbat use — one exerts oneself for a weekday thing. This is also the accepted explanation by most people.

Question on the Rambam from Silver Vessels

Regarding silver vessels it is permitted to polish with sand/natron without any condition that one will use it again that Shabbat. Why is it stricter regarding eating vessels? A silver vessel that stands on the shelf for beauty, where one washes it “for a long time,” should apparently look more like fixing! The answer: A silver vessel that stands for beauty already has immediate use — a beautiful candelabra stands on the table, this itself is already use. But the answer remains not entirely satisfying.

General Rule About Categorizing Melachot

Often the category where one places a prohibition is more uncertain than the essence of the prohibition itself. Both — Rambam and Raavad — agree that one may not wash vessels not for Shabbat use. The dispute is only under which category it falls (fixing a vessel or effort). The Sages didn’t work from rules to details, but the reverse — they looked at each action in particular, ruled that it is prohibited, and only afterward did the Rambam search under which melachah/category it falls.

Today’s Practical Differences — Washing Dishes Today

Today when one places plates in the sink, everyone knows that after Shabbat one will wash again well with soap. The first rinse is not “fixing” — it is only minimal cleaning so as not to have grossly dirty plates with cholent. Therefore some poskim are more lenient in modern times.

An Interesting Paradox

According to the Rambam one would be allowed to polish silver on Shabbat (because with natron one may), but wash a plate from cholent not — which would be very strange. This shows that one must understand the reality of then. Perhaps one may indeed not polish silver, because it is effort on Shabbat — not a Shabbat thing.

Halachah – Drinking Vessels (Cups and Pitchers)

The Rambam’s words: But drinking vessels such as cups and pitchers… for there is no fixed time for drinking.

Explanation: Cups and drinking vessels one may wash all the time, because drinking has no fixed time — one can always become thirsty.

Novellae:

Regarding eating vessels (plates) — when one finishes the meal, one knows that one will not use it again today, thus washing is preparation. But regarding drinking vessels — because “there is no fixed time for drinking,” it is never clear that one has finished. Perhaps in modern times, where people snack and eat fruits in the afternoon, a plate is also not so connected to only a meal.

Halachah – One May Not Spread Beds on Shabbat

The Rambam’s words: One may not spread beds on Shabbat to sleep on them tomorrow… but one may spread from Friday night for Shabbat.

Explanation: One may not spread/prepare bedding on Shabbat for after Shabbat, but for Shabbat itself one may.

Novellae:

An inquiry — what is the reason for “making a bed”?

Opinion A: One makes the bed so the room will look orderly — because during sleep it becomes messed up anyway, thus the purpose is not for the sleeping itself but for the appearance of the room.

Opinion B: One makes the bed so one can sleep normally — when one comes late at night one shouldn’t arrive at a mess. It is much easier to fall asleep when the bed is orderly. This is compared to setting a table — one does it for eating.

Halachah 8 – It Is Prohibited to Immerse Impure Vessels on Shabbat

The Rambam’s words: It is prohibited to immerse impure vessels on Shabbat, even if one does not intend to fix vessels… but an impure person may immerse, because it appears as cooling off.

Explanation: One may not immerse impure vessels on Shabbat, because it looks like fixing a vessel — before immersion one could not use the vessel, after immersion one can. But a person who is impure may immerse, because “it appears as cooling off” — it looks like he is cooling off.

Novellae:

1. Why is it only “like fixing a vessel” (like fixing) and not actually fixing? Because no real physical change happened in the vessel — it is only a halachic/spiritual change, a status designation.

2. Question about immersing vessels from a non-Jew (modern times): Today the main relevance is immersing new vessels that one buys from a non-Jew. Does this have the same law as an impure vessel? It is answered that it is not fixing a vessel in the same sense — but it remains not entirely satisfying, because there is also here a decree that one should not use it before immersing it.

3. Can one say “fixing” about a person? When a person becomes pure, is this “makeh b’patish on the person”? It’s not that the person is a vessel, but he does a melachah of fixing.

4. Why is healing on Shabbat not prohibited due to fixing? If one can say “fixing” about a person (as with immersion), why is healing only prohibited due to the decree of grinding medicines and not due to fixing itself? Regarding people, fixing a vessel in that sense doesn’t apply — fixing the body is not the same law as fixing a vessel. The prohibition of healing on Shabbat is only due to the decree of grinding medicines (lest one come to grind medicines). It is compared to the law of fixing vertebrae in a child’s spine — which is also not considered fixing a vessel.

Unintentional and Intentional

The Rambam says: If someone unintentionally immersed a vessel on Shabbat — if unintentional he may use them, if intentional he may not use them (until after Shabbat).

Novelty: The law of if intentional he may not use them applies not only to Torah prohibitions, but also to rabbinic prohibitions. The penalty of “not using until after Shabbat” applies even when the prohibition itself is only rabbinic.

Halachah – Immersing Impure Water on Shabbat

The Rambam’s words: It is permitted to immerse impure water on Shabbat. How should one do it? One places it in a vessel that does not receive impurity such as stone vessels, and immerses the vessel in a mikveh until mikveh water rises over it, and behold it is pure.

Explanation: One must make contact — so the impure water will touch mikveh water. This one may do, because he is not working with a vessel (he is not fixing a vessel), it doesn’t look like fixing.

Novellae:

Why must one place it in a vessel that does not receive impurity? Because if one places it in a regular vessel, the vessel becomes impure from the water, and then one must immerse the vessel — which one may not do on Shabbat. During the week it would not be a problem, because one could immerse the vessel too. The whole trick is only relevant for Shabbat.

Halachah – One May Not Separate Terumot and Ma’asrot on Shabbat

The Rambam’s words: One may not separate terumot and ma’asrot on Shabbat — because it appears as fixing something that was not fixed.

Explanation: One may not separate terumot and ma’asrot on Shabbat, because the fruits were tevel (not fit for eating), and through tithing one makes them fit — this is fixing.

Novellae:

1. This is a spiritual fixing — not a physical fixing of a vessel, but rabbinically it is treated like fixing something that was not fit for eating.

2. Practical point: In the Land of Israel almost everything is already tithed with a hechsher, but people tithe stringently. If it is already basically kosher, it is a question whether this “tithing stringently” is really fixing or not. Also mentioned is the practical problem when one forgets to take challah from matzot on erev Pesach that falls on Shabbat.

Halachah – Me’

abed (Toladot and Rabbinic Decrees)

The Rambam’s words: One who softens leather with oil in the manner that tanners and sellers do — behold this is me’abed and liable.

Explanation: Softening leather with oil as leather-workers do is the av melachah of me’abed.

A Person May Not Anoint His Foot with Oil Inside the Shoe

The Rambam’s words: Therefore a person may not anoint his foot with oil while it is inside a new shoe or sandal. But he may anoint his foot with oil and place it inside the shoe even if they are new.

Explanation: One may not pour oil on the foot when one is already wearing new shoes, because it looks like he is pouring on the shoes (me’abed). But one may smear oil on the foot and then put on the shoes — because it is a great change and it doesn’t look like fixing.

Rolling on a New Leather Mat

The Rambam’s words: And one may anoint his entire body with oil and roll on top of a new leather mat and need not be concerned, for this is not the manner of tanning at all.

Explanation: One may smear oneself with oil and roll on a new leather mat, because this is not the manner of tanning.

Novelty: The distinction is: softening leather with oil means one uses a tool and works directly on the leather. Here the oil comes to the leather indirectly through the body — this is not the manner of tanning.

Little Oil vs. Much Oil

The Rambam’s words: Regarding new ones — if there was a little oil there just to polish the leather — permitted. But if there was much oil there to soften the leather — behold this is prohibited as similar to me’abed.

Explanation: Regarding new leather: a little oil that only gives a shine — permitted. Much oil that actually softens the leather — prohibited for me’abed. Regarding old ones — permitted even with much oil, because it has already been tanned.

Halachah – Memachek/Memareach — One Who Spreads a Plaster

The Rambam’s words: One who spreads a plaster — is liable for smoothing the leather.

Explanation: When one spreads the medicine on the plaster (bandage), one is liable for the melachah of smoothing — smoothing out a hide.

Novellae:

1. What is the connection to smoothing the leather? Smoothing means smoothing out a hide — removing hair, warts, and other irregularities until the surface of the leather becomes smooth. With the plaster it is the same action: he spreads the cream on the plaster until its surface becomes smooth — he makes the surface of the plaster smooth.

2. The liability is not for spreading on one’s own skin (body), but for spreading the cream on the plaster itself.

3. What kind of material is a plaster: In the times of the Sages a plaster was a piece of leather or coarse fabric that had irregularities — hard pieces, prickly threads — and through spreading with cream one smoothed it out, exactly like smoothing the leather. A modern Band-Aid is not leather, but the law stems from that reality.

Halachah – Plugging a Hole with Wax (Decree Due to Spreading/Smoothing)

The Rambam’s words: Therefore — it is also prohibited to plug a hole with wax, because wax is a material that one naturally spreads, and the spreading is smoothing.

Explanation: This is a decree — one fears that he will come to spread (smooth) the wax, which is smoothing. This connects back to earlier laws about covering a hole in a barrel.

Halachah – Kotev: Prohibition of Applying Kohl with Puch

The Rambam’s words: It is prohibited to apply kohl with puch and similar things on Shabbat.

Explanation: Kohl is a cosmetic dye for the eyes. The puch is the tool that one uses to apply it. This is rabbinically prohibited because it is similar to writing — he takes a tool, places at the end something similar to ink, and makes a color/mark. Even though it’s not actually writing (he doesn’t write letters), just making a color, it is rabbinically prohibited.

Halachah – Buying and Selling, Hiring Workers, Borrowing and Lending

The Rambam’s words: It is prohibited to engage in buying and selling on Shabbat, a decree lest one write. A person may not hire workers on Shabbat. And a person may not tell his fellow to hire workers for him.

But: To borrow and lend — borrowing and lending objects one may. To borrow and lend — borrowing money one may not.

Explanation: Buying/selling, hiring workers — all prohibited on Shabbat, a decree lest one write. But borrowing objects one may, because when one borrows an object one doesn’t write. With money one needs to write down accounts.

Novellae:

1. [Digression: Origin of writing] The first writing was invented for commercial purposes — for writing down accounts when borrowing and selling. Writing is fundamentally connected to buying and selling.

2. [Digression: Torah novellae on Shabbat] May one think of Torah novellae on Shabbat, because one will want to write? One may learn Torah and think of novellae, just one may not write. Writing Torah novellae is not ideal but after the fact is good.

3. Borrowing a jug of wine and a jug of oil: One may borrow wine and oil from a friend. But one should not say “lend me” (language of lending) but “loan me” (language of borrowing). The distinction: “loan me” means he brings it back soon (after Shabbat), but “lend me” means a loan for 30 days, which requires writing even for wine and oil.

4. Another explanation: When one borrows jugs of wine, the person can return money instead of wine — this is already a loan. But if one says “loan me” it means he brings back the same type of thing.

5. Novelty: Even when he pays with money (borrows money), it is permitted as long as one doesn’t use the word “loan” — because technically it is a borrowing, not a sale.

Halachah – Whether One Sells Verbally or by Transfer

The Rambam’s words: Whether one sells verbally or by transfer, it is prohibited.

Explanation: Whether one sells through verbal agreement, or through physical transfer — it is prohibited on Shabbat. Even a sale that consists only of trust (he believes him on his word) without any formal acquisition, is also prohibited.

Halachah – Weighing, Measuring, Counting on Shabbat

The Rambam’s words: Just as it is prohibited to weigh whether with scales or without scales, so it is prohibited to count and to measure whether with a measuring vessel or by hand or with a rope.

Explanation: All types of measuring, weighing, and counting are prohibited on Shabbat — whether with a tool, by hand, or with a string.

Novellae:

– “With scales” has two prohibitions: (1) the actual act of weighing as a manner of commerce/weekday activities, (2) the use of scales as a tool. “Without scales” shows that even without a tool the actual action of weighing is prohibited.

– Regarding the laws of techumin one needs to know measurements, but everything regarding techumin is done approximately, not precise measurement.

Halachah – No Judging, Chalitzah, Yibum, Betrothal on Shabbat

The Rambam’s words: One may not judge on Shabbat, and not perform chalitzah, and not perform yibum, and not betroth – a decree lest one write.

Explanation: One may not conduct a Torah judgment, chalitzah, yibum, or betrothal on Shabbat, because one will come to write.

Novellae:

1. Question regarding betrothal: Betrothal doesn’t require a court, it’s a matter between three people (groom, bride, witnesses). Who will write?

2. First answer: Judges kept ledgers of divorces and betrothals. But this is rejected because betrothal doesn’t come to court.

3. Second answer: Perhaps it means writing a ketubah document.

4. Third answer (main): Betrothal is similar to buying and selling — “behold you are betrothed to me with this ring” — he purchases her with monetary value. “A decree lest one write” here doesn’t mean a specific writing concern, but it is a type of negotiation that falls under the rule of buying and selling.

Halachah – No Consecrating, Evaluating, Devoting, Terumot and Ma’asrot

The Rambam’s words: And one may not consecrate, and not evaluate, and not devote, and one may not separate terumot and ma’asrot — for they are similar to consecrating those fruits that he separated.

Novellae:

Terumot and ma’asrot has two prohibitions: (1) fixing — one makes tevel fixed; (2) similar to buying and selling — one consecrates for the kohen, just as one consecrates to the Temple. The Rambam brings both reasons; perhaps there is a practical difference between them.

Halachah – One May Not Tithe Animals

The Rambam’s words: And one may not tithe animals — a decree lest one mark with red dye.

Explanation: One may not perform animal tithing on Shabbat because one will come to mark (inscribe) with red dye on the tenth animal.

Halachah – Consecrating One’s Pesach Offering on Shabbat

The Rambam’s words: And a person may consecrate his Pesach offering on Shabbat and similarly his festival offering on Yom Tov, for it is the mitzvah of the day.

Explanation: Erev Pesach that falls on Shabbat one may consecrate the Pesach offering, because it is the mitzvah of the day.

Novellae:

Three approaches why the Sages didn’t decree here:

1. Simple answer: Regarding the mitzvah of the day the Sages simply didn’t decree — it’s a rabbinic decree and for a mitzvah they were lenient.

2. Reasoning answer: When a person prepares an offering for now, it doesn’t look like buying and selling. With animal tithing one goes through with his “accountant” how much to pay — this is buying and selling. But taking an animal that is already his and making it a Pesach offering is not a business act.

3. The rule “there is no rabbinic decree in the Temple” is mentioned but not accepted as the main answer.

Halachah – One May Not Consecrate Purification Water

The Rambam’s words: Just as one may not consecrate, so one may not consecrate purification water.

Explanation: One may not prepare purification water on Shabbat (pouring water into red heifer ashes). The reason: one takes a mundane thing (water) and makes it holy — this is “consecration” itself.

[Digression: Red Heifer] The Rambam also speaks laws for the Messiah. The Jews of Ethiopia had a tradition to slaughter a red heifer and sprinkle until they came to the Land of Israel.

Halachah – Separating Terumot and Ma’asrot on Shabbat After the Fact

The Rambam’s words: One who separates terumot and ma’asrot on Shabbat — if unintentionally he may eat immediately, if intentionally he may not eat until after Shabbat.

Explanation: After the fact it works — it has become tithed. One doesn’t say “it doesn’t work.”

The Rambam: And similarly one who consecrates or evaluates or devotes on Shabbat, whether unintentionally or intentionally, his actions are done. And similarly one who transfers to his fellow on Shabbat, his acquisition is valid. Needless to say on Yom Tov.

Novelty: Yom Tov is easier in general regarding matters of eating and offerings, therefore “needless to say.”

Halachah – Tithing Demai on Shabbat

The Rambam’s words: One may tithe demai [on Shabbat].

Explanation: Demai one may tithe on Shabbat, because demai is only a doubt — most common people do tithe — and one can eat it in pressing circumstances without tithing.

Novellae:

Demai is special because one can eat it ideally (in pressing circumstances), therefore this tithing is not a “fixing” per se. But definite tevel — even if it’s only a doubt — one may not.

Halachah – Designating Terumat Ma’aser of Demai / Ma’aser Ani of Definite

The Rambam’s words: One who designated terumat ma’aser of demai or ma’aser ani of definite — may not take them on Shabbat, even though he designated a place for them before Shabbat and they are known and placed beside the fruits.

Explanation: Even if one already designated before Shabbat which fruits are terumat ma’aser/ma’aser ani, one may not physically remove them on Shabbat. The visual act of removing looks like buying and selling / fixing.

The Rambam: But if there was a kohen or poor person accustomed to eat at his place — behold these may come to him and eat, provided he informs the kohen that this which he is feeding him is terumat ma’aser, and informs the poor person that this which he is feeding him is ma’aser ani.

Explanation: If the kohen or poor person are accustomed to come eat at his place, they may come and eat this on Shabbat — but he must inform them what it is.

Novellae:

1. This is permitted because it doesn’t look like “the manner of tithing” (separating and giving), but like “the manner of hospitality” — taking guests. The visual appearance determines.

2. The obligation to inform is not a law of Shabbat, but a law of ma’asrot. Without this the homeowner would be misusing terumah — he uses it for his own meal/benefit (he shows his generosity as a host), instead of giving it as a gift to the kohen/poor person.

3. The distinction between “guest” and “gift”: When a guest eats at your place, it is your meal, not his. The kohen/poor person must know that this is his gift, not just your hospitality.

Halachah 5 – It Is Prohibited to Cast Lots (Lottery/Gambling)

The Rambam’s words: It is prohibited to cast lots — one may not make a lottery on Shabbat.

Explanation: Gambling (playing with dice) is prohibited on Shabbat because it is buying and selling.

Novellae:

– During the week some hold that playing with dice is permitted (because it is asmachta). But on Shabbat it is prohibited because it has a form of buying and selling.

Distinction: Among people at home (members of his household) one may make a game — “who gets the bigger piece of challah?” — large portion against small portion. This is not buying and selling because they are like his son and members of his household, one domain, and no one is really particular.

Halachah 6 – It Is Prohibited to Calculate Accounts / Secular Documents

Accounts on Shabbat

The Rambam’s words: It is prohibited to calculate accounts that are needed for tomorrow on Shabbat — a decree lest one write.

Explanation: Accounts that one needs for tomorrow (practical purposes) are prohibited. But accounts that have no need — just for interest — are permitted.

Novellae:

– Examples of permitted accounts: “how many se’ah of grain did he take to so-and-so” (last year), “how many dinars did he spend on his son’s wedding” — this is just conversation-information.

Accounts of mitzvah — the Rama doesn’t want to say that one may, because it is a weekday thing, but it is not a prohibition from the perspective of Shabbat.

Secular Documents

The Rambam’s words: It is prohibited to read secular documents on Shabbat — so that it should not be like weekday and one will come to erase.

Explanation: One may not read documents of buying and selling (or other secular writings) on Shabbat.

Novellae:

1. What does “secular documents” mean? Two explanations: (1) The Rambam in Mishneh Torah interprets it as documents of buying and selling. (2) In the Commentary on the Mishnah the Rambam says: everything except the books of the prophets or their commentaries — secular means everything that is not written by people with divine inspiration.

2. Interesting language “so that it should not be like weekday and one will come to erase”: Why doesn’t the Rambam simply say “lest one erase”? The Rambam means two things: (a) so that it should not be like weekday — it’s not Shabbat-like, it brings in a weekday mindset; (b) and one will come to erase — it leads to erasing.

3. Why specifically erasing (not writing)? With secular writings/news, when something is no longer relevant, one erases it. With holy books no one erases — because the content is holy.

4. Practical halachic difference: If the main reason is “lest one erase,” then today when one reads a newspaper (which one doesn’t erase), the reason falls away. But if “so that it should not be like weekday” is a separate reason, it could be that even reading a newspaper is a problem because it’s not Shabbat-like.

5. Commentary on the Mishnah — the Rambam says there that everything that is not the writings of the prophets or their commentaries is prohibited to read on Shabbat, even wisdom.

Halachah – It Is Prohibited to Read Writing Under Pictures and Portraits

The Rambam’s words: It is prohibited to read writing that goes under pictures and under portraits on Shabbat.

Explanation: Descriptions under pictures or statues — like in a museum lies a small plaque with a description — is also included in secular documents.

Novellae:

The novelty is: one should not think that because it is only a few short words under a picture, it is not secular documents. It is secular documents. A person might have thought that words under a picture are only an explanation of the picture — like looking at a picture. No — it is like reading a document.

Halachah – It Is Prohibited to Read Ketuvim During the Time of the Study Hall

The Rambam’s words: Even to read Ketuvim on Shabbat during the time of the study hall — is prohibited.

Explanation: One may not read Ketuvim (the section of Tanach) on Shabbat at the time when there is a shiur in the study hall.

Novellae:

1. “Study hall” doesn’t mean a place, but a shiur. “Midrash” in the language of the Sages means a shiur/sermon. “During the time of the study hall” means during the time the rabbi is giving a sermon.

2. The reason: One should not say “I sit at home and read Chronicles” instead of coming to the shiur.

3. The main novelty: This is not neglect of Torah — this is neglect of the study hall. The person is learning, but he destroys the study hall. When everyone sits at home with their own answers, the shiur is nullified. This is a completely different category.

4. In practice: When it says on the notice that the rabbi is giving a sermon, one may not then sit at home and learn, even holy things.

Halachah – A Fire Broke Out in the Courtyard on Shabbat — Laws of Rescue

The Rambam’s words: A fire broke out in the courtyard on Shabbat — a decree lest one extinguish the fire in order to save, because a person is anxious about his money. Therefore they decreed that one may only save food that he needs for that Shabbat, and vessels that he needs to use on Shabbat, and clothing that he can wear.

Explanation: When a fire breaks out in the courtyard on Shabbat, one may not extinguish it. One may only rescue: (1) food that one needs for that Shabbat, (2) vessels that one needs for Shabbat, (3) clothing that one can wear now in the act.

Novellae:

1. Why not rescue everything even with an eruv: If he goes to rescue everything, he enters a “rescuer-mindset” and will forget that one may not extinguish. A person is anxious about his money — a person loses himself when it concerns his money.

2. Distinction between clothing and vessels: Regarding vessels — “that he needs to use on Shabbat” (what he needs for Shabbat). Regarding clothing — “that he can wear” — what he can wear now in the act, not during Shabbat.

3. The reasoning of the decree: When a person thinks only of what he needs for Shabbat, he is distracted from all other things. But when he thinks of what he needs for Tuesday, he is completely distracted from Shabbat.

4. A difficult question on the decree: How could the Sages make such a decree that a person should despair of his entire property? Several proofs:

Up to a third of his property: For a mitzvah a person must give up only up to a third of his fortune.

A sick person without danger: May violate all rabbinic decrees — and a person whose house is burning is much worse!

The Sages’ way: In all the laws of Shabbat the Sages never leave a person “stuck.”

5. Answers:

– The Rambam says specifically “in the courtyard” — not in a house. In a courtyard it is a limited fire.

– Sometimes it was a normal thing — a fire in the courtyard didn’t mean one loses the entire fortune.

– The Sages permitted telling a non-Jew regarding a fire — “don’t tell him extinguish and don’t tell him don’t extinguish” — specifically because a person is anxious about his money. This balances the stringency.

6. In practice today: Today one is more lenient with extinguishing, because (1) it is almost always a danger (smoke is dangerous), (2) we live among non-Jews and we don’t want to God forbid burn down an entire city (like the incident in Frankfurt).

Halachah – Food for Three Meals (Parameters)

Gemara: If a fire broke out on Friday night — one saves food for three meals; in the morning — one saves food for two meals; at minchah — one saves food for one meal. What is fit for a person for a person, what is fit for an animal for an animal.

Novellae:

For animals one must also save — “what is fit for an animal for an animal.”

Halachah – One Vessel (The Parameter of Carrying Once)

Gemara: When does this apply? When one saves in one vessel multiple times — when he needs to make multiple trips with the same vessel. But taking out one vessel — as long as he takes it only once in one vessel, even if it’s for several meals, it is permitted.

Explanation: The distinction is between carrying multiple times (limited to three meals) and carrying once with a large vessel (no limitation).

Novellae:

– Examples: a basket full of loaves, a circle of pressed figs, a barrel of wine.

Tallit method: He spreads out his tallit, places in it everything he can, and carries it out full — this also counts as once.

Halachah – Come and Save for Yourselves

Gemara/Rambam: He calls other people: “Come and save for yourselves” — come rescue for yourselves — and each one rescues as much as he needs.

Novellae:

1. The homeowner must give permission: A person cannot go on his own to rescue from someone else’s fire without permission.

2. Ownerless mechanism: When the homeowner calls “come and save for yourselves” — it becomes ownerless. After Shabbat, if the rescuer is a good person, he returns it, and the homeowner pays him a wage.

3. Shabbat wage: How can one take a wage for rescuing on Shabbat? This is Shabbat wage! Several answers: (a) He did nothing — he only took ownerless things; (b) It is more like a gift/returning; (c) It’s a one-time thing; (d) This is not “wage” in that sense because he didn’t do any melachah for the homeowner.

Halachah – Rescuing Clothing

Gemara/Rambam: Clothing — one wears all that he can wear, and carries and wraps all that he can, until he reaches a settlement.

Novellae:

1. Stringency regarding clothing compared to food: Regarding clothing they didn’t permit at all to carry out with his hands — only worn, in the manner of clothing. With food he may take in his hands. But regarding clothing there is also a leniency — as much as he can wear, even more than he needs for Shabbat.

2. Regarding food it doesn’t say “all that he can eat” — one limits to three meals. Regarding clothing it says “all that he can wear” — much more.

3. Come and save for yourselves regarding clothing: The same law of calling others applies also for clothing — each one wears according to his ability.

Halachah – Clean Bread vs. Unclean Bread

Gemara: If he started with clean bread — he may not go back and take unclean bread. But the reverse — if he started with unclean bread, he may go back and take clean bread — he may say “I want better quality for Shabbat.”

Halachah – Rescuing Holy Writings

Rambam: Holy writings one may save even without an eruv — to another courtyard even without eruv chatzerot, on condition that there are three partitions.

Novellae:

1. Greater leniency regarding holy writings than food/clothing: Food and clothing require an eruv; holy writings one may even without an eruv — but only where there are three partitions (not a karmelit).

2. Condition — written in Assyrian script and in the holy tongue: Only holy writings that are written in Assyrian script and in the holy tongue have sanctity. If they are written in another language or another script — they have no sanctity, and one may not save them in this manner.

Halachah – Holy Writings That Are Not Written in Assyrian Script and in the Holy Tongue

The Rambam’s words: Provided that the holy writings are written in Assyrian script and in the holy tongue. But… in another script or in another language — one may not save them… and in general it is prohibited to read them.

Novellae:

1. Question from reading Shema in any language: The Shema one may say in any language, and a siddur one may have in other languages. How can the Rambam say that holy writings in another language have no sanctity at all? The answer: The Rambam speaks specifically of a Torah scroll — a Torah scroll must be in Assyrian script and the holy tongue. One fulfills the Shema orally in another language, but when it is written in another language it has no sanctity at all.

2. Greek — the Maggid Mishneh’s explanation: According to the Rambam’s opinion Greek would indeed have sanctity, but the Rambam doesn’t bring the law because he already ruled in the laws of a Torah scroll that today there is no longer true Greek in the world.

3. “It is prohibited to read them” — sharp conclusion: According to the Rambam it turns out: one may not read secular documents, one may not read holy writings that are not in Assyrian script. The only possibilities: go to the study hall to hear a shiur, or read a kosher Torah scroll. A Mishnayot one may not write, a siddur one may not write — all from the rule “things that are written you may not say orally.”

4. “Assyrian” — what does it mean practically: Not only that the lines are straight — it means the specific form of the script. Yiddish handwriting (Yiddish script) is not Assyrian script.

5. The Rishonim’s answer — “in their days”: This was only in their time, when they held strictly to “things that are written you may not say orally.” But today, when they have already permitted writing the Oral Torah (a time to act for God, they have violated Your Torah), one may already read everything.

Halachah – Written with Dye and Red Paint

The Rambam’s words: Since they are written with dye and red paint… but since they are written properly in the holy tongue — one saves them.

Explanation: Even if holy writings are written with dye or red paint (not with the regular black ink), nevertheless, as long as it is written in the holy tongue, one saves them. It doesn’t need to have all the laws of a Torah scroll.

Halachah – Margins of Books

The Rambam’s words: The margin of books above and below… between section and section, between page and page…

Explanation: The empty spaces (margins) in books are not saved from fire.

Novellae:

It must be that one speaks of margins that were cut from a Torah scroll. Even such margins, which once belonged to a Torah scroll, still have sanctity (because they were part of a Torah scroll), but one doesn’t save them from fire.

Halachah – Blessings and Amulets

The Rambam’s words: Blessings and amulets — even if there are in them divine names and verses — one may not save them from fire.

Explanation: A siddur (blessings) or an amulet that has holy names and verses — one doesn’t save them from fire, because they don’t have sanctity like holy writings.

Novellae:

In other laws (laws of the foundations of the Torah) one sees that on amulets there is not the prohibition of erasing the Name. Earlier one learned that one may carry an amulet on Shabbat, but save from fire — not.

Halachah – A Torah Scroll That Was Erased — 85 Letters

The Rambam’s words: A Torah scroll that has in it… eighty-five letters… like the section “And it was when the ark traveled”… one saves it from fire.

Explanation: A Torah scroll that is erased or invalid, but 85 letters (complete words) remain, one saves it from fire.

Novellae:

1. The measure of 85 letters: 85 letters is the measure of a section — specifically the section “And it was when the ark traveled” which has 85 letters. Even if it’s not a complete section, but if this many letters remain, there is significance of sanctity.

2. Or a complete section: If a complete section remains, even a short one like “And Amalek came,” one saves it.

3. Or mentions (names): If there are divine names in the section, as in “And God said to Moses saying” — which is the shortest section with only two verses — this is also a reason to save.

Halachah – The Case of the Book

The Rambam: Margins one may not save, but the case of the book one may save.

Novelty: An interesting distinction: margins that are cut from the book itself — one doesn’t save. But the case (the cover/wrapper) which is also separate from the book — one saves. The distinction: the case is not cut from the book, but the book is removed from the case — the case still has its status of sacred utensils.

A Great Question on the Rambam — Requires Great Study

The Rambam said that one may not read writings that have no sanctity, one doesn’t save them, and writings not in Assyrian script are prohibited. But the Rambam

himself writes books! How does this fit together? This remains requiring study — “one must really think what the Rambam’s opinion is, it is a great wonder.”

[Digression: Can One Learn Rambam Without Gemara?]

A lengthy discussion is conducted about the fundamental problem of learning Rambam without the Gemara:

1. First problem: Often one doesn’t know the meaning of words in the Rambam without the Gemara. In the Commentary on the Mishnah the Rambam translates many words (in Arabic or the holy tongue), but in Mishneh Torah he brings simply the language of the Mishnah without any explanation. This shows that Mishneh Torah is written for someone who has already learned Gemara/Commentary on the Mishnah.

2. Second problem: Even when one understands the words, the context is missing — one doesn’t know that the Rambam is deciding a dispute, one doesn’t know what the other side would have been, one doesn’t know why he brings specifically this distinction.

3. A defense: Even without the Gemara one can make reasonings in the Rambam itself — he gives a reality and a ruling, and one can understand a reasoning. The Maggid Mishneh sometimes does this.

4. Conclusion: It remains requiring great study what the Rambam meant when he wrote that one can learn his book without Gemara.

[Digression: General Discussion About Learning Laws of Shabbat and Practical Halachic Ruling]

The Rambam’s Project — “To Fix and He Didn’t Fix”

R’ Yehoshua’le Kretshker’s critique of the Rambam: The Rambam wanted to make a book of the entire Torah with principles, but in practice he doesn’t bring the reasoning of each law — he brings only the details from the Gemara without explaining the principles that stand behind them. R’ Chaim Krasna tried on one law (Pesach) to show how one would rewrite Tractate Pesachim, and didn’t even finish that. The Rambam at least carried out his project, although not perfectly.

Problem of Application to Today’s Reality

– The Gemara’s examples stem from a completely different reality.

– Tractate Shabbat is full of examples/realities, not principles of each melachah. There are very few general principles within each melachah.

– Therefore it is almost impossible to build a rule from a detail and apply it to new situations. “A rule built on a detail, built on nothing — how does it work?”

Distinction Between Laws of Shabbat and Other Parts of Torah

In Choshen Mishpat there are general mechanisms (presumptions, established status, miggo) that one can apply. But laws of Shabbat are based on specific realities, which makes it harder to extrapolate.

Why We Don’t Learn Practical Halachah in This Shiur

The shiur learns principles, not practical halachah — because practical halachah requires looking practically at our reality, and this takes more time. From what one learns one can only learn that in the case that appears in the Rambam there is such a prohibition — but exactly what the case is, and how it applies to today, is a separate question.

An Interesting Point About Torah in General

In Torah one must know the entire Torah in order to understand a piece. This is different from other wisdoms. The same is in Sefer HaMada with philosophical disputes, and in Hasidic books where one must know the Zohar and Midrashim.

[Digression: Educational trick] — how great ones say “you know the famous Ketzot?” in order to make the student feel that this is the norm, even when he doesn’t know it.

[Digression: Catering on Shabbat]

People who run a large operation on Shabbat (like catering) must be very careful about laws — e.g. one may not write on which table who sits (counting the guests). One may calculate orally but not from a document. An advice: if one must read from a note, one should read it aloud.

End of the shiur.


📝 Full Transcript

Laws of Shabbat Chapter 23 – Makeh B’patish and Rabbinic Prohibitions

Introduction to Chapter 23

Speaker 1:

We are learning Laws of Shabbat Chapter 23. And with this chapter the Rambam finishes the rabbinic prohibitions that are added to the specific melachot. That is, he enumerated the 39 Torah melachot, and he enumerated all the rabbinic prohibitions that are added to a specific melachah. But we still have additional rabbinic prohibitions that are not necessarily attached to a specific melachah, more general ones. And here he is in the middle of rabbinic prohibitions that are similar to melachah or that can lead to melachah.

And before we learn we must praise the supporters who make it possible that there should be flour, that there should be Torah, those who support our shiur, and at their head our friend and our partner, the distinguished rabbi, the generous patron Rabbi Yoel Halevi. We thank him and all the other supporters.

Law 1 – Makeh B’patish: A Hole Made to Insert and Remove

What is Makeh B’patish – Completing a Task

Speaker 1:

Now we will learn as follows. We are going to learn the melachah of makeh b’patish, and what the rabbis prohibited regarding makeh b’patish. So earlier, in the tenth chapter, the Rambam said that makeh b’patish, that is striking with a hammer, but that doesn’t say enough yet. He says what it means is gemar melachah, the final strike with the hammer, something that finishes and makes something into a vessel. As he will say here for example closing the barrel, because when one opens it the barrel becomes fit to be used to insert and remove, and with this one has made the barrel into a vessel that can be used.

The Rambam says as follows. The Rambam said in chapter 10 that makeh b’patish is liable, and one who does any other gemar melachah that is not with a hammer, then it is a toladah of makeh b’patish. So, you may be right that the first makeh b’patish with a hammer is also specifically when it is a gemar melachah, but it’s not stated clearly. He says that a type of makeh b’patish is liable, and any gemar melachah is a toladah. Toladah means that it’s the same thing but in a different manner. But makeh b’patish also means the final strike. That is, when someone is building and he strikes with a hammer, it is apparently building. But not necessarily the last one. It’s a type of first gemar melachah, or a small repair of a task.

The Words of the Rambam: A Hole in a Chicken Coop

Speaker 1:

We will learn as follows. First the Rambam will say what is actually liable. The Rambam says that when the liability comes out according to the stringencies of the rabbis who decreed that one has come to do the manner in which one is liable. In chapter 14 the Rambam said one of the toladot of makeh b’patish is when someone has a blister and he makes a hole in it, it’s called like a hole that is made to remove and insert, because he wants blood to come out, he wants air to come in. He says here a similar thing, one who makes a hole. What is the rabbinic prohibition that was added to makeh b’patish? Not rabbinic, the Torah law, of course. This is the case, this is a manner of makeh b’patish. Making a hole in something.

He says as follows, one who makes a hole, someone makes a hole, but not just any hole, a half hole that is made only for one small function, but a proper hole that is made to insert and remove, to take in and take out. For example, someone has a chicken coop, a box, a structure for chickens, but this needs to have a hole, an opening. So someone makes a hole in the chicken coop, and the hole is made for what? It is made for two things: made to insert light, to bring light into the coop so that one can see what’s going on there, and to remove vapor, to remove the hot air that lies inside the chicken coop. Then he is liable for makeh b’patish, because one cannot use the chicken coop without this, it would be… the chickens would be choked there, I don’t know what, it wouldn’t be good. So with this one completes the chicken coop, this is liable for makeh b’patish. He makes this type of hole.

Discussion: Contradiction Between Building and Makeh B’patish

Speaker 2:

I’m not sure, he doesn’t bring… first of all, we learned that a chicken coop is liable for building, no? Or am I not remembering correctly?

Speaker 1:

A chicken coop was mentioned earlier, true, that he makes a hole… almost certainly in the melachah of building the Rambam said, “One who makes any size hole in a chicken coop so that light can enter is liable for building.” That’s what it said in chapter 10, and here he forgot about building, and they learned that it’s also for building. Because in the same chapter he spoke there about a hole that… in the same… yes, that’s the contradiction, yes? In the same a bit earlier he spoke about a hole that he makes in a cloth cover, that he makes in a barrel.

Speaker 2:

As you say, as you say, the cloth cover, the hole, the whole thing is also an addition. But there he says makeh b’patish.

Speaker 1:

I’m saying, here is also a hole, and in the same chapter there’s a bit of a contradiction here. Isn’t every hole and every thing the same? But both have the same nature of removal and insertion. So perhaps it can be explained. Also by makeh b’patish he wrote again “one who makes any size hole”, for the cloth cover, “one who makes any size hole is liable for makeh b’patish, a toladah of makeh b’patish, on condition that it is made to insert and remove.”

I don’t know why, it could be that the same thing becomes liable for both.

Speaker 2:

Very good, you’re already asking the question all the commentators ask, and it’s truly not clear.

Explanation: Makeh B’patish as a Repair in Itself

Speaker 1:

It could be, I want to think, you said that makeh b’patish is liable because this completes the building work, whatever the coop. It could even be that makeh b’patish is liable separately, that is makeh b’patish is like a small building. You now open, a hole is built, the hole is a building, even when it’s not because with this one finishes. You understand? We call gemar melachah is another thing.

Speaker 2:

But building is also any amount. I don’t see, if building is any amount, then even one strike with the hammer is already enough building. If building had a measure, I could say that the last one has a smaller measure, but you can’t say that there.

Speaker 1:

So the distinction will remain difficult, because it clearly states that one is also liable for building. It could indeed be that it’s both, or perhaps when it’s attached to the ground it’s building, and when it’s not attached to the ground, where there is no building, it will be liable for makeh b’patish.

But what I want to think is perhaps makeh b’patish is a thing in itself. That is, you make a new repair, that is you open something, you make a hole, the hole is a real hole, it’s useful, it’s to insert and remove, then one transgresses on this, even if the entire vessel isn’t finished. You understand? It’s not finishing the vessel with this. On the contrary, finishing the vessel is another repair that can be done for a vessel.

Speaker 2:

Interesting that you say vessel, because by vessel there’s no building and demolition at all.

Speaker 1:

No, I’m saying it’s a repair of a vessel. It needs makeh b’patish. But before the Rambam speaks of the coop, he also speaks apparently of the same coop, which is apparently, if it’s not connected, it’s not… there’s a distinction. In any case, I’m saying it’s a small repair. It’s a very small, relatively small thing, but one opens something.

Now, the Lechem Mishneh says that one is liable for building, and the Rambam brings it as a revelation once, that if there is a prohibition of building, one is liable for building, and if there is a prohibition of makeh b’patish, one is liable for makeh b’patish. It’s a different thing. The Rambam says so, it’s a general thing.

Okay, anyway, that’s… I mean the other part, that in a manner where there is no building, makeh b’patish still remains. Makeh b’patish is basically a melachah made for small types of repairs.

Speaker 2:

Therefore, yes? One must think. You’re asking a strong question, for example, because we learned earlier that placing a door on a vessel, on a field chest and tower, is not building, because it’s building in vessels. Perhaps, why shouldn’t it be? With this the field chest and tower is completed, it becomes makeh b’patish. I don’t know if every thing is so. One must know.

The Sages’ Decree on Every Hole

Speaker 1:

Further, okay, so, the hole that was made in the chicken coop is liable for makeh b’patish. The Rambam says, this is the Torah law. So what is the rabbinic law? He says, “therefore they decreed on every hole”, the Sages decreed on every hole. That is, even in a manner when it’s not liable, it’s not makeh b’patish from the Torah. Why? Even when it’s not made to remove and insert, even if it’s made only to remove or only to insert, the Sages prohibited, “lest one come to make a hole for which he is liable”. Because if one will make a hole that is only halfway useful, one will also make a hole for which one is fully liable. That is, a hole that is not to remove and not to insert is simply destructive, is nothing, is not even rabbinic. But a hole that has some function, although it’s not liable because it’s makeh b’patish, but it’s very close, then “lest one come to make a hole.” Very good.

The Law of a Hole in a Barrel: New, Enlarging, and Old

Speaker 1:

“And because of this”, he will bring an example of what is not permitted. “And because of this one may not make a new hole in a barrel, and one may not enlarge it”. For this reason, someone has built a new barrel, he says “new hole”, not “new barrel”. A barrel may not have a hole added to it, one may not make a hole in a barrel. And also, even if there is already a hole, one may not enlarge the hole. Although, it’s only to remove, as you say, or in the manner of enlarging he didn’t even now make a hole, he only enlarged the existing hole, but it’s prohibited rabbinically, because the rabbis decreed on every hole.

But what may one do? But an old hole that one doesn’t build now and also doesn’t enlarge, it only became blocked, one may open the old hole, because this is not called a melachah, this is simply removing something that blocks the hole, this is not a melachah.

Exception: A Hole Below the Sediment

Speaker 1:

But, even in this there is also an exception, provided that the hole is not below the sediment, if one makes the hole at the bottom of the barrel, there where the sediment lies, that type of hole helps strengthen the barrel, it makes the barrel, it’s not like a regular hole is only to remove, to take out the wine, but the hole that one makes below the sediment, if one opens or closes that hole, that hole is made to strengthen, sediment strengthens, it’s a type of hole that holds on this, it lies on this more heavily, it’s more important, therefore one must make a very strong closure, therefore when you open it it’s not simply, essentially as if you’re making a new one. So, making a new one is not permitted, because there is a place where one plugs it very strongly, it’s not called simply like opening a plug, as is usual to remove, opening a hole that already exists, it’s called like opening a new hole.

A Hole in the Cover of a Barrel

Speaker 1:

Very good. Further, more laws similar to this, regarding whether one may make a hole in the cover of a barrel, the cover, on top of the barrel there is a cover, and in the cover of the barrel one makes a hole to be able to remove wine, and this is not a hole that is made to remove completely, when one wants to make such one opens the cover entirely, it’s only made to remove. And provided that one makes it from above, but only if one makes the hole from above, on top of the cover, but on the other hand, if one makes the hole on the side of the barrel, then it is prohibited rabbinically, although it’s not…

Speaker 2:

The side of the cover or the side of the barrel?

Speaker 1:

Okay, it could be the side of the cover. Then it is prohibited, why? Because Rashi comes to explain, it’s only a rabbinic prohibition, although it’s not a hole that is made to remove and insert, but this looks much more practical when…

Makeh B’patish Rabbinically: Making a Hole in a Barrel Cover, Breaking a Barrel for Dried Figs, and Closing a Hole

Law: Making a Hole in a Barrel Cover

Speaker 1: opening a hole that already exists. It’s called like opening a new hole. Very good.

Further, more laws similar to this. One may make a hole in a barrel cover — the cover on top of the barrel, there is a cover, and in the cover of the barrel one makes a hole to be able to remove wine. And this is not a hole that is made to remove and insert — when one wants to make such one opens the cover entirely, it’s only made to remove. And provided that one makes it from above — but only if one makes the hole from above, on top of the cover. But from its side — if one makes the hole on the side of the barrel, then it is prohibited rabbinically, although it’s not… the side of the cover or the side of the barrel?

Speaker 2: The side of the cover.

Speaker 1: Okay, it could be the side of the cover. Then it is prohibited. Why? We had a shiur that came in Satmar, it’s only prohibited rabbinically, although it’s not a hole that is made to remove and insert, but this… it appears that it’s more practical.

Discussion: Why is From Above Permitted?

Speaker 1: We learned a new leniency, that from above is permitted. Although this is also a hole made only to remove, apparently it should be prohibited according to the rule. No, the novelty is the prohibition, not the permission. Why? This is a proper hole. The permission is prohibited, not made to remove and insert. Well, but the Sages didn’t allow it. One foot, one hole in the barrel is not complete, I don’t agree. And the barrel cover from above, then something we may do. Why? Because it appears that this is not the way. But why does he say it’s a weak repair? But why does he say that from the side is prohibited? One said it’s prohibited because simply so, because it’s a hole. It seems to me like there’s something… this is actually repairing… they know this! The cover is something… I’m saying… again…

We already learned the law that one prohibited initially even a hole that is made for one thing, either to insert or to remove. This explains why not here? There is an exception, a double exception. I mean one exception. That one may do it on the cover. That one may not do it on the side is obvious, because one may not make any hole at all. He is explaining… here is a place for all things… he is only explaining why from above is a hole. Because there is no… with the rabbis are either here, or there. They are two different decrees.

Earlier he said clearly “every hole lest one come to make another hole.” This is made to explain why from above is indeed permitted. He means to bring out that when you do it from above it’s not repairing, because somehow this is not a way to open a cover or to make a hole, therefore then one may.

Speaker 2: Yes, but this is, he makes a hole. There is no prohibition to make a hole in the world, as you said. But the prohibition is not “like repairing”, the prohibition is “making a hole lest one come to make another hole”. Only such a hole that opens something. Made to remove, right? Opens something. If it opens nothing at all, or it opens something in a strange way, not the normal way, not a vessel repair, then one may.

Explanation: Two Reasons for the Decree — “Like Repairing” and “Lest One Come”

Speaker 1: Again, again, again. A hole that is only either to insert or only to remove is prohibited, the Rambam said, “lest one come to make another hole.” Such a type of hole that is repairing. So says a new Rabbeinu Menachem by the Rambam. It’s difficult to say this because the Rambam doesn’t say it clearly, but I don’t have another explanation.

Speaker 2: Okay, I agree with the explanation. I’ll make another explanation. This is the explanation.

Speaker 1: If you make a hole in a barrel, then it’s a repair, then it’s a melachah. But if you make it in the cover and you make it in a manner that is not a vessel repair, then one may.

Anyway, the law is certainly so. The law is so, but I’m saying that “like repairing” and “lest one come” are two different reasons for the decree that the Rambam said. I know he said so, I don’t know what is always so different. Here it’s actually a bit difficult, it doesn’t look so different, but let’s say it’s so different. We will see it several times when the Rambam says “yes” or “lest one come.”

But in short, the “like repairing” is to explain why from above is indeed permitted. This is the answer. Do you understand what I’m saying?

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: I’m writing this backwards. I’m writing it in the manner that is indeed forbidden, but this is what comes out.

Speaker 2: Yes, okay.

Halacha: A Person May Break a Barrel to Eat Dried Figs From It

Speaker 1: Further. Shover adam et hechavit le’echol mimenah grogerot — a person may break, here we’re not talking about making a nice hole, but breaking the barrel. Another heter basically. Another two heterim. To remove from it what’s inside the barrel. If he intends, it can mean not just an intention in his head. If when the barrel is closed on all sides, one must break it, until now there was no vessel, because it wasn’t anything useful. When he breaks it, it’s as if it now becomes useful. But one should not intend to make a vessel.

Explanation: “Yitkavein La’asot Keli” Doesn’t Mean Intention in the Mind

Speaker 1: What he means to say is not intention. What he means to say is, if you break it, it’s permitted, as long as you don’t make it nice, you don’t cut it nicely. You don’t make it like a vessel means an opening, not a vessel, not you’re making the barrel into a vessel.

Speaker 2: I don’t know where you got to say you’re making the barrel for a vessel.

Speaker 1: The vessel he means to say is the opening of the barrel. He’s making like a tikun keli, like he said a minute ago. He’s making a nice opening on the side, which that made, that’s called asiyat keli, or not exactly a vessel, a tikun keli. But if you break it into the world, it remains a broken, a broken barrel, meaning not fixed. If you make it nice, you cut nicely, you break it in a way that it becomes nicer, like an opening, then it’s forbidden.

Speaker 2: I would have been able to say that he’s talking about the same breaking, but if in the breaking lies also that the barrel should be more useful and one should be able to use it. It’s always broken, what’s standing here you say?

Speaker 1: The yitkavein means that he makes it nice. There’s no doubt that this is the meaning, not any matter of intention, because the intention he always has the same, he wants to take out a dried fig, that’s what he wants to do. It must mean that he does something different, he cuts it more nicely.

Halacha: A Person May Bring a Barrel of Wine and Strike Off Its Head With a Sword

Speaker 1: And another third halacha, these are all halachot all conditions basically. We spoke earlier that one may not make any hole, so there are three ways that one may indeed make a hole. Mevi adam chavit shel yayin u’matiz et roshah b’sayif bifnei orchim v’ein choshesh — one may indeed bring a barrel and chop off the top of the barrel, even though with this one makes like a hole which is to remove, but here one may. Why? Because when one does this, one doesn’t make with this a vessel. Usually when one makes a hole, one makes it so the vessel should be more useful, so one should be able to, the vessel should be better. But here the reason why he opens it with a sword, and not just as he pours out a bit of wine, is kavanto leharot nedivut libo, that he shows generosity that wine is going to be poured, therefore his intention is not to make an opening, but his intention is to distribute wine in another manner.

Discussion: Why Is This Permitted Even Though He Cuts It Nicely?

Speaker 2: The intention, that which he cuts the barrel in such a manner can enter that he indeed makes a somewhat nicer hole, not just he breaks the barrel. Breaking the barrel will pour out all the wine. He cuts it off somewhat with a sword, should you be able to think that here he’s making an opening for the barrel? No, he only did it in such a manner. What is the other manner? Is to break, or make an opening above which we just spoke about which he may. But he indeed makes it apparently in a nicer manner. But here the answer is his intention. His intention is only to show that he is large, he’s distributing a whole thing of wine, he even did it with a sword. This is permitted.

Speaker 1: Why is there a distinction? When a person opens a barrel for himself, and he does it with a mituz rosho b’sayif, it’s certain that he does it because he wants to make a hole. When he does it for guests, there’s another reason why he would want to make a hole. When he does it, the shover agozim v’chaviyot lehotzi mehen grogerot, when a person makes for himself, he breaks for himself, when it’s dealing with a case of dried figs, then only that is permitted. But by the shover agozim v’chaviyot one wouldn’t be allowed to remove the head b’sayif, but specifically breaking one may.

Here we know that he doesn’t intend to make, he only intends to show his nedivut libo.

Speaker 2: Yes, I mean that the sword is part of the promotion.

Speaker 1: It’s like you’ve sometimes seen the king cuts a cake with a sword, it’s such a custom. With a sword one doesn’t bring, at home one has a can opener, one doesn’t need a sword. A sword one makes for a show, a display.

Speaker 2: I’ve seen dictators shoot with a huge gun at some bottle to distribute wine.

Speaker 1: Yes, one does so.

Halacha: Just as It’s Forbidden to Open Any Hole, So It’s Forbidden to Close Any Hole

Speaker 1: Okay. U’cheshem she’asur liftoach kol nekev — we’ve now learned a few things about opening a hole, that one may not, and a few ways that one may. He says, u’cheshem she’asur liftoach kol nekev, one may not open a hole, kach asur listom kol nekev — closing a hole is also a matter of makeh b’patish. Lefikach, asur listom nekev hechavit — one may not plug up the hole of the barrel. He says, with what may one not? Afilu b’davar she’eino memareach — because earlier, by the melacha of memacheik, memacheik we haven’t yet learned then, but we learned by a barrel of pressed items, that one may not put in a cloth because of squeezing, but one also may not smear on it on Shabbat to close it, because it’s memacheik. But something that isn’t memacheik, we don’t have the problem of sechita. That is, if one puts on Shabbat, there’s a problem of memacheik. If one puts a cloth, it has a problem of sechita. And even if one puts something that has neither problem, but one puts a plug or a small pebble, a stone, one also may not, because just so there’s a problem of closing a hole of the barrel.

Discussion: Two Prohibitions — Memacheik/Sechita and Makeh B’Patish

Speaker 2: It’s interesting, because it comes out that when one does with a cloth or with something that one smears, one is transgressing on two things. One is transgressing on memacheik and on makeh b’patish. Hard to say it’s so, it doesn’t say so earlier when we learned the halacha of sechita.

Speaker 1: Ah, it’s derabbanan, derabbanan.

Speaker 2: Ah, both derabbanan. Okay, it can be that it’s two derabbanans.

Speaker 1: No, no, there we have, let’s be clear, earlier we learned about a bottle that already has a hole, one just plugs it. Here also, not a hole, nekev means here, not listom nekev, means a hole, not the lid of a bottle that has a top that one opens it, which is open. Nekev means a hole, it’s broken, you’re fixing it now so to speak. You understand? Nekev doesn’t mean the opening of the barrel, but the hole of the barrel. One may cover an opening of the barrel, except if it’s memacheik. Sechita, we learned sechita is when it’s by the opening, not by the hole.

Speaker 2: Okay.

Halacha: But If One Placed Food There to Hide It and the Hole Was Found Closed, It’s Permitted

Speaker 1: Kegon sheyistom b’chosem u’vetzror katan — one may not. Aval im natan sham ochel kedei lehatzni’o, v’nimtza hanekev nistam, mutar — but what one may indeed do to a hole of a barrel is, one may stuff in there a piece of food. Why? Because he can say, I just pushed food into a barrel kedei lehatzni’o, and the hole was found closed, permitted. So the Rama says mutar leharim davar zeh, and one may also remove it. Once one puts food, that’s not a normal way of plugging a barrel. Actually he means that he wants to plug it, but it looks…

Laws of Shevut Because of Makeh B’Patish: Closing a Hole, Musical Instruments, and Swimming

Halacha: Closing a Hole in a Barrel With Food — Herama

Speaker 1:

But if he placed food there kedei lehatzni’o, what one may indeed do to such a hole of a barrel, is he may stuff in there a piece of food. Why? Because he can say, I just pushed food into a barrel kedei lehatzni’o. Then the hole becomes closed.

The Rambam permits the herama in this thing. With this one may also be ma’arim. Once one puts food it’s not a normal way of plugging a barrel. By the way, actually he means it indeed to plug, but if it looks good it’s good. It’s similar to what we learned yesterday by rediyat hapat, where we learned another sort of herama, that he has a hole, we call it an orcha.

Speaker 2:

No, but I would have said why. Because here stands a condition, “kedei lehatzni’o”. That is, one may not put food kedei listom, because then it’s still a pat akum.

Speaker 1:

But you see the herama, that even when he indeed means to close it, he indeed means to close it, but it looks like lehatzni’o. He says, I know, herama means that it looks like he’s doing something else. I don’t know what this means, whom is he fooling with the herama? I don’t know. He’s fooling himself.

Speaker 2:

No, there stands the guest, he asks him, “What are you doing?” He says, “I’m putting in a beam, you’ll perhaps help me hold the beam.” It’s not clear. He says, “No, I actually wanted to keep the beam.” Oh, it plugged the barrel? Really a mazal.

I don’t know, something is funny about the herama. I don’t know, he’s fooling himself, whom is he fooling? Not clear.

Discussion: What Is the Foundation of Herama in This Case?

Speaker 1:

Apparently, the point is that with food it’s not a true closing, it’s not really forbidden. It would perhaps have been forbidden as “halo petach hu lo”, the whole prohibition with a pebble is also forbidden with food. Why?

Speaker 2:

But here you see the opposite, actually everything is forbidden, and if one puts kedei, the kedei is the heter, not the food is the heter.

Speaker 1:

No, I didn’t say that the food is the heter. I said that the food makes the heter, because it creates a reason lehatzni’o, because it’s not a very good closing, it’s lehatzni’o. That is, he doesn’t put it kedei listom, he puts it exactly.

Speaker 2:

But there must be another distinction between a plug or food.

Speaker 1:

I don’t see that there must be. On the contrary, for this one needs the herama, not for nothing does one need the herama. Because just so he can say that with food one may. One needs the herama because one needs, a plug, it’s not relevant to be matzni’a a plug, one puts it for fixing. But food, it can be so, it can be so. You say that you put it for that? It just became noticeable. It can be so, that a person can say until tomorrow that he wants to be matzni’a the small contribution, but the herama doesn’t work. The herama is something a learning that can make sense.

Speaker 2:

He can’t verify it. I mean, one puts away a small contribution, but exactly in your barrel where you needed? It’s already too suspicious. It looks, again, this is the reality that we’re missing here, it looks it was a normal thing. Sometimes it happened that a person puts bread in his barrel lehatzni’a. I don’t know, the reality I’m missing here.

But here he doesn’t make it truly completely. He has somewhere else where to put, or he would have indeed been able to decide to eat the bread, whatever it is. But in short, it’s a different sort of herama than before.

Speaker 1:

The Mishna earlier when I didn’t call guests, I did call guests, I didn’t call guests, it’s a different sort of herama. Here it looks like Abaye according to his opinion, like a bedieved. He placed food, and afterwards he laid down, ah, it’s Pesach today, stop. But Rav Matna says, one indeed means, one does it specifically so. Okay, fine.

So in short, one must understand the foundation of herama, a great foundation.

Speaker 2:

No, it’s indeed divided. The Shulchan Aruch says only a talmid chacham may do it, because a talmid chacham one will believe that he only means lehatzni’a, or one won’t come because of this to do in a manner that is indeed. A talmid chacham deserves the distinction. Not clear.

The laws of herama are among the interesting topics that we’ve already seen more than once, the topics of herama, sometimes yes, sometimes no.

Halacha 5: Anything That Is Completion of Work — Makeh B’Patish

Speaker 1:

Okay. Kol davar shehu gemar melacha. Okay, until here we’ve learned halachot from here and onward, now we’re going to be able to learn topics of gemar melacha. Yes.

He says, the Rambam, Kol davar shehu gemar melacha, chayav alav mishum makeh b’patish. This is obligated from the Torah, we’ve already learned. Interesting that his version is here a bit different. Usually this is the good beginning of the whole chapter.

Speaker 2:

Yes, no, because earlier he said things that one is obligated because of hole, is one sort of obligation. Now will come another thing obligated which is gemar melacha, and the rabbanan that came because of concern lest he do gemar melacha. Because when every gemar melacha is an obligation, gorer kol shehu, he’ll scrape something off, and with this he finishes, he touches a vessel that needs another last scratch. If he’s metaken keli, is he not like already fixing, he’s fixing a vessel with two what? Obligated. But this is further still obligated with thirty. They haven’t yet learned this, perhaps in fourth grade.

This is simple though, keli blaka, melachat makeh b’patish includes any sort of grinding or asiyat gerira, tikun, scraping. Scraping, yes, I mean that the melacha, it was too rough on one side, he scraped off a piece.

Halacha 5: It’s Forbidden to Make the Sound of Song on Shabbat — A Decree Lest One Fix a Musical Instrument

Speaker 1:

Lefikach, now comes, lefikach, like the Rambam, the Sages also forbade things that would have had to be permitted. Asur lehashmia kol shel shir b’Shabbat, one may not make heard with instruments a sound of song on Shabbat, bein b’klei shir, kegon kinorot u’nevalim, whether with musical instruments, like fiddles and nevel is another sort of fiddle, a harp. I don’t know, okay, bein b’she’ar devarim.

Speaker 2:

A flute? I don’t know. A flute is not. No, they both have strings. I don’t know why a flute is here so strongly relevant to be a musical instrument, a wire is something one must always fix.

Speaker 1:

Okay, in short, afilu lehakot b’etzba al hakarke o al haluach, drumming with the hands on the floor or on a table, achat keneged achat k’derech hameshorrim, with one finger he makes the major and with one finger the minor, whatever he plays around with the fingers.

O lekarkeish et ha’egoz latinok, and another thing that one shouldn’t do, clapping with two nuts, drumming with two nuts for a child, he plays for him with a nut. But also making heard a musical instrument with the nut. O lisachek b’klei bezog, or clapping with a bell, a little bell, which we’ve already had twice, by mevi chamin motzaei Shabbat, yes, also by the women. Kedei sheyishtok, to calm the child. Kol zeh v’chayotza bo asur. Why? Because all these things one makes heard musical instruments, so there’s a concern, one says that shema yetaken klei shir, he’ll come to a musical instrument and he’ll fix it, and he’ll transgress on makeh b’patish.

See that a musical instrument is a delicate thing. Do you think you also need to fix it? And one works with coming to fix. And sometimes one must transgress on the Torah prohibition. Yes, one indeed must change from the Torah it’s forbidden.

It’s Forbidden to Clap, Dance, and Pat on Shabbat

Speaker 1:

Says the Rambam, not only clapping with anything or with the fingers, but even clapping with the hands one into the other, or dancing. Dancing however also apparently on the beat, dancing in a manner that he’s now the drum set, yes? Just dancing with musical instruments. One may not clap with the hands, or dance, or pat.

What is the distinction between patting and clapping? He says that clapping means knocking on the table or on a drum perhaps? Or isn’t that with the finger on the ground or on a board? Perhaps different, ground or board? I don’t know. Clapping.

In short, one may not dance or clap to the beat, or clap the hands, pat the hands, yes? A decree lest one fix a musical instrument. Because that’s part of singing.

The Rama’s Heter: It’s Better That They Be Inadvertent Sinners

Speaker 1:

This is chunk 3 of 11 of a Yiddish shiur (Torah lecture) about Shabbos laws. I need to translate it carefully, maintaining the conversational tone, transliterating Hebrew/Aramaic terms, and keeping the structure intact.

Key terms to transliterate consistently:

– teshuva

– hashkafa

– halacha/halachos

– minhag

– issur

– melacha

– Shabbos/Shabbat

– seudos

– mitzvah

– Torah

– Gemara

– Rambam

– Mishna Berura

– Aruch HaShulchan

– Rema

– etc.

I need to maintain the dialogue structure with Speaker 1 and Speaker 2, keep the section headers, and preserve the natural flow of the lecture.

Let me work through this systematically, section by section.

But he says right away that with a shinui (change), you may clap. The halacha of dancing and clapping is a bit difficult, because Chassidic Jews dance at shalosh seudos (the third Sabbath meal). So the holy Rema said that the custom is that we conduct ourselves with “mutav sheyihu shogegin” (better that they should err unwittingly). That means, there is a principle—we’ll learn it later in hilchos Yom Kippur, I don’t know if he brings it generally—that regarding something that is forbidden that the people don’t know about the prohibition, there’s no obligation to tell them, because many times when you tell them they’ll continue doing it anyway, and then they’ll be doing it deliberately. So the Rema says mutav sheyihu shogegin, that if you see people dancing on Shabbos you shouldn’t tell them, because it won’t help and it will only make it worse.

And he adds that there is a heter (permission), because we don’t conduct ourselves specifically to be metaken kli shir (fix a musical instrument).

Speaker 2:

The Aruch HaShulchan I think says what you want to say, yes? He brings the Aruch HaShulchan? Do you remember?

Speaker 1:

Ah, the Aruch HaShulchan wants to argue that it’s not clear that what we do when we dance a little like this, Chassidic Jews around the table, that this is called sifuk verikud (clapping and dancing). This is more like what you wanted to say. Sifuk verikud probably means some sort of professional dancing, where then it comes in, has something to do with kli shir, exactly on the beat or exactly with… In short, that you need to practice for it. Not just dancing.

But being careful about the custom is, and we drink the vodka, also according to a heter, in honor of simchas mitzvah (joy of a commandment), yes, simchas rabanan (joy of the rabbis), food for… Yes, it says in the early Shulchan Aruch, the Geonim already said that on Simchas Torah we dance because of kavod haTorah (honor of the Torah), therefore also for a chasan v’kallah (groom and bride), and therefore if you’re a Chassidic Jew you can already say that simchas Shabbos (joy of Shabbos) is also there, but then it’s really a contradiction to the Shabbos that we talked about.

Anyway, the custom is that we’re not so careful about this. But you must learn what the halacha is, not what the custom is. Yes, learning you learn what it says, doing you do what the custom is. Two different things, you can’t mix the two things.

Discussion: Shema Yetaken Kli Shir — Even Today

Speaker 1:

But I don’t know, for example metaken kli shir, you can understand that even today, the people who play, keep one with the beat, they are very much kli shir. You can perhaps think, it could be, that dancing with a baal tefillah (prayer leader) is permitted, but actually if there’s a choir that works during the week, and on Shabbos you hire them for a simcha, and they sit around the table and one leads, that is perhaps already the professional singer who is already more relevant to shema yetaken kli shir.

I mean to say, they sing and they also clap, but once the clapping is already yes with a bit more intention, it’s not just the yetzer hara (evil inclination) clapping, one needs to think. Let’s see more.

Speaker 2:

When the Aruch HaShulchan says that even the Lithuanian type goes dancing. Lithuanian certainly, it doesn’t start.

Speaker 1:

With intention? May one bring intention on Shabbos? Already. My father told me that he used to learn in Slobodka on Shabbos, and there were bachurim (yeshiva students), and they used to dance on Shabbos, but they were very careful that around the table. K’l’achar yad (in an unusual manner), k’l’achar yad, k’l’achar yad one does even not on Shabbos, which is a question of mourning. I don’t know. In short.

Halacha 5: It is Forbidden to Swim on the Water — A Decree Lest One Make a Barrel of Boats

Speaker 1:

Already, another rabbinic decree of shema yetaken. Perhaps we’ll come to an apathetic place. One may not swim, to swim on the water, a decree lest he make a quick little boat.

Speaker 2:

Ah, he’ll make a boat, is it a whole huge job of making a boat?

Speaker 1:

No, one can make a quick one. One can make such a decree shema yetaken chavis shel shayatin (lest he fix a barrel of boats), he’ll perhaps find a piece of wood that… can make something from a piece into a boat. A chavis shel shayatin is a tub. A chavis, yes, you take an empty barrel. A piece like a tub, yes. One can hold air, therefore it keeps, it floats to the courtyard. But breicha shebechatzer, a pool in the house.

Hilchos Shabbos: Swimming on Water, Reed Tube, and Digression on Learning Rambam

Halacha: One May Not Swim on Water

Speaker 1:

You may not swim, swimming on the water, a decree lest he make a chavis shel shayatin. Ah, he’ll make a boat. Is it a huge job of making a boat? No, I can make a quick one… One can make such a decree shema yischot (lest he squeeze). A chavis shel shayatin, he’ll find some piece of wood that one can make something from it into a piece of a boat.

A chavis shel shayatin is such a… a chavis? Yes, you take an empty barrel… a piece like a tub, yes. Something that can hold air, therefore it keeps from swimming with it.

But a pool in the courtyard, a pool in the house, is permitted, even if it’s not a pool, just a pit, because in a courtyard one doesn’t make… it’s too small, one doesn’t build little boats there.

V’hu she’yesh la sfin mukafos (and it must have defined boundaries), that it has a clear place where the water ends, shelo yetz’u chutz lima (so they won’t go outside the water), the water shouldn’t go out. Dehaynu, she’yesh lahen heikef v’afar sfasa gevohim (that is, that they have a perimeter and the earth of its edge is high), means that the shores are high, that’s what he means.

He means this, that if the water comes from a river, from a lake, you know, and as long as there’s an external boundary… I thought that if a person has a lake in his courtyard, he says actually it’s a courtyard where there we don’t conduct ourselves to make a chavis, but there, as it looks… even if it’s not connected, it looks different. I can say you’re right, that it’s talking about when it comes in, therefore one needs to make a piece of a fence.

I say, every pool is… that means sfah mukefes (defined boundary). It’s placed in some external building around. Sfah mukefes means to exclude when there’s a stream that runs, and somewhere by the stream there’s a pool. A building means a sfah means a… clear boundaries. It has boundaries, yes. It has a shore.

Discussion: Swimming on Shabbos in a Swimming Pool in Practice

Speaker 1:

According to the halacha that we’re learning here, one may swim on Shabbos in a normal swimming pool. Except if it’s warm, and then it becomes a question of rechitza (bathing). The only reason I think that the world generally doesn’t conduct themselves to swim, but this has to do with rechitza.

Speaker 2:

No, rechitza, rechitza we learned that there are differences among the Acharonim (later authorities) on rechitza.

Speaker 1:

Rechitza b’tzonen (bathing in cold water), in cold water, one may l’chatchila (initially) on Shabbos, it says here explicitly. But the poskim ha’acharonim, as I remember from Rav, and the Mishna Berura says that we don’t conduct ourselves to wash on Shabbos even b’tzonen, because various concerns have occurred to people. But from the essential law one may.

But swimming doesn’t mean rechitza. Rechitza means simply one goes in water, and here it means swimming. But here you see that even swimming is not permitted.

Interesting, one needs to think and say that someone who goes regularly to the pool, perhaps he may not go to the mikveh (ritual bath), because there’s no macheizi k’meyaker (appearance of fixing) by him. If he sometimes falls into the pool, he can say also the mikveh will be macheizi k’meyaker.

Speaker 2:

Mikveh is a better… ah, you mean regarding… that there the problem is the tikun (fixing), and here the answer is macheizi k’meyaker.

Speaker 1:

Yes.

Discussion: Swimming as Exercise

Speaker 1:

Look, I don’t know, I already know why now people go to the country and so on. Seemingly, simply one may swim on Shabbos according to all opinions from the halacha. There is a custom. Yes, it’s not accepted because of seemingly because of the prohibition of rechitza.

But I want to think the opposite, rechitza I understand that it was forbidden, okay. If the issue is sechita (squeezing), the same thing swimming, I don’t know, swimming isn’t the same thing as rechitza. It could also be that perhaps certain people always think about swimming that it’s a good exercise, a good workout, perhaps that’s the thing why one shouldn’t do it.

But one needs to learn hilchos exercise there. We learned what is a mazia (exertion). But to walk, even to run on Shabbos, there’s another prohibition of running on Shabbos, but someone who has pleasure, it’s only when one does it only a thing that one doesn’t like, only in the name of exercise. But swimming, if people who do it actually in the name of exercise, yes, but someone who enjoys it and it happens to also be exercise?

In any case, this is what the essential halacha is. I’ve seen places where there are Jews, here communities of Jews that I’ve seen how they swim yes on Shabbos. It depends, it’s more like… whatever. Okay. Yes.

Halacha: One May Not Cut from a Reed Tube

Speaker 1:

Ein chotkin mishfoferes shel kaneh (One may not cut from a reed tube). They tried to make a straw. Like today there are straws, today it’s made from plastic, they used from this a piece of straw. Ah, that’s a straw. A straw is modeled after the original, the straw that grows. They put it in a barrel, and from that it flowed. Everyone knows, when you put for example a straw by a barrel and you give it a bit of suction, it will keep running from there.

So, when someone wants… we’re holding here in the middle of the halachos of… we’re talking about metaken, but we’ve brought various things that one does with a barrel. Interesting why, but various things with a barrel, and this is also, in the barrel of wine one takes the straw.

So, already a month before Shekalim, one may not take a… we’re not talking here about cutting from the ground, that’s certainly, that’s tolesh (uprooting), kotzer (reaping). But it’s already cut down, it’s not actually any first cutting. But one may not cut so that one can put it in the barrel, we’re concerned about metaken kli, because it’s as if he’s metaken kli and he creates something.

Discussion: Why Isn’t It a Real Metaken Kli?

Speaker 2:

Why isn’t it a real metaken kli? Seemingly because it’s not a kli, because it’s still just a straw, because one gives it a cut.

Speaker 1:

A real metaken kli we should have learned in previous chapters.

Speaker 2:

In binyan u’stirah b’keilim (building and demolishing regarding vessels)?

Speaker 1:

Seemingly, no. The nature of a kli one weighs… metaken kli is a real melacha. That means a toladah (subcategory) of makeh b’patish (final hammer blow). Like for example…

Speaker 2:

Ah, not building, but makeh b’patish.

Speaker 1:

Okay, we’re talking here about makeh b’patish. To find some melacha that should have been really a completion but a new use. A use should also be a completion. Okay, for example, sewing thread.

Speaker 2:

Very good. Then to the thread. This… he doesn’t really make a kli, but it has come to be a kli with rabbinic status. Yes. But… it could be that one can use it anyway, one makes it a bit more convenient, perhaps.

Speaker 1:

The use of the kli, that’s the way the new kli becomes fit and usable. And one makes the kli, the tube, becomes a kli that one can with it take out wine from the barrel. It could be metaken kli means it in fixing the barrel by adding the straw.

But not so clear, let’s see. Hutach hatichon (if it was already cut), if the tube is already cut. It’s already made as it should be. Afilu einenu metukan (even if it’s not yet installed). Even if one hasn’t yet installed it, I think. Metukan means placed on the barrel. One may, from before Shabbos, but to make a hole in the barrel on Shabbos is not permitted.

There’s a hole in the barrel, we learned earlier, that one can plug with a pebble. But with a pebble one may not, because one can plug with a piece of earth, because one sees that he places it permanently. In short, in that hole one can insert the straw permanently from before the day, v’ein choshin shema yetaken (and we’re not concerned lest he fix). We don’t say that if we’re going to let him insert this in the holes, he’ll also cut and he’ll also do more.

Discussion: What Does “Shema Yetaken” Mean?

Speaker 1:

He says “ein choshin shema yetaken.” It’s a bit… his language is interesting. “Shema yetaken” means to say the original, preparing the tubes. To cut is a metaken, or some tikun.

Speaker 2:

Or are you asking that perhaps there’s metaken in inserting, installing.

Speaker 1:

But ein choshin shema yetaken that with this he’ll be metaken kli, or he’ll take a non-cut piece.

This is one of the pieces of Rambam, like most pieces of Rambam that we’re learning here, that is hard to understand and one doesn’t know the context from the Gemara. In other words, what I would have thought that one needs to be concerned. But the secret is, that in the Gemara there’s a dispute of Amoraim, and perhaps a dispute of Tannaim also, whether one may cut the tubes at all, and the Gemara makes such an ukimta (limitation) that the dispute is only whether one may take what is already cut, whether one may insert it, because to cut from fresh everyone agrees that it’s forbidden.

Speaker 2:

A rabbinic decree.

Speaker 1:

Yes, and there’s about this an investigation itself, here what’s happening with the Gemara makes the distinction in being. But anyway, in general all these things…

Speaker 2:

Yes, excuse me.

Speaker 1:

But anyway, this piece, the two distinctions are only because the Gemara makes the distinction, because there’s someone else, an opinion that says that we actually don’t because we’re concerned. Because no, it doesn’t make any sense to anyone, he doesn’t think to be concerned. Okay, every thing one can start to be concerned. There are actually people who are concerned, but one doesn’t need to be concerned. The Rambam rules, he decides the opinion.

Digression: Can One Learn Rambam Without Gemara?

Speaker 1:

So, when one learns the Rambam, under every halacha there’s a whole sugya (Talmudic passage) in the Gemara, a few, sometimes more sometimes less. But if one wants to learn really yeshivish, one can learn on every piece of Rambam forever and ever.

So it’s a bit interesting when one tries to make sense with the Rambam within the Rambam, but there are commentators on the Rambam who do so. Maggid Mishneh does sometimes so, that one makes a reasoning in the Rambam itself, one doesn’t always go back to the sugya. It’s interesting what you’re saying.

There isn’t any one commentator that I know who does this officially. There are commentators who do this who have forgotten the Gemara. I don’t know. But because I’m telling you, because it doesn’t make any sense.

Speaker 2:

Yes, but the Rambam did want a person to be able to read his book and from that get some…

Speaker 1:

Okay, we’ve already talked about this many times. It requires great investigation, the Rambam who said that one can learn his book without the Gemara. It’s simply not consistent. And it requires investigation what the Rambam thought. Either he thought that he didn’t succeed, or he thought somehow like you’re saying, that something one will be able to understand from the Rambam even if one won’t know that the Gemara means it something else. It requires investigation.

Speaker 2:

No, I wanted to say this, the Gemara has some certain reasoning behind the Gemara. So instead of… certainly you can’t know the sugya, the back and forth, how one rules. But usually there’s some reasoning under it. So instead of using the reasoning in the Gemara, you can use it here. It’s that he gives you a certain reality, for a certain ruling, you can make sense. Certainly the real explanation of the things lies in the Gemara, but…

The Problem of Translation and Context

Speaker 1:

Let’s understand. My problem is that you can’t know the translation of the Rambam, many times one doesn’t know the translation of the Rambam without knowing the Gemara.

And I even have a proof about this, that the Rambam in Perush HaMishnayos (Commentary on the Mishna) translates many words. Many words that are in the Mishna, the Rambam writes “this” is such and such and so on. This is the translation, in Arabic or in lashon hakodesh (Hebrew), even he explains simple words. Afterwards in Mishneh Torah he brings simply the language of the Mishna.

So the Rambam knew that normal people don’t know the Hebrew translation of this, and he didn’t care. Because Mishneh Torah doesn’t speak to people who can’t know any Hebrew translation from the Gemara. He speaks to someone who has already learned Perush HaMishnayos, or who has already learned Gemara and he knows the translation, and he tells him the halacha.

Speaker 2:

But the Rambam writes that the book is for everyone to be able to learn without knowing Gemara?

Speaker 1:

Actually requires investigation.

Right. The second type of problem is like here, that you don’t understand why it occurred to me that it’s harder to learn the Gemara? Someone was concerned. You’re right that here one can learn without knowing the Gemara, because there’s no mistake, but still, the context to understand what the Rambam is doing is actually a ruling of the halacha, a decision in a dispute in the Gemara. The context wouldn’t be there without knowing the context, and it’s hard to know what the Rambam wants from me when not that you know the Gemara.

Speaker 2:

Right. True.

Speaker 1:

The truth is that on the Gemara—

Discussion About Learning Torah, Barrel and Nullification, and Hilchos Shabbos

General Introduction – The Nature of Torah Study

Laws of Shabbat Chapter 23: Prohibition of Polishing Silver Vessels with Gartakon, Washing Dishes, and Discussion of the Rambam’s and Raavad’s Positions

Law 8: Prohibition of Polishing Silver Vessels with Gartakon

Another thing that one may not do because of repairing vessels:

“It is forbidden to polish silver vessels with gartakon.”

One may not — “polish” always means to scrape, just as washing means soaping the head for example, soaping and scraping. One may not scrape, polish silver, silver vessels, “with gartakon” — with a type of chemical called gartakon. I will see later what it means — sharp material.

“Because this is whitening in the manner of craftsmen.”

Because this is a professional way of how to clean and polish silver. This is the way that craftsmen, people who are professionals, people who make silver vessels do it this way.

“It turns out to be like repairing a vessel at the completion of its work on Shabbat.”

It appears, it is similar to repairing a vessel and completing work on Shabbat. Even though he thinks he is only cleaning, but this is the way that the vessel gets its shine, the vessel is completed.

“But a person may polish his cup with sand and with natron.”

But — this means that we have not forbidden every type of polishing a silver vessel. With weak materials, with sand or a type of soap, one may indeed scrape it. Because one may clean a vessel on Shabbat.

“And similarly all vessels one may polish and carry with anything.”

All other vessels, not silver vessels, there is no concern, because it is never the completion of work of a vessel to clean it, one may indeed scrape it with anything.

Discussion: Why is a Silver Vessel Different?

Speaker 1:

But I do want to understand — a silver vessel one may indeed polish with sand and natron. Are we speaking about when one will use it again?

Speaker 2:

I don’t believe so. So why did they make a distinction for a silver vessel between which materials?

Speaker 1:

Perhaps it remains there simply. Perhaps one will indeed use it, perhaps it is there for beauty, it is there. But by a silver vessel there was no condition at all, it wasn’t the condition that one will use it again that Shabbat. It was just put away, and one uses it. It is just something that stands on the shelf, it stands in…

Speaker 2:

Why should it be easier than eating vessels?

Speaker 1:

What? You’re asking that it comes out opposite according to me?

Speaker 2:

Right, if anything one would say that eating vessels are something that one keeps using, a silver vessel that one puts away…

Speaker 1:

No, I’m not saying that one puts it away, one uses it specifically for beauty.

Speaker 2:

Exactly. It’s already a use. A beautiful candelabra stands on the table, you already have a use from it.

Speaker 1:

Yes, but what you have now washed is for a long time.

Speaker 2:

So here we have now learned that when one washes something for a longer time, one won’t use it now, one will put it away, it is perhaps fixing.

Law 8 (Continued): Prohibition of Washing Dishes Not for Shabbat Use

Further, but what may one not do?

“And it is forbidden to wash bowls and pots and the like.”

One may not wash out plates or pots and the like, wash out dishes after using them.

“Because it is like clearing away.”

What it looks like is that he is clearing away the vessels. This is very interesting.

“Unless one washes them to eat with them another meal on that same Shabbat.”

If he washes them out to eat another meal with them on that Shabbat, then it doesn’t look like he is clearing away, he is simply preparing them for the next use. But when he washes them off to put away, then it looks more like someone who…

Explanation of the Rambam’s Position: “Like Clearing Away” = Repairing a Vessel

I think that the Rambam’s problem is that it sounds like he is fixing it. When he does it to put away after Shabbat, it feels or sounds like he is now fixing something in the vessel.

Yes, I think like the distinction for example to when one makes a fold and it will hold for a long time, or it will become dirty again. When he will use it again, it will then become dirty, it doesn’t look like he is fixing. Here he is indeed doing something long-term, until the next time one will use it, or until when one will use it, it is clean.

The Raavad’s Position: Exertion Not for Shabbat Use

Speaker 1:

I know, the Raavad is actually in disagreement. The Raavad says that it is not about fixing. So says the Raavad. The Raavad says that the point of the matter is not fixing, but rather because one exerts oneself for a weekday matter.

Speaker 2:

That is actually accepted, most people say so. One knows that one may not for example make the bed. On Friday afternoon one may make the bed because it is for the day, but when one took a nap in the afternoon, no longer.

Speaker 1:

So says the Raavad. The Raavad says that it is an exertion for all.

Principle: Categorization of Labors is More Uncertain Than the Prohibition Itself

Perhaps it’s not so far from that. We learned that many melachos, which category you put it into is more uncertain than the actual prohibition itself. It says that it’s forbidden. The Rambam puts it under the category of metaken keli (fixing a vessel). It’s not clear to me that it’s really a tikun keli.

It says, all these melachos, one must know a great principle, as it says in Hilchos Shabbos. It’s not simple that the Chachamim worked with a list of rules, like definitions of melachos, and then they saw that this thing fits into that melacha. It’s actually the opposite. There’s a bunch of things that they looked at directly, at the particular case, at the action, and they saw that this may not be done on Shabbos. Afterwards, the Rambam for example was very curious to know under which melacha this goes, so he put it in. In the Gemara many times we don’t even know which melacha it is.

But even in the Gemara, when it comes afterwards, so there’s a dispute between the Rambam and the Raavad about which melacha it is, but both agree that the actual melacha itself is not in dispute. And it could be even the Rambam himself, if you asked him, “Does it fit better in this definition or that definition?” “Yeah, you know what, it fits.”

Practical Difference Between the Rambam’s and Raavad’s Positions

It could be there are practical differences when one thinks of a case in a way that it’s not…

Speaker 1:

It is, you want to know why specifically when one does it only for after Shabbos is it forbidden? For the Rambam and Raavad, simply it makes more sense. For the Rambam one needs to say something forced, as you said, that it looks less, it doesn’t fit with the previous halacha.

Speaker 2:

So the Raavad’s approach apparently makes more sense regarding the practical difference.

Speaker 1:

But there are commentators who say that the Rambam also means with metaken keli, he doesn’t mean that it’s the prohibition of tikun keli, it’s the prohibition of doing things that… One can squeeze it a bit. Because which category you put it into is less real, less basic here than the actual halacha.

Contemporary Practical Differences: Washing Dishes in Our Time

For example, there are contemporary poskim who discuss this, that today it’s very normal that when a person brings in the plates from the table, one goes to put them in the sink, and this is not the usual way of washing. Usually one will after Motzaei Shabbos wash again with soap, wash well. So this first washing no one will look at as metaken, it’s just, give it a rinse.

There are those who say that in today’s reality it’s completely different, and one is somewhat more lenient. There are those who permit using grated soap. But once we know that the washing is only because one doesn’t want to have gross dirty plates with cholent still sitting there, it’s simply not pleasant, that one wants to rinse it a little, there are those who say that it’s different from what the Rambam is talking about.

Digression: General Discussion About Learning Hilchos Shabbos and Practical Halacha

Speaker 1:

Yes, every thing, every thing, Hilchos Shabbos in general, one must learn principles, and this is not practical halacha.

Speaker 2:

But why not? Because one is afraid, because one will be yelled at afterwards.

Speaker 1:

Why must one learn a chapter today, or a chapter today, or practical halacha? Practical halacha will simply take more time.

Speaker 2:

No, I just want to bring out that the principle of this, that is, let’s say there’s a whole question here, and we will now come to the end of this, this is the last chapter of Hilchos Shabbos, of the thirty-nine melachos that are forbidden on Shabbos, and one reaches the details.

The Rambam’s Project: “Litaken V’lo Tikan”

There are so many problems, because if there really were principles, there’s a question altogether, Rav Yehoshua’le Kretschker criticized the Rambam, we’ve already spoken about this perhaps more than once, that the Rambam held “litaken v’lo tikan” (he set out to fix but didn’t fix). The Rambam says he’s going to make a book of all the Torah, and meanwhile the Rambam doesn’t make the principles, he doesn’t bring the reasoning of each halacha, so that one could understand the details oneself. The Rambam brings all the Gemaras that are in the Gemara.

Now, first of all, the Gemara doesn’t fit many times, one must struggle oneself what the principle is. And secondly, from this you also can’t learn, because we don’t live, we don’t hold, every Rambam, even when it says explicitly, I don’t know if it’s exactly the same reality. My dishwasher is a bit different from the Gemara’s dishwasher or the Gemara’s sink.

In general, when one sometimes speaks of medeiach kelim (rinsing vessels), I don’t know if there was a sink that one would light the sink. One is talking about several melachos. It’s very hard to know what one is talking about. And let’s not talk about today certainly, where one lives very differently from how one lived once. But even in the Rambam’s times they already wrote doubts about the Gemara, and thousands of things are different. And from the Rambam’s Gemaras we learn almost nothing!

You learn that in the Gemara’s times, whatever was then a docheh (a rinse), was forbidden. And it’s a big problem, because if you go with the reasoning and you want to work backwards the reasoning within this, it’s very hard, because it didn’t start from the reasoning. The reasoning follows the practical halacha.

So how do you want to rule practical halacha on a case of today, I don’t know how one does it. Except if one goes to the very general principles, like what a melacha means, the most general principles. But from all these details, like someone says, “One may not open a bottle cap because it’s similar to a barrel.” I still don’t understand the concept of a barrel. I only know that it says in the Gemara the case. Okay, if there’s the case, one must rule like the Gemara. But a new thing, to make a principle built on a detail, built on nothing, how does it work?

The Difference Between Hilchos Shabbos and Other Parts of Torah

Not in all parts of Torah is there this problem. For example, Choshen Mishpat, there’s very much, there are chazakos, there’s muchzak, there’s migo, there are such kinds of things. But here it’s almost all realities, where Maseches Shabbos is full of examples. The Gemara doesn’t make principles of each melacha and then… There’s a bit, there’s more general thinking about all of Shabbos, but there are very few principles within the melacha. It’s more various examples.

The Rambam’s Contribution: “Lo Alecha HaMelacha Ligmor”

But the Rambam certainly did better than nothing. On this the Mishna says, “Lo alecha hamelacha ligmor, v’lo atah ben chorin lihibatel heimenah” (It’s not upon you to complete the work, but neither are you free to desist from it). Because I can’t do a perfect job like Rav Chaim Krasna who was a perfectionist, does it mean I shouldn’t do anything at all? He brought us closer to it.

Speaker 1:

Rav Chaim Krasna worked on one halacha, and that’s even Pesach, he wrote how he would rewrite Maseches Pesachim, and he didn’t even finish that.

Speaker 2:

So you’re right, he talked about it and he didn’t get to do it.

Speaker 1:

Okay, I’m busy, one can’t complain that a person doesn’t finish a preparation he had. But it’s true that the Rambam actually carried it out, and he didn’t.

Speaker 2:

The Rambam had a goal to accomplish, he says it, that a people needs to have legislation, a people needs to have a law, and he served that interest.

Speaker 1:

True.

Why We Don’t Learn Practical Halacha in This Shiur

But because of this I say, this is the deep reason why we don’t learn practical halacha. And why many times, when one notices, many times he says things that sound very very logical, it doesn’t make any sense.

Speaker 1:

Why do you say that?

Speaker 2:

Because you think one can’t rule the stringency that the Rambam says, or the leniency, whatever, because it doesn’t make any sense. Forbidden. People shouldn’t do this, because from practical halacha one must look practically at our reality.

But I say that from what one can learn is only that in the case that’s stated in the Rambam there is such a prohibition. Exactly what the case is…

For example, let’s take this as an example, I didn’t mean to say that it’s permissible to use a sink. Rather because when you ask a person why are you washing off the plate from the cholent, it’s not about I want to have a nice plate.

Discussion About Washing Dishes on Shabbos, Making Beds, and Immersing Vessels

Continuation: The Reality Has Changed

Speaker 1:

Because you think that one can’t rule the stringency that the Rambam writes, or the leniency, whichever way, because it doesn’t make sense. And I, I say “but it’s forbidden.” When I say “it’s forbidden” I don’t mean one shouldn’t do it, because – practical halacha – one must look practically at our reality. But I say that from what one can learn is only that in the case that’s stated in the Rambam, there is that prohibition. Exactly what the case is, yes.

For example, when one takes this as an example, I didn’t mean to say because it’s very easy to use a sink. Why exactly does a person, why do you wash off the plate from the cholent? It’s not about, about he wants to have a nice plate, rather he wants to rinse off the cholent, that’s a different thing. Where is the case of proper washing? It’s very difficult, it’s very hard to think. He goes out Motzaei Shabbos still with stones and soap or he puts it in the dishwasher. Basically he puts it in the sink and he gives it a little rinse, because he doesn’t want to have a gross mass of cholent in his sink.

So, so it’s not that the Rambam doesn’t fit, rather our reality has changed, therefore… Yes, in short.

Two Questions: The Reasoning and the Reality

Speaker 1:

So true, that question is really so brought from below, so basically there are two questions. There’s the question of the reasoning of the halacha, and number two that our reality has changed. Today it’s also called proper washing, but it’s completely a different thing. It’s different washings, it’s different plates.

Yes.

Okay, if someone says he doesn’t wash out the plate, he washes it out in his room, completely a different thing. He has to put cholent in the room. Or true reasons why one puts the water is just, so it should be easier to wash later, then it could indeed not be preparation.

The Paradox: Polishing Silver Versus Washing Plates

Speaker 1:

But it would be very interesting if one tells a person like this: You may polish your silver on Shabbos. Take the candlestick and polish it, because we learned here that with neter (natron) one may. But go wash off a plate from cholent you don’t, it would be very strange for a person.

But this one holds simply more with the reality, one must know what the washing vessel is, and what proper washing is, and how then the order of procedure went. It’s not so much the reasoning.

True.

It could be that the halacha one actually may not polish silver, because it’s a burden… It’s not a Shabbos thing, it’s a burden on Shabbos.

But if one goes with the literal translation, it says that one may, but…

Halacha 8: Drinking Vessels – That Have No Fixed Time for Drinking

Speaker 1:

Okay, but drinking vessels, rather one goes the… Further. But drinking vessels, such as cups and the like. This we’ve done, not proper washing, because proper washing, once one has finished the three meals, one has finished the meal, one washes it… and puts it away, and with that one is finished. But regarding drinking, drinking, even if he doesn’t know that he’ll drink again, such as cups and pitchers, cups…

Utensils, yes, utensils, in general one may indeed wash the whole time when one finishes drinking, because there’s no fixed time for drinking, drinking has no set time. One can always be thirsty. Also in the Rambam, where he talks about health, he also says that it’s a good thing to drink a lot of water. I remember well. No? He doesn’t say? Doesn’t he say when one should drink? Okay, but a lot of water is… Today’s doctors say one should drink a lot of water.

The Difference Between Eating and Drinking

Speaker 1:

You’ve finished using and now you’re putting away. Because you haven’t finished using, you can always use it again. It’s interesting, the main thing one probably also speaks in such a way, when it’s a plate that one uses for the meal. You spoke about which plate, when will you use it again? If it’s in today’s times, then, people snack, yes, you have fruit in the afternoon. A plate is really more a thing when one finishes the meal.

One brings that there’s a type of plate that one will eat later. My cousins told me that my cousin Rav Leibush Leizer’s children, the Pshevorsker Rebbe’s children, they gave popcorn there, and someone asks, “Can I give…?” He says, “One can’t eat with a spoon, it’s too refined for that.” Yes, you say. Okay, snacking is without utensils.

And One May Not Make the Beds on Shabbos

Speaker 1:

And one may not spread the beds on Shabbos, another thing that one may not do for the same reason, one may not spread out, make nice the bedding on Shabbos, in order to sleep on them tomorrow, for example Shabbos, when one has already finished sleeping for the Shabbos, and one makes the beds only for Motzaei Shabbos. We don’t do. But one spreads from Friday night for Shabbos, on Shabbos we may indeed. So spreading here certainly doesn’t mean putting together, because what we call putting together the bed is for beauty, that the room should look orderly. It’s exactly the opposite, one is going to sleep, when one sleeps one messes it up. So I mean spreading means filling the for example the blanket, putting in, earlier we spoke about putting in stuffing, but let’s say putting in the pillowcase, or in the holder of the blanket.

What Does “Matzi’in” Mean?

Speaker 1:

I mean that spreading means the sheet with the blanket, not the blanket. It’s the opposite, when one sleeps it actually falls off, or whatever, it gets mixed up, and one prepares the blanket on the bed.

I say that what we call today making the bed so it should look nice, is not because I’m preparing it for the next time sleeping. I’m doing it for now so the room should look pleasant.

Discussion: Why Does One Make the Bed?

Speaker 2:

This is a debate between the mothers and the children. I mean that one does it indeed so one can sleep. Do you want to go sleep in a dirty bed?

Speaker 1:

It’s not dirty, but it won’t anyway give a touch to the blanket.

Speaker 2:

No, no, no, not that. So that when one comes to sleep it should be orderly. Do you want to go into bed, is it more pleasant for you to go into a bed that’s already made or not?

Speaker 1:

If it’s not made, not necessarily will I say more, because for example the pajamas, it’s easier when everything is lying outside. One puts away the pajamas in the drawer, one puts…

Speaker 2:

It’s the opposite, so the room should look nice.

Speaker 1:

I don’t agree. No, that’s for messy people. A normal person wants to go sleep where the bed is already made, not where the bed is unmade.

Speaker 2:

And I’ll tell you, perhaps making the bed means spreading out the sheets, or that’s what one does, that’s the reason. Not making that the blanket should lie nicely on the bed, and everything should lie in place. Rather it means spreading out the sheets or what one needs to have, putting in the pillow in the pillowcase. That yes, because that one needs to have to sleep. But making that it should lie smooth, it should lie nice, is usually because the mothers like when the room is orderly.

Speaker 1:

No, I mean that it’s also so one can go sleep normally.

Okay.

And each river has its own way. Further, it’s forbidden to immerse impure vessels.

I look at it that it’s so the room should look orderly. Because when I go to sleep I’ll anyway mess it up.

Speaker 2:

Again, every thing, I understand you, I feel you, I want to ask you a question. And according to your opinion, that you set a table is also not for the eating, but for before the eating. Because during eating it anyway gets mixed up, true? Well, because you want to arrive at an orderly table.

Speaker 1:

Be good, it’s much easier to fall asleep when the bed is normal. The same thing.

Speaker 2:

When I make the bed, if I make my bed, it’s so the room should look orderly.

Speaker 1:

No, I don’t agree. It’s like this, certainly it looks orderly, but I make the bed so I can go sleep in the orderly, not the room should look orderly. One doesn’t turn around in the bedroom all day. It’s only for what? For what? Because when one goes to sleep late at night, one shouldn’t arrive at a pigsty, arrive at a dirty room. You come to a bed that already has the bedding on it and so on. From there it started.

Speaker 2:

This has to do with how the mother looked at cleanliness and order in the house.

Speaker 1:

No, I’m explaining to you, I’m explaining to you. The mother should understand herself, she should think it doesn’t fit. What do I care if the bedroom is clean? I care that when one goes to sleep it should be normal.

Speaker 2:

I’ve never heard such reasoning from a mother.

Laws of Shabbat: Immersion of Vessels, Tithes, Tanning and Smoothing

Speaker 1:

I’m explaining to you, I’m explaining to you very late. Okay, let’s continue.

Law 8: It is Forbidden to Immerse Impure Vessels on Shabbat

Speaker 1:

Law 8. It is forbidden to immerse… Ah, the same tzaddik who doesn’t eat with a fork, but fish he is very careful to eat with a fork, because it’s not modest to eat with a fork. Fish means an important meal, “yokhlena beyado” (he should eat it with his hand), because there are matters. Matters are matters. You can’t have two, because the old people didn’t have popcorn, it’s nothing. Okay, let’s continue.

Speaker 2:

No, do you understand what I’m saying? The same great service that you have to eat the fish with your hands, you have there to eat popcorn with your hands.

Speaker 1:

No, we’re not talking about that, he’s very refined. If you know the person I’m talking about, he’s terribly refined, he can’t see himself dirtying his hands with peas and shooting them in.

Speaker 2:

Yes, but we’re not talking about the kind of person who devours fish with his hands. He doesn’t eat fish with his hands, he comes with refinement, but he does it because his father did it that way. We’re talking here yes about a person who is very pedantic, a better person who is very particular.

Speaker 1:

Okay, anyway, it doesn’t come in at all.

The Rambam’s Words

Speaker 1:

It is forbidden to immerse impure vessels on Shabbat, even if one does not intend to repair vessels. One may not immerse vessels that have become impure, and we’re talking here, you still know the laws of impurity and purity, yes? It’s not here, we don’t conduct ourselves, we don’t see it properly. Anyway, yes, it’s not here. Everyone is impure. You know that there is more impurity than…

Speaker 2:

No, vessels can become more or less impure. Yes, but a person who is in the category of impure from a corpse, and he walks over graves all day… No, is his vessel not impure. I’m saying, the law is not relevant to current times. Current times it’s only relevant to a new vessel, where there is the mitzvah of a vessel that one buys from a non-Jew that one must immerse. Seemingly it should also be the same law. No, it’s not repairing a vessel. It looks like he’s repairing a vessel, because before, as long as the vessel is impure you may not use it, and after he immerses it he can already yes use it. It looks like he’s repairing a vessel. Why is it only like repairing a vessel? Because there hasn’t occurred a true change in the vessel. It’s only a spiritual… But it’s only a halachic change, a status has occurred.

Yes. Continue.

Question: Immersion of New Vessels

Speaker 2:

I see that you’re not satisfied. I actually have a question here about a new vessel, whether it has the same law as an impure vessel. Why shouldn’t it be so?

Speaker 1:

It’s not impure, there’s a different enactment.

Speaker 2:

But there is an enactment that one shouldn’t use it before one immerses it. What is the explanation that with this it’s repairing? It’s not clear to me.

Speaker 1:

Continue.

But an Impure Person — Appears as Cooling Off

Speaker 1:

“But an impure person”, he explains, “a person”. What about a person? An impure person does yes need to immerse. Why? “Because it appears as cooling off”, because when he immerses it’s not clear… When someone immerses a plate, the plate doesn’t want to catch a good swim on a summer day, it’s clear that he’s doing it because something he’s repairing here. But when a person immerses himself, it looks like basically he’s cooling off, it’s not recognizable that he’s repairing.

Discussion: Repairing a Person

Speaker 2:

But I don’t understand, repairing a person and repairing a vessel is the same kind of thing? That’s how it looks here, but it’s a different thing. A vessel was… Yes, I can hear. A person was impure and became pure.

Speaker 1:

And you say it’s not repairing a vessel. You say makeh bepatish. Can you say about a person makeh bepatish? When a person became smart, have you now done makeh bepatish on that person? Something is interesting.

Speaker 2:

I hear.

Speaker 1:

It’s a makeh bepatish on the person.

Speaker 2:

No, I mean that the melachah, he does a melachah of repair. Not that the person is a vessel. One may not do…

Speaker 1:

Yes, by the way, it’s understandable. But according to this I would ask you, perhaps why shouldn’t healing on Shabbat be forbidden as repair? Why is it only because of grinding medicines? Lest he go grind. I only think about grinding, about a decree of grinding medicines.

Speaker 2:

No, here why shouldn’t we say that… That hole that you like to talk about regarding the mafteach marzev that he makes an opening. The mafteach marzev is not repairing the person, because he makes something that’s called an opening.

Speaker 1:

No, no, shezemanin mehalchin ela rofe, shezemanin mehalchin is not a thing in itself, because… But you see that there should be a law that… He says building a hole in the person’s stomach. But he’s not repairing the person, then something is a law that it gets a law of an opening because it is made to bring in and take out. But you see that… that healing is not a repair with people… What tells you, I bring you a proof from there, that it shouldn’t be going out for a rule with people one may do… and he makes a repair in the body, in the guf adam that he fixes there, that’s the fact.

Speaker 1:

Yes, but such a thing, to actually be a person, he would need to be doing, but it’s not doing, because it’s not actually repairing.

Speaker 2:

Ah, it’s like we learned yesterday about repairing the vertebrae in the spine of a child. Yes, with people there is a repair, but just a person…

Discussion: Repentance, Immersion, and Sprinkling Purification Water on Shabbat

Speaker 1:

Question about doing repentance, may a person do repentance on Shabbat?

Speaker 2:

Absolutely we don’t do. Shabbat baal teshuvah, but just repentance… there are questions why repentance on Shabbat… But repentance should be permitted.

Speaker 1:

But immersing should be permitted?

Speaker 2:

And sprinkling on Shabbat? One also may not sprinkle mei chatat on a person, because that is yes, because that’s not a leniency of merukem meikara.

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

Yes, good.

Digression: Red Heifer and Laws for the Messiah

Speaker 1:

Just, the Rambam speaks here about laws of the Messianic era and such.

Speaker 2:

I already know what he says about laws of the Messianic era. Also the red heifer. I saw that the Jews in Ethiopia, our brothers in Ethiopia, used ashes of the red heifer until now, until recently, until they came up to the Land of Israel they had their own tradition. They would slaughter a red heifer, sprinkle, and all things. But generally speaking, it’s accepted that it’s something that one needs to have purity, and one needs to have a Temple for this, and one needs to have vessels, kohanim who are pure, and one needs to have for this the whole structure. But it’s not a question, because the Rambam always also speaks laws for the Messiah.

Speaker 1:

I don’t understand the process, I don’t see why one can’t do it today. What, explain? You don’t have a number? Do you know someone? I could use a bit for a red spray. I don’t feel so pure.

Speaker 2:

Ah, ah, ah, ah, ah, you don’t hold of feelings.

Speaker 1:

Okay.

Speaker 2:

Okay, let’s learn.

One Who Immerses Vessels on Shabbat – Inadvertently and Deliberately

Speaker 2:

Inadvertently, if one immersed vessels on Shabbat. If someone transgressed the prohibition and did yes immerse vessels on Shabbat, simply he transgressed the rabbinic prohibition of repairing a vessel, so, inadvertently he may use them. Deliberately he may not use them. One should not use the vessels until after Shabbat. It’s interesting, here we see that the prohibition of deliberately he may not use them is not only by Torah law, it’s also by rabbinic law. That if one transgressed something that is forbidden, we have not allowed to use it.

Speaker 1:

Yes, the same law is then also by the barrels, by all the laws here?

Speaker 2:

I don’t know. I think so. Yes.

It is Permitted to Immerse Impure Water on Shabbat

Speaker 2:

Ah, continue. And it is permitted to immerse impure water on Shabbat. Someone has water that is impure, and the way how one repairs this is through making contact that it should touch the pure water, this one may yes do. Why? Because he’s not working with a vessel, it doesn’t look like he’s repairing something a vessel or what. Okay. How should he do it? He places it in a vessel that doesn’t receive impurity, such as stone vessels, and immerses the vessel in a mikveh until the mikveh water rises upon it, and behold it is pure. That means, the water needs to touch the mikveh water, or is it enough that the vessel touches.

Speaker 1:

Aha.

Discussion: Why Does One Need a Vessel That Doesn’t Receive Impurity?

Speaker 2:

Why does he need to place it in a vessel that doesn’t receive impurity?

Speaker 1:

Because if not the vessel becomes impure from the water that you pour into it, and then… What’s the problem? Pure it will become.

Speaker 2:

He says that the problem is that one shouldn’t immerse the vessel on Shabbat. But during the week it wouldn’t have been a problem. This is also thought, is it an act of immersion? It’s an act of immersion, because one places in the vessel with the water, it doesn’t matter. One places the whole thing into the mikveh. The problem is only that one shouldn’t do immersing on Shabbat, because I may not immerse an impure vessel on Shabbat. But interesting, simply that the vessel becomes for example, let’s say the water is a rishon, the vessel becomes a sheni, okay, one needs to think. Yes, continue.

Speaker 2:

Another thing that one may not do… Impurity of a corpse for a kohen, yes. Seemingly even impurity of a corpse for a kohen has no immersion, because it looks like one is repairing a vessel, there’s no difference. He says here he has places.

One May Not Separate Terumah and Tithes on Shabbat

Speaker 2:

One may not separate terumah and tithes on Shabbat. It’s interesting, he doesn’t say “one may not give terumah”, lifting up. Magbihin, the terumah is the same thing. Terumah is with the language of lifting, lifting up.

Speaker 1:

Magbihin, no, there’s no difference. Magbihin, that’s how it’s called in the Mishnayot.

Speaker 2:

Ah, does it mean the separating or does it mean the tithe that one lifts up?

Speaker 1:

It means separating.

Speaker 2:

One may not separate terumah and tithes on Shabbat, one may not tithe or remove terumah on Shabbat. Because it appears as repairing something that was not repaired. The fruits were not repaired, as long as it didn’t have terumot and ma’asrot it was tevel. So one is repairing it now. It’s related to repairing a vessel. It’s a spiritual repair, it’s not a true repair, but it’s rabbinically repairing a vessel, or like a repair of something that was not fit for eating, now it became fit, therefore one may not. Until here the laws of…

Practical Point: Tithing Out of Stringency in the Land of Israel

Speaker 2:

I’m explaining to you, in the Land of Israel there is very often that almost everything has already been tithed originally, perhaps it even has a rabbinate that it was tithed, but people tithe out of stringency. One needs to know whether one tithes out of stringency, can say for that person who is in practice repairing or not, because it’s already essentially kosher.

Continue, there is perhaps also other solutions, if I remember, if one forgot to tithe on Shabbat, there should be something a solution. I don’t remember. Right, one needs the solution for example on Pesach, if one catches oneself one didn’t take challah from the matzot, here is a question how one does it on Pesach. Or Shabbat, Pesach that falls on Shabbat, erev Pesach itself is easier because it will mean like a melachah of ochel nefesh, but Yom Tov that falls on Shabbat, how does one tithe the erev Pesach matzot? It happens a lot one forgets to take challah from erev Pesach matzot. Okay.

Me’abed – One Who Softens Leather with Oil

Speaker 2:

Continue, me’abed. The next Torah melachah was me’abed, it means working out the hide, the skin of the animal. One needs to rub it with oil and work it so it should become fit to become parchment or become a vessel. Me’abed and memachek. If you remember well, these are the same melachot, yes, sometimes one writes me’abed, sometimes one writes memachek.

Speaker 1:

What was written? But one removed… two melachot, two melachot.

Speaker 2:

Ah, no, but which melachah did one remove and put in in honor of?

Speaker 1:

I think that one wrote… memareach, memareach.

Speaker 2:

Ah, memareach is a type of me’abed. Okay, continue.

Speaker 2:

Now we’re going to learn what are the rabbinics of me’abed and memachek. Says the Rambam, me’abed is an av melachah. Says the Rambam, One who softens leather with oil, someone makes soft leather, he makes that the leather should be better, it should feel better, with oil, in the manner that the tanners and sellers do, as those who work with skins, skin merchants do. The leather, yes. Behold this is me’abed and he is liable. That means me’abed, and also here me’abed is from the Torah. Yes, this is me’abed from the Torah, this is the obligation.

A Person May Not Rub His Foot with Oil Inside the Shoe

Speaker 2:

Therefore, so, a person has a shoe or a boot that is made from leather, there is a solution, one wants that it should become oily, let’s say it became hardened, there is such a trick that the person should pour oil on his foot and it should go onto the shoe. This one may not do. Therefore, a person may not rub his foot with oil while he is inside the shoe or inside new sandals, that when he is wearing the shoes, he pours oil on his foot that it should slide down and it should go onto the shoes, this one may not do, because he pours it because he has the shoes on, it looks like he’s pouring on the shoes. But he may rub his foot with oil, one may yes rub oil on the body, on the foot, and afterwards put on the shoes, even if they are new, even if they are new shoes and with this putting on the oil helps for the shoes, one may, because there is a great change and it doesn’t look like repairing a vessel.

Speaker 1:

It’s not repairing a vessel, it’s me’abed, yes, me’abed is repairing a vessel. Everything in the world one can call repairing a vessel.

Rolling Around on a New Katavliya

Speaker 2:

Continue, And he may rub his whole body with oil and roll, a person may do such a trick, a person has a new katavliya, it’s something a type, I don’t know, a large piece of merchandise of leather, and he wants to oil it, but one may not on Shabbat, he can do such a trick, he should pour his body with oil, and roll on it, roll around on the katavliya, on the katavliya, and he need not worry for this is not the manner of tanning at all. It’s sort of like such a Shabbat afternoon, it’s a good activity.

Speaker 1:

Seriously, this is poor katavliya is such a… a blanket that is made from leather.

Speaker 2:

Yes, such a perhaps a mat, okay you need to be a bit better. He comes rubs himself with the oil, and then rolls a lot on it, and then he puts on the… first he puts on a bathing suit like, it’s all ironed clothing.

Speaker 1:

Well then, use yours.

Speaker 2:

No, I’m trying to understand.

Speaker 1:

Yes, approximately, yes.

Speaker 2:

It’s truly the story.

Speaker 1:

In short, it’s a thing that one can do. Okay, by the Midbar Meriri.

A Little Oil vs. Much Oil

Speaker 2:

By the Midbar Meriri, If there was there a little oil just enough that the leather should be polished only, when he puts a little oil that the leather should become, get a shine, it should get a bit softer, but a little bit. But if there was there much oil enough that it should soften the leather, if he pours with abundance that it should actually do a greater work on the leather that it should become really soft, behold this is forbidden, because it is like me’abed, this is yes more like me’abed.

Speaker 1:

It’s not like, it’s actually me’abed, but he does it with his body with such a piece of trick. He places it in a tub of oil, I’m not talking just how we rub so. But what he does it with his body, it’s basically only like perhaps… He found a way how to do with a trick with such a…

Speaker 2:

One calls it softening leather with oil? You ask such a question? Softening leather with oil? I hear.

Speaker 1:

It’s perhaps all less, I don’t know. It’s only a trick that he places the… It looks so, he rolls on the leather because he wants that the oil should come to it. He does it specifically fake.

Speaker 2:

It could be that softening is something a certain thing, one uses a tool, one is actually softening with oil. And this is basically comes to the oil which is not actually softening. It must be something like this, I understand.

With Old Ones It’s Permitted

Speaker 2: Says the Rema, vechol zeh bechadashim, all these things that we’ve discussed here are with new shoes or new leather, where at that time the leather is truly a toldah (derivative) of metaken (fixing), me’abed (processing). Aval beyeshanim, mutar, but with old ones it’s permitted, because it’s already been processed, you’re not processing it now.

Mochek – Hamemare’ach Retiyah

Speaker 2: Says the Rema on the next halacha, mochek. Says the Rema like this, hamemare’ach retiyah, retiyah means a bandage that one places already on it smeared cream that needs to be applied. So, he smears the retiyah, he smears the medicine on the retiyah, on the… how do you say the word in Yiddish? Nu? On the bandage.

Hilchos Shevus: Mochek, Kotev, Mekach Umemkar

Halacha: Memare’ach Retiyah — Chayav Mishum Mochek Es Ha’or

Speaker 1:

Says the Rambam on the next halacha, mochek. Says the Rambam like this: hamemare’ach retiyah — retiyah means a bandage that one places already on it smeared cream that needs to be applied, medicine — so if he smears the retiyah, he smears the medicine on the retiyah, on the bandage, on the gauze pad, whatever, chayav mishum mochek es ha’or. So he is liable for mochek es ha’or.

Mochek es ha’or usually means smoothing out the hide of an animal after one has flayed it, to remove the hair from it, and so on. So when one smears out the retiyah and makes it so the cream should lie well on the retiyah, it’s similar to mochek es ha’or. Not similar, he is liable for mochek es ha’or.

But according to this it’s not the hide that he’s going to place on his body afterward, rather it’s on what he does to the retiyah, because he smears it out so it should lie well smeared on the retiyah.

Discussion: What Is the Connection to Mochek Es Ha’or?

Speaker 2:

What does it have to do with mochek es ha’or?

Speaker 1:

Because the retiyah becomes like applying, smearing oil on a hide, it’s me’abed (processing). Mochek is also something the action of smearing, scraping on a hide, on merchandise, so it should become better. And memare’ach retiyah is something… I don’t know, don’t you have clarity? What was written about mochek or memachek? I saw earlier… the Raza there… mochek or…

Speaker 2:

Yes, mochek.

Speaker 1:

And here it says mochek.

Speaker 2:

No, mochek.

Speaker 1:

Mochek, but he says memare’ach.

Speaker 2:

Yes, yes, I understand. Mochek min ha’or.

Speaker 1:

The chapter of mochek, says the Rambam, let’s remember, mochek in the Raza means he rubs off the hair or the wool me’al ha’or ad sheyachalik pnei ha’or, to smooth out the hide. I don’t understand. And here it also says, chayav, yes, it was written, chayav hamemare’ach retiyah ad sheyachalik paneha chayav mishum mochek. Because he makes the retiyah smooth, he makes it smooth.

The retiyah isn’t a hide, it’s something else. The retiyah is perhaps fabric that is mechuspas (rough), yes, but it has hard pieces, with them sticking out. And he takes the oil and he makes it so the gauze should be smooth, easy gauze, it should lie well on the wound, it shouldn’t scratch and so on. So it’s exactly like mochek.

Mochek is that he takes a piece of hide from an animal that still has hair, and it still has little roots, and it still has things, and he smooths it out so it should become a smooth hide. The same thing happens, he takes a gauze pad that has thorns coming out of it and such, let’s say thorns. Let’s say hide, or even from fabric, but it has hard pieces that come out from it and will scratch the wound, so he is memare’ach, he smooths it out so it should lie well on the wound. So he is truly mochek. This is truly mochek.

Speaker 2:

But with a gauze pad it doesn’t make sense, because a gauze pad isn’t something that’s bumpy that one needs to smooth out.

Speaker 1:

No, I mean more the coarse wool, you know like steel wool, let’s say, that has sharp pieces sticking out.

Speaker 2:

No one puts steel wool on their wound.

Speaker 1:

No, you know the old-fashioned gauze that’s truly pieces of thread, it’s a lot of threads, that isn’t very smooth. Such… what’s it called?

Speaker 2:

I don’t know what you mean.

Speaker 1:

Can you think of a piece of fabric that isn’t very refined, it’s not smoothed out.

Speaker 2:

But one isn’t interested in making it smoother. When one applies a cream, when one applies the cream that one applies today, Desitin, so it should make a healing or something, no one cares to make the bandage smoother or whatever.

Speaker 1:

But he said, the bandage does have scratchy pieces that he wants to remove. That’s how he learns it, and it makes sense.

Speaker 2:

But I don’t see that bandages have scratchy pieces.

Speaker 1:

Why then should it be mochek es ha’or?

Speaker 2:

Because this is a type of example of mochek es ha’or, because he’s going to place it on his skin.

Speaker 1:

No, that’s how the Rambam learns, perhaps there are others who do learn like that. No, the retiyah that the Rambam learns is such a piece of hide basically, that’s what’s implied. A piece of hide that one works it out so it should lie well on the wound.

Speaker 2:

That’s what’s implied.

Speaker 1:

It should lie well on the wound, but a bandage isn’t a hide, I don’t see why he should bring in this law.

Speaker 1:

Kach nir’eh li (so it seems to me).

Halacha: Sotem Nekev Besha’avah — Gezerah Mishum Memare’ach

Speaker 1:

Therefore, automatically, therefore what we’ve also forbidden similar to this, ein sotem nekev besha’avah, we’ve already had several halachos at the beginning of this siman, how one covers a hole in a barrel. There is one way of taking wax and smearing it. One may not do it, even if one explains plainly to place a piece of wax, because wax is something that on it is relevant and it’s pleasant on it to be memare’ach and smear around, so the name memare’ach we’re afraid he’ll smear, and the smearing is mochek, very good, because it’s a concern that’s common when there’s a hole, many times, that one seals less properly, it’s less memare’ach so necessarily it’s a gezerah mishum shevus.

Good. Now there were earlier matters. I mean several things have to do with the hole. It’s because it’s a great matter not to stop up holes on Shabbos. Holes, holes, chalilim (flutes), chalilim. Okay. Yes.

Halacha: Kotev — Issurim Derabbanan

Speaker 1:

Says the Rambam further. Now there are about kotev (writing). Which is kotev? What becomes kotev with the Rabbis? Says the Rambam. Very many things are forbidden because of kotev, that is, actions, giving, and so kotev. Kotev is from avos melachos (primary categories of work). We’ve learned it ourselves.

Therefore, what is derabbanan (rabbinically forbidden) from this? Asur lichachol befuch uveyosef uveshabbos. One may not smear with kachol, kachol is makeup, something that one colors the eyes with, ancient. Ufuch, what is a fuch is a… is the vessel with which one does it. Because it’s similar to writing with a pen, he takes a vessel and puts at the end a little something that’s similar to ink, and they’re not kotev, even though it’s not kotev, but it doesn’t write any letters, still he makes a color, it’s like kotev, and it’s forbidden by the Rabbis.

And here we see clearly that one is derabbanan and one is a name. Yes, exactly.

Halacha: Mekach Umemkar — Gezerah Shema Yichtov

Speaker 1:

What else is there that one may not do, one may not borrow and lend, gezerah shema yichtov, which is a decree lest he write.

Speaker 2:

Ah, yes good. He’ll want to write it down.

Speaker 1:

I read that the first writing that existed was for commercial transactions, for borrowing and lending. When a person who runs a large business, they had to invent a way of writing down accounts. But borrowing and lending, or doing accounts is connected with writing. Now we use writing for much more, but… yes?

Speaker 2:

Basically everything is to buy, to sell… what? What do we write today that’s not for money? I have friends who write… worlds of… everything is for money! Hello? Everything is for mekach umemkar.

Speaker 1:

No, I understand. Basically everything is to buy, to sell, everything? No, I’m saying today for example, that one may not think chiddushei Torah (Torah insights) because he’ll write. Because it’s very accepted, that if one has a good thought one wants to write it. But here it seems like writing was made for things that one needs to keep important accounts.

Speaker 2:

But I may not write. But I may not write, but one may learn Torah, but one may be mechadesh chiddushei Torah. Be mechadesh chiddushei Torah, ah, okay, one may not write chiddushei Torah, but bedieved (after the fact) it’s good.

Speaker 1:

No, also there’s the thing whether one may learn be’iyun (in depth) on Shabbos at all, which Reb Avraham’l spoke about.

Speaker 2:

No, I’m saying, writing chiddushei Torah is even not lechatchila (ideally), but bedieved. So Shabbos isn’t the issur of “lo yisalku”, he does it during the week.

Speaker 1:

But besides doing all sorts of mekach umemkar, selling, buying, hiring and being hired on Shabbos, “shema yichtov”, he’ll write it down, because it’s important, he needs to write it down to keep track.

Halacha: Sechirus Po’alim

Speaker 1:

Further, lo yiskor adam, another type of thing that’s similar to mekach umemkar, one may not hire workers on Shabbos. Actually earlier he said hiring a house or renting out a house, or whatever, a donkey. One also may not hire workers on Shabbos. And not only that, but one may not even make a messenger to hire workers for him. Lo yomar adam lachabeiro liskor lo po’alim.

But, there are things that we did permit. Lish’ol ulehash’il, borrowing and lending one may do, borrowing things. Yes, that doesn’t have, it comes as an extra thing. Right, one may borrow eggs, flour, onions and things. Lilvotos ulehalotos, borrowing money, one may not. Things yes.

Discussion: Why May One Borrow Objects?

Speaker 2:

Why aren’t we afraid about writing?

Speaker 1:

Why? He doesn’t write. Objects, when one borrows one doesn’t write. One is borrowing the object.

Speaker 2:

But if he needs to pay, he needs to write it down.

Speaker 1:

One borrows, and you’ll bring him the object.

Speaker 2:

And if the other one is going to use it up for eating?

Speaker 1:

Ah, very good. Look, it’s food. Sho’el adam mechaveiro kadei yayin vekadei shemen. One may borrow from a friend wine and oil. Ah, very good. Even though he’s going to drink it and he’s going to bring another one, so perhaps there’s a place for him to write down a note that he needs to pay the other one wine. But one may, because it’s not like a loan, it’s more like a borrowing. So one shouldn’t actually use the word loan. Al yomar adam lachabeiro halvini, rather he should say, what should he say? Tash’ilini, not “halvini”.

In Yiddish there’s no difference. Both are called borrowing money and borrowing objects. He argues in the name of I don’t know which commentators, that when he says it in the language of borrowing he can return it to the lender. Now a loan is for thirty days, then one needs to write even if it’s wine and oil. But when one says borrowing, it means motzaei Shabbos bring me back oil, and the like.

I see, he has another good explanation, that when he borrows kadei yayin vekadei shemen from him, the person can bring back money instead of bringing back the wine. He’s already acquiring other wine, if one says in the language of halvini. This is a loan. Interesting.

Speaker 2:

No, I’m saying, one may even do that, that a borrower pays money, even though he has the account that he’s going to pay him money. It’s accounts that are customary between them, if perhaps one can.

Speaker 1:

No, because that is actually the issur of sale. But as long as one doesn’t use the word, it’s on borrowing and he’s going to pay him with money, it’s technically… he’s going to pay him because he doesn’t have any change with money. Meanwhile he’s on credit.

Halacha: Echad Hamocher Befeh O Bimesirah

Speaker 1:

Further, echad hamocher befeh o bimesirah asur selling. They said one may not sell on Shabbos. It makes no difference whether he sells and he tells him from now it’s yours, or he hands it over to him.

And here is another novelty, that even in Yiddish there’s no difference between borrowing wine and borrowing oil. One says one shouldn’t borrow at all, one should give. I don’t know exactly what they… this is already further the French, the poskim want to present a reality that doesn’t exist.

Speaker 2:

Okay. Yes.

Speaker 1:

But one does see that the poskim did translate word by word. For example the Tosafists, because you could say such a type of person that even when he borrows an onion he writes it in the ledger. But they didn’t go to make such types of innovations. Usually when one borrows an onion one doesn’t write it. We’re talking about something that would perhaps have needed to be forbidden, but here stands a permission.

Further, echad hamocher, this is a gift to sell. It makes no difference whether he sells by making a kinyan (acquisition), or by handing over, or even just saying. He believes him in trustworthiness, I am transferring it to you, from now it’s yours.

Halacha: Shekilah BeShabbos

Speaker 1:

Weighing on scales, whether when one weighs, one weighs it, bemezid or shelo bemezid (intentionally or unintentionally). No, good. He says, keshem she’asur lishkol, just as it’s forbidden to weigh, that is, one may not measure on Shabbos. We did learn one may measure on Shabbos, no?

Speaker 2:

No, they didn’t learn any one may measure.

Speaker 1:

But it’s many, keshem she’asur lishkol, they didn’t learn there any, no, somewhere, I don’t remember from here. Keshem she’asur lishkol, that is, keshem, earlier one saw a Mishnah, it’s not written somewhere a Mishnah, but he sees such a Mishnah, one may not weigh on Shabbos, one may not weigh on Shabbos.

Interesting, because he says, bein bemo’znayim bein shelo bemo’znayim, with scales there are two prohibitions, there’s the sale, and there’s that he does it also with scales. He means, mainly the shelo bemo’znayim one also may not. He tells you, and just as there’s a prohibition of weighing things, weighing because it’s a derech sechar (way of commerce) or because it’s ma’aseh chol (weekday activity), so too derech mekach umemkar, because mekach umemkar is forbidden, the same thing. Kach asur limnos velimadod, other types of ways, it’s the same action, counting money is like weighing things, or limadod, limnos is counting an amount, or limadod is measuring what is size. Bein bichli midah, whether when one does it with a vessel, with a measurer, bein beyad, bein bechevel, or with a rope, any way of measuring one may not do on Shabbos.

Discussion: Hilchos Techumin and Measuring

Speaker 2:

It’s interesting, one sees all these laws of techumin (Shabbos boundaries) are tricky, it says that everything needs to be done with approximation, one may not actually measure. Good, but if a person is stuck on the laws, he finds himself in a place on Shabbos, he may only walk so much and so much, one doesn’t measure on Shabbos, is there an advice for this.

Speaker 1:

Okay, further.

Speaker 2:

Okay, but it’s also a type of counting and measuring, one needs to know exactly how far one goes counting and measuring.

Speaker 1:

But it’s not there.

Speaker 2:

Okay.

Issur Danin, Chalitzah, Yibum, Kiddushin BeShabbos

Speaker 1:

Another thing from mekach umemkar. A baal habayis (householder), a merchant, buys and sells. What does a rav do? What is his business? He does rabbinical business. Commerce of people who are designated for this, making judgments, and such things.

Okay. Ein danin beShabbos, one may not make a din Torah (Torah judgment) on Shabbos, velo choltzin velo meyabmin, one doesn’t do chalitzah, yibum, and one doesn’t do kiddushin. All these things are gezerah shema yichtov.

Discussion: Why Kiddushin – Shema Yichtov?

Speaker 2:

Yes, these are new things that I didn’t know. Usually one only writes, simply one became betrothed. Why kiddushin shema yichtov? I don’t understand clearly.

Speaker 1:

Ah, umm, he writes, so-and-so asked. Who writes?

Speaker 2:

One sees that there was a kol (public announcement).

Speaker 1:

The beis din, the one who does it.

Speaker 2:

Oh, one sees in halacha that there’s such a thing as a kol. A kol usually begins from a certain beis din that holds… no, the dayanim (judges) kept certain ledgers of gittin and kiddushin.

Speaker 1:

No, on gittin.

Speaker 2:

A baki beget gittin vekiddushin (expert in divorce and marriage documents). One sees that there was such a matter of writing down who became an eshes ish (married woman). But here, kiddushin doesn’t need a beis din. It doesn’t come into beis din. One does yibum and one does kiddushin, one doesn’t need a beis din. It’s something that three do. Perhaps it’s about writing a kesubah (marriage contract)? Perhaps about the kesubah? There are things that come with the kiddushin that one writes. Do you understand it like that?

Speaker 1:

It could be that the point is that kiddushin is similar to a mekach umemkar. Yes, he buys her with a shaveh kesef (something of value), “harei at mekudeshes li betaba’as zo” (behold you are betrothed to me with this ring). So gezerah shema yichtov means to say, a decree from commerce. It doesn’t mean that here there’s a specific shema yichtov. It’s a type of commerce, he’s buying a wife.

Issur Hekdesh, Ha’aracha, Hachramah, Terumos Uma’asros BeShabbos

Speaker 1:

Continuation of Lecture

Further, and one may not consecrate, one may not consecrate an animal for the Temple, or evaluate oneself and say “erki alai,” the value of such-and-such thing to give to the Temple. And one may not make a cherem, making a cherem is a type of declaration for holy purposes. And one may not engage in business transactions, all these things are like buying and selling. And one may not separate terumot and ma’asrot, you already said this earlier as metaken. He clarifies it. Because they are similar to one who consecrates those fruits, what’s the problem with that?

Speaker 2:

Yes, because they are similar to one who consecrates those fruits that he separated.

Speaker 1:

Because, ah, besides the previous prohibition of metaken, there’s another prohibition, because it looks like a transaction. A transaction means that one is consecrating to Heaven, and this one is consecrating for the kohen, also a type of transaction. Both prohibitions, what’s the practical difference? There are two reasons not to do this. Perhaps there’s a practical difference? Okay.

Prohibition of Tithing Animals on Shabbat

Speaker 1:

And one may not tithe animals, one may not make ma’aser behemah. Why? A decree lest one mark with red paint. There’s a procedure that after the animal passes through… ma’avir tzono tachat shivto, one marks with red paint, one writes with a certain… one makes a sign, a red magic marker, one writes on the animal which became the animal that must be tithed. This also may not be done.

Permission to Consecrate One’s Pesach Offering on Shabbat

Speaker 1:

But he says what one may do: And a person may consecrate his Pesach offering on Shabbat. A person on erev Pesach that falls on Shabbat may consecrate his Pesach offering. Or not specifically erev Shabbat, simply a person may consecrate a Pesach offering on Shabbat. And likewise his chagigah on Yom Tov. We’re talking here about erev Pesach that falls on Shabbat, because it is the mitzvah of the day, it’s a mitzvah to do today, and the rule is it’s only a rabbinic decree, and in such a case they didn’t decree.

Discussion: Why is Consecrating the Pesach Offering Permitted?

Speaker 2:

No, I think this is the reason why the Sages didn’t decree, or perhaps because it’s a mitzvat hayom it’s not a business transaction. When a person, in reality he’s doing his business now, he’s deciding what should be ma’aser, what should be hekdesh. But he’s preparing a sacrifice for now, it doesn’t look like a business transaction. It could be that simply the Rabbis didn’t decree, but I think perhaps there’s such a principle “ein shevut bamikdash,” I don’t know.

Speaker 1:

Perhaps we don’t need to get to that, because today everyone takes an animal and makes it a Pesach offering, he’s not engaged in business transactions. When a person sets aside nine for me, the tenth is for Heaven, that’s a type of business transaction. A person makes his ma’aser on Shabbat, he’s doing business. He’s doing here, he’s going through with his accountant how much to pay, he’s going through with his father how much to pay in ma’asrot. But he takes an animal that’s his, he’s not engaged in business transactions.

Speaker 2:

But consecrating an animal is also a certain financial decision. For Heaven you come to serious knowledge. Because the Pesach sacrifice is part of the mitzvot of the day. It doesn’t look like fixing up business.

Speaker 1:

Okay. But seemingly the simple thing is because in such a case the Sages didn’t decree.

Prohibition of Sanctifying Mei Chatat on Shabbat

Speaker 1:

No, just as one may not consecrate, just as one may not consecrate something for Heaven, so one may not sanctify mei chatat. One may not prepare mei chatat on Shabbat by pouring water into the ashes of the red heifer.

Speaker 2:

Yes, interesting.

Speaker 1:

Why? Because one takes something that’s chullin and makes it for holy purposes.

Speaker 2:

Because it’s called hekdeshah.

Speaker 1:

Yes, it’s called hekdeshah. One is sanctifying the mei chatat. But one may not consecrate. So simple, simple. One can say other answers, but this I think is simple, simple.

Law of Separating Terumot and Ma’asrot on Shabbat After the Fact

Speaker 1:

Now, just as they learned earlier… now, because when can you say that it’s part of… just like in judging on Shabbat… I don’t know who makes the mei chatat, I don’t know who. Okay.

One who separates terumot and ma’asrot on Shabbat or Yom Tov, what happens with this act? It’s like this, if done inadvertently, if he did it inadvertently, it’s like they learned other laws, if inadvertent he may eat immediately, he may eat the tithed things. If deliberate he may not eat until after Shabbat, just like all other rabbinic prohibitions done on Shabbat.

And almost like a correction of doubts, it became tithed. We don’t say that like some act it doesn’t work.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

And likewise one who consecrates or evaluates or makes a cherem on Shabbat, one who consecrates or evaluates or makes a cherem on Shabbat, whether inadvertently or deliberately his actions are valid. He accomplished it.

Needless to say on Yom Tov. Yom Tov is certainly so. Why? Yom Tov is generally easier in matters that have to do with food, with sacrifices.

And likewise one who transfers to his fellow on Shabbat, his acquisition is valid.

Permission to Tithe Demai on Shabbat

Speaker 1:

Further, tithing demai. What happens with demai? Demai is different from tevel, because it’s not that before one removes the ma’aser it’s not fixed, and now it’s fixed. Because demai one can eat in pressing circumstances. As we see in many places in the Gemara. But demai is not really forbidden, because most likely it’s been tithed.

One may tithe on Shabbat.

Speaker 2:

We’re taking out to chullin.

Speaker 1:

Yes, but no, it’s definite. But something that’s definitely tevel, one may not.

Speaker 2:

And perhaps this is the answer to the question you asked earlier, why one who is only a doubt, if tevel is ma’aser, why may he not tithe on Shabbat. It’s permitted, because one can eat it lechatchilah. Unless someone says that it’s so far that there’s no comparison either, but if someone is only concerned lechumra, then it’s permitted.

Speaker 1:

Yes.

Law of Designating Terumat Ma’aser of Demai or Ma’aser Ani of Certain Produce

Speaker 1:

Ah good. One who designated terumat ma’aser of demai or ma’aser ani of certain produce – again, if someone designated terumat ma’aser of demai, this means that one already said, he said about one of the apples, this should be the terumat ma’aser from demai. That means from demai we say that he took terumat ma’aser, he took terumah from the ma’aser. Or another ma’aser, that someone had certain things that definitely weren’t tithed, and he tithed, but he didn’t remove the portion that goes to a kohen, or the ma’aser ani that goes to a poor person. He may not take them on Shabbat, one may not remove it from where it lies, separate it on Shabbat. And even though he designated a place for them before Shabbat, even if he designated a place, that means for example everything is lying on the table, and the apple lying in the corner, the rightmost apple is terumat ma’aser or ma’aser ani. And they are known and placed beside the fruits, and one sees it, this piece is the terumat ma’aser, he still may not take it from there and place it elsewhere on Shabbat.

But one doesn’t give it to the kohen on Shabbat. So the taking, even though you might think the taking is nothing, it was already ma’aser beforehand, I only moved it a bit, but still they decreed because this looks like the visual act of removing it.

And if there was a kohen or poor person accustomed to eating at his place, if the kohen or the poor person are accustomed to come eat meals at his place, or simply come to him to eat, these may come to him and eat, they should come to his home and eat this, because this also isn’t the way of ma’aser. This is the way of having guests.

Provided that he informs the kohen that what he’s feeding him is terumat ma’aser, and informs the poor person that what he’s feeding him is ma’aser ani. But he should inform the kohen that what he’s giving him is ma’aser or terumah. Why?

Halakha 4 (continued) — Informing the Kohen and Poor Person; Halakha 5 — Forbidden to Draw Lots; Halakha 6 — Accounts and Secular Documents on Shabbat

Halakha 4 (continued) — Obligation to Inform the Kohen and Poor Person

Speaker 1:

Because this also isn’t the way of giving ma’aser, this is the way of having guests. Provided that he informs the kohen that what I’m feeding you is terumat ma’aser, and informs the poor person that what I’m feeding you is ma’aser ani. But he should inform the kohen that what he’s giving him is ma’aser or terumah. Why?

This isn’t a law of Shabbat, this is presumably a law or in… ah, he should inform him so there won’t be a prohibition of… I remember that the Rambam explains that this is a prohibition of misusing terumah. He makes it for his own, exactly, he uses it for himself, and he lets the other be his guest. But you’re doing it for yourself, you’re also not making a guest that the other doesn’t know. A mitzvah to give to the kohen or to the poor person, not to use for your own meal where you happen to invite the poor person.

We see that a person has a great tendency to show off to his guests. And today also in Middle Eastern culture it’s very strong, other cultures. That when a guest comes, he must be a chef. Like we had last night, he breaks a barrel with a sword to show the breadth. Here also, he invites him to himself. No, here I say, he has pleasure that he shows the breadth. He gives him essentially something that’s coming to the other. The pleasure is permitted, what’s not permitted is that he shouldn’t know at all, as if you’re using… you’re inviting guests, when I have guests they eat with guests from my own food, not I give them the food. That means not a gift, guests is not a gift. One must make the meal a gift, because if I invite guests to my meal, they eat from my meal, it’s my meal, not their meal. They shouldn’t show off my meal. So also there’s such a deception such a… No, this isn’t that, this is exactly like he’s using ma’aser for his pleasure. Not for his pleasure, for his meal. It happens that there’s a guest there, he also eats from it, but yes, it’s difficult. Every time I was a guest, the guest eats from it, but it’s my food. The kohen or the poor person should already understand at night that this is a trick he’s doing.

Speaker 2:

Okay.

Speaker 1:

Just like he’s accustomed to eat bread in the evening.

Speaker 2:

No, accustomed to eat bread in the evening is simply so. He’s doing another mitzvah, hospitality. There’s a mitzvah of hospitality.

Speaker 1:

It makes sense, the kohen and the poor person are those who don’t have the money.

Speaker 2:

Yes, the kohanim, Levites, didn’t receive the inheritances, and the poor. So sometimes they simply take from a person a favor, a meal, and sometimes they take the ma’asrot. But they need to say. Here everything is from the law of ma’asrot he must tell him, not from the law of Shabbat, from the law of ma’asrot.

Speaker 1:

Okay. Another thing that one may not do.

Speaker 2:

There’s still a novelty here, that one might think that from the law of Shabbat it’s better he shouldn’t say, because there’s perhaps a prohibition of ma’asrot, a person would say, “Keep quiet, because it will look like he’s giving ma’asrot on Shabbat.” No, as another law you must say.

Speaker 1:

Yes.

Halakha 5 — Forbidden to Draw Lots

Speaker 1:

Further, it’s forbidden to draw lots. Not means not distributing portions, it’s another thing. Drawing lots means a lottery, a lot. One may not make a lottery, or play with dice. One may not gamble on Shabbat. Also not during the week, but here we’re talking about Shabbat.

Playing with dice, selling, it’s a type of… I won’t rely on this. Everyone should ask their local halachic authority. Because he speaks longer, he can rely. I’ll explain the learning. The learning is such a way that they say that playing with dice is permitted, but during the week. Shabbat is not permitted, because it’s buying and selling.

During the week one doesn’t do it because it’s not buying and selling, because it’s asmachta, theft. It’s not buying, it’s only selling. You don’t receive, you only give. Also it’s not selling. We’re not talking about all these things. Selling, ah, playing with dice is selling, or does it say here? Anyway, on Shabbat one may not, because it’s buying and selling.

Here he’s talking even making a lottery for a permitted matter. Ah, here he’ll now say what one may and what one may not. This is when he plays with other people. But at home on Shabbat one does such, “Who gets the bigger piece of challah?” One makes such a game of who should get a bigger portion or a smaller portion. This isn’t called buying and selling. This is a way how one plays at home. Distributing portions, building, a large portion versus a small portion. I know, he holds his hands behind his back, who will get with the right hand? And there is the bigger plate, the smaller snack. Large portion versus small portion. He’s not particular, because these are people who live in one house, and it’s not buying and selling. When it’s buying and selling, the person who became lucky, he receives more assets. Here you’re like his son and members of his household, it’s one domain. You can eat a bit more anyway. It’s only part of a game.

Speaker 2:

Okay.

Speaker 1:

Right?

Speaker 2:

Yes, I know, it’s really a game, but you wouldn’t be particular. It’s not really, he’s selling him his piece against his, that he makes an acquisition. The father decides who will get the bigger piece of meat.

Speaker 1:

Okay. Very good.

Halakha 6 — Accounts on Shabbat

Speaker 1:

More things. It’s forbidden to calculate accounts that are needed for tomorrow on Shabbat. One may not make any accounts on Shabbat. Accounts that are needed for tomorrow on Shabbat. Right. It means, calculating things. Whether you come to forbid, to forbid calculating old things, or to forbid making accounts for the future.

On the contrary, a decree lest one write, because he’ll write. Accounts one writes. On the contrary, accounts that have no need, it’s permitted to calculate. Accounts that have no need at all, one may. Simply for interest, to pass time. A person may calculate how many se’ah of grain he sent to so-and-so, how many se’ah of grain one even gave out last year. Or how many dinarim… a certain year, not from now. Not from now, from that year, but… because now is relevant for now, for taxes, for accounts. But as simply information. Or how many dinarim he spent on his son’s wedding, this is interesting, this is from all the conversations, and this is still the conversation that’s spoken even today at kiddush. How much did, I know, the great young man spend at the wedding.

Speaker 2:

The lawyer himself, yes.

Speaker 1:

Yes, yes. And so forth. And idle talk that has no need at all, there’s no idle talk in this. Accounts that have no need at all, there’s no idle talk in this.

And likewise accounts of a mitzvah, and likewise accounts of a mitzvah in general. The Rama doesn’t want to tell you that one may. Such goodness, he doesn’t want to say that one may. He has mercy on you that you conduct yourself so weekday-like, it’s a weekday thing. But it’s not a prohibition. During the week one doesn’t need to speak idly, but from the perspective of Shabbat it’s not worse on Shabbat, it’s not worse than simply Shabbat. Right?

Speaker 2:

Okay.

Speaker 1:

This is actually what the Rama means with this interesting language.

Speaker 2:

Yes, I think so. Yes, clear, clear. It could even be that on Shabbat specifically there’s an extra prohibition of being occupied. Ah, so that the blessing of Shabbat shouldn’t be lost like the blessing of the weekday. Perhaps later he’ll take someone to the next level, who knows? But it’s not clear.

Speaker 1:

We find that when one is engaged in the needs of his son, one may. Someone needs to talk with his son, or I don’t know what, he needs to talk with a young woman, he must talk with that person, he may. One must use common sense. But it’s like during the week, he doesn’t want to say one should do it.

Secular Documents on Shabbat

Speaker 1:

What is reading secular documents on Shabbat? One may not read secular documents on Shabbat. What does the term secular documents mean? Not clear. Not documents of… He says that the Rambam interprets this term secular documents, documents of buying and selling. We’re still talking here about buying and selling. But it can also be simply news, it can also be included. In the commentary on the Mishnah the Rambam says that it means everything except the books of the Prophets or their commentaries.

Alright. Hedyotot, simply, books that weren’t written by Jews who had divine inspiration.

“So that it won’t be like the weekday and he’ll come to erase.” Ah, because he reads secular documents, he reads the things of buying and selling, he’ll want to erase. But it’s interesting the language “so that it won’t be like the weekday,” just like a minute earlier he said “weekday thoughts.” Here however is something more than the usual “lest he write.”

It could be that this goes together, because he’ll read the secular documents which makes him enter a weekday mindset. You have such “so that it won’t be like the weekday,” it shouldn’t look like it’s the weekday, “and he’ll come to erase.” Why doesn’t he simply say “lest he erase” like “lest he write”?

There is, and before in secular documents he’ll indeed write. There isn’t.

Speaker 2:

Yes, but why does he say the language “lest he erase”? Earlier he said “lest he write,” why does he say “lest he erase” here? He says the language “so that it won’t be like the weekday and he’ll come to erase.” Why doesn’t he simply say “lest he erase,” like earlier he said?

Speaker 1:

Laws of Shabbat: Secular Documents, Canceling the Beit Midrash, and Laws of Rescue from Fire

No, I think that this is the problem, that the secularness itself is also part of the problem. If he reads nonsense on Shabbat, he starts erasing. If it were holy things, he could also erase, he could also erase a sefer (book), but he doesn’t erase, because he sees holy Torah, and the Torah is fitting for Shabbat. You read the news and you start erasing, it starts to bother you, so I’m holding now because it’s interesting because he just believed like weekday thoughts, here he says again, “shelo yihiyeh kechol” (that it should not be like weekday), something he has a problem here with weekday topics. It seems that the Rav means to say two things, either because it’s not Shabbat-like, and also “veyihiyu lachem kodesh” (and they shall be holy to you), and if “shelo yihiyeh kechol” alone, he would have written it later, when he speaks about the holy Shabbat things. Either because it is weekday and “veyihiyu lachem kodesh,” because he doesn’t want to make it difficult, why does one need to erase, one may erase, one can also “veyihiyu lachem kodesh,” this is a weekday thing that leads one to erase, because if someone reads a Chumash, he won’t erase a piece of Chumash, “I already knew it, I already know this piece,” that one must erase a mark. If I read the news, sometimes there was a story, he has a paper, okay I don’t know this piece anymore, one marks it, one goes to the next piece… which is no longer relevant, one marked it so one can’t write on the spot new things. Therefore there is “kotvin umochkin” (they write and erase), one doesn’t light on it. So the house speaks, it’s made for someone to erase. I say therefore that it’s something that one reads once, one erases it, one goes further. So I would… it could perhaps be that he means that the “shelo yihiyeh kechol” is such an extra reason, not so. Not so. With that.

Speaker 2:

Okay.

Speaker 1:

Okay, it’s certain that he’s not speaking about the general way, the fact of the general way. It wouldn’t be a great practical difference, I say. According to this, if “veyihiyu lachem kodesh” is the thing, then what is there, there’s no “mechikah” (erasing) the newspaper that he reads, the question doesn’t begin, there can be other questions of “bittul Torah” (neglect of Torah study), or that it’s not Shabbat-like, not a question of “kotvin.” The Rambam’s commentary on the Mishnah says the text speaks well that it means newspaper, that it means may I erase? There are two interpretations in the Rambam’s commentary.

Speaker 2:

Aha.

Speaker 1:

The Perush HaMishnah seems yes. It doesn’t say. In the Perush HaMishnah it says all that is among the writings for a prophet, it’s mainly all “kerovim beshabat” (close on Shabbat), and even if there are wisdoms like these. It comes out… I think, one didn’t read a “rusto” on Shabbat, or one held that they are writings for a prophet. “Karov lenavi” (close to a prophet). Right, it could be that this is yes, an interpretation has to do with this. It could be that it has to do with how strongly a person values something. If a person very strongly values a certain subject, he will never erase. But the “Yisrael Achronim” (later authorities) one must know, we’re not speaking here about a Chumash. No one is so… no one values Sefer HaRitva so much that he doesn’t erase. It’s not a matter of need, no one was… erased? But it was that they made a mistake. But in the Chumash it doesn’t matter even if one holds it’s a mistake.

It means, one can indeed think here that a person who has a practice that he writes notes on all books, aren’t there people whose all books are written on?

Laws of Shabbat: Secular Documents, Canceling the Beit Midrash, and Laws of Rescue from Fire

Law: It is forbidden to read writing that goes under images and under portraits on Shabbat

But now there is a certain… we’re not speaking here about holy or… no one values books of Aristotle so much that he doesn’t erase. It’s not a prohibition of throwing away, no one said that he woke up. Erased? Rather… it’s based on. That they made a mistake and… good. But… in the Chumash one doesn’t make it out, even if one holds it’s a mistake.

But it means, we can indeed think here, that a person who has a practice that he writes notes on all books… there are people whose all books are written on! Perhaps he didn’t read there except the books that he has enough respect for and he will never erase there! I never heard that by mistake he wrote a truth, because the Jew usually lies in learning, and he lies on Shabbat… truth, truth, truth… Shabbat-like things, and he goes with his package in one! It’s different! In general, I hold… and on Shabbat they throw out the book! I go with the righteous who… or do they write on a book “shtutim vehavalim asur lomar” (nonsense and vanities are forbidden to say), like that, or do they give it a throw out from the house? On Shabbat one writes house, and one it is out…

That today when one goes with a package on Shabbat, and because when one goes with the package, that one can be lenient with various such things that he goes with not mentioned. Okay, I think it out. No, no laws. Anyway, let’s go because… just my opinion that with a package one may do more things? Let me ask the local “morei hora’ah” (halachic authorities), if that is I. Okay, but further. But what does the Rav say. No, he doesn’t say leave. Okay, but ask. Queen how “murikah.” Yes. It says so they are covered? What one only knows very far things that one can, that the person counts his archives for “perusim befiven,” what a person has a “kena nahar,” a table with now, he needs to count tables. He may count everything. Table number, table number. A volume a writing, and one shouldn’t do it, as you know, by a catering one writes on which table who sits where, one may not give, one may not reduce.

Interesting, people who run a large operation on Shabbat, very often one must remember these laws, someone who does catering or something on Shabbat, they are very often stumbled. Right, today so. Yes. Right, but if “ashivat chachamim” (the Sages’ opinion) needs to find a solution. There is a solution. Look, but if “ashivat chachamim,” and “ela tavlu,” “ela kotel,” from a note, one must read it “bekol ram” (aloud). But perhaps someone who has it in a manner that is not the example to be loud, a screen, is another question. But yes, I don’t know.

Another law, “asur likro” (it is forbidden to read), another thing that one may not read on Shabbat. “Asur likro bichtav haholech tachat hatzurah vetachat hadiyuknot beshabat” (It is forbidden to read writing that goes under an image or under a portrait on Shabbat). Words that one writes under an image or under a portrait, it means under a statue, if someone goes once to a museum, there lies a small plaque or a small piece, and it says the description of the painting, of the thing. It seems that this was also the practice in the times of the Gemara. And this is also called “shtarei hedyotot” (secular documents).

First the novelty is, you shouldn’t think, you know, just something short, it only says there a few words, it’s not called “shtarei hedyotot.” It’s also called “shtarei hedyotot.” A person could have thought that the words under a picture are like an explanation of the picture, it’s like looking at a picture. No, it’s like looking at a writing. That’s the point, yes?

I don’t know, I’m not clear. If someone has a custom that on Shabbat he doesn’t read newspapers, but pictures of righteous people, how righteous people light candles and check for chametz, also a great thing. Yes, but you may not read which righteous person it is. You remain in the dark. No, pictures means here pictures of non-Jews. Ah, I don’t know. Any pictures. Okay. Also about “shtarei hedyotot.”

Law: It is forbidden to read Ketuvim on Shabbat during the time of Beit Midrash

Not only that, but “afilu likro bichtuvim beshabat bish’at beit hamidrash asur” (even to read Ketuvim on Shabbat during the time of Beit Midrash is forbidden). He says a new thing. Once we’re already speaking about… it’s not like with rabbinic prohibitions of labor. But once certain Ketuvim have been forbidden, that certain things one may or may not read on Shabbat, he says so, one may not read Ketuvim, meaning Ketuvim in the Torah, yes, Prophets and Writings, Tanach, on Shabbat, during the time of Beit Midrash. During the time when the community learns Torah, learns Oral Torah.

Beit Midrash means when there is a lecture. Beit Midrash, not Beit Knesset (synagogue). Beit Midrash is the place where one learns. We already learned last week, Beit Midrash is not a father’s place where one learns. Beit Midrash means when one makes a lecture. But in Yiddish, the language of the Sages, “midrash” means a lecture. So during the time that the Rav gives a lecture, what is called “bish’at beit hamidrash,” then one must go to shul to hear the lecture.

You shouldn’t say, “Now I’m in the middle of reading Chronicles, and one doesn’t know what. Very not relevant here. Yes. No, in Beit Midrash. They don’t say in the middle of Beit Midrash. Beit Midrash doesn’t mean a place, Beit Midrash means a lecture. I speak at the lecture, that one waits for him to come to the lecture. Not that he should sit at home and read.

No, “shelo yomar” (lest he say) ah, this nullifies the matter of learning holy writings. “Shelo yomar ‘elech veekra,’ ‘ani eshneh beveit hamidrash’” (Lest he say “I will go and read,” “I will study in the Beit Midrash”). It’s even things that are holy, for example, at Mincha or at Shacharit, when it’s the time that it says on the note that the Rav will give a lecture at six o’clock, one may not learn then. Why? Because a great one didn’t come. Therefore, everyone will sit at home and miss the lecture.

The point is this: We want that on Shabbat a Jew should conduct himself in a Shabbat-like manner, he should learn Torah and so on. All secular writings we’ve already forbidden with “shtarei hedyotot.” But there’s still a way that a person can get out of coming to the lecture and learning, because “ah, he’s now learning Job.” No, no, no. Come to the Beit Midrash, not everyone should sit at home and read. Come to the Beit Midrash and hear the Rav’s lecture.

And “ah, you know better, you can learn by yourself”? Yes, but the second problem, everyone sits at home, they miss the lecture. This is indeed “bittul beit hamidrash” (canceling the house of study). You’re not only not being in the Beit Midrash, because you’re learning, but you’re going, because you don’t come, the lecture will be canceled, because everyone has other excuses.

Very important to know, when there is a lecture on Shabbat afternoon, the Sages made a rabbinic prohibition to learn Ketuvim on Shabbat afternoon, because then is the time when there is a lecture. The same thing when there is a lecture, he said, one may not even learn at home. It’s a rabbinic prohibition to learn, because it’s part of the lecture.

Because not because you, certainly you learn something better than the lecture, no problem. But when you cancel the lecture, it’s “bittul beit hamidrash.” It’s not “bittul Torah,” it’s “bittul beit hamidrash.” You destroy the Beit Midrash. It’s a completely different thing. Okay, already. Until here the lecture on why one must come to my lecture.

Law: If a fire broke out in a courtyard on Shabbat — Laws of Rescue

Let’s learn further laws of fire. Another whole topic. Already. The next is what is the law of fire, extinguishing. We spoke about extinguishing and lighting, two labors. We’re now going to learn what one may not do as extinguishing rabbinically.

The Rambam says so: “Naflah delikah bechatzer beshabat” (If a fire broke out in a courtyard on Shabbat) – a fire happened in the courtyard on Shabbat. From where does it fall? From heaven. No, “naflah delikah” usually means, that once there was, there are places where there is fire, one must have it, and in an oven lies fire. It falls down from the place where it lies, and it starts burning on the floor, or on the table that lies on the floor. Okay, I think such things with “naflah delikah.” It means that a piece of wood fell from the oven, and it started burning.

“Naflah delikah bechatzer beshabat,” so, extinguishing one certainly may not. So what does the person now start to do? He starts, he wants to rescue as many things as possible from the courtyard, things that are valuable, they shouldn’t be burned.

He says, “Echad matzil kol mah sheyesh bechatzer lechatzer acheret shebo eiruv” (One rescues all that is in the courtyard to another courtyard where he made an eruv). This means, apparently, if a person made a… even if one made an eruv. This means so, if one made an eruv, one may carry from one courtyard to the other in the same alley. So apparently the person could have rescued all his things, because one may carry.

But one says no. Why? “Gezerah,” (a decree) that if he goes to rescue everything from the courtyard, he enters into a strong mindset that he’s now rescuing, that he’s a rescuer, he’s one who rescues from fire. He will rescue more, he will say, “What’s another piece? Let me extinguish.” He will forget that there’s a prohibition.

“Gezerah shema yechaveh. Gezerah shema yechaveh hadelikah kedei sheyatzil,” to rescue, “mipnei she’adam bahul al mamono” (because a person is anxious about his property). A person is anxious about his property, a person has a great bias for his money, or he loses himself when it comes to money, his money, his property. Because even if he starts with a… he says, “No, I’m an honest Jew, I will never extinguish, I will only rescue all things.” But once you’re in a mindset of you’re now rescuing your property, “adam bahul al mamono,” and he will extinguish fire.

“Lefikach,” (therefore) so what did they say, one may not everything, what yes? They made it so, “lefikach gazru shelo yatzil ela mazon shetzarich lo leotah shabbat, vechelim shetzarich lehishtamesh bahem beshabbat, uvegadim sheyachol lilbosh” (Therefore they decreed that one should only rescue food that he needs for that Shabbat, and vessels that he needs to use on Shabbat, and clothes that he can wear). Only the food that he needs for that Shabbat, and vessels that he needs for that Shabbat, and clothes that he can wear.

Interesting, clothes they were a bit… that one can wear. This means, he can wear now, during the act. Not what he can wear during Shabbat, like vessels needed for Shabbat. We’ll already see. Okay, because later he will explain more.

What he takes, because when he does this he removes his mind from the anxieties, he removes his mind from all other things, he only thinks about now Shabbat. Someone who has a grave, he won’t come to extinguish. I think it’s very good, because when a person thinks about what he needs to rescue because he needs it on Tuesday, he’s completely removed his mind from Shabbat, because he thinks the whole time about Shabbat. Even when he rescues, he thinks about Shabbat.

The Rambam doesn’t say specifically that, the Rambam says that he removes his mind, he thinks now simply that the Sages don’t want to forbid that the person should remain even without Shabbat, but that he will remain a poor and destitute person, he won’t have even one vessel more for his house, that doesn’t bother the Sages who forbade.

Question: How could the Sages make such a stringency?

I wish I understood how the Sages thought, or it must be that they lived in some other sort of world, where his property is less, he has two more vessels. Not like today that a person has a house that’s worth half a million dollars, and it can’t be that on this they made the decree. Therefore there still remains the rabbinic prohibition of extinguishing, which then one must know.

We already spoke that in general today one is more lenient with extinguishing, because somewhere it’s a danger, and also because we live among non-Jews, and we don’t want again the stories in the “Semichot Chachamim” (ordination of Sages) that he burned a whole city in Frankfurt because… yes, because his intention or something. No, yes, true, one doesn’t conduct the laws today, one does conduct to extinguish even rabbinically, one does rabbinic labor, one extinguishes.

But I say that we’re not learning now practical law. Practical law stands in Mishnah Berurah that one should be careful with this law, when there’s a fire one extinguishes, one doesn’t make any cleverness. This everyone wants to know so practically. But now we’re learning theoretically, I want to understand the Rabbis. What is wrong?

Yesterday we learned, we learned that the Sages permitted to say to a non-Jew, to a non-Jew one may “al tomar lo kabeh ve’al tomar lo al techaveh” (don’t tell him extinguish and don’t tell him don’t extinguish), one may say to the non-Jew even “mishum chibah eino mafsid” (because of affection he doesn’t lose), they learned in the laws of “amirah lenochri” (telling a non-Jew). Why? Because “adam bahul al mamono” they permitted. Well, why “adam bahul al mamono” did they make such a crazy wild stringency that he should despair of all his property?

Therefore it seems to me that it can’t be that it speaks of such a modern house where a house is worth half a million dollars, and the property that a normal person has in his house is worth I don’t know how much money, and he will become homeless and I don’t know, he needs to speak with insurance, I don’t know. Once it was a normal thing, there’s a fire, there’s a fire, it wasn’t spoken of this.

Laws of Shabbat – Saving from Fire: Food, Clothing, and Sacred Writings

Discussion in Logic: The Reality of the Halacha

It could be that because of this he says the word “in a courtyard”, he’s not talking about a house. A house is burning, yes, a house, the entire walls, everything is burning. But in a courtyard, it could be that there’s a fire in a courtyard, that’s what courtyards are about. But the first way to explain the matter of pikuach nefesh (life-threatening danger), even if one was afraid they would kill him etc. No, I think it must be that it was something normal. It was normal… One can say, it must be that the halacha is such, that one can tell a person, let it burn out.

In short, in other words, he is losing food, understand, that, in the home he has food for another whole week. Not that he has food, his entire fortune and his entire life lies there. On this does it say he is losing his entire fortune?

Laws of Shabbat – Saving from Fire: Food, Clothing, and Sacred Writings

Discussion in Logic: The Reality of the Halacha

Speaker 1: Yes, a house, the entire walls, everything is burning. He says “courtyard.” You can say our courtyards, the reason why it says courtyards is because… But I want to say the matter of even if he is… Sometimes people didn’t guard at all from the matter of matzah and the like. No, I think it must be that it was something normal, it was normal… It must be that the halacha… that one can tell a person, let it burn out.

In short, in other words, he saves food for three meals. That means, in the home he has food for another whole week. Not that he has food, his entire fortune, his entire life lies there. On what does it say such a thing, understand?

Speaker 2: Yes, yes, yes.

Speaker 1: It’s not worth believing. One sees that there’s a great obligation. And also there is a law that for a mitzvah a person must give up to a third of his property. Will you say that because of a rabbinic enactment he will lose everything he has? Not because of a rabbinic enactment, the Sages themselves, they were people. The Sages never… One learns all the laws of Shabbat, the Sages never leave a person stuck with something. A small distress and he’s already permitted. Here, the Sages told him to lose his entire fortune?

A sick person who is not in danger may transgress all rabbinic prohibitions. And not only that, if someone’s house is burning today, it’s much worse than a sick person who is not in danger. It can’t be, it must be that it’s talking about a manner… We don’t live in the world where the halacha was said.

So, this is how it seems to me logically. But they were already permitted anyway. Also today there’s something that… I don’t know if one sees it strongly clarified. Today it’s accepted that smoke is very very dangerous. So a block away there’s a person who has asthma now dying. Today there’s a real reason that a fire is always a real danger.

Speaker 2: Okay, okay, in any case.

Speaker 1: So let’s learn the historical halacha, what it was at the time when they conducted themselves very strictly.

Speaker 2: No, it’s not a historical halacha, it’s the halacha as it stands in Shulchan Aruch. We need to know, we should make order with today’s reality.

The Approach of Maharam Schiff

Speaker 1: So because the Rambam says it’s… So the Maharam Schiff says this, he finds me an approach where the novelty of the Mishnah Berurah or the Rema is not relevant, he’s only permitting.

Speaker 2: Aha, I know what, because anyway he will indeed burn his house.

Speaker 1: Just know, it won’t be from this either, he feels he’s desecrating a pikuach nefesh of that one… But here it’s also very difficult what he says “and if they didn’t make an eruv.” Even if he didn’t make an eruv, even if he didn’t make an eruv, we’re still only talking about a rabbinic prohibition, yes?

Speaker 2: So there’s no difference.

Speaker 1: It’s not a reshut harabim (public domain), but he can call out, yes. Here he is the Master of the Universe, he can call out here himself?

Speaker 2: He can call out here himself, yes.

Speaker 1: It’s not simple that he has no way.

Speaker 2: Okay.

Halacha 21: Food for Three Meals

Speaker 1: So, what does he save of food? The Gemara asks, the meals there that one needs for that Shabbat, what is the definition? The Gemara says this: If a fire broke out on Friday night, he saves food for three meals, he still needs to have for all three meals. What is fit for a person for a person, what is fit for an animal for an animal.

Speaker 2: For an animal also needs to have three Shabbat meals? Everything!

Speaker 1: And what is nice, crown and man and Joseph, and even for the end of Shabbat.

Speaker 2: Ah, he means to say for the people three meals, and for the animals what is fit for the animals, yes, okay.

Speaker 1: What is nice, because perhaps one needs to say here only one eats three meals a day, but on Shabbat one eats… No, we learned that normally one eats two meals, on Shabbat one eats three meals.

Speaker 2: Understood, okay.

Speaker 1: And even for the end of Shabbat, in the morning, at Mincha time he saves food for two meals, and at Mincha he saves food for one meal.

Speaker 2: Oh shoot.

Halacha 22: One Vessel – The Definition of Carrying Once

Speaker 1: In what case are these words said? When saving in one vessel that is large, so then he needs to bring out three meals, or he has a vessel that is truly large, but in the same vessel he needs to make two trips…

But if he takes out one vessel at once, as long as he takes it only once in one vessel, once even if it’s for several meals, it’s permitted.

Speaker 2: That’s what we had earlier by the laws of the chovel (one who injures), it’s permitted if he thinks he’s taking out…

Speaker 1: He moves down, he says once, one action with one vessel.

Halacha 23: Examples of One Vessel

Speaker 1: For example a basket full of loaves, he has a whole basket full of, a lot, a basket, I don’t know what a vessel, full of breads, even for several meals. Or a circle of pressed figs, a whole wheel of pressed figs (which has enough for several weeks), a barrel of wine (even for several lives).

Another thing: It was taught, and he spreads out his tallit, and gathers whatever he can take out, he spread out his tallit, he put in there what he can, and takes them out full, yes.

Speaker 2: But he may only once?

Speaker 1: Once he fills his meal, also it’s permitted.

Halacha 24: Standing for Others – Come and Save for Yourselves

Speaker 1: Ah, now one can learn, also like endless things that we learned earlier by the obligations, indeed. Instead of only one person he can bring back three meals, he calls out to the whole world, he says standing for others, come and save for yourselves, come save for yourselves, and each one saves, as much as he needs.

Discussion: The Homeowner Must Give Permission

Speaker 2: Oh, one vessel… standing for others, it doesn’t say standing for others, he told a servant for others…

Speaker 1: Okay, it’s how much…

Speaker 2: But such the tutors, let’s see how we settle with them after Shabbat. First it talks for everyone, each one takes also three meals or according to what will start it is, or one vessel that picks even a large thing, a loaf of bread, now his, it would have been ownerless, now one ownerless. If the owner is a good person, he says yes, it’s truly mine, it’s ownerless, but I don’t want it, I want to give it back to you, with the understanding, after Shabbat, payment sometimes. After Shabbat he asks him, but work for his benefit, I dragged it on Shabbat to those things.

Discussion: Payment for Shabbat – An Important Discussion

Speaker 1: For one thing it’s payment for Shabbat, you don’t have payment for Shabbat why. Payment for one thing of work and on the other, no place for mixing, one is turning here an approach which is generally permitted to drag. It’s only there is a rabbinic prohibition for the homeowner, to take more than what he needs, but the second person has no prohibition at all, perhaps they may take payment for Shabbat, it’s interesting, but payment for Shabbat has to do with doing a melacha (prohibited work). Payment for Shabbat is an extra thing.

Speaker 2: Understand, payment for Shabbat is on doing something. But you did nothing. What did you do? And what you did? Each time when one carries on Shabbat, he does something that is permitted on Shabbat, and that’s it. I understand so. And also this there is a problem of payment for Shabbat. Understand my question? What they learned about payment for Shabbat is a baby set?

Speaker 1: Yes.

Speaker 2: One does also nothing, one may not. If it’s outside, if it’s with some work etc. Not really. Understand my question?

Speaker 1: I understand what you’re asking, yes. Payment for Shabbat is something an important question. It can, because it’s not… Payment for Shabbat is something that is similar to maaser money, to something similar to receiving payment. This is something that happened once. Something I don’t understand. Because it’s thought that perhaps because… Before the Gemara says that this doesn’t go on this at all. This is one thing of work goes on this.

Speaker 2: Why may each one? Why does one give to the other?

Speaker 1: Because it’s not a prohibition at all, anyway. But it seems it’s interesting.

The Rambam says that the permission that people may save food, is only if he said. But people don’t go and save from someone else’s fire on Shabbat.

Speaker 2: Why not?

Speaker 1: Because he begins with you have permission to save. I think why because he thinks that the permission with you is because he has that the other one will give it back to him. No, but it looks here like only then is there permission to save food for three meals only. He doesn’t say that when there’s a fire in a fire each one may come in. If each one may only, one can’t obligate a second to give more, because he’s not the owner of the property, he’s not the homeowner.

Speaker 2: Ah, that’s the point. But according to you it should say “standing for others.”

Speaker 1: Ah, that’s what it means. Okay. Perhaps one needs to read it with a cholam? There’s no vowels here, it says courtyard.

Speaker 2: What do you mean?

Speaker 1: Yes, simply standing. Ah, I’m saying that it seems certain that the homeowner calls because he hopes they’ll give it back. That’s why the next halacha stands. Because they won’t give it back. Or simply, they’re hungry, they want more bread.

Halacha 25: Clean Bread vs. Unclean Bread

Speaker 1: Okay, another halacha. If he started with clean bread, he doesn’t go back and take unclean bread, he can’t leave good bread for Shabbat. But the opposite, yes, if he started to take unclean bread, which he took not good, that means mixed yes, that means with the bran and the like, he goes back and takes, he can say, “I want for Shabbat, I want for Shabbat a better quality”, and he may do it. If he’s smart, he does the opposite, because…

And what they are careful about what they eat on Yom Kippur eve of Shabbat, that they save on Yom Kippur what is needed for Shabbat, and are careful on Shabbat eve. Why? Because he could have already prepared. He could have prepared on Yom Kippur eve, and he could have already prepared on Yom Kippur eve, and he could have already eaten on Shabbat. But one who makes Shabbat, he is careful, why? Because he doesn’t eat on Yom Kippur, he didn’t have to prepare. And there’s no need to be careful for Shabbat and Yom Tov, why? Because on Yom Tov he could have already prepared. So all these claims are on the food that he needs to worry about now, not on all the property. No.

Speaker 2: Here you see clearly but that for Shabbat even he goes down to eat the person, not that he will have to make a distribution and go to the…

Speaker 1: Yes, we’re talking here about the person whose loss is the circle of pressed figs. The novelty is that he may keep the whole circle. We’re not talking here about a case of millions.

Speaker 2: Okay.

Halacha 26: Saving Clothing – He Wears Whatever He Can Wear

Speaker 1: What about saving his clothing? What is with clothing? It was said earlier that he may save his food what is needed for Shabbat, and clothing what he can wear. What does he say? He may wear whatever he can wear, and carry and wrap whatever he can, until he reaches a settlement. He puts on as much as he can.

Here there’s a greater stringency, that with clothing he wasn’t permitted at all to carry out with his hands, only worn, in the manner of clothing, so that he may carry in a reshut harabim (public domain).

Speaker 2: Okay, because the prohibition is, the whole prohibition is… But the other things he may take in his hands. He doesn’t need to bite into the bread, I don’t know what.

Speaker 1: True, true, true. It’s interesting. He doesn’t take this as a stringency. And also he does for the other things, and for life until he goes out, and each one. Why does one go away from this? Because he can say how much clothing he needs for Shabbat, but here there’s a greater leniency. He sees that in ancient times people didn’t change clothing at all on Shabbat. Who changes clothing on Shabbat?

Speaker 2: Yes, still, that’s for heavy Shabbat afternoon, or whatever, people change. Especially it’s now on Shabbat, how you change let’s say people.

Speaker 1: But here there’s a leniency, there’s also a stringency that he needs to put it on and go out like that, not he can’t carry in his hands. But he may yes, as much as fits on him, that means like everything that he goes now to go on Shabbat.

Discussion: Question on the Rambam – It Doesn’t Say He Can Take Off and Put Back On

Speaker 2: It doesn’t say in the Rambam also that he can take it off and put it back on again? It’s if not according to the Mishnah, the Rambam doesn’t say what the halacha is. For example, by food it doesn’t say whatever he can eat, a person is a great thing, everything as much as he can push in on Shabbat. One doesn’t say so. What he can eat, he can eat. One talks, one takes three meals, one doesn’t see how much a normal person can push in on Shabbat. The same thing is here, how much he can put on. In ancient times there were such gluttons.

Speaker 1: Yes, and how much one needs, one doesn’t know something that it’s a problem.

Speaker 2: Ask probably Ben Drusai, if once there weren’t gluttons. Ben Drusai made rare his steak things.

Speaker 1: Okay, whatever, and go learn more.

Speaker 2: And also for the clothing one can say come and save for yourselves, and each one, each and every one flees according to his ability, and takes out and his permission in his hand. And the same thing, it’s to accept ownerless things, and can have the same law as the food, that if they want they can give it back and take money for it.

Halacha 26 (Continued): Saving Sacred Writings

Speaker 1: Another thing that one may save, very important. Besides that one may save his food and his clothing, one may also save sacred writings. All sacred writings that are in the courtyard, one may take to another courtyard even if they didn’t make an eruv. Here sacred writings is even worse, the food and the clothing one needs to do with an eruv. But the sacred writings one may even without an eruv, but on condition that they not be brought three partitions to one direction. As long as there’s no eruv, there’s no eruv chatzerot (courtyard eruv), but partitions it has yes, it has three partitions to one direction, it’s only missing the eruv chatzerot, the shitufei mevoot (alley partnerships), that one may. But which sacred writings? That is already a karmelit (semi-public domain) for example one wasn’t allowed, one only saved there where one may truly, which is only a stringency.

And it is that they be written in Assyrian script and in the holy tongue. The sacred writings must be written in Assyrian script and in the holy tongue. But if they were written in any language, or in another script, or in another language, or in the form of script and they didn’t take it out, and even if there was no eruv. Because it has no sanctity, and then it has no sanctity.

The Rambam now says, in any language to read in it, even on weekdays.

Laws of Saving Sacred Writings from Fire (Continued) — Writings That Are Not in Assyrian Script and the Holy Tongue, A Torah Scroll That Was Erased, and the Case of the Scroll

Sacred Writings That Are Not Written in Assyrian Script and the Holy Tongue

Speaker 1: One is only permitted there where one may truly, which is only a stringency. And it is that the sacred writings be written in Assyrian script and in the holy tongue. But if it’s written in any language, it’s an Artscroll book, or in another script, or in another script, or in another language, or in another form of script, one doesn’t save them, and even if there was an eruv there. Because it has no sanctity, then it has no sanctity.

The Rambam now says, and on a weekday it’s forbidden to read in them, even on weekdays one may not read the sacred writings that are in another language. Why? Simply because one may not. One may not read Artscroll, I don’t know.

We learned that even Kriat Shema (the Shema prayer) one can say in any language. One can’t have a siddur (prayer book) in any language? A sacred writing, a Chumash (Pentateuch), a Torah scroll. Ah, sacred writings, he’s talking here about a Torah scroll. But what is indeed the simple meaning? We learned even about the Megillah (scroll of Esther). Ah, the Megillah is indeed not valid if it’s not written in the holy tongue. Okay.

But it’s interesting, one fulfills Kriat Shema in another language, but when it’s written in another language it has no sanctity at all? Okay.

It is forbidden to read them, rather one places them in a place of refuse and they decompose on their own. It’s not clear, one needs to learn this in other places. I see that it says in Kol Kisvei, it’s written next to the law about saving from fire. He says, one doesn’t need to save it.

Speaker 2: Yes, yes, that it shouldn’t burn, it doesn’t need to burn. Doesn’t need to, meaning. Yes.

Speaker 1: Greek theoretically would have had sanctity, but the Rambam already wrote in Hilchos Sefer Torah that today there is no Greek in the world, therefore he doesn’t say the law. So says the Maggid Mishneh, that it’s true, the intention is, according to the approach that the Rambam rules, Greek would indeed have needed to have sanctity, but the Rambam doesn’t bring the law because he already said once that it doesn’t exist.

The simple explanation is according to this, because one may not save any… only a Sefer Torah one would be permitted to save.

Discussion: Why One May Not Save Other Writings

Speaker 2: Why may one not save any other writings? It’s forbidden – dvarim shebichtav i atah rashai lomram al peh (things written may not be said orally).

Speaker 1: That was a Chumash, one sees in the Rambam one may place a Chumash on… it doesn’t say “therefore.” But the Chumash was also written in Ashuris.

Speaker 2: Like today our books are not in Ashuris.

Speaker 1: Our books also have Ashuris, that’s not the question. Ashuris only means the other language, not the other… I don’t mean that this is the law. I understand, it must be that the lines are straight, not that this makes it Ashuris. But if for example with our Yiddish, you will write Yiddish handwriting language, it’s not kesav lashon hakodesh (script of the holy tongue).

But the commentators say, the Rishonim say, that this is only in their days when one would actually err in the law of dvarim shebichtav i atah rashai lomram al peh. Today when one has already been permitted to write everything, therefore one may already permit everything.

But according to the Rambam it comes out very sharp, that one may not read kisvei hedyotos (secular writings) one may not read, kisvei kodesh (holy writings) that are not in Ashuris. In total, the only thing, either you can go to the beis medrash to hear the shiur from the rav, or you can read a Sefer Torah, a kosher Sefer Torah, the entire Hilchos Sefer Torah. This one learns, not something else. And a Mishnayos one may also not write, a siddur one may not write all these things. It’s forbidden.

The law is from then. On what indeed doesn’t the Rambam say in the law? Because the Rambam brings in the law… I mean to say, the Rambam after one was permitted… it doesn’t say in the Gemara that one later permitted all these things, one needs to make the calculation oneself. But the Rambam, it’s clear that perhaps the Rambam would have thought according to old laws, I don’t know. Let’s finish the laws further.

Written with Dye and Red Paint

Speaker 1: Since they are written with dye and red paint, it’s not written with the regular ink that is kosher, that is strong, that is black, that is permanent. Plain sikra is a red paint that holds strongly. But since they are written Ashuris and in the holy tongue, one saves them. It doesn’t need to have all the laws of Sifrei Torah, it only needs to have the laws of Sifrei Torah of Ashuris in the holy tongue, which makes it Ashuris.

The Margins of Books

Speaker 1: The margins of books above and below, the margins in books, the top.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Like between parsha and parsha, like between page and page, where one leaves empty space. Like at the beginning of the book, like at the end of the book, like at the end of the book they leave like at the end of a Sefer Torah, the Rambam says how much one leaves at the end of a book and then further. One measure of Elokim.

What are we talking about here?

Speaker 2: If it’s cut off?

Speaker 1: You’re asking a good question.

Speaker 2: Or not. Yes. It must be, because it’s connected. The sanctity is established, one must let it burn. It’s an interesting question. Why shouldn’t one cut it off? It needs to be there. Yes. A Sefer Torah is kosher. If it was cut off. It still has sanctity. Yes. Why should someone have such a thing? It belongs to the Sefer Torah. One sees, that one was to, I don’t know. It doesn’t make sense. Ah. Ah. Ah. Ah. According to Tzion. The Rav said, how. The Maggid is the Maggid.

Speaker 1: The Rav adds that it must be cut off, because if not it’s not calculated, it doesn’t make any sense. One doesn’t need to cut now, only to save the kosher ones. Okay.

Blessings and Amulets

Speaker 1: The blessings and the amulets. The blessings and the amulets. If someone wrote a siddur, he wrote the blessings with the names. Or, he wrote the blessings with names, even verses with names, and writes names, and many matters of Torah he writes in the verses, one counts the formulas precisely, and one doesn’t save them from the fire, they have no sanctity, it’s not important, here it’s forbidden to write at all.

Today when one writes further the same law, and yes, not afterwards in the Chulkas Meivin, one sees regarding amulets, it comes out here to say that on amulets there is no prohibition of erasing the Name, as I am obligated to write the amulet. Anyway, if there is a verse or the Name in it, there is already erasing the Name from writing the amulet. Okay, but earlier we learned it that one may carry the amulet, you understand, in a public domain, if it’s an amulet from an expert one may carry it, but burned, it should be burned, okay.

A Sefer Torah That Has Eighty-Five Letters

Speaker 1: A Sefer Torah that has eighty-five letters, it’s worn out, it’s a Torah that is worn out, many letters are missing, it’s already completely invalid, but if there are 85 letters it’s from a… but it’s invalid completely, but the 85 letters are complete words, even if among them is “yegar sahadusa”, which means words that are not in the holy tongue, and likewise if there is in it a parsha that doesn’t have eighty-five letters, it has letters, if there is a parsha, if there are 85 letters that’s a measure of a parsha. A measure, even if it’s not a complete parsha, but so much has remained. Or if a complete parsha has remained, even if it’s a small parsha, “Vayavo Amalek” is a small parsha. Or it has mentions of the Name, the parsha has names, like the parsha of “Vayomer Hashem el Moshe leimor”, there are two verses in the parsha.

Speaker 2: Two verses, yes. The shortest parsha, yes.

Speaker 1: The parsha of “Sefer pnei atzmo”, about the different appearances. Yes, but it’s a parsha. It’s a parsha verse.

And one saves it from the fire. Once it’s a complete parsha, even if it’s short, or even if it’s not a complete parsha, but 85 letters have remained, there is importance, sanctity, and the law is one saves it from the fire.

The Case of the Book

Speaker 1: The margins one may not save, but the case of the book one may. Very interesting. The margins were cut off. The case is also separated from the book.

Speaker 2: No, the case is not cut off from the book. It’s taken out from the case.

Speaker 1: One may not save the margins. Okay, I understand that one may not save cut-off margins, even if they were corrected.

But it’s actually very interesting that the Rambam stands in you in Yoreh Deah, the Rambam said that one may not save one’s own book from the fire. It’s very strange. The law is built on the fact that it has no sanctity, but one may not read. As he says, even on a weekday one may not read in the Torah that is not written in Ashuris. Why doesn’t the Rambam say anything? I don’t know. It requires investigation. One needs to think indeed what the Rambam’s matters of fire are a great wonder.

Okay, until here the shiur.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ״ג – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות שבת פרק כ״ג (רמב״ם)

כללי מבוא

פרק כ״ג איז דער סוף פון די איסורי דרבנן וואָס זענען צוגעלייגט צו ספּעציפישע מלאכות. נאָך דעם הייבט דער רמב״ם אָן מיט כלליות׳דיגע איסורי דרבנן וואָס זענען נישט אָנגעטשעפּט אויף אַ ספּעציפישע מלאכה. דער פאָקוס פון דעם ערשטן טייל איז מכה בפטיש און די דרבנן׳ס וואָס זענען צוגעלייגט דערצו.

הלכה א – נקב העשוי להכניס ולהוציא (מכה בפטיש דאורייתא)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: העושה נקב… עשוי להכניס ולהוציא, כגון לול של תרנגולים שעשוי להכניס אור ולהוציא הבל – חייב משום מכה בפטיש.

פשט: ווער עס מאַכט אַ לאָך וואָס איז געמאַכט פאַר צוויי פונקציעס – אַריינברענגען (למשל ליכט) און אַרויסנעמען (למשל הייסע לופט) – איז חייב משום מכה בפטיש, ווייל דאָס ענדיגט צו די כלי און מאַכט עס ברויכבאַר.

חידושים און הסברות:

1. וואָס איז מכה בפטיש בעצם – גמר מלאכה אָדער תיקון כלי? דער רמב״ם האָט אין פרק י׳ געזאָגט אַז מכה בפטיש איז חייב, און „כל העושה גמר מלאכה” איז אַ תולדה. דאָס מיינט אַז מכה בפטיש ממש (מיט אַ האַמער) איז דער אָב, און אַנדערע אופנים פון גמר מלאכה זענען תולדות. עס איז נישט גאָר קלאָר צי דער אָב אַליין דאַרף אויך זיין גמר מלאכה, אָדער צי מכה בפטיש איז אַ ברייטערע קאַטעגאָריע פון „קליינע תיקונים.”

2. סתירה צווישן בונה און מכה בפטיש ביי לול של תרנגולים: אין פרק י׳ שרייבט דער רמב״ם „העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור – חייב משום בונה”, און דאָ אין פרק כ״ג שרייבט ער אַז דאָס זעלבע איז חייב משום מכה בפטיש. דאָס איז אַ באַוואוסטע קשיא וואָס די מפרשים פרעגן.

3. פאָרשלאָג: מכה בפטיש איז אַ זאַך פאַר זיך, נישט נאָר גמר מלאכה: מכה בפטיש איז נישט בלויז „ענדיגן אַ כלי” – עס איז אַ באַזונדערע מלאכה פון „מאַכן אַ נייעם תיקון.” אויב מ׳מאַכט אַ לאָך וואָס איז להכניס ולהוציא, איז מען חייב משום מכה בפטיש אפילו ווען דאָס ענדיגט נישט די גאַנצע כלי. גמר מלאכה איז נאָך איין אופן פון מכה בפטיש, אָבער נישט דער איינציגער.

4. חילוק צווישן מחובר לקרקע (בונה) און נישט מחובר (מכה בפטיש): אפשר ווען די לול איז מחובר לקרקע איז עס חייב משום בונה, און ווען עס איז נישט מחובר – וואו בונה בכלים איז נישט שייך – בלייבט מען חייב משום מכה בפטיש. דאָס וואָלט מיישב געווען ביידע רמב״ם׳ס.

5. שיטת הלחם משנה: דער לחם משנה זאָגט אַז מ׳קען זיין חייב אויף ביידע – בונה און מכה בפטיש – אויף דער זעלבער מעשה, און דער רמב״ם ברענגט יעדע חיוב באַזונדער אין זיין אָרט.

6. בנין בכלים – שייכות צו מכה בפטיש: ביי שדה תיבה ומגדל, וואו בנין בכלים איז נישט שייך (למשל אַרויפלייגן אַ טיר), אפשר איז דאָס חייב משום מכה בפטיש ווייל מיט דעם ווערט די כלי געענדיגט.

הלכה א (המשך) – גזירת חכמים אויף נקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ולפיכך גזרו על כל נקב – אפילו עשוי להוציא בלבד אָדער להכניס בלבד – שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו.

פשט: אַ לאָך וואָס איז נאָר פאַר איין פונקציע (נאָר אַריין אָדער נאָר אַרויס) איז נישט חייב מדאורייתא, אָבער חז״ל האָבן עס אָסר׳ט מדרבנן, כדי מ׳זאָל נישט קומען מאַכן אַ לאָך וואָס מ׳איז חייב. אַ לאָך אָן קיין פונקציע בכלל (מקלקל) איז נישט אַמאָל דרבנן.

חידושים:

צוויי באזונדערע סיבות פאר דער גזירה ווערן אידענטיפיצירט: (א) „כמתקן” — עס זעט אויס ווי א תיקון כלי; (ב) „שמא יבוא לעשות נקב אחר” — מ׳וועט קומען צו מאכן א ריכטיגן נקב. דער „כמתקן” טעם איז וואס מסביר פארוואס מאנכע פעלער זענען מותר (ווייל עס זעט נישט אויס ווי תיקון), און דער „שמא יבוא” טעם איז וואס מסביר פארוואס א נקב נאר להוציא איז אסור. דער חילוק צווישן די צוויי טעמים ווערט אויסגענוצט צו מסביר זיין פארשידענע הלכות אין דעם פרק.

הלכה א (המשך) – נקב בחבית: חדש, מוסיף, ישן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו. אבל פותחין נקב ישן, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים.

פשט: מ׳טאָר נישט מאַכן אַ נייע לאָך אין אַ פאַס, און נישט פאַרגרעסערן אַן עקזיסטירנדע לאָך (ביידע דרבנן). אָבער אַן אַלטע לאָך וואָס איז פאַרשטאָפּט מעג מען עפענען – דאָס איז נישט קיין מלאכה, נאָר אַוועקנעמען אַ שטערונג.

חידושים:

נקב למטה מן השמרים: אַ לאָך אונטן פון די שמרים איז אַנדערש, ווייל יענע לאָך דינט לחזק דעם חבית (די שמרים לייגן אויף וועיט), און דערפאַר ווערט עס פאַרשטאָפּט זייער שטאַרק. ווען מ׳עפנט אַזאַ לאָך איז עס כאילו מ׳מאַכט אַ נייע לאָך, נישט סתם עפענען אַן אַלטע.

הלכה א (המשך) – נקב במגופה של חבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נוקבין במגופה של חבית — ובלבד שיקבנו מלמעלה, אבל מצדה — אסור.

פשט: מ׳מעג מאַכן אַ לאָך אין דער מגופה (דעקל) פון דער חבית, אָבער נאָר אויבן. פון דער זייט איז אסור מדרבנן.

חידושים:

1. קשיא: לויט דעם כלל אז אפילו א נקב נאר להוציא איז אסור מדרבנן — פארוואס איז למעלה מותר? דאס איז דאך אויך א נקב העשוי נאר להוציא!

2. תירוץ: דער חידוש איז דוקא דער איסור ביי מצדה. ווען מ׳מאכט דעם לאך למעלה פון דער מגופה, איז דאס נישט קיין דרך תיקון כלי — עס איז נישט דער נארמאלער וועג ווי מ׳מאכט א לאך אין א כלי. דערפאר איז עס מותר. אבער ביי מצדה, וואו עס זעט מער אויס ווי א פראקטישער תיקון, האבן חכמים עס אסור געמאכט.

3. צוויי סיבות פאר דער גזירה — „כמתקן” vs. „שמא יבוא”: דער „כמתקן” טעם מסביר פארוואס למעלה איז מותר — ווייל למעלה איז עס נישט „כמתקן.” דער „שמא יבוא” טעם מסביר פארוואס א נקב נאר להוציא איז אסור — ווייל מ׳קען קומען צו מאכן א ריכטיגן נקב להוציא ולהכניס. דער רמב״ם זאגט דאס נישט בפירוש, אבער עס איז דער בעסטער פשט.

הלכה א (המשך) – שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי.

פשט: מ׳מעג צוברעכן א חבית שבת צו ארויסנעמען דאס עסן וואס ליגט דערין, אבער מ׳זאל נישט מכוון זיין לעשות כלי.

חידושים:

1. „יתכוין לעשות כלי” מיינט נישט כוונה אין קאפ: זיין כוונה איז אלעמאל דאס זעלבע — ער וויל ארויסנעמען גרוגרות. „יתכוין לעשות כלי” מיינט אז ער זאל נישט שניידן/ברעכן עס אויף א שיינעם אופן — ער זאל נישט מאכן א שיינע עפענונג וואס זעט אויס ווי א פתח. אויב ער צוברעכט עס סתם, בלייבט עס א צובראכענע חבית און דאס איז מותר. אויב ער שניידט עס שיין, ווי א פתח, איז דאס תיקון כלי און אסור.

2. „כלי” מיינט דא נישט א כלי אין דעם זין פון א גאנצע כלי, נאר דער פתח אליין — דאס מאכן פון א שיינע עפענונג איז „עשיית כלי” אדער „תיקון כלי.”

הלכה א (המשך) – מתיז את ראשה בסייף בפני אורחים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש.

פשט: מ׳מעג אפהאקן דעם קאפ פון א וויין-חבית מיט א שווערד פאר געסט, און מ׳דארף זיך נישט זארגן.

חידושים:

1. פארוואס איז דאס מותר הגם ער מאכט א שענערע עפענונג? ביי שובר חבית לגרוגרות מעג מען נאר צוברעכן, נישט שיין שניידן. דא שניידט ער עס אפ מיט א סייף! דער תירוץ: זיין כוונה איז להראות נדיבות לבו — ער וויל ווייזן ברייטקייט פאר זיינע געסט, נישט צו מאכן א פתח. דער סייף איז טייל פון דער „פראמאושן.”

2. חילוק צווישן פאר זיך און פאר אורחים: ווען א מענטש עפנט א חבית פאר זיך אליין מיט א סייף, איז עס זיכער ער וויל מאכן א לאך. אבער ווען ער טוט עס בפני אורחים, איז דא אן אנדערע סיבה — נדיבות לבו — וואס מאכט עס מותר.

הלכה א (המשך) – סתימת נקב בחבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו ממרח, כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן.

פשט: ווי מ׳טאר נישט עפענען א לאך, אזוי טאר מען אויך נישט צושטאפן א לאך אין א חבית — אפילו מיט עפעס וואס האט נישט דעם פראבלעם פון ממחק (שמירן), ווי א שטיין אדער א שטעקל.

חידושים:

1. דריי באזונדערע איסורים ביי צושטאפן א חבית: (א) מיט א דבר שממרחין (שמאלץ, וואקס) — אסור משום ממחק; (ב) מיט א בגד — אסור משום סחיטה; (ג) מיט א כסם אדער צרור קטן (וואס האט נישט ממחק און נישט סחיטה) — אסור משום סותם נקב (מכה בפטיש). דער רמב״ם׳ס חידוש איז דער דריטער פאל — אפילו אן ממחק און אן סחיטה, בלייבט דער איסור פון סתימת נקב.

2. נקב vs. פתח: „נקב” מיינט א לאך וואס איז צובראכן — א שאדן אין דער חבית וואס מ׳פיקסט. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי דער פתח (דעקל/עפענונג) פון דער חבית, וואס מ׳מעג צודעקן (חוץ אויב ס׳איז ממחק).

הלכה א (המשך) – סתימת נקב מיט אוכל (הערמה)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם, מותר.

פשט: אויב מ׳לייגט אריין עסן אין דעם לאך כדי עס אויפצוהיטן, און עס קומט אויס אז דער לאך ווערט פארשטאפט, איז עס מותר. מ׳מעג עס אויך ארויסנעמען.

חידושים:

1. דאס איז א הערמה — מען לייגט אוכל אריין אין חבית, און כאטש דער אמת׳ער כוונה איז צו פארשטאפן דעם נקב, קען מען זאגן „איך האב בלויז געוואלט מצניע זיין דעם אוכל.” דאס איז ענליך צו דער הערמה ביי רדיית הפת, אבער אן אנדערע סארט הערמה — דא טוט מען עפעס וואס זעט אויס ווי א לעגיטימע פעולה (מצניע אוכל) כאטש דער אמת׳ער ציל איז סתימה.

2. דער תנאי „כדי להצניעו” איז דער היתר, נישט דער אוכל אליין. דער אוכל שאפט א סיבה פאר הצנעה — ווייל אוכל איז נישט א גוטע סתימה, קען מען טענה׳ן אז מען לייגט עס נישט כדי לסתום נאר כדי להצניע. א קיסם (שפענדל) דאקעגן קען מען נישט טענה׳ן „להצניע”, ווייל א קיסם האט קיין ענין פון הצנעה נישט.

3. „וועמען נארט ער מיט די הערמה?” — א פונדאמענטאלע קשיא: דער מענטש ווייסט אליין אז ער וויל סתום׳ן. עס ווערט פארגליכן צו דער הערמה מיט א באלקע — מען פרעגט אים „וואס טוסטו?” ער ענטפערט „איך באהאלט א באלקע,” און אז עס האט פארשטאפט דעם חבית — „א מזל!” עס בלייבט א שווערע שאלה.

4. דער שולחן ערוך׳ס חילוק — נאר א תלמיד חכם: דער שולחן ערוך זאגט אז נאר א תלמיד חכם מעג דאס טון, ווייל ביי א ת״ח גלויבט מען אז ער מיינט טאקע להצניע, און ער וועט נישט קומען צו טון עס אויף אן אופן וואס איז אסור.

5. דער יסוד פון הערמה בכלל ווערט אנגערירט ווי איינע פון די „אינטערעסאנטע ענינים” — אמאל יא, אמאל נישט — און עס בלייבט א גרויסע יסוד וואס דארף פארשטאנען ווערן.

הלכה ה-ו – כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש.

פשט: יעדע האנדלונג וואס איז א גמר מלאכה (ענדיגן א ארבעט / לעצטער שליף) איז חייב פון דאורייתא משום מכה בפטיש. דאס אינקלודירט יעדע סארט תיקון כלי — אפילו א קליינע קראץ וואס ענדיגט דעם כלי.

חידושים:

דער רמב״ם׳ס נוסח איז דא „אביסל אנדערש” ווי געווענליך — ער שטעלט דאס נישט אלס אנהייב פון דער פרק, ווייל פריער האט ער שוין גערעדט פון חיובים וועגן נקב. יעצט קומט נאך א סארט חיוב — גמר מלאכה, און דערפון שטאמען די רבנן׳ישע גזירות וועגן שמא יתקן כלי שיר.

הלכה – אסור להשמיע קול של שיר בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לסחק בכלי בזוג כדי שישתוק — כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר.

פשט: ווייל גמר מלאכה (מכה בפטיש) איז חייב מדאורייתא, האבן חכמים גע׳אסר׳ט אלע סארטן משמיע קול של שיר — כלי שיר (כינורות, נבלים), קלאפן מיט פינגערס אויף טיש/פלאר, דראמען מיט ניסלעך פאר א קינד, קלינגען מיט א גלעקל — אלץ גזירה שמא יתקן כלי שיר.

חידושים:

1. פארוואס איז כלי שיר ספעציעל שייך צו תיקון? כלי שיר (ספעציעל סטרינג אינסטרומענטן ווי כינור/נבל) דארפן אייביג פיקסן — א דראט רייסט, מען דארף שטימען, א.ד.ג. דערפאר איז דער חשש פון שמא יתקן כלי שיר א רעאלע חשש.

2. מטפח, מספק, ומרקד: דער רמב״ם אסר׳ט אויך קלאפן מיט די הענט (מטפח), קלאפן/דראמען (מספק), און טאנצן (מרקד). מספק איז אפשר קלאפן אויף א טיש/דראם, בעת מטפח איז פאטשן הענט. דער חילוק בלייבט נישט אינגאנצן קלאר. מיט א שינוי (אויף אן אומגעווענליכע אופן) מעג מען יא קלאפן.

3. דער רמ״א׳ס היתר — מוטב שיהיו שוגגין: דער רמ״א פסק׳נט אז ווייל חסידישע אידן טאנצן ביי שלש סעודות, זאל מען זיי נישט מוחה זיין, בייסד אויף דעם כלל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

4. דער ערוך השולחן׳ס סברא: דער ערוך השולחן טענה׳ט אז וואס חסידישע אידן טאנצן ארום דעם טיש איז בכלל נישט „סיפוק וריקוד” ווי די גמרא מיינט — סיפוק וריקוד מיינט פאכמאנישע/פראפעסיאנעלע טאנצעריי וואס האט צו טון מיט כלי שיר און ביט, נישט סתם א פשוט׳ע ריקוד ארום א טיש.

5. א פראקטישע נפקא מינה: צווישן סתם טאנצן ביי א שבת טיש, צו א פראפעסיאנעלע קווייער/זינגער וואס ארבעטן אינמיטן וואך און ווערן געדונגען פאר שבת — ביי זיי איז דאס פאטשן שוין „מיט מער כוונה” און מער נוגע צו שמא יתקן כלי שיר, ווייל זיי זענען פראפעסיאנעלע מוזיקער.

6. „לערנען לערנט מען וואס ס׳שטייט, טון טוט מען וואס דער מנהג איז” — מען מוז לערנען די הלכה ווי זי שטייט, אפילו ווען דער מנהג איז אנדערש.

7. [דיגרעסיע: סלאבאדקע] — אין סלאבאדקע ישיבה פלעגן בחורים טאנצן שבת, אבער מען איז זייער מקפיד געווען אז עס זאל זיין „ארומוואקן די טיש” — כלאחר יד, נישט א פארמעלע ריקוד.

הלכה – אסור לשוט על פני המים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לשוט על פני המים, גזירה שמא יתקן חבית של שייטין. אבער אין א בריכה שבחצר מעג מען, ובלבד שיש לה שפה מוקפת.

פשט: מען טאר נישט שווימען אין א ים/טייך שבת, ווייל מען קען קומען צו מאכן א פלאוטינג-כלי (חבית של שייטין — א ליידיגע פאס וואס האלט לופט און מ׳שווימט דערמיט). אבער אין א בריכה אין חצר מעג מען, ווייל אין א קליינע חצר בויט מען נישט קיין שיפלעך.

חידושים:

1. חבית של שייטין — א ליידיגע פאס/טאב וואס האלט לופט אינעווייניג, און דערמיט קען מען שווימען. ס׳איז נישט קיין גרויסע מלאכה.

2. שפה מוקפת — די וואסער דארף האבן קלארע גבולות/ברעגעס, כדי שלא יצאו חוץ לימה. א נארמאלע סווימינג פול האט ממילא שפה מוקפת.

3. נפקא מינה למעשה — שווימען שבת אין א סווימינג פול: לויט דעם רמב״ם מעג מען לכאורה שווימען אין א נארמאלע סווימינג פול שבת. אבער בפועל פירט מען זיך נישט אזוי, און דאס האט צו טון מיט דעם ענין פון רחיצה (נישט שייט). רחיצה בצונן איז מעיקר הדין מותר, אבער די אחרונים (משנה ברורה) פירן זיך נישט צו וואשן שבת אפילו בצונן מצד פארשידענע חששות. שייט (שווימען) איז אבער א באזונדערע הלכה, נישט רחיצה — שווימען האט זיין אייגענע גזירה (חבית של שייטין), און רחיצה האט אירע אייגענע חששות.

4. שווימען אלס עקסערסייז: אפשר איז דא א צדדי איסור פון שווימען ווייל מענטשן טוען עס בשם עקסערסייז (ווי מזיע שבת). אבער נאר ווען מ׳טוט עפעס וואס מ׳האט נישט ליב, בלויז פאר עקסערסייז, איז דאס א פראבלעם. אויב מ׳האט הנאה דערפון (ווי שווימען), אפילו ס׳איז אויך עקסערסייז, איז עס מותר.

5. מקוה vs. פול: איינער וואס גייט כסדר אין פול, אפשר טאר ער נישט גיין אין מקוה שבת, ווייל ביי אים איז נישטא קיין „מחזי כמייקר.” אבער ביי מקוה איז די פראבלעם „תיקון” (טבילה), און „מחזי כמייקר” איז דער תירוץ.

הלכה – שפופרת של קנה (שטרוי אין א חבית)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין חוטקין משפופרת של קנה — מ׳טאר נישט שניידן א שטרוי (קנה) כדי עס אריינצולייגן אין א חבית. אבל אם היתה מתוקנת — אויב עס איז שוין צוגעגרייט/געשניטן, מעג מען עס אריינלייגן אין דעם נקב פון דער חבית, ואין חוששין שמא יתקן.

פשט: א שטרוי (פון קנה/קש) וואס מ׳לייגט אריין אין א פאס וויין כדי דער וויין זאל ארויסרינען. צו שניידן דעם קנה פריש איז אסור מצד מתקן כלי. אבער אויב ס׳איז שוין צוגעגרייט, מעג מען עס אריינלייגן.

חידושים:

1. וואס איז דער איסור פון שניידן? דאס איז מכה בפטיש — ער מאכט דעם קנה ראוי לתשמיש, ער גיט אים א גמר מלאכה. עס איז נישט בנין וסתירה בכלים, נאר מתקן כלי.

2. „אין חוששין שמא יתקן” — וואס מיינט „יתקן”? עס קען מיינן (א) ער וועט שניידן א נייע שפופרת, אדער (ב) ער וועט זיין מתקן די חבית דורך אריינלייגן די שטרוי.

3. דער הינטערגרונט פון דער גמרא: אין דער גמרא איז דא א מחלוקת אמוראים צי מ׳מעג בכלל אריינלייגן א שוין-געשניטענע שפופרת. די גמרא מאכט אן אוקימתא אז צו שניידן פריש איז יעדער מודה אז ס׳איז אסור. דער רמב״ם פסק׳נט ווי די שיטה וואס מ׳דארף נישט חושש זיין.

הלכה – עלה של הדס אין א חבית

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳טאר נישט אריינלייגן אן עלה של הדס אין דעם נקב פון א חבית כדי שיקלחו היין, ווייל דאס איז כעושה מרזב בשבת.

פשט: א הדס בלעטל האט א שפיציגע פארם וואס פאסט גוט אריין אין א לאך פון א פאס, און עס דינט אלס א מרזב/פאסעט אז דער וויין זאל רינען אין איין ריכטונג אנשטאט זיך צו שפריצן.

חידושים:

קשיא: פארוואס איז שפופרת של קנה מותר אבער עלה של הדס אסור? ביידע זענען דאך גרייטע זאכן? דער תירוץ: א קנה (רער) איז שוין אן עקזיסטירנדע כלי וואס מ׳ווייסט אז מ׳קען עס נוצן אלס רער. אבער א עלה של הדס — דורך דעם וואס מ׳קוועטשט עס אריין, בויגט עס, און פארמט עס, מאכט מען עס ערשט יעצט פאר דעם צוועק — דאס איז כעושה מרזב, מ׳קריעייט א נייע פונקציע.

[דיגרעסיע: חבית vs. באטל — עפענען באטלעך אום שבת]

א וויכטיגע סברא ווערט אויפגעשטעלט אז א חבית איז א פונדאמענטאל אנדערע מציאות ווי א באטל:

– א חבית איז א ריזיגע זאך, א שטיק פערניטשער כמעט — מ׳בויט עס מיט האמער און נעגל, עס שטייט אין סטארעדזש, עס האט א שטיקל בנין אדער כלי סטאטוס.

– א באטל איז א פיצי זאך וואס מ׳ברענגט צום טיש, א קינד קען עס האלטן — ער מאכט נישט קיין כלים.

די טענה: אפשר די גאנצע צושטעל פון פוסקים וואס אסר׳ן עפענען באטלעך (באזירט אויף מגופה של חבית) איז ראנג, ווייל זיי גלייכן א באטל צו א חבית וואס איז א גאנץ אנדערע ריעליטי.

נאך א חידוש: אפשר איז דא א כלל אז כל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה — זאכן וואס מ׳טוט בשעת׳ן עסן ביים טיש (ווי בורר לאלתר, מטבל, מתקן זאלץ אין צנון) האבן א קולא. דער ברודער ר׳ אלעזר האט דעם כלל פארמולירט, כאטש עס איז „אליינס אויסגעטראכט.”

נאך א נקודה: די שאלה פון גרינגקייט — צו דאס וואס עפעס איז גרינג צו טון איז א סיבה להקל. דער מסקנא: גרינגקייט אליין איז נישט קיין היתר, אבער די שאלה איז צו ער האט געטון א דבר של חשיבות.

הלכה – אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

פשט: מ׳טאר נישט צוברעכן א חרס (שארבן) און נישט צורייסן פאפיר, ווייל ווען מ׳ברעכט א חרס צו באקומען א קליינע שטיקל פאר א ספעציפישע נוץ, איז דאס כמתקן כלי — מ׳מאכט א נייע כלי. דאס זעלבע מיט אפשניידן א שטיק פאפיר — א גאנצע ראל פאפיר קען מען נישט נוצן, נאר ווען עס איז אפגעשניטן. דאס איז מתקן כלי מדרבנן.

הלכה – זמורה שקשורה בתפוח (כלי צו שעפן וואסער)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: א תפוח (כלי/אמפער צו שעפן וואסער) וואס איז צוגעבונדן צו א זמורה (צווייג) — ממלא בה בשבת, מעג מען שעפן וואסער. אבער אויב די זמורה איז נישט צוגעבונדןאין ממלא בה.

חידושים:

1. וואס איז דער פראבלעם? דער חשש איז שמא יתקן כלי — מורא אז ער גייט אפשניידן א צווייג און עס צוריכטן (נישט קוצר פון א בוים, נאר מתקן כלי). ווען עס איז שוין צוגעבונדן, איז שוין רעדי און מ׳טוט גארנישט נייעס.

הלכה – איסור חפיפת כלי כסף בגרתקון

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך האומנין, נמצא כמתקן כלי בגמר מלאכתו בשבת. אבל חופף אדם כוסו בחול ובנתר. וכן כל הכלים חופף נושא בכל דבר.

פשט: מ׳טאר נישט פאלישן זילבערנע כלים מיט גרתקון (א שארפע כעמיקאל), ווייל דאס איז דער פראפעשענעלער וועג ווי אומנים ענדיגן כלי כסף — עס זעט אויס ווי מתקן כלי בגמר מלאכתו. אבער מיט שוואכערע מאטעריאלן (זאמד, נתר) מעג מען יא רייניגן. אנדערע כלים (נישט כלי כסף) מעג מען רייניגן מיט סיי וואס, ווייל ביי זיי איז רייניגן קיינמאל נישט א גמר מלאכה.

חידושים:

דער חילוק ביי כלי כסף איז נישט צווישן ניצן/נישט ניצן, נאר צווישן וועלכע מאטעריאל מ׳ניצט — גרתקון (פראפעשענעל) vs. חול/נתר (געווענליך). ביי כלי כסף איז נישט געשטעלט געווארן קיין תנאי אז מ׳דארף עס נאכאמאל ניצן יענע שבת (ווי ביי כלי אכילה ווייטער). דאס ווייזט אז דער איסור איז א באזונדערער ענין — עס זעט אויס ווי גמר מלאכה פון דעם כלי גופא, נישט בלויז טירחא.

הלכה – איסור הדחת כלים שלא לצורך שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמסלק, אלא אם כן מדיחן לאכול בהם סעודה אחרת באותו שבת.

פשט: מ׳טאר נישט אויסוואשן טעלערס/טעפ נאכ׳ן ניצן, ווייל עס זעט אויס ווי מ׳איז „מסלק” (אוועקרוימען/פארפיקסן דעם כלי). נאר אויב מ׳וואשט עס פאר אן אנדערע סעודה אויף יענע שבת, איז עס מותר.

חידושים:

דער רמב״ם׳ס טעם — „כמסלק” = מתקן כלי

דער רמב״ם׳ס לשון „כמסלק” מיינט אז עס זעט אויס ווי מ׳פיקסט דעם כלי. ווען מ׳וואשט עס אוועקצולייגן (נישט פאר באלדיגע באנוץ), פילט עס ווי א לאנג-טערמיגע תיקון — ענליך צו א קניפל וואס וועט זיך האלטן לאנג. אבער ווען מ׳וואשט עס פאר באלדיגע באנוץ, וועט עס באלד ווידער שמוציג ווערן, איז עס נישט מתקן.

דער ראב״ד׳ס חולק׳ענדיגע שיטה

דער ראב״ד זאגט אז דער איסור איז נישט משום מתקן כלי, נאר משום טירחא שלא לצורך שבת — מ׳שטרענגט זיך אן פאר א וואכעדיגע זאך. דאס איז אויך דער אנגענומענער פשט ביי רוב מענטשן.

קשיא אויפ׳ן רמב״ם פון כלי כסף

ביי כלי כסף איז מותר צו חופף׳ן מיט חול/נתר אן שום תנאי אז מ׳גייט עס נאכאמאל ניצן יענע שבת. פארוואס איז ביי כלי אכילה שטרענגער? א כלי כסף וואס שטייט אויפ׳ן שעלף פאר שיינקייט, וואו מ׳וואשט עס „פאר א לאנגע צייט,” זאל לכאורה מער אויסזען ווי מתקן! דער תירוץ: א כלי כסף וואס שטייט פאר שיינקייט האט שוין א באלדיגע ניץ — עס שטייט א שיינע לייכטער אויפ׳ן טיש, דאס אליין איז שוין תשמיש. אבער דער תירוץ בלייבט נישט גאנץ באפרידיגנד.

כלל וועגן קאטעגאריזירונג פון מלאכות

אסאך מאל איז די קאטעגאריע וואו מ׳לייגט אריין אן איסור מער מסופק ווי דער עצם איסור גופא. ביידע — רמב״ם און ראב״ד — זענען מודה אז מ׳טאר נישט וואשן כלים שלא לצורך שבת. די מחלוקת איז נאר אונטער וועלכע קאטעגאריע עס פאלט (מתקן כלי אדער טירחא). חז״ל האבן נישט געארבעט פון כללים צו פרטים, נאר פארקערט — זיי האבן געקוקט אויף יעדע מעשה בפרט, פסק׳נט אז עס איז אסור, און ערשט נאכדעם האט דער רמב״ם געזוכט אונטער וועלכע מלאכה/קאטעגאריע עס פאלט אריין.

היינטיגע נפקא מינות — וואשן כלים היינט

היינט ווען מ׳שטעלט אריין טעלערס אין סינק, ווייסט יעדער אז מ׳גייט נאך מוצאי שבת נאכאמאל גוט וואשן מיט זייף. דער ערשטער אפשווענק איז נישט קיין „מתקן” — עס איז בלויז א מינימאלע רייניגונג כדי נישט צו האבן גראבע שמוציגע טעלערס מיט טשולנט. דערפאר זענען מאנכע פוסקים מער מתיר אין היינטיגע צייטן.

אן אינטערעסאנטע פאראדאקס

לויט דעם רמב״ם וואלט מען געמעגט פאלישן זילבער שבת (ווייל מיט נתר מעג מען), אבער אפוואשן א טעלער פון טשולנט נישט — וואס וואלט געווען זייער מאדנע. דאס ווייזט אז מען דארף פארשטיין די מציאות פון דעמאלט. אפשר טאר מען טאקע נישט פאלישן זילבער, ווייל עס איז א טרחא בשבת — נישט קיין שבת׳דיגע זאך.

הלכה – כלי שתיה (כוסות וקיתונות)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות… שאין קבע לשתייה.

פשט: בעכערס און טרינק-כלים מעג מען אויסוואשן א גאנצע צייט, ווייל טרינקען האט נישט קיין קביעות — מען קען אלעמאל ווערן דורשטיג.

חידושים:

ביי עס-כלים (טעלער) — ווען מען ענדיגט די סעודה, ווייסט מען אז מען גייט עס נישט מער ניצן היינט, ממילא איז אויסוואשן הכנה. אבער ביי טרינק-כלים — ווייל „אין קבע לשתייה”, איז עס קיינמאל נישט קלאר אז מען האט געענדיגט. אפשר אין היינטיגע צייטן, וואו מענטשן נאשן און עסן פירות נאכמיטאג, איז א טעלער אויך נישט אזוי פארבונדן מיט נאר סעודה.

הלכה – ואין מציעין את המטות בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהם למחר… אבל מצעין מליל שבת לשבת.

פשט: מען טאר נישט אויסשפרייטן/צוגרייטן בעטגעוואנט שבת פאר מוצאי שבת, אבער פאר שבת גופא מעג מען.

חידושים:

א חקירה — וואס איז דער טעם פון „מאכן א בעט”?

שיטה א׳: מען מאכט די בעט כדי די צימער זאל אויסקוקן מסודר — ווייל ביים שלאפן ווערט עס עניוועי צעווארפן, ממילא איז דער תכלית נישט פאר׳ן שלאפן אליין נאר פאר׳ן אויסזען פון דער רום.

שיטה ב׳: מען מאכט די בעט כדי מען זאל קענען שלאפן נארמאל — ווען מען קומט שפעט ביינאכט זאל מען נישט אנקומען צו א חזיר׳יי. עס איז אסאך גרינגער איינצושלאפן ווען די בעט איז מסודר. דאס ווערט פארגליכן צו מסדר זיין א טיש — מען מאכט עס פאר׳ן עסן.

הלכה ח׳ – אסור להטביל כלים טמאים בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים… אבל אדם טמא טובל, משום שנראה כמיקר.

פשט: מען טאר נישט טובל׳ן טמא׳נע כלים שבת, ווייל עס זעט אויס ווי מתקן כלי — פאר דער טבילה האט מען נישט געקענט ניצן דעם כלי, נאך דער טבילה קען מען. אבער א מענטש וואס איז טמא מעג זיך טובל׳ן, ווייל „נראה כמיקר” — עס זעט אויס ווי ער קילט זיך אפ.

חידושים:

1. פארוואס איז עס נאר „כמתקן כלי” (ווי מתקן) און נישט ממש מתקן? ווייל עס איז נישט געשען קיין אמת׳דיגע פיזישע טשעינדזש אין דעם כלי — עס איז נאר א הלכה׳דיגע/רוחניות׳דיגע ענדערונג, א חלות שם.

2. שאלה וועגן טבילת כלים פון א גוי (היינטיגע צייטן): היינט איז דער עיקר נוגע טבילת כלים חדשים וואס מען קויפט פון א גוי. צי האט דאס די זעלבע דין ווי א טמא׳נע כלי? עס ווערט געענטפערט אז עס איז נישט קיין מתקן כלי אין דעם זעלבן זין — אבער עס בלייבט נישט גאנץ באפרידיגנד, ווייל עס איז דאך אויך דא א תקנה אז מען זאל עס נישט ניצן פאר מען טובל׳ט עס.

3. קען מען זאגן „מתקן” אויף א מענטש? ווען א מענטש ווערט טהור, איז דאס „מכה בפטיש אויף דעם מענטש”? עס איז נישט אז דער מענטש איז א כלי, נאר ער מאכט א מלאכה פון תיקון.

4. פארוואס איז רפואה בשבת נישט אסור משום תיקון? אויב מען קען זאגן „תיקון” אויף א מענטש (ווי ביי טבילה), פארוואס איז רפואה נאר אסור משום גזירת שחיקת סממנים און נישט משום תיקון גופא? ביי מענטשן איז נישט שייך מתקן כלי אין דעם זין — דאס וואס מ׳פיקסט דעם גוף איז נישט דער זעלבער דין ווי מתקן כלי. דער איסור פון רפואה בשבת איז בלויז מש

ום גזירת שחיקת סממנים (מ׳זאל נישט קומען צו מאלן מעדיצינען). עס ווערט פארגליכן מיט דעם דין פון מתקן חוליות שבשדרה פון א קינד — וואס איז אויך נישט חשוב אלס מתקן כלי.

בשוגג ובמזיד

דער רמב״ם זאגט: אויב איינער האט בשוגג געטובל׳ט א כלי אויף שבת — בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם (ביז מוצאי שבת).

חידוש: דער דין פון במזיד לא ישתמש בהם אפליקירט נישט נאר ביי איסורי דאורייתא, נאר אויך ביי איסורי דרבנן. די קנס פון „נישט ניצן ביז מוצאי שבת” גילט אויך ווען דער איסור אליין איז נאר מדרבנן.

הלכה – מטביל מים טמאים בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מותר להטביל את המים הטמאים בשבת. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלו מים מקוה עליו, והרי טהורו.

פשט: מ׳דארף מאכן השקה — אז די טמא׳ע וואסער זאל טאטשן מקוה וואסער. דאס מעג מען, ווייל ער ארבעט נישט מיט א כלי (ער איז נישט מתקן א כלי), עס זעט נישט אויס ווי מתקן.

חידושים:

פארוואס דארף מען עס לייגן אין א כלי שאינו מקבל טומאה? ווייל אויב מ׳לייגט עס אין א רעגולערע כלי, ווערט די כלי טמא פון די וואסער, און דאן דארף מען טובל׳ן די כלי — וואס מ׳טאר נישט טון אויף שבת. אין די וואכן וואלט עס נישט געווען קיין פראבלעם, ווייל מ׳וואלט געקענט טובל׳ן די כלי אויך. דער גאנצער טריק איז נאר רעלעוואנט פאר שבת.

הלכה – אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת — ווייל נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

פשט: מ׳טאר נישט מפריש זיין תרומות ומעשרות אויף שבת, ווייל די פירות זענען געווען טבל (נישט ראוי לאכילה), און דורך מעשר׳ן מאכט מען זיי ראוי — דאס איז א תיקון.

חידושים:

1. דאס איז א רוחניות׳דיגע תיקון — נישט א פיזישע מתקן כלי, אבער מדרבנן ווערט עס באהאנדלט ווי א תיקון פון א דבר וואס איז נישט געווען ראוי לאכילה.

2. פראקטישע נקודה: אין ארץ ישראל איז כמעט אלעס שוין גע׳מעשר׳ט מיט א הכשר, אבער מענטשן מעשר׳ן לחומרא. אויב עס איז שוין בעצם כשר, איז עס א שאלה צי דאס „מעשר׳ן לחומרא” איז באמת מתקן אדער נישט. עס ווערט אויך דערמאנט דער פראקטישער פראבלעם ווען מ׳פארגעסט צו נעמען חלה פון מצות ערב פסח שחל בשבת.

הלכה – מעבד (תולדות און דרבנן׳ס)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: המרכך עור בשמן כדרך שעושין העבדנין והמוכרין — הרי זה מעבד וחייב.

פשט: ווייכמאכן עור מיט אויל אזוי ווי פעל-ארבעטער טוען איז די אב מלאכה פון מעבד.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

דער רמב״ם׳ס ווערטער: לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל החדשים. אבל סך הוא את רגלו שמן ונותנה בתוך המנעל אפילו הן חדשים.

פשט: מ׳טאר נישט גיסן אויל אויף דעם פוס ווען ער טראגט שוין די נייע שיך, ווייל עס זעט אויס ווי ער גיסט אויף די שיך (מעבד). אבער מ׳מעג שמירן אויל אויפן פוס און דערנאך אנטון די שיך — ווייל עס איז א גרויסע שינוי און עס זעט נישט אויס ווי מתקן.

זיך ארומוואלגערן אויף א קטבליא חדשה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש, שאין זה דרך עיבוד כלל.

פשט: מ׳מעג זיך אנשמירן מיט אויל און זיך ארומוואלגערן אויף א נייע עור-מאטע, ווייל דאס איז נישט דרך עיבוד.

חידוש: דער חילוק איז: מרכך עור בשמן מיינט מ׳נוצט א טול און מ׳ארבעט דירעקט אויפן עור. דא קומט דער שמן אן צום עור אינדירעקט דורך דעם גוף — דאס איז נישט דרך עיבוד.

שמן מועט vs. שמן הרבה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: בחדשים — אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד — מותר. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור — הרי זה אסור משום כעין מעבד.

פשט: ביי נייע עור: א ביסל אויל וואס גיט נאר א גלאנץ — מותר. א סך אויל וואס מאכט דעם עור ממש ווייך — אסור משום מעבד. ביי ישנים (אלטע עור) — מותר אפילו מיט א סך אויל, ווייל עס איז שוין מעובד געווארן.

הלכה – ממחק/ממרח — הממרח רטיה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: הממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור.

פשט: ווען מען שמירט אויס די מעדיצין אויף דער רטיה (באנדאזש), איז מען חייב משום דער מלאכה פון מוחק — אויסגלעטן א הויט.

חידושים:

1. וואס איז דער שייכות צו מוחק את העור? מוחק מיינט אויסגלעטן א הויט — אראפנעמען האר, ווארצלען, און אנדערע אומגלייכקייטן ביז שיחליק פני העור (ביז די אויבערפלאך ווערט גלאט). ביי דער רטיה איז דער זעלבער מעשה: ער שמירט אויס די קרעם אויף דער רטיה עד שיחליק פניה — ער מאכט גלאט דעם אויבערפלאך פון דער רטיה.

2. דער חיוב איז נישט פאר׳ן שמירן אויף זיין אייגענע הויט (גוף), נאר פאר׳ן אויסשמירן דעם קרעם אויף דער רטיה אליין.

3. וואס פאר א מאטעריאל איז א רטיה: אין צייטן פון חז״ל איז א רטיה געווען א שטיקל עור אדער גראבע סחורה (שטאף) וואס האט געהאט אומגלייכקייטן — הארטע שטיקלעך, שטעכעדיגע פאדעמס — און דורך׳ן שמירן מיט קרעם האט מען עס אויסגעגלעט, ממש ווי מוחק את העור. א מאדערנע בענדעיד איז נישט קיין עור, אבער דער דין שטאמט פון יענער מציאות.

הלכה – סותם נקב בשעוה (גזירה משום ממרח/מוחק)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: לפיכך — אויך אסור צו פארשטאפן א לאך (נקב) מיט שעוה (וואקס), ווייל שעוה איז א מאטעריאל וואס מען שמירט נאטירלעך, און דער שמירן איז מוחק.

פשט: דאס איז א גזירה — מען האט מורא אז ער וועט קומען צו ממרח (שמירן/אויסגלעטן) דעם וואקס, וואס איז מוחק. דאס קאנעקט צוריק צו פריערדיגע הלכות וועגן פארדעקן א נקב אין א חבית.

הלכה – כותב: איסור ליכחול בפוך

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור ליכחול בפוך וכיוצא בו בשבת.

פשט: כחול איז א קאסמעטישע פארב פאר די אויגן. דער פוך איז דער כלי וואס מען נוצט צו אפליצירן עס. דאס איז אסור מדרבנן ווייל עס איז דומה צו כותב — ער נעמט א כלי, לייגט ביים ענדע עפעס ענליך צו טינט, און מאכט א קאליר/סימן. אפילו עס איז נישט ממש כותב (ער שרייבט נישט קיין אותיות), נאר ער מאכט א קאליר, איז עס אסור מדרבנן.

הלכה – מקח וממכר, שכירות פועלים, שאלה והלוואה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לעשות מקח וממכר בשבת, גזירה שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים בשבת. ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבער: לשאול ולהשאיל — בארגן און פארבארגן חפצים מעג מען. ללוות ולהלוות — בארגן געלט טאר מען נישט.

פשט: קויפן/פארקויפן, דינגען ארבעטער — אלעס אסור בשבת, גזירה שמא יכתוב. אבער בארגן חפצים מעג מען, ווייל ווען מען בארגט א חפץ שרייבט מען נישט. ביי געלט דארף מען אראפשרייבן חשבונות.

חידושים:

1. [דיגרעסיע: אורשפרונג פון שרייבן] דער ערשטער כתב איז ערפונדן געווארן פאר מסחר-צוועקן — פאר׳ן אראפשרייבן חשבונות ביי בארגן און פארקויפן. שרייבן איז פונדאמענטאל פארבונדן מיט מקח וממכר.

2. [דיגרעסיע: חידושי תורה בשבת] צי טאר מען מחדש זיין חידושי תורה בשבת, ווייל מען וועט וועלן שרייבן? מען מעג לערנען תורה און מחדש זיין, נאר שרייבן טאר מען נישט. שרייבן חידושי תורה איז נישט לכתחילה אבער בדיעבד גוט.

3. שואל כדי יין וכדי שמן: מען מעג בארגן יין און שמן פון א חבר. אבער מען זאל נישט זאגן „הלוויני” (לשון הלוואה) נאר „השאילני” (לשון שאלה). דער חילוק: „השאילני” מיינט ער ברענגט עס צוריק באלד (מוצאי שבת), אבער „הלוויני” מיינט א הלוואה ל-30 יום, וואס דארף מען שרייבן אפילו ביי יין ושמן.

4. אן אנדערער פשט: ווען מען בארגט כדי יין, קען דער מענטש צוריקברענגען געלט אנשטאט וויין — דאס איז שוין א הלוואה. אבער אויב מען זאגט „השאילני” מיינט עס ער ברענגט צוריק דעם זעלבן סארט זאך.

5. חידוש: אפילו ווען ער באצאלט מיט געלט (משאיל דמים), איז עס מותר כל זמן מען נוצט נישט דעם ווארט „הלוואה” — ווייל טעכניש איז עס א שאלה, נישט א מכירה.

הלכה – אחד המוכר בפה או במסירה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אחד המוכר בפה או במסירה, אסור.

פשט: סיי ווען מען פארקויפט דורך מינדליכע הסכמה, סיי דורך פיזישע איבערגעבונג — איז אסור בשבת. אפילו א פארקויף וואס באשטייט נאר פון נאמנות (ער גלייבט אים אויף׳ן ווארט) אן קיין פארמעלע קנין, איז אויך אסור.

הלכה – שקילה, מדידה, מנייה בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשם שאסור לשקול בין במאזנים בין שלא במאזנים, כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל.

פשט: אלע סארטן מעסטן, וועגן, און ציילן זענען אסור בשבת — סיי מיט א כלי, סיי מיט׳ן האנט, סיי מיט א שטריק.

חידושים:

– „במאזנים” האט צוויי איסורים: (1) דער עצם מעשה פון וועגן ווי א דרך מסחר/עובדין דחול, (2) דער שימוש אין א מאזנים ככלי. „שלא במאזנים” ווייזט אז אפילו אן א כלי איז דער עצם פעולה פון אפוועגן אסור.

– ביי הלכות תחומין דארף מען וויסן שיעורים, אבער אלעס ביי תחומין ווערט געטון בערך (approximation), נישט פונקטליכע מדידה.

הלכה – אין דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין – גזירה שמא יכתוב.

פשט: מ׳טאר נישט מאכן דין תורה, חליצה, ייבום, אדער קידושין בשבת, ווייל מ׳וועט קומען צו שרייבן.

חידושים:

1. קשיא ביי קידושין: קידושין דארף נישט קיין בית דין, ס׳איז א זאך צווישן דריי מענטשן (חתן, כלה, עדים). ווער וועט שרייבן?

2. ערשטער תירוץ: דיינים האבן געהאלטן פנקסים פון גיטין וקידושין. אבער דאס ווערט צוריקגעשטויסן ווייל קידושין קומט נישט אריין אין בית דין.

3. צווייטער תירוץ: אפשר מיינט מען דאס שרייבן פון א שטר כתובה.

4. דריטער תירוץ (עיקר): קידושין איז ענליך צו מקח וממכר — „הרי את מקודשת לי בטבעת זו” — ער קויפט זי אפ מיט שווה כסף. „גזירה שמא יכתוב” מיינט דא נישט א ספעציפישע שרייב-חשש, נאר עס איז א סארט משא ומתן וואס פאלט אונטער דעם כלל פון מקח וממכר.

הלכה – אין מקדישין, מעריכין, מחרימין, תרומות ומעשרות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, ואין מגביהין תרומות ומעשרות — שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

חידושים:

תרומות ומעשרות האט צוויי איסורים: (1) מתקן — מ׳מאכט טבל פאר מתוקן; (2) דומה למקח וממכר — מ׳איז מקדיש פאר׳ן כהן, אזוי ווי מ׳איז מקדיש לגבוה. דער רמב״ם ברענגט ביידע סיבות; אפשר איז דא א נפקא מינה צווישן זיי.

הלכה – אין מעשרין את הבהמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ואין מעשרין את הבהמה — גזירה שמא ירשום בסקרא.

פשט: מ׳טאר נישט מאכן מעשר בהמה בשבת ווייל מ׳וועט קומען צו רושם זיין (מארקירן) מיט סקרא (רויטע פארב) אויף דער צענטער בהמה.

הלכה – מקדיש פסחו בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ומקדיש אדם פסחו בשבת וכן חגיגתו ביום טוב, שהיא מצות היום.

פשט: ערב פסח שחל להיות בשבת מעג מען מקדיש זיין דעם קרבן פסח, ווייל ס׳איז א מצות היום.

חידושים:

דריי מהלכים פארוואס חכמים האבן דא נישט גוזר געווען:

1. פשוט׳ער תירוץ: ביי מצות היום האבן חכמים סתם נישט גוזר געווען — ס׳איז א גזירה דרבנן און ביי מצוה האבן זיי מקיל געווען.

2. סברא-תירוץ: ווען א מענטש גרייט צו א קרבן פאר יעצט, זעט עס נישט אויס ווי מקח וממכר. ביי מעשר בהמה גייט ער דורך מיט זיין „אקאונטענט” וויפיל צו צאלן — דאס איז מקח וממכר. אבער נעמען א בהמה וואס איז שוין זיינס און מאכן דערפון א פסח איז נישט קיין עסק-מעשה.

3. דער כלל „אין שבות במקדש” ווערט דערמאנט אבער נישט אנגענומען אלס הויפט-תירוץ.

הלכה – אין מקדשין מי חטאת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת.

פשט: מ׳טאר נישט שבת אנגרייטן מי חטאת (אריינגיסן וואסער אין אפר פרה אדומה). דער טעם: מ׳נעמט א חולין-זאך (וואסער) און מ׳מאכט עס פאר קודש — דאס איז „הקדשה” ממש.

[דיגרעסיע: פרה אדומה] דער רמב״ם רעדט אויך הלכות למשיח. די אידן פון עטיאפיע האבן געהאט א מסורה צו שעכטן א פרה אדומה און שפריצן ביז זיי זענען געקומען קיין ארץ ישראל.

הלכה – מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מפריש תרומות ומעשרות בשבת — בשוגג יאכל מיד, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת.

פשט: בדיעבד מהני — ס׳איז געווארן גע׳מעשר׳ט. מ׳זאגט נישט „לא מהני.”

דער רמב״ם: וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד, מעשיו עשויים. וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים. אין צורך לומר ביום טוב.

חידוש: יום טוב איז גרינגער בכלל אין ענינים פון עסן און קרבנות, דערפאר „אין צורך לומר.”

הלכה – מעשר את הדמאי בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מעשר את הדמאי [בשבת].

פשט: דמאי מעג מען מעשר׳ן בשבת, ווייל דמאי איז נאר א ספק — רוב עם הארץ כן מעשרין — און מ׳קען עס בדוחק עסן אן מעשר.

חידושים:

דמאי איז ספעציעל ווייל מ׳קען עס לכתחילה עסן (בדוחק), דערפאר איז דאס מעשר׳ן נישט א „תיקון” ממש. אבער ודאי טבל — אפילו ס׳איז נאר א ספק — טאר מען נישט.

הלכה – קורא שם לתרומת מעשר של דמאי / מעשר עני של ודאי

דער רמב״ם׳ס ווערטער: מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי — לא יטלם בשבת, ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות.

פשט: אפילו אויב מ׳האט שוין פאר שבת באשטימט וועלכע פירות זענען תרומת מעשר/מעשר עני, טאר מען זיי נישט פיזיש אראפנעמען בשבת. דער וויזועלער מעשה פון אראפנעמען זעט אויס ווי מקח וממכר / מתקן.

דער רמב״ם: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו — הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני.

פשט: אויב דער כהן אדער עני זענען רגילים צו קומען עסן ביי אים, מעגן זיי קומען און עסן דאס בשבת — אבער ער מוז זיי מודיע זיין וואס עס איז.

חידושים:

1. דאס איז מותר ווייל עס זעט נישט אויס ווי „דרך מעשר” (אפשיידן און געבן), נאר ווי „דרך אכסנאות” — נעמען געסט. דער וויזועלער אויסזען באשטימט.

2. דער חיוב פון מודיע זיין איז נישט א דין אין שבת, נאר א דין אין מעשרות. אן דעם וואלט דער בעל הבית געווען מועל בתרומה — ער נוצט עס פאר זיין אייגענע סעודה/הנאה (ער ווייזט זיין ברייטקייט אלס גאסטגעבער), אנשטאט עס צו געבן אלס מתנה פאר׳ן כהן/עני.

3. דער חילוק צווישן „גאסט” און „מתנה”: ווען א גאסט עסט ביי דיר, איז עס דיין סעודה, נישט זיינע. דער כהן/עני דארף וויסן אז דאס איז זיין מתנה, נישט בלויז דיין הכנסת אורחים.

הלכה ה – אסור להפיס (גורל/געמבלען)

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור להפיס — מ׳טאר נישט מאכן א גורל בשבת.

פשט: געמבלען (משחק בקוביא) איז אסור בשבת ווייל עס איז מקח וממכר.

חידושים:

– אין די וואכן האלטן מאנכע אז משחק בקוביא איז מותר (ווייל עס איז אסמכתא). אבער בשבת איז עס אסור ווייל עס האט א צורה פון מקח וממכר.

חילוק: צווישן מענטשן אינדערהיים (בני ביתו) מעג מען מאכן א שפיל — „ווער באקומט די גרעסערע שטיקל חלה?” — מנה גדולה כנגד מנה קטנה. דאס איז נישט מקח וממכר ווייל זיי זענען כבנו וכבני ביתו, איין רשות, און קיינער איז נישט באמת מקפיד.

הלכה ו – אסור לחשב חשבונות / שטרי הדיוטות

חשבונות בשבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת — גזירה שמא יכתוב.

פשט: חשבונות וואס מען דארף פאר מארגן (פראקטישע צוועקן) זענען אסור. אבער חשבונות שאין בהם צורך — סתם פאר אינטערעסאנטקייט — זענען מותר.

חידושים:

– ביישפילן פון מותר׳דיגע חשבונות: „כמה סאה תבואה הוליך לפלוני” (פאריגע יאר), „כמה דינרים הוציא בחתונת בנו” — דאס איז סתם שמועס-אינפארמאציע.

חשבונות של מצוה — דער רמ״א וויל נישט זאגן אז מ׳מעג, ווייל עס איז א וואכעדיגע זאך, אבער עס איז נישט קיין איסור מצד שבת.

שטרי הדיוטות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת — שלא יהא כחול ויבוא למחוק.

פשט: מ׳טאר נישט ליינען שטרות פון מקח וממכר (אדער אנדערע וועלטלעכע שריפטן) בשבת.

חידושים:

1. וואס מיינט „שטרי הדיוטות”? צוויי פשטים: (1) דער רמב״ם אין משנה תורה טייטשט עס אלס שטרי של מקח וממכר. (2) אין פירוש המשניות זאגט דער רמב״ם: אלעס זולת ספר הנביאים או פירושיהם — הדיוטות מיינט אלעס וואס איז נישט געשריבן דורך מענטשן מיט רוח הקודש.

2. אינטערעסאנטע לשון „שלא יהא כחול ויבוא למחוק”: פארוואס זאגט דער רמב״ם נישט סתם „שמא ימחוק”? דער רמב״ם מיינט צוויי זאכן: (א) שלא יהא כחול — עס איז נישט שבתדיג, עס ברענגט אריין אין א וואכעדיגע מיינדסעט; (ב) ויבוא למחוק — עס פירט צו מחיקה.

3. פארוואס דווקא מחיקה (נישט כתיבה)? ביי וועלטלעכע שריפטן/נייעס, ווען עפעס איז שוין נישט נוגע, מעקט מען עס אויס. ביי הייליגע ספרים מעקט קיינער נישט — ווייל דער אינהאלט איז הייליג.

4. נפקא מינה להלכה: אויב דער עיקר טעם איז „שמא ימחוק”, דאן היינט ווען מ׳ליינט א צייטונג (וואס מ׳מעקט נישט), פאלט אוועק דער טעם. אבער אויב „שלא יהא כחול” איז א באזונדערע סיבה, קען עס זיין אז אפילו ליינען א צייטונג איז א פראבלעם ווייל עס איז נישט שבתדיג.

5. פירוש המשניות — דער רמב״ם זאגט דארט אז אלעס וואס איז נישט כתבי הנביאים אדער פירושיהם איז אסור צו ליינען בשבת, אפילו חכמות.

הלכה – אסור לקרוא בכתב שתחת הצורה ותחת הדיוקנאות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת.

פשט: דעסקריפשנס אונטער בילדער אדער סטעטשוס — אזוי ווי אין א מוזעאום ליגט א קליינע בלעכל מיט א באשרייבונג — איז אויך בכלל שטרי הדיוטות.

חידושים:

דער חידוש איז: מען זאל נישט מיינען אז ווייל עס איז נאר אפאר קורצע ווערטער אונטער א בילד, איז עס נישט שטרי הדיוטות. עס איז שטרי הדיוטות. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז ווערטער אונטער א פיקטשער זענען בלויז א הסבר אויף דעם בילד — אזוי ווי קוקן א בילד. ניין — עס איז אזוי ווי ליינען א כתב.

הלכה – אסור לקרוא בכתובים בשעת בית המדרש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש — אסור.

פשט: מען טאר נישט ליינען כתובים (דער חלק פון תנ״ך) בשבת אין דער צייט ווען עס איז א שיעור אין בית המדרש.

חידושים:

1. „בית המדרש” מיינט נישט א פלאץ, נאר א שיעור. „מדרש” אויף לשון חכמים מיינט א שיעור/דרשה. „בשעת בית המדרש” מיינט בשעת דער רב דרשנ׳ט.

2. דער טעם: מען זאל נישט זאגן „איך זיץ אינדערהיים און ליין דברי הימים” אנשטאט צו קומען צום שיעור.

3. דער עיקר חידוש: דאס איז נישט ביטול תורה — דאס איז ביטול בית המדרש. דער מענטש לערנט יא, אבער ער מאכט חרוב דעם בית המדרש. ווען יעדער איינער זיצט אינדערהיים מיט זיינע אייגענע תירוצים, ווערט דער שיעור מבוטל. דאס איז א גאנצע אנדערע קאטעגאריע.

4. למעשה: ווען עס שטייט אויפן צעטל אז דער רב גיט א דרשה, טאר מען נישט דעמאלטס זיצן אינדערהיים און לערנען, אפילו הייליגע זאכן.

הלכה – נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: נפלה דליקה בחצר בשבת — גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש.

פשט: ווען עס ברעכט אויס א פייער אין חצר שבת, טאר מען נישט אויסלעשן. מען מעג נאר ארויסראטעווען: (1) עסן וואס מען דארף פאר יענע שבת, (2) כלים וואס מען דארף פאר שבת, (3) בגדים וואס מען קען אנטון יעצט בשעת מעשה.

חידושים:

1. פארוואס נישט אלעס ראטעווען אפילו מיט עירוב: אויב ער גייט ראטעווען אלעס, גייט ער אריין אין א „ראטעווער-מיינדסעט” און וועט פארגעסן אז מען טאר נישט אויסלעשן. אדם בהול על ממונו — א מענטש פארלירט זיך ווען עס האנדלט זיך פון זיין געלט.

2. חילוק צווישן בגדים און כלים: ביי כלים — „שצריך להשתמש בהם בשבת” (וואס ער דארף פאר שבת). ביי בגדים — „שיכול ללבוש” — וואס ער קען אנטון יעצט בשעת מעשה, נישט במשך שבת.

3. דער סברא פון דער גזירה: ווען א מענטש טראכט נאר פון וואס ער דארף פאר שבת, איז ער מסיח דעת פון אלע אנדערע זאכן. אבער ווען ער טראכט פון וואס ער דארף פאר דינסטאג, איז ער אין גאנצן מסיח דעת פון שבת.

4. א שווערע קשיא אויף דער גזירה: וויאזוי האבן חז״ל געקענט מאכן אזא גזירה אז א מענטש זאל זיך מייאש זיין פון זיין גאנצע נכסים? עטליכע ראיות:

עד שליש מממונו: פאר א מצוה דארף א מענטש מוסר זיין נאר ביז א דריטל פון זיין פארמעגן.

חולה שאין בו סכנה: מעג עובר זיין אויף אלע דרבנן׳ס — און א מענטש וואס זיין הויז ברענט איז אסאך ערגער!

חכמים׳ס דרך: אין גאנצע הלכות שבת לאזן חכמים קיינמאל נישט א מענטש „סטאק.”

5. תירוצים:

– דער רמב״ם זאגט דוקא „בחצר” — נישט אין א הויז. אין א חצר איז עס א באגרענעצטע פייער.

– אמאל איז געווען א נארמאלע זאך — א פייער אין חצר האט נישט געמיינט אז מען פארלירט דאס גאנצע פארמעגן.

– חז״ל האבן מתיר געווען אמירה לנכרי ביי דליקה — „אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה” — דוקא ווייל אדם בהול על ממונו. דאס באלאנסירט דעם חומרא.

6. למעשה היינט: היינט איז מען מער מקיל מיט מכבה זיין, ווייל (1) עס איז כמעט תמיד א סכנה (סמאוק איז דעינדזשערעס), (2) מיר וואוינען צווישן גוים און מיר ווילן נישט חלילה פארברענען א גאנצע שטאט (ווי דער מעשה אין פראנקפורט).

הלכה – מזון שלש סעודות (גדרים)

גמרא: אם נפלה דליקה בליל שבת — מציל מזון שלוש סעודות; בשחרית — מציל מזון שתי סעודות; במנחה — מציל מזון סעודה אחת. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

חידושים:

פאר בהמות דארף מען אויך מציל זיין — „הראוי לבהמה לבהמה.”

הלכה – כלי אחד (דער גדר פון איין מאל טראגן)

גמרא: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה — ווען ער דארף מאכן מערערע טריפּס מיט דעם זעלבן כלי. אבל מוציא כלי אחד — ווי לאנג ער נעמט עס נאר איין מאל אין איין כלי, אפילו ס׳איז פאר עטליכע סעודות, מותר.

פשט: דער חילוק איז צווישן מערערע מאל טראגן (באגרעניצט צו דריי סעודות) און איין מאל טראגן מיט א גרויסן כלי (קיין באגרעניצונג).

חידושים:

– ביישפילן: סל מלאה כיכרות, עיגול של דבילה, חבית של יין.

טלית-אופן: ער שפרייט אויס זיין טלית, לייגט אריין אלעס וואס ער קען, און טראגט עס ארויס פול — דאס ציילט אויך אלס איין מאל.

הלכה – באו והצילו לכם

גמרא/רמב״ם: ער רופט אנדערע מענטשן: „באו והצילו לכם” — קומט ראטעוועט פאר אייך — און יעדער איינער ראטעוועט וויפיל ער דארף.

חידושים:

1. דער בעל הבית מוז מרשה זיין: א מענטש קען נישט אליין גיין ראטעווען פון יענעם׳ס פייער אן רשות.

2. הפקר-מעכאניזם: ווען דער בעל הבית רופט „באו והצילו לכם” — ווערט עס הפקר. נאך שבת, אויב דער מציל איז א גוטער מענטש, גיט ער עס צוריק, און דער בעל הבית באצאלט אים שכר.

3. שכר שבת: ווי קען מען נעמען שכר פאר ראטעווען אויף שבת? דאס איז דאך שכר שבת! עטליכע תשובות: (א) ער האט גארנישט געטון — ער האט נאר גענומען הפקר זאכן; (ב) עס איז מער ענלעך צו א מתנה/צוריקגעבן; (ג) ס׳איז אן איינמאליגע זאך; (ד) דאס איז נישט „שכר” אין דעם זין ווייל ער האט נישט געטון קיין מלאכה פאר דעם בעל הבית.

הלכה – הצלת לבוש

גמרא/רמב״ם: לבוש — לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב.

חידושים:

1. חומרא ביי לבוש לעומת מאכל: ביי וועש האט מען בכלל נישט מתיר געווען צו ארויסטראגן מיט זיינע הענט — נאר אנגעטון, דרך לבוש. ביי עסן מעג ער נעמען אין זיינע הענט. אבער ביי לבוש איז אויך א קולא — וויפיל ער קען אנטון, אפילו מער ווי ער דארף פאר שבת.

2. ביי עסן שטייט נישט „כל מה שיוכל לאכול” — מען באגרעניצט צו דריי סעודות. ביי לבוש שטייט „כל מה שיכול ללבוש” — א סך מער.

3. באו והצילו לכם ביי לבוש: דער זעלבער דין פון רופן אנדערע גילט אויך פאר לבוש — יעדער איינער לובש כפי יכולתו.

הלכה – פת נקי vs. פת שאינו נקי

גמרא: התחיל בפת נקי — אינו חוזר ומטיל פת שאינו נקי. אבער פארקערט — אויב ער האט אנגעהויבן מיט פת שאינו נקי, חוזר ומטיל פת נקי — ער מעג זאגן „איך וויל פאר שבת א בעסערע קוואליטי.”

הלכה – הצלת כתבי הקודש

רמב״ם: כתבי הקודש מעג מען מציל זיין אפילו שלא עירבו — צו אן אנדערע חצר אפילו אן עירוב חצרות, בתנאי אז ס׳איז דא דריי מחיצות.

חידושים:

1. גרעסערע קולא ביי כתבי הקודש ווי ביי מאכל/לבוש: מאכל און לבוש דארף מען אן עירוב; כתבי הקודש מעג מען אפילו אן עירוב — אבער נאר וואו ס׳איז דא דריי מחיצות (נישט א כרמלית).

2. תנאי — כתובים אשורית ובלשון הקודש: נאר כתבי הקודש וואס זענען געשריבן אין כתב אשורית און אין לשון הקודש האבן קדושה. אויב זיי זענען געשריבן אין אן אנדער שפראך אדער אן אנדער כתב — האבן זיי נישט קיין קדושה, און מען טאר זיי נישט מציל זיין אויף דעם אופן.

הלכה – כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבל… בכתב אחר או בלשון אחר — אין מצילין אותן… ובכלל אסור לקרות בהם.

חידושים:

1. קשיא פון קריאת שמע בכל לשון: קריאת שמע מעג מען זאגן בכל לשון, און א סידור מעג מען האבן אין אנדערע שפראכן. ווי קען דער רמב״ם זאגן אז כתבי קודש אין אן אנדער שפראך האבן גאר נישט קיין קדושה? דער תירוץ: דער רמב״ם רעדט ספעציפיש פון ספר תורה — א ספר תורה מוז זיין אין כתב אשורית און לשון הקודש. מען איז יוצא קריאת שמע בעל פה אין אן אנדער שפראך, אבער ווען עס איז געשריבן אין אן אנדער שפראך האט עס גאר נישט קיין קדושה.

2. יוונית (גריכיש) — דער מגיד משנה׳ס הסבר: לויט דער רמב״ם׳ס שיטה וואלט יוונית טאקע געהאט קדושה, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט די הלכה ווייל ער האט שוין פסק׳נט אין הלכות ספר תורה אז היינט איז נישטא מער אמת׳ע יוונית אויף דער וועלט.

3. „אסור לקרות בהם” — שארפע מסקנא: לויט׳ן רמב״ם קומט אויס: מען טאר נישט ליינען כתבי הדיוטות, מען טאר נישט ליינען כתבי קודש וואס זענען נישט אין אשורית. די איינציגסטע מעגליכקייטן: גיין אין בית המדרש הערן א שיעור, אדער ליינען א כשר׳ע ספר תורה. א משניות טאר מען נישט שרייבן, א סידור טאר מען נישט שרייבן — אלץ פון דעם כלל „דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.”

4. „אשורית” — וואס מיינט עס פראקטיש: נישט בלויז אז די שורות זענען גראד — עס מיינט די ספעציפישע צורת הכתב. אידישע האנטשריפט (כתב יידיש) איז נישט כתב אשורית.

5. ראשונים׳ס תירוץ — „בימיהם”: דאס איז נאר געווען אין זייער צייט, ווען מען האט טאקע געהאלטן שטרענג ביי „דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.” אבער היינט, וואס מען האט שוין מתיר געווען צו שרייבן תורה שבעל פה (עת לעשות לה׳ הפרו תורתך), מעג מען שוין ליינען אלעס.

הלכה – כתובים בסם ובסיקרא

דער רמב״ם׳ס ווערטער: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא… אבל הואיל והן כתובים כשירה בלשון הקודש — מצילים אותן.

פשט: אפילו אויב כתבי קודש זענען געשריבן מיט סם אדער סיקרא (נישט מיט דער רעגולערע שווארצע דיו), פונדעסטוועגן, כל זמן עס איז געשריבן אין לשון הקודש, ראטעוועט מען זיי. עס דארף נישט האבן אלע דיני ספר תורה.

הלכה – גליונות של ספרים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה… שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף…

פשט: די ליידיגע רווחים (מארדזשינס) אין ספרים ווערן נישט געראטעוועט פון פייער.

חידושים:

עס מוז זיין אז מען רעדט פון גליונות וואס זענען אפגעשניטן געווארן פון א ספר תורה. אפיל

ו אזעלכע גליונות, וואס האבן אמאל באלאנגט צו א ספר תורה, האבן נאך אלץ קדושה (ווייל זיי זענען געווען חלק פון א ספר תורה), אבער מען ראטעוועט זיי נישט מפני הדליקה.

הלכה – ברכות וקמיעות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ברכות און קמיעות — אפילו אויב עס שטייט דערין שמות און פסוקים — אין מצילין אותן מפני הדליקה.

פשט: א סידור (ברכות) אדער א קמיע וואס האט שמות הקודש און פסוקים — מען ראטעוועט זיי נישט פון פייער, ווייל זיי האבן נישט קיין קדושה ווי כתבי הקודש.

חידושים:

אין אנדערע הלכות (הלכות יסודי התורה) זעט מען אז אויף קמיעות איז נישטא דער איסור פון מחיקת השם. פריער האט מען געלערנט אז מען מעג טראגן א קמיע בשבת, אבער ראטעווען פון פייער — נישט.

הלכה – ספר תורה שנמחק — 85 אותיות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ספר תורה שיש בו… שמונים וחמש אותיות… כפרשת ויהי בנסוע הארון… מצילין אותה מפני הדליקה.

פשט: א ספר תורה וואס איז אויסגעמעקט אדער פסול, אבער עס איז געבליבן 85 אותיות (גאנצע ווערטער), ראטעוועט מען עס פון פייער.

חידושים:

1. דער שיעור פון 85 אותיות: 85 אותיות איז דער שיעור פון א פרשה — ספעציפיש פרשת „ויהי בנסוע הארון” וואס האט 85 אותיות. אפילו עס איז נישט א גאנצע פרשה, אבער אויב עס איז געבליבן אזויפיל אותיות, איז דא א חשיבות פון קדושה.

2. אדער א גאנצע פרשה: אויב עס איז געבליבן א גאנצע פרשה, אפילו א קורצע ווי „ויבא עמלק,” ראטעוועט מען עס.

3. אדער הזכרות (שמות): אויב עס זענען דא שמות הקודש אין דער פרשה, ווי אין „ויאמר ה׳ אל משה לאמר” — וואס איז די קורצסטע פרשה מיט נאר צוויי פסוקים — איז דאס אויך א סיבה צו ראטעווען.

הלכה – תיק הספר

דער רמב״ם: גליונות טאר מען נישט ראטעווען, אבער תיק הספר מעג מען יא ראטעווען.

חידוש: אן אינטערעסאנטער חילוק: גליונות וואס זענען אפגעשניטן פון דעם ספר אליין — ראטעוועט מען נישט. אבער דער תיק (דער קאווער/הילע) וואס איז אויך באזונדער פון דעם ספר — ראטעוועט מען יא. דער חילוק: דער תיק איז נישט אפגעשניטן פון דעם ספר, נאר דער ספר איז ארויסגענומען פון דעם תיק — דער תיק האט נאך אלץ זיין תשמישי קדושה סטאטוס.

א גרויסע קשיא אויפ׳ן רמב״ם — צריך עיון גדול

דער רמב״ם האט געזאגט אז מען טאר נישט ליינען כתבים וואס האבן נישט קיין קדושה, מען ראטעוועט זיי נישט, און כתבים נישט אין אשורית זענען אסור. אבער דער רמב״ם אליין שרייבט ספרים! ווי שטימט דאס צוזאמען? דאס בלייבט א צריך עיון — „מ׳דארף טראכטן טאקע וואס דער רמב״ם׳ס שיטה איז, ס׳איז א גרויסע פליאה.”

[דיגרעסיע: צי קען מען לערנען רמב״ם אן גמרא?]

א לענגערע דיסקוסיע ווערט געפירט וועגן דעם יסוד׳דיגן פראבלעם פון לערנען רמב״ם אן דער גמרא:

1. ערשטע פראבלעם: אסאך מאל ווייסט מען נישט דעם טייטש פון ווערטער אין רמב״ם אן דער גמרא. אין פירוש המשניות טייטשט דער רמב״ם אסאך ווערטער (אויף אראביש אדער לשון הקודש), אבער אין משנה תורה ברענגט ער פשוט לשון המשנה אן שום ביאור. דאס ווייזט אז משנה תורה איז געשריבן פאר איינער וואס האט שוין געלערנט גמרא/פירוש המשניות.

2. צווייטע פראבלעם: אפילו ווען מ׳פארשטייט די ווערטער, פעלט דער קאנטעקסט — מ׳ווייסט נישט אז דער רמב״ם איז מכריע א מחלוקת, מ׳ווייסט נישט וואס וואלט געווען די אנדערע צד, מ׳ווייסט נישט פארוואס ער ברענגט דוקא דעם חילוק.

3. א פארטיידיגונג: אפילו אן דער גמרא קען מען מאכן סברות אין רמב״ם אליין — ער גיט א מציאות און א פסק, און מ׳קען פארשטיין א סברא. דער מגיד משנה טוט אמאל אזוי.

4. מסקנא: ס׳בלייבט צורך עיון גדול וואס דער רמב״ם האט געמיינט ווען ער האט געשריבן אז מ׳קען לערנען זיין ספר אן גמרא.

[דיגרעסיע: כללי׳ע דיסקוסיע וועגן לערנען הלכות שבת און פסק הלכה למעשה]

דער רמב״ם׳ס פראיעקט — „לתקן ולא תיקן”

דער ר׳ יהושע׳לע קרעטשקער‘ס קריטיק אויפ׳ן רמב״ם: דער רמב״ם האט געוואלט מאכן א ספר פון כל התורה כולה מיט כללים, אבער למעשה ברענגט ער נישט די לומדות פון יעדע הלכה — ער ברענגט בלויז די פרטים פון גמרא אן צו דערקלערן די כללים וואס שטייען הינטער זיי. דער ר׳ חיים קרעסנא האט געטרייט אויף איין הלכה (פסח) צו ווייזן וויאזוי מ׳וואלט איבערגעשריבן מסכת פסחים, און האט אפילו דאס נישט געענדיגט. דער רמב״ם האט כאטש אויסגעפירט זיין פראיעקט, כאטש נישט פערפעקט.

פראבלעם פון אפליקאציע אויף היינטיגע מציאות

– די גמרא׳ס דוגמאות שטאמען פון א גאנץ אנדערע מציאות.

– מסכת שבת איז פול מיט דוגמאות/מציאות׳ן, נישט מיט עקרונות פון יעדע מלאכה. עס איז זייער ווייניג כלליות׳דיגע עקרונות אינערהאלב יעדע מלאכה.

– דערפאר איז עס כמעט אוממעגליך צו בויען א כלל פון א פרט און אפליקירן עס אויף נייע סיטואציעס. „א כלל געבויט אויף א פרט, געבויט אויף גארנישט — ווי ארבעט עס?”

חילוק צווישן הלכות שבת און אנדערע חלקי תורה

אין חושן משפט זענען דא כלליות׳דיגע מכשירים (חזקות, מוחזקות, מיגו) וואס מ׳קען אפליקירן. אבער הלכות שבת איז באזירט אויף ספעציפישע מציאות׳ן, וואס מאכט עס שווערער צו עקסטראפאלירן.

פארוואס מ׳לערנט נישט הלכה למעשה אין דעם שיעור

דער שיעור לערנט כללים, נישט הלכה למעשה — ווייל הלכה למעשה דארף מען קוקן פראקטיש אויף אונזער מציאות, און דאס נעמט מער צייט. פון דעם וואס מ׳לערנט קען מען נאר לערנען אז אין דעם קעיס וואס שטייט אין רמב״ם איז דא אזא איסור — אבער פונקטליך וואס דער קעיס איז, און וויאזוי עס אפליקירט צו היינט, איז א באזונדערע שאלה.

אן אינטערעסאנטע נקודה וועגן תורה בכלל

אין תורה דארף מען קענען די גאנצע תורה כדי צו פארשטיין א שטיקל. דאס איז אנדערש פון אנדערע חכמות. דאס זעלבע איז אין ספר המדע מיט פילאסאפישע מחלוקות, און אין חסידישע ספרים וואו מ׳דארף קענען די זוהר און מדרשים.

[דיגרעסיע: חינוך טריק] — ווי גדולים זאגן „דו ווייסט דאך די באוואוסטע קצות?” כדי צו מאכן דעם תלמיד פילן אז דאס איז די נארם, אפילו ווען ער ווייסט עס נישט.

[דיגרעסיע: קעיטערינג שבת]

מענטשן וואס פירן א גרויסע אפעריישן שבת (ווי קעיטערינג) דארפן זייער אכטונג געבן אויף הלכות — צ.ב. מען טאר נישט שרייבן אויף וועלכע טיש ווער זיצט (מונה את האורחות). מען מעג רעכענען בעל-פה אבער נישט פון א כתב. א עצה: אויב מען מוז ליינען פון א צעטל, זאל מען עס ליינען בקול רם.

עד כאן השיעור.


תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ״ג – מכה בפטיש ואיסורי דרבנן

מבוא לפרק כ״ג

Speaker 1:

מיר לערנען הלכות שבת פרק כ״ג. און מיט די פרק גייט דער רמב״ם ענדיגן די איסורי דרבנן וואס זענען צוגעלייגט צו די ספעציפישע מלאכות. דאס הייסט, ער האט אויסגערעכנט די ל״ט מלאכות דאורייתא, און ער האט אויסגערעכנט אלע דרבנן וואס זענען צוגעלייגט צו א ספעציפישע מלאכה. נאר מיר האבן דאך עקסטערע איסורי דרבנן וואס זענען נישט דווקא ארויפגעטשעפעט אויף א ספעציפישע מלאכה, מער כלליות׳דיגע. און דא האלט מען אינמיטן איסורי דרבנן וואס זענען ענליך צו מלאכה אדער וואס קען ברענגען לידי מלאכה.

און פאר מיר לערנען דארפן מיר משבח זיין די בעלי הקמח וואס מאכן אז ס׳זאל זיין קמח, אז ס׳זאל זיין תורה, די וואס שטיצן אונזער שיעור, ובראשם אונזער ידיד און אונזער שותף, הרבני הנגיד החשוב הרב רבי יואל הלוי. מיר באדאנקען אים און אלע אנדערע שטיצערס.

הלכה א – מכה בפטיש: נקב העשוי להכניס ולהוציא

מהי מכה בפטיש – גמר מלאכה

Speaker 1:

יעצט לערנען מיר אזוי. מיר גייען מיר לערנען די מלאכה פון מכה בפטיש, און וואס די רבנן האבן גע׳אסר׳ט מיט די מכה בפטיש. סאו פריער, אין די צענטע פרק, האט דער רמב״ם געזאגט אז מכה בפטיש, דאס הייסט קלאפן מיט די האמער, אבער דאס זאגט נאכנישט גענוג. ער זאגט וואס ס׳מיינט איז גמר מלאכה, די לעצטע קלאפ מיט די האמער, עפעס וואס ענדיגט צו און מאכט א זאך פאר א כלי. אזוי ווי ער גייט דא זאגן למשל פארמאכן די חבית, ווייל ווען מ׳עפנט עס איז די חבית ראוי צו ווערן גענוצט אריינצונעמען און ארויסצונעמען, און מיט דעם האט מען געמאכט די חבית אין א כלי וואס מ׳קען יוזן.

זאגט דער רמב״ם אזוי. דער רמב״ם האט געזאגט אין פרק י׳ אז מכה בפטיש איז חייב, און דער וואס טוט עני אנדערע גמר מלאכה וואס איז נישט מיט א פטיש, דעמאלטס איז עס תולדת מכה בפטיש. סאו, ס׳קען זיין דו ביסט גערעכט אז די ערשטע מכה בפטיש מיט א האמער איז אויך דווקא אז ס׳איז א גמר מלאכה, אבער ס׳שטייט נישט קלאר. ער זאגט אז א סארט מכה בפטיש איז חייב, און עני גמר מלאכה איז א תולדה. תולדה מיינט אז ס׳איז די זעלבע זאך נאר אן אנדערע אופן. אבער מכה בפטיש מיינט אויך די לעצטע קלאפ. דאס הייסט, ווען איינער איז בונה און ער האקט מיט א האמער, איז עס לכאורה בונה. אבער לאו דווקא די לעצטע. ס׳איז א סארט ערשטע גמר מלאכה, אדער א קליינע תיקון מלאכה.

דברי הרמב״ם: נקב בלול של תרנגולים

Speaker 1:

אונז גייען מיר לערנען אזוי. קודם גייט דער רמב״ם זאגן וואס איז חייב בעצם. דער רמב״ם אזוי, אז ווען דער חייב קומט ארויס נאך חומרות פון די רבנן גזרו אז מ׳האט געקומען צו טון די אופן וואס מ׳איז חייב. אין פרק י״ד האט דער רמב״ם געזאגט איינע פון די תולדות פון מכה בפטיש איז ווען איינער האט א בועה און ער מאכט א לאך דערין, הייסט עס אזוי ווי א לאך וואס עשוי להוציא ולהכניס, ווייל ער וויל ארויסקומען בלוט, ער וויל אריינקומען לופט. זאגט ער דא אן ענליכע זאך, העושה נקב. וואס איז די דרבנן וואס מ׳האט צוגעלייגט צו די מכה בפטיש? נישט קיין דרבנן, די דאורייתא, פארשטייט זיך. דאס איז די רייס, דאס איז אן אופן פון מכה בפטיש. מאכן א נקב אין א זאך.

זאגט ער אזוי, העושה נקב, איינער מאכט א לאך, אבער נישט סתם א לאך, א האלבע לאך וואס איז געמאכט נאר פאר איין קליינע פונקציע, נאר א געהעריגע לאך וואס איז געמאכט להכניס ולהוציא, ארייננעמען און ארויסנעמען. כגון, איינער האט א לול של תרנגולים, א באקס, א סטרוקטור פאר תרנגולים, אבער דאס דארף וויכטיג האבן א נקב, א לאך. סאו איינער מאכט א לאך אין די לול של תרנגולים, און די לאך איז געמאכט געווארן פאר וואס? איז געמאכט געווארן פאר צוויי זאכן: עשוי להכניס אור, אריינברענגען לעכטיגקייט אין די לול אז מ׳זאל קענען זען וואס דארטן גייט פאר, ולהוציא הבל, ארויסנעמען די הייסע לופט וואס ליגט אינעווייניג אין די לול של תרנגולים. איז ער אויף דעם חייב משום מכה בפטיש, ווייל מ׳קען ווען נישט נוצן די לול של תרנגולים אן דעם, ס׳וואלט געווען… די טשיקענס וואלטן דארטן געווארן געטשאוקט, איך ווייס נישט וואס, ס׳וואלט נישט געטויגט. איז מיט דעם מאכט מען די לול של תרנגולים געענדיגט, דאס איז חייב משום מכה בפטיש. ער מאכט די סארט נקב.

דיון: סתירה בין בונה ומכה בפטיש

Speaker 2:

איך בין נישט זיכער, ער ברענגט נישט… קודם כל, מיר האבן געלערנט אז לול של תרנגולים איז חייב משום בונה, ניין? אדער איך געדענק גארנישט ריכטיג?

Speaker 1:

א לול של תרנגולים איז געשטאנען פריער, אמת, אז ער מאכט א נקב… כמעט זיכער אז אין מלאכה פון בונה האט דער רמב״ם געזאגט, “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור חייב משום בונה”. אזוי איז געשטאנען אין פרק י׳, און דא האט ער פארגעסן פון בונה, און זיי האבן געלערנט אז ס׳איז אויך משום בונה. ווייל אין די זעלבע פרק האט ער דארט גערעדט וועגן א נקב וואס… אין די זעלבע… יא, דאס איז די סתירה, יא? אין די זעלבע אביסל ארויפציר האט ער גערעדט וועגן א נקב וואס ער מאכט אויף א מפה מורסא, וואס ער מאכט אויף א חבית.

Speaker 2:

אזוי ווי דו זאגסט, אזוי ווי דו זאגסט, די מפה מורסא, די נקב, די גאנצע איז אויך א תוספת. אבער דארט זאגט ער מכה בפטיש.

Speaker 1:

איך זאג, דא איז דאך ווייטער א נקב, און די זעלבע פרק איז דא אביסל א סתירה. איז נישט די זעלבע זאך, יעדע לאך און יעדע זאך איז די זעלבע? אבער ביידע האט די זעלבע רוח של הוצאה והכנסה. איז אפשר צו עס איבערקלערן. אויך ביי מכה בפטיש האט ער געשריבן נאכאמאל “עושה נקב כל שהוא”, פאר די מפה מורסא, “עושה נקב כל שהוא חייב משום מכה בפטיש, תולדה דמכה בפטיש, בתנאי אז ס׳איז אוסר להכניס ולהוציא”.

איך ווייס נישט פארוואס, עס קען זיין אז די זעלבע זאך באקומען איז מחייב אויף ביידע.

Speaker 2:

זייער גוט, דו פרעגסט שוין די מפרשים אלע די קשיא, און טאקע נישט קלאר איז.

הסבר: מכה בפטיש כתיקון בפני עצמו

Speaker 1:

קען זיין, איך וויל טראכטן, דו האסט געזאגט אז מכה בפטיש איז מחייב ווייל דאס ענדיגט די מלאכת הבנין, וואטעווער די לול. עס קען אפילו זיין אז מכה בפטיש איז חייב עקסטער, דאס הייסט מכה בפטיש איז ווי א קליינע בונה. דו טוסט יעצט אויף, עס איז געבויט א לאך, די לאך איז א בנין, אפילו ווען ס׳איז נישט ווייל מיט דעם ענדיגט מען. פארשטייסט? מ׳רופט גמר מלאכה איז נאך א זאך.

Speaker 2:

אבער בנין איז אויך בכל שהוא. איך זע נישט, אויב בנין איז בכל שהוא, איז אפילו איין קלאפ מיט די האמער שוין גענוג בנין. ווען בנין וואלט געהאט א שיעור, וואלט איך געקענט זאגן אז די לעצטע האט א קלענערע שיעור, אבער דו קענסט דאך נישט זאגן אזוי דארט.

Speaker 1:

סאו די חילוק איז אז ווען די לול וועט ווייטער בלייבן שווער, ווייל עס שטייט קלאר אז מ׳איז עובד אויך משום בונה. קען טאקע זיין אז ס׳איז ביידע, אדער אפשר ווען ס׳איז מחובר לקרקע איז עס בונה, און ווען ס׳איז נישט מחובר לקרקע, וואס ס׳איז נישטא קיין בונה, וועט זיין חייב משום מכה בפטיש.

אבער וואס איך וויל טראכטן איז אפשר מכה בפטיש איז א זאך פאר זיך. דאס הייסט, דו מאכסט א נייע תיקון, דאס הייסט דו טוסט עפעס אויף, דו מאכסט א לאך, די לאך איז אן עכטע לאך, ס׳איז יוספול, ס׳איז להכניס ולהוציא, איז מען עובר אויף דעם, אפילו ס׳איז נישט געענדיגט די גאנצע כלי. פארשטייסט? ס׳איז נישט מיט דעם ענדיגן די כלי. פארקערט, ענדיגן די כלי איז נאך איין תיקון וואס מ׳קען טון פאר א כלי.

Speaker 2:

אינטערעסאנט אז דו זאגסט כלי, ווייל ביי כלי שטייט נישט בכלל קיין בנין וסתירה.

Speaker 1:

ניין, איך זאג אז ס׳איז א תיקון כלי. דארף קיין מכה בפטיש. אבער פריער ווי דער רמב״ם רעדט פון די לול, רעדט ער דאך אויך לכאורה פון די זעלבע לול, וואס איז לכאורה, אויב ס׳איז נישט קאנעקטעד, איז עס נישט קיין… איז א חילוק. על כל פנים, איך זאג אז ס׳איז א קליינע תיקון. ס׳איז א זייער קליינע, רעלאטיוולי קליינע זאך, אבער מ׳טוט עפעס אויף.

שוין, די לחם משנה זאגט אז מ׳איז חייב משום בונה, און דער רמב״ם ברענגט עס גילוי איינמאל, אז אויב איז דא אן איסור משום בונה, איז מען חייב בונה, און אויב איז דא אן איסור משום מכה בפטיש, איז מען חייב מכה בפטיש. ס׳איז אן אנדערע זאך. דער רמב״ם זאגט אזוי, ס׳איז א כלליות׳דיגע זאך.

אקעי, עניוועיס, דאס איז… איך מיין די אנדערע חלק, אז אויף אן אופן וואס ס׳איז נישט דא קיין בונה, בלייבט נאך אלץ מכה בפטיש. מכה בפטיש איז בעיסיקלי א מלאכה געמאכט פאר די קליינע סארט תיקונים.

Speaker 2:

ולפיכך, יא? מ׳דארף טראכטן. דו זאגסט א שטארקע שאלה, למשל, ווייל אונז האבן פריער געלערנט אז לייגן א טיר אויף א כלי, אויף א שדה תיבה ומגדל, איז נישט קיין בונה, ווייל ס׳איז איין בנין בכלים. אפשר, פארוואס זאל עס נישט ווערן? מיט דעם ווערט די שדה תיבה ומגדל געענדיגט, ווערט עס מכה בפטיש. איך ווייס נישט אויב יעדע זאך איז אזוי. מ׳דארף וויסן.

גזירת חכמים על כל נקב

Speaker 1:

ווייטער, אקעי, סאו, די נקב וואס מ׳האט געמאכט אין לול של תרנגולים איז חייב משום מכה בפטיש. זאגט דער רמב״ם, דאס איז די דאורייתא. איז וואס איז די דרבנן? זאגט ער, “ולפיכך גזרו על כל נקב”, האבן חז״ל גוזר געווען אויף יעדע נקב. דאס הייסט, אפילו באופן ווען ס׳איז נישט חייב, ס׳איז נישט מכה בפטיש מדאורייתא. פארוואס? אפילו ווען ס׳איז נישט עשוי להוציא ולהכניס, אפילו הוא עשוי נאר להוציא אדער נאר להכניס, האבן די חכמים גע׳אסר׳ט, “שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו”. ווייל אויב מ׳וועט מאכן א נקב וואס איז נאר האלב וועגס יוזפול, וועט מען אויך מאכן א נקב וואס איז פולי חייב. דאס הייסט, א נקב וואס איז נישט להוציא און נישט להכניס איז סתם א מקלקל, איז גארנישט, איז נישטאמאל א דרבנן. אבער עפעס א נקב וואס האט עפעס א פאנקשן, אגב ס׳איז נישט חייב ווייל ס׳איז מכה בפטיש, אבער ס׳איז זייער נאנט, איז “שמא יבוא לעשות נקב”. זייער גוט.

דין נקב בחבית: חדש, מוסיף, וישן

Speaker 1:

“ומפני זה”, גייט ער ברענגען א דוגמא וואס מ׳טאר נישט. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו”. פאר די סיבה, איינער האט געבויט א נייע חבית, ער זאגט “נקב חדש”, נישט “חבית חדשה”. א חבית טאר מען נישט צולייגן א לאך, טאר מען נישט מאכן א לאך אין א חבית. און אויך, אפילו אויב ס׳איז שוין דא א לאך, טאר מען נישט גרעסער מאכן די לאך. אגב, ס׳איז נאר להוציא, אזויווי דו זאגסט, אדער באופן פון מוסיף האט ער בכלל נישט יעצט געמאכט א לאך, ער האט נאר גרעסער געמאכט די עקזיסטינג לאך, איז אבער אסור מדרבנן, ווייל די רבנן האבן גוזר געווען כל נקב.

אבער וואס מעג מען יא? אבל א נקב ישן וואס מ׳בויעט נישט יעצט און מ׳מאכט אויך נישט גרעסער, ס׳איז נאר געווארן פארשטאפט, פותרין, מעג מען עפענען דעם נקב ישן, ווייל דאס הייסט נישט קיין מלאכה, דאס איז סתם אוועקנעמען עפעס וואס שטערט די לאך, דאס איז נישט קיין מלאכה.

יוצא מן הכלל: נקב למטה מן השמרים

Speaker 1:

אבער, אפילו אין דעם איז אויך דא א יוצא מן הכלל, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים, אויב מאכט מען די נקב אונטן פון די חבית, דארטן וואו ס׳ליגן די שמרים, יענע מין נקב העלפט מחזק זיין די חבית, ס׳מאכט אז די חבית, ס׳איז נישט אזויווי א געווענליכע נקב איז נאר להוציא, ארויסצונעמען די וויין, אבער די נקב וואס מ׳מאכט למטה מן השמרים, אויב עפנט מען אדער מאכט מען צו יענע נקב, יענע נקב איז געמאכט לחזק, שמרים מראי עשר לחזק, איז א סארט נקב וואס ס׳האלט אויף דעם, ס׳ליגט אויף דעם מער וועיט, ס׳איז מער וויכטיג, ממילא דארף מען מאכן זייער א שטארקע סתימה, ממילא ווען דו עפנסט עס איז עס נישט סתם, בעצם כאילו דו מאכסט א נייע. סאו, מאכן א נייע טאר מען נישט, ווייל דארטן איז א פלאץ וואו מ׳שטעפט עס זייער שטארק צו, ס׳הייסט נישט סתם אזויווי עפענען א שטאפער, אזויווי דאס איז געווענליך ארויסנעמען, עפענען א נקב וואס עקזיסט שוין, ס׳הייסט אזויווי עפענען א נייע נקב.

נקב במגופה של חבית

Speaker 1:

זייער גוט. ווייטער, נאך הלכות ענליך צו דעם, נוגע צו מ׳מעג מאכן א מגופה של חבית, די קאווער, אויבן פון די חבית איז דא א קאווער, און אין די קאווער פון די חבית מאכט מען א לאך צו קענען ארויסנעמען וויין, און דאס איז נישט קיין לאך וואס איז געמאכט להוציא לחלוטין, אז מ׳וויל מאכן אזאנס עפנט מען אינגאנצן די קאווער, ס׳איז נאר געמאכט להוציא. ובלבד שקובעו מלמעלה, אבער נאר אויב מ׳מאכט די לאך למעלה, אויבן פון די מגופה, אבער מצד שני, אויב מאכט מען די לאך ביי די זייט פון די חבית, איז יא אסור מדרבנן, הגם ס׳איז נישט…

Speaker 2:

די זייט פון די מגופה אדער די זייט פון די חבית?

Speaker 1:

אקעי, קען זיין די זייט פון די מגופה. איז יא אסור, פארוואס? ווייל רש״י קומט מסביר, ס׳איז נאר אן איסור מדרבנן, הגם ס׳איז נישט קיין נקב וואס איז געמאכט להוציא ולהכניס, אבער דאס איז זעהט אויס אסאך מער פראקטיש ווען…

מכה בפטיש מדרבנן: נוקבין במגופה של חבית, שובר חבית לגרוגרות, וסתימת נקב

הלכה: נוקבין במגופה של חבית

Speaker 1: עפענען א נקב וואס עקזיסטירט שוין. עס הייסט אזוי ווי עפענען א נייע נקב. זייער גוט.

ווייטער, נאך הלכות ענליך צו דעם. נוקבין במגופה של חבית — די קאווער אויבן פון די חבית, איז דא א קאווער, און אין די קאווער פון די חבית מאכט מען א לאך צו קענען ארויסנעמען וויין. און דאס איז נישט קיין לאך וואס איז געמאכט להוציא ולהכניס — ווען מען וויל מאכן אזאנס עפנט מען אינגאנצן די קאווער, ס׳איז נאר געמאכט להוציא. ובלבד שיקבנו מלמעלה — אבער נאר אויב מען מאכט די לאך למעלה, אויבן פון די מגופה. אבל מצדה — אויב מאכט מען די לאך ביי די זייט פון די חבית, איז יא אסור מדרבנן, הגם ס׳איז נישט… די זייט פון די מגופה אדער די זייט פון די חבית?

Speaker 2: די זייט פון די מגופה.

Speaker 1: אקעי, קען זיין די זייט פון די מגופה. איז יא אסור. פארוואס? מ׳האט א שיעור געקומען אין סאטמאר, עס איז נאר אסור מדרבנן, הגם ס׳איז נישט קיין נקב וואס איז געמאכט להוציא ולהכניס, אבער דאס איז… זעט אויס אז ס׳איז דאך מער פראקטיש.

דיון: פארוואס איז למעלה מותר?

Speaker 1: אונז האבן געלערנט א נייע היתר, אז למעלה איז מותר. הגם אז דאס איז אויך א נקב העשוי נאר להוציא, לכאורה דארף עס זיין אסור לויט די כלל. ניין, די חידוש איז די אסור, נישט די מותר. פארוואס? דאס איז א געהעריגע נקב. די מותר איז אסור, נישט געמאכט להוציא ולהכניס. נו, אבער די חכמים האבן נישט געלאזט. איין פוס, איין נוקבין אין די חבית לא תמים, איך טייל נישט. און די מגופה של חבית למעלה, דעמאלט עפעס מעגן מיר יא. פארוואס? ווייל עס זעט אויס אז דאס איז נישט די דרך. אבער פארוואס זאגט ער איז שוואכע תיקון? אבער פארוואס זאגט ער אין מצדה אסור? מען האט געזאגט ער איז אסור ווייל סתם אזוי, ווייל ס׳איז א נקב. זעט מיר אויס ווי איז עפעס דא… דאס איז טאקע מתקן… דאס זיי וויסן! די מגופה איז עפעס… איך זאג… נאכאמאל…

אונז האבן שוין געלערנט די הלכה אז מען האט גע׳אסר׳ט לכתחילה אפילו א נקב וואס איז עשוי פאר איין זאך, אדער להכניס אדער להוציא. דאס איז מסביר פארוואס דא נישט? איז דא א יוצא מן הכלל, א דאפלטע יוצא מן הכלל. איך מיין איין יוצא מן הכלל. דאס אז מען מעג יא אויף די מגופה. דאס אז מ׳טאר נישט ביי די זייט איז דאך פשוט, ווייל מ׳טאר נישט מאכן קיין שום לאך. ער איז מסביר… דא איז שיקום זאקן כלע… איז נאר מסביר פארוואס דער למעלה איז נקב. ווייל דארט איז נישט קיין… מיט די רבנים זענען אדער כא, אדער שם יווא. זיי זענען צוויי אנדערע גזירות.

פריער האט ער געזאגט קלאר “כל נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. דאס איז געמאכט צו מסביר זיין פארוואס למעלה איז יא מותר. ער מיינט ארויסצוברענגען אז ווען דו טוסט עס למעלה איז עס נישט מתקן, ווייל עפעס דאס איז נישט קיין וועג צו עפענען א מגופה אדער צו מאכן א לאך, ממילא דעמאלטס מעג מען.

Speaker 2: יא, אבער דאס איז, ער מאכט א נקב. ס׳איז נישט דא קיין איסור צו מאכן א נקב אין די וועלט, אזוי ווי דו האסט געזאגט. אבער דער איסור איז נישט “כמתקן”, דער איסור איז “מאכן א נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. נאר אזא נקב וואס טוט עפעס אויף. אוסי להוציא, רייט? טוט עפעס אויף. אויב ס׳טוט עפעס גארנישט אויף, אדער ס׳טוט אויף עפעס א מאדנע וועג, נישט די נארמאלע וועג, נישט קיין תיקון כלי, דעמאלטס מעג מען.

ביאור: צוויי סיבות פאר דער גזירה — “כמתקן” און “שמא יבוא”

Speaker 1: נאכאמאל, נאכאמאל, נאכאמאל. א נקב וואס איז נאר אדער להכניס אדער נאר להוציא איז אסור, האט דער רמב״ם געזאגט, “שמא יבוא לעשות נקב אחר”. אזא סארט נקב וואס איז א מתקן. אזוי זאגט א נייע רבנו מנוח ביים רמב״ם. ס׳איז שווער דאס צו זאגן ווייל דער רמב״ם זאגט עס נישט קלאר, אבער איך האב נישט קיין אנדערע פשט.

Speaker 2: אקעי, איך בין מסכים מיט דער פשט. איך מאך אן אנדערע פשט. דאס איז דער פשט.

Speaker 1: אויב דו מאכסט א לאך אין א חבית, דעמאלטס איז עס א תיקון, דעמאלטס איז עס א מלאכה. אבער אויב דו מאכסט אין די מגופה און דו מאכסט עס אויף די אופן וואס איז נישט קיין מתקן כלי, דעמאלטס מעג מען.

עניוועי, די הלכה איז זיכער אזוי. די הלכה איז אזוי, אבער איך זאג אז די “כמתקן” און “שמא יבוא” זענען צוויי אנדערע סיבות פאר די גזירה וואס דער רמב״ם האט געזאגט. איך ווייס אז ער האט אזוי געזאגט, איך ווייס נישט וואס איז אין אלעמאל אזוי אנדערש. דא איז אטאקע אביסל שווער, ס׳זעט נישט אויס אזוי אנדערש, אבער לאמיר זאגן אז ס׳איז אזוי אנדערש. מ׳וועט עס אבער זען אפאר מאל ווען דער רמב״ם זאגט “כן” אדער “שמא יבוא”.

אבער בקיצור, די “כמתקן” איז כדי צו מסביר זיין פארוואס די למעלה איז יא מותר. דאס איז דער תירוץ. פארשטייסט וואס איך זאג?

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: איך שרייב דאס בעקווארדס. איך שרייב אויף די אופן וואס איז יא אסור, אבער דאס איז וואס ס׳קומט אויס.

Speaker 2: יא, אקעי.

הלכה: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

Speaker 1: ווייטער. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות — א מענטש מעג צוברעכן, דא רעדט מען נישט פון מאכן א שיינע לאך, נאר צוברעכן די חבית. נאך א היתר בעסיקלי. נאך צוויי היתרים. צו ארויסנעמען דערפון וואס ליגט אין די חבית. אויב ער מיינט, עס קען מיינען נישט נאר א כוונה אין זיין קאפ. אויב ווען די חבית איז צוגעמאכט פון אלע זייטן, מען מוז עס צוברעכן, איז ביז יעצט נישט געווען קיין כלי, ווייל עס איז נישט געווען עפעס יוספול. ווען ער צוברעכט עס, איז עס אזויווי עס ווערט יעצט יוספול. אבער זאל מען אבער נישט מכוון זיין לעשות כלי.

ביאור: “יתכוין לעשות כלי” מיינט נישט כוונה אין קאפ

Speaker 1: וואס ער מיינט צו זאגן איז נישט כוונה. וואס ער מיינט צו זאגן איז, אויב דו צוברעכסט איז עס מותר, אזוי לאנג ווי דו מאכסט נישט קיין שיין, דו שניידסט עס נישט שיין. דו מאכסט נישט אזויווי א כלי מיינט א פתח, נישט א כלי, נישט דו מאכסט די חבית פאר א כלי.

Speaker 2: I don’t know where you got to say you’re making the חבית for a כלי.

Speaker 1: די כלי מיינט ער צו זאגן די פתח החבית. ער מאכט אזויווי א תיקון כלי, אזויווי ער האט געזאגט א מינוט צוריק. ער מאכט א שיינע עפענונג אויף די זייט, וואס דאס האט געמאכט, דאס הייסט עשיית כלי, אדער נישט ממש כלי, א תיקון כלי. אבער אויב דו צוברעכסט עס אין די וועלט אריין, איז עס געבליבן א צובראכענע, א צובראכענע חבית, הייסט נישט געפיקסט. אויב דו מאכסט עס שיין, דו שניידסט שיין, דו צוברעכסט עס אין א אופן וואס עס ווערט שיינער, אזויווי א פתח, דעמאלטס איז עס אסור.

Speaker 2: איך וואלט ווען געקענט זאגן אז ער רעדט פון די זעלבע צוברעכן, אבער אויב אין די צוברעכן ליגט אויך אז אזוי די חבית זאל זיין מער יוספול און מ׳זאל עס קענען נוצן. אלעמאל איז עס צובראכן, וואס שטייט דא זאגסטו?

Speaker 1: די יתכוין מיינט אז ער מאכט עס שיין. דאס איז נישט קיין ספק אז דאס איז די טייטש, נישט קיין ענין פון כוונה, ווייל די כוונה האט ער אייביג די זעלבע, ער וויל ארויסנעמען א גרוגרת, דאס איז וואס ער וויל טון. ס׳מוז מיינען אז ער טוט עפעס אנדערש, ער שניידט עס מער שיין.

הלכה: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף

Speaker 1: און נאך א דריטע הלכה, ס׳איז די אלע הלכות אלע תנאים בעיסיקלי. מ׳האט גערעדט פריער אז מ׳טאר נישט מאכן קיין לאך, איז דא דריי וועגן וואס מ׳מעג יא מאכן א לאך. מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש — מ׳מעג יא ברענגען א חבית און אפ׳האקן׳ די קאפ פון די חבית, הגם מיט דעם מאכט מען אזויווי א נקב וואס איז להוציא, אבער דא מעג מען יא. פארוואס? ווייל ווען מ׳טוט דאס, מאכט מען נישט מיט דעם א כלי. געווענליך ווען מ׳מאכט א לאך, מאכט מען אז די כלי זאל זיין מער יוספול, אז מ׳זאל קענען די כלי זאל זיין בעסער. אבער דא איז די סיבה פארוואס ער עפנט עס אויף מיט א סייף, און נישט סתם ווי ער גיסט ארויס אביסל וויין, איז כוונתו להראות נדיבות לבו, אז ער ווייזט א ברייטקייט אז ס׳גייט זיך גיסן וויין, ממילא איז זיין כוונה נישט צו מאכן א פתח, נאר זיין כוונה איז צו טיילן וויין באחר אופן.

דיון: פארוואס איז דאס מותר הגם ער שניידט עס שיין?

Speaker 2: די כוונה, דאס וואס ער שניידט די חבית אויף אזא אופן קען זיך אריינגיין אז ער מאכט יא אביסל א שענערע לאך, נישט סתם ער צעברעכט די חבית. צעברעכן די חבית וועט זיך אויסגיסן די גאנצע וויין. ער שניידט עס עפעס אזוי אפ מיט א סייף, זאלסטו קענען מיינען אז דא מאכט ער א פתח פאר די חבית? ניין, ער האט עס נאר געטון אויף אזא אופן. וואס איז די אנדערע אופן? איז צו צעברעכן, אדער מאכן א פתח למעלה וואס מ׳האט יעצט גערעדט וואס ער מעג. אבער ער מאכט עס יא לכאורה אויף א שענערע אופן. אבער דא איז אויף די תרוץ זיין כוונה. זיין כוונה איז נאר צו ווייזן אז ער איז לארדזש, ער טיילט א גאנצע זאך וויין, ער האט עס געטון נאך מיט א שווערד אויך. דאס איז מותר.

Speaker 1: פארוואס איז דא א חילוק? ווען א מענטש עפנט אליין א חבית פאר זיך, און ער מאכט עס מיט א מיתוז ראשו בסייף, איז זיכער אז ער טוט עס ווייל ער וויל מאכן א לאך. ווען ער טוט עס פאר אורחים, איז דא אן אנדערע סיבה פארוואס ער זאל וועלן מאכן א לאך. ווען ער מאכט עס, די שובר אגוזים וחביות להוציא מהן גרוגרות, ווען א מענטש מאכט פאר זיך, ער צעברעכט פאר זיך, ווען ס׳האנדלט זיך פון א פאל פון גרוגרות, דעמאלט איז נאר דאס מותר. אבער ביי די שובר אגוזים וחביות וואלט מען נישט געמעגט אראפנעמען די ראש בסייף, נאר דוקא צעברעכן מעג מען.

דא ווייסן אונז אז ער מיינט נישט צו מאכן, ער מיינט נאר צו ווייזן די נדיבות לבו.

Speaker 2: יא, איך מיין אז די סייף איז פארט פון די פראמאושן.

Speaker 1: ס׳איז אזויווי דו האסט אמאל געזען דער קעניג שניידט א קעיק מיט א שווערד, ס׳איז אזא מנהג. בסייף ברענגט מען נישט, אינדערהיים האט מען א קען אפענער, מ׳דארף נישט קיין סייף. א סייף מאכט מען פאר א לאגדל א טראסק.

Speaker 2: איך האב געזען דיקטאטורן שיסן מיט א ריזיגע גאן אויף עפעס א באטל צו טיילן וויין.

Speaker 1: יא, מ׳טוט אזוי.

הלכה: כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב

Speaker 1: שוין. וכשם שאסור לפתוח כל נקב — מ׳האט יעצט געלערנט אפאר זאכן וועגן עפענען א לאך, אז מ׳טאר נישט, און אפאר אופנים אז מ׳מעג יא. זאגט ער, וכשם שאסור לפתוח כל נקב, מ׳טאר נישט עפענען א לאך, כך אסור לסתום כל נקב — צומאכן א לאך איז אויך אן ענין פון מכה בפטיש. לפיכך, אסור לסתום נקב החבית — טאר מען נישט צושטאפן די נקב החבית. זאגט ער, מיט וואס טאר מען נישט? אפילו בדבר שאינו ממרח — ווייל פריער, ביי די מלאכה פון ממחק, ממחק האבן מיר נאך נישט געלערנט דעמאלטסדיג, אבער מיר האבן געלערנט ביי א חבית סחוטה, אז מ׳טאר נישט אריינלייגן א שמאטע וועגן סוחט, אבער מ׳טאר אויך נישט שמירן דערויף שבת צוצומאכן, ווייל ס׳איז ממחק. אבער עפעס וואס איז נישט ממחק, אונז האט נישט די פראבלעם פון סחיטה. דאס הייסט, אויב לייגט מען שבת, איז דא א פראבלעם פון ממחק. אויב לייגט מען א בגד, האט עס א פראבלעם פון סחיטה. און אפילו אויב מ׳לייגט עפעס וואס האט ביידע פראבלעמס נישט, נאר מ׳לייגט א כסם אדער א צרור קטן, א שטיין, טאר מען אויך נישט, ווייל סתם אזוי איז דא א פראבלעם פון סותם זיין א נקב החבית.

דיון: צוויי איסורים — ממחק/סחיטה און מכה בפטיש

Speaker 2: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳קומט אויס אז ווען מ׳טוט מיט א בגד אדער מיט א דבר שממרחין, איז מען עובד אויף צוויי זאכן. ס׳איז מען עובד אויף ממחק און אויף מכה בפטיש. שווער צו זאגן אז ס׳איז אזוי, ס׳שטייט נישט אזוי פריער ווען מ׳האט געלערנט די הלכה פון סחיטה.

Speaker 1: אה, ס׳איז דרבנן, דרבנן.

Speaker 2: אה, ביידע דרבנן. אקעי, ס׳קען זיין אז ס׳איז צוויי דרבנן׳ס.

Speaker 1: ניין, ניין, דארט האבן מיר, לאמיר זיין קלאר, פריער האבן מיר געלערנט פון א באטל וואס האט שוין א נקב, מ׳שטאפט עס נאר צו. דא אויך, נישט א נקב, נקב מיינט דא, נישט לסקום נקב, מיינט א לאך, נישט די דעקל פון א באטל וואס האט א טאפ וואס מ׳עפנט עס, וואס איז אפן. נקב טייטשט א לאך, ס׳איז צובראכן, דו פיקסט עס יעצט כביכול. פארשטייסטו? נקב מיינט נישט די פתח החבית, נאר די נקב החבית. מ׳מעג צודעקן א פתח החבית, חוץ אויב ס׳איז ממחק. סחיטה, מיר האבן געלערנט סחיטה איז ווען ס׳איז ביי די פתח, נישט ביי די נקב.

Speaker 2: אקעי.

הלכה: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר

Speaker 1: כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן — טאר מען נישט. אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר — וואס מ׳מעג אבער יא טון צו א נקב פון א חבית איז, מ׳מעג דארט אריינשטופן א שטיקל עסן. פארוואס? ווייל ער קען זאגן, איך האב סתם אריינגערוקט עסן אין א פאס כדי להצניעו, און נמצא הנקב נסתם, מותר. איז דער רמ״א מותר להרים דבר זה, און מ׳מעג עס אויך ארויסנעמען. איינמאל מ׳לייגט אוכל, דאס איז נישט קיין נארמאלע וועג פון פארשטאפן א חובות. א גנב בעצם מיינט ער אז ער וויל עס פארשטאפן, אבער עס זעט אויס…

הלכות שבות משום מכה בפטיש: סתימת נקב, כלי שיר, ושחייה

הלכה: סתימת נקב בחבית מיט אוכל — הערמה

Speaker 1:

אבער אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, וואס מען מעג יא ביי יא טון צו אזא נקב פון א חבית, איז ער מעג דארט אריינשטופן א שטיקל עסן. פארוואס? ווייל ער קען זאגן, איך האב סתם אריינגעריקט עסן אין א פאס כדי להצניעו. דעמאלטס ווערט שוין דער נקב נסתם.

דער רמב״ם איז מתיר די הערמה אין די זאך. מיט דעם מעג מען אויך מַעֲרִים זיין. איינמאל מען לייגט אוכל איז עס נישט קיין נארמאלע וועג פון פארשטאפן א חבית. אגב, בעצם מיינט ער עס יא צו פארשטאפן, אבער אז עס זעט אויס גוט איז גוט. ס׳איז ענליך צו דעם וואס מיר האבן געלערנט נעכטן ביי רדיית הפת, וואס מיר האבן געלערנט אן אנדערע סארט הערמה, אז ער האט א הר נוקב, רופט מען עס אן אורחא.

Speaker 2:

ניין, אבער איך וואלט געזאגט פארוואס. ווייל דא שטייט א תנאי, “כדי להצניעו”. דאס הייסט, מען טאר נישט לייגן אוכל כדי לסתום, ווייל דעמאלטס איז עס נאך אלץ א פת עכו״ם.

Speaker 1:

אבער דו זעסט דאך די הערמה, אז אפילו ווען ער מיינט יא לסתום זיין, ער מיינט עס יא לסתום זיין, אבער עס זעט אויס ווי להצניעו. ער זאגט דאך, איך ווייס, הערמה מיינט אז עס זעט אויס ווי ער טוט עפעס אנדערש. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט, וועמען נארט ער מיט די הערמה? איך ווייס נישט. ער נארט זיך אליין.

Speaker 2:

ניין, עס שטייט דארט די גאסט, ער פרעגט אים, “וואס טוסטו?” ער זאגט, “איך לייג אריין א באלקע, דו וועסט אפשר מיר העלפן האלטן די באלקע.” ס׳איז נישט קלאר. ער זאגט, “ניין, איך האב בכלל געוואלט באהאלטן די באלקע.” אה, ס׳האט פארשטאפט די חבית? טאקע א מזל.

איך ווייס נישט, עפעס איז פאני ביי די הערמה. איך ווייס נישט, ער נארט זיך אליין, וועמען נארט ער זיך? נישט קלאר.

דיון: וואס איז דער יסוד פון הערמה אין דעם פאל?

Speaker 1:

לכאורה, די ווארט איז אז מיט אן אוכל איז נישט קיין אמת׳דיגע סתימה, ס׳איז נישט עכט אסור. ס׳וואלט אפשר געווען אסור אלס “הלא פתח הוא לו”, דער גאנצער איסור מיט א צרור איז אויך אסור מיט אן אוכל. פארוואס?

Speaker 2:

אבער דא זעסטו פארקערט, בעצם איז אלעס אסור, און אויב מען לייגט כדי, די כדי איז די היתר, נישט די אוכל איז די היתר.

Speaker 1:

ניין, איך האב נישט געזאגט אז די אוכל איז די היתר. איך האב געזאגט אז די אוכל מאכט די היתר, ווייל ס׳מאכט זיך א סיבה להצניעו, ווייל ס׳איז נישט קיין זייער גוטע סתימה, ס׳איז להצניעו. דאס הייסט, ער לייגט עס נישט כדי לסתום, ער לייגט עס פונקט.

Speaker 2:

אבער ס׳מוז זיין נאך עפעס א חילוק צווישן א כיסם אדער אן אוכל.

Speaker 1:

איך זע נישט אז ס׳דארף. פארקערט, פאר דעם דארף מען די הערמה, נישט אומזיסט דארף מען די הערמה. ווייל סתם אזוי קען ער זאגן אז מיט אוכל מעג מען. מען דארף די הערמה ווייל מען דארף נאך, קוסם, ס׳איז נישט שייך מצניע צו זיין א קוסם, מ׳לייגט עס פאר׳ן פיקסן. אבער אוכל, קען זיין אזוי, קען זיין אזוי. זאגסטו אז דו לייגסט עס פאר דעם? גראד איז עס ניכר געווארן. קען זיין אזוי, אז א מענטש קען זאגן ביז איבערמארגן אז ער וויל מצניע זיין די תרומה קטן, אבער די הערמה גייט נישט געלונגען. די הערמה איז עפעס א לומדות וואס קען מאכן סענס.

Speaker 2:

ער קען עס נישט אמת׳ן. איך מיין, מ׳לייגט אוועק תרומה קטן, אבער פונקט אין דיין חבית וואו דו האסט געדארפט? ס׳איז שוין צו סוספישעס. ס׳זעט אויס, again, this is the reality that we’re missing here, ס׳זעט אויס ס׳איז געווען א נארמאלע זאך. אמאל האט זיך געמאכט אז א מענטש לייגט אריין ברויט אין זיין חבית להצניע. I don’t know, the reality I’m missing here.

אבער דא מאכט ער עס נישט אמת׳דיג אינגאנצן. ער האט ערגעץ אנדערש וואו צו לייגן, אדער ער וואלט יא געקענט באשטיין צו עסן די ברויט, וואטעווער ס׳איז. אבער בקיצור, ס׳איז אן אנדערע סארט הערמה ווי פריער.

Speaker 1:

די משנה פריער ווען איך האב נישט גערופן געסט, איך האב יא גערופן געסט, איך האב נישט גערופן געסט, ס׳איז א פארשידענע סארט הערמה. דא זעט אויס ווי אביי לשיטתו, אזוי ווי א בדיעבד. ער האט געלייגט אוכל, און נאכדעם האט ער זיך געלייגט, אה, ס׳איז דאך פסח היינט, סטאפ. אבער רב מתנה אומר, מ׳מיינט יא, מ׳טוט עס דוקא אזוי. אקעי, פיין.

סאו בקיצור, מ׳דארף פארשטיין די יסוד פון הערמה, א גרויסע יסוד.

Speaker 2:

ניין, ס׳איז דאך צועות. דער שולחן ערוך זאגט נאר א תלמיד חכם מעג עס טון, ווייל א תלמיד חכם גייט מען גלייבן אז ער מיינט נאר להצניע, אדער מ׳גייט נישט קומען וועגן דעם צו טון אן אופן וואס איז יא. א תלמיד חכם געדינגען די חילוק. נישט קלאר.

הלכות הערמה זענען פון די אינטערעסאנטע ענינים וואס אונז האבן שוין געזען מער ווי איין מאל, די ענינים פון הערמה, אמאל יא, אמאל נישט.

הלכה ה: כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

Speaker 1:

אקעי. כל דבר שהוא גמר מלאכה. אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט הלכות מכאן ואילך, יעצט גייען מיר קענען לערנען ענינים פון גמר מלאכה. יא.

זאגט ער, דער רמב״ם, כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. דאס איז חייב מן התורה, האבן מיר שוין געלערנט. אינטערעסאנט אז זיין נוסח איז דא אביסל אנדערש. געווענליך איז דאס די גוטע אנהייב פון די גאנצע פרק.

Speaker 2:

יא, ניין, ווייל פריער האט ער געזאגט זאכן וואס מ׳איז חייב וועגן נקב, איז איין סארט חייב. יעצט גייט קומען נאך א זאך חייב וואס איז גמר מלאכה, און די רבנן וואס זענען געקומען משום חשש שמא קירה עושה איז גמר מלאכה. ווייל ווען יעדע גמר מלאכה איז א חיוב, גורר כל שהוא, ער גייט קראצן עפעס אראפ, און מיט דעם ענדיגט ער, ער טאטשט א כלי וואס דארף נאך די לעצטע קראץ. אויב ער מתקן כלי, איז ער דאך ווי שוין מתקן, ער מתקן א כלי מיט צוויי וואס? חייב. אבער דאס איז ווייטער נאך אלץ חייב מיט דרייסיג. זיי האבן דאס נאכנישט געלערנט, אפשר אין פערטע כיתה.

דאס איז פשוט אבער, כלי בלקא, מלאכת מכה בפטיש אינקלודט עני סארט גריידן אדער עשיית גרירה, תיקון, קראצן. קראצן, יא, איך מיין אז די מלאכה, עס איז געווען צו גראב אויף איין זייט, האט ער געקראצט אראפ א שטיקל.

הלכה ה: אסור להשמיע קול של שיר בשבת — גזירה שמא יתקן כלי שיר

Speaker 1:

לפיכך, יעצט קומט, לפיכך, אזוי ווי דער רמב״ם, האבן די חכמים אויך גע׳אסר׳ט זאכן וואס וואלט געדארפט זיין מותר. אסור להשמיע קול של שיר בשבת, מ׳טאר נישט משמיע זיין מיט כלים א קול פון געזאנג בשבת, בין בכלי שיר, כגון כינורות ונבלים, סיי מיט כלי שיר, אזויווי פידלעך און נבל איז אן אנדערע סארט פידל, א הארפ. איך ווייס נישט, אקעי, בין בשאר דברים.

Speaker 2:

א פלוט? איך ווייס נישט. א פלוט איז נישט. ניין, זיי זענען ביידע האבן סטרינגס. איך ווייס נישט פארוואס א פלוט איז דא אזוי שטארק שייך צו זיין כלי שיר, א דראט איז עפעס וואס מ׳דארף אייביג פיקסן.

Speaker 1:

אקעי, בקיצור, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח, דראמען מיט די הענט אויף די פלאר אדער אויף א טיש, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, מיט איין פינגער מאכט ער די מעידזשאר און מיט איין פינגער די מיינאר, וואטעווער ער שפילט ארום מיט די פינגערס.

או לקרקש את האגוז לתינוק, און נאך עפעס וואס מ׳זאל נישט טון, קלאפן מיט צוויי ניסלעך, דראמען מיט צוויי ניסלעך פאר א קינד, ער שפילט אים מיט א ניסעלע. אבער אויך איז משמיע זיין כלי שיר מיט די אגוז. או לסחק בכלי בזוג, אדער קלאפן מיט א זוג, א גלעקל, וואס מ׳האט שוין געהאט צוויי מאל, ביי מביא חמין מוצאי שבת, יא, אויך ביי די נשים. כדי שישתוק, צו בארואיגן די קינד. כל זה וכיוצא בו אסור. פארוואס? ווייל די אלע זאכן טוט מען משמיע זיין כלי שיר, איז דא א חשש, מ׳זאגט אז שמא יתקן כלי שיר, ער וועט אנקומען צו א כלי שיר און ער וועט דאס פיקסן, און ער וועט עובר זיין אויף מכה בפטיש.

זעט אז א כלי שיר איז א האקעלע זאך. מיינסט דו דארפסט עס אויך פיקסן? און מ׳ארבעט מיט אנקומען צו פיקסן. און אמאל דארף מען עובד זיין אויף די דאורייתא. יא, מ׳דארף טאקע לשנות מדאורייתא אסור.

אסור לספק, לרקוד, ולטפח בשבת

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, נישט נאר קלאפן מיט עניטינג אדער מיט די פינגערס, נאר אפילו קלאפן מיט די הענט איינס אין די אנדערע, אדער טאנצן. טאנצן אבער אויך לכאורה אויף די ביט, טאנצן באופן אז ער איז יעצט די דראם סעט, יא? סתם טאנצן מיט כלי שיר. מ׳טאר נישט קלאפן מיט די הענט, אדער טאנצן, אדער מטפח.

וואס איז די חילוק צווישן מטפח און מספק? ער זאגט אז מספק׳ן מיינט האקן אויף די טיש אדער אויף א דראם אפשר? אדער דאס איז נישט באצבע על הקרקע או על הלוח? אפשר אנדערש, קרקע אדער לוח? איי דאונט נאו. סיפוק.

קיצור, מ׳טאר נישט טאנצן אדער קלאפן לויט די ביט, אדער קלאפן די הענט, פאטשן די הענט, יא? גזירה שמא יתקן כלי שיר. ווייל דאס איז פארט פון זינגען.

דער רמ״א׳ס היתר: מוטב שיהיו שוגגין

Speaker 1:

אבער ער זאגט גלייך אריבער אז מ׳טאר קלאפן מיט א שינוי מעג מען יא. די הלכה פון טאנצן און קלאפן איז אביסל שווער, ווייל חסיד׳ישע אידן טאנצן ביי די שלש סעודות. איז דער הייליגער רמ״א האט געזאגט אז די מנהג איז אז מ׳פירט זיך יא מוטב שיהיו שוגגין. דאס הייסט, ס׳איז דאך דא א כלל, מיר וועלן עס לערנען שפעטער אין הלכות יום כיפור, איך ווייס נישט צו ער ברענגט עס אופן כללי, אז עני דבר עבירה וואס דער עולם ווייסט נישט פון די איסור, איז נישט קיין חיוב זיי צו זאגן, ווייל אסאך מאל ווען מ׳וועט זיי זאגן וועלן זיי עס ווייטער טון, און דעמאלטס וועלן זיי זיין במזיד. סאו דער רמ״א זאגט מוטב שיהיו שוגגין, אז אויב מ׳זעט מענטשן טאנצן שבת זאל מען זיי נישט זאגן, ווייל ס׳גייט נישט העלפן און ס׳גייט עס נאר ערגער מאכן.

און ער לייגט צו אז ס׳איז דא א היתר, ווייל מ׳פירט זיך נישט דווקא מתקן צו זיין כלי שיר.

Speaker 2:

דער ערוך השולחן מיין איך זאגט וואס דו ווילסט זאגן, יא? ער ברענגט די ערוך השולחן? געדענקסט?

Speaker 1:

אה, דער ערוך השולחן וויל טענה׳ן אז ס׳איז נישט קלאר אז דאס וואס אונז טאנצן אביסל אזוי, חסיד׳ישע אידן ארום די טיש, אז דאס הייסט סיפוק וריקוד. דאס איז מער אזוי ווי דו האסט געוואלט זאגן. סיפוק וריקוד מיינט מסתמא עפעס א סארט פאכמאנישע טאנצעריי, וואס דעמאלטס קומט אריין, האט עפעס צו טון מיט כלי שיר, פונקט אויף די ביט אדער פונקט מיט… קיצור, וואס מ׳דארף פרעקטיסן דערפאר. נישט סתם וואס מ׳טאנצט.

אבער הקפדה אויף די מנהג איז, און מ׳טרינקט די וואדקע, אויך נאך א היתר, לכבוד שמחת מצוה, יא, שמחת רבנן, מאכל פאר… יא, ס׳שטייט אין פרישן שולחן ערוך, די גאונים האבן שוין געזאגט אז שמחת תורה טאנצט מען ווייל כבוד התורה, ממילא אויך חתן וכלה, און ממילא אויב מ׳איז א חסידישע איד קען מען שוין זאגן אז שמחת שבת איז אויך דא, אבער דעמאלטס איז עס ממש א סתירה פון דעם שבת וואס מ׳האט גערעדט.

עניוועיס, די מנהג איז אז מ׳איז נישט מקפיד אויף דאס אזויפיל. באט, מ׳מוז לערנען וואס די הלכה איז, נישט וואס די מנהג איז. יא, לערנען לערנט מען וואס ס׳שטייט, טון טוט מען וואס דער מנהג איז. צוויי אנדערע זאכן, מ׳טאר נישט צומישן די צוויי זאכן.

דיון: שמא יתקן כלי שיר — אפילו היינט

Speaker 1:

אבער איך ווייס נישט, למשל מתקן כלי שיר, דו קענסט פארשטיין אז אפילו היינט, די מענטשן וואס שפילן, האלטן איינס מיט׳ן טאקט, זיי זענען זייער כלי שיר. דו קענסט אפשר מיינען, ס׳קען זיין, אז טאנצן מיט א בעל תפילה מעג מען, אבער טאקע אויב ס׳איז דא א קווייער וואס זיי ארבעטן אינמיטן די וואך, און שבת דינגט מען זיי אויף שמחה, און זיי זיצן ארום די טיש און איינער פירט אן, דאס איז שוין יא אפשר די פראפעשענעל זינגער וואס איז שוין מער נוגע צו שמא יתקן כלי שיר.

איך וויל זאגן, זיי זינגען און זיי פאטשן אויך, אבער איינמאל די פאטשן איז שוין יא מיט אביסל מער כוונה, ס׳איז נישט סתם א יצר הרע פאטשט ער, דארף מען טראכטן. לאמיר זען נאך.

Speaker 2:

ווען די ערוך השולחן זאגט אז אפילו די ליטווישע סארט גייט טאנצן. ליטווישע זיכער, ס׳הייבט זיך נישט אן.

Speaker 1:

מכוונות? מ׳מעג ברענגען מכוונות אין שבת? שוין. מיין טאטע האט מיר פארציילט אז ער פלעגט לערנען אין סלאבאדקע שבת, און ס׳איז געווען בחורים, און זיי פלעגן טאנצן שבת, אבער מ׳איז זייער שטארק מקפיד געווען אז ארומוואקן די טיש. כלאחר יד, כלאחר יד, כלאחר יד טוט מען אפילו נישט שבת, וואס ס׳איז א שאלה פון אבלות. איך ווייס נישט. בקיצור.

הלכה ה: אסור לשוט על פני המים — גזירה שמא יתקן חבית של שייטין

Speaker 1:

שוין, נאך א גזירה דרבנן פון שמא יתקן. אפשר וועלן מיר צוקומען צו א מקום אפאטיש. מ׳טאר נישט שווימען, איינשוטין אפני המים, גזירה שמא ער וועט מאכן א שנעלע שיפל.

Speaker 2:

אה, ער וועט מאכן א שיפל, ס׳איז א גאנצע ריזיגע עבודה פון מאכן א שיפל?

Speaker 1:

ניין, מ׳קען מאכן א שנעלע. מ׳קען מאכן אזא גזירה שמא יתקן חבית של שייטין, ער וועט טרעפן אפשר א שטיקל האלץ וואס… קען עפעס מאכן פון א שטיקל א שיף. א חבית של שייטין איז א טאב. א חבית, יא, מ׳נעמט א ליידיגע חבית. א שטיקל אויס ווי א טאב, יא. מ׳קען האלטן לופט, ממילא האלט עס, שווימט עס צו די חצר. אבער ברייכא שבחצר, ברייכא שבחצר איז א פול אין די הויז.

הלכות שבת: שייט על פני המים, שפופרת של קנה, ודיגרסיה על לימוד רמב״ם

הלכה: אין שטין על פני המים

Speaker 1:

דו טארסט נישט שווימען, א שווטן על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. אה, ער וועט מאכן א שיפל. איז עס א ריזיגע עבודה פון מאכן א שיפל? ניין, איך קען מאכן א שנעלע… מען קען מאכן אזא גזירה שמא יסחט. א חבית של שייטין, ער וועט טרעפן עפעס א שטיקל האלץ וואס מען קען עפעס מאכן דערפון א שטיקל שיפל.

חבית של שייטין איז אזא… א חבית? יא, מ׳נעמט א ליידיגע חבית… א שטיקל אזויווי א טאב, יא. עפעס וואס מ׳קען האלטן לופט, ממילא האלט עס פון שווימען דערמיט.

אבער בריכה שבחצר, א פול אין די הויז, מעג מען יא, אפילו עס איז נישט קיין בריכה, נאר איין בור, ווייל אין א חצר מאכט מען נישט קיין… ס׳איז צו קליין, מ׳בויט נישט דארטן קיין שיפלעך.

והוא שיש לה ספין מוקפות, אז עס האט א קלארע פלאץ וואו ס׳ענדיגט זיך די וואסער, שלא יצאו חוץ לימה, די וואסער זאל נישט ארויסגיין. דהיינו, שיש להן היקף ועפר שפתה גבוהים, מיינט אז די ברעגעס זענען הויך, אזוי מיינט ער.

ער מיינט אזוי, אז אויב די וואסער קומט פון א טייך, פון א לעיק, ווייסטו, און ווי לאנג ס׳איז דא אן עקסטערע תחום… איך האב געמיינט אז אויב א מענטש האט א לעיק אין זיין חצר, ער זאגט טאקע ס׳איז א חצר וואו דארט פירט מען זיך נישט צו מאכן קיין חבית, אבער דארט, אזוי ווי ס׳זעט אויס… אפילו ס׳איז נישט קאנעקטעד, ס׳זעט אויס אנדערש. איך קען זאגן דו ביסט גערעכט, אז ס׳רעדט זיך אז ס׳קומט אריין, ממילא דארף מען מאכן א שטיקל גדר.

איך זאג, יעדע פול איז דאך… דאס הייסט דאך שפה מוקפת. ס׳איז מונח אין עפעס אן עקסטערע געביידע ארום. שפה מוקפת מיינט להוציא ווען ס׳איז דא א טייכל וואס לויפט, און עפעס א שטיקל ביי די טייכל איז דא א פול. א געביידע מיינט א שפה מיינט א… קלארע גבולים. ס׳האט גבולים, יא. ס׳האט א ברעג.

דיסקוסיע: שווימען שבת אין א סווימינג פול למעשה

Speaker 1:

לויט די הלכה וואס מיר לערנען דא, איז מעג מען שווימען שבת אין א נארמאלע סווימינג פול. אויסער אויב ס׳איז ווארעם, און דעמאלטס ווערט א שאלה פון רחיצה. די איינציגסטע ריזן וואס איך מיין אז די וועלט האט בדרך כלל וואס מ׳פירט זיך נישט צו שווימען, אבער דאס האט צו טון מיט רחיצה.

Speaker 2:

ניין, רחיצה, רחיצה האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא חילוקים אין אחרונים אויף רחיצה.

Speaker 1:

רחיצה בצונן, אין קאלטע וואסער, מעג מען לכתחילה שבת, שטייט דא בפירוש. אבער די פוסקי האחרונים, ווי איך געדענק פון רב, און די משנה ברורה זאגט אז מ׳פירט זיך נישט צו וואשן שבת אפילו בצונן, ווייל פארשידענע חששות איז איינגעפאלן פאר מענטשן. אבער מעיקר הדין מעג מען.

אבער שייט מיינט נישט רחיצה. רחיצה מיינט סתם מען גייט אין וואסער, און דא מיינט מען שווימען. אבער דא זעט מען אז אפילו שווימען מעג מען נישט.

אינטערעסאנט, מען דארף טראכטן און זאגן אז איינער וואס גייט כסדר אין די פול, אפשר טאר ער נישט גיין אין מקוה, ווייל ס׳איז נישט דא ביי אים קיין מחזי כמייקר. אויב פאלט ער אמאל אריין אין די פול, קען ער זאגן אויך וועט די מקוה מחזי כמייקר.

Speaker 2:

מקוה איז א בעסערע… אה, דו מיינסט לגבי… אז דארט איז די פראבלעם די תיקון, און דא איז די ענטפער איז מחזי כמייקר.

Speaker 1:

יא.

דיסקוסיע: שווימען אלס עקסערסייז

Speaker 1:

כער, איך ווייס נישט, איך ווייס שוין פארוואס יעצט גייט מען אין קאנטרי און אזוי ווייטער. לכאורה פשטות מעג מען שווימען אין שבת לכל הדעות מן ההלכה. ס׳איז דא א מנהג. יא, ס׳איז נישט אנגענומען וועגן לכאורה וועגן די איסור פון רחיצה.

אבער איך וויל טראכטן פארקערט, רחיצה פארשטיי איך אז מ׳האט עס לאסר זיין, אקעי. אויב די נושא איז סחיטה, די זעלבע זאך שווימען, איך ווייס נישט, שווימען איז נישט די זעלבע זאך ווי רחיצה. ס׳קען אויך זיין אז אפשר געוויסע מענטשן טראכטן אייביג וועגן שווימען אז ס׳איז א גוטע עקסערסייז, א גוטע ווארק-אוט, אפשר דאס איז די זאך פארוואס מ׳זאל עס נישט טון.

אבער מ׳דארף לערנען הלכות עקסערסייז דארטן. מ׳האט געלערנט דאך וואס איז א מזיע. אבער צו וואקן, אפילו צו לויפן שבת, ס׳איז דא אן אנדערע איסור פון לויפן שבת, אבער איינער וואס האט הנאה, ס׳איז נאר ווען מ׳טוט עס נאר א זאך וואס מ׳האט נישט ליב, נאר בשם עקסערסייז. אבער שווימען, אויב מענטשן וואס טוען עס טאקע בשם עקסערסייז, יא, אבער איינער וואס ענדזשויט עס און גראדע איז עס אויך עקסערסייז?

על כל פנים, דאס איז וואס די עיקר הלכה. איך האב געזען פלעצער וואס ס׳איז דא אידן, דא קהילות אידן וואס איך האב געזען ווי זיי שווימען יא שבת. ס׳ווענדט זיך, ס׳איז מער אזוי ווי… וואטעווער. אקעי. יא.

הלכה: אין חותכין משפופרת של קנה

Speaker 1:

אין חוטקין משפופרת של קנה. זיי האבן געטרייט צו מאכן א שטרוי. אזוי ווי היינט איז דא שטרויס, היינט איז עס געמאכט פון פלעסטיק, האבן זיי גענוצט פון דעם א שטיקל קש. אה, דאס איז דאך א שטרוי. א שטרוי איז נאכגעמאכט די ארידזשינעל, די שטרוי וואס וואקסט. האבן זיי עס אריינגעלייגט אין א חבית, און פון דעם האט געפלאסן. יעדער ווייסט, ווען מ׳לייגט למשל א שטרוי ביי א פאס און מ׳געבט עס אביסל א סאקשן, גייט עס בלייבן רינען פון דארטן.

איז אזוי, ווען איינער וויל… מ׳האלט זיך דא אינמיטן די הלכות פון… מ׳רעדט וועגן מתקן, אבער מ׳האט געברענגט פארשידענע זאכן וואס מ׳טוט מיט א חבית. אינטערעסאנט פארוואס, אבער פארשידענע זאכן מיט א חבית, און דאס איז אויך, אין די חבית וויין נעמט מען די שטרוי.

איז אזוי, איין חודש שוין פאר שקלים, מ׳טאר נישט נעמען א… מ׳רעדט נישט דא פון אפשניידן פון די ערד, דאס איז דאך זיכער, דאס איז תולש, קוצר. נאר עס איז שוין אראפגעשניטן, ס׳איז נישט בעצם קיין ערשטע שניידן. טאר מען אבער נישט שניידן אז מ׳זאל עס קענען אריינלייגן אין די חבית, מ׳איז חושש מתקן כלי, ווייל ס׳הייסט אזויווי ער איז מתקן כלי און ער באשאפט עפעס.

דיסקוסיע: פארוואס איז עס נישט אן אמת׳דיגע מתקן כלי?

Speaker 2:

פארוואס איז עס נישט אן אמת׳דיגע מתקן כלי? לכאורה ווייל ס׳איז נישט קיין כלי, ווייל ס׳איז נאך נאר א שטרוי, ווייל מ׳גיט א שנייד צו.

Speaker 1:

אן אמת׳דיגע מתקן כלי האט מען געדארפט האבן געלערנט אין פריערדיגע פרקים.

Speaker 2:

אין בנין וסתירה בכלים?

Speaker 1:

לכאורה, ניין. די בעלות פון א כלי וועגט מען… מתקן כלי איז אן אמת׳דיגע מלאכה. דאס הייסט תולדה פון מכה בפטיש. אזויווי למשל…

Speaker 2:

אה, נישט בויען, נאר מכה בפטיש.

Speaker 1:

אקעי, מיר רעדן דא פון מכה בפטיש. זיך צו טרעפן עפעס א מלאכה וואס זאל געווען ממש א חמיכה נאר תלית חדשה. א תלית זאל אויך אויך א כלה. אקעי, למשל, חיים חטות.

Speaker 2:

זייער גוט. דעמאלט צו דער חיים. דעיס… דער מאכט נישט עכט א כלה, אבער עס איז געקומען טאגן כלה מיט רבנות און זעתו. יא. אבער… ס׳קען זיין אז מען קען עס נוצן א אננעבן אויכעץ, מען מאכט עס א ביסל באקוועמער, אפשר.

Speaker 1:

דער תלית שכלה, דשו שכרה. דאס איז דער וועג אזוי דער נייער כלה ווערט ראי און צוניץ. און מען מאכט די כלה, דער שפעפערס, ווערט א כלה וואס מ׳קען מיט דעם ארויסנעמען וויין פון די חובות. ס׳קען דער מתקן כלה מיינט עס אין מתקן די חובות מיט צולייגן די ער שטרוי.

אבער נישט קלאר אזוי, לאמיר זען. הוסח התיכון, אויב איז שוין דער שפעפערס, עס איז שוין געשניטן. עס איז שוין געמאכט אזוי וואס ס׳דארף זיין. אפילו איז איינער מתוקניס. אפילו מען האט עס נאך נישט אינסטאלד, מיין איך. מתוקניס מיינט געלייגט אויף די חובות. מעג מען, מיטל החנישן, אבער נקב וחובות בשבת לו צו מניין.

ס׳איז דא א נקב אין די חובות, ס׳איז עס זעט פריער געלערנט, וואס מען קען פארשטאפן מיט א שטיינדערלע. אבער מיט א שטיינדל טאר מען נישט, ווייל מען קען פארשטאפן מיט א שטיקל עפר, ווייל מען זעט אזוי ער לייגט עס לאוצר. בקיצור, אין יענע לאך קען מען אריינלייגן די שטרוי לאוצר מבעוד יום, ואין חוששין שמא יתקן. מען זאגט נישט אז אויב גייט מען אים לאזן דאס אריינלייגן אין די חורים, גייט ער אויך שניידן און גייט ער אויך טון מער.

דיסקוסיע: וואס מיינט “שמא יתקן”?

Speaker 1:

ער זאגט “אין חוששין שמא יתקן”. ס׳איז אביסל… זיין לשון איז אינטערעסאנט. “שמא יתקן” מיינט צו זאגן די אריגינעל, די אנגרייטן די שופרות. צו שניידן איז א מתקן, אדער קומע תקן.

Speaker 2:

אדער פרעגסטו אז אפשר איז דא מתקן אריינגעשטעקט, אינסטאלד.

Speaker 1:

אבער אין חוששין שמא יתקן אז מיט דעם גייט ער זיין מתקן כלי, אדער ער גייט נעמען א נישט חתיכה.

דאס איז איינע פון די שטיקלעך רמב״ם, אזויווי רוב שטיקלעך רמב״ם וואס מיר לערנען דא, וואס איז שווער צו פארשטיין און מען ווייסט נישט די קאנטעקסט פון די גמרא. און אנדערע ווערטער, וואס וואלט איך געטראכט אז מ׳דארף חושש זיין. אבער די סוד איז, אז אין די גמרא איז דא א מחלוקת אמוראים, און אפשר א מחלוקת תנאים אויך, צו מ׳מעג שניידן די שופרות בכלל, און די גמרא מאכט אזא אוקימתא אז די מחלוקת איז נאר צו מ׳מעג די וואס איז שוין געשניטן צו מ׳מעג עס אריינלייגן, ווייל צו שניידן פון פריש איז יעדער מודה אז ס׳איז אסור.

Speaker 2:

גזירה דרבנן.

Speaker 1:

יא, און ס׳איז דא וועגן דעם א חקירה זיך, דא וואס טוט זיך מיט די גמרא מאכט די חילוק אין צו זיין. אבער עניוועיס, און כללות איז די אלע זאכן…

Speaker 2:

יא, אנטשולדיגט.

Speaker 1:

אבער עניוועיס, די שטיקל, די צוויי חילוקים איז נאר ווייל די גמרא מאכט די חילוק, ווייל ס׳איז דא איינער אנדערש, א שיטה וואס זאגט אז מ׳טוט טאקע נישט ווייל מ׳איז חושש. ווייל נישט, ער מאכט נישט קיין סענס קיין איינער, ער טראכט נישט חושש זיין. אקעי, יעדע זאך קען מען אנהייבן צו חושש זיין. ס׳איז טאקע דא מענטשן וואס זענען חושש, אבער מ׳דארף נישט חושש זיין. דער רמב״ם פסק׳נט, ער איז מכריע די שיטה.

דיגרעסיע: צי קען מען לערנען רמב״ם אן גמרא?

Speaker 1:

סאו, ווען מ׳לערנט דעם רמב״ם, איז אונטער יעדער הלכה איז דא א גאנצע סוגיא אין די גמרא, א פיר, אמאל מער אמאל ווייניגער. אבער אויב וויל מען לערנען ממש ישיבה׳יש, קען מען לערנען אויף יעדע שטיקל רמב״ם אדורן ועד לעולם ועד.

סאו ס׳איז אביסל אינטערעסאנט ווען מ׳טרייט צו מאכן סענס מיט די רמב״ם בתוך הרמב״ם, אבער ס׳איז דא מפרשי הרמב״ם וואס טוען אזוי. מגיד משנה טוט אמאל אזוי, אז מ׳מאכט א סברא אין די רמב״ם אליין, מ׳גייט נישט אייביג צוריק צו די סוגיא. ס׳איז אינטערעסאנט וואס דו זאגסט.

ס׳איז נישטא קיין איין מפרש וואס איך קען וואס טוט דאס אפיציעל. ס׳איז דא מפרשים וואס טוען דאס וואס האבן פארגעסן די גמרא. איך ווייס נישט. אבער ווייל איך זאג דיר, ווייל ס׳מאכט נישט קיין סענס.

Speaker 2:

יא, אבער די רמב״ם האט אבער יא געוואלט א מענטש זאל קענען ליינען זיין ספר און פון דעם באקומען עפעס א…

Speaker 1:

אקעי, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אסאך מאל. ס׳איז צורך עיון גדול די רמב״ם וואס ער האט געזאגט אז מ׳קען לערנען זיין ספר אן די גמרא. ס׳איז פשוט נישט שטימעדיג. און ס׳איז צורך עיון וואס די רמב״ם האט געטראכט. אדער האט ער געטראכט אז ס׳איז אים נישט געלונגען, אדער האט ער געטראכט סאמהאו אזויווי דו זאגסט, אז עפעס וועט מען קענען פארשטיין פון די רמב״ם אפילו מ׳וועט נישט וויסן אז די גמרא מיינט עס עפעס אנדערש. ס׳איז צורך עיון.

Speaker 2:

ניין, איך האב געוואלט זאגן אזוי, די גמרא האט דאך עפעס א געוויסע סברא ביאיינד די גמרא. סאו אנשטאט… אוודאי דו קענסט נישט וויסן די סוגיא, די בעק און פארד, די די די וויאזוי מ׳איז מ׳פסק׳נט. אבער געווענליך איז דא עפעס א סברא אונטער דעם. סאו אנשטאט נוצן די סברא אין די גמרא, קענסטו עס נוצן דא. ס׳איז דאך ער געבט דיר א געוויסע מציאות, פאר א געוויסע פסק, קענסטו מאכן סענס. אוודאי די אמת׳דיגע הסבר פון די זאכן ליגט אין די גמרא, אבער…

די פראבלעם פון טייטש און קאנטעקסט

Speaker 1:

לאמיר פארשטיין. מיין פראבלעם איז אז דו קענסט נישט וויסן טייטש פון די רמב״ם, אסאך מאל ווייסט מען נישט טייטש פון די רמב״ם אן וויסן די גמרא.

און איך האב אפילו א ראיה וועגן דעם, אז די רמב״ם אין פירוש המשניות טייטשט אסאך ווערטער. אסאך ווערטער וואס שטייט אין די משנה, שרייבט די רמב״ם “זה” איז אזוי און אזוי ווייטער. דאס איז די טייטש, אויף אראביש אדער אויף לשון הקודש, אפילו ער איז מסביר פשטות׳דיגע ווערטער. נאכדעם אין משנה תורה ברענגט ער פשוט לשון המשנה.

סאו די רמב״ם האט געוואוסט אז נארמאלע מענטשן ווייסן נישט איברי טייטש פון דעם, און ער האט נישט געקערט. ווייל משנה תורה רעדט נישט פאר מענטשן וואס קענען נישט קיין איברי טייטש פון די גמרא. ער רעדט צו איינער וואס האט שוין יא געלערנט פירוש המשניות, אדער וואס האט שוין יא געלערנט גמרא און ער ווייסט די טייטש, און ער זאגט אים דאך די הלכה.

Speaker 2:

איי די רמב״ם שרייבט אז די ספר איז פאר יעדער איינער זאל קענען לערנען אן קענען גמרא?

Speaker 1:

טאקע צורך עיון.

רייט. די צווייטע סארט פראבלעם איז אזויווי דא, וואס דו פארשטייסט נישט פארוואס איז מיר איינגעפאלן אז ס׳איז דאך שווערער צו לערנען די גמרא? האט איינער חושש געווען. דו ביסט גערעכט אז דא קען מען לערנען אן וויסן די גמרא, ווייל ס׳איז נישטא קיין מיסטעיק, אבער נאך אלץ, די קאנטעקסט צו פארשטיין וואס דער רמב״ם טוט איז בעצם א פסק פון די הלכה, הכרעה אין א מחלוקת אין די גמרא. די קאנטעקסט וואלט נישט געווען דא אן וויסן די קאנטעקסט, און ס׳איז שווער צו וויסן וואס דער רמב״ם וויל פון מיר ווען נישט אז דו קענסט די גמרא.

Speaker 2:

רייט. אמת.

Speaker 1:

די אמת איז אז אויף די גמרא—

דיסקוסיע וועגן לערנען תורה, חבית און באטל, און הלכות שבת

כללי׳ע הקדמה – די נאטור פון תורה לימוד

Speaker 1: אבער, יא. אויף דעם איז דאך דא רש״י אין די גמרא.

Speaker 2: אמת.

Speaker 1: שוין. ניין, אזוי ארבעט די תורה, אז צו וויסן אביסל פון די תורה מוז מען קענען די גאנצע תורה. ס׳איז נישט אזויווי א בוך וואס…

Speaker 2: אבער דער רמב״ם האט דאך קלאר אז ער גייט מאכן א ספר וואס מ׳גייט נישט דארפן דאס טון.

Speaker 1: רייט. רייט. ס׳איז א סתירה צום רמב״ם, ס׳איז א סתירה פון די הקדמה פון רמב״ם און פון די גאנצע אנדערע רמב״ם.

Speaker 2: רייט.

Speaker 1: אין הלכות שבת איז דאך דא זייער אסאך פאקטישע מציאות׳דיגע זאכן וואס איז נישט קיין קלאר. למשל אין ספר המדע איז די פראבלעם געווען אביסל ווייניגער אפט.

Speaker 2: ס׳איז ווייניגער ווייל אונז קענען נישט די סוגיות, מיינען אונז אז אנדערע רעדן זיך איין אז זיי ווייסן די פשט.

Speaker 1: דער פראבלעם איז די זעלבע. איינער וואס לערנט פילאסאפן וואס דער רמב״ם האט געליינט, זעט ער דאך אז ער מכריע צווישן א מחלוקת צווישן צוויי פילאסאפן, אבער דו ווייסט בכלל נישט וואס ער רעדט די מינדעסטע פשט.

אבער קוק, אונז אלע לערנען חסיד׳ישע ספרים, אונז ווייסן אויך נישט וועלכע זוהר און וועלכע מדרש. איינער וואס לערנט נישט יעדע וואך די מדרש און די זוהר פון די וואך, ער טאפט אין די פינסטערניש אין רוב ספרים אויף די פרשה. ווייל אויב ער האט עס יא געלערנט, נאכן לערנען די מדרש, ער ווייסט שוין פארוואס ער גייט זאגן בערך די תורה, ווייל די מדרשים האבן שוין צוגעשטעלט די ענין צו די פסוק.

אבער ס׳איז זייער שווער, און איך מיין אז אין אידישקייט אזוי, ס׳זענען דא אסאך סארטן חכמות, אבער ביי אידישקייט איז דאס ממש אזוי, אז צו פארשטיין א שטיקל גמרא דארפסטו באמת האבן א גרויסע ידיעה אין תורה. ס׳איז זייער שווער וויאזוי מ׳לערנט מיט קינדער, ווייל דו נעמסט א קינד וואס ווייסט נאך גארנישט, קען נישט איינער אפלערנען א משנה אן קענען פארענטפערן די פסוקים און אלעס?

Speaker 2: יא, פשוט.

דיגרעסיע: דער חינוך טריק פון “די באוואוסטע”

Speaker 1: אקעי, ביי די רמ״א איז דא א גרעסערע קשיא, ווייל ער איז א קלוגער, טראץ אלעם. צווייטנס, איך וויל פארענטפערן וואס דו פרעגסט וועגן די קינדער. דאס איז דאך טאקע די טריק, אזוי ווי איינער וואס איז מחנך גייט נישט זאגן, “דו ווייסט די באוואוסטע שולחן ערוך?” ער וועט נישט זאגן “באוואוסטע”, ווייל קיינער האט נאך קיינמאל נישט געהערט פון דעם. אבער ער וועט זאגן, “דו ווייסט די באוואוסטע שולחן ערוך?” אזוי ווייסט ער אז מ׳עקספעקט פון אים צו וויסן.

און אין חינוך איז דאס אן אפטע טריק וואס מ׳קען זען ביי גדולים. דו ווייסט נישט די באקאנטע קצות? דו ווייסט דאך זייער גוט אז דו ווייסט נישט, און אפשר ווייסט ער אויך נישט. אבער ער מאכט דיך אזוי פילן אז דאס איז די נארם, דאס איז נארמאל.

הלכה: עלה של הדס אין א חבית

Speaker 1: עניוועיס, נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון ביי דעם חבית. “ואסור”… אה, נאך א זאך וואס מ׳קען טון מיט די חבית, אויסער אריינלייגן א שטרוי אז ס׳זאל זיך גיסן, קען מען אריינלייגן א “עלה של הדס”.

א הדס האט אזא… ס׳איז א פערפעקט זאך אריינצולייגן אונטן פון א פאס, א פאסעט, ווייל די וועג וויאזוי ס׳גייט, ס׳ענדיגט זיך שפיציג, און ס׳גייט אויך אביסל אריין. סאו ס׳איז א פערפעקט זאך צו נוצן פאר א מרזב, פאר אן איבערגיסער.

טאר מען נישט נעמען אן “עלה של הדס”, א בלעטל פון א הדס, “כדי להרציבו בתוך הנקב של חבית”, אריינלייגן אין די לאך פון די חבית, “כדי שיקלחו היין”. אריינלייגן די “עלה של הדס” אין די לאך פון די חבית כדי שיקלחו היין, אז ס׳זאל גוט רינען די וויין. אן דעם גייט זיך עס ליבערשט שפריצן אויף די וואנט פון די חבית, ס׳גייט זיין זייער נישט… אזוי מאכט מען די חבית א פאסעט, אז ס׳זאל קומען פון איין פלאץ.

דאס טאר מען נישט טון, “מפני שהוא כעושה מרזב בשבת”. דאס הייסט, אזוי ווי איינער אינסטאלט א פאסעט, אזוי ווי איינער לייגט א גאדער וואו די רעגן זאל לויפן, דאס סארט זאכן וואס איז געמאכט פאר דעם.

דיסקוסיע: פארוואס שפופרת מותר און עלה של הדס אסור?

Speaker 2: פארוואס איז שפופרת של קנה מעג מען יא אריינלייגן, און “עלה של הדס” טאר מען נישט אריינלייגן?

Speaker 1: ווייל די שפופרת איז גרייט.

Speaker 2: אבער די עלה איז אויך גרייט.

Speaker 1: אה, סאו דאס איז מסתמא די ענטפער, אז די קנה איז שוין א זאך, מ׳ווייסט אז די קנה קען מען נוצן. די “עלה של הדס”, די וועג וויאזוי מ׳לייגט עס אריין, מיט דעם מאכט מען עס פאר עפעס. איך הער, מ׳קוועטשט עס אביסל, מ׳מאכט עס אריין בוינטער, ס׳ווערט… וואס איז די שעיפ דערפון, דו האסט געפרעגט א קשיא פאר די שיעור אז ס׳זעט אויס צו קליין.

גרויסע דיסקוסיע: חבית פארגלייך מיט באטל – עפענען באטלעך אום שבת

Speaker 1: אזויווי למשל דו טראכסט, אדער ס׳זענען דא מענטשן וואס טראכטן, אין נ״ה פרק אין ביצה איז דא די שאלה וואס כמה היינטיגע אידן האבן געשריבן גאנצע ספרים אויף דעם פון עפענען באטלעך שבת. און ס׳איז דא פוסקים וואס זאגן א באטל איז א בונה, ס׳איז א באטל.

סאו פרעגסטו די זעלבע קשיא, ס׳איז א חבית, ס׳איז נישט קיין בונה, ס׳איז נישט קיין תיקון כלי. אבער איך טראכט אז אפשר איז דא דא א סוד, אפשר א חבית איז טאקע נישט קיין באטל. ס׳שטייט נישט דא אז מ׳טאר נישט א באטל עפענען א באטל. ס׳שטייט א חבית.

חידוש: א חבית איז א פונדאמענטאל אנדערע מציאות

Speaker 1: א חבית איז דאך א ריזיגע זאך, יא? א חבית איז א זאך וואס מ׳לייגט אוועק, ס׳איז, מ׳נוצט נישט אפילו, מ׳ענדיגט נישט אויף איינמאל דעם חבית של יין, רייט? ס׳איז אפשר א שטיקל בנין, א שטיקל כלי אזויווי א פערניטשער.

איך ווייס נישט, למשל אויף א חבית נוצט מען עקוויפמענט, מ׳קען נוצן אויף א חבית, מ׳נוצט א האמער מיט נעגל, ס׳איז א זאך וואס מ׳בויעט א חבית. ס׳איז נישט אזויווי א קליינע באטל.

איך טראכט אויך, א חבית איז אפילו א פארט פון די פראסעס פון מאכן וויין. דארט מאכט מען די וויין, ס׳ליגט דארט פאר אפאר חדשים ווי לאנג ס׳ווערט וויין. ס׳איז נישט עפעס א קליינע כלי וואס מ׳ברענגט צום טיש. א חבית ברענגט מען נישט צום טיש, א חבית ליגט אין סטארעדזש הויז, ווי אונז זאגן.

Speaker 2: איך קען הערן וואס דו זאגסט.

Speaker 1: ס׳איז נישט אזויווי א באטל וואס יעדע קינד האלט, די חבית האט די טאטע געדארפט שלעפן מיט א ספעשל כלי, וואס איז געווען א גרויסע זאך פאר א גאנצע הויז, “גיי מיר מאכן א פאס צעט אין די הויז”. דעמאלטס איז דא אן ענין וואס מ׳טאר נישט.

אבער נישט אז מ׳רעדט עפעס א זאך וואס מ׳ברענגט צום טיש און מ׳געט עס צו עפענען אויף, און היינט צוטאגס מ׳טראכט, מ׳מאכט יעצט כלים, ס׳סאונדט פאני. איך מיין זיי האבן יא געטראפן קלענערע אוופענען פון אקראפאטיש, אבער אין די פאל פון ברענגען צום טיש האבן מיר נישט געטראפן. זיי האבן נאך נישט געזען עכט וועגן… אה, זיי האבן געזען עפענען א חבית, סאו לויט דעם איז דא די שאלה פון עפענען א באטל.

אבער איך זאג, א חבית און א באטל זענען אן אנדערע ריעליטי.

Speaker 2: קען זיין אזויווי דו שטעלסט עס צו, דארף מען טראכטן פון די חילוק.

ווייטערע נקודות אין די דיסקוסיע

Speaker 1: און ביי די אלע זאכן פון די חבית איז אויך, לכאורה מ׳האט גענוצט א סייף אראפצוהאקן די קאפ, אדער מ׳דארף נישט עפעס צו מאכן א לאך. דאס מ׳געט עפעס א דריי, ס׳האט זיך שוין געמאכט, ס׳איז זייער גרינג, ס׳איז מער א… ס׳איז נישט קיין מעשה וואס איז א… מ׳דארף טראכטן פון דעם.

אבער קען זיין גרינגקייט איז נישט קיין היתר לגבי שבת, אבער…

Speaker 2: אונז קענען נישט שרייען נישט און וויינען. ס׳איז נישט גרינגקייט, די שאלה איז צו ער האט געטון דא עפעס א דבר של חשיבות.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: וויפיל חשיבות איז דאס?

Speaker 1: יא, אבער די שאלה איז צו ער האט אזויפיל אויפגעטון. אפשר זאל מען אזוי פרעגן די שאלה.

דיסקוסיע: מלאכה אדער גזירה?

Speaker 1: דאס הייסט, אויב דער וויינער וואלט געזאגט, לאמיר זאגן אזוי, אויב די רבנים וואס אסר׳ן צו עפענען באטלעך וואלטן געזאגט, מ׳טאר נישט עפענען באטלעך שמא ער וועט מאכן דעם באטל, דאס מאכט סענס. אזויווי מ׳טאר נישט מטפח זיין, מרקד זיין, שמא ער וועט מאכן כלי שיר. אקעי, קען איך הערן. אבער ער זאגט נישט דאס. ער זאגט אז דאס איז אליינס א מלאכה. דאס איז אביסל שווער פאר די בעל הבית׳ישע שכל.

Speaker 2: ניין, ער זאגט נישט אז ס׳איז א מלאכה. ער זאגט אז ס׳איז ענליך צו דעם וואס מ׳עפנט א מגופה של חבית. ווייל ביי מגופה של חבית איז דאך דא א שאלה צו נאר די קאפ דערפון, וואס איז אן עקסטערע זאך, מעג מען אוועקנעמען, אדער אין די חבית אליין. טענה׳ט ער אז ביי די באטלעך, היות וואס ס׳בלייבט נאך א שטיקל אויף די באטל, מיינט עס אז ס׳איז אזויווי געשניטן פון די באטל אליין.

Speaker 1: יא, איך ווייס די חילוק וואס די פוסקים מאכן צווישן… דאס זענען פארשידענע סיבות. אבער איך פרעג דיך צו אפשר די גאנצע צושטעל איז ראנג, ווייל א חבית איז א גרויסע זאך. א באטל איז א פיצי. א באטל איז א באטל. ער מאכט נישט קיין כלים, נישט קיין גארנישט.

Speaker 2: אמת. אמת. ס׳איז דא וואס טענה׳ן דארט אז ס׳איז א דאורייתא, ווייל זיי טראכטן נישט אפילו דאס השמא.

Speaker 1: שוין, איך ווייס נישט. מ׳וועט טראכטן אמאל.

חידוש: כלל פון “כל דבר שאוכלים אותו על השולחן”

Speaker 1: מיר האבן גערעדט פריער צו אפשר די מיניטשור פיצי איז נישט קיין שיעור. א זאך וואס איז אזוי קליין…

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: מיין ברודער ר׳ אלעזר זאגט אז ס׳איז דא א כלל: כל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה. אבער ער האט אליינס אויסגעטראכט די כלל.

Speaker 2: אויף אן אופן איז דא אזא כלל. אזויווי בורר רעדט ער, מ׳טוט עס לאלתר, אזעלכע זאכן.

Speaker 1: בשעת׳ן עסן?

Speaker 2: מיר האבן אויך געהאט וועגן מתקן זיין זאלץ אין סאטמארער צנון. ס׳איז אויך דא די חילוק.

Speaker 1: רייט. אבער מטבל, מיר האבן זיך געדינגען וואס איז פונקטליך די חילוק. אבער אפשר איז דאס די חילוק.

Speaker 2: אקעי.

Speaker 1: אקעי, ווייטער.

הלכה: אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

Speaker 1: “ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר”. מ׳טאר נישט צוברעכן א חרס.

פארוואס זאל מען נישט צוברעכן? עמער נישט צוברעכן ווייל ער וויל האבן א קליינע שטיקל פון די חרס?

Speaker 2: יא, דאס איז לכאורה א ריזן זאך וואס מ׳נוצט פאר עס.

Speaker 1: אגב, דער חרס איז נישט קיין כלי, אבער עס איז כמתקן כלי. דאס זעלבע זאך אפשרייבן א שטיקל פון פעיפער. ווייל מען ניצט… יא, די לאנגע פעיפער איז א גאנצע ראל, קען מען נישט נישט ניצן. דער פעיפער ניצט מען ווען עס איז אפגעשניטן. דאס קען מען ס׳האקן כלל.

Speaker 2: דרבנא.

Speaker 1: יא, ראש עס זאגט, כשוצולון דגון. דאס איז אזוי ווי שטייט ווען מען מאכט עפעס, מען נעמט א פעיפער און לייגט צו אונטער, אזוי נעכע זאך. דאס איז קומען ס׳האקן כלל.

הלכה: זמורה שקשורה בתפוח

Speaker 1: מיט דרבנא נעשטע הלכה. זמורא שיק שירה בתפח. א באטל, א אמפער מיט וואס ארויסצושטעפן וואסער. און מען בינט עס צו צו א זמורא. צו א לאנגע צווייג וואס זאל זיין גענוג לאנג, מ׳זאל עס קענען אריינלייגן אין די באר און ארויסנעמען וואסער. איז אזוי. דעי צווייג וואס איז צוגעבינדען צו די תפוח, צו דעי אמפער, צו די כלה.

ממלא מלבי שבת, מעג מען אנפילן ארויסנעמען וואסער פון די בעיר אום שבת. אבער ווי מיינע גשורא, אויב איז דא א באטל און ער טרעפט אזוי מורא א צווייג אבער עס איז נישט צוגעבינדן, איין ממלא, באטאר מען נישט יעצט גיין און…

דיסקוסיע: וואס איז דער פראבלעם – דער צווייג אדער דער תפוח?

Speaker 1: אה, טאר מען ניצן די תפוח? אה, אויב די תפוח האט נישט, אויב דער כלל איז נישט צוגעבינדן צו יעבעס א צווייג, טאר מען נישט אנפילן מיט דער כלל, גזרא שמייגטם עושה ווי ס׳קען, ווייל מ׳האט מורא אז ער גייט גיין יעצט אפשניידן א צווייג אז עס זאלן קענען מאכן גרינגער…

סא דער פראבלמט איז דער צווייג, אדער דער פראבלמט איז דער תפוח? ס׳זעהט אז דער תיקון גייט ער טון אין דער תפוח, אבער שמייגטם עושה ווי ער טאקע נאר מיינט נישט אויף דער צווייג… אז מורא איז וויבער איז מוה… מותקן גייענדע countries אז מורא יעדיגט אפשניידן אביסעל פון די הוילס…

Speaker 2: פארוואס? גוקט אים ווי זאגט אים! ווייל מוהט מורא גייט עס אפשניידן א צווייג פון די בוים? איז דאס די ווארט?

Speaker 1: איינער שניידט פון די בוים אדער פון די…

Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט פון די בוים, ס׳איז נאך נישט כשירה. ער גייט עס צונעמען צו צונעטיקן. ס׳איז נישט קיין שאלה פון קוצר.

Speaker 1: אבער מורא אז ער גייט מסכן זיין א קיילא. איז אויב די איז מורא איז שוין צוגעבינדן, ער טוט דאך גארנישט, ס׳איז שוין רעדי.

Speaker 2: ניין, ס׳איז שוין רעדי.

Speaker 1: יענער טאר זיכער נישט. אויב ס׳איז צוגעבינדן, איז שוין רעדי, ס׳איז שוין גוט. אבער אויב ס׳איז נישט צוגעבינדן, איז ער

הלכות שבת פרק כ״ג: איסור חפיפת כלי כסף בגרתקון, הדחת כלים, ודיון בשיטת הרמב״ם והראב״ד

הלכה ח: איסור חפיפת כלי כסף בגרתקון

נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון משום תיקון כלים:

“אסור לחוף כלי כסף בגרתקון”.

מ׳טאר נישט — “לחוף” מיינט אייביג קראצן, אזויווי חפיפה מיינט זייפן די קאפ למשל, זייפן און קראצן. מ׳טאר נישט אפקראצן, פאלישן זילבער, זילבערנע כלים, “בגרתקון” — מיט א סארט כעמיקאל וואס הייסט גרתקון. איך וועל זען שפעטער וואס ער טייטשט — שארפע מאטריאל.

“מפני שהוא מלבנן כדרך האומנין”.

ווייל דאס איז א פראפעשענעל וועג וויאזוי צו רייניגן און פאלישן זילבער. דאס איז די וועג וויאזוי די אומנים, מענטשן וואס זענען פראפעשענעלס, מענטשן וואס מאכן כלי כסף טוען עס אזוי.

“נמצא כמתקן כלי בגמר מלאכתו בשבת”.

ס׳זעט אויס, ס׳איז ענליך צו מתקן כלי און א גמר מלאכה בשבת. הגם וואס ער טראכט ער רייניגט נאר, אבער דאס איז די וועג וויאזוי די כלי באקומט די גלאנץ, די כלי ווערט געענדיגט.

“אבל חופף אדם כוסו בחול ובנתר”.

אבער — דאס מיינט אז מ׳האט נישט גע׳אסר׳ט יעדע מין גלאנצן א כלי כסף. מיט שוואכע מאטריאל, מיט זאמד אדער א סארט זייף, מעג מען עס יא אפקראצן. ווייל מען מעג רייניגן א כלי אויף שבת.

“וכן כל הכלים חופף נושא בכל דבר”.

אלע אנדערע כלים, נישט כלי כסף, איז נישטא דער חשש, ווייל דאס איז קיינמאל נישט די גמר מלאכה פון א כלי עס צו רייניגן, מעג מען עס יא אפקראצן מיט סיי וואס.

דיון: פארוואס איז כלי כסף אנדערש?

Speaker 1:

אבער איך וויל יא פארשטיין — די כלי כסף מעג מען יא חופף זיין בחול ובנתר. רעדט מען באופן ווען מ׳גייט עס נאכאמאל ניצן?

Speaker 2:

איך גלייב נישט. סאו פארוואס א כלי כסף האט מען געמאכט א חילוק צווישן וועלכע מאטריאל?

Speaker 1:

אפשר בלייבט עס דארט פשוט. אפשר גייט מען עס יא ניצן, אפשר איז עס אזוי פאר שיינקייט, ס׳איז דארט. אבער ביי א כלי כסף איז נישט געווען קיין שום תנאי, ס׳איז נישט געווען די קאנדישן אז מ׳גייט עס נאכאמאל ניצן יענע שבת. ס׳איז געווען נאר איינגעליגט, און מ׳ניצט עס. ס׳איז נאר א זאך וואס שטייט אין די שעלוו, ס׳שטייט אין…

Speaker 2:

פארוואס זאל עס זיין גרינגער ווי כלי אכילה?

Speaker 1:

וואס? דו פרעגסט אז ס׳קומט אויס פארקערט לויט מיר?

Speaker 2:

רייט, אויב עפעס וואלט מען געזאגט אז כלי אכילה איז עפעס וואס מ׳האלט אין איין ניצן, א כלי כסף וואס מ׳לייגט אוועק…

Speaker 1:

ניין, איך זאג נישט אז מ׳לייגט עס אוועק, מ׳ניצט עס גראדע פאר שיינקייט.

Speaker 2:

עקזעקטלי. ס׳איז שוין א ניץ. ס׳שטייט א שיינע לייכטער אויפ׳ן טיש, האסטו שוין א ניץ דערפון.

Speaker 1:

יא, אבער די וואס דו האסט יעצט געוואשן, איז פאר א לאנגע צייט.

Speaker 2:

איז דא האבן מיר יעצט געלערנט אז ווען מ׳וואשט עפעס פאר א לענגערע צייט, מ׳גייט עס נישט יעצט נוצן, מ׳גייט עס אוועקלייגן, איז עס אפשר מתקן.

הלכה ח (המשך): איסור הדחת כלים שלא לצורך שבת

ווייטער, אבער וואס טאר מען נישט טון?

“ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן”.

מ׳טאר נישט אויסוואשן טעלערס אדער טעפ וכיוצא בהן, שטיבלעך אויסוואשן נאכ׳ן עס ניצן.

“מפני שהוא כמסלק”.

וואס ער זעט אויס ווי ער איז מסלק די כלי. דאס איז זייער אינטערעסאנט.

“אלא אם כן מדיחן לאכול בהם סעודה אחרת באותו שבת”.

אויב וואשט ער עס אויס צו עסן אן אנדערע סעודה מיט דעם אין יענע שבת, דעמאלטס זעט עס נישט אויס ווי ער איז מסלק, ער גרייט עס פשוט אן פאר די נעקסטע תשמיש. אבער ווען ער וואשט עס אפ אוועקצולייגן, דעמאלטס זעט עס עפעס מער אויס ווי איינער וואס…

הסבר דער רמב״ם׳ס שיטה: “כמסלק” = מתקן כלי

איך מיין אז די רמב״ם׳ס פראבלעם איז אז ס׳סאונדט ווי ער פיקסט עס. ווען ער טוט עס אוועקצולייגן נאך שבת, פילט עס אדער ס׳סאונדט אזוי ווי ער פיקסט יעצט עפעס די כלי.

יא, איך טראכט אזוי ווי דער חילוק למשל צו ווען מ׳מאכט א קניפ און ס׳גייט זיך האלטן לאנג, אדער ס׳גייט זיך ווערן נאכאמאל שמוציג. ווען ער גייט עס ניצן נאכאמאל, גייט עס דעמאלטס ווערן שמוציג, זעט נישט אויס ווי ער איז מתקן. דא טוט ער יא עפעס א לאנג-טורם, ביז די נעקסטע מאל וואס מ׳גייט עס ניצן, אדער ביז ווען מ׳גייט עס ניצן, איז עס ריין.

שיטת הראב״ד: טירחא שלא לצורך שבת

Speaker 1:

איך ווייס, דער ראב״ד איז טאקע מחולק. דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז נישט וועגן מתקן. אזוי זאגט דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז די ווארט פון די זאך איז נישט מתקן, נאר ווייל מ׳שטרענגט זיך אן פאר א וואכעדיגע זאך.

Speaker 2:

אזוי איז טאקע אנגענומען, רוב מענטשן זאגן אזוי. מ׳ווייסט אז מ׳טאר נישט למשל מאכן די בעט. שבת צופרי מעג מען מאכן די בעט ווייל ס׳איז פאר די טאג, אבער ווען מ׳האט זיך געכאפט א דרעמל נאכמיטאג, שוין נישט.

Speaker 1:

אזוי זאגט דער ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז ס׳איז א טורח לכל.

כלל: קאטעגאריזירונג פון מלאכות איז מער מסופק ווי עצם איסור

אפשר איז עס נישט אזוי ווייט איינער פון דעם. מ׳האט געלערנט אז אסאך מלאכות, די וועלכע קאטעגאריע מ׳לייגט עס אריין איז מער מסופק ווי עצם איסור. ס׳שטייט אז ס׳איז אסור. דער רמב״ם לייגט עס אריין אונטער די קאטעגאריע פון מתקן כלי. ס׳איז מיר נישט אז ס׳איז ממש א תיקון כלי.

ס׳שטייט, די אלע מלאכות, מ׳דארף וויסן א כלל גדול, אזוי מיינעך אין הלכות שבת. ס׳איז נישט פשט אז די חכמים האבן געארבעט מיט א ליסט פון כללים, אזוי ווי הגדרות פון מלאכות, און נאכדעם האבן זיי געזען אז די זאך איז אריינגעלייגט אין די מלאכה. ס׳איז באמת פארקערט. ס׳איז דא א באנטש פון זאכן וואס מ׳האט געקוקט אויף דעם דירעקט, אויף די פרט, אויף די מעשה, און מ׳זעט אז דאס טאר מען נישט טון שבת. נאכדעם, דער רמב״ם למשל איז געווען זייער נייגעריג צו וויסן אונטער וועלכע מלאכה גייט דאס, האט ער עס אריינגעלייגט. אין די גמרא אסאך מאל ווייסט מען בכלל נישט וועלכע מלאכה ס׳איז.

אבער אפילו אין די גמרא, ווען ס׳קומט נאכדעם, סאו דא איז דא א מחלוקת הרמב״ם והראב״ד וועגן וועלכע מלאכה איז, אבער ביידע זענען מודה אז די עצם מלאכה איז נישט קיין מחלוקת. און ס׳קען זיין אפילו דער רמב״ם אליינס, וואלסטו אים געפרעגט, “צו שטימט עס בעסער אין די הגדרה אדער יענע הגדרה?” “יא, ווייסטו וואס, ס׳שטימט יא.”

נפקא מינה למעשה בין שיטת הרמב״ם והראב״ד

ס׳קען זיין ס׳קומט אויס נפקא מינות למעשה ווען מ׳טראכט א מילוי אויף א אופן וואס ס׳איז נישט…

Speaker 1:

ס׳איז, דו ווילסט וויסן פארוואס טאקע ווען מ׳טוט עס נאר לעושה שבת איז עס אסור? פאר׳ן רמב״ם און ראב״ד, פשטות מאכט עס מער סענס. פאר׳ן רמב״ם דארף מען שוין זאגן עפעס א קוועטש, אזויווי דו האסט געזאגט, אז ס׳זעט ווייניגער אויס, ס׳שטימט נישט מיט די פריערדיגע הלכה.

Speaker 2:

סאו דער ראב״ד׳ס שיטה לכאורה מאכט מער סענס וועגן די נפקא מינה.

Speaker 1:

אבער ס׳איז דא מפרשים וואס זאגן אז דער רמב״ם מיינט אויך מיט מתקן כלי, ער מיינט נישט אז ס׳איז די איסור פון תיקון כלי, ס׳איז די איסור פון טון זאכן וואס… מ׳קען קוועטשן אביסל. ווייל די וועלכע קאטעגאריע מ׳לייגט עס אריין איז ווייניגער ריעל, ווייניגער בעיסיק דא ווי די עצם הלכה.

היינטיגע נפקא מינות: וואשן כלים אין אונזער צייט

למשל, ס׳איז דא היינטיגע פוסקים וואס רעדן וועגן דעם, אז היינט איז זייער נארמאל אז ווען א מענטש ברענגט אריין די טעלער פון די טיש, גייט מען עס אריינלייגן אין די סינק, און דאס איז נישט די געווענליכע וועג פון וואשן. געווענליך גייט מען נאך מוצאי שבת וועלן נאכאמאל וואשן מיט זייף, גוט וואשן. סאו די ערשטע וואשן וועט קיינער נישט אנקוקן ווי מתקן, ס׳איז אזא, געט עס א שווענק אפ.

ס׳איז דא וואס זאגן אז אין די היינטיגע מציאות איז עס בכלל אנדערש, און מ׳איז אביסל מער מתיר. ס׳איז דא וואס זענען מתיר צו נוצן געריבענע זייף. אבער איינמאל מ׳ווייסט אז די וואשן איז נאר ווייל מ׳וויל נישט האבן קיין גראבע שמוציגע טעלערס וואס ס׳ליגט נאך דארטן טשולנט, ס׳איז פשוט נישט געשמאק, אז מ׳וויל עס אין קליינע אויפוואשן, איז דא וואס זאגן אז ס׳איז אנדערש פון וואס דער רמב״ם רעדט.

דיגרעסיע: כלליות׳דיגע דיסקוסיע וועגן לערנען הלכות שבת און פסק הלכה למעשה

Speaker 1:

יא, יעדע זאך, יעדע זאך, הלכות שבת בכלל, מ׳דארף לערנען כללים, און דאס איז נישט הלכה למעשה.

Speaker 2:

אבער פארוואס טאקע נישט? ווייל מ׳האט מורא, ווייל מ׳וועט נאכדעם אנשרייען.

Speaker 1:

פארוואס מ׳דארף לערנען א פרק היינט, אדער א פרק היינט, אדער הלכה למעשה? הלכה למעשה וועט נעמען פשוט מער צייט.

Speaker 2:

ניין, איך וויל נאר ארויסברענגען אז די כלל פון דעם, דאס הייסט, לאמיר דאך דא א גאנצע קשיא, און מיר וועלן יעצט קומען צום ענד פון די, דאס איז די לעצטע פרק פון הלכות שבת, פון די ל״ט מלאכות וואס זענען אסור בשבת, און מ׳איז מגיע צו די מנים.

דער רמב״ם׳ס פראיעקט: “לתקן ולא תיקן”

ס׳איז דא אזויפיל פראבלעמען, ווייל אויב וואלט טאקע געווען כללים, בכלל א קשיא, דער ר׳ יהושע׳לע קרעטשקער האט קריטיקירט דעם רמב״ם, מיר האבן שוין גערעדט וועגן דעם אפשר מער ווי איינמאל, אז דער רמב״ם האט סובר לתקן ולא תיקן. דער רמב״ם זאגט אז ער גייט מאכן א ספר פון כל התורה כולה, און ביזדערווייל מאכט דער רמב״ם נישט די כללים, ער ברענגט נישט די לומדות פון יעדע הלכה, אז מ׳זאל קענען אליין פארשטיין די פרט. דער רמב״ם ברענגט אלע די גמרות וואס שטייען אין די גמרא.

יעצט, קודם כל, די גמרא שטימט נישט אסאך מאל, מ׳דארף זיך אליין פלאגן וואס איז די כלל. און צווייטנס, פון דעם קענסטו זיך אויך נישט לערנען, ווייל אונז לעבן נישט, אונז האלטן נישט, יעדע רמב״ם, אפילו ווען ס׳שטייט בפירוש, ווייס איך נישט אויב ס׳איז פונקט אזוי די זעלבע מציאות. מיין דישוואשער איז אביסל אנדערש ווי די גמרא׳ס דישוואשער אדער די גמרא׳ס סינק.

בכלל, ווען מ׳רעדט אמאל מדיח כלים, ווייס איך נישט צו ס׳איז געווען א סינק וואס מ׳גייט אנצינדן די סינק. מ׳רעדט דאך פון מערערע מלאכות. ס׳איז זייער שווער צו וויסן פון וואס מ׳רעדט. און לאמיר נישט רעדן פון היינט זיכער, וואס מ׳לעבט זייער אנדערש ווי מ׳האט אמאל געלעבט. אבער אפילו אין די רמב״ם׳ס צייטן האבן שוין גע׳שריבן צווייפלער אויף די גמרא, און טויזנטער זאכן זענען אנדערש. און פון די רמב״ם׳ס גמרות לערנען מיר כמעט גארנישט!

דו לערנסט אז אין די גמרא׳ס צייטן, וואטעווער איז געווען דעמאלט א דוחה, איז געווען אסור. און ס׳איז א גרויסע פראבלעם, ווייל אויב דו גייסט מיט די למדנות און דו ווילסט מאכן בעקווארדס די למדנות בתוך דעם, איז עס זייער שווער, ווייל ס׳האט זיך נישט אנגעהויבן פון די למדנות. די למדנות גייט נאך די הלכה למעשה.

סאו וויאזוי דו ווילסט פסק׳ענען הלכה למעשה אויף א קעיס פון היינט, איך ווייס נישט וויאזוי מען טוט עס. חוץ אויב מען גייט צו די גאר דזשענעראלע כללים, אזוי ווי וואס הייסט א מלאכה, ממש כללי הכללים. אבער פון די אלע פרטים, ווי איינער זאגט, “מ׳טאר נישט עפענען א באטל קעפ ווייל ס׳איז ענליך צו א חבית.” איך פארשטיי נאך נישט די זון פון חבית. איך ווייס נאר אז ס׳שטייט אין די גמרא די קעיס. אקעי, אויב ס׳איז דא די קעיס, דארף מען פסק׳ענען אזוי ווי די גמרא. אבער א נייע זאך, מאכן א כלל געבויט אויף א פרט, געבויט אויף גארנישט, ווי ארבעט עס?

חילוק צווישן הלכות שבת און אנדערע חלקי תורה

נישט אין אלע חלקי התורה איז דא די פראבלעם. למשל, חושן משפט, איז דא זייער אסאך, ס׳איז דא חזקות, ס׳איז דא מוחזקת, ס׳איז דא מיגו, ס׳איז דא אזעלכע סארט זאכן. אבער דא איז כמעט אלעס מציאות׳ן, וואס די מסכת שבת איז פול מיט דוגמאות. די גמרא מאכט נישט עקרונות פון יעדע מלאכה און נאכדעם… ס׳איז דא אביסל, ס׳איז דא מחשבה מער כלליות׳דיג אויף גאנץ שבת, אבער ס׳איז דא זייער ווייניג עקרונות וואט אין די מלאכה. ס׳איז מער פארשידענע דוגמאות.

דער רמב״ם׳ס תרומה: “לא עליך המלאכה לגמור”

אבער דער רמב״ם האט דאך זיכער געטון בעסער ווי גארנישט. אויף דעם זאגט דאך די משנה, “לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.” ווייל איך קען נישט מאכן א פערפעקט דזשאב אזויווי ר׳ חיים קרעסנא וואס איז געווען א פערפעקשאניסט, מיינט עס אז איך זאל בכלל נישט טון? ער האט אונז געברענגט נאנטער צו דעם.

Speaker 1:

ר׳ חיים קרעסנא האט געטרייט אויף איין הלכה, און דאס איז אפילו פסח, ער האט געשריבן וויאזוי ער וואלט איבערגעשריבן מסכת פסחים, און דאס האט ער אפילו נישט געענדיגט.

Speaker 2:

סאו דו ביסט גערעכט, ער האט גערעדט דערוועגן און ער איז נישט אנגעקומען צו טון.

Speaker 1:

אקעי, איך בין ביזי, מען קען נישט טענה׳ן אז א מענטש ענדיגט נישט א הכנה וואס ער האט. אבער ס׳איז אמת אז דער רמב״ם האט למעשה אויסגעפירט, און ער האט נישט.

Speaker 2:

דער רמב״ם האט געהאט א גאול צו מאכן, ער זאגט עס, אז א פאלק דארף האבן א חיקוי, א פאלק דארף האבן א געזעץ, און ער האט געדינט דעם אינטערעסע צו דעם.

Speaker 1:

אמת.

פארוואס מ׳לערנט נישט הלכה למעשה אין דעם שיעור

אבער פאר וועגן דעם זאג איך, דאס איז די עומק הסיבה פארוואס מ׳לערנט נישט הלכה למעשה. און פארוואס אסאך מאל, אז מ׳מערקט, אסאך מאל זאגט ער זאכן וואס ס׳סאונדט אזויווי זייער זייער שכלי׳דיג, ס׳מאכט נישט קיין סענס.

Speaker 1:

פארוואס זאגסטו דאס?

Speaker 2:

ווייל דו טראכטסט אז מ׳קען נישט פסק׳ענען די חומרא וואס דער רמב״ם שטייט, אדער די קולא, וואטעווער, ווייל ס׳מאכט נישט קיין סענס. אסור. אויס מענטשן זאלן דאס נישט טון, ווייל פון הלכה למעשה דארף מען קוקן פראקטיש אויף אונזער מציאות.

אבער איך זאג אז פון דעם וואס מ׳קען לערנען איז נאר אז אין דעם קעיס וואס שטייט אין רמב״ם דארט איז דא אזא איסור. פונקטליך וואס דער קעיס איז…

למשל, לאמיר נעמען דאס פאר אן עקזעמפל, איך האב נישט געמיינט צו זאגן אז ס׳איז אייגערינג צו נוצן א סינק. נאר ווייל ווען דו פרעגסט א מענטש פארוואס געסטו א וואש אפ די טעלער אין טשאנק, איז נישט וועגן איך וויל האבן א שיינע טשאנק.

דיון וועגן הדחת כלים בשבת, מציעין את המטות, וטבילת כלים

המשך: די מציאות האט זיך געטוישט

Speaker 1:

ווייל דו טראכטסט אז מען קען דאך נישט פסק׳ענען די חומרא וואס דער רמב״ם שרייבט, אדער די קהילה, whichever way, ווייל עס מאכט נישט קיין סענס. און איך, איך זאג “אבער עס איז אויסערן”. ווען איך זאג “עס איז אויסערן” מיין איך נישט מען זאל עס נישט טון, ווייל — הלכה למעשה — דארף מען קוקן פראקטיש אויף אונזער מציאות. אבער איך זאג אז פון דעם וואס מען קען לערנען איז נאר אז אין דעם קעיס וואס שטייט אין רמב״ם, דארט איז דא דעם איסור. פונקטליך וואס דער קעיס איז, יא.

למשל, ווען מען נעמט דעס פאר אן עקזעמפל, איך האב נישט געמיינט צו זאגן ווייל ס׳איז זייער גרינג צו נוצן א סינק. פארוואס פונקט א מענטש, פארוואס גייסטו אפוואשן דעם טעלער פון די טשולנט? עס איז נישט וועגן, וועגן ער וויל האבן א שיינעם טעלער, נאר ער וויל אפשווענקען דעם טשולנט, דאס איז אן אנדערע זאך. דו, וואו ס׳איז די היכי תמצי קארעס וועשן? עס איז א סמי מסכן, ס׳איז גאר א שווערע מענטש צו טראכטן. ער גייט ארויס מוצאי שבת נאך מיט שטיינער און זייף אדער ער לייגט עס אין די דישוואשער. סך הכל לייגט ער אן די סינק און ער גיט עס א שווענק אביסל, ווייל ער וויל נישט האבן א גראבע דבר גוש פון טשולנט אין זיין סינק.

סוי, סוי ס׳איז נישט אז דער רמב״ם שטימט נישט, נאר אונזער מציאות האט זיך געטוישט, ממילא… יא, קיצור.

צוויי שאלות: די סברא און די מציאות

Speaker 1:

סוי אמת, יענע שאלה איז טאקע אזוי ברענגען פון אונטן, סוי בעסיקלי ס׳איז דא צוויי שאלות. עס איז דא די שאלה פון די סברא פון די הלכה, און נאמבער צוויי אז אונזער מציאות האט זיך געטוישט. היינט הייסט עס אויך קארעס וועשן, אבער ס׳איז בכלל אן אנדערע זאך. ס׳איז אנדערע אויסוואשונגס, ס׳איז אנדערע טעלער.

יא.

אקעי, אויב איינער זאגט ער וואשט נישט אויס די טעלער, ער וואשט עס אויס אין זיין צימער, בכלל אן אנדערע זאך. ער מוז לייגן טשולנט אינעם צימער. אדער אמת׳ע ריזן פארוואס מען לייגט דעם וואסער איז סתם, ווייל עס זאל זיין גרינגער צו וואשן שפעטער, דעמאלט קען עס יא זיין נישט קיין הכנה.

די פאראדאקס: פאלישן זילבער לעומת אפוואשן טעלער

Speaker 1:

אבער עס וואלט געווען זייער אינטערעסאנט פאר מען זאגט פאר א מענטש אזוי: דו מעגסט פאלישן דיין זילבער שבת. נעם דעם לייכטער און פאליש עס, ווייל מען האט געלערנט דא אז מיט נתר מעג מען. אבער גיין אפוואשן א טעלער פון טשולנט טוסטו נישט, עס וואלט געווען זייער מאדנע פאר א מענטש.

אבער דאס האלט מען סתם מער מיט די מציאות, מ׳דארף וויסן וואס דער כלי כביסה איז, און וואס דער קארעס וועשן זענען, און וויאזוי דעמאלטס איז דער סדר הליכה געגאנגען. ס׳איז נישט אזוי שטארק די לומדות.

אמת.

ס׳קען זיין אז די הלכה טאר מען טאקע נישט פאלישן זילבער, ווייל עס איז א טרחא… ס׳איז נישט קיין שבת׳דיגע זאך, ס׳איז א טרחא בשבת.

אבער אויב גייט מען מיט די עברי טייטש, שטייט דאך אז מען מעג, אבער…

הלכה ח: כלי שתיה — שאין קבע לשתייה

Speaker 1:

אקעי, אבל כלי שתיה, נאר מען גייט דעם… ווייטער. אבל כלי שתיה, כגון כוסות וכיוצא בהם. דעיס האבן מיר געטאן, נישט קארעס, ווייל קארעס, איינמאל מ׳האט געענדיגט די שלש סעודות, מ׳האט געענדיגט די סעודה, מ׳וואשט עס… און מ׳לייגט עס אוועק, און מיט דעם איז מען מסכן. אבער כלפי שתיה, טרינקען, אפילו אויב ער ווייסט נישט אז ער גייט נאך טרינקען, כגון כוסות וקיתונות, בעכערס…

מיטלעך, יא, מיטלעך, בכלל מעג מען יא א גאנצע צייט אויסוואשן ווען מ׳ענדיגט טרינקען, שאין קבע לשתייה, טרינקען האט נישט קיין קביעות. מ׳קען אלעמאל זיין דורשטיג. אויך אין דעם רמב״ם, וואו ער רעדט וועגן געזונטהייט, זאגט ער אויך אז ס׳איז א גוטע זאך צו טרינקען אסאך וואסער. איך געדענק גוט. ניין? ער זאגט נישט? זאגט ער נישט ווען מ׳זאל טרינקען? אקעי, אבער אסאך וואסער איז… די היינטיגע דאקטוירים זאגן מ׳זאל טרינקען אסאך וואסער.

דער חילוק צווישן עסן און טרינקען

Speaker 1:

האסט געענדיגט ניצן און יעצט לייגסטו אוועק. ווייל דו האסט נישט געענדיגט ניצן, קענסטו עס אייביג נאכאמאל ניצן. ס׳איז אינטערעסאנט, די עיקר רעדט מען מסתמא אויך טאקע אזא אופן, ווען ס׳איז א טעלער וואס מ׳נוצט פאר די סעודה. דו האסט גערעדט וועלכע טעלער, ווען גייסטו עס איבערניצן? אויב ס׳איז אין היינטיגע צייטן, דעמאלטס, מענטשן נאשן, יא, האסטו פירות נאכמיטאג. א טעלער איז טאקע מער א זאך ווען מ׳ענדיגט די סעודה.

מ׳ברענגט אז ס׳איז דא א סארט טעלער וואס מ׳גייט עסן שפעטער. מיינע קאזינס האבן מיר פארציילט אז מיין קאזין ר׳ לייבוש לייזער׳ס קינדער, דער פשעווארסקער רבי׳ס קינדער, מ׳האט געגעבן דארטן פאפקארן, און איינער פרעגט, “איך קען געבן…?” זאגט ער, “מ׳קען נישט עסן מיט א לעפל, ס׳איז צו איידל פאר דעם.” יא, זאגסטו. אקעי, נאשן איז אן כלים.

ואין מציעין את המטות בשבת

Speaker 1:

ואין מציעין את המטות בשבת, נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון פאר די זעלבע סיבה, מ׳טאר נישט אויסשפרייטן, שיין מאכן די בעטגעוואנט בשבת, כדי לישן עליהם למחר, למשל שבת, ווען מ׳האט שוין געענדיגט שלאפן פאר דעם שבת, און מ׳מאכט די מיטות נאר פאר מוצאי שבת. טאן מיר נישט. אבער מצעין מליל שבת לשבת, אום שבת מעגן מיר יא. סאו מצעין דא מיינט זיכער נישט צוזאמלייגן, ווייל וואס אונז זאגן צוזאמלייגן די בעט איז פאר שיינקייט, אז די רום זאל אויסקוקן מסודר. ס׳איז פונקט פארקערט, מ׳גייט שלאפן, ווען מ׳שלאפט צווארפט מען עס. סאו איך מיין מצעין זיי מיינט אנפילן די למשל די דאכענע, אריינלייגן, פריער האבן מיר גערעדט וועגן אריינלייגן מוכין, אבער לאמיר זאגן אריינלייגן אין די קישן ציך, אדער אין די האלטער פון די דאכענע.

וואס מיינט “מציעין”?

Speaker 1:

מיין איך אז מצעין מיינט די שיט מיט די דאכענע, נישט די דאכענע. ס׳איז פארקערט, ווען מ׳שלאפט טאקע פאלט עס אראפ, אדער וואטעווער, ס׳ווערט צעמישט, און מ׳גרייט צו די דאכענע אויף די בעט.

איך זאג אז דאס וואס מ׳רופט היינט מאכן די בעט אז ס׳זאל אויסקוקן שיין, איז נישט ווייל איך גרייט עס אן פאר די נעקסטע מאל שלאפן. איך מאך פאר יעצט אז די צימער זאל אויסקוקן איינגענעם.

דיון: פארוואס מאכט מען די בעט?

Speaker 2:

דאס איז א חקירה צווישן די מאמעס און די קינדער. איך מיין אז מ׳טוט עס יא כדי מ׳זאל קענען שלאפן. דו ווילסט גיין שלאפן אין א שמוציגע בעט?

Speaker 1:

ס׳איז נישט שמוציג, אבער ס׳וועט שוין גארנישט עניוועי געבן א ריר די דאכענע.

Speaker 2:

ניין, ניין, ניין, נישט דעם איז. כדי ווען מ׳קומט שלאפן זאל זיין מסודר. דו ווילסט אריינגיין אין בעט, איז דיר געשמאקער צו גיין אין א בעט וואס איז שוין געמאכט אדער נישט?

Speaker 1:

אויב ס׳איז נישט געמאכט, לאו דוקא וועל איך זאגן מער, ווייל למשל די פידזשאמעס, ס׳איז גרינגער ווען אלעס ליגט אינדרויסן. מ׳לייגט אוועק די פידזשאמעס אין די לעדל, מ׳לייגט…

Speaker 2:

ס׳איז פארקערט, כדי די רום זאל אויסקוקן שיין.

Speaker 1:

איך בין נישט מסכים. ניין, דאס איז פאר מעסי מענטשן. א נארמאלער מענטש וויל גיין שלאפן דארט וואו ס׳איז שוין געמאכט די בעט, נישט וואו ס׳איז אומגעמאכט די בעט.

Speaker 2:

און איך וועל דיר זאגן, אפשר מיינט די בעט מיינט אויסשפרייטן די ליילעך, אדער דאס טוט מען, דאס איז די טעם. נישט מאכן אז די דאכענע זאל ליגן שיין אויף די בעט, און ס׳זאל ליגן אלעס אויפ׳ן פלאץ. נאר ס׳מיינט אויסשפרייטן די ליילעך אדער וואס מ׳דארף האבן, אריינלייגן די קישן אין די קישן האלטער. דאס יא, ווייל דאס דארף מען האבן צו שלאפן. אבער מאכן אז ס׳זאל ליגן גלאט, ס׳זאל ליגן שיין, איז געווענליך ווייל די מאמעס האבן ליב ווען די רום איז מסודר.

Speaker 1:

ניין, איך מיין אז ס׳איז אויך כדי מ׳זאל קענען גיין שלאפן נארמאל.

אקעי.

ונהרא נהרא ופשטיה. ווייטער, אסור להטביל כלים טמאים.

איך קוק עס אן אז ס׳איז אז די רום זאל אויסקוקן מסודר. ווייל ווען איך גיי שלאפן גיי איך עס עניוועי צעווארפן.

Speaker 2:

נאכאמאל, יעדע זאך, איך פארשטיי דיך, איך פיל דיך, איך וויל דיר פרעגן א שאלה. און לויט דיין לפי דעתך, וואס דו ביסט מסדר א טיש איז אויך נישט פאר׳ן עסן, נאר פאר׳ן פאר׳ן עסן. ווייל ביים עסן ווערט עס עניוועי צעמישט, אמת? נו, ווייל דו ווילסט אנקומען צו א מסודר׳דיגע טיש.

Speaker 1:

זיי גוט, ס׳איז אסאך גרינגער איינצושלאפן ווען די בעט איז נארמאל. די זעלבע זאך.

Speaker 2:

ווען איך מאך די בעט, איז אויב איך מאך מיין בעט, איז עס אז די רום זאל אויסקוקן מסודר.

Speaker 1:

ניין, איך בין נישט מסכים. ס׳איז אזוי, אוודאי קוקט אויס מסודר, אבער איך מאך די בעט כדי איך זאל קענען גיין שלאפן אין די מסודר, נישט די רום זאל אויסקוקן מסודר. מ׳דרייט זיך נישט אין די בעדרום א גאנצן טאג. ס׳איז נאר פאר וואס? פאר וואס? ווייל ווען מ׳גייט שלאפן שפעט ביינאכט, זאל מען נישט אנקומען צו א חזיר׳יי, אנקומען צו א שמוציגע צימער. קומסט אן צו א בעט וואס האט שוין די בעטגעוואנד דערויף און אזוי ווייטער. פון דארט האט זיך עס אנגעהויבן.

Speaker 2:

דאס האט צוטון מיט לויט וויאזוי די מאמע האט אנגעקוקט ריינקייט און סדר אין די שטוב.

Speaker 1:

ניין, איך בין דיר מסביר, איך בין דיר מסביר. די מאמע זאל פארשטיין זיך אליין, זי זאל מיינען אז ס׳זאל נישט שטימען. וואס גייט מיך אן אז די בעדרום איז קלין? ס׳גייט מיך אן אז ווען מ׳גייט שלאפן זאל זיין נארמאל.

Speaker 2:

איך האב קיינמאל נישט געהערט אזא חשבון פון א מאמע.

Speaker 1:

איך בין דיר מסביר, איך בין דיר מסביר זייער שפעט. אקעי, ווייטער.

הלכה ח: אסור להטביל כלים טמאים בשבת

Speaker 1:

הלכה ח׳. אסור להטביל… אה, די זעלבע צדיק וואס עסט נישט אן א גאפל, אבער די פיש איז ער זייער מקפיד צו עסן אן א גאפל, ווייל ס׳איז נישט צניעות׳דיג צו עסן מיט א גאפל. א פיש הייסט סעודה חשובה יאכלנה בידו, ווייל ס׳איז דא ענינים. ענינים איז ענינים. דו קענסט נישט קיין צוויי, ווייל די אלטע פאפקארן האבן נישט געהאט קיין פאפקארן, ס׳איז גארנישט. אקעי, וועלן מיר גיין ווייטער.

Speaker 2:

ניין, דו פארשטייסט וואס איך זאג? די זעלבע גרויסע עבודה וואס דו האסט צו עסן די פיש מיט די הענט, האסטו דארט צו עסן פאפקארן מיט די הענט.

Speaker 1:

ניין, מ׳רעדט נישט, ער איז זייער איידל. אויב דו קענסט די מענטש מיט וועם איך רעד, ער איז א פחד׳יגע איידלקייט, ער קען זיך נישט זען אנפילן די הענט מיט ארבעס און אריינשיסן.

Speaker 2:

יא, אבער מ׳רעדט נישט פון די סארט מענטש וואס פרעסט פיש מיט די הענט. ער עסט דאך נישט פיש מיט די הענט, ער קומט אן מיט פיין, נאר ער טוט עס ווייל זיין טאטע האט אזוי געטון. מ׳רעדט דא יא א מענטש וואס איז זייער פעדאנט, א בעסערע מענטש וואס איז זייער נוקי.

Speaker 1:

אקעי, עניוועיס, ס׳קומט ממש נישט אריין.

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1:

אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים. טאר נישט טובל׳ן כלים וואס זענען געווארן טמא, און מ׳רעדט דא ווייסטו נאך די הלכות פון טומאה וטהרה, יא? ס׳איז נישט דא, מ׳פירט זיך נישט, מ׳זעט עס נישט געהעריג. עניוועיס, יא, ס׳איז נישט דא. יעדער איינער איז טמא. דו ווייסט אז ס׳איז דא מער טומאה ווי…

Speaker 2:

ניין, כלים קענען ווערן מער און ווייניגער טמא. יא, אבער א מענטש וואס איז בגדר טמא מת, און ער וואקט איבער קברים א גאנצן טאג… ניין, איז זיין כלי נישט טמא. איך זאג, די הלכה איז נישט נוגע היינטיגע צייטן. היינטיגע צייטן איז נאר נוגע א נייע כלי, וואס איז דא די מצוה פון א כלי וואס מ׳קויפט פון א גוי וואס מ׳דארף טובל׳ן. לכאורה דארף עס אויך זיין די זעלבע הלכה. ניין, ס׳איז נישט קיין מתקן כלי. ס׳זעט אויס ווי ער איז מתקן כלי, ווייל פארדעם, ווי לאנג די כלי איז טמא טארסטו עס נישט ניצן, און נאכדעם וואס ער טובל׳ט עס קען ער עס שוין יא ניצן. זעט עס אויס ווי ער איז מתקן כלי. פארוואס איז עס נאר כמתקן כלי? ווייל ס׳איז נישט געשען אן אמת׳דיגע טשעינדזש אין די כלי. ס׳איז נאר א רוחניות׳דיגע… אבער ס׳איז נאר א הלכה׳דיגע טשעינדזש, ס׳איז געשען א חלות.

יא. ווייטער.

שאלה: טבילת כלים חדשים

Speaker 2:

איך זע אז דו ביסט נישט ניחא. איך האב טאקע דא א שאלה וועגן א נייע כלי, צו ס׳האט די זעלבע דין ווי א טמא׳נע כלי. פארוואס זאל עס נישט זיין אזוי?

Speaker 1:

ס׳איז דאך נישט טמא, ס׳איז דא אן אנדערע תקנה.

Speaker 2:

אבער ס׳איז דאך דא א תקנה אז מ׳זאל עס נישט ניצן פאר מ׳טובל׳ט עס. וואס איז די פשט אז מיט דעם איז עס מתקן? ס׳איז מיר נישט קלאר.

Speaker 1:

ווייטער.

אבל אדם טמא — נראה כמיקר

Speaker 1:

“אבל אדם טמא”, איז ער מסביר, “א מענטש”. וואס איז מיט א מענטש? א מתענה דארף זיך יא טובל׳ן. פארוואס? “משום שנראה כמקרר”, ווייל ווען ער טובל׳ט זיך איז נישט קלאר… ווען איינער טובל׳ט א טעלער, די טעלער וויל נישט כאפן א גוטע שווים אין א זומערדיגע טאג, איז עס קלאר אז ער טוט עס ווייל עפעס טוט ער דא מתקן. אבער ווען א מענטש טובל׳ט זיך, זעט אויס ווי בסך הכל ער קילט זיך אפ, איז נישט ניכר אז ער איז מתקן.

דיון: מתקן זיין א מענטש

Speaker 2:

אבער איך פארשטיי נישט, מתקן זיין א מענטש און מתקן זיין א כלי איז די זעלבע מין זאך? אזוי זעט דא אויס, אבער ס׳איז אן אנדערע זאך. א כלי איז געווען… יא, איך קען הערן. א מענטש איז געווען טמא און איז געווארן טהור.

Speaker 1:

און דו זאגסט אז ס׳איז נישט קיין מתקן כלי. דו זאגסט מכה בפטיש. קענסטו זאגן אויף א מענטש מכה בפטיש? ווען א מענטש איז געווארן קלוג, האסטו יעצט געמאכט מכה בפטיש אויף דעם מענטש? עפעס איז אינטערעסאנט.

Speaker 2:

איך הער.

Speaker 1:

ס׳איז א מכה בפטיש אויף דעם מענטש.

Speaker 2:

ניין, איך מיין אז די מלאכה, ער מאכט א מלאכה פון תיקון. נישט אז דער מענטש איז א כלי. מ׳טאר נישט מאכן…

Speaker 1:

יא, ביי די וועי, ס׳איז ניחא. אבער לויט דעם וואלט איך דיך געפרעגט, אפשר פארוואס זאל נישט רפואה בשבת זיין אסור אלס תיקון? פארוואס איז עס נאר משום שחיקת סממנים? שמא ער גייט טוחן זיין. איך טראכט זיך נאר וועגן טחינה, וועגן א גזירה פון שחיקת סממנים.

Speaker 2:

ניין, דא פארוואס זאלן מיר נישט זאגן אז… יענע לאך וואס דו האסט ליב צו רעדן וועגן דער מפות מרתא וואס ער מאכט א פסקא. די מפות מרתא איז נישט מתקן דעם מענטש, ווייל ער מאכט עפעס וואס הייסט א פסקא.

Speaker 1:

ניין, ניין, שו״ז מילתא דלא שכיחא. שו״ז מילתא דלא שכיחא. אבער זעסט אז ס׳איז דא אזא דין.

הלכות שבת: טבילת כלים, מעשרות, מעבד וממחק

טבילת כלים בשבת – בשוגג ובמזיד

Speaker 1: לויט דעם וואלט איך דיך געפרעגט, אפשר פארוואס זאל נישט א רפואה בשבת זיין א סתירה אלס תיקון? פארוואס איז דאס נאר שם יוסף? שם… ער גייט תוכן זיין? זאגסט נאר וועגן טחינה, וועגן א גזירה פון שחיקת סממנים. פארוואס זאל מיר נישט זאגן אז… יענע הלכה וואס דו האסט ליב צו רעדן וועגן דער מפתח מרזב וואס ער מאכט א פתח… מפתח מרזב איז נישט מתקן דעם מענטש, ווייל ער מאכט עפעס וואס הייסט א פתח.

Speaker 2: ניין ניין, שזמנין מהלכים אל רופא, שזמנין מהלכים נישט קיין זאך פאר זיך, ווייל… אבער זעסטו אז עס זאל זיין א דין אז… ער זאגט בויען א לאך אין דעם מענטש׳ס בויך. אבער ער איז נישט מתקן דעם מענטש, דעמאלטס איז עפעס א דין אז עס באקומט א דין פתח ווייל עס איז עשוי להכניס ולהוציא. אבער זעסטו אז… אז רפואה איז נישט קיין סתירה מיט מענטשן… דאס וואס זאגט דיך, איך ברענג דיך א ראיה פון דארט, אז עס זאל נישט קיין יוצא זיין פאר א כלל מיט מענטשן טאר מען טון… און ער מאכט א תיקון אין דעי קליינע, אין דעי גופא דאדם וואס ער פיקסט דארט, דאס איז דער עובד.

Speaker 1: יא, אבער אזא זאך, טאקע זיין א מענטש, וואלט ער דארפן זיין עושה, נאר עס איז נישט עושה, ווייל עס איז נישט קיין מתקן טאקע.

Speaker 2: אה, עס איז אזויווי אונז האבן געלערנט נעכטן וועגן מתקן זיין די חוליות שבשדרה פון א קינד. יא, מענטשן איז דא א סתירה, אבער סתם א מענטש…

דיסקוסיע: תשובה, טבילה, והזאת מי חטאת בשבת

Speaker 1: שאלה וועגן תשובה טון, צו א מענטש מעג תשובה טון שבת?

Speaker 2: בהחלט מיר טוען נישט. שבת בעל תשובה, אבער סתם תשובה… איז דא שאלות פארוואס תשובה אום שבת… אבער תשובה זאל זיך מעגן.

Speaker 1: אבער טויבלען זאל מען מעגן?

Speaker 2: און איין מזלף זיין שבת? מען טאר אויך נישט שפריצן מי חטאת אויף א מענטש, ווייל דאס איז יא, ווייל דאס איז נישט קיין היתר פון מרוקם מעיקרא.

Speaker 1: יא.

Speaker 2: יא, גוט.

דיגרעסיע: פרה אדומה והלכות למשיח

Speaker 1: סתם, דער רמב״ם רעדט דא הלכות עולם המשיח אזעלכע.

Speaker 2: איך ווייס שוין וואס ער זאגט הלכות עולם המשיח. אזוי אויך פרה אדומה. איך האב געזען אז די אידן אין עטיאפיע, אונזערע ברידער אין עטיאפיע, האבן גענוצט עפר פרה אדומה ביז יעצט, ביז לעצטנס, ביז זיי זענען אויפגעקומען קיין ארץ ישראל האבן זיי געהאט זייער אייגענע מסורה. זיי פלעגן שעכטן א פרה אדומה, שפריצן, און אלע זאכן. אבער באופן כללי, עס איז אנגענומען אז עס איז עפעס וואס מען דארף האבן טהרה, און מען דארף האבן א בית המקדש פאר דעם, און מען דארף האבן כלים, כהנים זענען טהור, און מען דארף האבן פאר דעם די גאנצע סטרוקטור. אבער ס׳איז נישט קיין קשיא, ווייל דער רמב״ם רעדט אייביג אויך הלכות למשיח.

Speaker 1: איך פארשטיי נישט דעם פארגאנג, איך זע נישט פאר וואס מען קען נישט טון היינט. וואס, מסביר זיין? דו האסט נישט קיין נאמבער? דו ווייסט איינעם? איך קען ניצן אביסל פאר אדימה שפריץ. איך פיל נישט אזוי טהור.

Speaker 2: אה, אה, אה, אה, אה, דו האלטסט נישט פון פילינגס.

Speaker 1: אקעי.

Speaker 2: אקעי, לאמיר לערנען.

המטביל כלים בשבת – בשוגג ובמזיד

Speaker 2: בשוגג, אם מדליק כלי למשבת. אויב איינער האט עובר געווען אויף די איסור און האט יא געטובל׳ט כלי למשבת, פשטות האט ער עובר געווען אויף די רבנן פון מתקן כלי, איז אזוי, בשוגג ישתמש בהם. במזיד לא ישתמש בהם. מען זאל נישט ניצן די כלי ביז מוצאי שבת. ס׳איז אינטערעסאנט, דא זעען מיר אז די איסור פון במזיד לא ישתמש בהם איז נישט נאר ביי די דאורייתא, ס׳איז אויך ביי די רבנן. אז אויב מ׳האט עובר געווען אויף עפעס וואס איז קא, האט מען אונז נישט געלאזט ניצן.

Speaker 1: יא, די זעלבע הלכה איז דען אויך ביי די חביות, ביי די אלע הלכות דא?

Speaker 2: ווייס איך נישט. איך מיין אזוי. יא.

מותר להטביל את המים הטמאים בשבת

Speaker 2: אה, ווייטער. ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת. איינער האט מים וואס איז טמא, און די וועג וויאזוי מ׳איז דאס מתקן איז דורך מאכן השקה אז ס׳זאל טאטשן די טהור׳ע וואסער, דאס מעג מען יא. פארוואס? ווייל ער ארבעט נישט מיט א כלי, ער זעט נישט אויס ווי ער איז מתקן עפעס א כלי אדער וואס. אקעי. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מים מקוה עליו, והרי טהורי. דאס הייסט, די וואסער דארף טאטשן די מקוה וואסער, אדער ס׳איז גענוג אז די כלי טאטשט.

Speaker 1: אהא.

דיסקוסיע: פארוואס דארף מען א כלי שאינו מקבל טומאה?

Speaker 2: פארוואס דארף ער עס לייגן אין א כלי שאינו מקבל טומאה?

Speaker 1: ווייל אז נישט ווערט די כלי טמא פון די וואסער וואס דו גיסט אריין דערין, און נאכדעם… וואס איז די פראבלעם? טהור׳ע ווערט עס ווערן.

Speaker 2: ער זאגט אז די פראבלעם איז אז מ׳דארף נישט טובל׳ן די כלי אויף שבת. אבער אין די וואכן וואלט עס נישט געווען קיין פראבלעם. דאס איז אויך געטראכט, איז עס אן עבודה דטבילה? ס׳איז אן עבודה דטבילה, ווייל מ׳לייגט אריין די כלי מיט די וואסער, ס׳שטערט דאך נישט. מ׳לייגט דאס גאנצע זאך אריין אין די מקוה. די פראבלעם איז נאר אז מ׳דארף עס נישט טון טובל׳ן אין שבת, ווייל איך טאר נישט טובל׳ן א כלי טמא אויף שבת. אבער אינטערעסאנט, פשטות אז די כלי ווערט למשל, לאמיר זאגן אז די וואסער איז א ראשון, די באטל ווערט א שני, אקעי, דארף מען טראכטן. יא, ווייטער.

Speaker 2: נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט טון… טומאה נאוועל כהן, יא. לכאורה אפילו טומאה נאוועל כהן האט נישט קיין טבילה, ווייל ס׳זעט אויס ווי מ׳איז מתקן כלי, ס׳איז נישט קיין חילוק. ער זאגט דא האט ער שטעלן.

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

Speaker 2: אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת. ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט נישט “אין תורמין”, אויפהייבן. מגביהין, די תורה איז די זעלבע זאך. א תורה איז מיט די לשון הרמה, אויפהייבן.

Speaker 1: מגביהין, ניין, ס׳איז נישט קיין חילוק. מגביהין, אזוי ווי מ׳רופט עס אין די משניות.

Speaker 2: אה, ס׳מיינט די מפריש זיין אדער ס׳מיינט די מעשר וואס מ׳הייבט אויף?

Speaker 1: ס׳מיינט מפריש זיין.

Speaker 2: אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מ׳טאר נישט מעשר׳ן אדער אראפנעמען תרומה בשבת. ווייל ס׳איז נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. די פירות זענען נישט געווען מתוקן, ווילאנג ס׳האט נישט געהאט תרומות ומעשרות איז עס געווען טבל. איז מ׳איז עס מתקן יעצט. ס׳איז דא מיט צו מתקן כלי. ס׳איז א רוחניות׳דיגע תיקון, ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע מתקן, אבער ס׳איז מדרבנן תיקון כלי, אדער אזוי ווי א תיקון פון א דבר וואס איז נישט געווען ראוי לאכילה, יעצט איז עס געווארן ראוי, ממילא טאר מען נישט. עד כאן הלכות…

פראקטישע נקודה: מעשר׳ן לחומרא בארץ ישראל

Speaker 2: איך בין אייך מסביר, אין ארץ ישראל איז דא זייער אפט אז כמעט אלעס איז שוין געווארן גע׳מעשר׳ט אריגינעל, אפילו אפשר האט עס א רבנות וואס איז געווארן גע׳מעשר׳ט, אבער מענטשן מעשר׳ן לחומרא. מ׳דארף וויסן צו מ׳מעשר׳ט לחומרא, קען זאגן פאר דעם מענטש וואס איז למעשה מתקן אדער נישט, ווייל ס׳איז שוין בעצם כשר.

ווייטער, ס׳איז דא אפשר אויך אנדערע עצות, אויב איך געדענק, אויב מ׳האט פארגעסן צו מעשר׳ן אין שבת, דארף זיין עפעס אן עצה. איך געדענק נישט. רייט, מ׳דארף די עצה למשל ביי פסח, אויב מ׳כאפט זיך מ׳האט נישט גענומען חלה פון די מצות, דא איז א שאלה וויאזוי מ׳טוט עס אום פסח. אדער שבת, פסח שחל להיות בשבת, ערב פסח אליין איז גרינגער וועגן ס׳וועט הייסן אזויווי א מלאכה פון אוכל נפש, אבער יום טוב שחל להיות בשבת, וויאזוי מעשר׳ט מען די ערב פסח מצות? ס׳מאכט זיך אסאך מ׳פארגעסט צו נעמען חלה ערב פסח מצות. אקעי.

מעבד – המרכך עור בשמן

Speaker 2: ווייטער, מעבד. די נעקסטע מלאכה דאורייתא איז געווען מעבד, ס׳הייסט אויסארבעטן די הויט, די פעל פון די בהמה. מ׳דארף עס שמירן מיט אויל און עס בארבעטן אז ס׳זאל ווערן ראוי צו ווערן קלף אדער ווערן א כלי. מעבד און ממחק. אויב דו געדענקסט גוט, איז דאס די זעלבע מלאכות, יא, אמאל שרייבט מען מעבד, אמאל שרייבט מען ממחק.

Speaker 1: וואס איז געשטאנען? אבער מ׳האט ארויסגענומען… צוויי מלאכות, צוויי מלאכות.

Speaker 2: אה, ניין, אבער וועלכע מלאכה האט מען ארויסגענומען און אריינגעלייגט לכבוד?

Speaker 1: איך מיין אז מ׳האט געשריבן… ממרח, ממרח.

Speaker 2: אה, ממרח איז א סארט מעבד. אקעי, ווייטער.

Speaker 2: יעצט גייען מיר לערנען וואס זענען די דרבנן׳ס פון מעבד און ממחק. זאגט דער רמב״ם, מעבד איז אן אב מלאכה. זאגט דער רמב״ם, המרכך עור בשמן, איינער מאכט ווייעך עור, ער מאכט אז די עור זאל זיין בעסער, עס זאל פילן בעסער, מיט שמן, כדרך שעושין העבדנין והמוכרין, אזוי ווי די וואס ארבעטן מיט פעל, פעל סוחרים טוען. די עור, יא. הרי זה מעבד וחייב. דאס הייסט מעבד, און אויך דא איז מעבד מדאורייתא. יא, דאס איז מעבד מדאורייתא, דאס איז די חיוב.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

Speaker 2: לפיכך, איז אזוי, א מענטש האט א שיך אדער א באטס וואס איז געמאכט פון עור, איז דא אן עצה, מ׳וויל אז עס זאל ווערן אויל׳יג, לאמיר זאגן עס איז געווארן פארהארטעוועט, איז דא אזא טריק אז דער מענטש זאל גיסן אויל אויף זיין פיס און עס זאל גיין אויף די שיך. דאס טאר מען נישט טון. לפיכך, לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים, אז ווען ער איז אנגעטון מיט די שיך, גיסט ער אויל אויף זיין פיס אז עס זאל זיך אראפגליטשן און עס זאל גיין אויף די שיך, דאס טאר מען נישט טון, ווייל ער גיסט עס ווייל ער האט די שיך אנגעטון, זעט עס אויס ווי ער גיסט אויף די שיך. אבל סך הוא את רגלו שמן, מ׳מעג יא שמירן שמן אויף די גוף, אויף די רגל, און נאכדעם עס ארויפלייגן אויף די שיך, אפילו הן חדשים, אפילו עס איז נייע שיך און מיט דעם לייגן די אויל העלפסטו פאר די שיך, מעג מען, ווייל עס איז דא א גרויסע שינוי און עס זעט נישט אויס ווי מתקן כלי.

Speaker 1: עס איז נישט מתקן כלי, עס איז מעבד, יא, מעבד איז מתקן כלי. יעדע זאך אין די וועלט קען מען רופן מתקן כלי.

זיך ארומוואלגערן אויף א קטבליא חדשה

Speaker 2: ווייטער, וסך כל גופו שמן ומתעגל, א מענטש מעג טון אזא טריק, א מענטש האט א קטבליא חדשה, עס איז עפעס א סארט, איך ווייס נישט, א גרויסע שטיק סחורה פון עור, און ער וויל עס אוילן, אבער מ׳טאר נישט שבת, קען ער טון אזא טריק, ער זאל אנגיסן זיין גוף מיט שמן, ומתעגל עליה, זיך ארומהוילן אגב קטבליא חדשה, אויף די קטבליא, ואינו חושש שאין זה דרך עיבוד כלל. ס׳איז סארט ווי פארן אזא שבת נאכמיטאג, ס׳איז א גוטע עקטיוויטי.

Speaker 1: סיריעסלי, דאס איז נעבעך קטבליא איז אזא… א דאכענע וואס איז געמאכט פון אור.

Speaker 2: יא, אזא אפשר א מאט, בסדר דאך דארפסטו זיין אביסל בעסער. קומט ער שמירט זיך אן מיט די אויל, און נאכדעם ראלט ער אסאך דערויף, און נאכדעם טוט ער זיך אן די… פריער טוט ער זיך אן א בעידינג סוט אזוי, ס׳איז אלעס אייראן קלעד.

Speaker 1: נו שוין, די נוצן אירס.

Speaker 2: ניין, איך טריי צו פארשטיין.

Speaker 1: יא, בערך, יא.

Speaker 2: ס׳איז אמת׳דיג די מעשה.

Speaker 1: קיצור, ס׳איז א זאך וואס מ׳קען טון. אקעי, ביי מדבר מרירי.

שמן מועט vs. שמן הרבה

Speaker 2: ביי מדבר מרירי, אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד, ווען ער לייגט אביסל אויל אז די אור זאל ווערן, באקומען א גלאנץ, ער זאל באקומען אביסל ווייכער, אבער א קליין ביסל. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור, אויב ער גיסט ער מיט א שפע אז ס׳זאל עקטשולי מאכן א גרעסערע ארבעט אויף די אור אז ס׳זאל ווערן ממש ווייך, הרי זה אסור, משום כעין מעבד, דאס איז יא מער אזויווי מעבד.

Speaker 1: ס׳איז נישט כעין, ס׳איז ממש מעבד, נאר ער טוט עס מיט זיין גוף מיט אזא שטיק טריק. ער לייגט עס אריין אין א וואנע פון אויל, איך רעד נישט סתם ווי מיר שמירן אזוי. אבער דאס וואס ער טוט עס מיט זיין גוף, ס׳איז סך הכל נאר ווי אפשר… ער האט געטראפן א וועג וויאזוי צו טון מיט א טריק מיט אזא…

Speaker 2: מ׳רופט עס מרכך אור בשמן? דו פרעגסט אזא שאלה? מרכך אור בשמן? איך הער.

Speaker 1: ס׳איז אפשר אלץ ווייניגער, איי דאונט נאו. ס׳איז נאר א טריק אז ער לייגט דאס… ס׳זעט אויס אזוי, ער ראלט זיך אויף די אור ווייל ער וויל אז די שמן זאל אנקומען דערצו. ער טוט עס דווקא פעיק.

Speaker 2: ס׳קען זיין אז מרכך איז עפעס א געוויסע זאך, מ׳נוצט א טול, מ׳איז ממש מרכך מיט שמן. און דאס איז סך הכל קומט אן צו דעם שמן וואס איז נישט ממש מרכך. ס׳מוז זיין עפעס אזוי, איך פארשטיין.

בישנים מותר

Speaker 2: זאגט די רמ״א, וכל זה בחדשים, די אלע זאכן וואס מ׳האט דא גערעדט איז ביי א נייע שיך אדער נייע אור, וואס דעמאלטס איז די אויל ממש א תולדה פון מתקן, מעבד. אבל בישנים, מותר, ווייל ס׳איז שוין מעובד געווארן, דו טוסט נישט יעצט מעבד.

ממחק – הממרח רטיה

Speaker 2: זאגט די רמ״א אויף די נעקסטע הלכה, מוחק. זאגט די רמ״א אזוי, הממרח רטיה, רטיה מיינט א בענדעידזש וואס מ׳לייגט שוין אויף דעם אנגעשמירט קרים וואס מ׳דארף לייגן. איז אזוי, ער שמירט אן די רטייה, ער שמירט אן די מעדיצין אויף די רטייה, אויף די… וויאזוי זאגט מען די ווארט אין אידיש? נו? אויף די בענדעידש.

הלכות שבות: מוחק, כותב, מקח וממכר

הלכה: ממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם אויף די נעקסטע הלכה, מוחק. זאגט דער רמב״ם אזוי: הממרח רטיה — רטיה מיינט א בענדעיד וואס מ׳לייגט שוין אויף דעם אנגעשמירט קריעם וואס מ׳דארף לייגן, מעדיצין — איז אז ער שמירט אן די רטיה, ער שמירט אן די מעדיצין אויף די רטיה, אויף די בענדעיד, אויף די גאז פעד, וואטעווער, חייב משום מוחק את העור. איז ער חייב משום מוחק את העור.

מוחק את העור געווענליך מיינט אויסגלאטן די עור פון די בהמה נאכדעם וואס מ׳האט עס אפגעשונדן, אראפצונעמען די האר דערפון, און אזוי ווייטער. איז ווען מ׳שמירט אויס די רטיה און מ׳מאכט אז די קריעם זאל גוט ליגן אויף די רטיה, איז עס ענליך צו מוחק את העור. נישט ענליך, ער איז חייב משום מוחק את העור.

אבער לפי זה איז נישט די עור וואס ער גייט נאכדעם לייגן אויף זיין גוף, נאר אויף דעם וואס ער טוט אויף די רטיה, ווייל ער שמירט אויס אז ס׳זאל גוט געשמירט ליגן אויף די רטיה.

דיסקוסיע: וואס איז דער שייכות צו מוחק את העור?

Speaker 2:

וואס האט עס מיט מוחק את העור?

Speaker 1:

ווייל די רטיה ווערט עס אזוי ווי לייגן, אויסשמירן אויל אויף א עור, איז מעבד. מוחק איז עפעס אויך די מעשה פון שמירן, קראצן אויף א הויט, אויף סחורה, אז ס׳זאל ווערן בעסער. און ממחה רטיה איז עפעס… איך ווייס נישט, דו האסט נישט א קלארקייט? וואס איז געשטאנען אויף מוחק אדער ממחק? איך האב פריער געזען… די רייזע דארט… מוחק אדער…

Speaker 2:

יא, מוחק.

Speaker 1:

און דא שטייט מוחק.

Speaker 2:

ניין, מוחק.

Speaker 1:

מוחק, נאר ער זאגט אן ממרח.

Speaker 2:

יא, יא, איך פארשטיי. מוחק מן העור.

Speaker 1:

די כתר די מוחק, זאגט דער רמב״ם, לאמיר געדענקען, מוחק אויף די רייזע טייטש איז ער רייבט אראפ די האר אדער די צמר מעל העור עד שיחליק פני העור, גלאט מאכן די עור. איך פארשטיי נישט. און דא שטייט דאך אויך, חייב, יא, ס׳איז געשטאנען, חייב הממרח רטיה עד שיחליק פניה חייב משום מוחק. ווייל ער מאכט גלאט די רטיה, ער מאכט איר גלאט.

די רטיה איז דאך נישט קיין עור, ס׳איז דאך עפעס א זאך. די רטייה איז אפשר סחורה וואס איז מחוספס, יא, אבער ס׳האט הארטע שטיקלעך, מיט די מושכים זיך ארויס. און ער נעמט די אויל און ער מאכט אז די גאז זאל זיין א גלאטע, איזי גאז, ס׳זאל גוט ליגן אויף די מכה, ס׳זאל נישט קראצן און אזוי ווייטער. איז עס ממש ווי מוחק.

מוחק איז אז ער נעמט א שטיקל הויט פון א בהמה וואס האט נאך האר, און ס׳האט נאך ווארצלעך, און ס׳האט נאך זאכן, און ער גלאט עס אויס אז ס׳זאל ווערן א גלאטע עור. די זעלבע זאך ווערט, ער נעמט א גאז פעט וואס ס׳קומט ארויס דערפון קוצים און אזעלכע, לאמיר זאגן קוצים. לאמיר זאגן עור, אדער אפילו פון סחורה, אבער ס׳האט הארטע שטיקלעך וואס קומט ארויס דערפון און ס׳וועט צוקראצן די מכה, סאו ער איז ממחה, ער גלאט עס אויס אז ס׳זאל גוט ליגן אויף די מכה. איז ער ממש מוחק. דאס איז ממש מוחק.

Speaker 2:

אבער מיט א גאז פעט מאכט עס נישט קיין סענס, ווייל א גאז פעט איז נישט קיין זאך וואס איז באמפי אז מ׳דארף גראד מאכן.

Speaker 1:

ניין, איך מיין מער די גראבע וואל, ווייסט אזא וואס איז אזוי ווי סטיל וואל, לאמיר זאגן, וואס ס׳שטעקט זיך ארויס דערפון שטעכעדיגע שטיקלעך.

Speaker 2:

קיינער לייגט נישט סטיל וואל אויף זיין מכה.

Speaker 1:

ניין, דו ווייסט די אלד פעשאנד גאז וואס איז ממש שטיקלעך פאדעם׳ער, ס׳איז אסאך פאדעם׳ער, וואס איז נישט זייער גלאט. אזא… וויאזוי הייסט דאס?

Speaker 2:

איך ווייס נישט וואס דו מיינסט.

Speaker 1:

קענסט זיך טראכטן פון א שטיקל סחורה וואס איז נישט זייער ריפיינד, ס׳איז נישט אויסגעגלאט.

Speaker 2:

אבער מ׳איז נישט אינטערעסירט צו מאכן גלאטער. ווען מ׳לייגט ארויף א קרים, ווען מ׳לייגט די קרים וואס מ׳לייגט היינט, דיספליען, כדי ס׳זאל מאכן א רפואה אדער עפעס, קיינער קערט נישט צו מאכן גלאטער די בענד-עיד אדער וואטעווער.

Speaker 1:

אבער ער האט געזאגט, די בענד-עיד האט יא קראצעדיגע שטיקלעך וואס ער וויל אוועקנעמען. אזוי לערנט ער עס אפ, און ס׳מאכט סענס.

Speaker 2:

אבער איך זע נישט אז בענד-עידס האבן קראצעדיגע שטיקלעך.

Speaker 1:

פארוואס דען זאל עס זיין מוחק את העור?

Speaker 2:

ווייל דאס איז א שטיקל דוגמא פון מוחק את העור, ווייל ער גייט עס לייגן אויף זיין הויט.

Speaker 1:

ניין, אזוי לערנט דער רמב״ם, אפשר איז דא אנדערע וואס לערנען יא אזוי. ניין, די רטייה וואס דער רמב״ם לערנט איז אזא שטיקל עור בעיסיקלי, אזוי איז משמע. א שטיקל עור וואס מ׳ארבעט עס אויס כדי ס׳זאל גוט ליגן אויף די פצע.

Speaker 2:

אזוי איז משמע.

Speaker 1:

ס׳זאל גוט ליגן אויף די פצע, אבער א בענד-עיד איז נישט קיין עור, איך זע נישט פארוואס ער זאל אריינברענגען דעם דין.

Speaker 1:

כך נלע״ד.

הלכה: סותם נקב בשעוה — גזירה משום ממרח

Speaker 1:

לפיכך, ממילא, לפיכך וואס מ׳האט אויך גע׳אסר׳ט ענליך צו דעם, אין סותם נקב בשעוה, מיר האבן שוין געהאט אפאר הלכות אין אנהייב פון די סימן, וויאזוי מ׳פארדעקט א נקב אין די חבית. איז דא איין וועג פון נעמען שעוה און עס שמירן. טאר מען עס נישט טון, אפילו מען ערקלערט פלענער ארויף א שטיקל שווע, ווייל שווע איז א זאך וואס אויף דעם איז שייך און עס איז געשמאק אויף דעם צו זיין במרח איז ארום שמירן, איז די השם יום מרח האט מ׳מורא אז ער גייט שמירן, און דער שמירן איז מוחק, זייער גוט, ווייל עס איז א חשימי וואס מושלח אין עתם ווען עס א נקב, פילע סייעות, וואס מ׳סתם ווייניגער דעך עכט, עס איז ווייניגער במרח איז אויכרח גזירה משום שבה.

נעי, גוט. יעצט גייבן עס געווען בעטים פריעך. איך מיין א סקודות האט צו טון מיט די נעיקב. ס׳איז ווייל א גרויסע ענין צו נישט פארשטאטן לעכער שבת. נקבי נקבי, חלילים, חלילים. שוין. יא.

הלכה: כותב — איסורים דרבנן

Speaker 1:

זאג די רמב״ם ווייטער. יעצט גייבן עס זענען וועגן כותף. וועלכע איז כותף? וואס ווערט כותף מיט די רבנים? עס זענען די ראמב״ם. זייער אסאך זאכן ווערן אסור משום כותף, דהינו, מעשי, מתן, און אזוי כותף. כותף איז מאבות מלכות. האבן עס געלערנט אייגענען.

לפיכח, וואס איז א דרבנים פון דעם? אסור ליכחול בפוך וכיוסף ובשבת. טאר מען נישט שמירן מיט כחול, כחול איז א מעיק-אפ, עפעס וואס מ׳פארבט די אויגן, קדומה. ופוך, וואס איז א פוך איז א… איז דעי כלע מיט וואס מען טוט עס. ווייל עס איז ענליך צו שרייבן מיט א פעדער, ער נעמט א כלע און לייגט ביי די ענדע עביסל עפעס וואס איז ענליך צו טונט, און עס זענען נישט כותף, אפילו עס איז נישט כותף, אבער עס שרייבט נישט קיין אותיות, סאך עכאל מאכט ער א קאליר, עס איז כ כותף, און עס איז עשר מיט די רבנים.

און דא זעהט מען אונז קלאר אז איין דער רבנים איז כ, און איינס השמה. יא, גלייך.

הלכה: מקח וממכר — גזירה שמא יכתוב

Speaker 1:

וואס ער עפעס איז נאך וואס מען טאר נישט טון, מען טאר נישט בארגן און פארבארגן, גזירה שמיוכטו, וואס איז גזירה אז ער גייט שרייבן.

Speaker 2:

איי, יאר גוט. עס וועלט איך וועלן ארויסשרייבן.

Speaker 1:

איך האב געליינט אז דער ערשטער כתב וואס איז דא איז געווען פאר מעכריכע מעמקקער, פאר בארגן פאר בארגן. ווען א מענטש וואס פירט א גרויסע געשעפט, האבן זיי געמוזט ערפינדן א וועג פון ארויסשרייבן חשבונות. אבער בארגן און בארגן, אדער טון חשבונות איז זיי קאנעקטעד מיט שרייבן. איך האב דערציילט ניצט מען שרייבן פאר אסאך מער, אבער… יא?

Speaker 2:

בחיון עשר ליקנות, למקור… וואס? וואס שרייבט מען היינט, וואס נישט פאר געלט? איך האב א חברית׳ס וואס שרייבט… וועלט פון… אלעס איז פאר געלט! העלא? האבן עס איז פאר מקום עמקקער.

Speaker 1:

ניין, איך פארשטיין. בחיון עשר ליקנות, למקור, אלעיסקור, אלעהזקור? ניין, איך זאג היינט למשל, אז מ׳טאר נישט טראכטן חידושי תורה ווייל ער גייט שרייבן. ווייל ס׳איז זייער אנגענומען, אז מ׳האט א גוטע מחשבה וויל מען עס שרייבן. אבער דא זעט אויס ווי שרייבן איז געמאכט פאר זאכן וואס מ׳דארף וויכטיג האלטן חשבון.

Speaker 2:

אבער איך טאר נישט שרייבן. אבער איך טאר נישט שרייבן, אבער מ׳מעג לערנען תורה, אבער מ׳מעג מחדש זיין חידושי תורה. מחדש זיין חידושי תורה, אה, אקעי, מ׳טאר נישט שרייבן חידושי תורה, נאר בדיעבד גוט.

Speaker 1:

ניין, אויך איז דא די זאך צו מ׳מעג לערנען בכלל בעיון בשבת, וואס ר׳ אברהם׳ל האט גערעדט וועגן דעם.

Speaker 2:

ניין, איך זאג, שרייבן חידושי תורה איז אפילו נישט לכתחילה, אבער בדיעבד. סאו שבת איז נישט די איסור פון “לא יסלקו”, ער טוט אין די וואכן.

Speaker 1:

אבער חוץ צו טון אלע סארטן מקח וממכר, פארקויפן, קויפן, פארדינגען און דינגען בשבת, “שמא יכתוב”, ער וועט אראפשרייבן, ווייל ס׳איז וויכטיג, ער דארף עס אראפשרייבן צו האלטן קאפ.

הלכה: שכירות פועלים

Speaker 1:

ווייטער, לא ישכור אדם, נאך א סארט זאך וואס איז ענליך צו מקח וממכר, מ׳טאר נישט דינגען פועלים בשבת. טאקע פריער האט ער געזאגט דינגען א הויז אדער פארדינגען א הויז, אדער וואטעווער, א חמור. טאר מען אויך נישט דינגען פועלים בשבת. און נישט נאר דאס, נאר מ׳טאר אפילו נישט מאכן א שליח זאל דינגען פאר אים פועלים. לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבער, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳האט יא מתיר געווען. לשאול ולהשאיל, בארגן און פארבארגן מעג מען יא, בארגן זאכן. יא, דאס האט נישט, ס׳קומט אן עקסטערע זאך. רייט, מ׳מעג בארגן אייער, מעל, צוויבל און זאכן. ללוות ולהלוות, בארגן געלט, טאר מען נישט. זאכן יא.

דיסקוסיע: פארוואס מעג מען בארגן חפצים?

Speaker 2:

פארוואס האט מען נישט מורא מיט שרייבן?

Speaker 1:

פארוואס? שרייבט נישט. חפצים, ווען מ׳בארגט שרייבט מען נישט. מ׳בארגט דאך דעם חפץ.

Speaker 2:

אבער אויב ער דארף צאלן, דארף ער דאך אראפשרייבן.

Speaker 1:

מ׳בארגט, און דו גייסט אים ברענגען די חפץ.

Speaker 2:

און אויב יענער גייט עס אויסנוצן אויף עסן?

Speaker 1:

אה, זייער גוט. קוק, ס׳איז אן עסן. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. מ׳מעג בארגן פון א חבר יין ושמן. אה, זייער גוט. הגם ער גייט עס אויסטרינקען און ער גייט ברענגען אן אנדערע, איז אפשר איז דא א מקום פאר ער זאל אראפשרייבן א נאוט אז ער דארף יענעם באצאלן וויין. אבער מ׳מעג, ווייל ס׳איז נישט אזוי ווי הלוואה, ס׳איז מער אזוי ווי א שאלה. איז זאל מען טאקע נישט נוצן די ווארט הלוואה. אל יאמר אדם לחבירו הלוויני, נאר ער זאל זאגן, וואס זאל ער זאגן? תשאילני, נישט “הלוויני”.

אויף אידיש איז נישטא קיין חילוק. ביידע רופט מען בארגן געלט און בארגן חפצים. ער טענה׳ט בשם איך ווייס נישט וועלכע מפרשים, אז ווען ער זאגט בלשון שאלה קען ער עס יענעם צוריקגעבן די בעל ההלוואה. השתא הלוואה לל׳ יום, דעמאלט דארף מען דאך שרייבן אפילו ס׳איז יין בשמן. אבער ווען מען זאגט השאלה, ס׳הייסט מוצאי שבת ברענג מיר צוריק שמן, וכדומה.

איך זע, ער האט אן אנדערע גוטע פשט, אז ווען ער בארגט אים כדי יין וכדי שמן, קען דער מענטש צוריקברענגען געלט אנשטאט צוריקברענגען די וויין. ער איז שוין קונה אנדערע וויין, אויב מ׳זאגט בלשון הלווני. דאס איז א הלוואה. אינטערעסאנט.

Speaker 2:

ניין, איך זאג, מ׳מעג אפילו דאס טון, אז א משאיל דמים, אפילו ער האט די חשבון אז ער גייט אים באצאלן געלט. ס׳איז דאך חשבונות וואס איז נהוג צווישן זיך, אויב אפשר מ׳קען.

Speaker 1:

ניין, ווייל דאס איז טאקע די איסור פון מכירה. אבער ווי לאנג מ׳נוצט נישט די ווארט, ס׳איז אויף בארגן און ער גייט אים באצאלן מיט געלט, איז עס טעקניקלי… ער גייט אים באצאלן ווייל ער האט נישט קיין צענער מיט געלט. ביזדערווייל גייט ער אויף בארג.

הלכה: אחד המוכר בפה או במסירה

Speaker 1:

ווייטער, אחד המוחה בפה או במסירה אסור פארקויפן. זיי האבן געזאגט מ׳טאר נישט פארקויפן אין שבת. ס׳האט נישט קיין חילוק צו ער פארקויפט און ער זאגט אים פון יעצט איז דיינס, אדער ער גיבט עס אים איבער.

און דא איז דאך נאך א רבותא, אז אפילו אין יודיש איז דאך נישט קיין חילוק פון הלוואת יין והלוואת שמן. מ׳זאגט מ׳זאל נישט בארגן בכלל, מ׳זאל געבן. איך ווייס נישט פונקטליך וואס זיי… דאס איז שוין ווייטער די פראנץ, די פוסקים צו וועלן צושטעלן א מציאות וואס איז נישט דא.

Speaker 2:

אקעי. יא.

Speaker 1:

אבער מ׳זעט יא אז די פוסקים האבן יא געטייטשט ווארט ביי ווארט. למשל בעלי התוספות, ווייל דו קענסט זאגן אזא מין מענטש וואס אפילו ווען ער בארגט א ציבעלע שרייבט ער עס אן אין שטאר. אבער זיי האבן נישט געגאנגען מאכן אזעלכע מיני חידושים. געווענליך ווען מ׳בארגט א ציבעלע שרייבט מען עס נישט. מ׳רעדט דאך א זאך וואס וואלט אפשר געדארפט זיין אן איסור, אבער דא שטייט א היתר.

ווייטער, אחד המוחה, דאס איז א מתנה צו פארקויפן. ס׳איז נישט קיין חילוק צו ער פארקויפט מיט מאכן א קנין, אדער מיט׳ן איבערגעבן, אדער אפילו נאר זאגן. ער גלייבט אים אין נאמנות, איך בין עס דיר מקנה, ס׳ווערט פון יעצט דיינס.

הלכה: שקילה בשבת

Speaker 1:

פעם במאזנים, סיי ווען מ׳איז שוקל, מ׳וועגט עס אפ, במזיד או שלא במזיד. ניין, גוט. זאגט ער, כשם שאסור לשקול, פונקט ווי מ׳טאר נישט שוקל זיין

הלכות שבת – איסור שקילה, מדידה, מנייה, ומקח וממכר

איסור שקילה ומדידה בשבת

Speaker 1:

בין במאזנים, סיי ווען מ׳איז שוקל, מ׳וועגט עס אפ אויף א מאזנים, בין שלא במאזנים. זאגט ער, כשם שאסור לשקול, פונקט ווי מ׳טאר נישט שוקל זיין, דאס הייסט, מ׳טאר נישט מעסטן שבת. האבן מיר יא געלערנט מ׳מעג מעסטן שבת, ניין?

Speaker 2:

ניין, זיי האבן נישט געלערנט קיין מ׳מעג מעסטן.

Speaker 1:

אבער ס׳איז פיל, כשם שאסור לשקול, זיי האבן נישט געלערנט דארט פוק קיין, ניין, ערגעץ, איך געדענק נישט פון דא. כשם שאסור לשקול, דאס הייסט, כשם, פריער האט מען געזען א מתניתין, ס׳שטייט נישט ערגעץ א מתניתין, אבער ער זעט אזא מתניתין, מ׳טאר נישט שוקל זיין שבת, מ׳טאר נישט אפוועגן בשבת.

אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט, בין במאזנים בין שלא במאזנים, שטייט במאזנים זענען צוויי איסורים, ס׳איז דא דער מוכר, און ס׳איז דא אז ער טוט עס נאך מיט א מאזנים. ער מיינט, בעיקר די שלא במאזנים טאר מען אויך נישט. ער זאגט איר, און פונקט ווי ס׳איז דא אן איסור פון וועגן זאכן, אפוועגן ווייל ס׳איז א דרך מסחר אדער ווייל ס׳איז אן עובדין דחול, אזוי אויך דרך מקח וממכר, ווייל מקח וממכר איז אסור, די זעלבע זאך. ככה אסור למנות ולמדוד, אנדערע מיני וועגן, ס׳איז די זעלבע פעולה, ציילן געלט איז אזויווי וועגן זאכן, אדער למדוד, למנות איז ציילן אן אמאונט, אדער למדוד איז מעסטן וואס איז סייז. בין בכלי מדה, סיי ווען מ׳טוט עס מיט א כלי, מיט א מעסטער, בין ביד, בין בחבל, אדער מיט א שטריק, סיי וועלכע וועג פון מודד זיין טאר מען נישט טון בשבת.

דיסקוסיע: הלכות תחומין און מדידה

Speaker 2:

ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳זעט די אלע הלכות פון תחומין איז טריקי, ס׳שטייט אז אלעס דארף מען טון מיט בערך, מ׳טאר נישט ממש מודד זיין. גוט, אבער אויב א מענטש איז תקוע על הלכות, ער טרעפט זיך אין א פלאץ שבת, ער מעג נאר גיין אזויפיל און אזויפיל, מ׳מעסט נישט שבת, מ׳איז דא אן עצה פאר דעם.

Speaker 1:

אקעי, ווייטער.

Speaker 2:

אקעי, ס׳איז אבער אויך א מין מונה ומודד, מ׳דארף וויסן פונקטליך ווי ווייט ס׳גייט מונה ומודד.

Speaker 1:

ס׳איז אבער נישט דא.

Speaker 2:

אקעי.

איסור דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

Speaker 1:

נאך א זאך פון מקח וממכר. א בעל הבית, א זבולון יוד, קויפט און פארקויפט. וואס טוט א רב? וואס איז זיין ביזנעס? ער טוט רבנישע ביזנעס. משא ומתן פון מענטשן וואס זענען מיוחס פאר דעם, מאכן דינים, און אזעלכע זאכן.

אקעי. אין דנין בשבת, מ׳טאר נישט מאכן א דין תורה בשבת, ולא חולצין ולא מייבמין, מ׳מאכט נישט קיין חליצה, קיין ייבום, און מ׳טוט נישט קיין קידושין. די אלע זאכן איז גזירה שמא יכתוב.

דיסקוסיע: פארוואס קידושין – שמא יכתוב?

Speaker 2:

יא, דאס זענען נייע זאכן וואס איך האב נישט געוואוסט. געווענליך שרייבט מען נאר, פשוט מ׳איז מקדש געווארן. פארוואס קידושין שמא יכתוב? איך פארשטיי נישט קלאר.

Speaker 1:

אה, אממ, שרייבט, דער און דער האט געפרעגט. ווער שרייבט?

Speaker 2:

מ׳זעט אז ס׳איז געווען א קול.

Speaker 1:

דער בית דין, דער וואס טוט עס.

Speaker 2:

אוי, מ׳זעט אין הלכה אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א קול. א קול הייבט זיך אן געווענליך פון א געוויסע בית דין וואס האלט… ניין, די דיינים האבן געהאלטן געוויסע פנקסים פון גיטין און קידושין.

Speaker 1:

ניין, אויף גיטין.

Speaker 2:

א בקי בטיב גיטין וקידושין. מ׳זעט אז ס׳איז געווען אזא ענין פון ארויסשרייבן ווער ס׳איז געווארן אן אשת איש. אבער דא, קידושין דארף מען נישט קיין בית דין. ס׳קומט נישט אריין אין בית דין. מ׳ייבמ׳ט און מ׳איז מקדש, מ׳דארף נישט קיין בית דין. ס׳איז א זאך וואס דריי טוען. אפשר איז וועגן מ׳שרייבט א שטר כתובה? אפשר וועגן די כתובה? ס׳איז דאך פארהאן זאכן וואס קומען מיט מיט די קידושין וואס מ׳שרייבט. פארשטייסט דאך אזוי?

Speaker 1:

ס׳קען זיין אז די ווארט איז אז קידושין איז דאך ענליך צו א מקח וממכר. יא, ער קויפט איר אפ מיט א שווה כסף, “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”. סאו גזירה שמא יכתוב מיינט צו זאגן, גזירה פון משא ומתן. ס׳מיינט נישט אז דא איז דא א ספעציפישע שמא יכתוב. ס׳איז א סארט משא ומתן, ער קויפט א פרוי.

איסור הקדשה, הערכה, החרמה, תרומות ומעשרות בשבת

Speaker 1:

ווייטער, ואין מקדישין, מ׳איז נישט מקדיש א בהמה פאר הקדש, אדער מעריך זיין און זאגן ערכי עלי, די ווערט פון דעם און דעם זאך געבן פאר הקדש. ולא מחרימין, מחרימין איז א סארט הפקר פאר קודש. ואין נושאין ונותנין, די אלע זאכן זענען ווי מקח וממכר. ואין מגביהין תרומות ומעשרות, דאס האסטו שוין פריער געזאגט אלס מתקן. ער גייט עס קלאר. שהן דומים למקדיש אותן פירות, וואס שטערט מיר דאס?

Speaker 2:

יא, שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

Speaker 1:

ווייל, אה, אויסער די פריערדיגע איסור פון מתקן, איז דא נאך אן איסור, ווייל ס׳זעט אויס ווי מקח. מקח מיינט מען אז מען איז מקדיש לגבוה, און דאס איז מען מקדיש פארן כהן, אויך א סארט מקח. ביידע איסורים, למאי נפקא מינה? ס׳איז דא צוויי סיבות דאס נישט צו טון. אפשר איז דא א נפקא מינה? אקעי.

איסור מעשר בהמה בשבת

Speaker 1:

ואין מעשרין את הבהמה, מ׳טאר נישט מאכן מעשר בהמה. פארוואס? גזירה שמא ירשום בסקרא. איז דא א סדר אז נאכדעם וואס די בהמה איז געגאנגען דורך די… מעביר צאנו תחת שבטו, איז מען רושם בסקרא, מ׳שרייבט מיט א געוויסע… מ׳מאכט א סימן, א רויטע מעדזשיק מארקער, מ׳שרייבט אויף די בהמה וואס איז געווארן די בהמה וואס מ׳דארף מעשר׳ן. דאס טאר מען אויך נישט טון.

היתר מקדיש פסחו בשבת

Speaker 1:

זאגט ער אבער וואס מ׳מעג יא טון: ומקדיש אדם פסחו בשבת. א מענטש ערב פסח שחל להיות בשבת, מעג ער מקדיש זיין זיין פסח. אדער לאו דווקא ערב שבת, סתם א מענטש מעג שבת א פסח מקדיש זיין. וכן חגיגתו ביום טוב. מ׳רעדט דא אויף ערב פסח שחל להיות בשבת, שהיא מצות היום, ס׳איז א מצוה צו טון היינט, און כללא איז נאר א גזירת דרבנן, ובאופן זה האבן זיי נישט גוזר געווען.

דיסקוסיע: פארוואס איז מקדיש פסחו מותר?

Speaker 2:

ניין, איך טראכט צו דאס איז די ווארט פארוואס חכמים האבן נישט גוזר געווען, אדער אפשר ווייל ס׳איז א מצות היום איז עס נישט קיין מקח וממכר. ווען א מענטש, אין פשט ער טוט יעצט זיין ביזנעס, ער איז מחליט וואס זאל זיין מעשר, וואס זאל זיין הקדש. אבער ער גרייט צו א קרבן פאר יעצט, ס׳זעט נישט אויס ווי מקח וממכר. איך קען זיין אז סתם די רבנן האבן נישט גוזר געווען, אבער איך טראכט נאר אפשר איז דא אזא כלל “אין שבות במקדש”, איך ווייס נישט.

Speaker 1:

מ׳דארף אפשר נישט אנקומען צו דעם, ווייל היינט נעמט יעדער איינער א בהמה און ער מאכט דערפון א פסח, ער איז נישט עוסק אין מקח וממכר. ווען א מענטש מאכט אפ ניין פאר מיר, די צענטע איז לגבוה, דאס איז א מין מקח וממכר. א מענטש מאכט זיין מעשר בשבת, ער טוט מקח וממכר. ער טוט דא, ער גייט דורך מיט זיין אקאונטענט וויפיל צו צאלן, ער גייט דורך מיט זיין טאטע וויפיל צו צאלן מעשרות. אבער ער נעמט א בהמה וואס איז זיינס, ער איז נישט עוסק אין מקח וממכר.

Speaker 2:

אבער מקדיש׳ן א בהמה איז אויך א געוויסע פיינענשל דיסיזשן. לגבוה קומסטו צו ערנסטערע ידיעות. ווייל קרבן פסח איז א חלק פון די מצוות היום. ס׳זעט נישט אויס ווי א מתקן עסק.

Speaker 1:

אקעי. אבער לכאורה די פשוט׳ע זאך איז ווייל אזא פאל איז מלחמה נישט גוזר געווען.

איסור מקדש מי חטאת בשבת

Speaker 1:

ניין, כשם שאין מקדישין, פונקט ווי מ׳טאר נישט מקדיש זיין עפעס לגבוה, כך אין מקדשין מי חטאת. מ׳טאר נישט שבת אנגרייטן מי חטאת דורך אריינגיסן וואסער אין די אפר פרה.

Speaker 2:

יא, אינטערעסאנט.

Speaker 1:

פארוואס? ווייל מ׳נעמט א זאך וואס איז חולין און מ׳מאכט עס פאר קודש.

Speaker 2:

ווייל ס׳איז נקרא הקדשה.

Speaker 1:

יא, ס׳איז נקרא הקדשה. מ׳איז מקדש די מי חטאת. אבער מ׳טאר נישט מקדיש זיין. אזוי פשוט פשוט. מ׳קען זאגן אנדערע תירוצים, אבער דאס איז מיין איך איז פשוט פשוט.

דין מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

Speaker 1:

יעצט, אזוי ווי זיי האבן געלערנט פריער… יעצט, ווייל ווען קענסטו זאגן אז ס׳איז א חלק פון… אזויווי אין דנין בשבת… איך ווייס נישט ווער מאכט די מי חטאת, איך ווייס נישט ווער. אקעי.

א מפריש תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, וואס טוט זיך מיט די עובד? איז אזוי, בשוגג, אויב האט ער עס געטון בשוגג, איז אזוי ווי זיי האבן געלערנט אנדערע הלכות, בשוגג יאכל מיד, ער מעג עסן די געמאסר׳טע זאכן. במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, אזויווי אלע אנדערע דרבנן׳ס וואס מ׳האט געטון שבת.

און ביינאך תקנת ספירות, ס׳איז געווארן געמאסר׳ט. מ׳זאגט נישט אזויווי עפעס א עובד לא מהני.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, איינער איז מקדיש אדער מעריך אדער מחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד מעשיו עשויים. ער האט אויפגעטון.

אין צורך לומר ביום טוב. יום טוב איז זיכער. פארוואס? יום טוב איז גרינגער בכלל אין ענינים וואס האט צו טון מיט עסן, מיט קרבנות.

וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים.

היתר מעשר דמאי בשבת

Speaker 1:

ווייטער, מעשר את הדמאי. וואס טוט זיך מיט דמאי? דמאי איז דאך אנדערש ווי טבל, ווייל ס׳איז נישט פאר מ׳נעמט אראפ די מעשר איז עס נישט מתוקן, און יעצט איז עס מתוקן. ווייל דמאי קען מען דאך עסן בדוחק. אזויווי מ׳זעט אין אסאך ערטער אין די גמרא. אבער דמאי איז נישט ממש פסול, ווייל רוב איז יא אז ס׳איז געמאסר׳ט.

מעג מען יא מאסר׳ן בשבת.

Speaker 2:

איבעי מפקינן לחולין.

Speaker 1:

יא, אבער לא, ס׳איז א ודאי. אבער עפעס וואס איז ודאי טבל, טאר מען נישט.

Speaker 2:

און אפשר איז דאס די תירוץ פאר די שאלה וואס דו האסט געפרעגט פריער, פארוואס איינער וואס איז נאר א ספק, אויב טבל איז מעשר, פארוואס מעג ער נישט מאסר׳ן בשבת. איז מותר, ווייל מ׳קען עס לכתחילה עסן. חוץ אויב איינער זאגט אז ער האלט אז ס׳איז אזוי ווייט אז ס׳איז נישט קיין דמיון אויך נישט, אבער אויב איינער איז נאר מורא לחומרא, דעמאלט איז עס מותר.

Speaker 1:

יא.

דין קורא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי

Speaker 1:

איי גוט. מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי – נאכאמאל, אויב איינער האט קורא שם געווען לתרומת מעשר של דמאי, דאס מיינט אז מ׳האט שוין געזאגט, ער האט געזאגט אויף איינע פון די עפלעך, דאס זאל זיין די תרומת מעשר פון דמאי. ס׳הייסט פון דמאי רעדט מען אז ער האט גענומען תרומת מעשר, ער האט גענומען תרומה פון די מעשר. אדער אן אנדערע מעשר, אז איינער האט געהאט ודאי זאכן וואס איז ודאי נישט גע׳מעשר׳ט, און ער האט גע׳מעשר׳ט, אבער ער האט נישט אראפגענומען דעם חלק וואס גייט פאר א כהן, אדער דעם מעשר עני וואס גייט פאר אן עני. לא יטלם בשבת, טאר מען עס נישט אראפנעמען פון וואו ס׳ליגט, עס אפשיידן בשבת. ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת, אפילו אויב ער האט מייחד געווען א מקום, דאס הייסט למשל אלעס ליגט אויפ׳ן טיש, און די עפל וואס ליגט ביי די ווינקל, די מערסט רעכטע עפל איז תרומת מעשר אדער מעשר עני. והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות, און מ׳זעט עס, די שטיקל איז די תרומת מעשר, טאר ער עס דאך נישט נעמען פון דארטן און לייגן ערגעץ אנדערש בשבת.

אבער מ׳געט עס נישט פאר׳ן כהן שבת. סא די נעמען, אפילו דו קענסט טראכטן די נעמען איז גארנישט, ס׳איז שוין פארדעם געווען מעשר, איך האב עס נאר אביסל גערוקט, אבער דאך האט מען עס גוזר געווען ווייל דאס זעט אויס די וויזשועל זאך פון עס אראפנעמען.

ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו, אויב די כהן אדער די עני זענען געוואוינט צו קומען עסן ביי אים סעודות, אדער סתם קומען צו אים עסן, הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, זאלן זיי קומען ביי אים אינדערהיים און עסן דאס, ווייל דאס איז אויך נישט קיין דרך מעשר. דאס איז די דרך פון נעמען געסט.

ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני. זאל אבער מודיע זיין פאר די כהן אז וואס ער געבט אים איז מעשר אדער תרומה. פארוואס?

הלכה ד (המשך) — מודיע לכהן ולעני; הלכה ה — אסור להפיס; הלכה ו — חשבונות ושטרי הדיוטות בשבת

הלכה ד (המשך) — חיוב הודעה לכהן ולעני

Speaker 1:

ווייל דאס איז אויך נישט קיין דרך מתן מעשר, דאס איז דרך פון נעמען געסט. ובלבד שיודיע לכהן שזה שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני. ער זאל אבער מודיע זיין פאר׳ן כהן אז וואס ער גיבט אים איז מעשר אדער תרומה. פארוואס?

דאס איז נישט קיין דין אין שבת, דאס איז מסתמא א דין אדער אין… אה, ער זאל אים מודיע זיין אז ס׳זאל נישט זיין קיין איסור פון… איך געדענק אז דער רמב״ם איז מסביר אז דאס איז אן איסור פון מועל זיין בתרומה. ער מאכט עס פאר זיין אייגענע, עקזעקטלי, ער נוצט עס פאר זיך אליינס, און ער לאזט יענעם זיין דיין גאסט. אבער טוסטו עס פאר זיך אליינס, טוסטו אויך נישט מאכן א גאסט וואס יענער ווייסט נישט. א מצוה צו געבן פאר׳ן כהן אדער פאר׳ן עני, נישט נוצן פאר דיין אייגענע סעודה וואס גראדע לאדנסטו איין דעם עני.

מ׳זעט אז א מענטש האט א גרויסע נטיה צו זיך באווייזן פאר זיינע געסט. און היינט אויך אין די מידל-איסטערן קולטור איז עס זייער שטארק, אנדערע קולטורס. אז ווען א גאסט קומט, מוז ער זיין א שעף. אזויווי מיר האבן נעכטן געהאט, ער צעברעכט א חבית מיט א שווערד צו ווייזן די ברייטקייט. דא אויך, ער לאדנט אים צו זיך. ניין, דא זאג איך, ער האט הנאה אז ער ווייזט די ברייטקייט. ער גיבט אים בעצם עפעס וואס ס׳קומט זיך פאר יענעם. די הנאה מעג מען, וואס מ׳טאר נישט איז אז ער זאל נישט בכלל וויסן, כאילו דו נוצט… ביסט מזמין אורחים, ווען איך האב געסט עסן זיי מיט געסט פון מיין אייגענע עסן, נישט איך גיב זיי די עסן. ס׳הייסט נישט קיין מתנה, געסט איז נישט קיין מתנה. מ׳דארף מאכן פון די ארוחה א מתנה, ווייל אויב איך וועל לאדן געסט צו מיין סעודה, עסן זיי פון מיין סעודה, ס׳איז מיין סעודה, נישט זייער סעודה. זיי זאלן נישט אויסווייזן זיך מיין סעודה. אזוי אויך איז דא אזא גניבת דעת אזא… ניין, דאס איז נישט דאס, דאס איז ממש אזויווי ער נוצט מעשר פאר זיין הנאה. נישט פאר זיין הנאה, פאר זיין סעודה. גראדע איז דא א גאסט דארט, ער עסט אויך דערפון, אבער יא, ס׳איז שווער. יעדע מאל וואס איך בין געווען א גאסט, איז דער גאסט עסט דערפון, אבער ס׳איז מיין עסן. דער כהן אדער דער עני האט שוין געמעגט ביינאכט פארשטיין אז דאס איז א טריק וואס ער טוט.

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

פונקט ווי ער איז לומד לחם לעת ערב.

Speaker 2:

ניין, לומד לחם לעת ערב איז סתם אזוי. ער טוט אן אנדערע מצוה, הכנסת אורחים. ס׳איז דא א מצוה פון הכנסת אורחים.

Speaker 1:

עס מאכט סענס, דער כהן און דער עני איז דער וואס האט נישט די געלט.

Speaker 2:

יא, די כהנים, לוים, האבן נישט באקומען די נחלות, און די עני. סאו אמאל נעמען זיי סתם פון א מענטש א טובה, א סעודה, און אמאל נעמען זיי די מעשרות. אבער זיי דארפן זאגן. דא איז אלץ מדין מעשרות דארף ער אים זאגן, נישט מדין שבת, מדין מעשרות.

Speaker 1:

אקעי. נאך א זאך וואס מען טאר נישט טון.

Speaker 2:

ס׳איז דא דאך נאך א חידוש, וואס מען קען טראכטן אז מדין שבת איז א הידור ער זאל נישט זאגן, ווייל ס׳איז דא אפשר אן איסור פון מעשרות, וואלט א מענטש געזאגט, “מאך א שווייג, ווייל ס׳וועט אויסקוקן ווי ער גיבט מעשרות בשבת.” ניין, אלס אן אנדערע דין דארפסטו יא זאגן.

Speaker 1:

יא.

הלכה ה — אסור להפיס

Speaker 1:

ווייטער, אסור להפיס. נישט מיינט נישט מפיס מרתא, ס׳איז אן אנדערע זאך. להפיס מיינט א פייס, א גורל. מען טאר נישט מאכן א גורל, אדער שפילן בקוביא. מען טאר נישט געמבלען שבת. אויך נישט אין די וואכן, אבער דא רעדט מען פון שבת.

משחק בקוביא, ממכר, ס׳איז א סארט… איך וועל זיך נישט פארלאזן אויף דעם. יעדער זאל פרעגן זיין לאקאלן מורה הוראה. ווייל ער רעדט לענגער, קען ער זיך פארלאזן. איך וועל מסביר זיין די למדנות. די למדנות איז אזא אופן אז זיי זאגן אז משחק בקוביא איז מותר, אבער אין די וואכן. שבת איז נישט מותר, ווייל ס׳איז מקח וממכר.

אין די וואכן טוט מען עס נישט ווייל ס׳איז נישט מקח וממכר, ווייל ס׳איז אסמכתא, גניבה. ס׳איז נישט מקח, ס׳איז נאר ממכר. דו באקומסט נישט, דו גיבסט נאר. אויך איז עס נישט ממכר. מיר רעדן נישט פון די אלע זאכן. ממכר, אה, משחק בקוביא איז ממכר, אדער שטייט דא? עניוועי, שבת טאר מען נישט, ווייל ס׳איז מקח וממכר.

דא רעדט ער אפילו מאכן א גורל אויף א דבר הרשות. אה, דא גייט ער שוין זאגן וואס מען מעג יא און וואס מען טאר נישט. דאס איז ווען ער שפילט מיט אנדערע מענטשן. אבער ביי זיך אינדערהיים בשבת מאכט מען אזא, “ווער באקומט די גרעסערע שטיקל חלה?” מען מאכט אזא שפיל פון ווער זאל באקומען א גרעסערע פארשן אדער א קלענערע פארשן. דאס הייסט נישט קיין מקח וממכר. דאס איז א וועג וויאזוי מען שפילט אינדערהיים. מעפי שדים, מבנה, מנה גדולה כנגד מנה קטנה. איך ווייס, ער האלט זיינע הענט אין די בעק, ווער גייט באקומען מיט די רעכטע הענט? און דארטן איז די גרעסערע טעלער, די קלענערע נאש. מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ער איז נישט מקפיד, ווייל דאס איז דאך מענטשן וואס וואוינען אין איין הויז, און ס׳איז נישט קיין מקח וממכר. ווען ס׳איז מקח וממכר, איז דער מענטש וואס איז געווארן לאקי, ער באקומט מער נכסים. דא ביסטו כבנו וכבני ביתו, ס׳איז דאך איין רשות. דו מעגסט עסן עניוועי אביסל מער. ס׳איז נאר א חלק פון א שפיל.

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

שטימט?

Speaker 2:

יא, איך ווייס, ס׳איז ממש א שפיל, אבער דו וואלסט נישט מקפיד געווען. ס׳איז נישט קיין ממש, ער פארקויפט אים זיין שטיקל קעגן זיין, אז ער מאכט א קנין. דער טאטע דיסיידט ווער ס׳גייט באקומען די גרעסערע שטיקל פלייש.

Speaker 1:

אקעי. זייער גוט.

הלכה ו — חשבונות בשבת

Speaker 1:

נאך זאכן. אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת. מ׳טאר נישט מאכן קיין חשבונות בשבת. חשבונות שהן צורך למחר בשבת. רייט. ס׳טייטש, אויסרעכענען זאכן. בין שאתה בא לאסור, לאסור אויסרעכענען אלטע זאכן, אדער לאסור מאכן חשבונות פאר די פיוטשער.

איפכא, גזירה שמא יכתוב, ווייל ער גייט שרייבן. חשבונות שרייבט מען. איפכא, חשבונות שאין בהם צורך, מותר לחשב. חשבונות וואס האבן בכלל נישט קיין צורך, מעג מען יא. סתם פאר אינטערעסאנטקייט, קילן צייט. א מענטש מעג רעכענען כמה סאה תבואה הוליך לפלוני, וויפיל סאה תבואה האט מען אפילו ארויסגעגעבן פאריגע יאר. אדער כמה דינרים… א געוויסע יאר, נישט פון יעצט. נישט פון יעצט, פון די יאר, נאר… ווייל יעצט איז נוגע פאר יעצט, פאר טעקסעס, פאר חשבונות. אבער אלס סתם אינפארמעישאן. אדער כמה דינרים הוציא בחתונת בנו, דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז פון די אלע שמועסן, און דאס איז נאך געבליבן די שמועס וואס מ׳רעדט נאך היינט ביי קידוש. וויפיל האט, איך ווייס, דער גרויסער בחור געספענדט ביי די חתונה.

Speaker 2:

דער עורך דין אליינס, יא.

Speaker 1:

יא, יא. וכן יוצא בזה. ושיחה בטילה שאין בהם צורך כלל, איז אין דעם נישטא קיין שיחה בטילה. חשבונות שאין בהם צורך כלל, איז אין דעם נישטא קיין שיחה בטילה.

וכן חשבונות של מצוה, וכן חשבונות של מצוה בכלל. דער רמ״א וויל דיר נישט זאגן אז מ׳מעג. אזא גוטס, ער וויל נישט זאגן אז מ׳מעג. ער האט רחמנות אויף דיר אז דו פירסט זיך אויף אזוי וואכעדיג, ס׳איז א וואכעדיגע זאך. אבער ס׳איז נישט קיין איסור. אין די וואכן דארף מען נישט רעדן פאר בטלה, אבער מצד שבת איז נישט ערגער שבת, ס׳איז נישט ערגער ווי סתם שבת. שטימט?

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

דאס איז טאקע וואס דער רמ״א מיינט מיט די אינטערעסאנטע לשון.

Speaker 2:

יא, איך מיין אזוי. יא, קלאר, קלאר. ס׳קען אפילו זיין אז שבת ספעציעל איז דא אן עקסטערע איסור פון זיך מטפל זיין. אה, שלא יאבד ברכה של שבת כדי ברכה של חול. אפשר שפעטער גייט ער איינעם פייערן דעם נעקסטן פייער לעוועל, ווער ווייסט? אבער ס׳איז נישט קלאר.

Speaker 1:

מצינו אז ווען קאמערדינער עוסק בצרכי בנו, מעג מען. איינער דארף שמועסן מיט זיין זון, אדער ווייס איך וואס, ער דארף שמועסן מיט א אידל, ער מוז שמועסן מיט יענעם, מעג ער דאך. מ׳דארף נוצן שכל. אבער ס׳איז אזוי ווי בחול, ער וויל נישט זאגן מ׳זאל עס טון.

שטרי הדיוטות בשבת

Speaker 1:

וואס איז לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת? מ׳טאר נישט שבת ליינען שטרי הדיוטות. וואס טייטשט דאס ווארט שטרי הדיוטות? נישט קלאר. נישט שטרות פון… ער זאגט אז דער רמב״ם טייטשט אויף דאס ווארט שטרי הדיוטות, שטרי של מקח וממכר. מ׳רעדט נאך דא פון מקח וממכר. אבער ס׳קען אויך זיין סתם נייעס, ס׳קען אויך אריינגיין. אין פירוש המשניות זאגט דער רמב״ם אז ס׳מיינט זולת אלעס וואס איז אויסער ספר הנביאים או פירושיהם.

אלרייט. הדיוטות, בפשטות, ספרים זענען נישט געשריבן געווארן דורך אידן וואס האבן געהאט רוח הקודש.

“שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. אה, ווייל ער ליינט שטרי הדיוטות, ער ליינט די זאכן פון מקח וממכר, וועט ער וועלן אויסמעקן. אבער ס׳איז אינטערעסאנט די לשון “שלא יהא כחול”, אזויווי א מינוט פריער האט ער געזאגט “מחשבות של חול”. דא איז אבער עפעס מער ווי די געווענליכע “שמא יכתוב”.

קען זיין אז דאס גייט צוזאמען, ווייל ער גייט ליינען די שטרי הדיוטות וואס ס׳מאכט אים אריינגיין אין א וואכעדיגע מיינדסעט. דו האסט אזוי “שלא יהא כחול”, ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי ס׳איז די וואכן, “ויבוא למחוק”. פארוואס זאגט ער נישט סתם “שמא ימחוק” אזויווי “שמא יכתוב”?

ס׳איז דא, און פארדעם אין שטרי הדיוטות גייט ער יא שרייבן. ס׳איז נישט דא.

Speaker 2:

יא, אבער פארוואס זאגט ער די לשון “שמא ימחוק”? פריער האט ער געזאגט “שמא יכתוב”, פארוואס זאגט ער “שמא ימחוק” דא? ער זאגט די לשון “שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. פארוואס זאגט ער נישט סתם “שמא ימחוק”, אזויווי פריער האט ער געזאגט?

Speaker 1:

ניין, איך מיין אז דאס איז די פראבלעם, אז די הדיוטות׳שאפט איז אויך א פארט פון די פראבלעם. אז ער ליינט שטותים אין שבת הייבט ער אן צו מעקן. אויב ס׳וואלט געווען הייליגע זאכן, ער קען אויך אויסמעקן, א ספר קען ער אויך אויסמעקן, אבער ער מעקט נישט, ווייל ער זעט הייליגע תורה, און די תורה פאסט פאר שבת. דו ליינסט סיי די נייעס און סיי הייבט אן צו מעקן, הייבט עס אן אויף שטייסט, אזוי מ׳האלט איך געצט ווייל עס איז אינטערסאנט ווייל ער האט דזשאסט גלוידט כמחשבות למחל, דא זאגסט ער נאכאמאל, שלא יהיה כחל, עפעס האט ער דא א פראבלעם מיט וואכעדיגע טאפיקס, עמד, עמד, עס זעהט אויס אז דער רב׳ מיינט זאגן צוויי זאכן, סיי ווייל ס׳איז נישט שבתדיג, און סיי ויהו אלום חוק, און אלס שלא יהיה כחל אליין, וואלט ער עס געשריבן שפעטער, ווען ער רעדט וועגן די אוהליג שבטן דער זאכן. סיי וויבאלד עס איז כחל יוי אלום חוק, ווייל ער נישט לעצט זיך זיין שווער, פארוואס א שטערש איינער שלעד, טאר מען יא אליינער, מען קען דאך אויך יוי אלום חוק, דאס איז א וואכעדיגע זאך פירט מען זיך צו מערקן, ווייל אז איינער ליינט א חומש, ער גייט נישט אויסמערקן א שטיקל חומש, עה איך האב שוין געקענט, איך קען שוין דער שטיקל, אז מען מוסט געווען א מערק אויס. אז איך ליין די נייעס, אמאל איז געווען א נגעי, ער האט א פעיפער, אקעי איך קען נישט שוין נישט שטיקל, עמדס מערק עס אויף, מעטס נעצטן די נעקסט שטיקל פארניי… וואס עס איז שוין נישט נוגע, האט מען געמערקט צו קען נישט שרייבן אויף דער פלאץ נייע, וועגן דעם איז דא כותו מוחקים, מען נאזט ליכט אויף. אזוי שטא רעדט די הויז, עט עטער פאר סאמען ריזן אויסמערקן. איך זאג דערפאלסט אז מען עס איז א זאך וואס מען ריזט איין מאל, מען עס מעקסט אויף, מען גייט ווייטער. אזוי וואלט איך… קען אפשר יא זיין אז ער מיינט אז די שלוקא חול איז אזא עקסטערע סיבה נישט סי. נאט שוי. מיט זען.

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

אקעי, ס׳איז זיכער אז די רעדט עס נישט וועגן דרך כלל, עובדת דרך כלל. עס איז געוועט עס נישט פאר א גרויסן נאפק מינע, די זאג איך. לויט דער, אויב שמים חוקת די זאך, איז היינט וואס עס איז קיינע משמוחק די צייטונג וואס ער ליינט עס, הייבט זיך נישט אן די שאלה, עס קען זענען אנדערע שאלה פון ביטול תורה, אדער פון עס איז נישט שבת די קפות, נישט קיין שאלה פון דעותי. דער מפרשה הרמב״ל מעמד זאגט די שטאט רעדט יוט אז עס מיינט סייטונג, אז עס מיינט מעג איך מומקור? עס איז דא צוויי פשטים אין די מפרשה מייסניש.

Speaker 2:

אהא.

Speaker 1:

פירוש המשונה זעט אויס יא. מייבט עס נישט. אין די בערש המשנה זאגט כל שענער בין די כות פאר א נביא, עס איז ראשיים עס אלע קרוצה בשבת וויימט, און אפילו אז דא נעבן חכמות ווי דיעס. עס קומט אויס… איך דער שטיין, דער האט מען נישט געליינט א רוסטאו שבת, אדער אויבער געהאלטן אז עס זענעט די כות פאר א נביא. קרוב לנביא. רייט, קען זיין אז דאס איז יא, א פירוש האסט נבוד דעסן. עס קען זענען אז עס האט צוטוהן מיט ווי שטארק א מענטש איז מכשיף. אויב א מענטש איז זייער סטארק מכשיף א געוויסע סאוועט, ער איז קיינמאל נישט אויסמעגן. אבער די ישראל אגרון דארף מען וויסן, מ׳רעדט נישט דא פון א חומש. קיינער איז נישט אזוי… קיינער איז נישט אזוי מחשיב ספר הריטב״א אז ער מעקט נישט. ס׳איז נישט קיין אסתר פון דארפן קיינער איז נישט געווען… אויסגעוועקט? אבער ס׳איז געווען אז זיי האבן געמאכט א טעות. אבער אין די חומש מאכט עס נישט אויס אפילו מ׳האלט אז ס׳איז א טעות.

ס׳מיינט, מ׳קען יא טראכטן דא אז א מענטש וואס האט א סדר אז ער שרייבט אויף אלע ספרים הערות, ס׳איז נישט דא מענטשן וואס זייערע אלע ספרים איז אנגעשריבן?

הלכות שבת: שטרי הדיוטות, ביטול בית המדרש, ודיני הצלה מדליקה

הלכה: אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת

אבער יעצט איז דא א געוויסע… מיר רעדן נישט דא אויף קודש צו אדער… קיינער איז נישט אזוי מחשיב ספרים פון אריסטו אז ער מעקט נישט. ס׳איז נישט קיין איסור פון ווארפן, קיינער האט נישט געזאגט אז ער האט זיך געוואקט. אויסגעוועקט? נאר… ס׳איז פארנט אויף. אז זיי האבן געמאכט א טעות און… גוט. אבער… אין די חומש מאכט מען נישט אויס, אפילו מען האלט אז ס׳איז א טעות.

אבער ס׳מיינט, מיר קענען יא טראכטן דא, אז א מענטש וואס האט א סדר אז ער שרייבט אויף אלע ספרים הערות… ס׳איז דא מענטשן וואס אלע ספרים איז אנגעשריבן! אפשר האט ער נישט דארט געליען נאר די ספרים וואס ער האט צו דעם גענוג רעספעקט און ער וועט קיינמאל נישט דארט מעקן! איך האב נישט געהערט קיינמאל אז מיט טעות האט ער געשריבן אן אמת, ווייל דער איד געווענליך ליגט אין לערנען, און ער ליגט אין שבת… אמת, אמת, אמת… א שבת׳דיגע זאכן, און ער גייט מיט זיין בעקעדזש אין איין! עס איז אנדערש! לכלל, איך האלט… און שבת ווארפן זיי ארויס די ספר! איך גיי מיט די צדיקים וואס… אדער שרייבן זיי צו אויף א ספר שטותים והבלים אסור לומר, כאח, אדער געבן זיי עס א ווארף ארויס פון די שטוב? שבת שרייבט מען שטוב, און מען עס איז ארויס…

אז היינט אז מען גייט מיט א בעקעדזש שבת, און ווייל שעת מען גייט מיט די בעקעדזש, אז קען מען מיקל זיין פארשידענע אזעלכע דברים וואס ער גייט מיט נישט דערמאנט. אקעי, איך פיי מיך טראכט אויס. ניין, ניין הלכות. עניוועיס, לאמיר גיין ווייל… סתם מיינעמען דאס אן אז מיט א בעקעדזש מעג מען טון מער זאכן? זאל מיר פרעגן די לאקאל מורי הוראה, אויבער דאס איז איך. אקעי, נאר ווייטער. נאר וואס זאגט ראי. ניין, אן זאגט נישט פארלאזן. אקעי, נאר פרוילן. מלכה וויי מוריקה. יא. עס מאלט אזוי זיי בין כוסף? וואס מען ניר דייערם ווייטע ווייטע זאכן וואס מען קען, וואס דער מונה אדם את ארכיוועות פאר פרוסם בפיבן, וואס מענטש האט א כנע נהאר, א טיש מיטן יעצט, ער דארף רעכענען פארטישן. עס מעגט ער ראכענען אלעס. פֿאַרשן נום־בען, פֿאַרשן נום־בענקל נום־בען. א ולומן א כתב, און מ׳זאל עס נישט מאכן, אזוי ווי ווייסט, ביי א קעיטערינג שרייבט מען אויף וועלכע טיש ווי זיצט ווער, מ׳טאר נישט געבן, מ׳טאר שטאר רידיוט׳ס.

אינטערסאנט, מענטשן וואס פראווען א גרויסע אפערעישאן שבת, זייער אפט מ׳דארף געדענקען די הלכות, איינער וואס טוט קעיטערינג אדער א זאך אין שבת, דער זענען זייער אפט ווערן ניכשל. רפיכח, היינט אזוי. יא. רפיכח, אום אויב אשייבת חכוכים דארף טרעפן א הענטער. עס איז דא א עצה. קוק, אום אויב אשייבת חכוכים, און עלא טבלו, עלא כותל, פון א צעטל, מוז מען עס ליינען בקול רם. אבער אפשר איינער וואס האט עס אויף אן אופן וואס איז נישט די דוגמא צו הויכעג זיין, א סקרין, איז אן אנדערע שאלה. בוט יא, איך ווייס נישט.

נאך א הלכה, אסור לקרוא, נאך א זאך וואס מ׳טאר נישט ליינען שבת. אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת. ווערטער וואס מ׳שרייבט אונטער א צורה אדער אונטער א דיוקן, ס׳טייטש אונטער א סטעטשו, אויב איינער גייט אמאל אין א מוזעאום, ליגט דארט א קליינע בלעכל אדער א קליינע שטיקל, און ס׳שטייט די דעסקריפשן פון די פענטינג, פון די זאך. זעט אויס אז ס׳איז געווען אויך אין די גמרא צייטן דער סדר. און דאס הייסט אויך שטרי הדיוטות.

קודם די חידוש איז, זאלסט נישט מיינען, דו ווייסט, נאר עפעס א קורצע, ס׳שטייט נאר דארטן אפאר ווערטער, הייסט עס נישט שטרי הדיוטות. ס׳הייסט אויך שטרי הדיוטות. א מענטש וואלט געקענט טראכטן אז די ווערטער אונטער א פיקטשער איז אזויווי א הסבר אויף די פיקטשער, ס׳הייסט אזויווי קוקן א פיקטשער. ניין, ס׳הייסט אזויווי קוקן א כתב. דאס איז די ווארט, יא?

איך ווייס נישט, איך בין נישט קלאר. אויב איינער האט א מנהג אז שבת ליינט ער נישט צייטונגען, אבער פיקטשערס פון צדיקים, ווי צדיקים בענטשן ליכט און זענען בודק חמץ, אויך א גרויסע זאך. יא, אבער טארסטו אבער נישט ליינען וועלכע צדיק ס׳איז. דו בלייבסט אין די דארק. ניין, פיקטשערס מיינט דא פיקטשערס פון גוים. אה, איך ווייס נישט. עני פיקטשערס. אקעי. אויך וועגן שטרי הדיוטות.

הלכה: אסור לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש

נישט נאר דעם, נאר אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור. ער זאגט א נייע זאך. איינמאל מ׳רעדט שוין וועגן… ס׳האט נישט אזויווי מיט מלאכות דרבנן. אבער איינמאל מ׳האט גע׳אסר׳ט געוויסע כתובים, אז געוויסע זאכן טאר מען יא אדער טאר מען נישט ליינען שבת, זאגט ער אזוי, מ׳טאר נישט ליינען כתובים, ס׳טייטש כתובים אין די תורה, יא, נביאים כתובים, תנ״ך, בשבת, בשעת בית המדרש. בשעת ווען דער עולם לערנט תורה, לערנט תורה שבעל פה.

בית המדרש מיינט ווען ס׳איז דא א שיעור. בית המדרש, נישט בית הכנסת. בית המדרש איז די פלאץ וואו מ׳לערנט. מ׳האט שוין געלערנט לעצטע וואך, בית המדרש איז נישט קיין טאטע פלאץ וואו מ׳לערנט. בית המדרש מיינט ווען מ׳מאכט א שיעור. אבער אויף אידיש, לשון חכמים, מדרש איז טייטש א שיעור. סא בשעת וואס דער רב דרש׳נט, וואס הייסט בשעת בית המדרש, דעמאלט דארף מען גיין אין שול הערן די דרשה.

זאלסטו נישט זאגן, “יעצט האלט איך אינמיטן ליינען דברי הימים, און מען ווייסט נישט וואס. זייער נישט שייך דא. יא. ניין, אין בית המדרש. זיי זאגן נישט אין מיטן בית המדרש. בית המדרש מיינט נישט א פלאץ, בית המדרש מיינט א שיעור. איך רעד ביים שיעור, אז מ׳ווארט אז ער זאל קומען צום שיעור. נישט אז ער זאל זיצן אינדערהיים און ליינען.

ניין, שלא יאמר אה, דאס איז מבטל די ענין פון לערנען כתבי הקודש. שלא יאמר “אלך ואקרא”, “אני אשנה בבית המדרש”. ס׳איז דאך אפילו זאכן וואס זענען הייליג, למשל, ביי מנחה אדער ביי שחרית, ווען ס׳איז די צייט וואס ס׳שטייט אין צעטל אז דער רב גייט זאגן א דרשה זעקס אזייגער, טאר מען נישט דעמאלטס לערנען. פארוואס? ווייל א גדיא איז נישט געקומען. ממילא, יעדער איינער גייט זיצן אינדערהיים און ווערן אויס שיעור.

די ווארט איז אזוי: אונז ווילן אז שבת זאל א איד זיך אויפפירן שבת׳דיג, ער זאל לערנען תורה און אזוי ווייטער. אלע כתבי וכל האט מען שוין גע׳אסר׳ט מיט שטר הדיוטות. אבער ס׳איז נאך אלץ דא א וועג אז א מענטש קען זיך ארויסדרייען פון קומען צום שיעור און לערנען, ווייל “אה, ער לערנט יעצט איוב”. ניין, ניין, ניין. קום אין בית המדרש, נישט יעדער איינער זאל זיך זיצן ביי זיך אינדערהיים און ליינען. קום אין בית המדרש און הער אויס דעם רב׳ס שיעור.

און “אה, דו קענסט בעסער, דו קענסט אליינס לערנען”? יא, אבער די צווייטע בקתה, יעדער איינער זיצט אינדערהיים, זיי ווערן אויס שיעור. דאס איז דאך זייער ביטול בית המדרש. דו מאכסט נישט נאר דו גייסט נישט זיין אין בית המדרש, ווייל דו לערנסט דאך, אבער דו גייסט, ווייל דו קומסט נישט, וועט זיך די שיעור מבטל ווערן, ווייל יעדער איינער האט אנדערע תירוצים.

זייער וויכטיג צו וויסן, ווען ס׳איז דא א שיעור שבת נאכמיטאג, די חכמים האבן געמאכט אן איסור דרבנן צו לערנען כתובים שבת נאכמיטאג, ווייל דעמאלטס איז די צייט וואס ס׳איז דא א שיעור. די זעלבע זאך ווען ס׳איז דא א שיעור, האט ער געזאגט, מ׳טאר נישט אפילו לערנען אינדערהיים. ס׳איז אן איסור דרבנן צו לערנען, ווייל ס׳איז פארט פון די שיעור.

ווייל נישט ווייל דו, אוודאי דו לערנסט עפעס בעסער פון די שיעור, no problem. אבער ווען דו ביסט מבטל די שיעור, איז עס ביטול בית המדרש. ס׳איז נישט ביטול תורה, ס׳איז ביטול בית המדרש. דו מאכסט חרוב די בית המדרש. ס׳איז א גאנצע אנדערע זאך. אקעי, שוין. עד כאן די דרשה פארוואס מ׳דארף קומען צו מיין שיעור.

הלכה: נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

לערנען אונז ווייטער הלכות דליקה. נאך א גאנצע סוגיא. שוין. די נעקסטע איז וואס איז די דין דליקה, מכבה. מ׳האט גערעדט מכבה און מבעיר, צוויי מלאכות. מיר גייען יעצט לערנען וואס מ׳טאר נישט טון אלס מכבה מדרבנן.

זאגט די רמב״ם אזוי: “נפלה דליקה בחצר בשבת” – ס׳איז געשען א פייער אין די חצר בשבת. פון וואו פאלט עס? פון הימל. ניין, “נפלה דליקה” מיינט געווענליך, אז אמאל איז געווען, ס׳איז דא פלעצער וואו ס׳איז דא פייער, מ׳דארף דאך עס האבן, און אין אויוון ליגט פייער. ס׳פאלט אראפ פון די פלאץ וואו ס׳ליגט, און ס׳הייבט אן ברענען אויף די פלאר, אדער אויף די טעווען וואס ליגט אויף די פלאר. אקעי, איך טראכט אזעלכע זאכן מיט “נפלה דליקה”. ס׳מיינט אז ס׳איז אראפגעפאלן א שטיקל האלץ פון די אויוון, און ס׳האט אנגעהויבן ברענען.

“נפלה דליקה בחצר בשבת”, איז אזוי, אויסלעשן טאר מען דאך זיכער נישט. איז וואס הייבט יעצט אן דער מענטש טון? הייבט ער אן, ער וויל ארויסראטעווען ווי מער זאכן פון די חצר, זאכן וואס זענען ווערטפול, זיי זאלן נישט ווערן פארברענט.

זאגט ער, “אחד מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבו עירב”. דאס הייסט, לכאורה, אויב א מענטש האט געמאכט א… אפילו מ׳האט געמאכט א עירוב. דאס הייסט אזוי, אויב מ׳האט געמאכט א עירוב, מעג מען טראגן פון איין חצר צו די אנדערע אין די זעלבע מבוי. איז לכאורה וואלט דאך דער מענטש געמעגט ארויסראטעווען אלע זיינע זאכן, ווייל מ׳מעג טראגן.

זאגט מען אבער נישט. פארוואס? גזירה, אז אויב גייט ער ראטעווען אלעס פון די חצר, ער גייט זיך אריין אין א שטארקע מיינדסעט אז ער ראטעוועט יעצט, אז ער איז א ראטעווער, ער איז איינער וואס ראטעוועט פייער. ער וועט ראטעווען מיט מער, ער וועט זאגן, “וואס איז דא נאך א שטיקל? לאמיך אויסלעשן.” ער וועט פארגעסן אז ס׳איז דא אן איסור.

גזירה שמא יכבה. גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, צו ראטעווען, “מפני שאדם בהול על ממונו”. א מענטש איז בהול על ממונו, א מענטש האט א גרויסע נגיעה פאר זיין געלט, אדער ער פארלירט זיך ווען ס׳האנדלט זיך פון געלט, זיין געלט, זיין נכסים. ווייל אפילו ער הייבט אן מיט א… ער זאגט, “ניין, איך בין אן ערליכער איד, איך גיי קיינמאל נישט אויסלעשן, איך גיי נאר ארויסראטעווען אלע זאכן.” אבער איינמאל דו ביסט אין א מיינדסעט פון דו ראטעוועסט יעצט דיין ממונו, “אדם בהול על ממונו”, און ער וועט אויסלעשן פייער.

לפיכך, איז וואס האט מען געזאגט, מ׳טאר נישט אלעס, וואס יא? האבן זיי געמאכט אזוי, “לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש”. נאר די עסן וואס ער דארף פאר יענע שבת, און כלים וואס ער דארף פאר יענע שבת, און בגדים וואס ער קען אנטון.

אינטערעסאנט, בגדים האט מען אביסל… וואס מ׳קען אנטון. דאס הייסט, ער קען אנטון יעצט, בשעת מעשה. נישט וואס ער קען אנטון במשך שבת, אזויווי כלים הצריכים לשבת. מ׳גייט שוין זען. אקעי, ווייל שפעטער גייט ער מסביר זיין מער.

וואס ער נעמט צו, ווייל ווען ער טוט דאס איז ער מסיח דעת פון די עקולות, ער איז מסיח דעת פון אלע אנדערע זאכן, ער טראכט נאר פון יעצט שבת. איינער וואס איז דא א קבר, ער גייט נישט קומען צו אויסלעשן. איך מיין אז ס׳איז זייער גוט, ווייל ווען א מענטש טראכט פון וואס ער דארף ראטעווען ווייל ער דארף עס האבן דינסטאג, איז ער אין גאנצן מסיח דעת געווען פון שבת, ווייל ער טראכט א גאנצע צייט פון שבת. אפילו ווען ער ראטעוועט, ער טראכט פון שבת.

דער רמב״ם זאגט נישט לאו דוקא דאס, דער רמב״ם זאגט אז ער איז מסיח דעת, ער טראכט יעצט סתם אז די חכמים ווילן נישט אסר׳ן אז דער מענטש זאל בלייבן אפילו אן שבת, אבער דאס אז ער גייט בלייבן א עני ואביון, ער גייט נישט האבן קיין איין כלי מער פאר זיין הויז, דאס שטערט נישט פאר די חכמים וואס האבן געאסר׳ט.

קשיא: וויאזוי האבן חז״ל געקענט מאכן אזא חומרא?

הלוואי וואלט איך פארשטאנען וויאזוי די חכמים האבן געטראכט, אדער מוז זיין אז זיי האבן געלעבט אין עפעס אן אנדערע סארט וועלט, ווי ממונו מועט, ער האט דא נאך צוויי כלים. נישט אזוי ווי היינט אז א מענטש האט א הויז וואס איז ווערד א האלב מיליאן דאלער, און ס׳קען נישט זיין אז אויף דעם האבן זיי געמאכט די גזירה. ממילא בלייבט נאך די איסור דרבנן פון מכבה זיין, וואס דעמאלטס דארף מען וויסן.

אונז האבן שוין גערעדט אז בכלל היינט איז מען מער מקיל מיט מכבה זיין, ווייל ערגעץ וואו איז עס א סכנה, און אויך ווייל אונז וואוינען צווישן גוים, און אונז ווילן נישט נאכאמאל די מעשיות אין די סמיכות חכמים אז ער האט פארברענט א גאנצע שטאט אין פראנקפורט ווייל… יא, ווייל זיין כוונה אדער עפעס. ניין, יא, אמת, מען פירט זיך נישט די הלכות היינט, מען פירט זיך יא אויסצולעשן אפילו בדרבנן, מען טוט מלאכה דרבנן, מען לעשט אויס.

אבער איך זאג אז אונז לערנען יעצט נישט הלכה למעשה. הלכה למעשה שטייט אין משנה ברורה זאל מען פארזיכטיג זיין מיט די הלכה, ווען ס׳איז דא א פייער לעשט מען אויס, מען מאכט נישט קיין חכמות. דאס וויל יעדער איינער וויסן אזוי למעשה. אבער יעצט לערנען אונז טעארעטיש, וויל איך פארשטיין די רבנים. וואס איז ראנג?

נעכטן האבן מיר געלערנט, האבן מיר געלערנט אז די חכמים האבן מתיר געווען צו זאגן פאר א גוי, פאר א גוי מעג מען “אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה”, מען מעג זאגן פאר די גוי אפילו משום חבה אינו מפסיד, זיי האבן געלערנט אין הלכות אמירה לנכרי. פארוואס? ווייל אדם בהול על ממונו האבן זיי מתיר געווען. נו, פארוואס אדם בהול על ממונו האבן זיי געטראפן אזא מאדנע ווילדע חומרא אז ער זאל זיך מייאש זיין פון זיין גאנצע נכסים?

ממילא נראה לי איז דאס, אז ס׳קען נישט זיין אז ס׳רעדט זיך אין אזא היינטיגע הויז וואס א הויז איז ווערד דארט א האלב מיליאן דאלער, און די נכסים וואס א נארמאלע מענטש האט אין זיין הויז איז ווערד נאך איך ווייס נישט וויפיל געלט, און ער גייט ווערן האומלעסס און איך ווייס נישט, ער דארף רעדן מיט אינשורענס, איך ווייס נישט. אמאל איז געווען א נארמאלע זאך, ס׳איז א פייער, ס׳איז א פייער, ס׳איז נישט געווען גערעדט פון דעם.

קען זיין אז וועגן דעם זאגט ער די ווארט “בחצר”, ער רעדט נישט פון א הויז. א הויז ברענט, יא, א הויז, די גאנצע ווענט, אלעס גייט ברענען. אבער אין חצר, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א פייער אין חצר, וואס שטייט חצרות זענען וועגן דעם. אבער די ערשטע וויזא זאגן די ענין פון פקוח נפש, אפילו מען האט מורא געווען מען וועט אים הרג׳ענען וכו׳. ניין, איך מיין אז ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען עפעס א נארמאלע זאך. ס׳איז געווען א נארמאלע… מ׳קען זאגן, ס׳מוז זיין אז די הלכה איז אזוי, אז מ׳קען זאגן פאר א מענטש, לאז זיך אויסברענען.

בקיצור, אין אנדערע ווערטער, ער איז מאבד מזון שטייסטו, דאס, אין דער היים האט ער מזון פאר נאך א גאנצע וואך. נישט אז ער האט מזון, זיין גאנצע פארמעגן און זיין גאנצע לעבן ליגט דארטן. אויף דעם שטייט ער איז מאבד זיין גאנצע פארמעגן?

הלכות שבת – הצלה מדליקה: מזון, לבוש, וכתבי הקודש

דיון בסברא: דער מציאות פון דער הלכה

Speaker 1: יא, א הויז, די גאנצע ווענט, אלעס גייט ברענען. ער זאגט “חצר”. דו קענסט זאגן חצרות דידן, די סיבה פארוואס עס שטייט חצרות איז וועגן… אבער איך וויל זאגן די ענין פון אפילו ער איז… אמאל פלעגט מען בכלל נישט היטן פון די ענין פון מצה וכדומה. ניין, איך מיין אז עס מוז זיין אז עס איז געווען עפעס א נארמאלע זאך, עס איז געווען א נארמאלע… עס מוז זיין אז די הלכה… אז מען קען זאגן פאר א מענטש, לאז זיך אויסברענען.

בקיצור, אין אנדערע ווערטער, ער איז מציל מזון שלש סעודות. דאס הייסט, אין דער היים האט ער מזון פאר נאך א גאנצע וואך. נישט אז ער האט מזון, זיין גאנצע פארמעגן, זיין גאנצע לעבן ליגט דארט. אויף דעם וואס שטייט אהל, פארשטייסטו אזא זאך?

Speaker 2: יא, יא, יא.

Speaker 1: עס איז נישט ווערד צו גלייבן. מען זעט אז עס איז דא א גרויסע חיוב. און אויך איז דאך דא א דין אז פאר א מצוה דארף א מענטש מוסר זיין עד שליש מממונו. וועסטו זאגן אז וועגן א תקנת חכמים וועט ער פארלירן אלעס וואס ער האט? נישט וועגן א תקנת חכמים, די חכמים אליין, זיי זענען דאך געווען מענטשן. די חכמים האבן קיינמאל נישט… מען לערנט גאנץ הלכות שבת, די חכמים לאזן קיינמאל נישט א מענטש סטאק מיט עפעס. א קליינע צער איז ער שוין מתיר. דא, די חכמים האבן אים געהייסן פארלירן זיין גאנצע פארמעגן?

א חולה שאין בו סכנה מעג עובר זיין אויף אלע דרבנן׳ס. און נישט נאר דאס, אויב מען ברענט א מענטש׳ס הויז היינט, איז אסאך ערגער ווי א חולה שאין בו סכנה. עס קען נישט זיין, עס מוז זיין אז עס רעדט זיך פון אן אופן… אונז לעבן נישט אין די וועלט וואס די הלכה איז געזאגט געווארן.

אזוי, כך נראה לי בסברא. אבער מען האט שוין עניוועי מתיר געווען. אויך היינט איז דא עפעס וואס… איך ווייס נישט אויב מען זעט עס שטארק נתברר. היינט איז אנגענומען אז סמאוק איז זייער זייער דעינדזשערעס. סאו א בלאק אראפ האט א מענטש וואס האט עזמע יעצט שטארבן. היינט איז אן אמת׳דיגע סיבה אז א פייער איז אייביג אן אמת׳דיגע סכנה.

Speaker 2: אקעי, אקעי, על כל פנים.

Speaker 1: סאו אונז לערנען די היסטארישע הלכה, וואס איז געווען בשעת וואס מען האט זיך געפירט וועג זייער שטרענג.

Speaker 2: ניין, עס איז נישט קיין היסטארישע הלכה, עס איז די הלכה אזוי ווי עס שטייט אין שולחן ערוך. אונז דארפן מיר וויסן, מיר זאלן מאכן סדר מיט די היינטיגע מציאות.

מהר״ם שיף׳ס אופן

Speaker 1: סאו ווייל דער רמב״ם הייסט איז… סאו דער מהר״ם שיף זאגט אזוי, ער טרעפט מיר אן אופן וואס דער חידוש פון די משנה ברורה זעטער אדער דער רמ״א זעטער איז נישט נוגע, ער איז נאר מתיר.

Speaker 2: אהא, איך ווייס וואס, ווייל ממילא וועט ער טאקע פארברענען זיין הויז.

Speaker 1: נאר וויסן, עס וועט נישט זיין פון דעם אויך, ער פילט מחלל זיין א פיקוח נפש יענער… אבער דא איז אויך זייער שווער דאס וואס ער זאגט “ואם לא עירבו”. אפילו אויב ער האט נישט געמאכט אן עירוב, אפילו ער האט נישט געמאכט אן עירוב, רעדט מען דאך אויך נאר אן איסור דרבנן, יא?

Speaker 2: סאו עס איז נישט קיין חילוק.

Speaker 1: ס׳נישט קיין רשות הרבים, אבער ער קען רופן א קאל, יא. דא איז ער דער רבונו של עולם, ער קען דא אליין רופן א קאל?

Speaker 2: ער קען דא אליין רופן, יא.

Speaker 1: ס׳איז נישט קיין פשט אז ער האט נישט קיין וועג.

Speaker 2: אקעי.

הלכה כ״א: מזון שלש סעודות

Speaker 1: סא, מאי מציל מזונות? די גמרא פרעגט, די שמיעס דארט וואס מ׳דארף פאר יענע שבת, וואס איז די גדר? די גמרא זאגט אזוי: אם נפלה דליקה בליל שבת, מציל מזון שלוש סעודות, ער דארף נאך האבן פאר אלע דריי סעודות. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

Speaker 2: לבהמה דארף אויך האבן דריי סעודות שבת? אלע זאכן!

Speaker 1: ומאי ניחא, עטרה וגבר ויוסף, ואף למוצא אחרית.

Speaker 2: אה, ער מיינט צו זאגן פאר די מענטשן שלוש סעודות, און פאר די בהמות וואס איז ראוי פאר די בהמות, יא, אקעי.

Speaker 1: מאי ניחא, ווייל אפשר מ׳דארף דא זאגן נאר מ׳עסט דריי סעודות א טאג, נאר שבת עסט מען… ניין, מיר האבן געלערנט אז געווענליך עסט מען צוויי סעודות, שבת עסט מען דריי סעודות.

Speaker 2: פארשטאנען, אקעי.

Speaker 1: ואף למוצא אחרית, צפרא, מניחה מצילין מזון שתי סעודות, ובמנחה מצילין מזון סעודה אחת.

Speaker 2: או שיט.

הלכה כ״ב: כלי אחד – דער גדר פון איין מאל טראגן

Speaker 1: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה, אז דעמאלטס דארף ער מערערע דא דריי סעודות, אדער ער האט א כלי מוציא יא באמת, אבער אין דעם זעלבן כלי ער דארף מאכן צוויי טריפס…

אבל מוציא כלי אחד לצווחת, ווי לאנג ער נעמט עס נאר איין מאל אין איין כלי, איין מאל אפילו ס׳איז פאר עטליכע סעודות, מותר.

Speaker 2: דאס איז וואס מיר האבן פריער ביי די הלכות פונעם חובל, ס׳איז דאך מותר אויב ער טראכט א מוציא…

Speaker 1: ער ריקט אראפ, ער זאגט איין מאל, איין מעשה מיט איין כלי.

הלכה כ״ג: ביישפילן פון כלי אחד

Speaker 1: למשל סל מלאה כיכרות, ער האט א גאנצע באסקעט פיל מיט, אסאך, א באסקעט, כ׳ווייס וואס א כלי, פיל מיט ברייטלעך, אפילו פאר עטליכע סעודות. או עיגול של דבילה, א גאנצע רעדל פונעם דבילה (וואס ס׳האט גענוג פאר אפאר וואכן), חבית של יין (זעלבסט א פאר חיים).

נאך א זאך: קערה תניא, ופורס טליתו, וקובץ וכל מה שיכול להוציא, ער האט אויסגעשפרייט זיין טלית, ער האט אריינגעזעצט דארט וואס ער קען, ומוציאם מלאים, יא.

Speaker 2: ער מעג דאך נאר איין מאל?

Speaker 1: איין מאל פילט ער זיין סעודה, אויך איז מותר.

הלכה כ״ד: עומד לאחרים – באו והצילו לכם

Speaker 1: אה, יעצט קען מען לערנען, אויך אזוי ווי ענדליכע חרמים וואס מיר האבן געלערנט פריער ביי די חובות, טאקע. איידער נאר איין מענטש ער קען אומקערן דריי סעודות, ס׳רופט אויף די גאנצע עולם, ער זאגט עומד לאחרים, באו והצילו לכם, קומט ראטעוועט פאר ענק, און יעדער איינער איז ראטעוועט, כמו שהוא צריך לו.

דיון: דער בעל הבית מוז מרשה זיין

Speaker 2: אוי, כלי אחד… עומד לאחרים, זאגט נישט עומד לאחרים, ער האט אן עובד געזאגט לאחרים…

Speaker 1: אקעי, ס׳איז ווי פיל…

Speaker 2: אבער אזא די טוטערס, לאמיר זען וויאזוי מיר רעכענען זיך אפ מיט זיי נאך שבת. קודם רעדט פאר יעדער, מען יעדער נעמען אויך א דריי סעודות אדער לויט וועט פארסטארט ס׳איז, אדער איין כל וואס פיקט אפילו א גרויסע זאך, ברייה של מצלי, יעצט זיין, ס׳וואלסט זיך געווען עדלייקעסט, נעך וואן עפקער. אומ׳ל רצי מעשיל לכחי׳טאווינעסט, טאמער דער מעשיל איז א גוטער, ער זאגט יא, ס׳איז טאקע מיין, ס׳איז עפקער, אבער איך וויל עס נישט, איך וויל עס צוריקגעבן פאר דיר, מיטלע ליטשמענו, אחרא שבת, שכר אמאל. נאך שבת בעט ער אים, אבער ארבעט פאר זיין תרחץ, איך וועל עס געשלעפט שבת צו יענעם זאכן.

דיון: שכר שבת – א פארנעם דיון

Speaker 1: פאר איינס איז שכר שבת, דו עס נישט קיין א שכר שבת פארוואס. שכר אן איינס של מלכה ועל איתר, לא צוהלה מקום ערבן, מען דרייסט דאך דא א אופן וואס איז בכלל מוטער דארטשלעפן. ס׳איז אכטעל איז דא איתר דרבנים פאר די בעלי בת, צו נעמען מער ווי וואס ער דארף, אבער דער צווייטער מענטש האט שוין קיין שום מוסר, מילא מעגן ערנעמען סכר שבת, איז די אינטערסאנט, אבער סכר שבת האט צו טון מיט טון א מלכה. סכר שבת איז אן עקסטרע זאך.

Speaker 2: שטייסט מיין, סכר שבת איז אויף צו טון עפעס. אבער דו האסט גארש געטון. וואס דו האסט געטון? און האסט געטון איינ… יעדע מאל ווען מ׳רינגט איינער אויף שבת, טוט ער א זאך וואס מיטטערט איר שבת, און נשטאט. איך שטאם אזוי. און אויך דעם איז דאך דא א לוחה פון סכר שבת. שטייסט מיין קשע? וואס זיי האבן געלערנט וועגן סכר שבת איז א בעיבי סעט?

Speaker 1: יא.

Speaker 2: מען טוט אויך גארנישט, מען טאר נישט. אויב עס איז חוץ, אויב עס איז מיט עפעס א עבלעה וכו׳. לא ברעלי. פארשטייסט מיין קשע?

Speaker 1: איך פארשטייט וואס דו פרעגסט, יא. סכר שבת איז עפעס א פארני קשע. עס קיין, ווייל ס׳איז נישט קיין… סכר שבת איז עפעס וואס עס איז ענלעך צו מאסער מטן, צו עפעס ענלעך צו באקומען בצאל. דאס איז דאך א זאך וואס איז געשען איין מאל זאך. עפעס פארשטיי איך נישט. ווייל עס געטראכט אז אפשר וועגן… איידער מגרמישן זאגט אז דאס גייט נישט אויף דעם בכלל. דאס איז איינער של מלכה גייט אויף דעם.

Speaker 2: פארוואס יעדער איינער מעג? פארוואס מיר געט דער איינער?

Speaker 1: ווייל ס׳איז בכלל נישט קיין ניסור, במילא. אבער מיר זעט אויס ס׳איז אינדערזאנט.

דער רמב״ל זאגט אז די העטער אז מענטשן מעגן מצל ולמזון, איז נאר אויב ער האט געזאגט. אבער א מענטשן האט נישט גייען און ראטעווען פון יענעמ׳ס פייער מיט דעם שבת.

Speaker 2: פארוואס נישט?

Speaker 1: ווייל ער הייבט אן עמי לך זכת מצל. איך מיין פארוואס ווייל ער טראכט אז דער עמי לך ערם איז ווייל ער האט אז יענער האט עס אים צוריקגעבן. ניין, אבער ס׳זעט דא אויס ווי נאר דעמאלטס איז כאי לחזכת מצל מוזו שצחים לויב. ער זאגט נישט אז ווען עס איז געשר׳ס אין א פייער מעג יעדער איינער קומען אריינער. אז יעדער איינער מעג נאר, קען מען דאך נישט מחייב זיין א צווייטן צו געבן מער, ווייל ער איז נישט בעל הממון, ער איז נישט דער בעל הבית.

Speaker 2: אה, דאס איז די ווארט. אבער לויט ווי דיר וואלט געדארפט שטיין “עומד לאחרים”.

Speaker 1: אה, דאס מיינט עס. אקעי. אפשר דארף מען בכלל ליינען מיט א חולם? עס שטייט נישט קיין ניקוד דא, עס שטייט חצר.

Speaker 2: וואס תורות?

Speaker 1: יא, גלאט תורות. אה, איך זאג דאך אז מיר געזעט אויס פאר זיכער אז דער חרם רופט ער ווייל ער האפט אז זיי גייען עס צוריקגעבן. פאר דעם שטייט דאך די נעקסטע הלכה. ווייל נישט גייט זיי אן. אדער סתם, זיי זענען הונגעריג, זיי ווילן מער ברויט.

הלכה כ״ה: פת נקי vs. פת שאינו נקי

Speaker 1: אקעי, נאך א הלכה. התחיל בפת נקי, אינו חוזר ומטיל פת אינו נקי, ער קען נישט פארלאזן גוטע ברויט פאר שבת. אבער פארקערט, יא, אויב ער האט אנגעהויבן צו נעמען פת אינו נקי, וואס ער האט גענומען נישט גוטע, דאס הייסט מעורב יא, דאס הייסט מיט די מורסן וכדומה, חוזר ומטיל, ער קען זאגן, “איך וויל פאר שבת, איך וויל אויף די שבת א בעסערע קוואליטי”, און ער מעג עס טון. אויב ער איז קלוג, טוט ער פארקערט, ווייל…

ומה שמקפידין מה שאוכלים ביום כיפור ערב שבת, שמצילים ביום כיפור מה שצריך לשבת, ומקפידין בערב שבת. פארוואס? ווייל ער האט שוין געקענט אנגרייטן. ער האט דאך געקענט אנגרייטן ערב יום כיפור, און ער האט שוין געקענט אנגרייטן ערב יום כיפור, און ער האט שוין געקענט עסן שבת. אבער איינער וואס מאכט שבת, ער איז מקפיד, פארוואס? ווייל ער עסט נישט יום כיפור, ער האט זיך נישט געמוזט צוגרייטן. ואין צריך להקפיד לשבת ויום טוב, פארוואס? ווייל יום טוב האט ער שוין געקענט אנגרייטן. סא די אלע טענות איז אויף די עסן וואס ער דארף זיך יעצט זארגן, נישט אויף די אלע פארמעגנס. ניין.

Speaker 2: דא זעסטו קלאר אבער אז לשבת אפילו גייט ער אראפ צו עסן דעם מענטש, נישט אז ער גייט דארפן מאכן א חלוקה און גיין צו די…

Speaker 1: יא, מ׳רעדט דא פון דעם מענטש וואס זיין שאדן איז די עגל של דבילה. די חידוש איז אז ער מעג האלטן די גאנצע עגל. מ׳רעדט נישט דא פון א סעיף פון מיליאנס.

Speaker 2: אקעי.

הלכה כ״ו: הצלת לבוש – לובש כל מה שיכול ללבוש

Speaker 1: מהו מצה ללבושו? וואס איז מיט לבוש? האט מען געזאגט פריער אז ער מעג נעמען ב׳ אוכל מה שצריך לשבת, ולבוש מה שיכול ללבוש. וואס זאגט ער אזוי? ער מעג לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב. ער טוט זיך אן וויפיל ער קען.

דא איז דאך א גרעסערע חומרא, אז וועש האט מען אים בכלל נישט מתיר געווען צו ארויסטראגן מיט זיינע הענט, נאר אנגעטון, דרך לבוש, וואס דאס זאל ער מעגן טראגן אויף רשות הרבים.

Speaker 2: אקעי, ווייל די איסור איז, די גאנצע איסור איז… אבער די אנדערע זאכן מעג ער נעמען אין זיין הענט. ער דארף נישט אריינבייסן אין די ברויט, איך ווייס נישט וואס.

Speaker 1: אמת, אמת, אמת. ס׳איז אינטערעסאנט. ער נעמט דאס נישט אלס א חומרא. און אויך טוט ער פאר די אנדערע זאכן, און לחיים בועד יוציא לך, און יעדע איינער. פארוואס מ׳גייט אוועק פון דעם? ווייל ער קען זאגן וויפיל וועש ער דארף פאר שבת, אבער דא איז דאך א גרעסערע קולא. ער זעט אז אמאליגע צייטן האט מען בכלל נישט געטוישט אום שבת וועש. ווער טוישט וועש אום שבת?

Speaker 2: יא, נאך, דאס איז פאר שווערע שבת נאכמיטאג, אדער וואטעווער, מענטשן טוישן. בפרט איז אין אכט אויף שבת, ווי דו טוישן לאמיר זאגן מענטשן.

Speaker 1: אבער דא איז דא א קולא, איז אויך דא א חומרא אז ער דארף עס אנטון און אזוי ארויסגיין, נישט ער קען נישט טראגן אין זיין הענט. אבער ער מעג יא, וויפיל ס׳פעלט אויף אים, הייסט עס אזוי ווי אלעס וואס ער גייט היינט גיין שבת.

דיון: קשיא אויפ׳ן רמב״ם – ס׳שטייט נישט אז ער קען אויסטון און צוריק אנטון

Speaker 2: ס׳שטייט נישט אין רמב״ם אויך אז ער קען עס אויסטון און צוריק נאכאמאל אנטון? ס׳איז אויב נישט לויט די משנה, די רמב״ם זאגט נישט וואס די הלכה איז. למשל, ביי עסן שטייט נישט כל מה שיוכל לאכול, א מענטש איז א גרויסע זאך, אלעס וויפיל ער קען אריינרוקן אין א שבת. מ׳זאגט נישט אזוי. וואס ער קען עסן, קען ער עסן. מ׳רעדט דאך, מ׳נעמט דריי סעודות, מ׳זעט נישט אז וויפיל א נארמאלע מענטש קען אריינרוקן אין א שבת. די זעלבע זאך איז דא, וויפיל ער קען אנטון. אמאליגע צייטן איז געווען אזעלכע פרעסערס.

Speaker 1: יא, און וויפיל מ׳דארף, מ׳ווייסט נישט עפעס אז ס׳איז א פראבלעם.

Speaker 2: פרעגט מיסתמא בן דרוסאי, אויב אמאל איז נישט געווען קיין פרעסערס. בן דרוסאי האט געמאכט רעיר זיין סטעק זאכן.

Speaker 1: אקעי, וואטעווער, ואידך זיל גמור.

Speaker 2: און אויך פאר די לבוש קען מען זאגן בואו והצילו לך, און יעדע איינער, כל אחד ואחד בורח כפי יכולתו, ומוציא ורישו בידו. און די זעלבע זאך, ס׳איז אנצונעמען הפקר זאכן, און קענען די זעלבע דין ווי די מאכל, אז זיי ווילן קענען זיי עס צוריקגעבן און נעמען געלט פאר דעם.

הלכה כ״ו (המשך): הצלת כתבי הקודש

Speaker 1: נאך א זאך וואס מ׳מעג מציל זיין, זייער וויכטיג. חוץ וואס מ׳מעג מציל זיין זיין מזון און זיין לבוש, מעג מען אויך מציל זיין כתבי הקודש. אלע כתבי הקודש וואס זענען אין חצר, מעג מען נעמען צו אן אנדערע חצר אפילו שלא עירבו. דא כתבי הקודש איז נאך ערגער, די מאכל און די לבוש דארף מען עס טון מיט אן עירוב. אבער די כתבי הקודש מעג מען אפילו אן אן עירוב, אבער בתנאי שלא יהיו מובאות שלוש מחיצות לרוח אחת. ווי לאנג ס׳איז נישט קיין עירוב, ס׳איז נישט קיין עירוב חצרות, אבער מחיצות האט עס יא, ס׳האט דריי מחיצות לרוח אחת, ס׳פעלט נאר די עירוב חצרות, די שיתופי מבואות, דאס מעג מען. אבער וועלכע כתבי הקודש? דאס איז שוין א כרמלית למשל האט מען נישט געטארט, מ׳האט נאר מציל געווען דארטן וואו מ׳מעג ממש, וואס איז נאר א חומרא.

והוא שיהיו כתובים אשורית ובלשון הקודש. די כתבי הקודש דארף זיין געשריבן אשורית און בלשון הקודש. אבל אם היו כתובים בכל לשון, או בכתב אחר, או בלשון אחר, או בצורת כתב און לא הוציאו, ואפילו לא הושם עירוב. ווייל עס האט נישט קיין קדושה, און דעמאלטס האט עס נישט קיין קדושה.

זאגט דער רמב״ם יעצט, בכל לשון לקוראה בה, אפילו אין די וואכן.

הלכות הצלת כתבי הקודש מפני הדליקה (המשך) — כתבים שאינם אשורית ובלשון הקודש, ספר תורה שנמחק, ותיק הספר

כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

Speaker 1: מען איז נאר מטהר דארט ווי מען מעג ממש, וואס איז נאר א חומרא. והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבער אויב איז געשריבן בכל לשון, ס׳איז אן ארטסקראלל ספר, או בכתב אחר, אדער אין אן אנדערע כתב, אדער אין אן אנדערע שפראך, אדער אין אן אנדערע צורת הכתב, אין מצילין אותן, ואפילו היה שם עירוב. ווייל ס׳האט נישט קיין קדושה, דעמאלטס האט עס נישט קיין קדושה.

זאגט דער רמב״ם יעצט, ובחול אסור לקרות בהם, אפילו אין די וואכן טאר מען נישט ליינען די כתבי הקודש וואס שטייט אין אן אנדערע שפראך. פארוואס? סתם פשוט ווייל מען טאר נישט. מ׳טאר נישט ליינען ארטסקראלל, איך ווייס נישט.

אונז האבן געלערנט אז אפילו קריאת שמע קען מען זאגן בכל לשון. מ׳קען נישט האבן א סידור בכל לשון? א כתבי הקודש, א חומש, א ספר תורה. אה, כתבי הקודש, ער רעדט דא פון ספר תורה. אבער וואס איז טאקע פשט? אונז האבן געלערנט אפילו וועגן מגילה. אה, מגילה איז טאקע נישט כשר אויב ס׳איז נישט געשריבן בלשון הקודש. אקעי.

אבער ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳איז יוצא קריאת שמע אין אן אנדערע שפראך, אבער ווען ס׳איז געשריבן אין אן אנדערע שפראך האט עס נישט קיין שום קדושה? אקעי.

אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף ויעלו מעליהם. ס׳איז נישט קלאר, דאס דארף מען לערנען אין אנדערע פלעצער. איך זע אז ס׳שטייט אין כל כתבי, ס׳שטייט לעבן די הלכה פון ראטעווען פון פייער. זאגט ער, מ׳דארף עס נישט ראטעווען.

Speaker 2: יא, יא, וואס זאל עס נישט פארברענען, דארף נישט פארברענען. דארף נישט, הייסט. יא.

Speaker 1: יוונית טעארעטיש וואלט יא געהאט א קדושה, אבער דער רמב״ם האט שוין געשריבן אין הלכות ספר תורה אז היינט איז נישטא קיין יוונית אויף דער וועלט, ממילא זאגט ער נישט די הלכה. אזוי זאגט דער מגיד משנה, אז אמת, די כוונה איז, לויט די שיטה וואס דער רמב״ם פסק׳נט, וואלט יוונית יא געדארפט זיין א קדושה, אבער דער רמב״ם ברענגט נישט די הלכה ווייל ער האט שוין געזאגט איינמאל אז ס׳איז נישטא.

פשט איז לויט דעם, ווייל מ׳טאר נישט ראטעווען קיין שום… נאר אויף א ספר תורה וואלט מען געמעגט ראטעווען.

דיסקוסיע: פארוואס מ׳טאר נישט ראטעווען אנדערע כתבים

Speaker 2: פארוואס מ׳טאר נישט ראטעווען קיין שום אנדערע כתבים? ס׳איז דאך אסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.

Speaker 1: דאס איז דאך געווען א חומש, מ׳זעט אין די רמב״ם מ׳מעג לייגן א חומש אויף… דאס שטייט נישט לפיכך. אבער די חומש איז אויך געווען געשריבן אשורית.

Speaker 2: אזוי ווי היינט אונזערע ספרים איז נישט אין אשורית.

Speaker 1: אונזערע ספרים איז אויך דא אשורית, דאס איז נישט די שאלה. אשורית מיינט נאר די אנדערע שפראך, נישט די אנדערע… איך מיין נישט דאס איז די הלכה. איך שטיי, ס׳מוז זיין אז די שורות איז גראד, נישט דאס מאכט עס אשורית. אבער אויב איז למשל מיט אונזערע אידיש, דו וועסט שרייבן אידיש האנטשריפט לשון, איז עס נישט כתב לשון הקודש.

אבער די מפרשים זאגן, די ראשונים זאגן, אז דאס איז נאר בימיהם וואס מ׳האט טאקע פלעגט ווערן טועה אין די דין פון דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. היינט וואס מ׳איז שוין מתיר געווען צו שרייבן אלעס, ממילא מעג מען שוין מתיר זיין אלעס.

אבער לויט׳ן רמב״ם קומט אויס גאנץ שארף, אז מ׳טאר נישט ליינען כתבי הדיוטות טאר מען נישט ליינען, כתבי קודש וואס איז נישט אין אשורית. סך הכל, די איינציגסטע זאך, אדער קענסטו גיין אין בית המדרש הערן די שיעור פון די רב, אדער קענסטו ליינען א ספר תורה, א כשר׳ע ספר תורה, די גאנצע הלכות ספר תורה. דאס לערנט מען, נישט עפעס אנדערש. און א משניות טאר מען אויך נישט שרייבן, א סידור טאר מען נישט שרייבן די אלע זאכן. ס׳איז אסור.

די הלכה איז פון דעמאלטס. אויף וואס טאקע זאגט נישט די רמב״ם אין די הלכה? ווייל די רמב״ם ברענגט אין די הלכה… איך מיין צו זאגן, די רמב״ם נאכדעם וואס מ׳האט מתיר געווען… ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז מ׳האט שפעטער מתיר געווען די אלע זאכן, מ׳דארף אליין מאכן די חשבון. אבער די רמב״ם, ס׳איז קלאר אז אפשר וואלט די רמב״ם געטראכט נאך אלטע הלכות, איך ווייס נישט. לאמיר ענדיגן די הלכות ווייטער.

כתובים בסם ובסיקרא

Speaker 1: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא, ס׳שטייט נישט מיט די געווענליכע דיו וואס איז כשר, וואס איז שטארק, וואס איז שווארץ, וואס איז קיימא. סתם סיקרא איז א רויטע פעינט וואס האלט זיך שטארק. אבל הואיל והן כתובים אשורי ובלשון הקודש, מצילים אותן. ס׳דארף נישט האבן אלע דיני ספרי תורה, ס׳דארף נאר האבן די דיני ספרי תורה פון אשורי בלשון הקודש, וואס מאכט עס אשורי.

הגליון של ספרים

Speaker 1: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, די גליון בספרים, די אויבן.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אזוי ווי שבין פרשה לפרשה, ווי שבין דף לדף, וואס מ׳לאזט איבער ליידיגע רווח. ווי שבתחילת הספר, ווי שבסוף הספר, ווי שבסוף הספר זיי איבער ווי ווי סוף ספר תורה, האט דער רמב״ם מיט זאגט וויפיל מ׳לאזט איבער ביי א ספר נאכדער ווייטער. איין מציאור אלוהסם.

וואס רעדט מען דא?

Speaker 2: ווערסט איז אפגעשניטן?

Speaker 1: אויב פרעגסט א די גוטע שאלה.

Speaker 2: אום נעכטך. יא. עס מוז זיין, ווייל עס איז גענעקטערט. די קרידונגער אויפגעסטער, האט עס לאזן דאס פארברענט ווערן. עס איז אינטרעסאנט א עליכער וועל. פארוואס זאל מען נישט אפשניידן? עס דארף דאך זיין דארטן. יא. א ספר תורה איז כשר. א. סאר האט עס אנגעשניטט געווארן. עס האט א קדושה נאך אלץ. יא. פארוואס זאל איינער האבן אזא זאך? ס׳זער באלאנגט אויף די ספר תורה. מען זיך, אז מען האט געווען צו, ווייס נישט. מאכט זיך נישט. א. א. א. א. מ. ציון לויט. דער רב האט זאגט, ווי. דער מייגער איז מייגער.

Speaker 1: דער רב לייגט צו אז ס׳מוז זיין עס אפגעשניטן, ווייל נישט איבעסט גערעכנט מאכט שוין קיין סענט. מען דארפט נישט יעצט שניידן, די נאר ראטעווען די כשרי. אקעי.

ברכות וקמיעין

Speaker 1: הברכות והקמיעין. הברכות והקמיעין. ס׳איז אן איינער געשריבן א סידור, עס האט געשריבן הברכות מיט די רבנים. אדער, עס האט געשריבן הברכות מיט רבנים, אפילו פסוקים שמות, און שרייבט שמות, ומענינות הרבה של תורה שרייבט אריין אין דעם פסוקים איינער עצהילט די נוסדים בני דלייק, און מ׳ראטעוועט זיי נישט פון די דלייק, עס האבן נישט קיין קדושה, עס איז נישט וויכטיג, דא איז שטו שרייבן בכלל.

היינט וויבט מ׳שרייבט ווייטער די זעלבע הלכה, און יא, נישט נאכדעם אין די חלקות ועדים, מ׳זעהט וועגן קמיעות, פאלסט דא וואו זאגן אז אויף קמיעות איז נישט קיין איסור מחיקת השם, וואס ווי איך ווער דא א עשר נחלץ צו שרייבן די קמיע. עניוועיס, אויב עס איז דא א פסוק אדער השם דערין, איז שוין מחיקת השם מ׳צו שרייבן די קמיע. אקעי, אבער פריער האבן מיר עס געלערנט א וועג גיין מעג טראגן דעם קמיע, גיי איר פארשטייען, אין דרום נאו, אויב עס א קמיע שטען מלכה מעג מען עס טראגן, אבער פארברענט, עס זאל פארברענט ווערן, אקעי.

ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות

Speaker 1: ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, דאך טברת לייב, עס איז א תורה וואס עס איז אויסגעמעקט, ס׳פעלט אסאך אותיות, ס׳איז שוין מיטישטיש אדער פסול, אבער איז דא 85 אותיות איז עס פון א… אבער איז א כסח הכל, אבער דער 85 אותיות איז גאנצע ווערטער, אפילו בכללן יגר שהדותא, וואס הייסט ווערטער וואס איז אויף נישט נאכדעם הקודש, וכן אם היתה בו פרשה, שאין בה שמונים וחמש אותיות, יש בה אותיות, אויב ס׳איז דא א פרשה, ס׳איז דא פ״ה אותיות איז דאך א שיעור פון א פרשה. א שיעור, אפילו ס׳איז נישט קיין גאנצע פרשה, אבער ס׳איז געבליבן אזויפיל. אדער אויב ס׳איז געבליבן א גאנצע פרשה, אפילו ס׳איז א קליינע פרשה, “ויבא עמלק” איז א קליינע פרשה. אדער יש בה הזכרות, די פרשה דא שמות, אזויווי די פרשה פון “ויאמר ה׳ אל משה לאמר”, איז דאך דא צוויי פסוקים אין די פרשה.

Speaker 2: צוויי פסוקים, יא. די קורצסטע פרשה, יא.

Speaker 1: די פרשה פון “ספר פני עצמו”, איבער די שיידנדיגע מראות. יא, אבער ס׳איז דאך א פרשה. ס׳איז א פרשה פסוק.

ומצילין אותה מפני הדליקה. איינמאל ס׳איז א גאנצע פרשה, אפילו ס׳איז א קורצע, אדער אפילו ס׳איז נישט קיין גאנצע פרשה, אבער ס׳איז געבליבן פ״ה אותיות, איז דאך דא א חשיבות, קדושה, און די הלכה איז מצילים אותה מפני הדליקה.

תיק הספר

Speaker 1: גליון טאר מען נישט ראטעווען, אבער די תיק הספר מעג מען יא. זייער אינטערעסאנט. די גליון האט מען דאך אפגעשניטן. די תיק איז אויך אפגעשניטן פון די ספר.

Speaker 2: ניין, די תיק איז נישט אפגעשניטן פון די ספר. ס׳איז ארויסגענומען פון די תיק.

Speaker 1: מ׳טאר נישט ראטעווען די גליונות. אקעי, איך פארשטיי אז מ׳טאר נישט ראטעווען אפגעשניטענע גליונות, אפילו ס׳איז געווען מוגה.

אבער ס׳איז טאקע זייער אינטערעסאנט אז דער רמב״ם שטייט אין דיך אין יורה דעה, דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז מ׳טאר נישט ראטעווען זיין אייגענע ספר מפני הדליקה. ס׳איז זייער פאני. די הלכה איז דאך געבויט אויף דעם אז מ׳האט נישט קיין קדושה, אבער מ׳טאר נישט ליינען. אזויווי ער זאגט, אפילו בחול טאר מען נישט ליינען אין די תורה וואס איז נישט געשריבן אשורי. פארוואס זאגט נישט דער רמב״ם גארנישט? איך ווייס נישט. צריך עיון. מ׳דארף טראכטן טאקע וואס דער רמב״ם׳ס די זאכן פון דליקה איז א גרויסע פלא.

אקעי, עד כאן השיעור.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

מגיפת ההשמנה אינה כישלון של מידת המתינות (אתיקה ניקומאכית ג׳, י״א) (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהלך הטיעון: מידת המתינות, תענוג, כבוד ורמות הנפש

א. מסגרת הפתיחה: מהי הנאה מהחיים?

השיעור מתחיל בשאלה: מהי הנאה מהחיים? התשובה הראשונית, השכל-הישר האמריקאי, היא “לבלות בכיף”. זה מיד מועמד לבעייתיות: מה בכלל פירוש “כיף”? שאלה זו פותחת חקירה עמוקה של סוגי הטובות השונות שבני אדם רודפים אחריהן ורמות הנפש השונות המתאימות להן.

ב. היררכיית הטובות של אריסטו ורמות הנפש

בסיכום השיעורים הקודמים, ישנן רמות של אנשים המתאימות לרמות הנפש, הלקוחות מתוך ספר א׳ של *האתיקה הניקומאכית* של אריסטו.

א. הרמה הנמוכה ביותר: תענוגי המישוש (אוכל ויחסי אישות)

רוב האנשים (“טעם של חזירים”) מזהים את החיים הטובים עם אוכל ויחסי אישות — תענוגי חוש המישוש. אפילו אנשים בעלי כוח לעתים קרובות הופכים את הכוח לאמצעי לצבירת אוכל ונשים, כך שזה לא מוגבל רק להמונים. אנשים אלה — שסומנו קודם לכן עם “מילה על ג׳” (גויים) — מייצגים את הסוג הנמוך ביותר של אדם. הם לא יכולים להמשיג שום טוב מעבר לתענוג גופני/חושי. כאשר הם נתקלים במישהו שרודף אחר תהילה או כבוד, הם יכולים להבין זאת רק אם זה הופך לאמצעי חזרה לאוכל או יחסי אישות (“אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את הנשים”).

[סטייה צדדית: שכירי חרב ועבדים]

מושג העבדים של אריסטו ואפלטון מתאים לשכירי חרב — אנשים שהולכים למלחמה תמורת שכר או פרסים. היסטורית, שכירי חרב זכו לבוז: ללכת למלחמה תמורת תגמול חומרי זה “מתחת לכבודו של גבר”. כסף עצמו הוא רק דרך לקנות אוכל; העבד לא באמת מבין את הכסף כמשהו מעבר לזה.

[סטייה צדדית: ספורט כתחליף לתהילה מלחמתית]

האידיאליזציה המודרנית של הספורט מתפקדת כתחליף לאידיאל המלחמתי/הגבורה העתיק. ספורט הוא האנלוגיה המודרנית הקרובה ביותר לדרך הישנה של תהילה מלחמתית, שגם הובילה במקרה לאוכל ונשים.

ב. הרמה השנייה: כבוד ותהילה

אנשים גבוהים יותר רודפים אחר כבוד, תהילה, גבורה — לא בשביל התגמולים החומריים, אלא בשביל הערך הפנימי של להיות מכובד, של לעשות דברים גדולים. ההבחנה המרכזית (לשמה לעומת שלא לשמה): הגיבור האמיתי רודף אחר כבוד *לשם עצמו*, לא כאמצעי לאוכל או יחסי אישות. הם היו רודפים אחריו אפילו במחיר של נוחות. זה “יותר אנושי” מהרמה הראשונה — חזירים רודפים אחר אוכל ויחסי אישות, אבל חזירים לא נלחמים על כבוד. כבוד הוא לא אותו דבר כמו פרסום; פרסום מודרני הוא “תחליף עלוב מאוד” לכבוד אמיתי.

[סטייה צדדית: ביקורת על הרדוקציוניזם הפרוידיאני]

הטענה של פרויד שהכל מצטמצם ליחסי אישות (ותיאוריות רדוקציוניסטיות דומות) נדחית. תיאוריות אלה מניחות שהטוב האמיתי היחיד הוא תענוג חוש המישוש. ישנן טובות אנושיות מעבר לתענוג חושי, ואנשים באמת מרגישים וחווים אותן. הדיבור המודרני של מדעי המוח על דופמין הוא מבחינה רעיונית אותו רדוקציוניזם — רק מעביר את “המישוש” לכימיה של המוח.

ג. מדוע כבוד עדיין לא יכול להיות הטוב האולטימטיבי

אריסטו טען בספר א׳ שכבוד לא יכול להיות המטרה הסופית של החיים כי הוא תלוי באנשים אחרים — ואנחנו רוצים שהאושר יהיה משהו יותר בטוח ועצמאי. עם זאת, כבוד מוכר כגבוה ושונה מהרדיפה אחר אוכל ויחסי אישות.

ג. כבוד כמציאות חברתית/בין-סובייקטיבית

זוהי הנקודה הפילוסופית המפותחת ביותר של השיעור בתנועת הפתיחה שלו.

א. כבוד הוא נוהג חברתי, לא אמונה או תחושה

כבוד הוא לא “התחושה הטובה שאתה מקבל כשמישהו משבח אותך”. זה נוהג חברתי — משהו שקיים *בין* אנשים, לא בתוך גופו או מוחו של אדם אחד. במינוח מודרני, זה בין-סובייקטיבי — לא אובייקטיבי לחלוטין (לא תמצא אותו בין אטומים) ולא סובייקטיבי לחלוטין (זה לא אמונה פרטית של אדם אחד).

ב. מדוע אנשים מודרניים לא יכולים להבין כבוד

אנחנו “עברנו שטיפת מוח” על ידי התרבות המודרנית לחשוב שהכל חייב להצטמצם לרגשות אינדיבידואליים או מצבי מוח. אנחנו מאומנים לחשוב שרגשות ותחושות פיזיות הם יותר “אמיתיים” ממציאויות חברתיות — אבל אין שום סיבה לחשוב כך. החסידים (האליטות/המנהיגים) של החברה שלנו אין להם כבוד בעצמם, כך שהנוהג החברתי של כבוד התנוון, מה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי לרדוף אחריו אפילו אם אתה רוצה. בתנ״ך, הנפש לפעמים נקראת “כבודך” — מה שמראה כמה מרכזי היה המושג הזה פעם.

ג. הכלל היסודי של החיים החברתיים

הרגשות, התחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים — הם מהווים “מציאות גדולה ושמנה”. שלך הרגשות והאמונות אינם אמיתיים באותה מידה, כי אתה יכול לשנות אותם כדי להתאים למציאות (או אפילו בניגוד לה). כל תיאוריה של חברה אנושית שמתעלמת מהאסימטריה הזו היא פגומה. זה “הכלל הגדול של החיים החברתיים והעבודה החברתית”.

ד. האופי האנטי-חברתי של חיפוש תענוג טהור

אדם המוקדש אך ורק לתענוג גופני הוא לא רק אנטי-אינטלקטואלי אלא אנטי-חברתי. האדם שיושב מול הטלוויזיה עם דוריטוס הוא לא רק “בחור” — הוא למעשה נכשל להיות ישות חברתית.

[סטייה צדדית: ביקורת תרבותית דרך *Idiocracy*]

הסרט *Idiocracy* מייצג את התמונה האולטימטיבית של מחפש התענוג האמריקאי: מישהו שצורך באופן פסיבי גירוי (סרטי אקשן, קטעים מתחת ל-29 שניות) שדורש אפס מאמץ קוגניטיבי — אין זיכרון לטווח קצר, אין זיכרון לטווח ארוך, אין מעקב נרטיבי. זה מנוגד למשהו כמו אופרה, שדורשת תשומת לב מתמשכת לאורך שעות.

ה. שלבי התפתחות של העצמי

הטיעון ממופה על התפתחות הילד:

גיל ~1: הילד הוא אך ורק על צרכים/אינסטינקטים גופניים — אפילו לא “רצונות” עדיין. זה טרום-חברתי.

גיל ~2: הילד מתחיל להבין שיש עולם חברתי — עצמי שני, “נפש חברתית”, מתחיל להופיע.

מבוגר שנשאר בשלב התינוקי (גופני לחלוטין) הוא מישהו “שאי אפשר לעבוד איתו” — לא שיתופי באופן יסודי.

המקרה של *בן סורר ומורה*

ה*בן סורר ומורה* מוצא להורג לא בגלל שהוא זולל (*בעל תאווה*), אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי — במיוחד, בגלל שהוא לא מקשיב להוריו. הרמב״ם אומר שהבעיה היסודית של ה*בן סורר ומורה* היא להיות *בעל תאווה*, אבל הבסיס החוקי לעונש הוא הכישלון של החיברות (אי ציות להורים). זה מייצג את השלב הראשון של החיברות: הבנה שהחיים לא יכולים להיות מאורגנים אך ורק סביב סיפוק תאוות בסיסיות.

ו. ביקורת על התועלתנות והאתיקה החברתית הליברלית

א. המסגרת התועלתנית

תועלתנות (ניסוח של בנת׳ם: “הכי הרבה תענוג להכי הרבה אנשים”) מקבלת שכולם רק רודפים אחר התענוגים החושיים שלהם ומנסה לבנות מערכת שיתופית על הבסיס הזה בלבד. רעיון האמנה החברתית: אם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה; אם אתה לוקח את נשות האחרים, הם לא ייתנו לך את בנותיהם — שיתוף פעולה צומח מאינטרס עצמי.

ב. מדוע זה נכשל

המערכת הזו “עובדת” באופן פרגמטי במידה מסוימת, אבל תיאורטית היא נכשלת כי:

– אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם חברתי.

– אתה לא יכול לטפח מידות חברתיות — להיות סוג האדם שמישהו היה רוצה כחבר — על בסיס של אינטרס עצמי נאור בלבד.

– התוצאה היא “עולם עני מאוד שבו קשה אפילו לדבר על זה”.

ג. בעיית האומץ

אומץ הוא המושג הקשה ביותר לדון בו במסגרת המודרנית. אומץ פירושו לסבול כאב למען טוב חברתי (באופן פרדיגמטי: גבורה במלחמה). אומץ מכוון בעיקר לכבוד, שמייצג את מעמדך בקבוצה — המעמד החברתי שלך. כבוד/מעמד אינו לא-רציונלי: הוא עוקב אחר איזה סוג של ישות חברתית אתה. ישויות חברתיות טובות עושות דברים טובים לאחרים ולא מפחדות כשהן לא צריכות לפחד. התרבות המודרנית איבדה את השפה הזו, מצמצמת הכל ל: “האם אתה יכול להתגבר על תענוג חושי נוכחי למען תענוג חושי עתידי?”

[סטייה צדדית: מבחן המרשמלו]

מבחן המרשמלו עני מבחינה אתית: הוא רק מודד האם אתה יכול לדחות סיפוק למען *יותר* סיפוק. הוא לא מספק מסגרת לאתיקה מעבר למה ש״חיות חכמות” היו ראויות — אין “נפש” אמיתית שיכולה לשאת משקל אתי אמיתי.

ז. המסגרת התלת-שכבתית (סיכום חוזר)

שלוש רמות של הטוב מתאימות לשלושה חיים:

1. טוב גופני (תענוגי מישוש/חוש): אגואיסטי, טרום-חברתי, אפילו לא מעסיק את “הגוף החברתי”.

2. טוב חברתי (כבוד): הטוב של “הנפש החברתית” — מעמדך, מידותיך כחבר בקבוצה. נמדד על ידי כבוד במינוח עתיק.

3. טוב שכלי (ידע/הבנה): מעבר לחברתי — הרדיפה אחר אמת, ידיעת דברים, הבנה. זה מה שעושה אותך *אתה* לא כגוף אלא כ״משהו יותר מעניין מגוף”.

אלו רמות שונות של טוב — טוב *עבור* היבטים שונים של האדם. האדם הנמוך ביותר/העבדי ביותר הוא זה שנשאר ברמה אחת.

[סטייה צדדית: המשמעות של “בן-חורין” וחירות]

“בן-חורין” הוא לא רק מטאפורה על להיות “עבד לתשוקות” בראש — זה משקף מציאות חברתית. עבד ממשי לא יכול להמשיג או לרדוף אחר כל דבר מעבר לנסיבות מיידיות, לא רק פסיכולוגית אלא מבנית בתוך העולם החברתי שבו הוא שוכן. רק דת עשויה ליצור מסגרת חלופית לטרנסצנדנציה במקרים כאלה, אבל “בעולם הטבעי” (בעולם הזה), הוא לא יכול. חירות היא אפוא תנאי פנימי וחיצוני/חברתי כאחד.

ח. חזרה לנושא המרכזי: מידת המתינות

הנושא המרכזי הוא המידה הנוגעת למידה הנכונה של התנהגות ביחס לתחושות פיזיות — במיוחד מצומצם לתענוגי חוש המישוש (אוכל, שתייה, יחסי אישות). המחויבות המתודולוגית: זה לא על מוסר מעורפל (“אל תהיה אנוכי”) או על מתן קוד חוקי מדויק (שולחן ערוך/הלכה), אלא על פיתוח מסגרת לדיון במה שמהווה התנהגות טובה לעומת רעה בתחום הזה.

ט. ההבחנה המרכזית של אריסטו: שני סוגי רצונות פיזיים

הבחנה הלקוחה מאריסטו שמתגלה כפוריה מאוד:

א. רצונות טבעיים ומשותפים (תאוות טבעיות)

מולדים, שייכים להיות בעל גוף אנושי

אוניברסליים: משותפים לכל בני האדם ללא קשר לתרבות, חינוך, מגדר, גיל או מעמד חברתי

– דוגמאות: הרצון הבסיסי לאוכל, הדחף המיני הבסיסי

– אלה לא דורשים חינוך או טיפוח; לכולם יש אותם

ב. רצונות נבחרים/ספציפיים (לא-טבעיים)

לא מולדים — הם חייבים להיות מחונכים, נבחרים, מנומקים, רצויים

לא אוניברסליים — הם משתנים בין אנשים ותרבויות

– דוגמאות: אהבת בירה, סטייקים נדירים, יינות משובחים, סוגים ספציפיים של בני זוג, צורות גוף ספציפיות, אישיויות ספציפיות, קוגל לעומת סושי

הסתייגות חשובה: נגד קונסטרוקטיביזם חברתי מלא

הטבע קובע גבולות על אילו רצונות ניתן לטפח. אתה לא יכול לגרום למישהו לרצות כיסאות כמו שהוא רוצה נשים. אבל בתוך הגבולות הטבעיים, יש שונות עצומה שמעוצבת תרבותית ואינדיבידואלית.

אותה הבחנה מצד האובייקט

האדם הלא-מתורבת עם רק רצונות טבעיים הוא לא מבחין: כל אוכל יעשה, כל בן זוג מיני יעשה (“ממלא את הפה שלו בכל דבר”)

האדם המתורבת יש לו רצונות הנוגעים לדברים ספציפיים: מאכלים מסוימים, בני זוג מסוימים, תכונות מסוימות — סלקטיביות ועידון

י. מדוע ההבחנה הזו חשובה: נגד רדוקציוניזם

ההבחנה הזו דוחפת נגד חשיבה מטריאליסטית/רדוקציוניסטית על רצון. בדרך כלל, כשאנשים דנים ברצון לאוכל (או נותנים שיעור דתי על אכילה), הם חושבים רק על הרמה הטבעית/אוניברסלית — רוצה אוכל לעומת לא רוצה אוכל. העובדה שאנשים שונים מפתחים טעמים מעודנים, ספציפיים, מעוצבים תרבותית מטופלת כאקראית או לא רלוונטית, לא כקטגוריה שונה באמת של רצון. זו *היא* קטגוריה שונה וחייבים לקחת אותה ברצינות.

יא. מדוע מתינות לא יכולה לפעול ברמה הטבעית

א. הבעיה עם אי-הבנת מתינות

בלי ההבחנה בין רצונות טבעיים ונבחרים, אנשים בהכרח מבינים לא נכון מתינות כ:

– “אני צריך לאהוב לאכול פחות

– “אני צריך לדכא או להרוס רצונות גופניים”

– “האדם המושלם אין לו תיאבון

זה לגמרי לא נכון משתי סיבות:

1. הגדרתי: מתינות היא על איך להתייחס לרצונות פיזיים, לא על ביטולם. אם אתה מדבר על הרס רצון לחלוטין, כבר יצאת מתחום המידה הזו.

2. מצד “מעט מדי”: אדם בלי רצון לאוכל בכלל הוא לא אדם מושלם — הוא חולה. היעדר רצון טבעי הוא פתולוגיה, לא מידה. זה מראה שהמידה הנכונה לא יכולה להיות על הרמה הטבעית של רצון, כי ברמה הטבעית, להיות בעל הרצון הוא פשוט בריא ואנושי.

ב. הקשר לרמב״ם

הרמב״ם כבר טוען נגד אלה שמאמינים שתענוגים גופניים הם רעים מטבעם ושהשלמות פירושה לרצות רק דברים של הנפש. עמדה סגפנית זו נדחית. הרמב״ם מודה שאדם חייב להאכיל את הגוף — לא רק כתירוץ, אלא כי בלי הגוף אי אפשר לחשוב.

ג. חידה עמוקה יותר

נראה *נכון* לאהוב מאכלים מסוימים, להבחין בין מתוק למלוח. אם מישהו טוען אדישות מוחלטת להבחנות כאלה, האדם הזה הוא לכאורה גרוע מהרבה חיות, שבאופן טבעי עושות הבחנות כאלה. מידת המתינות מתחילה להישמע “מאוד מוזרה” אם היא דורשת אדישות לתענוגים חושיים בסיסיים — מה שמאשר שמתינות חייבת לעסוק במשהו אחר מאשר עצם נוכחות התיאבון הגופני.

יב. בעיית ההשמנה: מדוע זו לא בעיה של מתינות

א. הטענה המודגשת: השמנה פועלת מתחת לרמה של מתינות

הבעיה המודרנית של השמנה או אכילת יתר, כפי שרוב האנשים בעולם המערבי חווים אותה, היא לא אותו דבר כמו החטא שמידת המתינות מתייחסת אליו. זה “מתחת לרמה הזו”. המאבק עם דיאטה שרוב האנשים מתמודדים איתו פועל ברמה מתחת למסגרת האתית של מתינות. זה לא כישלון של ה*מידה* המדוברת. כתוצאה מכך, הכלים שתוכננו לטיפוח מתינות כמידה לא עובדים לבעיה הזו, או עובדים רק בצורה מאוד מוגבלת.

ב. עדות אמפירית לאי-התאמה

יש אנשים שבבירור גדולים, מרוסנים, מצליחים, מתונים בכל תחום אחר של החיים — אמינים, בעלי מידות חברתיות, לא נתונים לכעס, לא קיצוניים ברגש — ובכל זאת הם שמנים. אם מתינות באמת הייתה הבעיה, האנשים האלה היו צריכים להיות מסוגלים להחיל את השליטה העצמית הכללית שלהם על אכילה. הם לא יכולים. אנשים קוראים ספרים על שליטה ברצונות,

משתתפים בשיעורים על מתינות, וזה לא עוזר להם לרדת במשקל.

עקרון מתודולוגי: “דברים צריכים לעבוד”. אם הוראה על מידה מותאמת נכון לבעיה, יישומה צריך להניב לפחות תוצאה נראית כלשהי. הכישלון המוחלט של דיבור-מתינות להתייחס להשמנה מצביע על אי-התאמה אינטלקטואלית, לא רק עצלות או כישלון מוסרי.

ג. ביקורת על מעגל האשמה

מעגל האשמה העצמית והאשמת אחרים הנפוץ סביב משקל מבוקר:

– אנשים אומרים “אני צריך לשלוט בעצמי” ונאמר להם שחסרה להם “מידה בסיסית”.

– השיפוט הנפוץ: “תראה את הרב הגדול הזה — הוא שמן, אז חסרה לו שליטה עצמית בסיסית, אז איך הוא יכול ללמד על מידות?”

– ההיגיון הזה פגום ביסודו. בעוד ש*חלק* מהאנשים השמנים אולי אכן חסרי מתינות, המסגרת הכללית של דיבור-מתינות פשוט לא מתייחסת לבעיה הנכונה. שפת “אני צריך” עצמה היא סימן לאי-התאמה.

ד. סיבות מבניות ומערכתיות

סיבות מערכתיות — אורח חיים, תרבות, נוהגי תעשיית המזון, מה שמוצע בסופרמרקטים — נושאות בחלק גדול מהאחריות. כנראה שלא צריך להאשים אנשים פרטיים על רוב זה.

ה. טענת אריסטו: הרצון הטבעי לאוכל הוא כמותי בלבד ומווסת את עצמו

הרצון הטבעי לאוכל (תזונה בסיסית) הוא כמותי בלבד — הגוף שלך צריך כמות מסוימת של קלוריות, חלבון, מים וכו׳. אין ממד מוסרי לצורך הטבעי הזה עצמו; זה רק מספר. אתה מתייעץ עם תזונאי, לא עם אתיקאי. כמעט אף אחד *לא רוצה* פחות ממה שהגוף שלו צריך (אלא אם כן חולה). טענת אריסטו: רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים.

[סטייה צדדית: האם טענת אריסטו עדיין נכונה היום?]

האם התצפית של אריסטו מתקיימת בחברה המודרנית (במיוחד האמריקאית) היא באמת לא ודאית, בהתחשב בשפע המזון, תרבות המזון המעובד, שמני זרעים וכו׳. אנשים שמנים תמיד היו קיימים, אבל קנה המידה של ההשמנה המודרנית עשוי להיות שונה. תיאוריות שונות — חישוב שגוי פיזי בוויסות השובע של הגוף, גורמים תרבותיים, הנדסת מזון — כולן מצביעות על כישלון גופני/סביבתי, לא על כישלון של מידת המתינות.

ו. האנלוגיה למים

אף אחד לא שותה יותר מדי מים מאהבה למים. הרעיון עצמו נשמע אבסורדי. יש אנשים ששותים מעט מדי (עצלות, תפקוד גופני לקוי), אבל לרוב, צריכת מים מווסתת את עצמה. כך *כל* הרצונות הגופניים הטבעיים צריכים לעבוד עקרונית — ואריסטו טוען שאוכל עובד כך גם. אסימטריה מעוררת תמיהה: אנשים לא מרגישים צמא כראוי אבל כן מרגישים רעב — מה שמצביע על משהו לא תקין בוויסות הגופני המודרני, לא באופי המוסרי.

יג. התחום האמיתי של מתינות: רצון איכותי — אכילת הדברים *הלא נכונים*

מתינות למעשה עוסקת לא בכמה אתה אוכל, אלא במה אתה אוכל ואיך אתה אוכל את זה. שתיית הדברים הלא נכונים (סודה במקום מים, יין כשצריך מים, מים מלוכלכים במקום טהורים) — *זה* המקום שבו מתינות פועלת. באופן דומה עם אוכל: אכילת ג׳אנק פוד, חטיפי ממתקים כמזון יומיומי, התמכרות לפנטזיות ילדות של גלידה בלתי מוגבלת — זו תאווה (רצון/חשק במובן האיכותי). האדם שמתעשר ובונה מקפיא גלידה ענק שממלא חלומות ילדות — זה כישלון של תאווה, לא של צורך גופני טבעי.

אכילה לפי מעמדו

אריסטו סבור שאכילה נכונה היא גם יחסית למעמדו החברתי/כלכלי: אדם עשיר *צריך* לאכול אוכל טוב יותר; בחירת אוכל זול כשאתה יכול להרשות לעצמך טוב יותר היא עצמה סוג של כישלון. אבל אכילה *מעבר* למה שאתה יכול להרשות לעצמך היא חוסר מתינות — זה עובר לבעיות של ניהול כסף (מידה אחרת) אבל גם משקף כישלון לשלוט בתענוגים.

[סטייה צדדית: אנלוגיה ליחסים]

מלך יכול “להרשות לעצמו” נשים מרובות; אדם פשוט עם בנות זוג מרובות מתמודד עם חורבן מעשי (מזונות ילדים וכו׳) — חוסר המתינות מתבטא אחרת ברמות כלכליות שונות, אבל הכישלון המוסרי האיכותי נשאר.

יד. התזה המרכזית שוב: אסור לבלבל בין שתי השכבות

ישנן שתי שכבות נפרדות לבעיות של רצון גופני:

1. ווסות טבעי/כמותי (כמה אתה אוכל) — כישלונות כאן הם בעיקר גופניים/סביבתיים/תרבותיים, לא מוסריים.

2. רצון/תאווה איכותית (מה אתה אוכל, איך אתה אוכל, העידון של התענוגים שלך) — *זה* התחום של מידת המתינות.

השיח המודרני על אכילת יתר, השמנה ו״אכילה רגשית” מתייחס בטעות לאלה כבעיות של תאווה/מתינות כשהן באמת בעיות של חיים בחברה עם תרבות מזון לא מתפקדת וויסות גופני משובש.

טו. איך מתינות באמת נראית: חינוך, הרגלה ועידון

א. התחימה של אריסטו

מתינות עוסקת בהתנהגות נכונה ביחס לתענוגי מישוש, במיוחד תענוגים נבחרים — דברים ש״תלויים בך”, רציונליים במובן מסוים, דברים שאפשר לתת עליהם דין וחשבון. אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר.

ב. תפקיד החינוך וההרגלה

מתינות חלה על דברים שאפשר לחנך לתוכם ומחוצה להם. חינוך כאן פירושו בעיקר הרגלה, עם קצת הוראה. תלמיד ישיבה צעיר שבהתחלה רק רוצה “למלא” על אוכל או שתייה יכול, דרך התבגרות, חשיפה והרגלה, להפוך לסוג האדם שרצונותיו מדודים — לא חייתיים, לא עבדיים, אלא פרופורציונליים לזמן, מקום, חברה ואירוע.

ג. דוגמת היין

האדם הנמוך/עבדי: קונה את היין הזול ביותר בקרטון, שותה הכל, רק רוצה את ההרגשה או התחושה של בטן מלאה — לא אכפת לו מאיכות.

האדם המתון (סופרון): נהנה מיין משובח, בכמות הנכונה, בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים, במצב הנכון (למשל, בשבת). זה האדם המתורבת, המדוד.

זה עובד: המודל הזה של מתינות מאומת על ידי העובדה שהוא באמת מייצר תוצאות דרך חינוך והרגלה. אנשים באופן נראה מתבגרים מהסוג הראשון לשני.

ד. מידת האלכוהול

אלכוהול צריך לשמש רק בסביבות חברתיות, אף פעם לא לבד. זה תקן שאפשר להשיג אנושית — אנשים יכולים באופן ריאלי לעבוד לקראתו, להשתפר או להחמיר בו, ולקבל הדרכה מעשית איך להשתפר.

ה. דוגמת הקפה

להפסיק לשים סוכר בקפה; עכשיו משקאות קפה מתוקים טעמם רע. שתיית קפה טוב שחור כי זה *טוב יותר* כך. זו מתינות — להיות בעל סדר באיך אתה אוכל ושותה, לא רק לזרוק ביחד מה שבא. אחרים עשויים לקרוא לקניית קפה צרפתי מפואר *בעל תאווה* (פינוק), אבל זה ההיפך: זה עידון וסדר, לא עודף. אפילו בתוך 56 אפשרויות משקאות של סטארבקס (שאף אחת מהן לא “טובה”), אפשר לצמוח מתוך טעמים ילדותיים דרך הרגלה.

נקודה מרכזית: מתינות איכותית ניתנת להשגה דרך הרגל אפילו בחברה של שפע.

טז. כשרות ומתינות

א. כשרות כמתינות איכותית

כשרות היא בדיוק סוג הוויסות שמנהל *סוג* ו*אופן* של אכילה, לא כמות — ולכן מתיישרת עם המושג של מתינות אנושית. הגדרת הרמב״ם לגוי: מישהו שאוכל *חזיר* ויש לו *ערלה* (לא נימול). הרציונל: נוהגים אלה הופכים אדם ל״עבדי” יותר — פחות מרוסן בצריכה חושית.

כשרות כן מטפחת את מידת המתינות במובן אמיתי:

– המתנה בין בשרי וחלבי כופה מבנה זמני על אכילה.

– דיני תזונה מכניסים לוגוס (שכל/מבנה) לצריכת מזון — אכילה אינה מונעת אך ורק על ידי דחף.

– יש “קצת אנושיות בזה”, “קצת שליטה”, “קצת סיפור” — הנפש השכלית שולטת בנפש התאווה דרך נוהג הלכתי.

ב. האם כשרות עדיין מתפקדת כמתינות היום?

יש ספק אמיתי האם דיני כשרות עדיין משיגים מתינות בתנאים מודרניים:

– סופרמרקט אקראי נושא ~6,000 פריטים; גדול ~30,000.

– בן אדם צריך אולי 6–30 סוגי מזון בשבוע.

– ובכל זאת אנשים קונים ~100 פריטים שונים שבועית.

זה לא מתון, ודיני כשרות יהודיים לא הצילו אותנו מהעודף הזה.

הנקודה מתרחבת לפסח: באופן מסורתי אכלו רק כמה מאכלים, אבל עכשיו אפשר לאכול “הכל בפסח” בגלל הקלות מתרבות. “מזונות חיקוי” — למשל, לחם עשוי מקליפות קשיו לפסח — הם סימפטום של אותה חוסר מתינות. אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות פשוטים, ובכל זאת אנשים מתעקשים לשכפל מאכלים אסורים בצורה מותרת. זה מייצג כישלון של מתינות במובן האיכותי.

שמירת כשרות לא עזרה לקהילה היהודית להימנע מהשמנה — “יש לנו את כל ההגבלות המזון המשוגעות האלה וזה לא יכול לעזור בכלל”. למרות זאת, התרומה האמיתית של כשרות למתינות טמונה לא בהגבלת קלוריות אלא בכפיית מבנה רציונלי על מעשה האכילה.

יז. בעיית הכמות נשארת לא פתורה

א. אין פתרון מוסרי/מבוסס-מידות

אין פתרון מוסרי או מבוסס-מידות לבעיית הכמות כרגע. דיאטה (הגבלת קלוריות) אינה “נורמלית” — אדם בריא צריך להיות שבע מדי יום, לא רעב תמידית. גוף שמן צריך פיזיולוגית יותר קלוריות כדי לקיים את עצמו; להילחם בזה זה להילחם בגוף שלך עצמו, לא רק ברצונות שלך. אתה לא צריך לצפות אפילו מאדם בעל מידות להצליח בזה בקלות, כי זו לא בעיקר בעיה מוסרית/אופי. דיאטות נכשלות ~99.7% מהזמן, והכישלון הוא פיזיולוגי, לא מוסרי או פסיכולוגי.

ב. אוזמפיק כתשובה אפשרית

אוזמפיק (אגוניסט GLP-1) עשוי להיות הפתרון האמיתי: הוא מפחית את הרצון לאכול כמויות גדולות ואפילו משנה העדפות מזון. הוא עובד הרבה יותר טוב מדיאטות.

התנגדות: זה “לא טבעי”. תשובה: בני אדם הם יצורים שעוברים מעבר לטבעי — וחוץ מזה, הבעיה עצמה (ויסות גופני שבור) כבר לא טבעית.

[סטייה צדדית: האנלוגיה לכעס]

בדיוק כמו שהגישה לכעס לא צריכה להיות דיכוי גרידא (“אל תכעס, אל תכעס”), אולי דיאטה מודרנית נכשלת כי היא דיכוי טהור (“אל תאכל, אל תאכל”) במקום סידור מחדש של רצון. זה סביר אבל: אם זה היה ניתן לפתרון על ידי גישה אחרת, מישהו היה מגלה את זה עד עכשיו. האוניברסליות וההתמדה של בעיית ההשמנה מצביעות על משהו עמוק יותר שלא בסדר — משהו מעבר להישג של מידה מוסרית בלבד.

יח. החידה: אף אחד לא באמת מתון

חידה פנומנולוגית: בעוד אנשים משתנים באומץ, נדיבות, ידידותיות וכו׳, כמעט אף אחד לא מתון — מלבד סגפנים קיצוניים (*צדיקים*) שאוכלים שתי פרוסות לחם ביום, שזה אקסצנטרי, לא באמת מתון. אם מתינות מובנת כסידור איכותי (לא הגבלת כמות), המושג הופך יותר קוהרנטי ויותר ניתן להשגה, למרות שהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן הן אמיתיות ועצומות.

יט. סיכום הטיעון הכולל

שכל ישר → תענוג כטוב → היררכיה של אריסטו (תענוג < כבוד < שכל) → כבוד גבוה יותר אבל עדיין לא אולטימטיבי → כבוד הוא מציאות חברתית/בין-סובייקטיבית, לא ניתנת לצמצום לתחושה אינדיבידואלית → רדוקציוניזם מודרני (פרויד, מדעי המוח) מטשטש את זה → העיקרון המרכזי: אמונות/רגשות של אנשים אחרים הם אמיתיים בצורה שלך עצמך אינם → כל תיאוריה הולמת של חיים אנושיים חייבת לתת דין וחשבון על הממד החברתי/בין-סובייקטיבי.

בתוך מידת המתינות במיוחד: ההבחנה המכרעת היא בין רצונות טבעיים/אוניברסליים (שהם פשוט חלק מלהיות אנושי, מווסתים את עצמם, ולא יכולים להיות מוקד של מידה או חטא) ורצונות נבחרים/ספציפיים/מטופחים (שמשתנים לפי אדם ותרבות). מידת המתינות עוסקת בקטגוריה השנייה — איך מעצבים, מעדנים ושולטים ברצונות הספציפיים — לא האם יש לאדם תיאבון גופני בכלל. משבר ההשמנה המודרני שייך לקטגוריה הראשונה (כישלון של ויסות גופני שהוחמר על ידי תרבות ומערכות מזון) ולא ניתן לפתרון על ידי כלי אתיקת המידות. מתינות איכותית — סידור מה, איך, מתי ועם מי אוכלים ושותים — נשארת ניתנת להשגה דרך הרגלה וחינוך, ומודגמת (באופן לא מושלם, בתנאים מודרניים) על ידי כשרות וטיפוח טעם מעודן.


תמלול מלא 📝

היררכיית הטובות האנושיות: מהנאה לכבוד ומעבר לכך

השאלה של ההנאה מהחיים

מרצה: כן, טוב. אז אנחנו חוקרים את נושא ההנאה מהחיים, שלפי אמריקה פירושו, מה זה חיים? מה זה ליהנות מהחיים? להתבדר. להתבדר. מה זה אומר להתבדר? וואו. אפילו אריסטו לא ידע מה זה להתבדר. לא היה לו שום מין. אז אנחנו עדיין לא יודעים. זה מה שאריסטו, זה מה שרוב האנשים אומרים, נכון?

תלמיד: כן.

מרצה: נכון? נכון? או דמשהו? האם משהו חל על שני הדברים האלה? כוח? כוח?

ההיררכיה של הנפש אצל אריסטו

הרמה הנמוכה ביותר: טעם של חזירים

מרצה: אז כפי שדיברנו, יש כמה רמות של אנשים המקבילות לנו, כמו רמות של הנפש, ורוב האנשים, כפי שאריסטו אומר בספר הראשון [*אתיקה ניקומאכית*], שיש להם טעם של חזירים, והם חושבים שהדברים הטובים בחיים הם אוכל ומין. ולמעשה, אפילו כמה אנשים חזקים חושבים שמטרת הכוח היא לצבור כמה שיותר נשים ואוכל. אז זה לא באמת רק ההמונים שחושבים כך.

אבל אדם שצובר כוח הוא שלא לשמה. כן. ואז יש כמה אנשים – אז אלה, ובכן אנחנו לא מוכיחים את זה, אבל אנחנו רק טוענים את זה, סוג האנשים הנמוך ביותר. זה מי שקראנו לו מילת ה-ג׳ [גויי] קודם, נכון? זה מה שזה אומר להיות בחור ג׳, למעשה, כמו רמה אחת של זה. וזה רוב האנשים – נראה שלא יכולים להמשיג שום דבר טוב יותר.

חוסר היכולת להבין טובות גבוהות יותר

מרצה: אפילו מגיעים עד כדי כך שרוב האנשים נראה שחושבים שאפילו אם הם מוצאים מישהו שרודף אחרי תהילה, כמו גבורה – כמו שאתה רוצה להיות גיבור, אתה רוצה למצוא תהילה, כבוד, נכון? גולדן קרא לזה כבוד או תהילה. הם לא מבינים את זה. הם כאילו, איזה סוג של גירוד זה מגרד? איזה סוג של, איך זה מרגיש? האם זה גורם לך, האם זה נותן לך זקפה או משהו? כאילו, זה בעצם מה שכמה אנשים שואלים על, כמו, למה אתה רודף אחרי תהילה. לא בדיוק אותו דבר כמו כוח, אבל בכל מקרה.

יש אנשים שיכולים להבין את זה אלא אם כן זה מכשור לכיוון נשים ומין. כן, או, אה, אני מבין. אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את כל הנשים. אוקיי, אני מבין. אבל מכיוון שכיום, אפילו כשאתה מנצח במלחמה, הם לא נותנים לך את כל הנשים. כלומר, הם כן, אבל לא ישירות, נכון?

הירידה במידת הגבורה הלוחמנית

מרצה: זו הסיבה, לא, זה מאוד עצוב. פעם היה זה – אני לא יודע אם זה עצוב, אבל הארכאי – פעם לכל התרבויות הייתה המידה הגדולה הזו של, אולי המידה העיקרית או אחת המידות העיקריות לגבר הייתה להיות לוחם, להיות גיבור, שזה להשיג תהילה, להיות בעל כבוד, כמו איזשהו, לא אותו דבר כמו פרסום, נכון? כיום יש לנו פרסום כתחליף עני מאוד לכבוד. ואז ברור שתקבל פרס על זה וזה יעזור גם לאנשים שלא באמת מבינים מה זה. אוקיי, אתה תלך למלחמה ואז אתה, אתה יודע, כמו שזה אומר על, ואתה תקבל, אתה תשבה את הנשים שם. זו הסיבה שאנשים נהגו ללכת למלחמה.

תלמיד: האם זו הסיבה שספורט כל כך מהולל היום?

מרצה: אני מניח, אני מניח שספורט הוא הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לסוג הזה של חוק צבאי, כן.

תלמיד: לא, כי ממש זה הדרך להשיג המון אוכל ונשים.

הבחנה בין לשמה לשלא לשמה

מרצה: ובכן, לא, אז זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אז אתה יכול להפריד את הדברים האלה, אז אתה יכול, כמו שאמרנו, לשמה ושלא לשמה. האנשים האמיתיים שאוהבים את זה, הם היו אוהבים את זה גם אם זה עולה להם את האוכל שלהם. ללכת למלחמה, אתה לא מקבל את האוכל הכי טוב במהלך הקרב.

תלמיד: אני חושב שבתחומים מסוימים של עסקים תחרותיים זה גם ככה.

מרצה: גם, כמו שכמה אנשים רודפים אחרי, כמו, כן, הם רוצים, אתה יודע, הם רוצים לנצח כדי שיוכלו לקבל, אתה יודע, הם יכולים לקחת את המשכורת שלהם ולקבל נשים ואוכל. ואנשים אחרים פשוט לא אכפת להם מהמשכורת.

תלמיד: נכון, נכון, נכון.

המושג של עבדים ושכירי חרב

מרצה: אז זה מה שאני אומר. זה הנמוך ביותר, העבדים, בעצם, מה שאריסטו קורא עבדים או אפלטון, מה שאנשים נהגו לקרוא עבדים. עבדים הם האנשים שהם שכירי חרב. הם הולכים למלחמה תמורת תשלום. זה מאוד נפוץ לבזות שכירי חרב, נכון? אתה הולך למלחמה רק בשביל התשלום או רק בשביל הפרס. אתה לא אמור ללכת למלחמה בשביל תשלום. זה מתחת לגבר. זו עבודה של עבד.

עבד – הוא מקבל תשלום, הוא הולך למלחמה. אתה נותן לו אישה, אתה נותן לו אוכל, אתה נותן לו כסף, מה שזה לא יהיה, שזה רק דרך לקנות אוכל. לא באמת מבין גם כסף, נכון? אז אתה הולך למלחמה בשביל זה. אבל הגיבור האמיתי, הם לא הולכים למלחמה בשביל זה. הם הולכים למלחמה כי הם מוצאים, כמו, יש ערך, נכון? יש טוב, נכון? יש משהו טוב להם בעצם זה שיש כבוד ולהיות זה שמציל, כמו, נכון?

טבע הכבוד

כבוד כטוב פנימי

מרצה: ואז על שלהם – לא רק כדי להיות ברור, לא כבוד לא במובן כמו, ובכן, תקבל מצעד גדול וכולם יחייכו אליך. זה הייצוג, זה כמו איך הכבוד מתבטא. אבל זה באמת רק כמו מעשה הכבוד, כמו להיות מכובד, להפוך לאדם הזה שעשה את הדברים הגדולים, הגדולים האלה.

תלמיד: רגע, זה אחד – זה קצת יותר טוב, זה קצת יותר מעניין, לפחות. זה קצת יותר אנושי, בוא נגיד.

מרצה: זה יותר אנושי, לכן יותר מכובד. כן, זה יותר אנושי מאשר להיות רק אחרי אוכל ומין. כן, כי אוכל ומין חזירים יודעים איך להשיג. אבל חזירים לא באמת נלחמים על כבוד. כמו, הם אולי נלחמים על נשים. זה מאוד שונה.

ביקורת על תיאוריות רדוקציוניסטיות

מרצה: ויש את כל אלה, כמו, כיום אנחנו מאוד רגילים לאלה כמו, איך אנחנו קוראים להם, כמו תיאוריות רדוקציוניסטיות. כמו, אתה יודע, מלחמות – פרויד אומר שהכל עוסק במין ומה שלא יהיה. וזה כמו להניח שאין באמת דבר אחר שאתה יכול לאהוב ולרצות חוץ מאלה, כמו מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר, זה כמו חוש המישוש, נכון? אז זה עם חוש המישוש, הנאות.

הנאות של חוש המישוש, שהם אוכל ומין, זה הדבר היחיד שאתה יכול להמשיג כטוב. אבל אנשים, אנשים גדולים יותר, הם בעצם ממשיגים ומאמינים וחיים שיש דברים מעבר לזה שהם טובים. רק להיחשב אדם טוב או להיות בעל כבוד, שזו דרך ספציפית להיחשב אדם טוב, אני מניח, תהיה משהו להשתוקק אליו, משהו לרצות, משהו להקדיש את החיים שלך לו. זו רמה אחרת.

והאנשים שעושים את זה, לשמה, כפי שאמרנו, הם – עכשיו, אני חושב שזה עדיין גויי, כי –

תלמיד: אתה מתווכח עם הדבר הזה של פרויד בכך שאתה אומר את זה?

מרצה: כן, אני חושב שזה לא נכון.

תלמיד: למה?

מרצה: אין לי טיעון עכשיו, אני רק מצהיר הצהרות עכשיו.

תלמיד: אה.

למה הרדוקציוניזם נכשל

מרצה: אני חושב שזה לא נכון כי, מה שאמרתי לך, כי זה – אם אתה עבד, אם אתה חיה, אז אתה לא יכול להמשיג ששום דבר טוב אם זה לא גורם לך להרגיש טוב במובן של חוש, חוש, נכון? במובן של חוש המישוש. אבל זה לא קשה פשוט להפסיק לחשוב ככה.

תלמיד: אני מניח שאני גורם לזה להישמע קל.

מרצה: ופשוט להבין שיש טובות מעבר לזה. יש טובות אנושיות מעבר לזה. הם חיים אנושיים.

תלמיד: אבל הוא אומר להמשיג ולהרגיש את זה.

מרצה: כן, כן, אנחנו מרגישים את זה. אבל אתה בהחלט מרגיש את זה. כמו, כבוד טוב יותר ממין, הרבה יותר טוב. כמובן.

תלמיד: זה חברתי – כבוד הוא דבר חברתי. אתה צריך אנשים אחרים שיבינו מה זה כבוד ויתנו לך אותו.

ביקורת אריסטו על כבוד כטוב עליון

מרצה: זו הסיבה שאריסטו אמר בספר הראשון, אם מישהו מכם זוכר, שכבוד לא יכול להיות מטרת החיים, כי המטרה תהיה עצובה שהכל יהיה תלוי באנשים אחרים, ואנחנו רוצים להיות מאושרים. אז זה לא יכול להיות החיים הטובים האמיתיים. אבל זה עדיין, כמו שאנחנו קוראים לזה גבוה יותר. זה שונה וגבוה יותר מאשר להיות אחרי אוכל ומין.

וזה אפשרי שעכשיו, כיום אתה אפילו לא יכול לקבל את זה אם אתה רוצה את זה, כי האנשים האחרים מאמינים שהכל הוא אוכל ומין ואין כבוד בין עבדים, נכון?

תלמיד: אבל זה רק אם אתה מאמין בזה, אם אתה לא מאמין בזה, אז מה הכבוד בשבילך?

כבוד כמציאות חברתית

כבוד כפרקטיקה חברתית, לא אמונה אישית

מרצה: לא, מה אתה מתכוון באמונה? אלה פרקטיקות חברתיות. כמו, סוג אדם חזיר, נכון?

תלמיד: איך אתה מגיע למקום הזה של –

מרצה: ובכן, אני חושב שזו פרקטיקה חברתית. לא הכל על בני אדם קיים בגוף של אדם אחד, במובן של חוש המישוש שלו, שזה מה שאנחנו קוראים גוף. זה כן קיים בין אנשים. אם אני נותן לך כבוד, אם אני מכבד אותך על היותך אדם אמיץ – כמו שיש לך אומץ – ואז אתה יכול להיות אחרי, אתה יכול לעשות דברים אמיצים למען הכבוד. אם אין כבוד בחברה שלך, אם אתה חי בחברה של עבדים, אז כן, אני מסכים שזה לא עניין של אמונה.

מה שאני אומר, אני לא חושב שזה עניין של אמונה. אבל אנשים אחרים – יש הבדל גדול בין אמונות לאנשים אחרים. כשאתה אומר, כשאתה אומר שהכל יכול להיות רק על אמונות, אז אתה חוזר לא בדיוק להאמין שהכל עוסק בחוש המישוש של אנשים. אבל אתה חוזר להאמין שהכל עוסק באיזה אדם, אתה יודע, הוא נוגע.

רדוקציוניזם מודרני למצבי מוח

מרצה: כיום יש לנו את הרעיון הזה שהכל נוגע בך במוח שלך. ה, ה, איך קוראים לזה, הדופמין שלך נוגע, שזה רק דרך אחרת לדבר על חוש המישוש באופן מושגי. זה לא שונה, גם אם זה לא מגע בדרך הפיזית המילולית. מה שהמשגה של זה יש לו כמה כמו שני דברים שנוגעים זה בזה במוח שלך שגורמים לך להרגיש טוב – זה הכי קל להמשיג. זה לא קל להמשיג. זו הרגשה. זו הרגשה מאוד טובה –

אז אתה מסיבה כלשהי חושב שרגשות והחוש הפיזי הגיוניים יותר מדברים חברתיים. אין סיבה לחשוב כך. אבל אנחנו מאומנים לחשוב כך על ידי החסידים שמובילים את החברה שלנו שאין להם כבוד. ולכן זה מאוד קשה לקבל כבוד. וזה כמו מפורסם מאוד אחד הדברים שקשה לנו אפילו להבין.

כבוד בטקסטים עתיקים

מרצה: הקדמונים מדברים על כבוד. בתנ״ך, הנפש שלך נקראת הכבוד שלך, אפילו לפעמים. ומה זה הדבר הזה של כבוד? אנשים כאילו, ובכן, האם זו ההרגשה הטובה שאני מקבל כשמישהו נותן לי מחמאה? לא, זה לא זה.

כבוד הוא פרקטיקה חברתית. זה משהו שקיים. כיום, אנחנו קוראים לזה לפעמים אינטרסובייקטיבי. זו דרך לאנשים מודרניים להבין אפילו על מה אנחנו מדברים. משהו שהוא לא אובייקטיבי במובן – אתה לא הולך למצוא אותו אם אתה, למרות שזה לא מה שאובייקטיבי אומר, אבל אנחנו מעמידים פנים שאובייקטיבי אומר משהו שתמצא אם אתה, כמו, תחפור דרך ההרים, תמצא אותו איפשהו.

לא, אתה יכול לדעת את כל האטומים ביקום ולא תמצא כבוד ביניהם. אבל זה לא סובייקטיבי במובן של להיות האמונה של אדם אחד, זה מה שאני אומר. זו האמונה של כל החברה. האמונה של כל החברה היא מציאות גדולה ושמנה.

המציאות של האמונות של אנשים אחרים

הכלל היסודי של החיים החברתיים

מרצה: ברגע שאתה מדבר על אנשים אחרים, הכלל הגדול, הגדול על חיים חברתיים ועל עבודה חברתית הוא שהרגשות והתחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים. שלך עצמך לא אמיתיים, כי אתה יכול לשנות אותם במידה שאתה רוצה להתאים טוב יותר למציאות, או אולי אפילו יכול לשנות אותם בניגוד למציאות.

אבל של אנשים אחרים הם אמיתיים. זו הסיבה שכל תיאוריה שמנסה לדבר על בני אדם, חברה אנושית, בלי –

[סוף חלק 1]

שלוש הרמות של הנפש: הנאה גופנית, מידה חברתית ושאיפה שכלית

הטבע האנטי-חברתי של חיפוש הנאה גופנית טהורה

האדם שרודף אחרי הנאה גופנית הוא אנטי-חברתי, לא רק אנטי-אינטלקטואלי

זו גם הסיבה, רק כדי להיות מאוד ברור, זו הסיבה שדיברנו על זה לפעמים, זו הסיבה שלהיות אדם שרודף אחרי ההנאה הגופנית שלו הוא אנטי-חברתי מלבד להיות אנטי-אינטלקטואלי. זה אנטי-חברתי, נכון? הבחור מול הטלוויזיה עם הדוריטוס שלו הוא אנטי-חברתי, לא רק להיות כמו בחור. הוא בעצם לא בחור רע. זו הסיבה שכבוד, זו הסיבה שאני לא מסכים עם הבחור הזה. אז הבחור שאמר שבחור הוא בחור שיושב כל היום מול, כמו הסרט, איך קוראים לו? *אידיוקרסי*, נכון? זה כמו האמריקנה האולטימטיבית, המדריך האמריקאי. זה פשוט כמו החזיר האולטימטיבי, פשוט יושב מול הטלוויזיה שלך ומתעורר ואוכל פופקורן או שותה גטורייד. אבל אני צופה בסרטים הכי פשטניים. זוכר את הסרט הזה? סרטי אקשן. כן, שבהם אתה אפילו לא צריך לעבוד, אתה לא צריך לעשות שום עבודה כדי לעקוב אחרי הסיפור כי אין סיפור. כמו שורטס, נכון?

והשורט לוקח פחות מ-29 שניות, ושום דבר לא קורה שלוקח יותר משתי שניות, נכון? אתה אפילו לא צריך להיות בעל סיפור בראש שלך, כמו זיכרון לטווח קצר. אתה אפילו לא צריך להשתמש בזיכרון לטווח קצר שלך, שלא לדבר על הזיכרון לטווח ארוך שלך. כמו, אתה רוצה לצפות באופרה, יש לך את כל הזיכרונות לטווח ארוך האלה. זה לוקח שעתיים. זה כמו, רגע, מי הבחור שהגיע שלוש שעות אחר כך? מה קורה?

ובכל מקרה, לאן אני עושה את הביקורת החברתית הזו? מה שאני אומר הוא, אז גוי הוא מישהו שרק אחרי החושים של הגוף שלו הוא בעצם רע גם במובן החברתי כי אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. אין לו – וזה כמו מה שאני אוהב לקרוא כמו רמה של הנפש, כמו נפש אחרת, עצמי אחר שאתה מדבר עליו, נכון? העצמי שאתה מדבר עליו הוא לא רק זה שאוהב אוכל וכמו תינוק קטן.

שלבי התפתחות: מצרכים גופניים למודעות חברתית

אתה צופה בילדים, נכון? כמו בן שנתיים או משהו. כמו כשאתה בן שנתיים אתה מתחיל להבין שיש עולם חברתי. כמו כשאתה בן שנה אתה לא מבין, אתה רק על הצרכים שלך ועל התשוקות של הגוף שלך. ואנחנו אפילו לא יכולים לקרוא להם תשוקות בשלב הזה, נכון? כמו משהו כמו צרכים או אינסטינקטים. וזה אנטי-חברתי. אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. כתינוק, יש לנו מערכת לספק לתינוקות. אבל ברגע שאתה מבוגר, זו הסיבה שאנחנו הורגים בן סורר ומורה. לא בגלל שהוא בעל תאוה, אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי, נכון?

הרמב״ם אומר שבן סורר ומורה הוא בעל תאוה. נדבר על זה בקרוב עוד קצת. יש לי עוד חלק על בן סורר ומורה. אבל הוא לא נהרג על אכילה, נכון? הוא לא נהרג על היותו זללן, כמו מי שלא מוסלמי, שלא זולל, כמו סקאפיה, כפי שקוראים לזה בחב״ד. לא, הוא נהרג בגלל אי-שמיעה להוריו, נכון?

אז כמו השלב הראשון של סוציאליזציה, של השגת נפש חברתית, כמו להפוך לעצמי חברתי, קשור להבנה הזו שהחיים לא עוסקים בי מספק את התשוקות הבסיסיות שלי, כפי שאנחנו קוראים להן, נכון? החיים עוסקים ב, כן, אני לא אומר שאתה לא יכול לאכול, אבל אתה עדיין יכול – החישובים שאתה עושה לעשות דברים ולא לעשות דברים לא יכולים להיות רק – המוטיבציות שלך לא יכולות להיות רק מה שגורם לך להרגיש טוב. זה אנטי-חברתי.

ביקורת על אתיקה חברתית תועלתנית וליברלית

ולמרות, אתה יודע, אז כביכול כרגע כמובן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חיים במערכת שמבוססת על ההנחה שזה יכול להיות נכון – תועלתנות וכמו שאני לא אגיד דמוקרטיה אבל הגרסה של דמוקרטיה שאנחנו חיים בה וכמו איך אנחנו קוראים לזה, כמו הגרסה הליברלית של אתיקה חברתית שאומרת שכולם יכולים להיות רק אחרי התחושות שלהם של הנאה, נכון? ההנאות החושניות שלהם. ואיכשהו מכיוון שעדיין תהיה לנו איזושהי מערכת, זה עדיין יהיה המטרה הסופית שאנחנו מכירים. אנחנו לא באמת מכירים בשום מטרות אחרות.

אבל מכיוון שכולם רוצים את זה, ננסה ליצור מערכת שבה יהיה לנו הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים, נכון? הניסוח של בנת׳ם [ג׳רמי בנת׳ם, מייסד התועלתנות] של אתיקה, הכי הרבה טוב, כלומר הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים. ואיכשהו זה יגרום לאנשים לשתף פעולה, וזה מה שאנחנו קוראים לו הדינמיקה החברתית, המערכת החברתית עדיין תעבוד כי כולם רוצים לאכול כמה שיותר פיצה ונגיד להם שאם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה, ואם אתה לא, מה עוד? אם אתה לוקח נשים של אנשים אחרים, הם לא יתנו לך את הבנות שלהם, כל מיני כללים, מחשבות כאלה כביכול.

אבל במציאות, נראה שאנחנו, נראה שזה לא עובד כל כך טוב. זה עובד, אבל זה דיון אחר. אבל לפחות תיאורטית זה לא עובד. תיאורטית כלומר, אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם, אדם חברתי, שזה נחוץ, לפחות כדי להיות מסוגל לדבר איתו, נכון? אם המטפיזיקה עובדת זו שאלה אחרת. אבל נראה שכדי להיות מסוגל לטפח מידות חברתיות, להיות סוג האדם שאתה רוצה להיות חבר שלו, אתה צריך משהו יותר מלהיות טוב—

תלמיד: משתף פעולה *פרעסער*?

מרצה: כן, בדיוק. כמו אדם טוב שרודף אחרי הצרכים שלו ואיכשהו מבין שהוא לא צריך להזיק לאף אחד אחר כי איכשהו יש לנו את החוזה החברתי הזה שאומר שככה אתה הולך לספק את הצרכים שלך טוב יותר, דברים כאלה. אבל יש לנו עולם מאוד דל שבו קשה אפילו לדבר על זה.

בעיית האומץ והכבוד בשיח המודרני

זו הסיבה שהדבר הכי קשה לדבר עליו בעיקר בימינו הוא השאלה הזו של אומץ. היינו צריכים לדבר על זה קודם. אבל השאלה של אומץ, שהיא בעיקר אחרי כבוד. אומץ פירושו לסבול כאב בעצמך למען טובת החברה. זה בדרך כלל על מה שזה עוסק. כמו הדוגמה העיקרית של אומץ היא במלחמה שם כמו גבורה, נכון? שבה אתה סובל או אפילו לא במלחמה באיזושהי דרך של סבל כאב לטובת הקבוצה. ואתה לא צריך להגיד את זה בצורה כזו שזה נשמע אלטרואיסטי מדי וזה גם בגלל שזו דרך רעה להגיד את זה. אנחנו צריכים להגיד לטובת הכבוד. וכבוד הוא הייצוג של המעמד שלך, נכון?

בימינו אנחנו קוראים, אנחנו אומרים סטטוס וכשאנשים אומרים סטטוס הם גורמים לזה להישמע כמו משהו מאוד מאוד רע, כמו משהו לא רציונלי. זה פשוט הכבוד שלך הוא הייצוג של המעמד שלך בקבוצה. ואיזה סוג של יצור חברתי אתה? איזה סוג של אדם חברתי אתה? יש טובים ורעים. הטובים הם אלה שעושים את הדברים הטובים לאנשים אחרים, ולא מפחדים, וכן הלאה, כשהם לא צריכים לפחד. ואיבדנו הרבה מהשפה הזו. זו הסיבה שאנחנו נוטים לדבר על הכל במונחים של, האם אתה מתגבר על ההנאות החושניות שלך למטרה של יותר הנאות חושניות, אני מניח.

כמו מבחן המרשמלו [הניסוי הפסיכולוגי המפורסם שבודק דחיית סיפוקים אצל ילדים], נכון? מאוד רע לאתיקה. כי מבחן המרשמלו פשוט אומר, האם אתה יכול להתגבר על ההנאה החושנית הנוכחית שלך למען הנאות חושניות של מחר? יהיו שתיים מהן. עדיין אין לך מסגרת אמיתית, נשמה אמיתית שיכולה לשאת, שיכולה להיות נושאת של אתיקה מעבר למה שבעלי חיים יזכו, כמו בעלי חיים חכמים, בסדר?

המסגרת התלת-שכבתית של הטובות האנושיות

בכל מקרה, איפה אני? ואז, אז יש לנו את זה. ואז יש לנו, זה מאוד חשוב להבין את זה. דיברתי על זה יותר גם ביום חמישי בלילה. אז זה מאוד חשוב להבין את זה, שיש לנו את זה, כמו, כשאנחנו מדברים, זו הסיבה, כשאנחנו מדברים ספציפית על הנאות פיזיות של הגוף, שבהן אנחנו מתכוונים ממש להנאות של הגוף, אז הנאות של חוש המישוש, אנחנו מתכוונים למשהו מאוד, במובן הזה, נוכל לקרוא לזה אגואיסטי, נכון? משהו שהוא אפילו לא הגוף החברתי. מובן?

ואז כמובן יש אנשים שיש להם אפילו דברים גבוהים יותר, נכון? כמו שכל, כמו לדעת דברים, שזה אפילו מעבר לחברתי, כמו משהו שלישי. זה באמת איפה שאתה חושב שזה טוב או משהו טוב בלדעת אמיתות, משהו בעל ערך, משהו שעושה את החיים ראויים לחיות, נכון? המטרה בחיים, תכלית בחיים. וזה שוב לא חברתי, נכון? אז לא לעשות את החברתי לתכלית של הכל, רק לדבר על רמות שונות של טוב. בשביל מה? טוב לגוף הוא אולי סוג הדברים האלה. אפילו על זה אנחנו צריכים לדבר.

טוב לנפש החברתית יהיה הטוב החברתי בעיקר, ובטרמינולוגיה העתיקה זה בדרך כלל נאמר להיות כבוד כי כבוד הוא מה שעוקב אחרי ההוויה החברתית שלך. ומה היא הנשמה שלך, שלך, איך נקרא לזה, שלך—לא, מה שעושה אותך, אותך, לא כגוף, אלא כמשהו שונה, יותר מעניין מגוף, זה מה שאנחנו קוראים שכל, מה שאנחנו קוראים עיסוקים אינטלקטואליים או סוגים של טובות שקשורות להבנה, לידיעה ודברים כאלה. נשאר שם?

בכל מקרה, זה הסיפור הכללי מאוד של שלושת החיים. וכמו שאמרנו רוב האנשים, כמו רע, כמו נמוך, הסוג הנמוך ביותר של אדם שיהיה או הסוג הכי עבדי של אדם, נכון—

פרישות וההבחנה בין תשוקות טבעיות ומטופחות

שלושת החיים והחופש החברתי

מרצה: הם לא אדם חופשי. זה יהיה מישהו אחרי הנאה. האדם החופשי, נכון? בן חורין. אריסטוקרט. מישהו שיש לו, כמו מה שאנחנו אומרים, מעמד חברתי. יש לו רמה מסוימת של כוח שיהיה מעוניין בכבוד, מעוניין במה שעוקב אחרי המעמד החברתי שלך. ואז מישהו אפילו יותר חופשי, כמו אפילו יותר חופשי מהעולם החברתי, יהיה מישהו שמעוניין בשכל. זה נקרא ענן חם בן חורין [אדם שהוא אפילו יותר חופשי מבן החורין].

כמובן, בן חורון הוא באמת… זו הצהרה שונה מלומר שאם אתה עבד לתשוקות שלך, אתה משועבד, נכון? זה אומר שאתה גם לא עבד ל… בן חורון הוא מישהו שהוא לא עבד לתשוקות שלו. וזה נכון גם חברתית. זה לא רק מושטר של אומנות [עניין של אומנות/מטפורה]. זה נכון שלהיות עבד פירושו להיות מישהו שלא יכול להמשיג משהו מעבר ל… ולא רק להיות, כמו שאמרתי, זה לא רק בראש שלו. זה לא רק בראש שלו. זה במציאות החברתית שהוא חי בה. והוא לא באמת יכול לרדוף אחרי שום דבר מעבר לזה, לרוב, אלא אם כן הוא דתי ויש לו משהו אחר ליצור את זה. זה דיון אחר. אבל בעולם הזה, הוא לא יכול.

או להיות אדם חופשי, אדם עם סוכנות פוליטית, סוכנות חברתית, זה אומר להיות מעוניין בכבוד. להיות אדם אפילו יותר חופשי, או נשמה חופשית, אולי אפילו להפסיק להגיד את המילה אדם, זה להיות מעוניין בשכל. ואז יש דברים גבוהים יותר אפילו מזה, ואנחנו לא מדברים על זה עכשיו.

חזרה למידת הפרישות

מרצה: אז, על מה אנחנו מדברים? מה שהתחלתי לדבר עליו היה על המידה המסוימת הזו שקשורה לשליטה, לא שליטה, שליטה היא לא המילה הלא נכונה, המידה הנכונה, נכון? ההתנהגות הנכונה ביחס לתחושות הפיזיות האלה, נכון? ואנחנו מנסים מאוד, מאוד, בשבוע שעבר עשינו יותר מזה, מנסים מאוד לחשוב על זה בפרט, לא כאל אל תלך, כמו לא להיות אנוכי או משהו כזה, לא כאל זה כמו דרך לדבר על הכל, כי אז זה לא מאוד מעניין וזה נעשה מאוד קשה לדבר כשאנחנו עושים את ההכללות האלה.

אז צמצמנו את זה להנאות של חוש המישוש, כמו שחזרנו גם עכשיו. ועכשיו אנחנו צריכים לנסות לדבר על מה יהיו ההנאות הטובות, ומה זה אומר לדבר על. שוב, אנחנו לא יכולים לתת ממש כמו שולחן ערוך, כמו הלכה, כמו זה טוב וזה רע, אבל אנחנו צריכים להתחיל לדבר על מה תהיה הדרך הטובה להתנהג בתוך ההנאה הזו, סוג ההנאה הזה, ומה תהיה דרך רעה, כמו איך אנחנו מדברים על זה.

ההבחנה של אריסטו: תשוקות טבעיות מול נבחרות

מרצה: בסדר, אז אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לנסות לחשוב על הבחנה שאריסטו עושה בין סוגים שונים של ההנאות האלה או התשוקות האלה. הוא קורא להן כמו האהבות האלה, החיבות האלה. ואנחנו הולכים להגיד ככה: נראה שיש שני סוגים שונים שלהן. אני חושב שההבחנה הזו מאוד שימושית לנסות להגיע אליה ולנסות לראות איזה פרי היא יכולה להניב לנו.

תשוקות טבעיות ומשותפות

מרצה: סוג אחד הוא טבעי ומשותף. טבעי כלומר משהו מולד, משהו ששייך להיות גוף אנושי, לקבל גוף אנושי, תלוי במה אתה חושב. ומשותף, לכן, כל בני האדם, זה לא כמו משהו שרק לתרבויות מסוימות יש, אתה לא צריך חינוך בשביל זה, זה לא שונה בין תרבויות, בין אנשים, בין גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, דברים כמו עבדים ובני חורין, זה לא שונה ביניהם. זה לכן טבעי, שייך לטבע האנושי, שייך לטבע האנושי הכללי.

תשוקות נבחרות וספציפיות

מרצה: ואז יש כמה, כמו עכשיו, זכור את זה, בוא נשים לב למשהו, אז יש כמה הנאות פיזיות, נכון, הנאות של חוש המישוש שהן לא טבעיות. אתה לא נולד איתן. הן צריכות להיות מחונכות. הן צריכות להיות נבחרות. ההפך מטבעי כאן יכול להיות משהו כמו נבחר, מנומק במובן מסוים, נכון? רצוי, לא רק נולד. וגם לא לכן, או אולי אלה שני סימנים לאותו דבר, אני לא בטוח, אבל גם נוכל לחשוב עליהן כלא משותפות, לא אוניברסליות, נכון? לא אוניברסליות אנושיות.

רק בתרבויות מסוימות הם אוהבים לשתות בירה. רק אנשים מסוימים אוהבים לאכול סטייקים עשויים בינוני. רק אנשים מסוימים אוהבים יינות משובחים. רק אנשים מסוימים אוהבים סוגים ספציפיים של נשים, או צורות ספציפיות, או צבעים ספציפיים, או כל מה שיש עוד, הבדלים שיש, אישיויות ספציפיות. אלה דברים שמשתנים בין אנשים. הם משתנים בין תרבויות. והם לכן לא תשוקות טבעיות במובן הזה.

הסתייגות: לא בנייה חברתית טהורה

מרצה: הן קצת טבעיות, נכון? אני לא הולך להגיד שהן לגמרי כמו בנויות חברתית. אנחנו לא כל כך, אנחנו לא קונסטרוקציוניסטים חברתיים כאן. אנחנו לא אומרים שהאהבה שלך לנשים נלמדה לך לגמרי על ידי אמא שלך, אחרת לא היה לך. לא, כנראה היה לך. אבל הדרך שבה היה לך, ולכן זה לא בלתי מוגבל, נכון? אנחנו לא יכולים לשכנע אנשים להתחיל לאהוב כיסאות באותה דרך שהם אוהבים נשים, או לאהוב, אני לא יודע, אצות באותה דרך שהם אוהבים סטייק. אולי אתה יכול לעשות את זה. אני לא יודע, איזה שף מאוד מפואר יכול להבין את זה. אבל, בסדר, אבל הבנת את הנקודה.

יש כמה גבולות לזה. הטבע כן נותן גבולות לזה. אבל אנחנו מנסים להבחין בין התשוקות הטבעיות, התאוות הטבעיות, נכון? מהתאוות הנבחרות והספציפיות. ספציפיות כמו אנשים שונים, וספציפיות כמו שייכות לדברים ספציפיים, נכון?

צד האובייקט של ההבחנה

מרצה: עכשיו נוכל גם לעשות את אותה הבחנה לגבי האובייקט של התאווה, נכון? האדם שיש לו רק את התאווה הטבעית, כמו, לא מתורבת, נכון, אנחנו קוראים לזה לא מחונך, הוא, אתה נותן, אתה שם כל דבר למלא את הפה שלו, הוא ייקח את זה, באותה דרך, אותו דבר במין, נכון, לא משנה, כל אחד טוב.

אדם שהוא מתורבת, התשוקות שלו שייכות לדבר ספציפי, כמו, אני לא אוהב את זה, או אני לא רוצה את זה, אין לי תאווה לזה, אין לי תשוקה לזה, יש לי תשוקה לקוגל, אבל לא לסושי, מי אוכל סושי, זה מגעיל. וכן הלאה, או ההפך, כמו מי אוכל קוגל שהוא שמנוני וסושי הוא אוכל כל כך מעודן, לא כמו קוגל. בכל מקרה, אלה יהיו דברים ספציפיים. אתה מבין למה אנחנו מגיעים?

למה ההבחנה הזו חשובה

מרצה: אני חושב שההבחנה הזו מאוד מעניינת. למה היא מעניינת? כי היא כבר, שוב, היא לוקחת אותנו קצת הרחק מהדרכים הנטורליסטיות והמטריאליסטיות שלנו יותר מדי, כמו מאוד מאוד מטריאליסטיות, נכון? כי בדרך כלל כשאני מדבר עם אנשים על תשוקה לאוכל הם נוטים לחשוב על הדבר הראשון, לא על הדבר השני, נכון? אנחנו מדברים, אם אנחנו נותנים שיעור על, המצווה של לא להיות, על אכילה, אנשים מדברים על לאהוב פיצה ולא כמו פיצה. אנשים מדברים על כמו התשוקה לאוכל, שזו התשוקה הזו, תשוקה טבעית, כמו הגדולה יותר, נכון? ואנחנו סוג של חושבים שוב בגלל המחשבה הרדוקציוניסטית הזו אנחנו בדרך כלל חושבים שכן זה נכון שאנשים שונים אוהבים דברים שונים ואתה יכול לתרבת את עצמך לאהוב שונה, כמו תרבויות שונות, אוהבות, אבל איכשהו אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה. אני לא יודע איך אנחנו חושבים על זה. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה של תשוקה. אנחנו חושבים על זה כפשוט כמו, אני לא יודע, אקראי, או למה זה יהיה חשוב?

תלמיד: למה זה חשוב?

מרצה: כן, כי אז, אבל זה חשוב יותר, טוב חשוב הרבה כמו פלטה בתוך מסוים…

תלמיד: כי כשאנחנו הולכים לעבוד, מה שאנחנו מנסים להגיע אליו, כי כשאין לך את זה, את המושג הזה, את ההבחנה הזו, אתה בסופו של דבר מדבר על הסוף של לחשוב על סגפנות, כמו, קצינים זו הייתה מילה לא נכונה, כשהם מדברים על פרישות כמשהו לא אנושי, כמו לא לאהוב אוכל, לא לרצות לאכול, וזה ברור שזה לא נכון. ועכשיו תן לך יכול לקרוא מה שאני לא קורא. אני לא קורא דברים בפנים כי אני מתכוון…

מרצה: ההגבלה של הטעם בתחומים מסוימים היא דבר טבעי שפשוט מתרחש באקראי על ידי סוציאליזציה או משהו אחר…

תלמיד: כן, אבל כשאנחנו מדברים על כמו המידה, נכון? אנחנו מדברים על מידה של לא להיות, של לפעול נכון אפילו בתחום של הנאות פיזיות. אנשים כמו, בסדר, אז זה אומר שאני לא צריך לאהוב לאכול כל כך הרבה, נכון? זו השאלה שיש לך.

מרצה: כן, טוב, אני פשוט צריך להיות מאוזן.

למה איזון לא יכול לפעול ברמה הטבעית

מרצה: אבל זה לא שאתה לא צריך לאהוב כמה שאתה צריך לאהוב לאכול כמה. אז בוא נהיה ברורים, כי יש משהו לא בסדר כאן. בוא נבין. אנחנו רוצים לדבר על איזון או דרך נכונה או מידה נכונה, נכון? ועכשיו הבעיה היא שהאיזון הזה לא באמת יכול לדבר על הרמה הראשונה, לא באמת יכול לדבר על הרמה הטבעית.

אני יכול להראות לך את זה בקלות רבה מהמעט מדי, כמו מהמעט מדי. ובמילים אחרות, אם אנחנו אומרים משהו כמו המושלם, כמו שאנשים מסוימים נראה שמאמינים, נכון? רמב״ם כבר מתווכח עם האנשים האלה. אבל אנשים מסוימים, אני חושב, מאמינים שלאהוב דברים של הגוף זה רע, נכון? אתה צריך לאהוב רק דברים של הנשמה. ולכן, האדם המושלם, או במילים אחרות, המושלם, ברגע שאתה אומר את זה, אתה כבר אבוד. אתה לא מדבר על הסוג הזה של פרישות בכל מקרה כי הפרישות הזו היא איך להתייחס לסוג הזה של תשוקות. זה לא על להרוס אותן לגמרי. אז זה יהיה לגמרי לא נכון בכל מקרה.

אבל אפילו אם אנחנו עושים, אם אנחנו כן מדברים על זה בצורה הזו, שני האנשים ידמיינו שמישהו שאין לו תיאבון לאוכל, שאין לו תשוקה לאוכל, הוא האדם המושלם. וזה מאוד מוזר כי האדם הזה הוא ברור, ראשית, הוא ברור שהוא לא אדם מושלם. הוא חולה.

פרישות, הנאה גופנית ובעיית ההשמנה: חוסר התאמה מבני

הפרדוקס של ההנאה הגופנית וגבולות הפרישות

הוויתור של הרמב״ם: מעבר להצדקה אינסטרומנטלית

מרצה: והרמב״ם אומר שאתה לא יכול להאכיל את עצמך אם אתה לא מאכיל את הגוף שלך. גם. בסדר, זה לא התירוץ. בסדר, כי אתה לא תוכל לחשוב אם אין לך את הגוף שלך. אבל חוץ מזה, בוא נדבר רק על הגוף עצמו. בוא נדבר בדיוק על ההנאה הזו של הגוף.

נראה שאתה צריך, נראה שזה נכון לאהוב אוכלים מסוימים. ואפילו, אנחנו יכולים אפילו ללכת רחוק יותר. אפילו אם, כמו שאני אומר, אני לא יודע את ההבדל בין דבר מתוק למלוח, זה אפילו יותר גרוע מכמה בעלי חיים. כמו, בעלי חיים רבים כן מבחינים בין דברים מתוקים למלוחים, וכמו, זה נשמע, אנחנו בסופו של דבר אומרים דברים מאוד מוזרים, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו בצורה מאוד מוזרה.

בעיית ההשמנה: קטגוריה שונה לגמרי

ולכן אני חושב שעכשיו, אפשר להגזים בזה, אני חושב, נכון? זה אפשרי. במילים אחרות, וכאן אמרתי שאני רוצה לדבר על השמנת יתר, כי אני חושב ומה שאנחנו קוראים היום השמנת יתר או אכילת יתר אבל רוב האנשים שאנחנו מדברים איתם נאבקים כמו שרוב האנשים נאבקים בארצות הברית ובעולם המערבי או אולי בעולמם שלהם זה לא המידה של פרישות.

אני פוטר אתכם, מחמיר את המצב. אני לא יודע אם זה יותר גרוע או יותר טוב. זה כנראה יותר גרוע. אבל זה לא שאם יש לך בעיה עם התזונה שלך אז אתה לא צריך לבוא לשיעור על מידת הזהירות, או פרישות, או מה שזה לא יהיה.

למה לא? כי הבעיה שלך היא מתחת לרמה הזו. בסדר? אתה מבין? אבל כשאני אומר מתחת, זה גם אומר שהכלים שעובדים ברמה הזו לא עובדים בשבילה. אתה צריך לעבוד עם כלים שונים. או אולי הם עובדים בצורה מאוד מוגבלת, וזו הסיבה ש…

הממד המערכתי והאישי

לא, אני אומר את זה כי אני חושב שזה נכון. אתה יכול לא להסכים איתי. אתה יכול להתחיל להתווכח איתי ולהתחיל לצעוק עליי בחזרה. אבל נראה לי, כי נראה לי, ובכן, מלבד העובדה שיש הרבה סיבות למה יש לנו מגיפת השמנת יתר, וקשה להאשים, אנחנו כנראה לא צריכים להאשים אנשים בודדים בעיקר בגלל זה, כי זה קשור לאורחות חיים, ולתרבות, ולאיזה סוג של אוכל הם מוכרים בסופרמרקט, ואיך הם מכרו אותו, וכל מיני דברים כאלה, שאנשים יותר חכמים ממני עסוקים בהם. אבל אנשים יותר חכמים במובן של לדעת יותר עובדות, ובמובן של להיות חכמים. אה, זה מופע.

אבל גם אם אנחנו כן רוצים לדבר על הטבע האישי של זה, נראה לי בבירור מאוד, עכשיו אחרי שקראתי את הפרק הזה, על סמך המחשבות האלה, נראה לי שזה לא קשור למושג הזה. זה קשור למשהו, זה לא קשור למה שאנחנו מדברים עליו בעיקר.

העדות האמפירית: אנשים גדולים שלא יכולים לשלוט במשקלם

אני חושב למשל, אתה מסתובב ואתה רואה אנשים, כי זה משהו שאני תוהה לגביו וזה מטריד אותי. אולי אני משוגע שזה מטריד אותי. אבל אני מכיר אנשים שהם אנשים גדולים. בסדר, בחורים נהדרים. מאוד חכמים, מאוד מצליחים, וכן הלאה. והם עדיין לא יכולים לשלוט במשקלם.

אני לא מדבר על עצמי עכשיו. זה לא יהיה מעניין. הרבה אנשים גדולים. עכשיו, מלבד אם הם לוקחים את הזריקה הזו, נכון? זה הפתרון. לא, זה אולי באמת הפתרון, במובן מסוים, מה שזה לא יהיה. תבררו אם זה בטוח, אם הרופא ממליץ על זה, אבל למה? זה משהו שאני מגיע אליו.

מעגל האשמה והשאלה של מידות בסיסיות

אחד הדברים הגדולים, אולי זה באופן כללי, אני מאמין שהמעגל הזה של להאשים את עצמך ולהאשים אנשים אחרים, ברור שחסרה לך איזושהי מידה מאוד בסיסית. אם יש משהו שאני מאוד מאמין בו, במיוחד מאז שאנחנו עושים אתיקה רמב״מית אריסטוטלית, ולא כמו אתיקה אפלטונית קיצונית עכשיו. אתיקה אתלטית, נכון אסתטית, שזו מילה אחרת לאתיקה אתלטית, כמו להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו לא מדברים על להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו פשוט להיות כמו בכושר.

נראה לי שהמעגל הזה של לומר, בסדר, כן, כמובן, רוב האנשים אפילו כמו אנשים מאוד גדולים וטובים במובן של להיות בעלי שליטה עצמית, כמו אנשים בעלי שליטה עצמית. אתה פוגש את הבחור בכל הקשר, הוא אדם בעל שליטה עצמית. כמובן, הוא יכול לכעוס לפעמים, אבל אני לא מדבר על כמו… אבל באופן כללי, הוא אדם בעל שליטה עצמית. הוא אדם שאפשר לסמוך עליו, נכון? ויש לו את כל המעלות החברתיות, נניח, של להיות מתון. כמו, הוא בחור מתון. הוא לא רוצח אף אחד, אפילו לא חושב על זה. הוא לא מדוכא מדי, לא שמח מדי. הוא בחור מתון.

והוא עדיין שמן.

הפרדוקס: מתינות בכל התחומים חוץ מאחד

ואנשים… אני חושב שאנשים לעתים קרובות חושבים על זה, כמו, הבחור הזה הוא רב כל כך גדול או כל כך גדול… תאכל משהו מה שזה לא יהיה, אבל תסתכל עליו, הוא שמן, הוא בטח לא שולט בעצמו בצורה בסיסית כלשהי. זה נכון, כלומר, השאלה היא שאלה טובה. כמו, אם אתה לא יכול לשלוט בעצמך בצורה כל כך בסיסית, אז אתה לא ראוי לדבר על שום דבר כזה, נכון?

כמו שאנחנו אומרים, הבעיה עם לא להיות מתון היא כמו, אתה בהמי, אתה עבדי, בסדר, בואו נפסיק לדבר על בהמות. אתה כמו עבד, בסדר, אתה עבד, אתה לא בחור רציני, בעצם, אתה לא בן אדם, אז מה קורה כאן?

כמו, נראה לי, עכשיו כמובן, אני בטוח שחלק מהאנשים או אולי רבים מהם הם עבדים כי הם עבדים ואנשים יכולים להיות לא מאוזנים ולהיות בעלי המעלה הזו ולא את זו. הם לא יכולים לפי הרמב״ם, אבל במציאות הם יכולים, ומה שזה לא יהיה, בסדר.

העיקרון המתודולוגי: דברים צריכים לעבוד

אבל עדיין נראה לי שכל סוגי הדרכים שבהן אנחנו מדברים בדרך כלל על מתינות, על פרישות, על שליטה בתאוות שלך, לא קשורים לזה. הם לא. לפחות הם לא, הם לא נראים עובדים, נכון?

יש לך אנשים שקוראים את אותו ספר או איזה ספר שהם קוראים, מנסים לתרגל את זה והם עדיין לא נעשים רזים, נכון? לא עוזר. אז ברור שמשהו לא תואם. כמו זה המוסר שלי תמיד עובד על סמך זה שדברים צריכים לעבוד. לפחות לחודש שאתה קורא את השיעור הזה אתה צריך להיות, אתה צריך לשלוט במשקלך טוב יותר ואתה לא.

אפילו זה, כמו או שהלימוד שלך הוא, שזו דרך אחרת לומר שזה לא רלוונטי לך, אבל אני חושב שבדרך כלל יש אי-התאמה אינטלקטואלית אמיתית. זה לא רק כמו זה מה שאני אומר. יש לנו, אנחנו מאוד רגילים למעגל של כן כמובן שאני צריך להיות, אני צריך להיות, בכל פעם שאתה אומר אני צריך אתה עצלן כי ובכן אתה לא צריך. אולי יש פשוט משהו בעצם לא בסדר כאן, נכון?

ניסוח ההבחנה דרך שאלות

אז הערב, אני מנסה לתאר, אני מנסה כמו לבטא, מנסה להוציא איכשהו על ידי שאילת השאלות האלה, מה לא בסדר כאן? ואני משתמש בהבחנה הזו אולי כדי לנסות להבין את זה, נכון?

חזרה לתיאור החיובי: מהי מתינות בפועל

המסגרת של אריסטו: תענוגות נבחרים של מישוש

כי אנחנו אומרים כאן ככה, כשאנחנו מדברים על, כשאנחנו מדברים על, איך קוראים לזה? כשאנחנו מדברים על מתינות, נכון? ובכן, איך אנחנו, אני צריך מילה יותר יפה על מתינות. אני לא יודע. ריסון? לא, ריסון זה אפילו יותר גרוע. אז סופרוסנה, נכון, אנחנו יכולים לדבר, לומר את המילים היווניות, כי אף אחד לא יודע מה זה אומר. יכול להיות שנשתמש בזה.

כן, שוב, דיברנו על זה עם כל התרגומים האלה. אף אחד מהם לא טוב. אז בכל מקרה, ואנחנו מדברים על הדבר הזה. אנחנו מדברים על, לפי הפרשנות של אריסטו, לפחות, נכון? ההגבלה של אריסטו. אנחנו מדברים על ההתנהגות הנכונה ביחס לתענוגות גופניים או חוש המישוש ואנחנו מדברים ספציפית ולרוב מדברים ספציפית על אלה הנבחרים, נכון?

המרכזיות של הבחירה באתיקה

כי אתה זוכר כלל מאוד חשוב על אתיקה, נכון? אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר. היה לנו הרבה שיעור שם על מה בחירה עשויה להיות ולהיות בעל העדפה כמו שתיים זה לבחור. בחירה אומרת משהו רציונלי במובן מסוים, לא לגמרי רציונלי כי אנחנו לא מדברים על כמו לדעת את האמת אבל משהו רציונלי, משהו שאנחנו יכולים לתת עליו דין וחשבון במובן מסוים, משהו שהוא, איך אנחנו איך תיארנו את זה, משהו שתלוי בך, נכון? משהו שתלוי בך במובן מסוים. כל המילים האלה, כל המילים האלה.

חינוך והרגלה: מבחן התחולה

וזה הגיוני לדברים כפי שדיברנו בהרחבה זה הגיוני לדברים שאתה מחונך אליהם, נכון? שאתה יכול לחנך את עצמך החוצה מהם, נכון?

אז למשל עכשיו תן לי לתת לך דוגמה דוגמה אחרת. אז לכן כשדיברנו על להיות בעל הסופרוסנה הנכונה, אנחנו מדברים על לאהוב יין משובח ולא להיות סוג הבחור שזולל את עצמו על, איך קוראים לזה, על אקונומיקה או מה שהם שותים כשהם מרססים, נכון? כי זה להיות סוג נמוך של אדם, זה להיות עבדי, אתה רק רוצה להרגיש כמו באזז של האלכוהול או מה שזה לא יהיה, כמו שאריסטו היה אומר הטבעי, בסדר, אלכוהול זה קצת יותר מורכב, אבל כמו המילוי הטבעי של הבטן שלך באוכל, כמו זה מה שאתה רוצה להרגיש, נכון?

דוגמת היין: צריכה עבדית לעומת מתונה

זה לא ממש משנה מה זה, אתה הולך לחנות ואתה קונה את הקופסת יין הכי זולה ואתה שותה אותה. זה לא דבר טוב. אבל הדרך הנכונה לעשות את זה היא אולי כמובן שאתה צריך להוסיף עוד הגבלות בתוך הזמן הנכון והכמות הנכונה עם האנשים הנכונים במצב הנכון בשבת לא ביום חול, אני לא יודע מה שהכלל יהיה, וכמו ליהנות מהיין המשובח. זה להיות אדם סופרון, אדם מתון, בחור שיש לו תרבות אדם, סופרוסנה, סופרון ביוונית זה סוג האדם שיש לו את זה.

בכל מקרה, הגיוני? זה מה שזה היה אומר.

האימות: המודל הזה באמת עובד

ועכשיו זה הגיוני. אתה יודע איך אני יודע שזה הגיוני? כי זה עובד. אני יכול לקחת את עצמי, אני יכול לקחת אנשים ולתת להם חינוך מסוגים, נכון? מה זה אומר חינוך? זה אומר הרגלה וגם קצת הוראה, אבל בעיקר הרגלה ואתה יכול, אתה יכול לראות אנשים מתבגרים, נכון?

חינוך, חלק מההתבגרות קורה באופן טבעי אבל בעיקר על ידי חשיפה, על ידי הרגלה. הוא מפסיק להיות הסוג, כמו כשהיה בחור שהוא היה כמו פשוט תמלא את זה ואז הוא גדל, הוא הרגיל את עצמו, הוא לימדו לא להיות סוג האדם הזה ועכשיו הוא סוג האדם שיש מידה לתאוות שלו, נכון? הן מדודות, הן לא בהמיות, הן לא עבדיות, הן מדודות.

האדם המדוד: תיאור קונקרטי

מדוד, הוא שותה רק בזמנים הנכונים, ורק בכמות מסוימת, לא שותה ארבעה בקבוקים בבת אחת, רק שניים, או מה שזה לא יהיה, אחד וחצי, מה שהמידה היא לפיו, ולפי המקום והזמן, והוא יודע שאנחנו, אתה יודע, כמו זה לא, אני לא יודע למה אני מדבר על להשתכר, זה פשוט נראה לי יותר קל לדמיין מה יהיו הגבולות של זה, אבל משהו כמו, נכון, הוא לא, הוא מחזיק את עצמו, לא מנסה כמו להגיע, אתה יודע, איך לקרוא לזה, אני לא, כמו מחוסר הכרה או מה שזה לא יהיה משתמש בזה ב…

הבחנה בין תשוקה טבעית לתשוקה איכותית: אריסטו על מתינות ובעיות אכילה מודרניות

שתייה חברתית כמידה ישימה

המרצה: הוא משתמש בזה לסביבות חברתיות שבהן זה, אתה יודע, אם אתה שותה לבד, אתה אף פעם לא מורשה לשתות לבד. רק בסביבות חברתיות, אחד מהכללים של שתייה, נכון? אז, בסדר, זו המידה. ואני יכול לראות אנשים משיגים את זה. זה אפשרי. אנחנו מדברים רק על דברים אפשריים אנושית, נכון? דברים כמו יפי ומלאך, מה שזה לא יהיה, זה לבחור אחר. שאלשי זה? מה שזה לא יהיה. אנחנו מדברים על דברים אנושיים, נכון?

וזה עובד. זה עובד. אני יכול לראות אנשים נעשים יותר גרועים. אני יכול לראות אנשים נעשים טובים יותר. אני יכול לראות אנשים עובדים על זה. ואני יכול להגיד לך מה לעשות כדי לעבוד על זה. כן, מה דעתך אתה יודע, וכן הלאה.

בעיית ההשמנה: אתגר מסוג אחר

אבל אני לא רואה אנשים נעשים טובים יותר בשליטה בהשמנת היתר שלהם לרוב. רק בדרכים מאוד קיצוניות. אתה יכול ללכת על דיאטה ולהגביל את הקלוריות שלך, שזה לא נורמלי, נכון? רק כדי להיות ברור, אדם בריא אמור להיות שבע כל יום. הוא לא אמור להיות בהגבלה קלורית. אולי אתה צריך כהתערבות, אבל זה קשה. זה קשה כי הגוף שלך צריך יותר מזה. וכשאתה שמן, הגוף שלך צריך לקיים את כל הגוף השמן. זה לא מה שהגוף שלך רוצה. זה לא שהגוף שלך רוצה להיות במשקל האידיאלי שלו, נכון? אז אתה במאבק. בסדר, אולי אתה צריך לעשות את זה, אבל זה דבר קיצוני. ואתה לא צריך לצפות אפילו מאדם טוב להיות מסוגל לעשות את זה.

ההבחנה של אריסטו: תשוקה טבעית כמותית בלבד

אז בגלל זה, אני חושב—וכאן אנחנו רואים, אז עכשיו בואו נחזור להבחנה שלנו—אז יש את הרצון הטבעי הזה, תשוקה טבעית לאוכל, נכון? אנחנו יכולים לומר את אותו הדבר על מין. אני לא הולך להמשיך לתאר דוגמאות, אבל אתה יכול לחשוב על אותו סוג של אנלוגיות.

ואתה יכול לראות שיש את התשוקה הטבעית הזו לאוכל, שבה אריסטו אומר, אני לא חושב שמישהו—אין שום טוב ורע בזה. זה הדבר החשוב, כי זה רק כמות, נכון? זו רק כמות, נכון? יש כמות מסוימת של הזנה שהגוף שלך צריך. כמות מסוימת של אוכל, כמעט כמות של מים, כמות מסוימת של חלבון ועמילן ומה שזה לא יהיה. אתה שואל את התזונאי בדיוק מה זה.

עכשיו, חלק מהאנשים הם—בעצם אין אף אחד שאוכל פחות מזה, לא אוכל, נכון? אתה יכול להכריח את עצמך לאכול, אבל אף אחד שלא רוצה פחות מזה, נכון? כי אלא אם כן הוא לא בריא, שזה יהיה כישלון במובן הזה, אבל אתה צריך ללכת לרופא בשלב הזה. לרוב, כלומר, אנשים שממש מאבדים את התיאבון שלהם כי הם חולים או משהו. אני מניח שדברים כאלה קורים, אבל אף אחד אפילו לא היה חושב שזה לא רק מעלה, זו גם לא בעיה שאנחנו מדברים עליה.

אבל גם אין טוב ורע. אין “תאכל את זה ולא את זה”. יש רק תאכל פחות. פשוט תספור קלוריות, נכון? ספירת קלוריות זה מה שהטבע שלך צריך שתעשה.

התצפית של אריסטו על תקופתו שלו

עכשיו, אריסטו אומר—הוא ממש אומר את זה—שהוא חושב שרוב האנשים אין להם בעיה עם זה. רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים. ואני ממש תהיתי אם זה בגלל שהוא לא חי באמריקה של שנת 2000, או שזה גם נכון. אבל היו אנשים שמנים תמיד. זה יכול להיות קצת יותר מדי שמן, אבל אולי זה לא נחשב—בסדר, יש רמות של להיות שמן ולהיות עודף משקל וכן הלאה. אבל גם—

תלמיד: ואוכל לא היה כל כך שופע.

המרצה: כן, כן. יש לנו את כל ה—אני יודע את כל התשובות האלה. אני לא יודע. אבל בואו נדבר על—ובכן, בואו נדבר על הדבר האחד, נכון? אפילו אז, אנחנו מדברים על הדבר האחד, לא על האכילה, האכילה העובדתית, הממשית, נכון? האם אתה רוצה לאכול יותר ממה שאתה צריך? זה מרגיש כאילו משהו לא בסדר עם זה גם, משהו בעצם לא בנשמה שלך, משהו בגוף שלך, נכון?

תיאוריית החישוב השגוי הגופני

ואולי יש קצת אימון בזה. אני מכיר אנשים—יש כמה אנשים, יש ספר, שכחתי. יש ספרים שמדברים על אנשים שמדברים על זה. יש, נכון? כי נניח משהו כזה: הרעב או התיאבון של כולם נעצר בשלב מסוים, נכון? של כולם. העובדה שאנשים אוכלים יתר על המידה היא בשביל משהו—יש כמה תיאוריות שאומרות שזה ממש חישוב שגוי פיזי בגלל איזה אורח חיים או סוגי אוכל או שמני זרעים או איזה שטות שזה, שגורם לוויסות שלך, לוויסות של הגוף שלך למה שהוא אוהב, למתי הוא רוצה, להיות מקולקל.

אולי משהו בתרבות שלנו. די בטוח שמשהו כזה קורה, כי אני לא חושב שזה כישלון של מתינות. זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש אולי כישלון חברתי, טבעי, נכון? זה כישלון טבעי. יש איזשהו כישלון של ויסות, אבל כמעט כמו ויסות גופני, נכון?

אנלוגיית המים: תשוקה טבעית מווסתת את עצמה

רוב האנשים לא—נניח ככה, נכון? האם מישהו שותה יותר מים ממה שהוא צריך כי הוא אוהב לשתות מים כל כך הרבה? מעט מאוד אנשים, נכון? יש לנו את הבעיה ההפוכה. רוב מאיתנו לא, כי גם בצורה מאוד מוזרה, אנשים מסיבה כלשהי לא מרגישים צמא, אבל הם כן מרגישים רעב. אל תשאל אותי. משהו לא בסדר עם הגופות שלנו, או לפחות בתרבות שלנו, הדרך שבה זה עובד. לא כולם זה—עושה הכללות, נכון? אבל רק כדי להבין, אתה מבין שאני מדבר על אנשים ששותים יותר מדי מים יישמע מאוד מוזר, נכון? מי שותה יותר מדי מים?

אני יכול לגרום למישהו לשתות מעט מדי מים. לפעמים הם עצלנים מדי, או לפעמים משהו לא בסדר איתם. כן, אני מניח שיש כמות נכונה של מים לשתות. כן. מה זה? אני לא יודע. תשאל את הרופא שלך. לרוב, אנשים שותים את הכמות הנכונה. בסדר? ואנשים שותים פחות. כן, זה כבר בעיה. אבל לרוב, בואו לא נאמין לרופאים האלה שאומרים שאנשים בעיקר שותים מעט מדי. יש מחלוקת על זה במדע התזונה, אבל בואו נניח שרוב האנשים – אף אחד לא מת מהתייבשות. זו המציאות, נכון?

אז לפחות ברמה הזו, אף אחד לא שותה מעט מדי או יותר מדי. אתה שותה יותר מדי, מה הדבר הכי גרוע בכלל שקורה? אתה הולך לשירותים יותר מדי. לא – אבל לרוב, אנשים גם לא עושים את זה. בטוח לא עושים את זה מתוך הקלה, נכון? אם הם עושים את זה, זה בגלל שיש להם הרבה גזים או משהו.

היכן הפרישות באמת פועלת: בחירות איכותיות

אבל אני יכול בקלות רבה לדבר על אנשים ששותים את הדברים הלא נכונים. זה הגיוני מאוד. אנשים שותים את הדברים הלא נכונים. אתה צריך לשתות מים, אבל אתה שותה משקה מוגז. זה יהיה האדם הבלתי מרוסן או הכישלון של הפרישות. כנראה קשור לתאווה. או שאתה שותה יין, ואתה צריך לשתות מים. או שאתה שותה מים באמצע הסעודה, ואתה צריך לשתות אותם לפני האכילה או אחרי או בזמנים הלא נכונים. דברים כאלה. אתה שותה מים מלוכלכים, ויש בהם כל מיני כימיקלים, ואתה צריך לשתות מים טהורים. דברים כאלה, הם הגיוניים.

בעיית האוכל המודרנית אינה בעיה של פרישות

כשאנחנו מדברים על אוכל, יש משהו מאוד מקולקל עם הגוף שלנו בכך שזה לא עובד ככה. אתה מבין. אריסטו ממש עושה את זה לאוכל. הוא אומר, כן, רוב האנשים לא אוכלים הרבה יותר מדי ממה שהם צריכים. יש אנשים שאוכלים את האוכל הלא נכון, או שהם אוהבים את הסוגים הלא נכונים של אוכל.

עכשיו, אתה מבין, נכון, כי ג׳נטלמן, אדם מעודן, אמור לאהוב סוג מסוים של אוכל. אתה לא אמור לאכול – יש לנו גם דברים כאלה, נכון? אתה לא אמור לאכול זבל כל היום, או נאש, או חטיפי שוקולד. חטיפי שוקולד הם לילדים, או לקינוח פעם בשבוע, או מה שזה לא יהיה, נכון? הם לא אמורים להיות האוכל היומיומי שלך.

אבל כישלון בזה, וזה מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו מדברים על אי-פרישות, נכון? מישהו שפשוט אוכל את כל חטיפי השוקולד. ובכן, הוא הפך למלך, ועכשיו הוא בנה לעצמו – אני יודע שכל האנשים שמתנהגים ככה – לא מלך, הוא לא הפך למלך, אבל הוא נעשה קצת יותר עשיר והוא בנה לעצמו את המקפיא הענק הזה של גלידה עם כל מה שהוא חלם עליו כילד. אנחנו לא מדברים על זה. זה קשור לתאווה.

אכילה לפי מעמד האדם

ומישהו ש, אגב – ואריסטו אומר שאכילה נכונה היא גם לפי המעמד שלך. אם אתה עשיר יותר, אתה צריך לאכול אוכל טוב יותר. למה שתאמר, “אני הולך לקנות את אותו הזול”? אתה צריך לקנות את היקר. זה נכון בשבילך. אבל יקר מדי, יותר ממה שאתה יכול להרשות לעצמך, זה להיות חסר מידה. הנה. יש בעיות אחרות עם ניהול כסף. יש מידה אחרת שקשורה לזה. אבל כמה אתה יכול להרשות לעצמך זה גם חלק משליטה בהנאות שלך, נכון? כמה אתה יכול להרשות לעצמך?

בימים עברו, אם אתה מלך, אתה יכול להרשות לעצמך כמה נשים. אבל אם אתה אדם פשוט ויש לך כמה נשים, אתה לא יכול להרשות אותן לעצמך. יש משהו לא בסדר, נכון? זה הולך לקלקל את החיים שלך כי אתה לא יכול לשלם כל כך הרבה מזונות ילדים. זו בעיה, נכון? אם אתה מאוד עשיר ואתה יכול לעשות עסקאות של מליון דולר עם כל בחורה, זה מה שזה. אוקיי, אולי. אל תשאל אותי. כנראה גם חסר מידה, אבל ברמה אחרת, נכון? הבעיה היא לא – הבעיה היא שזה משהו מקולקל.

ההבחנה המרכזית: שתי שכבות שאסור לבלבל ביניהן

אז מה אני אומר? לכן, מכיוון שיש לנו את ההבחנה הזו, אנחנו יכולים לדבר על – השאלות שיש לנו בדרך כלל הן לא על זה. אני לא חושב על זה. אני בטוח – אני לא טוען שכולנו מושלמים או שמישהו מאיתנו יש לו שלמות בזה. אבל אני טוען, בהנחה שיש שתי שכבות שונות של הסיפור, אנחנו לא צריכים לבלבל ביניהן.

אנחנו לא צריכים לדבר על השאלות שאנשים מדברים עליהן – אכילת יתר והשמנת יתר ואולי אכילה רגשית, כל מיני תירוצים שאנשים מדברים עליהם היום. אלה לא בעיות של תאווה. זה לא קשור לתאווה. זה קודם כל לחיות בחברה שיש לה תרבות אוכל מאוד מוזרה. ובאופן מוזר מאוד, אכילת כשר לא עזרה לנו בכלל. כל כך עצוב.

המקרה המתמיה של כשרות והשמנת יתר

זה לא עצוב? האם זה עזר בשלב כלשהו? אני לא יודע. זה עצוב. יש לנו את כל המגבלות המשוגעות האלה של אוכל וזה לא יכול לעזור בכלל. הלו? היית מצפה לפחות שאתה צריך להיות קצת פחות שמן. לא, אנחנו יותר שמנים. אני לא יודע. יותר, אולי. לפחות אותו דבר. משהו מאוד מוזר. אני לא אומר שזו התאווה של האירוע או משהו, אבל זה צריך להגביל משהו.

ואני די בטוח ש – בואו נחזור לזה. אני די בטוח שזה עדיין עושה. כלומר, היום אולי אפילו זה. אבל אני די בטוח שזה עדיין עושה במובן מסוים נותן לך את מידת הפרישות. כי אכילת כשר אומרת שבכל פעם שאתה אוכל בשר, אתה לא אוכל חלב במשך מה שהמנהג שלך – כמה שעות או מה שזה, משהו, נכון? אז יש איזה מבנה בצריכת האוכל שלך. או אם אתה שומר נדר, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה. יש איזו אנושיות בזה. יש איזה סיפור בזה. איזה לוגוס ששולט בזה. זה לא בשליטה, נכון?

תלמיד: כן, וככה זה צריך להיות.

מורה: זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שההלכות, הכשרות והכשרות –

[סוף חלק 5]

פרישות בחברה המודרנית: ההבחנה בין סדר איכותי לשליטה כמותית

כשרות כפרישות אנושית ובעיית השפע המודרני

האופי האיכותי של חוקי התזונה היהודיים

מורה: אז יש איזו שליטה בצריכת האוכל שלך, או אם אתה שומר נידה, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה, יש איזו אנושיות בזה, יש איזה סיפור בזה, יש איזה לוגוס ששולט בזה, זה לא בשליטה, נכון? כן, וככה זה צריך להיות.

זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שהלכות הכשרות והלכות העריות הן עצמן האימון ובמובן מסוים המידה והמעלה עצמה של פרישות. ולנו זה נשמע מאוד מוזר כי פרישות זה לאכול פחות. לא, אכילה פחות תהיה הפרישות הטבעית, שהיא הנמוכה ביותר, בקושי ראויה לשם פרישות. אכילה נכונה היא פרישות אנושית.

וזה ממש אומר לא לאכול חזיר. והרמב״ם אומר חזיר זה מה שגוי אוכל, אגב. זו הגדרה מאוד אמיתית ומעניינת של מה זה גוי. גוי זה בחור שאוכל חזיר ושיש לו ערלה. אוקיי, זה גוי. ואם אתה עושה את שני הדברים האלה, אתה בטוח ראוי לתואר גוי. למה? כי מסיבה כלשהי היהודים חושבים שזה הופך אותך לאדם יותר עבדי – כאילו אתה לא שולט בקליטה החושית שלך. אתה לא צריך לאכול חזיר וכן הלאה.

אבל מה אני אומר? אז אלה בדיוק סוגי הדברים שאנחנו לא אומרים, זו לא כמות, זה איך ומה ואיזה אחד ובאיזה זמן, דברים כאלה. ובמובן הזה, אולי אכילת כשר כן עובדת.

בעיית השפע המודרני

היום, אני לא בטוח כי יש יותר מדי דברים בסופרמרקט או אפילו בסופרמרקט הכשר. כמו, אלוהים, אתה הולך לחנות. או שאתה צריך להיות מאוד שמח על זה או כמו לחשוב שאנחנו משוגעים כי אתה הולך לחנות האוכל, וכמו הסופרמרקט הכי קטן, אני מניח שזה לא הכי קטן, אבל כמו הסופרמרקט האקראי כאן יש לי חושב 6,000 פריטים שונים. המצאתי את המספר הזה. נהגתי לעבוד בקשר למערכות מלאי. מספר כזה. כמו חנות גדולה יש 30,000 מזונות שונים. אני כמו, מה? מה קורה? בן אדם צריך שישה סוגים של אוכל. אני לא יודע, 30. כמה סוגים של אוכל אתה אוכל בשבוע?

ואתה ממש הולך למכולת, אתה יודע כמה פריטים אני קונה כל שבוע? הרבה מרכיבים. רובם דברים מוכנים. כמו עם המרכיבים, אוקיי אני מבין, המרכיבים הם המספר הכי קטן של דברים כי אנחנו לא אוהבים – כן יהודי, אנחנו עושים חלה, אנחנו עושים איזה קוגל ודברים. אבל כמו אתה קונה מאה דברים שונים כל שבוע בסופרמרקט, משהו כזה. הלו, זה לא פרישות.

אבל, ולמרבה הצער, כל החוקים שלנו לא הצילו אותנו מזה.

דוגמת הפסח: כשהמגבלות מכפילות את האפשרויות

היה לנו פסח – כמו בפסח אתה אוכל רק ארבעה דברים. מסתבר שאתה יכול לאכול הכל בפסח גם כי אנחנו לא יודעים את החומרות. אוקיי אבל כמו תהיה בן אדם, תמצא משהו. לפחות פעם בשבוע תאכל רק ארבעה מאכלים. אני לא יודע, זה לא ארבעה, זה 14.

הכי גרוע מכל, מזונות החיקוי. כמו אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות. כמו אתה אוכל את זה כל הזמן. מה עכשיו יש לך זכות כמו לעשות לחם מקליפות קשיו? כמו אתה יכול ללכת – לא שאתה אוכל כל כך הרבה לחם כל השנה. כן, מה קורה?

אבל בכל מקרה, כן, אז אני חושב שזה יכול להיאמר ככישלון של פרישות.

הפרדת בעיית הכמות מהפרישות

והכמות, שהיא הכי מוזרה בתחום ההשמנה, היא כנראה כישלון של הוויסות הגופני. וזה יכול להיפתר עם רצון קיצוני, אני לא אומר שזה לא יכול להיפתר עם מה שאנחנו קוראים רצון, וזה יכול להיפתר עם פרישות, עם להיות בעל שליטה עצמית, אבל זה לא מה שהמידה באמת עוסקת בו.

וזו בעצם הדרשה שלי להיום. אם אתה לא מסכים, ואם אתה חושב שאנחנו יכולים לפתור השמנת יתר עם פרישות, תגיד לי כי אני תוהה איך. אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים. ואז פרישות תהיה הדבר האחר הזה, השאלה הזו של כמה. וכפי שהראיתי לך, אני חושב שזה עובד בהרבה דרכים. זה לא בלתי אפשרי.

החידה: איפה האנשים הפרושים?

זו הבעיה שלי כשאני מדבר על פרישות. לאף אחד אין את זה, נכון? על מה אנחנו מדברים? אנשים יותר קמצנים. כל דקה אחרת, זה מאוד מוזר. כל דקה אחרת שאתה קורא, לאנשים יש יותר אומץ, פחות אומץ, יותר קמצנים, פחות קמצנים, יותר ידידותיים, פחות ידידותיים. אוקיי, כל הדברים האלה נראים – ואף אחד לא פרוש. כמו חוץ מצדיקים אמיתיים, אז זה רק שתי פרוסות לחם ביום, שזה פשוט מוזר. חוץ מזה, כמו אף אחד, נכון? אז מה קורה?

תלמיד: אז אתה בדיוק אמרת שזה בכלל לא פרישות.

מורה: כן, נכון, נכון. אני אומר שזה לא הגיוני. זו הסיבה שאני חושב שאם נבין את זה בדרך הזו נתקרב קצת יותר למה שאנחנו מדברים עליו. וזה לא מוריד את הבעיה. כפי שאמרתי, סוגי הבעיות שיש לנו הן בעיות אמיתיות. הן אפילו בעיות גדולות יותר. הן כמו אפילו סוס יהיה חולה מלאכול כמה שאנחנו אוכלים בדרך כלל. אבל זו בעיה אחרת. זו בעיה של סוס.

יישום מעשי: להפוך לפרוש בחברה המודרנית

שאלת ההשגה

תלמיד: באופן מעשי וריאליסטי, איך אדם הופך לפרוש בחברה כזו שבה כמו, כן, יש לך את המכולת שלך יש 30,000 פריטים? כמו מה?

מורה: לא, אני כן חושב שסוג הפרישות הזה – כמו תהיה – אם אתה הופך – אתה צריך להיות בעל פרישות של צדיק כדי להיות בעל הפרישות הזו –

תלמיד: לא, אז לא, אבל –

מורה: לא, אבל אני חושב שמה שאני מתאר הוא במידה מסוימת בר השגה. כמו אל תהיה – כן, כמו האם אתה הבחור שאתה יכול להיות או לא להיות הבחור שאוכל את כל הנאש? אני לא חושב שזה קשה. זה לא בלתי אפשרי. לא עושה אף אחד מושלם.

תלמיד: אבל אז אתה צריך את הפרישות של הצדיק.

מורה: לא, לא, אני לא חושב כך, כי זה הופך לסוג של דבר שאתה לא אוהב.

דוגמת הקפה: התרגלות והעדפות מסודרות

כמו, אני לא אוהב לשתות, אני לא יודע, אני אקח דוגמה. כמו, בשלב מסוים הפסקתי לשים סוכר בקפה, וזה לא טועם יותר טוב בלי הסוכר, אתה יודע? לפי, לא לפי כולם. למשל, או אם יש לי קפה טוב, אז אני אפילו לא שם חלב, כי זה פשוט משקה אחר, וקפה טוב יותר בלי חלב.

זו דוגמה למה שהייתי קורא פרישות. אנשים אחרים רואים בזה בעל תאווה, אתה קונה את הקפה המפואר מפרנץ׳ פרס, ואז אתה – לא, זה לא. זה להיות – זה להיות בעל יותר סדר בדרך שאתה אוכל. כמו יש סדר. זה לא – לא סתם לזרוק חבורה של מה שזה. זה לא – כן.

תלמיד: לא, דרך הרגל.

מורה: עכשיו אם אתה נותן לי את משקה הקפה המתוק מאוד בעצם, אני יכול לשתות אותו, אבל אני בעצם לא אוהב אותו. אז זה עשה – זה כן עובד שסוגי הדברים האלה עובדים. למרות שאתה הולך לסטארבקס או מה שזה, יש להם כמה סוגים של משקאות הם מוכרים? כמו 56 סוגים שונים של משקאות שאף אחד מהם כמו לא טוב. כמו ילדים אוהבים אותם. כמו כן, אתה יכול לצמוח מזה.

אז אני חושב שזה בר השגה למרות שיש אלף דברים. אני חושב שבעיית הכמות היא בעיה אחרת וזו רמה אחרת של בעיה. ואין לי כרגע את הפתרון לזה.

פתרון האוזמפיק: התערבות רפואית לבעיה פיזיולוגית

כשתרופה מצליחה היכן שמידה נכשלת

אולי יש לי – איך זה נקרא – אוזמפיק הוא הפתרון כי זה גורם לך – זה בעצם גורם לך לא להיות מסוגל – לא לרצות לאכול כל כך הרבה. זה בעצם מה שזה עושה. זה גם משנה את סוגי המזונות שאתה אוהב.

תלמיד: זה כן, כן.

מורה: כפי שהם אומרים, כמו לפחות חלק מחברות המזון עכשיו –

תלמיד: וזה לא טבעי.

מורה: כמו מי אמר שזה טבעי? זה הפוך, זה לא טבעי. כמו בני אדם הם הדברים שהם יותר מטבעיים. אבל זה פשוט טבעי. זה כמו שיש לך הגוף שלך שבור, אז –

וזה במקרה הרבה יותר טוב מדיאטה. זה עובד. אם דיאטות לא עובדות וזה עובד, אז – אני חושב שאתה אומר כמו 0.3% מהדיאטות מצליחות. משהו כזה.

תלמיד: כן.

מורה: אבל אני חושב שהן לא מצליחות בגלל סיבות פיזיולוגיות, לא בגלל פסיכולוגיות, לא בגלל סיבות מוסריות. כלומר, שוב, הכל הוא – כמו שאמרת, אתה יכול לפתור הכל על ידי להיות מוסרי ביותר, אבל אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים.

אנלוגיית הכעס: דיכוי מול סידור מחדש

תלמיד: יש תיאוריה כזו של פעם ש, אתה יודע, כשאתה הולך נגד, נגיד, הצורך שלך בכעס, נכון? אל תכעס, אל תכעס, אל תכעס, נכון? אולי הגישה של איך אנחנו עושים דיאטה היום היא כמו אל תאכל, אל תאכל, אל תאכל.

מורה: יכול להיות. אבל אני לא – אנשים היו צריכים להבין את הדרכים האחרות שאף אחת מהן – כמו כל כך אוניברסלי, כמו נושא מאוד מרכזי, וכמו כמעט אף אחד לא פתר את זה. כמו משהו לא בסדר. אוקיי?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Obesity Epidemic isn’t a failure of Temperance (NE III.11) – Transcript

This transcript was automatically generated and is not authoritative

📋 Shiur Overview

Argument Flow Summary: Temperance, Pleasure, Honor, and the Levels of the Soul

I. Opening Frame: What Is Enjoying Life?

The lecture begins with the question: What is enjoying life? The initial, common-sense American answer is “having fun.” This is immediately problematized: What does fun even mean? This question opens onto a deep investigation of the different kinds of goods human beings pursue and the different levels of the soul that correspond to them.

II. Aristotle’s Hierarchy of Goods and Levels of the Soul

Recapping prior sessions, there are levels of people corresponding to levels of the soul, drawn from Aristotle’s *Nicomachean Ethics*, Book I.

A. The Lowest Level: Pleasures of Touch (Food and Sex)

Most people (“the taste of pigs”) identify the good life with food and sex — pleasures of the sense of touch. Even powerful people often instrumentalize power toward accumulating food and women, so this isn’t limited to the masses. These people — previously designated with “the G word” (goyish) — represent the lowest kind of person. They cannot conceptualize any good beyond physical/sensory pleasure. When confronted with someone who pursues glory or honor, they can only understand it if it’s instrumentalized back toward sex or food (“If you win the war, you get the women”).

[Side Digression: Mercenaries and Slaves]

Aristotle and Plato’s concept of slaves maps onto mercenaries — people who go to war for pay or prizes. Historically, mercenaries were denigrated: going to war for material reward is “below a man.” Money itself is just a way to buy food; the slave doesn’t really understand money as anything beyond that.

[Side Digression: Sports as Substitute for Martial Glory]

Modern sports glorification functions as a substitute for the ancient martial/heroic ideal. Sports is the closest modern analogue to the old path of martial glory, which also happened to lead to food and women.

B. The Second Level: Honor and Glory

Higher people pursue honor, glory, heroism — not for the material rewards, but for the intrinsic value of being honorable, of having done great things. The key distinction (l’shma vs. shelo l’shma): the real hero pursues honor *for its own sake*, not as a means to food or sex. They would pursue it even at the cost of comfort. This is “more human” than the first level — pigs pursue food and sex, but pigs don’t fight for honor. Honor is not the same as fame; modern fame is a “very poor substitute” for genuine honor.

[Side Digression: Critique of Freudian Reductionism]

Freud’s claim that everything reduces to sex (and similar reductionist theories) is rejected. These theories assume the only real good is sense-of-touch pleasure. There are human goods beyond sensory pleasure, and people genuinely feel and experience them. Modern neuroscience talk about dopamine is conceptually the same reductionism — just relocating “touch” to brain chemistry.

C. Why Honor Still Cannot Be the Ultimate Good

Aristotle argued in Book I that honor cannot be the final goal of life because it is contingent on other people — and we want happiness to be something more secure and self-sufficient. Nevertheless, honor is acknowledged as higher and different from the pursuit of food and sex.

III. Honor as a Social/Intersubjective Reality

This is the lecture’s most developed philosophical point in its opening movement.

A. Honor Is a Social Practice, Not a Belief or a Feeling

Honor is not the “good feeling you get when someone compliments you.” It is a social practice — something that exists *between* people, not inside one person’s body or brain. In modern terminology, it is intersubjective — neither purely objective (you won’t find it among atoms) nor purely subjective (it’s not one person’s private belief).

B. Why Modern People Can’t Understand Honor

We are “brainwashed” by modern culture to think everything must reduce to individual feelings or brain states. We are trained to think feelings and physical sensations are more “real” than social realities — but there’s no reason to think this. The hasidim (elites/leaders) of our society have no honor themselves, so the social practice of honor has atrophied, making it nearly impossible to pursue even if you wanted to. In the Tanakh, the soul is sometimes called “your honor” — showing how central this concept once was.

C. The Fundamental Rule of Social Life

Other people’s emotions, feelings, and beliefs are REAL — they constitute a “big fat reality.” Your own feelings and beliefs are NOT real in the same way, because you can change them to conform to reality (or even contrary to it). Any theory of human society that ignores this asymmetry is flawed. This is “the big rule of social life and social work.”

IV. The Antisocial Nature of Pure Pleasure-Seeking

A person devoted solely to bodily pleasure is not merely anti-intellectual but antisocial. The person sitting in front of the television with Doritos is not just being “a guy” — he is actually failing to be a social being.

[Side Digression: Cultural Criticism via *Idiocracy*]

The movie *Idiocracy* represents the ultimate image of the American pleasure-seeker: someone passively consuming stimulation (action movies, shorts under 29 seconds) that requires zero cognitive effort — no short-term memory, no long-term memory, no narrative tracking. This contrasts with something like opera, which demands sustained attention over hours.

V. Developmental Stages of the Self

The argument maps onto child development:

Age ~1: The child is purely about bodily needs/instincts — not even “desires” yet. This is pre-social.

Age ~2: The child begins to realize there is a social world — a second self, a “social soul,” begins to emerge.

An adult who remains at the infant stage (purely bodily) is someone “you can’t work with” — fundamentally uncooperative.

The Case of *Ben Sorer U’Moreh* (The Rebellious Son)

The *ben sorer u’moreh* is executed not for being a glutton (*ba’al ta’avah*), but for being antisocial — specifically, for not listening to his parents. The Rambam says the *ben sorer u’moreh*’s fundamental problem is being a *ba’al ta’avah*, but the legal basis for punishment is the failure of socialization (disobeying parents). This represents the first stage of socialization: realizing that life cannot be organized solely around satisfying base desires.

VI. Critique of Utilitarianism and Liberal Social Ethics

A. The Utilitarian Framework

Utilitarianism (Bentham’s formulation: “the most pleasure for the most people”) accepts that everyone is only after their own sensual pleasures and tries to build a cooperative system on that basis alone. The social contract idea: if you don’t work, you don’t get pizza; if you take others’ wives, they won’t give you their daughters — cooperation emerges from self-interest.

B. Why This Fails

This system “works” pragmatically to some degree, but theoretically it fails because:

– You lose the ability to talk about what it means to be a social person.

– You cannot cultivate social virtues — being the kind of person someone would want as a friend — on the basis of enlightened self-interest alone.

– The result is “a very impoverished world where it’s hard even to talk about it.”

C. The Problem of Courage

Courage is the concept hardest to discuss in the modern framework. Courage means enduring pain for a social good (paradigmatically: heroism in war). Courage is primarily oriented toward honor, which represents your standing in the group — your social status. Honor/status is not irrational: it tracks what kind of social being you are. Good social beings do good things for others and are not afraid when they shouldn’t be. Modern culture has lost this language, reducing everything to: “Can you overcome current sensual pleasure for future sensual pleasure?”

[Side Digression: The Marshmallow Test]

The Marshmallow Test is ethically impoverished: it only measures whether you can delay gratification for *more* gratification. It provides no framework for an ethics beyond what “smart animals” would deserve — no actual “soul” that can bear genuine ethical weight.

VII. The Three-Tiered Framework (Recapitulation)

Three levels of the good correspond to three lives:

1. Bodily good (pleasures of touch/sense): Egoistic, pre-social, not even engaging the “social body.”

2. Social good (honor): The good of the “social soul” — your standing, your virtue as a member of a group. Tracked by honor in ancient terminology.

3. Intellectual good (knowledge/understanding): Beyond the social — the pursuit of truth, knowing things, understanding. This is what makes you *you* not as a body but as “something more interesting than a body.”

These are different levels of good — good *for* different aspects of the person. The lowest/most slavish person is the one who remains at level one.

[Side Digression: The Meaning of “Ben-Hodin” and Freedom]

“Ben-Hodin” is not merely a metaphor about being “a slave to passions” in one’s head — it reflects social reality. A literal slave cannot conceptualize or pursue anything beyond immediate circumstances, not just psychologically but structurally within the social world he inhabits. Only religion might create an alternative framework for transcendence in such cases, but “in the natural world” (b’olam hazeh), he cannot. Freedom is thus both an internal and external/social condition.

VIII. Returning to the Core Topic: The Virtue of Temperance

The central subject is the virtue concerning the correct measure of behavior relative to physical sensations — specifically narrowed to pleasures of the sense of touch (food, drink, sex). The methodological commitment: this is not about vague moralizing (“don’t be selfish”) or giving a precise legal code (Shulchan Aruch/halacha), but about developing a framework for discussing what constitutes good versus bad behavior within this domain.

IX. Aristotle’s Key Distinction: Two Kinds of Physical Desires

A distinction drawn from Aristotle that proves very fruitful:

A. Natural and Shared Desires (Ta’avot Tiv’iyot)

Inborn, belonging to having a human body

Universal: shared across all humans regardless of culture, education, gender, age, or social status

– Examples: the basic desire for food, the basic sexual drive

– These require no education or cultivation; everyone has them

B. Chosen/Specific Desires (Non-Natural)

Not inborn — they must be educated, chosen, reasoned about, wanted

Not universal — they vary between individuals and cultures

– Examples: liking beer, rare steaks, fine wines, specific types of partners, specific body shapes, specific personalities, kugel vs. sushi

Important Qualification: Against Full Social Constructionism

Nature sets limits on what desires can be cultivated. You can’t make someone desire chairs the way they desire women. But within natural limits, there is enormous variation that is culturally and individually shaped.

The Same Distinction on the Object Side

– The uncultured person with only natural desires is indiscriminate: any food will do, any sexual partner will do (“stuff his face with anything”)

– The cultured person has desires that pertain to specific things: particular foods, particular partners, particular qualities — selectivity and refinement

X. Why This Distinction Matters: Against Reductionism

This distinction pushes against materialist/reductionist thinking about desire. Typically, when people discuss desire for food (or give a religious lecture about eating), they think only about the natural/universal level — wanting food vs. not wanting food. The fact that different people develop refined, specific, culturally shaped tastes is treated as random or irrelevant, not as a genuinely different category of desire. It *is* a different category and must be taken seriously.

XI. Why Temperance Cannot Operate at the Natural Level

A. The Problem with Misunderstanding Temperance

Without the distinction between natural and chosen desires, people inevitably misunderstand temperance as:

– “I should like eating less

– “I should suppress or destroy bodily desires”

– “The perfect person has no appetite

This is entirely wrong for two reasons:

1. Definitional: Temperance is about how to relate to physical desires, not about eliminating them. If you’re talking about destroying desire entirely, you’ve already left the domain of this virtue.

2. From the “too little” side: A person with no desire for food at all is not a perfect person — he is sick. The absence of natural desire is a pathology, not a virtue. This shows that the correct measure cannot be about the natural level of desire, because at the natural level, having the desire is simply healthy and human.

B. The Rambam Connection

The Rambam already argues against those who believe bodily pleasures are inherently bad and that perfection means desiring only things of the soul. This ascetic position is rejected. The Rambam concedes one must feed the body — not merely as an excuse, but because without the body one cannot think.

C. A Deeper Puzzle

It seems *correct* to like certain foods, to distinguish between sweet and salty. If someone claims total indifference to such distinctions, that person is arguably worse than many animals, who naturally make such distinctions. The virtue of temperance starts to sound “very weird” if it demands indifference to basic sensory pleasures — which confirms that temperance must concern something other than the mere presence of bodily appetite.

XII. The Obesity Problem: Why It Is NOT a Problem of Temperance

A. The Bold Claim: Obesity Operates Below the Level of Temperance

The modern problem of obesity or overeating, as most people in the Western world experience it, is not the same thing as the vice that the virtue of temperance addresses. It is “below this level.” The struggle with diet that most people face operates at a level beneath the ethical framework of temperance. It is not a failure of the *middah* (character trait) in question. Consequently, the tools designed for cultivating temperance as a virtue do not work for this problem, or work only in a very limited way.

B. Empirical Evidence for the Mismatch

There are people who are clearly great, self-controlled, accomplished, temperate in every other domain of life — reliable, socially virtuous, not given to anger, not extreme in emotion — and yet they are obese. If temperance were truly the issue, these people should be able to apply their general self-control to eating. They cannot. People read books on controlling desires, attend lectures on temperance, and it doesn’t help them lose weight.

Methodological principle: “Things have to work.” If a teaching about a virtue is correctly matched to a problem, applying it should produce at least some visible result. The complete failure of temperance-talk to address obesity suggests an intellectual mismatch, not merely laziness or moral failure.

C. Critique of the Blame Cycle

The common cycle of self-blame and other-blame around weight is criticized:

– People say “I should control myself” and are told they lack a “basic middah.”

– The common judgment: “Look at that great rabbi — he’s fat, so he must lack basic self-control, so how can he teach about virtue?”

– This reasoning is fundamentally flawed. While *some* obese people may indeed be intemperate, the general framework of temperance-talk is simply not addressing the right problem. The “I should” language is itself a sign of the mismatch.

D. Structural and Systemic Causes

Systemic causes — lifestyle, culture, food industry practices, supermarket offerings — bear much of the responsibility. Individuals probably shouldn’t be blamed for most of it.

E. Aristotle’s Claim: Natural Desire for Food Is Purely Quantitative and Self-Regulating

The natural desire for food (basic nourishment) is purely quantitative — your body needs a certain amount of calories, protein, water, etc. There is no moral dimension to this natural need itself; it’s just a number. You consult a nutritionist, not an ethicist. Almost nobody *wants* less than what their body needs (unless ill). Aristotle’s claim: most people do NOT eat more than they need to.

[Side Digression: Is Aristotle’s Claim Still True Today?]

Whether Aristotle’s observation holds in modern (specifically American) society is genuinely uncertain, given food abundance, processed food culture, seed oils, etc. Fat people have always existed, but the scale of modern obesity may be different. Various theories — physical miscalculation in the body’s satiety regulation, cultural factors, food engineering — all point to a bodily/environmental failure, not a failure of the virtue of temperance.

F. The Water Analogy

Nobody drinks too much water out of love for water. The very idea sounds absurd. Some people drink too little (laziness, bodily malfunction), but for the most part, water intake self-regulates. This is how *all* natural bodily desires should work in principle — and Aristotle claims food works this way too. A puzzling asymmetry: people don’t feel thirst properly but do feel hunger — suggesting something is off with modern bodily regulation, not with moral character.

XIII. The Real Domain of Temperance: Qualitative Desire — Eating the *Wrong Things*

Temperance actually concerns not how much you eat, but what you eat and how you eat it. Drinking the wrong things (soda instead of water, wine when you should have water, dirty water instead of pure) — *this* is where temperance operates. Similarly with food: eating junk food, candy bars as daily sustenance, indulging in childhood fantasies of unlimited ice cream — this is taivah (desire/craving in the qualitative sense). The person who gets rich and builds a giant ice cream freezer fulfilling childhood dreams — that’s a failure of taivah, not of natural bodily need.

Eating According to One’s Station

Aristotle holds that correct eating is also relative to one’s social/economic position: a wealthy person *should* eat better food; choosing cheap food when you can afford better is itself a kind of failure. But eating *beyond* what you can afford is intemperate — it crosses into problems of money management (a different virtue) but also reflects failure to control pleasures.

[Side Digression: Analogy to Relationships]

A king could “afford” multiple women; a common person with multiple partners faces practical ruin (child support, etc.) — the intemperance manifests differently at different economic levels, but the qualitative moral failure remains.

XIV. Central Thesis Restated: Two Layers Must Not Be Confused

There are two distinct layers to problems of bodily desire:

1. Natural/quantitative regulation (how much you eat) — failures here are largely bodily/environmental/cultural, not moral.

2. Qualitative desire/taivah (what you eat, how you eat, the refinement of your pleasures) — *this* is the domain of the virtue of temperance.

Modern discourse about overeating, obesity, and “emotional eating” wrongly treats these as problems of taivah/temperance when they are really problems of living in a society with a dysfunctional food culture and disrupted bodily regulation.

XV. What Temperance Actually Looks Like: Education, Habituation, and Refinement

A. Aristotle’s Delimitation

Temperance concerns correct behavior relative to pleasures of touch, specifically chosen pleasures — things that are “up to you,” rational in some sense, things one can give an account of. Ethics is only about what you choose.

B. The Role of Education and Habituation

Temperance applies to things one can be educated into and out of. Education here means primarily habituation, with some teaching. A young yeshiva student who initially just wants to “fill up” on food or drink can, through maturation, exposure, and habituation, become the kind of person whose desires are measured — not animalistic, not slavish, but proportionate to time, place, company, and occasion.

C. The Wine Example

The slavish/low person: buys the cheapest box wine, drinks it all, just wants the buzz or the feeling of a full stomach — doesn’t care about quality.

The temperate (sofron) person: enjoys fine wine, in the correct amount, at the correct time, with the correct people, in the correct situation (e.g., on Shabbos). This is the cultured, measured person.

This works: This model of temperance is validated by the fact that it actually produces results through education and habituation. People visibly mature from the first type to the second.

D. The Alcohol Measure

Alcohol should only be used in social environments, never alone. This is a humanly achievable standard — people can realistically work toward it, get better or worse at it, and receive practical guidance on how to improve.

E. The Coffee Example

Stopping putting sugar in coffee; now sweet coffee drinks taste bad. Drinking good coffee black because it’s *better* that way. This is temperance — having order in how you eat and drink, not just throwing together whatever. Others might call buying fancy French press coffee *ba’al ta’avah* (indulgence), but it’s the opposite: it’s refinement and order, not excess. Even amid Starbucks’s 56 drink options (none of which are “good”), one can grow out of childish tastes through habituation.

Key point: Qualitative temperance is attainable through habit even in a society of abundance.

XVI. Kashrut (Kosher Laws) and Temperance

A. Kashrut as Qualitative Temperance

Kashrut is precisely the kind of regulation that governs *type* and *manner* of eating, not quantity — and thus aligns with the concept of human temperance. The Rambam’s definition of a non-Jew (Goy): someone who eats *chazer* (pork) and has an *orlah* (is uncircumcised). The rationale: these practices make a person more “slavish” — less controlled in sensory intake.

Kashrut does cultivate the virtue of temperance in a genuine sense:

– Waiting between meat and dairy imposes temporal structure on eating.

– Dietary laws introduce logos (reason/structure) into food consumption — eating is not purely driven by impulse.

– There is “some humanity in it,” “some control,” “some story” — the rational soul governs the appetitive soul through halakhic practice.

B. Does Kashrut Still Function as Temperance Today?

There is genuine doubt about whether kosher laws still achieve temperance in modern conditions:

– A random supermarket carries ~6,000 items; a large one ~30,000.

– A human being needs perhaps 6–30 kinds of food per week.

– Yet people buy ~100 different items weekly.

This is not temperate, and Jewish dietary laws have not saved us from this excess.

The point extends to Pesach: traditionally one ate only a few foods, but now you can eat “everything on Pesach” due to proliferating leniencies. “Impersonation foods” — e.g., bread made from cashew husks for Pesach — are a symptom of the same intemperance. There’s nothing wrong with simple meat, chicken, and vegetables, yet people insist on replicating forbidden foods in permitted form. This represents a failure of temperance in the qualitative sense.

Keeping kosher hasn’t helped the Jewish community avoid obesity — “we have all these crazy food restrictions and it can’t help at all.” Despite this, kashrut’s true contribution to temperance lies not in caloric restriction but in imposing rational structure on the act of eating.

XVII. The Quantity Problem Remains Unsolved

A. No Moral/Virtue-Based Solution

There is no moral or virtue-based solution for the quantity problem at present. Dieting (caloric restriction) is not “normal” — a healthy person should be satiated daily, not perpetually hungry. An obese body physiologically needs more calories to sustain itself; fighting that is fighting one’s own body, not merely one’s desires. You shouldn’t expect even a virtuous person to succeed at this easily, because it’s not primarily a moral/character problem. Diets fail ~99.7% of the time, and the failure is physiological, not moral or psychological.

B. Ozempic as a Possible Answer

Ozempic (GLP-1 agonist) may be the real solution: it reduces desire to eat large quantities and even changes food preferences. It works far better than diets.

Objection: it’s “unnatural.” Response: humans are beings that go beyond the natural — and besides, the problem itself (broken bodily regulation) is already unnatural.

[Side Digression: The Analogy to Anger]

Just as the approach to anger shouldn’t be mere suppression (“don’t be angry, don’t be angry”), perhaps modern dieting fails because it’s pure suppression (“don’t eat, don’t eat”) rather than a reordering of desire. This is plausible but: if it were solvable by a different approach, someone would have figured it out by now. The universality and persistence of the obesity problem suggests something deeper is wrong — something beyond the reach of moral virtue alone.

XVIII. The Puzzle: Nobody Is Actually Temperate

A phenomenological puzzle: while people vary in courage, generosity, friendliness, etc., virtually nobody is temperate — except extreme ascetics (*tzadikim*) who eat two pieces of bread a day, which is eccentric, not truly temperate. If temperance is understood as qualitative ordering (not quantity restriction), the concept becomes more coherent and more attainable, even though the problems we face are real and enormous.

XIX. Summary of the Overall Argument

Common sense → pleasure as the good → Aristotle’s hierarchy (pleasure < honor < intellect) → honor is higher but still not ultimate → honor is a social/intersubjective reality, not reducible to individual sensation → modern reductionism (Freud, neuroscience) obscures this → the key principle: other people's beliefs/feelings are real in a way your own are not → any adequate theory of human life must account for the social/intersubjective dimension.

Within the virtue of temperance specifically: the crucial distinction is between natural/universal desires (which are simply part of being human, are self-regulating, and cannot be the locus of virtue or vice) and chosen/specific/cultivated desires (which vary by person and culture). The virtue of temperance concerns the second category — how one shapes, refines, and governs one’s specific desires — not whether one has bodily appetites at all. The modern obesity crisis belongs to the first category (a failure of bodily regulation exacerbated by culture and food systems) and cannot be solved by the tools of virtue ethics. Qualitative temperance — ordering what, how, when, and with whom one eats and drinks — remains attainable through habituation and education, and is exemplified (imperfectly, in modern conditions) by kashrut and the cultivation of refined taste.


📝 Full Transcript

The Hierarchy of Human Goods: From Pleasure to Honor and Beyond

The Question of Enjoying Life

Instructor: Yeah, good. So, we’re exploring the subject of enjoying life, which according to America means, what is life? What is enjoying life? Having fun. Having fun. What does fun mean? Wow. Even Aristotle didn’t know what having fun was. He didn’t have any sex. So, we still don’t know. That’s what Aristotle, that’s what most people say, right?

Student: Yeah.

Instructor: Nochon? Nochon? Odmashu? Does anything apply to those two things? Power? Power?

Aristotle’s Hierarchy of the Soul

The Lowest Level: The Taste of Pigs

Instructor: So, as we’ve discussed, there’s a few levels of people corresponding to us, like levels of the soul, and most people, as Aristotle says in Book One [*Nicomachean Ethics*], which have the taste of pigs, and they think that the good things in life are food and sex. And actually, even some powerful people think that the purpose of power is to accumulate as many women and food as possible. So it’s not really only the masses that think that.

But a person who accumulates power is Sholeh Shema [שלא לשמה: not for its own sake]. Yeah. Then there are some people—so those are, well we’re not proving it, but we’re just claiming it, the lowest kind of people. That’s who we called the G word [goyish] before, right? That’s what it means to be a G guy, actually, like one level of it. And that’s most people—seem to can’t conceptualize of anything better.

The Inability to Understand Higher Goods

Instructor: Even go so far that most people seem to think that even if they find someone who’s after glory, like heroism—like you want to be a hero, you want to find glory, honor, right? Golden called honor or glory. They don’t understand that. They’re like, what kind of itch does that scratch? What kind of, how does that feel? Does that make you, does it give you an erection or something? Like, that’s basically what some people ask about, like, why you’re after glory. Not the same exact as power, but anyway.

There are people who can understand it unless it’s instrumentalized towards women’s sex. Yeah, either, oh, I get it. If you win the war, you get all the women. Okay, I get it. But since nowadays, even when you win the war, they don’t give you all the women. I mean, they do, but not directly, right?

The Decline of Martial Virtue

Instructor: This is why, no, it’s very sad. There used to be this—I don’t know if it’s sad, but the archaic—there used to be all cultures used to have this great virtue of, maybe the main virtue or one of the main virtues for a man was being a warrior, being a hero, which is gaining glory, having honor, like some kind of, not the same thing as fame, right? Nowadays we have fame as a very poor substitute for honor. And then obviously you would be rewarded for that and that would help also the people that don’t really understand what that is. Okay, you’ll go to war and then you’ll, you know, as it says about, and you’ll get a, you’ll capture the women there. That’s why people used to go to war.

Student: Is that why sports is so glorified today?

Instructor: I guess, I guess sports is the closest we can get to that kind of martial law, yeah.

Student: No, because literally that’s the path to get tons of food and women.

Distinguishing L’shma from Shelo L’shma

Instructor: Well, no, so that’s what I’m trying to get at. So you can separate those things, then you can, like we said, the shema and shaleh, the shema [לשמה ושלא לשמה: for its own sake and not for its own sake]. The real people that like it, they would like it even if it costs them their food. To go to war, you don’t get the best food during the battle.

Student: I think in certain domains of competitive business it’s like this also.

Instructor: Also, like some people are after, like, yeah, they want to, you know, they want to win so that they can get, you know, they can take their paycheck and get women and food. And other people just don’t even care about the paycheck.

Student: Right, right, right.

The Concept of Slaves and Mercenaries

Instructor: So that’s what I’m saying. It’s the lowest, the slaves, basically, what Aristotle calls slaves or Plato, what people used to call slaves. Slaves are the people that are mercenaries. They go to war for pay. It’s very common to denigrate mercenaries, right? You go to war just for the pay or just for the prize. You’re not supposed to go to war for pay. That’s below a man. That’s a slave’s job.

A slave—he gets paid, he goes to war. You give him a woman, you give him food, you give him money, whatever, which is just way to buy food. Doesn’t really understand money either, right? Then you go to war for that. But the real hero, they don’t go to war for that. They go to war because they find, like, there’s value, right? There’s a good, right? There’s something good to them in just having honor and being the one that saves, like, right?

The Nature of Honor

Honor as Intrinsic Good

Instructor: And then on their—not just to be clear, not honor not in the sense like, well, you’ll get a big parade and everyone will smile at you. That’s the representation, that’s like how the honor gets expressed. But it’s really just like the act of honor, like being honorable, becoming this person who has done these great, great things.

Student: Wait, it’s one—it’s a little better, it’s a little more interesting, at least. It’s a little more human, let’s say.

Instructor: It’s more human, therefore more honorable. Yeah, it’s more human than being only after food and sex. Yeah, because food and sex pigs know how to get. But pigs don’t actually fight for honor. Like, they might fight for women. It’s very different.

Critique of Reductionist Theories

Instructor: And there’s all these, like, nowadays we’re very used to these like, how do we call them, like reductionist theories. Like, you know, wars—Freud says everything is about sex and whatever. And that’s like assuming that there isn’t really another thing that you could like and want besides for these, like what we discussed last week, is like a sense of touch, right? So that’s with the sense of touch, pleasures.

Pleasures of the sense of touch, which are food and sex, that’s the only thing you can conceptualize as being good. But people, greater people, they actually conceptualize and believe and live that there’s things beyond that that are good. Just being considered a good person or having honor, which is a specific way of being considered a good person, I guess, would be something to lust after, something to want, something to dedicate your life to. That’s another level.

And the people that do that, l’shma [לשמה: for its own sake], as we said, they’re—now, I think that that’s still goyish, because—

Student: You’re arguing with that Freud thing by saying that?

Instructor: Yeah, I think it’s wrong.

Student: Why?

Instructor: I don’t have an argument now, I’m just making statements now.

Student: Oh.

Why Reductionism Fails

Instructor: I think it’s wrong because, what I told you, because it’s—if you’re a slave, if you’re an animal, then you cannot conceptualize of anything being good if it doesn’t make you feel good in the sense of sense, sense, right? In the sense of touch sense. But it’s not hard to just stop thinking that way.

Student: I guess I’m making it sound easy.

Instructor: And just understand that there are goods beyond that. There are human goods beyond that. They’re human lives.

Student: But he’s saying the conceptualize and feeling it.

Instructor: Yeah, yeah, we feel it. But you definitely feel it. Like, honor is better than sex, much better. Of course.

Student: It’s a social—honor is a social thing. You need other people to understand what honor is and give it to you.

Aristotle’s Critique of Honor as the Ultimate Good

Instructor: This is why Aristotle said in Book One, if any one of you remember, that honor cannot be the goal of life, because the goal would be sad for everything to be contingent on other people, and we want to be happy. So that can’t be the real good life. But it’s still, like we call it higher. It’s different and higher than being after food and sex.

And it’s possible that now, nowadays you can’t even get it if you want it, because the other people believe that everything is food and sex and there’s no honor among slaves, right?

Student: But it’s only if you believe that, if you don’t believe that, then what’s the honor for you?

Honor as Social Reality

Honor as Social Practice, Not Individual Belief

Instructor: No, what do you mean by believe? These are social practices. Like, a pig type of person, right?

Student: How do you get to that place of—

Instructor: Well, I think it’s a social practice. Not everything about humans subsists in one person’s body, in the sense of his sense of touch, which is what we call a body. It does consist in between people. If I give you honor, if I honor you for being a courageous person—like you’ve got courage—and then you could be after, you could do courageous things for the purpose of honor. If there is no honor in your society, if you live in a society of slaves, then yes, I agree it’s not about belief.

What I’m saying, I don’t think it’s about belief. But other people—there’s a big difference between beliefs and other people. When you say, when you say everything can only be about beliefs, then you’re back to not precisely believing that everything is about people’s sense of touch. But you’re back to believe that everything is about some person’s, you know, he gets touched.

Modern Reductionism to Brain States

Instructor: Nowadays we have this idea that everything touches you in your brain. Your, your, your what’s it called, your dopamine gets touched, which is just another way of talking about the sense of touch conceptually. It’s not different, even if it’s not a touch in the literal physical way. Which conceptualizing it has some like two things touching each other in your brain which makes you feel good—that’s the easiest to conceptualize. It’s not easy to conceptualize. It’s a feeling. It’s a very good—

So you for some reason think that feelings and the physical sense make more sense than social things. There’s no reason to think that. But we’re trained to think that by the hasidim [חסידים: here, the elites/leaders] that lead our society who have no honor. And therefore it’s very hard to get honor. And this is like very famously one of the things that we have a hard time even understanding.

Honor in Ancient Texts

Instructor: The ancients talk about honor. In the Tanakh [תנ״ך: the Hebrew Bible], your soul is called your honor, even sometimes. And what is this honor thing? People are like, well, is it the good feeling that I get when someone gives me a compliment? No, it’s not that.

Honor is a social practice. It’s something that subsists. Nowadays, we call it sometimes intersubjective. That’s a way for modern people to understand even what we’re talking about. Something that’s not objective in the sense—you’re not going to find it if you, although that’s not what objective means, but we pretend that objective means something that you’ll find if you, like, dig through the mountains, you’ll find it somewhere.

No, you could know all the atoms in the universe and you won’t find honor among them. But it’s not subjective in the sense of being the belief of one person, that’s what I’m saying. It’s the belief of the whole society. The belief of the whole society is a big fat reality.

The Reality of Other People’s Beliefs

The Fundamental Rule of Social Life

Instructor: Once you’re talking about other people, the big, big rule about social—he said that social is not interesting—the big rule of social life and of social work is that other people’s emotions and feelings and beliefs are real. Your own are not real, because you could change them insofar as you want to conform better with reality, or maybe even can change them contrary to reality.

But other people’s are real. That’s why any theory that tries to talk about humans, human society, without—

[End of Chunk 1]

The Three Levels of the Soul: Bodily Pleasure, Social Virtue, and Intellectual Pursuit

The Antisocial Nature of Pure Bodily Pleasure-Seeking

The Person After Bodily Pleasure is Antisocial, Not Just Anti-Intellectual

This is also why, just to be very clear, this is why we talked about this sometimes, this is why being a person who’s after his own bodily pleasure is antisocial besides for being anti-intellectual. It’s antisocial, right? The guy in front of the television with his Doritos is being antisocial, not only being like a guy. He’s actually not being a bad guy. That’s why honor, that’s why I’m disagreeing with that guy. So the guy that said that a guy is a guy that’s sitting all day in front, like the movie, what’s it called? *Idiocracy*, right? That’s like the ultimate Americana, Americanish guide. It’s just like the ultimate pig, just sitting in front of your TV and being aroused and eating popcorn or drinking Gatorade. But I’m watching the most simplistic movies. Remember that movie? Action movies. Yeah, where you don’t even have to work, you don’t have to do any work to follow the story because there’s no story. Like shorts, right?

And the short takes less than 29 seconds, and nothing happens that takes more than two seconds, right? You don’t even have to have a story in your head, like short-term. You don’t even have to use your short-term memory, let alone your long-term memory. Like, you want to watch an opera, you got all these long-term memories. It takes two hours. It’s like, wait, who’s the guy that came three hours later? What’s going on?

And anyways, where am I doing this social criticism? What I’m saying is, so a *goy* [non-Jew; here used more broadly to mean someone focused purely on bodily pleasures] is someone that’s only after his own body’s senses is actually evil also in the social sense because you can’t work with that guy. He doesn’t have—and this is like what I like calling like a level of the soul, like another soul, another self that you’re talking about, right? The self that you’re talking about is not just the one that likes food and like a little baby.

Developmental Stages: From Bodily Needs to Social Awareness

You watch kids, right? A little like two-year-old or something. Like when you’re two you start realizing there’s a social world. Like when you’re one you don’t realize, you’re just about your needs and your body’s desires. And we can’t even call them desires at that stage, right? Like something like needs or instincts. And that’s antisocial. You can’t work with that guy. As a baby, we have a system to provide for babies. But once you’re an adult, that’s why we kill a *ben sorer u’moreh* [בן סורר ומורה: the rebellious son, a legal category in Jewish law]. Not because he’s a *ba’al ta’avah* [בעל תאוה: one controlled by desires/appetites], but because he’s antisocial, right?

The Rambam [Maimonides] says *ben sorer u’moreh* is a *ba’al ta’avah*. We’ll talk about this soon a little more. I have another part about *ben sorer u’moreh*. But he’s not killed for eating, right? He’s not killed for being a *fresser* [Yiddish: glutton], like who’s not a Muslim, who doesn’t *freshen* [eat gluttonously], like a *scafia* [possibly Yiddish/Chasidish term for glutton], as they call it in Chabad. No, he’s being killed because of not listening to his parents, right?

So like the first stage of socialization, of attaining a social soul, like becoming a social self, has to do with this realizing that life is not about me satisfying my base desires, as we call them, right? Life is about, yeah, I’m not saying you can’t eat, but you can still—your calculations that you do to do things and not do things can’t be only—your motivations can’t be only what makes you feel good. That’s antisocial.

Critique of Utilitarian and Liberal Social Ethics

And although, you know, so supposedly right now of course we have to remember that we live in a system that’s based on the premise that it could be right—utilitarianism and like I won’t say democracy but the version of democracy that we live in and like how do we call it, like the liberal version of social ethics which says that everyone can only be after their own sensations of pleasure, right? Their own sensual pleasures. And somehow since we’re going to still have some kind of system, that’s still going to be the final end that we recognize. We don’t really recognize any other ends.

But since everyone wants that, we’ll try to create a system where we’ll have the most pleasure for the most people, right? The Bentham [Jeremy Bentham, founder of utilitarianism] formulation of ethics, the most good, meaning the most pleasure for the most people. And somehow this will cause people to cooperate, which is what we call the social dynamic, the social system will still work because everyone wants to eat as much pizza and we’ll tell them that if you don’t work, you don’t get pizza, and if you don’t, what else? If you take other people’s wives, they won’t give you their daughters, all kinds of rules, supposed thoughts like that.

But in reality, we seem to, it seems to not work as well. It works, but that’s a different discussion. But at least theoretically it doesn’t work. Theoretically meaning, you lose the ability to talk about what it means to be a person, a social person, which is needed, at least to be able to talk to, right? If the metaphysics works is one other question. But it seems like in order to be able to cultivate social virtues, to be the kind of person that you want to be his friend, you need something more than being a good—

Student: A *fresser* cooperator?

Instructor: Yeah, exactly. Like a good person who’s after his own needs and somehow realizes they shouldn’t harm anyone else because somehow we have this social contract that says that’s how you’re going to provide for your own needs better, things like that. But we do have a very impoverished world where it’s hard even to talk about it.

The Problem of Courage and Honor in Modern Discourse

This is why the hardest thing to talk about mostly nowadays is this question of courage. We should have talked about that first. But the question of courage, which is mostly after honor. Courage means enduring pain for yourself for a social good. That’s usually what it’s about. Like the primary example of courage is in war where like heroism, right? Where you’re enduring or even not in war in some kind of way of enduring pain for the benefit of the group. And you don’t have to say it that way that sounds too altruistic and that’s also because that’s a bad way of saying it. We have to say for the benefit of honor. And honor is the representation of your status, right?

Nowadays we call, we say status and when people say status they make it sound like something very, very bad, like something irrational. It’s just your honor is your representation of your standing in the group. And what kind of a social being are you? What kind of social person are you? There’s good ones and bad ones. The good ones are the ones that do the good things for other people, and are not afraid, and so on, when they shouldn’t be afraid. And we did lose a lot of that language. That’s why we tend to talk about everything in terms of, do you overcome your own sensual pleasures for the purpose of having more sensual pleasures, I guess.

Like the Marshmallow Test [the famous psychological experiment testing delayed gratification in children], right? Very bad for ethics. Because Marshmallow Test is just saying, can you overcome your current sensual pleasure for tomorrow’s sensual pleasures? There will be two of them. You still don’t have an actual framework, an actual soul that can carry, that can be the bearer of an ethics beyond what animals will deserve, like smart animals, okay?

The Three-Tiered Framework of Human Goods

Anyways, where am I? And then, so we have that. And then we have, it’s very important to get this. I have discussed this more Thursday night also. So it’s very important to realize this, that we have this, like, when we talk, that’s why, when we talk specifically about physical pleasures of the body, by which we mean literally pleasures of the body, so pleasures of the sense of touch, we mean something very, in this sense, we could call it egoistic, right? Something that’s not even the social body. Make sense?

And then of course there’s people that have other even higher things, right? Like intellect, like knowing things, which is even beyond social, like something third. It’s all really where you think that that’s good or something good about knowing truths, something valuable, something that makes life worth living, right? The goal in life, an end in life. And that’s again not social, right? So not making the social the end of everything, just talking about different levels of good. For what? Good for the body is maybe these kind of things. Even that we have to talk about.

Good for the social soul would be the social good mostly, and in the ancient terminology it’s usually said to be honor because honor is what tracks your social being. And what is your own soul, your own, how would we call it, your own—no, what makes you, you, not as a body, but as something different, more interesting than a body, is what we call intellect, what we call intellectual pursuits or kinds of goods that have to do with understanding, with knowing and things like that. Stay there?

Anyways, that’s the very general story of three lives. And as we said most people, the like a bad, like a low, the lowest kind of person that would or the most slavish kind of person, right—

Temperance and the Distinction Between Natural and Cultivated Desires

The Three Lives and Social Freedom

Instructor: They’re not a free person. It would be someone after pleasure. The free person, right? Ben-Hodin [בן חורין: literally “son of freedom,” a free person]. Aristocrat. Someone who has, like what we say, social standing. He has some level of power that would be interested in honor, interested in what tracks your social standing. And then someone even freer, like even freer of the social world, would be someone interested in the intellect. That’s called Enan Ham Ben-Hodin [a person who is even more free than the Ben-Hodin].

Of course, Ben-Hodron [another form of Ben-Horin] is really… It’s a different statement from saying that if you’re a slave to your passions, you’re enslaved, right? It’s saying you’re also not a slave to your… Ben-Hodron is someone who’s not a slave to his passions. And that’s true socially also. It’s not only a muster of art [a matter of art/metaphor]. It’s true that being a slave means being someone who cannot conceptualize of something beyond his immediate… And not only being, like I said, it’s not only in his head. It’s not only in his head. It’s in the social reality he lives in. And he can’t really pursue anything beyond that, for the most part, unless he’s religious and he has something else to create that. It’s another discussion. But in Ulm Azzah [בעולם הזה: in this world], he can’t.

Or being a free person, a person with political agency, social agency, it means being interested in honor. Being an even freer person, or a free soul, might even stop saying the word person, is being interested in intellect. And then there’s higher things even than that, and we’re not talking about that now.

Returning to the Virtue of Temperance

Instructor: So, what are we talking about? What I started talking about was about this particular virtue that has to do with controlling, not controlling, controlling is not the wrong word, the correct measure, right? The correct behavior relative to this physical sensations, right? And we try very hard, very hard, last week we did more of this, trying very hard to think about that in particular, not as don’t go, like not be selfish or something like that, not as that as like a way of talking about everything, because then it’s not very interesting and it becomes very hard to talk when we do these generalizations.

So we narrowed it down to the pleasures of the sense of touch, as we’ve just repeated also. And now we have to try to talk about what would be the good pleasures, and what it would mean to talk about. Again, we can’t give an actual like shulchan aruch [שולחן ערוך: the authoritative code of Jewish law], like halacha [הלכה: Jewish law], like this is good and this is bad, but we have to start talking about what would be the good way of behaving within this pleasure, this kind of pleasure, and what would be a bad way, like how do we talk about this.

Aristotle’s Distinction: Natural vs. Chosen Desires

Instructor: Okay, so we’re gonna do like this. We’re gonna do like this. We’re gonna try to think about a distinction that Aristotle makes between different kinds of these pleasures or these desires. He calls them like these loves, these likings. And we’re gonna say like this: there seems to be two different kinds of them. I think that this distinction is very useful to try to get at it and try to see what kind of fruit it can bear us.

Natural and Shared Desires

Instructor: One kind is natural and shared. Natural meaning something inborn, something that belongs to being a human body, to having a human body, depending on what you think. And shared, therefore, all humans, it’s not like something that only some cultures have, you don’t need education for it, it doesn’t differ between cultures, between people, between men and women, children and adults, things like slaves and free people, it doesn’t differ among them. It’s therefore natural, belongs to the human nature, belongs to the general human nature.

Chosen and Specific Desires

Instructor: And then there are some, like now, remember that, let’s notice something, then there are some physical pleasures, right, pleasures of the sense of touch that are not natural. You’re not born with them. They need to be educated. They need to be chosen. The opposite of natural here might be something like chosen, reasoned about in some sense, right? Wanted, not just born. And also not therefore, or maybe these are two signs for the same thing, I’m not sure, but also we could think of them as not shared, not universal, right? Not human universal.

Only in some cultures do they like to drink beer. Only some people like to eat rare steaks. Only some people like fine wines. Only some people like specific kinds of women, or specific shapes, or specific colors, or specific whatever else, differences there are, specific personalities. These are things that vary between people. They vary between cultures. And they’re therefore not natural desires in that sense.

Qualification: Not Pure Social Construction

Instructor: They’re somewhat natural, right? I’m not going to say that they’re entirely like socially constructed. We’re not so, we’re not socially constructionist over here. We’re not saying your love for women was entirely taught to you by your mother, otherwise you wouldn’t have. No, you probably would have. But the way in which you would, and therefore it’s not unlimited, right? We can’t convince people to start liking chairs in the same way they like women, or liking, I don’t know, seaweed in the same way that they like steak. Maybe you could do that. I don’t know, some very fancy chef can figure that out. But, okay, but you got the point.

There’s some limits to it. Nature does give limits to it. But we’re trying to distinguish the natural desires, the natural ta’avot [תאוות: desires], right? From the chosen and specific ta’avot. Specific as in different people, and specific as in pertaining to specific things, right?

The Object Side of the Distinction

Instructor: Now we could also make the same distinction about the object of the ta’avah, right? The person who has only the natural ta’avah, like, not cultured, right, we call this not educated, he, you give, you put anything to stuff his face, he’ll take it, in the same way, in the same thing in sex, right, doesn’t matter, anyone is good.

Person who is cultured, his desires pertain to a specific thing, like, I don’t like that, or I don’t want that, I don’t have the ta’avah for that, I don’t have desire for that, I have desire for a kugel [קוגל: a traditional Jewish baked pudding/casserole], but not for a sushi, who eats sushi, that’s disgusting. And so on, or the opposite, like who eats kugel that’s oily and sushi is such a refined food, not like kugel. Anyways, these would be specific things. Do you get what we’re getting at?

Why This Distinction Matters

Instructor: I think that this distinction is very interesting. Why is it interesting? Because it’s already, again, it’s taking us away a little bit from our too much naturalistic and like materialist, over like super duper materialistic ways of thinking, right? Because usually when I talk with people about desire for food they tend to think about the first thing, not about the second thing, right? We talk, if we give a shiur [שיעור: a Torah lecture] about, the mitzvah [מצוה: commandment] of not being, about eating, people talk about liking pizza and not like pizza. People talk about like the desire for food, which is this desire, natural desire, like the bigger, right? And we sort of think again because of this reductionist thought we generally think that yeah it’s true that different people like different things and you could culture yourself to like different, like different cultures, like, but somehow we don’t take that seriously. We don’t think of that as a different category. I don’t know how do we think about that. We don’t think about that as different category of desire. We think about that as just like, I don’t know, random, or why would it matter?

Student: Why it matters?

Instructor: Yeah, because then, but it matters more, well matters a lot of like a palette within a certain…

Student: Because when we’re gonna work, what we’re trying to get at, because when you don’t have this, this concept, this distinction, you end up talking about the end of thinking of asceticism, like, officers it was a wrong word, when they’re talking about temperance as something non-human, as like not liking food, not wanting to eat, and that’s obviously wrong. And now let you could read what I’m not reading. I don’t read things inside because I mean…

Instructor: The restriction of taste in some domains is natural thing that just occurs at random by socialization or some other…

Student: Yeah, but when we talk about like the virtue, right? We’re talking about a virtue of not being, of acting correctly even in the area of physical pleasures. People are like, okay, so that means I shouldn’t like eating as much, right? This is the question that you have.

Instructor: Yeah, well, I just need to be balanced.

Why Balance Cannot Operate at the Natural Level

Instructor: But it’s not that you shouldn’t like as much as you should like eating as much. So let’s just be clear, because there’s something wrong here. Let’s understand. We want to talk about a balance or a right way or a correct measure, right? And now the problem is that that balance cannot really be talking about the first level, cannot really be talking about the natural level.

I can show it to you very easily from the too little, like from the too little. And in other words, if we say something like the perfect, like some people seem to believe, right? Rambam [רמב״ם: Maimonides] is already arguing with those people. But some people, I think, believe that liking things of the body is bad, right? You should like only things of the soul. And therefore, the perfect person, or in other words, the perfect, just once you say that, you’re already lost. You’re not talking about this kind of temperance anyways because this temperance is how to relate to these kind of desires. It’s not about destroying them entirely. So that would be entirely wrong anyways.

But even if we do, if we do talk about it this way, both people will imagine that someone who has no appetite for food, who has no desire for food, is the perfect person. And that’s very weird because that person is obviously, firstly, he’s obviously not a perfect person. He’s sick.

Temperance, Bodily Pleasure, and the Obesity Problem: A Structural Mismatch

The Paradox of Bodily Pleasure and the Limits of Temperance

The Rambam’s Concession: Beyond Instrumental Justification

Instructor: And the Rambam says you can’t feed yourself if you don’t feed your body. Also. Okay, that’s not the excuse. Okay, because you won’t be able to think if you don’t have your body. But besides for that, let’s talk about just about the body itself. Let’s talk about exactly this pleasure of the body.

You seem to need, it seems to be correct to like certain foods. And even, we can even go further. Even if, like I say, I don’t know the difference between a sweet and a salty thing, that’s even worse than some animals. Like, many animals do distinguish between sweet and salty things, and like, it sounds, we end up saying things very weird, we end up thinking about this *middah* [character trait/virtue], we end up thinking about this virtue in a very weird way.

The Obesity Problem: A Different Category Entirely

And therefore I think that, now, it is possible to be too much about this, I think, right? It is possible. In other words, and this is where I said I want to talk about obesity, because I think and what we nowadays call obesity or overeating but most people that we talk with struggle like most people struggle with in the United States and in the Western world or maybe in their own world is not the *middah* [virtue] of *perishus* [abstinence/temperance].

Me absolving you, making it worse. I don’t know if it’s worse or better. It’s probably worse. But it’s not that if you have a problem with your diet then you should not come to the *shiur* [class/lecture] on *midas hazahirus* [the virtue of temperance], or temperance, or whatever.

Why not? Because your *baya* [problem] is below this level. Okay? You get it? But by below, it also means that the tools that work at this level don’t work for it. You have to work on different tools. Or maybe they work in a very limited way, which is why…

The Systemic and Individual Dimensions

No, I’m saying this because I think this is true. You can disagree with me. You can start arguing with me and start screaming back at me. But it seems to me, because it seems to me, well, besides for there being a lot of reasons why we have an obesity epidemic, and it’s hard to blame, we shouldn’t probably blame individual people mostly for it, as to do with lifestyles, and with culture, and with what kind of food they sell in the supermarket, and with how they sold it, and all kind of things like that, that smarter people than me are busy with. But smarter people in the sense of knowing more facts, and in the sense of being smart. Ah, that’s a show.

But even if we do want to talk about the individual nature that that is, it seems to me very obviously, now that I’ve read this chapter, based on these thoughts, it seems to me that that is not related to this concept. It’s related to some, it’s not related to what we primarily talk about.

The Empirical Evidence: Great People Who Cannot Control Their Weight

I think for example, you go around and you see people, because this is something I wonder about and it bothers me. Maybe I’m crazy for being bothered by it. But I know people that are great people. Okay, great guys. Very smart, very accomplished, and so on. And they still can’t control their weight.

I’m not talking about myself right now. That wouldn’t be interesting. Many great people. Now, besides for if they take that shot, right? That’s the solution. No, it might seriously be the solution, in some sense, whatever. Find out if it’s safe, if the doctor recommends it, but why? It’s something that I’m getting at.

The Cycle of Blame and the Question of Basic *Middos*

One of the big, maybe this is in general, I believe that this cycle of blaming yourself and blaming other people, obviously you’re lacking some very basic *middah* [character trait]. If this has something I like I very much believe in, especially since we’re doing Rambamistic Aristotelian ethics, and not like platonic extreme ethics right now. Athletic ethics, right aesthetic, which is another word for athletic ethics, like being the best athlete, we’re not talking about being the best athlete, we’re just being like in shape.

It seems to be like, to me that that like cycle of like saying, Okay, yeah, of course, most people even like very great and good people in the sense of being self-controlled, like self-controlled people. You meet the guy in any context, he’s a self-controlled person. Of course, he can get angry sometimes, but I’m not talking about like… But in general, he’s a self-controlled person. He’s a person that is reliable, right? And he has all the social virtues, let’s say, of being temperate. Like, he’s a temperate guy. He’s not murdering anyone, not even thinking of it. He’s not too depressed, not too happy. He’s a temperate guy.

And he’s still obese.

The Paradox: Temperance in All Areas Except One

And people… I think people often think of this, like, that guy is such a big *rav* [rabbi/teacher] or such a big… eat some whatever, but look at him, he’s fat, he must be not controlling himself in some basic way. It’s true, I mean, the question is a good question. Like, if you can’t control yourself in such a basic way, then you don’t deserve to talk about anything like that, right?

Like we say, the problem with not being tempered is like, you’re animalistic, you’re slavish, okay, let’s stop talking about animals. You’re like a slave, okay, you’re a slave, you’re not a serious guy, basically, you’re not a human being, so what’s going on here?

Like, it seems to me, now of course, I’m sure some people or maybe many of them are *avadim* [slaves] because they’re slaves and people can be imbalanced and have this virtue and not that one. They can’t according to the *Rambam*, but in reality they could, and whatever, okay.

The Methodological Principle: Things Have to Work

But it still seems to me that all the kind of ways in which we speak usually about temperance, about *perishus* [abstinence], about controlling your *tayvos* [desires], are not related to this. They’re not. At least they don’t, they don’t seem to work, right?

You’ve got people reading the same *sefer* [book] or whatever book they read, try to *preach* [practice] this and they still don’t get skinny, right? Doesn’t help. So obviously something is mismatched. Like this is my *mussar* [ethical teaching] always works based on this like things have to work. At least for the month that you read that *shiur* [class/lecture] you should be, you should be controlling your weight better and you’re not.

Even that, like either you’re learning is, which is another way of saying like it’s not relevant to you, but I think that usually there’s a real intellectual mismatch. It’s not just like that’s what I’m saying. We have, we’re very used to the cycle of like yeah of course I should be, I should be, whenever you say I should you’re being lazy because well you shouldn’t. Maybe it’s just something basically wrong here, right?

Articulating the Distinction Through Questions

So in this tonight, I’m trying to describe, I’m trying to like express, trying to bring out somehow by asking these questions, what is wrong here? And I’m using this distinction maybe to try to figure that out, right?

Returning to the Positive Account: What Temperance Actually Is

Aristotle’s Framework: Chosen Pleasures of Touch

Because we’re saying here like this, when we talk about, when we talk about, how do you call it? When we talk about temperance, right? Well, how do we, I need a nicer word on temperance. I don’t know. Restraint? No, restraint is even worse. So *sofrosene* [Greek: temperance/moderation], right, we can talk, say the Greek words, because nobody knows what it means. Might as well use that.

Yeah, again, we discussed this with all these translations. None of them are good. So anyways, and we talk about this thing. We’re talking about, according to Aristotle’s interpretation, at least, right? Aristotle’s limiting of it. We’re talking about the correct behavior relative to bodily or the sense of touch pleasures and we’re talking about specifically and for the most part talking specifically about the chosen ones, right?

The Centrality of Choice in Ethics

Because you remember very important rule about ethics, right? Ethics is only about what you choose. We had a lot of class there about what choice might mean and having a preference like two is choose. Choice means something rational in some sense, not entirely rational because we’re not talking about like knowing the truth but something rational, something that we can give an account of in some sense, something that is, how do we how did we describe it, something that depends on you, right? Something up to you in some sense. All these, all these words.

Education and Habituation: The Test of Applicability

And that makes sense for things as we discussed at length that makes sense for things that you are educated into, right? That you can educate yourself out of, right?

So for example now let me give you an example different example. So therefore when we talked about having the correct *sofrosene* [temperance], we’re talking about liking fine wine and not being the kind of guy that gorges himself on, how do you call it, on bleach or whatever they drink when they spray, right? Because that’s being the low kind of person, that’s being slavish, you just want to feel like buzz of the alcohol or whatever, like Aristotle would say the natural, okay, alcohol is a little more complex, but like the natural filling of your stomach with food, like that’s what you want to feel, right?

The Wine Example: Slavish vs. Temperate Consumption

It doesn’t really matter what it is, you go to the store and you buy the cheapest box of wine and you drink it up. That’s not a good thing. But the correct way of doing it is maybe of course you have to add more limitations within the correct time and the correct amount with the correct people in the correct situation on *Shabbos* [the Sabbath] not on the weekday, I don’t know whatever the rule would be, and like enjoying the fine wine. That is being a *sofron* person [temperate person], a temperate person, guy that has the culture person, *sofrosene*, *sofron* [Greek: temperance, temperate person] in Greek is the kind of person that has that.

Anyways, makes sense? That’s what it would say.

The Validation: This Model Actually Works

And now that makes sense. You know how I know it makes sense? Because it works. I can take myself, I can take people and give them education of sorts, right? What does education mean? It means habituation and some teaching also, but mostly habituation and you could, you could see people maturing, right?

Education, some of maturation happens naturally but mostly by exposure, by habituation. He stops being the kind, like when it was a *bochur* [yeshiva student] that he was like just fill it up and then he grew, he habituated himself, he was taught not to be that kind of person and now he’s the kind of person that it has a measure to his *tayvos* [desires], right? They’re measured, they’re not animalistic, they’re not slavish, they’re measured.

The Measured Person: Concrete Description

Measured, he drinks only in the correct times, and only in a certain amount, doesn’t drink four bottles at a time, only two, or whatever, I don’t know, one and a half, whatever the measure is according to him, and according to the space and the time, and he knows that we, you know, like it doesn’t, I don’t know why I’m talking about getting drunk, it just seems to be easier for me to imagine what the limits of it would be, but something like, right, is not, he holds himself, not trying to like get, you know, how to call it, I don’t, like blacked out or whatever is using it in…

Distinguishing Natural Desire from Qualitative Desire: Aristotle on Temperance and Modern Eating Problems

Social Drinking as a Workable Measure

Instructor: He uses it for social environments where it’s, you know, if you drink alone, you’re never allowed to drink alone. Only in social environments, one of the rules of drinking, right? So, okay, that’s the measure. And I can see people getting that. It’s possible. We only talk about humanly possible things, right? Things like Yafi and Malach [supernatural beings/angels], whatever, that’s for a different guy. Shall she this [mystical matters]? Whatever. We’re talking about human things, right?

And that works. It works. I can see people getting worse. I can see people getting better. I can see people working on that. And I can tell you what to do to work on it. Yeah, how about you know, and so on.

The Problem of Obesity: A Different Kind of Challenge

But I don’t see people getting better at controlling their obesity for the most part. Only in very extreme ways. You can go on a diet and limit your calories, which is not normal, right? Just to be clear, a healthy person is supposed to be satiated every day. He’s not supposed to be in caloric limitation. Maybe you have to as an intervention, but it’s hard. It’s hard because your body needs more than that. And when you’re obese, your body needs to sustain the whole obese body. It’s not what your body wants. It’s not that your body wants to be at its ideal weight, right? So you’re in the fight. Okay, maybe you have to do that, but that’s an extreme thing. And you shouldn’t expect even a good person to be able to do that.

Aristotle’s Distinction: Natural Desire as Purely Quantitative

So because of this, I think—and here we see, so now let’s go back to our distinction—so there’s this natural wanting, natural desire for food, right? We can say the same thing about sex. I’m not going to go on to describe examples, but you can think of the same kind of analogies.

And you could see that there’s this natural desire for food, where Aristotle says, I don’t think anyone—there isn’t any good and bad in it. That’s the important thing, because it’s just an amount, right? It’s just a quantity, right? There’s a certain amount of nourishment that your body needs. A certain amount of food, almost an amount of water, a certain amount of protein and starch and whatever it is. You ask the nutritionist exactly what it is.

Now, some people are—there’s basically nobody that’s eating less than that, not eating, right? You could force yourself to eat, but nobody that wants less than that, right? Because unless he’s not healthy, which would be a failure in that sense, but you got to go to a doctor at that point. For the most part, I mean, people that literally lose their appetite because they’re sick or something. I guess things like that happen, but nobody would even think that that’s not only a virtue, it’s also not a problem that we’re talking about.

But there also isn’t a good and a bad. There isn’t “eat this and not that.” There’s just eat less. Just count calories, right? Counting calories is what your nature needs you to do.

Aristotle’s Observation About His Own Time

Now, Aristotle says—he literally says this—that he thinks that most people don’t have a problem with this. Most people don’t eat more than they need to. And I was really wondering if that’s because he didn’t live in 2000 America, or it’s also true. But there were fat people always. It could be a little too fat, but maybe that’s not considered—okay, there’s levels of being obese and being overweight and so on. But also—

Student: And food wasn’t as abundant.

Instructor: Yeah, yeah. We have all these—I know all these answers. I don’t know. But let’s talk about—well, let’s talk about the one thing, right? Even then, we’re talking about the one thing, not about the eating, the factual eating, the actual, right? Do you want to eat more than you need? It feels like something is wrong with that also, something basically not in your soul, something in your body, right?

The Theory of Bodily Miscalculation

And there might be some training in this. I know people—there’s some people, there’s a book, I forgot. There’s books that talk about people that talk about this. There’s, right? Because let’s say something like this: Everyone’s hunger or appetite stops at some point, right? Everyone’s. The fact that people overeat is for some—there’s some theories that say it’s literally a physical miscalculation because of whatever lifestyle or kinds of food or seed oils or whatever nonsense it is, that causes your regulation, your body’s regulation for what it likes, for when it wants, to be messed up.

Maybe something in our culture. Pretty sure that something like that is going on, because I don’t think it’s a failure of temperance. That’s what I’m trying to get at. There’s maybe a social, a natural failure, right? It’s a natural failure. There’s some kind of failure of regulation, but almost like bodily regulation, right?

The Water Analogy: Natural Desire Self-Regulates

Most people are not—let’s say like this, right? Does anyone drink more water than they need to because they love drinking water so much? Very few people, right? We have the opposite problem. Most of us don’t, because also very weirdly, people for some reason don’t feel thirst, but they do feel hunger. Don’t ask me. Something’s wrong with our bodies, or at least in our culture, the way that it works. Not everyone is—making generalizations, right? But just to understand, you understand that me talking about people drinking too much water would sound very weird, right? Who drinks too much water?

I can get someone to drink too little water. Sometimes they’re too lazy, or sometimes something’s wrong with them. Yeah, I guess there’s a correct amount of water to drink. Yeah. What is it? I don’t know. Ask your doctor. For the most part, people are drinking the correct amount. Okay? And people are drinking less. Yes, that’s already a problem. But for the most part, let’s not believe those doctors that say that people are mostly drinking too little. There’s a controversy about this in nutrition science, but let’s assume that most people are—nobody’s dropping dead from dehydration. That’s the reality, right?

So at least at that level, nobody’s drinking too little or too much. You drink too much, what’s the worst thing anyway that happens? You go to the bathroom too much. Not—but for the most part, people are not doing that either. For sure not doing that out of relief time, right? If they’re doing that, it’s because they have so much gas or something.

Where Temperance Actually Operates: Qualitative Choices

But I could very easily talk about people drinking the wrong things. That makes a lot of sense. People drink the wrong things. You should be drinking water, but you’re drinking soda. That would be the uncontrolled person or the failure of temperance. Probably being about taivah [desire/craving]. Or you’re drinking wine, and you should be drinking water. Or you’re drinking water in the middle of the seudah [meal], and you should be drinking it before eating or after or in the wrong times. Things like that. You’re drinking dirty water, and it has whatever chemicals in it, and you should drink pure water. Things like that, they make sense.

The Modern Food Problem Is Not a Temperance Problem

When we talk about food, there’s something very messed up with our bodies in that it doesn’t work like this. You realize. Aristotle is literally making this for food. He says, yes, most people don’t eat way too much than they need to. Some people eat the wrong food, or they like the wrong kinds of food.

Now, you realize, right, because a gentleman, a refined person, is supposed to like a certain kind of food. You’re not supposed to be eating—we also have things like this, right? You’re not supposed to be eating junk all day, or nash [snacks], or candy bars. Candy bars are for children, or for dessert once in a week, or whatever, right? They’re not for being your daily food.

But failure of that, and that’s what we talk about when we talk about not being temperate, right? Someone that’s just eating all the candy bars. Well, he became the king, and now he’s built himself a huge—I know that all people that act this way—not a king, he didn’t become a king, but he got a little richer and he built himself this huge ice cream freezer with everything that he dreamt of as a kid. We’re not talking about that. That’s about taivah.

Eating According to One’s Station

And someone who, by the way—and Aristotle says eating correctly is also according to your station. If you’re richer, you should be eating better food. Why would you say, “I’m going to buy the same cheap one”? You should buy the expensive one. That’s correct for you. But too expensive, more than you can afford, is being well-timed [intemperate]. There we go. There’s other problems with money management. There’s another middah [character trait/virtue] that has to do with that. But how much you can afford is also part of controlling your pleasures, right? How much can you afford?

In the olden days, if you’re a king, you could afford a few women. But if you’re a plain person and you have a few women, you can’t afford them. There’s something wrong, right? It’s going to mess up your life because you can’t pay so much child support. It’s a problem, right? If you’re very rich and you could make a million dollar deals with every girl, that’s whatever. Okay, maybe. Don’t ask me. Probably intemperate also, but at a different level, right? The problem is not—the problem is that it’s something messed up.

The Core Distinction: Two Layers That Must Not Be Confused

So what am I saying? Therefore, since we have this distinction, we can talk about—the questions that we have usually are not about that. I don’t think about that. I’m sure—I’m not claiming that we’re all perfect or anyone of us has perfection about this. But I’m claiming, assuming that there’s two different layers of the story, we shouldn’t confuse them.

We shouldn’t talk about the questions that people talk about—overeating and obesity and maybe emotional eating, all kinds of excuses that people nowadays talk about. Those are not problems of taivah. That’s not being about taivah. It’s firstly living in a society that has a very weird food culture going on. And very weirdly, eating kosher didn’t help us at all. So sad.

The Puzzling Case of Kashrut and Obesity

Isn’t it sad? Did it at any point? I don’t know. It’s sad. We have all these crazy food restrictions and it can’t help at all. Hello? You would expect at least you should be a little less obese. No, we’re more obese. I don’t know. More, maybe. At least the same. Something is very weird. I’m not saying that that’s the taivah of the event or something, but it should restrict something.

And I’m pretty sure that—let’s go back to it. I’m pretty sure that it still does. I mean, nowadays maybe even that. But I’m pretty sure that it still does in some sense give you the virtue of temperance. Because eating kosher means that whenever you eat meat, you don’t eat milk for the next whatever your custom is—a few hours or whatever, something, right? So there’s some structure in your food intake. Or if you keep neder [vow], whatever. I think halakha [Jewish law] is that there’s some control. There’s some humanity in it. There’s some story in it. Some logos [reason/rational structure] controlling it. It’s not in control, right?

Student: Yeah, and that’s how it should be.

Instructor: That goes back to Rambam’s [Maimonides’] theory that the halakhot [Jewish laws], the kashrut [kosher laws] and the kashrut—

[End of chunk 5]

Temperance in Modern Society: The Distinction Between Qualitative Order and Quantitative Control

Kashrut as Human Temperance and the Modern Abundance Problem

The Qualitative Nature of Jewish Dietary Laws

Instructor: So there’s some control in your food intake, or if you keep niddah [the Jewish laws of family purity], whatever. I think halakhah [Jewish law] is that there’s some control, there’s some humanity in it, there’s some story in it, there’s some logos controlling it, it’s not in control, right? Yeah, and that’s how it should be.

That goes back to the Rambam’s [Maimonides’] theory that the *luchas kasheras* [laws of kashrut/kosher dietary laws] and *luchas arayas* [laws of forbidden sexual relations] are themselves the training and in some sense the *middah* [character trait] and the virtue itself of temperance. And to us it sounds very weird because temperance is eating less. No, eating less would be the natural temperance, which is the lowest, barely deserves the name of temperance. Eating correctly is human temperance.

And that literally means don’t eat *chazer* [pig/pork]. And the Rambam says *chazer* is what *Goya* [non-Jew] eats, by the way. That’s a very real, interesting definition of what a *Goya* is. A *Goya* is a guy that eats *chazer* and that has an *arlah* [foreskin; is uncircumcised]. Okay, that’s a *Goya*. And if you do all those two things, you for sure deserve the title *Goya*. Why? Because for some reason the Jews think that that makes you into like a more slavish person—like you’re not controlled in your sensory intake. You shouldn’t be eating *chazer* and so on.

But what am I saying? So those are precisely the kinds of things that we’re not saying, it’s not an amount, it’s a how and what and which one and which time, things like that. And in that sense, maybe eating kosher does work.

The Problem of Modern Abundance

Nowadays, I’m not sure because there’s too much stuff in the supermarket or even in the kosher supermarket. Like, God, you go to the store. Either you should be very happy about it or like thinking we’re nuts because you go to the food store, and like the smallest supermarket, I guess it’s not the smallest, but like the random supermarket here has I think 6,000 different items. I made up that number. I used to work connected to inventory systems. A number like that. Like a big store has 30,000 different foods. I’m like, what? What is going on? A human being needs six kinds of food. I don’t know, 30. How many kinds of food do you eat in a week?

And you literally go to the grocery, you know how many items I buy every week? A lot of ingredients. Most of them are ready stuff. Like with the ingredients, okay I get it, the ingredients are the smallest number of things because we don’t like—yeah Jewish, we make challah [braided bread traditionally eaten on Shabbat], we make some kugel [traditional baked pudding or casserole] and stuff. But like you buy a hundred different things every week in the supermarket, something like that. Hello, it’s not temperate.

But, and sadly, all our laws didn’t save us from this.

The Pesach Example: When Restrictions Multiply Options

We used to have Pesach [Passover]—like on Pesach you only eat four things. Turns out you could eat everything on Pesach also because we don’t know the *fachumris* [possibly referring to stringencies/chumrot]. Okay but like be a human being, figure out something. At least once a week only eat four foods. I don’t know, that’s not four, it’s 14.

Worst of all, the impersonation foods. Like there’s nothing wrong with meat, chicken and vegetables. Like you eat it all the time. What right now do you have to like make bread out of like cashew husks? Like can you go—not like you eat so much bread all year. Yeah, what’s going on?

But anyways, yeah, so I think that that can be said as a failure of temperance.

Separating the Quantity Problem from Temperance

And the quantity, which is most weird in the obesity realm, is probably a failure of the bodily regulation. And it could be solved with like extreme will, I’m not saying it can’t be solved with what we call will, and it could be solved with temperance, with being self-controlled, but that’s not what the *middah* is really about.

And that’s basically my *darsha* [lesson/sermon] for today. If you disagree, and if you think that we could solve obesity with temperance, tell me because I wonder how. But I don’t think we could. And then temperance would be this other thing, this question of how much. And as I showed you, I think it works in many ways. It’s not impossible.

The Puzzle: Where Are the Temperate People?

This is my problem when I talk about temperance. Nobody has that, right? What are we talking about? People are more stingy. Every other minute, it’s very weird. Every other minute that you read, people have more courage, less courage, more stingy, less stingy, more friend, less friendly. Okay, all those things seem—and nobody is temperate. Like besides like real *tzaddikim* [righteous people], then it’s only two pieces of bread a day, which is just a weirdo. Besides for that, like nobody, right? So what’s going on?

Student: So you just said that’s not temperate anyway.

Instructor: Yeah, right, right. I’m saying it doesn’t make sense. That’s why I think if we understand that this way we’ll get a little more closer to what we’re talking about. And it doesn’t take away the problem. As I said, the kinds of problems that we have are real problems. They’re even bigger problems. They’re like even a horse would get sick from eating as much as we eat usually. But that’s a different problem. That’s a horse problem.

Practical Application: Becoming Temperate in Modern Society

The Question of Attainability

Student: Practically and realistically speaking, how does one become temperate in such a society where like, yeah, you have your grocery store has 30,000 items? Like what?

Instructor: No, I do think that this kind of temperance—like have—if you become—you have to have the *tzaddik’s* temperance to have this temper—

Student: No, so no, but—

Instructor: No, but I think that what I’m describing is somewhat attainable. Like don’t be—yeah, like are you the guy that you could be or not be the guy that eats all the *nash* [snacks/junk food]? I don’t think it’s hard. It’s not impossible. Not making anyone perfect.

Student: But then you need the *tzaddik’s* temperance.

Instructor: No, no, I don’t think so, because it becomes the kind of thing that you don’t like.

The Coffee Example: Habituation and Ordered Preferences

Like, I don’t like to drink, I don’t know, I’ll take an example. Like, at some point I stopped putting sugar in my coffee, and it doesn’t taste better without the sugar, you know? According to me, not according to everyone. For example, or if I have a good coffee, then I don’t even put milk, because it’s just a different drink, and coffee is better without milk.

That’s an example of what I would be calling temperance. Other people consider it *bal ta’avah* [indulgence/following one’s desires], you buy the fancy coffee from French press, and then you—no, it’s not. It’s being—it’s having more order in the way you eat. Like there’s order. It doesn’t—not just throw a bunch of whatever. It’s not—yeah.

Student: No, through habit.

Instructor: Now if you give me the like very sweet coffee drink basically, I can drink it, but I basically don’t like it. So it did—it does work that those kind of things work. Even though you go to the Starbucks or whatever, they have how many kinds of drinks do they sell? Like 56 different kinds of drinks that none of them like are good. Like kids like them. Like yeah, you could grow out of it.

So I think that that’s attainable even though there’s a thousand things. I think the quantity problem is a different problem and it’s different level of problem. And I don’t have at the moment the solution for it.

The Ozempic Solution: Medical Intervention for a Physiological Problem

When Medication Succeeds Where Virtue Fails

I’ve maybe—what’s it called—Ozempic [GLP-1 receptor agonist medication] is the solution because it makes you—it basically makes you not able—not want to eat that much. That’s basically what it does. It also does change the kinds of foods you like.

Student: It does, yeah.

Instructor: As they say, like at least some of the food companies are now—

Student: Which is unnatural.

Instructor: Like who said it’s natural? It’s opposite, it’s unnatural. Like humans are the things that are more than natural. But that’s just natural. It’s like you have your body is broken, so—

And it happens to be way better than a diet. It works. If diets don’t work and this works, then—I think you’re saying like 0.3% of diets succeed. Something like that.

Student: Yeah.

Instructor: But I think they don’t succeed because of physiological reasons, not for psychological, not for moral reasons. I mean, again, everything is—like you said, you could solve everything by being extremely moral, but I don’t think that’s what we need.

The Anger Analogy: Suppression vs. Reordering

Student: There’s this theory of once that, you know, when you go against, let’s say, your need of anger, right? Don’t be angry, don’t be angry, don’t be angry, right? Maybe the approach of how we diet today is like don’t eat, don’t eat, don’t eat.

Instructor: Could be. But I don’t—people should have figured out the other ways that none of them—like such a universal, like a very major issue, and like almost nobody is solved it. Like something is wrong. Okay?

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.