אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ט׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום פרק ט׳ — הלכות ספר תורה (רמב״ם)

הקדמה — סדר הרמב״ם בספר אהבה

הרמב״ם כיסה קודם תפילין (כיון שזו מצוה של כל יום, עיקר ספר אהבה), ועם תפילין באו כל הלכות כתיבת סת״ם כיון שרוב ההלכות זהות לתפילין, מזוזה וספר תורה. פרק ט׳ הוא המדריך המעשי — כיצד מרכיבים ספר תורה שלם, עם כל הפרופורציות והמידות.

הלכה: אורכה כהיקפה

“אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו” — הגובה (אורך) של ספר התורה יהיה שווה להיקף (ההיקף/circumference כשהוא מגולל).

פשט: יש לשים לב לפרופורציות של ספר התורה: הגובה יהיה כמו ההיקף כשהוא מגולל. זהו ענין של יופי — לא גבוה וצר מדי, לא נמוך ועבה מדי.

חידושים והסברות:

1. אורכה כהיקפה היא מצוה, לא מעכב. הרמב״ם מבהיר שאין זה פסול אם לא קיימו זאת, אלא “מצוה” — ענין של יופי. הלשון “יצא המצוה” פירושו שמקיים את הענין של אורכה כהיקפה, לא שזה חיוב-מצוה ממש.

2. ששה טפחים (כ״ד אצבעות ברוחב אגודל) — רק עצה, לא חיוב. הרמב״ם מביא מהגמרא (ברייתא) שרבי אמר: בגוויל האורך ששה טפחים. אבל זה רק חישוב איך היה יוצא בזמן התנאים עם סגנון הכתיבה הרגיל. אפשר לעשות אותיות גדולות או קטנות יותר, קלף עבה או דק יותר, ויצא אחרת — ובלבד שיהיה אורכה כהיקפה. ישנן דעות שששה טפחים הוא דווקא (עם רמז שהלוחות היו ששה טפחים), אבל הרמב״ם להלכה למעשה סובר שאינו דווקא.

3. בקלף — “איני יודע”. רבי אמר שעל קלף אינו יודע את השיעור. הרמב״ם מביא זאת כמות שהיא. השיעור בקלף חייב להיות שונה כי קלף דק יותר מגוויל (גוויל הוא כל העור, קלף הוא רק החלק הפנימי ביותר). לכאורה צריך האורך בקלף להיות קטן יותר, כי דפים דקים יותר עושים היקף קטן יותר. נשאלת השאלה: מדוע אומר הרמב״ם “או פחות או יתר” כשלכאורה בוודאי צריך להיות פחות? התירוץ: הרמב״ם לא כתב על קלף ולא ידע את השיעור המדויק.

4. “וכן” — גם בגוויל גופא אפשר לשנות. גם בגוויל, אם עושים פחות מששה או יותר מששה טפחים, ובלבד שמתאימים את האותיות (מגדיל או מקטין) כך שיהיה אורכה כהיקפה, יוצאים ידי חובה.

5. חקירה: האם אורכה כהיקפה פירושו בדיוק שווה? קשה למדוד בדיוק, כי זה תלוי באיזו חוזקה מגללים. כנראה הכוונה היא “בערך” שווה.

6. הרמב״ם “פתר” בעיה שהגמרא לא פתרה. הגמרא מספרת שרב הונא ניסה לעשות אורך כהיקף, והצליח רק פעם אחת. רבי אחא בר יעקב כתב על עור עגל (שהוא דק יותר), והצליח — ואמר על כך “נפשי” (נשמתי). בגמרא זה נשאר דבר ש״לפעמים מצליח, לפעמים לא.” אבל הרמב״ם לא השאיר את זה כעניין של מקרה. הוא מביא בלשון התשובה: “ואיך אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” — הוא עצמו כתב ספר תורה וקיים כתיבת ספר תורה כפשוטו, והבין דרך איך לעשות זאת, וכתב זאת כחסד לכלל ישראל. זה מודגש כ״הכרת הטוב לרמב״ם” — הוא כתב זאת לא כדי לברר סוגיה, אלא כדי לעזור ליהודים באופן מעשי.

7. מדוע אורך כהיקפה כל כך קשה: שני משתנים עיקריים: (א) עובי העור — כל עור שונה, מה שמשפיע על ההיקף כשמגללים אותו; (ב) גודל הכתב — אותיות גדולות יותר פירושן פחות שורות לכל עמוד, מה שמשפיע על כמה עמודים צריך בסך הכל. בימי קדם לא היה תיקון סופרים סטנדרטי עם מספר עמודים קבוע (כיום זה 245 עמודים), וכל סופר כתב קצת אחרת.

הלכה: גליונות (שטח ריק למעלה, למטה ובין עמודים)

גליון מלמטה — ארבע אצבעות; מלמעלה — שלש אצבעות; בין דף לדף — שתי אצבעות.

פשט: צריך להשאיר שטחים ריקים סביב הכתב: יותר מלמטה (4 אצבעות) מאשר מלמעלה (3 אצבעות), ובין עמודים 2 אצבעות. כך עושים ספר יפה.

חידושים והסברות:

1. מקום לתפירה — אצבע אחת בתחילת וסוף כל יריעה. הרמב״ם אומר: “לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה.” זה אומר שהאצבע היא חוץ מהתפירה — שתישאר אצבע קלף ריק בספר תורה עצמו, לא רק כעצה מעשית לסופר. כשתופרים שתי יריעות יחד, נשארות שתי אצבעות בין דף לדף (אצבע אחת מכל צד).

2. קלף נוסף לעצי חיים. “ויניח מן העור בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד” — צריך להשאיר מספיק קלף כדי לכרוך על עץ החיים. היריעה הראשונה והאחרונה צריכות להיות ארוכות יותר.

3. בספרי תורה קטנים: המנהג הוא שכאשר עושים ספר תורה קטן לא עושים כל כך הרבה מקום לשוליים — זה בא לפי הדפים עצמם. הרמב״ם גם אמר שאינו מעכב. יש אנשים שעושים ספרי תורה קטנים מאוד שבהם הפרופורציות למעלה ולמטה יוצאות מוזרות — יש ענין שהאות תהיה יפה גדולה, זה מקל לקרוא.

הלכה: כל השיעורים האלו למצוה

“כל השיעורים האלו למצוה, ואם חיסר או הותיר לא פסל” — כל השיעורים הם רק למצוה (לכתחילה), ואם לא קיימו את השיעורים, אינו פסול.

פשט: השיעורים של יריעות, עמודים, ריווח וכו׳ אינם מעכבים — זה רק לכתחילה.

חידושים והסברות:

1. ביאור המילה “מצוה” — שתי משמעויות הפוכות: המילה “מצוה” יש לה שתי משמעויות הפוכות בלשון הרמב״ם: (א) לפעמים “מצוה” פירושה חיוב ממשי — שחייבים לעשות זאת; (ב) לפעמים “מצוה” פירושה דווקא ההיפך מחיוב — זה יפה/ראוי לעשות, אבל לא מעכב. כאן, “למצוה” פירושו: זה דבר טוב, אבל לא מעכב.

2. השוואה ל״מצוה מן המובחר” בפרק ז׳: הרמב״ם משתמש בפרק ז׳ (על יריעות) בלשון “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”. הפירוש הוא: לעשות את המצוה בדרך המובחרת ביותר — עם כל ההידורים. שם הוא מדבר על “זה קלי ואנוהו”. יש ספק האם “למצוה” כאן זהה ל״מצוה מן המובחר” שם, או שזה קיצור שלו.

3. ראיה מרב הונא (כתב סופר): הכתב סופר מביא ראיה שהשיעורים אינם מעכבים: הגמרא מספרת שרב הונא כתב שבעים ספרי תורה (בגרסאות מסוימות: שבעה), ורק אחד הצליח שיהיה אורך כהיקפה. הרמב״ם הבין שהספרים האחרים היו כשרים — רב הונא לא היה כותב ספרי תורה שהם פסולים. אלא, לא היתה לו “מצוה מן המובחר.”

4. נקודה נגדית לראיה: בגמרא כתוב “ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו” — מה שנשמע כאילו האחרים היו באמת פסולים! איך אפשר להביא זאת כראיה שאינו מעכב? התירוץ לא מוסבר בבירור.

5. האם צריך בכלל ראיה: אולי אין צורך בראיה כלל — לרמב״ם יש כלל שאם לא כתוב במפורש בגמרא שמשהו מעכב, מניחים כברירת מחדל שאינו מעכב. יש הרבה מאוד פרטים בכל מצוה, ורק מה שכתוב במפורש שמעכב, מעכב.

הליך הרמב״ם לחישוב והכנת ספר תורה

“יתכוין עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו” — יכוון בכוונה להכין את ספר התורה כך שהאורך (גובה) יהיה שווה להיקף.

פשט: הרמב״ם נותן תהליך שיטתי איך סופר צריך להכין את ספר התורה כך שהכתב יתאים בדיוק לקלף. העצה העיקרית: לפני שמתחילים לכתוב, צריך כבר לדעת כמה קלף צריך.

שלב 1: חיתוך העורות

יש לחתוך תחילה את כל העורות.

פשט: חותכים את העורות ישר — למעלה ולמטה — כך שכל יריעה תהיה בגובה הנכון (שישה טפחים = 24 אצבעות).

חידושים:

– “מרובע” בהקשר זה אינו אומר לא ריבוע (מרובע), אלא רק שחותכים אותו ישר — החלק העליון והתחתון יהיו ישרים. זה יכול להיות מלבן. המילה “מרובע” כאן פירושה רק “קיצר וחד לכל” — לשון מלכים — לחתוך ישר.

– כשקונים היום קלף הוא מגיע כבר חתוך, אבל כשקונים עור מקורי צריך לחתוך אותו בעצמך.

שלב 2: עשיית כרך — גלילת כל העורות

“ואחר כך גולל העורות ועושה מהן כרך אחד, מהודק יפה יפה”

פשט: מניחים את כל העורות החתוכים יחד וגוללים אותם לכרך אחד (גליל), מגולל היטב.

חידושים:

קושיה: איך אפשר לעשות כרך בלי תפירות? עור בודד אינו ארוך מספיק לתורה שלמה, צריך לתפור כמה עורות יחד. התירוץ: חייבים כבר בשלב זה לעשות את התפירות כדי שיהיה אפשר ליצור כרך.

– “מהודק יפה יפה” — מגולל היטב. זה חשוב כי רק כך אפשר למדוד את ההיקף האמיתי של התורה. אם גוללים אותו רפוי, המידה לא תהיה נכונה.

שלב 3: מדידת ההיקף — שישה טפחים

מוסיפים עורות עד שההיקף של הכרך המגולל הוא שישה טפחים.

פשט: מודדים עם “חוט של שני” (חוט) שההיקף יהיה בדיוק שישה טפחים — שיעור רוחב הארון.

שלב 4: עשיית קנה (מוט מדידה / סרגל)

“עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר, ויהא אורכו ארבעים אמות”

פשט: עושים כלי מדידה באורך 40 אמה, כדי שיהיה אפשר למדוד את כל אורך הכרך.

חידושים:

– הרמב״ם אומר שצריך גם לעשות חלוקות קטנות יותר: “ויחלק אצבע אחד ממנו” — יחלקו אצבע אחת לחצי, שליש, רבע, כדי שיהיה אפשר למדוד במדויק. לא שיחלקו את כל האצבעות, אלא אצבע אחת תהיה עם החלוקות המשנה, וכשמגיעים לחלק, משתמשים בה.

שלב 5: מדידת כל עור

“וימדוד כל עור ועור… עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”

פשט: מודדים כל עור בודד עם הסרגל, מחשבים ביחד, ויודעים את הסך הכל של כל הכרך באצבעות.

שלב 6: בדיקת הכתב על עורות נפרדים

“נוטל עורות אחרות, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, וכותב בהם דף אחד”

פשט: לוקחים עורות אחרים (לא אלה שכבר בכרך) וכותבים דף ניסיון, כדי לבדוק את שיעור הכתב.

חידושים:

– מדוע עורות נפרדים: עורות הכרך כבר הושקעה בהם הרבה עבודה (מדידה, חיבור), לא רוצים לקלקל אותם עם ניסיון.

שלב 7: חישוב הכתב — מה שצריך ומה שכבר יודעים

פשט: את גובה הדף (17 אצבעות) כבר יודעים — 24 אצבעות פחות 3 גליון למעלה פחות 4 גליון למטה = 17. אבל רוחב הדף ומספר השורות תלוי בכתב של הסופר.

חידושים:

רוחב הדף תלוי בכתב: צריך 30 אותיות בשורה, אבל כמה אצבעות זה לוקח תלוי באיזה גודל הסופר כותב.

מנין השיטות (מספר שורות) תלוי גם בכתב: כי “באותה שיטה מניחין כשיטה” — בין כל שתי שורות צריך להיות מקום ריק כמו שורה. אם הסופר כותב אותיות גבוהות, יהיו לו פחות שורות בדף.

שלב 8: חישוב כמה דפים נכנסים בכרך

“ימדוד רוחב הדף… ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף, ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך”

פשט: מודדים את רוחב דף הניסיון, מוסיפים 2 אצבעות בין דף לדף, ומחשבים כמה דפים נכנסים בכל הכרך. החישוב פשוט: אם הכרך הוא (למשל) 1000 אצבעות, וכל דף עם הריווח הוא 12 אצבעות, יוצא בערך 83 דפים.

שלב 9: חישוב כמה דפים צריך לכל התורה

“ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה… משער לפי ספר שכותב בו”

פשט: צריך לדעת כמה אחוזים מהתורה יש בדף הניסיון. יש לשער (להעריך) לפי ספר התורה שמעתיקים ממנו — סופרים כמה דפים יש לאותה תורה, ומחשבים.

חידושים:

– הרמב״ם אומר לא שצריך להעתיק בדיוק מאותו ספר — אלא לשער. זו הערכה, לא העתקה מדויקת.

– השיטה: אם לאותה תורה יש 200 דפים, יודע אני שצריך 200 פעמים יותר מקום מאשר דף הניסיון שלי.

שלב 10: התאמת הכתב

“ואם הדפים יוצאים מהתורה — ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים. ואם יתר מן הדפים — ימעט בכתב.”

פשט: אם החישוב מראה שיש יותר מדי מקום (מעט מדי דפים), יש לכתוב כתב גדול יותר. אם יש מעט מדי מקום, כתב קטן יותר.

חידושים:

1. חידוש הרמב״ם להלכה — מתאימים את הכתב לפורמט, לא להיפך. הרמב״ם סובר שהמיקוד העיקרי צריך להיות על הפורמט (עורות) ועל פרופורציות ספר התורה, והסופר יתאים את כתבו בהתאם. זהו חידוש, כי אפשר לטעון שהגמרא סוברת שהכתב צריך להיות לפי מה שהסופר סובר שיפה — לא שצריך לעשות אותו גדול או קטן יותר מסיבות טכניות. הרב בגמרא שאמר “לא אתרמי לי” אולי לא אמר כך כי לא ידע על העצה, אלא כי סבר שלא נכון לשנות את הכתב מסיבות טכניות.

2. יופי הספר מול דיוק הפרופורציות: הרמב״ם סובר שהמצוה מן המובחר שהספר יהיה יפה (כתב יפה, פרופורציות יפות) חשובה יותר מכך שהסופר יכתוב עם גודל הכתב ה״טבעי” שלו. בגמרא כתוב שצריך להיות כתב יפה, אבל לא כתוב באיזה גודל כתב צריך להיות — גודל כתב אינו מעכב.

3. [דיגרסיה: הקושי של כתיבת ספר תורה כפרויקט:] לסיים ספר תורה שלם עם כל ההלכות הוא מפעל עצום. קודם כל צריך לעבוד על הדברים הטכניים — לקנות עורות, להכין הכל — ורק אחר כך לכתוב. זה שונה ממי שרוצה סתם ברגע חם לכתוב חלק יפה מהתורה.

4. [דיגרסיה: שלושה עשר ספרי תורה של משה רבינו:] משה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורה ביום אחד. הנס גדול עוד יותר אם מחשבים שהוא גם היה צריך לעשות את כל החישובים של קלף, פרופורציות וכו׳. אבל אצל משה זה היה נס.

5. [דיגרסיה: הדרך הישנה של כתיבה:] פעם אדם לא היה לו כל כך הרבה קלף בבת אחת. הוא התחיל לכתוב כשמצא חתיכת קלף טובה, כתב פרשה, ואחר כך המשיך. חידוש הרמב״ם הוא שדווקא לא לעשות כך, אלא לתכנן מההתחלה.

הלכה: חלוקת העורות לדפים — כשיריעה מסתיימת באמצע

“ומחלק כל עור ועור דפין דפין כפי רוחב הדף שבדק בו… יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה… ויקצוץ השאר… ואין צריך לחשוב עתה… שלא נופל מנין הדפים ולא מוסיף על מנין הדפים.”

פשט: מחלקים כל עור לדפים לפי הרוחב שכבר חישבו קודם. בסוף יריעה נשאר מקום לתפירה (אצבע אחת), ואת השאר חותכים. אין צורך לדאוג שזה הורס את החישוב.

חידושים:

1. החידוש — אין צורך לדאוג לגבי מקום שנשאר ביריעה: אדם יכול לחשוב שמכיון שכל עור (של בהמה) הוא באורך אקראי — אחד ארוך יותר, אחד קצר יותר — זה לא יצא בדיוק עם דפים שלמים. כשאחרי ארבעה דפים נשאר רק מקום לחצי דף, האדם חושב שכל החישוב שלו נהרס. הרמב״ם אומר: אל תדאג! כבר העברת את הגודל של כל התורה למספר מדויק של עמודים. אתה יכול לחתוך את המקום הנותר, להוסיף עוד יריעה, ולהמשיך לחשב לפי החישוב שלך של עמודים — זה לא יוסיף ולא יגרע ממספר הדפים.

2. היסוד: ברגע שחישבת כמה עמודים אתה צריך, אתה כבר לא תלוי באורך התורה כשלמות — אתה מחשב רק לפי עמודים.

3. בין דפים ובסוף יריעה: בין כל שני דפים צריך להיות שת

י אצבעות. בסוף יריעה (שם תופרים לבאה) צריך להשאיר אצבע אחת לתפירה, אבל פלוס יותר מאצבע אחת — הרמב״ם כבר אמר קודם שבין דפים צריך להיות שתי אצבעות.

הלכה: שיעור רוחב הספר — שש אצבעות

כל החישוב של הרמב״ם מניח שרוצים לעשות שישה טפחים רוחב. רוחב הספר יתר על שש אצבעות, ששה פוסח ששה. אם מישהו רוצה לעשות ספר קטן יותר, הוא ממשיך לחשב עם אותו חישוב.

הלכה: שיעור אגודל — שבע שעורות

“רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שיערה תורה, והוא הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות. והוא כערך שתי שעורות ברוחב. וכל טפח — ארבע אצבעות. והאמה — שש טפחים.”

פשט: האגודל (גודל) שמשתמשים בו לכל השיעורים הוא “בינוני” — הרמב״ם מדד אותו ומצא שהוא שווה לרוחב של שבע שעורות (שעורים) בינוניות דחוקות זו ליד זו, או שתי שעורות באורך. טפח הוא ארבע אצבעות כאלה, ואמה היא שישה טפחים.

חידושים:

1. מדוע שעורות? הרמב״ם סובר משמע ששעורות הן מידה מתוקננת יותר מאצבעות אנושיות, שמשתנות יותר בין אנשים.

2. “בינוני” — בינוני של מי? בגמרא לא כתוב “גודל בינוני.” ההבדל בין אצבעות של אנשים שונים — יהודים בתימן, במקסיקו, במקומות שונים — יכול להיות משמעותי. ה״בינוני” של הרמב״ם צריך לחשב בכל מקום בנפרד.

3. שיעור רבי חיים נאה: רבי חיים נאה אומר ששיעור האגודל הוא שני סנטימטר.

ספר התורה של הרמב״ם עצמו — מידות פרטיות

“ספר תורה שכתבתי אני” — רוחב כל דף ארבע אצבעות (עם שורות שתופסות שתי אצבעות רוחב), 51 שורות בכל דף, 226 דפים בסך הכל, ואורך כל הספר — בערך 1,366 אצבעות.

פשט: הרמב״ם נתן קודם שיטה איך אפשר בעצמך לחשב את הפרופורציות. עכשיו הוא אומר: אם לא רוצים לחשב בעצמכם, אפשר פשוט לחקות את המספרים שלו.

חידושים:

1. 51 שורות מתאים לכלל הקודם של הרמב״ם שצריך להיות בין 48 ל-60 שורות לפי מנהג הסופרים.

2. 226 דפים הוא פחות מספרי התורה שלנו כיום (245 עמודים) — זה מעניין.

3. הרמב״ם מזכיר שהשתמש בעורות אילים (עורות איילים), ואם משתמשים באותו סוג קלף, אפשר לקיים את החישוב של הרמב״ם.

4. המספר 1,366 אצבעות — מרומז שאולי יש כאן “סוד” של מקובלים, אבל לא ברור מה הסוד.

5. הרמב״ם עצמו אומר שיכול להיות “חסר דף או שתים או שלש או יתר” — כלומר, האורך וההיקף אינו מדויק, יכול להיות שתיים-שלוש דפים יותר או פחות.

6. נשאלת השאלה האם סופרים כיום בודקים את החישוב של ארכו כהיקפו. בדרך כלל מכיון שהקלף אינו עבה מאוד, זה מסתדר.

7. [דיגרסיה: פרופורציונליות] — כשהקלף עבה מאוד וכותבים אותיות גדולות, ההיקף יכול להיות ארוך מאוד והאורך צר — לא פרופורציונלי, מה שלא יפה. אבל בדרך כלל זה מסתדר.

8. [דיגרסיה: מגילה] — מגילה מובאת כדוגמה ללא פרופורציונליות — יש למנשים מגילות עם רק 11 שורות שהן ארוכות מאוד וצרות, מה שנראה “מצחיק”. מוזכר “rule of thirds” מעיצוב — שארכו כהיקפו הוא הלכה אסתטית מאוד.

9. [דיגרסיה: תפילין] — בתפילין הרמב״ם גם אמר שמרובע פירושו פרופורציונליות, לא רק שיהיה מרובע ברוחב, אלא גם כמו ארכו כהיקפו.

הלכה: יריעות — שלושה דפים עד שמונה דפים

“אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.”

פשט: כל יריעה (חתיכת קלף אחת שאינה תפורה) תהיה עם מינימום 3 דפים ומקסימום 8 דפים.

חידושים:

1. מדוע לא יותר מ-8? — צריך להעמיד אותו על התיבה, ארוך מדי לא יפה (ענין של נוי). מעשית — עור רגיל של בהמה אין בו מקום ליותר מ-8 דפים, אז זו לעיתים רחוקות בעיה.

2. בסוף הספר — “אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו” — כי הסופר “תקוע” — הוא לא יכול לשכתב הכל מחדש, אז מה שנשאר הופך ליריעה נפרדת.

3. אם ליריעה יש 9 דפים — “אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים” — אפשר לחלק אותה: ארבעה לכאן וחמש לכאן.

4. כל זה נכון “בתחלת הספר ובאמצעו”, אבל לא בסוף.

הלכה: תפירת היריעות — בגידין

“אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות… לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל.”

פשט: תופרים יריעות רק בגידין של בהמה או חיה טהורה, אפילו נבילות וטריפות. זו הלכה למשה מסיני. אם תפרו באחרת — פסול.

חידושים:

1. הפסול אינו קבוע — אפשר לפרק ולתפור מחדש בגידין כשרים.

2. [דיגרסיה: תפילין] — בתפילין של יד הרמב״ם אמר שלכתחילה צריך להיות עור אחד, בדיעבד אפשר לחבר. הבתים של תפילין צריכים להיות מעור אחד, לא חתיכות מחוברות.

הלכה: כיצד תופרים — לא מלמעלה עד למטה

“כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף” — משאירים קצת פתוח למעלה ולמטה, “כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה.”

פשט: לא תופרים את כל האורך מלמעלה עד למטה, אלא משאירים קצת פתוח בשני הקצוות.

חידושים:

1. הטעם הוא מעשי — אם היו תופרים חזק מלמעלה עד למטה, הקלף היה נקרע באמצע כשגוללים (מגלגלים) את התורה. זה היה קשה לתקן.

2. אם משאירים קצת פתוח, וזה נקרע — זה נקרע רק למעלה או למטה, מה שקל יותר לתקן.

3. השטח שכבר פתוח לא יכול להמשיך להיקרע, כך שהלחץ משתחרר ללא נזק. זה עיקרון כללי במלאכת ספר תורה: תמיד צריך להשאיר קצת מרווח, לא לעשות הכל חזק מדי (צמוד מדי). כי כשזה מדויק מדי, חזק מדי, זה נשבר בקלות רבה מדי.

הלכה: עמודי עץ חיים

“ועושה לו שני עמודים של עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם.”

פשט: עושים שני מוטות עץ (עצי חיים), אחד בהתחלה ואחד בסוף, ותופרים את העור על המוטות בגידין, כדי שיהיה אפשר לגלול את ספר התורה עליהם.

חידושים:

1. הרמב״ם אומר במפורש “של עץ” — זה אומר שזו הלכה שהעמודים צריכים להיות מעץ. בימינו יש עצי חיים שיש להם ציפוי זהב או כסף למעלה ולמטה, אבל עץ העיקרי בפנים נשאר מעץ — הזהב/כסף הוא רק קישוט, לא העץ עצמו. נשאלת השאלה האם זה דין לעיכובא או רק מנהג, וזה נשאר לא ברור.

2. על עץ אפשר גם לתפור בתפירות (גידין), מה שמחבר את הקלף לעמוד. חומרים אחרים לא היו מאפשרים חיבור כזה.

הלכה: ריווח בין עמוד לעמוד

“וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף.”

פשט: המרחק בין העמוד (עץ חיים) לכתב יהיה כרוחב הכתב בדף — קצת יותר מרווח מאשר שתי האצבעות הרגילות של גיליון.

הלכה: ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות

“ספר תורה שנקרע בו יריעה — שתי תפירות (שורות) יתפור, תוך שלש לא יתפור. במה דברים אמורים? ביושנה שאין ניכר הגויל שעפצו. אבל אם ניכר הגויל שעפצו — יתפור.”

פשט: אם יריעה של ספר תורה נקרעה: כשהקרע עובר רק דרך שתי שורות — מותר לתפור אותו. אבל כשהקרע עובר דרך שלוש שורות או יותר — אסור לתפור אותו, אלא צריך להחליף (להוציא) את כל היריעה. זה רק בספר תורה ישן שבו לא מזהים יותר את העיפצא (החומר הכימי של העיבוד). אבל בספר תורה חדש/טוב שבו העיפצא עדיין ניכר — מותר לתפור אפילו דרך שלוש שורות.

חידושים:

1. מדוע שלוש שורות בעיה? כי כשהקרע עובר דרך שורות שלמות, יראו תפירות (חוטים) באמצע מילים — זה מכוער את ספר התורה. בשתי שורות בלבד זה עדיין לא כל כך בולט.

2. מה פירוש “יושנה”? לא בהכרח שזה ישן כרונולוגית (עשרים שנה). זה אומר שהעיפצא (החומר הכימי שעושה את החלקות של העיבוד) כבר אינו ניכר — הקלף איבד את איכותו.

3. הסברא-חילוק בין ישן לחדש: בקלף איכותי, עבה שנקרע — כשמתקנים אותו, זה עדיין מחזיק טוב, זה חזק. אבל בקלף חלש, ישן — זה כבר לכתחילה שבור, ואם תופרים אותו, זה לא יחזיק באותו מקום, זה יישבר פעמיים. זה מושווה לאדם זקן שלא עושים לו כל מיני ניתוחים — כי הגוף כבר לא יכול לעמוד בזה.

4. ריווח בין שורות מול תוך שורות: כשהקרע עובר דרך הריווח בין שורות (לא דרך האותיות עצמן) קל יותר לתקן, כי לא רואים כל כך את התפירה.

הלכה: תפירת קרעים בגידין — מן המותר בפיך

“כל הקרעים — שטובעים את היריעות אלו לאלו בגידין מן המותר בפיך.”

פשט: כל תיקוני הקריעות צריכים להיעשות בגידין של בהמות כשרות (מן המותר בפיך).

חידושים:

1. נשאלת השאלה: האם הדין של מן המותר בפיך בקרעים הוא גם הלכה למשה מסיני (כמו בתפירה העיקרית של יריעות), או שזה רק ענין של כבוד ספר תורה — שכל מה שמשתמשים בו לספר תורה צריך להיות מן המותר בפיך? נראה שתפירה בגידין היא הלכה למשה מסיני ומעכבת, אבל הדין של מן המותר בפיך בקרעים יכול להיות ענין נפרד של כבוד.

2. וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת — בכל התיקונים חייבים להיות בטוחים שאף אות לא תאבד או תתקלקל דרך התפירה.

3. הרמ״א מביא שיש מנהגים שמשתמשים במשי (משי) לתפירת קריעות, או ששמים חתיכת קלף מלמטה (תחתית) ומחזקים אותה עם דבק (דבק) — זו גם דרך לתקן קריעה.

עיקרון כללי: מרווח ותפירה

מוצג עיקרון כללי במלאכת ספר תורה: תמיד צריך להשאיר קצת מרווח, לא לעשות הכל חזק מדי (צמוד מדי). כי כשזה מדויק מדי, חזק מדי, זה נשבר בקלות רבה מדי. צריך להשאיר שזה יוכל להימתח ולהיפתח קצת. זה הטעם לדין של ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה — משאירים קצת פתוח למעלה ולמטה בתפירות, שיהיה מרווח לתנועה.

*בזה מסתיים פרק ט׳ מהלכות ספר תורה.*


תמלול מלא 📝

הלכות ספר תורה פרק ט׳ – אורכה כהיקפה וגליונות

הקדמה – סדר הרמב״ם בספר אהבה

דובר 1:

רבותי, אומר הרמב״ם הקדוש, אנו לומדים בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ט׳, הלכות ספר תורה. אנו הולכים ללמוד איך בפועל עושים ספר תורה. כן?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

כבר למדנו את מצוות כתיבת ספר תורה, למדנו את כל דיני הכתיבה. עכשיו נלמד כביכול את, איך לומר, את ההרכבה של כל ספר התורה, איך צריך להיראות ספר תורה שלם.

נכון, אני חושב שהרמב״ם כיסה קודם תפילין, כי תפילין הוא העניין המרכזי של ספר אהבה, מצוה שצריך לעשות כל יום. ועם זה, והיות ולמצוות תפילין צריך להסביר את כל הלכות כתיבת סת״ם, זה תאומים, חבל להפריד ביניהם, כי רוב ההלכות הן אותו דבר, זה כמו המשך אחד. אז עם תפילין באה מזוזה, ומזוזה עצמה היא עניין ספר אהבה. מה בא אחר כך? ציצית?

דובר 2:

אני שומע.

דובר 1:

כן. ספר תורה גם כן, צריך ללמוד ממנו כל יום. בסדר. ספר תורה מחובר להלכות קריאת התורה, כי בא פרק אחרי קריאת התורה, איך עושים ספר תורה? אבל הגיוני שהלכות סת״ם יהיו ביחד. זה לא מחובר, הרמב״ם לא מחבר את זה אף פעם. שצריך לקרוא מספר תורה, אולי הלכה אחת, אבל המצוה להחזיק ספר תורה היא סתם כך. בסדר.

כן, בקיצור, נלמד את ההלכה של איך עושים ספר תורה. אומרת התורה, כן. בפרק הזה הרמב״ם מאוד פרקטי, וממש הוא נותן לאנשים מדריך מאוד ברור איך לכתוב ספר תורה. אז הוא מתחיל עם הלכות והוא הולך יותר ויותר פרקטי. ספציפית, בואו נלמד את ההלכה איתנו. המדריך הוא על הלכה אחת, איך להבין דין אחד בהלכות ספר תורה. כל השאר אולי יודעים כבר, נדבר על זה.

הלכה א: אורכה כהיקפה

לשון הרמב״ם

דובר 1:

ההלכה היא כך: ״אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו״. האורך של ספר התורה, כלומר הגובה של ספר התורה שכותבים, הצד הארוך, ״היקפו״ פירושו כמה ארוך כל ההיקף של ספר התורה. עושים את ספר התורה כמה שלוקח להקיף אותו.

דובר 2:

כן, בעצם החגורה, שמים חגורה, אז כמה ארוכה החגורה.

דובר 1:

כן, כמה ארוכה החגורה, כן.

והסדר הוא, שלא יעשו אחד ארוך יותר מהשני. כלומר, יהיה אותו אורך, יהיה אורכה כהיקפה. כן, הרמב״ם עושה את זה מפורש, ״לא ארכה יתר על היקפה ולא היקפה יתר על ארכה״, אלא יהיה אותו דבר. כן?

דובר 2:

כן.

דובר 1:

כי…

דובר 2:

ולא משום יופי, נכון? זה הולך לעשות את המידות הנכונות לספר תורה, הפרופורציות.

דובר 1:

כן, רב, ראיתי רב שהסביר, הרב צבי, שאדם שהוא מאוד נמוך ומאוד עבה זה לא יפה, גם גבוה מדי וצר מדי זה לא יפה. צריך להיות משהו באמצע, בערך כך, כך אורכה כהיקפה. אני לא יודע אם באדם זה ממש אותו דבר, אבל יש פרופורציה מסוימת שנראית נורמלית, שנראית אנושית.

דובר 2:

נכון, כן, במגילה למשל, שאין שם את ההלכה הזו, יוצא יותר יצירתיות, יש כל מיני גדלים מאוד מעניינים של מגילות. ספר תורה אפשר גם לעשות קטן, אבל צריך לשמור על פרופורציה מסוימת.

שיעור הארך – ששה טפחים בגויל

דובר 1:

נכון, אז. עכשיו, ״כמה יהא ארכה?״ אומר הרמב״ם, האורך יהיה תלוי בהיקף, וההיקף יהיה תלוי בכמה עבה הקלף. אז למדנו קודם בתחילת הלכות סת״ם שיש שני מינים, שלושה מינים, מעור אחד של בהמה יש שלושה דברים. כשכל הדבר שלם זה נקרא גויל, סליחה, וכשמפרידים אותו מתחלק לקלף ודוכסוסטוס. קלף הוא החלק הפנימי ביותר, אם אני זוכר, ודוכסוסטוס הוא החלק החיצוני.

כן, אומר הרמב״ם, כשזה כל הגויל, כלומר כשזה פורמט מאוד עבה, אז האורך צריך להיות ששה טפחים. כמה זה ששה טפחים? אומר הרמב״ם, ״כ״ד אצבעות ברוחב אגודל של יד״, עשרים וארבע מרוחב האצבע אגודל, מרוחב האגודל.

זה סתם תרגום של טפחים, מה שבא כאן. זה תרגום של טפחים. זה שהאורך לפי ההיקף של הגויל, ולפי ההיקף של קלף יהיה עובי קלף.

בקלף – איני יודע

דובר 1:

ובקלף זה גם בערך אותו דבר, אבל בקלף… אוי, אומר הרמב״ם, לא, הוא לא אומר, ״ויהיה אורך הקלף״, בעצם, זה מה שהוא אומר, ״בקלף איני יודע״. הרמב״ם לא יודע את השיעור בקלף. איך הוא הבין את זה כך? זה הכל קצת גמרא. כך כתוב בגמרא בברייתא, צריך לומר שספר תורה יהיה ארוך כהיקפו. שאלו את רבי, נו, כמה יהיה האורך? אמר, ״בגויל אני יודע, שהוא ששה טפחים״. על קלף הוא לא יודע. כך כתוב ברמב״ם. והרמב״ם אומר, ״איני יודע״ פירושו לומר, יהיה פחות, יותר אין הבדל. העיקר הוא, יהיה כך שיצא שזה ארוך כהיקפו.

דיון: למה ״או פחות או יתר״?

דובר 1:

וממילא, מכיוון שיש רמב״ם, זה לא חיוב, הששה טפחים זה לא חיוב. הששה טפחים זה בעצם עצה שבדרך כלל, לפי הסדר שהיו כותבים אז תורות, בזמן התנאים, בגויל יוצא שעם שש טפחים זה יוצא. כן, אבל עם קלף הוא לא יודע כמה זה יוצא. או צריך להיות יותר, או צריך להיות פחות. אני מתכוון, לכאורה צריך להיות… בואו נחשוב, קלף הוא לכאורה דק יותר מגויל, נכון? זה דק יותר, יש לך רק חצי ממנו, או אני לא יודע, חצי, רבע, שלושה רבעים, אני לא יודע. יוצא שבקלף זה יהיה דק יותר, צריך לעשות את זה מה? האורך יהיה קצת קטן יותר. צריך לעשות את זה קטן יותר לכאורה, כי זה יהיה דק יותר. לא למה אומר הרמב״ם ״או פחות או יתר״? לכאורה בוודאי צריך להיות פחות, והוא לא יודע כמה פחות.

למה הרמב״ם לא נתן לנו לחשב את זה? כי הוא לא יודע, הוא לא כתב על קלף. מיד נראה, מיד נראה.

״וכן״ – גם בגויל ששה טפחים אינו מעכב

דובר 1:

עכשיו, עד מיד מביא הרמב״ם את הגמרא. זו הדרך שלו להביא מה שכתוב בגמרא. ״וכן״, אומר הרמב״ם, אותו דבר, זה לא חיוב, הששה טפחים זה לא חיוב. העיקר הוא שיהיה ארוך כהיקפו. חישבו שכך זה יוצא. ממילא, אותו דבר גם בגויל, כן, ״פחות מששה או יתר מששה טפחים, אם ירצה לעשותו עב או דק, או להקטין האותיות או להגדילן״. וממילא יוצא עוד שיהיה אורך כהיקפה. הוא הפך, אם הוא ישאיר שישה וירחיב את כתבו, הוא יעשה אותיות רחבות יותר, עדיין יצא אורך כהיקפה, אז הוא יצא המצוה. הוא עשה את המצוה של… זו מצוה, כי זה לא מעכב, הדבר של אורך כהיקפה זה לא מעכב. כשזה היה כך בדיוק זו רק מצוה, כלומר הוא עשה מצוה, הוא עשה את המצוה של לעשות תורה יפה אורך כהיקפה.

דיון: מה פירוש ״יצא המצוה״?

דובר 2:

כן, עכשיו בוא נלמד… מה הלשון יצא המצוה?

דובר 1:

אמרתי לך עכשיו, זה הפשט. בסדר, יצא המצוה יש מצוה, כמו שאתה ממלא את כל השיעורים. אלא למצוה, הוא מקיים את המצוה. מצוה פירושה דבר יפה, בוודאי.

דובר 2:

כן, אבל לא מצוה.

דובר 1:

יצא המצוה פירושו מקיים את העניין של אורך כהיקפה. העניין הוא שלא כתוב בגמרא, כתוב רק שהשיעור של ששה טפחים הוא רק כמו עצה טובה לגודל הרגיל מה שהיה בזמן הגמרא.

ולמעשה מתברר שזה בערך אותו דבר, ועם שינוי קטן זה גם בסדר. לא שינוי קטן, אם אתה עושה את זה דרך זה עדיין יוצא בערך אורך כהיקפה.

דובר 2:

את הבערך הכנסת עכשיו.

דובר 1:

מה שהוא אומר הוא שאפשר… בסדר, זו עוד חקירה, אני לא יודע. זו חקירה נוספת שצריך לחקור האם אורך כהיקפה פירושו שיהיה בדיוק אורך, זה מאוד קשה, כי זה תלוי איך גוללים את זה ביחד, אני לא יודע. סתם זה בערך.

אבל מה שהוא אומר כאן הוא רק שהששה טפחים זה לא ש… יש כן מי שאומר, יש כן מי שאומר שיש רמז בששה טפחים, הלוחות היו ששה טפחים. יש סיבות למה לחשוב שששה טפחים זה דווקא. אבל הרמב״ם אומר לא, זה רק כך רבי חישב שזה יצא אורך כהיקפה. אתה עושה אחרת, אתה עושה קטן יותר את הכתב או גדול יותר, יהיה גם טוב. אותה מצוה, אתה גם מקיים, יש לך גם את העניין של אורך כהיקפה.

הלכה ב: גליונות – שטח ריק למעלה, למטה, ובין עמודים

שיעור הגליון

דובר 1:

בסדר, עוד הלכה אחת. זו גם מצוה, מהיופי של איך עושים תורה, צריך להשאיר קצת מקום למעלה ולמטה מהדף. לנו כבר היה גם בהלכות מזוזה בהיקף קטן יותר, פחות מקום. כן, טוב. כאן זה ארבע אצבעות למעלה. גליון מלמטה. למטה הגליון, השטח הריק, יהיה ארבע אצבעות, ומלמעלה זה שלוש אצבעות. אז מלמטה זה יותר. למה? שיראה יפה. כך עושים ספר. מלמעלה לא כל כך הרבה מקום כמו מלמטה. מעניין. ובין דף לדף יהיה שתי אצבעות. כן. לא, טוב. ממילא, מוקף ברווחים ריקים.

מקום לתפירה

דובר 1:

״לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה״. בסוף היריעה ובתחילת היריעה צריך להשאיר מקום כדי תפירה. זה ידוע לנו, הולכים לחבר. אז צריך להשאיר רוחב אצבע אחת. אז הוא ממשיך, ״כדי שיהיו בין כל דף ודף וכו׳ שתי אצבעות״. כשיחברו אותם אחר כך, יהיה בין כתב אחד לכתב הבא שתי אצבעות. לכאורה זה פשוט. העיקר הוא שהוא אומר שצריך להוסיף מקום לתפירה. כלומר, האצבע היא חוץ מהתפירה. זה אולי ההלכה. ועוד דבר. יישאר ממש אצבע. לא שהאצבע היא עצה לסופר, אלא יהיה בפועל בספר. האצבע היא לא עם התפירה.

מקום לעצי חיים

דובר 1:

״ויניח מן העור״, עוד דבר, חוץ ממה שצריך לעשות על כל עמוד מקום, כן, סוף העמוד של ספר התורה ותחילת ספר התורה יתחבר לחתיכת עץ, לעמוד, שהרמב״ם יאמר מאוחר יותר, ל… איך קוראים לזה? עץ חיים, איך אנחנו קוראים לזה. צריך לגלול את העור על העץ. צריך להישאר חתיכת פרגמנט נוספת לזה. ״בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד״. צריך להיות הגודל של עמוד, עמוד רגיל של ספר תורה. אז בעצם, היריעה הראשונה צריך לעשות יותר משתיים, זה מה שהוא מתכוון. היריעה הראשונה צריך לעשות אצבע אחת, וכאן צריך לעשות יותר. היריעה הראשונה צריכה להיות ארוכה יותר, ומה שהכמות, שאפשר יהיה ללכת.

כל השיעורין האלו למצוה

דובר 1:

אומר הרמב״ם, ״כל השיעורין האלו למצוה״, כל השיעורים האלה הם למצוה. ״ואם חיסר או הותיר״, הוא לא השאיר בתחילת ספר או בתחילת יריעה וכן הלאה, ״לא פסלו״. זה לא פוסל. זו רק מצוה מן המובחר. רואים הרבה פעמים, מה יש למצוה ולעכב. למצוה פירושו שזו מצוה. המילה מצוה, והרמב״ם בדרך כלל, המילה מצוה פירושה שזה ממש חיוב של מצוה.

דובר 2:

אתה אומר שהמילה מצוה יכולה לומר…

דובר 1:

יכול להיות, אבל זו הלשון.

הלכה ט: שיעור הגליון בתחילת הספר ובסופו — “כדי לגלול עמוד”

מה פירוש? עץ חיים שאנחנו קוראים לזה. צריך לגלול את העור על העץ. צריך להישאר חתיכת פרגמנט נוספת לזה. זה מה שהרמב״ם אומר “כדי לגלול עמוד”. צריך להיות הגודל של עמוד, עמוד רגיל של ספר תורה.

בעצם, היריעה הראשונה צריך לעשות יותר משתיים. זה אומר שבדרך כלל יריעה צריך להיות עמוד אחד, אבל היריעה הראשונה צריך להיות ארוכה יותר, מה שהכמות, כדי שיוכלו ללכת עמוד.

הלכה י: “כל השיעורים האלו למצוה”

אומר הרמב״ם, “כל השיעורים האלו למצוה”. כל השיעורים האלה הם למצוה, ו“אם חיסר או הותיר, לא פסל”. אם הוא לא שמר בתחילת ספר או בתחילת יריעה או הלאה, זה לא פוסל, זה רק לכתחילה.

דיון: המשמעות של “למצוה” — שתי משמעויות הפוכות

שאלת אותי את הלשון, רואים את זה הרבה פעמים, יש מצוה ועיכוב. מצוה פירושה שזו מצוה. המילה מצוה, אמנם ברמב״ם בדרך כלל המילה מצוה פירושה שזה ממש חיוב, שזו מצוה, אבל המילה מצוה לקבל על מצוה יכולה לומר… יכול להיות שאתה צודק, שהמילה מצוה היא ההפך מ… זה לפעמים ההפך מחיוב, ממש ההפך. לא שמצוה היא החיוב.

הרמב״ם משתמש בלשון “מצוה מן המובחר”. אולי במקומות אחרים. לא, כאן בהלכות… דיברנו אתמול אולי הלשון “מצוה מן המובחר” לעשות כך וכך. “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר” בפרק ז׳. אחרי שאומר איך הוא עושה את היריעות, הגדולה, הקטנה, אומר, “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”.

מה הפירוש? לא, אז אני מבין. מצוה מן המובחר, שאתה עושה מצוה… אני יכול לתרגם שם “עשייה”, אני יכול לתרגם שם “עשייה”. יכול להיות שזה אותו למצוה. למצוה כאן כל הזמן פירושו יופי. מצוה מן המובחר שם הוא מדבר על זה קלי ואנוהו.

מה הפירוש מצוה מן המובחר? על הפירוש של שלוש המילים. מצוה… מה הפירוש? לעשות את המצוה מן המובחר, לעשות את המצוה בדרך המובחרת ביותר. יש הרבה דרכים לעשות את המצוה של כתיבת ספר תורה, אז זה לעשות בדרך המובחרת של להחזיק את כל החומרות וההידורים. לא חומרות, הידורים. כן, אני לא יודע אם אפשר לתרגם כך. אני חושב שזה קיצור של “מצוה מן המובחר”. את המצוה צריך לעשות מן המצוה, המצוה הרגילה, שהיא מצוה, צריך לעשות מהיפה ביותר. אבל כאן, הרבה פעמים רואים שיש “למצוה” ויש “לעכב”. “למצוה” פירושו יפה, זו מצוה לעשות, אבל לא חייבים לעשות.

ראיה מרב הונא: הוכחת הכתב סופר שזה לא מעכב

מעניין, הוא אומר סתם הערה בעלמא, שהמילה “מצוה” יש לה שתי משמעויות הפוכות. לפעמים פירושה “מצוה”, המצוה שהיא עניין במצוה, שלא מחויבים, ולפעמים פירושה “מצוה” להדיא שלא צריך לעשות. הוא מביא מהכתב סופר שהרמב״ם רוצה לומר לנו שזו רק מצוה, או הרמב״ם רוצה לומר לנו שהגמרא מספרת שרב הונא ניסה לעשות אורך כרוחב, ולא הצליח. שבעה ספרי תורה, ורק באחד הצליח. אז הרמב״ם הבין שזה בטח היה כשר. רב הונא היה רב הונא, זה היה כשר, הוא רק לא היה לו את המצוה מן המובחר.

זו הראיה. מי אומר שזה לא מעכב? הוא אומר “ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו”. רב הונא מתאמץ שהוא כתב שבעה ספרי תורה, והוא לא יודע שהם כולם פסולים? אלא רק באחד הצליח לו להיות לו את המצוה מן המובחר. אני לא יודע, זו הראיה שאפשר מצוה.

אני לא יודע אם צריך ראיה. אני חושב שהם למדו קודם, לרמב״ם יש אולי כלל כזה, שדברים כאלה, או אולי צריך להשתמש בשכל שלהם לדעת, שזה חייב להיות כתוב בגמרא ש״אם לא עשה כן עיכב”. יש הרבה מאוד פרטים והלכות בכל מצוה. בהלכות תפילין ראינו, יש דברים שמעכבים, ויש דברים שלא. איך הוא ידע? כי הוא נותן לכל דבר את הערכו. דבר שלא כתוב עליו שהוא מעכב, כברירת מחדל מניחים שהוא לא מעכב, כי זה חייב להיות כתוב. אני לא יודע אם צריך ראיה.

המעשה של רב הונא ורבי אחא בר יעקב

עכשיו נלך ללמוד את זה. אבל זה מעשה חשוב.

עכשיו נלך ללמוד את זה. אבל זה מעשה חשוב. הגמרא עומדת, מביא המעשה, הגמרא עומדת שרב הונא עשה שבע. יש מי שאומרים שבעים, אני חושב שבגמרא עומד שבעים. כך עומד בגמרא שלי. הוא מביא את הנוסח “שבע”. אני לא יודע למה. בגמרא עומד שרב הונא כתב שבעים תורות, ורק אחת מהן הצליחה שהיתה אורך כרוחב. ועומד בגמרא שרבי אחא בר יעקב כתב אחד על עור של עגל, והצליח, ומת. כן, כמו שר׳ בונם מאיוון אמר, “נפשי”.

למה, משהו הוא הערה למשהו הוא דבר? נראה בגמרא שלהשיג אורך כרוחב זה משהו גדול… משהו גדול… משהו היה בזה סוד. קודם כל, כי בגוויל אנחנו לא יודעים, כן. כדי שזה… בקלף אנחנו לא יודעים, יש כאן סוד אחד number one. וזה מאוד קשה, זו עבודה גדולה. הרבינו החזיק לאנשים שרוב היהודים לא זכו לחשיבות של ספר תורה. זה בטוח. זה לא פשוט. הוא עצמו דיבר שהוא לא זכה לתהודות. כן, זה פשוט.

בעיית הרמב״ם: איך לעשות אורך כהיקפו בכוונה

ולכאורה, בואו עכשיו נלך נראה. מה הסיבה שזה לא הצליח תמיד? כי, לרב הונא זה לא הצליח. במילים אחרות, הוא התחיל לכתוב תורה. הוא לא עשה חשבון מראש, ואיך זה יצא. זה גם טעות, לא מעקב, אם צריך עוד ראיה לזה. הוא פשוט כתב, לרב הונא זה נגמר, בואו נראה אם זה הצליח. זה לא הצליח, אולי יש בזה ענין של השגחה. אם מישהו זוכה, זה מצליח לו.

זו דרך מאוד שונה של תכנון ספר תורה, כשצריך לחשב את ההיקף, כי הוא חושב למשל, והגמרא רואה שזה דבר מאוד יקר. לא לכל אחד תמיד היה כל כך הרבה קלף. כן? זה דבר נדיר, כי אדם מתחיל כשהוא מוצא חתיכת קלף טובה, כותב פרשה, והוא ימשיך לכתוב… אחר כך הוא ילך שם. זה דבר פשוט. כן, מדברים שצריך להיות כל ספר התורה עם כל הקלף מתוכנן. הוא צריך לומר בעצם מאוד מאוד. למה אתה צריך כבר לומר מה צריך… זו דרך מאוד שונה של כתיבת ספר תורה.

כן, אחר כך הוא נותן את הבעיה על הקלף בצורה ברורה. I don’t know איך you need that. צריך להיות דבר פשוט. היום, כשכותבים תורה, כך כותבים. אני מתכוון שגם אז העתיקו מתורה אחרת, אבל… לא חובה, אין שום חובה שאות מסוימת תהיה על איזה עמוד ואילו פסוקים. מה ששומעים שכותבים לפי מה שזה. פעם היה ארוך יותר… פעם זה יוצא ארוך יותר, פעם זה יוצא קצר יותר. זה תלוי איך כותבים. היום כשכותבים, כותבים כבר לפי תכנית. זה מאוד שונה.

אבל הגמרא לא נראית מדברת על תכנית, כי הם כל ההלכות האלה היו לשירה, זה לא נעשה תכנית, וזה לא הצליח. פעם אחת זה הצליח, ובדרך כלל זה לא הצליח.

החסד של הרמב״ם: הוא פתר את הבעיה

אומר הרמב״ם, עכשיו בא הרמב״ם, הנה הרמב״ם דבר מאוד מעניין, שהרמב״ם רצה מאוד למרות שהרבינו הקדוש לא הצליח, הוא לא עשה תכנית, לא רק שזה לא הצליח, הוא גם לא תכנן, כי אם הוא היה מתכנן אולי הוא היה יכול להבין, אבל הרמב״ם הקדוש היה יהודי שלא נתן לדברים לקרות במקרה. עומד בלשון התשובה שמישהו שאל אותו, “האם אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” הוא לא חיכה שזה יצליח. איך עושים שזה יהיה לכתחילה? עושים תכנית טובה שהתורה תצא אורך כהיקפה.

הרמב״ם כתב תורה בעצמו לעצמו, הוא קיים את המצווה של כתיבת ספר תורה כפשוטו, והוא הבין מהלך שלם איך לעשות את זה, והוא סיפר לנו את התכנית, הוא רשם לנו את התכנית בספרו איך אפשר לעשות את זה.

אומר הרמב״ם, כן? יש כאן הכרת הטוב לרמב״ם, כי זו תכנית שהוא כתב כחסד, לא כדי לברר סוגיא, אלא כדי לעזור ליהודים איך לעשות אורך כהיקפה. הוא פתר את הבעיה, הגמרא לא פתרה את הבעיה, הגמרא נשארה שפעם הצליח, פעם לא הצליח. והרמב״ם אמר, אני אגיד לכם, אפשר לעשות את זה שזה תמיד יצליח. כאן הרמב״ם חכם יותר מהגמרא, כביכול, מה זה אומר חכם יותר? הוא פתר בעיה שהגמרא היתה לה.

הלכה ג: התכנית של הרמב״ם — איך לעשות אורך כהיקפו

כן, אומר הרמב״ם, “קודם כל יתכוין”, זה הדבר הראשון, “יתכוין”, הוא יעשה בדווקא, בכוונה, להכין, לארגן, “עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו”, אומר הרמב״ם כך, “מתחיל”, בואו ננסה לומר, הוא נכנס להרבה פרטים, אני רוצה לנסות לתפוס מה העצה הבסיסית של הרמב״ם, מאוד בסיסית.

מה הבעיה?

מה הבעיה שיש לנו? הבעיה היא לכאורה שאנחנו לא יודעים, בדרך כלל כשאדם מתחיל לכתוב את הספר שלו, הוא בכלל לא יודע כמה ארוך הקלף שלו יהיה. הוא יתחיל לכתוב והוא יראה כמה עמודים הוא צריך. ממילא אין לו דרך לחשב.

ומה המשתנה העיקרי, מה הדבר העיקרי שמשתנה? זה בעצם שני דברים שמשתנים: עובי העור, כל עור יוצא אחרת, ממילא האורך כהיקפה יכול להיות אחרת, והדבר שצריך לשנות לפי זה הוא בעצם כמה גדול הכתב, או כמה זה מעניין. כן, יש כאן דברים שיש בהלכות. למשל, כמה אותיות צריך להיות בדף אחד, זו ההלכה. אבל אם הוא כותב אותיות גבוהות יותר, צריך דברים גבוהים. כמה זה יהיה שורות מעטות, כמה זה יתאים בעמוד? אפשר לעשות שורות גדולות יותר. אם זה כותב גדול יותר, זה יהיה בעמוד רק 20 שורות, או רק ארבעים שורות. זה צריך ארבעים שורות, או רק 48 שורות. אבל לא, זה שורות מעטות, בקיצור, זה יכול לתפוס הרבה יותר מקום או פחות מקום לפי מה שמשקיעים.

אז, הוא לא יודע כמה גדול הקלף שלו, הוא לא יודע כמה עמודים יהיו בכלל בתורה שלו. היום יש תיקון, אנחנו יודעים שכל תורה שאנחנו כותבים, כל תורה בודדת יש לה אותו, הוא מתכוון אולי רוב או שדר. ובתיקון קורם שלי יש 245 עמודים בדיוק. אבל זה לא תמיד היה כך. ואנחנו יודעים בכלל כמה, והוא כותב כל אחד קצת כתב אחר, הוא כותב קצת אחרת.

התכנית הבסיסית של הרמב״ם — שני שלבים

מה התכנית הבסיסית של הרמב״ם, היו לו שני שלבים והוא נכנס לפרטים, אז התכנית הבסיסית שלו היא מאוד פשוטה. קודם כל, במקום לכתוב כל יריעה בנפרד ולהצטרך לחשב, קודם תעשה את כל התורה. אולי תתפור אותה? אפילו אני לא יודע שזה מעשית קצת קשה. אבל קח את כל התורה ותפור אותה, תבין, קודם כל, קנה כמו כל כך קלף. כן, תעשה את זה שש שבועות, בואו נגיד, תתחיל עם שש שבועות, כך גבוה. אחר כך, אם אתה רואה שזה עדיין לא אורך כהיקפה, תוסיף עוד קלף ותוריד. קודם תוכל לעשות את כל התורה לפני התפירות של האחד… כן, לפני זה. קודם תעשה קופסאות. קודם תחתוך ישר חתיכות מכל העור. מרבע. זה כבר פרט. זה כבר פרט. רגע אחד. כן, כן, כן, כן. זה זה.

העצה העיקרית היא, שלפני שאתה מתחיל לכתוב, תדע כמה עורות אתה צריך שהתורה שלך תצא אורך כהיקפה. מה שתלוי ב… זה תלוי בעיקר בעובי העור. קח אז, קנה את כל העור שלך בבת אחת, את כל הקלף בבת אחת. ו, תפור, הוא עושה יריעות בתורה שלך, הוא עושה כבר כלי התורה, תורה ריקה. נכון, יש לו תורה ריקה לאדם. חשוב, אם זה יוצא דק תוסיף עוד קלף, ואם זה יוצא עבה תוסיף עוד קלף. עכשיו יש לך את הנייר שלך, זה החישוב. עכשיו אתה צריך להתאים את הכתב שלך לזה.

ומה תעשה? תגיד, אתה מעתיק מספר. אומר הרמב״ם, הרמב״ם כן אמר, צריך לדעת כמה עמודים יש לך בפרק, תעתיק מספר. תעשה חשבון, תתחיל לכתוב עמוד אחד, תראה לפי החשבון אם זה נכנס הלאה.

סקירה של המהלך

דובר 1:

יש לו תורה ריקה, האדם, והוא מחשב, אם זה יוצא דק, הוא שם כאן את הקלף, ויש לו את היריעה הקטנה למטה. עכשיו יש לו את הנייר, זה יש לו, עכשיו הוא צריך להתאים את הכתב שלו לזה. ומה הוא יעשה?

הוא, אתה מעתיק מספר, אומר הרמב״ם, הרמב״ם כן אמר, צריך לדעת כמה עמודים יש לך קודם שהעתקת מספר, תעשה חשבון, תכתוב עמוד אחד, תראה לפי החשבון אם זה נכנס, אם זה לא ייכנס תעשה את זה קטן יותר, או אם זה תופס יותר מדי תעשה את זה גדול יותר, ותבין, תעשה חישוב לדעת שהכתב שלך ייכנס בתורה בדיוק, זה כל העניין, זה מאוד פשוט, הוא נכנס לפרטים, אבל זה מאוד פשוט, המהלך שלו מאוד פשוט שזה יכול להיות.

ואחר כך אומר הרמב״ם, אחר כך אומר הרמב״ם, מה לפי מה שהוא חישב, הוא אומר בדיוק כמה אפשר לעשות, ואפילו לא צריך לעשות את החישוב, כי הרמב״ם כבר אמר מספרים מסוימים על כל דבר, נכון? כן. כבר, הוא אומר כך, מסכים? כן כן. זה אחר כך כי הוא אומר את זה, לא, הרבה פרטים שהוא אומר אולי לא יוצא אפילו, כלום.

שלב 1: חיתוך העורות — “מרבע”

דובר 1:

יותר סביר, אבל מרבע לא אומר לומר שיהיה ריבוע, כי הוא לא חותך עכשיו מרובע. הוא כן חותך, אבל… הוא מסדר רק את הגודל של העור, ומרבע. אני מתכוון שמרבע לא אומר מרבע. אפשר לעשות הכל עם דמיון איך אפשר לחשוב, אבל מרבע לא אומר מרבע, אני ראיתי כי זה אומר שזה אומר רוצה לכתוב את הרוחב בעיקר, כי זה יכול להיות מלבן, זה יכול להיות ארוך יותר ממה שזה רחב, זה לא אומר ריבוע, זה אומר אורך כהיקף, זה לא יוצא ריבועים, זה לא יוצא פשוט, גבוה יודע שקונים מקור, היום קונים קלף, זה יוצא יפה, אבל כשקונים עור, זה יוצא, מה שזה לא יהיה, קודם חותך אותו, ומרבע רוחק, מרבע קצה, שווה תפחים, קצה ועבר לכל, שזה יהיה ישר, שיהיה יריעה שש תפחים, או שבע תפחים, זה הדבר הראשון, קודם חותך את כל העורות, that’s all, that’s what מרבע means, just means, cut it straight, זה אומר, זה לא אומר כלום ריבוע, שום זווית בריבוע.

קיצור אומר כמו רוטין, עושים אותו רוטין לכל אחד, קיצור אותו דבר, שזה אולי זה אותו חיתוך, ראינו שלא ברור מה הפירוש, זו לשון הפסוק, קיצור וחד לכל, ממש לשון הפסוק ממלכים, אבל זה אומר לכאורה שם לחתוך. בקיצור, הוא חותך את זה קודם את כל העורות, זה הכל.

שלב 2: עשיית כרך — גלילת כל העורות

דובר 1:

ואחר כך גולל העורות, הוא שם את זה ביחד, ועושה מהן כרך אחד, הוא עושה אחד… כמו ספר תורה מגולל אחד. הוא לא אומר שאתה תופר, I guess. איך הוא יעשה את זה?

דיון: איך עושים כרך בלי תפירות?

דובר 2:

אה, חשבתי עד עכשיו שמרבע אומר עדיין לא actually לחתוך. אלא מרבע על ה… כמו שהוא מחשב כמה ריבועים יהיו לו על העור, שאתה יכול actually לגלול את זה ועדיין להתעסק, לראות איך זה יוצא.

דובר 1:

החיתוך הוא בעיקר למעלה ולמטה.

דובר 2:

אבל איך הוא יגלול את זה? אם הוא חותך את זה, הוא צריך כבר עכשיו לעשות את כל התפירות גם? לכאורה, איך אתה חושב שהוא יעשה כרך?

דובר 1:

לא, כרך אומר שהוא עושה את הסידור מראש, אחר כך תעשה כבר תפירות.

דובר 2:

אני שואל אותך שאלה, איך עושים כרך בלי תפירות? אין לו עור אחד שהוא ארוך מספיק לכל התורה, אין דבר כזה. חייבים לעשות את זה. חייבים לעשות את זה. אין דרך לצאת מזה.

דובר 1:

אני מתכוון כך. Unless אתה יכול לשים אחד ליד השני, בלי…

דובר 2:

אבל אתה לא תדע כמה גדול זה.

דובר 1:

אבל אם אתה תעשה בדיוק את הכפל של זה, זה יהיה פי שניים גדול כמו זה. אפשר לעשות את זה גם.

דובר 2:

לא, אבל זה לא… אולי כי העור… אני לא יודע אם כל העורות עבים בדיוק אחד כמו השני. חייבים קודם להיות כל העורות שהוא ישתמש. בגלל שהעובי הוא אחת הבעיות.

החשיבות של “מהודק יפה יפה”

דובר 1:

בקיצור, הוא עושה עם זה כרך מגולל, כל ספר תורה, מהודק יפה יפה, מגולל היטב, כי כך אתה יכול לראות כמה ארוך ההיקף.

מאוד טוב. וכאן רואים, אמרתי קודם שאפשר לעשות את זה רופף יותר או חזק יותר, הרמב״ם אומר שצריך לעשות את זה מהודק יפה יפה. זה איך תורה יוצאת, מונחת היטב.

שלב 3: מדידת ההיקף — שש טפחים

דובר 1:

אה, ומוסיף… הוא מוסיף… כן, ומוסיף… הוא מוסיף… כן, הוא מתחיל, קודם זה רק דף אחד, whatever, הוא מוסיף עד שזה מגיע שהכרך הוא שש טפחים.

דובר 2:

שיעור רוחב הארון.

דובר 1:

כן, מה שכך רחב. זה יהיה שש טפחים בהיקף מסביב?

דובר 2:

יהיה רוחב של שש טפחים, זה אתה כבר יודע. הוא צריך רק שההיקף יהיה שש טפחים.

דובר 1:

ואז מודד בחוט של שני, הוא מודד עם… עם… כן? שיקיפו על הכרך, הוא מוודא שזה לוקח מסביב עור שלם יקיף. הוא לוקח חוט של שש טפחים, והוא מודד שזה כבר שש טפחים התורה שלו. זה הכל.

שלב 4: עשיית קנה (מוט מדידה / סרגל)

דובר 1:

ואחר כך, מה הוא עושה? עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר. אף אחד לא לימד אותו בגרמנית מטר, קנה, אולי מה הספרים מבינים עם קו״ף. הנקודה היא, הוא עושה measuring tape, סך הכל. קנה זה measuring tape. ויהא אורכו ארבעים אמות. למה הוא צריך את זה? כדי שהוא יוכל למדוד את הכרך הארוך, את כל הדבר. או לא את כל, או כן, סך הכל, הוא צריך לדעת למדוד את הסך הכל של כל הדבר.

בנוסף, רוצים שהוא יוכל גם למדוד שיעורים קטנים יותר. אומר הרמב״ם, צריך כבר בקנה גם לעשות שיעורים קטנים יותר, כי יכול להיות שזה לא יהיה בדיוק, האצבעות התחלה וסוף של ה… אני רוצה את זה כבר בגלל זה. אולי יכול סתם להיות, זה לא יגיע לבדיוק, הוא לא יודע, הוא לא יגיע לאו דווקא. יכול להיות עור שהוא שניים וחצי, הוא צריך לדעת לחשב חצי, לא להתבלבל.

אומר הוא, “ויחלק אצבע אחד ממנו”, כן, הוא יעשה סימן על הסרגל, הוא יעשה סימן של אצבע, ואחר כך של חצי אצבע ושליש ורביע של אצבע. הוא יחלק את האצבע לחלקים, “כדי שידע בו חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק”. הוא לא מתכוון לכל החלקים, כי הוא יכול כשהוא מגיע לשלם, הוא משתמש כן בחתיכה.

הסרגל לא יהיה רק סרגל שמראה ישרות או זה, אלא יהיה לו גם מה שמטר צריך. זה לא יהיה רק סרגל שסופר אצבעות שלמות, כן, אם זה ארבעים, הוא כבר יודע שזה ארבעים. אלא יהיה לו גם אצבע אחת, הוא יוכל לחשב חצי אצבע בבוא הדבר, וכדומה.

שלב 5: מדידת כל עור

דובר 1:

“וימדוד כל עור ועור”, כל עור שישתמשו בספר התורה צריך למדוד עם הסרגל, “עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”. הוא חישב ביחד, והוא יודע כמה זה הסך הכל של כל הכרך, כן?

שלב 6: בדיקת הכתב על עורות נפרדים

דובר 1:

תרגום לעברית

אז עכשיו, מה יצא לו מזה? כי כך הוא יכול היה לחשב כמה מקום הוא צריך להכניס את כתבו בכל הכרך. לוקח הוא עורות אחרים, כי אלה כבר הכניס לכרך. אז לוקח הוא שניים שלושה עורות. הוא כבר סיים את כל ספר התורה שלו. אז עכשיו, כשאדם רוצה לבדוק קצת את כתבו או דברים כאלה, מתחיל הוא בעור אחר. הוא לא כותב על אותו, כי אותו הוא ספר תורה שלם, הוא כבר השקיע בו הרבה עבודה של מדידה וחיבור. אז הוא לוקח עורות אחרים, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, למדוד את שיעור כתבו, וכותב בהם דף אחד.

שלב 7: חישוב הכתב — מה שצריך ומה שכבר יודעים

דובר 1:

אומר הרמ״א עצה טובה, כשאתה כותב דף שלם, הוא עכשיו הולך לומר איך לכתוב את הדף, כמה אצבעות וכן הלאה. אה, זה אנחנו כבר יודעים. הוא אומר שההבדל יהיה רק… מה שהוא אומר הוא, שאתה עכשיו הולך לחשב. מה אתה צריך לחשב? אתה לא צריך לחשב כמה גבוה דף, כי זה ידיעה, זה אתה כבר יודע שזה שבע עשרה אצבעות. למה? כי אם אתה עושה ספר תורה של שישה טפחים, שישה טפחים זה עשרים וארבע אצבעות. אם אתה מניח גליון למעלה שלוש ולמטהארבע, יוצא שאתה מוריד שבע מעשרים וארבע, נשאר לך שבע עשרה אצבעות. זה אתה כבר יודע, זה אתה לא צריך בכלל… אין בזה ספק, את החלק של המידה כבר יש לך.

אבל מה אתה כן צריך לדעת לפי כתבך? אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב. למדנו שצריך להיות שלושים אותיות, אבל כמה רחב שלושים אותיות? כמה אצבעות זה שלושים אותיות? תלוי, אחד כותב ככה, אחד כותב ככה. כאן בא אפילו… וכן מנין השיטות שבדף, כמות השורות בדף, זה גם תלוי לפי הכתב, כמה גבוהות האותיות שלו. לפי שבאותה שיטה מניחין כשיטה, הרי למדו שבין כל שתי שורות צריך להיות ריק שורה. אז אם הוא כותב מאוד גבוה, יצא אוטומטית הרבה פחות שורות. אתה לא יכול לדחוס, כי אין לך ברירה, אתה מוכרח קודם לדעת, מה שאתה הולך לבדוק עכשיו הוא לפי עובי כתבך כמה… איך זה עובד, כמה מקום זה תופס.

שלב 8: חישוב כמה דפים נכנסים בכרך

דובר 1:

הוא אומר הלאה, “שכותב דף אחד שבודק בו על פי מה שיעשה”. הוא כותב את הדף ש… את דף הבדיקה כותב הוא לפי מה שהוא רוצה. בודק הוא, ימוד, כן, הוא ימדוד במודד, הוא מוציא את המודד, ימדוד את רוחב הדף באצבעות של המודד, של הסרגל, “ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף”. הוא יוסיף שתי אצבעות בין דף לדף. המשמעות של זה, שתי אצבעות בין דף לדף. “ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך שגולל בו ספר הכתב שבודק בו”. הוא יבדוק כמה דפים היו יוצאים בכל הכרך, הכתב שהוא מדד, כמה כתבים זה היה יוצא בספר התורה, בכתב שגולל, הוא ידע את חשבון הדפים.

זה מאוד פשוט, הרי כבר קודם מדדת את כל התורה שלך, הכרך שלך הוא אלף אצבעות. עכשיו כתבת עמוד אחד, העמוד האחד שלך נניח גילית שהוא עשר אצבעות, נניח, אני לא יודע ארבע אצבעות, אני לא יודע מה הערכים שלו, עשר אצבעות. יוצא שאתה צריך להיות, ייכנס בתורה שלך, לא עשר, אלא להוסיף שתיים, ייכנס בערך שמונים עמודים בכרך שלך, כן? זה מייק אפ נאמברס. כי אתה יודע כמה ייכנס.

שלב 9: חישוב כמה דפים צריך לכל התורה

דובר 1:

עכשיו, כמה אתה צריך? איך אתה יודע כמה עמודים אתה צריך לתורה שלך? אומר הרמב״ם, “ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה”. אתה צריך לדעת כמה אחוז מכל התורה יש לך בדף שלך. איך אתה הולך לדעת? “משער”. אתה לא הולך לדעת בדיוק. הרמב״ם אומר לא שאתה הולך לכתוב בדיוק מאותו ספר. “אבל משער לפי ספר שכותב בו”. הוא אומר, כתבתי בעמוד שלי דף אחד או עמוד אחד מהתורה, אותה תורה שאני עושה, אני סופר את העמודים של אותה תורה. הוא כותב עוד מספר תורה, הוא יסתכל על אותו ספר תורה כמה יש. אותה תורה יש, אני יודע, מאתיים עמודים, יוצא, יודע אני שאני צריך מאתיים פעמים כמה מקום שעשיתי, ומחשב. כל התורה כולה תלויה בימין, והוא צריך להיות “זה כתב שכותב בו בכח”.

שלב 10: התאמת הכתב

דובר 1:

טוב מאוד, אם יש מספיק מקום, לא יותר מדי ולא מעט מדי, כותב לפי הכתב. זה שיעור כתב טוב, זה הגודל הטוב של כתבך.

ואם, עושה אתה חשבון, הדפים יוצאים מהתורה, אז “ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים”, אז יכתוב קצת כתב גדול יותר, כתב רחב יותר.

התאמת גודל הכתב למספר הדפים

זה שיעור כתב טוב, זה גודל טוב של כתבך.

ואם רוצה לחשוב מנין הדפים יתר מן התורה, יכתוב קצת כתב גדול יותר, כתב רחב יותר, ואחר כך יעשה בדיקה שזה הצליח. ואם הוא רוצה פחות, אם יש לו יותר מדי תורה מכמה עמודים שיש לו, כמה דפים, יתר מן התורה יתר מן הדפים, ימעט בכתב, יעשה קטן יותר את כתבו, עד שיעמוד מנין הדפים כפי דקדוקי האותיות, וכן יעשה בכל דף ודף.

חידוש הרמב״ם — מתאימים את הכתב לפורמט

הנקודה היא, זה מאוד פשוט, הרמב״ם סובר פשוט, כל הפרטים האלה מבלבלים, אבל הנקודה מאוד פשוטה. אתה, הבעיה העיקרית שלך היא הכתב שלך, אתה לא יודע מלכתחילה כמה עמודי נייר אתה הולך לצטרך. אומר לך הרמב״ם, יש לי בשבילך עצה פשוטה, קודם חתוך את הנייר, חשב כמה, ואחר כך כתוב לפי הנייר.

יכול להיות שהגמרא לא סברה שצריך לעשות כך, כי אולי יש יותר כלל כזה שהכתב צריך להיות לפי איך אתה סובר שהכתב יפה. יש לי פשוט, הרמב״ם אומר כאן חידוש להלכה, שזה הגיוני שאדם יעשה גדול יותר או קטן יותר את כתבו כדי שיצא התורה, יאריך ויקצר.

אני לא יודע, אולי הרב כאן שאמר לא אתרמי לי, לא כי לא עלה לו בדעת הגמרא העצה של הרמב״ם, זה לא גאונות שאפשר לחשב קודם, אולי הוא סבר שזה לא נכון.

יופי הספר מול דיוק הפרופורציות

בעצם השאלה היא כך, אצלנו ראינו כאן ברמב״ם ברור לגמרי, הוא אומר שהפוקוס הגדול שלך צריך להיות על הפרגמנט וכל הדברים האלה יהיו נכונים, ואחר כך תתאים את כוח הכתב שלך לפי זה. הרמב״ם סובר שאני יודע, שהמצווה מן המובחר שיהיה יפה, הספר יהיה יפה, זה יותר חשוב מהכתב המדויק שלך, ואתה תתאים את כתבך. זה דבר מעניין.

אז הוא אומר, הרב כאן פשוט ניסה ללכת בדרך ההפוכה, קודם לכתוב את היפה ביותר… הרמב״ם אמר שצריך לכתוב כתב יפה, למדנו קודם. יש הלכה שצריך להיות יפה. מי אומר? חשבתי, אולי הרמב״ם חשב שזה כתוב בגמרא. זה כתוב בגמרא, אבל לא כתוב בגמרא איזה גודל כתב צריך להיות. גודל כתב אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה לא מעכב, אבל כן יכול להיות אדם יש לו טעם מסוים, הוא רוצה שיהיה גדול.

דיגרסיה: הקושי של כתיבת ספר תורה כפרויקט

אני אומר, אני אגיד לך משהו אחר. לסיים את כל ספר התורה עם כל ההלכות שיהיה נכון, זה פרויקט ענק מאוד. מישהו שפעם במצב רוח טוב ויש לו התלהבות והוא כותב חלק יפה בתורה שמדבר אליו מאוד ביום אחד, מה יפית ומה נעמת. הרמב״ם אומר, קודם תעבוד קשה מאוד על הטכני, לך קנה עורות, כל ספר התורה צריך להיות קשור, ויש לך רק כתיבה אחת.

רבנו יונה כתב שבע תורות. כנראה הוא לא היה סופר או משהו. הוא כן, כנראה היה לו כסף, הוא שילם על זה. שבע תורות לא כותבים בעצמך. אולי תורה אחת. הרמב״ם גם כתב אחת, אבל האחת, זה קצת נחשב לנו, הרמב״ם עשה את זה, כי זה כתוב בגמרא, וזה לא כתוב.

זה אומר גם שהיום שמשה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורה, הוא חשב, לכתוב שלושה עשר ספרי תורה הוא היה צריך לחשב… כן, אבל של משה היה נס. הנס יכול להיות השכר. תורת משה הייתה כשרה לכל הדעות, לא יכול להיות.

דובר 2: הלא. אני אומר להיפך, הנס הרבה יותר גדול שמשה ביום אחד, מלבד לכתוב ארבעה עשר ספרי תורה, הוא חישב את כל…

דובר 1: כן, משה היה צריך לעשות את עניני הקלף.

דובר 2: כן, אבל משה היה צריך לעשות את החישובים, הוא היה צריך לעשות את החידושים. אני חושב שלמשה יש דברים אחרים.

שיעורי מרווחים — ארבע אצבעות למעלה ולמטה

דובר 1: לומדים כאן שצריך להיות ארבע אצבעות מלמעלה ומלמטה. כן, למשל המנהג הוא, כשעושים תורה קטנה עושים לא כל כך הרבה מקום. זה בא כנראה לפי העמודים עצמם. אבל מה אומרים הפוסקים? כי צריך להיות יפה. זה לא מעכב השלוש אצבעות וארבע. הרמב״ם גם אמר שזה לא מעכב. אפילו ההלכה היא, כשיש תורה שהיא כך.

כן, למשל במגילה, על פי רוב המגילות שמוכרים אין כל כך הרבה. אתה שקונה, אתה לא מקפיד על זה במגילה. אבל הוא אומר שזו מגילה קטנה, עושה אתה אותה איך שיוצא לך. הרמב״ם כאן לוקח מאוד ברצינות את כל המספרים שכתובים, הכל בדיוק. אוקיי.

בעיה עם ספרי תורה קטנים לא פרופורציונליים

אנשים מסוימים עושים ספר תורה מאוד קטן, יוצא שהפרופורציות למעלה ולמטה לא פרופורציונליות. כן, זה יוצא מוזר. אני חושב למשל שיש יותר עניינים להקל, האות תהיה יפה גדולה, זה עושה את זה קל לקרוא. אוקיי, כבעל קורא יש לי נגיעות. כשאתה עומד, מישהו אומר הוא רוצה לעשות קטן, אבל יש לזה חומרות אחרות לגמרי, צריך להיות זהיר איזה עדיף. כן.

חלוקת העורות לדפים — ומה לעשות כשיריעה נגמרת באמצע

אוקיי, אה, עוד לא סיימנו את הסדר. בקיצור, זה פשוט, כן… אוקיי, עוד דבר מעניין. אוקיי, אתה יודע כבר, אתה מתחיל לכתוב. זה פשוט. אתה מתחיל לכתוב. בערך כרך. אתה מתחיל לכתוב על ספר התורה, ואתה חושב מספר. על ספר התורה שאתה מכין.

ומחלק כל עור ועור דפין דפין, יוצא אז כל עור הדפים של אותו עור בנפרד, מסמנים שכאן יש דף וכאן הדף הבא, כפי רוחב הדף שבדק בו ולו חשבון מתחילה, כמה רחב הדף כבר חישב קודם, זה אומר שאתה עושה את החלוקה שכאן, לפי אותו גודל, לפי כמה רחב אתה כותב, כן, שישייר מן העור שלא יכתוב בו כשיעור ארבע, נשאר לו שלוש או ארבע אצבעות, ושיעור זה לדף האחרון שבכל יריעה, כשנשאר לך שלוש או ארבע אצבעות מסוף יריעה, מיריעה שלמה, שהיריעה הבאה הולכים לתפור לזו, זה נוגע בסוף איך תופרים לחתיכה הבאה, שם אתה צריך להשאיר אצבע, אבל פלוס יותר מאצבע, הרמב״ם כבר אמר קודם שבין כל שני דפים צריך להיות שתי אצבעות, איך הרמב״ם בסוף היריעה זכר להשאיר יותר מאצבע אחת, זה אומר להשאיר גם בין כל שני דפים שתי אצבעות, שם שם שם החידוש שהוא רוצה לומר כאן הוא, שהוא לא צריך לדאוג, האדם עשה את החישוב שלו עם כל העורות, הוא לא חישב עדיין, הוא לא ידע אז עדיין כמה גדול, כמה רחב כל אות צריכה להיות, כי הוא לא ידע אפילו.

חידוש הרמב״ם — לא צריך לדאוג לגבי מקום שנשאר

כמה רחבים הדפים שלו צריכים להיות. כשהוא עשה את הכרך הראשון שלו הוא כבר חיבר, אבל כל עור שלו הוא אקראי, לפי כמה ארוך היה העור הוא עשה. עכשיו הוא גילה כמה גדול העמוד שלו. עכשיו, כל עור ועור בא מבהמה, יכול להיות אחד יותר ארוך, אחד יותר קצר. לאו דווקא שזה נכנס בדיוק, לא יצא בדיוק מאוחר יותר כמות מסוימת של דפים שכותבים ביריעה אחת.

עכשיו יוצא, הוא סיים, הוא כבר שם את ארבע היריעות שלו על היריעה, עכשיו יש לו מקום רק לחצי יריעה. לא אפשר לכתוב חצי דף מהיריעה. האדם חשב, נו מה יהיה? כל החישוב שלי עכשיו מתקלקל. אני לא יכול לחתוך שום דף, ועכשיו החישוב שלי כמה ארוכה התורה צריכה להיות יתקלקל.

אומר הרמב״ם, אל תדאג, זה לא יתקלקל. למה לא? כי אתה לא צריך לפחד, כי כבר חישבת את כמות העמודים שאתה צריך זה כבר מחושב בדיוק לפי כמה ארוכה התורה. עכשיו אתה יכול לחתוך כמה שאתה רוצה, אם זה סתם בסוף להוסיף עוד יריעה, לחשב עם החישוב כמה עמודים אתה צריך.

דובר 2: אתה צריך להוסיף עד הסוף או מה?

דובר 1: נכון, הנקודה היא שאתה לא צריך יותר לחשב את אורך התורה, כי כבר העברת את הגודל של כל התורה, עכשיו זה בעצם על כמות העמודים שחישבת כמה עמודים אתה צריך. אתה כבר יודע בעצם כמה ארוכה התורה שלך צריכה להיות, אתה לא צריך יותר לדאוג שאתה מקלקל את התורה שלך שהשתמשת למדוד.

דובר 2: כן, נכון?

דובר 1: כן, טוב מאוד. זה הוא אומר, “יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה”, זה הוא אמר, צריך להיות בסוף, “ויקצוץ השאר על רוחב”, הוא לא ידאג. “שלא בהכרח”. “ויקצוץ ולא עורות אחרים על הכרך שהגביל”, עד להוסיף על הכרך דווקא עוד עורות. “ואין צריך לחשוב עתה”, אתה לא צריך לעמוד ולחשב, הורדתי כאן שלוש אצבעות, כי זה כבר מעצמו יהיה נופל מנין הדפים. “ולא מוסיף על מנין הדפים”.

שיעור רוחב הספר — שש אצבעות

הלאה, כבר. וזה, הרמב״ם, כל הסברא שהרמב״ם עשה, הוא הניח שאתה רוצה לעשות שישה טפחים, כי הרמב״ם עשה, ואולי כן יש אולי ענין לעשות שישה טפחים. שישה טפחים. כדי שיהיה רוחב הספר יתר על שש אצבעות, “ששה פוסח ששה”, מישהו רוצה לעשות ספר קטן יותר, מחשב הוא הלאה עם החישוב. כמו התכנית עם הגודל שלו, ויצא אורכו ככף מלו פחות ולא יותר, והיא שלא יטעה בחשבון. אז, שמישהו לא ינסה לעשות לנו טעויות בחישוב שלו.

שיעור אגודל — שבע שעורות

הרמב״ם, מה שאמרנו קודם שיש דבר כזה שיעור אגודל, כמה זה? אומר הוא, “רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שערה תורה, והוא הבינוני”. מדברים על האגודל הבינוני. אומר הרמב״ם, “וכבר דקדקנו בשיעורו”, מדדתי כמה זה שיעור בינוני, “ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות”. זה רוחב של שבע שעורות, שבע שעורות, בינוניות, גודל רגיל, שבע פעמים שבע דחוקות, אחת ליד השנייה צמוד, שווה. “והוא כערך שתי שעורות ברוחב”, וזה אותו גודל כמו כשהיית שם שתי חתיכות שעורה באורך, ברוחב, אחת ליד השנייה.

דיון: למה שעורות? מה זה “בינוני”?

דובר 2: כן, בינוני אני יכול להגיד לך את הסוד שהרמב״ם גילה כאן. זה שיעור האגודל. למה יותר קל לחשב שעורה בינונית מאשר אצבע בינונית, אני לא יודע.

דובר 1: אוקיי, אבל נראה בסוף. “וכל טפח מכל המידות שאמרנו”, טפח זה ארבע מגודל האצבעות שאמרנו כמה אצבע היא, “והאמה שש טפחים”. יש לך עכשיו, אמרתי לך את האגודל בדיוק לפי שעורות, ועכשיו אתה יכול לחשב כמה אמה היא.

דובר 2: כן, אבל אתה יכול להגיד לי מה המעלה של שעורות?

דובר 1: אין לי מושג. אוקיי. בינוני אני רוצה להגיד את הסוד. אתה מבין, אתה שואל, לא כתוב בגמרא אגודל בינוני. האם ההבדל בין אצבעות של אנשים משתנה יותר לעתים קרובות מההבדל בין גודל של שעורות? הרמב״ם סבר? אני לא יודע. הוא אומר בינוני. יש בינוני, יש גדולים וקטנים. אנשים מדעיים יש להם אצבעות גדולות יותר ואצבעות לבנות יותר. טוב מאוד, אבל הוא מדבר על בינוני. איך מגלים מי הבינוני, מה אכפת לי מהרמב״ם?

תרגום לעברית

דובר 2: הממוצע שלי הוא במספר. זה שיעור ממוצע. אבל הרמב״ם דואג, מה יהיה אם יהודים ילכו לקרוא את זה בתימן ובמקסיקו, ובמקומות שבהם שמעתי שאנשים רצים קצת בגודל אחר? מה ההבדל? שילכו שם למקום ההוא. אבל לפי דעתי הענווה צריך לחשב בכל מקום שיש בו מחלוקת.

דובר 1: רבי חיים נאה אומר שזה שני סנטימטר. אוקיי, אני לא יודע. בכל מקרה, עזרת הנשים יכולות ללכת הביתה ולבדוק את הביצים של הבעל ולראות.

הבעיה עם הביצים

דובר 1:

מה ההבדל? הם הולכים שם למקום ההוא, מי אומר שיש הבדל? אבל זה עצמות, דווקא, מחשבים שבכל מקום זה צריך להיות אותו הדבר. הוחלט שזה אמת, כי צריך לדאוג שייקחו את הביצים. אבל נתקטנו הדורות, נתקטנו הביצים, נתקטנו ה… בקיצור, זה לא עוזר. רבי חיים נאה אומר שזה שני סנטימטר, אוקיי, אני לא יודע. בכל מקרה, הציבור יכול ללכת הביתה ולבדוק ביצים ולראות.

הם לא ראו שזה לא מסתדר, שאורך שתי ביצים בכלל לא אותו רוחב כמו שבע ביצים ברוחב. בקיצור, הרמב״ם לא פתר את הבעיה, עבורנו הוא החמיר את הבעיה, כי אנחנו לא יודעים מה לעשות.

הלכה י: המידות המדויקות של ספר התורה של הרמב״ם

דובר 1:

עכשיו, עכשיו הולך הרמב״ם לומר, קודם אמרתי לך סדר ושיטה איך אתה יכול לחשב תורה. אם אתה רוצה לחקות אותי, אתה רוצה לחקות אותי, אתה יכול כבר ללכת עם המספרים שלי, אתה לא צריך להגיע, אתה צריך כבר לעשות את כל החישוב, אני אגיד לך את המספרים. אומר הרמב״ם, “ספר תורה שכתבתי אני”, אני הולך לשתף אותך עוד יותר מידע, אני הולך לתת לך את המידות המדויקות ואת כמות הפרקים והשורות של ספר התורה שלי.

אומר הוא כך, “רוחב כל דף מדפיו ארבע אצבעות”, כן, כך כתבתי. “והשורות שצריך להיות רחב כל דף משתים שתים אצבעות”, זה שש אצבעות, אני מצטער, יותר גדול. למה צריך להיות יותר רחב? כי יש לך מקום באמצע, פשוט, כן, משאירים מקום ריק. “ומנין השטין שבכל דף ודף אחת וחמשים”. כמה שורות בכל דף? יוצא 51 שורות. זה יותר ממה שהרמב״ם אמר קודם, הוא אמר שצריך להיות בין 48 ל-60, לפי מנהג הסופרים. “ומנין הדפין של כל הספר מאתים ששה ועשרים”, 226. וואו, זה קטן יותר מהתורות שלנו, מעניין. כן, “ואורך כל הספר בערך שלש מאות וששים ושש אצבעות בקרוב”. אני צריך לכתוב את המספרים, ומחושב, כמו שהוא אומר, אם אתה לא רוצה לחשב, אם אתה רוצה לחקות אותי, אתה יכול פשוט לעשות כמו שהוא אומר, “אלו השש עשרה אצבעות וארבע אצבעות”, אם אתה רוצה לחשב את זה יצא לך שיש לך שש אצבעות יותר ממה שאמרתי שמניחים מנין הדפים.

ולמה חסר הענין שבסוף הספר ושבתחילת הספר? זה חסר בשביל שטחים נוספים, שיהיה מקום ריק על ספר התורה. כמו ששוחחנו שצריך לתת יותר מקום בהתחלה ובסוף לגלול על עמודי העץ העגולים, על העמוד.

הלכה יא: עורות אילים והסוד של המספר

דובר 1:

עכשיו אומר הרמב״ם, באילו עורות השתמשתי? צריך לחשב את עובי היקף. אגיד לך סוד, השתמשתי בעורות אילים. למעשה, אם משתמשים בעורות אילים והולכים עם החישוב הזה, אפשר לקיים את החישוב של הרמב״ם הקדוש. הרמב״ם ממש מתאים בדיוק למידת איל, ואתה רוצה להשתמש בגודל הזה לכתוב, אין בעיה.

יש עוד סוד בשלוש מאות ששים ושש. צריך לשאול את המקובלים, “אלף שלש מאות וששים ושש”. מה הסוד? בטוח שהרמב״ם היה לו בראש איזה סוד עמוק במספר האצבעות של הרמב״ם הקדוש. סוד של העשרים ושש, עם הספרים של היום של הרמב״ם הקדוש. אני לא יודע מה הסוד. עוד אחת וחמישים שורות בכל עמוד. אוקיי, נכון.

בקיצור, עד כאן אומר הרמב״ם, אם אתה רוצה לכתוב לפי הכמויות שלי, או אפילו אם אתה רוצה לעשות קצת יותר קטן, ולכבוד זה יהיו לך קצת יותר דפים להיפך… אה, אולי “חסר דף או שתים או שלש או יתר”, אולי הוא מתכוון לומר שכל האורך וההיקף לא מדויק. יכול להיות שיהיו לך שניים שלושה דפים יותר או פחות, כי האורך וההיקף אני לא יודע אם זה יכול להיות מדויק.

נו, טוב, ממילא לא תגעו, אתה לא צריך להתייגע ואתה לא צריך לעשות את החישובים הנכונים.

דיון: האם סופרים של היום בודקים את החישוב?

דובר 1:

מילא, נצטרך לראות אם אפשר לעשות כמו הרמב״ם עם תורה. אני לא יודע, התורות של היום… ראיתי אנשים מדברים, לא בדקתי בשיטות שלי, צריך לבדוק אם זה… אם יש לכם סופר שיכול להיכנס עם הערה ולספר לנו האם בודקים את זה, האם סופרים של היום עושים מראש את החישוב שיצא אורך כהיקפו, האם עושים את החישוב עם הרמב״ם וכן הלאה.

אני אישית ראיתי שטוענים שזה יוצא בערך ככה בכל מקרה, לפי איך שאנחנו נוהגים לכתוב לפי ה… אבל לא שמעתי מעולם שהם מדברים על זה, אז אני לא יודע. אני צריך לשאול, אם מישהו יודע שיספר לנו, שישלח הודעה, כותבים עוד את זה.

עכשיו, אבל יכול להיות, יכול להיות שבזמנים של היום צריך בכלל להיות פחות מקפיד, כי במקרה שהקלף מאוד מאוד עבה ואנשים כותבים אותיות מאוד גדולות, יכול לצאת שההיקף יהיה ארוך מאוד והאורך יהיה צר מאוד וזה יהיה ממש לא פרופורציונלי, מה שלא יהיה יפה. וזה היה אז יוצא מאוד קשה להשתמש, כי היו ספרי תורה משוגעים כבדים וענקיים.

אחד, שכל הקלפים לא מאוד עבים, זה אף פעם לא… בדרך כלל זה מסתדר, מבין? צריך להיות פחות מקפיד.

דובר 2:

אני שומע, אני שומע.

דובר 1:

זה נכון שכבר רגילים, התורות שיש לנו בדרך כלל יש להן פרופורציה מסוימת, זה לא נראה מוזר, כמו שאומרים אצבע גסה. על זה אמרתי דוגמה שמגילה היא מקום שזה נראה הרבה פעמים מוזר והאנשים באים עם חיוך כזה “רואה, זה הסגנון שלי, כי ככה אני יכול להחזיק את זה כשאני עומד”, אבל כל אדם ועניינו. יש אנשים שיש להם מגילות מאוד לא פרופורציונליות ארוכות עם רק כמה שורות בכל אחת.

דובר 2:

כן, כי מגילות של 11 שורות זה באמת מצחיק.

דובר 1:

אה, החזון איש לא היה מסכים לזה סתם ככה. המגילה, זו מגילה יפה שלמה, זה גם לא ארוך כהיקפו, זה לא הגיוני, זה הרבה יותר גבוה מאשר ש… לא?

דובר 2:

אה, זה קטן יותר.

דובר 1:

אה, זה המעשה שרואים את זה נורמלי, אבל מגילה זה לא ארוך כהיקפו. תראה, בוא נחשוב, מגילה היא אחרת… זה לא שייך, זה לא אותו עומס, זה לא כל כך ארוך, ההיקף לא ארוך.

דובר 2:

זה יותר ארוך כהיקפו דרך אגב.

דובר 1:

לא? כן! אה, יכול להיות שכל העניין לא נכון כאן. כן, אתה צודק. אם למישהו יש מגילה שהיא גבוהה כמו שלושה רגל כל העניין, אבל היא כל כך קטנה, זה באמת נראה קצת מצחיק. לא, זה לא מדי מטורף. יש “rule” כמו “rectangles”, יש “rule of thirds”, כן, חכמי העיצוב יש להם “rules” כאלה איך נראים דברים. יש “rule” כזה באופן כללי, כן, שיש לך “size” מסוים, צובעים שליש מהקיר, שני שליש. יש הלכות כאלה על זה. נראה שאורך כהיקפו היא הלכה מאוד אסתטית. מאוד טוב.

אבל התפילין היו גם מאוד דומות לאורך כהיקפו, שיהיה מרובע. הרמב״ם גם אמר שמרובע מתכוון שיהיה מרובע ברוחב, אבל שיהיה גם כמו אורך כהיקפו. “Proportionate”, “proportionality”. כן, מרובע זה דבר אחד, התורה לא אומרת מרובע, זה גבוה יותר, למעשה זה גבוה יותר מרחב, אבל זה הגיוני, ככה נראה דבר יפה. אוקיי, מאוד טוב.

הלכה יב: יריעות — שלושה דפים עד שמונה דפים

דובר 1:

היריעות הוא הולך עכשיו לומר לנו. “אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.” כל יריעה, ספר תורה תפור, יריעה מתכוונת חתיכת קלף אחת, זה לא תפור. יריעה לא תהיה פחות משלושה דפים. זה אומר, ספר תורה לא יהיה תפור מיריעות משוגעות הרבה, וגם לא יהיה יותר משמונה דפין, גם לא יהיו יריעות מאוד ארוכות. למה לא יהיה יותר משמונה דפין? לכאורה, ככל שפחות יריעות זה יותר יפה, לכאורה אפשר לחשוב. זה גם ה”proportion”, מה יכול להיות שזה לא יפה. יותר מדי ארוך זה גם לא יותר מדי. הוא מביא שצריך להעמיד אותו על התיבה, יש יותר מדי, לא אומר שזה יופי, עניין של נוי. אני לא רואה את ה”issue” הגדול.

וסתם יריעה של תשעה דפים, וזה עושה לך את זה… בדרך כלל יריעה מעור של בהמה, אין מקום לשמונה דפים, צריך ללכת לחפש שיהיה רק אחד משניים. זה נורמלי כמו שזה שייך. אם זה קורה, יש לי יריעה שהיא כן כל כך ארוכה כמו תשעה דפים, וצריך לחתוך, בדיוק כמו שיש בתפילין, שרוצים לעשות חומרא של עור אחד, שכל התפילין מעור אחד.

דובר 2:

אתה מדבר על הבתים או על התפילין?

דובר 1:

למדנו שהתפילין של יד לכתחילה צריכות להיות על אחד, בדיעבד אומרים שאפשר אולי להדביק, אבל… לא, בדיעבד זה, מניחים את זה ביחד זה גם טוב. כן, אבל גם כאן, שיעשו את כל… הרמב״ם אומר שהבתים בתפילין הם התפילין. הרמב״ם לא אומר שיחברו חתיכות. היום כשעושים את הבתים, חלק מהם לא מעור אחד, כן, אבל… אוקיי.

אוקיי, אומר הרמב״ם, לכבוד ההלכה ש“לא יוסיפו על שמונה דפים”, אומר הוא ש“אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים”. אפשר לחלק את זה, כי זה צריך להיות לפחות יותר משלושים, שיהיה ארבעה לכאן וחמש לכאן, שיחלקו את זה. “במה דברים אמורים, בתחלת הספר ובאמצעו”. טוב אחד. זה אומר, אז נורמלי מתחילים לכתוב שלוש או ארבע או חמש. “אבל בסוף הספר, אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו”. כי מה נשאר עם המילים האחרונות? הוא תקוע, זה פשוט. מה הוא יעשה, לשכתב את כל הדבר מחדש? כן, כי זה כן יש. לא, עושה. עושה הוא.

כך זה, “ותופרין אותן משאר היריעות”. כן, אוקיי. הולכים הלאה.

הלכה יג: תפירת היריעות — עם גידים

דובר 1:

כן, תפירת היריעות. איך תופרים אותן יחד. “אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות, וצריך שיהיה מן המין המותר כדי שיתפרו בו התפילין”. זו ההלכה למשה מסיני. “לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל”. הוא פסל את ספר התורה. מה הוא צריך לעשות עכשיו? זה לא נשאר פסול. זה פסול כל עוד זה מונח שם. מה הוא צריך לעשות? הוא יקח את זה והוא יתפור את זה מחדש עם כשר.

הלכה יד: איך תופרים — לא מלמעלה עד למטה

דובר 1:

“כיצד תופרין היריעות? כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף”. זה לא יהיה תפור מלמעלה עד למטה של היריעה, אלא למעלה ולמטה ישאר קצת מחולק היריעות. למה? אומר הרמב״ם, “כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה”. אם היו עושים את זה חזק, כשהיה תפור לגמרי מלמעלה עד למטה, היה נקרע באמצע. ועכשיו נראה שקצת יקרע מלמעלה או מלמטה, וזה אפשר לתקן יותר בקלות. זה לא יקרע, זה כבר פתוח. זה חכם. כי אפילו אם זה יקרע קצת כי הולכים חזק, נקרע למעלה או למטה, ששם אפשר לתקן בקלות. אם צריך לתקן משהו באמצע, שלא יחזרו, ואין מה שיתפרק. זה לא קשור. אני חושב שזה זה. שיעור יריעה, בנחת, מעט למעלה, מעט למטה, לפי מה שהוא צריך. זה לכאורה יריעה, באמת, אני מרגיש שזה מתכוון קצת כמו… בקיצור, משאירים מקום. פשוטו כמשמעו, משאירים את זה תמיד קצת פתוח. להיפך, שם זה נפתח קצת.

דין רווח ותפירה

דובר 1:

זה לא יקרע, זה כבר פתוח.

לא, זה יכול, אפילו אם זה חזק, זה יכול להיקרע קצת כי הולכים חזק, נקרע למעלה או למטה, וזה אפשר לתקן בקלות. אם יש קצוות, אין מה שיקרע, זה לא קשור בכלל.

זה בטח יש שיעור יריעה. ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה, זה לכאורה יריעה. באמת אומר הוא, אני מרגיש שזה מתכוון כמו, בקיצור, משאירים מקום. התפירה היא תמיד, משאירים קצת פתוח. להיפך, שם זה נפתח קצת, לא מסוכן, זה נשאר פתוח, יש בטח קצת מקום. עושים הכל חזק, ואם זה יימתח, יתקנו את זה.

הכלל הוא, העניין, אם יותר מדי חזק, יותר מדי מדויק, זה לא טוב, כי זה נשבר יותר מדי בקלות. צריך תמיד להשאיר קצת מקום שזה יוכל להימתח, להיפתח.

כן, אבל אני רואה שיש לזה יסוד.

עמודי עץ חיים

דובר 1:

ועושה לו שני עמודים של עץ, למה עושים שניים, וזה מה שאנחנו קוראים עץ חיים, שני עצים של עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו. ותופר העור, זה מעניין, הרמב״ם אומר “של עץ”, מתכוון שההלכה היא דווקא עץ.

היום יש את מה שקוראים זהב, אבל זה רק למעלה ולמטה. את העץ עצמו לא עושים, כן? זו הלכה? אני חושב שהעצים הם מה שמחבר את הספר. אני לא יודע אם זו הלכה. היום יש את מה שעושים דבר כסף, לא עושים מבפנים. אני לא בטוח, אני חושב שעדיין יש עץ, שלמעלה ולמטה מהעץ שמים זהב או כסף. זו קישוט, זו אולי הלכה.

הלאה רואים את השאלה, עמודים של עץ, למה עץ? אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם. זה מאוד מעשי, זה היה מה שהם לא יכלו לחשוב על משהו אחר, כי על עץ אפשר גם לתפור עם התפירות, אפשר לחבר את זה על העץ, כדי שיהא נגלל עליהם.

מאוד טוב. הנקודה היא, שזה לא רק לעלות את הכתב על זה, זה לא יפה, זה יישבר, אני יודע.

רווח בין עמוד לעמוד

דובר 1:

וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף. זה אותו דבר, אה, קצת יותר מקום, לא רק שתי אצבעות, אלא אולי קצת יותר.

ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות

דובר 1:

אומר הלאה הרמב״ם, ספר תורה שנקרעה בו יריעה, מה עושים שתי תפירות. אוקיי, עכשיו הוא הולך להסביר שזה נקרע. קריעה בספר תורה. קריעה עם עין. מה קורה אם נקרע ספר תורה? איך מתקנים את זה? מתי מותר לתקן את זה?

אומר הרמב״ם, ספר תורה שנקרע באמצע דף, יריעה, השאלה היא איפה עכשיו החור? אם החור קורע דרך שורות שלמות שלמות, זה היה עושה מאוד מכוער את התורה, כי עכשיו יתקנו וזה יהיה טלאי באמצע מילים. אבל אם זה רק בשתי שורות, זה אומר רק שתי מילים יושפעו, שיתקנו את זה כן, שייקחו את זה. אבל תוך שלש, אם זה קורע לתוך שלוש שורות, לא יתפור, לא יתקנו את זה, אלא יחליפו את אותה יריעה.

הבדל בין ישנה לחדשה

דובר 1:

אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? ביושנה, ספר תורה ישן. מה זה אומר ישנה? לא דווקא שזה ישן עשרים שנה, זה אומר שזה עפצו ניכר. שלא מזהים את ה… הם למדו קודם שספר תורה מטופל בחומר שנקרא עפצא, כימיקל שנקרא עפצא, שזה עושה את החלקות או מה? העיבוד, כן. וספר תורה כזה שיש לו את הישנות ולא מזהים את העיבוד, הולכים לראות מאוד חזק את הקרע עם התפירה. אבל אם ניכר הגויל שעפצו, אם זה אבל איכות מאוד טובה של גויל שיש לו עדיין את האפקט של העפצא, אז לא יראו כל כך חזק את הקריעה, הקרע בין השורות, זה כן כשר.

ההסבר של ההבדל

דובר 1:

וסתם ככה, אני לא יודע מה הפשט, הייתי חושב אולי סתם תורות ישנות, זה כבר ישן, תחליף את זה לשנה טובה. על תורה חדשה תעשה מחדש כי זה נקרע קצת?

לא, אני חושב שזה הגיוני, כי תחשוב על פרגמנט באיכות טובה, קלף עבה שנקרע, מתקנים אותו, אבל הוא עבה, הוא חזק, כן? אפשר להשתמש בו. אבל החלש הוא לכתחילה שבור, ואתה הולך לתפור, זה לא יהיה באותה רמה, זה יקרע שוב פעמיים, זה כבר גם ישן וגם קרוע, זה כבר לא. אני חושב שמאותה סיבה שעל אדם זקן לא עושים כל מיני ניתוחים.

אני חושב שבדף לדף ובטבור לטבור יתפור.

כלומר, זה למדנו שתוך שלש פירושו שנקרע… בין תיבות, אבל רווח בין תיבות קל יותר. זה אז יריעה, יריעה יש… אוקיי.

תפירת קרעים בגידין

דובר 1:

אז הרמ״א, “כל הקרעים”, כל החתיכות הקרועות שתופרים אותן, עושים זאת רק בגידין שטובעים את היריעות אלו לאלו. צריך גם להשתמש בגידין מן המותר בפיך. צריך… האם זה גם הלכה למשה מסיני? או שזה סתם, מבין אתה, תפירה בגידין היא הלכה למשה מסיני, אז זה מעכב, אין בעיה כזו. לא, אבל או שכבוד ספר התורה הוא שכל מה שמשתמשים הוא רק מן המותר בפיך. אוקיי.

שמירה שלא תחסר אות

דובר 1:

וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת, שכל התפירות האלה טובות רק כל עוד הכל יפה ולא קלקל שום תיבה. אם זה לא טוב, הוא מביא שהרמ״א אומר שיש שנוהגים שתופרים כשזה קרוע במשי, או אחרים נוהגים, הוא אומר גם ששמים… את זה ראיתי, שמים חתיכת קלף מלמטה, ואז עם דבק או משהו כזה, אז יש גם דרך שאפשר לתקן. אוקיי.

דובר 1:

עד כאן פרק ט׳ של איך לעשות ספר תורה, הלכות ספר תורה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 9 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Chapter 9 — Laws of a Torah Scroll (Rambam)

Introduction — The Rambam’s Order in Sefer Ahava

The Rambam first covered tefillin (because it is a daily mitzvah, the essence of Sefer Ahava), and with tefillin came all the laws of writing sifrei Torah, mezuzos, and tefillin (ST”M), because most laws are the same for tefillin, mezuzah, and a Torah scroll. Chapter 9 is the practical guide — how to put together a complete Torah scroll, with all the proportions and measurements.

Law: Its Length Like Its Circumference

“One should not make a Torah scroll with its length greater than its circumference, nor its circumference greater than its length” — the height (orech) of the Torah scroll should be equal to the circumference (the measurement around when it is rolled up).

Explanation: One must be careful about the proportions of the Torah scroll: the height should be as much as the circumference when it is rolled up. This is a matter of beauty — not too tall and narrow, not too short and thick.

Novel Points and Explanations:

1. Orcho k’heikfo is a mitzvah, not me’akev. The Rambam makes clear that this is not a disqualification if one did not fulfill it, but rather a “mitzvah” — a matter of beauty. The language “yatza hamitzvah” means that one fulfills the matter of orcho k’heikfo, not that it is an actual obligatory mitzvah.

2. Six tefachim (24 etzba’os b’rochav agudal) — only advice, not an obligation. The Rambam brings from the Gemara (Baraisa) that Rebbi said: on gevil the length is six tefachim. But this is only a calculation of how it used to come out in the time of the Tannaim with the normal writing style. One can make larger or smaller letters, thicker or thinner parchment, and it will come out differently — as long as orcho k’heikfo. There are opinions that six tefachim is specifically required (with a hint that the Tablets were six tefachim), but the Rambam’s practical halacha holds that it is not specifically required.

3. On klaf — “I don’t know.” Rebbi said that on klaf he doesn’t know the measurement. The Rambam brings this as it is. The measurement for klaf must be different because klaf is thinner than gevil (gevil is the entire hide, klaf is only the innermost part). Seemingly, the length for klaf should be smaller, because thinner sheets make a smaller circumference. It is asked: why does the Rambam say “or less or more” when seemingly it certainly should be less? The answer: the Rambam did not write on klaf and did not know the precise measurement.

4. “V’chen” — also on gevil itself one can change. Also on gevil, if one makes less than six or more than six tefachim, as long as one adjusts the letters (enlarging or reducing) so that orcho k’heikfo, one fulfills it.

5. Question: Does orcho k’heikfo mean exactly equal? This is difficult to measure exactly, because it depends on how tightly one rolls it together. Presumably it means approximately equal.

6. The Rambam “solved” a problem that the Gemara did not solve. The Gemara relates that Rav Huna tried to make orech k’heikef, and he only succeeded once. Rabbi Acha bar Yaakov wrote on calf-hide (which is thinner), and he succeeded — and he said about this “nafshi” (my soul). In the Gemara it remained as something that “sometimes succeeds, sometimes not.” But the Rambam did not leave it as a matter of chance. He brings in his responsa: “Is it possible to aim for it that it should not come by chance in the chosen fold?” — he himself wrote a Torah scroll and fulfilled writing a Torah scroll literally, and figured out a method for how to do this, and wrote it down as a kindness for Klal Yisrael. This is emphasized as “gratitude to the Rambam” — he wrote this not to clarify a sugya, but to help Jews practically.

7. Why is orech k’heikef so difficult: Two main variables: (a) The thickness of the hide — every hide is different, which affects the circumference when one rolls it together; (b) The size of the writing — larger letters means fewer lines per column, which affects how many columns one needs in total. In ancient times there was no standard tikkun sofrim with a fixed number of columns (today it is 245 columns), and each scribe wrote slightly differently.

Law: Gilyonos (Empty Space Above, Below, and Between Columns)

Gilyon milmata — four etzba’os; milma’ala — three etzba’os; bein daf l’daf — two etzba’os.

Explanation: One must leave empty spaces around the writing: more from below (4 etzba’os) than from above (3 etzba’os), and between columns 2 etzba’os. This is how one makes a beautiful scroll.

Novel Points and Explanations:

1. Space for sewing — one etzba at the beginning and end of each yeriah. The Rambam says: “Therefore one must leave at the beginning of each yeriah and at its end the width of one etzba for sewing.” This means that the etzba is in addition to the sewing — there should remain one etzba of empty parchment in the Torah scroll itself, not just as practical advice for the scribe. When one sews together two yeri’os, there remain two etzba’os between columns (one etzba from each side).

2. Extra parchment for the atzei chaim. “And he should leave from the hide at the beginning of the scroll and at its end enough to roll around the etz chaim” — one must leave enough parchment to wrap around the wooden roller. The first and last yeriah need to be longer.

3. For small Torah scrolls: The custom is that when one makes a small Torah scroll one does not make as much space for margins — it comes according to the pages themselves. The Rambam also said that it is not me’akev. Certain people make very small Torah scrolls where the proportions above and below come out strange — there is a matter that the letter should be nicely large, it makes it easier to read.

Law: All These Measurements Are L’mitzvah

“All these measurements are l’mitzvah, and if one decreased or increased, it is not invalid” — all measurements are only l’mitzvah (lechatchila), and if one did not fulfill the measurements, it is not invalid.

Explanation: The measurements of yeri’os, columns, spacing, etc. are not me’akev — it is only lechatchila.

Novel Points and Explanations:

1. Clarification of the word “mitzvah” — two opposite meanings: The word “mitzvah” has two opposite meanings in the Rambam’s language: (a) Sometimes “mitzvah” means an actual obligation — that one is obligated to do it; (b) Sometimes “mitzvah” means specifically the opposite of obligation — it is nice/proper to do, but not me’akev. Here, “l’mitzvah” means: it is a good thing, but not me’akev.

2. Comparison with “mitzvah min hamuvchar” in Chapter 7: The Rambam uses in Chapter 7 (regarding yeri’os) the language “all these things were only said for mitzvah min hamuvchar”. The meaning is: to do the mitzvah in the most excellent way — with all hiddurim. There he speaks of “zeh Keli v’anveihu”. It is uncertain whether “l’mitzvah” here is the same as “mitzvah min hamuvchar” there, or it is an abbreviation of it.

3. Proof from Rav Huna (Kesav Sofer): The Kesav Sofer brings a proof that the measurements are not me’akev: the Gemara relates that Rav Huna wrote seventy Torah scrolls (in some versions: seven), and only one succeeded in being orech k’heikef. The Rambam understood that the other scrolls were kosher — Rav Huna would not have written Torah scrolls that are invalid. Rather, he did not have the “mitzvah min hamuvchar.”

4. Counter-point to the proof: In the Gemara it says “and only one remained, for all the rest were invalid” — which sounds like the others were actually invalid! How can this be brought as proof that it is not me’akev? The answer is not clearly explained.

5. Whether one needs a proof at all: Perhaps one does not need any proof at all — the Rambam has a principle that if it does not state explicitly in the Gemara that something is me’akev, we assume by default that it is not me’akev. There are very many details in every mitzvah, and only what states explicitly that it is me’akev, is me’akev.

The Rambam’s Procedure for Calculating and Preparing a Torah Scroll

“One should intend until he makes the scroll with its length like its circumference or its circumference like its length” — one should deliberately prepare so that the Torah scroll should come out with the length (height) equal to the circumference.

Explanation: The Rambam gives a systematic process for how a scribe should prepare his Torah scroll so that the writing should fit exactly into the parchment. The main advice: Before you begin to write, you should already know how much parchment you need.

Step 1: Cut the Hides

One should first cut all the hides.

Explanation: One cuts the hides evenly — the top and bottom — so that each yeriah should be the correct height (six tefachim = 24 etzba’os).

Novel Points:

– “Meruva” in this context does not mean a square, but only that one cuts it evenly — the top and bottom should be straight. It can be a rectangle. The word “meruva” here only means “equal and uniform for all” — a language from Melachim — to cut evenly.

– When one buys parchment today it comes already cut, but when one buys an original hide one must cut it oneself.

Step 2: Make a Kerech — Roll Together All the Hides

“And afterwards he rolls the hides and makes from them one kerech, tightly pressed very well”

Explanation: One places all the cut hides together and rolls them up into one kerech (roll), well tightly rolled together.

Novel Points:

Question: How can one make a kerech without sewing? A single hide is not long enough for an entire Torah, one must sew together several hides. The answer: One must already at this stage make the sewings in order to be able to form a kerech.

– “Mehudak yafeh yafeh” — well tightly rolled together. This is important because only this way can one measure the true circumference of the Torah. If one rolls it loosely, the measurement will not be accurate.

Step 3: Measure the Circumference — Six Tefachim

One adds hides until the circumference of the rolled-together kerech is six tefachim.

Explanation: One measures with a “chut shel shani” (a thread) that the circumference should be exactly six tefachim — the measurement of the width of the Ark.

Step 4: Make a Kaneh (Measuring Rod / Ruler)

“He makes a kaneh with which he stretches a straight line, and its length should be forty amos”

Explanation: One makes a measuring instrument of 40 amos long, in order to be able to measure the entire length of the kerech.

Novel Points:

– The Rambam says one should also make smaller divisions: “and he should divide one etzba from it” — one should divide one etzba into half, third, quarter, so that one can measure precisely. Not that one should divide all the etzba’os, but one etzba should have the sub-divisions, and when one comes to a piece, one uses that one.

Step 5: Measure Each Hide

“And he should measure each and every hide… until he knows how many etzba’os there are in each and every hide, so that he knows how many etzba’os in the length of the entire kerech”

Explanation: One measures each individual hide with the ruler, adds them together, and knows the total of the entire kerech in etzba’os.

Step 6: Test the Writing on Separate Hides

“He takes other hides, two or three, to test with them the measurement of the writing, and he writes on them one column”

Explanation: One takes other hides (not those that are already in the kerech) and writes a sample column, in order to test the measurement of the writing.

Novel Points:

– Why separate hides: the kerech-hides have already had much work invested (measuring, connecting), one does not want to ruin them with a test.

Step 7: Calculate the Writing — What One Needs and What One Already Knows

Explanation: The height of the column (17 etzba’os) one already knows — 24 etzba’os minus 3 gilyon above minus 4 gilyon below = 17. But the width of the column and the number of lines depends on the writing of the scribe.

Novel Points:

Rochav hadaf depends on the writing: one needs 30 letters in a line, but how many etzba’os that takes depends on how large the scribe writes.

Minyan hashitos (number of lines) also depends on the writing: because “b’oso shitah maniach k’shitah” — between every two lines there must be an empty space like a line. If the scribe writes tall letters, he will have fewer lines on the column.

Step 8: Calculate How Many Columns Fit in the Kerech

“He should measure the width of the column… and he should make on the width of the column two etzba’os between column and column, and he should calculate how many columns will come in the kerech”

Explanation: One measures the width of the sample column, adds 2 etzba’os between columns, and calculates how many columns fit into the entire kerech. The calculation is simple: if the kerech is (for example) 1000 etzba’os, and each column with the spacing is 12 etzba’os, it comes out approximately 83 columns.

Step 9: Calculate How Many Columns One Needs for the Entire Torah

“And he should estimate how much is written in this column that he tests with from the entire Torah… he should estimate according to the scroll that he writes from”

Explanation: One needs to know what percentage of the Torah is in the sample column. One should estimate according to the Torah scroll that one is copying from — one counts how many columns that Torah has, and calculates.

Novel Points:

– The Rambam says not that one should exactly copy from that scroll — but that one should estimate. This is an estimation, not an exact copy.

– The method: if that Torah has 200 columns, I know that I need 200 times as much space as my sample column.

Step 10: Adjust the Writing

“And if the columns come out more than the Torah — he should widen the writing until he reduces from the columns. And if more than the columns — he should reduce the writing.”

Explanation: If the calculation shows that one has too much space (too few columns), one should write a larger script. If one has too little space, a smaller script.

Novel Points:

1. The Rambam’s halachic innovation — one adjusts the writing to the format, not vice versa. The Rambam holds that the main focus should be on the format (hides) and the proportions of the Torah scroll, and the scribe should adjust his writing accordingly. This is an innovation, because one could argue that the Gemara holds that the writing should be according to what the scribe considers beautiful — not that one should make it larger or smaller for technical reasons. The Rav in the Gemara who said “lo isramei li” perhaps did not say so because he did not know of the advice, but because he held that it is not proper to change the writing for technical needs.

2. Beauty of the scroll vs. precision of proportions: The Rambam holds that the mitzvah min hamuvchar that the scroll should be beautiful (beautiful writing, nice proportions) is more important than that the scribe should write with his “natural” writing size. In the Gemara it says that there must be beautiful writing, but it does not say which size writing it should be — writing size is not me’akev.

3. [Digression: The difficulty of writing a Torah scroll as a project:] Completing an entire Torah scroll with all the laws is a huge undertaking. First one must work on the technical things — buying hides, preparing everything — and only then write. This is different from someone who wants to simply in a warm moment write down a beautiful portion of the Torah.

4. [Digression: Moshe Rabbeinu’s thirteen Torah scrolls:] Moshe Rabbeinu wrote thirteen Torah scrolls in one day. The miracle is even greater if one calculates that he also had to make all the calculations of parchment, proportions, etc. But by Moshe it was a miracle.

5. [Digression: The old way of writing:] In the past a person did not have so much parchment at once. He began to write when he found a good piece of parchment, wrote a parsha, and later continued. The Rambam’s innovation is that one should specifically not do so, but plan from the beginning.

Law: Division of Hides into Columns — When a Yeriah Ends in the Middle

“And he divides each and every hide into columns according to the width of the column that he tested with… he should leave from it the width of one etzba for sewing… and he should cut off the rest… and he does not need to calculate now… for it does not fall from the count of columns nor add to the count of columns.”

Explanation: One divides each hide into columns according to the width that one already calculated earlier. At the end of a yeriah there remains space for sewing (one etzba), and the rest one cuts off. One does not need to worry that this ruins the calculation.

Novel Points:

1. The innovation — one does not need to worry about leftover space on a yeriah: A person might think that because each hide (from an animal) is a random length — one longer, one shorter — it will not come out exactly with whole columns. When after four columns there remains only space for half a column, the person thinks that his entire calculation is ruined. The Rambam says: Don’t worry! You have already transferred your size from the entire Torah to a precise number of columns. You can cut the leftover space, add another yeriah, and continue calculating according to your calculation of columns — it will not add or subtract from the number of columns.

2. The foundation: Once you have calculated how many columns you need, you are no longer dependent on the length of the Torah as a whole — you only calculate according to columns.

3. Between columns and at the end of a yeriah: Between every two columns there must be two etzba’os. At the end of a yeriah (where one sews to the next) one must leave one etzba for sewing, but plus more than one etzba — the Rambam already said earlier that between columns there must be two etzba’os.

Law: Measurement of the Width of the Scroll — Six Etzba’os

The Rambam’s entire calculation assumes that one wants to make six tefachim width. The width of the scroll is more than six etzba’os, six by six. If someone wants to make a smaller scroll, he continues with the same calculation.

Law: Measurement of the Agudal — Seven Se’oros

“The width of the agudal they said in all these measurements, and with it the Torah measured, and it is the average. And we have already been precise in its measurement and found it to be the width of seven average se’oros next to each other pressed together. And it is approximately two se’oros in width. And every tefach — four etzba’os. And the amah — six tefachim.”

Explanation: The agudal (thumb) that one uses for all measurements is an “average” — the Rambam measured it and found that it equals the width of seven average se’oros (barley grains) pressed together next to each other, or two se’oros in length. A tefach is four such etzba’os, and an amah is six tefachim.

Novel Points:

1. Why se’oros? The Rambam seemingly holds that se’oros are a more standardized measurement than human fingers, which vary more between people.

2. “Average” — whose average? In the Gemara it does not say “average thumb.” The difference between fingers of different people — Jews in Yemen, in Mexico, in different places — can be significant. The Rambam’s “average” must be calculated in each place separately.

3. Rabbi Chaim Na’eh’s measurement: Rabbi Chaim Na’eh says that the measurement of an agudal is two centimeters.

The Rambam’s Own Torah Scroll — Specific Measurements

“The Torah scroll that I wrote myself” — the width of each column is four etzba’os (with lines that take two etzba’os width), 51 lines on each column, 226 columns in total, and the length of the entire scroll — approximately 1,366 etzba’os.

Explanation: The Rambam earlier gave a method for how one can calculate the proportions oneself. Now he says: if one does not want to calculate oneself, one can simply copy his numbers.

Novel Points:

1. 51 lines fits into the Rambam’s earlier rule that there should be between 48 and 60 lines according to the custom of scribes.

2. 226 columns is smaller than our current Torah scrolls (245 columns) — this is interesting.

3. The Rambam mentions that he used hides of rams (ram skins), and if one uses the same type of parchment, one can fulfill the Rambam’s calculation.

4. The number 1,366 etzba’os — it is hinted that perhaps there lies here a “secret” of the Mekubalim, but it is not clear what the secret is.

5. The Rambam himself says that it can be “lacking a column or two or three or more” — that is, the length and circumference is not exact, one can have two-three columns more or less.

6. It is asked whether today’s scribes check the calculation of orcho k’heikfo. Generally because parchment is not very thick, it works out.

7. [Digression: Proportionality] — when the parchment is very thick and one writes large letters, the circumference can become terribly long and the length narrow — disproportional, which is not beautiful. But generally it works out.

8. [Digression: Megillah] — a megillah is brought as an example of disproportionality — people have megillos with only 11 lines that are very long and narrow, which looks “funny.” A “rule of thirds” from design is mentioned — that orcho k’heikfo is a very aesthetic halacha.

9. [Digression: Tefillin] — by tefillin the Rambam also said that meruva means proportionality, not just that it should be square in width, but also like orcho k’heikfo.

Law: Yeri’os — Three Columns to Eight Columns

“One should not make in a yeriah less than three columns nor more than eight columns.”

Explanation: Each yeriah (one piece of parchment that is not sewn together) should have a minimum of 3 columns and a maximum of 8 columns.

Novel Points:

1. Why not more than 8? — one must stand it on the bimah, too long is not beautiful (a matter of beauty). Practically — a normal hide from an animal does not have space for more than 8 columns, so this is rarely a problem.

2. At the end of the scroll — “even one verse in one column, one makes that column alone” — because the scribe is “stuck” — he cannot rewrite everything from scratch, so what remains becomes a separate yeriah.

3. If a yeriah has 9 columns — “we are not careful that they should not exceed nine columns” — one can divide it: four here and five there.

4. All this applies “at the beginning of the scroll and in the middle”, but not at the end.

Law: Sewing the Yeri’os — With Giddin

“One should only sew the yeri’os with giddin of a kosher animal or beast, even from neveilos and treifos… therefore if one sewed them not with giddin, or with giddin of a non-kosher animal, it is invalid.”

Explanation: One sews yeri’os only with giddin from a kosher animal or beast, even neveilos and treifos. This is a halacha l’Moshe miSinai. If one sewed with something else — invalid.

Novel Points:

1. The invalidation is not permanent — one can remove it and sew it back together with kosher giddin.

2. [Digression: Tefillin] — by tefillin shel yad the Rambam said lechatchila it should be one hide, bedieved one can put together. The batim of tefillin must be from one hide, not pieced-together pieces.

Law: How One Sews — Not From Top to Bottom

“When one places two yeri’os next to each other, one does not sew the entire yeriah from beginning to end” — one leaves a bit open above and below, “so that they should not tear when they roll it.”

Explanation: One does not sew the entire length from top to bottom, but one leaves a bit open at both ends.

Novel Points:

1. The reason is practical — if one would sew tight from top to bottom, the parchment would tear in the middle when one rolls the Torah. This would be difficult to fix.

2. If one leaves a bit open, and it tears — it only tears above or below, which is easier to fix.

3. The space that is already open cannot tear further, so the pressure is released without damage. This is a general principle in the craft of a Torah scroll: one must always leave a bit of space, not make everything too tight. Because when it is too precise, too tight, it breaks too easily.

Law: Wooden Rollers for Atzei Chaim

“And he makes for it two wooden pillars, one at its beginning and one at its end, and he sews the hide that is at the beginning and end onto the pillars with giddin so that it can be rolled on them.”

Explanation: One makes two wooden sticks (atzei chaim), one at the beginning and one at the end, and one sews the hide onto the sticks with giddin, so that one can roll the Torah scroll on them.

Novel Points:

1. The Rambam says explicitly “of wood” — this means that it is a halacha that the pillars must be of wood. In modern times there are atzei chaim that have gold or silver fittings above and below, but the main wood inside remains of wood — the gold/silver is only decoration, not the wood itself. It is asked whether this is a din le’ikuva or only a custom, and it remains unclear.

2. On wood one can also sew with stitches (giddin), which connects the format to the pillar. Other materials would not permit such a connection.

Law: Space Between Pillar and Pillar

“And he should distance between pillar and pillar like the width of the writing on the column.”

Explanation: The distance between the pillar (etz chaim) and the writing should be like the width of the writing on the column — a bit more space than the regular two etzba’os margin.

Law: A Torah Scroll That Tore — Law of Fixing Tears

“A Torah scroll in which a yeriah tore — two tears (lines) he may sew, within three he may not sew. When does this apply? In an old one where the gevil that was tanned is not recognizable. But if the gevil that was tanned is recognizable — he may sew.”

Explanation: If a yeriah of a Torah scroll has torn: when the tear goes through only two lines — one may sew it. But when the tear goes through three lines or more — one may not sew it, but one must replace the entire yeriah. This is only for an old Torah scroll where one no longer recognizes the ibud (the chemical of the processing). But for a new/good Torah scroll where the ibud is still recognizable — one may sew even through three lines.

Novel Points:

1. Why is three lines a problem? Because when the tear goes through entire lines, one will see stitches (threads) in the middle of words — this makes the Torah scroll repulsive. With only two lines it is not yet so noticeable.

2. What does “old” mean? Not necessarily that it is chronologically old (twenty years). It means that the ibud (the chemical that makes the smoothness of the processing) is no longer recognizable — the format has lost its quality.

3. The logical distinction between old and new: With a good quality, thick format that has torn — when one fixes it, it still holds well, it is strong. But with a weak, old format — it is already initially broken, and if one sews it, it will not hold at the same cut, it will break twice. It is compared to an old person on whom one does not do all kinds of surgeries — because the body can no longer withstand it.

4. Space between lines vs. within lines: When the tear goes through the space between lines (not through the letters themselves) it is easier to fix, because one does not see the stitching as strongly.

Law: Sewing Tears with Giddin — Min Hamutar B’ficha

“All tears — one patches the yeri’os to each other with giddin min hamutar b’ficha.”

Explanation: All repairs of tears must be done with giddin from kosher animals (min hamutar b’ficha).

Novel Points:

1. It is asked: Is the law of min hamutar b’ficha for tears also a halacha l’Moshe miSinai (like for the main sewing of yeri’os), or is it only a matter of kavod sefer Torah — that everything one uses for a Torah scroll must be min hamutar b’ficha? It seems reasonable that sewing with giddin is halacha l’Moshe miSinai and me’akev, but the law of min hamutar b’ficha for tears can be a separate matter of honor.

2. V’chol hakeraim yizaher shelo techsar os achas — for all repairs one must be sure that no letter is lost or damaged through the sewing.

3. The Rama brings that there are customs where one uses meshi (silk) to sew tears, or that one places a piece of format from below (underlaying) and one fastens it with glue — this is also a way to fix a tear.

General Principle: Space and Sewing

A general principle in the craft of a Torah scroll is pointed out: one must always leave a bit of space, not make everything too tight. Because when it is too precise, too tight, it breaks too easily. One must let it be able to stretch and open a bit. This is the reason for the law of v’noach me’at l’ma’ala u’me’at l’mata b’lo tefira — one leaves a bit open above and below at the sewings, so that it should have space to move.

*This concludes Chapter 9 of the Laws of a Torah Scroll.*


📝 Full Transcript

Laws of a Sefer Torah, Chapter 9 – Its Length Like Its Circumference and Margins

Introduction – The Order of the Rambam in Sefer Ahava

Speaker 1:

Gentlemen, says the holy Rambam, we are learning in Hilchos Tefillin u’Mezuzah v’Sefer Torah, Chapter 9, the laws of a Sefer Torah. We are going to learn how to actually make a Sefer Torah. Yes?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

We have already learned the mitzvah of writing a Sefer Torah, we have learned all the laws of the writing. Now we are going to learn, so to speak, the, how should we say, the assembly of the entire Sefer Torah, how a complete Sefer Torah should look.

Right, I think that the Rambam covered tefillin first, because tefillin is the main topic of Sefer Ahava, a mitzvah that one must do every day. And with this, and since for the mitzvah of tefillin one must explain all the laws of writing STa”M, it’s a twin, it’s a shame to separate them, because most of the laws are the same, it’s like one continuation. So with tefillin came mezuzah, and mezuzah itself is a topic of Sefer Ahava. What comes after that? Tzitzis?

Speaker 2:

I hear.

Speaker 1:

Yes. A Sefer Torah also, one must learn with it every day. Okay. Sefer Torah is connected with the laws of reading the Torah, because when comes a chapter after reading the Torah, how does one make a Sefer Torah? But it makes sense that the laws of STa”M should be together. It’s not connected, the Rambam doesn’t connect it anywhere. That one must read from a Sefer Torah, perhaps one law, but the mitzvah to have a Sefer Torah is just like that. Okay.

Yes, in short, we are learning the law of how one makes a Sefer Torah. Says the Torah, yes. In this chapter the Rambam is very practical, and literally he gives people a very clear guide how to write a Sefer Torah. So he begins with laws and he goes more and more practical. Specifically, let’s learn the law with us. The guide is on one law, how to understand one law in the laws of Sefer Torah. Everything else perhaps one already knows, we will talk about this.

Law 1: Its Length Like Its Circumference

The Language of the Rambam

Speaker 1:

The law is as follows: “One does not make a Sefer Torah with its length greater than its circumference nor its circumference greater than its length.” The length of the Sefer Torah, that is the height of the Sefer Torah that one writes, the longer side, “its circumference” means how long the entire circumference of the Sefer Torah is. One closes the Sefer Torah however much it takes to go around.

Speaker 2:

Yes, basically the belt, one puts a belt, so how long the belt is.

Speaker 1:

Yes, how long the belt is, yes.

And the rule is, one should not make one longer than the other. That is, it should be the same length, it should be its length like its circumference. Yes, the Rambam makes it clear, “not its length greater than its circumference nor its circumference greater than its length,” but it should be the same. Yes?

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

Because…

Speaker 2:

And not from beauty, right? This will make the correct measurements for the Sefer Torah, the proportions.

Speaker 1:

Yes, a rabbi, I saw a rabbi who was explaining, Rabbi Tzvi, that a person who is very short and very fat is not beautiful, also too tall and too thin is not beautiful. It must be something in between, approximately, so its length like its circumference. I don’t know if by a person it is exactly the same, but there is a certain proportion that looks normal, that looks human.

Speaker 2:

Right, yes, by a megillah for example, where there is no such law, there comes out more creativity, there are all kinds of very interesting sizes of megillos. A Sefer Torah one can also make small, but it must maintain a certain proportion.

The Measure of the Length – Six Tefachim in Gevil

Speaker 1:

Okay, good. Now, “How much should be its length?” says the Rambam, the length will have to do with the circumference, and the circumference will have to do with how thick the parchment is. So we learned earlier at the beginning of the laws of STa”M that there are two kinds, three kinds, from one hide of an animal there are three things. When the whole thing is whole it’s called gevil, excuse me, and when one divides it, it’s divided, there is klaf and duchsustus. Klaf is the innermost part, I remembered, and duchsustus is the outside part.

Yes, says the Rambam, when it’s the whole gevil, that is when it’s a very thick format, the length must be seen to be six tefachim. How much is six tefachim? Says the Rambam, “24 finger-widths by the width of the thumb of the hand,” twenty-four of the finger thumb, of the width of the thumb.

This is simply a translation of tefachim, which comes here. It’s a translation of tefachim. This is that the length according to the circumference of the gevil, and according to the circumference of klaf will be the thickness of klaf.

In Klaf – I Don’t Know

Speaker 1:

And in klaf it’s also approximately the same thing, but in klaf… oh, says the Rambam, no, he doesn’t say, “And the length of the klaf should be,” basically, this he says, “In klaf I don’t know.” The Rambam doesn’t have the measure in klaf. How did he figure it out this way? This is all a piece of Gemara. So it says in the Gemara a braisa, one must say that a Sefer Torah should be its length like its circumference. They asked Rabbi, well, how much should the length be? He said, “In gevil I know, that it is six tefachim.” On klaf he doesn’t know. So it says in the Rambam. And the Rambam says, “I don’t know” means to say, it should be less, more is no difference. The point is, it should be such that it comes out that it is its length like its circumference.

Discussion: Why “Or Less or More”?

Speaker 1:

And therefore, since there is a Rambam, this is not an obligation, the six tefachim is not an obligation. The six tefachim is basically advice that usually, according to the format as one used to write Torahs then, in the time of the Tannaim, gevil comes out that with six tefachim it comes out. Yes, but with klaf he doesn’t know how much it comes out. Or it must be more, or it must be less. I mean, seemingly it must be… let’s think, klaf is seemingly thinner than gevil, right? It’s thinner, you only have half of it, or I don’t know, a half, a quarter, three quarters, I don’t know. It comes out that by klaf it will be thinner, one must make it what? The length will be a bit smaller. One must make it smaller seemingly, because it will be thinner. Not why does the Rambam say “or less or more”? Seemingly certainly it must be less, and he doesn’t know how much less.

Why didn’t the Rambam give us to calculate it? Because he doesn’t know, he didn’t write on klaf. Soon we will see, soon we will see.

“And So” – Also in Gevil Six Tefachim Is Not Indispensable

Speaker 1:

Now, until soon the Rambam brings the Gemara. This is his way of bringing what it says in the Gemara. “And so,” says the Rambam, the same thing, this is not an obligation, the six tefachim is not an obligation. The main thing is it should be its length like its circumference. They calculated that this is how it comes out. Therefore, the same thing is also in gevil, yes, “less than six or more than six tefachim, if he wants to make it thick or thin, or to make the letters smaller or larger.” And therefore it comes out further that it should be its length like its circumference. He reversed, if he will leave six and widen his writing, he will make wider letters, it will still come out its length like its circumference, he has fulfilled the mitzvah. He has done the mitzvah of… this is a mitzvah, because this is not indispensable, the thing of its length like its circumference is not indispensable. When it was so late it’s only a mitzvah, that is he has done a mitzvah, he has done the mitzvah of making a beautiful Torah its length like its circumference.

Discussion: What Does “Fulfilled the Mitzvah” Mean?

Speaker 2:

Yes, now let’s learn… what is the language “fulfilled the mitzvah”?

Speaker 1:

I just told you, this is the explanation. Okay, “fulfilled the mitzvah” is there is a mitzvah, just as you fulfill all the measures. Rather for a mitzvah, he fulfills the mitzvah. Mitzvah means a beautiful thing, certainly.

Speaker 2:

Yes, but not a mitzvah.

Speaker 1:

“Fulfilled the mitzvah” means it fulfills the matter of its length like its circumference. The point is that it doesn’t say in the Gemara, it only says that the measure of six tefachim is only like good advice for the normal size whatever it was in the time of the Gemara.

And in practice it turns out that it’s approximately the same thing, and with a small change it’s also fine. Not a small change, if you make it through that still approximately its length like its circumference.

Speaker 2:

The approximately you have now put in.

Speaker 1:

What he says is that one can… okay, this is another inquiry, I don’t know. It’s an external inquiry that one must investigate whether its length like its circumference means that it should be exactly the length, this is very difficult, because it depends how tight one rolls it together, I don’t know. Simply it’s approximately.

But what he says here is only that the six tefachim is not that… there are yes those who say, there are yes who say that there is a hint in six tefachim, the Tablets were six tefachim. There are reasons why to think that six tefachim is specifically. But the Rambam says no, it’s only so Rabbi calculated that it will come out its length like its circumference. You make it different, you make the writing smaller or larger, it will also be good. The same mitzvah, you also fulfill, you also have the matter of its length like its circumference.

Law 2: Margins – Empty Space Above, Below, and Between Columns

The Measure of the Margin

Speaker 1:

Okay, another law. It’s also a mitzvah, from the beauty of how one makes a Torah, one must leave a bit of space above and below the page. We already had also in the laws of mezuzah on a smaller scale, less space. Yes, good. Here it is four finger-widths above. The margin below. Below the margin, the empty space, should be four finger-widths, and above is three finger-widths. So from below is more. Why? It should look beautiful. This is how one makes a book. From above not as much space as from below. Interesting. And between page and page should be two finger-widths. Yes. No, good. Therefore, surrounded with empty spaces.

Space for Sewing

Speaker 1:

“Therefore one must leave at the beginning of each sheet and at its end the width of one finger for sewing.” At the end of the sheet and at the beginning of the sheet one must leave over space for sewing. This we know, one will sew together. So one must leave the width of one finger. He continues, “so that there will be between each page and so forth two finger-widths.” When one will afterwards bind them together, there will be between one writing and the next writing two finger-widths. Seemingly this is simple. The main thing is he says that one must add space for the sewing. That is, the finger is besides the sewing. This is perhaps the law. And another thing. There should actually remain a finger. Not that the finger is advice for the scribe, but it should actually be in the book. The finger is not with the sewing.

Space for the Atzei Chaim

Speaker 1:

“And he should leave from the hide,” another thing, besides that one must make on each column space, yes, the end of the column of the Sefer Torah and the beginning of the Sefer Torah will be connected to a piece of wood, to a column, which the Rambam will later say, to the… what is this called? The Etz Chaim, as we call it. He must roll up the hide on the wood. There must remain an extra piece of parchment for that. “At the beginning of the book and at its end in order to roll a column.” It must be the size of a column, a regular column of a Sefer Torah. So basically, the first sheet one must make more than two. This he means. The first sheet one must make one finger, and here one must make more. The first sheet must be longer, and whatever the amount, that one should be able to go.

All These Measures Are for a Mitzvah

Speaker 1:

Says the Rambam, “All these measures are for a mitzvah,” all these measures are for a mitzvah. “And if he decreased or increased,” he didn’t leave at the beginning of the book or at the beginning of a sheet and so on, “it is not invalid.” It doesn’t invalidate it. It’s only for a mitzvah min hamuvchar. One sees many times, what is there for a mitzvah and for indispensability. For a mitzvah means that it’s a mitzvah. The word mitzvah, and the Rambam usually, the word mitzvah means that it’s actually an obligation of a mitzvah.

Speaker 2:

You’re saying that the word mitzvah can mean…

Speaker 1:

Can be, but it’s the language.

Law 9: The Measure of the Margin at the Beginning of the Book and at Its End — “In Order to Roll a Column”

What does it mean? The Etz Chaim as we call it. He must roll up the hide on the wood. There must remain an extra piece of parchment for that. This is what the Rambam says “in order to roll a column”. It must be the size of a column, a regular column of a Sefer Torah.

Basically, the first sheet one must make more than two. This means that usually a sheet one must have one column, but the first sheet one must have longer, whatever the amount, so they should be able to go a column.

Law 10: “All These Measures Are for a Mitzvah”

Says the Rambam, “All these measures are for a mitzvah”. All these measures are for a mitzvah, and “if he decreased or increased, it is not invalid”. If he didn’t keep at the beginning of the book or at the beginning of a sheet or further, it doesn’t invalidate, it’s only for the ideal.

Discussion: The Meaning of “For a Mitzvah” — Two Opposite Meanings

You asked me the language, one sees it many times, there is mitzvah and indispensability. Mitzvah means that it’s a mitzvah. The word mitzvah, although in the Rambam usually the word mitzvah means that it’s actually an obligation, that it’s a mitzvah, but the word mitzvah to receive upon mitzvah can mean… it can be that you’re right, that the word mitzvah is the opposite of… it’s sometimes the opposite of obligation, literally the opposite. Not that mitzvah is the obligation.

The Rambam uses the language “mitzvah min hamuvchar”. Perhaps in other places. No, here in the laws… we spoke yesterday perhaps the language “mitzvah min hamuvchar” to do such and such. “All these things were only said for mitzvah min hamuvchar” in Chapter 7. After saying how he makes the sheets, the large, the small, he says, “All these things were only said for mitzvah min hamuvchar”.

What is the translation? No, then I understand. Mitzvah min hamuvchar, that you make a mitzvah… I can translate there “doing”, I can translate there “doing”. It can be this is the same for a mitzvah. For a mitzvah here always means beauty. Mitzvah min hamuvchar there he speaks of zeh keli v’anveihu.

What is the translation of mitzvah min hamuvchar? Over the translation of the three words. Mitzvah… what is the translation? To do the mitzvah min hamuvchar, to do the mitzvah in the most excellent way. There are many ways of doing the mitzvah of writing a Sefer Torah, this is to do it in the most excellent way of having all the stringencies and beautifications. Not stringencies, beautifications. Yes, I don’t know if one can translate it this way. I think it’s a shortening of “mitzvah min hamuvchar”. The mitzvah one must do from the mitzvah, the normal mitzvah, which is a mitzvah, one must do from the most beautiful. But here, many times one sees that there is “for a mitzvah” and there is “for indispensability”. “For a mitzvah” means beautiful, it’s a mitzvah to do, but one doesn’t have to do.

Proof from Rav Huna: The Kesav Sofer’s Proof That It Is Not Indispensable

Interestingly, he says simply a remark in passing, that the word “mitzvah” has such two opposite meanings. Sometimes it means “mitzvah”, the mitzvah which is a matter in mitzvah, which one is not obligated, and sometimes it means “mitzvah” explicitly that one doesn’t have to do it. He brings from the Kesav Sofer that the Rambam wants to tell us that it’s only a mitzvah, or the Rambam wants to tell us that the Gemara relates that Rav Huna tried to make its length like its width, and he didn’t succeed. Seven Sifrei Torah, and only one he succeeded. The Rambam understood that it must be that it was kosher. Rav Huna was Rav Huna, it was kosher, he just didn’t have the mitzvah min hamuvchar.

This is the proof. Who says that it’s not indispensable? He says “and only one remained that all the rest were invalid”. Rav Huna exerts himself that he wrote seven Sifrei Torah, and he doesn’t know that they are all invalid? But with one he succeeded to have the mitzvah min hamuvchar. I don’t know, this is the proof to be able mitzvah.

I don’t know though if one needs a proof. I think that they learned earlier, the Rambam perhaps has such a rule, that such sorts of things, or perhaps one must use one’s intellect to know, that it must say in the Gemara that “if he didn’t do so it is indispensable”. There are very many details and laws in every mitzvah. In the laws of tefillin we saw, there are things that are indispensable, and there are things that are not. How did he know? Because he gives each thing its worth. A thing that doesn’t say about it that it’s indispensable, by default one assumes that it’s not indispensable, because it must say. I don’t know if one needs a proof.

The Story of Rav Huna and Rabbi Acha bar Yaakov

Now we’re going to learn it. But this is an important story. The Gemara says, brings the story, the Gemara says that Rav Huna made seven. There are those who say seventy, I think in the Gemara it says seventy. That’s what it says in my Gemara. He brings the version “seven.” I don’t know why. In the Gemara it says that Rav Huna wrote seventy Torahs, and only one of them succeeded in being orech k’rochev (length equal to circumference). And it says in the Gemara that Rabbi Acha bar Yaakov wrote one on the hide of a calf, and it succeeded, and he died. Yes, as Reb Bunim of Aiven said, “My soul.”

Why, something is a note to something is a thing? You see in the Gemara that to succeed in orech k’rochev is something great… something great… something was a secret about this. First of all, because with parchment we don’t know ourselves, yes. In order to… with klaf (parchment) we don’t know ourselves, there’s one secret number one. And it’s very difficult, it’s a great work. The Rabbeinu held that most Jews were not privileged to have a complete Torah scroll. That’s certain. This is not simple. He himself said that he was not privileged to have Torah scrolls. Yes, that’s simple.

The Rambam’s Problem: How to Make Orech K’Hekefo (Length Equal to Circumference) Intentionally

And seemingly, let’s now go see. What is the reason that it’s not simple at all? Because, Rav Huna didn’t succeed. In other words, he started to write a Torah. He didn’t make a calculation beforehand, and see how it comes out. This is also a proof, not just, if one needs another proof for this. He actually wrote, Rav Huna did it, let’s see if it succeeded. It didn’t succeed, perhaps there’s an element of Divine Providence in this. If someone is worthy, it succeeds for him.

This is a very different way of planning a Sefer Torah, when one must calculate the circumference, because he thinks, for example, and the Gemara sees that it’s a very precious thing. Not everyone always had so much klaf. Yes? It’s a precious thing, because a person starts when he finds a good piece of klaf, he writes a parsha, and he’ll write it further… later he goes there. It’s a simple thing. Yes, it means that one must have the entire Sefer Torah with all the klaf planned. He must say very very carefully. Why do you need to say what needs… it’s a very different way of writing a Sefer Torah.

Yes, later he puts the problem on the klaf in a precise way. I don’t know how you need that. It should be a simple thing. Today, when one writes a Torah, one writes. I mean back then they also copied from another Torah, but… it’s not obligatory, there’s no obligation to have a certain letter on which column and which verses. What one hears is to write according to what it is. Sometimes it was longer… sometimes it comes out longer, sometimes it comes out shorter. It depends how one writes. Today when one writes, one already writes from a plan. It’s very different.

But the Gemara doesn’t seem to be based on a plan, because all these halachos are for a sofer (scribe), it wasn’t made with a plan, and it didn’t succeed. Once it succeeded, and usually it didn’t succeed.

The Rambam’s Kindness: He Solved the Problem

Says the Rambam, now comes the Rambam, here the Rambam is a very interesting thing, that the Rambam very much wanted even though the holy Rabbeinu didn’t succeed, he didn’t make a plan, not only did it not succeed, he also didn’t plan, because if he had planned he perhaps could have figured it out, but the holy Rambam was a Jew who didn’t let things happen by chance. It says in the language of the responsum that someone asked him, “Is it possible to intend that the fold should not come by chance?” He didn’t wait for it to succeed. How does one make it work l’chatchila (from the outset)? One makes a good plan that the Torah should come out orech k’hekeifa.

The Rambam wrote a Torah himself for himself, he fulfilled the mitzvah of writing a Sefer Torah literally, and he figured out a whole process how to do this, and he told us the plan, he wrote down for us the plan in his book how one can do it.

Says the Rambam, yes? So there’s gratitude to the Rambam, because this is a plan that he wrote as a kindness, not to clarify a sugya (Talmudic topic), but to help Jews how to make an orech k’hekeifa. He solved the problem, the Gemara didn’t solve the problem, the Gemara remained that sometimes it succeeds, sometimes it doesn’t succeed. And the Rambam said, I’ll tell you, one can make it so that it should always succeed. Here the Rambam is smarter than the Gemara, so to speak, what does smarter mean? He solved a problem that the Gemara had.

Halacha 3: The Rambam’s Plan — How to Make Orech K’Hekefo

Yes, says the Rambam, “First of all he should intend”, this is the first thing, “he should intend”, he will do specifically, intentionally, prepare, organize, “until he makes the book orech k’hekefo or hekeif k’orcho”, says the Rambam thus, “he begins”, let’s try to say, he goes into many details, I want to try to grasp what the Rambam’s basic advice is, very basic.

What Is the Problem?

What is the problem that we have? The problem is seemingly that we don’t know, usually when a person starts to write his book, he doesn’t know at all how long his klaf will be. He’s going to start writing and he’ll see how many pages he needs. Therefore he has no way to calculate.

And what is the main variable, what is the main thing that changes? It’s actually two things that change: the thickness of the hide, each hide comes out different, therefore the orech k’hekeifa can be different, and the thing that must change accordingly is actually how big the writing is, or how much is interesting. Yes, you have things that are in the halachos. For example, how many letters must be on one page, that’s the halacha. But if he writes higher letters, one needs higher things. How many should be fewer lines, how many fit on a column? One can make bigger lines. If he writes bigger, there should be on the column only 20 lines, or only forty lines. If there are forty lines, or only 48 lines. But no, there are fewer lines, in short, it can take up much more space or less space according to what one does.

So, he doesn’t know how big his klaf is, he doesn’t know how many columns he’ll make in his Torah at all. Today there’s a correction, we know that every Torah that we write, every single Torah has the same, he means perhaps most or so. And my tikun korim (reader’s guide) has exactly 245 columns. But it wasn’t always so. And one doesn’t know at all how much, and he writes each one a bit different, he writes a bit differently.

The Rambam’s Basic Plan — Two Steps

What is the Rambam’s basic plan, he had two steps and he goes into the details, that his basic plan is very simple. First of all, instead of writing each one separately and having to calculate, first make the entire Torah. Perhaps sew it together? Even though I don’t know if practically it’s a bit difficult. But take the entire Torah and sew it together, figure out, first of all, buy like so much klaf. Yes, make it six tefachim (handbreadths) wide, let’s say, start with six tefachim, so high. Then, if you see that it’s still not orech k’hekeifa, you add more klaf and take off. First you can make the entire Torah before the writing of the one… yes, before that. First make boxes. First cut straight from the entire hide. Increase. This is already detail. This is already detail. One minute. Yes, yes, yes, yes. The the.

The main advice is, that before you start to write, you should know how much hide you need so that your Torah should come out orech k’hekeifa. What depends on the… this depends mainly on the thickness of the hide. Take then, buy your entire hide at once, the entire klaf at once. And, yes, he makes pages in your Torah, he makes already the vessel of the Torah, an empty Torah. Yes, he has an empty Torah this person. Calculate, if it comes out too thin you add more klaf, and if it comes out too thick you add more klaf. Now you have your paper, that’s the calculation. Now you must fit your writing into this.

And what should you do? You say, you’re copying from a book. Says the Rambam, the Rambam indeed said, one must know how many columns you have per chapter, copy from a book. Make a calculation, start to write one column, see according to the calculation if it will fit.

Overview of the Process

Speaker 1:

He has an empty Torah, this person, and he calculates, if it comes out too thin, he adds the klaf here, and he has for himself the small yeria (sheet) down. Now he has the paper, this he has, now he must fit his writing into this. And what should he do?

Should he, you’re copying from a book, says the Rambam, the Rambam indeed said, one must know how many columns you have previously copied from a book, make a calculation, the column to write one column, see according to the calculation if it will fit, if it won’t fit make it smaller, or if there’s too much make it bigger, and figure out, make a calculation to know that your writing will fit into the Torah exactly, that’s the whole thing, it’s very simple, he goes into details, but it’s very simple, his process is very simple that it can be.

And afterwards says the Rambam, later says the Rambam, what according to what he calculated, he says exactly how much one can do, and one doesn’t even need to make the calculation, because the Rambam already said certain numbers for each thing, right? Yes. Already, he says it so, agree? Yes yes. It’s afterwards because he says the, no, many details that he says perhaps don’t even come out, nothing.

Step 1: Cutting the Hides — “Marbeh”

Speaker 1:

More likely, but we marbeh (increase) doesn’t mean to say have eight square, because he doesn’t yet cut now exactly. He cuts yes, but… he only arranges the size of the hides, and increases. I mean the increase arranges. One can do everything with an emergency how one can arrange, but increase means not increase, I saw because it means that it means to write the widths specifically, because it can be rectangle, it can be longer than it is wide, it doesn’t mean a square, it means orech k’rochev, it comes out squares, it comes out Pesach, you know that when one buys an original, today one buys klaf, it comes nice, but when one buys a hide, it comes, whatever, first he cuts it, and measures the width, whatever the width, six tefachim, the edge and end for all, it should be straight, should be one sheet six tefachim, one seven tefachim, that’s the first thing, first cut all the hides, that’s all, that’s what marbeh means, just means, cut it straight, it means, it has nothing square, no angle at all square.

Kitzur (in short) means like a routine, one makes the same routine for each one, kitzur the same thing, that it perhaps is the same cut, we have seen not clear what the meaning is, it’s a language of the verse, kitzur v’echad l’chol, literally a language of the verse from Melachim (Kings), but it means seemingly there cutting. In short, he cuts it first all the hides, that’s all.

Step 2: Making a Kerech — Rolling Together All the Hides

Speaker 1:

And afterwards he rolls the hides, he puts them together, and makes from them one kerech (scroll), he makes one… like one rolled-together Sefer Torah. He doesn’t say that you’ll sew, I guess. How will he do it?

Discussion: How Does One Make a Kerech Without Sewing?

Speaker 2:

Ah, I thought until now that marbeh means not yet actually cutting. But marbeh on the… like he calculates how many squares he’ll have on the hide, so that you can actually roll it together and still play around, see how it comes out.

Speaker 1:

The cutting is mainly the top and the bottom.

Speaker 2:

But how will he roll it together? If he cuts it, must he already now make all the sewing also? Seemingly, how do you think he’ll make a kerech?

Speaker 1:

No, kerech means he makes the preliminary, later you’ll already make sewing.

Speaker 2:

I’m asking you a question, how does one make a kerech without sewing? He doesn’t have one hide that is long enough for an entire Torah, there’s no such thing. One must do it. One must do this. There’s no way out of this.

Speaker 1:

I mean so. Unless you can lay one next to the second, without…

Speaker 2:

But you won’t know how big it is.

Speaker 1:

But if you’ll make exactly the double of this, it will be twice as big as this. One can do that also.

Speaker 2:

No, but it’s not… perhaps because the hide… I don’t know if all hides are exactly as thick one as the other. One must first have all the hides that he’ll use. Because the thickness is one of the problems.

The Importance of “Mehudak Yafeh Yafeh”

Speaker 1:

In short, he makes with this a rolled-together kerech, an entire Sefer Torah, mehudak yafeh yafeh (tightly rolled well), well rolled together, because so you can see how long the circumference is.

Very good. And here one sees, I said earlier that one can make it looser or tighter, the Rambam says that one should make it mehudak yafeh yafeh. This is how a Torah comes, well put together.

Step 3: Measuring the Circumference — Six Tefachim

Speaker 1:

Ah, and he adds… He adds… yes, and he adds… He adds… yes, he starts, first it’s only one page, whatever, he adds until it comes to be that the kerech is six tefachim.

Speaker 2:

The measure of the width of the Ark.

Speaker 1:

Yes, which is so wide. It should be six tefachim in circumference around?

Speaker 2:

It should be a width of six tefachim, you already know that. He only needs that the circumference should be six tefachim.

Speaker 1:

And he measures with a thread of scarlet, he measures with a… with a… yes? That goes around the kerech, he makes sure that it takes around one entire hide will go around. He takes a string of six tefachim, and he measures that it’s already six tefachim his Torah. That’s all.

Step 4: Making a Kaneh (Measuring Rod / Ruler)

Speaker 1:

And afterwards, what does he do? He makes a kaneh (rod) with which he stretches a straight line. No one taught him in Yiddish a meter, a kaneh, perhaps what the books understand with a kuf. The point is, he makes a measuring tape, that’s all. Kaneh is a measuring tape. And its length should be forty amos (cubits). Why does he need to have this? So that he can measure the long kerech, the whole thing. Or not the whole, or yes, in total, he must be able to measure the total of the whole thing.

Plus, we want that he should also be able to measure smaller measures. Says the Rambam, one should already in the kaneh also make smaller measures, because it can be that it won’t be an exact, the etzbaos (finger-widths) beginning and end of the… I want it already about this. Perhaps it can simply be, it won’t come to an exact, he doesn’t know, it won’t come necessarily. It can be a hide that is two and a half, he must be able to calculate a half, not become confused.

He says, “And he should divide one etzba from it”, yes, he should make a mark on the ruler, he should make a mark of an etzba, and afterwards for a half etzba and a third and a quarter of an etzba. He should divide the etzba into parts, “so that he knows with it half an etzba and a quarter etzba and similar parts”. He doesn’t mean all parts, because he can when he comes to a whole, he uses yes a piece.

The ruler shouldn’t only be a ruler that shows straightness or that, but it should also have what a meter needs. It shouldn’t only be a ruler that counts whole etzbaos, yes, if it’s forty, he already knows that this is forty. But it should also have one etzba, he should be able to calculate a half etzba when the matter comes, and similar.

Step 5: Measuring Each Hide

Speaker 1:

“And he should measure each and every hide”, each hide that will be used in the Sefer Torah should be measured with the ruler, “until he knows how many etzbaos are in each and every hide, so that he knows how many etzbaos in the length of the entire kerech”. He has added up, and he knows how much is the total of the entire kerech, yes?

Step 6: Testing the Writing on Separate Hides

Speaker 1:

Translation

So now, what does he get from this? Because this way he could calculate how much space he needs to fit his writing into the entire volume. He takes other skins, because these he has already incorporated into the volume. So he takes two or three skins. He has already completed his entire Sefer Torah. So now, when a person wants to test his writing a bit or such things, he begins with a different skin. He doesn’t write on those, because those are a complete Sefer Torah, he has already invested so much work in measuring and connecting them. So he takes other skins, shnaim o shlosha, livdok bahem shi’ur haketav, to measure the size of his writing, v’kotev bahem daf echad.

Step 7: Calculating the Writing — What One Needs and What One Already Knows

Speaker 1:

The Rema says good advice, when you write a complete page, he will now say how to write the page, how many etzba’ot and so forth. Ah, we already know this. He says that the difference will only be… What he says is, that you will now calculate. What do you need to calculate? You don’t need to calculate how high a page is, because that is known, you already know that it’s seventeen etzba’ot. Why? Because if you make a Sefer Torah of six tefachim, six tefachim is twenty-four etzba’ot. If you leave a margin above of three and below of four, it comes out you take away seven from twenty-four, you’re left with seventeen etzba’ot. You already know this, you don’t need to at all… This has no doubt, the height of the measurement you already have.

But what do you indeed need to know according to your writing? Aval rochav hadaf hu lefi haketav. We learned that there must be thirty letters, but how wide is thirty letters? How many etzba’ot is thirty letters? It depends, one writes this much, one writes that much. Here comes even… V’chen minyan hashitot shebadaf, the amount of lines on the page, is also talui lefi haketav, how high his letters are. Lefi sheb’otah shitah mani’chin k’shitah, they learned that between every two lines there must be an empty line. So if he writes very high, automatically there will come out considerably fewer lines. You can’t compress, because you have no choice, you must first know, what you’re now going to check is according to the thickness of your writing how much… how it works, how much space it takes up.

Step 8: Calculating How Many Pages Fit in the Volume

Speaker 1:

He says further, “shekotev daf echad shebodek bo al pi mah sheya’aseh”. He writes the page that the… the testing page he writes according to what he wants. He checks, yamod, yes, he should measure with the measuring tool, he takes out the measuring tool, he should measure rochav hadaf with the fingers of the measuring tool, of the ruler, “v’ya’aseh al rochav hadaf shtei etzba’ot bein daf l’daf”. He should add two etzba’ot between page and page. The two meanings that this should be, two etzba’ot between page and page. “V’yachshov kamah dapim yavo’u bakerekh shegolel bo sefer haketav shebodek bo”. He should check how many pages would come out in the entire volume, the writing that he measured, how many writings would this come out in the Sefer Torah, in the rolled writing, he will know the calculation of the pages.

It’s very simple, you already measured your entire Torah earlier, your volume is a thousand etzba’ot. You have now written one column, your one column let’s say you figured out is ten etzba’ot, let’s say, I don’t know four etzba’ot, I don’t know what his words are, ten etzba’ot. It comes out that you need to have, it will fit into your Torah, not ten, but add two, it will fit approximately eighty columns in your volume, yes? These are made up numbers. Because you know how much will fit in.

Step 9: Calculating How Many Pages Are Needed for the Entire Torah

Speaker 1:

Now, how much do you need? How do you know how many columns you need for your Torah? Says the Rambam, “v’ya’arokh kamah nikhtav badaf zeh shebodek bo min haTorah kulah”. You need to know what percentage of the entire Torah you have in your page. How will you know? “Mesha’er”. You won’t know it exactly. The Rambam doesn’t say that you will copy exactly from that sefer. “Aval mesha’er lefi sefer shekotev bo”. He says, I wrote in my column one page or one column from the Torah, that Torah that I’m making, I count the columns of that Torah. He’s still writing from a Sefer Torah, he should look at that Sefer Torah how much there is. That Torah has, I know, two hundred columns, it comes out, I know that I need two hundred times as much space as I made, u’mechashev. Kol haTorah kulah teluyah beyamin, and he needs to have “zeh ketav shekotev bo b’koach”.

Step 10: Adjusting the Writing

Speaker 1:

Very good, if one has enough space, not too much and not too little, write according to the writing. This is a good shi’ur ketav, this is the good size of your writing.

V’im, you make a calculation, the pages come out from the Torah, then “yarchiv baketav ad sheyismokh min hadapim”, then write a bit larger writing, a wider writing.

Adjusting the Size of the Writing to the Number of Pages

This is a good shi’ur ketav, this is a good size of your writing.

V’im rotzeh lachshov minyan hadapim yater min haTorah, should one yarchiv baketav ad sheyismokh minyan hadapim, he should write a bit larger writing, a wider writing, and then he should make a check that it succeeded. V’im hu rotzeh pachot, if he has too much more Torah than how many pages he has, how many pages, yater min haTorah yater min hadapim, yema’et baketav, he makes his writing smaller, ad sheya’amod minyan hadapim kefi dikdukei ha’otiyot, v’chen ya’aseh b’chol daf vadaf.

The Rambam’s Innovation — One Adjusts the Writing to the Format

The point is, it’s very simple, the Rambam simply holds, all these details are confusing guys, but the point is very simple. You, your main problem is your writing, you don’t know in advance how many pages of paper you’ll need. The Rambam tells you, I have simple advice for you, first cut out the paper, calculate how much, and then write according to the paper.

It could be that the Gemara didn’t hold that one should do this, because perhaps there is more of a rule that the writing should be according to how you hold that the writing is beautiful. I simply, the Rambam says here an innovation in halacha, that it makes sense that a person should make his writing larger or smaller so that the Torah should come out, yarich vikatzar.

I don’t know, perhaps the Rav here who said lo itrami li, not because the advice of the Rambam from the Gemara didn’t occur to him, it’s not genius that one can calculate first, perhaps he held that it’s not correct.

Beauty of the Sefer vs. Exactness of Proportions

Basically the question is this, we have seen here in the Rambam quite clearly, he says that your greater focus should be on the parchment and all these things should be correct, and then adjust your writing strength accordingly. The Rambam holds that I don’t know, that the mitzvah min hamuvchar that it should be beautiful, the sefer should be beautiful, is more important than the exact your script, and you adjust your script. It’s an interesting thing.

So he says, the Rav here simply tried to go the other way around, first write the most beautiful… The Rambam said one must write ketav yafeh, we learned earlier. There is an actual halacha that it must be beautiful. Who says? I thought, perhaps the Rambam thought that this is stated in the Gemara. It’s stated in the Gemara, but it’s not stated in the Gemara which size writing it should be. Size of writing you can make whatever you want. It’s not me’akev, but it can be a person has a certain taste, he wants it should be large.

Digression: The Difficulty of Writing a Sefer Torah as a Project

I mean, I’ll tell you something else. Finishing the entire Sefer Torah with all the halachot that should be correct, is a very huge project. Someone who is once in a good mood and has warmth and he writes down a beautiful portion in the Torah that speaks very strongly to him in one day, mah yafit umah na’amt. The Rambam says, first you should work bitterly hard on the technical, go buy skins, the entire Sefer Torah needs to be bound, and you only have one writing.

Rabbeinu Yonah wrote seven Torahs. Presumably he wasn’t a sofer or something. He did, presumably he had money, he paid for it. Seven Torahs one doesn’t write with one’s own hands. Perhaps one Torah. The Rambam also wrote one, but the one, it counts a bit for us, the Rambam has this, because this is stated in the Gemara, and that one isn’t stated.

It also means that the day that Moshe Rabbeinu wrote thirteen Sifrei Torah, he thought, writing out thirteen Sifrei Torah he had to prepare… Yes, but Moshe’s was a miracle. The miracle can be the reward. Moshe’s Torah was kosher according to all opinions, it can’t be.

Speaker 2: Wait. I say the opposite, the miracle is much greater that Moshe in one day, besides writing fourteen Sifrei Torah, he calculated the entire…

Speaker 1: Yes, Moshe had to do the matters of parchment.

Speaker 2: Yes, but Moshe had to do the calculations, he had to do the innovations. I think that for Moshe there are other things.

Measurements of Margins — Four Etzba’ot Above and Below

Speaker 1: One learns here that there must be four etzba’ot from above and from below. Yes, for example the custom is, when one makes a small Torah one doesn’t make so much space. This presumably comes according to the pages themselves. But what do the poskim say? Because it must be beautiful. It’s not me’akev the three etzba’ot and four. The Rambam also said it’s not me’akev. Even the halacha is, when it’s a Torah that is so.

Yes, for example in a megillah, usually the megillot that are sold don’t have so much. You who buy, you’re not particular about this by a megillah. But he says that it’s a small megillah, you make it as it comes out for you. The Rambam here takes very seriously all these numbers that are stated, the entire exactness. Okay.

Problem with Disproportionately Small Sifrei Torah

Certain people make a very small Sefer Torah, it comes out the proportions above and below disproportional. Yes, it comes out strange. I think for example that there are more matters to be lenient, the letter should be nicely large, it makes it easy to read. Okay, as a ba’al korei I have negiyut. When you stand, someone says he wants to make small, but it has completely different stringencies, one must be careful which is preferable. Yes.

Division of Skins into Pages — And What to Do When a Yeri’ah Ends in the Middle

Okay, ah, we haven’t yet finished this section. In short, it’s simple, yes… Okay, another interesting thing. Okay, you know already, you begin to write. It’s simple. You begin writing. Approximately a volume. You begin to write on the Sefer Torah, and you copy from a sefer. On the Sefer Torah that you’re preparing.

U’mechalek kol or v’or dapim dapim, it comes out then each skin the pages of that skin separately, one marks that here is a page and here is the next page, kefi rochav hadaf shebadak bo v’lo cheshbon matchilah, how wide the page is was already calculated earlier, that means you make the division that here, according to that size, according to how wide you write, yes, sheyisha’er min ha’or shelo yichtov bo k’shi’ur arba, there remains for him left over three or four fingers, v’shi’ur zeh l’daf ha’acharon sheb’chol yeri’ah, when you remain left over three or four etzba’ot from the end of a yeri’ah, of an entire yeri’ah, that the next yeri’ah one will sew to it, it touches the end where one sews to the next piece, there you need to leave over an etzba, but plus more than an etzba, the Rambam already said earlier that between every two pages there must be two etzba’ot, where the Rambam by the end of the yeri’ah mentioned leaving over more than one etzba, that means leaving over also between every two pages two etzba’ot, there there there the innovation that he wants to say here is, that he doesn’t need to worry, the person made his calculation with all the skins, he didn’t yet calculate, he didn’t yet know then how large, how wide each letter needs to be, because he didn’t yet even know.

The Rambam’s Innovation — One Doesn’t Need to Worry About Leftover Space

How wide his pages need to be. When he made his first volume he already put together, but his each skin is random, according to how long the skin was he made it. Now he figured out how large his column is. Now, each skin comes from an animal, it could be one is longer, one is shorter. Not necessarily that it fits in exactly, it won’t exactly later a certain amount of pages that one writes in one yeri’ah.

Now it comes out, he finished, he already placed his four yeri’ot on the yeri’ah, now he has space only for half a yeri’ah. One can’t write half a page of the yeri’ah. A person thought, well what will be? My entire calculation now becomes ruined. I can’t cut off a page, and now will be my calculation how long the Torah needs to be will be ruined.

Says the Rambam, don’t worry, it won’t be ruined. Why not? Because you don’t have fear, because you already calculated your amount of columns that you need is already exactly calculated according to how long the Torah is. Now you can cut as much as you want, if it’s just at the end to add another yeri’ah, to calculate with the calculation how many columns you need.

Speaker 2: You don’t need to add until the end or what?

Speaker 1: Right, the point is that you no longer need to have the length of the Torah to calculate, because you already transferred your size of the entire Torah, now it basically goes on the amount of columns that you calculated how many columns you need. You already know basically how long your Torah needs to be, you no longer need to worry that you’re ruining your Torah that you used to measure.

Speaker 2: Yes, correct?

Speaker 1: Yes, very good. This he says, “yani’ach mimenu rochav etzba k’dei tefirah”, this he said this, this must be at the end, “v’yiktotz hasha’ar al rochav”, he shouldn’t worry. “Shelo b’hekrech”. “V’yiktotz v’lo orot acherim al hakerekh shehigbil”, until adding to the volume actually more skins against. “V’ein tzarich lachshov atah”, you don’t need to stand and calculate, I took down here three etzba’ot, because it will already by itself be nofel minyan hadapim. “V’lo mosif al minyan hadapim”.

Measurement of Width of the Sefer — Six Etzba’ot

Further, already. And this, the Rambam, the entire reasoning that the Rambam made, he assumed that you want to make six tefachim, because the Rambam made, and perhaps there is indeed some matter to make six tefachim. Six tefachim. So that he should make rochav hasefer yater al shesh etzba’ot, “shishah posach shishah”, one wants to make a smaller sefer, he calculates further with the calculation. Just as the plan with his size, v’yetzei orko k’chaf melo pachot v’lo yoter, v’hi shelo yit’eh b’cheshbon. So, one shouldn’t try to make us any mistakes in his calculation.

Measurement of Thumb — Seven Measures

The Rambam, what we said earlier that there is such a thing as a shi’ur thumb, how much is it? He says, “rochav ha’agudal amru b’chol hashi’urim ha’elu, uvo she’arah Torah, v’hu habeinoni”. One speaks of the average thumb. Says the Rambam, “u’kvar dikdaknu b’shi’uro”, I measured how much is an average measure, “u’metzanuhu shehu rochav sheva se’orot beinoniyot zo b’tzad zo dechukot”. It’s the width of seven se’orot, seven barleys, beinoniyot, regular size, seven times seven dechukot, one next to the other tight, equal. “V’hu k’erekh shtei se’orot b’rochav”, and it’s the same size as when you would place two pieces of barley in length, width, one between the other.

Discussion: Why Se’orot? What is a “Beinoni”?

Speaker 2: Yes, a beinoni I can tell you the secret that the Rambam revealed here. This is the shi’ur thumb. Why it’s easier to calculate an average se’orah than an average finger, I don’t know.

Speaker 1: Okay, but we’ll see at the end. “V’chol tefach mikol hamidot she’amarnu”, a tefach is four of the size etzba’ot that we said how much an etzba is, “v’ha’amah shesh tefachim”. You have now, I told you the thumb exactly according to barleys, and now you can calculate how much an amah is.

Speaker 2: Yes, but can you tell me what is the advantage of barleys?

Speaker 1: I have no idea. Okay. A beinoni I want to tell the secret. You understand, you ask, it’s not stated in the Gemara a beinoni thumb. Is the difference between fingers of people more often changed than the difference between the size of barleys? Did the Rambam hold? I don’t know. He says beinoni. There is a beinoni, there are large and small. Scientific people have larger fingers and whiter fingers. Very good, but he speaks of a beinoni. However figures out who the beinoni is, what does the Rambam do to me?

English Translation

Speaker 2: My binoni means in the number. That’s a medium measurement. But the Rambam is concerned, what happens if Jews go read this in Yemen and in Mexico, and places where I’ve heard that people run a bit different sizes? What’s the difference? They go there to that place. But according to my humble opinion, one must calculate in every place where there is a dispute.

Speaker 1: Rabbi Chaim Naeh says it’s two centimeters. Okay, I don’t know. Anyway, the women’s section can go home and check their husbands’ and see.

The Problem with Eggs

Speaker 1:

What’s the difference? They go there to that place, who says there’s a difference? But it’s bones, actually, one calculates that in every place it must be the same. It was decided that this is true, because there must be concern that one should take the eggs. But nitkatnu hadoros, nitkatnu habeitzim, nitkatnu ha… in short, it doesn’t help. Rabbi Chaim Naeh says it’s two centimeters, okay, I don’t know. Anyway, the public can go home and check eggs and see.

They didn’t see that it doesn’t match up, that the length of two eggs is not at all the same width as seven eggs across the width. In short, the Rambam didn’t solve the problem, for us he made the problem worse, because we don’t know what to do.

Halacha 10: The Precise Dimensions of the Rambam’s Sefer Torah

Speaker 1:

Now, the Rambam is going to say, earlier I told you an order and a method how you can figure out a Torah. If you want to copy me, you want to copy me, you can go with my numbers, you don’t need to arrive at, you don’t need to make the whole calculation, I’ll tell you the numbers. Says the Rambam, “Sefer Torah shekasavti ani”, I’m going to share with you even more information, I’m going to give you the precise dimensions and the amount of sections and lines of my Sefer Torah.

He says like this, “Rochav kol daf midafav arba etzba’os”, yes, that’s how I wrote. “Vehashoros shetzarich lihiyos rochav kol daf mishtayim shtayim etzba’os”, it’s six fingers, I’m sorry, larger. Why must it be wider? Because you have space in the middle, simple, yes, one leaves empty space. “Uminyan hashitin shebechol daf vadaf achas vachamishim”. How many lines on each page? It comes out 51 lines. It’s more than the Rambam said earlier, he said it should be between 48 and 60, according to the minhag hasofrim. “Uminyan hadafin shel kol hasefer masayim shishah ve’esrim”, 226. Wow, it’s smaller than our Torahs, interesting. Yes, “Ve’orech kol hasefer be’erech shlosh me’os veshishim vashesh etzba’os bekarov”. I need to write down numbers, and calculated, as he says, if you don’t want to calculate, if you want to copy me, you can simply do as he says, “Elu hashesh esreh etzba’os ve’arba etzba’os”, if you want to calculate it, it will come out that you have six fingers larger than what I said when one puts a minyan hadafim.

And why does the matter at the end of the sefer and at the beginning of the sefer come out? It comes out for extra spaces, there should be empty space on the Sefer Torah. As we discussed that one must give more space at the beginning and at the end to roll up onto the wooden etz chaim, onto the pole.

Halacha 11: Oros Eilim and the Secret of the Number

Speaker 1:

Now says the Rambam, which skins did I use? One must calculate the thickness of the orech hahekeif. I’ll tell you a secret, I used oros eilim. Actually, if one uses oros eilim and one goes with this calculation, one can fulfill the calculation of the holy Rambam. The Rambam is precisely exact on the measure of a ram, and you want to use the size to write, no problem.

There’s another secret in the thirteen sixty-six. One must ask the mekubalim, “Elef shlosh me’os veshishim vashesh”. What’s the secret? It’s certain that the Rambam had in mind some deep secret in the number of the fingers of the holy Rambam. Secret of the twenty-six, with today’s books in the holy Rambam. I don’t know what the secret is. Another fifty-one lines in each column. Okay, correct.

In short, until now says the Rambam, if you want to write with my amounts, or even if you want to make it a bit smaller, and in honor of that you’ll have a bit more pages conversely… ah, perhaps the “chaser daf o shtayim o shalosh o yoseir”, perhaps he means to say that the whole orech vehekeif is not precise. It could be that you’ll have two three pages more or less, because the orech vehekeif I don’t know if it can be precise.

Well, good, memeilah lo tig’u, you don’t need to toil and you don’t need to make the correct calculations.

Discussion: Do Today’s Sofrim Check the Calculation?

Speaker 1:

Anyway, we’ll need to see if one can do like the Rambam with a Torah. I don’t know, today’s Torahs… I’ve seen people talk, I haven’t checked in my sheets, one must check if it’s… if you have a sofer who can come in with a comment and tell us if they check this, if today’s sofrim make the calculation beforehand that it should come out orech kekefo, if they do the calculation with the Rambam and so on.

I’ve personally seen what people claim that it comes out approximately like this anyway, according to how we conduct ourselves to write according to the… but I’ve never heard that they talk about this, so I don’t know. I need to ask, if someone knows they should tell us, send in a message, one writes about this.

Now, but it could be, it could be that in today’s times one must be less strict overall, because when the klaf is very very thick and people write very large letters, it can come out that the hekeif should be terribly long and the orech should be terribly narrow and it should be completely disproportional, which wouldn’t be beautiful. And it would then come out very difficult to use, because they would be crazy heavy and huge Sifrei Torah.

One thing, since all klafs are not very thick, it’s never… usually it works out, you understand? One must be less strict.

Speaker 2:

I hear, I hear.

Speaker 1:

It’s true that one is already accustomed, the Torahs that we have usually have a certain proportion, it doesn’t look weird, as someone says a rough finger. On this I said an example that a megillah is a place where it often looks weird and people come with such a smile “see, this is my style, because this way I can hold it when I stand”, but each person and their thing. There are people who have disproportionally very long megillos with only a few lines in each.

Speaker 2:

Yes, because the 11-line megillos are really funny.

Speaker 1:

Ah, the Chazon Ish wouldn’t have agreed to that just like that. The megillah, it’s a nice whole megillah, it’s also not orech kekefo, it doesn’t make sense, it’s much more high than it is… no?

Speaker 2:

Ah, it’s smaller.

Speaker 1:

Ah, that’s the story that one sees this normally, but a megillah is not orech kekefo. Look, let’s think, a megillah is a different… it’s not relevant, it’s not the same last, it’s not so long, the hekeif is not long.

Speaker 2:

It’s more orech kekefo by the way.

Speaker 1:

No? Yes! Ah, it could be the whole thing doesn’t apply here. Yes, you’re right. If someone has a megillah that’s as high as three feet the whole thing, but it’s so small, that does look a bit funny. No, it’s not too modern. There’s a “rule” like “rectangles”, there’s a “rule of thirds”, yes, the wise men of design have such “rules” how things look. There’s such a “rule” generally, yes, that you have a certain “size”, one paints a third of the wall, two thirds. There are such halachos about this. It appears that orech kekefo is a very aesthetic halacha. Very good.

But the tefillin was also very similar to orech kekefo, that it should be merubah. The Rambam also said that merubah means it should be merubah in the width, but it should also be like orech kekefo. “Proportionate”, “proportionality”. Yes, merubah is one thing, the Torah doesn’t say merubah, it’s higher, lemaaseh it’s higher than wide, but it makes sense, that’s how a beautiful thing looks. Okay, very good.

Halacha 12: Yeri’os — Three Pages to Eight Pages

Speaker 1:

The yeri’os he’s now going to tell us. “Ein osin biyeri’ah pachsos misheloshah dafin velo yoseir mishmonah dafin.” Each yeri’ah, a Sefer Torah is sewn together, yeri’ah means one piece of klaf, that’s not sewn together. A yeri’ah should not be less than three pages. That means, a Sefer Torah should not be sewn together from crazily many yeri’os, and also should not be more than eight pages, there also shouldn’t be very long yeri’os. Why shouldn’t it be more than eight pages? Seemingly, the fewer yeri’os makes it nicer, seemingly you could think. It’s also the “proportion”, what could it be that it’s nice. Too long is also not too much. He brings that one must stand it on the teivah, there’s too much, doesn’t mean it’s a beauty, a matter of noy. I don’t see the big “issue”.

And just a yeri’ah of nine pages, and it makes you… usually a yeri’ah from a hide of an animal, there’s no room for eight pages, one must go search that it should be only one of two. That’s normal as it’s relevant. If it happens, I have a yeri’ah that is indeed as long as nine pages, and one must cut, just like there is by tefillin, that one wants to make a chumra of or echad, that the whole tefillin is from one hide.

Speaker 2:

Are you talking about the batim or the tefillin?

Speaker 1:

We learned that the tefillin shel yad lechatchilah must be on one, bedieved they say that one can perhaps glue it together, but… no, bedieved is, one puts it in together is also good. Yes, but also here, one should make the whole… the Rambam says that the batim in the tefillin is the tefillin. The Rambam doesn’t say that one should button together little pieces. Today when one makes the batim, a part of them are not from one hide, yes, but… okay.

Okay, says the Rambam, in honor of the halacha that “lo yosifu al shmonah dafim”, he says that “ein nizharim shelo yarbu al tishah dafim”. One can divide it, because it must at least be more than thirty, let it be four here and five here, one should divide it. “Bameh devarim amurim, bitchilas hasefer uve’emtza’o”. One good. That means, then normally start writing three or four or five. “Aval besof hasefer, afilu pasuk echad bedaf echad, osin oso daf levado”. Because what’s left with the extra words? He’s stuck, it’s simple. What’s he going to do, rewrite the whole thing fresh? Yes, because it’s indeed there. No, door. He makes.

That’s how it is, “vesofrin osan mish’ar hayeri’os”. Yes, okay. Let’s go further.

Halacha 13: Sewing the Yeri’os — With Giddin

Speaker 1:

Yes, sewing the yeri’os. How one sews them together. “Ein sofrin hayeri’os ela begiddin shel behemah o chayah tehorah, va’afilu mineveilos uterefos, vetzarich sheyihiyeh min hamin hamutar kedei sheyitferu vo hatefillin”. This is the halacha leMoshe miSinai. “Lefikach im tefarnan shelo begiddin, o begidei behemah temei’ah, pasul”. He has invalidated the Sefer Torah. What must he now do? It doesn’t remain invalid. It’s invalid as long as it lies there. What must he do? He should take it and he should sew it back together with kosher.

Halacha 14: How One Sews — Not From Top to Bottom

Speaker 1:

“Keitzad sofrin hayeri’os? Keshemani’ach shtei yeri’os zo eitzel zo, eino sofeir kol hayeri’ah kulah mitechilah ve’ad sof”. It shouldn’t be sewn from top to bottom of the yeri’ah, rather top and bottom should remain a bit divided the yeri’os. Why? Says the Rambam, “kedei shelo yikare’u be’eis shegollin osah”. If one would have made it tight, when it would have been completely sewn from top to bottom, it would tear in the middle. And now it’s been seen that otherwise it tears a bit from top or from bottom, and that one can fix easier. It won’t tear, it’s already open. It’s clever. Because even if it will tear a bit because one goes tight, it tears top or bottom, where there one can easily fix. If one must fix something in the middle, one shouldn’t go back, and there’s nothing that should be torn. It’s not tied. I mean that this is indeed that. Shiur yeri’ah, benichoisa, me’at lema’alah, me’at lematah, according to what he needs. It’s seemingly yeri’ah, truly, I feel that it means a bit like… in short, one leaves way. Peshuto kemashma’o, one leaves it always a bit open. Conversely, there it opens a bit.

The Law of Space and Sewing

Speaker 1:

It won’t tear, it’s already open.

No, it can, even if it’s tight, it can indeed tear a bit because one goes tight, it tears top or bottom, and that one should be able to easily fix. If there are edges, there’s nothing that should tear, it’s not tied at all.

That’s indeed there a shiur yeri’ah. Veno’ach me’at lema’alah ume’at lematah belo tefirah, that’s seemingly a yeri’ah. Truly he says, I feel that it means like, in short, one leaves ways. The sewing is always, one leaves a bit open. Conversely, there it opens a bit, not dangerous, it remained open, there’s indeed a bit of space. One makes everything tight, and if it will stretch, one will fix it.

The rule is, the thing, if one is too tight, too exact, it’s not good, because it breaks too easily. One must always leave a bit of space that it should be able to stretch, open up.

Yes, but I see this has a foundation.

Pillars of Etz Chaim

Speaker 1:

Ve’oseh lo shnei amudim shel etz, why does one make two, which is what we call etz chaim, two woods of wood, echad bitchilaso ve’echad besofo. Vesofeir ha’or, it’s interesting, the Rambam says “shel etz”, means that the halacha is specifically wood.

Today there are what are called golden, but it’s only top and bottom. The wood itself one doesn’t make, yes? It’s a halacha? I mean that the woods are what connect the sefer. I don’t know if it’s a halacha. Today there are those who make a silver thing, one doesn’t make from inside. I’m not sure, I mean that there’s still a wood, where on top and bottom of the wood one puts gold or silver. That’s an offering, that’s perhaps a halacha.

Further see the question, amudim shel etz, why wood? Echad bitchilaso ve’echad besofo, vesofeir ha’or shebah bitchilah uvasof al ha’amudim begidim kedei sheyihiyeh nigal aleihem. It’s quite practical, that was what they couldn’t think of something else, because on wood one can also sew up with the sewing, one can connect it on the wood, kedei sheyihiyeh nigal aleihem.

Very good. The point is, that it’s not just going up the writing on it, it’s not nice, it will become broken, I know.

Space Between Pillar and Pillar

Speaker 1:

Veyarchik bein amud le’amud kerochav kesav shebedaf. That’s the same thing, ah, a bit more space, not just two fingers, but perhaps a bit more.

A Sefer Torah That Tore — The Law of Fixing Tears

Speaker 1:

Says further the Rambam, Sefer Torah sheniker’ah bo yeri’ah, which is good shtei tefiros. Okay, now he’s going to clarify that it tore. A tear in a Sefer Torah. A tear with an ayin. What happens if a Sefer Torah tore? How does one fix it? When may one fix it?

Says the Rambam, a Sefer Torah that tore in the middle of a page, a yeri’ah, the question is where is now the hole? If the hole tears through between whole whole lines, it would make the Torah very ugly, because one’s going to fix now and there’s going to be patches in the middle of words. But if it’s only in two lines, that means only two words are going to be heard, one should indeed fix it, one should take it. But toch shalosh, if it tears into three lines, lo yitpor, one shouldn’t fix it, rather one should replace that yeri’ah.

Difference Between Old and New

Speaker 1:

Says the Rambam, bameh devarim amurim? Beyeshanah, an old Sefer Torah. What means yeshanah? Not necessarily that it’s old twenty years, it means that it’s an itzuvo nikar. That one doesn’t recognize the… They learned earlier that a Sefer Torah is treated with a material called itzba, a chemical called itzba, which makes the smoothness or what? The processing, yes. And such a Sefer Torah that has the oldness and one doesn’t recognize the processing, one’s going to very strongly see the tear with the sewing. Aval im nikar hagevil she’itzbo, but if it’s however a very good quality gevil that still has the effect of the itzba, then one won’t see the tear so strongly, the tearedness between the lines, it is indeed kosher.

The Logic of the Difference

Speaker 1:

And just like that, I don’t know what the explanation is, I would have thought perhaps just old Torahs, it’s already old, replace it for a good year. On a new Torah you’re going to redo because it tore a bit?

No, I mean it makes sense, because think of a good quality, thick parchment that has torn, you fix it, but it’s thick, it’s strong, yes? You can use it. But the weak one is already broken to begin with, and you’re going to sew it, it won’t be on the same level, it’s going to break twice, it’s already both old and torn, it’s already not good. I mean for the same reason why on an old person you don’t do all kinds of surgeries.

I mean that by daf l’daf and by tibur l’tibur yitfor.

That is, we learned that toch shalosh means that it tore a… between words, but the space between words is easier. It’s then a yeria, a yeria has… okay.

Sewing Tears with Sinews

Speaker 1:

So the Rema, “kol hakreim”, all these torn pieces that you sew together, you only do it with sinews that sew these sheets to one another. You also need to use the sinews min hamuter b’ficha. You need to… is this also a halacha l’Moshe miSinai? Or is this just, you understand, sewing with sinews is halacha l’Moshe miSinai, so it’s me’akev, no problem case. No, but or the honor of the sefer Torah is that everything that’s used is only min hamuter b’ficha. Okay.

Guarding That No Letter Be Missing

Speaker 1:

V’chol hakreim yizaher shelo techsar ot achat, that all these sewings are only good as long as everything is nice and it hasn’t damaged any word. If it’s not good, he brings that the Rema says that there are those who conduct themselves that you sew when it’s torn with silk, or others conduct themselves, he also says that you put… I’ve seen this, you put such a piece of parchment from underneath, and then with glue or something like that, then there’s also a way that you can fix it. Okay.

Speaker 1:

Until here is chapter 9 of how to make a sefer Torah, Hilchos Sefer Torah.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ט׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון פרק ט׳ — הלכות ספר תורה (רמב״ם)

הקדמה — סדר הרמב״ם אין ספר אהבה

דער רמב״ם האט קודם געקאווערט תפילין (ווייל עס איז א מצוה פון יעדן טאג, דער עיקר פון ספר אהבה), און מיט תפילין זענען מיטגעקומען אלע הלכות כתיבת סת״ם ווייל רוב הלכות זענען די זעלבע פאר תפילין, מזוזה, און ספר תורה. פרק ט׳ איז דער פראקטישער גייד — וויאזוי מ׳שטעלט צוזאם א שלימע ספר תורה, מיט אלע פראפארשנס און מאסן.

הלכה: אורכה כהיקפה

„אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו” — די הויכקייט (אורך) פון דער ספר תורה זאל זיין גלייך מיט דער היקף (דער ארומנעמונג/circumference ווען עס איז צוגעראלט).

פשט: מ׳דארף אכטן אויף די פראפארשנס פון דער ספר תורה: די הויכקייט זאל זיין אזויפיל ווי דער ארומפאנג ווען עס איז צוגעראלט. דאס איז א ענין פון שיינקייט — נישט צו הויך און שמאל, נישט צו נידעריג און גראב.

חידושים און הסברות:

1. אורכה כהיקפה איז א מצוה, נישט מעכב. דער רמב״ם מאכט קלאר אז דאס איז נישט קיין פסול אויב מ׳האט עס נישט מקיים, נאר א „מצוה” — א שיינקייט-ענין. דער לשון „יצא המצוה” מיינט אז מ׳איז מקיים דעם ענין פון אורכה כהיקפה, נישט אז עס איז א חיוב-מצוה ממש.

2. ששה טפחים (כ״ד אצבעות ברוחב אגודל) — נאר אן עצה, נישט א חיוב. דער רמב״ם ברענגט פון דער גמרא (ברייתא) אז רבי האט געזאגט: בגוויל איז דער אורך ששה טפחים. אבער דאס איז נאר אן אויסרעכענונג וויאזוי עס פלעגט אויסקומען בזמן התנאים מיט דער נארמאלער שרייב-סטיל. מ׳קען מאכן גרעסערע אדער קלענערע אותיות, דיקער אדער דינער קלף, און ס׳וועט אויסקומען אנדערש — אבי אורכה כהיקפה. עס זענען דא מיינונגען אז ששה טפחים איז דווקא (מיט א רמז אז די לוחות זענען געווען ששה טפחים), אבער דער רמב״ם הלכה למעשה האלט אז עס איז נישט דווקא.

3. בקלף — „איני יודע”. רבי האט געזאגט אז אויף קלף ווייסט ער נישט דעם שיעור. דער רמב״ם ברענגט דאס ווי עס איז. דער שיעור ביי קלף מוז זיין אנדערש ווייל קלף איז דינער פון גוויל (גוויל איז דער גאנצער עור, קלף איז נאר דער אינעווייניגסטער טייל). לכאורה דארף דער אורך ביי קלף זיין קלענער, ווייל דינערע בלעטער מאכן א קלענערע היקף. עס ווערט געפרעגט: פארוואס זאגט דער רמב״ם „או פחות או יתר” ווען לכאורה זיכער דארף עס זיין פחות? דער תירוץ: דער רמב״ם האט נישט געשריבן אויף קלף און האט נישט געוואוסט דעם פרעציזן שיעור.

4. „וכן” — אויך בגוויל גופא קען מען משנה זיין. אויך בגוויל, אויב מ׳מאכט פחות מששה אדער יתר מששה טפחים, אבי מ׳פאסט אן די אותיות (מגדיל אדער מקטין) אז אורכה כהיקפה, איז מען יוצא.

5. חקירה: צו אורכה כהיקפה מיינט פונקטליך גלייך? דאס איז שווער צו מעסטן פונקטליך, ווייל עס ווענדט זיך ווי שטראף מ׳ראלט צוזאמען. מסתמא מיינט עס „בערך” גלייך.

6. דער רמב״ם האט „געסאלווד” א פראבלעם וואס די גמרא האט נישט געסאלווד. די גמרא דערציילט אז רב הונא האט פרובירט צו מאכן אורך כהיקפה, און עס איז אים נאר איינמאל געלונגען. רבי אחא בר יעקב האט געשריבן אויף עגל-הויט (וואס איז דינער), און עס איז אים געלונגען — און ער האט אויף דעם געזאגט „נפשי” (מיין נשמה). ביי די גמרא איז עס געבליבן אלס א זאך וואס „אמאל געלונגט, אמאל נישט.” דער רמב״ם אבער האט נישט געלאזט עס זיין א זאך פון מקרה. ער ברענגט אין לשון התשובה: „איך אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” — ער האט אליין א ספר תורה געשריבן און מקיים געווען כתיבת ספר תורה כפשוטו, און האט אויסגעפיגערט א מהלך ווי אזוי דאס צו טון, און האט עס אראפגעשריבן אלס חסד פאר כלל ישראל. דאס ווערט באטאנט אלס „הכרת הטוב צום רמב״ם” — ער האט דאס געשריבן נישט צו מברר זיין א סוגיא, נאר צו העלפן אידן פראקטיש.

7. פארוואס איז אורך כהיקפה אזוי שווער: צוויי הויפט וועריאבלען: (א) די דיקייט פון די הויט — יעדע הויט איז אנדערש, וואס אפעקטירט דעם היקף ווען מען דרייט עס צוזאמען; (ב) די גרויס פון דעם כתב — גרעסערע אותיות מיינט ווייניגער שורות פער עמוד, וואס אפעקטירט וויפיל עמודים מען דארף אין גאנצן. אין דער אלטער צייט האט מען נישט געהאט א סטאנדארד תיקון סופרים מיט א פיקסירטע צאל עמודים (היינט איז עס 245 עמודים), און יעדער סופר האט אביסל אנדערש געשריבן.

הלכה: גליונות (ליידיגע שטח אויבן, אונטן, און צווישן עמודים)

גליון מלמטה — ארבע אצבעות; מלמעלה — שלש אצבעות; בין דף לדף — שתי אצבעות.

פשט: מ׳דארף לאזן ליידיגע ספעיס ארום דער כתב: מער פון אונטן (4 אצבעות) ווי פון אויבן (3 אצבעות), און צווישן עמודים 2 אצבעות. דאס איז ווי מ׳מאכט א שיינעם ספר.

חידושים און הסברות:

1. פלאץ פאר תפירה — אצבע אחת ביי אנפאנג און סוף פון יעדע יריעה. דער רמב״ם זאגט: „לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה.” דאס מיינט אז די אצבע איז חוץ פון דער תפירה — עס זאל בלייבן אן אצבע ליידיגע קלף אין דער ספר תורה גופא, נישט בלויז אלס פראקטישע עצה פאר׳ן סופר. ווען מ׳נייט צוזאמען צוויי יריעות, בלייבט צוויי אצבעות צווישן דף לדף (איין אצבע פון יעדע זייט).

2. עקסטערע קלף פאר די עצי חיים. „ויניח מן העור בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד” — מ׳דארף לאזן גענוג קלף צו ארומדרייען אויף דעם עץ חיים. די ערשטע און לעצטע יריעה דארפן זיין לענגער.

3. ביי קליינע ספרי תורה: דער מנהג איז אז ווען מען מאכט א קליינע ספר תורה מאכט מען נישט אזויפיל פלאץ פאר מארדזשינס — ס׳קומט לויט די פעידזשעס אליין. דער רמב״ם האט אויך געזאגט אז ס׳איז נישט מעכב. געוויסע מענטשן מאכן זייער קליינע ספרי תורה וואו די פראפארציעס אויבן און אונטן קומען אויס מאדנע — עס איז דא א ענין אז דער אות זאל זיין שיין גרויס, ס׳מאכט גרינגער צו ליינען.

הלכה: כל השיעורים האלו למצוה

„כל השיעורים האלו למצוה, ואם חיסר או הותיר לא פסל” — אלע שיעורים זענען נאר למצוה (לכתחילה), און אויב מען האט נישט מקיים געווען די שיעורים, איז עס נישט פסול.

פשט: די שיעורים פון יריעות, עמודים, ריוח וכו׳ זענען נישט מעכב — עס איז נאר לכתחילה.

חידושים און הסברות:

1. ביאור המילה „מצוה” — צוויי פארקערטע באדייטונגען: דאס ווארט „מצוה” האט צוויי פארקערטע באדייטונגען אין לשון הרמב״ם: (א) אמאל מיינט „מצוה” א ממש׳ע חיוב — אז מען איז מחויב עס צו טון; (ב) אמאל מיינט „מצוה” דווקא דאס אפאזיט פון חיוב — עס איז שיין/ראוי צו טון, אבער נישט מעכב. דא, „למצוה” מיינט: עס איז א גוטע זאך, אבער נישט מעכב.

2. פארגלייך מיט „מצוה מן המובחר” אין פרק ז׳: דער רמב״ם נוצט אין פרק ז׳ (וועגן יריעות) דעם לשון „כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”. דער טייטש איז: צו טון די מצוה אויף דעם מערסט אויסגעוועלטע וועג — מיט אלע הידורים. דארט רעדט ער פון „זה קלי ואנוהו”. עס ווערט מסופק צי „למצוה” דא איז דאס זעלבע ווי „מצוה מן המובחר” דארט, אדער עס איז א קיצור דערפון.

3. ראיה פון רב הונא (כתב סופר): דער כתב סופר ברענגט א ראיה אז די שיעורים זענען נישט מעכב: די גמרא דערציילט אז רב הונא האט געשריבן זיבעציג ספרי תורה (אין מאנכע גירסאות: זיבן), און נאר איינע איז אים געלונגען אז עס זאל זיין אורך כהיקפה. דער רמב״ם האט פארשטאנען אז די אנדערע ספרים זענען געווען כשר — רב הונא וואלט דאך נישט געשריבן ספרי תורה וואס זענען פסול. נאר, ער האט נישט געהאט די „מצוה מן המובחר.”

4. קאנטער-פונקט צו דער ראיה: אין דער גמרא שטייט „ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו” — וואס קלינגט ווי די אנדערע זענען טאקע פסול געווען! ווי קען מען דאס ברענגען אלס ראיה אז עס איז נישט מעכב? דער תירוץ ווערט נישט קלאר אויסגעלייזט.

5. צי מען דארף בכלל א ראיה: אפשר דארף מען גארנישט קיין ראיה — דער רמב״ם האט א כלל אז אויב עס שטייט נישט בפירוש אין דער גמרא אז עפעס איז מעכב, נעמט מען אן ביי דיפאלט אז עס איז נישט מעכב. ס׳איז דא זייער אסאך פרטים אין יעדע מצוה, און נאר וואס שטייט בפירוש אז עס איז מעכב, איז מעכב.

דער רמב״ם׳ס פראצעדור פאר אויסרעכענען און צוגרייטן א ספר תורה

„יתכוין עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו” — מען זאל בכוונה צוגרייטן אז דער ספר תורה זאל אויסקומען אז דער אורך (הייך) זאל זיין גלייך מיט׳ן היקף.

פשט: דער רמב״ם גיט א סיסטעמאטישן פראצעס ווי אזוי א סופר זאל צוגרייטן זיין ספר תורה אז דער כתב זאל פונקטליך אריינפאסן אין די קלף. דער עיקר עצה: פאר דו הייבסט אן צו שרייבן, זאלסטו שוין וויסן וויפיל קלף דו דארפסט.

שריט 1: צושניידן די עורות

מען זאל קודם צושניידן אלע עורות.

פשט: מען שניידט די עורות גלייך — דער טאפ און באטאם — אז יעדע יריעה זאל זיין דער ריכטיגער הויך (זעקס טפחים = 24 אצבעות).

חידושים:

– „מרובע” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט א סקווער (קוואדראט), נאר בלויז אז מען שניידט עס גלייך — דער טאפ און באטאם זאלן זיין גראד. עס קען זיין א רעקטענגל. דאס ווארט „מרובע” דא מיינט בלויז „קיצר וחד לכל” — א לשון פון מלכים — גלייך צושניידן.

– ווען מען קויפט היינט קלף קומט עס שוין צוגעשניטן, אבער ווען מען קויפט אן אריגינעלע עור דארף מען עס אליין צושניידן.

שריט 2: מאכן א כרך — צוזאמדרייען אלע עורות

„ואחר כך גולל העורות ועושה מהן כרך אחד, מהודק יפה יפה”

פשט: מען לייגט אלע צוגעשניטענע עורות צוזאמען און דרייט זיי אויף אין איין כרך (ראָל), גוט פעסט צוזאמגעדרייט.

חידושים:

קשיא: ווי אזוי קען מען מאכן א כרך אן תפירות? א איינצלנע עור איז נישט גענוג לאנג פאר א גאנצע תורה, מען מוז מערערע עורות צוזאמנייען. דער תירוץ: מען מוז שוין אין דעם שטאפל די תפירות מאכן כדי צו קענען א כרך פארמירן.

– „מהודק יפה יפה” — גוט פעסט צוזאמגעדרייט. דאס איז וויכטיג ווייל נאר אזוי קען מען אויסמעסטן דעם אמת׳ן היקף פון דער תורה. אויב מען דרייט עס לויז, וועט דער מאס נישט שטימען.

שריט 3: אויסמעסטן דעם היקף — זעקס טפחים

מען לייגט צו עורות ביז דער היקף פון דער צוזאמגעדרייטער כרך איז זעקס טפחים.

פשט: מען מעסט מיט א „חוט של שני” (א פאדעם) אז דער היקף זאל זיין פונקט זעקס טפחים — דער שיעור רוחב הארון.

שריט 4: מאכן א קנה (מעסט-שטאב / רולער)

„עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר, ויהא אורכו ארבעים אמות”

פשט: מען מאכט א מעסט-אינסטרומענט פון 40 אמות לאנג, כדי צו קענען אויסמעסטן די גאנצע לענג פון דער כרך.

חידושים:

– דער רמב״ם זאגט מען זאל אויך מאכן קלענערע חלוקות: „ויחלק אצבע אחד ממנו” — מען זאל צעטיילן איין אצבע אויף האלב, דריטל, פערטל, אז מען זאל קענען מעסטן פרעציז. נישט אז מען זאל אלע אצבעות צעטיילן, נאר איין אצבע זאל האבן די סאב-חלוקות, און ווען מען קומט אן צו א שטיקל, נוצט מען יענע.

שריט 5: אויסמעסטן יעדע עור

„וימדוד כל עור ועור… עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”

פשט: מען מעסט יעדע איינצלנע עור מיט דער רולער, רעכנט צוזאמען, און ווייסט דעם סך הכל פון דער גאנצער כרך אין אצבעות.

שריט 6: טעסטן דעם כתב אויף באזונדערע עורות

„נוטל עורות אחרות, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, וכותב בהם דף אחד”

פשט: מען נעמט אנדערע עורות (נישט די וואס זענען שוין אין דער כרך) און שרייבט א פראבע-דף, כדי צו טעסטן דעם שיעור פון דעם כתב.

חידושים:

– פארוואס באזונדערע עורות: די כרך-עורות האבן שוין אריינגעלייגט אסאך ארבעט (מעסטן, צוזאמקאנעקטן), מען וויל זיי נישט פארדארבן מיט א טעסט.

שריט 7: אויסרעכענען דעם כתב — וואס מען דארף און וואס מען ווייסט שוין

פשט: די הויך פון דער דף (17 אצבעות) ווייסט מען שוין — 24 אצבעות מינוס 3 גליון למעלה מינוס 4 גליון למטה = 17. אבער די ברייט פון דער דף און די צאל שורות איז תלוי אין דעם כתב פון דעם סופר.

חידושים:

רוחב הדף ווענדט זיך אין כתב: מען דארף 30 אותיות אין א שורה, אבער וויפיל אצבעות דאס נעמט ווענדט זיך ווי גרויס דער סופר שרייבט.

מנין השיטות (צאל שורות) ווענדט זיך אויך אין כתב: ווייל „באותה שיטה מניחין כשיטה” — צווישן יעדע צוויי שורות דארף זיין א ליידיגער פלאץ ווי א שורה. אויב דער סופר שרייבט הויכע אותיות, וועט ער האבן ווייניגער שורות אויף דער דף.

שריט 8: אויסרעכענען וויפיל דפים פאסן אין דער כרך

„ימדוד רוחב הדף… ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף, ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך”

פשט: מען מעסט דעם רוחב פון דער פראבע-דף, לייגט צו 2 אצבעות בין דף לדף, און רעכנט אויס וויפיל דפים פאסן אריין אין דער גאנצער כרך. דער חשבון איז פשוט: אויב דער כרך איז (למשל) 1000 אצבעות, און יעדע דף מיט דעם ריווח איז 12 אצבעות, קומט אויס בערך 83 דפים.

שריט 9: אויסרעכענען וויפיל דפים מען דארף פאר דער גאנצער תורה

„ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה… משער לפי ספר שכותב בו”

פשט: מען דארף וויסן וויפיל פראצענט פון דער תורה איז אין דער פראבע-דף. מען זאל משער זיין (שאצן) לויט דער ספר תורה וואס מען קאפירט פון — מען צייל אפ וויפיל דפים יענע תורה האט, און רעכנט אויס.

חידושים:

– דער רמב״ם זאגט נישט אז מען זאל פונקטליך נאכשרייבן פון יענע ספר — נאר מען זאל משער זיין. דאס איז א שאצונג, נישט אן עקזאקטע קאפיע.

– דער מעטאד: אויב יענע תורה האט 200 דפים, ווייס איך אז איך דארף 200 מאל אזויפיל פלאץ ווי מיין פראבע-דף.

שריט 10: אנפאסן דעם כתב

„ואם הדפים גייען ארויס פון די תורה — ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים. ואם יתר מן הדפים — ימעט בכתב.”

פשט: אויב דער חשבון ווייזט אז מען האט צופיל פלאץ (צו ווייניג דפים), זאל מען שרייבן א גרעסערע כתב. אויב מען האט צו ווייניג פלאץ, א קלענערע כתב.

חידושים:

1. דער רמב״ם׳ס חידוש להלכה — מען פאסט צו דעם כתב צום פארמאט, נישט פארקערט. דער רמב״ם האלט אז דער עיקר פאקוס זאל זיין אויף דעם פארמענט (עורות) און די פראפארציעס פון דער ספר תורה, און דער סופר זאל צושטעלן זיין כתב לויט דעם. דאס איז א חידוש, ווייל מען קען טענה׳ן אז די גמרא האלט אז דער כתב זאל זיין לויט ווי דער סופר האלט אז ס׳איז שיין — נישט אז מען זאל עס מאכן גרעסער אדער קלענער צוליב טעכנישע סיבות. דער רב אין דער גמרא וואס האט געזאגט „לא אתרמי לי” האט אפשר נישט געזאגט אזוי ווייל ער האט נישט געוואוסט פון דער עצה, נאר ווייל ער האט געהאלטן אז ס׳איז נישט ריכטיג צו טשענדזשן דעם כתב צוליב טעכנישע באדערפענישן.

2. שיינקייט פון דער ספר vs. פונקטליכקייט פון פראפארציעס: דער רמב״ם האלט אז די מצוה מן המובחר אז די ספר זאל זיין שיין (כתב יפה, שיינע פראפארציעס) איז וויכטיגער ווי דאס אז דער סופר זאל שרייבן מיט זיין „נאטירליכע” כתב-גרויס. אין דער גמרא שטייט אז ס׳דארף זיין כתב יפה, אבער ס׳שטייט נישט וועלכע סייז כתב ס׳זאל זיין — סייז כתב איז נישט מעכב.

3. [דיגרעסיע: די שוועריקייט פון שרייבן א ספר תורה אלס פראיעקט:] ענדיגן א גאנצע ספר תורה מיט אלע הלכות איז א ריזיגע אונטערנעמונג. קודם כל דארף מען ארבעטן אויף די טעכנישע זאכן — קויפן עורות, צוגרייטן אלעס — און ערשט דערנאך שרייבן. דאס איז אנדערש ווי איינער וואס וויל סתם אין א ווארימע מאמענט אראפשרייבן א שיינע חלק פון דער תורה.

4. [דיגרעסיע: משה רבינו׳ס דרייצן ספרי תורה:] משה רבינו האט געשריבן דרייצן ספרי תורה אין איין טאג. דער נס איז נאך גרעסער אויב מען רעכנט אז ער האט אויך געדארפט מאכן אלע חשבונות פון קלף, פראפארציעס, א.א.וו. אבער ביי משה איז עס געווען א נס.

5. [דיגרעסיע: דער אלטער וועג פון שרייבן:] אמאל האט א מענטש נישט געהאט אזויפיל קלף אויף איינמאל. ער האט אנגעהויבן צו שרייבן ווען ער האט געטראפן א גוטע שטיקל קלף, געשריבן א פרשה, און שפעטער ווייטער. דער רמב״ם׳ס חידוש איז אז מען זאל דווקא נישט אזוי טון, נאר פלאנען פון אנהייב.

הלכה: חלוקת העורות לדפים — ווען א יריעה ענדיגט זיך אין מיטן

„ומחלק כל עור ועור דפין דפין כפי רוחב הדף שבדק בו… יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה… ויקצוץ השאר… ואין צריך לחשוב עתה… שלא נופל מנין הדפים ולא מוסיף על מנין הדפים.”

פשט: מען טיילט אויס יעדע עור אין דפים לויט דעם ברייט וואס מען האט שוין פריער אויסגערעכנט. ביי דער ענד פון א יריעה בלייבט איבער פלאץ פאר תפירה (אן אצבע), און דעם רעשט שניידט מען אפ. מען דארף זיך נישט זארגן אז דאס רואינירט דעם חשבון.

חידושים:

1. דער חידוש — מען דארף זיך נישט זארגן וועגן איבעריגע פלאץ אויף א יריעה: א מענטש קען מיינען אז ווייל יעדע עור (פון א בהמה) איז א רענדאם לענג — איינס לענגער, איינס קערצער — וועט עס נישט פונקט אויסקומען מיט גאנצע דפים. ווען נאך פיר דפים בלייבט איבער נאר פלאץ פאר א האלבע דף, מיינט דער מענטש אז זיין גאנצער חשבון ווערט רואינירט. דער רמב״ם זאגט: זארג זיך נישט! דו האסט שוין טראנספערירט דיין סייז פון דער גאנצער תורה אויף א פונקטליכע צאל עמודים. דו קענסט שניידן דעם איבעריגן פלאץ, צולייגן נאך א יריעה, און ווייטער רעכענען לויט דיין חשבון פון עמודים — ס׳וועט נישט צולייגן און נישט אראפנעמען פון דער צאל דפים.

2. דער יסוד: אמאל ווי דו האסט אויסגערעכנט וויפיל עמודים דו דארפסט, ביסטו שוין נישט אפהענגיג פון דער לענג פון דער תורה אלס גאנצעס — דו רעכנסט נאר לויט עמודים.

3. צווישן דפים און ביי ענד פון יריעה: צווישן יעדע צוויי דפים דארף זיין צוויי אצבעות. ביי דער ענד פון א יריעה (וואו מען נייט צו די נעקסטע) דארף מען איבערלאזן אן אצבע פאר תפירה, אבער פלוס מער ווי אן אצבע — דער רמב״ם האט שוין פריער געזאגט אז צווישן דפים דארף זיין צוויי אצבעות.

הלכה: שיעור רוחב הספר — שש אצבעות

דער רמב״ם׳ס גאנצע חשבון איז אנגענומען אז מען וויל מאכן זעקס טפחים רוחב. רוחב הספר יתר על שש אצבעות, ששה פוסח ששה. אויב איינער וויל מאכן א קלענערע ספר, רעכנט ער ווייטער מיט דעם זעלבן חשבון.

הלכה: שיעור אגודל — שבע שעורות

„רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שיערה תורה, והוא הבינוני. וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות. והוא כערך שתי שעורות ברוחב. וכל טפח — ארבע אצבעות. והאמה — שש טפחים.”

פשט: דער אגודל (גודל) וואס מען נוצט פאר אלע שיעורים איז א „בינוני” — דער רמב״ם האט אים געמאסטן און געפונען אז ער איז גלייך צו דער ברייט פון זיבן בינוניות שעורות (בארליס) צוזאמגעדריקט איינס לעבן דעם אנדערן, אדער צוויי שעורות אין דער לענג. א טפח איז פיר אזעלכע אצבעות, און אן אמה איז זעקס טפחים.

חידושים:

1. פארוואס שעורות? דער רמב״ם האלט משמע אז שעורות זענען א מער סטאנדארטיזירטע מאס ווי מענטשלעכע פינגערס, וואס טשענדזשן זיך מער צווישן מענטשן.

2. „בינוני” — וועמענס בינוני? אין דער גמרא שטייט נישט „גודל בינוני.” דער חילוק צווישן פינגערס פון פארשידענע מענטשן — אידן אין תימן, אין מעקסיקא, אין פארשידענע פלעצער — קען זיין באדייטנד. דער רמב״ם׳ס „בינוני” דארף מען אויסרעכענען אין יעדע פלאץ באזונדער.

3. רבי חיים נאה׳ס שיעור: רבי חיים נאה זאגט אז דער שיעור אגודל איז צוויי סענטימעטער.

דער רמב״ם׳ס אייגענע ספר תורה — פרטי׳ע מאסן

„ספר תורה שכתבתי אני” — רוחב כל דף ארבע אצבעות (מיט שורות וואס נעמען צוויי אצבעות ברייט), 51 שורות אויף יעדע דף, 226 דפים אינגאנצן, און דער אורך פון גאנצן ספר — בערך 1,366 אצבעות.

פשט: דער רמב״ם האט פריער געגעבן א מעטאד וויאזוי מען קען אליין אויסרעכענען די פראפארציעס. יעצט זאגט ער: אויב מען וויל נישט אליין רעכענען, קען מען פשוט נאכמאכן זיינע נומערן.

חידושים:

1. 51 שורות פאסט אריין אין דעם רמב״ם׳ס פריערדיגע כלל אז עס דארף זיין צווישן 48 און 60 שורות לויט מנהג הסופרים.

2. 226 דפים איז קלענער ווי אונזערע היינטיגע ספרי תורה (245 עמודים) — דאס איז אינטערעסאנט.

3. דער רמב״ם דערמאנט אז ער האט גענוצט עורות אילים (ווידער-פעלן), און אויב מען נוצט דעם זעלבן טיפ קלף, קען מען מקיים זיין דעם חשבון פון דעם רמב״ם.

4. דער נומער 1,366 אצבעות — עס ווערט אנגעדייט אז דא ליגט אפשר א „סוד” פון מקובלים, אבער עס איז נישט קלאר וואס דער סוד איז.

5. דער רמב״ם אליין זאגט אז עס קען זיין „חסר דף או שתים או שלש או יתר” — דאס הייסט, דער אורך והיקף איז נישט פונקטליך, מען קען האבן צוויי-דריי דפים מער אדער ווייניגער.

6. עס ווערט געפרעגט צי היינטיגע סופרים טשעקן דעם חשבון פון ארכו כהיקפו. בדרך כלל ווייל קלף איז נישט זייער דיק, ארבעט עס זיך אויס.

7. [דיגרעסיע: פראפארציאנאליטעט] — ווען דער קלף איז זייער דיק און מען שרייבט גרויסע אותיות, קען דער היקף ווערן מורא׳דיג לאנג און דער אורך שמאל — דיספראפארשיאנעל, וואס איז נישט שיין. אבער בדרך כלל ארבעט עס זיך אויס.

8. [דיגרעסיע: מגילה] — א מגילה ווערט געבראכט אלס דוגמא פון דיספראפארציאנאליטעט — מענטשן האבן מגילות מיט נאר 11 שורות וואס זענען זייער לאנג און שמאל, וואס זעט „פאני” אויס. עס ווערט דערמאנט א „rule of thirds” פון דיזיין — אז ארכו כהיקפו איז א זייער עסטעטישע הלכה.

9. [דיגרעסיע: תפילין] — ביי תפילין האט דער רמב״ם אויך געזאגט אז מרובע מיינט פראפארציאנאליטעט, נישט נאר אז עס זאל זיין קוואדראטיש אין ברייט, נאר אויך אזוי ווי ארכו כהיקפו.

הלכה: יריעות — שלשה דפין ביז שמונה דפין

„אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.”

פשט: יעדע יריעה (איין שטיק קלף וואס איז נישט צוזאמגענייט) זאל האבן מינימום 3 דפים און מאקסימום 8 דפים.

חידושים:

1. פארוואס נישט מער ווי 8? — מען דארף עס מעמיד זיין על התיבה, צו לאנג איז נישט שיין (ענין פון נוי). פראקטיש — א נארמאלע הויט פון א בהמה האט נישט פלאץ פאר מער ווי 8 דפים, אזוי אז דאס איז זעלטן א פראבלעם.

2. בסוף הספר — „אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו” — ווייל דער סופר איז „סטאק” — ער קען נישט איבערשרייבן אלעס פון פריש, אזוי אז וואס עס בלייבט איבער ווערט א באזונדערע יריעה.

3. אויב א יריעה האט 9 דפים — „אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים” — מען קען עס צוטיילן: ארבעה לכאן וחמש לכאן.

4. דאס אלעס גילט „בתחלת הספר ובאמצעו”, אבער נישט בסוף.

הלכה: תפירת היריעות — מיט גידין

„אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות… לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל.”

פשט: מען נייט יריעות נאר מיט גידין פון א טהור׳ע בהמה אדער חיה, אפילו נבילות וטריפות. דאס איז א הלכה למשה מסיני. אויב מען האט גענייט מיט אנדערש — פסול.

חידושים:

1. דער פסול איז נישט פערמאנענט — מען קען עס צונעמען און צוריק צוזאמנייען מיט כשר׳ע גידין.

2. [דיגרעסיע: תפילין] — ביי תפילין של יד האט דער רמב״ם געזאגט לכתחילה דארף זיין עור אחד, בדיעבד קען מען צוזאמלייגן. די בתים פון תפילין דארפן זיין פון איין עור, נישט צוזאמגעקנעפלטע שטיקלעך.

הלכה: וויאזוי מען נייט — נישט פון אויבן ביז אונטן

„כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף” — מען לאזט אביסל אפן אויבן און אונטן, „כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה.”

פשט: מען נייט נישט די גאנצע לענג פון אויבן ביז אונטן, נאר מען לאזט אביסל אפן ביי ביידע ענדן.

חידושים:

1. דער טעם איז פראקטיש — אויב מען וואלט גענייט טייט פון אויבן ביז אונטן, וואלט זיך דער קלף צוריסן אינמיטן ווען מען גלל׳ט (רולט) די תורה. דאס וואלט געווען שווער צו פיקסן.

2. אויב מען לאזט אביסל אפן, און עס רייסט זיך — רייסט עס זיך נאר אויבן אדער אונטן, וואס איז גרינגער צו פיקסן.

3. דער שטח וואס איז שוין אפן קען נישט ווייטער רייסן, אזוי אז דער דרוק ווערט אפגעלאזט אן שאדן. דאס איז א כלל׳דיגער יסוד אין מלאכת ספר תורה: מען דארף אלעמאל לאזן אביסל ספעיס, נישט מאכן אלעס צו טייט (צו ענג). ווייל ווען עס איז צו מדויק, צו שטראף, צעברעכט עס זיך צו גרינג.

הלכה: עמודי עץ חיים

„ועושה לו שני עמודים של עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם.”

פשט: מען מאכט צוויי העלצערנע שטעקנס (עצי חיים), איינס אין אנהייב און איינס אין סוף, און מען נייט דעם עור אויף די שטעקנס מיט גידין, כדי מען זאל קענען איינראלן דעם ספר תורה אויף זיי.

חידושים:

1. דער רמב״ם זאגט בפירוש „של עץ” — דאס מיינט אז עס איז א הלכה אז די עמודים דארפן זיין פון האלץ. היינטיגע צייטן זענען דא עצי חיים וואס האבן גאלדענע אדער זילבערנע באשלאגן אויבן און אונטן, אבער דער עיקר עץ אינעווייניג בלייבט פון האלץ — די גאלד/זילבער איז נאר א באצירונג, נישט דער עץ גופא. עס ווערט געפרעגט צי דאס איז א דין לעיכובא אדער נאר א מנהג, און עס בלייבט אומקלאר.

2. אויף האלץ קען מען אויך ארויפנייען מיט תפירות (גידין), וואס קאנעקט דעם פארמענט צום עמוד. אנדערע מאטעריאלן וואלטן נישט ערלויבט אזא פארבינדונג.

הלכה: רווח בין עמוד לעמוד

„וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף.”

פשט: דער אפשטאנד צווישן דעם עמוד (עץ חיים) און דעם כתב זאל זיין כרוחב פון דעם כתב אויפן דף — אביסל מער ספעיס ווי די רעגולערע צוויי אצבעות גיליון.

הלכה: ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות

„ספר תורה שנקרע בו יריעה — שתי תפירות (שורות) יתפור, תוך שלש לא יתפור. במה דברים אמורים? ביושנה שאין ניכר הגויל שעפצו. אבל אם ניכר הגויל שעפצו — יתפור.”

פשט: אויב א יריעה פון א ספר תורה האט זיך צוריסן: ווען דער ריס גייט נאר דורך צוויי שורות — מעג מען עס צונייען. אבער ווען דער ריס גייט דורך דריי שורות אדער מער — טאר מען עס נישט צונייען, נאר מען דארף ריפלעיסן (אויסבייטן) די גאנצע יריעה. דאס איז אבער נאר ביי אן אלטע ספר תורה וואו מען דערקענט נישט מער דעם עפצא (דעם כעמיקאל פון דער עיבוד). אבער ביי א נייע/גוטע ספר תורה וואו דער עפצא איז נאך ניכר — מעג מען צונייען אפילו דורך דריי שורות.

חידושים:

1. פארוואס איז דריי שורות א פראבלעם? ווייל ווען דער ריס גייט דורך גאנצע שורות, וועט מען זען תפירות (פעדעמער) אינמיטן פון ווערטער — דאס מאכט מיאוס דעם ספר תורה. ביי נאר צוויי שורות איז עס נאך נישט אזוי אויפפאלנד.

2. וואס מיינט „יושנה”? נישט דווקא אז ס׳איז כראנאלאגיש אלט (צוואנציג יאר). עס מיינט אז דער עפצא (דער כעמיקאל וואס מאכט דעם גלאטקייט פון דער עיבוד) איז שוין נישט ניכר — דער פארמענט האט פארלוירן זיין קוואליטעט.

3. דער סברא-חילוק צווישן אלט און ניי: ביי א גוטע קוואליטעט, דיקע פארמענט וואס האט זיך צוריסן — ווען מען פיקסט עס, האלט עס נאך גוט, ס׳איז שטארק. אבער ביי א שוואכע, אלטע פארמענט — ס׳איז שוין לכתחילה צעבראכן, און אויב מען נייט עס צו, וועט עס נישט האלטן אויף דעם זעלבן שניט, ס׳וועט זיך צוויי מאל צוברעכן. עס ווערט פארגליכן צו אן אלטן מענטש וואס מען מאכט נישט אלע מיני סורדזשעריס — ווייל דער גוף קען עס שוין נישט אויסהאלטן.

4. רווח בין שורות vs. תוך שורות: ווען דער ריס גייט דורך דעם רווח צווישן שורות (נישט דורך די אותיות אליין) איז עס גרינגער צו פארעכטן, ווייל מען זעט נישט אזוי שטארק די תפירה.

הלכה: תפירת קרעים בגידין — מן המותר בפיך

„כל הקרעים — שטובעים את היריעות אלו לאלו בגידין מן המותר בפיך.”

פשט: אלע תיקונים פון קריעות דארפן געמאכט ווערן מיט גידין פון כשר׳ע בהמות (מן המותר בפיך).

חידושים:

1. עס ווערט געפרעגט: איז דער דין פון מן המותר בפיך ביי קרעים אויך א הלכה למשה מסיני (ווי ביי דער הויפט-תפירה פון יריעות), אדער איז עס בלויז א ענין פון כבוד ספר תורה — אז אלעס וואס מען נוצט פאר א ספר תורה דארף זיין מן המותר בפיך? עס ווערט מסתבר אז תפירה בגידין איז הלכה למשה מסיני און מעכב, אבער דער דין פון מן המותר בפיך ביי קרעים קען זיין א

באזונדערער ענין פון כבוד.

2. וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת — ביי אלע תיקונים מוז מען זיכער זיין אז קיין אות ווערט נישט פארלוירן אדער פארדארבן דורך דער תפירה.

3. דער רמ״א ברענגט אז עס זענען דא מנהגים וואס מען נוצט משי (זייד) צום צונייען קריעות, אדער אז מען לייגט א שטיקל פארמענט פון אונטן (אונטערלייגן) און מען באפעסטיגט עס מיט קליי (לייַם) — דאס איז אויך א וועג צו פארעכטן א קריעה.

כללי׳דיגער יסוד: ספעיס און תפירה

עס ווערט אויפגעוויזן א כלל׳דיגער יסוד אין מלאכת ספר תורה: מען דארף אלעמאל לאזן אביסל ספעיס, נישט מאכן אלעס צו טייט (צו ענג). ווייל ווען עס איז צו מדויק, צו שטראף, צעברעכט עס זיך צו גרינג. מען דארף לאזן אז עס זאל זיך קענען סטרעטשן און אויפעפענען אביסל. דאס איז דער טעם פאר דעם דין פון ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה — מען לאזט אביסל אפן אויבן און אונטן ביי די תפירות, אז עס זאל האבן ספעיס צו באוועגן זיך.

*דערמיט ענדיגט זיך פרק ט׳ פון הלכות ספר תורה.*


תמלול מלא 📝

הלכות ספר תורה פרק ט׳ – אורכה כהיקפה וגליונות

הקדמה – סדר הרמב״ם אין ספר אהבה

Speaker 1:

רבותי, זאגט דער הייליגער רמב״ם, מיר לערנען אין הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ט׳, הלכות ספר תורה. מיר גייען לערנען וויאזוי צו עקטשועלי מאכן א ספר תורה. יא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

האבן מיר שוין געלערנט די מצוה פון שרייבן א ספר תורה, מיר האבן געלערנט אלע דינים פון די כתיבה. יעצט גייען מיר לערנען כביכול די, וויאזוי מ׳זאל זאגן, די צוזאמשטעל פון די גאנצע ספר תורה, וויאזוי ס׳דארף אויסזען א ספר תורה שלם.

רייט, איך מיין אז דער רמב״ם האט קודם געקאווערט תפילין, ווייל תפילין איז די מערסטע ענין פון ספר אהבה, א מצוה וואס מ׳דארף טון יעדן טאג. און מיט דעם, און היות פאר מצות תפילין דארף מען דאך מסביר זיין אלע הלכות כתיבת סת״ם, ס׳איז א צווילינג, ס׳איז א שאד זיי אפצוטיילן, ווייל רוב הלכות זענען די זעלבע, ס׳איז אזויווי איין המשך. איז מיט תפילין איז מיטגעקומען מזוזה, און מזוזה אליין איז מענין ספר אהבה. וואס קומט נאכדעם? ציצית?

Speaker 2:

איך הער.

Speaker 1:

יא. א ספר תורה אויך, מ׳דארף לערנען מיט אים יעדן טאג. אקעי. ספר תורה איז קאנעקטעד מיט הלכות קריאת התורה, ווייל ווען קומט א פרק נאך קריאת התורה, וויאזוי מאכט מען א ספר תורה? באט ס׳מאכט סענס אז הלכות סת״ם זאל זיין צוזאמען. ס׳איז נישט קאנעקטעד, דער רמב״ם קאנעקט עס אבער נישט קיינמאל. אז מ׳דארף ליינען פון א ספר תורה, אפשר איין הלכה, אבער די מצוה צו האבן א ספר תורה איז סתם אזוי. אקעי.

יא, בקיצור, לערנען מיר די הלכה פון וויאזוי מ׳מאכט א ספר תורה. זאגט די תורה, יא. אין דעם פרק איז דער רמב״ם זייער פראקטיש, און ממש ער געבט פאר מענטשן זייער קלארע גייד וויאזוי צו שרייבן א ספר תורה. סאו ער הייבט אן מיט הלכות און ער גייט מער און מער פראקטיש. ספעציפיקלי, לאמיר לערנען די הלכה מיט אונז. די גייד איז אויף איין הלכה, וויאזוי צו פארשטיין איין דין אין הלכות ספר תורה. אלעס אנדערש אפשר ווייסט מען שוין, מיר וועלן רעדן וועגן דעם.

הלכה א: אורכה כהיקפה

לשון הרמב״ם

Speaker 1:

די הלכה איז אזוי: ״אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו״. די לענג פון די ספר תורה, דאס הייסט די הויכקייט פון די ספר תורה וואס מ׳שרייבט, די לענגערע זייט, ״היקפו״ מיינט ווי לאנג די גאנצע ארומנעמונג פון די ספר תורה איז. מען מאכט צו די ספר תורה וויפיל ס׳נעמט עס ארום.

Speaker 2:

יא, בעיסיקלי די גארטל, מען לייגט א גארטל, סאו ווי לאנג די גארטל איז.

Speaker 1:

יא, ווי לאנג די גארטל איז, יא.

און די סדר איז, מ׳זאל נישט מאכן איינס לענגער פון די צווייטע. דאס הייסט, ס׳זאל זיין די זעלבע לענג, ס׳זאל זיין אורכה כהיקפה. יא, דער רמב״ם מאכט עס כלי עלויסעסו, ״לא ארכה יתר על היקפה ולא היקפה יתר על ארכה״, נאר ס׳זאל זיין די זעלבע. יא?

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

ווייל…

Speaker 2:

און נישט פון שיינקייט, רייט? דאס גייט מאכן די ריכטיגע מעזשורמענטס פאר די ספר תורה, די פראפארשנס.

Speaker 1:

יא, א רב, איך האב געזען א רב וואס איז מסביר געווען, הרב ר׳ צבי, אז א מענטש וואס איז זייער נידעריג און זייער גראב איז נישט שיין, אויך צו הויך און צו שמאל איז נישט שיין. ס׳דארף זיין עפעס אינצווישן, אזוי בערך, אזוי אורכה כהיקפה. איך ווייס נישט צו ביי א מענטש איז עס ממש די זעלבע, באט ס׳איז דא א געוויסע פראפארשן וואס זעט אויס נארמאל, וואס זעט אויס מענטשלעך.

Speaker 2:

רייט, יא, ביי א מגילה למשל, וואו ס׳איז נישט דא די הלכה, קומט דאך ארויס מער קריעטיוויטי, ס׳איז דא אלע מיני זייער אינטערעסאנטע סייזעס פון מגילות. א ספר תורה קען מען דאך אויך מאכן קליין, אבער ס׳דארף בלייבן א געוויסע פראפארשן.

שיעור הארך – ששה טפחים בגויל

Speaker 1:

כער, שוין. יעצט, ״כמה יהא ארכה?״ זאגט דער רמב״ם, די לענג פון דעם וועט האבן צו טון היקפה, און די היקפה וועט האבן צו טון מיט ווי דיק די קלף איז. סאו מיר האבן פריער געלערנט אנפאנג הלכות סת״ם אז ס׳איז דא צוויי מיני, דריי מיני, פון איין עור פון א בהמה איז דא דריי זאכן. ווען די גאנצע זאך איז גאנץ הייסט עס גויל, אנטשולדיגט, און ווען מ׳טיילט עס צעטיילט מען עס איז דא קלף און דוכסוסטוס. קלף איז די אינעווייניגסטע פארט, האב איך געדענקט, און דוכסוסטוס איז די אוטסייד פארט.

יא, זאגט דער רמב״ם, ווען ס׳איז די גאנצע גויל, דאס הייסט ווען ס׳איז א זייער א דיקע פארמעט, איז די אורך דארף מען זען ס׳זאל זיין ששה טפחים. וויפיל איז ששה טפחים? זאגט דער רמב״ם, ״כ״ד אצבעות ברוחב אגודל של יד״, פיר און צוואנציג פון די אצבע אגודל, פון די ברייט פון די אגודל.

דאס איז סתם א טייטש פון טפחים, וואס דאס קומט דא. ס׳איז א טייטש פון טפחים. דאס איז אז די אורך לפי די היקף פון די גוויל, און לפי די היקף פון קלף וועט עס זיין עובי קלף.

בקלף – איני יודע

Speaker 1:

און אין קלף איז אויך בערך די זעלבע זאך, נאר אין קלף… אוי, זאגט דער רמב״ם, ניין, ער זאגט נישט, ״ויהיה אורך הקלף״, בעיסיקלי, דאס זאגט ער, ״בקלף איני יודע״. דער רמב״ם האט נישט די שיעור בקלף. וויאזוי האט ער עס גע׳פיגער׳ט אזוי? דאס איז אלעס א שטיקל גמרא. אזוי שטייט אין די גמרא א ברייתא, מ׳דארף זאגן אז א ספר תורה זאל זיין ארוך כהיקפו. האבן זיי געפרעגט פאר רבי, נו, וויפיל זאל זיין די אורך? האט ער געזאגט, ״בגוויל אני יודע, שהוא ששה טפחים״. אויף קלף ווייסט ער נישט. אזוי שטייט אין דער רמב״ם. און דער רמב״ם זאגט, ״איני יודע״ מיינט ער צו זאגן, עס זאל זיין ווייניגער, מער איז נישט קיין חילוק. די פוינט איז, עס זאל זיין אזוי אז עס זאל אויסקומען אז עס איז ארוך כהיקפו.

דיסקוסיע: פארוואס ״או פחות או יתר״?

Speaker 1:

און ממילא, וויבאלד ס׳איז דא א רמב״ם, דאס איז נישט קיין חיוב, די ששה טפחים איז נישט קיין חיוב. די ששה טפחים איז בעיסיקלי אן עצה אז געווענליך, לויט די פסיידער ווי מ׳פלעגט שרייבן דעמאלטס תורות, בזמן התנאים, איז גוויל קומט אויס אז מיט זעקס טפחים קומט עס אויס. יא, אבער מיט קלף ווייסט ער נישט וויפיל ס׳קומט אויס. אדער ס׳דארף זיין מער, אדער ס׳דארף זיין ווייניגער. איך מיין, לכאורה דארף עס זיין… לאמיר טראכטן, קלף איז לכאורה דינער פון גוויל, רייט? ס׳איז דינער, דו האסט דאך נאר האלב דערפון, אדער איך ווייס נישט, א האלב, א פערטל, דריי פערטל, איך ווייס נישט. קומט אויס אז ביי א קלף וועט עס זיין דינער, דארף מען עס מאכן וואס? די לענג וועט זיין אביסל קלענער. מ׳דארף עס מאכן קלענער לכאורה, ווייל ס׳וועט זיין דינער. נישט פארוואס זאגט דער רמב״ם ״או פחות או יתר״? לכאורה זיכער דארף עס זיין פחות, און ער ווייסט נישט וויפיל פחות.

פארוואס האט דער רמב״ם אונז נישט געגעבן מ׳זאל עס אויסרעכענען? ווייל ער ווייסט נישט, ער האט נישט געשריבן אויף קלף. באלד וועלן מיר זען, באלד וועלן מיר זען.

״וכן״ – אויך בגוויל איז ששה טפחים נישט מעכב

Speaker 1:

יעצט, ביז באלד ברענגט דער רמב״ם די גמרא. דאס איז זיין וועג פון ברענגען וואס שטייט אין די גמרא. ״וכן״, זאגט דער רמב״ם, די זעלבע זאך, דאס איז נישט קיין חיוב, די ששה טפחים איז נישט קיין חיוב. די עיקר איז עס זאל זיין ארוך כהיקפו. האבן זיי אויסגערעכנט אז אזוי קומט עס אויס. ממילא, די זעלבע זאך איז אויך בגוויל, יא, ״פחות מששה או יתר מששה טפחים, אם ירצה לעשותו עב או דק, או להקטין האותיות או להגדילן״. און ממילא קומט ווייטער אויס אז ס׳זאל זיין אורך כהיקפה. האט ער פארקערט, אויב ער וועט לאזן שישה וירחיב את כתבו, ער וועט מאכן ברייטערע אותיות, וועט עס נאך אלץ אויסקומען אורך כהיקפה, איז ער יצא המצוה. האט ער געמאכט די מצוה פון… דאס איז א מצוה, ווייל דאס איז נישט מעכב, די זאך פון אורך כהיקפה איז נישט קיין מעכב. ווען ס׳איז געווען אזוי שפעט איז נאר א מצוה, דאס הייסט ער האט געטון א מצוה, ער האט געטון די מצוה פון מאכן א שיינע תורה אורך כהיקפה.

דיסקוסיע: וואס מיינט ״יצא המצוה״?

Speaker 2:

יא, יעצט גיימיר לערנען… וואס די לשון איז יצא המצוה?

Speaker 1:

איך האב דיר יעצט געזאגט, דאס איז די פשט. אקעי, יצא המצוה איז דא א מצוה, אזוי ווי דו פירסט אויס כל השיעורים. אלא למצוה, ער איז מקיים די מצוה. מצוה מיינט א שיינע זאך, זיכער.

Speaker 2:

יא, אבער נישט א מצוה.

Speaker 1:

יצא המצוה מיינט ס׳איז מקיים די ענין פון אורך כהיקפה. די פוינט איז אז ס׳שטייט נישט אין די גמרא, ס׳שטייט סך הכל אז די שיעור פון ששה טפחים איז נאר אזויווי אן עצה טובה פאר די נארמאלע סייז וואטעווער ס׳איז געווען בזמן הגמרא.

און למעשה שטעלט זיך אויס אז ס׳איז בערך די זעלבע זאך, און מיט א קליינע שינוי איז אויך בסדר. נישט א קליינע שינוי, אויב דו מאכסט עס דורך דעם נאך אלץ אויס בערך אורך כהיקפה.

Speaker 2:

די בערך האסטו יא אריינגעלייגט יעצט.

Speaker 1:

וואס ער זאגט איז אז מ׳קען… אקעי, דאס איז נאך א חקירה, איך ווייס נישט. ס׳איז דאך אן עקסטערע חקירה וואס מ׳דארף חוקר זיין צו די אורך כהיקפה מיינט אז ס׳זאל זיין פונקטליך אורך, דאס איז זייער שווער, ווייל ס׳ווענדט זיך ווי טייט מ׳ראלט עס צוזאמען, איך ווייס נישט. סתם איז עס בערך.

אבער וואס ער זאגט דא איז סך הכל אז די ששה טפחים איז נישט אז… ס׳איז דא יא וועלכע זאגן, ס׳איז דא יא ווער ס׳זאגט אז ס׳איז דא א רמז אין ששה טפחים, די לוחות איז געווען ששה טפחים. ס׳איז דא ריזענס פארוואס צו טראכטן אז ששה טפחים איז דווקא. אבער די רמב״ם זאגט ניין, ס׳איז סך הכל אזוי האט רבי אויסגערעכנט אז ס׳גייט אויסקומען אורך כהיקפה. דו מאכסט אנדערש, דו מאכסט קלענער די כתב אדער גרעסער, וועט עס זיין אויך גוט. די זעלבע מצוה, דו ביסט אויך מקיים, דו האסט אויך די ענין פון אורך כהיקפה.

הלכה ב: גליונות – ליידיגע שטח אויבן, אונטן, און צווישן עמודים

שיעור הגליון

Speaker 1:

אקעי, נאך איין הלכה. ס׳איז אויך א מצוה, פון די שיינקייט פון וויאזוי מ׳מאכט א תורה, מ׳דארף לאזן אביסל פלאץ אויבן און אונטן פון די דף. אונז האבן שוין געהאט אויך אין הלכות מזוזה אויף א קלענערע פארנעם, ווייניגער פלאץ. יא, גוט. דא איז ארבע אצבעות אויבן. גליון מלמטה. אונטן די גליון, די ליידיגע שטח, זאל זיין ארבע אצבעות, און מלמעלה איז שלש אצבעות. סא פון אונטן איז מער. פארוואס? ס׳זאל אויסזען שיין. אזוי מאכט מען א ספר. פון אויבן נישט אזויפיל פלאץ ווי פון אונטן. אינטערעסאנט. ובין דף לדף זאל זיין שתי אצבעות. יא. ניין, גוט. ממילא, ארומגענומען מיט ליידיגע ספעיס.

פלאץ פאר תפירה

Speaker 1:

״לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה רוחב אצבע אחת כדי תפירה״. ביי די סוף פון די יריעה און ביי די אנפאנג פון די יריעה דארף מען איבערלאזן פלאץ כדי תפירה. דאס ווייסט אונז דאך, מען גייט דאך צוזאמלייען. סא דארף מען לאזן א רוחב אצבע אחת. איז ער ממשיך, ״כדי שיהיו בין כל דף ודף וכו׳ שתי אצבעות״. ווען מען וועט נאכדעם זיי צוזאמבינדן, גייט זיין צווישן איין כתב און די נעקסטע כתב צוויי אצבעות. לכאורה דאס איז פשוט. העיקר איז ער זאגט אז מען דארף צולייגן פלאץ פאר די תפירה. ס׳הייסט, די אצבע איז חוץ פון די תפירה. דאס איז אפשר די הלכה. און נאך א זאך. ס׳זאל בלייבן טאקע אן אצבע. נישט אז די אצבע איז אן עצה פאר׳ן סופר, נאר ס׳זאל עקשעלי זיין אין ספר. די אצבע איז נישט מיט די תפירה.

פלאץ פאר די עצי חיים

Speaker 1:

״ויניח מן העור״, נאך א זאך, חוץ וואס מען דארף מאכן אויף יעדע עמוד פלאץ, יא, די סוף פון די עמוד פון די ספר תורה און די אנפאנג פון די ספר תורה גייט ווערן געקאנעקטעד צו א שטיקל האלץ, צו א עמוד, וואס די רמב״ם גייט שפעטער זאגן, צו די… וואס הייסט דאס? די עץ חיים, וויאזוי אונז רופן מיר עס. דארף ער ארויפדרייען די עור אויף די האלץ. דארף בלייבן אן עקסטערע שטיקל פארמעט פאר יענץ. ״בתחילת הספר ובסופו כדי לגלול עמוד״. ס׳דארף זיין די סייז פון אן עמוד, א געווענליכע עמוד פון א ספר תורה. סא בעיסיקלי, די ערשטע יריעה דארף מען מאכן מער ווי צוויי, דאס מיינט ער. די ערשטע יריעה דארף מען מאכן איין אצבע, און דא דארף מען מאכן מער. די ערשטע יריעה דארף זיין לענגער, און וואטעווער די אמאונט, אז מ׳זאל קענען גיין.

כל השיעורין האלו למצוה

Speaker 1:

זאגט די רמב״ם, ״כל השיעורין האלו למצוה״, די אלע שיעורים איז למצוה. ״ואם חיסר או הותיר״, ער האט נישט געלאזט ביים אנפאנג ספר אדער ביים אנפאנג יריעה און אזוי ווייטער, ״לא פסלו״. ס׳פאסלט עס נישט. ס׳איז נאר א מצוה מן המובחר. מ׳זעט אסאך מאל, וואס איז דא למצוה ולעכב. למצוה מיינט אז ס׳איז א מצוה. די ווארט מצוה, און דער רמב״ם האט געווענליך, די ווארט מצוה מיינט אז ס׳איז ממש א חיוב פון א מצוה.

Speaker 2:

דו זאגסט אז די ווארט מצוה קען מיינען…

Speaker 1:

קען זיין, אבער ס׳איז דאך די לשון.

הלכה ט: שיעור הגיליון בתחילת הספר ובסופו — “כדי לגול עמוד”

וואס הייסט? די עץ חיים וואס אונז רופן עס. דארף ער דאך ארויפדרייען די אור אויף די האלץ. דארף בלייבן אן עקסטרע שטיקל פארטשמענט פאר יענץ. דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט “כדי לגול עמוד”. עס דארף זיין די סייז פון אן עמוד, א געווענליכע עמוד פון א ספר תורה.

בייסיקלי, די ערשטע יריעה דארף מען מאכן מער ווי צוויי. דאס מיינט אז געווענליך א יריעה דארף מען האבן איין עמוד, אבער די ערשטע יריעה דארף מען האבן לענגערע, וואטעווער די אמאונט, כדי זיי זאלן קענען גיין אן עמוד.

הלכה י: “כל השיעורים האלו למצוה”

זאגט דער רמב״ם, “כל השיעורים האלו למצוה”. די אלע שיעורים איז למצוה, און “אם חיסר או הותיר, לא פסל”. אויב ער האט נישט געהאלטן ביי די אנפאנג ספר אדער ביי די אנפאנג יריעה אדער ווייטער, פסל׳ט עס נישט, ס׳איז נאר לכתחילה.

דיסקוסיע: די באדייטונג פון “למצוה” — צוויי פארקערטע מינינגס

דו האסט מיר געפרעגט די לשון, מ׳זעט עס אסאך מאל, ס׳איז דא מצוה און עיכוב. מצוה מיינט אז ס׳איז א מצוה. די ווארט מצוה, הגם אין רמב״ם געווענליך די ווארט מצוה מיינט אז ס׳איז ממש א חיוב, אז ס׳איז א מצוה, אבער די ווארט מצוה לקבל על מצוה קען מיינען… קען זיין אז דו ביסט גערעכט, אז די ווארט מצוה איז די אפאזיט פון… ס׳איז אמאל די אפאזיט פון חיוב, ממש די אפאזיט. נישט אז מצוה איז די חיוב.

דער רמב״ם נוצט די לשון “מצוה מן המובחר”. אפשר אין אנדערע פלעצער. ניין, דא אין הלכות… מיר האבן גערעדט נעכטן אפשר די לשון “מצוה מן המובחר” צו טון כך וכך. “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר” אין פרק ז׳. נאכ׳ן זאגן וויאזוי ער מאכט די יריעות, די גדולה, די קטנה, זאגט ער, “כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר”.

וואס איז די טייטש? ניין, דעמאלטס פארשטיי איך. מצוה מן המובחר, אז דו מאכסט א מצוה… איך קען טייטשן דארט “עשייה”, איך קען טייטשן דארט “עשייה”. ס׳קען זיין דאס איז די זעלבע למצוה. למצוה דא גאנץ צייט מיינט שיינקייט. מצוה מן המובחר דארטן רעדט ער פון זה קלי ואנוהו.

וואס איז די טייטש מצוה מן המובחר? איבער די טייטש פון די דריי ווערטער. מצוה… וואס איז די טייטש? צו טון די מצוה מן המובחר, צו טון די מצוה אויף די מערסט אויסגעוועלטע וועג. ס׳איז דא אסאך וועגן פון טון די מצוה פון כתיבת ספר תורה, איז דאס צו טון אויף די מובחר׳דיגע וועג פון האבן אלע די חומרות און הידורים. נישט חומרות, הידורים. יא, איך ווייס נישט צו מען קען אזוי טייטשן. איך מיין אז ס׳איז א קיצור פון “מצוה מן המובחר”. די מצוה דארף מען טון פון די מצוה, די נארמאלע מצוה, וואס איז א מצוה, דארף מען טון פון די שענסטע. אבער דא, אסאך מאל זעט מען אז ס׳איז דא “למצוה” און ס׳איז דא “לעכב”. “למצוה” מיינט שיין, ס׳איז א מצוה צו טון, אבער מען מוז נישט טון.

ראיה פון רב הונא: דער כתב סופר׳ס באווייז אז עס איז נישט מעכב

אינטערעסאנט, ער זאגט סתם אן הערה בעלמא, אז די ווארט “מצוה” האט אזוי צוויי פארקערטע מינינגס. אמאל מיינט עס “מצוה”, די מצוה וואס איז אן ענין אין מצוה, וואס מען איז נישט מחויב, און אמאל מיינט עס “מצוה” להדיא אז מען דארף עס נישט טון. ער ברענגט פון די כתב סופר אז די רמב״ם וויל אונז זאגן אז ס׳איז נאר א מצוה, אדער די רמב״ם וויל אונז זאגן אז די גמרא פארציילט אז רב הונא האט געטרייט צו מאכן אורך כרוחב, און ס׳איז אים נישט געלונגען. זיבן ספרי תורה, און נאר איינס איז אים געלונגען. האט די רמב״ם פארשטאנען אז ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען כשר. רב הונא איז געווען רב הונא, ס׳איז געווען כשר, ער האט נאר נישט געהאט די מצוה מן המובחר.

דאס איז די ראיה. ווער זאגט אז ס׳איז נישט מעכב? ער זאגט דאך “ולא נשתייר אלא אחד שכל השאר פסולים היו”. רב הונא טוט זיך אויף אז ער האט געשריבן זיבן ספרי תורה, און ער ווייסט נישט אז זיי זענען אלע פסול? נאר מיט איינס איז אים געלונגען צו האבן די מצוה מן המובחר. איך ווייס נישט, דאס איז די ראיה צו קענען מצוה.

איך ווייס אבער נישט אויב מען דארף א ראיה. איך מיין אז זיי האבן געלערנט פריער, די רמב״ם האט אפשר אזא כלל, אז אזעלכע סארט זאכן, אדער אפשר דארף מען נוצן זייער שכל צו וויסן, אז ס׳מוז שטיין אין די גמרא אז “אם לא עשה כן עיכב”. ס׳איז דא זייער אסאך פרטים והלכות אין יעדע מצוה. אין הלכות תפילין האבן מיר געזען, ס׳איז דא זאכן וואס זענען מעכב, און ס׳איז דא זאכן וואס זענען נישט. וויאזוי האט ער געוואוסט? ווייל ער געבט יעדע זאך זיין ווערטער. א זאך וואס שטייט נישט אויף דעם אז ס׳איז מעכב, איז ביי דיפאלט נעמט מען אן אז ס׳איז נישט מעכב, ווייל ס׳מוז שטיין. איך ווייס נישט אויב מען דארף א ראיה.

די מעשה פון רב הונא און רבי אחא בר יעקב

יעצט גייען מיר עס לערנען. אבער דאס איז א וויכטיגע מעשה. די גמרא שטייט, מביא המעשה, די גמרא שטייט אז רב הונא האט געמאכט זיבן. ס׳איז דא וואס זאגן זיבעציג, איך מיין אז אין די גמרא שטייט זיבעציג. אזוי שטייט אין מיין גמרא. ער ברענגט די נוסח “שבע”. איך ווייס נישט פארוואס. אין די גמרא שטייט אז רב הונא האט געשריבן זיבעציג תורות, און נאר איינע פון זיי איז געלונגען אז ס׳איז געווען אורך כרוחב. און ס׳שטייט אין די גמרא אז רבי אחא בר יעקב האט געשריבן איינס אויף די הויט פון אן עגל, און ס׳איז געלונגען, און ער איז געשטארבן. יא, ווי ר׳ בונם פון אייווען האט געזאגט, “נפשי”.

פארוואס, עפעס איז אן הערה צו עפעס איז א זאך? מען זעט אויס אין די גמרא אז לאוסקים אין א״ך כי״ף איז עפעס א גרויסע… עפעס א גרויסע… עפעס איז געווען דעם א סוד. קודם כל, ווייל ביי גוויל ווייסן מיר זיך נישט, יא. כדי מ׳זאל דאס… ביי קלף ווייסן מיר זיך נישט, ס׳איז דא איין סוד number one. און ס׳איז זייער שווער, ס׳איז א גרויסע ארבעט. דער רבינו האט געהאלטן צו מענטשן אז רוב אידן האבן נישט זוכה געווען קיין דעם חשיבות אבי תורה. ס׳איז זיכער. דאס איז נישט פשוט. ער ווערן האט זיך אנגערעדט אז ער האט נישט זוכה געווען צו תהודות. יא, דאס איז פשוט.

דער רמב״ם׳ס פראבלעם: וויאזוי צו מאכן אורך כהיקפו בכוונה

און לכאורה, לאמיר יעצט גיין מיר זען. וואס איז דער רעיזנפול וואס עס איז נישט לא ישראל מילא? ווייל, לו׳תרמ׳ן האט עס נישט געלונגען. אין אנדערע ווערט, ער האט אנגעהויבן צו שריבן א תורה. ער האט נישט געמאכט א חש בפעדים, און זיי עס איז אויפקומען. דאס איז אויך טייעות, נישט מעקב, אויב מען דארף נאך א רייע פאר דעם. ער האט סאכקעל געשריבן, לו׳תרמ׳ן האט עס געווארט, לאמיר זען צו עס האט געלונגען. עס איז נישט געלונגען, אפשר עס האט עס א ענין פון השגחה. אויב איינער איז א צייט, דער געלונגערט עס אים.

דאס איז זייער א אנדערע מין וועג פון פלאנען א ספר תורה, ווען מען דארף רעכענען עס כקפה, ווייל ער טראכט פון למשל, און דער גמרא זעט אויף אז עס איז א זייער א טייערע זאך. נישט יעדער איינער האט אייביג געהאט אזוי פיל קלאף. יא? איז דארף זאך, ווייל א מענטש הייבט אן ווען ער טרעפט א גוטע שטיקל קלאף, שרייבט ער א פרשה, און ער וועט עס שרייבן ווייטער… ירנאפטער געט ער דארט. עס איז א פשוט׳ע זאך. יא, רעדט מען אז מען דארף האבן די גאנצע ספר תורה מיט אלע קלאף פלאנירט. ער דארף זאגן בעסקליגער זייער זייער. פארוואס דארפסטו שוין זאגן וואס דארף… ס׳איז ער וועכט אזוי אן אנדערע מינע וועג פון שרייבן א ספר תורה.

יא, נאכטער געט ער די problem אויף די קלאף אין א פינק וועדי. I don’t know ווי you need that. מען דארף זיין א פשוט׳ע זאך. היינט, ווען דאס שרייבט א תורה, דאס שרייבט מען. איך מיין דעמאלט אויך האבן עס נאכגעשריבן אין אן אנדערע תורה, אבער… נישט מחייב, איז נישטא קיין שום חייב צו זיין א געוויסע אות אויף וועלכע עמוד און וועלכע פסוקים. וואס מע הערט אינזא שרייבן לויט וואס עס איז אן. אמאל איז געווען לענגער… אמאל קומט עס אויס לענגער, אמאל קומט עס אויס קערצער. ס׳אווענדן זיך וויאזוי מען שרייבט. היינט ווען מען שרייבט, שרייבט מען שוין פון א פלאן. ס׳איז זייער אנדערש.

אבער דער גמרא זעט נישט אויס פון באשטאפן א פלאן, ווייל מען זענען די אלע הלכות וועט א שירח פאר זיין, עס וועט נישט געמאכט א פלאן, און עס איז נישט געלונגען. איינמאל עס איז געלונגען, און געווענליך איז נישט געלונגען.

דער רמב״ם׳ס חסד: ער האט געסאלווד די פראבלעם

זאגט דער רמב״ם, יעצט קומט דער רמב״ם, דא איז דער רמב״ם א זייער אינטערעסאנטע זאך, אז דער רמב״ם האט זייער שטארק געוואלט הגם אז דער הייליגער רבינו איז נישט געלונגען, ער האט נישט געמאכט קיין פלאן, נישט נאר ס׳איז נישט געלונגען, ער האט אויך נישט געפלאנט, ווייל אויב ער וואלט געפלאנט וואלט ער אפשר געקענט אויספיגערן, אבער דער הייליגער רמב״ם איז געווען א איד וואס האט נישט געלאזט זאכן זאל געשען במקרה. ס׳שטייט אין לשון התשובה וואס איינער האט אים געפרעגט, “איך אפשר לכוונו שלא יבוא בקיפול הנבחר בעל המקרה?” ער האט נישט געווארט אז ס׳זאל געלונגען. וויאזוי מאכט מען אז ס׳זאל לכתחילה ווערן? מען מאכט א גוטע פלאן אז די תורה זאל אויסקומען אורך כהיקפה.

האט דער רמב״ם געשריבן א תורה אליין פאר זיך, ער האט מקיים געווען די מצוה פון כתיבת ספר תורה כפשוטו, און ער האט אויסגעפיגערט א גאנצע מהלך וויאזוי דאס צו טון, און ער האט אונז פארציילט די פלאן, ער האט אראפגעשריבן פאר אונז די פלאן אין זיין ספר וויאזוי אזוי מ׳קען עס טון.

זאגט דער רמב״ם, יא? איז דאך אן הכרת הטוב צום רמב״ם, ווייל דאס איז א פלאן וואס ער האט געשריבן אלס חסד, נישט מברר צו זיין א סוגיא, נאר צו העלפן אידן וויאזוי צו מאכן אן אורך כהיקפה. ער האט געסאלווד די פראבלעם, די גמרא האט נישט געסאלווד די פראבלעם, די גמרא איז געבליבן אז אמאל געלונגט, אמאל געלונגט עס נישט. און דער רמב״ם האט געזאגט, איך וועל אייך זאגן, מ׳קען עס מאכן אז ס׳זאל אלעמאל געלונגען. דא איז דער רמב״ם קלוגער פון די גמרא, כביכול, וואס הייסט קלוגער? ער האט געסאלווד א פראבלעם וואס די גמרא האט געהאט.

הלכה ג: דער רמב״ם׳ס פלאן — וויאזוי צו מאכן אורך כהיקפו

יא, זאגט דער רמב״ם, “קודם כל יתכוין”, דאס איז די ערשטע זאך, “יתכוין”, ער וועט טון בדוקא, בכוונה, צוגרייטן, ארגאנייזן, “עד שיעשה הספר אורך כהיקפו או היקף כאורכו”, זאגט דער רמב״ם אזוי, “מתחיל”, לאמיר טרייען צו זאגן, ער גייט אריין אין אסאך דעטאלן, איך וויל טרייען צו כאפן וואס דער רמב״ם׳ס בעיסיק עצה איז, זייער בעיסיק.

וואס איז די פראבלעם?

וואס איז די פראבלעם וואס אונז האבן? די פראבלעם איז לכאורה אז אונז ווייסן נישט, געווענליך ווען א מענטש הייבט אן צו שרייבן זיין ספר, ווייסט ער בכלל נישט ווי לאנג זיין קלף גייט זיין. ער גייט אנהייבן צו שרייבן און ער וועט זען וויפיל פעידזשעס ער דארף. ממילא האט ער נישט קיין וועג אויסצורעכענען.

און וואס איז די עיקר וועריעבל, וואס איז די עיקר זאך וואס טוישט זיך? ס׳איז בעצם צוויי זאכן וואס טוישן זיך: די דיקקייט פון די הויט, יעדע הויט קומט אויס אנדערש, ממילא די אורך כהיקפה קען זיין אנדערש, און די זאך וואס מ׳דארף טוישן לויט דעם איז בעצם די ווי גרויס די כתב איז, אדער ווי סאך איז אינטערעסאנט. יא, האסט דא זאכן וואס האבן אין הלכות. למשל, ווי סאך אותיות דארף זיין אין איין דף, דאס איז די הלכה. אבער אויב ער שרייבט העכערע אותיות, דארף מען זאכן הויעך. וויפיל עס זאלן אויס ווייניגע שורות, וויפיל עס פיטן אויף אן עמוד? עס קען מאכן גרעסערע שורות. אויב עס שרייבט גרעסערעס, עס זאל זיין אויפן עמוד נאר 20 שורות, אדער נאר פערציג שורות. ס׳איז דארף עס פערציג שורות, אדער נאר 48 שורות. אבער נישט, עס זענען ווייניגע שורות, בקיצור, ס׳קען אויפנעמען אסאך מער פלאץ אדער ווייניגער פלאץ לויט וואס מ׳אישקיין.

סאו, ער ווייסט נישט ווי גרויס זיין קלאפ, ער ווייסט נישט וויפיל עמודים מ׳גייט מאכן אין בכלל זיין תורה. היינט האבן א תיקון, מ׳זו ווייסן אז יעדע תורה וואס אונז שרייבט, יעדע צינגל תורה האט די זעלבע, ער מיינט אפשר רוב אי שעדער. און מיין תיקון קורם איז דא 245 עמודים פונקטליך. אבער עס איז נישט אלעמאל געווען אזוי. און מ׳ווייסט בכלל ווי סאך, און ער שרייבט יעדע היינט זיך אביסל אנדערע כסף, ער שרייבט אביסל אנדערש.

דער רמב״ם׳ס בעיסיק פלאן — צוויי סטעפס

וואס דער רמב״ם׳ס בעיסיג פלאן, ער האט געווען צוויי סטעפס און ער גייט אריינגען אין די טעיל, אז זיין בעיסיג פלאן איז זייער סימפל. קודם כל, אינסטעט פון שרייבט יעדע יאריגע עקסטע און זיך דארפן רעכנען, קודם מאך די גאנצע תורה. אפשר נייעס צאמעכט? אפילו איך ווייס נישט די פראקטיש איז אביסל שווער. אבער נעמט די גאנצע תורה און נייעס ציין, פיגור אויס, קודם כל, קויף לייק אזויפיל קלאף. יא, מאך עס זעקס וואכן, לאמיר זאגן, הייבט עס מיט זעקס וואכן, אזוי הויך. דאכטום, אויב דו זעסט אז עס איז נאך נישט אראך קיין כפרה, לייקסט די צו קלאף און נעמסט אראפ. קודם קענסטו מאכן די גאנצע תורה פאר די שנעפטער פון די איינער… יא, פאר דעם. קודם מאך באקסעס. קודם שניידן גראדע מאנט פון די גאנצע ארט. מרבייה. דאס איז שוין דיטעל. דאס איז שוין דיטעל. אזאיין מינוט. יא, יא, יא, יא. די די.

די מעין עצה איז, אז פאר די הייבסט אן צו שרייבן, זאלסטו וויסן ווי סאך אר דו דארפסט אז דיין תורא זאל אויסקומען נאך קיין כפרה. וואס ווענדט זיך אויף די… דאס ווענדט זיך בעיקר אויף די דיקקייט פון די הויט. נעם דאן, קויף דיין דיינע גאנצע הויט אויף איינמאל, די גאנצע כלף אויף איינמאל. און, רייעס, ער מאכט לייגעס אריין אין דיין תורה, ער מאכט שוין כלי התורה, א ליידיגע תורה. רייט, ער האט א ליידיגע תורה דעם מענטש. רעכענען, אויב ס׳קומט אויף צו דין לייגסטו יא קלף, און אויב ס׳קומט אויף צו דיק לייגסטו יא קלף. יעצט האסטו דיין פעיפער, דאס איז די רעכענונג. יעצט דארפסטו זיך אריינפיטן דיין כתב אין דעם.

און וואס זאלסטו טון? זאגסטו, די קאפי איז דאך פון א ספר. זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם האט יא געזאגט, מ׳דארף געוויסע וויפיל עמודים דו האסט פרק, קאפי פון א ספר. מאך א חשבון, הייב אן צו שרייבן איין עמוד, זע לויט דעם חשבון צו ס׳גייט אריין פארט.

איבערבליק פון דעם מהלך

Speaker 1:

ער האט א ליידיגע תורה, דער מענטש, און ער רעכנט, ס׳קומט דא צו דין, לייגט ער אהער די קלף, און האט ער פאר זיך די קליין יריעה אראפ. יעצט האט ער דעם פעיפער, דאס האט ער, יעצט דארף ער זיך אריינפיטן זיין כתב אין דעיס. און וואס זאל ער טון?

זאל ער, דו קאפיסט דאך פון א ספר, זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם האט יא געזאגט, מען דארף וויסן וויפיל עמודים האסטו פריער געקאפיט פון א ספר, מאך א חשבון, די עמוד צו שרייבן איין עמוד, זע לויט דעם חשבון צו ער גייט אריינפיטן, אויב ס׳וועט נישט אריינגיין מאך עס קלענער, אדער ס׳פירט צופיל מאך עס גרעסער, און פיגער אויס, מאך א קאלקולעישאן צו וויסן אז דיין כתב גייט אריינפיטן אין די תורה פונקטליך, דאס איז די גאנצע זאך, ס׳איז זייער סימפל, ער גייט אין דיטעילס, אבער ס׳איז ווערי סימפל, זיין מהלך איז זייער סימפל אז ס׳קען בי.

און נאכדעם זאגט דער רמב״ם, שפעטער זאגט דער רמב״ם, וואס לויט וואס ער האט אויסגערעכנט, זאגט ער פונקטליך וויפיל מען קען טון, און מען דארף שוין אפילו נישט מאכן די חשבון, ווייל דער רמב״ם האט שוין געזאגט געוויסע נאמבערס אויף יעדער זאך, שטימט? יא. שוין, ער זאגט זיך אזוי, מסכים? יא יא. ס׳איז נאכדעם ווייל ער זאגט די, אן נישט, אסאך דיטעילס וואס ער זאגט אפשר פעלט נישט אויס אפילו, גארנישט.

שריט 1: צושניידן די עורות — “מרבע”

Speaker 1:

מער סחיל׳, אבער מיר רביה מיינט נישט צו זאגן האבן אכט סקווער, ווייל ער שניידט נאך נישט יעצט מויסטער. ער שניידט יא, אבער… ער עמענדזשינט נאר אויף די סייז פון די הויז, און רבים. איך מיין די רבי מענדזשינענישט. מ׳קען אלעס טויר מיט א אימערגינעיש ווי מען קען מענישט געטראכגן, אבער רבי׳ים מיינט נישט רבי׳ים, איך האב געזען ווייל ר׳ מיינט אז עס מיינט וויל שרייבן די רוחס בעיקא, ווייל עס עס קען זיין רעקטענגל, עס קען זיין לענגער ווי ס׳איז ברייט, עס מיינט נישט א סקוויער, עס מיינט אר׳ס כאקל, ער קומט ניח ס׳קווערס, עס קומט ניח פסח, אהייך ווייס אז מען קויפט אן אריגינעל, היינט קויפט מען קלאף, קומט עס שיין, אבער ווען מען קויפט אן אור, קומט עס, וואטעווער, קודם שניידט ערס, ואוזר רוחק, ווארער מעם קשו, שוי תפחים, קצה ועכר לכל, איך זאל זיין גראד, זאל זיין איין ירוי זעקס תפחים, איין זיבן תפחים, דאס איז די ערשטע זאך, קודם שניידט אויף אין די אלע אורות, that’s all, that’s what my רביה מינס, just means, cut it straight, עס מיינט, עס האט נישט גארנישט סקווירט, נישט קיין שום ענזל אין סקווירט.

קיצר מיינט אזוי ווי א רוטין, מען מאכן די זעלבע רוטין פאר איר איינס, קיצר מי זעלבע טון, אז עס אפשר איז די זעלבע שניט, האבן מיר האט אונז געזען נישט קלאר וואס דער טייטש, עס איז א לשון הפסוק, קיצר וחד לכל, ממש א לשון הפסק מלכים, אבער עס מיינט לכאורה דארט שניידן. בקיצור, שניידט ער עס קודם אין אלע עורות, דאס איז אלעס.

שריט 2: מאכן א כרך — צוזאמדרייען אלע עורות

Speaker 1:

ואחר כך גולל העורות, לייגט ער עס צוזאמען, ועושה מהן כרך אחד, מאכט ער איין… אזוי ווי איין צוזאמגעדרייטע ספר תורה. ער זאגט נישט אז דו גייסט נייען, I guess. וויאזוי גייט ער עס טון?

דיון: ווי אזוי מאכט מען א כרך אן תפירות?

Speaker 2:

אה, איך האב ביז יעצט געטראכט אז מרובע מיינט נאך נישט actually צעשניטן. נאר מרובע אויף די… אזוי ווי ער רעכנט אויס וויפיל ריבועים ער גייט האבן אויף די עור, אז דו קענסט עס actually צאמדרייען און זיך נאך ארומשפילן, זען וויאזוי עס קומט אויס.

Speaker 1:

די שניידן איז בעיקר די טאפ און די באטום.

Speaker 2:

אבער וויאזוי גייט ער עס צאמדרייען? אויב שניידט ער עס, דארף ער שוין יעצט מאכן אלע תפירות אויך? לכאורה, וויאזוי דענקסטו גייט ער מאכן א כרך?

Speaker 1:

ניין, כרך מיינט ער מאכט די פארדערהיינטיגע, שפעטער וועסטו שוין מאכן תפירות.

Speaker 2:

איך פרעג דיך א שאלה, וויאזוי מאכט מען א כרך אן תפירות? ער האט נישט אזא איין עור וואס איז גענוג לאנג פאר א גאנצע תורה, ס׳איז נישט אזא זאך. מ׳מוז עס טון. מ׳מוז דאס טון. ס׳איז נישטא קיין וועג ארויס פון דעם.

Speaker 1:

איך מיין אזוי. Unless דו קענסט עס לייגן איינס נעבן די צווייטע, אן…

Speaker 2:

אבער דו וועסט נישט וויסן ווי גרויס עס איז.

Speaker 1:

אבער אויב דו וועסט מאכן פונקט די דאפלט פון דעם, וועט עס זיין צוויי מאל אזוי גרויס ווי דאס. מ׳קען דאס אויך טון.

Speaker 2:

ניין, אבער ס׳איז נישט… אפשר ווייל די עור… איך ווייס נישט אויב אלע עורות זענען פונקט אזוי דיק איינס פון די צווייטע. מ׳מוז דאך קודם האבן אלע עורות וואס ער גייט נוצן. וועגן די דיקקייט איז איינע פון די פראבלעמס.

די וויכטיגקייט פון “מהודק יפה יפה”

Speaker 1:

בקיצור, ער מאכט מיט דעם א צוזאמגעדרייטע כרך, א גאנצע ספר תורה, מהודק יפה יפה, גוט צוזאמגעדרייט, ווייל אזוי קענסטו זען ווי לאנג די היקף איז.

זייער גוט. און דא זעט מען, איך האב פריער געזאגט אז מ׳קען עס מאכן לוסער אדער טייטער, דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל עס מאכן מהודק יפה יפה. דאס איז וויאזוי עס קומט א תורה, גוט צוזאמגעלייגט.

שריט 3: אויסמעסטן דעם היקף — זעקס טפחים

Speaker 1:

אה, ומוסיף… ער לייגט צו… יא, ומוסיף… ער לייגט צו… יא, ער הייבט אן, קודם איז עס נאר איין דף, whatever, ער לייגט צו ביז עס קומט אן אז די כרך איז זעקס טפחים.

Speaker 2:

שיעור רוחב הארון.

Speaker 1:

יא, וואס איז אזוי ברייט. עס זאל זיין זעקס טפחים אין היקף ארום?

Speaker 2:

זאל זיין רוחב פון זעקס טפחים, דאס ווייסטו שוין. ער דארף נאר אז די היקף זאל זיין זעקס טפחים.

Speaker 1:

ואז מודד בחוט של שני, מעסט ער מיט א… מיט א… יא? שיקיפו על הכרך, ער מאכט זיכער אז ס׳נעמט ארום איין גאנצע אור גייט ארומנעמען. ער נעמט א שטריק פון זעקס טפחים, און ער מעסט צו ס׳איז שוין זעקס טפחים זיין תורה. דאס אלעס.

שריט 4: מאכן א קנה (מעסט-שטאב / רולער)

Speaker 1:

ואחר כך, וואס טוט ער? עושה קנה שבו הוא מותח קו ישר. קיינער האט אים נישט געלערנט אין דייטש א מעסטער, א קנה, אפשר וואס די ספרים פארשטייען מיט א קו״ף. די פוינט איז, ער מאכט א מעזשורינג טעיפ, סך הכל. קנה איז א מעזשורינג טעיפ. ויהא אורכו ארבעים אמות. פארוואס דארף ער דאס האבן? כדי ער זאל קענען מעסטן די לאנגע כרך, די גאנצע זאך. אדער נישט די גאנצע, אדער יא, סך הכל, ער דארף קענען מעסטן די סך הכל פון די גאנצע זאך.

פלאס, מ׳וויל אז ער זאל קענען אויך מעסטן קלענערע שיעורים. זאגט דער רמב״ם, מ׳זאל שוין אין די קנה אויך מאכן קלענערע שיעורים, ווייל ס׳קען זיין אז ס׳גייט נישט זיין א פונקטליכע, די אצבעות אנהייב און סוף פון די… איך וויל עס שוין וועגן דעם. אפשר קען סתם זיין, ס׳גייט נישט אנקומען צו א פונקטליכע, ער ווייסט נישט, ער גייט נישט אנקומען לאו דווקא. ס׳קען דאך זיין א אור וואס איז צוויי און א האלב, דארף ער קענען רעכענען א האלב, נישט ווערן צעמישט.

זאגט ער, “ויחלק אצבע אחד ממנו”, יא, ער זאל מאכן א סימן אויף די רולער, ער זאל מאכן א סימן פון אן אצבע, און נאכדעם פאר א האלבע אצבע און א דריטל און א פערטל פון אן אצבע. ער זאל צעטיילן די אצבע אויף חלקים, “כדי שידע בו חצי אצבע ורביע אצבע וכיוצא בזה החלק”. ער מיינט נישט אלע חלקים, ווייל ער קען זיך ווען ער קומט אן צו א גאנצע, נוצט ער יא א שטיקל.

די רולער זאל נישט נאר זיין א רולער וואס ווייזט גראדקייט אדער דאס, נאר ס׳זאל אויך האבן וואס א מעסטער דארף. ס׳זאל נישט נאר זיין א רולער וואס רעכנט גאנצע אצבעות, יא, אז ס׳איז פערציג, ווייסט ער שוין אז דאס איז פערציג. נאר ס׳זאל אויך האבן איין אצבע, ער זאל קענען רעכענען א האלבע אצבע בבוא הדבר, וכדומה.

שריט 5: אויסמעסטן יעדע עור

Speaker 1:

“וימדוד כל עור ועור”, יעדע אור וואס מ׳גייט נוצן אין די ספר תורה זאל מען מעסטן מיט די רולער, “עד שידע כמה אצבעות יש בכל עור ועור, כדי שידע כמה אצבעות באורך כל הכרך”. האט ער צוזאמגערעכנט, און ער ווייסט וויפיל איז די סך הכל פון די גאנצע כרך, יא?

שריט 6: טעסטן דעם כתב אויף באזונדערע עורות

Speaker 1:

סאו יעצט, וואס האט ער פון דעם? ווייל אזוי האט ער געקענט רעכענען ווי סאך פלאץ ער דארף אריינצופיטן זיין כתב אין די גאנצע אין דעם כרך. נעמט ער אנדערע עורות, ווייל דעי האט ער שוין אריינגעלייגט אין די כרך. סאו נעמט ער צוויי דריי עורות. ער האט שוין צוזאמגעפיילט זיין גאנצע ספר תורה. סאו יעצט, ווען א מענטש וויל זיך אביסל טעסטן זיין כתב אדער אזעלכע זאכן, הייבט ער אן מיט אן אנדערע עור. ער שרייבט נישט אויף יענע, ווייל יענע איז א גאנצע ספר תורה, ער האט שוין אריינגעלייגט דערין אסאך ארבעט פון מעסטן און צוזאמקאנעקטן. סאו ער נעמט אן אנדערע עורות, שנים או שלשה, לבדוק בהם שיעור הכתב, צו מעסטן די שיעור פון זיין כתב, וכותב בהם דף אחד.

שריט 7: אויסרעכענען דעם כתב — וואס מען דארף און וואס מען ווייסט שוין

Speaker 1:

זאגט דער רמ״א אן עצה טובה, ווען דו שרייבסט אן א גאנצע דף, גייט ער יעצט זאגן וויאזוי צו שרייבן דעם דף, וויפיל אצבעות און אזוי ווייטער. אה, דאס ווייסן מיר שוין. ער זאגט אז די חילוק גייט נאר זיין… וואס ער זאגט איז, אז דו גייסט יעצט אויסרעכענען. וואס דארפסטו אויסרעכענען? דו דארפסט נישט אויסרעכענען ווי הויך א דף איז, ווייל דאס איז ידיעה, דאס ווייסטו שוין אז ס׳איז זיבעצן אצבעות. פארוואס? ווייל אויב דו מאכסט א ספר תורה פון זעקס טפחים, זעקס טפחים איז פיר און צוואנציג אצבעות. אויב דו מניח גליון למעלה דריי און למטה פיר, קומט אויס דו נעמסט אראפ זיבן פון פיר און צוואנציג, בלייבט דיר זיבעצן אצבעות. דאס ווייסטו שוין, דאס דארפסטו נישט בכלל… דאס האט נישט קיין ספק, די פארט פון די מעט האסטו שוין.

אבער וואס דארפסטו יא וויסן לויט דיין כתב? אבל רוחב הדף הוא לפי הכתב. מיר האבן געלערנט אז ס׳דארף זיין דרייסיג אותיות, אבער ווי ברייט איז דרייסיג אותיות? וויפיל אצבעות איז דרייסיג אותיות? ווענדט זיך, איינער שרייבט אזויפיל, איינער שרייבט אזויפיל. דא קומט אפילו… וכן מנין השיטות שבדף, די אמאונט פון שורות אין די דף, איז אויך תלוי לפי הכתב, ווי הויך זיינע אותיות זענען. לפי שבאותה שיטה מניחין כשיטה, זיי האבן דאך געלערנט אז צווישן יעדע צוויי ליינס דארף זיין ליידיג א ליין. איז אויב שרייבט ער זייער הויך, וועט אויטאמאטיש אויסקומען היבש ווייניגער שורות. דו קענסט נישט צוזאמפרעסן, ווייל דו האסט נישט קיין ברירה, מוזטו קודם וויסן, וואס דו גייסט יעצט טשעקן איז לויט די עובי פון דיין כתב וויפיל… ווי דאס ארבעט, וויפיל ספעיס עס נעמט אויף.

שריט 8: אויסרעכענען וויפיל דפים פאסן אין דער כרך

Speaker 1:

ער זאגט ער ווייטער, “שכותב דף אחד שבודק בו על פי מה שיעשה”. ער שרייבט דעם דף וואס די… די טעסטינג דף שרייבט ער לויט וואס ער וויל. טשעקט ער, יאמוד, יא, ער זאל מעסטן דעם מעסטער, ער נעמט ארויס דעם מעסטער, זאל ער מעסטן די רוחב הדף מיט די פינגערס פון די מעסטער, פון די רולער, “ויעשה על רוחב הדף שתי אצבעות בין דף לדף”. ער זאל צולייגן שתי אצבעות בין דף לדף. די תרי משמעות וואס דאס זאל זיין, צוויי אצבעות בין דף לדף. “ויחשוב כמה דפים יבואו בכרך שגולל בו ספר הכתב שבודק בו”. ער זאל עס טשעקן וויפיל דפים וואלט אויסגעקומען אין די גאנצע כרך, די כתב וואס ער האט געמאסטן, וויפיל כתבים וואלט דאס אויסגעקומען אין די ספר תורה, אין די כתב שגולל, וועט ער וויסן די חשבון הדפים.

ס׳איז זייער פשוט, דו האסט דאך שוין פריער געמאסטן דיין גאנצע תורה, דיין כרך איז טויזנט אצבעות. דו האסט יעצט געשריבן איין עמוד, דיין איין עמוד לאמיר זאגן האסטו אויסגעפיגערט אז ס׳איז צען אצבעות, לאמיר זאגן, איך ווייס נישט פיר אצבעות, איך ווייס נישט וואס זיינע ווערטער זענען, צען אצבעות. קומט אויס אז דו דארפסט האבן, ס׳וועט פיטן אריין אין דיין תורה, נישט צען, נאר צולייגן צוויי, ס׳וועט פיטן אריין בערך אכציג עמודים אין דיין כרך, יא? דאס איז מעיק אפ נאמבערס. ווייל דו ווייסט וויפיל ס׳וועט פיטן אריין.

שריט 9: אויסרעכענען וויפיל דפים מען דארף פאר דער גאנצער תורה

Speaker 1:

יעצט, וויפיל דארפסטו? וואו אזוי ווייסטו וויפיל עמודים דו דארפסט פאר דיין תורה? זאגט דער רמב״ם, “ויערוך כמה נכתב בדף זה שבודק בו מן התורה כולה”. דו דארפסט וויסן וויפיל פראצענט פון די גאנצע תורה האסטו אין דיין דף. ווי אזוי גייסטו וויסן? “משער”. דו גייסט עס נישט וויסן פונקטליך. דער רמב״ם זאגט נישט אז דו גייסט נאכשייבן פונקטליך פון יענע ספר. “אבל משער לפי ספר שכותב בו”. ער זאגט, איך האב געשריבן אין מיין עמוד איין דף אדער איין עמוד פון די תורה, יענע תורה וואס איך מאך, איך צייל אפ די עמודים פון יענע תורה. ער שרייבט דאך נאך פון א ספר תורה, ער זאל קוקן אויף יענע ספר תורה וויפיל ס׳איז. יענע תורה האט, איך ווייס, צוויי הונדערט עמודים, קומט אויס, ווייס איך אז איך דארף צוויי הונדערט מאל אזויפיל פלאץ וויפיל איך האב געמאכט, און מחשב. כל התורה כולה תלויה בימין, און ער דארף האבן “זה כתב שכותב בו בכח”.

שריט 10: אנפאסן דעם כתב

Speaker 1:

זייער גוט, אויב מען האט גענוג פלאץ, נישט צופיל און נישט צו ווייניג, שרייבט לויט דער כתב. דאס איז א גוטער שיעור כתב, דאס איז דער גוטער סייז פון דיין כתב.

ואם, מאכסטו א חשבון, די דפים גייען ארויס פון די תורה, דעמאלטס “ירחיב בכתב עד שיסמוך מן הדפים”, דעמאלטס שרייב אביסל א גרעסערע כתב, א ברייטערע כתב.

התאמת גודל הכתב למספר הדפים

דאס איז א גוטע שיעור כתב, דאס איז א גוטע סייז פון דיין כתב.

ואם רוצה לחשוב מנין הדפים יתר מן התורה, זאל מען זיך יאכיל בכתב עד שיסמאר מנין הדפים, זאל ער שרייבן אביסל א גרעסערע כתב, א ברייטערע כתב, און דערנאך זאל ער מאכן א טשעק צו ס׳איז געלונגען. ואם הוא רוצה פחות, אויב ער האט צופיל מער תורה וויפיל פעידזשעס ער האט, וויפיל דפים, יתר מן התורה יתר מן הדפים, ימעט בכתב, מאכט ער קלענער זיין כתב, עד שיעמוד מנין הדפים כפי דקדוקי האותיות, וכן יעשה בכל דף ודף.

חידוש הרמב״ם — מען פאסט צו דעם כתב צום פארמאט

די פוינט איז, ס׳איז זייער פשוט, די רמב״ם האלט פשוט, די אלע פרטים זענען קאנפיוזינג גייז, אבער די פוינט איז זייער סימפל. דו, דיין עיקר פראבלעם איז דיין כתב, דו ווייסט נישט מלכתחילה וויפיל פעידזשעס פעיפער דו גייסט דארפן. זאגט דיר די רמב״ם, איך האב פאר דיר אן עצה פשוטה, קודם שנייד אויס די פעיפער, רעכן אויס וויפיל, און נאכדעם שרייב לויט די פעיפער.

ס׳קען זיין אז די גמרא האט נישט געהאלטן אז מ׳זאל אזוי טון, ווייל אפשר איז דא א מער אזא כלל ווי אז די כתב זאל זיין לויט ווי דו האלטסט אז די כתב איז שיין. איך האב פשוט, די רמב״ם זאגט דא א חידוש להלכה, אז ס׳מאכט סענס אז א מענטש זאל מאכן גרעסער אדער קלענער זיין כתב כדי ס׳זאל אויסקומען די תורה, יאריך ויקצר.

איך ווייס נישט, אפשר די רב דא וואס האט געזאגט לא אתרמי לי, נישט ווייל ס׳איז אים נישט איינגעפאלן די גמרא די עצה פון די רמב״ם, ס׳איז נישט קיין גאונות אז מ׳קען רעכענען קודם, אפשר האט ער געהאלטן אז ס׳איז נישט ריכטיג.

שיינקייט פון דער ספר vs. פונקטליכקייט פון פראפארציעס

בעסיקלי די שאלה איז אזוי, אונז האבן מיר געזען דא אין די רמב״ם גאנץ קלאר, ער זאגט אז דיין גרעסערע פאוקעס זאל זיין אויף די פארמענט און די אלע זאכן זאלן שטימען, און נאכדעם שטעל צו דיין כח הכתב לויט דעם. די רמב״ם האלט אז איך ווייס נישט, אז די מצוה מן המובחר אז ס׳זאל זיין שיין, די ספר זאל זיין שיין, איז וויכטיגער ווי די עקזעקט דיין שריפט, און דו פאס צו דיין שריפט. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.

סא ער זאגט, די רב דא האט פשוט געטרייט צו גיין די אדער וועי אראונד, קודם שרייבן דעם שענסטן… דער רמב״ם האט געזאגט מ׳דארף שרייבן כתב יפה, מיר האבן געלערנט פריער. ס׳איז דא א יאכט הלכה אז ס׳דארף זיין שיין. ווער זאגט? איך האב געטראכט, אפשר דער רמב״ם האט געטראכט אז דאס שטייט אין די גמרא. ס׳שטייט אין די גמרא, אבער ס׳שטייט נישט אין די גמרא וועלכע סייז כתב ס׳זאל זיין. סייז כתב קענסטו מאכן וואס דו ווילסט. ס׳איז נישט מעכב, אבער ס׳קען יא זיין א מענטש האט א געוויסע טעיסט, ער וויל ס׳זאל זיין גרויס.

דיגרעסיע: די שוועריקייט פון שרייבן א ספר תורה אלס פראיעקט

איך מיין, איך וועל דיר זאגן עפעס אנדערש. ענדיגן די גאנצע ספר תורה מיט די אלע הלכות וואס זאל שטימען, איז זייער א ריזיגע פראדזשעקט. איינער וואס איז אמאל אין א גוטע מוט און האט א ווארימקייט און ער שרייבט אראפ א שיינע חלק אין די תורה וואס ער רעדט זייער שטארק צו אים אין איין טאג, מה יפית ומה נעמת. דער רמב״ם זאגט, קודם זאלסטו ארבעטן ביטער שווער אויף די טעכניקל, גיי קויף איין עורות, די גאנצע ספר תורה דארף זיין צוגעבינדן, און האסט נאר איין שרייבן.

דער רבנו יונה האט געשריבן זיבן תורות. מסתמא איז ער נישט געווען א סופר אדער עפעס. ער האט יא, מסתמא האט ער געהאט געלט, ער האט געצאלט פאר דעם. זיבן תורות שרייבט מען נישט מיט די סלבס. אפשר איין תורה. דער רמב״ם האט אויך געשריבן איינס, אבער די איינס, ס׳ציילט אביסל פאר אונז, דער רמב״ם האט דאס, ווייל דאס שטייט אין די גמרא, און יענץ שטייט נישט.

ס׳מיינט אויך אז די טאג וואס משה רבינו האט געשריבן דרייצן ספרי תורה, ער האט געטראכט, אויסשרייבן דרייצן ספרי תורה האט ער געדארפט פארעכטן… יא, אבער משה׳ס איז געווען א נס. די נס קען זיין די שכר. משה׳ס תורה איז געווען כשר לכל הדעות, קען נישט זיין.

Speaker 2: האלא. איך זאג פארקערט, די נס איז אסאך גרעסער אז משה האט אין איין טאג, אויסער שרייבן פערצן ספרי תורה, האט ער אויסגערעכנט די גאנצע…

Speaker 1: יא, משה האט געדארפט טון די ענינים פון קלף.

Speaker 2: יא, אבער משה האט געדארפט טון די חשבונות, ער האט געדארפט טון די חידושים. איך טראכט אז למשה איז דא אנדערע זאכן.

שיעורי מרווחים — פיר אצבעות אויבן און אונטן

Speaker 1: מ׳לערנט דא אז ס׳דארף זיין פיר אצבעות פון אויבן און פון אונטן. יא, למשל די מנהג איז, ווען מ׳מאכט א קליינע תורה מאכט מען נישט אזויפיל פלאץ. דאס קומט מסתמא לויט די פעידזשעס אליין. אבער וואס זאגן די פוסקים? ווייל ס׳דארף זיין שיין. ס׳איז נישט קיין מעכב די דריי אצבעות און פיר. דער רמב״ם האט אויך געזאגט ס׳איז נישט מעכב. אפילו די הלכה איז, ווען ס׳איז א תורה וואס איז אזוי.

יא, למשל אין א מגילה, על פי רוב די מגילות וואס מ׳פארקויפט האבן נישט אזויפיל. דו וואס קויפסט, דו ביסט נישט מקפיד אויף דעם ביי א מגילה. אבער ער זאגט אז ס׳איז א קליינע מגילה, מאכסטו עס אזוי ווי ס׳קומט דיר אויס. דער רמב״ם דא נעמט זייער ערנסט די אלע נאמבערס וואס שטייען, די גאנצע פונקטליך. אקעי.

פראבלעם מיט דיספראפארציאנעלע קליינע ספרי תורה

געוויסע מענטשן מאכן זייער א קליינע ספר תורה, עס קומט אויס די פראפארציעס אויבן און אונטן דיספראפארציאנעל. יא, עס קומט אויס מאדנע. איך טראכט למשל אז עס איז דא מער ענינים צו מקל זיין, דער אות זאל זיין שיין גרויס, עס מאכט עס גרינג צו ליינען. אקעי, בתור בעל קורא האב איך נגיעות. ווען דו שטייסט, איינער זאגט ער וויל מאכן קליינע, אבער עס האט גאנץ אנדערע חומרות, דארף מען זיין פארזיכטיג וועלכע איז עדיף. יא.

חלוקת העורות לדפים — ומה לעשות ווען א יריעה ענדיגט זיך אין מיטן

אקעי, אה, מיר האבן נאכנישט געענדיגט דעם סדר. בקיצור, עס איז פשוט, יא… אקעי, נאך אן אינטערעסאנטע זאך. אקעי, דו ווייסט שוין, דו הייבסט אן צו שרייבן. עס איז פשוט. דו הייבסט אן שרייבן. בערך א כרך. דו הייבסט אן צו שרייבן אויף דעם ספר תורה, און דו קלערסט פון א ספר. אויף דעם ספר תורה וואס דו גרייטסט צו.

ומחלק כל עור ועור דפין דפין, קומט אויס דאמאלטס יעדער עור די דפין פון יענעם עור באזונדער, מען צייכנט אן אז דא איז א דף און דא איז דער נעקסטער דף, כפי רוחב הדף שבדק בו ולו חשבון מתחילה, ווי ברייט דער דף איז זיך שוין פריער אויסגערעכנט, ס׳הייסט דו מאכסט די חלוקה אז דא, לויט יענע סייז, לויט ווי ברייט דו שרייבסט, יא, שישייר מן העור שלא יכתוב בו כשיעור ארבע, עס בלייבט אים איבער דריי אדער פיר פינגערס, ושיעור זה לדף האחרון שבכל יריעה, ווען דו בלייבסט איבער דריי אדער פיר אצבעות פון די ענד פון א יריעה, פון א גאנצע יריעה, וואס די נעקסטע יריעה גייט מען צונייען צו די, עס טאטשט די ענד ווי מען נייט צו צו די נעקסטע שטיקל, דארטן דארפסטו איבערלאזן אן אצבע, אבער פלאס מער ווי אן אצבע, דער רמב״ם האט שוין פריער געזאגט אז צווישן יעדע צוויי דפים דארף זיין צוויי אצבעות, ווי דער רמב״ם ביי די ענד פון די יריעה האט געדענקט איבערלאזן מער ווי איין אצבע, דאס הייסט איבערלאזן אויך צווישן יעדע צוויי דפים צוויי אצבעות, דארטן דארטן דארטן דער חידוש וואס ער וויל דא זאגן איז, אז ער דארף זיך נישט זארגן, דער מענטש האט דאך געמאכט זיין חשבון מיט אלע עורות, ער האט נישט גערעכנט נאכנישט, ער האט דאך נישט געוואוסט דעמאלטס נאכנישט ווי גרויס, ווי ברייט יעדער אות דארף זיין, ווייל ער האט דאך נישט געוואוסט אפילו.

חידוש הרמב״ם — מען דארף זיך נישט זארגן וועגן איבעריגע פלאץ

ווי ברייט זיינע דפים דארפן זיין. ווען ער האט געמאכט זיין ערשטע כרך האט ער שוין צוזאמגעלייגט, אבער זיין יעדע עור איז רענדאם, לויט ווי לאנג ס׳איז געווען די עור האט ער געמאכט. יעצט האט ער אויסגעפיגערט ווי גרויס זיין עמוד איז. יעצט, יעדע עור עור קומט דאך פון א בהמה, ס׳קען זיין איינס איז לענגער, איינס איז קערצער. לאו דוקא אז ס׳פיט אריין פונקט, ס׳גייט נישט פונקט שפעטער א געוויסע אמאונט פון דפים וואס מ׳שרייבט אין איין יריעה.

יעצט קומט אויס, ער האט געענדיגט, ער האט שוין געלייגט זיינע פיר יריעות אויף די יריעה, יעצט האט ער פלאץ נאר פאר א האלבע יריעה. מ׳קען דאך נישט שרייבן א האלבע דף פון די יריעה. האט מענטש געטראכט, נו וואס וועט זיין? מיין גאנצע חשבון ווערט יעצט רואינד. איך קען דאך נישט קיין דף נישט אפשניידן, און יעצט גייט זיין מיין חשבון ווי לאנג די תורה דארף זיין גייט זיין רואינד.

זאגט דער רמב״ם, זארג דיך נישט, ס׳גייט נישט ווערן רואינד. פארוואס נישט? ווייל דו האסט דיך נישט מורא, ווייל דו האסט דיך שוין גערעכנט דיין אמאונט פון די עמודים וואס דו דארפסט איז שוין פונקטליך אויסגערעכנט לויט ווי לאנג די תורה איז. יעצט קענסטו שניידן וויפיל דו ווילסט, אז ס׳איז סתם אין ענד צולייגן נאך א יריעה, אפצורעכענען מיט די חשבון וויפיל עמודים דו דארפסט.

Speaker 2: דו דארפסט נישט צולייגן ביז די ענד אדער וואס?

Speaker 1: רייט, די פוינט איז דאס אז דו דארפסט מער נישט האבן די לענג פון די תורה צו רעכענען, ווייל דו האסט שוין געטרענספערט דיין סייז פון די גאנצע תורה, יעצט גייט עס בעצם אויף די אמאונט פון עמודים וואס דו האסט אויסגערעכנט וויפיל עמודים דו דארפסט. דו ווייסט שוין בעצם ווי לאנג דיין תורה דארף זיין, דו דארפסט שוין נישט זיך זארגן אז דו רואינסט דיין תורה וואס דו האסט גענוצט צו מעסטן.

Speaker 2: יא, שטימט?

Speaker 1: יא, זייער גוט. דאס זאגט ער, “יניח ממנו רוחב אצבע כדי תפירה”, דאס האט ער דאס געזאגט, מ׳דארף דאס זיין ביי די ענד, “ויקצוץ השאר על רוחב”, ער זאל זיך נישט זארגן. “שלא בהכרח”. “ויקצוץ ולא עורות אחרים על הכרך שהגביל”, ביז׳ן צולייגן אויף די כרך טאקע נאך עורות קעגן. “ואין צריך לחשוב עתה”, דו דארפסט נישט שטיין און רעכענען, איך האב אראפגענומען דא דריי אצבעות, ווייל ס׳גייט שוין אליינס זיין נופל מנין הדפים. “ולא מוסיף על מנין הדפים”.

שיעור רוחב הספר — שש אצבעות

ווייטער, שוין. און דאס, דער רמב״ם, די גאנצע סברא וואס דער רמב״ם האט געמאכט, האט ער עס אנגענומען אז דו ווילסט מאכן זעקס טפחים, ווייל דער רמב״ם האט געמאכט, און אפשר איז יא דא אפס אן ענין צו מאכן זעקס טפחים. זעקס טפחים. כדי ער זאל לייגן די רוחב הספר יתר על שש אצבעות, “ששה פוסח ששה”, איינער וויל מאכן א קלענערע ספר, רעכנט ער ווייטער מיט די חשבון. אזוי ווי דער פלאן מיט זיין סייז, ויאצא אורכו ככף מלו פחות ולא יותר, והיא שלא יטעה בחשבון. אלזא, זאל איינער נישט פרובירן אונז צו מאכן קיין טעותים אין זיין חשבון.

שיעור אגודל — שבע שעורות

דער רמב״ם, וואס מיר האבן פריער געזאגט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א שיעור גודל, וויפיל איז עס? זאגט ער, “רוחב האגודל אמרו בכל השיעורים האלו, ובו שערה תורה, והוא הבינוני”. רעדט מען פון דעם בינוני גודל. זאגט דער רמב״ם, “וכבר דקדקנו בשיעורו”, איך האב געמאסטן וויפיל איז א שיעור בינוני, “ומצאנוהו שהוא רוחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו דחוקות”. ס׳איז די ברייט פון זיבן שעורות, זיבן בארליס, בינוניות, רעגולער סייז, זיבן צייט זיבן דחוקות, איינס לעבן די אנדערע טייט, גלייך. “והוא כערך שתי שעורות ברוחב”, און ס׳איז די זעלבע סייז ווי ווען דו זאלסט לייגן צוויי שטיקלעך בארלי אין די לענג, ברייט, איינס צווישן די אנדערע.

דיסקוסיע: פארוואס שעורות? וואס איז א “בינוני”?

Speaker 2: יא, א בינוני קען איך דיר אויסזאגן די סוד וואס דער רמב״ם האט דא אויפגעטון. דאס איז די שיעור גודל. פארוואס ס׳איז גרינגער צו רעכענען א שעורה בינונית ווי אן אצבע בינוני, ווייס איך נישט.

Speaker 1: אקעי, אבער מיר וועלן זען אן ענדע. “וכל טפח מכל המידות שאמרנו”, א טפח איז פיר פון די סייז אצבעות וואס מיר האבן געזאגט וויפיל אן אצבע איז, “והאמה שש טפחים”. דו האסט יעצט, איך האב דיר געזאגט די גודל פונקטליך לויט בארליס, און יעצט קענסטו אויסרעכענען וויפיל אן אמה איז.

Speaker 2: יא, אבער קענסט מיר זאגן וואס איז די מעלה פון בארליס?

Speaker 1: איך האב נישט קיין אנונג. אקעי. א בינוני וויל איך אויסזאגן די סוד. דו פארשטייסט דאך, דו פרעגסט, ס׳שטייט נישט אין די גמרא א גודל בינוני. איז די חילוק צווישן פינגערס פון מענטשן מער אפט טשעינדזשד ווי די חילוק צווישן די סייז פון בארליס? האט דער רמב״ם געהאלטן? ווייס איך נישט. ער זאגט דאך בינוני. ס׳איז דאך דא א בינוני, ס׳איז דא גרויסע און קליינע. וויסנשאפטלער מענטשן האבן גרעסערע פינגערס און ווייסערע פינגערס. זייער גוט, אבער ער רעדט דאך פון א בינוני. האו עווער פיגורס אויס ווער דער בינוני איז, וואס טוט מיר אויף דער רמב״ם?

Speaker 2: מיין בינוני מיינט אין די צאל. דאס איז א שעורה בינונית. אבער דער רמב״ם זארגט זיך, וואס טוט זיך אז אידן גייען דאס ליינען אין תימן און אין מעקסיקא, און פלעצער וואו איך האב געהערט אז מענטשן לויפן אביסל אן אנדערע סייז? וואס איז די חילוק? גייען זיי דארט אין יענע פלאץ. אבער לויט מיין עניו דעת דארף מען רעכענען אין יעדע פלאץ וואס איז דא א מחלוקת.

Speaker 1: רבי חיים נאה זאגט אז ס׳איז צוויי סענטימעטער. אקעי, איך ווייס נישט. עניוועי, די עזרת נשים קענען אהיימגיין און טשעקן בעלי׳ס און זען.

די פראבלעם מיט באלי׳ס

Speaker 1:

וואס איז די חילוק? זיי גייען דארט אין יענע פלאץ, ווער זאגט אז עס איז א חילוק? אבער עס איז ביינער, גראדע, מען רעכנט אז אין יעדע פלאץ דארף עס זיין די זעלבע. מען ווערט מחליט געווען אז דאס איז אמת, ווייל עס דארף זיין זארגן אז מען זאל נעמען די באלי׳ס. אבער נתקטנו הדורות, נתקטנו הביצים, נתקטנו ה… בקיצור, עס העלפט נישט. דער רבי חיים נאה זאגט אז עס איז צוויי סענטימעטער, אקעי, איך ווייס נישט. עניוויס, דער עולם קען אהיימגיין און טשעקן באלי׳ס און זען.

זיי האבן נישט געזען אז עס שטימט נישט, אז די לענג פון צוויי באלי׳ס איז בכלל נישט די זעלבע ברייט ווי זיבן באלי׳ס אויף די ברייט. בקיצור, דער רמב״ם האט נישט געסאלווד די פראבלעם, פאר אונז האט ער געמאכט ערגער די פראבלעם, ווייל אונז ווייסן מיר נישט וואס צו טון.

הלכה י: די פונקטליכע דימענשאנס פון דעם רמב״ם׳ס ספר תורה

Speaker 1:

שוין, יעצט גייט דער רמב״ם זאגן, פריער האב איך דיר געזאגט א סדר און א מעטאד וויאזוי דו קענסט אויספיגערן א תורה. אויב דו ווילסט נאכמאכן מיר, דו ווילסט נאכמאכן מיר, קענסטו שוין גיין מיט מיינע נאמבערס, דו דארפסט נישט אנקומען, דו דארפסט שוין מאכן די גאנצע חשבון, איך וועל דיר זאגן די נאמבערס. זאגט דער רמב״ם, “ספר תורה שכתבתי אני”, איך גיי דיר שעירן מיט דיר נאך מער אינפארמאציע, איך גיי דיר געבן די פונקטליכע דימענשאנס און די אמאונט פון פרקים און שורות פון מיין ספר תורה.

זאגט ער אזוי, “רוחב כל דף מדפיו ארבע אצבעות”, יא, אזוי האב איך געשריבן. “והשורות שצריך להיות רחב כל דף משתים שתים אצבעות”, עס איז זעקס אצבעות, אים סארי, גרעסער. פארוואס דארף זיין ברייטער? ווייל דו האסט דאך פלאץ אינמיטן, פשוט, יא, מען לאזט ליידיג פלאץ. “ומנין השטין שבכל דף ודף אחת וחמשים”. וויפיל שורות אויף יעדע דף? קומט אויס 51 שורות. עס איז מער ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט, ער האט געזאגט אז עס דארף זיין צווישן 48 און 60, לויט די מנהג הסופרים. “ומנין הדפין של כל הספר מאתים ששה ועשרים”, 226. וואו, עס איז קלענער ווי אונזערע תורות, אינטערעסאנט. יא, “ואורך כל הספר בערך שלש מאות וששים ושש אצבעות בקרוב”. איך דארף שרייבן אויף נאמבערס, און אויסגערעכנט, אזוי ווי ער זאגט, אויב דו ווילסט נישט רעכענען, אויב דו ווילסט נאכמאכן מיך, קענסטו פשוט טון אזוי ווי ער זאגט, “אלו השש עשרה אצבעות וארבע אצבעות”, אויב דו ווילסט עס אויסרעכענען וועט עס דיר אויסקומען אז דו האסט זעקס אצבעות גרעסער ווי וואס איך האב געזאגט אז מען לייגט א מנין הדפים.

און פארוואס פעלט אויס די ענין שבסוף הספר ושבתחילת הספר? עס פעלט אויס פאר עקסטרע שטחים, עס זאל זיין ליידיגע פלאץ אויף די ספר תורה. אזוי ווי מיר האבן געשמועסט אז מען דארף געבן מער פלאץ ביי די אנפאנג און ביי די סוף ארויפצודרייען אויף די האלצערנע עץ חיים, אויף די עמוד.

הלכה יא: עורות אילים און די סוד פון די נומער

Speaker 1:

יעצט זאגט דער רמב״ם, אין וועלכע עורות האב איך גענוצט? מען דארף זיך רעכענען די דיקקייט פון אורך ההיקף. זאג איך דיר א סוד, איך האב גענוצט עורות אילים. אייגענטליך, אויב מען נוצט עורות אילים און מען גייט מיט דעם חשבון, קען מען מקיים זיין דעם חשבון פון די הייליגע רמב״ם. דער רמב״ם איז ממש תירץ עלעכטיג אויף א מידת אייל, און דו ווילסט נוצן די סייז צו שרייבן, אן קיין פראבלעם.

עס איז נאך א סוד אין די דרייצן זעכציג. מען דארף פרעגן די מקובלים, “אלף שלש מאות וששים ושש”. וואס איז די סוד? עס איז זיכער אז דער רמב״ם האט אין זינען געהאט עפעס א טיפע סוד אין די נומער פון די אצבעות פון די הייליגע רמב״ם. סוד פון די שש ועשרים, מיט די היינטיגע ספרים אין די הייליגע רמב״ם. איך ווייס נישט וואס די סוד איז. נאך איינס און פופציג שורות אין יעדער עמוד. אקעי, שטימט.

בקיצור, ביז דאן זאגט דער רמב״ם, אויב דו ווילסט שרייבן אויף מיינע עמאונטס, אדער אפילו אויב דו ווילסט מאכן אביסל קלענער, און לכבוד דעם וועסטו האבן אביסל מער דפים פארקערט… אה, אפשר די “חסר דף או שתים או שלש או יתר”, אפשר מיינט ער צו זאגן אז די גאנצע אורך והיקף איז נישט פונקטליך. ס׳קען זיין אז דו וועסט האבן צוויי דריי דפים מער אדער ווייניגער, ווייל די אורך והיקף ווייס איך נישט צו עס קען פונקטליך זיין.

נו, גוט, ממילא לא תגעו, דו דארפסט זיך נישט פלאגן און דו דארפסט נישט מאכן די ריכטיגע חשבונות.

דיסקוסיע: צי היינטיגע סופרים טשעקן דעם חשבון?

Speaker 1:

מילא, מיר וועלן דארפן זען צו מ׳קען טון אזוי ווי דער רמב״ם מיט א תורה. איך ווייס נישט, די היינטיגע תורה׳ס… איך האב געזען מענטשן רעדן, איך האב נישט געטשעקט אין מיינע שיטס, מ׳דארף טשעקן צו ס׳איז… אויב איר האט א סופר וואס קען אריינקומען מיט א הערה און אונז פארציילן צי מ׳טשעקט דאס, צי היינטיגע סופרים מאכן פאראויס דעם חשבון ס׳זאל אויסקומען אן ארכי-קע-קייפע, צי מ׳טוט דעם חשבון מיט׳ן רמב״ם און אזוי ווייטער.

איך האב פערזענליך געזען וואס טענה׳ן אז עס קומט אויס בערך אזוי עניוויס, לויט וויאזוי אונז פירן זיך צו שרייבן לויט די… אבער איך האב נישט געהערט קיינמאל אז זיי רעדן וועגן דעם, סאו איך ווייס נישט. איך דארף פרעגן, אויב איינער ווייסט זאל ער אונז פארציילן, אריינשיקן א מעסעדזש, מ׳שרייבט נאך דאס.

שוין, אבער ס׳קען זיין, ס׳קען זיין אז היינטיגע צייטן דארף מען בכלל ווייניגער מקפיד זיין, ווייל טרעפנדיג ווען דער קלאף איז זייער זייער דיק און מענטשן שרייבן זייער גרויסע אותיות, קען אויסקומען אז דער היקף זאל זיין מורא׳דיג לאנג און דער אורך זאל זיין מורא׳דיג שמאל און עס זאל זיין ממש דיספראפארשיאנעל, וואס זאל נישט זיין שיין. און עס וואלט דאן אויסגעקומען זייער שווער צו נוצן, ווייל עס וואלטן געווען משוגע׳נע העווי און ריזיגע ספרי תורה.

איינז, וואס אלע קלאפערס איז נישט זייער דיק, איז עס קיינמאל נישט… געווענליך ארבעט עס זיך אויס, פארשטייסטו? מ׳דארף ווייניגער מקפיד זיין.

Speaker 2:

איך הער, איך הער.

Speaker 1:

ס׳איז אמת אז מ׳איז שוין צוגעוואוינט, די תורה׳ס וואס אונז האבן געווענליך האבן א געוויסע פראפארשיאן, ס׳זעט נישט אויס וויערד, ווי יענער זאגט א גראבע פינגער. אויף דעם האב איך געזאגט א דוגמה אז מגילה איז א פלאץ וואס ס׳זעט אסאך מאל אויס וויערד און די מענטשן קומען מיט אזא שמייכל “זעסט, דאס איז מיין סטייל, ווייל אזוי קען איך עס האלטן ווען איך שטיי”, אבער יעדע מענטש און זיין ענין. ס׳דא מענטשן וואס האבן דיספראפארשיאנעל זייער לאנגע מגילה׳ס מיט נאר א פאר שורות אין איטש.

Speaker 2:

יא, ווייל די 11 שורות מגילה׳ס איז טאקע פאני.

Speaker 1:

אה, דער חזון איש וואלט דאס נישט מסכים געווען סתם אזוי. די מגילה, ס׳איז א שיינע גאנצע מגילה, ס׳איז אויך נישט קיין ארכי-קע-קייפע, עס מאכט נישט קיין סענס, ס׳איז אסאך מער הויך ווי ס׳איז… ניין?

Speaker 2:

אה, ס׳איז קלענער.

Speaker 1:

אה, דאס איז די מעשה וואס מ׳זעט דאס נארמאל, אבער א מגילה ס׳איז נישט קיין ארכי-קע-קייפע. קוק, לאמיר טראכטן, א מגילה איז דאך אן אנדערע… ס׳איז נישט שייך, ס׳איז נישט די זעלבע לאסט, ס׳איז נישט אזוי לאנג, דער היקף איז נישט לאנג.

Speaker 2:

ס׳איז מער ארכי-קע-קייפע ביי די וועי.

Speaker 1:

נא? יא! אה, ס׳קען זיין די גאנצע זאך שטימט נישט דא. יא, ביסט גערעכט. אויב איינער האט א מגילה וואס איז אזוי הויך ווי דריי פיס די גאנצע זאך, אבער ס׳איז אזוי קליין, זעט דאס טאקע אביסל פאני. ניין, ס׳איז נישט צו מאדנע. ס׳איז דא א “rule” אזוי ווי “rectangles”, ס׳איז דא א “rule of thirds”, יא, די חכמי דיזיין האבן אזעלכע “rules” וויאזוי ס׳זעט אויס זאכן. ס׳איז דא אזא “rule” באופן כללי, יא, אז דו האסט א געוויסע “size”, מ׳פעינט א דריטל פון די וואנט, צוויי דריטל. ס׳איז דא אזעלכע הלכות וועגן דעם. ס׳זעט אויס אז די אורך כקייפו איז א זייער עסטעטישע הלכה. זייער גוט.

אבער די תפילין איז אויך געווען זייער ענליך צו אורך כקייפו, אז ס׳זאל זיין מרובע. דער רמב״ם האט אויך געזאגט אז מרובע מיינט אז ס׳זאל זיין מרובע אין די ברייט, אבער ס׳זאל זיין אויך אזוי ווי אורך כקייפו. “Proportionate”, “proportionality”. יא, מרובע איז איין זאך, די תורה זאגט נישט מרובע, ס׳איז העכער, למעשה איז עס העכער ווי ברייט, אבער ס׳מאכט סענס, אזוי זעט עס אויס א שיינע זאך. אקעי, זייער גוט.

הלכה יב: יריעות — שלשה דפין ביז שמונה דפין

Speaker 1:

די יריעות גייט ער אונז יעצט זאגן. “אין עושין ביריעה פחות משלשה דפין ולא יותר משמונה דפין.” יעדע יריעה, א ספר תורה איז צוזאמגענייט, יריעה מיינט איין שטיק קלף, דאס איז נישט צוזאמגענייט. א יריעה זאל נישט זיין ווייניגער ווי דריי דפים. דאס מיינט, א ספר תורה זאל נישט זיין צוזאמגענייט פון משוגע׳דיג אסאך יריעות, און אויך זאל נישט זיין יותר משמונה דפין, ס׳זאל אויך נישט זיין זייער לאנגע יריעות. פארוואס זאל נישט זיין יתר משמונה דפין? לכאורה, ווי ווייניגער יריעות מאכט עס שענער, לכאורה קענסטו טראכטן. ס׳איז אויך די “proportion”, וואס קען עס נישט זיין אז ס׳איז שיין. צו לאנג איז אויך נישט צו פיל. ער ברענגט אז מ׳דארף עס מעמיד זיין על התיבה, ס׳איז דא צו פיל, הייסט נישט אז ס׳איז א שיינקייט, אן ענין פון נוי. איך זע נישט די גרויסע “issue”.

און סתם א יריעה פון ט׳ דפים, און ס׳מאכט דיר עס… געווענליך א יריעה פון א הויט פון א בהמה, ס׳איז נישט דא קיין פלאץ פאר אכט דפים, מ׳דארף גיין זוכן אז ס׳זאל זיין נאר איינס פון צוויי. דאס איז נארמאל ווי ס׳איז שייך. אויב ס׳מאכט זיך, איך האב א יריעה וואס איז יא אזוי לאנג ווי ניין דפים, און מ׳מוז לאטון, פונקט ווי ס׳איז דא ביי תפילין, אז מ׳וויל מאכן א חומרא פון עור אחד, אז די גאנצע תפילין איז פון איין עור.

Speaker 2:

דו רעדסט פון די בתים אדער די תפילין?

Speaker 1:

מיר האבן געלערנט אז די תפילין של יד לכתחילה דארף זיין אויף איין, בדיעבד זאגט מען אז מ׳קען עס אפשר צוזאמקלעבן, אבער… ניין, בדיעבד איז, מ׳לייגט עס אריין צוזאמען איז אויך גוט. יא, אבער אויך דא, זאל מען מאכן די גאנצע… דער רמב״ם זאגט אז די בתים אין די תפילין איז די תפילין. דער רמב״ם זאגט נישט אז מען זאל צוזאמקנעפלען שטיקלעך. היינט ווען מען מאכט די בתים, א חלק פון זיי זענען נישט פון איין עור, יא, אבער… אקעי.

אקעי, זאגט דער רמב״ם, לכבוד די הלכה אז “לא יוסיפו על שמונה דפים”, זאגט ער אז “אין נזהרין שלא ירבו על תשעה דפים”. מען קען עס צוטיילן, ווייל עס דארף כאטש זיין מער ווי דרייסיג, זאל זיין ארבעה לכאן וחמש לכאן, זאל מען עס צוטיילן. “במה דברים אמורים, בתחלת הספר ובאמצעו”. איין גוט. דאס הייסט, דעמאלטס נארמאל אנהייבן שרייבן דריי אדער פיר אדער פינף. “אבל בסוף הספר, אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו”. ווייל וואס איז געבליבן מיט די עקסטערע ווערטער? ער איז סטאק, ס׳איז פשוט. וואס גייט ער טון, איבערשרייבן די גאנצע זאך פון פריש? יא, ווייל ס׳איז יא דא. ניין, טיר. מאכט ער.

אזוי איז עס, “ותופרין אותן משאר היריעות”. יא, אקעי. גייען מיר ווייטער.

הלכה יג: תפירת היריעות — מיט גידין

Speaker 1:

יא, תפירת היריעות. וויאזוי מען נייט זיי צאם. “אין תופרין היריעות אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטרפות, וצריך שיהיה מן המין המותר כדי שיתפרו בו התפילין”. דאס איז די הלכה למשה מסיני. “לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה, פסל”. האט ער געפסל׳ט די ספר תורה. וואס דארף ער יעצט טון? ס׳בלייבט נישט פסול. ס׳איז פסול ווילאנג ס׳ליגט דארט. וואס דארף ער טון? ער זאל עס צונעמען און ער זאל עס צוריק צוזאמנייען מיט כשר׳ע.

הלכה יד: וויאזוי מען נייט — נישט פון אויבן ביז אונטן

Speaker 1:

“כיצד תופרין היריעות? כשמניח שתי יריעות זו אצל זו, אינו תופר כל היריעה כולה מתחלה ועד סוף”. ס׳זאל נישט זיין פארדעם פון אויבן ביז אונטן פון די יריעה, נאר אויבן און אונטן זאל בלייבן אביסל צוטיילט די יריעות. פארוואס? זאגט דער רמב״ם, “כדי שלא יקרעו בעת שגוללין אותה”. אויב מ׳וואלט עס געמאכט טייט, ווען ס׳וואלט געווען אינגאנצן גענייט פון אויבן ביז אונטן, וואלט זיך עס צוריסן אינמיטן. און יעצט האט זיך געזען אז ענדערש אביסל צורייסן פון אויבן אדער פון אונטן, און דאס קען מען גרינגער פיקסן. ס׳גייט זיך נישט צורייסן, ס׳איז שוין אפען. ס׳איז קלוג. ווייל אפילו אויב ס׳וועט זיך צורייסן אביסל ווייל מ׳גייט טייט, צורייסט זיך עס אויבן אדער אונטן, וואס דארט קען מען גרינג פיקסן. אויב מ׳דארף עפעס פיקסן אינמיטן, זאל מען נישט צוריקגיין, און ס׳איז נישט דא וואס זאל זיך טראסקענען. ס׳איז נישט צוגעבינדן. איך מיין אז דאס איז דאך דאס. שיעור אירוע, בניחותא, מעט למעלה, מעט למטה, לויט ווי ער דארף. עס איז לכאורה אירוע, באמת, איך פיל אז ס׳מיינט אביסל אזוי ווי… בקיצור, מ׳לאזט צו וועג. פשוטו כמשמעו, מ׳לאזט עס אלעמאל אביסל אפן. פארקערט, דארט עפנט זיך עס אביסל.

דין ספּעיס און תפירה

Speaker 1:

עס גייט זיך נישט צורייסן, עס איז שוין אפן.

ניין, עס קען, אפילו אויב עס איז טייט, קען עס דאך זיך צורייסן אביסל ווייל מען גייט טייט, צורייסט זיך עס אויבן אדער אונטן, און דאס זאל מען קענען גרינג פיקסן. אויב עס איז דא קאנטס, איז נישט דא וואס זאל זיך צורייסן, עס איז נישט צוגעבונדן בכלל.

דאס איז דאך דא א שיעור יריעה. ונוח מעט למעלה ומעט למטה בלא תפירה, דאס איז לכאורה א יריעה. באמת זאגט ער, איך פיל אז עס מיינט אזוי ווי, בקיצור, מען לאזט צוועגס. די תפירה איז אלעמאל, מען לאזט אביסל אפן. פארקערט, דארט עפנט זיך עס אביסל, נישט געפערליך, עס איז געבליבן אפן, עס איז דאך דא אביסל ספּעיס. מען מאכט אלעס טייט, און אויב עס וועט זיך סטרעטשן, וועט מען עס פיקסן.

די כלל איז, די זאך, אויב מען איז צו טייט, צו מדויק, איז נישט גוט, ווייל עס צעברעכט זיך צו גרינג. מען דארף אלעמאל לאזן אביסל ספּעיס אז עס זאל זיך קענען סטרעטשן, זיך אויפעפענען.

יא, אבער איך זע דאס האט א יסוד.

עמודי עץ חיים

Speaker 1:

ועושה לו שני עמודים של עץ, פארוואס מאכט מען צוויי, וואס דאס איז וואס מיר רופן עץ חיים, צוויי העלצער פון עץ, אחד בתחלתו ואחד בסופו. ותופר העור, ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט “של עץ”, מיינט אז די הלכה איז דווקא עץ.

היינט איז דא די וואס מ׳רופט גאלדענע, אבער ס׳איז נאר אויבן און אונטן. די עץ אליין מאכט מען נישט, יא? ס׳איז א הלכה? איך מיין אז די עצים זענען וואס קאנעקט די ספר. איך ווייס נישט צו ס׳איז א הלכה. היינט איז דא די וואס מאכן א זילבערנע זאך, מען מאכט נישט פון אינעווייניג. איך בין נישט זיכער, איך מיין אז ס׳איז נאך אלץ דא אן עץ, וואס אויבן און אונטן פון די עץ לייגט מען גאלד אדער זילבער. דאס איז אן עקריבה, דאס איז אפשר א הלכה.

ווייטער זעט די שאלה, עמודים של עץ, פארוואס עץ? אחד בתחלתו ואחד בסופו, ותופר העור שבה בתחלה ובסוף על העמודים בגידים כדי שיהא נגלל עליהם. ס׳איז גאנץ פּראקטיש, דאס איז געווען וואס זיי האבן נישט געקענט טראכטן פון עפּעס אנדערש, ווייל אויף עץ קען מען אויך ארויפנייען מיט די תפירות, קען מען עס קאנעקטן אויף די עץ, כדי שיהא נגלל עליהם.

זייער גוט. די פּוינט איז, אז עס איז נישט נאר ארויפגיין די כתב אויף דעם, עס איז נישט שיין, עס וועט ווערן צובראכן, איך ווייס.

רווח בין עמוד לעמוד

Speaker 1:

וירחיק בין עמוד לעמוד כרוחב כתב שבדף. דאס איז די זעלבע זאך, אה, אביסל מער ספּעיס, נישט נאר צוויי אצבעות, נאר אפשר אביסל מער.

ספר תורה שנקרע — דין תיקון קריעות

Speaker 1:

זאגט ווייטער דער רמב״ם, ספר תורה שנקרעה בו יריעה, וואס טויג שתי תפירות. אקעי, יעצט גייט ער בארירן אז עס האט זיך צוריסן. א קריעה אין א ספר תורה. קריעה מיט אן עין. וואס טוט זיך אז ס׳האט זיך צוריסן א ספר תורה? וויאזוי פיקסט מען עס? ווען מעג מען עס פיקסן?

זאגט דער רמב״ם, א ספר תורה וואס האט זיך צוריסן אינמיטן א פּעידזש, א יריעה, איז די שאלה וואו איז יעצט די לאך? אויב די לאך רייסט אדורך צווישן גאנצע גאנצע ליינס, וואלט עס געמאכט זייער מיאוס די תורה, ווייל מ׳גייט יעצט פיקסן און ס׳גייט זיין פעדעמער אינמיטן פון ווערטער. אבער אויב איז עס נאר אין צוויי ליינס, דאס הייסט נאר צוויי ווערטער גייען ווערן געהערט, זאל מען עס יא פאררעכטן, זאל מען עס צונעמען. אבער תוך שלש, אויב ס׳רייסט אריין אין דריי ליינס, לא יתפור, זאל מען עס נישט פיקסן, נאר מ׳זאל ריפּלעיסן יענע יריעה.

חילוק בין יושנה לחדשה

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, במה דברים אמורים? ביושנה, אן אלטע ספר תורה. וואס מיינט יושנה? נישט לאו דווקא אז ס׳איז אלט צוואנציק יאר, ס׳מיינט אז ס׳איז אן עפצו ניכר. וואס מ׳דערקענט נישט די… זיי האבן פריער געלערנט אז א ספר תורה ווערט באהאנדלט מיט א מאטעריאל וואס הייסט עפצא, א כעמיקאל וואס הייסט עפצא, וואס דאס מאכט די גלאטקייט אדער וואס? די עיבוד, יא. און אזא ספר תורה וואס האט די אלטקייט און מ׳דערקענט נישט די עיבוד, גייט מען זייער שטארק זען די ריס מיט די תפירה. אבל אם ניכר הגויל שעפצו, אויב איז עס אבער זייער א גוטע קוואליטי גויל וואס האט נאך די עפּעקט פון די עפצא, דעמאלטס גייט מען נישט אזוי שטארק זען די קריעה, די צוריסנקייט צווישן די שורות, איז עס יא כשר.

הסברא פון דער חילוק

Speaker 1:

און סתם אזוי, כ׳ווייס נישט וואס די פשט איז, איך וואלט געטראכט אפשר סתם אלטע תורות, ס׳איז שוין אלט, ריפּלעיס עס פאר א גוט יאר. אויף א נייע תורה גייסטו איבערמאכן ווייל ס׳האט זיך אביסל צוריסן?

ניין, איך מיין אז ס׳מאכט סענס, ווייל טראכט פון א גוטע קוואליטי, דיקע פּארמענט וואס האט זיך צוריסן, מ׳פיקסט עס, אבער ס׳איז דיק, ס׳איז שטארק, יא? מ׳קען עס אויסנוצן. אבער די שוואכע איז לכתחילה צעבראכן, און דו גייסט צונויען, ס׳גייט נישט זיין אויף די זעלבע שניט, ס׳גייט עס שוין צוויי מאל צובראכן, ס׳איז שוין סיי אלט און סיי צוריסן, ס׳איז שוין נישט. איך מיין אז פאר די זעלבע סיבה פארוואס אויף אן אלטן מענטש מאכט מען נישט אלע מיני סורדזשעריס.

איך מיין אז ביי דף לדף וביי טבור לטבור יתפור.

דאס הייסט, דאס האבן מיר געלערנט אז תוך שלש מיינט אז ס׳האט זיך צוריסן א… צווישן ווערטער, אבער רווח בין ווערטער איז גרינגער. ס׳איז דעמאלטס א יריעה, א יריעה האט… אקעי.

תפירת קרעים בגידין

Speaker 1:

איז די רמ״א, “כל הקרעים”, די אלע צעריסענע שטיקלעך וואס מ׳נייט זיי צו, טוט מען עס נאר מיט גידין שטובעים את היריעות אלו לאלו. דארף מען אויך ניצן די גידין מן המותר בפיך. דארף מען… איז דאס אויך א הלכה למשה מסיני? אדער דאס איז סתם, פארשטייסטו, תפירה בגידין איז הלכה למשה מסיני, איז עס מעכב, קיין פּראבלעם קעיס. ניין, אבער אדער די כבוד פון די ספר תורה איז אז אלעס וואס מ׳נוצט איז נאר מן המותר בפיך. אקעי.

שמירה שלא תחסר אות

Speaker 1:

וכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת, אז די אלע תפירות איז נאר גוט ווי לאנג אלעס איז שיין און ס׳האט נישט מקלקל געמאכט קיין ווארט. אויב ס׳איז נישט גוט, ער ברענגט אז די רמ״א זאגט אז ס׳איז דא וואס פירן זיך אז מ׳איז תופר ווען ס׳איז צעריסן מיט משי, אדער אנדערע פירן זיך, ער זאגט אויך אז מ׳לייגט… דאס האב איך געזען, מ׳לייגט אזא שטיקל פּארמעט פון אונטן, און דעמאלטס מיט קליי באכטס אדער עפּעס אזא זאך, דעמאלטס איז אויך דא א וועג וואס מ׳קען פארעכטן. אקעי.

Speaker 1:

עד כאן איז פרק ט׳ פון וויאזוי צו מאכן א ספר תורה, הלכות ספר תורה.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

מצוות ספירת העומר

רמז מספר חמישים שערי בינה בספירת העומר והיובל

המקור הראשון והיסודי ברמז ספירת העומר נמצא כבר בהקדמת רמב״ן על התורה. הנושא שם איננו ביאור סוד ספירת העומר אלא הוא מגיע מן הצד השני, שהוא הידיעה (א) שכל מעשה בראשית נאמרו למשה. כולל כל סודותיו שאינם מפורשים בתורה (כי בתורה לא נאמר כל דבר מעשה בראשית, כדבריו בפירוש בראשית א:א. אבל לפי המשך דבריו בהקדמה, הרי אין בבראשית פתיחה ‘וידבר ה׳ אל משה׳, לפי שהוא נמסר כגוף המציאות עצמה מתחילה ועד סוף, כמו שרמז במאמר ‘אש שחורה וכו׳, ולכן עולה שגם נודע למשה את כל מעשה בראשית עצמה). (ב) וכי כל זה נכתב בתורה, אם לא בפירוש ברמז (ובאופנים שונים של רמז. וכפי שממשיך בקטע שלאחריו להביא עוד אופנים של רמז בכתרי אותיות וכו׳).

הרמב״ן מביא מקור לדבריו שכל זה נודע למשה, מתוך לשון רבותינו ‘חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה׳. את לשון ‘נבראו בעולם׳, הוא מבין לא כאמירה שפשוט אלה הם חמישים שערים עלומים של בינה שנבראו. אלא כאמירה שחמישים שערים אלו, הם הם כל שערי בינה ש׳נבראו בעולם׳, וכך הוא אכן משמעות המימרא שלא בא אלא להודיע גדולותו של משה שלא חסר אלא מעט מאלהים, וכך הוא סגנון חכמים כמו ‘תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם׳ (ברכות ח, א), ‘עשרה דברים קשים נבראו בעולם׳ (ב״ב י, א), שהכוונה שאלה הם ‘כל סוגי המיתה שנבראו בעולם, וכן עוד. ועוד הבין שאלה ‘שערי בינה שנבראו בעולם׳, אינם ‘כל סוגי הבינה הנמצאים בעולם׳, אלא הם בעצמם ‘השערים המתייחסים לכל הדברים שנבראו בעולם׳. שכן מה הם שערי בינה אם לא השערים של הבנת וידיעת כל טבעי העולם, ואין ‘שער בינה׳ אלא כלומר ‘חכמת מקצוע מסוים׳ או ‘ידיעת חלק מסוים מחלקי הנבראים׳.

הרמב״ן איננו מעתיק את הקשר מאמר ‘רבותינו׳, וגם איננו מציין את שם ‘רבותינו׳ האומרים דברים אלה, כדרך הראשונים. ויש כאן מקום עיון. כי מקור האמירה הזו בשני המקומות בתלמוד בבלי בשם ‘רב ושמואל׳. במסכת ראש השנה הוא מובא בסמיכות לפירוש מילת ‘בעליל׳ שבמשנה, שהוא לשון דבר הגלוי. ועל כך מביא רבי אבהו את הכתוב ‘אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים׳. וכך הובא בירושלמי בסתם. ובהמשך לכך מביא הגמרא מחלוקת רב ושמואל, בענין שלמה המלך, על הפסוק ‘בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת. חד אמר ביקש קהלת להיות כמשה יצאה בת קול ואמרה לו ‘ולא קם נביא בישראל כמשה׳. וחד אמר שבנביאים לא קם אבל במלכים קם אלא שביקש לדון בלא עדים והתראה וזה נמנע ממנו. ובמסכת נדרים הובא על מאמר רבי יוחנן שאין השכינה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר, וכולם ממשה, שהוא חכם לפי ש׳רב ושמואל דאמרי תרווייהו׳ חמישים שערי בינה וכו׳. נראה מזה שעצם המימרא על ‘חמישים שערי בינה׳ מוסכם בין רב ושמואל אלא שנחלקו בו אם השיגם שלמה או לא. ומן סמיכות הגמרא בראש השנה נראה שדבר זה קשור אל הפסוק ‘מזקק שבעתים׳, למרות שאינו מפורש. 

ויש להעיר דאם תוכן מ״ט פנים אלה הוא ‘חכמתו של משה׳, שבגללה ניתן לו הנבואה, אם כן רחוק הוא לפרש שהוא עצמו הוא 

טעם מספר ימי הספירה כמספר ימי היובל