הלכות עבודה זרה פרק ב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכות א’-ד’
—
הקדמה לפרק
הפרק הראשון הסביר את ה”מדרון החלקלק” של עבודה זרה – כיצד התפתחה מדור אדם הראשון עד אנוש, כיצד אברהם אבינו נלחם בה, כיצד התפתחה מחדש, וכיצד משה רבינו הציל אותנו. הפרק השני עובר לדינים עצמם – עיקר מצוות עבודה זרה.
הפרק מתחלק לשניים: החצי הראשון עוסק באי-האמנה בעבודה זרה (ענינים שבאמונה / שבדעת), והחצי השני עוסק במגדף (חילול השם), שהרמב”ם עצמו שואל קושיה קשה מדוע זה נכלל כאן, והוא מנסה לענות.
עבודה זרה היא במובן מסוים היפך מהלכות יסודי התורה פרק א’ – יחוד השם וציור השם. אבל לעבודה זרה יש גם ממד עצמאי של אמונה – לא רק מעשה. הלשון בגמרא “המודה בעבודה זרה” מתכוונת למי שמאמין בעבודה זרה (שיש לה כוח), אפילו בלי שעובד אותה.
חידוש: הקשר בין עבודה זרה לכפירה/אתאיזם
אנשים חושבים בדרך כלל שתחילה יש הבדל בין אתאיסטים (שאינם מאמינים בשום כוח עליון) לבין מאמינים (שכן מאמינים), ולאחר מכן, בתוך המאמינים, יש שאלה מי הוא האלוה האמיתי. אבל לפי הרמב”ם זה לא הגיוני כשתי קטגוריות נפרדות. כי:
– עובד עבודה זרה סובר שנברא (גלגל, מלאך, כוכב) הוא “אלוה”. הוא אמנם קורא לזה “כוח עליון”, אבל “הכוח העליון” שלו כלל אינו כוח עליון – זה דבר נמוך יותר, נברא.
– אם מישהו הגיע ל”סוף האמיתי” של עבודה זרה – הוא שכח מהבורא הראשון – הוא גם אתאיסט, כי הוא לא מאמין בכוח העליון האמיתי.
– יוצא דבר נורא: מי שלא מבין אלוהות – לא מאמין.
זהו היסוד של שיטת הרמב”ם שמי שמאמין שהקב”ה הוא גוף – הוא מין. כי גוף הוא נברא, ומי שמאמין שנברא הוא אלוה, אינו מאמין בבורא האמיתי. צריך לדעת באיזה בורא אנו מאמינים – סתם לומר “אני מאמין בבורא” בלי להבין מה זה אומר, זה עדיין לא עשה כלום.
חידוש: תירוץ על קושיית הרמב”ן על הרמב”ם (פרשת שמות / מורה נבוכים)
הרמב”ם במורה נבוכים לומד שכאשר משה שאל “מה שמו” – היהודים שאלו האם יש אלוה, כי לא ידעו. הרמב”ן (פרשת שמות) שואל: איך יתכן שיהודים לא האמינו בשום אלוה? מילא עבודה זרה – זה יכול להיות. אבל שהם בכלל לא יאמינו באלוה?
התירוץ לפי שיטת הרמב”ם: זה אותו דבר. ודאי היהודים במצרים האמינו ב”איזשהו כוח עליון” – אבל הם לא ידעו על “אהיה אשר אהיה”, על ההבנה האמיתית של מציאות השם. ולפי הרמב”ם, זה כמו לא להאמין – כי “הכוח העליון” שלהם אינו הכוח העליון האמיתי.
[הערה: כיום המצב שונה – הרמב”ם, הבעל שם טוב ואחרים עשו כל כך הרבה עבודה עד שכמעט אף יהודי לא מאמין שהקב”ה הוא גוף. כולם מבינים שהקב”ה הוא “מעבר להכל”.]
[סטייה: לכאורה החשש הגדול ביותר מעבודה זרה היום הוא מי שנותן כוחות לרבו יותר ממה שראוי, ועושה אותו ל”כוח מתווך” – כמו עבודה זרה. אבל זה לא כל כך פשוט, כי הרמב”ם מדבר רק כאשר האדם שכח שיש אלוה מעליו – ואם הוא זוכר כן, זה שונה.]
—
הלכה א’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
דברי הרמב”ם
“עיקר הציווי בעבודה זרה – שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ולא אחד מארבעה יסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים, ועובד את הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה זרה.”
“וענין זה הוא שהזהירה עליו תורה, שנאמר ‘פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים’ – כלומר שחלק אותם להאיר לכל העולם, להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם.”
פשט
עיקר מצוות עבודה זרה היא: לא לעבוד שום נברא – לא מלאך, לא גלגל (ספירה), לא כוכב, לא אחד מארבעת היסודות (אש, רוח, מים, עפר), ולא דבר שנעשה מהם. אפילו כאשר העובד יודע שה’ הוא האלוה האמיתי, והוא עובד את הנברא רק כי הוא סבור שהקב”ה נתן לו כבוד (כמו שעשו אנוש ודורו) – הרי זה עובד עבודה זרה.
המקור הוא הפסוק “פן תשא עיניך השמימה” – כאשר אדם מסתכל בשמים ורואה את השמש, הירח והכוכבים, הוא יכול להגיע לטעות לוגית: מכיוון שהם אכן מנהלים את העולם (וזה אמת), הוא חושב שצריך לעבוד אותם. על כך הזהירה התורה.
חידושים וביאורים
1) הרשימה של נבראים תואמת את הלכות יסודי התורה פרק ב’:
רשימת הרמב”ם כאן – מלאכים, גלגלים, כוכבים, ארבעת היסודות וכל מה שנעשה מהם – היא בדיוק אותה רשימה כמו בהלכות יסודי התורה פרק ב’, שם הוא מתאר את כל סוגי הנבראים. זה מדגיש את היסוד: יש בורא אחד, וכל השאר הם נבראים – ואסור לעבוד שום נברא.
2) “עיקר הציווי” – עיקר עבודה זרה הוא הרעיון, לא העבודה:
אם למדן היה נשאל “מהו עיקר עבודה זרה?”, הוא היה עונה עם סוגי עבודות – השתחוואה, קטורת, ניסוך, זביחה. אבל הרמב”ם אומר: עיקר עבודה זרה הוא לעבוד נברא. איך עובדים – אלו כבר פרטים. העיקר הוא הרעיון שעובדים משהו שאינו הבורא.
3) “ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים” – החידוש הגדול:
אפילו כאשר האדם יודע שה’ הוא הבורא, והוא עובד את הנברא רק כי הוא סבור שהקב”ה רוצה שיכבדו את הנברא (כי הוא שם אותו בשמים בפאר כזה – “מלאים זיו ומפיקים נוגה”) – הוא עובד עבודה זרה. האדם חושב שהוא מכבד את הקב”ה על ידי עבודת הכוכב, אבל זו בדיוק עבודה זרה.
4) מדוע זו עבודה זרה – סברת ה”מכשול”:
אם האדם עצמו יודע כן שהקב”ה הוא הבורא, מדוע הוא עובד עבודה זרה? הרי הוא לא אתאיסט – הוא זוכר כן שהקב”ה הוא מעל הנברא!
התירוץ: הוא יכשיל אנשים אחרים. בנו כבר ישכח מהקב”ה ויעבוד רק את הנברא. הוא המקרה היחיד שעדיין זוכר – אבל הוא יוצר מציאות שמובילה לשכחת הקב”ה.
במובן מסוים אפשר לומר שלעיקר עבודה זרה יש אלמנט של “בין אדם לחברו” – להכשיל אנשים אחרים. זה תואם למה שלמדנו בפרק א’ על חסדו של אברהם אבינו – מלחמתו בעבודה זרה הייתה חסד עם אנשים, להחזירם לאמת. הפגם בקב”ה בא דרך הפגם באנשים אחרים.
5) “על דרך שעבד אנוש” – הרמב”ם לשיטתו:
הרמב”ם מביא את אנוש כפרדיגמה של עבודה זרה. זה לשיטתו מפרק א’, שם הסביר שדור אנוש התחיל לעבוד כוכבים לא משום ששכחו מהקב”ה, אלא משום שחשבו שהקב”ה רוצה שיכבדו אותם. הרמב”ם מבין שאנוש בעצם האמין בקב”ה – ובכל זאת היה עובד עבודה זרה. לרמב”ם אין מקור ברור שדור אנוש היה להם “קצת תורה” – זה *הכרח*, “אחרת לא יכול להיות.”
6) “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” – “על פני” פירושו גם “עמי”:
הפסוק מיושם על מקרה זה: לא רק “נגדי”, אלא גם “עמי” – אפילו יחד עם הקב”ה, אסור לעבוד נברא.
7) ה”מדרון החלקלק” – מדוע עובד העבודה זרה ה”הגיוני” חמור יותר:
דווקא העבודה ש”הגיונית יותר” – שנראית כעבירה קלה יותר – היא עבירה חמורה הרבה יותר. כי אדם שעושה דברים אבסורדיים (כמו להאמין ממש שאבן היא אלוה), ממנו אף אחד לא ילמד – הוא טיפש. אבל ה”מדרון החלקלק” מתחיל דווקא ממי שהגיוני – שאומר “ראוי לכבד את הכוכבים כי הם מנהלים את העולם”. ממנו לומדים אחרים, ואצל הילדים כבר נשכח הקב”ה.
זה מודגש בנקודה מעשית: “מכיוון שרוב האנשים לא מבינים במה מאמינים – זה בראש, וזה לא נראה. רואים למה משתחווים.” ממילא, הילדים רואים רק את המעשה – ההשתחוויה לדבר נברא – וחושבים שזה העיקר.
[סטייה: במקומות שמדגישים מאוד דברים נבראים מסוימים, אפילו כשאומרים “בטורח סרסא” (כלומר מסבירים שזה רק סרסור), “הילדים לא יודעים את ההבדל, הילדים אומרים כפשוטו.” “רבנו התרגז מאוד בזה שלא יעשו משום אחד אלוה.”]
8) חיוב סקילה לפי הרמב”ם:
אדם כזה (שעובד כוכבים מצד כבוד) חייב סקילה – “אין ספק שלפי הרמב”ם הוא חייב סקילה” – כי הרמב”ם אמר שזהו “עיקר עבודה זרה”, לא רק חומרא דרבנן. הוא לא היה אומר “עיקר עבודה זרה ברשעות היא זו” אם זה היה רק דרבנן. (מהלך שני – אולי הוא לא חייב סקילה, אלא הוא “מתחיל את ענין עבודה זרה” – לא מפותח.)
9) שיטת הרמב”ן לגבי גדר עבודה זרה:
לפי הרמב”ן (בדרשתו “תורת ה’ תמימה”) זה לא רק “גדר” (סייג), אלא עצם איסור עבודה זרה. כשכתוב “לא יהיה לך אלהים אחרים”, הכוונה אפילו למי שיודע שהקב”ה הוא הבורא, אבל חושב שצריך לכבד את בריותיו. הרמב”ן מאריך שלבקש ממלאך משהו הוא ממש איסור עבודה זרה.
10) פשט ב”תשא עיניך” – מחשבה:
“פן תשא עיניך השמימה” לא רק להסתכל פיזית בשמים, אלא *לחשוב* – “לשוטט בעיניך, בלבך.” המילה “עין” בתורה פעמים רבות פירושה מחשבה, כמו “חכם עיניו בראשו.” הפסוק מתכוון לשני דברים: מסתכלים, ומתבוננים. “תשא עיניך וראה” – שניהם יחד.
11) פשט ב”אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”:
הרמב”ם מפרש את הפסוק הקשה לא כמו מפרשים אחרים (שהקב”ה “חילק” אלוהים אחרים לעמים אחרים). הרמב”ם מפרש: הקב”ה אכן נתן כוח לכוכבים שינהלו – “להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם”. זה חוזר להלכות יסודי התורה פרק ב’: הכוכבים עצמם “חיים” אבל לא “הווים ונפסדים” (הם לא מתים). אבל בתנועותיהם הם מנהלים את ד’ היסודות, ש*הם* הווים ונפסדים. “לכל העמים” פירושו כל מה שנמצא אחרי ד’ היסודות – בני אדם, חיות, כל נבראי עולם הבריאה. האמת היא שהכוכבים אכן מנהלים “לכל העמים” – כולל אותך. אבל הטעות היא *לעבוד* אותם בגלל זה.
12) הפסוק הבא – “ואתכם לקח ה'” – והקשר ליציאת מצרים:
הרמב”ם לא מביא את המשך הפסוק: “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה.” אבל לפי מהלך הרמב”ם הפסוק היה המשך יפה: ביציאת מצרים הקב”ה התגלה ליהודים, ושם היהודים ראו שהקב”ה הוא המנהיג הישיר של הכל.
13) התורה מדברת לחכמים, לא לטיפשים:
אזהרת הרמב”ם מכוונת לחכמים שיכולים לחשוב לוגית: “אה, ראוי לכבד את הכוכבים.” עובד העבודה זרה שהתורה מדברת אליו אינו מי שמשכנע את עצמו שהקב”ה הוא השמש – אלא מי שיודע שהקב”ה הוא הבורא, אבל חושב שצריך גם לכבד את בריותיו.
14) ההבדל בין התבוננות בבריאה לשם שמים לבין עבודה זרה:
הרמב”ם אמר קודם (בהלכות יסודי התורה) שלהסתכל ולהתבונן בבריאה – בכוכבים, בגלגלים – הוא חלק מעבודת ה’. אבל כאן יכולה להיות בעיה: במקום להסתכל *הלאה* אל הקב”ה, עוצרים אצל הבריאה עצמה. ההבדל: כשאומרים “האדון על כל המעשה” ומדברים על השמים והכוכבים, לא אומרים “אתה כל כך יפה, שמים” – אומרים “אתה כל כך גדול, בורא, שבראת שמים כל כך יפים.” לשון הנוכח הולכת רק אל הקב”ה. והשמש עצמה מתוארת כ”עושה באהבה רצון קונו” – היא משתחווה לו, לא להיפך.
15) המהלך החסידי – “מותר להסתכל בשמים”:
מותר להסתכל בשמים ולחשוב הלאה – רק על הקב”ה שעשה אותם. במקום להרגיש כפוף לגופים השמימיים, אדם צריך לחשוב: כשם שהשמים עובדים את הקב”ה, כך אני עובד את הקב”ה. “אני של הקב”ה כמו השמש, והשמש ואני שנינו עבדי ה’.” אמנם תיאורטית השמים גבוהים מאיתנו, אבל לגבי ה’ כולנו שווים. תפקידנו הוא אפילו להיות גבוהים מהשמים – כמו שכתוב “ויוציאהו החוצה” (בראשית ט”ו, ה’).
—
הלכה א’ (המשך) – “להיותם סרסור בינו לבין השם”
דברי הרמב”ם
הרמב”ם אומר הלאה שאפילו לעשות מתווך (סרסור) בינך לבין הקב”ה גם אסור, וזה גם “עיקר עבודה זרה”.
פשט
לא רק לעבוד ישירות כוכב, אלא אפילו לבקש ממלאך שילך לבקש מהקב”ה, זו עבודה זרה.
חידושים
1) פירוש הרמב”ן על “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”:
הרמב”ן מפרש שהציווי (דברים י”א, ט”ז) פירושו “ורם לבבך ושכחת” – שלבך לא ילך אחרי הטעות. הוא שואל: מהי ה”יפתה לבבכם”? מה כל כך מושך? הוא עונה: כי זה אמת – יש להם אכן כוח גדול והשפעה גדולה עלינו. הרמב”ן מפרש: “שלא תטו בהרהור עליהם” – שלא נסטה בהרהור אליהם. הטעות היא טעות עדינה מאוד – כי זה שיש להם השפעה גדולה עלינו הוא אמת. הטעות קורית רק כשאומרים: “אוקיי, בגלל זה אני צריך לעבוד אותם בעצמי.”
2) מילת המפתח של הרמב”ן “סרסור”:
הרמב”ן אומר: “שלא תטו בהרהור עליהם לעבוד אותם, לעשותם סרסור ביניכם ובין בוראכם” – שלא נחשוב שגרמי השמים, המלאכים והצבאות, יכולים להיות סרסור בינינו לבין בוראנו.
3) חידוש: ההבדל בין סרסור “למטה” לסרסור “למעלה”:
הם אכן יכולים להיות סרסור – אבל רק בכיוון אחד. הקב”ה שולח שפע דרך מלאכים, שרפים, כמו שלמדנו בהלכות יסודי התורה – זה הסרסור מלמעלה למטה. אבל חזרה ממך אל הקב”ה – אי אתה יכול להשתמש בהם כמו להתפלל אליהם.
4) קושיה: אבל מלאכים מעלים תפילות!
בגמרא כתוב שמלאכים מעלים תפילות – זה דברים מפורשים. כאשר אדם מתפלל, יש מלאכים שמביאים את התפילה למעלה.
התירוץ: זה לא המיקוד שלך, לא העבודה שלך. אין סתירה שהוא אכן סרסור – אבל אתה לא צריך להתמקד בזה. כראיה: משה רבינו עצמו, זה שאומר לנו “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, הוא גם סרסור בין הקב”ה לבין היהודים – אבל לא עובדים אותו, אסור לעבוד אותו, הוא נברא.
5) ההבדל בין לבקש ממלאך לבין לעבוד מלאך:
אפילו לפי אלו שכן מתירים לומר למלאך “אני מבקש ממך, מלאך, להכניס את תפילתי אל הקב”ה” – לא עבדת את המלאך, אתה יודע שהוא רק שליח. אבל כאשר האדם מתחיל לחשוב: “למה אני צריך לעבוד את הקב”ה? בוא נעבוד את המלאך” – זו הטעות.
6) שיטת הרמב”ם המחמירה יותר:
לפי הרמב”ם אפילו לבקש ממלאכים שיביאו את התפילה היה בעייתי – כי כשכותבים בסידור שמלאכים יביאו את התפילה, ילדיך כבר יחשבו שהמלאכים הם האלוה. לפי הרמב”ם אפילו היה שגוי כשאדם אומר: “אני שולח את תפילתי, מי שיקבל אותה.” אסור! צריך לדעת: **אני מתפלל אל הקב”
ה.**
7) פירוש חדש ב”להיותם סרסור”:
“להיותם” לא אומר שהם הם סרסור (כי זה אכן אמת). “להיותם” פירושו: לעשות אותם עובדים – כלומר, לעבוד אותם כי הם סרסור. ההבדל בין מלאך (שליח) לסרסור (מתווך שעובדים אותו): מלאך מביא מהקב”ה אליך, אבל חזרה ממך אל הקב”ה אי אתה יכול להשתמש בהם על ידי עבודתם.
8) מה פירוש “לעבוד”?
הרמב”ם לא אומר כאן שאסור להאמין שיש להם תפקיד – אלא “לא תעבדו”, אסור לעבוד אותם. “ביושרם הם עובדים” – הם עובדים את הקב”ה, אבל אתה אסור לעבוד אותם.
9) מה פירוש “מטיב ומריע”?
הרמב”ם יאמר בקרוב שאסור אפילו לומר שיש לו כוח, “שהוא מטיב ומריע”. “מטיב ומריע” לא פירושו סתם שהוא מביא טוב או רע (כי אפילו מזג האויר “מטיב ומריע”), אלא שהוא בוחר איך להטיב ולהריע – שיש לו דעת עצמאית. זהו האיסור: לחשוב שהוא עצמאי מהקב”ה – כי אף אחד אינו עצמאי.
[סטייה: משל הגבאי – כאשר אדם רוצה להתקרב לרבי, ובמקום להיות “מחובר” לרבי, הוא “מחובר” לגבאי – הוא הבין שלגבאי יש את המפתח, בכלל לא צריך להיות טוב עם הרבי, אלא עם הגבאי. זו חוצפה נוראה. זה הרעיון: כאשר אדם עובד את המלאך במקום הקב”ה, הוא כמי שעובד את הגבאי במקום הרבי.]
[סטייה: שבועה בשם משה – הרמב”ם אומר שמנהג ישראל לישבע בשמו של משה. הגמרא אומרת “משה שפיר קאמרת” – “משה” הוא לשון שבועה. אין בעיה, כי יהודי בפנים יודע שמשה הוא עבד ה’, משה אינו אלוה.]
[סטייה: קברי צדיקים לפי הרמב”ם – אם רוצים לצאת לגמרי לפי הרמב”ם, אפילו לא מבקשים מהצדיק שיעלה את התפילות – אלא אפשר לומר “בזכות הצדיק”. אצל הקבר לא מדברים אל הצדיק, מדברים אל הקב”ה. אנשים חושבים שהרמב”ם היה נגד קברים – אבל הרמב”ם עצמו הלך לקברי אבות, וגם ילדיו ונכדיו עשו כך. הרמב”ם לא מכחיש שהדברים הם מקומות קדושים. הנקודה היא שלא עובדים אותם.]
10) הפולמוס על “מכניס רחמים”:
מהרמב”ם נובע המחלוקת הגדולה על “מכניס רחמים” (לבקש ממלאכים שיכניסו רחמים אצל הקב”ה). הרמב”ן בדרשתו אומר שהוא הבין את הרמב”ם, והוא מסכים שלבקש ממלאך משהו הוא איסור עבודה זרה. [הערה: “אפשר לחלוק על הרמב”ם, אבל מי שרוצה לחלוק בהלכות עבודה זרה עם הרמב”ם…” – הרמב”ם נראה מאוד ברור.]
—
הלכה א’ (סוף) – “אל תפנו אל האלילים” ואיסור קריאת ספרי עבודה זרה
דברי הרמב”ם
“צונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בהם ולא בדבר מדבריהם, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר ‘אל תפנו אל האלילים’… ‘פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו’… אפילו לא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אף על פי שאין אתה עובד, שהדבר הזה גורם להפנות אחריה ולעשות כמו שהם עושים, שנאמר ‘ואעשה כן גם אני’.”
“בכלל הלאוין ‘אלה אלהיך’, ‘אל תפנו’, ‘ונשמרתם לנפשותיכם’, ‘ופן תדרוש’ – הוא שלא יפנה אחר עבודה זרה. כל הפונה אחריה בדרך שעושין בה מעשה – לוקה.”
פשט
הרמב”ם פוסק שאסור לקרוא ספרי עבודה זרה, לא לחשוב על עניניהם, לא להסתכל על צורות של עבודה זרה, ולא אפילו לשאול איך עובדים עבודה זרה – אפילו אם אין כוונה לעבוד. הטעם הוא כי זה מוביל להימשך. כל הפסוקים יחד הם לאו אחד: לא ללכת אחרי עבודה זרה. אם עוברים במעשה – מקבלים מלקות.
חידושים
1) חיבורי עובדי עבודה זרה:
הרמב”ם אומר: “שבועות רבות חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה” – עובדי עבודה זרה חיברו ספרים רבים. “היך עיקר עבודתה” – שורש/תיאוריה של עבודה זרה, “ומה משפטה ומה מעשיה” – איך לעבוד מעשית. אולי הספרים הראשונים עדיין היו “ספרים טובים” – כי עדיין זכרו שיש בורא (כמו שלמדנו בפרק א’). “ומה משפטה ומה מעשיה” הם כבר ההוראות המעשיות.
2) מדוע ספרים הם סכנה גדולה יותר מהטעות הראשונה:
אם היה נשאר רק הספר הראשון מדור אנוש, הנזק לא היה כל כך גדול – כי שם עדיין היה כתוב שיש בורא. אבל מכיוון שהצטברו כל כך הרבה ספרים לאורך הדורות, הטעות התרחקה כל כך. ובכל זאת הרמב”ם אומר שאפילו את אותו ספר ראשון אסור לקרוא – כי התברר שאנשים “עניים בדעתם” (קצרי דעת) ונמשכים.
3) חידוש בפירוש “אל תפנו אל האלילים”:
“תפנו” לא פירושו לעבוד, אלא להיות פונה בלב – כמו בהלכות נביאות שנביא צריך להיות “לבו פנוי”. “אל תפנו” פירושו לא לכוון את הלב והראש לשם. זה כולל שני דברים: (א) קריאת ספרי עבודה זרה, (ב) הסתכלות על צורות של עבודה זרה. שניהם תחת אותו לאו.
4) חידוש ב”בדמות הצורה” – מדוע צורות כל כך מסוכנות:
ברגע שעושים צורה לכוח, הכוח הופך ל”אישיות” – הוא מקבל תכונות אנושיות. מתחילים “להתפעל ולהעריץ”, ואפילו יראה הופכת לרגש אנושי. זהו ה”מדרון החלקלק” – מכוח מופשט לישות אישית שאפשר לעבוד. קל יותר לעבוד משהו ויזואלי מאשר משהו מופשט. המקור: יש גמרא מפורשת שאוסרת הסתכלות בדמות הצורה מכוח “אל תפנו אל האלילים”. על קריאת ספרים עצמה לא הייתה גמרא כל כך ברורה – הרמב”ם מחבר את השניים יחד תחת אותו לאו.
5) חידוש גדול: כל שלב הוא איסור בפני עצמו:
הפסוק “פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו… ואעשה כן גם אני” – הפירוש הפשוט היה שהפסוק אומר רק “אל תעשה כמותם.” חידוש הרמב”ם הוא שכל שלב הוא איסור נפרד בפני עצמו: (א) לשאול איך הם עובדים – אסור, (ב) להימשך – אסור, (ג) לחקות – אסור. אפילו הצעד הראשון – סתם לשאול מסקרנות “מה עושה עבודה זרה?” – הוא כבר איסור בפני עצמו.
6) מדוע כוח המשיכה כל כך חזק?
עבודה זרה אינה משוגעת – יש לה בסיס לוגי. אם עבודה זרה הייתה פשוט משוגעת, לא הייתה סכנה להסתכל. אבל מכיוון ש”ספרים רבים של הראשונים” היו להם סיפורים טובים – אנשים מאוד התפעלו – יש אכן סכנה אמיתית שיימשכו.
7) האיסור הוא “גדר” (סייג):
האיסור של קריאת ספרים והסתכלות על צורות הוא לא איסור בעצם אלא גדר – סייג נגד מה ש”בסוף עושים מה שהם עשו.” האיסור הסופי הוא עבודה זרה עצמה.
8) נפקא מינה: הרמב”ם עצמו קרא ספרי עבודה זרה:
מכך שהאיסור הוא “גדר” נגד להימשך, אפשר להבין שאם מישהו לומד זאת רק להיסטוריה – כדי להבין את הטעויות – זה מותר. הרמב”ם עצמו כותב בפירוש המשניות ובמקומות נוספים שהוא קרא ספרי עבודה זרה, אבל “באופן המותר” – כדי להבין מה היו טעויותיהם.
9) “בדרך שעושין בה מעשה” – מהו מעשה?
אם פונים אחרי עבודה זרה בלי מעשה (למשל רק מחשבה), זה לאו שאין בו מעשה – לא מקבלים מלקות, אבל זה עדיין לאו. אבל אם עושים מעשה – למשל קונים את הספר ופותחים אותו – זה כבר מעשה ומקבלים מלקות.
10) דיון: האם האיסור הוא המחשבה או ההסתכלות?
האיסור הוא ההסתכלות בספר עצמו – “אל תפנו” פירושו להיות פונה לשם, לא רק לחשוב. אפילו להסתכל על התמונות בלי להבין מה זה אומר כבר אסור. “תפנו” פירושו להיות פונה לשם, כלומר להתכוון אל עבודה זרה.
—
הלכה ב’ – איסור מחשבה שעוקרת עיקרי התורה
דברי הרמב”ם
“ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור לפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחרי הרהורי הלב… לפי שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו. ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.”
“פעמים יתור אחר עבודה זרה, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא אם הוא או אינו, למעלה למטה לפנים לאחור, ופעמים בנבואה אם היא אמת או אינה, ופעמים בתורה אם היא מן השמים או אינה, ואינו יודע מדות שידון בהם עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות.”
“ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם – כלומר להמשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משיגת האמת.”
“כדאמרי חכמינו: אחרי לבבכם – זו מינות, ואחרי עיניכם – זו זנות.”
“ולא זו בלבד, אלא שזה גורם לאדם לטורדו מעולם הבא.”
פשט
לא רק עבודה זרה, אלא כל מחשבה שיכולה להביא אדם לעקור עיקר מעיקרי התורה, אסורה. אסור להעלות מחשבות כאלה על הלב, כי דעתם של אנשים קצרה ולא כולם יכולים להגיע לאמת. המקור הוא הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם”, שחז”ל אמרו “אחרי לבבכם – זו מינות”.
חידושים
1) היסוד הגדול – יישום רחב יותר של האיסור:
ממה שלמדנו על עבודה זרה – שמחשבה עצמה כבר אסורה – לומד הרמב”ם שכל מחשבה שיכולה להביא לעקירת עיקר מי”ג העיקרים (או ספציפית העיקרים של הלכות יסודי התורה) אסורה. זה כולל גם ביאת המשיח ועיקרים אחרים.
2) קושיה: איך אפשר לאסור מחשבה כשיש מצווה לחשוב?
הרמב”ם עצמו אומר שיש מצווה “לידע שיש שם מצוי ראשון” – צריך לחשוב ולחקור! איך אפשר בו זמנית לומר שאסור לחשוב על זה?
3) תירוץ: “דעתו של אדם קצרה”:
רוב האנשים אין להם את הכוחות לחשוב גם על השקרים ולחזור לאמת. אולי אנשים מסוימים (יחידים) אכן יכולים לחשוב גם על צדדי השקר ולחזור לאמת – אבל הרבה אנשים נתקעים בשקרים וחושבים שזו המסקנה. לכן התורה אסרה ל“כל אדם” – לכל אדם.
4) “מדות שידון בהם” – זה פירושו לוגיקה:
“מדות” פירושו כאן לוגיקה – כללי החשיבה הנכונה. “מדות שהדעת נידון בהם” הוא בעצם לוגיקה: מהי הוכחה? מה אינו הוכחה? מהי ראיה טובה? רוב האנשים לא למדו לוגיקה, הם לא מדברים לוגיקה, ולכן כשהם חושבים על יסודי הדעת, הם מגיעים למינות.
5) ההבדל: האיסור אינו לחשוב – אלא לחשוב בלי סדר:
האיסור אינו לחשוב על יחוד השם או יסודי הדעת. האיסור הוא לחשוב “אחר מחשבות לבך” – ללכת אחרי הדמיון במקום השכל הישר. “להימשך אחרי הרהורי הלב, לשוטט אחרי הרהורי הלב” – זהו האיסור. אבל מי שיודע כן את “מדות שהדעת נידון בהם”, אצלו החשיבה היא בוודאי מצווה. כשלומדים את הרמב”ם ביסודי התורה, כשהולכים לפי המדות הנכונות, זה טוב.
6) הפסוק “ולא תתורו” – מקור רחב יותר מ”אל תפנו אל האלילים”:
“אל תפנו אל האלילים” מדבר רק על עבודה זרה. אבל איפה כתוב בתורה שלא לשוטט אחרי כל שאר הענינים – יחוד הבורא, נבואה, תורה מן השמים? התשובה היא הפסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – זהו המקור הרחב יותר שכולל את כל ענייני יסודי הדעת, לא רק עבודה זרה.
7) “וידמה שמחשבתו משיגת האמת” – אפילו כשהוא מגיע דווקא לאמת:
חידוש חד בדרך דרוש: אפילו כשהאדם מגיע דווקא למסקנות אמיתיות, אבל הסברא שלו היא שטויות – הוא בונה על “סברת בטן” או “תחושת בטן” – הוא עובר על “ולא תתורו”. לא כתוב “וידמה לו שמחשבתו משיגת האמת” וזה לא אמת. אפילו כשזה דווקא כן אמת, אבל הדרך שבה הגיע היא דרך דמיון ולא דרך שכל – זהו האיסור. אדם חייב לחשוב “בתוך” המדע והתורה, לא מבחוץ.
8) משל “קו הצדק” – אמת היא צרה, שקר הוא בלתי מוגבל:
אברהם אבינו פגע ב”קו הצדק” – וקו הצדק הוא קו צר אחד קטן. אמת היא קו צר אחד, אבל שקר הוא “בלתי מוגבל”, פנטזיה ודמיון הם גדולים מאוד. כאשר אדם נותן לעצמו לשוטט אחרי שכלו בלי לוגיקה, הסיכוי שהוא יגיע בדיוק לקו הצדק הצר הוא בלתי אפשרי. כי קו הצדק אינו מקום שמגיעים אליו פתאום – מגיעים לשם רק כשחושבים בשכל.
9) אברהם אבינו – אין סתירה לאיסור:
אברהם אבינו לא שוטט. הוא “חשב ישר” – היו לו כוחות נפש טובים, הוא ידע לשבת ולחשוב בסדר. הוא אכן ידע את “המדות הטובות” – כללי החשיבה הנכונה. ואם לא היה יודע את המדות, הוא גם לא היה מגיע לאמת. הבעיה של הרמב”ם היא עם אנשים שהולכים לחשוב בלי שום סדר, בלי שום לוגיקה.
10) גם לעובד עבודה זרה – הנזק של חשיבה בלי סדר:
אפילו לעובד עבודה זרה, שאין לו איסור של “ולא תתורו”, השיטוט בלי סדר הוא בעיה – “יעלה לו שטות גדולה יותר”. אדם ש”פרנואידי” או לא מסודר בכוחות נפשו – הוא לא יכול להגיע לאמת.
11) איסור הרמב”ם אינו “בתוך אמונה” אלא “בתוך שכל”:
הרמב”ם לא אומר שצריך לחשוב “בתוך מוגבל” – לפי אמונה. הוא אומר שצריך לחשוב “בתוך שכל” – עם כללים ברורים. האיסור הוא לחשוב מבולבל, לא לחשוב בכלל.
12) חידוש בפירוש “מחריב את העולם”:
שני פירושים:
– פירוש ראשון: “מחריב את העולם” פירושו אדם מחריב את תפיסת העולם שלו עצמו – ה”עולם” האישי שלו של אמונה נהרס.
– פירוש שני (העיקר): “מחריב את העולם” פירושו העולם החברתי – ישוב העולם נהרס. לא העולם הפיזי, אלא המדינה, החברה. כי אם כל אדם יעלה כל יום עם דת חדשה לפי דעתו הקצרה, העולם ישתגע – לכל אחד יהיו “עשרת אלפים דתות ביום.” זהו חורבן ישוב העולם – הסדר החברתי מתמוטט.
– צד נוסף: ילדיו ילכו אחריו, והם יהיו אנוסים – כי הם גדלים עם אמונות שקריות.
13) הדגש על “כל אדם”:
לשון הרמב”ם “אם ימשך כל אדם” מדויק – הדגש הוא על “כל”: אם כל אחד ילך אחרי מחשבותיו, העולם ייהרס. זו סכנה מערכתית לכל החברה.
14) “אחרי עיניכם זו זנות” – מדוע הרמב”ם מביא זאת כאן?
לכאורה זנות לא שייכת כאן – זה איסור אחר. אבל הרמב”ם פשוט מביא את המקור בשלמות. ומעניין שמינות וזנות מחוברות – שניהם ענינים שבהם “פנטזיה” היא מאוד חזקה – הדמיון גורר את האדם.
15) “גורם לאדם לטורדו מעולם הבא” – בלי מעשה?
השיטוט אחרי מחשבות גורר אותו מעולם הבא, מהדעת שחיה לנצח. כאן האיסור הוא לחשוב – לחשוב עקום, לחשוב בלי לוגיקה. מי שלא למד לוגיקה, הוא עובר עם הנסיעה לחשוב.
16) ללמוד בקבלה – אין בעיה:
מי שקונה ספר יהודי ולומד “בבחינת אמונה, בקבלה” – זו לא בעיה, זו לא עבירה. האיסור הוא רק כשחושבים בלי כלים נכונים.
—
הלכה ג’ – “מצות עבודה זרה כ
נגד כל המצוות כולן”
דברי הרמב”ם
“מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן, שנאמר ‘וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה’ אל משה’, ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר.”
“כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר ‘מן היום אשר צוה ה’ והלאה’. וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן.”
“ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו… משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה.”
“וכן לא עובדי עבודה זרה בלבד אלא אף המינים – אינם כישראל לדבר מן הדברים. ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר ‘כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים.’ ואסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה כלל, שנאמר ‘אל תקרב אל פתח ביתה.’ ומחשבת מין לעבודה זרה.”
פשט
עבודה זרה חמורה כמו כל המצוות יחד. מי ש”מודה בעבודה זרה” הוא אוטומטית כופר בכל התורה כולה. ולהיפך, מי שכופר בעבודה זרה הוא מודה בכל התורה כולה. יהודי שעובד עבודה זרה הוא כגוי לכל דבריו, ומשומד לעבודה זרה הוא משומד לכל התורה כולה. גם מינים אין להם דין כישראל, אין מקבלים אותם בתשובה, ואסור לשוחח עמהם.
חידושים
1) “כנגד כל המצוות” – שני מהלכים:
(א) עבודה זרה חמורה כמו כל המצוות יחד – זו חומרא. (ב) לעבודה זרה יש השפעה על כל שאר המצוות – כאשר אדם עובד עבודה זרה, הוא לא יכול לקיים את כל שאר המצוות, כי עבודה זרה היא היסוד של הכל.
2) הלשון “מודה” ו”כופר” – לא אמונה אלא הסכמה:
לשון חז”ל אינה “מאמין בעבודה זרה” אלא “מודה בעבודה זרה.” זו לשון של הסכמה – הוא מסכים לעבודה זרה. “כפירה” היא ההיפך מ”הודאה” – כמו בתפילת מודים, שבה “מודה” פירושו להכיר. “כופר” הוא מי שאינו מודה – לא מסכים – במציאות כוחו ורצונו של הקב”ה. זו לשון מדויקת שמדברת על הסכמה קוגניטיבית, לא רק אמונה רגשית.
3) “מאדם ועד סוף העולם” – אדם הראשון כנביא ראשון:
הפסוק “מן היום אשר צוה ה’ והלאה” מלמד אותנו שזה חוזר עד אדם הראשון, שהיה הנביא הראשון – הוא קיבל מצוות (כמו לא לאכול מעץ הדעת). כל המצוות שניתנו מאדם עד סוף העולם כלולות.
4) מדוע “מודה בעבודה זרה” שווה ל”כופר בכל התורה”?
התירוץ העיקרי: שיטת הרמב”ם (גם במורה נבוכים) היא שכל המצוות באו כדי לעקור עבודה זרה. אם כל מטרת התורה והמצוות היא להילחם בעבודה זרה, אז מי שמודה בעבודה זרה איבד את כל הנקודה של כל המצוות. לא עוזר מה שהוא עושה מצוות אחרות – היסוד נעלם.
5) “כגוי לכל דבריו” – מהי הנפקא מינה?
הרמב”ם לא אומר כאן בבירור אילו הלכות ספציפיות זה משפיע עליהן. כוונת הרמב”ם כאן היא לא לפסוק הלכות ספציפיות, אלא להוציא את העיקרון שעבודה זרה היא עיקר היהדות. הלכות ספציפיות (כמו האם הוא צריך לתת גט) מטופלות במקומות אחרים ברמב”ם.
6) הבדל בין “מודה” ל”עובד”:
הדין של “כגוי לכל דבריו” חל רק כאשר הוא אכן עבד עבודה זרה – מעשה. מי שרק מאמין בעבודה זרה אבל לא עובד אותה, עדיין אין לו דין זה.
7) “משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה”:
בעבירות אחרות, אם מישהו הוא “משומד” לגבי מצווה אחת (למשל הוא לא הולך עם ציצית), לא רואים אותו כמשומד לגבי מצוות אחרות. אבל בעבודה זרה – כי זה עיקר כל המצוות – הוא אוטומטית משומד על הכל.
8) מיהו “מין” לגבי דין זה?
ה”מין” כאן אינו מי שרק היה לו מחשבה רעה או ספק רגעי. ה”מין” הוא מי שהכריז על עצמו כמתנגד – הוא הרים דגל של מינות. הוא בפרהסיא הציג את עצמו כמי שלא מאמין. הוא אומר: “אין תורה, אין מצווה.” זהו מעשה חוצפה – מרד בתורה. הוא “חושב חופשי” שחושב כך כל היום, לא רק מחשבה רגעית. הוא פועל על פי מחשבתו – הוא מתנהג על בסיס מחשבות הכפירה שלו.
9) מדוע אין מקבלים תשובה?
שתי הסברות:
(א) המין הוא “רמאי” – אדם ערמומי. הוא “משוטט במחשבתו” – הוא נודד במחשבותיו. כאשר הוא עושה תשובה, אי אפשר לדעת אם זה אמת או טריק.
(ב) הוא עשה מעשה חוצפה גדול – הוא הכריז על מרד בתורה בפרהסיא. זו לא רק מחשבה פרטית, אלא מעשה פומבי.
10) “אסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה”:
אסור לשוחח עמהם ואסור לענות על קושיותיהם. הטעם: הוא יבלבל לך את הראש – הוא יחמיר את הבעיה, לא ישפר אותה. הרמב”ם מביא את הפסוק “אל תקרב אל פתח ביתה.” בגמרא כתוב שלמין ישראל לא עונים.
11) “שעת נפש” – אופי המין:
“שעת נפש” פירושו גאווה, חוצפה. המין הוא אדם ש”תרים אחר מחשבת ליבם” – הוא הולך אחרי הפנטזיה שלו, המחשבות שלו עצמו, בגאווה.
12) “מחשבת מין לעבודה זרה” – הלכה קשה:
זו גמרא בחולין (על שחיטה). מין אפילו לא מאמין בכלום – מה הקשר לעבודה זרה?
כמה הסברות:
(א) כאשר מין מקדיש קרבן, אומרים שסתם הוא הקדיש אותו לעבודה זרה – כי לא יודעים מה הוא חשב, ואצל מין החזקה היא שמחשבתו היא עבודה זרה.
(ב) הרמב”ם קרא למינים עבודה זרה – הם נכללים באותה קטגוריה.
(ג) רבי דוד (בנו של הרמב”ם) הסביר עם המילה “פעמים” – לפעמים המין הוא בעבודה זרה, לפעמים לא. צריך להחמיר לחומרא.
הערה: המין ממסכת חולין אינו בהכרח אותו מין שהרמב”ם מדבר עליו כאן – בחולין זה יכול לדבר על קבוצה ספציפית של אנשים.
—
הלכה ד’ – דין המגדף וקשרו לעבודה זרה
דברי הרמב”ם
“ועל כן כללתי דין המגדף… ששניהם כופרים בעיקר הם.”
“אחד המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהיא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד… ויברך השם בשם… שנאמר ‘ונוקב שם השם’.”
“שאר הכינויים – באסור… ויש מי שמפרש אז אינו חייב אלא על השם י-ה-ו-ה… ואני אומר…”
“אלהים לא תקלל”
“בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי – ‘יכה יוסי את יוסי’. נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרים לו ‘אמור מה ששמעת בפירוש’, והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר ‘אף אני כמוהו שמעתי’. ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהם לומר ‘כך וכך שמעתי’.”
“מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור, אין חזרתו חזרה, אלא נהרג.”
“מי שגידף את השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו.”
“כל השומע ברכת השם חייב לקרוע… אפילו ברכת הכינוי… והוא שישמענו מישראל. אחד השומע ואחד השומע מן השומע חייב לקרוע.”
“כל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו ‘דמך בראשך שאתה גרמת לך’. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד.”
פשט
הרמב”ם מכניס הלכות מגדף להלכות עבודה זרה, כי שניהם – עובד עבודה זרה והמגדף – הם כופרים בעיקר. שניהם מקבלים סקילה ושניהם מקבלים תליה. מגדף חייב סקילה רק כאשר הוא מפרש את השם המיוחד (י-ה-ו-ה או א-ד-נ-י) ומקלל את השם באחד מהשמות שאינם נמחקים. אם הוא מקלל בשאר כינויים, הוא עובר על לאו ומקבל מלקות, אבל לא סקילה. בזמן המשפט משתמשים בכינוי (“יכה יוסי את יוסי”), רק אחרי פסק הדין העד הגדול אומר מה שמע ממש, הדיינים עומדים וקורעים, והעד השני מאשר. מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור – לא עוזר. מי שמגדף השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו, אבל בית דין לא יכול לסקול אותו. חיוב קריעה הוא רק כאשר שומעים מיהודי. לפני המיתה כל העדים והדיינים שמים ידיים על ראשו – דין שהוא ייחודי רק למגדף.
חידושים
1) מדוע הרמב”ם מכניס מגדף להלכות עבודה זרה?
הפסוק “והנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה’ הוא מגדף” (במדבר ט”ו, ל’) משמש להראות ש”ביד רמה” – שפירושו עבודה זרה – הוא אותו ענין כמו מגדף. זה ממש אותה פרשה של “מקושש עצים”. הרמב”ם אומר במפורש: “ששניהם כופרים בעיקר הם” – שניהם כופרים בעיקר, לכן שניהם מקבלים סקילה ותליה (וזה חידוש – אין עבירה אחרת שמקבלת תליה מלבד מגדף ועבודה זרה).
2) המגדף הוא “כמו עובד עבודה זרה אבל בלי עבודה זרה”:
מגדף הוא בעצם אותו ענין כמו עבודה זרה, רק בלי המעשה הפיזי של עבודת כוח אחר. המגדף מבזה את הקב”ה ישירות.
3) קושיה קשה: איך מגדף מתאים ל”כופר בעיקר”?
מגדף הוא המאמין הגדול ביותר! הוא מאמין שהקב”ה קיים, הוא מאמין שרק את הקב”ה אפשר לקלל – הוא רק כועס. איך אפשר להשוות אותו לכופר בעיקר? זו נשארת קושיה קשה – “משהו חסר בכל ההבנה.”
4) שלבי כעס – המגדף כרמה הגבוהה ביותר:
מי שקצת כועס מקלל את עצמו; מי שיותר כועס מקלל את כל הקיום; הרמה הגבוהה ביותר של כעס היא לקלל את ה”מוציא ראשון” – את הקב”ה עצמו. וזה רק כאשר הוא עושה זאת בשם המפורש, מה שהופך את זה לביטוי החזק ביותר.
5) הפרדוקס של קללת הקב”ה:
קללה היא “תמיד בשם” – כאשר מקללים אדם, אומרים “הקב”ה יעשה לך…” – אז כאשר מקללים את הקב”ה עצמו, איך אפשר לעשות זאת? ניסוח הרמב”ם “יכה מיכי את סיוסי” (שכוח אחד יכה את הכוח האחר) מנותח – בעבודה זרה זה “הגיוני יותר” כי מעמידים שני כוחות אחד מול השני, אבל אצל מגדף שמאמין באל אחד זה “באמת מצחיק” – זהו עצם המגדף, שזה אבסורדי ובכל זאת אסור.
6) פסק הרמב”ם על “שם המיוחד” – א-ד-נ-י:
הרמב”ם פוסק ש”השם המיוחד של ארבע אותיות” פירושו א-ד-נ-י – זו הדרך שבה אומרים את השם י-ה-ו-ה. הרמב”ם מביא “יש מי שמפרש” שחייבים רק על שם י-ה-ו-ה כפי שהוא כתוב, אבל הרמב”ם פוסק ששניהם – גם י-ה-ו-ה וגם א-ד-נ-י – מחייבים סקילה. הסברא: כי כאשר אומרים א-ד-נ-י מתכוונים לשם י-ה-ו-ה, אז זה גם “שם המיוחד.” זה תואם הלכות יסודי התורה פרק ו’ על שמות שאינם נמחקים.
7) שאר כינויים – רק לאו עם מלקות:
אם מישהו מקלל את הקב”ה בשאר כינויים (לא שמות שאינם נמחקים), הוא עובר על לאו ומקבל מלקות, אבל לא סקילה. הלאו הוא “אלהים לא תקלל.”
8) הכינוי “יוסי” – מה זה אומר?
יוצרים כינוי חדש שאינו מהכינויים האמיתיים כלל – לא משתמשים בשום שם אמיתי ולא בשום כינוי אמיתי, אלא במילה חדשה לגמרי. “יוסי” (י-ו-ס-י) הוא למעשה לא ארבע אותיות באותו אופן כמו השם המפורש – וזה מעניין.
9) מדוע העד צריך לומר בפירוש?
שני טעמים: (א) דין בעדות: עדות צריכה להיות מפורשת. (ב) טעם מעשי: יכולה להיות טעות – אולי העד לא הבין בדיוק איך השם המפורש נאמר, ואי אפשר להרוג אדם על ספק.
10) קריעה אצל הדיינים – אפילו בשומע מן השומע:
כאשר העד אומר את המילים לבית דין, הוא עצמו אינו מגדף – הוא רק מעביר. לכן הדיינים חייבים לקרוע. זה מראה שאפילו שמיעת עדות על גידוף מחייבת קריעה. הרמב”ם אומר “קורעין ולא מאחין” – קריעה שלא מאחים.
11) העד השני – “אף אני כמוהו שמעתי”:
הוא צריך לאשר שהוא שמע את אותו דבר – אחרת, לכאורה אין שני עדים על אותו מעשה. אבל הוא לא צריך גם לומר את המילים בפירוש – פעם אחת מספיק. כאשר יש הרבה עדים, כל אחד צריך לומר “כך וכך שמעתי” – קשור לדין במסכת מכות שכאשר יש יותר משני עדים, כל העדים צריכים להיות כשרים.
12) תוך כדי דיבור לא עוזר למגדף:
זה אחד החריגים שבהם תוך כדי דיבור לא עוזר: קידושין, גירושין, ומגדף/עבודה זרה. לגמרא יש דרשה שמחברת קידושין וגירושין למגדף. נשאלת גם השאלה: איך עובדת התראה אצל מגדף? – זו נשארת שאלה מעניינת.
13) מגדף השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו:
כאשר מישהו אומר “יכה עבודה זרה את יוסי” – כלומר הוא מגדף השם בשם עבודה זרה – זה דבר נורא, אבל לא חייב סקילה מדין בית דין. הדין הוא קנאים פוגעין בו – כמו בבועל ארמית. מדוע לא חייב סקילה? זו אינה דרך של עבודה זרה – זה לא נכנס לד’ עבודות.
14) חיוב קריעה – רק כאשר שומעים מיהודי:
“והוא שישמענו מישראל” – רק כאשר שומעים גידוף מיהודי. חידוש יפה: קודם הרמב”ם אמר שמי שעובד עבודה זרה הופך לגוי לכל דבריו – אבל נראה שאצל מגדף זה לא כך. מגדף לא הופך אוטומטית ל”גוי לכל דבריו” – הוא נשאר יהודי שיש לו חטא. ההבדל: כאשר גוי מקלל, זה לא נחשב – רק אצל יהודי לגידוף יש תוקף.
15) שומע מן השומע – מה זה אומר?
שומע מן השומע פירושו: מי ששומע מאחר שאותו אדם גידף – אבל השני לא אומר את המילים הממשיות, אלא הוא מספר שזה קרה. מדוע השומע לא יכול לחזור? כי אם הוא יאמר את השמות בדיוק כמו שאותו אדם גידף – הוא עצמו לכאורה מגדף! רק לבית דין מותר, כי שם זו עדות. השומע מן השומע חייב לקרוע אפילו הוא לא שומע את המילים הממשיות. זו לכאורה הסיבה הגדולה שבית דין צריך לקרוע קריעה – הם “שומע מן השומע.”
16) הראיה מרבשקה – משומד:
אליקים ושבנא קרעו קריעה כאשר רבשקה (שליח מלך אשור) חירף וגידף את הקב”ה. רבשקה היה משומד – הוא היה יהודי שהפך לגוי. לכן אליקים ושבנא קרעו קריעה – כי הם שמעו גידוף מיהודי (אפילו משומד). אבל אם הוא היה גוי גמור, הם לא היו צריכים לקרוע קריעה. הגמרא בסנהדרין מביאה “שבנא וסיעתו” – שבנא וקבוצתו רצו לעשות עסקה עם רבשקה.
[סטייה: גלית – מחרף מערכות אלקים חיים – גלית גם עשה חירוף של הקב”ה. אבל גלית היה גוי, וגוי לא יודע בדיוק את ההלכות איך מחרפים – הוא לא אמר “יכה יוסי את יוסי.” לכן, הוא חירף, וזה מגיע לו עונש על זה עצמו.]
17) סמיכת ידיים על המגדף – דין מיוחד:
כל העדים והדיינים שמים ידיים על ראש המגדף לפני המיתה, ואומרים לו “דמך בראשך שאתה גרמת לך.” זהו דין ייחודי רק למגדף – “ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד.” “כל השומעים” פירושו העדים – הם אלו ששמעו איך המגדף אמר את דבריו.
ענין הסמיכה: אומרים למגדף – אתה עצמך אשם במותך, דמך על ראשך שלך. כמו בקרבן שבו שמים ידיים לפני שהוא מוקרב, כאן גם שמים ידיים על המגדף לפני שהוא נסקל. האם הוא כמו קרבן? – דין הסמיכה ידוע מקרבנות. זו נשארת שאלה פתוחה.
הערה אירונית: המג
דף אמר “יכה יוסי את יוסי” – הוא רוצה כביכול להכות את הקב”ה – אבל בסוף הוא היחיד שמוכים (נסקל).
—
ההבנה העמוקה יותר של “מגדף” – מדוע זה בגדר עבודה זרה
חידושים
1) המגדף הוא דווקא “מאמין”:
הרמב”ם הכניס מגדף להלכות עבודה זרה כי מגדף הוא למעשה מאמין – הוא מאמין שיש בורא! כי אם לא היה מאמין, לא היה אומר דברי גידוף. הוא אבל “משוגע כועס” שמדבר נגד הקב”ה – הוא כופר בעיקר לא על ידי הכחשת המציאות, אלא על ידי ביזוי כבוד שמים.
2) מה פירוש “גידוף” למעשה – ביזוי בפומבי:
“יכה יוסי את יוסי” אינו ליטרלי – אף אחד לא מתכוון שאפשר ליטרלית להכות את הקב”ה. גידוף פירושו שמבזים בפומבי את הקב”ה, אומרים דברים שמביאים ביזוי גדול לכבוד שמים. הדוגמה של סנחריב: “מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם מידי” – הוא אמר שהקב”ה לא יכול לעזור.
3) מגדף הוא היפוך של שמע ישראל:
שמע ישראל הוא כאשר מישהו מודה בה’, הוא צועק שיש אלוה. מגדף צועק את ההיפך – שאין, או שהקב”ה לא יכול לעזור. זה היפוך של קבלת עול מלכות שמים.
4) “יכה יוסי את יוסי” – האבסורד של גידוף:
המגדף רוצה כביכול “להתקיף” את הקב”ה – אבל עם מי הוא תוקף? עם הקב”ה עצמו! הכוח שבו הוא משתמש כדי לדבר נגד הקב”ה בא מהקב”ה עצמו. זהו הפשט העמוק יותר בלשון – זה מצביע על האבסורד של גידוף.
5) הצעה: מגדף הוא במקור איסור אתאיזם:
אולי איסור מגדף הוא במקור איסור אתאיזם – לדבר נגד הקב”ה, לא להאמין בו, או להאמין בעבודה זרה. “מעלה על דעתו שאין אלוה” או שאין לקב”ה כוח – זה הכל בגדר מגדף. איסור מגדף מכיל בתוכו את כל ענין הכפירה – בין “לית דין ולית דיין” (אין שופט), בין לדבר נגד הקב”ה, בין להאמין בעבודה זרה. זה לכאורה הפשט מדוע הרמב”ם חיבר את זה עם הלכות עבודה זרה – שניהם “כופרים בעיקר”.
תמלול מלא 📝
הלכות עבודה זרה פרק ב’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
הקדמה לפרק ב’
דובר 1:
טוב מאוד. אנו לומדים הלכות עבודה זרה, ספר המדע, הפרק השני של עבודה זרה.
כמו בפרק הקודם, מצוין מאוד, הרמב”ם הסביר כיצד התפתחה עבודה זרה. העולם אינו משוגע. וגם רואים שהרמב”ם חשב קצת כך, אדם הראשון דיבר עם הקב”ה, איך זה פתאום קרה שאנוש, נכדו, כבר יש עבודה זרה? איך זה מסתדר? הוא הסביר את ה”סליפרי סלופ” של איך עבודה זרה התפתחה, ואחר כך איך אברהם אבינו תפס את החורבן והוא תיקן את זה, ואחר כך איך זה התפתח מחדש באותה ירידה, ומשה רבינו הציל אותנו עם נבואתו.
כך הרמב”ם נתן לנו הקדמה יפה מאוד לעבודה זרה, וכאן אנו הולכים ללמוד את הדינים, את המצוות של עבודה זרה, ואת העיקר של עבודה זרה. אחר כך יש עוד כמה פרקים שהם הפרטים של עבודה, אילו מיני עבודות חייבים, אבל כאן הוא אומר את העיקר, אחרי הכל את העיקר של עבודה זרה, לא ללכת אחרי עבודה זרה.
אז, במובן מסוים אפשר לומר שהפרק הזה באמת רק חצי מהפרק, כי החצי השני מדבר על מגדף, שצריך להבין למה זה בא כאן. הרמב”ם עצמו יש לו קושיא למה זה בא כאן, והוא מנסה לענות. אולי יש אולי דברים עמוקים יותר שאפשר להבין.
עבודה זרה – ענינים שבאמונה
אבל הפרק הראשון מדבר פשוט על, אפשר לומר על לא להאמין בעבודה זרה. אפשר לעשות חילוק כזה, שלמדנו הלכות יסודי התורה, שהם בעצם עיקרי האמונה. במובן מסוים, עבודה זרה היא הפוך מיסודי התורה פרק א’, יחוד השם וציור השם. אבל עדיין יש בעבודה זרה, באיסור עבודה זרה עדיין יש, ואמרנו אתמול שעבודה זרה היא בעיקר המעשה, שכמו שדיברנו על ה”סליפרי סלופ”, אם עובדים צורה, בסוף שוכחים מהקב”ה. אבל עדיין יש ענינים מסוימים שבאמונה של עבודה זרה, או לא להודות בעבודה זרה. יש לשון כזו בגמרא שנראה שהוא מביא, “המודה בעבודה זרה” – שפירושו שהוא מאמין בעבודה זרה, לא שהוא עובד אותה. הוא לא עובד, הוא רק אומר שהוא סובר שזה אמת, שיש לזה כוח.
אז הפרק הראשון, או החצי הראשון של הפרק, מדבר בעצם על האיסור של להאמין, ואולי בכלל של לעבוד, אבל יותר בנושא שקשור לדעת, לשכל של האדם. האיסורים של עבודה זרה שהם לא להאמין בעבודה זרה.
אמת. ברור. אחר כך הוא מדבר כאן בפרק גם על לא עבודה זרה, אלא כפירה, לא להאמין בכלל בשום כוח עליון. אה, אמרתי לך… עם עבודה של עבודה זרה אין לזה שייכות, אבל עם מחשבת עבודה זרה יש לזה שייכות מסוימת. כי הבעיה עם עבודה זרה היא לא פשוט שנותנים כבוד לעבודה זרה, אלא פשוט שלוקחים מהכבוד שמגיע לקב”ה… מהכוח האמיתי.
חידוש: עבודה זרה ואתאיזם אינם שתי קטגוריות נפרדות
כי כפי שאני לומד, אין באמת דבר כזה להאמין בכוח שאתה קורא לו כוח עליון ושהוא עבודה זרה. כי עבודה זרה היא פשוט שאתה חושב שדבר שהוא פחות מהדבר הראשון הוא אלוה. אז כל עובד עבודה זרה, אם הוא כבר מחזיק בסוף האמיתי ושכח את הראשון, הוא כבר אתאיסט גם כן. אז אני חושב שזה מסוים… שעד הקצה שזה עומד…
אבל הנקודה היא לא כן. כן, אני רק רוצה להדגיש, כי כבר אמרתי אתמול, אבל זו בהירות גדולה שיש לי, ואני חושב שרוב האנשים לא תפסו את זה, שאנשים בדרך כלל חושבים, ולא רק אנשים, אנשים גדולים גם, עד כדי לעשות צד מסוים בזה, שיש כאן בניין קלאסי, שאתה צריך להאמין באלוה, כוח עליון, איך שקוראים לזה, או משהו כזה, אחר כך within המאמינים, כן, זה לעומת אתאיסטים שלא מאמינים בשום אלוה, אחר כך מה שבפנים שמאמינים באלוה, אז שאלה מי הוא האלוה האמיתי? אבל זה לא הגיוני, מה זה אומר מי הוא האלוה האמיתי? איך הוא נקרא, אם אנחנו מתכוונים לאלוה האמיתי זה האלוה האמיתי. לפי הרמב”ם והוא מתרץ את שניהם, שהעובד עבודה זרה יודע מי האלוה האמיתי, הוא אומר שהדבר הראשון הוא אלוה, שהגלגל הראשון, הדבר הראשון, הנברא הראשון הוא אלוה. יש לו טעות, הוא קורא לזה אלוה, אבל זה לא אומר ששניהם מאמינים באותו כוח עליון שלא משנה מי הוא. אבל העובד עבודה זרה יש לו טעות באיזו רמה עומד הכוח העליון. הכוח העליון שלו בכלל אינו כוח עליון, זה דבר נמוך יותר. יוצא מזה דבר חשוב, זה אומר שאם מישהו לא מבין אלוהות, והוא לא מאמין.
נכון. זה הרמב”ם. לכן הרמב”ם סבר שמי שהוא… אנחנו צריכים ללמוד הלכות יסודי התורה, לדעת באיזה בורא אנחנו מאמינים. כי סתם לומר אני מאמין שיש בורא, זה לכאורה עדיין לא עשינו כלום, כי אתה לא מבין מה זה אומר בורא, מה זה אומר המוציא הראשון. כן? לכן הרמב”ם מבין שמי שמאמין באלוה שהוא גוף, גוף הרי אינו הקב”ה, שהוא מאמין במשהו דבר נברא שהוא אלוה. כן? לכן הוא אמר שהוא מין.
תירוץ על קושיית הרמב”ן – “מה שמו”
או אותו דבר, בזה עניתי על קושיית הרמב”ן על הרמב”ם. הרמב”ם שואל על הרמב”ם, למדנו את זה גם אתמול, אני אומר לך את זה מה שהולך להיות בפסח. כתוב בתורה, משה בא אל היהודים ואמר “אהיה שלחני אליכם”, ומשה אומר “מה שמו” וכו’. והרמב”ם למד פשט שהיהודים שאלו את משה מי יש אלוה. כך אומר הרמב”ם פשט ב, אני מתכוון במורה, לא שזה לא היה בפירוש, אבל במורה כתוב כך ברור. והרמב”ן שאל על זה בפרשת שמות, איך יכול להיות שהיהודים לא האמינו בשום אלוה? הם לא מאמינים בזה. כלומר, הרמב”ן הבין שיכול להיות שעובדי עבודה זרה, זה יכול להיות, כי רואים בחז”ל שהיה חלק על כל פנים מהיהודים שעבדו עבודה זרה, כמו שהרמב”ם אמר.
הרמב”ם הרי אמר ברור בסוף פרק א’ שעד משה רבינו היהודים לא האמינו בשום אלוה. הם לא האמינו, הם כמעט שכחו. הם היו כמו צאן של אברהם, כלומר הם היו לגמרי שקועים. כלומר הוא לא הולך לכאן ולכאן. אבל הרמב”ן, אני מתכוון אפילו הרמב”ן לא היה אומר שלא יכול להיות עובדי עבודה זרה, אבל הוא לא יכול להבין שיהודי לא יאמין לגמרי באלוה.
אבל אצל הרמב”ם זה אותו דבר, כי בוודאי הוא האמין באיזה כוח עליון, אבל הוא לא ידע מה”אהיה אשר אהיה”, שהיא הבנה אמיתית כזו של מציאות השם. זה חידוש גדול. זה לא דבר שאפשר לומר, “אה, איך יכול להיות?” זה יכול להיות, כי לא כל אחד יודע את זה. אז זה לדעתי החידוש של הרמב”ם.
אבל באמת, שכולם יודעים, יש מישהו שלא יודע את זה? אבל היום כבר כולם יודעים. הרמב”ם כבר עשה הרבה עבודה, והבעל שם טוב, וכל אלה. כמעט אף אחד לא מאמין שהקב”ה הוא גוף. לא רק כמעט אף אחד, אף יהודי, או שהוא אחד מהכופרים. אבל כל אחד מבין שהקב”ה הוא משהו מעבר להכל. זה פשוט. אלא אם יש מאוד פחד לחשוב, ואומרים כמו, “הבורא שאני מפחד ממנו כי הוא הולך להעניש אותי אם אני הולך לחשוב משהו”, אז זה באמת מצומצם. אבל אם חושבים, אם מתבוננים בענין של מוציא ראשון, הבורא שבלעדיו אין כלום, הכוח הראשון, הכוח הראשון… אבל אני אומר שאף אחד…
אפילו מי שלא מבין היום, הוא לא חושב שהקב”ה הוא השמיים, כן? הקב”ה גר בזה, הוא לא מבין מה הוא אומר. אוקיי. אבל כשאנחנו אומרים גוף, אנחנו מתכוונים למשהו גוף שהוא נברא. אף אחד לא חושב את זה, אז יכולים חז”ל לומר שרוב היהודים כבר יודעים מי הקב”ה. אוקיי, בכל מקרה, זו הקדמה טובה. עכשיו אנחנו נכנסים, הגמרא לא הולכת לומר.
דיגרסיה: החשש הגדול ביותר של עבודה זרה היום
דובר 2:
לכאורה החשש הגדול ביותר של עבודה זרה היום הוא דווקא מי שנותן כוחות לרבי שלו יותר מדי, והוא עושה את רבו לכוח הממוצע, כמו עבודה זרה.
דובר 1:
בוא נלמד, בוא נלמד. זה לא כל כך פשוט לי, כי אני אומר לך, כי הרמב”ם מדבר שכל זמן שמי שעושה את זה מתכוון, הוא שכח שיש אלוה שהוא למעלה מזה. לא, פעם אחת זה לא שייך, אתה חושב… אוקיי, בוא נלמד בפנים, כי על זה חשבתי כאן כששמעתי את זה.
הלכה א’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
דובר 1:
אוקיי, אז בוא נלמד את ההלכה הראשונה. אומר הרמב”ם הקדוש: “עיקר הציווי בעבודה זרה”, העיקר שהתורה מצווה, מצוות העיקר של עבודה זרה היא, “שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ולא אחד מארבעה יסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם”. שלא לעבוד שום נברא, לא שום נברא אחר. זה המשך של הפרק הקודם, שהדרך שבה עבודה זרה התפתחה היא שאפילו אדם ידע שהבורא הוא הבורא, אבל הוא התחיל לעבוד… הוא הולך כבר לומר כן, אבל הוא התחיל לעבוד אחד מהברואים, גלגל או כוכב, זה עיקר הציווי של עבודה זרה.
אומר הרמב”ם, הרשימה היא ממש הרשימה של הרמב”ם ביסודי התורה, פרק ב’, הוא אומר שיש מלאכים, יש גלגלים, כוכבים, ארבעת היסודות, ודברים שנעשו מארבעת היסודות. אלה כולם נבראים, לא בוראים. יש בורא אחד, ויש את כל הנבראים האלה. אז זה חידוש גדול, דבר ברור שהרמב”ם אומר, כי מיד נלמד, ומישהו ישאל למדן, מה עיקר עבודה זרה? הוא יאמר השתחוואה, עבודה, קטורת, ניסוך, אני לא יודע מה. עיקר עבודה זרה הוא לעבוד שום נברא. נכון, איך עובדים, מה זה אומר עבודה, זה כבר פרטים. אבל זה העיקר.
אפילו כשהעובד יודע שה’ הוא האלהים
אומר הרמב”ם, “ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים”, אפילו העובד, הוא עובד גדול, הוא יודע שהקב”ה הוא ה’ הוא האלהים, הוא מתכוון לעובד עבודה זרה, אפילו הוא יודע שהקב”ה הוא האלהים, “ועובד נברא זה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה”, עובד נברא מסוים, כי הוא עושה את זה כי הקב”ה נתן להם כבוד, הקב”ה שם אותם בשמים, עם כל הפאר, מלאים זיו ומפיקים נוגה, זה סימן שהקב”ה רוצה שיתנו להם כבוד ושיעבדו אותם, הרי זה עובד עבודה זרה, נקרא עובד עבודה זרה.
למדתי את זה, חשבתי שזה קצת מעניין, כי פשוט שהאדם יודע שהקב”ה הוא הבורא, והוא חושב שכשהוא נותן כבוד לכוכב הוא נותן כבוד בעצם לקב”ה. אז יכול להיות שאיסור עבודה זרה, רמת עבודה זרה, היא יותר איסור כי הוא הולך להטעות אנשים אחרים. אתה יכול לומר כמו שהרמה, אם יש אדם כזה, הרי רק החשש כי בנו כבר הולך להיות עובד עבודה זרה ולשכוח מהקב”ה, כי הוא המקרה היחיד שהוא זוכר עדיין כן שיש בורא. הוא אומר שכל עובד עבודה זרה הרי פשוט שהוא גם אתאיסט, הוא הרי לא אתאיסט, כי הוא זוכר כן שהקב”ה הוא מעל הנברא. זה מאוד מעניין. אז, בדרך אפשר לומר כמו שעיקר עבודה זרה היא ענין של קצת בין אדם לחברו, קצת להכשיל אנשים אחרים.
דיון: עבודה זרה כבין אדם לחברו
דובר 2:
זה יסוד בתורה.
דובר 1:
כן, אבל אתה פוגם בקב”ה, אבל אתה פוגם באנשים אחרים, וכך אתה פוגם בקב”ה.
דובר 2:
כן, כך זה היה בפרק הקודם. לפי מה שאני מבין, שזה כך, אתה צודק. כך הבנו אתמול עם אברהם עם החסד, זה היה הראשון שלו, כאן אתה רואה את זה גם. הרי זה עובד עבודה זרה כי הוא הולך להכשיל אנשים אחרים.
דובר 1:
נכון, אז זה מאוד מעניין. וזה חידוש גדול, הרמב”ם, אני חושב שהם הוציאו את ההלכה הראשונה, כן? הרמב”ם עשה חידוש גדול שעיקר עבודה זרה, מילא, גם על זה חל האיסור, החומר הגדול, מובן מאליו, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, על זה בא גם על פני, כן? אפילו כשאתה מאמין כן, על פני, לא נגדי, איתי.
קושיא: איפה כתוב שאנוש היה עובד עבודה זרה?
אבל יכול להיות שהרמב”ם לוקח את זה שכתוב בחלק שדור אנוש? על מי כתוב? כתוב איפשהו על אנוש? פעם אחת הרמב”ם מבין שאנוש בעצם האמין בקב”ה, כתוב איפשהו שאנוש היה עובד עבודה זרה? אני מתכוון, פעם אחת קוראים לאנוש עובד עבודה זרה, הרמב”ם לשיטתו שאנוש ידע מהקב”ה.
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’ (המשך) – עיקר עבודה זרה והפסוק “פן תשא עיניך השמימה”
מקור הרמב”ם על דור אנוש – הכרח, לא מסורה
דובר 1: משם הוא יודע שזה נקרא עבודה זרה. אבל איך זה עצמו, אין לו מקור ברור שאנוש היה לו את החתיכה תורה הזו. יש לו הכרח שאחרת לא יכול להיות.
דובר 2: כן.
דובר 1: אז, אבל אני חושב שזה חידוש.
שיטת הרמב”ן – זה לא גדר, אלא עצם האיסור
ולפי הרמב”ן, זה לא אומר גדר. כלומר, אנחנו אומרים שזה גדר, נדבר בבחינת טעמי המצוות להבין את הטעם. אבל בעצם, כשכתוב בתורה “לא יהיה לך אלהים אחרים”, זה לא מתכוון למי שעושה את הטעות, זה מתכוון אפילו למי שאין לו את הטעות.
חיוב סקילה לפי הרמב”ם
הרמב”ם לא אמר כאן ברור למשל שהוא חייב סקילה והוא מקבל את העונש של עובד עבודה זרה.
דובר 2: לא, לא, לא, אין שום ספק שלפי הרמב”ם הוא חייב סקילה.
דובר 1: כן, כך נראה. כך נראה. הוא לא היה אומר שעיקר עבודה זרה עם הרשעות היא זה, והרבנן החמירו גם על זה.
הפולמוס על מכניס רחמים
לכן, באמת, כולם יודעים שיש פולמוס גדול ומחלוקת על מכניס רחמים עם דברים כאלה. באמת, זה מתחיל מהרמב”ם הזה.
הרמב”ן בדרשת תורת ה’ תמימה שלו אומר שהוא הבין את הרמב”ם, הוא מאריך שם בענין של עבודה זרה, הוא אומר שאם כך, זה איסור עבודה זרה, זה לא רק דבר קטן. זה איסור עבודה זרה לבקש ממלאך משהו, כי אדרבה, המלאך… לא אומרים שהמלאך לא קיים, אבל לעשות עבודה למלאך, זה אומר הרמב”ם, הוא אומר אפילו… לבקש זה כבר עבודה, לשון ספק. מה זה אומר תפילה היא עבודה.
דיון: לבקש ממלאכים שילכו לבקש אצל הקב”ה
דובר 2: והם ילכו… אם, לבקש מהמלאכים שילכו לבקש אצל הקב”ה?
דובר 1: כן, כן, הרמב”ם הולך לומר ברור, ונראה שהרמב”ם בחלק הבא אומר ברור “להיות סרסור בינו לבין השם”, כן? זה בסוף החלק השני כתוב שם ברור, ואני רק רוצה לומר מזה, לא רק בחלק הראשון אפשר ללמוד שהוא שם עונש, הם נותנים כבוד לכאורה לקב”ה, אלא אחר כך הוא אומר ברור שאפילו שיהיה מתווך ביניך לבין הקב”ה, זה גם איסור, וזה גם לכאורה עיקר עבודה זרה לפי הרמב”ם.
ה”סליפרי סלופ” – למה העובד עבודה זרה ה”הגיוני” גרוע יותר
אז אמת, שלפי זה יוצא שאדרבה, מה זה אומר אנשים אומרים שם אדרבה, אני נותן כבוד למשהו דבר נברא, מובן מאליו אני לא מתכוון חס ושלום שהוא הקב”ה. זה אמת, אבל דורות אנוש גם התכוונו שהוא לא מתכוון שהוא הקב”ה, אלא למעשה יוצא ששוכחים מהקב”ה.
תרגום לעברית
זו הקלה שלמה, כי בוודאי בתפילתנו אנחנו מדברים הרבה על היופי של הבריאה, אבל אז מתכוונים ישירות להקב”ה.
ההבדל בין תפילה לעבודה זרה – “האדון על כל המעשה”
למשל כשאומרים “האדון על כל המעשה”, ומדברים כל כך יפה על השמים והכוכבים, לא אומרים “אתה שמים כל כך יפים”, אומרים “אתה בורא כל כך גדול, בראת שמים כל כך יפים”. לשון הנוכח הולכת רק להקב”ה.
דובר 2: כן, כן, כן, כן, כן.
דובר 1: כי “האדון על כל המעשה” עשה, הוא עשה שמש יפה, הוא עשה דברים נפלאים. השמש, אומרים להיפך, השמש משתחווה לו, כן? איפה עומד לנו זה? זה מה שכתוב “עושה באהבה רצון קונו”. “עושה באהבה רצון קונו” לכאורה לשאול עבודה זרה שאומרת שהשמש יש לה דבר משלה. לא, השמש היא “עושה באהבה רצון קונו”.
שיטת הרמב”ם ברורה
אז נראה ברור שהרמב”ם החזיק כך. אפשר לחלוק על הרמב”ם, אבל מי שרוצה לחלוק בהלכות עבודה זרה עם הרמב”ם… אומר לי שאי אפשר בדוחק ללכת עם הרמב”ם, אבל הרמב”ם נראה מאוד ברור שאסור לעשות את כל הדברים האלה, וזה עיקר עבודה זרה.
אפשרות שנייה – אולי לא חייב סקילה?
צריך לראות אולי קצת יותר מאוחר, מה עוד יכול להיות שהרמב”ם סובר שהאדם לא חייב סקילה, אלא הוא עובד עבודה זרה, הוא מתחיל את הענין של עבודה זרה. נראה יותר מאוחר, יכול להיות שהוא רק עבד עבודה זרה של האלילים ואלילים…
לא נראה יותר מאוחר. זה מבורר, לא נראה יותר מאוחר, לא היה לי סבלנות לפרקים. בסימן ג’ הוא מביא פסוק על זה, אבל אני חושב את החלק, אבל תיקוני זוהר זה עוד דבר, לכאורה ספר, אבל זה עיקר עבודה זרה שהרמב”ם כאן ברור, שהוא מחשיב שמזה עומד מאוחר יותר, שזה הגורם.
חידוש: למה העובד עבודה זרה “הסביר” הוא עבירה גדולה יותר
דובר 2: אוקיי, בוא נחכה… אני יכול לחשוב אולי שהרמב”ם רצה לומר שהעבודה שעושה יותר סנס, שאתה מסתכל עליה כעבירה קטנה יותר, היא הרבה יותר עבירה גדולה, כי אדם שעושה דברים אבסורדיים, אף אחד לא ילמד ממנו. ה-slippery slope מתחיל דווקא ממי שעושה סנס.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אז על זה, כי מי שהוא יודע שהדבר המשפיע חשב שצריך לתת כבוד לכוכב, ובדרך זו הוא עושה עבירה גדולה יותר, כי מהאדם השני אף אחד לא ילמד, כי האדם השני הוא טיפש.
דובר 1: אוקיי, זה כבר חידוש שאתה אומר, יכול להיות, אבל…
למה ילדים לא מבינים את ההבדל
בוודאי שהרמב”ם הבין שמאחר שרוב האנשים לא מבינים במה מאמינים, זה בראש, וזה לא רואים. רואים, רואים מה משתחווים לדבר נברא. ממילא הילדים חושבים שזה הדבר.
אפשר לראות, אני יודע, זה לא דבר רחוק, אני מתכוון, אני לא רוצה להוציא חוזרי על יהודים, אבל אפשר לראות שבמקומות שמדגישים מאוד דברים נבראים מסוימים, אפילו הם אומרים בטורח סרסא, הילדים לא יודעים את ההבדל, הילדים אומרים כפשוטו. רואים מיד שזה קורה, זה לא דבר שעומד רק ברמב”ם.
רבנו שהתרגז מאוד בזה שלא יעשו מאף אחד אלוה, אמת?
דובר 2: אוקיי.
הלכה ב’ – הפסוק “פן תשא עיניך השמימה”
התורה מדברת לחכמים, לא לטיפשים
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, “וענין זה הוא שהזהירה עליו תורה”. זה מה שהתורה הזהירה את האנשים. התורה לא מדברת לטיפשים, התורה מדברת לחכמים. התורה מדברת לאנשים שיכולים לחשוב ולומר, “אה, מגיע כבוד לכוכבים”.
דברי הרמב”ם
אומר, זה מה שהתורה אמרה, “פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים”, ולכאורה הרמב”ם לומד, כמו שאתה רואה כמה הם יפים, ותחשוב שמגיע להם כבוד.
פשט ב”תשא עיניך” – לטייל בראש
אומר הרמב”ן כך, בבירור, מה פשט הפסוק “שם תשים בעין לבך”? אתה הולך לטייל… אתמול גם אברהם אבינו טייל עם הראש שלו… הוא מתכוון לומר, “שא נא עיניך השמימה” לא אומר רק להסתכל בשמים, אומר להעמיק בשמים, לטייל בעיניך, בלבך.
“בעין לבך” – אמת, הרבה פעמים “עין”, חשבתי על זה לאחרונה, בתורה איך אומרים לחשוב? “תשא עיניך”. לפעמים אומר להסתכל, אבל “עין”, כמו שכתוב “חכם עיניו בראשו”, אומר יש לו את הראש שלו, יש לו עיניים בראש, אומר לחשוב.
אבל זה מאוד יפה הדימוי של ללכת לטייל בראש. יכול להיות שזה לטייל בעיניים, כמו שהולכים לטייל. הוא אומר שלטייל בראש זה כמו ללכת לטייל ברגליים. הרבה פעמים זה שניהם, לטייל ברגליים יכול לפעמים לעזור.
אבל הוא מתכוון לומר, יכול להיות הוא מתכוון לומר “תשא עיניך וראה”, כמו שני דברים, לא סתם ללכת להסתכל. מסתכלים ומתבוננים.
ההבדל בין התבוננות לשם שמים לעבודה זרה
זה מעניין, כי הרמב”ם אמר קודם שלהסתכל ולהתבונן ביראת הכוכבים זה חלק מעבודת ה’, ובזה האדם מתפעל מהקב”ה. אבל כאן יכולה להיות בעיה שבמקום להסתכל הלאה להקב”ה, עוצרים ביראת הכוכבים.
מה רואים כשמסתכלים בשמים
מסתכלים בדיוק מה יש, והוא רואה שהם נראים “אלהי המנהיגים והמושלים”. לא שהם כאלה. הוא רואה שהם בבחינה מסוימת הם מנהיגי עולם. הוא מתרגם את הגלגלים פשוט הכוכבים, והכוכבים פשוט תולדות יסודות.
פשט ב”אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”
תרגום הרמב”ם
הוא מתרגם את הפסוק “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”. “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים” – הקב”ה נתן כוח ליראת הכוכבים שינהלו, “להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם”, שכוחות השמים…
דיון: מה אומר “חיים והווים ונפסדים”?
דובר 2: לא, לא, לא, לא. זה לא התרגום.
דובר 1: ראיתי מישהו אומר כך, אבל התרגום הוא, זה חוזר למה שלמד בהלכות יסודי התורה פרק ב’, שהכוכבים לא חיים והווים ונפסדים, זוכר? הם חיים, אבל הם לא הווים ונפסדים, הם לא מתים.
אבל הכוכבים, הם אחראים, בתנועותיהם הם מנהלים את ד’ היסודות, שהם הווים ונפסדים כמנהגו של עולם. וזה “לכל העמים”. “לכל העמים” אומר כל מה שעוד ד’ היסודות. האנשים, בעיקרון, מה שזה צריך לומר, גם חיות ודברים אחרים. אבל כן, הנבראים של עולם הבריאה.
דובר 2: נכון.
הכוכבים מנהלים את העולם – אבל אסור לעבוד אותם
דובר 1: שכשרואים, רואים שהגלגלים והכוכבים הם מנהלים, ממש לכל העמים, וממילא, מה הם הכוכבים? רואים את הגלגלים שהם מנהלים את הכוכבים, והכוכבים יש להם השפעה על ד’ היסודות, וד’ היסודות הם ממה שאנחנו כולנו, ממה שכל הבריאה מורכבת.
אז אם כך תחשוב, “זרעו להשתחוות להם ולעבדם”, שאם הגלגלים והכוכבים יש להם את הכוח עלינו, הם עושים… יש להם השפעה על כל מה שחי והווה ונפסד…
החלק האמצעי של הפסוק
זה החלק האמצעי של הפסוק שהוא דילג, “פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”. כשתחשוב מה, תעשה טעות, תחשוב כך, “זרעו להשתחוות להם ועבדתם”. על זה התורה הזהירה אותנו, לא, טוב. כך לא צריך לחשוב.
הפסוק הוא ראיה חזקה
הפסוק הוא מאוד מאוד ראיה חזקה, כי יש כאן את הפסוק “אשר חלק לכל העמים” הוא פסוק קשה, שהקב”ה חילק דברים אחרים לעמים אחרים. מה זה אומר? אומר הרמב”ם, זה אמת. האמת היא שהכוכבים מנהלים את כל העמים. “לכל העמים” אומר כולל אותך. אבל הטעות היא שהתורה לא עושה את הטעות לעבוד אותם בגלל זה. למה לא?
הפסוק הבא – “ואתכם לקח ה'” – והקשר ליציאת מצרים
אבל זה מעניין כי הפסוק הבא מאוד מחובר, במיוחד עם הרמב”ם. הרמב”ם לא מחבר אותו. אני מתכוון אולי כן, שיציאת מצרים היא ראיה על בריאת העולם. אבל ממילא, אין שום דבר נגד בריאת העולם כאן. בריאת העולם, זה אמת “אשר חלק לכל העמים”.
טוב, אבל אני מתכוון שהרמב”ם אמר, אם הרמב”ם לא מביא את המשך הפסוק, אבל אם הייתי חושב לפי הרמב”ם, מה הפסוק הבא? למה צריך לומר שעובדי עבודה זרה אין להם את החכמה?
הפסוק הבא הוא “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. אחרי הפסוק של “פן תשא עיניך”, חשבתי שהפסוק הוא כמו המשך יפה, שאתם היה לכם יציאת מצרים, שהקב”ה התגלה ליהודים, ושם יהודים ראו שהקב”ה הוא כן המנהיג הישיר של הכל, שאפשר רק לעבוד את הקב”ה.
פשט הרמב”ם ב”אשר חלק לכל העמים”
הרמב”ם לא אומר שזה לא אמת שהם לא מנהלים את העולם. מה שהרמב”ם אומר הוא שאם יעבדו אותם, יעשו טעות וישכחו מהקב”ה. והרמב”ם אמר קודם שזה היה ביציאת מצרים, כמעט שכחו ממש, וביציאת מצרים הקב”ה אמר למשה רבינו לומר ממש, שלא יעשו את זה, כי אצלו זה גורם לטעות.
אז זה היה פשט הרמב”ם של “אסלח להם כדבריך”. פשט הוא, “אסלח להם כדבריך”, לא תעבוד את אשר חלק לכל העמים, למה? כי זה עיקר עבודה זרה.
התורה מתחשבת במי שיודע
אבל כפשוטו רואים בפסוק הזה שממש התורה התחשבה במי שיודע, הוא לא התכוון. עובד עבודה זרה שהתורה מדברת אליו הוא לא מי שמדבר לעצמו נבוך שהקב”ה הוא השמש.
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’ (המשך) – הטעות של “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”
הטעות העיקרית: “לעבדם”
הטעות מתחילה במילים “ותמה אשר עלו להשתחוות להם ולעבדם”. כאן הטעות. הטעות נעשתה “לעבדם”, כי הפסוק עומד “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”, כי “אשר חלק ה’ אלקיך”. הם חושבים שמגיע גם “ושלחתם ועבדתם”. כאן הטעות הגדולה שלך.
חידוש: הדרך החסידית – מותר להסתכל בשמים
רבותי, אתם יכולים להסתכל בשמים ולחשוב הלאה רק על הקב”ה שעשה אותם. אפשר לומר שהדרך החסידית נכנסת, במקום להחזיק את עצמנו מתחת לשמים, למרות שאנחנו ממש מתחת לשמים, נחזיק את עצמנו כמו שהשמים עובדים את הקב”ה, אני עובד את הקב”ה.
כמו שאומרים “סוסים ומרכבותיו”, אני של הקב”ה כמו השמש, והשמש ואני שנינו עבדי ה’. כמו שכל השמים עובדים ומפחדים, ואנחנו גם עבדי ה’. למרות שזה אמת תיאורטית שהשמים גבוהים מאיתנו, אבל לגבי ה’ אנחנו כולנו שווים.
ותפקידנו הוא ממש תפקידנו הוא ממש אפילו להיות גבוהים מהשמים, כמו שכתוב “ויוציאהו החוצה”. זה ממש מה שמשה רבינו הראה באצבע כלפי מעלה.
פירוש הרמב”ן על “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”
הרמב”ן אומר שהציווי שהוא אמר, מה שהקב”ה ציווה בפסוקים לפני כן, “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, זה אומר ב“ורם לבבך ושכחת”. “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, שלבכם לא ילך אחרי הטעות של להסתכל על גרמי השמים.
קושיית הרמב”ן ותירוצו
מה ה”יפתה לבבכם”? מה הפיתוי? הרמב”ן שואל לכאורה את אותה קושיה מפרקים קודמים, “יפתה לבבכם”, מה כל כך מעניין באותו עולם? לא. מה כל כך אטרקטיבי?
אומר, כי זה אמת, כי יש להם ממש כוח גדול ויש להם ממש השפעה גדולה עלינו, ממילא יכול להיות “וסרתם ועבדתם”.
כלומר, מתרגם הרמב”ן, “שלא תטו בהרהור עליהם”, שלא יטעה בהרהור עליהם. כלומר, הטעות היא בהרהור עליהם.
חידוש: טעות עדינה מאוד
זה מאוד מעניין, כי הטעות היא טעות מאוד עדינה, כי זה שיש להם השפעה גדולה עלינו זה אמת. הטעות קורית כשאומרים, “אוקיי, בגלל זה צריך לעבוד אותם בעצמם”.
מילת המפתח של הרמב”ן: “סרסור”
“שלא תטו בהרהור עליהם לעבוד אלי לעשותם סרסור ביניכם ובין בוראכם”, לחשוב שגרמי השמים, המלאכים והצבאות, יכולים להיות סרסור, שליח בינינו לבין בוראנו. הם יכולים להיות, אבל אנחנו לא יכולים… שלא יעבדו אותם בגלל זה.
דיון: מה אומר “להיות” ומה ההבדל בין סרסור למלאך?
אה, אולי הוא מתכוון… אולי לא תרגמתי נכון. אני חושב עכשיו דבר חדש, מעולם לא ידעתי. איך מתרגמים את הפסוק “להיות באל הם”? לא, “להיות” אומר לחשוב שהם. לא, זה אני לא יודע, כי הם ממש. זה מתרגם מלאך, הם ממש מלאכים. הרמב”ם אומר הכל מלאכים. מלאכים אומר שליחים של הקב”ה.
מה אומר מלאך סרסור, מה ההבדל? אולי הוא מתכוון לומר שלא יעבדו, מאחר שהם סרסור לא יעבדו אותם.
חידוש: ההבדל בין סרסור “למטה” וסרסור “למעלה”
שוב, אבל הם סרסור להביא מהקב”ה אליך, אבל חזרה ממך להקב”ה לא יכול להשתמש בהם כמו שהם מתפללים. למה? כי הם עובדי עבודה זרה.
הטעות היא כשאדם הולך… אבל אמרנו שאסור לעבוד אותם. אבל סרסור… בוא נחשוב, בוא נחשוב רגע.
לא, הוא אומר על המילים “לעבוד אותם”. אני רוצה לתרגם תרגום חדש, מעולם לא ידעתי. בוא ננסה תרגום חדש, לא תפסתי עכשיו. בוא ננסה לענות לו, במילים אחרות, בוא נשאל את השאלה הנכונה.
קושיה: אבל מלאכים ממש מעלים תפילות!
השאלה הנכונה, אני מתבלבל כאן כי זה ממש אמת, בוא נראה מה הרמב”ם אומר. כן? בוא נחשוב, כשאדם… כשהקב”ה שולח שפע לאדם, זה לא בא ישירות, זה בא דרך כל המלאכים, השרפים, שלמדנו בפרק יסוד העבודה.
כך גם כשאדם מתפלל להקב”ה, כן? גם זה עובר דרך כל המלאכים הממונים, כתוב בגמרא שמלאכים מעלים תפילות. זה לא דבר שכותבי העיתונים אני יודע שמישהו המציא, זה דברים מפורשים בפסוקים אולי במקומות מסוימים. כשאדם מתפלל, גם יש מלאכים, מה שהסדר, התפילה עולה.
תירוץ: זה לא הפוקוס שלך
זה לא הפוקוס שלך, לא העבודה שלך, אבל אין סתירה שהוא ממש סרסור.
ראיה: משה רבינו גם סרסור
כי משה רבינו, זה שאומר לנו את “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, הוא גם סרסור. משה רבינו נקרא סרסור בין הקב”ה והיהודים. אמת, אבל לא עובדים אותו, אסור לעבוד אותו, הוא נברא.
סטייה: להישבע בשם משה
יש דבר מעניין, שהרמב”ם אומר במקום אחד שמנהג ישראל להישבע בשמו של משה. למרות שיש איסור בשבועת שווא, אסור להישבע בשמו של עבודה זרה, אבל הגמרא אומרת “משה שפיר קאמרת”, מה אומר “משה”? זו לשון שבועה, אני נשבע בשם משה. והוא רואה שיהודים היו עושים כך.
אומר הרמב”ם, אומר, אין בעיה, כי יהודי בפנים יודע שמשה הוא עבד ה’, משה הוא לא אלוה.
משל: הגבאי והרבי
אתן דרך קטנה שיהיה קצת מובן, אני צריך להיזהר שלא אעשה עכשיו בעצמי… כשאנשים רוצים להיות קשורים לצדיק, שמעתי פעם מאיזה עשיר, שהוא חברמן, הוא עשיר קמצן, הוא אמר לי שאנשים חושבים שרוצים להיות קרובים, אני יודע, נגיד, לר’ יעקב מאיר שכטר, צריך עכשיו להיות מאה אלף דולר ולתת קצת לגבאי, ורק יכניסו צ’ק גדול. אומר, “לא, אני נותן עשרת אלפים דולר לגבאי וזהו.”
המשך הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’-ב’ – איסור קריאת ספרי עבודה זרה, הסתכלות בצורות, ומחשבות נגד עיקרי התורה
הלכה א’ (המשך) – איסור קריאת ספרי עבודה זרה והסתכלות בצורות
זוהי חוצפה נוראה. כן? תדמיין לעצמך שהרבי מבחין שבמקום לתת כסף לרבי, במקום לתת כבוד, נאמר, חס ושלום, רבנים לא צריכים כסף, אבל במקום להיות “אינטו” הרבי, הם “אינטו” הגבאי. והם הבינו שלגבאי יש את הכוח, לגבאי יש את המפתח, בכלל לא צריך להיות טוב עם הרבי, צריך רק להיות טוב עם הגבאי. זוהי חוצפה נוראה. כן?
יישום המשל
אוקיי. אני אומר לו, זה הדבר, כשהוא עובד את המלאך, כשהוא אומר… נאמר אפילו, נאמר לפי אלה שכן מתירים, שאפשר לומר למלאך, “אני מבקש ממך, מלאך, הכנס את תפילתי אל הקב”ה.” לא עבדת את המלאך, בסך הכל, אתה יודע שהמלאך הוא רק שליח. אבל האדם מתחיל לחשוב, “יודע מה, למה אני צריך עכשיו להתחנף, כביכול, למה אני צריך עכשיו לעבוד את הקב”ה? בואו נעבוד את המלאך.” טוב מאוד.
שיטת הרמב”ם המחמירה יותר
לפי מה שאני מבין, הרמב”ם היה אומר שהוא אומר את החלק הזה לספרדים, הבעיה היא שהוא אומר… הרמב”ם היה אומר, אפילו שהמלאכים יעשו, הוא לא אומר אף פעם. הרמב”ם, ראשונים אחרים היו אומרים שלפי הרמב”ם לא עושים.
אבל הרמב”ם היה אומר, אתה אומר, אתה כותב בסידור שמלאכים יביאו את התפילה, הילדים שלך כבר יחשבו שהמלאכים הם האלוהים.
או, לכאורה היה לפי הרמב”ם אפילו אסור כשאדם אומר, “אני שולח את תפילתי, מי שיקבל אותה. אני לא יודע, אני לא מכיר את המערכת שם למעלה, אני לא יכול להגיע לקב”ה.” אסור! לא, צריך לדעת, אני מתפלל אל הקב”ה. מי השליח? נאמר, אפשר כן או אסור להזכיר את השליח, או… כן.
אוקיי. עד כאן העיקר הראשון. אבל הזוהר יפה מאוד ויפה בלשון.
דיגרסיה: קברי צדיקים לפי הרמב”ם
אבל בקברי צדיקים יש את הדבר, יש מי שאומרים שמבקשים מהצדיק שיעלה את התפילות. אבל אם רוצים לצאת לגמרי לפי הרמב”ם, לא מבקשים אפילו זאת, אלא אפשר לומר “בזכות הצדיק”. אני מדבר אל הקב”ה. כלומר, גם ליד הקבר אתה לא מדבר אל הצדיק, אתה מדבר אל הקב”ה, אתה אומר “בזכות צדיק”. כן.
כי הרמב”ם, אנשים חושבים שהרמב”ם היה נגד קברים, אבל רואים שהנכדים, ילדי הרמב”ם ונכדיו, רואים שקברים כן היו… לא, הרמב”ם בעצמו הלך לקברי אבות. אבל הרמב”ם לא מכחיש שהדברים הם מקומות קדושים וכדומה. הנקודה היא שלא עובדים אותם, להיפך, כל המקומות הם לשם שמים, עובדים את הקב”ה.
חידוש: פירוש חדש ב”להיותם סרסור”
הרמב”ם לא אומר כאן… כאן אני אומר, אולי לפי המהלך שאני תופס עכשיו, עומד אפילו לפי הרמב”ם, אסור לומר שזה איסור. אסור לעבוד את זה, כי זה איסור. מה זה אומר לעבוד? “לא תעבדו את ה’ אלקיכם כן”, כי “ביושרם הם עובדים”. “להיותם” פירושו לעשות אותם עובדים, כך אפשר לומר. “להיותם” – לכאורה הפירוש השני טוב יותר, אבל אין נפקא מינה.
מה זה אומר “לעבוד”?
אבל מה זה אומר לעבוד? זו הנקודה. הרמב”ם לא אומר כאן, למשל… אני רוצה לומר דבר אחד, מה זה אומר מדברים, סבורים שהם… סבורים שמאמינים. מיד הרמב”ם ילך ויאמר, אסור אפילו לומר שיש לו כוח, וכשחושבים שהוא אמת.
מה זה אומר “מטיב ומריע”?
אני כבר יודע מה זה אומר, שהוא מטיב ומריע. למדנו את הלשון אתמול. אז אסור להאמין שהמלאך מטיב ומריע, אבל שיש לו איזושהי הנהגה… צריך להבין טוב יותר. מטיב ומריע פירושו שהוא בוחר איך להטיב ולהריע. אוקיי. לא שהוא עובדה. למעשה, מזג האוויר גם מטיב ומריע, כן? נכון, אז צריך להבין טוב יותר. רק שלאש אין את הדעת לדעת איך… צריך להבין טוב יותר.
מה שבטוח הוא שלא לחשוב שהוא עצמאי, כי זו האמת, אף אחד לא עצמאי מהקב”ה. וזה גורם לחשוב כך. אוקיי. עד כאן העיקר של עבודה זרה.
—
הלכה ג’ – “אל תפנו אל האלילים”
עכשיו אפשר ללמוד עוד איסור שהרמב”ם קורא “אל תפנו אל האלילים”. זה אחד מהלאווין שלו, נכון? הוא מונה בתחילה לאווין “אל תפנו אל האלילים”. אפשר ללמוד עוד לאו. כן.
החיבורים של עובדי עבודה זרה
הרמב”ם אומר כך, הוא אומר שהמסה… קודם כל הוא מדבר על השבועות של עבודה זרה. מה זה? הוא אומר כך, “שבועות רבות חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה”. מה הם חיברו? למדנו אתמול שגם אברהם אבינו… אבינו חיבר ספרים נגד זה. היתה תעשייה שלמה של ספרים.
מה היו החיבורים? “היאך עיקר עבודתה” ו“מה משפטה ומה מעשיה”, איך לעבוד עבודה זרה.
חידוש: שני סוגי חיבורים
לכאורה “עיקר עבודה זרה” פירושו גם כפי שראינו קודם, שורש עבודה זרה, כלומר התיאוריה למה צריך לעבוד עבודה זרה, מאיפה באה הגטשקע, דברים שונים. “היאך עיקר עבודתה”, אולי הראשונים היו עדיין ספרים טובים, כי עדיין זכרו שיש בורא.
המשך הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’-ב’ – איסור קריאת ספרי עבודה זרה, הסתכלות בצורות, ומחשבות נגד עיקרי התורה
הלכה א’ (המשך) – איסור קריאת ספרי עבודה זרה והסתכלות בצורות
דברי הרמב”ם
“ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה – היאך עיקר עבודתה, ומה משפטה ומעשיה. ציונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר ‘אל תפנו אל האלילים’.”
אבל איך זה? נו, יכול להיות שאם לא היו כל כך הרבה ספרים, אומר הרמב”ם, לא היה חורבן כל כך גדול, כי היה נשאר רק הספר הראשון מדור אנוש, שם עדיין היה כתוב שיש בורא בעולם, אבל אפילו את זה הוא אומר שאסור לקרוא. זו טעות כי זה התפתח כך. אם אנשים לא היו כל כך טיפשים, אולי לא היתה בעיה. בסדר, במציאות, אני לא רוצה לומר שאנשים טיפשים, אנשים היו כל כך עניים בשכלם.
בקיצור, מכיוון שיש את כל הספרים האלה, מכיוון שיש את כל הספרים האלה, אומר הרמב”ם חידוש, אתה קורא את הרמב”ם ביידיש, אתה יכול לתת את זה בספרים. לדעת צריך שיש ספרים כאלה. לא חסר, אולי אחרת יש, כי צריך לדעת עד כמה הגיעו. אבל לא חסר.
אומר הרמב”ם, “ציונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל”, הקב”ה ציווה, זו טעות בלשון, “ציונו הקב”ה”, התורה ציוותה אותנו, שלא לקרוא בספרים. “ולא נהרהר בהם”, לא לחשוב על הספרים או על הדברים שכתובים בספרים, לחשוב איך לעבוד את כל הכוחות, המלאכים, “ולא בדבר מדבריהם. ואפילו להסתכל בדמות הצורה”, שלמדנו אתמול שאחרי שעבדו את הכוכבים והמזלות התחילו לעשות צורות שמסמלות את הכוכבים והמזלות, אסור גם להסתכל על זה.
אפילו אתה מסתכל לא כי אתה רוצה לעבוד או משהו, אתה פשוט מסתכל, זה עתיק. נראה שהצורה היא חורבן גדול, זה המקום שבו עושים את הכוח לאישיות, כמו שאמרת אתמול, שהוא הופך פתאום למושג של אדם, שהוא מתחיל להיות מטיב ומריע, ומורא גם נראה כמו תכונה אנושית. אוקיי.
פירוש “אל תפנו אל האלילים”
“שנאמר, ‘אל תפנו אל האלילים'”, על זה עומד פסוק: “אל תפנו אל האלילים”, לא תהיה פונה. פונה פירושו לא לעבוד, פונה פירושו שני דברים לפי מה שהרמב”ם אמר עכשיו: גם ללמוד את הספרים, גם להסתכל על הצורה. שניהם אותו דבר אצלך.
כן, אני אומר ש”תפנו” פירושו להיות פונה בלב, כמו שהרמב”ם אמר בהלכות נבואה שהוא צריך להיות לבו פנוי לחשוב על משהו, אז “אל תפנו אל האלילים”.
“פן תדרוש לאלהיהם”
אומר הרמב”ם הלאה, ועל זה אומר עוד פסוק: “‘פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו'”, לא תתחיל להסתכל על דרכי עבודה אחרות של עבודה זרה, לחשוב איך הם עובדים את עבודתם זרה. דווקא הרמב”ם, “אפילו לא תשאל על דרך עבודתה היאך היא”, לא תשאל על דרך העבודה, איך הם עובדים אותה, “אף על פי שאין אתה עובד”, אפילו אם אתה לא הולך לעבוד את עבודה זרה, ורק אתה שואל מתוך סקרנות לדעת איך עובדים את עבודה זרה, זו בעיה גדולה.
אומר הרמב”ם, למה? “שהדבר זה גורם להפנות אחריה”, אתה תתחיל בעצמך להימשך יותר ויותר, “ולעשות כמו שהם עושים”, ובסוף תעשה כמו שהם. “שנאמר”, על זה עומד פסוק, אחרי שתסתכל, “‘תדרוש לאלהיהם'”, תהיה דורש בספריהם, “‘ואעשה כן גם אני'”, תתחיל לחשוב “ואעשה כן גם אני”.
חידוש: כל שלב הוא איסור בפני עצמו
זה מאוד מעניין. הפירוש הפשוט היה אפשר ללמוד שהפסוק אומר שלא תעשה כמוהם, והדרך שבה הוא אומר שלא תעשה כמוהם היא שלא תסתכל איך הם עושים, כך לא תחקה. הרמב”ם הוסיף כאן, אולי יש לו… אפילו כשאתה מתחיל לקרוא, אתה עדיין לא חושב על לחקות. לא, זה אומר הרמב”ם. הרמב”ם שינה. אחד, פירוש פשוט, היה אפשר לומר שהפסוק מתכוון רק שלא תעשה. זה דרך ארוכה מלומר שלא תעשה. הרמב”ם למד שכל שלב הוא איסור בפני עצמו.
דווקא מכיוון שאחרי שאתה פונה אחריה, אפילו אתה שואל סתם, “מה, מעניין, מה עושה עבודה זרה?”, בסוף הוא… מה הרמב”ם מתכוון לומר כאן? שיש כוח משיכה כזה?
למה כוח המשיכה כל כך חזק?
לא, טוב מאוד, כי הרמב”ם סבור שעבודה זרה לא משוגעת. כשעבודה זרה משוגעת, אין על מה להסתכל. וגם היום, אנחנו שכבר ברור לנו שעבודה זרה משוגעת, אין שאלה. אבל בספרי רבותינו הראשונים, פעם אנשים מאוד התפעלו מהסיפורים שעבודה זרה אומרת. היית מסתכל, היית נמשך, כי היו להם סיפורים טובים. ממילא אומרת התורה, אפילו לא תסתכל. אפילו לא תלמד את הספרים. למה? כי האיסור הוא גדר, זה לא איסור בפני עצמו, זה גדר, כי בסוף עושים מה שהם עשו.
נפקא מינה: הרמב”ם עצמו קרא ספרי עבודה זרה
מזה אפשר להבין שאם מישהו לומד את זה דווקא רק, כמו שהרמב”ם עצמו למד את זה כדי להבין את ההיסטוריה, סתם להיסטוריה, אין לו חשש, לכל הפחות, שום איסור. האיסור הוא באופן שגורם לעשות כמו שהם עושים. הוא מביא בפירוש המשניות ובמקומות אחרים, הוא כותב הרמב”ם עצמו שהוא קרא ספרי עבודה זרה, אבל הוא קרא את זה באופן המותר כדי להבין מה היו הטעויות שלהם.
דיון: למה מביא הרמב”ם “בדמות הצורה” כאן?
בכלל, יכול להיות בכלל שהיום שאין עבודה זרה… לכאורה כוח המשיכה הגדול ממנו הוא אותה סיבה כמו שהרמב”ם כתב לפני כן, כי קשה לאדם לעבוד דבר מופשט. רוצים כן להיות צורה, כל הדברים האלה יש להם צורה. ובזה יכול להיות אומרים את זה מיד אחרי מה שעשו את בדמות הצורה. קל יותר לעבוד משהו שאפשר לראות, משהו ויזואלי.
אני מתכוון, אני חושב, הרמב”ם אומר בדמות הצורה כי יש גמרא. על להסתכל בספרים לא היתה ממש גמרא שאוסרת את זה, אבל ההסתכלות בדמות הצורה עומדת בפירוש בגמרא שאסור בגלל “אל תפנו אל האלילים”. אז הוא מחבר את שני הדברים. אבל הרמב”ם לא אומר שהבעיה היא הוויזואלי. הרמב”ם אומר שיש פסוק מפורש, זה לא המצאה בתורה. כן, הוא אומר טעם.
“בכלל הלאוין” – כל הלאוין הם איסור אחד
אומר הרמב”ם, “בכלל הלאוין ‘אלה אלהיך’, ‘אל תפנו’, ‘ונשמרתם לנפשותיכם’, ‘ופן תדרוש’, הכל לאו אחד, איסור אחד, שלא יפנה אחר עבודה זרה”, שלא יימשך, שלא ילך אחרי עבודה זרה.
אומר הרמב”ם, “כל הפונה אחריה בדרך שעושין בה מעשה”, אם מישהו עובר על זה והוא כן פנה אחרי עבודה זרה, אבל הוא עושה את זה במעשה, מה זה אומר, אם קוראים רק בלי מעשה, זה לאו שאין בו מעשה, לא מקבלים מלקות, זה רק לאו. אבל אם עושים כן מעשה, למשל אני יודע, קונים את הספר ופותחים את הספר, זה מעשה, אז כן יש מלקות.
דיון: מה זה “מעשה” בהקשר הזה?
אז במילים אחרות, מה שהוא רוצה לומר לנו כאן הוא לכאורה, אדם היה יכול לחשוב שזה לאו שאין בו מעשה, כי אתה קונה את זה רק להכנה או משהו, כלומר הקריאה והמחשבה היא שאין בו מעשה. אבל כך הוא שאם עושים את זה במעשה יש מלקות.
אומרים או לאו מסוים שנקרא תמיד לאו שאין בו מעשה? על מה יכול לחשוב כאן שהאיסור הוא החשיבה, הספר הוא רק פתח עוון, אבל הרמב”ם לא אומר כך, הוא אומר שאם עושים את זה באופן שיש מעשה מקבלים מלקות.
לא, האיסור הוא להסתכל בספר. למה אתה אומר שהאיסור הוא החשיבה? האיסור הוא להסתכל בספר. להסתכל בספר, כי כשמישהו מסתכל בספר והוא קורא את האותיות בלי להבין מה זה אומר, צריך להיות הצוהי פנים להסתכל בספר, לפי מה שטענו. אין הבדל, אבל להסתכל בספר הוא האיסור, זה “לא תפנו אל האלילים”.
האיסור הוא לא לחשוב, האיסור הבא הוא קצת לחשוב לחלוטין, אבל להסתכל בספר הוא איסור. כי “תפנו” לא אומר לחשוב, “תפנו” אומר להיות פונה לשם. אפשר אפילו לומר להסתכל בספר, להסתכל בתמונות בלי לדעת מה זה אומר. האיסור הוא בעבודה זרה של ספר.
כל איסור בעולם אפשר לעשות פעולה דומה שהיא לא אותה פעולה, זו לא הבעיה. האיסור הוא כאן מה שאפשר לטעון, הרמב”ם מסכים שזה יכול להיות בלי מעשה, אבל זה יכול להיות במעשה, והאיסור הוא המעשה.
הלכה ב’ – איסור מחשבה שעוקרת עיקרי התורה
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלאה: “ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור לפנות אחריה במחשבה”. אומר הרמב”ם כך, פעם אחת למדנו כאן מה זו עבודה זרה, והאיסור הגדול של מחשבות שמובילות לעבודה זרה, אומר הרמב”ם יסוד גדול. פעם אחת אנחנו מבינים שיש איסור כל כך גדול במחשבה עצמה, שאפילו אם העבודה היא להאמין בקב”ה, כל דבר שלוקח מאמונה בקב”ה הוא כל כך קשה. מה שהוא יכול לגרום, לא מה שהוא לוקח. מה שהוא יכול לגרום, מה זה סוג כזה של דבר? למשל לקרוא את הספרים, לפעמים נעשה שהוא שומע הולך לעבודה זרה. דומה לזה יש גם את החלקים האחרים.
“כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה”, כל מחשבה שגורמת לאדם לעקור אחד מעיקרי התורה שכבר למדנו בהלכות יסודי התורה – הוא מתכוון לארבעה עיקרים, ונאמר כך בבירור שהוא מדבר על כפירה בביאת המשיח, הוא מדבר על עיקרים של יסודי התורה – “מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו”, אנחנו מוזהרים על זה שלא להעלותה על לבנו, לא נעלה את המחשבה על ליבנו, לא נתמקד במחשבה, “ולא נסיח דעתנו לכך”, ולא נניח לדעתנו ללכת מהאמת, ממה שאנחנו יודעים כן, ולזחול אחרי המחשבות השקריות, “ונחשוב, ונמשך אחרי הרהורים”. לא נניח ללכת אחרי ההרהורים.
קושיה: איך אפשר לאסור מחשבה כשיש מצווה לחשוב?
למה? אומר הרמב”ם, מה הבעיות? אפשר לחשוב, זו רק מחשבה, הוא יחזור. והרמב”ם, זו הקושיה שהוא שואל, הקב”ה שואל, יש לך מצווה לחשוב. הרמב”ם אומר שיש מצווה “לידע שיש שם מצוי ראשון”, אתה צריך לדעת, אתה צריך לחשוב, לא אולי כן, אולי לא. אתה צריך לחשוב. נו, איך אני יכול לומר שאתה לא יכול לחשוב על זה? אתה סבור שיש מצווה של חקירה, מצווה של חשיבה.
תירוץ: “דעתו של אדם קצרה”
התירוץ הוא, למה? לא, “לפי שדעתו של אדם קצרה”, דעתו של אדם לא כל כך חזקה, היא קצרה. דעת של רוב האנשים הוא מתכוון. “ולא כל הדעות”, לא כל הדעות, כאן הוא מתכוון דעות או מתכוון אנשים? אנשים. לא כל בעלי דעות, לא דעתם של כל האנשים, “יכולת להשיג אמת על בוריו”, יכולים להגיע לכל האמת, לעומק האמת.
תרגום לעברית
ממילא, “ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו”, אם היינו אומרים שכל אחד יכול לחשוב כל דבר כדי שיגיע לאמונה, ובסוף הוא כבר הגיע, הוא חושב גם שטויות, הוא חושב גם שקרים, ובסוף הוא הגיע, זה לא כך. למה? כי הרבה אנשים אין להם את הכוחות. אולי יכול להיות שאנשים מסוימים יש להם את הכוח לחשוב גם על ההוי אמינות, על השקרים, ולחזור לאמת, אבל הרבה אנשים, הם נשארים תקועים בשקרים והם יחשבו שזו המסקנה.
פירוש “מחריב את העולם”
“נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו”. אדם, חשבתי מחריב את העולם פירושו אדם מחריב את תפיסת עולמו, את עולמו. הוא מתכוון מחריב את העולם כי ילדיו ילכו אחריו, והם יהיו אנוסים.
שוב, אם כל אחד, הדגש כאן הוא על “כל אדם”, אם כל אחד יקום כל יום עם דת חדשה, עם אמונה חדשה, לפי קוצר דעתו, רוב האנשים הם טיפשים, חס ושלום טיפשים, אלא קצרי דעת, העולם ישתגע. כל אחד יהיו לו עשרת אלפים דתות ביום, כי כל אחד ילך בדרכו. זה מה שהרמב”ם מפרש “מחריב את העולם”. “מחריב את העולם” פירושו העולם החברתי, העולם שבין אדם לחברו יחרב, לא העולם, העצים והבתים. זה מתכוון לעולם החברתי, למדינה, כן, לישוב העולם. “מחריב את העולם” זה נגד ישוב העולם, נכון? הישוב יחרב, כי כל אחד ילך “לפי קוצר דעתו”.
והרמב”ם נותן דוגמה איך זה יהיה. “כיצד?”
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה ב’-ג’ – “מחריב עולם”, האיסור של לחשוב בלי לוגיקה, ו”מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות”
הלכה ב’ (המשך) – “מחריב עולם” והאיסור של לחשוב בלי סדר
דברי הרמב”ם: “פעמים יתור אחר עבודה זרה…”
העולם מחר כל אחד יהיו לו עשרת אלפים דתות ביום, כי כל אחד ילך לפי דרכו. זה מה שהרמב”ם מפרש “מחריב עולם”. מחריב עולם פירושו העולם החברתי, העולם של בני אדם יחרב, לא העולם, העצים והבתים. זה מתכוון לעולם החברתי, למדינה, כן, לישוב העולם. מחריב עולם מדברים על ישוב העולם, נכון? הישוב יחרב, כי כל אחד ילך לפי כוח הדעת.
והרמב”ם נותן דוגמה איך זה יהיה.
כיצד, איך אדם נותן לעצמו לשוטט אחר מחשבות רעות? הוא אומר, “פעמים יתור אחר עבודה זרה”. מחשבותיו השקריות, מחשבותיו השקריות יובילו אותו לעבודה זרה, ולפחד מלעבוד. הוא מתאר את האנשים הלא יציבים שיהיו, כי כל רגע הוא יהיה אחר.
“פעמים יחשוב ביחוד הבורא, אם הוא או אינו”. לפעמים הוא יתעמק בענייני יחוד הבורא, יהיו לו ספקות בזה, הוא יחשוב, מהו, האם יש באמת בורא אחד, או אולי לא.
“למעלה למטה”, הוא יחשוב על “למעלה למטה, לפנים לאחור”.
“למעלה למטה” – פירוש הרמב”ם במשנה
הרמב”ם מסביר מה בדיוק המחשבות האלה מתכוונות. הוא אומר שזו הלשון הישנה, זו לשון מיוחדת של המשנה. ובמשנה כתוב שם, צריך להזכיר מה שהרמב”ם אומר על אותה משנה. במשנה כתוב, “וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם”. על זה תחשוב “למעלה למטה, לפנים לאחור”.
זה אומר הרמב”ם, מה פירוש “כבוד קונו”? “כבוד קונו” זה שכל. מחשבותיו על דברים שהוא לא יכול להבין, זה נקרא השכל שלו. וממילא, “ראוי לו שלא בא לעולם”. זה מה שהוא אומר כאן, הוא מחריב את עולמו, כי הוא לא מבין, הוא מבלבל את הראש.
לא, צריך לחשוב, כי “למעלה למטה” הרי לכאורה זה מה שהרמב”ם לימד אותנו, שלמעלה הוא הבורא ולמטה הם הגלגלים והכוכבים. זה לא שלא צריך לחשוב, זה לא שזו סתירה ליחוד הבורא. לא, לא, זו לא סתירה. יכול להיות שאתה צודק שזה המשמעות. אני לא יודע איך הרמב”ם מפרש את המילים.
אבל על כל פנים, הבעיה כאן היא שהוא חושב בלי שכל. הוא הולך, כל אדם, האיסור כאן הוא על כל אדם, הוא חושב כל היום דברים שאין לו את הכלים והכוח לחשוב. זה הוא ימשיך, הרמב”ם.
“ואינו יודע מדות שידון בהם” – מדות פירושו לוגיקה
“ופעמים יחשוב בנבואה, אם היא אמת או אינה. ופעמים בתורה, אם היא מן השמים או אינה. ואינו יודע מדות שידון בהם”. הוא לא יודע… המדות פירושם לומר שאין לו את הכלים, הכלים, שבהם להתבונן בזה. מישהו שהוא טיפש בריאות, כשהוא יתבונן, הוא יצא למינות.
רואים מאוד ברור, הבעיה היא שרוב האנשים לא יודעים, לא למדו לוגיקה. מדות שידון פירושו בעצם לוגיקה. ורוב האנשים לא מדברים לוגיקה, הוא יתעמק, הוא חושב לכאן, הוא חושב לכאן, ואז הוא יבלבל את הראש.
החילוק: לחשוב עם מדות טובות לעומת לחשוב בלי סדר
אבל זה יכול להיות כמו מקרה, כשהוא שם את זה בכלל, הוא אומר שזה אני יודע מהבורא, עכשיו אני הולך להתעמק בזה, למשל מה שהרמב”ם הביא ביסודי התורה, שאלו הם המדות, בזה להתעמק איך הרמב”ם לימד אותנו לחשוב, אז זה טוב. אבל אם אתה הולך לחשוב בלי כלים, בלי כלים נכונים, איך לא לתת לעצמך לשוטט אחר מחשבותיך, זה כמו הרמב”ם.
מדות שידון פירושו המדות כמו מדות התורה, המדות של השכל. איך הוא השכל? מהי ראיה? מה לא ראיה? ומאוד ברור כאן שהרמב”ם מסביר שהבעיה היא שרוב האנשים לא למדו לוגיקה. רוב האנשים אין להם שכל, זה דבר נורא. אין להם את הדרך הנכונה, הם לא יודעים מה זה ראיה טובה, מה זה לא ראיה טובה, וממילא הוא יצא למינות. אבל מי שיודע כן את מדות שידון, אצלו זו בוודאי מצווה.
זה לא האיסור בכלל. האיסור הוא לחשוב באופן שאינו ברור, שאינו אמת. האיסור הוא לא לחשוב על יחוד השם, האיסור הוא לא להבהיר לעצמו. האיסור הוא לחשוב אחר מחשבות לבך, לא אחר השכל הישר, להימשך אחר הרהורי הלב, לשוטט אחר הרהורי הלב.
המקור בתורה: “ולא תתורו אחרי לבבכם”
אבל זה הוא מביא, אבל איפה זה כתוב בתורה? “אל תפנו אל האלילים” מדברים על עבודה זרה. איך מדברים על כל שאר הדברים? זה דבר מעניין. אני מתכוון שאדם שחי בין אנשים כמונו, שהוא למד ספרים שאומרים כן את האמת, הוא לא רשאי לשוטט אחר… הוא לא רשאי סתם לשוטט אחר דעתו.
קושיה: אברהם אבינו הרי שוטט?
אצל אברהם אבינו השיטוט הרי כן הביא דברים טובים. כל האנשים סביבו חשבו רע, והוא שוטט בדעתו.
אני לא מסכים בכלל, כי אברהם אבינו חשב נכון. אברהם אבינו קודם הראה שמשוטטים יחד במחשבות. כתוב כאן איסור לחשוב בצורה לא ברורה. אבל אצל עובד עבודה זרה גם אין איסור לחשוב, אלא זה יעלה לו בשטות גדולה יותר.
האידיאל של אברהם אבינו להגיע לאמת הוא כי הוא כן ידע את המידות הטובות, וכשהוא לא היה יודע את המידות, הוא לא היה יכול להיות לו איסור, הוא לא היה יכול להיות לו תורה. אני מתכוון, זה לא הגיוני, אבל הוא גם לא היה מגיע לאמת. בעיית הרמב”ם היא האנשים שהולכים לחשוב בלי סדר, בלי לוגיקה, הם חושבים לתוך העולם.
וזה לא עוזר. אתה יכול לומר שזה לא יכול להיות יותר גרוע? כן יכול להיות יותר גרוע. מצוין, תמיד אפשר להיות יותר גרוע. הרבי אמר, לעזוב את השכל זה לא אמת. אבל אי אפשר להגיע לאמת בלי מידות טובות. מי יכול להגיע לאמת? הוא פרנואיד לגמרי, הוא יכול להגיע לאמת? הוא מישהו שמעט מופרע בנפש מעט… הוא לא מסודר, אין לו סדר בכוחות הנפש.
אברהם אבינו היו לו כוחות טובים. הוא יכול היה לשבת ולחשוב. הוא ראה שהוא רוצה לעלות על במה ולזכות באמון של הסובבים אותו.
“ולא תתורו אחרי לבבכם” – המקור הרחב יותר
הרמב”ם אומר, הוא מביא, איפה זה כתוב בתורה? כן, היה כתוב, קודם היה כתוב רק על אלילים. איפה כתוב בתורה שלא, “אל תפנו”, מדברים על עבודה זרה? אנחנו יודעים שזו גם השאלה להביא עבודה זרה לחשבון, אלא לחשוב על עניני יסודי הדעת, עיקרי הדת, עיקרי האמונה.
אומר הוא, איפה זה כתוב? “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. כלומר, “להמשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, אשר אתם זונים אחריהם”, פירושו הדבר, לשוטט אחר דעתך, “וידמה שמחשבתו משיגת אמת”. הוא חושב שאפילו אין לו כללים ברורים והוא לא הולך אחר האמת, דעתו, שכלו, יגיע לבד לאמת.
חידוש בדרך דרוש: אפילו כשזה אמת, אבל הסברא היא שטויות
אני מתכוון, אני אומר חידוש בדרך דרוש, שאם מישהו חושב שיש לו איזו סברא בסיסית, הוא חושב שהוא מבין שיש בורא כי יש לו איזו סברא בטנית, זה גם האיסור של “ולא תתורו”. מישהו אומר, הוא חושב, “מה שכתוב בתורה זו סברא ישרה”. באמת, אם מישהו אומר סתם, “אני מבין לבד”, כי הוא בונה על איזו שטות, הוא עובר על “ולא תתורו”, לפי פשט הרמב”ם של “ולא תתורו”. כי “ידמה לו שמחשבתו משיגת אמת”. לא כתוב “ידמה לו שמחשבתו משיגת אמת” וזה לא אמת. אפילו כשזה בדיוק כן אמת, אבל הסברא שלו היא שטויות.
זה לא יותר מזה, שזה אמת, שזה עניין של לעזוב את השכל. אדם חושב בתוך המדע והתורה, שם הוא צריך להבין ולא מבחוץ. אם הוא מדבר כן על זה, הרמב”ם מדבר על זה, שלא תחשוב בלי סדר. אני אומר את זה רק, אני לא יודע אם זו הלכה, אני אומר את זה רק כדי להבהיר שאיסור הרמב”ם הוא לחשוב מבולבל. איסור הרמב”ם הוא לא לעזוב את התורה. המידות שלו כשרוצים להיות “בתוך מוגבל”, זה לא מה שהוא אומר. “בתוך שכל”, לא “בתוך” אלא לפי אמונה צריך לחשוב, זה לא כתוב ברמב”ם. כתוב ברמב”ם שצריך לחשוב בבירור, לא המחשבות הדמיוניות שמשיגות האמת.
המשל של “קו הצדק” – אמת הוא צר, שקר הוא בלתי מוגבל
אמת. יש הרבה אנשים שהוא מחזיק שיש לו אמונה כי יש לו איזה חלום בטני. זה חלום בטני חד. אני חושב על דרך איך להסביר את זה. העולם אמר קודם שאברהם אבינו מצא את קו הצדק. זה קו קטן! אמת הוא קו קטן אחד! שקר הוא “בלתי מוגבל”! ו”פנטזיה”, “דמיון” הוא מאוד גדול. כשאדם נותן לעצמו לשוטט אחר שכלו, הסיכוי שהוא יגיע בדיוק לקו הצדק הצר הוא מאוד קטן. כי הוא צריך להלך אחר… זה בלתי אפשרי, כי קו הצדק הוא לא מקום פתאום שמגיעים אליו. מגיעים לשם רק כשחושבים עם שכל. אין אפילו סיכוי.
כשהולכים אחר מדות שידון, לומדים את הרמב”ם ביסודי התורה, לומדים את הספרים שמלמדים אותנו לחשוב את הדרך הטובה, יבינו יותר ויותר טוב. אבל אני מתכוון שזה השיטוט אחר השכל, “אשר אתם זונים אחריהם”, זה מה ששוטטים אחר. כדאמרי חכמינו, “אחרי לבבכם” זו מינות, “ואחרי עיניכם” זו זנות.
“אחרי עיניכם זו זנות” – למה הרמב”ם מביא את זה כאן?
אוקיי, אז צריך לדעת איך הרמב”ם מסביר את החלק של זנות. זה לכאורה לב. לכאורה… זה נושא אחר. הוא מביא שם את מאמר חז”ל בשלמות. לכאורה זנות לא נכנס כאן. זנות הוא איסור אחר. אבל זה מעניין שמינות וזנות שמים ששניהם הם כמו משהו שה”פנטזיה” היא מאוד חזקה. אבל זה לא… אני לא חושב שהוא חייב. הוא פשוט מביא מקור ש”לבבכם”, האיסור יש כאן מקור.
היו מקומות אחרים ש”אחרי עיניכם” הרמב”ם התכוון למינות? כן, “ולא תתורו” אמרתי מ”והיה לכם”. “ולא תתורו”, רגע אחורה, כן? “ולא תתורו אחרי לבבכם”. זה חשבתי על התתורו. אבל כנראה זה לא המקור העיקרי כאן. כנראה זה פשוט. הוא מביא את הלשון כאן, כן.
“גורם לאדם לטורדו מעולם הבא” – מעשה?
אומר הרמב”ם, “ולא זו בלבד, אלא שזה גורם לאדם לטורדו מעולם הבא”. הלאו של ללכת אחר הדמיון, אפילו זה מאוד מאוד חמור, כי הדבר החמור ביותר הוא גורם לאדם לטורדו, לגרש אותו מעולם הבא, מהאמת, מהדעת שחי לנצח, מהעולם הבא. אבל צריך להיות מעשה, צריך להיות מלקות. כאן קשה לומר אם אתה עושה איזה מעשה.
זה לא אפשרי. זה אפשרי, כן. הלאו הקודם הוא ללכת אחר האחרון. יכול לעשות עם מעשה, יכול לעשות עם מעשה. אבל כאן, האיסור הוא לחשוב. האיסור הוא לחשוב עקום. הרמב”ם מסביר, כאן האיסור הוא לחשוב בלי לוגיקה. מי שלא למד לוגיקה, הוא עובר עם הרצון לחשוב.
דיון: ללמוד ספרים – מה האיסור?
וגם, אפילו אדם חשב שהוא יקנה ספר, הוא בטוח יהיה טוב, אבל הוא יכול גם ליפול לאחד מהספרים הרעים.
אוקיי, אבל האיסור הוא לא לקנות את הספר, אוקיי? האיסור הוא לחשוב. אז צריך לקנות את הספר הנכון ולחשוב את המחשבות הנכונות. עבודה גדולה, זה לא פשוט.
לא, ספרים נכונים שסומכים עליהם, מישהו קונה ספר יהודי, הוא לומד בבחינת אמונה, הוא לומד בקבלה. זו לא בעיה, זו בטח לא עבירה. אוקיי.
—
הלכה ג’ – “מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן”
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלאה, “עד כאן” זו ההגדרה. עכשיו הולך הרמב”ם בארבע ההלכות הבאות לדבר על חומר עבודה זרה, כמה זה חמור, וגם איך זה היסוד. וגם הגדר, מה הגדר של עובד עבודה זרה. אבל זה גם בנוי על זה, כי עבודה זרה היא היסוד. נעשים יהודים כשלא מאמינים בעבודה זרה, במילים אחרות.
אומר הרמב”ם הלאה, “מצות עבודה זרה היא כנגד כל המצוות כולן”. המצווה של איסור עבודה זרה היא חמורה כמו כל שאר המצוות ביחד, או שיש לה השפעה אולי על כל שאר המצוות.
שנאמר, כתוב שכשאדם עובד עבודה זרה, הוא לא יכול לעשות את כל שאר המצוות, הוא לא יעשה את כל שאר המצוות. שנאמר, “וכי תשגו”, אפילו הוא שוגג, “ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה’ אל משה”, כתוב הפסוק בפרשת שלח.
אז, “ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר”, שהפסוק מדבר על עבודה זרה, והתורה קוראת לזה שזה כל המצוות, כי עבודה זרה היא חמורה כמו כל המצוות. זה אומר מפי השמועה למדנו, שההלכה לא מדברת סתם על טעות בשגגה, כל עבירה מביאה את היסורים.
רואים מכאן, כי כל המודה בעבודה זרה, מי שמודה בעבודה זרה, יש לשון מודה בעבודה זרה, כך היא לשון חז”ל, אבל…
הלכה ג’ (המשך) – “כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה”
דברי הרמב”ם והלשון “מודה” ו”כופר”
אז, ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר. דהיינו, הפסוק מדבר על עבודה זרה, והתורה קוראת לזה “כל המצוות”, כי עבודה זרה היא חמורה כמו כל המצוות. ומפי השמועה למדו, זה אומר, מפי השמועה למדו שההלכה לא מדברת סתם על טעות בשוגג, כל עבירה מביאה מטעות.
והוא אומר שם דבר נפלא, ש“כל אשר צוה ה’ עליכם ביד משה”, מעכשיו ועד לעולם, רואים מכאן ש“כל המודה בעבודה זרה” – מי שמודה בעבודה זרה, יש לשון “מודה בעבודה זרה”, כך היא לשון חז”ל, אבל הוא מתכוון לומר שמישהו מודה שיש עוד עבודה, כן, “כופר בכל התורה כולה”.
לשון חכמים היא לא שיש לו סוג של אמונה, הוא מאמין. המילה שלהם היא “הודאה” ו”כפירה”, כן, מודה הוא כופר. הוא מסכים או לא מסכים. הוא מסכים לעבודה זרה, כפירה היא ההיפך מהודאה, כמו בתפילת מודים, כופר הוא מי שלא מודה. מודה במציאות כוחו ורצונו.
הלכות עבודה זרה פרק ב’ – המשך
“כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר ‘ביד משה'”. הוא מתכוון לומר כל הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר “מן היום אשר צוה ה'”. לא, יש כאן שני פסוקים. כתוב “אשר כל אשר צוה ה’ עליכם ביד משה”, ואחר כך כתוב “זה כל המצוות”, ואחר כך כתוב “מן היום אשר צוה ה’ והלאה”, זה מכל המצוות מאברהם אבינו, אדם הראשון. אדם הראשון היה הנביא הראשון, כן. הוא אמר לו לא לאכול מעץ הדעת, אני לא יודע. לפני, מה שיהיה, איזה מצוות שניתנו לאדם.
מדוע “מודה בעבודה זרה” שווה ל”כופר בכל התורה”?
אומר הוא, מי שמודה בעבודה זרה הוא כופר בכל התורה כולה. מעניין. למה הוא… הוא יכול להיות כופר, אני יכול להבין שזה slippery slope, אבל מי שחושב רק שהוא צריך לתת כבוד לכוכבים הוא עדיין לא כופר בכל התורה כולה. מה מתכוון הרמב”ם לומר שאנחנו חוששים שהוא יהפוך לכופר? אני לא יודע, מה אנחנו יודעים איך ה… אומרים שהוא כן. מה אתה יודע בדיוק איך זה עובד? הוא כן. כמו שאומרים על מישהו… לא מקבלים יותר את ה… כנגד כל התורה כולה. זה אומר שהוא, אני לא יודע, זה חומר כזה. חומר, כן.
יכול להיות שלהיפך, שכל התורה נעשתה כדי לא לעבוד עבודה זרה. זה הולך הפוך. יכול להיות שהמילה היא כי הוא רץ אחרי הפנטזיה שלו, אז כל האמונות שלו לא שוות יותר כלום.
דובר 2:
הוא לא מדבר כבר על פנטזיה, עכשיו מדברים על עבודת עבודה זרה.
דובר 1:
לא, מודה, אבל זו עדיין המסקנה. כן, הוא מאמין בזה. כן, אבל אתה אומר לעולם, בגלל זה כל המחשבות האחרות לא שוות כלום, כי הוא לא אדם שמתעסק בכלל במידות של לוגיקה. הוא אדם שמשוטט אחרי המחשבות שלו.
דובר 2:
לא, הוא רוצה כאן להוציא את היחס של מצוות ועבודה זרה, שכל המצוות באו כדי לעקור עבודה זרה. זו הרי הדרך של הרמב”ם גם כאן, הוא מביא הרי הרבה מאוד מצוות ועבודה זרה. זאת אומרת, אם הרבה מאוד מצוות או אולי כל המצוות הן כדי לעקור עבודה זרה, אתה כבר איבדת את הפוינט. מי שמאמין כבר בעבודה זרה, אין לי כלום מכל המצוות האחרות שלך.
דובר 1:
כן. ולהיפך, “וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן.” הדבר של להיות כופר בעבודה זרה הוא עיקר כל המצוות כולן.
הלכה ט’ – “ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו”
יש כאן הלכה שיוצאת מזה, הלכה למעשה שיש בה נפקא מינה? כן, הרמב”ם, “ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו.” הוא נעשה כמו גוי. “ואין ישראל שעובד עבודה זרה, שהיא עבירה שחייבין עליה סקילה, יש לו גם כן דינים.” הוא נקרא מומר לעבודה זרה. מהי עבודה זרה? זה הרי חטא חמור, מהי עבודה זרה? זה הרי חטא, עבודה זרה היא חטא שעונשו סקילה. זו הרי דעה שהוא עושה עבודה זרה, הוא יהודי שעשה עבירה של סקילה, הוא מחלל שבת, הוא מחלל שבת, הוא יהודי. לא, עבודה זרה הוא “כגוי לכל דבריו”. הנפקא מינה אני לא יודע בדיוק, אני לא יודע בדיוק לגבי איזו הלכה זה.
דובר 2:
ראיתי נגיעה לגבי עדות או מניין.
דובר 1:
הוא לא אומר כאן את ההלכה. כל אחד מהדברים האלה הוא הלכה בנפרד ברמב”ם שצריך להגיע וללמוד. הרמב”ם לא אומר כאן בבירור, הוא אומר שהוא גוי. הוא לא מתכוון לומר את ההלכה, הוא מתכוון כאן להוציא את הדבר שעבודה זרה היא הדבר העיקרי של להיות יהודי, ולא לעבוד עבודה זרה. ממילא, אם אתה עובד עבודה זרה…
אתה גוי. כאן לא כתובה המילה גוי. זה לא כאן. הם מביאים למשל שהוא צריך עדיין לתת גט לאשתו. זה לא הנושא כאן. הנושא כאן הוא לומר את החומר. גם, החילוק הוא, אין משומד לעבודה זרה, נכון? זה עובד. מי שרק מאמין בעבודה זרה, לא עובד אותה, עדיין אין כאן את הדין, נראה. אתה צריך כן לעשות את המעשה. כן?
“משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה”
הרמב”ם הלאה, עוד דבר, משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה. מה הפירוש? יש מצוות אחרות שאדם לא עושה אותן, הוא משומד. משומד אומר שהוא לא שייך למצוה, הוא יצא מהיהדות לגבי המצוה. למשל, מישהו לא הולך עם ציצית, הוא עושה עבירה מסוימת, לא מחשיבים אותו גם על העבירות האחרות כמשומד. אבל מי שמאמין בעבודה זרה, ממילא הוא משומד על כל המצוות האחרות גם.
מישהו יגיד לך, רגע, אני אתן לך… אני אגיד לך… אחד המפרשים אומר שהרמב”ם מתכוון כאן להתבאר, מה שהוא אמר שהוא כגוי לכל דבריו, אומר שהוא משומד לכל התורה כולה. כי הלכות מסוימות יש לו עדיין כמו גוי, שאשתו היא אשת איש. אבל כאן אין הלכות. הרמב”ם לא אומר כאן שום הלכות, הוא אומר רק את הרעיון שהוא גוי. בדיוק מה זה אומר מהו הדין של גוי, צריך לדעת… הוא גוי גמור.
אבל המשומד לעבודה זרה אומר את זה, שאפילו דברים אחרים, שמישהו עובר על מצוה אחת, לא אומר עדיין שהוא מנותק ממצוה אחרת. אבל עבודה זרה כוללת כבר את כל השאר. זו המילה.
הלכה י’ – מינים, תשובה, ו”מחשבת מין לעבודה זרה”
מי הוא “מין” ולמה לא מקבלים אותו בתשובה?
ולא עובדי עבודה זרה בלבד אלא אף המינים, הם אלה שאין להם אמונה טובה בהקב”ה, אינם כישראל לדבר מן הדברים, אין להם דין כישראל לגבי שום דבר. ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, לא מקבלים אותם בתשובה לעולם. שנאמר “כל באיה לא ישובון”, כל מי שנכנסים לעבודה זרה, למינות, לא ישובון, לא יכולים לחזור, “ולא ישיגו ארחות חיים”, הם לא יחזרו לארחות חיים. ומהם המינים? מה יהיה, אם הוא עשה תשובה, מניחים אותו להיכנס לבית המדרש, מה הוא מדבר ובבית המדרש של מעלה אי אפשר מה לעשות, אני מדבר על בית המדרש של מטה. כן. כאן יש דבר, לוקחים אותו בחזרה, מחזירים אותו, מלמדים אותו להיות נמוך יותר. כן, אפשר לעשות תשובה, מוחקים אותו, אבל המינים לא מחזירים אותם, כי תמיד חושדים בהם. זה לכאורה המילה. אי אפשר לדעת, מינים זה אדם ערמומי. הוא מבלבל את המחשבה. עכשיו עושה תשובה, זה הטריק.
דובר 2:
קרא את הרב, אבל אומר הרב. מהם המינים? הרב, והמינים הם הרהרו אחר מחשבת ליבם, בסכלות בדברים שמביאים. הם הולכים אחרי הבל. הם הרהרו כמו פילוסופים. אהה. הם משוטטים אחרי מחשבת ליבם. אז, הוא מגיע לעבודה זרה כדי להכחיש עיקר, ולא עובדים אותה באמת. המעניין שהמינים לא רק מי שיש לו ספק במחשבתו. לחשוב לבד זה עדיין לא מספיק. נכון. הוא כזה, זה מי שהוא פרי-טינקר. הוא חושב הרבה כך, ומגיע למסקנה, אומר שכאשר הוא, אבל בעזרת המחשבה הזו. לא בדיוק מגיע למסקנה. לא שהוא אומר אבל בטלית כן. כן. אה, הרמב”ם מדבר. המילה היא שהוא אומר, אין תורה, אין מצוה. זו המילה. נכון? ועל האדם הזה… לא רק שהוא לא יהודי… מה פירוש המילה עיקר? גאווה? חוצפה? כן, חוצפה היא לכאורה סוג של גאווה. נכון, אבל מה הפירוש? הם כבר אמרו פעם את המילים האלה היום. שלהם, לא מקבלים בתשובה. אז, לכאורה כאן הרמב”ם נראה שהוא מתכוון לא למי שהיה לו מחשבה רעה, או כמו קודם. אז, אלא הוא הלך על המחשבה הזו, הוא נפרד מהציבור. אז, כאן הציבור על המחשבה, אבל המין הוא כבר… הוא הצהיר בפומבי. הוא הרים דגל של המינות שלו. כן.
“אסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה”
אז, הרמב”ם, ואסור לספר עמהם… מבינים גם למה לא מקבלים אותם בתשובה, כי הוא עשה מעשה חוצפה גדולה, הוא הכריז על מרד ביהדות ובתורה. אוקיי, אחרת. ואסור לספר עמהם, אסור לדבר איתם, כי אולי הוא יעשה תשובה, בכלל אסור איתם… אסור אפילו לענות להם. לענות, כן. אסור לקבל את תשובתם, וגם אסור לענות תשובה. שנאמר “אל תקרב אל פתח ביתה”. זה לכאורה יותר, כי הוא יבלבל לך את הראש. מה כתוב בגמרא, מין ישראל לא עונים לו, לא אומרים “אל תהן”. מה כתוב שם? “לא תתחתן בם”. זה מפרש הרמב”ם, שיהודי לא יעזור, כי הוא יבלבל לך את הראש, הוא יעשה את הבעיה יותר גרועה, הוא לא יקבל את התשובה.
“מחשבת מין לעבודה זרה” – הלכה קשה
אוקיי. אומר הרמב”ם, “ומחשבת מין”, זו הלכה מוזרה. אני לא יודע מה זה אומר. זו גמרא, אבל… מה זה אומר? הוא מין, הוא לא מאמין אפילו בכלום. מה נכנס כאן עבודה זרה? הלו? יש למין דין של עבודה זרה? אני לא יודע. לא זה אומר. אם רואים שהוא מקדיש קרבן, מה צריך לומר, שהוא מקדיש אותו לעבודה זרה. כמו שלמדנו קודם, ועדיין יש תורה על… ה… אני אני אני אמרתי שהוא חושב את זה כדברים על הדברים. לא אומרים שזו עבודה זרה. זו גמרא, הוא לא מביא את הגמרא כאן בעמוד. “מחשבת מין עבודה זרה”. אני לא יודע מה… אני לא יודע איפה זה נכנס כאן בהלכה.
נראה ככה, שסתם, כשאתה לא יודע מה הוא חשב, הוא חשב להקב”ה או לא, אבל מחשבה כזו היא עבודה זרה. הוא הרי מין, עבודה זרה הוא כן מאמין. עבודה זרה יכול להיות מה שהוא קרא עבודה זרה. מינים שזה בגדר עבודה זרה. הוא קרא למינים עבודה זרה. הוא ייכנס לאותה קטגוריה. בחולין מדברים על שחיטה, אבל לא ברור שהמין ממסכת חולין מדבר על המין שהרמב”ם אמר עכשיו. המין ממסכת חולין יכול לדבר על קבוצת אנשים מסוימת שהיו עובדי עבודה זרה וכו’. והוא מביא פירוש רבי דוד הרמב”ם, אני לא יודע איך, כאן יש פירוש רבי דוד הרמב”ם, שהסביר שיום אחד… אה, הרמב”ם לא אמר, מינים… אה, פעמים יוסף שרבי דוד הרמב”ם… פעמים, פעמים! היום הוא עבודה זרה. אוקיי, בקיצור, אנחנו צריכים להחמיר לחומרא, אנחנו צריכים לחשוש שהמין הזה הולך להגיע לעבודה זרה. לא, אולי היום היה יום שהם היו בעבודה זרה, אנחנו לא יכולים לדעת. לא ברור.
הלכות עבודה זרה פרק ב’, הלכה ד’ – דין המגדף
הקדמה: השייכות של הרמב”ם בין מגדף לעבודה זרה
דובר 1:
אז, היום היה יום שחיו בעבודה זרה. אי אפשר לדעת. זה לא ברור. הרמב”ם לא אומר מה צריך להיות על קמיעה להלכה. זה לא ברור. הרמב”ם רואה את זה לכאורה, הוא מביא את זה פשוט להראות, שקמיעה היא גם… כמו עבודה זרה שיש לה דין של גוי, גם קמיעה היא כמו עבודה זרה.
עכשיו הולך הרמב”ם ללמוד הלכות מגדף. מי שמגדף את הקב”ה. זה אומר שאומר את השם בניקוב. כן. הם הולכים לראות בדיוק.
אומר הרמב”ם, “כל המודה על עבודת זרה” זה כבר אמת. מישהו מודה, שעבודה זרה היא אמת. מה אומר כבר אמת, אני לא יודע. אז צריך אחרת, אז מה פירוש כבר אמת? מי שחושב על עבודה זרה שזה אמת. שלכוח למשל יש כוח.
דובר 2:
לא, שצריך לעבוד אותו כבר קודם.
דובר 1:
אבל צריך לעבוד אותו. עבודה זרה פסל. נכון. אבל מה, אבל מה, אבל מה הקב”ה.
אה, זה לכאורה הפסוק. הוא מביא פסוק. “ועבד ליראה”. הוא אומר, ועבד את עבודה זרה, ועבד כאן מגדף את השם. שניהם באותו מקום. “שנאמר, והנפש אשר תעשה ביד רמה. בני עזרח, בני גר.” זה ביד רמה אומר לעבוד עבודה זרה ביד רמה?
דובר 2:
כן, לפי מה שהמון, זוכר את אותה פרשה של חיסוס גוף לאסוסי. זה ממש אותה פרשה.
דובר 1:
“שנאמר”, בהמשך של הפרשה הזו. “את השם הוא מגדף”. בזה הוא מגדף את הקב”ה. הפסוק אומר לעבוד עבודה זרה ביד רמה, או אולי עבירות אחרות ביד רמה. כמו שאומר “את השם הוא מגדף”, יוצא שעבודה זרה ומגדף את השם הם באותה קטגוריה. הפסוק אומר לעבוד עבודה זרה ביד רמה זה מגדף.
בגלל זה ההלכה שמלבד שנותנים סקילה לעבודה זרה ולמגדף, תולים אותם נותנים להם תלייה, שניהם סקילה. ושניהם מקבלים סקילה ושניהם מקבלים תלייה. והפסוק אומר הסיבה למה מגדף מקבל גם סקילה, הוא גם בגדר עבודה זרה.
אז שניהם אותו דבר, שניהם מקבלים גם תלייה וגם סקילה. אומר הוא, “ועל כן כללתי דין המגדף”, ואני חושב שאין איסור אחר שמקבל תלייה, רק מגדף ועבודה זרה, כי עבודה זרה נקראת מגדף, כמו שהוא מביא בהקדמה למשניות.
“ועל כן כללתי דין המגדף”, כי אני רואה בגלל זה אני מביא כאן דין הלכות המגדף. למה? קודם כי יש לו הלכות דומות לגבי סקילה, “ששניהם כופרים בעיקר הם”. אבל הוא כבר אמר, כי שניהם מקבלים סקילה. בגלל זה הם מקבלים שניהם סקילה, וזה כי כולם כופרים בעיקר.
מה זה להאמין בעבודה זרה או לומר שצריך לעבוד אותה, מגדף הוא אותו סוג של עניין, ממילא הוא שייך כאן. מגדף הוא גם כופר בעיקר.
קושיה: איך מגדף הוא כופר בעיקר?
דובר 1:
זה מאוד קשה להבין, כי המגדף שהוא דיבר עליו עד עכשיו עדיין לא מדבר על מגדף שהיה מנקב שם בשם. הוא לא דיבר על זה. הוא הרי אמר מי שמודה בעבודה זרה. ממילא, מי שאמר את המילים הלא נכונות, אבל הוא כופר בעיקר. או שהוא מאמין בסתר בהקב”ה, הוא מתנהג באופן שהוא מגדף את השם, או באופן שהוא כופר בעיקר, משהו כזה. צריך להבין יותר טוב, אני לא יודע.
ובכלל אני לא מבין מה אומר מגדף, משהו חסר בכל ההבנה.
הלכה יג: מהו המעשה של מגדף?
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “אחד המגדף חייב”, “אחד המגדף”. אז זה מגדף? מה אנחנו הולכים ללמוד, אין כל כך הרבה הלכות, כמה הלכות, מהו מגדף?
יש משהו כמו… יש טבע של מגדף. מגדף הוא כמו עובד עבודה זרה, רק בלי עבודה זרה. זה אומר מי שמחרף ומי שמבזה את הקב”ה. אבל זה משהו לאו שאין בו מעשה, זה עדיין לא מעשה. כאן מדובר על המעשה של מגדף. מהו האקט של מגדף?
דובר 2:
יכול להיות, אבל הוא אומר שכל עובד עבודה זרה הוא בעצם מגדף, כמו שאתה אומר, הרעיון של מגדף וההלכה המדויקת של מגדף.
דובר 1:
אה, עכשיו, משהו חסר. משהו חסר כאן, צריך להבין את זה יותר טוב.
אז אומר הרמב”ם, “אחד המגדף חייב סקילה”. אה, הלשון מגדף בכלל בא מאותו פסוק, “את השם הוא מגדף”, שכתוב בלשון משל, זה אומר מי שעושה ביד רמה הוא מגדף את השם. לא ונוקב שם השם…
דובר 2:
כן, מאוד טוב. הלשון מגדף.
דובר 1:
אני אומר, הלשון מגדף הוא רק… רק באותו משל של התורה.
פסק הרמב”ם: שם המיוחד הוא א-ד-נ-י
דובר 1:
“אחד המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהיא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.” זה אומר הדרך איך אומרים את זה, השם המיוחד הוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א.
דובר 2:
לא, לא, קרא מה הרמב”ם אומר! קרא עד סוף ההלכה… צריך לומר, הרמב”ם מביא שתי שיטות, אבל הרמב”ם אומר צריך לומר אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. השם המיוחד הוא יו”ד ה”א וא”ו ה”א, אבל הדרך איך אומרים אותו בדרך כלל היא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. והרמב”ם, אם מישהו מפרש את השם המיוחד באופן של אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד…
תרגום לעברית
דובר 1:
נכון, נכון, נכון. זה נכון שבדברים אחרים… בגמרא כתוב שם המיוחד, הרמב”ם מביא כאן, הוא נכנס כאן למחלוקת גדולה, אבל מה שהוא אומר כאן הוא ששם המיוחד פירושו אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. כך מפרש הרמב”ם.
דובר 2:
יכול להיות שהסיבה היא כמו שאתה אומר, כי זה איך שאומרים את זה במציאות. הוא אומר את המילה “יפרש”, הוא אומר את זה באופן של אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.
דובר 1:
“ויברך השם בשם השם”, או “ויברך” הוא לשון סגי נהור. הוא נוקב בשם, הוא מקלל את שם ה’, “בשם השם השם הנכבד”. הרמב”ם כבר למד קודם לכן בהלכות יסודי התורה שעמד על… על מחיקת שמו, שם עמד שיש כמה שמות שהם שם ה’ הנמחקים, אם מישהו… עושה את זה, הוא מגדף והוא מקלל את שם ה’ הנמחקים, הוא מגדף שחייב סקילה, “שנאמר ‘ונוקב שם ה””. שם ה’ פירושו היו”ד ה”א וא”ו ה”א, או האל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.
אומר הוא שהשם המיוחד חייב סקילה, כי שאר הכינויים, אם הוא מברך בשם, באחד מהכינויים האחרים, שכאשר קוראים לקב”ה, לא בשם י-ה-ו-ה, אלא מברך “את השם” של ד’ אותיות “באחד” מן השמות שאינם נמחקים, נכון?
דובר 2:
כן, הוא אומר שאחד מהשמות שאינם נמחקים מברך את השם א-ד-נ-י, מבין? כלומר מברך “את השם בשם”, נכון?
דובר 1:
זה הפירוש, זה הפירוש, הוא אומר כך, בסדר. זה הרמב”ם, “מברך בשם השם”, כן, “בשם השם” פירושו השם של הקב”ה, שהוא השם שאינו נמחק?
דובר 2:
לא, שהוא “השם המיוחד”, וזה מברך את השם המיוחד, שהרמב”ם אומר כאן שהוא שם א-ד-נ-י, באחד מהשמות האחרים שאינם נמחקים, לא מברך את השם המיוחד, הוא מברך “את השם המיוחד” באחד מהשמות שאינם נמחקים, אז הוא חייב סקילה.
דובר 1:
אם הוא מברך אחד משאר הכינויים זה רק איסור, זה רק עובר על לאו, הוא מקבל מלקות, אבל לא חייב סקילה.
“ושאר הכינויים באסור”, אם הוא מברך בשם אחד מהכינויים האחרים זה איסור. “ויש מי שמפרש, שאינו חייב אלא על השם י-ה-ו-ה”, וכאשר אומרים א-ד-נ-י זה לא אומר שפירש את השם המיוחד, אלא כאשר אמר את זה בדרך שהיא נכתבת, שם י-ה-ו-ה.
“ואני אומר”, הרמב”ם פוסק כמו שניהם, שמברך בין י-ה-ו-ה או א-ד-נ-י מקבל סקילה. יפה מאוד.
אבל למה? כי הרמב”ם הבין שהשם המיוחד, כאשר אומרים אותו בשם א-ד-נ-י, מתכוונים לשם י-ה-ו-ה, אז ממילא זה אומר גם מה שכתוב בגמרא “שם המיוחד”.
דובר 2:
כן, אז שוב, בפרק השישי של הלכות יסודי התורה הרמב”ם לימד אותנו שיש שבעה שמות שנקראים שמות שאינם נמחקים, כתוב שם המפורש, או הדרך איך שאומרים שם המפורש א-ד-נ-י, ואחר כך הוא אמר ק-ל, א-לו-ה, א-לקים, שם אהי-ה, שם ש-ד-י, ושם צב-אות.
אז אם אמר כביכול, אומר שאחד מהשמות האלה מקלל את אחד משני השמות י-ה-ו-ה או א-ד-נ-י, אז הוא מגדף.
דיון: מה עושה האדם כמגדף?
דובר 1:
דבר רמב”מי, מה עושה האדם כמגדף?
דובר 2:
בסדר, בוא לא נפשט, יש כאן קושיה טובה על האדם הזה.
דובר 1:
הוא מגדף, אתה מבין מגדף? הלו?
דובר 2:
כן. כי זה דבר מוזר, כי במיוחד עם מה שהרמב”ם התחיל שהוא כמו מודה בעבודה זרה, הוא הרי המאמין הגדול ביותר, כי הוא אומר שהוא מאמין שרק הקב”ה יכול לקלל, אבל הוא כועס.
דובר 1:
בסדר. אני לא יודע, אני חושב דווקא שאפשר להבין את זה, כל הקיום.
דובר 2:
זה עוד דרגה של גידוף.
דובר 1:
בסדר.
דובר 2:
זה נראה רק כמו מישהו שכועס מאוד, מישהו שכועס קצת מקלל אותה, מישהו שכועס יותר מקלל את כל הקיום.
דובר 1:
הרמה הגבוהה ביותר של כעס היא לקלל את המוציא ראשון.
דובר 2:
משהו נוסף, מדברים רק כשהוא עושה את זה בשם המפורש.
דובר 1:
נו, זה הגיוני.
דובר 2:
איך מקללים? בכלל לקלל אדם, מה זה אומר לקלל אדם? קללה היא תמיד בשם.
דובר 1:
פירושו שזה משהו חזק.
דובר 2:
הקב”ה ש… ש… על זה.
דובר 1:
זה באמת מצחיק מה שאתה אומר על הקב”ה עצמו על מה שהוא עושה, איך אחרת אפשר לקלל?
דובר 2:
אני רוצה לשאול אותך קושיה, כשהוא אומר יכה מיך את סיוסי, זה יותר הגיוני או פחות הגיוני?
דובר 1:
כי אתה חלש מול הקב”ה.
דובר 2:
זה באמת מצחיק, זה באמת לא יותר ממגדף, מה שמצחיק, זה גם אסור, זה גם חייב סקילה, אבל מה שהוא מתכוון.
דובר 1:
בסדר. טוב.
דובר 2:
מה זה עבודה זרה? זה גם קצת מעניין, כי מישהו שעובד עבודה זרה הוא אומר יכה את הכוח השני, הוא לא אמר כלום.
דובר 1:
שיכו זה את זה, שיכו באמת זה את זה.
הלכה יד: הלאו של מגדף
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “עזרה של מגדף מנין?” איפה הלאו? כבר למדנו כאן מנוקב שם ה’. מה כתוב שם? “מימי משה”, “מימי משה”? איפה הלאו? אומר הוא “שנאמר אלהים לא תקלל”. אגב, כשמדברים על אלהים, זה גם אומר אלהים פירושו בעל כוחות, שופטים, אבל זה גם הפשט של המקרא שזה מתכוון.
הלכה יד: סדר הדין – בכל יום ויום דנים את האדם בכינוי
דובר 1:
אומר הרמב”ם: “בכל יום ויום דנים את האדם בכינוי”. בסדר, עד כאן למדנו את עיקר הדינים, עכשיו הולכים ללמוד איך מסדרים, איך מזמנים, באים עדים אומרים שפלוני היה חייב.
סדר הדין של מגדף: עדות, קריעה וסמיכת ידיים
הלכה ד’ (המשך) – סדר הדין של מגדף
הכינוי “יכה יוסי את יוסי”
דובר 1:
איפה הלאו? אומר הוא, “שם אלהים אחרים לא תזכירו”. אגב, יש אליהו רבה שלומד שזה גם אומר… אליהו פירושו בעל כוחות, תלמיד חכם נשיא, אבל על פשט המקרא מה שזה מתכוון… אומר הרמב”ם, “בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי”.
בסדר, אז עד כאן למדנו את עיקר הדין, ועכשיו אפשר ללמוד איך מסדרים, איך מסדרים את העדות.
באים העדים, הם אומרים שפלוני היה מגדף. מתחילה כאן השאלה, הדיינים לא יכולים לומר את מה שהוא אמר, כי זה אחד מהשמות שאסור לומר בצורה הזו. נו, עושים כינוי חדש שאינו מהכינויים בכלל, ואומרים “יכה יוסי את יוסי”. כינוי חדש, לא כינוי אמיתי.
מה זה אומר שאומרים יוסי? יוסי הוא כנראה מה שהוא גם ארבע אותיות, כן? האם זה מה שזה אומר כינוי, אומרים יוסי? או שזה אומר שאומרים אחד מהכינויים, “יברכם” או משהו כזה, ואומרים יוסי? עושים כינוי חדש, נראה. לא משתמשים בכינויים לאחד מהכינויים, אלא עושים משהו, יוצרים כינוי שהוא רגיל, כי יוסי הוא י’ ו’ ס’ י’, רציתי לומר שזה טוב. יוסי אינו ארבע אותיות. מעניין.
נגמר הדין – העד הגדול אומר בפירוש
דובר 1:
בסדר, נגמר הדין. אחרי שכבר… אז למעשה אפשר לעשות כך, אבל סתם לעשות ממש דין זה כן. נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים, אחד מהעדים, זה הרי הגדול משני העדים, ואומרים לו, “אמור מה ששמעת בפירוש”. והוא אומר.
הוא צריך לומר את זה, כי נראה שיש דין בעדות, חייבים כן לומר בבירור מה הוא שמע. זה יכול להיות גם כי לפעמים יכולה להיות טעות, ואי אפשר להרוג אדם אולי עד הסוף הוא לא הבין את הדין של בדיוק איך השם המפורש, איך הם צריכים לומר את זה.
והוא אומר. הוא אומר את זה. אבל כשהם אומרים את זה, זה דבר נורא, הוא הרי אמר את הדבר הנורא. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. אפילו הוא אומר שפלוני אמר, לא עוזר. הדבר הוא, מכיוון שהוא אומר את המילים… אולי זה כדי להראות את החומרה, להראות שזה לא דבר שמזלזלים בו. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. הם עושים קריעה. וסוג קריעה שלא מאחים. אם הוא למד למשל על הלכות תלמוד תורה, שרב קורע ולא מאחה. כשהכהן גדול אומר את השם, עושים סוג אחר של קריעה, קריעה עם קו”ף. קורעים, משתחווים. אבל זה אולי ענין אחר…
דיון: קריעה על ברכה
דובר 2:
אפילו כשאומרים שהוא אומר בברכה, כאן מדברים על מגדף, זה לא אותו דבר.
דובר 1:
בסדר. העד השני אומר “אף אני כמוהו שמעתי”. האם זה לא מספיק? למה הוא צריך לומר את זה? כי הוא אומר “אף אני כמוהו שמעתי”, אם הוא גם שמע את אותו דבר, אם לא, לכאורה אין שני עדים. “אף אני כמוהו שמעתי”, אבל הוא לא צריך גם לומר. כבר אמרו פעם אחת, זה הרי הדין של כל עד, אפילו כשצריכים לומר בבירור. פלוני אומר “כמו שאמר”, זה אותו דבר.
כשיש הרבה עדים
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהם לומר כך וכך שמעתי”. לא מספיק רק שניים, כי כשיש הרבה עדים, לכל אחד יש דין עדות. כמו שלומדים במסכת מכות, נכון? “אין פוטרין אותו אלא בכולן ביחד, לא פוטרין בשנים, אלא פוטרין בשלשה”. כי אם יש יותר משלושה עדים, כל העדים צריכים להיות כשרים.
מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה בהלכות מגדף, “מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור, אין חזרתו חזרה, אלא נהרג, שגידוף בעדים נסקל”. מה זה אומר שהוא נעשה מגדף כשהיו שם שני עדים? נסקל. תמהתי קצת, איך עובדת התראה במקרה כזה? עדים פירושו בדרך כלל גם התראה. יכול להיות שהעדים התרו בו לפני שהוא אמר את זה, או מה?
זה מעניין, בדרך כלל בהרבה מאוד הלכות בתורה עוזר הרי תוך כדי דיבור. אבל הגמרא אומרת שעל כמה הלכות לא עוזר תוך כדי דיבור. זה אבל ברור, קידושין וגירושין ומגדף על עבודה זרה. כאן מדברים על עבודה זרה, אז לא עוזרת שום חזרה בתוך כדי דיבור. יש דרשה בהלכות קידושין, משהו שרואים שקידושין וגירושין יש להם אותו דין של מגדף על עבודה זרה.
מגדף את השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו
דובר 1:
בסדר, בכל מקרה. כן, אומר הוא, “מי שגידף את השם בשם עבודה זרה”, אם מישהו עשה אחרת, במקום לומר “יכה יוסי את יוסי”, אמר “יכה עבודה זרה את יוסי”, זה גם דבר נורא, אבל זה לא אותו דין מגדף שמגיע לו סקילה, אלא יש עונש על זה, קנאים פוגעין בו. על זה יש דין שזה גם סוג של חייב מיתה, לא חייב מיתה מדין, אלא זה חייב מיתה דרך קנאים פוגעין בו והרגוהו. כמו בועל ארמית, שיש כמה הלכות כמו קנאים פוגעין בו.
אה טוב. אומר הרמב”ם, ואם לא הרגוהו קנאים, אם אין מספיק קנאים, ובא לבית דין, ובאים לבית דין, אינו נסקל, עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים.
בסדר, יפה מאוד.
דיון: למה זה לא חייב סקילה?
דובר 2:
למה? כלומר, זה לא דרך של עבודה זרה. לגדף את השם בשם, עבודה זרה, לא דרך של עבודה זרה.
דובר 1:
אתה צודק.
דובר 2:
לא, כדין עבודה זרה זה לא נעשה.
דובר 1:
אם זה לא אחת מד’ עבודות, שזה עבודה, שזה עבודה שבכך, אני לא יודע.
חיוב קריעה – רק כששומעים מיהודי
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, כל השומע ברכת השם חייב לקרוע. זה למדנו בעצם, שזה צריך עדים. מי ששומע את ברכת השם חייב לקרוע, כמו שלמדנו קודם שהדיין ששומע את זה מהעדים. אבל שם זה חידוש, כי אפילו הוא לא שומע את זה, העדים אומרים את זה לא בתור ברכת השם, הם אומרים את זה רק בתיווך, חייב לקרוע. אבל כאן מדברים על ברכת השם ממש, צריך לקרוע קריעה. אפילו ברכת הכינוי, אפילו לא אומרים, אפילו לא אומרים ברכת הכינוי, שעל זה יש רק חיוב לאו, גם חייב לקרוע, והוא שישמענו מישראל. רק אם שומעים את זה מיהודי.
אה, זה מעניין, קודם הוא אומר שמי שעובד עבודה זרה הוא גוי לכל דבריו, אבל נראה שמגדף עדיין לא. על מגדף מתאים לו שזה גוי לכל דבריו.
דובר 2:
למה? כי אפילו כשגוי מקלל, הוא יכול לקלל מהיום עד מחר, זה לא נחשב. רק יהודי נחשב משהו.
דובר 1:
כן, מי הוא מקלל? הוא נשאל.
דובר 2:
מכה יוסי, אני לא יודע, צריך לגלות את זה.
דיון: שומע מן השומע
דובר 1:
איך אנחנו מחזיקים כאן? אחד השומע ואחד השומע מן השומע. זה לכאורה הסיבה למה בית הדין צריך לקרוע קריעה.
דובר 2:
מי ששמע שפלוני אמר.
דובר 1:
שהשומע, לא שפלוני אמר. שומע מן השומע זה לא כל כך מעניין. הוא אומר שפלוני גידף. שומע מן השומע הוא רק כי השומע לא יכול לומר את זה שוב. אם השומע אומר את זה שוב סתם כך הוא עצמו מגדף.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
רק אם הוא הולך לבית דין, כי אז הוא רשאי.
דובר 2:
לא, הוא אומר, פלוני גידף. כן, אבל כשפלוני לא אומר את השמות עם הכל, אם פלוני אומר את השמות בדיוק כמו שפלוני גידף, הוא עצמו לכאורה מגדף, הוא גם לא היה צריך ללכת לבית דין. הוא אומר, שמעתי שכן, אבל זה לא גידוף, זה שומע מן השומע, הוא גם צריך לקרוע, על זה אסור… הדרך איך שעמד קודם שהוא רשאי לומר את זה רק פעם אחת והעד השני לא רשאי לומר את זה.
דובר 1:
אמת, אמת, כי אפשר לקבל חיוב סקילה. לא הייתי אומר חיוב סקילה, אבל זה נורא. זה שומע מן השומע, פירושו שהוא אומר את זה עם המילים, אבל העובדה שהוא מתרץ, אבל זכור שאפילו כשהוא עושה את זה לא בבית דין הוא לא חייב סקילה, זה לא גידוף, ושם לא צריכים לקרוע.
דובר 2:
אני לא יודע איזה איסור זה, אני לא יודע. הוא אומר שהוא אמר את זה, עכשיו הוא אומר טוב קודם, רק אי אפשר לספר כך את החדשות. פעם אחת לספר את החדשות, ופלוני מגיד, זה גם לא דרך. כמו ילד החדר שלא רצה להגיד בקול רם, הוא אמר מה שפלוני אמר בקול רם, זה לא…
דובר 1:
אבל שומע מן הגוי, אחד חייב לקרוע. הייתי מבין, קודם הרמב”ם אמר שמגדף הוא כמו עובד עבודה זרה, והוא מקבל מיד דין של גוי.
דובר 2:
בסדר, אז הוא כבר גוי מבוסס.
דובר 1:
לא, גוי שנולד גוי, הוא לא גוי גמור.
דובר 2:
גוי גמור, כן, גוי.
הראיה מרבשקה – משומד
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “ולא קרעו אליקים ושבנא”, ובמלכים יש מעשה שהיה מישהו, רבשקה, שהוא חירף וגידף את הקב”ה.
דובר 2:
כן, והוא היה שונא של מלך אשור, והוא התקיף את הקב”ה. הוא אמר, “האם הקב”ה עזר לכם? אני לקחתי ההצילו אלהי הגוים את ארצם, האלילים האחרים הצילו משהו? כבשתי את כל הארצות.” בקיצור, הוא עשה חוזק מהקב”ה. הוא לא אמר י”ק ו”ק. זה מאוד מעניין, רואים מהגמרא אולי…
דובר 1:
הפסוק שהוא מביא, הרי הפסוק עושה כמו השומע מן השומע.
דובר 2:
לא, משהו סימן שזה נקרא גידוף גם. יכול להיות שזו הדוגמה של הגמרא, זו הדרך הכי נוראה. אבל באמת, מישהו אומר, “אוי, הקב”ה הוא כלום,” זה גם נקרא גידוף.
דובר 1:
אלא מנשה רבשקה משומד הוה, רבשקה היה משומד.
דובר 2:
כי הוא היה משומד לפני כן, לא היה לזה דין של מחרף ומגדף.
דובר 1:
לא, להיפך, להיפך, להיפך. כתוב שאליקים ושבנא היו ה… הם כן קרעו. “ויבא אליקים… אל חזקיהו קרועי בגדים”.
דובר 2:
אה, אומר הרמב”ם, הסיבה שאליקים ושבנא קרעו היתה כי הוא היה משומד. הוא היה יהודי, והוא נעשה גוי. אבל אם הוא היה גוי, לא היו צריכים לקרוע קריעה.
דובר 1:
היה איזה קריאה, קראו לו… אליקים הוא המלך, ושבנא היה… אליקים ושבנא היו שני גבאים שם, באו. כן, שני גבאים. שבנא וסיעתו. הגמרא מביאה בסנהדרין, אני זוכר, שבנא וסיעתו. כן כן, הם רצו לעשות עם רבשקה.
דיגרסיה: גלית – מחרף מערכות אלקים חיים
המשך הלכות מגדף – דין סמיכה, מהות הגידוף, והקשר לעבודה זרה
דובר 2:
אני חושב שבימי דוד כשגלית חירף מערכות אלקים חיים, הוא גם היה חייב קריעה. אני לא זוכר בדיוק, אבל הוא קרע קריעה על גלית. הוא קרע אותו עם אבניו. אבל גם גלית, מה הוא אמר? הוא גם אמר, “יכה יוסי את יוסי”. הוא גם חירף, הוא עשה חוזק, הקב”ה לא יכול לעזור, וכדומה. יכול להיות שגוי לא יודע בדיוק את ההלכות איך מחרפים, אבל הוא מנסה, כבר מגיע לו על זה לבדו עונש.
דובר 1:
אם היה זה יהודי, אמרו לו שהוא צריך להיות בן חבר כנסת, והוא לא מספיק קל לקרוע לכל אחד את הבשר, או יהודי שסובר שתלמידיו לא צריכים ממש לומר “יכה יוסי את יוסי”, אוקיי, מה עושים? איך מתנהגים? חוזרים לדין של המגדף.
סמיכת ידים על המגדף
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “כל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך”. הם שמים את הידיים על ראשו לפני שמענישים אותו, והם אומרים לו, “דמך בראשך שאתה גרמת לך”. אתה גרמת לעצמך בעצמך עם מה שאמרת את דברי הגידוף.
“ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד”. אין דין סמיכה לעונשים אחרים, רק למגדף. אין זה כמו קרבן. הוא קרבן? צריך לסמוך עליו?
הלכה יז – דין סמיכה אצל מגדף
“ואין בכל הריגת בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר ‘וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו'”
אין דין סמיכה לעונשים אחרים רק למגדף, כתוב בפרשת אמור אצל דין המגדף.
מי הם “השומעים”?
נראה שהעדים הם גם שומעים, הם שמעו איך העדים אומרים זאת שוב, זה אומר השומעים.
אז המגדף אמר “יכה יוסי”, בסוף היחיד שמוכה הוא עצמו.
הענין של סמיכה – “דמך בראשך”
אה, מה מסמלת הסמיכה? נראה שיש בזה ענין של כבוד, ולפני שהקרבן נעשה בן שלוש שנים צריך לומר לו אתה עצמך אשם, עכשיו, אפשר לעשות סקילה עכשיו.
מדוע הרמב”ם הכניס מגדף בהלכות עבודה זרה
הסיבה היחידה שהרמב”ם הכניס מגדף באותה קטגוריה של עבודה זרה, כי מגדף נראה כאילו הוא מאמין גדול, אלא שהוא איזה משוגע ממורמר שמגדף. כי אם הוא לא מאמין שיש בורא לא היה אומר דברי גידוף.
מהות הגידוף – זלזול בפומבי בקב”ה
עכשיו אני מבין, עכשיו אני מבין. גידוף לא אומר, “יכה יוסי את יוסי”, קודם כל, “יכה יוסי” לא אומר ליטרלית. זה לא אומר ליטרלית.
שנית, זה זלזול בקב”ה, אומרים שיש לו שם. הוא כבר אמר בבירור “יכה יוסי את יוסי”. הוא אמר “מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם מידי”, והקב”ה גם הכה אותו. זה נקרא גידוף.
גידוף אומר שהוא מזלזל בפומבי בקב”ה. “יכה יוסי את יוסי” הוא איזה דבר מצחיק שמתכוונים אליו.
אז מגדף הוא דרך להיות מזלזל בקב”ה ברבים, אומרים דברים שמביאים זלזול גדול בכבוד שמים.
מגדף הוא ההיפך משמע ישראל
מגדף הוא ההפך משמע ישראל. שמע ישראל הוא מי שמודה בה’, הוא צועק שיש אלוקים. הוא צועק שאין, או שהקב”ה לא יכול לעזור. זה היפך משמע ישראל.
האבסורד של גידוף – “יכה יוסי את יוסי”
הוא אומר מאוד יפה, ואחר כך יש את הדין למעשה בדיוק מתי אומרים את זה ואת המילים. אבל התמונה היותר ברורה היא בשעת נפש, להכעיס.
טעות, נגד הקב”ה, לא נגד ההכחשה.
כמו, כמו שאומרים באנגלית, מגדף, כן, “blasphemy”.
זה “blasphemy”.
יכה יוסי אומר שהוא תוקף את הקב”ה.
יכה יוסי את יוסי, הוא רוצה אולי להוציא שזה ממש אבסורד, אתה תוקף את הקב”ה, הקב”ה חזק יותר.
עם מי אתה הולך לתקוף את הקב”ה?
עם הקב”ה עצמו.
מגדף כאיסור אתאיזם – “לית דין ולית דיין”
אוקיי, זו באמת קושיה, אבל אני חושב ש, כך אני חושב, חשבתי פעם שאולי מגדף הוא בכלל איסור להיות אתאיסט, רחמנא ליצלן, איסור דין למעלה דין למטה, לית דין ולית דיין.
הרמב”ם אמר, מעלה על דעתו שלא ליחדו, הוא אומר מעלה על דעתו שאין אלוה, שלקב”ה אין כוח.
איזה איסור יש לומר שלקב”ה אין כוח, או שאין קב”ה?
זה מגדף.
יכול להיות שאיסור מגדף במקור הוא איסור אתאיזם, כאילו לדבר נגד הקב”ה, או בכלל לא להאמין, או להאמין בעבודה זרה וכדומה.
זה לכאורה הפשט.
נו.
Laws of Idolatry, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture – Laws of Idolatry, Chapter 2, Laws 1-4
—
Introduction to the Chapter
The first chapter explained the “slippery slope” of idolatry – how it developed from Adam HaRishon’s generation until Enosh, how Avraham Avinu fought against it, how it further developed, and how Moshe Rabbeinu saved us. The second chapter transitions to the actual laws – the essential mitzvos of idolatry.
The chapter is divided into two parts: the first half discusses not believing in idolatry (matters of faith/knowledge), and the second half discusses blasphemy, which the Rambam himself has a difficult question about why it appears here, and he attempts to answer.
Idolatry is in a certain sense the opposite of Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 1 – the unity of Hashem and the conception of Hashem. But idolatry also has its own dimension of faith – not just action. The language in the Gemara “hamodeh ba’avodah zarah” means one who believes in idolatry (that it has power), even without serving it.
Innovation: The Connection Between Idolatry and Heresy/Atheism
People generally think that first there is a distinction between atheists (who don’t believe in any higher power) and believers (who do believe), and then, within the believers, there is a question of who is the true God. But according to the Rambam this makes no sense as two separate categories. Because:
– An idolater thinks that a created being (a sphere, an angel, a star) is “God.” He indeed calls it a “higher power,” but his “higher power” is not a higher power at all – it is a lower, created thing.
– If someone is already at the “true end” of idolatry – he has forgotten about the First Creator – he is also an atheist, because he doesn’t believe in the true higher power.
– It turns out to be a terrible thing: whoever doesn’t understand divinity – doesn’t believe.
This is the foundation of the Rambam’s position that whoever believes that Hashem is a body – is a heretic. Because a body is a created being, and whoever believes that a created being is God, doesn’t believe in the true Creator. One must know in which Creator we believe – simply saying “I believe in a Creator” without understanding what that means, accomplishes nothing.
Innovation: Answer to the Ramban’s Question on the Rambam (Parshas Shemos / Moreh Nevuchim)
The Rambam in Moreh Nevuchim learns that when Moshe asked “mah shemo” – the Jews were asking whether there is a God, because they didn’t know. The Ramban (Parshas Shemos) asks: how can it be that Jews didn’t believe in any God? Perhaps idolatry – that can be. But that they should not believe at all in God?
The answer according to the Rambam’s approach: it is the same thing. Certainly the Jews in Egypt believed in “some higher power” – but they didn’t know about “Ehyeh Asher Ehyeh”, about the true understanding of the existence of Hashem. And according to the Rambam, this is equivalent to not believing – because their “higher power” is not the true higher power.
[Note: Today the situation is different – the Rambam, the Baal Shem Tov, and others have done so much work that almost no Jew believes that Hashem is a body. Everyone understands that Hashem is “beyond everything.”]
[Digression: Seemingly the greatest concern of idolatry today is someone who gives powers to his rebbe more than appropriate, and makes him into a “mediating power” – like idolatry. But it’s not so simple, because the Rambam only speaks when the person has forgotten that there is a God above that – and if he does remember, it’s different.]
—
Law 1 – The Essential Commandment Regarding Idolatry
The Rambam’s Words
“The essential commandment regarding idolatry – not to worship any of the created beings, not an angel, not a sphere, not a star, not one of the four elements, and not any of the beings created from them. And even though the worshiper knows that Hashem is the God, and worships this created being in the manner that Enosh and the people of his generation initially worshiped – behold he is an idolater.”
“And this matter is what the Torah warned against, as it says ‘lest you lift your eyes to the heavens and see the sun and the moon and the stars, all the host of heaven, and be drawn away and bow down to them and worship them, which Hashem your God has apportioned to all the peoples’ – meaning that He apportioned them to illuminate the entire world, for them to be living and coming into being and perishing according to the way of the world.”
Simple Meaning
The essential mitzvah of idolatry is: one should not serve any created being – not an angel, not a sphere, not a star, not any of the four elements (fire, wind, water, earth), and not anything made from them. Even when the worshiper knows that Hashem is the true God, and he serves the created being only because he thinks that Hashem gave it honor (as Enosh and his generation did) – behold he is an idolater.
The source is the verse “lest you lift your eyes to the heavens” – when a person looks at the sky and sees the sun, moon, and stars, he can come to a logical error: because they indeed run the world (this is true), he thinks that one must serve them. Against this the Torah warned.
Innovations and Explanations
1) The list of created beings matches Yesodei HaTorah Chapter 2:
The Rambam’s list here – angels, spheres, stars, four elements, and everything made from them – is exactly the same list as in Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 2, where he describes all types of created beings. This underscores the principle: there is one Creator, and all others are created beings – and no created being may be worshiped.
2) “Essential commandment” – the essence of idolatry is the concept, not the worship:
If a scholar were asked “what is the essence of idolatry?”, he would answer with types of worship – bowing, incense, libation, slaughter. But the Rambam says: the essence of idolatry is to serve a created being. How one serves – these are already details. The essence is the concept that one serves something that is not the Creator.
3) “Even though the worshiper knows that Hashem is the God” – the great innovation:
Even when the person knows that Hashem is the Creator, and he serves the created being only because he thinks that Hashem wants one to give honor to the created being (because He placed it in the heavens with such splendor – “filled with radiance and emanating light”) – he is an idolater. The person thinks that he is giving honor to Hashem by serving the star, but this is nevertheless idolatry.
4) Why is this idolatry – the “stumbling block” reasoning:
If the person himself knows that Hashem is the Creator, why is he an idolater? He is not an atheist – he does remember that Hashem is above the created being!
The answer: He will cause others to stumble. His son will already forget about Hashem and will only serve the created being. He is the only case where he still remembers – but he creates a reality that leads to forgetting Hashem.
In a way one can say that the essence of idolatry has an element of “bein adam l’chaveiro” – causing others to stumble. This fits with what we learned in Chapter 1 about Avraham Avinu’s chesed – his fight against idolatry was a kindness to people, bringing them back to truth. The flaw in Hashem comes through the flaw in other people.
5) “In the manner that Enosh worshiped” – the Rambam is consistent:
The Rambam brings Enosh as the paradigm of idolatry. This is consistent with his approach from Chapter 1, where he explained that Enosh’s generation began serving stars not because they forgot about Hashem, but because they thought that Hashem wants one to give them honor. The Rambam understands that Enosh essentially believed in Hashem – and nevertheless he was an idolater. The Rambam has no clear source that Enosh’s generation had a “bit of Torah” – it is a *necessity*, “otherwise it cannot be.”
6) “You shall have no other gods before Me” – “before Me” also means “with Me”:
The verse is applied to this case: not only “against Me,” but also “with Me” – even together with Hashem, one may not serve a created being.
7) The “slippery slope” – why the “sensible” idolater is worse:
Precisely the worship that “makes more sense” – which is viewed as a lesser sin – is a much greater sin. Because a person who does absurd things (like literally believing that a stone is God), no one will learn from him – he is a fool. But the “slippery slope” begins precisely from one who makes sense – who says “it is appropriate to honor the stars because they run the world.” From him others learn, and by the children Hashem is already forgotten.
This is underscored with a practical point: “Since most people don’t understand what one believes – that’s in the head, and that’s not seen. One sees what one bows to.” Consequently, the children only see the action – the bowing to a created thing – and think that this is the essence.
[Digression: In places where certain created things are strongly emphasized, even when one says “b’torach sarsa” (i.e., one explains that it is only an intermediary), “the children don’t know the distinction, the children say it literally.” “Our rebbe was very strongly opposed to making anyone into a god.”]
8) Obligation of stoning according to the Rambam:
Such a person (who serves stars out of honor) is liable to stoning – “there is no doubt that according to the Rambam he is liable to stoning” – because the Rambam said that this is “the essence of idolatry,” not just a rabbinic stringency. He would not have said “the essence of idolatry with all its wickedness is this” if it were only rabbinic. (A second approach – perhaps he is not liable to stoning, but he “begins the matter of idolatry” – is not developed.)
9) The Ramban’s position regarding the definition of idolatry:
According to the Ramban (in his sermon “Toras Hashem Temimah”) this is not just a “fence” (safeguard), but the very prohibition of idolatry. When it says “you shall have no other gods,” it means even one who knows that Hashem is the Creator, but thinks that one must give honor to His creations. The Ramban elaborates that asking an angel for something is literally the prohibition of idolatry.
10) Simple meaning of “lift your eyes” – wandering in thought:
“Lest you lift your eyes to the heavens” means not just physically looking at the sky, but *contemplating* – “wandering with your eyes, with your heart.” The word “eye” in Torah often means thinking, like “the wise man’s eyes are in his head.” The verse means two things: one looks, and one contemplates. “Lift your eyes and see” – both together.
11) Simple meaning of “which Hashem has apportioned to all the peoples”:
The Rambam interprets this difficult verse not like other commentators (that Hashem “allocated” other gods to other nations). The Rambam interprets: Hashem indeed gave power to the stars to govern – “for them to be living and coming into being and perishing according to the way of the world”. This goes back to Yesodei HaTorah Chapter 2: the stars themselves are “living” but not “coming into being and perishing” (they don’t die). But with their movements they govern the four elements, which *are* coming into being and perishing. “To all the peoples” means everything that follows the four elements – people, animals, all created beings of the world of creation. The truth is that the stars indeed govern “all the peoples” – including you. But the error is to *serve* them because of this.
12) The next verse – “But you Hashem took” – and the connection to the Exodus from Egypt:
The Rambam doesn’t bring the continuation of the verse: “But you Hashem took and brought out from the iron furnace, from Egypt, to be His people of inheritance as this day.” But according to the Rambam’s approach, the verse would have been a beautiful continuation: at the Exodus from Egypt, Hashem revealed Himself to the Jews, and there the Jews saw that Hashem is the direct ruler of everything.
13) The Torah speaks to the wise, not to fools:
The Rambam’s warning is directed to the wise who can think logically: “Ah, it is appropriate to honor the stars.” The idolater that the Torah addresses is not one who unfortunately convinces himself that Hashem is the sun – but one who knows that Hashem is the Creator, but thinks that one must also give honor to His creations.
14) The distinction between contemplating creation for the sake of Heaven and idolatry:
The Rambam said earlier (in Hilchos Yesodei HaTorah) that looking and contemplating the creation – the stars, the spheres – is part of serving Hashem. But here there can be a problem: instead of looking *further* to Hashem, one stops at the creation itself. The distinction: when one says “the Master over all creation” and speaks about the heavens and stars, one doesn’t say “you are so beautiful, heavens” – one says “You are so great, Creator, You created such beautiful heavens.” The direct language goes only to Hashem. And the sun itself is described as “doing with love the will of its Creator” – it bows to Him, not the reverse.
15) The Chassidic approach – “one may look at the heavens”:
One may look at the heavens and think further – only about Hashem who made them. Instead of feeling subservient to the celestial bodies, a person should think: just as the heavens serve Hashem, so do I serve Hashem. “I am to Hashem like the sun, and the sun and I are both servants of Hashem.” Although theoretically the heavens are higher than us, regarding Hashem we are all equal. Our role is even to be higher than the heavens – as it says “and He brought him outside” (Bereishis 15:5).
—
Law 1 (Continued) – “To Make Them an Intermediary Between Him and Hashem”
The Rambam’s Words
The Rambam continues that even to make an intermediary (sarsur) between you and Hashem is also forbidden, and this is also “the essence of idolatry.”
Simple Meaning
Not only directly serving a star, but even asking an angel to go ask Hashem, is idolatry.
Innovations
1) The Ramban’s interpretation of “Beware lest your heart be deceived”:
The Ramban interprets that the commandment (Devarim 11:16) means “and your heart becomes haughty and you forget” – your heart should not follow the error. He asks: what is the “your heart be deceived”? What is so attractive? He answers: because it is true – they indeed have great power and great influence on us. The Ramban interprets: “that you should not turn in contemplation toward them” – one should not be misled in contemplating them. The error is a very subtle error – because the fact that they have great influence on us is true. The error only happens when one says: “Okay, therefore I must serve them themselves.”
2) The Ramban’s key word “sarsur”:
The Ramban says: “that you should not turn in contemplation toward them to worship them, to make them an intermediary between you and your Creator” – one should not think that the celestial bodies, the angels and hosts, can be an intermediary between us and our Creator.
3) Innovation: The distinction between intermediary “down” and intermediary “up”:
They can indeed be an intermediary – but only in one direction. Hashem sends abundance through angels, seraphim, as we learned in Hilchos Yesodei HaTorah – this is the intermediary from above downward. But back from you to Hashem – you cannot use them by praying to them.
4) Question: But angels do elevate prayers!
In the Gemara it says that angels elevate prayers – this is explicit. When a person prays, there are angels who bring up the prayer.
The answer: This is not your focus, not your service. There is no contradiction that he is indeed an intermediary – but you don’t need to be focused on that. As proof: Moshe Rabbeinu himself, who tells us “Beware lest your heart be deceived”, he is also an intermediary between Hashem and the Jews – but one does not serve him, one may not serve him, he is a created being.
5) The distinction between asking an angel and serving an angel:
Even according to those who do permit saying to the angel “I ask you, angel, carry my prayer to Hashem” – you have not served the angel, you know he is only a messenger. But when the person begins to think: “Why do I need to serve Hashem? Let me serve the angel” – this is the error.
6) The Rambam’s stricter position:
According to the Rambam, even asking angels to bring the prayer would be problematic – because when one writes in the siddur that angels should bring the prayer, your children will already think that the angels are the god. According to the Rambam it would even be wrong when a person says: “I send my prayer, whoever should receive it.” One may not! One must know: I pray to Hashem.
7) A new interpretation of “to make them”:
“To make them” doesn’t mean that they are an intermediary (because that is indeed true). “To make them” means: to make them worshiped – that is, to serve them because they are an intermediary. The distinction between an angel (messenger) and a sarsur (intermediary that one serves): an angel brings from Hashem to you, but back from you to Hashem you cannot use them by serving them.
8) What does “serve” mean?
The Rambam doesn’t say here that it is forbidden to believe that they have a role – but “do not worship them”, one may not serve them. “In their uprightness they serve” – they serve Hashem, but you may not serve them.
9) What does “benefits and harms” mean?
The Rambam will soon say that one may not even say that he has power, “that he benefits and harms”. “Benefits and harms” doesn’t mean simply that he brings good or bad (because even the weather “benefits and harms”), but that he chooses how to benefit and harm – that he has independent knowledge. This is the prohibition: to think that he is independent of Hashem – because no one is independent.
[Digression: The parable of the gabbai – when a person wants to become close to a rebbe, and instead of being “into” the rebbe, he is “into” the gabbai – he has figured out that the gabbai has the key, one doesn’t need to be good with the rebbe at all, only with the gabbai. This is a terrible chutzpah. This is the point: when a person serves the angel instead of Hashem, he is like one who serves the gabbai instead of the rebbe.]
[Digression: Swearing in Moshe’s name – the Rambam says that the custom of Israel is to swear in Moshe’s name. The Gemara says “Moshe you speak well” – “Moshe” is a language of oath. It’s not a problem, because a Jew inwardly knows that Moshe is a servant of Hashem, Moshe is not a god.]
[Digression: Graves of tzaddikim according to the Rambam – if one wants to be completely in accordance with the Rambam, one doesn’t even ask the tzaddik to elevate the prayers – but one can say “in the merit of the tzaddik”. At the grave you don’t speak to the tzaddik, you speak to Hashem. People think that the Rambam was against graves – but the Rambam himself went to the graves of the Patriarchs, and his children and grandchildren also did so. The Rambam doesn’t deny that these things are holy places. The point is that one doesn’t serve them.]
10) The controversy about “bringing in mercy”:
From the Rambam stems the great dispute about “bringing in mercy” (asking angels to bring in mercy before Hashem). The Ramban in his sermon says that he understood the Rambam, and he agrees that asking an angel for something is the prohibition of idolatry. [Note: “One can disagree with the Rambam, but one wants to disagree in the laws of idolatry with the Rambam…” – the Rambam seems very clear.]
—
Law 1 (End) – “Do Not Turn to Idols” and the Prohibition of Reading Books of Idolatry
The Rambam’s Words
“The Holy One Blessed Be He commanded us not to read those books at all, and not to contemplate them or any of their matters, and even to look at the form of the image is forbidden, as it says ‘do not turn to idols’… ‘lest you inquire about their gods saying how do they serve’… even do not ask about the manner of its worship what it is, even though you do not worship, for this thing causes one to turn after it and to do as they do, as it says ‘and I will do likewise’.”
“In the general prohibitions ‘these are your gods’, ‘do not turn’, ‘and you shall guard yourselves’, ‘and lest you inquire’ – is that one should not turn after idolatry. Anyone who turns after it in a way that involves an action – receives lashes.”
Simple Meaning
The Rambam rules that one may not read books of idolatry, not contemplate their matters, not look at images of idolatry, and not even ask how one serves idolatry – even if one has no intention to serve. The reason is because it leads to being drawn after. All the verses together are one prohibition: one should not follow after idolatry. If one transgresses with an action – one receives lashes.
Innovations
1) The compositions of idolaters:
The Rambam says: “Many oaths the idolaters composed regarding their worship” – idolaters authored many books. “What is the essence of their worship” – the root/theory of idolatry, “and what are its laws and what are its practices” – how to serve practically. Perhaps the first books were still “good books” – because one still remembered that there is a Creator (as we learned in Chapter 1). “And what are its laws and what are its practices” are already the practical instructions.
2) Why books are a greater danger than the first error:
If only the first book from Enosh’s generation had remained, the damage would not have been so great – because there it still said that there is a Creator. But because so many books accumulated over the generations, the error became so entrenched. Yet the Rambam says that even that first book one may not read – because it has been shown that people are “poor in their heads” (short of understanding) and become drawn.
3) Innovation in the interpretation of “do not turn to idols”:
“Turn” doesn’t mean serve, but to turn one’s heart – like in the laws of prophecy that a prophet must have “his heart free.” “Do not turn” means one should not direct the heart and mind there. This includes two things: (a) reading books of idolatry, (b) looking at images of idolatry. Both are under the same prohibition.
4) Innovation in “in the form of the image” – why images are so dangerous:
The moment one makes an image for a power, the power becomes a “personality” – it receives human attributes. One begins to be “admiring and glorifying,” and even fear becomes a human emotion. This is the “slippery slope” – from an abstract power to a personal being that one can serve. It is easier to serve something visual than something abstract. The source: there is an explicit Gemara that forbids looking at the form of the image from “do not turn to idols.” On reading books alone there was not such a clear Gemara – the Rambam connects the two together under the same prohibition.
5) Great innovation: Each step is its own prohibition:
The verse “lest you inquire about their gods saying how do they serve… and I will do likewise” – the simple interpretation would be that the verse only says “don’t do like them.” The Rambam’s innovation is that each step is its own separate prohibition: (a) asking how they serve – forbidden, (b) being drawn – forbidden, (c) imitating – forbidden. Even the first step – simply being curious and asking “what does the idolatry do?” – is already a prohibition in itself.
6) Why is the power of attraction so strong?
Idolatry is not crazy – it has a logical basis. If idolatry were plainly crazy, there would be no danger in looking. But because “the books of our early ancestors” had good stories – people became very impressed – there is indeed a real danger that one will be drawn.
7) The prohibition is a “fence” (safeguard):
The prohibition of reading books and looking at images is not a prohibition in essence but a fence – a safeguard against what “in the end one does what they did.” The ultimate prohibition is the idolatry itself.
8) Practical difference: The Rambam himself read books of idolatry:
From the fact that the prohibition is a “fence” against being drawn, one can understand that if someone learns it only for history – to understand the errors – it is permitted. The Rambam himself writes in Perush HaMishnayos and other places that he read books of idolatry, but “in a permitted manner” – to understand what their errors were.
9) “In a way that involves an action” – what is an action?
If one turns after idolatry without an action (for example only thinking), it is a prohibition without an action – one doesn’t receive lashes, but it is still a prohibition. If however one does an action – for example one buys the book and opens it – this is already an action and one receives lashes.
10) Discussion: Is the prohibition the thinking or the looking?
The prohibition is the looking at the book itself – “do not turn” means turning oneself there, not just thinking. Even looking at the pictures without understanding what it means is already forbidden. “Turn” means turning oneself there, that is directing oneself to the idolatry.
—
Law 2 – Prohibition of Thought That Uproots Principles of Torah
The Rambam’s Words
“And not only idolatry alone is it forbidden to turn after in thought, but any thought that causes a person to uproot a principle from the principles of Torah – we are warned not to bring it to our heart, and we should not divert our attention to it, and we should think and be drawn after the contemplations of the heart… for a person’s understanding is limited, and not all minds can grasp the truth in its purity. And if every person is drawn after the thoughts of his heart, he is found destroying the world according to his limited understanding.”
“Sometimes he strays after idolatry, and sometimes he contemplates the unity of the Creator whether He is or is not, above below before behind, and sometimes regarding prophecy whether it is true or not, and sometimes regarding the Torah whether it is from Heaven or not, and he doesn’t know the measures by which to judge until he knows the truth in its purity, and he is found going out to heresy.”
“And you shall not stray after your heart and after your eyes which you go astray after them – meaning that each of you should be drawn after his limited understanding, and imagine that his thought grasps the truth.”
“As our Sages said: after your heart – this is heresy, and after your eyes – this is promiscuity.”
“And not only this, but this causes a person to drive him from the World to Come.”
Simple Meaning
Not only idolatry, but any thought that can bring a person to uproot a principle from the principles of Torah, is forbidden. One may not bring up such thoughts to the heart, because people’s understanding is limited and not everyone can arrive at the truth. The source is the verse “and you shall not stray after your heart,” which Chazal say “after your heart – this is heresy.”
Innovations and Explanations
1) The great principle – broader application of the prohibition:
From what we learned about idolatry – that thought alone is already forbidden – the Rambam derives that any thought that can bring to uprooting a principle from the thirteen principles (or specifically the principles of Hilchos Yesodei HaTorah) is forbidden. This also includes the coming of Mashiach and other principles.
2) Question: How can one forbid thought when there is a mitzvah to think?
The Rambam himself says that there is a mitzvah “to know that there is a First Existent” – one must think and investigate! How can one simultaneously say that one may not think about this?
3) Answer: “A person’s understanding is limited”:
Most people don’t have the abilities to think also about the falsehoods and return to the truth. Perhaps certain people (individuals) can indeed think also about the sides of falsehood and return to the truth – but many people get stuck with the falsehoods and think that this is the conclusion. Therefore the Torah forbade it for “every person” – for every person.
4) “Measures by which to judge” – this means logic:
“Measures” means here logic – the rules of correct thinking. “Measures by which the mind is judged” is basically logic: what is a proof? What is not a proof? What is good evidence? Most people haven’t learned logic, they don’t speak logic, and therefore when they contemplate the foundations of knowledge, they come out to heresy.
5) The distinction: The prohibition is not to think – but to think without order:
The prohibition is not to think about the unity of Hashem or the foundations of knowledge. The prohibition is to think “after the thoughts of your heart” – to follow imagination instead of correct intellect. “To be drawn after the contemplations of the heart, to wander after the contemplations of the heart” – this is the prohibition. But one who knows the “measures by which the mind is judged”, for him this thinking is certainly a mitzvah. When one learns the Rambam in Yesodei HaTorah, when one follows the correct measures, this is good.
6) The verse “and you shall not stray” – a broader source than “do not turn to idols”:
“Do not turn to idols” only speaks about idolatry. But where does it say in the Torah that one should not wander after all other matters – the unity of the Creator, prophecy, Torah from Heaven? The answer is the verse “and you shall not stray after your heart and after your eyes” – this is the broader source that includes all matters of the foundations of knowledge, not just idolatry.
7) “And imagine that his thought grasps the truth” – even when he happens upon truth:
A sharp innovation by way of interpretation: even when the person happens to arrive at true conclusions, but his reasoning is nonsense – he builds on a “gut-feeling” or a “gut-intuition” – he transgresses “and you shall not stray”. It doesn’t say “and imagine that his thought grasps the truth” and it is not truth. Even when it happens to be true, but the way he arrived is through imagination and not through intellect – this is the prohibition. A person must think “within” science and Torah, not from outside.
8) The parable of “the line of righteousness” – truth is narrow, falsehood is unlimited:
Avraham Avinu found the “line of righteousness” – and the line of righteousness
8) The parable of “the line of righteousness” – truth is narrow, falsehood is unlimited:
Avraham Avinu found the “line of righteousness” – and the line of righteousness is one small narrow line. Truth is one small line, but falsehood is “unlimited”, fantasy and imagination are very large. When a person lets himself wander after his intellect without logic, the chances that he will precisely arrive at the narrow line of righteousness are impossible. Because the line of righteousness is not a place one arrives at suddenly – one only arrives there when one thinks with intellect.
9) Avraham Avinu – no contradiction to the prohibition:
Avraham Avinu did not wander. He “thought straight” – he had good powers of the soul, he could sit down and think in an orderly manner. He indeed knew the “good measures” – the rules of correct thinking. And if he hadn’t known the measures, he also would not have arrived at the truth. The Rambam’s problem is with people who go thinking without any order, without any logic.
10) Even for an idolater – the harm of thinking without order:
Even for an idolater, who has no prohibition of “and you shall not stray,” this wandering without order is a problem – “it will occur to him with a greater foolishness”. A person who is “paranoid” or not orderly in his powers of the soul – he cannot arrive at truth.
11) The Rambam’s prohibition is not “within faith” but “within intellect”:
The Rambam doesn’t say that one should think “within limited bounds” – according to faith. He says one should think “within intellect” – with clear rules. The prohibition is to think confusedly, not to think at all.
12) Innovation in the interpretation of “destroying the world”:
Two interpretations:
– First interpretation: “Destroying the world” means a person destroys his own worldview – his personal “world” of faith becomes destroyed.
– Second interpretation (the main one): “Destroying the world” means the social world – the settlement of the world becomes destroyed. Not the physical world, but the state, society. Because if every person will come up every day with a new religion according to his limited understanding, the world will go crazy – everyone will have “ten thousand religions a day.” This is the destruction of the settlement of the world – the social order collapses.
– Another aspect: his children will follow like him, and they will be forced – because they grow up with false beliefs.
13) The emphasis on “every person”:
The Rambam’s language “if every person is drawn” is precise – the emphasis is on “every”: if each individual follows his thoughts, the world will be destroyed. This is a systemic danger for the entire society.
14) “After your eyes this is promiscuity” – why does the Rambam bring this here?
Seemingly promiscuity doesn’t belong here – it’s a different prohibition. But the Rambam simply brings the source in its entirety. And it’s interesting that heresy and promiscuity are placed together – both are matters where “fantasy” is very strong – imagination drags the person.
15) “Causes a person to drive him from the World to Come” – without an action?
This wandering after thoughts drags him away from the World to Come, from the knowledge that lives eternally. Here is the prohibition to think – to think crookedly, to think without logic. Whoever hasn’t learned logic, he transgresses with the journey to think.
16) Learning with tradition – not a problem:
Someone who buys a Jewish book and learns “with the aspect of faith, with tradition” – this is not a problem, this is not a sin. The prohibition is only when one thinks without proper tools.
—
Law 3 – “The Mitzvah of Idolatry Corresponds to All the Mitzvos”
The Rambam’s Words
“The mitzvah of idolatry corresponds to all the mitzvos, as it says ‘and if you err and do not do all these mitzvos which Hashem spoke to Moshe,’ and from oral tradition they learned that the verse speaks about idolatry.”
“Anyone who acknowledges idolatry denies the entire Torah, and all the prophets, and all that the prophets were commanded from Adam until the end of the world, as it says ‘from the day that Hashem commanded and onward.’ And anyone who denies idolatry acknowledges the entire Torah, and it is the principle of all the mitzvos.”
“A Jew who worshiped idolatry behold he is like a gentile in all matters… an apostate to idolatry behold he is an apostate to the entire Torah.”
“And so not only idolaters but also heretics – they are not like Israel in any matter. And we do not accept them in repentance ever, as it says ‘all who come to her do not return and do not reach the paths of life.’ And it is forbidden to speak with them and to respond to them at all, as it says ‘do not approach the entrance of her house.’ And the thought of a heretic is toward idolatry.”
Simple Meaning
Idolatry is as severe as all the mitzvos together. One who “acknowledges idolatry” is automatically a denier of the entire Torah. And conversely, one who denies idolatry acknowledges the entire Torah. A Jew who serves idolatry is like a gentile in all matters, and an apostate to idolatry is an apostate to the entire Torah. Also heretics do not have the status of Israel, one does not accept them in repentance, and one may not converse with them.
Innovations
1) “Corresponds to all the mitzvos” – two approaches:
(a) Idolatry is as severe as all the mitzvos together – it is a stringency. (b) Idolatry has an effect on all other mitzvos – when a person is an idolater, he cannot fulfill all other mitzvos, because idolatry is the foundation of everything.
2) The language “acknowledges” and “denies” – not faith but agreement:
Chazal’s language is not “believes in idolatry” but “acknowledges idolatry.” This is a language of agreement – he agrees to idolatry. “Denial” is the opposite of “acknowledgment” – like in the prayer of Modim, where “modeh” means acknowledging. A “denier” is one who does not acknowledge – does not agree – with the existence of His power and will of the Holy One Blessed Be He. This is a precise language that speaks of cognitive agreement, not just emotional faith.
3) “From Adam until the end of the world” – Adam HaRishon as the first prophet:
The verse “from the day that Hashem commanded and onward” teaches us that this goes back to Adam HaRishon, who was the first prophet – he received commandments (like not eating from the Tree of Knowledge). All mitzvos that were given from Adam until the end of the world are included.
4) Why is “acknowledging idolatry” equal to “denying the entire Torah”?
The main answer: The Rambam’s position (also in Moreh Nevuchim) is that all mitzvos came to uproot idolatry. If the entire purpose of Torah and mitzvos is to fight idolatry, then one who acknowledges idolatry has lost the entire point of all the mitzvos. It no longer helps what other mitzvos he does – the foundation is gone.
5) “Like a gentile in all matters” – what is the practical difference?
The Rambam doesn’t say here clearly which specific laws this affects. The Rambam’s intention here is not to rule specific laws, but to bring out the principle that idolatry is the essence of being a Jew. Specific laws (like whether he must give a get) are dealt with in other places in the Rambam.
6) Distinction between “acknowledges” and “worships”:
The law of “like a gentile in all matters” only applies when he has actually worshiped idolatry – an action. One who only believes in idolatry but doesn’t serve it, does not yet have this status.
7) “An apostate to idolatry behold he is an apostate to the entire Torah”:
With other sins, if someone is an “apostate” regarding one mitzvah (for example he doesn’t wear tzitzis), we don’t consider him an apostate regarding other mitzvos. But with idolatry – because it is the essence of all mitzvos – he is automatically an apostate to everything.
8) Who is a “heretic” regarding this law?
The “heretic” here is not someone who only had a bad thought or a momentary doubt. The heretic is someone who has declared himself a denier – he has raised a flag of heresy. He has publicly presented himself as one who doesn’t believe. He says: “There is no Torah, there are no mitzvos.” This is an act of chutzpah – a rebellion against Torah. He is a “free-thinker” who thinks this way all day, not just a momentary thought. He acts according to his thought – he acts based on his heretical thoughts.
9) Why is one not accepted in repentance?
Two explanations:
(a) The heretic is a “deceiver” – a tricky person. He is “wandering in his thoughts” – he wanders in his thoughts. When he does repentance, one cannot know if it is true or a trick.
(b) He has done a great act of chutzpah – he has declared a rebellion against Torah publicly. This is not just a private thought, but a public act.
10) “It is forbidden to speak with them and to respond to them”:
One may not converse with them and one may not answer their questions. The reason: he will confuse your mind – he will make the problem worse, not better. The Rambam brings the verse “do not approach the entrance of her house.” In the Gemara it says that a Jewish heretic one does not answer.
11) “Haughtiness” – the heretic’s character:
“Haughtiness” means arrogance, chutzpah. The heretic is a person who “is drawn after the thought of his heart” – he follows his fantasy, his own thoughts, with arrogance.
12) “The thought of a heretic is toward idolatry” – a difficult law:
This is a Gemara in Chullin (regarding slaughter). A heretic doesn’t even believe in anything – what does idolatry have to do with it?
Several explanations:
(a) When a heretic consecrates a sacrifice, we say that presumably he consecrated it to idolatry – because we don’t know what he thought, and with a heretic the presumption is that his thought is idolatry.
(b) The Rambam called heretics idolatry – they fall into the same category.
(c) Rabbi David (the Rambam’s son) explained with the word “sometimes” – sometimes the heretic is in idolatry, sometimes not. One must be stringent.
Note: The heretic of Tractate Chullin is not necessarily the same heretic as the Rambam speaks of here – in Chullin it can speak of a specific group of people.
—
Law 4 – The Law of the Blasphemer and His Connection to Idolatry
The Rambam’s Words
“And therefore I included the law of the blasphemer… for both of them are deniers of the essence.”
“One who blasphemes is liable to stoning, until he explicitly pronounces the special Name of four letters, which is alef dalet nun yud… and blesses the Name with the Name… as it says ‘and one who pronounces the Name of Hashem’.”
“Other appellations – are forbidden… and there is one who explains that he is only liable for the Name Y-H-V-H… and I say…”
“You shall not curse God”
“Every day they judge the witnesses with an appellation – ‘may Yossi strike Yossi.’ When the judgment is finished, they take all the people outside, and they ask the greatest of the witnesses and say to him ‘say what you heard explicitly,’ and he says. And the judges stand on their feet and tear and do not mend. And the second says ‘I also heard like him.’ And if there were many witnesses, each and every one of them must say ‘thus and so I heard’.”
“A blasphemer who retracted within the time of speech, his retraction is not a retraction, but he is killed.”
“One who blasphemed the Name with the name of idolatry – zealots strike him.”
“Anyone who hears the blessing of the Name is obligated to tear… even the blessing of an appellation… and this is when he hears it from a Jew. Both the hearer and the hearer from the hearer is obligated to tear.”
“All the witnesses and judges place their hands one by one on the head of the blasphemer and say to him ‘your blood is on your head for you caused it to yourself.’ And there is no one among those executed by the court upon whom they place hands except the blasphemer alone.”
Simple Meaning
The Rambam brings in the laws of the blasphemer into the laws of idolatry, because both – the idolater and the blasphemer – are deniers of the essence. Both receive stoning and both receive hanging. A blasphemer is liable to stoning only when he explicitly pronounces the special Name (Y-H-V-H or A-D-N-Y) and curses the Name with one of the Names that are not erased. If he curses with other appellations, he transgresses a prohibition and receives lashes, but not stoning. During the trial they use an appellation (“may Yossi strike Yossi”), only after the verdict does the greatest witness say out loud what he actually heard, the judges stand and tear, and the second witness confirms. A blasphemer who retracts within the time of speech – it doesn’t help. One who blasphemes the Name with the name of idolatry – zealots strike him, but the court cannot stone him. The obligation to tear is only when one hears from a Jew. Before the death all the witnesses and judges place hands on his head – a law that is special only for a blasphemer.
Innovations
1) Why does the Rambam bring the blasphemer into the laws of idolatry?
The verse “and the soul that acts with a high hand… Hashem he blasphemes” (Bamidbar 15:30) is used to show that “with a high hand” – which means idolatry – is the same matter as blasphemy. This is exactly the same section as “the gatherer of wood.” The Rambam says explicitly: “for both of them are deniers of the essence” – both are deniers of the essence, therefore both receive stoning and hanging (which is an innovation – there is no other sin that receives hanging except blasphemy and idolatry).
2) The blasphemer is “like an idolater but without idolatry”:
A blasphemer is essentially the same matter as idolatry, only without the physical act of serving another power. The blasphemer disgraces Hashem directly.
3) Difficult question: How does blasphemy fit with “denier of the essence”?
A blasphemer is the greatest believer! He believes that Hashem exists, he believes that only Hashem can be cursed – he is just embittered. How can one compare him to a denier of the essence? This remains a difficult question – “something is missing in the entire understanding.”
4) Levels of bitterness – the blasphemer as the highest level:
Someone who is a bit embittered curses himself; someone who is more embittered curses all of existence; the greatest level of bitterness is to curse the “First Cause” – Hashem Himself. And this is only when he does it with the explicit Name, which makes it the strongest expression.
5) The paradox of cursing Hashem:
Cursing is “always with a Name” – when one curses a person, one says “may Hashem do to you…” – so when one curses Hashem Himself, how can one do this? The Rambam’s formulation “may Michi strike Siusi” (may that power strike the other power) is analyzed – with idolatry it “makes more sense” because one sets two powers against each other, but with a blasphemer who believes in one God it is “really funny” – this is the essence of blasphemy, that it is absurd and yet forbidden.
6) The Rambam’s ruling regarding “the special Name” – A-D-N-Y:
The Rambam rules that “the special Name of four letters” means A-D-N-Y – this is the way one pronounces the Name Y-H-V-H. The Rambam brings a “there is one who explains” that one is only liable for the Name Y-H-V-H as it is written, but the Rambam rules that both – whether Y-H-V-H or A-D-N-Y – make one liable to stoning. The reasoning: because when one says A-D-N-Y one means the Name Y-H-V-H, so it is also “the special Name.” This fits with Hilchos Yesodei HaTorah Chapter 6 regarding Names that are not erased.
7) Other appellations – only a prohibition with lashes:
If someone curses Hashem with other appellations (not Names that are not erased), he transgresses a prohibition and receives lashes, but not stoning. The prohibition is “you shall not curse God.”
8) The appellation “Yossi” – what does it mean?
One creates a new appellation that is not from the true appellations at all – one doesn’t use any true Name and not any true appellation, but a completely new word. “Yossi” (Y-O-S-I) is actually not four letters in the same manner as the explicit Name – which is interesting.
9) Why must the witness say it explicitly?
Two reasons: (a) A law in testimony: testimony must be explicit. (b) Practical reason: a mistake can be made – perhaps the witness didn’t understand precisely how the explicit Name was said, and one cannot execute a person on a doubt.
10) Tearing by the judges – even by hearer from the hearer:
When the witness says out loud the words before the court, he himself is not a blasphemer – he only repeats it. Nevertheless the judges are obligated to tear. This shows that even hearing testimony about blasphemy requires tearing. The Rambam says “they tear and do not mend” – a tearing that is not sewn back.
11) The second witness – “I also heard like him”:
He must confirm that he heard the same thing – if not, we seemingly don’t have two witnesses on the same act. But he doesn’t need to also say out loud the words explicitly – saying once is enough. When there are many witnesses, each one must say “thus and so I heard” – connected to the law in Tractate Makkos that when there are more than two witnesses, all the witnesses must be valid.
12) Within the time of speech doesn’t help with a blasphemer:
This is one of the exceptions where within the time of speech doesn’t help: betrothal, divorce, and blasphemy/idolatry. The Gemara has a derivation that connects betrothal and divorce with blasphemy. It is also asked: how does warning work with a blasphemer? – this remains an interesting question.
13) Blaspheming the Name with the name of idolatry – zealots strike him:
When someone says “may idolatry strike Yossi” – that is he blasphemes the Name with the name of idolatry – this is a terrible thing, but not liable to stoning by the court. The law is zealots strike him – like with one who has relations with an Aramean woman. Why not liable to stoning? It is not a manner of idolatry – it doesn’t fall into the four services.
14) Obligation to tear – only when one hears from a Jew:
“And this is when he hears it from a Jew” – only when one hears blasphemy from a Jew. A beautiful innovation: earlier the Rambam said that one who serves idolatry becomes a gentile in all matters – but it seems that with a blasphemer this is not so. A blasphemer doesn’t automatically become a “gentile in all matters” – he remains a Jew who has a sin. The distinction: when a gentile curses, it doesn’t count – only with a Jew does blasphemy take effect.
15) Hearer from the hearer – what does it mean?
Hearer from the hearer means: someone who hears from a second person that that one blasphemed – but the second person doesn’t repeat the actual words, but he tells that it happened. Why may the hearer not repeat? Because if he repeats the Names precisely as that one blasphemed – he himself is seemingly a blasphemer! Only before the court may he, because there it is testimony. The hearer from the hearer is obligated to tear even though he doesn’t hear the actual words. This is seemingly the great reason why the court must tear – they are “hearer from the hearer.”
16) The proof from Ravshakeh – an apostate:
Elyakim and Shevna tore when Ravshakeh (the messenger of the king of Assyria) blasphemed and cursed Hashem. Ravshakeh was an apostate – he was a Jew who became a gentile. Therefore Elyakim and Shevna tore – because they heard blasphemy from a Jew (even an apostate). But if he had been a complete gentile, they would not have had to tear. The Gemara in Sanhedrin brings “Shevna and his group” – Shevna and his group wanted to make a deal with Ravshakeh.
[Digression: Goliath – blasphemer of the armies of the living God – Goliath also made a mockery of Hashem. But Goliath was a gentile, and a gentile doesn’t know precisely the laws of how one blasphemes – he didn’t say “may Yossi strike Yossi.” Therefore, he blasphemed, and he receives punishment for that itself.]
17) Placing of hands on the blasphemer – a special law:
All the witnesses and judges place hands on the head of the blasphemer before the death, and say to him “your blood is on your head for you caused it to yourself.” This is a unique law only for a blasphemer – “and there is no one among those executed by the court upon whom they place hands except the blasphemer alone.” “All who heard” means the witnesses – they are the ones who heard how the blasphemer said his words.
The matter of placing hands: one tells the blasphemer – you yourself are guilty of your death, your blood is on your own head. Like with a sacrifice where one places hands before it is offered, here also one places hands on the blasphemer before he is stoned. Is he like a sacrifice? – the law of placing hands is known from sacrifices. This remains an open question.
An ironic comment: the blasphemer said “may Yossi strike Yossi” – he wants as it were to strike Hashem – but in the end he is the only one who gets struck (stoned).
—
The Deeper Understanding of “Blasphemer” – Why It Is in the Category of Idolatry
Innovations
1) The blasphemer is precisely a “believer”:
The Rambam included the blasphemer in the laws of idolatry because a blasphemer is actually a believer – he believes that there is a Creator! Because if he didn’t believe, he wouldn’t say words of blasphemy. He is however an “embittered madman” who speaks against Hashem – he is a denier of the essence not by denying the existence, but by disgracing the honor of Heaven.
2) What does “blasphemy” mean in practice – public disgrace:
“May Yossi strike Yossi” is not literal – no one means that one can literally strike Hashem. Blasphemy means that one publicly disgraces Hashem, one says things that bring great disgrace to the honor of Heaven. The example of Sancheriv: “Who among all the gods of the lands saved their land from my hand” – he said that Hashem cannot help.
3) Blasphemy is the opposite of Shema Yisrael:
Shema Yisrael is when someone acknowledges Hashem, he proclaims that there is a God. A blasphemer proclaims the opposite – that there isn’t, or that Hashem cannot help. It is a reversal of accepting the yoke of the Kingdom of Heaven.
4) “May Yossi strike Yossi” – the absurdity of blasphemy:
The blasphemer wants as it were to “hack” at Hashem – but with whom does he hack? With Hashem Himself! The power that he uses to speak against Hashem comes from Hashem Himself. This is the deeper meaning in the language – it points to the absurdity of blasphemy.
5) A suggestion: Blasphemy is originally the prohibition of atheism:
Perhaps the prohibition of blasphemy is originally the prohibition of atheism – speaking against Hashem, not believing in Him, or believing in idolatry. “Bringing to mind that there is no God” or that Hashem has no power – this is all in the category of blasphemy. The prohibition of blasphemy contains within it the entire matter of heresy – whether “there is no judge and no judgment” (there is no judge), or speaking against Hashem, or believing in idolatry. This is seemingly the simple meaning of why the Rambam placed it together with the laws of idolatry – both are “deniers of the essence.”
📝 Full Transcript
Laws of Idolatry Chapter 2 – The Essence of the Commandment Regarding Idolatry
Introduction to Chapter 2
Speaker 1:
Good. We are learning Laws of Idolatry, Sefer HaMadda (Book of Knowledge), the second chapter of Idolatry.
Just as in the previous chapter, very good, the Rambam explained how idolatry developed. The world isn’t crazy. And we also see that the Rambam thought a bit like this: Adam HaRishon (the first man) spoke to the Almighty, so how is it that suddenly Enosh, his grandson, already had idolatry? How does that make sense? So he explained the “slippery slope” of how idolatry developed, and then how Avraham Avinu (our forefather Abraham) grasped the destruction and he fixed it, and then how it freshly developed again in the same decline, and Moshe Rabbeinu (Moses our teacher) saved us with his prophecy.
So the Rambam gave us a very beautiful introduction to idolatry, and here we’re going to learn the laws, the commandments of idolatry, and the essence of idolatry. Later there are a few more chapters which are the details of worship, which types of worship one is liable for, but here he says the essence, still the essence of idolatry, not to follow after idolatry.
So, in a certain sense one can say that this chapter is really only half of the chapter, because the second half speaks about the blasphemer (megadef), which one must understand why it comes in here. The Rambam himself has a question why it comes in here, and he tries to answer. Perhaps there are perhaps deeper things that one can understand.
Idolatry – Matters of Belief
But the first chapter speaks simply of, one can say, not believing in idolatry. One can make such a distinction, that we learned Laws of the Foundations of the Torah (Hilchot Yesodei HaTorah), which is essentially the principles of faith. In a certain sense, idolatry is the opposite of Foundations of the Torah chapter 1, the unity of God (yichud Hashem) and the form of God (tziyur Hashem). But there is still in idolatry, in the prohibition of idolatry there is still, and we said yesterday that idolatry is essentially the deed, that as we spoke about the “slippery slope,” if one serves a form, one ultimately forgets about the Almighty. But there are still certain matters of belief regarding idolatry, or not acknowledging idolatry. There is such a language in the Gemara which we’ll see he brings, “hamodeh ba’avodah zarah” – which means that he believes in idolatry, not that he serves it. He doesn’t serve, he only says that he holds that it’s true, it has power.
So the first chapter, or the first half of the chapter, speaks essentially about the prohibition of believing, and perhaps in general of serving, but more in the topic that has to do with the knowledge (da’at), with the intellect (seichel) of the person. The prohibitions of idolatry which is not to believe in idolatry.
True. Clear. Later he speaks here in the chapter also about not idolatry, but heresy (kefirah), not believing at all in any higher power. Ah, I told you… with the worship of idolatry it has no connection, but with the thought of idolatry it has some connection. Because the problem with idolatry is not simply that one gives honor to the idolatry, but simply that one takes away from the honor that is due to the Supreme… from the true power.
Innovation: Idolatry and Atheism Are Not Two Separate Categories
Because as I learn, there isn’t really such a thing as believing in a power that you call a higher power and which is idolatry. Because idolatry is simply that you think that something which is less than the first thing is a god. So every idolater, if he already holds by that false end and forgot the first, he is already an atheist as well. So I think that this is a certain… that to the extent that it stands…
But the point is not that. Yes, I just want to emphasize, because I already said yesterday, but it’s a great clarity that I have, and I think that most people haven’t grasped it, that people usually think, and not just people, great people too, to a certain extent, that what’s built here, what you seek to believe in a god, higher power, whatever you call it, or something like that, then within the believers, yes, that’s separate from atheists who don’t believe in any god at all, then within those who believe in a god, there’s a question who is the true god? But that doesn’t make any sense, what does it mean who is the true god? What does it mean, if we mean the true god means the true god. According to the Rambam and both, that the idolater knows who the true god is, he says that the first sphere is a god, that the first sphere, first first sphere, first thing that is created is a god. He has an error, he does call it god, but it’s not that both believe in that higher power which he is. But the idolater has an error in which level stands the higher power. His higher power is not at all a higher power, it’s a lower thing. It comes out a harsh thing, it’s simply if someone doesn’t understand divinity, and he doesn’t believe.
Right. That’s the Rambam. Therefore the Rambam held that whoever… we need no less than to know Laws of the Foundations of the Torah, to know in which Creator we believe. Because just saying I believe there is a Creator, is apparently still nothing done, because you don’t understand what a Creator means, what the first cause (motzi rishon) means. Yes? Therefore the Rambam understands that whoever believes in a god that is a body, a body is not the Almighty, so he believes in some created thing that it is a god. Yes? Therefore he said that he is a heretic (min).
Answer to the Ramban’s Question – “Mah Shemo” (What is His Name)
Or the same thing, with this I answered the Ramban’s question on the Rambam. The Ramban asks on the Rambam, we also learned it yesterday, I’m telling you what’s going to be Pesach. It says in the Torah, Moshe came to the Jews and said “Ehyeh sent me to you,” and Moshe says “mah shemo” (what is His name) etc. And the Rambam learned simply that the Jews asked Moshe who is there a god. So the Rambam says simply in, I mean in the Moreh (Guide for the Perplexed), not that it wasn’t explicit, but in the Moreh it says so clearly. And the Ramban asked on this in Parshat Shemot, how can it be that the Jews didn’t believe in any god? They don’t believe in that. That is, the Ramban understood that it can be that idolaters, that can be, because we see in Chazal (our Sages) that there was a portion at least of the Jews who served idolatry, as the Rambam said.
The Rambam said clearly at the end of chapter 1 that until Moshe Rabbeinu the Jews didn’t believe in any god. They didn’t believe, they almost forgot. They were like the flock of Avraham, that is they were completely bent over. That is he doesn’t go from here to there. But the Ramban, I mean even the Ramban wouldn’t say that there can’t be any idolaters, but he can’t understand that a Jew shouldn’t believe at all in God.
But by the Rambam it’s the same thing, because certainly he believed in some higher power, but he didn’t know about the “Ehyeh asher Ehyeh,” which is such a true understanding of the existence of God (metzi’ut Hashem). That is truly a great innovation. This is not something that one can say, “Ah, how can it be?” It can indeed be, because not everyone knows this. So that I think is the innovation of the Rambam.
But truly, that everyone knows, is there someone who doesn’t know this? But today everyone already knows. The Rambam already did a lot of work, and the Baal Shem Tov, and all of them. Almost no one believes that the Almighty is a body. Not just almost no one, no Jew at all, or is one of the heretics. But everyone understands that the Almighty is something beyond everything. It’s simple. Unless one is very afraid of thinking, and one says like, “the Creator that I’m afraid of Him because He’s going to punish me if I’m going to think anything,” then it’s truly limited. But if one thinks, if one contemplates the matter of the first cause (motzi rishon), the Creator without whom nothing exists, the first power, the first power… But I say that no one…
Even one who doesn’t understand today, he doesn’t think that the Almighty is the heaven, yes? The Almighty lives in that, he doesn’t understand what he’s saying. Okay. But when we say body, we mean some body which is created. No one thinks that, so Chazal can say that most Jews already know who the Almighty is. Okay, anyway, that’s a good introduction. Now we’re going to go in, the Gemara won’t say.
Digression: The Greatest Concern of Idolatry Today
Speaker 2:
Apparently the greatest concern of idolatry today is truly someone who gives powers to his rabbi more than how much, and he makes his rabbi into an intermediary power, like idolatry.
Speaker 1:
Let’s learn, let’s learn. It’s not so simple to me, because I’m telling you, because the Rambam speaks that as long as the one who does it means, he forgot that there is a god that is above this. No, once that’s not relevant, do you think… Okay, let’s learn inside, because that’s what I thought here when I heard it.
Law 1 – The Essence of the Commandment Regarding Idolatry
Speaker 1:
Okay, so let’s learn the first law. Says the holy Rambam: “The essence of the commandment regarding idolatry”, the essence of what the Torah commands, the essential commandment of idolatry is, “not to worship any one of all the creations, not an angel and not a sphere and not a star, and not one of the four elements, and not one of all the things created from them”. One should not serve any creation at all, not any other creation at all. This is a continuation from the previous chapter, that the way that idolatry developed is that even a person knew that the Creator is the Creator, but he began to serve… he’s going to say yes, but he began to serve one of the creations, a sphere or a star, this is the essential commandment of idolatry.
Says the Rambam, the list is exactly the list of the Rambam in Foundations of the Torah, chapter 2, he says that there are angels, there are spheres, stars, the four elements, and things that are made from the four elements. These are all created beings, not creators. There is one Creator, and we have all these created beings. So this is a great innovation, a great clear thing that the Rambam says, because soon we’re going to learn, and someone will ask a scholar, what is the essence of idolatry? He’ll say bowing down (hishtachava’ah), worship (avodah), incense (ketoret), libation (nisuch), I don’t know what. The essence of idolatry is to serve any created being. Right, how one serves, what worship means, that’s already details. But this is the essence.
Even When the Worshiper Knows That Hashem is the God
Says the Rambam, “and even though the worshiper knows that Hashem is the God”, even the worshiper, he’s a great worshiper, he knows that the Almighty is Hashem is the God, he means the idolater, even he knows that the Almighty is the God, “and worships this created being in the manner that Enosh and the people of his generation worshiped initially”, serves a certain created being, because he does this because the Almighty gave them honor, the Almighty placed them in heaven, with all the splendor, full of radiance and emitting light, it’s a sign that the Almighty wants one to give them honor and one should serve them, this one is an idolater.
I learned this, I thought that it’s a bit interesting, because simply the person knows that the Almighty is the Creator, and he thinks that when he gives honor to the star he’s giving honor essentially to the Almighty. So it can be that the prohibition of idolatry, the level of idolatry, is more a prohibition because he’s going to mislead other people. You can say like that the level, if there is such a type of person, is only the concern because his son is already going to be an idolater and forget about the Almighty, because he’s the only case that he still remembers yes that there is a Creator. He says that every idolater is simply that he’s also an atheist, he’s not an atheist, because he does remember yes that the Almighty is above the created being. It’s very interesting. So, in a way one can say like that the essence of idolatry is a matter of a bit of interpersonal relations (bein adam l’chaveiro), a bit of being a stumbling block to other people.
Discussion: Idolatry as Interpersonal Relations
Speaker 2:
It’s a foundation in the Torah.
Speaker 1:
Yes, but you’re damaging the Almighty, but you’re damaging other people, and so you’re damaging the Almighty.
Speaker 2:
Yes, that’s how it was in the previous chapter. As I understand, if it’s so, you’re right. That’s how we understood yesterday with Avraham with the kindness (chesed), that was his first, here you see it too. This one is an idolater because he’s going to be a stumbling block to other people.
Speaker 1:
Right, so it’s very interesting. And it’s truly a great innovation, the Rambam, I mean they carried out the first law, yes? The Rambam made a great innovation that the essence of idolatry, fine, this too is subject to the prohibition, the great severity, of course, you shall have no other gods before Me (lo yiheyeh lecha elohim acherim al panai), on this also comes before Me (al panai), yes? Even when you believe yes, before Me (al panai), not against Me, with Me.
Question: Where Does It Say That Enosh Was an Idolater?
But can it be that the Rambam takes it stands in the portion about the generation of Enosh? On whom does it stand? Does it stand somewhere on Enosh? Once the Rambam understands that Enosh essentially believed in the Almighty, does it stand somewhere that Enosh was an idolater? I mean, once we call Enosh an idolater, the Rambam is consistent (leshitato) that Enosh knew about the Almighty.
Laws of Idolatry, Chapter 2, Law 1 (Continued) – The Essence of Idolatry and the Verse “Pen Tisa Einecha HaShamayma”
The Rambam’s Source for Enosh’s Generation – A Logical Necessity, Not a Tradition
Speaker 1: From there he knows that this is called idolatry. But how it is itself, he doesn’t have a clear source that Enosh had this piece of Torah. He has a logical necessity (hechreich) that otherwise it can’t be.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: So, but I think it’s an innovation.
The Ramban’s Approach – This Is Not a Definition, But the Very Prohibition
And according to the Ramban, this doesn’t mean a definition (geder). That is, we say it’s a definition, we’ll speak in terms of reasons for the commandments (ta’amei hamitzvot) to understand the reason. But in essence, when it says in the Torah “you shall have no other gods”, it doesn’t mean the one who makes the error, it means even the one who doesn’t have the error.
Liability for Stoning According to the Rambam
The Rambam didn’t say here clearly for example that he’s liable for stoning and he receives the punishment of an idolater.
Speaker 2: No, no, no, there’s no doubt at all that according to the Rambam he’s liable for stoning.
Speaker 1: Yes, so it seems. So it seems. He wouldn’t have said that the essence of idolatry with the wickedness is this, and the Rabbis were stringent also on this.
The Controversy About Introducing Mercy
Therefore, truly, everyone knows that there’s a great controversy and dispute about introducing mercy (machnis rachamim) with such things. Truly, it begins from this Rambam.
The Ramban in his sermon “Torat Hashem Temimah” says that he understood the Rambam, he elaborates there on the matter of idolatry, he says that if so, it’s the prohibition of idolatry, it’s not just a small thing. It’s the prohibition of idolatry to ask an angel for something, because on the contrary, the angel… we don’t say that the angel doesn’t exist, but to make worship to an angel, this the Rambam says, he says even… asking is already worship, language of doubt. What does it mean prayer is worship.
Discussion: Asking Angels That They Should Go Ask the Almighty
Speaker 2: And will they… um, asking the angels they should go ask the Almighty?
Speaker 1: Yes, yes, the Rambam is going to say clearly, and we’ll see that the Rambam in the next piece says clearly “to be an intermediary between him and God”, yes? This is at the end of the second piece it says there clearly, and I just want to say from this, not only in the first piece can one learn that he is there punished, they give honor apparently to the Almighty, but then he says clearly that even if it should be an intermediary between you and the Almighty, it’s also a prohibition, and this is also apparently the essence of idolatry according to the Rambam.
The “Slippery Slope” – Why the “Sensible” Idolater Is Worse
So true, that according to this it comes out that on the contrary, what does it mean people say there on the contrary, I give honor to some created thing, of course I don’t mean God forbid that he is the Almighty. It’s true, but the generations of Enosh also initially thought that he doesn’t mean that he is the Almighty, but in practice it comes out that one forgets about the Almighty.
It’s a Whole Complication – Because We Do Talk About Beauty in Prayer
It’s a whole complication, because it’s certain that in our prayer (tefillah) we talk a lot about the beauty of creation, but then we mean the Almighty directly.
The Difference Between Prayer and Idolatry – “The Master Over All Creation”
For example, when we say “HaAdon al kol hama’aseh” (The Master over all creation), and we speak so beautifully about the heavens and stars, we don’t say “You are such beautiful heavens,” we say “You are such a great Creator, You created such beautiful heavens.” The direct language goes only to the Almighty.
Speaker 2: Yes, yes, yes, yes, yes.
Speaker 1: Because the “HaAdon al kol hama’aseh” made it, He made a beautiful sun, He made tremendous things. The sun, we say the opposite, the sun bows to Him, yes? Where do we have this? This is what it says “oseh be’ahavah retzon kono” (does with love the will of its Creator). The “oseh be’ahavah retzon kono” is seemingly to counter idolatry which says that the sun has its own independent existence. No, the sun is an “oseh be’ahavah retzon kono.”
The Rambam’s Position Is Clear
So it appears clear that the Rambam held this way. One can disagree with the Rambam, but someone who wants to disagree in Hilchos Avodah Zarah (Laws of Idolatry) with the Rambam… It tells me that one cannot easily go against the Rambam, but the Rambam appears very clear that one may not do all these things, and this is the essence of idolatry.
A Second Possibility – Perhaps Not Liable to Stoning?
We need to see perhaps a bit later, what could still be that the Rambam doesn’t hold that the person is already liable to stoning (skilah), rather he is a worshipper of idolatry, he begins the matter of idolatry. We’ll see later, it could be that he only worshipped idolatry of the idols and idols…
We won’t see later. It’s been clarified, we won’t see later, I didn’t have patience for those chapters. In chapter 3 he brings a verse on this, but I mean the piece, but the Tikkunei Zohar is another thing, certainly a sefer, but this is the essence of idolatry that the Rambam is clear here, that he reckons that from this it stands later, that this is the cause.
Innovation: Why the “Sensible” Idolater Is a Greater Sin
Speaker 2: Okay, let me think… I can think perhaps that the Rambam wanted to say that the worship that makes more sense, which you look at as a smaller sin, is actually a much greater sin, because a person who does absurd things, no one will learn from him. The slippery slope begins specifically from one who makes sense.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: So about this, because one who knows that the thing that influences thought that one must give honor to the star, and this way he does a greater sin, because from the second person no one will learn, because the second person is a fool.
Speaker 1: Okay, this is already an innovation that you’re saying, could be, but…
Why Children Don’t Understand the Difference
It’s certain that the Rambam understood that since most people don’t understand what one believes, this is in the head, and this one doesn’t see. What one sees, one sees what one bows to the created thing. Therefore the children think that this is the thing.
One can see, I know, it’s not a distant matter, I mean, I don’t want to bring out the Kuzari on Jews, but one can see that in places where certain created things are strongly emphasized, even though they say with great effort, the children don’t know the difference, the children say it literally. One sees immediately that it happens, it’s not something that stands only in the Rambam.
Our Rebbe who was very strongly concerned about this that one shouldn’t make anyone into a god, right?
Speaker 2: Okay.
Halacha 2 – The Verse “Lest You Lift Your Eyes to Heaven”
The Torah Speaks to Wise People, Not to Fools
Speaker 1: The Rambam says further, “ve’inyan zeh hu she’hizhirah alav Torah” (and this matter is what the Torah warned about). This is what the Torah warned people about. The Torah doesn’t speak to fools, the Torah speaks to wise people. The Torah speaks to people who can think and say, “Ah, honor is due to the stars.”
The Rambam’s Words
He says, this is what the Torah said, “pen tisa einecha hashamayma ve’ra’ita et hashemesh ve’et hayare’ach ve’et hakochavim” (lest you lift your eyes to heaven and see the sun and the moon and the stars), and seemingly the Rambam learns, as you see how beautiful they are, and you will think that honor is due to them.
The Meaning of “Tisa Einecha” – Walking in Your Mind
The Ramban says so, clearly, what is the simple meaning of the verse “sham tasim be’ein libecha”? You go walking… Last night Avraham Avinu also walked with his mind… He means to say, “sa na einecha hashamayma” doesn’t only mean looking at the heaven, it means contemplating the heaven, walking with your eyes, in your heart.
“Be’ein libecha” – true, many times “ayin” (eye), I thought about this recently, in the Torah how does one say thinking? “Tisa einecha.” Sometimes it means looking, but “ayin,” as it says “chacham einav berosho” (the wise man has his eyes in his head), means he has his mind, he has eyes in his head, means he thinks.
But it’s very beautiful the comparison of going walking in the mind. It could be that this is walking in the eyes, like one goes walking. He says that walking in the mind is like walking with the feet. Many times it’s both, walking with the feet can sometimes help.
But he means to say, it could be he means to say “tisa einecha u’re’eh,” like two things, not just going to look. One looks and one contemplates.
The Difference Between Contemplation for Heaven’s Sake and Idolatry
It’s interesting, because the Rambam said earlier that looking and contemplating the awesomeness of the stars is part of service of Hashem, and through this the person becomes impressed by the Almighty. But here there can be a problem of instead of looking further to the Almighty, one stops at the awesomeness of the stars.
What One Sees When Looking at Heaven
One looks precisely at what is there, and he sees that they appear “elohei hamenihigim vehamoshlim” (gods who guide and rule). Not that they are. He sees that they are in a certain aspect they are guides of the world. He translates the spheres (galgalim) simply as the stars, and the stars simply as the offspring of the elements.
The Meaning of “Which Hashem Apportioned to All the Nations”
The Rambam’s Translation
He translates the verse “asher chalak Hashem otam lechol ha’amim” (which Hashem apportioned to all the nations). “Asher chalak Hashem otam lechol ha’amim” – the Almighty gave power to the awesomeness of the stars that they should guide, “liheyotam chayim vehavim venifsa’dim keminhago shel olam” (to be living and coming into being and perishing according to the way of the world), that the heavenly forces…
Discussion: What Does “Chayim Vehavim Venifsa’dim” Mean?
Speaker 2: No, no, no, no. That’s not the translation.
Speaker 1: I saw someone say so, but the translation is, this goes back to what he learned in Yesodei HaTorah chapter 2, that the stars are not chayim vehavim venifsa’dim (living and coming into being and perishing), remember? They are living, but they are not havim venifsa’dim, they don’t die.
But the stars, they are responsible, with their movements they guide the four elements, which are havim venifsa’dim keminhago shel olam. And this is “lechol ha’amim.” “Lechol ha’amim” means everything that is from the four elements. The people, basically, which this must mean, also animals and other things. But yes, the creations of the world of creation.
Speaker 2: Right.
The Stars Do Indeed Guide the World – But We Shouldn’t Worship Them
Speaker 1: So one sees, one sees that the spheres and stars they guide, indeed lechol ha’amim, and therefore, what are the stars? One sees the spheres that guide the stars, and the stars have an influence on the four elements, and the four elements are from what we are all made, from what the entire creation is composed.
So if so you will think, “it’s fitting to bow to them and worship them,” if the spheres and stars have power over us, they make… they have influence on everything that is living and coming into being and perishing…
The Middle Piece of the Verse
This is the middle piece of the verse that he skipped, “pen tisa einecha hashamayma ve’ra’ita et hashemesh ve’et hayare’ach ve’et hakochavim kol tzeva hashamayim venidachta vehishtachavita lahem va’avadtam” (lest you lift your eyes to heaven and see the sun and the moon and the stars, all the host of heaven, and be drawn away and bow to them and worship them). When you think what, you will make a mistake, you will think so, “it’s fitting to bow to them and worship them.” About this the Torah warned us, no, good. So you shouldn’t think.
The Verse Is a Strong Proof
The verse is very very strong proof, because there is the verse “asher chalak lechol ha’amim” is a difficult verse, the Almighty divided other trinkets for other nations. What does this mean? The Rambam says, it’s true. The truth is that the stars guide all these nations. “Lechol ha’amim” means including you. But the mistake is that the Torah doesn’t make the mistake to worship them because of this. Why not?
The Next Verse – “Ve’etchem Lakach Hashem” – And the Connection to the Exodus from Egypt
But it’s interesting because the next verse is very strongly connected, especially with the Rambam. The Rambam doesn’t connect it though. I mean perhaps yes, that the Exodus from Egypt is proof of Creation. But therefore, there’s nothing against Creation here. Creation, it’s true “asher chalak lechol ha’amim.”
Good, but I mean the Rambam said, if the Rambam doesn’t bring the continuation of the verse, but if I would think according to the Rambam, what is the next verse? Why must I say that the idolaters don’t have the wisdom?
The next verse is “ve’etchem lakach Hashem vayotze etchem mikur habarzel mimitzrayim liheyot lo le’am nachalah kayom hazeh” (But you Hashem took and brought out from the iron furnace, from Egypt, to be for Him a nation of inheritance as this day). After the verse of “pen tisa einecha,” I thought that the verse is like a beautiful continuation, that you had the Exodus from Egypt, where the Almighty revealed Himself to the Jews, and there the Jews saw that the Almighty is indeed the direct guide of everything, that one can only serve the Almighty.
The Rambam’s Meaning of “Asher Chalak Lechol Ha’amim”
The Rambam doesn’t say that it’s not true that they don’t guide the world. What the Rambam says is that if one will worship them, one will make a mistake and forget about the Almighty. And the Rambam indeed said earlier that this was at the Exodus from Egypt, one almost indeed forgot, and at the Exodus from Egypt the Almighty told Moshe Rabbeinu to tell indeed, that one shouldn’t do this, because for him this causes the mistake.
So this would have been the Rambam’s meaning of “aslach lahem kidvarecha.” The meaning is, “aslach lahem kidvarecha,” not you shouldn’t worship the asher chalak lechol ha’amim, why? Because this is the essence of idolatry.
The Torah Reckons with What One Knows
But literally one sees in this verse that indeed the Torah reckoned with what one knows, he didn’t mean. The idolater that the Torah speaks to is not one who talks himself into thinking that the Almighty is the sun.
Hilchos Avodah Zarah, Chapter 2, Halacha 1 (Continued) – The Mistake of “Venidachta Vehishtachavita Lahem Va’avadtam”
The Essential Mistake: “Le’ovdam”
The mistake begins with the words “vetamah asher alu lehishtachavot lahem ule’ovdam” (and you will err to bow to them and worship them). Here is the mistake. The mistake became “le’ovdam,” because the verse says “venidachta vehishtachavita lahem va’avadtam” (and be drawn away and bow to them and worship them), because “asher chalak Hashem Elokecha” (which Hashem your God apportioned). They think that it’s also fitting “and you shall worship them.” Here is your great mistake.
Innovation: The Chassidic Approach – One May Look at Heaven
Gentlemen, you may look at heaven and think further only of the Almighty who made them. One can say that the Chassidic way places itself, instead of holding ourselves under the heaven, although we are indeed under the heaven, hold ourselves as the heaven serves the Almighty, I serve the Almighty.
As we say “susim umerkavotav” (horses and his chariots), I am to the Almighty like the sun, and the sun and I are both servants of Hashem. As all the heavens serve and fear, and we are also servants of Hashem. Although it’s true theoretically that the heaven is higher than us, but in relation to Hashem we are all equal.
And our task is indeed our task is indeed even to be higher than the heaven, as it says “vayotze’eihu hachutzah” (and He brought him outside). This is indeed what Moshe Rabbeinu showed with the finger pointing upward.
The Ramban’s Commentary on “Hishamru Lachem Pen Yifteh Levavchem”
The Ramban says that the command that he said, what the Almighty commanded in the verses before, “hishamru lachem pen yifteh levavchem” (guard yourselves lest your heart be deceived), this means in “veram levavcha veshachachta” (and your heart becomes haughty and you forget). “Hishamru lachem pen yifteh levavchem”, that your heart shouldn’t follow after the mistake of looking at the heavenly bodies.
The Ramban’s Question and Answer
What is the “yifteh levavchem”? What is the temptation? The Ramban asks seemingly the same question from previous chapters, “yifteh levavchem,” what is so interesting about that world? No. What is so attractive?
He says, because it’s true, because they indeed have great power and they indeed have great influence on us, therefore you can be “vesartem va’avadtem” (and you will turn away and worship).
That is, the Ramban translates, “shelo tatu beherahur aleihem” (that you should not err in contemplating them), that it shouldn’t be mistaken in contemplating them. That is, the mistake is in the contemplation of them.
Innovation: A Very Refined Mistake
It’s very interesting, because the mistake is a very refined mistake, because that they have great influence on us is true. The mistake happens when one says, “Okay, because of this I must worship them themselves.”
The Ramban’s Key Word: “Sarsur”
“Shelo tatu beherahur aleihem la’avod otam la’asotam sarsur beinechem uvein bor’achem” (that you should not err in contemplating them to worship them to make them an intermediary between you and your Creator), to think that the heavenly bodies, the angels and hosts, can be a sarsur (intermediary), an agent between us and our Creator. They can be, but we may not… that we shouldn’t worship them because of this.
Discussion: What Does “Liheyot” Mean and What Is the Difference Between Sarsur and Malach?
Ah, perhaps he means… perhaps I didn’t translate correctly. I’m thinking now a new thing, I never knew. How does one translate the verse “liheyot that they are”? No, “liheyot” means to think that they are. No, this I don’t know, because they indeed are. This translates as a malach (angel), they are indeed malachim. The Rambam says everything is malachim. Malachim means messengers of the Almighty.
What does a malach mean a sarsur, what is the difference? Perhaps he means to say that one shouldn’t worship, since they are a sarsur one shouldn’t worship them.
Innovation: The Difference Between Sarsur “Down” and Sarsur “Up”
Again, but they are a sarsur to bring from the Almighty to you, but back from you to the Almighty you cannot use them as if they pray. Why not? Because they are idolaters.
The mistake is when a person goes… but we said that one may not worship them. But a sarsur… let’s think, let’s consider a moment.
No, he says indeed on the words “la’avod otam.” I want to translate a new translation, I never knew. Let’s try a new translation, I didn’t catch now. Let’s try to answer him, in other words, let’s ask the right question.
Question: But Angels Do Elevate Prayers!
The right question, I’m mixing here because it’s indeed true, let’s see what the Rambam says. Yes? Let’s think, when a person… when the Almighty sends abundance to a person, it doesn’t come directly, it comes through all the angels, the seraphim, which we learned in the chapter Yesod Ha’avodah.
So also when a person prays to the Almighty, yes? It also goes through all the appointed angels, it says in the Gemara that angels elevate prayers. It’s not something that the newspaper writers I know someone thought up, it’s things explicitly stated in the verses perhaps in certain places. When a person prays, there are also angels, whatever the order is, the prayer goes up.
Answer: This Is Not Your Focus
This is not your focus, not your service, but it’s not a contradiction that he is indeed a sarsur.
Proof: Moshe Rabbeinu Is Also a Sarsur
Because Moshe Rabbeinu, the one who tells us “hishamru lachem pen yifteh levavchem”, he is also a sarsur. Moshe Rabbeinu is called a sarsur between the Almighty and the Jews. True, but we don’t worship him, we may not worship him, he is a created being.
Digression: Swearing by the Name of Moshe
There’s an interesting thing, that the Rambam says in one place that the custom of Israel is to swear by the name of Moshe. Although there is a prohibition of false oaths, one may not swear by the name of idolatry, but the Gemara says “Moshe you speak well,” what does “Moshe” mean? It’s a language of oath, I swear by the name of Moshe. And he sees that Jews used to do so.
The Rambam says, he says, there’s no problem, because a Jew inwardly knows that Moshe is a servant of Hashem, Moshe is not a god.
Parable: The Gabbai and the Rebbe
I’ll give a small way so it will understand a bit, I need to watch that I don’t now myself… When people want to have a relationship with a tzaddik, I once heard from some wealthy person, who is such a society man, he’s a stingy wealthy person, he told me that people think that to be able to become close, I know, let’s say, to Rav Yaakov Meir Schechter, one needs now to have a hundred thousand dollars and give a bit to the gabbai, and only then will one bring in a large check. He says, “No, I give ten thousand dollars to the gabbai and that’s it.”
This is a Terrible Chutzpah
This is a terrible chutzpah. Yes? Imagine the Rebbe becomes aware that instead of giving money to the Rebbe, instead of giving honor, let’s say, God forbid, Rebbes don’t need money, but instead of being “into” the Rebbe, one is “into” the gabbai. And one has figured out that the gabbai has the power, the gabbai has the key, one doesn’t need to be good with the Rebbe at all, one only needs to be good with the gabbai. This is a terrible chutzpah. Yes?
Application of the Parable
Okay. I’m telling you, this is the point, when he serves the angel, when he says… let’s say even, let’s say according to those who do permit, that one should say something to the angel, “I beg you, angel, bring my prayer to the Almighty.” You haven’t served the angel, you’ve only, you know that the angel is only a messenger. But the person begins to think, “You know what, why do I need to flatter now, so to speak, why do I need to serve the Almighty now? Let me serve the angel.” Very good.
The Rambam’s Stricter Approach
As I understand it, the Rambam would say that he says this part to the Sephardim, the problem is he says… The Rambam would say, even if the angels should do it, he never says it. The Rambam, other Rishonim would say that according to the Rambam one doesn’t do it.
But the Rambam would say, you say, you write in the siddur that angels should bring the prayer, your children will already think that the angels are the god.
Or, seemingly according to the Rambam it would even be wrong when a person says, “I’m sending my prayer, whoever should receive it. I don’t know, I don’t know the system up there, I can’t reach the Almighty.” One may not! No, one must know, I pray to the Almighty. Who is the messenger? Let’s say, one may or may not mention the messenger, or… yes.
Okay. So, up to here is the first principle. But the Zohar is very beautiful and very good in its language.
Digression: Graves of Tzaddikim According to the Rambam
But regarding graves of tzaddikim there is this thing, there are those who say that one asks the tzaddik to elevate the prayers. But if one wants to completely fulfill according to the Rambam, one doesn’t even ask that, rather one can say “in the merit of the tzaddik.” I’m speaking to the Almighty. That is, even at the grave you’re not speaking to the tzaddik, you’re speaking to the Almighty, you say “in the merit of a tzaddik.” Yes.
Because the Rambam, people think that the Rambam was against graves, but we see that the grandchildren, the Rambam’s children and grandchildren, we see that graves were indeed… No, the Rambam himself went to the graves of the forefathers. But the Rambam doesn’t deny that these things are holy places and the like. The point is that one doesn’t serve them, on the contrary, all places are for the sake of Heaven, one serves the Almighty.
Innovation: A New Interpretation of “Lehiyotam Sarsur”
The Rambam doesn’t say here… Here I say, perhaps according to the approach that I’m now grasping, it stands even according to the Rambam, one may not say that it’s a prohibition. One may not serve it, because it’s a prohibition. What does serving mean? “Lo ta’avdu et Hashem Elokeichem ken”, because “beyoshram hem ovdim”. “Lehiyotam” means to make them servants, so one can say. “Lehiyotam” – seemingly the second interpretation is better, but there’s no practical difference.
What Does “Serving” Mean?
But what does serving mean? This is the point. The Rambam doesn’t say here, for example… I want to say one thing, what does it mean one speaks, one holds that they are… one holds that one believes. Soon the Rambam will go say, one may not even say that it has power, even though one thinks it’s true.
What Does “Metiv Umerei’a” Mean?
I already know what this means, that it is metiv umerei’a. We learned this language yesterday. So one may not believe that the angel is metiv umerei’a, but that it has some governance… one must understand better. Metiv umerei’a means that it chooses how to be good and bad. Okay. Not that it’s a fact. In fact, the weather is also metiv umerei’a, yes? Rain, so one must understand better. But the fire doesn’t have the knowledge to know how… one must understand better.
What is certain is that one should not think that it is independent, because this is the truth, no one is independent of the Almighty. And this will cause one to think this. Okay. Up to here is the main prohibition of idolatry.
—
Halacha 3 – “Al Tifnu El Ha’elilim”
Now one can learn another prohibition that the Rambam calls “al tifnu el ha’elilim”. It’s one of his negative commandments, right? He counts in the beginning the negative commandments “al tifnu el ha’elilim”. One can learn it as another prohibition. Yes.
The Compositions of Idolaters
The Rambam says this, he says that the mass… First of all he speaks of the oaths of idolatry. What is this? He says this, “shevuot rabot chibru ovdei avodah zarah ba’avodatah”. What did they compose? We learned yesterday that also Avraham Avinu… our forefather composed books against this. There was a whole industry of books.
What were the compositions? “Heich ikar avodatah” and “mah mishpatah umah ma’aseha”, how to serve idolatry.
Innovation: Two Types of Compositions
Seemingly “ikar avodah zarah” means also as we saw earlier, shoresh avodah zarah, that is the theory of why one must serve idolatry, where the concept comes from, various things. “Heich ikar avodatah”, perhaps the first were still good books, because they still remembered that there is a Creator.
Continuation of Laws of Idolatry, Chapter 2, Laws 1-2 – Prohibition of Reading Books of Idolatry, Looking at Forms, and Thoughts Against Principles of Torah
Halacha 1 (Continuation) – Prohibition of Reading Books of Idolatry and Looking at Forms
The Rambam’s Words
“Sefarim rabim chibru ovdei avodah zarah ba’avodatah – heichach ikar avodatah, umah mishpatah uma’aseha. Tzivanu HaKadosh Baruch Hu shelo likrot ba’oten hasefarim klal, velo neharher bah velo bidvar midvareha, va’afilu lehistakel bidmut hatzurah asur, shene’emar ‘al tifnu el ha’elilim’.”
But how is this? Well, it could be that if there weren’t so many books, says the Rambam, there wouldn’t have been such a great destruction, because there would only remain the first book from the generation of Enosh, where it would still say that there is a Creator in the world, but even that one he says one must not read. It’s a mistake because it became so convoluted. If people weren’t so stupid, perhaps there wouldn’t be a problem. Okay, in reality, I don’t want to say that people are stupid, people were so poor in their understanding.
In short, because there are all these books, because there are all these books, the Rambam says an innovation, you read the Rambam in Yiddish, you can give it in the books. You should know that there are such books. It’s not missing, perhaps otherwise there is, because one should know how far we’ve come. But it’s not missing.
Says the Rambam, “tzivanu HaKadosh Baruch Hu shelo likrot ba’oten hasefarim klal”, the Almighty commanded, this is a mistake in the language, “tzivanu HaKadosh Baruch Hu”, the Torah commanded us, that we should not read in these books. “Velo neharher bahem”, one should not think about these books or about the things that are in these books, think how to serve all these powers, the angels, “velo bidvar midvarehem. Va’afilu lehistakel bidmut hatzurah”, which we learned yesterday that after serving the stars and constellations they began making forms that symbolize the stars and constellations, one may also not look at this.
Even if you’re not looking because you want to serve or something, you’re just looking, it’s ancient. It seems that the form is a great destruction, it’s the place when one makes the power into a personality, as you said yesterday, that it suddenly becomes under the concept of a person, that it begins to be metiv umerei’a, and fear also looks like a human attribute. Okay.
Interpretation of “Al Tifnu El Ha’elilim”
“Shene’emar, ‘al tifnu el ha’elilim'”, on this stands a verse: “al tifnu el ha’elilim”, you should not turn. Turning doesn’t mean serving, turning means two things according to what the Rambam has now said: both learning the books, and looking at the form. Both are the same for you.
Yes, I say that “tifnu” means to turn in the heart, as the Rambam said in the Laws of Prophecy that he must be libo panui thinking about something, so “al tifnu el ha’elilim”.
“Pen Tidrosh Leloheihem”
Says the Rambam further, and about this another verse says: “‘pen tidrosh leloheihem lemor eichah ya’avdu'”, you should not begin to look at other ways of worship of idolatry, thinking how they serve their idolatry. Indeed the Rambam, “afilu lo tish’al al derech avodatah heichach hi”, you should not even ask about the way of worship, how they serve it, “af al pi she’ein atah oved”, even if you’re not going to serve the idolatry, and you’re only asking out of curiosity to know how one serves the idolatry, this is a great problem.
Says the Rambam, why? “Shehadavar zeh gorem lehipanot achareha”, you yourself will begin to be more and more drawn, “vela’asot kemo shehem osim”, and in the end you will do as they do. “Shene’emar”, on this stands a verse, after you will look, “‘tidrosh leloheihem'”, you will inquire in their books, “‘ve’e’eseh ken gam ani'”, you will begin to think “and I will also do so”.
Innovation: Each Step is Its Own Prohibition
It’s very interesting. The simple interpretation one could have learned that the verse says you should not do as they do, and the way that it says you should not do as they do is you should not look how they do, so you won’t imitate. The Rambam has added here, perhaps he has a… even when you begin to read, you’re not yet thinking of wanting to imitate. No, that’s what the Rambam says. The Rambam has switched. One, simple interpretation, one could have said that the verse only means you should not do. This is a long way from saying you should not do. The Rambam has learned that each step is its own prohibition.
Indeed because after you turn toward it, even if you just ask, “What, interesting, what does the idolatry do?”, in the end he will… What does the Rambam mean to say here? That there is such a drawing power?
Why is the Drawing Power So Strong?
No, very good, because the Rambam holds that idolatry is not crazy. When idolatry is crazy, there’s nothing to look at. And even today, we who are already clear that idolatry is crazy, there’s no question. But in the books of our early authorities, sometimes people were very impressed by the stories that idolatry tells. If you would look, you would be drawn, because they had good stories. Therefore the Torah says, you should not even look. You should not even learn the books. Why? Because the prohibition is a fence, it’s not a prohibition itself, it’s a fence, because in the end one does what they did.
Practical Difference: The Rambam Himself Read Books of Idolatry
From this one can understand that if someone learns it indeed only, as the Rambam himself learned it in order to understand the history, just for history, he has no concern, per se, no prohibition. The prohibition is in a manner that causes to do as they do. He brings in the Commentary on the Mishnah and in other places, the Rambam himself writes that he read books of idolatry, but he read it in a permitted manner to understand what their errors were.
Discussion: Why Does the Rambam Bring “Bidmut Hatzurah” Here?
In general, it could be in general that today when there is no idolatry… Seemingly the great drawing power from it is the same reason as the Rambam wrote before, because it’s difficult for a person to serve an abstract thing. One indeed wants to have a form, all these things indeed have a form. And in this it can be said immediately after what one made the bidmut hatzurah. It’s easier to serve something that one can see, something visual.
I mean, I think, the Rambam says bidmut hatzurah is because there is a Gemara. On looking at books there wasn’t really a Gemara that forbids it, but the looking at bidmut hatzurah is explicitly stated in the Gemara that it’s forbidden because of “al tifnu el ha’elilim”. So he connects the two things. But the Rambam doesn’t say that the problem is the visual. The Rambam says that it’s an explicit verse, it’s not invented in the Torah. Yes, he gives a reason.
“Bichlal Hala’avin” – All Prohibitions are One Prohibition
Says the Rambam, “bichlal hala’avin ‘eleh elohecha’, ‘al tifnu’, ‘venishmartem lenafshoteichem’, ‘ufen tidrosh’, is all one prohibition, one prohibition, shelo yifneh achar avodah zarah”, one should not be dragged after, one should not go after idolatry.
Says the Rambam, “kol haponeh achareha bederech she’osin bah ma’aseh”, if someone transgresses this and he indeed turned after the idolatry, but he does it with an action, what does this mean, if one only reads without action, it’s a prohibition without action, one doesn’t receive lashes, it’s only a prohibition. But if one indeed does an action, for example I know, one buys the book and opens the book, it’s indeed an action, so there are indeed lashes.
Discussion: What is a “Ma’aseh” in This Context?
So in other words, what he wants to tell us here is seemingly, a person could have thought that it’s a prohibition without action, because you’re only buying it for preparation or what, that is the reading and the thought is without action. But it is that if one does it with an action there are lashes.
One says or certain prohibitions that are always a prohibition without action? What about can one think here that the prohibition is indeed the thinking, the book is indeed only an opening to sin, but the Rambam doesn’t say so, he says that if one does it in a manner that there is an action one receives lashes.
No, the prohibition is looking in the book. Why do you say that the prohibition is the thinking? The prohibition is looking in the book. Looking in the book, because when someone looks in the book and he reads the letters without understanding what it means, must have the chutzpah to look in the book, according to what we argued. There’s no difference, but to look in the book is the prohibition, this is “lo tifnu el ha’elilim”.
The prohibition is not to think, the next prohibition is a bit to think completely, but looking in a book is a prohibition. Because “tifnu” doesn’t mean thinking, “tifnu” means turning there. One can even say looking in the book, looking at the pictures without knowing what it means. The prohibition is in the idolatry of the book.
Every prohibition in the world one can do a similar action that is not the same action, it’s not the problem. The prohibition is here what one can argue, the Rambam agrees that it can be without action, but it can be with action, and the prohibition is the action.
Halacha 2 – Prohibition of Thought That Uproots Principles of Torah
The Rambam’s Words
Says the Rambam further: “Velo avodah zarah bilvad hu she’asur lifnot achareha bamachshavah”. Says the Rambam thus, once we have here learned what idolatry is, and the great prohibition of having thoughts that lead to idolatry, the Rambam says a great principle. Once we understand that there is such a great prohibition in thought itself, that even if the worship is believing in the Almighty, anything that takes away from faith in the Almighty is so terrible. What it can cause, not what it takes away. What it can cause, what is such a type of thing? For example reading the books, sometimes it happens that hearing leads to idolatry. Similar to this there are also the other parts.
“Kol machshavah shegormet lo la’adam la’akor ikar me’ikarei haTorah”, every thought that causes a person to uproot one of the principles of the Torah that we have already learned in the Laws of Foundations of Torah – he means the four principles, and we will say clearly what he’s talking about regarding the coming of Mashiach, he’s talking about principles of Foundations of Torah – “muzharim anu shelo leha’alotah al libenu”, we are warned about this shelo leha’alotah al libenu, we should not bring up the thought on our heart, we should not focus on the thought, “velo nasiach da’atenu lechach”, and we should not let our mind go away from the truth, from what we do know, and crawl after the false thoughts, “venachshov, venimsach acharei hirhurim”. We should not let ourselves go after the thoughts.
Question: How Can One Forbid Thought When There’s a Mitzvah to Think?
Why? Says the Rambam, what are the problems? One can indeed think, it’s just a thought, he’ll come back. And the Rambam, this is the question he asks, the Almighty asks indeed, you indeed have a mitzvah to think. The Rambam says indeed that it’s a mitzvah “leida sheyesh sham matzui rishon”, you must indeed know, you must think, not perhaps yes, perhaps no. You must indeed think. Well, how can I say that you may not think about this? You hold indeed that it’s a mitzvah of investigation, a mitzvah of thinking.
Answer: “Da’ato Shel Adam Ketzarah”
The answer is, why? No, “lefi sheda’ato shel adam ketzarah”, a person’s mind is not so strong, it’s short. He means the mind of most people. “Velo kol hada’ot”, not all minds, here does he mean minds or does he mean people? People. Not all possessors of minds, not all people’s minds, “yecholt lehashig emet al buryo”, can reach the complete truth, the depth of the truth.
Therefore, **”And if every person follows after the thoughts of his heart”**, if we were to say that everyone may think anything in order to arrive at faith, and in the end he has arrived, he also thinks foolishness, he also thinks falsehoods, and in the end he has arrived, this is not so. Why? Because many people don’t have the strength. Perhaps it could be that certain people have the strength to think also about the hypotheses, about the falsehoods, and return to the truth, but many people, they remain stuck with the falsehoods and they will think that this is the conclusion.
Explanation of “Destroys the World”
“It turns out he destroys the world according to his limited understanding”. A person, I had thought “destroys the world” means a person destroys his worldview, his world. He means destroys the world because his children will follow after him, and they will be forced.
Again, if everyone, the emphasis here is on “every person,” if everyone will come up every day with a new religion, with a new faith, according to his limited understanding, most people are after all foolish, God forbid foolish, but limited in understanding, the world will go crazy. Everyone will have his ten thousand religions a day, because everyone will go his own way. This is what the Rambam explains “destroys the world.” “Destroys the world” means the social world, the world of interpersonal relations will be destroyed, not the world, the trees and the houses. It means the social world, the state, yes, the settlement of the world. “Destroys the world” refers to the settlement of the world, right? The settlement will be destroyed, because everyone will go according to the strength of his understanding.
And the Rambam gives an example of how this will be. “How so?”
Laws of Idolatry, Chapter 2, Laws 2-3 – “Destroys the World,” the Prohibition of Thinking Without Logic, and “The Commandment of Idolatry is Equal to All the Commandments”
Law 2 (Continued) – “Destroys the World” and the Prohibition of Thinking Without Order
The Rambam’s Words: “Sometimes he will stray after idolatry…”
The world will tomorrow everyone will have ten thousand religions a day, because everyone will go according to his way. This is what the Rambam explains “destroys the world”. Destroys the world means the social world, the world of human beings will be destroyed, not the world, the trees and the houses. It means the social world, the state, yes, the settlement of the world. Destroys the world refers to the settlement of the world, right? The settlement will be destroyed, because everyone will go according to the strength of understanding.
And the Rambam gives an example of how it will be.
How so, how does a person let himself wander after bad thoughts? He says, “Sometimes he will stray after idolatry”. His false thoughts, his false thoughts will lead him to idolatry, and fear of serving. He describes the wishy-washy people will become, because every minute he will be different.
“Sometimes he will think about the unity of the Creator, whether He exists or not”. Sometimes he will delve into the matters of the unity of the Creator, he will have doubts about it, he will think, what is it, is there indeed one Creator, or perhaps not.
“Above and below”, he will think about “above and below, before and behind”.
“Above and Below” – The Rambam’s Explanation in the Mishnah
The Rambam explains what exactly these thoughts mean. He says this is the ancient language, it’s a special language from the Mishnah. And in the Mishnah it states there, one must recall what the Rambam says on that Mishnah. In the Mishnah it states, “And whoever does not have regard for the honor of his Creator, it would have been better for him not to have come into the world”. About this you would think “above and below, before and behind”.
This the Rambam says, what does “honor of his Creator” mean? “Honor of his Creator” is intellect. His thinking about things he cannot understand, this is called his intellect. And therefore, “it would have been better for him not to have come into the world”. This is what he says here, he destroys his world, because he doesn’t understand, he confuses his mind.
No, one must think, because “above and below” is apparently what the Rambam taught us, that above is the Creator and below are the spheres and the stars. It’s not that one shouldn’t think, it’s not that it’s a contradiction to the unity of the Creator. No, no, this is not a contradiction. It could be that you’re right that this is what it means. I don’t know how the Rambam explains the words.
But in any case, the problem here is that he thinks without intellect. He goes, every person, the prohibition here is on every person, he thinks all day things that he doesn’t have the tools and the strength to think. This he will go and do, the Rambam.
“And he doesn’t know the measures to judge with them” – Measures Means Logic
“And sometimes he will think about prophecy, whether it is true or not. And sometimes about the Torah, whether it is from Heaven or not. And he doesn’t know the measures to judge with them”. He doesn’t know… the measure means to say he doesn’t have the tools, the tools, with which to contemplate this. Someone who is intellectually sick, when he will contemplate, he will come out to heresy.
One sees very clearly, the problem is that most people don’t know, haven’t learned logic. Measures to judge means basically logic. And most people don’t speak logic, he will think, he thinks this way, he thinks that way, and then he will confuse his mind.
The Distinction: Thinking with Good Measures Versus Thinking Without Order
But this could mean like a case, when he puts it in a general rule, he says this I know from the Creator, now I’ll delve into this, for example what the Rambam brought in Foundations of Torah, that these are the measures, delving into this the way the Rambam taught us to think, then it’s good. But if you go to think without any tools, without the proper tools, how not to let yourself wander after your thoughts, it’s like the Rambam.
Measures to judge means the measures like the measures of Torah, the measures of intellect. What is intellect? What is a proof? What is not a proof? And it’s very clear here that the Rambam is explaining that the problem is that most people haven’t learned logic. Most people don’t have intellect, it’s a terrible thing. They don’t have the proper way, they don’t know what constitutes a good proof, what doesn’t constitute a good proof, and therefore he will come out to heresy. But one who does know the measures to judge, for him this is certainly a mitzvah.
So the prohibition isn’t in general. The prohibition is to think in a way that is not clear, that is not true. The prohibition is not to think about the unity of God, the prohibition is not to make it clear. The prohibition is to think after the thoughts of your heart, not after the straight intellect, to be drawn after the musings of the heart, to wander after the musings of the heart.
The Source in Torah: “And you shall not stray after your hearts”
But this he brings, but how does this stand in the Torah? “Do not turn to idols” speaks of idolatry. How does one speak of all other things? It’s an interesting thing. I mean that a person who lives among people like us, who has learned books that say the truth, he may not wander after the… he may not simply wander after his understanding.
Question: Didn’t Avraham Avinu Wander?
For Avraham Avinu, the wandering indeed brought good things. All the people around him thought wrongly, and he wandered in his understanding.
I don’t agree at all, because Avraham Avinu thought straight. Avraham Avinu first demonstrated that one is wandering together with thoughts. There stands here a prohibition to think unclearly. But for an idol worshipper there is also no prohibition to think, but it will come to him with greater foolishness.
The ideal of Avraham Avinu arriving at the truth is because he did know the good measures, and if he hadn’t known the measures, he couldn’t have had any prohibition, he couldn’t have had any Torah. I mean, it doesn’t make any sense, but he also wouldn’t have come to the truth. The Rambam’s problem is the people who go to think without any order, without any logic, they think into the world.
And this doesn’t help. You can say it can’t get worse? It can indeed get worse. Perfect, it can always get worse. The Rebbe said, going away from intellect is not truth. But one cannot arrive at truth without good measures. Who can arrive at truth? He’s a paranoid person, he should be able to arrive at truth? He’s one who is a bit disturbed in the soul a bit… he’s not orderly, he doesn’t have order in the powers of the soul.
Avraham Avinu had good powers. He could sit down and think. He saw that he wanted to go up a stage and win trust with his surroundings.
“And you shall not stray after your hearts” – The Broader Source
The Rambam says, he brings, where does this stand in the Torah? Yes, it was stated, earlier it was stated only about idols. Where does it state in the Torah that one should not, “do not turn,” speaks of idolatry? We know that it’s also the question of bringing idolatry into the calculation, but thinking about matters of foundations of knowledge, the principles of religion, the principles of faith.
He says, where does this stand? “And you shall not stray after your hearts and after your eyes after which you go astray”. That is, “that each of you should be drawn after his limited understanding, after which you go astray”, means the thing, wandering after your understanding, “and he imagines that his thought grasps truth”. He thinks that even though he doesn’t have clear principles and he doesn’t follow the truth, his understanding, his intellect, will by itself arrive at truth.
Innovation in the Way of Interpretation: Even When It’s True, But the Reasoning is Foolishness
I mean, I’ll say an innovation in the way of interpretation, that if someone thinks that he has some basic reasoning, he thinks he understands that there is a Creator because he has some gut reasoning, this is also the prohibition of “and you shall not stray.” Someone says, he thinks, “what stands in the Torah is straight reasoning.” In truth, if someone says simply, “I understand by myself,” because he builds on some foolishness, he transgresses “and you shall not stray,” according to the Rambam’s explanation of “and you shall not stray.” Because “he imagines that his thought grasps truth”. It doesn’t say “he imagines that his thought grasps truth” and it’s not truth. Even when it’s indeed true, but his reasoning is foolishness.
It’s not more than this, that it’s truth, that it’s a matter of going away from intellect. A person thinks within science and Torah, there he should understand and not from outside. If he speaks indeed about this, the Rambam speaks about this, that you shouldn’t think without order. I say this only, I don’t know if it’s halachah, I say this only to clarify that the Rambam’s prohibition is to think confusedly. The Rambam’s prohibition is not to go away from Torah. His measures to judge when one wants to be “within limited,” this is not what he says. “Within intellect,” not “within” but according to faith one should think, this doesn’t stand in the Rambam. It stands in the Rambam that one should think clearly, not the imaginary thoughts grasp truth.
The Parable of “The Line of Righteousness” – Truth is Narrow, Falsehood is Unlimited
Truth. There are many people who hold he has faith because he had some gut feeling dream. It’s a sharp gut feeling. I think of a way how to explain this. The world said earlier that Avraham Avinu found the line of righteousness. It’s a small line! Truth is one small line! Falsehood is “unlimited”! And “fantasy,” “imagination” is very large. When a person lets himself wander after his intellect, the chances that he should exactly arrive at the narrow line of righteousness is very small. Because he must after all follow… it’s impossible, because the line of righteousness is not some place suddenly that one arrives at. One only arrives there when one thinks with intellect. There isn’t even any chance here.
When one follows the measures to judge, one learns the Rambam in Foundations of Torah, one learns the books that teach us to think the good way, one will better and better understand. But I mean this is the wandering after intellect, “after which you go astray”, this is what one wanders after. As our Sages said, “after your hearts” this is heresy, “and after your eyes” this is promiscuity.
“After your eyes this is promiscuity” – Why Does the Rambam Bring This Here?
Okay, so one must know how the Rambam explains the part about promiscuity. This is apparently a heart. Apparently… it’s another topic. He brings there the statement of the Sages in its entirety. Apparently promiscuity doesn’t come in here. Promiscuity is another prohibition. But it’s interesting that heresy and promiscuity one puts that both is like something where the “fantasy” is very strong. But it’s not… I don’t mean that he must. He simply brings a source that “your hearts,” the prohibition here has a source.
Were there other places where “after your eyes” the Rambam meant heresy? Yes, “and you shall not stray” I said from “and it shall be for you.” “And you shall not stray,” a minute ago, yes? “And you shall not stray after your hearts”. This I thought about the straying. But probably this is not the main source here. Probably this is simple. He brings the language here, yes.
“Causes a person to be driven from the World to Come” – An Action?
The Rambam says, “And not only this, but this causes a person to be driven from the World to Come”. The prohibition of following imagination, even if it’s very very severe, because the most severe thing is causes a person to be driven, to drive him away from the World to Come, from the truth, from the knowledge that lives forever, from the World to Come. But there must be an action, there must be lashes. Here it’s hard to say if you do with some action.
This is not possible. It’s possible, yes. The previous prohibition is to go after the last. You can do with an action, you can do with an action. But here, the prohibition is to think. The prohibition is to think crookedly. The Rambam is explaining, here the prohibition is to think without logic. Whoever hasn’t learned logic, he transgresses with the desire to think.
Discussion: Learning Books – What is the Prohibition?
And also, even if a person thought he will buy a book, he will certainly be good, but he can also fall into one of the bad books.
Okay, but the prohibition is not to buy the book, okay? The prohibition is to think. So one must buy the right book and think the right thoughts. A great service, this is not simple.
No, right books that one trusts already, someone buys a Jewish book, he learns with the aspect of faith, he learns Kabbalah. This is not a problem, this is certainly not a transgression. Okay.
—
Law 3 – “The Commandment of Idolatry is Equal to All the Commandments”
The Rambam’s Words
The Rambam says further, “until here” is the definition. Now the Rambam goes the next few laws to speak about the severity of idolatry, how severe it is, and also how this is the foundation. And also the definition, what is the definition of an idol worshipper. But this is also built on this, because idolatry is the foundation. One ceases to be a Jew when one doesn’t believe in idolatry, in other words.
The Rambam says further, “The commandment of idolatry is equal to all the commandments together”. The mitzvah of the prohibition of idolatry is as severe as all other mitzvot together, or it has an influence perhaps on all other mitzvot.
As it is stated, it states that when a person worships idolatry, he cannot do all other mitzvot, he will not do all other mitzvot. As it is stated, “And when you err”, even if he is inadvertent, “and do not do all these commandments which the Lord spoke to Moshe”, states the verse in Parshat Shelach.
So, “and from the oral tradition they learned that about idolatry the verse speaks”, that the verse speaks of idolatry, and the Torah calls it all the commandments, because idolatry is as severe as all the commandments. It means from the oral tradition we learned, that the law doesn’t speak simply of an error inadvertently, every transgression brings with it suffering.
One sees from here, because whoever acknowledges idolatry, one who acknowledges idolatry, there is a language acknowledges idolatry, so is the language of the Sages, but…
Law 3 (Continued) – “Whoever Acknowledges Idolatry Denies the Entire Torah”
The Rambam’s Words and the Language “Acknowledges” and “Denies”
So, and from the oral tradition it teaches that idolatry is severe and transgresses all the commandments. That is, the verse speaks of idolatry, and the Torah calls it “all the commandments,” because idolatry is as severe as all the commandments. And from the oral tradition it teaches, that is, from the oral tradition it teaches that the law doesn’t speak simply of an error inadvertently, every transgression brings from an error.
And he says there a tremendous thing, that “all that the Lord commanded you through Moshe”, from now until forever, one sees from here that “whoever acknowledges idolatry” – one who acknowledges idolatry, there is a language “acknowledges idolatry,” so is the language of the Sages, but he means to say one acknowledges that there is another worship, yes, “denies the entire Torah”.
The language of the Sages is not that he has a kind of faith, he believes. Their word is “acknowledgment” and “denial,” yes, one who acknowledges is a denier. He agrees or doesn’t agree. He agrees to idolatry, denial is the opposite of acknowledgment, like in the prayer of thanksgiving (Modim), a denier is one who doesn’t acknowledge. Acknowledges the existence of His power and will.
“Whoever acknowledges idolatry denies the entire Torah, and all the prophets, and everything the prophets were commanded from Adam until the end of the world, as it says ‘through Moses’.”
He means to say all the prophets from Adam until the end of the world, as it says “from the day that Hashem commanded.” No, there are two verses. It says “that which Hashem commanded you through Moses,” and afterwards it says “that is all the commandments,” and afterwards it says “from the day that Hashem commanded and onwards,” that is from all the commandments from Avraham Avinu, Adam HaRishon. Adam HaRishon was the first prophet, yes. He told him not to eat from the Tree of Knowledge, I don’t know. Before, whatever, whatever commandments were given to Adam.
Why is “Acknowledging Idolatry” Equal to “Denying the Entire Torah”?
He says, one who acknowledges idolatry denies the entire Torah. Interesting. Why is he… he can be a denier, I can understand that it’s a slippery slope, but someone who just thinks that he needs to give honor to the stars is not yet a denier of the entire Torah. What does the Rambam mean to say that we are concerned that he will become a denier? I don’t know, what do we know how the… it says that he is. What do you know exactly how it works? He is. Just as one says… one no longer accepts his… against the entire Torah. It means that he is, I don’t know, it’s such a severity. A severity, yes.
It could be that on the contrary, that the entire Torah was made not to serve idolatry. It goes opposite. It could be that the word is because he runs after his fantasy, all his beliefs are no longer worth anything.
Speaker 2:
He’s not talking about fantasy anymore, now we’re talking about serving idolatry.
Speaker 1:
No, acknowledging, but it’s still the conclusion. Yes, he believes in it. Yes, but you’re saying never, because of this all other thoughts are worth nothing, because he’s not a person who deals at all with attributes of logic. He’s a person who wanders after his thoughts.
Speaker 2:
No, he wants to bring out here the relation of commandments and idolatry, that all commandments came in order to uproot idolatry. That is the way of the Rambam also here, he brings very many commandments and idolatry. That means, if very many commandments or perhaps all commandments are in order to uproot idolatry, you’ve already lost the point. The one who already believes in idolatry, I have nothing from all your other commandments.
Speaker 1:
Yes. And conversely, “and whoever denies idolatry acknowledges the entire Torah, and it is the essence of all the commandments.” The thing of being a denier of idolatry is the essence of all the commandments.
Halacha 9 – “A Jew Who Served Idolatry is Like a Gentile in All His Matters”
Is there a halacha that comes out from this, a practical halacha that is a practical difference? Yes, the Rambam, “A Jew who served idolatry is like a gentile in all his matters.” He has become like a gentile. “And a Jew who serves idolatry, which is a sin punishable by stoning, also has laws.” He is called an apostate to idolatry. What is idolatry? It’s a severe sin, what is idolatry? It’s a sin, idolatry is a sin that is stoning. It’s an opinion that he does idolatry, he’s a Jew who did a sin of stoning, he desecrates Shabbat, he desecrates Shabbat, he’s a Jew. No, idolatry he is “like a gentile in all his matters.” The practical difference I don’t know clearly, I don’t know clearly regarding which halacha this is.
Speaker 2:
I saw a relevance regarding testimony or a minyan.
Speaker 1:
He doesn’t say the halacha here. Each one of those things is a separate halacha in the Rambam that one must come and learn. The Rambam doesn’t say clearly here, he says that he is a gentile. He doesn’t mean to say the halacha, he means here to bring out the thing that idolatry is the essential thing of being a Jew, and not serving idolatry. Therefore, if you serve idolatry…
You’re a gentile. Here the word gentile doesn’t appear. It’s not there. They bring for example that he still needs to give a get to his wife. That’s not the topic here. The topic here is to say the severity. Also, the distinction is, there’s no apostate to idolatry, right? It’s a worshiper. Someone who only believes in idolatry, doesn’t serve it, there’s still not this law, it seems. You need to actually do the deed. Yes?
“An Apostate to Idolatry is an Apostate to the Entire Torah”
The Rambam further, another thing, an apostate to idolatry is an apostate to the entire Torah. What is the meaning? There are other commandments that a person doesn’t do them, he’s an apostate. Apostate means to say that he doesn’t belong to the commandment, he’s out regarding the commandment. For example, someone doesn’t wear tzitzit, he does a certain sin, one doesn’t count the other sins also as an apostate. But someone who believes in idolatry, therefore he’s an apostate on all other commandments also.
Someone will tell you, wait a minute, I’ll give you… I’ll tell you… one of the commentators says that the Rambam means here to clarify, what he said that he is like a gentile in all his matters, means to say that he is an apostate to the entire Torah. Because certain laws he still has like a gentile, that his wife is a married woman. But here there are no laws. The Rambam doesn’t say anything here about laws, he only says the idea that he is a gentile. Exactly what the law of a gentile means, one must know… he is a complete gentile.
But the apostate to idolatry means this, that even regarding other things, that someone transgresses one commandment, doesn’t yet mean that he’s excluded from another commandment. But idolatry already includes everything else. That is the word.
Halacha 10 – Heretics, Repentance, and “The Thought of a Heretic is Idolatry”
Who is a “Heretic” and Why Doesn’t One Accept Their Repentance?
And not only idolaters but also the heretics, they are those who don’t have good faith in the Almighty, they don’t have the law of Israel regarding any matter, they don’t have any law like Israel regarding anything. And we don’t accept them in repentance ever, one doesn’t accept them in repentance ever. As it says “all who come to her will not return,” all who go into idolatry, heresy, will not return, cannot come back, “and they will not reach the paths of life,” they will not return to the paths of life. And what is this heretics? What should one do, that if he did repentance, let him straight into the study hall, what he speaks out and in the upper world one can’t do anything, I’m speaking of the lower world. Here you have a thing, one takes him back, one gives him back, one teaches him for a lower. Yes, one can do repentance, one makes him out, but the heretic doesn’t let me back, because one is always suspicious. That is apparently the word. One can’t know, a heretic is a tricky person. He confuses the thought. Now he does repentance, one suspects the trick.
Speaker 2:
Read the Rav, but the Rav says. What is a heretic? The Rav, the heretics are those who follow the thoughts of their heart, in the foolishness of their words. They go after fantasy. They are like philosophers. They wander after the thoughts of their heart. But, he takes idolaters on the body of Torah to deny in times of persecution by others, where idolaters not someone in this. The interesting thing the heretics not only someone who has a certain thought. Thinking alone is not yet enough. Right. He is such, it’s someone who one calls a free-thinker. He thinks a whole lot like this, in times of persecution belief, means when he is, but based on this thought of the above. Not precisely in times of persecution. Not that he says but a tallit. Yes. Ah, the hint of the word. The word is he says, there’s no Torah, there’s no commandment. That is the word. Right? And on this person… not only may he not be a Jew… what does the word times of persecution mean? Arrogance? Chutzpah? Yes, arrogance is apparently such a one of arrogance. In, but what is the meaning? They have already said once the words today. Their, one doesn’t accept in repentance. So, apparently here someone the Rabbis see that he doesn’t mean someone who had a bad thought, or like before. So, but he he based on this thought, he has been separated in a community. So, here is the community on thought, but the heretic is already… he has declared a separation. He has raised a flag of his heresy. Yes.
“It is Forbidden to Speak with Them and to Answer Their Questions”
So, the Rambam, and it is forbidden to speak with them… one also understands why one doesn’t accept repentance, because he did a great act of chutzpah, he declared a rebellion in Judaism and in Torah. Okay, another opinion. And it is forbidden to speak with them, one may not converse with them, because perhaps he will let repentance, generally one may not with them… one may not even answer them. Answer, yes. One may not accept their repentance, and one also may not answer a question. As it says “do not come near the door of her house.” It is apparently further, because he will confuse your head. What does it say in the Gemara, a Jewish heretic one doesn’t answer, one doesn’t say “do not give.” What does it say there? “You shall not intermarry with them.” This means the Rambam explains, that a Jew doesn’t help, because he will confuse your head, he will make the problem worse, he won’t accept the answer.
“The Thought of a Heretic is Idolatry” – A Difficult Halacha
Okay. The Rambam says, “and the thought of a heretic,” this is a difficult halacha. I don’t know what this means. This is a Gemara, but… what does this mean? He is a heretic, he doesn’t even believe in anything. What comes in idolatry? Hello? Does a heretic have a law of idolatry? I don’t know. That’s not what it means. If one sees that he is sanctifying a sacrifice, what should one say, that he is sanctifying it to idolatry. Just as we learned before, and there’s still a Torah about… the the… I have I have I have said that he thinks it as things about things. One doesn’t say that it is idolatry. This is a Gemara, he doesn’t bring the Gemara here on this side. “The thought of a heretic is idolatry.” I don’t know what… I don’t know where it comes in here in this halacha.
It seems like this, that simply, when you don’t know what he thought, he thought to the Almighty or not, but such a thought is idolatry. He is a heretic, idolatry he believes yes. Idolatry can mean what he called idolatry. Heretics who are involved in idolatry. He called heretics idolatry. He will go into the same category. In Chullin it speaks about slaughter, but it’s not clear that the heretic of tractate Chullin speaks of the heretic that the Rambam has now said. The heretic of tractate Chullin can speak of some group of people who were idolaters etc. And he brings a commentary of Rabbi David the Rambam, I don’t know how, here is a commentary of Rabbi David the Rambam, it explained that one day… ah, the Rambam didn’t say, heretics… ah, sometimes Joseph that Rabbi David the Rambam… sometimes, sometimes! Today is idolatry. Okay, in short, we need to be stringent, we need to be concerned that my neighbor is going to land on idolatry. No, perhaps that day was a day that they were in idolatry, we can’t know. It’s not clear.
Laws of Idolatry Chapter 2, Halacha 4 – The Law of the Blasphemer
Introduction: The Rambam’s Connection of Blasphemer to Idolatry
Speaker 1:
Often, that day was a day that they lived in idolatry. One can’t know. It’s not clear. The Rambam doesn’t say what this should mean practically for halacha. It’s not clear. The Rambam sees this apparently, he brings it simply to show, that a heretic is also a… just like idolatry which has the law of a gentile, also a heretic is like idolatry.
Now the Rambam goes to learn the laws of a blasphemer. Someone who is a blasphemer is the Almighty. It means here says the Name with curses. Yes. They will see exactly.
The Rambam says, “whoever acknowledges idolatry” is already true. Someone acknowledges, that idolatry is true. What means already true, I don’t know. So one doesn’t need, so what does already true mean? Someone who means about idolatry that it’s true. That the star for example has power.
Speaker 2:
No, that he is taught already earlier. But one must serve it.
Speaker 1:
But one must serve it. Idolatry idol. Right. But what, but what the Almighty.
Ah, that is apparently the verse. He brings a verse. “And the one who passes to anger”. He says, and passes the idolater, and passes here blasphemes them. Both are one thing. “As it says, and the soul that acts with a high hand, whether native or stranger.” Does with a high hand mean serving idolatry with a high hand?
Speaker 2:
Yes, according to what the multitude, remember the same portion of desecrating the body to philosophy. It is exactly the same portion.
Speaker 1:
“As it says”, in the continuation of the portion of slaughter. “He blasphemes Hashem”. With this he is a blasphemer, with this of the Name the Almighty. The philosopher serves idolatry with a high hand, or perhaps other sins with a high hand. Just as we say it is “he blasphemes Hashem”, it comes out that idolatry and blaspheming the Name is in the same category. The philosopher serves idolatry with arrogance is a blasphemer.
Because of this is the halacha that besides that one gives stoning for idolatry and for a blasphemer, one hangs them one gives them hanging, both stoning. And both receive stoning and both receive hanging. And the philosopher the reason why a blasphemer also receives stoning, is also in the category of idolatry.
Both are the same, both receive both hanging and stoning. He says to him, “and therefore I included the law of the blasphemer”, and I mean that there’s no other prohibition that receives hanging, only a blasphemer from idolatry, because idolatry is called a blasphemer, as he brings in the introduction to the Mishnayot.
“And therefore I included the law of the blasphemer”, because I see because of this I bring here the laws of the blasphemer. Why? First because he has similar laws regarding stoning, “because both are deniers of the fundamental principle.” But he already said, because both receive stoning. For this they both receive stoning, and this is because all are deniers of the fundamental principle.
What is to believe in idolatry or to say that one must serve it, a blasphemer is the same sort of matter, therefore he belongs here. A blasphemer is also a denier of the fundamental principle.
Question: How is a Blasphemer a Denier of the Fundamental Principle?
Speaker 1:
It’s very difficult to understand, because the blasphemer that he spoke about until now doesn’t yet speak of a blasphemer who was piercing the Name with the Name. He didn’t speak of this. He said someone who acknowledges idolatry. Therefore, what said the not correct words, but he is a denier of the fundamental principle. Or he believes secretly in the Almighty, he conducts himself in a manner that is blaspheming the Name, or in a manner that is denying the fundamental principle, something like this. One must understand better, I don’t know.
And in general I don’t understand what a blasphemer means, something is missing in the entire understanding.
Halacha 13: What is the Act of a Blasphemer?
Speaker 1:
The Rambam says, “one who blasphemes is liable”, “one who blasphemes.” Is this a blasphemer? What we’re going we’re learning, there aren’t such laws, a few laws, what is this a blasphemer?
There’s something like… there’s a nature of a blasphemer. A blasphemer is like an idolater, but without idolatry. It means someone who is sharp and someone who disgraces the Almighty. But this is something a prohibition that has no action, this is not yet an action. Here it goes around the action of a blasphemer. What is the act of a blasphemer?
Speaker 2:
Could be, but he says that every idolater is essentially a blasphemer, as you say, the idea of blasphemer and the exact halacha of blasphemer.
Speaker 1:
Ah, now, something is missing. Something is missing here, one must understand it better.
So the Rambam says, “one who blasphemes is liable to stoning”. Ah, the language of blasphemer in general comes from that verse, “he blasphemes Hashem,” which appears in the language of example, it means someone who acts with a high hand is blaspheming Hashem. Not piercing the Name…
Speaker 2:
Yes, very good. The language of blasphemer.
Speaker 1:
I say, the language of blasphemer is only… only by this example of the Torah.
The Rambam’s Ruling: The Special Name is A-D-N-Y
Speaker 1:
“One who blasphemes is liable to stoning, until he explicitly pronounces the special Name of four letters, which is aleph dalet nun yud.” It means the way how one says it, the special Name is yud heh vav heh.
Speaker 2:
No, no, read what the Rambam says! Read until the end of the halacha… one must say, the Rambam brings two opinions, but the Rambam says one must say aleph dalet nun yud. The special Name is yud heh vav heh, but the way how one usually says it out is aleph dalet nun yud. And the Rambam, if someone explicitly pronounces the special Name in the manner of aleph dalet nun yud…
Speaker 1:
Yes, yes, yes. It’s true that in other… in the Gemara it says Shem HaMeyuchad, the Rambam brings here, he enters here into a certain dispute, but what he says here is that Shem HaMeyuchad means alef dalet nun yud. That’s how the Rambam interprets it.
Speaker 2:
It could be the reason is as you say, because this is how one says it b’nimtza. He says the word “yifrash”, he says it explicitly in the form of alef dalet nun yud.
Speaker 1:
“Vayevarech HaShem b’Shem HaShem”, or “vayevarech” is a lashon sagi nahor. He is nokev b’Shem, he curses the Name of Hashem, “b’Shem HaShem HaShem HaNichbad”. The Rambam already learned earlier in Hilchos Yesodei HaTorah about… about erasing His Name, there it stated that there are a few Names that are Shem HaShem HaNimchakim, if someone… does this, he is a megadef and he curses Shem HaShem HaNimchakim, he is a megadef who is chayav sekilah, “she’ne’emar ‘v’nokev Shem Hashem'”. Shem Hashem means the yud hei vav hei, or the alef dalet nun yud.
He says that Shem HaMeyuchad is chayav sekilah, because she’ar hakinuyim, if he is mevarech b’Shem, in one of the other kinuyim, which when one calls the Almighty, not the Name Y-H-V-H, but one is mevarech “es HaShem” of 4 letters “b’echad” from the names she’einam nimchakim, right?
Speaker 2:
Yes, he says should one of the names she’einam nimchakim be mevarech es HaShem A-D-N-Y, understand? That means mevarech “es HaShem b’Shem”, correct?
Speaker 1:
That’s the meaning, that’s the meaning, he says so, okay. That’s the Rambam, “mevarech b’Shem HaShem”, yes, “b’Shem HaShem” means the Name of the Almighty, which is the Shem she’eino nimchak?
Speaker 2:
No, which is “Shem HaMeyuchad”, and this means mevarech the Shem HaMeyuchad, which the Rambam says here is Shem A-D-N-Y, with one of the other names she’einam nimchakim, not mevarech the Shem HaMeyuchad, he is mevarech “es HaShem HaMeyuchad” with one of the names she’einam nimchakim, then he is chayav sekilah.
Speaker 1:
If he is mevarech one of the she’ar hakinuyim it’s only forbidden, only transgresses a lav, he receives malkos, but not chayav sekilah.
“U’she’ar hakinuyim b’issur”, if he is mevarech b’Shem one of the other kinuyim it’s forbidden. “V’yesh mi she’mefareish, that he’s only chayav on the Name Y-H-V-H”, and when one says A-D-N-Y it doesn’t mean one was mefareish the Shem HaMeyuchad, but when one said it derech she’hi nichteves, Shem Y-H-V-H.
“Va’ani omer”, the Rambam rules like both, that one is mevarech either Y-H-V-H or A-D-N-Y one receives sekilah. Very good.
But why? Because the Rambam understood that the Shem HaMeyuchad, when one says it b’Shem A-D-N-Y, one means the Shem Y-H-V-H, so automatically it also means what it says in the Gemara “Shem HaMeyuchad”.
Speaker 2:
Yes, so again, in the sixth chapter of Hilchos Yesodei HaTorah the Rambam taught us that there are seven names that are called shemos she’einam nimchakim, it says Shem HaMeforash, or the way one says Shem HaMeforash A-D-N-Y, and after that he said K-L, E-lo-ah, E-lokim, Shem Eh-yeh, Shem Sh-D-Y, and Shem Tz-va-os.
So if one said, so to speak, one says should one of these names curse one of the two names Y-H-V-H or A-D-N-Y, then one is a megadef.
Discussion: What Does a Person Do as a Megadef?
Speaker 1:
A Rambam thing, what does a person do as a megadef?
Speaker 2:
Okay, let’s not oversimplify, there’s a good question on this person.
Speaker 1:
He’s a megadef, you understand a megadef? Hello?
Speaker 2:
Yes. Because it’s a strange thing, because especially with what the Rambam started that he’s like modeh in avodah zarah, he’s actually the greatest believer, because he says he believes only the Almighty can curse, but he’s embittered.
Speaker 1:
Okay. I don’t know, I think one can actually understand it, the whole existence.
Speaker 2:
It’s another level of being a megadef.
Speaker 1:
Okay.
Speaker 2:
It just looks like someone who is very embittered, someone who is a bit embittered curses her, someone who is more embittered curses the whole existence.
Speaker 1:
The greatest level of bitterness is cursing the Motzi Rishon.
Speaker 2:
Something more, we’re only talking when he does this b’Shem HaMeforash.
Speaker 1:
Well, it makes sense.
Speaker 2:
How does one curse? Generally cursing a person, what does cursing a person mean? Cursing is always b’Shem.
Speaker 1:
Means it’s something strong.
Speaker 2:
The Almighty should… should… for this.
Speaker 1:
It’s actually funny what you’re saying before the Almighty Himself for what He does, how else can one curse?
Speaker 2:
I want to ask you a question, when he says yakeh me es Yosi, does it make more sense or does it make less sense?
Speaker 1:
Because you’re weak before the Almighty.
Speaker 2:
It’s actually funny, it’s actually not more than a megadef, which is funny, it’s also forbidden, it’s also chayav sekilah, but what he means.
Speaker 1:
Okay. Alright.
Speaker 2:
What is this avodah zarah? It’s also a bit interesting, because someone who is an oved avodah zarah he says yakeh the power the other power, he hasn’t said anything.
Speaker 1:
They should fight, they should actually fight each other.
Halacha 14: The Lav of Megadef
Speaker 1:
The Rambam says, “The azharah of megadef from where?” Where is the lav? We already learned here from nokev Shem Hashem. What does it say there? “From the days of Moshe”, “from the days of Moshe”? What is the lav? He says “she’ne’emar Elokim lo sekalel”. By the way, when we speak of Elokim, it also means Elokim means powers, judges, but it’s also the simple mikra which it means.
Halacha 14: Seder HaDin – Every Day They Judge the Person with Kinuyim
Speaker 1:
The Rambam says: “Every day they judge the person with kinuyim”. Okay, until now we learned the main laws, now we’re going to learn how one arranges, how one summons, witnesses come and say that person was liable.
Seder HaDin of Megadef: Testimony, Tearing, and Semichas Yadayim
Halacha 4 (Continued) – Seder HaDin of Megadef
The Kinui “Yakeh Yosi es Yosi”
Speaker 1:
What is the lav? He says, “Shem elohim acherim lo tazkiru”. By the way, there’s an Eliyahu Rabbah that learns that it also means… Eliyahu means powers, talmid chacham nasi, but on the simple mikra what it means… The Rambam says, “Every day they judge the witnesses with a kinui”.
Okay, so until now we learned the main law, and now one can learn how one arranges, how one arranges the testimony.
The witnesses come, they say that person was a megadef. Here begins the question, the judges are not allowed to say what he said, because it’s one of the names that one is not allowed to say in that manner. So, one makes a new kinui that isn’t from the kinuyim at all, and one says “yakeh Yosi es Yosi”. A new kinui, not a real kinui.
What does it mean one says Yosi? Yosi is presumably also four letters, yes? Is that what kinui means, one says Yosi? Or does it mean one says one of the kinuyim, “yevarchem” or something like that, and one says Yosi? One makes a new kinui, it seems. One doesn’t use the kinuyim for one of the kinuyim, but one makes something, one creates a kinui that is normal, because Yosi is yud vav samech yud, I wanted to say it’s good. Yosi isn’t four letters. Interesting.
Nigmar HaDin – The Greatest Witness Says It Explicitly
Speaker 1:
Okay, nigmar hadin. After one has already… so practically one can do so, but just to make an actual din is yes. Nigmar hadin, they take all the people outside, and ask the greatest of the witnesses, one of the witnesses, it’s the greater of the two witnesses, and they say to him, “Say what you heard explicitly”. And he says.
He must say it, because it seems there’s a law in testimony, one must say clearly what he heard. It could also be because sometimes a mistake can be made, and one cannot kill a person perhaps until the end he didn’t understand the law of exactly how the Shem HaMeforash, how they need to say it.
V’hu omer. He says it. But when they say it, it’s a terrible thing, he said the terrible thing. V’hadayanim omdim al ragleihem v’kor’im v’lo me’achin. Even if he says that the other person said, it doesn’t help. The halacha is, since he says the words… perhaps this is to show the seriousness, to show that it’s not something to be disrespectful about. V’hadayanim omdim al ragleihem v’kor’im v’lo me’achin. They make a tearing. And such a type of tearing that one doesn’t sew back. If he had learned for example before Hilchos Talmud Torah, that a rav tears v’lo megaheh. When the Kohen Gadol says the Name, one makes another type of tearing, tearing with a kuf. One is kore’a, one bows. But this is perhaps something else…
Discussion: Kri’ah by Berachah
Speaker 2:
Even when one says that he says b’verachah, here we’re talking about megadef, that’s not the same thing.
Speaker 1:
Okay. The second witness says “af ani kamohu shamati”. Isn’t that already enough? Why must he say this? Because he says “af ani kamohu shamati”, if he also heard the same thing, if not, he apparently doesn’t have two witnesses. “Af ani kamohu shamati”, but he doesn’t need to also say it. It was already said once, that’s the law of every witness, even when one must say clearly. The other says “kemo she’amar”, that’s the same thing.
When There Are Many Witnesses
Speaker 1:
The Rambam says, “And if there were many witnesses, each and every one of them must say thus and thus I heard”. Not enough that only two, because when there are many witnesses, each one has a law of testimony. As we learn in Maseches Makos, right? “They don’t exempt him except with all of them together, they don’t exempt with two, but exempt with three”. Because if there are more than three witnesses, all the witnesses must be kosher.
Megadef She’chazar Bo Toch Kedei Dibur
Speaker 1:
The Rambam says further in Hilchos Megadef, “A megadef who retracted within the time of speech, his retraction is not a retraction, but he is killed, for blasphemy with witnesses is stoned”. What does it mean he becomes a megadef when there were two witnesses there? He’s stoned. I wondered a bit, how does hasra’ah work in such a case? Witnesses generally also means hasra’ah. It could be that the witnesses warned him before he said it, or what?
It’s interesting, usually in very many halachos in the Torah toch kedei dibur helps. But the Gemara says that on a few halachos toch kedei dibur doesn’t help. This is clear, kiddushin and gittin and megadef of avodah zarah. Here we’re talking about avodah zarah, so no retraction within toch kedei dibur helps. There’s a derasha by the halachos of kiddushin, something that one sees that kiddushin and gittin have the same law as megadef of avodah zarah.
Megadef HaShem B’Shem Avodah Zarah – Kana’im Pog’in Bo
Speaker 1:
Okay, anyway. Yes, he says, “One who blasphemed the Name with the name of avodah zarah”, if someone did differently, instead of saying “yakeh Yosi es Yosi”, he said “yakeh avodah zarah es Yosi”, this is also a terrible thing, but it’s not the same law of megadef that brings him sekilah, but there’s a punishment for this, kana’im pog’in bo. For this there’s a law that it’s also a type of chayav misah, not chayav misah from the court, but it’s chayav misah through kana’im pog’in bo and they kill him. Like a bo’el aramis, which there are a few halachos like kana’im pog’in bo.
Ah good. The Rambam says, and if the kana’im didn’t kill him, if there aren’t enough kana’im, and he came to beis din, and one comes to beis din, he is not stoned, until he blesses with a Name from the special Names.
Okay, very good.
Discussion: Why Isn’t This Chayav Sekilah?
Speaker 2:
Why? It means, it’s not a way of avodah zarah. Being megadef HaShem b’Shem, avodah zarah, not a way of avodah zarah.
Speaker 1:
You’re right.
Speaker 2:
No, as a law of avodah zarah it doesn’t become.
Speaker 1:
If it’s not one of the 4 avodahs, which is an avodah, which is avodah shebechach, I don’t know.
Chiyuv Kri’ah – Only When One Hears From a Jew
Speaker 1:
The Rambam says further, all who hear the blessing of the Name are obligated to tear. We learned this essentially, that this requires witnesses. Someone who hears the blessing of the Name is obligated to tear, as we learned earlier that the judge who hears it from the witnesses. But there it’s a novelty, because even if he doesn’t hear it, the witnesses don’t say it as a blessing of the Name, they only say it over, he’s obligated to tear. But here we’re talking about an actual blessing of the Name, one must tear a tearing. Even blessing the kinui, even if one doesn’t say, even if one doesn’t say blessing the kinui, which for this is only an obligation of a lav, he’s also obligated to tear, and this is when he hears it from a Jew.
Ah, it’s interesting, earlier he says that someone who serves avodah zarah is a goy for all matters, but it seems megadef not yet. On megadef it applies that he’s a goy for all matters.
Speaker 2:
Why? Because even when a goy curses, he can curse from today until tomorrow, that doesn’t count. Only a Jew counts it as something.
Speaker 1:
Yes, who is very cursing? He’s asked.
Speaker 2:
Makeh Yosi, I don’t know, one must figure it out.
Discussion: Shome’a Min HaShome’a
Speaker 1:
How do we hold here? One who hears and one who hears from the hearer. This is apparently the reason why the beis din must tear a tearing.
Speaker 2:
Someone who heard that the other person said.
Speaker 1:
That the hearer, not that the other person said. Shome’a min hashome’a isn’t so interesting. He says that the other person was a megadef. Shome’a min hashome’a is only because the hearer is not allowed to repeat it. If the hearer says it over just like that he himself is a megadef.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
But if he goes before beis din, because then he may.
Speaker 2:
No, he says, the other person was a megadef. Yes, but when the other person doesn’t repeat the names with everything, if the other person repeats the names exactly as the other person was a megadef, he himself is apparently a megadef, he also wouldn’t have needed to go to beis din. He says, I heard that yes, but it’s not blasphemy, it’s a shome’a min hashome’a, he must also be kore’a, therefore one is not allowed to… the way it was stated earlier that he may only say it once and the second witness is not allowed to say it.
Speaker 1:
True, true, because one can receive a chiyuv sekilah. I wouldn’t say chiyuv sekilah, but it’s terrible. It’s a shome’a min hashome’a, means that he says it over with the words, but the fact that he’s mis’aretz, but remember that even when he doesn’t do it in beis din he’s not chayav sekilah, it’s not blasphemy, and there one doesn’t need to be kore’a.
Speaker 2:
I don’t know which issur this is, I don’t know. He says that he said this, now he says good earlier, but one can’t tell the news like that. Once tell the news, and the other person is a maggid, that’s also not a way. Like the cheder boy who didn’t want to speak in Yiddish, he repeated what the other person said in Yiddish, that’s not…
Speaker 1:
But a shome’a from a goy, one is obligated to tear. I would have understood, earlier the Rambam said that a megadef is like an oved avodah zarah, and he immediately receives a law of a goy.
Speaker 2:
Okay, so he’s already an established goy.
Speaker 1:
No, a goy who was born a goy, he’s not a complete goy.
Speaker 2:
A complete goy, yes, a goy.
The Proof from Ravshakeh – A Meshumad
Speaker 1:
The Rambam says, “And Elyakim and Shevna didn’t tear”, and in Melachim there’s a story that there was someone, Ravshakeh, who was mecharef and megadef the Almighty.
Speaker 2:
Yes, and he was an enemy of the king of Ashur, and he knocked on the Almighty. He said, “Did the Almighty help you? I took a hitzilu elohei hagoyim es artzam, did the other gods save anything? I conquered all the lands.” In short, he made fun of the Almighty. He didn’t say Y-K V-K. It’s very interesting, one sees from the Gemara perhaps…
Speaker 1:
The verse he brings, so the verse makes like the shome’a min hashome’a.
Speaker 2:
No, something a sign that this is called blasphemy too. I can be that this is the Gemara’s example, it’s the most terrible way. But actually, someone says, “Oh, the Almighty is nothing,” that’s also blasphemy.
Speaker 1:
Ela Menashe Ravshakeh meshumad havah, Ravshakeh was a meshumad.
Speaker 2:
Because he was a meshumad before, it didn’t have a law of mecharef and megadef.
Speaker 1:
No, the opposite, the opposite, the opposite. It says that Elyakim and Shevna were the… they did tear. “Vayavo Elyakim… el Chizkiyahu keru’ei begadim”.
Speaker 2:
Ah, the Rambam says, the reason why Elyakim and Shevna tore was because he was a meshumad. He was a Jew, and he became a goy. But if he had been a goy, they wouldn’t have needed to tear a tearing.
Speaker 1:
There was some call, he was called… Elyakim is the king, and Shevna was… Elyakim and Shevna were two officials there, they came. Yes, two officials. Shevna and his group. The Gemara brings in Sanhedrin, I remember, Shevna and his group. Yes yes, they wanted to make with Ravshakeh.
Digression: Goliath – Mecharef Ma’archos Elokim Chaim
Speaker 2:
I think that in David’s time when Goliath blasphemed the armies of the living God (macheref ma’arachot Elokim chaim), he was also subject to tearing (keriah). I don’t remember exactly, but he tore keriah over Goliath. He tore him apart with his stones. But also Goliath, what did he say? He also said, “Yakov Yosi Yosi”. He was also blaspheming (macheref), he was strengthening the idea that the Almighty cannot help, and so on. It could be that a non-Jew doesn’t know exactly the laws of how one blasphemes, but he tries, and he already receives punishment for that alone.
Speaker 1:
If it were a Jew, they told him he should be a member of the community (ben chaver knesset), and he didn’t have enough ease to tear everyone’s flesh, or a Jew who holds that his students shouldn’t actually say “Yakov Yosi Yosi”, okay, what does one do? How does one conduct oneself? Does one go back to the law of the blasphemer (megadef)?
Semichat Yadayim on the Megadef
Speaker 1:
The Rambam says, “All the witnesses and judges place their hands one by one on the head of the blasphemer, and say to him ‘Your blood is on your head, for you have caused this to yourself'”. They place their hands on his head before he is punished, and they say to him, “Your blood is on your head, for you have caused this to yourself”. You yourself caused this with what you said, the words of blasphemy.
“And there is no one among all those executed by the court upon whom they place hands except the blasphemer alone”. There is no law of semicha (laying of hands) for other punishments, only for a blasphemer. It’s not like a korban (sacrifice). Is he a korban? Must one be somech (lay hands) on him?
Continuation of Laws of Megadef – Law of Semicha, Nature of Blasphemy, and Connection to Idolatry
Law 17 – Law of Semicha by a Megadef
“And there is no one among all executions by the court upon whom they place hands except the blasphemer alone, as it says ‘And all who heard shall place their hands on his head'”
There is no law of semicha for other punishments except for a blasphemer, it is written in Parshat Emor regarding the law of the blasphemer.
Who Are “The Hearers” (HaShomim)?
It appears that the witnesses are also hearers (shomim), they heard how the witnesses say it again, that means the hearers.
So the blasphemer said “Yacheh Yacheh”, in the end the only one who gets struck is he himself.
The Concept of Semicha – “Your Blood is on Your Head”
Ah, what does the semicha accomplish? It appears that it’s a matter of honor (kavod), and before the korban becomes three years old one must tell him you yourself are guilty, now, one can perform stoning (sekilah) now.
Why the Rambam Included Megadef in the Laws of Idolatry
The only reason the Rambam included megadef in the same category as idolatry is because a blasphemer appears as if he is a great believer, but he is some kind of embittered madman who blasphemes. Because if he didn’t believe that there is a Creator he wouldn’t say words of blasphemy.
The Nature of Blasphemy – Public Degradation of the Almighty
Now I understand, now I understand. Blasphemy doesn’t mean, “Yacheh Yosi et Yosi”, first of all, “Yacheh Yosi” doesn’t mean literally. It doesn’t mean literally.
Second, it is a degradation (zilzul) of the Almighty, one says that He has a name. He already clearly said “Yacheh Yosi et Yosi”. He said “Who among all the lands has saved their land from my hand”, and the Almighty struck him too. That is called blasphemy.
Blasphemy means that he degrades (mezalzel) the Almighty publicly. “Yacheh Yosi et Yosi” is some kind of funny thing that one means.
So megadef is a way of degrading the Almighty in public (berabim), one says things that bring great degradation to the honor of Heaven (kavod shamayim).
Megadef is the Opposite of Shema Yisrael
Megadef is the opposite of Shema Yisrael. Shema Yisrael is one who acknowledges Hashem (modeh b’Hashem), he proclaims that there is a God. He proclaims that there isn’t, or that the Almighty cannot help. It is the opposite of Shema Yisrael.
The Absurdity of Blasphemy – “Yacheh Yosi et Yosi”
He says it very well, and afterwards there is the law in practice exactly when one says it and the words. But the clearer picture is the soul aspect (b’sha’at nefesh), the spitefulness (lehach’is).
A mistake, against the Almighty, not against the denial.
Just as, as one says in English, megadef, yes, “blasphemy”.
It is “blasphemy”.
Yakov Yosef means that he is attacking the Almighty.
Yakov Yosef Yosef, he perhaps wants to bring out that it is indeed absurd, you attack the Almighty, the Almighty is stronger.
With whom are you going to attack the Almighty?
With the Almighty Himself.
Megadef as the Prohibition of Atheism – “There is No Judge and No Judgment”
Okay, this is indeed a question, but I think that, this is what I think, I once thought that perhaps megadef is actually a prohibition of being an atheist, God forbid, a prohibition of judgment above and judgment below, “there is no judge and no judgment” (leit din v’leit dayan).
The Rambam said, one who brings to mind not to unify Him (liyachdo), he says one who brings to mind there is no God (ein Eloah), that the Almighty has no power.
What prohibition is it to say that the Almighty has no power, or that there is no Almighty?
That is megadef.
It could be that the prohibition of megadef at its source is the prohibition of atheism, as if speaking against the Almighty, or not believing at all, or believing in idolatry and so on.
This is apparently the simple meaning (peshuto shel mikra).
So.
הלכות עבודה זרה פרק ב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער שיעור – הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכות א’-ד’
—
הקדמה צום פרק
דער ערשטער פרק האט מסביר געווען דעם “סליפערי סלאופ” פון עבודה זרה – ווי אזוי עס האט זיך אנטוויקלט פון אדם הראשון’ס דור ביז אנוש, ווי אברהם אבינו האט עס באקעמפט, ווי עס האט זיך פריש אנטוויקלט, און ווי משה רבינו האט אונז געראטעוועט. דער צווייטער פרק גייט איבער צו די דינים גופא – די עיקר מצוות פון עבודה זרה.
דער פרק צעטיילט זיך אין צוויי: די ערשטע העלפט רעדט פון נישט גלייבן אין עבודה זרה (ענינים שבאמונה / שבדעת), און די צווייטע העלפט רעדט פון מגדף (בלאַספעמיע), וואס דער רמב”ם אליין האט א שווערע קשיא פארוואס עס קומט דא אריין, און ער פרובירט צו פארענטפערן.
עבודה זרה איז אין א געוויסע זין להפך פון יסודי התורה פרק א’ – יחוד השם און ציור השם. אבער עבודה זרה האט אויך אן אייגענע דימענסיע פון אמונה – נישט נאר מעשה. דער לשון אין דער גמרא “המודה בעבודה זרה” מיינט איינער וואס גלייבט אין עבודה זרה (אז עס האט א כח), אפילו אן ער דינט עס.
חידוש: דער צוזאמענהאנג צווישן עבודה זרה און כפירה/אטעאיזם
מענטשן טראכטן געווענליך אז ערשט איז דא א חילוק צווישן אטעאיסטן (וואס גלייבן נישט אין קיין כח עליון) און מאמינים (וואס גלייבן יא), און נאכדעם, אינערהאלב די מאמינים, איז דא א שאלה ווער איז דער אמת’ער גאט. אבער לויט דעם רמב”ם מאכט דאס נישט קיין סענס אלס צוויי באזונדערע קאטעגאריעס. ווייל:
– אן עובד עבודה זרה מיינט אז א נברא (א גלגל, א מלאך, א כוכב) איז “גאט”. ער רופט עס טאקע “כח עליון”, אבער זיין “כח עליון” איז בכלל נישט קיין כח עליון – עס איז א נידריגערע, באשאפענע זאך.
– אויב איינער איז שוין ביים “עכטן סוף” פון עבודה זרה – ער האט פארגעסן פון דעם ערשטן באשעפער – איז ער אויך אן אטעאיסט, ווייל ער גלייבט נישט אין דעם אמת’ן כח עליון.
– ס’קומט ארויס א הארבע זאך: ווער עס פארשטייט נישט געטליכקייט – גלייבט נישט.
דאס איז דער יסוד פון דעם רמב”ם’ס שיטה אז ווער עס גלייבט אז דער אייבערשטער איז א גוף – איז א מין. ווייל א גוף איז א נברא, און ווער עס גלייבט אז א נברא איז גאט, גלייבט נישט אין דעם אמת’ן באשעפער. מ’דארף וויסן אין וועלכן באשעפער מיר גלייבן – סתם זאגן “איך גלייב אין א באשעפער” אן צו פארשטיין וואס דאס מיינט, איז נאך גארנישט געטון.
חידוש: תירוץ אויף דער רמב”ן’ס קשיא אויפ’ן רמב”ם (פרשת שמות / מורה נבוכים)
דער רמב”ם אין מורה נבוכים לערנט אז ווען משה האט געפרעגט “מה שמו” – האבן די אידן געפרעגט ווער איז דא א גאט, ווייל זיי האבן נישט געוואוסט. דער רמב”ן (פרשת שמות) פרעגט: ווי אזוי קען זיין אז אידן האבן נישט געגלייבט אין קיין גאט? מילא עבודה זרה – דאס קען זיין. אבער אז זיי זאלן אינגאנצן נישט גלייבן אין גאט?
דער תירוץ לויט דעם רמב”ם’ס שיטה: עס איז די זעלבע זאך. אוודאי האבן די אידן אין מצרים געגלייבט אין “עפעס א כח עליון” – אבער זיי האבן נישט געוואוסט פון “אהיה אשר אהיה”, פון דער אמת’דיגער הבנה פון מציאת השם. און לויט דעם רמב”ם, איז דאס גלייך ווי נישט גלייבן – ווייל זייער “כח עליון” איז נישט דער אמת’ער כח עליון.
[הערה: היינט איז דער מצב אנדערש – דער רמב”ם, דער בעל שם טוב, און אנדערע האבן אזויפיל ארבעט געטון אז כמעט קיין איד גלייבט נישט אז דער אייבערשטער איז א גוף. יעדער פארשטייט אז דער אייבערשטער איז “ביאנד אלעס”.]
[Digression: לכאורה די גרעסטע חשש פון עבודה זרה היינט איז איינער וואס גיט כוחות פאר זיין רבי’ן מער ווי וואס קומט זיך, און מאכט אים פאר א “כח הממצע” – אזוי ווי עבודה זרה. אבער עס איז נישט אזוי פשוט, ווייל דער רמב”ם רעדט נאר ווען דער מענטש האט פארגעסן אז ס’איז דא א גאט למעלה פון דעם – און אויב ער געדענקט יא, איז עס אנדערש.]
—
הלכה א’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“עיקר הציווי בעבודה זרה – שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ולא אחד מארבעה יסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים, ועובד את הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה זרה.”
“וענין זה הוא שהזהירה עליו תורה, שנאמר ‘פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים’ – כלומר שחלק אותם להאיר לכל העולם, להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם.”
פשט
די עיקר מצוה פון עבודה זרה איז: מ’זאל נישט דינען קיין שום באשעפעניש – נישט קיין מלאך, נישט קיין גלגל (ספערע), נישט קיין כוכב, נישט קיין איינס פון די ארבע יסודות (אש, רוח, מים, עפר), און נישט קיין זאך וואס איז געמאכט פון זיי. אפילו ווען דער עובד ווייסט אז השם איז דער אמת’ער גאט, און ער דינט דעם נברא נאר ווייל ער מיינט אז דער אייבערשטער האט אים כבוד געגעבן (אזוי ווי אנוש און זיין דור האבן געטון) – הרי זה עובד עבודה זרה.
דער מקור איז דער פסוק “פן תשא עיניך השמימה” – ווען א מענטש קוקט אין הימל און זעט די שמש, ירח, און כוכבים, קען ער קומען צו א לאגישער טעות: ווייל זיי פירן טאקע די וועלט (דאס איז אמת), מיינט ער אז מ’דארף זיי דינען. אויף דעם האט די תורה געווארנט.
חידושים און ביאורים
1) די ליסטע פון נבראים שטימט מיט יסודי התורה פרק ב’:
דער רמב”ם’ס ליסטע דא – מלאכים, גלגלים, כוכבים, ארבע יסודות, און אלעס וואס איז פון זיי געמאכט – איז ממש די זעלבע ליסטע ווי אין הלכות יסודי התורה פרק ב’, וואו ער באשרייבט אלע סארטן נבראים. דאס אונטערשטרייכט דעם יסוד: ס’איז דא איין בורא, און אלע אנדערע זענען נבראים – און קיין נברא טאר מען נישט דינען.
2) “עיקר הציווי” – דער עיקר פון עבודה זרה איז דער קאנצעפט, נישט די עבודה:
ווען א למדן וואלט געפרעגט “וואס איז עיקר עבודה זרה?”, וואלט ער געענטפערט מיט סארטן עבודות – השתחואה, קטורת, ניסוך, זביחה. אבער דער רמב”ם זאגט: עיקר עבודה זרה איז צו דינען א נברא. ווי אזוי מ’דינט – דאס זענען שוין פרטים. דער עיקר איז דער קאנצעפט אז מ’דינט עפעס וואס איז נישט דער בורא.
3) “ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים” – דער גרויסער חידוש:
אפילו ווען דער מענטש ווייסט אז השם איז דער באשעפער, און ער דינט דעם נברא נאר ווייל ער מיינט אז דער אייבערשטער וויל אז מ’זאל דעם נברא כבוד געבן (ווייל ער האט אים געלייגט בשמים מיט אזא פראכט – “מלאים זיו ומפיקים נוגה”) – איז ער אן עובד עבודה זרה. דער מענטש מיינט אז ער געבט כבוד פאר’ן אייבערשטן דורך דינען דעם כוכב, אבער דאס איז פונדעסטוועגן עבודה זרה.
4) פארוואס איז דאס עבודה זרה – דער “מכשול” סברא:
אויב דער מענטש אליין ווייסט יא אז דער אייבערשטער איז דער באשעפער, פארוואס איז ער אן עובד עבודה זרה? ער איז דאך נישט קיין אטעאיסט – ער געדענקט יא אז דער אייבערשטער איז איבער דעם נברא!
דער תירוץ: ער גייט מכשול זיין אנדערע מענטשן. זיין זון וועט שוין פארגעסן פון דעם אייבערשטן און וועט נאר דינען דעם נברא. ער איז די איינציגסטע פאל וואס ער געדענקט נאך – אבער ער שאפט א מציאות וואס פירט צו פארגעסן פון דעם אייבערשטן.
אין א וועג קען מען זאגן אז עיקר עבודה זרה האט אן עלעמענט פון “בין אדם לחבירו” – מכשול זיין אנדערע מענטשן. דאס שטימט מיט וואס מ’האט געלערנט אין פרק א’ וועגן אברהם אבינו’ס חסד – זיין באקעמפונג פון עבודה זרה איז געווען א חסד מיט מענטשן, זיי צוריקברענגען צום אמת. דער פגם אין דעם אייבערשטן קומט דורך דעם פגם אין אנדערע מענטשן.
5) “על דרך שעבד אנוש” – דער רמב”ם איז לשיטתו:
דער רמב”ם ברענגט אנוש אלס דער פאראדיגמע פון עבודה זרה. דאס איז לשיטתו פון פרק א’, וואו ער האט מסביר געווען אז אנוש’ס דור האט אנגעהויבן דינען כוכבים נישט ווייל זיי האבן פארגעסן פון דעם אייבערשטן, נאר ווייל זיי האבן געמיינט אז דער אייבערשטער וויל אז מ’זאל זיי כבוד געבן. דער רמב”ם פארשטייט אז אנוש האט בעצם געגלייבט אין דעם אייבערשטן – און פונדעסטוועגן איז ער געווען אן עובד עבודה זרה. דער רמב”ם האט נישט קיין קלארן מקור אז אנוש’ס דור האט געהאט א “שטיקל תורה” – עס איז א *הכרח*, “אנדערש קען דאך נישט זיין.”
6) “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” – “על פני” מיינט אויך “מיט מיר”:
דער פסוק ווערט אנגעווענדט אויף דעם פאל: נישט נאר “קעגן מיר”, נאר אויך “מיט מיר” – אפילו צוזאמען מיט דעם אייבערשטן, טאר מען נישט דינען א נברא.
7) דער “סליפערי סלאופ” – פארוואס דער “סענסיבלער” עובד עבודה זרה איז ערגער:
דווקא די עבודה וואס “מאכט מער סענס” – וואס מ’קוקט עס אן ווי א קלענערע עבירה – איז אסאך א גרעסערע עבירה. ווייל א מענטש וואס טוט אבסורדע זאכן (ווי ממש גלויבן אז א שטיין איז גאט), פון אים גייט זיך קיינער נישט אפלערנען – ער איז א טיפש. אבער דער “סליפערי סלאופ” הייבט זיך דווקא אן פון איינער וואס מאכט סענס – וואס זאגט “ס’קומט זיך כבוד פאר די כוכבים ווייל זיי פירן די וועלט”. פון אים לערנען זיך אפ אנדערע, און ביי די קינדער ווערט שוין פארגעסן דער אייבערשטער.
דאס ווערט אונטערשטריכן מיט א פראקטישן פונקט: “ווייבאלד רוב מענטשן פארשטייען נישט וואס מ’גלייבט – דאס איז אין די קאפ, און דאס זעט מען נישט. מ’זעט וואס מ’בוקט זיך צו.” ממילא, די קינדער זעען נאר דעם מעשה – דאס בוקן זיך צו א דבר נברא – און מיינען אז דאס איז די עיקר.
[Digression: אין פלעצער וואו מ’איז שטארק מדגיש געוויסע דברים נבראים, אפילו ווען מ’זאגט “בטורח סרסא” (ד.ה. מ’דערקלערט אז עס איז נאר א סרסור), “די קינדער ווייסן נישט די חילוק, די קינדער זאגן כפשוטו.” “אונזער רבי האט זיך זייער שטארק געקאכט אין דעם אז מ’זאל נישט מאכן פון קיינעם קיין גאט.”]
8) חיוב סקילה לויט’ן רמב”ם:
אזא מענטש (וואס דינט כוכבים מצד כבוד) איז חייב סקילה – “ס’איז נישט קיין שום ספק אז לויט די רמב”ם איז ער חייב סקילה” – ווייל דער רמב”ם האט געזאגט אז דאס איז “עיקר עבודה זרה”, נישט בלויז א חומרא דרבנן. ער וואלט נישט געזאגט “עיקר עבודה זרה מיט די רשעות איז דאס” אויב עס וואלט נאר געווען א דרבנן. (א צווייטע מהלך – אפשר איז ער נישט חייב סקילה, נאר ער “הייבט אן די ענין פון עבודה זרה” – ווערט נישט אויסגעפירט.)
9) דער רמב”ן’ס שיטה לגבי דעם גדר פון עבודה זרה:
לויט דעם רמב”ן (אין זיין דרשת “תורת ה’ תמימה”) איז דאס נישט בלויז א “גדר” (סייג), נאר דער עצם איסור עבודה זרה. ווען עס שטייט “לא יהיה לך אלהים אחרים”, מיינט עס אפילו דעם וואס ווייסט אז דער אייבערשטער איז דער באשעפער, אבער מיינט אז מ’דארף געבן כבוד פאר זיינע באשעפענישן. דער רמב”ן איז מאריך אז צו בעטן א מלאך עפעס איז ממש איסור עבודה זרה.
10) פשט אין “תשא עיניך” – שפאצירן אין קאפ:
“פן תשא עיניך השמימה” מיינט נישט נאר פיזיש קוקן אין הימל, נאר *אריינטראכטן* – “שפאצירן אין דיין אויגן, אין דיין הארץ.” דאס ווארט “עין” אין תורה מיינט אסאך מאל טראכטן, ווי “חכם עיניו בראשו.” דער פסוק מיינט צוויי זאכן: מ’קוקט, און מ’איז זיך מתבונן. “תשא עיניך וראה” – ביידע צוזאמען.
11) פשט אין “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”:
דער רמב”ם טייטשט דעם שווערן פסוק נישט ווי אנדערע מפרשים (אז דער אייבערשטער האט “צוגעטיילט” אנדערע געטער פאר אנדערע פעלקער). דער רמב”ם טייטשט: דער אייבערשטער האט טאקע געגעבן כח פאר די כוכבים אז זיי זאלן פירן – “להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם”. דאס גייט צוריק אויף יסודי התורה פרק ב’: די כוכבים אליין זענען “חיים” אבער נישט “הווים ונפסדים” (זיי שטארבן נישט). אבער מיט זייערע תנועות פירן זיי די ד’ יסודות, וואס *זיי* זענען הווים ונפסדים. “לכל העמים” מיינט אלעס וואס איז נאך די ד’ יסודות – מענטשן, חיות, אלע נבראים פון עולם הבריאה. דער אמת איז אז די כוכבים פירן טאקע “לכל העמים” – כולל דיך. אבער די טעות איז אז מ’זאל זיי *דינען* וועגן דעם.
12) דער נעקסטער פסוק – “ואתכם לקח ה'” – און דער קשר צו יציאת מצרים:
דער רמב”ם ברענגט נישט דעם המשך הפסוק: “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה.” אבער לויט’ן רמב”ם’ס מהלך וואלט דער פסוק געווען א שיינע המשך: ביי יציאת מצרים האט דער אייבערשטער זיך מגלה געווען צו אידן, און דארט האבן אידן געזען אז דער אייבערשטער איז דער דירעקטער מנהיג פון אלעס.
13) די תורה רעדט צו חכמים, נישט צו טיפשים:
דער רמב”ם’ס אזהרה איז געריכט צו חכמים וואס קענען טראכטן לאגיש: “אה, ס’קומט זיך כבוד פאר די כוכבים.” דער עובד עבודה זרה וואס די תורה רעדט צו איז נישט איינער וואס רעדט זיך נעבעך איין אז דער אייבערשטער איז די זון – נאר איינער וואס ווייסט אז דער אייבערשטער איז דער באשעפער, אבער מיינט אז מ’דארף אויך געבן כבוד פאר זיינע באשעפענישן.
14) דער חילוק צווישן התבוננות אין בריאה לשם שמים און עבודה זרה:
דער רמב”ם האט דאך פריער (אין הלכות יסודי התורה) געזאגט אז קוקן און זיך מתבונן זיין אין די בריאה – די כוכבים, די גלגלים – איז א חלק פון עבודת השם. אבער דא קען זיין א פראבלעם: אנשטאט קוקן *ווייטער* צו דעם אייבערשטן, שטעלט מען זיך אפ ביי די בריאה אליין. דער חילוק: ווען מ’זאגט “האדון על כל המעשה” און מ’רעדט וועגן די שמים און כוכבים, זאגט מען נישט “דו ביסט אזוי שיין, שמים” – מ’זאגט “דו ביסט אזוי גרויס, באשעפער, דו האסט באשאפן אזא שיינע שמים.” די לשון נוכח גייט נאר צום אייבערשטן. און די זון אליין ווערט באשריבן אלס “עושה באהבה רצון קונו” – זי בוקט זיך צו אים, נישט פארקערט.
15) דער חסידישער מהלך – “מ’מעג קוקן אין הימל”:
מ’מעג קוקן אין הימל און טראכטן ווייטער – נאר פון דעם אייבערשטן וואס האט זיי געמאכט. אנשטאט זיך צו פילן אונטערטעניג צו די הימלישע קערפער, זאל א מענטש טראכטן: אזוי ווי די הימל דינט דעם אייבערשטן, אזוי דין איך דעם אייבערשטן. “איך בין דעם אייבערשטנ’ס אזוי ווי די זון, און די זון און איך זענען ביידע עבדי ה’.” הגם טעאָרעטיש איז דער הימל העכער פון אונז, אבער לגבי ה’ זענען מיר אלע אייניג. אונזער תפקיד איז אפילו צו זיין העכער פון די הימל – אזוי ווי ס’שטייט “ויוציאהו החוצה” (בראשית ט”ו, ה’).
—
הלכה א’ (המשך) – “להיותם סרסור בינו לבין השם”
דער רמב”ם’ס ווערטער
דער רמב”ם זאגט ווייטער אז אפילו צו מאכן א מיטלער (סרסור) צווישן דיר און דעם אייבערשטן איז אויך אסור, און דאס איז אויך “עיקר עבודה זרה”.
פשט
נישט נאר דירעקט דינען א כוכב, נאר אפילו בעטן א מלאך ער זאל גיין בעטן ביים אייבערשטן, איז עבודה זרה.
חידושים
1) דער רמב”ן’ס פירוש אויף “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”:
דער רמב”ן טייטשט אז דער ציווי (דברים י”א, ט”ז) מיינט “ורם לבבך ושכחת” – דיין הארץ זאל נישט נאכגיין נאך די טעות. ער פרעגט: וואס איז די “יפתה לבבכם”? וואס איז אזוי אטרעקטיוו? ער ענטפערט: ווייל ס’איז אמת – זיי האבן טאקע א גרויסע כח און א גרויסע השפעה אויף אונז. דער רמב”ן טייטשט: “שלא תטו בהרהור עליהם” – מ’זאל נישט פארדרייט ווערן בהרהור עליהם. די טעות איז א זייער איידעלע טעות – ווייל דאס וואס זיי האבן א גרויסע השפעה אויף אונז איז אמת. די טעות געשעט ערשט ווען מ’זאגט: “אוקעי, וועגן דעם דארף איך זיי אליין דינען.”
2) דער רמב”ן’ס שליסל-ווארט “סרסור”:
דער רמב”ן זאגט: “שלא תטו בהרהור עליהם לעבוד אותם, לעשותם סרסור ביניכם ובין בוראכם” – מ’זאל נישט טראכטן אז די גרמי השמים, די מלאכים און צבאות, קענען זיין א סרסור צווישן אונז און אונזער באשעפער.
3) חידוש: דער חילוק צווישן סרסור “אראפ” און סרסור “ארויף”:
זיי קענען טאקע זיין א סרסור – אבער נאר אין איין ריכטונג. דער אייבערשטער שיקט שפע דורך מלאכים, שרפים, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות יסודי התורה – דאס איז דער סרסור פון אויבן אראפ. אבער צוריק פון דיר צום אייבערשטן – קענסטו נישט זיי נוצן אזוי ווי מ’דאוונט צו זיי.
4) קשיא: אבער מלאכים זענען דאך מעלה תפילות!
אין גמרא שטייט אז מלאכים זענען מעלה תפילות – דאס איז דברים מפורשים. ווען א מענטש דאוונט, זענען דא מלאכים וואס ברענגען ארויף די תפילה.
דער תירוץ: דאס איז נישט דיין פאקוס, נישט דיין עבודה. ס’איז נישט קיין סתירה אז ער איז טאקע א סרסור – אבער דו דארפסט נישט זיין פאקוסט אויף דעם. ווי א ראיה: משה רבינו אליין, דער וואס זאגט אונז “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, ער איז דאך אויך א סרסור צווישן דעם אייבערשטן און די אידן – אבער מ’דינט אים נישט, מ’טאר אים נישט דינען, ער איז א נברא.
5) דער חילוק צווישן בעטן א מלאך און דינען א מלאך:
אפילו לויט די וואס זענען יא מתיר צו זאגן פאר’ן מלאך “איך בעט דיך, מלאך, טראג אריין מיין תפילה צו דער אייבערשטער” – האסטו נישט געדינט דעם מלאך, דו ווייסט אז ער איז נאר א שליח. אבער ווען דער מענטש הייבט אן טראכטן: “פארוואס דארף איך דינען דעם אייבערשטן? לאמיר דינען דעם מלאך” – דאס איז דער טעות.
6) דער רמב”ם’ס שטרענגערע שיטה:
לויט’ן רמב”ם וואלט אפילו צו בעטן מלאכים זאלן ברענגען די תפילה געווען פראבלעמאטיש – ווייל ווען מ’שרייבט אריין אין סידור אז מלאכים זאלן ברענגען די תפילה, וועלן דיינע קינדער שוין מיינען אז די מלאכים זענען די גאט. לויט’ן רמב”ם וואלט אפילו געווען ראנג ווען א מענטש זאגט: “איך שיק מיין תפילה, whoever זאל עס באקומען.” מ’טאר נישט! מ’דארף וויסן: איך דאווען צו דער אייבערשטער.
7) א נייער טייטש אין “להיותם סרסור”:
“להיותם” מיינט נישט אז זיי זענען א סרסור (ווייל דאס איז דאך אמת). “להיותם” מיינט: זיי צו מאכן עובדים – דאס הייסט, צו דינען זיי ווייל זיי זענען א סרסור. דער חילוק צווישן א מלאך (שליח) און א סרסור (מיטלער וואס מ’דינט): א מלאך ברענגט פון דעם אייבערשטן צו דיר, אבער צוריק פון דיר צום אייבערשטן קענסטו נישט זיי נוצן דורך זיי דינען.
8) וואס מיינט “דינען”?
דער רמב”ם זאגט נישט דא אז ס’איז אן איסור צו גלייבן אז זיי האבן א תפקיד – נאר “לא תעבדו”, מ’טאר זיי נישט דינען. “ביושרם הם עובדים” – זיי דינען דעם אייבערשטן, אבער דו טארסט זיי נישט דינען.
9) וואס מיינט “מטיב ומריע”?
דער רמב”ם וועט באלד זאגן אז מ’טאר אפילו נישט זאגן אז ער האט א כח, “שהוא מטיב ומריע”. “מטיב ומריע” מיינט נישט סתם אז ער ברענגט גוטס אדער שלעכטס (ווייל אפילו דער וועטער איז “מטיב ומריע”), נאר אז ער איז בוחר וויאזוי צו מטיב זיין און מריע זיין – אז ער האט אן אינדעפענדענטע דעת. דאס איז דער איסור: צו טראכטן אז ער איז אינדעפענדענט פון דעם אייבערשטן – ווייל קיינער איז נישט אינדעפענדענט.
[Digression: דער משל פון דעם גבאי – ווען א מענטש וויל נאנט ווערן צו א רבי, און אנשטאט זיין “אינטו” דעם רבי, איז ער “אינטו” דעם גבאי – ער האט אויסגעפיגערט אז דער גבאי האט די שליסל, מ’דארף בכלל נישט זיין גוט מיט’ן רבי, נאר מיט’ן גבאי. דאס איז א מורא’דיגע חוצפה. דאס איז דער ווארט: ווען א מענטש דינט דעם מלאך אנשטאט דעם אייבערשטן, איז ער ווי איינער וואס דינט דעם גבאי אנשטאט דעם רבי.]
[Digression: שווערן בשם משה – דער רמב”ם זאגט אז דער מנהג ישראל איז צו שווערן בשמו של משה. די גמרא זאגט “משה שפיר קאמרת” – “משה” איז א לשון שבועה. ס’איז נישט קיין פראבלעם, ווייל א איד אינעווייניג ווייסט אז משה איז עבד השם, משה איז נישט קיין גאט.]
[Digression: קברי צדיקים לויט’ן רמב”ם – אויב מ’וויל אינגאנצן יוצא זיין לויט’ן רמב”ם, בעט מען ניטאמאל דעם צדיק זאל מעלה זיין די תפילות – נאר מ’קען זאגן “בזכות פון דעם צדיק”. ביי דעם קבר רעדסטו נישט צו דעם צדיק, דו רעדסט צו דעם אייבערשטן. מענטשן מיינען אז דער רמב”ם איז געווען קעגן קברים – אבער דער רמב”ם איז אליינס געגאנגען צו קברי אבות, און זיינע קינדער און אייניקלעך האבן אויך אזוי געטון. דער רמב”ם איז נישט מכחיש אז די זאכן זענען מקומות קדושים. דער פוינט איז אז מ’דינט זיי נישט.]
10) דער פולמוס וועגן “מכניס רחמים”:
פון דעם רמב”ם שטאמט די גרויסע מחלוקת וועגן “מכניס רחמים” (בעטן מלאכים זיי זאלן מכניס זיין רחמים ביים אייבערשטן). דער רמב”ן אין זיין דרשה זאגט אז ער האט פארשטאנען דעם רמב”ם, און ער איז מסכים אז צו בעטן א מלאך עפעס איז איסור עבודה זרה. [באמערקונג: “מ’קען זיין מחולק מיט’ן רמב”ם, אבער איינער וויל זיין מחולק אין הלכות עבודה זרה מיט’ן רמב”ם…” – דער רמב”ם זעט אויס זייער קלאר.]
—
הלכה א’ (סוף) – “אל תפנו אל האלילים” און איסור ליינען ספרי עבודה זרה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“צונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בהם ולא בדבר מדבריהם, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר ‘אל תפנו אל האלילים’… ‘פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו’… אפילו לא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אף על פי שאין אתה עובד, שהדבר הזה גורם להפנות אחריה ולעשות כמו שהם עושים, שנאמר ‘ואעשה כן גם אני’.”
“בכלל הלאוין ‘אלה אלהיך’, ‘אל תפנו’, ‘ונשמרתם לנפשותיכם’, ‘ופן תדרוש’ – הוא שלא יפנה אחר עבודה זרה. כל הפונה אחריה בדרך שעושין בה מעשה – לוקה.”
פשט
דער רמב”ם פסק’נט אז מ’טאר נישט ליינען ספרי עבודה זרה, נישט טראכטן פון זייערע ענינים, נישט קוקן אויף צורות פון עבודה זרה, און נישט אפילו פרעגן וויאזוי מ’דינט עבודה זרה – אפילו אויב מ’האט נישט קיין כוונה צו דינען. דער טעם איז ווייל עס פירט צו נמשך ווערן. אלע פסוקים צוזאמען זענען איין לאו: מ’זאל נישט נאכגיין עבודה זרה. אויב מ’איז עובר מיט א מעשה – באקומט מען מלקות.
חידושים
1) די חיבורים פון עובדי עבודה זרה:
דער רמב”ם זאגט: “שבועות רבות חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה” – עובדי עבודה זרה האבן מחבר געווען פילע ספרים. “היך עיקר עבודתה” – דער שורש/טעאריע פון עבודה זרה, “ומה משפטה ומה מעשיה” – וויאזוי צו דינען פראקטיש. אפשר זענען די ערשטע ספרים נאך געווען “גוטע ספרים” – ווייל מ’האט נאך געדענקט אז ס’איז דא א באשעפער (אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין פרק א’). “ומה משפטה ומה מעשיה” איז שוין די פראקטישע אנווייזונגען.
2) פארוואס ספרים זענען א גרעסערע סכנה ווי דער ערשטער טעות:
ווען ס’וואלט נאר געבליבן דער ערשטער ספר פון דור אנוש, וואלט דער שאדן נישט געווען אזוי גרויס – ווייל דארט האט נאך געשטאנען אז ס’איז דא א באשעפער. אבער ווייל ס’האבן זיך אנגעזאמלט אזויפיל ספרים איבער די דורות, האט זיך דער טעות אזוי ווייט דערקייקלט. דאך זאגט דער רמב”ם אז אפילו יענעם ערשטן ספר טאר מען נישט ליינען – ווייל ס’האט זיך געוויזן אז מענטשן זענען “ארים אין זייער קאפ” (קורצע דעת) און ווערן נמשך.
3) חידוש אין טייטש פון “אל תפנו אל האלילים”:
“תפנו” מיינט נישט דינען, נאר זיך פונה זיין בלב – אזויווי אין הלכות נביאות אז א נביא דארף זיין “לבו פנוי”. “אל תפנו” מיינט מ’זאל נישט ריכטן דעם הארץ און דעם קאפ אהין. דאס כולל צוויי זאכן: (א) ליינען ספרי עבודה זרה, (ב) קוקן אויף צורות פון עבודה זרה. ביידע זענען אונטער דעם זעלבן לאו.
4) חידוש אין “בדמות הצורה” – פארוואס צורות זענען אזוי געפערלעך:
דער מאמענט ווען מ’מאכט א צורה פאר א כח, ווערט דער כח א “פערסאנאליטי” – ער באקומט מענטשליכע אטריביוטן. מ’הייבט אן זיין “מתה ומעריצה” (באוואונדערן), און אפילו מורא ווערט א מענטשליכע עמאציע. דאס איז דער “סליפערי סלאופ” – פון אבסטראקטן כח צו א פערזענליכן וועזן וואס מ’קען דינען. עס איז גרינגער צו דינען עפעס וויזועלעס ווי עפעס אבסטראקטעס. דער מקור: ס’איז דא א גמרא בפירוש וואס אסר’ט הסתכלות בדמות הצורה מכח “אל תפנו אל האלילים”. אויף ליינען ספרים אליין איז נישט געווען אזא קלארע גמרא – דער רמב”ם קאנעקט די צוויי צוזאמען אונטער דעם זעלבן לאו.
5) גרויסער חידוש: יעדע סטעפ איז אן אייגענע איסור:
דער פסוק “פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו… ואעשה כן גם אני” – דער פשוט’ע טייטש וואלט געווען אז דער פסוק זאגט בלויז “טו נישט אזויווי זיי.” דער רמב”ם’ס חידוש איז אז יעדע סטעפ איז אן אייגענע באזונדערע איסור: (א) פרעגן וויאזוי זיי דינען – אסור, (ב) נמשך ווערן – אסור, (ג) נאכמאכן – אסור. אפילו דער ערשטער שריט – סתם נייגעריג פרעגן “וואס טוט די עבודה זרה?” – איז שוין אן איסור בפני עצמו.
6) פארוואס איז דער כח המושך אזוי שטארק?
עבודה זרה איז נישט משוגע – זי האט א לאגישע אונטערלאגע. ווען עבודה זרה וואלט געווען פלעין משוגע, וואלט נישט געווען קיין סכנה צו קוקן. אבער ווייל “ספרים רבותינו הראשונים” האבן געהאט גוטע סיפורים – מענטשן האבן זיך שטארק נתפעל געווארן – איז טאקע דא א ריאלע סכנה אז מ’וועט נמשך ווערן.
7) דער איסור איז א “גדר” (סייג):
דער איסור פון ליינען ספרים און קוקן אויף צורות איז נישט אן איסור בעצם נאר א גדר – א סייג קעגן דעם וואס “בסוף טוט מען וואס זיי האבן געטון.” דער סופי’גער איסור איז דער עבודה זרה גופא.
8) נפקא מינה: דער רמב”ם אליין האט געליינט ספרי עבודה זרה:
פון דעם וואס דער איסור איז א “גדר” קעגן נמשך ווערן, קען מען פארשטיין אז אויב איינער לערנט עס נאר פאר היסטאריע – צו פארשטיין די טעותים – איז עס מותר. דער רמב”ם אליין שרייבט אין פירוש המשניות און נאך פלעצער אז ער האט געליינט ספרי עבודה זרה, אבער “באופן המותר” – צו פארשטיין וואס זייערע טעותים זענען געווען.
9) “בדרך שעושין בה מעשה” – וואס איז א מעשה?
אויב מ’איז פונה נאך עבודה זרה אן א מעשה (למשל בלויז טראכטן), איז עס א לאו שאין בו מעשה – מ’באקומט נישט קיין מלקות, אבער ס’איז נאך אלץ א לאו. אויב אבער מ’טוט א מעשה – למשל מ’קויפט דעם ספר און מ’עפנט אים – איז דאס שוין א מעשה און מ’באקומט מלקות.
10) דיון: איז דער איסור דער טראכטן אדער דער קוקן?
דער איסור איז דער קוקן אין דעם ספר אליין – “אל תפנו” מיינט זיך פונה זיין אהין, נישט בלויז טראכטן. אפילו קוקן אויף די פיקטשערס אן פארשטיין וואס ס’מיינט איז שוין אסור. “תפנו” מיינט פונה זיין אהין, דאס הייסט ריכטן זיך צו דער עבודה זרה.
—
הלכה ב’ – איסור מחשבה וואס איז עוקר עיקרי התורה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור לפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחרי הרהורי הלב… לפי שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו. ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.”
“פעמים יתור אחר עבודה זרה, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא אם הוא או אינו, למעלה למטה לפנים לאחור, ופעמים בנבואה אם היא אמת או אינה, ופעמים בתורה אם היא מן השמים או אינה, ואינו יודע מדות שידון בהם עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות.”
“ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם – כלומר להמשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משיגת האמת.”
“כדאמרי חכמינו: אחרי לבבכם – זו מינות, ואחרי עיניכם – זו זנות.”
“ולא זו בלבד, אלא שזה גורם לאדם לטורדו מעולם הבא.”
פשט
נישט בלויז עבודה זרה, נאר יעדע מחשבה וואס קען ברענגען א מענטש צו זיין עוקר אן עיקר פון די עיקרי התורה, איז אסור. מ’טאר נישט ארויפברענגען אזעלכע מחשבות אויפן הארצן, ווייל מענטשן’ס דעת איז קורץ און נישט יעדער קען אנקומען צו דער אמת. דער מקור איז דער פסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם”, וואס חז”ל זאגן “אחרי לבבכם – זו מינות”.
חידושים
1) דער גרויסער יסוד – ברייטערע אנווענדונג פון דעם איסור:
פון דעם וואס מיר האבן געלערנט וועגן עבודה זרה – אז מחשבה אליין איז שוין אסור – לערנט דער רמב”ם ארויס אז יעדע מחשבה וואס קען ברענגען צו עוקר זיין אן עיקר פון די י”ג עיקרים (אדער ספעציפיש די עיקרים פון הל
כות יסודי התורה) איז אסור. דאס כולל אויך ביאת המשיח און אנדערע עיקרים.
2) קשיא: ווי קען מען אסר’ן מחשבה ווען ס’איז דא א מצוה צו טראכטן?
דער רמב”ם אליין זאגט דאך אז ס’איז א מצוה “לידע שיש שם מצוי ראשון” – מ’דארף טראכטן און חוקר זיין! ווי קען מען גלייכצייטיג זאגן אז מ’טאר נישט טראכטן וועגן דעם?
3) תירוץ: “דעתו של אדם קצרה”:
רוב מענטשן האבן נישט די כוחות צו טראכטן אויך פון די שקרים און צוריקקומען צו דער אמת. אפשר קענען געוויסע מענטשן (יחידים) טאקע טראכטן אויך פון די צדדים פון שקר און צוריקקומען צו דער אמת – אבער אסאך מענטשן בלייבן סטאק ביי די שקרים און מיינען אז דאס איז די מסקנא. דערפאר האט די תורה אסור געמאכט פאר “כל אדם” – פאר יעדן מענטש.
4) “מדות שידון בהם” – דאס מיינט לאדזשיק:
“מדות” מיינט דא לאדזשיק – די כללים פון ריכטיג טראכטן. “מדות שהדעת נידון בהם” איז בעסיקלי לאדזשיק: וואס איז א פרוף? וואס איז נישט א פרוף? וואס איז א גוטע ראיה? רוב מענטשן האבן נישט געלערנט לאדזשיק, זיי רעדן נישט לאדזשיק, און דעריבער ווען זיי טראכטן אריין אין יסודי הדעת, קומען זיי ארויס צו מינות.
5) דער חילוק: די איסור איז נישט צו טראכטן – נאר צו טראכטן אן סדר:
די איסור איז נישט צו טראכטן וועגן יחוד השם אדער יסודי הדעת. די איסור איז צו טראכטן “אחר מחשבות לבך” – נאכגיין דעם דמיון אנשטאט דעם שכל הישר. “נמשך ווערן אחר הרהורי הלב, משוטט זיין נאך די הרהורי הלב” – דאס איז דער איסור. אבער איינער וואס ווייסט יא די “מדות שהדעת נידון בהם”, ביי אים איז דאס טראכטן א ודאי א מצוה. ווען מ’לערנט דעם רמב”ם אין יסודי התורה, ווען מ’גייט נאך די ריכטיגע מדות, איז דאס גוט.
6) דער פסוק “ולא תתורו” – א ברייטערער מקור ווי “אל תפנו אל האלילים”:
“אל תפנו אל האלילים” רעדט נאר פון עבודה זרה. אבער וואו שטייט אין תורה אז מ’זאל נישט בלאנדזשען נאך אלע אנדערע ענינים – יחוד הבורא, נבואה, תורה מן השמים? דער ענטפער איז דער פסוק “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – דאס איז דער ברייטערער מקור וואס כולל אלע ענייני יסודי הדעת, נישט נאר עבודה זרה.
7) “וידמה שמחשבתו משיגת האמת” – אפילו ווען ער טרעפט גראדע אויף אמת:
א שארפער חידוש בדרך דרוש: אפילו ווען דער מענטש קומט גראדע אן צו אמת’ע מסקנות, אבער זיין סברא איז שטותים – ער בויט אויף א “בויך-סברא” אדער א “בויך-שפארע” – איז ער עובר אויף “ולא תתורו”. ס’שטייט נישט “וידמה לו שמחשבתו משיגת האמת” און ס’איז נישט אמת. אפילו ווען ס’איז גראדע יא אמת, אבער דער וועג וויאזוי ער איז אנגעקומען איז דורך דמיון און נישט דורך שכל – איז דאס דער איסור. א מענטש מוז טראכטן “within” דער וויסנשאפט און דער תורה, נישט פון דרויסן.
8) דער משל פון “קו הצדק” – אמת איז שמאל, שקר איז אנלימיטעד:
אברהם אבינו האט געטראפן דעם “קו הצדק” – און דער קו הצדק איז איין קליינע שמאלע ליניע. אמת איז איין קליינע ליניע, אבער שקר איז “unlimited”, פאנטאזיע און דמיון איז זייער גרויס. ווען א מענטש לאזט זיך בלאנדזשען נאך זיין שכל אן לאדזשיק, די טשענסעס אז ער זאל פונקט אנקומען צו דער שמאלע קו הצדק איז אוממעגליך. ווייל דער קו הצדק איז נישט קיין פלאץ וואס מ’קומט אן פלוצלינג – מ’קומט נאר דארט אן ווען מ’טראכט מיט שכל.
9) אברהם אבינו – קיין סתירה צום איסור:
אברהם אבינו האט נישט געבלאנדזשעט. ער האט “געטראכט גראד” – ער האט געהאט גוטע כוחות הנפש, ער האט געקענט זיך אוועקזעצן און טראכטן מסודר’דיג. ער האט יא געוואוסט די “מדות טובות” – די כללים פון ריכטיג טראכטן. און ווען ער וואלט נישט געוואוסט די מדות, וואלט ער אויך נישט אנגעקומען צו דער אמת. דער רמב”ם’ס פראבלעם איז מיט מענטשן וואס גייען טראכטן אן קיין סדר, אן קיין לאדזשיק.
10) אויך פאר א עובד עבודה זרה – דער שאדן פון טראכטן אן סדר:
אפילו פאר א עובד עבודה זרה, וואס האט נישט קיין איסור פון “ולא תתורו”, איז דאס בלאנדזשען אן סדר א פראבלעם – “ס’וועט אים אויפקומען מיט א גרעסערע שטות”. א מענטש וואס איז “paranoid” אדער נישט מסודר אין זיינע כוחות הנפש – ער קען נישט אנקומען צו אמת.
11) דער רמב”ם’ס איסור איז נישט “within אמונה” נאר “within שכל”:
דער רמב”ם זאגט נישט אז מ’זאל טראכטן “within limited” – נאר לויט אמונה. ער זאגט מ’זאל טראכטן “within שכל” – מיט קלארע כללים. דער איסור איז צו טראכטן צומישט, נישט צו טראכטן בכלל.
12) חידוש אין טייטש “מחריב את העולם”:
צוויי פירושים:
– ערשטער פירוש: “מחריב את העולם” מיינט א מענטש איז מחריב זיין אייגענעם ווארלד-וויו – זיין פערזענליכע “עולם” פון אמונה ווערט חרוב.
– צווייטער פירוש (דער עיקר): “מחריב את העולם” מיינט די סאציאלע וועלט – דער ישוב העולם ווערט חרוב. נישט די פיזישע וועלט, נאר די מדינה, די געזעלשאפט. ווייל אויב יעדער מענטש וועט אויפקומען יעדן טאג מיט א נייע רעליגיע לויט זיין קורצע דעת, וועט די וועלט משוגע ווערן – יעדער וועט האבן “צען טויזנט רעליגיעס א טאג.” דאס איז דער חורבן פון ישוב העולם – דער סאציאלער סדר צעפאלט זיך.
– נאך א צד: זיינע קינדער גייען נאכגיין אזויווי אים, און זיי וועלן זיין אנוסים – ווייל זיי וואקסן אויף מיט פאלשע אמונות.
13) דער דגוש אויף “כל אדם”:
דער רמב”ם’ס לשון “אם ימשך כל אדם” איז מדויק – דער דגוש איז אויף “כל”: אויב יעדער איינער וועט נאכגיין זיינע מחשבות, וועט דער עולם חרוב ווערן. דאס איז א סיסטעמישע סכנה פאר דער גאנצער געזעלשאפט.
14) “אחרי עיניכם זו זנות” – פארוואס ברענגט דער רמב”ם דאס דא?
לכאורה זנות קומט נישט דא אריין – ס’איז אן אנדערע איסור. אבער דער רמב”ם ברענגט פשוט דעם מקור אין שלימות. און ס’איז אינטערעסאנט אז מינות און זנות ווערן צוזאמענגעלייגט – ביידע זענען ענינים וואו “fantasy” איז זייער שטארק – דער דמיון שלעפט דעם מענטש.
15) “גורם לאדם לטורדו מעולם הבא” – אן מעשה?
דאס בלאנדזשען נאך מחשבות שלעפט אים אוועק פון עולם הבא, פון דער דעת וואס לעבט אויף אייביג. דא איז דער איסור צו טראכטן – צו טראכטן קרום, צו טראכטן אן לאדזשיק. ווער ס’האט נישט געלערנט לאדזשיק, ער איז עובר מיט דער רייזע צו טראכטן.
16) לערנען בקבלה – נישט קיין פראבלעם:
איינער וואס קויפט אן אידישע ספר און לערנט “מיט בחינת אמונה, בקבלה” – דאס איז נישט קיין פראבלעם, דאס איז נישט קיין עבירה. דער איסור איז נאר ווען מ’טראכט אן קיין ריכטיגע כלים.
—
הלכה ג’ – “מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן, שנאמר ‘וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה’ אל משה’, ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר.”
“כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר ‘מן היום אשר צוה ה’ והלאה’. וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן.”
“ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו… משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה.”
“וכן לא עובדי עבודה זרה בלבד אלא אף המינים – אינם כישראל לדבר מן הדברים. ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר ‘כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים.’ ואסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה כלל, שנאמר ‘אל תקרב אל פתח ביתה.’ ומחשבת מין לעבודה זרה.”
פשט
עבודה זרה איז אזוי חמור ווי אלע מצוות צוזאמען. איינער וואס איז “מודה בעבודה זרה” איז אויטאמאטיש כופר בכל התורה כולה. און פארקערט, איינער וואס איז כופר בעבודה זרה איז מודה בכל התורה כולה. א איד וואס דינט עבודה זרה איז כגוי לכל דבריו, און א משומד לעבודה זרה איז א משומד לכל התורה כולה. אויך מינים האבן נישט קיין דין ווי ישראל, מ’איז זיי נישט מקבל בתשובה, און מ’טאר נישט שמועסן מיט זיי.
חידושים
1) “כנגד כל המצוות” – צוויי מהלכים:
(א) עבודה זרה איז אזוי חמור ווי אלע מצוות צוזאמען – ס’איז א חומרא. (ב) עבודה זרה האט א השפעה אויף אלע אנדערע מצוות – ווען א מענטש איז עובד עבודה זרה, קען ער נישט מקיים זיין אלע אנדערע מצוות, ווייל עבודה זרה איז דער יסוד פון אלעם.
2) די לשון “מודה” און “כופר” – נישט אמונה נאר הסכמה:
חז”ל’ס לשון איז נישט “מאמין בעבודה זרה” נאר “מודה בעבודה זרה.” דאס איז א לשון פון הסכמה – ער איז מסכים צו עבודה זרה. “כפירה” איז דער אפאזיט פון “הודאה” – אזוי ווי אין תפילת מודים, וואו “מודה” מיינט אנערקענען. א “כופר” איז איינער וואס איז נישט מודה – נישט מסכים – במציאות כוחו ורצונו פון הקב”ה. דאס איז א פרעציזע לשון וואס רעדט פון א קאגניטיווע הסכמה, נישט בלויז אן עמאציאנעלע אמונה.
3) “מאדם ועד סוף העולם” – אדם הראשון אלס ערשטער נביא:
דער פסוק “מן היום אשר צוה ה’ והלאה” לערנט אונז אז דאס גייט צוריק ביז אדם הראשון, וואס איז געווען דער ערשטער נביא – ער האט באקומען מצוות (ווי נישט עסן פון עץ הדעת). אלע מצוות וואס זענען געגעבן געווארן פון אדם ביז סוף העולם זענען אינקלודירט.
4) פארוואס איז “מודה בעבודה זרה” גלייך צו “כופר בכל התורה”?
דער עיקר תירוץ: דער רמב”ם’ס שיטה (אויך אין מורה נבוכים) איז אז אלע מצוות זענען געקומען כדי אויסצורייסן עבודה זרה. אויב דער גאנצער ציל פון תורה און מצוות איז צו באקעמפן עבודה זרה, דאן איינער וואס איז מודה בעבודה זרה האט פארלוירן דעם גאנצן פוינט פון אלע מצוות. עס העלפט שוין נישט וואס ער טוט אנדערע מצוות – דער פונדאמענט איז אוועק.
5) “כגוי לכל דבריו” – וואס איז די נפקא מינה?
דער רמב”ם זאגט נישט דא קלאר וועלכע ספעציפישע הלכות דאס אפעקטירט. דער רמב”ם’ס כוונה דא איז נישט צו פסק’ענען ספעציפישע הלכות, נאר ארויסצוברענגען דעם עיקרון אז עבודה זרה איז דער עיקר פון זיין א איד. ספעציפישע הלכות (ווי צי ער דארף געבן א גט) ווערן באהאנדלט אין אנדערע ערטער אין רמב”ם.
6) חילוק צווישן “מודה” און “עובד”:
דער דין פון “כגוי לכל דבריו” אפליקירט זיך נאר ווען ער האט טאקע געדינט עבודה זרה – א מעשה. איינער וואס גלייבט נאר אין עבודה זרה אבער דינט עס נישט, האט נאך נישט דעם דין.
7) “משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה”:
ביי אנדערע עבירות, אויב איינער איז א “משומד” לגבי איין מצוה (למשל ער גייט נישט קיין ציצית), רעכנט מען אים נישט אלס משומד לגבי אנדערע מצוות. אבער ביי עבודה זרה – ווייל עס איז דער עיקר פון אלע מצוות – איז ער אויטאמאטיש א משומד אויף אלעס.
8) ווער איז א “מין” לגבי דעם דין?
דער “מין” דא איז נישט איינער וואס האט בלויז געהאט א שלעכטע מחשבה אדער א מאמענטאנע ספק. דער “מין” איז איינער וואס האט זיך ערקלערט א פארניק – ער האט אויפגעהויבן א פלאג פון מינות. ער האט זיך בפרהסיא ארויסגעשטעלט אלס איינער וואס גלייבט נישט. ער זאגט: “עס נישטא קיין תורה, עס נישטא קיין מצוה.” דאס איז א מעשה חוצפה – א מרידה אין תורה. ער איז א “פרי-טינקער” וואס טראכט א גאנצן טאג אזוי, נישט בלויז א מאמענטאנע מחשבה. ער עובד על פי מחשבתו – ער האנדלט אויף גרונד פון זיינע כפירה’דיגע מחשבות.
9) פארוואס איז מען נישט מקבל תשובה?
צוויי הסברות:
(א) דער מין איז א “מרמה” – א טריקי מענטש. ער איז “משוטט במחשבתו” – ער בלאנדזשעט אין זיינע מחשבות. ווען ער טוט תשובה, קען מען נישט וויסן צי עס איז אמת אדער א טריק.
(ב) ער האט געטון א גרויסע מעשה חוצפה – ער האט דערקלערט א מרידה אין תורה בפרהסיא. דאס איז נישט בלויז א פריוואטע מחשבה, נאר א פובליקע אקט.
10) “אסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה”:
מ’טאר נישט שמועסן מיט זיי און מ’טאר נישט ענטפערן אויף זייערע קשיות. דער טעם: ער גייט דיר פארדרייען א קאפ – ער וועט מאכן ערגער די פראבלעם, נישט בעסער. דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק “אל תקרב אל פתח ביתה.” אין דער גמרא שטייט אז א מין ישראל ענטפערט מען נישט.
11) “שעת נפש” – דער מין’ס כאראקטער:
“שעת נפש” מיינט גאווה, חוצפה. דער מין איז א מענטש וואס “תרים אחר מחשבת ליבם” – ער גייט נאך זיין פאנטאזיע, זיינע אייגענע מחשבות, מיט גאווה.
12) “מחשבת מין לעבודה זרה” – א שווערע הלכה:
דאס איז א גמרא אין חולין (וועגן שחיטה). א מין גלייבט אפילו נישט אין גארנישט – וואס האט עבודה זרה צו טון דערמיט?
עטליכע הסברות:
(א) ווען א מין איז מקדיש א קרבן, זאגט מען אז סתם’ס האט ער עס מקדיש צו עבודה זרה – ווייל מ’ווייסט נישט וואס ער האט געטראכט, און ביי א מין איז די חזקה אז זיין מחשבה איז עבודה זרה.
(ב) דער רמב”ם האט מינים גערופן עבודה זרה – זיי פאלן אריין אין דער זעלבער קאטעגאריע.
(ג) רבי דוד (דער רמב”ם’ס זון) האט מסביר געווען מיט דעם ווארט “פעמים” – אמאל איז דער מין אין עבודה זרה, אמאל נישט. מ’דארף מחמיר זיין לחומרא.
באמערקונג: דער מין פון מסכת חולין איז נישט נויטווענדיג דער זעלבער מין ווי דער רמב”ם רעדט דא – אין חולין קען עס רעדן פון א ספעציפישע גרופע מענטשן.
—
הלכה ד’ – דין המגדף און זיין שייכות צו עבודה זרה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“ועל כן כללתי דין המגדף… ששניהם כופרים בעיקר הם.”
“אחד המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהיא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד… ויברך השם בשם… שנאמר ‘ונוקב שם השם’.”
“שאר הכינויים – באסור… ויש מי שמפרש אז אינו חייב אלא על השם י-ה-ו-ה… ואני אומר…”
“אלהים לא תקלל”
“בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי – ‘יכה יוסי את יוסי’. נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרים לו ‘אמור מה ששמעת בפירוש’, והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר ‘אף אני כמוהו שמעתי’. ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהם לומר ‘כך וכך שמעתי’.”
“מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור, אין חזרתו חזרה, אלא נהרג.”
“מי שגידף את השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו.”
“כל השומע ברכת השם חייב לקרוע… אפילו ברכת הכינוי… והוא שישמענו מישראל. אחד השומע ואחד השומע מן השומע חייב לקרוע.”
“כל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו ‘דמך בראשך שאתה גרמת לך’. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד.”
פשט
דער רמב”ם ברענגט אריין הלכות מגדף אין הלכות עבודה זרה, ווייל ביידע – דער עובד עבודה זרה און דער מגדף – זענען כופרים בעיקר. ביידע באקומען סקילה און ביידע באקומען תליה. א מגדף איז חייב סקילה נאר ווען ער איז מפרש דעם שם המיוחד (י-ה-ו-ה אדער א-ד-נ-י) און מקלל דעם שם מיט איינע פון די שמות שאינם נמחקים. אויב ער מקלל מיט שאר כינויים, איז ער עובר אויף א לאו און באקומט מלקות, אבער נישט סקילה. בשעת דעם משפט נוצט מען א כינוי (“יכה יוסי את יוסי”), ערשט נאכ’ן פסק דין זאגט דער גרעסטער עד ארויס וואס ער האט ממש געהערט, די דיינים שטייען אויף און קורעין, און דער צווייטער עד באשטעטיגט. א מגדף וואס חזר’ט תוך כדי דיבור – העלפט נישט. איינער וואס מגדף השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו, אבער בית דין קען אים נישט סקל’ן. חיוב קריעה איז נאר ווען מ’הערט פון א איד. פאר דער מיתה לייגן אלע עדים און דיינים הענט אויף זיין קאפ – א דין וואס איז ספעציעל נאר ביי מגדף.
חידושים
1) פארוואס ברענגט דער רמב”ם מגדף אריין אין הלכות עבודה זרה?
דער פסוק “והנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה’ הוא מגדף” (במדבר ט”ו, ל’) ווערט געברויכט צו ווייזן אז “ביד רמה” – וואס מיינט עבודה זרה – איז דער זעלבער ענין ווי מגדף. דאס איז ממש דער זעלבער פרשה פון “מקושש עצים”. דער רמב”ם זאגט אויסדריקלעך: “ששניהם כופרים בעיקר הם” – ביידע זענען כופרים בעיקר, דערפאר באקומען ביידע סקילה און תליה (וואס איז א חידוש – עס איז נישטא קיין אנדערע עבירה וואס באקומט תליה אויסער מגדף און עבודה זרה).
2) דער מגדף איז “אזוי ווי א עובד עבודה זרה נאר אן עבודה זרה”:
א מגדף איז בעצם דער זעלבער ענין ווי עבודה זרה, נאר אן דעם פיזישן אקט פון דינען אן אנדער כח. דער מגדף איז מבזה דעם אייבערשטן דירעקט.
3) שווערע קשיא: וויאזוי פאסט מגדף מיט “כופר בעיקר”?
א מגדף איז דאך דער גרעסטער מאמין! ער גלייבט אז דער אייבערשטער עקזיסטירט, ער גלייבט אז נאר דער אייבערשטער קען מען שעלטן – ער איז נאר פארביטערט. ווי קען מען אים גלייכן צו א כופר בעיקר? דאס בלייבט א שווערע קשיא – “עפעס איז מיסינג אין די גאנצע הבנה.”
4) שטאפלען פון פארביטערטקייט – דער מגדף אלס דער העכסטער לעוול:
איינער וואס איז א ביסל פארביטערט שעלט זיך אליין; איינער וואס איז מער פארביטערט שעלט די גאנצע עקזיסטענץ; דער גרעסטער לעוול פון פארביטערטקייט איז שעלטן דעם “מוציא ראשון” – דעם אייבערשטן אליין. און דאס איז נאר ווען ער טוט עס בשם המפורש, וואס מאכט עס צום שטארקסטן אויסדרוק.
5) דער פאראדאקס פון שעלטן דעם אייבערשטן:
שעלטן איז “אלעמאל בשם” – ווען מען שעלט א מענטש, זאגט מען “דער אייבערשטער זאל דיך…” – אלזא ווען מען שעלט דעם אייבערשטן אליין, וויאזוי קען מען דאס טון? דער רמב”ם’ס פארמולירונג “יכה מיכי את סיוסי” (זאל יענער כח שלאגן דעם אנדערן כח) ווערט אנאליזירט – ביי עבודה זרה מאכט עס “מער סענס” ווייל מען שטעלט צוויי כוחות קעגן איינאנדער, אבער ביי א מגדף וואס גלייבט אין איין ג-ט איז עס “טאקע פאני” – דאס איז דער עצם פון מגדף, אז עס איז אבסורד און דאך אסור.
6) דער רמב”ם’ס פסק וועגן “שם המיוחד” – א-ד-נ-י:
דער רמב”ם פסק’נט אז “השם המיוחד של ארבע אותיות” מיינט א-ד-נ-י – דאס איז דער וועג וויאזוי מען זאגט ארויס דעם שם י-ה-ו-ה. דער רמב”ם ברענגט א “יש מי שמפרש” אז מען איז נאר חייב אויף שם י-ה-ו-ה ווי עס איז נכתבת, אבער דער רמב”ם פסק’נט אז ביידע – סיי י-ה-ו-ה סיי א-ד-נ-י – מאכן חייב סקילה. דער סברא: ווייל ווען מען זאגט א-ד-נ-י מיינט מען דעם שם י-ה-ו-ה, איז עס אויכעט “שם המיוחד.” דאס שטימט מיט הלכות יסודי התורה פרק ו’ וועגן שמות שאינם נמחקים.
7) שאר כינויים – נאר לאו מיט מלקות:
אויב איינער מקלל דעם אייבערשטן מיט שאר כינויים (נישט שמות שאינם נמחקים), איז ער עובר אויף א לאו און באקומט מלקות, אבער נישט סקילה. דער לאו איז “אלהים לא תקלל.”
8) דער כינוי “יוסי” – וואס מיינט עס?
מ’קרייעט א נייעם כינוי וואס איז נישט פון די אמת’ע כינויים בכלל – מ’נוצט נישט קיין אמת’ן שם און נישט קיין אמת’ן כינוי, נאר א גאנץ נייעם ווארט. “יוסי” (י-ו-ס-י) איז אייגנטליך נישט פיר אותיות אויף דעם זעלבן אופן ווי דער שם המפורש – וואס איז אינטערעסאנט.
9) פארוואס דארף דער עד ארויסזאגן בפירוש?
צוויי טעמים: (א) א דין אין עדות: עדות דארף זיין מפורש. (ב) פראקטישער טעם: עס קען זיך מאכן א טעות – אפשר האט דער עד נישט פארשטאנען פונקטליך וויאזוי דער שם המפורש איז געזאגט געווארן, און מ’קען נישט הרג’ענען א מענטש אויף א ספק.
10) קריעה ביי די דיינים – אפילו ביי שומע מן השומע:
ווען דער עד זאגט ארויס די ווערטער פאר בית דין, איז ער אליין נישט מגדף – ער זאגט עס נאר אריבער. פונדעסטוועגן זענען די דיינים חייב לקרוע. דאס ווייזט אז אפילו שמיעה פון עדות איבער גידוף פאדערט קריעה. דער רמב”ם זאגט “קורעין ולא מאחין” – א קריעה וואס מ’לייגט נישט צוריק.
11) דער צווייטער עד – “אף אני כמוהו שמעתי”:
ער מוז באשטעטיגן אז ער האט די זעלבע זאך געהערט – אויב נישט, האט מען לכאורה נישט קיין צוויי עדים אויף דעם זעלבן מעשה. אבער ער דארף נישט אויך ארויסזאגן די ווערטער בפירוש – איינמאל זאגן איז גענוג. ווען ס’איז דא אסאך עדים, דארף יעדער איינער זאגן “כך וכך שמעתי” – פארבונדן מיט דעם דין אין מסכת מכות אז ווען ס’איז דא מער ווי צוויי עדים, דארפן אלע עדים זיין כשר.
12) תוך כדי דיבור העלפט נישט ביי מגדף:
דאס איז איינע פון די אויסנאמען ווי תוך כדי דיבור העלפט נישט: קידושין, גירושין, און מגדף/עבודה זרה. די גמרא האט א דרשה וואס פארבינדט קידושין און גירושין מיט מגדף. עס ווערט אויך געפרעגט: וויאזוי ארבעט התראה ביי מגדף? – דאס בלייבט אן אינטערעסאנטע שאלה.
13) מגדף השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו:
ווען איינער זאגט “יכה עבודה זרה את יוסי” – דאס הייסט ער מגדף השם בשם עבודה זרה – איז דאס א הארבע זאך, אבער נישט חייב סקילה מדין בית דין. דער דין איז קנאים פוגעין בו – אזוי ווי ביי בועל ארמית. פארוואס נישט חייב סקילה? ס’איז נישט קיין דרך פון עבודה זרה – עס פאלט נישט אריין אין די ד’ עבודות.
14) חיוב קריעה – נאר ווען מ’הערט פון א איד:
“והוא שישמענו מישראל” – נאר ווען מ’הערט גידוף פון א איד. א שיינער חידוש: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז איינער וואס דינט עבודה זרה ווערט א גוי לכל דבריו – אבער ס’זעט אויס אז ביי מגדף איז דאס נישט אזוי. א מגדף ווערט נישט אויטאמאטיש א “גוי לכל דבריו” – ער בלייבט א איד וואס האט א חטא. דער חילוק: ווען א גוי שעלט, קאונט עס נישט – נאר ביי א איד האט גידוף א חלות.
15) שומע מן השומע – וואס מיינט עס?
שומע מן השומע מיינט: איינער וואס הערט פון א צווייטן אז יענער האט מגדף געווען – אבער דער צווייטער זאגט נישט איבער די ממש’ע ווערטער, נאר ער דערציילט אז עס איז פאסירט. פארוואס טאר דער שומע נישט איבערזאגן? ווייל אויב ער זאגט איבער די שמות פונקטליך אזוי ווי יענער האט מגדף – איז ער אליין לכאורה מגדף! נאר פאר בית דין מעג ער, ווייל דארט איז עס עדות. דער שומע מן השומע איז חייב לקרוע אפילו ער הערט נישט די ממש’ע ווערטער. דאס איז לכאורה דער ריזן פארוואס בית דין דארף קריעה רייסן – זיי זענען “שומע מן השומע.”
16) דער ראיה פון רבשקה – א משומד:
אליקים און שבנא האבן געריסן קריעה ווען רבשקה (דער שליח פון מלך אשור) האט מחרף ומגדף געווען דעם אייבערשטן. רבשקה איז געווען א משומד – ער איז געווען א איד וואס איז געווארן א גוי. דעריבער האבן אליקים און שבנא געריסן קריעה – ווייל זיי האבן געהערט גידוף פון א איד (אפילו א משומד). אבער ווען ער וואלט געווען א גוי גמור, וואלטן זיי נישט געדארפט רייסן קריעה. די גמרא אין סנהדרין ברענגט “שבנא וסיעתו” – שבנא און זיין גרופע האבן געוואלט מאכן א דיל מיט רבשקה.
[Digression: גולית – מחרף מערכות אלקים חיים – גולית האט אויך חוזק געמאכט פון דעם אייבערשטן. אבער גולית איז געווען א גוי, און א גוי ווייסט נישט פונקטליך די הלכות וויאזוי מ’איז מחרף – ער האט נישט געזאגט “יכה יוסי את יוסי.” פונדעסטוועגן, ער האט מחרף געווען, און עס קומט אים אן עונש פאר דעם אליין.]
17) סמיכת ידים אויפ’ן מגדף – א ספעציעלער דין:
אלע עדים און דיינים לייגן הענט אויף דעם קאפ פון מגדף פאר דער מיתה, און זאגן אים “דמך בראשך שאתה גרמת לך.” דאס איז א יוניקער דין נאר ביי מגדף – “ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד.” “כל השומעים” מיינט די עדים – זיי זענען די וואס האבן געהערט ווי דער מגדף האט געזאגט זיינע ווערטער.
דער ענין פון סמיכה: מ’זאגט דעם מגדף – דו אליין ביסט שולדיג אין דיין טויט, דיין בלוט איז אויף דיין אייגענעם קאפ. אזוי ווי ביי א קרבן וואו מ’לייגט הענט איידער עס ווערט מקריב, דא אויך לייגט מען הענט אויפן מגדף איידער ער ווערט נסקל. איז ער ווי א קרבן? – דער דין פון סמיכה איז דאך באקאנט פון קרבנות. דאס בלייבט אן אפענע פראגע.
אן איראנישע באמערקונג: דער מגדף האט געזאגט “יכה יוסי את יוסי” – ער וויל כביכול שלאגן דעם אייבערשטן – אבער צום סוף איז ער דער איינציגסטער וואס ווערט געשלאגן (נסקל).
—
דער טיפערער פארשטאנד פון “מגדף” – פארוואס ס’איז אין גדר עבודה זרה
חידושים
1) דער מגדף איז דווקא א “מאמין”:
דער רמב”ם האט אריינגעלייגט מגדף אין הלכות עבודה זרה ווייל א מגדף איז אייגנטליך א מאמין – ער גלייבט אז ס’איז דא א באשעפער! ווייל אויב ער וואלט נישט געגלייבט, וואלט ער נישט געזאגט דברי גידוף. ער איז אבער א “פארביטערטער משוגענער” וואס רעדט קעגן דעם אייבערשטן – ער איז כופר בעיקר נישט דורך לייקענען דעם מציאות, נאר דורך מזלזל זיין אין כבוד שמים.
2) וואס מיינט “גידוף” למעשה – זלזול בפומבי:
“יכה יוסי את יוסי” איז נישט ליטעראלי – קיינער מיינט נישט אז מ’קען ליטעראלי שלאגן דעם אייבערשטן. גידוף מיינט אז מ’איז מזלזל בפומבי אין דעם אייבערשטן, מ’זאגט זאכן וואס ברענגען א גרויסע זלזול אין כבוד שמים. דער דוגמא פון סנחריב: “מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם מידי” – ער האט געזאגט אז דער אייבערשטער קען נישט העלפן.
3) מגדף איז דער היפוך פון שמע ישראל:
שמע ישראל איז ווען איינער איז מודה בהשם, ער שרייט אז ס’איז דא א גאט. א מגדף שרייט דעם פארקערטן – אז ס’איז נישטא, אדער אז דער אייבערשטער קען נישט העלפן. ס’איז א היפוך פון קבלת עול מלכות שמים.
4) “יכה יוסי את יוסי” – דער אבסורד פון גידוף:
דער מגדף וויל כביכול “האקן” אויף דעם אייבערשטן – אבער מיט וועמען האקט ער? מיט דעם אייבערשטן אליין! דער כח וואס ער נוצט צו רעדן קעגן דעם אייבערשטן קומט דאך פונעם אייבערשטן גופא. דאס איז דער טיפערער פשט אין דעם לשון – עס ווייזט אויף דעם אבסורד פון גידוף.
5) א פארשלאג: מגדף איז במקור דער איסור אטעאיזם:
אפשר איז דער איסור מגדף במקור דער איסור פון אטעאיזם – רעדן קעגן דעם אייבערשטן, נישט גלייבן אין אים, אדער גלייבן אין עבודה זרה. “מעלה על דעתו שאין אלוה” אדער אז דער אייבערשטער האט נישט קיין כח – דאס איז אלץ אין דעם גדר פון מגדף. דער איסור מגדף אנטהאלט אין זיך דעם גאנצן ענין פון כפירה – סיי “לית דין ולית דיין” (ס’איז נישטא קיין ריכטער), סיי רעדן קעגן דעם אייבערשטן, סיי גלייבן אין עבודה זרה. דאס איז לכאורה דער פשט פארוואס דער רמב”ם האט עס צוזאמענגעשטעלט מיט הלכות עבודה זרה – ביידע זענען “כופרים בעיקר”.
תמלול מלא 📝
הלכות עבודה זרה פרק ב’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
הקדמה לפרק ב’
Speaker 1:
א גוטן. אונז לערנען הלכות עבודה זרה, ספר המדע, די צווייטע פרק פון עבודה זרה.
אזוי ווי אין די פריערדיגע פרק, זייער א גוטן, האט דער רמב”ם מסביר געווען וויאזוי האט זיך אנטוויקלט עבודה זרה. די וועלט איז נישט משוגע. און אויך זעט מען אז דער רמב”ם האט אביסל אזוי געטראכט, אדם הראשון האט גערעדט צו די אייבערשטער, וויאזוי איז דאס פלוצלינג געגאנגען אז אנוש, זיין אייניקל, איז שוין דא עבודה זרה? וויאזוי שטימט דאס? האט ער מסביר געווען די “סליפערי סלאופ” פון וויאזוי עבודה זרה האט זיך אנטוויקלט, און נאכדעם וויאזוי אברהם אבינו האט געכאפט די חורבן און ער האט עס געפיקסט, און נאכדעם וויאזוי עס האט זיך פריש אנטוויקלט אין די זעלבע ירידה, און משה רבינו האט אונז געראטעוועט מיט זיין נבואה.
אזוי האט דער רמב”ם אונז געגעבן זייער א שיינע אריינפיר אין עבודה זרה, און דא גייען מיר שוין לערנען די דינים, די מצוות פון עבודה זרה, און די עיקר פון עבודה זרה. שפעטער איז דא נאך אפאר פרקים וואס זענען די דעטאלן פון עבודה, וועלכע מיני עבודות מ’איז מחייב, אבער דא זאגט ער די עיקר, נאך אלץ די עיקר פון עבודה זרה, נישט נאכגיין עבודה זרה.
סאו, אין א געוויסע זין קען מען זאגן אז די פרק איז באמת’דיג נאר האלב פון די פרק, ווייל די צווייטע האלב רעדט זיך פון מגדף, וואס מ’דארף פארשטיין פארוואס עס קומט דא אריין. דער רמב”ם אליינס האט א קשיא פארוואס עס קומט דא אריין, און ער פרובירט צו פארענטפערן. אפשר איז דא אפשר טיפערע זאכן וואס מ’קען פארשטיין.
עבודה זרה – ענינים שבאמונה
אבער די ערשטע פרק רעדט פשוט פון, מ’קען זאגן פון נישט גלייבן אין עבודה זרה. מ’קען מאכן אזא חילוק, אז מ’האט געלערנט הלכות יסודי התורה, וואס איז בעצם די עיקרי אמונה. אין א געוויסע זין, עבודה זרה איז להפך יסודי התורה פרק א’, יחוד השם און ציור השם. אבער ס’איז נאך אלץ דא אין עבודה זרה, אין איסור עבודה זרה איז נאך אלץ דא, און מ’האט געזאגט נעכטן אז עבודה זרה איז בעיקר די מעשה, וואס אזויווי מ’האט גערעדט די “סליפערי סלאופ”, אויב מ’דינט א צורה, האט מען בסוף פארגעסן פון די אייבערשטער. אבער ס’איז נאך אלץ דא געוויסע ענינים שבאמונה פון עבודה זרה, אדער נישט מודה זיין בעבודה זרה. ס’איז דא אזא לשון אין די גמרא וואס מ’וועט זען ער ברענגט, “המודה בעבודה זרה” – וואס מיינט אז ער גלייבט אין עבודה זרה, נישט אז ער דינט עס. ער דינט נישט, ער זאגט נאר אז ער האלט אז ס’איז אמת, ס’האט א כח.
סאו די ערשטע פרק, אדער די ערשטע האלב פון די פרק, רעדט בעצם פון די איסור פון גלייבן, און אפשר בכלל פון דינען, אבער מער אין די נושא וואס האט צוטון מיט די דעת, מיט די שכל פון די מענטש. די איסורים פון עבודה זרה וואס איז צו נישט גלייבן אין עבודה זרה.
אמת. ברור. שפעטער רעדט ער דא אין דער פרק אויך וועגן נישט עבודה זרה, נאר כפירה, נישט גלייבן בכלל אין קיין כח עליון. אה, איך האב דיר געזאגט… מיט עבודה פון עבודה זרה האט עס קיין שייכות, אבער מיט די מחשבת עבודה זרה האט עס אן אנטע שייכות. ווייל די פראבלעם מיט עבודה זרה איז דאך נישט פשט דאס אז מען געט כבוד פאר די עבודה זרה, נאר פשט אז מען נעמט אוועק פון די כבוד ווי ס’קומט זיך פון די אויבערשטע… פון די אמת’דיגע כח.
חידוש: עבודה זרה און אטעאיזם זענען נישט צוויי באזונדערע קאטעגאריעס
ווייל ווי איך לערן, איז נישט אמת’דיג דא אזא זאך מיט צו גלייבן א כח וואס דו רופסט א כח עליון און וואס איז א עבודה זרה. ווייל א עבודה זרה איז פשט אז דו מיינסט אז א זאך וואס איז ווייניגער ווי די ערשטע זאך איז א גאט. סאו יעדער עובד עבודה זרה, אויב ער האלט שוין ביי דעם עכטן סוף און פארגעסן די ערשטע, איז ער שוין אן אטעאיסט אויכעט. אז איך מיין אז דאס איז א געוויסע… אז ביז דער ראנד וואס שטייט עס…
אבער דער פוינט איז נישט די יא. יא, איך וויל נאר מדגיש זיין, ווייל איך האב שוין געזאגט נעכטן, אבער עס איז א גרויסע קלארקייט וואס איך האב, און איך מיין אז דער רוב מענטשן האבן עס נישט געכאפט, אז מענטשן געווענליך טראכטן, און נישט מען מענטשן, גרויסע מענטשן אויך, צום צו טארן א געוויסע צדן דעם, אז וואס דאס דא בויפן קלאדיצט, וואס דו זעקסט גלייבן אין א גאט, כח עליון, וויאז מען רופט עס, אדער עפעס א אזא זאך, נאכדעם within די מאמינים, יא, דאס איז לעפיר קייט אטעאיסטים וואס גלייבן נישט קיין שום גאט, נאכדעם וואס איז אינדער וואס גלייבן א גאט, טא א שאלה ווער איז דער אמת’ער גאט? דאס אבער מאכט נישט קיין סענס, וואס הייסט ווער איז דער אמת’ער גאט? וויאזוי זיין עפקאוויסער הייסט, אויב מיר מיינט דער אמת’ער גאט מיינט דער אמת’ער גאט. לויט דער רמב”ם און האט תרצו both, אז ווי די זרה ווייסט ווער דער אמת’טער גאט איז, ער זאגט אז דער ערשטער ערן איז א גאט, אז דער ערשטער גאלגל, ערשטער ערשטער מעלך, ערשטער זאך וואס איז א נברא איז א גאט. ער האט א טעות, ער רופט עס טאקע גאט, אבער ס’נישט געזעהייר אז די ביידע גלייבן עיקל יענע כח עליון שלא וועלכע ער איז. אבער די וזרה האט א טעות אין וועלכע לעוועל שטייט די כח עליון. זיין כח עליון איז בכלל נישט קיין כח עליון, ס’איז א נידיגערע זאך. ס’קומט דער ארויס א הארבע זאך, ס’טארטש אזויבן איינער פארשטייט נישט געטליכקייט, און ער גלייבט נישט.
רייט. דאס איז דער רמב”ם. פאר דעם דער רמב”ם האט געהאלטן אז ווער ס’איז… מיר נימעס ווייניגער צו קענען הלכות יסודי התורה, צו וויסן אין וועלכע באשעפער אונז גלייבן. ווייל סתם זאגן איך גלייבן אין דא באשעפער, איז א לכאורה נאך גארנישט געטון, ווייל דו פארשטייסט נישט וואס מיינט א באשעפער, וואס מיינט דער מוציא ראשון. יא? פארדעם דער רמב”ם פארשטייט אז ווער ס’גלייבט אין א גאט וואס איז א גוף, איז א גוף דאך נישט דער אייבערשטער, אז ער גלייבט אין עפעס א דבר נברא אז ער איז א גאט. יא? פארדעם האט ער געזאגט אז ער איז א מין.
תירוץ אויף דער רמב”ן’ס קשיא – “מה שמו”
אדער די זעלבע זאך, מיט דעם האב איך פארענטפערט די רמב”ן’ס קשיא אויף די רמב”ם. די רמב”ם פרעגט אויף די רמב”ם, מ’האט עס געלערנט אויך נעכטן, איך זאג דיר דאס וואס ס’גייט זיין פסח. ס’שטייט אין די תורה, משה איז געקומען צו די אידן און געזאגט “אהיה שלחני אליכם”, און משה זאגט “מה שמו” וכו’. און די רמב”ם האט געלערנט פשט אז די אידן האבן געפרעגט פון משה ווער איז דא א גאט. אזוי זאגט די רמב”ם פשט אין, איך מיין אין מורה, נישט אז ס’איז נישט געווען בפירוש, אבער אין מורה שטייט אזוי קלאר. און די רמב”ן האט געפרעגט אויף דעם פרשת שמות, אז וויאזוי קען זיין די אידן האבן נישט געגלייבט אין קיין גאט? זיי גלייבן נישט אין דעם. ס’הייסט, די רמב”ן האט פארשטאנען אז ס’קען זיין אז עובדי עבודה זרה, דאס קען זיין, ווייל מ’זעט דאך אין חז”ל אז ס’איז געווען א חלק על כל פנים פון די אידן וואס האבן געדינט עבודה זרה, אזויווי די רמב”ם האט געזאגט.
די רמב”ם האט דאך געזאגט קלאר אין סוף פרק א’ אז ביז משה רבינו האבן די אידן נישט געגלייבט אין קיין גאט. זיי האבן נישט געגלייבט, זיי האבן כמעט פארגעסן. זיי זענען געווען אזויווי צאן פון אברהם, ס’הייסט זיי זענען געווען אינגאנצן פארקראכן. ס’הייסט ער גייט נישט אהער צו אהין. אבער די רמב”ן, איך מיין אפילו די רמב”ן וואלט נישט געזאגט אז ס’קען נישט זיין קיין עובדי עבודה זרה, אבער ער קען נישט פארשטיין אז א איד זאל נישט גלייבן אינגאנצן אין גאט.
אבער ביי די רמב”ם איז עס די זעלבע זאך, ווייל אוודאי האט ער געגלייבט אין עפעס א כח עליון, אבער ער האט נישט געוואוסט פון די “אהיה אשר אהיה”, וואס איז ארום אזא אמת’דיגע הבנה פון מציאת השם. דאס איז טאקע א גרויסע חידוש. דאס איז נישט קיין זאך וואס מ’קען זאגן, “אה, וויאזוי קען זיין?” ס’קען יא זיין, ווייל נישט יעדער איינער ווייסט דאס. סאו דאס מיין איך איז די חידוש פון די רמב”ם.
אבער אמת’דיג, אז יעדער ווייסט, איז דא איינער וואס ווייסט נישט דאס? אבער היינט ווייסט שוין יעדער. די רמב”ם האט שוין געמאכט אסאך ארבעט, און די בעל שם טוב, און די אלע. כמעט קיינער גלייבט נישט אז די אייבערשטער איז א גוף. נישט נאר כמעט קיינער, קיין שום איד, אדער איז איינער פון די כופרים. אבער יעדער איינער פארשטייט אז די אייבערשטער איז עפעס ביאנד אלעס. ס’איז פשוט. אויסער אויב מ’האט זייער שטארק מורא פון טראכטן, און מ’זאגט אזויווי, “די באשעפער וואס איך האב מורא פון אים ווייל ער גייט מיר שטראפן אויב איך גיי עניטינג טראכטן”, דעמאלטס איז עס טאקע בצמצום. אבער אויב טראכט מען, אויב מ’איז זיך מתבונן אין די זאך פון מוציא ראשון, די באשעפער וואס אן אים איז גארנישט דא, די ערשטע כח, די כח ראשון… אבער איך זאג אז קיינער…
אפילו דער וואס פארשטייט נישט היינט, ער טראכט נישט אז דער אייבערשטער איז דער הימל, יא? דער אייבערשטער וואוינט אין דעם, ער פארשטייט נישט וואס ער זאגט. אקעי. אבער ווען מיר זאגן גוף, מיינען מיר עפעס א גוף וואס איז א נברא. קיינער טראכט נישט דאס, סאו קען זיך חז”ל זאגן אז רוב אידן ווייסן שוין ווער דער אייבערשטער איז. אקעי, עניוועיס, דאס איז א גוטע הקדמה. יעצט גייען מיר אריין, די גמרא גייט נישט זאגן.
דיגרעסיע: די גרעסטע חשש פון עבודה זרה היינט
Speaker 2:
לכאורה די גרעסטע חשש פון עבודה זרה היינט איז טאקע איינער וואס גיבט כוחות פאר זיין רבי’ן מער וויפיל, און ער מאכט זיין רבי’ן פאר א כח הממצע, אזוי ווי עבודה זרה.
Speaker 1:
לאמיר לערנען, לאמיר לערנען. ס’איז מיר נישט אזוי פשוט דאס, ווייל איך זאג דיר, ווייל דער רמב”ם רעדט אז כל זמן דער וואס טוט עס מיינט, ער האט פארגעסן אז ס’איז דא א גאט וואס איז למעלה פון דעם. ניין, איינמאל דאס איז נישט שייך, מיינסטו… אקעי, לאמיר לערנען אינעווייניג, ווייל דאס האב איך געטראכט דא ווען איך האב עס געהערט.
הלכה א’ – עיקר הציווי בעבודה זרה
Speaker 1:
אקעי, סאו לאמיר לערנען די ערשטע הלכה. זאגט דער הייליגער רמב”ם: “עיקר הציווי בעבודה זרה”, די עיקר וואס די תורה איז מצווה, די עיקר מצוה פון עבודה זרה איז, “שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב, ולא אחד מארבעה יסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם”. מען זאל נישט דינען קיין שום באשעפענישן, נישט קיין שום אנדערע באשעפעניש נישט. דאס איז א המשך פון די פאריגע פרק, אז די וועג ווי אזוי עבודה זרה האט זיך אנטוויקלט איז אז אפילו א מענטש האט געוואוסט אז דער באשעפער איז דער באשעפער, אבער ער האט אנגעהויבן דינען… ער גייט שוין זאגן יא, אבער ער האט אנגעהויבן דינען איינער פון די ברואים, א גלגל אדער א כוכב, דאס איז די עיקר ציווי עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם, די ליסט איז ממש די ליסט פון די רמב”ם אין יסודי התורה, פרק ב’, ער זאגט אז ס’איז דא מלאכים, ס’איז דא גלגלים, כוכבים, די ארבעה יסודות, און זאכן וואס זענען געמאכט פון די ארבעה יסודות. די זענען אלע נבראים, נישט קיין בוראים. ס’איז דא איין בורא, און מ’האט דא די אלע נבראים. סאו דאס איז א גרויסע חידוש, א גרויסע קלארע זאך וואס דער רמב”ם זאגט, ווייל באלד גייען מיר לערנען, און איינער וועט פרעגן א למדן, וואס איז עיקר עבודה זרה? וועט ער זאגן השתחואה, עבודה, קטורת, ניסוך, איך ווייס נישט וואס. עיקר עבודה זרה איז צו דינען קיין שום נברא. דאך, ווי אזוי מ’דינט, וואס הייסט עבודה, דאס איז שוין פרטים. אבער דאס איז די עיקר.
אפילו ווען דער עובד ווייסט אז השם הוא האלהים
זאגט דער רמב”ם, “ואף על פי שהעובד יודע שה’ הוא האלהים”, אפילו דער עובד, ער איז א גרויסער עובד, ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז השם הוא האלהים, ער מיינט דער עובד עבודה זרה, אפילו ער ווייסט אז דער אייבערשטער איז האלהים, “ועובד נברא זה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה”, דינט א געוויסע נברא, ווייל ער טוט דאס ווייל דער אייבערשטער האט זיי געגעבן כבוד, דער אייבערשטער האט זיי געלייגט בשמים, מיט די גאנצע פראכט, מלאים זיו ומפיקים נוגה, איז א סימן אז דער אייבערשטער וויל מ’זאל זיי געבן כבוד און מ’זאל זיי דינען, הרי זה עובד עבודה זרה, הייסט ער אן עובד עבודה זרה.
איך האב דאס געלערנט, האב איך געטראכט אז ס’איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל פשט איז אז דער מענטש ווייסט דאך אז דער אייבערשטער איז דער באשעפער, און ער מיינט אז ווען ער געבט כבוד פאר די כוכב געבט ער כבוד בעצם פאר’ן אייבערשטן. סאו ס’קען זיין אז די איסור עבודה זרה, די לעוועל עבודה זרה, איז מער א איסור ווייל ער גייט מטעה זיין אנדערע מענטשן. דו קענסט זאגן אזוי ווי אז די לעוועל, אויב ס’איז דא אזא מין מענטש, איז דאך נאר די חשש ווייל זיין זון גייט שוין זיין אן עובד עבודה זרה אן פארגעסן פון דעם אייבערשטן, ווייל ער איז די איינציגסטע פאל וואס ער געדענקט נאך יא אז ס’איז דא א באשעפער. ער זאגט אז יעדער עובד עבודה זרה איז דאך פשט אז ער איז אויך אן אטעיסט, ער איז דאך נישט קיין אטעיסט, ווייל ער געדענקט דאך יא אז דער אייבערשטער איז איבער די נברא. ס’איז זייער אינטערעסאנט. סאו, אין א וועג קען מען זאגן אזוי ווי אז די עיקר עבודה זרה איז אן ענין פון אזא שטיקל בין אדם לחבירו, אזא שטיקל מכשול זיין אנדערע מענטשן.
דיסקוסיע: עבודה זרה אלס בין אדם לחבירו
Speaker 2:
ס’איז א יסוד אין די תורה.
Speaker 1:
יא, אבער דו ביסט פוגם אין די אייבערשטער, אבער דו ביסט פוגם אין אנדערע מענטשן, און אזוי ביסטו פוגם אין די אייבערשטער.
Speaker 2:
יא, אזוי איז דאס געווען אין די פריערדיגע פרק. לויט ווי איך פארשטיי, אז ס’איז אזוי, דו ביסט גערעכט. אזוי האבן מיר נעכטן פארשטאנען מיט אברהם מיט די חסד, דאס איז געווען זיין ערשטע, דא זעסטו עס אויך. הרי זה עובד עבודה זרה ווייל ער גייט מכשול זיין אנדערע מענטשן.
Speaker 1:
רייט, אזוי איז זייער אינטערעסאנט. און ס’איז טאקע א גרויסע חידוש, דער רמב”ם, איך מיין אז זיי האבן אויסגעפירט די ערשטע הלכה, יא? דער רמב”ם האט געמאכט א גרויסע חידוש אז עיקר עבודה זרה, מילא, דאס אויף דעם איז אויך חל די איסור, די גרויסע חומר, פארשטייט זיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אויף דעם קומט אויך אן על פני, יא? אפילו ווען דו גלייבסט יא, על פני, נישט קעגן מיר, מיט מיר.
קשיא: וואו שטייט אז אנוש איז געווען עובד עבודה זרה?
אבער קען זיין דער רמב”ם נעמט עס צו שטייט אין חלק אז דור אנוש? אויף וועם שטייט עס? שטייט ערגעץ אויף אנוש? איינמאל דער רמב”ם פארשטייט אז אנוש האט בעצם געגלייבט אין אייבערשטן, שטייט ערגעץ אז אנוש איז געווען עובד עבודה זרה? איך מיין, איינמאל מ’רופט אנוש עובד עבודה זרה, איז דער רמב”ם לשיטתו אז אנוש האט געוואוסט פון אייבערשטן.
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’ (המשך) – עיקר עבודה זרה און דער פסוק “פן תשא עיניך השמימה”
דער רמב”ם’ס מקור פון אנוש’ס דור – א הכרח, נישט א מסורה
Speaker 1: פון דארט ווייסט ער אז דאס הייסט עבודה זרה. אבער ווי דאס איז אליינס, האט ער נישט קלאר קיין מקור אז אנוש האט געהאט די שטיקל תורה. ער האט א הכרח אז אנדערש קען דאך נישט זיין.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: סאו, אבער איך מיין אז ס’איז א חידוש.
דער רמב”ן’ס שיטה – דאס איז נישט א גדר, נאר דער עצם איסור
און לויט די רמב”ן, דאס הייסט נישט א גדר. דאס הייסט, אונז זאגן אז ס’איז א גדר, וועלן מיר רעדן בבחינת טעמי המצוות צו פארשטיין די טעם. אבער ביי עצם, ווען ס’שטייט אין תורה “לא יהיה לך אלהים אחרים”, מיינט עס נישט דער וואס מאכט די טעות, ס’מיינט אפילו דער וואס האט נישט די טעות.
חיוב סקילה לויט’ן רמב”ם
דער רמב”ם האט נישט דא געזאגט קלאר למשל אז ער איז חייב סקילה און ער באקומט די עונש פון אן עובד עבודה זרה.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ס’איז נישט קיין שום ספק אז לויט די רמב”ם איז ער חייב סקילה.
Speaker 1: יא, אזוי זעט אויס. אזוי זעט אויס. ער וואלט נישט געזאגט אז עיקר עבודה זרה מיט די רשעות איז דאס, און די רבנן האבן מחמיר געווען אויך אויף דעם.
דער פולמוס וועגן מכניס רחמים
פאר דעם, אמת’דיג, יעדער ווייסט אז ס’איז דא א גרויסע פולמוס און מחלוקת וועגן מכניס רחמים מיט אזעלכע זאכן. אמת’דיג, ס’הייבט זיך אן פון דעם רמב”ם.
דער רמב”ן אין זיין דרשת תורת ה’ תמימה זאגט אז ער האט פארשטאנען דעם רמב”ם, ער איז מאריך דארט אין די ענין פון עבודה זרה, ער זאגט אז אויב אזוי, איז עס איסור עבודה זרה, ס’איז נישט נאר א קלייניקייט. ס’איז איסור עבודה זרה צו בעטן א מלאך עפעס, ווייל אדרבה, דער מלאך… מ’זאגט נישט אז דער מלאך עקזיסטירט נישט, אבער צו מאכן עבודה פאר א מלאך, דאס זאגט דער רמב”ם, ער זאגט אפילו… בעטן איז געדאי עבודה, לשון ספק. וואס הייסט תפילה איז עבודה.
דיסקוסיע: בעטן מלאכים זיי זאלן גיין בעטן ביים אייבערשטן
Speaker 2: און וועלן זיי זיך די… אום, בעטן די מלאכים זיי גייען בעטן ביים אייבערשטן?
Speaker 1: יא, יא, דער רמב”ם גייט זאגן קלאר, און מ’וועט זען אז דער רמב”ם אין די נעקסטע שטיקל זאגט קלאר “להיות סרסור בינו לבין השם”, יא? דאס איז אין די ענד פון די צווייטע שטיקל שטייט דארט קלאר, און איך וויל נאר זאגן פון דעם, נישט נאר אין די ערשטע שטיקל קען מען לערנען אז ער איז דארט ענש, זיי געבן כבוד לכאורה פאר’ן אייבערשטן, נאר נאכדעם זאגט ער קלאר אז אפילו ס’זאל זיין א מיטלער צווישן דיר און דער אייבערשטער, איז עס אויך אן איסור, און דאס איז אויך לכאורה דער עיקר עבודה זרה לויט’ן רמב”ם.
דער “סליפערי סלאופ” – פארוואס דער “סענסיבלער” עובד עבודה זרה איז ערגער
סאו אמת, אז לויט דעם קומט אויס אז אדרבה, וואס הייסט מענטשן זאגן דארט אדרבה, איך געב כבוד פאר עפעס א דבר נברא, פארשטייט זיך איך מיין נישט חס ושלום אז ער איז דער אייבערשטער. ס’איז אמת, אבער די דורות ענש האבן אויך ענערדזש געמיינט אז ער מיינט נישט אז ער איז דער אייבערשטער, נאר למעשה קומט אויס אז מ’פארגעסט פונעם אייבערשטן.
ס’איז א גאנצע האקל, ווייל ס’איז זיכער אז אין אונזער תפילה רעדן מיר אסאך וועגן די ביוטי פון די בריאה, אבער דעמאלטס מיינט מען דירעקט דעם אייבערשטן.
דער חילוק צווישן תפילה און עבודה זרה – “האדון על כל המעשה”
למשל ווען מ’זאגט “האדון על כל המעשה”, און מ’רעדט דאך אזוי שיין וועגן די שמים און כוכבים, זאגט מען נישט “דו ביסט אזוי שיין שמים”, מ’זאגט “דו ביסט אזוי גרויס באשעפער, דו האסט באשאפן אזא שיינע שמים”. די לשון נוכח גייט נאר צום אייבערשטן.
Speaker 2: יא, יא, יא, יא, יא.
Speaker 1: ווייל דער “האדון על כל המעשה” האט געמאכט, ער האט געמאכט א שיינע זון, ער האט געמאכט געוואלדיגע זאכן. די זון, מ’זאגט פארקערט, די זון בוקט זיך צו אים, יא? וואו שטייט מיר דאס? דאס איז וואס שטייט אז “עושה באהבה רצון קונו”. די “עושה באהבה רצון קונו” איז לכאורה אפצופרעגן עבודה זרה וואס זאגט אז די זון האט אן אייגענע זאך. ניין, די זון איז אן “עושה באהבה רצון קונו”.
דער רמב”ם’ס שיטה איז קלאר
סאו ס’זעט אויס קלאר אז דער רמב”ם האט עס אזוי געהאלטן. מ’קען זיין מחולק מיט’ן רמב”ם, אבער איינער וויל זיין מחולק אין הלכות עבודה זרה מיט’ן רמב”ם… ס’זאגט מיר אז מ’קען בדוחק נישט גיין מיט’ן רמב”ם, אבער דער רמב”ם זעט אויס זייער קלאר אז מ’טאר נישט די אלע זאכן טון, און ס’איז עיקר עבודה זרה.
א צווייטע מעגליכקייט – אפשר נישט חייב סקילה?
מ’דארף זען אפשר אביסל שפעטער, וואס קען נאך אלץ זיין אז דער רמב”ם האלט נישט אז דער מענטש איז שוין חייב סקילה, נאר ער איז אן עובד עבודה זרה, ער הייבט אן די ענין פון עבודה זרה. מ’וועט זען שפעטער, ס’קען זיין אז ער האט נאר עובד זיין עבודה זרה פון די אלילים ואלילים…
מ’גייט נישט זען שפעטער. ס’איז איבערגעקלערט, מ’גייט נישט זען שפעטער, איך האב נישט געהאט קיין סבלנות פאר די פרקים. אין סימן ג’ ברענגט ער א פסוק אויף דעם, אבער איך מיין די שטיקל, אבער די תיקוני זוהר איז נאך א זאך, לכו”ק א ספר, אבער דאס איז די עיקר עבודה זרה וואס די רמב”ם איז דא קלאר, וואס ער רעכנט אז פון דעם שטייט עס שפעטער, אז דאס איז די גורם.
חידוש: פארוואס דער “סענסיבלער” עובד עבודה זרה איז א גרעסערע עבירה
Speaker 2: אקעי, לאמיר ווארטן… איך קען טראכטן אפשר אז די רמב”ם האט געוואלט זאגן אז די עבודה וואס מאכט מער סענס, וואס דו קוקסט אן ווי א קלענערע עבירה, איז אסאך א גרעסערע עבירה, ווייל א מענטש וואס טוט אבסורד זאכן, קיינער גייט זיך נישט אפלערנען פון אים. די סליפערי סלאופ הייבט זיך דאך דווקא אן פון איינער וואס מאכט סענס.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: סאו וועגן דעם, ווייל איינער וואס ער ווייסט אז די דבר השפענער האט געטראכט אז מען דארף געבן כבוד פאר די כוכב, און אזוי וועג טוט ער א גרעסערע עבירה, ווייל פון די צווייטע מענטש גייט זיך קיינער נישט אפלערנען, ווייל די צווייטע מענטש איז א טיפש.
Speaker 1: אקעי, דאס איז שוין א חידוש וואס דו זאגסט, קען זיין, אבער…
פארוואס קינדער פארשטייען נישט די חילוק
ס’איז זיכער אז די רמב”ם האט פארשטאנען אז וויבאלד רוב מענטשן פארשטייען נישט וואס מ’גלייבט, דאס איז אין די קאפ, און דאס זעט מען נישט. ס’זעט, זעט מען וואס מ’בוקט זיך צו די דבר נברא. ממילא די קינדער מיינען אז דאס איז די זאך.
מ’קען זען, איך ווייס, ס’איז נישט קיין דבר רחוק, איך מיין, איך וויל נישט ארויסנעמען די כוזרי אויף אידן, אבער מ’קען זען אז אין די פלעצער וואס מ’איז שטארק מדגיש געוויסע דברים נבראים, אפילו זיי זאגן בטורח סרסא, די קינדער ווייסן נישט די חילוק, די קינדער זאגן כפשוטו. מ’זעט גלייך אז ס’געשעט, ס’איז נישט קיין זאך וואס שטייט נאר אין רמב”ם.
אונזער רבי וואס האט זיך זייער שטארק געקאכט אין דעם אז מ’זאל נישט מאכן פון קיינעם קיין גאט, אמת?
Speaker 2: אקעי.
הלכה ב’ – דער פסוק “פן תשא עיניך השמימה”
די תורה רעדט צו חכמים, נישט צו טיפשים
Speaker 1: זאגט די רמב”ם ווייטער, “וענין זה הוא שהזהירה עליו תורה”. דאס איז וואס די תורה האט געווארנט פאר די מענטשן. די תורה רעדט נישט צו טיפשים, די תורה רעדט צו חכמים. די תורה רעדט צו די מענטשן וואס קענען טראכטן און זאגן, “אה, ס’קומט זיך כבוד פאר די כוכבים”.
דער רמב”ם’ס ווערטער
זאגט ער, דאס איז וואס די תורה האט געזאגט, “פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים”, און אז לכאורה די רמב”ם לערנט, אזוי ווי דו זעסט ווי ביאטיפול זיי זענען, און דו וועסט טראכטן אז ס’קומט זיך זיי כבוד.
פשט אין “תשא עיניך” – שפאצירן אין קאפ
זאגט דער רמב”ן אזוי, קלארערהייט, וואס איז פשט פון דעם פסוק “שם תשים בעין לבך”? דו גייסט שפאצירן… נעכטן האט אברהם אבינו אויך שפאצירט מיט זיין קאפ… ער מיינט צו זאגן, “שא נא עיניך השמימה” מיינט נישט נאר קוקן אין די הימל, מיינט עס אריינטראכטן אין די הימל, שפאצירן אין דיין אויגן, אין דיין הארץ.
“בעין לבך” – אמת, אסאך מאל “עין”, איך האב געטראכט וועגן דעם לעצטנס, אין די תורה ווי זאגט מען טראכטן? “תשא עיניך”. אמאל מיינט עס קוקן, אבער “עין”, אזויווי עס שטייט “חכם עיניו בראשו”, מיינט ער האט זיין קאפ, ער האט אויגן אין די קאפ, מיינט ער טראכטן.
אבער עס איז זייער שיין די דמיון פון גיין שפאצירן אין די קאפ. ס’קען זיין אז דאס איז שפאצירן אין די אויגן, ווי מ’גייט שפאצירן. ער זאגט אז שפאצירן אין די קאפ איז אזויווי מ’גייט שפאצירן מיט די פיס. אסאך מאל איז עס ביידע, שפאצירן מיט די פיס קען אמאל העלפן.
אבער ער מיינט צו זאגן, ס’קען זיין ער מיינט צו זאגן “תשא עיניך וראה”, אזוי ווי צוויי זאכן, נישט סתם גיין א קוק. מ’קוקט און מ’איז זיך מתבונן.
דער חילוק צווישן התבוננות לשם שמים און עבודה זרה
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב”ם האט דאך פריער געזאגט אז קוקן און זיך מתבונן זיין אין די יראת הכוכבים איז א חלק פון עבודת השם, און דורך דעם ווערט דער מענטש נתפעל פון דעם אייבערשטן. אבער דא קען זיין א פראבלעם פון אנשטאט קוקן ווייטער צו דעם אייבערשטן, שטעלט מען זיך אפ ביי די יראת הכוכבים.
וואס מ’זעט ווען מ’קוקט אין הימל
מ’קוקט פונקטליך וואס עס איז דא, און ער זעט אז זיי זעען אויס “אלהי המנהיגים והמושלים”. נישט אז זיי זענען. ער זעט אז זיי זענען אין א געוויסע בחינה זענען זיי מנהיגי עולם. ער טייטשט די גלגלים פשוט די כוכבים, און די כוכבים פשוט די תולדות יסודות.
פשט אין “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”
דער רמב”ם’ס טייטש
ער טייטשט דעם פסוק “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים”. “אשר חלק ה’ אותם לכל העמים” – דער אייבערשטער האט צוגעגעבן כח פאר די יראת הכוכבים אז זיי זאלן פירן, “להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם”, אז די כוחות השמים…
דיסקוסיע: וואס מיינט “חיים והווים ונפסדים”?
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ניין. ס’איז נישט די טייטש.
Speaker 1: איך האב געזען עמיצער זאגט אזוי, אבער די טייטש איז, דאס גייט צוריק אויף וואס ער האט געלערנט אין יסודי התורה פרק ב’, אז די כוכבים זענען נישט חיים והווים ונפסדים, געדענקסט? זיי זענען חיים, אבער זיי זענען נישט הווים ונפסדים, זיי שטארבן דיך נישט.
אבער די כוכבים, זיי זענען אחראי, מיט זייערע תנועות פירן זיי די ד’ יסודות, וואס זיי זענען הווים ונפסדים כמנהגו של עולם. און דאס איז “לכל העמים”. “לכל העמים” מיינט אלעס וואס איז נאך די ד’ יסודות. די מענטשן, בעיסיקלי, וואס דאס דארף מיינען, אויך חיות און אנדערע זאכן. אבער יא, די נבראים פון עולם הבריאה.
Speaker 2: רייט.
די כוכבים פירן טאקע די וועלט – אבער מ’דארף זיי נישט דינען
Speaker 1: אז מ’זעט, מ’זעט אז די גלגלים און די כוכבים זיי פירן, טאקע לכל העמים, און ממילא, וואס איז די כוכבים? מ’זעט די גלגלים וואס זיי פירן די כוכבים, און די כוכבים האבן א השפעה אויף די ד’ יסודות, און די ד’ יסודות זענען פון וואס אונז זענען מיר אלע, פון וואס די גאנצע בריאה איז צוזאמגעשטעלט.
אזוי אויב אזוי וועסטו טראכטן, “זרעו להשתחוות להם ולעבדם”, אז אויב די גלגלים און כוכבים האבן די כח איבער אונז, זיי מאכן… זיי האבן השפעה אויף אלעס וואס איז חי והווה ונפסד…
דער שטיקל אינצווישן פון די פסוק
דאס איז דער שטיקל אינצווישן פון די פסוק וואס ער האט געסקיפט, “פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”. ווען דו דאכטסטו וואס, דו וועסט מאכן א טעות, דו וועסט טראכטן אזוי, “זרעו להשתחוות להם ועבדתם”. אויף דעם האט אונז די תורה געווארנט, ניין, גוט. אזוי זאלסטו נישט טראכטן.
דער פסוק איז א שטארקע ראיה
דער פסוק איז זייער זייער א שטארקע ראיה, ווייל ס’איז דאך דא דער פסוק “אשר חלק לכל העמים” איז א שווערע פסוק, ס’האט דער אייבערשטער געטיילט אנדערע געטשקעס פאר אנדערע עמים. וואס מיינט דאס? זאגט דער רמב”ם, ס’איז אמת. דער אמת איז אז די כוכבים פירן די אלע עמים. “לכל העמים” מיינט כולל דיך. אבער די טעות איז אז די תורה מאכט נישט די טעות אים צו דינען וועגן דעם. פארוואס נישט?
דער נעקסטער פסוק – “ואתכם לקח ה'” – און דער קשר צו יציאת מצרים
אבער ס’איז אינטערעסאנט ווייל דער נעקסטער פסוק איז זייער שטארק קאנעקטעד, ספעציעל מיט’ן רמב”ם. דער רמב”ם קאנעקט עס אבער נישט. איך מיין אפשר יא, אז יציאת מצרים איז א ראיה אויף בריאת העולם. אבער ממילא, ס’איז נישט גארנישט קעגן בריאת העולם דא. בריאת העולם, ס’איז אמת “אשר חלק לכל העמים”.
גוט, אבער איך מיין דער רמב”ם האט געזאגט, אויב דער רמב”ם ברענגט נישט דעם המשך הפסוק, אבער אויב וואלט איך געטראכט לויט’ן רמב”ם, וואס איז דער נעקסטער פסוק? פארוואס דארף איך זאגן אז די עובדי עבודה זרה האבן נישט די חכמה?
דער נעקסטער פסוק איז “ואתכם לקח ה’ ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. נאך דער פסוק פון “פן תשא עיניך”, איך האב געטראכט אז דער פסוק איז אזוי ווי א שיינע המשך, אז ענק האבן דאך געהאט יציאת מצרים, וואס דער אייבערשטער האט זיך מגלה געווען צו אידן, און דארט האבן אידן געזען אז דער אייבערשטער איז יא דער דירעקטער מנהיג פון אלעס, אז מ’קען נאר דינען דעם אייבערשטער.
דער רמב”ם’ס פשט אין “אשר חלק לכל העמים”
דער רמב”ם זאגט נישט אז ס’איז נישט אמת אז זיי פירן נישט די וועלט. וואס דער רמב”ם זאגט איז אז אויב מ’וועט זיי דינען, וועט מען מאכן א טעות און פארגעסן פונעם אייבערשטן. און דער רמב”ם האט טאקע פריער געזאגט אז דאס איז געווען אין יציאת מצרים, האט מען כמעט פארגעסן טאקע, און ביי יציאת מצרים האט דער אייבערשטער משה רבינו צו אנזאגן טאקע, אז מען זאל דאס נישט טון, ווייל ביי אים איז דאס גורם פאר די טעות.
סאו דאס וואלט געווען דער רמב”ם’ס פשט פון “אסלח להם כדבריך”. פשט איז, “אסלח להם כדבריך”, נישט דו זאלסט נישט דינען די אשר חלק לכל העמים, פארוואס? ווייל דאס איז עיקר עבודה זרה.
די תורה רעכנט זיך מיט דעם וואס ווייסט
אבער כפשוטו זעט מען אין דעם פסוק אז טאקע די תורה האט זיך גערעכנט מיט דעם וואס ווייסט, ער האט נישט געמיינט. דער עובד עבודה זרה וואס די תורה רעדט צו איז נישט איינער וואס רעדט זיך נעבעך איין אז דער אייבערשטער איז די זון.
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’ (המשך) – דער טעות פון “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”
דער עיקר טעות: “לעבדם”
דער טעות הייבט זיך אן מיט די ווערטער “ותמה אשר עלו להשתחוות להם ולעבדם”. דא איז די טעות. די טעות איז געווארן “לעבדם”, ווייל דער פסוק שטייט “ונדחת והשתחוית להם ועבדתם”, ווייל “אשר חלק ה’ אלקיך”. זיי מיינען אז ס’קומט זיך אויך “ושלחתם ועבדתם”. דא איז דיין גרויסע טעות.
חידוש: דער חסידישער מהלך – מ’מעג קוקן אין הימל
רבותי, איר מעגט קוקן אין הימל און טראכטן ווייטער נאר פון אייבערשטן וואס האט זיי געמאכט. מ’קען זאגן אז די חסידיש’ע וועג לייגט זיך אריין, אנשטאט פון זיך האלטן אונטער די הימל, הגם מיר זענען טאקע אונטער די הימל, האלט אונז זיך אזוי ווי די הימל דינט דעם אייבערשטן, איך דין דעם אייבערשטן.
וויאזוי מ’זאגט “סוסים ומרכבותיו”, איך בין דעם אייבערשטנ’ס אזוי ווי די זון, און די זון און איך זענען ביידע עבדי ה’. אזוי ווי אלע שמים עובדים ומפחדים, און אונז זענען אויך עבדי ה’. הגם ס’איז אמת טעארעטיש אז די הימל איז העכער אונז, אבער לגבי ה’ זענען מיר אלע אייניג.
אין אונזער תפקיד איז דאך אונזער תפקיד איז דאך אפילו צו זיין העכער די הימל, אזוי ווי ס’שטייט “ויוציאהו החוצה”. דאס איז דאך וואס משה רבינו האט געוויזן מיט די אצבע כלפי מעלה.
דער רמב”ן’ס פירוש אויף “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”
די רמב”ן זאגט אז די ציווי וואס ער האט געזאגט, דאס וואס דער אייבערשטער האט באפוילן אין די פסוקים פארדעם, “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, דאס מיינט ער אין “ורם לבבך ושכחת”. “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, אז ענקער הארץ זאל נישט נאכגיין נאך די טעות פון קוקן אויף די גרמי השמים.
דער רמב”ן’ס קשיא און תירוץ
וואס איז די “יפתה לבבכם”? וואס איז די פיתוי? די רמב”ן פרעגט לכאורה די זעלבע קשיא פון פריערדיגע פרקים, “יפתה לבבכם”, וואס איז אזוי אינטערעסאנט פון יענע וועלט? ניין. וואס איז אזוי אטרעקטיוו?
זאגט ער, ווייל ס’איז אמת, ווייל זיי האבן טאקע א גרויסע כח און זיי האבן טאקע א גרויסע השפעה אויף אונז, ממילא קענסטו זיין “וסרתם ועבדתם”.
כלומר, טייטשט די רמב”ן, “שלא תטו בהרהור עליהם”, אז ס’זאל נישט געטוישט ווערן בהרהור עליהם. דאס הייסט, די טעות איז אין די הרהור עליהם.
חידוש: א זייער איידעלע טעות
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די טעות איז א זייער איידעלע טעות, ווייל דאס אז זיי האבן א גרויסע השפעה אויף אונז איז אמת. די טעות געשעט ווען מ’זאגט, “אוקעי, וועגן דעם דארף איך זיי אליין דינען”.
דער רמב”ן’ס שליסל-ווארט: “סרסור”
“שלא תטו בהרהור עליהם לעבוד אלי לעשותם סרסור ביניכם ובין בוראכם”, צו טראכטן אז די גרמי השמים, די מלאכים און צבאות, קענען זיין א סרסור, א שליח צווישן אונז און אונזער באשעפער. זיי קענען זיין, אבער אונז טארן מיר נישט… אז מ’זאל זיי נישט דינען וועגן דעם.
דיסקוסיע: וואס מיינט “להיות” און וואס איז דער חילוק צווישן סרסור און מלאך?
אה, אפשר מיינט ער… אפשר האב איך נישט געטייטשט ריכטיג. איך טראכט יעצט א נייע זאך, איך האב קיינמאל נישט געוואוסט. וויאזוי טייטשט מען דעם פסוק “להיות באל זיי זענען”? ניין, “להיות” הייסט אנטו טראכטן אז זיי זענען. ניין, דאס איך ווייס נישט, ווייל זיי זענען דאך טאקע. דאס טייטשט א מלאך, זיי זענען דאך מלאכים. דער רמב”ם זאגט אלעס איז מלאכים. מלאכים טייטשט שליחים פון דעם אייבערשטן.
וואס טייטשט א מלאך א סרסור, וואס איז דער חילוק? אפשר מיינט ער צו זאגן אז מ’זאל נישט דינען, וויבאלד זיי זענען א סרסור זאל מען זיי נישט דינען.
חידוש: דער חילוק צווישן סרסור “אראפ” און סרסור “ארויף”
נאכאמאל, אבער זיי זענען א סרסור צו ברענגען פון דעם אייבערשטן צו דיר, אבער צוריק פון דיר צו דעם אייבערשטן קענסטו נישט זיי נוצן אזויווי זיי דאווענען. פארוואס דען? ווייל זיי זענען עובדי עבודה זרה.
די טעות איז ווען א מענטש גייט… אבער מיר האבן געזאגט אז מ’טאר זיי נישט דינען. אבער א סרסור… לאמיר טראכטן, לאמיר קלערן א רגע.
ניין, ער זאגט דאך אויף די ווערטער “לעבוד אותם”. איך וויל טייטשן א נייע טייטש, איך האב קיינמאל נישט געוואוסט. לאמיר פרובירן א נייע טייטש, איך האב נישט געכאפט יעצט. לאמיר אים פרובירן ענטפערן, מיט אנדערע ווערטער, לאמיר פרעגן די ריכטיגע שאלה.
קשיא: אבער מלאכים זענען דאך מעלה תפילות!
די ריכטיגע שאלה, איך מיש זיך דא ווייל ס’איז דאך אמת, לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. יא? לאמיר טראכטן, ווען א מענטש… ווען דער אייבערשטער שיקט שפע פאר א מענטש, קומט עס נישט דירעקט, ס’קומט דורך די אלע מלאכים, די שרפים, וואס מיר האבן געלערנט אין פרק יסוד העבודה.
אזוי אויך ווען א מענטש דאוונט צו דעם אייבערשטן, יא? אויך גייט עס אדורך די אלע מלאכים הממונים, ס’שטייט אין די גמרא אז מלאכים זענען מעלה תפילות. ס’איז נישט קיין זאך וואס די צייטונג שרייבערס האבן איך ווייס איינער האט אויסגעטראכט, ס’איז דברים מפורשים אין די פסוקים אפשר אין געוויסע פלעצער. ווען א מענטש דאוונט, אויך איז דא מלאכים, וואטעווער די סדר איז, ס’גייט ארויף די תפילה.
תירוץ: דאס איז נישט דיין פאקוס
דאס איז נישט דיין פאקוס, נישט דיין עבודה, אבער ס’איז נישט קיין סתירה אז ער איז טאקע א סרסור.
ראיה: משה רבינו איז אויך א סרסור
ווייל משה רבינו, דער וואס זאגט אונז די “השמרו לכם פן יפתה לבבכם”, ער איז דאך אויך א סרסור. משה רבינו ווערט אנגערופן א סרסור צווישן דעם אייבערשטן און די אידן. אמת, אבער מ’דינט אים נישט, מ’טאר אים נישט דינען, ער איז א נברא.
דיגרעסיע: שווערן בשם משה
ס’איז דא אן אינטערעסאנטע זאך, אז דער רמב”ם זאגט אין א פלאץ אז דער מנהג ישראל איז צו שווערן בשמו של משה. הגם ס’איז דא אן איסור בשבועת שווא, מ’טאר נישט שווערן בשמו של עבודה זרה, אבער די גמרא זאגט “משה שפיר קאמרת”, וואס טייטש “משה”? עס איז א לשון שבועה, איך שווער בשם משה. און ער זעט וואס אידן פלעגן טון אזוי.
זאגט דער רמב”ם, זאגט ער, איז נישט קיין פראבלעם, ווייל א איד אינעווייניג ווייסט אז משה איז עבד השם, משה איז נישט קיין גאט.
משל: דער גבאי און דער רבי
איך וועל געבן א קליינע וועג אזוי עס זאל אביסל פארשטיין, איך דארף וואטשן איך זאל נישט יעצט אליין… ווען מענטשן ווילן האבן א שייכות צו א צדיק, איך האב געהערט אמאל פון עפעס אן עושר, וואס איז אזא חברה’מאן, ער איז א קארגער עושר, האט ער מיר געזאגט אז מענטשן מיינען אז מ’וויל קענען ווערן נאנט, איך ווייס, לאמיר זאגן, צו ר’ יעקב מאיר שעכטער, דארף מען יעצט האבן הונדערט טויזנט דאלאר און געבן אביסל פאר’ן גבאי, און נאר מ’וועט אריינטראגן א גרויסן טשעק. זאגט ער, “ניין, איך געב צען טויזנט דאלאר פאר’ן גבאי און דעטס איט.”
דאס איז א מורא’דיגע חוצפה. יא? שטעל דיר פאר דער רבי ווערט געוואויר אז אנשטאט געבן געלט פאר’ן רבי, אנשטאט געבן כבוד, לאמיר זאגן, חס ושלום, רבי’ס דארפן נישט קיין געלט, אבער אנשטאט זיין “אינטו” דער רבי, איז מען “אינטו” דער גבאי. און מ’האט אויסגעפיגערט אז דער גבאי האט די כח, דער גבאי האט די שליסל, מ’דארף בכלל נישט זיין גוט מיט’ן רבי, מ’דארף נאר זיין גוט מיט’ן גבאי. דאס איז א מורא’דיגע חוצפה. יא?
יישום דעם משל
אקעי. איך זאג אים, דאס איז דער ווארט, ווען ער דינט דעם מלאך, ווען ער זאגט… לאמיר זאגן אפילו, לאמיר זאגן לויט די וואס זענען יא מתיר, אז מ’זאל עפעס זאגן פאר’ן מלאך, “איך בעט דיך, מלאך, טראג אריין מיין תפילה צו דער אייבערשטער.” האסטו נישט געדינט דעם מלאך, האסט סך הכל, דו ווייסט אז דער מלאך איז נאר א שליח. אבער דער מענטש הייבט אן טראכטן, “ווייסט וואס, פארוואס דארף איך מיר יעצט חנפ’ענען, כביכול, פארוואס דארף איך יעצט דינען דעם אייבערשטן? לאמיר דינען דעם מלאך.” זייער גוט.
דער רמב”ם’ס שטרענגערע שיטה
לויט ווי איך פארשטיי, וואלט דער רמב”ם געזאגט אז ער זאגט די טייל קיין ספרד’ער, די פראבלעם איז ער זאגט… דער רמב”ם וואלט געזאגט, אפילו די מלאכים זאלן טון, ער זאגט נישט קיינמאל. דער רמב”ם, אנדערע ראשונים וואלטן געזאגט אז לויט’ן רמב”ם טוט מען נישט.
אבער דער רמב”ם וואלט געזאגט, דו זאגסט, דו שרייבסט אריין אין סידור אז מלאכים זאלן ברענגען די תפילה, דיינע קינדער וועלן שוין מיינען אז די מלאכים זענען די גאט.
אדער, לכאורה וואלט לויט’ן רמב”ם אפילו געווען ראנג ווען א מענטש זאגט, “איך שיק מיין תפילה, whoever זאל עס באקומען. איך ווייס נישט, איך קען נישט די סיסטעם דארטן אויבן, איך קען נישט די אייבערשטנ’ס באקומען.” מ’טאר נישט! ניין, מ’דארף וויסן, איך דאווען צו דער אייבערשטער. ווער איז דער שליח? לאמיר זאגן, מ’מעג יא אדער מ’טאר נישט דערמאנען דעם שליח, אדער… יא.
אקעי. שוין, עד כאן איז דער ערשטער עיקר. אבער די זוהר איז זייער שיין און זייער גוט אין לשון.
דיגרעסיע: קברי צדיקים לויט’ן רמב”ם
אבער ביי קברי צדיקים איז דא די זאך, עס איז דא וואס זאגן אז מ’בעט דעם צדיק זאל מעלה זיין די תפילות. אבער אויב וויל מען אינגאנצן יוצא זיין לויט דעם רמב”ם, בעט מען ניטאמאל דאס, נאר מ’קען זאגן “בזכות פון דעם צדיק”. איך רעד צו דעם אייבערשטן. דאס הייסט, אויך ביי דעם קבר רעדסטו נישט צו דעם צדיק, דו רעדסט צו דעם אייבערשטן, דו זאגסט “בזכות א צדיק”. יא.
ווייל דער רמב”ם, מענטשן מיינען אז דער רמב”ם איז געווען קעגן קברים, אבער מ’זעט אז די אייניקלעך, דער רמב”ם’ס קינדער און אייניקלעך, מ’זעט אז קברים איז יא געווען… ניין, דער רמב”ם איז אליינס געגאנגען צו קברי אבות. אבער דער רמב”ם איז נישט מכחיש אז די זאכן זענען מקומות קדושים וכדומה. דער פוינט איז אז מ’דינט זיי נישט, פארקערט, אלע מקומות זענען לשם שמים, מ’דינט דעם אייבערשטן.
חידוש: א נייער טייטש אין “להיותם סרסור”
דער רמב”ם זאגט נישט דא… דא זאג איך, אפשר לויט די מהלך וואס איך כאפ יעצט, שטייט אפילו לויט’ן רמב”ם, מ’טאר נישט זאגן אז ס’איז אן איסור. מ’טאר נישט דינען דעם, ווייל ס’איז אן איסור. וואס מיינט דינען? “לא תעבדו את ה’ אלקיכם כן”, ווייל “ביושרם הם עובדים”. “להיותם” מיינט זיי צו מאכן עובדים, אזוי קען מען זאגן. “להיותם” – לכאורה די צווייטע טייטש איז בעסער, אבער נישט קיין נפקא מינה.
וואס מיינט “דינען”?
אבער וואס טייטש דינען? דאס איז די נקודה. דער רמב”ם זאגט נישט דא, למשל… איך וויל זאגן איין זאך, וואס מיינט מ’רעדט דאך, מ’האלט אז זיי זענען… מ’האלט אז מ’גלייבט. באלד וועט דער רמב”ם גיין זאגן, מ’טאר אפילו נישט זאגן אז ער האט א כח, און וויל מען איז חושב שהוא אמת.
וואס מיינט “מטיב ומריע”?
איך ווייס שוין וואס דאס מיינט, שהוא מטיב ומריע. מיר האבן געלערנט דעם לשון נעכטן. סאו מ’טאר נישט גלייבן אז דער מלאך איז מטיב ומריע, אבער אז ער האט עפעס אן הנהגה… מ’דארף פארשטיין בעסער. מטיב ומריע מיינט אז ער איז בוחט וויאזוי צו מטיב זיין און מריע זיין. אקעי. נישט אז ער איז א פאקט. אין פאקט, דער וועטער איז אויך מטיב ומריע, יא? רייט, סאו מ’דארף פארשטיין בעסער. נאר די פייער האט נישט די דעת צו וויסן וויאזוי… מ’דארף פארשטיין בעסער.
וואס איז זיכער איז אז מ’זאל נישט טראכטן אז ער איז אינדעפענדענט, ווייל דאס איז די אמת, קיינער איז נישט אינדעפענדענט פון דעם אייבערשטן. און דאס גייט גורם זיין אז מ’זאל טראכטן דאס. אקעי. עד כאן איז די עיקר עבודה זרה.
—
הלכה ג’ – “אל תפנו אל האלילים”
יעצט קען מען לערנען נאך אן איסור וואס דער רמב”ם רופט “אל תפנו אל האלילים”. ס’איז איינע פון זיינע לאווין, רייט? ער רעכנט אין די אנהייב לאווין “אל תפנו אל האלילים”. קען מען עס לערנען נאך א לאו. יא.
די חיבורים פון עובדי עבודה זרה
דער רמב”ם זאגט אזוי, ער זאגט אז די מאסה… קודם כל רעדט ער פון די שבועות פון עבודה זרה. וואס איז דאס? ער זאגט אזוי, “שבועות רבות חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה”. וואס האבן זיי מחבר געווען? מיר האבן נעכטן געלערנט אז אויך אברהם אבינו… אבינו האט מחבר געווען ספרים אקעגן דעם. ס’איז געווען א גאנצע אינדוסטריע פון ספרים.
וואס איז געווען די חיבורים? “היך עיקר עבודתה” און “מה משפטה ומה מעשיה”, וויאזוי צו דינען עבודה זרה.
חידוש: צוויי סארטן חיבורים
לכאורה “עיקר עבודה זרה” מיינט ער אויך אזויווי מיר האבן געזען פריער, שורש עבודה זרה, דאס הייסט די טעאריע פארוואס דארף מען דינען עבודה זרה, פון וואו קומט די געטשקע, פארשידענע זאכן. “היך עיקר עבודתה”, אפשר די ערשטע איז נאך געווען גוטע ספרים, ווייל ס’האט נאך געדענקט אז ס’איז דא א באשעפער.
המשך הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה א’-ב’ – איסור ליינען ספרי עבודה זרה, קוקן אויף צורות, און מחשבות קעגן עיקרי התורה
הלכה א’ (המשך) – איסור ליינען ספרי עבודה זרה און קוקן אויף צורות
דער רמב”ם’ס ווערטער
“ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה – היאך עיקר עבודתה, ומה משפטה ומעשיה. ציונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר ‘אל תפנו אל האלילים’.”
אבער ווי איז דא? נו, ס’קען זיין אז ווען ס’וואלט נישט געווען אזויפיל ספרים, זאגט דער רמב”ם, וואלט נישט געווען אזא גרויסע חורבן, ווייל ס’וואלט נאר געבליבן די ערשטע ספר פון דור אנוש, וואס דארט וואלט נאך געשטאנען אז ס’איז דא א באשעפער אויף דער וועלט, אבער אפילו יענץ זאגט ער דארף מען נישט ליינען. ס’איז א טעות ווייל ס’האט זיך אזוי דערקייקלט. ווען מענטשן וואלטן נישט געווען אזוי סטופיד, איז אפשר וואלט נישט געווען קיין פראבלעם. בסדר, אין ריעליטי, איך וויל נישט זאגן אז מענטשן זענען סטופיד, מענטשן זענען געווען אזוי ארים אין זייער קאפ.
בקיצור, ווייל ס’איז דא די אלע ספרים, ווייל ס’איז דא די אלע ספרים, זאגט דער רמב”ם א חידוש, דו ליינסט דעם רמב”ם אין אידיש, דו קענסט עס געבן אין די ספרים. ויסן זאלסטו אז ס’איז דא אזעלכע ספרים. ס’פעלט נישט אויס, אפשר אנדערש איז דא, ווייל מ’זאל וויסן ווי ווייט מ’איז געווען. אבער ס’פעלט נישט אויס.
זאגט דער רמב”ם, “צונו הקב”ה שלא לקרות באותן הספרים כלל”, דער אייבערשטער האט געהייסן, דאס איז אן טעות אין די לשון, “צונו הקב”ה”, די תורה האט אונז געהייסן, מ’זאל נישט ליינען אין די ספרים. “ולא נהרהר בהם”, מ’זאל נישט טראכטן פון די ספרים אדער פון די זאכן וואס שטייען אין די ספרים, טראכטן וויאזוי צו דינען די אלע כוחות, די מלאכים, “ולא בדבר מדבריהם. ואפילו להסתכל בדמות הצורה”, וואס מיר האבן נעכטן געלערנט אז נאכן דינען די כוכבים ומזלות האט מען אנגעהויבן מאכן צורות וואס זיי סימבאליזירן די כוכבים ומזלות, טאר מען אויך נישט אויף דעם קוקן.
אפילו דו קוקסט נישט ווייל דו ווילסט דינען אדער עפעס, דו פלעין קוקסט, ס’איז אן עתיק. ס’זעט אויס אז די צורה איז א גרויסע חורבן, איז די פלאץ ווען מ’מאכט די כוח פאר א פערסאנאליטי, אזויווי דו זאגסט נעכטן, אז ער ווערט פלוצלינג אונטער די מושג פון א מענטש, אז ער הייבט אן זיין מתה ומעריצה, און מורא זעט אויך אויס ווי א מענטשליכע אטריביוט. אקעי.
טייטש פון “אל תפנו אל האלילים”
“שנאמר, ‘אל תפנו אל האלילים'”, אויף דעם שטייט א פסוק: “אל תפנו אל האלילים”, דו זאלסט נישט פונה זיין. פונה זיין מיינט נישט די דינען, פונה זיין מיינט צוויי זאכן לויט ווי דער רמב”ם האט יעצט געזאגט: סיי לערנען די ספרים, סיי קוקן אויף די צורה. ביידע דאס זעלבע ביי דיר.
יא, איך זאג אז “תפנו” מיינט זיך פונה זיין בלב, אזויווי דער רמב”ם האט געזאגט אין הלכות נביאות אז ער דארף זיין לבו פנוי טראכטן פון עפעס, איז “אל תפנו אל האלילים”.
“פן תדרוש לאלהיהם”
זאגט דער רמב”ם ווייטער, און וועגן דעם זאגט נאך א פסוק: “‘פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו'”, דו זאלסט נישט אנהייבן קוקן אויף אנדערע דרכי עבודה פון עבודה זרה, טראכטן וויאזוי דינען זיי זייערע עבודה זרה. טאקע דער רמב”ם, “אפילו לא תשאל על דרך עבודתה היאך היא”, דו זאלסט נישט נאכפרעגן אויף די דרך פון עבודה, וויאזוי זיי דינען עס, “אף על פי שאין אתה עובד”, אפילו אויב דו גייסט נישט דינען די עבודה זרה, און נאר דו פרעגסט נאר נייגעריג צו וויסן וויאזוי מען דינט די עבודה זרה, איז דאס א גרויסע פראבלעם.
זאגט דער רמב”ם, פארוואס? “שהדבר זה גורם להפנות אחריה”, דו גייסט אליין אנהייבן מער און מער נמשך ווערן, “ולעשות כמו שהם עושים”, און בסוף וועסטו טון אזויווי זיי. “שנאמר”, אויף דעם שטייט א פסוק, נאכדעם וואס דו וועסט קוקן, “‘תדרוש לאלהיהם'”, דו וועסט דורש זיין אין זייערע ספרים, “‘ואעשה כן גם אני'”, וועסטו אנהייבן טראכטן “ואעשה כן גם אני”.
חידוש: יעדע סטעפ איז אן אייגענע איסור
ס’איז זייער אינטערעסאנט. די פשוט’ע טייטש וואלט מען געקענט לערנען אז דער פסוק זאגט דו זאלסט נישט טון אזויווי זיי, און די וועג וויאזוי ער זאגט דו זאלסט נישט טון אזויווי זיי איז דו זאלסט נישט קוקן וויאזוי זיי טוען, אזוי וועסטו נישט נאכמאכן. דער רמב”ם האט צוגעלייגט דא, אפשר האט ער א… אפילו ווען דו הייבסט אן ליינען, טראכטסטו נאך נישט פון וועלן נאכמאכן. ניין, דאס זאגט דער רמב”ם. דער רמב”ם האט געטוישט. איינער, פשוט’ע טייטש, וואלט איינער געקענט זאגן אז דער פסוק מיינט נאר דו זאלסט נישט טון. דאס איז א לאנגע וועג פון זאגן דו זאלסט נישט טון. דער רמב”ם האט געלערנט אז יעדע סטעפ איז אן אייגענע איסור.
טאקע וויבאלד אז נאכדעם וואס דו ביסט פונה אחריה, אפילו דו פרעגסט סתם, “וואס, אינטערעסאנט, וואס טוט די עבודה זרה?”, בסוף וועט ער… וואס מיינט דער רמב”ם דא צו זאגן? אז ס’איז אזא כח המושך?
פארוואס איז דער כח המושך אזוי שטארק?
ניין, זייער גוט, ווייל דער רמב”ם האלט דאך אז עבודה זרה איז נישט משוגע. ווען עבודה זרה איז משוגע, איז נישטא וואס צו קוקן. און אפילו היינט, אונז וואס אונז זענען שוין קלאר אז עבודה זרה איז משוגע, איז נישטא קיין שאלה. אבער אין ספרים רבותינו הראשונים, אמאל האבן דאך מענטשן זיך זייער שטארק נתפעל געווארן פון די סיפורים וואס די עבודה זרה זאגט. וואלסטו געקוקט, וואלסטו נמשך געווארן, ווייל זיי האבן געהאט גוטע סיפורים. ממילא זאגט די תורה, זאלסט אפילו נישט קוקן. זאל אפילו נישט לערנען די ספרים. פארוואס? ווייל די איסור איז א גדר, עס איז נישט אן איסור אליין, עס איז א גדר, ווייל בסוף טוט מען וואס זיי האבן געטון.
נפקא מינה: דער רמב”ם אליין האט געליינט ספרי עבודה זרה
פון דעם קען מען פארשטיין אז אויב איינער לערנט עס טאקע נאר, אזויווי דער רמב”ם אליין האט עס געלערנט כדי צו פארשטיין די היסטאריע, סתם פאר היסטאריע, האט ער נישט קיין חשש, פער סעי, קיין איסור. דער איסור איז באופן וואס איז גורם לעשות כמו שהם עושים. ער ברענגט צו אין פירוש המשניות און נאך פלעצער, ער שרייבט דער רמב”ם אליין אז ער האט געליינט ספרי עבודה זרה, אבער ער האט עס געליינט באופן המותר צו פארשטיין וואס זייערע טעותים איז געווען.
דיון: פארוואס ברענגט דער רמב”ם “בדמות הצורה” דא?
בכלל, ס’קען זיין בכלל אז היינט וואס ס’איז נישטא עבודה זרה… לכאורה די גרויסע כח המושך דערפון איז די זעלבע סיבה אזויווי דער רמב”ם האט געשריבן פארדעם, ווייל ס’איז שווער פאר א מענטש צו דינען פאר א דבר מופשט. מ’וויל יא האבן א צורה, די אלע זאכן האבן דאך א צורה. און אין דעם קען זיין זאגט מען עס גלייך נאך די וואס מ’האט געמאכט די בדמות הצורה. ס’איז גרינגער צו דינען עפעס וואס מ’קען זען, עפעס וויזשועל.
איך מיין, איך דענק, דער רמב”ם זאגט בדמות הצורה איז ווייל ס’איז דא א גמרא. אויף צו קוקן ספרים איז נישט געווען ריכטיג דא קיין גמרא וואס אסר’ט עס, אבער די הסתכלות בדמות הצורה שטייט בפירוש אין די גמרא אז ס’איז אסור וועגן “אל תפנו אל האלילים”. סאו ער קאנעקט די צוויי זאכן. אבער דער רמב”ם זאגט נישט אז די פראבלעם איז די וויזשועל. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז א פסוק מפורש, ס’איז נישט אויסגעפינען אין די תורה. יא, ער זאגט א טעם.
“בכלל הלאוין” – אלע לאוין זענען איין איסור
זאגט דער רמב”ם, “בכלל הלאוין ‘אלה אלהיך’, ‘אל תפנו’, ‘ונשמרתם לנפשותיכם’, ‘ופן תדרוש’, איז אלס איין לאו, איין איסור, שלא יפנה אחר עבודה זרה”, מ’זאל נישט ווערן נאכגעשלעפט, מ’זאל נישט נאכגיין עבודה זרה.
זאגט דער רמב”ם, “כל הפונה אחריה בדרך שעושין בה מעשה”, אויב איינער איז עובר אויף דעם און ער האט זיך יא פונה געווען נאך די עבודה זרה, אבער ער טוט עס מיט א מעשה, וואס דאס מיינט, אויב ליינט מען נאר אן קיין מעשה, איז עס א לאו שאין בו מעשה, באקומט מען נישט קיין מלקות, ס’איז נאר א לאו. אבער אויב טוט מען יא א מעשה, למשל איך ווייס, מ’קויפט די בוק און מ’עפנט די בוק, ס’איז דאך א מעשה, איז יא דא מלקות.
דיון: וואס איז א “מעשה” אין דעם קאנטעקסט?
סאו אין אנדערע ווערטער, וואס ער וויל אונז דא זאגן איז לכאורה, א מענטש וואלט ווען געקענט טראכטן אז ס’איז א לאו שאין בו מעשה, ווייל דו קויפסט עס נאר פאר הכנה אדער וואס, דאס הייסט די ליינען און די מחשבה איז שאין בו מעשה. אבער אזוי איז אז אויב מ’טוט עס מיט א מעשה איז מלקות.
מען זאגט אדער געוויסע לאו וואס הייסט אייביג א לאו שאין בו מעשה? וואס וועגן קען דא טראכטן אז דער איסור איז דאך דער טראכטן, דער בוק איז דאך נאר א פתח עוון, אבער דער רמב”ם זאגט נישט אזוי, ער זאגט אז אויב טוט מען עס באופן ס’איז דא א מעשה באקומט מען מלקות.
ניין, דער איסור איז קוקן אין די בוק. פארוואס זאגסטו אז דער איסור איז דער טראכטן? דער איסור איז קוקן אין די בוק. קוקן אין די בוק, ווייל ווען איינער קוקט אין די בוק און ער ליינט די אותיות אן פארשטיין וואס דאס מיינט, דארף האבן די צוהי פנים צו קוקן אין די בוק, לויט ווי מיר האבן גע’טענה’ט. ס’איז נישט קיין חילוק, אבער צו קוקן אין די בוק איז דער איסור, דאס איז “לא תפנו אל האלילים”.
דער איסור איז נישט צו טראכטן, דער נעקסטע איסור איז אביסל צו טראכטן לחלוטין, אבער קוקן אין א בוק איז אן איסור. ווייל “תפנו” מיינט נישט טראכטן, “תפנו” מיינט פונה זיין אהין. מ’קען אפילו זאגן קוקן אין די בוק, קוקן די פיקטשערס אן וויסן וואס ס’מיינט. דער איסור איז אין די עבודה זרה של בוים.
יעדע איסור אין די וועלט קען מען טון אן ענליכע פעולה וואס איז נישט די זעלבע פעולה, ס’איז נישט די פראבלעם. דער איסור איז דא וואס מ’קען טענה’ן, דער רמב”ם איז מסכים אז ס’קען זיין בלי מעשה, אבער ס’קען זיין במעשה, און דער איסור איז די מעשה.
הלכה ב’ – איסור מחשבה וואס איז עוקר עיקרי התורה
דער רמב”ם’ס ווערטער
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור לפנות אחריה במחשבה”. זאגט דער רמב”ם אזוי, איינמאל מיר האבן דא געלערנט וואס עבודה זרה איז, און די גרויסע איסור פון האבן מחשבות וואס טראגט צו עבודה זרה, זאגט דער רמב”ם א גרויסע יסוד. איינמאל מיר פארשטייען אז ס’איז דא אזא גרויסע איסור אין מחשבה אליין, אז אפילו אז די עבודה איז גלייבן אין אייבערשטן, יעדע זאך וואס נעמט אוועק פון אמונה אין אייבערשטן איז אזוי הארב. וואס ער קען גורם זיין, נישט וואס ער נעמט אוועק. וואס ער קען גורם זיין, וואס איז אזא סארט זאך? למשל ליינען די ביכער, אמאל מאכט זיך אז ער הערט גייט צו עבודה זרה. ענליך צו דעם איז דא אויך די אנדערע חלקים.
“כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה”, יעדע מחשבה וואס איז גורם פאר א מענטש עוקר צו זיין איינע פון די עיקרי התורה וואס מיר האבן שוין געלערנט אין הלכות יסודי התורה – ער מיינט די פיר עיקרים, און מיר וועלן זאגן אזוי קלאר וואס ער רעדט אויף מליני ביאת המשיח, ער רעדט פון עיקרים פון יסודי התורה – “מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו”, מיר זענען געווארנט אויף דעם שלא להעלותה על לבנו, מיר זאלן נישט ארויפברענגען די מחשבה אויף אונזער הארץ, מיר זאלן נישט אזוי ווי פאוקוסן אויף די מחשבה, “ולא נסיח דעתנו לכך”, און זאלן מיר נישט לאזן אונזער דעת אוועקגיין פון די אמת, פון וואס אונז ווייסן יא, און נאכקריכן נאך די פאלשע מחשבות, “ונחשוב, ונמשך אחרי הרהורים”. זאלן מיר נישט לאזן נאכגיין די הרהורים.
קשיא: ווי קען מען אסר’ן מחשבה ווען ס’איז דא א מצוה צו טראכטן?
פארוואס? זאגט דער רמב”ם, וואס זענען די פראבלעם? איינער קען דאך טראכטן, ס’איז דאך נאר א מחשבה, וועט ער קומען צוריק. און דער רמב”ם, דאס איז די קשיא וואס ער פרעגט, דער אייבערשטער פרעגט דאך, דו האסט דאך א מצוה צו טראכטן. דער רמב”ם זאגט דאך אז ס’איז א מצוה “לידע שיש שם מצוי ראשון”, דו דארפסט דאך וויסן, דו דארפסט טראכטן, נישט אפשר יא, אפשר נישט. דו דארפסט דאך טראכטן. נו, וויאזוי קען איך זאגן אז דו טארסט נישט טראכטן וועגן דעם? דו האלטסט דאך אז ס’איז א מצוה פון חקירה, א מצוה פון טראכטן.
תירוץ: “דעתו של אדם קצרה”
דער תירוץ איז, פארוואס? ניין, “לפי שדעתו של אדם קצרה”, א מענטש’ס דעת איז נישט אזוי שטארק, ס’איז קורץ. דעת פון רוב מענטשן מיינט ער. “ולא כל הדעות”, נישט אלע דעות, דא מיינט ער דעות אדער מיינט ער מענטשן? מענטשן. נישט אלע בעלי דעות, נישט אלע מענטשן’ס דעת, “יכולת להשיג אמת על בוריו”, קענען אנקומען צו די גאנצע אמת, די עומק פון די אמת.
ממילא, “ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו”, אויב מ’וואלט ווען געזאגט אז יעדער איינער מעג טראכטן עניטינג כדי ער זאל אנקומען צו די אמונה, און צום סוף איז ער שוין אנגעקומען, ער טראכט אויך שטותים, ער טראכט אויך די שקרים, און ער איז צום סוף אנגעקומען, איז דאס נישט. פארוואס? ווייל אסאך מענטשן האבן נישט די כוחות. אפשר קען זיין אז געוויסע מענטשן האבן די כח צו טראכטן אויך פון די הוי אמינות, פון די שקרים, און צוריקקומען צו די אמת, אבער אסאך מענטשן, זיי בלייבן סטאק ביי די שקרים און זיי וועלן מיינען אז דאס איז די מסקנה.
טייטש פון “מחריב את העולם”
“נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו”. א מענטש, איך האב געמיינט מחריב את העולם מיינט א מענטש האט מחריב זיין זיין ווארלד-וויו, זיין עולם. ער מיינט מחריב את העולם ווייל זיינע קינדער גייען נאכגיין אזויווי אים, און זיי וועלן זיין אנוסים.
נאכאמאל, אויב יעדער איינער, די דגוש דא איז אויף “כל אדם”, אויב יעדער איינער וועט אויפקומען יעדן טאג מיט א נייע רעליגיע, מיט א נייע אמונה, לפי קוצר דעתו, רוב מענטשן זענען דאך טיפשים, חס ושלום טיפשים, אבער קורצע דעת, וועט די וועלט משוגע ווערן. יעדער איינער וועט האבן זיינע צען טויזנט רעליגיעס א טאג, ווייל יעדער איינער גייט גיין זיין דרך. דאס איז וואס דער רמב”ם טייטשט “מחרב את העולם”. “מחרב את העולם” מיינט די סאשעל עולם, די עולם בין אדם לחבירו וועט חרוב ווערן, נישט די וועלט, די ביימער און די הייזער. עס מיינט די סאשעל וועלט, די מדינה, יא, די ישוב העולם. “מחרב את העולם” איז עפר מישוב העולם, רייט? די ישוב וועט חרוב ווערן, ווייל יעדער איינער גייט גיין “לפי חוזק דעתו”.
און דער רמב”ם געבט א דוגמא וויאזוי דאס גייט זיין. “כיצד?”
הלכות עבודה זרה, פרק ב’, הלכה ב’-ג’ – “מחריב עולם”, דער איסור פון טראכטן אן לאדזשיק, און “מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות”
הלכה ב’ (המשך) – “מחריב עולם” און דער איסור פון טראכטן אן סדר
דער רמב”ם’ס ווערטער: “פעמים יתור אחר עבודה זרה…”
די וועלט וועט מארגן יעדער איינער האבן צען טויזנט רעליגיעס א טאג, ווייל יעדער איינער וועט גיין לויט זיין דרך. דאס איז וואס דער רמב”ם טייטשט “מחריב עולם”. מחריב עולם מיינט די סאציאלע עולם, די עולם פון בני אדם וועט חרוב ווערן, נישט די וועלט, די ביימער און די הייזער. עס מיינט די סאציאלע וועלט, די מדינה, יא, די ישוב העולם. מחריב עולם רעדט מען דאך פון ישוב העולם, רייט? דער ישוב וועט חרוב ווערן, ווייל יעדער איינער וועט גיין לפי כח הדעת.
און דער רמב”ם גייט א דוגמא וויאזוי עס גייט זיין.
קייצת, וויאזוי גייט א מענטש לאזן בלאנדזשען אויף שלעכטע מחשבות? ער זאגט, “פעמים יתור אחר עבודה זרה”. זיינע פאלשע מחשבות, זיינע פאלשע מחשבות גייען אים טראגן צו עבודה זרה, און פארכטן פון דינען. ער לייגט אראפ די ווישי-וואשי מענטשן גייען ווערן, ווייל יעדע מינוט וועט ער זיין אנדערש.
“פעמים יחשוב ביחוד הבורא, אם הוא או אינו”. אמאל גייט ער אריינקלערן אין די ענינים פון יחוד הבורא, ער גייט האבן ספיקות דערין, ער גייט טראכטן, איז שוין מהו, איז עס יא דא איין באשעפער, אדער אפשר נישט.
“למעלה למטה”, ער גייט טראכטן וועגן “למעלה למטה, לפנים לאחור”.
“למעלה למטה” – דער רמב”ם’ס פירוש אין די משנה
דער רמב”ם שמועסט אויס וואס פונקטליך די מחשבות מיינען. ער זאגט דאס איז די אלטע לשון, ס’איז א ספעציעלע לשון פון די משנה. און אין די משנה שטייט דארט, דארף מען דערמאנען וואס דער רמב”ם זאגט אויף יענע משנה. אין די משנה שטייט, “וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם”. אויף דעם וועסטו טראכטן “למעלה למטה, לפנים לאחור”.
דאס זאגט דער רמב”ם, וואס טייטשט “כבוד קונו”? “כבוד קונו” איז א שכל. זיינע טראכט זאכן וואס ער קען נישט פארשטיין, דאס רופט ער זיין שכל. און ממילא, “ראוי לו שלא בא לעולם”. דאס איז וואס ער זאגט דא, ער מאכט חרוב זיין עולם, ווייל ער פארשטייט נישט, ער פארדרייט א קאפ.
ניין, מ’דארף טראכטן, ווייל “למעלה למטה” איז דאך לכאורה דאס וואס דער רמב”ם האט אונז אויסגעלערנט, אז למעלה איז דער באשעפער און למטה זענען די גלגלים און די כוכבים. ס’איז נישט אז מ’זאל נישט טראכטן, ס’איז נישט אז ס’איז א סתירה מיט יחוד הבורא. ניין, ניין, דאס איז נישט א סתירה. דאס קען זיין אז דו ביסט גערעכט אז דאס מיינט. איך ווייס נישט וויאזוי דער רמב”ם טייטשט די ווערטער.
אבער על כל פנים, די פראבלעם דא איז אז ער טראכט אן קיין שכל. ער גייט, יעדער מענטש, די איסור דא איז אויף די כל אדם, ער טראכט זיך א גאנצע טאג זאכן וואס ער האט נישט די כלים און די כח צו טראכטן. דאס וועט ער גיין אויספירן, דער רמב”ם.
“ואינו יודע מדות שידון בהם” – מדות מיינט לאדזשיק
“ופעמים יחשוב בנבואה, אם היא אמת או אינה. ופעמים בתורה, אם היא מן השמים או אינה. ואינו יודע מדות שידון בהם”. ער ווייסט נישט… דער מדרש מיינט צו זאגן ער האט נישט די כלים, די טולס, מיט וואס זיך צו מתבונן זיין אין דעם. אטש איינער וואס איז א מתעל בריאות, ווען ער וועט זיך מתבונן זיין, וועט ער ארויסגיין צו מינות.
זעט מען זייער קלאר, די פראבלעם איז אז רוב מענטשן ווייסן נישט, האבן נישט געלערנט לאדזשיק. מדות יהודה מיינט בעיסיקלי לאדזשיק. און רוב מענטשן רעדן נישט לאדזשיק, ער וועט אריינטראכטן, ער טראכט אהער, ער טראכט אהין, און דעמאלטס וועט ער פארדרייען א קאפ.
דער חילוק: טראכטן מיט מדות טובות קעגן טראכטן אן סדר
אבער דאס קען דאך מיינען אזוי ווי א סייז, ווען ער לייגט עס אין א כלל, ער זאגט דאס ווייס איך פון די באשעפער, יעצט גיי איך אריינטראכטן אין דעם, למשל דאס וואס דער רמב”ם האט געברענגט אין יסודי התורה, אז דאס זענען די מדות, אין דעם אריינטראכטן וויאזוי דער רמב”ם האט אונז אויסגעלערנט טראכטן, דעמאלטס איז גוט. אבער אויב גייסטו טראכטן אן קיין טולס, אן קיין ריכטיגע טולס, וויאזוי נישט צו לאזן בלאנדזשען נאך דיינע מחשבות, איז ווי דער רמב”ם.
מדות יהודה מיינט די מדות אזויווי מדות התורה, די מדות פון שכל. וויאזוי איז די שכל? וואס איז א פרוף? וואס איז נישט א פרוף? און ס’איז זייער קלאר דא אז דער רמב”ם איז מסביר אז די פראבלעם איז אז רוב מענטשן האבן נישט געלערנט לאדזשיק. רוב מענטשן האבן נישט קיין שכל, ס’איז אן ארבובא זאך. זיי האבן נישט די ריכטיגע וועג, זיי ווייסן נישט וואס הייסט א גוטע ראיה, וואס הייסט נישט קיין גוטע ראיה, און ממילא וועט ער ארויסגיין צו מינות. אבער איינער וואס ווייסט יא די מדות יהודה, ביי אים איז דאס א ודאי א מצוה.
איז נישט דאס די איסור בכלל. די איסור איז צו טראכטן אויף אן אופן וואס איז נישט קלאר, וואס איז נישט אמת. די איסור איז נישט צו טראכטן וועגן יחוד השם, די איסור איז נישט צו מאכן זיין קלאר. די איסור איז צו טראכטן אחר מחשבות לבך, נישט אחר השכל הישר, נמשך ווערן אחר הרהורי הלב, משוטט זיין נאך די הרהורי הלב.
דער מקור אין תורה: “ולא תתורו אחרי לבבכם”
אבער דאס ברענגט ער, אבער ווי שטייט דאס אין די תורה? “אל תפנו אל האלילים” רעדט מען פון עבודה זרה. ווי רעדט מען פון אלע אנדערע זאכן? ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך. איך מיין אז א מענטש וואס לעבט צווישן מענטשן אזויווי אונז, וואס ער האט געלערנט ספרים וואס זאגן יא די אמת, ער טאר נישט משוטט זיין נאך די… ער טאר נישט סתם בלאנדזשען נאך זיין דעת.
קשיא: אברהם אבינו האט דאך געבלאנדזשעט?
פאר אברהם אבינו האט די בלאנדזשען דאך יא געברענגט גוטע זאכן. אלע מענטשן ארום אים האבן געטראכט שלעכט, און ער האט געבלאנדזשעט אין זיין דעת.
איך בין נישט מסכים בכלל, ווייל אברהם אבינו האט געטראכט גראד. אברהם אבינו האט קודם אויפגעוויזן אז מ’איז משוטט צוזאמען מחשבות. ס’שטייט דא אן איסור צו טראכטן אומקלאר. אבער פאר אן עובד עבודה זרה איז אויך נישטא קיין איסור צו טראכטן, נאר ס’וועט אים אויפקומען מיט א גרעסערע שטות.
די אידעאל פון אברהם אבינו איז אנקומען צו די אמת איז ווייל ער האט יא געוואוסט די מידות טובות, און ווען ער וואלט נישט געוואוסט די מידות, ער וואלט נישט געקענט האבן קיין איסור, ער וואלט נישט געקענט האבן קיין תורה. איך מיין, ס’מאכט נישט קיין סענס, אבער ער וואלט שוין געקומען צו די אמת אויך נישט. די רמב”ם’ס פראבלעם איז די מענטשן וואס גייען טראכטן אן קיין סדר, אן קיין לאדזשיק, זיי טראכטן אין די וועלט אריין.
און דאס העלפט נישט. דו קענסט זאגן ס’קען נישט ווערן ערגער? מ’קען יא ווערן ערגער. פערפעקט, מ’קען אלעמאל ווערן ערגער. דער רבי האט געזאגט, אוועקגיין פון די שכל איז נישט קיין אמת. אבער מ’קען נישט אנקומען צו די אמת אן קיין מידות טובות. ווער קען אנקומען צו די אמת? ער איז א paranoid פארשוין, ער זאל קענען אנקומען צו די אמת? ער איז איינער וואס איז אויסגעשטעלט אביסל אין די נפש אביסל… ער איז נישט מסודר’דיג, ער האט נישט קיין סדר אין די כוחות הנפש.
אברהם אבינו האט געהאט גוטע כוחות. ער האט געקענט זיך אוועקזעצן און טראכטן. ער האט געזען אז ער וויל ארויפגיין א סטעידזש און געווינען צוטרוי מיט זיינע ארומיגע.
“ולא תתורו אחרי לבבכם” – דער ברייטערער מקור
די רמב”ם זאגט, ער ברענגט, וואו שטייט דאס אין די תורה? יא, ס’איז געשטאנען, פריער איז געשטאנען נאר וועגן אלילים. וואו שטייט אין די תורה אז מ’זאל נישט, “אל תפנו”, רעדן פון עבודה זרה? מיר ווייסן אז ס’איז אויך די שאלה אן אריינברענגען עבודה זרה אין די חשבון, נאר טראכטן וועגן ענייני יסודי הדעת, די עיקרי הדת, די עיקרי די אמונה.
זאגט ער, וואו שטייט דאס? “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם”. כלומר, “להמשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, אשר אתם זונים אחריהם”, מיינט די זאך, בלאנדזשען נאך דיין דעת, “וידמה שמחשבתו משיגת אמת”. ער טראכט אז אפילו ער האט נישט קלארע כללים און ער גייט נישט נאך די אמת, זיין דעת, זיין שכל, וועט אליינס אנקומען צו די אמת.
חידוש בדרך דרוש: אפילו ווען ס’איז אמת, אבער די סברא איז שטותים
איך מיין, איך וועל זאגן א חידוש בדרך דרוש, אז אויב איינער טראכט אז ער האט עפעס א בעסיק סברא, ער מיינט ער פארשטייט אז ס’איז דא א באשעפער ווייל ער האט עפעס א בויך סברא, דאס איז אויך די איסור פון “ולא תתורו”. איינער זאגט, ער טראכט, “וואס שטייט אין די תורה איז א גראדע סברא”. באמת, אויב איינער זאגט סתם, “איך פארשטיי אליינס”, ווייל ער בויעט אויף עפעס א נארישקייט, איז ער עובר אויף “ולא תתורו”, לויט די רמב”ם’ס פשט פון “ולא תתורו”. ווייל “ידמה לו שמחשבתו משיגת אמת”. ס’שטייט נישט “ידמה לו שמחשבתו משיגת אמת” און ס’איז נישט אמת. אפילו ווען ס’איז גראדע יא אמת, אבער זיין סברא איז שטותים.
ס’איז נישט מער ווי דאס, אז ס’איז אמת, אז ס’איז אן ענין פון אוועקגיין פון די שכל. א מענטש טראכט within די וויסנשאפט און די תורה, דארט ער טרייט דאס פארשטיין און נישט פון דרויסן. אז ער רעדט יא וועגן דעם, דער רמב”ם רעדט וועגן דעם, מ’זאלסט נישט טראכטן אן קיין סדר. איך זאג דאס נאר, איך ווייס נישט אויב ס’איז הלכה, איך זאג דאס נאר צו קלארמאכן אז דער רמב”ם’ס איסור איז צו טראכטן צומישט. דער רמב”ם’ס איסור איז נישט צו אוועקגיין פון דער תורה. זיינע מידות שהודים ווען מ’וויל זיין “within limited”, דאס איז נישט וואס ער זאגט. “Within שכל”, נישט “within” נאר לויט אמונה זאל מען טראכטן, דאס שטייט נישט אין רמב”ם. ס’שטייט אין רמב”ם מ’זאל טראכטן קלאר, נישט די דמיונ’דיגע מחשבות משיגות האמת.
דער משל פון “קו הצדק” – אמת איז שמאל, שקר איז unlimited
אמת. ס’איז דא אסאך מענטשן וואס ער האלט ער האט אמונה ווייל ער האט עפעס א בויך-שפארע גע’חלומ’ט. ס’איז א שניידיגע בויך-שפארע. איך טראכט א וועג וויאזוי דאס מסביר צו זיין. דער עולם האט פריער געזאגט אז אברהם אבינו האט געטראפן דעם קו הצדק. ס’איז א קליינע ליין! אמת איז איין קליינע ליין! שקר איז “unlimited”! און “fantasy”, “imagination” איז זייער גרויס. ווען א מענטש לאזט זיך בלאנדזשען נאך זיין שכל, די טשענס אז ער זאל פונקט אנקומען צו דער שמאלע קו הצדק איז זייער קליין. ווייל ער מוז דאך נאכגיין… ס’איז אוממעגליך, ווייל דער קו הצדק איז נישט קיין פלאץ פלוצלינג וואס מ’קומט אן. מ’קומט נאר דארט אן ווען מ’טראכט מיט שכל. ס’איז נישט אפילו דא קיין טשענס.
ווען מ’גייט נאך די מידות שהודים, מ’לערנט די רמב”ם אין יסודי התורה, מ’לערנט די ספרים וואס לערנען אונז אויס טראכטן די גוטע וועג, וועט מען בעסער און בעסער פארשטיין. אבער איך מיין דאס איז די בלאנדזשען נאך די שכל, “אשר אתם זונים אחריהם”, דאס איז וואס מ’בלאנדזשעט נאך. כדאמרי חכמינו, “אחרי לבבכם” זו מינות, “ואחרי עיניכם” זו זנות.
“אחרי עיניכם זו זנות” – פארוואס ברענגט דער רמב”ם דאס דא?
אקעי, סאו מ’דארף וויסן ווי דער רמב”ם איז מסביר די חלק פון זנות. דאס איז לכאורה א לב. לכאורה… ס’איז אן אנדערע נושא. ער ברענגט דארט די מאמר חז”ל בשלימות. לכאורה זנות קומט נישט דא אריין. זנות איז אן אנדערע איסור. אבער ס’איז אינטערעסאנט אז מינות און זנות לייגט מען אז ביידע איז אזויווי עפעס וואס די “fantasy” איז זייער שטארק. אבער ס’איז נישט… איך מיין נישט אז ער מוז. ער ברענגט פשוט א מקור אז “לבבכם”, דער איסור איז דא א מקור.
ס’איז געווען אנדערע פלעצער וואו “אחרי עיניכם” האט דער רמב”ם געמיינט מינות? יא, “ולא תתורו” האב איך געזאגט פון “והיה לכם”. “ולא תתורו”, א מינוט צוריק, יא? “ולא תתורו אחרי לבבכם”. דאס האב איך געטראכט וועגן די תתורו. אבער מסתמא איז נישט דאס די עיקר מקור דא. מסתמא דאס איז פשוט. ער ברענגט דאך די לשון דא, יא.
“גורם לאדם לטורדו מעולם הבא” – אן מעשה?
זאגט דער רמב”ם, “ולא זו בלבד, אלא שזה גורם לאדם לטורדו מעולם הבא”. די לאו פון נאכגיין די דמיון, אפילו ס’איז זייער זייער הארב, ווייל די הארבסטע זאך איז גורם לאדם לטורדו, אוועקשלעפן אים פון עולם הבא, פון די אמת, פון די דעת וואס לעבט אויף אייביג, פון די עולם הבא. אבער ס’דארף דאך זיין א מעשה, ס’דארף זיין א מלקות. דא איז שווער צו זאגן אויב דו טוסט מיט עפעס א מעשה.
דאס איז נישט מעגליך. ס’איז מעגליך, יא. די פריערדיגע לאו איז צו גיין נאך די לעצטע. קענסט טון מיט א מעשה, קענסט טון מיט א מעשה. אבער דא, די איסור איז צו טראכטן. די איסור איז צו טראכטן קרום. דער רמב”ם איז מסביר, דא איז די איסור צו טראכטן אן לאדזשיק. ווער ס’האט נישט געלערנט לאדזשיק, ער איז עובר מיט די רייזע צו טראכטן.
דיסקוסיע: לערנען ספרים – וואס איז דער איסור?
און אויך, אפילו א מענטש האט זיך געדאכט ער וועט קויפן א ספר, וועט ער זיכער זיין גוט, אבער ער קען דאך אויך אריינפאלן אין איינע פון די שלעכטע ספרים.
אקעי, אבער די איסור איז נישט צו קויפן די ספר, אקעי? די איסור איז צו טראכטן. סאו מען מוז קויפן די ריכטיגע ספר און טראכטן די ריכטיגע מחשבות. א גרויסע עבודה, דאס איז נישט פשוט.
ניין, ריכטיגע ספרים וואס מען טראסט שוין, איינער קויפט א אידישע ספר, ער לערנט מיט בחינת אמונה, ער לערנט בקבלה. דאס איז נישט קיין פראבלעם, דאס איז נישט קיין עבירה זיכער נישט. אקעי.
—
הלכה ג’ – “מצות עבודה זרה כנגד כל המצוות כולן”
דער רמב”ם’ס ווערטער
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “עד כאן” איז די הגדרה. יעצט גייט דער רמב”ם די לעצטע נעקסטע פאר הלכות רעדן וועגן די חומר פון עבודה זרה, ווי הארב ס’איז, און אויך ווי ס’איז דאס דער יסוד. און אויך די גדר, וואס איז די גדר פון א עובד עבודה זרה. אבער דאס איז דאך אויך אויפגעבויט אויף דעם, ווייל עבודה זרה איז דער יסוד. מען ווערט אויס איד ווען מען גלייבט נישט אין עבודה זרה, און אנדערע ווערטער.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “מצות עבודה זרה היא כנגד כל המצוות כולן”. די מצוה פון איסור עבודה זרה איז אזוי הארב ווי אלע אנדערע מצוות צוזאמען, אדער ס’האט א השפעה אפשר אויף אלע אנדערע מצוות.
שנאמר, ס’שטייט אז ווען א מענטש איז עובד עבודה זרה, קען ער נישט טון אלע אנדערע מצוות, ער גייט נישט טון אלע אנדערע מצוות. שנאמר, “וכי תשגו”, אפילו ער איז א שוגג, “ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה’ אל משה”, שטייט די פסוק אין פרשת שלח.
סאו, “ומפי השמועה למדו שבעבודה זרה הכתוב מדבר”, אז די פסוק רעדט פון עבודה זרה, און די תורה רופט עס אז ס’איז כל המצוות, ווייל עבודה זרה איז אזוי הארב ווי כל המצוות. עס הייסט מפי השמועה למדנו, אז די הלכה רעדט זיך נישט סתם פון א טעות בשגגה, יעדע עבירה ברענגט מיט די יסורים.
זעט מען פון דא, ווייל כל המודה בעבודה זרה, איינער וואס איז מודה בעבודה זרה, עס האט א לשון מודה בעבודה זרה, אזוי איז די לשון חז”ל, אבער…
הלכה ג’ (המשך) – “כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה”
דער רמב”ם’ס ווערטער און די לשון “מודה” און “כופר”
סאו, און פיה”ש מלמד שעבודה זרה קשה ועוברה על כל המצוות. דהיינו, דער פסק רעדט פון עבודה זרה, און די תורה רופט עס “כל המצוות”, ווייל עבודה זרה איז אזוי הארב ווי כל המצוות. און פיה”ש מלמד, דאס הייסט, פיה”ש מלמד אז די הלכה רעדט זיך נישט סתם פון א טעות בשוגג, יעדער עבירה ברענגט פון א טעות.
און ער זאגט דארט א געוואלדיגע זאך, אז “כל אשר צוה ה’ עליכם ביד משה”, פון יעצט ביז אייביג, זעט מען פון דא אז “כל המודה בעבודה זרה” – איינער וואס איז מודה בעבודה זרה, ס’איז דא א לשון “מודה בעבודה זרה”, אזוי איז די לשון חז”ל, אבער ער מיינט צו זאגן איינער איז מודה אז ס’איז דא נאך אן עבודה, יא, “כופר בכל התורה כולה”.
די לשון חכמים איז נישט אז ער האט א מין אמונה, ער גלייבט. זייער ווארט איז “הודאה” און “כפירה”, יא, א מודה איז א כופר. ער איז מסכים אדער נישט מסכים. ער איז מסכים צו עבודה זרה, כפירה איז די אפאזיט פון הודאה, אזוי ווי אין תפילת מודים, א כופר איז איינער וואס איז נישט מודה. מודה במציאות כוחו ורצונו.
“כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר ‘ביד משה'”. ער מיינט צו זאגן אלע נביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר “מן היום אשר צוה ה'”. ניין, ס’איז דא צוויי פסוקים. ס’שטייט “אשר כל אשר צוה ה’ עליכם ביד משה”, און נאכדעם שטייט “דאס איז אלע מצוות”, און נאכדעם שטייט “מן היום אשר צוה ה’ והלאה”, דאס איז פון אלע מצוות פון אברהם אבינו, אדם הראשון. אדם הראשון איז געווען דער ערשטער נביא, יא. ער האט אים געזאגט נישט עסן פון עץ הדעת, איך ווייס נישט. פריער ווי, וואטעווער, וואספארא מצוות ס’איז געגעבן געווארן צו אדם.
פארוואס איז “מודה בעבודה זרה” גלייך צו “כופר בכל התורה”?
זאגט ער, איינער וואס איז מודה בעבודה זרה איז כופר בכל התורה כולה. אינטערעסאנט. פארוואס איז ער… ער קען זיין כופר, איך קען פארשטיין אז ס’איז א slippery slope, אבער איינער וואס טראכט נאר אז ער דארף געבן כבוד צו די כוכבים איז נאכנישט כופר אין כל התורה כולה. וואס מיינט דער רמב”ם צו זאגן אז אונז זענען חושש אז ער גייט ווערן כופר? איך ווייס נישט, וואס ווייסן מיר וויאזוי די… מ’זאגט אז ער איז. וואס ווייסטו פונקטליך וויאזוי ס’ארבעט? ער איז. אזוי ווי מ’זאגט איינער… מ’נעמט מער נישט אן זיין… כנגד כל התורה כולה. ס’מיינט אז ער איז, איך ווייס נישט, ס’איז א חומר אזוי. א חומר, יא.
עס קען זיין אז פארקערט, אז די גאנצע תורה איז געמאכט נישט צו דינען עבודה זרה. ס’גייט דאך אפאזיט. דאס קען זיין אז די ווארט איז ווייל ער לויפט נאך זיין פאנטאזיע, איז זיין אלע אמונות זענען מער גארנישט ווערד.
Speaker 2:
ער רעדט נישט שוין פון פאנטאזיע, יעצט רעדט מען פון דינען עבודה זרה.
Speaker 1:
ניין, א מודה, אבער ס’איז נאך די מסקנא. יא, ער גלייבט דערין. יא, אבער דו זאגסט קיינמאל, וועגן דעם זענען אלע אנדערע מחשבות גארנישט ווערד, ווייל ער איז נישט קיין מענטש וואס דיעלט גארנישט מיט מידות של לאדזשיק. ער איז א מענטש וואס בלאנדזשעט נאך זיין מחשבות.
Speaker 2:
ניין, ער וויל דא ארויסברענגען די רילעישאן פון מצוות און עבודה זרה, אז אלע מצוות זענען געקומען כדי אויסצורייסן עבודה זרה. דאס איז דאך די דרך פון די רמב”ם אויך דא, ער ברענגט דאך זייער אסאך מצוות און עבודה זרה. דאס הייסט, אויב זייער אסאך מצוות אדער אפשר אלע מצוות זענען כדי אויסצורייסן עבודה זרה, די האסט שוין פארלוירן די פוינט. דער וואס גלייבט שוין אין עבודה זרה, האב איך גארנישט פון דיינע אלע אנדערע מצוות.
Speaker 1:
יא. און פארקערט, “וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן.” די זאך פון זיין כופר בעבודה זרה איז עיקר כל המצוות כולן.
הלכה ט’ – “ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו”
איז דא א הלכה וואס קומט ארויס פון דעם, א הלכה למעשה וואס איז א נפקא מינה? יא, די רמב”ם, “ישראל שעבד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו.” ער איז געווארן אזוי ווי א גוי. “ואין ישראל שעובד עבודה זרה, שהיא עבירה שחייבין עליה סקילה, יש לו גם כן דינים.” ער הייסט א מומר לעבודה זרה. וואס איז עבודה זרה? ס’איז דאך א חטא ערבי, וואס איז עבודה זרה? ס’איז דאך א חטא, עבודה זרה איז א חטא וואס איז סקילה. ס’איז דאך א מיינונג אז ער טוט עבודה זרה, ער איז א איד וואס האט געטון אן עבירה פון סקילה, ער איז מחלל שבת, ער איז מחלל שבת, ער איז א איד. ניין, עבודה זרה איז ער “כגוי לכל דבריו”. די נפקא מינה ווייס איך נישט קלאר, איך ווייס נישט קלאר לגבי וועלכע הלכה איז דאס.
Speaker 2:
כ’האב געזען א נגיעה לגבי עדות אדער מנין.
Speaker 1:
ער זאגט נישט דא די הלכה. Each one of those things איז א הלכה סעפערעטלי אין די רמב”ם וואס מ’דארף אנקומען און לערנען. די רמב”ם זאגט נישט דא קלאר, ער זאגט אז ער איז א גוי. ער מיינט נישט צו זאגן די הלכה, ער מיינט דא ארויסצוברענגען די זאך אז עבודה זרה איז די עיקר זאך פון זיין א איד, און נישט דינען עבודה זרה. ממילא, אויב דינסטו עבודה זרה…
ביסט א גוי. דא שטייט נישט די ווארט גוי. ס’איז נישט דא. זיי ברענגען למשל אז ער דארף נאך אלץ געבן א גט פאר זיין ווייב. ס’איז נישט די נושא דא. די נושא דא איז צו זאגן די חומר. אויך, די חילוק איז, ס’איז נישט דא משומד לעבודה זרה, right? ס’איז עובד. איינער וואס גלייבט נאר אין עבודה זרה, דינט עס נישט, איז נאך נישט דא די דין, זעט אויס. דו דארפסט יא טון די מעשה. יא?
“משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה”
דער רמב”ם ווייטער, נאך א זאך, משומד לעבודה זרה הרי הוא משומד לכל התורה כולה. וואס איז די טייטש? ס’איז דא אנדערע מצוות וואס א מענטש טוט זיי נישט, ער איז א משומד. משומד מיינט צו זאגן אז ער איז נישט געהעריג צו די מצוה, ער איז אויס יוד לגבי די מצוה. למשל, איינער גייט נישט קיין ציצית, ער טוט א געוויסע עבירה, רעכנט מען אים נישט די אנדערע עבירות אויך פאר א משומד. אבער איינער וואס גלייבט אין עבודה זרה, ממילא איז ער א משומד אויף אלע אנדערע מצוות אויך.
איינער גייט דיר זאגן, א מינוט, איך וועל דיר געבן… איך וועל דיר זאגן… איינער פון די מפרשים זאגט אז דער רמב”ם מיינט דא זיך אויסצוקלארן, דאס וואס ער האט געזאגט אז ער איז כגוי לכל דבריו, מיינט צו זאגן אז ער איז א משומד לכל התורה כולה. ווייל געוויסע הלכות האט ער נאך אזוי ווי א גוי, וואס זיין ווייב איז אן אשת איש. אבער דא איז נישט קיין הלכות. דער רמב”ם זאגט נישט דא גארנישט קיין הלכות, ער זאגט נאר די איידיע אז ער איז א גוי. פונקטליך וואס מיינט וואס איז די דין פון א גוי, דארף מען וויסן… ער איז א גוי גמור.
אבער די משומד לעבודה זרה מיינט דאס, אז אפילו קיין אנדערע זאכן, וואס איינער איז עובר איין מצוה, מיינט נאך נישט אז ער איז אויסגעשלאסן פון אן אנדערע מצוה. אבער עבודה זרה אינקלודט שוין אלעס אנדערש. דאס איז די ווארט.
הלכה י’ – מינים, תשובה, און “מחשבת מין לעבודה זרה”
ווער איז א “מין” און פארוואס איז מען נישט מקבל תשובה?
וכאן לא עובדי עבודה זרה בלבד אלא אף המינים, זיי זענען די וואס האבן נישט קיין גוטע אמונה אין אייבערשטן, אינם כישראל לדבר מן הדברים, זיי האבן נישט קיין דין ווי ישראל לגבי קיין שום זאך. ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, מ’איז זיי נישט מקבל בתשובה לעולם. שנאמר “כל באיה לא ישובון”, אלע וואס גייען אריין אין עבודה זרה, מינות, לא ישובון, קענען נישט צוריקקומען, “ולא ישיגו ארחות חיים”, זיי וועלן נישט צוריקקומען צו די ארחות חיים. און וואס איז דאס מינים? וואס זאל און דערש, אז ווער ער האט תשובה געטון, לאט מען אים שטוריק אריין אין ביהמ’דרש, וואס ער רעט אויס און אין בן-שול מעלה קען מען נישט וואס צו טון, רעד איך פון בן-שול מטה. די. דא האסט א זאך, מען נעמט אים צוריק, מ’געט אים צוריק, מ’איז אים געלערנט פאר א נידער. יא, מ’קען תשובה טון, מ’מאכט אים אויס, אבער דער מרמין לאזט מיר נישט צוריק, ווייל מ’איז מ’אלעמאל חושב’ס”. דאס איז לכאורה דער ווארט. מ’קען נישט וויסן, מרמין איז מיט א טריקי מענטש. ער איז משותט די מחשבתא. יעצט טוט די תשובה, מ’האכט דעם טריק.
Speaker 2:
ליין דער רב, אבער זאגט דער רב. וואס איז מיין? דער רב, ווערט די מינים היימא תרים אחא מחשבת ליבם, בסיכלת בדברים שומני. זיי גייען נאך תפשט. זיי זענען תרים אזוי ווי לוסוסירי. אהיים. זיי בלאנדזשען אין נאך זייער מחשבת ליבם. אדש, ער נעמט צו עובדים על הגופה תורה להכחות בשעת נפש בי אדראם, וואו עובדים נישט איינער בזה אבון. די אינטערסאנטע דער מינים נישט נאר איינער וואס האט א סופרון זיין מחשבת. טראכטן אליין איז נאך נישט גענוג. רייט. ער איז אזא, ס’איז ער וואס מען רוקט איימאל א פרי-טינק. ער טראכט א גאנצע טאטע אזוי, בשעת מישר נשמע נאמון, מיינען דער ווען ער איז, אבער בעזד אויף דעם מחשבה פון דערוובער. נישט פרעסיע בשעת נפש. נישט אז ער זאגט זיך אבער א בטלית אבן. יא. אה, דער רמזקא דברה. די ווארט איז אייער זענער זאגט, עס נישטא קיין תורה, עס נישטא קיין מצוה. דאס איז די ווארט. רייט? און אויף דער מענטש… נישט נאר מען טאר ער נישט קיין ישראל… וואס טייטש די ווארט שעת נפש? א גאווע? א חוספה? יא, דרומה איז לכאורה אזא אינער פון גאווע. אריין, נאר וואס איז דער טייטש? זיי האבן שוין געזאט איינמאל די ווארטן הייט. זייער, מ’איז נישט מקלב בתשובה. סאוי, לכאורה דא אינער רבי’ן זעט אויס אז ער מיינט נישט איינער וואס האט געהאט א שלעכטע מחשבה, אדער ווי פריער. סאוי, נאר ער ער געזט אויף דעם מחשבה, האט ער זיך פורא’ט געווען אין א ציבור. סאוי, דא איז דער ציבור אויף מחשבה, אבער דער מינא איז שוין… ער האט זיך ערקלערט א פארניק. ער האט אויפגעהויבן א פלעק פון זיינע מינות. יא.
“אסור לספר עמהם ולהשיב עליהם תשובה”
סאוי, דער רמב”ם, ואסור לספר עמהם… פארשטייט מען אויך פארוואס מען זעט נישט מקלבט תשובה, ווייל ער האט געטון א גרויסע מעשה חוצפה, ער דערקלערט א מרידה אין די אידישקייט אין די תורה. אקע, אן אנדער מיינס. ואסור לספר עמהם, מען טאר נישט שמועסן מיט זיי, ווייל אפשר וועט ער לאזן תשובה, בכלל מען טאר נישט מיט זיי… מען טאר אפילו נישט ענטפערן אונטער זיי. ענטפערן, יא. מען טאר נישט מקבל זיין זייער תשובה, און מען טאר אויך נישט ענטפערן א תשובה. שנאמר “אל תקרב אל פתח ביתה”. עס איז לכאורה ווייטער, ווייל ער גייט דיר פארדרייען א קאפ. וואס שטייט אין די גמרא, א מין ישראל ענטפערט מען נישט, מען זאגט נישט “אל תהן”. וואס שטייט דארט? “לא תתחתן בם”. דאס מיינט מפרש דער רמב”ם, אז א ישראל גייט נישט העלפן, ווייל ער וועט דיר פארדרייען א קאפ, ער גייט דיר מאכן ערגער די פראבלעם, ער גייט נישט מקבל זיין די תשובה.
“מחשבת מין לעבודה זרה” – א שווערע הלכה
אקעי. זאגט דער רמב”ם, “ומחשבת מין”, דאס איז א פאני הלכה. איך ווייס נישט וואס דאס מיינט. דאס איז א גמרא, אבער… וואס מיינט דאס? ער איז א מין, ער גלייבט אפילו נישט אין גארנישט. וואס קומט אריין עבודה זרה? העלא? האט א מין א דין פון עבודה זרה? איך ווייס נישט. נישט דאס מיינט. אויב מען זעט אז ער איז מקדיש א קרבן, וואס זאל מען זאגן, אז ער איז מקדיש עס צו עבודה זרה. אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, און נאך איז דא א תורה וועגן… די די… איך האב איך האב איך האב געזאגט אז ער טראכט עס כדברים על הדברים. מען זאגט נישט אז עס איז עבודה זרה. דאס איז א גמרא, ער ברענגט נישט די גמרא דא אויף דער זייט. “מחשבת מין עבודה זרה”. איך ווייס נישט וואס… איך ווייס נישט וואו ס’קומט אריין דא אין דער הלכה.
ס’זעט אויס אזוי ווי אזוי, אז סתם’ס, ווען דו ווייסט נישט וואס ער האט געטראכט, ער האט געטראכט צו דער אייבערשטער צו נישט, אבער אזא מחשבה איז עבודה זרה. ער איז דאך א מין, עבודה זרה גלייבט ער יא. עבודה זרה קען מיינען די וואס ער האט גערופן עבודה זרה. מינים וואס איז באגערט דער עבודה זרה. ער האט גערופן מינים עבודה זרה. ער וועט אריינגיין אין די זעלבע קאטעגאריע. אין חולין רעדט זיך עס וועגן שחיטה, אבער עס איז נישט קלאר אז די מין פון מסכת חולין רעדט פון דער מין וואס דער רמב”ם האט יעצט געזאגט. די מין פון מסכת חולין קען רעדן פון עפעס א גרופע מענטשן וואס האבן געווען עובדי עבודה זרה וכו’. און ער ברענגט א פירוש רבי דוד הרמב”ם, איך ווייס נישט ווי, דא איז א פירוש רבי דוד הרמב”ם, ס’האט מסביר געווען אז איין טאג… אה, האט דער רמב”ם נישט געזאגט, מינים… אה, פעמים יוסף וואס רבי דוד הרמב”ם… פעמים, פעמים! היינט איז עבודה זרה. אקעי, בקיצור, מיר דארפן מחמיר זיין לחומרא, מיר דארפן חושש זיין אז מיין שכן גייט ער לאנדן אויף אין עבודה זרה. נא, אפשר יענע טאג איז געווען א טאג וואס זיי זענען געווען אין עבודה זרה, מיר קענען נישט וויסן. ווייס נישט קלאר.
הלכות עבודה זרה פרק ב’, הלכה ד’ – דין המגדף
הקדמה: דער רמב”ם’ס שייכות פון מגדף צו עבודה זרה
Speaker 1:
אפט, יענע טאג איז געווען א טאג וואס ווערן געלעבט אין דער עבודת זרה. מען קען נישט וויסן. עס איז נישט קלאר. דער רמב”ם זאגט נישט וואס דארף מיינען אויף קמיעה להלכה דאס. עס איז נישט קלאר. דער רמב”ם זעט דאס לכאורה, ער ברענגט עס פשוט צו ווייזן, אז קמיעה איז אויך א… אזוי ווי א עבודת זרה וואס איז כח דינא כח גוי, אויך קמיעה איז אזוי ווי דער זרה.
יעצט גייט דער רמב”ם לערנען הלכות מגדף. איינער וואס איז מגדף איז דער אייבערשטער. עס טייטש שאר זאגט דא שיים הד מיט כללות. יא. זיי גייען זען פונקטליך.
זאגט דער רמב”ם, “כל המודה על עבודת זרה” איז שוין אמת. איינער איז מודה, אז עבודת זרה איז אמת. ווייס מיינט שוין אמת, ווייס איך נישט. אזוי דארף ענדער נישט, אזוי וואס טייטש שוין אמת? איינער וואס מיינט אויף עבודת זרה אז ס’אמת. אז דער כח אויב האט א כח למשל.
Speaker 2:
ניין, אז ער ווערט געלערנט שוין פריער. אבער מ’דארף עם דינען.
Speaker 1:
אבער מ’דארף עם דינען. עבודת זרה פיסלע. רייט. אבאבשא לאבדא, אבער מ’וואזא, אבער מ’וואזא דער אייבערשטער.
אה, דאס איז לכאורה דער פסוק. ער ברענגט א פסוק. “ועבר ליר”. ער זאגט, ועבר דער עובדת זרה, ועבר דא מגדפת הם. ביידע זענען איין געידער. “שנאמר, והנפש אשר תעשה ביד רמה. בני עזרח, בני גייר.” דאס וויידער רמה מיינט דינען עובדת זרה ביידר רמה?
Speaker 2:
יא, לויט וואס דער המון, געדענקט זיך דער זעלבער פרשה פון חיסוש גוף לאסוסי. עס איז ממש דער זעלבער פרשה.
Speaker 1:
“שנאמר”, אין די המשך פון דער פרשה שלאכט. “את השם הוא מגדף”. מיט דעם איז ער מכריף מגדף, מיט דעם פון השמי’ דער הויבערשטער. דער פאליזירן דינעסט עובדת זרה ביידר רמה, אדער אפשר אנער עבירות צו ביידר רבה. אזוי ווי עמין איז עס “את השם הוא מגדף”, קומט אויס אז עובדת זרה און מגדף עס השמי’ איז אין דער זעלבער קעטעגאריע. פאליזירן דינעסט עובדת זרה וויידרענעסט אין מגדף.
וועגן דעם איז דער הלכה אז אויסער וואס מען געט עס שכולה פאר עובדת זרה און פאן מגדף, הענגט מען זיי אויף געט מען זיי תלוה, שניים וסקולה. און ביידער באקומען שכולה און ביידער באקומען תלוה. און פאליזירן דער סיבה פארוואס מען מגדף באקומט אויכעט עס שכולה, איז אויך אין בגדר עבודה זרה.
איז ביידע די זעלבע, ביידע באקומען סיי תליה און סיי סקילה. זאגט ער אים, “ועל כן כללתי דין המגדף”, און איך מיין אז ס’איז נישטא קיין אנדערע איסור וואס באקומט תליה, נאר מגדף פון עבודה זרה, ווייל עבודה זרה הייסט א מגדף, ווי אזוי ער ברענגט אין די הקדמה פון די משניות.
“ועל כן כללתי דין המגדף”, ווייל איך זע וועגן דעם ברענג איך דא דין הלכות המגדף. פארוואס? קודם ווייל ער האט ענליכע הלכות לגבי סקילה, “ששניהם כופרים בעיקר הם”. אבער ער האט שוין געזאגט, ווייל ביידע באקומען סקילה. פאר דעם באקומען זיי ביידע סקילה, און דאס איז ווייל אלע זענען כופרים בעיקר.
וואס איז צו גלייבן אין עבודה זרה אדער צו זאגן אז מ’דארף עס דינען, א מגדף איז די זעלבע סארט ענין, ממילא באלאנגט ער דא. א מגדף איז אויך א כופר בעיקר.
קשיא: וויאזוי איז א מגדף א כופר בעיקר?
Speaker 1:
ס’איז זייער שווער צו פארשטיין, ווייל דער מגדף וואס ער האט גערעדט ביז יעצט רעדט נאך נישט פון א מגדף וואס האט מנוקב געווען שם בשם. ער האט נישט גערעדט פון דעם. ער האט דאך געזאגט איינער וואס איז מודה בעבודה זרה. ממילא, וואס האט געזאגט די נישט ריכטיגע ווערטער, אבער ער איז א כופר בעיקר. אדער ער גלייבט סיקרעטלי אין דער אייבערשטער, ער פירט זיך אין אן אופן וואס איז מגדף את השם, אדער אן אופן וואס איז כופר בעיקר, עפעס אזוי. מען דארף פארשטיין בעסער, איך ווייס נישט.
און בכלל פארשטיי איך נישט וואס מיינט א מגדף, עפעס איז מיסינג אין די גאנצע הבנה.
הלכה יג: וואס איז דער מעשה פון א מגדף?
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “אחד המגדף חייב”, “אחד המגדף”. איז דאס איז א מגדף? וואס מיר גייען מיר לערנען, ס’איז נישטא אזאך הלכות, אפאר הלכות, וואס איז דאס א מגדף?
ס’איז דא עפעס אזוי ווי… ס’איז דא א נעיטשור פון א מגדף. א מגדף איז אזוי ווי א עובד עבודה זרה, נאר אן עבודה זרה. ס’טייטש איינער וואס איז מחריף און איינער וואס איז מבזה דעם אייבערשטן. אבער דאס איז עפעס א לאו שאין בו מעשה, דאס איז נאך נישט קיין מעשה. דא גייט עס ארום די מעשה פון א מגדף. וואס איז דער אקט פון א מגדף?
Speaker 2:
קען זיין, אבער ער זאגט אז יעדע עובד עבודה זרה איז בעצם א מגדף, אזוי ווי דו זאגסט, די איידיע פון מגדף און די פונקטליכע הלכה פון מגדף.
Speaker 1:
אה, נאו, סאמטינג איז מיסינג. סאמטינג איז מיסינג דא, מען דארף עס פארשטיין בעסער.
סא זאגט דער רמב”ם, “איינער מגדף חייב סקילה”. אה, דער לשון מגדף בכלל קומט פון יענע פסוק, “את השם הוא מגדף”, וואס שטייט ביי לשון משל, ס’מיינט איינער וואס טוט ביד רמה איז מגדף את השם. נישט ונוקב שם השם…
Speaker 2:
יא, זייער גוט. דער לשון מגדף.
Speaker 1:
איך זאג, דער לשון מגדף איז נאר… נאר ביי דעם משל פון די תורה.
דער רמב”ם’ס פסק: שם המיוחד איז א-ד-נ-י
Speaker 1:
“איינער מגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות, שהיא אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.” ס’טייטש דער וועג וויאזוי מען זאגט עס, השם המיוחד איז יו”ד ה”א וא”ו ה”א.
Speaker 2:
נעין, נעין, ליין וואס דער רמב”ם זאגט! ליין ביזן ענד פון די הלכה… מען דארף זאגן, דער רמב”ם ברענגט צוויי שיטות, אבער דער רמב”ם זאגט מען דארף זאגן אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. השם המיוחד איז יו”ד ה”א וא”ו ה”א, אבער דער וועג וויאזוי מען זאגט עס געווענליך ארויס איז אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. און דער רמב”ם, אויב איינער איז מפרש דעם שם המיוחד באופן אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד…
Speaker 1:
נעין, נעין, נעין. דאס איז אמת אז אין אנדערע… אין די גמרא שטייט שם המיוחד, דער רמב”ם ברענגט דא, ער גייט דא אריין אין א סאקטא מחלוקת, אבער וואס ער זאגט דא איז, אז שם המיוחד טייטש אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד. אזוי טייטשט דער רמב”ם.
Speaker 2:
קען זיין דער ריזן איז אזוי ווי דו זאגסט, ווייל דאס איז וויאזוי מען זאגט עס בנמצא. ער זאגט די ווארט “יפרש”, ער זאגט עס ארויס באופן אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.
Speaker 1:
“ויברך השם בשם השם”, אדער “ויברך” איז א לשון סגי נהור. ער איז נוקב בשם, ער מקלל שם השם, “בשם השם השם הנכבד”. דער רמב”ם האט שוין פריער געלערנט אין הלכות יסודי התורה געשטאנען וועגן… וועגן מאבד זיין שם, דארטן געשטאנען אז דא א פאר שמים זענען א שם השם הנמחקים, אויב איינער איז… טוט דאס, ער איז א מגדף און ער מקלל שם השם הנמחקים, ער איז א מגדף וואס איז חייב סקילה, “שנאמר ‘ונוקב שם השם'”. שם השם מיינט די יו”ד ה”א וא”ו ה”א, אדער די אל”ף דל”ת נו”ן יו”ד.
זאגט ער אז השם המיוחד חייב סקילה, ווייל שאר הכינויים, אויב ער איז מברך בשם, אין איינע פון די אנדערע כינויים, וואס ווען מען רופט אן דעם אייבערשטער, נישט השם י-ה-ו-ה, נאר מען איז מברך זיין “את השם” של ד’ אותיות “באחד” מן השמות שאינם נמחקים, רייט?
Speaker 2:
יא, ער זאגט זאל איינער פון די שמות שאינם נמחקים מברך זיין את השם א-ד-נ-י, פארשטייסט? דאס הייסט מברך זיין “את השם בשם”, שטימט?
Speaker 1:
דאס איז דער טייטש, דאס איז דער טייטש, ער זאגט אזוי, אקעי. דאס איז דער רמב”ם, “מברך בשם השם”, יא, “בשם השם” מיינט דעם נאמען פונעם אייבערשטער, וועלכע איז דער שם שאינו נמחק?
Speaker 2:
ניין, וועלכע איז “השם המיוחד”, און דאס מברך זיין דעם שם המיוחד, וואס דער רמב”ם זאגט דא איז שם א-ד-נ-י, מיט איינע פון די אנדערע שמות שאינם נמחקים, נישט מברך זיין דעם שם המיוחד, ער איז מברך “את השם המיוחד” מיט איינע פון די שמות שאינם נמחקים, דעמאלטס איז ער חייב סקילה.
Speaker 1:
אויב ער איז מברך איינע פון די שאר הכינויים איז נאר באסור, איז נאר עובר אויף א לאו, ער באקומט מלקות, אבער נישט חייב סקילה.
“ושאר הכינויים באסור”, אויב ער איז מברך בשם איינע פון די אנדערע כינויים איז באסור. “ויש מי שמפרש, אז אינו חייב אלא על השם י-ה-ו-ה”, און ווען מען זאגט א-ד-נ-י הייסט נישט מען האט מפרש געווען דעם שם המיוחד, נאר ווען מען האט ארויסגעזאגט דעם דרך שהיא נכתבת, שם י-ה-ו-ה.
“ואני אומר”, דער רמב”ם פסק’נט אזוי ווי ביידע, אז מען איז מברך סיי י-ה-ו-ה אדער א-ד-נ-י איז מען באקומט סקילה. זייער גוט.
אבער פארוואס? ווייל דער רמב”ם האט פארשטאנען אז דעם שם המיוחד, ווען מען זאגט עס בשם א-ד-נ-י, מען מיינט דעם שם י-ה-ו-ה, איז ממילא הייסט עס אויכעט וואס עס שטייט אין די גמרא “שם המיוחד”.
Speaker 2:
יא, סא נאכאמאל, אין דעם זעקסטן פרק פון הלכות יסודי התורה האט דער רמב”ם אונז אויסגעלערנט אז עס איז דא זיבן שמות וואס הייסן שמות שאינם נמחקים, עס שטייט שם המפורש, אדער דער וועג וויאזוי מען זאגט שם המפורש א-ד-נ-י, און נאכדעם האט ער געזאגט ק-ל, א-לו-ה, א-לקים, שם אהי-ה, שם ש-ד-י, און שם צב-אות.
אז אויב מ’האט געזאגט כביכול, מ’זאגט זאל איינע פון די שמות מקלל זיין די איינס פון די צוויי שמות י-ה-ו-ה אדער א-ד-נ-י, דעמאלטס איז מען א מגדף.
דיסקוסיע: וואס טוט דער מענטש אלס א מגדף?
Speaker 1:
א רמב”ם’דיגע זאך, וואס טוט דער מענטש אלס א מגדף?
Speaker 2:
אקעי, לאמיר נישט פאראיינפאכן, דאס ליגט א גוטע קשיא אויף דעם מענטש.
Speaker 1:
ער איז א מגדף, דו פארשטייסט א מגדף? העלאו?
Speaker 2:
יא. ווייל ס’איז א מאדנע זאך, ווייל ספעציעל מיט דעם וואס דער רמב”ם האט אנגעהויבן אז ער איז אזוי ווי מודה בעבודה זרה, ער איז דאך דער גרעסטער מאמין, ווייל ער זאגט ער גלייבט נאר דער אייבערשטער קען שעלטן, אבער ער איז פארביטערט.
Speaker 1:
אקעי. איך ווייס נישט, איך מיין גראדע מ’קען עס פארשטיין, די גאנצע עקזיסטענץ.
Speaker 2:
ס’איז נאך א שטאפל מגדף זיין.
Speaker 1:
אקעי.
Speaker 2:
ס’זעט נאר אויס אזוי ווי איינער וואס איז זייער פארביטערט, איינער וואס איז א ביסל פארביטערט שעלט זי, איינער וואס איז מער פארביטערט שעלט די גאנצע עקזיסטענץ.
Speaker 1:
דער גרעסטער לעוול פון פארביטערטקייט איז שעלטן דעם מוציא ראשון.
Speaker 2:
עפעס מער, מ’רעדט דאך נאר ווען ער טוט דאס בשם המפורש.
Speaker 1:
נו, ס’מאכט סענס.
Speaker 2:
וויאזוי שעלט מען? בכלל שעלטן א מענטש, וואס מיינט שעלטן א מענטש? שעלטן איז אלעמאל בשם.
Speaker 1:
מיינט ס’איז עפעס א שטארקע זאך.
Speaker 2:
דער אייבערשטער זאל דיך… זאל דיך פרא… פאר דעם.
Speaker 1:
ס’איז טאקע פאני וואס דו זאגסט פאר דעם אייבערשטן אליינס פאר דאס וואס ער טוט, וויאזוי אנדערש קען מען שעלטן?
Speaker 2:
איך וויל דיך פרעגן א קשיא, ווען ער זאגט יכה מיך את סיוסי, מאכט עס מער סענס אדער מאכט עס ווייניגער סענס?
Speaker 1:
פאר די ביסט דאך שוואך פאר דעם אייבערשטן.
Speaker 2:
ס’איז טאקע פאני, ס’איז טאקע נישט מער ווי א מגדף, וואס ס’איז פאני, ס’איז אויך אסור, ס’איז אויך חייב סקילה, אבער דאס וואס ער מיינט.
Speaker 1:
אקעי. שוין.
Speaker 2:
וואס איז דאס עבודה זרה? ס’איז דאך אויך אביסל אינטערעסאנט, ווייל איינער וואס איז אן עובד עבודה זרה ער זאגט יכה דעם כח דער אנדערער כח, האט ער גארנישט געזאגט.
Speaker 1:
ס’זאלן זיך שלאגן, ס’זאלן זיך טאקע שלאגן זיך טאקע איינער דעם צווייטן.
הלכה יד: דער לאו פון מגדף
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “די עזרה של מגדף מנין?” וואו איז די לאו? אונז האבן שוין געלערנט דא מנוקב שם השם. וואס שטייט דארט? “מימי משה”, “מימי משה”? ווי איז די לאו? זאגט ער “שנאמר אלהים לא תקלל”. אגב, אז מ’רעדט פון אלהים, ס’מיינט אויך אלהים מיינט בעל כוחות, דזשענעסי, אבער ס’איז אויך די פשוט’ע מקרא וואס עס מיינט.
הלכה יד: סדר הדין – בכל יום ויום דנים את האדם בקניו
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם: “בכל יום ויום דנים את האדם בקניו”. אוקעי, ביז אהער האבן מיר געלערנט די עיקר הדינים, יעצט גייט מען לערנען וויאזוי מ’איז מסדר, וויאזוי מ’איז מזמן, ס’קומען עדים זאגן יענער איז געווען חייב.
סדר הדין פון מגדף: עדות, קריעה, און סמיכת ידים
הלכה ד’ (המשך) – סדר הדין פון מגדף
דער כינוי “יכה יוסי את יוסי”
Speaker 1:
ווי איז דער לאו? זאגט ער, “שם אלהים אחרים לא תזכירו”. אגב, ס’איז דא אן אליהו רבה וואס לערנט אז ס’מיינט אויך… אליהו מיינט בעל כחות, תלמיד חכם נשיא, אבער אויף פשוט’ן מקרא וואס ס’מיינט… זאגט דער רמב”ם, “בכל יום ויום דנים את העדים בכינוי”.
אקעי, סאו עד כאן האבן מיר געלערנט די עיקר דין, און יעצט קען מען לערנען וויאזוי מ’איז מסדר, וויאזוי מ’איז מסדר די עדות.
ס’קומען די עדים, זיי זאגן יענער איז געווען א מגדף. הייבט זיך דא אן די שאלה, די דיינים טארן נישט זאגן דאס וואס ער האט געזאגט, ווייל ס’איז איינע פון די שמות וואס מ’טאר נישט זאגן אויף דעם אופן. נו, מאכט מען א נייע כינוי וואס איז נישט פון די כינויים בכלל, און מ’זאגט “יכה יוסי את יוסי”. א נייע כינוי, נישט אן אמת’ע כינוי.
וואס הייסט מ’זאגט יוסי? יוסי איז מסתמא וואס איז אויך פיר אותיות, יא? איז דאס וואס ס’מיינט כינוי, מ’זאגט יוסי? אדער ס’מיינט מ’זאגט איינע פון די כינויים, “יברכם” אדער עפעס אזוי, און מ’זאגט יוסי? מ’מאכט א נייע כינוי, זעט אויס. מ’נוצט נישט די כינויים פאר איינע פון די כינויים, נאר מ’מאכט עפעס, מ’קרייעט א כינוי וואס איז נארמאל, ווייל יוסי איז י’ ו’ ס’ י’, איך האב געוואלט זאגן ס’איז גוט. יוסי איז נישט פיר אותיות. אינטערעסאנט.
נגמר הדין – דער גרעסטער עד זאגט ארויס בפירוש
Speaker 1:
אקעי, נגמר הדין. נאכדעם וואס מ’האט שוין… סאו כלפי פראקטיש קען מען אזוי טון, אבער סתם צו מאכן ממש א דין איז מיר יא. נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים, איינער פון די עדים, ס’איז דאך דער גרעסערער פון די צוויי עדים, ואומרים לו, “אמור מה ששמעת בפירוש”. והוא אומר.
ער דארף עס ארויסזאגן, ווייל זעט אויס אז ס’איז א דין אין עדות, מ’מוז יא זאגן קלאר וואס ער האט געהערט. ס’קען אויך זיין ווייל ס’קען זיך אמאל מאכן א טעות, און מ’קען נישט הרג’ענען א מענטש אפשר ביזן סוף האט ער נישט פארשטאנען די דין פון פונקטליך וויאזוי די שם המפורש, וויאזוי זיי דארפן עס זאגן.
והוא אומר. ער זאגט עס. אבער ווען זיי זאגן עס, איז עס א שרעקליכע זאך, ער האט דאך געזאגט די הארבע זאך. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. אפילו ער זאגט אז יענער האט געזאגט, העלפט נישט. דער האלט, וויבאלד ער זאגט ארויס די ווערטער… אפשר איז דאס צו ווייזן די סיריעסנעסס, צו ווייזן אז ס’איז נישט קיין זאך וואס מ’איז מזלזל אין דעם. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. זיי מאכן קריעה. און אזא סארט קריעה וואס מ’לייגט נישט צוריק. אז ער זאל האבן געלערנט למשל פאר הלכות תלמוד תורה, אז אן רב קורע ולא מגהה. ווען דער כהן גדול זאגט דעם שם, מאכט מען אן אנדערע מין קריעה, קריעה מיט א קו”ף. מ’איז קורע, מ’בייגט זיך. אבער דאס איז עפעס אן ענין אפשר…
דיסקוסיע: קריעה ביי ברכה
Speaker 2:
אפילו ווען מ’זאגט אז ער זאגט בברכה, דא רעדט מען פון מגדף, דאס איז נישט די זעלבע זאך.
Speaker 1:
אקעי. דער צווייטער עד זאגט “אף אני כמוהו שמעתי”. איז דאס נישט שוין גענוג? פארוואס דארף ער דאס זאגן? ווייל ער זאגט “אף אני כמוהו שמעתי”, אויב ער האט אויך געהערט די זעלבע זאך, אויב נישט, האט ער לכאורה נישט קיין צוויי עדים. “אף אני כמוהו שמעתי”, אבער ער דארף נישט אויך ארויסזאגן. מ’האט שוין געזאגט איינמאל, דאס איז דאך די דין פון יעדן עד, אפילו ווען מ’דארף זאגן קלאר. יענער זאגט “כמו שאמר”, איז דאס די זעלבע זאך.
ווען ס’איז דא אסאך עדים
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהם לומר כך וכך שמעתי”. נישט גענוג אז נאר צוויי, ווייל ווען ס’איז דא אסאך עדים, האט יעדער א דין עדות. ווי מ’לערנט אין מסכת מכות, רייט? “אין פוטרין אותו אלא בכולן ביחד, לא פוטרין בשנים, נאר פוטרין בשלשה”. ווייל אויב ס’איז דא מער ווי דריי עדים, דארפן אלע עדים זיין כשר.
מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער אין הלכות מגדף, “מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור, אין חזרתו חזרה, אלא נהרג, שגידוף בעדים נסקל”. וואס הייסט ער ווערט מגדף ווען ס’איז געווען דארט צוויי עדים? נסקל. איך האב מיך אביסל געוואונדערט, וויאזוי ארבעט התראה אין אזא פאל? עדים מיינט געווענליך אויך התראה. ס’קען זיין אז די עדים האבן אים געווארנט פאר ער האט עס ארויסגעזאגט, אדער וואס?
ס’איז אינטערעסאנט, געווענליך אין זייער אסאך הלכות אין די תורה העלפט דאך כדי דיבור. אבער די גמרא זאגט אז אויף א פאר הלכות העלפט נישט תוך כדי דיבור. דאס איז אבער קלאר, קידושין און גירושין און מגדף פון עבודה זרה. דא רעדט מען פון עבודה זרה, איז העלפט נישט קיין חזרה בתוך כדי דיבור. ס’איז דא א דרשה ביי די הלכות קידושין, עפעס אז מ’זעט אז קידושין און גירושין האבן די זעלבע דין פון מגדף פון עבודה זרה.
מגדף השם בשם עבודה זרה – קנאים פוגעין בו
Speaker 1:
אקעי, עניוועיס. יא, זאגט ער, “מי שגידף את השם בשם עבודה זרה”, אויב איינער האט געטון אנדערש, אנשטאט זאגן “יכה יוסי את יוסי”, האט ער געזאגט “יכה עבודה זרה את יוסי”, איז דאס אויך א הארבע זאך, אבער ס’איז נישט די זעלבע דין מגדף וואס קומט אים סקילה, נאר ס’איז דא אן עונש אויף דעם, קנאים פוגעין בו. אויף דעם איז דא א דין אז ס’איז אויך א סארט חייב מיתה, נישט חייב מיתה מדין, נאר ס’איז חייב מיתה דורך קנאים פוגעין בו והרגוהו. אזוי ווי א בועל ארמית, וואס ס’איז דא אפאר הלכות ווי קנאים פוגעין בו.
איי גוט. זאגט די רמב”ם, ואם לא הרגוהו קנאים, אויב ס’איז נישט דא גענוג קנאים, ובא לבית דין, און מ’קומט צו בית דין, אינו נסקל, עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים.
אקעי, זייער גוט.
דיסקוסיע: פארוואס איז דאס נישט חייב סקילה?
Speaker 2:
פארוואס? ס’הייסט, ס’איז נישט קיין דרך פון עבודה זרה. מגדף זיין השם בשם, עבודה זרה, נישט קיין וועג פון עבודה זרה.
Speaker 1:
ביזט גערעכט.
Speaker 2:
ניין, אלס דין עבודה זרה ווערט עס נישט.
Speaker 1:
אז ס’איז נישט איינער פון די ד’ עבודות, וואס ס’איז אן עבודה, וואס איז עבודה שבכך, איך ווייס נישט.
חיוב קריעה – נאר ווען מ’הערט פון א איד
Speaker 1:
זאגט די רמב”ם ווייטער, כל השומע ברכת השם חייב לקרוע. דאס האבן מיר געלערנט בעצם, אז דאס דארף קיין עדים. איינער וואס הערט די ברכת השם איז חייב לקרוע, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט אז די דיין וואס הערט עס פון די עדים. אבער דארטן איז א חידוש, ווייל אפילו ער הערט עס נישט, די עדים זאגן עס נישט בתור ברכת השם, זיי זאגן עס נאר אריבער, איז חייב לקרוע. אבער דא רעדט מען פון א געהעריגע ברכת השם, דארף מען רייסן קריעה. אפילו ברכת הכינוי, אפילו מ’זאגט נישט, אפילו מ’זאגט נישט ברכת הכינוי, וואס אויף דעם איז נאר א חיוב לאו, איז אויך חייב לקרוע, והוא שישמענו מישראל. נאר אויב מ’הערט עס פון א איד.
אה, ס’איז אינטערעסאנט, פריער זאגט ער אז איינער וואס דינט עבודה זרה איז א גוי לכל דבריו, אבער ס’זעט אויס אז מגדף נאכנישט. אויף מגדף טרעפט ער אז ס’איז א גוי לכל דבריו.
Speaker 2:
פארוואס? ווייל אפילו ווען א גוי שעלט, קען ער שעלטן פון היינט ביז מארגן, דאס טוט נישט קאונטן. נאר א איד קאונט עס עפעס.
Speaker 1:
יא, ווער איז זייער שעלט? ווערט ער געפרעגט.
Speaker 2:
מכה יוסי, איך ווייס נישט, מ’דארף עס אויסגעפינען.
דיסקוסיע: שומע מן השומע
Speaker 1:
ווי האלטן מיר דא? אחד השומע ואחד השומע מן השומע. דאס איז לכאורה די ריזן פארוואס די בית דין דארף קריעה רייסן.
Speaker 2:
איינער וואס האט געהערט אז יענער האט געזאגט.
Speaker 1:
אז די שומע, נישט אז יענער האט געזאגט. שומע מן השומע איז נישט אזוי אינטערעסאנט. ער זאגט אז יענער האט מגדף געווען. שומע מן השומע איז נאר ווייל די שומע טאר דאס נישט איבערזאגן. אויב די שומע זאגט עס איבער סתם אזוי איז ער אליין מגדף.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
נאר אויב ער גייט פאר בית דין, ווייל דעמאלט מעג ער.
Speaker 2:
ניין, ער זאגט, יענער האט מגדף געווען. יא, אבער ווען יענער זאגט נישט איבער די שמות מיט אלעס, אויב יענער זאגט איבער די שמות פונקטליך אזוי ווי יענער האט מגדף געווען, איז ער אליין לכאורה מגדף, ער וואלט אויך נישט געדארפט גיין אין בית דין. ער זאגט, איך האב געהערט אז יא, אבער ס’איז נישט קיין גידוף, ס’איז א שומע מן השומע, ער דארף אויך קורע זיין, פאר דעם טאר מען עס נישט… די וועג וויאזוי ס’איז געשטאנען פריער אז ער מעג עס נאר איינמאל זאגן און דער צווייטער עדות טאר עס נישט זאגן.
Speaker 1:
אמת, אמת, ווייל מען קען באקומען א חיוב סקילה. איך וואלט נישט געזאגט חיוב סקילה, אבער ס’איז הארב. ס’איז א שומע מן השומע, מיינט דאך אז ער זאגט עס איבער מיט די ווערטער, אבער דער פאקט אז ער איז א מתערץ, אבער זכר אז אפילו ווען ער טוט עס נישט אין בית דין איז ער נישט חייב סקילה, איז נישט קיין גידוף, און דארט דארף מען נישט קורע זיין.
Speaker 2:
איך ווייס נישט וועלכע איסור דאס איז, איך ווייס נישט. ער זאגט אז ער האט דאס געזאגט, יעצט ער זאגט גוט פריער, נאר מען קען נישט אזוי פארציילן די נייעס. איינמאל פארציילן די נייעס, און יענער איז מגיד, דאס איז אויך נישט קיין וועג. אזוי ווי דער חדר אינגל וואס האט נישט געוואלט אריינרעדן אין וואויס מעיל, האט ער איבערגעזאגט וואס יענער האט געזאגט אין וואויס מעיל, דאס איז נישט קיין…
Speaker 1:
אבער א שומע מן הגוי, איינער איז חייב לקרוע. איך וואלט פארשטאנען, פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז א מגדף איז אזויווי אן עובד עבודה זרה, און ער באקומט גלייך א דין פון א גוי.
Speaker 2:
אקעי, איז ער שוין אן עסטעבלישט גוי.
Speaker 1:
ניין, א גוי וואס איז געבוירן א גוי, ער איז נישט קיין גוי גמור.
Speaker 2:
א גוי גמור, יא, א גוי.
די ראיה פון רבשקה – א משומד
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “ולא קרעו אליקים ושבנא”, און אין מלכים איז דא א מעשה אז ס’איז געווען איינער, רבשקה, וואס ער האט מחרף ומגדף געווען דעם אייבערשטן.
Speaker 2:
יא, און ער איז געווען א שונא פון מלך אשור, און ער האט געהאקט אויף דעם אייבערשטן. ער האט געזאגט, “האט דער אייבערשטער ענק געהאלפן? איך האב גענומען א הצילו אלהי הגוים את ארצם, די אנדערע געטשקעס האבן עפעס געראטעוועט? איך האב איינגענומען אלע לענדער.” אין קורצן, ער האט חוזק געמאכט פון דעם אייבערשטן. ער האט נישט געזאגט י”ק ו”ק. ס’איז זייער אינטערעסאנט, מען זעט פון די גמרא אפשר…
Speaker 1:
דער פסוק ברענגט ער, איז דאך דער פסוק מאכט אזויווי דער שומע מן השומע.
Speaker 2:
ניין, עפעס א סימן אז דאס הייסט גידוף אויך. איך קען זיין אז דאס איז די גמרא’ס דוגמא, ס’איז ממש די הארבסטע וועג. אבער עמטליך, איינער זאגט, “אוי, דער אייבערשטער איז גארנישט,” דאס הייסט אויך גידוף.
Speaker 1:
אלא מנשה רבשקה משומד הוה, רבשקה איז געווען א משומד.
Speaker 2:
ווייל ער איז געווען א משומד פארדעם, האט עס נישט געהאט קיין דין פון מחרף ומגדף.
Speaker 1:
ניין, פארקערט, פארקערט, פארקערט. ס’שטייט אז אליקים און שבנא זענען געווען די… זיי האבן יא געריסן. “ויבא אליקים… אל חזקיהו קרועי בגדים”.
Speaker 2:
אה, זאגט דער רמב”ם, די סיבה פארוואס אליקים און שבנא האבן געריסן איז געווען ווייל ער איז געווען א משומד. ער איז געווען א יוד, און ער איז געווארן א גוי. אבער ווען ער וואלט געווען א גוי, וואלטן זיי נישט געדארפט רייסן קריעה.
Speaker 1:
ס’איז געווען עפעס א רוף, מען האט אים גערופן… אליקים איז דער מלך, און שבנא איז געווען… אליקים און שבנא זענען געווען צוויי גבאים דארט, זענען געקומען. יא, צוויי גבאים. שבנא וסיעתו. די גמרא ברענגט אין סנהדרין, איך געדענק, שבנא וסיעתו. יא יא, זיי האבן געוואלט מאכן מיט רבשקה.
דיגרעסיע: גולית – מחרף מערכות אלקים חיים
Speaker 2:
איך טראכט אז אין דוד’ס צייטן האט גולית מחרף מערכות אלקים חיים, האט ער אויך קריעה געווען. איך געדענק נישט גענוי, אבער ער האט געריסן קריעה אויף גולית. ער האט אים צעריסן מיט זיינע שטיינער. אבער אויך גולית, וואס האט ער געזאגט? ער האט אויך געזאגט, “יעקוב יוסי יוסי”. ער האט אויך מחרף געווען, ער האט חוזק געמאכט, דער אייבערשטער קען נישט העלפן, וכדומה. עס קען זיין אז א גוי ווייסט נישט פונקטליך די הלכות וויאזוי מ’איז מחרף, אבער ער טרייט, קומט אים שוין פאר דעם אליין אן עונש.
Speaker 1:
אויב ס’זאל געווען א איד, מ’האט אים געזאגט ער זאל זיין א בן חבר כנסת, און ער האט נישט גענוג גרינגליך צו רייסן יעדן די פלייש, אדער א איד וואס האלט אז זיינע תלמידים זאלן נישט ממש זאגן “יעקוב יוסי יוסי”, אקעי, וואס טוט מען? וויאזוי פירט מען זיך אויף? גייט מען צוריק צום דין פונעם מגדף.
סמיכת ידים אויפ’ן מגדף
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם, “כל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף, ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך”. זיי לייגן די הענט אויף זיין קאפ פאר מ’איז אים מעניש, און זיי זאגן אים, “דמך בראשך שאתה גרמת לך”. דו האסט דיר אליין גורם געווען מיט דעם וואס דו האסט געזאגט די דברי גידוף.
“ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד”. ס’איז נישטא קיין דין סמיכה פאר אנדערע עונשים, נאר פאר א מגדף. ס’איז נישטא אזויווי א קרבן. ער איז א קרבן? מ’דארף אים סומך זיין?
המשך הלכות מגדף – דין סמיכה, מהות הגידוף, והקשר לעבודה זרה
הלכה יז – דין סמיכה ביי א מגדף
“ואין בכל הריגת בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר ‘וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו'”
ס’איז נישטא קיין דין סמיכה פאר אנדערע עונשים נאר פאר א מגדף, עס שטייט אין פרשת אמור ביי די דין פונעם מגדף.
ווער זענען “השומעים”?
זעט אויס אז די עדים זענען אויך שומעים, זיי האבן געהערט ווי די עדים זאגן עס נאך, דאס מיינט די שומעים.
סאו די מגדף האט געזאגט “יכה יכה”, צום סוף דער איינציגסטער וואס ווערט געשלאגן איז ער אליין.
דער ענין פון סמיכה – “דמך בראשך”
אה, וואס פעלט אויס די סמיכה? ס’זעט אויס אז ס’איז ענין פון כבוד, און איידער דער קארבן ווערט דריי יאר אלט דארף מען אים זאגן דו ביסט אליין שולדיג, שוין, קענסט מאכן סקילה יעצט.
פארוואס דער רמב”ם האט אריינגעלייגט מגדף אין הלכות עבודה זרה
די איינציגסטע פארוואס דער רמב”ם האט אריינגעלייגט מגדף אין די זעלבע גדר פון עבודה זרה, ווייל א מגדף זעט אויס ווי ער איז א גרויסער מאמין, נאר ער איז עפעס א פארביטערטער משוגענער וואס איז מגדף. ווייל אויב גלייבט ער נישט אז ס’איז דא א באשעפער וואלט ער נישט געזאגט דברי גידוף.
מהות הגידוף – זלזול בפומבי אין דעם אייבערשטן
יעצט כאפ איך, יעצט כאפ איך. גידוף מיינט נישט, “יכה יוסי את יוסי”, קודם כל, “יכה יוסי” מיינט נישט ליטעראלי. ס’מיינט נישט ליטעראלי.
צווייטנס, ס’איז א זלזול אין דעם אייבערשטן, מ’זאגט אז ער האט א נאמען. ער האט דאך שוין קלאר געזאגט “יכה יוסי את יוסי”. ער האט געזאגט “מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם מידי”, און דער אייבערשטער האט אים אויך געשלאגן. דאס הייסט גידוף.
גידוף הייסט אז ער איז מזלזל בפומבי אין דעם אייבערשטן. “יכה יוסי את יוסי” איז עפעס א פאני זאך וואס מ’מיינט.
סאו מגדף איז א וועג פון מזלזל זיין אין דעם אייבערשטן ברבים, מ’זאגט זאכן וואס ברענגט א גרויסע זלזול אין כבוד שמים.
מגדף איז דער היפוך פון שמע ישראל
מגדף איז די אפאזיט פון שמע ישראל. שמע ישראל איז איינער וואס איז מודה בהשם, ער שרייט אז ס’איז דא א גאט. ער שרייט אז ס’איז נישט דא, אדער אז דער אייבערשטער קען נישט העלפן. ס’איז א היפוך פון שמע ישראל.
דער אבסורד פון גידוף – “יכה יוסי את יוסי”
ער זאגט זייער גוט, און נאכדעם איז דא די דין למעשה פונקטליך ווען מ’זאגט עס און די ווערטער. אבער די מער קלארע פיקטשער איז די בשעת נפש, די להכעיס.
א טעות, קעגן דעם אייבערשטן, נישט קעגן די הכחשה.
אזוי ווי, אזוי ווי מ’זאגט אויף ענגליש, מגדף, יא, “blasphemy”.
ס’איז א “blasphemy”.
יעקב יוסף מיינט ער אז ער האקט אויף דעם אייבערשטן.
יעקב יוסף יוסף, ער וויל אפשר ארויסברענגען אז ס’איז טאקע אבסורד, דו האקסט אויף דעם אייבערשטן, דער אייבערשטער איז שטערקער.
מיט וועמען גייסטו האקן אויף דעם אייבערשטן?
מיט דעם אייבערשטן אליין.
מגדף כאיסור אטעאיזם – “לית דין ולית דיין”
אקעי, דאס איז טאקע א קשיא, אבער איך מיין אז, אזוי מיין איך, איך האב אמאל געטראכט אז אפשר מגדף איז דאך דאך גאר אן איסור פון זיין אן אטעאיסט, רחמנא ליצלן, אן איסור דין למעלה דין למטה, לית דין ולית דיין.
דער רמב”ם האט געזאגט, א מעלה על דעתו איז נישט לייחדו, ער זאגט א מעלה על דעתו איז אין אלוה, אז דער אייבערשטער האט נישט קיין כח.
וועלכע איסור איז צו זאגן אז דער אייבערשטער האט נישט קיין כח, אדער אז ס’איז נישטא קיין אייבערשטער?
דאס איז מגדף.
קען זיין אז דער איסור מגדף במקור איז דער איסור אטעאיזם, כאילו רעדן קעגן דעם אייבערשטן, אדער בכלל נישט גלייבן, אדער גלייבן אין עבודה זרה וכדומה.
דאס איז לכאורה דער פשט.
שוין.
The Chazon Ish’s struggle to explain the ancient kind of good jew – Video
The Chazon Ish’s struggle to explain the ancient kind of good jew
The Chazon Ish’s struggle to explain the ancient kind of good jew
הלכות עבודה זרה פרק ב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/45obim20so6t9z4iun6f9/DR038.mp4?rlkey=ioc1m10d64y39zgbktqa6qjlt&dl=0