הלכות דעות פרק ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
רמב”ם הלכות דעות פרק ו’ — סיכום מלא
הקדמה לפרק
הרמב”ם עובר מעניין היחיד — כיצד יהיה האדם אדם שלם בפני עצמו (פרקים א’–ה’) — לעניין האדם בחברה: עם אילו אנשים יש להתחבר, וכיצד.
חידוש: הפרק אינו רק “הלכות בין אדם לחבירו” במובן הפשוט. הוא הולך עמוק יותר — זהו הרעיון של “עוד אדם”, היסוד שהאדם מעצם בריאתו הוא יצור הקיים עם אחרים. הרמב”ם רוצה קודם כל להסביר את היסוד שיש דבר כזה — אנשים אחרים, וכיצד הדבר פועל, ועל גבי זה הוא בונה אחר כך את המצוות הנוגעות לדעות.
—
הלכה א — דרך ברייתו של אדם: האדם נמשך אחר סביבתו
לשון הרמב”ם
“דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.”
פשט
טבעו של אדם הוא שנמשך בדעותיו ובמעשיו אחר חבריו, ונוהג כמנהג אנשי עירו.
חידושים והסברים
1. “דרך ברייתו” אינה נפילה, אלא טבע: הרמב”ם אינו מתכוון שזו חולשה או “נפילה” של האדם שהוא מושפע מאחרים. להיפך — כך נבנה האדם. האדם הוא “מדיני בטבעו” (כפי שהרמב”ם אומר במקומות אחרים), יצור חברתי שאינו יכול לנהל חיים תקינים לבדו. הדבר מתאים לפסוק “לא טוב היות האדם לבדו.” אין לומר “הרמב”ם אומר שאדם מושפע” כתלונה — אלא כך נברא האדם.
2. שתי רמות של השפעה — חברים ומדינה: הרמב”ם כולל שני מעגלי השפעה: (א) “רעיו וחבריו” — החברים הקרובים, ו-(ב) “מנהג אנשי מדינתו” — החברה הרחבה, העיר שבה הוא גר. אפילו אם לאדם חברים קרובים טובים, הוא עדיין יכול להיות מושפע מהסביבה הרחבה יותר.
3. “מדינה” בהלכה פירושה עיר/עיירה, לא מדינה: “מדינה” בחז”ל ובהלכה (כמו בחושן משפט “מנהג המדינה”) פירושה העיר המקומית שלך — לייקווד, בורו פארק — ולא ממלכה שלמה כמו ארצות הברית. ההשפעה באה מהחברה שבה חיים.
[הערת אגב: כיום, כאשר לכל היהודים החרדים יש השפעה זה על זה, אפשר לומר ש”התרבות החרדית” מתפקדת כ”מדינה” — כל היהודים החרדים משפיעים על כל היהודים החרדים.]
—
הלכה א (המשך) — לפיכך: יש להתחבר לצדיקים
לשון הרמב”ם
“לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם.”
פשט
מכיוון שאדם נמשך אחר סביבתו, עליו להתחבר לצדיקים ולשבת אצל חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, ולהתרחק מרשעים ההולכים בחושך.
חידושים והסברים
1. “שילמד ממעשיהם” — קודם להבין, אחר כך להתרגל: הועלה חילוק בפירוש “ילמד”. מישהו ענה ש”ילמד” פירושו שיתרגל (יותאם אוטומטית). אך הפשט הוא: קודם כל שילמד — יבין מה החכם עושה, יחשוב מה הוא עושה — ואחר כך ירגיל את עצמו ללכת בדרכים אלו. “לימוד” כאן פירושו תהליך אינטלקטואלי פעיל, לא ספיגה פסיבית בלבד.
2. “הולכים בחושך” — רשעים אינם חושבים: הרמב”ם כבר אמר כמה פעמים שרשעים הולכים “בחושך.” החידוש: חכם חושב מה הוא עושה — לכן עליך גם לחשוב מה הוא עושה (שילמד ממעשיהם). אבל רשע אינו חושב מה הוא עושה — הוא “הולך בחושך” — לכן מעשיו אינם מתוך לימוד, הם אינם באים מתהליך מודע. “באור” אפשר לראות לאן הולכים; “בחושך” אפילו לא מסתכלים. אם נותנים לטבע לשאת בלי לחשוב, נעשים רשע.
3. דיוק ב”ממעשיהם”: הוזכר דיוק שאצל צדיקים כתוב “שילמד ממעשיהם” (מכל מעשיהם), ואצל רשעים כתוב “שלא ילמד ממעשיהם” — שאפשר לפרש שאפילו חלק ממעשיהם (אפילו אם לרשע יש מעשים טובים מסוימים) אין ללמוד. אך הדבר נדחה כדיוק חלש — למעשה הכוונה אותו דבר.
—
הלכה א (המשך) — פסוקים: הולך את חכמים יחכם
לשון הרמב”ם
“הוא ששלמה אומר: ‘הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע’ (משלי יג:כ).”
פשט
שלמה המלך כבר אומר יסוד זה: ההולך עם חכמים יחכם, והמתרועע עם כסילים ירע לו.
חידושים
1. כסילים ≠ רשעים, אבל במשלי = אנשים רעים: “כסילים” אינם דווקא רשעים — הכוונה לאנשים שאינם חושבים. אבל בספר משלי בכלל ה”אנשים הטובים” = חכמים, וה”רעים” = כסילים. לא כתוב כל כך “צדיקים ורשעים” במשלי, אלא “חכמים וכסילים” — כי חכמה היא ללכת בדרך הטוב. צדקות אינה עניין של חסידות בלבד, אלא עניין של חכמה.
2. הרמב”ם הוא “חסיד” של שלמה המלך: הרמב”ם מביא בכל הפרקים הללו פסוקים רבים מאוד ממשלי, ופעמים רבות אומר “אמר בחכמתו” (אף שלא כתוב כך בפסוק). הדבר מעניין כי הרמב”ם בדרך כלל מביא פסוקים כדי להביא מצוה — לא סתם “ללקט” פסוקים. הוא רוצה להראות שכל היסודות הללו כבר כתובים בפסוקים — לא רק במשנה, אלא כבר בתנ”ך עצמו.
—
הלכה א (המשך) — אשרי האיש: מושב רשעים
לשון הרמב”ם
“ואומר: ‘אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב’ (תהלים א:א).”
פשט
הפסוק מתאר אדם שאינו מתרועע עם רשעים, חוטאים ולצים.
חידושים
1. “עצת רשעים” אינה עצה ספציפית, אלא “מועצה” — התכנסות: “עצה” כאן פירושה “מועצה” — כמו אנשים היושבים יחד. “עצת רשעים” = בישיבה של רשעים. עצם הדבר — עצם הישיבה יחד עם רשעים — זו כבר “עצת רשעים”, כי כשיושבים עם רשעים מתחילים להתנהג כרשעים.
2. אדם אינו תופס עד כמה הוא מושפע: זוהי הלכה חשובה מאוד כי אדם אינו תמיד מודע עד כמה הוא מושפע — “ביודעים ובלא יודעים.” לאיזה בית כנסת נכנסים, מי האנשים סביבך — לכך תהיה השפעה גדולה.
3. בעל הסולם (ר’ אשלג) — הבחירה היא בבחירת החברים: בעל הסולם אומר שאדם מושפע כל כך חזק מהאנשים סביבו, שכמעט אין לו בחירה כל כך חזקה במעשיו היומיומיים — כי כל כך הרבה הוא עושה “בלא יודעים” לפי מה שחבריו עושים. איפה אם כן עיקר הבחירה? — לבחור עם מי להיות. בחירת חברים טובים היא הבחירה הגדולה.
—
הלכה א (המשך) — אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים: צריך לעזוב
לשון הרמב”ם
“וכן אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובה.”
פשט
אם העיר שבה גרים יש בה מנהגים רעים והאנשים אינם הולכים בדרך ישרה, יש לעבור למקום שאנשיו צדיקים.
חידושים
1. חברים טובים אינם מספיקים אם המדינה רעה: הרמב”ם הולך על שתי רמות: ראשית — ודא שחבריך הקרובים צדיקים. אבל שנית — אם כל המדינה רעה, לא מועיל שיש לך כמה חברים טובים, כי לא תוכל להגן על עצמך מהחברה הרחבה. לכן חייבים לעזוב.
2. “מנהגותיה רעים” — לא רק עבירות, אלא כפייה מערכתית: “מנהגותיה רעים” אינו רק שאנשים עושים עבירות שאפשר להימנע מהן. הכוונה שמנהג המדינה מכריח אדם לעשות דברים רעים — כי כך פועלת המערכת. למשל: במדינה שאי אפשר לעשות עסקים בלי לשקר — כי כולם מפרסמים בשקר, ופרסום עם אמת בלבד לא עובד — מנהג המדינה הוא להיות שקרן. מי שרוצה להיות “אומר על הן הן ועל לאו לאו” (מפרק ה’) חייב לעזוב. לא רק שילמד מהם (השפעה פסיבית), אלא שיאלץ להתנהג כמותם — כי המערכת לא מאפשרת אחרת. לבוש, שידוכים, עסקים — במדינות מסוימות אין ברירה אם רוצים לתפקד.
3. הרמב”ם אינו מדבר ספציפית על יהודים: הרמב”ם אינו אומר “לך לגור בין יהודים” — הוא אומר “לך למקום שאנשיו צדיקים.” אולי משום שבזמנו (ספרד/מצרים) יהודים חיו בסביבה שלא הייתה כל כך רעה — היה “תור הזהב” (או קרוב לכך). אבל אולי כוונתו שיהודים הם טובים, וממילא לך לגור בין יהודים.
[הערת אגב: שיטת הרמב”ם מצביעה על נקודה עמוקה יותר — שבגלות, בלי בית המקדש, אין זה “תענוג גלות” — צריך להבין שהאידיאל כתוב בתורה עם בית המקדש וכל ענייניו.]
—
הלכה א (המשך) — “ואם היו כל המדינות… נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו”
לשון הרמב”ם
“ואם היו כל המדינות שיודע ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו… או שאינו יכול לילך למדינות שמנהגותיהם טובים מפני הגייסות או מפני החולי — ישב לבדו יחידי… ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגם הרע — יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהג עצמו בדרך חטאים… שנאמר ‘מי יתנני במדבר מלון אורחים’.”
פשט
הרמב”ם מציב סדר של עצות כשנמצאים בסביבה רעה: (1) לעזוב למדינה טובה יותר; (2) אם אי אפשר (מלחמות, מחלה) — לשבת לבד; (3) אם אפילו לשבת לבד אי אפשר כי כופים להשתתף — לצאת למדבר.
חידושים והסברים
1. זמנו של הרמב”ם: הרמב”ם אומר “כמו זמננו” — הוא מתאר את זמנו כתקופה שבה כל המדינות נוהגות שלא כשורה. הדבר מפתיע, שכן הרמב”ם חי בתקופה שלא הייתה הגרועה ביותר — הוא גר בין יהודים, בסביבת תורה. “תור הזהב” אמנם היה מעט לפני הרמב”ם, אך גם זמנו לא היה כל כך רע. ובכל זאת הרמב”ם הבין כך.
2. הקשר לגלות ולחורבן: אולי כוונת הרמב”ם “בימי הגלות” — שזהו מציאות הגלות. האידיאל — מלך ישראל, בית דין, בית המקדש — זו תכלית התורה, כיצד לבנות חברה טובה. בלעדיו אי אפשר. הדבר מתאים למה שלמדנו קודם שצריך לגור בעיר שיש בה “בית דין מכה על חטא” — אבל בגלות “כל העולם הוא עיר” בלי בית דין כזה.
3. “ישב לבדו” — בתוך העיר לבד: “ישב לבדו יחידי” פירושו שנשאר בעיר, רק מתנהג כשורה בביתו. רק אחר כך מדבר הרמב”ם על יציאה מהעיר (למערות ולחוחים ולמדברות). אלו שתי מדרגות נפרדות.
[הערת אגב: “ואם היו בני ביתו מנהיגים אותו לעבודת השם” — צדיק גדול אמר, אפילו כל העולם יהיה חרדי, הוא מראה בעבודת השם — העיקר הוא מה קורה בבית שלך.]
4. “מה יעשה” — כשכופים: הרמב”ם מתאר מצב כסדום — שבו הרשעים כופים את כולם להשתתף (“הוציאם אלינו”). במצב כזה אין עצה אחרת — “ילך למערות ולחוחים ולמדברות”. חוחים הם קוצים — מקומות שבני אדם אינם גרים בהם.
5. הפסוק “מי יתנני במדבר מלון אורחים”: “מלון אורחים” פירושו מקום שרק אורחים (נוסעים) עוברים בו — אנשים השייכים למקום אחר, אך גרים במדבר. שיהיה כאורח באוהל במדבר.
6. המשל מיציאת מצרים: כשם שהיהודים לא יכלו להישאר במצרים (מקום עבודה זרה), הוציאום למדבר, ושם קיבלו את התורה עד שקיבלו את ארץ ישראל. זהו המודל ל”יציאה למדבר.”
7. קינת ירמיה מול הלכה למעשה: בפשטות ירמיה אינו מתכוון ממש שיש לעזוב — הוא מתלונן, “מי ייתן לי במדבר, הכל רשעים כאן.” אבל הרמב”ם לומד מכך הלכה למעשה: כן, אכן, כך צריך לעשות — צריך לעזוב למדבר.
8. קושיה: מדוע הרמב”ם עצמו לא הלך למדבר? מן הסתם סבר שהוא יכול להיות “יחידי” — יכול היה לשבת לבדו בביתו בלי להיות מושפע ממנהגים רעים, ולכן נשאר.
9. המעשה עם הסאטמרער רב והחזון איש: הסאטמרער רב שאל על החזון איש: כיצד אפשר לגור במקום של רשעים (ארץ ישראל תחת המדינה)? ענה החזון איש: הישיבות הן מדבריות — אם מוצאים דרך שבתוך הבניין חיים ומושפעים מעט מבחוץ, זהו “מדבר.” אבל ליהודי הדבר אינו מדויק לגמרי — יש הרבה דברים שמושפעים מהם ואי אפשר להימנע.
10. “ואם היה בעל חולאים לא יוכל לילך במדברות” — אם אי אפשר ללכת למדבר (לא ריאלי), מה אומר הרמב”ם אז? לא ברור מהי ההלכה למעשה במצב כזה.
11. שמונה פרקים: בשמונה פרקים אומר הרמב”ם שהחסידים שהלכו להתבודד במדבר — זה היה בעניין הזה. אולי כוונתו שלפעמים יש אדם שהולך ממש למדבר, למנזר, לישיבה.
—
הלכה ב — מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם
לשון הרמב”ם
“מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר ‘ובו תדבק’. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להם בכל מיני חיבור, שנאמר ‘ולדבקה בו’. וכן ציוו חכמים ואמרו: ‘והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם’.”
פשט
לא רק עצה טובה להתרועע עם צדיקים — זו מצות עשה מן התורה. הפסוק “ובו תדבק” מתפרש על ידי חז”ל שיש להידבק בחכמים. הרמב”ם מונה דרכים מעשיות: לשאת בת תלמיד חכם, לאכול עם תלמידי חכמים, לעשות עסקים עבורם, להתחבר אליהם בכל דרך אפשרית.
חידושים והסברים
1. משכל ישר למצוה: המהלך הוא: עד עכשיו הרמב”ם הראה ששכל ישר אומר שיש להתרועע בין צדיקים. עכשיו הוא אומר: לא רק עצה טובה — זו מצות עשה “להדבק בחכמים ותלמידיהם.”
2. “שכינה” — מה פירושה כאן? נשאלה השאלה האם זו הפעם הראשונה שהרמב”ם משתמש במילה “שכינה” בהלכות דעות. בהלכות נביאים כבר הופיע הלשון “שכינה” — שפירושו הקב”ה, השכל (השכל האלוקי).
3. “וכי אפשר להדבק בשכינה” — פירוש הקושיה: אולי הקושיה היא: כיצד יכול אדם להגיע לשלמות? כיצד אפשר בכלל ללכת בדרכי חנון ורחום? התשובה: התרועע עם צדיקים ותלמד מהם. הדבר מתאים למה שלמדנו קודם בהלכות דעות — ש”דרך ה’” היא “דרך הטובה, דרך הממוצעת, דרך החכמים.” זהו ה”ובו תדבק.”
4. “חכמים” מול “תלמידי חכמים” — מדוע החילוק בלשון: במצוה כתוב “להדבק בחכמים ותלמידיהם”, אבל בהנחיות המעשיות (נישואין, אכילה, עסקים) כתוב “תלמידי חכמים.” כמה הסברים:
– (א) לחכם אין כל כך הרבה בנות — אם אי אפשר להשיג חכם, הולכים לתלמיד חכם, הקרוב ביותר שאפשר.
– (ב) כשאדם מתחתן הוא בדרך כלל צעיר (15, 16, 20) — הוא עדיין לא חכם, הוא תלמיד חכם.
– (ג) המקור בספרי על “ובו תדבק” הוא “חכמים ותלמידיהם” — זהו ממש הלשון “תלמידי חכמים.”
– (ד) תלמיד חכם הוא מי שנדבק בחכם — בהגדרה, כי “הוא לומד ממעשיו ונעשה תלמיד חכם.” החכם יכול להשפיע על ציבור גדול, ולוקחים אחד מתלמידיו ונושאים את בתו — כך מסתובב הדבר בתוך החבורה.
5. “ולדבקה בו” מול “ובו תדבק” — שני פסוקים: מ”ובו תדבק” לומדים את העצה/מצוה (הדבק בחכמים), ומ”ולד
בקה בו” לומדים “כל מיני חיבור.” אולי כוונת רבינו יונה ש”ולדבקה בו” הוא ריבוי — שיש למצוא תמיד דרכים חדשות כיצד להידבק בתלמידי חכמים.
6. “להתחבר להם בכל מיני חיבור” — העניין: העניין אינו לתת כבוד לתלמיד חכם — העניין הוא כדי שתהיה עמו כמה שיותר, כדי שתקבל את ההשפעה ממנו. זהו המקור ללכת לשולחן הרבי — לא הוא בא אליך, אתה בא אליו, ואז אתה לומד כיצד להיות אדם.
7. “והוי מתאבק בעפר רגליהם”: פירושו שתלך כל כך קרוב אליהם עד שתתאבק מאבק רגליהם. גם נהגו שהחכמים יושבים למעלה (על בימה), והתלמידים יושבים למטה — ממש באבק רגליהם.
8. [הערת אגב: חובת החכם להיות נגיש:] קושיה: הרי החכם גם רוצה להידבק בחכם אחר — ובמקום לתת לפשוטי עם גישה, הוא רוצה ללכת לרבו. אולי יש מצוה על החכם לוותר — כפי שלמדנו קודם שחכם צריך לתת לאנשים אחרים גישה אליו. במקום מסוים כשחכם יודע שהוא כבר חכם גדול מספיק, עליו להפסיק לרוץ לחכמים גדולים יותר, ולעסוק עם תלמידי חכמים. למעשה הדבר אינו ברור.
9. [הערת אגב: משיב דבר — תלמיד חכם עם עם הארץ:] אם יש עניין של “משיב דבר” (תלמיד חכם רוצה גם חבר שהוא תלמיד חכם או חכם), מי מקיים את המצוה — הגבירים או תלמידי חכמים אחרים? תלמיד חכם המתחבר עם עם הארץ — הרי זה עומד רע מאוד — אפילו אינו חסידות מצוה. הדבר אינו ברור, ובדורות שונים הבעיה שונה.
—
הלכה ג — מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו
לשון הרמב”ם
“מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו.”
פשט
כל יהודי חייב לאהוב כל יהודי כמו את עצמו. פירוש הדבר למעשה: לדבר בשבחו, לחוס על ממונו, לשמור על כבודו — בדיוק כפי ששומרים על שלך.
חידושים
1. הסדר ברמב”ם: תחילה — להידבק בתלמידי חכמים (החבר החשוב ביותר); אחר כך — מצוה כללית של אהבת ישראל לכל יהודי. תלמיד חכם הוא החבר שאין צורך בשוויון — יש לעזור לו, לעשות לו פרקמטיא, להסתובב אצלו. אבל גם כל יהודי צריך לאהוב.
2. אהבה כללית אפילו ליהודים חלשים: מצות אהבת ישראל חלה אפילו על יהודי שיש לו מנהגים רעים, שאסור ללמוד ממנו — אבל לאהוב אותו צריך עדיין. הגבול הוא רק אצל מומר להכעיס או רשע גמור — אלו שפטורים מאהבה.
3. “כמוך” — פירוש הרמב”ם הפשוט: כשם שאתה רוצה שייטב לך, רצה שייטב לו. כשם שאתה חס על ממונך, חוס על ממונו. כשם שאתה רוצה כבוד, שמור על כבודו.
4. “המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא”: מי שמקבל כבוד דרך בושת חברו — הוא נעשה חשוב על ידי שמראה כמה טיפש חברו, הוא רוצה להיות “החכם של החבורה” — אין לו חלק לעולם הבא. מדוע כל כך חמור? הרי זו “רק” מצות עשה (ואהבת לרעך כמוך), ובכל זאת “אין לו חלק לעולם הבא”? הלכות תשובה פרק ג’ הלכה י”ד מסביר שיש דברים שאינם “אין לו חלק” אמיתי, אלא מכיוון שקשה לעשות תשובה עליהם — יש לעיין במפרשים שם לגדר המדויק.
5. “מתכבד בקלון חבירו” — חולשה אנושית עמוקה: זהו דבר “פנימי” מאוד שיש לבני אדם. מודדים את עצמם מול החבר, משווים, מראים את הניגוד — כשהלה אומר דבר טיפשי ואתה עונה משהו חכם ממנו, זהו ממש מתכבד בקלון חבירו. זהו הסימן הפשוט ביותר שכבודך חשוב לך יותר מכבודו — אתה מוכן להרים את כבודך על ידי דריכה על כבודו. זהו ההיפך מ”ואהבת לרעך כמוך”.
—
הלכה ד — אהבת הגר
לשון הרמב”ם
“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ‘ואהבתם את הגר’. ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו, שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלקיך’, וכן נאמר ‘ואהבתם את הגר’. הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ‘ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה’.”
פשט
לגר צדק יש שתי מצוות עשה: (1) הוא “בכלל רעים” — ואהבת לרעך כמוך, (2) הוא גר — ואהבתם את הגר. הקב”ה עצמו אוהב גרים, ולכן עלינו גם כן.
חידושים
1. “תחת כנפי השכינה” — מה פירוש “כנף”? האם “כנף” הוא כנף כמו אצל עוף (כנשר יעיר קנו), או שפירושו “כנף בגד” — תחת שולי בגד השכינה? “תחת כנף” אינו הגיוני אצל עוף — עפים על כנף, לא הולכים תחתיה. “תחת כנפיך” (כמו אצל רות ובועז) פירושו תחת חסותו. אבל “כנפי השכינה” הוא גם ביטוי מקובל.
2. גר תושב מול גר צדק: הרמב”ם מדבר כאן על גר צדק (שנתגייר לגמרי). אבל אפילו לגר תושב (גוי שאינו עובד עבודה זרה, אינו רוצח) יש דינים מסוימים — אסור לרמותו (אונאה), לא לצערו, לא לבזותו. כשגרים בשכונה גויית, צריך לחשוב ששכנים גויים יש להם דין כגר תושב לעניין אונאה.
3. פירוש ספר החינוך הרחב ל”גר”: ספר החינוך אומר שפשוטו של מקרא “גר” אינו דווקא מתגייר — גם יהודי המגיע לעיר חדשה ואינו מכיר איש, הוא פגיע, נכנס לקטגוריה של “גר ויתום ואלמנה”. כלל רחב יותר: כל אדם שהוא פגיע — יהודי מעיר אחרת, מחסידות אחרת, מצד אחר — נכנס תחת עניין גר ויתום ואלמנה.
4. “ואהבת ל” מול “ואהבת את” — האם יש חילוק? ב”ואהבת לרעך כמוך” כתוב “ל”, וב”ואהבתם את הגר” כתוב “את”. הוצע ש”ל” פירושו דברים מעשיים — לספר בשבחו, לחוס על ממונו, ו”את” פירושו אהבה עמוקה יותר בלב. אבל הפשט ברמב”ם אינו מתאים לחילוק זה — הרמב”ם אומר סך הכל אותו דבר, רק עם עוד מצוה.
5. מדוע הקב”ה אוהב גרים במיוחד? כי יהדותו הגיעה לו במסירות נפש — הוא עזב את עמו ומולדתו. לכן יש לקב”ה אהבה מיוחדת לגרים, ו”בדרכו” — בדרכו — עלינו גם כן.
6. חילוק אפשרי במהות שתי האהבות: ייתכן ש”ואהבת לרעך כמוך” פירושו לא להזיק, לשמור על כבודו (מעשי), ו”ואהבתם את הגר” פירושו להביט על מסירות נפשו, לחוש הערצה מסוימת לאומץ שלו להיעשות יהודי.
—
הלכה ה — “לא תשנא את אחיך בלבבך”
לשון הרמב”ם
“כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרף את חבירו, אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום ‘לא תשנא’.”
פשט
התורה אוסרת שנאה בלב — כשיש שנאה בלב אך אינו אומר דבר. המכה או המחרף את חברו, אף שוודאי אסור, אינו עובר על “לא תשנא” — כי הלאו הולך ספציפית על שנאה שבלב.
חידושים
1. הלאו הולך רק על “בלב”: “בלבבך” אינו סתם תיאור, אלא זהו גדר הלאו — הוא הולך רק על שנאה שנשארת בפנים. כשמכים או מחרפים, עוברים על לאוים אחרים, אבל לא על “לא תשנא”. הרמב”ם לא מנה את הלאו של “לא תשנא” אצל מכה — זהו לאו נוסף שאינו הולך יחד.
2. היה אפשר לחשוב: שמי שמכה הרי שונא גם בלבו — ועוד הכה אותו. הרמב”ם אומר: לא, “בלבבך” פירושו רק בלב. כשיוצא למעשה, זו כבר קטגוריה אחרת.
—
הלכה ו — “הוכח תוכיח את עמיתך” (בין אדם לחבירו)
לשון הרמב”ם
“כי יחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ‘ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון’. אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’.”
“ואם חזר וביקש ממנו למחול, צריך למחול לו, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ‘ויתפלל אברהם אל האלהים’.”
פשט
כשמישהו עושה לך עוולה, אל תשתוק ותחזיק שנאה בלב. צריך לומר לו: “למה עשית לי כך וכך?” — זו מצות “הוכח תוכיח”. כשהוא מבקש מחילה, חייבים למחול לו.
חידושים
1. “הוכח תוכיח” — הפשט העיקרי אינו “להוכיח מוסר”: פשט הרמב”ם העיקרי ב”הוכח תוכיח” אינו להוכיח מישהו על מצוה שאינו מקיים כראוי. העניין הפשוט הוא: להוציא מה שבלב — מה שקוראים היום “כישורי תקשורת נורמליים”, לדעת לדבר עם אדם, לדעת לומר מה כואב. זהו הרבה יותר מסתם “כישורי תקשורת” — זו מצוה מן התורה.
2. לשון ספר המצוות: “שצונו להודיע שנאתנו למי ששנאנוהו, עד שנספר לו מה ששנאנוהו עליו” — חייבים להודיע את השנאה, לומר לו מדוע יש לך עליו.
3. אבשלום ואמנון — “ברשעים”: הרמב”ם קורא לאבשלום ואמנון “רשעים”. אבשלום ואמנון רשעים? הרי הם בני דוד המלך! הפשט: הם נהגו ברשעות — אמנון אנס את תמר, אבשלום שתק ורצה לנקום. השתיקה עצמה — “ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב” — היא הדוגמה כיצד שנאה שבלב מובילה לקטסטרופה.
4. יישום מעשי — “הוא צריך להבין לבד”: זו הלכה חשובה מאוד למעשה. אנשים מסתובבים מרירים שנים ארוכות כי הם אומרים: “הוא צריך כבר להבין לבד.” לא דרשת את כבודך, ואתה רוצה שהוא יבין לבד? בשלום בית יכולים אנשים להסתובב שנים עם מרירות בלב כי “הוא היה צריך כבר להבין לבד.” אילו היה נשבר ואומר, חייו היו קלים יותר. אולי הלה אינו מבין? אולי הוא רוצה להבין, רק צריך לשמוע!
5. הקשר הלוגי ל”לא תשנא”: “הוכח תוכיח” היא העצה ל”לא תשנא בלבבך” — אם אומרים לו, בכלל לא עוברים. כשמדברים, השנאה שבלב מתפוגגת.
6. “אם זה דבר קטן”: פעמים רבות אומר אדם “על דבר קטן כזה אגיד לו?” התשובה: אם זה באמת דבר קטן, אתה כבר לא חברו? אם זה לא דבר קטן, צריך לומר. ואם אתה חושב שהוא לא מבין — אולי היה מבין אילו היו אומרים לו בדרך אחרת.
7. הקשר בין תוכחה לעוולה: כשהלה עושה לך עוולה, הוא גם חטא — לא קיים “ואהבת לרעך כמוך” ולא חס על כבוד חברו. ממילא התוכחה על העוולה היא גם תוכחה על חטא. שני ההיבטים (בין אדם לחבירו ובין אדם למקום) באים יחד.
8. מחילה — “ולא יהא המוחל אכזרי”: מעניין שהרמב”ם קורא לאדם שצריך למחול “המוחל” (לא “הנעלב”), כי זו כבר תפקידו. מעשה אבימלך: הרמב”ם מדגיש “אף על פי שציערו וביקש להרגו” — אבימלך עשה לאברהם עוולה גדולה, ובכל זאת כשביקש ממנו, התפלל אברהם לרפואתו. גם הוזכר שבמקום אחר (אצל הבאר) כתוב “ויוכיח אברהם את אבימלך” — אבל זה על עניין אחר. הלכות נוספות בעניין מחילה נידונות בהלכות תשובה, לא כאן.
—
הלכה ז — תוכחה על חטאים (בין אדם למקום)
לשון הרמב”ם
“הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’.”
פשט
הרואה חברו חוטא או הולך בדרך לא טובה, חייב להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו.
חידושים
1. הקשר התוכחה — רק בחברה בריאה: הרמב”ם מדבר כאן לאחר שכבר ביסס (בהלכות א-ב) שצריך להימצא בין אנשים ישרים. כשאתה בין רשעים, אינך הולך להוכיח כל אחד — לא יעבוד. אבל כשאתה בחברה טובה ומישהו נכשל, אז יש חיוב תוכחה.
2. “דבר שאינו נשמע”: יש כלל “כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.” הרמב”ם לא הביא זאת כאן, אבל קודם אצל תוכחה אמר שמוכיחים רק “בדברים שבינו לבינו.” ייתכן שאותו עיקרון חל גם בין אדם לחבירו — אם יודעים שלא ישמע, אולי אין מצוה.
—
הלכה ז (המשך) — אופן התוכחה: בנחת ובלשון רכה
לשון הרמב”ם
“המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא.”
פשט
בין בעוולה בין בני אדם, בין בעבירות בין אדם למקום, צריך להוכיח בפרטיות, בשקט, בלשון רכה, ולהודיעו שזה לטובתו.
חידושים
1. “לטובתו להביאו לחיי העולם הבא” — כיצד מתאים בין אדם לחבירו? בין אדם לחבירו, מה שייך “חיי העולם הבא”? בין אדם לחבירו היינו אומרים “לטובתו” — אתה רוצה שאהיה חברך? תקן את זה! זה “חיי העולם הזה.” שני תירוצים:
– (א) “לטובתו” הולך על בין אדם לחבירו, ו”להביאו לחיי העולם הבא” הולך ספציפית על בין אדם למקום.
– (ב) אפילו בין אדם למקום, הנקודה אינה שהקב”ה הוא “שוטר” — אלא שרוצים באמת לעזור לו לחיות חיים טובים. הקב”ה אינו צריך שוטר, הכוונה לטובת האדם עצמו.
2. צריך באמת להתכוון לטובתו — רק כך יכול להודיעו. התוכחה חייבת לבוא מכוונה אמיתית לטובת הזולת, לא מתחושת עליונות.
—
הלכה ז (המשך) — עד מתי צריך להוכיח?
לשון הרמב”ם
“אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע.”
פשט
אם קיבל — מה טוב. אם לא — צריך לנסות שוב, פעם שנייה ושלישית, עד שהחוטא מכה אותו או אומר לו “איני שומע.”
חידושים
1. מקור בגמרא: יש מחלוקת — רבא אומר “עד הכאה” (עד שמכה), שמואל אומר “עד קללה” (עד שמקלל). הרמב”ם פוסק “עד הכאה” אבל מוסיף “ויאמר לו איני שומע” — אולי אחד מהשניים.
2. מדוע מפסיקים בהכאה? שני הסברים:
– (א) כשמכה או מקלל, הוא עובר על עוד לאו (להכות/לקלל יהודי). התוכחה גורמת יותר נזק מתועלת — מכשילים אותו בעוד עבירות.
– (ב) הסבר חזק יותר (ממיין גרשם): “הכה כלומר איני רוצה” — עד אז הוא בעצם עדיין מעוניין, הוא רק דוחה “תחילה.” כשמכה, הוא מבהיר שבאמת אינו מעוניין. עד אז הרי “תחילה דוחה” — דוחה מבחוץ אבל מבפנים עדיין נגיש.
3. “פעם שניה ושלישית” — הבנה מעשית: אין הכוונה לענות את האדם פעם אחר פעם. אולי הכוונה: אמור לו פעם אחת, המתן כמה חודשים, אולי כבר נעשה יותר מתבונן, אולי מבין טוב יותר. צריך להיות חכם בגישה.
—
הלכה ז (המשך) — “וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה”
לשון הרמב”ם
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם.”
פשט
מי שיכול למחות ואינו מוחה, נתפס בעוון כולם שיכול היה למחות בהם.
חידושים
1. “מחאה” מול “תוכחה” — ביקורת חדה: הרמב”ם
קורא כאן “מוחה” במקום “מוכיח.” אבל “סתם למחות באוויר זה לא כלום.” התורה המודרנית שמחלקת בין “מצות מחאה” (סתם למחות בעולם) ל”תוכחה” (לומר לאדם עצמו) — אין לה מקור. מחאה פירושה לומר לאדם באופן שיכול לעזור — זהו אותו דבר כמו תוכחה. הרעיון שאפשר לקיים “מצות מחאה” על ידי סתם הבעת עמדה בלי שתועיל כלום, אין לו מקור.
2. מדוע נתפס? שני הסברים:
– (א) אדם מושפע מחבריו (כפי שהרמב”ם כבר אמר בהלכה א). כשאינו מוחה, הוא עצמו מושפע מחטאיהם.
– (ב) אולי מחאה כדי שהוא עצמו יזכור שזה לא נורמלי — כל פעם שרואה את הלה עושה עבירה, אומר משהו, כדי שלא ישכח. הדבר נדחה: “אותה תורה היא תורה מודרנית כזו, אני לא מחזיק ממנה.” מחאה פירושה באמת לנסות למנוע את הלה מחטאו.
3. הרמב”ם מדבר על “אנשי ביתו” — אנשים שאתה אחראי עליהם (כאב או מנהיג). הרמב”ם לא הביא כאן את הכלל “כל ישראל ערבים זה לזה,” אף שהוא נוגע.
—
הלכה ז (סוף) / הלכה ח — איסור הלבנת פנים
לשון הרמב”ם
“המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה… אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.”
“צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.”
פשט
כשמוכיחים חבר, אין לדבר בחומרה ולביישו. לבייש יהודי היא עבירה גדולה — אף שאין מלקות, חז”ל אומרים שהמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. אסור לקרוא לו בשם שהוא מתבייש בו, ואסור לספר לפניו דברים שהוא מתבייש בהם.
חידושים
1. “תחילה” — מה פירושו? “תחילה” פירושו לכאורה “בהתחלה,” הפעם הראשונה. כי אחר כך, לאחר שכבר ניסה פעמים רבות, אולי צריך לדבר בחומרה יותר. אבל הרמב”ם מתכוון: אל תתחיל בחומרה.
2. כיצד לומדים את איסור הלבנת פנים? הרמב”ם לומד מהפסוק “ולא תשא עליו חטא” — אפילו אצל מי שראוי לבושה (כי חטא), אסור לביישו. קל וחומר שאסור סתם לבייש אדם.
3. מדוע אין מלקות? שתי אפשרויות:
– (א) זהו “לאו שאין בו מעשה” — כי דיבור אינו נחשב מעשה.
– (ב) ההלבנה עצמה (שהלה מתבייש) אינה מעשה — כשאדם אומר משהו, עדיין אינו יודע עד כמה הלה יתבייש.
– אבל: לא בגלל זה פחות חמור — זהו “עון גדול.”
4. “ברבים” — חילוק: חז”ל אומרים ספציפית “ברבים אין לו חלק לעולם הבא.” פירוש: ברבים חמור יותר — זה פשוט. אבל “אין לו חלק לעולם הבא” הוא דווקא ברבים. איסור הלבנת פנים קיים גם ביחיד, אבל חומרת “אין לו חלק” היא רק ברבים.
5. “בין קטן בין גדול” — מה פירוש “קטן”? נדון האם “קטן” פירושו אדם צעיר או אדם שעדיין אינו שומר כל המצוות. נפקא מינה מעשית: מלמד יכול להיכשל בהלבנת פנים 25 פעמים ביום — זו סכנה מאוד ממשית בחינוך.
6. “ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו” — עניין “מכנה שם לחבירו”. אפילו כשהרבה אנשים קוראים לו בשם הזה, אם אתה יודע שהוא לא אוהב את השם ומתבייש בו — אסור לקרוא לו כך. הדבר שכיח מאוד אצל ילדים.
7. “ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו” — קשור לגמרא במסכת ערכין (אונאת דברים). אפילו דברים שהם אמת — אם הוא מתבייש בהם, אסור לספר.
—
הלכה ח (המשך) — החילוק בין “בין אדם לחבירו” ל”דברי שמים”
לשון הרמב”ם
“במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל דברי שמים, אם לא חזר בו בסתר — מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין אותו ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל נביאי ישראל.”
פשט
הכלל שאסור לבייש ברבים חל רק בעניינים בין אדם לחבירו. אבל בעבירות כלפי שמים — כשכבר הוזהר בסתר ולא חזר בו — מותר לביישו ברבים, לפרסם חטאו, לחרפו, לבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כפי שעשו כל נביאי ישראל.
חידושים
1. החילוק היסודי: ב”בין אדם לחבירו” — כשיש לי טענות אישיות עליו — לעולם אי אפשר לביישו ברבים. חייב לומר לו (תוכחה), אבל רק ביחיד. ב”דברי שמים” — כשעובר עבירה כלפי שמים — ולא חזר בו לאחר תוכחה בסתר — רק אז מותר ללכת ברבים.
2. החילוק בין “מחאה” ל”הוכחה”: הוכחה פירושה שמנסה לעשות את האדם טוב יותר — מנסים קודם לקרב, משפילים את עצמם, “עד שיחזור למוטב”. מחאה פירושה מוחים בעולם — המוחה כלל אינו חושב כיצד ישפר את הלה, הוא סבור שיש מצוה למחות. כל הפרק של הרמב”ם מדבר על הוכחה, לא מחאה. הסדר הוא: קודם ביחיד, קודם ברכות, קודם בקירוב — ורק כשהכל לא עזר, הולכים ברבים.
3. אצל נביאים — כמעט אין האשמות אישיות: כמעט אצל כל הנביאים מדברים באופן כללי — “מכלימים את ישראל” — לא על אדם ספציפי (אולי על מלך, אבל לא סתם אנשים). הדבר מראה שאפילו ה”ברבים” של נביאים היה תוכחה כללית, לא ביוש אישי.
4. [הערת אגב: ביקורת הבעל שם טוב על “מוכיחים”:] הבעל שם טוב ביקר בחריפות את ה”מוכיחים” שנסעו ממקום למקום והתפרנסו מלהכות ביהודים. הוא אמר: מי שמדבר רק רע על יהודים הוא מעורר את השטן — הוא עומד בצד השטן שמכה ביהודים. כשדרשתך היא רק להכות ביהודים, זו אינה תוכחה, זה קטרוג.
—
הלכה ט — מידת חסידות: למחול בלי תוכחה
לשון הרמב”ם
“מי שחטא לו חבירו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, לפי שהחוטא הדיוט ביותר או שדעתו משובשת, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו — הרי זו מידת חסידות. ואין התורה מקפדת אלא על המשטמה.”
פשט
כשחבר עשה לך עוולה, אבל אינך רוצה להוכיחו כי הוא הדיוט ביותר או דעתו משובשת, ומחלת לו בלב בלי שנאה — זו מידת חסידות. התורה מקפידה בעיקר על משטמה — שנאה בלב.
חידושים
1. זהו התירוץ על הקושיה הקודמת: קודם נשאלה השאלה האם חייבים דווקא לומר לו כשיש טענות. הרמב”ם עונה: לא — אם אתה רוצה למחול לו בלבך, אתה יכול. זה לא רק מותר, זו מידת חסידות. עיקר האיסור הוא רק על משטמה בלב — כי משטמה הולכת ומחמירה עד שמתפרצת.
2. “הדיוט ביותר” / “דעתו משובשת” — עצה מעשית כיצד למחול: מכניסים את האדם לקטגוריה — הוא נעבעך הדיוט, דעתו משובשת, הוא תפוס במשהו, הוא כ”תינוק שנשבה”. על ידי כך אפשר למחול באופן פעיל — לא מפני שמדחיקים את הכעס, אלא מפני שמבינים שנעבעך אינו יכול טוב יותר. “אין לי שנאה עליו, כי אני מבין שנעבעך הוא תפוס.”
3. שאלה על “מידת חסידות”: “לשפוט” שהלה “דעתו משובשת” — האם זו עצמה אינה צורה של שנאה? הדבר לא נפתר לגמרי, רק הוער ש”צריך לדייק שזה עצמו אינו שנאה.”
4. שאלה מעשית להלכה למעשה: אצל חבר טוב — מתקשרים, מדברים, מסדרים. אבל אצל אדם שאינו חברך — צריך להתעסק עמו אבל אינו חבר — מה עושים? הפסוק אומר שצריך לומר לו (כדי שלא תהיה שנאה בלב). אבל הרמב”ם אומר: אם אתה יכול למחול לו בלב, בלי שנאה, כי אתה מבין שהוא הדיוט — זו מידת חסידות.
5. “ואין התורה מקפדת אלא על המשטמה” — מדוע שונה מעבירות כלפי שמים? כשהחבר פגע בך, הרי הוא גם עבר איסור (בין אדם לחבירו). מדוע מתייחסים לזה אחרת מאשר כשעובר איסור כלפי שמיא? לכאורה, כשנפגעת, היית צריך לרחם עליו שהוא עובר. אולי בגלל זה הרמב”ם מכניס את ה”הדיוט ביותר” — כדי שהחילוק יהיה מובן: אצל הדיוט אפשר למחול כי אינו יודע טוב יותר.
6. [הערת אגב: ר’ שלמה זלמן אויערבאך ערב יום כיפור:] ר’ שלמה זלמן אמר לבנו: “קיבלתי כל כך הרבה שאלות — על תעניות, על כל מיני הלכות — אבל אף אחד לא שאל אותי כיצד לעשות תשובה, כיצד לפייס את חברו.” זהו מוסר השכל שאנשים שואלים שאלות טכניות אבל לא את השאלות העיקריות של בין אדם לחבירו.
7. שייכות להלכות עשרת ימי תשובה — האם צריך לפייס כשהלה אינו יודע: החפץ חיים אומר שצריך לפייס אפילו אם הלה אינו יודע (למשל, דיברת עליו לשון הרע). אבל כאן ברמב”ם מדברים להיפך — מי שנפגע צריך ללכת ולומר. זו נקודה אחרת בעצם — ברמב”ם העניין הוא פיוס כשיש משטמה, כשיש שנאה בלב.
—
הלכה י — “חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות”
לשון הרמב”ם
“חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה למאד, ודעתם שפלה. אפילו הם בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך, מוזהרין אנו עליהם, שנאמר ‘כל אלמנה ויתום לא תענון’. כיצד נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולא לבם בדברים. ויחוס על ממונם יותר מממונו.”
פשט
חייבים להיזהר עם יתומים ואלמנות כי נפשם שבורה. אפילו אם יש להם כסף, אפילו אלמנת מלך. יש לדבר אליהם ברכות, לנהוג בהם בכבוד, לא לגרום להם כאב גופני בעבודה ולא כאב לב בדברים, ולחוס על ממונם יותר מממונך.
חידושים
1. “נפשם שפלה” — האם זה “אביון שברוח”? נדון האם הלשון “נפשם שפלה למאד” זהה ל”אביון שברוח” (כפי שהרמב”ם דיבר קודם בהלכות אחרות) או לשון אחרת. הדבר הוער כמעניין אך לא נפתר סופית.
2. “אפילו בעלי ממון” — החידוש: כסף לא עוזר — אלמנה או יתום שבורים מבפנים אפילו עם עשירות. הדבר מתאים למשנה בבבא מציעא על “לא תחבול בגד אלמנה” — אפילו אם יש לה כסף. “כל אלמנה” — המילה “כל” באה לכלול אפילו אלמנת מלך.
3. כיוון החידוש: החידוש הולך בכיוון אחד — אפילו אלמנה עשירה בכלל. לא בכיוון השני — מי שרואים בבירור שהוא שבור, הוא ודאי בכלל המצוה, אין צורך לומר.
4. הרמב”ם מתכוון רחב יותר מאלמנה ויתום בלבד: בהערה השתמש הרמב”ם במילה “אומללים” (אמללים), המראה שכוונתו לאו דווקא רק אלמנה ויתום, אלא כל אדם אומלל ופגיע. הרמב”ם לא הוסיף את הכלל במפורש — הוא סבור שמבינים מעצמם.
5. “ולא יכאיב גופם בעבודה” — הכוונה למעסיק: הרמב”ם מדבר כאן גם על מצב שבו אתה מעסיק אלמנה — אל תגרום לה לעבוד קשה מדי.
6. קשר ל”הדיוט ביותר”: קשר יפה בין ההלכה הקודמת (מידת חסידות — למחול כי הוא הדיוט ביותר) להלכת אלמנה ויתום: מי שהוא “הדיוט ביותר” או “דעתו משובשת” הוא גם אומלל — אין לו כישורים חברתיים, כולם מקניטים אותו, הוא נפגע מהר. אדם כזה הוא כאלמנה ויתום — פגיע. על ידי כך ימחלו לו מהר יותר ולא תהיה משטמה בלב על אדם כזה. זה מחבר את שתי ההלכות: ה”הדיוט” של הלכה ט הוא ה”אומלל” של הלכה י.
—
הלכה י (המשך) — העונש על עינוי אלמנה ויתום
לשון הרמב”ם
“כל המקניט או הכעיס או הכאיב ליבן… או איבד ממונם… לאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה: ‘וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב’.” “ברית כרותה להם שכל זמן שצעקת מחמת חמס — הם נענים, שנאמר ‘כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו’.”
פשט
אף שאין מלקות על לאו זה, העונש מפורש בתורה — מיתה בידי שמים בחרב, מידה כנגד מידה. הבורא כרת ברית עמם שכשצועקים מחמת חמס — נענים.
חידושים
1. מושג “עינוי” אצל אלמנה ויתום — מבוסס על רגישות: המושג “עינוי” אצל אלמנה ויתום הוא יחסי לאדם. מכיוון שהם “נפש שפלה” (רגישים), מכה קטנה אצלם כמכה גדולה אצל אחר. זהו אותו יסוד כמו אצל עבד שאסור להעבידו “בפרך” — העבד נבזה הרבה יותר מהר, ולכן סף ה”עינוי” נמוך יותר.
2. חילוק בין מקניט, מכעיס, מכאיב לבם: מכעיס = מרגיזים אותו; מכאיב לבם = מדברים לא יפה וכואבים לו; מקניט = מקניטים, מרגיזים, מביישים — דבר שמתרגלים אליו, אבל מרגיז.
3. “איבד ממונם” — לא דווקא במזיד: “איבד” אינו שממש איבד, אלא שלא היה זהיר כפי שצריך — חוסר זהירות בממונם (למשל כמעסיק של אלמנה).
4. “וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב” — מידה כנגד מידה: העונש הוא מיתה בידי שמים בחרב, מידה כנגד מידה — כשם שפגעת באלמנה ויתום.
5. “מי שאמר והיה העולם” — לשון הברית: הרמב”ם מביא את הלשון “ברית כרותה להם” — הבורא שברא את העולם באמירתו כרת ברית. זהו לשון מעניין — מקורו בלשון חז”ל.
6. הפסוק “כי אם צעוק יצעק אלי” — על מי הולך? הפסוק כתוב רק על אלמנה, או גם על יתום? על עני גם? עני אינו ברור.
—
הלכה י (המשך) — החילוק בין עינוי לצורך עצמו לעינוי לצורך חינוך
לשון הרמב”ם
“במה דברים אמורים? כשעינה אותם לצורך עצמו. אבל עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה — הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים ובכבוד, כי השם יריב ריבם.”
פשט
איסור עינוי אלמנה ויתום הוא רק כשמצערם לצורך עצמו. אבל רב המלמדם תורה, אומנות, או מחנכם — מותר. ובכל זאת הרב צריך לעשות “הפרש” — אפליה חיובית — ולנהוג עמם בנחת, ברחמים גדולים ובכבוד, כי ה’ יריב ריבם.
חידושים
1. הרב כממלא מקום האב: הרב “מנסה לתפוס את מקום האב” — הוא מלמדם תורה, אומנות, ומחנכם. לכן יש לו זכות לשמור על משמעת, אבל בתשומת לב מיוחדת.
2. “הפרש” — לא לוותר, אלא להתאים את הסגנון: “הפרש” אינו שמוותרים ליתום ולא ממשמעים אותו. להיפך — החידוש הוא שהסגנון שלך צריך להתאים לאדם המקבל. אצל אדם רגיש, מילה קטנה עוזרת כבר כמו סטירה גדולה אצל אחר, כי הוא יותר רגיש. אסור לומר “זה הסגנון שלי” — הסגנון שלך צריך להתאים למקבל. זהו הפשט ב”משיב אל לב” — צריך להתחשב כיצד האחר מרגיש.
3. “בנחת” — מפתח בהלכות דעות: המילה “בנחת” (רוגע) מופיעה הרבה מאוד בהלכות דעות, והיא “מפתח גדול” — רוגע הוא יסוד מהותי בבין אדם לחבירו.
4. “כי השם יריב ריבם” — הקב”ה נלחם עבורם: זהו “דבר קשה” בפרקטיקה, כי פעמים רבות דווקא יתום או ילד מבית שאינו בסדר צריך הרבה יותר משמעת, וזו נסיון קשה לאזן בין חינוך לזהירות המיוחדת.
—
הלכה י (סוף) — הגדרת יתום: “עד מתי נקראין יתומים?”
לשון הרמב”ם
**”אחד יתום מאב
אחד יתום מאם. עד מתי הן נקראין יתומים? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול לסמוך עליו לאמנם ולאפדן ולטפל בהם, אלא יעשו כל צרכיהם לעצמם כשאר כל הגדולים.”**
פשט
יתום הוא בין מי שאיבד את אביו ובין מי שאיבד את אמו. נקראים יתומים עד שנעשים עצמאיים — כשאינם צריכים עוד אדם גדול לסמוך עליו, אלא עושים את כל צרכיהם בעצמם ככל הגדולים.
חידושים
1. “עצת היתומים” — יישום מעשי: כשרבי חדש בא ואביו (הרבי הקודם) נפטר, יש לו דין יתום.
2. עד מתי “יתום” — בזמננו: בזמננו זה “על פי רוב עד החתונה” — או, בחיוך, “עד גיל חמישים.” כל דבר לפי עניינו: בעניינים מסוימים אדם יתום בגיל חמש עשרה, בעניינים מסוימים יתום בגיל חמישים. המדד אינו גיל, אלא עצמאות — “עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול.”
3. יתום הוא “כל זמן שהוא בן”: “יתום הוא כל זמן שהוא בן” — כלומר כל זמן שהוא בתפקיד של תלוי, הוא יתום. כשנעשה עצמאי, הוא כבר “אב” (אוטונומי).
תמלול מלא 📝
הלכות דעות פרק ו׳ — האדם בחברה
הקדמה לפרק: מן היחיד אל הציבור
דובר 1: רבותי, אנחנו נמצאים בהלכות דעות פרק ו׳. בעצם, עד עכשיו למדנו על כל אדם כיצד יהיה אדם שלם. עכשיו נלמד על כיצד כמה אנשים מתכנסים יחד, ועם אילו אנשים כדאי להתחבר, וכיצד, וכדומה. נכון?
דובר 2: כן, יפה מאוד. הלכות בין אדם לחבירו, כפי שאפשר לקרוא לזה.
דובר 1: נכון, אבל אפשר לקרוא לזה בצורה עמוקה יותר — הרעיון של עוד אדם. יש הרבה הלכות בין אדם לחבירו. אני רק אסביר את מה שאמרתי. עד עכשיו דיברנו על כיצד אדם הוא לבדו אדם שלם, עד התכלית שהגענו אליה בפרק ה׳ — חכם שהוא האדם עצמו. עכשיו נלמד מתוך דעות שהאדם הרי נמצא עם עוד אנשים.
אז קודם כל הרמב”ם מסביר שיש דבר כזה שיש עוד אנשים וכיצד זה עובד, ואחר כך על גבי זה הוא בונה את המצוות הנוגעות לדעות.
—
הלכה א: דרך ברייתו של אדם — האדם נמשך אחר סביבתו
דובר 1: יפה מאוד. אומר הרמב”ם: “דרך ברייתו של אדם” — הדרך, הדרך שבה אדם נברא, הדרך שבה אדם פועל, הדרך שבה אדם קיים. “טבע האדם” אפשר לתרגם את זה. הרמב”ם אומר במקומות אחרים שאדם הוא מדיני בטבעו, שאדם הוא יצור חברתי. אדם הוא יצור חברתי שאינו יכול להצליח לבדו, אדם אינו יכול לנהל חיים תקינים כשהוא לא עם אנשים אחרים.
“דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו” — במידות ובמעשים נמשך האדם “אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו”. אדם מתנהג כמנהג האנשים במדינתו.
חידוש: “דרך ברייתו” אינה נפילה — זהו טבע
דובר 2: יפה מאוד. זו לכאורה תרגום של מה שהזכרת שכתוב במקומות אחרים, שאדם הוא בטבעו כך.
דובר 1: אז ה”דרך” של אדם אינה פשוט נפילה של אדם. זה מוציא את הדבר בצורה עמוקה יותר, נכון? זה לא פשוט — אנשים הרבה פעמים אומרים על הרמב”ם, הרמב”ם אומר שאדם מושפע. לא, אדם בנוי כך. אדם הוא מין דבר כזה שהוא חי עם אנשים אחרים ומתנהג כפי שהם מתנהגים. הרי זו התורה: “לא טוב היות האדם לבדו” — אדם אינו יכול להיות לבד.
—
לפיכך — צריך להתחבר לצדיקים
דובר 2: כן. יפה מאוד.
דובר 1: “לפיכך” — על אדם נוגע ל… או שאתה זוכר כמה חזק אתה מושפע מאנשים אחרים, שתהיה מין אדם כזה לפי האנשים שאתה מסתובב איתם, לפי האנשים סביבך. ולפיכך, “צריך אדם להתחבר לצדיקים” — אדם צריך להתחבר לצדיקים, “ולישב אצל החכמים תמיד” — ולשבת תמיד אצל החכמים, מדוע? “כדי שילמד ממעשיהם” — שילמד ממעשיהם.
דיון: מה פירוש “שילמד ממעשיהם”?
דובר 1: “ממעשיהם” — “שילמד מעשיהם” — שילמד את מעשיהם, שילמד ויבין מה הם עושים.
דובר 2: הם ענו ש”ילמד” פירושו שיתרגל.
דובר 1: כן, אבל אני חושב שזה פשוט — שקודם ילמד, יבין מה הוא עושה, יחשוב מה הוא עושה, ואחר כך ממילא ירגיל את עצמו ללכת בדרכים אלו.
דיוק ב”ממעשיהם” אצל צדיקים לעומת רשעים
דובר 2: הוא אומר סתם כך, כן, סתם מקום להבין “ממעשיהם”. אפשר לעצור רגע? רציתי רק לומר הערה. הוא מדייק כאן, הרב שליט”א, שאצל צדיקים כתוב “ממעשיהם” — הוא רוצה לעשות איזה דיוק אחר, שאולי “מעשיהם” פירושו כל מעשי הצדיקים צריך ללמוד, אבל אצל הרשעים הכוונה שלא ילמד אפילו חלק ממעשיהם. האם לרשע יש מעשים טובים?
דובר 1: אוקיי, אלו דיוקים חלשים. לכאורה הכוונה אותו דבר למעשה, אין כאן דיוק שאפשר ללמוד ממנו.
—
“הולכים בחושך” — רשעים אינם חושבים
דובר 1: “ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם.” הוא כבר אמר לנו כמה פעמים שרשעים הולכים בחושך.
דובר 2: כן, הרי רשעים אינם חושבים.
דובר 1: זה מאוד יפה — חכם חושב מה הוא עושה, חושב מה הוא עושה, גם אתה תחשוב מה הוא עושה. אבל רשע, הוא הולך בחושך, הוא אינו חושב מה הוא עושה, אתה תחשוב מה הוא עושה. “כדי שילמד ממעשיהם” — שלא תלמד ממעשיהם, כי מעשיהם אינם מתוך לימוד, זה לא בא מלימוד, הכוונה כאן לתורה.
דובר 2: כן, זה מעניין, כי אם לא תתאמץ, אם תיתן לטבע לשאת אותך, תהפוך לרשע. אתה הולך בחושך. באור צריך להסתכל לאן הולכים, אפשר להסתכל לאן הולכים. בחושך אפילו לא מסתכלים לאן הולכים, ונהפכים לרשע.
דובר 1: אוקיי, יפה מאוד.
—
פסוקים: הולך את חכמים יחכם
דובר 1: ברגע שאנחנו מבינים את זה, אנחנו תופסים כמה חשוב להיות עם צדיקים, כי על ידי שנמצאים עם צדיקים נהפכים לצדיקים. הוא אשר שלמה אומר, כפי ששלמה המלך כבר אומר: “הולך את חכמים יחכם” — מי שהולך עם חכמים נעשה בעצמו חכם, “ורועה כסילים ירוע” — מי שמרעה, שמשתעשע עם כסילים, עם טיפשים, “ירוע” — הוא עצמו ייעשה אדם רע.
חידוש: כסילים וחכמים במשלי — צדקות היא עניין של חכמה
דובר 2: כסילים עדיין לא אומר רעים, אבל יכול להיות כמו שהוא אומר — חכם וחושך — כסילים הם אנשים שאינם חושבים, רשע הוא רע.
דובר 1: חכמים וכסילים במשלי בכלל — הטובים הם חכמים והרעים הם כסילים. אין שם רשעים וצדיקים. יש, אבל הרבה מאוד החכם הוא הטוב והכסיל הוא הרע, כי חכם ללכת בדרך טוב. זו לא פסיעה של צדקות להיות צדיק, זהו עניין של חכמה.
—
אשרי האיש — “עצת רשעים” פירושה מושב של רשעים
דובר 1: ואומר, בתהלים כתוב גם: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.” אני חושב שכאן חשוב מאוד להבין ש”עצת” אינה העצה כמו כששואלים עצה, אלא “מועצה” — כמו שאנשים יושבים יחד. כלומר “עצת רשעים” פירושה במושב של רשעים, כי זה עצמו הוא עצת רשעים. כאילו מה שאנחנו קוראים “עצה” כחכמה, כדרך חיים — זה קורה כי כשיושבים עם רשעים מתחילים להתנהג כרשעים.
והוא מתכוון גם כמו שהגמרא אומרת על המשך הפסוק: “ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.” ברור מאוד שהפסוק מתאר אדם שאינו מסתובב עם הרשעים והלצים וכן הלאה.
חידוש: אדם אינו תופס כמה חזק הוא מושפע — ביודעים ובלא יודעים
דובר 1: זו הלכה חשובה מאוד מאוד, כי אדם אינו תופס כמה חזק מושפעים מהאנשים סביבו. ביודעים, בלא יודעים. לא תמיד מודעים לכמה השפעה חזקה זה הולך להיות עלי — לאיזה בית כנסת אתה נכנס, או מי יהיו האנשים סביבך, הולך להיות לזה השפעה גדולה. חשוב מאוד לבחור, אמת.
בעל הסולם: עיקר הבחירה היא לבחור עם מי להיות
דובר 1: ומביאים את בעל הסולם, רבי אשלג, שאומר שאדם מושפע כל כך חזק מהאנשים סביבו, שאין לו באמת בחירה כל כך חזקה. כי ממש זה נוטל את הבחירה, כי כל כך הרבה אתה עושה בלא יודעים לפי מה שחבריו עושים. היכן יש לאדם את עיקר הבחירה? לבחור עם מי להיות. שם היא הבחירה הגדולה. לבחור חברים טובים היא בחירה חשובה.
—
הרמב”ם — “חסיד” של שלמה המלך
דובר 1: אוקיי, זה… שמתי לב שהרמב”ם הוא חסיד גדול של שלמה המלך בכל הפרקים האלה. הוא מביא הרבה פסוקים. הרבה פעמים הוא אומר “בחוכמתו” — זה לא כתוב “בחוכמתו”. במשלי הרי חכמה, הרי זה העניין, אלו לא מצוות. אבל זה מעניין, כי הרמב”ם הרי לא מביא סתם פסוקים. פסוקים בדרך כלל — מה שהוא מביא פסוק זה כדי להביא מצוה, לא סתם ללקט פסוקים.
דובר 2: כן, זה נכון. זה מעניין — הוא רוצה להביא מפסוקים את כל היסודות. כן, הוא רוצה להראות שזה לא רק במשנה, אלא כתוב כבר בפסוקים גם. לא רק במשנה, אפילו לא במשנה, אפילו לא במשניות ערוכות של רבינו הקדוש — אלו פסוקים, אלו דברים שכבר כתובים.
—
הלכה ב: אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים — שתי רמות של השפעה
דובר 1: כן. וכן, אז זה… אז הוא הולך על שתי רמות. קודם כל צריך להתחבר לאנשים שהם צדיקים. אחר כך אמר גם ש”אנשי מדינתו” — יש להם גם השפעה.
אז אם אתה נמצא במדינה שהיא רעה, לא מספיק שיש לך כמה אנשים טובים, כי אתה גם לא תינצל מהחברה הרחבה יותר.
“מדינה” בהלכה פירושה עיר, לא מדינה
דובר 2: זה מאוד מעניין. אתה אומר שאדם נמשך לא רק אחר חבריו הקרובים, לא רק דווקא חברים קרובים, אלא “דרך הזמן” — כל המדינה, כל העיר סביבו משפיעה עליו.
אגב, “מדינה” בדרך כלל בהלכה אינה כמו ארצות הברית — הכוונה לעיר שלך. לייקווד היא “מנהג המדינה”. בחושן משפט הכוונה לעיר שבה אתה גר — לייקווד, בורו פארק. ולכאורה ההשפעה שיש על אדם היא גם העיר סביבו, העיר שבה הוא גר, החברה.
דובר 1: יכול להיות שהיום, כשאנחנו חיים כך שכל היהודים החרדים משפיעים זה על זה — מה שנקרא התרבות החרדית, למשל — זה כן אומר שכל היהודים החרדים משפיעים על כל היהודים החרדים. גם דברים אחרים משפיעים. אבל בכל מקרה אתה צודק ש”מדינה” כאן פירושה עיר, לא מדינה.
חידוש: “מנהגותיה רעים” — כפייה מערכתית, לא רק אנשים רעים
דובר 2: כן. אומר הרמב”ם: “וכן אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה” — אבל זה מאוד טוב, כי קודם אמר שנמשכים אחר ריעיו וחביריו, תוודא שרעיך וחבריך הם צדיקים. אבל אי אפשר — עכשיו יש לך גם “מנהג אנשי מדינתו”, גם לזה יש השפעה.
דובר 1: אז אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה — אנשי המדינה אינם הולכים בדרך ישרה. לכאורה הוא רוצה קצת להגדיר — אפשר להאריך הרבה בזה, אבל רק לדרג כאן.
מדינה שגזירותיה קשות — שבמדינה המנהג מוביל לגנוב. אז אני אומר לא אגנוב — זה אפילו מנהגים שחייבים להתנהג לפיהם. כאילו הוא עשה חשבון שלא רק שלא הולכים עם המדינה, אלא שנמצאים בתוכה.
למשל, במדינה, כדי לעשות עסקים, צריך להיות בלתי מאמין באמונה. צריך לעשות פרסומת — פרסומת רק עם האמת לא עובדת, כי כולם מפרסמים כך. ממילא המנהג של המדינה הוא להיות שקרן. מי שרוצה להיות תמים עם תמימים, מהפרק הקודם, שהוא אומר על הן הן ועל לאו לאו — חייב ללכת למדינה אחרת.
אין דבר כזה היום — שם לא נוהגים לשקר בעסקים — כי במקום שזו רק עבירה, זו גם אין דרך. זה לא רק שמנהגיהם רעים ותלמד מהם — תתנהג איתם ותיאלץ. או שאדם חייב לעשות — יכול אפילו להיות שאדם, כל עוד הוא במדינה, חייב לעשות מנהגי מדינה מסוימים, אפילו שזה לרעה. למשל, הולכים בלבוש מסוים, אני יודע, מתנהגים בדברים מסוימים, עושים שידוכים בדרך מסוימת, אני לא יודע, עושים עסקים בדרך מסוימת. אין לך ברירה, אי אפשר שיש לך ברירה שלא להיות כך. אתה חייב לעשות כך.
ילך למקום — צריך לעזוב
דובר 2: יפה מאוד. וממילא, חזרה — אתה לא הולך להינצל מרוח אנשי המדינה — “ילך למקום” — שיעבור דירה, שילך “למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים” — שיעזוב.
דובר 1: כן, כך כתוב שם. או בכלל למקום תורה.
—
הרמב”ם אינו מדבר ספציפית על יהודים
דובר 2: זה מה שבעצם בעיקר צריך להבין. אני חושב גם שהרמב”ם אינו אומר בהלכה הזו ספציפית על יהודים — הוא אומר לך לאן שאנשים צדיקים. לכאורה גם זה יוצא מהיסוד הזה.
דובר 1: נכון. הרמב”ם אומר כאן דבר עוצמתי — או כמו בזמנו. הוא אינו אומר ספציפית איפה יהודים גרים, הוא אומר איפה טוב.
דובר 2: אולי אתה צודק שהוא צריך לגור בין יהודים זה עוד עניין, כי יהודים הם טובים.
דובר 1: כלומר, הרמב”ם לא חי בתקופה הגרועה ביותר של החברה. כלומר שהוא גר בתור הזהב, אבל בתקופה שלא הייתה כל כך רעה. כשמשווים לכל הדורות האחרים, זו הייתה מהטובות. אמנם, כשאומרים “תור הזהב” מתכוונים קצת לפני הרמב”ם, אבל גם זה מה שסתם אומרים.
דובר 2: כלומר עדיין לא סתם, אבל נראה שהרמב”ם יבין. הוא אומר שהיום — אולי הכוונה עד שתהיה גאולה — זה לא תענוג גלות? וזה לא קיים! צריך להבין! האידיאל כתוב בתורה — צריך בית מקדש עם כל הדברים.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — מגורים בסביבה רעה, דביקות בחכמים, ואהבת ישראל
—
הלכה א (המשך) — “ואם היו כל המדינות… נוהגים בדרך לא טובה”
תקופתו של הרמב”ם עצמו — “כמו זמננו”
אומר הוא: “ואם היו כל המדינות שיודע ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו” — הרמב”ם אומר כאן דבר מפליא, כמו בזמנו. הוא כבר אומר לפני איפה יהודים גרים, הוא אומר מה ששמע. אולי אתה צודק שבעבודה שיהודים זה עוד עניין, כי יהודים הם טובים.
כלומר, הרמב”ם — הוא לא חי בתקופה הגרועה ביותר של החברה. כלומר שהוא גר בסביבת תורה, אבל בתקופה שלא הייתה כל כך רעה. כשמשווים לכל הדורות האחרים, אני לא יודע — יכול להיות שזו הייתה מהטובות. אמנם, כשאומרים “תור הזהב” מתכוונים קצת לפני הרמב”ם, אבל גם זה עניין תלמודי לומר, לא משנה — רמב”ם. אבל נראה שהרמב”ם הבין את זה.
הקשר לגלות ולחורבן
הוא אומר שהיום — אולי כוונתו בימי הגלות — שזו תכלית הגלות. זה לא קיים. זו תכלית התורה, שצריך בית מקדש עם כל הדברים. בסך הכל הוא אומר, זו הדרך כיצד לעשות חברה טובה. אי אפשר בלי פחות מזה — עם מלך יהודי, עם בית דין, עם כל הדברים. זה מה שלמדנו קודם, שצריך לגור בעיר שיש בה בית דין מכה על חטא. אין כזה דבר — כל העולם הוא עיר אחת.
“או שאינו יכול לילך” — כשאי אפשר לעזוב
אומר הוא: “או שאינו יכול לילך למדינות שמנהגותיהם טובים” — או שהוא יודע על מקום שיש בו מנהגים טובים, אבל אינו יכול ללכת לשם — “מפני הגייסות”, יש מלחמות, “או מפני החולי”, מחלות. כלומר הוא חולה.
“ישב לבדו יחידי” — אין עצה אחרת, הוא חייב להיות לבד. הוא אינו יכול ללכת לשם — “ישב בדד וידום”.
זה מדבר מאוד יפה. מגיעים לסוף עניין חורבן בית המקדש, הוא אומר: “שנה, אין לי ברירה אחרת, אני חייב להיות לבד, כי אני הולך להיות בגלות, אני לא רוצה ללמוד מאנשים רעים.”
“ישב לבדו” — בעיר לבד
ואם כך — הכוונה שיגור בעירו, אבל רק אני בביתי נתנהג יפה. וזה מיד מה שהוא מתכוון בעיר, כי אחר כך הוא מדבר על יציאה מהעיר. כאן הוא מדבר בתוך העיר.
“ואם היו בני ביתו מנהיגים אותו לעבודת השם” — יפה מאוד. שמעתי פעם, מישהו אמר, צדיק גדול אמר: אפילו כל העולם יהיה דתי, והוא מראה בעבודת השם.
“מה יעשה” — כשנאלצים להשתתף
כתוב ברמב”ם: “ומה יעשה אדם שכל אנשי מדינתו רעים וחטאים, ואין מניחין אותו לעסוק בתורה ובמצות, אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגם הרע?” — כופים אותו להתנהג כמותם. הוא אומר, הוא אפילו לא יכול, אין לו את האפשרות של “יחיד וטוב לו.”
“מה יעשה אדם שכל אנשי מדינתו רעים וחטאים?” — זה מדבר על סדום, כלומר כך היה בסדום, שהם אמרו “הוציאם אלינו” — כל אחד היה חייב להיות כמו הרשעים. אתה רוצה עצה? אין עצה. העצה היא: “יצא למערות ולחוחים ולמדברות” — שיצא למדבר, “ואל ינהג עצמו בדרך חטאים.”
דיון: מה פירוש “חוחים”?
דובר 2: חוחים? מה זה? חוחים.
דובר 1: חוחים? שיצא לחוחים?
דובר 2: חוחים, חוחים וקוצים.
דובר 1: אה, כן, חוחים. חוחים זה… חוחים הוא אומר שם בין קוצים, כן, חוחים, בין קוצים. שילך לשם שבני אדם אינם גרים.
“ואל יתייאש מן הרחמים”
בקיצור, שיצא ויסתתר — “ואל ינהג עצמו בדרך חטאים, ואל יתייאש מן הרחמים” — שלא יתייאש.
הפסוק “מי יתנני במדבר מלון אורחים”
“וכן הוא אומר, ‘מי יתנני במדבר מלון אורחים’” — מי שאומר, הלוואי שהייתי יכול להיות במדבר, ואז “מלון אורחים.” רק שאורחים ילכו שם. הכוונה, אנשים ששייכים למקום כלשהו, גרים במדבר. אבל אני אהיה שם כאורח, ואדם מוצא אוהל, אורח באוהל — שיתיישב במדבר.
המשל מיציאת מצרים
וכך היה עם היהודים — היהודים לא יכלו להישאר במצרים, זה היה מקום עבודה זרה, והיה צריך להוציאם למדבר, ושם לקבל את התורה עד שמקבלים את ארץ ישראל.
קינת ירמיהו לעומת הלכה למעשה
אבל הלאה, יש כאן ירמיהו — בפשטות הוא מתכוון, הוא לא מתכוון ממש לומר שילכו, שיעשו שם. אבל הרמב”ם למד שלומדים מזה, כי בפשטות ירמיהו מתלונן, הוא אומר: “אני רוצה ללכת מכאן, הכל רשעים.” אומר הרמב”ם: כן, אכן, כך צריך לעשות — צריך ללכת, צריך ללכת למדבר.
קושיא: מדוע הרמב”ם עצמו לא הלך למדבר?
מדוע הרמב”ם לא הלך למדבר? מן הסתם כי אולי סבר שהוא כן יכול להיות יחידי — ממילא נשאר.
המעשה עם הסאטמרער רב והחזון איש
כלומר, הרי יש את המעשה הידועה שהסאטמרער רב והחזון איש דיברו על כך, על הרמב”ם. הסאטמרער רב טען כלפי החזון איש: איך אפשר לגור במקום של רשעים? ענה לו שהישיבות הן מדבריות. כלומר, הוא התכוון באמת — שאם אתה מוצא דרך שבתוך הבניין אתה חי ואתה מושפע מעט, זהו מדבר.
אבל ליהודי זה לא נכון, כפי שהסברתי — יש הרבה דברים שמושפעים מהם שאי אפשר להימנע. שהלה יהיה חתן של בת הרב, אני יודע מה שהייתה בעייתו, איני יודע.
קושיא: מה עושים כשאי אפשר ללכת למדבר?
גם מה שהרמב”ם לא אומר הלאה: “ואם היה בעל חולאים לא יוכל לילך במדברות” — אי אפשר ללכת למדבר, זה לא ריאלי. מה הוא אומר כאן? אני לא מבין מה הוא רוצה. זו לא הלכה למעשה. הרמב”ם גם לא הלך למדבר, נכון? אז מה הכוונה?
שמונה פרקים — חסידים שהתבודדו במדבר
וראינו בשמונה פרקים שהרמב”ם אומר שהחסידים שהלכו להתבודד במדבר, זה היה בגלל זה. אולי הוא מתכוון שלפעמים יש אדם שהולך באמת למדבר, למנזר, לישיבה, כמו שאתה אומר.
—
הלכה ב — מצות עשה להידבק בחכמים ותלמידיהם
משכל ישר למצוה
טוב. עכשיו נלמד את המצוה שבעצם אומרת את זה, אם מתבוננים. בעצם הוא אומר שהשכל הישר אומר שצריך להסתובב בין צדיקים. יש מצוה, מצות עשה. זו לא רק עצה טובה, אלא מצות עשה “להדבק בחכמים ותלמידיהם”, שנאמר “ובו תדבק”.
“וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?”
ועל זה אומרים חז”ל: “וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?”
זו הפעם הראשונה שהרמב”ם אומר את המילה “שכינה”? כבר למדנו בהלכות נביאים, כמדומני, את הלשון “שכינה.” ש”שכינה” פירושה הקב”ה, השכל.
“אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו” — החכמים פירשו, מה פירוש “ובו תדבק”? “הדבק בחכמים ותלמידיהם.”
כיצד יכול אדם להגיע לשלמות?
זה מתאים לכאורה למה שלמדנו קודם בהלכות דעות, שדרך ה’ היא הדרך הטובה, הדרך הממוצעת, דרך החכמים. זוהי ה”ובו תדבק.”
אלא שעכשיו הוא אומר, כיצד? אולי הוא מתכוון לפרש את הקושיא: כיצד יכול אדם להגיע לשלמות? מה פירוש “וכי אפשר להדבק בשכינה”? כיצד אפשר בכלל ללכת בדרכי חנון ורחום? העצה היא, שתסתובב עם הצדיקים ותלמד מהם.
דרכים מעשיות של דביקות
“לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם” — הוא צריך להשתדל מאוד עם אשתו ועם חמיו. שיישא בת תלמיד חכם. “וישיא בתו לתלמיד חכם” — כי כך תהיה זו החברה שלו, המשפחה שלו.
“ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים” — אפילו אם תלמידי חכמים אינם רוצים לאכול איתם, כפי שלמדנו שתלמידי חכמים אינם אוכלים עם… אבל שילך לאכול עם תלמידי חכמים. מה יעשה? לא ילך לשבת ליד שולחנו, אלא ישב עם כמה חברים תלמידי חכמים.
“ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים” — שיעשה עסקים בשביל תלמידי חכמים או עם תלמידי חכמים.
“להתחבר להם בכל מיני חיבור” — העניין הוא השפעה, לא כבוד
“להתחבר להם בכל מיני חיבור” — שיתחבר לתלמידי חכמים בכל מיני חיבורים. העניין כאן אינו לתת כבוד או לכבד את התלמיד חכם — העניין הוא כדי שתהיה עמו כמה שיותר, כדי שתקבל את ההשפעה ממנו.
שנאמר “ולדבקה בו”.
דיון: ההבדל בין “ובו תדבק” ל”ולדבקה בו”
מה ההבדל בין “ובו תדבק” ל”ולדבקה בו”? איני יודע. על “ולדבקה בו” לומדים “כל מיני חיבור”, ועל “ובו תדבק” לומדים את העצה עם המצוה? או שסתם הוא מביא שני פסוקים כי… איני יודע.
ייתכן שרבינו יונה מתכוון שיהיה ריבוי מיני דרכים של דביקות. כך או כך, שתמיד ימצא דרכים כיצד להידבק בתלמידי חכמים.
המקור ללכת לשולחן הרבי
כאן המקור ללכת לשולחן הרבי, ולנהוג כפי שהרבי נוהג — כי אתה רואה כיצד הרבי מנהל את השולחן. לא שהוא בא אליך, אתה בא אליו, ואז אתה לומד כיצד להיות אדם.
דיון: “חכמים” לעומת “תלמידי חכמים” — מדוע ההבדל בלשון
ב”למוד ומעשה” כתוב “חכמים”, וכאן כתוב “שישא בת תלמידי חכמים”. לחכם אין כל כך הרבה בנות, נכון? אז אם אין לך חכם, לך לתלמיד חכם. התלמיד חכם הוא מי שנדבק בחכם, נכון? לך לקרוב ביותר שאתה יכול.
והאדם שנדבק בחכם הרי הוא עצמו תלמיד חכם — זה הרי מעצם ההגדרה, כי הלומד ממעשיו נעשה תלמיד חכם. מהו כאן החכם? החכם יכול להשפיע על ציבור גדול, והוא לוקח אחד מתלמידיו ולוקח את אשתו — כך זה מסתובב בתוך החבורה.
ייתכן גם שהרמב”ם מדייק כאן בלשונות. אני רואה שהלשון של הספרי על “ובו תדבק” היא “חכמים ותלמידיהם” — זה הרי אכן לשון שכתוב בה תלמידי חכמים.
ייתכן גם פשוט שכשאדם מתחתן הוא בדרך כלל צעיר, הוא עדיין לא חכם, הוא תלמיד חכם. הוא עדיין בן 15, 16, 20 — אני יודע בן כמה הוא יכול להיות. אי אפשר להיות חכם עדיין, אפשר להיות תלמיד חכם עדיין.
דובר 2: מה עם תלמידי חכמים? מה עם תלמידי חכמים?
דובר 1: טוב.
“והוי מתאבק בעפר רגליהם”
“וכן ציוו חכמים ואמרו: והוי מתאבק בעפר רגליהם” — שתמיד תסתובב לידם, עד כדי כך, שלא תטייל, תתאבק מאבק רגליהם. פירוש: כל כך קרוב תלך אליהם.
“והוי שותה בצמא את דבריהם” — שתשתה בצמא את דבריהם.
אני חושב שזה גם מתאים לכך, כשרואים את החכמים יושבים למעלה, ואתה יושב כך — אני אומר סתם — על ספסל ליד משהו, איני יודע, בימה, מה שהיה אז, ויושבים למטה, זה ממש כאילו אתה יושב שם כמו האבק של רגליהם.
דיון: חובת החכם להיות נגיש
אבל צריך להבין קצת — הרי החכם גם רוצה להידבק בחכם, נכון? אז החכם, במקום לתת לכל פשוטי העם שרוצים לקיים את המצוה, הוא רוצה ללכת לרבו.
אז אולי כן יש מצוה על חכם שיוותר, כפי שלמדנו קודם שחכם צריך לתת לאנשים אחרים גישה אליו. אז איפשהו כשחכם יודע שהוא כבר חכם גדול מספיק, שיפסיק לרוץ לחכמים גדולים יותר, אלא יתעסק עם התלמידי חכמים. איני יודע.
אז מבחינה מעשית זו בעיה? איני יודע.
דיון: משיב דבר — תלמיד חכם עם עם הארץ
אז אולי אני חושב, כשכל החכמים ילכו לחכם הגדול ביותר, לא יהיה לו זמן להגיע אליהם. אז עכשיו אתה שואל, אם יש עניין של משיב דבר, ותלמיד חכם רוצה גם עוד חיבור עם תלמיד חכם או עם חכם — אז מי מקיים את המשיב דבר, הגבירים או שאר התלמידי חכמים? ולא לחבר תלמיד חכם עם עם הארץ — הרי זה כתוב שזה מאוד רע, ולמדנו שזו אפילו לא חסידות מצוה.
אז איך זה עובד? הבעיה שלך. זה לא ברור. יש חילוק — כלומר בדורות יש חילוק בבעיה. לא ה… כן, כבר. אמור אתה הלאה.
—
הלכה ג — מצות אהבת ישראל
הסדר: מתלמידי חכמים לכלל ישראל
אז זה היה לגבי תלמידי חכמים. הדבר הראשון — להתאבק אצל תלמידי חכמים. החבר החשוב ביותר שיש לך, החבר שהוא תלמיד חכם — בשבילו, אתה לא צריך להיות שווה בשווה, אתה צריך לעזור לו, לעשות לו פרקמטיא, להסתובב אצלו.
אחר כך יש עניין כללי של לאהוב את כל היהודים — אפילו יהודי שיש לו מנהגים רעים, ואין ללמוד ממנו, אבל לאהוב אותו צריך עדיין. כל זמן שאינו רשע גמור. מצוה על כל אדם לאהוב — כי כשפוגשים את מי שצריך לשנוא, יודיעו לך אז.
“ואהבת לרעך כמוך”
כן, “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’.” “כמוך” פירושו כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב את חברך.
מה פירוש הדבר כפשוטו?
רמב”ם הלכות דעות פרק ו’ (המשך)
הלכה ד — אהבת ישראל: “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו”
המצוה הכללית של לאהוב את כל היהודים
אחר כך יש עניין כללי של לאהוב את כל היהודים. אפילו יהודי שיש לו מנהגים רעים, שאסור לנו ללמוד ממנו — אבל לאהוב אותו צריך עדיין, כל עוד אינו מומר להכעיס, כל עוד אינו רשע גמור.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”.
כשפוגשים את מי שצריך לשנוא אותו, שיזכור אז: “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך”. “כמוך” פירושו כמו שאתה אוהב את עצמך, צריך לאהוב את חברך.
פירוש הרמב”ם הפשוט של “כמוך”
מה פירוש הדבר בפשטות? אומר הרמב”ם: “לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו”. כמו שאדם חס על כספו שלו, ומודע לכספו, ומודע לכבודו — כך תשים לב גם לכבודו של חברך ולממונו של חברך.
אז הרמב”ם מפרש בפשטות מאוד: שאתה רוצה שלך יהיה טוב, רצה שלחברך יהיה טוב.
“המתכבד בקלון חבירו — אין לו חלק לעולם הבא”
על כך הוא מביא כאן שמי שמתכבד בקלון חבירו — מי שמקבל כבוד מבושתו של חברו. כלומר, הוא נעשה חשוב כי תופסים כמה טיפש חברו. הוא רוצה להיות החכם של הקבוצה כי הוא חכם מחברו, הוא מראה כמה חכם הוא מחברו. הפשט הוא: אתה לא עושה את זה, הכבוד שלך חשוב לך הרבה יותר, אתה מוכן להרים קצת את כבודך על ידי דריסה על כבודו של חברך.
“אין לו חלק לעולם הבא.”
מדוע הולכים כל כך חריף “אין לו חלק לעולם הבא”? הרי זו אפילו מצות עשה, אבל גם “אין לו חלק לעולם הבא” — זו מצוה חשובה. איני יודע, זה מאוד מפחיד. אולי נראה ב”אין לו חלק לעולם הבא” בהלכות תשובה פרק ג’, אולי הרמב”ם יסביר שם, הוא מזכיר את זה שם.
מתכבד בקלון חבירו — זה הרי מן הסתם הרשימה של “אין לו חלק” נמצאת שם. כן, צריך לעיין בהלכות תשובה פרק ג’ הלכה י”ד. הרמב”ם אומר שם שאלו דברים שאינם “אין לו חלק” אמיתי, אלא מכיוון שזה קשה — צריך לעיין במפרשים שם, ונראה בדיוק את הגדר.
מתכבד בקלון חבירו — חולשה אנושית עמוקה
מתכבד בקלון חבירו זה דבר חשוב מאוד. זה דבר פנימי מאוד, לאנשים יש את זה, כי מודדים את עצמם מול החבר ומשווים, ואפשר להראות את הניגוד. כשחברו אומר דבר טיפשי ומגיבים במשהו חכם ממנו — זה ממש, זה פשוט מתכבד בקלון חבירו. זה דבר קשה.
כי זו הדרך הפשוטה ביותר לראות שכבודך חשוב לך יותר מחברך — אתה לא מקיים ואהבת לרעך כמוך.
—
הלכה ה — אהבת הגר
שתי מצוות עשה על גר צדק
אומר הרמב”ם ש”ישראל” אינו רק מי שנולד ליהודים. כאן נכנס עניין אהבת הגר — מצוה חדשה, מצוה נוספת.
גר תושב — דינים לגוי שאינו עובד עבודה זרה
ההלכות שיש כאן לגבי גר תושב — למשל, למדנו אתמול במשניות בבבא מציעא כמדומני על אונאה, על לא לרמות גר תושב. גר תושב פירושו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאינו רוצח, שאינו חיה רעה.
אני חושב שכשגרים בסביבה גויית, צריך לחשוב שהגויים סביבך, שכניך, יש להם דין כגר תושב — לעניין שלא תעשה אונאה, שלא תצער אותו, שלא תבזה אותו, וכן הלאה. אבל זה לא נוגע לעניין, כי כאן מדברים על גר צדק.
פירוש ספר החינוך הרחב של “גר” — כל אדם פגיע
דובר 2: ולא רק זה, לשני דברים אפשר… אתה אומר שהרמב”ם מדבר שגר אינו סתם, יש לו כוונה לגר צדק. אתה אומר שאפילו גר, גוי, יש לו גם דינים מסוימים. יש גם להפך — יהודי שהוא מעיר אחרת, מחסידות אחרת, מצד אחר, הוא נכנס כמו יתום ואלמנה, כי הוא יהודי פגיע, כי הוא יהודי שהוא יותר פגיע.
דובר 1: נכנס בזה כל גר? ספר החינוך אומר שפשוטו של מקרא אינו דווקא…
דובר 2: אתה אומר שאין חילוק — אפילו גוי. אבל אפילו יהודי יכול להיות גר, לא כי הוא גר כי אביו כבר אינו יהודי, אלא כי הוא מגיע לעיר חדשה ואינו מכיר.
דובר 1: אומר ספר החינוך שפשוטו של מקרא פירושו כך, וממילא זה גם בכלל המצוה. אבל אני אומר שכל אדם שהוא פגיע נכנס תחת גר ויתום ואלמנה.
דובר 2: טוב. יש דרכים אחרות להיות פגיע.
“תחת כנפי השכינה” — מה פירוש “כנף”?
דובר 1: “אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה” — זהו יהודי שהתגייר, וזה לשון יפה מאוד. הוא נכנס תחת כנפי השכינה. השכינה פרשה כנף והכניסה עוד אנשים מלבד המשפחה המקורית.
דובר 2: אני חושב שהכנף כאן פירושה יותר כמו “כנף בגדים” — תחת סינרה של השכינה, תחת מעילה של השכינה. אין הכוונה לכנף כמו “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו”. הקב”ה מעל ישראל.
דובר 1: לא, אני אומר. אני חושב שכנפי השכינה זה הרגיל. אני לא זוכר, הייתה לי ראיה. כנף בדרך כלל — “אשובה אשובה אחסה תחת כנפיך”.
דובר 2: אבל זה לא הגיוני. כנפיים של עוף זה לא דבר שהולכים תחתיו. זה כאילו אתה אומר, “כנשר” זה הפוך — טסים עליו. אבל תחת הכנפיים לא ממש הגיוני.
דובר 1: תחת הכנפיים, כמו שאומרים “תחת כנפיך”, כמו שם אצל רות — היא באה תחת כנפי בועז — זה כמו תחת הגנתו.
שתי מצוות עשה — “בכלל רעים” ו”גר”
“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה” — הוא בכלל רעים. קודם כל הוא יהודי — “ואהבת לרעך כמוך”. אחר כך הוא גר, התורה אמרה “ואהבתם את הגר” — זו מצווה נוספת.
“ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו” — הקב”ה ציווה שיש לאהוב גר כמו שצריך לאהוב אותו. “כמו שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלקיך’, כך נאמר ‘ואהבתם את הגר’”.
דיון: “ואהבת ל” לעומת “ואהבת את” — האם יש חילוק?
מעניין, כתוב גם “ואהבת לרעך כמוך”, אבל שם לא כתובה המילה “את”. כאן כתוב “את הגר”. לא כתוב “ואהבת את רעך”. אולי יש חילוק בין “ואהבת את” ל”ואהבת ל”? אני חושב שהכוונה אותו דבר.
הוא מביא חילוק מסוים בין “ל” ל”את”. הוא טוען שיש חילוק בין “ל” ל”את” — ש”ל” פירושו כמו שאמר קודם, “לספר בשבחו” ולדאוג לו, כאילו אתה נותן לו אור. ו”את” פירושו שצריך לאהוב אותו — זו מצווה חדשה, מצווה אחרת. אבל זה לא כתוב כאן. כאן כתוב סך הכל אותו דבר, רק עם עוד מצווה. הפשט שלו לא מתיישב עם מה שהוא אומר כאן בעמוד.
מדוע הקב”ה אוהב במיוחד גרים?
טוב, אומר הרמב”ם הלאה: “הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ‘ואוהב גר’”.
הרי הקב”ה אוהב גם יהודים — “אוהב עמו ישראל”. יש לנו פסוק: “אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד” — שנאמר על ישראל. הקב”ה אוהב יהודים. אבל לקב”ה יש במיוחד אהבה לגרים, כי יהדותם באה להם במסירות נפש. הוא עזב את עמו ומולדתו. הקב”ה עצמו אוהב את הגרים. “ולפיכך בדרכו” — צריכים גם אנחנו לאהוב את הגרים.
חילוק אפשרי במהות שתי האהבות
יכול להיות שזה נכון: ש”ואהבת לרעך כמוך” פירושו שלא תצער אותו ותשמור על כבודו, ו”ואהבתם את הגר” פירושו שתביט על מסירות הנפש שלו, שתהיה לך הערצה מסוימת כלפיו על שהוא גר — האומץ להתגייר.
—
הלכה ו — “לא תשנא את אחיך בלבבך”
הלאו חל רק על שנאה שבלב
אומר הרמב”ם הלאה, זו מצוות העשה של “ואהבת”. “כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’” — מי ששונא אחד מישראל בלבו, הוא שונא אותו אבל לא אומר לו, זה נשאר בלבו.
אומר הרמב”ם: “ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה”. מהי כל הגזירה של התורה? “אלא על שנאה שבלב” — המילה “שנאה” היא כששונאים בלב ולא עושים עם זה כלום.
“אבל המכה את חבירו והמחרף את חבירו, אף על פי שאינו רשאי” — ודאי שאסור — “אינו עובר משום ‘לא תשנא’”.
מעניין, הרמב”ם אומר שאין כאן את הלאו של “לא תשנא”. הוא לא מנה את הלאו של “לא תשנא”. זה לאו נוסף, אבל הוא אינו עובר משום “לא תשנא”. אז, היה אפשר לומר שהוא שונא בלבו, ובנוסף הוא גם הכה אותו. הרמב”ם אומר שהמילה “בלבבך” — זה הלב. כך זה נראה.
—
הלכה ז — “הוכח תוכיח את עמיתך”: העצה לשנאה שבלב
עיקר הפשט: להוציא מה שבלב
והוא הולך ללמוד — לכאורה, העצה לכך היא המצווה הבאה.
אומר הרמב”ם: “כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק”. מה עושים אז? העצה היא כך: “כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ‘ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון’”.
אם אומרים לו, אין עוברים כלל. כתוב בספר המצוות: “שצונו להודיע שנאתנו למי ששנאנוהו, עד שנספר לו מה ששנאנוהו עליו, והוא אמרו ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
אומר הרמב”ם: “אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
אבשלום ואמנון — “ברשעים”
הרמב”ם קורא להם רשעים כך, הוא נותן ביטוי כללי עליהם. בני דוד המלך, כן, כתובות עוולות שעשו, אבל…
שוב, הרמב”ם קורא להם רשעים. רשעים — יש, אני יודע, עשו, אחאב. הרי זה מכל המעשה שאמנון אנס את תמר, ואבשלום רצה לנקום בו — זה כל המעשה. טוב, הלשון “ברשעים” מעניינת. כן, הם נוהגים ברשעות. אם מישהו שואל “מי נקרא בתורה רשעים?” יגיד פרעה, המן — לא יעלה על הדעת לומר אבשלום ואמנון, אבל כתוב כאן כך. אבשלום — לא אמנון — הוא שתק על אמנון.
“הוכח תוכיח” — לא להטיף מוסר, אלא תקשורת
“אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
אומר כאן הרמב”ם שהעיקר, הפשט הפשוט של “הוכח תוכיח” אינו להטיף מוסר על מצווה שלא מקיימים כראוי או משהו, אלא פירושו פשוט להוציא מה שבלב — לעשות מה שקוראים היום שצריך להיות בעל כישורי תקשורת נורמליים, לדעת לדבר עם אדם, לדעת לומר מה כואב. אני חושב שזה הרבה יותר ממה שקוראים כישורי תקשורת נורמליים — כוונתי כך.
יישום מעשי: “הוא צריך להבין לבד”
וצריך להיות הרבה שכל, וצריך להקפיד מאוד על מצווה זו, אני מאמין בה מאוד. יש לך טענה על מישהו? אם לא, אז גם הוא לא מחזיק בלב.
אתה לא מוכן לומר לשני, ומה יש לך בלב? מה אולי המילה? כלומר, אם אתה באמת מחזיק — הרבה פעמים אדם אומר: “בשביל דבר קטן כזה אגיד לו?” טוב, אם זה דבר קטן כזה, אתה מפסיק להיות חבר שלו? אתה צריך לעשות כמיטב יכולתך. הרבה פעמים כל המערכת הזו עובדת על דברים שלא היית אומר כי אתה גאה מדי לומר.
אבל אילו היית אומר בדרך קצת אחרת — הוא כזה חמור, אתה לא יכול להבין אם אתה רוצה לומר לו. רק אם אתה באמת לא מחזיק שהוא אחד שלא מבין להתמודד עם אנשים, אבל אם היית מספיק מחזיק שאפשר לדבר, אם יש לו מזל הוא היה מבין — ממילא הוא עשה עוולה.
אני חושב שזה מאוד חשוב. יש אנשים שמסתובבים מרירים שנים ארוכות כי הלה אומר: “מה פירוש? הוא צריך להבין לבד.” לא דרשת את כבודך, והוא צריך להבין לבד. שלום בית — אנשים יכולים לסחוב בלב שנים ארוכות כי “הוא היה צריך להבין לבד.” כשהוא יכול פעם לשבור את עצמו ולומר, חייו היו קלים יותר. אולי הוא לא מבין? אולי הוא רוצה להבין, הוא רק צריך לשמוע את זה.
כן, אפשר גם לחשוב—
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — מחילה, תוכחה, והלבנת פנים
—
מחילה — “הוא צריך להבין לבד”
דובר 1: אם היית מספיק מחזיק שאפשר לדבר, אם למחול לו הוא היה מבין, ממילא הוא עשה עוולה… אני חושב שזה מאוד חשוב. יש אנשים שמסתובבים מרירים שנים ארוכות בגלל הדבר הזה שנקרא “הוא צריך להבין לבד.” לא דרשת את כבודך, והוא צריך להבין לבד.
שלום בית — אנשים יכולים לסחוב בלב שנים ארוכות כי הוא היה צריך להבין לבד. כשהוא יכול פעם לשבור את עצמו ולומר, החיים היו קלים יותר. אולי מה הוא לא מבין? אולי הוא היה מבין אם היו אומרים לו.
—
הרמב”ם — מחילה אחרי בקשה: אבימלך ואברהם
דובר 2: כן, אפשר גם לחשוב, דיברנו פעם על זה, למדנו את זה. יש שאלה, מה עם אברהם עם “ואתה השב אשת האיש”?
דובר 1: כן, כאן יש דבר כזה, כל דבר אפשר לעשות ממנו קושיה. כן, אפשר לעשות קושיה מכל דבר שזו סתירה. אבל באמת, “הוכח תוכיח את עמיתך” זו גם מצוות תוכחה על חטא. כי כשהלה עושה עוולה, הוא עשה חטא של אי-חס על כבוד חברו. טוב. שלא קיים “ואהבת לרעך כמוך”. זה מה שהרמב”ם סובר.
—
הלכה ח (המשך) — “ואם חזר וביקש ממנו למחול”
איפה הקטע הבא? הרמב”ם אומר על זה. אומר הרמב”ם: “ואם חזר וביקש ממנו למחול, צריך למחול לו, ולא יהא המוחל” — האדם שצריך למחול, הלשון המעניינת — “ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ‘ויתפלל אברהם אל האלהים’”.
אנחנו רואים שאחרי שאבימלך ביקש מאברהם, אברהם אכן התפלל עבורו.
אומר הרמב”ם הלאה: “אף על פי שציערו וביקש להרגו” — הוא ממש עשה לאברהם עוולה גדולה, אבל ברגע שביקש ממנו והתחנן לפניו.
“ויוכיח אברהם את אבימלך” — לא על הפסוק הזה, על עניין אחר זה כתוב. כן, הוא התפלל, במקום אחר כתוב שהוכיח אותו. כאן זה כתוב? לא, כאן לא כתוב שהוכיח אותו, כאן כתוב להפך, שלאבימלך היו טענות. אבל אני זוכר שבמקום אחר כתוב מאוחר יותר, כשלקח את הבאר, כתוב “ויוכיח אברהם את אבימלך”. אבל על כל פנים, כאן רואים שהוא אכן עשה לו עוולה גדולה, ואחר כך אברהם מחל לו ואפילו התפלל שאבימלך יינצל מהמחלה, שייפסק מה שקרה שם.
זה לכאורה גם המהלך בהלכות תשובה, אבל זה לא המקום של הלכות מחילה — נלמד שם עוד דברים כיצד למחול.
—
הלכה ט — תוכחה על חטאים: “הרואה חבירו שחטא”
אומר הרמב”ם, אה, סליחה, הלאה. הרמב”ם הולך לומר מה עוד נכלל בגדר “הוכח תוכיח את עמיתך”? לא רק כשהוא עושה לך עוולה, אלא: “הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”. גם מהגדולות שבמצוות.
תוכחה רק בחברה בריאה
דובר 2: כן. זה נכון, הרי אנחנו מדברים כאן אחרי שהם כבר חברה בריאה של אנשים ישרים.
דובר 1: סתם כך, כשאתה נמצא עם חבורת רשעים, אתה הולך עכשיו להטיף מוסר לכל אחד וזה לא יועיל. אתה במקום טוב, ואחד מהאנשים נכשל, אתה צריך להוכיח אותו. אני מתכוון באמת כך, אם מישהו כזה מסתובב עם רשעים, מה אתה הולך עכשיו להיות זה שכל הזמן מטיף מוסר ואומר? זה לא יעבוד.
דבר שאינו נשמע
דובר 2: אולי על זה גם הנושא של דבר שאינו נשמע, שעדיין לא למדו את זה כאן.
דובר 1: כן, הוא לא הביא את זה כאן, אבל זה מובא קודם, כשדיבר על תוכחה אמר שמוכיח רק בדברים שבינו לבינו. יכול להיות שאותו דבר חל גם בין אדם לחברו — אם אתה יודע שהוא לא ישמע, אולי אין מצווה. אני לא יודע.
—
הלכה י — דרך התוכחה: בנחת ובלשון רכה
אומר הרמב”ם הלאה: “המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום” — הן הסוג הראשון של תוכחה, שאומר לו אתה צריך לדעת שלא אכפת לך, אתה מצער אותי, לא כיבדת אותי, או בדברים שבינו לבין המקום — “צריך להוכיחו בינו לבין עצמו”. הוא צריך לומר לו בשקט, כשרק שניהם שם. “וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו” — שיודיע לו, תדע שאני אומר את זה לטובתך. הוא צריך קודם כל באמת להתכוון לטובתו, ורק כך יכול להודיע לו. “להביאו לחיי העולם הבא”. את זה הרמב”ם לומד מהפסוק “ולא תשא עליו חטא”. הוא הולך להביא את זה. אבל לכאורה זה גם כשמדובר בין אדם לחברו.
דיון: “להביאו לחיי העולם הבא” — איך זה מתאים בבין אדם לחברו?
דובר 2: או שזה מתכוון רק לבין אדם למקום?
דובר 1: שניהם, הוא אומר דברים שבינו לבין המקום.
דובר 2: אני מבין, אבל זה לא הגיוני. מה שייך “להביא לחיי העולם הבא”?
דובר 1: מה? מה שייך “להביא לחיי העולם הבא”?
דובר 2: גם בדברים שבינו לבין המקום? תדע, אתה לא מקיים מצוות, תלך מכאן.
דובר 1: כן, באמת, זה נוגע לי, אני לא הולך להפריע לזה.
אבל למעשה הוא מביא את זה גם. זה לא — “להביא” לא אומר שאולי זו כל המטרה שלי. תדע, מה שאני אומר לך עכשיו זה דבר שטוב לך.
אז אולי אפשר לומר שאם זה בין אדם לחברו יכול להיות חיי העולם הזה. אתה רוצה שאהיה חבר שלך? נכון, קלוט, תתקן את זה, אני יכול להיות חבר שלך. אז למה צריך להיות לחיי העולם הבא? מה זה שייך לכאן?
אז אולי יכול להיות ש”לטובתו להביאו לחיי העולם הבא” מתייחס יותר לבין אדם למקום. או אולי אפשר לפרש “לטובתו” זה בין אדם לחברו, ו”לחיי העולם הבא” זה בין אדם למקום.
כי אני לא רוצה שתתפוס שהקב”ה הוא שוטר. לא, אני רוצה לעזור לך. הקב”ה לא צריך שוטר. אני רוצה לעזור לך, אני רוצה שיהיו לך חיים טובים, אני מתכוון אליך. מה פירוש חיי העולם הבא?
דובר 2: כן.
—
הלכה י (המשך) — עד מתי צריך להוכיח?
דובר 1: אז, אומר הרמב”ם הלאה: “אם קיבל ממנו” — אחרי שאמר לו מוסר, אם מי שאמר לו מוסר קיבל את זה — נפלא, “מוטב”. “ואם לאו”, צריך לנסות “פעם שניה”, להוכיח אותו פעם שנייה ושלישית. “וכן תמיד חייב להוכיחו” — לא רק שלישית, אלא לעולם, הוא צריך להוכיח אותו — “עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע” — עד שהחוטא ממש מכה אותו, או, כך אומר הרמב”ם, “יכהו ויאמר לו” — או אולי אחד מהשניים, הוא מכה אותו או אומר לו אני לא רוצה לשמוע.
זה כתוב, וזה בנוי על גמרא שכתוב, כן, עד הכאה. היה רבא שאמר עד הכאה, שמואל אמר עד קללה. והרמב”ם פסק עד הכאה, אבל הוסיף גם את ה”יאמר לו”. אז אני לא יודע בדיוק.
מדוע מפסיקים בהכאה?
אז, כי כשהוא מכה אותו הוא עובר עוד על לאו, צריך להוכיח אותו עכשיו על העבירה שהוא עושה עכשיו. אבל יכול להיות שהעניין הוא שעכשיו התוכחה תביא יותר עבירות, תביא יותר נזק מתועלת, כי הכאה וקללה שניהם לאו — להכות יהודי ולקלל יהודי. אבל עם התוכחה אתה מרחיק אותו יותר, אתה יכול להכשיל אותו עכשיו בעוד עבירות.
אבל הדבר החזק יותר הוא, הרמב”ם מתכוון לומר ש”הכה”, כך מביא מעין גרשם, “הכה כלומר איני רוצה.” כלומר, עד אז אתה מבהיר לו מאוד שאתה לא מעוניין. שעד אז, בעצם הוא כן מעוניין. הרי זה העניין של “תחילה דוחה” — הוא הרי כן מעוניין בעצם.
הבנה מעשית: “פעם שניה ושלישית”
אני מאמין שהרמב”ם כאן לא מתכוון שצריך להיות נודניק. אם אתה מייסר אותו, אומר לו פעם, עוד פעם, פעם שניה שלישית — הכוונה, חשוב אולי כמה חודשים אחר כך, אולי הוא כבר נעשה קצת יותר מתבונן, אולי הוא מבין יותר טוב. לזה צריך להיות הבנה.
—
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה”
והרמב”ם ממשיך: “וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה” — מעניין, כאן הוא כבר קורא לזה “למחות”, הוא כבר לא קורא לזה “תוכחה”.
דיון: מחאה לעומת תוכחה
האם הוא מתכוון לאותו דבר? כן, כן. זה מה שהרבנים של היום אומרים שיש “מצוות מחאה” שהיא לא תוכחה — זה סתם שטויות שנכנסו לעולם, אין לזה שום מקור. מחאה פירושה לומר לשני באופן שיכול לעזור. סתם למחות באוויר זה לא שום דבר.
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה” — הוא לא מנסה למנוע את השני מחטאו — “הוא נתפס בעון אלו כולם”. מדוע? “שאפשר לו למחות בהם” — כי אפשר לו, זה אפשרי עבורו למחות, והוא לא מוחה, והוא נתפס בכל העבירות האלה. מדוע? כי הוא אחראי עליהם.
דיון: מדוע הוא “נתפס”?
דובר 2: אבל הוא הרי מדבר על אנשי ביתו, אנשים שאתה…
דובר 1: הרמב”ם לא הביא כאן את הנושא של כל ישראל ערבים זה לזה, שזה כן נוגע. אבל לא ברור מדוע הוא נתפס. הוא גם נתפס.
דובר 2: לא, אני מתכוון שהוא נתפס כי אדם מושפע מחבריו.
דובר 1: אה, עכשיו אתה אומר פשט יפה. כשהוא מוחה… “נתפס” פירושו שהוא… אבל מחאה היא כדי שהלה יהיה טוב יותר. מחאה היא לא בגלל שאני רוצה להיות בעל המחאה.
דובר 2: לא, אבל הרי יש גם כאלה שאומרים שאני מוחה כדי שאני אזכור שזה לא נהיה דבר נורמלי. כל פעם שאני רואה את הלה עושה עבירה, אני אומר, כי אני לא רוצה שאשכח, כי הרי אדם נשפע.
דובר 1: אבל את זה לא אומר הרמב”ם. אותה תורה היא תורה מודרנית כזו, אני לא מחזיק ממנה. אני חושב שזה פשוט, שאם אתה יכול להימנע, הרי… הרי כולו מה שבאמת אתה צודק.
זה בוודאי לא אותה חומרה כמו מה שהלה עשה, אבל לפעמים יש… מה כן, האחריות שלך היא כאב או כמי שהוא המנהיג וכדומה, זה התפקיד שלך. אבל אולי על זה הוא לא מדבר לכתחילה. אבל הכוונה ב”יאכל”, “החכם יאכל” פירושו שאתה יכול לפעול, אתה לא יכול לפעול, אתה יכול רק לכתוב פתק — יש לי ברכה לבטלה, אין שום היתר לדבר שטויות.
—
הלכה יא — “המוכיח את חבירו תחילה”
אבל אומר הרמב”ם הלאה: “המוכיח את חבירו תחילה” — כשאדם מוכיח את חברו, “תחילה” — “תחילה” פירושו לכאורה ההתחלה, הפעם הראשונה, כי מאוחר יותר אולי זה נופל.
דובר 2: אולי מאוחר יותר כן.
דובר 1: אני מחזיק שאני עומד בקושיה, זה בוודאי כבר משהו יותר. אבל הוא מתכוון לא להתחיל…
“תחילה”, הוא אומר, “לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה”. שלא ידבר אליו בחומרה ויביישו בדבריו, “שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה”. שיהיה… הרי זה מה שכבר אמרנו קודם, “בנחת ובלשון רכה.” הרמב”ם מביא את זה מאוחר יותר.
המקור: “ולא תשא עליו חטא”
“שכן אמר שלמה ‘יחל את מוכיחו’” — שהפנים משתנות, פניו הולכים להתבייש, הוא הולך להתבייש, “ואמרו לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’”.
אה, זה מאוד מעניין. האיסור לבייש יהודי, לומדים אותו מכאן: “כך שמעתי שאסור לאדם להכלים את ישראל, ותדע שאין מוכיחין אותו ברבים”. זה בוודאי לא. זה כמו הפומא דשמואל שאמרנו — שלומדים מכאן, אפילו מי שראוי שתהיה לו בושה, אסור לביישו. קל וחומר שלא תבוא כאן סתם לבייש — בוודאי שאסור.
—
הלכה יב — הלבנת פנים: “עון גדול הוא”
אומר הרמב”ם: “אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה” — כאן הוא הולך לדבר על האיסור של הלבנת פנים. כאן הוא נכנס לנושא של הלבנת פנים.
“אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה” — אפילו שלא מקבלים מלקות.
למה לא מקבלים מלקות?
אולי זה לאו שאין בו מעשה, כי ההתביישות היא אין בו מעשה. כביכול כשאדם אומר ללה משהו, הוא עדיין לא יודע כמה חזק הלה יתבייש. ההלבנה היא לא מעשה. אולי זה לא ממש לאו, זה לאו שאין בו מעשה, הוא מביא. למה זה נקרא לאו שאין בו מעשה? אולי כי דיבור אינו נחשב מעשה, יש משהו כזה. בסדר.
אבל זה לא עוזר, לא בגלל זה זה פחות חמור — זה מאוד:
“עון גדול הוא, כך אמרו חכמים” — זה גם נמנה באזהרות אצל ר’ אליעזר בן הורקנוס בתשובה? אני חושב כך. לא תשובת ר’ אליעזר בן הורקנוס, אצל “אלו שאין להם חלק לעולם הבא.”
“כך אמרו חכמים, המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא” — כאן הוא אומר דווקא ברבים.
דיון: “ברבים” — החילוק
דובר 2: אבל ביחיד אולי אין לו חלק?
דובר 1: אה, כך אמרו חכמים זה גם איסור.
“לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול”.
דובר 2: רגע, איך ה”ברבים” צמח כאן? ברבים אסור לחלל, חכמים אומרים ברבים.
דובר 1: כן. ברבים זה יותר חמור, זה פשוט.
דובר 2: אה, רק ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו’ (המשך) — הלבנת פנים, מידת חסידות, אלמנה ויתום
—
הלכה י”ג — שלא יבייש חבירו ברבים
דובר 1: צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים.
דובר 2: בין קטן.
דובר 1: רגע, איך ה”ברבים” צמח כאן? הרמב”ם לא האריך בזה. חכמים אומרים ברבים.
דובר 2: כן.
דובר 1: “ברבים” זה יותר חמור, זה פשוט.
דובר 2: אה, רק ברבים אין לו חלק לעולם הבא?
דובר 1: ברבים זה יותר חמור. ביחיד גם אסור, אבל ברבים זה יותר חמור.
—
דיון: “בין קטן בין גדול” — מה הכוונה ב”קטן”?
דובר 2: הרמב”ם אומר, צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. כלומר “גדול” — הכוונה אפילו קטן? קטן כבר מותר לביישו?
דובר 1: אפילו קטן, יהודי שעדיין לא שומר כל המצוות.
דובר 2: כלומר מספיק בוגר ללמוד איתו?
דובר 1: כן, יכול להיות. זה חשוב. באמת מלמד יכול כל יום להיכשל בהלבנת פנים 25 פעמים ביום.
דובר 2: אולי אפשר לראות היתר למלמד אולי?
—
“ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו” — מכנה שם לחבירו
דובר 1: בסדר. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. כאן מביא הרמב”ם את מה שכתוב “מכנה שם לחבירו” — הוא קורא לו בשם שהוא מתבייש בו. כל פעם שאתה קורא לו בשם הזה, אתה מביישו.
ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. שלא יספר משהו שהוא מתבייש בו. זה לכאורה מה שהגמרא שהזכרת קודם במסכת ערכין.
דובר 2: מאונאת דברים, לא?
דובר 1: הם למדו אונאת דברים?
דובר 2: לא, אונאה היא המצוה מתרי”ג מצוות, אולי אצל המצוה. אבל שם כתוב דבר כזה.
דובר 1: כן, אבל מספרים, אפילו דברים שהם אמת. כאן אומרת המילה, או אפילו שם — הרבה אנשים קוראים לו בשם הזה, כי אתה יודע שהוא לא אוהב, הוא מתבייש בשם הזה — לא קוראים לו כך.
דובר 2: זה מאוד שכיח אצל ילדים, מביישים ולא חושבים.
דובר 1: כן. בשביל זה אומרים את הדרשות, כדי שייקחו על עצמם, יזכרו.
—
הלכה י”ד — החילוק בין “בין אדם לחבירו” ל”דברי שמים”
דובר 1: במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. זה — אסור להזכיר שהלה עשה משהו בין אדם לחבירו ולביישו בזה.
אבל דברי שמים — אם מישהו עשה עבירה כלפי שמים, באמת אדם שחילל שם שמים נאמר — אם לא חזר בו בסתר… הכוונה שהוא עשה עבירה ומנסים להוכיחו. הוא חוזר לכאורה.
את זה צריך לזכור, את זה צריך להחזיק בהנחה בנושא של תוכחה. הוא חוזר עכשיו לנושא תוכחה. כשאדם… אני יודע, בין אדם לחבירו אפילו כשאני מוכיחו — כי יש לי, אם יש לך טענות עליו, אתה לא יכול חלילה ברבים.
אם לא חזר בו — כשהזהרתי אותו בסתר… נכון, אבל זה עובד רק בדברים שבינו לבין המקום. מה שיש לי טענות עליו, אני לעולם לא יכול לעשות ברבים. חוץ מאולי עבירה, אבל סתם אדם שיש לי טענות, צריך לומר לו, אבל אני לעולם לא יכול לביישו.
אבל הוא עושה חטא — אם לא חזר בו, כשהזהרתי אותו בסתר, אז מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו.
—
החילוק בין מחאה להוכחה
זה עניין המחאה שאמרת קודם — זה לא עניין של מחאה. זו ההוכחה. מחאה פירושה אני מוחה לעולם; הוכחה פירושה אני מנסה לעשות את האדם טוב יותר.
אבל כאן יש עניין של ברבים, ברבים ממש, כדי שיתביישו ממנו. מחרפין אותו בפניו, כדי שיתביישו ממנו, ומבזין אותו ומקללין אותו עד שיחזור למוטב.
החילוק בין מחאה להוכחה הוא: המחאה בכלל לא חושבת איך הוא הולך לעשות את הלה טוב יותר. הוא סובר שזו מצוה שאני צריך למחות — אין דבר כזה שאני צריך למחות. הם מתכוונים שזו הדרך איך הולכים לעשות את הלה למחות.
אבל הרמב”ם התחיל עם “המוכיח את חבירו” — הוא ניסה קודם לקרב, הוא ניסה להשפיל עצמו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל נביאי ישראל.
—
מה עשו הנביאים באמת?
אומר הרמב”ם, זה מה שהנביאים עשו. הנביאים אמרו לשונות חריפים, והם ביזו יהודים, והם אמרו את כל הדברים שאמרו. אבל הם הוכיחו ביחיד, ואמרו שאין להם עצה, התחילו להוכיח ברבים.
דרך אגב, כמעט אין אצל הנביאים שדיברו על אדם מסוים — אולי על המלך. אבל רוב הנביאים זה דיבורים באופן כללי, הם מכלימים את ישראל. אולי גם זה לא.
—
סטייה: ביקורת הבעל שם טוב על “מוכיחים”
הבעל שם טוב אמר שכל המוכיחים האלה שרק מדברים נגד יהודים, מעוררים את השטן. אחת הביקורות הגדולות של הבעל שם טוב הייתה שאנשים נסעו מעיר לעיר והתפרנסו מלהכות על יהודים. אלא מה, אתה מכה על יהודים? אתה בצד של השטן שמכה על היהודים. אין דבר כזה. אין דבר כזה שתגיד דרשה כל כך טובה. הוא שואל, יש לך דבר טוב בשבילי? זה שלו, ממש.
—
הלכה ט”ו — מי שחטא לו חבירו ולא רצה להוכיחו — מידת חסידות
דובר 1: אומר הרמב”ם, המוכיח את חבירו… בסדר. עכשיו — כאן רואים מאוד יפה. שאלנו את הקושיה, אולי זכרתי אותה מאחורי הראש שלי, אני מדבר כאן. אמרנו קודם שצריך לומר ללה. אומר הרמב”ם, לא יותר מזה. אם אתה רוצה למחול לו בלבך, אתה יכול.
דובר 2: אבל הוא אומר, כן? כן. כן. כן.
דובר 1: מי שחטא לו חבירו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, לפי שהחוטא הדיוט ביותר, או שדעתו משובשת, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו — הרי זו מידת חסידות. ואין התורה מקפידה אלא על המשטמה.
—
העיקר: משטמה בלב
התורה בעיקר מקפידה על השנאה בלב. זה העיקר. כי אז השנאה הולכת ומחמירה תמיד, עד שזה מתפרץ החוצה.
הרי זה מעניין, כי כשהחבר עוול לך, הרי גם החבר עבר על איסור. למה זה כל כך שונה מכשהוא עובר עבירה כלפי שמיא? לכאורה, כשנעלבת שהוא עבר, היית צריך לרחם שנעשה לך עוול.
אולי בגלל זה הרמב”ם מכניס את ה”הדיוט ביותר” — הוא מתכוון לומר, הרי יש לי את השאלה הזו עכשיו, תמיד יש לי את השאלה הזו.
—
הלכה למעשה מעשית: מה עושים עם אדם שאינו חבר שלך?
יש לי אנשים שונים שאני סובר שהם עושים עוולות או מעשים לא ראויים. ולמחול לא משנה. כשאני חושב להתקשר אליו — הנה, אנשים — אם הוא חבר טוב שלי, אדרבה, אז זה כל החיים. הוא מתקן את זה, הוא רוצה שאעשה לו קשה.
אבל הוא לא חבר, הוא אדם שאני צריך להתעסק איתו, הוא לא חבר שלי. אז מה אני חושב? פסוק מפורש — אתה צריך לומר לו. אתה שונא אותו, יהודי, אתה שונא יהודי בלב, צריך לומר לו.
אני אומר, אני מוחל, תשכח מזה. מה זאת אומרת אתה מוחל? אני לא שונא — מוחל. אני אומר, אני סובר שהוא גס רוח. אני אומר, הרמב”ם הרי אומר — אני אומר לך אמת — הוא הדיוט ביותר. הוא דעתו משובשת. הוא נבוך תפוס במשהו קר שצריך כך להאמין לעשות, אני יודע מה.
אני מוחל לו בלב. זו לא מחילה אמיתית, נכון? מחילה אקטיבית. שמים אותו בקטגוריה מסוימת — הוא מאותם אנשים שבאמת, אני לא שונא אותו. בדיוק, אני לא שונא אותו, כי אני מבין שהוא נבוך תפוס, הוא תינוק שנשבה.
בסדר. זו מידת חסידות מסוימת. לשפוט שהלה הוא דעתו משובשת? אני לא יודע. צריך לדייק שזה לבדו אינו שנאה. אני לא יודע.
—
דיון: “מידת חסידות” בפרקטיקה
דובר 2: אין לך את הביטוי החסידי בחברותא, “זה לי חסידות”? איזה? שיש לו רק כמה חברים טובים שלו, והוא שונה עם כל אחד ואחד.
דובר 1: לא, אני לא יודע. אם למישהו יש עצה — אחד מאלה שלומדים איתנו — שיאמר את העצה, ההלכה למעשה, מה ההלכה למעשה. יש רב שנוגע, או יוסלה שם? לא שואלים את הרבנים את השאלה הזו, נכון? לא, אף אחד הרי לא התקשר לומר את ההלכה עבור חלקו.
—
סטייה: ר’ שלמה זלמן אויערבאך ערב יום כיפור
ראיתי, ר’ שלמה זלמן אמר לבנו ערב יום כיפור, הוא אמר: “קיבלתי כל כך הרבה שאלות, כל מיני שאלות, מכל מיני הלכות — על התעניות, או זה. אף אחד לא שאל אותי אילו הלכות תשובה, איך לעשות תשובה.”
למה? מפחידים את החבר’ה עוד יותר. כן, איך לפייס את הלה, אם צריך.
—
דיון: האם צריך לפייס כשהלה לא יודע
דובר 1: אני חושב שכאן יש מחלוקת יפה בהלכות, וזה נוגע יותר בהלכות עשרת ימי תשובה, מה שכתוב שם לפייס — האם צריך לפייס כשהלה לא יודע.
כאן נראה שהפיוס הוא עניין כשיש משטמה, כשיש שנאה. אני יודע, החפץ חיים אומר שצריך לפייס אפילו אם הלה לא יודע — בגלל שדיברו עליו לשון הרע.
אבל כאן מדברים להיפך — כאן מדברים שהלה עשה לך משהו, שמי שנפגע ילך ויאמר. זו בעצם נקודה אחרת.
—
הלכה ט”ז — חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, עכשיו זו קטגוריה חדשה של אנשים שצריך לנהוג אליהם ביחס מסוים. יש עוד מצוה, כן? אנחנו עדיין ברשימת המצוות. כאן יש מצוה של… איפה המצוות, רשימת המצוות מהר? אנחנו כבר בסוף, נכון? זה כבר כמעט הסוף.
אז כאן למדנו, בעצם חמשת הפרקים הראשונים היו המצוה הראשונה. אחר כך למדנו “ואהבת לרעך”, “ואהבת את הגר”, “לא תקום”, “לא תטור”, “שלא להלבין פנים”. כאן אנחנו מחזיקים כאן — חסד. “ולא לענות אלמנה ויתום.”
מעניין איך הרמב”ם קרא את זה. כאן הוא אומר… כאן הוא קורא לזה “אלמנה ויתום”, אבל הכוונה אולי דעות.
—
“נפשם שפלה למאד” — אפילו בעלי ממון
דובר 1: אומר הרמב”ם, חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה למאד. נפשם מרוסקת. אפילו הם בעלי ממון — אפילו אם יש להם כסף.
דובר 2: “נפש שפלה” — האם זה אביון שברוח? האם זו אותה נקודה, או שזה לשון אחר?
דובר 1: מעניין.
דובר 2: כן.
דובר 1: אפילו הם בעלי ממון. וכך כתוב במשנה בבבא מציעא שאונאה, או לקיחת משכון מאלמנה — “לא תחבול בגד אלמנה” — כתוב אפילו אם יש לה כסף. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך, מוזהרין אנו עליהם, שנאמר “כל אלמנה ויתום לא תענון.” כל אלמנה ויתום — אפילו אם אתה חושב שיש להם כוח — אבל אלמנה ויתום הם מאוד אומללים ומאוד פגיעים.
—
דיון: האם הרמב”ם מתכוון רחב יותר מאשר רק אלמנה ויתום?
דובר 2: ומה עושים נבוך עם כזה אחד?
דובר 1: לרמב”ם יש טבע רך. הרמב”ם לא מוסיף שהכוונה לכל מי שמרוסק מאוד. הרמב”ם סובר שמבינים את זה מאליו, והרמב”ם באמת לא סובר כך.
דובר 2: לא, נראה שכן, כי בהערה הוא אמר “אומללים”. הרי רואים דיוק, פשוט שהוא מתכוון לאו דווקא.
דובר 1: בסוף הוא אומר, עד מתי נקראים יתומים? הוא מדבר כאן באמת על יתומים.
דובר 2: כן, אבל להיפך — כשכתוב “יתומים”, הכוונה לומר לך שאפילו אלמנת מלך, שנראה שהולך לה טוב, תדע שגם היא מרוסקת. זה חידוש. מי שאתה רואה בבירור שהוא מרוסק, בוודאי בכלל המצוה. זה לא הכיוון ההפוך.
—
הלכה י”ז — כיצד נוהגין עמהן
דובר 1: כל אחד, אפילו אלמנתו של מלך — “כל אלמנה… לא תענון” — שלא יצערו, יטרידו.
דובר 2: יש לשון חזק “לענות”. אני לא יודע אם הוא מתכוון דווקא לענות. הוא אומר “לא תענון”.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — אלמנה ויתום
הלכה י”א — כיצד נוהגין עמהם
כיצד נוהגין עמהן? אומר הרמב”ם: לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולא לבם בדברים. אין לגרום להם לעבוד קשה, ואין לצער אותם. יש דרך של צער פיזי, או שגורמים להם לעבוד קשה. צער הלב הוא על ידי דיבור שאינו יפה אליהם.
ויחוס על ממונם יותר מממונו. צריך לחוס על ממונם יותר ממה שהוא חס על ממונו שלו.
—
חידוש: הקשר בין “הדיוט ביותר” לאלמנה ויתום
עניין מעניין התקנה, ההלכה שהרמב”ם אמר קודם — שכאשר חבר פגע בך, עליך לחשוב שהוא טיפש גדול, דעתו משובשת. ברגע שהוא טיפש, יהיה לו דין כאלמנה ויתום, כי הוא אומלל — הוא נעבעך לא יכול לתת לעצמו עצה, כי לא אמרו לו כלום, כי הדברים כבר נכנסים כמו אצל כל אחד.
זו תורה קטנה, אבל באמת כך — מי שהוא ממש הדיוט ביותר, הפשט הוא שהוא גם אומלל. אין לו נעבעך כישורים חברתיים, כולם מציקים לו, הוא נפגע מהר מאוד — אז ימחלו לו מהר יותר ולא ישמרו לו טינה בלב על אדם כזה.
אבל מה שהוא מוציא מכאן — ש”אלמנה” כוונתו לומר, כמו שהוא אומר לגבי עבודה, הכוונה למי שהוא עובד אצל אלמנה.
הטיפש כ”אומלל” — הקשר לאלמנה ויתום
ברגע שהוא טיפש, יש לו דין כאלמנה ויתום, כי הוא אומלל. הוא לא יכול לתת לעצמו עצה, כי אתה לא נותן לו לומר כלום, כי אתה כבר נכנס לכל אחד.
זו תורה קטנה, באמת כך — מי שהוא ממש הדיוט ביותר, הרי הוא אומלל. אין לו נעבעך כישורים חברתיים, כולם מציקים לו, הוא נעשה נבזה מהר מאוד. צריך למחול לו מהר יותר ולא לשמור טינה בלב על אדם כזה.
מושג ה”עינוי” באלמנה ויתום — רגישות
אבל מה שהוא מוציא מכאן לגבי אלמנה — כוונתו לומר שכמו שהוא אומר בעבודה, הכוונה למי שהוא מעסיק של אלמנה למשל. יש לך זכות לבקש ממנה, אבל צריך להיות במיוחד יפה. זהו לכאורה הלא תענון. ומשמעות העינוי היא שאם לא כן, נחשב הדבר עינוי, מכיוון שהם נפש שפלה. זו הרגישות שלהם — כי עינוי נמדד כלפי האדם. הוא יותר רגיש, כי אם מכים אותו מעט, זה כאילו מכים אחר הרבה.
הרי יש דין שאסור להעביד עבד בפרך, אבל העבד הזה נעשה נבזה הרבה יותר מהר.
—
הלכה י”ח — כל המקניטן או הכעיסן או הכאיב ליבן
החילוק בין מקניט, מכעיס, מכאיב ליבן
יש כאן כל המקניטן או הכעיסן או הכאיב ליבן… אתם יודעים מה החילוק בין מקניט, מכעיס, מכאיב ליבן?
– מכעיס — ידוע, הכוונה שהוא מרגיז אותו.
– מכאיב ליבן — הכוונה שמדבר אליו בצורה לא יפה וגורם לו כאב.
– מקניט — הכוונה להציק, שזה כביכול כלום, מתרגלים לזה.
מה החילוק בין הצקה למכאיב ליבן? זה דומה, אבל מקניט פירושו לגרות, להתגרות, או לבייש, באיזשהו אופן.
איבד ממונם — לא דווקא במזיד
אם איבד ממונם — אם גרמת לאיבוד ממון, כמו עבד שברח. “איבד” פירושו שוודאי לא ממש איבד, אלא שלא היה זהיר כפי שצריך להיות. כך ישנן כל ההלכות שלגבי אלמנה יש טענה בשבילם, או שצריך להישבע לפני אלמנה.
העונש — וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב
עבד שברח זה רק עבד, קל וחומר מכה אותו, אבל קל וחומר שהוא עובר, כי הוא עובר על כל יהודי.
לאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה — כתוב בתורה עונש חמור מאוד, מיתת חרב. לא סייף, לא מיתת בית דין, אבל מיתה בידי שמים של חרב. “וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב”, וזה מידה כנגד מידה — כמו שאתה עומד, כי ציערת אלמנה ויתום. חזק מאוד.
—
הלכה י”ט — ברית כרותה להם
אומר הרמב”ם הלאה: ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם — כרת ברית, “מי שאמר והיה העולם”, הבורא שברא את העולם באמירתו.
דבר מעניין — למה הוא מכניס לשון זה?
אמר, השבועה היא לשון חז”ל, שנמצאת במסכתא, שכל זמן שצועקין מחמת חמס — כשאלמנה ויתום צועקים מחמת חמס, ממה שמישהו עושק אותם — הן נענין, הם נענים, שנאמר “כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו”.
דיון: על מי מדבר הפסוק?
“כי אם צעוק יצעק אלי” — כתוב רק על אלמנה? כתוב גם על יתום? על עני גם? לא? עני לא ידוע.
עוד דבר — נכון, אפשר לדבר על אלמנה.
—
הלכה כ׳ — במה דברים אמורים: עינוי לצורך עצמו לעומת עינוי לצורך חינוך
מביא דברי הרמב”ם. אומר הרמב”ם: “במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותם לצרכי עצמו” — כשהוא מציק להם לטובת האינטרס שלו. “אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה” — הרב שלהם שמנסה לתפוס את מקום האב וללמדם תורה ואומנות, או לחנכם — הרי זה מותר.
“יעשה להם הפרש” — אפליה מתקנת
אומר הרמב”ם: “ואף על פי כן לא ינהוג בהם מנהג כל אדם” — אפילו הרב שמותר לו וצריך, צריך להיות מאוד זהיר. “אלא יעשה להם הפרש” — יעשה אפליה, אפליה חיובית. מה הכוונה? אפליה מתקנת. יעשה תכנית מתוקנת, יעשה הפרש. “וינהלם בנחת וברחמים גדולים ובכבוד”.
אני מתכוון, המילה “בנחת” — מופיעה הרבה מאוד בהלכות דעות. נחת, השלווה, היא מפתח גדול.
“ברחמים גדולים ובכבוד, כי י”י יריב ריבם” — כי הקב”ה נלחם עבור האלמנה והיתום שלך.
חידוש: “הפרש” אינו ויתור — אלא התאמת הסגנון
אבל לכאורה התירוץ הוא אותו דבר. יבוא אלתר — הפשט אינו שמוותרים לו, אלא שהצקה קטנה אצלו היא כבר סטירה גדולה אצל אחר. צריך פשוט להשיב אל הלב.
הסגנון שלך עם אנשים אחרים אינו “זה הסגנון שלי.” לא, הסגנון שלך צריך להתאים את עצמו לפי האדם המקבל. אם אדם רגיש מאוד, צריך להיות יותר זהיר.
אני רק רוצה לפרש שה”הפרש” אינו פשט שמוותרים לו. להיפך — צריך לתפוס שאצלו, כשנותנים לו מילה קטנה, זה כבר עוזר כל כך כמו אצל אחר סטירה גדולה, כי הוא הרי יותר רגיש.
“כי י”י יריב ריבם” — הניסיון הקשה
אבל הוא אומר קצת אחרת — הוא אומר “כי י”י יריב ריבם”. זה דבר קשה מאוד, כי הרבה פעמים דווקא היתום או ילד מבית שאינו מסודר, דווקא צריך הרבה יותר משמעת, וזה קשה. זה ניסיון קשה.
—
הלכה כ׳ (המשך) — הגדרת יתום
אחד יתום מאב, אחד יתום מאם
אומר הרמב”ם: “אחד יתום מאב ואחד יתום מאם”.
מה פירוש יתום? מהו יתום מאב? מהו יתום מאם?
עד מתי נקראים יתומים?
“עד מתי הן נקראין יתומים?” — עד מתי נקראים יתומים?
יש להם “עצת היתומים” — אמר הרב שם על עצת התורה, כשהרב החדש שאביו נפטר.
עד מתי נקראים יתומים? “עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך עליו לאמנם ולהיטפל בהם, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים”. מרגע שנעשים עצמאיים, אז הוא כבר כאב, הוא לא צריך להיות יתום. יתום זה כל זמן שהוא בן.
דיון: עד מתי נחשב “יתום” בזמננו?
אז, בזמננו זה על פי רוב עד החתונה. בזמננו — עד גיל חמישים!
לא, אני מדבר באופן מציאותי. נכון, בדרך מסוימת. אבל הרי מדברים כאן — ההלכה של הרמב”ם אומרת לכאורה שהכוונה… אולי אפשר לומר שכל דבר לפי העניין. בעניינים מסוימים האדם יתום בגיל חמש עשרה, בעניינים מסוימים הוא יתום בגיל חמישים. נכון.
—
זהו, זה היה פרק ו׳.
Laws of Character Traits (Hilkhot De’ot), Chapter 6 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Rambam, Hilchos De’os Chapter 6 — Complete Summary
Introduction to the Chapter
The Rambam transitions from the matter of the individual — how a person alone should be a complete person (chapters 1–5) — to the matter of a person in society: with which people one should associate, and how.
Novel insight: This chapter is not merely “laws between man and his fellow” in the simple sense. It goes deeper — it is the concept of “another person,” the foundational principle that a human being is by the very nature of his creation a being that exists with others. The Rambam wants first to explain the foundational principle that there is such a thing as other people and how that works, and upon that he then builds the mitzvos that pertain to de’os (character traits).
—
Halacha 1 — Derech Beri’aso Shel Adam: A Person Is Drawn After His Environment
The Rambam’s Words
“Derech beri’aso shel adam lihyos nimshach b’de’osav u’v’ma’asav acharei re’av v’chaveirav, v’noheig k’minhag anshei medinaso.” (“It is the nature of man’s creation to be drawn in his opinions and actions after his friends and companions, and to conduct himself according to the custom of the people of his city.”)
Plain Meaning
The nature of a person is that he is drawn in his opinions and actions after his friends, and he conducts himself according to the custom of the people in his city.
Novel Insights and Explanations
1. “Derech beri’aso” is not a failing, but a nature: The Rambam does not mean that it is a weakness or a “failing” of a person that he is influenced by others. On the contrary — this is how a person is built. A person is “medini b’tiv’o” (a social being by nature, as the Rambam says elsewhere), a “social being” who cannot have a normal life alone. This accords with the verse “Lo tov heyos ha’adam levado” (“It is not good for man to be alone”). One should not say “the Rambam says a person gets influenced” as if it’s a complaint — rather, this is how a person was created.
2. Two levels of influence — friends and the city: The Rambam includes two circles of influence: (a) “re’av v’chaveirav” — close friends, and (b) “minhag anshei medinaso” — the broader society, the city where he lives. Even if a person has good close friends, he can still be influenced by the larger environment.
3. “Medinah” in halacha means a city/town, not a country: “Medinah” in Chazal and halacha (as in Choshen Mishpat, “minhag ha’medinah”) means your local city — Lakewood, Boro Park — not an entire nation like the United States. The influence comes from the society where one lives.
[Digression: Today, where all Charedi Jews have influence on one another, one could say that “Charedi culture” functions like a “medinah” — all heimish Jews have influence on all heimish Jews.]
—
Halacha 1 (continued) — Therefore: One Must Associate with Righteous People
The Rambam’s Words
“Lefichach tzarich adam l’hischaber la’tzaddikim v’leishev eitzel ha’chachamim tamid, kedei she’yilmad mi’ma’aseihem. V’yisrachek min ha’resha’im ha’holchim ba’choshech, kedei she’lo yilmad mi’ma’aseihem.” (“Therefore a person must associate with the righteous and sit with the wise constantly, in order to learn from their deeds. And he should distance himself from the wicked who walk in darkness, so that he not learn from their deeds.”)
Plain Meaning
Because a person is drawn after his environment, he must associate with the righteous and sit with the wise in order to learn from their deeds, and distance himself from the wicked who walk in darkness.
Novel Insights and Explanations
1. “She’yilmad mi’ma’aseihem” — first understand, then become accustomed: There was a distinction made in the interpretation of “yilmad.” Someone answered that “yilmad” means he should become accustomed (automatically adapted). But the correct meaning is: first he should study — understand what the wise person does, think about what he does — and then he will accustom himself to go in those ways. “Limud” (learning) here means an active intellectual process, not merely passive absorption.
2. “Holchim ba’choshech” — the wicked don’t think: The Rambam has already said several times that the wicked walk “in darkness.” The novel insight: a wise person thinks about what he does — therefore you should also think about what he does (“she’yilmad mi’ma’aseihem”). But a wicked person doesn’t think about what he does — he “walks in darkness” — therefore his deeds are not from learning, they don’t come from a conscious process. “In light” one can see where one is going; “in darkness” one doesn’t even look. If one lets nature carry him along without thinking, one becomes wicked.
3. Precision in “mi’ma’aseihem”: A precision was noted that regarding the righteous it says “she’yilmad mi’ma’aseihem” (from their deeds — all their deeds), but regarding the wicked it says “she’lo yilmad mi’ma’aseihem” — which could mean that even a portion of their deeds (even if a wicked person has some good deeds) one should not learn from. But this was set aside as a weak inference — in practice it means the same thing.
—
Halacha 1 (continued) — Verses: “He Who Walks with the Wise Shall Become Wise”
The Rambam’s Words
“Hu she’Shlomo omer: ‘Holeich es chachamim yechkam, v’ro’eh kesilim yeiro’a’ (Mishlei 13:20).” (“This is what Solomon says: ‘He who walks with the wise shall become wise, and the companion of fools shall suffer harm.’”)
Plain Meaning
King Solomon already states this principle: whoever walks with the wise becomes wise, whoever associates with fools becomes bad.
Novel Insights
1. Kesilim ≠ resha’im, but in Mishlei = bad people: “Kesilim” (fools) doesn’t necessarily mean wicked people — it means people who don’t think. But in the book of Mishlei (Proverbs) generally, the “good people” = the wise, and the “bad” = fools. It doesn’t say so much “righteous and wicked” in Mishlei, but rather “wise and foolish” — because it is wise to go in the good path. Righteousness is not a matter of piety alone, but rather a matter of wisdom.
2. The Rambam is a “chassid” of King Solomon: The Rambam brings in all these chapters very many verses from Mishlei, and many times says “amar b’chochmaso” (he said in his wisdom) (even though it doesn’t say that exactly in the verse). This is interesting because the Rambam usually brings verses to cite a mitzvah — not just to “collect” verses. He wants to show that all these foundations are already stated in the verses — not only in the Mishnah, but already in Tanach itself.
—
Halacha 1 (continued) — “Ashrei Ha’ish”: The Seat of the Wicked
The Rambam’s Words
“V’omer: ‘Ashrei ha’ish asher lo halach ba’atzas resha’im, u’v’derech chata’im lo amad, u’v’moshav leitzim lo yashav’ (Tehillim 1:1).” (“And it says: ‘Fortunate is the man who did not walk in the counsel of the wicked, and in the path of sinners did not stand, and in the seat of scoffers did not sit.’”)
Plain Meaning
The verse describes a person who does not associate with the wicked, sinners, and scoffers.
Novel Insights
1. “Atzas resha’im” doesn’t mean a specific piece of advice, but a “council” — a gathering: “Eitzah” here means “mo’atzah” — like people sitting together. “Atzas resha’im” = in a gathering of the wicked. This alone — the mere sitting together with the wicked — is already “atzas resha’im,” because when one sits with the wicked, one will begin to behave like the wicked.
2. A person doesn’t realize how strongly he is influenced: This is a very important halacha because a person is not always aware of how strongly he is influenced — “knowingly and unknowingly.” Which shul one enters, who the people around you are — this will have a great effect.
3. The Baal HaSulam (R’ Ashlag) — Free choice is in choosing one’s friends: The Baal HaSulam says that a person is influenced so strongly by the people around him that he has almost not as much free choice in his daily actions — because so much he does “unknowingly” according to what his friends do. Where then is the primary free choice? — To choose with whom to be. Choosing good friends is the great choice.
—
Halacha 1 (continued) — If the City Has Bad Customs: One Must Leave
The Rambam’s Words
“V’chein im haysah medinah she’minhagoseha ra’im v’ein ansheha holchim b’derech yesharah, yeileich l’makom she’ansheha tzaddikim v’nohagim b’derech tovah.” (“And similarly, if the city has bad customs and its people do not walk in the straight path, he should go to a place where the people are righteous and conduct themselves in a good way.”)
Plain Meaning
If the city where one lives has bad customs and the people don’t walk in the straight path, one should move to a place where the people are righteous.
Novel Insights
1. Good friends aren’t enough if the city is bad: The Rambam addresses two levels: first — make sure your close friends are righteous. But second — if the entire city is bad, it doesn’t help that you have a few good friends, because you won’t be able to protect yourself from the larger society. Therefore one must leave.
2. “Minhagoseha ra’im” — not just sins, but systemic coercion: “Its customs are bad” doesn’t only mean that people commit sins that one can avoid. It means that the custom of the city forces a person to do bad things — because that’s how the system works. For example: in a city where one cannot do business without lying — because everyone advertises with falsehood, and an advertisement with only truth doesn’t work — the custom of the city is to be a liar. One who wants to be “omer al hen hen v’al lav lav” (says yes for yes and no for no, from chapter 5) must leave. It’s not just that one will learn from them (passive influence), but one will have to conduct oneself like them — because the system doesn’t allow otherwise. Clothing, shidduchim (matchmaking), business — in certain cities one has no choice if one wants to function.
3. The Rambam doesn’t specifically speak about Jews: The Rambam doesn’t say “go live among Jews” — he says “go where people are righteous.” Perhaps this is because in his time (Spain/Egypt) Jews lived in an environment that wasn’t so bad — it was a “Golden Age” (or close to it). But perhaps he means that Jews are good, so naturally go live among Jews.
[Digression: The Rambam’s approach points to a deeper point — that in exile, without a Beis HaMikdash (Temple), this is not a “pleasure of exile” — one must understand that the ideal stands in the Torah with a Beis HaMikdash and all its matters.]
—
Halacha 1 (continued) — “And If All the Cities… Conduct Themselves in a Bad Way, Like in Our Times”
The Rambam’s Words
“V’im hayu kol ha’medinos she’yodei’a v’shomei’a shmu’asan nohagim b’derech lo tovah k’mo zmanenu… o she’eino yachol leileich li’medinos she’minhagoseihem tovim mipnei ha’geyasos o mipnei ha’choli — yeishev l’vado yechidi… v’im hayu ra’im v’chata’im she’ein manichin oso leishev ba’medinah ela im kein nis’arev imahen v’nahag b’minhagam ha’ra — yeitzei la’me’aros v’la’chochim v’la’midbaros, v’al yinhag atzmo b’derech chata’im… she’ne’emar ‘Mi yitneni ba’midbar melon orchim’.” (“And if all the cities that he knows of or hears about conduct themselves in a bad way, like in our times… or if he cannot go to cities with good customs because of armies or illness — he should sit alone by himself… And if they are wicked and sinful and don’t let him stay in the city unless he mingles with them and follows their bad customs — he should go out to caves, thorns, and deserts, and not conduct himself in the way of sinners… as it says, ‘Who would give me in the desert a lodging place for travelers.’”)
Plain Meaning
The Rambam sets up an order of advice when one finds oneself in a bad environment: (1) leave to a better city; (2) if one can’t (wars, illness) — sit alone; (3) if even sitting alone is impossible because one is forced to participate — go out to the desert.
Novel Insights and Explanations
1. The Rambam’s own time: The Rambam says “k’mo zmanenu” (like our times) — he describes his own era as a time when all cities conduct themselves badly. This is noteworthy, because the Rambam lived in a period that wasn’t the worst — he lived among Jews, in a Torah environment. The “Golden Age” was indeed a bit before the Rambam, but his time too wasn’t so bad. Nevertheless, the Rambam understood it this way.
2. The connection to exile and destruction: The Rambam perhaps means “in the days of exile” — that this is the reality of exile. The ideal — a Jewish king, a beis din (court), a Beis HaMikdash — that is the purpose of the Torah, how to build a good society. Without that, it’s not possible. This accords with what was learned earlier that one must live in a city where there is a “beis din that punishes for sin” — but in exile, “the whole world is a city” without such a beis din.
3. “Yeishev l’vado” — alone in the city: “He should sit alone by himself” means he stays in the city, but conducts himself well in his own home. Only afterward does the Rambam speak of leaving the city (to caves, thorns, and deserts). These are two separate stages.
[Digression: “And if the members of his household guide him in the service of God” — a great tzaddik said, even if the whole world will be religious, he points to the service of God — the main thing is what’s happening in your own home.]
4. “Mah ya’aseh” — when one is forced: The Rambam describes a situation like Sodom — where the wicked force everyone to participate (“bring them out”). In such a situation there is no other advice — “he should go to caves, thorns, and deserts.” Chochim means thorns — places where people don’t live.
5. The verse “Mi yitneni ba’midbar melon orchim”: “Melon orchim” means a place where only travelers (orchim) pass through — people who belong somewhere else, but lodge in the desert. He should be like a traveler in a tent in the desert.
6. The parable of the Exodus from Egypt: Just as the Jews could not remain in Egypt (a place of idolatry), they were taken out to the desert, and there they received the Torah until they received the Land of Israel. This is the model for “going out to the desert.”
7. Jeremiah’s lament vs. practical halacha: In the plain sense, Jeremiah doesn’t literally mean one should leave — he’s complaining, “I wish I could leave here, it’s all wicked people.” But the Rambam derives from this a practical halacha: yes, indeed, this is what one must do — one must go to the desert.
8. Question: Why didn’t the Rambam himself go to the desert? Presumably he held that he could indeed be “alone” — he was able to sit alone in his home without being influenced by bad customs, therefore he stayed.
9. The story of the Satmar Rebbe and the Chazon Ish: The Satmar Rebbe asked about the Chazon Ish: How can one live in a place of wicked people (the Land of Israel under the State)? The Chazon Ish answered: The yeshivos are deserts — if one finds a way that within the building one lives and is minimally influenced from outside, that is a “desert.” But for a Jew this isn’t entirely correct — there are many things one is influenced by that one cannot avoid.
10. “And if he is ill and cannot go to the desert” — if one can’t go to the desert (it’s not realistic), what does the Rambam say then? It’s not clear what the practical halacha is in such a situation.
11. Shemonah Perakim: In Shemonah Perakim the Rambam says that the pious ones who went to seclude themselves in the desert — that was about this matter. Perhaps he means that sometimes there is a person who actually goes to a desert, to a monastery, to a yeshiva.
—
Halacha 2 — A Positive Commandment to Cleave to the Wise and Their Students
The Rambam’s Words
“Mitzvas asei l’hidbak ba’chachamim v’salmideihem kedei lilmod mi’ma’aseihem, she’ne’emar ‘u’vo sidbak’. V’chi efshar l’adam l’hidbak ba’Shechinah? Ela kach amru chachamim b’feirush mitzvah zo: hidbak ba’chachamim v’salmideihem. Lefichach tzarich adam l’hishtadel she’yisa bas talmid chacham, v’yasi’a bito l’talmid chacham, v’le’echol v’lishtos im talmidei chachamim, v’la’asos prakmati’a l’talmidei chachamim, u’l’hischaber lahem b’chol minei chibur, she’ne’emar ‘u’l’dovkah bo’. V’chein tzivu chachamim v’amru: ‘V’hevei mis’abek ba’afar ragleihem, v’hevei shoseh b’tzama es divreihem’.”
(“It is a positive commandment to cleave to the wise and their students in order to learn from their deeds, as it says ‘and to Him you shall cleave.’ But is it possible for a person to cleave to the Divine Presence? Rather, the Sages explained this mitzvah thus: Cleave to the wise and their students. Therefore a person should endeavor to marry the daughter of a Torah scholar, marry his daughter to a Torah scholar, eat and drink with Torah scholars, do business for Torah scholars, and connect with them in every manner of connection, as it says ‘and to cleave to Him.’ And the Sages also commanded and said: ‘Be covered in the dust of their feet, and drink their words with thirst.’”)
Plain Meaning
It’s not just good advice to associate with the righteous — it is a positive commandment from the Torah. The verse “u’vo sidbak” (and to Him you shall cleave) is interpreted by Chazal to mean one should cleave to the wise. The Rambam lists practical ways: marry the daughter of a Torah scholar, eat with Torah scholars, do business for them, connect with them in every possible way.
Novel Insights and Explanations
1. From common sense to mitzvah: The progression is: until now the Rambam demonstrated that common sense says one should associate with the righteous. Now he says: it’s not just good advice — it’s a positive commandment “to cleave to the wise and their students.”
2. “Shechinah” — what does it mean here? It was asked whether this is the first time the Rambam uses the word “Shechinah” in Hilchos De’os. In Hilchos Nevi’im (Laws of Prophets) the term “Shechinah” already appeared — meaning God, the intellect (the Divine intellect).
3. “V’chi efshar l’hidbak ba’Shechinah” — the meaning of the question: The question perhaps means: How can a person achieve perfection? How can one even walk in the ways of being gracious and merciful? The answer is: associate with the righteous and you will learn from them. This accords with what was learned earlier in Hilchos De’os — that “the way of God” is “the good way, the middle way, the way of the wise.” That is “u’vo sidbak.”
4. “Chachamim” vs. “talmidei chachamim” — why the difference in terminology: Regarding the mitzvah it says “to cleave to the wise and their students,” but regarding the practical instructions (marriage, eating, business) it says “talmidei chachamim” (Torah scholars). Several explanations:
– (a) The wise man doesn’t have so many daughters — if one can’t get a wise man, one goes to a talmid chacham, the closest one can get.
– (b) When a person gets married he is usually a young man (15, 16, 20) — he’s not yet a chacham, he’s a talmid chacham.
– (c) The source in the Sifrei on “u’vo sidbak” is “chachamim v’salmideihem” — that is indeed the term “talmidei chachamim.”
– (d) The talmid chacham is the one who cleaves to the chacham — by definition, because “he learns from his deeds and becomes a talmid chacham.” The chacham can influence a large public, and one takes one of his students and marries his daughter — this is how it circulates within the group.
5. “U’l’dovkah bo” vs. “u’vo sidbak” — two verses: From “u’vo sidbak” one learns the advice/mitzvah (cleave to the wise), and from “u’l’dovkah bo” one learns “every manner of connection.” Perhaps Rabbeinu Yonah means that “u’l’dovkah bo” is an expansion — one should always find new ways to cleave to Torah scholars.
6. “L’hischaber lahem b’chol minei chibur” — the concept: The point is not to give honor to the Torah scholar — the point is so that you should be with him as much as possible, so that you should have his influence. This is the source for going to the Rebbe’s tisch (table) — he doesn’t come to you, you come to him, and then you learn how to be a person.
7. “V’hevei mis’abek ba’afar ragleihem”: This means you should go so close to them that you become dusty from their feet. Also, it used to be that the wise sat up high (on a platform), and one sat below — literally at the dust of their feet.
8. [Digression: The wise person’s obligation to be accessible:] A question: The wise person also wants to cleave to another wise person — so instead of letting common people have access, he wants to go to his own rebbe. Perhaps there is a mitzvah for a wise person to be accommodating — just as was learned earlier that a wise person should let other people have access to him. At some point, when a wise person knows he is already a great enough scholar, he should stop running to the greater scholars and instead devote himself to the talmidei chachamim. In practice this is not clear.
9. [Digression: Meishiv Davar — a Torah scholar with an ignoramus:] If there is a concept of “meishiv davar” (a Torah scholar also wants to have a companion who is a Torah scholar or wise person), who fulfills the mitzvah — the wealthy or other Torah scholars? For a Torah scholar to befriend an ignoramus is stated very negatively — it’s not even a pious mitzvah. It’s not clear, and in different generations the problem is different.
—
Halacha 3 — A Mitzvah Upon Every Person to Love Every Individual Jew as Himself
The Rambam’s Words
“Mitzvah al kol adam le’ehov es kol echad v’echad mi’Yisrael k’gufo, she’ne’emar ‘V’ahavta l’rei’acha kamocha’. Lefichach tzarich l’saper b’shivcho v’lachos al mamono, k’mo she’hu chas al mamon atzmo v’rotzeh b’chevod atzmo.” (“It is a mitzvah upon every person to love every individual Jew as his own body, as it says ‘Love your fellow as yourself.’ Therefore one must speak his praise and care for his money, just as he cares for his own money and desires his own honor.”)
Plain Meaning
Every Jew is obligated to love every Jew as himself. This means practically: speak well of him, protect his money, respect his honor — just as one protects one’s own.
Novel Insights
1. The order in the Rambam: First — cleave to Torah scholars (the most important companion); then — a general mitzvah of ahavas Yisrael (love of fellow Jews) for all Jews. The Torah scholar is the companion whom one need not treat as an equal — one should help him, do business for him, associate with him. But also every Jew one must love.
2. General love even for weak Jews: The mitzvah of ahavas Yisrael applies even to a Jew who has bad customs, from whom one may not learn — but one must still love him. The limit is only with a mumar l’hach’is (one who sins to spite God) or a complete rasha — those are the ones from whom one is exempt from love.
3. “Kamocha” — the Rambam’s simple interpretation: Just as you want things to go well for you, want things to go well for him. Just as you protect your money, protect his money. Just as you want honor, pay attention to his honor.
4. “Ha’miskabeid b’klon chaveiro ein lo chelek l’olam haba” (“One who gains honor through his fellow’s disgrace has no share in the World to Come”): One who gains honor through another’s shame — he becomes important by showing how foolish the other is, he wants to be “the smart one of the group” — has no share in the World to Come. Why so harsh? It’s “only” a positive commandment (love your fellow as yourself), and yet “he has no share in the World to Come”? Hilchos Teshuvah chapter 3, halacha 14 explains that there are things that aren’t truly “no share,” but since it’s difficult to do teshuvah for them — one must look at the commentaries there for the precise definition.
5. “Miskabeid b’klon chaveiro” — a deep human weakness: This is a very “innate” thing that people have. One measures oneself against one’s fellow, one compares, one shows the contrast — when the other says something foolish and one calls out something cleverer than him, that is literally gaining honor through another’s disgrace. This is the simplest sign that your honor is more important to you than his — you are ready to elevate your honor by stepping on his honor. This is the opposite of “love your fellow as yourself.”
—
Halacha 4 — Love of the Convert
The Rambam’s Words
“Ahavas ha’ger she’ba v’nichnas tachas kanfei ha’Shechinah, shtei mitzvos asei: achas mipnei she’hu bichlal rei’im, v’achas mipnei she’hu ger, v’ha’Torah amrah ‘va’ahavtem es ha’ger’. Tzivah al ahavas ha’ger k’mo she’tzivah al ahavas Shmo, she’ne’emar ‘v’ahavta es Hashem Elokecha’, v’chein ne’emar ‘va’ahavtem es ha’ger’. Ha’Kadosh Baruch Hu atzmo ohev gerim, she’ne’emar ‘v’ohev ger lases lo lechem v’simlah’.”
(“The love of the convert who came and entered under the wings of the Divine Presence — there are two positive commandments: one because he is included among ‘fellows,’ and one because he is a convert, and the Torah said ‘you shall love the convert.’ He commanded regarding the love of the convert just as He commanded regarding the love of His Name, as it says ‘you shall love Hashem your God,’ and it says ‘you shall love the convert.’ The Holy One, blessed be He, Himself loves converts, as it says ‘and He loves the convert, to give him bread and clothing.’”)
Plain Meaning
A righteous convert (ger tzedek) has two positive commandments: (1) he is “included among fellows” — “love your fellow as yourself,” (2) he is a convert — “you shall love the convert.” God Himself loves converts, therefore we must too.
Novel Insights
1. “Tachas kanfei ha’Shechinah” — what does “kanaf” mean? Is “kanaf” a wing like a bird’s (as in “k’nesher ya’ir kino” — “as an eagle stirs its nest”), or does it mean “kanaf beged” — under the Shechinah’s garment/cloak? “Under a wing” doesn’t make sense with a bird — one flies on a wing, one doesn’t go under it. “Tachas k’nafecha” (as with Ruth and Boaz) means under his protection. But “kanfei ha’Shechinah” is also a common expression.
2. Ger toshav vs. ger tzedek: The Rambam speaks here of a ger tzedek (a fully converted person). But even a ger toshav (a non-Jew who doesn’t serve idolatry, isn’t a murderer) has certain laws — one may not deceive him (ona’ah), not cause him suffering, not disgrace him. When one lives in a non-Jewish neighborhood, one should consider that the non-Jewish neighbors have a status like a ger toshav regarding ona’ah.
3. The Sefer HaChinuch’s broad interpretation of “ger”: The Sefer HaChinuch says that the plain meaning of the text, “ger” doesn’t necessarily mean a convert — also a Jew who arrives in a new city and doesn’t know anyone, he is vulnerable, falls into the category of “ger, orphan, and widow.” A broader principle: every person who is vulnerable — a Jew from another city, another chassidus, another side — falls under the concept of ger, orphan, and widow.
4. “V’ahavta l’” vs. “v’ahavtem es” — is there a difference? With “v’ahavta l’rei’acha kamocha” it says “l’” (to), and with “va’ahavtem
es ha’ger” it says “es” (the direct object). It was suggested that “l’” means practical things — speaking his praise, protecting his money, and “es” means a deeper love in the heart. But the plain meaning in the Rambam doesn’t accord with this distinction — the Rambam simply says the same thing, just with an additional mitzvah.
5. Why does God especially love converts? Because his Jewishness came to him through mesirus nefesh (self-sacrifice) — he left behind his nation and his birthplace. Therefore God has a special love for converts, and “b’darko” — in His way — we must too.
6. A possible distinction in the essence of the two loves: It could be that “v’ahavta l’rei’acha kamocha” means not causing pain, watching his honor (practical), and “va’ahavtem es ha’ger” means looking up at his mesirus nefesh, having a certain admiration for his courage to become a Jew.
—
Halacha 5 — “Do Not Hate Your Brother in Your Heart”
The Rambam’s Words
“Kol ha’sonei echad mi’Yisrael b’libo over b’lo sa’aseh, she’ne’emar ‘lo sisnah es achicha bilvavecha’. V’ein lokin al lav zeh l’fi she’ein bo ma’aseh. V’lo hizhirah Torah ela al sin’ah she’ba’lev. Aval ha’makeh es chaveiro v’ha’mecharef es chaveiro, af al pi she’eino rashai, eino over mishum ‘lo sisnah’.”
(“Anyone who hates a fellow Jew in his heart violates a negative commandment, as it says ‘Do not hate your brother in your heart.’ One does not receive lashes for this prohibition because it involves no action. The Torah only warned about hatred that is in the heart. But one who strikes his fellow or insults his fellow, even though he is not permitted to do so, does not violate ‘do not hate.’”)
Plain Meaning
The Torah forbids hatred in the heart — when one harbors enmity inside but says nothing. One who strikes or insults another, even though it is certainly forbidden, does not violate “do not hate” — because that prohibition specifically addresses hatred in the heart.
Novel Insights
1. The prohibition applies only to “in the heart”: “Bilvavecha” (in your heart) is not merely a description, but that is the definition of the prohibition — it applies only to hatred that remains inside. When one strikes or insults, one violates other prohibitions, but not “lo sisnah.” The Rambam did not count the prohibition of “lo sisnah” with regard to striking — it is an extra prohibition that doesn’t go together.
2. One might have thought: That one who strikes also has hatred in his heart — plus he struck him. The Rambam says: no, “bilvavecha” means only in the heart. When it comes out in action, it is already a different category.
—
Halacha 6 — “Hochei’ach Tochi’ach Es Amisecha” (Between Man and His Fellow)
The Rambam’s Words
“Ki yecheta ish l’ish, lo yistmenu v’yishtok, k’mo she’ne’emar ba’resha’im ‘v’lo diber Avshalom im Amnon l’meira v’ad tov ki sanei Avshalom es Amnon’. Ela mitzvah alav l’hodi’o v’lomar lo ‘lamah asisa li kach v’chach? V’lamah chatasa li b’davar ploni?’ She’ne’emar ‘hochei’ach tochi’ach es amisecha’.”
“V’im chazar u’vikeish mimenu limchol, tzarich limchol lo, v’lo y’hei ha’mochel achzari, she’ne’emar ‘vayispalel Avraham el ha’Elokim’.”
(“When one person wrongs another, he should not hate him and remain silent, as it says regarding the wicked: ‘And Avshalom did not speak with Amnon, neither bad nor good, for Avshalom hated Amnon.’ Rather, it is a mitzvah upon him to inform him and say to him: ‘Why did you do such and such to me? Why did you wrong me in this matter?’ As it says: ‘You shall surely rebuke your fellow.’”)
(“And if he repented and asked him to forgive, he must forgive him, and the forgiver should not be cruel, as it says: ‘And Avraham prayed to God.’”)
Plain Meaning
When someone wrongs you, you should not remain silent and hold hatred in your heart. You must tell him: “Why did you do this to me?” — this is the mitzvah of “hochei’ach tochi’ach.” When he asks for forgiveness, one must forgive him.
Novel Insights
1. “Hochei’ach tochi’ach” — the primary meaning is not “giving mussar”: The Rambam’s primary interpretation of “hochei’ach tochi’ach” is not rebuking someone about a mitzvah he’s not performing properly. The simple concept is: bringing out what is in the heart — having what we call today “normal communication skills,” being able to talk to a person, being able to say what hurts. This is much more than just “communication skills” — it is a mitzvah from the Torah.
2. The Sefer HaMitzvos’s language: “She’tzivanu l’hodi’a sin’aseinu l’mi she’sna’anu, ad she’n’saper lo mah she’sna’anuhu alav” (“That He commanded us to inform of our hatred to the one who wronged us, until we tell him what we hold against him”) — one is obligated to inform him of the hatred, to tell him why one has something against him.
3. Avshalom and Amnon — “the wicked”: The Rambam calls Avshalom and Amnon “wicked.” Avshalom and Amnon, wicked? They are children of King David! The explanation: they conducted themselves with wickedness — Amnon violated Tamar, Avshalom remained silent and wanted to take revenge. The silence itself — “Avshalom did not speak with Amnon, neither bad nor good” — is the model of how hatred in the heart leads to catastrophe.
4. Practical application — “He should understand on his own”: This is a very important halacha in practice. People walk around embittered for years because they say: “He should understand on his own.” You didn’t demand your own honor, and you want him to understand on his own? In shalom bayis (marital harmony) people can carry around bitterness in their hearts for years because “he should have understood on his own.” If he would break down and say it, his life would be easier. Maybe the other person doesn’t understand? Maybe he wants to understand, he just needs to hear it!
5. The logical connection to “lo sisnah”: “Hochei’ach tochi’ach” is the remedy for “lo sisnah bilvavecha” — if you tell him, you’re not violating the prohibition at all. When one speaks it out, the hatred in the heart is dissolved.
6. “If it’s a small thing”: Many times a person says “For such a small thing I should tell him?” The answer: If it’s really a small thing, are you done being his friend? If it’s not a small thing, you need to say it. And if you think he doesn’t understand — maybe he would have understood if you had told him in a different way.
7. The connection between tochachah and wrongdoing: When the other person commits a wrong against you, he has also committed a sin — he didn’t fulfill “love your fellow as yourself” and didn’t care about his fellow’s honor. Therefore the rebuke about the wrong is also a rebuke about a sin. Both aspects (between man and his fellow and between man and God) come together.
8. Forgiveness — “v’lo y’hei ha’mochel achzari”: It’s interesting that the Rambam calls the person who must forgive “ha’mochel” (the forgiver, not “the offended one”), because that is already his role. The incident with Avimelech: The Rambam emphasizes “even though he caused him suffering and sought to kill him” — Avimelech did Avraham a great wrong, and nevertheless, when he asked forgiveness, Avraham prayed for his healing. It was also mentioned that in another place (at the well) it says “va’yochi’ach Avraham es Avimelech” — but that is about a different matter. More laws about forgiveness are dealt with in Hilchos Teshuvah, not here.
—
Halacha 7 — Tochachah for Sins (Between Man and God)
The Rambam’s Words
“Ha’ro’eh chaveiro she’chata o she’holeich b’derech lo tovah, mitzvah l’hachziro la’mutav u’l’hodi’o she’hu chotei al atzmo b’ma’asav ha’ra’im, she’ne’emar ‘hochei’ach tochi’ach es amisecha’.”
(“One who sees his fellow sinning or going in a bad path, it is a mitzvah to bring him back to the good and to inform him that he is sinning against himself through his bad deeds, as it says: ‘You shall surely rebuke your fellow.’”)
Plain Meaning
Whoever sees his fellow sinning or going in a bad way is obligated to bring him back to the good and inform him that he is doing harm to himself.
Novel Insights
1. The context of tochachah — only in a healthy society: The Rambam speaks here after having already established (in halachos 1-2) that one must be among upright people. When you are among the wicked, you don’t go around rebuking everyone — it won’t work. But when you are in a good society and someone stumbles, then there is an obligation of tochachah.
2. “Davar she’eino nishma”: There is a principle that “just as it is a mitzvah to say something that will be heeded, so it is a mitzvah not to say something that will not be heeded.” The Rambam didn’t bring this here, but earlier regarding tochachah he said that one rebukes only “in matters between him and him.” It could be that the same principle applies also regarding interpersonal matters — if one knows he won’t be heeded, perhaps there is no mitzvah.
—
Halacha 7 (continued) — The Manner of Tochachah: Gently and with Soft Language
The Rambam’s Words
“Ha’mochi’ach es chaveiro, bein b’dvarim she’beino l’veino bein b’dvarim she’beino l’vein ha’Makom, tzarich l’hochi’cho beino l’vein atzmo, vi’daber lo b’nachas u’v’lashon rakah, v’yodi’enu she’eino omer lo ela l’tovaso, l’havi’o l’chayei ha’olam haba.”
(“One who rebukes his fellow, whether in matters between them or in matters between him and God, must rebuke him privately, and speak to him gently and with soft language, and inform him that he is only telling him for his own good, to bring him to the life of the World to Come.”)
Plain Meaning
Whether regarding wrongs between people or sins between man and God, one must rebuke privately, quietly, with soft words, and inform him that it’s for his own good.
Novel Insights
1. “L’tovaso l’havi’o l’chayei ha’olam haba” — how does this fit with interpersonal matters? With interpersonal matters, what does “the World to Come” have to do with it? With interpersonal matters one would say “l’tovaso” — you want me to be your friend? Fix it! That’s “life in this world.” Two answers:
– (a) “L’tovaso” applies to interpersonal matters, and “l’havi’o l’chayei ha’olam haba” applies specifically to matters between man and God.
– (b) Even regarding matters between man and God, the point is not that God is “police” — rather, one truly wants to help him have a good life. God doesn’t need police; one means the person’s own good.
2. He must actually mean it for his good — only then can he inform him. The tochachah must come from a genuine intention for the other’s benefit, not from a feeling of superiority.
—
Halacha 7 (continued) — Until When Must One Rebuke?
The Rambam’s Words
“Im kibel mimenu mutav, v’im lav yochi’chenu pa’am shniyah u’shlishis, v’chein tamid chayav l’hochi’cho ad she’yakenu ha’chotei v’yomar lo ‘eini shomei’a’.”
(“If he accepted it, good. If not, he should rebuke him a second and third time, and so always he is obligated to rebuke him until the sinner strikes him and says to him ‘I won’t listen.’”)
Plain Meaning
If he accepts it — wonderful. If not — one must try again, a second time, a third time, until the sinner strikes him or tells him “I don’t want to hear.”
Novel Insights
1. Source in the Gemara: There is a dispute — Rava says “ad hakka’ah” (until he strikes), Shmuel says “ad kelalah” (until he curses). The Rambam rules “until he strikes” but adds “and says to him ‘I won’t listen’” — perhaps one of the two.
2. Why does one stop at striking? Two explanations:
– (a) When he strikes or curses, he violates additional prohibitions (striking/cursing a Jew). The tochachah brings more harm than good — one is causing him to stumble with additional sins.
– (b) Stronger formulation (from my teacher): “He struck, meaning ‘I don’t want’” — until then he is basically still interested, he is only pushing away “initially.” When he strikes, he makes clear that he is truly not interested. Until then it’s “initially pushing away” — he pushes away on the outside but inside he is still accessible.
3. “A second and third time” — practical understanding: This doesn’t mean one should torment the person one time after another. Perhaps it means: tell him once, wait a few months, maybe he has become more reflective, maybe he understands better. One must be wise in how one approaches.
—
Halacha 7 (continued) — “And Anyone Who Has the Ability to Protest and Doesn’t Protest”
The Rambam’s Words
“V’chol she’efshar b’yado limchos v’eino mocheh, hu nitpas ba’avon eilu kulam, she’efshar lo limchos bahem.”
(“And anyone who has the ability to protest and doesn’t protest is held accountable for the sins of all of them, since he could have protested against them.”)
Plain Meaning
Whoever can protest and doesn’t is held accountable for the sins of all those he could have prevented.
Novel Insights
1. “Mecha’ah” vs. “tochachah” — a sharp critique: The Rambam calls it here “mocheh” (protesting) instead of “mochi’ach” (rebuking). But “just protesting into thin air is nothing at all.” The modern Torah concept that makes a distinction between “mitzvas mecha’ah” (just protesting to the world) and “tochachah” (telling the person) — has no source. Mecha’ah means telling the person in a way that can help — that is the same thing as tochachah. The idea that one can fulfill a “mitzvas mecha’ah” by merely stating a position without it accomplishing anything has no source.
2. Why is he “held accountable”? Two explanations:
– (a) A person is influenced by his friends (as the Rambam already said in halacha 1). When he doesn’t protest, he himself becomes affected by their sins.
– (b) Perhaps mecha’ah is so that one should oneself remember that it’s not normal — every time one sees the other committing a sin, one says something, so one shouldn’t forget. This was rejected: “That Torah is such a modern Torah, I don’t hold of it.” Mecha’ah actually means trying to stop the other from his sin.
3. The Rambam speaks of “anshei beiso” — people for whom you are responsible (like a father or leader). The Rambam didn’t bring here the principle of “kol Yisrael areivim zeh la’zeh” (all of Israel are guarantors for one another), although it is relevant.
—
Halacha 7 (end) / Halacha 8 — The Prohibition of Shaming Someone
The Rambam’s Words
“Ha’mochi’ach es chaveiro techilah, lo y’daber lo kashos ad she’yachlimenhu, she’lo yomar lo ‘eincha misbayeish mi’ma’asecha’ v’chayotzei b’zeh… Af al pi she’ha’machlim es chaveiro eino lokeh, avon gadol hu. Kach amru chachamim: Ha’malbin p’nei chaveiro ba’rabim ein lo chelek l’olam haba.”
“Tzarich adam lizaher b’davar zeh she’lo y’vayeish chaveiro ba’rabim, bein katan bein gadol. V’lo yikra lo b’shem she’hu bosh mimenu. V’lo y’saper l’fanav davar she’hu bosh mimenu.”
(“One who rebukes his fellow, initially should not speak harshly to him until he shames him, that he should not say to him ‘Aren’t you ashamed of your deeds’ and the like… Even though one who shames his fellow does not receive lashes, it is a great sin. The Sages said: One who whitens the face of his fellow in public has no share in the World to Come.”)
(“A person must be careful in this matter not to shame his fellow in public, whether young or old. He should not call him by a name that he is ashamed of. And he should not tell him something that he is ashamed of.”)
Plain Meaning
When rebuking a fellow, one should not speak harshly and shame him. Shaming a Jew is a great sin — though one doesn’t receive lashes, the Sages say that one who shames his fellow in public has no share in the World to Come. One may not call him by a name he’s ashamed of, and one may not tell him things he’s ashamed of.
Novel Insights
1. “Techilah” — what does it mean? “Techilah” apparently means “at first,” the first time. Because later, after one has already tried many times, perhaps it is necessary to speak more sternly. But the Rambam means: don’t start with harshness.
2. How is the prohibition of shaming derived? The Rambam derives it from the verse “v’lo sisa alav chet” (“and you shall not bear sin because of him”) — even regarding someone who deserves to be ashamed (because he sinned), one may not shame him. All the more so one may not simply shame a person.
3. Why are there no lashes? Two possibilities:
– (a) It’s a “lav she’ein bo ma’aseh” (a prohibition without an action) — because speech is not considered an action.
– (b) The shaming itself (the fact that the other becomes ashamed) is not an action — when a person says something, he doesn’t yet know how strongly the other will be shamed.
– However: This doesn’t make it less severe — it is a “great sin.”
4. “Ba’rabim” — a distinction: The Sages say specifically “in public, he has no share in the World to Come.” This means: in public is worse — that’s obvious. But “no share in the World to Come” is specifically in public. The prohibition of shaming exists also in private, but the severity of “no share” is only in public.
5. “Bein katan bein gadol” — what does “katan” mean? It was discussed whether “katan” means a young person or a person who is not yet fully observant. Practical relevance: A melamed (teacher) can stumble into shaming someone 25 times a day — this is a very real danger in education.
6. “V’lo yikra lo b’shem she’hu bosh mimenu” — the concept of “nicknaming a fellow.” Even when many people call him by that name, if you know that he doesn’t like the name and he’s ashamed of it — one may not call him that. This is very common with children.
7. “V’lo y’saper l’fanav davar she’hu bosh mimenu” — connected to the Gemara in Maseches Arachin (verbal ona’ah/oppression). Even things that are true — if he’s ashamed of them, one may not tell them.
—
Halacha 8 (continued) — The Distinction Between “Interpersonal Matters” and “Heavenly Matters”
The Rambam’s Words
“Ba’meh devarim amurim? B’dvarim she’bein adam la’chaveiro. Aval divrei shamayim, im lo chazar bo b’seser — machliminhu ba’rabim, u’mefarsmin chat’o, u’mecharfin oso b’fanav, u’mvazin oso u’mekalelinhu ad she’yachzor la’mutav, k’mo she’asu kol nevi’ei Yisrael.”
(“When is this said? Regarding matters between man and his fellow. But regarding heavenly matters, if he did not repent in private — one shames him in public, publicizes his sin, insults him to his face, disgraces him and curses him until he returns to the good, as all the prophets of Israel did.”)
Plain Meaning
The rule that one may not shame someone in public applies only to interpersonal matters. But regarding sins against Heaven — when one has already warned him privately and he hasn’t repented — one may shame him in public, publicize his sin, insult him, disgrace him, and curse him until he repents, just as all the prophets of Israel did.
Novel Insights
1. The fundamental distinction: Regarding “interpersonal matters” — when I have personal grievances against him — I can never shame him in public. I must tell him (tochachah), but only privately. Regarding “heavenly matters” — when he commits a sin against Heaven — and he hasn’t repented after private rebuke — only then may one go public.
2. The distinction between “mecha’ah” and “hochachah”: Hochachah (rebuke) means I try to make the person better — one tries first to draw him close, one humbles oneself, “until he returns to the good.” Mecha’ah (protest) means I protest to the world — the protester doesn’t think at all about how he’s going to make the other person better, he holds that it’s a mitzvah to protest. The Rambam’s entire chapter speaks of hochachah, not mecha’ah. The order is: first privately, first with gentleness, first with drawing close — and only when everything hasn’t helped does one go public.
3. With the prophets — almost no personal accusations: With almost all the prophets, they speak in general terms — “shaming Israel” — not about a specific person (perhaps about a king, but not ordinary people). This shows that even the “public” rebuke of the prophets was a general tochachah, not a personal shaming.
4. [Digression: The Baal Shem Tov’s critique of “rebukers”:] The Baal Shem Tov sharply criticized the “mochiachim” (rebukers) who traveled around and made a living from bashing Jews. He said: whoever speaks only badly about Jews is arousing the Satan — he stands on the side of the Satan who bashes Jews. When your sermon is only bashing Jews, that’s not tochachah, that’s prosecution.
—
Halacha 9 — Midas Chassidus: Forgiving Without Tochachah
The Rambam’s Words
“Mi she’chata lo chaveiro, v’lo ratzah l’hochi’cho v’lo l’daber lo klum, l’fi she’ha’chotei hedyot b’yoser o she’da’ato meshubeshes, u’machal lo b’libo, v’lo s’tamo v’lo hochi’cho — harei zu midas chassidus. V’ein ha’Torah makpedes ela al ha’mastema.”
(“One whose fellow sinned against him, and he did not wish to rebuke him or say anything to him, because the sinner is an utter simpleton or his mind is confused, and he forgave him in his heart and did not hate him or rebuke him — this is a measure of piety. The Torah is only strict about hatred.”)
Plain Meaning
When a fellow has wronged you, but you don’t want to rebuke him because he is an utter simpleton or his mind is confused, and you forgive him in your heart without hatred — this is a midas chassidus (measure of piety). The Torah is primarily concerned about hatred — harboring enmity in the heart.
Novel Insights
1. This is the answer to the earlier question: Earlier it was asked whether one must specifically tell the other person when one has grievances. The Rambam answers: No — if you can forgive him in your heart, you may. This is not only permitted, it is a midas chassidus. The primary prohibition is only on hatred in the heart — because hatred always gets worse until it explodes.
2. “Hedyot b’yoser” / “da’ato meshubeshes” — a practical tip for how to forgive: One places the person in a category — he is, poor thing, a simpleton, his mind is confused, he’s caught up in something, he’s like a “tinok she’nishba” (a child raised in captivity). Through this one can actively forgive — not because one suppresses the anger, but because one understands that he, poor thing, can’t do better. “I don’t hate him, because I understand that he is, poor thing, caught up.”
3. A question on the “midas chassidus”: To “judge” that the other is “da’ato meshubeshes” — isn’t that itself a form of hatred? This wasn’t fully resolved, only noted that “one must be precise that this itself is not hatred.”
4. Practical halacha l’ma’aseh question: With a good friend — one calls, talks it out, fixes it. But with a person who is not your friend — you have to deal with him but he’s not a friend — what does one do? The verse says one must tell him (so as not to have hatred in the heart). But the Rambam says: if you can forgive him in your heart, without hatred, because you understand he’s a simpleton — that is midas chassidus.
5. “V’ein ha’Torah makpedes ela al ha’mastema” — why is this different from sins against Heaven? When the fellow wronged you, he also violated a prohibition (interpersonal). Why is this treated differently from when he violates a prohibition against Heaven? Seemingly, when you’ve been wronged, you should have compassion on him that he’s sinning. Perhaps this is why the Rambam includes “hedyot b’yoser” — to make the distinction understandable: with a simpleton one can forgive because he doesn’t know better.
6. [Digression: R’ Shlomo Zalman Auerbach on Erev Yom Kippur:] R’ Shlomo Zalman said to his son: “I’ve received so many questions — about fasts, about all kinds of halachos — but no one asked me how to do teshuvah, how to ask forgiveness from another person.” This is a mussar lesson that people ask technical questions but not the essential questions of interpersonal matters.
7. Connection to the laws of the Ten Days of Repentance — whether one must ask forgiveness when the other doesn’t know: The Chofetz Chaim says one must ask forgiveness even if the other doesn’t know (for example, if one spoke lashon hara about him). But here in the Rambam we’re talking about the opposite — the one who was wronged should go and speak up. This is a different point entirely — in the Rambam the matter is about asking forgiveness when there is hatred, when there is enmity in the heart.
—
Halacha 10 — “A Person Is Obligated to Be Careful with Orphans and Widows”
The Rambam’s Words
“Chayav adam lizaher b’yesomim v’almanos, mipnei she’nafsham shefalah l’me’od, v’da’atan shefalah. Afilu hem ba’alei mammon. Afilu almanaso shel melech vi’yesomav shel melech, muzharin anu aleihem, she’ne’emar ‘kol almanah v’yasom lo se’anun’. Keitzad nohagim imahen? Lo y’daber aleihem ela rakos, v’lo yinhag bahem ela minhag kavod, v’lo yach’iv gufam ba’avodah v’lo libam bi’dvarim. V’yachos al mamonam yoser mi’mamono.”
(“A person is obligated to be careful with orphans and widows, because their spirit is very low and their mind is low. Even if they are wealthy. Even the widow of a king and the orphans of a king, we are warned regarding them, as it says: ‘Any widow or orphan you shall not afflict.’ How should one conduct oneself with them? One should speak to them only gently, and treat them only with honor, and not cause their bodies pain through labor nor their hearts through words. And one should care for their money more than one’s own.”)
Plain Meaning
One must be careful with orphans and widows because their spirit is crushed. Even if they have money, even the widow of a king. One should speak to them gently, treat them with honor, not make them work hard, not cause them pain with words, and protect their money more than one’s own.
Novel Insights
1. “Nafsham shefalah” — is this “evyon she’ba’ruach”? It was discussed whether the expression “nafsham shefalah l’me’od” is the same as “evyon she’ba’ruach” (destitute in spirit, as the Rambam discussed earlier in other halachos) or a different expression. This was noted as interesting but not definitively resolved.
2. “Even if they are wealthy” — the novel insight: Money doesn’t help — a widow or orphan is internally crushed even with wealth. This accords with the Mishnah in Bava Metzia regarding “lo sachavol beged almanah” (do not take a widow’s garment as collateral) — even if she has money. “Kol almanah” — the word “kol” (any/every) comes to include even the widow of a king.
3. The direction of the novel insight: The novel insight goes in one direction — even a wealthy widow is included. Not in the other direction — someone whom one clearly sees is crushed is obviously included in the mitzvah; that doesn’t need to be stated.
4. The Rambam means broader than just widow and orphan: In a note the Rambam used the word “umlalim” (wretched), which shows that he means not specifically only widow
and orphan, but every person who is unfortunate and vulnerable. The Rambam did not, however, explicitly add this principle — he holds that one understands it on one’s own.
5. “V’lo yach’iv gufam ba’avodah” — this means an employer: The Rambam speaks here also about a situation where one is an employer of a widow — one should not make her work too hard.
6. Connection to “hedyot b’yoser”: A nice connection between the previous halacha (midas chassidus — forgiving because he’s an utter simpleton) and the halacha about widows and orphans: Someone who is “hedyot b’yoser” or “da’ato meshubeshes” is also a wretched person — he doesn’t have social skills, everyone picks on him, he gets hurt quickly. Such a person is like a widow and orphan — vulnerable. Through this one will more quickly forgive him and not harbor hatred in one’s heart toward such a person. This connects the two halachos: the “simpleton” of halacha 9 is the “wretched person” of halacha 10.
—
Halacha 10 (continued) — The Punishment for Afflicting Widows and Orphans
The Rambam’s Words
“Kol ha’maknit o ha’mach’is o ha’mach’iv liban… o ibeid mamonan… lav zeh, af al pi she’ein lokin alav, harei onsho meforash ba’Torah: ‘V’charah api v’haragti eschem be’charev’.” “Bris kerusah lahem she’kol z’man she’tza’akas mei’chamas chamas — hem ne’enanim, she’ne’emar ‘ki im tza’ok yitz’ak eilai shamo’a eshma tza’akaso’.”
(“Anyone who vexes, angers, or pains their hearts… or causes loss to their money… this prohibition, even though one does not receive lashes for it, its punishment is explicit in the Torah: ‘And My anger shall burn and I shall kill you by the sword.’”) (“A covenant is made with them that whenever they cry out from violence — they are answered, as it says: ‘For if he shall cry out to Me, I shall surely hear his cry.’”)
Plain Meaning
Although one doesn’t receive lashes for this prohibition, the punishment is explicit in the Torah — death by Heavenly hand through the sword, measure for measure. The Creator has a covenant with them that when they cry out from violence, they are answered.
Novel Insights
1. The concept of “innui” (affliction) regarding widows and orphans — sensitivity-based: The concept of “affliction” regarding widows and orphans is relative to the person. Because they are “nefesh shefalah” (sensitive), a small blow to them is like a big blow to someone else. This is the same principle as with a slave whom one may not make work “b’farech” (with crushing labor) — the slave becomes degraded much more quickly, therefore the threshold of “affliction” is lower.
2. Distinction between maknit, mach’is, mach’iv liban: Mach’is = one makes him upset; mach’iv liban = one speaks unkindly and causes him pain; maknit = teasing, provoking, shaming — something that one gets used to, but it irritates.
3. “Ibeid mamonan” — not necessarily intentional: “Ibeid” (caused loss) doesn’t mean he literally destroyed it, but that he wasn’t as careful as he should have been — a lack of care with their money (for example, as an employer of a widow).
4. “V’charah api v’haragti eschem be’charev” — measure for measure: The punishment is death by Heavenly hand through the sword, measure for measure — just as you mistreated a widow and orphan.
5. “Mi she’amar v’hayah ha’olam” — the language of the covenant: The Rambam brings the expression “bris kerusah lahem” — the Creator who created the world with His utterance made a covenant. This is an interesting expression — the source is a language of Chazal.
6. The verse “ki im tza’ok yitz’ak eilai” — to whom does it apply? The verse applies only to a widow, or also to an orphan? To a poor person too? Regarding a poor person it’s not clear.
—
Halacha 10 (continued) — The Distinction Between Affliction for One’s Own Sake and Affliction for the Sake of Education
The Rambam’s Words
“Ba’meh devarim amurim? K’she’inah osam l’tzorech atzmo. Aval inah osam ha’rav kedei l’lamdam Torah o umnus o l’holicham b’derech yesharah — harei zeh mutar. V’af al pi kein lo yinhag bahem minhag kol adam, ela ya’aseh lahem hefrish, v’yinhalem b’nachas u’v’rachamim gedolim u’v’chavod, ki Hashem yariv rivam.”
(“When is this said? When he afflicts them for his own sake. But if the teacher afflicts them in order to teach them Torah or a trade or to lead them in the straight path — this is permitted. And even so, he should not treat them like everyone else, but should make a distinction for them, and lead them gently and with great compassion and with honor, for God fights their cause.”)
Plain Meaning
The prohibition of afflicting widows and orphans is only when one bothers them for one’s own interests. But a teacher who teaches them Torah, a trade, or educates them — that is permitted. But even the teacher must make a “distinction” — a positive discrimination (affirmative action) — and conduct himself with them gently, with great compassion, and with honor.
Novel Insights
1. The teacher as a substitute for the father: The teacher “tries to take over the place of the father” — he teaches them Torah, a trade, and educates them. Therefore he has a right to discipline, but with special care.
2. “Hefrish” — not letting go, but adapting the style: “Hefrish” (distinction) does not mean that one lets the orphan go and doesn’t discipline him. On the contrary — the novel insight is that your style must adapt according to the person who is receiving. With a sensitive person, a small word already helps as much as a big slap does with someone else, because he is more sensitive. One may not say “that’s my style” — your style must adjust to the recipient. This is the meaning of “meishiv el lev” — one must consider how the other person feels it.
3. “B’nachas” — a key in Hilchos De’os: The word “b’nachas” (gently/calmly) appears very often in Hilchos De’os, and it is a “great key” — calmness is a fundamental principle in interpersonal matters.
4. “Ki Hashem yariv rivam” — God fights their cause: This is a “difficult thing” in practice, because many times specifically an orphan or a child from a home that’s not in order needs much more discipline, and it’s a difficult test to balance between education and the special caution.
—
Halacha 10 (end) — Definition of an Orphan: “Until When Are They Called Orphans?”
The Rambam’s Words
“Echad yasom mei’av echad yasom mei’em. Ad masai hen nikra’in yesomim? Ad she’lo yihyu tzrichin l’adam gadol lismoch alav l’amnam u’l’afdan u’l’tapel bahem, ela ya’asu kol tzorcheihem l’atzmam k’she’ar kol ha’gedolim.”
(“Both an orphan from a father and an orphan from a mother. Until when are they called orphans? Until they no longer need a grown person to rely on to nurse them, care for them, and tend to them, but rather they can do all their needs by themselves like all other adults.”)
Plain Meaning
An orphan is both one who lost his father and one who lost his mother. One is called an orphan until one becomes independent — when one no longer needs a grown person to rely on, but can do everything on one’s own like all other adults.
Novel Insights
1. “Atzas ha’yesomim” — a practical application: When a new rebbe comes whose father (the previous rebbe) has passed away, he has the status of an orphan.
2. Until when is one an “orphan” — in today’s times: In today’s times this is “generally until marriage” — or, with a smile, “until one turns fifty.” Everything depends on the matter: in certain matters a person is an orphan at fifteen, in certain matters he’s an orphan at fifty. The measure is not age, but independence — “until they no longer need a grown person.”
3. An orphan is “as long as one is a child”: “An orphan is as long as one is a child” — meaning, as long as one is in the role of a dependent, one is an orphan. When one becomes independent, one is already a “father” (autonomous).
📝 Full Transcript
Laws of Dispositions Chapter 6 — The Person in Society
Introduction to the Chapter: From the Individual to the Community
Speaker 1: Gentlemen, we are holding at Laws of Dispositions, Chapter 6. Basically, until now we have learned about each person — how he should be a proper person. Now we are going to learn about how a number of people come together, and with which people one should associate, and how, and so forth. Right?
Speaker 2: Yes, very good. Laws of interpersonal relations (bein adam la’chaveiro), as one might call it.
Speaker 1: Right, but one can call it something deeper — the concept of another person. There are many laws of interpersonal relations. I’ll just explain what I said. Until now we discussed how a person on his own is a complete person (adam ha’shalem), up to the ultimate point we reached in Chapter 5 — a wise person (chacham) who is the complete person on his own. Now we are going to learn from the dispositions how a person finds himself together with other people.
So first the Rambam goes on to explain that there is such a thing that there are other people and how it works, and then upon that he builds the commandments (mitzvos) that pertain to dispositions.
—
Law 1: The Natural Way of a Person — A Person Is Drawn After His Environment
Speaker 1: Very good. The Rambam says: “Derech bri’aso shel adam” — the way, the way a person was created, the way a person operates, the way a person exists. You can translate it as “the nature of a person” (teva ha’adam). The Rambam says in other places that a person is political by nature (medini b’tiv’o), that a person is a creature, a social being. A person is a social being who cannot succeed alone; a person cannot have a normal life when he is not with other people.
“Derech bri’aso shel adam l’hiyos nimshach b’de’osav u’v’ma’asav” — with his character traits and with his actions one is drawn “achar rei’av v’chaveirav, v’noheig k’minhag anshei medinaso” — a person conducts himself according to the custom of the people in his city.
Insight: “The Natural Way” Is Not a Failing — It Is a Nature
Speaker 2: Very good. This is apparently a translation of what you mentioned that is written in other places, that a person is by nature [a social being].
Speaker 1: So the “way” (derech) of a person does not simply mean a failing of a person. This brings it out more deeply, right? It’s not simply — people often say after the Rambam, the Rambam says that a person is influenced. No, a person is built this way. A person is the kind of thing that lives with other people and conducts himself the way they conduct themselves. This is indeed the Torah: “Lo tov heyos ha’adam levado” — “It is not good for a person to be alone” — a person cannot be alone.
—
Therefore — One Must Associate with the Righteous
Speaker 2: Yes. Very good.
Speaker 1: “Lefichach” — therefore, it is relevant to a person — either you remember how strongly you are influenced by other people, that you will become the kind of person according to the people you associate with, according to the people around you. And therefore, “tzarich adam l’hischaber la’tzaddikim” — a person must associate with the righteous, “v’leishev eitzel ha’chachamim tamid” — and always sit perpetually with the wise, for what purpose? “K’dei she’yilmad mi’ma’aseihem” — so that he should learn from their actions.
Discussion: What Does “She’yilmad Mi’ma’aseihem” Mean?
Speaker 1: “Mi’ma’aseihem” — “she’yilmad ma’aseihem” — he should study their actions, he should study and understand what they do.
Speaker 2: They answered that “yilmad” means he should become accustomed.
Speaker 1: Yes, but I think it is straightforward — he should first study, understand what he does, think about what he does, and afterward he will naturally accustom himself to walk in those ways.
A Precision in “Mi’ma’aseihem” Regarding the Righteous Versus the Wicked
Speaker 2: He just says it like that, yes, just a place to understand “mi’ma’aseihem.” Can you stop a minute? I just wanted to make an observation. He makes a precision here, the Rav shlit”a, that regarding the righteous it says “mi’ma’aseihem” — he wants to make a different precision, that perhaps “ma’aseihem” means one should learn all the actions of the righteous, but regarding the wicked it means to say that one should not learn even a portion of their actions. Does the wicked person have some good actions?
Speaker 1: Okay, these are weak precisions. Apparently he means the same thing in practice; there is no precision that one can learn from here.
—
“Walking in Darkness” — The Wicked Don’t Think
Speaker 1: “V’yisrachek min ha’resha’im ha’holchim ba’choshech k’dei she’lo yilmad mi’ma’aseihem.” He has already told us several times that the wicked walk in darkness.
Speaker 2: Yes, it’s because the wicked don’t think.
Speaker 1: It’s very beautiful — a wise person thinks about what he does, he thinks about what he does, so you too should think about what he does. But a wicked person, he walks in darkness, he doesn’t think about what he does, so you should think about what he does. “K’dei she’yilmad mi’ma’aseihem” — you should not learn from their actions, because their actions don’t come from study, they don’t come from learning; it means Torah here.
Speaker 2: Yes, it’s interesting, because if you won’t exert yourself, if you let nature carry you, you will become wicked. You walk in darkness. In light one needs to look where one is going, one can look where one is going. In darkness one doesn’t even look where one is going, and one becomes wicked.
Speaker 1: Okay, very good.
—
Verses: “He Who Walks with the Wise Shall Become Wise”
Speaker 1: Once we understand this, we grasp how important it is to be with the righteous, because through being with the righteous one becomes righteous. This is what Solomon says, as King Solomon already says it: “Holech es chachamim yechkam” — one who walks with the wise will himself become wise, “v’ro’eh kesilim yeiro’a” — one who associates with, who plays around with fools, with simpletons, “yeiro’a” — he himself will become a bad person.
Insight: Fools and Wise Ones in Proverbs — Righteousness Is a Matter of Wisdom
Speaker 2: “Kesilim” (fools) doesn’t yet mean “re’im” (evil ones), but it could be as he says — wise and darkness — fools are people who don’t think, while a wicked person is evil.
Speaker 1: Wise ones and fools in Proverbs (Mishlei) in general — the good people are the wise and the bad ones are the fools. There aren’t “wicked” and “righteous” there. There are, but very much it is the wise person who is the good one and the fool who is the bad one, because it is smart to walk in the good path. Being righteous is not a matter of piety; it is a matter of wisdom (chochma).
—
“Fortunate Is the Man” — “The Counsel of the Wicked” Means a Gathering of the Wicked
Speaker 1: “V’omer”, in Psalms (Tehillim) it also says: “Ashrei ha’ish asher lo halach ba’atzas resha’im.” I think here it is very important to understand that “atzas” doesn’t mean the advice as when one asks for advice, but rather “mo’etzah” — like when people sit together. That is, “atzas resha’im” means in a gathering of the wicked, because that itself is the counsel of the wicked. As if what we call “advice” (eitzah) as a wisdom, a way of life — that happens because when one sits with the wicked one begins to behave like the wicked.
And he also means it the way the Gemara says on the rest of the verse: “U’v’derech chata’im lo amad, u’v’moshav leitzim lo yashav.” It is very clear that the verse describes a person who does not associate with the wicked and the scoffers and so forth.
Insight: A Person Doesn’t Realize How Strongly He Is Influenced — Knowingly and Unknowingly
Speaker 1: This is a very, very important law, because a person doesn’t realize how strongly one is influenced by the people around him. Knowingly, unknowingly. One is not always aware of how strong an influence it will have on me — which synagogue you walk into, or who the people around you will be, will have a great effect. It is very important to choose, truly.
The Ba’al HaSulam: The Primary Choice Is Choosing Whom to Be With
Speaker 1: And they bring the Ba’al HaSulam, Rabbi Ashlag, who says that a person is so strongly influenced by the people around him that he doesn’t truly have such strong free choice (bechirah). Because it literally takes away free choice, because so much of what you do unknowingly follows what your friends do. Where does a person have his primary free choice? To choose whom to be with. That is where the great choice lies. Choosing good friends is an important choice.
—
The Rambam — A “Chassid” of King Solomon
Speaker 1: Okay, that is… I have noticed that the Rambam is a great devotee of King Solomon in all these chapters. He brings many verses. Many times he says “in his wisdom” (b’chochmaso) — that doesn’t actually say “in his wisdom.” In Proverbs it is wisdom, that is the subject; it’s not commandments. But it’s interesting, because the Rambam doesn’t just bring verses for no reason. Verses are usually — when he brings a verse it is to bring a commandment (mitzvah), not just to collect verses.
Speaker 2: Yes, that’s true. It’s interesting — he wants to bring from verses all these foundations. Yes, he wants to show that it’s not only in the Mishnah, but it is already written in the verses as well. Not only in the Mishnah, not even in the Mishnah, not even in the arranged Mishnayos of Rabbeinu HaKadosh — these are verses, these are things that are already written.
—
Law 2: If the City Has Bad Customs — Two Levels of Influence
Speaker 1: Yes. And so, so that is… So he goes on two levels. First of all, one must associate with people who are righteous. Then he also said that “the people of his city” (anshei medinaso) — also has an influence.
So if you find yourself in a city that is bad, it is not enough that you have a few good people, because you will also not be spared from the larger society.
“Medinah” in Halachah Means a City, Not a Country
Speaker 2: It’s very interesting. You’re saying that a person is not only drawn after his close friends, not only specifically close friends, but “over time” (derech ha’zman) — the entire city, the entire town around him has an influence.
By the way, “medinah” usually in halachah doesn’t mean like the United States of America — it means your town. Lakewood is called the “minhag ha’medinah” (custom of the locale). In Choshen Mishpat it means your city where you live — Lakewood, Boro Park. And apparently the influence that affects a person is also the city around him, the city where he lives, the society.
Speaker 1: It could be that today, when we live in such a way that all charedi Jews have influence on one another — what is called the charedi culture, for example — it does mean that all heimish Jews have influence on all heimish Jews. Other things also have influence. But in any case, you are correct that “medinah” here means a city, not a state.
Insight: “Bad Customs” — Systemic Coercion, Not Just Bad People
Speaker 2: Yes. The Rambam says: “V’chein im haysah medinah she’minhagoseha ra’im v’ein ansheha holchim b’derech yesharah” — but it’s very good, because first he said one is drawn after his friends and companions, so make sure your friends and companions are righteous. But you can’t — now you also have the “custom of the people of his city,” which also has an influence.
Speaker 1: So if the city has bad customs and its people do not walk in the straight path — apparently he wants to define this a bit — one could elaborate greatly on this, but just to categorize it here.
A city whose decrees are harsh — that in the city the custom leads to stealing. So I say I won’t steal — but these are customs that one is forced to follow. As if he calculated that not only is one not with the city, one is [part of it].
For example, in the city, in order to do business, one must be dishonest in faith. One must make an advertisement — an advertisement with only the truth doesn’t work, because everyone advertises that way. So the custom of the city is to be a liar. The one who wants to be wholesome with the wholesome (tamim im temimim), from the previous chapter, who says yes for yes and no for no — he must go to a different city.
There is no such thing today — where there they don’t tell lies in business — because instead of it being just a sin, it is also the only way. It’s not only that their customs are bad so that you will learn from them — you will conduct yourself with them and you will have to. Or a person must do — it can even be that a person, as long as he is in the city, must follow certain customs of the city, even if they lead to bad. For example, one wears certain clothing, I don’t know, one conducts oneself in certain ways, one makes matches (shidduchim) in a certain way, I don’t know, one does business in a certain way. You have no choice; it’s not that you have a choice not to become [like them]. You must do so.
“He Should Go to a Place” — One Must Leave
Speaker 2: Very good. And therefore, coming back — you will not be spared from the spirit of the people of the city — “yeilech l’makom” — he should move away, he should go “l’makom she’anshav tzaddikim v’nohagim b’derech tovim” — he should go away.
Speaker 1: Yes, that’s what it says there. Or even to a place of Torah.
—
The Rambam Is Not Speaking Specifically About Jews
Speaker 2: This is what one fundamentally needs to understand. I also think that the Rambam does not say in this law specifically about Jews — he says go where people are righteous. Apparently this also emerges from this fundamental principle.
Speaker 1: Good point. The Rambam says here a powerful thing — or as in his time. He doesn’t say specifically where Jews live; he says where it is good.
Speaker 2: Perhaps you are right that he should live among Jews is yet another matter, because Jews are good.
Speaker 1: I mean, the Rambam did not live in the worst period of society. That is to say, he lived in a Torah environment, but in a time that was not so bad. When you compare it to all other generations, it was among the better ones. Indeed, when one says “the Golden Age” (tor ha’zahav) one means a bit before the Rambam, but that is also what anyone would say.
Speaker 2: I mean not just casually, but it appears that the Rambam understood this. He says that today — perhaps he means during the exile — this is the purpose of the exile. This doesn’t exist. This is the purpose of the Torah, that one must have a Holy Temple (Beis HaMikdash) with all these things.
Rambam Laws of Dispositions Chapter 6 (Continued) — Living in a Bad Environment, Cleaving to the Wise, and Love of Fellow Jews
—
Law 1 (Continued) — “And If All the Cities… Conduct Themselves in a Bad Way”
The Rambam’s Own Time — “Like Our Times”
He says: “V’im hayu kol ha’medinos she’yodei’a v’shomei’a shmu’asan nohagim b’derech lo tovah k’mo zmanenu” — the Rambam says here an astonishing thing, like in his time. He already says before where Jews live, he says what he hears. Perhaps you are right in the approach that Jews is yet another matter, because Jews are good.
I mean, the Rambam — he did not live in the worst period of society. That is to say, he lived in a Torah environment, but in a time that was not so bad. When you compare it to all other generations, I don’t know — it could be that it was among the better ones. Indeed, when one says “the Golden Age” one means a bit before the Rambam, but that is also a Talmudic thing to mean, not Mishnah — Rambam. But it appears that the Rambam understood this.
The Connection to Exile and Destruction
He says that today — perhaps he means in the days of exile — that this is the purpose of the exile. This doesn’t exist. This is the purpose of the Torah, that one must have a Holy Temple with all these things. All in all he says, this is the way to create a good society. It is not possible with less than this — with a Jewish king, with a court of law (beis din), with all these things. This is what we learned earlier, that one must live in a city where there is a court that punishes for sin. It doesn’t exist — the whole world is one city.
“Or If He Cannot Go” — When One Cannot Leave
He says: “O she’eino yachol leilech li’medinos she’minhagoseihen tovim” — or he knows of a place where there are good customs, but he cannot go there — “mipnei ha’geyasos”, there are wars, “o mipnei ha’choli”, illnesses. That means he is sick.
“Yeishev levado yechidi” — there is no other option; he must be alone. He cannot go there — “yeishev badad v’yidom” — “let him sit alone and be silent.”
This speaks very well. It comes to the end of the destruction of the Holy Temple, he says: “A year, I have no other choice, I must be alone, because I will be in exile, I don’t want to learn from bad people.”
“Sit Alone” — Alone in the City
And if that is the case — this means he should live in his city, but only I in my home conduct myself well. And this is soon what he means in the city, because afterward he speaks about leaving the city. Here he speaks about being in the city.
“V’im hayu bnei veiso manhigim oso la’avodas Hashem” — very good. I once heard, someone said, a great righteous person said: even if the whole world will be religious, and he points to the service of God.
“What Should He Do” — When One Is Forced to Participate
It says in the Rambam: “U’mah ya’aseh adam she’kol anshei medinaso ra’im v’chata’im, v’ein manichin oso la’asok ba’Torah u’va’mitzvos, ela im kein nis’arev imahen v’nahag b’minhagam ha’ra?” — he is forced to conduct himself like them. He says, he cannot even, he doesn’t have the option of “being alone and it being good for him.”
“What should a person do if all the people of his country are wicked and sinful?” — This refers to Sodom. I mean, this was Sodom, when they said “bring them out” — everyone had to be like the wicked. You want advice? There is no advice. The advice is: “He should go out to caves, to thorns, and to deserts” — he should go out to the desert, “and not conduct himself in the way of sinners.”
Discussion: What Does “Chochim” Mean?
Speaker 2: Chochim? What is that? Chochim.
Speaker 1: Chochim? He should go out to chochim?
Speaker 2: Chochim, chochim v’kotzim (thorns and thistles).
Speaker 1: Ah, yes, chochim. Chochim is a… chochim, he says there among thorns, yes, chochim, among thorns. He should go to where people don’t live.
“And He Should Not Despair of Mercy”
In short, he should go out and hide — “and not conduct himself in the way of sinners, and not despair of mercy” — he should not give up.
The Verse “Who Would Give Me a Lodging Place for Wayfarers in the Desert”
“And so it says, ‘Who would give me a lodging place for wayfarers in the desert’” — the one who says, if only I could be in the desert, further “a lodging place for wayfarers.” Where only travelers pass through. This means, people who belong somewhere, living in a desert. But I will be there as a guest, and a person finds a tent, a guest in a tent — he should settle himself out in the desert.
The Parable of the Exodus from Egypt
And so it was with the Jews — the Jews couldn’t remain in Egypt, it was a place of idolatry (avodah zarah), so they had to be taken out into the desert, and there receive the Torah until they would receive the Land of Israel.
Jeremiah’s Lament Versus Practical Law
But further, there is Jeremiah — simply speaking, he doesn’t literally mean to say one should leave, one should go do that there. But the Rambam learned that we derive from this, because simply Jeremiah is complaining, he says: “I want to leave here, it’s all wicked people.” The Rambam says: Yes, indeed, that’s what one should do — one must leave, one must go to the desert.
Question: Why Didn’t the Rambam Himself Go to the Desert?
Why didn’t the Rambam go to the desert? Presumably because he perhaps held that he could indeed be alone — so he stayed.
The Story with the Satmar Rebbe and the Chazon Ish
I mean, there is the well-known story that the Satmar Rebbe and the Chazon Ish spoke about this, the Rambam. The Satmar Rebbe challenged the Chazon Ish: How can one live in a place of wicked people? He answered that the yeshivos are like deserts. I mean, he meant it sincerely — that if you do find a way that in this building you live and you are minimally not influenced, then that is a desert.
But for a Jew it’s not quite right, as I explained — there are indeed many things through which one is influenced that one cannot avoid. That this one will be a neighbor to the rabbi’s daughter, I don’t know whatever his problem was, I don’t know.
Question: What Does One Do When One Cannot Go to the Desert?
Also, what the Rambam doesn’t say further: “And if he is sickly and cannot go to the deserts” — one can’t go to the desert, it’s not realistic. What is he saying here? I don’t understand what he wants. It’s not practical law (halachah l’maaseh). The Rambam also didn’t go to the desert, right? So what does it mean?
Shemonah Perakim — Pious People Who Secluded Themselves in the Desert
And we saw in Shemonah Perakim, we saw that the Rambam says that the pious ones (chasidim) who went to seclude themselves in the desert, it was because of this. Perhaps he means that sometimes there is a person who actually goes to a desert, to a monastery, to a yeshiva, as you say.
—
Halachah 2 — The Positive Commandment to Cling to Scholars and Their Students
From Common Sense to Commandment
Okay. Now we’re going to learn the mitzvah that basically says this, if you think about it. Basically he says that common sense (seichel hayashar) says one should surround oneself with righteous people. There is a mitzvah, a positive commandment (mitzvas aseh). It’s not just good advice, rather it is a positive commandment “to cling to scholars and their students,” as it says “and to Him you shall cling” (u’vo sidbak).
“Is It Possible for a Person to Cling to the Divine Presence?”
And on this, the Sages say: “Is it possible for a person to cling to the Divine Presence (Shechinah)?”
Is this the first time the Rambam uses the word “Shechinah”? We already learned in the Laws of Prophets, I believe, the term “Shechinah.” That Shechinah means God, the Divine Intellect.
“Rather, this is what the Sages said in explaining this commandment” — the Sages interpreted, what does “and to Him you shall cling” mean? “Cling to scholars and their students.”
How Can a Person Achieve Perfection?
This seemingly fits with what we learned earlier in the Laws of Character Traits (Hilchos De’os), that the way of God is the good path, the middle path, the way of the wise. This is “and to Him you shall cling.”
But now he says, how? Perhaps he means to explain the question: How can a person achieve perfection? What does “Is it possible to cling to the Shechinah” mean? How can one even walk in the ways of being gracious and merciful? The advice is that you surround yourself with the righteous and you will learn from them.
Practical Ways of Clinging
“Therefore a person must endeavor to marry the daughter of a Torah scholar (talmid chacham)” — he must make great effort with his wife and with his father-in-law. He should marry a daughter of a Torah scholar. “And marry off his daughter to a Torah scholar” — because this way it will be his society, his family.
“And to eat and drink with Torah scholars” — even if the Torah scholars don’t want to eat with them, as we learned that Torah scholars don’t eat with… but he should go eat with Torah scholars. What will he do? He won’t go sit at his own table; he’ll sit with a few friends who are Torah scholars.
“And to do business for Torah scholars” — one should do business for Torah scholars or with Torah scholars.
“To Connect with Them in Every Type of Connection” — The Point Is Influence, Not Honor
“To connect with them in every type of connection” — one should connect with Torah scholars in all types of connections. The point here is not to give honor or to honor the Torah scholar — the point is so that you should be as much as possible with him, so that you should have his influence.
As it says “and to cling to Him.”
Discussion: The Difference Between “U’vo Sidbak” and “U’l’dovkah Bo”
What is the difference between “u’vo sidbak” (and to Him you shall cling) and “u’l’dovkah bo” (and to cling to Him)? I don’t know. From “u’l’dovkah bo” we learn “every type of connection,” and from “u’vo sidbak” we learn the advice with the mitzvah? Or it’s simply that he brings two verses because… I don’t know.
It could be that Rabbeinu Yonah means that there should be a multiplicity of ways of clinging. Either way, one should always find ways of how to cling to Torah scholars.
The Source for Going to the Rebbe’s Table
Here is the source for going to the rebbe’s tisch (table), and conducting oneself the way the rebbe conducts himself — because you see how the rebbe runs the table. It’s not simply that he comes to you; you come to him, and then you learn how to be a mentsch (proper person).
Discussion: “Chachamim” Versus “Talmidei Chachamim” — Why the Difference in Terminology
The “study and practice” says “chachamim” (scholars), and here it says “he should marry the daughter of talmidei chachamim” (students of scholars). The chacham doesn’t have that many daughters, right? So if you don’t have a chacham, go to a talmid chacham. The talmid chacham is the one who clings to the chacham, right? Go to the closest one you can.
And the person who clings to the chacham is himself a talmid chacham — that is by definition, because he learns from his actions and becomes a talmid chacham. What is the chacham here? The chacham can influence a large public, and he takes one of his students and takes his wife — so it revolves within the group.
It could also be that the Rambam is precise here with the terminology. I see the language of the Sifrei on “u’vo sidbak” is “chachamim and their students” — that is indeed a formulation that says talmidei chachamim.
It could also simply be that when a person gets married he is usually a young man, he’s not yet a chacham, he’s a talmid chacham. He’s still 15, 16, 20 — I don’t know how old he can be. One can’t be a chacham yet; one can be a talmid chacham at that point.
Speaker 2: What about talmidei chachamim? What about talmidei chachamim?
Speaker 1: Okay.
“And Roll in the Dust of Their Feet”
“And so the Sages commanded and said: And roll in the dust of their feet” — you should always be around them, to such an extent that if you won’t walk, you’ll become covered in dust from their feet. Meaning: that close should you go to them.
“And drink their words with thirst” — you should drink their words with thirst.
I think it also fits that when you see the scholars sitting up high, and you sit like this — I’m just saying — on a bench near something, I don’t know, a bimah (platform), whatever it was in those days, and you sit below, it’s literally as if you’re sitting there where the dust of their feet is.
Discussion: The Scholar’s Obligation to Be Accessible
But one must understand a bit — the chacham also wants to cling to a chacham, right? So the chacham, instead of letting all the common people who want to fulfill the mitzvah, he wants to go to his own rebbe.
So perhaps there is a mitzvah for a chacham to hold back, as they learned earlier that a chacham should let other people have access to him. So somewhere when a chacham knows he is already a great enough chacham, he should stop running to the greater scholars, and instead devote himself to the talmidei chachamim. I don’t know.
So practically, is this a problem? I don’t know.
Discussion: Meshiv Davar — A Torah Scholar with an Unlearned Person
So perhaps I’m thinking, when all the scholars will go to the greatest scholar, he won’t have time to get to them. So now you ask, if there is a concept of meshiv davar (responding to matters), and a talmid chacham also wants to have a connection with a talmid chacham or with a chacham — so who fulfills the meshiv davar, the wealthy people or the other talmidei chachamim? And not to pair a talmid chacham with an am ha’aretz (unlearned person) — that is stated very negatively, and we learned that it’s not even a pious mitzvah.
So how does this work? The problem that you have. It’s not clear. There is a difference — I mean, in different generations there is a difference in the problem. Not the… yes, fine. You continue.
—
Halachah 3 — The Commandment of Loving Fellow Jews
The Order: From Torah Scholars to All of Israel
So this was regarding Torah scholars. The first thing — one should roll in the dust of the Torah scholars. The most important friend you have, the friend who is a talmid chacham — for him, you don’t need to be an equal, you should help him, do business for him, be around him.
After that, there is a general matter of loving all Jews — even a Jew who has bad habits, and it doesn’t, you should not learn from him, but love him you must still. As long as he is not a complete wicked person (rasha gamur). It is a mitzvah upon every person to love — because when you encounter someone whom you must hate, you’ll be informed then.
“Love Your Neighbor as Yourself”
Yes, “It is a mitzvah upon every person to love each and every Jew as his own body, as it says ‘Love your neighbor as yourself’ (v’ahavta l’rei’acha kamocha).” “Kamocha” (as yourself) means just as you love yourself, you should love the other person.
What does this mean literally?
Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 6 (Continued)
Halachah 4 — Loving Fellow Jews: “It Is a Mitzvah Upon Every Person to Love Each and Every Jew as His Own Body”
The General Commandment of Loving All Jews
After that, there is a general matter of loving all Jews. Even a Jew who has bad habits, from whom we must not learn — but love him we must still, as long as he is not an apostate out of spite (mumar l’hach’is), as long as he is not a complete wicked person (rasha gamur).
It is a mitzvah upon every person to love each and every Jew as his own body, as it says “Love your neighbor as yourself.”
When you encounter someone whom you must hate, you should remember then: “It is a mitzvah upon every person to love each and every Jew as his own body, as it says ‘Love your neighbor as yourself.’” “Kamocha” means just as you love yourself, you must love the other person.
The Rambam’s Simple Interpretation of “Kamocha”
What does this mean simply? The Rambam says: “Therefore one must speak his praise and be careful with his money, just as he is careful with his own money and desires his own honor.” Just as a person protects his own money, and he is aware of his money, and he is aware of his honor — you should also pay attention to the other person’s honor and the other person’s money.
So the Rambam interprets it very simply: that you want things to go well for you, want things to go well for the other person.
“One Who Gains Honor Through His Fellow’s Shame — Has No Share in the World to Come”
Regarding this, he brings here that one who gains honor through his fellow’s shame — one who receives honor from the other person’s embarrassment. This means, he becomes important because people see how foolish the other person is. He wants to be the smartest one in the group because he’s smarter than the other person; he shows how much smarter he is than the other. The simple meaning is: you don’t do this; your honor is much more important to you; you’re ready to elevate your honor a bit by stepping on the other person’s honor.
“He has no share in the World to Come.”
Why is it so severe, “he has no share in the World to Come”? This is even regarding a positive commandment, but also “he has no share in the World to Come” — it is an important mitzvah. I don’t know, it’s very frightening. Perhaps we’ll see in the “has no share in the World to Come” in Laws of Repentance (Hilchos Teshuvah), chapter 3; perhaps the Rambam will explain it there — he mentions it there.
One who gains honor through his fellow’s shame — this is presumably the list of “has no share” that is there. Yes, one needs to look in Laws of Repentance, chapter 3, halachah 14. The Rambam says there that these are things that are not truly “has no share,” but since it’s difficult — one needs to look at the commentaries there, and one will see the precise definition.
Gaining Honor Through a Fellow’s Shame — A Deep Human Weakness
Gaining honor through a fellow’s shame is a very important matter. This is a very internal thing; people have this, because one measures oneself against one’s friend and compares oneself, and one can show the contrast. When the other person says something foolish and you respond with something cleverer than him — that literally means, that is simply gaining honor through a fellow’s shame. That is a harsh thing.
Because this is the simplest way of seeing that your honor is more important to you than the other person’s — you are not fulfilling “Love your neighbor as yourself.”
—
Halachah 5 — Love of the Convert
Two Positive Commandments Regarding a Righteous Convert
The Rambam says that “Israel” doesn’t only mean someone who was born to Jews. Here comes in the love of the convert (ahavas ha’ger) — a new mitzvah, an extra mitzvah.
Ger Toshav — Laws for a Non-Jew Who Doesn’t Serve Idolatry
The few halachos that exist regarding a ger toshav (resident alien) — for example, we learned yesterday in Mishnayos in Bava Metzia, I believe, regarding fraud (ona’ah), regarding not deceiving a ger toshav. A ger toshav means a non-Jew who doesn’t serve idolatry, who is not a murderer, who is not a predatory person.
I think that when one lives in a non-Jewish area, one must consider that the non-Jews around, your neighbors, have a status like a ger toshav — regarding the matter that you should not commit fraud against them, you should not cause them suffering, you should not shame them, and so on. But this isn’t relevant to our topic, because here we are speaking about a ger tzedek (righteous convert).
The Sefer HaChinuch’s Broad Interpretation of “Ger” — Every Vulnerable Person
Speaker 2: And not only that, two things one can… You’re saying that the Rambam is speaking that a ger is not just any, he has in mind a ger tzedek. You’re saying that even a ger, a non-Jew, also has certain laws. There’s also the reverse — a Jew who is from a different city, a different Chassidic group, a different side, he enters like an orphan and widow, because he is a vulnerable Jew, because he is a Jew who is more vulnerable.
Speaker 1: Does every ger fall into this? The Sefer HaChinuch says that the plain meaning of the text (peshuto shel mikra) doesn’t necessarily mean specifically…
Speaker 2: You’re saying there’s no difference — even a non-Jew. But even a Jew can be a ger, not because he’s a ger because his father is no longer Jewish, but because he arrives in a new city and doesn’t know his way around.
Speaker 1: The Sefer HaChinuch says that the plain meaning of the text means this, and therefore this is also included in the mitzvah. But I’m saying that every person who is vulnerable falls under the category of ger, orphan, and widow.
Speaker 2: Okay. There are other ways of being vulnerable.
“Under the Wings of the Divine Presence” — What Does “Wing” Mean?
Speaker 1: “The love of the convert who came and entered under the wings of the Divine Presence (tachas kanfei haShechinah)” — this is a Jew who converted, and this is a very beautiful expression. He entered under the wings of the Shechinah. The Shechinah spread out a wing and brings in more people besides the original family.
Speaker 2: I think the wing here means more like “the edge of a garment” (k’naf begadim) — under the Shechinah’s apron, under the Shechinah’s coat. It doesn’t mean a wing like “as an eagle spreads its wings” (k’nesher yifros k’nafav). God is over the Jews.
Speaker 1: No, I say. I think kanfei haShechinah is the usual usage. I don’t remember, I had a proof. Kanaf usually means — “I will return, I will return, I will take shelter under Your wings” (ashuva ashuva echeseh tachas k’nafecha).
Speaker 2: But it doesn’t make sense. A bird’s wings aren’t something you go under. It’s as if you’re saying, “like an eagle” is the opposite — you fly on it. But under the wings doesn’t really make sense.
Speaker 1: Under the wings, as we say “tachat knafayich” (under Your wings), like there by Ruth — she comes under the wings of Boaz — it means under his protection.
Two Positive Commandments — “Included Among Friends” and “Convert”
“The love of the convert who has come and entered under the wings of the Divine Presence — two positive commandments” — he is included among friends. First, he is a Jew — “ve’ahavta le’reiacha kamocha” (love your fellow as yourself). After that, he is a convert, the Torah said “ve’ahavtem et ha’ger” (you shall love the convert) — which is an extra mitzvah.
“He commanded regarding the love of the convert just as He commanded regarding the love of His Name” — the Almighty commanded that one should love a convert just as one should love Him. “Just as it says ‘ve’ahavta et Hashem Elokecha’ (you shall love the Lord your God), so too it says ‘ve’ahavtem et ha’ger’ (you shall love the convert).”
Discussion: “Ve’ahavta le” versus “Ve’ahavta et” — Is There a Difference?
Interestingly, it also says “ve’ahavta le’reiacha kamocha,” but there the word “et” doesn’t appear. Here it says “et ha’ger.” It doesn’t say “ve’ahavta et reiacha.” Perhaps there is a difference between “ve’ahavta et” and “ve’ahavta le”? I think it means the same thing.
He brings some distinction between “le” and “et.” He argues that there is a difference between “le” and “et” — that “le” means as he said earlier, “to speak in his praise” and to take care of him, as if you give him a light. And “et” means that one should love him — it’s a new mitzvah, a different mitzvah. But it doesn’t say that here. Here it simply says the same thing, just with an additional mitzvah. The interpretation he gives here on this page doesn’t quite work.
Why Does the Almighty Especially Love Converts?
Okay, the Rambam continues: “The Holy One, Blessed be He, Himself loves converts, as it says ‘ve’ohev ger’ (and He loves the convert).”
After all, the Almighty also loves Jews — “ohev amo Yisrael” (who loves His people Israel). We have a verse: “ahavat olam ahavtich al ken meshachtich chesed” (with everlasting love I have loved you, therefore I have drawn you with kindness) — that refers to Jews. The Almighty loves Jews. But the Almighty has a special love for converts, because their Judaism came to them through self-sacrifice (mesirut nefesh). He left behind his nation and his homeland. The Almighty Himself loves converts. “And therefore, in His ways” — one must also love converts.
A Possible Distinction in the Essence of the Two Loves
It could be that this is correct: that “ve’ahavta le’reiacha kamocha” means you shouldn’t hurt him and you should watch his honor, and “ve’ahavtem et ha’ger” means you should look up to his self-sacrifice, you should have a certain admiration for him because he is a convert — the courage to become a Jew.
—
Halacha 6 — “Lo tisna et achicha bilvavecha” (Do Not Hate Your Brother in Your Heart)
The Prohibition Applies Only to Hatred in the Heart
The Rambam continues — this is the positive commandment of “ve’ahavta.” “Anyone who hates any Jew in his heart violates a negative commandment, as it says ‘lo tisna et achicha bilvavecha’ (do not hate your brother in your heart)” — someone who hates a fellow Jew in his heart, he hates him but doesn’t tell him, it remains in his heart.
The Rambam says: “One does not receive lashes for this prohibition, because it involves no action.” What is the entire decree of the Torah? “Only regarding hatred in the heart” — the word “hatred” refers to when one hates in the heart and does nothing about it.
“But one who strikes his fellow or insults his fellow, even though he is not permitted to do so” — certainly one may not — “he does not violate ‘lo tisna’ (do not hate).”
Interestingly, the Rambam says that the prohibition of “lo tisna” does not apply. He hasn’t counted the prohibition of “lo tisna.” It’s an extra prohibition, but he doesn’t violate “lo tisna.” So, one could say that he hates in his heart, plus he also hit him. The Rambam says that the word “bilvavecha” (in your heart) — that is the heart. That’s how it appears.
—
Halacha 7 — “Hochei’ach tochi’ach et amitecha” (You Shall Surely Rebuke Your Fellow): The Remedy for Hatred in the Heart
The Main Interpretation: Bringing Out What Is in the Heart
And he goes on to learn — apparently, the remedy for this is the next mitzvah.
The Rambam says: “When one person sins against another, he should not hate him and remain silent.” What do you do then? The remedy is as follows: “When one person sins against another, he should not hate him and remain silent, as it says regarding the wicked: ‘And Avshalom did not speak with Amnon, neither bad nor good, for Avshalom hated Amnon.’”
If one tells him, one doesn’t violate anything at all. It says in the Sefer HaMitzvot: “That He commanded us to inform the one we hate of our hatred, until we tell him what we hate him for, and this is His statement ‘hochei’ach tochi’ach et amitecha’ (you shall surely rebuke your fellow).”
The Rambam says: “Rather, it is a mitzvah upon him to inform him and say to him, ‘Why did you do such and such to me? Why did you sin against me in this matter?’ as it says ‘hochei’ach tochi’ach et amitecha.’”
Avshalom and Amnon — “Regarding the Wicked”
The Rambam calls them wicked, he gives a general expression about them. Children of King David, yes, it records wrongs that they did, but…
Again, the Rambam calls them wicked. Wicked — there are, I know, Esav, Achav. This is after all from the whole story that Amnon violated Tamar, and Avshalom wanted to take revenge on him — that’s the whole story. Okay, the expression “regarding the wicked” is interesting. Yes, they conduct themselves with wickedness. If someone asks, “Who is called wicked in the Torah?” one would say Pharaoh, Haman — it wouldn’t occur to say Avshalom and Amnon, but it says so here. Avshalom — not Amnon — he remained silent about Amnon.
“Hochei’ach Tochi’ach” — Not Giving Mussar, But Communication
“Rather, it is a mitzvah upon him to inform him and say to him, ‘Why did you do such and such to me? Why did you sin against me in this matter?’ as it says ‘hochei’ach tochi’ach et amitecha.’”
The Rambam says here that the main, simple concept of “hochei’ach tochi’ach” doesn’t mean rebuking someone about a mitzvah they’re not doing properly or something, rather it simply means bringing out what is in the heart — having what we call today normal communication skills, being able to talk to a person, being able to say what hurts. I think this is much more than what we call normal communication skills — I mean it that way.
Practical Application: “He Should Understand on His Own”
And one should have a lot of sense, and one must be very meticulous about this mitzvah — I hold very strongly of it. You have a complaint against someone? If not, then he also doesn’t hold it in his heart either.
You’re not at the point of telling the other person, and what should you have in your heart? What is perhaps the word? Meaning, if you truly hold — many times a person says: “For such a small thing I should tell him?” Okay, if it’s for such a small thing, are you done being his friend? You need to make it work somehow. Many times the whole system works on things you wouldn’t have said because you’re too proud to say.
But if you would have said it in a slightly different way — he’s such a fool, you can’t understand if you want to tell him. But if you truly don’t hold that he’s someone who doesn’t understand how to deal with people, but if you would have ever held enough that one can talk, if he’s lucky he understood — then he committed a wrong.
I think this is very important. There are people who walk around embittered for years because the person says: “What do you mean? He should understand on his own.” You didn’t demand for your own honor, and he should understand on his own. Shalom bayit (domestic harmony) — people can carry things around for years in their hearts because “he should have understood on his own.” If he could ever break down and say it, his life would have been easier. Maybe he doesn’t understand? Maybe he wants to understand, he just needs to hear it.
Yes, one can also think—
Rambam, Hilchot De’ot Chapter 6 (continued) — Forgiveness, Rebuke, and Shaming
—
Forgiveness — “He Should Understand on His Own”
Speaker 1: If you would have ever held enough that one can talk, if forgiving him he understood, then he committed a wrong… I think this is very important. There are people who walk around embittered for years because of this thing called “he should understand on his own.” You didn’t demand for your own honor, and he should understand on his own.
Shalom bayit — people can carry things around for years in their hearts because he should have understood on his own. If he could ever break down and say it, life would have been easier. Maybe what doesn’t he understand? Maybe he would have understood if he would have ever said it.
—
The Rambam — Forgiveness After a Request: Avimelech and Avraham
Speaker 2: Yes, one can also think — we once discussed this, we learned this. There’s a question: what about Avraham with “ve’atah hashev eshet ha’ish” (and now, return the man’s wife)?
Speaker 1: Yes, here there’s such a thing — every matter can be made into a contradiction. Yes, one can make a contradiction out of everything. But in truth, “hochei’ach tochi’ach et amitecha” is also a mitzvah of rebuke regarding a sin. Because when the other person wrongs someone, he committed a sin of not being careful with his fellow’s honor. Okay. He didn’t fulfill “ve’ahavta le’reiacha kamocha.” That is what the Rambam holds.
—
Halacha 8 (continued) — “And If He Returns and Asks for Forgiveness”
Where is the next section? The Rambam discusses this. The Rambam says: “And if he returns and asks for forgiveness, one must forgive him, and the forgiver should not be” — the person who must forgive, the interesting language — “and the forgiver should not be cruel, as it says ‘and Avraham prayed to God.’”
We already know that after Avimelech asked Avraham for forgiveness, Avraham indeed prayed for him.
The Rambam continues: “Even though he caused him suffering and sought to kill him” — he truly did a great wrong to Avraham, but once he asked him for forgiveness and begged him.
“And Avraham rebuked Avimelech” — not on that verse, it says it regarding a different matter. Yes, he prayed, and in a different place it says he rebuked him. Does it say it here? No, here it doesn’t say he rebuked him; here it says the opposite, that Avimelech had complaints. But I remember that in a different place it says later, when he took the well, it says “vayochi’ach Avraham et Avimelech” (and Avraham rebuked Avimelech). But in any case, here we see that he truly did him a great wrong, and later Avraham forgave him again and even prayed that Avimelech should be saved from the illness, not be stopped from whatever happened there.
This is apparently also the approach in Hilchot Teshuva (Laws of Repentance), but this is not the place for the laws of forgiveness — we will learn more things there about how one should forgive.
—
Halacha 9 — Rebuke Regarding Sins: “One Who Sees His Fellow Sinning”
The Rambam says — oh, excuse me — further. The Rambam goes on to say what else is included in “hochei’ach tochi’ach et amitecha”? Not only when he wrongs you, but: “One who sees his fellow sinning or going on a bad path, it is a mitzvah to bring him back to the good and to inform him that he is sinning against himself through his evil deeds, as it says ‘hochei’ach tochi’ach et amitecha.’” This is also among the great mitzvot.
Rebuke Only in a Healthy Society
Speaker 2: Yes. It’s true, we’re talking here after they are already a healthy society with upright people.
Speaker 1: Just like that — when you’re with a group of wicked people, are you going to go around rebuking everyone and it won’t help? You’re in a good place, and one of the people stumbles, you need to rebuke him. I mean exactly this: if such a person hangs around with wicked people, what are you going to be the one who keeps giving mussar and saying? It won’t work.
A Matter That Won’t Be Heeded (Davar She’eino Nishma)
Speaker 2: Perhaps this also relates to the topic of davar she’eino nishma (a matter that won’t be heeded), which they haven’t yet learned here.
Speaker 1: Yes, he didn’t bring it here, but it was brought earlier. When he discussed rebuke, he said that one rebukes only in private matters between them. It could be that the same thing applies in interpersonal matters too — if you truly know that he won’t listen, perhaps there is no mitzvah. I don’t know.
—
Halacha 10 — The Manner of Rebuke: Gently and with Soft Language
The Rambam continues: “One who rebukes his fellow, whether in matters between him and his fellow, or in matters between him and God” — both the first type of rebuke, where he tells him you should know that you’re not considerate, you’re hurting me, you didn’t value my honor, or in matters between him and God — “he must rebuke him privately.” He must tell him quietly, when only the two of them are there. “And he should speak to him gently and with soft language, and inform him that he is only saying this for his benefit” — he should let him know, you should know I’m saying this for your good. He must actually mean it for his benefit beforehand, only then can he inform him. “To bring him to the life of the World to Come.” The Rambam derives this from the verse “ve’lo tisa alav chet” (and you shall not bear sin because of him). He’s going to bring it. But apparently this also applies in interpersonal matters.
Discussion: “To Bring Him to the Life of the World to Come” — How Does This Fit with Interpersonal Matters?
Speaker 2: Or does that only refer to matters between man and God?
Speaker 1: Both — he says matters between him and God.
Speaker 2: I understand, but it doesn’t make sense. How does “to bring him to the life of the World to Come” fit in?
Speaker 1: What? How does “to bring him to the life of the World to Come” fit in?
Speaker 2: Matters between him and God too? You should know, you’re not fulfilling mitzvot, you’ll leave this world.
Speaker 1: Yes, indeed, that concerns me — I’m not going to be bothered by that.
But in practice, he brings it in as well. It’s not — “to bring” doesn’t mean to say that perhaps this is my entire purpose. You should know, what I’m telling you now is something that is good for you.
So perhaps you can say that if it’s interpersonal, it could be life in this world. You want me to be your friend? True, get a hold of yourself, fix it, I can be your friend. So why does it need to be “to the life of the World to Come”? How does that fit in here?
So perhaps it could be that “for his benefit, to bring him to the life of the World to Come” applies more to matters between man and God. Or perhaps one can interpret “for his benefit” as interpersonal, and “to the life of the World to Come” as between man and God.
Because I don’t want you to think that the Almighty is a policeman. No, I want to help you. The Almighty doesn’t need a policeman. I want to help you, I want you to have a good life, I mean you. What does “the life of the World to Come” mean?
Speaker 2: Yes.
—
Halacha 10 (continued) — Until When Must One Rebuke?
Speaker 1: So, the Rambam continues: “If he accepted it from him” — after he gave him mussar, if the one he rebuked accepted it — that’s wonderful, “good.” “And if not,” one must try “a second time,” he should rebuke him a second time and a third time. “And so, one is always obligated to rebuke him” — not just a third time, but forever, he must rebuke him — “until the sinner strikes him and says to him, ‘I will not listen’” — until the sinner actually strikes him, or, as the Rambam says, “strikes him and says to him” — or perhaps either of the two: he strikes him or he tells him I don’t want to hear.
This is stated, and it is built on a Gemara that says, yes, until striking. Rava said until striking, Shmuel said until cursing. And the Rambam ruled until striking, but he also added the “says to him.” So I don’t know exactly.
Why Does One Stop at Striking?
So, because when he strikes him, he is further violating a prohibition — should he now rebuke him for the sin he’s committing right now? But it could be that the point is that now the rebuke will bring more sins, it will bring more harm than good, because striking and cursing are both prohibitions — striking a Jew and cursing a Jew. But with the rebuke you’re making him angrier, you could cause him to stumble with more sins.
But the stronger point is that the Rambam means to say that “struck” — as the Meiri brings — “struck, meaning ‘I don’t want to.’” That means, until then you make it very clear to him that you’re not interested. That until then, he actually is interested. After all, the concept is “at first he pushes away” — he actually is interested deep down.
Practical Understanding: “A Second and Third Time”
I believe the Rambam here doesn’t mean that one should be a clever nag. If you’re tormenting him, you tell him once, then a second time, a second and third time — it means, think perhaps a few months later, perhaps he’s become a bit more reflective, perhaps he understands better. This needs to be understood properly.
—
“And Anyone Who Has the Ability to Protest and Does Not Protest”
And the Rambam warns: “And anyone who has the ability to protest and does not protest” — interestingly, here he already calls it “protesting” (mocha), he no longer calls it “rebuke” (tochecha).
Discussion: Protest (Mecha’ah) vs. Rebuke (Tochecha)
Does he mean the same thing? Yes, yes. This is what today’s rabbis say — that there is a “mitzvah of protest” which is not rebuke — such nonsense has entered the world, it has no source whatsoever. Protest means telling the other person in a way that can help. Simply protesting into thin air is nothing at all.
“And anyone who has the ability to protest and does not protest” — he doesn’t try to stop the other from his sin — “he is held accountable for the sins of all of them.” Why? “Because it is possible for him to protest against them” — because it is possible for him, it is feasible for him to protest, and he doesn’t protest, and he is held accountable for all those sins. Why? Because he is responsible for them.
Discussion: Why Is He “Held Accountable”?
Speaker 2: But he’s talking about members of his household, people that you are…
Speaker 1: The Rambam didn’t bring here the topic of “kol Yisrael areivim zeh la’zeh” (all of Israel are guarantors for one another), that this is relevant. But it’s not clear why he is held accountable. He is also held accountable.
Speaker 2: No, I mean he is held accountable because a person is influenced by his companions.
Speaker 1: Ah, now you’re saying a nice interpretation. When he protests… “caught” means that he… but protesting is in order for the other person to become better. Protesting is not because I want to be the one who protested.
Speaker 2: No, but there are also those who say that I protest so that I should remember that it doesn’t become a normal thing. Every time I see that person committing a sin, I say something, because I don’t want to forget, because a person is influenced.
Speaker 1: But that’s not what the Rambam says. That Torah is such a modern Torah, I don’t hold of it. I mean, it’s simple — if you can prevent it, then… then of course you’re right.
It’s certainly not the same severity as what the other person did, but sometimes there is a… What is yes, your responsibility is like a father or someone who is the leader and the like, it’s your job. But perhaps he’s not speaking about that case l’chatchila (ideally). But that’s what “yochal” means — the wise man “yochal” means if you can accomplish something, you can’t accomplish something, you can only write a note — I have a blessing in vain (bracha l’vatala), there’s no permission to speak nonsense.
—
Halacha 11 — “One who rebukes his fellow, initially”
But the Rambam continues: “One who rebukes his fellow, initially” — when a person rebukes his friend, “initially” — “initially” apparently means the beginning, the first time, because later perhaps it’s needed.
Speaker 2: Perhaps later, yes.
Speaker 1: I hold I’m at a question, it’s certain that it’s already something more. But he means don’t begin…
“Initially,” he says, “he should not speak harshly to him until he shames him, that he should not say to him ‘aren’t you ashamed of your deeds’ and the like.” He should not speak to him sternly and shame him with his words, “that he should not say to him ‘aren’t you ashamed of your deeds’ and the like.” He should properly… This is what we already said earlier, “gently and with soft language.” The Rambam brings it later.
The Source: “And you shall not bear sin because of him”
“For so said Solomon, ‘the faces of the one being rebuked change’” — that the face changes, his face becomes ashamed, he becomes embarrassed, “and they say to him ‘aren’t you ashamed of your deeds.’”
Ah, it’s very interesting. The prohibition to shame a Jew, we learn from this: “So I have heard that it is forbidden for a person to shame a Jew, and know that one does not rebuke him in public.” It’s certainly not. This is like the “mouth of Shmuel” that we said — that we learn from this, even someone who deserves to have shame, one may not shame him. All the more so that you shouldn’t come here and just shame someone — certainly it’s forbidden.
—
Halacha 12 — Whitening the face (public humiliation): “It is a great sin”
The Rambam says: “Even though one who shames his fellow does not receive lashes” — here he goes on to discuss the prohibition of halbanat panim (whitening the face, i.e., public humiliation). Here he enters the topic of halbanat panim.
“Even though one who shames his fellow does not receive lashes” — even though one doesn’t receive lashes.
Why doesn’t one receive lashes?
It’s perhaps a lav she’ein bo ma’aseh (a negative commandment without an action), because the shaming is without a physical action. As if when a person says something to another, he doesn’t yet know how strongly the other will be shamed. The whitening of the face is not an action. Perhaps it’s not exactly a lav, it’s a lav she’ein bo ma’aseh, he brings. Why is it called a lav she’ein bo ma’aseh? Perhaps because speech is not considered an action, there’s such a concept. Okay.
But it doesn’t help, it’s not because of this that it’s less severe — this is very:
“It is a great sin, so said the Sages” — it’s also counted among the warnings by Rabbi Eliezer ben Hyrkanos’ repentance? I mean so. Not Rabbi Eliezer ben Hyrkanos’ repentance, by “those who have no share in the World to Come.”
“So said the Sages, one who whitens the face of his fellow in public has no share in the World to Come” — here he says specifically in public.
Discussion: “In public” — the distinction
Speaker 2: But in private, perhaps one doesn’t have a share?
Speaker 1: Ah, “so said the Sages” — it’s also a prohibition.
“Therefore a person must be careful in this matter not to shame his fellow in public, whether small or great.”
Speaker 2: Wait, how did the “in public” grow out? The public one may not desecrate, the Sages say in public.
Speaker 1: Yes. In public is worse, that’s simple.
Speaker 2: Ah, only in public does one not have a share in the World to Come.
Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 6 (continued) — Public Humiliation, Measure of Piety, Widow and Orphan
—
Halacha 13 — One should not shame his fellow in public
Speaker 1: A person must be careful in this matter not to shame his fellow in public.
Speaker 2: Whether small.
Speaker 1: Wait, how did the “in public” come to grow out? The Rambam didn’t elaborate on it. The Sages say in public.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: “In public” is worse, that’s simple.
Speaker 2: Ah, only in public does he not have a share in the World to Come?
Speaker 1: In public is worse. In private it’s also forbidden, but in public is worse.
—
Discussion: “Whether small or great” — What does “small” mean?
Speaker 2: The Rambam says, a person must be careful in this matter not to shame his fellow in public, whether small or great. It means “great” — does it mean even a small person? A small one you can already show?
Speaker 1: Even a small one, a Jew who doesn’t yet observe all the commandments.
Speaker 2: It means mature enough to learn with him?
Speaker 1: Yes, it could be. It’s important. Indeed, a teacher (melamed) can stumble with halbanat panim 25 times a day.
Speaker 2: Perhaps one can find a heter (leniency) for the teacher perhaps?
—
“And he should not call him by a name that he is ashamed of” — Giving a nickname to one’s fellow
Speaker 1: Okay. And he should not call him by a name that he is ashamed of. Here the Rambam brings what it says “one who gives a nickname to his fellow” — he calls him a name that he’s ashamed of. Every time you call him that name, you shame him.
And he should not tell before him something that he is ashamed of. He should not tell something that he’s ashamed of. This is apparently what the Gemara that you mentioned earlier in Tractate Arachin says.
Speaker 2: From ona’at devarim (verbal oppression), right?
Speaker 1: They learned ona’at devarim?
Speaker 2: No, ona’ah is the mitzvah from the 613 mitzvot, perhaps by that mitzvah. But there it says such a thing.
Speaker 1: Yes, but one tells, even things that are true. Here it says the word, or even a name — many people call him by that name, because you know that he doesn’t like it, he’s ashamed of that name — you don’t call him that.
Speaker 2: It’s very common with children, one shames and doesn’t think about it.
Speaker 1: Yes. That’s why we say these sermons (drashos), so that people should take it upon themselves, remind themselves.
—
Halacha 14 — The distinction between “between man and his fellow” and “matters of Heaven”
Speaker 1: When are these things said? In matters between man and his fellow. This is — one may not mention that the other person did something between man and his fellow and shame him with it.
But matters of Heaven — if someone committed a sin against Heaven, indeed a person desecrated God’s name let’s say — if he did not repent in private… It means he committed a sin and they tried to rebuke him. He goes back apparently.
You need to remember this, you need to keep this assumption in mind regarding the topic of rebuke (tochachah). He’s going back now to the topic of rebuke. When a person is… I know, between man and his fellow, even when I’m rebuking him — because I have, if you have complaints against him, you certainly cannot do it in public, God forbid.
If he did not repent — when I warned him in private… right, but this only works for matters between him and God. The complaints I have against him, I can never do in public. Except perhaps for a sin, but just a person I have complaints against, I need to tell him, but I can never shame him.
But he commits a sin — if he did not repent, when I warned him in private, then we shame him in public and publicize his sin and revile him to his face.
—
The distinction between protest (mecha’ah) and rebuke (hochachah)
This is the matter of protest that you said earlier — this is not a matter of protest. This is rebuke. Protest means I protest into the world; rebuke means I try to make the person better.
But here there is a matter of in public, literally in public, so that they should be ashamed of him. We revile him to his face, so that they should be ashamed of him, and we disgrace him and curse him until he returns to the good path.
The distinction between protest and rebuke is: the protest doesn’t think at all about how he’s going to make the other person better. He holds that it’s a mitzvah that I must protest — there’s no such thing that I must protest. They mean that this is the way one goes about protesting against the other person.
But the Rambam began with “one who rebukes his fellow” — he first tried to draw him close, he tried to be humble, until he returns to the good path, as all the prophets of Israel did.
—
What did the prophets actually do?
The Rambam says, this is what the prophets did. The prophets said sharp language, and they disgraced Jews, and they said all the things they said. But they rebuked in private, and they said that they had no other recourse, so they began to rebuke in public.
By the way, there’s almost no case among the prophets where they spoke about a specific person — perhaps about the king. But most prophets spoke in general terms, they shamed Israel collectively. Perhaps that’s also not quite right.
—
Digression: The Baal Shem Tov’s criticism of “rebukers”
The Baal Shem Tov said that all these rebukers who only speak against Jews are arousing the Satan. One of the great criticisms of the Baal Shem Tov was that people used to travel around and make a living from bashing Jews. So what, you bash Jews? You’re on the side of the Satan who bashes Jews. There’s no such thing. There’s no such thing that you should say such a good sermon. He asks, you have a good piece for me? It’s self-serving, literally.
—
Halacha 15 — One whose fellow sinned against him and didn’t want to rebuke him — a measure of piety
Speaker 1: The Rambam says, one who rebukes his fellow… okay. Now — here you see very well. We asked the question, I perhaps remembered it in the back of my mind, I’m speaking here. We said earlier that one must tell the other person. The Rambam says, no more than this. If you want to forgive him in your heart, you can.
Speaker 2: But he says, yes? Yes. Yes. Yes.
Speaker 1: One whose fellow sinned against him, and he did not want to rebuke him or say anything to him, because the sinner is very much a commoner, or because his mind is confused, and he forgave him in his heart, and did not hate him and did not rebuke him — this is a measure of piety (midat chasidut). And the Torah is only strict about hatred.
—
The main point: Hatred in the heart
The Torah is primarily strict about hating in the heart. That’s the main point. Because then the hatred always gets worse, until it bursts out.
It’s interesting, because when the friend wronged you, it’s also that the friend transgressed a prohibition. Why is it so different from when he transgresses a prohibition against Heaven? Apparently, when you were offended that he transgressed, you should have had compassion that you were wronged.
Perhaps because of this the Rambam inserts “very much a commoner” — he means to say, I have this question now, I always have this question.
—
Practical halacha l’ma’aseh: What does one do with a person who is not your friend?
I have various people whom I hold do wrongs or do offenses. And forgiving doesn’t matter. When I think about giving him a call — here, people — if he’s a good friend of mine, on the contrary, then it’s everything in life. He fixes it up, he wants me to make it hard for him.
But he’s not a friend, he’s a person I need to deal with, he’s not my friend. So what do I think? An explicit verse — you must tell him. You hate him, a Jew, you hate a Jew in your heart, you must tell him.
So I say, I forgive, forget about it. What do you mean you forgive? I don’t hate — forgiven. So I say, I hold he’s a boor. So I say, the Rambam says — I’ll tell you the truth — he’s very much a commoner. His mind is confused. He’s unfortunately caught up in some cold thing that one has to believe in doing, I know what.
I forgive him in my heart. It’s not a genuine forgiveness, right? Actively forgiving. You put him into some category — he’s one of those people who truly, I don’t hate him. Exactly, I don’t hate him, because I understand that he’s unfortunately caught up, he’s a tinok she’nishba (a captured child, i.e., one who doesn’t know better).
Okay. This is somewhat a measure of piety. To judge that the other person has a confused mind? I don’t know. One needs to be precise that this alone is not hatred. I don’t know.
—
Discussion: “Measure of piety” in practice
Speaker 2: Don’t you have the Chassidic expression in chavrusa, “that one is piety to me”? Which one? That he only has his few good friends, and he’s different with each one.
Speaker 1: No, I don’t know. If someone has advice — one of ours who learns with us — let them say the advice, the practical halacha, what is the halacha l’ma’aseh. Is there a rabbi who is relevant, or Yashele over there? People don’t ask the rabbis this question, right? No, nobody called to say the halacha for their part.
—
Digression: Rabbi Shlomo Zalman Auerbach on Erev Yom Kippur
I saw, Rabbi Shlomo Zalman said to his son on Erev Yom Kippur, he said: “I’ve received so many questions, all kinds of questions, about all kinds of halachot — about the fasts, or this. Nobody asked me which halachot of repentance (teshuvah), how to do teshuvah.”
Why? It scares the group even more. Yes, how to appease the other person, whether one needs to.
—
Discussion: Whether one needs to appease when the other person doesn’t know
Speaker 1: I think there’s a nice dispute in halacha here, and it’s more relevant in the laws of the Ten Days of Repentance, where it says to appease — whether one needs to appease when the other person doesn’t know.
Here it appears that the appeasing is a matter when there is hatred, when there is animosity. I know, the Chofetz Chaim says one must appease even if the other person doesn’t know — because one spoke about him.
But here we’re talking about the opposite — here we’re talking about the other person having done something to you, that the one who was hurt should go and say. It’s actually a different point essentially.
—
Halacha 16 — A person is obligated to be careful with orphans and widows
Speaker 1: The Rambam continues, now there’s a new category of people toward whom one must have a certain attitude. There’s another mitzvah, yes? We’re still on the list of mitzvot. Here is a mitzvah of… where is the mitzvot, the list of mitzvot quickly? We’re already at the end, right? It’s almost the end.
So here we learned, basically the first five chapters were the first mitzvah. After that we learned “love your fellow,” “love the convert,” “do not take revenge,” “do not bear a grudge,” “not to whiten faces.” Here we are now — kindness. “And not to oppress a widow or orphan.”
It’s interesting how the Rambam read this. Here he says… here he calls it “widow and orphan,” but it perhaps means character traits (de’ot).
—
“Their spirit is very low” — even wealthy ones
Speaker 1: The Rambam says, a person is obligated to be careful with orphans and widows, because their spirit is very low. Their spirit is crushed. Even if they are wealthy — even if they have money.
Speaker 2: “Low spirit” — is this their being poor in spirit? Is this the same point, or is this a different expression?
Speaker 1: Interesting.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Even if they are wealthy. And so it says in the Mishnah in Bava Metzia that oppression, or taking a pledge from a widow — “you shall not take a widow’s garment as a pledge” — it says even if she has money. Even the widow of a king and the orphans of a king, we are warned about them, as it says “any widow or orphan you shall not oppress.” Every widow and orphan — even if you think they have power — but a widow and orphan are very unfortunate and very vulnerable.
—
Discussion: Does the Rambam mean broader than just widow and orphan?
Speaker 2: And what does one do, unfortunately, with such a person?
Speaker 1: The Rambam has a soft nature. The Rambam doesn’t add that it means everyone who is very crushed. The Rambam holds that one understands it on one’s own, and the Rambam actually doesn’t hold that way.
Speaker 2: No, it looks like yes, because in the note he said “unfortunate ones.” You see a precision, simply that he means not specifically.
Speaker 1: At the end he says, until when are they called orphans? He’s actually talking about orphans here.
Speaker 2: Yes, but the opposite — when it says “orphans,” it means to tell you that even the widow of a king, whom you see appears to be doing well, you should know that she is also crushed. That’s the novelty. Someone whom you clearly see is crushed is certainly included in the mitzvah. It’s not the other way around.
—
Halacha 17 — How should one conduct oneself with them
Speaker 1: Everyone, even the widow of a king — “any widow… you shall not oppress” — one should not cause pain, bother.
Speaker 2: There’s a powerful expression “torment.” I don’t know if he means specifically torment. He says “you shall not oppress.”
Speaker 1: Yes. How does one conduct oneself with them? The Rambam says: One should speak to them only gently, and treat them only with respect, and not cause them physical pain through labor, nor pain their hearts with words. One should not make them work hard, and one should not cause them pain. There is a way of causing pain physically, or by making them work hard. Causing pain to the heart is through speaking to them unkindly.
And one should be more careful with their money than with one’s own money. One should be more protective of their money than one is protective of one’s own money.
—
Chiddush: The Connection Between “The Most Common Person” and the Widow and Orphan
I found it interesting — the enactment, the halacha that the Rambam said earlier — that when a fellow has caused you pain, you should think that he is a great fool, his mind is confused. Once he is a fool, he will be like a widow and orphan, because he is unfortunate — he can’t, poor thing, figure out what to do, because nobody told him anything, because everything just goes in like with everyone else.
It’s a nice Torah thought, but it’s actually true — someone who is truly the most common of people, the simple meaning is that he is also unfortunate. He, poor thing, doesn’t have any social skills, everyone bothers him, he gets hurt very quickly — so one should forgive him more quickly and not harbor any hatred in one’s heart toward such a person.
But what he brings out is — that “widow” means to say, as he says regarding labor, it means someone who is an employee of a widow.
Rambam, Laws of Character Traits, Chapter 6 (continued) — Widow and Orphan
The Fool as an “Unfortunate Person” — Connection to Widow and Orphan
Once he is a fool, he has a status like a widow and orphan, because he is unfortunate. He can’t manage to give himself advice, because you don’t let him say anything, because you already get involved in everything.
It’s a nice Torah thought, and it’s actually true — someone who is truly the most common of people is indeed unfortunate. He, poor thing, doesn’t have any social skills, everyone bothers him, he very quickly becomes degraded. One must forgive him more quickly and not harbor any hatred in one’s heart toward such a person.
The Concept of “Affliction” Regarding a Widow and Orphan — Sensitivity
But what he brings out regarding being a widow — he means to say that as he says regarding labor, it means someone who is an employer of a widow, for example. You have a right to ask him, but you need to be extra specially kind. This is apparently the “lo te’anun” (you shall not afflict them). And the meaning of affliction is that if not, it is called affliction, since they are of a lowly spirit. It’s their sensitivity — because affliction has to do with the person on the receiving end. It’s more sensitive, because if you hit him a little, it’s as if you hit someone else a lot.
There is indeed a law that one may not make a slave work with crushing labor, but the slave who becomes degraded much more quickly.
—
Halacha 18 — Anyone Who Taunts Them, Angers Them, or Pains Their Hearts
The Distinction Between Taunting, Angering, and Paining Their Hearts
There is anyone who taunts them, or angers them, or pains their hearts… Do you know the distinction between taunting, angering, and paining their hearts?
– Angering — we know, it means he makes them upset.
– Paining their hearts — means he speaks unkindly and causes them pain.
– Taunting — means bothering, that it’s nothing, one gets used to it.
What is the distinction between bothering and paining their hearts? It’s similar, but taunting means provoking, agitating, or shaming, somehow.
Lost Their Money — Not Necessarily Intentional
If he lost their money — if you caused a loss of money, a certain type of loss. “Lost” means he certainly didn’t actually destroy it intentionally, it means he wasn’t as careful as one needs to be. So there are all these halachos that for a widow there is a claim on their behalf, or one must swear before a widow.
The Punishment — “And My anger shall burn and I will kill you by the sword”
A certain type of loss is only a loss, how much more so one who strikes them, but how much more so that he transgresses, because he transgresses regarding every Jew.
This prohibition, even though one does not receive lashes for it, its punishment is explicitly stated in the Torah — the Torah states a very harsh punishment, death by the sword. Not an ordinary sword, not a court-imposed death, but death by Heaven’s hand through the sword. “And My anger shall burn and I will kill you by the sword”, and it is measure for measure — just as it states, because you mistreated a widow and an orphan. Very powerful.
—
Halacha 19 — A Covenant Was Made With Them
The Rambam continues: A covenant was made with them by the One Who spoke and the world came into being — He made a covenant, “the One Who spoke and the world came into being,” the Creator who created the world with His utterance.
An interesting thing — why does he insert this expression?
He said, the oath is an expression of the Sages, which is in the tractate, that whenever they cry out due to violence — when a widow and orphan cry out from violence, from someone wronging them — they are answered, as it says “for if he shall cry out to Me, I will surely hear his cry.”
Discussion: To Whom Does the Verse Refer?
“For if he shall cry out to Me” — does it refer only to a widow? Does it also refer to an orphan? To a poor person too? No? A poor person you don’t know.
Another thing — true, you can speak about a widow.
—
Halacha 20 — When Does This Apply: Affliction for One’s Own Sake Versus Affliction for the Sake of Education
Citing the words of the Rambam. The Rambam says: “When does this apply? When one afflicted them for one’s own interests” — when he bothers them for his own interest. “But if a teacher afflicted them in order to teach them Torah or a trade, or to lead them on the right path” — their teacher who tries to take over the place of the father and teach them Torah and a trade, or educate them — this is permitted.
“He Should Make a Distinction for Them” — Affirmative Action
The Rambam says: “Nevertheless, he should not treat them like everyone else” — even the teacher who may and must, he still needs to be very careful. “Rather, he should make a distinction for them” — he should discriminate, a good discrimination. What does this mean? Affirmative action. He should make a proper arrangement, he should make a distinction. “And guide them gently, with great compassion and with honor.”
I mean, the word “gently” — it appears very often in the Laws of Character Traits. Gentleness, calmness, is a great key.
“With great compassion and with honor, for the Lord will plead their cause” — because the Almighty fights for your widows and orphans.
Chiddush: “Distinction” Doesn’t Mean Letting Them Off — But Adapting One’s Style
But apparently the answer is the same thing. It will come later — the meaning is not that you let him off, but that a small bother for him is already a big slap for someone else. You simply need to take it to heart.
Your style with other people is not “that’s my style.” No, your style needs to adapt according to the person who is receiving it. If a person is very sensitive, you need to be more careful.
I just want to explain that the “distinction” doesn’t mean that you let him off. On the contrary — you need to realize that for him, when you give him a small word, it already helps as much as a big slap for someone else, because he is more sensitive.
“For the Lord Will Plead Their Cause” — The Difficult Test
But he says it a bit differently — he says “for the Lord will plead their cause.” It’s a very difficult thing, because many times indeed the orphan or a child from a home that is not in order specifically needs much more discipline, and it’s hard. It’s a difficult test, this.
—
Halacha 20 (continued) — Definition of an Orphan
Whether Orphaned from a Father or Orphaned from a Mother
The Rambam says: “Whether orphaned from a father or orphaned from a mother.”
What does orphan mean? What is an orphan from a father? What is an orphan from a mother?
Until When Is One Called an Orphan?
“Until when are they called orphans?” — Until when is one called an orphan?
They have the “Council of Orphans” — the rabbi there said about the Etzas HaTorah, when the new rabbi whose father passed away.
Until when is one called an orphan? “Until they no longer need an adult to rely upon to train them and care for them, but rather they can take care of all their own needs by themselves like all other adults.” From when one becomes independent, then he is already like a father, he doesn’t need to be an orphan anymore. An orphan is as long as one is a child.
Discussion: Until When Is One an “Orphan” in Today’s Times?
So, in today’s times this is generally until marriage. In today’s times — until one turns fifty!
No, I’m speaking realistically. True, in a certain way. But we’re talking here — the halacha of the Rambam apparently means… Perhaps one can say each matter according to its context. In certain matters a person is an orphan at fifteen, in certain matters he is an orphan at fifty. True.
—
Well, that was Chapter 6.
הלכות דעות פרק ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
רמב”ם הלכות דעות פרק ו’ — פולשטענדיגער סיכום
הקדמה צום פרק
דער רמב”ם גייט איבער פון דעם ענין פון דעם יחיד — ווי אזוי א מענטש אליין זאל זיין אן אדם השלם (פרקים א’–ה’) — צום ענין פון דעם מענטש אין געזעלשאפט: מיט וועלכע מענטשן מען זאל זיך צוזאמקומען, און וויאזוי.
חידוש: דער פרק איז נישט בלויז “הלכות בין אדם לחבירו” אין דעם פשוט’ן זין. עס גייט טיפער — עס איז די איידיע פון “נאך א מענטש”, דער יסוד אז דער מענטש איז מעצם זיין בריאה א באשעפעניש וואס עקזיסטירט מיט אנדערע. דער רמב”ם וויל קודם מסביר זיין דעם יסוד אז עס איז דא אזא זאך ווי נאך מענטשן און וויאזוי דאס ארבעט, און אויף דעם בויט ער נאכדעם די מצוות וואס זענען נוגע צו דעות.
—
הלכה א — דרך ברייתו של אדם: דער מענטש ווערט נמשך נאך זיין סביבה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו.”
פשט
דער טבע פון א מענטש איז אז ער ווערט נמשך אין זיינע דעות און מעשים נאך זיינע חברים, און ער פירט זיך לויט דעם מנהג פון די מענטשן אין זיין שטאט.
חידושים און הסברות
1. “דרך ברייתו” איז נישט א נפילה, נאר א טבע: דער רמב”ם מיינט נישט אז עס איז א שוואכקייט אדער א “נפילה” פון מענטש אז ער ווערט נשפע פון אנדערע. פארקערט — אזוי איז דער מענטש געבויעט. דער מענטש איז “מדיני בטבעו” (ווי דער רמב”ם זאגט אין אנדערע פלעצער), א “social being” וואס קען נישט האבן א נארמאלע לעבן אליין. דאס שטימט מיט דעם פסוק “לא טוב היות האדם לבדו.” מ’זאל נישט זאגן “דער רמב”ם זאגט אז א מענטש ווערט נשפע” ווי א קלאג — נאר אזוי איז דער מענטש באשאפן.
2. צוויי לעוועלס פון השפעה — חברים און מדינה: דער רמב”ם נעמט אריין צוויי קרייזן פון השפעה: (א) “רעיו וחבריו” — די נאנטע חברים, און (ב) “מנהג אנשי מדינתו” — די ברייטערע געזעלשאפט, די שטאט וואו ער וואוינט. אפילו אויב א מענטש האט גוטע נאנטע חברים, קען ער נאך אלץ ווערן נשפע פון דער גרעסערער סביבה.
3. “מדינה” אין הלכה מיינט א שטאט/שטעטל, נישט א לאנד: “מדינה” אין חז”ל און הלכה (ווי אין חושן משפט “מנהג המדינה”) מיינט דיין לאקאלע שטאט — לעיקוואוד, בארא פארק — נישט א גאנצע מלוכה ווי די יונייטעד סטעיטס. די השפעה קומט פון דער סאסייעטי וואו מ’וואוינט.
[דיגרעסיע: היינט, וואו אלע חרדי’שע אידן האבן השפעה איינער אויף די אנדערע, קען מען זאגן אז “די חרדי’שע קולטור” פונקציאנירט ווי א “מדינה” — אלע היימישע אידן האבן השפעה אויף אלע היימישע אידן.]
—
הלכה א (המשך) — לפיכך: מ’דארף זיך מחבר זיין צו צדיקים
דער רמב”ם’ס ווערטער
“לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם.”
פשט
ווייל א מענטש ווערט נמשך נאך זיין סביבה, דארף ער זיך מחבר זיין צו צדיקים און זיצן ביי חכמים, כדי צו לערנען פון זייערע מעשים, און זיך דערווייטערן פון רשעים וואס גייען אין פינצטערניש.
חידושים און הסברות
1. “שילמד ממעשיהם” — קודם פארשטיין, דערנאך ווערן געוואוינט: עס איז געווען א חילוק אין פירוש “ילמד”. איינער האט געענטפערט אז “ילמד” מיינט ער זאל ווערן געוואוינט (אויטאמאטיש אנגעפאסט ווערן). אבער דער פשט איז: קודם זאל ער אפלערנען — פארשטיין וואס דער חכם טוט, טראכטן וואס ער טוט — און דערנאך וועט ער זיך אליין מרגיל זיין צו גיין אין די וועגן. “לימוד” דא מיינט אן אקטיווע אינטעלעקטועלע פראצעס, נישט בלויז פאסיווע אבזארפציע.
2. “הולכים בחושך” — רשעים טראכטן נישט: דער רמב”ם האט שוין אפאר מאל געזאגט אז רשעים גייען “בחושך.” דער חידוש: א חכם טראכט וואס ער טוט — דעריבער זאלסטו אויך טראכטן וואס ער טוט (שילמד ממעשיהם). אבער א רשע טראכט נישט וואס ער טוט — ער “הולך בחושך” — דעריבער זענען זיינע מעשים נישט פון לימוד, זיי קומען נישט פון א באוואוסטזיניגע פראצעס. “באור” קען מען קוקן וואו מ’גייט; “בחושך” קוקט מען ניטאמאל. אויב מ’לאזט דעם טבע טראגן אן טראכטן, ווערט מען א רשע.
3. דיוק אין “ממעשיהם”: עס איז דערמאנט געווארן א דיוק אז ביי צדיקים שטייט “שילמד ממעשיהם” (פון זייערע מעשים — אלע מעשים), אבער ביי רשעים שטייט “שלא ילמד ממעשיהם” — וואס קען מיינען אז אפילו א חלק פון זייערע מעשים (אפילו אויב א רשע האט עפעס מעשים טובים) זאל מען נישט לערנען. אבער דאס איז אפגעשטעלט געווארן אלס א שוואכער דיוק — למעשה מיינט עס די זעלבע זאך.
—
הלכה א (המשך) — פסוקים: הולך את חכמים יחכם
דער רמב”ם’ס ווערטער
“הוא ששלמה אומר: ‘הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע’ (משלי יג:כ).”
פשט
שלמה המלך זאגט שוין דעם יסוד: ווער עס גייט מיט חכמים ווערט א חכם, ווער עס דרייט זיך מיט נארישע ווערט שלעכט.
חידושים
1. כסילים ≠ רשעים, אבער אין משלי = שלעכטע מענטשן: “כסילים” מיינט נישט דווקא רשעים — עס מיינט מענטשן וואס טראכטן נישט. אבער אין ספר משלי בכלל זענען די “גוטע מענטשן” = חכמים, און די “שלעכטע” = כסילים. עס שטייט נישט אזויפיל “צדיקים און רשעים” אין משלי, נאר “חכמים און כסילים” — ווייל עס איז קלוג צו גיין בדרך טוב. צדקות איז נישט א ענין פון פרומקייט אליין, נאר אן ענין פון חכמה.
2. דער רמב”ם איז א “חסיד” פון שלמה המלך: דער רמב”ם ברענגט אין די אלע פרקים זייער אסאך פסוקים פון משלי, און אסאך מאל זאגט ער “אמר בחכמתו” (כאטש דאס שטייט נישט אזוי אין פסוק). דאס איז אינטערעסאנט ווייל דער רמב”ם ברענגט געווענליך פסוקים צו ברענגען א מצוה — נישט סתם צו “לקטן” פסוקים. ער וויל ווייזן אז די אלע יסודות שטייען שוין אין פסוקים — נישט נאר אין משנה, נאר שוין אין תנ”ך אליין.
—
הלכה א (המשך) — אשרי האיש: מושב רשעים
דער רמב”ם’ס ווערטער
“ואומר: ‘אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב’ (תהלים א:א).”
פשט
דער פסוק באשרייבט א מענטש וואס דרייט זיך נישט מיט רשעים, חוטאים, און לצים.
חידושים
1. “עצת רשעים” מיינט נישט א ספעציפישע עצה, נאר א “מועצה” — א פארזאמלונג: “עצה” דא מיינט “מועצה” — ווי מענטשן זיצן צוזאמען. “עצת רשעים” = אין א מושב פון רשעים. דאס אליין — דאס בלויזע זיצן צוזאמען מיט רשעים — איז שוין “עצת רשעים”, ווייל ווען מ’זיצט מיט רשעים גייט מען זיך אנפאנגען אויפפירן ווי רשעים.
2. א מענטש כאפט נישט ווי שטארק ער ווערט נשפע: דאס איז א זייער וויכטיגע הלכה ווייל א מענטש איז נישט אייביג אוועיר ווי שטארק ער ווערט נשפע — “ביודעים ובלא יודעים.” וועלכע שול מ’גייט אריין, ווער זענען די מענטשן ארום דיר — דאס גייט האבן א גרויסע עפעקט.
3. בעל הסולם (ר’ אשלג) — בחירה איז אין בוחר זיין חברים: דער בעל הסולם זאגט אז א מענטש ווערט אזוי שטארק נשפע פון די מענטשן ארום אים, אז ער האט כמעט נישט אזוי שטארק א בחירה אין זיינע טעגליכע מעשים — ווייל אזויפיל טוט ער “בלא יודעים” לויט ווי זיינע חברים טוען. וואו איז דעמאלט די עיקר בחירה? — צו טשוזן מיט וועמען צו זיין. דאס בוחר זיין גוטע חברים איז די גרויסע בחירה.
—
הלכה א (המשך) — אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים: מ’דארף אוועקגיין
דער רמב”ם’ס ווערטער
“וכן אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובה.”
פשט
אויב די שטאט וואו מ’וואוינט האט שלעכטע מנהגים און די מענטשן גייען נישט בדרך ישרה, זאל מען אוועקציען צו א פלאץ וואו די מענטשן זענען צדיקים.
חידושים
1. נישט גענוג גוטע חברים אויב די מדינה איז שלעכט: דער רמב”ם גייט אויף צוויי לעוועלס: ערשטנס — מאך זיכער אז דיינע נאנטע חברים זענען צדיקים. אבער צווייטנס — אויב די גאנצע מדינה איז שלעכט, העלפט נישט אז דו האסט אפאר גוטע חברים, ווייל דו וועסט נישט באווערן (נישט זיך שיצן) פון דער גרעסערער סאסייעטי. דעריבער מוז מען אוועקגיין.
2. “מנהגותיה רעים” — נישט נאר עבירות, נאר סיסטעמישע צוואנג: “מנהגותיה רעים” מיינט נישט נאר אז מענטשן טוען עבירות וואס מ’קען אויסמיידן. עס מיינט אז דער מנהג פון דער מדינה צווינגט א מענטש צו טון שלעכטע זאכן — ווייל אזוי ארבעט דער סיסטעם. למשל: אין א מדינה וואו מ’קען נישט מאכן ביזנעס אן ליגנט — ווייל יעדער עדווערטייזט מיט שקר, און אן עדווערטייזמענט מיט נאר אמת ארבעט נישט — איז דער מנהג פון דער מדינה צו זיין א שקרן. דער וואס וויל זיין “אומר על הן הן ועל לאו לאו” (פון פרק ה’) מוז אוועקגיין. עס איז נישט נאר אז מ’וועט זיך לערנען פון זיי (פאסיווע השפעה), נאר מ’וועט זיך מוזן פירן ווי זיי — ווייל דער סיסטעם לאזט נישט אנדערש. קליידונג, שידוכים, ביזנעס — אין געוויסע מדינות האט מען נישט קיין ברירה אויב מ’וויל פונקציאנירן.
3. דער רמב”ם רעדט נישט ספעציפיש וועגן אידן: דער רמב”ם זאגט נישט “גיי וואוינען צווישן אידן” — ער זאגט “גיי וואו מענטשן זענען צדיקים.” אפשר איז דאס ווייל אין זיין צייט (ספרד/מצרים) האבן אידן געלעבט אין א סביבה וואס איז נישט געווען אזוי שלעכט — עס איז געווען א “תור הזהב” (אדער נאנט דערצו). אבער אפשר מיינט ער אז אידן זענען גוט, ממילא גיי וואוינען צווישן אידן.
[דיגרעסיע: דער רמב”ם’ס שיטה ווייזט אויף א טיפערע נקודה — אז אין גלות, אן א בית המקדש, איז דאס נישט א “תענוג גלות” — מ’דארף פארשטיין אז דער אידעאל שטייט אין דער תורה מיט א בית המקדש און אלע זיינע ענינים.]
—
הלכה א (המשך) — “ואם היו כל המדינות… נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“ואם היו כל המדינות שיודע ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו… או שאינו יכול לילך למדינות שמנהגותיהם טובים מפני הגייסות או מפני החולי — ישב לבדו יחידי… ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגם הרע — יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהג עצמו בדרך חטאים… שנאמר ‘מי יתנני במדבר מלון אורחים’.”
פשט
דער רמב”ם שטעלט אוועק א סדר פון עצות ווען מ’געפינט זיך אין א שלעכטע סביבה: (1) גיי אוועק צו א בעסערע מדינה; (2) אויב מ’קען נישט (מלחמות, קראנקהייט) — זיץ אליין; (3) אויב אפילו אליין זיצן איז נישט מעגליך ווייל מ’ווערט געצוואונגען מיטצומאכן — גיי ארויס אין מדבר.
חידושים און הסברות
1. דער רמב”ם’ס אייגענע צייט: דער רמב”ם זאגט “כמו זמננו” — ער באשרייבט זיין אייגענע צייט אלס א צייט וואו אלע מדינות פירן זיך נישט גוט. דאס איז מערקווירדיג, ווייל דער רמב”ם האט געלעבט אין א תקופה וואס איז נישט געווען די ערגסטע — ער האט געוואוינט צווישן אידן, אין א תורה-סביבה. דער “תור הזהב” איז טאקע אביסל פריער פון דעם רמב”ם, אבער אויך זיין צייט איז נישט געווען אזוי שלעכט. פונדעסטוועגן האט דער רמב”ם עס אזוי פארשטאנען.
2. דער צוזאמענהאנג מיט גלות און חורבן: דער רמב”ם מיינט אפשר “בימי הגלות” — אז דאס איז דער מציאות פון גלות. דער אידעאל — א אידישע מלך, א בית דין, א בית המקדש — דאס איז די תכלית התורה, וויאזוי צו בויען א גוטע געזעלשאפט. אן דעם איז עס נישט מעגליך. דאס שטימט מיט וואס מ’האט פריער געלערנט אז מ’דארף וואוינען אין א שטאט וואס ס’איז דא א “בית דין מכה על חטא” — אבער אין גלות איז “די גאנצע וועלט איז א שטאט” אן אזא בית דין.
3. “ישב לבדו” — אין דער שטאט אליין: “ישב לבדו יחידי” מיינט ער בלייבט אין דער שטאט, נאר ער פירט זיך גוט אין זיין שטוב. ערשט נאכדעם רעדט דער רמב”ם פון ארויסגיין פון דער שטאט (למערות ולחוחים ולמדברות). דאס זענען צוויי באזונדערע שטופן.
[דיגרעסיע: “ואם היו בני ביתו מנהיגים אותו לעבודת השם” — א גרויסער צדיק האט געזאגט, אפילו די גאנצע וועלט וועט זיין פרום, ער ווייזט אין עבודת השם — דער עיקר איז וואס טוט זיך אין דיין אייגענע שטוב.]
4. “מה יעשה” — ווען מ’ווערט געצוואונגען: דער רמב”ם באשרייבט א מצב ווי סדום — וואו די רשעים צווינגען אלעמען מיטצומאכן (“ברענג זיי ארויס”). אין אזא מצב איז נישטא קיין אנדערע עצה — “ילך למערות ולחוחים ולמדברות”. חוחים איז קוצים (דערנער) — ערטער וואו מענטשן וואוינען נישט.
5. דער פסוק “מי יתנני במדבר מלון אורחים”: “מלון אורחים” מיינט א פלאץ וואו נאר אורחים (רייזנדע) קומען דורך — מענטשן וואס באלאנגען ערגעץ אנדערש, אבער וואוינען אין מדבר. ער זאל זיין ווי אן אורח אין א געצעלט אין מדבר.
6. דער משל פון יציאת מצרים: אזוי ווי די אידן האבן נישט געקענט בלייבן אין מצרים (א מקום עבודה זרה), האט מען זיי ארויסגענומען אין מדבר, און דארטן מקבל געווען די תורה ביז מ’באקומט ארץ ישראל. דאס איז דער מודעל פאר “ארויסגיין אין מדבר.”
7. ירמיה’ס קלאג vs. הלכה למעשה: בפשטות מיינט ירמיה נישט ממש אז מ’זאל אוועקגיין — ער קאמפליינט, “איך וויל אוועקגיין פון דא, ס’איז אלץ רשעים.” אבער דער רמב”ם לערנט פון דעם א הלכה למעשה: יא, טאקע, אזוי דארף מען טון — מ’דארף אוועקגיין אין מדבר.
8. קשיא: פארוואס איז דער רמב”ם אליין נישט געגאנגען אין מדבר? מן הסתם האט ער געהאלטן אז ער קען יא זיין “יחידי” — ער האט געקענט זיצן אליין אין זיין שטוב אן צו ווערן נשפע פון שלעכטע מנהגים, דערפאר איז ער געבליבן.
9. די מעשה מיט דעם סאטמארער רב און דעם חזון איש: דער סאטמארער רב האט געפרעגט אויפ’ן חזון איש: ווי קען מען וואוינען אין א פלאץ פון רשעים (ארץ ישראל אונטער דער מדינה)? האט דער חזון איש געענטפערט: די ישיבות זענען מדבריות — אויב מ’טרעפט א וועג אז אין דעם בנין לעבט מען און מ’ווערט ווייניק נשפע פון דרויסן, איז דאס א “מדבר.” אבער פאר א איד איז דאס נישט גאנץ ריכטיג — ס’איז דא אסאך זאכן וואס מ’ווערט נשפע וואס מ’קען נישט אויסמיידן.
10. “ואם היה בעל חולאים לא יוכל לילך במדברות” — אויב מ’קען נישט גיין אין מדבר (ס’איז נישט רעאליסטיש), וואס זאגט דער רמב”ם דעמאלטס? ס’איז נישט קלאר וואס די הלכה למעשה איז אין אזא מצב.
11. שמונה פרקים: אין שמונה פרקים זאגט דער רמב”ם אז די חסידים וואס זענען געגאנגען זיך בודד זיין אין מדבר — דאס איז געווען וועגן דעם ענין. אפשר מיינט ער אז אמאל איז דא א מענטש וואס גייט טאקע אין א מדבר, אין א מאנאסטערי, אין א ישיבה.
—
הלכה ב — מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם
דער רמב”ם’ס ווערטער
“מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר ‘ובו תדבק’. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים, ולהתחבר להם בכל מיני חיבור, שנאמר ‘ולדבקה בו’. וכן ציוו חכמים ואמרו: ‘והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם’.”
פשט
ס’איז נישט נאר אן עצה טובה זיך צו דרייען מיט צדיקים — ס’איז א מצות עשה מן התורה. דער פסוק “ובו תדבק” ווערט געטייטשט דורך חז”ל אז מ’זאל זיך מדבק זיין אין חכמים. דער רמב”ם ציילט אויס פראקטישע וועגן: חתונה האבן מיט א בת תלמיד חכם, עסן מיט תלמידי חכמים, ביזנעס מאכן פאר זיי, זיך פארבינדן מיט זיי אין אלע מעגליכע וועגן.
חידושים און הסברות
1. פון שכל הישר צו מצוה: דער מהלך איז: ביז יעצט האט דער רמב”ם באוויזן אז שכל הישר זאגט מ’זאל זיך דרייען צווישן צדיקים. יעצט זאגט ער: ס’איז נישט נאר אן עצה טובה — ס’איז א מצות עשה “להדבק בחכמים ותלמידיהם.”
2. “שכינה” — וואס מיינט עס דא? עס איז געפרעגט געווארן צי דאס איז דער ערשטער מאל וואס דער רמב”ם ניצט דעם ווארט “שכינה” אין הלכות דעות. אין הלכות נביאים איז שוין פארגעקומען דער לשון “שכינה” — וואס מיינט דער אייבערשטער, די שכל (דער אלקי’שער שכל).
3. “וכי אפשר להדבק בשכינה” — טייטש פון דער קשיא: די קשיא מיינט אפשר: וויאזוי קען א מענטש ווערן בשלימות? וויאזוי קען מען אפילו גיין בדרכי חנון ורחום? די תשובה איז: דרייסט זיך מיט צדיקים און דו וועסט זיך לערנען פון זיי. דאס שטימט מיט וואס מ’האט פריער געלערנט אין הלכות דעות — אז “דרך ה’” איז “דרך הטובה, דרך הממוצעת, דרך החכמים.” דאס איז דער “ובו תדבק.”
4. “חכמים” vs. “תלמידי חכמים” — פארוואס דער חילוק אין לשון: ביי דער מצוה שטייט “להדבק בחכמים ותלמידיהם”, אבער ביי די פראקטישע אנווייזונגען (חתונה, עסן, ביזנעס) שטייט “תלמידי חכמים.” עטליכע הסברות:
– (א) דער חכם האט נישט אזויפיל טעכטער — אויב מ’קען נישט קריגן א חכם, גייט מען צו א תלמיד חכם, דער נענטסטער וואס מ’קען.
– (ב) ווען א מענטש האט חתונה איז ער געווענליך א יונגערמאן (15, 16, 20) — ער איז נאך נישט קיין חכם, ער איז א תלמיד חכם.
– (ג) דער מקור אין ספרי אויף “ובו תדבק” איז “חכמים ותלמידיהם” — דאס איז טאקע דער לשון “תלמידי חכמים.”
– (ד) דער תלמיד חכם איז דער וואס איז זיך מדבק אין דעם חכם — ביי דעפינישאן, ווייל “ער לומד ממעשיו ווערט ער א תלמיד חכם.” דער חכם קען משפיע זיין אויף א גרויסן עולם, און מ’נעמט איינע פון זיינע תלמידים און מ’נעמט זיין ווייב — אזוי דרייט זיך עס צווישן דער חבורה.
5. “ולדבקה בו” vs. “ובו תדבק” — צוויי פסוקים: אויף “ובו תדבק” לערנט מען די עצה/מצוה (הדבק בחכמים), און אויף “ולדבקה בו” לערנט מען “כל מיני חיבור.” אפשר מיינט רבינו יונה אז “ולדבקה בו” איז א ריבוי — מ’זאל אייביג טרעפן נייע וועגן וויאזוי זיך מדבק צו זיין צו תלמידי חכמים.
6. “להתחבר להם בכל מיני חיבור” — דער ענין: דער ענין איז נישט כבוד געבן צום תלמיד חכם — דער ענין איז כדי דו זאלסט זיין וואס מער מיט אים, כדי דו זאלסט האבן די השפעה פון אים. דאס איז דער מקור צו גיין צו דעם רבי’ס טיש — נישט ער קומט צו דיר, דו קומסט צו אים, און דעמאלט לערנסטו זיך וויאזוי צו זיין א מענטש.
7. “והוי מתאבק בעפר רגליהם”: דאס מיינט אזוי נאנט זאלסטו גיין צו זיי אז דו ווערסט פארשטויבט פון זייער פיס. אויך פלאגט עס זיין אז די חכמים זיצן פון אויבן (אויף א בימה), און מ’זיצט אונטן — ממש ביי דער שטויב פון זייערע פיס.
8. [דיגרעסיע: דער חכם’ס פליכט צו זיין צוגענגליך:] א קשיא: דער חכם וויל זיך דאך אויך מדבק זיין אין אן אנדערן חכם — סאו אנשטאט צו לאזן פשוטי עם צוטריט, וויל ער גיין צו זיין רבי. אפשר איז דא א מצוה פאר א חכם אז ער זאל נאכלאזן — אזוי ווי מ’האט פריער געלערנט אז א חכם זאל לאזן אנדערע מענטשן האבן צוטריט צו אים. ערגעץ וואו ווען א חכם ווייסט ער איז שוין גענוג א גרויסער חכם, זאל ער אויפהערן לויפן צו די גרעסערע חכמים, נאר ער זאל זיך אפגעבן מיט די תלמידי חכמים. פראקטיש איז דאס נישט קלאר.
9. [דיגרעסיע: משיב דבר — תלמיד חכם מיט עם הארץ:] אויב ס’איז דא אן ענין פון “משיב דבר” (א תלמיד חכם וויל אויך האבן א חבר וואס איז א תלמיד חכם אדער חכם), ווער איז מקיים די מצוה — די גבירים אדער אנדערע תלמידי חכמים? א תלמיד חכם חבר’ן מיט אן עם הארץ שטייט דאך זייער שלעכט — ס’איז נישט קיין חסידות מצוה אפילו. ס’איז נישט קלאר, און אין פארשידענע דורות איז דער פראבלעם אנדערש.
—
הלכה ג — מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו
דער רמב”ם’ס ווערטער
“מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו.”
פשט
יעדער איד איז מחויב ליב צו האבן יעדן אידן אזויווי זיך אליין. דאס מיינט פראקטיש: רעדן גוטס וועגן אים, שוינען זיין געלט, אכטן זיין כבוד — פונקט ווי מען שוינט זיין אייגענע.
חידושים
1. דער סדר אין דעם רמב”ם: ערשט — מדבק זיין אין תלמידי חכמים (דער חשוב’סטער חבר); דערנאך — א כלליות’דיגע מצוה פון אהבת ישראל פאר אלע אידן. דער תלמיד חכם איז דער חבר וואס מ’דארף נישט שווה בשווה — מ’זאל אים העלפן, מאכן פאר אים פרקמטיא, זיך דרייען ביי אים. אבער אויך יעדער איד דארף מען ליב האבן.
2. כלליות’דיגע אהבה אפילו צו שוואכע אידן: די מצוה פון אהבת ישראל גילט אפילו פאר אן איד וואס האט שלעכטע מנהגים, וואס מ’טאר זיך נישט אפלערנען פון אים — אבער ליב האבן דארף מען אים ווייטער. דער גבול איז נאר ביי א מומר להכעיס אדער א רשע גמור — דאס זענען די וואס מ’איז פטור פון אהבה.
3. “כמוך” — דער רמב”ם’ס פשוט’ער טייטש: אזויווי דו ווילסט אז דיר זאל גיין גוט, וויל אז יענעם זאל גיין גוט. אזויווי דו שוינסט דיין געלט, שוין יענעם’ס געלט. אזויווי דו ווילסט כבוד, גיב אכטונג אויף יענעם’ס כבוד.
4. “המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא”: איינער וואס באקומט כבוד דורך יענעם’ס בושה — ער ווערט חשוב ווייל ער ווייזט ווי נאריש יענער איז, ער וויל זיין “דער קלוגער פון די עקופקע” — האט נישט קיין חלק לעולם הבא. פארוואס אזוי שארף? ס’איז דאך “נאר” א מצות עשה (ואהבת לרעך כמוך), און דאך “אין לו חלק לעולם הבא”? הלכות תשובה פרק ג’ הלכה י”ד מסביר אז עס זענען זאכן וואס זענען נישט “אין לו חלק” אמיתי, נאר וויבאלד ס’איז שווער תשובה צו טון דערויף — מ’דארף קוקן אין די מפרשים דארט פאר דעם פונקטליכן גדר.
5. “מתכבד בקלון חבירו” — א טיפע מענטשליכע שוואכקייט: דאס איז א זייער “אינערליכע” (innate) זאך וואס מענטשן האבן. מ’מעסט זיך אקעגן דעם חבר, מ’קאמפעירט זיך, מ’ווייזט דעם קאנטראסט — ווען יענער זאגט א נארישע זאך און מ’רופט זיך אן עפעס קלוגער ווי אים, דאס איז ממש מתכבד בקלון חבירו. דאס איז דער פשוט’סטער סימן אז דיין כבוד איז דיר וויכטיגער ווי יענעם’ס — דו ביסט גרייט אויפצוהייבן דיין כבוד דורך טרעטן אויף יענעם’ס כבוד. דאס איז דער היפוך פון “ואהבת לרעך כמוך”.
—
הלכה ד — אהבת הגר
דער רמב”ם’ס ווערטער
“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ‘ואהבתם את הגר’. ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו, שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלקיך’, וכן נאמר ‘ואהבתם את הגר’. הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ‘ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה’.”
פשט
א גר צדק האט צוויי מצוות עשה: (1) ער איז “בכלל רעים” — ואהבת לרעך כמוך, (2) ער איז א גר — ואהבתם את הגר. דער אייבערשטער אליין האט ליב גרים, דערפאר דארפן מיר אויך.
חידושים
1. “תחת כנפי השכינה” — וואס מיינט “כנף”? איז “כנף” א פליגל ווי ביי א פויגל (כנשר יעיר קנו), אדער מיינט עס “כנף בגד” — אונטער דער שכינה’ס פארטוך/רעקל? “אונטער א פליגל” מאכט נישט קיין סענס ביי א פויגל — מ’פליט אויף א פליגל, מ’גייט נישט אונטער אים. “תחת כנפיך” (ווי ביי רות און בועז) מיינט אונטער זיין באשיצונג. אבער “כנפי השכינה” איז אויך א געווענליכער אויסדרוק.
2. גר תושב vs. גר צדק: דער רמב”ם רעדט דא פון א גר צדק (א פולשטענדיג מגייר געווארענער). אבער אפילו א גר תושב (א גוי וואס דינט נישט עבודה זרה, נישט קיין מערדער) האט געוויסע דינים — מ’טאר אים נישט אפנארן (אונאה), נישט מצער זיין, נישט מבזה זיין. ווען מ’וואוינט אין א גוי’אישע געגנט, דארף מען טראכטן אז די גוי’אישע שכנים האבן א דין ווי א גר תושב לענין אונאה.
3. דער ספר החינוך’ס ברייטע טייטש פון “גר”: דער ספר החינוך זאגט אז פשוטו של מקרא מיינט “גר” נישט דווקא א מגייר’טער — אויך אן איד וואס קומט אן אין א נייע שטאט און קען זיך נישט, ער איז וואלנעראבל, גייט אריין אין דעם קאטעגאריע פון “גר ויתום ואלמנה”. א ברייטערער כלל: יעדער מענטש וואס איז וואלנעראבל — אן איד פון אן אנדערע שטאט, אן אנדערע חסידות, אן אנדערע זייט — גייט אריין אונטער דעם ענין פון גר ויתום ואלמנה.
4. “ואהבת ל” vs. “ואהבת את” — איז דא א חילוק? ביי “ואהבת לרעך כמוך” שטייט “ל”, און ביי “ואהבתם את הגר” שטייט “את”. עס ווערט פארגעלייגט אז “ל” מיינט פראקטישע זאכן — לספר בשבחו, שוינען זיין ממון, און “את” מיינט א טיפערע אהבה אין הארצן. אבער דער פשט אין רמב”ם שטימט נישט מיט דעם חילוק — דער רמב”ם זאגט סך הכל די זעלבע זאך, נאר מיט נאך א מצוה.
5. פארוואס האט דער אייבערשטער ספעציעל ליב גרים? ווייל זיין אידישקייט איז אים אנגעקומען מיט מסירות נפש — ער האט איבערגעלאזט זיין עם און מולדתו. דערפאר האט דער אייבערשטער א ספעציעלע אהבה צו גרים, און “בדרכו” — אין זיין וועג — דארפן מיר אויך.
6. אפשר’דיגער חילוק אין מהות פון די צוויי אהבות: קען זיין אז “ואהבת לרעך כמוך” מיינט נישט וויי טון, וואטשן זיין כבוד (פראקטיש), און “ואהבתם את הגר” מיינט ארויפקוקן אויף זיין מסירות נפש, האבן א געוויסע הערצה (אדמיראציע) פאר זיין קארעדזש צו ווערן א איד.
—
הלכה ה — “לא תשנא את אחיך בלבבך”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב. אבל המכה את חבירו והמחרף את חבירו, אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום ‘לא תשנא’.”
פשט
די תורה פארבאט שנאה בלב — ווען מ’האט פיינט אין הארצן אבער מ’זאגט גארנישט. ווער עס שלאגט אדער שעלט יענעם, אף על פי אז ס’איז אוודאי אסור, איז ער נישט עובר אויף “לא תשנא” — ווייל דער לאו גייט ספעציפיש אויף שנאה שבלב.
חידושים
1. דער לאו גייט נאר אויף “בלב”: “בלבבך” איז נישט סתם א תיאור, נאר דאס איז דער גדר פון דעם לאו — עס גייט נאר אויף שנאה וואס בלייבט אינעווייניג. ווען מ’שלאגט אדער שעלט, איז מען עובר אויף אנדערע לאוין, אבער נישט אויף “לא תשנא”. דער רמב”ם האט נישט אויסגערעכנט דעם לאו פון “לא תשנא” ביי שלאגן — ס’איז אן עקסטערע לאו וואס גייט נישט צוזאמען.
2. וואלט מען געקענט מיינען: אז איינער וואס שלאגט האט דאך אויך פיינט בלבו — פלאס ער האט אים געשלאגן. דער רמב”ם זאגט: ניין, “בלבבך” מיינט נאר בלב. ווען ס’קומט ארויס אין מעשה, איז עס שוין א צווייטע קאטעגאריע.
—
הלכה ו — “הוכח תוכיח את עמיתך” (בין אדם לחבירו)
דער רמב”ם’ס ווערטער
“כי יחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ‘ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון’. אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’.”
“ואם חזר וביקש ממנו למחול, צריך למחול לו, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ‘ויתפלל אברהם אל האלהים’.”
פשט
ווען איינער טוט דיר אן עוולה, זאלסטו נישט שווייגן און האלטן שנאה בלבו. מ’דארף אים זאגן: “פארוואס האסטו מיר דאס געטון?” — דאס איז די מצוה פון “הוכח תוכיח”. ווען ער בעט מחילה, מוז מען אים מוחל זיין.
חידושים
1. “הוכח תוכיח” — דער עיקר פשט איז נישט “מוסר זאגן”: דער רמב”ם’ס עיקר פשט אין “הוכח תוכיח” איז נישט מוסר’ן איינעם אויף א מצוה וואס ער טוט נישט גוט. דער פשוט’ער ענין איז: ארויסברענגען וואס איז בלב — האבן וואס מ’רופט היינט “נארמאלע קאמיוניקעישן סקילס”, קענען רעדן מיט א מענטש, קענען זאגן וואס ס’טוט וויי. דאס איז אסאך מער ווי סתם “קאמיוניקעישן סקילס” — ס’איז א מצוה פון דער תורה.
2. דער ספר המצוות’ס לשון: “שצונו להודיע שנאתנו למי ששנאנוהו, עד שנספר לו מה ששנאנוהו עליו” — מ’איז מחויב מודיע צו זיין דעם שנאה, אים זאגן פארוואס מ’האט אויף אים.
3. אבשלום און אמנון — “ברשעים”: דער רמב”ם רופט אבשלום און אמנון “רשעים”. אבשלום און אמנון רשעים? זיי זענען דאך קינדער פון דוד המלך! דער פשט: זיי האבן זיך געפירט מיט רשעות — אמנון האט אונס געווען תמר, אבשל
ום האט געשוויגן און זיך געוואלט נוקם זיין. דאס שווייגן אליין — “לא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב” — איז דער מוסטער פון ווי אזוי שנאה שבלב פירט צו קאטאסטראפע.
4. פראקטישע אנווענדונג — “ער דארף אליין פארשטיין”: דאס איז א זייער וויכטיגע הלכה פראקטיש. מענטשן דרייען זיך ארום פארביטערט יארן לאנג ווייל זיי זאגן: “ער דארף ווען אליין פארשטיין.” דו האסט נישט געפאדערט פאר דיין אייגענע כבוד, און דו ווילסט אז ער זאל אליין פארשטיין? אין שלום בית קענען מענטשן זיך ארומטראגן יארן לאנג מיט ביטערקייט אין הארצן ווייל “ער וואלט ווען געדארפט אליין פארשטיין.” ווען ער וואלט זיך ברעכן און זאגן, וואלט זיין לעבן געווען גרינגער. אפשר פארשטייט יענער נישט? אפשר וויל ער פארשטיין, ער דארף עס נאר הערן!
5. דער לאגישער צוזאמענהאנג מיט “לא תשנא”: “הוכח תוכיח” איז די עצה פאר “לא תשנא בלבבך” — אויב מ’זאגט אים, איז מען בכלל נישט עובר. ווען מ’רעדט ארויס, ווערט די שנאה שבלב אויפגעלייזט.
6. “אויב ס’איז א קלייניגקייט”: אסאך מאל זאגט א מענטש “פאר אזא קלייניגקייט וועל איך אים זאגן?” דער ענטפער: אויב ס’איז טאקע א קלייניגקייט, ביסטו אויס חבר זיין? אויב ס’איז נישט קיין קלייניגקייט, דארפסטו עס זאגן. און אויב דו מיינסט אז ער פארשטייט נישט — אפשר וואלט ער פארשטאנען ווען מ’וואלט אים געזאגט אויף אן אנדערע וועג.
7. דער פארבינדונג צווישן תוכחה און עוולה: ווען יענער באגייט אן עוולה קעגן דיר, האט ער זיך אויך געטון א חטא — ער האט נישט מקיים געווען “ואהבת לרעך כמוך” און נישט חס געווען אויף כבוד חברו. ממילא איז די תוכחה אויף דעם עוולה אויך א תוכחה אויף א חטא. ביידע אספעקטן (בין אדם לחברו און בין אדם למקום) קומען צוזאמען.
8. מחילה — “ולא יהא המוחל אכזרי”: אינטערעסאנט אז דער רמב”ם רופט דעם מענטש וואס דארף מוחל זיין “המוחל” (נישט “הנעלב”), ווייל דאס איז שוין זיין ראלע. אבימלך’ס מעשה: דער רמב”ם באטאנט “אף על פי שציערו וביקש להרגו” — אבימלך האט אברהם’ן געטון א גרויסע עוולה, און פונדעסטוועגן, ווען ער האט אים איבערגעבעטן, האט אברהם מתפלל געווען פאר זיין רפואה. ס’איז אויך דערמאנט געווארן אז אין אן אנדער פלאץ (ביי דער באר) שטייט “ויוכיח אברהם את אבימלך” — אבער דאס איז אויף אן אנדער ענין. מער הלכות וועגן מחילה ווערן באהאנדלט אין הלכות תשובה, נישט דא.
—
הלכה ז — תוכחה אויף חטאים (בין אדם למקום)
דער רמב”ם’ס ווערטער
“הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’.”
פשט
ווער עס זעט זיין חבר זינדיגן אדער גיין אין א שלעכטן וועג, איז מחויב אים צוריקצוברענגען צום גוטן, און אים מודיע זיין אז ער טוט זיך אליין שלעכטס.
חידושים
1. דער קאנטעקסט פון תוכחה — נאר אין א געזונטע סאסייעטי: דער רמב”ם רעדט דא נאכדעם וואס מ’האט שוין עטאבלירט (אין הלכה א-ב) אז מ’דארף זיך געפינען צווישן ערליכע מענטשן. ווען דו ביסט צווישן רשעים, גייסטו נישט ארומגיין יעדן מוסר’ן — ס’וועט נישט ארבעטן. אבער ווען דו ביסט אין א גוטע געזעלשאפט און איינער ווערט נכשל, דעמאלט איז דא א חיוב פון תוכחה.
2. “דבר שאינו נשמע”: ס’איז דא א כלל פון “כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.” דער רמב”ם האט עס נישט געברענגט דא, אבער פריער ביי תוכחה האט ער געזאגט אז מ’איז מוכיח נאר “בדברים שבינו לבינו.” ס’קען זיין אז דער זעלבער פרינציפל אפליצירט אויך ביי בין אדם לחברו — אויב מ’ווייסט אז ער וועט נישט נשמע זיין, איז אפשר נישטא קיין מצוה.
—
הלכה ז (המשך) — אופן פון תוכחה: בנחת ובלשון רכה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא.”
פשט
סיי ביי עוולה צווישן מענטשן, סיי ביי עבירות צווישן מענטש און גאט, דארף מען מוכיח זיין בפרטיות, שטיל, מיט ווייכע ווערטער, און אים מודיע זיין אז ס’איז פאר זיין אייגענע טובה.
חידושים
1. “לטובתו להביאו לחיי העולם הבא” — ווי פאסט דאס ביי בין אדם לחברו? ביי בין אדם לחברו, וואס קומט אריין “חיי העולם הבא”? ביי בין אדם לחברו וואלט מען געזאגט “לטובתו” — דו ווילסט איך זאל זיין דיין חבר? פיקס עס! דאס איז “חיי העולם הזה.” צוויי תירוצים:
– (א) “לטובתו” גייט אויף בין אדם לחברו, און “להביאו לחיי העולם הבא” גייט ספעציפיש אויף בין אדם למקום.
– (ב) אפילו ביי בין אדם למקום, דער פוינט איז נישט אז דער אייבערשטער איז “פאליציי” — נאר אז מ’וויל אים טאקע העלפן האבן א גוט לעבן. דער אייבערשטער דארף נישט קיין פאליציי, מ’מיינט דעם מענטש’ס אייגענע טובה.
2. ער דארף פארדעם טאקע מיינען לטובתו — נאר אזוי קען ער אים מודיע זיין. די תוכחה מוז קומען פון אן אמת’ע כוונה פאר יענעם’ס טובה, נישט פון א געפיל פון סופעריאריטעט.
—
הלכה ז (המשך) — ביז ווען דארף מען מוכיח זיין?
דער רמב”ם’ס ווערטער
“אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע.”
פשט
אויב ער נעמט עס אן — וואונדערבאר. אויב נישט — מוז מען טרייען ווידער, א צווייטע מאל, א דריטע מאל, ביז דער חוטא שלאגט אים אדער זאגט אים “איך וויל נישט הערן.”
חידושים
1. מקור אין גמרא: ס’איז א מחלוקת — רבא זאגט “עד הכאה” (ביז ער שלאגט), שמואל זאגט “עד קללה” (ביז ער שעלט). דער רמב”ם פסק’נט “עד הכאה” אבער לייגט צו “ויאמר לו איני שומע” — אפשר איינע פון די צוויי.
2. פארוואס הערט מען אויף ביי הכאה? צוויי הסברים:
– (א) ווען ער שלאגט אדער שעלט, איז ער עובר אויף נאך א לאו (שלאגן/שעלטן א איד). די תוכחה ברענגט מער שאדן ווי גוטס — מ’איז אים מכשיל מיט נאך עבירות.
– (ב) שטערקערע ווארט (פון מיין גרשם): “הכה כלומר איני רוצה” — ביז דעמאלט איז ער בעצם נאך אינטערעסירט, ער דוחה נאר “תחילה.” ווען ער שלאגט, מאכט ער קלאר אז ער איז באמת נישט אינטערעסירט. ביז דעמאלט איז דאך “תחילה דוחה” — ער שטופט אוועק אינדערויסן אבער אינעווייניג איז ער נאך צוגענגליך.
3. “פעם שניה ושלישית” — פראקטישע הבנה: דאס מיינט נישט אז מ’זאל דעם מענטש מוטשען מיט איין מאל נאכן אנדערן. אפשר מיינט עס: זאג אים איינמאל, ווארט א פאר חדשים, אפשר איז ער שוין געווארן מער מתבונן, אפשר פארשטייט ער בעסער. מ’דארף זיין קלוג אין ווי מ’גייט צו.
—
הלכה ז (המשך) — “וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעון אלו כולם, שאפשר לו למחות בהם.”
פשט
ווער עס קען מוחה זיין (פראטעסטירן/פארהיטן) און טוט עס נישט, ווערט נתפס אין די זינד פון אלע וואס ער האט געקענט פארהיטן.
חידושים
1. “מחאה” vs. “תוכחה” — א שארפע קריטיק: דער רמב”ם רופט עס דא “מוחה” אנשטאט “מוכיח.” אבער “סתם מוחה זיין אין די לופט אריין איז נישט קיין שום זאך.” די מאדערנע תורה וואס מאכט א חילוק צווישן “מצות מחאה” (סתם פראטעסטירן אין די וועלט אריין) און “תוכחה” (זאגן פאר יענעם) — האט נישט קיין מקור. מחאה מיינט זאגן פאר יענעם באופן וואס ס’קען העלפן — דאס איז די זעלבע זאך ווי תוכחה. די אידעע אז מ’קען מקיים זיין א “מצות מחאה” דורך סתם ארויסזאגן א שטעלונג אן אז ס’זאל עפעס אויפטון, האט נישט קיין מקור.
2. פארוואס ווערט ער “נתפס”? צוויי הסברים:
– (א) א מענטש ווערט נשפע פון זיינע חברים (ווי דער רמב”ם האט שוין געזאגט אין הלכה א). ווען ער איז נישט מוחה, ווערט ער אליין אפעקטירט פון זייערע חטאים.
– (ב) אפשר איז מחאה כדי מ’זאל אליין געדענקען אז ס’איז נישט נארמאל — יעדע מאל מ’זעט יענעם טון אן עבירה, זאגט מען עפעס, כדי מ’זאל נישט פארגעסן. דאס איז אפגעוויזן געווארן: “יענע תורה איז אזא מאדערנע תורה, איך האלט נישט דערפון.” מחאה מיינט טאקע פרובירן יענעם צו שטערן פון זיין חטא.
3. דער רמב”ם רעדט פון “אנשי ביתו” — מענטשן וואס דו ביסט רעספאנסיבל פאר זיי (ווי א טאטע אדער מנהיג). דער רמב”ם האט נישט דא געברענגט דעם כלל פון “כל ישראל ערבים זה לזה,” כאטש ס’איז נוגע.
—
הלכה ז (סוף) / הלכה ח — איסור הלבנת פנים
דער רמב”ם’ס ווערטער
“המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה… אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה, עון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.”
“צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.”
פשט
ווען מ’איז מוכיח א חבר, זאל מען נישט רעדן שטרענג און אים פארשעמען. פארשעמען א איד איז א גרויסע עבירה — כאטש מ’באקומט נישט מלקות, זאגן חז”ל אז ווער עס פארשעמט א חבר ברבים האט נישט קיין חלק לעולם הבא. מ’טאר אים נישט רופן מיט א נאמען וואס ער שעמט זיך דערמיט, און מ’טאר נישט דערציילן פאר אים זאכן וואס ער שעמט זיך מיט.
חידושים
1. “תחילה” — וואס מיינט עס? “תחילה” מיינט לכאורה “אין אנהייב,” די ערשטע מאל. ווייל שפעטער, נאכדעם וואס ער האט שוין פילע מאל פרובירט, אפשר פעלט עס אויס שטרענגער צו רעדן. אבער דער רמב”ם מיינט: הייב נישט אן מיט שטרענגקייט.
2. ווי לערנט מען ארויס דעם איסור פון הלבנת פנים? דער רמב”ם לערנט עס ארויס פון דעם פסוק “ולא תשא עליו חטא” — אפילו ביי איינער וואס איז ראוי צו האבן בושה (ווייל ער האט געזינדיגט), טאר מען אים נישט פארשעמען. כל שכן אז מ’טאר נישט סתם פארשעמען א מענטש.
3. פארוואס איז נישטא מלקות? צוויי מעגליכקייטן:
– (א) ס’איז א “לאו שאין בו מעשה” — ווייל דיבור הייסט נישט קיין מעשה.
– (ב) די הלבנה אליין (דאס וואס יענער ווערט פארשעמט) איז נישט קיין מעשה — ווען א מענטש זאגט עפעס, ווייסט ער נאך נישט ווי שטארק יענער וועט ווערן פארשעמט.
– אבער: נישט וועגן דעם איז עס ווייניגער חמור — ס’איז א “עון גדול.”
4. “ברבים” — א חילוק: חז”ל זאגן ספעציפיש “ברבים אין לו חלק לעולם הבא.” דאס מיינט: ברבים איז ערגער — דאס איז פשוט. אבער “אין לו חלק לעולם הבא” איז דוקא ברבים. דער איסור פון הלבנת פנים עקזיסטירט אויך ביחיד, אבער דער חומרא פון “אין לו חלק” איז נאר ברבים.
5. “בין קטן בין גדול” — וואס מיינט “קטן”? עס איז דיסקוטירט געווארן צו “קטן” מיינט א יונגער מענטש אדער א מענטש וואס איז נאך נישט שומר כל המצוות. פראקטישער נוגע: א מלמד קען יעדן טאג מכשיל זיין אין הלבנת פנים 25 מאל א טאג — דאס איז א זייער רעאלע סכנה ביי חינוך.
6. “ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו” — דער ענין פון “מכנה שם לחבירו”. אפילו ווען אסאך מענטשן רופן אים מיט דעם נאמען, אויב דו ווייסט אז ער האט נישט ליב דעם נאמען און ער שעמט זיך דערמיט — טאר מען אים נישט רופן אזוי. דאס איז זייער שכיח ביי קינדער.
7. “ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו” — פארבונדן מיט דער גמרא אין מסכת ערכין (אונאת דברים). אפילו זאכן וואס זענען אמת — אויב ער שעמט זיך דערמיט, טאר מען נישט דערציילן.
—
הלכה ח (המשך) — דער חילוק צווישן “בין אדם לחבירו” און “דברי שמים”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל דברי שמים, אם לא חזר בו בסתר — מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין אותו ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל נביאי ישראל.”
פשט
דער כלל אז מ’טאר נישט פארשעמען ברבים גילט נאר ביי ענינים צווישן מענטש און מענטש. אבער ביי עבירות כלפי שמים — ווען מ’האט אים שוין געווארנט בסתר און ער האט נישט חזרה געטון — מעג מען אים פארשעמען ברבים, מפרסם זיין זיין חטא, אים מחרף זיין, מבזה זיין, און מקלל זיין ביז ער חזר’ט למוטב, אזוי ווי אלע נביאי ישראל האבן געטון.
חידושים
1. דער גרונט-חילוק: ביי “בין אדם לחבירו” — ווען איך האב טענות אויף אים פערזענלעך — קען איך אים קיינמאל נישט פארשעמען ברבים. איך מוז אים זאגן (תוכחה), אבער נאר ביחיד. ביי “דברי שמים” — ווען ער טוט אן עבירה כלפי שמים — און ער האט נישט חזרה געטון נאך בסתר’דיגע תוכחה — ערשט דעמאלט מעג מען גיין ברבים.
2. דער חילוק צווישן “מחאה” און “הוכחה”: הוכחה מיינט איך טריי צו מאכן דעם מענטש בעסער — מ’פרובירט קודם מקרב זיין, מ’שופל’ט זיך, “עד שיחזור למוטב”. מחאה מיינט איך מוחה אין דער וועלט אריין — דער מוחה טראכט בכלל נישט וויאזוי ער גייט מאכן יענעם בעסער, ער האלט אז ס’איז א מצוה צו מוחה זיין. דער רמב”ם’ס גאנצער פרק רעדט פון הוכחה, נישט מחאה. דער סדר איז: ערשט ביחיד, ערשט מיט רכות, ערשט מיט קירוב — און נאר ווען אלעס האט נישט געהאלפן, גייט מען ברבים.
3. ביי נביאים — כמעט נישטא פערזענלעכע באשולדיגונגען: כמעט ביי אלע נביאים רעדט מען באופן כללי — “מכלימים את ישראל” — נישט וועגן א ספעציפישע מענטש (אפשר וועגן א מלך, אבער נישט סתם מענטשן). דאס ווייזט אז אפילו דער “ברבים” פון נביאים איז געווען א כללי’דיגע תוכחה, נישט א פערזענלעכע באשעמונג.
4. [דיגרעסיע: דער בעל שם טוב’ס קריטיק אויף “מוכיחים”:] דער בעל שם טוב האט שארף קריטיקירט די “מוכיחים” וואס זענען ארומגעפארן און האבן פרנסה געמאכט פון האקן אויף יודן. ער האט געזאגט: ווער עס רעדט נאר שלעכט אויף יודן איז מעורר דעם שטן — ער שטייט אויף דער זייט פון שטן וואס האקט אויף יודן. ווען דיין דרשה איז נאר האקן אויף יודן, איז דאס נישט תוכחה, דאס איז קטרוג.
—
הלכה ט — מידת חסידות: מוחל זיין אן תוכחה
דער רמב”ם’ס ווערטער
“מי שחטא לו חבירו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, לפי שהחוטא הדיוט ביותר או שדעתו משובשת, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו — הרי זו מידת חסידות. ואין התורה מקפדת אלא על המשטמה.”
פשט
ווען א חבר האט דיר עוולה געטון, אבער דו ווילסט אים נישט מוכיח זיין ווייל ער איז א הדיוט ביותר אדער זיין דעת איז משובשת, און דו ביסט אים מוחל בלב אן שנאה — איז דאס א מידת חסידות. די תורה איז בעיקר מקפיד אויף משטמה — פיינט האבן אין הארצן.
חידושים
1. דאס איז דער תירוץ אויף דער פריערדיגער קשיא: פריער איז געפרעגט געווארן צו מ’מוז דווקא זאגן פאר יענעם ווען מ’האט טענות. דער רמב”ם ענטפערט: ניין — אויב דו ווילסט אים מוחל זיין בלבבך, קענסטו. דאס איז נישט נאר ערלויבט, דאס איז א מידת חסידות. דער עיקר איסור איז נאר אויף משטמה בלב — ווייל משטמה ווערט אלעמאל ערגער ביז ס’פלאצט ארויס.
2. “הדיוט ביותר” / “דעתו משובשת” — א פראקטישע עצה ווי אזוי צו זיין מוחל: מ’לייגט דעם מענטש אריין אין א קאטעגאריע — ער איז נעבעך א הדיוט, ער איז דעתו משובשת, ער איז פארכאפט אין עפעס, ער איז ווי א “תינוק שנשבה”. דורך דעם קען מען אקטיוו מוחל זיין — נישט ווייל מ’דריקט אונטער דעם כעס, נאר ווייל מ’פארשטייט אז ער קען נעבעך נישט בעסער. “איך האב אים נישט פיינט, ווייל איך פארשטיי אז ער איז נעבעך פארכאפט.”
3. א שאלה אויף דער “מידת חסידות”: צו “פאראורטיילן” אז יענער איז א “דעתו משובשת” — איז דאס אליינס נישט א פארם פון שנאה? דאס איז נישט פולשטענדיג אויפגעלייזט געווארן, נאר באמערקט אז “מ’דארף מדייק זיין אז דאס אליינס איז נישט קיין שנאה.”
4. פראקטישע הלכה למעשה שאלה: ביי א גוטער חבר — רופט מען אן, מ’רעדט עס אויס, מ’פיקסט עס. אבער ביי א מענטש וואס איז נישט דיין חבר — מ’דארף דיעלן מיט אים אבער ער איז נישט קיין חבר — וואס טוט מען? דער פסוק זאגט מ’דארף אים זאגן (כדי נישט צו האבן שנאה בלב). אבער דער רמב”ם זאגט: אויב דו קענסט אים מוחל זיין בלב, אן שנאה, ווייל דו פארשטייסט אז ער איז א הדיוט — איז דאס מידת חסידות.
5. “ואין התורה מקפדת אלא על המשטמה” — פארוואס איז דאס אנדערש ווי עבירות כלפי שמים? ווען דער חבר האט דיך בא’עוול’ט, איז ער דאך אויך עובר געווען אן איסור (בין אדם לחבירו). פארוואס באהאנדלט מען דאס אנדערש ווי ווען ער איז עובר אן איסור כלפי שמיא? לכאורה, ווען דו ביסט באליידיגט געווארן, וואלסטו געדארפט רחמנות האבן אויף אים אז ער איז עובר. אפשר וועגן דעם לייגט דער רמב”ם אריין דעם “הדיוט ביותר” — צו מאכן דעם חילוק פארשטענדלעך: ביי א הדיוט קען מען מוחל זיין ווייל ער ווייסט נישט בעסער.
6. [דיגרעסיע: ר’ שלמה זלמן אויערבאך ערב יום כיפור:] ר’ שלמה זלמן האט געזאגט פאר זיין זון: “איך האב באקומען אזויפיל שאלות — וועגן תעניות, וועגן אלע מיני הלכות — אבער קיינער האט מיר נישט געפרעגט וויאזוי תשובה צו טון, וויאזוי איבערצובעטן יענעם.” דאס איז א מוסר השכל אז מענטשן פרעגן טעכנישע שאלות אבער נישט די עיקר’דיגע שאלות פון בין אדם לחבירו.
7. שייכות צו הלכות עשרת ימי תשובה — צו מ’דארף איבערבעטן ווען יענער ווייסט נישט: דער חפץ חיים זאגט מ’דארף איבערבעטן אפילו אויב יענער ווייסט נישט (למשל, מ’האט אים בארעדט). אבער דא ביים רמב”ם רעדט מען פארקערט — דער וואס איז נפגע געווארן זאל גיין זאגן. דאס איז א אנדערע נקודה בעצם — ביים רמב”ם איז דער ענין פון איבערבעטן ווען עס איז דא משטמה, ווען עס איז דא שנאה בלב.
—
הלכה י — “חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה למאד, ודעתם שפלה. אפילו הם בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך, מוזהרין אנו עליהם, שנאמר ‘כל אלמנה ויתום לא תענון’. כיצד נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולא לבם בדברים. ויחוס על ממונם יותר מממונו.”
פשט
מ’מוז זיך היטן מיט יתומים און אלמנות ווייל זייער נפש איז צוקלאפט. אפילו אויב זיי האבן געלט, אפילו אלמנתו של מלך. מ’זאל רעדן צו זיי ווייך, באהאנדלען זיי מיט כבוד, נישט מאכן זיי ארבעטן שווער, נישט וויי טון מיט ווערטער, און שוינען זייער געלט מער ווי דיין אייגענע.
חידושים
1. “נפשם שפלה” — צו איז דאס “אביון שברוח”? עס איז דיסקוטירט געווארן צו דער לשון “נפשם שפלה למאד” איז דאס זעלבע ווי “אביון שברוח” (ווי דער רמב”ם האט פריער גערעדט אין אנדערע הלכות) אדער אן אנדערע לשון. דאס איז באמערקט געווארן אלס אינטערעסאנט אבער נישט ענדגילטיג אויסגעלייזט.
2. “אפילו בעלי ממון” — דער חידוש: געלט העלפט נישט — אן אלמנה אדער יתום איז אינערלעך צוקלאפט אפילו מיט עשירות. דאס שטימט מיט דער משנה אין בבא מציעא וועגן “לא תחבול בגד אלמנה” — אפילו אויב זי האט געלט. “כל אלמנה” — דאס ווארט “כל” קומט אריינצונעמען אפילו אלמנתו של מלך.
3. דער ריכטונג פון דעם חידוש: דער חידוש גייט אין איין ריכטונג — אפילו א רייכע אלמנה איז בכלל. נישט אין דער אנדערער ריכטונג — איינער וואס מ’זעט קלאר אז ער איז צוקלאפט, איז אוודאי בכלל די מצוה, דאס דארף מען נישט זאגן.
4. דער רמב”ם מיינט ברייטער ווי נאר אלמנה ויתום: אין א הערה האט דער רמב”ם דעם ווארט “אומללים” (אמללים) באנוצט, וואס ווייזט אז ער מיינט לאו דווקא נאר אלמנה ויתום, נאר יעדער מענטש וואס איז אומגליקלעך און וואלנעראבל. דער רמב”ם האט אבער נישט בפירוש צוגעלייגט דעם כלל — ער האלט אז מ’פארשטייט עס אליינס.
5. “ולא יכאיב גופם בעבודה” — דאס מיינט אן employer: דער רמב”ם רעדט דא אויך וועגן א סיטואציע וואו מ’איז אן employer פון אן אלמנה — מ’זאל זי נישט מאכן ארבעטן צו שווער.
6. פארבינדונג צו “הדיוט ביותר”: א שיינע פארבינדונג צווישן דער פריערדיגער הלכה (מידת חסידות — מוחל זיין ווייל ער איז א הדיוט ביותר) און דער הלכה פון אלמנה ויתום: איינער וואס איז “הדיוט ביותר” אדער “דעתו משובשת” איז אויך אן אומלל — ער האט נישט קיין social skills, יעדער טשעפעט אים, ער ווערט שנעל נפגע. אזא מענטש איז ווי אן אלמנה ויתום — וואלנעראבל. דורך דעם וועט מען אים שנעלער מוחל זיין און נישט האבן משטמה בלב אויף אזא מענטש. דאס פארבינדט די צוויי הלכות: דער “הדיוט” פון הלכה ט איז דער “אומלל” פון הלכה י.
—
הלכה י (המשך) — דער עונש פאר עינוי אלמנה ויתום
דער רמב”ם’ס ווערטער
“כל המקניט או הכעיס או הכאיב ליבן… או איבד ממונם… לאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה: ‘וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב’.” “ברית כרותה להם שכל זמן שצעקת מחמת חמס — הם נענים, שנאמר ‘כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו’.”
פשט
כאטש מען באקומט נישט מלקות אויף דעם לאו, איז דער עונש מפורש אין תורה — מיתה בידי שמים דורך חרב, מידה כנגד מידה. דער באשעפער האט א ברית מיט זיי אז ווען זיי שרייען פון חמס, ווערן זיי געענטפערט.
חידושים
1. דער מושג “עינוי” ביי אלמנה ויתום — סענסיטיוויטי-באזירט: דער באגריף “עינוי” ביי אלמנה ויתום איז רעלאטיוו צו דער מענטש. ווייל זיי זענען “נפש שפלה” (סענסיטיוו), איז א קליינע שלאג ביי זיי אזוי ווי א גרויסע שלאג ביי א צווייטן. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי אן עבד וואס מ’טאר נישט מאכן ארבעטן “בפרך” — דער עבד ווערט אסאך שנעלער נבזה, דעריבער איז דער שוועל פון “עינוי” נידריגער.
2. חילוק צווישן מקניט, מכעיס, מכאיב ליבן: מכעיס = מען מאכט אים אויפגערעגט; מכאיב ליבן = מען רעדט נישט שיין און ווייטאגט אים; מקניט = טשעפענען, אויפרייצן, פארשעמען — עפעס וואס מען געוואוינט זיך צו, אבער ס’רייצט אויף.
3. “איבד ממונם” — נישט דווקא מזיד: “איבד” מיינט נישט אז ער האט ממש מאבד געווען, נאר אז ער איז נישט געווען אזוי קערפול ווי מען דארף זיין — א מאנגל אין זהירות מיט זייער געלט (למשל אלס עמפלויער פון אן אלמנה).
4. “וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב” — מידה כנגד מידה: דער עונש איז מיתה בידי שמים דורך חרב, מידה כנגד מידה — אזוי ווי דו האסט געשייגעט אן אלמנה און יתום.
5. “מי שאמר והיה העולם” — דער לשון פון דער ברית: דער רמב”ם ברענגט דעם לשון “ברית כרותה להם” — דער באשעפער וואס האט באשאפן די וועלט מיט זיין אמירה האט געמאכט א ברית. דאס איז אן אינטערעסאנטער לשון — דער מקור איז א לשון חז”ל.
6. דער פסוק “כי אם צעוק יצעק אלי” — אויף וועמען גייט עס? דער פסוק שטייט נאר אויף אלמנה, אדער אויך אויף יתום? אויף עני אויך? עני איז נישט קלאר.
—
הלכה י (המשך) — דער חילוק צווישן עינוי לצורך עצמו און עינוי לצורך חינוך
דער רמב”ם’ס ווערטער
“במה דברים אמורים? כשעינה אותם לצורך עצמו. אבל עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה — הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים ובכבוד, כי השם יריב ריבם.”
פשט
דער איסור פון עינוי אלמנה ויתום איז נאר ווען מען טשעפעט זיי פאר אייגענע אינטערעסן. אבער א רבי וואס לערנט זיי תורה, אומנות, אדער מחנך זיי — דאס איז מותר. אבער אפילו דער רבי דארף מאכן א “הפרש” — א גוטע דיסקרימינאציע (אפירמעטיוו עקשאן) — און פירן זיך מיט זיי בנחת, ברחמים גדולים, ובכבוד.
חידושים
1. דער רבי אלס פלאץ-פארנעמער פון דעם טאטע: דער רבי “טרייט צו איבערנעמען די פלאץ פון די טאטע” — ער לערנט זיי תורה, אומנות, און איז זיי מחנך. דעריבער האט ער א רעכט צו דיסציפלינירן, אבער מיט ספעציעלע אכטונג.
2. “הפרש” — נישט נאכלאזן, נאר אדאפטירן דעם סטייל: “הפרש” מיינט נישט אז מען לאזט דעם יתום נאך און מען דיסציפלינירט אים נישט. פארקערט — דער חידוש איז אז דיין סטייל דארף זיך אדאפטירן לויט דער מענטש וואס איז מקבל. ביי א סענסיטיווע מענטש, א קליין ווארט העלפט שוין אזויפיל ווי ביי א צווייטן א גרויסע פאטש, ווייל ער איז מער סענסיטיוו. מען טאר נישט זאגן “דאס איז מיין סטייל” — דיין סטייל דארף זיך צופאסן צום מקבל. דאס איז דער פשט אין “משיב אל לב” — מען דארף באטראכטן ווי דער אנדערער פילט עס.
3. “בנחת” — א שליסל אין הלכות דעות: דאס ווארט “בנחת” (רואיגקייט) קומט פאר זייער אסאך אין הלכות דעות, און ס’איז א “גרויסע שליסל” — רואיגקייט איז א פונדאמענטאלער יסוד אין בין אדם לחבירו.
4. “כי השם יריב ריבם” — דער אייבערשטער פייט פאר זיי: דאס איז א “שווערע זאך” אין פראקטיק, ווייל אסאך מאל דוקא א יתום אדער א קינד פון א שטוב וואס איז נישט בסדר דארף אסאך מער דיסציפלין, און ס’איז א שווערע נסיון צו באלאנסירן צווישן חינוך און דער ספעציעלע זהירות.
—
הלכה י (סוף) — דעפיניציע פון יתום: “עד מתי נקראין יתומים?”
דער רמב”ם’ס ווערטער
“אחד יתום מאב אחד יתום מאם. עד מתי הן נקראין יתומים? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול לסמוך עליו לאמנם ולאפדן ולטפל בהם, אלא יעשו כל צרכיהם לעצמם כשאר כל הגדולים.”
פשט
א יתום איז סיי איינער וואס האט פארלוירן דעם טאטע, סיי איינער וואס האט פארלוירן די מאמע. מען הייסט א יתום ביז מען ווערט אינדעפענדענט — ווען מען דארף נישט מער א גרויסן מענטש צו שטיצן זיך אויף אים, נאר מען קען אלע זאכן אליין טון ווי אלע גרויסע מענטשן.
חידושים
1. “עצת היתומים” — א פראקטישע אנווענדונג: ווען א נייער רבי קומט וואס זיין טאטע (דער פריערדיגער רבי) איז אוועק, האט ער א דין פון יתום.
2. ביז ווען איז מען א “יתום” — היינטיגע צייטן: אין היינטיגע צייטן איז דאס “על פי רוב ביז די חתונה” — אדער, מיט א שמייכל, “ביז מען ווערט פופציג.” יעדע זאך לפי הענין: אין געוויסע ענינים איז א מענטש א יתום ביי פופצן, אין געוויסע זאכן איז ער א יתום ביי פופציג. דער מדד איז נישט עלטער, נאר אינדעפענדענץ — “עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול.”
3. א יתום איז “ווי לאנג מען איז א זון”: “א יתום איז ווי לאנג מען איז א זון” — ד.ה. ווי לאנג מען איז אין דער ראלע פון א דעפענדענט, איז מען א יתום. ווען מען ווערט אינדעפענדענט, איז מען שוין א “טאטע” (אויטאנאם).
תמלול מלא 📝
הלכות דעות פרק ו׳ — דער מענטש אין געזעלשאפט
הקדמה צום פרק: פון דעם יחיד צום ציבור
Speaker 1: רבותי, מיר האלטן אין הלכות דעות פרק ו׳. בעיסיקלי, ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן יעדער מענטש וויאזוי ער זאל זיין א מענטש. יעצט גייען מיר לערנען וועגן וויאזוי אפאר מענטשן קומען זיך צוזאם, און מיט וועלכע מענטשן מען זאל זיך צוזאמקומען, און וויאזוי, וכדומה. שטימט?
Speaker 2: יא, זייער גוט. הלכות בין אדם לחבירו וואס מ׳קען עס רופן.
Speaker 1: רייט, אבער מ׳קען עס מער טיפער רופן — די איידיע פון נאך א מענטש. ס׳איז דא אסאך הלכות בין אדם לחבירו. איך וועל נאר מסביר זיין וואס איך האב געזאגט. ביז יעצט האבן מיר געזאגט וויאזוי א מענטש איז אליינס אן אדם השלם, ביז דאס תכלית וואס מ׳איז אנגעקומען אין פרק ה׳ — א חכם וואס ער איז דער אדם אליינס. יעצט גייען מיר לערנען פון דעות וואס דער מענטש געפינט זיך דאך מיט נאך מענטשן.
סאו קודם גייט דער רמב”ם מסביר זיין אז ס׳איז דא אזא זאך אז ס׳איז דא נאך מענטשן און וויאזוי ס׳ארבעט, און נאכדעם אויף דעם גייט ער בויען די מצוות וואס זענען נוגע צו דעות.
—
הלכה א: דרך ברייתו של אדם — דער מענטש ווערט נמשך נאך זיין סביבה
Speaker 1: זייער גוט. זאגט דער רמב”ם: “דרך ברייתו של אדם” — דער וועג, דער וועג וויאזוי א מענטש איז באשאפן געווארן, דער וועג וויאזוי א מענטש אפערעיט, דער וועג וויאזוי א מענטש עקזיסטירט. “טבע האדם” קענסטו עס טייטשן. דער רמב”ם זאגט אין אנדערע פלעצער אז א מענטש איז מדיני בטבעו, אז א מענטש איז א יצור, א סאושל ביאינג. א מענטש איז א סאושל ביאינג וואס קען נישט אליין מצליח זיין, א מענטש קען נישט האבן א נארמאלע לעבן ווען ער איז נישט מיט אנדערע מענטשן.
“דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו” — מיט די מידות און מיט די מעשים ווערט מען נמשך “אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו”. א מענטש פירט זיך אזוי ווי דער מנהג פון די מענטשן אין זיין מדינה.
חידוש: “דרך ברייתו” איז נישט א נפילה — ס׳איז א טבע
Speaker 2: זייער גוט. דאס איז לכאורה א טרענסלעישאן פון וואס דו האסט דערמאנט וואס שטייט אין אנדערע פלעצער, אז א מענטש איז ביי נעיטשער.
Speaker 1: סאו די “דרך” פון א מענטש איז נישט פשט א נפילה פון א מענטש. דאס ברענגט עס ארויס טיפער, רייט? ס׳איז נישט פשט — מענטשן אסאך מאל זאגן נאך דעם רמב”ם, דער רמב”ם זאגט אז א מענטש ווערט נשפע. ניין, א מענטש איז אזוי געבויעט. א מענטש איז אזא סארט זאך וואס ער לעבט מיט אנדערע מענטשן און ער פירט זיך וויאזוי זיי פירן זיך. ס׳איז דאך די תורה: “לא טוב היות האדם לבדו” — א מענטש קען נישט זיין אליין.
—
לפיכך — מ׳דארף זיך מחבר זיין צו צדיקים
Speaker 2: יא. זייער גוט.
Speaker 1: “לפיכך” — אויף א מענטש איז נוגע צו — אדער דו געדענקסט ווי שטארק דו ווערסט נשפע פון אנדערע מענטשן, אז דו זאלסט זיין אזא סארט מענטש לויט די מענטשן מיט וועם דו דרייסט זיך, לויט די מענטשן ארום דיר. ולפיכך, “צריך אדם להתחבר לצדיקים” — א מענטש דארף זיך מחבר זיין צו צדיקים, “ולישב אצל החכמים תמיד” — און תמיד זיצן אייביג ביי די חכמים, פון וואס? “כדי שילמד ממעשיהם” — ער זאל לערנען פון זייערע מעשים.
דיון: וואס מיינט “שילמד ממעשיהם”?
Speaker 1: “ממעשיהם” — “שילמד מעשיהם” — ער זאל אפלערנען זייערע מעשים, ער זאל אפלערנען און זאל פארשטיין וואס זיי טוען.
Speaker 2: זיי האבן גע׳ענטפערט אז “ילמד” מיינט אז ער זאל ווערן געוואוינט.
Speaker 1: יא, אבער איך מיין אז עס איז פשוט — ער זאל קודם אפלערנען, פארשטיין וואס ער טוט, טראכטן וואס ער טוט, און נאכדעם וועט ער זיך אליינס מרגיל זיין צו גיין אין די וועגן.
דיוק אין “ממעשיהם” ביי צדיקים לעומת רשעים
Speaker 2: זאגט ער סתם אזוי, יא, סתם א פלאץ צו פארשטיין “ממעשיהם”. קענסטו סטאפן א מינוט? איך האב נאר געוואלט זאגן אן הערה. ער איז מדייק דא, דער רב שליט”א, אז ביי צדיקים שטייט “ממעשיהם” — ער וויל מאכן עפעס אן אנדערע דיוק, אז אפשר “מעשיהם” מיינט אלע מעשי הצדיקים זאל מען לערנען, אבער ביי די רשעים מיינט עס צו זאגן אז מ׳זאל נישט לערנען אפילו א חלק פון זייערע מעשים. האט דער רשע עפעס מעשים טובים?
Speaker 1: אקעי, ס׳איז שוואכע דיוקים. לכאורה מיינט ער די זעלבע זאך למעשה, ס׳איז נישטא קיין דיוק וואס מ׳קען לערנען.
—
“הולכים בחושך” — רשעים טראכטן נישט
Speaker 1: “ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם.” ער האט שוין אפאר מאל אונז געזאגט אז רשעים גייען בחושך.
Speaker 2: יא, ס׳איז דאך רשעים טראכטן נישט.
Speaker 1: ס׳איז זייער שיין — א חכם טראכט ער וואס ער טוט, טראכט ער וואס ער טוט, זאלסטו אויך טראכטן וואס ער טוט. אבער א רשע, ער הולך בחושך, ער טראכט נישט וואס ער טוט, זאלסטו טראכטן וואס ער טוט. “כדי שילמד ממעשיהם” — זאלסטו זיך נישט אפלערנען פון זייערע מעשים, ווייל זייערע מעשים זענען נישט פון לימוד, ס׳קומט נישט פון לימוד, ס׳מיינט תורה דא.
Speaker 2: יא, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אויב דו וועסט נישט זיך פלאגן, אויב דו לאזט דער טבע זאל דיך טראגן, וועסטו ווערן א רשע. דו גייסט בחושך. באור דארף מען קוקן וואו מ׳גייט, קען מען קוקן וואו מ׳גייט. בחושך קוקט מען ניטאמאל וואו מ׳גייט, און מ׳ווערט א רשע.
Speaker 1: אקעי, זייער גוט.
—
פסוקים: הולך את חכמים יחכם
Speaker 1: איינמאל אונז פארשטייען דאס, כאפן אונז ווי וויכטיג ס׳איז צו זיין מיט צדיקים, ווייל אדורך זיין מיט צדיקים ווערט מען א צדיק. הוא אשר שלמה אומר, אזוי ווי שלמה המלך זאגט עס שוין: “הולך את חכמים יחכם” — איינער וואס גייט מיט חכמים ווערט אליין א חכם, “ורועה כסילים ירוע” — איינער וואס פאשעט ארום, ער שפילט זיך ארום מיט כסילים, מיט טיפשים, “ירוע” — ער וועט אליין ווערן א שלעכטער מענטש.
חידוש: כסילים און חכמים אין משלי — צדקות איז אן ענין פון חכמה
Speaker 2: כסילים מיינט נאך נישט רעים, אבער ס׳קען זיין אזוי ווי ער זאגט — חכם וחושך — כסילים זענען מענטשן וואס טראכטן נישט, רשע איז א רע.
Speaker 1: חכמים און כסילים אין משלי בכלל — די גוטע מענטשן זענען חכמים און די שלעכטע זענען כסילים. ס׳איז נישט דא רשעים און צדיקים דארט. ס׳איז דא, אבער זייער אסאך איז דער חכם דער גוטער און דער כסיל דער שלעכטער, ווייל ס׳איז קלוג צו גיין בדרך טוב. ס׳איז נישט קיין פסיעה פון צדקות צו זיין א צדיק, ס׳איז אן ענין פון חכמה.
—
אשרי האיש — “עצת רשעים” מיינט א מושב פון רשעים
Speaker 1: ואומר, אין תהלים שטייט אויך: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים.” איך מיין דא איז זייער וויכטיג צו פארשטיין אז “עצת” מיינט נישט די עצה נאר אזוי ווי ווען מ׳פרעגט די עצה, נאר “מועצה” — אזוי ווי מענטשן זיצן צוזאמען. דאס הייסט “עצת רשעים” מיינט אין א מושב פון רשעים, ווייל דאס אליין איז עצת רשעים. כאילו דאס וואס אונז רופן “עצה” בתור א חכמה, א וועג פון לעבן — דאס געשעט ווייל ווען מ׳זיצט מיט רשעים גייט מען זיך אנפאנגען אויפפירן ווי רשעים.
און ער מיינט אויך אזוי ווי די גמרא זאגט אויף די רעשט פון די פסוק: “ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.” ס׳איז זייער קלאר אז די פסוק דעסקרייבט א מענטש וואס דרייט זיך נישט מיט די רשעים און די לצים און אזוי ווייטער.
חידוש: א מענטש כאפט נישט ווי שטארק ער ווערט נשפע — ביודעים ובלא יודעים
Speaker 1: ס׳איז זייער זייער א וויכטיגע הלכה, ווייל א מענטש כאפט נישט ווי שטארק מ׳ווערט נשפע פון די מענטשן ארום. ביודעים, בלא יודעים. מ׳איז נישט אייביג אוועיר אז ווי שטארקע השפעה ס׳גייט האבן ביי מיר — וועלכע שול דו גייסט אריין, אדער ווער גייט זיין די מענטשן ארום דיר, גייט האבן א גרויסע עפעקט. ס׳איז זייער וויכטיג צו קלויבן, אמת.
בעל הסולם: די עיקר בחירה איז צו טשוזן מיט וועמען צו זיין
Speaker 1: און מ׳ברענגט די בעל הסולם, רבי אשלג, זאגט אז א מענטש ווערט אזוי שטארק נשפע פון די מענטשן ארום אים, אז ער האט נישט עכט אזוי שטארק א בחירה. ווייל ממש ס׳נעמט אוועק בחירה, ווייל אזויפיל טוסטו בלא יודעים לויט ווי זיינע חברים טוען. וואו האט דער מענטש די עיקר בחירה? צו טשוזן מיט וועמען צו זיין. דארטן איז די גרויסע בחירה. בוחר זיין גוטע חברים איז א וויכטיגע בחירה.
—
דער רמב”ם — א “חסיד” פון שלמה המלך
Speaker 1: אקעי, דאס איז… איך האב באמערקט אז דער רמב”ם איז א גרויסער חסיד פון שלמה המלך אין די אלע פרקים. ער ברענגט אסאך פסוקים. אסאך מאל זאגט ער “בחוכמתו” — דאס שטייט נישט “בחוכמתו”. אין משלי איז דאך חכמה, איז דאך די ענין, ס׳איז נישט קיין מצוות. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב”ם ברענגט דאך נישט סתם פסוקים. פסוקים איז דאך געווענליך — וואס ער ברענגט א פסוק איז דאס צו ברענגען א מצוה, נישט סתם צו לקטן פסוקים.
Speaker 2: יא, ס׳איז אמת. ס׳איז אינטערעסאנט — ער וויל ברענגען פון פסוקים די אלע יסודות. יא, ער וויל ווייזן אז ס׳איז נישט נאר אין משנה, נאר ס׳שטייט שוין אין די פסוקים אויך. נישט נאר אין משנה, אפילו נישט אין משנה, אפילו נישט אין משניות ערוכות, רבינו הקדוש — ס׳איז פסוקים, ס׳איז זאכן וואס שטייט שוין.
—
הלכה ב: אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים — צוויי לעוועלס פון השפעה
Speaker 1: יא. וכן, סאו דאס איז… סאו ער גייט אויף צוויי לעוועלס. קודם כל דארף ער זיך מחבר זיין מיט די מענטשן וואס זענען צדיקים. נאכדעם האט ער געזאגט אויך אז ער זאל אויך מיין “אנשי מדינתו” — האט אויך א השפעה.
סאו אויב געפינסטו זיך אין א מדינה וואס איז שלעכט, איז נישט גענוג אז דו האסט אפאר גוטע מענטשן, ווייל דו גייסט אויך נישט באווערן פון די גרעסערע סאסייעטי.
“מדינה” אין הלכה מיינט א שטאט, נישט א לאנד
Speaker 2: ס׳איז זייער אינטערעסאנט. דו זאגסט אז א מענטש ווערט נישט נאר נמשך פון זיינע נאנטע חברים, נישט נאר דווקא נאנטע חברים, נאר “דורך הזמן” — די גאנצע מדינה, די גאנצע שטאט ארום אים האט א השפעה.
ביי די וועי, “מדינה” געווענליך אין הלכה מיינט נישט אזוי ווי די יונייטעד סטעיטס אוו אמעריקע — ס׳מיינט דיין שטעטל. לעיקוואוד הייסט די “מנהג המדינה”. אין חושן משפט מיינט דיין שטאט ווי דו וואוינסט — לעיקוואוד, בארא פארק. און לכאורה די השפעה וואס האט אויף א מענטש איז אויך די שטאט ארום אים, די שטאט ווי ער וואוינט, די סאסייעטי.
Speaker 1: קען זיין אז היינט, ווען אונז וואוינען אזוי ווי אלע חרדי׳שע אידן האבן השפעה איינער אויף די אנדערע — דאס וואס ווערט אנגערופן די חרדי׳שע קולטור, למשל — ס׳איז יא הייסן אז אלע היימישע אידן האבן השפעה אויף אלע היימישע אידן. די אנדערע זאכן אויך השפעה. אבער על כל פנים ביסטו גערעכט אז “מדינה” דא מיינט א שטאט, נישט א סטעיט.
חידוש: “מנהגותיה רעים” — סיסטעמישער צוואנג, נישט נאר שלעכטע מענטשן
Speaker 2: יא. זאגט דער רמב”ם: “וכן אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה” — אבער ס׳איז זייער גוט, ווייל קודם האט ער געזאגט מען ווערט נמשך אחר רעיו וחבריו, מאך זיכער אז דיינע רעיו וחבריו זענען צדיקים. אבער דו קענסט נישט — יעצט האסטו אויך א “מנהג אנשי מדינתו”, האט אויך א השפעה.
Speaker 1: סאו אם היתה מדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה — די מענטשן פון די מדינה גייען נישט בדרך ישרה. לכאורה וויל ער אביסל מגדיר זיין — מען קען אסאך מאריך זיין אין דעם, אבער נאר צו מדרגה׳ן דא.
א מדינה שגזירותיה קשות — אז אין די מדינה פירט דער מנהג צו גנב׳ענען. סאו זאג איך וועל נישט גנב׳ענען — דאס איז אפילו מנהגים וואס מען מוז זיך פירן. כאילו ער האט געמאכט א חשבון אז נישט נאר מען איז נישט מיט די מדינה, מען איז.
למשל, אין די מדינה, כדי צו מאכן ביזנעס, דארף מען זיין אן אינו מאמין באמונה. מען דארף מאכן אן עדווערטייזמענט — אן עדווערטייזמענט נאר מיט די אמת ארבעט נישט, ווייל יעדער עדווערטייזט אזוי. ממילא איז דער מנהג פון די מדינה צו זיין א שקרן. דער וואס וויל זיין תמים מיט תמימים, פון פריערדיגע פרק, וואס ער אומר על הן הן ועל לאו לאו — מוז ער גיין אין אן אנדערע מדינה.
איז נישטא אזא זאך היינט — ווי דארט פירט מען זיך נישט צו זאגן ליגנט אין ביזנעס — ווייל אנשטאט עס איז נאר אן עבירה, איז עס אויך קיין וועג. עס איז נישט נאר מנהגיהן רעים אז דו וועסט זיך לערנען פון זיי — דו וועסט זיך פירן מיט זיי וועסטו דיך מוזן. אדער א מענטש מוז טון — עס קען אפילו זיין א מענטש, ווילאנג ער איז אין די מדינה, מוז ער טון געוויסע מנהגי המדינה, אפילו ער בעט צום שלעכטן. למשל, מען גייט א געוויסע קלייד, איך ווייס, מען פירט זיך געוויסע זאכן, מען מאכט שידוכים אין א געוויסע וועג, איך ווייס נישט, מען טוט ביזנעס אין א געוויסע וועג. דו האסט נישט קיין ברירה, עס איז נישטא אז דו האסט א ברירה נישט צו ווערן. דו מוזסט אזוי טון.
ילך למקום — מ׳דארף אוועקגיין
Speaker 2: זייער גוט. און ממילא, צוריק — איז דו גייסט דיך נישט באווערן לרוח פון די אנשי המדינה — “ילך למקום” — זאל ער אוועקמופן, זאל ער גיין “למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים” — זאל ער אוועקגיין.
Speaker 1: יא, אזוי שטייט דארטן. אדער גאר למקום תורה.
—
דער רמב”ם רעדט נישט ספעציפיש וועגן אידן
Speaker 2: דאס איז וואס בעצם הויפט דארף מען פארשטיין. איך מיין אויך אז דער רמב”ם זאגט נישט אין דער הלכה ספעציפיש וועגן אידן — ער זאגט גיי וואו מענטשן זענען צדיקים. לכאורה אויך עס קומט דער בעצם ארויס פון דעם יסוד.
Speaker 1: דא גוט. דער רמב”ם זאגט דא א פאוערפולע זאך — אדער ווי אין זיין צייט. ער זאגט נישט ספעציפיש ווי אידן וואוינען, ער זאגט ווי ס׳איז גוט.
Speaker 2: אפשר ביסטו גערעכט אז ער דארף וואוינען צווישן אידן איז נאך אזא ענין, ווייל אידן זענען גוט.
Speaker 1: איך מיין, דער רמב”ם האט נישט געלעבט אין די ערגסטע צייט פון סאסייעטי. ס׳הייסט אז ער האט געוואוינט אין א תור הזהב, אבער אין א צייט וואס איז נישט געווען אזוי שלעכט. ווען מען וועט עס קאמפערן צו אלע אנדערע דורות, ס׳איז געווען פון די בעסערע. ווירקליך, ווען מ׳זאגט “תור הזהב” מיינט מען אביסל פאר׳ן רמב”ם, אבער אויך איז דאס וואס סתם איינער זאגט.
Speaker 2: איך מיין נאך נישט סתם, אבער ער זעט אויס אז דער רמב”ם וועט פארשטיין. ער זאגט אז היינט — אפשר מיינט איר ביז מ׳האט א גאולה — איז דאס נישט קיין תענוג גלות? און ס׳איז נישטא! דארפסטו פארשטיין! דער אידעאל שטייט אין די תורה — מ׳דארף האבן א בית המקדש מיט די אלע זאכן.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — וואוינען אין א שלעכטע סביבה, דביקות בחכמים, און אהבת ישראל
—
הלכה א (המשך) — “ואם היו כל המדינות… נוהגים בדרך לא טובה”
דער רמב”ם’ס אייגענע צייט — “כמו זמננו”
זאגט ער: “ואם היו כל המדינות שיודע ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו” — זאגט דער רמב”ם דא א פלא’דיגע זאך, אזוי ווי אין זיין צייט. ער זאגט שוין פאר ווי אידן וואוינען, ער זאגט ווי ער געהערט. אפשר ביסטו גערעכט אין די עבודה וואס אידן איז נאך אזא, ווייל אידן זענען גוט.
איך מיין, דער רמב”ם — ער האט נישט געלעבט אין די ערגסטע צייט פון סאסייעטי. ס’הייסט אז ער האט געוואוינט אין א תורה-סביבה, אבער אין א צייט וואס איז נישט געווען אזוי שלעכט. ווען מען וועט עס קאמפערן צו אלע אנדערע דורות, ווייס איך נישט — קען זיין אז ס’איז געווען פון די בעסערע. ווירקליך, ווען מען זאגט “תור הזהב” מיינט מען אביסל פאר דעם רמב”ם, אבער אויך איז דאס א תלמודישע זאך צו מיינען, נישט משנה — רמב”ם. אבער עס זעט אויס אז דער רמב”ם האט עס פארשטאנען.
דער צוזאמענהאנג מיט גלות און חורבן
ער זאגט אז היינט — אפשר מיינט ער בימי הגלות — אז דאס איז די תכלית הגלות. דאס איז נישט דא. דאס איז די תכלית התורה, אז מ’דארף האבן א בית המקדש מיט די אלע זאכן. סך הכל זאגט ער, דאס איז די וועג וויאזוי צו מאכן א גוטע סאסייעטי. ס’איז נישט מעגליך אן ווייניגער פון דעם — מיט א אידישע מלך, מיט א בית דין, מיט די אלע זאכן. דאס איז וואס מיר האבן פריער געלערנט, אז מ’דארף וואוינען אין א שטאט וואס ס’איז דא א בית דין מכה על חטא. ס’איז נישטא — די גאנצע וועלט איז א שטאט.
“או שאינו יכול לילך” — ווען מ’קען נישט אוועקגיין
זאגט ער: “או שאינו יכול לילך למדינות שמנהגותיהם טובים” — אדער ער ווייסט פון א פלאץ וואו ס’איז דא גוטע מנהגים, אבער ער קען נישט אהינגיין — “מפני הגייסות”, ס’איז דא מלחמות, “או מפני החולי”, מחלות. דאס הייסט ער איז קראנק.
“ישב לבדו יחידי” — ס’איז נישטא קיין אנדערע עצה, ער מוז זיין אליין. ער קען נישט אהינגיין — “ישב בדד וידום”.
דאס רעדט זייער גוט. ס’קומט אן די ענדע פון די חורבן בית המקדש, זאגט ער: “א יאר, איך האב נישט קיין אנדערע ברירה, איך מוז זיין אליין, ווייל איך גיי זיין אין גלות, איך וויל נישט זיך אפלערנען פון שלעכטע מענטשן.”
“ישב לבדו” — אין דער שטאט אליין
און אויב דאס איז — דאס איז אז ער זאל וואוינען אין זיין שטאט, אבער נאר איך אין מיין שטוב פירן מיר זיך גוט. און ס’איז באלד דאס וואס ער מיינט דאך אין די שטאט, ווייל נאכדעם רעדט ער פון ארויסגיין פון די שטאט. דא רעדט ער אין די שטאט.
“ואם היו בני ביתו מנהיגים אותו לעבודת השם” — זייער גוט. איך האב געהערט אמאל, דער איינער האט געזאגט, א גרויסער צדיק האט געזאגט: אפילו די גאנצע וועלט וועט זיין פרום, און ער ווייזט אין עבודת השם.
“מה יעשה” — ווען מ’ווערט געצוואונגען מיטצומאכן
שטייט אין רמב”ם: “ומה יעשה אדם שכל אנשי מדינתו רעים וחטאים, ואין מניחין אותו לעסוק בתורה ובמצות, אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגם הרע?” — ער זאל ארויף צווינגען זיך צו פירן אזוי ווי זיי. ער זאגט, ער קען נישט אפילו, ער האט נישט די אפשען פון “יחיד וטוב לו.”
“מה יעשה אדם שכל אנשי מדינתו רעים וחטאים?” — שטייט אויף סדום, איך מיין דאס איז געווען סדום, אז זיי האבן געהאט געזאגט “ברענג זיי ארויס” — יעדער איינער האט געמוזט זיין אזוי ווי די רשעים. דו ווילסט אן עצה? ס’איז נישטא קיין עצה. די עצה איז: “יצא למערות ולחוחים ולמדברות” — ער זאל ארויסגיין אין מדבר, “ואל ינהג עצמו בדרך חטאים.”
דיסקוסיע: וואס מיינט “חוחים”?
Speaker 2: חוחים? וואס איז דאס? חוחים.
Speaker 1: חוחים? ער זאל ארויסגיין חוחים?
Speaker 2: חוחים, חוחים וקוצים.
Speaker 1: אה, יא, חוחים. חוחים איז א… חוחים זאגט ער דארט צווישן קוצים, יא, חוחים, צווישן קוצים. ער זאל גיין דארטן וואו מענטשן וואוינען נישט.
“ואל יתייאש מן הרחמים”
קיצור, ער זאל ארויסגיין זיך באהאלטן — “ואל ינהג עצמו בדרך חטאים, ואל יתייאש מן הרחמים” — ער זאל זיך נישט אויפגעבן.
דער פסוק “מי יתנני במדבר מלון אורחים”
“וכן הוא אומר, ‘מי יתנני במדבר מלון אורחים’” — יענער וואס זאגט, הלואי וואלט איך געקענט זיין אין מדבר, ווייטער “מלון אורחים.” ווי נאר אורחים זאלן גיין. דאס טייטשט, מענטשן וואס באלאנגען ערגעץ, וואוינען אין א מדבר. אבער איך וועל זיין דארט אן אורח, און א מענטש טרעפט זיך א געצעלט, אן אורח אין א געצעלט — ער זאל זיך ארויסזעצן אין מדבר.
דער משל פון יציאת מצרים
און אזוי איז געווען די אידן — די אידן האבן נישט געקענט אין מצרים, ס’איז געווען א מקום עבודה זרה, האט מען זיי געדארפט ארויסנעמען אין מדבר אריין, און דארטן מקבל זיין די תורה ביז מ’באקומט ארץ ישראל.
ירמיה’ס קלאג לעומת הלכה למעשה
אבער ווייטער, איז דא ירמיה — בפשטות מיינט ער, ער מיינט נישט ממש צו זאגן מ’זאל אוועקגיין, מ’זאל דארט טון. אבער דער רמב”ם האט געלערנט אז מ’לערנט זיך פון דעם, ווייל פשטות ירמיה קאמפלעינט, ער זאגט: “איך וויל אוועקגיין פון דא, ס’איז אלץ רשעים.” זאגט דער רמב”ם: יא, טאקע, אזוי דארף מען טון — מ’דארף אוועקגיין, מ’דארף גיין אין מדבר.
קשיא: פארוואס איז דער רמב”ם אליין נישט געגאנגען אין מדבר?
פארוואס דער רמב”ם איז נישט געגאנגען אין מדבר? איז מן הסתם ווייל ער האט אפשר געהאלטן אז ער קען יא זיין יחידי — מילא איז ער געבליבן.
די מעשה מיט דעם סאטמארער רב און דעם חזון איש
איך מיין, ס’איז דאך דא די באקאנטע מעשה אז דער סאטמארער רב און דער חזון איש האבן גערעדט וועגן דעם, דער רמב”ם. דער סאטמארער רב האט פארגעהאלטן אויפ’ן חזון איש: ווי קען מען וואוינען אין א פלאץ פון רשעים? האט ער געזאגט אז די ישיבות זענען מדבריות. איך מיין, ער האט געמיינט די אמת — אז אויב טרעפסטו יא א וועג אז אין דעם בנין לעבסטו און דו ווערסט ווייניק נישט נשפע, איז דאס א מדבר.
אבער פאר א יוד איז נישט ריכטיג, אזוי ווי איך האב מסביר געווען — ס’איז יא דא אסאך זאכן וואס מ’ווערט נשפע וואס מ’איז נישט מעגליך. אז דער וועט זיין נייטען צו זיין רב’ס טאכטער, איך ווייס וואטעווער זיין פראבלעם איז געווען, איך ווייס נישט.
קשיא: וואס טוט מען ווען מ’קען נישט גיין אין מדבר?
אויך וואס דער רמב”ם זאגט נישט ווייטער: “ואם היה בעל חולאים לא יוכל לילך במדברות” — מען קען נישט גיין אין מדבר, ס’איז נישט רעאליסטיש. וואס זאגט ער דא? איך פארשטיי נישט וואס ער וויל. ס’איז נישט קיין הלכה למעשה. דער רמב”ם איז אויך נישט געגאנגען אין מדבר, אמת? סאו וואס מיינט עס?
שמונה פרקים — חסידים וואס האבן זיך בודד געווען אין מדבר
און מיר האבן געזען אין שמונה פרקים האבן מיר געזען אז דער רמב”ם זאגט אז די חסידים וואס זענען געגאנגען זיך בודד זיין אין מדבר, איז געווען וועגן דעם. אפשר מיינט ער אז אמאל איז דא א מענטש וואס גייט טאקע אין א מדבר, אין א מאנאסטערי, אין א ישיבה, אזוי ווי דו זאגסט.
—
הלכה ב — מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם
פון שכל הישר צו מצוה
אקעי. יעצט גייען מיר לערנען די מצוה וואס בייסיקלי זאגט דאס, אויב מ’טראכט אריין. בייסיקלי זאגט ער אז די שכל הישר זאגט אז מ’זאל זיך דרייען צווישן צדיקים. ס’איז דא א מצוה, א מצות עשה. ס’איז נישט נאר אן עצה טובה, נאר ס’איז א מצות עשה “להדבק בחכמים ותלמידיהם”, שנאמר “ובו תדבק”.
“וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?”
און אויף דעם זאגן חז”ל: “וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה?”
ס’איז די ערשטע מאל וואס דער רמב”ם זאגט דעם ווארט “שכינה”? מיר האבן שוין געלערנט אין הלכות נביאים, מיין איך, די לשון “שכינה.” אז שכינה מיינט דער אייבערשטער, די שכל.
“אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו” — די חכמים האבן געטייטשט, וואס טייטשט “ובו תדבק”? “הדבק בחכמים ותלמידיהם.”
וויאזוי קען א מענטש ווערן בשלימות?
ס’שטימט לכאורה מיט וואס מיר האבן געלערנט פריער אין הלכות דעות, אז די דרך ה’ איז די דרך הטובה, די דרך הממוצעת, די דרך החכמים. דאס איז די “ובו תדבק.”
נאר יעצט זאגט ער, וויאזוי? אפשר מיינט ער צו טייטשן די קשיא: וויאזוי קען א מענטש ווערן בשלימות? וואס הייסט דאס “וכי אפשר להדבק בשכינה”? וויאזוי קען מען אפילו גיין בדרכי חנון ורחום? די עצה איז, אז דו דרייסט זיך מיט די צדיקים און דו וועסט זיך לערנען פון זיי.
פראקטישע וועגן פון דביקות
“לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם” — ער דארף זיך זייער אסאך משתדל זיין מיט זיין ווייב און מיט זיין שווער. ער זאל נעמען א בת תלמיד חכם. “וישיא בתו לתלמיד חכם” — ווייל אזוי וועט דאס זיין זיין סאסייעטי, זיין פעמילי.
“ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים” — אפילו אויב די תלמידי חכמים ווילן נישט עסן מיט זיי, אזויווי מיר האבן געלערנט אז תלמידי חכמים עסן נישט מיט… אבער ער זאל גיין עסן מיט תלמידי חכמים. ער וועט וואס? ער וועט נישט גיין זיצן ביי זיין טיש, ער וועט זיצן מיט אפאר חברים תלמידי חכמים.
“ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים” — מען זאל טון ביזנעס פאר תלמידי חכמים אדער מיט תלמידי חכמים.
“להתחבר להם בכל מיני חיבור” — דער ענין איז השפעה, נישט כבוד
“להתחבר להם בכל מיני חיבור” — מען זאל זיך מחבר זיין מיט תלמידי חכמים אין אלע מיני חיבורים. ס’איז נישט די ענין דא צו געבן כבוד אדער צו מכבד זיין די תלמיד חכם — די ענין איז כדי דו זאלסט זיין וואס מער מיט אים, כדי דו זאלסט האבן די השפעה פון אים.
שנאמר “ולדבקה בו”.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן “ובו תדבק” און “ולדבקה בו”
וואס איז די חילוק פון דעם “ובו תדבק” און “ולדבקה בו”? איך ווייס נישט. אויף “ולדבקה בו” לערנט מען “כל מיני חיבור”, און אויף “ובו תדבק” לערנט מען די עצה מיט די מצוה? אדער ס’איז סתם, ער ברענגט צוויי פסוקים ווייל… איך ווייס נישט.
ס’קען זיין אז דער רבינו יונה מיינט אז ס’זאל זיין ריבוי מיני וועגן פון זיך מדבק זיין. אזוי צו אזוי, מען זאל אייביג טרעפן וועגן וויאזוי זיך מדבק זיין צו די תלמידי חכמים.
דער מקור צו גיין צו דעם רבי’ס טיש
דא איז די מקור צו גיין צו די רבי’ס טיש, און זיך נוהג זיין וויאזוי דער רבי איז נוהג — ווייל דו זעסט וויאזוי דער רבי פירט די טיש. נישט פשוט ער גייט ביי דיר, דו קומסט צו אים, און דעמאלט לערנסטו זיך וויאזוי צו זיין א מענטש.
דיסקוסיע: “חכמים” לעומת “תלמידי חכמים” — פארוואס דער חילוק אין לשון
דער “למוד ומעשה” שטייט “חכמים”, און דא שטייט “שישא בת תלמידי חכמים”. דער חכם האט נישט אזויפיל טעכטער, יא? סאו אויב דו האסט נישט א חכם, גיי צו א תלמיד חכם. דער תלמיד חכם איז דער וואס איז זיך מדבק אין די חכם, יא? גיי די נענטסטע וואס דו קענסט.
און דער מענטש וואס איז זיך מדבק אין די חכם איז דאך אליין א תלמיד חכם — דאס איז דאך ביי דעפינישאן, ווייל ער לומד ממעשיו ווערט ער א תלמיד חכם. וואס איז דא די חכם? די חכם קען משפיע זיין אויף א גרויסן עולם, און ער נעמט איינע פון זיינע תלמידים און ער נעמט זיין ווייב — אזוי דרייט זיך עס צווישן די חבורה.
ס’קען אויך זיין אז דער רמב”ם איז מדייק דא די לשונות. איך זע די לשון פון די ספרי אויף “ובו תדבק” איז “חכמים ותלמידיהם” — דאס איז דאך טאקע א לשון וואס שטייט תלמידי חכמים.
ס’קען אויך זיין סתם אז ווען א מענטש האט חתונה איז ער געווענליך א יונגערמאן, ער איז נאך נישט קיין חכם, ער איז א תלמיד חכם. ער איז נאך 15, 16, 20 — איך ווייס ווי אלט ער קען זיין. מ’קען נישט זיין קיין חכם נאכנישט, מ’קען זיין א תלמיד חכם נאכנישט.
Speaker 2: וואס איז מיט תלמידי חכמים? וואס איז מיט תלמידי חכמים?
Speaker 1: אקעי.
“והוי מתאבק בעפר רגליהם”
“וכן ציוו חכמים ואמרו: והוי מתאבק בעפר רגליהם” — זאלסט אייביג זיך דרייען לעבן זיי, עד כדי כך, וועסטו נישט שפאצירן, וועסטו ווערן פארשטויבט פון זייער פיס. טייטש: אזוי נאנט זאלסטו גיין צו זיי.
“והוי שותה בצמא את דבריהם” — זאלסט טרינקען מיט דארשט זייערע ווערטער.
איך מיין אז ס’פלאגט אויך זיין, ווען מ’זעט די חכמים זיצן פון אויבן, און דו זיצסט אזוי — איך זאג סתם — אויף א בענקל צו עפעס, איך ווייס נישט, א בימה, וואטעווער ס’איז געווען דעמאלטס, און מ’זיצט אונטן, איז עס ממש אזוי ווי דו זיצסט דארט ווי די שטויב פון זייער פיס איז.
דיסקוסיע: דער חכם’ס פליכט צו זיין צוגענגליך
אבער מ’דארף דאך פארשטיין אביסל — דער חכם וויל זיך דאך אויך מדבק זיין אין חכם, יא? סאו דער חכם, אנשטאט צו לאזן אלע פשוטי עם וואס ווילן מקיים זיין די מצוה, וויל ער דאך גיין צו זיין רבי.
סאו אפשר איז יא דא א מצוה פאר א חכם אז ער זאל נאכלאזן, אזויווי זיי האבן פריער געלערנט אז א חכם זאל לאזן אנדערע מענטשן האבן צוטריט צו אים. סאו ערגעץ וואו ווען א חכם ווייסט ער איז שוין גענוג א גרויסער חכם, סאו זאל ער אויפהערן לויפן צו די גרעסערע חכמים, נאר ער זאל זיך אפגעבן מיט די תלמידי חכמים. איך ווייס נישט.
סאו פראקטיש איז דאס א פראבלעם? איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: משיב דבר — תלמיד חכם מיט עם הארץ
סאו אפשר איך טראכט, ווען אלע חכמים וועלן גיין צו די גרעסטע חכם, וועט ער נישט האבן קיין צייט צו אהנקומען צו זיי. סאו יעצט פרעגסטו, אויב ס’איז דא אן ענין פון משיב דבר, און א תלמיד חכם וויל דאך אויך נאך האבן א מחבר מיט א תלמיד חכם אדער מיט א חכם — סאו ווער איז מקיים די משיב דבר, די גבירים אדער די אנדערע תלמידי חכמים? און נישט צו חבר’ן א תלמיד חכם מיט אן עם הארץ — דאס שטייט דאך זייער שלעכט, און מיר האבן געלערנט אז ס’איז נישט קיין חסידות מצוה אפילו.
סאו האו דאס דיס ווארק? די פראבלעם וואס דו האסט. ס’איז נישט קלאר. ס’איז דא א חילוק — איך מיין אין דורות איז דא א חילוק אין די פראבלעם. נישט די… יא, שוין. זאג דו ווייטער.
—
הלכה ג — מצות אהבת ישראל
דער סדר: פון תלמידי חכמים צו כלל ישראל
איז דאס איז געווען לגבי תלמידי חכמים. די ערשטע זאך — מ’זאל זיך מתאבק זיין ביי די תלמידי חכמים. די חשוב’סטע חבר וואס דו האסט, די חבר וואס איז א תלמיד חכם — פאר אים, דו דארפסט אים נישט א שווה בשווה, דו זאלסט אים העלפן, מאכן פאר אים פרקמטיא, זיך דרייען ביי אים.
נאכדעם איז דא א כלליות’דיגע זאך פון ליב האבן אלע אידן — אפילו א איד וואס האט שלעכטע מנהגים, און ס’טוט נישט, זאלסטו זיך אפלערנען פון אים, אבער ליב האבן דארפסטו אים ווייטער. כל זמן ער איז נישט א רשע גמור. מצוה על כל אדם לאהוב — ווייל מ’טרעפט יענעם וואס מ’דארף פיינט האבן, וועט מען זיך לאזן וויסן דעמאלטס.
“ואהבת לרעך כמוך”
יא, “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ‘ואהבת לרעך כמוך’.” “כמוך” מיינט אזוי ווי דו האסט זיך ליב, זאלסטו יענעם ליב האבן.
וואס טייטש דאס כפשוטו?
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך)
הלכה ד — אהבת ישראל: “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו”
די כלליות’דיגע מצוה פון ליב האבן אלע אידן
נאכדעם איז דא א כלליות’דיגע זאך פון ליב האבן אלע אידן. אפילו א איד וואס האט שלעכטע מנהגים, וואס אונז טארן נישט זיך אפלערנען פון אים — אבער ליב האבן דארף מען אים ווייטער, ווי לאנג ער איז נישט קיין מומר להכעיס, ווי לאנג ער איז נישט קיין רשע גמור.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”.
ווען מען טרעפט יענעם וואס מען דארף אים פיינט האבן, זאל מען זיך דערמאנען דעמאלטס: “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך”. “כמוך” מיינט אזויווי דו האסט זיך ליב, דארפסטו יענעם ליב האבן.
דער רמב”ם’ס פשוט’ער טייטש פון “כמוך”
וואס טייטש דאס בפשטות? זאגט דער רמב”ם: “לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו”. אזויווי א מענטש שוינט זיין אייגענע געלט, און ער איז אוועיר וועגן זיין געלט, און ער איז אוועיר וועגן זיין כבוד — זאלסטו אויך צולייגן קאפ פאר יענעם’ס כבוד און פאר יענעם’ס ממון.
סאו דער רמב”ם טייטשט זייער פשוט: אז דו ווילסט אז דיר זאל גיין גוט, וויל אז יענעם זאל גיין גוט.
“המתכבד בקלון חבירו — אין לו חלק לעולם הבא”
וועגן דעם ברענגט ער דא אז איינער וואס איז מתכבד בקלון חבירו — איינער וואס באקומט כבוד פון יענעם’ס בושה. דאס טייטש, ער ווערט חשוב ווייל מ’כאפט ווי נאריש יענער איז. ער וויל זיין דער קלוגער פון די עקופקע ווייל ער איז קלוגער ווי יענעם, ער ווייזט ווי קלוגער ער איז פון יענעם. ס’איז פשט: דו טוסט נישט דאס, דיין כבוד איז דיר אסאך מער חשוב, דו ביסט גרייט צו אויפהייבן אביסל דיין כבוד דורך טרעטן אויף יענעם’ס כבוד.
“אין לו חלק לעולם הבא”.
פארוואס גייט מען אזוי שארף “אין לו חלק לעולם הבא”? דאס איז דאך אפילו אויף א מצות עשה, אבער אויך “אין לו חלק לעולם הבא” — איז א וויכטיגע מצוה. איך ווייס נישט, ס’איז זייער שרעקליך. אפשר וועט מען זען אין די “אין לו חלק לעולם הבא” אין הלכות תשובה פרק ג’, אפשר וועט דער רמב”ם מסביר זיין דארט, ער דערמאנט עס דארט.
מתכבד בקלון חבירו — דאס איז דאך מן הסתם די ליסט פון “אין לו חלק” איז דארט. יא, מ’דארף קוקן אין הלכות תשובה פרק ג’ הלכה י”ד. דער רמב”ם זאגט דארט אז דאס איז זאכן וואס איז נישט “אין לו חלק” אמיתי, נאר וויבאלד ס’איז שווער — מ’דארף קוקן אין די מפרשים דארט, וועט מען זען פונקטליך די גדר.
מתכבד בקלון חבירו — א טיפע מענטשליכע שוואכקייט
מתכבד בקלון חבירו איז זייער א וויכטיגע זאך. דאס איז זייער אן אינערליכע זאך, מענטשן האבן דאס, ווייל מ’מעסט זיך אקעגן די חבר און מ’קאמפעירט זיך, און מ’קען ווייזן די קאנטראסט. ווען יענער זאגט א נארישע זאך און מ’רופט זיך אן עפעס קלוגער ווי אים — דאס מיינט ממש, דאס איז פשוט מתכבד בקלון חבירו. דאס איז א הארבע זאך.
ווייל דאס איז דער פשוט’סטער וועג פון זען אז דיין כבוד איז דיר וויכטיגער ווי יענעם — דו ביסט נישט מקיים ואהבת לרעך כמוך.
—
הלכה ה — אהבת הגר
צוויי מצוות עשה אויף א גר צדק
זאגט דער רמב”ם אז “ישראל” מיינט נישט נאר איינער וואס איז געבוירן געווארן צו אידן. דא קומט אריין אהבת הגר — א נייע מצוה, אן עקסטערע מצוה.
גר תושב — דינים פאר א גוי וואס דינט נישט עבודה זרה
די פאר הלכות וואס זענען דא וועגן גר תושב — למשל, מיר האבן נעכטן געלערנט אין משניות אין בבא מציעא דאכט זיך וועגן אונאה, וועגן נישט אפנארן א גר תושב. א גר תושב מיינט א גוי וואס דינט נישט עבודה זרה, וואס איז נישט קיין מערדער, וואס איז נישט קיין חיה רעה.
איך מיין אז ווען מען וואוינט אין א גוי’אישע געגנט, דארף מען טראכטן אז די גוים ארום, דיינע שכנים, האבן א דין ווי א גר תושב — לענין זאלסט נישט מאכן אונאה, זאלסט אים נישט מצער זיין, זאלסט אים נישט מבזה זיין, און אזוי ווייטער. אבער נישט נוגע די ענין, ווייל דא רעדן מיר פון א גר צדק.
דער ספר החינוך’ס ברייטע טייטש פון “גר” — יעדער וואלנעראבלער מענטש
Speaker 2: און נישט נאר דאס, צו צוויי זאכן קען מען… דו זאגסט אז דער רמב”ם רעדט אז א גר איז נישט סתם, ער האט א כוונה צו א גר צדק. דו זאגסט אז אפילו א גר, א גוי, האט אויך געוויסע דינים. ס’איז אויך דא פארקערט — א איד וואס ער איז פון אן אנדערע שטאט, אן אנדערע חסידות, אן אנדערע זייט, ער גייט אריין אזוי ווי יתום ואלמנה, ווייל ער איז א וואלנעראבל איד, ווייל ער איז א איד וואס איז מער וואלנעראבל.
Speaker 1: ס’גייט אריין אין דעם יעדער גר? דער ספר החינוך זאגט אז פשוטו של מקרא מיינט נישט דווקא…
Speaker 2: דו זאגסט אז ס’איז נישט קיין חילוק — אפילו א גוי. אבער אפילו א איד קען זיין א גר, נישט ווייל ער איז א גר ווייל זיין טאטע איז שוין נישט קיין איד, נאר ווייל ער קומט אן אין א נייע שטאט און ער קען זיך נישט.
Speaker 1: זאגט דער ספר החינוך אז פשוטו של מקרא מיינט דאס, ממילא איז דאס אויך בכלל די מצוה. אבער איך זאג אז יעדער מענטש וואס איז וואלנעראבל גייט אריין אונטער גר ויתום ואלמנה.
Speaker 2: אקעי. ס’איז דא אנדערע וועגן וויאזוי צו זיין וואלנעראבל.
“תחת כנפי השכינה” — וואס מיינט “כנף”?
Speaker 1: “אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה” — דאס איז א איד וואס האט זיך מגייר געווען, און דאס איז א זייער שיינע לשון. ער איז אריינגעקומען תחת כנפי השכינה. די שכינה האט אויסגעשפרייט א פליגל און זי פירט אריין נאך מענטשן אויסער די ארגינעלע פאמיליע.
Speaker 2: איך מיין אז די פליגל דא מיינט מער אזויווי “כנף בגדים” — אונטער די שכינה’ס פארטוך, אונטער די שכינה’ס רעקל. ס’מיינט נישט א פליגל וואס איז אזויווי “יונשר יפרוש כנפיו”. דער אייבערשטער איז איבער די אידן.
Speaker 1: ניין, זאג איך. איך מיין אז כנפי השכינה איז געווענליך. איך געדענק נישט, איך האב געהאט א ראיה. כנף איז געווענליך — “אשובה אשובה אחסה תחת כנפיך”.
Speaker 2: אבער עס מאכט נישט קיין סענס. א כנפיים פון א פויגל איז נישט קיין זאך וואו מ’גייט אונטער דעם. ס’איז אזויווי דו זאגסט, “כנשר” איז פארקערט — מ’פליט אויף עס. אבער אונטער די כנפיים מאכט נישט עכט קיין סענס.
Speaker 1: אונטער די כנפיים, אזויווי מ’זאגט “תחת כנפיך”, אזויווי דארטן ביי רות — זי קומט אונטער די כנפים פון בועז — איז אזויווי אונטער זיין באשיץ.
צוויי מצוות עשה — “בכלל רעים” און “גר”
“אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה” — ער איז בכלל רעים. קודם איז ער א איד — “ואהבת לרעך כמוך”. נאך דעם איז ער א גר, די תורה האט געזאגט “ואהבתם את הגר” — איז אן עקסטרע מצוה.
“ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת שמו” — דער אייבערשטער האט מצווה געווען אז מ’זאל ליב האבן א גר אזויווי מ’זאל ליב האבן אים. “כמו שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלקיך’, כך נאמר ‘ואהבתם את הגר’”.
דיסקוסיע: “ואהבת ל” לעומת “ואהבת את” — איז דא א חילוק?
אינטערעסאנט, ס’שטייט אויך “ואהבת לרעך כמוך”, אבער דארט שטייט נישט די ווארט “את”. דא שטייט “את הגר”. ס’שטייט נישט “ואהבת את רעך”. אפשר איז דא א חילוק פון “ואהבת את” און “ואהבת ל”? איך מיין אז ס’מיינט די זעלבע.
ער ברענגט עפעס א חילוק פון “ל” און “את”. ער טענה’ט אז ס’איז דא א חילוק פון “ל” און “את” — אז “ל” מיינט אזויווי ער האט געזאגט פריער, “לספר בשבחו” און קער נעמען, אזויווי דו גיבסט אים א לייט. און “את” מיינט אז מ’זאל אים ליב האבן — ס’איז א נייע מצווה, אן אנדערע מצווה. אבער ס’שטייט נישט דא. ס’שטייט דא סך הכל די זעלבע זאך, נאר מיט נאך א מצווה. ס’שטימט נישט דער פשט פון וואס ער זאגט דא אין די זייט.
פארוואס האט דער אייבערשטער ספעציעל ליב גרים?
אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער: “הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ‘ואוהב גר’”.
ס’איז דאך אז דער אייבערשטער האט אויך ליב אידן — “אוהב עמו ישראל”. מיר האבן דאך א פסוק: “אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד” — שטייט אויף אידן. דער אייבערשטער האט ליב אידן. אבער דער אייבערשטער האט ספעציעל עפעס אן אהבה צו גרים, ווייל זיין אידישקייט איז אים אנגעקומען מיט מסירות נפש. ער האט איבערגעלאזט זיין עם און מולדתו. דער אייבערשטער אליין האט ליב די גרים. “ולפיכך בדרכו” — האט מען דארף אויך ליב האבן די גרים.
אפשר’דיגער חילוק אין מהות פון די צוויי אהבות
קען זיין אז דאס איז גערעכט: אז “ואהבת לרעך כמוך” מיינט זאלסט אים נישט וויי טון און זאלסט וואטשן זיין כבוד, און “ואהבתם את הגר” מיינט זאלסט ארויפקוקן אויף זיין מסירות נפש, זאלסט האבן צו אים א געוויסע הערצה אז ער איז א גר — די קארעדזש צו ווערן א איד.
—
הלכה ו — “לא תשנא את אחיך בלבבך”
דער לאו גייט נאר אויף שנאה שבלב
זאגט דער רמב”ם ווייטער, דאס איז די מצות עשה פון “ואהבת”. “כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’” — איינער וואס האט פיינט איינעם פון אידן בלבו, ער האט אים פיינט אבער ער זאגט אים נישט, ס’בלייבט בלבו.
זאגט דער רמב”ם: “ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה”. וואס איז די גארע גזירה פון די תורה? “אלא על שנאה שבלב” — די ווארט “שנאה” איז ווען מ’האט פיינט אין הארץ און מ’טוט גארנישט דערמיט.
“אבל המכה את חבירו והמחרף את חבירו, אף על פי שאינו רשאי” — אוודאי טאר מען נישט — “אינו עובר משום ‘לא תשנא’”.
אינטערעסאנט, דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נישטא די לאו פון “לא תשנא”. ער האט נישט אויסגערעכנט די לאו פון “לא תשנא”. ס’איז אן עקסטערע לאו, אבער ער איז נישט עובר משום “לא תשנא”. סאו, וואלט מען געקענט זאגן אז ער האט פיינט בלבו, פלאס ער האט אים געשלאגן אויך. דער רמב”ם זאגט אז די ווארט “בלבבך” — דאס איז די הארץ. אזוי זעט עס אויס.
—
הלכה ז — “הוכח תוכיח את עמיתך”: די עצה פאר שנאה שבלב
דער עיקר פשט: ארויסברענגען וואס איז בלב
און ער גייט לערנען — לכאורה, די עצה פאר דעם איז די נעקסטע מצוה.
זאגט דער רמב”ם: “כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק”. וואס טוסטו דעמאלט? איז די עצה אזוי: “כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים ‘ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון’”.
אויב מ’זאגט אים, איז מען נישט עובר בכלל. ס’שטייט אין ספר המצוות: “שצונו להודיע שנאתנו למי ששנאנוהו, עד שנספר לו מה ששנאנוהו עליו, והוא אמרו ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
זאגט דער רמב”ם: “אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
אבשלום און אמנון — “ברשעים”
דער רמב”ם רופט זיי רשעים אזוי, ער גיט א כלליות’דיגע אויסדרוק אויף זיי. קינדער פון דוד המלך, יא, שטייט עוולות וואס זיי האבן געטון, אבער…
נאכאמאל, דער רמב”ם רופט זיי רשעים. רשעים — איז דא, איך ווייס, עשו, אחאב. דאס איז דאך פארט פון די גאנצע מעשה אז אמנון האט אונס געווען תמר, און אבשלום האט זיך געוואלט נוקם זיין אין אים — דאס איז די גאנצע מעשה. אקעי, די לשון “ברשעים” איז אינטערעסאנט. יא, זיי פירן זיך מיט רשעות. אויב איינער פרעגט איינעם “ווער ווערט אנגערופן אין די תורה רשעים?” וועט ער זאגן פרעה, המן — עס וועט נישט איינפאלן צו זאגן אבשלום און אמנון, אבער עס שטייט דא אזוי. אבשלום — נישט אמנון — ער האט געשוויגן אויף אמנון.
“הוכח תוכיח” — נישט מוסר זאגן, נאר קאמיוניקעישן
“אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’ שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”.
זאגט דא דער רמב”ם אז די עיקר, די פשוט’ע ענין פון “הוכח תוכיח” מיינט נישט מוסר’ן אויף א מצוה וואס מ’טוט נישט גוט אדער עפעס, נאר עס מיינט פשוט זיך ארויסברענגען וואס איז בלב — האבן וואס מ’רופט היינט אז מ’זאל האבן נארמאלע קאמיוניקעישן סקילס, מ’זאל קענען רעדן מיט א מענטש, מ’זאל קענען זאגן וואס ס’טוט וויי. איך מיין אז דאס איז אסאך מער ווי וואס מ’רופט נארמאלע קאמיוניקעישן סקילס — איך מיין אזוי.
פראקטישע אנווענדונג: “ער דארף אליין פארשטיין”
און מ’זאל האבן אסאך סענס, און מ’דארף זייער שטארק מהדר זיין אויף די מצוה, איך האלט זייער שטארק דערפון. דו האסט א טענה אויף איינעם? אויב נישט, איז ער האלט נישט אין בלב אויך נישט.
דו האלטסט נישט ביים יענעם זאגן, און וואס זאלסטו האבן אין בלב? וואס איז אפשר די ווארט? כאילו, אויב דו האלטסט טאקע — אסאך מאל א מענטש זאגט: “פאר אזא קלייניגקייט וועל איך אים זאגן?” אקעי, אויב ס’איז פאר אזא קלייניגקייט, ביסטו אויס חבר זיין? דו דארפסט מאכן אזא ווי ס’גייט. אסאך מאל די אלע סיסטעם גייט אויף זאכן וואס דו וואלסט נישט געזאגט ווייל דו ביסט צו שטאלץ צו זאגן.
אבער וואלסטו געזאגט אביסל אן אנדערע וועג — ער איז אזא פערד, דו קענסט נישט פארשטיין אויב דו ווילסט אים זאגן. נאר אויב דו האלטסט טאקע נישט אז ער איז איינער וואס פארשטייט נישט צו דילן מיט מענטשן, אבער אויב וואלסטו ווען גענוג געהאלטן אז מ’קען רעדן, אויב ער האט מזל האט ער פארשטאנען — ממילא האט ער געטון אן עוולה.
איך מיין אז ס’איז זייער וויכטיג. ס’איז דא מענטשן וואס דרייען זיך ארום פארביטערט יארן לאנג ווייל דער זאגט: “וואס הייסט? ער דארף ווען אליין פארשטיין.” דו האסט נישט געפאדערט פאר דיין אייגענע כבוד, און ער דארף אליין פארשטיין. שלום בית — מענטשן קענען זיך ארומטראגן מיט יארן לאנג אין הארצן ווייל “ער וואלט ווען געדארפט אליין פארשטיין.” ווען ער קען ווען זיך ברעכן און זאגן, וואלט זיין לעבן געווען גרינגער. אפשר פארשטייט ער נישט? אפשר וויל ער פארשטיין, ער דארף עס נאר הערן.
יא, מ’קען אויך טראכטן—
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — מחילה, תוכחה, והלבנת פנים
—
מחילה — “ער דארף אליין פארשטיין”
Speaker 1: אויב וואלסטו ווען גענוג געהאלטן אז מ’קען רעדן, אויב מיט אים מוחל זיין האט ער פארשטאנען, ממילא האט ער געטון אן עוולה… איך מיין אז ס’איז זייער וויכטיג. ס’איז דא מענטשן וואס דרייען זיך ארום פארביטערט יארן לאנג ווייל די זאך וואס הייסט “ער דארף ווען אליין פארשטיין.” דו האסט נישט געפאדערט פאר דיין אייגענע כבוד, און ער דארף אליין פארשטיין.
שלום בית — מענטשן קענען זיך ארומטראגן מיט יארן לאנג אין הארץ ווייל ער וואלט ווען געדארפט אליין פארשטיין. ווען ער קען ווען זיך ברעכן און זאגן, וואלט דאס לעבן געווען גרינגער. אפשר וואס פארשטייט ער נישט? אפשר וואלט ער פארשטאנען אז ער דארף ווען דאס זאגן.
—
דער רמב”ם — מחילה נאך בקשה: אבימלך און אברהם
Speaker 2: יא, מ’קען אויך טראכטן, מיר האבן אמאל גערעדט וועגן דעם, מיר האבן געלערנט דאס. ס’איז דא א פראגע, וואס איז מיט אברהם מיט “ואתה השב אשת האיש”?
Speaker 1: יא, דא איז אזא זאך, יעדע זאך איז געמאכט א פיינט. יא, מ’קען מאכן א פיינט פאר יעדע זאך אז ס’איז א סתירה. אבער באמת, “הוכח תוכיח את עמיתך” איז אויך א מצווה פון תוכחה אויף א חטא. ווייל ווען יענער בא’עוול’ט, האט ער זיך געטון א חטא פון נישט חס זיין אויף כבוד חברו. אקעי. אז נישט מקיים געווען “ואהבת לרעך כמוך”. דאס איז וואס דער רמב”ם האלט.
—
הלכה ח (המשך) — “ואם חזר וביקש ממנו למחול”
וואו איז די נעקסטע שטיקל? דער רמב”ם זאגט וועגן דעם. זאגט דער רמב”ם: “ואם חזר וביקש ממנו למחול, צריך למחול לו, ולא יהא המוחל” — דער מענטש וואס דארף מוחל זיין, דער אינטערעסאנטער לשון — “ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ‘ויתפלל אברהם אל האלהים’”.
מ’שטייט שוין אז נאכדעם וואס אבימלך האט איבערגעבעטן אברהם, האט אברהם טאקע מתפלל געווען פאר אים.
זאגט ווייטער דער רמב”ם: “אף על פי שציערו וביקש להרגו” — ער האט אים מאמעש געטון א גרויסע עוולה פאר אברהם, אבער איינמאל ער האט אים איבערגעבעטן און ער האט אים געבעטן.
“ויוכיח אברהם את אבימלך” — נישט אויף דעם פסוק, אויף אן אנדערע זאך שטייט עס. יא, ער האט זיך מתפלל געווען, אין אן אנדערע פלאץ שטייט אז ער איז אים מוכיח געווען. דא שטייט עס? ניין, דא שטייט נישט ער איז אים מוכיח געווען, דא שטייט פארקערט, אז אבימלך האט געהאט טענות. אבער איך געדענק אז אין אן אנדערע פלאץ שטייט שפעטער, ווען ער האט גענומען די באר, שטייט “ויוכיח אברהם את אבימלך”. אבער על כל פנים, דא זעט מען אז ער האט אים טאקע געטון א גרויסע עוולה, און שפעטער האט אברהם אים ווידער מוחל געווען און אפילו מתפלל געווען אז אבימלך זאל ניצול ווערן פון די רפואה, נישט סטאפן ווערן פון וואטעווער איז געשען דארט.
דאס איז לכאורה אויך די מהלך אין הלכות תשובה, אבער דאס איז נישט די פלאץ פון הלכות מחילה — מ’וועט לערנען דארט מער זאכן וויאזוי מ’זאל מוחל זיין.
—
הלכה ט — תוכחה אויף חטאים: “הרואה חבירו שחטא”
זאגט דער רמב”ם, אה, אנטשולדיגט, ווייטער. גייט דער רמב”ם זאגן וואס נאך איז בגדר “הוכח תוכיח את עמיתך”? נישט נאר ווען ער טוט דיר אן עוולה, נאר: “הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’”. אויך פון די גדול במצוה.
תוכחה נאר אין א געזונטע סאסייעטי
Speaker 2: יא. ס’איז אמת, מיר רעדן דאך דא נאכדעם וואס זיי זענען שוין א געזונטע סאסייעטי מיט ערליכע מענטשן.
Speaker 1: סתם אזוי, ווען דו ביסט מיט א מאנטש רשעים, גייסטו ארומגיין יעצט יעדן איינעם מוסר’ן און ס’וועט נישט טויגן. דו ביסט אין א גוטע פלאץ, און איינער פון די מענטשן ווערט נכשל, דארפסטו אים מוכיח זיין. איך מיין טאקע אזוי, אויב אזא איינער דרייט זיך מיט רשעים, וואס גייסטו יעצט זיין דער וואס וועט האלטן איין מוסר’ן און זאגן? ס’וועט נישט ארבעטן.
דבר שאינו נשמע
Speaker 2: אפשר אויף דעם איז אויך די נושא פון דבר שאינו נשמע, וואס זיי האבן עס נאכנישט געלערנט דא.
Speaker 1: יא, ער האט עס נישט געברענגט דא, אבער ס’איז געברענגט פריער, ווען ער האט גערעדט פון תוכחה האט ער געזאגט אז ער איז מוכיח נאר בדברים שבינו לבינו. ס’קען זיין אז די זעלבע זאך איז בין אדם לחברו אויך — אויב דו ווייסט טאקע אז ער וועט נישט נשמע זיין, אפשר איז נישט קיין מצוה. איך ווייס נישט.
—
הלכה י — דרך התוכחה: בנחת ובלשון רכה
זאגט דער רמב”ם ווייטער: “המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום” — סיי די ערשטע מין תוכחה, אז ער זאגט אים דו זאלסט וויסן אז דו ביסט נישט באדערט, דו טוסט מיר וויי, דו האסט נישט געשאצט מיין כבוד, אדער בדברים שבינו לבין המקום — “צריך להוכיחו בינו לבין עצמו”. ער דארף עס אים זאגן שטיל, ווען נאר זיי צוויי זענען דארט. “וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו” — ער זאל אים מודיע זיין, דו זאלסט וויסן איך זאג עס פאר דיין טובה. ער דארף פארדעם טאקע מיינען לטובתו, נאר אזוי קען ער אים מודיע זיין. “להביאו לחיי העולם הבא”. דאס לערנט דער רמב”ם אפ פון די פסוק “ולא תשא עליו חטא”. ער גייט עס שוין ברענגען. אבער לכאורה דאס איז אויך ווען ער איז בין אדם לחברו.
דיון: “להביאו לחיי העולם הבא” — ווי פאסט דאס ביי בין אדם לחברו?
Speaker 2: אדער נאר דאס מיינט בין אדם למקום?
Speaker 1: ביידע, ער זאגט דברים שבינו לבין המקום.
Speaker 2: איך פארשטיי, אבער ס’מאכט נישט קיין סענס. וואס קומט אריין “להביא לחיי העולם הבא”?
Speaker 1: וואס? וואס קומט אריין “להביא לחיי העולם הבא”?
Speaker 2: דברים שבינו לבין המקום אויך? זאלסט וויסן, דו ביסט נישט מקיים מצוות, וועסטו אוועקגיין פון דא.
Speaker 1: יא, טאקע, דאס גייט מיך אן, איך גיי מיך נישט שטערן דאס.
אבער למעשה ברענגט ער עס אויך צו. ס’איז נישט — “להביא” מיינט נישט צו זאגן אז אפשר דאס איז מיין גאנצע תכלית. זאלסט וויסן, דאס וואס איך זאג דיר יעצט איז א זאך וואס איז גוט פאר דיר.
סאו אפשר קענסטו זאגן אז אויב ס’איז בין אדם לחבירו קען זיין חיי העולם הזה. דו ווילסט איך זאל זיין מיין חבר? אמת, כאפ אריין אויף דיר, פיקס עס, איך קען זיין מיין חבר. סאו וואס דארף זיין לחיי העולם הבא? וואס קומט עס דא אריין?
סאו אפשר קען זיין אז “לטובתו להביאו לחיי העולם הבא” גייט ארויף מער אויף די בין אדם למקום. אדער אפשר קען מען טייטשן “לטובתו” איז בין אדם לחבירו, און “לחיי העולם הבא” איז בין אדם למקום.
ווייל איך וויל נישט דו זאלסט כאפן אז דער אייבערשטער איז פאליציי. ניין, איך וויל דיר העלפן. דער אייבערשטער דארף נישט קיין פאליציי. איך וויל דיר העלפן, איך וויל דו זאלסט האבן א גוט לעבן, איך מיין דיך. וואס טייטש חיי העולם הבא?
Speaker 2: יא.
—
הלכה י (המשך) — ביז ווען דארף מען מוכיח זיין?
Speaker 1: סאו, זאגט דער רמב”ם ווייטער: “אם קיבל ממנו” — נאכדעם וואס ער האט אים געזאגט מוסר, אויב דער וועמען ער זאגט מוסר האט עס מקבל געווען — איז ער געוואלדיג, “מוטב”. “ואם לאו”, דארף מען טרייען “פעם שניה”, ער זאל אים מוכיח זיין א צווייטע מאל און א דריטע מאל. “וכן תמיד חייב להוכיחו” — נישט נאר א שלישית, נאר אויף אייביג, ער דארף אים מוכיח זיין — “עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע” — ביז דער חוטא ממש שלאגט אים, אדער, אזוי זאגט דער רמב”ם, “יכהו ויאמר לו” — אדער אפשר איינע פון די צוויי, ער שלאגט אים אדער ער זאגט אים איך וויל נישט הערן.
דאס שטייט, און דאס קומט געבויט אויף עפעס א גמרא וואס ס’שטייט, יא, עד הכאה. ס’איז געווען רבא האט געזאגט עד הכאה, שמואל האט געזאגט עד קללה. און דער רמב”ם האט גע’פסק’נט עד הכאה, אבער ער האט אויך צוגעלייגט די “יאמר לו”. סאו איך ווייס נישט פונקטליך.
פארוואס הערט מען אויף ביי הכאה?
סאו, ווייל ווען ער שלאגט אים איז ער נאך ווייטער עובר אויף א לאו, דארף ער אים מוכיח זיין יעצט אויף די עבירה וואס ער טוט יעצט. אבער ס’קען זיין די ווארט איז אז יעצט וועט די תוכחה ברענגען מער עבירות, ס’וועט ברענגען מער שאדן ווי גוטס, ווייל הכאה און קללה איז ביידע א לאו — שלאגן א איד און שעלטן א איד. אבער מיט דעם תוכחה מאכסטו אים מער קאלטער, דו קענסט אים מכשיל זיין יעצט מיט נאך עבירות.
אבער די מער שטערקערע ווארט איז, דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז “הכה”, אזוי ברענגט ער פון מיין גרשם, “הכה כלומר איני רוצה.” דאס הייסט, ביז דעמאלט מאכסטו אים זייער קלאר אז דו ביסט נישט אינטערעסירט. אז ביז דעמאלט, בעצם איז ער יא אינטערעסירט. ס’איז דאך די ווארט “תחילה דוחה” — ער איז דאך יא אינטערעסירט בעצם.
פראקטישע הבנה: “פעם שניה ושלישית”
איך גלייב אז דער רמב”ם דא מיינט נישט אז מ’דארף זיין קלוגער בארעד. אויב דו מוטשעסט אים, זאגסטו אים איינמאל, נאך א צווייטן, פעם שניה שלישית — ס’מיינט, טראכט אפשר א פאר חדשים שפעטער, אפשר איז ער שוין געווארן אביסל מער מתבונן, אפשר פארשטייט ער בעסער. דאס דארף האבן א הבנה.
—
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה”
און דער רמב”ם ווארט: “וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה” — אינטערעסאנט, דא רופט ער עס שוין “מוחה זיין”, ער רופט עס שוין נישט “תוכחה”.
דיון: מחאה vs. תוכחה
מיינט ער די זעלבע זאך? יא, יא. ס’איז דאס וואס די היינטיגע רבי’ס זאגן אז ס’איז דא א “מצות מחאה” וואס איז נישט תוכחה — ס’איז סתם אין די וועלט אריין אזא שטותים, ס’האט נישט קיין שום מקור. מחאה מיינט זאגן פאר יענעם באופן וואס ס’קען העלפן. סתם מוחה זיין אין די לופט אריין איז נישט קיין שום זאך.
“וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה” — ער טרייט נישט יענעם צו שטערן פון זיין חטא — “הוא נתפס בעון אלו כולם”. פארוואס? “שאפשר לו למחות בהם” — ווייל ס’איז אפשר פאר אים, ס’איז מעגליך פאר אים צו מוחה זיין, און ער איז נישט מוחה, און ער ווערט נתפס אין די אלע עבירות. פארוואס? ווייל ס’איז רעספאנסיבל פאר זיי.
דיון: פארוואס ווערט ער “נתפס”?
Speaker 2: אבער ער רעדט דאך פון אנשי ביתו, מענטשן וואס דו ביסט…
Speaker 1: דער רמב”ם האט נישט געברענגט דא די נושא פון כל ישראל ערבים זה לזה, אז דאס טוט נוגע זיין. אבער ס’איז נישט קלאר פארוואס ער איז נתפס. ער איז אויך נתפס.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז ער ווערט נתפס ווייל א מענטש ווערט דאך נשפע פון זיינע חברים.
Speaker 1: אה, יעצט זאגסטו א שיינע פשט. ווען ער איז מוחה… נתפס מיינט אז ער… אבער מוחה איז כדי יענער זאל זיין בעסער. מוחה איז נישט ווייל איך וויל זיין דער בעל מחאה.
Speaker 2: ניין, אבער ס’איז דאך אויך דא די וואס זאגן אז איך בין מוחה כדי איך זאל געדענקען אז ס’ווערט נישט א נארמאלע זאך. יעדע מאל איך זע יענעם טון אן עבירה, זאג איך, ווייל איך וויל נישט אז איך זאל פארגעסן, ווייל א מענטש ווערט דאך נשפע.
Speaker 1: אבער דאס זאגט נישט דער רמב”ם. יענע תורה איז אזא מאדערנע תורה, איך האלט נישט דערפון. איך מיין אז ס’איז פשוט, אז דו קענסט זיך מונע זיין, איז דאך… איז דאך כולו וואס טאקע ביסטו גערעכט.
ס’איז זיכער נישט די זעלבע חומר פון דאס וואס יענער האט געטון, אבער אמאל איז דא א… וואס איז יא, דיין רעספאנסיביליטי איז ווי א טאטע אדער איינער וואס איז דער מנהיג וכדומה, ס’איז דיין דזשאב איז עס. אבער אפשר פון יענץ רעדט ער נישט לכתחילה. אבער דאס הייסט יאכל, דער חכם יאכל מיינט אז דו קענסט אויפטון, דו קענסט נישט אויפטון, דו קענסט נאר שרייבן א צעטל — איך האב א ברכה לבטלה, ס’איז נישט קיין היתר צו רעדן שטותים.
—
הלכה יא — “המוכיח את חבירו תחילה”
אבער זאגט דער רמב”ם ווייטער: “המוכיח את חבירו תחילה” — ווען א מענטש איז מוכיח זיין חבר, “תחילה” — “תחילה” מיינט לכאורה די אנהייב, די ערשטע מאל, ווייל שפעטער אפשר פעלט עס אויס.
Speaker 2: אפשר שפעטער יא.
Speaker 1: איך האלט איך ביי א קושיא, ס’איז זיכער אז ס’איז שוין עפעס מער. אבער ער מיינט הייבן נישט אן…
“תחילה”, זאגט ער, “לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה”. זאל ער נישט רעדן צו אים שטרענג און אים פארשעמען מיט זיינע ווערטער, “שלא יאמר לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’ וכיוצא בזה”. זאל ער גוט… ס’איז דאך דאס וואס מיר האבן שוין פריער געזאגט, “בנחת ובלשון רכה.” דער רמב”ם ברענגט עס שפעטער.
דער מקור: “ולא תשא עליו חטא”
“שכן אמר שלמה ‘יחל את מוכיחו’” — אז די פנים משתנים, זיינע פנים גייט זיך שעמען, ער גייט זיך ווערן פארשעמט, “ואמרו לו ‘אינך מתבייש ממעשיך’”.
אה, ס’איז זייער אינטערעסאנט. די איסור צו פארשעמען א איד, לערנט מען ארויס פון דעם: “כך שמעתי שאסור לאדם להכלים את ישראל, ותדע שאין מוכיחין אותו ברבים”. ס’איז זיכער נישט. דאס איז אזוי ווי די פומא דשמואל וואס מיר האבן געזאגט — אז מ’לערנט עס פון דעם, אפילו איינער וואס איז ראוי צו האבן בושה, טאר מען אים נישט פארשעמען. כל שכן אז דו זאלסט נישט קומען דא סתם פארשעמען — זיכער אז מ’טאר נישט.
—
הלכה יב — הלבנת פנים: “עון גדול הוא”
זאגט דער רמב”ם: “אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה” — דא גייט ער רעדן וועגן די איסור פון הלבנת פנים. דא קומט ער אריין צו די נושא פון הלבנת פנים.
“אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה” — אפילו מ’באקומט נישט קיין מלקות.
פארוואס באקומט מען נישט קיין מלקות?
ס’איז אפשר א לאו שאין בו מעשה, ווייל די ווערן פארשעמט איז אין בו מעשה. כאילו ווען א מענטש זאגט פאר יענעם עפעס, ווייסט ער נאך נישט צו ווי שטארק ער וועט ווערן פארשעמט. די הלבנה איז נישט קיין מעשה. אפשר איז נישט ממש א לאו, ס’איז א לאו שאין בו מעשה, ברענגט ער. פארוואס הייסט עס א לאו שאין בו מעשה? אפשר ווייל דיבור הייסט נישט קיין מעשה, ס’איז דא עפעס אזא זאך. אקעי.
אבער ס’העלפט נישט, נישט וועגן דעם איז דאס ווייניגער חמור — דאס איז זייער:
“עון גדול הוא, כך אמרו חכמים” — ס’ווערט אויך אויסגערעכנט אין די ווארענונגען ביי ר’ אליעזר בן הורקנוס’ תשובה? איך מיין אזוי. נישט ר’ אליעזר בן הורקנוס’ תשובה, ביי “אלו שאין להם חלק לעולם הבא.”
“כך אמרו חכמים, המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא” — דא זאגט ער דוקא ברבים.
דיון: “ברבים” — דער חילוק
Speaker 2: אבער דער ייחוד איז אפשר נישט איינע חלק?
Speaker 1: אה, כך אמרו חכמים איז אויך אן איסור.
“לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול”.
Speaker 2: א מינוט, ווי איז דער ברבים געגעבן א וואקס ארויס? דער רבים טאר נישט מחלל זיין, חכמים זאגן ברבים.
Speaker 1: יא. דער רבים איז ערגער, דאס איז פשוט.
Speaker 2: אה, נאר ברבים האט נישט קיין חלק לעולם הבא.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — הלבנת פנים, מידת חסידות, אלמנה ויתום
—
הלכה י״ג — שלא יבייש חבירו ברבים
Speaker 1: צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים.
Speaker 2: בין קטן.
Speaker 1: א מינוט, ווי איז דער “ברבים” געקומען וואקסן ארויס? דער רמב”ם האט עס נישט מאריך געווען. חכמים זאגן ברבים.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דער “ברבים” איז ערגער, דאס איז פשוט.
Speaker 2: אה, נאר ברבים האט ער נישט קיין חלק לעולם הבא?
Speaker 1: ברבים איז ערגער. ביחיד טאר מען אויך נישט, אבער ברבים איז ערגער.
—
דיון: “בין קטן בין גדול” — וואס מיינט “קטן”?
Speaker 2: דער רמב”ם זאגט, צריך אדם ליזהר בדבר זה שלא יבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ס׳הייסט “גדול” — מיינט אפילו א קליינעם? א קטן טאר מען שוין ווייזן זיין?
Speaker 1: אפילו א קליינער, א איד וואס איז נאך נישט שומר כל המצוות.
Speaker 2: ס׳הייסט גענוג רייף צו לערנען מיט אים?
Speaker 1: יא, עס קען זיין. ס׳איז וויכטיג. ס׳טאקע א מלמד קען יעדן טאג מכשיל זיין בהלבנת פנים 25 מאל א טאג.
Speaker 2: אפשר קען מען זען א היתר פאר די מלמד אפשר?
—
“ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו” — מכנה שם לחבירו
Speaker 1: אקעי. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. דא ברענגט דער רמב”ם דאס וואס עס שטייט “מכנה שם לחבירו” — ער רופט אים אן א נאמען וואס ער שעמט זיך דערמיט. יעדע מאל דו רופסט אים דעם נאמען, פארשעמסטו אים.
ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. ער זאל נישט פארציילן עפעס וואס ער שעמט זיך מיט. דאס איז לכאורה וואס די גמרא וואס דו האסט דערמאנט פריער אין מסכת ערכין.
Speaker 2: פון אונאת דברים, נישט אים?
Speaker 1: זיי האבן געלערנט אונאת דברים?
Speaker 2: ניין, אונאה איז די מצוה פון תרי״ג מצוות, אפשר ביי די מצוה. אבער דארט שטייט אזא זאך.
Speaker 1: יא, אבער מ׳פארציילט, אפילו די זאכן וואס זענען אמת. דא זאגט די ווארט, אדער אפילו א נאמען — אסאך מענטשן רופן אים מיט דעם נאמען, ווייל דו ווייסט אז ער האט נישט ליב, ער שעמט זיך מיט דעם נאמען — מ׳רופט אים נישט.
Speaker 2: ס׳איז זייער שכיח ביי קינדער, מ׳פארשעמט און מ׳טראכט נישט.
Speaker 1: יא. פארדעם זאגט מען די דרשות, כדי מען זאל זיך אננעמען, זיך דערמאנען.
—
הלכה י״ד — דער חילוק צווישן “בין אדם לחבירו” און “דברי שמים”
Speaker 1: במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. דאס איז — מ׳טאר נישט דערמאנען אז יענער האט געטון עפעס בין אדם לחבירו און אים פארשעמען דערמיט.
אבל דברי שמים — אויב איינער האט געטון אן עבירה כלפי שמים, ס׳טאקע א מענטש האט מחלל געווען שם שמים לאמיר זאגן — אם לא חזר בו בסתר… ס׳מיינט ער האט געטון אן עבירה וואס מ׳וועט פרובירן מוכיח צו זיין. ער גייט צוריק לכאורה.
דאס דארפסטו געדענקען, דאס דארפסטו האלטן אין די הנחה אין דעם נושא פון תוכחה. ער גייט יעצט צוריק בעת נושא תוכחה. ווען א מענטש איז… איך ווייס, בין אדם לחבירו איז אפילו ווען איך בין אים מוכיח — ווייל איך האב, אויב דו האסט טענות אויף אים, קענסטו אים נישט קיין ברבים חלילה נישט.
אם לא חזר בו — ווען איך האב אים געווארנט בסתר… רייט, אבער דאס ארבעט נאר ביי דברים שבינו לבין המקום. דאס וואס איך האב טענות אויף אים, קען איך קיינמאל נישט טון ברבים. חוץ פון אפשר אן עבירה, אבער סתם א פערסאן וואס איך האב טענות, דארף איך אים זאגן, אבער איך קען אים קיינמאל נישט פארשעמען.
אבער ער טוט א חטא — אם לא חזר בו, ווען איך האב אים געווארנט בסתר, איז מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו.
—
דער חילוק צווישן מחאה און הוכחה
דאס איז די ענין פון מחאה וואס דו האסט פריער געזאגט — דאס איז נישט קיין ענין פון מחאה. דאס איז די הוכחה. מחאה מיינט איך מוחה אין די וועלט אריין; הוכחה מיינט איך טריי צו מאכן דעם מענטש בעסער.
אבער דא איז אן ענין פון ברבים, ברבים ממש, כדי שיתביישו ממנו. מחרפין אותו בפניו, כדי שיתביישו ממנו, ומבזין אותו ומקללין אותו עד שיחזור למוטב.
די חילוק פון מחאה און הוכחה איז: די מחאה טראכט בכלל נישט וויאזוי ער גייט מאכן יענעם בעסער. ער האלט אז ס׳איז א מצווה אז איך דארף מוחה זיין — ס׳איז נישטא אזא זאך אז איך דארף מוחה זיין. זיי מיינען אז דאס איז די וועג וויאזוי מ׳גייט יענעם מאכן מוחה זיין.
אבער דער רמב”ם האט זיך אנגעהויבן מיט “המוכיח את חבירו” — ער האט פרובירט קודם מקרב זיין, ער האט פרובירט זיך שופל׳ן, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל נביאי ישראל.
—
וואס האבן די נביאים טאקע געטון?
זאגט דער רמב”ם, דאס איז וואס די נביאים האבן געטון. די נביאים האבן געזאגט שארפע לשונות, און זיי האבן מבזה געווען יודן, און זיי האבן געזאגט די אלע זאכן וואס זיי האבן געזאגט. אבער זיי האבן מוכיח געווען ביחיד, און זיי האבן געזאגט אז זיי האבן נישט קיין עצה, האבן זיי אנגעהויבן מוכיח זיין ברבים.
דרך אגב, כמעט נישטא ביי די נביאים וואס האבן גערעדט וועגן א געוויסע מענטש — אפשר וועגן דעם מלך. אבער רוב נביאים איז דיבורים שבאופן כללי, זיי מכלימים את ישראל. אפשר דאס איז אויך נישט.
—
דיגרעסיע: דער בעל שם טוב׳ס קריטיק אויף “מוכיחים”
דער בעל שם טוב האט געזאגט אז די אלע מוכיחים וואס זאגן נישט נאר אויף יודן, זענען מעורר דעם שטן. איינע פון די גרויסע קריטיק פונעם בעל שם טוב איז געווען אז מענטשן זענען ארומגעפארן און זיי האבן געמאכט פרנסה פון האקן אויף יודן. אלא וואס, דו האקסט אויף יודן? דו ביסט אויף די זייט פון דעם שטן וואס האקט אויף די יודן. ס׳איז נישטא אזא זאך. ס׳איז נישטא אזא זאך אז דו זאלסט זאגן אזא גוטע דרשה. פרעגט ער, דו האסט א גוטע פערצע פאר מיר? ס׳איז אייגנס, ממש.
—
הלכה ט״ו — מי שחטא לו חבירו ולא רצה להוכיחו — מידת חסידות
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, המוכיח את חבירו… אקעי. יעצט — דא זעסטו זייער גוט. מיר האבן געפרעגט די קשיא, איך האב עס אפשר געדענקט אין די בעק פון מיין היינט, איך רעד דא. מיר האבן פריער געזאגט אז מ׳דארף דאך זאגן פאר יענעם. זאגט דער רמב”ם, נישט מער ווי דאס. אויב דו ווילסט אים מוחל זיין בלבבך, קענסטו.
Speaker 2: אבער ער זאגט, יא? יא. יא. יא.
Speaker 1: מי שחטא לו חבירו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, לפי שהחוטא הדיוט ביותר, או שדעתו משובשת, ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו — הרי זו מידת חסידות. ואין התורה מקפידה אלא על המשטמה.
—
דער עיקר: משטמה בלב
די תורה איז בעיקר מקפיד אויף די פיינט האבן בלב. דאס איז דער עיקר. ווייל דעמאלטס ווערט ערגער די פיינט אלעמאל, ביז ס׳פלאצט דאס ארויס.
ס׳איז דאך אינטערעסאנט, ווייל ווען דער חבר האט דיך בא׳עוול׳ט, איז דאך אויך אז דער חבר איז עובר געווען אן איסור. פארוואס ווערט עס אזוי אנדערש ווי ווען ער איז עובר אן איסור כלפי שמיא? לכאורה, ווען דו ביסט געווארן באליידיגט אז ער איז עובר געווען, וואלסטו דאך געדארפט רחמנות האבן אז דו ביסט געווארן בא׳עוול׳ט.
אפשר וועגן דעם לייגט דער רמב”ם אריין דעם “הדיוט ביותר” — ער מיינט צו זאגן, איך האב דאך די שאלה יעצט, איך האב עס אלעמאל די שאלה.
—
פראקטישע הלכה למעשה: וואס טוט מען מיט א מענטש וואס איז נישט דיין חבר?
איך האב פארשידענע מענטשן וואס איך האלט אז זיי טוען מעוולות אדער זיי טוען מחווה. און מוחל זיין מאכט נישט אויס. ווען איך טראכט אים געבן א קאל — דא, מענטשן — אויב ער איז א גוטער חבר מיינער, אדרבה, דעמאלטס איז כל החיים. ער פיקסט עס אפ, ער וויל איך זאל אים מחווה שווער טון.
אבער ער איז נישט קיין חבר, ער איז א מענטש וואס איך דארף דיעלן מיט אים, ער איז נישט מיין חבר. סאו וואס טראכט איך? פסוק מפורש — דו דארפסט אים זאגן. דו האסט אים פיינט, א איד, דו האסט אים פיינט א איד בלב, דארפסט אים זאגן.
זאג איך, איך בין מוחל, פארגעס דערפון. וואס הייסט דו ביסט מוחל? איך האלט נישט פיינט — מוחל. זאג איך, איך האלט אז ער איז א דרוש. זאג איך, דער רמב”ם זאגט דאך — איך זאג דיר אן אמת — ער איז א הדיוט ביותר. ער איז דעתו משובשת. ער איז נעבעך פארכאפט אין עפעס א קאלט וואס מ׳דארף אזוי גלייבן טון, איך ווייס וואס.
איך בין אים מוחל בלב. ס׳איז נישט אמת׳דיג א מחילה, רייט? עקטיוולי מוחל. מ׳לייגט אים אריין אין עפעס א קאטעגאריע — ער איז פון די מענטשן וואס איז באמת, איך האב אים נישט פיינט. עקזעקטלי, איך האב אים נישט פיינט, ווייל איך פארשטיי אז ער איז נעבעך פארכאפט, ער איז א תינוק שנשבה.
אקעי. דאס איז עפעס א מידת חסידות. פאראורטיילן אז יענער איז א דעתו משובשת? איך ווייס נישט. מ׳דארף מדייק זיין אז דאס אליינס איז נישט קיין שנאה. איך ווייס נישט.
—
דיון: “מידת חסידות” אין דער פראקטיק
Speaker 2: האסטו נישט די חסיד׳ישע אויסדרוק אין חברותא, “דער איז מיר חסידות”? וועלכע? אז ער האט נאר זיינע אפאר גוטע חברים, און ער איז אלעס מיט יעדן איינעם ענדערש.
Speaker 1: ניין, איך ווייס נישט. אויב איינער האט אן עצה — איינער פון אונזערע וואס לערנען מיט — זאל מען זאגן די עצה, די הלכה למעשה, וואס איז די הלכה למעשה. איז דא א רב וואס איז נוגע, אדער יאשעלע דארט? מ׳פרעגט נישט די רבנים די שאלה, אמת? ניין, קיינער האט דאך נישט געקאלט צו זאגן די הלכה פאר זיין חלק.
—
דיגרעסיע: ר׳ שלמה זלמן אויערבאך ערב יום כיפור
איך האב געזען, ר׳ שלמה זלמן האט געזאגט פאר זיין זון ערב יום כיפור, ער האט געזאגט: “איך האב באקומען אזויפיל שאלות, אלע מיני שאלות, פון אלע מיני הלכות — וועגן די תעניות, אדער דאס. קיינער האט מיר נישט געפרעגט וועלכע הלכות תשובה, וויאזוי תשובה צו טון.”
פארוואס? שרעקט מען די חברה נאכמער. יא, וויאזוי צו איבערבעטן יענעם, צו מ׳דארף צו.
—
דיון: צו מ׳דארף איבערבעטן ווען יענער ווייסט נישט
Speaker 1: איך מיין אז דא איז דא א שיינע מחלוקת אין הלכות, און עס איז נוגע מער אין הלכות עשרת ימי תשובה, וואס עס שטייט דארט איבערבעטן — צו מ׳דארף איבערבעטן ווען יענער ווייסט נישט.
דא זעט אויס אז די איבערבעטן איז אן ענין ווען עס איז דא משטמה, ווען עס איז דא א שנאה. איך ווייס, דער חפץ חיים זאגט אז מ׳דארף איבערבעטן אפילו אויב יענער ווייסט נישט — פארדעם וואס מ׳האט אים בארעדט.
אבער דא רעדט מען פארקערט — דא רעדט מען אז יענער האט דיר עפעס געטון, אז דער וואס איז געווארן נפגע זאל גיין און זאגן. עס איז נישט אן אנדערע נקודה בעצם.
—
הלכה ט״ז — חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, יעצט איז א נייע קאטעגאריע פון מענטשן וואס מ׳דארף האבן צו זיי א געוויסע יחס. עס איז נאך א מצוה, יא? מיר האלטן נאך די ליסט פון מצוות. דא איז א מצוה פון… וואו איז די מצוות, די ליסט פון מצוות שנעל? מיר האלטן שוין ביי די ענד, רייט? עס איז שוין כמעט די ענד.
סאו דא האבן מיר געלערנט, בעיסיקלי די ערשטע פינף פרקים איז געווען די ערשטע מצוה. נאכדעם האבן מיר געלערנט “ואהבת לרעך”, “ואהבת את הגר”, “לא תקום”, “לא תטור”, “שלא להלבין פנים”. דא האלטן מיר דא — חסד. “ולא לענות אלמנה ויתום.”
אינטערעסאנט ווי דער רמב”ם האט דאס געליינט. דא זאגט ער… דא רופט ער עס “אלמנה ויתום”, אבער עס מיינט אפשר דעות.
—
“נפשם שפלה למאד” — אפילו בעלי ממון
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם, חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה למאד. זייער נפש איז צוקלאפט. אפילו הם בעלי ממון — אפילו אויב זיי האבן געלט.
Speaker 2: “נפש שפלה” — איז דאס זייער אביון שברוח? איז דאס די זעלבע נקודה, אדער איז דאס אן אנדערע לשון?
Speaker 1: אינטערעסאנט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: אפילו הם בעלי ממון. און אזוי שטייט אין דער משנה אין בבא מציעא אז אונאה, אדער נעמען א משכון פון אן אלמנה — “לא תחבול בגד אלמנה” — שטייט אפילו אויב זי האט געלט. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך, מוזהרין אנו עליהם, שנאמר “כל אלמנה ויתום לא תענון.” יעדע אלמנה ויתום — אפילו אויב דו טראכסט אז זיי האבן פאוער — אבער אלמנה ויתום זענען זייער אומלל און זייער וואלנעראבל.
—
דיון: צו מיינט דער רמב”ם ברייטער ווי נאר אלמנה ויתום?
Speaker 2: און וואס טוט מען נעבעך מיט אזא איינעם?
Speaker 1: דער רמב”ם האט א ווייכע נאטור. דער רמב”ם לייגט נישט צו אז עס מיינט יעדער איינער וואס איז זייער שטארק צוקלאפט. דער רמב”ם האלט אז מ׳פארשטייט עס אליינס, און דער רמב”ם האלט טאקע נישט אזוי.
Speaker 2: ניין, ס׳זעט אויס אז יא, ווייל אין די הערה האט ער געזאגט “אמללים”. זעסטו דאך א דיוק, פשוט אז ער מיינט לאו דווקא.
Speaker 1: אויף דער ענדע זאגט ער, ביז ווען הייסט מען יתומים? ער רעדט דא טאקע יתומים.
Speaker 2: יא, אבער פארקערט — ווען ס׳שטייט “יתומים”, מיינט עס דיר צו זאגן אז אפילו די אלמנת מלך, וואס דו זעסט אויס אז ס׳גייט איר גוט, זאלסטו וויסן אז זי איז אויך צוקלאפט. דאס איז א חידוש. איינער וואס דו זעסט קלאר אז ער איז צוקלאפט, איז אוודאי בכלל די מצוה. דאס איז נישט די אנדערע וועג.
—
הלכה י״ז — כיצד נוהגין עמהן
Speaker 1: יעדער, אפילו אלמנתו של מלך — “כל אלמנה… לא תענון” — זאל מען נישט וויי טון, טשעפן.
Speaker 2: ס׳איז דא א פאוערפול לשון “פייניגן”. איך ווייס נישט צו ער מיינט דווקא פייניגן. ער זאגט “לא תענון”.
Speaker 1: יא. כיצד נוהגין עמהן? זאגט דער רמב”ם: לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולא לבם בדברים. מ׳זאל זיי נישט מאכן ארבעטן שווער, און מ׳זאל זיי נישט וויי טון. ס׳איז דא א וועג פון וויי טון פיזיקל, אדער אז דו מאכסט זיי ארבעטן שווער. וויי טון בלב איז דורך רעדן צו זיי נישט שיין.
ויחוס על ממונם יותר מממונו. מ׳זאל חס זיין אויף זייער געלט נאך מער ווי ער איז חס אויף זיין אייגענע געלט.
—
חידוש: דער פארבינדונג צווישן “הדיוט ביותר” און אלמנה ויתום
ס׳איז מיר געווען אינטערעסאנט די תקנה, די הלכה וואס דער רמב”ם האט פריער געזאגט — אז ווען א חבר האט דיר וויי געטון, זאלסטו טראכטן אז ער איז א גרויסער טיפש, דעתו משובשת. איינמאל ער איז א טיפש, ער וועט זיין ווי אן אלמנה ויתום, ווייל ער איז אן אומלל — ער קען זיך נעבעך נישט קיין עצה געבן, ווייל ער האט אים גארנישט געזאגט, ווייל ס׳גייט שוין אריין ווי יעדער.
ס׳איז א תורה׳לע, אבער באמת אזוי — איינער וואס איז ממש הדיוט ביותר, איז פשט אז ער איז אויך אן אומלל. ער האט נעבעך נישט קיין social skills, יעדער טשעפעט אים, ער ווערט זייער שנעל נפגע — וועט מען אים שנעלער מוחל זיין און נישט האבן קיין משטמה בלב אויף אזא מענטש.
אבער דאס איז וואס ער ברענגט ארויס — אז “אלמנה” מיינט ער צו זאגן, אז ווי ער זאגט ביי עבודה, מיינט איינער וואס איז אן employee פון אן אלמנה.
רמב”ם הלכות דעות פרק ו׳ (המשך) — אלמנה ויתום
דער טיפש אלס “אומלל” — פארבינדונג צו אלמנה ויתום
איינמאל ער איז א טיפש, האט ער א דין ווי אן אלמנה ויתום, ווייל ער איז אן אומלל. ער קען זיך נישט נעמען קיין עצה געבן, ווייל דו לאזט אים גארנישט זאגן, ווייל דו גייסט שוין אריין אין יעדעם.
ס׳איז א תורה׳לע, באמת איז אזוי — איינער וואס איז מאמש הדיוט ביותר, איז דאך אן אומלל. ער האט נעבעך נישט קיין סאושעל סקילס, יעדער טשעפעט אים, ער ווערט זייער שנעל נבזה. דארף מען אים שנעלער מוחל זיין און נישט האבן קיין משטמה בלב אויף אזא מענטש.
דער מושג “עינוי” ביי אלמנה ויתום — סענסיטיוויטי
אבער דאס וואס ער ברענגט ארויס צו זיין אלמנה — מיינט ער צו זאגן אז ווי ער זאגט בעבודה, מיינט איינער וואס איז אן עמפלויער פון אן אלמנה למשל. דו האסט א רעכט אים צו בעטן, דארפסטו עקסטער ספעשעל זיין שיין. דאס איז לכאורה די לא תענון. און די ווארט פון עינוי איז אז אויב נישט, הייסט עס עינוי, וויבאלד זיי זענען נפש שפלה. ס׳איז זייער סענסיטיוויטי — ווייל עינוי האט צו טון כלפי דער מענטש. ס׳איז מער סענסיטיוו, ווייל דו שלעגסט אים אביסל, איז אזוי ווי דו שלעגסט א צווייטן אסאך.
ס׳איז דאך דא אז מען טאר נישט מאכן אן עבד ארבעטן בפרך, אבער דער עבד וואס ווערט אסאך שנעלער נבזה.
—
הלכה י״ח — כל המקניטן או הכעיסן או הכאיב ליבן
חילוק צווישן מקניט, מכעיס, מכאיב ליבן
ס׳איז דא כל המקניטן או הכעיסן או הכאיב ליבן… דו ווייסט די חילוק צווישן מקניט, מכעיס, מכאיב ליבן?
– מכעיס — ווייסט מען, ס׳מיינט ער מאכט אים אויפגערעגט.
– מכאיב ליבן — מיינט ער רעדט נישט שיין און ווייטאגט אים.
– מקניט — מיינט טשעפענען, אז ס׳איז גארנישט, מען געוואוינט זיך.
וואס איז די חילוק צווישן טשעפענען און מכאיב ליבן? ס׳איז ענליך, אבער מקניט מיינט מען רופט אן רייצן, אויפרייצן, אדער פארשעמען, סאמהאו.
איבד ממונם — נישט דווקא מזיד
אויב איבד ממונם — אז דו האסט געמאכט אן איבוד געלט, אן ארייזע עבד. “איבד” מיינט אז ער האט אוודאי נישט מאמש מאבד געווען, ס׳מיינט אז ער איז נישט געווען אזוי מער קערפול וואס מען דארף זיין. אזוי איז דא די אלע הלכות אז פאר אלמנה איז דא די טענה פאר זיי, אדער מען דארף שווערן פאר אן אלמנה.
דער עונש — וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב
ארייזע עבד בלויז עבד, כל שכן א מכה אותו, אבער כל שכן אז ער איז עובר, ווייל ער איז עובר אויף יעדן איד.
לאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה — ס׳שטייט אין די תורה זייער א הארבע עונש, א מיתת חרב. נישט קיין סייף, נישט קיין מיתת בית דין, אבער מיתה בידי שמים פון סייף. “וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב”, און ס׳איז מידה כנגד מידה — אזוי ווי דו שטייט, ווייל דו האסט געשייגעט אן אלמנה און אן יתום. זייער שטארק.
—
הלכה י״ט — ברית כרותה להם
זאגט דער רמב”ם ווייטער: ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם — האט געמאכט א ברית, “מי שאמר והיה העולם”, דער באשעפער וואס האט באשאפן די וועלט מיט זיין אמירה.
אן אינטערעסאנטע זאך — פארוואס ער לייגט אריין דעם לשון?
האט ער געזאגט, די שבועה איז א לשון פון חז”ל, וואס איז אין די מסכתא, אז כל זמן שצועקין מחמת חמס — ווען אלמנה ויתום שרייען פון חמס, פון דעם וואס איינער בא׳עוולה׳ט זיי — הן נענין, ווערן זיי געענטפערט, שנאמר “כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו”.
דיסקוסיע: אויף וועמען גייט דער פסוק?
“כי אם צעוק יצעק אלי” — שטייט נאר אויף אלמנה? שטייט אויך אויף יתום? אויף עני אויך? ניין? עני ווייסטו נישט.
נאך א זאך — אמת, קענסט רעדן פון אלמנה.
—
הלכה כ׳ — במה דברים אמורים: עינוי לצורך עצמו לעומת עינוי לצורך חינוך
מביא דברי הרמב”ם. זאגט דער רמב”ם: “במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותם לצרכי עצמו” — ווען ער טשעפעט זיי פאר זיין אייגענע אינטערעס. “אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות או להוליכם בדרך ישרה” — זייער רבי וואס טרייט צו איבערנעמען די פלאץ פון די טאטע און זיי מלמד זיין תורה און אומנות, אדער זיי מחנך זיין — הרי זה מותר.
“יעשה להם הפרש” — אפירמעטיוו עקשאן
זאגט דער רמב”ם: “ואף על פי כן לא ינהוג בהם מנהג כל אדם” — אפילו דער רבי וואס ער מעג און ער דארף, דארף ער אבער זיין זייער אכטונג געבן. “אלא יעשה להם הפרש” — ער זאל מאכן דיסקרימינאציע, א גוטע דיסקרימינאציע. וויאזוי הייסט דאס? אפירמעטיוו עקשאן. ער זאל מאכן א פלייע מתוקנת, ער זאל מאכן הפרש. “וינהלם בנחת וברחמים גדולים ובכבוד”.
איך מיין, די ווארט “בנחת” — שטייט דאס זייער אסאך אין הלכות דעות. נחת, די רואיגקייט, איז א גרויסע שליסל.
“ברחמים גדולים ובכבוד, כי י”י יריב ריבם” — ווייל דער אייבערשטער פייט פאר דיינע אלמנה ויתום.
חידוש: “הפרש” מיינט נישט נאכלאזן — נאר אדאפטירן דעם סטייל
אבער לכאורה די תירוץ איז די זעלבע זאך. יבוא אלתר — איז נישט פשט אז דו לאזט אים נאך, נאר אז א קליינע טשעפע ביי אים איז שוין א גרויסע פאטש ביי א צווייטן. דו דארפסט פשוט משיב אל לב זיין.
דיין סטייל פון אנדערע מענטשן איז נישט “דאס איז מיין סטייל.” ניין, דיין סטייל דארף זיך אדאפטירן לויט די מענטש וואס איז מקבל. אויב א מענטש איז זייער סענסיטיוו, דארפסטו זיין מער אכטונג געבן.
איך וויל נאר טייטשן אז די “הפרש” איז נישט פשט אז מ׳גייט אים נאכלאזן. פארקערט — דו דארפסט כאפן אז ביי אים, ווען דו גיסט אים א קליין ווארט, העלפט עס שוין אזויפיל ווי ביי א צווייטן א גרויסע פאטש, ווייל ער איז דאך מער סענסיטיוו.
“כי י”י יריב ריבם” — דער שווערער נסיון
אבער ער זאגט אביסל אנדערש — ער זאגט “כי י”י יריב ריבם”. ס׳איז זייער א שווערע זאך, ווייל אסאך מאל טאקע דער יתום אדער א קינד פון א שטוב וואס איז נישט בסדר, איז דוקא דארף אסאך מער דיסציפלין, און ס׳איז שווער. ס׳איז א שווערע נסיון דאס.
—
הלכה כ׳ (המשך) — דעפיניציע פון יתום
אחד יתום מאב, אחד יתום מאם
זאגט דער רמב”ם: “אחד יתום מאב ואחד יתום מאם”.
וואס טייטש א יתום? וואס איז א יתום אב? וואס איז א יתום אם?
ביז ווען הייסט מען א יתום?
“עד מתי הן נקראין יתומים?” — ביז ווען הייסט מען א יתום?
זיי האבן “עצת היתומים” — האט דער רבי דארט געזאגט אויף עצת התורה, ווען דער נייער רבי וואס זיין טאטע איז אוועק.
ביז ווען הייסט מען א יתום? “עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך עליו לאמנם ולהיטפל בהם, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים”. פון ווען מען ווערט אינדעפענדענט, דעמאלטס איז ער שוין א טאטע, ער דארף נישט קיין יתום. א יתום איז ווי לאנג מען איז א זון.
דיסקוסיע: ביז ווען איז מען א “יתום” אין היינטיגע צייטן?
סאו, היינטיגע צייטן איז דאס על פי רוב ביז די חתונה. היינטיגע צייטן — ביז מען ווערט פופציג!
ניין, איך רעד רעאליסטיש. אמת, אין א געוויסע וועג. אבער מען רעדט דאך דא — די הלכה פון די רמב”ם זאגט לכאורה מיינט עס… אפשר מען קען זאגן יעדע זאך לפי הענין. אין געוויסע ענינים איז דער מענטש א יתום ביי די פופצן, אין געוויסע זאכן איז ער א יתום ביי די פופציג. אמת.
—
שוין, דאס איז פרק ו׳ געווען.
הלכות דעות פרק ו – וידאו
הלכות דעות פרק ו
רמב״ם הלכות דעות פרק ו׳ לערנט וויאזוי א מענטש ווערט נמשך נאך זיין סביבה — זיינע חברים און אנשי מדינתו — און דערפאר דארף מען זיך מחבר זיין צו צדיקים און חכמים, און אוועקגיין פון א פלאץ וואו די מנהגים זענען שלעכט, אפילו אין מדבר אריין אויב ס׳איז נישטא קיין אנדערע ברירה. דערנאך ווערן באהאנדלט די מצוות פון ואהבת לרעך כמוך, אהבת הגר מיט צוויי מצוות עשה, לא תשנא בלבבך, הוכח תוכיח — סיי ווען יענער טוט דיר אן עוולה און סיי ווען ער גייט בדרך לא טובה — און דער איסור פון הלבנת פנים ברבים. דער פרק ענדיגט מיט די הלכות פון אלמנה ויתום, אז מען דארף זיין עקסטער סענסיטיוו צו מענטשן וואס זייער נפש איז שפלה, אפילו אויב זיי זענען בעלי ממון, און אפילו א רבי וואס מלמד זיי תורה דארף מאכן א „הפרש” און זיך פירן מיט זיי בנחת וברחמים גדולים.