במדבר ל – הפרת נדרים
Originally published on August 30, 2022 at 7:34 PM, reissued on March 23, 2026 at 9:09 AM
הלכות תשובה פרק א (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור על הלכות תשובה פרק א (רמב”ם)
—
הקדמה: מקום הלכות תשובה בספר המדע
הרמב”ם מציב את הלכות תשובה כהלכות האחרונות בספר המדע, שאותו הוא מתאר כ”מצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותם תחילת הכל.”
פשט
הלכות תשובה הן גם מעיקרי הדת (דבר יסודי שבלעדיו היהדות לא יכולה להתקיים), וגם מהדברים שצריך לדעת (ולא רק לעשות).
חידושים והסברות
1) מדוע תשובה היא עיקר הדת — לפי מורה נבוכים ח”ג פרק ל”ו: הרמב”ם אומר בעצמו במורה נבוכים שתשובה היא מצוה ש”הדת לא יכולה לחיות בלעדיה” — כי כל אדם (או לפחות רוב בני האדם) חוטא, ואם חושבים שאי אפשר לעשות תשובה, לעולם לא ישמרו את שאר התורה. תשובה היא אפוא תנאי מוקדם לכל היהדות.
2) תשובה ככלל הנוגע לכל המצוות: תשובה היא כללית על כל התורה כולה. בכל מצוה אפשר להיכשל ולהזדקק לתשובה. בלי הלכות תשובה היה הרמב”ם צריך לכתוב בכל מצוה ומצוה בנפרד כיצד עושים תשובה. זה הופך אותה ליסוד לכל שאר ההלכות ברמב”ם. זה מושווה להלכות סנהדרין ועונשין, שבהן נדונה מלקות — אבל שם זו ההלכה של בית דין (כיצד הם צריכים לתת מלקות), לא כללים של מצוות. תשובה לעומת זאת היא יסוד כללי שהיהדות לא יכולה לחיות בלעדיו.
3) נקודה על טבע האדם: אדם אינו סוג של יצור שמצווים עליו פעם אחת וזהו. אדם צריך כל ימי חייו לעשות תשובה — זה חלק ממציאות היותו אדם עם מצוות.
—
הקדמת הרמב”ם — “מצות עשה אחת”
“הלכות תשובה — מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתוודה.”
פשט
מצות עשה אחת: שהחוטא ישוב מחטאו ויתוודה.
חידושים והסברות
4) הלשון המיוחד “ועיקרים הנגררים עמה בגללה”: הרמב”ם כותב לא כמו בהלכות אחרות רק “וביאור מצוה זו בפרקים אלו”, אלא: “ואביא מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.” בהלכות תשובה אין רק המצוה של תשובה, אלא גם עיקרים (יסודות של אמונה/דעת) שנגררים עם המצוה של תשובה.
5) אילו עיקרים נמצאים בספר המדע: בכל ספר המדע יש רק שתי הלכות שבהן הרמב”ם מכניס עיקרי הדעת: הלכות יסודי התורה (מציאות ה’ ונבואה) והלכות תשובה (שכר ועונש, בחירה, ועיקרים קשורים). הלכות אחרות בספר המדע, כמו עבודה זרה, כמעט אין בהן עיקרים.
6) אילו עיקרים חסרים בספר המדע: ביאת המשיח ותחיית המתים אינם נדונים ישירות בספר המדע. הרמב”ם בפירוש המשניות סנהדרין פרק חלק מסביר שביאת המשיח ותחיית המתים הם פרטים של שכר ועונש — הכללים שלהם נמצאים בהלכות תשובה.
7) שתי שכבות בהלכות תשובה — תיקון המעשים ותיקון הנפש:
– תיקון המעשים — המצוה הפשוטה של תשובה: כיצד עושים תשובה, אילו דברים דורשים יותר עבודה, מה מונע את דרכי התשובה. זה בעיקר עד פרק ד’.
– תיקון הנפש — המדרגה העמוקה יותר: כיצד הופכים לאדם טוב יותר, מהי תכלית היות אדם. זה כולל: בחירה, שכר ועונש, צדיק/בינוני/רשע, מי יש לו חלק לעולם הבא, אפיקורסות (פרק ג’), ועובד מאהבה/מיראה (פרק אחרון).
8) בחירה היא רק הקדמה לשכר ועונש: בחירה (רצון חופשי) אינה העיקר בפני עצמה, אלא הקדמה לשכר ועונש. “אנשים אוהבים לדבר על בחירה, אבל יסודות השכר והעונש הם מה שבאמת חשוב.”
9) שכר ועונש — לא מופשט, אלא נוגע לעבודה: כל נוסח השכר והעונש של הרמב”ם הוא: כיצד זה צריך להשפיע על עבודת ה’ של האדם. לכן הלכות תשובה מסתיימות בעובד מאהבה ומיראה וחינוך לתורה לשמה — זו התכלית המעשית של הבנת השכר. אפשר לומר “שכר” במקום “תכלית”: מהי המטרה של היות אדם? המטרה היא השכר.
10) מהאדם הגרוע ביותר עד האדם הטוב ביותר: הלכות תשובה נותנות ספקטרום של כל רמות האדם: מהגרוע ביותר (אפיקורסים, מי שאין לו חלק לעולם הבא — פרק ג’) עד הטוב ביותר (עובד מאהבה — פרק אחרון).
11) מדוע הרמב”ם מכניס עיקרים דווקא כאן — שתי הסברות:
– (א) כי זה קשור באופן אינהרנטי לתשובה (אי אפשר לדבר על תשובה בלי בחירה/שכר ועונש).
– (ב) כי הרמב”ם צריך להכניס איפשהו את העיקרים, והלכות תשובה הוא המקום הטוב ביותר שבו זה מתאים.
שניהם נכונים — לרמב”ם יש תוכנית בספר המדע להכניס עיקרים, והוא מציב אותם היכן שהם מתאימים ביותר.
12) דיוק ב”נגררים עמה בגללה”: “נגררים עמה” היה מספיק — מה מוסיף “בגללה”? אולי כפל לשון לבהירות, או אולי שתי שכבות: “נגררים עמה” = דברים שבאים באופן טבעי עם תשובה, “בגללה” = בגלל המצוה של תשובה באים גם עיקרים רחבים יותר. זה נשאר פתוח.
—
דיון כללי: מהי המצוה של תשובה?
המחלוקת האם תשובה עצמה היא מצוה מן התורה
שיטה א’ (ספר החינוך ואחרים): המצוה אינה תשובה עצמה, אלא האופן שבו עושים תשובה — דהיינו, כשעושים תשובה יש לעשות זאת עם וידוי. תשובה עצמה אינה מצות עשה נפרדת, כי החיוב לתקן חטא נובע מהמצוה המקורית עצמה (למשל, החיוב של ציצית עצמו אומר לך שאתה צריך להניח ציצית מחר).
קושיה על פירוש זה: אם מישהו עושה תשובה אבל לא אומר וידוי, האם הוא לא יוצא ידי חובת התשובה? זה מאוד קשה — תשובה פירושה בעיקר שצריך להשתפר!
שיטה ב’ (שיטת הרמב”ם לכאורה): תשובה עצמה היא מצות עשה. זו מצוה חדשה כי תשובה דורשת כוחות נפש חדשים — אומץ מסוים, התבוננות, הכנעה — שהולכים מעבר לסתם חזרה למצוה.
מדוע אומרים אחרים שתשובה אינה מצוה?
– תשובה היא תנאי לכל המצוות, כמו אמונה — ויש אומרים שגם אמונה אינה מצוה (כידוע שיטת הבה”ג).
– זה דבר מוסרי, לא ממש חיוב — כי אם לא חטא, אין צורך בתשובה.
– קושיה: אם זו מצוה, האם זה אומר שביום השני אחרי העבירה כבר אין את המצוה? נפטר כי חטא פעם אחת?
פסוקי הרמב”ם — מדוע “והתודה” ולא “ושבת עד ה’”
הרמב”ם לא מביא את הפסוק “ושבת עד ה’ אלקיך” כמקור למצוה, כי:
– הרמב”ם מבין (כמו הרמב”ן במקצת) ש”ושבת עד ה’ אלקיך” היא הבטחה (נבואה שבסוף הגלות יחזרו), לא ציווי. הרמב”ם עצמו מביא את אותו פסוק מאוחר יותר בהבטחות.
– מקור הרמב”ם למצוה הוא “והתודה” — כי זה דבר מעשי, מעשה קונקרטי. הרמב”ם אוהב פסוקים שאומרים משהו פיזי, מעשי.
– אבל “והתודה” לא פירושו סתם לומר “חטאתי” בלי להפסיק לחטוא — עיקר המצוה הוא נושא הוידוי, אבל משמעות הוידוי היא עשיית תשובה — זה בעצם אותו דבר.
סברא מעניינת: תשובה כאמונה
אולי המצוה של תשובה קשורה לאמונה שהקב”ה מוחל, שאפשר לחזור להיות קרוב, לחזור להיות אדם — הענין של “תיקון הנפש.” תשובה היא לא רק שאתה מניח ציצית שוב, אלא אתה הפכת לסוג אחר של אדם. קושיה: אם כך, האם אפילו מי שלא עושה תשובה אבל מאמין בתשובה כבר יוצא? תשובה: מי שמאמין בכוח התשובה ולא עושה תשובה — במה הוא מאמין? אמונה פירושה להתנהג כמי שמאמין.
וידוי — מעכב או עצה?
– סברא שוידוי הוא עצה: כמו שקרבן הוא עצה. אם מישהו שכח או לא ידע שצריך לומר וידוי, גם תשובתו עוזרת.
– סברא שוידוי נחוץ: כשאדם לא אומר וידוי, פשוט שהוא לא מוכן ולא באמת נכנע. אבל אם נמצא אדם שיש לו כוח נפש כזה שהוא לא צריך וידוי לתשובה, זה לא כל כך חסרון.
– ביום כיפור יש תנאים שאינם מעכבים, וגם בקרבנות — סמיכה אינה מעכבת את הקרבן.
– וידוי בלי כוונה: אם מישהו אומר וידוי בלי רצינות, זה הופך ל”תוכנית גדולה” — כמו שהגמרא אומרת “נעשה כהיתר.”
הלשון “תשובה” — מה פירוש “וישוב מחטאו”?
– הרמב”ם כותב “וישוב מחטאו” — לחזור מהחטא, לא “וישוב לצדקותו.”
– אבל הענין של תשובה כולל גם את הרעיון שאדם חוזר — הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, וחוזרים למצב המקורי.
– מי שמעולם לא עשה מצוות, לא היינו קוראים לו “תשובה” — כי אין לו לאן לחזור.
– הבנת הרמב”ם היא ש”וישוב מחטאו” פירושו להתחרט — הוא חוזר בו ממה שהיה, חוזר למצבו מקודם.
—
הלכה א: חיוב וידוי בתשובה
“כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר ‘איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה’ ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו’ — זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.”
פשט
כשאדם עושה תשובה מעבירתו — בין עשה בין לא תעשה, בין בזדון בין בשגגה — הוא חייב להתוודות לפני הקב”ה. הפסוק בבמדבר ה’ מדבר על מעילה, אבל חז”ל מרבים שזה הולך על כל עבירה. וידוי דברים הוא מצות עשה בפני עצמה.
חידושים והסברות
1) וידוי הופך את התשובה למעשה: תשובה עצמה אין לה מעשה ספציפי — כשמישהו מתחיל להניח תפילין שוב אחרי שבועיים שלא הניח, הוא מקיים מצות תפילין, לא מצות תשובה. אבל וידוי נותן לתשובה מעשה — כשהוא אומר וידוי, הוא עוסק במצוה שמיוחדת לתשובה עצמה. זה מה שהרמב”ם מתכוון ב”מצות עשה” — זה נותן לתשובה קיום במעשה.
2) וידוי אינו רק דין בקרבנות: הרמב”ם מבהיר שלא יעלה על הדעת שוידוי הוא רק חלק מדיני קרבנות (כמו סמיכה), אלא זו מצות עשה נפרדת. הרמב”ם בספר המצוות מביא מחז”ל שהפסוק “מכל חטאת האדם” מרבה כל סוג עבירה, לא רק מעילה.
3) “לפני הא-ל” — וידוי חייב להיות לפני הקב”ה: כשמישהו מתוודה למורה דרך או ל”מרפא” אבל לא מדבר אל הקב”ה — זה לא וידוי. לא צריך לחשוב שוידוי הוא רק דבר פסיכולוגי מעשי — שאדם יהיה “פתוח עם עצמו.” עבירה היא עבירה לפני הקב”ה, והוידוי חייב להיות אליו. אפילו בין אדם לחבירו — האמת היא שהקב”ה בוכה, והוידוי הולך אל הקב”ה.
4) שוגג — מה פירושו? אצל מבוגר כמעט אין שוגג — בדרך כלל שוגג הוא יותר “רשלנות,” סוג של זלזול. יכול היה לדעת, ולכן צריך גם תשובה על שוגג. שוגג הוא גם קצת עוולה.
—
נוסח הוידוי
“כיצד מתודין? אומר: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, ועתה נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.”
פשט
הרמב”ם נותן את נוסח הוידוי עם שלושה יסודות: (א) הודאה על החטא, (ב) חרטה, (ג) קבלה על העתיד. להאריך יותר זה משובח.
חידושים והסברות
1) “חטאתי עויתי פשעתי” — שלושה לשונות: שלושת הלשונות באים מהפסוק עצמו שיש בו שלושה לשונות של חטא. לא חייבים דווקא לומר את כל שלושת הלשונות — הרמב”ם מוציא את הכלל.
2) “עיקרו של וידוי” — מה מעכב: “עיקר” פירושו כאן מה מעכב — שוידוי חייב להכיל: (א) חטאתי, (ב) אני מתבייש / מתחרט, (ג) לא אעשה זאת יותר. בלי זה אין וידוי. “כל המרבה… משובח” פירושו שיותר זה טוב יותר, אף על פי שאינו מעכב.
3) “משובח” — לא העיקר אבל לא אדיש: “משובח” פירושו שזה דבר יפה, אבל לא העיקר. אפשר להאריך בכל נקודה — ב”השם” (להבין מי הקב”ה), בלשונות החטא, ב”ואני עבדך בן אמתך” — אבל כל זה אינו גדר הוידוי.
4) “חטאתי” לבדו יוצא: מהגמרא עולה שכשמישהו אומר רק “חטאתי” הוא כבר יוצא ידי וידוי. כי במילה “חטאתי” כבר כלולה חרטה וקבלה על העתיד — כי “חטאתי” בשמחה ובגאווה אינו וידוי. משמעות “חטאתי” היא כבר “נחמתי, לעולם איני חוזר.”
5) “לעולם איני חוזר לדבר זה” — חסר בסידור: כמעט בשום נוסח וידוי בסידור לא כתוב “לעולם איני חוזר לדבר זה.” אבל הרמב”ם לא מתכוון שחייבים דווקא לומר את הלשון הזה — צריך להוציא את הענין. הרמב”ם נותן את גדר הוידוי, לא נוסח מדויק. “לעולם איני חוזר” הוא כבר יותר תפילה — אני מבקש מהבורא שיעזור שלא אחזור יותר.
6) [דיגרסיה: וידוי מול תפילה] ה”שאר” — כל מה שיותר מעיקר הוידוי — הוא למעשה תפילה, לא תשובה בכלל. וידוי הוא “חטאתי” — זה העיקר. התוספות הן תפילה.
—
הלכה א (המשך) — וידוי בקרבנות
“וכן בעלי חטאות ואשמות, בשעה שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר ‘והתוודה אשר חטא עליה’.”
פשט
אפילו כשמביאים קרבן חטאת או אשם, אין מתכפרים בלי תשובה ווידוי דברים.
חידושים והסברות
1) וידוי הוא מעיקר, לא תחליף לקרבנות: יכול היה להיחשב שוידוי דברים נחוץ רק כשאין בית המקדש — שוידוי הוא תחליף. הרמב”ם אומר להיפך: אפילו כשמביאים כן קרבן, צריך לעשות תשובה ולומר וידוי. וידוי הוא מעיקר הדין.
2) כשהיה בית המקדש — וידוי בקרבן: כשבית המקדש היה קיים, הזמן לקיים את מצות התשובה/וידוי היה בהבאת הקרבן. אולי שניהם — קרבן ווידוי — הלכו יחד כתהליך כפרה אחד.
—
הלכה א (המשך) — וידוי בחייבי מיתות בית דין ומלקות
“וכן כל חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות, אינן מתכפר להם במיתתן ובמלקותן עד שיעשו תשובה ויתוודו.”
פשט
אפילו כשמקבלים את העונש הגדול ביותר — מיתת בית דין או מלקות — צריך עדיין תשובה ווידוי.
חידושים והסברות
1) קושיה על מיתת בית דין עם וידוי: במיתת בית דין, האדם מת — הוא אומר “לא אחטא יותר,” אבל הוא הולך למות, קשה לחטוא כשמת! מה עושה הוידוי?
2) תירוץ — כפרה לנשמה: כפרה אחרי שהוא מת פירושה שנשמתו לא תלך לגיהנום. בלי וידוי, אפילו עם מיתת בית דין, העונש לא מספיק לנשמה.
3) פירוש עמוק יותר — וידוי מראה חרטה אמיתית: האדם יכול למות בעל כרחו ועדיין להחזיק בעבירותיו. אין לו ברירה — הוא נהרג. הוידוי מראה שהוא רוצה באמת להשתפר, הוא באמת חושב שעשה טעות. בלי זה המיתה היא רק עונש פיזי בלי כפרה רוחנית.
4) כלל יסודי: כפרה באה מתשובה ווידוי. קרבנות, מיתה, מלקות — אלה רק חלקים של הכפרה, לא תחליף לתשובה.
5) מקור ממשנה סנהדרין: “כל המומתים מתוודים.” הגמרא אומרת שהוידוי הוא “תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.”
—
הלכה א (המשך) — בין אדם לחבירו
“וכן עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר ‘מכל חטאות האדם’.”
פשט
אפילו כששילם כבר את הנזק, אין מתכפרים עד שאומרים וידוי ומקבלים על עצמם לא לעשות כזה דבר יותר.
חידושים
“חטאות האדם” מתפרש כחטאים בין אדם לאדם — “חטא אדם לאדם” — כמו שמדרש תהלים אומר. זה המקור שוידוי תקף גם בבין אדם לחבירו.
—
הלכה א (המשך) — תשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים
“ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.”
פשט
אפילו אדם שהיה רשע כל חייו, אם הוא עושה תשובה בסוף, לא מזכירים לו את רשעותו. עצם יום הכיפורים מכפר לשבים.
חידושים וביאורים
1) “אין מזכירין לו שום רשעו” — לשון חדה של מחיקה מוחלטת: הרמב”ם לא אומר רק שקוראים לו בעל תשובה — הוא אומר שלא מזכירים לו בכלל כרשע. תשעים שנה חטא, יום אחד עשה תשובה — “ברוך הבא, צדיק הדור.” זו מחיקה טוטלית של זהות הרשעות.
2) פירוש “לא יכשל בה”: הרמב”ם מפרש את הפסוק שבדרך כלל אדם נכשל ברשעותו — הרשעות מחזיקה אותו במעידה. אבל ברגע שעשה תשובה, לא ייכשל שוב. הרמב”ם מפרש “לא יכשל” כדבר מעשי — הוא לא יכשל יותר — לא כענין של בושה או זכירה.
3) חידוש גדול/מחלוקת: האם עצמו של יום הכיפורים מכפר בלי תשובה על עבירות קלות:
הרמב”ם אומר “מכפר לשבים” — רק למי שעושים תשובה. אבל אם תשובה עצמה כבר מכפרת, מה מוסיף עצמו של יום הכיפורים?
מקור “עצמו של יום הכיפורים” נובע מהספרא שלומד מ”כי ביום הזה יכפר” שהיום עצמו מכפר אפילו בלי כוונות/תשובה. הרמב”ם מתכוון באמת שיום כיפור מכפר על עבירות קלות אפילו בלי תשובה, ומה שהוא כותב “לשבים” פירושו רק לכתחילה צריך לעשות תשובה, אבל בדיעבד היום עצמו מכפר על קלות.
4) קושיה — שעיר המשתלח: שעיר המשתלח היה מכפר על עבירות קלות בלי תשובה. אם תשובה עצמה כבר מכפרת על קלות, ויום כיפור גם מכפר על קלות — מה ההבדל? תשובה: כשאדם עסוק בעבירות החמורות שלו, אין לו כוח לחשוב על עבירות הקלות שלו. לכן היום עצמו (או שעיר המשתלח) מוריד את הקלות בלי תשובה ספציפית עליהן.
5) שתי דרכים ללמוד “כי ביום הזה יכפר עליכם”:
– דרך א’: “כי ביום הזה” — היום עצמו מכפר, בלי תשובה (כמו הספרא).
– דרך ב’: כל הפסוק נאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו” — “לפני ה’ תטהרו” פירושו שצריך לעשות תשובה, ולכן “כי ביום הזה יכפר” רק למי שעושים תשובה.
6) “לשבים” פירושו “ליהודים” — פירוש אלטרנטיבי: “שובו” יכול לפרש “ליהודים” (יהודים שהם חלק מיום כיפור), לא דווקא שצריך לעשות תשובה אקטיבית על כל עבירה ספציפית. יום הכיפורים הוא “איפוס” — יום שמוחלים עבירות.
7) השפעה מעשית של יום כיפור — לא סתם “קסם בשמים”: אדם שעשה תשובה עדיין מרגיש “מלוכלך.” יום כיפור אומר לו: “אתה כבר נקי, אתה יכול להיות צדיק.” כל שנה אנשים משתפרים כי הם מאמינים שיום כיפור עוזר. זה עצמו כבר סוג של תשובה.
8) ירושלמי — יום כיפור מכפר שנה שלמה: ירושלמי אומר שעצם יום כיפור מכפר על שנה שלמה. קושיה: אם ליום יש כוח כזה, למה רק פעם בשנה? (נשאר פתוח.)
—
הלכה ב — שעיר המשתלח
“שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל.”
פשט
מכיוון ששעיר המשתלח הוא כפרה לכלל ישראל בכללותו, הכהן הגדול צריך להתוודות בשם כלל ישראל.
חידושים
1) קושיה — כיצד עובדת תשובה בשם כלל ישראל? תשובה היא דבר אישי — האדם עצמו צריך להתחרט. כיצד יכול הכהן הגדול לעשות תשובה בשם כולם?
2) הסבר — ההשפעה הפסיכולוגית/רוחנית של שעיר המשתלח: שעיר המשתלח עובד דרך “כוח הדמיון” (כמו שהרמב”ם עצמו אומר במקומות אחרים). ההשפעה העיקרית היא: מעוררים את האדם לראות שאין ייאוש. סיבה גדולה למה אנשים נשארים רעים היא כי הם מרגישים אבודים — “כבר חטאתי, אני מיואש.” שעיר המשתלח, שמכפר “על כל עבירות שבבית ישראל,” משכנע מאוד את האדם להאמין בכפרה. זה כמו הפסוק “שובו אלי כי גאלתיכם” — הקב”ה אומר: “חזור, כי כבר פדיתי אותך מהחטא שלך.” אדם לא רוצה לחזור אל הקב”ה כי הוא מרגיש מלוכלך מחטא, ושעיר המשתלח עוזר לו להאמין שכפרה אפשרית.
חלוקי כפרה — שעיר המשתלח עם ובלי תשובה
שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, עם הבדל:
קלות (לאווין בלי כרת): בלי תשובה — שעיר המשתלח מכפר אפילו בלא תשובה.
חמורות (כרת ומיתות בית דין): עם תשובה — על חמורות שעיר המשתלח מכפר רק יחד עם תשובה.
חריג — שבועת שוא ושקר: שבועת שוא ושקר היא חמורה אפילו בלי כרת. שבועת שוא = שבועה על משהו שברור (נשבע שזהב הוא זהב). שבועת שקר = נשבע שיעשה משהו והוא לא עושה. למה זה חמור בלי כרת? כי הפסוק אומר “לא ינקה ה’” — זה ניצול שם ה’ לשקר, זה חילול השם, הדבר הגרוע ביותר.
כלל לקלות/חמורות: בעצם יודעים שדבר הוא חמור דרך זה שמקבלים כרת — חוץ משבועת שקר שהיא חמורה בלי כרת.
—
בזמנינו בלי בית המקדש
“ומה שעבירות שאין בהם כרת, אם עשה אדם תשובה, אין תשובתו גמורה עד שיתוודה ביום הכיפורים.”
פשט
היום, בלי שעיר המשתלח, תשובתנו אינה גמורה עד שמתוודים ביום הכיפורים.
חידושים
חידוש הרמב”ם — לא לחשוב שבלי בית המקדש זה מעשה חלש: אנשים היו חושבים שכיוון שאין קרבנות, אין סדר העבודה, אין כהן גדול — יום כיפור היום הוא דבר חלש. הרמב”ם מוציא שעיקר הכפרה הוא תשובה ווידוי, לא הקרבנות. היום יום כיפור הוא עבודה אישית של כל אדם, שבמובן מסוים זה העיקר.
קושיה — מה איבדנו עם שעיר המשתלח? אם תשובה מכפרת על כל עבירות, מה החידוש? התשובה: שעיר המשתלח כיפר על קלות בלי תשובה — זה הכוח המיוחד של שעיר המשתלח שאין לנו היום.
—
הלכה א (סוף) / הלכה ב (התחלה) — הקדמה לחלוקי כפרה
“אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שמתכפרות בשעתן ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן.”
פשט
אף על פי שתשובה מכפרת על הכל, יש עבירות שמתכפרות מיד, ויש עבירות שמתכפרות רק אחרי זמן.
חידושים
1) פירוש “כפרה” — מחיקה: “כפרה” מתפרש כמחיקה (כמו רש”י). “אין מתכפרות אלא לאחר זמן” פירושו שהעבירה לא נמחקת לגמרי — עדיין יש “שריד,” נוכחות ממנה.
2) שיטת המאירי — כפרה היא זיכוך מעשי: המאירי, שהולך בדרך הרמב”ם להסביר בשכל, אומר שכל השלבים של כפרה (תשובה, יום כיפור, יסורים) עושים את האדם באמת מזוכך יותר. זה לא סתם “קסם בשמים.” אחרי תשובה הוא עדיין קרוב לעבירה. זה עובר דרך זמן, יום כיפור, יסורים — והוא באמת נעשה מזוכך יותר.
—
ארבע חלוקי כפרה
דרגה א: מצות עשה
“כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה — אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם.”
פשט
מי שעובר על מצות עשה בלי כרת ועושה תשובה, מוחלים לו מיד.
חידושים
1) “אינו זז משם” — לשון מעניין: “אינו זז משם” — הוא לא זז משם — עד שמוחלים לו. זה פירושו שמיד בשעת תשובה באה המחילה/כפרה.
2) “ארפא משובותיכם” = כפרה: הפסוק “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם” — “ארפא” מתפרש ככפרה. ברגע שתשובה — מיד “ארפא.”
—
דרגה ב: לאו שאין בו כרת
“עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, ועשה תשובה — תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ועל אלו נאמר ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו’.”
פשט
בלאו בלי כרת/מיתת בי”ד, תשובה לבדה לא מספיקה — תשובה “תולה” (מחזיקה), ויום כיפור מכפר.
חידושים
1) פירוש “תולה” — בין ארץ ושמים: “תולה” פירושו כמו אדם שתלוי בין ארץ (חטא) ושמים (כפרה) — הוא “מחוסר כפרה”, הוא נשאר תלוי במצב ביניים. הפני מנחם אומר ש”תלויים ועומדים” פירושו שתלוי על החבל — התשובה לא אבדה, היא כאן, אבל היא עדיין לא גמורה.
2) שתי רמות ב”קלות” — חילוק חדש: אפילו בתוך “קלות” יש שתי דרגות: מצוות עשה (שבהן תשובה לבדה מכפרת) ומצוות לא תעשה (שבהן צריך לחכות ליום כיפור). זה חלוקה עדינה יותר מתחילת הסוגיה.
3) הפסוק “כי ביום הזה” — כפרה וטהרה: הפסוק מדויק: “לטהר אתכם מכל חטאתיכם” — אחרי שעשו תשובה, היום עצמו (עיצומו של יום) עושה משהו — הוא מכפר ומטהר. העבירות שכבר נעשו צריכות עוד טהרה, והיום עושה את הטהרה.
—
דרגה ג: כריתות ומיתות בית דין
“עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה — תשובה ויום הכיפורים תולין, וייסורים הבאים עליו גומרין לו את הכפרה, שנאמר ‘ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם’.”
פשט
בכריתות ומיתות בי”ד, אפילו תשובה עם יום כיפור יחד הם רק “תולין” — הם תולים. רק יסורים שבאים על האדם גומרים את הכפרה.
חידושים
1) מה פירוש “יסורים”? — מחלוקת בפירוש:
– פירוש חסידי: היסורים של מה שחטא — הצער והחרטה עצמם.
– פירוש פשוט: יסורים בעולם — סבל שבא על אדם.
– פירוש המהר”ל: יסורים מכים את האדם, מורידים מגאוותו, מה שעוזר לו להשתפר ולעשות יותר תשובה — “זה משנה אותו.”
2) יסורים של יום כיפור עצמו — חמישה עינויים: הצעה מחודשת: חמישה עינויים של יום כיפור עצמו (לא לאכול, לא לשתות, לא לרחוץ, לא לסוך, לא לנעול נעליים, לעמוד על הרגליים) הם אולי כבר ה”יסורים” שגומרים את הכפרה. לא צריך לחכות ליסורים נוספים — מכניסים את עצמנו ליסורים ביום כיפור עצמו.
3) שיטת בעל התניא (אגרת התשובה) — תעניות כיסורים: בעל התניא עונה על קושיה: ראשונים אומרים שאחרי תשובה צריך לצום, אבל בשולחן ערוך לא כתובה הלכה כזו. תירוצו: הצום אינו חלק מהתשובה עצמה, אלא כדי לעשות “יסורים” שגומרים את הכפרה לעבירות שצריכות יסורים. אדם יכול לצום בעצמו תענית סתם כדי להביא על עצמו יסורים. זה גם היסוד של סיגופים — עושים לעצמנו יסורים.
4) קושיה: האם יסורים עוזרים בלי תשובה? הקב”ה מביא יסורים על אדם שחוטא — אבל אם הוא לא עושה תשובה, היסורים לא עוזרים. למה הקב”ה מביא אז יסורים? אולי יסורים עצמם עוזרים קצת אפילו בלי תשובה? או אולי יסורים מביאים לתשובה — סוג של חרטה שבאה מסבל.
5) קושיה: סדר הכפרה — האם הוא מעכב? מה קורה כש”לא כסדרן”? למשל: היה לו יום כיפור, אחר כך תשובה, אחר כך יסורים. או שהיו לו יסורים קודם, אחר כך תשובה. לא חייב להיות סדר מסוים — יסורים יכולים בעצמם להביא לתשובה.
6) פירוש “תולה” בכריתות — לא אובדן, אלא תהליך: “תולה” לא פירושו שזה לא עושה כלום. פירושו שהתשובה כאן, היא לא הולכת, היא לא אובדת — אבל היא נגמרת רק ביסורים. זה תהליך שעדיין לא גמור.
7) פירוש “ופקדתי בשבט פשעם”: הרמב”ם מביא את הפסוק כראיה. “פוקד” פירושו: אפילו אחרי שכבר עשו תשובה, הקב”ה עדיין פוקד אותם — מביא עליהם שבט ונגעים (יסורים), מה שמוריד את השאר הקטן של “פשעם.” יכול היה ללמוד שהפסוק מדבר בלי תשובה, אבל הרמב”ם לא הולך בשיטה שבלי תשובה לא עוזר כלום — אפילו מיתת בי”ד לא עוזרת בלי תשובה.
—
דרגה ד: חילול השם
“אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו ייסורין — אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ‘ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון’.”
פשט
בחילול השם, אפילו כל השלושה — תשובה, יום כיפור, ויסורים — הם רק “תולין.” רק מיתה מכפרת. הפסוק “אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון” הוא הראיה.
חידושים והסברות
1) “עומד בתשובתו” — לשון מעניין: הרמב”ם אומר “עמד בתשובתו” — הוא עדיין עומד בתשובתו. זה פירושו שהוא לא רק עשה תשובה פעם אחת, אלא הוא עדיין עומד בתשובה, ועדיין הוא לא מתכפר.
2) מה פירוש “מיתה מכפרת” — פירושים שונים:
– פירוש פשוט: מיתה פירושה שהוא ימות בגלל זה — מוקדם יותר, או מיתה משונה. זה עונש.
– מיתה כיסורים גדולים יותר: אולי מיתה היא סוג של צורה גדולה יותר של יסורים — יסורי המיתה עצמה מביאים את הכפרה.
– מיתה כחוב: מיתה פירושה שהאדם חייב לקב”ה — הוא צריך לזכור שהוא עדיין לא גמור עם החטא.
3) קושיה: כל האנשים מתים — מה החידוש? כל האנשים מתים בסופו של דבר — מה פירוש “עד תמותון”? עונים בבדיחה: “אדם הראשון עשה חילול השם, בגלל זה כל האנשים מתים.” אבל ברצינות: אולי פירושו שהוא ימות מוקדם יותר, או מיתה משונה, או שהמיתה עצמה — עצם המוות — היא גמר הכפרה.
4) כיצד מיתה מכפרת על חילול השם? כשאדם מת, רואים רק את מצוותיו — “אחרי מות קדושים.” בחילול השם: חילול השם הוא שאנשים אחרים ראו את עבירתו ולמדו ממנה. כשהוא מת, ואומרים הספד, יזכירו אותו שוב — אבל אולי דווקא אז חילול השם מתוקן.
5) הקב”ה אינו מוגבל — הערה חשובה: כל ההלכות האלה לא פירושן שהקב”ה מוגבל. אם הקב”ה רוצה למחול למישהו בלי מיתה, בלי יסורים — הוא יכול. פירושו חוב על האדם: האדם צריך לדעת שהוא עדיין לא גמור עם החטא.
6) דרך המאירי — חילול השם כ”בשעת נפשו”: לפי דרך המאירי, אפשר לומר שחילול השם פירושו משהו ש”בשעת נפשו” — אדם צריך לדעת שאם היה פעם במצב כזה, הוא תמיד יכול לחזור ולהיכשל. הוא צריך תמיד להיות עם “לב נשבר” של בעל תשובה — שבירה מסוימת שלעולם לא הולכת לגמרי עד המיתה.
7) “ונגלה באזני ה’ צבאות” — פירוש הפסוק: הפסוק פירושו: הקב”ה יודע ורואה, והוא אומר “לא אמחל לך עד שתמות.” זה מוציא את חומר הדבר — אדם לא צריך להיות שקט, הוא צריך תמיד לזכור את העבירה.
8) למעשה — מה יכול אדם לעשות? מה יכול אדם לעשות אם הוא צריך לחכות עד המיתה? הוא צריך עוד לעשות תשובה, עוד להתפלל, עוד לומר תהלים — אבל הוא צריך לדעת שזה לא גמור. [הערה בדרך צחות: “תהלים עצמו יכול להיות עבירה גדולה” — אם חושבים
שדרך תהלים לבדו כבר יש חלק לעולם הבא.]
—
סיום
השיעור עבר על הפרק הראשון של הלכות תשובה — מההקדמה (מקום הלכות תשובה בספר המדע, המצוה של תשובה/וידוי, נוסח הוידוי), דרך יסודות הוידוי בקרבנות, מיתות בית דין, בין אדם לחבירו, עצמו של יום הכיפורים, שעיר המשתלח, עד ארבע חלוקי הכפרה (עשה, לא תעשה, כריתות/מיתות בי”ד, חילול השם) עם דרגות הכפרה השונות שלהן.
תמלול מלא 📝
הקדמה להלכות תשובה – מקום תשובה בספר המדע
הלכות תשובה כעיקר הדת
דובר 1:
אוקיי, אז אנחנו מתחילים היום הלכות תשובה של הרמב”ם. בספר המדע זו ההלכה האחרונה, ההלכות האחרונות של ספר המדע הן הלכות תשובה.
לכאורה, למדנו שספר המדע הוא, כמו שהרמב”ם אמר, מצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותם תחלת הכל. ונראה שהלכות תשובה היא אחת המצוות שהן שתי הדברים במובן מסוים. גם היא מעיקרי הדת, צריך להבין קצת למה תשובה היא מעיקרי הדת. עיקר פירושו שזה דבר מאוד בסיסי, ואם אין את זה לא יכול להיות שאר היהדות. וזה אומר שזה אחד הדברים שצריך לדעת. יש דברים שצריך לדעת בזה? אולי דברים שצריך אולי לעשות, אבל בעיקר לדעת, וזה הדברים החשובים ביותר לדעת.
זה חשוב גם לכל שאר חלקי הרמב”ם. חלקי התורה, אתה מתכוון? לכל שאר ההלכות, כל הדברים האלה חשובים.
למה תשובה היא עיקר הדת – לפי מורה נבוכים
אז הסיבה למה זה מעיקרי הדת, אומר הרמב”ם עצמו במורה נבוכים בחלק ג’ פרק ל”ו, כשהוא מדבר על טעמי המצוות, אומר שתשובה היא אחת המצוות שהדת לא יכולה לחיות בלעדיה, כי כל אחד חוטא, רוב האנשים לפחות, ואם נחשוב שלא ניתן לעשות תשובה, לעולם לא נשמור את שאר התורה. אז זה תנאי מוקדם, כדי שהיהדות, התורה תוכל להתקיים, צריך לדעת שאפשר לעשות תשובה. זה דבר אחד.
הקדמת הרמב”ם להלכות תשובה – “מצות עשה אחת”
הדבר השני לדעתי הוא שהרמב”ם אומר כאן, בואו נלמד את ההקדמה, כן? הלכות תשובה, תן לי למצוא את הפרק. כן, הלכות תשובה. יש מצות עשה אחת, יש כאן מצווה אחת. איזו מצווה היא? מצוות תשובה. כן, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה.
אוקיי, נדבר על זה בעוד שנייה.
הלשון המיוחדת “ועיקרים הנגררים עמה בגללה”
ואחר כך אומר הרמב”ם, וביאור מצוה זו, כלומר, זו המצווה, וכמו שהוא אומר על כל הלכה יש ביאור, הביאור של המצווה, ההלכות של המצווה, נמצאים בפרקים. אבל כאן הוא אומר אחרת, “וביאור מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו”. כלומר שכאן אין רק את המצווה של תשובה, יש גם עיקרים שאינם דווקא פירוש של מצוות התשובה. זה עיקרים שנכנסים, הרמב”ם הכניס עיקרי דעות שונים, יסודות של ידיעה שמחוברים, נגררים עם מצוות התשובה.
אילו עיקרים נמצאים בספר המדע
ולכאורה אם מסתכלים בספר המדע, יש כמו יסודי התורה, עיקרי הדעת, שהרמב”ם עשה רשימה של י”ג העיקרים בספרו פירוש המשניות במסכת סנהדרין, אפשר לראות שבספר המדע יש רק שתי הלכות שעומדים בהן עיקרים. כלומר, כל ספר המדע הוא לכאורה עיקרי הדעת, אבל עבודה זרה למשל, בעבודה זרה כמעט הרמב”ם לא מסביר עיקרים, אלא את ההשתלשלות שלמדנו בפרק א’, נכון? אבל עיקרי הדעת פחות או יותר עומדים בשתי ההלכות. בהלכות יסודי התורה עומד על מציאות ה’ ועל נבואה, אלה שני הדברים שהלכות יסודי התורה מכניסה יסודות. וגם כל העיקרים שקשורים ל, אפשר לומר, שכר ועונש, עומדים בהלכות תשובה. זו הקבוצה האחרונה של עיקרים בי”ג עיקרים, היא פחות או יותר הקבוצה האחרונה. אז כל אלה עומדים בהלכות תשובה. לא כל העיקרים מבוארים בספר המדע, אלא חלק מהם.
דובר 2:
אילו לא? ביאת המשיח לא עומד בספר המדע.
דובר 1:
ביאת המשיח ותחיית המתים. ביאת המשיח ותחיית המתים, במידה שהם חלק מהשכר, זה כן. הרמב”ם, הוא לא אומר את המילה ביאת המשיח, אבל בסוף הלכות תשובה עומד על כך שהמטרה של השכר והעונש של התורה, השכר הגשמי. ביאת המשיח הוא חלק מהשכר הגשמי של התורה. אז הוא מדבר על מלחמות, מלחמות, הוא עומד יותר על תחיית המתים וביאת המשיח.
דובר 2:
לא על תחיית המתים לא עומד ממש, לא על ביאת המשיח, כן.
דובר 1:
כי שם הוא מדבר יותר על העניין המעשי. נבואת משה, הדבר הזה הוא כבר אמר בנבואה, בהלכות יסודי התורה. אבל אפשר להבין שכל הדברים האלה, הרמב”ם בפרק חלק מסביר את זה, שביאת המשיח, תחיית המתים, כל הדברים האלה הם פרטים של שכר ועונש שלאחר מכן. הכללים של זה עומדים בהלכות תשובה. יכול להיות שהפרטים שעומדים בדברים האלה.
דובר 2:
מה הלשון? “ונגררים עמה בגללה”. “ונגררים עמה” היה מספיק.
דובר 1:
צריך להבין את לשונו. אני חושב שזה אומר את אותו הדבר. הרמב”ם כותב יותר מדי הרבה פעמים עם שני דברים.
מבנה הלכות תשובה – תיקון המעשים ותיקון הנפש
בואו נבין, בהלכות תשובה הוא מבאר את עצם הדבר של תשובה. וברגע שמדברים על תשובה, יש דברים שבאים באופן טבעי איתו, כמו איך עושים תשובה, אילו דברים צריך לעבוד יותר קשה לעשות תשובה, דברים שמונעים ממנו דרכי התשובה. אבל כשמגיעים לשאלות הגדולות יותר של מה זה בכלל אומר תשובה, מגיעים לשאלה של ידיעה ובחירה, שהרמב”ם נכנס בהרחבה על בחירה.
דובר 2:
הייתי אומר משהו כזה. הייתי חושב, ויחד עם ידיעה ובחירה בא עם שכר ועונש. נכון.
דובר 1:
הייתי חושב קצת יותר. הייתי חושב, שאתה אומר, הפרטים האידיאליים של הלכות תשובה יהיו בעצם עד פרק ד’ במובן מסוים הכל פרטים של הלכות תשובה. זה עדיין לא העיקרים. העיקרים כשהוא מדבר על בחירה, כשהוא מדבר על שכר ועונש, זה דברים שהם עיקרים, אבל זה מחובר לתשובה, כמו שהרמב”ם מחבר את זה, אם יש בחירה, ממילא אפשר לעשות תשובה, ודברים כאלה. לא ממש לעשות, כי אפשר היה את כל הלכות תשובה בלי זה. זה רק כי הרמב”ם רוצה שילמדו את העיקרים, שהוא צריך להכניס את זה איפשהו.
דובר 2:
לא פשוט שאפשר לא לומר שצריך לעשות תשובה בלי לדבר על תשובה.
דובר 1:
אני אומר שאחת מהנקודות שלו של ספר המדע היא לומר את העיקרים, והוא צריך להכניס איפשהו דבר במקום כלשהו שמתאים. המקום שבו מתאים הכי טוב העיקרים של שכר ועונש, של עבודת האדם, הוא בהלכות תשובה. אם לא הייתה הסיבה שהוא צריך לכתוב עיקרים, אפשר לומר הלכות תשובה בלי זה.
שכר ועונש כתיאור של שלימות האדם
השלמות של האדם היא המידות של האדם. אבל זה גם כמו שאלה רחבה יותר של מה זה אדם טוב. למשל כזה צדיק, בינוני, רשע, כזה רשע גדול שאין לו חלק לעולם הבא. שכר, השכר שמקבלים יש לו גם חלק, מה קורה לאדם כשהוא בשלמות וכו’. אז שכר הוא עוד דרך להעריך אדם. נכון, כמו הרבה פעמים שאנחנו אומרים, צדיק, הוא מקבל את השכר הכי הרבה, זה סימן או סיבה.
אז אני חושב שבהלכות תשובה במובן מסוים הוא מוציא את כל הפרטים של מי האדם הנכון, איך נעשים את זה, איזה סוג אדם לא מתחיל, צריך לעשות תשובה. אחר כך בפרק ג’ הוא מדבר על הלכות אפיקורסות, כן, מי האדם הכי גרוע? מהאדם הכי גרוע עד האדם הכי טוב. מה… אולי תאמר, כל הרמות של אדם.
דובר 2:
אני חושב אולי ניסוח, אפשר לומר תשובה היא תיקון המעשים, אבל זה גם תיקון הנפש. העומק של תשובה הוא תיקון הנפש. אז הרמב”ם בעצם בספר הזה מדבר על תיקון המעשים, לא מתחיל, זו המצווה של לעשות תשובה, הפשט הפשוט של תשובה. ואחר כך יש את המשמעות היותר עמוקה של תשובה, שהיא תיקון הנפש, איך נעשים אדם טוב יותר, ומה התכלית, מה הסוף של האדם הטוב יותר.
דובר 1:
ובחירה קשורה לזה? בחירה היא רק הקדמה לשכר ועונש.
דובר 2:
כן, בחירה היא רק הקדמה לשכר ועונש. אנשים אוהבים לדבר על בחירה, והיסודות לא כל כך חשובים. ועל זה הפרק האחרון על עובד מאהבה ומיראה, ושצריך לחנך לתורה לשמה. נכון, זה גם חלק מתיקון הנפש.
דובר 1:
זה שכר, זה הסוף של השכר.
דובר 2:
כן. בואו נאמר, חלק השכר מה שנוגע לגבי עבודה, לא שכר מופשט מה שכר הוא, אלא איך זה צריך להשפיע על עבודת ה’ של אדם. כל הנושא של שכר ועונש, בטח לפי הרמב”ם, הוא זה, לא לתהות כמה וילות יש בגן עדן.
דובר 1:
כן, יש דברים צדדיים, הסוף הוא ממש ישיר. הוא אומר מה שכר הוא, אבל לומר מה שכר הוא, למה אנחנו רוצים לעשות, איך עבודת ה’ צריכה להיות אחרת אחרי שלוקחים בחשבון את העניין של שכר. נכון, נכון. אז זה מסביר, הוא אומר שכר הוא הקדמה לזה. אפשר לומר דרך אחרת של לומר שכר, היה לומר את התכלית. מה המטרה, מה הסוף, מה המטרה של להיות אדם? המטרה היא השכר. ונשמה פירושו חלק, אנחנו באמת המטרה. להבין, מה המטרה של הכל? כן.
אוקיי, נראה בפנים יותר, אבל זו ההקדמה שלי לכוח.
תשובה ככלל הנוגע לכל המצוות
אבל תשובה עצמה היא גם תנאי, כי תשובה נוגעת לגבי כל מצווה. כלומר, כי כמו בכל מצווה אומרים, במצווה אפשר לתת מלקות. אם הרמב”ם לא היה עושה הלכות תשובה, הרמב”ם היה צריך בכל מצווה לומר, ואם רוצים לעשות תשובה על המצווה צריך לצום כך וכך ולעשות כך וכך. הלכות תשובה היא מאוד כללית על כל התורה כולה. כל מצווה נופלים לפעמים, וצריך על זה לעשות תשובה. ומהבחינה הזו זה יסוד.
דובר 2:
אבל מחברים אחרים לא הולכים ככה. מחברים אחרים למשל עושים כללים של כללי המצוות, כמו למשל, כללים של כל העונשים, כללים של אני יודע, נשים עבדים וקטנים כל חיוביהם. הרמב”ם זרק את זה פה ושם, אבל אני אומר, תשובה היא גם כלל בכל המצוות.
דובר 1:
כן, אמת. אני אומר, מהבחינה הזו זה עוד יסוד. אז היה מתאים יותר בכמו הלכות עונשים.
דובר 2:
כן, יש לך הלכות סנהדרין ועונשין, איפה מקבלים מלקות.
דובר 1:
אותם כללים עומדים אצלו במקומות אחרים. הוא לא מסתכל שזה כללים של מצוות. כללים אצל הרמב”ם פירושו דברים… הוא מונה בכל מקום איפה מקבלים מלקות.
דובר 2:
כן, אבל זה ההלכה של כל מצווה.
דובר 1:
זה ההלכה של כל מצווה, לא פשוט כללים. כללי המצוות. הוא לא אומר כלל, כל לאו מקבלים מלקות. כל מצווה הוא אומר מה הדין של המצווה.
דובר 2:
אוקיי, אולי זה אחרת. הלכות סנהדרין הוא כמו הדין על בית הדין שהם צריכים לתת מלקות, איך זה עובד.
דובר 1:
כן, זה אמת. אבל אפילו ככה זה גם יותר כללי מהתשובה… יהדות לא יכולה לחיות בלי תשובה. זה אחד הדברים הבסיסיים של יהדות. וזה, אפשר אפילו לומר על האנשים. אדם עם מצוות, כן? אדם הוא לא הסוג של אדם, אתה יכול לומר לו פעם אחת וזה נגמר. אדם הוא הסוג של דבר שאומרים לו, ואחר כך אומרים לו שהוא צריך לעשות תשובה, וכל ימי חייו.
אוקיי. בסדר.
דיון: “נגררים ממנה בגללה” – כפל לשון או שתי שכבות?
אז יש מצווה אחת, ואה, דיברנו על הנושא של וידוי כבר, כבר התווכחנו על זה. יש ניסוחים אחרים על זה. אולי נכנס ללמוד דיוק במילה “נגררים ממנה בגללה”? “נגררים ממנה” פירושו הדברים העצמיים שיש כמו בואו נאמר שכר ועונש, ובגלל זה בא כבר עם בחירה. אני לא יודע, חשבתי, זה קצת לשון מוזרה, קצת לשון רבנית.
דובר 2:
כן, אוקיי.
דובר 1:
אמת, אבל אני לא יודע, לפעמים אומרים…
דובר 2:
הגמרא יש מספיק.
דובר 1:
אמת, אמת. לפעמים אומרים בחדר, אומרים פעמיים את אותה מילה כדי שאנשים יהיו ברורים ופשוטים.
דובר 2:
כן, אוקיי, טוב מאוד.
המצווה של תשובה: מה העיקר?
מחלוקת הראשונים: האם תשובה עצמה היא מצווה מן התורה
דובר 1: הרמב”ם אומר שהמצווה היא שצריך לעשות תשובה וצריך להתוודות, כן? היו ראשונים אחרים, ספר החינוך, שאמרו מה? היו שאמרו שהרמב”ם מתכוון לומר שתשובה עצמה, יש מחלוקת האם תשובה היא מצווה שעומדת בתורה, כן? לכאורה הרמב”ם לומד שכן. איזו מצווה הוא מונה? הרמב”ם מונה מצווה גדולה, כשהוא מביא את הפסוק.
יש שאומרים שהרמב”ם לומד אולי שהמצווה היא שהאופן איך עושים תשובה, זה תשובה, לא דווקא מצוות עשה. זה קצת יותר גדול, זה כמו למשל המצווה של אמונה. יש שאומרים שהרמב”ם לומד שאמונה היא גם מצווה. אוקיי, אלה שלומדים שאמונה היא לא מצווה, היו אולי אומרים שתשובה היא לא מצווה, כי זה תנאי לכל המצוות. ובכלל, זה דבר כל כך מוסרי, זה לא ממש חיוב שצריך לעשות תשובה. כי אם לא חטאו, לא צריך לעשות תשובה. אפשר לא לעבור על עבירה.
דבר אחד, אפשר גם לשאול להיפך, אם יש מצווה, לא צריך לעשות תשובה? אני מתכוון, המצווה היא לא, היום השני כבר אין את המצווה? נעשים פטורים כי חטאו פעם אחת?
שיטת ספר החינוך: המצווה היא האופן של תשובה עם וידוי
אז יש שרוצים לומר שהמצווה היא שכשעושים תשובה, צריך לעשות את זה באותו אופן עם וידוי. שתשובה תהיה בדרך מסוימת. כי כשתשובה הייתה, כמו שאתה אומר, כשמצוות התשובה הייתה אוטומטית, מבינים שאדם תמיד מחויב בכל המצוות. אם הוא הזניח מצווה, הוא צריך לעשות תשובה, וזה חלק מהמצווה. המקורית, למשל, צריך ללכת עם ציצית, ואדם לא הלך עם ציצית, אין מצווה חדשה של לעשות תשובה, אלא החיוב של ציצית אומר לו, ראשון, שני שלא הלכת עם ציצית, החיוב של ציצית אומר לך שלישי שאתה צריך לעשות תשובה וכן ללכת עם ציצית.
לפי השיטה הזו היו אומרים, אז איך נכנסת כן המצווה של תשובה? שכשאתה עושה תשובה שלישי ואתה מתחיל לשים ציצית, לפני שאתה שם ציצית צריך לומר “אני עושה תשובה על זה שלא שמתי ציצית בימים האחרונים”, וצריך לומר וידוי, ואחר כך לשים ציצית. כך יש שלומדים.
שיטת הרמב”ם: תשובה גופא היא מצווה
אבל אני חושב שזה לא כך, זה לאו דווקא, כי הרמב”ם סתם סובר שכל התשובה היא מצווה, שכל פעם שאדם חטא והוא עושה תשובה. אפשר להבין את זה דווקא, כי תשובה היא עוד דבר. אחרי שאדם חטא, סתם בואו נאמר בציצית, יש מצווה לשים ציצית, כלומר, יש טרחה וצריך ללבוש ציצית. אבל הדבר שלא עשו כמה ימים, דורש יותר מזה. זה דורש איזשהו אומץ מסוים מהאדם, זה דורש התבוננות מסוימת, זה דורש פגיעות מסוימת, זה דורש כוחות נפש חדשים שצריך כן לעשות תשובה. מהבחינה הזו זו מצווה חדשה. לכאורה הרמב”ם סובר שמצוות התשובה היא מצווה, ואיך היא וידוי, היא עוד תנאי במצוות. זה אופן של קיום מצווה.
סברא: תשובה כאמונה
דובר 2: הייתי אומר, כלומר, יחסית למה שאמרת קודם, אני חושב שיכול להיות העיקר, שלרמב”ם אין בעיה שאמונה תהיה מצווה. יכול להיות שתשובה, מצוות התשובה היא האמונה שהקב”ה מוחל, או שאפשר, כמו שאמרת כמה פעמים, שאפשר לחזור להיות קרוב, לחזור להיות אדם. זה קרה הנושא של תיקון הנפש. תשובה היא לא רק ששמים ציצית שוב, אלא נעשים סוג אחר של אדם שהולך עם ציצית, ואני יצאתי מהאדם הזה. אז תשובה אומרת שאפשר לחזור להיות אותו אדם. אבל אז הייתם אומרים שאפילו מי שלא עושה תשובה, אבל הוא מאמין בתשובה, זו כבר מצוות התשובה. מצוות התשובה היא “להאמין שאפשר לעשות תשובה”.
דובר 1: אבל זו כבר האמונה. האמונה העצמית יכולה להיות.
דובר 2: אני מאמין, אבל אני… מי שמאמין בכוח התשובה והוא לא עושה תשובה, במה הוא מאמין?
תרגום לעברית
דובר 1: אני מבין שזה טוב מאוד. אוקיי, כן, אני יודע, האמונה היא גם שמאמינים. אתה מתכוון שיהודי, אמונה פירושה להתנהג כמי שמאמין. אוקיי, לא אמרתי עד כדי כך שהמצווה היא רק להאמין. אני אומר שאתה שואל את הקושיה, מה החידוש של מצוות התשובה? למה לא לומר שמצוות התשובה היא מצוות עשה? אדרבה, כך אמרו ראשונים אחרים, כך אמרו מוני מצוות אחרים. וזה כבר נתרץ.
פסוקי הרמב”ם: למה “והתוודה” ולא “ושבת עד ה’”
אני חושב גם שהסיבה שהראשונים האחרים, מוני מצוות אחרים, בכלל לא מנו מצוות תשובה כמצווה, הייתה שונה מהרמב”ן. היו להם פסוקים שונים מהרמב”ם. נראה אילו פסוקים הרמב”ם מביא. הרמב”ם למד, הרמב”ם אוהב פסוקים שהם פיזיים, שאומרים משהו. הרמב”ם עצמו עונה שזה קיום מצווה, כמו “ושננתם לבניך”. כן, כתוב “ושבת עד ה’ אלקיך” וכו’. אבל הרמב”ם לא מביא את אותם פסוקים.
ואני סבור שהסיבה היא כי הרמב”ם מבין כמו הרמב”ן, קצת בדרכים אחרות, ש”ושבת” – הרמב”ם מביא אחר כך שזו הבטחה. “ושבת עד ה’ אלקיך” הוא לשון כללי מאוד. זה לא מתכוון למצוות התשובה, זה מתכוון לחזור אל הקב”ה. גם הרמב”ם עצמו מביא את אותו פסוק בהבטחות. הוא אומר שבסוף יחזרו בתשובה, בסוף הגלות וכו’. זה לא ממש מצווה.
איפה יש מצווה? מצווה היא מה שכתוב “והתוודה”. כי זה דבר מעשי. הרמב”ם הבין, כמו שהוא הולך לומר בפרק א’, מה פירוש “והתוודה”? “והתוודה” לא פירושו שצריך סתם לומר “חטאתי” ולא להפסיק לחטוא. זה חלק מחרטה. התורה אומרת “והתוודה”, ומשמע שהתורה אומרת שצריך לעשות תשובה. אבל מכיוון שהתורה אומרת “והתוודה”, פירוש הדבר שעיקר מצוות התשובה הוא נושא הווידוי, אבל משמעות הווידוי היא לעשות תשובה. אז זה בעצם אותו דבר.
דיון: האם ווידוי מעכב את התשובה
דובר 2: לא פשט שצריך אפילו לשאול את התשובות האחרות כמו לפי בעל ספר החינוך, לפי הפשט האחר, אם אחד עושה תשובה והוא לא אומר ווידוי, האם הוא בכלל לא יוצא ידי חובת מצוות התשובה.
דובר 1: אני לא מאמין שכך. במקור, הווידוי שהפסוק מדבר עליו שם הוא חלק מקרבן, לא? זה “איש או אשה”.
דובר 2: כן, בזדון.
דובר 1: אבל אדם שמביא קרבן כי הוא חטא, הוא עשה הרבה יותר תשובה. הוא עשה משהו, הוא נתן משהו מעצמו, יש לו חרטה והוא מביא קרבן. הרמב”ם מנסה להוכיח מזה שזה אומר לעשות תשובה באופן כללי, אפילו בלי קרבן. אבל אני אומר, אתה אומר שלפי דעתי יוצאים ידי חובת מצוות התשובה של הרמב”ם אפילו לא עושים תשובה. ולפי הפשט האחר, לפי ספר החינוך, אני חושב שהוא אומר פשט כזה, אם אחד עושה תשובה והוא לא אומר ווידוי, הוא לא יוצא ידי חובת מצוות התשובה. זה גם מאוד מוזר. תשובה פירושה בעיקר שצריך להשתפר. נכון שיש דין שצריך לומר ווידוי, אבל הוא לא עשה תשובה לפי כללי התשובה.
דובר 2: I don’t think that’s correct. אני מתכוון, הייתי חושב שאם אחד לא אומר ווידוי והוא משתפר… ווידוי הוא לכאורה עצה, ואיך משתפרים?
דובר 1: יש לי בעיה, אדם לא נכנע, הוא נעשה קצת… איך כתוב “נעשה כהיתר”. ווידוי הוא לכאורה עצה, כמו שקרבן הוא עצה. אני בטוח שאם אחד שכח, הוא לא יודע שצריך לומר ווידוי, שזה עוזר לתשובתו גם. אני יכול לומר שבינתיים, כשאדם לא אומר ווידוי, פשט שהוא לא מוכן ולא באמת מכניע. אם תמצא סוג של אדם שאצלו, יש לו כוח נפש כזה שהוא לא צריך ווידוי לתשובה, זה לא כל כך חזק.
ונראה יום כיפור, ויש מין תנאי, ויש דברים שאינם מעכבים. לפני שמביאים קרבן, צריך לעשות סמיכה, ואם לא עשה סמיכה, אני לא יודע, אני לא זוכר את ההלכה ההיא, אבל אפילו לא לפי ספר החינוך.
דובר 2: אבל זה כי “חטאתי עוויתי פשעתי לפניך” בווידוי פה. אמרו ווידוי ואז. אחר כך, אומר ווידוי על זה, ומה שלא לוקח את זה ברצינות נעשה תוכנית גדולה.
דובר 1: אוקיי, בסדר. בוא נלמד. זה מה שמביא לכאן את המצוות.
הלכה א’: מצוות הווידוי
אבל טוב מאוד, ההלכה הראשונה של הלכות תשובה, עצם מצוות התשובה, עיקר מצוות התשובה, אומר הרמב”ם, כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה. אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא.
דיון: מה פירוש “שגגה”
דובר 2: מה פירוש שגגה כאן, האם על שגגה צריך לעשות תשובה. מה זה אומר? לא ידע שזה שבת, או שהוא לא זכר שזו מצווה, ויש לו זלזול לא מודע.
דובר 1: אה, שני סוגים של קרבן. הוא לא מדבר כאן על אונס, הוא לא אומר כאן אונס.
דובר 2: נכון, שגגה פירושה שאני לא… הוא לא ידע סוג של רשלנות. וזה מה שהיינו יכולים כן, לדעת. לעשות שוגג זה קצת עוולה.
דובר 1: כן. כאן, זה עדיין, כך, כאשר… ראה, אצל ילדים קטנים אפשר לקחת שוגג. ואצל מבוגר כמעט אין שוגג. זה היה, זה שכח שלא צריך להיות חיה רעה, והוא שכח להדליק נרות שבת. שוגג הוא כמו שאומרים בהלכות שבת, רואים את הלכות שוגג עד הקבר. בדרך כלל שוגג הוא קצת יותר רשלנות. זה לא כאן, אבל למעשה זה סוג של…
דובר 2: אוקיי.
הלשון “וישוב מחטאו”
דובר 1: אז כך, אומר הרמב”ם, כיצד עושה תשובה? וישוב מחטאו. כשהוא עושה תשובה, והוא חוזר מחטאו. הרמב”ם, הלשון “תשובה” פירושה שיש בזה את הרעיון שאדם הוא בטבעו, הנשמה היא חלק אלוק ממעל, חוזר. או כביכול כאן אפשר לומר שאדם עשה במקור מצוות, ועכשיו חוזרים למצוות. זה מעניין, מי שמעולם לא עשה מצוות לא היו קוראים לו “תשובה”. צריך לחשוב. בכל אופן, למה זו הלשון תשובה? אה, זה בא מלשון הפסוק, “וישוב מחטאו”. זה בא מלשון הפסוק.
דובר 2: אבל אולי “וישוב” פירושו משהו אחר. לא, אולי בכלל “וישוב” פירושו לחזור ממה שעשה, לא לחזור לאן שהיה. מבין? אולי זה מלשון… נראה כמו שלוש פעמים אותה לשון. זה בטח פשט אחד. לחרוט. חרטה יכולה להיות תשובה, אבל אתה חוזר. הוא חוזר בו ממה שהיה. לחזור למצבו מקודם. זוכר, היה לנו משהו בפרק הקודם, איזו לשון “וחוזר”? זוכר? “חוזר ל…”, “חוזר מ…”. אמרת איזו הערה. אני כבר לא זוכר איפה. זוכר למה אני מתכוון? “חוזר ו…”.
דובר 1: אני לא זוכר. בכל מקרה, לא חייבים לומר שתשובה באה מהתורה. זה ענין על פי דרך, כאן באה התורה. אבל תשובה פירושה זה, לעזוב את החטא.
דובר 2: לא, הוא אומר, “וישוב מחטאו”. הוא לא אומר “וישוב לצדקותו”. “וישוב מחטאו”. הוא אומר, “כיצד עושה תשובה? וישוב מחטאו”. זו הלשון שצריך לעשות תשובה. מה פירוש “עושה תשובה”? “וישוב מחטאו”. אני חושב שזה הפירוש. למשל, כשהגמרא אומרת שאדם הראשון עשה את התשובה הראשונה, הוא נולד והיה מכיר את בוראו, נפל, והוא השתבש איפשהו והוא חזר ל… אבל שם זה גם אומר אותו דבר, ועבירה, והיה לו חרטה על חטאו, והוא מקבל על עצמו שלא יעשה יותר את העבירה, תשובה מועילה לא לכאורה. אמנם יש, כן, שולחן ערוך הרב בהלכות תלמוד תורה סעיף ה’, אוקיי, צריך לדעת. כאן ההלכה שחייב להתוודות, שהתשובה תהיה באופן, אז בוא נלמד זאת, כן.
הלכה א (המשך): חיוב ווידוי בתשובה
דובר 1:
לא, אבל שם זה אומר שיש לו גם אותו דבר, הוא עשה עבירה, הוא חזר מעבירתו, הוא לא חזר לעבירתו. תשובה היא “מ”, לא “ל”. זה לכאורה. אמנם יש, כן, “שובה אלינו לתורתך”, אוקיי, צריך לדעת.
כאן ההלכה שחייב להתוודות, שהתשובה תהיה באופן, אז בוא נלמד זאת עכשיו, החלק הזה הוא הראיה לאותו תירוץ. נכון, כך הרמב”ם לומד זאת. כשעושים תשובה, צריך לעשות זאת באופן שמתוודים על העבירה לפני הקב”ה. שנאמר, איפה כתוב פסוק? “איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם”, כשאדם, איש או אשה, יעשה כל עבירה, “למעול מעל בה’”, למעול בה’, סתם מתכוונים שם לאיסור מעילה, אבל הרמב”ם אומר זאת כאן כדבר כללי, כשמועלים זה לשון בגידה, כן, סוג של בגידה בקב”ה. “ואשמה הנפש ההיא”, והאדם אשם בעבירה שעשה, המצווה היא “והתודו את חטאתם אשר עשו”, המצווה שלו היא שיתוודה. “והתודו את חטאתם אשר עשו”, שיתוודה. “והתודו דברים”, מה פירוש המילה “דברים”? האם יש ווידוי של לא דברים? כן, לכאורה הבאת הקרבן עצמה. כי פשוטו פירושו… אה, הקרבן מביא קרבן, ופשוטו שזו הודאה שזה היה החטא שלי. פשוטו שם פירוש הפסוק שצריך להביא קרבן, אז מה פירוש “והתודו”? שהוא מביא קרבן. אבל הספרי, הוא מביא את לשון חז”ל, שלמדו שווידוי הוא עצמו מצווה, זה פירוש “והתודו”, ושיתוודה, לומר ווידוי דברים. הוא הולך להביא, והוא הולך להסביר יותר טוב.
ווידוי הוא מצוות עשה בפני עצמה
הרמב”ם, “וידוי זה מצות עשה”, הווידוי הוא מצוות עשה. אוקיי, טוב. זה… הרמב”ם הדגיש במה הלשון “מצוות עשה”? יכול להיות שהמילה של הווידוי קצת שונה ממה שדיברנו קודם, שזה הופך אותו למעשה, כי כמו שאמרת, מתי תשובה? כשהוא מתחיל שוב להניח תפילין. אמרת שזו לא מצוות עשה שאפשר לתפוס, כי כשהוא מניח תפילין שוב אחרי שלא הניח שבועיים, הוא עושה עכשיו מצוות תפילין, הוא לא עושה עכשיו מצוות תשובה, כן? אבל כשהוא עושה ווידוי, ברור שעכשיו זה זמן מיוחד רק לתשובה עצמה. הרמב”ם בספר המצוות מביא מחז”ל שהוא לומד שהפסוק מתכוון לכל עבירה, למעול לרבות, בקיצור, איכשהו הוא מרבה, אף שהפסוק מדבר על דברים מסוימים, הוא מרבה כל דבר. הפסוק מרבה, הפסוק אמר “מכל חטאות האדם”, למעול אשם, “או נפש”, כל סוג הוא מרבה, שכל אחד צריך אחר כך לעשות תשובה.
אבל מה שאני אומר הוא פשט טוב, כי זה לא דווקא נוגע, כי בלאו צריך לדעת שזה היה במעשה. אבל לדעת לדעת, מתי האדם קיים את המצווה? כשהוא שוב התחיל להניח תפילין, האם הוא עשה תפילין? הוא לא עושה עכשיו את מצוות התשובה, הוא עושה את מצוות התפילין. אבל כשהוא עוסק בזה, כשיש לו חרטה, הווידוי, אז הוא יודע מה הוא עושה. אז זו מצווה. כשהוא עושה את המצווה, העיקר הוא, שבאמת, אומר הרמב”ם, “שלא יעלה על הדעת” שווידוי אינו מצווה בפני עצמה, אלא הוא חלק מדיני קרבנות. אפשר לחשוב, כמו שהוא אומר סמיכה, יש דינים בקרבנות, אחד הדינים הוא שאומרים ווידוי. לא, לומד הוא, הוא מביא מחז”ל, שלא, ווידוי הוא מצווה נוספת, מצוות עשה, שכשעושים עבירה צריך לעשות תשובה. דווקא, כשמביאים קרבן… דווקא, כן. מעניין, אני אומר, שכשהיה בית המקדש קיים, הזמן לעשות את מצוות התשובה היה בקרבן. אני לא יודע אם דווקא שניהם יכולים להיות דבר אחד. הוא הולך לומר בחלק הבא, אבל קודם מביא הוא שהמצווה היא ווידוי, פירושו קודם כאן חייב להיות ווידוי. אולי כשמביאים את הקרבנות אומרים שוב ווידוי. אני לא יודע אם זה אותו ווידוי שהוא מביא.
הלכה ב: נוסח הווידוי
אוקיי. אומר הוא, “וידוי זה מצות עשה”, אומר הרמב”ם. “כיצד מתודין? אומרים”. אבל גם, הוא שם כאן דגש, שאומרים זאת לפני הקב”ה. וכאן שוב, “אנא השם”. כשאחד אומר זאת לא לפני הקב”ה, כשלאחד יש מורה דרך והוא מתוודה אליו, והוא לא ראה שהוא מדבר עכשיו אל הקב”ה, זה לא ווידוי. לא לחשוב שווידוי הוא סך הכל דבר מעשי שהתשובה צריכה להיות שאדם יהיה פתוח עם עצמו. אם אדם לא היה לומד את הרמב”ם, היה אומר למה ווידוי חשוב? שאדם יהיה ברור שהוא חטא. אם הולכים לסתם מישהו שהולך ל”ריפוי”, יגידו שאתה צריך להיות פתוח עם העבירה שעשית, אתה צריך אפילו לדבר על מה שעשית.
עבירה היא רק עבירה לפני הקב”ה, אני מתכוון בין אדם לחברו וכדומה, אבל האמת בוכה הקב”ה. כן, עוד, אין לי מריבה איתך, אני רק אומר הערה. הרמב”ם אומר שהתשובה, הווידוי צריך להיות לפני הקב”ה. יכול אפילו להיות שהמילה ווידוי היא פירוש. אבל חשבתי שווידוי הוא דבר מעשי. כשאדם חושב, יש לך ילד שאתה מנסה לחנך, תגיד לי מאוד ברור מה עשית, כי אדם יסתיר זאת. בין אדם לחברו הוא חלק מבין אדם למקום, אבל בבין אדם לחברו יש סוג של ווידוי. אוקיי, סוג של כלי מוסר הם. אבל מאוד אפשרי שזה שלב חשוב שאדם יוכל לעשות תשובה, שיהיה פתוח עם עצמו שהוא עשה עבירה, והוא עשה לא טוב. אבל הרמב”ם לא מדבר דווקא על זה, הוא אומר כך משהו ענין של אני חייב לומר לפני הקב”ה, והמקבל הוא הקב”ה.
הלשון של ווידוי
הנה רשימה בפרק צריך ללמוד, אומר הוא בהלכות. זו שאלה טובה, איך הוא מתחיל את הלכות תשובה? הוא אומר כך, “אנא השם”. מה ההלכה? זה כבר סדר הווידוי. הלכות ווידוי, כן. אומר הרמב”ם, הוא צריך לומר “אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך”. השלושה הם כנגד השלושה, חטאות מעל ואשם אולי. אני חושב שזה לא לשונות כאלה, אני חושב שלא צריך לומר את כל הלשונות, הוא רק נותן לך. אני חושב, אולי זה קשור ל… כשהפסוק כותב שלוש לשונות של חטא. כן, אוקיי, הפסוק גם הביא את הלשונות. אוקיי, אנשים לומדים פשט. מה זה חטאתי עויתי פשעתי? הוא מתכוון שצריך להוציא, ואחר כך הרמב”ם הולך לומר שצריך לומר את העבירות שעשה.
“ועתה נחמתי ובושתי במעשי”, יש לי חרטה ואני מתבייש במעשיי. זה לא אומר שאתה צריך להתבייש הרבה, המילה היא שהוא לא מחזיק בזה יותר, זו דרך להוציא זאת. אה, זה הכל לשונות של פסוקים, ה”נחמתי” כתוב “כי נחמתי”, וכן, זה הכל לשונות של פסוקים. ועוד מה הוא צריך לומר? “ולעולם איני חוזר לדבר זה”, אני לא הולך לעשות יותר לעולם שוב את העבירה.
עיקרו של ווידוי
אומר הרמב”ם, “וזהו עיקרו של וידוי”. זה העיקר? צריך לומר את כל הלשונות, ואם לא אומר אין ווידוי? זה הפירוש של המילה ווידוי. הוא אומר לך מה הפירוש. ווידוי פירושו שעשית? לא, עיקר הווידוי צריך להיות או שעשיתי זאת, או שאני מתבייש בזה או שאני לא רוצה יותר, ואני לא הולך לעשות זאת יותר. שלושה דברים כתובים בווידוי.
אומר הרמב”ם, “כל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח”. מרבה להתוודות פירושו מה? להוציא יותר את הפרטים של העבירות שעשה? או להתמקד במילים האחרות?
מה הוא מוציא? מסתכלים בסידור, רואים שיש כל מיני לשונות של ווידוי, יש ארוכים יותר ביום כיפור, כל ה”על חטא”.
דיון: מה פירוש “כל המרבה”?
דובר 2:
יש את הדבר של לא יותר מדי… הרמב”ם מתכוון לגמרא של לא לומר יותר מדי חטא?
תרגום לעברית
דובר 1:
לא, איך יש כזה דבר? לא, הגמרא נגד… לא, לא, לא. פרטי החטא זו שאלה שהרמב”ם מדבר עליה. הרמב”ם לא מדבר על זה עכשיו. מה שהוא מדבר זה, מפורט פירושו לומר, אני מרגיש כל כך רע, ואני מתחרט כל כך חזק שאני… במילים אחרות של “חטאתי, פשעתי”, ווטאבר, כל המילים. אני לא רואה… השאלה היא על הכל, האם צריך להתמקד ב”עשיתי כך וכך”. אין הבדל. הנקודה רק… אבל ה”עשיתי כך וכך” קיימת כדי שלא. אתה יכול לראות, זה הלכות תשובה שם, אם אני זוכר, הוא פוסק שכן, צריך לפרט את החטא. צריך לעיין בפנים.
אבל הנקודה שלו היא רק לכאורה, כמו שזה ביציאת מצרים, נכון? הנקודה שלו היא לכאורה רק, שלא תחשוב שאם מספיק לומר וידוי בסידור, שזה מעכב. עיקר וידוי, מה מעכב? החלק של וידוי הוא רק, “חטאתי, אני לא רוצה לעשות זאת יותר.” בייסיקלי, זה פירוש וידוי. אבל הוא כן מביא שלהאריך יותר בזה זה יותר טוב. זה משובח. זה לא אדיש, זה שווה יותר ויותר טוב.
דובר 2:
כן, כן, אבל הנקודה, אני מתכוון שהנקודה של ההלכה היא לא לומר שצריך לעשות זאת. הנקודה היא יותר להוציא מה עיקר תשובה. הרמב”ם רוצה מאוד חזק להבהיר מה העיקר פירוש וידוי. אני מתכוון שזה מה שקראתי. “הרי זה משובח” אתה רוצה לומר שזה מגונה?
דובר 1:
כן, זה משובח. אבל משובח פירושו לומר, “זה דבר יפה, אבל זה לא העיקר.” אני אומר שהעיקר שהוא אומר הוא שזה לא העיקר. והנה, לפעמים, כמו שנגענו שוידוי יכול לעזור, אוקיי, שאחד מאריך יותר, הוא נכנס יותר לתוך זה. אתה יכול גם, בדרך אגב, אפשר גם להאריך במילה “ה’”. מה פירוש המילה “ה’”? כן, אתה יכול את הדברים החסידיים, צריך להבין מי הקב”ה שחוטאים לו, וכו’. אפשר להאריך בכל נקודה של הוידוי, בלשונות הוידוי שיש לנו. כן, “ואני עבדך בן אמתך”, הוא מאריך על כמה גדול הקב”ה וכמה קטנים בני אדם. יש כל מיני דברים שאפשר להאריך, אבל זה לא העיקר, זה לא המצווה, זה לא הגדר שלה.
לכאורה השאר זה תפילה, זה לא תשובה בכלל. וידוי הוא חטאתי תפילה, סך הכל. מה זה וידוי? אני מתכוון שיש קושיא מפורסמת כאן, שבשום וידוי שעומד בסידור שלנו, כמעט, רק באחד שתיים נוסחאות, לא עומד הנוסח של “לעולם איני חוזר לדבר זה”. אבל אני מתכוון שהרמב”ם לא מתכוון לומר שצריך לומר את הלשון הזה, צריך להוציא את זה. מה שאני רוצה, פשוט שאחד אומר וידוי “חטאתי”, והוא מתכוון לומר “איזה אוי אמיתי”, זה לא וידוי. המילה היא, הוא נותן את הגדר, שאין לו שום מקור אחר לתשובה אלא מזה. חייב להיות שבגדר של וידוי טמון הדבר העיקרי, בדיוק הנוסח. יש לי כבר נוסח אחר.
דובר 2:
בדיוק, כמו ש”לעולם איני חוזר לדבר זה” זה כבר יותר תפילה, אני מבקש מהבורא, עזור לעשות שלא יהיה יותר “חוזר”.
דובר 1:
בדיוק, כל כך חזק הלשון, “ולא ישוב לחטאו עוד”.
דובר 2:
“ולא ישוב לחטאו עוד”, כן. אבל הנקודה היא שזה בערך אגב. אפילו כשאחד אומר כבר “חטאתי”, רק המילה “חטאתי”, זה עומד בגמרא שאומרים “חטאתי” יוצאים כבר וידוי. כי בזה יש לך אינקלודד את זה. מה פירוש “חטאתי”? “חטאתי” ואני שמח ואני גאה? זה לא הפירוש. זה הפירוש, “נחמתי, לעולם איני חוזר”. זה הפירוש. כשאחד אומר, מה, עשיתי כי היה לי יצר הרע גדול? זה החטא.
הלכה ג: וידוי בקרבנות
הרמב”ם ממשיך הלאה, “וכן…”
דובר 2:
אה, אז זה ה…
דובר 1:
זה העיקר וידוי. זה הרמב”ם. על זה הוא נכנס לפרטים של חטא, מה על זה יש וידוי, ואיך הרמב”ם… הוא בעיקר יוציא, “וכן בעלי חטאות ואשמות בשעה שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים”.
דובר 2:
אה, אז זה תשובה ווידוי דברים הולכים ביחד עם תשובה.
דובר 1:
אה, “עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים”, אני מתכוון ש…
דובר 2:
אז זה הלאה, הוא צריך להיות גם הקרבן וגם תשובה וידוי דברים.
דובר 1:
היינו רואים שחלק מהכפרה הוא הקרבן.
“שנאמר ‘והתוודה אשר חטא עליה’”, זה פסוק בפרשת…
דובר 2:
הוא יאמר וידוי על מה שחטא.
דובר 1:
זה פסוק בפרשת ויקרא הוא מביא על אשם, אני מתכוון. “והתוודה”, כתוב. לומדים מזה שלא רק… אה, דרך אחרת היה יכול לחשוב שזה רק לומר וידוי דברים. אה, השבוע זה ויקרא.
אני עדיין לא למדתי, אני לא יודע, עדיין לא עשיתי.
אחרים היו יכולים לחשוב שמה שצריך לומר וידוי דברים, זה בזמן שאין בית המקדש, אין קרבנות, אבל העבודה עושה לי וידוי. אומר הוא לא, להיפך, וידוי הוא מעיקר, אפילו כשמביאים כן קרבן צריך לעשות תשובה ולומר וידוי.
הלכה ד: וידוי בחייבי מיתות בית דין
אותו דבר לא רק קרבן, אלא עונשי מיתות אחרים. “וכן כל חייבי מיתות בית דין”…
הלכה א (המשך): וידוי מעכב אפילו בקרבנות ועונשים
דובר 1:
אני עדיין לא למדתי, אני לא יודע מה דיברו היום. שני יכול אולי לחשוב שזה שצריך לומר וידוי דברים, זה בזמן שאין בית המקדש, אין קרבנות, אז העובד עושה עם וידוי. אומר הוא לא, להיפך, וידוי מעכב אפילו כשמביאים כן קרבן, צריך לעשות תשובה ולומר וידוי.
אותו דבר, לא רק קרבן, אלא עונשים אחרים גם. וכן כל חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות. הוא מתכוון לומר לך, אגב, עושים עוד דבר גדול, עושים את הדבר של הקרבן, או מקבלים את העונש לתשובה. אז מה חסר עוד וידוי? לא, הקרבן או העונש לא מספיק. אלא חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות, אינן מתכפר להם במיתתן ובמלקותן, הם לא מקבלים כפרה, עד שיעשו תשובה ויתוודו, עד שהוא עושה תשובה ווידוי. זה גם המשנה.
קושיא: מה עושה הוידוי במיתת בית דין?
כן, אבל מה שיש לך זה משנה בסנהדרין שעומד שם, כל הנהרגים מתוודים. ולכאורה המילה היא אותו דבר. אני רוצה שתבין את זה קצת, כי לכאורה, התורה אומרת שעושים עבירה, מקבלים עונש. פשט הוא העונש, זה, בזה יוצאים מהעבירה, לא? מה הפשט שצריך גם לומר וידוי? מה עושה הוידוי? למשל, אדם מיתת בית דין, הוא מת, הוא מת עכשיו. אני מתכוון, הוא מקבל את העונש הכי גדול. מה הפירוש שהוא צריך עוד לומר וידוי גם?
צריך להבין מה פירוש כפרה במקרה הזה. כפרה אחרי שהוא מת זה… כן, אדרבה, נשמתו לא הולכת לגיהנום, ווטאבר, מה ההבדל, הוא לא הולך ל… את זה אני מבין. אבל מה פירוש שהוא צריך להתוודות? מה פירוש בכלל, כשהוא עומד למות, הוא אומר “אני לא אחטא יותר לעולם”? אוקיי, הוא לא יחטא כשהוא יהיה מת. כן, קשה לחטוא כשמתים. לא יודעים.
תירוץ: וידוי מראה חרטה אמיתית
לכאורה, אולי המילה היא ש… הוא יכול להחליט בעל כורחו, הוא עדיין ממשיך לעשות את העבירות. נבך, אין לו אחר. הוידוי אומר שהוא רוצה באמת להשתפר, הוא באמת סובר שהוא עשה טעות. זה ככה, זה לא ברור. אז צריך לחשוב כאילו, אפשר לומר ש… כפרה מקבלים על וידוי, על תשובה. יש מיני עבירות שחלק מהתשובה הוא גם קרבן, או גם מיתה, או גם עונש. כך הולכים לראות לכאורה בהלכות יום הכיפורים בחצי השני הבא של הפרק. אבל זה מילים אחרות.
אוקיי, זה העיקר שיוצא כאן. אני לא מבין כל כך טוב מה הגמרא אומרת שהוידוי שהוא אומר מי שנהרג הוא שהוא אומר “תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי”. אבל מה אז הנוסח, אני לא מבין. אבל לכאורה מה הרמב”ם רוצה להוציא הוא שלא יחשבו שאפשר להסתדר בלי תשובה, בלי וידוי. אפילו מיתה צריכה וידוי, אפילו קרבן צריך וידוי. זה לכאורה העיקר.
הלכה א (המשך): בין אדם לחבירו
אומר הרמב”ם הלאה, “וכן”, אבל עכשיו מדברים לגבי בין אדם לחבירו, יש גם וידוי. לא רק כלפי הקב”ה, אלא גם כלפי האדם שחטא לו. וכן עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, הוא כבר תיקן, הוא כבר עשה תשובה לאותו אדם, אינו מתכפר לו עד שיתוודה, עד שהוא אומר וידוי, וישוב מלעשות כזה לעולם, והוא יתחרט, יעשה תשובה, מלעשות שוב כזו עוולה, כזו חבלה או נזק. שנאמר, ‘מכל חטאות האדם’, שזה פירושו חטאות של בין אדם לחבירו. אני מתכוון ש”חטאות האדם” פירושו כמו אנושיים, כן, חטא לאדם. כמו שהמדרש תהלים אומר “חטא אדם לאדם”.
הלכה ב — שעיר המשתלח
יפה מאוד. אומר הרמב”ם הלאה, “שעיר המשתלח”, יש עוד מין קרבן, שהוא סוג של כפרה. אומר הוא, “שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה לכל ישראל”, הוא מביא כאן עוד דרך איך רואים שכשיש כפרה, זה לא דבר שכפרה עובדת במקום וידוי, אלא כפרה חייבת לעבוד עם וידוי. אומר הוא, “שעיר המשתלח” הוא כפרה לכלל ישראל בכלליות, לכן צריך להיות גם וידוי בכלליות. כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, הוא משתמש בלשון “כל ישראל”, הוא מתוודה בשם כל ישראל.
קושיא: איך עובדת תשובה בשם כלל ישראל?
ומדברים מלבד מה שכל אדם צריך בעצמו לעשות תשובה, בוודאי יש דבר שהוא עבודה שכלל ישראל עושה. צריך לחשוב איך זה עובד, כי שוב, אני מבין שזה לא חלק מתשובה, איך עובדת התשובה בשם כלל ישראל? לכאורה כשיבינו איך עובדת כפרה בכלל ישראל, יבינו איך עובד שעיר המשתלח.
ההשפעה הפסיכולוגית של שעיר המשתלח — אין ייאוש
עכשיו הולכים ללמוד, והדבר הבא אולי יענה על הקושיא, הולך הרמב”ם בשאר הפרק, כן, זה שאר הפרק, פחות או יותר לומר איך בדיוק עובדת הכפרה, זה נקרא חלוקי כפרה, והוא יתחיל משעיר המשתלח.
יכול להיות, אני חושב, אולי למשל שעיר המשתלח, הרמב”ם יגיד שיש דברים ששעיר המשתלח מכפר בלי תשובה, על עבירות קלות. יכול להיות שהוא מתכוון שבעצמו זה דבר קשה. יכול להיות שהוא מתכוון, אני חושב לומר את הפשט שלי, אולי נראה בעוד רגע בסעיף הבא, אבל מה שאני חושב שהוא מתכוון, שלפעמים, יש אדם שעשה עבירה ולא נודע, הוא עדיין לא יודע שהוא חטא. הוא היה תמים והוא הלך לבית המקדש, או כאלה סוג דברים. אומר הוא, האדם בעצמו לא יכול לעשות תשובה, הוא יכול להאמין לעצמו מן הסתם על הפגם הזה, על החטא שהאדם עשה. ואיך זה עוזר? קודם כל, זה עוזר כי מאמינים שזה עוזר, זה כבר דבר שעוזר. אם רוצים לומר דווקא פסיכולוגית, זה שאומרים לאנשים ביום כיפור, שעיר המשתלח מכפר על כולם, הוא מרגיש יותר טוב והוא מתחיל להשתפר. דבר גדול שאנשים לא טובים הוא כי יש לו חטא, כי הוא חטא אתמול, יש לו כבר ייאוש, הוא נפל, הוא מיואש. והאמונה בשעיר המשתלח יכולה לעזור. אני מתכוון שהרמב”ם עצמו לא ממש הלשון, הוא יותר חסידי ממה שאני אומר את זה, אבל אני חושש שהוא הולך פרק שלם על שעיר המשתלח ועושה את כל השאלה, זורקים את זה, ומה נקודת הרמב”ם כאן, הרמב”ם אומר שזה כמו כוח הדמיון, ומה מראים? מעוררים את האדם לראות שאין ייאוש, כל עבירות שבבית ישראל, זה מאוד משכנע את האדם להאמין בכפרה. כמו שלשון הפסוק היא “שובו אלי כי גאלתיכם”, כי אדם לא רוצה לחזור אל ה’ כי הוא מרגיש כל כך מלוכלך מחטא, יש ייאוש, אומר הקב”ה, “חזור, כי אני כבר פדיתי אותך מהחטא שלך, אני כבר מחלתי לך”.
הלכה ו — חלוקי כפרה: שעיר המשתלח עם ובלי תשובה
עכשיו נלמד, שעיר המשתלח, אומר הרמב”ם, השעיר שזורקים מהר שמובילים למדבר, יש שם שני שעירים, השעיר שמשתלחים ידוע שכתוב בתורה שהוא מכפר, וכתוב במשנה, מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הוא מכפר על קלות וחמורות. צריך להבין, כי בעצם מדברים מלבד מה שכל אדם צריך בעצמו לעשות תשובה, ובעצמו לעשות פורים. אם לכאורה הולכים לראות, הוא גם הרמב”ם, הרמב”ם יגיד, הוא יגיד, אנחנו לא נראה, בואו נגיע עד האסיפה הבאה נגיע. קודם בואו נלך ללמוד הלכות תשובה. תשובה מכפרת על כל העבירות, בין עבירה קטנה, בין עבירה גדולה. בין אדם לחבירו מה צריך לעשות? בין אדם לחבירו, כן, עד שירצה את חבירו, האדם נודע לו החטא, בין אדם לחבירו, הוא לא עבר ממנו. חטאים מכפר על תשובה משתלח. אומר הרמב”ם, מה זה אתה יודע מה זה פירוש קלות וחמורות? אני מתכוון שהרמב”ם יגיד בעצמו, נכון? ומה הקלות. הם הולכים אוקיי, הולך. אוקיי, איך? אם עשה תשובה? אבל אם לא עשה תשובה? אם הוא לא עשה תשובה? אין שעיר מכפר לו כלל אלא על הקלות. הוא… בלי תשובה, השעיר רק מכפר על קלות. הרמב”ם יסביר. ומה הקלות, ומה החמורות… צריך לדעת, כן, עד עכשיו הוא לא היה ברור, כי מה קלות ומה חמורות, הכל, אבל עכשיו יש כן הבדל, על. בין קלות ובין חמורות. חמורות, אלו עבירות שיש עליהן מיתות בית דין או כרת… צריך שם לעשות תשובה כמו שנאמר קודם שיום הכיפורים בעצמו, או הכרת לא עוזר בלי תשובה. עד שבועות שוא, שבועת שקר. שבועות שוא פירושו שבועה שהיא שקר, למשל שאחד אומר הוא על משהו, הוא עושה שבועה על משהו שהוא זהב, וזה בבירור זהב, זה לא מדויק, ושקר פירושו שהוא נשבע שהוא ילך לעשות משהו והוא לא עושה את זה כזה סוג דבר. אז אפילו שאין בכרת בין החמורות. גם, שבועות זה דבר מאוד חמור, אפילו אין על זה כרת. אז יוצא מהן כלל מהכלל, שבעצם איך יודעים שדבר הוא חמור? יודעים שמקבלים כרת. חוץ משבועות שקר. לפעמים, כן, עד שיודעים מהפסוק. לשון ה’, זה פסוק. מה שבאמת אומרים אין כרת? יודע אני יודע איך נראה רגע. איזה מעשה? משהו כזה. כרת לא כתוב מעשה על מלקות. לא, הוא אומר ששבועה היא רק דיבור, אולי בגלל זה זה יחיד… למה זה קשה על שעיר? זה לא תשא ה’, זה שם ה’, שם ה’. משתמשים בקב”ה עצמו על שקר. זה הדבר הכי גרוע. משתמשים בקב”ה לשקר שלו. אבל שאין מצוות, לא תעשה שאין בהם כרת, זה הן הקלות, אלו העבירות הקלות יותר. על זה עוזר כן שעיר המשתלח. אז בייסיקלי, אחד לא הניח תפילין יום אחד, או הוא, אני יודע איזו עבירה, הוא אכל משהו דבר שאין בו כרת, לא חלב, אבל הוא אכל ווילע. אז, בא יום כיפור, שעיר המשתלח, נגמר, אפילו הוא לא עשה תשובה, כן? אז יפה מאוד. אם הוא עשה כרת, הוא עשה על לחם נדר, הוא אכל חלב, כזה דבר, אז הוא צריך לעשות תשובה. אז שעיר המשתלח גם עוזר לכפר, אבל אז הוא צריך לעשות תשובה.
הלכה ח — בזמן הזה בלי בית המקדש
כן, היום שאין בית המקדש זו בעיה. אז אומר הרמב”ם, “ומה שעבירות שאין בהם כרת, אם עשה אדם תשובה, אין תשובתו גמורה עד שיתוודה ביום הכיפורים”. אז היום, שאין לנו את שעיר המשתלח, התשובה שלנו לא גמורה עד שאנחנו מתוודים ביום הכיפורים.
אז אומר הרמב”ם, “אבל עבירות שיש בהן כרת ומיתות בית דין, וכן השעיר המשתלח, אין מכפרין אלא עם התשובה”. אז כל הדברים האלה כיפרו על כל העבירות. אז מה עשית עם השעיר המשתלח אז? היה צריך תשובה. על עבירות קלות, צריך לעשות תשובה? על עבירות קלות עזר אפילו בלא תשובה, השעיר המשתלח.
חידושו של הרמב”ם — תשובה היא העיקר
טוב מאוד. שואל אני אותך, אז זה הרמב”ם, שתשובה מכפרת על כל עבירות. זה פשוט, מה החידוש כאן? אני מתכוון אפילו בלי שעיר המשתלח, אז היו צריכים גם תשובה. ומה קורה בימינו ביום כיפור, אם צריך לעשות תשובה בכל מקרה? נגיד, אפילו רשות. אוקיי.
הנקודה היא, קודם כל צריך לדעת, אני חושב שהרמב”ם רוצה להוציא, כי אנשים לא יודעים את זה. אנשים היו חושבים שאתה רואה שיש את כל סדר העבודה, יש קרבנות, וכו’ וכו’ וכו’. חושב אדם שהיום שאין בית המקדש זה מעשה חלש, זה מאוד קשה, אי אפשר להקריב קרבנות. קצת אחרת, שהיום אין קרבנות, מה זה יום כיפור? יום כיפור זה כל אדם על עבודתו שלו. אבל אז היה, כולם הסתכלו על הכהן גדול. מה היה יום כיפור? יום של קרבנות, של כהן גדול.
מסתכלים על ההבדלים. אומר הרמב”ם חידוש, שלא תחשוב שבגלל שזו רק עבודה שהגוי לא…
הלכה א (המשך): תשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים
“ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו”
דובר 1:
אנשים היו חושבים שאתה רואה שיש את כל הסדרים, ובאתי, יש קרבנות, וכו’ וכו’ וכו’. חושב אדם שהיום אין בית המקדש, זה מעשה חלש, זה מאוד קשה. אי אפשר, הקב”ה לא נמצא, אין קרבנות. הייתי אומר קצת אחרת, שהיום אין קרבנות, מה זה יום כיפור? יום כיפור זה כל אדם על עבודתו שלו. אבל אז היה, כולם הסתכלו על הכהן גדול. מה היה יום כיפור? יום של קרבנות, של כהן גדול, עומדים שם ליד הברכות.
אומר הרמב”ם חידוש, שלא תחשוב שבגלל שאין בית המקדש, זה בכלל לא עניין שאדם יעשה בעצמו עבודה, העבודה של תשובה. הלשון “תשובה מכפרת” לא מדבר על יום כיפור עדיין, הוא מדבר באופן כללי. כך הוא ממשיך, אפילו רשע. תשובה מדברת על הכל. אבל היית חושב שצריך את העבודות, מה אתה קורע כאן? ממש לא, לא צריך. תשובה לבדה עוזרת כבר על הכל.
אומר הרמב”ם הלאה, “ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה”, זה מה שהוא אומר עכשיו, שתשובה מכפרת על כל עבירות. אומר הוא, כל כך גדולה העבודה, כל כך חזקה תשובה, שאפילו אדם היה רשע כל ימיו, אבל הוא עשה תשובה באחרונה, בסוף עשה תשובה, “אין מזכירין לו שם רשעו”. לא מזכירים לו שם, לא מזכירים לו את רשעותו. כן, לא קוראים לו רשע.
אתה רואה שיש לו את השם רשע? כלומר עדיין, כן. שנאמר, או אולי “שום”, “אין מזכירין לו שום” כלומר בבית דין? יש גרסאות על זה. “שם רשעו”. כלומר שלא מזכירים לו. לא, האמת, “מזכירין” זו לכאורה לשון חזקה. לא כתוב שאומרים שהוא בעל תשובה, בכלל לא מזכירים אותו בתור רשע. הוא בא לשמים, מה שזה לא יהיה, בכלל לא מדברים עליו שהוא פעם היה עבריין. תשעים שנה חטא, יום אחד עשה תשובה? לא משנה, ברוך הבא, צדיק הדור. כן.
כמו שכתוב בפסוק, “ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו”. בדרך כלל, אדם נכשל ברשעותו, זה מחזיק אותו ומכביד עליו רשעותו. אבל ברגע שאדם עשה תשובה על רשעותו, לא ייכשל עוד ברשעותו. כאן מפרש הרמב”ם שהוא לא ייכשל, וזו טעות לפרש שלא יבישו אותו, לא יזכירו לו את רשעותו. אהה.
נו, טוב.
דובר 2:
מתי?
“ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים”
דובר 1:
כך אומר הרמב”ם הלאה, “ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים”. העצם, הכוח, עצם הכוח של יום כיפור, יום כיפור עצמו…
דובר 2:
היום עצמו.
דובר 1:
היום עצמו, אה, עצמו של יום, היום עצמו של יום כיפור, מכפר, מכפר לאלו שעושים כבר תשובה, שנאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם”.
דיון: האם עצמו של יום הכיפורים מכפר בלא תשובה על עבירות קלות?
דובר 2:
לכאורה צריך להבין, הייתי אומר שהתשובה עצמה עוזרת. אני מתכוון, הוא הולך להסביר את זה בדבר הבא, למה חסר עוד יום כיפור בנוסף לתשובה? כי יש עבירות מסוימות שעליהן תשובה לא תעזור, ואני צריך עוד יום כיפור?
דובר 1:
אני חושב שבאמת עצמו של יום הכיפורים, כי כל המקור של עצמו של יום הכיפורים הוא שיום כיפור מכפר אפילו בלא תשובה, כמו שכתוב, הוא מביא את לשון הספרא, “כי ביום הזה יכפר”, לומדים ש”כי ביום הזה” אפילו בלי כוונות היום עצמו מכפר. אם זה לא כך שהיום הזה עצמו מכפר כמו השור המועד, אני לא יודע, אני לא עובד את הדרשות. אני חושב שבאמת, אני אומר אחרת ממה שכתוב בלשון הרמב”ם, אני עושה קולא, אבל אני סבור שבאמת עצמו של יום הכיפורים מכפר על עבירות קלות אפילו בלא תשובה. כך משמע וכך יוצא מהרמב”ם.
דובר 2:
אבל הרמב”ם אומר “לשבים”.
דובר 1:
הוא מתכוון לומר שצריך לעשות תשובה, לכתחילה לא צריך לעשות תשובה, לכתחילה צריך לעשות תשובה. אבל מה פירוש “מכפר לשבים”? “לשבים” זה תשובה מכפרת ממילא.
דובר 2:
אבל הוא מתכוון לומר הלאה שזה מכפר על הדברים שתשובה לבדה לא הייתה עוזרת, כמו שהוא הולך לומר כריתות ומיתות בית דין.
דובר 1:
שם זה כולו אותה הלכה, זו הדרך שהוא חושב, כריתות ומיתות בית דין… אבל זה לא מסתדר. כריתות ומיתות בית דין זה עבירות חמורות שהיו צריכים תמיד לעשות תשובה, נכון? כל המעלה של שעיר המשתלח הייתה על העבירות הקלות. אתה אומר עבירות קלות עוזרת ברור תשובה לפני יום כיפור, נכון? זה לא מסתדר. כבר אמרתי, יש לי קושיה חזקה, אני לא הולך לענות על הקושיה.
מסתדר? בוא נראה, בוא נראה. בוא נראה איך הוא יוצא. אני רק מסתכל על הלכה א’.
יכול להיות שהמילה היא, שכאשר לאדם יש עבירות גדולות, הוא לא זוכר את הקלות. כשלאדם יש על ראשו מיתות בית דין כבדות וכריתות, הוא עכשיו יזכור שהוא גם בצד לא שטף מים אחרונים. אוקיי, אני מתכוון לומר, אז לכן אומרים שכשהוא עסוק בחמורות שלו, את הקלות יום כיפור עצמו מוריד, או השעיר המשתלח עצמו מוריד.
דובר 2:
אבל שוב, השעיר המשתלח מכפר על קלות אפילו הוא לא עושה תשובה על כלום. הוא לומד, הוא עובר את יום כיפור והוא לא עושה כלום. הוא אז לא מתבונן על העבירות החמורות. כן, אתה אומר את הפשט, אני מסכים, אני לא חולק איתך. אבל אין לו כוח לבוא להתבונן בקלות. לכן, זה לא אומר שאנחנו צריכים לעשות תשובה על החמורות, ממש לעבוד בתשובה על הקלות.
דובר 1:
אוקיי, אז אני חושב שעצמו של יום כיפור, הרמב”ם כשהוא אומר “לשבים”, הוא מתכוון רק, כי יש חולק עליו, רבי, הוא אמר כך. הוא מתכוון לומר שצריך לעשות תשובה, אבל הוא לא מתכוון שזה לא מכפר על עבירות קלות בלא תשובה. אני חושב שיוצא ממש מהרמב”ם החשבון, שיום כיפור מכפר על עבירות קלות אפילו בלא תשובה. אני יודע שזה לא מסתדר כל כך טוב עם פסקי ההלכה האחרים, אבל אני חושב שזה חייב להיות כך. אם לא אין שום נקודה לעצמו של יום כיפור, רק זה הולך על עבירות חמורות. אז אני חושב שזה מסתובב כך.
שתי דרכים ללמוד “כי ביום הזה יכפר עליכם”
דובר 2:
באה השאלה, איך לומדים את זה מהמילים “כי ביום הזה יכפר עליכם”? כמו שאתה אומר זה מסתדר. “כי ביום הזה יכפר עליכם” פירושו שהיום מכפר. אבל מי שלומד פשט אחר ברמב”ם, ש”כי ביום הזה יכפר עליכם” הוא רק כשעם תשובה, איך מביאים ראיה?
דובר 1:
הוא אומר, “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”. סגולה לאלו שהתגברו לפני ה’, לאלו שעשו תשובה. “לפני ה’ תטהרו” פירושו שצריך לעשות תשובה. בתחילת הפסוק אומרים “כי ביום הזה יכפר עליכם” לאלו שהולכים לעשות תשובה. אלו שתי הדרכים איך ללמוד את קטע הרמב”ם, אם רוצים דווקא למצוא מקור שצריך לעשות תשובה.
“לשבים” פירושו “ליהודים” – עצמו של יום כיפור הוא איפוס
דובר 1:
אבל האמת היא פשוטה. האמת היא כמו שאמרנו קודם, שכל הנקודה של כל יום כיפור, של כל הדברים האלה, היא כדי לעורר את האנשים שאפשר לעשות תשובה. וזה כבר בעצמו תשובה מסוימת. אנחנו לא מדברים על עבירות קלות, זה פשוט. אנחנו לא מדברים על זה. אני אומר שזה מכפר בלא תשובה, פשוט שאנחנו לא מדברים על מי שלא מחזיק בכלל בלהיות טוב יותר. אה, אז זה שעצמו של יום כיפור הוא גם רק למי שהוא חלק מיום כיפור, שמנסה יום כיפור.
אבל לכאורה זה לא המילה “עצמו של יום כיפור”. “עצמו של יום כיפור” פירושו היום עצמו. כשהוא אומר שזה מכפר “לשבים”, זה מה שהרמב”ם אומר. מה פירוש לא שהוא עושה תשובה על העבירה, אלא למי שהוא חלק מיום כיפור.
דובר 2:
כן, כל יהודי הוא חלק. כן, בסדר, whatever. זה לא עושה כל כך הרבה סנס, כי חלק מתשובה הוא גם דבר מעשי, כי אם לא הוא עושה תשובה הוא לא מתחיל… נכון. הוא לא עוזב את עבירותיו.
דובר 1:
זה עומד לי יותר. ביום כיפור זה זמן שאפילו אם הוא לא עוזב את העבירה הספציפית לעשות תשובה עליה, אבל זה איפוס. זה יום, התחלה מחדש שהולכים לסלוח על העבירות. זה במילים אחרות… יש מילה ששובו יכול לפרש שובו ליהודים. זה אומר למישהו, למשל, כי זה עושה תשובה. זו אותה השפעה על הנפש כמו שאומרים תשובה. באמת. בכל מקרה, כן, תשובה, כבר עשו תשובה. בוא נבין, כבר עשו תשובה. לא משאירים שם. אבל מה. אבל כולם מרגיש אדם, הוא מרגיש מלוכלך. הוא עדיין מרגיש מלוכלך. מה יום כיפור אומר, יודע מה, אתה כבר נקי, אתה יכול להיות ממש צדיק.
אני רואה, אני חושב שזו עבודה. אני חושב שכל שנה ביום כיפור אנשים נעשים טובים יותר. אבל למה? כי הם מאמינים שיום כיפור עוזר. איי, עכשיו אני רק צריך לעשות תשובה. הוא לא עשה תשובה. אין נקודה. אתפוס אני לא שב. כן, זה פשוט. אני רוצה פעם מצווה.
עצמו של יום כיפור – המצווה של לא לעבוד
זה גם לא פשט רע, שזה משמעותי ביותר שיהיה לאדם את הזמן של לא לעשות שום עבודה, שאין שום עבודה שיש ביום כיפור, שהכהן גדול עושה. יש תפילה, יש אדם מתבונן, זה חלק מהיום להיות עם עצמו. אבל זה עזר ה… רוב האנשים לא עושים את זה. רוב האנשים, הולכים לבית הכנסת, מתענים, עושים רבים. אה, מה זה. מתפללים, אומרים כל כך הרבה, ואומרים כל כך הרבה תפילות שקטות. כן, טוב מאוד.
אבל אני רוצה במדריך שיהיה, אוקיי, זה לא בית הכנסת, רבי יום כיפור, אבל זו המצווה בגלל שמצווה לא לעשות. לא צריך לעשות שום עבודה בעולם. עכשיו משהו על מכפר, מכפר, ומכפר, ולא שבים פירושו ליהודים. פשוט, כך… יום כיפור קיים. אבל, על מי שלא מאמין בזה, היום לא תופס. כך עומד פעם, הוא מביא מלכות שקרים. אם מישהו אומר, זה לא מכפר, לא צריך יהודים, ואז זה ממש לא עוזר. כי זה לא עוזר. או למה זה לא עוזר כתב אשם גם מאותה סיבה, כי הפשט שהוא לא לוקח שב ברצינות. אתם צריכים לקחת ברצינות. שום, אמור בבית שלי הלאה.
ירושלמי – יום כיפור מכפר שנה שלמה
עכשיו הולכים אנחנו לומר את ההלכה של חילוקי כפרה. אילו אנשים מתכפרים על אילו דברים.
הירושלמי אומר שיום כיפור מכפר ביום כיפור, עצם יום כיפור מכפר שנה שלמה. אוקיי, בוא נמשיך. עצמו של יום. עצמו של יום יש כזה יום יום כיפור בשנה, אמת. כן, אבל יש יום כיפור, לא היום אין לו כוח יום כיפור. הוא רחוק יותר בצד, הוא שקט. הוא שם. זה כל… אוקיי, יפה. אוקיי, אנחנו יכולים גם לומר שהשעיר המשתלח מכפר היום, הוא גם שם איפשהו בכלא באלפיים. טוב מאוד. טוב מאוד.
הלכה ט – הקדמה לחילוקי כפרה
“אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל… יש עבירות שמתכפרות בשעתן ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן”
דובר 1:
אנחנו הולכים ללמוד חילוקי כפרות. על כל פנים, אומר הרמב”ם, כן. אומר הרמב”ם, אף על פי שתשובה מכפרת על הכל, כמו שאמרנו שתשובה מכפרת על כל העבירות, ועצמו של יום הכיפורים גם מכפר, זה גם סוג של תשובה, כמו שאמרת, יש משהו כאן, כן? אוקיי. אומר הוא, אבל יש עבירות שמתכפרות בשעתן, אבל יש עבירות שמתכפרות מיד בשעה שעושים את התשובה. ויש עבירות שאין מתכפרות, העבירות לא… אני מתכוון, כפרה, הפירוש הפשוט הוא מחיקה, כן? כמו… הוא אומר רש”י, כן. כיפר… לא, זה מסתדר כאן מאוד טוב, העבירה לא נמחקת. עדיין יש משהו נוכחות ממנה, שריד ממנה. העבירה לא הולכת לגמרי, אלא לאחר זמן.
מאירי – כפרה היא ניקוי מעשי
כיצד? הרמב”ם מסביר. יש את המאירי, אנשים שהולכים יותר בדרך של הרמב”ם שרוצים להסביר בשכל, הוא אמר את זה כמו שאתה אומר, שכל הדברים האלה, הכפרות, עושים את האדם… הוא נעשה ממש יותר מנוקה. זה לא סתם שבשמים קורה איזה קסם. זה כמו שאתה אומר שהוא עדיין יותר מלוכלך, הוא עדיין קרוב לעבירה. למעשה, הוא לקח החלטה, הוא עבר. עובר זמן, ויום כיפור, היסורים, הוא נעשה ממש יותר מנוקה. זה לא סתם שבשמים קורה איזה קסם.
מצוות עשה שאין בה כרת – מכפר מיד
אומר הרמב”ם, כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת, מה יש תשובה? אינו זז משם, לשון מעניינת, עד שמוחלין לו מיד. כתוב מיד, מיד כשהוא עושה את התשובה, וכאן הוא מגיע למחילה, לכפרה. באלו נאמר, “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם”. זה לא אומר כלום. ארפא, אה, ברגע שתשובה, ארפא. ארפא פירושו הכפרה כאן. האחר יהיה שיהודי קם מאוחר בזמן קריאת שמע, הוא אומר, “מחר אני אקום מוקדם”, ועכשיו אני חוזר. הוא יכול לומר לו, “ומה איתך? אתה צריך ממש מחר לקום מוקדם?” אני לא מדבר מה הרבי מתכוון.
מצוות לא תעשה שאין בה כרת – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר
עבירות ומצוות לא תעשה שאין בה כרת, מה יש בזמן הזה שיש תשובה? כי זה יותר קשה ממצוות עשה. אחרת, נכון? תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. התשובה תולה, יש לה השפעה, אבל זה עדיין לא מוחק את ה… יש
הלכה י: מצוות לא תעשה שאין בהן כרת ומיתת בית דין
דובר 1:
אז נגיד שארץ היא החטא, ושמים היא הכפרה. תולה, תולים בין השניים. כן, תלוי ועומד. תלוי, מה פירוש תלוי? זה לא כל כך… זה לא מחוסר כפרה? זה משהו… זה מחוסר כפרה, נשארים תלויים. זה עדיין לא ברור.
אוקיי. הפני מנחם אומר שתלויים ועומדים פירושו שתולים ככה על החבל. אוקיי, whatever, נחמד.
“ועל אלו נאמר”, הוא אומר, “על אלו נאמר ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו’”. על זה נאמר הפסוק, שעצם היום עושה משהו. זה עושה על מצוות לא תעשה. על זה נאמר הפסוק. “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”, שאחרי שעשו תשובה, עוזר היום, היום, לטהר אתכם. זה מכפר ומטהר. העבירות שכבר עשית, אבל אתה צריך עוד קצת יותר טהרה, היום עושה את הטהרה מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו.
חידוש: שתי רמות בעבירות הקלות
אז החילוק, כפרה היא שונה מקודם. קודם למדנו עוד חומרות וקלות. כאן כבר יש שני רמות בקלות, נכון? כי יש מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה, אפילו הן קלות, אם אין בהן כרת ואין בהן מיתת בית דין, צריך לחכות ליום כיפור. יום כיפור הוא ה… כן.
הלכה יא — כריתות ומיתות בית דין
דובר 1:
אבל מה קורה על עבירות שיש בהן כריתות ומיתות בית דין? אלו הן עבירות שיש בהן כריתות, כמו הרבה לאווין וגם עשין שיש בהן כריתות ומיתות בית דין. עשין, רק השניים שיש בהם כרת, מיתה, פסח ומילה. אבל מיתות בית דין יש על… לא, מיתות בית דין יש על… מיתות בית דין יש על… מיתות בית דין יש על שבת, הרבה. כן, כן.
“ועשה תשובה, אז תשובה ויום הכיפורים תולין”. אפילו יום כיפור יחד עם התשובה, עדיין תולין. תשובה עושה תולין, ויום כיפור עושה עוד יותר תולין. מה יום כיפור יש גם לו השפעה על זה? כי ייסורים הבאים עליו גומרין לו את הכפרה. ייסורים שבאים על אדם, אילו ייסורים?
דיון: מה משמעות “ייסורים”?
דובר 1:
זה שכואב לו שחטא. או ייסורים בעולם. איזה דמי ייסורים כבר עומד בגמרא.
דובר 2:
לא, אני אומר את הדבר החסידי שהייסורים הם שכואב לו שחטא.
דובר 1:
לא, זה דבר חסידי. אבל גם הייסורים אינם בעיה. כל העולם מלא ייסורים. איך אתה אומר, צריך לחכות עד ייסורים, זה לא בעיה. מה שאתה אומר למשל איך המהר”ל היה לומד את זה, היית גם אומר שייסורים מכים אדם, והוא מוריד עוד קצת מהגאווה, וזה עוזר לו לעשות תשובה. זה משנה אותו, זה משנה אותו. זה מכה אדם, הוא לא נעשה רע. כן, הוא נעשה טוב יותר.
חידוש: חמישה עינויים של יום כיפור כייסורים
דובר 1:
אבל לכן צריך לחכות עד יום כיפור. צריך לעשות פעם בשנה, חוץ לפי מאן דאמר, פשוט שביום כיפור תמיד יש. אבל ייסורים תמיד יש. הייתי אומר שבכל יום כיפור יש ייסורים, כן? יש חמישה עינויים. תביא לי מיד, הרי עושים כך, לא צריך לחכות ליום כיפור נוסף. מכניסים את עצמם לאותם ייסורים.
שיטת בעל התניא לגבי תעניות
דובר 1:
בעל התניא באגרת התשובה יש לו אריכות, יש לו קושיה מיהודי, היהודי שואל קושיה שהראשונים אמרו שכשעושים תשובה צריך לצום, והיה כל עניין. והיהודי אומר שהוא לא מבין, איך כתוב בשולחן ערוך שצריך לצום? אין הלכה כזו אחרי תשובה.
אמר בעל התניא שהפשט הוא שמה שהולכים לצום הוא כדי לעשות את העבירות שצריכות ייסורים. לא, כדי לעשות את העבירות שצריכות ייסורים כדי לגמור את הכפרה. יכול אדם בעצמו לא לצום יום כיפור, הוא יכול לצום סתם תענית ציבור שעומד על העבירות.
אבל היה מאוד טוב לומר שהייסורים של יום כיפור הם הגומר כפרה. כן, אבל הוא אומר שלא זוכרים כאן. עומדים על הרגליים, יש את הנעליים, זה הרי ייסורים. זה ייסורים. כבר כואב לך, ואתה נאנח. גומרין לו את הכפרה.
וזה מה שהתניא אומר על מה שעושים סיגופים, כי עושים לעצמם ייסורים. אחרים אומרים שזה לא עוזר, כי עושים לעצמם ייסורים, ואומרים… לא עושים לעצמם, הייסורים באים הרי מירושלים. תכניס לעצמך כאב…
פירוש “תולה” — תהליך שאינו גמור
דובר 1:
לעולם אינו מתכפר אלא בכפרה גמורה, אלא תשובה ויום הכיפורים. כלומר, אתה רואה שייסורים עוזרים לכפרה, זה תנאי חשוב, ולכריתות ומיתות בית דין לא עוזרת התשובה לבדה. זה תולה, תולה לבדו הוא משהו באמצע הדרך. עד שיבואו עליו יסורים, ובהם נגמרת כפרתו, ופקדתי בשבט פשעם. כלומר, לפקוד, כלומר, עוד לשלם את חטאם. כלומר, אפילו אחרי שכבר עשו תשובה מסוימת, אני עוד הולך לפקוד אותם, אני הולך להביא עליהם שבט ונגעים, אני הולך להביא ייסורים, וזה יסיר את השארית הקטנה של הפשעים, של העוון.
דיון: האם אפשר ללמוד שמדובר בלא תשובה?
דובר 2:
מעניין, מאותו פסוק אפשר היה ללמוד שהכוונה שהוא לא עשה תשובה. כלומר, אני הולך… אבל הרמב”ם לא הולך בשיטה שבלא תשובה לא עוזר כלום. אפילו מיתת בית דין לא עוזרת.
דובר 1:
אבל השאלה היא, מה קורה כשלא היה יום כיפור, כשהיה רק תשובה וייסורים? האם זה לא היה עוזר על כריתות ומיתות בית דין?
דובר 2:
אני חושב ש… אני חושב שתולה, אתה אומר שתולה פירושו שזה ממתין קצת לכפרה. יכול להיות שתולה פירושו כמו שאתה אומר, מחוסר כפרה. כלומר, אנחנו צריכים להיות… זה תנאי, חסר לנו תנאי בתשובה.
דובר 1:
לא, אני לא חושב שזה עושה משהו. כלומר, את התשובה אני צריך להיות, אבל התשובה לא הסתיימה. זה תולה. יש לו עוד את תשובתו, התשובה לא הולכת, התשובה לא אובדת. התשובה נמצאת כאן. התשובה מסתיימת בייסורים. זה עניין שקורה אז.
דיון: מדוע השם יתברך מביא ייסורים בלא תשובה?
דובר 2:
אני לא מבין, השם יתברך מביא… אשאל שאלה. השם יתברך נותן הרי ייסורים לאדם כשהוא חוטא, כן? זה חמור ולא קל. אבל אם הוא לא עושה תשובה, הייסורים לא עוזרים. למה הוא עושה לו את הייסורים אז? למכפר משהו? או אולי זה בעצמו עוזר אפילו בלא תשובה? הייסורים מסיימים קצת…
דיון: מה קורה כשזה שלא כסדרן?
דובר 2:
ואפשר לשאול אחרת, מה קורה כשזה שלא כסדרן? למשל, כשיש לו יום כיפור, והוא עושה אחר כך תשובה, ואחר כך יש לו ייסורים. או שיש לו ייסורים, ואחר כך הוא עושה תשובה. יש לו הרי עדיין… לא חייב להיות שיש סדר מסוים.
דובר 1:
יכול להיות שהייסורים בעצמם יכולים הרי להביא לתשובה. או שיש איזה מין תשובה שהייסורים מביאים, איזה מין חרטה.
דובר 2:
אמת.
הלכה יב — חילול השם
דובר 1:
וזה מה שהרמב”ם ממשיך, מביא ראיה, וזה מה שאמרנו שתשובה עם יום כיפור, או אפילו יחד עם ייסורים, עוזרת. נאמר “משלא יחלל את שם ה’ בעת שובו”, שכשהוא עובד עבודה זרה, לא היה עניין של חילול השם. אה, למחלל השם, אבל רוב היה עם חילול השם, ומה חילול השם הוא כבר הסביר הרמב”ם קודם. שאנשים אחרים רואים את… זה סוג של מחטיא את הרבים דבר. כל חילול השם הוא סוג של מחטיא את הרבים.
דיון: איזה חילול השם מדובר?
דובר 2:
לא ברור איזה חילול השם מדובר. אולי הכוונה שאדם גדול עושה עבירה ואנשים אחרים לומדים ממנו.
דובר 1:
בסדר. “עבר על שבת ויום הכיפורים ועמד בתשובתו”. לשון מעניינת. “עבר על שבת ויום הכיפורים ועמד בתשובתו”. דבר מעניין. נראה לא כמו שאמרתי שהסדר אינו מעכב. נראה שה… לא, הוא מתכוון לומר… לא, כאן הוא מתכוון לומר, אפילו הוא קיבל יום כיפור והוא קיבל ייסורים, ועדיין…
“אחד מחלל השם, אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות”. כל עוד הוא חי עוד כאן עליו, עדיין מחזיקים עליו את החטא. “אלא תשובה ויום הכיפורים ויסורין, שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ‘ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון’”. כמו שהשם יתברך הוא עדות שמה? שעד שהוא ימות לא יהיה מכופר לגמרי העבירה.
דיון: פירוש “ונגלה באזני ה’”
דובר 2:
לא, נדמה לי, “ונגלה” פירושו אולי משהו אחר מקודם. כלומר, שאנשים עושים עבירות מסוימות, והשם יתברך רואה, השם יתברך יודע, והשם יתברך אומר, “לא אמחל לך עד שתמות”. הכוונה שאדם לא יהיה רגוע, הוא תמיד יזכור את העבירה.
דובר 1:
לגבי מה זה נוגע? הוא חייב מיתה, אולי הכוונה שהוא ימות. הוא מת בסוף בכל מקרה. אם לא כן האם הוא לא היה מת? כל האנשים מתים בגלל הקצת חילול השם שעשו?
דובר 2:
כל האנשים מתים. קודם כל, כן, כי אדם הראשון עשה חילול השם, בגלל זה מתים כל האנשים. אבל חוץ מזה… לא, אבל כשאנחנו צריכים לדעת, לגבי מה זה נוגע?
דיון: מה משמעות “מיתה מכפרת”?
דובר 1:
אני חושב, השם יתברך בעצמו… אני חושב שמיתה פירושה לומר שאתה חייב לשם יתברך. אולי הכוונה מיתה בתור עונש. מיתה פשוט. מיתה פירושה… “עד תמותון” לא פירושו שזה לא יישאר עד שתמות. הכוונה לומר שתמות בגלל זה. למות קודם, מה שלא יהיה, מיתה משונה, מה שלא יהיה. כך אני חושב. פשוט.
דובר 2:
אולי מיתה מכפרת על העבירה. אולי מיתה היא מין צורה גדולה יותר של ייסורים. מקבלים אז את ייסורי המיתה הגדולים וזה יביא את הכפרה.
דובר 1:
בטוח שמיתה… איך מיתה תכפר על חילול השם?
דובר 2:
אמרתי לך… אני אבין לך. תראה, אני אומר לך פשט. אנשים אומרים לך, פלוני לא לומד תורה, מה יהיה איתו? הרי אמרו, אתה יודע שפלוני שלא לומד תורה גם מת, נו, נו, הוא אומר אדם.
דובר 1:
או אולי כשמתים רואים רק את המצוות שעשה, אחרי מות קדושים, זה עוזר.
דובר 2:
זה הרי בדיוק הפוך, כי כאן יש אדם עם מצוות, אבל רוצים לא לזכור אותו. ההוא מת, וכל פעם שאומרים הספד על ההוא, יזכירו אותו רק עוד פעם…
חידוש: השם יתברך אינו מוגבל
דובר 1:
אני אבין לך, כל ההלכות האלה, לא מגבילים את השם יתברך. אם השם יתברך רוצה למחול למישהו, לתת לו מתנה ולמחול בלא מיתה, בלא ייסורים, השם יתברך הרי לא… השם יתברך אינו מוגבל בשמירת התורה, אני לא יודע. הכוונה חובה על האדם. האדם צריך לזכור שהוא עוד לא סיים עם החטא, הוא צריך עוד…
חידוש: דרך מאירית — “בשעת נפשו”
דובר 2:
תראה, כשאנחנו מדברים שכר ועונש בשמים… אני אומר לך, אם הולכים בדרך המאירית, אפשר לומר שחילול השם פירושו מה שהוא בשעת נפשו. אדם צריך לדעת שאם עשה פעם בשעת נפשו, פשוט שהוא לעולם לא יהיה בטוח שהוא כבר נרפא. הוא עוד תמיד יהיה לו איזו שבירה מסוימת, הוא תמיד ידע שאם היה במצב של בשעת נפשו, יכול תמיד ליפול שוב לבשעת נפשו. יש לו לב נשבר מסוים של בעל תשובה.
דובר 1:
אני לא יודע, אני לא יודע מה זה אומר. זה… כן, זה מוציא את חומר הדבר.
דיון: למעשה — מה אדם יכול לעשות?
דובר 2:
מה זה למעשה אולי ממנו? השם יתברך רוצה למחול לך. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אולי הוא צריך עוד לעשות תשובה, הוא צריך עוד להתפלל תהלים, מה שלא יהיה, אני יודע. בסדר, הוא צריך להיזהר.
דובר 1:
תהלים בעצמם יכולים להיות עבירה גדולה, אם הוא אומר תהלים ויש לו חלק לעולם הבא.
דובר 2:
לא, לא, הכוונה לא גמור.
דובר 1:
כן, בסדר. בסדר, בסדר, בסדר. זה הפרק הראשון. בסדר, ראיתי פרק.
Laws of Repentance, Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture on Laws of Repentance Chapter 1 (Rambam)
—
Introduction: The Place of Laws of Repentance in Sefer HaMada
The Rambam places Laws of Repentance as the final laws in Sefer HaMada, which he describes as “commandments that are the foundation of the religion of Moshe Rabbeinu and one must know them first of all.”
Simple Meaning
Laws of Repentance are either among the fundamental principles of the religion (a basic thing without which Judaism cannot exist), or among the things one must know (not just do).
Novelties and Explanations
1) Why teshuva is a fundamental principle of the religion — according to Moreh Nevuchim Part 3, Chapter 36: The Rambam himself says in Moreh Nevuchim that teshuva is a commandment that “the religion cannot live without” — because every person (or at least most people) sins, and if one thinks one cannot do teshuva, one will never observe the rest of the Torah. Teshuva is thus a precondition for all of Judaism.
2) Teshuva as a general principle relevant to all commandments: Teshuva is comprehensive regarding the entire Torah. With every commandment one can fail and needs to do teshuva. Without Laws of Repentance, the Rambam would have had to write by every single commandment separately how one does teshuva. This makes it a foundation for all other laws in the Rambam. It is compared to Laws of Sanhedrin and Punishments, where lashes are discussed — but there it is the law of the court (how they must administer lashes), not general rules of commandments. Teshuva, however, is a comprehensive foundation without which Judaism cannot live.
3) A point about human nature: A person is not the type of creation that one commands once and it’s finished. A person must do teshuva all his days — this is part of the reality of being human with commandments.
—
The Rambam’s Introduction — “One Positive Commandment”
“Laws of Repentance — one positive commandment, which is that the sinner should repent from his sin before Hashem and confess.”
Simple Meaning
One positive commandment: that the sinner should do teshuva and confess.
Novelties and Explanations
4) The special language “and fundamental principles that are drawn along with it because of it”: The Rambam doesn’t write as in other laws merely “and the explanation of this commandment in these chapters,” but rather: “And I will bring this commandment and fundamental principles that are drawn along with it because of it in these chapters.” In Laws of Repentance there is not only the commandment of teshuva, but also fundamental principles (foundations of faith/knowledge) that are “dragged along” with the commandment of teshuva.
5) Which fundamental principles are in Sefer HaMada: In all of Sefer HaMada there are only two laws where the Rambam includes fundamental principles of knowledge: Laws of Foundations of Torah (existence of Hashem and prophecy) and Laws of Repentance (reward and punishment, free will, and related principles). Other laws in Sefer HaMada, like idolatry, have almost no fundamental principles.
6) Which fundamental principles are missing from Sefer HaMada: The coming of Mashiach and resurrection of the dead are not directly discussed in Sefer HaMada. The Rambam in his Commentary on the Mishna Sanhedrin chapter Chelek explains that the coming of Mashiach and resurrection of the dead are details of reward and punishment — the general principles thereof are in Laws of Repentance.
7) Two layers in Laws of Repentance — rectification of deeds and rectification of the soul:
– Rectification of deeds — the simple commandment of teshuva: how one does teshuva, which things require more work, what prevents the paths of repentance. This is primarily until chapter 4.
– Rectification of the soul — the deeper level: how one becomes a better person, what is the purpose of being human. This includes: free will, reward and punishment, righteous/intermediate/wicked, who has a portion in the World to Come, heresy (chapter 3), and serving from love/fear (last chapter).
8) Free will is only an introduction to reward and punishment: Free will is not the main topic in itself, but rather an introduction to reward and punishment. “People like to talk about free will, but the foundations of reward and punishment are what is truly important.”
9) Reward and punishment — not abstract, but relevant to service: The Rambam’s entire formulation of reward and punishment is: how this should influence a person’s service of Hashem. Therefore Laws of Repentance ends with serving from love and fear and education to Torah for its own sake — this is the practical purpose of understanding reward. One can say “reward” instead of “purpose”: what is the goal of being a person? The goal is the reward.
10) From the worst person to the best person: Laws of Repentance gives a spectrum of all levels of a person: from the worst (heretics, who has no portion in the World to Come — chapter 3) to the best (serving from love — last chapter).
11) Why the Rambam places fundamental principles specifically here — two explanations:
– (a) Because it is inherently connected to teshuva (one cannot speak about teshuva without free will/reward and punishment).
– (b) Because the Rambam must place somewhere the fundamental principles, and Laws of Repentance is the best place where it fits.
Both are true — the Rambam has a program in Sefer HaMada to include fundamental principles, and he places them where they fit best.
12) Precision in “drawn along with it because of it”: “Drawn along with it” would have been enough — what does “because of it” add? Perhaps doubling of language for clarity, or perhaps two layers: “drawn along with it” = things that come naturally with teshuva, “because of it” = because of the commandment of teshuva come also broader fundamental principles. It remains open.
—
General Discussion: What is the Commandment of Teshuva?
The Dispute Whether Teshuva Itself is a Biblical Commandment
Opinion A (Sefer HaChinuch and others): The commandment is not teshuva itself, but rather the manner of how one does teshuva — that is, when one does teshuva one should do it with confession. Teshuva itself is not a separate positive commandment, because the obligation to rectify a sin stems from the original commandment itself (for example, the obligation of tzitzit itself tells you that you should put on tzitzit tomorrow).
Question on this understanding: If someone does teshuva but doesn’t say confession, has he not fulfilled the commandment of teshuva? This is very difficult — teshuva primarily means that one should become better!
Opinion B (the Rambam’s approach apparently): Teshuva itself is a positive commandment. This is a new commandment because teshuva requires new powers of the soul — a certain “courage,” contemplation, humility — which goes beyond simply returning to the commandment.
Why Do Others Say That Teshuva is Not a Commandment?
– Teshuva is a condition for all commandments, like faith — and there are those who say that faith is also not a commandment (as is known the Behag’s opinion).
– It is a moral matter, not really an obligation — because if one hasn’t sinned, one doesn’t need to do teshuva.
– Question: If it’s a commandment, does that mean that the second day after the transgression there is no longer the commandment? One becomes exempt because one sinned once?
The Rambam’s Verses — Why “and he shall confess” and Not “and you shall return to Hashem”
The Rambam doesn’t bring the verse “and you shall return to Hashem your God” as the source for the commandment, because:
– The Rambam understands (somewhat like the Ramban) that “and you shall return to Hashem your God” is a promise (a prophecy that at the end of exile one will return), not a command. The Rambam himself brings that verse later regarding the promises.
– The Rambam’s source for the commandment is “and he shall confess” — because this is a concrete action, a tangible deed. The Rambam likes verses that say something physical, action-oriented.
– But “and he shall confess” doesn’t mean simply saying “I have sinned” without stopping the sin — the essence of the commandment is the subject of confession, but the meaning of confession is doing teshuva — it’s essentially the same thing.
An Interesting Explanation: Teshuva as Faith
Perhaps the commandment of teshuva is connected to faith that Hashem forgives, that one can return close, return to being a person — the concept of “rectification of the soul.” Teshuva is not just that you put on tzitzit again, but you have become a different kind of person. Question: If so, would even someone who doesn’t do teshuva but believes in teshuva already fulfill it? Answer: Someone who believes in the power of teshuva and doesn’t do teshuva — what does he believe in? Faith means conducting oneself like one who believes.
Confession — Indispensable or Advice?
– Explanation that confession is advice: Just as a sacrifice is advice. If someone forgot or didn’t know that one must say confession, his teshuva also helps.
– Explanation that confession is necessary: When a person doesn’t say confession, the simple meaning is that he is not ready and not truly humble. But if we find a person who has such power of soul that he doesn’t need confession for teshuva, it’s not such a great deficiency.
– On Yom Kippur there are conditions that are not indispensable, and also with sacrifices — leaning is not indispensable for the sacrifice.
– Confession without intention: If someone says confession without seriousness, it becomes a “great mockery” — as the Gemara says “it becomes like permission.”
The Language “Teshuva” — What Does “and he shall return from his sin” Mean?
– The Rambam writes “and he shall return from his sin” — going back from the sin, not “and he shall return to his righteousness.”
– But the concept of teshuva also contains the idea that a person returns — the soul is a portion of God from above, and one returns to one’s original state.
– Someone who has never done any commandments, one wouldn’t call him “teshuva” — because he has nowhere to return to.
– The Rambam’s understanding is that “and he shall return from his sin” means having regret — he retracts from what he was, returning to his previous state.
—
Law 1: Obligation of Confession in Teshuva
“All commandments in the Torah, whether positive or negative, if a person transgressed one of them, whether intentionally or unintentionally, when he does teshuva and returns from his sin he is obligated to confess before the blessed God, as it says ‘a man or woman when they commit any human sin to commit a trespass against Hashem and that soul becomes guilty, they shall confess their sin which they have done’ — this is verbal confession, and this confession is a positive commandment.”
Simple Meaning
When a person does teshuva from his transgression — whether positive or negative, whether intentional or unintentional — he is obligated to confess before Hashem. The verse in Numbers 5 speaks of trespass, but the Sages include that it applies to every transgression. Verbal confession is a positive commandment in itself.
Novelties and Explanations
1) Confession makes teshuva into an action: Teshuva itself has no specific action — when someone starts putting on tefillin again after two weeks of not putting them on, he is fulfilling the commandment of tefillin, not the commandment of teshuva. But confession gives teshuva an action — when he says confession, he is engaged in a commandment that is unique to teshuva itself. This is what the Rambam means by “positive commandment” — it gives teshuva a fulfillment through action.
2) Confession is not only a law in sacrifices: The Rambam establishes that one should not think (“lest it enter one’s mind”) that confession is only a part of the laws of sacrifices (like leaning), but rather it is a separate positive commandment. The Rambam in Sefer HaMitzvot brings from the Sages that the verse “from any human sin” includes every type of transgression, not just trespass.
3) “Before God” — confession must be before Hashem: When someone confesses to a spiritual guide or a “healer” but doesn’t speak to Hashem — this is not confession. One should not think that confession is merely a practical psychological thing — that a person should be “open with himself.” A transgression is a transgression before Hashem, and the confession must be to Him. Even between man and his fellow — the truth is that Hashem cries, and the confession goes to Hashem.
4) Unintentional — what does it mean? For an adult there is almost no unintentional — usually unintentional is somewhat more of a “neglect,” a kind of disregard. One could have known, and therefore one must also do teshuva for unintentional. Unintentional is also somewhat of a wrong.
—
The Text of Confession
“How does one confess? One says: Please Hashem, I have sinned, I have been iniquitous, I have transgressed before You, and I have done such and such, and now I regret and am ashamed of my deed, and I will never return to this thing again. And this is the essence of confession, and whoever elaborates in confession and lengthens this matter is praiseworthy.”
Simple Meaning
The Rambam gives the text of confession with three elements: (a) admission of the sin, (b) regret, (c) acceptance for the future. Elaborating more is praiseworthy.
Novelties and Explanations
1) “I have sinned, I have been iniquitous, I have transgressed” — three expressions: The three expressions come from the verse itself which has three expressions of sin. One doesn’t necessarily have to say all three expressions — the Rambam gives the general principle.
2) “The essence of confession” — what is indispensable: “Essence” here means what is indispensable — that confession must contain: (a) I have sinned, (b) I am ashamed / have regret, (c) I will not do it again. Without this there is no confession. “Whoever elaborates… is praiseworthy” means that more is better, though it is not indispensable.
3) “Praiseworthy” — not the essence but not indifferent: “Praiseworthy” means it is a good thing, but not the essence. One can elaborate on each point — in “Hashem” (understanding who Hashem is), in the expressions of sin, in “and I am Your servant, son of Your maidservant” — but all this is not the definition of confession.
4) “I have sinned” alone fulfills: From the Gemara it emerges that when someone says only “I have sinned” he has already fulfilled confession. Because in the word “I have sinned” is already included regret and acceptance for the future — because “I have sinned” with joy and pride is not confession. The meaning of “I have sinned” already is “I regret, I will never return.”
5) “I will never return to this thing” — missing in the siddur: In almost no confession text in the siddur does it say “I will never return to this thing.” But the Rambam doesn’t mean that one must specifically say this language — one must express the concept. The Rambam gives the definition of confession, not a precise text. “I will never return” is already more of a prayer — I ask the Creator that He should help that I should not return again.
6) [Digression: confession vs. prayer] The “extra” — everything that is more than the essential confession — is actually prayer, not teshuva at all. Confession is “I have sinned” — that is the essence. The additions are prayer.
—
Law 1 (Continuation) — Confession with Sacrifices
“And likewise those who bring sin offerings and guilt offerings, at the time they bring their sacrifices for their unintentional or intentional acts, they are not atoned for by their sacrifice until they do teshuva and confess verbally, as it says ‘and he shall confess that which he sinned upon it’.”
Simple Meaning
Even when one brings a sin offering or guilt offering, one is not atoned for without teshuva and verbal confession.
Novelties and Explanations
1) Confession is fundamental, not a substitute for sacrifices: One might have thought that verbal confession is only necessary when we don’t have the Temple — that confession is a substitute. The Rambam says the opposite: even when one does bring a sacrifice, one must do teshuva and say confession. Confession is fundamentally required.
2) When the Temple existed — confession with the sacrifice: When the Temple stood, the time to fulfill the commandment of teshuva/confession was when bringing the sacrifice. Perhaps both — sacrifice and confession — went together as one atonement process.
—
Law 1 (Continuation) — Confession for Those Liable to Death Penalties and Lashes
“And likewise all those liable to death penalties of the court and those liable to lashes, they are not atoned for by their death and their lashes until they do teshuva and confess.”
Simple Meaning
Even when one receives the greatest punishment — death penalty of the court or lashes — one still needs teshuva and confession.
Novelties and Explanations
1) Question on death penalty with confession: With death penalty of the court, the person dies — he says “I won’t sin again,” but he’s going to die, it’s hard to sin when one is dead! What does the confession accomplish?
2) Answer — atonement for the soul: Atonement after he dies means that his soul should not go to Gehinnom. Without confession, even with death penalty of the court, the punishment is not enough for the soul.
3) A deeper understanding — confession shows true regret: The person can die against his will and still hold onto his transgressions. He has no choice — he is being killed. The confession shows that he truly wants to become better, he truly holds that he made a mistake. Without this the death is only a physical punishment without spiritual atonement.
4) General principle: Atonement comes from teshuva and confession. Sacrifices, death, lashes — these are only parts of the atonement, not a replacement for teshuva.
5) Source from Mishna Sanhedrin: “All those who are executed confess.” The Gemara says that the confession is “may my death be atonement for all my sins.”
—
Law 1 (Continuation) — Between Man and His Fellow
“And likewise transgressions between man and his fellow, such as one who injures his fellow or damages his property, even though he paid him what he owes him, he is not atoned for until he confesses and returns from doing such a thing ever again, as it says ‘from any human sin’.”
Simple Meaning
Even when one has already paid the damage, one is not atoned for until one says confession and accepts upon oneself not to do such a thing again.
Novelties
“Human sin” is interpreted as sins between man and man — “man’s sin to man” — as Midrash Tehillim says. This is the source that confession also applies to between man and his fellow.
—
Law 1 (Continuation) — Teshuva Atones for Everything, and the Essence of Yom Kippur
“And even a wicked person all his days who does teshuva at the end, one does not mention to him any of his wickedness, as it says ‘and the wickedness of the wicked shall not cause him to stumble on the day he returns from his wickedness.’ And the essence of Yom Kippur atones for those who repent, as it says ‘for on this day He shall atone for you’.”
Simple Meaning
Even a person who was wicked his entire life, if he does teshuva at the end, one does not remind him of his wickedness. The very day of Yom Kippur atones for those who do teshuva.
Novelties and Explanations
1) “One does not mention to him any of his wickedness” — sharp language of complete erasure: The Rambam doesn’t just say that one calls him a penitent — he says that one does not mention him at all as a wicked person. Ninety years he sinned, one day he did teshuva — “Welcome, righteous one of the generation.” It’s a total erasure of the wickedness-identity.
2) Meaning of “shall not cause him to stumble”: The Rambam interprets the verse that normally a person stumbles with his wickedness — the wickedness keeps him in constant transgression. But once he has done teshuva, he will not stumble again. The Rambam interprets “shall not stumble” as a practical thing — he will not stumble again — not as a matter of shame or reminder.
3) Great novelty/dispute: whether the essence of Yom Kippur atones without teshuva for minor transgressions:
The Rambam says “atones for those who repent” — only for those who do teshuva. But if teshuva itself already atones, what is the addition of the essence of Yom Kippur?
The source of “the essence of Yom Kippur” comes from the Sifra which learns from “for on this day He shall atone” that the day itself atones even without intentions/teshuva. The Rambam actually means that Yom Kippur atones for minor transgressions even without teshuva, and what he writes “for those who repent” means only ideally one should do teshuva, but after the fact the day itself atones for minor ones.
4) Question — the scapegoat: The scapegoat atoned for minor transgressions without teshuva. If teshuva itself already atones for minor ones, and Yom Kippur also atones for minor ones — what is the difference? Answer: When a person is occupied with his serious transgressions, he has no strength to think about his minor transgressions. For this the day itself (or the scapegoat) removes the minor ones without specific teshuva for them.
5) Two ways to learn “for on this day He shall atone for you”:
– Way A: “For on this day” — the day itself atones, without teshuva (like the Sifra).
– Way B: The entire verse reads “for on this day He shall atone for you to purify you from all your sins before Hashem you shall be purified” — “before Hashem you shall be purified” means that one should do teshuva, and therefore “for on this day He shall atone” is only for those who do teshuva.
6) “For those who repent” means “for Jews” — alternative interpretation: “Return” can mean “for Jews” (Jews who are part of Yom Kippur), not necessarily that one must actively do teshuva for each specific transgression. Yom Kippur is a “reset” — a day when transgressions are forgiven.
7) Practical effect of Yom Kippur — not just “magic in heaven”: A person who has done teshuva still feels “dirty.” Yom Kippur tells him: “You’re already clean, you can become righteous.” Every year people become better because they believe that Yom Kippur helps. This itself is already a form of teshuva.
8) Yerushalmi — Yom Kippur atones for a whole year: A Yerushalmi says that the essence of Yom Kippur atones for a whole year. Question: If the day has such power, why only once a year? (Remains open.)
—
Law 2 — The Scapegoat
“The scapegoat, since it is atonement for all Israel, the High Priest confesses upon it in the language of all Israel.”
Simple Meaning
Because the scapegoat is atonement for all of Israel collectively, the High Priest must confess on behalf of all Israel.
Novelties
1) Question — how does teshuva work on behalf of all Israel? Teshuva is a personal thing — the person himself must have regret. How can the High Priest do teshuva in the name of everyone?
2) Explanation — the scapegoat’s psychological/spiritual effect: The scapegoat works through “the power of imagination” (as the Rambam himself says in other places). The main effect is: one awakens the person to see that there is no despair. A major reason why people remain bad is because they feel fallen — “I’ve already sinned, I’m a hopeless case.” The scapegoat, which atones “for all transgressions in the house of Israel,” is very powerfully convincing to the person to believe in atonement. This is like the verse “return to Me for I have redeemed you” — Hashem says: “Come back, because I have already redeemed you from your sin.” A person doesn’t want to return to Hashem because he feels stained from sin, and the scapegoat helps him believe that atonement is possible.
Divisions of Atonement — The Scapegoat With and Without Teshuva
The scapegoat atones for all transgressions in the Torah, the minor and the serious, with a distinction:
Minor ones (prohibitions without excision): Without teshuva — the scapegoat atones even without teshuva.
Serious ones (excision and death penalties of the court): With teshuva — for serious ones the scapegoat only atones together with teshuva.
Exception — false and vain oaths: False and vain oaths are serious even without excision. Vain oath = an oath on something obvious (swearing that gold is gold). False oath = swearing that he will do something and he doesn’t do it. Why is this serious without excision? Because the verse says “Hashem will not hold him guiltless” — it’s using Hashem’s name for falsehood, this is desecration of the Name, the worst thing.
General rule for minor/serious: Essentially one knows that something is serious through receiving excision — except false oaths which are serious without excision.
—
Current Times Without the Temple
“And regarding transgressions that don’t have excision, if a person does teshuva, his teshuva is not complete until he confesses on Yom Kippur.”
Simple Meaning
Today, without the scapegoat, our teshuva is not complete until we confess on Yom Kippur.
Novelties
The Rambam’s novelty — one should not think that without the Temple it’s a weak deed: People would have thought that because there are no sacrifices, no Temple service, no High Priest — Yom Kippur today is a weak thing. The Rambam brings out that the essence of atonement is teshuva and confession, not the sacrifices. Today Yom Kippur is each person’s own service, which in a certain sense is the essence.
Question — what did we lose with the scapegoat? If teshuva atones for all transgressions, what is the novelty? The answer: The scapegoat accomplished for minor ones without teshuva — this is the unique power of the scapegoat that we don’t have today.
—
Law 1 (End) / Law 2 (Beginning) — Introduction to Divisions of Atonement
“Even though teshuva atones for everything and the essence of Yom Kippur atones, there are transgressions that are atoned for immediately and there are transgressions that are only atoned for after time.”
Simple Meaning
Although teshuva atones for everything, there are transgressions that are atoned for immediately, and there are transgressions that are only atoned for after time.
Novelties
1) Meaning of “atonement” — wiping away: “Atonement” is interpreted as wiping away (like Rashi). “Are only atoned for after time” means that the transgression is not completely wiped away — there is still an “aftereffect,” a presence of it.
2) Meiri’s approach — atonement is a practical refinement: The Meiri, who goes in the Rambam’s way to explain with intellect, says that all these stages of atonement (teshuva, Yom Kippur, suffering) make the person truly more refined. It’s not just “magic in heaven.” After teshuva he is still close to the transgression. It goes through time, Yom Kippur, suffering — and he truly becomes more refined.
—
Four Divisions of Atonement
Level 1: Positive Commandments
“How so? If a person transgressed a positive commandment that doesn’t have excision and did teshuva — he doesn’t move from there until he is forgiven immediately, and regarding these it says ‘Return wayward children, I will heal your waywardness’.”
Simple Meaning
Whoever transgresses a positive commandment without excision and does teshuva, is immediately forgiven.
Novelties
1) “He doesn’t move from there” — interesting language: “He doesn’t move from there” — he doesn’t budge from there — until he is forgiven. This means that immediately at the time of teshuva comes the forgiveness/atonement.
2) “I will heal your waywardness” = atonement: The verse “Return wayward children I will heal your waywardness” — “I will heal” is interpreted as the atonement. The moment of teshuva — immediately “I will heal.”
—
Level 2: Negative Commandment Without Excision
“If he transgressed a negative commandment that doesn’t have excision or death penalty of the court, and did teshuva — teshuva suspends and Yom Kippur atones, and regarding these it says ‘for on this day He shall atone for you to purify you from all your sins before Hashem you shall be purified’.”
Simple Meaning
For a negative commandment without excision/death penalty of the court, teshuva alone is not enough — teshuva “suspends” (holds), and Yom Kippur atones.
Novelties
1) Explanation of “suspends” — between earth and heaven: “Suspends” means like a person who hangs between earth (sin) and heaven (atonement) — he is “lacking atonement”, he is left hanging in an intermediate state. The Pnei Menachem says that “hanging and standing” means that one hangs on the rope — the teshuva is not lost, it lies there, but it is not yet finished.
2) Two levels within “minor ones” — a new distinction: Even within “minor ones” there are two levels: positive commandments (where teshuva alone atones) and negative commandments (where one must wait for Yom Kippur). This is a finer division than the beginning of the topic.
3) The verse “for on this day” — atonement and purification: The verse is precise: “to purify you from all your sins” — after one has done teshuva, the day itself (the essence of the day) does something — it atones and purifies. The transgressions that one has already done still need further purification, and the day makes the purification.
—
Level 3: Excisions and Death Penalties of the Court
“If he transgressed excisions and death penalties of the court and did teshuva — teshuva and Yom Kippur suspend, and suffering that comes upon him completes the atonement for him, as it says ‘and I will visit their transgression with a rod and their iniquity with plagues’.”
Simple Meaning
For excisions and death penalties of the court, even teshuva with Yom Kippur together are only “suspending” — they hold. Only suffering that comes upon the person completes the atonement.
Novelties
1) What does “suffering” mean? — Dispute in interpretation:
– A Chassidic interpretation: The suffering from having sinned — the pain and regret itself.
– Simple interpretation: Suffering in the world — afflictions that come upon a person.
– Maharal-type interpretation: Suffering breaks a person, removes from his pride, which helps him become better and do more teshuva — “it changes him.”
2) Suffering from Yom Kippur itself — the five afflictions: A novel suggestion
2) Suffering from Yom Kippur itself — the five afflictions: A novel suggestion: the five afflictions of Yom Kippur itself (not eating, not drinking, not washing, not anointing, not wearing shoes, standing on one’s feet) are perhaps already the “suffering” that completes the atonement. One doesn’t need to wait for further suffering — one already puts oneself into suffering on Yom Kippur itself.
3) The Baal HaTanya’s approach (Iggeret HaTeshuva) — fasts as suffering: The Baal HaTanya answers a question: the early authorities say that after teshuva one must fast, but in Shulchan Aruch such a law is not written. His answer: the fasting is not a part of teshuva itself, but rather in order to make “suffering” that completes the atonement for transgressions that require suffering. A person can himself fast an ordinary fast in order to bring upon himself suffering. This is also the foundation of self-afflictions — one makes oneself into suffering.
4) Question: Does suffering help without teshuva? Hashem brings suffering upon a person who sins — but if he doesn’t do teshuva, the suffering doesn’t help. Why does Hashem then bring suffering? Perhaps suffering itself helps a bit even without teshuva? Or perhaps suffering brings to teshuva — a kind of regret that comes from affliction.
5) Question: The order of atonement — is it indispensable? What happens when it’s “not in order”? For example: he had Yom Kippur, then teshuva, then suffering. Or he had suffering first, then teshuva. It doesn’t have to be that there’s a certain order — suffering can itself bring to teshuva.
6) Explanation of “suspends” for excisions — not a loss, but a process: “Suspends” doesn’t mean that it does nothing. It means that the teshuva lies there, it doesn’t go away, it doesn’t get lost — but it only finishes with suffering. It’s a process that is not yet complete.
7) Explanation of “and I will visit their transgression with a rod”: The Rambam brings this verse as proof. “Visit” means: even after they have already done teshuva, Hashem will still visit them — brings upon them rod and plagues (suffering), which removes the remaining bit of “their transgression.” One could have learned that the verse speaks of without teshuva, but the Rambam doesn’t go with the approach that without teshuva nothing helps — even death penalty of the court doesn’t help without teshuva.
—
Level 4: Desecration of the Name
“But one who desecrates the Name, even though he did teshuva and Yom Kippur arrived and he stands in his teshuva and suffering came upon him — he is not atoned for with complete atonement until he dies. Rather teshuva and Yom Kippur and suffering, the three of them suspend, and death atones, as it says ‘and it was revealed in my ears by Hashem of Hosts: if this iniquity shall be atoned for you until you die’.”
Simple Meaning
For desecration of the Name, even all three — teshuva, Yom Kippur, and suffering — are only “suspending.” Only death atones. The verse “if this iniquity shall be atoned for you until you die” is the proof.
Novelties and Explanations
1) “Stands in his teshuva” — interesting language: The Rambam says “he stands in his teshuva” — he still stands in his teshuva. This means that he hasn’t just done teshuva once, but he is still standing in teshuva, and still he is not atoned for.
2) What does “death atones” mean — different interpretations:
– Simple interpretation: Death means that he will die because of this — earlier, or an unusual death. It’s a punishment.
– Death as greater suffering: Perhaps death is a kind of greater form of suffering — the suffering of death itself brings the atonement.
– Death as an obligation: Death means that the person owes Hashem — he must remember that he is not yet finished with this sin.
3) Question: All people die — what is the novelty? All people die eventually — what does “until you die” mean? Answered with a joke: “Adam the first made a desecration of the Name, because of which all people die.” But seriously: Perhaps he means that he will die earlier, or an unusual death, or that the death itself — the fact of dying — is what completes the atonement.
4) How does death atone for desecration of the Name? When a person dies, one sees only his commandments — “after death, holy ones.” For desecration of the Name: the desecration of the Name is that other people saw his transgression and learned from it. When he dies, and one says a eulogy, one will remember him again — but perhaps specifically then the desecration of the Name is rectified.
5) Hashem is not limited — an important note: All these laws don’t mean that Hashem is limited. If Hashem wants to forgive someone without death, without suffering — He can. It means an obligation on the person: the person must know that he is not yet finished with this sin.
6) Meiri’s way — desecration of the Name as “in his soul”: According to the Meiri’s approach, one can say that desecration of the Name means something that is “in his soul” — a person should know that if he was once in such a situation, he can always fall back. He should always have a “broken heart” of a penitent — a certain brokenness that never completely goes away until death.
7) “And it was revealed in my ears by Hashem of Hosts” — explanation of the verse: The verse means: Hashem knows and sees, and He says “I will not forgive you until you die.” It brings out the severity of the matter — a person should not be calm, he should always remember the transgression.
8) In practice — what can a person do? What can a person do if he must wait until death? He must still do teshuva, still pray, still say Tehillim — but he should know that it’s not finished. [Note in a humorous way: “Tehillim itself can be a great transgression” — if one thinks that through Tehillim alone one already has a portion in the World to Come.]
—
Conclusion
The lecture went through the first chapter of Laws of Repentance — from the introduction (the place of Laws of Repentance in Sefer HaMada, the commandment of teshuva/confession, the text of confession), through the foundations of confession with sacrifices, death penalties of the court, between man and his fellow, the essence of Yom Kippur, the scapegoat, until the four divisions of atonement (positive commandment, negative commandment, excisions/death penalties of the court, desecration of the Name) with their different levels of atonement.
📝 Full Transcript
Introduction to Hilchos Teshuva – The Place of Teshuva in Sefer HaMada
Hilchos Teshuva as a Foundation of the Faith
Speaker 1:
Okay, so let’s begin today Hilchos Teshuva from the Rambam. In Sefer HaMada this is the last halacha, the last halachos of Sefer HaMada is Hilchos Teshuva.
Seemingly, we learned that Sefer HaMada is, as the Rambam said, mitzvos she’hen ikar das Moshe Rabbeinu v’tzarich leidah osam t’chilas hakol (commandments that are the foundation of the religion of Moshe Rabbeinu and one must know them first of all). And it appears that Hilchos Teshuva is one of the mitzvos that are both of these things in a certain way. Both is it from the fundamentals of the faith, one must understand a bit why teshuva is from the fundamentals of the faith. Ikar (fundamental) means that it’s a very basic thing, and if it doesn’t exist, the rest of Judaism cannot exist. And it means it’s one of the things that one must know. There are things that one must know in this? Perhaps things that one must perhaps do, but primarily know, and these are the most important things to know.
It’s also important for all the other sections of the Rambam. Sections of the Torah, you mean? For all the other halachos, all these things are important.
Why Teshuva is a Foundation of the Faith – According to Moreh Nevuchim
So the reason why it’s from the fundamentals of the faith, the Rambam himself says in Moreh Nevuchim in Part 3 Chapter 36, where he speaks about the reasons for the mitzvos, he says that teshuva is one of the mitzvos that the religion cannot live without, because everyone sins, most people at least, and if one would think that one cannot do teshuva, one would never keep the rest of the Torah. So this is a precondition, in order that Judaism, the Torah should be able to sustain itself, one must know that one can do teshuva. That’s one thing.
The Rambam’s Introduction to Hilchos Teshuva – “One Positive Commandment”
The second thing I think is that the Rambam says here, let’s learn the introduction, yes? Hilchos Teshuva, let me have his chapter here. Yes, Hilchos Teshuva. It is mitzvas aseh achas (one positive commandment), there is one mitzvah. Which mitzvah is it? The mitzvah of teshuva. Yes, v’hi she’yashuv hachoteh mei’cheto lifnei Hashem v’yisvadeh (and it is that the sinner should return from his sin before God and confess).
Okay, we’ll talk about this in a second.
The Special Language “V’Ikarim HaNigrarim Imah Biglalah”
And then the Rambam says, u’vi’ur mitzvah zo (and the explanation of this mitzvah), that is, this is the mitzvah, and just as he says about every halacha there is an explanation, the explanation of the mitzvah, the halachos of the mitzvah, are in the chapters. But here he says differently, “va’avi mitzvah zo v’ikarim hanigrarim imah biglalah bifrakim eilu” (and I will bring this mitzvah and the fundamentals that are dragged along with it because of it in these chapters). That means that here there isn’t only the mitzvah of teshuva, there are also fundamentals that aren’t necessarily an explanation of the mitzvah of teshuva. These are fundamentals that come in, the Rambam inserted various fundamental beliefs, fundamental foundations of knowledge that are connected, that get dragged along with the mitzvah of teshuva.
Which Fundamentals Stand in Sefer HaMada
And seemingly if one looks in Sefer HaMada, there are indeed things like Yesodei HaTorah, fundamental beliefs, where the Rambam made a list of the 13 principles in his work Perush HaMishnayos in Tractate Sanhedrin, one can see that in Sefer HaMada there are only two halachos where fundamentals stand. That is, the entire Sefer HaMada is seemingly fundamental beliefs, but Avodah Zarah for example, in Avodah Zarah the Rambam almost doesn’t explain fundamentals, only the historical development that we learned in Chapter 1, right? But fundamental beliefs more or less stand in these two halachos. In Hilchos Yesodei HaTorah it speaks about the existence of God and about prophecy, these are the two things that Hilchos Yesodei HaTorah includes as foundations. And also all the fundamentals that have to do with, one can say, reward and punishment, stand in Hilchos Teshuva. This is the last group of fundamentals in the 13 principles, it’s more or less the last group. So all these stand in Hilchos Teshuva. Not all the fundamentals are explained in Sefer HaMada, only a portion of them.
Speaker 2:
Which ones aren’t? The coming of Mashiach doesn’t stand in Sefer HaMada.
Speaker 1:
The coming of Mashiach and the resurrection of the dead. The coming of Mashiach and the resurrection of the dead, to the extent that they are part of the reward, that is mentioned. The Rambam, he doesn’t say the words coming of Mashiach, but at the end of Hilchos Teshuva it does speak about how the goal of the reward and punishment of the Torah, the physical reward. The coming of Mashiach is indeed part of the physical reward of the Torah. So he speaks about wars, wars, he stands more about the resurrection of the dead and the coming of Mashiach.
Speaker 2:
Not about the resurrection of the dead it doesn’t stand nearly, not about the coming of Mashiach, yes.
Speaker 1:
Because there he speaks more about the practical matter. The prophecy of Moshe, that thing he already said in prophecy, in Hilchos Yesodei HaTorah. But one can indeed understand that all these things, the Rambam in the chapter on Chelek explains this, that the coming of Mashiach, the resurrection of the dead, all these things are details of reward and punishment later. The general principles of this stand in Hilchos Teshuva. It could be that the details that stand in these things.
Speaker 2:
What is the language? “V’nigrarim imah biglalah”. “V’nigrarim imah” would have been enough.
Speaker 1:
One must understand his language. I think it means the same thing. The Rambam writes more than a lot with two things.
The Structure of Hilchos Teshuva – Fixing Actions and Fixing the Soul
Let’s understand, in Hilchos Teshuva he explains the essential thing of teshuva. And once one speaks about teshuva, there are things that come naturally with it, like how one does teshuva, which things one must work harder to do teshuva, things that prevent one from the paths of teshuva. But when it comes to the greater questions of what teshuva means in general, one comes to the question of knowledge and free will, which the Rambam goes into at length about free will.
Speaker 2:
I would say something like this. I would think, and together with knowledge and free will comes reward and punishment. Right.
Speaker 1:
I would think a bit more. I would think, as you say, the ideal details of Hilchos Teshuva will basically until Chapter 4 in a certain sense everything is details of Hilchos Teshuva. That’s not yet the fundamentals. The fundamentals when he speaks about free will, when he speaks about reward and punishment, these are things that are fundamentals, but they’re connected with teshuva, as the Rambam connects it, if there is free will, automatically one can do teshuva, and such sorts of things. Not actually necessary, because one could have had the entire Hilchos Teshuva without this. It’s only because the Rambam wants one to learn the fundamentals, which he needs to insert somewhere.
Speaker 2:
It’s not simple that one can’t say one should do teshuva without speaking about teshuva.
Speaker 1:
I’m saying that one of his points of Sefer HaMada is to say the fundamentals, and he needs to insert somewhere a thing in some place where it fits in. The place where the fundamentals of reward and punishment, of the service of man, fit in best is in Hilchos Teshuva. If it weren’t for the reason that he needs to write fundamentals, one could say Hilchos Teshuva without this.
Reward and Punishment as a Description of Human Perfection
The perfection of the person is the character traits of the person. But there’s also a broader question of what is a good person. For example, a tzaddik, beinoni, rasha, such a great rasha who has no portion in the World to Come. Reward, the reward that one receives also has a part, what happens to a person when he is in perfection etc. So reward is another way of evaluating a person. Right, just as many times we say, a tzaddik, he receives the most reward, it’s a sign or a cause.
So I think that in Hilchos Teshuva in a certain sense he brings out all the details of who is the proper person, how does one become it, what kind of person doesn’t begin, one must do teshuva. Then in Chapter 3 he speaks about the laws of heresy, yes, who is the worst person? From the worst person to the best person. From the… perhaps you’ll say, all these levels of a person.
Speaker 2:
I think perhaps a formulation, one can say teshuva is fixing actions, but it’s also fixing the soul. The depth of teshuva is fixing the soul. So the Rambam essentially in this book speaks about fixing actions, doesn’t begin, this is the mitzvah of doing teshuva, the simple meaning of teshuva. And then there is the deeper meaning of teshuva, which is fixing the soul, how one becomes a better person, and what is the purpose, what is the end of this better person.
Speaker 1:
And free will has to do with this? Free will is just a prerequisite for reward and punishment.
Speaker 2:
Yes, free will is just a prerequisite for reward and punishment. People like to talk about free will, and the foundations aren’t so important. And about this is the last chapter about serving from love and fear, and one should educate toward Torah for its own sake. Right, that’s also a part of fixing the soul.
Speaker 1:
That’s reward, that’s the end of the reward.
Speaker 2:
Yes. Let’s say, a part of reward as it relates to service, not reward abstractly what reward is, but how this should influence a person’s service of God. The entire formulation of reward and punishment, certainly according to the Rambam, is this, not to estimate how many mansions there are in the Garden of Eden.
Speaker 1:
Yes, there are side things, the end is directly. He says what reward is, but to say what reward is, what we want to do, how the service of God should be different after taking into account the matter of reward. Right, right. So it’s explaining, he says reward is a prerequisite for this. One can say another way of saying reward, would have been to say the purpose. What is the goal, what is the end, what is the purpose of being a person? The purpose is the reward. And the soul means it’s a circle, we are properly the goal. Understand, what is the goal of everything? Yes.
Okay, we’ll see inside more, but this is my introduction for the strength.
Teshuva as a General Principle Relevant to All Mitzvos
But teshuva itself is also a condition, because teshuva is relevant to every mitzvah. It means, because just as in every mitzvah one says, by the mitzvah one can give lashes. If the Rambam hadn’t made Hilchos Teshuva, the Rambam would have had to say by every mitzvah, and if one wants to do teshuva for this mitzvah one should fast so much and so much and do such and such. Hilchos Teshuva is very general for the entire Torah. Every mitzvah one sometimes fails at, and one must do teshuva for it. And in this respect it’s a foundation.
Speaker 2:
But other authors don’t go this way. Other authors for example make general principles of the mitzvos, such as for example, principles of all punishments, principles of I know, women, slaves and minors all their obligations. The Rambam threw it in here and there, but I say, teshuva is also a general principle in all mitzvos.
Speaker 1:
Yes, true. I say, in this respect it’s another foundation. Then it would have fit in more like Hilchos Onashin.
Speaker 2:
Yes, you have Hilchos Sanhedrin V’Onashin, where one receives lashes.
Speaker 1:
Those other principles stand in his work in other places. He doesn’t look at that as general principles of mitzvos. General principles by the Rambam means things… He lists everywhere where one receives lashes.
Speaker 2:
Yes, but that’s the law of each mitzvah.
Speaker 1:
That’s the law of each mitzvah, not simply general principles. General principles of mitzvos. He doesn’t say a general principle, every negative commandment receives lashes. Each mitzvah he says what is the law of the mitzvah.
Speaker 2:
Okay, perhaps it’s different. Hilchos Sanhedrin is like the law on the court that they must give lashes, how that works.
Speaker 1:
Yes, it’s true. But even so it’s also more general than teshuva… Judaism cannot live without teshuva. It’s one of the basic things of Judaism. And it’s, one can even say about people. A person with mitzvos, yes? A person isn’t the type of person, you can tell him once and it’s finished. A person is the type of thing that one tells him, and then one tells him he should do teshuva, and all his days.
Okay. Fine.
Discussion: “Nigrarim Mimenah Biglalah” – Double Language or Two Layers?
So there is one mitzvah, and ah, we already spoke about the topic of vidui (confession), we already struggled about this. There are other formulations about this. Perhaps we’ll come to learn a precision in the word “nigrarim mimenah biglalah”? “Nigrarim mimenah” means the essential things that have like let’s say reward and punishment, and because of this comes free will. I don’t know, I thought, it’s a bit of an extra language, a bit of a rabbinic language.
Speaker 2:
Yes, okay.
Speaker 1:
True, but I don’t know, sometimes one says…
Speaker 2:
The Gemara has enough.
Speaker 1:
True, true. Sometimes one says in cheder, one says twice the same word so people should be clear and simple.
Speaker 2:
Yes, okay, very good.
The Mitzvah of Teshuva: What is the Essential Element?
Dispute Among the Early Authorities: Whether Teshuva Itself is a Biblical Commandment
Speaker 1: The Rambam says that the mitzvah is that one should do teshuva and one should confess, yes? There were other righteous ones, the Sefer HaChinuch, who said what? There were those who said that the Rambam means to say that teshuva itself, there’s a dispute whether teshuva is a mitzvah that stands in the Torah, yes? Seemingly the Rambam learns that yes. Which mitzvah does he count? The Rambam counts a great mitzvah, when he brings the verse.
There are those who say that the Rambam learns perhaps that the mitzvah is that the manner how one does teshuva, it’s teshuva, not necessarily a positive commandment. It’s a bit greater, it’s like for example the mitzvah of faith. There are those who say that the Rambam learns that faith is also a mitzvah. Okay, those who learn that faith isn’t a mitzvah, would perhaps have said that teshuva isn’t a mitzvah, because this is a condition for all mitzvos. And in general, it’s such a moral thing, it’s not really an obligation that one should do teshuva. Because if one hasn’t sinned, one doesn’t need to do teshuva. One can indeed transgress a sin.
One thing, one can also ask conversely, if there is a mitzvah, doesn’t one need to do teshuva? I mean, the mitzvah isn’t, the second day there’s already no mitzvah? One becomes exempt because one sinned once?
The Position of Sefer HaChinuch: The Mitzvah is the Manner of Teshuva with Vidui
So there are those who want to say that the mitzvah is that when one does teshuva, one should do it in that manner with vidui. That teshuva should have a certain way. Because when teshuva would have been, as you say, when the mitzvah of teshuva would have been automatic, one understands that a person is always obligated in all mitzvos. If he neglected a mitzvah, he must do teshuva, and that’s a part of the mitzvah. The original, for example, one must wear tzitzis, and a person didn’t wear tzitzis, there’s no new mitzvah of doing teshuva, rather the obligation of tzitzis tells him, Sunday, Monday when you didn’t wear tzitzis, the obligation of tzitzis tells you Tuesday that you should do teshuva and yes wear tzitzis.
According to this position they would have said, so how does the mitzvah of teshuva come in? That when you do teshuva Tuesday and you begin to put on tzitzis, before you put on tzitzis you should say “I am doing teshuva for not having put on tzitzis the last few days”, and one should say vidui, and then put on tzitzis. So there are those who learn this way.
The Rambam’s Position: Teshuva Itself is a Mitzvah
But I think it’s not so, it’s not necessarily, because the Rambam simply holds that the entire teshuva is a mitzvah, that every time when a person has sinned and he does teshuva. One can understand it precisely, because teshuva is another thing. After a person has sinned, simply let’s say in tzitzis, it’s a mitzvah to put on tzitzis, which means, it’s a burden and one must put on tzitzis. But the thing that one didn’t do for a few days, demands more than this. It demands a certain courage from the person, it demands a certain contemplation, it demands a certain vulnerability, it demands new powers of the soul that one should indeed do teshuva. From this perspective it’s a new mitzvah. Seemingly the Rambam holds that the mitzvah of teshuva is a mitzvah, and how is vidui, is another condition in the mitzvos. It’s a manner of fulfilling a mitzvah.
Reasoning: Teshuva as Faith
Speaker 2: I would say, that is, relative to what you said before, I think it could be the main thing, that the Rambam has no problem that faith should be a mitzvah. It could be that teshuva, the mitzvah of teshuva is the faith that the Almighty forgives, or that one can, as you said a few times, that one can return to be close, return to be a person. It indeed came to the formulation of fixing the soul. Teshuva isn’t only that you put on tzitzis again, but you’ve become a different kind of person who wears tzitzis, and I’ve emerged from that person. So teshuva says that one can return to be that person. But then you would say that even one who doesn’t do teshuva, but he believes in teshuva, has already fulfilled the mitzvah of teshuva. The mitzvah of teshuva is “to believe that it’s possible to do teshuva”.
Speaker 1: But that’s already faith. The essential faith can be.
Speaker 2: I believe, but I… One believes in the power of teshuva and he doesn’t do teshuva, in what does he believe?
English Translation
Speaker 1: I think very well. Okay, yes, I know, emunah (faith) is also that one believes. You mean that a Jew, emunah means to conduct oneself like one who believes. Okay, I didn’t say so far that the mitzvah is only to believe. I’m saying you’re asking the question, what is the novelty of the mitzvah of teshuva (repentance)? Why shouldn’t we say that the mitzvah of teshuva is a positive commandment? On the contrary, that’s what other Rishonim said, that’s what other enumerators of mitzvot said. And this has already been answered.
The Rambam’s Verses: Why “Vehitvadah” and Not “Veshavta Ad Hashem”
I also think that the reason why the other Rishonim, other enumerators of mitzvot, didn’t count the mitzvah of teshuva as a mitzvah at all, was different from the Ramban. They had different verses than the Rambam. Let’s see which verses the Rambam brings. The Rambam learned, the Rambam loves verses that are physical, that say something. The Rambam himself answers that it’s a fulfillment of a mitzvah, just like “veshinnantam levanecha” (and you shall teach them to your children). Yes, it says “veshavta ad Hashem Elokecha” (and you shall return to Hashem your God) etc. But the Rambam doesn’t bring those verses.
And I think the reason is because the Rambam understands like the Ramban, somewhat in different ways, that “veshavta” – the Rambam brings it later that it’s a promise. “Veshavta ad Hashem Elokecha” is a very general expression. It doesn’t mean the mitzvah of teshuva, it means returning to the Almighty. The Rambam himself also brings that verse by the promises. He says that in the end they will return with teshuva, at the end of the exile etc. It’s not exactly a mitzvah.
Where is there a mitzvah? A mitzvah is what it says “vehitvadah” (and he shall confess). Because that’s a concrete action. But the Rambam understood, as he will say in chapter 1, what does “vehitvadah” mean? “Vehitvadah” doesn’t mean that one should just say “I have sinned” and not stop sinning. It’s part of regret. The Torah says “vehitvadah,” and it implies that the Torah says one should do teshuva. But since the Torah says “vehitvadah,” it means that the essence of the mitzvah of teshuva is the matter of vidui (confession), but the meaning of vidui is to do teshuva. So, it’s essentially the same thing.
Discussion: Whether Vidui Prevents the Teshuva
Speaker 2: Isn’t it simple that one must even ask the other answer like according to the Mechaber Sefer HaChinuch, according to the other interpretation, if someone does teshuva and he doesn’t say vidui, is he not fulfilling the mitzvah of teshuva at all.
Speaker 1: I don’t believe so. Originally, the vidui that the verse speaks of there is part of a korban (sacrifice), no? It’s “ish o isha” (a man or woman).
Speaker 2: Yes, with intent.
Speaker 1: But a person who brings a korban because he sinned, he has done much more teshuva. He has done something, he has given away something of himself, he has regret and he brings a korban. The Rambam is going to try to prove from this that it means to do teshuva in a general way, even without a korban. But I’m saying, you’re saying that according to me one fulfills the Rambam’s mitzvah of teshuva even if one doesn’t do teshuva. And according to the other interpretation, according to the Sefer HaChinuch, I think he says such an interpretation, if someone does teshuva and he doesn’t say vidui, he hasn’t fulfilled the mitzvah of teshuva. That’s also very strange. Teshuva mainly means that one should become better. It’s true that there’s a law that one should say vidui, but he hasn’t done teshuva according to the principles of teshuva.
Speaker 2: I don’t think that’s correct. I mean, I would have thought that if someone doesn’t say any vidui and he becomes better… vidui is apparently an advice, and how does one become better?
Speaker 1: I actually have a problem, a person hasn’t been humbled, he actually becomes a bit… how does it say “na’aseh keheter” (it becomes like something permitted). Vidui is apparently an advice, just as a korban is an advice. I’m sure that if someone forgot, he doesn’t know that one must say vidui, that his teshuva also helps. I can say that meanwhile, when a person doesn’t say vidui, it’s simple that he’s not ready and not truly humble. If you’ll find a type of person who has such a spiritual strength that he doesn’t need vidui for teshuva, it’s not such a strong thing.
And we’ll see Yom Kippur, and it’s a kind of condition, and there must be things that are not preventing. Before bringing a korban, one must do semicha (laying of hands), and if one didn’t do semicha, I don’t know, I don’t remember that law, but even not according to the Sefer HaChinuch.
Speaker 2: But that’s because “chatati aviti pashati lefanecha” (I have sinned, I have transgressed, I have rebelled before You) in oral vidui. One said vidui and sins. Afterwards, one says vidui on that, and what means not that seriously becomes a big plan.
Speaker 1: Okay, fine. Let’s learn. This is the… one brings in the mitzvot.
Halacha 1: The Mitzvah of Vidui
But very good, the first law of the laws of teshuva, the essence of the mitzvah of teshuva, the main mitzvah of teshuva, says the Rambam, “All the mitzvot in the Torah, whether positive or negative commandments. If a person transgressed one of them, whether intentionally or unintentionally, when he does teshuva and returns from his sin, he is obligated to confess before God, blessed be He.”
Discussion: What Does “Shegaga” Mean
Speaker 2: What does shegaga (unintentional) mean here, is on shegaga there one must do teshuva. What does it mean? He didn’t know that it’s Shabbat, or he didn’t remember that it’s a mitzvah, and he has an unintentional disregard.
Speaker 1: Ah, they’re categories of the korban. He’s not speaking here of oness (compulsion), he doesn’t say here oness.
Speaker 2: Right, shegaga means that I didn’t… he didn’t know a kind of negligence. And this shows what we could yes, know. Making a mistake is a bit of a wrong.
Speaker 1: Yes. Here, is still actually, so, when… see, by small children one can take shegaga. And by an adult there’s almost no shegaga. It was, it’s forgetting that it’s not to be a wild animal, and he forgot to light Shabbat candles. Shegaga is as we say in the laws of Shabbat, we see the laws of shegaga is until the grave. Usually shegaga is a bit more of a negligence. It’s not there, but in practice it’s a kind of…
Speaker 2: Okay.
The Expression “Veyashuv Mecheto”
Speaker 1: So, says the Rambam, “How does one do teshuva? Veyashuv mecheto” (and he returns from his sin). When he does teshuva, and he returns from his sin. The Rambam, the expression “teshuva” means that he has in this the idea that a person is by nature, the soul is a part of God from above, returns. Or as if here one can say that a person originally did mitzvot, and now one returns to the mitzvot. It’s interesting, someone who never did any mitzvot we wouldn’t call him “teshuva.” One must think. Anyway, why is this the expression teshuva? Ah, it comes from the expression of the verse, “veyashuv mecheto.” It comes from the expression of the verse.
Speaker 2: But perhaps “veyashuv” means something else. No, perhaps in general “veyashuv” means going back from what one did, not going back to where one was. Understand? Perhaps it means from the expression… it looks like three times the same expression. It’s certainly one interpretation. Having regret. Regret can be teshuva, but you go back. He is chozer bo mimah shehaya (retracts from what he was). Going back to his previous state. Remember, we had something in the previous chapter, some expression “vechozer”? Remember? “Chozer le…”, “chozer me…”. You said some comment. I don’t remember where anymore. Remember what I mean? “Chozer ve…”.
Speaker 1: I don’t remember. In any case, one doesn’t have to say that teshuva comes from the Torah. It’s a matter according to the way, here comes the Torah. But teshuva means this, to abandon the sin.
Speaker 2: No, he says, “veyashuv mecheto.” He doesn’t say “veyashuv letzidkato” (and he returns to his righteousness). “Veyashuv mecheto.” He says, “How does one do teshuva? Veyashuv mecheto.” That’s the expression that one should do teshuva. What does “oseh teshuva” mean? “Veyashuv mecheto.” I think that’s the meaning. For example, when the Gemara says that Adam HaRishon did the first teshuva, he was born and he was recognizing his Creator, followed, and he messed up somewhere and he went back to his… but there it also means the same thing, and a sin, and he had regret on his sin, and he accepted upon himself that he won’t do the sin anymore, teshuva is effective apparently. Although there is, yes, Shulchan Aruch HaRav in the laws of Talmud Torah section 5, okay, one must know. Here is the law that one is obligated to confess, the teshuva should be in a manner, so let’s learn it, yes.
Halacha 1 (Continued): The Obligation of Vidui in Teshuva
Speaker 1:
No, but that there means that he also has the same thing, he did a sin, he went back from his sin, he didn’t go back to his sin. Teshuva is “from,” not “to.” That’s apparently. Although there is, yes, “shuva eleinu letoratecha” (return us to Your Torah), okay, one must know.
Here is the law that one is obligated to confess, the teshuva should be in a manner, so let’s learn it now, the piece is the proof of that answer. Right, this is how the Rambam learns it. When one does teshuva, one should do it in a manner that one should confess on the sin before the Almighty. Shene’emar (as it says), where does a verse say? “Ish o isha ki ya’asu mikol chatat ha’adam” (a man or woman when they commit any of the sins of man), when a person, a man or a woman, will do any sin, “lim’ol ma’al baHashem” (to commit a trespass against Hashem), to trespass against Hashem, simply we mean there the prohibition of me’ila (misappropriation), but the Rambam says it here as a general thing, when one is mo’el it means an expression of a betrayal, yes, a kind of betrayal of the Almighty. “Ve’ashma hanefesh hahi” (and that soul is guilty), and the person is guilty of the sin that he did, the mitzvah is “vehitvadu et chatatam asher asu” (and they shall confess their sin which they did), his mitzvah is he should confess. “Vehitvadu et chatatam asher asu,” he should confess. “Vehitvadu devarim” (and they shall confess words), what does the word “devarim” mean? Is there a vidui of not words? Yes, apparently bringing the korban itself. Because simply it means… ah, the korban brings a korban, and simply that this is an admission that this was my sin. Simply there the verse means that one should bring a korban, so what does “vehitvadu” mean? That he brings a korban. But the Sifrei, he brings the expression of Chazal, they learned that vidui is itself a mitzvah, that’s what “vehitvadu” means, and he should confess, say vidui of words. He’s going to bring, and he’s going to explain better.
Vidui is a Positive Commandment in Itself
The Rambam, “This vidui is a positive commandment,” the vidui is a positive commandment. Okay, good. That’s… the Rambam has absorbed in what is the expression “positive commandment”? It could be that the word of the vidui is a bit different than we spoke earlier, that it makes it into an action, because as you said, when is teshuva? When he starts again laying tefillin. You said that it’s not any positive commandment that one can catch, because when he lays tefillin again after not laying for two weeks, he’s now doing the mitzvah of tefillin, he’s not now doing the mitzvah of teshuva, yes? But when he does vidui, it says that now is a special time for only teshuva itself. The Rambam in Sefer HaMitzvot brings from Chazal that he learns that the verse means on every sin, lim’ol lerabot (to include), in short, somehow he includes, although the verse speaks of certain things, he includes everything. The verse includes, the verse said “mikol chatat ha’adam,” lim’ol asham, “o nefesh,” every kind he includes, that everyone must afterwards do teshuva.
But what I’m saying is a good interpretation, because it’s not necessarily relevant, because by a negative commandment one should know that it was with an action. But to know, when did the person fulfill the mitzvah? When he again started laying tefillin, did he do tefillin? He’s not now doing the mitzvah of teshuva, he’s doing the mitzvah of tefillin. But when he’s engaged in this, when he has regret, the vidui, then he knows what he’s doing. Then it’s a mitzvah. When he does the mitzvah, the main point is, that actually, says the Rambam, “shelo ya’aleh al hada’at” (it shouldn’t enter one’s mind) that vidui is not a mitzvah in itself, rather it’s part of the laws of sacrifices. One could think, as he says semicha, there are laws in sacrifices, one of the laws is that one says vidui. No, he learns, he brings from Chazal, that no, vidui is an extra mitzvah, a positive commandment, that when one does a sin one should do teshuva. Exactly, when one brings a korban… exactly, yes. Interesting, I’ll say, that when there was a Beit HaMikdash standing, the time to do the mitzvah of teshuva was by the korban. I don’t know if necessarily both can be one thing. He’s going to say in the next piece, but first he brings the mitzvah is vidui, it means first here there must be vidui. Perhaps when one brings the sacrifices one says vidui again. I don’t know if it’s the same vidui that he brings.
Halacha 2: The Text of the Vidui
Okay. He says, “This vidui is a positive commandment,” says the Rambam. “How does one confess? One says.” But also, he placed an emphasis here, that one says it before the Almighty. And here again, “Ana Hashem” (Please, Hashem). When someone doesn’t say it before the Almighty, when someone has a spiritual guide and he confesses to him, and he didn’t see that he’s now speaking to the Almighty, it’s not vidui. One shouldn’t think that vidui is just a practical thing that the teshuva must be that a person should be open with himself. If a person wouldn’t have learned the Rambam, he would say why is vidui important? A person should be clear that he sinned. If one goes to just anyone who goes to any “healing,” they’ll say that you need to be open with your sin that you did, you need to even speak what you did.
A sin is only a sin before the Almighty, I mean between man and his fellow and the like, but the truth cries the Almighty. Yes, still, I have no quarrel with you, I’m just saying a comment. The Rambam says that the teshuva, the vidui must be before the Almighty. It could even be that the word vidui is meaningful. But I thought that vidui is a practical thing. When a person thinks, you have a child that you’re trying to educate, tell me very clearly what you did, because a person will excuse it. Between man and his fellow is part of between man and God, but in between man and his fellow there is a kind of vidui. Okay, a kind of moral tools they are. But it’s very possible that it’s an important step that a person should be able to do teshuva, he should be open with himself that he did a sin, and he didn’t do well. But the Rambam doesn’t necessarily speak of this, he says something like a matter of I must say before the Almighty, and the opposite is the Almighty.
The Expression of Vidui
At least in this chapter one must learn, he says in the laws. It’s a good question, how does he begin the laws of teshuva? He says so, “Ana Hashem.” What is the law? It’s already the order of vidui. Laws of vidui, yes. Says the Rambam, he must say “Ana Hashem chatati aviti pashati lefanecha” (Please, Hashem, I have sinned, I have transgressed, I have rebelled before You). The three is against the three, chatat me’ila and asham perhaps. I think it’s not such expressions, I think one doesn’t have to say all these expressions, he just gives you out. I think, perhaps it’s connected with the… when the verse says three expressions of sin. Yes, okay, the verse also brought the expressions. Okay, people learn the interpretation. What is chatati aviti pashati? He means that one must bring out, and later the Rambam will say that one must say out the sins that one did.
“Ve’ata nichamti uvoshti bema’asai” (and now I regret and am ashamed of my deeds), I have regret and I’m ashamed of my deeds. It doesn’t mean that you must be very ashamed, the word is that he doesn’t hold of it anymore, it’s a way to bring it out. Ah, these are all expressions from verses, the “nichamti” says “ki nichamti,” and yes, these are all expressions from verses. And further what must he say? “Ule’olam eini chozer ledavar zeh” (and forever I will not return to this thing), I will never again do the sin.
The Essence of Vidui
Says the Rambam, “Vezeh ikaro shel vidui” (and this is the essence of vidui). This is the essence? Must one say all these expressions, and if you don’t say it’s not vidui? This is the meaning of the word vidui. He tells you what is the meaning. Vidui means that you did? No, the essence of vidui must be either that I did it, either that I’m ashamed of it or I don’t want anymore, and I won’t do it anymore. Three things are in the vidui.
Says the Rambam, “Kol hamarbeh lehitvadot uma’arich be’inyan zeh harei zeh meshubach” (whoever increases in confessing and lengthens in this matter, behold this is praiseworthy). Marbeh lehitvadot means what? Bringing out more the details of the sins that one did? Or focusing on the other words?
What does he bring out? One looks in the siddur, one sees that there are all kinds of expressions of vidui, here longer ones on Yom Kippur, the whole “Al Chet.”
Discussion: What Does “Kol HaMarbeh” Mean?
Speaker 2:
There’s the thing of not too much… does the Rambam mean the Gemara of not saying too much sin?
English Translation
Speaker 1:
No, how is there such a thing? No, the Gemara is against… No, no, no. The details of the sin (prati hacheta) is a question that the Rambam speaks about. The Rambam doesn’t speak about that now. What he’s talking about is, meforat (detailed) means to say, I feel so bad, and I regret so strongly that I… In other words, with the words “aviti, pashati” (I sinned, I transgressed), whatever, all the words. I don’t see… The question is about everything, whether one should focus on the “asiti kach v’kach” (I did such and such). No difference. The point is just… But the “asiti kach v’kach” is there so that one shouldn’t. You can see, this is in Hilchot Teshuva there, if I remember, he rules that yes, one should detail the sin. One must look inside.
But his point is apparently, just as it is by the Exodus from Egypt, right? His point is apparently just, you shouldn’t think that if it’s enough by itself to say vidui (confession) in the siddur, that that is what’s essential. The essential vidui, what is essential? The essence of vidui is just, “I have sinned, I don’t want to do it anymore.” Basically, that’s what vidui means. But he does bring out that being more elaborate in this is better. It’s praiseworthy (meshubach). It’s not indifferent, it’s worth more and more.
Speaker 2:
Yes, yes, but the point, I mean that the point of the halacha is not to say that one should do that. The point is more to bring out what is the essence of teshuva. The Rambam wants very strongly to make clear what is the essential meaning of vidui. I mean that’s what I read. “Harei zeh meshubach” (this is praiseworthy) – are you saying it’s reprehensible (megunah)?
Speaker 1:
Yes, it’s meshubach. But meshubach means to say, “This is a nice thing, but it’s not the essence.” I’m saying that the essence that he says is that this is not the essence. And the benefit, sometimes, as we touched upon that vidui can help, okay, if someone is more elaborate, he goes more into it. You can also, by the way, one can also elaborate on the word “Hashem.” What does the word “Hashem” mean? Yes, you can do the Chassidic things, one must understand who the Almighty is that one sins to Him, etc. One can elaborate on every point of the vidui, on the expressions of vidui that we have. Yes, “va’ani avdecha ben amatecha” (and I am Your servant, son of Your maidservant), he elaborates about how great the Almighty is and how small people are. There are all kinds of things that one can elaborate on, but it’s not the essence, it’s not the mitzvah, it’s not the definition of it.
Apparently the rest is tefilla (prayer), it’s not teshuva at all. Vidui is “chatati” (I have sinned) – prayer, that’s all. What is vidui? I mean that there’s a famous difficulty here, that in no vidui that appears in our siddur, almost, except in one or two versions, does the text of “le’olam eini chozer l’davar zeh” (I will never return to this thing) appear. But I mean that the Rambam doesn’t mean to say that one must say this language, one must express it. What I mean is, it’s simple that if someone says vidui “chatati,” and he means to say “woe is me,” that’s not vidui. The point is, he gives the definition, which has no other source for teshuva except from this. It must be that in the definition of vidui lies the essential thing, precisely the text. I already have a different text.
Speaker 2:
Exactly, just as “le’olam eini chozer l’davar zeh” is already more of a prayer, I’m asking the Creator, help make it so that there should no longer be any “chozer” (returning).
Speaker 1:
Exactly, so strong is the language, “v’lo yashuv l’cheto od” (and he shall not return to his sin again).
Speaker 2:
“V’lo yashuv l’cheto od,” yes. But the point is that this is really incidental. Even when someone says “chatati,” just the word “chatati,” it says in the Gemara that if one says “chatati” one has already fulfilled vidui. Because in this you have included that. What does “chatati” mean? “Chatati” and I’m happy and I’m proud? That’s not the meaning. That’s the meaning, “nichamti, le’olam eini chozer” (I regret, I will never return). That’s the meaning. When someone says, what, I did it because I had a great yetzer hara (evil inclination)? That’s the sin.
Halacha 3: Vidui by Sacrifices
The Rambam continues further, “v’chen…” (and so…)
Speaker 2:
Ah, so that’s the…
Speaker 1:
That’s the essential vidui. That’s the Rambam. On this he goes into details of sin, what there is vidui on, and how the Rambam… He will mainly bring out, “v’chen ba’alei chataot v’ashamot b’sha’ah shemevi’in korbenoteihen al shigagatan o al zedonan, ein mitkaper lahen b’korbanan ad she’ya’asu teshuva v’yitvadu vidui devarim” (and so those who bring sin offerings and guilt offerings when they bring their sacrifices for their inadvertent or intentional sins, they are not atoned for by their sacrifice until they do teshuva and confess a verbal confession).
Speaker 2:
Ah, so that’s teshuva and vidui devarim go together with teshuva.
Speaker 1:
Ah, “ad she’ya’asu teshuva v’yitvadu vidui devarim,” I mean that…
Speaker 2:
So that’s further, he must have both the korban (sacrifice) and also teshuva vidui devarim.
Speaker 1:
One would see that part of the kapara (atonement) is the korban.
“She’ne’emar ‘v’hitvada asher chata aleha’” (as it says “and he shall confess what he sinned upon it”), that’s a verse in Parshat…
Speaker 2:
He should say a vidui on what he sinned.
Speaker 1:
That’s a verse in Parshat Vayikra he brings about an asham (guilt offering), I think. “V’hitvada,” it says. One learns from this that not only… Ah, another way one could have thought that this is just saying vidui devarim. Ah, this week is Vayikra.
I haven’t learned yet, I don’t know, I haven’t done it yet.
Others could have thought that what one must say vidui devarim, that’s when there’s no Beit Hamikdash (Temple), no sacrifices, but the transgression makes me do vidui. He says no, on the contrary, vidui is essential, even when one does bring a korban one must do teshuva and say vidui.
Halacha 4: Vidui by Those Liable to Death Penalties
The same thing is not only a korban, but other death penalties as well. “V’chen kol chayavei mitot beit din” (and so all those liable to court-imposed death penalties)…
Halacha 1 (continued): Vidui is Essential Even by Sacrifices and Punishments
Speaker 1:
I haven’t learned yet, I don’t know what was discussed today. A second person might think that the requirement to say vidui devarim, that’s when there’s no Beit Hamikdash, there are no sacrifices, so the service is done with vidui. He says no, on the contrary, vidui is essential even when one does bring a korban, one must do teshuva and say vidui.
The same thing, not only a korban, but other punishments as well. V’chen kol chayavei mitot beit din v’chayavei malkot (and so all those liable to court-imposed death penalties and those liable to lashes). He means to tell you, by the way, one is doing another great thing, one is doing the thing of the korban, or one receives the punishment for teshuva. So what’s still missing – vidui? No, the korban or the punishment is not enough. Rather chayavei mitot beit din v’chayavei malkot, einan mitkaper lahem b’mitatan u’v’malkutan (those liable to court-imposed death penalties and lashes, they are not atoned for by their death or their lashes), they don’t receive atonement, ad she’ya’asu teshuva v’yitvadu (until they do teshuva and confess), until he does teshuva and vidui. This is also the Mishna.
Question: What Does Vidui Accomplish by Death Penalty?
Yes, but what you have is a Mishna in Sanhedrin that says there, kol ha’mumatin mitvadin (all those being executed confess). And apparently the point is the same thing. I want you to understand this a bit, because apparently, the Torah says that one commits a transgression, one receives a punishment. The simple meaning is the punishment, that is, with this one completes the transgression, no? What’s the simple meaning that one must also say vidui? What does the vidui accomplish? For example, a person facing court-imposed death, he dies, he’s dead now. I mean, he receives the greatest punishment. What’s the meaning that he must still say vidui as well?
One must understand what kapara means in this case. Kapara after he has died is… Yes, on the contrary, his soul doesn’t go to Gehinnom (purgatory), whatever, what a difference, he doesn’t go to… I understand that. But what does it mean that he must confess? What does it mean at all, when before he’s dying, he says “I will never sin again”? Okay, he won’t sin when he’s going to be dead. Yes, it’s hard to sin when one is dead. One can’t know.
Answer: Vidui Shows True Regret
Apparently, perhaps the point is that… He could be deciding against his will, he still holds by doing the transgressions. Unfortunately, he has no other choice. The vidui says that he truly wants to become better, he truly holds that he made a mistake. It’s like this, it’s not clear. So one must think as if, you could say that… One receives kapara for vidui, for teshuva. There are types of transgressions where part of the teshuva is also a korban, or also death, or also punishment. So one will see apparently in the laws of Yom Kippur in the next second half of the chapter. But it’s different words.
Okay, that’s the essence that comes out here. I don’t understand so well what the Gemara says that the vidui that the one being executed says is that he says “tehi mitati kapara al kol avonotai” (may my death be atonement for all my sins). But what then is the hidden part, I don’t understand. But apparently what the Rambam wants to bring out is that one shouldn’t think that one can get away without teshuva, without vidui. Even death requires vidui, even a korban requires vidui. That’s apparently the essence.
Halacha 1 (continued): Between Man and His Fellow
The Rambam says further, “v’chen,” but now we’re speaking regarding between man and his fellow (bein adam l’chavero), there’s also vidui. Not only to the Almighty, but also to the person against whom he sinned. V’chen aveirot she’bein adam l’chavero, k’gon hachovel b’chavero o hamazik mamono, af al pi sheshilam lo ma shehu chayav lo (and so transgressions between man and his fellow, such as one who injures his fellow or damages his property, even though he paid him what he owes him), he has already fixed it, he has already done teshuva to that person, eino mitkaper lo ad sheyitvadeh (he is not atoned for until he confesses), until he says vidui, v’yashuv me’asot kazeh le’olam (and returns from doing such a thing forever), and he goes to have regret, do teshuva, from doing again such a wrong, such injury or damage. She’ne’emar, ‘mikol chatot ha’adam’ (as it says, “from all the sins of man”), which means sins between man and his fellow. I mean that “chatot ha’adam” means like human, yes, sin to man. Like the Midrash Tehillim says “chata adam l’adam” (man’s sin to man).
Halacha 2 — The Scapegoat
Very good. The Rambam says further, “se’ir hamishtalei’ach” (the scapegoat), there’s another type of korban, which is a kind of kapara. He says, “se’ir hamishtalei’ach l’fi shehu kapara l’chol Yisrael” (the scapegoat since it is atonement for all Israel), he brings here another way how one sees that when there’s kapara, it’s not such a thing that a kapara works instead of vidui, but kapara must work with vidui. He says, “se’ir hamishtalei’ach” is an atonement for all of Israel collectively, therefore there must also be a vidui collectively. Kohen gadol mitvadeh alav al leshon kol Yisrael (the High Priest confesses upon it in the language of all Israel), he uses the language “all Israel,” he confesses on behalf of all Israel.
Question: How Does Teshuva Work on Behalf of All Israel?
And we’re speaking besides the fact that each person must do teshuva himself, there’s certainly a thing which is a service that all Israel does. One must think how this works, because again, I understand that it’s not part of teshuva, how does the teshuva work on behalf of all Israel? Apparently when one will understand how kapara works for all Israel collectively, one will understand how the se’ir hamishtalei’ach works.
The Scapegoat’s Psychological Effect — There is No Despair
Now we’re going to learn, and the next thing will perhaps answer the question, the Rambam goes in the rest of the chapter, yes, this is the rest of the chapter, more or less to say how exactly the kapara works, meaning the divisions of kapara (chilukei kapara), and he’s going to start with se’ir hamishtalei’ach.
It could be, I think, perhaps for example se’ir hamishtalei’ach, the Rambam is going to say that there are things that se’ir hamishtalei’ach atones for without teshuva, for minor transgressions. It could be that he means that by itself it’s a difficult thing. It could be that he means, I think to say my interpretation, perhaps we’ll see in a minute in the next section, but what I think he means, that sometimes, there’s a person who has done a transgression v’lo noda (and it wasn’t known), he still doesn’t know that he sinned. He was innocent and he went to the Beit Hamikdash, or such kinds of things. He says, the person himself can’t do teshuva, he can rely presumably on this flaw, on the sin that the person did. And how does it help? First of all, it helps because one believes that it helps, that’s already something that helps. If one wants to say specifically psychologically, it’s that one says to people on Yom Kippur, the se’ir hamishtalei’ach atones for everyone, he feels better and he begins to become better. A great thing why people are not good is because he has a sin, because he sinned yesterday, he already has despair (ye’ush), he’s fallen, he’s a despairer. And the faith in se’ir hamishtalei’ach can help. I mean that the Rambam himself is not exactly this language, he’s more Chassidic than I’m saying it, but I’m afraid that he goes a whole chapter about se’ir hamishtalei’ach and makes the whole question, one throws it down, and what the Rambam’s point here, the Rambam says that it’s like a power of imagination (ko’ach hadimyon), and what does one show? One arouses the person to see that there is no despair, all the transgressions in the house of Israel, it’s very strongly convincing the person to believe in the kapara. Like the language of the verse is “shuvu elai ki ge’altichem” (return to Me for I have redeemed you), because a person doesn’t want to return to the Almighty because he feels so smeared with sin, there’s despair, the Almighty says, “Come back, because I have already redeemed you from your sin, I have already forgiven you.”
Halacha 6 — Divisions of Kapara: The Scapegoat With and Without Teshuva
Now we’re going to learn, se’ir hamishtalei’ach, the Rambam says, the goat that one throws down from what one leads into the desert, there are two goats there, the goat that is sent away is known that it says in the Torah that it atones, and it says in the Mishna, mechaper al kol aveirot shebaTorah, hakalot v’hachamurot (it atones for all transgressions in the Torah, the light and the severe), it atones for light and severe ones. One must understand, because essentially we’re speaking besides the fact that each person must do teshuva himself, and do himself for Purim. If apparently one will see, he goes also the Rambam, the Rambam is going to say, he’s going to say, we’re not going to see, let’s arrive until the next gathering we’ll arrive. First let’s go learn Hilchot Teshuva. Teshuva atones for all transgressions, whether a small transgression, whether a large transgression. Between man and his fellow what must one do? Between man and his fellow, yes, ad sheyirtzeh et chavero (until he appeases his fellow), the person has become aware of the sin, between man and his fellow, he’s not over it. Sins are atoned for by teshuva. The Rambam says, what do you know what this means light and severe? I mean that the Rambam is going to say himself, right? And I mean the light ones. They go okay, goes. Okay, how? Without teshuva? But if he didn’t do teshuva? If he didn’t do teshuva? Ein se’ir mechaper lo klal ela kalot (the goat doesn’t atone for him at all except for light ones). He is… without teshuva, the goat only atones for light ones. The Rambam is going to explain. And I mean light ones, and I mean severe ones… One must know, yes, until now he wasn’t clear, because one light ones because severe ones, all, but now there is still a difference, on. They are light ones because I mean severe ones. Severe ones, these are transgressions that have upon them death penalties or karet (spiritual excision)… That’s there one must do teshuva as was said earlier that the death itself, or the karet doesn’t help without teshuva. Ad shevuot sha, false oaths. Shevuot sha means an oath that is to him, for example when someone says he on something, he makes an oath on something that is gold, and it’s obviously gold, it’s not found out, and false (sheker) means that he swears he’s going to do something and he doesn’t do it, such a thing. So even though there’s no karet on severe ones. Also, oaths are a very severe thing, even though there’s no karet on it. So what comes out from this a rule, what essentially how does one know that something is severe? One knows that one receives karet. Except for false oaths. Sometimes, yes, until you know for certain. Thank God, it’s a verse. What what indeed we say no karet? I know I know how ashamed so minute. One action? Something like that. Karet doesn’t say action on lashes. No, he says that an oath is just speech, perhaps because of that it’s unique… Why is it hard on oaths? It’s lo tisa Hashem (do not take God’s name in vain), it’s using God’s name, desecrating God’s name. One uses the Almighty’s name for falsehood. That’s the worst thing. Very uses the Almighty for his falsehood. But those without mitzvot, lo ta’aseh she’ein bahem karet, zeh harei kalot (negative commandments that don’t have karet, these are the light ones), these are the lighter transgressions. For this the se’ir hamishtalei’ach does help. So basically, someone didn’t put on tefillin one day, or he, I know which transgression, he ate something that doesn’t have karet, not forbidden fat (chelev), but he ate something else. So, Yom Kippur comes, the se’ir hamishtalei’ach, done, even if he didn’t do teshuva, yes? So very good. If he did a karet, he made on a roll a vow, he ate chelev, such a thing, then he must do teshuva. Then the se’ir hamishtalei’ach also helps to atone, but then he must do teshuva.
Halacha 8 — In Our Time Without the Temple
Yes, today when there’s no Beit Hamikdash is a problem. So the Rambam says, “u’mah she’aveirot she’ein bahem karet, im asa adam teshuva, ein teshuvato gemura ad sheyitvadeh b’Yom Hakippurim” (and what about transgressions that don’t have karet, if a person does teshuva, his teshuva is not complete until he confesses on Yom Kippur). So today, when we don’t have the se’ir hamishtalei’ach, our teshuva is not complete until we confess on Yom Kippur.
So the Rambam says, “But sins that carry karet or death penalties from beit din, and likewise the scapegoat, only atone with teshuva.” So all these things atoned for all sins. So what did you accomplish with the se’ir hamishtalach back then? It was without teshuva. For minor sins, does one need to do teshuva? For minor sins it helped even without teshuva, the se’ir hamishtalach.
The Rambam’s Chiddush — Teshuva is the Essence
Very good. I ask you, so this is the Rambam, that teshuva atones for all sins. This is obvious, what chiddush was there? I mean even without a se’ir hamishtalach, back then one also needed teshuva. And what happens nowadays on Yom Kippur, if one needs to do teshuva anyway? Let’s say, even voluntarily. Okay.
The point is, first of all to know, I mean that the Rambam wants to bring out, because people don’t know this. People would have thought that you see there’s all this seder ha’avodah, there are korbanot, etc. etc. etc. A person thinks that today when there’s no Beit Hamikdash it’s a weak situation, it’s very difficult, one can’t bring korbanot. A bit different, that today there are no korbanot, what is Yom Kippur? Yom Kippur is each person on their own avodah. But back then it was, everyone looked at the Kohen Gadol. What was Yom Kippur? A day of korbanot, of the Kohen Gadol.
One looks at the differences. The Rambam says a chiddush, you shouldn’t think that because it’s only an avodah that the non-Jew is not
Halacha 1 (continued): Teshuva Atones for Everything, and the Essence of Yom Kippur Itself
“And even a wicked person all his days who does teshuva at the end, they don’t mention any of his wickedness”
Speaker 1:
People would have thought that you see there’s all these orders, and I came, there are korbanot, etc. etc. etc. A person thinks that today when there’s no Beit Hamikdash, it’s a weak situation, it’s very difficult. One can’t, the Almighty isn’t there, no korbanot. I would say it a bit differently, that today there are no korbanot, what is Yom Kippur? Yom Kippur is each person on their own avodah. But back then it was, everyone looked at the Kohen Gadol. What was Yom Kippur? A day of korbanot, of the Kohen Gadol, one stands there by the offerings.
The Rambam says a chiddush, you shouldn’t think that because there’s no Beit Hamikdash, it’s completely not a matter that a person should do avodah themselves, the avodah of teshuva. The language “teshuva atones” doesn’t speak of Yom Kippur yet, he speaks generally. So he goes on to explain, even a wicked person. Teshuva speaks of everything. But you would have thought one needs to have the avodot, what are you tearing here? Actually not, one doesn’t need. Teshuva alone already helps for everything.
The Rambam says further, “And even a wicked person all his days who does teshuva at the end”, this is what he’s saying now, that teshuva atones for all sins. He says, so far does the work go, so powerful is teshuva, that even if a person was a wicked person all his days, but he did teshuva at the end, at the end he did teshuva, “they don’t mention to him the name of his wickedness”. They don’t remind him of the name, they don’t remind him of his wickedness. Yes, they don’t call him a wicked person.
You see that he has the name wicked? It still means, yes. Or perhaps “shum,” “they don’t mention to him any” means in beit din? There are variant texts about this. “The name of his wickedness.” It means they don’t remind him. No, the truth is, “mention” is apparently a sharp language. It doesn’t say that they say he’s a ba’al teshuva, they don’t mention him at all as a wicked person. He comes to heaven, whatever it is, they don’t speak of him at all that he was once a sinner. Ninety years he sinned, one day he did teshuva? No problem, welcome, the tzaddik of the generation. Yes.
As it says in a verse, “And the wickedness of the wicked person will not cause him to stumble on the day he returns from his wickedness.” Normally, a person stumbles with his wickedness, his wickedness holds him back from overcoming his wickedness. But once a person has done teshuva for his wickedness, he won’t stumble again in his wickedness. Here the Rambam explains that he won’t stumble, and it’s a mistake to translate that they won’t embarrass him, they won’t remind him of his wickedness. Ahh.
Nu, good.
Speaker 2:
When?
“And the Essence of Yom Kippur Itself Atones for Those Who Return”
Speaker 1:
So the Rambam says further, “And the essence of Yom Kippur itself atones for those who return.” The essence, the power, the essential power of Yom Kippur, Yom Kippur itself…
Speaker 2:
The day itself.
Speaker 1:
The day itself, ah, the etzumo shel yom, the day itself of Yom Kippur, atones, it atones for those who are already doing teshuva, as it says “For on this day He will atone for you.”
Discussion: Does the Essence of Yom Kippur Itself Atone Without Teshuva for Minor Sins?
Speaker 2:
Apparently one needs to understand, I would say that teshuva itself already helps. I mean, he’s going to explain this in the next thing, why is Yom Kippur still needed in addition to teshuva? Because there are certain sins that teshuva won’t help for, and I still need to have Yom Kippur?
Speaker 1:
I mean that truly etzumo shel Yom Hakippurim, because the entire source of etzumo shel Yom Hakippurim is that Yom Kippur atones even without teshuva, as it says, he brings the language of the Sifra, “For on this day it will atone,” we learn that “for on this day” even without intention the day itself atones. If it’s not so that the day itself atones like the shor hamu’ad, I don’t know, I don’t work the drashot. I mean that truly, I say differently than what it says in the language of the Rambam, I make a kula, but I hold that truly etzumo shel Yom Hakippurim atones for minor sins even without teshuva. So it’s implied, so it comes out from the Rambam.
Speaker 2:
But the Rambam says “for those who return.”
Speaker 1:
He means to say one should do teshuva, lechatchila one shouldn’t not do teshuva, lechatchila one should do teshuva. But what does “atones for those who return” mean? “For those who return” is teshuva atones anyway.
Speaker 2:
But he means to say further that it atones for those things that teshuva alone wouldn’t have helped, like he’s going to say karet and death penalties from beit din.
Speaker 1:
There it’s all the same halacha, that’s the way he thinks, karet and death penalties from beit din… But it doesn’t make sense. Karet and death penalties from beit din are severe sins that one always needed to do teshuva for, right? The entire advantage of the se’ir hamishtalach was for minor sins. You say for minor sins clearly teshuva helps before Yom Kippur, right? It doesn’t make sense. I already said, I have a click-four, I’m not going to answer the question.
Right? Let’s see, let’s see. Let’s see how he comes out. I’m only looking at halacha 1.
I could be that the answer is, that when a person has major sins, he doesn’t remember the minor ones. When a person has on his head severe death penalties from beit din and karet, he’s now going to remember that he also on the side didn’t wash mayim acharonim. Okay, I mean to say, so therefore one says that when he’s busy with his severe sins, the minor ones Yom Kippur itself takes away, or the se’ir hamishtalach itself takes away.
Speaker 2:
But again, the se’ir hamishtalach atones for minor sins even if he doesn’t do teshuva for anything. He learns, he goes through Yom Kippur and he does nothing. He’s then not contemplating the severe sins. Yes, you’re saying the simple explanation, I agree, I don’t disagree with you. But he doesn’t have the strength to come to think about the minor ones. Therefore, it doesn’t say that we need to do teshuva for the severe ones, actually to work on the teshuva for the minor ones.
Speaker 1:
Okay, so I mean that etzumo shel Yom Kippur, the Rambam when he says “for those who return,” he only means, because there’s someone who argues with him, Rebbi, he said so. He means to say that one should do teshuva, but he doesn’t mean that it doesn’t atone for minor sins without teshuva. I mean that it actually comes out from the Rambam’s calculation, that Yom Kippur atones for minor sins even without teshuva. I know it doesn’t fit so well with the other halachic rulings, but I mean it must be so. If not, there’s no point to etzumo shel Yom Kippur, it only goes for severe sins. So I mean it turns out that way.
Two Ways to Learn “For on This Day He Will Atone for You”
Speaker 2:
The question comes, how does one learn it out from the words “For on this day He will atone for you”? As you say it makes sense. “For on this day He will atone for you” means that the day atones. But the one who learns a different explanation in the Rambam, that “For on this day He will atone for you” is only with teshuva, how does one bring a proof?
Speaker 1:
He says, “For on this day He will atone for you to purify you from all your sins before Hashem you shall be purified.” A segulah for those who have overcome before the Almighty, for those who have done teshuva. “Before Hashem you shall be purified” means one should do teshuva. In the beginning of the verse it says “For on this day He will atone for you” for those who are going to do teshuva. These are the two ways how to learn the piece of Rambam, if one wants specifically to find a source that one needs to do teshuva.
“For Those Who Return” Means “For Jews” – Etzumo Shel Yom Kippur is a Reset
Speaker 1:
But the truth is actually simple. The truth is as we said earlier, that the entire point of all this Yom Kippur, of all these things, is in order to awaken people that one can do teshuva. And this itself is already a certain teshuva. We’re not talking about minor sins, it’s obvious. We’re not talking about that. I say it atones without teshuva, it’s obvious we’re not talking about someone who doesn’t hold at all by becoming better. Ah, so this is that etzumo shel Yom Kippur is also only for someone who is a part of Yom Kippur, who tries a Yom Kippur.
But apparently this isn’t the word “etzumo shel Yom Kippur.” “Etzumo shel Yom Kippur” means the day itself. When he says it atones “for those who return,” that’s what the Rambam says. Which doesn’t mean that he does teshuva for the sin, but for someone who is a part of Yom Kippur.
Speaker 2:
Yes, every Jew is a part. Yes, fine, whatever. It doesn’t make so much sense, because a part of teshuva is also a practical thing, because when he doesn’t do teshuva he doesn’t begin… Right. He doesn’t let go of his sins.
Speaker 1:
It stands further. On Kippur is a time that even if he doesn’t let go of the specific sin to do teshuva for it, but it’s a reset. It’s a day, a restart where one forgives the sins. It’s another word… There’s a vort that shuvu can mean return for Jews. That means one, for example, because it makes itself do teshuva. It’s the same influence on the soul as saying teshuva. Truly. Anyway, yes, teshuva, one has already done teshuva. Let’s understand there, one has already done teshuva. Let’s not leave the name. But what. But still a person feels, he feels dirty. He still feels weird. What Yom Kippur says, you know what, you’re already clean, you can become truly a tzaddik.
I see, I mean it’s work. I mean every year on Yom Kippur people become better. But why do they believe that Yom Kippur helps. Oy, now I stand I only need to do teshuva. He hasn’t done teshuva. It’s not a point. I don’t catch teshuva. Yes, it’s simple. I want once a mitzvah.
Etzumo Shel Yom Kippur – The Mitzvah of Not Working
It’s also not a bad explanation, that this means coming out for a person to have the time of not working any worldly work, that there’s no work that here on Kippur one does, that the Kohen Gadol does. I have here tefillah, there’s a person contemplating, it’s a part of the day being busy with oneself. But this helped the… Most people don’t do this. Most people, one goes to shul, one fasts, one does rabbis. Ah, what is for. One passes, one says so much, and one says so much, and one says so many silent prayers. Yes, very good.
But I want to guide them, okay, this isn’t shul, Yom Kippur rabbi, but it’s the mitzvah therefore that one is commanded not to do. One shouldn’t make any work at all. Now something about atonement, I catch, and I catch, and one not returning means for Jews. It’s simple, so… Yom Kippur is here. But, for one who doesn’t believe in it, the day doesn’t catch. So it says once, he brings in kingdom of lies. If someone says, it’s not catching, one doesn’t need Jews, and then it actually doesn’t help. Or why it doesn’t help also for the same reason, because his explanation is that he doesn’t take it seriously. Your group needs to take it seriously. Name, say at home further.
Yerushalmi – Yom Kippur Atones for a Whole Year
Now we’re going to say the halacha of distinctions in atonement. Which people are atoned for which things.
The Yerushalmi says that Yom Kippur atones on Yom Kippur, the essence of Yom Kippur atones for a whole year. Okay, let’s go further. Etzumo shel yom. Etzumo shel yom is there such a day Yom Kippur in the year, true. Yes, but there is a Yom Kippur, it’s not today it doesn’t have power Yom Kippur. It’s further on a side, it’s quiet. It’s there. It’s all… Okay, fine. Okay, we can also say that the se’ir hamishtalach atones today, it’s also there somewhere in prison in the thousands. Very good. Very good.
Halacha 9 – Introduction to Distinctions in Atonement
“Even though teshuva atones for everything… there are sins that are atoned for immediately and there are sins that are only atoned for after time”
Speaker 1:
We’re going to learn distinctions in atonement. In any case, the Rambam says, yes. The Rambam says, even though teshuva atones for everything, as we said that teshuva atones for all sins, how, and the essence of Yom Kippur itself also atones, it’s also a type of teshuva, as you said, there’s something there, yes? Okay. He says, but there are sins that are atoned for immediately, but there are sins that are atoned immediately at the time when one does the teshuva. And there are sins that are not atoned for, the sins are not… I mean, kapparah, the simple translation is wiping away, yes? Like… He says Rashi, yes. Kipper… No, it fits here very well, the sin isn’t wiped away. There’s still something of a presence of it, an aftereffect of it. The sin doesn’t go away completely, except after time.
Meiri – Kapparah is a Practical Purification
How so? The Rambam explains. There is the Meiri, people who go more in the way of the Rambam who want to explain with intellect, he said this as you say, that all these things, the atonements, make the person… He actually becomes more purified. It’s not just that in heaven something magic happens. It’s as you say that he’s still more refined, he’s still close to the sin. In practice, he took a decision, he fell through. Time passes, and the Yom Kippur, the suffering, he actually becomes more purified. It’s not just that in heaven something magic happens.
Positive Commandment Without Karet – Atones Immediately
The Rambam says, How so? If a person transgressed a positive commandment that doesn’t carry karet, what is there teshuva? He doesn’t move from there, interesting language, until they forgive him immediately. It says right away, right away when he does the teshuva, and here he comes to the forgiveness, the atonement. About these it says, “Return, wayward children, I will heal your waywardness.” That means nothing. I will heal, ah, the moment of teshuva, I will heal. I will heal means the atonement here. The other would be that a Jew got up late at Kriat Shema time, he says, “Tomorrow I’ll get up early,” and now I go back. One can tell him, “And what’s with you? Do you really need to get up early tomorrow?” I’m not talking about what the Rebbe means.
Negative Commandment Without Karet – Teshuva Suspends and Yom Kippur Atones
Sins and negative commandments without karet, what is at this time what is teshuva? Because it’s harder than positive commandments. Different, right? Then teshuva suspends, and Yom Kippur atones. The teshuva suspends, it has an effect, but it doesn’t yet wipe out the… It has
Halacha 10: Negative Commandments Without Karet or Death Penalty from Beit Din
Speaker 1:
So let’s say that earth is the sin, and heaven is the atonement. Suspends, one hangs between the two. Yes, suspended and standing. Suspended, what does suspended mean? It’s not so… Isn’t it lacking atonement? It’s something… It’s lacking atonement, one remains hanging. It’s not yet clear.
Okay. The Pnei Menachem says that suspended and standing means that one hangs on the rope. Okay, whatever, nice.
“And about these it says,” he says, “About these it says ‘For on this day He will atone for you to purify you from all your sins before Hashem you shall be purified.’” About this the verse is said, that the essence of the day does something. It does for the negative commandments. That about this the verse is said. “For on this day He will atone for you to purify you from all your sins before Hashem you shall be purified,” that after one has done teshuva, the day helps, the day, to purify you. It atones and purifies. The sins that you’ve already done, but you still need something more purification, the day makes the purification from all your sins before Hashem you shall be purified.
Chiddush: Two Levels in the Minor Sins
So the difference is, atonement (kapara) is different from before. Before we learned about stringencies and leniencies. Here there are already two levels in the leniencies, right? Because there are positive commandments (mitzvos aseh) and negative commandments (mitzvos lo sa’aseh). Negative commandments, even if they are lenient, if they don’t have kares (excision) and don’t have death penalty by the court (misos beis din), one must wait for Yom Kippur. Yom Kippur is the… yes.
Law 11 — Kares and Death Penalties by the Court
Speaker 1:
But what happens with transgressions that have kares and death penalties by the court? These are transgressions where there is kares, like many negative commandments and also positive commandments that have kares and death penalties by the court. Positive commandments, only the two that have kares, death – Pesach and circumcision (milah). But death penalties by the court exist for… no, death penalties by the court exist for… death penalties by the court exist for… death penalties by the court exist for Shabbos, many. Yes, yes.
“And he does teshuva, then teshuva and Yom Kippur suspend (tolin).” Even Yom Kippur together with teshuva, still they suspend. Teshuva makes it suspend, and Yom Kippur makes it suspend even more. What does Yom Kippur also have some influence on this? Because “suffering that comes upon him completes the atonement for him (yisurim haba’im alav gomrin lo es hakapara).” Suffering that comes upon a person, which suffering?
Discussion: What Does “Yisurim” Mean?
Speaker 1:
That which pains him that he sinned. Or suffering in the world. The measure of suffering is already stated in the Gemara.
Speaker 2:
No, I’m saying the Chassidic thing that the suffering is that he sinned.
Speaker 1:
No, that’s a Chassidic thing. But also the suffering is not a problem. The whole world is full of suffering. As you say, one must wait until suffering, that’s not a problem. What you say, for example, how the Maharal would have learned it, you would also say that suffering strikes a person, and it removes a bit more from the pride (ga’ava), which helps him do teshuva. It changes him, it changes him. It strikes a person, he doesn’t become angry. Yes, he becomes better.
Novel Idea: The Five Afflictions of Yom Kippur as Yisurim
Speaker 1:
But therefore one must wait until Yom Kippur. One must do once a year, except according to the opinion, simply that on Yom Kippur it’s always there. But suffering is always there. I would have said that every Yom Kippur there is suffering, yes? There are the five afflictions (chamisha inuyim). Bring me immediately, one does this, one doesn’t need to wait for another Yom Kippur. One places oneself in the same suffering.
The Baal HaTanya’s Position Regarding Fasts
Speaker 1:
The Baal HaTanya in Iggeres HaTeshuva has a lengthy discussion, he has a question from a Jew, the Jew asks a question that the Rishonim said that when one does teshuva one must fast, and it was a whole thing. And the Jew says he doesn’t understand, how does it say in the Shulchan Aruch that one must fast? There is no such law after teshuva.
So the Baal HaTanya said that the explanation is that what one goes to fast is in order to do for the transgressions that need suffering. No, in order to do for the transgressions that need suffering in order to complete the atonement. Can a person himself not fast Yom Kippur, he can fast just a public fast (ta’anis tzibur) that is stated in the transgressions.
But it would be very good to say that the suffering of Yom Kippur completes the atonement. Yes, but he says that one doesn’t think about this. One stands on one’s feet, one has the shoes, this is suffering. This is suffering. It already hurts you, and you groan. They complete the atonement for him (gomrin lo es hakapara).
And this is what the Tanya says about what one does with afflictions (sigufim), because one makes oneself into suffering. Others say it doesn’t help, because one makes oneself into suffering, and one says… one doesn’t make oneself, the suffering comes from Jerusalem. Tell yourself a pain…
Explanation of “Toleh” — A Process That Is Not Complete
Speaker 1:
It is never atoned except with complete atonement, except teshuva and Yom Kippur. That means, you see that suffering helps atonement, it’s an important condition, and for kares and death penalties by the court, teshuva alone doesn’t help. It suspends (toleh), suspension alone is something halfway. “Until suffering comes upon him, and through them his atonement is completed, ‘and I will visit their transgression with a rod’ (ufakadti b’shevet pisham).” That is to say, to visit, that means, that is to say, to still pay for their sin. That means, even after they have already done certain teshuva, I will still visit them, I will bring upon them the rod and afflictions, I will bring suffering, which will remove the remaining bit from the transgressions, from the sin.
Discussion: Can One Learn That It Speaks of Without Teshuva?
Speaker 2:
Interesting, from that verse one could have learned that it means he didn’t do teshuva. That means, I will… but the Rambam doesn’t go with the position that without teshuva nothing helps. Even death by the court doesn’t help.
Speaker 1:
But the question is, what happens when there wouldn’t be Yom Kippur, when there would only be teshuva and suffering? Wouldn’t it help for kares and death penalties by the court?
Speaker 2:
I think that… I think that toleh, you say that toleh means that it waits a bit for atonement. It could be toleh means as you say, lacking atonement (mechusar kapara). That means, we need to have… it’s a condition, we’re missing a condition in the teshuva.
Speaker 1:
No, I don’t mean that it does something. That means, I need to have the teshuva, but the teshuva hasn’t finished. It’s suspended (toleh). He still has his teshuva, the teshuva doesn’t go away, the teshuva isn’t lost. The teshuva is lying there. The teshuva finishes with suffering. It’s a matter that happens then.
Discussion: Why Does Hashem Bring Suffering Without Teshuva?
Speaker 2:
I don’t understand, Hashem brings… I’ll ask a question. Hashem gives suffering to a person when he sins, yes? It’s severe and not simple. But if he doesn’t do teshuva, the suffering doesn’t help. Why does He give him the suffering then? To atone a bit? Or perhaps that itself helps even without teshuva? The suffering finishes a bit…
Discussion: What Happens When It’s Out of Order?
Speaker 2:
And one can ask differently, what happens when it’s out of order (shelo k’sidran)? For example, when he has Yom Kippur, and he does teshuva afterwards, and afterwards he has suffering. Or he has suffering, and afterwards he does teshuva. Does he still have… it doesn’t have to be that there’s a certain order.
Speaker 1:
It could be that the suffering itself can bring to teshuva. Or there is some kind of teshuva that the suffering brings, some kind of regret (charota).
Speaker 2:
True.
Law 12 — Desecration of God’s Name
Speaker 1:
So this is the Rambam further, bringing proof, and this is what we said that teshuva with Yom Kippur, or even together with suffering, helps. It was said “as long as he didn’t desecrate God’s name at the time of his return (mishelo yechalel es shem Hashem b’eis shuvo)”, that when he worshipped idolatry, there was no matter of desecration of God’s name (chilul Hashem). Ah, regarding one who desecrates God’s name, but most was with this desecration of God’s name, and what desecration of God’s name is, the Rambam already explained earlier. That other people see his… it’s a kind of causing the masses to sin (machti es harabim). Every desecration of God’s name is a kind of causing the masses to sin.
Discussion: Which Desecration of God’s Name Is Being Discussed?
Speaker 2:
It’s not clear which desecration of God’s name is being discussed. Perhaps he means that a great person (adam gadol) commits a transgression and other people learn from it.
Speaker 1:
Okay. “He transgressed Shabbos and Yom Kippur and stood in his teshuva (avar al Shabbos v’Yom Kippur v’amad bitshuvaso).” Interesting language. “He transgressed Shabbos and Yom Kippur and stood in his teshuva.” Interesting thing. It doesn’t look like what I said that the order is not indispensable. It looks like the… no, he means to say… no, here he means to say, even if he received Yom Kippur and he received suffering, and still…
“One who desecrates God’s name, even though he did teshuva, and Yom Kippur arrived and he stands in his teshuva, and suffering came upon him, he is not atoned with complete atonement until he dies.” As long as he still lives here, they still hold against him the sin. “Rather teshuva and Yom Kippur and suffering, the three of them suspend, and death atones, as it says, ‘And it was revealed in my ears by Hashem of Hosts: Surely this iniquity shall not be atoned for you until you die’ (v’niglah b’aznai Hashem Tzevakos im yechaper ha’avon hazeh lachem ad temusun).” Just as Hashem is witness that what? That until he dies they will not completely atone for the transgression.
Discussion: Explanation of “V’niglah B’aznai Hashem”
Speaker 2:
No, it seems to me, “v’niglah” perhaps means something different from before. It means, that people do certain transgressions, and Hashem sees, Hashem knows, and Hashem says, “I will not forgive you until you die.” It means that a person should not be calm, he should always remember the transgression.
Speaker 1:
Regarding what is this relevant? He is liable to death, perhaps he means that he will die. He dies in the end from this. If not for this, wouldn’t he have died? Do all people die because of the bit of desecration of God’s name that they made?
Speaker 2:
All people die. First of all, yes, because Adam HaRishon made a desecration of God’s name, because of that all people die. But aside from that… no, but when we need to know, regarding what is this relevant?
Discussion: What Does “Death Atones” Mean?
Speaker 1:
I mean, Hashem Himself… I mean that death means to say that you owe Hashem. Perhaps he means death as punishment. Death simple meaning. Death means… “ad temusun” doesn’t mean that it won’t remain until you die. It means to say you will die because of this. Die earlier, whatever, unusual death (misa meshuneh), whatever. That’s what I mean. Simple meaning.
Speaker 2:
Perhaps death atones for the transgression. Perhaps death is a kind of greater form of suffering. Then they receive the great suffering of death and that will bring the atonement.
Speaker 1:
It’s certain that death… how will death atone for desecration of God’s name?
Speaker 2:
I told you… I’ll make you understand. Look, I’ll tell you an explanation. People tell you, so-and-so doesn’t learn Torah, what will be with him? But they said, you know that so-and-so who doesn’t learn Torah also died, well, well, he says a person.
Speaker 1:
Or perhaps when one dies, one sees only the mitzvos that he did, his “after death, holy ones” (acharei mos kedoshim), that helps.
Speaker 2:
It’s exactly the opposite, because here there is a person with mitzvos, but they don’t want to forgive him. That one dies, and every time one says a eulogy (hesped) on that one, they will him again…
Novel Idea: Hashem Is Not Limited
Speaker 1:
I’ll make you understand, all these laws, one doesn’t limit Hashem. If Hashem wants to forgive someone, give him a gift and forgive without death, without suffering, Hashem is not… Hashem is not limited by the observance of the Torah, I don’t know. It means an obligation on the person. The person must remember that he is not yet finished with the sin, he must still…
Novel Idea: A Meiri Way — “At the Time of His Soul”
Speaker 2:
Look, when we speak of reward and punishment in heaven… I tell you, if you go with the Meiri way, you can say that a desecration of God’s name means what is at the time of his soul (b’sha’as nafsho). A person should know that if he once did at the time of his soul, the simple meaning is that he should never be assured that he is already healed. He should still always have some certain brokenness, he should always know that if he was in a state of at the time of his soul, he can always fall back again to at the time of his soul. It’s a certain broken heart (lev nishbar) of a penitent (baal teshuva).
Speaker 1:
I don’t know, I don’t know what does it mean. This is… yes, it brings out the severity of the matter (chomer hadavar).
Discussion: Practically — What Can a Person Do?
Speaker 2:
What is perhaps practically from this? Hashem wants to forgive you. I don’t know exactly what it means. Perhaps he must still do teshuva, he must still pray Tehillim, whatever, I know. Okay, he must watch.
Speaker 1:
Tehillim itself can be a great transgression, if he says Tehillim and he has a portion in the World to Come (chelek l’olam haba).
Speaker 2:
No, no, it means not finished.
Speaker 1:
Yes, okay. Okay, okay, okay. This is the first chapter. Okay, I saw a chapter.
הלכות תשובה פרק א – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף הלכות תשובה פרק א (רמב”ם)
—
הקדמה: מקום הלכות תשובה אין ספר המדע
דער רמב”ם שטעלט הלכות תשובה אלס די לעצטע הלכות אין ספר המדע, וואס ער באשרייבט אלס “מצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותם תחילת הכל.”
פשט
הלכות תשובה איז סיי פון די עיקרי הדת (א באזיש-זאך אן וועלכע אידישקייט קען נישט עקזיסטירן), סיי פון די זאכן וואס מען דארף וויסן (נישט נאר טון).
חידושים און הסברות
1) פארוואס תשובה איז עיקר הדת — לויט מורה נבוכים ח”ג פרק ל”ו: דער רמב”ם זאגט אליין אין מורה נבוכים אז תשובה איז א מצוה וואס “די דת קען נישט לעבן אן דעם” — ווייל יעדער מענטש (אדער רוב מענטשן כל הפחות) זינדיגט, און אויב מען מיינט אז מען קען נישט תשובה טון, וועט מען קיינמאל נישט היטן די רעסט פון תורה. תשובה איז אלזא א פרי-קאנדישן פאר דער גאנצער אידישקייט.
2) תשובה אלס כלל הנוגע לכל המצוות: תשובה איז כללות’דיג אויף כל התורה כולה. ביי יעדע מצוה קען מען דורכפאלן און דארף תשובה טון. אן הלכות תשובה וואלט דער רמב”ם געדארפט ביי יעדע איינציגע מצוה באזונדער שרייבן וויאזוי מען טוט תשובה. דאס מאכט עס א יסוד פאר אלע אנדערע הלכות אין רמב”ם. ס’ווערט פארגליכן מיט הלכות סנהדרין ועונשין, וואו מלקות ווערט באהאנדלט — אבער דארט איז עס די הלכה פון בית דין (וויאזוי זיי דארפן געבן מלקות), נישט כללים פון מצוות. תשובה אבער איז א כללות’דיגער יסוד וואס אידישקייט קען נישט לעבן אן דעם.
3) א נקודה וועגן טבע המענטש: א מענטש איז נישט די טייפ באשעפעניש וואס מען הייסט אים איינמאל און ס’איז פערטיג. א מענטש דארף כל ימי חייו תשובה טון — דאס איז חלק פון דער מציאות פון מענטש-זיין מיט מצוות.
—
הקדמת הרמב”ם — “מצות עשה אחת”
“הלכות תשובה — מצות עשה אחת, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתוודה.”
פשט
איין מצות עשה: דער חוטא זאל תשובה טון און זיך מתוודה זיין.
חידושים און הסברות
4) די באזונדערע לשון “ועיקרים הנגררים עמה בגללה”: דער רמב”ם שרייבט נישט ווי ביי אנדערע הלכות בלויז “וביאור מצוה זו בפרקים אלו”, נאר: “ואביא מצוה זו ועיקרים הנגררים עמה בגללה בפרקים אלו.” אין הלכות תשובה איז נישט בלויז די מצוה פון תשובה, נאר אויך עיקרים (יסודות פון אמונה/דעת) וואס ווערן “נאכגעשלעפט” מיט דער מצוה פון תשובה.
5) וועלכע עיקרים שטייען אין ספר המדע: אין גאנצן ספר המדע זענען נאר צוויי הלכות וואו דער רמב”ם שטעלט אריין עיקרי הדעת: הלכות יסודי התורה (מציאות השם און נבואה) און הלכות תשובה (שכר ועונש, בחירה, און פארבונדענע עיקרים). אנדערע הלכות אין ספר המדע, ווי עבודה זרה, האבן כמעט נישט עיקרים.
6) וועלכע עיקרים פעלן אין ספר המדע: ביאת המשיח און תחיית המתים ווערן נישט דירעקט באהאנדלט אין ספר המדע. דער רמב”ם אין פירוש המשניות סנהדרין פרק חלק מסביר אז ביאת המשיח און תחיית המתים זענען פרטים פון שכר ועונש — די כללים דערפון שטייען אין הלכות תשובה.
7) צוויי שיכטן אין הלכות תשובה — תיקון המעשים און תיקון הנפש:
– תיקון המעשים — די פשוט’ע מצוה פון תשובה: וויאזוי מען טוט תשובה, וועלכע זאכן דארפן מער ארבעט, וואס איז מונע דרכי התשובה. דאס איז בעיקר ביז פרק ד’.
– תיקון הנפש — די טיפערע מדרגה: וויאזוי מ’ווערט א בעסערער מענטש, וואס איז די תכלית פון מענטש-זיין. דאס כולל: בחירה, שכר ועונש, צדיק/בינוני/רשע, ווער האט חלק לעולם הבא, אפיקורסות (פרק ג’), און עובד מאהבה/מיראה (לעצטער פרק).
8) בחירה איז נאר הקדמה צו שכר ועונש: בחירה (פרייער ווילן) איז נישט דער עיקר ענין בפני עצמו, נאר א הקדמה צו שכר ועונש. “מענטשן האבן ליב צו רעדן וועגן בחירה, אבער די יסודות פון שכר ועונש איז וואס איז באמת וויכטיג.”
9) שכר ועונש — נישט מופשט, נאר נוגע לעבודה: דער רמב”ם’ס גאנצער נוסח פון שכר ועונש איז: וויאזוי דאס דארף משפיע זיין אויף א מענטש’ס עבודת השם. דערפאר ענדיגט הלכות תשובה מיט עובד מאהבה ומיראה און חינוך צו תורה לשמה — דאס איז דער פראקטישער תכלית פון פארשטיין שכר. מ’קען זאגן “שכר” אנשטאט “תכלית”: וואס איז די מטרה פון זיין א מענטש? די מטרה איז דער שכר.
10) פון דער ערגסטער מענטש ביז דער בעסטער מענטש: הלכות תשובה גיט א שפעקטרום פון אלע לעוועלס פון א מענטש: פון דער ערגסטער (אפיקורסים, ווער האט נישט חלק לעולם הבא — פרק ג’) ביז דער בעסטער (עובד מאהבה — לעצטער פרק).
11) פארוואס דער רמב”ם שטעלט עיקרים דווקא דא — צוויי הסברות:
– (א) ווייל עס איז אינהערענט פארבונדן מיט תשובה (מען קען נישט רעדן וועגן תשובה אן בחירה/שכר ועונש).
– (ב) ווייל דער רמב”ם דארף ערגעץ אריינשטעלן די עיקרים, און הלכות תשובה איז דער בעסטער פלאץ וואו עס פאסט אריין.
ביידע זענען אמת — דער רמב”ם האט א פראגראם פון ספר המדע צו מכניס זיין עיקרים, און ער שטעלט זיי וואו זיי פאסן בעסטנס.
12) דיוק אין “נגררים עמה בגללה”: “נגררים עמה” וואלט גענוג געווען — וואס טוט צו “בגללה”? אפשר כפל לשון לבהירות, אדער אפשר צוויי שיכטן: “נגררים עמה” = זאכן וואס קומען נאטורליך מיט תשובה, “בגללה” = בגלל דער מצוה פון תשובה קומען אויך מיט נאך ברייטערע עיקרים. ס’בלייבט אפן.
—
כללי’דיגע דיסקוסיע: וואס איז די מצוה פון תשובה?
די מחלוקת צו תשובה אליין איז א מצוה מן התורה
שיטה א’ (ספר החינוך און אנדערע): די מצוה איז נישט תשובה אליין, נאר דער אופן ווי אזוי מ’טוט תשובה — דהיינו, ווען מ’טוט תשובה זאל מען עס טון מיט וידוי. תשובה אליין איז נישט א באזונדערע מצות עשה, ווייל דער חיוב צו פארריכטן א חטא שטאמט פון דער אריגינעלער מצוה גופא (למשל, דער חיוב ציצית אליין זאגט דיר אז דו זאלסט מארגן אנטון ציצית).
קשיא אויף דעם פשט: אויב איינער טוט תשובה אבער זאגט נישט וידוי, איז ער נישט יוצא די מצוה פון תשובה? דאס איז דאך זייער שווער — תשובה מיינט דאך בעיקר אז מ’זאל ווערן בעסער!
שיטה ב’ (דער רמב”ם’ס שיטה לכאורה): תשובה גופא איז א מצות עשה. דאס איז א נייע מצוה ווייל תשובה פאדערט נייע כוחות הנפש — א געוויסע “קארעדזש,” התבוננות, הכנעה — וואס גייט ווייטער פון סתם צוריקקומען צו דער מצוה.
פארוואס זאגן אנדערע אז תשובה איז נישט קיין מצוה?
– תשובה איז א תנאי פאר אלע מצוות, אזוי ווי אמונה — און ס’איז דא וואס זאגן אז אמונה איז אויך נישט קיין מצוה (כידוע דער בהג’ס שיטה).
– ס’איז א מוסר’דיגע זאך, נישט ממש א חיוב — ווייל אויב מ’האט נישט געזינדיגט, דארף מען נישט תשובה טון.
– קשיא: אויב ס’איז א מצוה, הייסט עס אז דער צווייטע טאג נאך דער עבירה איז שוין נישטא די מצוה? מ’ווערט פטור ווייל מ’האט איינמאל געזינדיגט?
דער רמב”ם’ס פסוקים — פארוואס “והתודה” און נישט “ושבת עד ה’”
דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פסוק “ושבת עד ה’ אלקיך” אלס מקור פאר די מצוה, ווייל:
– דער רמב”ם פארשטייט (אזוי ווי דער רמב”ן אביסל) אז “ושבת עד ה’ אלקיך” איז א הבטחה (א נבואה אז אין סוף הגלות וועט מען צוריקקומען), נישט א ציווי. דער רמב”ם אליין ברענגט יענעם פסוק שפעטער ביי די הבטחות.
– דער רמב”ם’ס מקור פאר די מצוה איז “והתודה” — ווייל דאס איז א דבר מעשי, א קאנקרעטע מעשה. דער רמב”ם האט ליב פסוקים וואס זאגן עפעס פיזישעס, מעשה’דיגעס.
– אבער “והתודה” מיינט נישט סתם זאגן “איך האב געזינדיגט” אן אויפהערן צו זינדיגן — די עיקר פון די מצוה איז די נושא פון וידוי, אבער די משמעות פון וידוי איז תשובה טון — ס’איז בעצם די זעלבע זאך.
אן אינטערעסאנטע סברא: תשובה אלס אמונה
אפשר איז די מצוה פון תשובה פארבונדן מיט אמונה אז דער אייבערשטער איז מוחל, אז מ’קען צוריק ווערן נאנט, צוריק ווערן א מענטש — דער ענין פון “תיקון הנפש.” תשובה איז נישט נאר אז דו לייגסט ציצית נאכאמאל, נאר דו ביסט געווארן אן אנדערע סארט מענטש. קשיא: אויב אזוי, וואלט אפילו איינער וואס טוט נישט תשובה אבער גלייבט אין תשובה שוין יוצא זיין? תשובה: איינער וואס גלייבט אין די כח התשובה און טוט נישט תשובה — מיט וואס גלייבט ער? אמונה מיינט זיך אויפפירן ווי איינער וואס גלייבט.
וידוי — מעכב אדער עצה?
– סברא אז וידוי איז אן עצה: אזוי ווי א קרבן איז אן עצה. אויב איינער האט פארגעסן אדער נישט געוואוסט אז מ’דארף זאגן וידוי, העלפט זיין תשובה אויך.
– סברא אז וידוי איז נויטיג: ווען א מענטש זאגט נישט וידוי, איז פשט אז ער איז נישט גרייט און נישט באמת מכניע. אבער אויב מ’וועט טרעפן א מענטש וואס האט אזא כח הנפש אז ער דארף נישט וידוי פאר תשובה, איז עס נישט אזוי שטארק א חסרון.
– ביי יום כיפור זענען דא תנאים וואס זענען נישט מעכב, און אויך ביי קרבנות — סמיכה איז נישט מעכב דעם קרבן.
– וידוי אן כוונה: אויב איינער זאגט וידוי אן ערנסט, ווערט עס א “גרויסע פלאן” — ווי די גמרא זאגט “נעשה כהיתר.”
דער לשון “תשובה” — וואס מיינט “וישוב מחטאו”?
– דער רמב”ם שרייבט “וישוב מחטאו” — צוריקגיין פון דעם חטא, נישט “וישוב לצדקותו.”
– אבער דער ענין פון תשובה אנטהאלט אויך די איידיע אז א מענטש קומט צוריק — די נשמה איז א חלק אלוקה ממעל, און מ’קומט צוריק צו זיין אריגינעלן מצב.
– איינער וואס האט קיינמאל נישט געטון קיין מצוות, וואלט מען אים נישט גערופן “תשובה” — ווייל ער האט נישט וואוהין צוריקצוגיין.
– דער רמב”ם’ס פארשטאנד איז אז “וישוב מחטאו” מיינט חרטה האבן — ער איז חוזר בו ממה שהיה, צוריקגיין צו זיין מצב פון פריער.
—
הלכה א: חיוב וידוי בתשובה
“כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר ‘איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה’ ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו’ — זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.”
פשט
ווען א מענטש טוט תשובה פון זיין עבירה — סיי עשה סיי לא תעשה, סיי בזדון סיי בשגגה — איז ער מחויב זיך מתוודה זיין פאר דעם אייבערשטן. דער פסוק אין במדבר ה’ רעדט פון מעילה, אבער חז”ל זענען מרבה אז עס גייט אויף יעדע עבירה. וידוי דברים איז א מצות עשה בפני עצמה.
חידושים און הסברות
1) וידוי מאכט תשובה צו א מעשה: תשובה אליין האט נישט קיין ספעציפישע מעשה — ווען איינער הייבט נאכאמאל אן לייגן תפילין נאך צוויי וואכן נישט לייגן, איז ער מקיים מצות תפילין, נישט מצות תשובה. אבער וידוי גיט תשובה א מעשה — ווען ער זאגט וידוי, איז ער עוסק אין א מצוה וואס איז מיוחד פאר תשובה אליין. דאס איז וואס דער רמב”ם מיינט מיט “מצות עשה” — עס גיט תשובה א קיום במעשה.
2) וידוי איז נישט בלויז א דין אין קרבנות: דער רמב”ם שטעלט אוועק אז מ’זאל נישט מיינען (“שלא יעלה על הדעת”) אז וידוי איז בלויז א חלק פון דיני קרבנות (ווי סמיכה), נאר עס איז א באזונדערע מצות עשה. דער רמב”ם אין ספר המצוות ברענגט פון חז”ל אז דער פסוק “מכל חטאת האדם” איז מרבה יעדע סארט עבירה, נישט נאר מעילה.
3) “לפני הא-ל” — וידוי מוז זיין פאר דעם אייבערשטן: ווען איינער איז זיך מתוודה צו א מורה דרך אדער א “הילער” אבער רעדט נישט צום אייבערשטן — איז דאס נישט וידוי. מ’זאל נישט טראכטן אז וידוי איז סך הכל א פראקטישע פסיכאלאגישע זאך — אז א מענטש זאל זיין “אפן מיט זיך.” עבירה איז אן עבירה פאר דעם אייבערשטן, און דער וידוי מוז זיין צו אים. אפילו בין אדם לחבירו — דער אמת איז אז דער אייבערשטער וויינט, און דער וידוי גייט צום אייבערשטן.
4) שוגג — וואס מיינט עס? ביי אן אדאלט איז כמעט נישט דא שוגג — געוועהנליך איז שוגג אביסל מער א “נעגלעקט,” א מין זילזול. מ’האט געמעגט וויסן, און דערפאר דארף מען אויך תשובה טון אויף שוגג. שוגג איז אויך א שטיקל עוולה.
—
נוסח הוידוי
“כיצד מתודין? אומר: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, ועתה נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח.”
פשט
דער רמב”ם גיט דעם נוסח פון וידוי מיט דריי עלעמענטן: (א) הודאה אויף דער חטא, (ב) חרטה, (ג) קבלה אויף להבא. מער מאריך זיין איז משובח.
חידושים און הסברות
1) “חטאתי עויתי פשעתי” — דריי לשונות: די דריי לשונות קומען פון דעם פסוק אליין וואס האט דריי לשונות פון חטא. מ’דארף נישט דווקא זאגן אלע דריי לשונות — דער רמב”ם גיט ארויס דעם כלל.
2) “עיקרו של וידוי” — וואס איז מעכב: “עיקר” מיינט דא וואס איז מעכב — אז וידוי דארף אנטהאלטן: (א) איך האב געזינדיגט, (ב) איך שעם זיך / האב חרטה, (ג) איך גיי עס מער נישט טון. אן דעם איז נישט קיין וידוי. “כל המרבה… משובח” מיינט אז מער איז בעסער, כאטש עס איז נישט מעכב.
3) “משובח” — נישט דער עיקר אבער נישט אינדיפערענט: “משובח” מיינט אז עס איז א שיינע זאך, אבער נישט דער עיקר. מ’קען מאריך זיין אין יעדע נקודה — אין “השם” (פארשטיין ווער דער אייבערשטער איז), אין די לשונות פון חטא, אין “ואני עבדך בן אמתך” — אבער דאס אלעס איז נישט דער גדר פון וידוי.
4) “חטאתי” אליין איז יוצא: פון דער גמרא קומט ארויס אז ווען איינער זאגט נאר “חטאתי” איז ער שוין יוצא וידוי. ווייל אין דעם ווארט “חטאתי” ליגט שוין אינקלודעד חרטה און קבלה אויף להבא — ווייל “חטאתי” מיט שמחה און שטאלץ איז נישט קיין וידוי. דער טייטש פון “חטאתי” איז שוין “נחמתי, לעולם איני חוזר.”
5) “לעולם איני חוזר לדבר זה” — פעלט אין סידור: אין כמעט קיין נוסח וידוי אין סידור שטייט נישט “לעולם איני חוזר לדבר זה.” אבער דער רמב”ם מיינט נישט אז מ’דארף דווקא זאגן דעם לשון — מ’דארף ארויסגעבן דעם ענין. דער רמב”ם גיט ארויס דעם גדר פון וידוי, נישט א פונקטליכע נוסח. “לעולם איני חוזר” איז שוין מער א תפילה — איך בעט דעם באשעפער ער זאל העלפן אז איך זאל מער נישט חוזר זיין.
6) [דיגרעסיע: וידוי vs. תפילה] דער “איבריגע” — אלעס וואס איז מער ווי דער עיקר וידוי — איז אייגנטליך תפילה, נישט תשובה בכלל. וידוי איז “חטאתי” — דאס איז דער עיקר. די צוגאבן זענען תפילה.
—
הלכה א (המשך) — וידוי ביי קרבנות
“וכן בעלי חטאות ואשמות, בשעה שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר ‘והתוודה אשר חטא עליה’.”
פשט
אפילו ווען מ’ברענגט א קרבן חטאת אדער אשם, ווערט מען נישט מכופר אן תשובה און וידוי דברים.
חידושים און הסברות
1) וידוי איז מעיקר, נישט א תחליף פאר קרבנות: מ’וואלט געקענט מיינען אז וידוי דברים איז נאר נויטיג ווען מ’האט נישט קיין בית המקדש — אז וידוי איז א תחליף. דער רמב”ם זאגט פארקערט: אפילו ווען מ’ברענגט יא א קרבן, דארף מען תשובה טון און זאגן וידוי. וידוי איז מעיקר הדין.
2) ווען ס’איז געווען בית המקדש — וידוי ביים קרבן: ווען דער בית המקדש איז געשטאנען, איז די צייט צו מקיים זיין די מצוה פון תשובה/וידוי געווען ביים ברענגען דעם קרבן. אפשר זענען ביידע — קרבן און וידוי — געגאנגען צוזאמען אלס איין כפרה-פראצעס.
—
הלכה א (המשך) — וידוי ביי חייבי מיתות בית דין און מלקות
“וכן כל חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות, אינן מתכפר להם במיתתן ובמלקותן עד שיעשו תשובה ויתוודו.”
פשט
אפילו ווען מ’באקומט די גרעסטע עונש — מיתת בית דין אדער מלקות — דארף מען נאך תשובה און וידוי.
חידושים און הסברות
1) קשיא אויף מיתת בית דין מיט וידוי: ביי מיתת בית דין, דער מענטש שטארבט — ער זאגט דאך “איך גיי מער נישט זינדיגן,” אבער ער גייט זיין טויט, ס’איז שווער צו זינדיגן ווען מ’איז טויט! וואס טוט אויף דער וידוי?
2) תירוץ — כפרה פאר דער נשמה: כפרה נאכדעם וואס ער שטארבט מיינט אז זיין נשמה זאל נישט גיין אין גיהנם. אן וידוי, אפילו מיט מיתת בית דין, איז דער עונש נישט גענוג פאר דער נשמה.
3) א טיפערער פשט — וידוי ווייזט אמת’ע חרטה: דער מענטש קען שטארבן בעל כרחו און נאך אלץ האלטן ביי זיינע עבירות. ער האט נישט קיין ברירה — ער ווערט געהרג’עט. די וידוי ווייזט אז ער וויל טאקע ווערן בעסער, ער האלט טאקע אז ער האט געמאכט א טעות. אן דעם איז די מיתה נאר א פיזישער עונש אן גייסטיגע כפרה.
4) כלל’דיגער יסוד: כפרה קומט פון תשובה און וידוי. קרבנות, מיתה, מלקות — דאס זענען נאר חלקים פון דער כפרה, נישט א פארבייטונג פאר תשובה.
5) מקור פון משנה סנהדרין: “כל המומתים מתוודים.” די גמרא זאגט אז דער וידוי איז “תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.”
—
הלכה א (המשך) — בין אדם לחבירו
“וכן עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר ‘מכל חטאות האדם’.”
פשט
אפילו ווען מ’האט שוין באצאלט דעם שאדן, איז מען נישט מכופר ביז מ’זאגט וידוי און מ’נעמט אויף זיך נישט צו טון אזא זאך מער.
חידושים
“חטאות האדם” ווערט אויסגעטייטשט ווי חטאים צווישן מענטש און מענטש — “חטא אדם לאדם” — ווי דער מדרש תהלים זאגט. דאס איז דער מקור אז וידוי גילט אויך ביי בין אדם לחבירו.
—
הלכה א (המשך) — תשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים
“ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו, שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.”
פשט
אפילו א מענטש וואס איז געווען א רשע זיין גאנצע לעבן, אויב ער טוט תשובה ביים סוף, דערמאנט מען אים נישט זיין רשעות. דער עצם טאג פון יום כיפור איז מכפר פאר די וואס טוען תשובה.
חידושים און ביאורים
1) “אין מזכירין לו שום רשעו” — שארפע לשון פון גענצליכע אויסמעקונג: דער רמב”ם זאגט נישט בלויז אז מ’רופט אים א בעל תשובה — ער זאגט אז מ’דערמאנט אים בכלל נישט בתור א רשע. ניינציג יאר האט ער געזינדיגט, איין טאג תשובה געטון — “ברוך הבא, צדיק הדור.” ס’איז א טאטאלע אויסמעקונג פון דער רשעות-אידענטיטעט.
2) טייטש פון “לא יכשל בה”: דער רמב”ם טייטשט דעם פסוק אז נארמאלערהייט ווערט א מענטש נכשל מיט זיין רשעות — די רשעות האלט אים אין איין איבערטון. אבער איינמאל ער האט תשובה געטון, וועט ער נישט נאכאמאל נכשל ווערן. דער רמב”ם טייטשט “לא יכשל” ווי א פראקטישע זאך — ער וועט נישט מער שטרויכלען — נישט ווי א ענין פון בושה אדער דערמאנונג.
3) גרויסער חידוש/מחלוקת: צי עצמו של יום הכיפורים איז מכפר אן תשובה אויף עבירות קלות:
דער רמב”ם זאגט “מכפר לשבים” — נאר פאר די וואס טוען תשובה. אבער אויב תשובה אליין איז שוין מכפר, וואס איז דער צוגאב פון עצמו של יום הכיפורים?
דער מקור פון “עצמו של יום הכיפורים” שטאמט פון דער ספרא וואס לערנט פון “כי ביום הזה יכפר” אז דער טאג אליין איז מכפר אפילו אן כוונות/תשובה. דער רמב”ם מיינט באמת אז יום כיפור איז מכפר אויף עבירות קלות אפילו אן תשובה, און דאס וואס ער שרייבט “לשבים” מיינט נאר לכתחילה זאל מען תשובה טון, אבער בדיעבד איז דער טאג אליין מכפר אויף קלות.
4) קשיא — שעיר המשתלח: דער שעיר המשתלח איז געווען מכפר אויף עבירות קלות אן תשובה. אויב תשובה אליין איז שוין מכפר אויף קלות, און יום כיפור איז אויך מכפר אויף קלות — וואס איז דער חילוק? ענטפער: ווען א מענטש איז פארנומען מיט זיינע עבירות חמורות, האט ער נישט קיין כח צו טראכטן אויף זיינע עבירות קלות. פאר דעם נעמט דער טאג אליין (אדער דער שעיר המשתלח) אראפ די קלות אן ספעציפישע תשובה דערויף.
5) צוויי וועגן אפצולערנען “כי ביום הזה יכפר עליכם”:
– וועג א’: “כי ביום הזה” — דער טאג אליין איז מכפר, אן תשובה (אזוי ווי דער ספרא).
– וועג ב’: דער גאנצער פסוק לויטעט “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו” — “לפני ה’ תטהרו” מיינט אז מ’זאל תשובה טון, און דעריבער איז “כי ביום הזה יכפר” נאר פאר די וואס טוען תשובה.
6) “לשבים” מיינט “פאר אידן” — אלטערנאטיווער טייטש: “שובו” קען טייטשן “פאר אידן” (אידן וואס זענען א חלק פון יום כיפור), נישט דווקא אז מ’דארף אקטיוו תשובה טון אויף יעדע ספעציפישע עבירה. דער יום כיפור איז א “ריסעט” — א טאג וואס מ’גייט פארגעבן עבירות.
7) פראקטישע השפעה פון יום כיפור — נישט סתם “מעדזשיק אין הימל”: א מענטש וואס האט תשובה געטון פילט זיך נאך אלץ “שמוציג.” יום כיפור זאגט אים: “ביסט שוין גרין, קענסט ווערן א צדיק.” יעדע יאר ווערן מענטשן בעסער ווייל זיי גלייבן אז יום כיפור העלפט. דאס אליין איז שוין א פארם פון תשובה.
8) ירושלמי — יום כיפור איז מכפר א גאנצע יאר: א ירושלמי זאגט אז עצם יום כיפור איז מכפר אויף א גאנצע יאר. קשיא: אויב דער טאג האט אזא כח, פארוואס נאר איינמאל א יאר? (בלייבט אפן.)
—
הלכה ב — שעיר המשתלח
“שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל.”
פשט
ווייל דער שעיר המשתלח איז א כפרה פאר כלל ישראל בכלליות, דארף דער כהן גדול זיך מתוודה זיין בשם כלל ישראל.
חידושים
1) קשיא — וויאזוי ארבעט תשובה בשם כלל ישראל? תשובה איז דאך א פערזענליכע זאך — דער מענטש אליין דארף חרטה האבן. וויאזוי קען דער כהן גדול תשובה טון אין נאמען פון אלע?
2) הסבר — דער שעיר המשתלח’ס פסיכאלאגישע/רוחניות’דיגע ווירקונג: דער שעיר המשתלח ארבעט דורך “כח הדמיון” (ווי דער רמב”ם אליין זאגט אין אנדערע ערטער). דער עיקר ווירקונג איז: מ’איז מעורר דעם מענטש צו זען אז קיין יאוש איז נישטא. א גרויסע סיבה פארוואס מענטשן בלייבן שלעכט איז ווייל זיי פילן זיך פארפאלן — “איך האב שוין געזינדיגט, איך בין א יאוש’ניק.” דער שעיר המשתלח, וואס איז מכפר “על כל עבירות שבבית ישראל,” איז זייער שטארק משכנע דעם מענטש צו גלייבן אין כפרה. דאס איז ווי דער פסוק “שובו אלי כי גאלתיכו” — דער אייבערשטער זאגט: “קום צוריק, ווייל איך האב דיך שוין אויסגעלייזט פון דיין חטא.” א מענטש וויל נישט צוריקגיין צום אייבערשטן ווייל ער פילט זיך פארשמירט פון חטא, און דער שעיר המשתלח העלפט אים גלייבן אז כפרה איז מעגליך.
חלוקי כפרה — שעיר המשתלח מיט און אן תשובה
שעיר המשתלח איז מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, מיט א חילוק:
קלות (לאווין אן כרת): אן תשובה — דער שעיר המשתלח איז מכפר אפילו בלא תשובה.
חמורות (כרת און מיתות בית דין): מיט תשובה — אויף חמורות איז דער שעיר המשתלח נאר מכפר צוזאמען מיט תשובה.
אויסנאם — שבועת שוא ושקר: שבועת שוא ושקר איז א חמורה אפילו אן כרת. שבועת שוא = א שבועה אויף עפעס וואס איז אבוויעס (שווערן אז גאלד איז גאלד). שבועת שקר = שווערן אז ער גייט עפעס טון און ער טוט עס נישט. פארוואס איז דאס חמור אן כרת? ווייל דער פסוק זאגט “לא ינקה ה’” — עס איז ניצול דעם אייבערשטן’ס נאמען פאר שקר, דאס איז חילול השם, די ערגסטע זאך.
כלל פאר קלות/חמורות: בעצם ווייסט מען אז א זאך איז חמור דורך דעם וואס מ’באקומט כרת — אויסער שבועת שקר וואס איז חמור אן כרת.
—
היינטיגע צייטן אן בית המקדש
“ומה שעבירות שאין בהם כרת, אם עשה אדם תשובה, אין תשובתו גמורה עד שיתוודה ביום הכיפורים.”
פשט
היינט, אן שעיר המשתלח, איז אונזער תשובה נישט גמור ביז מיר זענען מתוודה ביום הכיפורים.
חידושים
דער רמב”ם’ס חידוש — זאלסט נישט מיינען אז אן בית המקדש איז א שוואכע מעשה: מענטשן וואלטן געמיינט אז ווייל ס’איז נישטא קיין קרבנות, קיין סדר העבודה, קיין כהן גדול — איז יום כיפור היינט א שוואכע זאך. דער רמב”ם ברענגט ארויס אז דער עיקר פון כפרה איז תשובה און וידוי, נישט די קרבנות. היינט איז יום כיפור יעדער מענטש’ס אייגענע עבודה, וואס אין א געוויסן זין איז דאס דער עיקר.
קשיא — וואס האט מען אויפגעטון מיט’ן שעיר המשתלח? אויב תשובה מכפרת על כל עבירות, וואס איז דער חידוש? דער ענטפער: דער שעיר המשתלח האט אויפגעטון אויף קלות אן תשובה — דאס איז דער אייגנארטיגער כח פון שעיר המשתלח וואס מיר האבן היינט נישט.
—
הלכה א (סוף) / הלכה ב (אנפאנג) — הקדמה צו חילוקי כפרה
“אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכיפורים מכפר, יש עבירות שמתכפרות בשעתן ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן.”
פשט
כאטש תשובה איז מכפר אויף אלעס, זענען דא עבירות וואס ווערן גלייך מכופר, און דא עבירות וואס ווערן ערשט מכופר נאך א צייט.
חידושים
1) טייטש פון “כפרה” — אפווישן: “כפרה” ווערט געטייטשט ווי אפווישן (ווי רש”י). “אין מתכפרות אלא לאחר זמן” מיינט אז די עבירה ווערט נישט אינגאנצן אפגעווישט — ס’איז נאך דא א “נאכוויי,” א פרעזענס דערפון.
2) מאירי’ס שיטה — כפרה איז א פראקטישע אויסלייטערונג: דער מאירי, וואס גייט בדרך הרמב”ם צו מסביר זיין מיט שכל, זאגט אז די אלע שטופן פון כפרה (תשובה, יום כיפור, יסורים) מאכן דעם מענטש טאקע מער אויסגעלייטערט. ס’איז נישט סתם א “מעדזשיק אין הימל.” נאך תשובה איז ער נאך אלץ קרוב צו די עבירה. ס’גייט דורך צייט, יום כיפור, יסורים — און ער ווערט טאקע מער אויסגעלייטערט.
—
ארבע חילוקי כפרה
דרגא א: מצות עשה
“כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה — אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם.”
פשט
ווער עס איז עובר אויף א מצות עשה אן כרת און טוט תשובה, ווערט אים גלייך מוחל.
חידושים
1) “אינו זז משם” — אינטערעסאנטע לשון: “אינו זז משם” — ער רירט זיך נישט פון דארט — ביז מ’איז אים מוחל. דאס מיינט אז גלייך בשעת תשובה קומט די מחילה/כפרה.
2) “ארפא משובותיכם” = כפרה: דער פסוק “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם” — “ארפא” ווערט געטייטשט אלס די כפרה. די רגע וואס תשובה — גלייך “ארפא.”
—
דרגא ב: לאו שאין בו כרת
“עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין, ועשה תשובה — תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, ועל אלו נאמר ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו’.”
פשט
ביי א לאו אן כרת/מיתת בי”ד, איז תשובה אליין נישט גענוג — תשובה “תולה” (האלט אויף), און יום כיפור איז מכפר.
חידושים
1) פירוש “תולה” — צווישן ארץ און שמים: “תולה” מיינט ווי א מענטש וואס הענגט צווישן ארץ (זינד) און שמים (כפרה) — ער איז “מחוסר כפרה”, ער איז געבליבן הענגען אין א צווישן-מצב. דער פני מנחם זאגט אז “תלויים ועומדים” מיינט אז מ’הענגט אויפ’ן שטרענג — די תשובה איז נישט פארלוירן, זי ליגט דא, אבער זי איז נאך נישט פארענדיגט.
2) צוויי לעוועלס אין “קלות” — א נייער חילוק: אפילו אינערהאלב “קלות” איז דא צוויי דרגות: מצוות עשה (וואו תשובה אליין איז מכפר) און מצוות לא תעשה (וואו מ’דארף ווארטן אויף יום כיפור). דאס איז א פיינערע חלוקה ווי דער אנפאנג פון דער סוגיא.
3) דער פסוק “כי ביום הזה” — כפרה און טהרה: דער פסוק ווערט מדויק: “לטהר אתכם מכל חטאתיכם” — נאכדעם וואס מ’האט תשובה געטון, טוט דער טאג אליין (עיצומו של יום) עפעס צו — ער איז מכפר און מטהר. די עבירות וואס מ’האט שוין געטון דארפן נאך א מער טהרה, און דער טאג מאכט די טהרה.
—
דרגא ג: כריתות ומיתות בית דין
“עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה — תשובה ויום הכיפורים תולין, וייסורים הבאים עליו גומרין לו את הכפרה, שנאמר ‘ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם’.”
פשט
ביי כריתות און מיתות בי”ד, אפילו תשובה מיט יום כיפור צוזאמען זענען נאר “תולין” — זיי הענגען אויף. ערשט ייסורים וואס קומען אויף דעם מענטש ענדיגן די כפרה.
חידושים
1) וואס מיינען “ייסורים”? — מחלוקת אין פירוש:
– א חסידישע טייטש: די ייסורים פון דעם וואס ער האט געזינדיגט — דער צער און חרטה אליין.
– פשוט’ער טייטש: ייסורים אויף דער וועלט — ליידן וואס קומען אויף א מענטש.
– מהר”ל’דיגער טייטש: ייסורים קלאפן אפ א מענטש, נעמען אראפ פון זיין גאוה, וואס העלפט אים בעסער ווערן און מער תשובה טון — “ס’טוישט אים.”
2) ייסורים פון יום כיפור אליין — חמישה עינויים: א חידוש’דיג
א חידוש’דיגער פארשלאג: די חמישה עינויים פון יום כיפור אליין (נישט עסן, נישט טרינקען, נישט וואשן, נישט שמירן, נישט טראגן שיך, שטיין אויף די פיס) זענען אפשר שוין די “ייסורים” וואס זענען גומר די כפרה. מ’דארף נישט ווארטן אויף נאך ייסורים — מ’לייגט זיך שוין אריין אין ייסורים אויף יום כיפור גופא.
3) בעל התניא’ס שיטה (אגרת התשובה) — תעניות אלס ייסורים: דער בעל התניא ענטפערט אויף א קשיא: ראשונים זאגן אז נאך תשובה דארף מען פאסטן, אבער אין שולחן ערוך שטייט נישט אזא הלכה. זיין תירוץ: דאס פאסטן איז נישט א חלק פון תשובה אליין, נאר כדי צו מאכן “ייסורים” וואס זענען גומר די כפרה פאר עבירות וואס דארפן ייסורים. א מענטש קען אליין פאסטן א סתם תענית כדי צו ברענגען אויף זיך ייסורים. דאס איז אויך דער יסוד פון סיגופים — מ’מאכט זיך אליין צו ייסורים.
4) קשיא: העלפן ייסורים אן תשובה? דער אייבערשטער ברענגט ייסורים אויף א מענטש וואס זינדיגט — אבער אויב ער טוט נישט תשובה, העלפן נישט די ייסורים. פארוואס ברענגט דער אייבערשטער דעמאלטס ייסורים? אפשר ייסורים אליין העלפן אביסל אפילו אן תשובה? אדער אפשר ייסורים ברענגען צו תשובה — א מין חרטה וואס קומט פון ליידן.
5) קשיא: סדר פון כפרה — איז ער מעכב? וואס טוט זיך ווען ס’איז “שלא כסדרן”? למשל: ער האט יום כיפור, נאכדעם תשובה, נאכדעם ייסורים. אדער ער האט ייסורים ערשט, נאכדעם תשובה. ס’מוז נישט זיין אז ס’איז דא א געוויסע סדר — ייסורים קענען אליין ברענגען צו תשובה.
6) פירוש “תולה” ביי כריתות — נישט א פארלוסט, נאר א פראצעס: “תולה” מיינט נישט אז ס’טוט גארנישט. ס’מיינט אז די תשובה ליגט דא, זי גייט נישט אוועק, זי פארלירט זיך נישט — אבער זי ענדיגט זיך ערשט ביי ייסורים. ס’איז א פראצעס וואס איז נאך נישט פארטיג.
7) פירוש “ופקדתי בשבט פשעם”: דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק אלס ראיה. “פוקד” מיינט: אפילו נאכדעם וואס זיי האבן שוין געטון תשובה, גייט דער אייבערשטער זיי נאך פוקד זיין — ברענגט אויף זיי שבט ונגעים (ייסורים), וואס דאס נעמט אוועק די איבריגע ביסל פון “פשעם.” מ’האט געקענט לערנען אז דער פסוק רעדט פון אן תשובה, אבער דער רמב”ם גייט נישט די שיטה אז אן תשובה העלפט גארנישט — אפילו מיתת בי”ד העלפט נישט אן תשובה.
—
דרגא ד: חילול השם
“אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו ייסורין — אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ‘ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון’.”
פשט
ביי חילול השם, אפילו אלע דריי — תשובה, יום כיפור, און ייסורים — זענען נאר “תולין.” ערשט מיתה איז מכפר. דער פסוק “אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון” איז די ראיה.
חידושים און הסברות
1) “עומד בתשובתו” — אינטערעסאנטע לשון: דער רמב”ם זאגט “עמד בתשובתו” — ער שטייט נאך אין זיין תשובה. דאס מיינט אז ער האט נישט נאר אמאל תשובה געטון, נאר ער איז נאך אלץ עומד אין תשובה, און נאך אלץ איז ער נישט מתכפר.
2) וואס מיינט “מיתה מכפרת” — פארשידענע פירושים:
– פשוט’ער טייטש: מיתה מיינט אז ער גייט שטארבן וועגן דעם — פריער, אדער מיתה משונה. ס’איז א עונש.
– מיתה אלס גרעסערע ייסורים: אפשר מיתה איז א מין גרעסערע פארעם פון ייסורים — די יסורי מיתה גופא ברענגען די כפרה.
– מיתה אלס חוב: מיתה מיינט אז דער מענטש איז חייב דעם אייבערשטן — ער דארף געדענקען אז ער איז נאך נישט פארטיג מיט דעם חטא.
3) קשיא: אלע מענטשן שטארבן — וואס איז דער חידוש? אלע מענטשן שטארבן סוף כל סוף — וואס מיינט “עד תמותון”? ווערט געענטפערט מיט א וויץ: “אדם הראשון האט געמאכט א חילול השם, וועגן דעם שטארבן אלע מענטשן.” אבער ברענסט: אפשר מיינט ער אז ער וועט שטארבן פריער, אדער מיתה משונה, אדער אז די מיתה אליין — דער פאקט פון שטארבן — איז דער גומר כפרה.
4) וויאזוי מכפר מיתה אויף חילול השם? ווען א מענטש שטארבט, זעט מען נאר זיינע מצוות — “אחרי מות קדושים.” ביי חילול השם: דער חילול השם איז אז אנדערע מענטשן האבן געזען זיין עבירה און האבן זיך אפגעלערנט. ווען ער שטארבט, און מ’זאגט א הספד, וועט מען אים נאכאמאל דערמאנען — אבער אפשר דוקא דעמאלטס ווערט דער חילול השם פארריכט.
5) דער אייבערשטער איז נישט מוגבל — א וויכטיגע הערה: אלע דאזיגע הלכות מיינען נישט אז דער אייבערשטער איז מוגבל. אויב דער אייבערשטער וויל איינעם מוחל זיין אן מיתה, אן ייסורים — קען ער. ס’מיינט א חוב אויף דעם מענטש: דער מענטש דארף וויסן אז ער איז נאך נישט פארטיג מיט דעם חטא.
6) מאירי’דיגער וועג — חילול השם אלס “בשעת נפשו”: לויט דעם מאירי’ס דרך, קען מען זאגן אז חילול השם מיינט עפעס וואס איז “בשעת נפשו” — א מענטש זאל וויסן אז אויב ער איז אמאל געווען אין אזא מצב, קען ער אייביג צוריקפאלן. ער זאל אייביג האבן א “לב נשבר” פון א בעל תשובה — א געוויסע צובראכנקייט וואס גייט קיינמאל נישט אינגאנצן אוועק ביז מיתה.
7) “ונגלה באזני ה’ צבאות” — פירוש דעם פסוק: דער פסוק מיינט: דער אייבערשטער ווייסט און זעט, און ער זאגט “איך וועל דיר נישט מוחל זיין ביז דו שטארבסט.” ס’ברענגט ארויס די חומר הדבר — א מענטש זאל נישט זיין רואיג, ער זאל אייביג געדענקען די עבירה.
8) למעשה — וואס קען א מענטש טון? וואס קען א מענטש טון אויב ער דארף ווארטן ביז מיתה? ער דארף נאך תשובה טון, נאך דאווענען, נאך זאגן תהלים — אבער ער זאל וויסן אז ס’איז נישט פארטיג. [הערה בדרך צחות: “תהלים אליין קען זיין א גרויסע עבירה” — אויב מ’מיינט אז דורך תהלים אליין האט מען שוין חלק לעולם הבא.]
—
סיום
דער שיעור האט דורכגעגאנגען דעם ערשטן פרק פון הלכות תשובה — פון דער הקדמה (מקום הלכות תשובה אין ספר המדע, די מצוה פון תשובה/וידוי, דער נוסח הוידוי), דורך די יסודות פון וידוי ביי קרבנות, מיתות בית דין, בין אדם לחבירו, עצמו של יום הכיפורים, שעיר המשתלח, ביז די ארבע חילוקי כפרה (עשה, לא תעשה, כריתות/מיתות בי”ד, חילול השם) מיט זייערע פארשידענע דרגות פון כפרה.
תמלול מלא 📝
הקדמה צו הלכות תשובה – מקום תשובה אין ספר המדע
הלכות תשובה אלס עיקר הדת
Speaker 1:
אקעי, סאו אונז הייבן אן היינט הלכות תשובה פון דער רמב”ם. אין ספר המדע איז דאס די לעצטע הלכה, לעצטע הלכות פון ספר המדע איז הלכות תשובה.
לכאורה, אונז האבן געלערנט אז ספר המדע איז די, ווי דער רמב”ם האט געזאגט, מצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותם תחלת הכל. און עס זעט אויס אז הלכות תשובה איז איינע פון די מצוות וואס זיי זענען ביידע פון די זאכן אין א געוויסע וועג. סיי איז עס פון די עיקרי הדת, דארף מען פארשטיין א ביסל פארוואס תשובה איז פון די עיקרי הדת. עיקר מיינט דאס אז ס’איז א זייער א בעיסיק זאך, און אויב ס’איז נישטא דאס קען נישט זיין די רעסט פון אידישקייט. און ס’הייסט ס’איז איינע פון די זאכן וואס מען דארף וויסן. ס’איז דא זאכן וואס מען דארף וויסן אין דעם? אפשר זאכן וואס מען דארף אפשר טון, אבער בעיקר וויסן, און ס’איז די וויכטיגסטע זאכן צו וויסן.
ס’איז וויכטיג אויך פאר אלע אנדערע חלקי הרמב”ם. חלקי התורה, מיינסטו? פאר אלע אנדערע הלכות, זענען די אלע זאכן וויכטיג.
פארוואס תשובה איז עיקר הדת – לויט מורה נבוכים
סאו די ריזען פארוואס ס’איז פון די עיקרי הדת, זאגט דער רמב”ם אליינס אין מורה נבוכים אין חלק ג’ פרק ל”ו, ווי ער רעדט פון טעמי המצוות, זאגט ער אז תשובה איז איינע פון די מצוות וואס די דת קען נישט לעבן אן דעם, ווייל יעדער איינער זינדיגט דאך, רוב מענטשן עט ליעסט, און אויב מען וועט מיינען אז מען קען נישט תשובה טון, וועט מען קיינמאל נישט היטן די רעסט פון די תורה. סאו דאס איז א פרי-קאנדישן, כדי די אידישקייט, די תורה זאל זיך קענען האלטן, דארף מען וויסן אז מען קען תשובה טון. דאס איז איין זאך.
הקדמת הרמב”ם צו הלכות תשובה – “מצות עשה אחת”
די צווייטע זאך מיין איך איז אז דער רמב”ם זאגט דא, לאמיר לערנען די הקדמה, יא? הלכות תשובה, לאז איך דא זיין קעפל. יא, הלכות תשובה. איז מצות עשה אחת, ס’איז דא איין מצוה. וועלכע מצוה איז עס? מצוה פון תשובה. יא, והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה’ ויתודה.
אקעי, אונז וועלן רעדן וועגן דעם אין א סעקונדע.
די באזונדערע לשון “ועיקרים הנגררים עמה בגללה”
און נאכדעם זאגט דער רמב”ם, וביאור מצוה זו, דאס הייסט, דאס איז די מצוה, און אזוי ווי ער זאגט אויף יעדע הלכה איז דא א ביאור, די ביאור פון די מצוה, די הלכות פון די מצוה, זענען אין די פרקים. אבער דא זאגט ער אנדערש, “ואביא מצוה זו ועיקרים הנגללים עמה בגלולה בפרקים אלו”. דאס הייסט אז דא איז נישטא נאר די מצוה פון תשובה, עס איז אויך דא עיקרים וואס זענען נישט דווקא א פירוש פון די מצוה פון תשובה. ס’איז עיקרים וואס קומען אריין, דער רמב”ם האט אריינגעשטעלט פארשידענע עיקרי הדעת, עיקרי יסודות פון וויסן וואס איז קאנעקטעד, ס’ווערט נאכגעשלעפט מיט די מצוה פון תשובה.
וועלכע עיקרים שטייען אין ספר המדע
ולכאורה אויב מ’קוקט אין ספר המדע, איז דאך דא אזוי ווי יסודי התורה, עיקרי הדעת, וואס דער רמב”ם האט געמאכט א ליסט פון די י”ג עיקרים אין זיין ספר פירוש המשניות אין מסכת סנהדרין, איז מ’קען זען אז אין ספר המדע זענען נאר דא צוויי הלכות וואס ס’שטייט עיקרים. דאס הייסט, דער גאנצער ספר המדע איז לכאורה עיקרי הדעת, אבער עבודה זרה למשל, אין עבודה זרה איז כמעט דער רמב”ם נישט מסביר עיקרים, נאר די השתלשלות וואס מ’האט געלערנט אין פרק א’, רייט? אבער עיקרי הדעת מער ווייניגער שטייט אין די צוויי הלכות. אין הלכות יסודי התורה שטייט וועגן מציאות השם און וועגן נבואה, דאס איז די צוויי זאכן וואס הלכות יסודי התורה האט מכניס יסודות. און אויך די אלע עיקרים וואס האבן מיט, מ’קען זאגן, שכר ועונש, שטייט אין הלכות תשובה. דאס איז די לעצטע גרופע עיקרים אין י”ג עיקרים, איז מער ווייניגער די לעצטע גרופע. סאו די אלע שטייען אין הלכות תשובה. נישט אלע עיקרים ווערן מבואר אין ספר המדע, נאר א חלק פון זיי.
Speaker 2:
וועלכע נישט? ביאת המשיח שטייט נישט אין ספר המדע.
Speaker 1:
ביאת המשיח און תחיית המתים. ביאת המשיח און תחיית המתים, צו די עקסטענט אז זיי זענען פארט פון די שכר, דאס ווערט יא. דער רמב”ם, ער זאגט נישט די ווארט ביאת המשיח, אבער אין ענד פון הלכות תשובה שטייט דאך וועגן דעם אז די מטרה פון די שכר ועונש פון די תורה, די שכר גשמי. ביאת המשיח איז דאך פארט פון די שכר גשמי פון די תורה. סאו ער רעדט פון מלחמות, מלחמות, ער שטייט מער וועגן תחיית המתים און ביאת המשיח.
Speaker 2:
נישט וועגן תחיית המתים שטייט נישט נערליך, נישט וועגן ביאת המשיח, יא.
Speaker 1:
ווייל דארט רעדט ער מער וועגן אזוי די פראקטישע ענין. נבואת משה, די זאך האט ער שוין געזאגט אין נבואה, אין די הלכות יסודי התורה. אבער מ’קען דאך פארשטיין אז די אלע זאכן, דער רמב”ם אין פרק חלק איז מסביר דאס, אז ביאת המשיח, תחיית המתים, די אלע זאכן זענען פרטים פון שכר ועונש שפעטער. די כללים פון דעם שטייט אין הלכות תשובה. קען זיין אז די פרטים וואס שטייט אין די זאכן.
Speaker 2:
וואס איז די לשון? “ונגררים עמה בגלולה”. “ונגררים עמה” וואלט געווען גענוג.
Speaker 1:
מען דארף פארשטיין זיין לשון. איך מיין אז ס’מיינט די זעלבע זאך. דער רמב”ם שרייבט מער ווי א סאך מיט צוויי זאכן.
סטרוקטור פון הלכות תשובה – תיקון המעשים און תיקון הנפש
לאמיר פארשטיין, אין הלכות תשובה פארשטייט ער די עצם זאך פון תשובה. און איינמאל מען רעדט וועגן תשובה, איז דא זאכן וואס קומען נאטורליך מיט, ווי וויאזוי מען טוט תשובה, וועלכע זאכן מען דארף שווערער ארבעטן צו טון תשובה, זאכן וואס איז מונעים ממנו דרכי התשובה. אבער ווען ס’קומט שוין צו די גרעסערע קוועסטשען פון וואס מיינט עס בכלל תשובה, קומט מען צו די שאלה פון ידיעה ובחירה, וואס דער רמב”ם גייט אריין באריכות וועגן בחירה.
Speaker 2:
I would say something like this. איך וואלט געטראכט, און צוזאמען מיט ידיעה ובחירה קומט מיט שכר ועונש. רייט.
Speaker 1:
איך וואלט געטראכט אביסל מער. איך וואלט געטראכט, אז דו זאגסט, די אידיאלע פרטים פון הלכות תשובה וועט בעיסיקלי ביז פרק ד’ אין א געוויסע זין איז אלעס פרטים פון הלכות תשובה. דאס איז נאך נישט די עיקרים. די עיקרים ווען ער רעדט וועגן בחירה, ווען ער רעדט וועגן שכר ועונש, דאס איז זאכן וואס איז עיקרים, אבער ס’איז קאנעקטעד מיט תשובה, אזויווי דער רמב”ם קאנעקט עס, אויב איז דא בחירה, ממילא קען מען תשובה טון, און אזעלכע סארט זאכן. נישט עכט מאכן, ווייל מען וואלט געקענט די גאנצע הלכות תשובה אן דעם. ס’איז נאר ווייל דער רמב”ם וויל מען זאל לערנען די עיקרים, וואס ער דארף עס ערגעץ אריינשטעלן.
Speaker 2:
נישט פשוט אז מען קען נישט זאגן מען זאל תשובה טון אן רעדן וועגן תשובה.
Speaker 1:
איך זאג אז איינע פון זיינע פוינטס פון ספר המדע איז צו זאגן די עיקרים, און ער דארף אריינשטעלן ערגעץ א זאך אין עפעס א פלאץ וואס ס’פאסט אריין. די פלאץ וואו ס’פאסט אריין די בעסטע די עיקרים פון שכר ועונש, פון עבודת האדם, איז אין הלכות תשובה. ווען ס’וואלט נישט געווען די ריזען אז ער דארף שרייבן עיקרים, מען קען זאגן הלכות תשובה אן דעם.
שכר ועונש אלס תיאור פון שלימות המענטש
די שלמות פון דער מענטש איז די מידות פון דער מענטש. אבער ס’איז אויך אזויווי א ברייטערע שאלה פון וואס איז א גוטער מענטש. למשל אזא צדיק, בינוני, רשע, אזא גרויסע רשע וואס האט נישט קיין חלק לעולם הבא. שכר, דער שכר וואס מען באקומט האט זיך אויך א חלק, וואס איז געשען פון א מענטש ווען ער איז בשלימות וכו’. סאו שכר איז נאך א וועג פון אפשאצן א מענטש. רייט, אזוי ווי אסאך מאל זאגן מיר, א צדיק, ער באקומט די מערסטע שכר, ס’איז א סימן אדער א סיבה.
סאו איך מיין אז אין הלכות תשובה אין א געוויסע זין ברענגט ער ארויס די אלע פרטים פון ווער איז דער ריכטיגער מענטש, וויאזוי ווערט מען עס, וואספארא מין מענטש הייבט זיך נישט אן, דארף מען תשובה טון. נאכדעם אין פרק ג’ רעדט ער דיך וועגן הלכות אפיקורסות, יא, ווער איז דער ערגסטער מענטש? פון דער ערגסטער מענטש ביז דער בעסטער מענטש. פון די… אפשר וועסטו זאגן, די אלע לעוועלס פון א מענטש.
Speaker 2:
איך טראכט אפשר א נוסח, מ’קען זאגן תשובה איז תיקון המעשים, אבער ס’איז אויך תיקון הנפש. די טיפקייט פון תשובה איז תיקון הנפש. סאו דער רמב”ם בעצם אין דעם ספר רעדט פון תיקון המעשים, הייבט זיך נישט אן, דאס איז די מצוה פון תשובה טון, די פשוט’ע פשט פון תשובה. און נאכדעם איז דא די טיפערע מינוט פון תשובה, וואס איז תיקון הנפש, וויאזוי מ’ווערט א בעסערער מענטש, און וואס איז די תכלית, וואס איז די ענד פון דעם בעסערן מענטש.
Speaker 1:
און בחירה האט צו טון מיט דעם? בחירה איז דאך נאר הקדמה פון שכר ועונש.
Speaker 2:
יא, ס’איז בחירה איז נאר הקדמה פון שכר ועונש. מענטשן האבן ליב צו רעדן וועגן בחירה, און די יסודות איז נישט אזוי וויכטיג. און וועגן דעם איז די לעצטע פרק וועגן עובד מאהבה ומיראה, און מ’זאל מחנך זיין צו תורה לשמה. רייט, דאס איז אויך א חלק פון תיקון הנפש.
Speaker 1:
דאס איז שכר, דאס איז די ענד פון די שכר.
Speaker 2:
יא. לאמיר זאגן, א חלק השכר מה שנוגע לגבי עבודה, נישט שכר מופשט’דיג וואס שכר איז, נאר וויאזוי דאס דארף משפיע זיין אויף א מענטש’ס עבודת השם. די גאנצע נוסח פון שכר ועונש, זיכער לויט’ן רמב”ם, איז דאס, נישט צו שטאמען וויפיל ווילעס זענען דא אין גן עדן.
Speaker 1:
יא, ס’איז דא זייטיגע זאכן, די ענד איז ממש דירעקט. ער זאגט וואס שכר איז, אבער צו זאגן וואס שכר איז, צו וואס מיר ווילן טון, וויאזוי די עבודת השם זאל זיין אנדערש נאכ’ן ארייננעמען אין באטראכט די ענין פון שכר. רייט, רייט. סאו ס’איז מסביר, ער זאגט שכר איז א הקדמה צו דעם. מ’קען זאגן אן אנדער וועג פון זאגן שכר, וואלט געווען צו זאגן די תכלית. וואס איז די גאל, וואס איז די ענד, וואס איז די מטרה פון זיין א מענטש? די מטרה איז די שכר. און נשמה מיינט עס א חקל, אונז זענען מיר ריכטיג די מטרה. פארשטיין, וואס איז די מטרה פון פון פון אלעס? יא.
אקעי, מ’וועט זיך זען אינעווייניג מער, אבער דאס איז דאס איז מיין הקדמה פאר דער קראפט.
תשובה אלס כלל הנוגע לכל המצוות
אבער תשובה אליין איז אויך א תנאי, ווייל תשובה איז נוגע לגבי יעדע מצוה. ס’טייטש, ווייל אזוי ווי אין יעדע מצוה זאגט מען, ביי די מצוה קען מען געבן מלקות. אויב דער רמב”ם וואלט נישט געמאכט קיין הלכות תשובה, וואלט דער רמב”ם געדארפט ביי יעדע מצוה זאגן, און אויב מ’וויל תשובה טון פון די מצוה זאל מען פאסטן אזויפיל און אזויפיל און טון אזוי און אזוי. הלכות תשובה איז זייער כללות’דיג אויף כל התורה כולה. יעדע מצוה פאלט מען אמאל דורך, און מ’דארף אויף דעם תשובה טון. און מיט די בחינה איז עס א יסוד.
Speaker 2:
אבער אנדערע מחברים גייען נישט אזוי. אנדערע מחברים למשל מאכן כללים פון כללי המצוות, אזוי ווי למשל, כללים פון אלע עונשים, כללים פון איך ווייס, נשים עבדים וקטנים זייערע אלע חיובים. דער רמב”ם האט עס אריינגעווארפן דא און דארט, אבער איך זאג, תשובה איז אויך א כלל אין אלע מצוות.
Speaker 1:
יא, אמת. איך זאג, מיט די בחינה איז עס נאך א יסוד. דעמאלטס וואלט עס אריינגעפאסט מער אין אזוי ווי הלכות עונשים.
Speaker 2:
יא, האסטו דאך הלכות סנהדרין ועונשין, וואו מ’באקומט מלקות.
Speaker 1:
די יענע כללים שטייט אריין ביי אים אין אנדערע פלעצער. ער קוקט נישט אן אז יענץ איז כללים פון מצוות. כללים ביי די רמב”ם מיינט זאכן… ער רעכנט דאך אויס איבעראל וואו מ’באקומט מלקות.
Speaker 2:
יא, אבער דאס איז די הלכה פון יעדע מצוה.
Speaker 1:
דאס איז די הלכה פון יעדע מצוה, נישט פשוט כללים. כללי המצוות. ער זאגט נישט א כלל, יעדער לאו באקומט מלקות. יעדע מצוה זאגט ער וואס איז די דין פון די מצוה.
Speaker 2:
אקעי, אפשר איז אנדערש. הלכות סנהדרין איז ווי די דין אויף די בית דין אז זיי דארפן געבן מלקות, וויאזוי דאס ארבעט.
Speaker 1:
יא, ס’איז אמת. אבער אפילו אזוי איז עס אויך מער כללות’דיג אז די תשובה… אידישקייט קען נישט לעבן אן תשובה. ס’איז איינע פון די בעיסיק זאכן פון אידישקייט. און ס’איז, מ’קען אפילו זאגן אויף די מענטשן. א מענטש מיט מצוות, יא? א מענטש איז נישט די טייפ פון מענטש, דו קענסט אים איינמאל הייסן און ס’איז פערטיג. א מענטש איז די טייפ פון זאך וואס מ’זאגט אים, און נאכדעם זאגט מען אים ער זאל תשובה טון, און כל ימי חייו.
אקעי. פיין.
דיסקוסיע: “נגררים ממנה בגללה” – כפל לשון אדער צוויי שיכטן?
סאו ס’איז דא איין מצוה, און אה, אונז האבן מיר גערעדט וועגן די נושא פון וידוי שוין, האבן מיר זיך שוין געשלאגן וועגן דעם. ס’איז דא אנדערע נוסחאות וועגן דעם. אפשר קומען מיר אריין לערנען אין א דיוק אין די ווארט “נגררים ממנה בגללה”? “נגררים ממנה” מיינט ער די עצם זאכן וואס האט אזוי ווי לאמיר זאגן שכר ועונש, און בגלל זה קומט שוין מיט בחירה. איך ווייס נישט, איך האב געטראכט, ס’איז אביסל אן עקסטערע לשון, אביסל א רבי לשון.
Speaker 2:
יא, אקעי.
Speaker 1:
אמת, אבער I don’t know, סאמטיים זאגט מען…
Speaker 2:
די גמרא האט זיך גענוג.
Speaker 1:
אמת, אמת. סאמטיים זאגט מען אין חדר, מען זאגט צוויי מאל די זעלבע ווארט ווייל מענטשן זאלן זיין קלאר און פשוט.
Speaker 2:
יא, אקעי, זייער גוט.
די מצוה פון תשובה: וואס איז דער עיקר?
מחלוקת הראשונים: צי תשובה אליין איז א מצוה מן התורה
Speaker 1: דער רמב”ם זאגט אז די מצוה איז מ’זאל תשובה טון און מ’זאל מתוודה זיין, יא? ס’איז געווען אנדערע צדיקים, דער ספר החינוך, וואס האבן געזאגט אז וואס? ס’איז געווען וואס האבן געזאגט אז דער רמב”ם מיינט צו זאגן אז תשובה אליין, ס’איז א מחלוקת צו תשובה איז א מצוה וואס שטייט אין די תורה, יא? לכאורה דער רמב”ם לערנט אז יא. וועלכע מצוה רעכנט ער אויס? דער רמב”ם רעכנט אויס א גרויסע מצוה, ווען ער ברענגט די פסוק.
ס’איז דא וואס זאגן אז דער רמב”ם לערנט אפשר אז די מצוה איז אז דער אופן וויאזוי מ’טוט תשובה, ס’איז תשובה, נישט דווקא מצות עשה. ס’איז אביסל גרעסער, ס’איז אזויווי למשל די מצוה פון אמונה. ס’איז דא וואס זאגן אז דער רמב”ם לערנט אז אמונה איז אויך א מצוה. אקעי, די וואס לערנען אז אמונה איז נישט קיין מצוה, וואלטן אפשר געזאגט אז תשובה איז נישט קיין מצוה, ווייל דאס איז א תנאי פאר אלע מצוות. און בכלל, ס’איז אזא מוסר’דיגע זאך, ס’איז נישט ממש א חיוב אז מ’זאל תשובה טון. ווייל אויב מ’האט נישט געזינדיגט, דארף מען נישט תשובה טון. מ’קען דאך עובר זיין אויף אן עבירה.
איין זאך, מ’קען אויך פרעגן פארקערט, אויב ס’איז דא א מצוה, דארף מען נישט תשובה טון? איך מיין, די מצוה איז נישט, די צווייטע טאג איז שוין נישטא די מצוה? מ’ווערט פטור ווייל מ’האט איינמאל געזינדיגט?
שיטת ספר החינוך: די מצוה איז דער אופן פון תשובה מיט וידוי
סאו ס’איז דא וואס ווילן זאגן אז די מצוה איז אז ווען מ’טוט תשובה, זאל מען עס טון באותו אופן מיט וידוי. אז תשובה זאל האבן א געוויסע וועג. ווייל ווען תשובה וואלט געווען, אזויווי דו זאגסט, ווען די מצוה פון תשובה וואלט געווען אוטאמאטיש, מ’פארשטייט אז א מענטש איז אייביג מחויב אין אלע מצוות. אויב האט ער נעגלעקטעד א מצוה, דארף ער תשובה טון, און דאס איז א חלק פון די מצוה. די אריגינעלע, למשל, מ’דארף גיין ציצית, און א מענטש איז נישט געגאנגען ציצית, איז נישטא קיין נייע מצוה פון תשובה טון, נאר דער חיוב פון ציצית זאגט אים, זונטאג, מאנטאג וואס דו ביסט נישט געגאנגען ציצית, דער חיוב ציצית זאגט דיר דינסטאג אז דו זאלסט תשובה טון און יא גיין ציצית.
לויט די שיטה וואלטן זיי געזאגט, סאו ווי קומט יא אריין די מצוה פון תשובה? אז ווען דו טוסט תשובה דינסטאג און דו הייבסט אן לייגן ציצית, פאר דו לייגסט ציצית זאלסטו זאגן “איך טו תשובה אויף דעם וואס איך האב נישט געלייגט ציצית די לעצטע פאר טעג”, און מ’זאל זאגן וידוי, און נאכדעם לייגן ציצית. אזוי איז דא וואס לערנען.
שיטת הרמב”ם: תשובה גופא איז א מצוה
אבער איך מיין ס’איז נישט אזוי, ס’איז לאו דווקא, ווייל דער רמב”ם האלט סתם אז די גאנצע תשובה איז א מצוה, אז יעדע מאל ווען א מענטש האט געזינדיגט און ער טוט תשובה. מ’קען עס פארשטיין גראדע, ווייל תשובה איז נאך א זאך. נאכדעם וואס א מענטש האט געזינדיגט, סתם לאמיר זאגן אין ציצית, ס’איז א מצוה צו לייגן ציצית, וואס מיינט, ס’איז א טרחה און מ’דארף אנטון ציצית. אבער די זאך וואס מ’האט פאר אפאר טעג נישט געטון, פאדערט מער פון דעם. ס’פאדערט עפעס א געוויסע קארעדזש פון דעם מענטש, ס’פאדערט א געוויסע התבוננות, ס’פאדערט א געוויסע וואלנעראביליטי, ס’פאדערט נייע כוחות הנפש אז מ’זאל יא טון תשובה. פון דער בחינה איז עס א נייע מצוה. לכאורה האלט דער רמב”ם אז די מצוה פון תשובה איז א מצוה, און ווי איז וואויל, איז נאך א תנאי אין די מצוות. ס’איז אן אופן מסיעס א מצוה.
סברא: תשובה אלס אמונה
Speaker 2: איך וואלט געזאגט, הייסט, רעלאטיוו צו וואס דו האסט געזאגט קודם, איך טראכט אז ס’קען זיין די עיקר, אז דער רמב”ם האט נישט קיין פראבלעם אז אמונה זאל זיין א מצוה. קען זיין אז תשובה, די מצוה פון תשובה איז די אמונה אז דער אייבערשטער איז מוחל, אדער אז מ’קען, ווי דו האסט געזאגט א פאר מאל, אז מ’קען צוריק ווערן נאנט, צוריק ווערן א מענטש. ס’איז דאך צוגעקומען די נוסח פון תיקון הנפש. תשובה איז נישט נאר אז דו לייגסט ציצית נאכאמאל, נאר דו ביסט געווארן אן אנדערע סארט מענטש וואס גייט ציצית, און איך בין ארויסגעווארן פון דעם מענטש. סאו תשובה זאגט אז מ’קען צוריק ווערן יענער מענטש. אבער דעמאלטס וואלסטו געזאגט אז אפילו איינער וואס טוט נישט תשובה, אבער ער גלייבט אין תשובה, איז שוין די מצוה פון תשובה. די מצוה פון תשובה איז “להאמין שאפשר לעשות תשובה”.
Speaker 1: אבער דאס איז שוין די אמונה. די עצם אמונה קען זיין.
Speaker 2: איך גלייב, אבער איך… איינער גלייבט אין די כח התשובה און ער טוט נישט תשובה, מיט וואס גלייבט ער?
Speaker 1: איך מיין אז זייער גוט. אקעי, יא, איך ווייס, די אמונה איז אויך אז מ’גלייבט. דו מיינסט אז א איד, אמונה מיינט זיך אויפפירן ווי איינער וואס גלייבט. אקעי, איך האב נישט געזאגט אזוי ווייט אז די מצוה איז נאר צו גלייבן. איך זאג אז דו פרעגסט די קשיא, וואס איז די חידוש פון די מצוה פון תשובה? פארוואס זאל מען נישט זאגן אז די מצוה פון תשובה איז א מצוה עשה? אדרבה, אזוי האבן געזאגט אנדערע ראשונים, אזוי האבן געזאגט אנדערע מוני מצוות. און דאס איז שוין פאראנטפערט געווארן.
דער רמב”ם’ס פסוקים: פארוואס “והתודה” און נישט “ושבת עד ה’”
איך טראכט אויך אז די סיבה פארוואס די אנדערע ראשונים, אנדערע מוני מצוות, האבן בכלל נישט גערעכנט מצוות תשובה פאר א מצוה, איז געווען אנדערש ווי דער רמב”ן. זיי האבן געהאט אנדערע פסוקים ווי דער רמב”ם. מ’גייט זען וועלכע פסוקים דער רמב”ם ברענגט. דער רמב”ם האט געלערנט, דער רמב”ם האט דאך ליב פסוקים וואס זענען פיזיש, וואס זאגן עפעס. דער רמב”ם אליין ענטפערט אז ס’איז א קיום מצוה, אזוי ווי “ושננתם לבניך”. יא, ס’שטייט “ושבת עד ה’ אלקיך” וכו’. אבער דער רמב”ם ברענגט נישט יענע פסוקים.
און איך מיין אז די סיבה איז ווייל דער רמב”ם פארשטייט אזוי ווי דער רמב”ן, אביסל אין אנדערע וועגן, אז “ושבת” – דער רמב”ם ברענגט עס שפעטער אז ס’איז א הבטחה. “ושבת עד ה’ אלקיך” איז זייער א כללות’דיגע לשון. ס’מיינט נישט די מצוה פון תשובה, ס’מיינט צוריקקערן צו די אייבערשטער. אויך דער רמב”ם אליינס ברענגט יענעם פסוק ביי די הבטחות. ער זאגט אז אין סוף וועט מען צוריקקומען מיט תשובה טון, אין סוף הגלות וכו’. ס’איז נישט ממש א מצוה.
וואו איז דא א מצוה? א מצוה איז דאס וואס שטייט “והתודה”. ווייל דאס איז א דבר מעשי. דער רמב”ם האט אבער פארשטאנען, אזוי ווי ער גייט זאגן אין פרק א’, וואס הייסט “והתודה”? “והתודה” מיינט דאך נישט אז מ’זאל סתם זאגן “איך האב געזינדיגט” און נישט אויפהערן צו זינדיגן. ס’איז א חלק פון חרטה. די תורה זאגט “והתודה”, און משמע אז די תורה זאגט מ’זאל תשובה טון. אבער וויבאלד די תורה זאגט “והתודה”, מיינט עס אז די עיקר פון די מצוה פון תשובה איז די נושא פון וידוי, אבער די משמעות פון וידוי איז תשובה טון. סאו, ס’איז בעצם די זעלבע זאך.
דיסקוסיע: צי וידוי איז מעכב די תשובה
Speaker 2: נישט פשט אז מ’דארף אפילו די אנדערע ענטפערן פרעגן אזוי ווי לויט די מחבר ספר החינוך, לויט די אנדערע פשט, אויב איינער טוט תשובה און ער זאגט נישט וידוי, איז ער בכלל נישט יוצא די מצוה פון תשובה.
Speaker 1: איך גלייב נישט אזוי. אריגינעל, די וידוי פון וואס דער פסוק רעדט דארטן איז א חלק פון קרבן, ניין? ס’איז דאך “איש או אשה”.
Speaker 2: יא, מיט זדון.
Speaker 1: אבער א מענטש וואס ברענגט א קרבן ווייל ער האט געזינדיגט, ער האט דאך אסאך מער געטון תשובה. ער האט עפעס געטון, ער האט אוועקגעגעבן עפעס פון זיך, ער האט חרטה און ער ברענגט א קרבן. דער רמב”ם גייט טרייען צו פרואוון פון דעם אז ס’מיינט תשובה טון באופן כללי, אפילו אן א קרבן. אבער איך זאג, דו זאגסט אז לויט מיר איז מען יוצא די רמב”ם’ס מצות תשובה אפילו מ’טוט נישט תשובה. און לויט די אנדערע פשט, לויט די ספר החינוך, איך מיין ער זאגט אזא פשט, איז אויב איינער טוט תשובה און ער זאגט נישט וידוי, איז ער נישט יוצא די מצוה פון תשובה. ס’איז דאך אויך זייער פאני. תשובה מיינט דאך בעיקר אז מ’זאל ווערן בעסער. ס’איז אמת אז ס’איז דא א דין אז מ’זאל זאגן וידוי, אבער ער האט נישט געטון תשובה לויט די כללי התשובה.
Speaker 2: I don’t think that’s correct. איך מיין, איך וואלט געמיינט אז אויב איינער זאגט נישט קיין וידוי און ער ווערט בעסער… וידוי איז לכאורה אן עצה, און אזוי ווי אזוי ווערט מען בעסער?
Speaker 1: איך האב טאקע א פראבלעם, א מענטש איז נישט נכנע געווארן, ער ווערט דאך טאקע אביסל… ווי אזוי שטייט “נעשה כהיתר”. וידוי איז לכאורה אן עצה, אזוי ווי א קרבן איז אן עצה. איך בין זיכער אז אויב איינער האט פארגעסן, ער ווייסט נישט פון דעם אז מ’דארף זאגן וידוי, אז עס העלפט זיין תשובה אויך. איך קען זאגן אז דערווייל, ווען א מענטש זאגט נישט וידוי, איז פשט אז ער איז נישט גרייט און נישט באמת מכניע. אויב דו וועסט טרעפן א סארט מענטש וואס ביי אים, ער האט אזא מין כח הנפש אז ער דארף נישט וידוי פאר תשובה, איז עס נישט די זאך אזוי שטארק.
און מ’גייט זען יום כיפור, און עס איז א מין תנאי, און עס דארף א נאמען וואס זענען נישט מעכב. פאר מ’ברענגט א קרבן, דארף מען מאכן סמיכה, און אויב מ’האט נישט געמאכט סמיכה, איך ווייס נישט, איך דערמאן זיך נישט יענע הלכה, אבער אפילו נישט לויט די מחות חינוך.
Speaker 2: אבער דאס איז ווייל “חטאתי עוויתי פשעתי לפניך” בוידוי פה. מ’האט געזאגט וידוי אן און זינעווען. נאכדעם, ח’זאגט וידוי אויף יענץ, און וואס מיינט נישט יענץ ערנסט ווערט א גרייסע פלאן.
Speaker 1: אקעי, שוין. לאמיר לערנען. דאס איז די איז אויף-פילעט מ’פרענגט דרייין די מצוות.
הלכה א’: מצות הוידוי
אבער זייער גוט, ער ערשטער אילף פון די רבי מרחת תשובה, דער עצם מצוות תשובה, דער עיקר מצוות תשובה, זאגט דער רבי, כל המצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה. אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא.
דיסקוסיע: וואס מיינט “שגגה”
Speaker 2: וואס פשטאט משגגל דא, איז אויף משגגל דארט מען אויף תשובה טון. וואס מיינט עס? מען האט נישט געוואוסט אז זיין תשבת, אדער ער האט נישט געדענקט אז עס איז אין מצוה, און ער האט א אונגעווויסע זילזל.
Speaker 1: אה, זיי דערעיות פון די קרבן. ער רעדט נישט דא אונות, ער זאגט נישט דא אונות.
Speaker 2: רייטש, גגל מיינט אז איך האב נישט… ער האט נישט געוואוסט א מין נגלעקט. און די שוי זעט וואס מיר וואלט געמעגט יא, וויסן. מאכן א שוגק איז א שטיקל עוולה.
Speaker 1: יא. דא, איז נאך טאקע, אזוי, ווען… זען, ביי קליינע קינדער קען מען נעמען שוגק. און ביין אדאלט איז כמעט נישט דא שוגק. עס איז געוועז, עס איז פארגעסן אז עס טאן נישט זיין א חיה רע, און ער האט פארגעסן אנצוצינדן שבת ליכט. שוגג איז אזויווי מ’זאגט אין הלכות שבת, מ’זעט די הלכות שוגג איז ביזן קבר. געווענליך שוגג איז אביסל מער א נעגלעקט. ס’איז נישט דא, אבער למעשה איז עס א סארט…
Speaker 2: אקעי.
די לשון “וישוב מחטאו”
Speaker 1: איז אזוי, זאגט דער רמב”ם, כיצד עושה תשובה? וישוב מחטאו. ווען ער טוט תשובה, און ער קומט צוריק פון זיין חטא. דער רמב”ם, די לשון “תשובה” מיינט אז ער האט אין דעם די איידיע אז א מענטש איז ביי נייטשער, די נשמה איז א חלק אלוקה ממעל, קומט צוריק. אדער כאילו דא קען מען זאגן אז א מענטש האט דאך ארידזשינעלי געטון מצוות, און יעצט קומט מען צוריק צו די מצוות. ס’איז אינטערעסאנט, איינער וואס האט קיינמאל נישט געטון קיין מצוות וואלט מען אים נישט גערופן “תשובה”. מ’דארף טראכטן. עניוועי, פארוואס איז דאס די לשון תשובה? איי, ס’קומט פון די לשון הפסוק, “וישוב מחטאו”. ס’קומט פון די לשון הפסוק.
Speaker 2: אבער אפשר “וישוב” מיינט עפעס אנדערש. ניין, אפשר בכלל “וישוב” מיינט צוריקגיין פון וואס מ’האט געטון, נישט צוריקגיין צו וואו מ’איז געווען. פארשטייסט? אפשר מיינט עס מלשון… ס’זעט אויס ווי דריי מאל די זעלבע לשון. ס’איז זיכער איין פשט. חרטה האבן. חרטה קען זיין תשובה, אבער דו גייסט צוריק. ער איז חוזר בו ממה שהיה. צוריקגיין צו זיין מצב פון פריער. געדענקסט, מיר האבן געהאט עפעס אין די פריערדיגע פרק, עפעס א לשון “וחוזר”? געדענקסט? “חוזר ל…”, “חוזר מ…”. דו האסט געזאגט עפעס א הערה. איך געדענק שוין נישט וואו. געדענקסט וואס איך מיין? “חוזר ו…”.
Speaker 1: איך געדענק נישט. על כל פנים, מ’מוז נישט זאגן אז תשובה קומט פון די תורה. ס’איז אן ענין על פי דרך, דא קומט די תורה. אבער תשובה מיינט דאך דאס, אפצולאזן דעם חטא.
Speaker 2: ניין, ער זאגט, “וישוב מחטאו”. ער זאגט נישט “וישוב לצדקותו”. “וישוב מחטאו”. ער זאגט, “כיצד עושה תשובה? וישוב מחטאו”. דאס איז די לשון וואס מ’זאל טון תשובה. וואס טייטש “עושה תשובה”? “וישוב מחטאו”. איך מיין אז דאס איז די טייטש. למשל, ווען די גמרא זאגט אז אדם הראשון האט געטון די ערשטע תשובה, ער איז געבוירן געווארן און ער איז געווען מכיר את בוראו, געפאלגט, און ער האט עפעס ערגעצוואו געפארטשעט און ער איז צוריקגעגאנגען צו זיין… אבער דארט מיינט עס אויך די זעלבע זאך, און א עבירה, און ער האט חרטה אויף זיין חטא, און ער האט מקבל על עצמו אז ער וועט מער נישט טון די עבירה, תשובה איז מועיל נישט לכאורה. הגם ס’איז דא, יא, שו”ע הרב אין הלכות תלמוד תורה סעיף ה’, אקעי, מען דארף וויסן. דא איז די הלכה אז חייב להתוודות, די תשובה זאל זיין מיט אן אופן, אזוי לאמיר עס לערנען, יא.
הלכה א (המשך): חיוב וידוי בתשובה
Speaker 1:
ניין, אבער דאס דארט מיינט אז ער האט אויך די זעלבע זאך, ער האט געטון אן עבירה, ער האט צוריקגעבעקט פון זיין עבירה, ער האט נישט צוריקגעגאנגען צו זיין עבירה. תשובה איז “מ”, נישט “ל”. דאס איז לכאורה. הגם ס’איז דא, יא, “שובה אלינו לתורתך”, אקעי, מ’דארף וויסן.
דא איז די הלכה אז חייב להתוודות, די תשובה זאל זיין מיט אן אופן, אזוי לאמיר עס לערנען יעצט, די שטיקל איז די ראיה פון יענעם תירוץ. רייט, דאס איז וויאזוי דער רמב”ם לערנט עס. ווען מ’טוט תשובה, זאל מען עס טון אויף אן אופן אז מ’זאל מתוודה זיין אויף די עבירה פאר’ן אייבערשטן. שנאמר, וואו שטייט א פסוק? “איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם”, ווען א מענטש, א מאן אדער א פרוי, וועט טון סיי וועלכע עבירה, “למעול מעל בה’”, צו מועל זיין בה’, סתם מיינט מען דארטן איסור פון מעילה, אבער דער רמב”ם זאגט עס דא אלס א כלליות’דיגע זאך, ווען מ’איז מועל מיינט עס א לשון פון א בגידה, יא, א סארט בגידה אין דעם אייבערשטן. “ואשמה הנפש ההיא”, און דער מענטש איז שולדיג אין די עבירה וואס ער האט געטון, איז די מצוה “והתודו את חטאתם אשר עשו”, זיין מצוה איז ער זאל זיך מתוודה זיין. “והתודו את חטאתם אשר עשו”, זאל ער זיך מתוודה זיין. “והתודו דברים”, וואס טייטש דאס ווארט “דברים”? איז דא א וידוי פון נישט דברים? יא, לכאורה די ברענגען די קרבן אליינס. ווייל פשטות מיינט דאך… אה, די קרבן ברענגט א קרבן, און פשטות אז דאס איז א הודאה אז דאס איז געווען מיין חטא. פשטות דארט מיינט דאך דער פסוק אז מ’זאל ברענגען א קרבן, איז וואס הייסט “והתודו”? אז ער ברענגט א קרבן. אבער דער ספרי, ער ברענגט די לשון חז”ל, האבן זיי געלערנט אז וידוי איז אליינס א מצוה, דאס הייסט “והתודו”, און ער זאל זיך מתוודה זיין, זאגן וידוי דברים. ער גייט ברענגען, און ער גייט מסביר זיין בעסער.
וידוי איז א מצות עשה בפני עצמה
דער רמב”ם, “וידוי זה מצות עשה”, די וידוי איז א מצות עשה. אקעי, גוט. דאס איז… דער רמב”ם האט אפסורדיק אין וואס איז די לשון “מצות עשה”? ס’קען זיין אז די ווארט פון די וידוי אביסל אנדערש ווי מ’האט געשמועסט פריער, אז ס’מאכט אים אנטו א מעשה, ווייל ווי דו האסט געזאגט, ווען איז תשובה? ווען ער הייבט אן נאכאמאל לייגן תפילין. דו האסט געזאגט אז ס’איז נישט קיין מצות עשה וואס מ’קען אנטאפן, ווייל ווען ער לייגט תפילין נאכאמאל נאכ’ן נישט לייגן פאר צוויי וואכן, טוט ער זיך יעצט מצות תפילין, ער טוט נישט יעצט מצות תשובה, יא? אבער ווען ער טוט וידוי, שטייט אז יעצט איז מיוחד צייט פאר נאר פאר תשובה אליין. דער רמב”ם אין ספר המצוות ברענגט ער פון חז”ל אז ער לערנט אז דער פסוק מיינט אויף יעדע עבירה, למעלל לרבות, בקיצור, סאמהאו איז ער מרבה, הגם דער פסוק רעדט פון געוויסע זאכן, איז ער מרבה יעדע זאך. דער פסוק איז מרבה, דער פסוק האט געזאגט “מכל חטאות האדם”, למעלל אשם, “או נפש”, יעדע סארט איז ער מרבה, אז יעדער איינער דארף נאכדעם תשובה טון.
אבער וואס איך זאג איז א גוטע פשט, ווייל ס’איז נישט דווקא נוגע, ווייל ביי א לאו זאל מען וויסן אז ס’איז געווען במעשה. אבער וויסן וויסן, ווען האט דער מענטש מקיים געווען די מצוה? ווען ער האט נאכאמאל אנגעהויבן לייגן תפילין, האט ער זיך געטון תפילין? ער טוט יעצט נישט די מצוה פון תשובה, ער טוט די מצוה פון תפילין. אבער ווען ער איז עוסק אין דעם, ווען ער האט חרטה, די וידוי, דעמאלטס ווייסט ער וואס ער טוט. דעמאלטס איז א מצוה. ווען ער טוט די מצוה, די עיקר פוינט איז, אז אייגנטליך, זאגט דער רמב”ם, “שלא יעלה על הדעת” אז וידוי איז נישט קיין מצוה בפני עצמה, נאר ס’איז פארט פון די דיני קרבנות. מ’קען מיינען, אזוי ווי ער זאגט סמיכה, איז דא דינים אין קרבנות, איינער פון די דינים איז אז מ’זאגט וידוי. ניין, לערנט ער, ער ברענגט פון חז”ל, אז ניין, וידוי איז אן עקסטרע מצוה, מצות עשה, אז ווען מ’טוט אן עבירה זאל מען תשובה טון. גראדע, ווען מ’ברענגט א קרבן… גראדע, יא. אינטערעסאנט, איך גיי זאגן, אז ווען ס’איז געווען א בית המקדש קיים, איז די צייט צו טון די מצוה פון תשובה געווען ביים קרבן. איך ווייס שוין נישט אויב דווקא ביידע קענען זיין איין זאך. ער גייט זאגן אין די נעקסטע שטיקל, אבער קודם ברענגט ער די מצוה איז וידוי, ס’מיינט קודם דא מוז זיין וידוי. אפשר ווען מ’ברענגט די קרבנות זאגט מען נאכאמאל וידוי. איך ווייס נישט אויב ס’איז די זעלבע וידוי וואס ער ברענגט.
הלכה ב: נוסח הוידוי
אקעי. זאגט ער, “וידוי זה מצות עשה”, זאגט דער רמב”ם. “כיצד מתודין? אומרים”. אבער אויך, ער האט דא געלייגט א דגוש, אז מ’זאגט עס פאר’ן אייבערשטן. און דא נאכאמאל, “אנא השם”. ווען איינער זאגט עס נישט פאר’ן אייבערשטן, ווען איינער האט א מורה דרך און ער איז זיך מתוודה צו אים, און ער האט נישט געזען אז ער רעדט יעצט צום אייבערשטן, איז נישט וידוי. זאל מען נישט טראכטן אז וידוי איז סך הכל א פראקטישע זאך אז די תשובה דארף זיין אז א מענטש זאל זיין אפן מיט זיך. אויב א מענטש וואלט נישט געלערנט די רמב”ם, וואלט ער געזאגט פארוואס איז וידוי וויכטיג? א מענטש זאל זיין קלאר אז ער האט געזינדיגט. אויב מ’גייט צו סתם איינער וואס גייט צו עני “הילינג”, וועט מען זאגן אז דו דארפסט זיין אפן מיט דיין עבירה וואס דו האסט געטון, דו דארפסט אפילו רעדן וואס דו האסט געטון.
עבירה איז נאר אן עבירה פאר’ן אייבערשטן, איך מיין בין אדם לחבירו וכדומה, אבער דער אמת וויינט דאך דער אייבערשטער. יא, נאך, איך האב נישט קיין קריגעריי מיט דיר, איך זאג נאר אן הערה. דער רמב”ם זאגט אז די תשובה, די וידוי דארף זיין פאר’ן אייבערשטן. קען אפילו זיין אז די ווארט וידוי איז טייטש. אבער איך האב געטראכט אז וידוי איז א פראקטישע זאך. ווען א מענטש טראכט, האסט א קינד וואס דו טרייסט צו דערציען, זאג מיר זייער קלאר וואס דו האסט געטון, ווייל א מענטש וועט עס פארענטפערן. בין אדם לחבירו איז דאך א חלק פון בין אדם למקום, אבער אין בין אדם לחבירו איז דאך דא א סארט וידוי. אקעי, א סארט כליות מוסר זענען זיי. אבער ס’איז זייער מעגליך אז ס’איז א וויכטיגע סטעפ אז א מענטש זאל קענען תשובה טון, זאל ער זיין אפען מיט זיך אז ער האט געטון אן עבירה, און ער האט געטון נישט גוט. אבער דער רמב”ם רעדט נישט דווקא פון דעם, ער זאגט אזוי עפעס אן ענין פון איך מוז זאגן פאר’ן אייבערשטן, און דער פארקערטער איז דער אייבערשטער.
די לשון פון וידוי
אט ליסט אין די פרק דארף מען לערנען, זאגט ער אין הלכות. ס’איז דאך א גוטע שאלה, וויאזוי הייבט ער אן די הלכות תשובה? ער זאגט אזוי, “אנא השם”. וואס איז די הלכה? ס’איז דאך שוין סדר הוידוי. הלכות וידוי, יא. זאגט דער רמב”ם, ער דארף זאגן “אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך”. די דריי איז קעגן די דריי, חטאות מעל ואשם אפשר. איך מיין אז ס’איז נישט אזא לשונות, איך מיין אז מען דארף נישט זאגן די אלע לשונות, ער גיבט דיר נאר ארויס. איך טראכט, אפשר איז עס קאנעקטעד מיט די… ווען די פסוק שטייט דריי לשונות פון חטא. יא, אקעי, די פסוק האט אויך געברענגט די לשונות. אקעי, מענטשן לערנען פשט. וואס איז חטאתי עויתי פשעתי? ער מיינט אז מען דארף ארויסברענגען, און שפעטער גייט דער רמב”ם זאגן אז מען דארף ארויסזאגן די עבירות וואס מען האט געטון.
“ועתה נחמתי ובושתי במעשי”, איך האב חרטה און איך שעם זיך מיט מיינע מעשים. ס’מיינט נישט אז דו דארפסט זיך אסאך שעמען, די ווארט איז אז ער האלט נישט דערפון מער, ס’איז א וועג אים ארויסצוברענגען. אה, דאס איז אלעס לשונות פון פסוקים, די “נחמתי” שטייט “כי נחמתי”, און יא, דאס איז אלעס לשונות פון פסוקים. און ווייטער וואס דארף ער זאגן? “ולעולם איני חוזר לדבר זה”, איך גיי מער קיינמאל נישט נאכאמאל טון די עבירה.
עיקרו של וידוי
זאגט דער רמב”ם, “וזהו עיקרו של וידוי”. דאס איז די עיקר? דארפסט זאגן די אלע לשונות, און אויב דו זאגסט נישט איז נישט קיין וידוי? דאס איז די טייטש פון די ווארט וידוי. ער זאגט דיר וואס איז די טייטש. וידוי טייטשט אז דו האסט געטון? ניין, די עיקר וידוי דארף זיין סיי אז איך האב עס געטון, סיי אז איך שעם זיך דערמיט אדער איך וויל מער נישט, און איך גיי עס מער נישט טון. דריי זאכן שטייט אין די וידוי.
זאגט דער רמב”ם, “כל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח”. מרבה להתוודות מיינט וואס? ארויסברענגען מער די דעטאלן פון די עבירות וואס מ’האט געטון? אדער פאקוסן אויף די אנדערע ווערטער?
וואס ברענגט ער ארויס? מ’קוקט אין סידור, זעט מען אז ס’איז דא אלע מיני לשונות פון וידוי, דא לענגערע אין יום כיפור, די גאנצע “על חטא”.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כל המרבה”?
Speaker 2:
ס’איז דא די זאך פון נישט צופיל… דער רמב”ם מיינט די גמרא פון נישט זאגן צופיל חטא?
Speaker 1:
ניין, ווי איז דא אזא זאך? ניין, די גמרא איז קעגן… ניין, ניין, ניין. די פרטי החטא איז א שאלה וואס דער רמב”ם רעדט וועגן דעם. דער רמב”ם רעדט נישט דערוועגן יעצט. וואס ער רעדט איז, מפארט מיינט צו זאגן, איך פיל זיך אזוי שלעכט, און איך באדויער אזוי שטארק אז איך… מיט די אנדערע ווערטער פון “העויתי, פשעתי”, וואטעווער, אלע ווערטער. איך זע נישט… די שאלה איז אויף אלעס, צו מ’זאל פאקוסן אויף די “עשיתי כך וכך”. נישט קיין חילוק. די פוינט איז נאר… אבער די “עשיתי כך וכך” איז דא ווייל מ’זאל נישט. דו קענסט זען, דאס איז הלכות תשובה דארט, אויב איך געדענק, ער פסק’נט אז יא, מ’זאל מפרט זיין די חטא. מ’דארף קוקן אינעווייניג.
אבער זיין פוינט איז נאר לכאורה, אזויווי ס’איז ביי יציאת מצרים, רייט? זיין פוינט איז לכאורה נאר, זאלסט נישט מיינען אז אויב ס’איז אליין גענוג צו זאגן וידוי אין סידור, אז יענץ איז מעכב. עיקר וידוי, וואס איז מעכב? די פארט פון וידוי איז נאר, “איך האב געזינדיגט, איך וויל עס מער נישט טון.” בעיסיקלי, דאס איז טייטש וידוי. אבער ער ברענגט יא ארויס אז מאריך זיין מער אין דעם איז בעסער. ס’איז משובח. ס’איז נישט אינדיפערענט, ס’איז ווערט בעסער און בעסער.
Speaker 2:
יא, יא, אבער די פוינט, איך מיין אז די פוינט פון די הלכה איז נישט צו זאגן אז מ’זאל דאס טון. די פוינט איז מער ארויסצוברענגען וואס איז עיקר תשובה. דער רמב”ם וויל זייער שטארק מאכן קלאר וואס איז דער עיקר טייטש וידוי. איך מיין אז דאס איז וואס איך האב געליינט. “הרי זה משובח” ווילסטו זאגן איז מגונה?
Speaker 1:
יא, ס’איז משובח. אבער משובח מיינט צו זאגן, “דאס איז א שיינע זאך, אבער ס’איז נישט די עיקר.” איך זאג אז די עיקר וואס ער זאגט איז אז דאס איז נישט די עיקר. און הנאה, אמאל, אזויווי מ’האט אנגערירט אז וידוי קען העלפן, אקעי, אז איינער איז מער מאריך, ער גייט אריין מער אין דעם. דו קענסט אויך, ביי די וועי, מ’קען אויך מאריך זיין אין די ווארט “השם”. וואס מיינט צו זאגן דאס ווארט “השם”? יא, דו קענסט די חסיד’ישע זאכן, מ’דארף פארשטיין ווער דער אייבערשטער איז וואס מ’זינדיגט צו אים, וכו’. מ’קען מאריך זיין אין יעדער נקודה פונעם וידוי, אין די לשונות פון וידוי וואס אונז האבן. יא, “ואני עבדך בן אמתך”, איז ער מאריך וועגן ווי גרויס דער אייבערשטער איז און ווי קליין מענטשן זענען. ס’איז דא אלע מיני זאכן וואס מ’קען מאריך זיין, אבער ס’איז נישט די עיקר, ס’איז נישט די מצוה, ס’איז נישט די גדר דערפון.
לכאורה די איבריגע איז תפילה, ס’איז נישט תשובה בכלל. ווידוי איז די חטאתי תפילה, סך הכל. וואס איז ווידוי? איך מיין אז ס’איז דא א פירסום קשיא דא, אז אין קיין איין ווידוי וואס שטייט אין אונזער סידור, כמעט, נאר אין איינס צוויי נוסחאות, שטייט נישט דער נוסח פון “לעולם איני חוזר לדבר זה”. אבער איך מיין אז דער רמב”ם מיינט נישט צו זאגן אז מ’דארף זאגן דעם לשון, מ’דארף עס ארויסגעבן. וואס איך וויל, ס’איז פשוט אז איינער זאגט ווידוי “חטאתי”, און ער מיינט צו זאגן “ווי עכטע אוי”, דאס איז נישט קיין ווידוי. די ווארט איז, ער גיט ארויס די גדר, וואס האט נישט קיין אנדערע מקור פאר תשובה נאר פון דאס. מוז זיין אז אין די גדר פון ווידוי ליגט די עיקר זאך, פונקטליך די נוסח. איך האב שוין אן אנדערע נוסח.
Speaker 2:
גענוי, אזוי ווי “לעולם איני חוזר לדבר זה” איז שוין מער א תפילה, איך בעט דעם באשעפער, העלף מאכן אז ס’זאל מער נישט זיין קיין “חוזר”.
Speaker 1:
גענוי, אזוי שטארק די לשון, “ולא ישוב לחטאו עוד”.
Speaker 2:
“ולא ישוב לחטאו עוד”, יא. אבער די פוינט איז אז דאס איז דאך בערך אגב. אפילו ווען איינער זאגט שוין “חטאתי”, די נאר די ווארט “חטאתי”, דאס שטייט אין די גמרא אז מ’זאגט “חטאתי” איז מען שוין יוצא ווידוי. ווייל אין דעם האסטו אינקלודעד דאס. וואס מיינט “חטאתי”? “חטאתי” און איך בין העפי און איך בין פראוד? דאס איז דאך נישט די טייטש. דאס איז דאך די טייטש, “נחמתי, לעולם איני חוזר”. דאס איז דאך די טייטש. ווען איינער זאגט, וואס, איך האב געטון ווייל איך האב געהאט א גרויסן יצר הרע? דאס איז די חטא.
הלכה ג: וידוי ביי קרבנות
דער רמב”ם איז ממשיך ווייטער, “וכן…”
Speaker 2:
אה, סאו דאס איז די…
Speaker 1:
דאס איז די עיקר ווידוי. דאס איז די רמב”ם. אויף דעם גייט ער אריין אין פרטים פון חטא, וואס אויף דעם איז דא ווידוי, און וויאזוי דער רמב”ם… ער וועט בעיקר ארויסברענגען, “וכן בעלי חטאות ואשמות בשעה שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים”.
Speaker 2:
אה, סאו דאס איז תשובה און ווידוי דברים זענען גייען צוזאמען מיט תשובה.
Speaker 1:
אה, “עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים”, איך מיין אז…
Speaker 2:
סאו דאס איז ווייטער, ער דארף האבן סיי די קרבן און סיי תשובה ווידוי דברים.
Speaker 1:
וואלט מען געזען אז חלק פון די כפרה איז די קרבן.
“שנאמר ‘והתוודה אשר חטא עליה’”, דאס איז א פסוק אין פרשת…
Speaker 2:
ער זאל זאגן א ווידוי אויף דאס וואס ער האט געזינדיגט.
Speaker 1:
דאס איז א פסוק אין פרשת ויקרא ברענגט ער אויף אן אשם, מיין איך. “והתוודה”, שטייט. לערנט מען פון דעם אז נישט נאר… אה, אן אנדערע וועג וואלט געקענט מיינען אז דאס איז נאר זאגן ווידוי דברים. אה, די וואך איז ויקרא.
איך האב נאכנישט געלערנט, איך ווייס נישט, איך האב נאכנישט געטון.
אנדערע האבן אויסגעקענט מיינען אז דאס וואס מ’דארף זאגן וידוי דברים, דאס איז בשעת וואס מ’האט נישט קיין בית המקדש, נישט קיין קרבנות, אבער די עבירה מאכט מיר וידוי. זאגט ער ניין, פארקערט, וידוי איז מעיקר, אפילו ווען מ’ברענגט יא א קרבן דארף מען תשובה טון און זאגן וידוי.
הלכה ד: וידוי ביי חייבי מיתות בית דין
די זעלבע זאך איז נישט נאר א קרבן, נאר אנדערע עונשי מיתות. “וכן כל חייבי מיתות בית דין”…
הלכה א (המשך): וידוי איז מעכב אפילו ביי קרבנות און עונשים
Speaker 1:
איך האב נאך נישט געלערנט, איך ווייס נישט וואס מ’האט געשמועסט היינט. א צווייטער וועט אפשר קענען מיינען אז דאס אז מ’דארף זאגן וידוי דברים, דאס איז בשעת וואס ס’איז נישט דא קיין בית המקדש, נישט דא קיין קרבנות, איז דער עובד מאכט מיט וידוי. זאגט ער ניין, פארקערט, וידוי איז מעכב אפילו ווען מ’ברענגט יא א קרבן, דארף מען תשובה טון און זאגן וידוי.
די זעלבע זאך, נישט נאר א קרבן, נאר אנדערע עונשים אויכעט. וכן כל חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות. ער מיינט דיר צו זאגן, אגב, מ’טוט דאך נאך א גרויסע זאך, מ’טוט דאך די זאך פון די קרבן, אדער מ’באקומט די עונש פאר תשובה. סאו וואס פעלט נאך אויס וידוי? ניין, די קרבן אדער די עונש איז נישט גענוג. נאר חייבי מיתות בית דין וחייבי מלקות, אינן מתכפר להם במיתתן ובמלקותן, זיי באקומען נישט קיין כפרה, עד שיעשו תשובה ויתוודו, ביז ער טוט תשובה און וידוי. דאס איז אויך די משנה.
קשיא: וואס טוט אויף די וידוי ביי מיתת בית דין?
יא, אבער וואס דו האסט איז א משנה אין סנהדרין וואס שטייט דארט, כל המומתים מתוודים. און לכאורה די ווארט איז די זעלבע זאך. איך וויל אז דו זאלסט דאס אביסל פארשטיין, ווייל לכאורה, די תורה זאגט אז מ’באקומט אן עבירה, באקומט מען אן עונש. פשט איז די עונש, דאס איז, מיט דעם קומט מען אפ די עבירה, ניין? וואס איז די פשט אז מ’דארף אויך זאגן וידוי? וואס טוט אויף די וידוי? למשל, א מענטש מיתת בית דין, ער שטארבט, ער איז טויט יעצט. איך מיין, ער באקומט די גרעסטע עונש. וואס איז די טייטש אז ער דארף נאך זאגן וידוי אויכעט?
מ’דארף פארשטיין וואס טייטש כפרה אין דעם פאל. כפרה נאכדעם וואס ער איז געשטארבן איז… יא, אדרבה, זיין נשמה גייט נישט אין גיהנם, וואטעווער, וואס א חילוק, ער גייט נישט אין… דאס פארשטיי איך. אבער וואס טייטש אז ער דארף מתוודה זיין? וואס טייטש בכלל, ווען פאר ער האלט ביים שטארבן, ער זאגט “איך גיי מער קיינמאל נישט זינדיגן”? אקעי, ער גייט נישט זינדיגן ווען ער גייט זיין טויט. יא, ס’איז שווער צו זינדיגן ווען מ’איז טויט. מ’קען נישט וויסן.
תירוץ: וידוי ווייזט אמת’ע חרטה
לכאורה, אפשר די ווארט איז אז… ער קען מחליט זיין בעל כרחו, ער האלט נאך אלץ ביים טון די עבירות. נעבעך, ער האט נישט קיין אנדערע. די וידוי זאגט אז ער וויל טאקע ווערן בעסער, ער האלט טאקע אז ער האט געמאכט א טעות. ס’איז אזוי, ס’איז נישט קלאר. סאו מ’דארף טראכטן כאילו, קענסט זאגן אז… כפרה באקומט מען פאר וידוי, פאר תשובה. ס’איז דא מיני עבירות וואס א חלק פון די תשובה איז אויך א קרבן, אדער אויך מיתה, אדער אויך עונש. אזוי גייט מען זען לכאורה ביי די הלכות יום הכיפורים אין די נעקסטע צווייטע העלפט פון די פרק. אבער ס’איז אנדערע ווערטער.
אקעי, דאס איז די עיקר וואס קומט דא ארויס. איך פארשטיי נישט אזוי גוט וואס די גמרא זאגט אז די וידוי וואס ער זאגט דער וואס איז ממומת איז וואס ער זאגט “תהא מיתתי כפרה על כל עונותי”. נאר וואס דעמאלטס איז די נסתר, איך פארשטיי נישט. אבער לכאורה וואס דער רמב”ם וויל ארויסברענגען איז מ’זאל נישט מיינען אז מ’קען זיך ארויסדרייען אן תשובה, אן וידוי. אפילו מיתה דארף וידוי, אפילו א קרבן דארף וידוי. דאס איז לכאורה די עיקר.
הלכה א (המשך): בין אדם לחבירו
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וכן”, אבער יעצט רעדט מען לגבי בין אדם לחבירו, איז אויך דא וידוי. נישט נאר פאר’ן אייבערשטן, נאר אויך פאר די מענטש צו וועם ער האט געזינדיגט. וכן עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, ער האט שוין געפיקסט, ער האט שוין תשובה געטון פאר דעם מענטש, אינו מתכפר לו עד שיתוודה, ביז ער זאגט וידוי, וישוב מלעשות כזה לעולם, און ער גייט חרטה האבן, תשובה טון, פון טון נאכאמאל אזא עולה, אזא חובל אדער מזיק. שנאמר, ‘מכל חטאות האדם’, וואס דאס מיינט בין אדם לחבירו’דיגע חטאות. איך מיין אז “חטאות האדם” איז טייטש אזוי ווי מענטשליכע, יא, חטא לאדם. אזוי ווי די מדרש תהלים זאגט “חטא אדם לאדם”.
הלכה ב — שעיר המשתלח
זייער גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “שעיר המשתלח”, ס’איז דא נאך א מין קרבן, וואס איז א סארט כפרה. זאגט ער, “שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה לכל ישראל”, ער ברענגט דא נאך א וועג וויאזוי מ’זעט אז ווען ס’איז דא כפרה, איז נישט אזא זאך אז א כפרה ארבעט אנשטאט וידוי, נאר כפרה מוז ארבעטן מיט וידוי. זאגט ער, “שעיר המשתלח” איז דאך א כפרה פאר כלל ישראל בכלליות, דעריבער דארף אויך זיין א וידוי בכלליות. כהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל, ער נוצט די לשון “כל ישראל”, ער איז זיך מתוודה בשם כל ישראל.
קשיא: וויאזוי ארבעט תשובה בשם כלל ישראל?
און מ’רעדט אויסער דעם וואס יעדער מענטש דארף אליין תשובה טון, איז דאך ודאי דא א זאך וואס איז א עבודה וואס כלל ישראל טוט. מ’דארף טראכטן וויאזוי דאס ארבעט, ווייל ווידער, איך פארשטיי אז עס איז נישט קיין חלק פון תשובה, וויאזוי ארבעט די תשובה בשם כלל ישראל? לכאורה ווען מ’וועט פארשטיין וויאזוי עס ארבעט כפרה בכלל ישראל, וועט מען פארשטיין וויאזוי עס ארבעט די שעיר המשתלח.
דער שעיר המשתלח’ס פסיכאלאגישע ווירקונג — קיין יאוש איז נישטא
יעצט גייט מען לערנען, און די נעקסטע זאך גייט אפשר פארענטפערן די קשיא, גייט דער רמב”ם אין די רעשט פון די פרק, יא, דאס איז די רעשט פון די פרק, מער ווייניגער זאגן וויאזוי פונקטליך ארבעט די כפרה, עס הייסט חלוקי כפרה, און ער גייט אנהייבן פון שעיר המשתלח.
ס’קען זיין, איך טראכט, אפשר למשל שעיר המשתלח, דער רמב”ם גייט זאגן אז ס’איז דא זאכן וואס שעיר המשתלח איז מכפר אן תשובה, אויף עבירות קלות. ס’קען זיין אז ער מיינט אז אליין איז עס א שווערע זאך. ס’קען זיין אז ער מיינט, איך טראכט צו זאגן מיין פשט, אפשר וועלן מיר זען אין א מינוט אין די נעקסטע סעיף, אבער וואס איך טראכט אז ער מיינט, אז אמאל, ס’איז דאך דא א מענטש האט געטון אן עבירה ולא נודע, ער ווייסט דאך אלץ נישט אז ער האט געזינדיגט. ער איז געווען תמים און ער איז געגאנגען אין בית המקדש, אדער אזעלכע סארט זאכן. זאגט ער, דער מענטש אליינס קען נישט תשובה טון, ער קען גלייבן זיך מן הסתם אויף דעם פגם, אויף די חטא וואס דער מענטש האט געטון. און וויאזוי העלפט עס? קודם כל, עס העלפט ווייל מ’גלייבט אז עס העלפט, דאס איז שוין א זאך וואס העלפט. אויב מ’וויל זאגן דוקא פסיכאלאגיש, איז דאס אז מ’זאגט פאר מענטשן אום יום כיפור, דער שעיר המשתלח איז מכפר אויף יעדן, פילט ער זיך בעסער און ער הייבט אן צו ווערן בעסער. א גרויסע זאך וואס מענטשן זענען נישט גוט איז ווייל ער האט א חטא, ווייל ער האט נעכטן געזינדיגט, ער האט שוין א יאוש, ער איז פארפאלן, ער איז א יאוש’ניק. און די אמונה פון שעיר המשתלח קען זיין העלפט. איך מיין אז דער רמב”ם אליין איז נישט ממש די לשון, ער איז מער חסידיש ווי איך זאג עס, אבער איך מורא אז ער גייט א גאנצע פרק וועגן שעיר המשתלח און מאכט די גאנצע שאלה, מ’ווארפט עס אראפ, און וואס דער רמב”ם פוינט דא, דער רמב”ם זאגט דאך אז ס’איז אזויווי א כח הדמיון, און וואס ווייזט מען? מ’איז מעורר די מענטש צו זען אז קיין יאוש איז נישטא, כל עבירות שבבית ישראל, ס’איז זייער שטארק משכנע די מענטש צו גלייבן אין די כפרה. אזויווי די לשון הפסוק איז “שובו אלי כי גאלתיכו”, ווייל א מענטש וויל נישט צוריקגיין צו די אייבערשטער ווייל ער פילט זיך אזוי פארשמירט פון חטא, ס’איז א יאוש, זאגט די אייבערשטער, “קום צוריק, ווייל איך האב דיך שוין אויסגעלייזט פון דיין חטא, איך האב דיך שוין מוחל געווען”.
הלכה ו — חלוקי כפרה: שעיר המשתלח מיט און אן תשובה
יעצט וועלן מיר לערנען, שעיר המשתלח, זאגט דער רמב”ם, די שעיר וואס מ’ווארפט אראפ פון די וואס מ’פירט אין מדבר, ס’איז דאך דארט צוויי שעירים, די שעיר וואס מ’איז משתלח איז באקאנט אז עס שטייט אין די תורה אז ס’איז מכפר, און עס שטייט אין די משנה, מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, ס’איז מכפר אויף קלות וחמורות. דארף מען פארשטיין, ווייל בעצם רעדט מען דאך אויסער דעם וואס יעדער מענטש דארף אליין תשובה טון, און אליין טון קיין פורים. אויב לכאורה גייט מען זען, ער גייט אויך דער רמב”ם, דער רמב”ם גייט זאגן, ער גייט זאגן, אונז גיי מיר נישט זען, לאמיר אנקומען ביז אין די נעקסטע אסיפה וועט מען אנקומען. קודם לאמיר גיין לערנען הלכות תשובה. תשובה איז מכפר אויף אלע עבירות, סיי א קליינע עבירה, סיי א גרויסע עבירה. בין אדם לחבירו וואס דארף מען טון? בין אדם לחבירו, יא, עד שירצה את חבירו, דער מענטש איז געוואר געווארן פון די חטא, בין אדם לחבירו, ער איז נישט אווער דערפון. חטאים איז מכפר אויף תשובה משתלייך. זאגט דער רמב”ם, וואס דאס טוסטו וויסן וואס דאס טייטש קלות וחמורות? איך מיין אז דער רמב”ם גייט אליין זאגן, רייט? און מיין הקלות. זיי גייען אקעי, גייט. אקעי, ווי? אסר תשובה? אבער אם לא עשה תשובה? אויב ער האט ער נישט געטון תשובה? אין שעיר מכפר לו כלל א קלות. ער איז… אן תשובה, איז דער שעיר נאר מכפר אויף קלות. דער רמב”ם גייט שוין מסביר זיין. און מיין א קלות, און מיין א חמורות… מען דארף דאך נישט וויסן, יא, ביז געצט ער איז נישט געווען א גאייה, ווייל מען א קלות ווייל חמורות, אלע, אבער יעצט איז נאך יא דא א חילוק, אויף. א זיי אין א קלות ווייל מיין א חמורות. א חמורות, אינו עבירת שכם עליה מיותות בדנאי קרת… ס’איז דער דארט מען תשובה טון אז ער ווערן צו פריער געזאגט אז די ימ esté ife’ס וועזן אליין, אדער די קרת העלפט נישט אן תשובה. עד וועט שבועות שא, וואך שקר. שבועות שא מיינט א שבועה וואס עס איז אים זינס, למשל וואב איינער זאגט ער אויף עפעס, ער מאכט א שבועה אויף עפעס וואס איז גאלד, און עס איז אווויסלי גאלד, ס’איז נישט אויסגעפינקט, און שקר מיינט אז זיינער שווער אז ער גייט עפעס טון און ער טוט עס נישט אזא סארט זאך. איז אפי שאין בקרות רייבן און חמורות. א גאמ, שבועות איז א זייער חמודיגע זאך, אפילו עס איז נישטא אויף דעם קיין קרית. אזוי ווער יוצא מ’הן א כלל פון דער כלל, וואס בעצם וויאזוי ווייסט מען אז זאך איז חמוד? מען ווייסט אז מען באקומט קרית. אויסער שבועות שקר. אמאל, יא, ביז איר ווייסט מען פאר שטעצל. לענקא השם, עס איז א קסוק. וואס וואס טאקע מיר זאגן קיין קרית? ווייס איך ווייס איך ווי שעמט אזוי מינוט. איין בוי מעשה? עפעס אזוי. פקרית שטייט נישט מעשה אויף מלטא. ניין, ער זאגט אז א שבועה איז נאר א דיבור, אפשר וועגן דעם איז עס אייניגע… פארוואס איז הארט אויף שטייער? עס איז לא נקא השם, עס איז ישירת השם, שמודא השם. מעניצט זיך דער אייבערשטער זלם אויף שקר. דאס איז די ערגסטע זאך. זייער ניצט דער אייבערשטער פאר זיין שקר. אבער שאיין מצות, לא תעשה שאין בהם כרת, זה ריין א קלות, דאס זענען די גרינגערע עבירות. פאר דעם העלפט יא די שעיר המשתלח. סאו בעיסיקלי, איינער האט נישט געלייגט תפילין איין טאג, אדער ער האט, איך ווייס וועלכע עבירה, ער האט געגעסן עפעס א זאך וואס האט נישט קיין כרת, נישט חלב, אבער ער האט געגעסן וויילע. איז, עס קומט יום כיפור, דער שעיר המשתלח, אויס, אפילו ער האט נישט תשובה געטאן, יא? איז זייער גוט. אויב ער האט געטאן א כרת, ער האט געמאכט אויף א בולקע אין א נדר, ער האט געגעסן חלב, אזא זאך, דעמאלט דארף ער תשובה טאן. דעמאלט העלפט דער שעיר המשתלח אויך מכפר זיין, אבער דעמאלט דארף ער תשובה טאן.
הלכה ח — בזמן הזה אן בית המקדש
יא, היינט וואס ס’איז נישטא קיין בית המקדש איז א פראבלעם. סאו זאגט דער רמב”ם, “ומה שעבירות שאין בהם כרת, אם עשה אדם תשובה, אין תשובתו גמורה עד שיתוודה ביום הכיפורים”. סאו היינט, וואס מיר האבן נישט די שעיר המשתלח, איז אונזער תשובה איז נישט גמור ביז מיר זענען מתוודה ביום הכיפורים.
סאו זאגט דער רמב”ם, “אבל עבירות שיש בהן כרת ומיתות בית דין, וכן השעיר המשתלח, אין מכפרין אלא עם התשובה”. סאו די אלע זאכן האבן מכפר געווען אויף אלע עבירות. סאו וואס האסטו אויפגעטאן מיט’ן שעיר המשתלח דעמאלט? ס’איז געווען אן תשובה. אויף א קלות, דאס דארף מען תשובה טאן? אויף קלות האט עס געהאלפן אפילו בלא תשובה, דער שעיר המשתלח.
דער רמב”ם’ס חידוש — תשובה איז דער עיקר
זייער גוט. פרעג איך דיך, סאו דאס איז דער רמב”ם, אז תשובה מכפרת על כל עבירות. דאס איז פשוט, וואס איז דא חידוש געווען? איך מיין אפילו אן שעיר המשתלח, דעמאלט האט מען אויך געדארפט תשובה. און וואס טוט זיך היינטיגע צייטן אויף יום כיפור, אויב מ’דארף תשובה טאן עניוועיס? לאמיר זאגן, אפילו רשות. אקעי.
דער פוינט איז, קודם וואס צו וויסן, איך מיין אז דער רמב”ם וויל ארויסברענגען, ווייל מענטשן ווייסן דאס נישט. מענטשן וואלטן געמיינט אז דו זעסט דאך אז ס’איז דא די אלע סדר העבודה, ס’איז דא קרבנות, וכו’ וכו’ וכו’. מיינט א מענטש אז היינט וואס ס’איז נישטא קיין בית המקדש איז א שוואכע מעשה, ס’איז זייער שווער, מ’קען נישט מקריב זיין קיין קרבנות. אביסל אנדערש, אז היינט איז נישטא קיין קרבנות, וואס איז יום כיפור? יום כיפור איז יעדער מענטש אויף זיין אייגענע עבודה. אבער דעמאלט איז געווען, יעדער האט געקוקט אויף די כהן גדול. וואס איז געווען יום כיפור? א טאג פון קרבנות, פון כהן גדול.
מ’קוקט אויף די פארענטשעס. זאגט דער רמב”ם א חידוש, זאלסט נישט מיינען אז ווייל ס’איז נאר אן עבודה וואס דער גוי איז נישט
הלכה א (המשך): תשובה מכפרת על הכל, ועצמו של יום הכיפורים
“ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשעו”
Speaker 1:
מענטשן וואלטן געמיינט אז דו זעסט דאך אז ס’איז דא די אלע סדרים, ובאתי, ס’איז דא קרבנות, וכו’ וכו’ וכו’. מיינט א מענטש אז היינט איז נישטא קיין בית המקדש, איז א שוואכע מעשה, ס’איז זייער שווער. מ’קען נישט, דער אייבערשטער איז נישטא, קיין קרבנות. איך וואלט געזאגט אביסל אנדערש, אז היינט איז נישט דא קיין קרבנות, וואס איז יום כיפור? יום כיפור איז יעדער מענטש אויף זיין אייגענע עבודה. אבער דעמאלטס איז געווען, יעדער האט געקוקט אויף די כהן גדול. וואס איז געווען יום כיפור? א טאג פון קרבנות, פון כהן גדול, מ’שטייט דארט ביי די ברענטשעס.
זאגט דער רמב”ם א חידוש, זאלסט נישט מיינען אז ווייל ס’איז נישטא קיין בית המקדש, איז עס אינגאנצן אן ענין וואס א מענטש זאל אליין טון עבודה, די עבודה פון תשובה. די לשון “תשובה מכפרת” רעדט נישט פון יום כיפור נאכנישט, ער רעדט פון באופן כללי. אזוי גייט ער אויספירן, אפילו רשע. תשובה רעדט פון אלעס. נאר דו וועסט געמיינט אז מ’דארף האבן די עבודות, וואס רייסטו דא? טאקע נישט, מ’דארף נישט. תשובה אליינס העלפט שוין אויף אלעס.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה”, דאס איז וואס ער זאגט יעצט, אז תשובה איז מכפר אויף אלע עבירות. זאגט ער, אזוי ווייט איז די ארבעט, אזוי שטארק פאוערפול איז תשובה, אז אפילו א מענטש איז געווען א רשע כל ימיו, אבער ער האט געטון תשובה באחרונה, ביים סוף האט ער געטון תשובה, “אין מזכירין לו שם רשעו”. מ’דערמאנט אים נישט שם, מ’דערמאנט אים נישט זיין רשעות. יא, מ’רופט אים נישט קיין רשע.
דו זעסט אז ער האט די נאמען רשע? מיינט נאך, יא. שנאמר, אדער אפשר “שום”, “אין מזכירין לו שום” מיינט אין בית דין? ס’איז דא גרסאות וועגן דעם. “שם רשעו”. מ’מיינט אז מ’דערמאנט אים נישט. ניין, די אמת, “מזכירין” איז לכאורה א שארפע לשון. ס’שטייט נישט אז מ’זאגט ער איז א בעל תשובה, מ’דערמאנט אים בכלל נישט בתור רשע. ער קומט אין הימל, וואטעווער ס’איז, מ’רעדט בכלל נישט פון אים אז ער איז אמאל געווען אן עבריין. ניינציג יאר האט ער געזינדיגט, איין טאג האט ער תשובה געטון? קיין נישט, ברוך הבא, צדיק הדור. יא.
אזוי ווי ס’שטייט א פסוק, “ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו”. נארמאלערהייט, א מענטש ווערט נכשל מיט זיין רשעות, ס’האלט אים אין איין איבערטון זיין רשעות. אבער איינמאל א מענטש האט תשובה געטאן אויף זיין רשעות, וועט ער נישט נאכאמאל נכשל ווערן אין זיין רשעות. דא טייטשט דער רמב”ם אז ער גייט נישט נכשל ווערן, און ס’איז א טעות צו טייטשן אז מ’גייט אים נישט מבייש זיין, מ’גייט אים נישט דערמאנען דאס איז זיין רשעות. אהה.
נו, גוט.
Speaker 2:
ווען?
“ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים”
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים”. דער עצם, דער כח, דער עצם כח פון יום כיפור, דער יום כיפור אליין…
Speaker 2:
דער טאג אליין.
Speaker 1:
דער טאג אליין, אה, דער עצומו של יום, דער טאג אליין פון יום כיפור, מכפר, איז מכפר פאר די וואס טוען שוין תשובה, שנאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם”.
דיון: צי עצמו של יום הכיפורים איז מכפר אן תשובה אויף עבירות קלות?
Speaker 2:
לכאורה דארף מען פארשטיין, איך וואלט געזאגט אז די תשובה אליין העלפט דאך. איך מיין, דאס גייט ער מסביר זיין אין די נעקסטע זאך, פארוואס פעלט נאך אויס יום כיפור בנוסף צו תשובה? ווייל ס’איז דא געוויסע עבירות וואס אויף דעם וועט תשובה נישט העלפן, און איך דארף מען נאך האבן יום כיפור?
Speaker 1:
איך מיין אז אמת’דיג עצומו של יום הכיפורים, ווייל דער גאנצער מקור פון עצומו של יום הכיפורים איז אז יום כיפור איז מכפר אפילו אן א תשובה, אזוי ווי ס’שטייט, ער ברענגט דעם לשון ספרא, “כי ביום הזה יכפר”, לערנט מען אז “כי ביום הזה” אפילו אן די כוונות איז דער יום אליין מכפר. אויב איז עס נישט אזוי אז דער יום הזה אליין איז מכפר אזוי ווי די שור המועד, איך ווייס נישט, איך ארבעט נישט די דרשות. איך מיין אז אמת’דיג, איך זאג אנדערש ווי ס’שטייט אין לשון הרמב”ם, איך מאך א קולא, אבער איך האלט אז אמת’דיג עצומו של יום הכיפורים איז מכפר אויף עבירות קלות אפילו אן תשובה. אזוי איז משמע אזוי קומט מען ארויס פונעם רמב”ם.
Speaker 2:
אבער דער רמב”ם זאגט דאך “לשבים”.
Speaker 1:
ער מיינט צו זאגן מ’זאל תשובה טון, לכתחילה זאל מען נישט תשובה טון, לכתחילה זאל מען תשובה טון. אבער וואס מיינט “מכפר לשבים”? “לשבים” איז תשובה מכפר עניוועי.
Speaker 2:
אבער ער מיינט צו זאגן ווייטער אז ס’איז מכפר פאר די זאכן וואס תשובה אליין וואלט נישט געהאלפן, אזוי ווי ער גייט זאגן כריתות ומיתות בית דין.
Speaker 1:
דארט איז אלעס די זעלבע הלכה, דאס איז די וועג ווי ער קלערט, כריתות ומיתות בית דין… אבער ס’שטימט דאך נישט. כריתות ומיתות בית דין איז דאך עבירות חמורות וואס מ’האט געדארפט אלעמאל תשובה טון, רייט? די גאנצע מעלה פון שעיר המשתלח איז געווען אויף די עבירות קלות. דו זאגסט עבירות קלות העלפט קלאר תשובה פאר יום כיפור, רייט? ס’שטימט נישט. איך האב שוין געזאגט, איך האב א קליקע פאהר, איך גיי נישט ענטפערן די קשיא.
שטימט? לאמיר זען, לאמיר זען. לאמיר זען וויאזוי ער קומט ארויס. איך קוק נאר אן הלכה א’.
איך קען זיין אז די ווארט איז, אז ווען א מענטש האט גרויסע עבירות, געדענקט ער נישט די קלות. ווען א מענטש האט אויף זיין קאפ שווערע מיתות בית דין און כריתות, ער גייט יעצט געדענקען אז ער האט אויך צו די זייט נישט געוואשן מים אחרונים. אקעי, איך מיין צו זאגן, סאו פארדעם זאגט מען אז ווען ער איז ביזי מיט זיינע חמורות, די קלות נעמט אים יום כיפור אליין אראפ, אדער די שעיר המשתלח אליין אראפ.
Speaker 2:
אבער נאכאמאל, די שעיר המשתלח איז מכפר אויף קלות אפילו ער טוט תשובה אויף גארנישט. ער לערנט, ער גייט אדורך יום כיפור און ער טוט גארנישט. ער איז דעמאלט נישט מתבונן אויף די עבירות חמורות. יא, דו זאגסט די פשטים, איך בין מסכים, איך בין נישט מחולק מיט דיר. אבער ער האט נישט קיין כח צו קומען אנצוטראכטן אין די קלות. וועגן דעם, דאס שטייט נישט אז מיר דארפן תשובה טון אויף די חמורות, טאקע צו ארבעטן אין די תשובה אויף די קלות.
Speaker 1:
אקעי, סאו איך מיין אז עצמו של יום כיפור, דער רמב”ם ווען ער זאגט “לשבים”, מיינט ער נאר, ווייל ס’איז דא א חולק אויף אים, רבי, האט ער געזאגט אזוי. ער מיינט צו זאגן אז מען זאל תשובה טון, אבער ער מיינט נישט אז ס’איז נישט מכפר אויף עבירות קלות אן תשובה. איך מיין אז ס’קומט טאקע ארויס פון דער רמב”ם דער חשבון, אז יום כיפור איז מכפר אויף עבירות קלות אפילו אן תשובה. איך ווייס אז ס’שטימט נישט אזוי גוט מיט די אנדערע פסקי הלכה, אבער איך מיין אז ס’מוז זיין אזוי. אויב נישט איז נישטא קיין פוינט אויף עצמו של יום כיפור, נאר ס’גייט פאר עבירות חמורות. סאו איך מיין אז ס’ווענדט זיך אזוי.
צוויי וועגן אפצולערנען “כי ביום הזה יכפר עליכם”
Speaker 2:
קומט די שאלה איז, וויאזוי לערנט מען עס ארויס פון די ווארט “כי ביום הזה יכפר עליכם”? אזוי ווי דו זאגסט שטימט עס. “כי ביום הזה יכפר עליכם” מיינט אז די טאג איז מכפר. אבער דער וואס לערנט אן אנדערע פשט אין רמב”ם, אז “כי ביום הזה יכפר עליכם” איז נאר ווען מיט תשובה, וויאזוי ברענגט מען א ראיה?
Speaker 1:
ער זאגט, “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”. א סגולה פאר די וואס האבן זיך מתגבר געווען פאר’ן אייבערשטן, פאר די וואס האבן געטון תשובה. “לפני ה’ תטהרו” מיינט מען זאל תשובה טון. אין די אנפאנג פסוק זאגט מען “כי ביום הזה יכפר עליכם” פאר די וואס גייען תשובה טון. דאס איז די צוויי וועגן וויאזוי אפצולערנען די שטיקל רמב”ם, אויב מען וויל דווקא טרעפן א מקור אז מען דארף תשובה טון.
“לשבים” מיינט “פאר אידן” – עצמו של יום כיפור איז א ריסעט
Speaker 1:
אבער די אמת איז דאך פשוט. די אמת איז אזוי ווי מיר האבן געזאגט פריער, אז די גאנצע פוינט פון די אלע יום כיפור, פון די אלע זאכן, איז כדי צו מעורר זיין די מענטשן אז מען קען תשובה טון. און דאס איז שוין אליינס א געוויסע תשובה. מיר רעדן נישט פון עבירות קלות, ס’איז דאך פשוט. מיר רעדן נישט פון דעם. איך זאג אז ס’איז מכפר אן תשובה, פשוט אז מיר רעדן נישט פון איינער וואס האלט נישט בכלל ביים ווערן בעסער. אה, סאו דאס איז אז עצמו של יום כיפור איז אויך נאר פאר איינער וואס איז א פארט פון יום כיפור, וואס פראוועט א יום כיפור.
אבער לכאורה דאס שטייט נישט די ווארט “עצמו של יום כיפור”. “עצמו של יום כיפור” מיינט די טאג אליין. ווען ער זאגט אז ס’איז מכפר “לשבים”, דאס איז וואס דער רמב”ם זאגט. וואס מיינט נישט אז ער טוט תשובה אויף די עבירה, נאר פאר איינער וואס איז א חלק פון יום כיפור.
Speaker 2:
יא, יעדער איד איז א חלק. יא, פיינסט, whatever. ס’מאכט נישט אזוי סך סענס, ווייל א חלק פון תשובה איז דאך אויך א פראקטישע זאך, ווייל ווען נישט ער טוט תשובה הייבט ער נישט אן… רייט. לאזט ער נישט אן זיינע עבירות.
Speaker 1:
ס’שטייט מיר ווייטער. אין כיפור איז א צייט וואס אפילו אויב ער לאזט נישט אן די ספעציפישע עבירה תשובה צו טון דערפון, אבער עס איז דאך א ריסעט. ס’איז א טאג, א ריסטארט וואס מ’גייט פארגעבן די עבירות. ס’איז אן אנדערע ווערטער… ס’איז אן ווערטל אז שובו קען טייטשן שובו פאר אידן. דאס הייסט איינער, למשל, ווייל ס’מאכט זיך תשובה טון. ס’איז אן די די זעלבע השפעה אויף די נפש ווי עס זאגן די תשובה. אמער’דיג. עניוועיס, יא, תשובה, מ’האט זיך שוין תשובה געטון. לאמיר דאר פארשטיין, מ’האט זיך שוין תשובה געטון. לאזט זיך נישט שם. נאר וואס. נאר אלס פילט א מענטש, ער פילט זיך שמוציג. ער פילט נאך אלס וויירעדיג. וואס יום כיפור זאגט, ווייסט וואס, ביסט שוין גריין, קענסטו ווערן צליק א צדיק.
איך זע, איך מיין אז ס’איז ארבעט. איך מיין אז יעדע יאר יום כיפור ווערן מענטשן בעסער. נאר וועגן מייז זיי גלייבן אז יום כיפור העלפט. איי, יעצט שטעט איך נאר דארף שיבה טון. ער האט איך נישט שיבה געטון. איז נישט א פוינט. מעכאפן איך נישט שבו. יא, עס איז פשוט. איך וויל קיין אמאל א מצווה.
עצמו של יום כיפור – דער מצוה פון נישט ארבעטן
עס איז אויך נישט קיין שלעכטע פשט, אז דאס משה ביסמיק טשוקיים איז לאו דווקא אויסקומען פאר א מענטש צו האבן די צייט פון נישט געווערקען קיין ענטערל עבודה, וואס עס איז קיין עבודה וואס דא אין כיפור טוט, וואס דער כהן גארדל טוט. האט איך דא תפלה, עס איז דא א מענטש מתבונג, עס איז א חלק פון די טאג אומענטל ביזו מיט זיך אליין. אבער דעם האבן געהאלפן די… רוב מענטשן טוען דעס נישט. רוב מענטשן, מ’גייט אין שול, מען פייסט, טאן רבי’ס. אה, וואס איז פאר. מ’חלפֿל, מ’זאגט אזוי פיל, און מ’זאגט אזוי פיל, און מ’זאגט אזוי שטילישע מנסורי. יא, זייער גוט.
אבער איך וויל אין מדריך זאלן, אקעי, דאס איז נישט קיין שול, רבי יום כיפור, אבער עס איז דער מצוה דערפאר וואס מ’מבער דצהאלט נישט צו טון. מען דארף נישט מאכן קיין עבודה פדימיעס. יעצט משהו על מקפירא, מעכאפע, און מעכאפע, און מען נישט שבון מיינט פאר אידן. ס’פשוט, אזוי… יום כיפור איז דא. נאר, אויף ווען ס’גלייבט נישט דערין, דער יום וועיסט נישט כאפ. אזוי שטייט נער אמאל, ער ברענגט אריין מלכות לשקוגות. אויב איינער זאגט, עס איז נישט מאכאפע, מען דארף נישט אידן, און דעמאלטס העלפט עס צאקע נישט. ווייל עס העלפט נישט. אדער וועפט עס העלפט נישט כתב אשים אויך פאר די זעלבע סיבה, ווייל ער פשט אז ער נעמט נישט שוין עמד. אייער גרופט דארף נעמד ערנס. שום, זאג דערהיים מיין ווייטער.
ירושלמי – יום כיפור איז מכפר א גאנצע יאר
יעצט גייען מיר זאגן די הלכה פון חילוקי כפרה. וועלכע מענטשן ווערן מכופר אויף וועלכע זאכן.
דער ירושלמי זאגט אז יום כיפור איז מכפר אין יום כיפור, עצם יום כיפור איז מכפר א גאנצע יאר. אקעי, לאמיר גיין ווייטער. עצומו של יום. עצומו של יום איז דאך דא אזא טאג יום כיפור אין די יאר, אמת. יא, אבער ס’איז דאך דא א יום כיפור, ס’איז נישט היינט האט ער נישט קיין פאוער יום כיפור. ער איז ווייטער אין א זייט, ער איז שטיל. ער איז דאך דארט. ס’איז דאך אלע… אקעי, שיין. אקעי, מיר קענען אויך זאגן אז דער שעיר המשתלח איז מכפר היינט, ער איז אויך דארטן ערגעץ וואו אין פריזן אין די טויזנטער. זייער גוט. זייער גוט.
הלכה ט – הקדמה צו חילוקי כפרה
“אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל… יש עבירות שמתכפרות בשעתן ויש עבירות שאין מתכפרות אלא לאחר זמן”
Speaker 1:
מיר גייען מיר לערנען חילוקי כפרות. על כל פנים, זאגט דער רמב”ם, יא. זאגט דער רמב”ם, אף על פי שתשובה מכפרת על הכל, אזויווי מיר האבן געזאגט אז תשובה מכפרת על כל העבירות, ווי, ועצמו של יום הכיפורים איז אויך מכפר, ס’איז אויך א מין תשובה, אזויווי דו האסט געזאגט, ס’איז עפעס דא, יא? אקעי. זאגט ער, אבער יש עבירות שמתכפרות בשעתן, אבער דאך דא עבירות וואס ווערן מכופר גלייך בשעת ווען מ’טוט די תשובה. ויש עבירות שאין מתכפרות, די עבירות ווערן נישט… איך מיין, כפרה, די פשוט’ע טייטש איז אפווישן, יא? אזויווי… ער זאגט רש”י, יא. כיפר… ניין, ס’שטימט דא זייער גוט, די עבירה ווערט נישט אפגעווישט. ס’איז נאך אלץ דא עפעס א פרעזענס דערפון, א נאכוויי דערפון. די עבירה גייט נישט אינגאנצן אוועק, אלא לאחר זמן.
מאירי – כפרה איז א פראקטישע אויסלייטערונג
כיצד? דער רמב”ם איז מסביר. ס’איז דאך דא דער מאירי, מענטשן וואס גייען מער בדרך פון דעם רמב”ם וואס ווילן מסביר זיין מיט שכל, האט ער געזאגט דאס אזויווי דו זאגסט, אז די אלע זאכן, די כפרות, מאכן דעם מענטש… ער ווערט טאקע מער אויסגעלייטערט. ס’איז נישט סתם אז אין הימל ווערט עפעס א מעדזשיק. ס’איז אזויווי דו זאגסט אז ער איז נאך אלץ מער געלוינט, ער איז נאך אלץ קרוב צו די עבירה. למעשה, ער האט גענומען א החלטה, ער האט זיך דורכגעפאלן. ס’גייט דורך צייט, און די יום כיפור, די יסורים, ווערט ער טאקע מער אויסגעלייטערט. ס’איז נישט סתם אז אין הימל ווערט עפעס א מעדזשיק.
מצות עשה שאין בה כרת – מכפר מיד
זאגט דער רמב”ם, כיצד? עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת, וואס איז דא תשובה? אינו זז משם, אינטערעסאנטע לשון, עד שמוחלין לו מיד. ס’שטייט דאך גלייך, גלייך ווען ער טוט די תשובה, און דא קומט ער צו די מחילה, די כפרה. באלו נאמר, “שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם”. דאס הייסט גארנישט. ארפא, אה, די רגע וואס תשובה, ארפא. ארפא מיינט די כפרה דא. די אנדערע וועט זיין אז א איד איז אויפגעשטאנען שפעט אין קריאת שמע צייט, ער זאגט, “מארגן וועל איך אויפשטיין פרי”, און יעצט גיי איך צוריק. ער קען אים זאגן, “און וואס איז מיט דיר? דו דארפסט טאקע מארגן אויפשטיין פרי?” איך רעד נישט וואס דער רבי מיינט.
מצות לא תעשה שאין בה כרת – תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר
עבירות און מצוות לא תעשה שאין בה כרת, וואס איז בזמן הזה וואס איז תשובה? ווייל עס איז הארבער ווי מצוות עשה. אנדערש, רייט? איז תשובה תולה, און יום הכיפורים מכפר. די תשובה תולה, ס’האט א השפעה, אבער ס’מעקט נאך נישט אויס די די… ס’האט
הלכה י: מצוות לא תעשה שאין בהן כרת ומיתת בית דין
Speaker 1:
איז לאמיר זאגן אז ארץ איז די זינד, און שמים איז די כפרה. תולה, מ’הענגט צווישן די צוויי. יא, תלוי ועומד. תלוי, וואס מיינט תלוי? ס’איז נישט אזוי… ס’איז נישט קיין מחוסר כפרה? ס’איז עפעס… ס’איז מחוסר כפרה, מ’איז געבליבן הענגען. ס’איז נאך נישט קלאר.
אקעי. דער פני מנחם זאגט אז תלויים ועומדים מיינט אז מ’הענגט אזוי אויפ’ן שטרענג. אקעי, whatever, נייס.
“ואלו נאמר”, ער זאגט, “על אלו נאמר ‘כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו’”. אויף דעם איז דער פסוק געזאגט, אז די עצם היום טוט עפעס אויף. ס’טוט אויף אויף די מצוות לא תעשה. אז אויף דעם איז דער פסוק געזאגט. “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו”, אז נאכדעם וואס מ’האט תשובה געטון, העלפט דער טאג, דער טאג, לטהר אתכם. ס’איז מכפר און מטהר. די עבירות וואס דו האסט שוין געטון, אבער דו דארפסט נאך עפעס א מער טהרה, דער טאג מאכט די טהרה מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו.
חידוש: צוויי לעוועלס אין די קלות
סאו די חילוק, כפרה איז אנדערש פון פריער. פריער האבן מיר געלערנט נאך חומרות און קלות. דא איז שוין דא צוויי לעוועלס אין די קלות, רייט? ווייל די מצוות עשה און מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה, אפילו זיי זענען קלות, אז מ’האט נישט קיין כרת און נישט קיין מיתת בית דין, דארף מען ווארטן אויף יום כיפור. יום כיפור איז די… יא.
הלכה יא — כריתות ומיתות בית דין
Speaker 1:
אבער וואס טוט זיך אויף עבירות וואס האבן כריתות און מיתות בית דין? דאס איז דאך עבירות וואס דא איז דא כריתות, אזוי ווי אסאך לאווין און אויך עשה’ס וואס האט כריתות און מיתות בית דין. עשה’ס, נאר די צוויי וואס האבן כרת, מיתה, פסח און מילה. אבער מיתות בית דין איז דא אויף… ניין, מיתות בית דין איז דא אויף… מיתות בית דין איז דא אויף… מיתות בית דין איז דא אויף שבת, פילע. יא, יא.
“ועשה תשובה, איז תשובה ויום הכיפורים תולין”. אפילו יום כיפור צוזאמען מיט די תשובה, נאך אלץ תולין. תשובה מאכט תולין, און יום כיפור מאכט נאך מער תולין. וואס יום כיפור האט אויך עפעס אן השפעה דערויף? ווייל ייסורים הבאים עליו גומרין לו את הכפרה. ייסורים וואס קומען אויף א מענטש, וועלכע ייסורים?
דיסקוסיע: וואס מיינען “ייסורים”?
Speaker 1:
דאס וואס טוט אים וויי אז ער האט געזינדיגט. אדער ייסורים אויף די וועלט. פייכע דמי ייסורים שטייט שוין אין די גמרא.
Speaker 2:
ניין, איך זאג די חסיד’ישע זאך אז די ייסורים אז דאס אז ער האט געזינדיגט.
Speaker 1:
ניין, דאס איז א חסיד’ישע זאך. אבער אויך די ייסורים איז נישט קיין פראבלעם. די גאנצע וועלט איז מלא ייסורים. וויאזוי דו זאגסט, מ’דארף ווארטן ביז ייסורים, דאס איז נישט קיין פראבלעם. דאס וואס דו זאגסט למשל וויאזוי דער מהר”ל וואלט עס ווען געלערנט, וואלסטו אויך געזאגט אז ייסורים קלאפט אפ א מענטש, און ער נעמט אראפ נאך אביסל פון די גאוה, וואס דאס העלפט אים תשובה צו טון. ס’טוישט אים, ס’טוישט אים. ס’קלאפט א מענטש, ער ווערט נישט בייז. יא, ער ווערט בעסער.
חידוש: די חמישה עינויים פון יום כיפור אלס ייסורים
Speaker 1:
אבער דעריבער דארף מען ווארטן ביז יום כיפור. מ’דארף מאכן איינמאל א יאר, חוץ לויט מאן דאמר, פשטות אז אין יום כיפור איז אלעמאל דא. אבער ייסורים איז אלעמאל דא. איך וואלט ווען געזאגט אז יעדער יום כיפור איז דא ייסורים, יא? ס’איז דא חמישה עינויים. ברענג מיר גלייך, מ’מאכט דאך אזוי, מ’דארף נישט ווארטן אויף נאך יום כיפור. מ’לייגט זיך שוין אין די זעלבע ייסורים.
בעל התניא’ס שיטה וועגן תעניות
Speaker 1:
דער בעל התניא אין אגרת התשובה האט אן אריכות, ער האט א קשיא פון א יוד, דער יוד פרעגט א קשיא אז די ראשונים האבן געזאגט אז מ’טוט תשובה דארף מען פאסטן, און ס’איז א גאנצע זאך געווען. און דער יוד זאגט ער פארשטייט נישט, ווי שטייט אין די שולחן ערוך אז מ’דארף פאסטן? ס’איז נישטא אזא הלכה נאך תשובה.
האט דער בעל התניא געזאגט אז דער פשט איז אז דאס וואס מ’גייט מען פאסט איז כדי צו טון די עבירות וואס דארפן ייסורים. ניין, כדי צו טון די עבירות וואס דארפן ייסורים כדי צו גומר זיין די כפרה. קען א מענטש אליין נישט פאסטן יום כיפור, ער קען פאסטן סתם א תענית ציבור וואס שטייט אין די עבירות.
אבער ס’וואלט געווען זייער גוט צו זאגן אז די ייסורים פון יום כיפור זענען די גומר כפרה. יא, אבער ער זאגט אז מ’געדענקט נישט דא. מ’שטייט אויף די פיס, מ’האט די שיך, דאס איז דאך ייסורים. דאס איז ייסורים. ס’טוט דיר שוין וויי, און דו קרעכצט. גומרין לו את הכפרה.
און דאס איז וואס דער תניא זאגט וועגן דעם וואס מ’מאכט סיגופים, ווייל מ’מאכט זיך אליין צו ייסורים. אנדערע זאגן אז ס’העלפט נישט, ווייל מ’מאכט זיך אליין צו ייסורים, און מ’זאגט… מ’מאכט זיך נישט אליין, די ייסורים קומט דאך פון ירושלים. זאג דיר אריין א ווייטאג…
פירוש “תולה” — א פראצעס וואס איז נישט פארטיג
Speaker 1:
לעולם אין מתכפר אלא בכפרה גמורה, אלא תשובה ויום הכיפורים. דאס הייסט, דו זעסט אז יסורים העלפט כפרה, איז א וויכטיגע תנאי, און פאר כריתות ומיתות בית דין העלפט נישט די תשובה אליין. ס’איז תולה, תולה אליין איז עפעס א האלב וועגס. עד שיבואו עליו יסורים, ובהם נגמרת כפרתו, ופקדתי בשבט פשעם. כלומר, פוקד זיין, דאס הייסט, כלומר, נאך משלם זיין זייער חטא. דאס הייסט, אפילו נאכדעם וואס זיי האבן שוין געטון געוויסע תשובה, גיי איך זיי נאך פוקד זיין, גיי איך ברענגען אויף זיי שבט ונגעים, גיי איך ברענגען יסורים, וואס דאס וועט אוועקנעמען די איבריגע ביסל פון די פשעם, פון די עון.
דיסקוסיע: קען מען לערנען אז ס’רעדט פון אן תשובה?
Speaker 2:
אינטערעסאנט, פון יענע פסוק האט מען געקענט לערנען אז ס’מיינט ער האט נישט תשובה געטון. דאס הייסט, איך גיי… אבער דער רמב”ם גייט דאך נישט די שיטה אז אן תשובה העלפט גארנישט. אפילו מיתת בית דין העלפט נישט.
Speaker 1:
אבער די שאלה איז, וואס טוט זיך ווען ס’וואלט נישט געווען יום כיפור, ווען ס’וואלט נאר געווען א תשובה און יסורים? וואלט עס נישט געהאלפן אויף כריתות ומיתות בית דין?
Speaker 2:
איך מיין אז… איך טראכט אז תולה, דו זאגסט אז תולה מיינט אז ס’ווארט אביסל כפרה. קען זיין תולה מיינט אזויווי דו זאגסט, מחוסר כפרה. דאס הייסט, מיר דארפן האבן… ס’איז א תנאי, ס’פעלט מיר אויס א תנאי אין די תשובה.
Speaker 1:
ניין, איך מיין נישט אז ס’טוט עפעס. דאס הייסט, די תשובה דארף איך האבן, אבער די תשובה האט נישט געענדיגט. ס’איז תולה. ער האט נאך זיין תשובה, די תשובה גייט נישט אוועק, ס’פארלירט זיך נישט די תשובה. ס’ליגט דא די תשובה. די תשובה ענדיגט זיך ביי יסורים. ס’איז אן ענין וואס געשעט דעמאלטס.
דיסקוסיע: פארוואס ברענגט דער אייבערשטער ייסורים אן תשובה?
Speaker 2:
איך פארשטיי נישט, דער אייבערשטער ברענגט… איך וועל פרעגן א שאלה. דער אייבערשטער געט דאך יסורים פאר א מענטש ווען ער זינדיגט, יא? ס’איז חמור און נישט בייסיק. אבער אויב ער טוט נישט תשובה, העלפט נישט די יסורים. פארוואס מאכט ער אים די יסורים דעמאלטס? עפעס מכפר זיין אביסל? אדער אפשר דאס אליין העלפט אפילו אן תשובה? די יסורים ענדיגן אביסל…
דיסכוסיע: וואס טוט זיך ווען ס’איז שלא כסדרן?
Speaker 2:
און מ’קען זיך פרעגן אנדערש, וואס טוט זיך ווען ס’איז שלא כסדרן? למשל, ווען ער האט יום כיפור, און ער טוט נאכדעם תשובה, און נאכדעם האט ער יסורים. אדער ער האט יסורים, און נאכדעם טוט ער תשובה. האט ער דאך ווייטער… ס’מוז נישט זיין אז ס’איז דא א געוויסע סדר.
Speaker 1:
ס’קען זיין אז די יסורים אליין קען דאך ברענגען צו תשובה. אדער איז דא עפעס א מין תשובה וואס די יסורים ברענגען, עפעס א מין חרטה.
Speaker 2:
אמת.
הלכה יב — חילול השם
Speaker 1:
איז דאס איז דער רמב”ם ווייטער, מביא ראיה, און דאס איז וואס מיר האבן געזאגט אז תשובה מיט יום כיפור, אדער אפילו צוזאמען מיט יסורים, העלפט. איז געזאגט געווארן “משלא יחלל את שם ה’ בעת שובו”, אז ווען ער איז עובד עבודה זרה, איז נישט געווען קיין ענין פון חילול השם. אה, למחלל השם, אבער רוב איז געווען מיט דעם חילול השם, און וואס חילול השם איז האט דער רמב”ם שוין פריער מסביר געווען. אז אנדערע מענטשן זעען זיין… ס’איז א סארט מחטיא את הרבים א זאך. יעדע חילול השם איז א סארט מחטיא את הרבים.
דיסקוסיע: וועלכע חילול השם רעדט זיך?
Speaker 2:
נישט קלאר וועלכע חילול השם ס’רעדט זיך וועגן. אפשר מיינט ער אז א אדם גדול טוט אן עבירה און אנדערע מענטשן לערנען זיך אפ דערפון.
Speaker 1:
אקעי. “עבר על שבת ויום הכיפורים ועמד בתשובתו”. אינטערעסאנטע לשון. “עבר על שבת ויום הכיפורים ועמד בתשובתו”. אינטערעסאנטע זאך. ס’זעט אויס נישט אזוי ווי איך האב געזאגט אז דער סדר איז נישט מעכב. ס’זעט אויס אז די… ניין, ער מיינט צו זאגן… ניין, דא מיינט ער צו זאגן, אפילו ער האט באקומען יום כיפור און ער האט באקומען יסורים, און נאך אלץ…
“אחד מחלל השם, אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות”. ווי לאנג ער לעבט נאך דא אויף אים, האלט מען נאך אויף אים די חטא. “אלא תשובה ויום הכיפורים ויסורין, שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ‘ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון’”. אזוי ווי דער אייבערשטער איז עדות אז וואס? אז ביז ווען ער גייט שטארבן וועט מען נישט אינגאנצן מכפר זיין די עבירה.
דיסקוסיע: פירוש “ונגלה באזני ה’”
Speaker 2:
ניין, דאכט זיך מיר, “ונגלה” מיינט אפשר עפעס אנדערש פון פריער. ס’הייסט, אז מענטשן טוען געוויסע עבירות, און דער אייבערשטער זעט, דער אייבערשטער ווייסט, און דער אייבערשטער זאגט, “איך וועל דיר נישט מוחל זיין ביז דו שטארבסט”. ס’מיינט אז א מענטש זאל נישט זיין רואיג, ער זאל אייביג געדענקען די עבירה.
Speaker 1:
לגבי וואס איז דאס נוגע? ער איז חייב מיתה, אפשר מיינט ער אז ער גייט שטארבן. ער שטארבט צום סוף מיאוס’ערהייט. ווען נישט דעם וואלט ער נישט געשטארבן? אלע מענטשן שטארבן וועגן דעם ביסל חילול השם וואס זיי האבן געמאכט?
Speaker 2:
אלע מענטשן שטארבן. קודם כל, יא, ווייל אדם הראשון האט געמאכט א חילול השם, וועגן דעם שטארבן אלע מענטשן. אבער חוץ פון דעם… ניין, אבער ווען מיר דארפן וויסן, לגבי וואס איז דאס נוגע?
דיסקוסיע: וואס מיינט “מיתה מכפרת”?
Speaker 1:
איך מיין, דער אייבערשטער אליין… איך מיין אז מיתה מיינט צו זאגן אז דו ביסט חייב דעם אייבערשטען. אפשר מיינט ער מיתה בתור עונש. מיתה פשוט’ע טייטש. מיתה מיינט… “עד תמותון” מיינט נישט אז ס’גייט נישט בלייבן ביז דו שטארבסט. ס’מיינט צו זאגן דו גייסט שטארבן וועגן דעם. שטארבן פריער, וואטעווער, מיתה משונה, וואטעווער. אזוי מיין איך. פשוט’ע טייטש.
Speaker 2:
אפשר מיתה איז מכפר אויף די עבירה. אפשר מיתה איז א מין גרעסערע פארעם פון יסורים. דאס באקומען דעמאלטס די גרויסע יסורי מיתה און דאס וועט ברענגען די כפרה.
Speaker 1:
ס’איז זיכער אז מיתה… וויאזוי וועט מיתה מכפר זיין אויף חילול השם?
Speaker 2:
איך האב דיר געזאגט… איך וועל דיר פארשטיין. קוק, איך וועל דיר זאגן א פשט. ס’איז מענטשן זאגן דיר, פלוני איז נישט לומד תורה, וואס וועט זיין מיט אים? דאך האבן זיי געזאגט, דו ווייסט אז פלוני איז נישט לומד תורה איז אויך געשטארבן, נו, נו, ער זאגט א מענטש.
Speaker 1:
אדער אפשר ווען מ’שטארבט זעט מען נאר די מצוות וואס ער האט געטון, זיין אחרי מות קדושים, דאס העלפט.
Speaker 2:
ס’איז דאך פונקט פארקערט, ווייל דא איז דא א מענטש מיט מצוות, אבער ער וויל אים נישט נאכטון. יענער שטארבט, און יעדע מאל מ’זאגט א הספד אויף יענעם, וועט מען אים נאר נאכאמאל…
חידוש: דער אייבערשטער איז נישט מוגבל
Speaker 1:
איך וועל דיר פארשטיין, די אלע הלכות, מ’איז נישט מגביל דעם אייבערשטן. אויב דער אייבערשטער וויל איינעם מוחל זיין, אים געבן א מתנה און מוחל זיין אן מיתה, אן יסורים, דער אייבערשטער איז דאך נישט… דער אייבערשטער איז נישט מוגבל מיט די שמירת התורה, איך ווייס נישט. ס’מיינט א חוב אויף דעם מענטש. דער מענטש דארף געדענקען אז ער איז נאך נישט געענדיגט מיט דעם חטא, ער דארף נאך…
חידוש: א מאירי’דיגער וועג — “בשעת נפשו”
Speaker 2:
קוק, ווען מיר רעדן שכר ועונש אין הימל… איך זאג דיר, אויב גייסטו מיט די מאירי’דיגע וועג, קענסטו זאגן אז א חילול השם מיינט דאס וואס איז בשעת נפשו. א מענטש זאל וויסן אז אויב האט ער אמאל געטון בשעת נפשו, איז פשט אז ער זאל קיינמאל נישט זיין פארזיכערט אז ער איז שוין געהיילט. ער זאל נאך אייביג האבן עפעס א געוויסע צובראכנקייט, ער זאל אייביג וויסן אז אויב ער איז געווען אין א מצב פון בשעת נפשו, קען ער אייביג צוריקפאלן נאכאמאל צו בשעת נפשו. ס’איז אים א געוויסע לב נשבר פון בעל תשובה.
Speaker 1:
I don’t know, I don’t know what does it mean. דאס איז… יא, ס’ברענגט ארויס די חומר הדבר.
דיסקוסיע: למעשה — וואס קען א מענטש טון?
Speaker 2:
וואס איז למען אפשר מיניה? דער אייבערשטער וויל דיר מוחל זיין. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס’מיינט. אפשר דארף ער נאך תשובה טון, ער דארף נאך דאווענען תהלים, whatever, איך ווייס. אקעי, ער דארף וואטשן.
Speaker 1:
תהלים אליין קען זיין א גרויסע עבירה, אויב ער זאגט תהלים און ער האט חלק לעולם הבא.
Speaker 2:
ניין, ניין, ס’מיינט נישט געענדיגט.
Speaker 1:
יא, אקעי. אקעי, אקעי, אקעי. דאס איז די ערשטע פרק. אקעי, איך האב געזען א פרק.
הלכות תשובה פרק א – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/1boonmxkjilmqo4qiea6l/DR049.mp4?rlkey=ani5lc4hyrvh19sounwvbbzxg&dl=0