לשון לדבר על הקדושה – ביאור מחלוקת מהרצ״ה מזידיטשוב והאפטער רב | זוהר בהעלותך תשפ״ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
השיעור הוא ערב שבת פרשת בהעלותך (בחוץ לארץ; בארץ ישראל כבר שלח). לאחר שעסקנו בעניני ספירת העומר, פסח ושבועות, חוזרים אנו עתה לנושא המרכזי: אותה סוגיא שנלמדת ביום חמישי בלילה בשמונה פרקים לרמב״ם — אך הפעם מנסים להבין את אותו ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
—
היסוד: מדוע לומדים בכלל זוהר וקבלה בחבורה?
המכתב של ר׳ הירש זידיטשוב לאוהב ישראל
ר׳ הירש זידיטשוב רצה מאוד להדפיס עץ חיים של האריז״ל, זוהר וספרי קבלה אחרים, כדי שאנשים יוכלו ללמוד. הפרויקט שלו: להקים חבורות שבהן אנשים לומדים יחד סודות התורה.
האוהב ישראל לא היה מרוצה מכך. הוא סבר שאין לקבוע ללמוד קבלה ברבים. בוודאי הוא עצמו למד קבלה — תורותיו כולן על פי קבלה — אך הוא לא סבר שיש לפתוח זאת לציבור הרחב.
ר׳ הירש כותב מכתב ארוך ויפה לשכנע את האוהב ישראל שלפחות לא יתנגד, או אפילו יתמוך בהדפסה. הוא גם כתב ספר “סור מרע ועשה טוב” — כמעט כמו פרסומת מדוע צריך ללמוד זוהר, עץ חיים, קבלה. הנקודה הראשונה שם: צריך ללמוד זאת יחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
—
פוליטיקה חסידית: המחלוקת על כמה גלוי מדברים סודות
האוהב ישראל ייצג דרך “ישנה” מסוימת. אבל באמת, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו קרובים יותר לדרך הגלויה. אצלם דיברו בגלוי דברי קבלה, עניינים עמוקים של אלוקות — אך זה היה ליחידי סגולה, ליהודים מרוממים שבאו אל הבעש״ט ואל המגיד.
כשהחסידות הפכה לתנועת המונים גדולה — ההמון עם בא — רבנים מסוימים (האוהב ישראל, אולי ר׳ זושא מאניפולי, ר׳ אלימלך) לא סברו שאפשר לדבר כך בגלוי לכל אחד. עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — נעשו פרטיים מאוד, רק ביניהם.
שיטת האוהב ישראל: “האזינו השמים”
האוהב ישראל אומר: כשהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים — “האזינו השמים” — הוא מדבר אל הנשמות. “ותשמע הארץ” — הגופים, היהודים הפשוטים, הם לא מבינים, אבל הם מקבלים התרוממות הנפש, התעלות, אף על פי שבעצם אינם מבינים. זה כתוב בפירוש בספרו “אוהב ישראל”.
זה הוביל למציאות שבה: הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, החסידים מתרגשים מזה, אבל לא מבינים מילה. העיקר הוא התלהבות מסוימת, חשק, מתפללים, נותנים קוויטלך, הרבי נותן ישועות.
—
הטענה המרכזית: **”המעמד הבינוני” של החסידות**
הבעיה
יש רמה נוספת של אנשים — לא יחידי סגולה, לא גאוני הדור, לא מתמידים של 24 שעות ביממה, אבל גם לא המון עם. למדנים פשוטים — אנשים שיכולים לפתוח ספר, ללמוד סוגיא מתחילה ועד סוף, להבין שיטת הרמב״ם, שיטת הראב״ד, שיטת התוספות, להכריע ביניהם. היום יש אלפים כאלה — בחורים, אברכים, אברכים מבוגרים, זקנים — שיכולים היטב לפתוח גמרא לבד, זוהר לבד.
לרמה זו של אנשים לא יכול להיות שהאדמו״ר ימשיך לדבר אליהם כמו לבעל בית שלא יודע כלום, רק על קצת סוכריות וקוויטלך. בחסידות חסר מאוד “המעמד הבינוני” — ברוב החסידויות, אפילו בחסידויות אדמו״ר. המעמד הבינוני בלמדנות, בהשגת ה׳, בעבודת ה׳.
ליהודי הפשוט דרך האוהב ישראל לא רלוונטית
היהודי הפשוט שבקושי יכול לקרוא עברית מסידור — עבורו יש שאלה אחרת איך הרבי צריך להתנהג איתו, אבל דרך האוהב ישראל לא רלוונטית עבורו: יש לו רבי קדוש, הוא מנשק את יד הרבי, הכל בסדר. דברי הבעל שם טוב שצריך להעריך כל יהודי — הוא מדבר על איכרים, על אנשים פשוטים שאינם בעלי דעת גדולים, שיכולים להגשים קבלה ולעוות. לא על אברך בכולל.
הכלל: מי שראוי לדבר גדול יותר ואין לו — גרוע יותר
כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו אותו — הוא גרוע יותר. אין דבר כזה “תפוס לפחות את המינימום.” אתה לא יכול להיות יהודי כשר כמו היהודי הפשוט עם השגותיו התמימות — כי אתה לא יכול. יש לך כלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים — “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.” אם אתה לא רוצה לקחת את הכלים ואומר “אני הולך בפשטות” — לא תהיה יהודי פשוט, לא תם, אלא לא זה ולא זה, טיפש גדול. אותו יהודי פשוט הוא תם, ישר — אבל אתה לא תהיה כזה.
—
העבודה המעשית של ר׳ הירש
ר׳ הירש עסק בשני חזיתות:
1. בעיות חומריות: אין ספרים — צריך להדפיס. יש בעיות עם גרסאות בזוהר, הרבה נוסחאות — צריך לעבוד על גרסאות נכונות, לכתוב פירושים. ה״מתוק מדבש” ואחרים עבדו על לכתוב פשט פשוט של הזוהר כדי שאפשר יהיה להבין.
2. בעיות רבניות: לאוהב ישראל יש הרבה כוח וכבוד — ר׳ הירש התעסק בזה, הוא כתב מכתב לאוהב ישראל להסביר מה הוא מתכוון.
המכתב לאוהב ישראל — הטענה העיקרית
ר׳ הירש כותב: האוהב ישראל, כשהוא אומר תורה, הוא מחבר דקדוקי דקות בצינורות העליונים — הוא מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, הוא מסביר איך הן עובדות יחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מוציא התעוררות, הוא מתקן חסרונות של עולמות עליונים ותחתונים בתורותיו.
אבל — הבעל שם טוב אומר בתשובתו: מי שלא לומד זוהר, לא עץ חיים, לא מבין מילה אחת מאף צדיק אחד — הוא לא מבין מה קורה כאן. הוא חושב שהרבי “חוקק בראש”. הוא מאמין, הוא יהודי פשוט — טוב מאוד, אבל הוא לא מבין.
שבועת הבעל שם טוב
הבעל שם טוב נשבע — חי ראשי — שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, רואה שזה כתוב שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה יותר — כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי אופן ההתעוררות והחשק שלו. אבל הכל באמת כתוב בזוהר.
מדוע ללמוד במקור?
מדוע מי שיכול ללמוד במקור, יסתפק בליקוטי בתר ליקוטי? יש הבדל עצום בין ללמוד במקור המקורי לבין רק ללמוד ליקוטים. זה לא אומר שצריך ללמוד זוהר בלי פירושים — בוודאי צריך פירושים, בדיוק כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי רש״י. אבל צריך גם את המקור עצמו.
(הערת צד): משה רבינו עצמו אמר פירושים על התורה — הוא לא רק אמר מה החידוש תורה בפרשה, אלא הוא אמר בדיוק שיעור תורה שאפשר יהיה ללכת הביתה איתו. יש הרבה ראיות על כך, אבל זה לא הנושא עכשיו.
—
נקודה תלויית זמן: היום הכל אחרת
בזמנו של ר׳ הירש ממש לא היו ספרים לקנות. הוא היה צריך ללכת למדפיסים, לשכנע אותם שזה יהיה עסק טוב, כדי שידפיסו עץ חיים. היום לא קיימים כל התירוצים האלה. כל ספר קבלה וחסידות קיים עם תרשימים, עם תמונות, עם ביאורים. אפשר לקנות בחנות ספרים, להדפיס מהאינטרנט. כמו שר׳ פנחס מקוריץ אומר שהוא שמח שנולד אחרי שהזוהר נדפס — כך אנחנו צריכים להיות שמחים שאנו חיים עם הרחבה כה נפלאה של ספרים.
—
ספר הזוהר כספר מרכזי של הסוד
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של הסוד. הוא מקבץ את כל הדברים שיש בסוד — הוא הספר הקנוני, העיקרי ביותר. כשצריך באמת ללמוד סודות התורה — לא רק ספרי קבלה, אלא גם ספרי חסידות, ספרי מוסר, כמו ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית — כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר זה.
הזוהר פותח — הוא לא סוגר
הזוהר אינו כמו ספרים אחרים ש״סוגרים” — שאומרים “כך זה, עד כאן, יותר אי אפשר.” הזוהר תמיד פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
זה מסביר מדוע פירוש האריז״ל על הזוהר, או פירושים טובים אחרים, אומרים לפעמים דברים שלכאורה שונים ממה שהזוהר עצמו אומר. אנשים מתלוננים: “הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר!” אבל הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
משל הגפרור
גפרור טוב אינו כזה שבוער רק בעצמו. גפרור טוב מדליק דברים אחרים — הוא מדליק את כל האש הגדולה. זה הרמז של ל״ג בעומר — מדליקים גפרור כדי להדליק אש גדולה. אמנם, העצים צריכים להיות מוכנים כראוי — “עץ בן אורה”, אדם צריך להיות בעל נשמה שנתפסת היטב, צריכה להיות עבודת הכנות. אבל הזוהר עצמו הוא הגפרור — ספר שפותח, הרבה יותר מספר שסוגר.
זו גם המעלה של ספר מרכזי כמו החומש. החומש הוא ספר שפותח — לא ספר שסוגר. לכן, כשעוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
—
הנושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
הזוהר מתעסק בפרשת בהעלותך בענין הדלקת הנרות: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.”
המנורה חוזרת על עצמה בתורה
פרשת הדלקת הנרות כתובה מספר פעמים בתורה — שבע, שמונה פעמים. הרמב״ן עצמו מתקשה על פי פשט: כמעט אותם פסוקים כתובים שלוש פעמים — בפרשת תצוה, בפרשת אמור, ובפרשת בהעלותך. כל פעם עם חידוש, אבל פחות או יותר אותו דבר.
יסוד: כשהתורה חוזרת, יש סוד
דבר שכתוב הרבה פעמים — בוודאי אפשר לשאול על פשט: מדוע במקום הזה צריך להוסיף את זה, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה. אבל בזה יש גם סוד.
למה? התורה ידעה איך לכתוב. היא יכולה להכניס הכל בסדרה אחת, לכתוב הכל בבת אחת. מדוע היא מדברת על זה כל כך הרבה? כשהיא מדברת על משהו כל כך הרבה, זה לא נושא של מידע — מידע אפשר לומר בבת אחת בקצרה. זה אומר: התורה אוהבת לדבר על זה.
ניגוד: דברים שהתורה מדברת עליהם מעט
חלקים שלמים של תורה שבעל פה — כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל כתובות — בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא, עם עוד כמה פסוקים. סדרי נשים ונזיקין שלמים שאנשים לומדים חיים שלמים — כמה פסוקים בכל התורה, עשרים, שלושים, כמעט אין, ואף פרשה לא חוזרת על עצמה. כל דבר כתוב פעם אחת.
דברים שהתורה אוהבת לדבר עליהם
כמו שמיטה ויובל — “וספרת לך שבע שבתות שנים” — אריכות שלמה. כך גם המנורה. במיוחד בתוך המשכן, המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. שני כלים התורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
(הערת צד): הארון — מאוחר יותר בבהעלותך מדברים על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד עם הנונין הפוכין, שרבי אהרן מקרלין אומר שהן רומזות לשער הנון — אבל זה לא מורחב עכשיו.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה?
זה שהתורה אוהבת לדבר על זה — זה נקרא בלשון הקבלה שבזה יש סוד. הזוהר, שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא, להיות בעל מילים לזה — לא להיות צריך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה רגש, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.” לא — התורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, לא רק אמרה שצריך להיות שם שקט. וכשיש מילים, אפשר גם לעשות — אדם הוא “רוח ממללא”, כשיש לו מילים הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם להתנגד למניעות טוב יותר.
—
מדוע יהודי צריך ללמוד זוהר/קבלה? — הענין הגדול
המנורה כדוגמה לחן היהודי
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, רואה שהתורה מדברת עליה שש פעמים, מרגיש טעם בזה. כל היהודים, כל הדורות — אחת הקדושות שיש בכלל ישראל הייתה המנורה. תמיד עשו תמונות של המנורה, דיברו על המנורה. היא הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לו זכר — חנוכה, מדליקים מנורה. כל הראשונים הבינו: זה דבר שמתאים ליהודים, שיהודים אוהבים.
השטן והמסית: “מה המצוה הזאת?”
בא השטן, אומות העולם, ואומר: “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” המנורה אינה דבר כל כך קשה להבין. “נתקשה משה במעשה המנורה” — כן, קשה לעשות, אבל לא קשה להבין. אבל האהבה, ההתרגשות, “שתשלהבת עולה מאליה” — זה הענין.
הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”
הזוהר מביא את הפסוק הזה. המדרש אומר: “כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” — לנו יש דברים יפים, להם גם יש דברים יפים. למה אני צריך דווקא את היופי שלך, את המתכון שלך? יש הרבה מתכונים בעולם.
מה קרה לליטאים — האובדן הטרגי
זה מה שקרה למרבה הצער להרבה אנשים שאיבדו את החיות ביהדות. הגוי בא ואומר: “יש לך מנורה, לנו גם יש דברים יפים.” מה עונה היהודי? הוא עונה: “כן, זה מאוד יפה, אבל הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, והוא ציווה אותי לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון. אני רואה שהשירות שלך בכנסייה ביום ראשון יפה — זה לא שקר, לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר. אבל ההלכה מחייבת אותי שבת, לא יום ראשון. יום טוב.”
הגוף בלי נשמה
בגלל זה נשאר היהודי כמו גוף בלי נשמה. הוא שומר שבת — כי זו הלכה ברורה, צריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. אבל את החן הוא איבד. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התירוץ שלו ליצר הרע הוא: “כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו חובתנו.” אבל אין חובה להרגיש טעם בזה. אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה של הגוי, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” — אבל בלי חיות
אמנם, הוא צריך לעשות “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “כולו אומר כבוד” — אפילו בית המדרש כמקדש מעט צריך להיראות כמו בית של הקב״ה אצל המלאכים. אבל אם זו לא הלכה ברורה, לא כתוב בשולחן ערוך כראוי — הוא לא עושה זאת. אפשר להתפלל בחור במרתף איפשהו, לא כתוב בשולחן ערוך.
החיסרון העיקרי
יוצא: עולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם הרגש שלו, הוא בעצם גויי. הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה” — רק לנו יש כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים.
“אשרי העם יודעי תרועה” מול “רחמנא פקיד”
על השופר שלו — אומרים “אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון”? או אומרים “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד”?
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה.” אחרי התקיעות אומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה” — לא אומרים “רחמנא פקיד.” זו האמת. “יודעי תרועה” פירושו שמבינים, מרגישים, יודעים מה השופר עושה — הוא ממלא את כל העולם בקולו. זה כתוב בסידור, לא רק בספרי הלכה.
היהודי שלא מבין את הפנימיות, שלא רואה מה כתוב בסידור, עבורו הכל רק הלכה — ולכן הוא נראה כאילו אולפני הקולנוע החילוניים עושים דברים טובים יותר. למה? כי אנחנו לא יודעים שיש כאן “חי”, פנימיות חיה — אנחנו חושבים שיש כאן רק הלכה
הטעם של הזקן — העולם הפנימי
הזקן החזיק שהמנורה היא באמת הדבר היפה ביותר בעולם — לא כי הוא היה פרימיטיבי, אלא כי הוא הרגיש כך. הוא דימיין לעצמו בגלות, בזבלנות, איך הכהן גדול מדליק את המנורה בבית המקדש, והוא ידע: אף כנסייה אין לה דבר כל כך יפה. כשהוא ראה את הגויים עם הטקסים היפים שלהם, הוא אמר: “אני יודע מה יש לי” — “נהי דלא חזי, מזליה חזי”. אם הוא זוכה לביאת משיח, לרבי אמיתי, ללמוד מאלה שעוסקים בזה — הוא רואה את זה.
אקדמות — החיצוניות עצמה הייתה טובה יותר
היו צריכים ללמד יהודים אקדמות שבועות — אומרים לנו: אנחנו הולכים להיות בעלי לוויתן עם שור הבר, אש, שלג, רכיבה לכולם. לא רק הפנימיות (“מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה”) — אפילו החיצוניות הייתה טובה יותר, יותר טעימה, הילדים אהבו את זה יותר. אבל כל זה לא הלכות — אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין שור הבר ולוויתן, בלי לומר אקדמות. אפשר בקושי להיות יהודי, אבל יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
—
למה היהודי האורתודוקסי הוא “סתם ככה” — כי אין לו מילים
היהודי האורתודוקסי הוא כך כי אין לו כתובה, אין לו מילים. “נאלמתי כרחל לפני גוזזיה” — רחל, שמרמזת על השכינה, על כנסת ישראל, נגזזת ולא יכולה אפילו להוציא קול, פיה סתום, היא לא יכולה לבכות. בני אדם הם יצורים כאלה שחיים דרך מילים. אם אין מילים לפנימיות, נשארות המילים היחידות שיש — נגלה, הלכה. ברוך השם, זה יש. אבל על הפנימיות אין מילים.
בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא יצא מבית המקדש ואמר: “ברוך השם, היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים.” כשבית המקדש היה קיים, היה איזה טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא אפשר היה להוציא במילים. כשלא היה את הטעם הזה — אז בית המקדש באמת היה חרב, אפילו כשהוא עוד עמד.
הלווים — תפקידם היה לתת מילים
עבודת הלווים הייתה להוציא דעות במילים — תהילה וניגון. אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר. אומרים תהילים, אבל אולי זה לא כל הפתרון. הספרים החסידיים אומרים שגם זה יכול להיות כשר, אבל צריך לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש — כי כל החדר החסידי, חסידות הזוהר עם קבלה ואחרונים, הכל מסתובב סביב זה.
—
הזוהר בא לתת מילים
הזוהר בא ואומר: “קום, אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות לחיצוני.” בלי זה, מה עונה יהודי פשוט? “מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי” — זו גזירה, אני לא רשאי. הוא באמת לא יכול להתחתן עם בחורה גויה, אבל הוא עדיין יכול להיות בעל חתונה גויית, חיים גויים. השבת שלו יכולה להיראות עם כל ההלכות — אבל גויית.
היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
הזוהר נותן מילים: גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה. זכר יהודי הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד, צדיק — “צדיק יסוד עולם.” בחורה יהודית היא מרכבה למלכות, לשכינה. כשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
כשבחור יהודי נכנס לבחורה גויה, הוא “בועל בת אל נכר” — לא סתם הוא מתחתן עם בחורה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל זר. הוא מכניס את יסוד דקדושה לתוך עבודה זרה — כמו שלוקחים את ארון הקודש ומכניסים אותו לבית של עבודה זרה. “בנים אתם לה׳ אלקיכם” — בחורה יהודית היא בת של האלוקים היהודי, בחינה של שכינה.
והמילה המכרעת: זה לא המשל — זה הנמשל! בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה. זה לא שאנחנו לוקחים את בית המקדש ועושים ממנו משל — בית המקדש הוא המשל, ומה שיהודי עושה עם גופו, עם חייו, זה הנמשל.
“יראה כל זכורך את פני האדון ה'”
התרגום המפורסם בזוהר: הזכר, שהוא סימן ומרכבה ליסוד העליון — המעיין הנובע שמוריד את כל השפע על העולם — צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה, לשכינה. זה נקרא המקדש, המשכן. כשיהודים נושאים את המשכן — כמו שלומדים השבוע — הם נושאים את השכינה ממש.
—
הזוהר נותן אלף משלים
הזוהר לא נותן רק את המשל של אהבת איש ואשה. הוא נותן אלף משלים: הים — “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” — השפע העליון יורד כמו נחלים, מהטל דנחית מעתיקא קדישא, עד שהוא נכנס לים שמקבל, ומשם העולם מתרענן — “ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם” (מברכי נפשי, שהזוהר מאוד אוהב). יהודי עושה מצוה, יהודי עושה תשובה — עד אז היה “שרויה בדוה”, והעובד לוקח את המים העליונים ושולח פנימה, ונעשה מים.
תפקיד הזוהר: “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים.” כל הקבלה עוסקת בהבהרה והוצאה של המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
הטעם שיש ליהודי במנורה אינו סתם רגש, לא סתם רמז — “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”: שבעת הנרות, שבע הספירות, שבע המדרגות, צריכים להאיר כלפי “פני המנורה” — שהיא בינה למעלה או מלכות למטה (עיין בזוהר בדיוק). הנר המערבי — שכינה במערב — לשם מסתובב הכל.
שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
עכשיו בא הגוי ושואל: “מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” — מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? יש לנו בניינים יפים יותר! התשובה: “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” — אתה לא יכול להבין שיש לנו כאן קודשא בריך הוא ושכינתיה? ש״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”? יש לי בשבילך מילים!
—
רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
רבי המנונא סבא נכנס ליל שבת ואומר: “הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין” — הסעודה היא סעודה של הפרדס הקדוש של תפוחים טעימים. לשכינה יש קניינים שונים, התלבשויות שונות בעולם — אחת מהן היא ממש כשנכנסים לפרדס עם פירות טעימים, זה יפה, זה מריח טוב — זה ליל שבת.
שבת בבוקר: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת אחר הצהריים: סעודתא דזעיר אנפין.
שלוש סעודות — שלוש מדרגות. לא סתם אוכלים שלוש פעמים.
טעם השבת — לא סתם סעודה
הפשט הפשוט ביותר של “פרדס” הוא ממש גן עם פירות יפים — תפוח, תאנה — משהו יפה וטעים. זה מה ששבת היא — מציאות של יופי ותענוג. אפשר לומר על פשט שיש חיוב לאכול שלוש סעודות, נו טוב, חיוב. אבל מה התוכן של הסעודה? חושבים שסעודה היא כמו שאוכלים במסעדה ביום רביעי — רק בשבת יש חיוב. לא! שבת היא סוג אחר לגמרי של סעודה.
—
מילים לרגש — מעלה גדולה
הרבה יהודים אומרים את הזוהר, “תאנא דהילולא”, הם מזכירים “מטרוניתא”, “ויבאו בני אלקים” — אבל מה זה אומר? אומרים “הרבי יודע מה זה אומר.” לא — צריך להבין בבירור, בגלוי, בפירוש מה מדברים. צריך להיות בעל שפה, מילים, לפנימיות התורה.
זו אחת המעלות הגדולות של לימוד קבלה: כשיש מילים לרגש, לא הולכים לאיבוד. אפשר להיות בעל שופר יפה, בעל תוקע טוב יותר — אבל בלי “יודע תרועה” אתה לא. אתה לא יודע איך השופר מעורר את המוחין של ז״א, איך זה עולה לאמא, איך נעשים מוחין חדשים עם גבורות וחסדים חדשים. כשיודעים את זה, מבינים את זה, מקבלים השגה — זו לשון השופר האמיתית. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים. אפשר לבוא ללמוד שער הכוונות — צריך לדעת את המילים, זה לא סתם.
ראיה שזה אמת
על השאלה “מה הראיה שזה אמת?” — לא צריך ראיה! זה הפשט בשער הכוונות. אבל אם רוצים ראיה: כוונות התפלה באות מהפשט של המנורה. היהודים עשו מנורה לא כי זו הלכה — הם אהבו את המנורה. ההלכה באה כי זו האמת.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? בשלוש סעודות יש גילוי של מצוה, הזדמנות להיות שם יחד איתה — “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.” הטעם אינו חתיכת עוף או סטייק — הטעם הוא גילוי הקדושה עצמה.
זו מעלה גדולה של יהודים שמקושרים, שיש להם יראת שמים ואהבה — אלה שיש להם מילים לזה, מבינים כבר ברמה הבאה.
—
קדושה — מה זה באמת אומר?
הקשר לשיעור רמב״ם
בשיעור רמב״ם לומדים את הנושא של זהירות, פרישות — המושג של “נבל ברשות התורה” וקדושה. “קדושים תהיו” — הרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “פרושים תהיו.” אתה צריך להיות קדוש, זה אומר פרושים — להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים כן ואילו לא. זו רמת הפשט.
אבל מה היא קדושה עצמה?
זו הבעיה העיקרית. קדושה לא אומרת רק “אל תסתכל על סרטונים רעים.” כן, “והתקדשתם והייתם קדושים” — אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב מחשבות רעות — זה יביא קדושה. אבל זו פעולה שמביאה קדושה. מה היא קדושה עצמה? זה אף אחד לא יודע!
מדברים על מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה היא משהו חיובי, לא רק מה שלא עושים. וזו הבעיה — לא יודעים בכלל על מה מדברים.
ראשית חכמה — המקור
הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) כתב את הספר “ראשית חכמה.” בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ראשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג — שם מדובר על קדושת הזיווג מאוד יפה. אבל ראשית חכמה אינו רק שער הקדושה — זה ספר שלם שמוציא מוסר על פי זוהר. זו ה״עבודה” של ראשית חכמה.
ראשית חכמה וחסידות
חסידות היא במובן מסוים פירוש על ראשית חכמה. כל הספרים החסידיים הראשונים ציטטו אותו, כולם למדו אותו. חב״דניקים אמרו: מי שלא יודע ראשית חכמה לא צריך ללמוד תניא — כי תניא בנויה על זה.
שבת חסידית — המפתח לקדושה
לא מספיק לומר ש״כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — שבדיוק כמו שאצל אדם יש מידות, כך גם אצל הקב״ה, או שכשאדם מתנהג בחסד הוא מעורר למעלה חסד. זה עדיין לא מספיק.
כשהיה רבי חסידי גדול שניהל שבת רבנית — מזה אפשר היה להבין מה היא קדושה. הוא התנהג שנה שלמה שהרגיש ש״נפשי לא נכנסה לביתם” (כמו שהרמב״ן אומר). הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני מחקה עוד אחד שידע.” אף אחד לא היה לו תמונה ברורה מה קדושה באמת היא — אבל דרך השבת החסידית ראו את זה.
נפקא מינה מעשית
כשמבינים מה היא קדושה, אפשר להבין שמעשים מסוימים פוגמים בקדושה. אפשר להסביר את ההלכות, את הגדרים, את “דרך המצוה.” אבל בלי היסוד הזה — בלי לדעת על מה מדברים — לא יודעים בכלל מה שומרים.
—
סיום — הקדמה לסדרה
כל זה הקדמה לענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מהזוהר. כל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא בבירור בפרשת תרומה, תצוה והפרשה. בעזרת השם נמשיך בזה — עם שבת שמח ושבת קדוש.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: המעמד הבינוני של החסידות
הקדמה: חזרה ליסוד החבורה
רבותי, היום הוא ערב שבת פרשת בהעלותך, ובארץ ישראל כבר פרשת שלח. וכפי שדיברנו על כך בשבוע שעבר באריכות, אבל השיעור שלנו לא יהיה קשור הרבה לפרשה. בכל מקרה, בארץ ישראל כבר שבת, אז אין בזה נפקא מינה גדולה.
אנחנו רוצים לדבר כך, אנחנו רוצים לדבר בשבת הזאת לפני השיעור, כפי שעשינו רוב השנה, חוץ מספירת העומר סביב פסח ושבועות שעסקנו בעניני החג. עכשיו כבר אין יום טוב, אנחנו מתכננים לחזור ללמוד. ואנחנו רוצים ללמוד יותר חזרה לנושא שהוא הנושא ביום חמישי בלילה, יום רביעי בלילה, בשיעור של שמונה פרקים לרמב״ם. אנחנו רוצים ללמוד דברים דומים, הנושא, אותה סוגיא, לנסות לראות איך אנחנו מבינים אותה על פי זוהר, על פי קבלה, איך אנחנו מבינים את אותה סוגיא.
חזרה לראש: ההקדמה של החבורה
ואני רוצה לחזור, קודם כל כהקדמה, אני צריך כל הזמן לחזור להתחלה, לחזור תמיד, חוזר לראש, כן? כך היא ההלכה בתפילה, שאם אחד מתבלבל, אחד לא יודע איפה הוא החזיק, הוא התבלבל, הוא חוזר לראש. צריך תמיד לחזור לשורש הענין, שורש הדבר, למה אנחנו לומדים בכלל.
אנחנו אומרים כך, אנחנו לומדים, אנחנו מנסים ללמוד בספר הזוהר. והסיבה היא, הסיבה היא, ראיתי, ראיתי שוב בשבוע שעבר, יש מכתב שר׳ הירשעלע זידיטשובער כתב לאפטער רב, מודפס בכל המקומות שהדפיסו את מכתביו, מכתב יפה יפה.
המכתב של ר׳ הירשעלע זידיטשובער: המחלוקת על לימוד הקבלה ברבים
הפרויקט של ר׳ הירשעלע: הדפסת ספרי קבלה ויצירת חבורות
ור׳ הירשעלע זידיטשובער רצה מאוד מאוד להדפיס את עץ חיים של האריז״ל [ר׳ יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, ספרי קבלה אחרים, כדי שילמדו. הפרויקט שלו היה לעשות חבורות, שאנשים יוכלו ללמוד ביחד סודות התורה.
והאפטער רב לא היה מרוצה מזה אז. האפטער רב סבר שזה יותר מדי, שלא צריך לקבוע ללמוד קבלה ברבים. אולי, בוודאי לבדו הוא למד קבלה, תורותיו הן הכל על פי קבלה, אבל האפטער רב לא סבר כך.
טענות ר׳ הירשעלע והשתדלותו
ור׳ הירשעלע זידיטשובער כותב מכתב יפה באריכות לאפטער רב לשכנע אותו שלא יתנגד לפחות, או אפילו שיתמוך בכך שמדפיסים את ספרי הקבלה, בעצם באופן כללי שדרכו של ר׳ הירשעלע שלומדים ברבים ובחבורה ביחד, לומדים קבלה, דבר חשוב מאוד הנושא של לימוד בחבורה.
הוא גם כתב ספר על כך, “סור מרע ועשה טוב” שמו, כתב ספר שהוא כולו כמו פרסומת למה צריך ללמוד זוהר, למה צריך ללמוד עץ חיים, למה צריך ללמוד קבלה. והדבר הראשון שהוא אומר שם הוא שצריך ללמוד את זה ביחד עם יהודים אחרים, אי אפשר ללמוד לבד.
פוליטיקה חסידית: המחלוקת בין דרכים שונות
האפטער רב וה״דרך הישנה”
וזה נוציא לאור. יש כאן כמו פוליטיקה, תמיד אני אוהב לדבר על פוליטיקה חסידית. האפטער רב, כפי שכל אחד יודע, הוא היה מתנגד לפשיסחא, מתנגד לז׳יקוב. האפטער רב ייצג כאן כמו דרך מסוימת, קוראים לזה דרך ישנה, דרך מסוימת.
זה לא באמת הדרך הישנה, הבעל שם טוב והמגיד בוודאי היו יותר קרובים לאותה דרך, אבל הרבנים המאוחרים יותר, חלק מהם סברו שזה היה ליחידי סגולה [יחידים יוצאי דופן], ליהודים מאוד מרוממים שבאו לבעל שם, שבאו למגיד, ודיברו בגלוי על דברי קבלה, דברי חסידות, ענינים עמוקים של אלוקות.
תנועת ההמונים והפרטת סודות התורה
אבל כשאחר כך זה הפך לתנועת המונים גדולה לבוא המון עם, היה חלק מהרבנים, כמו האפטער רב, אולי הרבי ר׳ זושא מאניפולי, הרבי ר׳ אלימלך, אחרים שלא אהבו, לא סברו שאפשר לדבר לכל אחד כל כך בגלוי מה שדיברו. וממילא זה נעשה שעומק החסידות, עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, נעשה מאוד פרטי. דיברו אולי ביניהם.
שיטת האפטער רב: “האזינו השמים ותשמע הארץ”
ואפילו הרבי, האפטער רב אומר שהרבי אומר תורה, הוא אומר אותה בשמים, “האזינו השמים” הרבי אומר תורה בשמים, הוא אומר תורה לנשמה, אבל “ותשמע הארץ” הם הגופים, היהודים הפשוטים שהם לא מבינים, הם שומעים, אבל הרבי מרומם את התורה, והם מקבלים התרוממות הנפש מזה, הם מקבלים איזו התעלות הנפש, אף על פי שהם בעצם לא מבינים.
זה מה שהאפטער רב כתב בפירוש בספרו, וכך הוא עשה, אפשר לראות בספרו “אוהב ישראל” דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, איך הוא אמר בחסידותו, ומה הוא וחסידים וצדיקים ורבנים אחרים בדרך הזאת הנהיגו, שהם לא רצו לפתוח את הלימוד שהם למדו לעולם.
התוצאה: ניתוק בין רבי לחסידים
וכשמדברים, צריך בכלל לדעת על מי מדברים. אני אזכיר על מי מתכוונים בדיוק. יש כל כך הרבה רמות. אפשר לדבר על אברכי כוללים, אנשים שמבורכים בכישרון באמת לפתוח ספר וללמוד, והם יתחילו להבין את זה. זו רמה אחת.
אפשר לדבר על מה שקוראים בעלי בתים, או לאו דווקא, זה לא כל כך בגלל שעובדים או לא, זה בגלל יותר ברמה של אנשים, רמת הכישרון, אם היה חינוך טוב, אם הלך בישיבה, אם יכול ללמוד קצת זוהר בעיון, וכדומה.
אבל נעשה דבר מעניין, שהרבנים שהיו יותר בסגנון של האפטער רב, לא רק שהם דיברו עם המוני העם שהם דיברו. בסדר, אני לא יכול להתלונן, אף על פי שאפשר להתלונן להיפך, אם כך, למה אתה בכלל אומר תורות חסידיות? למה אתה לא אומר לו דברים פשוטים של מוסר, של יהדות? למה אתה קורא תורות כל כך גבוהות?
ועל זה עונה האפטער רב עם התורה שלו של “האזינו השמים ותשמע הארץ”, ותורות אחרות, כאילו הרבי נעשה מאוד רחוק מהעולם, נעשה ניתוק גדול. הרבי מדבר גבוה לתוך השמים, והחסידים מתרגשים מזה, אבל הם לא מבינים אף מילה ממה שהוא אומר. העיקר שתופסים איזו התלהבות, תופסים איזה חשק, והרבי מתפלל, ונותנים קוויטלך לרבי, והרבי נותן ישועות ונסתרות וכל מיני דברים כאלה.
המעמד הבינוני של החסידות: החידוש של ר׳ הירשעלע זידיטשובער
הרמה השלישית: למדנים שאינם יחידי סגולה
אבל אחר כך יש עוד רמה של אנשים, ואני חושב שהחבורה שלנו היא בעיקר לאותה רמה של אנשים, וצריך להבהיר את הנקודה. אחר כך יש עוד רמה של אנשים, שאי אפשר לומר שהם יחידי סגולה. ממש, כל אברך כולל הוא גאון הדור, גדול הדור? אה, שכח מזה. כן?
כל בחור ישיבה, לומדים מבחורי ישיבה כמה עמוק אפשר בתורה. כל אחד מהם, חלק גדול מהם. ולא היה מוסד הישיבה, לא היתה המציאות הזאת.
המציאות של היום: הרחבה של הלימוד
היום יש הרבה הרחבה, אפילו מי שצריך כן לעבוד יש לו הרבה זמן, יש ספרים שמסבירים כל דבר טוב, ברוך השם, ואין שום תירוץ אמיתי שאחד לא יכול ללמוד שום מציאות בתורה. על כל תחום יש ספרי מבוא טובים וספרי הקדמה ושיעורים, ואפשר ללכת באינטרנט ומחוץ לאינטרנט ולמצוא מה שרוצים אפשר למצוא. אין, אנחנו חיים בעולם אחר.
הבעיה ההיסטורית: בזמן ר׳ הירשעלע
כן, האפטער רב, כי אני מדבר כאן על מאמר של רבי הירשעלע זידיטשובער, רבי הירשעלע זידיטשובער רצה ללמוד קבלה, לא היו ספרים, ממש לא יכול היה לקנות עץ חיים ללמוד. הוא היה צריך ללכת למדפיס, היו צריכים לשכנע אותו. הוא אומר שם את שמות המדפיסים, היו צריכים לשכנע אותו, הוא אומר שזה יהיה עסק טוב, הוא משכנע שילמדו את זה, והמדפיס ידפיס את הספר, הוא ימכור אותו לחסידיו, וזה יהיה עסק טוב לך.
באים דברים אחרים שהיו צריכים להדפיס את הספרים שבכלל יהיה, הוא אמר שבכלל לא היה נפוץ. המבינים יודעים, אפשר לעקוב איך למדו ספרים מסוימים שם כמה פעמים הדפיסו את זה, ואת ספרי הקבלה הדפיסו כמה פעמים.
היה בחסידות הונגריה הדפסה אחר כך מאוחר יותר, ובמקומות אחרים כמו ליובאוויטש שעבדו על הדפסת ספרי חסידות, ספרי קבלה, כדי שיוכלו ללמוד, כדי שיוכלו להיות. אבל בעצם היתה בעיה, לא היה. אפילו מה שהיה, היו שני ספרים, לא היה הרבה מוגה, היו טעויות שונות ומעורבב, היה קשה ללמוד.
היום: אין תירוצים
היום אין את כל התירוצים האלה, יש כל ספר קבלה וחסידות עם תרשימים, עם תמונות, עם מה שרוצים רק יש. ואנחנו חיים בעולם נפלא, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים, אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים.
כפי שרבי פנחס מקוריץ אומר, הוא שמח שהוא נולד אחרי שהזוהר הודפס, אחרי שהזוהר התפרסם. אנחנו צריכים להיות מאוד שמחים שאנחנו חיים אחרי התחלתא דגאולה [התחלת הגאולה], אחרי שיש חנות ספרים בכל אזור יהודי, אפשר לקנות איזה ספר ואיזו מהדורות שרוצים רק, אפשר לקנות, אפשר להדפיס מהאינטרנט, אפילו לא צריך לקנות, אפשר אפילו להדפיס שם מה שצריך. זו הרחבה נפלאה.
הנקודה העיקרית: המעמד הבינוני חסר בחסידות
אבל, אז מה שאני רוצה לדבר הוא, זה ברמה הזאת. עכשיו, אנחנו אנשים כמונו, אנשים כמונו, בעלי כישרון, ובואו כבר נגיד, לא מדברים על המון עם. יש כל בחירה ללמוד, ללמוד כל ספר, זוהר, עץ חיים, האריז״ל, ספרי קבלה של ראשונים, ספרי חסידות, ספרי חסידות עמוקים, ספרי חב״ד, וספרי ברסלב, וספרים פולניים.
לא רק כמו ללמוד שפת אמת, שלומדים כמו חיזוק, שכל אחד יכול ללמוד. זה קצת, זה לא מתאים. אנחנו אנשים שלומדים, כמו שלומדים גמרא לא לומדים רק שלושה דברים קטנים, היוצא [מה שיוצא], זו בושה, כן?
מה זה אומר “מעמד בינוני” בלימוד?
אברך שמחזיק את עצמו כרב מובהק, מקור, הוא הולך לכולל, כשהוא לומד בכולל הוא לא לומד רק, או שהוא לא רק הלכה למעשה פרקטית כמה ימים צריך לספור לנדה, שלומדים לחתנים באיזה שיעורי תורה, או שהוא לא רק דברים קטנים, בואו נגיד למדות, בואו נגיד הולכים בישיבה קטנה, אומרים לבחורים תורות מסוימות של למדות, ורק כמעט טעם בתורה, או שיעור דף היומי שהמגיד שיעור הוא לומד קצת בעיון, הוא אומר יש דברים כאלה שהם טעימים.
אני לא מדבר רק על זה, אני מדבר על אנשים שיש להם כוח לפתוח את הספר, ללמוד את הסוגיא מהתחלה עד הסוף, לדעת בבירור מה שיטת הרמב״ם, מה שיטת הראב״ד, מה שיטת התוספות, לצאת בבירור עם שיטה משלהם, לדעת להכריע בין הרמב״ם ותוספות, מי מתאים יותר בגמרא, איך כל אחד יגיע לגמרא.
אלה דברים בסיסיים ש, לא בסיסיים, זה מאוד מתקדם, אבל אלה דברים בסיסיים שהיום יש אלפי אברכים שהם ברמה הזאת שהם יכולים ללמוד את זה.
הטענה: אי אפשר לדבר ללמדנים כמו להמון עם
ולרמה הזאת של אנשים תמיד היתה רמה כזאת, נכון? רמת הלמדנים אפשר לקרוא לזה. אבל לא דווקא למדנים, לא צדיקי הדור, לא גאוני הדור, לא מתמידים שלומדים עשרים וארבע שעות ביום. אני מדבר על רמה פשוטה של למדנים.
לא יכול להיות שהאדמו״ר או הרבי החסידי ידבר אליהם כאילו הם בעל בית שהוא לא יודע כלום חוץ מכמה סוכריות שהרבי נותן לו, ואיזה קוויטלך שהוא נותן לו בחזרה. זה לא יכול להיות.
ר׳ הירשעלע בא לפתור את הבעיה
אז יש דבר מאוד קשה כזה, אני יכול לקרוא לזה המעמד הבינוני של החסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב.
זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער, הוא היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו. הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, ואני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה, שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
מהו המעמד הבינוני?
המעמד הבינוני בלמדות, המעמד הבינוני בהשגת השם, המעמד הבינוני בעבודת השם. הוא אומר, בוודאי האפטער רב ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, ואנחנו לא מחזיקים שם. הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה.
ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול אפילו בקושי לקרוא עברית מסידור קטן, זה יכול להמשיך אולי לחקירה אחרת, מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא בכלל מה שהאפטער רב שואל.
המעמד הבינוני בחסידות: מאבקו של ר׳ הירשעלע טשרטקוב על לימוד הזוהר
פרק ב: המעמד הבינוני החסר בחסידות
הבעיה המרכזית
זה לא יכול להיות.
אז יש דבר מאוד קשה, הייתי קורא לזה “המעמד הבינוני” בחסידות. בחסידות חסר מאוד המעמד הבינוני, ברוב החסידויות, ואפילו בחסידות האפטער רב. זה בעצם ר׳ הירשעלע זידיטשובער היה מזיג, אני יכול לחזור על הביקורת שלו, הוא לא אומר ביקורת, הוא כותב בפשטות בדרך כבוד לאפטער רב, אני חושב שהוא היה גם דיפלומטי, אבל בעצם הטענה שלו, אני רואה את זה שר׳ הירשעלע זידיטשובער בא לפתור את המעמד הבינוני של החסידות.
המעמד הבינוני בלמדנות, המעמד הבינוני בהשגת ה׳, המעמד הבינוני בעבודת ה׳.
שני הקצוות: הרבי והיהודי הפשוט
הוא אומר, בוודאי האפטער רב, ברמת ההשגה שלו שהוא חושב בין המלאכים והשרפים, אנחנו לא מחזיקים שם, הוא אומר בבירור, הרבי הוא למעלה מזה. ובוודאי, הוא לא אומר את הצד השני, אבל אני חושב שזה פשוט וברור, בוודאי מי שהוא לא יכול לפתוח, הוא בקושי יכול לקרוא עברית מסידור, הוא יכול להמשיך, יש חקירה אחרת מה הדרך הנכונה שהרבי יתנהג איתו, אבל זה לא מה שהאפטער רב שואל, יש לו רבי קדוש, והרבי מאחל לו, הוא מנשק את יד הרבי, והכל יפה ותקין.
למי חסר המעמד הבינוני?
אבל מה עם כל הבחורים, האברכים, והאברכים המבוגרים, והסבים, שהם יכולים, הם יכולים מאוד טוב לפתוח גמרא לבד, הם יכולים מאוד טוב לפתוח זוהר לבד. זה לא, אני לא אעצור אותך, למה אתה כבר יכול לפתוח זוהר לבד? אה, מה לא הדפסת? אני אדפיס את זה. אבל כאן נכנס, וכאן חסר לרבנים, לרבני קוסוב, אפילו לאפטער רב, והיום מי שהולך בדרכם חסר, אני מתכוון, חסרה הרמה הזאת, זה חסר לגמרי.
החסידויות היום שברובן אומרות שהן הולכות בדרך הזאת, אני יודע, ר׳ אהרן קרלינר כתב, ואחרים, הם לא מחזיקים מ, לא חב״ד, אנחנו לא חב״ד, אנחנו לא התולדות, אנחנו לא לומדים קבלה בחסידות בפרטות, אנחנו מחזיקים שיש מדרגות עמוקות יותר, זה לא כל אחד ראוי. יפה מאוד, אבל לא ראיתי רבי שדיבר על זה מפירות פורים, מפשוט, ממש פשוט, תקין ומאוד קדוש, והבעל שם טוב אמר שצריך להעריך כל יהודי, אף אחד לא יזלזל באף יהודי, אבל… הוא מדבר על איכרים למעשה, בואו נגיד.
דברי הבעל שם טוב לא נאמרו על אברכי כוללים
תרגום השיעור לעברית
הוא מדבר על אברכי כולל? הוא מדבר על אנשים שמבינים את ר׳ חיים בריסקר? האם הוא אמר להם שלא להתעמק בחסידות ובקבלה? האיך זה יכול להיות? הוא בוודאי לא דיבר עליהם. להיפך, הוא דיבר על אנשים פשוטים, לא רק אנשים שאין להם השגות שכליות, אלא אנשים שאינם בעלי דעת גדולים, והם ילמדו קבלה והם יממשו זאת ויסלפו זאת. לא יסלפו כמו איזה אברך כולל, בחור ליטאי שלומד את זה, נניח שהוא מסלף את זה קצת, אבל לא עליו דיבר הרבי. הוא דיבר על משהו אחר לגמרי.
כל השכבה שחסרה
ועכשיו באה כאן שכבה שלמה, רמה שלמה, מעמד שלם, מעמד ביניים שלם של אנשים שבעניינים אחרים, אם הם הלכו בישיבה ליטאית או שהוא תפס קצת איך ללמוד נגלה, הוא מאוד מתקדם, הוא מבין היטב איך לקחת דבר. אבל כשזה מגיע לעניינים אמיתיים שאנו קוראים להם חסידות, כן? בעולם החסידי זה נקרא חסידות, בעולם הרמב״ם זה נקרא דעות ופילוסופיה, ואצל המקובלים זה נקרא קבלה.
זה כולו אותו נושא, אולי שיטות שונות איך לקחת את הנושא, אבל זה כולו אותו נושא, נושא השגת השם, מי הוא האלוקים, כן? “דעת ה׳ ידוע וודאי”, דברים מאוד פשוטים, דברים פשוטים.
מי הוא האלוקים שאנו עובדים? מה זה אומר שאנו עובדים אלוקים? מהי עבודת השם? מה ההבדל בין אהבה ליראה, לשמחה, לענוה, לחסידות, לקדושה? מה הם כל הדברים האלה?
ואנשים מתבשלים, “הכלים זה גן ילדים, הכלים זה לילד בן שלוש, או הכלים זה האיכר שסך הכל הוא יכול ללכת לרבי לתפוס התעוררות מאיך הרבי שר ליד העמוד”. זו בושה, וזה לא רק בושה, זה לא נעשה.
פרק ג: הכלל של “בר הכי” — מי שיכול ואין לו, זה יותר גרוע
הכלל היסודי
הכלל הוא הרי, כמו שהכלל הוא שיהודי הוא תמיד, הוא יותר מאשר לא גוי. כי מי שזכאי לרמה גדולה יותר של קדושה ואין לו אותה, הוא לא פחות.
אתה לא יכול להיות יהודי כה ישר כמו האיכר שאתה יכול להיות עם ההשגות התינוקיות שלו, כי אתה לא יכול.
יש לך כן את הכלים להיות יותר ממנו, יש לך את הכלים להיות מהמשיגים, מהמקובלים, מהמשכילים, “יזהירו כזוהר הרקיע”. ואתה לא רוצה לקחת את הכלים ולומר, “לא, אני הולך בפשטות”?
אתה לא תהיה תם
אתה לא תהיה יהודי פשוט, אתה תהיה עם הארץ, אתה תהיה משהו יותר גרוע. אתה תהיה טיפש גדול. לא הוא לא טיפש, הוא ישר, הוא תם. אתה לא תהיה תם, אתה תהיה משהו לא זה ולא זה. אתה תהיה יותר גרוע מזה, כי זה הכלל: כל מי שהוא בר הכי, כל כלי שראוי לדבר גדול יותר, כשאין לו את זה הוא יותר גרוע.
אין דבר כזה מינימום, תפוס לפחות את המינימום. לא כך העולם עובד.
פרק ד: העבודה המעשית של ר׳ הערשעלע טשארטקובר
שני החזיתות של העבודה
אז, ר׳ הערשעלע טשארטקובר, אני חוזר למעשה שלי, אני אספר לך רק מעשה מסבי. ר׳ הערשעלע טשארטקובר עבד מאוד על הדבר, והוא התחזק שהרבי לא הרשה.
א. הבעיות הגשמיות
אם יש בעיה גשמית, כן, אין ספרים, צריך למצוא עצה, צריך לראות להדפיס, לדבר עם המדפיסים איך להדפיס ספרים, כותבים פירושים, מדברים על זה. אבל יש בעיה גדולה עם הגרסאות, ובזוהר יש הרבה נוסחאות גרסאות, והרבה פעמים לא יודעים את הגרסה הנכונה, צריך לעבוד על זה, לחפש את הגרסה הנכונה, לכתוב אולי פירוש, לראות את המתוק מדבש ונכדים, הוא כתב פירוש על הזוהר על פשט, יפה שעה, מתוק מדבש כבר עבד שם, על לכתוב פשוטים… באופן שאפשר לכתוב פשט פשוט מהזוהר, שיוכלו להבין את כל הדברים. הוא עבד על זה.
ב. בעיות הרבי
ואם יש בעיה אחרת, בעיית רבי, יש רבי גדול, הרב הקדוש מאפטא, שיש לו הרבה כוח והרבה כבוד, ומכבדים אותו, שומעים למה שהוא אומר, הוא טיפל בזה. הוא כתב מכתב לרב מאפטא להסביר למה… מה הוא מתכוון כאן, מה הוא אומר כאן.
פרק ה: המכתב לרב מאפטא — הטענה העיקרית
מה הרב מאפטא עושה כשהוא אומר תורה
ומה שהוא אומר לרב מאפטא הוא כך, אני מסתכל על זה שהוא לא כותב, אני מסתכל מה סבי מסביר, אבל אני חושב שהוא מסביר יפה מאוד. מה הוא מסתכל כאן, וזו הסיבה למה אנו לומדים זוהר, וזו הסיבה למה אנו לומדים בכלל בדרכנו.
זה לא נעשה לכל אחד, זה לא נעשה לבחורים בני שלוש עשרה, שאפשר לומר, ולא לאנשים שבכלל אינם בר הכי לפתוח ספר יהודי ופשוט להבין לבד. אבל האנשים שהם כן בר הכי ומחויבים, נו אם כך, אומרים הרבה אנשים, שילמדו ספרים יהודיים, שילמדו שפת אמת עם שם משמואל, עם פרי צדיק, ספרים יפים מאוד, ספרים עמוקים מאוד, והכל יפה מאוד.
תשובת הבעל שם טוב — הכל עומד בזוהר
וכאן אומר הר׳ הערשעלע טשארטקובר הקדוש כך, הוא אומר שהרב מאפטא, הרבי הקדוש, כל יהודי שהוא אומר לו תורה, כל דבר תורה שהוא אומר הוא מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. כשהרב מאפטא אומר תורה, הוא סך הכל מחבר שתי נקודות עדינות שעומדות בעץ חיים בשתי שורות, והוא מסביר איך הן עובדות ביחד, הוא מוציא איך אפשר לעשות זאת הלכה למעשה בעבודת ה׳, הוא מביא את ההתעוררות, הוא מתפיס על התיקון לתקן את החסרונות של העולמות העליונים והעולמות התחתונים בתורותיו.
אבל, אומר הבעל שם טוב בתשובה, שמי שלא לומד זוהר, הוא לא לומד עץ חיים, הוא לא מבין אף מילה אחת מאף צדיק אחד, שהלשון כאן, אתה לא מבין אף מילה אחת מאף רבי אחד, מאף יהודי חסידי אחד, אתה לא מבין מה קורה כאן, אתה חושב שהרבי מכה בראש. אוקיי, אה, אתה מאמין, אתה יהודי פשוט, אתה מאמין, טוב מאוד, אבל אתה לא מבין.
חי ראשי — הכל עומד בזוהר
והוא אומר שהוא נשבע שם, חי ראשי, שכל ספר מוסר וכל ספר חסידי, כולם עומדים בזוהר. מי שלומד זוהר, הוא רואה שזה עומד שם. בוודאי, הספרים החסידיים מוציאים את זה קצת יותר, כל אחד לפי אילו חלקים תפסו אותו, לפי איזה אופן הוא מסביר, לפי איזה אופן הוא מוציא את ההתעוררות מזה, את החשק מזה, ויש לו מעלה גדולה יותר. בוודאי זה טוב וחסר פעם ללמוד את המפרשים, וחסר פעם ללמוד את הספרים החסידיים. אבל, הוא אומר, הכל עומד באמת בזוהר.
פרק ו: למה ללמוד במקור?
ההבדל בין מקור וליקוטים
אז למה, למה יהיה, וכאן אני חוזר, למה יהיה מי שהוא כן יכול ללמוד במקור? והרי יש הבדל עצום בין ללמוד “אשר אדליל ירקרב בשרי”, כן? הרי יש הבדל עצום בין ללמוד דברים במקור המקורי, לבין ללמוד רק ליקוטי בתר ליקוטי.
צריכים פירושים — אבל גם את המקור
בוודאי, אני לא אומר, אני לא מהאנשים שאומרים, למדו את הזוהר בלי הפירוש של, אני לא יודע, של כלום, של האריז״ל עצמו. בוודאי, הפירושים הם הרי עצמם האנשים שלמדו היטב את הזוהר. כמו שאי אפשר ללמוד חומש בלי הפירוש של רש״י. אני מתכוון, אפשר, אבל אחר כך מתחילים רק לפרש את רש״י.
רש״י והמדרש כתקדים
כי רש״י הרי גם למד חומש, והמדרש גם למד חומש, והוא הוציא איך אפשר להבין את החומש, לפי מה שהוא הבין, להלכה ולמעשה ובעיון, וכל מיני דרכים שהמדרשים ושכל מפרשי התורה עושים, מהרגע הראשון, משבעים זקנים, ממשה רבינו עצמו שאמר פירושים על התורה.
שיעורי משה רבינו
משה רבינו עצמו לא אמר מה החידוש תורה בפרשה שקוראים, שקוראים בה קריאת התורה. הוא אמר בדיוק שיעור תורה איך ללכת הביתה, ואתה יודע יש לי הרבה ראיות על זה. זה לא הנושא עכשיו. לקחו את זה דיונים אחרים.
צריכים את שניהם — פירושים ומקור
אבל אני רוצה להוציא לנו, בוודאי אנו צריכים פירושים. אבל מצד שני, פירושים זה מרצה. פירושים זה כמו מי שלומד רק הלכה למעשה, הוא לומד רק ליקוטים, בוסל ליקוטים, הוא יודע מה לעשות. גם בקושי, כי הרי זה בעל משנה שמבלבל את העולם, ומורי מלכים לא נוגעים בשטויות. וגם לו יש קשר מאוד תינוקי מאוד חלש עם זה, מעט מאוד בעלות.
אז, אנו צריכים מאוד ללמוד את הספרים המקוריים, ואת הזוהר ספר הזוהר.
פרק ז: ספר הזוהר כספר מרכזי
המעלה של ספר הזוהר
היו לי שיחות עם אחרים לפני שבועות על זה, מהי המעלה של ספר הזוהר? אפשר יש חקירות מי כתב אותו ומתי, ואיך, ומי עושה את הספר ובארמית, האם הראשון על התורה קשה הרבה פעמים לתפוס, אבל התירוץ הוא הסיבה היא, כי יש מדרש כזה, יש school כזה, יש בית מדרש כזה שהוא יוצא ומסביר את התורה בדרך החיון, ובדרך החשק, בדרך האהבה, שרואים בדרך החסידות בשפה החסידית.
הזוהר כספר קנוני
ויש רוצים הרבה אנשים. רבינו מחאיות אומר תורה על סוד, והראשונים ואחרונים, כל מיני אנשים אומרים על סוד, וספר הזוהר הוא כמו הספר המרכזי. הוא לוקח ביחד את כל הדברים האלה שיש בסוד, וזה כמו הקנוני. הספר העיקרי ביותר שצריך באמת להיות בקי, שאם צריך מאיפה לומדים סודות התורה ספר, אז יודעים לומדים איזה מקובל, או לא רק איזה מקובל?
לא רק קבלה — גם חסידות ומוסר
אני מתכוון איזה מקובל אבל איזה ספר חסידות ואיזה ספר מוסר, כמו ראשית חכמה ויסוד התורה עבודה. אני מתכוון ספרים אחרים שבנויים על להוציא את המבט היהודי, את החיות היהודית. כן, אומרים המחנכים אומרים צריך חיות, זו החיות, החיות, החיון, ממה שמתכוון יהודי, מה מתכוון שבת, מה הוא מתכוון יום טוב. כולם למדו זוהר, כולם בקיאים בספר, כולם מלוקטים.
לא מספיק במשלים ונמשלים
ואנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד
הזוהר כגפרור שמדליק את הנשמה: למה יהודים צריכים ללמוד קבלה
הזוהר פותח, הוא לא סוגר
הוא תמיד פותח. פתח רבי שמעון, כן. יש ספרים שסוגרים – הם אומרים כך זה, עד כאן, ומתי, עכשיו, אי אפשר יותר, זה מה שיש לי לומר. לא, הזוהר הרי פותח. אפילו כל מה שהוא אומר הוא רק שער להיכנס הלאה.
בדיוק כמו, אמרתי את המשל, אני רוצה לחזור עליו: כמו שהאריז״ל אומר בפירוש על הזוהר, או פירושים טובים אחרים שיש על הזוהר, רואים שהם אומרים דבר שלכאורה משתנה בזוהר. אנשים אומרים, “אה, אני לא מבין אף מילה. הוא לא רק אומר את התרגום, הוא אומר דבר אחר.”
אבל הזוהר לא נעשה רק לומר מה עומד שם. הזוהר נעשה להדליק בנו אש.
המשל של הגפרור ושל אש ל״ג בעומר
כמו אש טובה, גפרור טוב, זה לא גפרור ששורף רק את עצמו. אם יש גפרור ששורף רק את עצמו, האם אני גם אקרא להדליק את כל אש ל״ג בעומר? לא, בשביל זה מדליקים אש ל״ג בעומר. זה הרמז.
גפרור טוב הוא דבר שמדליק אחרים. הוא מדליק את כל האש הגדולה. אמת, כל האש צריכה להיות מוכנה נכון, צריך להיות עץ בן אורה, אדם צריך להיות לו נשמה שהיא כמו עץ בן אורה שנתפס היטב. אוקיי, יש הכנות, עבודת הכנות, להיות מוכן על זה. אבל הזוהר נעשה ספר שפותח, זה הרבה יותר מספר שסוגר.
אמת, הגמרא היא גם כך, וכל הספרים הטובים האמיתיים. אבל זו גם המעלה של ספר מרכזי, של ספר מרכזי.
המעלה של חומש – ספר שפותח
כמו שאפשר לומר חומש. מהי המעלה של חומש? הרי יש נביאים, והרבה אנשים יש להם תורות טובות. אבל החומש הוא ספר שפותח, זה לא ספר שסוגר. מה זה אומר שזה סגור? שאתה לא מבין אף מילה. זה ספר שפותח.
אז בגלל זה צריך לפתוח את הזוהר ושם לחפש. כשאנו עוסקים בסוגיא, תמיד חשוב למצוא איך הזוהר ממסגר את הסוגיא, איך הזוהר מדבר על הנושא, מה הזוהר עושה עם הדבר.
הקדמה ללימוד הזוהר: ללמוד קטע זוהר בפרשת בהעלותך
אז עכשיו, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבל עכשיו יותר דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. עכשיו בואו נאמר קצת דברי תורה. אז אני רוצה לנסות לעשות דבר פשוט מאוד. אני רוצה לעשות… ללמוד קטע זוהר, פשוט ללמוד, כי אי אפשר הרי להיות בחוץ, ואחר כך לנסות להרחיב לפי דרכי, לפי… לפי… לפי איך אנו מחזיקים, לראות מה אפשר לעשות כאן. זה לא ממש הנושא של הקטע, זה קטע אמיתי, אבל זה לפעמים מאוד מסובך. ולא באתי להסביר סתם דרושים או זוהר, אלא להוציא דבר.
הפסוק: בהעלותך את הנרות
כמו הפסוק, הזוהר מתבשל בפרשת בהעלותך על הפרשה של הדלקת הנרות, פרשת “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” [בהעלותך ח:ב – “כשאתה מדליק את הנרות, יאירו שבעת הנרות כנגד פני המנורה”].
מה שהזוהר מתבשל, ובוודאי כאן יש גם זנות על פשט, זה אומר מי שלומד בתורה רואה שהפרשה של הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות קוראים אנחנו.
המנורה עומדת כמה פעמים בתורה
זה עומד כמה פעמים בתורה המנורה, אני לא זוכר כמה, עשיתי רשימה פעם לכבוד חנוכה, שבע שמונה פעמים. אפילו עצם הפסוקים בהעלותך את הנרות, הרמב״ן מתלבט על פי פשט, זה עומד שלוש פעמים כמעט אותם פסוקים:
– בפרשת תצוה
– בפרשת אמור
– וכאן בפרשת בהעלותך
זה עומד פחות או יותר אותו דבר, כל פעם עם חידוש, מובן, שנשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבל זה עומד הרבה מאוד פעמים.
כשדבר עומד הרבה פעמים – יש סוד
וכמו שלמדנו שבוע שעבר אני חושב, שדבר שעומד הרבה פעמים, בוודאי אפשר על פשט, למה במקום הזה צריך להוסיף את זה, ומה הנושא, מה ההקשר, מה החידוש, מה ההלכה, וכו׳.
אבל בזה יש גם סוד. סוד מתכוון לומר יפה מאוד ונאה, אבל למה, למה, הוא יכול להכניס את כל הדברים בסדרה אחת, הוא יכול הכל, התורה ידעה איך לכתוב, הוא יכול לכתוב הכל בבת אחת. למה הוא מדבר על זה כל כך הרבה?
כשהוא מדבר על זה כל כך הרבה זה לא נושא של אינפורמציה, כי חסר לו אינפורמציה. אינפורמציה אפשר לומר בבת אחת בקיצור. זה אומר הוא אוהב לדבר על זה, הוא אוהב לדבר על זה.
לתורה יש דברים שהיא אוהבת לדבר עליהם
לחומש יש דברים שהוא לא אוהב לדבר עליהם, ויש דברים שהוא כן אוהב לדבר עליהם. לפעמים יש דבר שלכאורה הוא לא היה צריך לאהוב לדבר עליו, כמו אני יודע העלילות על, ואז מתלבטים למה מדברים על זה כל כך הרבה.
דוגמה: נשים ונזיקין – מעט פסוקים, הרבה הלכות
אבל באופן כללי יש דברים שאפשר לראות אפילו במצוות, כן, כמו שאנחנו לומדים, יש חלקים שלמים מהתורה, חלקים שלמים, כן:
כל בבא קמא, כל קידושין, כל גיטין, כל מסכת גיטין וקידושין וכתובות אולי בנויים על בערך פסוק אחד בפרשת כי תצא. אמת, ועוד כמה פסוקים כשרוצים לכלול את שאר מסכת כתובות, וכך כל נשים נזיקין שהעולם בישיבות מתבשל בהם והם לומדים חיים שלמים, יש כמה פסוקים בכל התורה, נאמר עשרים, שלושים, אני לא יודע כמה, אולי אפשר לומר עוד כמה פסוקים, אבל כמעט אין פסוקים בכל הפרשה שמדברים על זה, וגם אין שום פרשה שחוזרת על עצמה. כתוב כל דבר פעם אחת, לפעמים כתוב קצת במשפטים, נו, זה הכל.
דוגמה: מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים
אחר כך יש מצוות, בואו כבר לא נדבר על מעשיות, בוודאי יש יותר מעשיות מדבר אחד, אבל אחר כך יש מצוות שהתורה חוזרת עליהן הרבה פעמים. התורה ממשיכה לדבר, כמו שדיברנו ערב שבועות על הענינים של שמיטה ויובל, התורה כותבת באריכות “וספרת לך שבע שבתות שנים” [ויקרא כה:ח], אריכות שלמה, התורה אוהבת לדבר על זה. אם היא אוהבת, הרי יש בזה דבר עמוק יותר.
המנורה – התורה אוהבת לדבר עליה
כך גם יש את המצווה של המנורה, בפרט המצווה של מעשה המשכן, אבל המנורה ספציפית בתוך המשכן, את המנורה התורה אוהבת לדבר עליה מאוד. כלומר, יש שני כלים שהתורה מדברת עליהם מאוד: הארון והמנורה.
הארון
הארון מדבר החומש מאוחר יותר בבהעלותך גם על שני הארונות, פרשה חשובה מאוד, ושם יש את הנונין הפוכין [הנונ׳ים ההפוכים בבהעלותך י:לה-לו], שרומזים על שער הנון, אומר רבי אהרן מקרלין, לא אכנס לזה עכשיו.
המנורה
ועוד דבר שהתורה אוהבת מאוד לדבר עליו זו המנורה. אוהבת מאוד לדבר על זה. החומש אוהב לדבר על המנורה.
מה פירוש “סוד” בלשון הקבלה
מה שהחומש אוהב לדבר עליו, זה נקרא בלשון הקבלה שיש בזה סוד. כלומר סוד.
הסוד, הנושא של הזוהר שנותן לשון ומילים לסודות, הוא דרך להוציא לפועל, להיות מילים לזה, לא להצטרך לומר “אה, זה דברים גבוהים, זה הרגשה, זה לא דבר שאפשר לתת במילים.”
לא, והתורה עשתה לזה מילים. היא דיברה על זה, היא לא רק אמרה ששם צריך להיות שקט. זה נעשה להוציא במילים על מה מדברים כאן.
ובוודאי כשיש מילים, אפשר גם לעשות. בני אדם הם בני אדם שחיים והם רוח ממללא [רוח מדברת], אדם הוא דבר על דבר. כשיש לו מילים, הוא יכול לעשות זאת טוב יותר, וגם הוא יכול להתנגד טוב יותר למניעות.
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה?
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך:
כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים
למה יהודי צריך ללמוד זוהר? למה יהודי צריך ללמוד קבלה? התשובה היא כך: כי כל יהודי יודע, כל יהודי יודע שהמנורה היא דבר טעים. הוא לומד חומש, והחומש מדבר עליה שש פעמים, הוא כבר מרגיש טעם בזה. והמנורה היא כל כך יפה, וכל היהודים, כל הדורות אחת הקדושות שיש בכלל ישראל היתה המנורה.
כן, אנחנו יודעים, תמיד עשו תמונות של המנורה, ודיברו על המנורה, והם אפילו עשו את הכלי היחיד בבית המקדש שעושים לכאורה זכר לכך. איכשהו, עם מנורה, עם נר, עם כלי, בלי כלי, זו המנורה.
עושים חנוכה מדליקים מנורה, שכמו שכל הראשונים כבר הבינו, והרמב״ם, שזה פשוט, זה כתוב בדבר עצמו, שזה דבר שאנחנו רוצים לקבל. המנורה היא דבר שמתאים ליהודים, והם אוהבים אותה.
הבעיה: השטן ומסית העולם
עכשיו יש בעיה. מה הבעיה? אפשר לומר זאת כך, יש דרכים אחרות לומר זאת. אני רוצה לומר כך:
בא פעם שטן ומסית העולם, באים השטן ומסית העולם, אומות העולם, ואומרים, “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?”
בסדר, המנורה היא לא דבר שצריך כל כך להסביר. נראה, מעשה המנורה מקשה זהב [מעשה המנורה מחתיכת זהב אחת], “נתקשה משה במעשה המנורה” [משה התקשה במעשה המנורה]. זה משהו כל כך קשה. כן, זה קשה אולי לעשות, בסדר, אני שומע, זה מקצוע, טוב מאוד. אבל זה לא בדיוק דבר כל כך קשה להבין. אבל האהבה שאתה מדבר כאן, הכוח, כן, ה״שתשלהבת עולה מאליה” [שהלהבה תעלה מעצמה], אני שומע את זה.
מה קרה לליטאים – האובדן הטרגי של החיות
ומה קורה? אפשר לומר לך, וזה נבך מה שקרה לליטאים, אני רוצה לספר את המעשה.
מה קרה שהרבה אנשים, אנשים מודרניים, איבדו את החיות ביהדות? למה קרה?
הדיאלוג עם הגוי
בא הגוי והוא אומר, “בסדר, יש לך מנורה.”
כמו שכתוב, כמו שהמדרש אומר, “אשרי העם יודעי תרועה” [תהלים פט:טז], הזוהר מביא את הפסוק הזה. “אשרי העם יודעי תרועה” – מה?
למה מתחילים כבר להתכונן לראש השנה? הוא כבר מדבר על ראש השנה, זה עוד שבועות, והוא כבר מדבר על ראש השנה. הבעל שם טוב דיבר על שבועות. בסדר.
אבל “אשרי העם יודעי תרועה”, “על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם”. יש לנו דברים יפים, יש להם גם דברים יפים.
נו, למה אני צריך לקבל דווקא את היופי, את הטעם, בדיוק את המתכון שהסבתא שלך עשתה אני צריך לקבל? יש הרבה מתכונים בעולם. לך אליהם, בוא אלינו.
תשובת היהודי: “כך נצטווינו”
ענו היהודים, ענו היהודים, “כן, רגע, יפה מאוד, יפה מאוד, אבל יש לי בעיה. הקב״ה נתן לי תורה במעמד הר סיני, ואני מאמין בזה, והוא ציווה אותי שאני חייב לשמור שבת. אני לא יכול לשמור יום ראשון כמו שאתה עושה.
אני מאמין שזה מאוד יפה יום ראשון, יפה מאוד השירות של יום ראשון בכנסייה, יפה מאוד. אני לא רואה, זה לא שקר. זה באמת בתורה, אני לא יכול לומר ‘לא תחנם׳ [דברים ז:ב], אני לא יכול לתת חן, אבל לא כתוב שאני צריך לומר שהכל שקר, אמת? נו, זה יפה.
מה אעשה שהתורה הקדושה חייבה אותי, נתנה לי הלכה שאני חייב לשמור שבת, היום השביעי, לא היום הראשון. יום טוב, אני לא יכול ללכת איתך חלק.”
החסרון: גוף בלי נשמה
טוב מאוד. בגלל זה נשארו היהודים כמו גוף בלי נשמה, כן? כמו טוב מאוד, הוא שומר שבת, והדבר הראשון שאומרים לו שזה כתוב, זו הלכה ברורה וצריך לעשות זאת, הוא עושה זאת. בסדר, הוא מאוד מקפיד על זה. אבל למעשה, את החן הוא איבד, אמת? את החן, אין לו חן. הוא עושה שבת כי הוא צריך.
התשובה שהוא אומר לעצמו
וכשהגוי אומר לו, זו התשובה שלו, זו התשובה שלו, זו לא תשובה שהגוי מבין אותה, אבל זו תשובה לעצמו, לפחות. זו התשובה שלו, הוא אומר ליצר הרע, “כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, אנחנו חייבים לעשות זאת, זו החובה שלנו, זה החוב שלנו, וכך אנחנו חייבים לעשות.”
אבל אין חובה להרגיש טעם בזה, אמת? אין חובה להחזיק שזה באמת יותר יפה מהכנסייה הגויית, או לעשות שזה יהיה יותר יפה.
“ועשו לי מקדש” – אבל בלי חיות
הוא באמת צריך לעשות, איפה המקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [שמות כה:ח], צריך לעשות זאת “כולו אומר כבוד”, כמו שכתוב בפסוקים, שאפילו בן השגות אלוקות, ושבית מדרש הוא מקדש מעט, צריך לדמיין איך נראה בית הקב״ה אצל המלאכים, ולעשות שכאן ייראה כך, אמת? הלכה, פסוק פשוט.
אבל אם זה לא הלכה, זו לא מצווה, זה לא חיוב, זה לא כתוב בשולחן ערוך כראוי, כן, כמה דברים לא כתובים בשולחן ערוך, אפשר לעשות דין בחור במרתף איפשהו, זה לא כתוב בשולחן ערוך, הוא לא עושה זאת.
העיקר חסרון: עולמו הפנימי הוא גויי
יוצא שעולמו הפנימי, עולם הדמיון שלו, עולם ההרגשה שלו, הוא בעצם גויי, הוא בעצם, הוא בעצם הודה לאלה שאומרים “מה מצוה זו ומה טעם יש בה”, רק שבאמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים להיות אשמים. שופר.
“אשרי העם יודעי תרועה” – לא “רחמנא פקיד”
אבל על השופר שלו נאמר “אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון” [תהלים פט:טז]? נאמר “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד” [ברוך הרחמן שציווה]? טוב מאוד.
“רחמנא פקיד” שונה מאוד מ״אשרי העם יודעי תרועה”.
לא אומרים, אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. לא אומרים “רחמנא פקיד”. אה, באמת יש רבי, אני לא יודע איזו מעשה הוא אמר את זה. לא זה אומרים.
זו האמת. זו האמת.
ההבדל בין “יודעי תרועה” לבין רק לקיים מצוות: הצורך במילים לפנימיות
פרק א: שופר — “יודעי תרועה” מול “מקיים המצוות”
הפסוק בשופר ומשמעותו
באמת יש לנו כתרים טובים יותר, אנחנו לא צריכים ליפול צריכים אנחנו חציצה לתקוע שופר. אבל על השופר שלו נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — אשרי העם שיודע את התרועה]. נאמר “אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא פָּקִיד” [רַחֲמָנָא פָּקִיד — הרחמן ציווה]? לא! טוב מאוד. רַחֲמָנָא פָּקִיד שונה מאוד מאַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
אנחנו לא אומרים, אצלנו אחרי התקיעות מתנהגים שאומרים את הפסוק “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, אנחנו לא אומרים “רַחֲמָנָא פָּקִיד”. כן, יש רבי, אני לא יודע אם זו מעשה, הוא אמר את זה. לא זה אומרים בסידור.
קול השופר ממלא את כל העולם
אמת, הסידור מדבר על ה— השופר מדבר על אנטנה כמו שהשופר ממלא את כל העולם בקולו, ועל זה מחכים שוב לשמוע, מה שכתוב בסידור. לא כתוב בסידור, זו הלכה צריך לתקוע שופר.
היהודי בלי מילים
אבל נבך, היהודי שאין לו תשובה אחרת, הוא לא מבין את זה, הוא לא רואה מה כתוב בסידור. אולפני הקולנוע עושים לכאורה דברים טובים יותר, כי אין לנו אולפני קולנוע יהודיים. למה לא? כי אנחנו לא יודעים שיש חי [דבר חי], כי אנחנו חושבים שיש רק הלכה.
העולם הפנימי הוא גויי
נגד זה צריך לדעת, אוקיי, הוא העולם הפנימי שלו, עולם ההרגש שלו, ההרגשה שלו, הלב שלו, הנשמה שלו, הכל גויי, הכל עולמי, שנאמר כבר, הוא רק מקיים את המצוות.
פרק ב: הטעם של הסבא במנורה
הבנת הסבא של יופי
אה, תשאל אותו, הסבא שלך בוודאי היה לו טעם, הוא החזיק שהמנורה היא באמת הדבר הכי יפה בעולם. הוא לא סתם אמר, הוא לא סתם אמר שהוא היה פרימיטיבי, הוא כך החזיק.
הדמיון של בית המקדש בגלות
הוא מאוד חשב שאנחנו בגלות ובזבל [לכלוך], אבל הוא קיווה, הוא דימיין איך תיראה המנורה בבית המקדש, איך הכהן גדול מדליק אותה, וזה יפה, אין כזה, אף כנסייה אחת אין לה דבר כל כך יפה.
“נהי דלא חזי מזליה חזי”
כך הוא מאוד ראה, הוא הלך, הלך לקראת מלכי אומות העולם, ואם הוא פגש והוא ראה כמה יפה זה, אולי אסור, אני לא יודע, אם הוא ראה כמה יפה זה שהגויים בטקסים שלהם מסתובבים ועושים טקסים יפים ודברים, הוא אמר, “אה, אני יודע מה אני הולך, אמר יזכר יבחין”.
אם הוא זוכה לביאת משיח, אם הוא זוכה ללכת לרבי אמיתי, לצדיקים שהיו עוסקים בזה, שנאמר הוא דיבר פעם שיעור, אם הוא זוכה לזה הוא ראה, “נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי” [אם לא ראה, ראה ממזלו].
פרק ג: אקדמות — החיצוניות גם היתה טובה יותר
הלימוד של אקדמות שבועות
ועל מה מדברים משם? כן, היו צריכים איתם למדו אקדמות שבועות, כי אומרים אנחנו הולכים לקבל לויתן עם שור הבר, אתם יש לכם משהו אש, שלג, רכבת לכולם לא.
הפנימיות והחיצוניות
מדברים כבר לא על ה״מִתְהַלֵּל בְּבֵיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה”, זה כבר בוודאי, זה כבר בורא פנימים [הדברים הפנימיים], אפילו החיצוניות היתה טובה יותר, זה היה יותר טעים, הילדים אהבו את זה יותר, אנחנו נאהב את זה יותר, אולי היום אנחנו בגלות, מקווים אנחנו, מצטיירים דברים אנחנו בדמיון איך זה נראה.
אפשר להיות יהודי אורתודוקסי בלי זה
אבל כל הדברים האלה הם לא הלכות, אפשר להיות יהודי אורתודוקסי לגמרי בלי אף פעם לדמיין על השור הבר והלויתן, אפשר לא לומר אקדמות, אפשר בקושי להיות יהודי, אבל אפשר להיות יהודי אורתודוקסי אפשר להיות.
פרק ד: למה היהודי האורתודוקסי הוא “רק ככה” — כי אין לו מילים
“נאלמתי כרחל לפני גוזזיה”
ולמה היהודי האורתודוקסי רק ככה? כי אין לו כתובה [מילים כתובות], כי אין לו מילים. כי הוא “נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה” [נאלמתי כרחל לפני גוזזיה], כמו רחל — רחל רומזת על השכינה, כנסת ישראל — שגוזזים אותה, והיא לא יכולה אפילו להוציא קול, שסותמים את פיה, היא לא יכולה לבכות, היא, אין לי מילים.
בני אדם חיים דרך מילים
ואם אין לי מילים, מכיוון שבני אדם הם סוג כזה של יצורים שלמעשה חיים הם מילים. חוץ מכמה משוגעים שהם יכולים לומר, אני לא יכול, אין לי מילים, ואנחנו מאמינים בזה אנחנו רוקדים הלאה ככה.
המילים שיש לנו הן רק נגלה
רוב האנשים, ובוודאי הציבור, העולם, אם אין תשובה, זה שהמילים שיש לנו הן רק עם נגלה [התורה הגלויה], אלו המילים שיש לרוב האנשים, המילים שיש זה נגלה, אלו המילים, ההלכה אוקיי, ברוך השם, יש להם את זה, טוב מאוד. אבל על הפנימיות אין מילים, כי הפנימיות היתה דבר שהרגישו, זה לא ממש דבר כזה.
פרק ה: בית המקדש — לא רק הלכות, אלא טעם
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש
כמעט אף יהודי לא נכנס לבית המקדש, כמעט אף יהודי, מה זאת אומרת כשבית המקדש היה קיים, לא יצא לומר, ברוך השם היום קיימתי בדיוק את כל ההלכות, כל ההידורים. היה קרבן עולה היום, קרבן תמיד, המוסף של שבת ושני כבשים עם כל ההידורים. זה היה שאף יהודי אחד לא היה בבית המקדש.
כשבית המקדש באמת חרב
תרגום לעברית
יכול היה להיות שהיתה תקופה שבית המקדש היה כך, אבל אז הוא היה בית חרוב וחרפה [חורבן ובושה], אז לא היה שום טעם בבית המקדש, אבל כשכן היה, היה בזה איזשהו טעם, איזה רומנטיקה, איזו חגיגה שלא יכלו להוציא, לא היו להם מילים.
פרק ו: הלווים — תפקידם היה לתת מילים
התפקידים של הלווים
הלווים, יש להם את התפקידים אצל הלווים. לומדים השבוע על הלווים, מה התפקידים בתפקידים, והתפקידים לא עומדים בתורה בפירוש, שהם שרים. עומד רק מאוחר יותר בדברי הימים.
להוציא רעיונות במילים
אבל תפקיד הלוי היה להוציא רעיונות במילים, על זה יש תהילה ועל זה ניגון, אבל אנחנו אפילו אין לנו תהילה, אנחנו לא יודעים איזה ניגון צריך לשיר, ושיאמר חלק מוצא ניגון, ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה ואומרים תהילה.
הפתרון של הזוהר הקדוש
אולי זה לא כל הפתרון, כי הספרים החסידיים באים ואומרים שזה יכול גם להיות נכון. אבל חשוב מאוד לשמוע מה הפתרון של הזוהר הקדוש, ובכלל כל החסידות, שהזוהר והחסידות והמקובלים והאחרונים, כולם כך, כל מה שהם עושים.
פרק ז: הזוהר בא לתת מילים
“קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים”
כי מתעורר הזוהר בא והוא אומר קום רבי לעבן, קום אחי, אני רוצה לתת לך מילים, שתוכל לענות החוצה.
“מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי”
אנחנו צריכים לומר, כן, יש לנו חיוב, אנחנו יהודים יש לנו גזירות, כתוב, מה אעשה [מה אעשה]. נערה גויה יפה מאוד, מה אעשה אוודאי? מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי [ואהבת התורה נגזרה עלי]? לא את לשחוט [לא לך לשחוט], אצלי אסור! יש פחד שנצא מהיהדות. מה אעשה, כך אומר יהודי פשוט, וזה דבר.
חתונה גויה וחיים גויים
אבל למעשה, הוא אכן לא יכול להתחתן עם נערה גויה, אבל בכל זאת יש חתונה גויה. בחתונה גויה לחיות, בחיים גויים, והשבת שלו איך נראית? כן, עם כל ההלכות, אבל גויית.
הזוהר נותן מילים
אז מישהו אומר משפט? לא, לא, בוא נשמע ילדי. אני רוצה לומר לך, שיהודי, גוף יהודי, הוא סוג של דבר שנקרא מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה].
פרק ח: היסוד — גוף יהודי הוא מרכבה לשכינה
אני נותן לך קצת מילים
אני נותן לך קצת מילים. נער יהודי, זכר יהודי, הוא מרכבה למדרגה שנקראת יסוד. הפרט ביסוד ממש, אבל באופן כללי. הזכר הוא מדרגה לדבר שנקרא יסוד, שנקרא צדיק. יש הרבה פסוקים על זה. “צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” [הצדיק הוא יסוד העולם].
בועל בת אל נכר — הנמשל, לא המשל
וכשנער יהודי מכניס את הצדיק שלו לנערה גויה, זה כמו צלם בהיכל [פסל בהיכל]. כל העולם מסתובב סביב הדבר הזה, והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” [כמו שהוא למעלה כן הוא למטה], בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה.
הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים
או הדברים העמוקים שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'” [כל זכורך יראה את פני האדון ה׳].
הפירוש המפורסם בזוהר
זה הפירוש המפורסם בזוהר, שהזכר, שהוא סימן וזכר ומרכבה למדרגה שנקראת זכר שלמעלה, היסוד העליון [היסוד העליון], שהוא המעיין הנובע [המעיין הנובע] שמביא את כל השפע [שפע] על העולם, צריך להיכנס לבחינת נוקבא דקדושה [בחינת הנקבה הקדושה], לבחינת השכינה.
שם זה נקרא המקדש
שם זה נקרא המקדש, כן? הוא נכנס למקדש, הוא נכנס למשכן. וכשהיהודים נושאים את זה, כמו שלמדנו השבוע, כמה יפה זה איך היהודים נושאים את המשכן, הם נושאים את השכינה, ממש. זה הפירוש.
בעל — חתונה עם בת אל נכר
ואתה מבין שבוודאי זה נקרא בעל, שיהודי עוזב, כמו יהודי שעוזב והוא בועל בת אל נכר [זונה עם בת אל נכר], לא שהוא מתחתן עם נערה גויה, הוא מתחתן עם בת של אל נכר. אתה תופס? נערה יהודיה היא בת של האל היהודי, כן? “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם” [בנים אתם לה׳ אלקיכם]. לא רק בת, זו בחינה, הוא אוהב אותנו מאוד.
בוא אתן לך מילים מסוימות
בוא אתן לך מילים מסוימות, אולי המילים הן משל, אולי הן מדי גשמיות [גסות] כשאנחנו חושבים עליהן, אני אתן לך יותר מילים של קבלה, זה נקרא זו״ן [זעיר אנפין ונוקבא].
כל נער ונערה יהודיים הם מרכבה
והמילים מראות שכל נער יהודי הוא מרכבה לזעיר אנפין, למידת התפארת [מידת התפארת]. כל נערה יהודיה היא מרכבה למידת המלכות [מידת המלכות], לשכינה. וכשהם נפגשים יחד נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו], וזה מה שיהודים עושים כשהם מתחתנים.
כשיהודי מתערב עם גוי
לגויים יש את המדרגות שלהם, אני יודע, שבעים שרים וכן הלאה. אבל כשיהודי מתערב עם גוי, הוא בועל בת אל נכר, כביכול [כביכול], תחשוב על זה, הוא מביא את המדרגה של היסוד דקדושה, נכנס לעבודה זרה. כמו אדם שלוקח את בית המקדש, את המקדש, את הקודש של הקודש, והוא מכניס אותו לבית אלילים, הוא לוקח את ארון הקודש ומכניס אותו לעבודה זרה.
זה הנמשל — בית המקדש הוא המשל
ולא שזה משל, זה הנמשל. אתה חושב על בית המקדש? בית המקדש עצמו היה רק משל לכל המעשה, לכל הקבלה שאני מוציא לך. וזו החיות.
פרק ט: עוד אלף משלים — הים, הנחלים, והשפע העליון
זה רק משל אחד
זה רק משל אחד, כן? דיברנו על המשל עכשיו של כמעשי נעורותיך [כמעשי נעוריך], על משל של אהבת איש ואשתו [אהבת איש ואשתו].
“כל הנחלים הולכים אל הים”
אני יכול לתת לך עוד אלף משלים של ים שנעשה “כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” [כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא], כל הנחלים, השפע העליון הולך כמו נחלים שיורדים מלמעלה, הגשם, כן, מלמעלה למעלה [מלמעלה למעלה], מהטל דנחית מעתיקא קדישא [הטל שיורד מעתיקא קדישא], וזה נכנס עד שזה נכנס לים שמקבל [מקבל], שבזה העולם חוזר ומתרענן.
“ישקו כל חיתו שדי”
“יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם” [ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם], שהם פסוקים יפים מאוד מברכי נפשי [ברכי נפשי — פרק תהלים] שהזוהר אוהב מאוד.
זה הפירוש
וכך, זה הפירוש, יהודי עושה מצוה, זה הפירוש, יהודי עושה תשובה, עד אז היתה שרויה בדוה [יושבת בעצב], והעובד לוקח את המים [מים], המים העליונים [המים העליונים], והוא שולח אותם לתוך הסוד שלה [סודה], ונעשה מהסוד הזה מים, אמת? זה מה שעושים.
פרק י: תפקיד הזוהר — להבהיר מילים ומשלים
“אני אתן לך עוד מילים”
אה, עכשיו מה עושה הזוהר? הוא אומר “אני אתן לך עוד מילים, עוד משלים”. והקבלה, כל הקבלה עוסקת בהבהרה ובביאור המשלים. צריך לדעת לדבר על זה, להבין בבירור.
זה לא סתם הרגשה
זה לא לומר שיש הרגשה, ליהודי יש טעם במנורה, זו לא סתם הרגשה, זה אפילו לא סתם רמז.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
יש במנורה “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” [אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות]. כל שבעת הנרות, כל שבע הספירות, כל שבע המדרגות, צריכות להתחבר, צריכות להאיר אל פני המנורה, שזו הבינה למעלה או המלכות למטה. תסתכל בזוהר, תראה בדיוק מה זה אומר.
הנר המערבי
והנר המערבי [הנר המערבי], שהוא המערב [מערב], פירושו שכינה במערב [שכינה במערב]. לשם הכל מסתובב.
פרק יא: שאלת הגוי — “מה דודך מדוד”
אלו המילים
אלו המילים. עכשיו אתה שואל, בא הגוי לכאן, עכשיו בא הגוי והוא שואל אותך, “רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא… מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” [מה נשתנה אהובך מכל האהובים?] כן, מה יש לך כל כך יפה? מה האהוב שלך יותר מהאהובים שלנו? לנו יש בניינים יותר יפים בינתיים.
“ניחא לך דאימא לך חד מילתא?”
אומרים להם, “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” [רוצה שאומר לך דבר אחד?] אתה יכול להסביר לי? אתה לא מבין שיש לנו כאן את הקודשא בריך הוא ושכינתיה [הקדוש ברוך הוא ושכינתו]? אתה לא יכול להבין שכאן יש “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”? יש לי בשבילך מילים.
הוא מלמד את ילדיו
והמילים הוא מלמד לילדיו, והוא עושה אותו מובן ומבואר [מובן ומבואר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — שלוש הסעודות של שבת
זה לא סתם שאנחנו רעבים
הוא אומר לילדיו סעודת שבת, זה לא סתם שאנחנו רעבים ועשינו מסיבה.
“הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”
יש מדרגה כזו שאומרת שבא יהודי, בא רבי המנונא סבא לליל שבת שלו, והוא אומר “הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין” [הנה הסעודה הזו היא סעודת שדה התפוחים הקדושים]. הסעודה היא סעודה של הגן הקדוש, הפרדס הקדוש [גן] של תפוחים טעימים.
מה זה אומר?
והוא שואל את הילדים, מה זה אומר? ואף אחד לא יכול להבין את זה, אבל זה אומר שלשכינה יש קניינים שונים [רכוש], התלבשויות שונות [לבושים] בעולם. אחת מהן היא ממש כשהולכים לפרדס עם תפוחים טעימים או פירות בריאים אחרים [פירות בריאים], ומה שטעם טעים, זה יפה, זה הדבר שהוא ליל שבת.
שלוש המדרגות
ובשבת בבוקר הוא אומר, כאן היא סעודתא דעתיקא קדישא [סעודת עתיקא קדישא], ואחר הצהריים הוא אומר, כאן היא סעודתא דזעיר אנפין [סעודת זעיר אנפין]. אלו שלוש המדרגות, לא סתם אוכלים שלוש סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד״ס: ארבע דרגות של הבנה
הפרד״ס הפשוט – גן עם פירות
יש שפות שונות בעולם. אחת מהן היא ממש: כשהולכים לפרד״ס [פַּרְדֵּס: גן], יש תפוחים טעימים, או פירות אחרים, רימונים חמים – זה טעים, זה יפה. זה הדבר שיש בשבת.
שלוש הסעודות – שלוש מדרגות
וסעודת השבת, הוא אומר, כאן יש את עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: העתיק הקדוש, הדרגה העליונה באלוקות]. ובשישי הוא אומר, כאן יש את זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: הפנים הקטנים, דרגה אמצעית באלוקות]. אלו שלוש המדרגות.
זה לא סתם אוכלים שלוש סעודות. כן, אפשר לומר על פשט פשוט, אבל אחר כך הוא אומר על הלכה, חיוב צריך לאכול שלוש סעודות – נו נו, חיוב. אבל מה היא הסעודה? מה הדבר שאוכלים? מה החיוב? מה הפנימיות? מה זה אומר סעודה?
חושבים שסעודה היא אוכלים במסעדה ביום רביעי, ושבת זה חיוב שצריך לאכול סעודה – אז תאכל רבי שלמה׳לע ספק. לא! שבת היא סוג אחר של סעודה.
הצורך בשפה לפנימיות התורה
מילים להרגשה
יש לו מילים לזה, ואפשר לומר את זה. הוא אומר את זה, או שהוא אומר את זה ולא מבינים את זה – לא נכנסים לעומק המילים שהוא אומר.
הוא אומר: “בסדר, זה טוב מאוד ליהודים פשוטים שהם מתלהבים והם אומרים את הזוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: התנא של השמחה, רבי שמעון בר יוחאי], ראיתי את המטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: המלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבואו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: ובני האלקים באו] – כן, טוב מאוד. אבל מה זה אומר המטרוניתא?”
הוא אומר: “לא, זו איזושהי בחינה [בְּחִינָה: היבט], אני לא יודע, הרבי יודע מה זה אומר.”
לא, לא! בוא נבין בבירור מה הוא אומר. זה אומר – מה יש? יש מכתבי פילוסופיה של סנט לורנס [Saint Lawrence: הקדוש לורנס], אחד הפירושים, בסדר, שמבינים מה הוא אומר. זה לא סתם מילים – מבינים בבירור ובגלוי ובפירוש מה מדברים כאן.
יש שפה למשמעות [meaning: משמעות], כן, לפנימיות התורה, לחיוב, לתחושה [have: יש], לדברים שלא אוהבים לדבר עליהם.
הטעות של “אני לא יודע”
שיאמרו: “בסדר, אני יודע את זה, אני לא אוהב לדבר על זה, אני לא יודע. ליהודים החסידים יש איזה טעם בזה, איזו הרגשה.”
זו לא הרגשה! בוודאי זו הרגשה – זו הרגשה. אבל למה זה כל כך חזק, למה טמון הסוד של כל העולם, למה יש לזה הרגשה. אבל ההרגשה היא לא הרגשה לבד – היא מלובשת [מְלֻבָּשׁ: לבושה] במילים טובות מאוד להרגשה.
המעלה של יש מילים – לא הולכים לאיבוד
המשל של יודע תרועה
עכשיו, כשיש מילים להרגשה – כשיש לו, זו אחת המעלות, רק אחת מהן – אחת המעלות שיש מילים להרגשה, לא הולכים לאיבוד. לא הולכים לאיבוד.
זה אחד: יש לך יפה יותר, יש לך אולי תרועה טובה יותר [תְּרוּעָה: קול שופר], יש לך אולי חצוצרן טוב יותר. אבל אתה לא יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: מי שמבין את התרועה]. אתה לא יודע את הכוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, כוונות] של השופר. אתה לא יודע איך מוציאים, איך מעוררים [מְעוֹרֵר: מעיר] בחזרה את המוחין [מוֹחִין: כוחות השכל] של הז״א [זְעֵיר אַנְפִּין], וזה עולה לאמא [אִמָּא: האם, בינה], ונעשים מוחין חדשים לגמרי עם גבורות חדשות [גְּבוּרוֹת: חומרות] עם חסדים חדשים [חֲסָדִים: חסדים].
האפשרות של לימוד
ויודעים את זה, ומבינים את זה, ומקבלים השגה [הַשָּׂגָה: הבנה], זה לשון שופר, ולדעת את זה. אפשר להסביר את זה, אפשר לומר את זה במילים, אפשר לומר את זה. אתה מבין עכשיו את ההבדל [חִלּוּק: הבדל]?
תיאורטית אתה יכול גם לבוא ללמוד. בא מישהו [someone: מישהו] לומדים, לומדים, לומדים שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: שער הכוונות, ספר של האר״י הקדוש]. אני צריך לדעת את המילים – זה לא סתם.
הראיה שזה אמת
השאלה והתשובה
תלמיד: מישהו אומר: מה הראיה שזה אמת?
מגיד שיעור: הראיה שזה אמת היא… לא צריך שום ראיה! שזה אמת – זה הפשט בשער הכוונות.
כאן הוא אומר: יש לי כוונה אחרת – אין בעיה [no problem: אין בעיה], אולי דרך אחרת, לא שיש רק דרך אחת.
הראיה מהמנורה
הראיה שזה אמת – אני מדבר על כוונות התפלה מהפשט של המנורה [מְנוֹרָה: מנורה בבית המקדש] – הראיה שזה אמת היא שהיהודים עשו מנורה. הם לא עשו מנורה כי זו הלכה – ההלכה היא על זה.
הם עשו מנורה לא כי זו הלכה. היהודים אהבו את המנורה. היהודים אוהבים – אתה אוהב לאכול את הברביקיו של יום ראשון [Sunday barbecue: ברביקיו של יום ראשון], אפילו הברביקיו שלך טעים [tastes: טועם] יותר. למה אתה אוהב את זה? כי לכל אחד אוהב משהו אחר. אז, הם אהבו את זה.
ההבדל בין שלוש סעודות לברביקיו
השאלה
תלמיד: מה ההבדל של הטעם של שלוש סעודות מהטעם של ברביקיו? זה סוג אחר של טעם. מה ההבדל?
התשובה – גילוי המצווה
מגיד שיעור: אה… שלוש סעודות יש שם גילוי של מצווה שם, עיקר, וזו הזדמנות להיות…
…ולהיות שם ביחד איתה: “אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם ישמח, יצחק ישיר, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה של אהבה ונדבה, מנוחה של אמת ואמונה, מנוחה של שלום ושלווה ושקט ובטחון, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה.”
אה, הטעם שלו הוא קצת עוף, הטעם שלו הוא קצת בשר? לא זה! האם זה מה שחיכית לעצמך? לא סתם אמרת, לא סתם להיות. שם יש מצווה – מה חסר לי חוץ מזה?
המעלה של היות לך מילים
זו מעלה גדולה אחת מדוע היהודים שהם קצת מקושרים, יש להם קצת יראת שמים, אהבה – מה היא התורה, אהבה, מה הן המצוות – הם, אלו שיש להם מילים לזה, הם מבינים את זה כבר עכשיו. זו כבר הרמה הבאה.
עכשיו, צריך להבין את זה, צריך לדעת לדבר על זה. במיוחד כשיש כבר שלוש ארבעים דקות, צריך כבר לעצור כאן. יש כבר מספיק לשבת – זו קדושה אבל. זה עוד על אחד, על אחד כמו שדיברנו.
ענין הקדושה – הנושא העיקרי
הקשר לשיעור רמב״ם
ובשיעור רמב״ם עוסקים בנושא של… מה זה? פרישות, בסדר, כן. זהירות, פרישות – יש נושא.
המילה, לפי מסוימים, המילה של זה “נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה” היא קדושה. נאמר “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.”
רמת הפשט
עכשיו, מי שלומד על פי פשט, ויותר ויותר שיעורים שהולכים ללמוד ודרך הפשט, הוא יבין על מה מדברים כאן: להתנהג נכון עם תאוות, אילו דברים תאווה ואילו דברים לא. זה על פי פשט… רמה פשוטה.
הבעיה – משהו חסר
והסיבה הגדולה למה אני מביא את זה לרמה מעשית, רמת הסוד, היא כי למסוימים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני לא אומר מה חסר, אבל כל אחד יכול לראות. חסר משהו, ויש הרבה… זו עוולה.
המילה על פי קבלה
המילה, על פי קבלה מבינה את זה פשוט. הרמב״ן אומר הרי: קדושה – הדבר נקרא קדושה.
עכשיו, מי שילמד על פי פשט, ויותר מי יותר שיעורים שלמדו בדרך הפשט, הוא יבין למה כאן יש דבר של להתנהג נכון עם הנאות, ואילו דברים הם עונג ואילו דברים לא. זו על פי פשט, הרמה הפשוטה.
למה מביאים את רמת הסוד
והסיבה הגדולה למה מביאים את רמת הפרד״ס, רמת הסוד, היא כי במובן מסוים חסרה אותה רמה. חסר משהו – אני אומר מאוחר יותר מה חסר, אני לא אוכל לומר. חסר משהו, ויש רמה הרבה יותר טובה.
עכשיו, אני אנסה לומר כך – זו המילה שאני הולך לסיים איתה.
מהי קדושה עצמה?
פירוש הרמב״ן
מי שילמד את הפשט של הזוהר על קדושה – קדושה, כמו שהרמב״ן מתרגם בשם חז״ל: “קְדֹשִׁים תִּהְיוּ” – “פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ.” אתה צריך להיות קדוש, זה פרושים. פרושים פירושו בדיוק המידה שדיברנו עליה, שזה נקרא זהירות. זה מה שאתה צריך להיות.
הבעיה – אף אחד לא יודע
עכשיו, מהי הקדושה הזו? מישהו יודע מהי הקדושה הזו? אף אחד לא יודע. אתה יכול להסביר מהי קדושה? כן, לא. אני יודע מה לא לעשות. אבל קדושה היא לא משהו שאתה לא עושה.
מדברים הרי על מידות, מדברים הרי על פנימיות, מדברים הרי על הרגשה בלב, מדברים הרי על מה שעושים.
הטעות של הגדרה שלילית
קדושה לא פירושה “אל תסתכל על סרטונים של כיוצא בזה.” זו לא קדושה.
עכשיו, אתה אומר: עושים פעולה היוצאת מקדושה, זה דבר שמביא קדושה – “וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים.” אם לא תסתכל על דברים רעים, לא תקרא דברים רעים, לא תחשוב – זה יביא קדושה.
אבל מהי הקדושה עצמה? אה, זו הבעיה.
רשית חכמה – המקור לקדושה
הספר ותפקידו
הרמ״ק אומר כך: יש ספר קדוש שנקרא רשית חכמה. עצוב שהעולם, כמו שכל אחד יודע, בצמח לקוטים כתוב שצריך ללמוד ברשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג. מדברים שם בענין של קדושת הזיווג טוב מאוד.
לא רק שער הקדושה
אבל רשית חכמה היא לא רק כל שער הקדושה, והאמת היא שרשית חכמה היא – אני אקצר, אדבר על זה בחזרה בשיעור הבא – אבל זה ספר שלם שיצא להוציא את המוסר איך נראה מוסר על פי זוהר. זו העבודה של רשית חכמה, ועם זה הוא נעשה חסידות.
רשית חכמה וחסידות
אני יכול לומר לך שחסידות היא פירוש על רשית חכמה, וכל אחד יודע שהספרים החסידיים הראשונים – כולם ציטטו אותו, וכולם למדו אותו.
כמו חב״דניקים אמרנו פעם: שמי שלא יודע רשית חכמה לא ילמד תניא, כי תניא באה ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים: שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
שבת חסידי – המפתח לקדושה
המשל של רבי גדול
ומזה אני אומר: כשהיה רבי חסידי גדול, ממנו אפשר היה להבין מהו שבת חסידי. הוא ניהל שבת רבי.
הוא ניהל שנה אחת שהוא הרגיש ש״נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם,” כמו שהרמב״ן אמר. הוא אמר: “אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע, אני עושה אחרי מישהו שידע.”
הבעיה – אין תמונה ברורה
לאף אחד לא הייתה תמונה מסוימת מהי באמת קדושה. זו העבודה של שבת חסידי, של רבי שמנהל שבת. עכשיו אתה רואה מהי באמת קדושה.
הנפקא מינה
עכשיו הרי יש את ההערה הבאה: אתה מבין שמעשים מסוימים שעושים פוגמים בקדושה. אה, אני יכול להבין שזה לא כל כך קשה להבין.
יודע מה? אפשר להסביר בדיוק את ההלכות, הגדרים, דרך המצווה, וכולי וכולי. מה יש כל כך קשה להבין? אתה יכול להסביר את זה טוב יותר.
אבל מתחילים ממה שמדברים – אנחנו לא יודעים בכלל על מה מדברים.
סיום – הקדמה לסדרה
אז זו ההקדמה שלנו בענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, שמלוקט מזוהר.
ובכל שבוע נלמד זוהר על זה, וזה יצא לגמרי ברור פרשת תרומה, תצווה, והפרשה.
ובעזרת השם, נמשיך הלאה בזה. ויהיה לנו שבת שמח ושבת קדוש.
Language for Speaking About Holiness – Explanation of the Dispute Between the Mahartzah of Ziditchov and the Apter Rav | Zohar Beha’alotcha 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur — Erev Shabbos Parshas Beha’aloscha
Introduction: Returning to the Foundation of the Chavurah
The shiur is erev Shabbos Parshas Beha’aloscha (in chutz la’aretz; in Eretz Yisrael already Shelach). After having been occupied with matters of Sefiras HaOmer, Pesach, and Shavuos, we now return to the main topic: the same sugya that is learned Thursday night in Shemonah Perakim of the Rambam — but this time trying to understand the same subject according to the Zohar, according to Kabbalah.
—
The Foundation: Why Do We Learn Zohar and Kabbalah in the Chavurah at All?
The Letter from Reb Hershele of Ziditchov to the Apter Rav
Reb Hershele of Ziditchov very much wanted to print Etz Chaim of the Arizal, the Zohar, and other sefarim of Kabbalah, so that people would be able to learn. His project: to make chavuros where people learn together sodos haTorah.
The Apter Rav was not pleased with this. He held that one should not establish learning Kabbalah publicly. Certainly he himself learned Kabbalah — his Torah teachings are all according to Kabbalah — but he did not hold with opening it up to the broader public.
Reb Hershele writes a long, beautiful letter to persuade the Apter Rav that he should at least not oppose it, or even support the printing. He also wrote a sefer “Sur Mera V’Aseh Tov” — almost like an advertisement for why one must learn Zohar, Etz Chaim, Kabbalah. The first point there: one must learn it together with other Jews, one cannot learn alone.
—
Chassidic Politics: The Dispute About How Openly One Speaks Sodos
The Apter Rav represented a certain “old way.” But in truth, the Baal Shem Tov and the Maggid were certainly closer to the open way. By them, one spoke openly divrei Kabbalah, deep matters of Elokus — but this was for yechidei segulah, for elevated Jews who came to the Besht and to the Maggid.
When Chassidus became a large mass movement — the hamon am comes — certain Rebbes (the Apter Rav, perhaps Reb Zusha of Anipoli, Reb Elimelech) did not hold that one could speak so openly to everyone. The depth of Chassidus, sodos haTorah, sodos darkei ha’avodah — became very private, only among themselves.
The Apter Rav’s Approach: “Ha’azinu HaShamayim”
The Apter Rav says: when the Rebbe says Torah, he says it in Heaven — “Ha’azinu HaShamayim” — he speaks to the neshamos. “V’tishma ha’aretz” — the bodies, the simple Jews, they don’t understand, but they receive a hisromimus hanefesh, an hisalus, even though they essentially don’t understand. This is stated explicitly in his sefer “Ohev Yisrael.”
This led to a reality where: the Rebbe speaks high into Heaven, the chassidim are excited about it, but don’t understand a word. The main thing is a certain hislahavus, a cheshek, one prays, one gives kvitlach, the Rebbe gives yeshuos.
—
The Main Argument: **The “Middle Class” of Chassidus**
The Problem
There is another level of people — not yechidei segulah, not geonei hador, not masmidim 24 hours a day, but also not hamon am. Simple lamdanim — people who can open a sefer, learn a sugya from beginning to end, understand shitas haRambam, shitas haRaavad, shitas haTosafos, be machria between them. Today there are thousands of such yungeleit — bochurim, yungeleit, older yungeleit, zeides — who can very well open a Gemara themselves, a Zohar themselves.
For this level of people it cannot be that the Admor should continue speaking to them like to a baal habayis who knows nothing except some sugar cubes and kvitlach. In Chassidus the “middle class” is very much lacking — in most Chassiduses, even in Admor-Chassiduses. The middle class in lamdus, in hasagas Hashem, in avodas Hashem.
For the Simple Jew, the Apter Rav’s Derech Is Not Relevant
The simple Jew who can barely read Hebrew from a siddur — for him there is a different question of how the Rebbe should conduct himself with him, but the Apter Rav’s derech is not relevant for him: he has a holy Rebbe, he kisses the Rebbe’s hand, everything is fine. The Baal Shem Tov’s statement that one must value every Jew — he speaks of peasants, of simple people who are not great baalei daas, who could make Kabbalah physical and distort it. Not of a kollel yungerman.
The Principle: Whoever Is Bar Hachi and Doesn’t Have It — Is Worse
Every vessel that is worthy of a greater thing, when it doesn’t have it — is worse. There is no such thing as “at least grab the minimum.” You cannot be as ehrlich a Jew as the simple Jew with his baby hasagos — because you cannot. You do have the vessels to be among the masigim, among the mekubalim, among the maskilim — “yazhiru k’zohar harakia.” If you don’t want to take the vessels and say “I’m going with pashtos” — you won’t be a simple Jew, not a tam, but lo zeh v’lo zeh, a great fool. That simple Jew is a tam, an honest one — but you won’t be.
—
Reb Hershele’s Practical Work
Reb Hershele worked on two fronts:
1. Physical problems: There are no sefarim — one must print. There are problems with girsa’os in the Zohar, many nuschaos — one must work on correct girsa’os, write perushim. The “Masok MiDevash” and others worked on writing simple peshat of the Zohar so one could understand.
2. Rabbinic problems: The Apter Rav has much power and honor — so Reb Hershele dealt with it, he wrote a letter to the Apter Rav to explain what he means.
The Letter to the Apter Rav — The Main Argument
Reb Hershele writes: The Apter Rav, when he says Torah, is mechaber dikdukei dikdukos b’tzinoiros ha’elyonim — he connects two refined points that stand in Etz Chaim in two lines, he explains how they work together, he brings out how one can do this halachah l’maaseh in avodas Hashem, he brings out hisorerus, he is mesaken chesronos of upper and lower worlds in his Torah teachings.
But — the Baal Shem Tov says in his teshuvah: someone who doesn’t learn Zohar, doesn’t learn Etz Chaim, doesn’t understand a single word from any tzaddik — he doesn’t understand what’s happening here. He thinks the Rebbe is “hacking into his head.” He believes, he is a simple Jew — very good, but he doesn’t understand.
The Baal Shem Tov’s Oath
The Baal Shem Tov swears — chai roshi — that every mussar sefer and every Chassidic sefer, all of them are in the Zohar. Whoever learns Zohar sees that it’s there. Certainly, the Chassidic sefarim bring it out more — each according to which parts grabbed him, according to his manner of hisorerus and cheshek. But everything is truly in the Zohar.
Why Learn in the Original Source?
Why should someone who can indeed learn b’makor be satisfied with likutei basar likutei? There is a tremendous difference between learning in the original source and only learning likutim. This doesn’t mean one should learn Zohar without any perushim — certainly one needs perushim, just as one cannot learn Chumash without Rashi. But one must also have the source itself.
(Side note): Moshe Rabbeinu himself said perushim on the Torah — he didn’t just say what the chiddush Torah is in the parashah, but he said exactly a shiur Torah so one could go home with it. There are many proofs for this, but it’s not the topic now.
—
Time-Bound Point: Today Everything Is Different
In Reb Hershele’s time there literally were no sefarim to buy. He had to go to printers, persuade them that it would be good business, so they would print Etz Chaim. Today all these excuses don’t exist. Every sefer of Kabbalah and Chassidus exists with charts, with pictures, with be’urim. One can buy in sefarim stores, print out from online. As Reb Pinchas of Koretz says that he is happy that he was born after the Zohar was printed — so we must be happy that we live with such a tremendous expansion of sefarim.
—
The Sefer HaZohar as the Central Sefer of Sod
The Sefer HaZohar is the central sefer of sod. It brings together all things that exist in sod — it is the canonical, the most essential sefer. When one must truly learn sodos haTorah — not only Kabbalah sefarim, but also Chassidus sefarim, mussar sefarim, such as Reishis Chochmah, Yesodei HaTorah — sefarim that are built on bringing out the Jewish outlook, the Jewish chiyus — all learned Zohar, all are beki’im in this sefer.
The Zohar Opens Up — It Doesn’t Close
The Zohar is not like other sefarim that “close” — that say “this is how it is, ad kan, one cannot go further.” The Zohar always opens up. Even everything it says is only a gateway to go further.
This explains why the Arizal’s perush on the Zohar, or other good perushim, sometimes say things that are apparently different from what the Zohar itself says. People complain: “He doesn’t just say the translation, he says something else!” But the Zohar was made to ignite a fire in us.
The Parable of the Match
A good match is not one that only burns itself. A good match ignites other things — it ignites the entire large fire. This is the remez of Lag BaOmer — one lights a match to ignite a large fire. True, the wood must be properly prepared — “etz ben orah,” a person must have a neshamah that catches well, there must be avodas hachanos. But the Zohar itself is the match — a sefer that opens, much more than a sefer that closes.
This is also the maalah of a central sefer like the Chumash. The Chumash is a sefer that opens up — not a sefer that closes. Therefore, when one is osek in a sugya, it is always important to find how the Zohar frames the sugya, how the Zohar speaks about this topic, what the Zohar does with the matter.
—
The Topic: Hadlakas HaNeiros — Parshas Beha’aloscha
The Zohar is very engaged in Parshas Beha’aloscha with the matter of hadlakas haneiros: “Beha’aloscha es haneiros el mul pnei hamenorah ya’iru shivas haneiros.”
The Menorah Repeats Itself in the Torah
The parashah of hadlakas haneiros appears several times in the Torah — seven, eight times. The Ramban himself is troubled according to peshat: almost the same pesukim appear three times — in Parshas Tetzaveh, in Parshas Emor, and in Parshas Beha’aloscha. Each time with a chiddush, but more or less the same thing.
A Foundation: When the Torah Repeats, There Is a Sod
Something that appears many times — certainly one can ask on peshat: why in this place must one add this, what is the context, what is the chiddush, what is the halachah. But in this there is also a sod.
Why? The Torah knew how to write. It can put everything in one sequence, write everything at once. Why does it speak about this so much? When it speaks about something so much, this is not a matter of information — information can be said once briefly. It means: the Torah loves to speak about it.
Contrast: Things the Torah Speaks Little About
Entire sections of Torah shebe’al peh — all of Bava Kamma, all of Kiddushin, all of Gittin, all of Kesubos — are built on approximately one pasuk in Parshas Ki Seitzei, with a few more pesukim. Entire Seder Nashim and Nezikin that people learn their whole lives — a few pesukim in the entire Torah, twenty, thirty, almost not there, and no parashah repeats itself. Each thing appears once.
Things the Torah Loves to Speak About
Such as shemittah and yovel — “v’safarta lecha sheva shabbosos shanim” — an entire lengthy section. So too the menorah. Specifically within the Mishkan, the menorah the Torah loves to speak about very much. Two vessels the Torah speaks about very much: the Aron and the Menorah.
(Side note): The Aron — later in Beha’aloscha one speaks of the two Arons, a very important parashah with the inverted nuns, which Reb Aharon of Karlin says hint at Shaar HaNun — but this is not elaborated now.
What Does “Sod” Mean in Kabbalah Language?
That which the Torah loves to speak about — this is called in Kabbalah language that in this there is a sod. The Zohar, which gives language and words for sodos, is a way to bring out, to have words for this — not to have to say “ah, it’s higher things, it’s a feeling, it’s not something one can give with words.” No — the Torah made words for this. It spoke about it, not just said that there one must be silent. And when one has words, one can also do — a person is a “ruach memalela,” when he has words he can do it better, and also better oppose obstacles.
—
Why Must a Jew Learn Zohar/Kabbalah? — The Great Matter
The Menorah as an Example of Jewish Grace
Every Jew knows that the menorah is a beautiful thing. He learns Chumash, sees that the Torah speaks of it six times, feels a taste in it. All Jews, all generations — one of the holy things that exists in Klal Yisrael has been the menorah. One always made pictures of the menorah, spoke of the menorah. It is the only vessel in the Beis HaMikdash that one makes a remembrance of — Chanukah, one lights a menorah. All Rishonim understood: this is something that fits Jews, that Jews love.
The Satan U’Meisis: “Mah HaMitzvah HaZos?”
The Satan comes, the nations of the world, and says: “Mah hamitzvah hazos u’mah taam yesh bah?” The menorah is not such a difficult thing to understand. “Niskasheh Moshe b’maaseh hamenorah” — yes, it’s hard to make, but not hard to understand. But the love, the excitement, “shesalheves olah me’eilehah” — that is the matter.
The Pasuk “Ashrei Ha’am Yodei Seruah”
The Zohar brings this pasuk. The Midrash says: “Kamah korbanos yesh lahem, kamah shofaros yesh lahem, kamah chatzotzros yesh lahem” — we have beautiful things, they also have beautiful things. Why do I specifically need your beauty, your recipe? There are many recipes in the world.
What Happened to the Litvaks — The Tragic Loss
This is unfortunately what happened to many people who lost the chiyus in Yiddishkeit. The goy comes and says: “You have a menorah, we also have beautiful things.” What does the Jew answer? He answers: “Yes, it’s very beautiful, but the Ribbono Shel Olam gave me a Torah at Maamad Har Sinai, and He commanded me to keep Shabbos. I cannot keep Sunday. I see that your Sunday service in church is beautiful — it’s not a lie, it doesn’t mean I must say it’s all false. But the halachah obligates me Shabbos, not Sunday. Good day.”
A Body Without a Soul
Because of this the Jew remained like a body without a soul. He keeps Shabbos — because it’s a clear halachah, one must do it, so he does it. But he lost the grace. He does Shabbos what he must.
His answer to the yetzer hara is: “Kach nitztaveinu, kach amar HaKadosh Baruch Hu, we must do this, this is our obligation.” But it’s not an obligation to feel a taste in it. It’s not an obligation to hold that it’s truly more beautiful than the goy’s church, or to make it more beautiful.
“V’Asu Li Mikdash” — But Without Chiyus
True, he must make “v’asu li mikdash v’shachanti besocham,” “kulo omer kavod” — even a beis midrash as a mikdash me’at must look like the Ribbono Shel Olam’s house by the malachim. But if it’s not a clear halachah, it doesn’t stand in Shulchan Aruch properly — he doesn’t do it. Can one daven in a hole in a basement somewhere, it doesn’t stand in Shulchan Aruch.
The Main Deficiency
It comes out: his inner world, his world of imagination, his world of feeling, is essentially goyish. He essentially agreed with those who say “mah mitzvah zu u’mah taam yesh bah” — but we have better crowns, we shouldn’t be guilty.
“Ashrei Ha’am Yodei Seruah” vs. “Rachmana Pakid”
On his shofar — does one say “Ashrei ha’am yodei seruah, Hashem b’or panecha yehaleikhun”? Or does one say “Ashrei ha’am mekayem hamitzvos, Rachmana pakid”?
“Rachmana pakid” is very different from “Ashrei ha’am yodei seruah.” After the tekios one says the pasuk “Ashrei ha’am yodei seruah” — one doesn’t say “Rachmana pakid.” This is the truth. “Yodei seruah” means that one understands, one feels, one knows what the shofar does — it fills the entire world with its sound. This stands in the siddur, not only in halachah sefarim.
The Jew who doesn’t understand the pnimiyus, who doesn’t see what stands in the siddur, for him everything is only a halachah — and therefore he looks like the secular movie studios make better things. Why? Because we don’t know that here is a “chai,” a living pnimiyus — we think that here is only a halachah.
—
The Zeide’s Taste — The Inner World
The zeide held that the menorah is truly the most beautiful thing in the world — not because he was primitive, but because he felt so. He imagined in exile, in filth, how the Kohen Gadol lights the menorah in the Beis HaMikdash, and he knew: no church has such a beautiful thing. When he saw the goyim with their beautiful ceremonies, he said: “I know what I have” — “nehi d’lo chazi, mazlei chazi.” If he is zocheh to bias Mashiach, to a true Rebbe, to learn from those who are osek in this — he sees it.
Akdamus — The Externality Itself Was Better
One had to learn with Jews Akdamus on Shavuos — one tells us: we will have a Livyasan with a Shor HaBar, fire, snow, a ride for everyone. Not only the pnimiyus (“mishalel b’veischa od yehaleluchah selah”) — even the externality was better, more tasty, the children loved it more. But all this is not halachos — one can be a completely Orthodox Jew without ever having an imagination about Shor HaBar and Livyasan, without saying Akdamus. One can barely be a Jew, but an Orthodox Jew one can be.
—
Why the Orthodox Jew Is “Just So” — Because He Has No Words
The Orthodox Jew is so because he has no kesuvah, no words. “Ne’elamti k’rachel lifnei gozezehah” — Rachel, which hints at the Shechinah, at Knesses Yisrael, is shorn and cannot even make a sound, her mouth is blocked, she cannot cry. People are such creatures that live through words. If one doesn’t have words for the pnimiyus, the only words one has left are — nigleh, halachah. Baruch Hashem, this one has. But on the pnimiyus one has no words.
The Beis HaMikdash — Not Only Halachos, But a Taste
Almost no Jew left the Beis HaMikdash saying: “Baruch Hashem, today fulfilled exactly all halachos, all hiddurim.” When the Beis HaMikdash existed, there was some kind of taste, some kind of romance, such a celebration that one couldn’t express in words. When there wasn’t this taste — then the Beis HaMikdash was truly destroyed, even when it was still standing.
The Levi’im — Their Role Was to Give Words
The Levi’im’s work was to break out ideas with words — tehillah and nigun. But we don’t even have tehillah, we don’t know which nigun one must sing. One says Tehillim, but perhaps that’s not the entire solution. The Chassidic sefarim say that this too can be valid, but one must hear what is the solution of the holy Zohar — because the entire Chassidic approach, the Zohar’s Chassidus with Kabbalah and Acharonim, all revolve around this.
—
The Zohar Comes to Give Words
The Zohar comes and says: “Come, my brother, I want to give you words, so you can answer the outsider.” Without this, what does a simple Jew answer? “Mah e’eseh, v’ahavas shefashmin gazar alai” — it’s a decree, I’m not allowed. He truly cannot marry a goyish girl, but he can still have a goyish wedding, a goyish life. His Shabbos can look with all halachos — but goyish.
The Foundation — A Jewish Body Is a Merkavah for the Shechinah
The Zohar gives words: a Jewish body is a merkavah for the Shechinah. A Jewish male is a merkavah for the level called Yesod, Tzaddik — “Tzaddik yesod olam.” A Jewish girl is a merkavah for Malchus, for Shechinah. When they come together there is a yichud Kudsha Brich Hu u’Shechinteih.
Bo’el Bas El Nechar — The Nimshal, Not the Mashal
When a Jewish boy goes to a goyish girl, he is “bo’el bas el nechar” — not just that he married a goyish girl, he married the daughter of a foreign god. He brings the Yesod d’kedushah into avodah zarah — like taking the Aron Hakodesh and putting it in an idol’s house. “Banim atem l’Hashem Elokeichem” — a Jewish girl is a daughter of the Jewish God, a bechinat Shechinah.
And the punch line: This is not the mashal — this is the nimshal! The Beis HaMikdash itself was only a mashal for the entire maaseh, for the entire Kabbalah. It’s not that we take the Beis HaMikdash and make a mashal from it — the Beis HaMikdash is the mashal, and what a Jew does with his body, with his life, is the nimshal.
“Yera’eh Kol Zechurcha Es Pnei HaAdon Hashem”
The famous interpretation in the Zohar: The male, who is a sign and a merkavah for the Yesod Ha’Elyon — the wellspring that brings down all the shefa to the world — must enter into the bechinat nukva d’kedushah, into the Shechinah. This is called the Mikdash, the Mishkan. When Jews carry the Mishkan — as one learns this week — they carry the Shechinah literally.
—
The Zohar Gives a Thousand Meshalim
The Zohar doesn’t only give the mashal of ahavas ish v’ishah. It gives a thousand meshalim: The sea — “kol hanechalim holchim el hayam v’hayam einenu malei” — the upper shefa goes down like streams, from the dew that descends from Atik Kadisha, until it enters the sea that receives, and from there the world is refreshed — “yashku kol chayas sadai yishberu pera’im tzema’am” (from Barechi Nafshi, which the Zohar loves very much). A Jew does a mitzvah, a Jew does teshuvah — until then it was “shruyah b’duah,” and the oved takes the upper waters and sends it in, and it becomes water.
The Zohar’s role: “I will give you more words, more meshalim.” All of Kabbalah is engaged in clarifying and articulating the meshalim. One must be able to speak about this, understand clearly.
“El Mul Pnei HaMenorah Ya’iru Shivas HaNeiros”
The taste that a Jew has in the menorah is not just a feeling, not just a hint — “el mul pnei hamenorah ya’iru shivas haneiros”: the seven lights, the seven sefiros, the seven levels, must shine toward “pnei hamenorah” — which is Binah above or Malchus below (look in the Zohar exactly). The western lamp — Shechinah b’maarav — everything turns to there.
The Goy’s Question — “Mah Dodech MiDod”
Now the goy comes and asks: “Mah nishtanah rechimu d’Abba mikol rechimu?” — what is your beloved more than our beloveds? We have more beautiful buildings! The answer: “Nicha lach d’eima lach chad milsa?” — can’t you understand that we have here Kudsha Brich Hu u’Shechinteih? That here is “el mul pnei hamenorah ya’iru shivas haneiros”? I have words for you!
—
Rebbe Hamnuna Saba — The Three Seudos of Shabbos
Rebbe Hamnuna Saba enters on Leil Shabbos and says: “Ha se’udsa da hi se’udsa d’chakal tapuchin kadishin” — this meal is a meal of the holy orchard of delicious apples. The Shechinah has different kinyanim, different hislabshuyos in the world — one of them is literally when one goes into an orchard with delicious fruits, it’s beautiful, it smells — this is Leil Shabbos.
Shabbos morning: se’udsa d’Atika Kadisha.
Shabbos afternoon: se’udsa d’Ze’ir Anpin.
Three seudos — three levels. Not just that one eats three times.
The Taste of Shabbos — Not Just a Meal
The simplest peshat of “pardes” is literally a garden with beautiful fruits — apples, figs — something beautiful and delicious. This is what Shabbos is — a reality of beauty and pleasure. One can say on peshat that there’s an obligation to eat three seudos, nu good, an obligation. But what is the content of the meal? One thinks that a meal is like eating in a restaurant on Wednesday — but Shabbos is the obligation. No! Shabbos is a completely different kind of meal.
—
Words for the Feeling — A Great Advantage
Many Jews say the Zohar, “Ta’ana d’hilula,” they mention “Matronisa,” “Vayavo’u bnei Elokim” — but what does this mean? One says “the Rebbe knows what this means.” No — one must understand clearly, openly, explicitly what one is speaking about. One must have a language, words, for the pnimiyus haTorah.
This is one of the great advantages of learning Kabbalah: when one has words for the feeling, one doesn’t get lost. One can have a beautiful shofar, a better baal tokeia — but without “yodeia seruah” you are not. You don’t know how the shofar awakens the mochin of Z”A, how it goes up to Imma, how new mochin are made with new gevuros and chasadim. When one knows this, understands this, gets a hasagah — this is the true language of shofar. One can explain it, one can say it in words. One can come learn Shaar HaKavanos — one must know the words, it’s not just so.
Proof That It’s True
To the question “what is the proof that this is true?” — one doesn’t need proof! This is the peshat in Shaar HaKavanos. But if one wants proof: the kavanos of tefillah come from the peshat of the menorah. The Jews made a menorah not because it’s a halachah — they loved the menorah. The halachah came because this is the truth.
The Difference Between Shalosh Seudos and a Barbecue
What is the difference of the taste of shalosh seudos from the taste of a barbecue? By shalosh seudos there is a revelation of mitzvah, a chance to be there together with her — “Avraham yagel, Yitzchak yeranein, Yaakov u’vanav yanuchu vo, menuchas ahavah u’nedavah, menuchas emes ve’emunah, menuchas shalom v’shalvah v’hashkeit u’vetach, menuchah sheleimah she’atah rotzeh bah.” The taste is not a piece of chicken or steak — the taste is the giluy hakedushah itself.
This is a great advantage of Jews who are mekushar, who have yiras Shamayim and ahavah — those who have words for it understand on the next level.
—
Kedushah — What Does It Really Mean?
Connection to the Rambam Shiur
In the Rambam shiur one learns the topic of zehirus, prishus — the concept of “naval birshus haTorah” and kedushah. “Kedoshim tihyu” — the Ramban interprets in the name of Chazal: “Perushim tihyu.” You must be holy, this means perushim — conduct yourself properly with ta’avos, which things yes and which not. This is the peshat level.
But What Is Kedushah Itself?
This is the main problem. Kedushah doesn’t only mean “don’t look at bad videos.” Yes, “v’hisk
But What Is Kedushah Itself?
This is the main problem. Kedushah doesn’t only mean “don’t look at bad videos.” Yes, “v’hiskadishtem v’heyisem kedoshim” — if you won’t look at bad things, won’t read bad things, won’t think bad thoughts — this will bring kedushah. But this is an action that brings kedushah. What is kedushah itself? No one knows!
We’re talking about middos, pnimiyus, hargashah balev — kedushah is something positive, not only what one doesn’t do. And this is the problem — one doesn’t know at all what one is talking about.
Reishis Chochmah — The Source
The Ramak (Reb Moshe Cordovero) wrote the sefer “Reishis Chochmah.” In Tzemach Lekutim it says that one should learn Reishis Chochmah Shaar HaKedushah chapter 17 before zivug — there it speaks of kedushas hazivug very well. But Reishis Chochmah is not only Shaar HaKedushah — it’s an entire sefer that brings out mussar according to the Zohar. This is the “job” of Reishis Chochmah.
Reishis Chochmah and Chassidus
Chassidus is in a certain sense a perush on Reishis Chochmah. All the first Chassidic sefarim quoted it, all learned it. Chabad said: whoever doesn’t know Reishis Chochmah should not learn Tanya — because Tanya is built on this.
A Chassidic Shabbos — The Key to Kedushah
It’s not enough to say that “kemo she’hu l’maalah kein hu l’matah” — that just as by a person there are middos, so too by the Ribbono Shel Olam, or that when a person conducts himself with chesed he awakens chesed above. This is still not enough.
When there was a great Chassidic Rebbe who conducted a Rebbe’s Shabbos — from this one could understand what kedushah is. He conducted one year where he felt that “nafshi lo nichnesah l’veisam” (as the Ramban says). He said: “I don’t know exactly what this is, but I’m making another one who knew.” No one had a clear picture of what kedushah truly is — but through the Chassidic Shabbos one saw it.
Practical Nafka Minah
When one understands what kedushah is, one can understand that certain actions are pogem in the kedushah. One can explain the halachos, the gedarim, the “derech hamitzvah.” But without this foundation — without knowing what one is talking about — one doesn’t know at all what one is protecting.
—
Conclusion — Introduction to a Series
All this is an introduction to the matter of kedushah — to clarify the matter of kedushah according to the Zohar and the holy Arizal, which is collected from the Zohar. Each week we will learn Zohar about this, and it will come out clearly in Parshas Terumah, Tetzaveh, and the parshiyos. B’ezras Hashem we will continue on this — with a freilichen Shabbos and a heiligen Shabbos.
📝 Full Transcript
Learning Kabbalah in a Group: The Middle Class of Chassidus
Introduction: Returning to the Foundation of the Chavurah
Rabbosai (gentlemen), today is Erev Shabbos (Friday) Parshas Behaaloscha, and in Eretz Yisrael (the Land of Israel) it’s already Parshas Shelach. And as we spoke about this extensively last week, but our shiur (lesson) won’t have much to do with the parsha. In any case, so, in Eretz Yisrael it’s already Shabbos, so it doesn’t make a big nafka minah (practical difference).
We want to speak, we want to speak this Shabbos for the shiur, as we’ve done most of the year, except for Sefiras HaOmer around Pesach and Shavuos when we took on the inyanei hachag (matters of the holiday). Now it’s already after the yom tov (holiday), we’re planning to go back to learning. And we want to learn more, back to the topic which is the topic Thursday night, Wednesday night, in the shiur of Shemonah Perakim (Eight Chapters) of the Rambam. We want to learn similar things, the topic, the same sugya (Talmudic topic), try to see how we understand it al pi Zohar (according to the Zohar), al pi Kabbalah (according to Kabbalah), how we understand the same sugya.
Returning to the Beginning: The Introduction of the Chavurah
And I want to review, first of all as an introduction, I need to constantly go back to the beginning, always go back, chozer larosh (return to the head), yes? That’s the halachah (Jewish law) in tefillah (prayer), that if someone gets confused, someone doesn’t know where he was holding, he got mixed up, he goes chozer larosh. One must always go back to the shoresh ha’inyan (root of the matter), shoresh hadavar (root of the thing), why we’re learning at all.
We say like this, we’re learning, we’re trying to learn in Sefer HaZohar (the Book of Zohar). And the reason is, the reason is, I saw, I saw again last week, there is a letter that Reb Hershele Ziditchover wrote to the Apter Rav, printed in all the places where they printed his letters, a beautiful beautiful letter.
The Letter of Reb Hershele Ziditchover: The Dispute About Learning Kabbalah Publicly
Reb Hershele’s Project: Printing Sifrei Kabbalah and Making Chavuros
And Reb Hershele Ziditchover wanted very strongly to print the Eitz Chaim of the Arizal (Rabbi Yitzchak Luria, may his memory be for a blessing), Zohar, other sifrei Kabbalah (books of Kabbalah), so that people should learn. His project was to make chavuros (study groups), people should be able to learn together sodas haTorah (secrets of the Torah).
And the Apter Rav at that time wasn’t satisfied with this. The Apter Rav held that it was too much, one shouldn’t establish learning Kabbalah publicly. Perhaps, certainly he himself learned Kabbalah, his teachings are all al pi Kabbalah, but the Apter Rav didn’t hold of this.
Reb Hershele’s Arguments and Efforts
And Reb Hershele Ziditchover writes a beautiful letter at length to the Apter Rav to persuade him that he shouldn’t be opposed at least, or even that he should support the printing of Kabbalah sefarim (books), essentially in a general way that Reb Hershele’s derech (path) that one learns publicly and in a chavurah together, one learns Kabbalah, a very important thing this topic of learning in a chavurah.
He also wrote a sefer (book) about this, it’s called “Sur Mera V’aseh Tov” (Turn from Evil and Do Good), wrote a sefer which is all like an advertisement for why one must learn Zohar, why one must learn Eitz Chaim, why one must learn Kabbalah. And the first thing he says there is that one must learn it together with other Jews, one can’t learn alone.
Chassidic Politics: The Dispute Between Different Paths
The Apter Rav and the “Old Way”
And this we will bring out. It’s like there’s a politics, I always love to speak about Chassidic politics. The Apter Rav, as everyone knows, he was opposed to Pshischa, opposed to Zhikov. The Apter Rav almost represented here like a certain, they call it the old way, a certain way.
It’s not truly the old way, the Baal Shem Tov and the Maggid were certainly closer to that way, but the later rebbes, a portion of them held that this was for yechidei segulah (exceptional individuals), for very elevated Jews who came to the Baal Shem, who came to the Maggid, and one spoke clearly openly divrei Kabbalah (words of Kabbalah), divrei Chassidus (words of Chassidus), deep matters of Elokus (Godliness).
The Mass Movement and the Privatization of Sodas HaTorah
But when later it became a great mass movement for hamon am (the masses) to come, there was a portion of rebbes, like the Apter Rav, perhaps the Rebbe Reb Zusha of Anipoli, the Rebbe Reb Elimelech, others who didn’t like, didn’t hold that one could speak to everyone so openly what had been spoken. And consequently it became that the omek haChassidus (depth of Chassidus), the omek hasodos (depth of the secrets), sodas haTorah, sodas darkei ha’avodah (secrets of the paths of service), became very private. One spoke perhaps among themselves.
The Apter Rav’s Approach: “Haazinu Hashamayim V’tishma Ha’aretz”
And even the Rebbe, the Apter Rav says that the Rebbe says Torah, he says it in heaven, “Haazinu Hashamayim” (Give ear, O heavens) – the Rebbe says Torah in heaven, he says Torah for the neshamah (soul), but “V’tishma Ha’aretz” (and let the earth hear) – these are the bodies, the simple Jews who don’t understand, they hear, but the Rebbe is elevating the Torah, and they receive a hisromamus hanefesh (elevation of the soul) from it, they receive some his’alus hanefesh (uplift of the soul), although they don’t actually understand.
This is what the Apter Rav wrote explicitly in his sefer, and so he did, one can see in his sefer “Ohev Yisrael” divrei Kabbalah, divrei Chassidus, actually, how he said in his Chassidus, and what he and other chassidim and tzaddikim and rebbes in that circle conducted, that they didn’t want to open the learning that they learned to the public.
The Result: A Disconnect Between Rebbe and Chassidim
And when one speaks, one must know at all when one speaks. I’ll mention whom exactly one means. There are so many levels. One can speak of kollel young men, people who are blessed with the ability to truly open a sefer and learn, and they will begin to understand it. That’s one level.
One can speak of what are called baalei batim (householders), or not necessarily, it’s not so much because one works or not, it’s more because of the level of people, the level of ability, whether one had a good education, whether one went to yeshiva, whether one can learn a piece of Zohar with depth, and the like.
But an interesting thing happened, that the rebbes who were more in the Apter Rav style, not only that they spoke with the masses that they spoke to. Okay, I can’t have complaints, although one can have the opposite complaint, if so, why do you speak Chassidic teachings at all? Why don’t you tell him simple words of mussar (ethics), of Yiddishkeit (Judaism)? Why do you call such lofty teachings?
And to this the Apter Rav answers with his Torah of “Haazinu Hashamayim V’tishma Ha’aretz,” and other teachings, as if the Rebbe becomes very far from the public, there becomes a great nesek (disconnect, distance). The Rebbe speaks high into heaven, and the chassidim cook in this, but they don’t understand a word that he says. The main thing is that one catches a certain hislahavus (enthusiasm), one catches a certain cheshek (desire), and the Rebbe prays, and one gives kvitlach (notes) to the Rebbe, and the Rebbe gives yeshuos (salvations) and hidden things and all such sorts of things.
The Middle Class of Chassidus: The Innovation of Reb Hershele Ziditchover
The Third Level: Lamdanim Who Are Not Yechidei Segulah
But then there is another level of people, and I think that our chavurah is mostly for that level of people, and one must make the point clear. Then there is another level of people, whom one can’t say that they are the yechidei segulah. Really, is every kollel young man the gaon hador (genius of the generation), the gadol hador (great one of the generation)? Eh, forget it. Yes?
Every yeshiva bachur (student), one learns from yeshiva bachurim how deep one can go in Torah. Every one of them, a large portion of them. And if there weren’t the institution of yeshiva, there wouldn’t be this reality.
Today’s Reality: Expansion of Learning
Today there is much expansion, even one who must work has much time, there are sefarim that explain everything well, baruch v’baruch haketanim (blessed be the small ones – thank God), and there’s no true excuse that someone can’t learn any reality in Torah. On every subject there are good introductory books and introductory sefarim and shiurim, and one can go online and offline and find whatever one wants one can find. There’s nothing, we live in a different world.
The Historical Problem: In Reb Hershele’s Time
Yes, the Apter Rav, because I’m speaking here about an essay of Reb Hershele Ziditchover, Reb Hershele Ziditchover wanted to learn Kabbalah, there weren’t any sefarim, literally couldn’t buy any Eitz Chaim to learn. He had to go to the printer, they had to persuade him. He says there the names of the printers, they had to persuade him, he says that it will be a good business, he persuaded that one should learn it, and the printer will print the sefer, he’ll sell it to his chassidim, and it will be good business for you.
Come other things that one had to print the sefarim so it should exist at all, he said that it wasn’t widespread at all. Those who understand know, one can track how one learned certain sefarim there how many times it was printed, and the sifrei Kabbalah were printed a few times.
There was in Chassidic Hungary there was a printing later, and in other places like Lubavitch where they worked on printing Chassidus sefarim, Kabbalah sefarim, so that one should be able to learn, so that one should be able to be. But essentially there was a problem, it wasn’t there. Even what there was, there were two sefarim, it wasn’t much corrected, there were various errors and mixed up, it was hard to learn.
Today: No Excuses
Today there aren’t all these excuses, there is every sefer of Kabbalah and Chassidus with charts, with pictures, with whatever one wants there is. And we live in a tremendous world, we must be very happy, we must be very happy.
As Reb Pinchas of Koretz says, he’s happy that he was born after the Zohar was printed, after the Zohar was publicized. We must be very happy that we live after the hashalas hageulah (beginning of redemption), after there is a sefarim store in every Jewish area, one can buy whichever sefer and whichever editions one wants, one can buy, one can print out from online, one doesn’t even need to buy, one can even print out there what one needs. It’s a tremendous expansion.
The Main Point: The Middle Class Is Missing in Chassidus
But, so what I want to speak about is, this is on the level. Now, we are people like us, people like us, baalei kisharon (talented people), and let’s say, one doesn’t speak of hamon am. There is a whole choice to learn, to learn every sefer, Zohar, Eitz Chaim, Arizal, sifrei Kabbalah of Rishonim (early authorities), sifrei Chassidus, deep Chassidus sefarim, Chabad sefarim, and Breslov sefarim, and Polish sefarim.
Not only like learning Sfas Emes, which one learns like chizuk (strengthening), which everyone can learn. That’s a bit, it doesn’t fit. We are people who learn, as one learns Gemara one doesn’t learn just three little sayings, hayotzei (what comes out), it’s a shame, yes?
What Does “Middle Class” Mean in Learning?
A young man who considers himself a rav muvhak (established rabbi), a mayan (source), he goes to kollel, when he learns in kollel he doesn’t learn only, either he’s not only practical halachah lemaaseh (practical law) how many days one needs to count for a niddah (menstruant woman), which one learns for chassanim (grooms) in some Torah classes, or he’s not only like sayings, like let’s say mussar, let’s say one goes to yeshiva ketanah (small yeshiva), one says to the bachurim certain little teachings of mussar, and just almost a taste in Torah, or a Daf Yomi shiur where the maggid shiur (teacher) learns a bit in depth, he says these are such words that are geshmak (enjoyable).
I’m not speaking only of this, I’m speaking of people who are capable of opening the sefer, to learn the sugya from beginning to end, to know clearly what is the shitas haRambam (opinion of Maimonides), what is the shitas haRaavad (opinion of Raavad), what is the shitas haTosafos (opinion of Tosafos), to come out clearly with one’s own shitah (approach), to be able to be machria (decide) between the Rambam and Tosafos, who fits better in the Gemara, how will each one understand the Gemara.
These are basic things which, not basic, it’s very advanced, but it’s basic things that today there are thousands of young men who are on the level that they can learn this.
The Claim: One Can’t Speak to Lamdanim Like to Hamon Am
And for this level of people there has always been such a level, right? The level of lamdanim (scholars) one can call it. But not necessarily lamdanim, not tzadikei hador (righteous ones of the generation), not gaonei hador (geniuses of the generation), not masmedim (diligent students) who learn twenty-four hours a day. I’m speaking of simple level lamdanim.
It can’t be that the Admor or the Chassidic Rebbe should speak to them as if they are a baal habayis (householder) who doesn’t know anything except for some sugar cubes that the Rebbe gives him, and some kvitlach that he gives him back. It just can’t be.
Reb Hershele Comes to Solve the Problem
So there is such a very difficult thing, I can perhaps call it the middle class of Chassidus. In Chassidus the middle class is very strongly missing, in most Chassiduses, and even in the Admor Chassiduses.
This is essentially Reb Hershele Ziditchover, he was a critic, I may repeat his criticism. He doesn’t say criticism, he writes simply with respect to the Admor, and he brings in his diplomacy also, but essentially his claim, I look at it, that Reb Hershele Ziditchover comes to solve the middle class of Chassidus.
What Is the Middle Class?
The middle class in learning, the middle class in hasagas Hashem (comprehension of God), the middle class in avodas Hashem (service of God). He says, certainly the Admor’s level of hasagah (comprehension) that he thinks among the angels and the seraphim, and we don’t hold there. He says clearly, the Rebbe is above this.
And certainly, he doesn’t say the second side, but I think it’s simple and clear, certainly the one who can’t even barely read Hebrew from a siddur, it can go further perhaps to another investigation, what is the right way the Rebbe should conduct himself with him, but it’s not at all what the Apter Rav is asking.
The Middle Class in Chassidus: Reb Hershele Tchartkov’s Fight for Learning the Zohar
Chapter 2: The Missing Middle Class in Chassidus
The Central Problem
It just can’t be.
So there is a very difficult thing, I would call it like the “middle class” in Chassidus. In Chassidus the middle class is very strongly missing, in most Chassiduses, and even in the Apter Rav’s Chassidus. This is essentially Reb Hershele Ziditchover was a critic, I may repeat his criticism, he doesn’t say criticism, he writes simply with respect to the Apter Rav, I think he was diplomatic also, but essentially his claim, I look at it that Reb Hershele Ziditchover comes here to solve the middle class of Chassidus.
The middle class in learning, the middle class in hasagas Hashem, the middle class in avodas Hashem.
The Two Extremes: The Rebbe and the Simple Jew
He says, certainly the Apter Rav, his level of hasagah that he thinks among the angels and the seraphim, we don’t hold there, he says clearly, the Rebbe is above this. And certainly, he doesn’t say the second side, but I think it’s simple and clear, certainly the one who can’t open, he can barely read Hebrew from a siddur, he can go further, there is another investigation what is the right way the Rebbe should conduct himself with him, but it’s not what the Apter Rav’s derech is asking, he has a holy Rebbe, and the Rebbe blesses him, he kisses the Rebbe’s hand, and everything is fine and well.
For Whom Is the Middle Class Missing?
But what about all the bachurim, young men, and older young men, and grandfathers, who can, they can very well open a Gemara alone, they can very well open a Zohar alone. It’s not, I won’t stop you, why can you already open a Zohar alone? Ah, what didn’t you print? I’ll print it. But here comes in, and here is missing the rebbes, the Kosover rebbes, even the Apter Rav, and today whoever goes in their ways is missing, I mean, missing this level, it’s completely missing.
The Chassiduses today that for the most part they say they go after the derech of the derech, I know, Reb Aharon Karliner wrote, and others, they don’t hold of, not Chabad, we’re not Chabad, we’re not the Toldos, we don’t learn Kabbalah in Chassidus in detail, we hold that there are deeper levels, not everyone is worthy. Very fine, but I haven’t seen a Rebbe who spoke of this from simple fruits, from simple, very simple, well and very holy, and the Baal Shem Tov said one must value every Jew, no one should be disdainful of any Jew, but… he speaks of peasants practically, let’s say.
The Baal Shem Tov’s Words Were Not Said About Kollel Young Men
The Entire Missing Layer
He’s talking about kollel young men? He’s talking about people who understand Reb Chaim Brisker? So he told them they shouldn’t delve deeply into Chassidus and Kabbalah? Could that be? He certainly wasn’t talking about them. On the contrary, he was talking about simple people, not just people who don’t have intellectual comprehension, but people who aren’t great scholars, and they should learn Kabbalah and they’ll actually implement it and actually distort it. Not distort it like some kollel young man, a Lithuanian young man who learns it, let’s say he distorts it a little, but it wasn’t about him that the Rebbe spoke. He spoke about something entirely different.
The Entire Layer That’s Missing
And now there comes an entire layer, an entire level, an entire class, an entire middle class of people who in other matters, if they went to a Lithuanian yeshiva or he grasped a bit how to learn nigleh (revealed Torah), he’s very advanced, he understands very well how to grasp something. But when it comes to real matters that we call Chassidus, yes? In the Chassidic world it’s called Chassidus, in the Rambam’s world it’s called deos (character traits) and philosophy, and by the mekubalim (kabbalists) it’s called Kabbalah.
It’s all the same subject, perhaps different methods how to approach the subject, but it’s all the same subject, the subject of hasagas Hashem (comprehension of God), who is God, yes? “Daas Hashem yodua vadai” (knowledge of God is certainly known), very simple, plain things.
Who is the God that we serve? What does it mean that we serve God? What is avodas Hashem (service of God)? What is the difference between ahavah (love) and yirah (fear), with simchah (joy), with anavah (humility), with chassidus (piety), with kedushah (holiness)? What are all these things?
And people cook themselves, “the Keilim is nursery, the Keilim is for a three-year-old child, or the Keilim is for the peasant who at most can go to the Rebbe to grab a hisorerus (inspiration) from how the Rebbe sings at the amud (lectern).” This is a shame, and it’s not just a shame, it’s not made.
Chapter 3: The Principle of “Bar Hachi” — Whoever Can and Doesn’t Have, Is Worse
The Fundamental Principle
The principle is, just as the principle is that a Jew is a talmid (student), he’s more than not a non-Jew. Because one who is entitled to a level, a greater level of kedushah (holiness) and he doesn’t have it, he’s not less.
You can’t be as honest a Jew as the peasant that you can be with his baby comprehensions, because you can’t.
You do have the vessels to be more than him, you have the vessels to be among the masigim (those who comprehend), among the mekubalim, among the maskilim (enlightened ones), “yazhiru k’zohar harakia” (they will shine like the brightness of the heavens). And you don’t want to take the vessels and say, “No, I’ll go with simplicity”?
You Won’t Be a Tam (Simple One)
You won’t be a simple Jew, you’ll be an am ha’aretz (ignoramus), you’ll be something worse. You’ll be a great fool. Not that one isn’t a fool, that one is straight, he’s a tam. You won’t be a tam, you’ll be something neither this nor that. You’ll be worse than that, because this is the principle: Everyone who is bar hachi (capable), every vessel that is worthy of a greater thing, when he doesn’t have it he’s worse.
There’s no such thing as a minimum, at least grab the minimum. That’s not how the world works.
Chapter 4: Reb Hershele Tchartkov’s Practical Work
The Two Fronts of Work
So, Reb Hershele Tchartkov, I’ll go back to my story, I’ll tell you just a story from my grandfather. Reb Hershele Tchartkov worked very hard on this matter, and he was strengthened that the Rebbe didn’t allow it.
A. The Physical Problems
If there’s a physical problem, yes, there are no sefarim (books), one needs to find a solution, one needs to see about printing, talk with the printers how to print sefarim, one writes commentaries, one talks about this. But there’s a big problem with the versions, and in the Zohar there are many textual variants, and often one doesn’t know the correct version, one needs to work on this, search for the correct version, write perhaps a commentary, see the Masok MiDevash and grandchildren, he wrote a commentary on the Zohar on the plain meaning, Yafeh Shaah, Masok MiDevash already worked there, to write simple… in a way that one can write simple pshat (plain meaning) of the Zohar, so one can understand all these things. He worked on this.
B. The Rebbe Problems
And if there’s another problem, a Rebbe problem, there’s a great Rebbe, the holy Apta Rav, who has much power and much honor, and people respect him, people listen to what he says, he involved himself in this. He wrote a letter to the Apta Rav to explain why… what he means here, what he says here.
Chapter 5: The Letter to the Apta Rav — The Main Argument
What the Apta Rav Does When He Says Torah
And what he says to the Apta Rav is like this, I look at it that he doesn’t write, I look at what my grandfather is explaining, but I hold that he explains very well. What he looks at here, and this is the reason why we learn Zohar, and this is the reason why we learn in general in our way.
It’s not made for everyone, it’s not made for thirteen-year-old bochurim (young men), that one can say, and not for people who in general aren’t bar hachi to open a Jewish book and simply understand on their own. But the people who are indeed bar hachi and obligated, well if so, many people say, let them learn Jewish books, let them learn Sfas Emes with Shem MiShmuel, with Pri Tzaddik, very beautiful books, very deep books, and it’s all very fine.
The Baal Shem Tov’s Answer — Everything Is in the Zohar
And here the holy Reb Hershele Tchartkov says like this, he says that the Apta Rav, the holy Rebbe, every Jew to whom he says Torah, every davar Torah (Torah teaching) that he says is mechabeir b’dikei dikos b’tzinorot ha’elyonim (connects with fine precision to the supernal channels). When the Apta Rav says Torah, he’s essentially connecting two noble points that stand in Eitz Chaim in two lines, and he’s explaining how they work together, he brings out how one can do this halachah l’maaseh (in practice) in avodas Hashem, he brings out the hisorerus, he grasps to be fixing the deficiencies of the upper worlds and the lower worlds in his Torah teachings.
But, says the Baal Shem Tov in the answer, if someone doesn’t learn any Zohar, he doesn’t learn any Eitz Chaim, he doesn’t understand a single word from any tzaddik, if the language here, you don’t understand a single word from any Rebbe, from any Chassidic Jew, you don’t understand what’s happening here, you think the Rebbe is pounding into the head. Okay, ah, you believe, you’re a simple Jew, you believe, very good, but you don’t understand.
Chai Roshi — Everything Is in the Zohar
And he says that he swears there, chai roshi (by my head), that every mussar book and every Chassidic book, all of them stand in the Zohar. Whoever learns Zohar, he sees that it stands there. Certainly, the Chassidic books bring it out a bit more, each one according to which parts grabbed him, according to which way he explains, according to which way he brings out the hisorerus from it, the desire from it, and he has a greater virtue. Certainly it’s good and it’s necessary sometimes to learn the commentators, and it’s necessary sometimes to learn the Chassidic books. But, he says, everything truly stands in the Zohar.
Chapter 6: Why Learn in the Source?
The Difference Between Source and Compilations
So why, why should it be, and here I go back, why should someone who can indeed learn in the source? And there’s indeed a tremendous difference from learning “asher adlil yikrav b’sari” (which I will bring near in my flesh), yes? There’s indeed a tremendous difference from learning things in the original source, with learning only likutei basar likutei (compilations after compilations).
One Needs Commentaries — But Also the Source
Certainly, I’m not saying, I’m not one of those people who say, learn the Zohar without the commentary of, I don’t know, of nothing, of the Arizal himself. Certainly, the commentaries are themselves the people who learned the Zohar well. Just as one can’t learn Chumash without the commentary of Rashi. I mean, one can, but then one begins first to be fresh with Rashi.
Rashi and the Midrash as Precedent
Because Rashi also learned Chumash, and the Midrash also learned Chumash, and he extracted how one can understand the Chumash, according to what he understood, l’halachah ul’maaseh (for law and practice) and with depth, and all sorts of ways that the Midrashim and all the commentators on the Torah do, from the first moment, from the seventy elders, from Moshe Rabbeinu himself who said commentaries on the Torah.
Moshe Rabbeinu’s Shiurim
Moshe Rabbeinu himself didn’t say what is the chiddush Torah (novel Torah insight) in the parsha that one reads, that one does krias haTorah (Torah reading). He said exactly a Torah shiur (lesson) how one should go home, and you know I have many proofs on this. It’s not now the subject. It’s taken other discussions.
One Needs Both — Commentaries and Source
But I want to bring out to us, certainly we need commentaries. But on the other hand, commentaries is a lecturer. Commentaries is like someone who learns only halachah l’maaseh, he learns only likutei, Busel likutei, he knows what to do. Also barely, because there’s indeed a baal mishnah (master of Mishnah) who confuses the world, and moreh melachim (teacher of kings) doesn’t concern the foolishness. And he also has a very baby, a very imaginary connection with this, very little ownership.
So, we need very strongly to learn the original books, and the Zohar, Sefer HaZohar.
Chapter 7: Sefer HaZohar as the Central Book
The Virtue of Sefer HaZohar
Had a conversation with other Jews weeks ago about this, what is the virtue of Sefer HaZohar? One can, there are investigations who wrote it and when, and how, and who makes this book and in Aramaic, is the rishon on the Torah sometimes hard to grasp, but the answer is the reason is, because there is such a cheder (room), there is such a school, there is such a beis hamidrash (study hall) that brings out and explains the Torah in the way of life, and in the way of desire, in the way of love, which one calls in the way of Chassidus in Chassidic language.
The Zohar as Canonical Book
And there are many people who want. The Rabbeinu Bachaye says Torah on sod (secret), and the Rishonim and Acharonim, all sorts of people say on sod, and Sefer HaZohar is like the central book. It takes together all these sod things that exist in sod, and this is like the canonical. The most essential book that one must truly be expert in, if one must from where do you learn sod haTorah book, so you know you learn from a mekubal, or not just from a mekubal?
Not Just Kabbalah — Also Chassidus and Mussar
I mean from a mekubal but from a Chassidus book and from a mussar book, like Reishis Chochmah and Yesod HaTorah Avodah. I mean other books that are built on bringing out the Jewish outlook, the Jewish life. Yes, say the educators say one needs life, this is the life, the life, the vitality, of what a Jew means, what Shabbos means, what Yom Tov means. All learned Zohar, all are experts in the book, so they are connected.
Not Enough with Parables and Applications
And we’ve made clear that it’s not enough to say that it’s a parable with an application, or that it’s the same “just as it is above so it is below,” just as by a person there are various midos (character traits), so too by the Almighty, or the deeper things that the mekubalim say, that a person conducts himself in the midos of chesed (kindness) he awakens by the Almighty the midos of chesed.
The Zohar as a Match That Ignites the Soul: Why Jews Need to Learn Kabbalah
The Zohar Opens Up, It Doesn’t Close
It always opens up. Posach Rabbi Shimon (Rabbi Shimon opened), yes. There are books that close – they say this is how it is, until here, and when, now, one can’t go further, this is what I have to say. No, the Zohar opens up. Even everything that it says is only a gate to enter further.
Just as, I said this parable, I want to repeat it: Just as the Arizal says in the commentary on the Zohar, or other good commentaries that exist on the Zohar, one sees that they say something that is seemingly different in the Zohar. People say, “Ah, I don’t understand a single word. He doesn’t just say over the translation, he says something else.”
But the Zohar wasn’t made just to say what stands there. The Zohar was made to ignite a fire in us.
The Parable of the Match and the Lag BaOmer Fire
Just as a good fire, a good match, isn’t a match that burns only itself. If there’s a match that burns only itself, will I also be called to light the entire Lag BaOmer fire? No, for that one lights a Lag BaOmer fire. This is the hint.
A good match is something that ignites another. It ignites the entire big fire. True, the entire fire must be prepared properly, there must be eitz ben orah (wood that catches fire), a person must have a soul that is like eitz ben orah that catches well. Okay, there are preparations, avodas hachanah (work of preparation), to be ready for this. But the Zohar was made a book that opens, it’s much more than a book that closes.
True, the Gemara is also like this, and all truly good books. But this is also the virtue of a central book, of a central book.
The Virtue of Chumash – A Book That Opens Up
Just as one can say Chumash. What is the virtue of Chumash? There are indeed Prophets, and many people have good Torah teachings. But the Chumash is a book that opens up, it’s not a book that closes. What does it mean that it’s closed? That you don’t understand a single word. It’s a book that opens up.
So about this one must open the Zohar and search there. When we are engaged in a sugya (topic), it’s always important to find how the Zohar frames the sugya, how the Zohar speaks about the subject, what the Zohar does with the thing.
Introduction to Learning the Zohar: Learning a Piece of Zohar in Parshas Behaaloscha
So now, until here a very important introduction, but now more devarim beteilim l’fi erech divrei Torah (idle words compared to words of Torah). Now let’s say a bit of divrei Torah. So I want to try to do a very simple thing. I want to do a… learn a piece of Zohar, plain learning, because one can’t be outside, and then try to expand according to my way, according to… according to… according to how we hold, to see what one can do here. It’s not exactly the subject of the piece, it’s a true piece, but it’s sometimes very complicated. And I didn’t come to explain just derashos (homilies) or Zohar, but to bring out a teaching.
The Verse: Behaaloscha Es HaNeiros
Like the verse, the Zohar deals in Parshas Behaaloscha with the parsha of hadlakas haneiros (lighting of the lamps), the parsha of “behaaloscha es haneiros el mul pnei hamenorah yairu shivas haneiros” [Behaaloscha 8:2 – “when you light the lamps, the seven lamps shall illuminate toward the face of the menorah”].
What the Zohar deals with, and certainly here there is also a discussion on pshat (plain meaning) too, that is whoever learns in the Torah sees that the parsha of hadlakas haneiros, behaaloscha es haneiros, hadlakas haneiros we call it.
The Menorah Appears Multiple Times in the Torah
The menorah appears multiple times in the Torah, I don’t remember how many, I made a list once in honor of Chanukah, seven eight times. Even the actual verses behaaloscha es haneiros, the Ramban struggles on the pshat, it appears three times almost the same verses:
– In Parshas Tetzaveh
– In Parshas Emor
– And here in Parshas Behaaloscha
It appears more or less the entire same thing, each time with a chiddush, of course, that it changed from the first from the second, but it appears very many times.
When Something Appears Many Times – There’s a Sod
And as we learned last week I think, that something that appears many times, certainly one can deal on pshat, why in this place must one add this, and what is the subject, what is the context, what is the chiddush, what is the halachah, etc.
But in this there is also a sod. Sod means to say very nicely and well, but why, why, he can put all these things in one series, he can everything, the Torah knew how to write, he can write everything at once. Why does he speak about this so much?
When he speaks about this so much this isn’t a subject of information, because he lacks information. Information one can say at once briefly. It means he loves to speak about it, he loves to speak about it.
The Torah Has Things It Loves to Speak About
The Chumash has things that it doesn’t love to speak about, and has things that it does love to speak about. Sometimes there’s something that seemingly it wouldn’t have needed to love to speak about, like I know the slanders about, and then one struggles why does one speak about this so much.
Example: Women and Damages – Few Verses, Many Laws
But generally speaking, there are things that one can see even in the mitzvos, yes, as we learn, there are entire sections of the Torah, entire sections, yes:
The entire Bava Kama, the entire Kiddushin, the entire Gittin, the entire tractate Gittin and Kiddushin and Kesubos are perhaps built on approximately one verse in Parshas Ki Seitzei. True, and a few more verses when one wants to include the rest of tractate Kesubos, and so the entire orders of Nashim and Nezikin that the people in yeshivos toil over and they learn their entire lives, there are a few verses in the entire Torah, let’s say twenty, thirty, I don’t know how many, perhaps one can say a few more verses, but there are almost no verses in the entire parsha that speak about this, and there’s also no parsha that repeats itself. Everything is stated once, sometimes it appears a bit in Mishpatim, well, that’s all.
Example: Mitzvos That the Torah Repeats Many Times
Then there are mitzvos, let’s not even speak of stories, certainly there are more stories about one thing, but then there are mitzvos that the Torah repeats many times. The Torah keeps talking about them, as we spoke on Erev Shavuos about the matters of shemittah and yovel, the Torah writes at length “v’safarta lecha sheva shabbosos shanim” [Vayikra 25:8 – “and you shall count for yourself seven sabbaths of years”], a whole lengthy section, the Torah loves to speak about this. If it loves to, then there is something deeper in this.
The Menorah – The Torah Loves to Speak About It
So too there is the mitzvah of the menorah, particularly the mitzvah of the making of the Mishkan, but the menorah specifically within the Mishkan, the menorah the Torah loves to speak about very much. That is, there are two vessels that the Torah speaks about very much: the Aron and the Menorah.
The Aron
The Aron, the Chumash speaks later in Beha’aloscha also about the two Arons, a very important parsha, and there are the inverted nuns [the upside-down nuns in Beha’aloscha 10:35-36], which allude to the Sha’ar HaNun [the Nun Gate], says Rabbi Aharon of Karlin, I won’t go into this now.
The Menorah
And another thing that the Torah very much loves to speak about is the menorah. Very much loves to speak about it. The Chumash loves to speak about the menorah.
What “Sod” Means in Kabbalistic Language
That which the Chumash loves to speak about, this is called in kabbalistic language that there is a sod in it. That is what sod means.
The sod, the subject matter of the Zohar which gives language and words for secrets, is a way to bring out, to have words for it, not to have to say “ah, it’s higher things, it’s a feeling, it’s not something that can be given with words.”
No, and the Torah made words for this. It spoke about it, it didn’t just say that there one must be silent. This is made to bring out with words what we’re talking about here.
And certainly when one has words, one can also do. People are after all people who live and are a ruach memalela [a speaking spirit], a person is a thing upon a thing. When one has words for it, he can do it better, and also he can better oppose obstacles.
Why Must a Jew Learn Zohar? Why Must a Jew Learn Kabbalah?
What do I mean to say? I mean to say this:
Every Jew Knows That the Menorah Is a Delightful Thing
Why must a Jew learn Zohar? Why must a Jew learn Kabbalah? The answer is this: because every Jew knows, every Jew knows that the menorah is a delightful thing. He learns Chumash, and the Chumash speaks about it six times, he already feels a pleasure in it. And the menorah is so beautiful, and all Jews, all generations, one of the holy things that has been in Klal Yisrael has been the menorah.
Yes, we know, they always made pictures of the menorah, and spoke about the menorah, and they even made the only vessel in the Beis HaMikdash that one makes supposedly a remembrance for. Somehow, whether with a menorah, whether with a candle, whether with a vessel, without a vessel, it’s the menorah.
One makes Chanukah by lighting a menorah, which as all the Rishonim already understood, and the Rambam explicitly, which is simple, it’s stated in the thing itself, that this is something we want to have. The menorah is something that Jews relate to, and they love it.
The Problem: The Satan U’meisis Ha’olam
Now there is a problem. What is the problem? One can say it this way, there are other ways to say it. I want to say it this way:
Sometimes comes a satan u’meisis ha’olam, come the satan u’meisis ha’olam, the nations of the world, and say, “mah hamitzvah hazos u’mah ta’am yesh bah?” [what is this mitzvah and what reason is there in it?]
Okay, the menorah is not such a thing that one must explain so much. One will see, ma’aseh hamenorah mikshah zahav [the making of the menorah from one piece of gold], “niskasheh Moshe b’ma’aseh hamenorah” [Moshe had difficulty with the making of the menorah]. It’s something so difficult. Yes, it’s difficult perhaps to make, okay, I hear, it’s a craft, very good. But it’s not exactly such a difficult thing to understand. But the love that you speak of here, the passion, yes, the “shetishalheives olah me’eileh” [that the flame should rise by itself], I hear it.
What Happened to the Litvaks – The Tragic Loss of Chiyus
And what happens? One can tell you, and this is unfortunately what happened to the Litvaks, I want to tell the story.
What happened that many people, modern people, lost the chiyus in Yiddishkeit? Why did it happen?
The Dialogue with the Gentile
The gentile comes and he says, “Okay, you have a menorah.”
As it says, as the Midrash says, “ashrei ha’am yodei seru’ah” [Tehillim 89:16 – “happy is the people who know the teru’ah”], the Zohar brings this verse. “Ashrei ha’am yodei seru’ah” – what?
Why does one already begin to prepare for Rosh Hashanah? He’s already speaking about Rosh Hashanah, it’s still Shavuos, and he’s already speaking about Rosh Hashanah. The Barditchover spoke about Shavuos. Okay.
But “ashrei ha’am yodei seru’ah”, “al kamah korbanos yesh lahem, kamah shofaros yesh lahem, kamah chatzotzros yesh lahem” [on how many sacrifices they have, how many shofaros they have, how many trumpets they have]. We have beautiful things, they also have beautiful things.
Nu, why must I have specifically the beauty, the pleasure, exactly the recipe that your grandmother made must I have? There are many recipes in the world. Go to them, come to us.
The Jew’s Answer: “Kach Nitzta’vinu”
The Jews answered, the Jews answered, “Yes, one minute, very nice, it’s very nice, but I have a problem. The Ribbono Shel Olam gave me a Torah at Ma’amad Har Sinai, and I believe in it, and He commanded me that I must keep Shabbos. I cannot keep Sunday as you do.
I believe that Sunday is very nice, the Sunday service in church is beautiful, it’s very nice. I don’t see, it’s not a lie. It’s actually in the Torah, I may not say ‘lo sechanem’ [Devarim 7:2 – “you shall not show them favor”], I may not ascribe favor, but it doesn’t say that I must say that everything is false, true? Well, it’s beautiful.
What should I do that the holy Torah obligated me, gave me a halachah that I must keep Shabbos, the seventh day, not the first day. Good day, I cannot go with you in partnership.”
The Deficiency: A Body Without a Soul
Very good. Because of this the Jews remained as if with a body without a soul, yes? Very good, he keeps Shabbos, and the first thing that one tells him that it says, this is a clear halachah and one must do it, he does it. Okay, he is very strict about it. But in practice, the charm he has lost, true? The charm, he has no charm. He does Shabbos because he must.
The Answer That He Tells Himself
And when the gentile tells him, this is his answer, this is his answer, it’s not an answer that the gentile understands, but it’s an answer for himself, at least. This is his answer, he says to the yetzer hara, “kach nitzta’vinu, kach nitzta’vinu, kach amar HaKadosh Baruch Hu, we must do this, this is our obligation, this is our duty, and this much we must do.”
But it’s not an obligation to feel a pleasure in it, true? It’s not an obligation to hold that it’s actually more beautiful than the gentile church, or to make it so that it should be more beautiful.
“V’asu Li Mikdash” – But Without Chiyus
He must actually make, where is the Mikdash, “v’asu li mikdash v’shachanti besocham” [Shemos 25:8 – “and they shall make Me a sanctuary and I will dwell among them”], he must make it “kulo omer kavod” [everything speaks honor], as it says in the verses, that even without prophetic visions, and that a beis midrash is a mikdash me’at, he must imagine what the Ribbono Shel Olam’s house looks like by the angels, and make it so that here should look like that, true? Halachah, a simple verse.
But if it’s not a halachah, it’s not a mitzvah, it’s not an obligation, it doesn’t say in Shulchan Aruch properly, yes, a few things don’t say in Shulchan Aruch, one can have a din in a hole in a basement somewhere, it doesn’t say in Shulchan Aruch, he doesn’t do it.
The Main Deficiency: His Inner World Is Gentile
It comes out that his inner world, his world of imagination, his world of feeling, is essentially gentile, is essentially, he essentially conceded to those who say “mah mitzvah zo u’mah ta’am yesh bah”, only that we have better crowns, we should not be guilty. Shofar.
“Ashrei Ha’am Yodei Seru’ah” – Not “Rachmana Pakid”
But about his shofar does it say “ashrei ha’am yodei seru’ah Hashem b’or panecha yehaleikhun” [Tehillim 89:16 – “happy is the people who know the teru’ah, Hashem, in the light of Your face they shall walk”]? Does it say “ashrei ha’am mekayeim hamitzvos, Rachmana pakid” [happy is the people who fulfill the mitzvos, the Merciful One commanded]? Very good.
“Rachmana pakid” is very different from “ashrei ha’am yodei seru’ah”.
One doesn’t say, after the tekios one conducts oneself, one says the verse “ashrei ha’am yodei seru’ah”. One doesn’t say “Rachmana pakid”. Ah, truly there is a Rebbe, I don’t know what story he said this. Not this does one say.
This is the truth. This is the truth.
The Difference Between “Yodei Seru’ah” and Merely Fulfilling Mitzvos: The Necessity of Words for the Inner Dimension
Chapter 1: Shofar — “Yodei Seru’ah” Versus “Mekayeim HaMitzvos”
The Verse by Shofar and Its Meaning
Indeed we have better relatives, we should not fall, we should blow shofar without a barrier. But about his shofar does it say “ashrei ha’am yodei seru’ah Hashem b’or panecha yehaleikhun” [ashrei ha’am yodei seru’ah — happy is the people who know the teru’ah]. Does it say “ashrei ha’am mekayeim hamitzvos, Rachmana amtiku” [Rachmana amtiku — may the Merciful One sweeten]? No! Very good. Rachmana amtiku is very different from ashrei ha’am yodei seru’ah.
We don’t say, by us after the tekios one conducts oneself that one should say the verse “ashrei ha’am yodei seru’ah”, we don’t say “Rachmana amtiku”. Yes, there is a Rebbe, I don’t know if it’s a story, he said this. Not this does one say in the siddur.
The Shofar’s Sound Fills the Entire World
True, the siddur speaks about — the shofar speaks about how the shofar is memalei [fills] the entire world with its sound, and this we will hear again, what is written in the siddur. It doesn’t say in the siddur, it’s a halachah one must blow shofar.
The Jew Without Words
But unfortunately, the Jew who doesn’t have another answer, he doesn’t understand this, he doesn’t see what’s written in the siddur. The movie studio supposedly makes better things, because we don’t have a Jewish movie studio. Why not? Because we don’t know that there is something alive, because we think that there is only a halachah.
The Inner World Is Gentile
Against this one must know, okay, his inner world, his world of feeling, his feeling, his heart, his soul, is all gentile, is all worldly, let’s say, he only fulfills the mitzvos.
Chapter 2: The Grandfather’s Pleasure in the Menorah
The Grandfather’s Understanding of Beauty
Ah, you’ll ask him, your grandfather certainly had a pleasure, he held that the menorah is truly the most beautiful thing in the world. He didn’t just say, he didn’t just say that he was primitive, he held this way.
The Imagination of Beis HaMikdash in Exile
He thought tremendously that we are in exile and in filth, but he hoped, he imagined how the menorah will look in the Beis HaMikdash, how the Kohen Gadol lights it, and it’s beautiful, there isn’t, not one church has such a beautiful thing.
“Nehi Dela Chazi Mazlei Chazi”
So he saw tremendously, he went, went to meet the kings of the nations, and if he met and he saw how beautiful it is, perhaps one may not, I don’t know, if he saw how beautiful it is how the gentiles in their pomp turn and make beautiful ceremonies and things, he said, “Ah, I know what I’m going, he says, he will remember, he will contemplate.”
If he merits the coming of Moshiach, if he merits to go to a true Rebbe, to the tzaddikim who were engaged in this, let’s say he spoke once a shiur, if he merits this he saw, “nehi dela chazi mazlei chazi” [if he didn’t see, he saw from his mazal].
Chapter 3: Akdamus — The External Was Also Better
The Learning of Akdamus on Shavuos
And what does one speak about from there? Yes, one had to, they learned Akdamus on Shavuos, because one says we’re going to have a Leviathan with a Shor HaBar [the wild ox], you have some fire, snow, a ride for everyone not.
The Inner and the Outer
One doesn’t even speak about the “mishaleil b’veisecha od yehaleluchah selah” [he who praises himself in your house will yet praise you], this is certainly, this is already the inner things, even the external was better, it was more delightful, the children loved it more, we will love it more, perhaps today we are in exile, we hope, we imagine things in our imagination how it looks.
One Can Be an Orthodox Jew Without This
But all these things are not halachos, one can be a completely Orthodox Jew without ever having an imagination about the Shor HaBar and Leviathan, one doesn’t have to say Akdamus, one can barely be a Jew, but one can be an Orthodox Jew one can be.
Chapter 4: Why the Orthodox Jew Is “Just So” — Because He Has No Words
“Ne’elamti K’rachel Lifnei Gozzeha”
And why is the Orthodox Jew just so? Because he has no kesuvah [written words], because he has no words. Because he is “ne’elamti k’rachel lifnei gozzeha ne’elamah” [I was silent like a sheep before her shearers, silent], like a rachel — rachel alludes to the Shechinah, the Knesses Yisrael — who is being shorn, and she cannot even make a noise, who is muzzled, she cannot cry, she has, I have no words.
People Live Through Words
And if I have no words, since people are such a sort of creatures that in practice live through words. Except for a few madmen who they can say, I can’t, I have no words, and we believe in this we dance further so.
The Words That We Have Are Only Nigleh
Most people, and certainly the public, the world, if one doesn’t have an answer, is that the words that we have are only with nigleh [the revealed Torah], these are the words that most people have, the words that exist are nigleh, these are the words, the halachah okay, baruch Hashem, they have this, very good. But on the inner dimension one has no words, because the inner dimension was something that one felt, it’s not such a thing.
Chapter 5: The Beis HaMikdash — Not Only Halachos, But a Pleasure
Almost No Jew Went Into the Beis HaMikdash
Almost no Jew came into the Beis HaMikdash, almost no Jew, what does it mean when the Beis HaMikdash existed, didn’t go out saying, baruch Hashem today fulfilled punctually all the halachos, all the hiddurim. There was a korban olah today, a korban tamid, the musaf of Shabbos with two sheep with all the hiddurim. It was such that not one Jew was in the Beis HaMikdash.
When the Beis HaMikdash Is Truly Destroyed
It could have been that there was a period when that Beis HaMikdash (Holy Temple) was like that, but now it’s truly beis charuv v’cherpas [a destruction and a disgrace], now there was no point to the Beis HaMikdash, but when it did exist, there was something like a taste, something like a romance, something like a celebration that couldn’t be expressed, there were no words.
Chapter 6: The Levites — Their Role Was to Give Words
The Jobs of the Levites
The Levites, they have the jobs among the Levites. One learns this week about the Levites, what are the jobs among the jobs, and the jobs don’t stand explicitly in the Torah, that they sing. It only appears later in Divrei HaYamim (Chronicles).
Breaking Forth Ideas with Words
But the Levite’s job was to break forth ideas with words, for this there is Tehillah (praise) and for this melody, but we don’t even have Tehillah, we don’t know which melody must be sung, and whatever part one finds to say a melody, and one says Tehillah and one says Tehillah and one says Tehillah and one says Tehillah and one says Tehillah.
The Solution of the Holy Zohar
Perhaps it’s not the complete solution, because the Chassidic sefarim (books) come and say that this can also be explained differently. But it’s very important to hear what is the solution of the Zohar HaKadosh, and in general the entire Chassidic world, that the Zohar’s Chassidus and with the Mekubalim (Kabbalists) and Acharonim (later authorities), they are all like this, everything that they do.
Chapter 7: The Zohar Comes to Give Words
“Come My Brother, I Want to Give You Words”
Because it arises, the Zohar comes and he says “Kum Rebbi Levi” (Rise Rabbi Levi), come my brother, I want to give you words, so you can answer them.
“Mah E’eseh, V’Ahavas Talmud Torah Gazar Alai”
We must say, yes, we have an obligation, we Jews have a decree, a verse, “Mah e’eseh” [what should I do]. A gentile girl is very beautiful, what should I do? “Mah e’eseh, v’ahavas Talmud Torah gazar alai” [what should I do, and love of Torah has been decreed upon me]? “Lo es lishchot” [not for you to slaughter], by me it’s not allowed! It should be feared that we become outside of Yiddishkeit (Judaism). “Mah e’eseh,” so says a simple Jew, and this is a thing.
A Gentile Wedding and a Gentile Life
But in practice, he truly cannot marry a gentile girl, but nevertheless have a gentile wedding. In a gentile wedding life, in a gentile life, and his Shabbos should look like what? Yes, with all the halachos (laws), but gentile.
The Zohar Gives Words
Can you say a sentence? No, no, let’s hear out my child. I want to tell you, that a Jew, a Jewish body, is such a sort of thing that’s called a merkavah l’Shechinah [a chariot for the Divine Presence].
Chapter 8: The Foundation — A Jewish Body is a Merkavah L’Shechinah
I’ll Give You a Few Words
I’ll give you a few words. A Jewish boy, a Jewish male, is a merkavah for the level that’s called Yesod (Foundation). Literally the private Yesod, but in general. The male is a chariot for a thing that’s called Yesod, which is called Tzaddik (righteous one). There are many pesukim (verses) about this. “Tzaddik yesod olam” [the righteous one is the foundation of the world].
Bo’el Bas El Nechar — The Nimshal, Not the Mashal
And when a Jewish boy puts his tzaddik into a gentile girl, it’s like a “tzelem b’heichal” [an idol in the Temple]. The entire world revolves around this thing, and we have made clear that it’s not enough to say that it’s a mashal (parable) with a nimshal (application), or that it’s the same “k’mo she’hu l’ma’alah kein hu l’matah” [as it is above so it is below], just as by a person there are different midos (character traits), so too by the Almighty.
The Deeper Things That the Mekubalim Say
Or the deeper things that the Mekubalim say, that a person who conducts himself with the midos of chesed (kindness) awakens by the Almighty the midos of chesed, the “yera’eh kol zechurcha es pnei ha’Adon Hashem” [every male shall see the face of the Master, Hashem].
The Well-Known Explanation in the Zohar
This is the well-known explanation in the Zohar, that the male, which is a sign and a remembrance and a merkavah for the level that’s called the male above, the Yesod HaElyon (Upper Foundation), which is the ma’ayan hanovei’a (the flowing spring) that brings down all the shefa (abundance) to the world, must enter into the bechinas nukva d’kedushah (the aspect of the holy female), into the bechinas HaShechinah (the aspect of the Divine Presence).
There It’s Called the Mikdash
There it’s called the Mikdash (Sanctuary), yes? He enters into the Mikdash, he enters into the Mishkan (Tabernacle). And when the Jews carry this, as we learned this week, how beautiful it is how the Jews carry the Mishkan, they carry the Shechinah, literally. This is the explanation.
A Ba’al — Marriage with the Daughter of a Gentile God
And you understand that certainly this is called a ba’al (master/husband), that a Jew lets go, like a Jew who lets go and he is “bo’el bas el nechar” [cohabits with the daughter of a foreign god], not that he marries a gentile girl, he marries the daughter of a gentile god. Do you grasp? A Jewish girl is a daughter of the Jewish God, yes? “Banim atem l’Hashem Elokeichem” [you are children to Hashem your God]. Not just a daughter, it’s an aspect, He loves us very much.
Let Me Give You Certain Words
Let me give you certain words, perhaps the words are a mashal, perhaps they are too gashmiyus (physical/coarse) when we think of them, I’ll give you more Kabbalah words, it’s called zu”n [Ze’ir Anpin v’Nukva – the Small Face and Female].
Every Jewish Boy and Girl is a Merkavah
And the words show that every Jewish boy is a merkavah for the Ze’ir Anpin, for the midas HaTiferes (the attribute of Beauty). Every Jewish girl is a merkavah for the midas HaMalchus (the attribute of Kingship), for the Shechinah. And when they come together there becomes a “yichud Kudsha Brich Hu u’Shechintei” [a unification of the Holy One, Blessed be He, and His Shechinah], and this is what Jews do when they have a wedding.
When a Jew Mixes with a Gentile
Gentiles have their own levels, I know, seventy ministers and so forth. But when a Jew mixes with a gentile, he is “bo’el bas el nechar,” it’s “k’veyachol” [so to speak], think about it, he brings the level of the Yesod d’kedushah (Foundation of holiness), goes into an avodah zarah (idolatry). Like a person takes the Beis HaMikdash, the Mikdash, the holiest of the holy, and he puts it into an idol house, he takes the Aron HaKodesh (Holy Ark) and puts it into an avodah zarah.
This is the Nimshal — The Beis HaMikdash is the Mashal
And not this is a mashal, this is the nimshal. You think about the Beis HaMikdash? The Beis HaMikdash itself was only a mashal for the entire matter, for the entire Kabbalah that I’m giving you. And this is the vitality.
Chapter 9: Another Thousand Meshalim — The Sea, the Rivers, and the Upper Abundance
This is Only One Mashal
This is only one mashal, yes? We spoke now about the mashal of “k’ma’asei ne’urayich” [like the deeds of your youth], about a mashal of ahavas ish v’ishto (the love between a man and his wife).
“Kol HaNechalim Holchim El HaYam”
I can give you another thousand meshalim about the sea that becomes “kol hanechalim holchim el hayam v’hayam einenu malei” [all the rivers go to the sea and the sea is not full], all the rivers, the upper abundance goes like rivers that fall from above, the rain, yes, from l’ma’alah l’ma’alah (from above above), from the “tal d’nachis me’Atika Kadisha” [the dew that descends from Atika Kadisha], and it goes in until it comes into the sea which is mekabel (receives), through which the world becomes refreshed again.
“Yishku Kol Chayso Sadai”
“Yishku kol chayso sadai yishberu pera’im tzema’am” [all the beasts of the field will drink, the wild donkeys will quench their thirst], which are very beautiful pesukim from Barchi Nafshi [Barchi Nafshi — a chapter of Tehillim] that the Zohar loves very much.
This is the Explanation
And so, this is the explanation, a Jew does a mitzvah, this is the explanation, a Jew does teshuvah (repentance), until then she was “shruyah b’dava” [sitting in sadness], and the servant takes the mayim (water), the mayim ha’elyonim (the upper waters), and he sends it into her “sohar” [her secret], and from that sohar becomes water, true? This is what one does.
Chapter 10: The Zohar’s Role — Making Words and Meshalim Clear
“I’ll Give You More Words”
Ah, now what does the Zohar do? He says “I’ll give you more words, more meshalim.” And the Kabbalah, the entire Kabbalah is engaged in making clear and speaking out the meshalim. One must be able to speak about this, understand clearly.
This is Not Just a Feeling
This is to say that there is a feeling, a Jew has a taste in the Menorah, it’s not just a feeling, it’s not even just a remez (hint).
“El Mul Pnei HaMenorah Ya’iru Shivas HaNeiros”
There is in the Menorah there is “el mul pnei hamenorah ya’iru shivas haneiros” [toward the face of the Menorah the seven lights shall shine]. All seven lights, all seven sefiros (divine emanations), all seven levels, must connect, must shine toward the pnei hamenorah, which is the Binah (Understanding) above or the Malchus (Kingship) below. Look in the Zohar, see exactly what it means.
The Ner Ma’aravi
And the ner ma’aravi (western light), which is the ma’arav (west), means Shechinah b’ma’arav (Shechinah in the west). Everything revolves around there.
Chapter 11: The Gentile’s Question — “Mah Dodech MiDod”
These are the Words
These are the words. Now you ask, the gentile comes here, now the gentile comes and he asks you, “Rebbi Yishmael ben Elisha, mah nishtanah rechimo d’Abba… mah nishtanah rechimo d’Abba mikol rechimon?” [what is different about your Beloved from all beloveds?] Yes, what do you have so beautiful? What is your beloved more than our beloveds? We have more beautiful buildings meanwhile.
“Nicha Lach D’Eima Lach Chad Milsa?”
They say, “Nicha lach d’eima lach chad milsa?” [Would you like me to tell you one thing?] Can you explain to me? Don’t you understand that we have here the Kudsha Brich Hu u’Shechintei (the Holy One, Blessed be He, and His Shechinah)? Can’t you understand that here there is “el mul pnei hamenorah ya’iru shivas haneiros”? I have words for you.
He Teaches His Children
And the words he teaches to his children, and he makes it “musbar u’mevo’ar” [explained and clarified].
Chapter 12: Rebbi Hamnuna Saba — The Three Shabbos Meals
It’s Not Just That We’re Hungry
He tells his children about the Shabbos meal, it’s not just that we’re hungry and we sat at a party.
“Ha Se’udsa Da Hi Se’udsa D’Chakal Tapuchin Kadishin”
There is such a level that says that a Jew comes, Rebbi Hamnuna Saba comes into his Leil Shabbos (Friday night), and he says “Ha se’udsa da hi se’udsa d’chakal tapuchin kadishin” [This meal is the meal of the field of holy apples]. The meal is a meal of the holy garden, the holy pardes (orchard) of delicious apples.
What Does This Mean?
And he asks the children, what does this mean? And no one can understand it all, but it means that the Shechinah has different kinyanim (possessions), different hislabshuyos (garments) in the world. One of them is literally when one goes into an orchard with delicious apples or some other peiros ha’ilan (tree fruits), and what tasted delicious, it’s beautiful, this is the thing that is Leil Shabbos.
The Three Levels
And Shabbos morning he says, here is “se’udsa d’Atika Kadisha” [the meal of Atika Kadisha], and in the afternoon he says, here is “se’udsa d’Ze’ir Anpin” [the meal of Ze’ir Anpin]. These are the three levels, not just that one eats three meals.
Kedushah According to the Zohar: Introduction to the Explanation of the Matter of Holiness
PaRDeS: Four Levels of Understanding
The Simple PaRDeS — A Garden with Fruits
There are different languages in the world. One of them is literally: when one goes into a pardes [orchard], one has delicious apples, or some other fruits, hot grapes — it’s delicious, it’s beautiful. This is the thing that exists on Shabbos.
The Three Meals — Three Levels
And the Shabbos meal, he says, here there is the Atika Kadisha [the Ancient Holy One, highest level in Godliness]. And Friday he says, here there is the Ze’ir Anpin [the Small Face, middle level in Godliness]. These are the three levels.
It’s not just that one eats three meals. Yes, one can say it on simple pshat (literal meaning), but afterward he says it on a halachah, an obligation that one must eat three meals — well well, an obligation. But what is the meal? What is the thing that one eats? What is the obligation? What is the inner dimension? What does a meal mean?
One thinks that a meal is eating in a restaurant on Wednesday, and Shabbos is an obligation that you must eat a meal — eat Reb Shlomo’le’s tzimmes. No! Shabbos is a different sort of meal.
The Necessity of a Language for the Inner Dimension of Torah
Words for the Feeling
He has something, words for this, and one can say this. He says this, or he says this and one doesn’t understand it — one doesn’t go into the depth of the words that he says.
He says: “Okay, this is quite good for simple Jews who get excited and they say the Zohar, ‘Tana d’hilula’ [the Tana of the celebration, Rebbi Shimon bar Yochai], I saw the Matronisa [the Queen, Knesses Yisrael], come, ‘vayavo’u bnei Elokim’ [and the sons of God came] — yes, very good. But what does the Matronisa mean?”
He says: “No, it’s some aspect, I don’t know, the Rebbe knows what this means.”
No, no! Let’s understand clearly what he means. It means — what is there? One has philosophy letters from the Saint Lawrence, one of the explanations, okay, that one understands what he means. It’s not just words — one understands clearly and openly and explicitly what one is talking about here.
One has a language for the meaning, yes, for the inner dimension of Torah, for the obligation, for the have, for the things that one doesn’t like to talk about.
The Error of “I Don’t Know”
One should say: “Okay, I know this, I don’t like to talk about it, I don’t know. The Chassidic Jews have some taste in it, some feeling.”
It’s not a feeling! Certainly it’s a feeling — it’s a feeling. But because it’s so strong, because the secret of the entire world lies in this, because of this there’s a feeling. But the feeling is not a feeling alone — it’s clothed in very good words for the feeling.
The Advantage of Having Words — One Doesn’t Get Lost
The Mashal of Yodei’a Teru’ah
Now, that there are words for the feeling — when he has, this is one of the advantages, only one of them — one of the advantages that one has words for the feeling, one doesn’t get lost. One doesn’t get lost.
It’s one thing: you have a more beautiful one, you perhaps have a better teru’ah (shofar blast), you perhaps have a better trumpeter. But you’re not a yodei’a teru’ah (one who understands the teru’ah). You don’t know the kavanos (intentions) of the shofar. You don’t know how one brings out, how one is me’orer (awakens) back the mochin (intellectual powers) of the Z”A (Ze’ir Anpin), and it goes up to the Ima (the Mother, Binah), and it becomes completely new mochin with new gevuros (severities) with new chasadim (kindnesses).
The Possibility of Learning
And one knows this, and one understands this, and one gets a hasagah (comprehension), it’s the language of shofar, and knowing it. One can indeed explain it, one can indeed say it in words, one can indeed say it. Do you understand now the chiluk (difference)?
Theoretically you can also come learn it. Someone comes, one learns, one learns out, one learns out Sha’ar HaKavanos [Gate of Intentions, book of the Arizal]. I need to know the words — it’s not just.
The Proof That It’s True
The Question and the Answer
Student: Someone says: what is the proof that it’s true?
Maggid Shiur: The proof that it’s true is… one doesn’t need a proof! That this is true — this is the pshat in Sha’ar HaKavanos.
Here he says: I have a different kavanah — no problem, perhaps a different way, not that there’s only one way.
The Proof from the Menorah
The proof that it’s true — I’m speaking about the kavanos of prayer from the pshat of the Menorah — the proof that it’s true is that the Jews made a Menorah. They didn’t make a Menorah because it’s a halachah — the halachah is about this.
They didn’t make a Menorah because it’s a halachah. The Jews loved the Menorah. The Jews love — you love to eat the Sunday barbecue, even your barbecue tastes better. Why do you love it? Because each one loves something different. So, they loved this.
The Difference Between Three Meals and a Barbecue
The Question
Student: What is the difference between the taste of the three meals and the taste of a barbecue? This is a different sort of taste. What is the difference?
Teshuva – Revelation of the Mitzvah
Maggid Shiur: Ah… Shalosh Seudos, there is a revelation of the mitzvah there, essentially, and it’s a chance to be…
…and be there together with it: “Avraham yagel, Yitzchak yeranein, Yaakov uvanav yanuchu vo, menuchas ahavah unedavah, menuchas emes ve’emunah, menuchas shalom veshalvah vehashket vavetach, menuchah sheleimah she’atah rotzeh bah [Abraham will rejoice, Isaac will sing, Jacob and his children will rest in it, a rest of love and generosity, a rest of truth and faith, a rest of peace and tranquility and quiet and security, a complete rest that You desire in it: Abraham will rejoice, Isaac will sing, Jacob and his children will rest in it, a rest of love and generosity, a rest of truth and faith, a rest of peace and tranquility and security, a complete rest that You desire in it].”
Ah, is your pleasure a piece of chicken, is your pleasure a piece of steak? Not that! Is that what you’ve been waiting for? Not just said, not just being. There is a mitzvah there – what am I missing besides this?
The Virtue of Having Words
This is one great virtue why Jews who are a bit mekushar [connected], they have a bit of yiras shamayim [fear of Heaven], the ahavah [love] – which is the Torah, love, which are the mitzvos [commandments] – they, those who have words for it, they understand it already now. It’s already the next level.
Now, one must understand this, one must be able to speak about it. Especially when one already has three forty minutes, one must stop here. There’s already enough for Shabbos – but this is kedushah. This is still on one, on one as we have spoken.
The Matter of Kedushah – The Main Topic
The Connection with the Rambam Shiur
And in the Rambam [Rabbi Moshe ben Maimon] shiur, one is engaged in the topic of… what is this? Prishus [abstinence], okay, yes. Zehirus [caution], prishus – there is a topic.
The word, according to some, the word for this is “naval birshus haTorah [a scoundrel with the permission of the Torah]” is kedushah. It says “kedoshim tihyu [you shall be holy].”
The Pshat Level
Now, whoever learns according to pshat, and more and more shiurim that one will learn in the derech hapshat [the way of pshat], he will understand what we’re talking about here: conducting oneself properly with ta’avos [desires], which things are ta’avah and which things are not. This is according to pshat… simple level.
The Problem – Something Is Missing
And the reason why I bring it to a practical level, the sod level [secret], is because something is missing from that level. Something is missing – I’m not saying what’s missing, but everyone can see. Something is missing, and there is a lot… this is an avlah [injustice].
The Word According to Kabbalah
The word, according to Kabbalah, simply addresses this. The Ramban [Rabbi Moshe ben Nachman] says: kedushah – the thing is called kedushah.
Now, whoever will learn according to pshat, and the more shiurim that one has learned in the derech hapshat, he will understand why here there is a matter of conducting oneself properly with hana’os [pleasures], and which things are an oneg [pleasure] and which things are not. This is the according to pshat, the simple level.
Why We Bring the Sod Level
And the reason why one brings the PaRDeS level, the sod level, is because in a certain sense that level is missing. Something is missing – I’ll say later what’s missing, I won’t be able to say it. Something is missing, and there is a much better level.
Now, I will try to say this – this is the word that I’m going to finish with.
What Is Kedushah Itself?
The Ramban’s Explanation
Whoever will learn the pshat of the Zohar on kedushah – kedushah, as the Ramban interprets beshem Chazal [in the name of our Sages of blessed memory]: “Kedoshim tihyu” – “Perushim tihyu [you shall be separated].” You must be holy, means perushim. Perushim means exactly the middah [character trait] that we spoke about, which is called zehirus. That’s what you must be.
The Problem – Nobody Knows
Now, what is this kedushah? Does anyone know what this kedushah is? Nobody knows. Can you explain what kedushah is? Yes, no. I know what not to do. But kedushah is not something that you don’t do.
We’re talking about middos [character traits], we’re talking about pnimiyus [inwardness], we’re talking about a hargashah balev [a feeling in the heart], we’re talking about what one does.
The Error of Negative Definition
Kedushah doesn’t mean “don’t look at videos of kayotza bazeh [such things].” That’s not kedushah.
Now, you say: one does a pe’ulah [action] that comes from kedushah, it’s something that brings kedushah – “vehiskadishtem viheyisem kedoshim [and you shall sanctify yourselves and you shall be holy].” If you won’t look at bad things, you won’t read bad things, you won’t think – this will bring kedushah.
But what is kedushah gufa [itself]? Ah, that’s the problem.
Reishis Chochmah – The Source for Kedushah
The Sefer and Its Role
The Ramak [Rabbi Moshe Cordovero] says this: There is a holy sefer called Reishis Chochmah [Beginning of Wisdom]. It’s sad that the olam [world], as everyone knows, in Tzemach Lekutim [sefer by Rabbi Tzemach] it says that one should learn in Reishis Chochmah Sha’ar HaKedushah Perek 17 lifnei hazivug [Gate of Holiness Chapter 17 before marital union]. It speaks there about the matter of kedushas hazivug [the holiness of marital union] very well.
Not Only Sha’ar HaKedushah
But Reishis Chochmah is not only the entire Sha’ar HaKedushah, and the truth is that Reishis Chochmah is – I’ll be mekatzar [brief], I’ll speak about this in the review in the next shiur – but it’s an entire sefer that is to present mussar how mussar looks according to the Zohar. That’s the job of Reishis Chochmah, and with this it becomes Chassidus.
Reishis Chochmah and Chassidus
I can tell you that Chassidus is a commentary on Reishis Chochmah, and everyone knows that the first Chassidic sefarim – they all quoted it, and they all learned it.
As Chabad [Chochmah Binah Da’as, a Chassidic stream] we once said: that whoever doesn’t know Reishis Chochmah shouldn’t learn Tanya [foundational sefer of Chabad], because Tanya came and we made clear that it’s not enough to say that it’s a mashal [parable] with a nimshal [application], or that it’s the same “kemo shehu lema’alah kein hu lematah [as it is above so it is below]” – just as by a person there are different middos, so too by the Almighty, or the deeper things that the mekubalim [Kabbalah learners] say: that when a person conducts himself in the middos hachesed [attributes of kindness] he awakens by the Almighty the middos hachesed.
A Chassidic Shabbos – The Key to Kedushah
The Parable of a Great Rebbe
And from this I say: when there was a great Chassidic rebbe, from him one could understand what a Chassidic Shabbos is. He conducted a rebbe’s Shabbos.
He conducted one year when he felt that “nafshi lo nichnesah leveisom [my soul did not enter their house],” as the Ramban said. He said: “I don’t know exactly what this is, but I’m following someone who knew, I’m following someone who knew, I’m following someone who knew.”
The Problem – No Clear Picture
Nobody had a certain picture of what kedushah actually is. That’s the job of a Chassidic Shabbos, of a rebbe who conducts Shabbos. Now you see what kedushah actually is.
The Practical Difference
Now there is the following observation: You understand that certain ma’asim [actions] that one does are pogem [damaging] to the kedushah. Ah, I can understand that this is not so hard to understand.
You know what? One can explain precisely the halachos [laws], the gedarim [boundaries], the derech hamitzvah [the way of the mitzvah], and so on. What is so hard to understand? You can explain it better.
But it begins from what we’re talking about – we don’t know at all what we’re talking about.
Conclusion – Introduction to a Series
So this is our hakdamah [introduction] to the matter of kedushah, levirur inyan hakedushah al pi haZohar veha’Ari HaKadosh [to clarify the matter of kedushah according to the Zohar and the holy Arizal], which is melukot [collected] from the Zohar.
And every week we will learn Zohar about this, and it will come out very clearly in Parshas Terumah [the Torah portion of Terumah], Tetzaveh [the Torah portion of Tetzaveh], and the parshah.
And be’ezras Hashem [with God’s help], we will continue on this. And we will have a joyous Shabbos and a holy Shabbos.
שפה לדיבור אודות הקדושה – ביאור מחלוקת מהרצ״ה מזידטשוב והאפטער רב | זוהר בהעלותך תשפ״ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — ערב שבת פרשת בהעלותך
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
דער שיעור איז ערב שבת פרשת בהעלותך (אין חו״ל; אין ארץ ישראל שוין שלח). נאכדעם וואס מען האט זיך באשעפטיגט מיט עניני ספירת העומר, פסח, און שבועות, גייט מען יעצט צוריק צום הויפּט-נושא: דער זעלבער סוגיא וואס ווערט געלערנט דאנערשטאג ביינאכט אין שמונה פרקים פון רמב״ם — נאר דאס מאל פרובירן צו פארשטיין דעם זעלבן ענין על פי זוהר, על פי קבלה.
—
דער יסוד: פארוואס לערנט מען בכלל זוהר און קבלה בחבורה?
דער בריוו פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער צום אפּטער רב
ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט זייער שטארק געוואלט דרוקן עץ חיים פון אריז״ל, זוהר, און אנדערע ספרי קבלה, כדי מענטשן זאלן קענען לערנען. זיין פּראיעקט: מאכן חבורות וואו מענטשן לערנען צוזאמען סודות התורה.
דער אפּטער רב איז נישט געווען צופרידן דערמיט. ער האט געהאלטן אז מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אוודאי האט ער אליין געלערנט קבלה — זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה — אבער ער האט נישט געהאלטן פון עס עפענען פאר דער ברייטער עולם.
ר׳ הערש׳עלע שרייבט א לאנגע, שיינע בריוו צו משכנע זיין דעם אפּטער רב ער זאל כאטש נישט מתנגד זיין, אדער אפילו שטיצן דאס דרוקן. ער האט אויך געשריבן א ספר “סור מרע ועשה טוב” — כמעט ווי אן אדווערטייזמענט פארוואס מען דארף לערנען זוהר, עץ חיים, קבלה. דער ערשטער פּונקט דארט: מען דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מען קען נישט לערנען אליין.
—
חסידישע פּאליטיק: דער מחלוקת וועגן ווי אפן מען רעדט סודות
דער אפּטער רב האט רעפּרעזענטירט א געוויסע “אלטע וועג.” אבער אין אמת׳ן, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו דער אפענער וועג. ביי זיי האט מען אפן גערעדט דברי קבלה, טיפע ענינים פון אלוקות — נאר דאס איז געווען פאר יחידי סגולה, פאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעש״ט און צום מגיד.
ווען חסידות איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג — דער המון עם קומט — האבן געוויסע רבי׳ס (דער אפּטער רב, אפשר ר׳ זושא פון אניפּאלי, ר׳ אלימלך) נישט געהאלטן אז מען קען רעדן אזוי אפן פאר יעדן. דער עומק החסידות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה — איז געווארן זייער פּריוואט, נאר צווישן זיך.
דער אפּטער רב׳ס שיטה: “האזינו השמים”
דער אפּטער רב זאגט: ווען דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל — “האזינו השמים” — ער רעדט צו די נשמות. “ותשמע הארץ” — די גופים, די פּשוט׳ע אידן, זיי פארשטייען נישט, אבער זיי באקומען א התרוממות הנפש, א התעלות, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט. דאס שטייט בפירוש אין זיין ספר “אוהב ישראל”.
דאס האט געפירט צו א מציאות וואו: דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער פארשטייען נישט קיין ווארט. דער עיקר איז א געוויסע התלהבות, א חשק, מען בעט זיך אויס, מען גיט קוויטלעך, דער רבי גיט ישועות.
—
דער הויפּט-טענה: **די “מידל קלאס” פון חסידות**
דער פראבלעם
עס איז דא נאך א לעוועל מענטשן — נישט יחידי סגולה, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים פון 24 שעה א טאג, אבער אויך נישט המון עם. פּשוט׳ע למדנים — מענטשן וואס קענען עפענען א ספר, לערנען א סוגיא פון אנהייב ביז סוף, פארשטיין שיטת הרמב״ם, שיטת הראב״ד, שיטת התוספות, מכריע זיין צווישן זיי. היינט איז דא טויזנטער אזעלכע יונגעלייט — בחורים, יונגעלייט, עלטערע יונגעלייט, זיידעס — וואס קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, א זוהר אליין.
פאר די לעוועל מענטשן קען נישט זיין אז דער אדמו״ר זאל ווייטער רעדן צו זיי ווי צו א בעל הבית וואס ווייסט נישט פון גארנישט, נאר פון אפּאר קאצקע צוקער און קוויטלעך. אין חסידות פעלט זייער שטארק די “מידל קלאס” — אין רוב חסידות׳ן, אפילו אין אדמו״ר-חסידות׳ן. די מידל קלאס אין למדות, אין השגת השם, אין עבודת השם.
פאר דעם פּשוט׳ן איד איז דער אפּטער רב׳ס דרך נישט אפגעפרעגט
דער פּשוט׳ער איד וואס קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור — פאר אים איז דא אן אנדערע שאלה וויאזוי דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער דער אפּטער רב׳ס דרך איז נישט אפגעפרעגט פאר אים: ער האט א הייליגע רבי, ער קושט די רבי׳ס האנט, ס׳איז אלעס פיין. דער בעל שם טוב׳ס ווארט אז מ׳דארף מעריך זיין יעדן איד — ער רעדט פון פויערן, פון פּשוט׳ע מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, וואס קענען קבלה מגשים זיין און פארדרייען. נישט פון א כולל יונגערמאן.
דער כלל: ווער ס׳איז בר הכי און האט עס נישט — איז ערגער
יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט — איז ער ערגער. ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי “כאפ לפחות די מינימום.” דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פּשוט׳ער איד מיט זיינע בעיבי השגות — ווייל דו קענסט נישט. דו האסט יא די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים — “יזהירו כזוהר הרקיע.” אויב דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגסט “איך גיי מיט פשטות” — וועסטו נישט זיין קיין פּשוט׳ער איד, נישט קיין תם, נאר לא זה ולא זה, א גרויסער טיפש. יענער פּשוט׳ער איד איז א תם, א גראדער — אבער דו וועסט עס נישט זיין.
—
ר׳ הערש׳עלע׳ס פּראקטישע ארבעט
ר׳ הערש׳עלע האט זיך באמיט אויף צוויי פראנטן:
1. גשמיות׳דיגע פּראבלעמען: ס׳איז נישט דא קיין ספרים — דארף מען דרוקן. ס׳איז דא פּראבלעמען מיט גרסאות אין זוהר, אסאך נוסחאות — דארף מען ארבעטן אויף ריכטיגע גרסאות, שרייבן פירושים. דער “מתוק מדבש” און אנדערע האבן געארבעט אויף צו שרייבן פּשוט׳ע פשט פון זוהר אז מ׳זאל קענען פארשטיין.
2. רבי׳שע פּראבלעמען: דער אפּטער רב האט אסאך כח און כבוד — האט ר׳ הערש׳עלע זיך מטפל געווען, ער האט געשריבן א בריוו צום אפּטער רב צו מסביר זיין וואס ער מיינט.
דער בריוו צום אפּטער רב — דער עיקר טענה
ר׳ הערש׳עלע שרייבט: דער אפּטער רב, ווען ער זאגט תורה, איז ער מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים — ער קאנעקט צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער ברענגט ארויס וויאזוי מ׳קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה׳, ער ברענגט ארויס התעוררות, ער איז מתקן חסרונות פון עולמות עליונים און תחתונים אין זיינע תורות.
אבער — דער בעל שם טוב זאגט אין זיין תשובה: איינער וואס לערנט נישט קיין זוהר, נישט קיין עץ חיים, פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק — ער פארשטייט נישט וואס טוט זיך דא. ער מיינט אז דער רבי “האקט אין קאפ אריין.” ער גלייבט, ער איז א פּשוט׳ער איד — זייער גוט, אבער ער פארשטייט נישט.
דער בעל שם טוב׳ס שבועה
דער בעל שם טוב שווערט — חי ראשי — אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד׳ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין זוהר. ווער ס׳לערנט זוהר, זעט אז ס׳שטייט דארט. אוודאי, די חסיד׳ישע ספרים ברענגען עס ארויס מער — יעדער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט זיין אופן פון התעוררות און חשק. אבער אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פארוואס לערנען אין מקור?
פארוואס זאל איינער וואס קען יא לערנען במקור, זיך באגענוגענען מיט ליקוטי בתר ליקוטי? ס׳איז א ריזיגע חילוק צווישן לערנען אין דעם אריגינעלן מקור און נאר לערנען ליקוטים. דאס מיינט נישט אז מ׳זאל לערנען זוהר אן קיין פירושים — אוודאי דארף מען פירושים, פונקט ווי מ׳קען נישט לערנען חומש אן רש״י. אבער מ׳דארף אויך דעם מקור אליין.
(צדדיגע באמערקונג): משה רבינו אליין האט געזאגט פירושים על התורה — ער האט נישט נאר געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין דער פרשה, נאר ער האט געזאגט עקזעקט א שיעור תורה אז מ׳זאל קענען אהיימגיין דערמיט. ס׳איז דא אסאך ראיות אויף דעם, אבער ס׳איז נישט יעצט די נושא.
—
צייט-געבונדענע נקודה: היינט איז אלעס אנדערש
אין ר׳ הערש׳עלע׳ס צייט איז ליטעראלי נישט געווען קיין ספרים צו קויפן. ער האט געדארפט גיין צו דרוקערס, זיי משכנע זיין אז עס וועט זיין א גוטע ביזנעס, כדי זיי זאלן דרוקן עץ חיים. היינט עקזיסטירן נישט די אלע תירוצים. יעדע ספר קבלה און חסידות איז דא מיט טשארטס, מיט בילדער, מיט ביאורים. מען קען קויפן אין ספרים-געשעפט, ארויסדרוקן פון אנליין. ווי ר׳ פּנחס קארעצער זאגט אז ער איז גליקלעך אז ער איז געבוירן נאכדעם וואס דער זוהר איז געדרוקט געווארן — אזוי דארפן מיר זיין גליקלעך אז מיר לעבן מיט אזא גוואלדיגע הרחבה פון ספרים.
—
דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר פון סוד
דער ספר הזוהר איז דער צענטראלער ספר פון סוד. ער נעמט צוזאם אלע זאכן וואס איז דא אין סוד — ער איז דער קאנאנישע, דער עיקר׳סטער ספר. ווען מ׳דארף אמת׳דיג לערנען סודות התורה — נישט נאר קבלה ספרים, נאר אויך חסידות ספרים, מוסר ספרים, אזוי ווי ראשית חכמה, יסודי התורה — ספרים וואס זענען געבויט אויף ארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות — אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים אין דעם ספר.
דער זוהר עפנט אויף — ער פארמאכט נישט
דער זוהר איז נישט ווי אנדערע ספרים וואס “פארמאכן” — וואס זאגן “אזוי איז עס, עד כאן, ווייטער קען מען נישט.” דער זוהר עפנט אלעמאל אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
דאס דערקלערט פארוואס דער אריז״ל׳ס פירוש אויפן זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים, זאגן אמאל זאכן וואס זענען לכאורה משתנה פון וואס דער זוהר אליין זאגט. מענטשן קלאגן: “ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך!” אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע
א גוטע שוועבעלע איז נישט איינע וואס ברענט נאר זיך אליין. א גוטע שוועבעלע צינדט אן אנדערע זאכן — זי צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. דאס איז דער רמז פון ל״ג בעומר — מען צינדט א שוועבעלע כדי אנצוצינדן א גרויסע פייער. אמת, דאס האלץ דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג — “עץ בן אורה”, א מענטש דארף האבן א נשמה וואס כאפט זיך גוט אן, עס דארף זיין עבודת הכנות. אבער דער זוהר אליין איז דער שוועבעלע — א ספר וואס עפנט, אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
דאס איז אויך די מעלה פון א צענטראלער ספר ווי דער חומש. דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף — נישט א ספר וואס פארמאכט. דעריבער, ווען מען איז עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס דער זוהר טוט מיט דער זאך.
—
דער נושא: הדלקת הנרות — פרשת בהעלותך
דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם ענין פון הדלקת הנרות: “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.”
די מנורה חזר׳ט זיך איבער אין דער תורה
די פרשה פון הדלקת הנרות שטייט מערערע מאל אין דער תורה — זיבן, אכט מאל. דער רמב״ן אליין מיטשעט זיך על פי פשט: כמעט די זעלבע פסוקים שטייען דריי מאל — אין פרשת תצוה, אין פרשת אמור, און אין פרשת בהעלותך. יעדע מאל מיט א חידוש, אבער מער ווייניגער די זעלבע זאך.
א יסוד: ווען די תורה חזר׳ט איבער, איז דא א סוד
א זאך וואס שטייט אסאך מאל — אוודאי קען מען אויף פשט פרעגן: פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז דער חידוש, וואס איז די הלכה. אבער אין דעם איז דא אויך א סוד.
פארוואס? די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן. זי קען אלעס אריינלייגן אין איין סדרה, אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט זי וועגן דעם אזוי פיל? ווען זי רעדט וועגן עפעס אזוי פיל, איז דאס נישט א נושא פון אינפארמאציע — אינפארמאציע קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט: די תורה האט ליב צו רעדן דערפון.
קאנטראסט: זאכן וואס די תורה רעדט ווייניג פון
גאנצע חלקים פון תורה שבעל פה — גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ כתובות — זענען געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא, מיט נאך א פאר פסוקים. גאנצע סדרי נשים ונזיקין וואס מענטשן לערנען גאנצע לעבנס — אפאר פסוקים אין דער גאנצער תורה, צוואנציג, דרייסיג, כמעט נישט דא, און קיין פרשה חזר׳ט זיך נישט איבער. יעדע זאך שטייט איין מאל.
זאכן וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי ווי שמיטה ויובל — “וספרת לך שבע שבתות שנים” — א גאנצע אריכות. אזוי אויך די מנורה. ספעציפיש אין תוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן וועגן זייער אסאך. צוויי כלים רעדט די תורה וועגן זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
(צדדיגע באמערקונג): דער ארון — שפעטער אין בהעלותך רעדט מען פון די צוויי ארון, א זייער וויכטיגע פרשה מיט די נונין הפוכין, וואס רבי אהרן מ׳קארלין זאגט זענען מרמז אויף שער הנון — אבער דאס ווערט נישט אויסגעברייט יעצט.
וואס מיינט “סוד” אין קבלה שפראך?
דאס וואס די תורה האט ליב צו רעדן דערפון — דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דער זוהר, וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו דעם — נישט צו דארפן זאגן “אה, ס׳איז העכערע זאכן, ס׳איז א געפיל, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען געבן מיט ווערטער.” ניין — די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. זי האט גערעדט וועגן דעם, נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. און ווען מ׳האט ווערטער, קען מען אויך טון — א מענטש איז א “רוח ממללא”, ווען ער האט ווערטער קען ער עס בעסער טון, און אויך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
—
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר/קבלה? — דער גרויסער ענין
די מנורה אלס ביישפיל פון אידישע חן
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, זעט אז די תורה רעדט פון איר זעקס מאל, פילט א געשמאק דערין. אלע אידן, אלע דורות — איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה. מ׳האט אלעמאל געמאכט בילדער פון דער מנורה, גערעדט פון דער מנורה. זי איז דער איינציגסטער כלי אין בית המקדש וואס מ׳מאכט א זכר דערפאר — חנוכה, מ׳צינדט א מנורה. אלע ראשונים האבן פארשטאנען: דאס איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, וואס אידן האבן ליב.
דער שטן ומסית: “מה המצוה הזאת?”
קומט דער שטן, אומות העולם, און זאגט: “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” די מנורה איז נישט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. “נתקשה משה במעשה המנורה” — יא, ס׳איז שווער צו מאכן, אבער נישט שווער צו פארשטיין. אבער די אהבה, דער קאך, “שתשלהבת עולה מאליה” — דאס איז דער ענין.
דער פסוק “אשרי העם יודעי תרועה”
דער זוהר ברענגט דעם פסוק. דער מדרש זאגט: “כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” — אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך שיינע זאכן. פארוואס דארף איך דווקא דיין ביוטי, דיין רעצעפט? ס׳איז דא אסאך רעצעפטן אויף דער וועלט.
וואס איז געשען מיט די ליטוואקעס — דער טראגישער פארלוסט
דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר אסאך מענטשן וואס האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט. דער גוי קומט און זאגט: “דו האסט א מנורה, מיר האבן אויך שיינע זאכן.” וואס ענטפערט דער איד? ער ענטפערט: “יא, ס׳איז זייער שיין, אבער דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און ער האט מיר געהייסן היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג. איך זע אז דיין זונטאג סערוויס אין טשערטש איז ביוטיפול — ס׳איז נישט קיין שקר, ס׳שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס׳איז אלעס שקר. אבער די הלכה מחייב מיר שבת, נישט זונטאג. א גוטן טאג.”
דער גוף אן א נשמה
צוליב דעם איז געבליבן דער איד אזוי ווי א גוף אן א נשמה. ער היט שבת — ווייל ס׳איז א קלארע הלכה, מ׳דארף עס טון, טוט ער עס. אבער די חן האט ער פארלוירן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
זיין תירוץ פאר דעם יצר הרע איז: “כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער חוב.” אבער ס׳איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין. ס׳איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס׳איז טאקע שענער ווי דעם גוי׳ס טשערטש, אדער צו מאכן אז ס׳זאל זיין שענער.
“ועשו לי מקדש” — אבער אן חיות
אמת, ער דארף מאכן “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “כולו אומר כבוד” — אפילו בית המדרש אלס מקדש מעט דארף אויסזען ווי דעם אייבערשטער׳ס שטוב ביי די מלאכים. אבער אז ס׳איז נישט א קלארע הלכה, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג — מאכט ער עס נישט. קען מען דאווענען אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך.
דער עיקר חסרון
קומט אויס: זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי׳איש. ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן “מה מצוה זו ומה טעם יש בה” — נאר אונז האבן בעסערע קרוינ׳ס, אונז זאלן נישט שולט זיין.
“אשרי העם יודעי תרועה” vs. “רחמנא פקיד”
אויף זיין שופר — זאגט זיך “אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון”? אדער זאגט זיך “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד”?
“רחמנא פקיד” איז זייער אנדערש פון “אשרי העם יודעי תרועה.” נאך די תקיעות זאגט מען דעם פסוק “אשרי העם יודעי תרועה” — מ׳זאגט נישט “רחמנא פקיד.” דאס איז דער אמת. “יודעי תרועה” מיינט אז מען פארשטייט, מען שפירט, מען ווייסט וואס דער שופר טוט — ער פילט אן די גאנצע וועלט מיט זיין קול. דאס שטייט אין סידור, נישט בלויז אין הלכה ספרים.
דער איד וואס פארשטייט נישט דעם פנימיות, וואס זעט נישט וואס שטייט אין סידור, פאר אים איז אלעס נאר א הלכה — און דערפאר זעט ער אויס ווי די וועלטלעכע מובי סטודיאס מאכן בעסערע זאכן. פארוואס? ווייל מיר ווייסן נישט אז דא איז א “חי”, א לעבעדיגע פנימיות — מיר מיינען אז דא איז נאר א הלכה.
—
דער זיידע׳ס געשמאק — דער פנימיות׳דיגער עולם
דער זיידע האט געהאלטן אז די מנורה איז טאקע די שענסטע זאך אויף דער וועלט — נישט ווייל ער איז געווען פרימיטיוו, נאר ווייל ער האט אזוי געפילט. ער האט זיך פארגעשטעלט אין גלות, אין זבלנוש, וויאזוי דער כהן גדול צינדט אן די מנורה אין בית המקדש, און ער האט געוואוסט: קיין איין טשערטש האט נישט אזא שיינע זאך. ווען ער האט געזען די גוים מיט זייערע ביוטיפול סערעמאניעס, האט ער געזאגט: “איך ווייס וואס איך האב” — “נהי דלא חזי, מזליה חזי”. אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח, צו אן אמת׳דיגן רבי, צו לערנען פון יענע וואס זענען עוסק אין דעם — זעט ער עס.
אקדמות — די חיצוניות אליין איז געווען בעסער
מען האט געדארפט לערנען מיט אידן אקדמות שבועות — מען זאגט אונז: מיר גייען האבן א לוויתן מיט א שור הבר, פייער, שניי, א רייט פאר אלעמען. נישט נאר די פנימיות (“מתהלל אין ביתך עוד יהללוך סלה”) — אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, מער געשמאק, די קינדער האבן עס מער ליב געהאט. אבער דאס אלעס איז נישט קיין הלכות — מען קען זיין א גאר ארטאדאקסישער איד אן קיינמאל האבן א דמיון וועגן שור הבר און לוויתן, אן זאגן אקדמות. מען קען קוים זיין א איד, אבער א ארטאדאקסישער איד קען מען זיין.
—
פארוואס דער ארטאדאקסישער איד איז “נאר אזוי” — ווייל ער האט נישט קיין ווערטער
דער ארטאדאקסישער איד איז אזוי ווייל ער האט נישט קיין כתובה, נישט קיין ווערטער. “נאלמתי כרחל לפני גוזזיה” — רחל, וואס רמז׳ט אויף די שכינה, אויף כנסת ישראל, ווערט אפגעשוירן און קען נישט אפילו מאכן א קול, איר מויל איז פארשפארט, זי קען נישט וויינען. מענטשן זענען אזעלכע בריאות וואס לעבן דורך ווערטער. אויב מען האט נישט קיין ווערטער פאר דער פנימיות, בלייבן די איינציגע ווערטער וואס מען האט — נגלה, הלכה. ברוך השם, דאס האט מען. אבער אויף דער פנימיות האט מען נישט קיין ווערטער.
דער בית המקדש — נישט נאר הלכות, נאר א געשמאק
כמעט קיין איד איז נישט ארויסגעגאנגען פון בית המקדש זאגנדיג: “ברוך השם, היינט מקיים געווען פונקטלעך אלע הלכות, אלע הידורים.” ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז געווען עפעס אזא מין געשמאק, אזא מין ראמאנץ, אזא חגיגה וואס מען האט נישט געקענט ארויסגעבן אין ווערטער. ווען ס׳איז נישט געווען דעם געשמאק — דעמאלט איז דער בית המקדש טאקע חרוב געווען, אפילו ווען ער איז נאך געשטאנען.
די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די לויים׳ס ארבעט איז געווען ארויסצוברעכן דעות מיט ווערטער — תהילה און ניגון. אבער מיר האבן אפילו נישט קיין תהילה, מיר ווייסן נישט וועלכער ניגון מ׳דארף זינגען. מען זאגט תהילים, אבער אפשר איז דאס נישט די גאנצע סאלושן. די חסידישע ספרים זאגן אז אויך דאס קען טויער זיין, אבער מען דארף הערן וואס איז די סאלושן פון דער זוהר הקדוש — ווייל דער גאנצער חסידישער חדר, די זוהר׳ס חסידות מיט קבלה און אחרונים, אלע דרייען זיך ארום דעם.
—
דער זוהר קומט געבן ווערטער
דער זוהר קומט און זאגט: “קום, מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאלסט קענען ענטפערן דעם דרויסנדיגן.” אן דעם, וואס ענטפערט א פּשוט׳ער איד? “מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי” — ס׳איז א גזירה, איך טאר נישט. ער קען טאקע נישט חתונה מאכן מיט א גוי׳שע מיידל, אבער ער קען נאכאלץ האבן א גוי׳שע חתונה, א גוי׳שע לעבן. זיין שבת קען אויסזען מיט אלע הלכות — אבער גוי׳ש.
דער יסוד — א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה
דער זוהר גיט ווערטער: א אידישער גוף איז א מרכבה לשכינה. א אידישער זכר איז א מרכבה פאר דער מדרגה וואס הייסט יסוד, צדיק — “צדיק יסוד עולם.” א אידישע מיידל איז א מרכבה פאר מלכות, פאר שכינה. ווען זיי טרעפן זיך צוזאמען ווערט א יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
ווען א אידישער יונגל גייט אריין צו א גוי׳שע מיידל, איז ער “בועל בת אל נכר” — נישט סתם ער האט חתונה מיט א גוי׳שע מיידל, ער האט חתונה מיט די טאכטער פון א פרעמדן גאט. ער ברענגט דעם יסוד דקדושה אריין אין עבודה זרה — אזוי ווי מען נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אריין אין א געטשקע הויז. “בנים אתם לה׳ אלקיכם” — א אידישע מיידל איז א טאכטער פון דעם אידישן גאט, א בחינה פון שכינה.
און דער שלאג-ווארט: דאס איז נישט דער משל — דאס איז דער נמשל! דער בית המקדש אליינס איז נאר געווען א משל פאר דער גאנצער מעשה, פאר דער גאנצער קבלה. ס׳איז נישט אז מיר נעמען דעם בית המקדש און מאכן א משל פון אים — דער בית המקדש איז דער משל, און דאס וואס א איד טוט מיט זיין גוף, מיט זיין לעבן, איז דער נמשל.
“ירָאה כל זכורך את פני האדון ה'”
דער באקאנטער טייטש אין זוהר: דער זכר, וואס איז א סימן און א מרכבה פאר דער יסוד העליון — דער מעיין הנובע וואס ברענגט אראפ די גאנצע שפע אויף דער וועלט — דארף אריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה, אין די שכינה. דאס הייסט דער מקדש, דער משכן. ווען אידן טראגן דעם משכן — ווי מען לערנט די וואך — טראגן זיי די שכינה ליטעראלי.
—
דער זוהר גיט טויזנט משלים
דער זוהר גיט נישט נאר דעם משל פון אהבת איש ואשה. ער גיט טויזנט משלים: דער ים — “כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” — די שפע עליון גייט אראפ ווי נחלים, פון דער טל דנחית מעתיקא קדישא, ביז עס קומט אריין אין דעם ים וואס איז מקבל, און פון דארט ווערט די וועלט אויפגעפרישט — “ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם” (פון ברכי נפשי, וואס דער זוהר האט זייער ליב). א איד טוט א מצוה, א איד טוט תשובה — ביז דעמאלט איז געווען “שרויה בדוה”, און דער עובד נעמט די מים העליונים און שיקט עס אריין, און ס׳ווערט וואסער.
דער זוהר׳ס תפקיד: “איך וועל דיר געבן נאך ווערטער, נאך משלים.” די גאנצע קבלה איז עוסק אין קלאר מאכן און אויסרעדן די משלים. מען דארף קענען רעדן וועגן דעם, פארשטיין קלאר.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
דער געשמאק וואס א איד האט אין די מנורה איז נישט סתם א געפיל, נישט סתם א רמז — “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”: די זיבן לעכט, די זיבן ספירות, די זיבן מדרגות, דארפן מאיר זיין קעגן “פני המנורה” — וואס איז בינה למעלה אדער מלכות למטה (קוק אין זוהר פונקטלעך). דער נר מערבי — שכינה במערב — צו דארט דרייט זיך אלעס.
דער גוי׳ס קשיא — “מה דודך מדוד”
יעצט קומט דער גוי און פרעגט: “מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” — וואס איז דיין באליבטער מער פון אונזערע באליבטע? מיר האבן שענערע בנינים! דער ענטפער: “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” — דו קענסט נישט פארשטיין אז מיר האבן דא קודשא בריך הוא ושכינתיה? אז דא איז “אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”? איך האב פאר דיר ווערטער!
—
רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
רבי המנונא סבא קומט אריין ליל שבת און זאגט: “הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין” — די סעודה איז א סעודה פון דעם הייליגן פרדס פון געשמאקע עפלעך. די שכינה האט פארשידענע קנינים, פארשידענע התלבשות׳ן אויף דער וועלט — איינע פון זיי איז ליטעראלי ווען מען גייט אין א פרדס מיט געשמאקע פירות, ס׳איז ביוטיפול, ס׳שמעקט — דאס איז ליל שבת.
שבת אינדערפרי: סעודתא דעתיקא קדישא.
שבת נאכמיטאג: סעודתא דזעיר אנפין.
דריי סעודות — דריי מדרגות. נישט סתם מען עסט דריי מאל.
דער טעם פון שבת — נישט סתם א סעודה
דער פּשוט׳סטער פשט פון “פרדס” איז ליטעראלי א גארטן מיט שיינע פירות — עפל, פייגן — עפעס שיינס און געשמאקס. דאס איז וואס שבת איז — א מציאות פון שיינקייט און תענוג. מ׳קען זאגן אויף פשט אז ס׳איז א חיוב צו עסן דריי סעודות, נו גוט, א חיוב. אבער וואס איז דער אינהאלט פון דער סעודה? מ׳טראכט אז א סעודה איז ווי מ׳עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך — נאר שבת איז דער חיוב. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה לגמרי.
—
ווערטער פאר דעם געפיל — א גרויסע מעלה
פילע אידן זאגן דעם זוהר, “תאנא דהילולא”, זיי דערמאנען “מטרוניתא”, “ויבאו בני אלקים” — אבער וואס מיינט דאס? מ׳זאגט “דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט.” ניין — מ׳דארף פארשטיין קלאר, אפן, דייטליך וואס מ׳רעדט. מ׳דארף האבן א שפראך, ווערטער, פאר דער פנימיות התורה.
דאס איז איינע פון די גרויסע מעלות פון לערנען קבלה: אז מ׳האט ווערטער פאר דעם געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ׳קען האבן א שיינע שופר, א בעסערן בעל תוקע — אבער אן “יודע תרועה” ביסטו נישט. דו ווייסט נישט וויאזוי דער שופר איז מעורר די מוחין פון ז״א, וויאזוי עס גייט ארויף צו אמא, וויאזוי ס׳ווערן נייע מוחין מיט נייע גבורות און חסדים. ווען מ׳ווייסט דאס, מ׳פארשטייט דאס, מ׳קריגט א השגה — דאס איז דער אמת׳ער לשון שופר. מ׳קען עס מסביר זיין, מ׳קען עס זאגן אין ווערטער. מ׳קען קומען לערנען שער הכוונות — מ׳דארף וויסן די ווערטער, ס׳איז נישט סתם.
ראיה אז ס׳איז אמת
אויף דער שאלה “וואס איז די ראיה אז דאס איז אמת?” — מ׳דארף נישט קיין ראיה! דאס איז דער פשט אין שער הכוונות. אבער אויב מ׳וויל א ראיה: די כוונות התפלה קומען פונעם פשט פון דער מנורה. די אידן האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס׳איז א הלכה — זיי האבן ליב געהאט די מנורה. די הלכה איז געקומען ווייל דאס איז דער אמת.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? ביי שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה, א שאנס צו זיין דארט צוזאמען מיט איר — “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.” דער געשמאק איז נישט א שטיקל טשיקן אדער סטעיק — דער געשמאק איז דער גילוי הקדושה גופא.
דאס איז א גרויסע מעלה פון אידן וואס זענען מקושר, וואס האבן יראת שמים און אהבה — זיי וואס האבן ווערטער דערפאר, פארשטייען שוין אויף א נעקסטע לעוועל.
—
קדושה — וואס מיינט עס טאקע?
צוזאמענהאנג מיט דעם שיעור רמב״ם
אין דעם שיעור רמב״ם לערנט מען דעם נושא פון זהירות, פרישות — דער באגריף פון “נבל ברשות התורה” און קדושה. “קדושים תהיו” — דער רמב״ן טייטשט בשם חז״ל: “פרושים תהיו.” דו דארפסט זיין הייליג, דאס מיינט פרושים — זיך ריכטיג פירן מיט תאוות, וועלכע זאכן יא און וועלכע נישט. דאס איז דער פשט לעוועל.
אבער וואס איז קדושה גופא?
דאס איז דער עיקר פראבלעם. קדושה מיינט נישט בלויז “קוק נישט אויף שלעכטע ווידיאוס.” יא, “והתקדשתם והייתם קדושים” — אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, נישט ליינען שלעכטע זאכן, נישט טראכטן שלעכטע מחשבות — דאס וועט ברענגען קדושה. אבער דאס איז א פעולה וואס ברענגט קדושה. ווא
ס איז קדושה אליין? דאס ווייסט קיינער נישט!
מ׳רעדט דאך מידות, פנימיות, הרגשה בלב — קדושה איז עפעס פאזיטיוו׳ס, נישט בלויז וואס מ׳טוט נישט. און דאס איז דער פראבלעם — מ׳ווייסט נישט בכלל פון וואס מ׳רעדט.
רשית חכמה — דער מקור
דער רמ״ק (ר׳ משה קארדאווערא) האט געשריבן דעם ספר “רשית חכמה.” אין צמח לקוטים שטייט אז מ׳זאל לערנען רשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג — דארט ווערט גערעדט פון קדושת הזיווג זייער גוט. אבער רשית חכמה איז נישט נאר שער הקדושה — ס׳איז א גאנצע ספר וואס ברענגט ארויס מוסר על פי זוהר. דאס איז דער “דזשאב” פון רשית חכמה.
רשית חכמה און חסידות
חסידות איז אין א געוויסן זין א פירוש אויף רשית חכמה. אלע ערשטע חסידישע ספרים האבן אים געקוואוטעט, אלע האבן אים געלערנט. חב״ד׳סקע האבן געזאגט: ווער ס׳קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא — ווייל תניא איז געבויט אויף דעם.
א חסידישער שבת — דער מפתח צו קדושה
ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — אז פונקט ווי ביי א מענטש איז דא מדות, אזוי אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז ווען א מענטש פירט זיך מיט חסד איז ער מעורר למעלה חסד. דאס איז נאך נישט גענוג.
ווען ס׳איז געווען א גרויסער חסידישער רבי וואס האט געפירט א רבי׳שע שבת — פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס קדושה איז. ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז “נפשי לא נכנסה לביתם” (ווי דער רמב״ן זאגט). ער האט געזאגט: “איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט.” קיינער האט נישט געהאט א קלארע בילד וואס קדושה טאקע איז — אבער דורך דעם חסידישן שבת האט מען עס געזען.
פראקטישע נפקא מינה
ווען מ׳פארשטייט וואס קדושה איז, קען מען פארשטיין אז געוויסע מעשים זענען פוגם אין דער קדושה. מ׳קען מסביר זיין די הלכות, די גדרים, דער “דרך המצוה.” אבער אן דעם יסוד — אן צו וויסן פון וואס מ׳רעדט — ווייסט מען נישט בכלל וואס מ׳שיצט.
—
סיום — הקדמה צו א סדרה
דאס אלעס איז א הקדמה צום ענין הקדושה — לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש, וואס איז מלוקט פון זוהר. יעדע וואך וועט מען לערנען זוהר וועגן דעם, און ס׳וועט קלאר ארויסקומען אין פרשת תרומה, תצוה, און דער פרשה. בעזרת השם וועט מען ווייטער גיין אויף דעם — מיט א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
תמלול מלא 📝
לימוד קבלה בחבורה: די מידל קלאס פון חסידות
הקדמה: צוריק צום יסוד פון דער חבורה
רבותי, היינט איז ערב שבת פרשת בהעלותך, און אין ארץ ישראל איז שוין פרשת שלח. און אזוי ווי מיר האבן גערעדט וועגן דעם לעצטע וואך באריכות, אבער אונזער שיעור גייט נישט האבן אסאך צו טון מיט די פרשה. אין עני קעיס [in any case], סאו [so], אין ארץ ישראל איז שוין שבת, סאו עס מאכט נישט קיין גרויסע נפקא מינה [הבדל מעשי].
מיר ווילן רעדן אזוי, מיר ווילן רעדן דעם שבת פאר די שיעור, אזוי ווי מיר האבן געטון רוב פון די יאר, חוץ פון ספירת העומר ארום פסח און שבועות האבן מיר זיך גענומען צו די עניני החג [ענינים פון יום טוב]. יעצט איז שוין דאך א יום טוב, קומען מיר פלאן צוריקגיין לערנען. און מיר ווילן לערנען מער צוריק צו די נושא וואס איז די נושא דאנערשטאג ביינאכט, מיטוואך ביינאכט, אין די שיעור פון שמונה פרקים פון רמב״ם. ווילן מיר לערנען ענליכע זאכן, די נושא, די זעלבע סוגיא, פרובירן צו זען וויאזוי מיר פארשטייען עס על פי זוהר, על פי קבלה, וויאזוי מיר פארשטייען די זעלבע סוגיא.
חוזר לראש: די הקדמה פון דער חבורה
און איך וויל איבערחזר׳ן, קודם כל בתור הקדמה, איך דארף כסדר צוריקגיין צו די אנהייב, צוריקגיין אלעמאל, חוזר לראש, יא? אזוי איז די הלכה אין תפילה, אז איינער איז זיך מתבלבל, איינער ווייסט נישט וואו ער האט געהאלטן, ער איז זיך צעמישט, איז ער חוזר לראש. דארף מען אלעמאל צוריקגיין צו די שורש הענין, שורש הדבר, פארוואס מיר לערנען בכלל.
מיר זאגן אזוי, מיר לערנען, מיר פרובירן צו לערנען בספר הזוהר. און די סיבה איז, די ריזען [reason] איז, איך האב געזען, איך האב לעצטע וואך געזען נאכאמאל, עס איז דא א בריוו וואס ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט געשריבן צו די אפטער רב, געדרוקט אין אלע פלעצער וואס מען האט געדרוקט זיינע בריוון, א שיינע שיינע בריוו.
דער בריוו פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער: די מחלוקת וועגן לימוד הקבלה ברבים
ר׳ הערש׳עלע׳ס פראיעקט: דרוקן ספרי קבלה און מאכן חבורות
און ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער האט געוואלט זייער שטארק דרוקן די עץ חיים פון אריז״ל [ר׳ יצחק לוריא זכרונו לברכה], זוהר, אנדערע ספרי קבלה, כדי מען זאל לערנען. זיין פראדזשעקט [project] איז געווען אז צו מאכן חבורות, מענטשן זאלן קענען לערנען צוזאמען סודות התורה.
און די אפטער רב איז דעמאלטס נישט געווען צופרידן מיט דעם. די אפטער רב האט געהאלטן אז עס איז צופיל, מען זאל נישט קובע זיין לערנען קבלה ברבים. אפשר, אוודאי אליינס האט ער געלערנט קבלה, זיינע תורות זענען אלעס על פי קבלה, אבער די אפטער רב האט נישט אזוי געהאלטן דערפון.
ר׳ הערש׳עלע׳ס טענות און השתדלות
און ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער שרייבט א ביוטיפול [beautiful] בריוו באריכות צו דער אפטער רב צו משכנע זיין אז ער זאל נישט מתנגד זיין לפחות, אדער אפילו ער זאל שטיצן דאס אז מ׳דרוקט די קבלה ספרים, בעצם באופן כללי אז ר׳ הערשעלע׳ס דרך אז מ׳לערנט ברבים און בחבורה צוזאמען, מ׳לערנט קבלה, זייער א וויכטיגע זאך די נושא פון לערנען בחבורה.
ער האט אויך געשריבן א ספר וועגן דעם, “סור מרע ועשה טוב” הייסט עס, געשריבן א ספר וואס איז אלץ אזויווי אן עדווערטייזמענט [advertisement] פארוואס מ׳דארף לערנען זוהר, פארוואס מ׳דארף לערנען עץ חיים, פארוואס מ׳דארף לערנען קבלה. און די ערשטע זאך וואס ער זאגט דארט איז אז מ׳דארף עס לערנען צוזאמען מיט אנדערע אידן, מ׳קען נישט לערנען אליין.
חסידישע פאליטיק: די מחלוקת צווישן פארשידענע דרכים
דער אפטער רב און די “אלטע וועג”
און דאס וועלן מיר ארויסברענגען. ס׳איז אזויווי דא א פאליטיק [politics], ס׳איז אלעמאל האמיר ליב צו רעדן חסידישע פאליטיק. דער אפטער רב, אזויווי יעדער איינער ווייסט, איז ער געווען מתנגד צו פשיסחא, מתנגד צו די זשיקוב. דער אפטער רב האט כמעט רעפרעזענטירט [represented] דא אזויווי א געוויסע, מ׳רופט עס אלטע וועג, א געוויסע וועג.
ס׳איז נישט אמת׳דיג די אלטע וועג, דער בעל שם טוב און דער מגיד זענען זיכער געווען מער קרוב צו יענע וועג, נאר די שפעטערדיגע רבי׳ס, א חלק פון זיי האבן געהאלטן אז דאס איז געווען פאר יחידי סגולה [אויסערגעוויינליכע איינציקע], פאר גאר דערהויבענע אידן וואס זענען געקומען צום בעל שם, וואס זענען געקומען צום מגיד, און מ׳האט גערעדט קלאר אפן דברי קבלה, דברי חסידות, טיפע ענינים פון אלוקות.
די מאסן-באוועגונג און די פריוואטיזאציע פון סודות התורה
אבער ווען שפעטער ס׳איז געווארן א גרויסע מאסן-באוועגונג צו קומען די המון עם, איז געווען א חלק רבי׳ס, אזויווי דער אפטער רב, אפשר דער רבי ר׳ זושא פון אניפאלי, דער רבי ר׳ אלימלך, אנדערע וואס האבן נישט צו ליב געהאט, נישט געהאלטן אז מ׳קען רעדן פאר יעדער איינער אזוי אפן וואס מ׳האט גערעדט. און ממילא איז עס געווארן אז די עומק החסידות, די עומק הסודות, סודות התורה, סודות דרכי העבודה, איז געווארן זייער פריוואט. מ׳האט גערעדט אפשר צווישן זיך.
דער אפטער רב׳ס שיטה: “האזינו השמים ותשמע הארץ”
און אפילו דער רבי, דער אפטער רב זאגט אז דער רבי זאגט תורה, זאגט ער עס אין הימל, “האזינו השמים” איז דער רבי זאגט תורה אין הימל, ער זאגט תורה פאר די נשמה, אבער “ותשמע הארץ” איז די גופים, די פשוט׳ע אידן וואס זיי פארשטייען נישט, זיי הערן, אבער דער רבי איז דערהויבן די תורה, און זיי באקומען א התרוממות הנפש דערפון, זיי באקומען עפעס א התעלות הנפש, הגם זיי פארשטייען בעצם נישט.
דאס איז וואס דער אפטער רב האט געשריבן בפירוש אין זיין ספר, און אזוי האט ער געטון, מ׳קען זען אין זיין ספר “אוהב ישראל” דברי קבלה, דברי חסידות, בפועל, ווי ער האט געזאגט אין זיין חסידות, און וואס ער און אנדערע חסידים און צדיקים און רבי׳ס אין די גאנג האבן געפירט, אז זיי האבן נישט געוואלט עפענען די לימוד וואס זיי האבן געלערנט פאר דער עולם.
די תוצאה: א נתק צווישן רבי און חסידים
און ווען מ׳רעדט, דארף מען בכלל וויסן ווען מ׳רעדט. איך וועל דערמאנען איין וועם מ׳מיינט פונקטליך. ס׳איז דא אזוי אסאך לעוועלס [levels]. מ׳קען רעדן פון כולל יונגעלייט, מענטשן וואס זענען ברוכי הכשרון צו אמת׳דיג צו עפענען א ספר און לערנען, און זיי וועלן עס אנהייבן צו פארשטיין. דאס איז איין לעוועל.
מ׳קען רעדן פון וואס מ׳רופט בעלי בתים, אדער לאו דווקא, ס׳איז נישט אזוי צוליב צו מ׳ארבעט אדער נישט, ס׳איז צוליב מער אין די לעוועל פון מענטשן, די לעוועל פון כשרון, צו מ׳האט געהאט א גוטע עדזשוקעישאן [education], צו מ׳איז געגאנגען אין ישיבה, צו מ׳קען לערנען א שטיקל זוהר בעיון, וכדומה.
אבער ס׳איז געווארן אן אינטערעסאנטע זאך, אז די רבי׳ס וואס זענען געווען מער אין די אפטא רב סטייל [style], נישט נאר אז זיי האבן גערעדט מיט די המוני עם וואס זיי האבן גערעדט. אוקיי [okay], איך קען נישט האבן קיין טענות, הגם מ׳קען האבן א פארקערטע טענה, אויב אזוי, פארוואס רעדסטו בכלל חסיד׳ישע תורות? פארוואס זאגסטו אים נישט די ווערטער פשוטים פון מוסר, פון אידישקייט? פארוואס רופסטו אזעלכע הויכע תורות?
און אויף דעם פארענטפערט זיך דער אפטא רב מיט זיין תורה פון “האזינו השמים ותשמע הארץ”, און אנדערע תורות, כאילו דער רבי ווערט זייער ווייט פון דער עולם, ס׳ווערט א גרויסע נתק [ניתוק, מרחק]. דער רבי רעדט הויך אין הימל אריין, און די חסידים קאכן זיך אין דעם, אבער זיי פארשטייען נישט קיין ווארט וואס ער זאגט. דער עיקר אז מ׳כאפט א געוויסע התלהבות, מ׳כאפט א געוויסע חשק, און דער רבי בעט זיך אויס, און מ׳געבט קוויטלעך פאר׳ן רבי׳ן, און דער רבי געבט ישועות און נסתרות און אלע אזעלכע סארט זאכן.
די מידל קלאס פון חסידות: דער חידוש פון ר׳ הערש׳עלע זידיטשוב׳ער
דער דריטער לעוועל: למדנים וואס זענען נישט יחידי סגולה
אבער נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, און איך מיין אז אונזערע חבורה איז מערסטנס פאר יענע לעוועל פון מענטשן, און מ׳דארף קלאר מאכן די נקודה. נאכדעם איז דא נאך א לעוועל מענטשן, וואס מ׳קען נישט זאגן אז זיי זענען די יחידי סגולה. ממש, יעדער כולל יונגערמאן איז דער גאון הדור, דער גדול הדור? עה [eh], פארגעס [forget it]. יא?
יעדער ישיבה בחור, מ׳לערנט פון ישיבה בחורים ווי טיף מ׳קען אין די תורה. יעדער איינער פון זיי, א גרויס חלק פון זיי. און ס׳וואלט נישט געווען די מוסד ישיבה, וואלט נישט געווען די מציאות.
די היינטיגע מציאות: הרחבה פון לימוד
היינט איז דא אסאך הרחבה, אפילו איינער וואס דארף יא ארבעטן האט אסאך צייט, ס׳איז דא ספרים וואס זענען מסביר יעדע זאך גוט, ברוך וברוך הקטנים [ברוך השם], און ס׳איז נישטא קיין אמת׳דיגע תירוץ אז איינער קען נישט לערנען קיין שום מציאות בתורה. אויף יעדער מקצוע איז דא גוטע ספרי מבוא און ספרי הקדמה און שיעורים, און מ׳קען גיין אנליין [online] און אפליין [offline] און טרעפן וואס מ׳וויל קען מען טרעפן. ס׳איז נישטא, מיר לעבן אין אן אנדערע וועלט.
די היסטארישע פראבלעם: אין ר׳ הערש׳עלע׳ס צייט
יא, דער אפטאער רבי, ווייל איך רעד דאך דא א מאמר פון רבי הערשעלע זידיטשובער, רבי הערשעלע זידיטשובער האט געוואלט לערנען קבלה, ס׳איז נישט געווען קיין ספרים, ליטעראלי [literally] נישט געקענט קויפן קיין עץ חיים וואס צו לערנען. ער האט געדארפט גיין צו די דרוק, מ׳האט אים געדארפט משכנע זיין. ער זאגט דארט די נאמען פון די דרוקער, מ׳האט אים געדארפט משכנע זיין, ער זאגט אז ס׳וועט זיין א גוטע ביזנעס [business], ער האט מייפת זיין אז מ׳זאל עס לערנען, און די דרוקער וועט דרוקן די ספר, ער וועט עס פארקויפן צו זיינע חסידים, און ס׳וועט זיין א גוטע ביזנעס דיר.
קומען אנדערע זאכן וואס מ׳האט געדארפט דרוקן די ספרים אז ס׳זאל בכלל זיין, ער האט געזאגט אז ס׳איז בכלל נישט געווען מוציא [נפוץ]. די מבינים ווייסן, מ׳קען טרעקן [track] ווי מ׳האט געלערנט געוויסע ספרים דארט וויפיל מאל מ׳האט עס געדרוקט, און די ספרי קבלה האט מען אפאר מאל געדרוקט.
ס׳איז געווען אין חסידישע אונגאריש איז געווען א דרוק נאכדעם שפעטער, און אין אנדערע פלעצער ווי ליובאוויטש וואס זיי האבן געארבעט אויף דרוקן חסידות ספרים, קבלה ספרים, כדי מ׳זאל קענען לערנען, כדי מ׳זאל קענען זיין. אבער בעצם האט זיך געהאט א פראבלעם, ס׳איז נישט געווען. אפילו וואס ס׳איז געווען, ס׳איז געווען צוויי ספרים, ס׳איז געווען נישט פיל צו מוגה, ס׳איז געווען פארשידענע טעותים און צומישט, ס׳איז געווען שווער צו לערנען.
היינט: קיין תירוצים נישטא
היינט איז נישטא די אלע תירוצים, ס׳איז דא א יעדע ספר קבלה און חסידות מיט טשארטס [charts], מיט פיקטשערס [pictures], מיט וואס מ׳וויל נאר איז דא. און מיר לעבן אין א גוואלדיגע וועלט, מיר דארפן זיין זייער העפי [happy], מיר דארפן זיין זייער העפי.
אזוי ווי רבי פנחס קארעצער זאגט, ער איז העפי אז ער איז געבוירן נאך די זוהר איז געדרוקט געווארן, נאך די זוהר איז מפורסם געווארן. מיר דארפן זיין זייער העפי אז מיר לעבן אין נאך די התחלתא דגאולה [אנהייב פון גאולה], נאכדעם וואס ס׳איז דא א ספרים געשעפט אין יעדע אידישע געגנט, מ׳קען קויפן וועלכע ספר און וועלכע מהדורות מ׳וויל נאר, קען מען קויפן, מ׳קען ארויסדרוקן פון די אנליין, מ׳דארף אפילו נישט קויפן, מ׳קען אפילו ארויסדרוקן דארט וואס מ׳דארף. ס׳איז א גוואלדיגע הרחבה.
דער עיקר נקודה: די מידל קלאס פעלט אין חסידות
אבער, סאו וואס איך וויל רעדן איז, דאס איז אין די לעוועל. יעצט, אונז זענען מענטשן אזויווי אונז, מענטשן אזויווי מיר, בעלי כשרון, און לאמיר שוין זאגן, מ׳רעדט נישט פון המון עם. ס׳איז דא א גאנצע בחירה צו לערנען, צו לערנען יעדע ספר, זוהר, עץ חיים, אריז״ל, ספרי קבלה פון ראשונים, ספרי חסידות, טיפע חסידות ספרים, חב״ד ספרים, און ברסלב׳ע ספרים, און פוילישע ספרים.
נישט נאר אזוי ווי לערנען שפת אמת, וואס מ׳לערנט אזוי ווי חיזוק, וואס יעדער איינער קען לערנען. דאס איז אביסל, ס׳פאסט נישט. מיר זענען דאך מענטשן וואס לערנען, אזוי ווי מ׳לערנט גמרא לערנט מען דאך נישט נאר אזוי דריי ווערטלעך, היוצא [דאס וואס קומט ארויס], ס׳איז א בושה איז עס, יא?
וואס מיינט “מידל קלאס” אין לימוד?
א יונגערמאן וואס האלט זיך א רמ״ק [רב מובהק], א מעיין [מקור], ער גייט אין כולל, ווען ער לערנט אין כולל לערנט ער נישט נאר, סיי ער איז נישט נאר פראקטיש הלכה למעשה וויפיל טעג דארף מען ציילן פאר א נדה, וואס מ׳לערנט אויס פאר חתנים אין אירגענד וועלכע שיעורי תורה, סיי ער איז נישט נאר אזוי ווי ווערטלעך, אזוי ווי לאמיר שוין זאגן למדות, לאמיר זאגן מ׳גייט אין ישיבה קטנה, זאגט מען פאר די בחורים געוויסע תורה׳לעך פון למדות, און נאר כמעט א טעם אין תורה, אדער א דף היומי שיעור וואס דער קלאמפער [מגיד שיעור] לערנט ער אביסל בעיון, ער זאגט אפ ס׳איז אזעלכע ווערטער וואס זענען געשמאק.
איך רעד נישט נאר פון דעם, איך רעד פון מענטשן וואס זענען בכוח צו עפענען די ספר, צו לערנען די סוגיא פון אנהייב ביז׳ן סוף, צו וויסן קלאר וואס איז די שיטת הרמב״ם, וואס איז די שיטת הראב״ד, וואס איז די שיטת התוספות, צו ארויסקומען קלאר מיט אן אייגענע שיטה, צו קענען מכריע זיין צווישן די רמב״ם און תוספות, ווער שטימט בעסער אין די גמרא, ווי אזוי וועט יעדער איינער אנקומען די גמרא.
ס׳איז דאך בעיסיק [basic] זאכן וואס, נישט בעיסיק, ס׳איז גאר עדווענסד [advanced], אבער ס׳איז בעיסיק זאכן וואס היינט איז דא טויזנטער יונגעלייט וואס זענען אויף די לעוועל וואס זיי קענען דאס לערנען.
די טענה: מען קען נישט רעדן צו למדנים ווי צו המון עם
און פאר די לעוועל מענטשן איז אלעמאל געווען אזא לעוועל, רייט [right]? די לעוועל פון למדנים קען מען עס רופן. אבער נישט דווקא למדנים, נישט צדיקי הדור, נישט גאוני הדור, נישט מתמידים וואס לערנען פיר און צוואנציק שעה א טאג. איך רעד פון פשוט׳ע לעוועל למדנים.
ס׳קען נישט זיין אז זיי זאל דער אדמו״ר אדער די חסידישע רבי רעדן ווייטער צו זיי ווי כאילו זיי זענען א בעל הבית וואס ער ווייסט נישט פון גארנישט נאר פון אפאר קאצקע צוקער וואס דער רבי געבט אים, און עפעס קוויטלעך וואס ער געבט אים צוריק. ס׳קען דאך נישט זיין.
ר׳ הערש׳עלע קומט צו סאלווען דעם פראבלעם
איז דא אזא זייער א שווערע זאך, איך קען עס אפשר רופן אזוי די מידל קלאס פון חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מידל קלאס, אין רוב חסידות׳ן, און אפילו אין די אדמו״ר חסידות.
דאס איז בעצם ר׳ הערשל׳ע זידיטשובער, ער איז געווען א מזדה [מתנגד], איך מעג פארזאגן זיין נאכזאגן זיין קריטיק. ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט׳דיג בדרך כבוד צו די אדמו״ר, און ער נעמט אריין זיינע דעפאלעטיק [diplomacy] אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס צו, אז ר׳ הערשל׳ע זידיטשובער קומט אן צו סאלוון [solve] די מידל קלאס פון חסידות.
וואס איז די מידל קלאס?
די מידל קלאס אין למדות, די מידל קלאס אין השגת השם, די מידל קלאס אין עבודת השם. ער זאגט, אוודאי דער אדמו״ר זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, און מיר האלטן נישט דארט. ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם.
און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס׳איז פשוט און קלאר, אוודאי, דער וואס ער קען נישט אפילו קוים ליינען עברי פון א סידור׳ל, ס׳קען ווייטערגיין אפשר צו אן אנדערע חקירה, וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס׳איז נישט גארנישט אפגעפרעגט דער אפטער רבי.
די מיטל קלאס אין חסידות: ר׳ הערשעלע טשארטקאווער׳ס קאמף פאר לימוד הזוהר
פּרק ב: די פעלנדע מיטל קלאס אין חסידות
די צענטראלע פּראָבלעם
קען דאך נישט זיין.
איז דא א זייער שווערע זאך, איך וואלט עס גערופן אזוי ווי די “מיטל קלאס” אין חסידות. אין חסידות פעלט זייער שטארק די מיטל קלאס, אין רוב חסידות׳ן, און אפילו אין די אפטא רב׳ס חסידות. דאס איז בעצם ר׳ הערשעלע ציטשובער געווען א מזיג, איך מעג פארזאגן זיין קריטיק, ער זאגט נישט קריטיק, ער שרייבט פשוט׳דיג בדרך כבוד צו די אפטא רב, איך מיין אז ער איז געווען דעי פאליטיק אויך, אבער בעצם זיין טענה, איך קוק עס אן אז ר׳ הערשעלע ציטשובער קומט דא סאלווען די מיטל קלאס פון חסידות.
די מיטל קלאס אין לומדות, די מיטל קלאס אין השגת ה׳, די מיטל קלאס אין עבודת ה׳.
די צוויי עקסטרעמען: דער רבי און דער פּשוט׳ער איד
ער זאגט, אוודאי דער אפטא רב, זיין לעוועל פון השגה וואס ער טראכט צווישן די מלאכים און די שרפים, אונז האלטן נישט דארט, ער זאגט קלאר, דער רבי איז למעלה פון דעם. און אוודאי, ער זאגט נישט די צווייטע צד, אבער איך מיין אז ס׳איז פשוט און קלאר, אוודאי דער וואס ער קען נישט עפענען, ער קען קוים ליינען אן עברי פון א סידור, ער קען ווייטער גיין, ס׳איז דא אן אנדערע חקירה וואס איז די ריכטיגע וועג דער רבי זאל זיך פירן מיט אים, אבער ס׳איז נישט אפגעפרעגט דער אפטא רב׳ס דרך, ער האט א הייליגע רבי, און דער רבי וואונטשט אים, ער קושט די רבי׳ס האנט, און ס׳איז אלעס פיין און וואויל.
פאר וועמען פעלט די מיטל קלאס?
אבער וואס איז מיט אלע בחורים, יונגעלייט, און עלטערע יונגעלייט, און זיידעס, וואס זיי קענען, זיי קענען זייער גוט עפענען א גמרא אליין, זיי קענען זייער גוט עפענען א זוהר אליין. ס׳איז נישט, איך וועל דיך נישט סטאפן, פארוואס קענסטו שוין עפענען א זוהר אליין? אה, וואס האסטו נישט געדריקט? איך וועל עס דרוקן. אבער דא קומט אריין, און דא איז פעלט די רבי׳ס, די קאסאווער רבי׳ס, אפילו דער אפטא רב, און היינט ווער ס׳גייט בדרכם פעלט, איך מיין, פעלט דעם לעוועל, ס׳פעלט אינגאנצן.
די חסידות׳ן היינט וואס על פי רוב זאגן זיי זיי גייען נאך די דרך פון די דרך, איך ווייס, ר׳ אהרן קארלינער האט געשריבן, און אנדערע, זיי האלטן נישט פון, נישט חב״ד, אונז זענען נישט חב״ד, אונז זענען נישט די תולדות, אונז לערנען נישט קבלה בחסידות בפרטות, אונז האלטן אז ס׳איז דא טיפערע מדריגות, ס׳איז נישט יעדער איינער איז ראוי. זייער פיין, אבער איך האב נישט געזען א רבי וואס האט דאס גערעדט פון פורים פירות, פון פשוט, גאר פשוט, וואויל און זייער הייליג, און דער בעל שם טוב האט געזאגט מ׳דארף מעריך זיין יעדע איד, קיינער זאל נישט מזלזל זיין אין קיין איד, אבער… ער רעדט פון פויערן למעשה, לאמיר זאגן.
דער בעל שם טוב׳ס ווערטער זענען נישט געזאגט אויף כולל יונגעלייט
ער רעדט פון כולל יונגעלייט? ער רעדט פון מענטשן וואס פארשטייען ר׳ חיים בריסקער? איז ער זייער געזאגט ער זאל נישט מתעמק זיין אין חסידות און קבלה? קען דען זיין? ער האט אוודאי נישט גערעדט פון זיי. פארקערט, ער האט גערעדט פון פשוט׳ע מענטשן, נישט נאר מענטשן וואס האבן נישט קיין שכלישע השגות, נאר מענטשן וואס זענען נישט קיין גרויסע בעלי דעת, און זיי זאלן לערנען קבלה און זיי זאלן עס טאקע מגשים זיין און טאקע פארדרייען. נישט פארדרייען אזויווי עפעס א כולל יונגערמאן, א ליטווישער יונגערמאן וואס לערנט עס, לאמיר זאגן ער פארדרייט עס אביסל, אבער נישט פון אים האט דער רבי גערעדט. ער האט גערעדט פון עפעס אנדערש אינגאנצן.
די גאנצע שיכבה וואס פעלט אויס
און יעצט קומט דא א גאנצע שיכבה, א גאנצע לעוועל, א גאנצע מעמד, א גאנצע מיטל קלאס פון מענטשן וואס זענען אין אנדערע ענינים, אויב זיי זענען געגאנגען אין א ליטווישע ישיבה אדער ער האט אביסל געכאפט וויאזוי צו לערנען נגלה, איז ער זייער עדווענסד, ער פארשטייט זייער גוט וויאזוי צו נעמען א זאך. אבער אז עס קומט צו עמטליכע זאכן וואס אונז רופן חסידות, יא? אין די חסידישע וועלט הייסט עס חסידות, אין די רמב״ם׳ס וועלט הייסט עס דעות און פילאסאפיה, און ביי די מקובלים הייסט עס קבלה.
עס איז אלעס די זעלבע נושא, אפשר אנדערע שיטות וויאזוי צו נעמען די נושא, אבער ס׳איז אלעס די זעלבע נושא, די נושא פון השגת השם, ווער איז דער גאט, יא? “דעת ה׳ ידוע וודאי”, זייער סימפל, פשוט׳ע זאכן.
ווער איז דער גאט וואס אונז דינען? וואס מיינט אז מיר דינען א גאט? וואס איז דאס עבודת השם? וואס איז דער חילוק פון אהבה מיט יראה, מיט שמחה, מיט ענוה, מיט חסידות, מיט קדושה? וואס זענען די אלע זאכן?
און מען קאכט זיך, “די כלים איז נורסערי, די כלים איז פאר א דריי יעריג קינד, אדער די כלים איז דער פויער וואס סך הכל קען ער גיין צום רבי׳ן כאפן התעוררות פון וויאזוי דער רבי זינגט פאר ביים עמוד”. דאס איז א בושה, און ס׳איז נישט נאר א בושה, ס׳איז נישט געמאכט.
פּרק ג: דער כלל פון “בר הכי” — ווער ס׳קען און האט נישט, איז ערגער
דער פונדאמענטאלער כלל
דער כלל איז דאך, אזויווי דער כלל איז אז א איד איז מתמיד, איז ער מער ווי נישט קיין גוי. ווייל איינער וואס איז בארעכטיגט פאר א לעוועל גרעסערע לעוועל קדושה און ער האט עס נישט, איז ער נישט ווייניגער.
דו קענסט נישט זיין אזא ערליכער איד ווי דער פויער וואס דו קענסט זיין מיט זיינע בעיבי השגות, ווייל דו קענסט נישט.
דו האסט יא די כלים צו זיין מער פון אים, דו האסט די כלים צו זיין פון די משיגים, פון די מקובלים, פון די משכילים, “יזהירו כזוהר הרקיע”. און דו ווילסט נישט נעמען די כלים און זאגן, “נא, איך גיי מיט פשטות”?
דו וועסט נישט זיין קיין תם
דו וועסט נישט זיין קיין פשוט׳ער איד, דו וועסט זיין אן עם הארץ, דו וועסט זיין עפעס ערגער. דו וועסט זיין א גרויסער טיפש. נישט יענער איז נישט קיין טיפש, יענער איז א גראדער, ער איז א תם. דו גייסט נישט זיין קיין תם, דו גייסט זיין עפעס לא זה ולא זה. דו גייסט זיין ערגער פון דעם, ווייל דאס איז דער כלל: יעדער איינער וואס איז בר הכי, יעדער כלי וואס איז ראוי צו א גרעסערע זאך, ווען ער האט עס נישט איז ער ערגער.
ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי א מינימום, כאפ לפחות די מינימום. נישט אזוי ארבעט די וועלט.
פּרק ד: ר׳ הערשעלע טשארטקאווער׳ס פּראַקטישע ארבעט
די צוויי פראנטן פון ארבעט
סאו, ר׳ הערשעלע טשארטקאווער, גיי איך צוריק צו מיין מעשה, איך וועל דיר דערציילן נאר א מעשה פון מיין זיידע. ר׳ הערשעלע טשארטקאווער האט זייער געארט די זאך, און ער האט זיך געשטארקט אז דער רבי האט נישט געלאזט.
א. די גשמיות׳דיגע פּראָבלעמען
אז ס׳איז דא א גשמיות׳דיגע פראבלעם, יא, ס׳איז נישט דא קיין ספרים, דארף מען זיך זען אן עצה, דארף מען זען צו דרוקן, רעדן מיט די דרוקער וויאזוי צו דרוקן ספרים, מ׳שרייבט פירושים, מ׳רעדט וועגן דעם. אבער ס׳איז דא א גרויסע פראבלעם מיט די גרסאות, און אין זוהר איז דא אסאך נוסחאות גרסאות, און אסאך מאל ווייסט מען נישט די ריכטיגע גרסה, דארף מען ארבעטן אויף דעם, זוכן די ריכטיגע גרסה, שרייבן אפשר א פירוש, זען די מתוק מדבש און אייניקלעך, ער האט געשריבן א פירוש אויף זוהר אויף פשט, יפה שעה, מתוק מדבש האט שוין געארבעט דארט, אויף צו שרייבן פשוט׳ע… אויף אן אופן וואס מ׳קען שרייבן פשוט׳ע פשט פון די זוהר, מ׳זאל קענען פארשטיין די אלע זאכן. ער האט געארבעט דערויף.
ב. די רבי׳שע פּראָבלעמען
און אויב ס׳איז דא אן אנדערע פראבלעם, א רבי׳שע פראבלעם, איז דא א גרויסער רבי, דער הייליגער אפטער רב, וואס ער האט אסאך כח און אסאך כבוד, און מ׳רעספעקט אים, מ׳הערט זיך וואס ער זאגט, האט ער זיך מטפל געווען אין דעם. ער האט געשריבן א בריוו צום אפטער רב צו מסביר זיין פאר וואס… וואס ער מיינט דא, וואס ער זאגט דא.
פּרק ה: דער בריוו צום אפטא רב — די עיקר טענה
וואס דער אפטא רב טוט ווען ער זאגט תורה
און וואס ער זאגט פאר׳ן אפטער רב איז אזוי, איך קוק עס אן אז ער שרייבט נישט, איך קוק וואס מיין זיידע איז זיך מסביר, אבער איך האלט אז ער איז מסביר זייער שיין. וואס ער קוקט דא, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען זוהר, און דאס איז די ריזען פארוואס אונז לערנען בכלל אויף אונזער וועג.
ס׳איז נישט געמאכט פאר יעדער איינער, ס׳איז נישט געמאכט פאר דרייצן יעריגע בחורים, וואס מ׳קען זאגן, און נישט פאר מענטשן וואס זענען בכלל נישט בר הכי צו עפענען א אידיש ספר און סתם אליין פארשטיין. אבער די מענטשן וואס זענען יא בר הכי און מחויב, נו אויב אזוי, זאגן אסאך מענטשן, זאל מען לערנען אידישע ספרים, זאל מען לערנען שפת אמת מיט שם משמואל, מיט פרי צדיק, זייער שיינע ספרים, זייער טיפע ספרים, און ס׳איז אלץ זייער פיין.
דער בעל שם טוב׳ס תשובה — אלעס שטייט אין זוהר
און דא זאגט דער הייליגער ר׳ הערשעלע טשארטקאווער אזוי, ער זאגט אז דער אפטער רב, דער הייליגער רבי, יעדער איד וואס ער זאגט אים תורה, יעדער דבר תורה וואס ער זאגט איז מחבר בדקי דקות בצינורות העליונים. ווען דער אפטער רב זאגט תורה, ער איז סך הכל קאנעקטער צוויי איידעלע נקודות וואס שטייען אין עץ חיים אין צוויי שורות, און ער איז מסביר ווי זיי ארבעטן צוזאמען, ער גיבט ארויס וויאזוי מ׳קען דאס טון הלכה למעשה אין עבודת ה׳, ער ברענגט ארויס די התעוררות, ער איז מתפיס אויף די מתקן צו זיין די חסרונות פון די עולמות העליונים און די עולמות התחתונים אין זיינע תורות.
אבער, זאגט דער בעל שם טוב אין די תשובה, אז איינער לערנט נישט קיין זוהר, ער לערנט נישט קיין עץ חיים, ער פארשטייט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין צדיק, אז די לשון דא, דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט פון קיין איין רבי, פון קיין איין חסיד׳ישע איד, דו פארשטייסט נישט וואס טוט זיך דא, דו מיינסט אז דער רבי האקט אין קאפ אריין. אוקיי, אה, דו גלייבסט, דו ביסט א פשוט׳ער איד, דו גלייבסט, זייער גוט, אבער דו פארשטייסט נישט.
חי ראשי — אלעס שטייט אין זוהר
און ער זאגט אז ער שווערט דארט, חי ראשי, אז יעדעס מוסר ספר און יעדע חסיד׳ישע ספר, אלע פון זיי שטייען אין די זוהר. ווער ס׳לערנט זוהר, ער זעט אז ס׳שטייט דארט. אוודאי, די חסיד׳ישע ספרים ברענגען עס ארויס אביסל מער, יעדער איינער לויט וועלכע חלקים האבן אים אנגעכאפט, לויט וועלכע אופן ער האט זיך מסביר, לויט וועלכע אופן ער ברענגט ארויס די התעוררות דערפון, די חשק דערפון, און ער האט א גרעסערע מעלה. אוודאי איז גוט און ס׳פעלט אויס איינמאל צו לערנען די מפרשים, און ס׳פעלט אויס איינמאל צו לערנען די חסיד׳ישע ספרים. אבער, זאגט ער, אלעס שטייט באמת אין זוהר.
פּרק ו: פארוואס לערנען אין מקור?
דער חילוק צווישן מקור און ליקוטים
איז פארוואס, פארוואס זאל זיין, און דא גיי איך צוריק, פארוואס זאל זיין איינער וואס ער קען יא לערנען במקור? און ס׳איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען “אשר אדליל ירקרב בשרי”, יא? ס׳איז דאך דא א ריזיגע חילוק פון לערנען זאכן אין די אריגינעלע מקור, מיט צו לערנען נאר ליקוטי בתר ליקוטי.
מען דארף פירושים — אבער אויך דעם מקור
אוודאי, איך זאג נישט, איך בין נישט איינער פון די מענטשן וואס זאגן, לערן די זוהר אן די פירוש פון, איך ווייס נישט, פון גארנישט, פון די אריז״ל אליין. אוודאי, די פירושים זענען דאך אליין די מענטשן וואס האבן געלערנט גוט די זוהר. אזויווי מ׳קען נישט לערנען חומש אן די פירוש פון רש״י. איך מיין, מ׳קען, אבער נאכדעם הייבט מען אן ערשט צו פרישע׳ן רש״י.
רש״י און דער מדרש אלס פּרעצעדענט
ווייל רש״י האט דאך אויך געלערנט חומש, און דער מדרש האט אויך געלערנט חומש, און ער האט אויסגענומען וויאזוי מ׳קען פארשטיין די חומש, לפי וואס ער האט פארשטאנען, להלכה ולמעשה און בעיון, און אלע סארט וועגן וואס די מדרשים און וואס אלע מפרשי התורה טוען, פון די ערשטע מינוט, פון די שבעים זקנים, פון משה רבינו אליין וואס האט געזאגט פירושים על התורה.
משה רבינו׳ס שיעורים
משה רבינו אליין האט נישט געזאגט וואס איז די חידוש תורה אין די פרשה וואס מ׳ליינט, וואס מ׳קריאת התורה׳ט. ער האט געזאגט עקזעקטלי א שיעור תורה ווי מ׳זאל אהיימגיין, און דו ווייסט איך האב אסאך ראיות אויף דעם. ס׳איז נישט יעצט די נושא. האבן עס אים גענומען גענומען אנדערע דיסקאשונס.
מען דארף ביידע — פירושים און מקור
אבער איך וויל ארויסברענגען אונז, אוודאי דארפן מיר פירושים. אבער מצד שני, פירושים איז א מרצה. פירושים איז אזוי ווי איינער וואס לערנט נאר הלכה למעשה, ער לערנט נאר ליקוטי, בוסל ליקוטי, ער ווייסט וואס ער טון. אויכעט קוים, ווייל עס איז דאך א בעלי משנה וואס איז מבאלי דער עולם, און מורי מלכים באטראפן נישט דעם שטותים. און ער אויכעט האט א זייער א בעיבי איז זייער א אימאיזשוי קאנעקשאן מיט דעם, זייער ווייניג בעלות.
סאו, אונז דארפן זייער שטארק לערנען די אריגינעלע ספרים, און די זוהר ספר הזוהר.
פּרק ז: דער ספר הזוהר אלס צענטראלער ספר
די מעלה פון ספר הזוהר
האבן געהאט א שמועסן מיט אנדערע אידעי וואכן וועגן דעם, וואס איז דער מעלה פון דעם ספר הזוהר? מען קענען עס איז דא חקירות ווער האט עס געשריבן אין ווען, און וויאזוי, און ווער מאכט דעם ספר און אויף אראמיש, איז דער ראשון על התורה שווער סאך מאל צו כאפן, אבער די תירוץ איז דער ריזן איז, ווייל עס איז דא אזא חדרש, עס איז דא אזא school, עס איז דא אזא בית המדרש וואס עס איז אויסק און מסביר זיין די תורה בדרך החיון, און בדרך החשק, בדרך האהבה, וואס מען רואויט בדרך החסידות אויף דער חסידישער שפראך.
דער זוהר אלס קאנאנישער ספר
און עס איז דא ווילן א סאך מענטשן. דער רבינו מחאיות זאגט תורה אויפ׳ סוד, און הערשונים און אחרונים, אלע מינוני ווענטזש זיגן אויפ׳ סוד, און דער ספר הזוהר איז אזוי ווי דער צענטראלער ספר. ער נעמט צוזאם די אלע סאליע זאכן וואס איז דא אין סוד, און דאס איז אזוי ווי די קאנאנישע. דער עיקר׳סטער ספר וואס מען דארף אמת׳דיג זיין בקי, אז מען דארף זיך פון ווערסטו לערנט סודת התורה ספר, אזוי ווייסטו לערנט ענו מקובל, אדער נישט נאר ענו מקובל?
נישט נאר קבלה — אויך חסידות און מוסר
כ׳מיין אכמער קובאל אבער עני חסידות ספר און ענו מוסר ספר, אזוי ווי ראשית חכמה און יסודת התורה עבודה. כ׳מיין אנדערע ספרים וואס זענען געבויט אויף סארויסגעבן די אידישע בליק, די אידישע חיות. יא, זאגט די מחנכים זאגן מ׳דארף חיות, דאס איז די חיות, דער יחיות, דער חיון, פון וואס מיינט א איד, וואס מיינט שבת, וואס ער מיינט יום טוב. אלע האבן געלערנט זוהר, אלע זענען בקיאים פון ספר, אזוייל זענען מלאקערט.
נישט גענוג מיט משלים און נמשלים
און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים זאגן, אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד
דער זוהר אלס א שוועבעלע וואס צינדט אן די נשמה: פארוואס אידן דארפן לערנען קבלה
דער זוהר עפנט אויף, ער פארמאכט נישט
ס׳עפנט אלעמאל אויף. פתח רבי שמעון, יא. ס׳איז דא ספרים וואס פארמאכן – זיי זאגן אזוי איז עס, עד כאן, און מתי, יעצט, מען קען ווייטער נישט, דאס איז וואס איך האב צו זאגן. ניין, דער זוהר עפנט דאך אויף. אפילו אלעס וואס ער זאגט איז נאר א שער אריינצוגיין ווייטער.
פונקט אזוי ווי, איך האב געזאגט דעם משל, איך וויל עס איבערזאגן: אזוי ווי דער אריז״ל זאגט אין פירוש אויף דעם זוהר, אדער אנדערע גוטע פירושים וואס זענען דא אויף דעם זוהר, זעט מען אז זיי זאגן אזאך וואס איז משתנה לכאורה אין זוהר. מענטשן זאגן, “אה, איך פארשטיי נישט קיין איין ווארט. ער זאגט נישט נאר איבער די טייטש, ער זאגט אן אנדערע זאך.”
אבער דער זוהר איז נישט געמאכט געווארן נאר צו זאגן וואס עס שטייט דארט. דער זוהר איז געמאכט געווארן אונז צו צינדן א פייער.
דער משל פון דער שוועבעלע און דעם ל״ג בעומר פייער
אזוי ווי א גוטע פייער, א גוטע שוועבעלע, איז נישט קיין שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך. אויב ס׳איז דא א שוועבעלע וואס ברענט נאר זיך, וועט איך אויך געהייסן אנצינדן די גאנצע ל״ג בעומר פייער? ניין, פאר דעם צינדט מען א ל״ג בעומר פייער. דאס איז דער רמז.
א גוטע שוועבעלע איז א זאך וואס צינדט אן אנדערע. ער צינדט אן די גאנצע גראבע פייער. אמת, די גאנצע פייער דארף זיין צוגעגרייט ריכטיג, ס׳דארף זיין עץ בן אורה, א מענטש דארף האבן א נשמה וואס איז ווי עץ בן אורה וואס כאפט זיך גוט אן. אוקיי, ס׳איז דא הכנות, עבודת הכנות, צו זיין מוכן אויף דעם. אבער דער זוהר איז געמאכט געווארן א ספר וואס עפנט, ס׳איז אסאך מער ווי א ספר וואס פארמאכט.
אמת, די גמרא איז אויך אזוי, און אלע אמת׳דיגע גוטע ספרים. אבער דאס איז אויך די מעלה פון א ספר מרכזי, פון א צענטראלער ספר.
די מעלה פון חומש – א ספר וואס עפנט אויף
אזוי ווי מ׳קען זאגן חומש. וואס איז די מעלה פון חומש? ס׳איז דאך דא נביאים, און אסאך מענטשן האבן גוטע תורות. אבער דער חומש איז א ספר וואס עפנט אויף, ס׳איז נישט קיין ספר וואס פארמאכט. וואס הייסט אז ס׳איז פארמאכט? אז דו פארשטייסט נישט קיין איין ווארט. ס׳איז א ספר וואס עפנט אויף.
סאו וועגן דעם דארף מען עפענען דעם זוהר און דארט זוכן. ווען אונז זענען עוסק אין א סוגיא, איז אלעמאל וויכטיג צו טרעפן וויאזוי דער זוהר פריימט די סוגיא, וויאזוי דער זוהר רעדט וועגן דעם נושא, וואס טוט דער זוהר מיט די זאך.
הקדמה צו לימוד הזוהר: לערנען א שטיקל זוהר אין פרשת בהעלותך
סאו יעצט, עד כאן הקדמה חשובה מאוד, אבער יעצט מער דברים בטלים לפי ערך דברי תורה. יעצט לאמיר זאגן אביסל דברי תורה. סאו איך וויל פרובירן צו טון א זייער פשוט׳ע זאך. איך וויל טון א… לערנען א שטיקל זוהר, פלעין לערנען, ווייל מ׳קען דאך נישט זיין אינדרויסן, און נאכדעם פרובירן מרחיב זיין לפי דרכי, לפי… לפי… לפי ווי אונז האלטן, צו זען וואס מ׳קען דא טון. ס׳איז נישט ממש די נושא פון די שטיקל, ס׳איז אן אמת׳דיגע שטיקל, אבער ס׳איז צומאל זייער קאמפליצירט. און נישט דא געקומען צו מסביר מאכן סתם דרושים אדער זוהר, נאר ארויסגעבן א ווארט.
דער פסוק: בהעלותך את הנרות
אזוי ווי דער פסוק, דער זוהר קאכט זיך אין פרשת בהעלותך אויף דעם פרשה פון הדלקת הנרות, פרשת “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” [בהעלותך ח:ב – “ווען דו צינדסט אן די ליכט, זאלן די זיבן ליכט לייכטן קעגן דעם פנים פון דער מנורה”].
דאס וואס דער זוהר קאכט זיך, און אוודאי דא איז דא א זנות אויף פשט אויך, דאס הייסט ווער ס׳לערנט אין די תורה זעט אז די פרשה פון הדלקת הנרות, בהעלותך את הנרות, הדלקת הנרות רופט מען אונזערס.
די מנורה שטייט מערערע מאל אין דער תורה
עס שטייט מערערע מאל אין די תורה די מנורה, איך געדענק נישט וויפיל, איך האב געמאכט א ליסטע אמאל לכבוד חנוכה, זיבן אכט מאל. אפילו די עצם פסוקים בהעלותך את הנרות, דער רמב״ן מיטשעט זיך על פי פשט, עס שטייט דריי מאל כמעט די זעלבע פסוקים:
– אין פרשת תצוה
– אין פרשת אמור
– און דא אין פרשת בהעלותך
עס שטייט מער ווייניגער די גאנצע זעלבע זאך, יעדע מאל מיט א חידוש, פארשטייט זיך, אז נשתנה משנה ראשונה מן השנייה, אבער עס שטייט זייער אסאך מאל.
ווען א זאך שטייט אסאך מאל – איז דא א סוד
און אזוי ווי מיר האבן געלערנט לעצטע וואך מיין איך, אז א זאך וואס שטייט אסאך מאל, איז אוודאי קען מען זיך אויף פשט, פארוואס אין דעם פלאץ דארף מען צולייגן דאס, און וואס איז די נושא, וואס איז די קאנטעקסט, וואס איז די חידוש, וואס איז די הלכה, וכו׳.
אבער אין דעם איז דא אויך א סוד. סוד מיינט צו זאגן זייער שיין און וואויל, אבער פארוואס, פארוואס, ער קען אריינלייגן די אלע זאכן אין איין סדרה, ער קען אלץ, די תורה האט געוואוסט וויאזוי צו שרייבן, ער קען אלעס שרייבן אויף איינמאל. פארוואס רעדט ער וועגן דעם אזוי פיל?
ווען ער רעדט וועגן דעם אזוי פיל איז דאס נישט קיין נושא פון אינפארמעישאן, ווייל עס פעלט אים אינפארמעישאן. אינפארמעישאן קען מען זאגן אויף איינמאל בקיצור. עס מיינט ער האט ליב צו רעדן דערפון, ער האט ליב צו רעדן דערפון.
די תורה האט זאכן וואס זי האט ליב צו רעדן דערפון
די חומש האט זאכן וואס ער האט נישט ליב צו רעדן דערפון, און האט זאכן וואס ער האט יא ליב צו רעדן דערפון. אמאל איז דא א זאך וואס לכאורה וואלט ער נישט געדארפט ליב האבן צו רעדן דערפון, אזוי ווי איך ווייס די עלילות אויף, און דעמאלטס מיטשעט מען זיך פארוואס רעדט מען וועגן דעם אזוי פיל.
ביישפיל: נשים ונזיקין – ווייניג פסוקים, אסאך הלכות
אבער באופן כללי איז דא זאכן וואס מען קען זען אפילו אין די מצוות, יא, אזוי ווי אונז לערנען, עס איז דא גאנצע חלקים פון די תורה, גאנצע חלקים, יא:
גאנץ בבא קמא, גאנץ קידושין, גאנץ גיטין, גאנץ מסכת גיטין און קידושין און כתובות זענען אפשר געבויט אויף בערך איין פסוק אין פרשת כי תצא. אמת, און נאך א פאר נאך פסוקים ווען מ׳וויל לכלול זיין די רעסט פון מסכת כתובות, און אזוי גאנצע נשים נזיקין וואס די עולם אין ישיבות קאכט זיך און זיי לערנען גאנצע לעבנס, עס איז דא אפאר פסוקים אין די גאנצע תורה, לאמיר זאגן צוואנציג, דרייסיג, איך ווייס נישט וויפיל, אפשר קען מען זאגן אפאר מער פסוקים, אבער כמעט נישט דא קיין פסוקים אין די גאנצע פרשה וואס רעדן וועגן דעם, און עס איז אויך נישט דא קיין פרשה וואס חזר׳ט זיך איבער. עס שטייט יעדע זאך איין מאל, אמאל שטייט עס אביסל אין משפטים, שוין, דעטס אלל.
ביישפיל: מצוות וואס די תורה חזר׳ט איבער אסאך מאל
נאכדעם איז דא מצוות, לאמיר שוין נישט רעדן פון מעשיות, אוודאי איז דא מער מעשיות פון איין זאך, אבער נאכדעם איז דא מצוות וואס די תורה חזר׳ט איבער אסאך מאל. די תורה האלט אין איין רעדן, אזוי ווי מיר האבן גערעדט ערב שבועות וועגן די ענינים פון שמיטה ויובל, די תורה שרייבט באריכות “וספרת לך שבע שבתות שנים” [ויקרא כה:ח – “און דו זאלסט צעלן פאר דיר זיבן שבתות פון יארן”], א גאנצע אריכות, די תורה האט ליב צו רעדן וועגן דעם. אויב זי האט ליב, איז דאך דא אין דעם א טיפערע זאך.
די מנורה – די תורה האט ליב צו רעדן דערפון
אזוי אויך איז דא די מצוה פון די מנורה, בפרט די מצוה פון מעשה המשכן, אבער די מנורה ספעציפיש בתוך המשכן, די מנורה האט די תורה ליב צו רעדן זייער אסאך. דאס הייסט, עס איז דא צוויי כלים וואס די תורה רעדט וועגן דעם זייער אסאך: די ארון און די מנורה.
די ארון
די ארון רעדט די חומש שפעטער אין בהעלותך אויך פון די צוויי ארון, זייער א וויכטיגע פרשה, און דארט איז דא די נונין הפוכין [די אומגעקערטע נונ׳ס אין בהעלותך י:לה-לו], וואס זענען מרמז אויף די שער הנון [די נון-טויער], זאגט רבי אהרן מ׳קארלין, איך וועל נישט אריינגיין אין דעם יעצט.
די מנורה
און נאך א זאך וואס די תורה האט זייער ליב צו רעדן וועגן איז די מנורה. זייער ליב צו רעדן וועגן דעם. די חומש האט ליב צו רעדן וועגן די מנורה.
וואס מיינט “סוד” אין קבלה שפראך
דאס וואס די חומש האט ליב צו רעדן דערפון, דאס רופט מען אין קבלה שפראך אז אין דעם איז דא א סוד. דאס הייסט א סוד.
די סוד, די נושא פון דעם זוהר וואס געבט לשון און ווערטער פאר סודות, איז א וועג ארויסצוברענגען, צו האבן ווערטער צו איר, נישט צו דארפן זאגן “אה, ס׳איז העכערע זאכן, ס׳איז א געפיל, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען געבן מיט ווערטער.”
ניין, און די תורה האט זיך געמאכט פאר דעם ווערטער. ער האט גערעדט וועגן דעם, ער האט נישט נאר געזאגט אז דארט דארף מען זיין שטיל. דאס איז געמאכט צו ארויסברענגען מיט ווערטער פון וואס מ׳רעדט דא.
און אוודאי ווען מ׳האט ווערטער, קען מען אויך טון. מענטשן זענען דאך מענטשן וואס לעבן און זענען א רוח ממללא [א רעדנדיגער גייסט], א מענטש איז א זאך אויף א זאך. ווען מ׳דארף עס היינט ווערטער, קען ער עס בעסער טון, און אויך קען ער זיך בעסער מתנגד זיין צו מניעות.
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה?
וואס מיין איך צו זאגן? איך מיין צו זאגן אזוי:
יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך
פארוואס דארף א איד לערנען זוהר? פארוואס דארף א איד לערנען קבלה? די תירוץ איז אזוי: ווייל יעדער איד ווייסט, יעדער איד ווייסט אז די מנורה איז א געשמאקע זאך. ער לערנט חומש, און די חומש רעדט פון אים זעקס מאל, פילט ער שוין א געשמאק דערין. און די מנורה איז אזוי ביוטיפול, און אלע אידן, אלע דורות איינע פון די קדושות וואס איז אין כלל ישראל איז געווען די מנורה.
יא, אונז ווייסן, מען האט אלעמאל געמאכט פיקטשערס פון דער מנורה, און גערעדט פון דער מנורה, און זיי האבן אפילו געמאכט די איינציגסטע כלי אין דעם בית המקדש וואס מ׳מאכט לכאורה א זכר דערפאר. סאמהאו, צו מיט א מנורה, צו מיט א נר, צו מיט א כלי, אן א כלי, איז די מנורה.
מ׳מאכט חנוכה מ׳הדלקת א מנורה, וואס אזויווי אלע ראשונים האבן שוין פארשטאנען, און די ריינפעמסלי, וואס ס׳איז פשוט, ס׳שטייט אין די זאך אליינס, אז דאס איז א זאך וואס אונז ווילן האבן. די מנורה איז א זאך וואס אידן קומען זיך אן, און זיי האבן עס ליב.
דער פראבלעם: דער שטן ומסית העולם
יעצט איז דא א פראבלעם. וואס איז די פראבלעם? מ׳קען עס זאגן אזוי, ס׳איז דא אנדערע וועגן עס צו זאגן. איך וויל זאגן אזוי:
קומט אמאל א שטן ומסית העולם, קומען די שטן ומסית העולם, אומות העולם, און זאגן, “מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?” [וואס איז די מצוה דא און וואס איז דער טעם דערין?]
אוקיי, די מנורה איז נישט אזא זאך וואס מ׳דארף אזוי מסביר זיין. מ׳וועט זען, מעשה המנורה מקשה זהב [די מעשה פון דער מנורה פון איין שטיק גאלד], “נתקשה משה במעשה המנורה” [משה האט געהאט שווער מיט דעם מעשה פון דער מנורה]. ס׳איז עפעס אזוי שווער. יא, ס׳איז שווער אפשר צו מאכן, אוקיי, איך הער, ס׳איז א פאך, זייער גוט. אבער ס׳איז נישט פונקט אזא שווערע זאך צו פארשטיין. אבער די אהבה וואס דו רעדסט דא, די קאך, יא, די “שתשלהבת עולה מאליה” [אז די פלאם זאל אויפגיין פון זיך אליין], איך הער עס.
וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס – דער טראגישער פארלוסט פון חיות
און וואס געשעט? מ׳קען דיר זאגן, און דאס איז נעבעך וואס איז געשען פאר די ליטוואקעס, איך וויל פארציילן די מעשה.
וואס איז געשען אז אסאך מענטשן, מאדערנע מענטשן, האבן פארלוירן די חיות אין אידישקייט? פארוואס איז געשען?
דער דיאלאג מיט דעם גוי
ס׳איז געקומען די גוי און ער זאגט, “אוקיי, דו האסט א מנורה.”
אזויווי ס׳שטייט, אזויווי דער מדרש זאגט, “אשרי העם יודעי תרועה” [תהלים פט:טז – “פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה”], די זוהר ברענגט דעם פסוק. “אשרי העם יודעי תרועה” – וואס?
פארוואס הייבט זיך אן שוין צו גרייטן צו ראש השנה? ער רעדט שוין פון ראש השנה, ס׳איז נאך שבועות, און ער רעדט שוין פון ראש השנה. די בארדיטשובער האט גערעדט וועגן שבועות. אוקיי.
אבער “אשרי העם יודעי תרועה”, “על כמה קרבנות יש להם, כמה שופרות יש להם, כמה חצוצרות יש להם” [אויף וויפיל קרבנות זיי האבן, וויפיל שופרות זיי האבן, וויפיל חצוצרות זיי האבן]. אונז האבן שיינע זאכן, זיי האבן אויך ביוטיפול זאכן.
נו, פארוואס דארף איך האבן דווקא די ביוטי, די געשמאק, פונקט די רעסיפי וואס דיין באבע האט געמאכט דארף איך האבן? ס׳איז דא אסאך רעסיפיס אויף די וועלט. גיי צו זיי, קום צו אונז.
דער איד׳ס תירוץ: “כך נצטווינו”
האבן די אידן געענטפערט, האבן די אידן גענטפערט, “יא, איין מינוט, זייער שיין, ס׳איז זייער שיין, אבער איך האב א פראבלעם. דער אייבערשטער האט מיר געגעבן א תורה ביי מעמד הר סיני, און איך גלייב דערין, און ער האט מיר געהייסן אז איך מוז היטן שבת. איך קען נישט היטן זונטאג אזויווי דו טוסט.
איך גלייב אז ס׳איז זייער שיין א זונטאג, ס׳איז ביוטיפול די זונטאג סערוויס אין טשערטש, ס׳איז זייער שיין. איך זע נישט, ס׳איז נישט קיין שקר. ס׳איז טאקע אין די תורה, איך טאר נישט זאגן ‘לא תחנם׳ [דברים ז:ב – “דו זאלסט זיי נישט געבן חן”], איך מעג נישט טילן חן, אבער ס׳שטייט נישט אז איך דארף זאגן אז ס׳איז אלעס שקר, אמת? שוין, ס׳איז ביוטיפול.
וואס זאל איך טון אז די הייליגע תורה האט מיר מחייב געווען פאר מיר, האט מיר געגעבן א הלכה אז איך מוז היטן שבת, די זיבעטע טאג, נישט די ערשטע טאג. א גוטן טאג, איך קען נישט גיין מיט דיר א חלק.”
דער חסרון: א גוף אן א נשמה
זייער גוט. צוליב דעם איז געבליבן די אידן אזויווי מיט א גוף אן א נשמה, יא? אזוי ווי זייער גוט, ער היט דאך שבת, און די ערשטע זאך וואס מ׳זאגט אים אז ס׳שטייט, דאס איז א קלארע הלכה און מ׳דארף עס טון, טוט ער עס. אוקיי, ער איז זייער שטארק מקפיד דערויף. אבער למעשה, די חן האט ער פארלוירן, אמת? די חן, ער האט נישט קיין חן. ער טוט שבת וואס ער דארף.
דער תירוץ וואס ער זאגט פאר זיך
און ווען דער גוי זאגט אים, דאס איז זיין תירוץ, דאס איז זיין תירוץ, ס׳איז נישט קיין תירוץ וואס דער גוי פארשטייט עס נישט, אבער ס׳איז א תירוץ פאר זיך, עט ליעסט. דאס איז זיין תירוץ, ער זאגט פאר די יצר הרע, “כך נצטווינו, כך נצטווינו, כך אמר הקב״ה, מיר מוזן דאס טון, דאס איז אונזער אבליגעישן, דאס איז אונזער חוב, און אזויפיל מוזן מיר טון.”
אבער ס׳איז נישט קיין חוב צו פילן א געשמאק דערין, אמת? ס׳איז נישט קיין חוב צו האלטן אז ס׳איז טאקע שענער ווי די גוי׳אישע טשערטש, אדער צו מאכן אז ס׳זאל זיין שענער.
“ועשו לי מקדש” – אבער אן חיות
ער דארף טאקע מאכן, וואו איז די מקדש, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” [שמות כה:ח – “און זיי זאלן מיר מאכן א מקדש און איך וועל וואוינען צווישן זיי”], דארף ער עס מאכן “כולו אומר כבוד” [אלעס זאגט כבוד], אזוי ווי ס׳שטייט אין די פסוקים, אז אפילו בן השגות אלוקות, און אז א בית המדרש איז א מקדש מעט, דארף ער זיך פארשטעלן וויאזוי ס׳זעט אויס דעם אייבערשטער׳ס שטוב ביי די מלאכים, און מאכן אז דא זאל אויסזען אזוי, אמת? הלכה, פשוט׳ע פסוק.
אבער אז ס׳איז נישט קיין הלכה, ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז נישט קיין חיוב, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך געהעריג, יא, אפאר זאכן שטייען נישט אין שולחן ערוך, קען מען קיין דין האבן אין א לאך אין א בייסמענט ערגעץ, ס׳שטייט נישט אין שולחן ערוך, מאכט ער עס נישט.
דער עיקר חסרון: זיין עולם הפנימי איז גוי׳איש
קומט אויס אז זיין עולם הפנימי, זיין עולם הדמיון, זיין עולם הפילינג, איז בעצם גוי׳איש, איז בעצם, ער איז בעצם מודה געווען צו די וואס זאגן “מה מצוה זו ומה טעם יש בה”, נאר טאקע אונז האבן בעסערע קרוין׳ס, אונז זאלן אונז זאלן אונז זאלן נישט שולט זיין. שופר.
“אשרי העם יודעי תרועה” – נישט “רחמנא פקיד”
אבער אויף זיין שופר זאגט זיך “אשרי העם יודעי תרועה ה׳ באור פניך יהלכון” [תהלים פט:טז – “פרייליך איז דאס פאלק וואס ווייסט די תרועה, הקב״ה, אין ליכט פון דיין פנים וועלן זיי גיין”]? זאגט זיך “אשרי העם מקיים המצוות, רחמנא פקיד” [פרייליך איז דאס פאלק וואס מקיים די מצוות, דער רחמנא האט באפוילן]? זייער גוט.
“רחמנא פקיד” איז זייער אנדערש פון “אשרי העם יודעי תרועה”.
מ׳זאגט נישט, נאך די תקיעות פירט מען זיך מ׳זאגט דעם פסוק “אשרי העם יודעי תרועה”. מ׳זאגט נישט “רחמנא פקיד”. אה, עכט גיבט א רבי, איך ווייס נישט וואס פאר א מעשה האט ער געזאגט דאס. נישט דאס זאגט מען.
דאס איז דער אמת. דאס איז דער אמת.
דער אונטערשייד צווישן “יודעי תרועה” און בלויז מקיים זיין מצוות: די נויטווענדיגקייט פון ווערטער פאר דער פנימיות
פרק א: שופר — “יודעי תרועה” קעגן “מקיים המצוות”
דער פסוק ביי שופר און זיין באדייט
טאַקע אונז האָבן בעסערע קרובים, אונז זאָלן נישט אויספאַלן זאָלן מיר אַ חציצה צו בלאָזן שופר. אָבער אויף זיין שופר זאָגט זיך “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” [אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה — גליקלעך איז דאָס פאָלק וואָס ווייסט די תרועה]. זאָגט זיך “אַשְׁרֵי הָעָם מְקַיֵּים הַמִּצְוֹת, רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ” [רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ — דער רחמן זאָל פארזיסן]? ניין! זייער גוט. רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ איז זייער אַנדערש פון אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה.
מיר זאָגן נישט, ביי אונז נאָך די תקיעות פירט מען זיך מען זאָל זאָגן די פסוק “אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה”, מיר זאָגן נישט “רַחֲמָנָא אַמְטִיקוּ”. יאָ, עס איז דאָ אַ רבי, איך ווייס נישט צו ס׳איז אַ מעשה, ער האָט געזאָגט דאָס. נישט דאָס זאָגט מען אין סידור.
דער שופר׳ס קול פילט אָן די גאַנצע וועלט
אמת, דער סידור רעדט פון די — דער שופר איז רעדט פון אַנטענע גלייזל ווי דער שופר איז ממלא [פילט אָן] די גאַנצע וועלט מיט זיין קול, און דאָס ווארט מען נאָכאַמאָל הערן, דאָס וואָס שטייט אין סידור. ס׳שטייט נישט אין סידור, עס איז אַ הלכה מ׳דאַרף בלאָזן שופר.
דער איד אָן ווערטער
אָבער נעבעך, דער איד וואָס ער האָט נישט קיין אַנדערע תירוץ, ער פאַרשטייט נישט דאָס, ער זעט נישט וואָס ס׳שטייט אין סידור. די מובי סטודיאָ מאַכט לכאורה בעסערע זאַכן, ווייל אונז האָבן נישט קיין אידישע מובי סטודיאָ. פאַרוואָס נישט? ווייל אונז ווייסן נישט אַז ס׳איז דאָ אַ חי [א לעבעדיגע זאַך], ווייל אונז מיינען אַז ס׳איז נאָר דאָ אַ הלכה.
דער עולם הפנימי איז גוי׳איש
אַקעגן דעם דאַרף מען וויסן, אַקעי, ער איז זיין עולם הפנימי [אינעווייניגע וועלט], זיין עולם ההרגש [וועלט פון געפיל], זיין געפיל, זיין האַרץ, זיין נשמה, איז אַלעס גוי׳איש, איז אַלעס וועלטליך, זאָל מען שוין זאָגן, ער איז נאָר מקיים די מצוות.
פרק ב: דער זיידע׳ס געשמאַק אין די מנורה
דער זיידע׳ס פאַרשטאַנד פון שיינקייט
איי, וועסט אים פרעגן, דיין זיידע האָט אוודאי געהאַט אַ געשמאַק, ער האָט געהאַלטן אַז די מנורה איז טאַקע די שענסטע זאַך אויף דער וועלט. ער האָט נישט סתם געזאָגט, ער האָט נישט סתם געזאָגט אַז ער איז געווען אַ פרימיטיווער, ער האָט אַזוי געהאַלטן.
דער דמיון פון בית המקדש אין גלות
ער האָט געוואַלדיג געטראַכט אַז אונז זענען גלות און אין זבלנוש [שמוץ], אָבער ער האָט געהאָפט, ער האָט גע׳דמיון׳ט [זיך פאַרגעשטעלט] וויאַזוי ס׳וועט אויסזען די מנורה אין בית המקדש, וויאַזוי דער כהן גדול צינדט עס, און ס׳איז ביוטיפול, ס׳איז נישטאָ, קיין איין טשערטש האָט נישט אַזאַ שיינע זאַך.
“נהי דלא חזי מזליה חזי”
אַזוי האָט ער געוואַלדיג געזען, ער איז געגאַנגען, געגאַנגען לקראת מלכי אומות העולם [צו באַגעגענען די מלכים פון די אומות], און אויב ער האָט געטראָפן און ער האָט געזען ווי שיין ס׳איז, אפשר טאַר מען נישט, איך ווייס נישט, אויב ער האָט געזען ווי שיין ס׳איז ווי די גוים אין זייערע שפּאַנצן דרייען זיך און מאַכן ביוטיפול סערעמאָניס און זאַכן, האָט ער געזאָגט, “אַה, איך ווייס וואָס איך גיי איש, אמר יזכר יבחין” [ער זאָגט, ער וועט זיך דערמאָנען, ער וועט באַטראַכטן].
אויב ער איז זוכה צו ביאת משיח [די קומען פון משיח], אויב ער איז זוכה צו גיין צו אַן אמת׳דיגער רבי, צו די רצונות וואָס האָט געווען עוסק אין דעם, זאָל מען זאָגן ער האָט גערעדט אַמאָל אַ שיעור, אויב ער איז זוכה צו דעם האָט ער געזען, “נְהִי דְּלָא חֲזֵי מַזְלֵיהּ חֲזֵי” [אויב ער האָט נישט געזען, האָט ער געזען פון זיין מזל].
פרק ג: אקדמות — די חיצוניות איז אויך געווען בעסער
די לימוד פון אקדמות שבועות
און וואָס רעדט מען פון דאָרט? יאָ, מ׳האָט געדאַרפט מיט זיי האָבן געלערנט אקדמות שבועות, ווייל מ׳זאָגט אונז גייען האָבן אַ לוויתן מיט אַ שור הבר [דער ווילדער אָקס], ענק האָבן עפּעס פייער, שניי, אַ רייט פאַר אַלע נישט.
די פנימיות און די חיצוניות
מען רעדט שוין נישט פון די “מִתְהַלֵּל אִין בֵּיתְךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָה” [דער וואָס לויבט זיך אין דיין הויז, וועט דיך נאָך לויבן], דאָס איז שוין אוודאי, דאָס איז שוין בורא פנימים [די אינעווייניגע זאַכן], אפילו די חיצוניות איז געווען בעסער, עס איז געווען מער געשמאַק, די קינדער האָבן עס מער ליב געהאַט, אונז גייען עס מער ליב האָבן, אפשר היינט זענען אונז אין גלות, האָפן אונז, זענען זיך מצייר דברים [פאַרשטעלן זיך זאַכן] אונז אין דמיון ווי עס זעט אויס.
מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישער איד אָן דעם
אָבער די אַלע זאַכן איז נישט קיין הלכות, מען קען זיין אַ גאַר ארטאָדאָקסישע איד אָן קיינמאָל האָבן אַ דמיון וועגן די שור הבר און לוויתן, מען קען נישט זאָגן קיין אקדמות, מען קען קוים זיין אַ איד, אָבער מען קען זיין אַ ארטאָדאָקסישע איד קען מען זיין.
פרק ד: פאַרוואָס דער ארטאָדאָקסישער איד איז “נאָר אַזוי” — ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער
“נאלמתי כרחל לפני גוזזיה”
און פאַרוואָס איז דער ארטאָדאָקסישער איד נאָר אַזוי? ווייל ער האָט נישט קיין כתובה [געשריבענע ווערטער], ווייל ער האָט נישט קיין ווערטער. ווייל ער איז “נֶאֱלַמְתִּי כְּרָחֵל לִפְנֵי גוֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה” [איך בין שטום געווען ווי אַ שאָף פאַר אירע שערער, שטום], אַזוי ווי אַ רחל — רחל רמז׳ט אויף דער שכינה, דער כנסת ישראל — וואָס זי משנה׳ט איר אָפּ [מען שערט זי אָפּ], און זי קענען נישט אפילו מאַכן קיין נויז, וואָס ער מטורט מורט [פאַרשפּאַרט איר מויל], זי קענען נישט וויינען, זיי האָט, איך האָב נישט קיין ווערטער.
מענטשן לעבן דורך ווערטער
און אויב איך האָב נישט קיין ווערטער, וויבאַלד מענטשן זענען אַזעלכע סאָרט די בריאות וואָס למעשה לעבן זענען ווערטער. חוץ פון אַפּאַר משוגעים וואָס זיי קענען זאָגן, איך קען נישט, איך האָב נישט קיין ווערטער, און אונז גלייבן אין דעם אונז טאַנצן ווייטער אַזוי.
די ווערטער וואָס מיר האָבן זענען נאָר נגלה
רוב מענטשן, און זיכער דער ציבור, דער וועלט, אויב מען האָט נישט קיין תירוץ, איז אַז די ווערטער וואָס אונז האָבן זענען נאָר מיט נגלה [די גלייע תורה], דאָס איז די ווערטער וואָס רוב מענטשן האָבן, די ווערטער וואָס איז דאָ איז נגלה, דאָס איז די ווערטער, די הלכה אַקעי, ברוך השם, זיי האָבן דאָס, זייער גוט. אָבער אויף די פנימיות האָט מען נישט קיין ווערטער, ווייל די פנימיות איז געווען אַ זאַך וואָס מען האָט געפילט, ס׳איז נישט קיין נישט אַזאַ זאַך.
פרק ה: דער בית המקדש — נישט נאָר הלכות, נאָר אַ געשמאַק
כמעט קיין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אַריין
כמעט קיין שום איד איז נישט געקומען אין בית המקדש אַריין, כמעט קיין שום איד, וואָס מיינט ווען דער בית המקדש איז געווען קיים, איז נישט אַרויסגעגאַנגען זאָגן, ברוך השם האָט היינט מקיים ווען פּונקטלעך אַלע הלכות, אַלע הידורים. ס׳איז געווען אַ קרבן עולה היינט, אַ קרבן תמיד, דער מוסף של שבת ושני כבשים מיט אַלע הידורים. עס איז געווען צו אַז קיין איין איד איז נישט געווען אין בית המקדש אויף.
ווען דער בית המקדש איז טאַקע חרוב
ס׳איז געקען זיין אַז ס׳איז געווען תקופה וואָס איז יענע בית המקדש אַזוי, אָבער דעמאָלט ס׳איז טאַקע בית חרוב וחרפת [אַ חורבן און אַ שאַנד], דעמאָלט ס׳איז נישט געווען קיין פּוינט פון דעם בית המקדש, אָבער ווען ס׳איז יאָ געווען, עס איז געווען עפּעס אַזאַ מין געשמאַק, עפּעס אַזאַ מין ראָמאַנץ, עפּעס אַזאַ מין חגיגה מען האָט נישט קענט אַרויסגעבן, מען האָט נישט געהאַט קיין ווערטער.
פרק ו: די לויים — זייער תפקיד איז געווען ווערטער געבן
די דזשאָבס פון די לויים
די לויים, האָבן די דזשאָבות אין די לויים. מען לערנט די וואָך פון די לויים, וואָס איז די דזשאָבס אין די זשאָבס, און די זשאָבס שטייט נישט אין די תורה בפירוש, אַזוי זיי זינגען. מען שטייט נאָר שפּעטער אין דברי הימים.
אַרויסברעכן דעות מיט ווערטער
אָבער דער לוי׳ס דזשאָב איז געווען אַרויסצוברעכן דעות מיט ווערטער, אויף דעם איז דאָ תהילה און אויף דעם ניגון, אָבער אונז האָבן אפילו נישט קיין תהילה, אונז ווייסן נישט וועלכע ניגון זאָל מוז געזינגען, און זאָל וואָס ער אַ טייל מוצא זאָגן ניגון, און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה און מ׳זאָגט תהילה.
די סאָלושן פון דער זוהר הקדוש
אפשר איז נישט די גאַנצע סאָלושן, ווייל די חסידישע ספרים קומען און זאָגן אַז עס קענען דעם אויך טויער זיין. אָבער איז זייער וויכטיג צו דערהערן וואָס איז די סאָלושן פון די זוהר הקדוש, און וויפן כלל איז דער גאַנצע חסידי חדר, וואָס די זוהר׳ס חסידות און מיט קבלים און אחרונים, זיי אַלע זענען אַזוי, אַלע דאָס וואָס זיי טוען.
פרק ז: דער זוהר קומט געבן ווערטער
“קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער”
ווייל עס דערוואַקסט איז די זוהר קומט און ער זאָגט קום רבי לעבן, קום מיין ברודער, איך וויל דיר געבן ווערטער, זאָלסט קענען ענטפערן דערויסטער.
“מה אעשה, ואהבת שפשמין גזר עלי”
אונז סטעצן דאַרפן זאָגן, יאָ, אונז האָבן אַ חיוב, אונז אידן האָבן אַ גזירות, אַ כתוב, מיי עסה [וואָס זאָל איך טאָן]. אַ גוי׳שע מיידלער איז זייער שיין, וויאַזל איך טוען אוודאי? מיי עסה, ואהבוי שפשמי׳ן גזר עליי [און ליבע פון דער תורה איז געגזר׳ט געוואָרן אויף מיר]? לו את השכטן [נישט דיר צו שעכטן], ביי מיך טאַר נישט! עס זאָל מורא אַז מיר ווערן צו ווערן אויסער אידישקייט. מיי עסה, אַזוי זאָגט אַ פּשוט איד, און דאָס איז אַ זאַך.
אַ גוי׳שע חתונה און אַ גוי׳שע לעבן
אָבער למעשה, קען ער טאַקע נישט חתונה מיט אַ גוי׳שע מיידלער, אָבער נאָכאַלץ האָבן אַ גוי׳שע חתונה. אין אַ גוי׳שע חתונה לעבן, אין אַ גוי׳שע לעבן, און זיין שבת בוסטו אויסזעהן? יאָ, מיט אַלע הלכות, אָבער גוי׳ש.
דער זוהר גיט ווערטער
קען דיך דו איינער זאָגט אַ סנטח? ניין, ניין, לאָמיר הער אויס מיין קינד. איך וויל דיר זאָגן, אַז אַ איד, אַ אידישע גוף, איז אַזאַ סאָרט זאַך וואָס הייסט אַ מרכבה לשכינה [אַ וואָגן פאַר דער שכינה].
פרק ח: דער יסוד — אַ אידישער גוף איז אַ מרכבה לשכינה
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער
איך גיין דיך אַ ביסל ווערטער. אַ אידישע יונגל, אַ אידישע זכר, איז אַ מרכבה פאַר די מדריגה וואָס הייסט יסוד. דער פּרייט אין יסוד ממש, אָבער אופן כללי. דער זכר איז אַ מדריגהייט פאַר אַ זאַך וואָס הייסט יסוד, צו הייסט צדיק. עס איז דאָ אַסאַך פּסוקים וועגן דעם. “צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם” [דער צדיק איז דער יסוד פון דער וועלט].
בועל בת אל נכר — דער נמשל, נישט דער משל
און ווען אַ אידישע יונגל לייגט אַריין זיין צדיק און אַ גוי׳ש און מיידל, איז עס אַזוי ווי אַ צלום בהיכל [אַן אָפּגאָט אין היכל]. דער גאַנצער וועלט דרייט זיך אַרום דעם זאַך, און מיר האָבן קלאַר געמאַכט אַז ס׳איז נישט גענוג צו זאָגן אַז ס׳איז אַ משל מיט אַ נמשל, אָדער אַז ס׳איז דאָס זעלבע “כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה” [אַזוי ווי עס איז אויבן אַזוי איז עס אונטן], פּונקט אַזוי ווי ביי אַ מענטש איז דאָ פאַרשידנאַרטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער.
די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן
אָדער די טיפערע זאַכן וואָס די מקובלים זאָגן, אַז אַ מענטש פירט זיך אין די מדות החסד איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד דעם “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'” [יעדער זכר זאָל זען דעם פּנים פון דעם האַר].
דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר
דאָס איז דער באַקאַנטער טייטש אין זוהר, אַז דער זכר, וואָס איז אַ סימן און אַ זכר און אַ מרכבה פאַר דער מדרגה וואָס הייסט זכר שלמעלה, דער יסוד העליון [דער אויבערשטער יסוד], וואָס איז דער מעיין הנובע [דער קוואַל וואָס שפּרינגט] וואָס ברענגט אַראָפּ די גאַנצע שפע [אויסגוס] אויף דער וועלט, דאַרף אַריינגיין אין די בחינת נוקבא דקדושה [די בחינה פון די הייליגע נקבה], אין די בחינת השכינה.
דאָרט הייסט עס דער מקדש
דאָרט הייסט עס דער מקדש, יאָ? ער גייט אַריין אין דעם מקדש, ער גייט אַריין אין דעם משכן. און ווען די אידן טראָגן דעם, ווי האָבן מיר געלערנט די וואָך, ווי שיין ס׳איז ווי די אידן טראָגן דעם משכן, זיי טראָגן די שכינה, ליטעראַלי. דאָס איז דער טייטש.
א בעל — חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי׳אישע גאָט
און דו פאַרשטייסט אַז אוודאי דאָס הייסט אַ בעל, אַז אַ איד לאָזט אָפּ, אַזוי ווי אַ איד וואָס לאָזט אָפּ און ער איז בועל בת אל נכר [מזנה מיט די טאָכטער פון אַ פרעמדן גאָט], נישט ער האָט חתונה מיט אַ גוי׳אישע מיידל, ער האָט חתונה מיט די טאָכטער פון אַ גוי׳אישע גאָט. דו כאַפּסט? אַ אידישע מיידל איז אַ טאָכטער פון די אידישע גאָט, יאָ? “בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹקֵיכֶם” [קינדער זענט איר צו השם אייער גאָט]. נישט נאָר אַ טאָכטער, ס׳איז אַ בחינה, ער האָט אונז זייער ליב.
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער
לאָמיר דיר געבן געוויסע ווערטער, אפשר די ווערטער זענען אַ משל, אפשר זענען זיי צופיל מגושם [גראָב] ווען מיר טראַכטן דערפון, איך וועל דיר געבן מער קבלה ווערטער, ס׳הייסט זו״ן [זעיר אַנפּין ונוקבא].
יעדער אידישער אינגל און מיידל איז אַ מרכבה
און די ווערטער ווייזן אַז יעדער אידישע אינגל איז אַ מרכבה פאַר די זעיר אנפין, פאַר די מדת התפארת [די מדה פון תפארת]. יעדע אידישע מיידל איז אַ מרכבה פאַר די מדת המלכות [די מדה פון מלכות], פאַר די שכינה. און ווען זיי טרעפן זיך צוזאַמען ווערט אַ יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה [אַ פאַראייניגונג פון דעם הייליגן, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה], און דאָס איז וואָס אידן טוען ווען זיי האָבן חתונה.
ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי
גוים האָבן זיך זייערע מדרגות, איך ווייס, שבעים שרים און אַזוי ווייטער. אָבער ווען אַ איד מישט זיך מיט אַ גוי, איז ער בועל בת אל נכר, איז כביכול [אַזוי צו זאָגן], טראַכט אַריין, ברענגט ער דעם מדרגה פון דער יסוד דקדושה, גייט אַריין אין אַ עבודה זרה. אַזוי ווי אַ מענטש נעמט דעם בית המקדש, דעם מקדש, דאָס ווייכע פון דעם קודש, און ער לייגט עס אַריין אין אַ געטשקע הויז, ער נעמט דעם ארון הקודש און לייגט עס אַריין אין אַ עבודה זרה.
דאָס איז דער נמשל — דער בית המקדש איז דער משל
און נישט דאָס איז אַ משל, דאָס איז דער נמשל. דו טראַכטסט פון דעם בית המקדש? דער בית המקדש אַליינס איז נאָר געווען אַ משל פאַר די גאַנצע מעשה, פאַר די גאַנצע קבלה וואָס איך געב דיר אַרויס. און דאָס איז די חיות.
פרק ט: נאָך טויזנט משלים — דער ים, די נחלים, און די שפע עליון
דאָס איז נאָר איין משל
דאָס איז נאָר איין משל, יאָ? מיר האָבן גערעדט פון די משל יעצט פון כמעשי נערותיך [ווי די מעשים פון דיין יוגנט], פון אַ משל פון אהבת איש ואשתו [די ליבע צווישן אַ מאַן און אַ פרוי].
“כל הנחלים הולכים אל הים”
איך קען דיר געבן נאָך טויזנט משלים פון ים וואָס ווערט “כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא” [אַלע טייכן גייען צום ים און דער ים ווערט נישט פול], אַלע נחלים, די שפע עליון גייט אין אַזוי ווי נחלים וואָס פאַלט אַראָפּ פון אויבן, די רעגן, יאָ, פון למעלה למעלה [פון אויבן אויבן], פון די טל דנחית מעתיקא קדישא [דער טויט וואָס קומט אַראָפּ פון עתיקא קדישא], און ס׳גייט אַריין ביז ס׳קומט אַריין אין די ים וואָס איז מקבל [נעמט אָן], וואָס אין דעם ווערט די וועלט צוריק אויפגעפרישט.
“ישקו כל חיתו שדי”
“יִשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם” [אַלע חיות פון פעלד וועלן טרינקען, די ווילדע עזלען וועלן שטילן זייער דאָרשט], וואָס איז זייער ביוטיפול פּסוקים פון ברכי נפשי [ברכי נפשי — אַ קאַפּיטל תהילים] וואָס דער זוהר איז זייער ליב.
דאָס איז די טייטש
און אַזוי, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט אַ מצוה, דאָס איז די טייטש, אַ איד טוט תשובה, ביז דעמאָלטס איז געווען שרויה בדוה [געזעסן אין טרויעריגקייט], און דער עובד נעמט די מים [וואַסער], די מים העליונים [די אויבערשטע וואַסערן], און ער שיקט עס אַריין אין איר סוהר [איר סוד], און ס׳ווערט פון דעם סוהר וואַסער, אמת? דאָס איז וואָס מ׳טוט.
פרק י: דער זוהר׳ס תפקיד — ווערטער און משלים קלאַר מאַכן
“איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער”
אַה, יעצט וואָס טוט דער זוהר? ער זאָגט “איך וועל דיר געבן נאָך ווערטער, נאָך משלים”. און די קבלה, די גאַנצע קבלה איז עוסק אין קלאַר מאַכן און אויסרעדן די משלים. מ׳דאַרף קענען רעדן וועגן דעם, פאַרשטיין קלאַר.
דאָס איז נישט סתם אַ געפיל
דאָס איז צו זאָגן אַז ס׳איז דאָ אַ געפיל, אַ איד האָט אַ געשמאַק אין די מנורה, ס׳איז נישט סתם אַ געפיל, ס׳איז אפילו נישט סתם אַ רמז.
“אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”
ס׳איז דאָ אין די מנורה איז דאָ “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” [קעגן דעם פּנים פון דער מנורה זאָלן לייכטן די זיבן ליכט]. די אַלע זיבן לעכט, די אַלע זיבן ספירות, די אַלע זיבן מדרגות, דאַרפן זיך קאַנעקטן, דאַרפן מאיר זיין קעגן די פני המנורה, וואָס דאָס איז די בינה למעלה אָדער די מלכות למטה. קוק אין זוהר, זע פּונקטליך וואָס ס׳מיינט.
דער נר מערבי
און די נר מערבי [דאָס מערבדיגע ליכט], וואָס איז די מערב [מערב], טייטש שכינה במערב [שכינה אין מערב]. צו דאָרט דרייט זיך אַלעס.
פרק יא: דער גוי׳ס קשיא — “מה דודך מדוד”
דאָס זענען די ווערטער
דאָס זענען די ווערטער. יעצט פרעגסטו, ס׳קומט דער גוי דאָ, יעצט קומט דער גוי און ער פרעגט דיך, “רבי ישמעאל בן אלישע, מה נשתנה רחימו דאבא… מה נשתנה רחימו דאבא מכל רחימין?” [וואָס איז אַנדערש דיין באַליבטער פון אַלע באַליבטע?] יאָ, וואָס האָסטו אַזוי שיין? וואָס איז דיין באַליבטער מער פון אונזערע באַליבטע? אונז האָבן שענערע בנינים ביזדערווייל.
“ניחא לך דאימא לך חד מילתא?”
זאָגן זיי, “ניחא לך דאימא לך חד מילתא?” [ווילסטו אַז איך זאָג דיר איין זאַך?] דו קענסט מיר מסביר זיין? דו פאַרשטייסט נישט אַז אונז האָבן דאָ די קודשא בריך הוא ושכינתיה [דער הייליגער, געבענטשט איז ער, און זיין שכינה]? דו קענסט נישט פאַרשטיין אַז דאָ איז דאָ “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”? איך האָב פאַר דיר ווערטער.
ער לערנט אויס פאַר זיינע קינדער
און די ווערטער לערנט ער אויס פאַר זיינע קינדער, און ער מאַכט אים מוסבר ומבואר [פאַרשטאַנדיג און קלאַר].
פרק יב: רבי המנונא סבא — די דריי סעודות שבת
ס׳איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג
ער זאָגט זיינע קינדערלעך שבת סעודה, ס׳איז נישט סתם מיר זענען הונגעריג און מיר האָבן געזעסן אַ פּאַרטי.
“הא סעודתא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין”
ס׳איז דאָ אַזאַ מדרגה וואָס זאָגט אַז ס׳קומט אַ איד, ס׳קומט רבי המנונא סבא אַריין אין זיין ליל שבת, און ער זאָגט “הָא סְעוּדְתָא דָא הִיא סְעוּדְתָא דְחַקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין” [דאָ די סעודה דאָס איז די סעודה פון דעם פעלד פון הייליגע עפּל]. די סעודה איז אַ סעודה פון די הייליגע גאַרטן, די הייליגע פרדס [גאַרטן] פון געשמאַקעדיגע עפּלעך.
וואָס מיינט דאָס?
און ער פרעגט די קינדער, וואָס מיינט דאָס? און קיינער קען עס אַלץ נישט פאַרשטיין, אָבער ס׳מיינט אַז די שכינה האָט פאַרשידענע קנינים [בעזיצן], פאַרשידענע התלבשות׳ן [אָנטוען] אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראַלי ווען מ׳גייט אין אַ פרדס מיט געשמאַקע עפּלעך אָדער עפּעס אַנדערע פירות האילן [געזונטע פירות], און וואָס האָט געשמעקט געשמאַק, ס׳איז ביוטיפול, דאָס איז די זאַך וואָס איז ליל שבת.
די דריי מדרגות
און שבת אינדערפרי זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דעתיקא קדישא [די סעודה פון עתיקא קדישא], און נאָכמיטאָג זאָגט ער, דאָ איז סעודתא דזעיר אנפין [די סעודה פון זעיר אַנפּין]. דאָס זענען די דריי מדרגות, נישט סתם מ׳עסט דריי סעודות.
קדושה על פי הזוהר: הקדמה לביאור ענין הקדושה
פרד״ס: ארבע שטופן פון פארשטאנד
דער פשט׳דיגער פרד״ס – א גארטן מיט פירות
ס׳איז דא פארשידענע לשונות אויף די וועלט. איינע פון זיי איז ליטעראלי: ווען מ׳גייט אין א פרד״ס [פַּרְדֵּס: גארטן], מ׳האט געשמאקע עפלעך, אדער עפעס אנדערע פירות, הייסע רויגען – ס׳איז געשמאק, ס׳איז ביוטיפול. דאס איז די זאך וואס איז דא שבת.
די דריי סעודות – דריי מדריגות
און די שבת׳דיגע סעודה, זאגט ער, דא איז דא די עתיקא קדישא [עַתִּיקָא קַדִּישָׁא: דער אלטער הייליגער, העכסטע שטופע אין אלקות]. און פרייטאג זאגט ער, דא איז דא די זעיר אנפין [זְעֵיר אַנְפִּין: די קליינע פנים, מיטלערע שטופע אין אלקות]. דאס זענען די דריי מדריגות.
ס׳איז נישט סתם מ׳עסט דריי סעודות. יא, מ׳קען זאגן אויף פשט פשוט׳ן, אבער נאכדעם זאגט ער אויף א הלכה, א חיוב מ׳דארף עסן דריי סעודות – נו נו, א חיוב. אבער וואס איז די סעודה? וואס איז די זאך וואס מ׳עסט? וואס איז די חיוב? וואס איז די פנימיות? וואס מיינט א סעודה?
מ׳טראכט אז א סעודה איז מ׳עסט אין א רעסטאראנט מיטוואך, און שבת איז א חיוב אז דו דארפסט עסן א סעודה – עסטו רבי שלמה׳לע צווייפל. ניין! שבת איז אן אנדערע סארט סעודה.
די נויטווענדיגקייט פון א שפראך פאר פנימיות התורה
ווערטער פאר דעם געפיל
ער האט עפעס אן ווערטער פאר דעם, און מ׳קען דאס זאגן. ער זאגט דאס, אדער ער זאגט דאס און מ׳פארשטייט דאס נישט – מ׳גייט נישט אריין אין די טיפקייט פון די ווערטער וואס ער זאגט.
ער זאגט: “אוקיי, דאס איז גאנץ גוט פאר פשוט׳ע אידן וואס זיי קאכן זיך און זיי זאגן די זוהר, תאנא דהילולא [תָּאנָא דְהִילּוּלָא: דער תנא פון די שמחה, רבי שמעון בר יוחאי], איך האב געזען די מטרוניתא [מַטְרוֹנִיתָא: די מלכה, כנסת ישראל], הבא, ויבאו בני אלקים [וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים: און די בני אלקים זענען געקומען] – יא, זייער גוט. אבער וואס מיינט די מטרוניתא?”
ער זאגט: “ניין, ס׳איז עפעס א בחינה [בְּחִינָה: אספעקט], איך ווייס נישט, דער רבי ווייסט וואס דאס מיינט.”
ניין, ניין! לאמיר פארשטיין קלאר וואס ער מיינט. ס׳מיינט – וואס איז דא? מ׳האט פילאסאפיע בריוון פון די סיינט לארענס [Saint Lawrence: הייליגער לארענס], איינע פון די פשטים, אוקיי, אז מ׳פארשטייט וואס ער מיינט. ס׳איז נישט סתם ווערטער – מ׳פארשטייט קלאר און אפן און דייטליך וואס מ׳רעדט דא.
מ׳האט א שפראך פאר די מינינג [meaning: באדייט], יא, פאר די פנימיות התורה, פאר די חיוב, פאר די האב [have: האבן], פאר די זאכן וואס מ׳האט נישט ליב צו רעדן דערוועגן.
די טעות פון “איך ווייס נישט”
מ׳זאל זאגן: “אוקיי, איך קען דאס, איך האב נישט ליב צו רעדן דערוועגן, איך ווייס נישט. די חסידישע אידן האבן עפעס א געשמאק דערין, עפעס א געפיל.”
ס׳איז נישט קיין געפיל! אוודאי איז עס א געפיל – ס׳איז א געפיל. אבער וועגן ס׳איז אזוי שטארק, וועגן דעם ליגט די סוד פון די גאנצע וועלט, וועגן דעם האט עס א געפיל. אבער די געפיל איז נישט א געפיל אליין – ס׳איז מלובש [מְלֻבָּשׁ: אנגעטון] אין גאר גוטע ווערטער פאר דעם געפיל.
די מעלה פון האבן ווערטער – מ׳ווערט נישט פארלוירן
דער משל פון יודע תרועה
יעצט, אז ס׳האט ווערטער פאר דעם געפיל – ווען ער האט, דאס איז איינע פון די מעלות, נאר איינע פון זיי – איינע פון די מעלות אז מ׳האט ווערטער פאר די געפיל, ווערט מען נישט פארלוירן. מ׳ווערט נישט פארלוירן.
ס׳איז איינס: דו האסט א שיינערע, דו האסט אפשר א בעסערע תרועה [תְּרוּעָה: שופר קול], דו האסט אפשר א בעסערע טראמפעטער. אבער דו ביסט נישט קיין יודע תרועה [יוֹדֵעַ תְּרוּעָה: איינער וואס פארשטייט די תרועה]. דו קענסט נישט די כוונות [כַּוָּנוֹת: מחשבות, אינטענציעס] פון די שופר. דו ווייסט נישט וויאזוי מ׳ברענגט ארויס, וויאזוי מ׳איז מעורר [מְעוֹרֵר: דערוועקט] צוריק די מוחין [מוֹחִין: שכל כוחות] פון די ז״א [זְעֵיר אַנְפִּין], און ס׳גייט ארויף צו די אמא [אִמָּא: די מוטער, בינה], און ס׳ווערט גאנץ נייע מוחין מיט נייע גבורות [גְּבוּרוֹת: שטרענגקייטן] מיט נייע חסדים [חֲסָדִים: גוטסקייטן].
די מעגלעכקייט פון לימוד
און מ׳ווייסט דאס, און מ׳פארשטייט דאס, און מ׳קריגט א השגה [הַשָּׂגָה: פארשטאנד], איז לשון שופר, און ווייסן עס. מ׳קען דאך עס מסביר זיין, מ׳קען דאך עס זאגן אין ווערטער, מ׳קען דאך עס זאגן. דו פארשטייסט יעצט די חילוק [חִלּוּק: אונטערשייד]?
טעארעטיש קענסטו עס אויך קומען לערנען. קומט סאמינג [someone: עמעצער] מ׳לערנט, מ׳לערנט אויס, מ׳לערנט אויס שער הכוונות [שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת: טויער פון די כוונות, ספר פון האר״י הקדוש]. איך דארף וויסן די ווערטער – ס׳איז נישט סתם.
די ראיה אז ס׳איז אמת
די שאלה און די תשובה
תלמיד: איינער זאגט: וואס איז די ראיה אז ס׳איז אמת?
מגיד שיעור: די ראיה אז ס׳איז אמת איז… מ׳דארף נישט קיין ראיה! אז דאס איז אמת – דאס פשט אין שער הכוונות.
דא זאגט ער: איך האב אן אנדערע כוונה – נא פראבלעם [no problem: קיין פראבלעם], אפשר אנדערע וועג, נישט אז ס׳איז נאר דא איין וועג.
די ראיה פון דער מנורה
די ראיה אז ס׳איז אמת – איך רעד קומט די כוונות התפלה פונעם פשט פון די מנורה [מְנוֹרָה: לייכטער אין בית המקדש] – די ראיה אז ס׳איז אמת איז אז די אידן האבן געמאכט א מנורה. זיי האבן נישט געמאכט א מנורה ווייל ס׳איז א הלכה – די הלכה איז וועגן דעם.
זיי האבן געמאכט א מנורה נישט ווייל ס׳איז א הלכה. די אידן האבן ליב געהאט די מנורה. די אידן האבן ליב – דו האסט דאך ליב צו עסן דעם סאנדיי בארביקיו [Sunday barbecue: זונטאג גריל], אפילו דיין בארביקיו טעיסט [tastes: שמעקט] בעסער. פארוואס האסטו עס ליב? ווייל יעדעס איינע האט ליב עפעס אנדערש. סא, האבן זיי דאס ליב געהאט.
דער חילוק צווישן שלש סעודות און א בארביקיו
די שאלה
תלמיד: וואס איז דער חילוק פון דעם געשמאק פון שלש סעודות מיט דעם געשמאק פון א בארביקיו? דאס איז א אנדערע סארט געשמאק. וואס איז דער חילוק?
די תשובה – גילוי המצוה
מגיד שיעור: אה… שלש סעודות איז דא א גילוי פון מצוה דארט, עיקר, און ס׳איז א שאנס צו זיין…
…און זיין דארט צוזאמען מיט איר: “אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה [אַבְרָהָם יָגֵל, יִצְחָק יְרַנֵּן, יַעֲקֹב וּבָנָיו יָנוּחוּ בוֹ, מְנוּחַת אַהֲבָה וּנְדָבָה, מְנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, מְנוּחַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וָבֶטַח, מְנוּחָה שְׁלֵמָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה בָּהּ: אברהם וועט זיך פרייען, יצחק וועט זינגען, יעקב און זיינע קינדער וועלן רוען דערין, א מנוחה פון ליבע און נדבה, א מנוחה פון אמת און אמונה, א מנוחה פון שלום און רואיגקייט און זיכערהייט, א גאנצע מנוחה וואס דו ווילסט דערין].”
אה, זיין געשמאק איז א שטיקל טשיקן [chicken: הינדל], זיין געשמאק איז א שטיקל סטעיק [steak: פלייש]? נישט דאס! דאס האסטו אבער געווארט פאר דיר? נישט סתם געזאגט, נישט סתם זיין. דארט איז דא א מצוה – וואס פעלט מיר חוץ מזה [חוּץ מִזֶּה: אויסער דעם]?
די מעלה פון האבן ווערטער
דאס איז איין גרויסע מעלה פארוואס די אידן וואס זענען א ביסל מקושר [מְקֻשָּׁר: פארבונדן], זיי האבן א ביסל די יראת שמים [יִרְאַת שָׁמַיִם: מורא פאר הימל], די אהבה [אַהֲבָה: ליבע] – וואס איז די תורה, אהבה, וואס זענען די מצות [מִצְווֹת: געבאט] – זיי, די וואס האבן ווערטער דערפאר, זיי פארשטייען עס שוין יעצט. ס׳איז שוין די נעקסטע לעוועל [next level: נעקסטע שטופע].
יעצט, מ׳דארף דאס פארשטיין, מ׳דארף קענען רעדן דערפון. איבערהויפט אז מ׳האט שוין דריי פיערציק מינוט, מ׳דארף שוין האלטן דא. ס׳איז שוין דא גענוג פאר שבת – דאס איז קדושה אבער. דאס איז נאך אויף איין, אויף איין אזוי מיר האבן גערעדט.
ענין הקדושה – דער עיקר נושא
דער צוזאמענהאנג מיט שיעור רמב״ם
און אין די שיעור רמב״ם [רַמְבַּ״ם: רבי משה בן מימון] איז מען עוסק אינעם נושא פון… וואס איז דאס? פרישות [פְּרִישׁוּת: אפזאגן זיך], אוקיי, יא. זהירות [זְהִירוּת: זיך היטן], פרישות – ס׳איז דא א נושא.
דער ווארט, לויט געוויסע, דער ווארט פון דעם איז “נבל ברשות התורה [נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה: א נבל מיט דער ערלויבעניש פון דער תורה]” איז קדושה. ס׳זאגט “קדושים תהיו [קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין הייליג].”
דער פשט לעוועל
יעצט, ווער ס׳לערנט על פי פשט, און מער און מער שיעורים וואס מ׳גייט לערנען און די דרך הפשט [דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט: דער וועג פון פשט], ער וועט פארשטיין פון וואס מ׳רעדט דא: זיך ריכטיג פירן מיט תאוות [תַּאֲווֹת: תאוות], וועלכע זאכן תאווה און וועלכע זאכן נישט. דאס איז על פי פשט… פשוט׳ע לעוועל.
די פראבלעם – עפעס פעלט
און דער ריזן פארוואס איך ברענג עס אויף א פראקטישן לעוועל, די סוד לעוועל [סוֹד: געהיימעניש], איז ווייל געוויסע פעלט יענעם לעוועל. ס׳פעלט עפעס – איך זאג נישט וואס ס׳פעלט, אבער יעדער קען זען. ס׳פעלט עפעס, און ס׳איז דא א סך… דאס איז אן עוולה [עַוְלָה: אומרעכט].
די ווארט על פי קבלה
די ווארט, על פי קבלה פארנעמט דאס פשוט. דער רמב״ן [רַמְבַּ״ן: רבי משה בן נחמן] זאגט דאך: קדושה – די זאך הייסט קדושה.
יעצט, ווער ס׳וועט לערנען על פי פשט, און מער ווער מער שיעורים וואס מ׳האט געלערנט אין די דרך הפשט, ער וועט פארשטיין פארוואס דא איז דא א זאך פון זיך ריכטיג פירן מיט הנאות [הֲנָאוֹת: תענוגים], און וועלכע זאכן איז אן ענוג [עֹנֶג: תענוג] און וועלכע זאכן נישט. דאס איז די על פי פשט, די פשוט׳ע לעוועל.
פארוואס מ׳ברענגט די סוד לעוועל
און די ריזען פארוואס מ׳ברענגט די פרד״ס לעוועל, די סוד לעוועל, איז ווייל אין א געוויסע זין פעלט יענע לעוועל. ס׳פעלט עפעס – איך וועל זאגן שפעטער וואס ס׳פעלט, איך וועל עס נישט קענען זאגן. ס׳פעלט עפעס, און ס׳איז דא אסאך א בעסערע לעוועל.
יעצט, איך וועל פרובירן זאגן אזוי – דאס איז די ווארט וואס איך גיי ענדיגן מיט.
וואס איז קדושה גופא?
דער רמב״ן׳ס פירוש
ווער ס׳וועט לערנען די פשט פון די זוהר אויף קדושה – קדושה, אזוי ווי דער רמב״ן טייטשט בשם חז״ל [בְּשֵׁם חֲזַ״ל: אין נאמען פון אונזערע חכמים זכרונם לברכה]: “קדושים תהיו” – “פרושים תהיו [פְּרוּשִׁים תִּהְיוּ: איר זאלט זיין אפגעזאגט].” דו דארפסט זיין הייליג, איז פרושים. פרושים מיינט עקזעקטלי [exactly: פונקט] די מידה וואס מיר האבן גערעדט, וואס דאס רופט זיך זהירות. דאס איז וואס דו דארפסט זיין.
די פראבלעם – קיינער ווייסט נישט
יעצט, וואס איז דאס קדושה? איינער ווייסט וואס איז דאס קדושה? קיינער ווייסט נישט. דו קענסט זיך מסביר זיין וואס איז קדושה? יא, נישט. איך ווייס וואס נישט צו טון. אבער קדושה איז נישט עפעס וואס דו טוסט נישט.
מ׳רעדט דאך מידות [מִדּוֹת: אייגנשאפטן], מ׳רעדט דאך פנימיות [פְּנִימִיּוּת: אינערלעכקייט], מ׳רעדט דאך אן הרגשה בלב [הַרְגָּשָׁה בַּלֵּב: א געפיל אין הארצן], מ׳רעדט דאך פון וואס מ׳טוט.
דער טעות פון נעגאטיווע דעפיניציע
קדושה מיינט נישט “קוק נישט אויף ווידיאוס [videos: ווידעאס] פון כעיוצא בזה [כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: אזעלכע זאכן].” דאס איז נישט קדושה.
יעצט, דו זאגסט: מ׳טוט א פעולה [פְּעֻלָּה: אקציע] יוצא פון קדושה, ס׳איז א זאך וואס ברענגט קדושה – “והתקדשתם והייתם קדושים [וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים: און איר וועט זיך הייליגן און איר וועט זיין הייליג].” אז דו וועסט נישט קוקן שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט ליינען שלעכטע זאכן, דו וועסט נישט טראכטן – דאס וועט קומען קדושה.
אבער וואס איז דען קדושה גופא [גּוּפָא: אליין]? אה, דאס איז די פראבלעם.
רשית חכמה – דער מקור פאר קדושה
דער ספר און זיין תפקיד
דער רמ״ק [ר׳ משה קארדאווערא] זאגט אזוי: ס׳איז דא א הייליגע ספר וואס הייסט רשית חכמה [רֵאשִׁית חָכְמָה: אנהייב פון חכמה]. ס׳איז סעד [sad: שאד] אז די עולם [עוֹלָם: וועלט], אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, אין צמח לקוטים [צֶמַח לְקוּטִים: ספר פון רבי צמח] שטייט אז מ׳זאל לערנען אין רשית חכמה שער הקדושה פרק י״ז לפני הזיווג [שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה פֶּרֶק י״ז לִפְנֵי הַזִּוּוּג: טויער פון קדושה קאפיטל 17 פאר דער צוזאמענקום]. מ׳רעדט זיך דארט אין די ענין פון קדושת הזיווג [קְדֻשַּׁת הַזִּוּוּג: די הייליגקייט פון דער צוזאמענקום] זייער גוט.
נישט נאר שער הקדושה
אבער די רשית חכמה איז נישט נאר גאנץ שער הקדושה, און די אמת איז אז די רשית חכמה איז – איך וועל מקצר זיין [מְקַצֵּר: קורץ מאכן], איך וועל רעדן פון דעם אין די חזרה אין די נעקסטע שיעור – אבער ס׳איז א גאנצע ספר וואס איז ארויסצוגעבן די מוסר וויאזוי ס׳זעט אויס מוסר על פי זוהר. דאס איז די דזשאב [job: ארבעט] פון רשית חכמה, און מיט דעם ווערט ער חסידות.
רשית חכמה און חסידות
איך קען דיר זאגן אז חסידות איז א פירוש אויף רשית חכמה, און יעדער איינער ווייסט אז די ערשטע חסידישע ספרים – אלע האבן זיי אים געקוואוטעט [quoted: ציטירט], און אלע האבן זיי געלערנט.
אזוי ווי חב״ד׳סקער [חֲבַ״ד: חכמה בינה דעת, א חסידישע שטראם] האבן מיר אמאל געזאגט: אז ווער ס׳קען נישט רשית חכמה זאל נישט לערנען תניא [תַּנְיָא: גרונט ספר פון חב״ד], ווייל תניא איז געקומען און מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל [מָשָׁל: פאראבעל] מיט א נמשל [נִמְשָׁל: אפליקאציע], אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה [כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה כֵּן הוּא לְמַטָּה: ווי עס איז אויבן אזוי איז עס אונטן]” – פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות, איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער די טיפערע זאכן וואס די מקובלים [מְקֻבָּלִים: קבלה לערנער] זאגן: אז א מענטש פירט זיך אין די מדות החסד [מִדּוֹת הַחֶסֶד: די אייגנשאפטן פון גוטסקייט] איז ער מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
א חסידישער שבת – דער מפתח צו קדושה
דער משל פון א גרויסער רבי
און פון דעם זאג איך: ווען ס׳איז געווען א גרויסער חסידישער רבי, פון דעם האט מען געקענט פארשטיין וואס איז א חסידישער שבת. ער האט געפירט א רבי׳שע שבת.
ער האט געפירט איין יאר וואס ער האט געפילט אז “נפשי לא נכנסה לביתם [נַפְשִׁי לֹא נִכְנְסָה לְבֵיתָם: מיין נשמה איז נישט אריינגעגאנגען אין זייער הויז],” ווי דער רמב״ן האט געזאגט. ער האט געזאגט: “איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס איז, אבער איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט, איך מאך נאך איינעם וואס האט געוואוסט.”
די פראבלעם – קיין קלארע בילד
קיינער האט נישט געהאט א געוויסע פיקטשער [picture: בילד] וואס איז טאקע קדושה. דאס איז דער דזשאב פון א חסידישע שבת, פון א רבי וואס פירט שבת. יעצט זעסטו וואס איז טאקע קדושה.
די נפקא מינה
יעצט איז דאך דא די קומענדיגע הערה [הֶעָרָה: באמערקונג]: דו פארשטייסט אז געוויסע מעשים [מַעֲשִׂים: אקציעס] וואס מען טוט זענען פוגם [פּוֹגֵם: שעדיגן] אין די קדושה. אה, איך קען פארשטיין אז דאס איז נישט אזוי שווער צו פארשטיין.
ווייסט וואס? מ׳קען מסביר זיין פונקטליך די הלכות [הֲלָכוֹת: געזעצן], די גדרים [גְּדָרִים: גרענעצן], די דרך המצוה [דֶּרֶךְ הַמִּצְוָה: דער וועג פון דער מצוה], כולי וכולי [כּוּלֵּי וְכוּלֵּי: און אזוי ווייטער]. וואס איז דא אזוי שווער צו פארשטיין? דו קענסט עס מסביר זיין בעסער.
אבער הייבט זיך אן פון וואס מ׳רעדט – אונז ווייסן מיר נישט בכלל פון וואס מ׳רעדט.
סיום – הקדמה צו א סדרה
איז דאס איז אונזער הקדמה [הַקְדָּמָה: אינטראדוקציע] אין ענין הקדושה, לבירור ענין הקדושה על פי הזוהר והאר״י הקדוש [לְבֵרוּר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה עַל פִּי הַזֹּהַר וְהָאֲרִ״י הַקָּדוֹשׁ: צו קלערן דעם ענין פון קדושה לויט דעם זוהר און דעם הייליגן אר״י], וואס איז מלוקט [מְלֻקָּט: געזאמלט] פון זוהר.
און יעדער וואך וועלן מיר לערנען זוהר וועגן דעם, און ס׳וועט גאנץ קלאר ארויסקומען פרשת תרומה [פָּרָשַׁת תְּרוּמָה: פרשה פון תרומה], תצוה [תְּצַוֶּה: פרשה פון תצוה], און די פרשה.
און בעזרת השם [בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם: מיט גאטס הילף], מיר וועלן ווייטער גיין אויף דעם. און מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת און א הייליגן שבת.
הלכות שבת פרק י״א (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א
כללי הקדמה – שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת
מבנה הרמב״ם של ל״ט מלאכות
הרמב״ם מציג בפרקים הראשונים רק את איסורי התורה של כל ל״ט המלאכות, ומאוחר יותר (במספר פרקים הבאים) הוא מביא את השבותים (איסורי דרבנן) של כל ל״ט המלאכות.
פשט: הרמב״ם מחלק: תחילה כל איסורי התורה, לאחר מכן כל איסורי דרבנן – במקום לארגן לפי קטגוריות מעשיות (כמו “טיפול בבעלי חיים”, “טיפול בחולה” וכדומה, כפי שעושים פוסקים אחרים).
חידושים והסברות:
1. מדוע הרמב״ם אינו מסדר באופן מעשי: הרמב״ם נותן את אותה תשומת לב להלכות שפחה חרופה או הלכות בית הבחירה כמו להלכות שבת. הוא לא כאן כ״מדריך מעשי” – הוא כאן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שפירושה לכסות את כל התחומים בכל התורה כולה.
2. תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה: יש הבדל בין שתי גישות: (א) ללמוד הלכות שבת כדי שלא יהיה מחלל שבת (הגישה המעשית), (ב) ללמוד כל התורה כולה כמצוות תלמוד תורה (גישת הרמב״ם). הרמב״ם בהקדמתו אינו מזכיר שהבעיה היא שמחללים שבת – הוא מדבר רק על כך שאי אפשר לקיים תלמוד תורה, אי אפשר לדעת מהגמרא מה הדין. זו בעיה “תיאורטית” יותר, לא מעשית.
3. ניגוד למשנה ברורה / יערות דבש: המשנה ברורה מביא את היערות דבש שמי שאינו יודע הלכות שבת הוא מ״שוכחי התורה” – כי הוא עובר בכל שבת על איסורי תורה (בורר, וכדומה) שלא עולה על דעת האנשים שיש בהם שאלות. אך הקדמת הרמב״ם אינה מדברת בטון זה.
4. טענת השולחן ערוך הרב נגד לימוד רמב״ם כתלמוד תורה: השולחן ערוך הרב טוען שאין יוצאים תלמוד תורה מלימוד הרמב״ם, כי הרמב״ם אינו מביא את הטעמים והמקורות, רק את ההכרעה. ממילא אי אפשר לפסוק מהרמב״ם. אך הרמב״ם עצמו אינו מסכים – הוא כתב את ספרו בכוונה שזה מספיק לתלמוד תורה. רבי ירוחם מאיר אומר שהשולחן ערוך הרב מדבר על לימוד הרמב״ם בלי להסתכל בכסף משנה – אך הרוב לומדים כן עם כסף משנה (שהוא בערך הבית יוסף).
5. שיטת הרמב״ם בתלמוד תורה: תחילה צריך אדם לסיים כל התורה כולה – מבט רחב על כל התחומים – ולאחר מכן אפשר להתעמק יותר בדברים שהם יותר נוגעים למעשה לעתים קרובות.
—
הלכה: שוחט – אב מלאכה
“השוחט – חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודגים ושרצים… בין בשחיטה בין בנחירה בין בהכאה – חייב.”
פשט: שוחט היא אחת מל״ט אבות מלאכות. עיקר המלאכה אינו דווקא שחיטה כהלכתה (בסכין על הצוואר), אלא נטילת נשמה – הוצאת החיים מבעל חי. ממילא, בכל אופן שהורגים – שחיטה, נחירה (חיתוך הראש שלא לפי הלכות שחיטה), הכאה (מכות) – חייבים.
חידושים והסברות:
1. נטילת נשמה היא העיקר, לא הוצאת דם: הגמרא שואלת מה עיקר שוחט – האם זה הדם (הוצאת דם) או נטילת נשמה, והמסקנא היא “משום נטילת נשמה”. לכן, אפילו אם אין דם, חייבים, כי ענין המלאכה הוא התוצאה – שבעל החי מת.
2. “מלאכה דאכלעך” – התוצאה היא העיקר: בשוחט הענין אינו המעשה (שפיכת דם, חיתוך), אלא התוצאה – נטילת נשמה. זהו “ענין מלאכה דאכלעך” – מסתכלים על התוצאה.
3. מדוע הרמב״ם אינו מביא “צובע”: הגמרא אומרת שבשוחט חייבים גם משום צובע (צביעה בדם), אך הרמב״ם אינו מביא זאת כאן. צריך להבין מדוע, אך הרמב״ם מביא את העיקר – ששוחט היא אב מלאכה שפירושה נטילת נשמה.
—
הלכה: חונק – תולדה של שוחט
“החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”
פשט: מי שחונק בעל חי עד שימות, זו תולדה של שוחט, לא אב מלאכה.
חידושים והסברות:
1. מדוע חונק היא תולדה ולא אב: בשוחט “הצורה” של המלאכה – הריגה דרך משהו דומה לשחיטה (חיתוך, מכות עד שיוצא דם, הוצאת דם). אך חונק הורג בדרך אחרת – הוצאת חמצן, בלי דם. התוצאה (נטילת נשמה) זהה, אך הצורה שונה. לכן זו תולדה.
2. ההבדל בין אב ותולדה בשוחט: כל האופנים שיש להם דמיון לשחיטה בצורה (חיתוך, מכות עם דם) כולם תחת אב המלאכה. אך כאשר התוצאה (נטילת נשמה) באה בצורה אחרת (כמו חנק), זו תולדה.
3. חונק אינו דווקא – זה כולל כל הדרכים הדומות: הרמב״ם אינו מתכוון דווקא לחנק, אלא לכל דרך שהורגת בלי צורת שחיטה – למשל, נתינת תרופה שימות, הרעלה, וכדומה. כל מה ש״אין לו צורת הוצאת דם” הוא תולדה של שוחט.
4. דג (דג): הרמב״ם מונה דג (דג) – בדג, הדרך הטבעית להרוג אותם היא על ידי הוצאה מהמים (שדומה לחנק – הוצאת חמצן), לא על ידי שחיטה. זה מתאים לכלל שהעיקר הוא נטילת נשמה, בכל אופן.
—
הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)
הרמב״ם אומר: “לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – חייב משום חנק, כי חיותו במים.
פשט: כאשר מוציאים דג מהמים ומניחים אותו עד שימות, זו תולדה של שוחט – ספציפית חנק (חניקה). כשם שאדם חי מאוויר, דג חי ממים; הוצאה מיסוד החיים שלו היא כמו חניקה.
חידושים:
– החידוש שזה נקרא חנק ולא רק “גורם”: אפשר היה לטעון שהאדם אינו הורג באופן אקטיבי – הוא רק מוציא את הדג, והדג מת מעצמו כמה דקות אחר כך. זה היה “גורם” (סיבה עקיפה) ולא מעשה שוחט. בא הרמב״ם ואומר שבכל זאת זה נקרא חנק – זו נטילת נשמה ישירה, כי ההוצאה מהמים היא גופא מעשה החניקה.
—
שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו
הרמב״ם אומר: הוא נעשה חייב “כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו” – כאשר מתייבש שטח בגודל סלע (מטבע) באזור הסנפירים (סנפירים).
פשט: אין חיוב כאשר מוציאים את הדג, אלא כאשר הוא כבר מספיק זמן בחוץ שהוא כבר לא יכול לשרוד. הסימן לכך הוא כאשר ליד הסנפירים (סנפירים) מתייבש כתם בגודל מטבע סלע.
חידושים:
– השיעור מוכיח ש״שאינו יכול לחיות” – מנקודה זו והלאה הדג כבר לא יכול לחזור לחיים, אפילו אם הגסיסה (תהליך המוות) נמשכת עוד קצת. הרמב״ם אומר במפורש “שאינו יכול לחיות”.
– נפקא מינה מהשיעור: (1) אם אדם אחר בא והורג את הדג לפני השיעור – מי הוא ההורג? (2) אם מישהו הוציא את הדג בכוונה להחזירו למים ושכח – צריך לדעת באיזו נקודה הוא כבר חייב. (3) אם שואלים: מי אומר שהדג לא יכול לחזור לחיים? – עונה הרמב״ם ששיעור “כסלע אצל סנפיריו” מגדיר את נקודת “שאינו יכול לחיות”.
—
הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר
הרמב״ם אומר: “השוחט ידו למעי בהמה ודלדל” – מי שמכניס את ידו לבהמה מעוברת ומדלדל (מזיז/מוריד) את העובר, כך שהעובר כבר לא יכול לחיות עם האם – חייב.
פשט: הוא חייב משום שוחט (נטילת נשמה), כי העובר הוא בעל חי עם נשמה חיה, ועל ידי הדלדול הוא ניתק אותו ממקור חייו.
חידושים:
– העובר נקרא בעל חי לענין שבת: אפילו הוא עדיין לא נולד, הוא בעל חי שיש לו נשמה חיה, והריגתו חייבת משום שוחט.
– הבדל בין שבת ורציחה (דיני נפשות): ברציחת אדם יש דין שעד שלושים יום הילוד הוא ספק נפל, ואין חיוב מיתה על הרוצח. אך בשבת, בעובר של בהמה, אין את הספק – הוא נקרא בעל חי וחייבים על שוחט. זה חידוש שגדר “בעל חי” לענין מלאכת שוחט בשבת רחב יותר מגדר רציחה באנשים.
—
הלכה: אילו סוגי בעלי חיים יש להם דין נטילת נשמה
הרמב״ם אומר: בעלי חיים “שפרין ורבין מזכר ונקבה” (שמתרבים מזכר ונקבה), “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” (או נבראים מעפר כמו פרעושים) – “ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה”.
פשט: על בעלי חיים כאלה חייבים משום שוחט, כי הם בעלי חיים אמיתיים עם נטילת נשמה – אפילו אם הם קטנים מאוד.
חידושים:
– הרמב״ם עונה על שאלה האם לבעל חי גדול (פיל) יש יותר חיות מקטן (זבוב): לא – לפיל ולזבוב יש את אותה חיות לענין שבת. הגודל לא משנה; מה שמשנה הוא האם הוא “בעל חי רגיל” שנברא בדרך טבעית.
– פרעוש (פשפש) – מקרה מיוחד: הרמב״ם אומר שפרעושים נבראים “מן העפר” (מעפר), ובכל זאת חייבים על הריגתם. זה חידוש – כי אפשר היה לחשוב שרק בעלי חיים שנבראו מזכר-ונקבה יהיו חשובים.
– ההבדל בדברי הרמב״ם: עפר הוא מקור “נורמלי” טבעי – זו דרך לגיטימית שבה הטבע יוצר בעלי חיים. לכן פרעושים (מעפר) חשובים כבעלי חיים רגילים. אך גללים, פירות מעופשים, טיט – אלו אינם מקורות נורמליים, ומה שבא משם אינו נקרא בעל חי אמיתי.
– הערה: הפרעוש בגמרא (שבת דף ק״ז) אינו אותו דבר ככינה (כינה). בנדה (דף י״ח?) מוסבר שפרעוש הוא סוג של זבוב שבא מעפר.
—
הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור
הרמב״ם אומר: “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו, מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר – ההורגן פטור.”
פשט: שרצים שבאים מגללים, פירות מעופשים, טיט, או פירות מתולעים (כמו תולעים בבשר או בקטניות) – מי שהורג אותם פטור (אבל אסור מדרבנן), כי חז״ל אומרים שהם אינם נקראים בעלי חיים אמיתיים.
חידושים:
– פטור אבל אסור: הרמב״ם אומר “פטור” – זה אומר פטור מדאורייתא אבל אסור מדרבנן. אסור להרוג שרצים כאלה בשבת, אך אין חיוב קרבן חטאת על כך.
– היסוד: יצורים כאלה אינם נבראים דרך התהליך הטבעי הנורמלי (לא מזכר ונקבה, לא מעפר), אלא מחומרים מקולקלים/מעופשים – לכן חסר להם מעמד של בעל חי אמיתי.
– [דיגרסיה: תורה ומדע] – במציאות איננו יודעים על שום בריאה ספונטנית של בעלי חיים מעפר או מפירות מעופשים. זו שאלה ידועה של תורה ומדע. ספר הברית מדבר על כך, אך “אין כאן המקום להאריך.”
—
הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק
הרמב״ם אומר: “המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”
פשט: מי שמנקה את בגדיו (כלים/בגדים) בשבת מכינים – רשאי לתפוס את הכינה, לכווץ אותה מעט (מולל), ולזרוק. אך לא להרוג ממש.
חידושים:
– מה פירוש “מפלה”? המילה “מפלה” (מלפלות) פירושה לחפש/לנקות. זו אחת המילים הנדירות בלשון המשנה.
– “מולל” – לא להרוג ממש: הרמב״ם אומר לעשות “מולל” (לכווץ) ולזרוק, אך לא להרוג ממש. זה כי ב״מולל” יש רק ספק האם בעל החי ימות מכך – זו לא נטילת נשמה ודאית.
—
הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת
הרמב״ם אומר (בהלכה הבאה): “מותר להרוג את הכנה בשבת” – מותר להרוג כינים בשבת.
פשט: כינים (כינים) באות מזיעת אנשים, לא מזכר ונקבה – לכן אינן חשובות כבעל חי אמיתי, ומותר להרוג אותן.
חידושים:
– סתירה בין שתי ההלכות: בהלכה הראשונה כתוב “מולל וזורקה” (רק לכווץ, לא להרוג), ובהלכה השנייה כתוב “מותר להרוג” (מותר להרוג ממש). איך זה מתיישב?
– תירוץ של שולחן ערוך הרב: ההבדל הוא בין שני מצבים:
– “מפלה כליו” – כאשר אדם עוסק בניקוי בגדיו, הוא יכול למצוא מינים שונים – כינים (שמותר), אך גם פרעושים (שאסור). לכן חז״ל אמרו שלא ירדוף להרוג בעת “מפלה כליו” – רק “מולל וזורק” – כדי שלא יבוא להרוג משהו שאסור (פרעוש או שרצים אחרים).
– “הורג כינה” – כאשר הוא לא עוסק ב״מפלה כליו”, אלא הוא פוגש כינה בפני עצמה, והוא יודע שזו כינה – אין את הגזירה, ומותר להרוג לכתחילה.
– הבדל נוסף – “פטור” בשרצים לעומת “מותר” בכינים: בשרצים מפירות אמר הרמב״ם “פטור” (אבל אסור מדרבנן). בכינים הוא אומר “מותר” – לכתחילה מותר. ההבדל: כינים גורמות צער לאדם (גירוד, אי נוחות), לכן חז״ל לא גזרו על כינים. על שרצים אחרים (שאינם גורמים צער) כן גזרו.
—
הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מותר להרוג
הרמב״ם אומר: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת. חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן.”
פשט: הרמב״ם מביא רשימה של בעלי חיים מסוכנים ספציפיים שעקיצתם הורגת בוודאי. במינים כאלה מותר להרוג אותם בשבת כאשר רואים אותם, אפילו לא יודעים בוודאות שהם עומדים לנשוך עכשיו – כי הואיל אם הם נושכים זו מיתה ודאית, זה ספק פיקוח נפש, וספק פיקוח נפש דוחה שבת.
חידושים:
– ההבדל בין “ודאי ממיתים” ל״שאר מזיקים”: הרמב״ם עושה חלוקה ברורה בין שתי קטגוריות. בחיות שעקיצתן הורגת בוודאי – מותר להרוג רק משום שרואים אותן, אפילו הן לא רצות אחרי האדם. זה כי עצם נוכחותן יוצרת ספק פיקוח נפש. אך ב״שאר מזיקים” – חיות שיכולות לפעמים להרוג אך לא בוודאי – הדין שונה.
—
הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו
הרמב״ם אומר: “אבל שאר כל המזיקין – אם היו רצין אחריו, מותר להרוג. ואם יושב במקומו [או בורחים ממנו], אסור. ואם דורסן לפי תומן – מותר.”
פשט: במזיקים אחרים שאינם ברשימת “ודאי ממיתים”: אם הם רצים אחרי האדם – מותר להרוג אותם, כי זה כבר קרוב לפיקוח נפש. אם הם יושבים במקומם או בורחים מאנשים – אסור, כי הם לא מציגים סכנה. אך אם “דורסן לפי תומן” – כלומר, דורך עליהם כביכול בתמימות – מותר.
חידושים:
– רמת ספק פיקוח נפש: לכאורה הכל ספק פיקוח נפש – אפילו מזיק ש״יושב במקומו” יכול לפעמים להרוג! מדוע אומרים חכמים שאסור? המגיד משנה מתקשה בזה. התירוץ הוא שיש רמות של סכנה: ב״שאר מזיקים” שיושבים במקומם ספק פיקוח נפש כל כך רחוק שחכמים לא התירו. רק כאשר הם רצים אחרי האדם נעשה ספק פיקוח נפש חזק מספיק שמותר.
– האיסור ב״יושב במקומו” – מדאורייתא או מדרבנן? מדאורייתא זה כנראה מותר (כי זה נטילת נשמה בלי שיעור, או כי זה ספק פיקוח נפש), אך מדרבנן חכמים אסרו בספק כל כך רחוק.
– הדיון הגדול: מה פירוש “דורסן לפי תומן”? זה הדיון המרכזי. מובאים מספר פירושים:
– פירוש 1 (סברא ראשונה, שנדחית): “דורסן לפי תומן” פירושו שהאדם הולך למקום שיש בו מזיקים על הקרקע, והוא דורך עליהם בשוגג, לא מתכוון – דבר שאינו מתכוון. זה נדחה כי הרמב״ם כאן לא מדבר על הלכות מתכוון/אינו מתכוון, אלא על הלכות פיקוח נפש.
– פירוש 2 (הפירוש הטוב ביותר): הא
דם מחפש לגרש את המזיק, לא להרוג אותו. הוא דוחף אותו, הוא מתאבק איתו, ואם המזיק מת מכך – מותר, כי הוא לא התכוון להרוג אלא להגן על עצמו. זה כמו דבר שאינו מתכוון – הוא מתכוון לגרש, לא להרוג. “לפי תומו” פירושו כאן שהוא עשה זאת בתמימות, לא בכוונה להרוג.
– פירוש 3 (שיטת רש״י, לפי המגיד משנה): “דורסן לפי תומן” פירושו שהוא מתכוון ממש להרוג, אך הוא מעמיד פנים שזה בתמימות – הוא עושה זאת בערמה (טריק). “לפי תומו” אינו פירושו תמימות אמיתית, אלא כאילו תמימות. ההיתר הוא בעצם פיקוח נפש – חכמים לא רצו שירדפו ויהרגו בגלוי מזיק כזה שאינו ודאי מסוכן, אך הם כן הניחו באופן שנראה כתמימות.
– קושיא על פירוש 3: זה לא מתאים ללשון “לפי תומו” – כי “תומו” פירושו תמימות, ואם הוא מתכוון ממש להרוג זה בדיוק הפוך מתמימות, זו ערמה.
– שיטת הרמב״ן: הרמב״ן לומד בגמרא ש״דורסן לפי תומן” פירושו ממש שהוא דוחף אותו ומתאבק איתו כדי לגרש, ואם הוא מת – מותר.
– המסקנא: “לפי תומו” פירושו שהאדם מחפש להגן על עצמו ולגרש את המזיק, לא ספציפית להרוג. הוא דוחף אותו, הוא מתאבק איתו, ואם המזיק מת מכך – מותר, כי הוא לא התכוון להרוג. הוא לא צריך לפחד שאולי יהרוג אותו – כל עוד הוא מתכוון להגן על עצמו, מותר להילחם עם המזיק.
—
הלכה: מפשיט – הורדת העור
הרמב״ם אומר: “המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”
פשט: לאחר ששוחטים את בעל החי, באה מלאכת מפשיט – הורדת העור מבעל החי. השיעור (כמות מינימלית) לחיוב הוא “כדי לעשות קמיע” – מספיק עור לעשות קמיע (קמע).
חידושים:
– השיעור “כדי לעשות קמיע” חל על כל מלאכות העור: שיעור “כדי לעשות קמיע” חל לא רק על מפשיט, אלא גם על מעבד ומלאכות אחרות הקשורות לעור.
– “כדי” כמילת שיעור: המילה “כדי” בהלכות כאלה פירושה “השיעור של” – כלומר, מספיק לעשות קמיע. זו לשון שחוזרת בהרבה הלכות.
– רק כאשר הוא רוצה את העור: הרמב״ם מתכוון כאשר הוא מפשיט את העור כי הוא רוצה את העור. אם הוא מפשיט את העור כי הוא רוצה את הבשר (לא את העור), זה דין אחר.
—
[דיגרסיה: סדר ל״ט מלאכות – מדוע לא מבשל אחרי שוחט?]
לאחר ששוחטים את בעל החי, מדוע הרמב״ם לא עובר ישר למבשל (בישול הבשר)? התשובה היא של״ט המלאכות מקורן ממלאכת המשכן, לא ממלאכת הקרבנות. במשכן לא אכלו בשר – היו צריכים את העורות (עורות) ליריעות המשכן (עורות אילים מאדמים). לכן הסדר הוא משוחט למפשיט (הורדת העור) – כי זה הסדר של איך עבדו עם הבהמות במשכן.
חידושים נוספים בדיגרסיה:
– אופה בסדר: מצוין שאופה (אפייה) עומדת בסדר המשנה, אך זה לא מתאים לסדר מלאכת המשכן. סדר המשנה הוא סברא אחרת מסדר מלאכת המשכן.
– כתיבה במשכן: נדון מה כתיבה קשורה למשכן – הגמרא מדברת על סימנים שכתבו על הקרשים (לוחות) של המשכן, כדי לדעת מה לשים ליד מה.
– אופה = מבשל: מחסידות למדו שאופה היא בעצם אותה מלאכה כמו מבשל, רק שכתוב אופה כי זה מדבר על פת (לחם), שהוא “מן אופה.”
—
הלכה: תולדות של מפשיט – דוכסוסטוס
הרמב״ם אומר: מי שמחלק את העור – מפריד את הדוכסוסטוס מהקלף – “הרי זה תולדה דמפשיט וחייב.”
פשט: לאחר שמפשיטים את העור מהבהמה, אפשר לחלק את העור העבה לשכבות. אחת מהן נקראת דוכסוסטוס (הצד הקרוב יותר לבשר) והאחרת נקראת קלף. חלוקת העור לשניים היא תולדה של מפשיט.
חידושים:
– מקבילה להלכות ספר תורה: מי שעקב אחרי השיעור בהלכות ספר תורה כבר יודע מה זה דוכסוסטוס – מהעור אפשר לעשות שלושה סוגי פורמט (דוכסוסטוס, קלף, גויל).
– אב מפשיט הוא הורדת עור מבשר; התולדה היא חלוקת העור עצמו – שניהם הם סוג של “הפרדת” שכבה אחת מהאחרת.
—
הלכה: מעבד – שיעור וגדר המלאכה
הרמב״ם אומר: “המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”
פשט: מלאכת מעבד (עיבוד עור/עור) יש לה שיעור של “כדי לעשות קמיע” – מספיק עור שאפשר לעשות ממנו קמיע. זה השיעור המינימלי כדי להתחייב.
חידושים והסברות:
– שיעור כדי לעשות קמיע חל על כל מלאכות העור: שיעור “כדי לעשות קמיע” הוא לא רק למעבד, אלא לכל המלאכות השייכות לעור – מפשיט, מעבד, ומוחק – לכולן יש את אותו שיעור.
– כמה זה “כדי לעשות קמיע”? זה לא מדויק בסוגיא כאן. קמיע יכול להיות עם אות אחת או שתי אותיות – “צריך לשאול את בעלי המלאכה שעושים קמיעות.” השיעור הוא אם כן שיעור מעשי שתלוי במציאות.
– [דיגרסיה: מה פירוש “כדי” בלשון חכמים?] היה דיון לשוני מה המילה “כדי” אומרת. בשפה שלנו (יידיש/אנגלית) “כדי” = “מספיק כדי לעשות כך.” בלשון חכמים, כמו “כדי אכילת פרס,” זה אומר שיעור – “כמה שצריך ל…” זה גם הושווה ל״כל העולם כולו כדאי הוא לו” – שם “כדאי” פירושו “זה מספיק/שווה.” אך כאן בהלכה “כדי” בוודאי אומר שיעור – כמות מינימלית.
—
הלכה: מעבד ומולח הוא אותו דבר
הרמב״ם אומר: “ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”
פשט: מעבד (עיבוד עור) ומולח (המלחה) הם בעצם אותה מלאכה. כאשר שמים מלח על עור טרי מופשט, זו דרך של עיבוד – זה הופך את העור למעובד.
חידושים והסברות:
– הרמב״ם רוצה לתמוך בשיטתו נגד ספירת המשנה: במשנה “מולח” נמנה כמלאכה נפרדת. אך הרמב״ם אומר שמולח ומעבד הם אותו דבר – מולח הוא רק הדרך שבה מעבדים. זו שיטה ידועה של הרמב״ם בספירת ל״ט המלאכות.
– המלחה אינה הדרך היחידה לעיבוד: הרמב״ם הזכיר תחילה המלחה כדוגמה, אך מאוחר יותר מתברר שיש דרכים אחרות – שמים סיד, עפצים (חומרי שיזוף), וסממנים אחרים. המלחה היא רק שלב אחד בתהליך. תחילה שמים מלח, אחר כך מסירים את המלח, ואז שמים סיד ועפצים. ייתכן שהמלחה היא שלב נפרד של עיבוד, או שהמלחה היא מעבד בכלל.
—
הלכה: אין עיבוד באוכלין
הרמב״ם אומר: “ואין עיבוד באוכלין.”
פשט: כאשר שמים מלח על אוכל (אוכלין), זה לא מעבד. איסור עיבוד חל רק על עורות (עור/עור), לא על דברי מאכל.
חידושים והסברות:
– מדוע לא? למרות שמלח משנה גם את המרקם של בשר (למשל, עושים ג׳רקי – בשר מומלח שכבר לא יכול להסריח), בדיוק כמו שמלח משנה את מרקם העור, בכל זאת זה לא מעבד. הרמב״ם אומר בבירור: “אין עיבוד באוכלין.”
– מקור בגמרא: הייתה מחלוקת בגמרא. דעה אחת אומרת שמלאכות בבשר (המלחת בשר) אינה מעבד. האחר אומר “אין עיבוד באוכלין.” ההלכה היא כשני – אין עיבוד באוכלין, שמוציא את כל האוכלין, אפילו בשר, דג, עוף.
– האם עיבוד הוא דווקא רק על עור? שאלה מעניינת: הרמב״ם לא אומר “עיבוד אינו נוהג אלא בעור” – הוא אומר רק “אין עיבוד באוכלין.” זה משאיר פתוחה את האפשרות שעיבוד יכול להיות שייך לדברים אחרים שאינם אוכלין ואינם עור. אך למעשה, מכיוון שאין זה באוכלין, זה נשאר מעשית רק בעור.
– מקבילה לשביעית: בשביעית יש דין מתי מותר להמליח ירקות, אך הגמרא אומרת שם שזה לא דאורייתא – זה בגלל מתקן או ענין אחר, לא עיבוד.
—
הלכה: תולדה של מעבד – הדורס על העור ברגלו
הרמב״ם אומר: “הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – היא תולדה של מעבד.
פשט: מי שדורך על העור ברגלו עד שהוא מתקשה – זו תולדה של מעבד. זו עוד דרך לעבד עור, לא דרך מלח אלא דרך לחץ פיזי.
חידוש: זה מאשר שמעבד אינו מוגבל להמלחה בלבד – כל שיטה שהופכת את העור למעובד (קשה, משומר) היא מעבד או תולדה ממנו.
—
הלכה: מעבד – תולדות נוספות
הרמב״ם אומר: מעבד יכול להיעשות בדרכים שונות – דרך כימיקלים, או ידנית: “הוא דורך על העור ברגליו עד שיתקשה ויתאמץ”, או “מרככו בידיו” – הוא מרכך אותו בידיו. “מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים” – הוא מותח אותו ומחליק אותו, כפי שעושים סנדלרים – “הרי זו תולדת מעבד וחייב.”
פשט: יש תולדות שונות של מעבד: הקשחת עור על ידי דריכה ברגליים, ריכוך בידיים, מתיחה והחלקה לסנדלרים – כולן תולדות מעבד.
—
הלכה: מוחק (ממחק) – החלקת העור
הרמב״ם אומר: “וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”
פשט: מוחק (או ממחק כמו במשנה) פירושו החלקת העור – הסרת השיער או הצמר מהעור לאחר מות הבהמה, עד שהעור נעשה חלק. השיעור הוא גם כדי לעשות קמיע.
חידושים והסברות:
– מוחק אינו פירושו “מחיקה” אלא “החלקה”: למרות שהמילה “מוחק” יכולה לומר מחיקה, כאן זה אומר החלקה (smoothing). הרמב״ם כותב “מוחק” והמשנה כותבת “ממחק” – שניהם מאותו שורש, והרמב״ם בוודאי סבר שזו אותה מלאכה.
– מוחק אינו בעיקר גזיזת שיער – זו החלקה: עיקר מוחק אינו הסרת השיער (זה היה גוזז), אלא החלקת העור. הרמב״ם מביא שאם נשאר קצת בשר או דברים אחרים על העור, יש גם מוחק כאשר מחליקים אותו. מוחק אינו פירושו דווקא שיער – זה ענין של החלקת הפרווה/עור, מה שנשאר שם.
– הבדל בין מוחק, גוזז, וקוצר: יש שלוש דרכים שונות להוציא דבר ממקום גידולו, ויש שלושה איסורים נפרדים – זה תלוי בהקשר:
– גוזז – גזיזת שיער (מבהמה חיה או אדם)
– קוצר – גזיזת דבר גידולו (רק בדברים שגדלים מהאדמה)
– מוחק – החלקת עור (לאחר מיתה, כחלק מעיבוד עור)
– האם מוחק שייך באוכלין? הועלתה שאלה: האם הסרת שיער מעוף (חתיכות קטנות שנשארות על העור) היא מוחק? הרמ״א אומר ש״אין מוחק באוכלין” – בדיוק כמו אין עיבוד באוכלין. אך זה לא כל כך פשוט – ייתכן שהסרת נוצות מעוף היא תולדה של גוזז, לא ממחק.
– האם מוחק שייך בעץ או חומרים אחרים? כאשר מחליקים חתיכת עץ, האם זה מוחק? המסקנא היא שמוחק הוא ספציפית החלקת עור, לא חומרים אחרים. (החלקת עץ יכולה להיות שייכת למלאכות אחרות.)
– האם שפשוף פנים (עור חי) הוא מוחק? שאלה פרובוקטיבית: מי ששופף את פניו ומחליק אותם – יש לו עור, ומוחק פירושו החלקת עור! זה נשאר כשאלה ללא תשובה ברורה.
– מריחת קרם על אוכל: האם מריחת קרם על עוגה כך שתהיה חלקה – זה מוחק? המסקנא היא שזה לא מוחק, כי: (א) אין מוחק באוכלין, (ב) זה לא תיקון – אפשר לאכול את זה גם בלי זה, זה רק עושה את זה יפה יותר. אך למעשה צריך לשאול רב.
—
הלכה: שלוש מלאכות – שלושה שלבים של אותו תהליך
חידוש: מפשיט, מעבד, וממחק הם בעצם שלושה שלבים (צעדים) של אותו תהליך של עיבוד עור:
1. מפשיט – הורדת העור מהבהמה
2. מעבד – עיבוד העור (דרך מלח, סיד, סממנים)
3. ממחק – החלקת העור (הסרת שיער, שאריות בשר)
למרות שאלו שלוש אבות מלאכות נפרדות, כולן חלקים של תהליך תעשייתי אחד.
—
הלכה: מוחק – תולדות
הרמב״ם אומר: “המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”
פשט: הוצאת נוצה (נוצה) מהכנף (אברא) של ציפור היא תולדה של מוחק.
חידושים:
– מדוע זה מוחק ולא גוזז? נשאלת השאלה: מדוע הוצאת נוצות נקראת “מורט” (תולדת מוחק) ולא “גוזז”? תירוץ אפשרי: גוזז הוא כאשר רוצים את השיער/צמר עצמו, ומוחק הוא כאשר רוצים את העור/משטח – רוצים להסיר את הנוצות כדי להחליק את המשטח. גם ייתכן שיש הבדל בין חי למת.
—
הרמב״ם אומר: “הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”
פשט: מי ששופף רטיה (משחה/תרופה), שעווה או זפת עם דברים שמתמרחים, עד שהוא מחליק את פניהם – חייב משום מוחק.
חידושים:
– ממרח אינו סתם מריחת קרם: החיוב אינו על סתם מריחת רטיה, אלא על ההחלקה – “עד שיחליק פניהם.” אם מורחים קרם כמו שהוא, בלי החלקה, זה לא ממרח. החיוב הוא על מעשה ההחלקה – זה היבט המוחק.
– דוגמה עם נר הבדלה: דוגמה מעשית: למישהו יש נר שעווה (נר הבדלה) שאינו ישר, והוא מיישר אותו על ידי החלקה – זה חייב משום מוחק.
—
הרמב״ם אומר: “וכן השב בידו על העור המתוח בין העמודים” – מי ששופף בידו על עור שתלוי בין שני עמודים, כדי למוחק (להחליק).
פשט: דרך לעבד עור היא לתלות אותו בין שני עמודים, למתוח אותו (להדק), ולשפשף אותו בידיים – זו גם תולדה של מוחק.
—
הלכה: מחתך – גדר המלאכה
הרמב״ם אומר: “המחתך מן העור, השיעור כדי לעשות קמיע, חייב. והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה – שהיא מלאכה. אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”
פשט: מחתך (חיתוך עור למידות) – השיעור הוא כדי לעשות קמיע. התנאי הוא שהוא מתכוון למידה ספציפית (אורך ורוחב) וחותך בכוונה. בלי זה – כמו מתעסק או משחק – הוא פטור.
חידושים והסברות:
– מחתך הוא רק בדיוק: מחתך אינו פירושו סתם חיתוך, אלא חיתוך בדיוק למידה מסוימת. זה מה שהופך את זה ל״מעשה אומנות” – אחרת זה לא היה מלאכה.
– הפער בין “מכוון” ל״מתעסק”: בין שתי הקיצוניות – “מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” (כוונה מלאה למידה מדויקת) ו״מתעסק/משחק” (בכלל אין כוונה, סתם משחק) – יש הרבה באמצע. למשל, מי שצריך חתיכת עור בערך, הוא יודע שהוא צריך חתיכה, אך בלי מידה מדויקת – מה דינו?
– “דרך הפסד” – מה פירושו? “דרך הפסד” פירושו לכאורה כאשר הוא חותך את החלק שהוא לא צריך, במקום לחתוך את החלק שהוא צריך. למשל, הוא רוצה קופסה גדולה, הוא חותך בפינה – החתוך אינו חשוב לו. הוא צריך לחתוך את החלק שהוא כן צריך, לא את מה שהוא לא צריך.
– האם “מתעסק” ו״משחק” הם פטורים נפרדים: “מתעסק” כבר פטור מסיבות אחרות (כפי שרואים במשנה פרק א׳), ו״משחק” גם פטור מסיבות אחרות. אז הרמב״ם כאן בוודאי מתכוון למשהו יותר – שבמחתך ספציפית יש דרישה מיוחדת של “מעשה אומנות” (חיתוך מדויק), שבלעדיו זה בכלל לא המלאכה, אפילו אם הוא חותך ברצינות.
– חידוש הרמב״ם: הרמב״ם עושה הבחנה שבמחתך החיוב הוא רק כאשר זו ממש עבודת אומן עם מידות מדויקות. הצד השני אינו “אומן חלש יותר” – אלא בכלל לא מחתך. זה מעניין, כי במלאכות אחרות ההבדל הוא בין טוב לרע, אך כאן ההבדל הוא בין מדויק ללא-
מדויק.
– דוגמה: יש לו חתיכת עור, הוא רוצה לעשות תפילין, אך זה גדול מדי. הוא מודד כך שיתאים למידת התפילין שלו, עם הפרשיות האחרות – זה חייב. מי שלא צריך שום מידה, לא משנה כמה גדול, הוא נותן חתך – זה פטור.
—
[דיגרסיה: חיתוך נייר טואלט בשבת]
– נפקא מינה מעשית – חיתוך נייר טואלט: נדון האם חיתוך נייר טואלט בשבת יש בו חשש מחתך. המסקנא היא שבנייר שיש בו כבר נקודות (ניקובים) איפה לקרוע, זה לא מחתך הקלאסי, כי לא חותכים בסכין למידה מדויקת – קורעים במקום שכבר נקבע. בכל זאת נייר שבת (חתוך מראש) הוא חומרה. אם זה רק דרבנן, אפשר להקל משום כבוד הבריות. אך אם אפשר לקנות ערב שבת כבר חתוך, עדיף.
– מחתך פירושו לכאורה בסכין: מחתך פירושו בעיקר חיתוך בסכין עם מדת ארכו ומדת רחבו, לא סתם קריעה בידיים.
—
הלכה: מחתך – תולדות
הרמב״ם אומר: תולדות של מחתך – “הקומט את הכנף”, “המגריד ראשי קלינסות של ארז”, “כל חתיכה שיחתך חרש העץ מן העצים או חרש מתכות”.
פשט: תולדות מחתך כוללות: (1) חיתוך נוצה (כנף) במקום לתלוש – הוא חותך את הכנף כך שנשאר עוד קצת למטה, שונה מ״מורט” שם שולפים אותה לגמרי; (2) חיתוך חתיכות עץ ארז במידה מסוימת כך שכולן יהיו באותה מידה – חייב משום מחתך כי הוא חותך “במדה”; (3) חרש עץ או חרש מתכות (נפח) שחותך חתיכות בדיוק – חייב משום מחתך כי הוא רוצה שהחתיכה תתאים לספסל או לפרויקט שלו.
חידושים:
– הבדל בין מחתך לגירוד מתכות: כאשר מישהו מגרד שבבים ממתכות (שנדון קודם כתולדה של טוחן), זה לא מחתך – כי שם הוא רוצה את השבבים לשימוש במשהו, אך במחתך הוא רוצה לעשות את החתיכה עצמה במידה מסוימת. ההבדל הוא בין “הוא רוצה את השבבים” (טוחן) ל״הוא רוצה שהחתיכה תהיה במידה מסוימת” (מחתך).
—
מחתך – קיסם (קיסם) ומפתח
הרמב״ם אומר: “הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”
פשט: מי שלוקח חתיכת עץ וחותך אותה לעשות קיסם או מפתח קטן – חייב משום מחתך, כי הוא חותך בדיוק למטרה מסוימת.
—
מחתך – “אין מחתך באוכלין”
הרמב״ם אומר: “כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”
פשט: דברים שראויים למאכל בהמה – קש, עשבים טריים, ו״עצים” (שפירושו קוצים או ענפים רכים) – מותר לחתוך בשבת. המילה “מותר” (לא רק “פטור”) מראה שזה בכלל לא שייך לתיקון כלים.
חידושים:
– “מותר” לא “פטור”: הרמב״ם אומר “מותר” – זה אומר שזה בכלל לא תיקון כלים, אפילו לא מדרבנן. כי רואים את זה כאוכל, לא ככלי.
– “אין מחתך באוכלין” – כלל רחב יותר: עקרון הרמב״ם “אין עיבוד באוכלין” (שאמר קודם) הוא אולי כלל רחב יותר שכולל את כל המלאכות – מחתך, עיבוד, ואחרות – שבאוכלין אין חיוב. הסדר ברמב״ם מראה שזה כלל כולל: עם אוכל אפשר “להשתעשע” – זה לא נעשה כלי, זה לא נעשה כלום. אפילו חותכים אוכל לצורה יפה, זה לא תיקון.
– מדוע באמת לא? כי באוכלין לא נעשה כלום – לוקחים עשב וחותכים אותו, זה נעשה עשב קצר יותר, “that’s all that happens.” זה לא נעשה ממשהו דבר חדש. בכלי נעשה דרך חיתוך דבר חדש שימושי, אך באוכל לא נעשה שום תיקון.
– שאלה לגבי חמוצים (כבישה): אם באוכלין כן נעשה משהו (כמו חמוץ שנעשה דרך כבישה), האם זו אולי כן מלאכה? זה נשאר כשאלה, אך מצוין שזה לא דאורייתא.
—
מחתך – עצי בשמים
הרמב״ם אומר: “מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם, אפילו שהוא קשה ויבש… כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול [בין קטן].”
פשט: מותר לשבור חתיכות עץ בשמים כדי להריח, אפילו הוא קשה ויבש (שנראה כמו עץ שאמרנו קודם שאסור). בין חתיכה קטנה, בין חתיכה גדולה – כי זה לצורך ריח.
חידושים:
– הבדל בין קיסם (קיסם) לבשמים: בקיסם חותכים חתיכת עץ לעשות כלי (תיקון כלי) – זה אסור. אך בבשמים לא עושים שום תיקון כלי – רק עושים שיריח טוב. “הוא עושה ריח, הוא לא עושה לעץ כלום, לא אכפת לו מהעץ.” זו דרך של הרחה, לא דרך של עשיית כלי.
– אפילו קשה ויבש: למרות שלח כבר מותר כי זה מאכל בהמה, הרמב״ם מחדש שאפילו קשה ויבש (שכבר לא מאכל בהמה) מותר – כי ההיתר אינו מצד מאכל בהמה, אלא מצד שזה לא תיקון כלי, זה רק לצורך ריח.
—
מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות
הרמב״ם אומר: “הכותב שתי אותיות – חייב.”
פשט: שיעור כותב הוא שתי אותיות.
—
מלאכת מוחק – שיעור ו״על מנת”
הרמב״ם אומר: “המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – כמה? מקום לשתי אותיות – חייב.
פשט: במוחק צריך שני דברים: (1) הוא מוחק “על מנת” – עם תוכנית לכתוב במקום; (2) הוא מוחק מספיק מקום לשתי אותיות.
חידושים:
– הבדל בין שיעור בכותב ומוחק: בכותב “שתי אותיות” פירושו שיעור בחשיבות – אות אחת אינה חשובה מספיק. לכן, “הכותב אות אחת גדולה כשתיים” – אם מישהו כותב אות אחת גדולה שתופסת את המקום של שתיים – הוא פטור, כי הוא כתב רק אות אחת, ואות אחת אינה חשובה מספיק. אך במוחק שונה: “מוחק אות אחת גדולה” – כאשר הוא מוחק אות אחת גדולה ונשאר מקום לשתי אותיות – הוא חייב. כי במוחק מסתכלים על מה שהוא מכין (המקום), לא על מה שהוא מסיר.
– “על מנת” במוחק: מחיקה בלי תוכנית לכתוב בכלל אינה מלאכה. “מחיקה שיש מקום אינה מלאכה.” זה צריך להיות “על מנת לכתוב במקום המחק.” אך בכותב לא כתוב “על מנת” – זה הבדל בין כותב ומוחק.
– שאלה לגבי גודל אותיות: מאיזה גודל אותיות מדברים? כל אות יכולה להיות שתי אותיות אם כותבים אותה קטן יותר. השיעור נקבע לפי “דרך כתיבה רגילה,” אך הרמב״ם לא נותן כאן שיעור ברור בגודל.
– במוחק – אילו אותיות הוא מתכנן לכתוב: זה תלוי באילו אותיות הוא תכנן לכתוב – אם הוא מתכנן שתי אותיות קטנות, מספיק מקום לשתי קטנות. אם הוא מתכנן שתי גדולות, הוא צריך יותר מקום.
—
כותב – אות אחת שמשלימה ספר
הרמב״ם אומר: “כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”
פשט: אם מישהו כותב רק אות אחת, אך עם האות הזו הוא מסיים ספר (למשל הלמ״ד האחרונה של “לעיני כל ישראל”), הוא חייב – כי לאות האחת יש חשיבות מיוחדת.
חידושים:
– שאלה: רק השלמת ספר, או כל אות חשובה? האם הדין חל רק כאשר משלימים ספר, או גם כאשר אות אחת חשובה מצד סיבות אחרות – למשל, מי שכותב את ראשי התיבות שלו (למ״ד) על כל ספריו כסימן. זה נשאר כשאלה.
– “ספר” פירושו אולי גם מכתב: “ספר” פירושו אולי גם מכתב או פתק – “זה השלים את הפתק.”
– מקבילה לאורג: זה דומה לדין באורג (אריגה), שם השיעור הוא שני אצבעות, אך בסוף הבד מספיק אפילו אחד – כי בזה הוא מסיים את כל העבודה.
– שייכות למכה בפטיש: האם זה דומה למכה בפטיש – שם מלאכה קטנה שמסיימת את כל העבודה חייבת. אך מובחן: מכה בפטיש היא מלאכה חיצונית (לא בונה עצמו, אלא הקשה נפרדת שמסיימת), אך כאן בכותב זו אותה מלאכה (כותב) שמסיימת.
—
כותב – מתכוין לקלקל
הרמב״ם אומר: “הכותב ומתכוין לקלקל” – בכל זאת חייב.
פשט: אפילו מי שכותב אותיות כי הוא רוצה “ללכלך” (לקלקל/להרוס) את הנייר הריק – הוא בכל זאת חייב. כי כתיבה עצמה היא מעשה תיקון – הוא יצר כתב על הנייר. ה״קלקול” של הנייר אינו רלוונטי, כי החיוב הוא על מקום הכתב – על מה שהוא כתב, לא על מה שהוא הרס.
חידושים:
– כתיבה היא מלאכה בפני עצמה, לא על החפצא של הנייר: חיוב כותב אינו הולך על מה שהוא משפר את הפתק או נותן לו ערך – אלא על מעשה הכתב עצמו. לכן, אפילו הוא “מקלקל” את הנייר על ידי כתיבת אותיות מיותרות, הוא חייב משום כותב, כי למעשה הוא עשה מעשה כתיבה. זה הבדל ממלאכות אחרות שם מקלקל פטור – שם החיוב הולך על התוצאה על החפצא, אך בכותב החיוב הולך על הכתב גופא.
—
מלאכת מוחק – על מנת לקלקל
מוחק על מנת לקלקל (לא על מנת לכתוב) פטור.
חידושים:
– הבדל בין כותב ומוחק במקלקל: בכותב על מנת לקלקל חייב, כי כתיבה היא מלאכה בפני עצמה. אך מוחק חייב רק כאשר זה על מנת לכתוב – מוחק הוא כמו הכשר לכתיבה, לא מלאכה בפני עצמה. לכן, מוחק על מנת לקלקל פטור כי הוא לא מוחק על מנת לכתוב.
– מה פירוש “מוחק על מנת לקלקל”: היה דיון האם “שלא על מנת לכתוב” פירושו ממש “על מנת לקלקל את העור” – הוא רוצה להרוס את העור על ידי גירוד. המסקנא היא שהרמב״ם אומר זאת רק להוציא מהכותב על מנת לקלקל, שם הוא חייב – אך במוחק, כאשר הוא מוחק לא על מנת לכתוב, הוא פטור.
– מוחק פירושו רק מחיקת אות: מוחק פירושו ספציפית מחיקת אותיות, לא סתם גירוד בעור – סתם גירוד היה ממחק או מלאכה אחרת.
—
מוחק – נפל דיו על גבי ספר
הרמב״ם אומר: נפל דיו על גבי ספר ומוחק אותה, או נפל שעוה על גבי פנקס ומוחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, חייב.
פשט: כאשר דיו נשפך על ספר והוא מוחק אותו, או שעווה נפלה על פנקס (לוח של שעווה שבו מגרדים אותיות) והוא מוחק אותו – אם המקום שהוא מחק יש בו מספיק מקום לשתי אותיות, הוא חייב משום מוחק על מנת לכתוב, אפילו הוא לא מחק אותיות אלא לכלוך.
—
כותב – אות כפולה
הרמב״ם אומר: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.
פשט: כאשר מישהו כותב את אותה אות פעמיים, וזה עושה מילה (שם), הוא חייב. למשל: ר״ר (כמו “רר” בתורה), ת״ת (תת), ג״ג (גג).
חידושים:
– חידוש האות הכפולה: אפשר היה לחשוב ששתי פעמים אותה אות זה כמו אות אחת, לא כמו שתי אותיות. בא הרמב״ם ואומר שמכיוון שיש לזה משמעות (שם), זו כתיבה חשובה.
– בלי משמעות פטור: אם כותבים א׳ א׳ או ב׳ ב׳ שאין להם משמעות כמילה, פטור – זה כמו אות אחת.
—
כותב – בכל כתב ובכל לשון
הרמב״ם אומר: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.
פשט: לא משנה איזו שפה או איזה אלפבית – חייבים. אפילו שתי אותיות משני מיני כתב שונים (שני אלפביתים שונים).
חידושים:
– מה פירוש “סמיונות”: נדונו מספר פירושים: (1) שני אלפביתים שונים, כמו סינית ורוסית; (2) שפה מבוססת סימנים (כמו הירוגליפים), שם מציירים תמונה של ציפור ליד תמונה של חתול, שביחד אומר משהו; (3) סימנים שאינם אותיות פורמליות, כמו X או סימן מוסכם. החידוש היה שאפילו סימנים כאלה, שאינם אותיות קלאסיות, הם גם כתיבה.
—
כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן
הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת סמוך לכתב – פטור. כתב על גבי כתב – פטור. המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות – פטור.
פשט: (1) כאשר כותבים אות אחת ליד אותיות שכבר כתובות, אפילו זה משלים מילה (כמו האות האחרונה של ספר) – פטור, כי הוא כתב רק אות אחת. (2) כאשר כותבים על אותיות קיימות – פטור. (3) כאשר רצה לכתוב ח׳ (שבכתב אשורי מורכבת משני זייני״ן) אך יצא כמו שני זייני״ן נפרדים – פטור, כי הוא לא התכוון לכתוב שתי אותיות.
חידושים:
– ח׳ ושני זייני״ן: “זז” היה שם (מילה), אך מכיוון שהוא בכלל לא התכוון לכתוב שתי אותיות אלא ח׳ אחת, הוא פטור – חסרה כוונה לכתוב שתי אותיות.
– “וכן כיוצא בו בשאר אותיות”: אילו אותיות אחרות יכולות להתפצל כך – למשל ש׳ שנעשית שלוש ווי״ן. אך שלוש ווי״ן לא עושות שום מילה (אלא אולי “וו” שפירושו וו), אז זה היה ממילא פטור אפילו בלי החיסרון של כוונה.
—
כותב – שתי אותיות במקומות שונים
הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה שאינו רואה – פטור. שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה – פטור. אבל כתבן בשני כתלי זוית – חייב.
פשט: כאשר כותבים שתי אותיות במקומות שבהם לא יכולים לקרוא אותן ביחד (קיר אחד וקורה שלא רואים את שניהם ביחד, או שני דפים שלא מונחים אחד ליד השני) – פטור. אך על שני קירות של פינה (זווית), שם יכולים להסתכל על זה כהמשך – חייב.
חידושים:
– “שאינו רואה” – לשון מעניינת: הגמרא אומרת “שאינו רואה” – לא יכולים לראות את שתי האותיות ביחד, לכן זה לא כתיבה של שתי אותיות.
– חידוש גדול – שתי אותיות בשתי ערים: הרמב״ם אומר שכאשר מישהו כותב אות אחת על מגילה בעיר אחת, והולך לעיר אחרת וכותב אות אחת על מגילה אחרת – חייב! כי “שמקרבין ונהגין זה עם זה” – אפשר לחבר אותן ולקרוא. העיקר אינו האם הן מונחות עכשיו ביחד, אלא האם ניתן לחבר אותן.
– “הוגה” פירושו קריאה: המילה “נהגין” או “הוגה” פירושה כאן לא חשיבה (כמו “הגיון לבו”), אלא הגייה/קריאה – כמו “הוגה את השם” בבית יוסף.
– “אינם מחוסרין מעשה לקרב אותן”: התנאי הוא שלא צריך מעשה כדי לקרב את שני הדפים – סתם חיבור מספיק. אך כאשר צריך לתלוש דף מספר כרוך כדי לחבר אותו עם האחר, זה “מחוסר מעשה” ופטור.
—
כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה
הרמב״ם אומר: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.
פשט: כאשר מישהו כותב אות אחת שמתפקדת כסימן למילה שלמה – למשל מ׳ ל״מעשר” או מ׳ ל-40 – הוא פטור, כי למעשה הוא כתב רק אות אחת.
חידושים:
– ההבדל בין כתיבה לסימן: אפילו כולם יודעים מה האות אומרת (כמו מ׳ = מעשר אצל אופה, או מ׳ = 40), זו רק אות אחת, לא שתיים, ולכן פטור.
—
כותב – מגיה אות אחת (תיקון אותיות)
הרמב״ם אומר: כאשר מישהו מתקן ח׳ ועושה ממנה שני זייני״ן, הוא חייב. “וכן כל כיוצא בזה.”
פשט: מי שעשה במקור את הטעות (כתב ח׳ במקום שני זייני״ן) פטור, אך מי שמתקן את זה – הוא במעשהו יצר שתי אותיות – חייב משום כותב, אפילו הוא לא כתב מההתחלה. “וכן כל כיוצא בזה” – זה חל על כל אות אחרת שאפשר לתקן כך.
חידושים:
– דיון על “מעשה כתיבה” בתיקון: היה דיון חזק האם החיוב הולך על ה״מעשה” (מעשה הכתיבה) או על ה״פעולה” (התוצאה – שיש שתי אותיות). צד אחד סבר שמסתכלים על התוצאה – הוא יצר שתי אותיות, ממילא הוא חייב. הצד האחר סבר שמסתכלים תמיד גם על המעשה – זה תמיד שניהם ביחד.
– האם תיקון הוא “דרך רגילה” של כתיבה? במקרה של ג
ירוד מעט מח׳ לעשות שני זייני״ן, האדם לא “כתב בשינוי” – הגהה/תיקון היא דרך לגיטימית של כתיבה. להגיה זה חלק מענין הכתיבה, לא “דרך מוזרה.” זה שונה מכתיבה ביד שמאל או ברגל, שזה ממש שינוי במעשה גופא.
—
מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)
הרמב״ם אומר: “הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”
פשט: מי שכותב ביד שמאל, או בגב היד (לאחר ידו), או ברגלו, בפיו, או במרפק (מרפקו – הוא מכופף את ידו ושם את העט בין שני החלקים) – כל הדרכים האלה פטורות כי זה לא כדרכה.
חידושים:
– מדוע הרמב״ם צריך למנות זאת ספציפית בכותב? הרמב״ם כבר אמר ככלל שכל ל״ט המלאכות צריכות להיות כדרכה, ובשינוי פטור. התירוץ הוא שהרמב״ם סובר שבכותב יש דין מיוחד של שינוי שצריך להיאמר ספציפית – זה לא רק הכלל הכללי של שינוי בכל המלאכות.
– השוואה לתולדות חמה באופה/מבשל: בתולדות חמה הפטור אינו כי זה “שינוי” במעשה, אלא כי זה בכלל דבר אחר לגמרי – התורה מדברת על אש, ותולדות חמה אינה אש. כאן בכותב בשמאלו זו ממש אותה מלאכה (כתיבה), רק הוא עושה את זה קצת אחרת – שינוי באופן המעשה.
– “לאחר יד” – מה פירושו? הפשט הוא שבמקום לכתוב עם הצד הרגיל של היד, הוא הופך את היד וכותב עם הגב – הוא מחזיק את העט הפוך.
– דיון: מסתכלים על המעשה או על התוצאה? בשינוי התוצאה היא אותו דבר – יש שתי אותיות. בכל זאת הוא פטור. זה מראה שמסתכלים כן על המעשה, לא רק על התוצאה. צד אחד סבר ש״תמיד מסתכלים על שניהם” – גם המעשה גם התוצאה. הצד האחר התכוון שהעיקר הוא התוצאה (פעולה), ו״פעולה” אינה פירושה רק שמשהו “נעשה”, אלא שזה נעשה דרך מעשה רגיל. כאשר הוא עשה את זה “בדרך מוזרה” – אפילו זה נעשה – “זה לא נעשה.”
—
מלאכת כותב – איטר (שמאלי)
הרמב״ם אומר: “איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור.” ו״שולט בשתי ידיו בשוה – חייב” בשתי הידיים.
פשט: שמאלי שכותב ביד ימין (שהיא עבורו כמו שמאל של כולם) פטור – כי עבורו זה שינוי. הוא חייב דווקא כאשר הוא כותב בשמאל (שהיא היד החזקה שלו). אך מי ששולט בשתי ידיו באופן שווה (שולט בשתי ידיו) חייב באיזו יד שהוא כותב.
חידושים:
– “שולט בשתי ידיו” – האם זה הולך רק על כתיבה? האם “שולט בשתי ידיו בשוה” פירושו רק לגבי כתיבה, או גם לדברים אחרים. כלומר, אם מישהו כותב בדרך כלל בימין אך עושה דברים אחרים בשמאל – האם הוא “שולט בשתי ידיו”? המסקנא היא שזה הולך על השליטה הכללית – אם הוא יכול לכתוב בנוחות בשתי הידיים, הוא חייב על שתיהן.
—
מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו
הרמב״ם אומר: “קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור.”
פשט: כאשר קטן מחזיק את העט וגדול מוביל את ידו וכותב – הגדול חייב, כי הוא הכותב. להפך – כאשר הגדול מחזיק את העט והקטן מוביל את ידו – פטור.
חידושים:
– העיקר: מי הוא ה״כותב”? מי שמחזיק את הקולמוס אינו הכותב – אלא מי שמוביל, מי ש״אוחז בידו” ודוחף, הוא הכותב. מחזיק העט הוא רק כלי.
– שני גדולים: לכאורה חל אותו היגיון בשני גדולים – כאשר אחד מחזיק את העט והשני דוחף את ידו, רק הדוחף חייב.
—
מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים
הרמב״ם אומר: “אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס… ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד, כגון משקין ומי פירות… או הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות – פטור.”
פשט: כתיבה צריכה להיות “דבר עומד על דבר עומד” – גם הדיו צריך להחזיק מעמד (דיו, שחור, סיקרא, קומוס, קלקנתוס), גם הנייר/חומר צריך להחזיק מעמד (עור, קלף, נייר, עץ). אם מישהו כותב במי פירות (שנמחק), או בדיו על עלה ירק (שלא מחזיק מעמד) – פטור.
חידושים:
– תנאי כפול – דבר עומד על דבר עומד: לא מספיק שאחד משניהם יחזיק מעמד. צריך שניהם: דיו שמחזיק מעמד זמן רב, על חומר שמחזיק מעמד זמן רב. אם אחד משניהם אינו מתקיים – פטור.
– נפקא מינה למחיקה: כך גם במלאכת מוחק – חייבים רק על מחיקת כתב שהיה “דבר עומד על דבר עומד.” אם הכתיבה המקורית הייתה במי פירות על קלף, מחיקת זה אינה מחיקה.
—
מלאכת כותב – הכותב על בשרו
הרמב״ם אומר: הכותב על בשרו – פטור, כי “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”
פשט: אפילו עור נמנה כדבר המתקיים, עור של אדם חי שונה – החום של הגוף מוחק את הכתיבה עם הזמן. לכן זה דומה לכתב שאינו מתקיים, והוא פטור.
חידושים:
– לא שבשר הוא “דבר שאינו מתקיים”: הרמב״ם לא אומר שבשר הוא קטגורית דבר שאינו מתקיים. הוא אומר “דומה ל…” – זה דומה לדבר שאינו מתקיים, כי במציאות הכתיבה נמחקת דרך החמימות. ההבדל עדין: זה לא שהחומר גופא אינו מתקיים (בשר כן קיים), אלא התוצאה – הכתיבה – לא מחזיקה מעמד.
– שאלה שלא נפתרה: אנחנו יודעים במציאות שגם דברים אחרים נמחקים עם הזמן, מה ההבדל? זה נשאר כשאלה ללא תשובה ברורה.
—
מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור
הרמב״ם אומר: “המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אך “הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”
פשט: מי שמגרד לתוך עורו החי צורת אותיות (בלי דיו) – פטור, כי זו לא כתיבה. אך מי שחותך לתוך עור (מת) אותיות – חייב משום כותב, כי זו דרך לגיטימית של כתיבה.
חידושים:
– מדוע חריתה על עור חייבת? כי חיתוך/גירוד אותיות בעור היא דרך רגילה של כתיבה. הראיה מהלוחות – “כתיבה משני עבריהם” – האותיות נחתכו דרך האבן, וזו הייתה כתיבה.
– “ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר – פטור”: אם מישהו עושה רק רושם (בלי חיתוך) כדרך הכתבנים כשר, אך הרושם לא מחזיק מעמד – פטור. ההבדל: קריעה/כריתה על עור מחזיקה מעמד, אך רושם בלבד (scratching the surface) לא מחזיק מעמד.
—
מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא
הרמב״ם אומר: “המעביר דיו על גבי סיקרא – חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.” אך “דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו – פטור.”
פשט: כאשר מישהו שם דיו שחור (דיו) על דיו אדום (סיקרא), הוא חייב פעמיים – (1) כותב: הוא כתב אותיות חדשות בדיו, (2) מוחק: הוא מחק את אותיות הסיקרא הישנות. אך דיו על דיו, סיקרא על סיקרא, או סיקרא על דיו – פטור.
חידושים:
– מדוע דווקא דיו על גבי סיקרא? כי דיו (דיו שחור) חזק יותר/טוב יותר מסיקרא (דיו אדום). הוא שיפר – הוא מחק כתיבה חלשה יותר והחליף בטובה יותר. זה גם כותב גם מוחק.
– סיקרא על גבי דיו – מדוע פטור? כי סיקרא חלש יותר מדיו – הוא לא שיפר, אולי אפילו החמיר. הוא לא מחק (כי דיו חזק יותר), והוא לא כתב (כי סיקרא חלש יותר). “הוא לא עשה כלום.”
– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: כי הוא לא שיפר – זה סתם מיותר.
– הבדל מ״כתיבה על” (הלכה קודמת): קודם למדנו שמי שכותב על אותיות קיימות (באותו דיו) פטור משום כותב. כאן מדברים על מקרה שהוא שם צבע דיו אחר, שמביא את החיוב הנוסף של מוחק.
– בפעולה אחת שתי מלאכות: זו דוגמה איך במעשה אחד אפשר להתחייב על שתי מלאכות – כותב ומוחק בבת אחת.
—
מלאכת כותב – תולדה: רושם
הרמב״ם אומר: “רושם” היא תולדה של כותב.
פשט: “רושם” פירושו painting/coloring – לא גירוד, אלא ציור. זו תולדה של כתיבה.
חידושים:
– מה פירוש “רושם”? היה דיון מה “רושם” אומר. המסקנא: רושם אינו פירושו גירוד (scratching), אלא painting/coloring – ציור על עור או חומרים אחרים. כך כתוב בגמרא – “רושם על עור” פירושו paint, לא גירוד.
—
מלאכת רושם – תולדה של כותב (המשך)
הרמב״ם אומר: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.
פשט: רושם – כלומר עשיית צורות, תמונות, קווים, או סימנים אחרים שיש להם משמעות, אך לא אותיות. זו תולדה של כותב. עושים את זה בכחול (צבע כחול) או סרק (שיישר – סוג של צבע), כפי שציירים עושים.
חידושים:
– מה פירוש “רושם”: המחשבה הראשונה הייתה שרושם פירושו גירוד (scratching), אך המסקנא היא שכאן זה בוודאי פירושו painting/drawing – עשיית צורות בצבע – כי הרמב״ם אומר “בכחול ובסרק”, שהם צבעים. ההבדל בין כותב ורושם: כותב הוא כתיבת אותיות, רושם הוא עשיית תמונה או צורה או קו – משהו שיש לו משמעות אך אינו אותיות.
– קודם בפרק “רושם” הופיע בהקשר אחר (בקורע/משרט), ושם זה אולי התכוון לגירוד. אך כאן, בתולדה של כותב, זה בבירור פירושו painting, כי הוא אומר “כדרך שהציירים רושמין.”
– שיעור של רושם – שאלה קשה: בכותב השיעור הוא שתי אותיות. אך ברושם – מה השיעור? הרמב״ם לא אומר בבירור. מובאת סברא: באותיות צריך שתי אותיות כי אות אחת בדרך כלל אין לה משמעות (למרות שלמדנו שאות אחת עם משמעות כן חייבת). אך רושם – אפילו סימן קטן – כבר יש לו משהו משמעות, ולכן אפשר ששיעור הוא כל שהוא. אך הרמב״ם לא אומר כל שהוא גם – הוא משאיר את זה פתוח.
—
מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב
הרמב״ם אומר: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.
פשט: כאשר מישהו מוחק את מה שצייר או שרטט, כדי לעשות את זה טוב יותר, הוא חייב. זו תולדה של מוחק על מנת לכתוב – בדיוק כמו מחיקת אותיות כדי לכתוב חדשות, כך גם מחיקת רושם כדי לעשות רושם טוב יותר.
—
מלאכת משרטט
הרמב״ם אומר: המשרטט – מי שמגרד לתוך קלף ועושה קו כדי לכתוב עליו – שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב.
פשט: שרטוט פירושו עשיית קו (כפי שרואים בספרי תורה) כדי שהכתיבה תלך בסדר. השיעור הוא: השרטוט צריך להיות גדול מספיק שאפשר לכתוב שתי אותיות מעל (או מתחת) לשרטוט.
חידושים:
– שרטוט יכול להיות בגירוד או בעט: המנהג בספרי תורה הוא לגרד, אך יכול להיות גם שעושים קו בעט – גם לזה יש את אותו איסור של שרטוט. זו הכנה לכתיבה – קו שמשמש כהדרכה.
—
תולדת משרטט – חוט של סקרא
הרמב״ם מביא: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.
פשט: זה אומר בעל מלאכה שיש לו חוט צבוע, הוא נותן לו “צקצוק” (הקשה) כך שיעשה קו ישר על העץ, כדי לחתוך ישר. אפילו כאן לא הולכים לכתוב על זה אלא לחתוך – זה עדיין תולדת משרטט, כי זו דרך לעשות קו הדרכה למה שעושים, שיהיה ישר.
חידושים:
– “והגבלים” – חוצב אבן: הרמב״ם מבין את המילה “גבלים” (מפסוק במלכים) כחוצבי אבן. גם אצלם, כאשר הם מגרדים קו על האבן, זה כשרטוט.
– בצבע או בלא צבע: הרמב״ם אומר: וכן המשרטט בצבע או בלא צבע, הרי זה חייב. אין הבדל אם עושים את השרטוט בצבע או בלי צבע (רק גירוד) – כל עוד עושים רושם שמשמש כהדרכה לכתיבה, חיתוך, או מעקב אחר הקו, חייבים.
—
עד כאן פרק י״א.
תמלול מלא 📝
שיעור ברמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – המלאכות של שוחט והלאה
הקדמה: הכרת הטוב וכבוד תלמידי חכמים
אנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, ואנחנו באמצע עיון בל״ט מלאכות. ואנו לומדים את הפרק האחד עשר, פרק י״א, ועוברים על שמונה מלאכות.
לפני שנמשיך בשיעור, צריך להודות מתוך הכרת הטוב. הכרת הטוב היא יסוד בתורה. יש לנו הכרת טוב עצומה לחברנו, הנגיד החשוב ר׳ יואל וועצבערגער, הידוע כבונה ומקים עולמות של תורה. יש לו מוסדות תורה ושיעורי תורה שונים שהוא מחזיק תחת חסותו, ויהי רצון שיהיה לו הנאה מהתורה שהוא מחזק, והוא מאפשר לאנשים נוספים להיות מעורבים, להיות נותני חסות.
חברותא: כן, ר׳ ישראל ישלם להם לכולם.
אנחנו באמצע הלכות שבת.
חברותא: לכאורה זה לא רק ענין של הכרת הטוב, יש כאן גם ענין של כבוד תלמידי חכמים, כי מי שתומך בתלמידי חכמים הוא גם חלק במצוות ללמוד תורה, זה לא סתם הכרת הטוב, זה גם ענין של תורה.
נפלא.
—
שיטת הרמב״ם בסידור הלכות שבת
המבנה של ל״ט מלאכות ברמב״ם
דיברנו כאן שהרמב״ם, אנו לומדים כאן את ל״ט המלאכות, אבל הוא מביא כאן רק את ל״ט המלאכות מהתורה. בסוף יהיו לו עוד כמה פרקים על כל ל״ט המלאכות, השבותים של כל ל״ט המלאכות.
דיברנו שזו דרך מעניינת וייחודית של הרמב״ם, כי למשל ראינו, אחרים כשהם מסדרים הלכות שבת, למשל הם עושים טיפול – יעשו תחת קטגוריה: טיפול בבעלי חיים, טיפול בבגד, טיפול בחולה – הכי מעשי שאפשר לחשוב.
אבל הרמב״ם לא חושב מעשית, והסיבה היא כי הרמב״ם נותן אותה תשומת לב להלכות שפחה חרופה או איך שהמזבחות יהיו שם בהלכות בית הבחירה, בדיוק כמו הלכות שבת. כי הרמב״ם, כשהוא לומד הלכות שבת, הוא כאן עוסק במצוות תלמוד תורה.
תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה
יש הרבה אנשים שאומרים שהלכות שבת זה דבר נפלא ללמוד, כי כך יצאו ידי חובה מכל חשש מלאכה. זה טוב מאוד, אבל אם מסתכלים פשוט בהלכות תלמוד תורה, זה בדיוק להיפך.
יהודי שאצלו לא כל כך חשוב ללמוד על המזבח, או אני יודע על הלכות של משיחה, כמו משהו שנוגע כל שבת – הוא טוב מאוד, והלומד טוב מאוד. היהודי רוצה רק ללמוד, הוא רוצה שנה שלמה ללמוד סימן ש״ח, כל פרט במוקצה שנוגע כל שבת.
אבל מדין תלמוד תורה צריך לסיים את כל תרי״ג המצוות ואת כל התורה, וזה מה שהרמב״ם אומר – לסיים תורה, ולא כדבר מעשי. הוא כאן כדי לכסות את כל התחומים בתורה.
אז מובן, אין כאן סתירה. הרמב״ם גם היה אומר שאחר כך צריך להיות איזה קיצור שולחן ערוך או שמירת שבת כהלכתה, אם יש שאלות שלא נעשות ברורות מתוך זה.
חברותא: אני לא כל כך בטוח לגבי זה. אני מתכוון, למעשה צריך ללמוד כי זה מעשי, אבל צריך ללמוד.
בסדר, אני לא רוצה להאריך בזה עכשיו. יש לי מחשבות על זה, בעזרת ה׳ אולי נתחיל כל שיעור ללמוד קצת על זה.
הקדמת הרמב״ם לעומת המשנה ברורה
חשבתי, ואתה אומר הערה טובה מאוד. חשבתי שצריך להיות מדייק – בעל המאור יש לו זמן להסתכל פנימה, אנחנו לא נסתכל עכשיו. יש את ההקדמה של הרמב״ם, צריך להשוות למשל להקדמה של המשנה ברורה בהלכות שבת, שמביא את היערות דבש, שמי שלא יודע הלכות שבת הוא גם מהשוכחי התורה.
אני חושב שיש שם חרוזא כזה, “יכלו כל מלאכתא רבתא דשבתא” – אני חושב שהוא מדבר כך, שמי שלא יודע פרטים של הלכות שבת עובר כל שבת על איסורי תורה, כי יש בורר ושאלות שונות שלא עולה על הדעת של אנשים שיש שאלות.
זה מאוד מעניין – הרמב״ם כתב בהקדמה, לא רק להלכות שבת, ההקדמה לכל הספר מדברת על הבעיה שאי אפשר להוציא מהגמרא הלכה, ואף אחד לא יכול, אפילו הגאונים אמרו שלא מבינים.
אבל הוא לא אומר שהבעיה היא שמחללים שבת. הוא לא מזכיר שזו בעיה. הוא מזכיר שיש בעיה – הוא אומר יותר בעיה תיאורטית: אי אפשר לקיים מצוות תלמוד תורה, אי אפשר לדעת מהגמרא מה הדין. אבל הוא אף פעם לא אומר שממילא מחללים שבת.
זה היה, לכאורה זה היה מתאים לפי המחשבה של היערות דבש, שצריך לדעת בדיוק איך לשים את החולנט על הפלטה, כי הרמב״ם אומר שאף אחד לא יודע איך לשים את החולנט על הפלטה.
אני לא יודע אם זו לא באמת בעיה, כי יודעים כן פחות או יותר, אפילו לא מהשולחן ערוך, איך מתנהגים, איך יש חינוך טוב, פחות או יותר יודע. מובן, כשיש שאלה צריך לשאול רב.
אם לרב יש בעיה, הרב לא יודע איך ללמוד גמרא וקשה לו להבין, צריך להסתכל ברמ״א ובגאונים, הוא מתבלבל. אז הרב – אפשר לומר שזה ספר בעצם לרבנים, שהרב צריך להשתמש בשיקול דעת לדעת מעשית להחליט.
שיטת הרמב״ם בתלמוד תורה
בסדר, הרמב״ם סובר שקודם אדם צריך לסיים כל התורה כולה, ואחר כך בוודאי אפשר להתעמק יותר בדברים שנוגעים יותר לעתים קרובות. אבל מצוות תלמוד תורה היא שאדם ידע הכל בכל התורה כולה.
אבל החיים שלנו לא… החיים שלנו דומים יותר לרמב״ם, כי לומדים עם הילדים שלנו בבא קמא ובבא מציעא, לומדים אותם למדנות. אבל גם רואים שכן חילקו שמצוות תלמוד תורה לא תלויה בהלכה. אף אחד מעולם לא אמר שצריך ללמוד תורה כדי לדעת איך להתנהג. זה אולי ענף – צריך גם להיות קשור להלכה למעשה, אבל קודם למדו ללמוד למדנות. כך אפילו הישיבות מסודרות. זה פשוט לא הדרך שהרמב״ם כותב.
חברותא: אבל מה הרמב״ם רואה אצל כלל ישראל?
בסדר, בואו נדבר בטענה של רמב״ם. אנחנו מדברים כל הזמן על הירושה שהוא אמר. אני לא לומד רמב״ם כי אני רוצה ללמוד הלכה למעשה. זו הטענה כאן, כאילו מישהו אומר “אתה לא יכול ללמוד רמב״ם שזה לא הלכה למעשה”. אתה יכול לשאול, מה עם ההלכה של לדעת כל התורה? למה אתה לא מקיים את ההלכה? זו הלכה.
אנחנו לא לומדים רמב״ם כמדריך מעשי. כבר אמרנו כמה פעמים שמי שכותב את ההלכה בעיתון, הוא כבר מביא כל אחרון. יש מי שאומר שהשורות הטובות ביותר בעיתון שיצא אתמול בדפוס הן מוסר השבוע.
צריך ללמוד קודם תלמוד תורה לדעת מה אומר הרמב״ם, להיות בקיא בכל התורה כולה. מה מבינים מהתורה?
טענת השולחן ערוך הרב
לגבי זה אפשר לחשוב כמו שתי טענות. מישהו יכול לומר, “בסדר, אתה רוצה לקיים את המצווה של ללמוד כל התורה כולה? קודם צריך להסכים עם הרמב״ם שיש באמת מצווה כזו – כי זה מה שמשמעותו תלמוד תורה, לדעת את כל התורה.”
השולחן ערוך הרב, למשל, מסכים, אבל לא לגמרי מסכים. השולחן ערוך הרב מסביר, טוען שלא יוצאים ידי חובה מלימוד הרמב״ם, מפני שאי אפשר לפסוק מהרמב״ם. זו קצת טענה.
למה אי אפשר לפסוק מהרמב״ם? כי הרמב״ם לא מביא את הטעמים, הוא לא מביא את המקורות, הוא מביא רק את ההכרעה. לכאורה אפשר לומר שהרמב״ם הוא כן רק כך מעשי, ולכן לא יוצאים תלמוד תורה בזה, וממילא צריך כן לדעת וצריך ללמוד גמרא.
זה לא מתחיל. הוא לא בא למי שלומד למשל דף היומי לפי אותה שיטה, והוא מסיים, שהוא יותר מקיים את המצווה של ללמוד כל התורה כולה ממי שלומד את הרמב״ם.
איזה שרשרת – האם הרמב״ם אמר בחזרה שמה זה אומר? הרמב״ם לא מסכים עם זה. הרמב״ם בטח סובר שתלמוד תורה משמעותו לדעת בדיוק מה כתוב ברמב״ם, והראיה – הוא כתב כך את הספר.
ראיתי שרבי ירוחם מאיר אומר שהשולחן ערוך הרב מדבר על לימוד הרמב״ם כשלא מסתכלים בכסף משנה. הרוב שמסתכל בכסף משנה – זה הבית יוסף. אתה יודע, הם אומרים בערך את הדברים שהבית יוסף מתייחס אליהם.
אבל אני חושב שהרמב״ם אמר שכך צריכים ללמוד, והם לומדים בזה תלמוד תורה. אז יש בזה תלמוד תורה להיות בקיא יותר בשבת. זה גם אמת, כי ללמוד הלכות שבת שם הרבה יותר ארוך מללמוד כל הלכות שבת של הרמב״ם. זה כבר חסר.
אז יוצא שיש בקיאות רחבה יותר בשבת. איך מסתכלים על שבת הרמב״ם עם ההלכה? אחר כך אפשר להיכנס לפרטים הקטנים.
חברותא: כן.
בסדר. בואו ניכנס פנימה, כי השיחה שלנו ארוכה מדי על זה.
חברותא: בסדר, בואו נלמד הלאה.
—
הלכה א: שוחט – אב מלאכה
חברותא: שוחט.
בואו נלמד, ובפעם הבאה נוכל לדבר עוד על החקירה.
שוחט. שוחט – חייב. מי ששוחט בעל חי.
חברותא: אהם. כן, אבל שוחט משמעותו בעל חי. קודם היה לו סוחט כסוחט, סחיטה. שוחט זה שוחטים.
כן, חייב.
נטילת נשמה – עיקר המלאכה
אומר הרמב״ם, ולא שוחט בלבד. עיקר המילה שוחט היא לא…
חברותא: אה, זה כמו מעין מלאכה כזו.
זו לא המילה שמזלפים את הדם או משהו המעשה. אלא זה התוצאה שיוצאת מזה. זה הורג. מתקיפים אדם. עושים אדם פחות חי.
חברותא: או בעל חי?
אין הבדל אם עושים שחיטה. אין הבדל איך עושים את זה – אם זו שחיטה, אם זו נחירה. נחירה משמעותה גם לחתוך את הראש, אבל לא עם סכין, לא עם הלכות שחיטה, כך אני מבין. או כשעוקרים בכל דרך אחרת – חייב. כי המילה היא נטילת הנשמה.
זה כבר בגמרא, שאלה מה עיקר שוחט – האם הדם או זה. הגמרא אומרת משום נטילת נשמה. המילה היא שם נטילת הנשמה. ממילא, בכל אופן שעוקרים, אפילו לא יהיה עליו דם, או אין הבדל מה.
דיון: למה שוחט הוא אב מלאכה
חברותא: מה אתה אומר?
כן, כן. זו אחת מאבות המלאכה. הגמרא אומרת שכולם צריכים להיות באותו סוג מלאכה, לא להיות תולדה. זהו. שוחט משמעותו הריגה.
חברותא: מה?
כן, כן, טוב מאוד.
חברותא: לא, שם הגמרא רוצה לומר שהוא חייב גם משום צובע וכדומה, אבל הרמב״ם מביא…
צריך לדעת למה הרמב״ם לא מביא את זה, אבל הרמב״ם מביא את העיקר – שיש אב מלאכה שנקרא שוחט, שזה משמעותו נטילת נשמה.
חברותא: כן. טוב מאוד.
—
חונק – תולדה של שוחט
חברותא: כן. עכשיו אפשר ללמוד חונק.
אז אתה רואה מעניין – חונק, שוחט, אבל לא מתכוונים לכל דרך של הריגה. משהו דומה לשוחט.
חברותא: כן, רק סוג מסוים של הריגה. בואו נראה.
אהא, מעניין. חונק הוא חייב, עד שימות. אם מישהו חונק, הוא עושה חניקה, שמתים בדרך אחרת, על ידי חוסר חמצן, לגמרי בדרך אחרת – הרי זה תולדת שוחט.
למה חונק הוא תולדה ולא אב
אי אפשר לומר שזה האב של שוחט, כי זו דרך אחרת. כל הדברים הקודמים שהוא מנה יש להם דמיון לשחיטה – להכות עד שמתקבץ דם, או עד שהוא מאבד דם, וכדומה הדברים.
הוא אומר כך: המילה שלו היא נטילת הנשמה, אבל הצורה שלו הייתה באופן שחיטה. אז הדברים שהצורה שלהם, הדרך איך עושים נטילת נשמה, דומה לשחיטה – זה ענין המלאכה. אבל כשעושים את התוצאה שהנשמה תצא באופן אחר, זה גם אותו איסור, זו תולדה, כי אין לה אותה צורה.
אז חניקה הורגת בדרך אחרת. הרי זה תולדת שוחט.
ומובן שהרמב״ם לא מתכוון דווקא לחונק, אלא לכל דבר דומה לחונק. אבל אדם מוצא דרך – הוא הולך לחסום אותו, לתת תרופה שהוא ימות – זה גם יהיה אותו דבר כמו חונק. הוא יגיד: אין לזה צורה של הוצאת דם, של הריגה על ידי משהו דומה לשחיטה.
דג – דג
לפיכך, הרמב״ם מנה דג, דג. בדרך כלל, דג – הדרך איך הורגים דג, עצם התפיסה היא דג.
תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים
כן, הגמרא מדברת על זה. בקיצור, תפיסת הדג עצמה הורגת בדרך כלל. דווקא בזה שזה לא אב, זו תולדה.
לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת – זה גם אופן של חניקה, כי חיותו במים. כמו שאדם הוא מהמים, שמים אותו לתוך המים שלו, כמו שלמדנו בנלכד בצד. אז כאן אחרי שמוציאים אותו, מניחים אותו למות עד שמת, חייב משום חונק.
מה מעניין, החידוש כאן הוא שזה חונק, כי היית יכול לומר שזה רק גרם. כן, הוא מת כמה דקות אחר כך או מה, אבל זה נקרא חונק. זו הרציחה, שוחט, חונק, מה שלא יהיה. לא ממש חונק, אבל זה אומר, ממילא זו תולדה דשוחט.
שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע
ולא עד שימות – מתי הוא חייב? כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו. כשהדג נעשה יבש, זאת אומרת כשהוא כבר מספיק זמן בחוץ מהמים שנעשים כתמים שהם יבשים.
כמה גדול צריך להיות הכתם? גדול כסלע באזור הסנפירים. איך זה נקרא, הסנפיר, הנוצות, נוצות הדג שלדג הכשר יש, אם נעשה מספיק יבש באזור הדג ליד הסנפיר שם, חייב, כי מכאן והלאה הוא כבר לא יכול לשרוד. שאינו יכול לחיות – כשהוא כבר כל כך הרבה זמן מחוץ למים שכבר התחיל להתייבש, הוא כבר לא יכול לחיות, אפילו אם זה עוד יקח קצת זמן הגסיסה, זה כבר נקרא שהוא הורג.
נפקא מינה של השיעור הזה
למאי נפקא מינה? בא שני והורג אותו לפני כן, ורוצים לדעת מי… מישהו שואל שאלה טובה, מי אומר שאולי זה כן יכול לחזור לחיות? אה, הרמב״ם אומר ששאינו יכול לחיות. או שהוא הוציא והיה לו בכוונה להחזיר אותו והוא שכח או מה, מה שלא יהיה, שידעו באיזה, כמה זמן. יכול להיות שההלכה קצת נוגעת, כן.
הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר
אז כך, אני רוצה לדעת, הושיט ידו – מה קורה אם אדם עשה דבר כזה, בהמה שהיא מעוברת, הוא שלף את העובר, והעובר מת מזה.
הושיט ידו למעי בהמה ודלדל – מה משמעות דלדל? שלף? אני לא יודע בדיוק מה המילה דלדל משמעותה, איך שזה תלוי, אבל זה תלוי, הוא חתך אותו, אני לא יודע, הוא הוריד אותו בקיצור. ודלדל, זז אותו שזה לא נשאר יותר עם הרחם והילד לא יוכל יותר לחיות עם האם, חייב.
הוא חייב, כי העובר נקרא בעל חי, יש נטילת נשמה על עובר. זה מעניין, לא אומרים שכמה זמן, למשל לגבי רציחה עד שלושים יום עדיין לא נקראים רוצח מלא. אבל לענין רציחה, כן. זה ספק אם הוא יחיה. זה ספק נפל. אבל בהמה, זה נקרא שוחט. כן, דבר מעניין. חייב כשוחט.
זו שיטת הרמב״ם. יש שיטות אחרות איך ללמוד את ההלכה, אבל הרמב״ם אומר את השיטה.
—
הלכה ב: באילו בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה
בסדר. טוב. אומר הרמב״ם הלאה, איזה סוג בעל חי יש שחיטה? צריך לדעת בוודאי שזה בעל חי אמיתי שיש לו נשמה שאפשר לקחת, נטילת נשמה. אני לא מתכוון למילה נשמה, אבל יש לו חיים והוא לא נחשב בעל חי חלש יותר. בואו נראה אותו.
בעלי חיים שחייב עליהם
הרמב״ם מנה מה נקרא גם נטילת נשמה: “שאין פרין ורבין מזכר ונקבה” – שהם מתרבים מזכר ונקבה, “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” – או שיוצאים מהאדמה כמו פרעושים.
תרגום לעברית
פרעוש הוא פשפש, כן, פרעוש הוא כינה. זה לא כינה, כי אומרים כינה. הרמב״ם לא יגיד… לא, מה שאני זוכר כן, בנדה י״ח קוראים לזה, פרעוש זה לא כינה. פרעוש הוא סוג של מעופף, סוג של זבוב שבא מעפר.
“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – מי שהורג אותם זה כמו שהורג בהמה וחיה.
חידוש: הגודל לא משנה
הרמב״ם ענה כאן על השאלה. מישהו שאל האם לפיל יש יותר חיות מאשר לזבוב. אומר הרמב״ם, לפיל ולזבוב יש אותה חיות. יתרה מזו, כי אין חילוק בגודל, אפילו אם הם קטנים.
הדבר הוא שהם בעל חי רגיל שנברא כמו שהטבע עושה שבעלי חיים נבראים. אבל יש עוד דרך איך בעלי חיים נבראים, אומר הרמב״ם, וזה בגמרא, שזה לא נקרא בעל חי.
שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור
הרמב״ם אומר, “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו” – שהם באים מגללים או מפירות שהתקלקלו, “מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר” – איך רואים דבר כזה? תולעים של בשר, בבשר נעשה, בשר מתקלקל, מתחילים לבוא עליו תולעים, וגם בקטניות יש תולעים.
“ההורגן פטור” – מי שהורג אותם פטור, כי חז״ל אומרים שהם לא נקראים בעל חי אמיתי. דבר מופלא, יש הרבה דיבורים על זה, אבל אנחנו נמשיך הלאה. כך פוסק הרמב״ם, שהם לא נקראים בעל חי.
החילוק בין עפר וגללים
הרמב״ם לא אומר שהחילוק הוא לגמרי, האם זה נולד מזכר ונקבה או מהאדמה. כי פרעוש, נכון, אז החילוק הוא שפרעוש שנעשה כן גם מעפר, אומר הרמב״ם שבכל זאת הוא חייב.
אז הרמב״ם עושה חילוק של משהו, הקטגוריה הראשונה שהם חשובים, הם מעפר או מזכר ונקבה, והשני שהוא מגללים ומפרש וביצה, זה שצריך לבוא ממשהו אנושי, מהפירות המקולקלים, אין אבא ואמא, אבל עפר זה דבר נורמלי, עפר זה עדיין.
כאן יש מחלוקת ראשונים שמתווכחים על זה, אבל זה מה שהגמרא… הראשונים אומרים, גם הפרעוש הוא כמו הרמשים, מה לא? נכון, הם הולכים עם הגדר הנכון של זכר ונקבה.
הערה: תורה ומדע
מובן מאליו, אנחנו לא יודעים על שום מציאות שזה באמת נעשה מהעפר, אבל זו כבר שאלה של תורה ומדע, מי שעוסק באותו סוגיא שילמד שם. כן. כן. ספר הברית מדבר על זה, אבל אין כאן המקום להאריך.
—
הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים
אומר הרמב״ם הלאה, “המפלה כליו בשבת” – מי שרוצה לנקות. מה זה המילה “מפלה”? לשון “אשרי יפלי לנדלו ואביון”? אני לא יודע. לפלות. מפלה זה תרגום של מפלה. הוא אומר אל״ף. יש לנו מילים כאלה, “שביס”, “קדרה”, “מפלה”, מילים כאלה שאנחנו מוצאים לעיתים רחוקות. הוא מתכוון לנקות את הכלים מתולעים, מלכלוך או כדומה שיש בצדדים.
“המפלה כליו בשבת” – אה, כינה. כשלא היו היגיינה כל כך טובה, היה נעשה כינים בכביסה לעיתים קרובות. ואם מישהו מחפש אותם… לנקות את הכביסה שלו בשבת, “מולל את הכינה וזורקה” – מותר לו לתפוס את הכינה ולהוציא אותה, אבל הכינה יכולה להתחמק ממנו במהירות, צריך הוא קודם לתת לה מכה טובה. הוא צריך לכווץ אותה קצת.
מותר לו לתת כיווץ כזה, או לכווץ קצת את התולעת שהוא רוצה להוציא משם, את הכינה שהוא רוצה להוציא, סליחה, “וזורקה” – ולזרוק. זה אומר, לא תחשוב שזה אומר כאילו הוא הורג אותה קצת. מותר לו לכווץ אותה, הוא לא צריך לפחד מזה.
מותר להרוג את הכינה
הוא מסיים את ההלכה, הוא מסיים את ההלכה, כי לא תחשוב שהרמב״ם יגיד, “ומותר להרוג את הכינה בשבת” – מותר להרוג כינים בשבת, כי כינים זה לא כמו בעל חי, כמו הרמשים שאסור, אלא כמו הרמשים שבאים מלכלוך. אז זה גם בא מלכלוך, זה בא מהזיעה של האדם, מזה יוצא כינים.
דיון: סתירה בין שתי ההלכות
אז ההלכה היא קצת בעיה, כי כאן כתוב בעוד רגע, מולל, זה אומר שהוא לא יכול להרוג, הוא יכול רק כמו שאתה אומר, לכווץ קצת ולזרוק. בשורה הבאה כתוב שמותר להרוג כינים לכתחילה. אז מה החילוק בין שתי ההלכות?
אז כאן יש תירוצים שונים במפרשים, אני לא יודע.
תירוץ השולחן ערוך הרב
אז בואו נגיד איך השולחן ערוך הרב אומר את זה, כי נראה שהוא עושה סנס, וסתם זה בא כך בסוגיא. הוא אומר שכשמישהו עוסק בזה והוא מנקה את הכביסה שלו, מלבד כינים הוא יכול למצוא גם דברים אחרים, למשל פרעושים, אני יודע, דברים שכן אסור. אומרים לנו שלא ימהרו להרוג. מולל צריך, שזה לא ממש הריגה, שאולי זה רק ספק האם זה מת מנטילת נשמה, מותר. אבל להרוג לא, כי אולי אחר כך יהרוג משהו שאסור.
אבל אם הוא מוצא כינה, כשאז הוא לא עוסק, אין את הגזירה, הוא מוצא כינה, הוא יודע שזו כינה, מותר להרוג אותה, כי כינה באה רק מזיעה. כך לומד השולחן ערוך הרב את ההלכה.
אבל זה מסתדר עם החילוק, כאן כתוב “מפלה כליו”, ואחר כך כתוב הלכה נוספת על “הורג כינה”.
חילוק בין “פטור” אצל שרצים ו״מותר” אצל כינים
אבל כאן יש עוד דבר, שהרמב״ם אמר שהרמשים זה פטור, אסור להרוג רמש שבא מפירות, פטור אבל אסור. כאן כתוב מותר, כינה מותר כן.
אז אומרים שכינה היא צער לאדם, זה גירוד, משהו שצריך להיפטר ממנו. לכן לא גזרו על זה, הם רק גזרו על רמשים או שרצים אחרים.
לכן, אצל “מפלה כליו” אפשר להבין את הפירוש של השולחן ערוך הרב. אצל “מפלה כליו” יש את החשש של כינה או אני יודע, פרעוש, אז מחמירים. אבל כשאין את החשש, ויש מקום צער, כן.
—
הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים
יפה מאוד. אז אומר הרמב״ם הלאה… עכשיו אפשר למצוא עוד אופן שמותר. כן, סוגי בעלי חיים.
אומר הרמב״ם כך: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סוגי חיות וזוחלים שכשהם נושכים הם הורגים בוודאי, הם ממש מסוכנים, “כגון זבוב שבמצרים” – זבוב זה דבורה? לא, זבוב זה זבוב.
מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות
אומר הרמב״ם הלאה: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת”. עכשיו אפשר למצוא עוד אופן שמותר כן להרוג סוגי בעלי חיים.
אומר הרמב״ם כך: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סוגי חיות וזוחלים שכשהם נושכים הם הורגים בוודאי, הם ממש מסוכנים – “כגון זבוב שבמצרים” – הדבורה…
זבוב זה דבורה? לא, זבוב זה זבוב נראה לי. צרעה. זבוב זה בדרך כלל סוג של זבוב, יתוש ממצרים, איזה סוג של בעל חי מעופף ממצרים.
“וצרעה שבנינוה” – הצרעה מנינוה. בתורה כתוב “גם את הצרעה ישלח ה׳ בך עד אבוד”. נראה שבמזרח התיכון, באותם אזורים, יש דבורים מאוד אגרסיביות שיכולות להרוג.
“ועקרב שבחדייב” – נשמע כמו שם ערבי של עיר. עקרב זה סוג של… איך קוראים לזה באנגלית? עקרב כזה? דומה לנחש עם כמה רגליים קטנות, כן. מרבה רגלים.
“ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום” – ובכל מקום יודעים שכלב שוטה הוא סכנה לאדם. אם אדם ננשך מכלב שוטה, כן.
כל אלה הם מזיקים, זו סכנה לאנשים שהם מסתובבים. “מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן” – מותר להרוג אותם בשבת כשרואים אותם. אפילו לא יודעים בוודאי שהם הולכים להרוג, אבל הואיל ואם הוא ילך לנשוך הוא יהרוג, זה ספק פיקוח נפש, מותר להרוג בשבת כשרואים אותם.
—
שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו
“אבל שאר כל המזיקין” – כל שאר המזיקים, זה כך: “אם היו רצין אחריו” – כן, אז זה פיקוח נפש. מותר להרוג, כי הם יכולים לפעמים להרוג. אז אם הם רצים, נראה שעל ספק אחד מותר לחלל שבת, אבל על כמה ספקות לא. אם הם רצים אחריו, כבר קרוב מאוד שהם יהיו סכנה לאדם, אז מותר להרוג אותם.
אבל אם הם מתרחקים מהאדם, או יושב במקומו – הם יושבים, הם עושים את העסק שלהם, הם לא מפריעים – או שהם בורחים מאנשים, אז אסור להרוג, כי אז הם לא סכנה.
—
דיון: מה זה “דורסן לפי תומן”?
“ואם דורסן לפי תומן” – אם אדם התעורר במקום שיש… הרמב״ם אמר הלכה שאסור להרוג מזיק. אומר הרמב״ם, מה קורה עכשיו אם אדם מתחיל לדאוג שתחת רגליו יש כמה מזיקים זוחלים עכשיו? הוא הולך על המזיקים, או שהוא הולך על כולם, ואם דורסן לפי תומן – הולך על מזיקים? לכאורה, ואם דורסן שייך על מזיק? ואם דורסן…
אה, דורסן – הם, המזיקים. אוקיי, אם יש מזיק שאסור להרוג, כי זה מין מזיק שהוא יושב במקומו, והוא עושה אותו מכווץ בסוף… זה המשך של היושב במקומו. “ואם דורסן לפי תומן בשעת הליכה” – אם הוא הורג, אבל אם הוא… לומדים את זה כך, כי הוא מחפש אותם להרוג. אבל אם הם בדיוק תחת רגליו…
המגיד משנה מתרגם שזה קצת עקיף. זה אומר, מזיק שהוא ספק פיקוח נפש. הוא לא בטוח… הוא לא על הרשימה של חיות ממצרים… הוא לא על הרשימה של חיות מסוכנות, אבל הוא כן קצת מסוכן. לא סתם זבוב שלא עושה כלום. מזיק קטן הוא.
אז אם הוא רץ אחריך, מותר לכתחילה. אם הוא יושב בבית, אסור. לכאורה אסור מדרבנן, מדאורייתא מותר גם. בטוח מדאורייתא בכל מקרה, כי זה… אני לא יודע למה מותר מדאורייתא. זה נטילת נשמה, אבל זה חלק אחר לפי הרמב״ם.
על כל פנים, זה ספק פיקוח נפש, אז יכול להיות שמדאורייתא מותר. אז במקרה הזה, הרבנן לא מתירים. הרבנן אומרים: “בוא הנה, זה לא ממש פיקוח נפש.” צריך להבין את זה, כי קשה מאוד להבין כאן את ההגדרה. לכאורה הכל ספק פיקוח נפש. צריך ללמוד שהמגיד משנה מתקשה כאן. זה איזה רמה, זה לא כל כך מסוכן. אוקיי, הוא בורח, אז תן לו לברוח.
—
פירוש 1: דבר שאינו מתכוון (נדחה)
אני רוצה לומר פירוש כזה, כי בטעות חשבתי אחרת, שהרמב״ם מדבר על כשאנחנו הולכים במקומות שיש בעלי חיים, ואתה דורך עליהם לעיתים קרובות בלי לדרוך. אה, אין בעיה, כי אתה לא התכוונת.
אז אני חושב שמה שהוא אומר כאן זה גם כך – אם בעל החי שוכב על הרצפה ואתה דורך עליו, אז לא בטוח שאתה הולך להרוג אותו עם זה. אולי אתה רק תזיק לו, שזה רק יגרום לו להיות מזיק.
אתה לא מדבר על הלכות דבר שאינו מתכוון, כי הוא לא היה בטוח בכוונתו. הוא מזיק, הוא מדבר על זה.
—
פירוש 2: הוא מחפש לגרש, לא להרוג
אז, לכן הוא טוען, כך טוען המגיד משנה, שהוא מדבר – הוא כן מתכוון להרוג, אבל “דורסו לפי תומו”. כך כתוב בלשון, “דורסו לפי תומו”. לא שהוא הולך, הולך על גבי מקומות, אולי שם מותר לפי רבי שמעון, כמו ההלכה. אבל הוא דורס לא באופן שהוא עומד עם כלום, הוא נותן לזה כיווץ בדרך – מותר. אז זה אולי באמת ההלכה.
אולי אפשר לומר שהמציאות מתכוונת קצת אחרת. תחשוב כך: בוא נגיד, חתול פראי כזה רץ סביבך. אתה מתחיל לדחוף עם הרגל שלך, כן, להפחיד אותו – זה כמו “בורחים לפניו”. אתה מתחיל לדחוף, ותוודא, אתה לא מחפש להרוג אותו. אתה מתחיל לדחוף שהוא יברח, ואם זה לא הצליח, ונתת לו דחיפה חזקה יותר שהוא מת, הוא לא חושש, כי אתה לא חיפשת דווקא להרוג אותו.
אולי זה מה שהוא מתכוון. זה אומר, כשאתה מחפש להתמודד איתו, לגרש אותו, והרגת אותו, זה דבר שאינו מתכוון, ואולי לא פסיק רישא.
—
מחלוקת רש״י ורמב״ן
אוקיי, הרמב״ם מביא שיש מחלוקת רש״י והרמב״ן. רש״י סבר שזה מתכוון באמת כמו שאתה אומר, שמותר רק כשמישהו מתכוון באמת. והם לומדים שזה מתכוון אפילו מתכוון. ההיתר כאן אין כאן עבודה אמיתית ממש. ההיתר הוא בעצם פיקוח נפש. החכמים לא רצו שדבר כזה שלא לגמרי מסוכן ירדפו אחריו ויהרגו בפירוש, אבל הם כן התירו באופן שהעולם לא תופס מה זה אומר בדיוק לפי תומו.
—
קושיא: מה זה “לפי תומו”?
זו השאלה של לפי תומו, כי לפי תומו שאתה אומר זה בדיוק הפוך מלפי תומו. זה יותר עם ערמה. לפי תומו אומר תמימות. אתה אומר הפוך של תמימות – שהאחר יחשוב שזה היה תמימות.
בדרך כלל כשמישהו עושה משהו בתמימות, כשהוא מזיק למישהו: “אה, לא התכוונתי, זה היה בתמימות.” כן, כן, אני מבין מאוד טוב.
אוקיי, עד כאן הלכות שוחט. איפה שהוא מתכוון כאילו להנאתו, בוודאי לא בתמימות. הוא דורסו, כמו שהגמרא של היום מביאה.
—
פירוש הרמב״ן
לא, על זה אני חושב שהפירוש לא מוחזק. אני לא יודע אם מישהו לומד כך, אבל כי הוא מחפש לגרש אותו והוא הורג אותו – דורסו אומר שהוא דוחף אותו. הוא עומד, בא לו תחת בעל חי תחת… הוא הולך לתפוס את בעל החי ולהרוג אותו. יושב על מקומו.
אבל מה שהוא מתכוון לומר כאן זה שהוא יכול להילחם איתו, הוא יכול להילחם איתו ולדחוף אותו ולדרוס אותו, והוא לא צריך לפחד שאולי אני אהרוג אותו. כי כל עוד אתה מתכוון להגן על עצמך ולגרש אותו, אתה יכול לדרוס אותו, אתה יכול להילחם איתו אפילו אם אולי הוא ימות מזה.
אבל הרמב״ם מתכוון לומר שאתה לא צריך לפחד מלהילחם עם בעל חי אם זה לא פיקוח נפש. מה, אתה רוצה לעשות רק פירושים חדשים, שזה לא יותר גרוע מהפירוש הקודם, אבל זה לא מסתדר, כמו שדיברנו, זה לא מסתדר.
—
מסקנה: הפירוש הטוב ביותר
אבל מה זה “דורסה לתומו”? זה פשוט מילים מזויפות. הוא דורך אותו להרוג והוא עושה את עצמו בתמימות. זה לא אומר “לתומו”. “לתומו” אומר כשהוא לא מחפש להרוג, אלא הוא מחפש להגן על עצמו והוא דוחף אותו.
“שלא זה ליכא” זו מילה קצת קשה. “שלא זה ליכא” – הוא מתמודד איתו. “שלא זה ליכא” בשעה ש… ההורגו מותר. זה מה שהוא מתכוון. “לתומו” אומר מזויף, בדיוק, זה אומר מזויף. והרמב״ן למד כך תרגום בגמרא. אני לא מאמין שיש תרגום טוב יותר בגמרא מאשר הרמב״ן.
אה, אתה משתמש במין לא חכמה לפעמים. כן, זה קורה מפעם לפעם.
—
מפשיט – מפשיט את העור
תגיד את ההמשך. שלוש המלאכות הבאות הן שלוש מלאכות דומות מאוד. אחרי שכבר שחטנו את בעל החי, אנחנו מחפשים עכשיו ליצור קלף. זה סוף השיעור של מלאכות שעושים מצד צבי.
—
דיגרסיה: הסדר של ל״ט מלאכות
זה מעניין – זה הסוד למה, למשל, היית יכול עכשיו להתחיל לומר מבשל. אני לא יודע, הוא הולך לבשל את הבשר. לא, במשכן לא אכלו בשר. היה רק העורות שעשו, עבדו לירי��ות. עשו צלי, צלו בשר. לא צריך… לא היו צריכים עורות בשר.
זה לא קשור למלאכת המשכן. מלאכת המשכן לא אומרת מלאכת הקרבנות. זה אומר פעם אחת מלאכת עשיית המשכן. יש כמו הסדר – כאן כתוב אצל גוזז שהיו צריכים לגזוז את הבהמות. אז, הצורך בבהמות הוא רק כמו עורות אילים מאדמים, אני יודע מה היו צריכים לעבד. או שהיו צריכים לכתוב על… המשכן היה פרשיות דברים שהיו צריכים לכתוב. היתה כתיבה שהיו צריכים בבית המקדש.
לא, אבל להכין את המשכן, היה… בארון של המשכן היו פרשיות שהכהן צריך לומר, פרשת הקהל ומה שיש שם…
לא, לא, לא. הכתיבה של המשכן אינה אמיתית בסדר
לא, לא, לא. הכתיבה של המשכן אינה אמיתית בסדר. הסדר לא מתאים לגמרי עם הכתיבה של המשכן. כתיבה היא כמו הסימנים שכותבים על היריעות, הגמרא מדברת משהו על זה. מה שכותבים על הקרשים, מה לשים ליד מה. הגמרא מדברת על זה, על הסדר, אם זה הסדר.
בכל מקרה, לא, אני אומר סתם, כי מזה עומד כאן אופה. כי הסדר של הפרשה מדבר על אופה. מה היה… אופה פירושו גם… כן, אבל זה לא מתאים למשכן. הסדר של הפרשה הוא סברא אחרת ממלאכת המשכן.
מחסידות למדו שאופה הוא אותו דבר כמו מבשל, רק לא כתוב מבשל כי זה מדבר על פת. פת הוא מן אופה, אבל בעצם זה אותו דבר.
—
מפשיט – השיעור
אוקיי, חזרה למעשה של ה… אז, אחרי שיש את החיה שהרגו אותה, אז צריך להוריד את העור.
זה כך: “המפשיט” – מי שמפשיט את העור, אפילו לא את כל העור, הוא מפשיט חתיכה מהעור – “כדי לעשות קמיע” – זה השיעור, נכון?
כן, כדי לעשות קמיע. הוא מתכוון לומר הרמב״ם, שכאשר הוא עושה זאת כי הוא רוצה את העור, לא למשל כי הוא רוצה את הבשר. מי שמפשיט עור כי הוא רוצה לבשל את הבשר…
יש שיעור. בכל מלאכה, הדבר הראשון שעומד הוא השיעור. זה השיעור. השיעור עור… שיעור, כמה גדול קמיע? כמה הוא המינימום של מפשיט שחייבים עליו? כמו מעבד – כל הענינים של עור יש להם את השיעור לעשות קמיע.
כן, השיעור של קמיע. טוב מאוד.
אבל זה מעניין, אבל השיעור הוא גם אמת ש… על הכל יש שיעור, שיעור כוסות כמים, כן. אבל הוא מפסיד את העור, כי הוא רוצה את העור.
אוקיי, אבל לא על שלושת המומים.
—
המשמעות של “כדי”
“כדי” – כדי פירושו, כמעט בכל המקומות שאנחנו אומרים כדי, פירושו כדי שיעור לספרייז, השיעור. כדי – הרבה פעמים אומרים כדי. לשפה שלנו, צריך רק לדעת, לשפה שלנו כדי…
שיעור של מלאכות-עור: כדי לעשות קמיע
חברותא א: שיהיה חייב? כל הדינים של עור יש להם את השיעור כדי לעשות קמיע.
חברותא ב: אה, שיעור של קמיע. טוב מאוד.
חברותא א: אבל זה מעניין. אבל מה שאני אומר הוא גם אמת, שעל הכל יש את השיעור. שיעור לעשות קמיע.
חברותא ב: כן, אבל צריך להיות מפשיט את העור, כי הוא רוצה את העור.
חברותא א: אוקיי, אבל לא במלאכה.
דיון: מה פירוש “כדי” בלשון חכמים?
חברותא ב: “כדי” פירושו, כמעט בכל המקומות שראינו, “כדי” פירושו כדי אכילת פרס, השיעור. “כדי,” הרבה פעמים אומרים “כדי”… בשפה שלנו, רק לדעת, בשפה שלנו “כדי” פירושו כמו שאתה אומר, מין… אבל אני לא יודע אם בלשון חכמים, צריך לחשוב.
חברותא א: כשאומרים “כדי הדבר,” כדי לעשות כך… זה מספיק.
חברותא ב: “כדי לעשות כך” זה מספיק? זו מליצה, אבל היא בנויה על הלשון כמו כדי אכילה, כמו שאתה אומר. זה מספיק הטעם, כך אני מתכוון. “כדי הוא ל…” נכון? כל העולם כולו כדאי הוא לו. זה מספיק, אה, האדם הוא מספיק משהו כך ליצור בגלל כל העולם. צריך לחשוב.
חברותא א: בכל מקרה, כאן זה בוודאי פירושו שיעור.
—
הלכה ה: המעבד מן העור
חברותא ב: כן, כן. בכל מלאכה הוא אומר את הדבר הראשון את השיעור.
חברותא א: כן. כמה הוא השיעור של עור? כזה גדול שאפשר לעשות קמיע.
חברותא ב: אנחנו עדיין לא יודעים גם כמה זה ארוך. אולי יש קמיע של אות אחת, של שתי אותיות. צריך לשאול את בעלי האומנות שעושים קמיעות.
חברותא א: אוקיי.
מעבד: המלאכה ותהליכה
חברותא א: חיים, המעבד מן העור. הדבר הראשון הוא מפשיט, כשהוא מפשיט את העור. אחרי הפשטת העור מעבדים את העור. מתקנים אותו, שמים דברים, שמים מלח או מה שזה לא יהיה שמתקנים אותו. דורכים עליו, אבל שמים אותו בסיד ובסממנים וכדומה. כדי לעשות קמיע, השיעור גם כדי לעשות קמיע, חייב.
מעבד ומולח הוא דבר אחד
חברותא א: הוא אומר, ואחד הוא המעבד ואחד המולח. מעבד ומולח הוא אותו דבר. פשוט הרמב״ם רוצה כאן לסייע שבמשנה נמנה מולח. אבל אומר הרמב״ם שמעבד ומולח הוא אותו דבר. כי שניהם, שהמולחים מעבדים.
מה עושים עם שימת מלח על עור טרי מופשט? שיהיה מעובד היטב. ואיך מעבדים? עם מלח. אולי יש עוד דרכים, אבל מולח ומעבד הוא דבר אחד. בסדר.
אין עיבוד באוכלין
חברותא א: אומר הרמב״ם, תדע ש“ואין עיבוד באוכלין.” על עורות שמולחים שיהיה, שיקרה משהו עם זה, נקרא עיבוד. אבל הוא מתכוון, הוא שם מלח על אוכל, האם זה נקרא עיבוד.
יש כן משהו, אני מתכוון בשביעית יש משהו מתי מותר למלוח ירקות, אבל הגמרא אומרת שם שזה לא דאורייתא, זה משהו בגלל מתקן או מה. אבל המילה “מעבד” היא, זה ששמים מלח וזה משנה את המרקם של הדבר, הוא דין בעורות ולא דין על דברים אחרים, על אוכלין על כל פנים אין דין כזה.
אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר למשל אם אתה מולח אותו כדי שיהיה ג׳רקי, אני יודע מה, זה לא עבירה של מעבד.
חברותא ב: עורות שהולכים לאכול, זו המילה.
חברותא א: כן, הרמב״ם פשוט, הוא אומר שלא תחשוב שכשלוקחים דבר ומשנים אותו דרך מליחה, זה נקרא עיבוד. כמו כשמניחים מלח על בשר או על עגבנייה, זה מליחה, מלח, ולא עיבוד, זו המילה.
חברותא ב: אמת, אבל זה מדבר על אותו חפצא, זה לא מדבר על משהו אחר. זו מלאכה של עור.
דיון: האם עיבוד דווקא על עור?
חברותא א: האם זה דווקא על עור?
חברותא ב: אני מתכוון על עור, הוא לא אומר שזה דווקא על עור. הוא אומר שאין זה על אוכלין.
חברותא א: מעבד פירושו לעבד עור, מה עוד יכול להיות מעבד?
חברותא ב: בשר. לוקחים דג, מה קורה? שמים אותו במלח וזה משנה את המרקם שלו. כמו שמשתנה המרקם של העור.
חברותא א: לא, זה משנה את המרקם. זה נעשה משהו אחר, זה נעשה… אותו דבר עם העור. מלח הוא כימיקל חזק, זה יכול לשנות דברים. זה יכול לשנות באותה דרך שהמלח משנה את העור הגולמי לעור יותר קשה או מה שזה לא יהיה, אפשר לעשות עם דג. תופסים דג ומכסים אותו במלח, זה משנה את הבשר שלו שהוא לא יכול יותר להסריח.
חברותא ב: זה תקף על הבשר גם, אבל לא על עץ. עץ אי אפשר לעבד.
חברותא א: הוא לא אומר אוכלין על כל פנים. הוא לא אומר “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” זה הוא לא אומר לנו.
חברותא ב: לא, זה לא.
חברותא א: אני אדבר שוב? למעשה כן יש רק כאן בעור, כי אין זה באוכלין. מה פירוש באוכלין? בבשר. אז נשאר רק בעור. השיטה הייתה הגמרא אחת למטה שאומרת שמלאכות בבשר, למלוח בשר זה לא מעבד. האחר אומר לא, אין עיבוד באוכלין. דווקא אם מדברים במלאכת הדג, למלוח דג, בשר, עוף, עוף, אלא מה אין עיבוד באוכלין, כך היא ההלכה.
—
הלכה ה (המשך): מוחק – להחליק את העור
חברותא א: אוקיי. קרא הלאה. “וכן המוחק מן העור.” יש את הדבר הבא שנקרא מוחק, אב המלאכה הבא, מוחק. מה זה מוחק? הוא מוחק את השיער מה… השיער שיש בעור. השיעור הוא כדי לעשות קמיע.
“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”
מוחק אינו תרגום למחוק, אלא להחליק. ממחק. כמו שעומד במשנה ממחק.
חברותא ב: אוקיי, בזה זו אותה מילה. במשנה עומד דווקא ממחק, מה כותב הרמב״ם מוחק. ממחק ומוחק הם מאותו שורש. זה מלעשות אותו יותר חלק. לכאורה כך בוודאי חשב הרמב״ם.
דיון: האם מוחק שייך באוכלין?
חברותא א: אוקיי. הוא שואל האם למשל לשלוף שיער מעוף, או חתיכות קטנות שעדיין יש על העור של עוף, האם זה גם אין עיבוד באוכלין, אין שייך מוחק באוכלין?
חברותא ב: על מה אתה מדבר?
חברותא א: לא, המושג הוא… אוכלין גם שייך דבר כזה כמו להוציא את השיער. למשל, עוף יכול להישאר חתיכות על העור של העוף שלא יצאו.
חברותא ב: זה אחר, זה לא ממחק. זה יכול להיות תולדות גוזז. אבל בנפרד הוא לא אומר על כך כמו על שניהם, אין עיבוד ואין ממחק באוכלין.
חברותא א: לא, זה לא כל כך פשוט.
חילוק בין מוחק, גוזז, וקוצר
חברותא א: אוקיי. עכשיו תולדות של מוחק.
חברותא ב: כן.
חברותא א: ויש לנו כבר גוזז, לגזוז שיער, ויש לנו קוצר, לגזוז דבר גידולו, זה היה רק דווקא על דברים שגדלים. ועכשיו יש לנו מוחק. יש שלושה סוגי דרכים איך להוציא דבר ממקום גידולו, ויש שלושה סוגי איסורים שונים. זה תלוי בהקשר.
דיון: מה פירוש מוחק בעיקר?
חברותא ב: אבל לא נראה לי שמוחק פירושו בעיקר לחתוך שיער. אני מתכוון שמוחק פירושו להחליק. דווקא בעור, הדבר שנשאר הוא עור, הוא מביא שאם נשאר קצת בשר או דברים אחרים, יש גם מוחק. מוחק לא פירושו דווקא השיער, זה לא ענין של חיתוך, זה ענין של החלקת העור, הפעל, העור, מה שזה לא יהיה.
חברותא א: אבל עדיין נשאר, למשל מי שמחליק עץ, עץ מחליקים שיהיה עץ חלק.
חברותא ב: לא, זה לא עץ. זה אחר.
חברותא א: אל תגיד לי שזה מוחק, ומוחק לא פירושו להחליק. זה פירושו להחליק עור.
חברותא ב: ומי ששם קרם על פניו ועושה אותם חלקים, יש לו עור, האם הוא אז מוחק?
חברותא א: כן?
חברותא ב: אני לא יודע. יש לו כן עור.
חברותא א: יש עור. מוחק פירושו להחליק עור.
חברותא ב: הוא מביא שהרמ״א אומר שאין מוחק באוכלין.
חברותא א: למה לא?
חברותא ב: למשל מי שעושה קרם, קרם שיהיה חלק…
חברותא א: קרם הוא עוד תוספת, הוא לא מחליק.
חברותא ב: נגיד, אני מתכוון שבאוכלין, הוא אומר שהוא עושה שמלמעלה של האוכל יהיה חלק, יהיה קרמי או מה.
חברותא א: לא, כן, אבל בוא נהיה ברורים. זה אני מבין כאן. צריך לבדוק את כל הדרבנן׳ס והדברים, ואני עדיין לא יודע לומר הלכה למעשה, הם לא יודעים כלום.
אבל מה שעומד כאן מוחק, פירושו שיש משהו שהוא על גבי העור, שיער או נגיד אולי משהו אחר, והוא מחליק אותו. כשאתה מורח קרם, לא היה קרם שעשה את הדבר לא חלק, ואתה מחליק אותו. הוא לא מדבר על מריחה, אבל למשל מי ש, יש כלי כזה לעשות…
חברותא ב: אבל מה ההבדל? זה לא תיקון, אפשר לאכול את זה בלי זה גם.
חברותא א: כך אומר הרמ״א. זה לא כלום, זה עושה את זה יותר יפה.
חברותא ב: אבל אתה אומר, הוא לוקח חתיכת עוף ואתה מחליק אותו. אותו דבר, זה לא מפריע לחודים לאכילה, אומר הרמב״ם שמותר.
חברותא א: אבל תשאל רב, טוב מאוד, תשאל רב.
—
שלוש מלאכות – שלושה שלבים של תהליך אחד
חברותא א: אוקיי. אז, לצערנו כך, שלוש המלאכות הן בעצם אותו דבר, נכון? מפשיט, מעבד וממחק הם כולם שלבים של אותו דבר. זה כמו שלושה שלבים.
—
הלכה ו: תולדות של שלוש המלאכות
חברותא א: אוקיי. בוא נראה הלאה. הולך הרמב״ם למנות תולדות של שלוש המלאכות.
תולדת מפשיט: דוכסוסטוס
חברותא א: הרמב״ם מונה דוכסוסטוס. מי שהיה איתנו בשיעור בהלכות ספר תורה יודע מה זה. שעור, אחרי שמפשיטים אותו, אפשר לחלק אותו לכמה, כי הוא עבה, ואפשר לעשות ממנו שלושה סוגי פרגמנט. אחד מהם נקרא דוכסוסטוס. דוכסוסטוס, אני מתכוון, הוא הצד שקרוב יותר לבשר.
אם הוא לוקח את העור, הוא מחלק את העור מהדוכסוסטוס מהקלף, הרי זה תולדה דמפשיט וחייב. זו תולדה של מפשיט. האב של מפשיט הוא שמפשיטים אותו מהבשר, ושוב את העור עצמו אם מפשיטים אחד מהשני, זו תולדה דמפשיט וחייב.
תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו
חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. למדנו מעבד הוא לשים מלח. יש עוד דרך של…
חברותא ב: לא, מעבד זה לא לשים מלח. אחת הדרכים של מעבד היא אולי לשים מלח. מעבד הוא מה שמניחים. מעבד הוא לעבד את העור של הבהמה, והדרך איך עושים את זה, מה שהרמב״ם אמר, היה דרך שימת מלח. הרמב״ם לא אמר שזו הדרך היחידה. הוא אומר לך עכשיו עוד דרך.
חברותא א: המולח, מי שמעבד הוא מולח. זה סוג אחד של עיבוד.
חברותא ב: אוקיי, שמים פלפל או מלח, אני לא יודע מה יש כאן הרבה עוד דברים.
חברותא א: אבל המעבד שאנחנו יודעים כבר, שאמרו לנו מה זה מעבד, שמניחים מלח. למנות בנפרד המלכה, כי הדרך איך מעבדים היא דרך שימת מלח. זו דרך.
חברותא ב: אתה יודע על דרכים אחרות?
חברותא א: כן. יש לי כאן את הרמב״ם שמונה.
חברותא ב: למדנו עוד בכולל כבר, יש דרכים אחרות. שמים עצים ודברים.
חברותא א: לא רק את זה.
חברותא ב: בפשטות, מליחה היא שלב אחר של המליחה. זה לא אותו דבר. קודם שמים מלח, ואחר כך מורידים את המלח, ואז שמים סיד ועצים ודברים אחרים. זה דברים אחרים. יכול להיות מליחה היא עדיין חלק מעיבוד, יכול להיות מליחה היא מעבד בכלל.
מעבד: מליחה ועיבוד
כן, מהסיבה הזו היה לרמב״ם בעיה למנות בנפרד המליחה, כי הדרך איך מעבדים היא דרך שימת מלח.
חברותא א: זו דרך. אתה יודע על דרכים אחרות?
חברותא ב: כן. כן, הרמב״ם מנה את זה והם למדו שיש דרכים אחרות. שמים עצים ודברים. ולא רק את זה, בפשטות מליחה היא שלב אחר של המליחה, זה לא אותו דבר. קודם שמים מלח, אחר כך מורידים את המלח, ואז שמים סיד ועצים ודברים אחרים. זה דברים אחרים.
יכול להיות מליחה היא עדיין חלק מעיבוד. יכול להיות מליחה ועיבוד פירושו בכלל מליחה היא חלק מעיבוד. ראיתי שיש אנשים שאומרים מתרגמים כך כאן בגמרא, שם בגמרא מליחה ועיבוד. זה שניהם אותו אב מלאכה, אם אתה מונה את המלאכה, זה אותו דבר.
זה לא ממש נוגע, אבל הלאה… אני מתכוון לא נוגע כאן. אני יכול לטעון קודם, אבל אני לא יודע מה זה העצים. יכול להיות שזה לא בדיוק אותו זמן, יכול להיות שזה עושים אחר כך, אני לא יודע. אוקיי, זה גם לא…
—
מעבד: תולדות
מעבד פירושו לעבד בדרכים. אתה יכול לעשות את זה דרך כימיקלים, או אם מי שעושה את זה ידנית, מי שעושה את זה בידיו, ברגליו, הוא דורך על העור ברגליו עד שיתקשה ויתאמץ, או מרככו בידיו, או יש דרך לעשות את זה בידיים, לעשות אותו רך. להיפך, יש מי שרוצה לעשות אותו קשה, ומי שרוצה לעשות אותו רך.
מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים – מושכים אותו ועושים אותו ישר, מושכים אותו ועושים אותו ישר דרך משיכה, כדי להכשיר עורות הצנומים, כך עושים סנדלרים – הרי זו תולדת מעבד וחייב. אלו תולדות מעבד, הדרכים האחרות של לעבד עור חייב.
—
תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה
מה היא התולדה של מוחק היא כך: המורט נוצה מן האברה – מי ששולף נוצה, נוצה, מהאברה, מהכנף.
חברותא א: מהאברתו?
חברותא ב: כן, כן.
חברותא א: מכה באברתו?
חברותא ב: לא, זה עם עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”
הרי זה תולדת מוחק וחייב. זו תולדת מוחק וחייב, לשלוף נוצות.
דיון: למה מורט נוצות ולא גוזז?
וכן, צריך לחשוב למה אומרים מורט נוצות ולא גוזז? אולי חי מול מת? גוזז הוא גם חי. אני לא יודע.
וכן, יכול להיות שגוזז הוא כשרוצים את השיער, וכאן זה כשרוצים את העור, רוצים להוריד את השיער. אם ועל יכול להיות הבדל.
—
תולדת מוחק: ממרח רטיה
תרגום לעברית
וכן, מה עוד נכלל תחת מלאכת מוחק הוא הממרח רטיה כל שהוא. מי שממרח משחה, קרם, רפואה, אבל הוא ממרח אותה כך שתהיה בצורה מסוימת, שתהיה חלקה, או שתהיה שוה בשוה, או באיזו צורה מסוימת, בדברים המתמרחים, בדברים שממרחים אותם, עד שיחליק פניהם – עד שיהיה חלק. חייב משום מוחק.
חברותא א: מה הכוונה עד שיהיה חלק? האם זה אומר שסתם כשמניחים קרם זה לא ממרח?
חברותא ב: ממרח רטיה זה לא סתם להניח קרם. זה כשהוא ממרח אותו. הוא מניח שעווה בדברים המתמרחים, כן? יש לו את הדבר שהוא קשה, לא קשה, איך קוראים לזה, זה דבר סמיך, והוא מחליק אותו, הוא ממרח אותו על המקום שהוא צריך ללכת. עד שיחליק פניהם, הוא עושה אותו חלק.
אני חושב שזה אומר, לעומת זאת אם אתה הולך להניח ככה שזה ואתה לא ממרח אותו, זה לא ממרח. זה לא ההנחה, זה המריחה של הרטיה או השעווה. סתם לעשות רטיה זה לא בעיה. כאן כתוב שהוא עושה אותו חלק. יש לו בעיה שזה לא חלק, והוא עושה אותו חלק. כך אני רואה מה שכתוב כאן.
חברותא א: אני אומר, שעווה או זפת בדברים המתמרחים, זו הדרך איך מניחים את זה. יוצקים אותו על המקום שרוצים להניח אותו, ואחר כך ממרחים אותו.
חברותא ב: זה לא כתוב כאן.
חברותא א: זה כתוב בין השורות, באותיות הלבנות.
חברותא ב: באותיות שלך. יש לי אותיות אחרות. אני אומר כך: יש לו שעווה, יש לו שעווה כמו נר הבדלה, זה לא יפה לו, זה לא ישר. אז הוא עושה אותו ישר. הוא צריך שזה יהיה מוחלק, הוא מעוניין שזה יהיה ישר. חייב משום מוחק.
—
תולדת מוחק: שף בידו על העור
וכן, השף בידו על העור המתוח בין העמודים – דרך לעבד עור היא שמניחים אותו תלוי על שני עמודים ומותחים, עושים אותו מתוח. אתה יודע, פעם ראיתי, אפשר לראות איך עושים את זה אפילו עם חיות, עושים אותו מתוח. ועל זה הוא הולך עם ידיו והוא משפשף אותו, כך שזה יעזור לתהליך, כדי למחוק, לעשות חלק.
—
מחתך: גדר המלאכה
עכשיו נלמד את אב המלאכה של מחתך. מחתך פירושו לחתוך עורות למידות. כלומר, אחרי שכבר עשו עור שאפשר לעבוד איתו, צריך עכשיו לחתוך אותו ליריעות, למידות שונות.
אומר הרמב״ם כך, מהי אב המלאכה? “המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.” והוא, התנאי בחיוב הוא, “שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכוונה.”
מחתך לא פירושו סתם כשחותכים באקראי, זה רק כשחותכים בדיוק, חותכים חתיכה במידה מסוימת, “ויחתוך בכוונה”. בכוונה פירושו בכוונה לפי מדת ארכו ומדת רחבו. לעשות מידה בעצם זה מחתך, לא חיתוך. חיתוך זה קוצר, אולי נגיע לזה. לחתוך מסוים, בדיוק.
“שהיא מלאכה” – אחרת לא היה זה מלאכה, אחרת לא היה זה מעשה אומן, זה היה דבר פשוט.
אבל הוא אומר, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”
דיון: הפער בין “מכוון” ל״מתעסק”
זה מאוד מעניין אותי, כי בין “מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” ובין “מתעסק ומשחק” יש עוד הרבה באמצע. יש כשהוא צריך חתיכה משוערת, הוא צריך חתיכה, הוא יודע שאני צריך חתיכה. אבל זה לא “אלא כמתעסק או כמשחק”.
אני אומר, “כוונה למדתו” זה דבר אחד, “מתעסק ומשחק” זה דבר אחר לגמרי. “מתעסק ומשחק” פירושו סתם הוא משחק עם עור והוא חותך אותו לחתיכות כי משעמם לו. אבל יש עוד איפשהו באמצע, כשהוא צריך להיות לו חתיכה בלי לדעת מידה. והוא נקרא “מחתך כדי להפסיד”.
חברותא א: מה?
חברותא ב: שהוא חותך את החלק שהוא לא צריך. למשל, הוא רוצה קופסה גדולה, הוא חותך איפשהו בפינה, שהחתוך לא חשוב לו. הוא צריך לחתוך את מה שהוא כן צריך, לא את מה שהוא לא צריך. זה לכאורה פירוש “דרך הפסד”.
אבל זה מעניין אותי, כי “מתעסק” ו״משחק” זה קיצון אחד, ו״מכוון” ו״מתקן” זה הקיצון השני, ו״יודע שהוא מכוון” זה הקיצון השני. הרמב״ם מכניס כאן “מעשה אומנות” של חיתוך במידות מסוימות.
דיון: האם “מתעסק” ו״משחק” הם פטורים נפרדים
גם, לא ברור לי. זה חייב להיות פחות מ… זה לא ברור. לשון הרמב״ם לא ברורה. אפשר לומר שזה מדבר סתם על ענין של “מקלקל” שהוא פטור. זה קצת מוזר. יכול גם להיות שזה ענין של “מתעסק” שהוא פטור.
כל “מתעסק” בהלכות שבת, רואים במשנה בפרק ראשון, אני חושב כבר, ש״מתעסק” פטור. “מתעסק” לא מדבר על זה. “משחק” סתם כמו כאן זה כבר מי שמכוון. אז שני הדברים הוא היה צריך להיות פטור מסיבות אחרות.
חברותא א: לא, זה לא אומר כך. זה אומר שיש כאן משהו נוסף. יש סוג חיתוך שהוא לא עוסק, הוא לא מתכוון… זה לא ברור. צריך להבין את זה. הוא לא מתכוון לחתוך במידה, זה בטוח.
חברותא ב: עשיתי יותר מקומי, כולו… זה הכל פטור על כל פנים. אסור, אבל…
דוגמה: חיתוך לתפילין
החילוק כאן הוא לכאורה, שהוא חותך, הוא צריך מידה. נניח איזו בעיה יש לו. ה״מחתך” שחייב, יש לו בעיה. יש לו חתיכת עור, הוא רוצה לעשות תפילין, אבל זה גדול מדי. הוא מודד שזה יהיה במידה של התפילין שלו, שזה יתאים לפרשיות האחרות שיש לו לתפילין. זה חייב.
מי שלא צריך שום מידה, אין הבדל כמה גדול זה, הוא חותך – זה פטור. כך הייתי אומר. אף על פי שזה לא מתאים כל כך ללשון.
הוא אומר שזה נקרא מתעסק. שכשמישהו חותך ברצינות, הוא חותך בסגנון. כשמישהו חותך כי הוא רוצה להשתעשע עם חתיכת עור, או כי הוא רוצה לתת לבנו חתיכת עור, הוא רוצה חתיכת עור, אבל בלי כוונה שהוא רוצה לחתוך בצורה מסוימת או במקום מסוים, ורק כי הוא רוצה חתיכה – אה, זה מתעסק.
זה קצת מעניין. זה לא מתאים ללשון, כן. זה קצת מעניין, כי החלק הראשון שהרמב״ם עושה הרי ממש שמדברים על אומן שעושה ממש בכוונה, והשני מזה הוא לא אומן חלש יותר, אלא אפילו מי שהוא ממש אקראי. זה מעניין. אוקיי, עד כאן העבודה.
—
[סטייה: חיתוך נייר טואלט בשבת]
אבל זה ממש נוגע, למשל, כי אנחנו תמיד שואפים ללמוד להלכה למעשה, אבל לחתוך נייר לא חתוך זה יש בזה חשש מחתך. כי תדע, זה היה באחד הענינים המאוד מורכבים, כי זה לא מחתך אמיתי, כי הוא רק מחליק את היד על הקו. זה יותר כמו מתעסק או משחק, אפילו אם יש נקודות והוא חותך ליד אותו מקום. זה סוג של חיתוך.
להיפך, יכול להיות, שפעם יש את ההלכה הזו, זה לא אומר שזה חתוך. אני לא צריך יותר לחתוך שם בלבן. זה בטוח שהנקודות זה לא בגלל שזה ענין שיש שיעור של נייר טואלט. כמה גדול, סתם!
בכלל, הרמב״ם עוד לא אמר את זה, מחתך לכאורה פירושו עם סכין. אני לא אוהב כל כך כשמישהו קורע את זה עם ידיו… זה נשמע כמו מישהו שחותך. מחתך פירושו עם סכין ועם מדת ארכו ומדת רחבו. אני לא אוהב כל כך לקרוע חתיכה מגליל, אפשר לקטלג את זה תחת הגדר, אבל זה לא מובן כך בדרך פשוטה.
זה חייב להיות שאסור בגלל… לא, כי לא, אני לא רוצה לומר פשט לנייר שבת. נייר שבת זו חומרה. אני מקבל חומרה, בטוח. אבל האם זו חומרה, כי הדבר לא ברור והרבנים לא ברורים.
כי אם זה… זה במילים אחרות, אני צריך לזכור. אם זה דאורייתא, אז זה ככה. אם אתה אומר שזה פטור, אז יש כלל שמשום כבוד הבריות הרבנן מתירים הרבה דברים. אני אומר, ברגע שהרבנן אסרו לנו זה צורך, אז אם אין צורך, אתה יכול לקנות ערב שבת נייר חתוך. כי מה שאתה רוצה לקנות, אבל יש מקום שאין לו… אה, אולי הרבנן עושים את זה הרבה יותר קל.
חברותא א: כן.
חברותא ב: אוקיי, אבל זה לא השיעור שלנו. כן.
—
מחתך: תולדות
מהן תולדות מחתך? אומר הוא כך, נניח, הקוטם את הכנף – הוא חותך כנף, הוא לא מושך אותה לגמרי החוצה. כלומר, במקום למשוך את הכנף מהעור שזה יהפוך לגבשושית קטנה, הוא חותך את הכנף, כך שנשאר עוד קצת מהכנף למטה. כך אני חושב שזה אומר, כן, נכון. זה שונה ממורט, שהוא מושך אותה החוצה – הוא קוטם, הוא חותך.
אוקיי, הוא אומר שתופר יש לו נוצה והוא חותך, כי הוא רוצה את הנוצה. הוא רוצה אולי מידה אחרת של הכנף, כן.
וכן המגריד ראשי כלונסות של ארז – הוא צריך חתיכות עץ של ארז, של עץ יפה, והוא חותך מקום מסוים שכולם יהיו באותה מידה. הוא רוצה לגרד שזה ייכנס לחור שלו, מה שזה לא יהיה. כן. גם חייב משום מחתך, כי הוא חותך במידה.
וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ – מומחה העץ, אומן העץ – מן העצים, או חרש מתכות – או נפח, מי שעוסק במתכות חמות, מומחה ברזל. חרש, נו, איך כתוב בפסוק? חרש עץ, כן, נניח את הפסוק ההוא: חרש עץ ואבן. כשמומחה חותך, הוא חותך בדיוק, חייב משום מחתך, כי הוא רוצה שחתיכה כזו תיכנס לספסל שהוא בונה עכשיו, מה שזה לא יהיה.
חילוק בין מחתך לגירוד מתכות
מעניין, כי השאלה – כשמישהו מגרד חתיכות מהמתכות, זה לא נקרא מחתך. כי אז הוא רוצה… ההוא רוצה שהפירורים ישמשו למשהו, כאן הוא מדבר שהוא רוצה לעשות את זה במידה מסוימת. כן.
קיסם – קיסם ומפתח
רגע, הנוטל קיסם של עץ מלפניו – אם מישהו לוקח חתיכת עץ, יש לו חתיכת עץ, והוא רוצה לקחת ממנה חתיכה קטנה לקיסם – וקטמו – הוא חתך חתיכה – לחצות בו שיניו – או לעשות מפתח קטן – לפתוח בו את הדלת – חייב, כי הוא גם חתך בדיוק.
—
מחתך – “אין מחתך באוכלין”
רגע, כל דבר שראוי למאכל בהמה – דבר שראוי למאכל בהמה יכול ללכת – תבן ועשבים לחים ועצים – עצים אנחנו מוצאים את זה הרבה פעמים. אני חושב שעצים פירושו כמו קוצים, משהו כזה. אוקיי, וכיוצא בהן, מותר לקטום מהן בשבת – כי פעם שזה ראוי למאכל בהמה, לא רואים את זה כעץ שהוא כלי, רואים את זה כאוכל. זה לא שייך לתיקון כלים.
מותר, לא פטור – מותר. זה לא אומר תיקון כלים, אלא זה ענין של אוכלים. על אוכלים, נראה כאן שבאמת על אוכלים אין מחתך, כל הדברים האלה אין באוכלים.
דיון: למה אין מחתך באוכלין?
והמילה היא גם שזה לא… לא נעשה כלום. זה חתיכת אוכל, זה רך, נותנים את זה… הוא חותך את זה, הוא עושה חתיכה יפה, אפילו הוא עושה חתיכה יפה. אז אולי זה מה שהרמב״ם אמר “אין עיבוד באוכלין” – הוא מתכוון אולי לכל ה״אין עיבוד וחייב”.
אבל כאן יש לנו את זה שוב, “לקטום”. אמת. אז אני סבור שהמילה היא באמת לכל הדברים האלה, כי זה הסדר. באוכל כל אחד יכול קצת להשתעשע. זה לא כלי, אתה לא עושה כלום. אתה עושה חתיכה, יש לך חתיכה… אני לא יודע.
תן לי שנייה. כן. אז זה פשוט, דברים שאינם… אני חושב שזה באמת אחד, כי לא נעשה כלום. אתה לוקח דשא ואתה חותך אותו, זה נהיה דשא קצר יותר. That’s all that happens. זה לא נעשה ממשהו.
ואני חושב שכל הדברים האלה דיברנו על מאכלים. אז העניין הוא, “אין באוכלין” אין מחתך, אין עיבוד. למה לא? כי הדברים האלה הם מעשה אומנות. בכלי, כל דבר שעושים הוא מעשה אומנות. אוכל לוקחים, ממרחים אותו, עושים כל מיני דברים עם אוכל. אין מלאכה של… לא נעשה תיקון. אין מלאכה. לא נעשה כלום.
שאלה: מה אם כן נעשה משהו?
ומה אם כן? אתה תאמר קצת נעשה. כן, נעשה… זו באמת שאלה. זו שאלה אחרת. זה לא דאורייתא, נכון?
אממ. בינתיים כתוב שמותר, כי מישהו רוצה לאכול. זו הייתה ההלכה. נו, וכאן מדברים על מאכל בהמה, הוא גם נכנס לתיקון כלי יפה, הוא מסיים אותו. למה? הוא אומר, טוב מאוד, כי לא נעשה כלום. אוקיי.
—
מחתך – עצי בשמים
הלאה, נמשיך ללמוד. מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם – מותר לחתוך עצי בשמים, לא מהעץ. זה היה על קוצר. ללקוט פירושו לשבור. הרבה פעמים צריך לשפשף אותם, כמו שאנשים משפשפים את עלי ההדס שזה יריח.
אפילו שהוא קשה ויבש – אפילו זה קשה ויבש. לא לח שהוא אמר עכשיו שלח זה בטוח מותר, כי זה מאכל בהמה. אפילו זה קשה, זה נראה כמו חתיכת עץ שאמרנו קודם שאסור, עדיין בגלל המחשבה, מותר לשבור ממנו.
כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול – בין חתיכה קטנה, בין חתיכה גדולה. כי זה לא תיקון. קיסם אסור לקחת, אסור לקחת חתיכת עץ ולקחת ממנה קיסם. אבל לעשות שזה יריח טוב זה לא נקרא תיקון כלי, זה רק דרך להריח. נכון, הוא עושה ריח, הוא לא עושה לעץ כלום, הוא לא מתכוון לעץ.
כן. עד כאן הלכות מלאכת מחתך.
—
מלאכת כותב ומוחק
עכשיו נלמד על כתיבה ומחיקה, קצת ביחד. כן.
שיעור כותב
כותב. הכותב שתי אותיות – חייב. כותבים שתי אותיות, השיעור הוא – כמה השיעור של כותב? שתי אותיות.
שיעור מוחק – “על מנת”
ומוחק, עם כותב בא ההפך – מוחק. מה השיעור? אותו דבר. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק – כמה? כאן יש שני דברים: אחד, הוא מוחק כדי שיוכל לכתוב, וגם כמה הוא מוחק? הוא מוחק מקום לשתי אותיות – חייב.
שונה מקודם שכתוב “כדי לעשות כמותו”, שהתכוון רק לשיעור. כאן זה מתכוון לשיעור ול״על מנת”.
חילוק בין כותב למוחק – אות גדולה
נו. אומר הרמב״ם שהשיעור שתי אותיות זה לא שיעור במידה. הכותב אות אחת גדולה כשתיים – אם מישהו כותב אות גדולה שהיא גדולה כמו שתי אותיות, לא תחשוב שזה עדיין אותה מידה – פטור. כי שתי אותיות פירושו ששתי אותיות זו כתיבה חשובה, פחות משתי אותיות זו כתיבה חלשה יותר.
אבל מוחק, אבל במחיקה זה שונה. מוחק אות אחת גדולה – הוא מחק אות גדולה – אבל יש במקומה לכתוב שתים – פעם שהוא מחק אותה יצר עכשיו מקום לכתוב שתי אותיות, זה כן כמו מוחק שתי אותיות. כי במוחק הרי המילה היא על מה שמכינים, וכשמכינים את זה כן, יכול להיות אפילו אם אחר כך הולכים למעשה לכתוב אות גדולה אחת, אבל עשית מקום לכתוב שתי אותיות.
דיון: מידת אותיות
חברותא א: אנחנו עדיין לא יודעים על איזו מידה מדברים, כי כל אות אחת יכולה להיות שתי אותיות אם כותבים אותה בקטן.
חברותא ב: אוקיי, אני אומר שיש דרך כתיבה רגילה מסוימת או משהו. מה שהוא כותב עכשיו אולי.
חברותא א: קשה לומר כך. מה זה אומר אות אחת גדולה? כמה פעמים זה צריך להיות כמה גדולה היא?
חברותא ב:
אני אומר שעדיין לא ניתן שיעור. זה תמיד יכול להיות קטן יותר ותמיד יכול להיות גדול יותר. זה מה שר׳ יצחק חידש – שיעור.
חברותא א: אם אדם היה סופר שכותב גדול ועכשיו כתב קטן יותר, הוא לא חידש.
חברותא ב: נכון מאוד. לא אמרתי שאין שיעור, אמרתי שכאן אין שיעור.
דיון: במוחק – איזה אותיות הוא מתכנן
חברותא א: אם אתה כותב, מחקת אות אחת גדולה, ואתה הולך עכשיו לכתוב במקום שתי קטנות, האם זה חייב?
חברותא ב: לא, אפילו אם אתה לא הולך למעשה לכתוב שתי קטנות, עשית מקום לשתי קטנות.
חברותא א: למה עשית מקום? כי יש לך תכנית. בלי תכנית אין כלום. למחוק כשיש מקום זה לא מלאכה.
חברותא ב: אם אחד מוחק כדי שאחר יכתוב זה גם מוחק.
חברותא א: עוד תלוי איזה אותיות הוא תכנן לכתוב. תמיד מוחק רק כשהוא מתכנן משהו. “על מנת” – יש “על מנת”.
חברותא ב: כאן לא כתוב “על מנת לכתוב במקום המחק”.
חברותא א: אני שומע.
—
כותב – אות אחת שמשלימה ספר
טוב, אבל יש אופן שאות אחת תהיה חייב כותב. זה מובא כך, הענין של שתי אותיות הוא… בואו נראה מה הרמב״ם אומר.
כותב אות אחת ושלם בה את הספר – אם אדם כתב אות אחת – ושלם בה את הספר – הוא השלים עם האות את הספר, הוא כתב את הלמ״ד האחרונה של “לעיני כל ישראל”, עכשיו נעשה ספר תורה. הוא כתב רק אות אחת, אבל לאות האחת היתה חשיבות, זה היה שיעור – אז הוא כן חייב.
דיון: רק השלמת ספר, או כל אות חשובה?
חברותא א: אני לא יודע אם אפשר לומר שכל פעם שאות היא חשובה, או דווקא כשזה השלמת ספר?
חברותא ב: הוא סיים, זה הענין. כי זה חשוב, כן, זה הדבר. כי ממילא זה נקרא כתיבה כי זה חשוב.
חברותא א: אם למשל מישהו כותב את הראשי תיבות שלו, על כל החפצים שלו עומד ל׳, על כל הספרים שלו, זה הסימן שלו. זה חשוב.
חברותא ב: השאלה שלי היא האם כל פעם שזה חשוב, או רק כשזה השלים ספר.
חברותא א: ספר אולי פירושו גם מכתב, זה השלים את הפתק. יכול להיות?
חברותא ב: נו, אבל אתה תאמר שזה מאוד חשוב, כי אפשר למצוא בגמרות פחות חשוב, כי זה סימן שזה שלו, נניח.
קשר לאורג ומכה בפטיש
זה דומה למה שלמדנו באורג, שצריך להיות שתי אצבעות, אבל בסוף אפילו אחת, כי בזה הוא מסיים את ה… כל מכה בפטיש היא בעצם כך. סתם להכות פטיש למשל, אפילו מלאכה שבדרך כלל עדיין לא היתה מלאכה, אבל המלאכה שמסיימת, שעושה את הדבר… אז צריך כן מלאכה נוספת בשביל זה, לא אותה מלאכה. צריך להיות משהו, המשהו יכול להיות או להכות בפטיש או משהו. צריך להיות משהו בסוף.
חברותא א: אבל אני אומר שמכה בפטיש היא מלאכה נוספת, זה לא בונה שהוא הסוף. בבונה גם הסוף יהיה בונה, זה בסוף, כמו בלבנים שלמדנו למשל. אבל השאלה נשאלת אם זו האות האחרונה של הספר, כי זה עצמו אולי צריך להיות, צריך לדעת את דיני מכה בפטיש.
חברותא ב: לא ממש?
—
כותב – מתכוין לקלקל
טוב. הכותב ומתכוין לקלקל – יש דבר כזה שבדרך כלל אם מישהו מקלקל הוא פטור. אז הכותב ומתכוין לקלקל עור הוא עדיין חייב, אפילו הוא כותב אותיות כי הוא רוצה ללכלך את הניירות הריקים שיש לו מולו, תאמר שיש לו מקלקל של הניירות. לא, חייב.
כי הוא כותב עדיין חייב על מקום הכתב. כתב זה לא פשט שכי אני מייפה את הפתק, אני עושה שעל הפתק יהיו אותיות, אלא הכתב, רק הכתיבה עצמה. לא איכפת לי האם בזה הרגת את העור, כי האותיות לא היו שייכות שם, אלא מה, למעשה עשית כתב. מעניין. טוב מאוד.
מוחק על מנת לקלקל
חברותא א: אבל, בא עוד כמו מוחק את כל זה, אבל כותב לא מחזיק בזה, זה לא עוד שלב בעור, זה דבר בפני עצמו, זה כתב. אבל מוחק הוא על מנת לכתוב. אז מוחק על מנת לקלקל, כי הוא רוצה לקלקל, מישהו כתב והאחר הולך ומוחק את זה, לא שצריך לכתוב שם מחדש, הוא פטור. או אפילו על מנת לקלקל את העור, אה, זה לא ממש הגיוני. אבל הוא אמר לעצמו מוחק שלא על מנת… מוחק שלא על מנת לכתוב הוא… אולי זה מתכוון, זה המסביר את שלא על מנת לכתוב פירושו על מנת לקלקל. לקלקל את העור. שלא על מנת לקלקל את הכתב.
איך נעשה מקולקל העור על ידי זה, אני לא יודע, אבל כך הוא מפרש גם. אה, על מנת לקלקל את העור. אבל אם הוא עושה על מנת לקלקל את הכתב, האם זה נקרא גם על מנת לכתוב? לא. הוא מקלקל.
חברותא ב: את זה כבר אמרת קודם.
חברותא א: אה, אמרתי לעצמי כך. אוקיי.
לא, אני אומר כאן, מוחק על מנת לקלקל זה בוודאי לא מוחק על מנת לכתוב. אני אומר, זה סתם פטור כי הוא לא מוחק על מנת לכתוב.
חברותא ב: נכון. כן, הוא אומר את זה רק כי הוא רוצה לומר לאפוקי מהכותב על מנת לקלקל.
דיון: מה פירוש מוחק?
חברותא א: אני חושב שמוחק יכול להיות אפילו אין שם אות, הולכים כך לגרד את העור קצת, שזה מקלקל אותו.
חברותא ב: אני לא מאמין שזה נקרא מוחק. זה רוצה להיות ממחק או משהו כזה. ממחק הוא מלשון קלקול. דברים אחרים. על זה מדברים רק. מוחק פירושו למחוק אות.
חברותא א: אוקיי.
נפל דיו על גבי ספר
חברותא א: טוב. נפל דיו על גבי ספר, נשפך דיו על ספר, ומחק אותה, הוא מחק את זה. או נפל שעוה על גבי פנקס ומחק אותה. פנקס זה דבר שכותבים עם שעווה, נכון? כותבים עם שעווה או מכסים את זה עם שעווה? משתמשים במשהו שעווה שם.
חברותא ב: אה, מגרדים בשעווה. פנקס הוא לוח של שעווה, ומגרדים בו אותיות.
חברותא א: ומחק אותה, הוא מחק את זה. אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, אם המקום שהוא מחק יש בו מקום לכתוב שתי אותיות, הוא גם חייב. כי זה נקרא גם מוחק על מנת לכתוב. נכון? אף על פי שהוא לא מחק אותיות, אלא הוא מחק כמו לכלוך.
הכותב אות כפולה
חברותא א: טוב. אומר הרמב״ם כך: הכותב אות כפולה, אם מישהו כותב את אותה אות פעמיים, כפולה פעמים, פירושו שהוא כותב אותה ארבע פעמים. הוא מסביר, כפולה פעמים כשם אחד, כגון הוא כותב פעמיים ר׳, פעמיים ת׳, פעמיים ג׳.
למדנו שכותב צריך לכתוב שתי אותיות, נכון? עכשיו, שתי האותיות פירושו בדרך כלל שיש משמעות לשתי האותיות, לא סתם שתי אותיות שלא אומרות כלום. כך משמע. נכון, נכון, הוא אומר כאן כשם אחד. ולא, אולי יש פעם שהוא אמר קודם את הדבר הברור ששתי אותיות צריכות להיות בעלות משמעות, כמו מילה גד, אני יודע, משהו שם, המילה שם למשל היא שתי אותיות, פירושה משהו. עכשיו הוא מלמד שאפילו כותבים את אותה אות פעמיים, אבל יש לזה משמעות, אם אין לזה משמעות הוא פטור. אם מישהו כותב א׳ א׳, ב׳ ב׳, הוא פטור. כי אין לזה משמעות. אולי יש פעם שא׳ א׳ יש לזה משהו.
חברותא ב: כן. כי כל המילים האלה יש להן משמעות. המילה ר״ר יש מילה כזו בתורה, “רר זאב רר בבשרה” או משהו כזה, או ת״ת – לתת, ג״ג – גג. כל הדברים האלה הם מילה. ממילא, אף על פי שיש חסרון שזה לא שתי אותיות שונות, אותה אות פעמיים, אבל זו כן כתיבה חשובה כי יש לה משמעות. מה שאין כן אות שכותבים פעמיים לא חשובה, זה כמו פעם אחת, זה כמו אות אחת.
בכל כתב ובכל לשון
חברותא א: אומר הרמב״ם, איזו שפה או איזה כתב אין הבדל, “בכל כתב ובכל לשון חייב”. אפילו משני סמיונות, אפילו שני מינים שונים. פירושו, אות ממין אחד של אלפבית, עם סימנים שיש להם סימן אחר בכתיבה. פירושו, אות אחת בסינית ואות אחת ברוסית, שהם מיני אלפבית שונים.
או אומר הוא, או שני סימנים, אפילו כשזה לא אומר מילה, זה סימן למשהו. איקס. איקס הוא גם אחד מה-ABC, אבל חץ, משהו כתיבה מקובלת שהיא סימן.
דיון: מה פירוש “סמיונות”?
חברותא ב: מה הוא אומר? לא בטוח. אולי הוא מתכוון לשונים, זה דיוק. חשבתי שסמיונות פירושו מינים שונים, לא רק שתי שפות, אבל יש להם אותיות, צורות אותיות. אפילו זה מאוד שונה כמו סינית, שזו כתיבה שונה מאוד. זה הבדל, זו שפה אחרת, זה לא שאלה. זה הבדל, זה שני דברים שונים. חשבתי שסמיונות פירושו לכאורה שהוא כותב שתי אותיות, אחת ביידיש ואחת באנגלית, אבל הן מתחברות כך.
חברותא א: אה, הן מתחברות כך. כך חשבתי. חשבתי שסמיונות היא שפה שמורכבת מסימנים, כמו הירוגליפים, איך אומרים את המילה הזו. מה החידוש? זה פשוט. כי הוא עושה תמונה של ציפור ולידה תמונה של ברווז. זה לא אותיות. ציפור וברווז במצרית פירושו “אני הולך להכות אותך”, אני לא יודע מה זה אומר משהו.
אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב
חברותא א: טוב, כותב… כן, אומר הרמב״ם הלאה, עוד אופן. אומר הוא כך, הכותב אות אחת סמוך לכתב, הוא כותב אות אחת, אפילו הוא כותב אותה סמוך לכתב וזה מתאים למילה שלפניה, יש דעה שבזה הוא עשה מילה, כמו האות האחרונה של ספר, אין לזה אותה מלאכה.
או כתב על גבי כתב, הוא כתב יותר מאות אחת, אבל הוא כתב מעל, כבר היה כתוב, הוא העביר שוב את האות על המילה.
או המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות, רציתי לכתוב ח׳, אבל ח׳ בכתב אשורית היא שני זייני״ן. שני זייני״ן לבד היה כמו “זז”, כן, היה שם, היו שתי אותיות שעושות מילה. אבל כאן הוא בכלל לא התכוון לכתוב שתי אותיות, הוא רצה לכתוב ח׳ בכלל. בטעות הוא עשה ח׳ חלשה ונעשו שני זייני״ן.
וכן כיוצא בו בשאר אותיות, איזו אות נוספת אתה יכול לחשוב? נעשה שבור, הוא כתב ש׳ ונעשו שלושה ווי״ן, שאני לא יודע. אבל זה היה פטור, כי… כי… כי אין אות של שלושה ווי״ן, אין מילה של שלושה ווי״ן.
דיון: המילה “וו”
חברותא ב: המילה “וו”, “וו” פירושו וו. המילה “וו”, שני ווי״ן, אני לא יודע אם זה נקרא מילה. אני לא יודע. “וו” פירושו וו, “ווי העמודים”.
חברותא א: אה, “ווי”. “וו” אחד… “וו” הוא “וו”. אוקיי. לא בא א׳ באמצע? זה משהו… או י׳ באמצע?
חברותא ב: לא, בוודאי לא.
חברותא א: נו נו.
שתי אותיות במקומות שונים
חברותא א: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה, שאינו רואה, המילה “שאינו רואה” היא מעניינת, הגמרא אומרת “שאינו רואה”, פטור, שאינו רואה זה את זה. פירושו, כשאתה כותב על קיר אחד ומיד לידו על הקיר הבא, אפשר לקרוא את זה. אבל כשזה על התקרה ועל הקורה, אין קשר בין השניים.
או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה, שני דפים שונים שאינם אחד ליד השני, הוא פטור.
אבל כתבן בשני כתלי זוית, שאפשר כן להסתכל על זה כהמשך, אות כאן והקיר הבא האחרת, אם חותכים על פנקס, לעין אחת רואים שאפשר לשים אחד ליד השני, או אפשר להסתכל על זה כהמשך, חייב.
חברותא ב: אה, טוב. זה הכל פרטים ודעות שהשתי אותיות צריכות להיות ביחד כך, זה צריך להיות מילה. אז, יש שונים, הרבה תמציות גבוהות של דעות.
שתי אותיות בשתי ערים
חברותא א: אומר הרמב״ם, מה שאמרתי שאם שני דפים אפשר לקרוא אחד עם השני, לא רק אם שני הדפים מונחים אחד ליד השני, אלא אם הם יכולים להיות אחד ליד השני. ממילא אומר הוא תמצית גבוהה מעניינת: אדם לקח מגילה והוא כתב אות אחת במדינה זו, והוא השאיר שם, והלך בעיר אחרת, הוא הלך למקום אחר, לעיר אחרת, והוא כתב על פתק אחר, מגילה אחרת, אות אחת, חייב. אפילו הם לא אחד ליד השני, אבל הם יכולים להיות אחד ליד השני.
שמאחר שמקרבין ונהגין זה עם זה, כשלוקחים אותם ביחד הם כן יכולים להיות הוגה, אפשר כן להגיד את זה. הוגה כאן לא פירושו כמו לחשוב, כמו “הגיון לבו”.
חברותא ב: פירושו לקרוא. אפשר לקרוא את זה. זה התרגום הנכון.
חברותא א: זה צריך להיות, זה צריך להיות יכול לומר. “הוגה את השם” בבית יוסף, פירושו משהו להגיד.
חברותא ב: אוקיי, כן. אני אומר לשון כך.
חברותא א: ואינם מחוסרין מעשה לקרב אותן. לא צריך, כשצריך לתלוש, הוא ישאל כך, ומה קורה אם זה כמה עמודים אחר כך כרוך? אפשר גם לקרב ולתלוש. אבל זה עדיין מחוסר מעשה, צריך לחתוך את זה. זה לא כמו מילה, אבל זה נתון, אפשר לשים אחד ליד השני.
אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה
חברותא א: אומר הלאה הרמב״ם כך: הכותב אות אחת, כשמישהו כותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה, אפילו אם אותה אות, בדרך כלל אנשים יודעים שזה סימן למילה שלמה, כן, זה התרגום. למשל, כשמישהו כותב ה׳, שאנשים יודעים שזה פירושו השם, כן? הוא פטור, כי למעשה הוא כתב רק אות אחת.
כיצד? כותב מ׳, כאן הוא אומר את הדוגמה, וכן הכותב אות מעשר, אדם נתן לך מעשר, הוא היה אופה, שבשבילו היה סימן מ׳, מעשר, הכותב אות מעשר. או מ׳ למנין, למספר, מ׳ 40, “וישאר יעקב משה כותב ארבעים”, ומי שהולך לקרוא את זה יאמר 40, אבל הוא פטור.
מגיה אות אחת
חברותא א: אומר הרמב״ם כך, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, אדם מגיה דברים כתובים, הוא מתקן, ו…
תיקון אותיות: ח׳ לשני זיי״ן
כמו שלמדנו קודם, עם הח׳ היה, הוא התברר כך קודם. מי שעשה את שני הזיי״ן, עכשיו הוא מתקן את זה. מי שעשה את הטעות הוא פטור, אבל מי שמתקן את זה הוא חייב, כי הוא כתב שני זיי״ן. הוא חייב, אפילו הוא לא כתב מחדש, אבל הוא עשה שיהיו שם שני זיי״ן במעשהו.
“וכן כל כיוצא בזה” – פירושו, כל אות אחרת שאפשר לתקן ולעשות איזה שתי אותיות. כן. טוב. “חייב כל כיוצא בזה”.
—
כותב בשינוי
טוב, עכשיו הוא הולך לומר אם כותבים בשינוי. בינתיים עדיין לא היה לנו סתם במלאכות אחרות שינוי, אמת? כאן הולכים לומר שינויים, דברים עם שינויים.
“הכותב בשמאלו” – מה? היו דברים שהם פטורים, שזה לא הדרך.
חברותא: כמו “לפי תומו” ו״דורסו לפי תומו”.
חברותא: לא, כמו לאפות עם תולדות חמה.
חברותא: לא, זה היה שזה לא אש. לא בגלל שזה שינוי, אלא שזה לא דרך המלאכה. לא בדיוק. כאן הוא עושה את אותו דבר, רק הוא עושה את זה קצת אחרת. אבל מבשל שהתורה מדברת עליו הוא אש, ותולדות חמה זה דבר אחר.
הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו
“הכותב בשמאלו, או לאחר ידו” – מישהו כותב עם יד שמאל שלו, או עם גב היד שלו, כמו מי שעומד שם? לא אפשר לכתוב כמה אותיות בבת אחת.
תרגום לעברית
“או ברגלו, או בפיו, או במרפקו” – כלומר הוא מכופף את ידו, הוא מניח את הנוצה בין שני חלקי היד, וכך הוא כותב.
בכל הדרכים הללו – פטור.
דיון: מהו הפטור?
חברותא: מהו הפטור? הוא עשה שיהיו שתי אותיות. הרמב״ם לא אמר זאת. הרמב״ם היה צריך לחשב זאת בכללים, שכל המלאכות, רק כשעושים אותן כדרכן, ועם שינוי…
חברותא: לא, אבל הוא אומר שדין שינוי הוא דין בכל ל״ט מלאכות, וזה דין מיוחד כאן.
חברותא: דווקא אנחנו כן ראינו, למשל, בולע לפניו, שהיה הגברא נושא של… כי הוא רצה שמירה מעולה, ונעשתה שמירה פחותה.
חברותא: כן, אבל אתה רואה דווקא אופנים, שם זה היה לגבי הנושא של כוונה. אבל אנחנו ראינו דברים כאלה. בסדר.
פירוש “לאחר יד”
הלשון “לאחר יד” הוא מסוג הכותב, כן? הוא כתב עם הגב, במקום לכתוב כך, כותב כך. משהו כזה. מבין למה אני מתכוון? כך אני מתכוון הפירוש.
חברותא: הוא אומר שחסר במלאכת מחשבת.
חברותא: לא, זה לא הדרך. צריך להיות הדרך.
חברותא: מה כתוב כאן בו? זה אונס.
חברותא: כך כתוב בספרים הקדושים.
דיון: מסתכלים על המעשה או על הפעולה?
חברותא: אבל זה מעניין, כי צריך לחשוב על ה… הדבר הוא בדרך כלל שנעשו שתי אותיות. לא מסתכלים בדרך כלל כל כך חזק על המעשה.
חברותא: לא, מסתכלים תמיד על המעשה. אני יודע שאתה רק אמרת בשני דברים, אבל אני חושב שאתה לא צודק. פעולה היא דבר שעושה משהו. הוא אמר “פותח”, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול היה לעשות. הוא עשה זאת בדרך מוזרה, ונעשה פתוח. זה לא נעשה. זה שניהם. זה תמיד שניהם.
חברותא: כן, אבל למשל, מוחק שהוריד קצת מהח׳, ונעשו שני ז׳ין. הוא לא כתב עם שינוי.
חברותא: לא, הוא לא כתב כמו שכותבים. הוא עשה שיהיו כאן שתי אותיות.
חברותא: לא, לא, לא סתם. זו דרך אחרת של כתיבה. אחת מהדרכים של כתיבה. זו דרך נורמלית של כתיבה, לתקן. מגיה להיות הוא חלק מהענין של כתיבה. זו לא דרך מוזרה חדשה של כתיבה.
חברותא: אבל מה אתה אומר שהוא גרד קצת? הוא אומר שהוא יצר שיהיו כאן שתי אותיות. ומה שהוא עשה עם שמאלו הוא גם יצר שתי אותיות.
חברותא: אני לא יכול לדון איתך עכשיו, כי אני צריך לסיים את הפרק. יש לי עוד שני אנשים אחרים עכשיו.
—
איטר – שמאלי
“איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם” – איטר, אדם שהוא שמאלי, שלא כתב עם יד שמאלו כרגיל, אלא עם ימינו, שהיא לו כמו השמאל של כל אדם – הוא פטור, כמו כותב בשמאלו. והוא חייב דווקא בימינו. כותב בשמאלו חייב. כן.
“אבל שולט בשתי ידיו בשוה” – כלומר הוא רק כאן על כתיבה, אם הוא עושה משהו אחר עם השמאל גם כן, אני לא יודע, קשה לומר. כי שולט בשתי ידיו בשוה, מי ששולט בשתי הידיים, אז הוא חייב, אין חילוק, זה אפילו נניח בדרך כלל עושה בימין, אבל אם עושה בשמאל גם בדרך נוחה – חייב.
—
קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו
“קטן אוחז בקולמוס” – קטן מחזיק את הקולמוס, הוא עדיין לא יכול לכתוב לבד, “וגדול אוחז בידו וכותב” – הגדול הוא זה שמוביל את ידו וכותב עם ידו – חייב. הגדול חייב, כן.
ולהיפך, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – פטור.
שוב, האוחז, הוא הכותב. זו ההלכה. הנקודה של ההלכה היא שמי שמחזיק את הקולמוס אינו הכותב, אלא מי שכותב, מי שדוחף אותו, מי שאוחז בידו.
חברותא: הוא אומר שלכאורה אותו דבר, שני גדולים, כשאחד דוחף והשני מחזיק את העט, רק הראשון חייב.
חברותא: כן, החידוש הוא רק ש…
חברותא: אבל מה ההבדל בין גדול וגדול לא?
חברותא: בסדר. כן.
—
דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים
טוב, הלאה. הכותב על בשרו… אה לא, למטה למטה. זה לקחנו אתמול.
עכשיו ניקח עוד כלל. שכתיבה צריכה להיות דבר העומד, צריך להיות דבר המתקיים, צריך להיות עם דיו, צריך להיות משהו דבר אמיתי.
“אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד” – דבר ש… הרושם ועומד, משהו שעושה רושם בנייר ונשאר. זה דבר שמחזיק מעמד.
“כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס” – הוא מונה סוגי דיו שהם משהו שמחזיק מעמד. דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס – סוגים… כמה מהם כבר נתקלנו ב… סוגי דיו.
“ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם” – וצריך גם להיות כתוב על דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.
“אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד” – משהו שלא יחזיק מעמד, “כגון משקין ומי פירות” – שיחזיק מעמד קצת אבל אחר כך יימחק.
“הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות” – כי כל דבר שאינו עומד, זה לא יחזיק את הכתב זמן רב.
הרשימה מדברת על הדיו, שאם מתכוונים גם לנייר, צריך להיות נייר כזה שמחזיק מעמד. אם הנייר לא יחזיק מעמד, טוב מאוד – פטור, כי הוא יתייבש ויעלם.
בקיצור, כי צריך להיות דבר עומד על דבר עומד. אתה צריך לכתוב עם דיו שמחזיק מעמד זמן רב, על דבר שמחזיק מעמד זמן רב.
כך גם במחיקה, צריך להיות כתב עומד על דבר עומד. זה צריך להיות דבר שהוא עם דיו ראוי על נייר ראוי, ורק שם יש מחיקה.
—
הכותב על בשרו
נמשיך הלאה.
“הכותב על בשרו” – לכאורה יוצא שאם אחד כותב על בשרו, הרי הוא מנה את אחד הדברים שמחזיקים מעמד כן, שעור חייב משום כותב, כי על עור של אדם יכולה להתקיים הכתיבה.
אבל למעשה לא. הוא אומר כאן, למעשה אפילו “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן”. פירוש, אפילו אדם חי שונה מעור מת, שזה כן יימחק מהחמימות של האדם, מהחום.
“הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים” – אין זה פשוט שזה דבר שאינו מתקיים שאי אפשר לכתוב עליו, אלא זה כמו דבר שנמחק.
חברותא: לא נאמר שאם משהו נמחק זה למפרע לא היתה כתיבה. אני לא כל כך מדויק… אנחנו יודעים במציאות שזה יימחק. מה ההבדל?
חברותא: הגורם הוא החמימות בשרו.
חברותא: אני לא מבין את ההבדל. אנחנו יכולים לדבר על זה ולומר שלוש פעמים אני לא מבין, אני לא מבין, אני לא מבין, אין לי זמן.
חברותא: בסדר, אבל…
חברותא: אין לי מהלך בינתיים. נסיים את הפרק עוד שלוש דקות.
—
המשרט על בשרו / הכורת על עור
“אבל המשרט על בשרו צורת כתב” – אם אחד חורט, הוא לא עושה זאת עם דיו, זה לא נקרא כתיבה. אם אחד חורט, הוא לא עושה שרטוט. נלמד על שרטוט. משרט. אבל זו לא הכתיבה הישירה. זה לא נקרא כתיבה בעור, אין זו כתיבה ישירה.
חברותא: אם יש את העוגה הכתובה, שרצו להסיר משהו?
חברותא: לא, נראה כבר איך זה שונה מזה.
“הכורת על עור כתבנית כתב” – כן חייב משום כותב. אבל אם אחד חורט בבשרו, פטור. אבל אם אחד חורט בעור מופשט, וזו דרך הכתיבה דרך חיתוך באות, והעור משייף אותיות, כן יש כעין כתב.
“ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר” – שהוא עושה רשימה כדרך הכתבנים כשר, כדרך כתבנים כתב הוא פטור. כלומר אם זו קריעה, הוא לא יחזיק מעמד, הרשימה לא תחזיק מעמד, הוא פטור.
כך הוא אומר, כך הוא מביא מהשולחן ערוך.
דיון: למה קריעה על עור חייב?
חברותא: אבל למה, מה ההבדל בין, למה קריעה על עור חייב? כלומר כן דרך כתיבה?
חברותא: קריעה על עור פירושו לכאורה הוא חותך דרך. הוא חותך דרך, הוא עושה שהכתב יהיה מהחור, במקום מהכתיבה.
חברותא: יש לי ראיה, כלומר כתיבה, כי הלוחות היו, כך כתוב, כתיבה משני עבריהם.
אממ, טוב.
—
המעביר דיו על גבי סיקרא
“המעביר דיו על גבי סיקרא” – מניחים סוג דיו על סוג דיו אחר – “חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק” – כי באותו מעשה מחקת את הכתיבה הישנה.
חברותא: שונה ממה שלמדנו קודם, אחד כותב מעל, הוא ממלא את האותיות שכבר כתובות. זה רק כשהוא עושה זאת עם אותו דיו או מה?
חברותא: אבל כשהוא מניח דיו בצבע אחר…
חברותא: אבל דווקא דיו על גבי סיקרא, נראה בשיעור הבא. כי סיקרא היא סוג דיו חלש יותר, זה אדום, זה לא… סיקרא קיימת היא אדומה.
חברותא: האם התחתון חלש, או בגלל שהוא מניח צבע חדש?
חברותא: הוא מתקן את זה עם זה.
“אבל דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי דיו” – יותר גרוע. אם סיקרא על גבי דיו, הוא לא עשה עכשיו יותר חזק, לא עשה יותר חלש אולי אפילו – הוא פטור. אולי הוא לא מוחק גם לא, ולא כותב, הוא לא עשה כלום, מבין?
אם אתה עושה את זה טוב יותר, היה הצבע הלא נכון, עושה את זה טוב יותר מאדום לשחור, הוא חייב שתיים – מוחק. באותה פעולה הוא עושה כותב ומוחק. הם כבר ראו שאפשר באותה פעולה לעשות שתי מלאכות.
“אבל דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו” – פטור כי הוא לא עשה כלום טוב יותר. זה סתם בזבוז זמן.
—
תולדת כותב: רושם
הלאה.
“רושם” – מה… עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.
רושם, כשהוא רושם, הוא לא כותב עם דיו, אלא הוא חורט חזק פנימה.
חברותא: רושם פירושו coloring, painting.
חברותא: רושם פירושו painting? לא חריטה?
חברותא: לא. הגמרא אומרת, רושם על עור היה paint, לא חריטה על העור.
חברותא: אה, חשבתי שזה כתב.
רושם, כן. רושם הוא הפירוש.
מלאכת רושם – תולדה של כותב
אבל היורה לגבי הסיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – פשוט כי זה לא עושה כלום טוב יותר, זה סתם בזבוז זמן.
—
הלאה, רושם. עכשיו הוא הולך לומר את התולדות של כותב.
רושם הוא כשהוא רושם – הוא לא כותב עם דיו, אלא הוא חורט חזק פנימה. רושם הוא הפירוש painting. רושם פירושו painting, לא חריטה. היה “רושם על העור” – היה צביעה, לא חריטה על העור. סתם כתב.
רושם הוא הפירוש… כי הם מסתכלים על הכותב, הם אומרים כך: רושם וכותב – ההבדל הוא שכותב פירושו לכתוב אותיות, כתיבה. רושם פירושו לעשות תמונה. יכול להיות תמונה, או… אני קורא לזה painting – אני לא מתכוון למילה painting, אני מתכוון כמו שהוא עושה קו, הוא עושה משהו אחר, משהו לא אותיות. הוא עושה משהו דבר שיש לו משמעות, אבל לא כותב.
—
בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. תרגום עברי, אבל אני רואה שזה אומר עשה צורות.
דיון: מה פירוש “רושם”?
אצלי נראה שרושם פירושו חריטה.
לא, זה בוודאי לא פירושו חריטה. זה היה קודם – רושם היה… היה משרט, והיה קורע. הוא אמר רושם. קריעה פירושה קריעה. רושם אמרו – למה זה לא… מה לא מתקיים? רושם… כי זה חרוט לא בעומק. לא חרוט, לא חתוך, לא חרוט. זה כתוב עם משהו, אבל זה לא…
אולי שם זה כן פירושו. כאן זה בוודאי painting, כי הוא אומר בכוחל – כוחל פירושו כחול, כן, איזה דיו, איזה סוג צבע. ששר – כבר היה לנו הששר רגיל, אני זוכר. זה סוג צבע.
כדרך שהציירין רושמין – כמו שציירים עושים – הרי זה חייב משום כותב. זו תולדה של כותב.
מה פירוש ציור? אני לא יודע.
—
שיעור של רושם
הוא לא אומר את השיעור. באותיות זה שתי אותיות. ברשומים וצורות צריך להיות צורה שלמה, או חתיכה מצורה – הוא לא אומר מאוד ברור.
אולי להיפך – אולי רק באותיות שייך שתי אותיות, כי אות אחת אין לה משמעות בדרך כלל. הם למדו: אות אחת עם משמעות כן חייב. רושם, אפילו רושם קטן, סימן קטן, כן חייב, כי יש לזה כבר איזו משמעות.
צריך לדעת מה זה משמעות? מה פירוש משהו? משהו עם משמעות. משמע כותב הוא דבר שהוא יכול לומר שיעור. אולי זה כל שהוא? לא יודעים.
בסדר. הוא לא אומר את זה, הוא רוצה אולי לומר כל שהוא. הוא לא אומר כל שהוא גם לא.
—
מוחק את הרושם לתקנו – תולדה של מוחק על מנת לכתוב
ולכן: המוחק את הרושם לתקנו – אם אחד מוחק את מה שצבעו או את מה שציירו, והוא עושה זאת לתקנו – שיעשו את זה מחדש טוב יותר או מה – נקרא זה כמו מוחק על מנת לכתוב, וחייב. תולדות – זו תולדה של מוחק על מנת לכתוב.
—
מלאכת משרטט
טוב, האחרונה מקטגוריית הדברים היו משרטט. והם כבר היה להם גם בהלכות ספר תורה – ספר תורה צריך לשרטט, כלומר לעשות קו שעליו ייכתבו, שייכתבו בסדר.
המשרטט – מי שאחד חורט בקלף ועושה קו שעליו ייכתבו – שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב.
אגב, שיעור הוא אומר: השרטוט גדול מספיק שיוכלו לכתוב מעליו שתי אותות. שתי אותות פירושו – הוא מתכוון לאותיות, שיהיה הרבה.
אגב, אני כבר יודע – אני מתכוון, במנהג בספרי תורה כותבים חורטים, אבל יכול להיות שהוא עושה קו עם עט, וגם יש לזה את אותו איסור שרטוט. זו תולדה של מלאכה נוספת. הוא לא כותב אות, הוא עושה קו – זו הכנה לשרטוט, שהוא קו להיות. תראה, הוא יכול להיות.
—
תולדת משרטט – חוט של סיקרא
חרשי העצים שמעבירין חוט של סיקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה – שיש עד היום את הטריקים, טריק טוב, עושים את זה ישר – הרי זה תולדת משרטט.
יש לאחד כזה חוט צבוע, חוט, והוא נותן לו הקשה – משחררים אותו שילך למקום ישר כשרוצים לעשות קו ישר. זו תולדת משרטט.
אף על פי שהוא לא הולך על הכתיבה, הוא הולך על החיתוך – אבל זו עדיין דרך לעשות לעצמו כמו הדרכה למה שעושים, שיהיה ישר.
—
גבלים – חוצב אבנים
בגדיד יש אחדות – מי שחורט, כשרטוט חריטה, כשרטוט חריטה.
אומר הוא, זה פירוש גדידה וגוזז. יודע מה זה גבל? גבל הוא משהו דבר של בצק, לא? אבל ב… כתוב “והגבלים” – כתוב בפסוק במלכים “והגבלים” – וכאן הרמב״ם הבין שזה פירושו חוצב אבנים. יש שם חוצב אבנים, לא? כן. מה זה? זה חוצב אבנים, נו? בעברית נתנו לעצמם שם “גבלי.”
—
בצבע או בלא צבע
וכן המשרטט בצבע או בלא צבע – המשרטט הוא רק שאין חילוק אם עושים חריטה בלי צבע או עושים את זה עם צבע – הרי זה חייב.
רק הדבר הוא שהוא עושה איזו רושם מסוים שעליו יוכלו לכתוב או לחתוך או ללכת לפי הקו.
—
סיום פרק י״א
עד כאן פרק י״א.
Laws of Shabbat, Chapter 11 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Shiur Summary – Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 11
General Introduction – The Rambam’s Approach in Organizing Hilchos Shabbos
The Rambam’s Structure of the 39 Melachos
The Rambam places in the first chapters only the Torah-level prohibitions (d’Oraisa) of all 39 melachos, and later (in several subsequent chapters) he brings the Rabbinic prohibitions (shevusin/d’Rabbanans) of all 39 melachos.
Explanation: The Rambam divides: first all the Torah-level prohibitions, then all the Rabbinic prohibitions – instead of organizing according to practical categories (like “dealing with animals,” “dealing with the sick,” etc., as other poskim do).
Insights and Explanations:
1. Why doesn’t the Rambam organize practically: The Rambam gives the same attention to Hilchos Shifcha Charufa or Hilchos Beis HaBechira as to Hilchos Shabbos. He is not here as a “practical guide” – he is here to fulfill his mitzvah of Talmud Torah, which means covering all areas in kol haTorah kulah.
2. Talmud Torah vs. Halacha L’Ma’aseh: There is a distinction between two approaches: (a) learning Hilchos Shabbos so that one should not be mechalel Shabbos (the practical approach), (b) learning kol haTorah kulah as a mitzvah of Talmud Torah (the Rambam’s approach). The Rambam in his introduction doesn’t mention that the problem is that people are mechalel Shabbos – he only speaks about not being able to fulfill Talmud Torah, not being able to know from the Gemara what the din is. This is a more “theoretical” problem, not a practical one.
3. Contrast with the Mishna Berura / Yaaros Devash: The Mishna Berura brings the Yaaros Devash that someone who doesn’t know Hilchos Shabbos is among the “shochechei haTorah” – because he transgresses every Shabbos Torah prohibitions (borer, etc.) that don’t occur to people as questions. The Rambam’s introduction, however, doesn’t speak in this tone.
4. The Shulchan Aruch HaRav’s claim against learning Rambam as Talmud Torah: The Shulchan Aruch HaRav argues that one is not yotzei Talmud Torah from learning the Rambam, because the Rambam doesn’t bring the reasons and sources, only the halachic conclusion. Therefore one cannot pasken from the Rambam. The Rambam himself, however, doesn’t agree – he wrote his sefer with the intention that this is sufficient for Talmud Torah. Rav Yerucham Meir says that the Shulchan Aruch HaRav is talking about learning the Rambam without looking at the Kesef Mishna – but most people do learn with Kesef Mishna (which is essentially the Beis Yosef).
5. The Rambam’s approach to Talmud Torah: First a person should finish kol haTorah kulah – a broad view across all areas – and afterwards one can delve more deeply into things that are more often nogeia l’ma’aseh.
—
Halacha: Shochet – Av Melacha
“HaShochet – chayav. And not only shechita, but anyone who takes the neshama from any type of chaya, behema, bird, fish, or sheratzim… whether through shechita, through nechira, or through hakaa – chayav.”
Explanation: Shochet is one of the 39 avos melachos. The essence of the melacha is not specifically shechita k’hilchasa (with a knife on the neck), but netilas neshama – taking the life from a living creature. Therefore, any manner in which one kills – shechita, nechira (chopping off the head not according to hilchos shechita), hakaa (striking) – one is chayav.
Insights and Explanations:
1. Netilas neshama is the essence, not hotza’as dam: The Gemara asks what is the essence of shochet – whether it is the blood (hotza’as dam) or netilas neshama, and the conclusion is “mishum netilas neshama.” Therefore, even if there is no blood, one is chayav, because the inyan hamelacha is the result – that the living creature dies.
2. “Melacha d’achlich” – the result is the essence: By shochet the inyan is not the action (spraying blood, cutting), but the result – netilas neshama. This is “inyan melacha d’achlich” – we look at the outcome.
3. Why doesn’t the Rambam bring “tzoveia”: The Gemara says that by shochet one is also chayav for tzoveia (coloring with blood), but the Rambam doesn’t bring this here. One must understand why, but the Rambam brings the essence – that shochet is an av melacha which means netilas neshama.
—
Halacha: Chonek – Toldah of Shochet
“HaChonek [a living creature] until it dies – this is a toldah of shochet.”
Explanation: Someone who chokes a living creature until it dies, this is a toldah of shochet, not an av melacha.
Insights and Explanations:
1. Why is chonek a toldah and not an av: By shochet the “form” of the melacha is killing through something similar to shechita (cutting, striking until blood comes, hotza’as dam). Chonek, however, kills through a different way – taking away oxygen, without blood. The result (netilas neshama) is the same, but the form is different. Therefore it is a toldah.
2. The distinction between av and toldah by shochet: All methods that have similarity to shechita in form (cutting, striking with blood) are all under the av melacha. But when the result (netilas neshama) comes through a different form (like choking), it is a toldah.
3. Chonek is not specifically – it includes all similar ways: The Rambam doesn’t mean specifically choking, but any way that kills without the form of shechita – for example, giving medicine so he should die, poisoning, etc. Everything that “doesn’t have the form of bringing out blood” is a toldah of shochet.
4. Fish: The Rambam lists fish – by fish, the natural way to kill them is through removing from water (which is similar to choking – taking away oxygen), not through shechita. This fits with the rule that the essence is netilas neshama, any method.
—
Halacha: HaMotzi Dag Min HaMayim – Toldah D’Shochet (Chonek)
The Rambam says: “Therefore, one who removes a fish from the water and leaves it until it dies” – is chayav for chonek, because its life is in water.
Explanation: When one takes out a fish from water and lets it lie until it dies, this is a toldah of shochet – specifically chonek (suffocation). Just as a person lives from air, a fish lives from water; removing it from its life-element is like suffocating.
Insights:
– The chiddush that it’s called chonek and not just “gorem”: One might have argued that the person doesn’t actively kill – he only removes the fish, and the fish dies on its own a few minutes later. This would be a “gorem” (indirect cause) and not a ma’aseh shochet. The Rambam comes and says that it’s still called chonek – it is a direct netilas neshama, because the removal from water is itself the act of suffocation.
—
Shiur – Kiyon Sheiyavesh Bo Kasela Etzel Snapirav
The Rambam says: He becomes chayav “kiyon sheiyavesh bo kasela etzel snapirav” – when an area the size of a sela (coin) dries by the area of the fins.
Explanation: One is not chayav when one removes the fish, but when it has been outside long enough that it can no longer survive. The sign for this is when by the fins an area the size of a sela-coin becomes dry.
Insights:
– The shiur proves that “she’eino yachol lichyos” – from this point onward the fish can no longer return to life, even if the death process (gesisa) still takes a bit. The Rambam says explicitly “she’eino yachol lichyos.”
– Nafka mina from this shiur: (1) If a second person comes and kills the fish before the shiur – who is the killer? (2) If someone removed the fish with intention to return it to water and forgot – one needs to know at which point he is already chayav. (3) If one asks: Who says the fish can’t return to life? – the Rambam answers that the shiur of “kasela etzel snapirav” defines the point of “she’eino yachol lichyos.”
—
Halacha: HaShochet Yado L’Mei Behema U’Dildel Ubar
The Rambam says: “HaShochet yado l’mei behema u’dildel” – someone who sticks his hand into a pregnant animal and moves/dislodges the fetus, so that the fetus can no longer live with the mother – chayav.
Explanation: He is chayav for shochet (netilas neshama), because the fetus is a living creature with a living soul, and through the dislodging he has separated it from its life-source.
Insights:
– The fetus is called a living creature for purposes of Shabbos: Even though it is not yet born, it is a living creature that has a living soul, and killing it is chayav for shochet.
– Distinction between Shabbos and murder (dinei nefashos): By murder of a person there is a din that until thirty days the newborn is a safek nefel, and one is not chayav misah on the murderer. But by Shabbos, by an animal’s fetus, there is no such safek – it is called a living creature and one is chayav for shochet. This is a chiddush that the definition of “living creature” for purposes of meleches shochet on Shabbos is broader than the definition of murder by people.
—
Halacha: Which Types of Living Creatures Have the Din of Netilas Neshama
The Rambam says: Living creatures “sheporin v’ravin mizachar u’nekeiva” (that reproduce from male and female), “o nivra’in min he’afar kemo hapre’oshim” (or are created from earth like fleas) – “hahoreg osan chayav k’horeg behema v’chaya.”
Explanation: On such living creatures one is chayav for shochet, because they are true living creatures with netilas neshama – even if they are very small.
Insights:
– The Rambam answers a question whether a large living creature (elephant) has more life than a small one (fly): No – the elephant and the fly have the same life for purposes of Shabbos. Size doesn’t matter; what matters is whether it is a “regular living creature” that is created in a natural way.
– Parosh (flea) – a special case: The Rambam says that fleas are created “min he’afar” (from earth), and nevertheless one is chayav for killing them. This is a chiddush – because one would have thought that only male-female-created living creatures would be considered.
– The distinction in the Rambam: Earth is a “normal” natural source – it is a legitimate way that nature creates living creatures. Therefore fleas (from earth) are considered like regular living creatures. But dung, rotted fruits, mud – these are not normal sources, and what comes from there is not called a proper living creature.
– Note: The parosh in the Gemara (Shabbos 107) is not the same as kina (lice). In Niddah (18?) it is explained that parosh is a type of fly that comes from earth.
—
Halacha: Sheratzim HaNotzrim Min HaGelalim – Patur Aval Asur
The Rambam says: “Sheratzim shenotzrim min hagelalim o min hapeiros shehevi’ishu, min hatit o min hapeiros shehisli’u v’chayotza bahen, k’gon tola’im shel basar – hahorgan patur.”
Explanation: Sheratzim that come from dung, rotted fruits, mud, or wormy fruits (like worms in meat or in legumes) – one who kills them is patur (but asur mid’Rabbanan), because Chazal say they are not called true living creatures.
Insights:
– Patur aval asur: The Rambam says “patur” – this means patur mid’Oraisa but asur mid’Rabbanan. One may not kill such sheratzim on Shabbos, but one is not chayav korban chatas for it.
– The foundation: Such creations are not created through the normal natural process (not from male and female, not from earth), but from spoiled/rotted materials – therefore they lack the status of a proper living creature.
– [Digression: Torah and Science] – In reality we don’t know of any spontaneous creation of living creatures from earth or from rotted fruits. This is a well-known question of Torah and science. The Sefer HaBris discusses this, but “ein kan hamakom l’ha’arich.”
—
Halacha: HaMefale Kelav B’Shabbos – Molel V’Zorek
The Rambam says: “HaMefale kelav b’Shabbos – molel es hakina v’zorekah.”
Explanation: Someone who cleans his clothes on Shabbos from lice – may he catch the louse, squeeze it a bit (molel), and throw it away. But he should not actually kill it.
Insights:
– What does “mefale” mean? The word “mefale” (from liflot) means to search through/clean. It is one of the rare words in Mishnaic language.
– “Molel” – not actually killing: The Rambam says one should “molel” (squeeze) and throw away, but not actually kill. This is because by “molel” there is only a doubt whether the living creature dies from this – it is not a certain netilas neshama.
—
Halacha: Mutar L’Harog Es HaKina B’Shabbos
The Rambam says (in the next halacha): “Mutar l’harog es hakina b’Shabbos” – one may kill lice on Shabbos.
Explanation: Lice come from human sweat, not from male and female – therefore they are not considered like a proper living creature, and one may kill them.
Insights:
– Contradiction between the two halachos: In the first halacha it says “molel v’zorekah” (only squeeze, not kill), and in the second halacha it says “mutar l’harog” (may actually kill). How does this fit?
– Answer from Shulchan Aruch HaRav: The distinction is between two situations:
– “Mefale kelav” – when someone is engaged in cleaning his clothes, he can encounter different species – lice (which are permitted), but also fleas (which are forbidden). Therefore Chazal said one should not rush to kill during “mefale kelav” – only “molel v’zorek” – so he shouldn’t come to kill something that is forbidden (a flea or other sheratzim).
– “Horeg kina” – when he is not engaged in “mefale kelav,” but he encounters a louse by itself, and he knows it is a louse – there is no gezeira, and one may kill it l’chatchila.
– Another distinction – “patur” by sheratzim vs. “mutar” by lice: By sheratzim from fruits the Rambam said “patur” (but asur mid’Rabbanan). By lice he says “mutar” – l’chatchila permitted. The distinction: lice cause distress to the person (itching, discomfort), therefore Chazal did not make a gezeira on lice. On other sheratzim (which don’t cause distress) they did make a gezeira.
—
Halacha: Chaya U’Remashim Noshchim U’Memisim – May Kill
The Rambam says: “Od yesh minim acherim shemutar l’harog osam b’Shabbos. Chaya v’remesh shehem noshchim u’memisim vadai, k’gon zvuv sheb’Mitzrayim, v’tzir’a sheb’Ninveh, v’akrav sheb’Chadyav, v’nachash sheb’Eretz Yisrael, v’kelev shoteh b’chol makom – mutar l’harog osam b’Shabbos k’sheyir’u osam.”
Explanation: The Rambam brings a list of specific dangerous living creatures whose bite certainly kills. By such species one may kill them on Shabbos when one sees them, even if one doesn’t know for certain that they are going to bite now – because since if they bite it is certainly death, it is a safek pikuach nefesh, and safek pikuach nefesh overrides Shabbos.
Insights:
– The distinction between “vadai memisim” and “she’ar mazikim”: The Rambam makes a clear division between two categories. By creatures whose bite certainly kills – one may kill just because one sees them, even if they are not running after the person. This is because just their presence creates a safek pikuach nefesh. But by “she’ar mazikim” – creatures that can sometimes kill but not certainly – the din is different.
—
Halacha: She’ar Mazikim – Ratzin Acharav L’Umas Yoshev Bimkomo
The Rambam says: “Aval she’ar kol hamazikim – im hayu ratzin acharav, mutar l’harog. V’im yoshev bimkomo [or running away from him], asur. V’im dorsan l’fi tumo – mutar.”
Explanation: By other mazikim that are not on the list of “vadai memisim”: if they are running after the person – one may kill them, because this is already close to pikuach nefesh. If they are sitting in their place or running away from people – one may not, because they don’t present a danger. But if one “dorsan l’fi tumo” – that is, one steps on them as if innocently – it is permitted.
Insights:
– The level of safek pikuach nefesh: Seemingly everything is safek pikuach nefesh – even a mazik that “yoshev bimkomo” can sometimes kill! Why do the Chachamim say one may not? The Maggid Mishna struggles with this. The answer is that there are levels of danger: by “she’ar mazikim” that sit in their place the safek pikuach nefesh is so remote that the Chachamim were not matir. Only when they run after the person does the safek pikuach nefesh become strong enough that one may.
– The issur by “yoshev bimkomo” – mid’Oraisa or mid’Rabbanan? Mid’Oraisa it is probably permitted (because it’s netilas neshama without a shiur, or because it’s a safek pikuach nefesh), but mid’Rabbanan the Chachamim forbade it by such a remote safek.
– The great discussion: What does “dorsan l’fi tumo” mean? This is the central chiddush-discussion. Several explanations are brought:
– Explanation 1 (an initial sevara, which is rejected): “Dorsan l’fi tumo” means that the person goes to a place where there are mazikim on the ground, and he steps on them b’shogeg, not miskaven – a davar she’eino miskaven. This is rejected because the Rambam here is not discussing hilchos miskaven/eino miskaven, but hilchos pikuach nefesh.
– Explanation 2 (the best explanation): The person seeks to drive away the mazik, not to kill it. He pushes it, he wrestles with it, and if the mazik dies from this – it is permitted, because he didn’t seek to kill but to protect himself. This is like a davar she’eino miskaven – he intends to drive away, not to kill. “L’fi tumo” means here that he did it innocently, not with intention to kill.
– Explanation 3 (Rashi’s shita, according to the Maggid Mishna): “Dorsan l’fi tumo” means that he actually intends to kill it, but he makes it appear as if it’s innocent – he does it with cleverness (a trick). “L’fi tumo” doesn’t mean true innocence, but as if innocence. The heter is essentially pikuach nefesh – the Chachamim didn’t want one to explicitly chase and kill such a mazik that is not certainly dangerous, but they did allow it in a manner that looks like innocence.
– Question on explanation 3: This doesn’t fit with the language “l’fi tumo” – because “tumo” means innocence, and if he actually intends to kill it that is exactly the opposite of innocence, it is cleverness.
– The Ramban’s shita: The Ramban learns in the Gemara that “dorsan l’fi tumo” actually means that he pushes it and wrestles with it to drive it away, and if it dies – it is permitted.
– The conclusion: “L’fi tumo” means that the person seeks to protect himself and drive away the mazik, not specifically to kill it. He pushes it, he wrestles with it, and if the mazik dies from this – one may, because he was not miskaven to kill. He need not fear that perhaps he will kill it – as long as he intends to protect himself, he may fight with the mazik.
—
Halacha: Mafshit – Skinning the Hide
The Rambam says: “HaMafshit min ha’or kedei la’asos kameia – chayav.”
Explanation: After one has slaughtered the living creature, comes the melacha of mafshit – skinning the hide from the living creature. The shiur (minimum amount) for chiyuv is “kedei la’asos kameia” – enough hide to make an amulet.
Insights:
– The shiur “kedei la’asos kameia” applies to all leather-melachos: The shiur of “kedei la’asos kameia” applies not only to mafshit, but also to me’abed and other melachos that have to do with leather.
– “Kedei” as a shiur-word: The word “kedei” in such halachos means “the shiur of” – that is, enough to make an amulet. This is a language-formula that repeats in many halachos.
– Only when he wants the hide: The Rambam means when he skins the hide because he wants the hide. If he skins the hide because he wants the meat (not the hide), that is a different din.
—
[Digression: The Order of the 39 Melachos – Why Not Mevashel After Shochet?]
After one has already slaughtered the living creature, why doesn’t the Rambam go directly to mevashel (cooking the meat)? The answer is that the 39 melachos come from meleches haMishkan, not from meleches haKorbanos. In the Mishkan they didn’t eat meat – they needed the hides for the curtains of the Mishkan (oros eilim me’adamim). Therefore the order goes from shochet to mafshit (skinning the hide) – because that is the order of how they worked with the animals in the Mishkan.
Additional insights in the digression:
– Ofeh in the order: It is noted that “ofeh” (baking) appears in the order of the Mishna, but this doesn’t fit with the order of meleches haMishkan. The order of the Mishna is a different sevara than the order of meleches haMishkan.
– Kesiva in the Mishkan: It is discussed what kesiva has to do with the Mishkan – the Gemara speaks of signs that were written on the beams of the Mishkan, to know what to place next to what.
– Ofeh = Mevashel: From Chassidus we learned that ofeh is essentially the same melacha as mevashel, but it says ofeh because it speaks of bread, which is “min ofeh.”
—
Halacha: Toldos of Mafshit – Duchsustus
The Rambam says: that whoever divides the hide – separates the duchsustus from the klaf – “harei zeh toldah d’mafshit v’chayav.”
Explanation: After one skins the hide from the animal, one can divide the thick hide into layers. One of them is called duchsustus (the side closer to the flesh) and the other is called klaf. This dividing of the hide into two is a toldah of mafshit.
Insights:
– Parallel to Hilchos Sefer Torah: Whoever followed the shiur in Hilchos Sefer Torah already knows what duchsustus is – from the hide one can make three types of format (duchsustus, klaf, gevil).
– The av of mafshit is skinning hide from flesh; the toldah is dividing the hide itself – both are a type of “separating” one layer from another.
—
Halacha: Me’abed – Shiur and Definition of the Melacha
The Rambam says: “HaMe’abed min ha’or kedei la’asos kameia – chayav.”
Explanation: The melacha of me’abed (processing hide/leather) has a shiur of “kedei la’asos kameia” – enough leather that one could make an amulet from it. This is the minimum shiur to be mechayev.
Insights and Explanations:
– Shiur kedei la’asos kameia applies to all leather-melachos: The shiur “kedei la’asos kameia” is not only for me’abed, but for all melachos that relate to leather – mafshit, me’abed, and mochek – all have the same shiur.
– How much is “kedei la’asos kameia”? This is not precisely determined in the sugya here. An amulet can be with one letter or two letters – “one must ask the craftsmen who make amulets.” The shiur is thus a practical shiur that varies in reality.
– [Digression: What does “kedei” mean in the language of Chazal?] There was a linguistic discussion about what the word “kedei” means. In our language (Yiddish/English) “kedei” = “enough to do so.” In the language of Chazal, like “kedei achilas pras,” it means a shiur – “as much as one needs to…” It was also compared to “kol ha’olam kulo kadai hu lo” – where “kadai” means “it is enough/worth.” But here in halacha “kedei” certainly means a shiur – a minimum measure.
—
Halacha: Me’abed and Mole’ach is One Thing
The Rambam says: “V’echad hu hame’abed v’echad hamole’ach… shehamolchim me’abdim.”
Explanation: Me’abed (processing hide) and mole’ach (salting) is essentially the same melacha. When one puts salt on fresh skinned hide, this is a way of processing – it makes the hide processed.
Insights and Explanations:
– The Rambam wants to support his shita against the Mishna’s enumeration: In the Mishna “mole’ach” is listed as a separate melacha. The Rambam, however, says that mole’ach and me’abed is one thing – mole’ach is just the way one is me’abed. This is a well-known shita of the Rambam in counting the 39 melachos.
– Melicha is not the only way of processing: The Rambam first mentioned melicha as an example, but later it becomes clear that there are other ways – one puts lime, tanning agents, and other chemicals. Melicha is only one step in the process. First one puts salt, then one removes the salt, and then one adds lime and tanning agents. It is possible that melicha is a separate step of processing, or that melicha is me’abed in general.
—
Halacha: Ein Ibud B’Ochlin
The Rambam says: “V’ein ibud b’ochlin.”
Explanation: When one puts salt on food (ochlin), this is not me’abed. The issur of processing applies only to hides (leather), not to food items.
Insights and Explanations:
– Why not? Although salt also changes the texture of meat (for example, one makes jerky – salted meat that can no longer spoil), just like salt changes the texture of leather, nevertheless this is not me’abed. The Rambam says clearly: “ein ibud b’ochlin.”
– Source in the Gemara: There was a dispute in the Gemara. One opinion says that melachos on meat (salting meat) is not me’abed. The other says “ein ibud b’ochlin.” The halacha is like the second – ein ibud b’ochlin, which excludes all ochlin, even meat, fish, poultry.
– Is processing only on leather? An interesting question: the Rambam doesn’t say “ibud eino noheg ela b’or” – he only says “ein ibud b’ochlin.” This leaves open the possibility that processing can apply to other things that are not ochlin and not leather. But in practice, since it’s not by ochlin, it remains practically only by leather.
– Shevi’is-parallel: By Shevi’is there is a din when one may salt vegetables, but the Gemara says there that it’s not Torah-level – that is because of metaken or another inyan, not processing.
—
Halacha: Toldah of Me’abed – HaDores Al Ha’Or B’Raglo
The Rambam says: “HaDores al ha’or b’raglo ad sheyiskasheh” – is a toldah of me’abed.
Explanation: Someone who steps on the hide with his foot until it becomes hard – this is a toldah of me’abed. This is another way of processing hide, not through salt but through physical pressure.
Chiddush: This confirms that me’abed is not limited to melicha alone – every method that makes the hide processed (hard, preserved) is me’abed or a toldah of it.
—
Halacha: Me’abed – Additional Toldos
**The Rambam says: Me’abed can be done through various ways – through chemicals, or manually: “he steps on the leather with his feet ad sheyiskasheh v’yis’ametz,” or “merakcho b’yadav” – he makes it soft with his hands. “Mosechu u’meshahehu kedei l’hachshir oros hatzenumim” – he stretches it
📝 Full Transcript
Shiur on Rambam Hilchos Shabbos, Chapter 11 – The Melachos of Shochet and Beyond
Introduction: Hakaras Hatov and Kavod Talmidei Chachamim
We are learning Rambam, Sefer Zemanim, Hilchos Shabbos, and we are in the middle of going through the 39 melachos. And we are learning the eleventh chapter, Chapter 11, and we’re going over eight melachos.
Before we continue with the shiur, we must express our hakaras hatov. Hakaras hatov is a fundamental principle in the Torah. We have tremendous hakaras hatov to our friend, the distinguished philanthropist Rabbi Yoel Wetzberger, the well-known builder and establisher of worlds of Torah. He has various Torah institutions and Torah shiurim that he has under his wing, and may he have nachas from the Torah that he strengthens, and he allows other people to become involved, to become sponsors.
Chavrusa: Yes, Reb Yisroel should pay them all.
We are in the middle of Hilchos Shabbos.
Chavrusa: Apparently it’s not just a matter of hakaras hatov, there’s also a matter of kavod talmidei chachamim, because one who supports talmidei chachamim is also a partner in the mitzvah of learning Torah, it’s not just hakaras hatov, it’s also a matter of Torah.
Wonderful.
—
The Rambam’s Approach in Organizing Hilchos Shabbos
The Structure of the 39 Melachos in the Rambam
We discussed here that the Rambam, we’re learning here the 39 melachos, but he only presents here the 39 melachos that are d’oraisa. At the end he will have several more chapters on all the 39 melachos, the shevusin of all the 39 melachos.
We discussed that this is an interesting and unique approach of the Rambam, because for example we’ve seen, others when they organize Hilchos Shabbos, for instance they make sections on care – they’ll make under one category: caring for animals, caring for clothing, caring for the sick – the most practical things one can think of.
But the Rambam doesn’t think practically, and the reason is because the Rambam gives the same attention to hilchos shifchah charufah or something like the altars should be there in Hilchos Beis HaBechira, just like Hilchos Shabbos. Because the Rambam, when he learns Hilchos Shabbos, he is engaged in the mitzvah of talmud Torah.
Talmud Torah Versus Halacha L’maaseh
There are many people who say that Hilchos Shabbos is a wonderful thing to learn, because this way one will be saved from every concern of melacha. That’s very good, but if one looks simply at Hilchos Talmud Torah, it’s actually the opposite.
A Jew for whom it’s not so important to learn about the altar, or I don’t know about the laws of Mashiach, like something that’s relevant every Shabbos – he’s very good, and the teacher is very good. The Jew only wants to learn, he wants to spend a whole year learning Siman 308, every detail in muktzeh that’s relevant every Shabbos.
But according to the law of talmud Torah one must complete all 613 mitzvos and the entire Torah, and that’s what the Rambam says – to complete Torah, and not as something practical. He’s here to cover all areas of Torah.
So it’s understood, there’s no contradiction. The Rambam would also say that afterwards you should have something like a Kitzur Shulchan Aruch or a Shemiras Shabbos K’hilchasa, if there are any questions that don’t become clear from within this.
Chavrusa: I’m not so sure about that. I mean, for practical purposes one must learn because it’s practical, but one must learn.
Okay, I don’t want to elaborate on this now. I have thoughts about this, with Hashem’s help perhaps we’ll begin each shiur to learn a bit about this.
The Rambam’s Introduction Versus the Mishnah Berurah
I was thinking, and you’re making a very good point. I was thinking we need to be precise – the Baal HaMaor has time to look inside, we won’t look now. There’s the introduction of the Rambam, we need to compare it for example to the introduction of the Mishnah Berurah in Hilchos Shabbos, which brings the Yearos Devash, that one who doesn’t know Hilchos Shabbos is also among the shochechei haTorah.
I think there’s such a phrase, “yichlu kol melacha rabta d’Shabbata” – I think he speaks this way, that whoever doesn’t know the details of Hilchos Shabbos violates d’oraisa prohibitions every Shabbos, because there’s borer and various questions that don’t occur to people that they’re questions.
It’s very interesting – the Rambam wrote in the introduction, not just to Hilchos Shabbos, the introduction to the entire sefer speaks about the problem that one cannot extract halacha from the Gemara, and no one can, even the Geonim said we don’t understand.
But he doesn’t say that the problem is that one is mechalel Shabbos. He says, he doesn’t mention that this is a problem. He mentions that there’s a problem – he says more of a theoretical problem: one cannot fulfill the mitzvah of talmud Torah, one cannot know from the Gemara what the law is. But he never says that consequently one is mechalel Shabbos.
It would have been, it would apparently fit according to the Yearos Devash’s thinking, that one must know precisely how to put the cholent on the blech, because the Rambam says that no one knows how to put the cholent on the blech.
I don’t know if that’s really a problem, because one does know more or less, even not from the Shulchan Aruch, how one conducts oneself, how one has good chinuch, more or less he knows. Of course, when there’s a question one must ask a rav.
If the rav has a problem, the rav doesn’t know how to learn Gemara and it’s difficult for him to figure out, he needs to look at the Rema and the Geonim, he becomes confused. So the rav – one can say that it’s essentially a sefer for rabbanim, where the rav who needs to use judgment to know practically how to apply it.
The Rambam’s Approach in Talmud Torah
Okay, the Rambam holds that first a person should complete kol haTorah kulah, and afterwards certainly one can delve more into things that are more frequently relevant. But the mitzvah of talmud Torah is that a person should know everything in kol haTorah kulah.
But our life isn’t… our life is more similar to the Rambam, because we learn with our children Bava Kamma and Bava Metzia, we teach them lomdus. But you also see that we have separated that the mitzvah of talmud Torah is not dependent on halacha. No one has ever said that one must learn Torah in order to know how to conduct oneself. That’s perhaps a branch – one must also have a connection to halacha l’maaseh, but first one learned to learn lomdus. That’s how even the yeshivos are set up. It’s simply not the way the Rambam writes.
Chavrusa: But what does the Rambam take from Klal Yisrael?
Okay, let’s discuss the Rambam’s argument. We’re constantly talking about the inheritance that he stated. I’m not learning Rambam because I want to learn halacha l’maaseh. That’s the argument here, as if someone says “you can’t learn Rambam which isn’t halacha l’maaseh”. You can ask, what about the halacha of knowing the entire Torah? Why aren’t you fulfilling the halacha? It’s a halacha.
We’re not learning Rambam as a practical guide. It’s already been said several times that whoever writes the halacha in the newspaper, he already brings every recent authority. There’s someone who says that the best two lines of the newspaper that went to print last night is the mussar of the week.
One must learn first talmud Torah to know what the Rambam says, to have a perspective on kol haTorah kulah. What does one understand from the Torah?
The Shulchan Aruch HaRav’s Argument
Regarding this one can think like two arguments. Someone can say, “Okay, you want to fulfill the mitzvah of learning kol haTorah kulah? First one must agree with the Rambam that there is indeed such a mitzvah – because that’s what talmud Torah means, to know the entire Torah.”
The Shulchan Aruch HaRav, famously, agrees, but doesn’t completely agree. The Shulchan Aruch HaRav explains, argues that one doesn’t fulfill learning the Rambam, because one cannot pasken from the Rambam. Here this is somewhat of an argument.
Why can’t one pasken from the Rambam? Because the Rambam doesn’t bring the reasons, he doesn’t bring the sources, he only brings the conclusion. Apparently one can say that the Rambam is indeed just so practical, and therefore one doesn’t fulfill talmud Torah with this, and consequently one must indeed know and one must learn Gemara.
It doesn’t start. He doesn’t come to someone who learns for example Daf Yomi according to that approach, and he finishes, that he fulfills more the mitzvah of learning kol haTorah kulah than someone who learns the Rambam.
What a chain – did the Rambam say back what does that mean? The Rambam doesn’t agree with this. The Rambam certainly holds that talmud Torah means knowing exactly what it says in the Rambam, and the proof – he wrote the sefer that way.
I saw Rabbi Yerucham Meir says that the Shulchan Aruch HaRav is talking about learning the Rambam when one doesn’t look in the Kesef Mishneh. Most who look in the Kesef Mishneh – that’s the Beis Yosef. You know, they say approximately the things that the Beis Yosef will establish.
But I think the Rambam said this is how they should learn, and they learn with this talmud Torah. So there is with this talmud Torah to have a broader perspective on Shabbos. That’s also true, because learning Hilchos Shabbos there is much longer than learning the entire Hilchos Shabbos of the Rambam. It already lives, chas v’shalom.
So, it comes out that one has a broader perspective on Shabbos. How do you view the Rambam’s Shabbos with the halacha? Afterwards one can go into the small details.
Chavrusa: Yes.
Okay. Let’s go inside, because our length is getting too long about this.
Chavrusa: Okay, let’s learn further.
—
Halacha 1: Shochet – Av Melacha
Chavrusa: A shochet.
Let’s learn, and next time we can discuss further from the chakira.
A shochet. Shochet – chayav. One who slaughters an animal.
Chavrusa: Uhm. Yes, but a shochet means an animal. Earlier he had sochet as sochet, squeezing. A shochet is slaughtering.
Yes, chayav.
Netilas Neshama – The Essence of the Melacha
Says the Rambam, v’lo shochet bilvad. The essential word of shochet is not…
Chavrusa: Ah, that’s so from the matter of melacha of food.
It’s not the word that one sprays the blood or something the action. Rather it’s the result from it. This is a murderer. One attacks a person. One makes a person no longer alive.
Chavrusa: Or an animal?
There’s no difference whether one does shechita. There’s no difference how one does it – whether it’s shechita, whether it’s nechira. Nechira also means chopping off the head, but not with a knife, not with the laws of shechita, that’s what I think. Or when one removes with any other way – chayav. Because the word is removing the soul.
It’s already in the Gemara this, a question what is the essence of shochet – whether the blood or this. The Gemara says because of netilas neshama. The word is there the netilas neshama. Consequently, any manner in which one removes, even if there’s no blood on it, or no difference what.
Discussion: Why Shochet is an Av Melacha
Chavrusa: What do you say?
Yes, yes. It’s one of the avos melacha. The Gemara says that they should all be in one type of melacha, not be a tolada. That’s it. Shochet means killing.
Chavrusa: What?
Yes, yes, very good.
Chavrusa: No, there the Gemara wants to say that he’s also chayav for tzovei’a and the like, but the Rambam brings…
We need to know why the Rambam doesn’t bring it, but the Rambam brings the essence of this – that there’s an av melacha called shochet, which means netilas neshama.
Chavrusa: Yes. Very good.
—
Chonek – Tolada of Shochet
Chavrusa: Yes. Now we can learn chonek.
So you see interesting – chonek, shochet, but it doesn’t mean every way of killing. Something is similar to shochet.
Chavrusa: Yes, only a certain way of killing. Let’s see.
Aha, interesting. A chonek is chayav, ad sheyamus. If someone chokes, he makes strangulation, that one dies another way, through not having oxygen, completely another way – harei zeh toldos shochet.
Why Chonek is a Tolada and Not an Av
One cannot say that it’s the av of shochet, because it’s a different way. All the previous things that he enumerated have some similarity to shechita – striking until blood comes together, or until he loses blood, and similar things.
He says like this: the word of it is the netilas neshama, but the form of it was in the manner of shechita. So the things where the form of it, the way how one does netilas neshama, is similar to shechita – that’s the matter of the melacha. But when one makes the result that the soul should go out in another manner, it’s also the same prohibition, it’s a tolada, because it doesn’t have the same form.
So choking kills through a different kind of way. Harei zeh toldos shochet.
And we understand that the Rambam doesn’t mean specifically chonek, but any similar to chonek. But a person finds a way – he’s going to take him, give medicine that he should die – that will also be the same as chonek. He’ll say: it doesn’t have the form of removing his blood, of killing through something similar to shechita.
Dag – Fish
Lefikach, the Rambam enumerated dag, fish. Generally, fish – the way how one kills a fish, the very catching is dag.
Tolada of Shochet: HaMotzi Dag Min HaMayim
Yes, the Gemara speaks about this. In short, catching the fish itself already kills generally. Actually in that it’s not an av, it’s a tolada.
Lefikach, hamotzi dag min hamayim v’hinicho ad shemes – is also the manner of choking, because its life is in water. Just as a person is from the water, one puts him into his own water, as we learned in the side. So here after one takes him out, one lets him die ad shemes, chayav for chonek.
What’s interesting, the chiddush here is that it’s chonek, because you could have said that it’s only a gorem. Yes, he dies a few minutes later or whatever, but that’s called chonek. That’s the murder, shochet, chonek, whatever. Not exactly chonek, but it means to say, consequently it’s a tolada of shochet.
The Measure of Liability: Keiyon Sheyeivash Bo K’sela
V’lo ad sheyamus – when does he become liable? Keiyon sheyeivash bo k’sela etzel snapirav. When the fish becomes dry, that means when he’s been long enough outside the water that spots form that are dry.
How big must the spot be? As big as a sela by the area of the snapirim. What does that mean, the snapir, the feathers, the flat feathers that a kosher fish has, if it has become dry enough by the area of the fish by the snapir there, chayav, because from here and further he can no longer survive. She’eino yachol lachayos – when he’s been so long outside the water that it has already begun to become dry, he can no longer live, even if the death throes will still last a bit, it already means that he’s killing.
The Practical Difference of This Measure
What’s the practical difference? A second person comes and kills him before, and we want to know who… Someone asks a good question, who says perhaps it can indeed live again? Ah, the Rambam says she’eino yachol lachayos. Or he took it out and he indeed intended to put it back and he forgot or whatever, so one should know at which, how long. It can be a fine bit relevant the halacha, yes.
Halacha: Hoshit Yado L’mei Beheima V’dildel Ubar
So, I want to know, hashochet yado – what happens if a person did such a thing, an animal that is pregnant, he pulled out the fetus, and the fetus dies from this.
Hoshit yado l’mei beheima v’dildel – what does dildel mean? Pulled out? I don’t know exactly what the word dildel means, as it hangs, but it hangs off, he hooked it, I don’t know, he took it down in short. V’dildel, moved it around so that it no longer remained with the womb and the child should no longer be able to live with the mother, chayav.
He is chayav, because the fetus is called an animal, there is netilas neshama on a fetus. It’s interesting, we don’t say how long, for example regarding murder until thirty days one is not yet called a full murderer. But regarding murder, yes. It’s a doubt whether he’ll live. It’s a doubt of a nefel. But an animal, that’s called a shochet. Yes, interesting thing. Chayav as shochet.
That’s the shitas haRambam. There are other shitos how to learn the halacha, but the Rambam says this shita.
—
Halacha 2: On Which Animals is One Liable for Netilas Neshama
Okay. Good. Says the Rambam further, which type of animal is there shechita? One must know certainly that it’s a true animal that has a soul that one can remove, netilas neshama. I don’t mean the word neshama, but he has a life and he’s not considered a weaker animal. Let’s see him.
Animals for Which One is Liable
The Rambam enumerated what also means netilas neshama: “she’ein parin v’ravin mizachar u’nekeiva” – that they reproduce from a male and a female, “o nivra’in min he’afar kemo hapir’oshim” – or that come out from the earth like fleas.
A flea is a flea, yes, a flea is a louse. It’s not a louse, because we say kinah. The Rambam won’t say… No, what I remember yes, in Niddah eighteen it’s called, a flea is not a louse. A flea is a type of flyer, a type of fly that comes from dust.
“One who kills them is liable like one who kills a domesticated or wild animal” – one who kills them is the same as if he killed a domesticated or wild animal.
Innovation: Size Doesn’t Matter
The Rambam answered the question here. Someone asked whether an elephant has more life than a fly. The Rambam says, the elephant and the fly have the same life. Furthermore, because there’s no difference in size, even if they are tiny.
The point is that they are a regular living creature that is created the way nature makes living creatures be created. But there is another way how living creatures can be created, says the Rambam, and this is in the Gemara, which is not called a living creature.
Vermin Created from Dung – Exempt
The Rambam says, “Vermin that are created from dung or from fruits that have rotted” – that come from dung or from fruits that have rotted, “from mud or from fruits that have become wormy and the like, such as worms in meat” – how does one see such a thing? Worms in meat, in meat it happens, meat becomes rotten, worms start coming on it, and also in legumes there are little worms.
“One who kills them is exempt” – the one who kills them is exempt, because Chazal say that they are not called a true living creature. A wondrous thing, there is much discussion about this, but we will move on. So the Rambam rules that they are not called a living creature.
The Difference Between Dust and Dung
The Rambam doesn’t say that the difference is entirely whether it’s born from male and female or from the earth. Because a flea, right, so the difference is that a flea which is also from dust, the Rambam says that nevertheless he is liable.
So the Rambam makes a distinction of something, the first category which are important, are from dust or from male and female, and the other which is from dung and from excrement and swamp, that is one must come from something human, from the rotten fruits, there’s no father and mother, but dust is a normal thing, dust is still.
There is a dispute among the Rishonim who argue about this, but this is what the Gemara… The Rishonim say, also the flea is like the creeping things, what not? Right, they go with the proper definition of male and female.
Note: Torah and Science
Understand, we don’t know of any reality that it should truly come from the dust, but it’s already a question of Torah and science, whoever is engaged in that topic should learn there. Yes. Yes. Sefer HaBrit speaks about this, but this is not the place to elaborate.
—
Halacha 3: One Who Cleans His Garments on Shabbat – The Law of Lice
The Rambam says further, “One who cleans his garments on Shabbat” – one who wants to clean. What is the word “mefaleh”? The language of “Ashrei yefale le’dal ve’evyon”? I don’t know. Lefalot. Mefaleh means mefaleh. He says an alef. We have such words, “shavit”, “kedeirah”, “mefaleh”, such words that we find rarely. He means cleaning the vessels from worms, from dirt or the like that is in the sides.
“One who cleans his garments on Shabbat” – ah, lice. When there weren’t such good hygiene, it made lice in the laundry often. And if one searches it out… to clean his laundry on Shabbat, “he may squeeze the louse and throw it” – he may grab the louse and take it out, but the louse can quickly slip away from him, he must first give it such a good squeeze. He must squeeze it a bit.
May he give such a squeeze, or squeeze a bit the worm that he wants to take out from there, the louse that he wants to take out, excuse me, “and throw it” – and throw it away. It means, you shouldn’t think that this means like he’s killing it a bit. He may squeeze it, he doesn’t need to be afraid of that.
It Is Permitted to Kill the Louse
He finishes the halacha, he finishes the halacha, because you shouldn’t think that the Rambam will say, “and it is permitted to kill the louse on Shabbat” – one may kill lice on Shabbat, because lice are not like a living creature, like the creeping things that are forbidden, but like the creeping things that come from dirt. So it also comes from dirt, it comes from the sweat of the person, from that comes out lice.
Discussion: Contradiction Between the Two Halachot
So the halacha is a bit of a problem, because here it says in a minute, molel, meaning he may not kill, he may only as you say, squeeze it a bit and throw it away. The next line says that one may kill lice ab initio. So what is the difference between the two halachot?
So there are different answers in the commentators, I don’t know.
Answer of the Shulchan Aruch HaRav
So let’s say how the Shulchan Aruch HaRav says it, because it seems like it makes sense, and it just comes out that way in the topic. He says that when one is engaged in this and he’s cleaning his laundry, besides lice he can also find other things, for example fleas, I know, things that are indeed forbidden. We say that one shouldn’t rush to kill. Molel one should, which is not exactly killing, which perhaps is only a doubt whether it died from the taking of the soul, one may. But killing no, because perhaps he will afterwards kill something that one may not.
But if he finds a louse, when then he is not engaged, there is no decree, he finds a louse, he knows that it’s a louse, one may kill it, because lice only come from sweat. So the Shulchan Aruch HaRav learns the halacha this way.
But this fits with the distinction, here it says “mefaleh kelav”, and afterwards it says a separate halacha about “horeg kinah”.
Distinction Between “Exempt” by Vermin and “Permitted” by Lice
But here there is another thing, that the Rambam said that the creeping things are exempt, one may not kill a creeping thing that comes from fruits, exempt but forbidden. Here it says permitted, lice one may indeed.
So they say that lice are a pain for the person, it’s an itch, something that one must be freed from. Therefore they didn’t decree on this, they only decreed on creeping things or other vermin.
Therefore, by “mefaleh kelav” one can understand the Shulchan Aruch HaRav’s explanation. By “mefaleh kelav” there is the concern of lice or I know, fleas, so one is stringent. But when there is no concern, and there is a place of pain, yes.
—
Halacha 4: Wild Animals and Creeping Things That Bite and Kill
Very good. So the Rambam says further… now one can find another way that one may. Yes, types of animals.
The Rambam says like this: “Wild animals and creeping things that bite and certainly kill” – types of wild animals and creeping things that when they bite they certainly kill, they are truly dangerous, “such as the fly of Egypt” – a fly is a bee? No, ah, a fly is a fly.
Types That Are Permitted to Kill on Shabbat – Dangerous Animals
The Rambam says further: “There are other types that are permitted to kill on Shabbat”. Now one can find another way that one may indeed kill types of animals.
The Rambam says like this: “A wild animal and creeping thing that bite and certainly kill” – types of wild animals and creeping things that when they bite they certainly kill, they are truly dangerous – “such as the fly of Egypt” – the bee…
A fly is a bee? No, a fly is a fly I think. Hornet. A fly is usually a type of fly, a mosquito from Egypt, some type of flying creature from Egypt.
“And the hornet of Nineveh” – the hornet of Nineveh. In the Torah it says “Also the hornet Hashem will send against you until you are destroyed”. It seems that in the Middle East, in those regions, there are very aggressive bees that can kill.
“And the scorpion of Chadyav” – sounds like an Arabic name of a city. A scorpion is a type… what is it called in English? A scorpion like that? Similar to a snake with several little legs, yes. A multi-legged creature.
“And a snake in the Land of Israel, and a mad dog everywhere” – and everywhere one knows that a mad dog is a danger to a person. If a person was bitten by a mad dog, yes.
All these things are harmful, it’s a danger to people that they move around. “It is permitted to kill them on Shabbat when they are seen” – one may kill them on Shabbat when one sees them. Even if one doesn’t know for certain that they will kill, but since if it bites it will kill, it’s a possible life-threatening situation, one may kill on Shabbat when one sees them.
—
Other Harmful Creatures – Running After Him Versus Sitting in Its Place
“But all other harmful creatures” – all other harmful creatures, it is like this: “If they were running after him” – yes, then that is life-threatening. Permitted to kill, because they can sometimes kill. So if they are running, it seems that for one doubt one may desecrate Shabbat, but for multiple doubts not. If they are running after him, it’s already very close that they should be a danger to the person, so one may kill them.
But if they keep away from the person, or sitting in its place – they are sitting, they mind their own business, they don’t bother – or they run away from people, it is forbidden to kill, because then they are not a danger.
—
Discussion: What Does “Dorsan Lefi Tumo” Mean?
“And if he tramples them innocently” – if a person woke up in a place where there are… the Rambam already said a halacha that one may not kill a harmful creature. The Rambam says, what happens now if a person starts worrying that under his feet there are several creeping harmful creatures now? He walks on the harmful creatures, or he walks on all of them, and if he tramples them innocently – walks on harmful creatures? Seemingly, and if he tramples them applies to a harmful creature? And if he tramples them…
Ah, tramples – them, the harmful creatures. Okay, if there is a harmful creature that one may not kill, because it’s a type of harmful creature that is sitting in its place, and he makes it crushed at the last… It’s a continuation of the sitting in its place. “And if he tramples them innocently while walking” – if he kills, but if he… We learn it this way, because he seeks to kill them. But if they are exactly under his feet…
The Maggid Mishneh explains that it’s a bit roundabout. That means, a harmful creature that is a possible life-threatening situation. It won’t certainly… it’s not among Egypt the list of animals… it’s not on the list of dangerous animals, but it is indeed a bit dangerous. Not just a fly that does nothing. A small harmful creature it is.
So if it runs after you, one may ab initio. If it sits at home, one may not. Seemingly forbidden rabbinically, from the Torah one may also. Certainly from the Torah anyway, because it’s… I don’t know why one may from the Torah. It’s taking of life, but that’s a different part according to the Rambam.
In any case, it’s a possible life-threatening situation, so it could be that from the Torah one may. So in this case, the Rabbis don’t allow. The Rabbis say: “Come here, it’s not exactly life-threatening.” One must understand this, because it’s very difficult to understand the definition here. Seemingly everything is a possible life-threatening situation. One must learn that the Maggid Mishneh struggles here. It’s some level, it’s not so dangerous. Okay, it runs away, so let it run.
—
Explanation 1: Unintentional Act (Gets Rejected)
I want to say this explanation, because I mistakenly thought differently, that the Rambam speaks of when we walk in places where there are animals, and you step on them often without stepping on them. Ah, it’s no problem, because you didn’t intend them.
So I think that what he says here is also like this – if the animal lies on the floor and you step on it, it’s not certain that you will kill it with this. Perhaps you will only harm it, which will only make it become harmful.
You’re not speaking of the laws of unintentional act, because he didn’t have it certainly in mind. It’s a harmful creature, he speaks of this.
—
Explanation 2: He Seeks to Drive Away, Not to Kill
So, therefore he argues, so the Maggid Mishneh argues, that he speaks – he indeed intends to kill, but “tramples it innocently”. So it says in this language, “tramples it innocently”. Not that he is walking, walking on floors, perhaps here it is permitted according to Rabbi Shimon, as is the halacha. But he tramples not in a way that he stands with nothing, he gives it a squeeze on the way – one may. So this is perhaps indeed the halacha.
Perhaps one can say that the reality means a bit differently. Think like this: let’s say, such a wild kitten runs around you. You start pushing with your foot, yes, to scare it – that’s like “fleeing before him”. You start pushing, and make sure, you don’t seek to kill it. You start pushing that it should run away, and if it didn’t succeed, and you gave it a stronger push that it died, he is not concerned, because you didn’t seek specifically to kill it.
Perhaps that’s what he means. That means, when you seek to wrestle with it, to drive it away, and you killed it, it’s an unintentional act, and perhaps not an inevitable consequence.
—
Dispute Between Rashi and Ramban
Okay, the Rambam brings that there is a dispute between Rashi and the Ramban. Rashi held that it means exactly as you say, that one may only when one intends exactly. And they learn that it means even intentionally. The permission is there’s no real true work here. The permission is essentially life-threatening. The Sages didn’t want that such a thing that is not completely dangerous one should explicitly chase and kill, but they did allow in a way that people don’t grasp what exactly “innocently” means.
—
Question: What Does “Lefi Tumo” Mean?
That’s the question of innocently, because the innocently that you say is exactly the opposite of innocently. It’s more with cunning. Innocently means innocence. You say the opposite of innocence – that person should think that it was innocence.
Usually when one does something with innocence, when he harms someone: “Ah, I didn’t mean to, it was innocently.” Yes, yes, I understand very well.
Okay, up to here the laws of slaughtering. Where he means as if for his benefit, certainly not innocently. He tramples it, as today’s Gemara brings.
—
The Ramban’s Explanation
No, about this I think that the explanation is not held. I don’t know if anyone learns this way, but because he seeks to drive it away and he kills it – tramples it means he pushes it. He stands, there comes to him under an animal under his… he goes to grab the animal and kill it. Sitting in its place.
But what he means to say here is that he may fight with it, he may fight with it and push it and trample it, and he doesn’t need to be afraid that perhaps I will kill it. Because as long as you intend to protect yourself and drive it away, you may trample it, you may fight with it even if perhaps it will die from this.
But the Rambam means to say that you don’t need to be afraid of fighting with an animal if it’s not life-threatening. What, you want to make new explanations, which is not worse than the previous explanation, but it doesn’t fit, as we discussed, it doesn’t fit.
—
Conclusion: The Best Explanation
But what does “tramples it innocently” mean? It’s simply fake words. He tramples it to kill it and he makes himself innocent. That doesn’t mean “innocently”. “Innocently” means when he doesn’t seek to kill, but he seeks to protect himself and he pushes it.
“Not this there isn’t” is a bit of a difficult word. “Not this there isn’t” – he wrestles around with it. “Not this there isn’t” while he… one who kills it is permitted. That’s what he means. “Innocently” means fake, exactly, it means fake. And the Ramban learned this way in the Gemara. I don’t believe that there’s a better explanation in the Gemara than the Ramban has.
Ah, you use a kind of non-wisdom sometimes. Yes, it falls out from time to time.
—
Mafshit – Skinning the Hide
Say the next one. The next three labors are three very similar labors. After one has already slaughtered the animal, we now seek to create a hide. This is the end of the section of labors that one does from the side of a deer.
—
Digression: The Order of the 39 Labors
It’s interesting – this is the secret why, for example, you could now start to say cooking. I don’t know, he will cook the meat. No, in the Mishkan they didn’t eat any meat. It was only the hides that were made, one worked for the curtains. They made roasted, they roasted meat. One doesn’t need… one didn’t need meat hides.
This has nothing to do with the labor of the Mishkan. The labor of the Mishkan doesn’t mean the labor of the sacrifices. This means once the labor of making the Mishkan. There is like the order – here it says by shearing that one had to shear the animals. So, the need from animals is only like the hides of red rams, I know what had to be processed. Or one had to write on the… the Mishkan had sections things that had to be written. There was writing that was needed in the Temple.
No, but preparing the Mishkan, there was… in the ark of the Mishkan there were sections that the priest must say, the section of the assembly and what is there…
No, no, no. The writing of the Mishkan is not truthful in the order. The order doesn’t match completely with the writing of the Mishkan. Writing is like the signs that one writes on the curtains, the Gemara speaks something about this. What one writes on the beams, what to place next to what. The Gemara speaks about this, about the order, whether it’s the order.
Anyway, no, I’m just saying, because from this stands here “ofeh.” Because the order of the parsha speaks of ofeh. What did one… ofeh also means… yes, but this doesn’t match with the Mishkan. The order of the parsha is a different sevara than the melachos (work) of the Mishkan.
From Chassidus one learned that ofeh is the same thing as mevashel (cooking), but it doesn’t say mevashel because it speaks of bread. Bread is from ofeh, but essentially it’s the same thing.
—
Mafshit – The Shiur (Measure)
Okay, back to the matter of the… So, after one has the animal that one has slaughtered, one must remove the hide.
It is thus: “Hamafshit” – one who skins off the hide, even not the entire hide, he skins off a piece of the skin – “kedei la’asos kamei’a” – this is the shiur, right?
Yes, kedei la’asos kamei’a. He means to say, the Rambam, that when he does it because he wants the skin, not for example because he wants the meat. Someone who skins off hide because he wants to cook the meat…
There is a shiur. Every melacha, the first thing that stands is the shiur. This is the shiur. The shiur of hide… shiur, how big is a kamei’a? How big is the minimum amount of being mafshit that one transgresses? Just like me’abed – all the matters of hide have the shiur la’asos kamei’a.
Yes, the shiur of a kamei’a. Very good.
But it’s interesting, but the shiur is also true that… on everything there is a shiur, shiur of glasses like water, yes. But he is destroying the hide, because he wants the hide.
Okay, but not about the three blemishes.
—
The Meaning of “Kedei”
“Kedei” – kedei means, almost all the places where we say kedei, means kedei shiur, the shiur. Kedei – many times one says kedei. For our language, one must just know, for our language kedei…
Shiur of Hide-Melachos: Kedei La’asos Kamei’a
Chavrusa A: That one should be obligated? All the laws of hide have the shiur kedei la’asos kamei’a.
Chavrusa B: Ah, shiur of a kamei’a. Very good.
Chavrusa A: But it’s interesting. But what I’m saying is also true, that on everything there is the shiur. Shiur la’asos kamei’a.
Chavrusa B: Yes, but it must be mafshit the hide, because he wants the hide.
Chavrusa A: Okay, but not in the melacha.
Discussion: What Does “Kedei” Mean in Lashon Chachamim?
Chavrusa B: “Kedei” means, almost all the places where we’ve seen, “kedei” means kedei achilas pras, the shiur. “Kedei,” many times one says “kedei”… in our language, just know, in our language “kedei” means like you say, a kind of… but I don’t know if in lashon chachamim, one must think.
Chavrusa A: When one says “kedei hadavar,” kedei to do thus… it’s enough.
Chavrusa B: “Kedei to do thus” is enough? It’s a melitza (expression), but it’s built on the language just like kedei achila, like you say. It’s sufficient the reason, so I mean. “Kedei hu l…” right? Kol ha’olam kulo kedai hu lo. It’s enough, ah, the person is enough something thus to create about the entire world. One must think.
Chavrusa A: Anyway, here it certainly means a shiur.
—
Halacha 5: Hame’abed Min Ha’or
Chavrusa B: Yes, yes. By every melacha he says the first thing the shiur.
Chavrusa A: Yes. How much is the shiur of hide? As big as it is to make a kamei’a.
Chavrusa B: We still don’t know this either how long it is. Perhaps there is a kamei’a of one letter, of two letters. One must ask the ba’alei umanut (craftsmen) who make kamei’os.
Chavrusa A: Okay.
Me’abed: The Melacha and Its Process
Chavrusa A: Chaim, hame’abed min ha’or. The first thing is mafshit, when he skins off the hide. After skinning off the hide one is me’abed the hide. One fixes it, one puts things, one puts salt or whatever it is that one fixes it. One treats it, but he puts it into lime and spices and the like. Kedei la’asos kamei’a, the shiur is also kedei la’asos kamei’a, chayav (obligated).
Me’abed and Mole’ach Is One Thing
Chavrusa A: He says, ve’echad hu hame’abed ve’echad hamole’ach. Me’abed and mole’ach is the same thing. It’s simply the Rambam wants to support here that in the Mishna is counted mole’ach. But the Rambam says that me’abed and mole’ach is the same thing. Because both, shehamolchim me’abdim.
What does one do with putting salt on fresh skinned hide? That it should become well worked. And how is one me’abed? With salt. Perhaps there are other ways, but mole’ach and me’abed is one thing. Done.
Ein Ibud Be’ochlin
Chavrusa A: The Rambam says, you should know that “ve’ein ibud be’ochlin.” On hides that one salts so that it should become, something should happen with it, is called ibud. But he means, he puts salt on food, that is, this is not called ibud.
There is yes something, I mean by shevi’is there is something when one may salt vegetables, but the Gemara says there that it’s not a de’oraisa, that is something because of metaken or what. But the word “me’abed” is, that which one puts salt and it changes the texture of the thing, is a law in hides and not a law on other things, on ochlin in any case there is no such law.
I don’t know, the Rambam doesn’t say for example if you are you salt it in so that it should be a jerky, I know what, it’s not a transgression of me’abed.
Chavrusa B: Hides that one is going to eat, that’s the word.
Chavrusa A: Yes, the Rambam is simple, he says that you shouldn’t think that when one takes a thing and one changes it through salting, that is called ibud. Just like when one puts salt on meat or on a tomato, that is melicha, salt, and not ibud, that’s the word.
Chavrusa B: True, but it speaks of the same cheftza (object), it doesn’t speak of something else. It’s a melacha of a hide.
Discussion: Is Ibud Specifically on Hide?
Chavrusa A: Is it specifically on hide?
Chavrusa B: I mean on hide, he doesn’t say that it’s specifically on hide. He says that it doesn’t exist on ochlin.
Chavrusa A: Being me’abed means being me’abed a hide, what else can be me’abed?
Chavrusa B: Meat. One takes a fish, what happens? One puts it in salt and the texture changes from it. Just like the texture of the hide changes.
Chavrusa A: No, it changes the texture. It becomes something else, it becomes a… the same thing with the hide. Salt is a strong chemical, it can change things. It can change the same way how the salt changes the raw hide to a harder hide or whatever it is, one can do with a fish. One catches a fish and one surrounds it with salt, it changes the meat from it that it can no longer become rotten.
Chavrusa B: It’s valid on the meat also, but not a tree. A tree one cannot be me’abed.
Chavrusa A: He doesn’t say ochlin in any case. He doesn’t say “ibud ino noheg ela be’or,” this he doesn’t tell us.
Chavrusa B: No, it’s not.
Chavrusa A: Should I speak again? In practice yes it’s only here by hide, because it doesn’t exist be’ochlin. What means be’ochlin? In meat. So it remains only by hide. The shita was the Gemara one down that says that melachos in meat, salting a meat is not me’abed. The other says no, ein ibud be’ochlin. Indeed if one speaks in melachas hadag, salting a fish, a meat, a fowl, a fowl, ela mah ein ibud be’ochlin, so is the halacha.
—
Halacha 5 (Continued): Moche’ach – Smoothing the Hide
Chavrusa A: Okay. Read further. “Vechen hamoche’ach min ha’or.” There is the next thing called moche’ach, the next av melacha, moche’ach. What is moche’ach? He removes the hair from the… the hair that is in the hide. The shiur is kedei la’asos kamei’a.
“Ve’eizehu moche’ach? Zeh hama’avir hase’ar o hatzemer me’al ha’or achar misa ad sheyachalik es ha’or kedei sheyihyeh or chalak.”
Moche’ach doesn’t mean erasing, but smoothing. Memache’ach. Like the Mishna says memache’ach.
Chavrusa B: Okay, by this it’s the same word. In the Mishna it indeed says memache’ach, what does the Rambam write moche’ach. Memache’ach and moche’ach is the same root. It’s from making it smoother. Apparently so the Rambam certainly thought.
Discussion: Is Moche’ach Relevant By Ochlin?
Chavrusa A: Okay. He asks whether for example pulling out hair from a chicken, or small pieces that are still on the skin of a chicken, whether that is also ein ibud be’ochlin, is moche’ach relevant be’ochlin?
Chavrusa B: What are you talking about?
Chavrusa A: No, the concept is… ochlin is also relevant such a thing as removing the hair. For example, a chicken can remain pieces on the skin of the chicken that are not out.
Chavrusa B: It’s different, it’s not memache’ach. It can be it’s toldos gozez. But in any case he doesn’t say on it like on both, ein ibud and memache’ach be’ochlin.
Chavrusa A: No, it’s not so simple.
Distinction Between Moche’ach, Gozez, and Kotzer
Chavrusa A: Okay. Now toldos of moche’ach.
Chavrusa B: Yes.
Chavrusa A: And we already had gozez, shearing hair, and we had kotzer, cutting off a davar gidulo, that was only specifically on things that grow. And now we have moche’ach. There are three kinds of ways how to remove a thing from its place of growth, and there are three kinds of different prohibitions. It depends on the context.
Discussion: What Does Moche’ach Primarily Mean?
Chavrusa B: But it doesn’t seem to me that moche’ach primarily means cutting off hair. I mean that moche’ach means smoothing. Precisely in hide, the thing that remains is hide, he brings that if there remained a bit of meat or other things, there is also moche’ach. Moche’ach doesn’t mean specifically the hair, it’s not a matter of cutting, it’s a matter of smoothing the skin, the pelt, the hide, whatever it is.
Chavrusa A: But it’s still remained, for example someone smooths wood, wood one smooths so that it should be smooth wood.
Chavrusa B: No, it’s not wood. It’s different.
Chavrusa A: Don’t tell me that it’s moche’ach, and moche’ach doesn’t mean smoothing. It means smoothing skin.
Chavrusa B: And someone who rubs his face and makes it smooth, he has skin, is he then moche’ach?
Chavrusa A: Yes?
Chavrusa B: I don’t know. He does have skin.
Chavrusa A: Has skin. Moche’ach means smoothing skin.
Chavrusa B: He brings that the Rema says that ein moche’ach be’ochlin.
Chavrusa A: Why not?
Chavrusa B: For example someone makes a cream, a cream should be smooth…
Chavrusa A: Cream is an addition, he doesn’t make smooth.
Chavrusa B: Let’s say, I mean that by ochlin, he says that he makes that from on top of the food should be smooth, should be creamy or what.
Chavrusa A: No, yes, but let’s be clear. This I understand here. One must look at all the Rabbanim and things, and I still don’t know to say halacha lema’aseh, they don’t know at all.
But what stands here moche’ach, means that there is something that is on top of the skin, a hair or let’s say perhaps something else, and he makes it smooth. When you spread out cream, it wasn’t cream that made the thing not smooth, and you make it smooth. He doesn’t speak of spreading, but for example someone, there is such a tool to make…
Chavrusa B: But what’s the difference? It’s not a tikun, one can eat it without this also.
Chavrusa A: So says the Rema. It’s nothing at all, it makes it nicer.
Chavrusa B: But you say, he takes a piece of chicken and you make it smooth. The same thing, it doesn’t disturb the eating, the Rambam says that one may.
Chavrusa A: But you’ll ask a rav, very good, you should ask a rav.
—
Three Melachos – Three Steps of One Process
Chavrusa A: Okay. So, it’s unfortunately so, the three melachos are essentially the same thing, right? Mafshit, me’abed and memache’ach are all stages of the same thing. It’s like three steps.
—
Halacha 6: Toldos of the Three Melachos
Chavrusa A: Okay. Let’s see further. The Rambam goes to count toldos of the three melachos.
Toldas Mafshit: Duchsustus
Chavrusa A: The Rambam counts duchsustus. Whoever followed our shiur in Hilchos Sefer Torah knows what it is. That hide, after one skins it off, one can divide it into several, because it’s thick, and one can from this make three types of parchment. One of them is called duchsustus. Duchsustus, I mean, is the side that is closer to the meat.
If he removes the skin, he divides the skin from the duchsustus from the klaf, harei zeh tolda demafshit vechayav. It’s a tolda of mafshit. The av of mafshit is one skins it off from the meat, and again the hide itself that one skins off one from the other, is a tolda demafshit vechayav.
Toldas Me’abed: Hadores Al Ha’or Beraglo
Chavrusa A: Hadores al ha’or beraglo ad sheyiskasheh. We learned me’abed is putting salt. There is another way of…
Chavrusa B: No, me’abed is not putting salt. One of the ways of me’abed is perhaps putting salt. Me’abed is whatever one puts. Me’abed is working out the hide of the animal, and the way how one does it, what the Rambam said, was through putting salt. The Rambam didn’t say that this is the only way. He’s telling you now another way.
Chavrusa A: Hamole’ach, one who is me’abed is mole’ach. It’s one type of ibud.
Chavrusa B: Okay, one puts pepper or salt, I don’t know what here he has many other things.
Chavrusa A: But the me’abed that we already know, that we were told what me’abed is, that one puts salt. Counting out the Mishna, because the way how one is me’abed is through putting salt. This is one way.
Chavrusa B: Do you know of other ways?
Chavrusa A: Yes. I have here the Rambam which is counted out.
Chavrusa B: We already learned in the kloiz, there are other ways. One puts wood and things.
Chavrusa A: Not only that.
Chavrusa B: Simply, melicha is another step of the melicha. It’s not the same thing. First one puts salt, and afterwards one removes the salt, and then one adds lime and wood and other things. They’re other things. It can be melicha is still part of ibud, it can be melicha is me’abed in general.
Me’abed: Melicha and Ibud
Yes, for this reason the Rambam had a problem to count out the Mishna, because the way how one is me’abed is through putting salt.
Chavrusa A: This is one way. Do you know of other ways?
Chavrusa B: Yes. Yes, the Rambam counted it out and they learned that there are other ways. One puts wood and things. And not only that, simply melicha is another step of the melicha, it’s not the same thing. First one puts salt, afterwards one removes the salt, and then one adds lime and wood and other things. They’re other things.
It can be melicha is still part of ibud. Can be melicha and ibud means in general melicha is still part of ibud. I saw there are people who say translate thus here in the Gemara, there in the Gemara melicha and ibud. They’re both the same av melacha, if you are counting the melacha, it’s the same thing.
It’s not really relevant, but further… I mean not relevant here. I can argue earlier, but I don’t know what the wood is. Can be it’s not the exact same time, can be that one does afterwards, I don’t know. Okay, it’s also not…
—
Me’abed: Toldos
Me’abed means working out through ways. You can do it through chemicals, or if someone does it manually, someone does it with his hands, with his feet, he treads on the hide with his feet ad sheyiskasheh veyis’ametz, or merakcho beyadav, or there is a way to do it with the hands, making it soft. On the contrary, there is someone who wants to make it hard, and someone wants to make it soft.
Motcho umeshacho kedei lehachshir oros hatzenumim – one pulls it around and one makes it straight, one pulls it and one makes it straight through pulling, kedei lehachshir oros hatzenumim, so do shoemakers – harei zo toldas me’abed vechayav. These are toldos me’abed, the other ways of being me’abed a hide is chayav.
—
Toldas Moche’ach: Moret Notza Min Ha’evra
What is the tolda of moche’ach is thus: Hamoret notza min ha’evra – one who pulls out a feather, a feather, from the evra, from the wing.
Chavrusa A: From the evraso?
Chavrusa B: Yes, yes.
Chavrusa A: A makeh be’evraso?
Chavrusa B: No, that is with an ayin. Nu, “Kenesher ya’ir kino al gozalav yerachef yifros kenafav yikachehu yisa’ehu al evraso.”
Harei zeh toldas moche’ach vechayav. This is toldas moche’ach vechayav, pulling out feathers.
Discussion: Why Moret Feathers and Not Gozez?
And so, one must think why one says moret feathers and not gozez? Perhaps a living versus a dead one? Gozez is also a living one. I don’t know.
And so, it can be that gozez is when one wants the hair, and here is when one wants the skin, one wants to remove the hair. Up and down can be a difference.
—
Toldas Moche’ach: Memare’ach Retiya
English Translation
And also, what else is included under the melacha (prohibited labor) of mochek (smoothing) is hamemareiach retiyah kol shehu – one who spreads around a retiyah, a cream, a medicine, but he spreads it so that it should be in a certain way, it should be smooth, or it should lie evenly, or in some certain way, with devarim hamitmarechim (things that spread), with things that spread, ad sheyachalik pneihem – until it is smooth. Chayav mishum mochek – he is liable for mochek.
Chavrusa A: What does “until it is smooth” mean? Does that mean that simply when one applies a cream it’s not memareiach?
Chavrusa B: Memareiach retiyah is not simply applying cream. It’s when he spreads it. He applies wax with devarim hamitmarechim, yes? He has the thing that is hard, not hard, what’s it called, it’s a thick thing, and he smooths it out, he spreads it out on the place where it needs to go. Ad sheyachalik pneihem, he makes it smooth.
I think it means, versus if you just put it on as it is and you don’t spread it around, then it’s not memareiach. It’s not the applying, it’s the spreading of the retiyah or wax. Simply to apply a retiyah is not a problem. Here it says that he makes it smooth. He has a problem that it’s not smooth, and he makes it smooth. That’s how I see what it says here.
Chavrusa A: I’m saying, wax or pitch with devarim hamitmarechim, that’s the way how one applies it. One pours it out on the place where one wants to put it, and afterwards one spreads it around.
Chavrusa B: That’s not what it says here.
Chavrusa A: That’s written between the lines, in the white letters.
Chavrusa B: In your letters. I have different letters. I say like this: He has wax, he has wax like a havdalah candle, it’s not nice for him, it’s not straight. So he makes it straight. He needs it to be smooth, he’s interested that it should be straight. Chayav mishum mochek.
—
Toledah of Mochek: Shaf B’yado Al Ha’or
And also, hashaf b’yado al ha’or hamatuach bein ha’amudim – a way how one works out leather is that one places it hung up on two posts and stretches it, one makes it tight. You know, sometimes seen, one can see how they do it with animals even, they make it tight. And on this he goes with his hands and he rubs it, so that it will help the process, in order to be mochek, to make smooth.
—
Mechatech: Geder Hamelacha
Now we’re going to learn the av melacha of mechatech. Mechatech means to cut leather into sizes. That is, after one has already made a leather that one can work with, one now needs to cut it into sheets, into certain sizes.
The Rambam says like this, what is the av melacha? “Hamechatech min ha’or kedei la’asot kamei’a – chayav.” And the condition in this obligation is, “sheyitkavein l’midat arko u’midat rochbo, v’yachatoch b’kavanah.”
Mechatech doesn’t mean simply when one cuts randomly, it’s only when one cuts with precision, one cuts off a piece to a certain size, “v’yachatoch b’kavanah”. B’kavanah means b’kavanah according to its length and width measurements. Making a size essentially is mechatech, not cutting. Cutting is kotzer, perhaps we’ll get to that. Cutting a certain, with precision.
“She’hi melacha” – otherwise it wouldn’t be a melacha, otherwise it wouldn’t be a ma’aseh uman (skilled work), it would be a simple thing.
But he says, “aval hamechatech derech hefsed, o b’lo kavanah l’midato, ela k’mit’aseik o k’mesachek – harei zeh patur.”
Discussion: The Gap Between “Mechavein” and “Mit’aseik”
It’s very interesting to me, because between “being mechavein to length and width measurements” and “mit’aseik u’mesachek” there’s still a lot in the middle. There’s when he needs an approximate piece, he needs a piece, he knows I need a piece. But it’s not “ela k’mit’aseik o k’mesachek.”
I’m saying, “kavanah l’midato” is one thing, “mit’aseik u’mesachek” is a completely different thing. “Mit’aseik u’mesachek” means simply he’s playing around with leather and he’s cutting it into pieces because he’s bored. But there’s still somewhere in between, when he needs to have a piece without knowing a measurement. And he’s called “mechatech kedei l’hafsid.”
Chavrusa A: What?
Chavrusa B: That he cuts off the skin that he doesn’t need. For example, he wants a large box, he cuts off somewhere by the corner, that the cut-off piece is not important to him. He needs to cut off what he does need, not what he doesn’t need. That apparently means “derech hefsed.”
But it’s interesting to me, because “mit’aseik” and “mesachek” is one extreme, and “mechavein” and “metakein” is the other extreme, and “yodei’a shehu mechavein” is the other extreme. The Rambam puts in here a “ma’aseh umanut” of cutting into certain sizes.
Discussion: Whether “Mit’aseik” and “Mesachek” Are Separate Exemptions
Also, it’s not clear to me. It must be less than… It’s not clear. The Rambam’s language is not clear. One can say that this is simply talking about a matter of “mekalkel” which is exempt. It’s a bit funny. It could also be that it’s a matter of “mit’aseik” which is exempt.
Every “mit’aseik” in the laws of Shabbat, we see in the Mishnah in the first chapter, I think already, that “mit’aseik” is exempt. “Mit’aseik” doesn’t talk about this. “Mesachek” simply like here is already someone who is mechavein. So both things he should have been exempt for other reasons.
Chavrusa A: No, it doesn’t mean that. It means that here there’s something more. There’s a type of cutting that he’s not oseik, he doesn’t care… It’s not clear. We need to understand it. He doesn’t care about cutting a measurement, that’s for sure.
Chavrusa B: I made it more local, entirely… This is all exempt in any case. One may not, but…
Example: Cutting for Tefillin
The distinction here is apparently, that he cuts, he needs a size. Let’s say what problem does he have. The “mechatech” who is liable, he has a problem. He has a piece of leather, he wants to make tefillin, but it’s too big. He measures it out so that it should be the size of his tefillin, it should match with the other parshiyot that he has for the tefillin. That is liable.
Someone who doesn’t need any measurement, it doesn’t matter how big it is, he gives a cut – that is exempt. That’s what I would say. Although the language doesn’t fit so well.
He says that this should be called mit’aseik. That when someone cuts seriously, he cuts in a style. That someone cuts off because he wants to play with a piece of leather, or because he wants to give his son a piece of leather, he wants to have a piece of leather, but without an intention that he wants to cut a certain way or a certain place, and because he wants to have a piece – ah, that’s a mit’aseik.
It’s a bit interesting. The language doesn’t fit, yes. It’s a bit interesting, because the first piece that the Rambam makes, really that we’re talking here about a craftsman who does with real intention, and the other side of this is not a weaker craftsman, but even someone who is completely random. That’s interesting. Okay, until here is the work.
—
[Digression: Cutting Tissue Paper on Shabbat]
But it’s really relevant, for example, because we tear ourselves apart trying to learn practical halacha, but cutting uncut paper is that it’s a mechatech and a concern of mechatech. Because you know, it was in the very million things matter, because it’s not the real mechatech, because he’s clearly dirtier only in the east. It’s today more than mit’aseik or mesachek, even if there are dots and he cuts sort of by that place. It’s a recommendation of cutting.
On the contrary, it can be made, that once there is that opinion, it means not an opinion cut. I don’t need to cut from there in white. It’s certain that the dots is not because it stops a matter that it’s such a measure of tissue paper. How big, simply!
In general, the Rambam hasn’t said yet mechatech apparently means with a knife. I don’t like it so much when someone tears that down with his hands… It sounds like someone is cutting. A mechatech means with a knife and with length and width measurements. I don’t like it so much tearing off a piece from a tissue, one can categorize under the definition, but it doesn’t seem so straightforward in the way of ruling.
It must be that one may not because like a not because I don’t want to say a pshat for Shabbat paper. I here Shabbat paper is a stringency. I may stringency, certainly. But whether it’s a stringency, because the acharonim and the Rabbanan are not clear.
Because if it’s… That’s in other words, I need to remember. If it’s d’oraita, then it is. If you say that it’s exempt, then there’s a rule that because of human dignity the Rabbanan permit many things. I’m saying, the moment that the Rabbanan have for us is a need, then if there’s no need, you can buy pre-cut paper before Shabbat. Because what you want to buy, over is a place that he doesn’t have… Ah, perhaps the Rabbanan have it be much easier.
Chavrusa A: Yes.
Chavrusa B: Okay, but that’s not our shiur. Yes.
—
Mechatech: Toledot
What are the toledot of mechatech? He says like this, let’s say, hakomet mechatech et hakanaf – he cuts off a wing, he doesn’t pull it out entirely. That is, instead of pulling out the wing from the leather so that it should no longer be entirely out…
Melachet Mechatech – Toledot (Continuation)
Introduction – Buying Pre-Cut Paper Before Shabbat
You can buy pre-cut paper before Shabbat, because you want to buy it, but there’s a place that he doesn’t have. Once it’s rabbinic it’s much easier. Yes, okay, but that’s not our shiur.
Toledot of Mechatech
What are the toledot of mechatech? The Gemara says like this: hakomet et hakanaf. What does this mean about the touch? He cuts off the wing, he doesn’t pull it out entirely. Instead of pulling out the wing from the leather so that it becomes such a small lump, he cuts off the wing, so there remains still a little bit of the wing below. That’s what I think it means, yes, correct. It’s different from moret, where he pulls it out – he comes, he cuts off.
Okay, he says that a tailor has a feather and he cuts, because he wants the feather. He perhaps wants a different size of the wing, yes.
V’chein hamegared rashei kelunasot shel erez – he needs to have pieces of wood from a cedar, from a beautiful tree, and he cuts off a certain place so that all should be the same size. He wants to file it down so it should fit into his hole, whatever. Yes. Also liable for mechatech, because he cuts with measurement.
V’chein kol chatichah sheyachatoch charash ha’etz – the master of wood, the wood-master – min ha’etzim, o charash matachot – or a blacksmith, one who deals with hot metals, a master of iron. Charash, well, how does it say in the verse? Charash etz, yes, let’s mean here that verse: charash etz v’even. When a master cuts off, he cuts with precision, he’s liable for mechatech, because he wants such a piece to fit into his bench that he’s building now, whatever.
Distinction Between Mechatech and Scraping Off Metals
Interesting, because the question – when someone scrapes off pieces from the metals, he’s not called mechatech. Because then he wants… That one he spoke that the crumbs you should use for something, here he speaks that he wants to make it a certain size. Yes.
Kisem – Toothpick and Key
Wait, hanotel kisem shel etz milfanav – if someone takes a piece of wood, he has a piece of wood, and he wants to take off from it a tiny piece for a toothpick – u’ketamo – he cut off a piece – lachatzotz bo shinav – or to make such a small key – liftoach bo et hadelet – liable, because he also cut off with precision.
—
Mechatech – “Ein Mechatech B’ochlin”
Wait, kol davar shera’ui l’ma’achal behemah – a thing that is fit for animal food can go – teven v’asavim lachim v’etzim – etzim we find this many times. I think that etzim means like thorns, something like that. Okay, v’chayotzei bahen, mutar liktom meihen b’Shabbat – because once it’s fit for animal food, we don’t look at this as wood which is a vessel, we look at it as food. It’s not relevant to fixing vessels.
Mutar, not patur – mutar. It’s not called fixing vessels, rather it’s a matter of foods. On foods, it appears here indeed that on foods there is no mechatech, all these things don’t exist by foods.
Discussion: Why Is There No Mechatech by Foods?
And the point is also that it’s not… Nothing becomes. It’s a piece of food, it’s soft, one gives it… He cuts it, he makes a nice piece, even he makes a nice piece. So perhaps that’s what the Rambam said “ein ibud b’ochlin” – he perhaps means on all these “ein ibud u’mechayev.”
But here we have this again, “liktom.” True. So I hold that the point is indeed for all these things, because that’s the order. With food everyone can play around a bit. It’s not a vessel, you don’t make anything. You make a piece, you have a piece… I don’t know.
Give me a second. Yes. So that’s simple, things that are not… I think it’s indeed one, because nothing becomes. You take grass and you cut it, it became shorter grass. That’s all that happens. It doesn’t become from something.
And I think all these things we discussed on foods. So the thing is, “ein b’ochlin” there’s no mechatech, there’s no ibud. Why not? Because these things are ma’aseh umanut. On a field, every thing that one does is ma’aseh umanut. Food is taken, one spreads it, one does all kinds of things with food. There’s no melacha of… It doesn’t become a tikun. There’s no melacha. Nothing becomes.
Question: What If Something Does Become?
And if it does become? You should say a pickle it becomes. Yes, it becomes… That’s indeed a question. That’s a different question. That’s not d’oraita, right?
Umm. Meanwhile it was stated that one may, because someone wants to eat. That was the halacha. Well, and here we’re talking about animal food, he also goes into a nice fixing of vessels, he finishes it. Why? He says, very good, because nothing becomes. Okay.
—
Mechatech – Atzei Besamim
Further, let’s learn further. Mutar lilkot atzei besamim l’hariach bahem – one may cut off fragrant woods, it’s not from the tree. That was about kotzer. Lilkot means to break off. Many times one needs to rub it, like people rub the hadas leaves so it should smell.
Afilu shehu kasheh v’yaveish – even if it’s hard and dry. Not a lach which he just said that lach is certainly permitted, because it’s animal food. Even if it’s hard, it looks like a piece of wood which we said before that one may not, further for the thought, one may break off from it.
Kol shehu l’tzorech rei’ach, bein shepotze’o etz gadol – whether a small piece, whether a large piece. Because that’s not a tikun. A toothpick one may not take, one may not take a piece of wood and take off from it a toothpick. But by making it smell good it’s not called fixing a vessel, it’s only a way of smelling. Right, he makes smell, he doesn’t make the wood anything, he doesn’t care about the wood.
Yes. Until here laws of the melachet mechatech.
—
Melachet Kotev U’Mochek
Now we’re going to learn about writing and erasing, a bit together. Yes.
Shiur Kotev
Kotev. Hakotev shtei otiyot – chayav. One writes two letters, the measure is – how much is the measure of kotev? Two letters.
Shiur Mochek – “Al Menat”
And mochek, with kotev comes the opposite – mochek. What is the measure? The same thing. Hamochek ketav al menat lichtov bimkom hamachak – how much? Here there are two things: one, he erases in order to be able to write, and also how much does he erase? He erases space for two letters – liable.
Different from before where it said “kedei la’asot kamohu,” which only meant the measure. Here it means the measure and the “al menat.”
Distinction Between Kotev and Mochek – Large Letter
Already. The Rambam says that the measure of two letters is not a measure in size. Hakotev ot achat gedolah kishtayim – if someone writes a large letter that is as big as two letters, you shouldn’t think that it’s still the same size – patur. Because two letters means that by two letters it’s an important writing, less than two letters is a weaker writing.
But mochek, but by erasing it’s different. Mochek ot achat gedolah – he erased a large letter – aval yesh bimkomah lichtov shtayim – once he erased it one has now created a space to write two letters, it means yes like erasing two letters. Because by mochek the point is what one prepares, and when one prepares it yes, it can be even if later one will actually write one large letter, but you made a space to write two letters.
Discussion: Size of Letters
Chavrusa A: We don’t yet know of what size we’re talking, because every single letter can be two letters if one writes it small.
Chavrusa B: Okay, I’m saying that there’s a certain normal way of writing or what. What he’s writing now perhaps.
Chavrusa A: Hard to say so. What does “ot achat gedolah” mean? How many times does it need to be how big it is?
Chavruta B: I’m saying that a shiur hadn’t yet been established. It could always be smaller and it could always be larger. That’s what R’ Yitzchak was mechadesh – a shiur.
Chavruta A: If a person was a scribe who writes large and now he wrote smaller, he wasn’t mechadesh.
Chavruta B: Absolutely correct. I didn’t say there is no shiur, I said here there is no shiur.
Discussion: By Erasing – What Letters He Plans
Chavruta A: If you write, you erased one large letter, and you’re now going to write in its place two small ones, is that chayav?
Chavruta B: No, even if you’re not actually going to write two small ones, you made space for two small ones.
Chavruta A: Why did you make space? Because you have a plan. Without a plan it’s nothing. Erasing where there is space is not a melacha.
Chavruta B: If one erases so that another should write, that’s also mochek.
Chavruta A: Further, it depends on what letters he planned to write. It’s always mochek only when he plans something. “Al menas” – there is “al menas.”
Chavruta B: Here it doesn’t say “al menas lichsov bimkom hamachak.”
Chavruta A: I hear.
—
Writing – One Letter That Completes a Sefer
Now, but there is a way that one letter should be chayav for writing. It’s brought like this, the matter of two letters is… let’s see what the Rambam says.
Kotev os achas v’shilam bah es hasefer – if a person wrote one letter – v’shilam bah es hasefer – he completed the sefer with that letter, he wrote the last lamed of “l’einei kol Yisrael,” now it became a Sefer Torah. He only wrote one letter, but that one letter had significance, it was a shiur – so he is indeed chayav.
Discussion: Only Completion of a Sefer, or Any Significant Letter?
Chavruta A: I don’t know if we can say that every time when a letter is significant, or specifically when it’s completion of a sefer?
Chavruta B: He finished, that’s the matter. Because it’s significant, yes, that’s the point. Because automatically it’s called kesivah because it’s significant.
Chavruta A: If someone for example writes his initial, he has on all his things a lamed, on all his sefarim, that’s his sign. It’s significant.
Chavruta B: My question is every time when it’s significant, or only when it completed a sefer.
Chavruta A: Sefer perhaps also means a letter, it completed the note. Could be?
Chavruta B: Well, but you’ll say that’s very significant, because we can find in the Gemaras of less significant, because it’s a sign that it’s his, let’s say.
Connection to Weaving and Makeh B’patish
This is similar to what we learned by weaving, that it needs to be two finger-widths, but at the end even one, because with that he finishes the… the entire makeh b’patish is essentially like this. Just hammering a hammer for example, even a melacha that normally wouldn’t yet be a melacha, but the melacha that finishes, that makes the thing… then however one does need an extra melacha for that, not the same melacha. There needs to be something, the something can be either hammering with a hammer or something. There needs to be something at the end.
Chavruta A: But I’m saying that makeh b’patish is an extra melacha, it’s not boneh which is the end. Boneh, the end will also be boneh, that’s at the end, like with the bricks that we learned for example. But the question becomes if it’s the last letter of the sefer, because that itself perhaps needs to be, one needs to know the laws of makeh b’patish.
Chavruta B: Not really?
—
Writing – Intending to Ruin
Now. Hakotev umiskavein l’kalkel – there’s such a thing that usually if someone is ruining he’s exempt. So hakotev umiskavein l’kalkel or he’s still chayav, even if he writes letters because he wants to dirty up the blank paper that he has in front of him, you’ll say it’s ruining the paper? No, chayav.
Because he’s still writing, he’s still chayav on the place of writing. Writing isn’t simply that I’m making the paper nicer, I’m making that the paper should have letters, rather the writing itself.
Hakotev Al Menas L’kalkel
Speaker 1: Hakotev al menas l’kalkel. There’s such a thing, that usually when someone is ruining he’s exempt. So hakotev al menas l’kalkel or he’s still chayav. Even if he writes letters because he wants to dirty up the blank paper that he has in front of him, you’ll say it’s ruining the paper? No, chayav. Because he’s still writing, he’s still chayav on the place of writing. Kesivah isn’t simply that I’m making the paper nicer, I’m making that the paper should have letters, rather the writing, just the writing itself. It doesn’t matter to me that with this you ruined the leather, because the letters didn’t belong there, but rather what, in practice you did writing. Interesting. Very good.
Mochek Al Menas L’kalkel
Speaker 1: But, it comes in also like erasing all this, but writing doesn’t hold with that, it’s not another step in the leather, it’s a thing in itself, it’s writing. But erasing is al menas lichsov. So erasing al menas l’kalkel, because he wants to ruin, someone wrote and another goes and erases it, not that one should rewrite there, is exempt. Or even al menas l’kalkel es ha’or, ah, that doesn’t really make sense. But he said to himself mochek shelo al menas… mochek indeed shelo al menas lichsov is… perhaps that means, that’s how he explains the shelo al menas lichsov means al menas l’kalkel. L’kalkel es ha’or. Shelo al menas l’kalkel es hakesav.
How the leather becomes ruined through that, I don’t know, but that’s how he explains it also. Ah, al menas l’kalkel es ha’or. But if he does al menas l’kalkel es hakesav, does that also mean al menas lichsov? No. He’s ruining.
Speaker 2: You already said that before.
Speaker 1: Ah, I said it to myself like that. Okay.
No, I’m saying here, a mochek al menas l’kalkel is certainly not mochek al menas lichsov. I’m saying, it’s simply exempt because he’s not erasing al menas lichsov.
Speaker 2: True. Yes, he only says it because he wants to say to exclude from hakotev al menas l’kalkel.
Discussion: What Does Erasing Mean?
Speaker 1: I think that erasing can be even if there’s no letter there, one goes to scratch the leather a bit, which ruins it.
Speaker 2: I don’t believe that’s called erasing. That would be from machak or some such thing. Machak is from the language of ruining. Other things. That’s all we’re talking about. Mochek means erasing a letter.
Speaker 1: Okay.
Ink Fell on a Sefer
Speaker 1: Now. Nafal dyo al gabei sefer, ink spilled on a sefer, umachak osah, he erased it. O nafal sha’avah al gabei pinkas umachak osah. A pinkas is something one writes with wax, right? One writes with wax or covers it with wax? One uses wax there somehow.
Speaker 2: Ah, one scratches into the wax. A pinkas is a tablet of wax, and one scratches in letters.
Speaker 1: And erased it, he erased it. Im yesh bimkomah kedei lichsov shtei osiyos, if the place that he erased has space to write two letters, he’s also chayav. Because that’s also called erasing al menas lichsov. Right? Even though he didn’t erase letters, but he erased like dirt.
Writing a Double Letter
Speaker 1: Now. The Rambam says like this: Hakotev os kefulah, if someone writes the same letter twice, kefulah pe’amim, that means he writes it four times. He explains, kefulah pe’amim like one name, such as he writes two reishes, two tavs, two gimels.
We learned that writing needs to write two letters, right? Now, the two letters usually means that the two letters have a meaning, not just two letters that mean nothing. That’s what’s implied. Right, right, he says here like one name. And not, perhaps there’s a time when he said earlier the clear thing that two letters need to have a meaning, like a word “gad,” I know, some name, the word “shem” for example is two letters, means something. Now he teaches that even if one writes the same letter twice, but it means something, if it has no meaning he’s exempt. If someone writes alef alef, beis beis, he’s exempt. Because it has no meaning. Perhaps there’s a time when alef alef does have something.
Speaker 2: Yes. Because all these words have a meaning. The word reish-reish is a word in the Torah, “rar zav rar bivsarah” or something like that, or tav-tav – to give, gimel-gimel – roof. All these things are words. Therefore, even though there’s a deficiency that it’s not two different letters, the same letter twice, but it’s indeed a significant writing because it has a meaning. Which is not so with a letter that one writes twice is not significant, it’s like once, it’s like one letter.
In Any Script and Any Language
Speaker 1: The Rambam says, which language or which script makes no difference, “b’chol kesav uv’chol lashon chayav”. Afilu misheni simyonos, even two different types. That means, a letter from one type of alphabet, with signs that have a different sign in writing. That means, one letter in Chinese and one letter in Russian, which are different types of alphabets.
Or he says, or two signs, even when it doesn’t mean a word, it’s a sign for something. An X. An X is also one of the ABCs, but an arrow, some accepted writing that’s a sign.
Discussion: What Does “Simyonos” Mean?
Speaker 2: What does he say? Not sure. Perhaps he means with different, that’s a deduction. I thought simyonos means different types, not just two languages, but it has letters, forms of letters. Even if it’s very different like Chinese, which is a very different type of writing. That’s a difference, it’s a different language, that’s not a question. It’s a difference, it’s two different ones. I thought simyonos means apparently that he writes two letters, one in Yiddish and one in English, but they connect like that.
Speaker 1: Ah, they connect like that. That’s what I thought. I thought simyonos is a language that’s composed of signs, like hieroglyphics, how do you say that word. What’s the novelty? That’s simple. Because he makes a picture of a bird and next to it a picture of a duck. It’s not letters. Bird and duck in Egyptian means “I’m going to hit you,” I don’t know what it means something.
One Letter Next to Writing, Writing on Top of Writing
Speaker 1: Now, writing… yes, the Rambam says further, another way. He says like this, hakotev os achas samuch l’chesav, he writes one letter, even if he writes it next to writing and it fits with the word before it, there’s an opinion that with this he made a word, like the last letter of a sefer, that doesn’t have the same melacha.
Or kesav al gabei kesav, he wrote more than one letter, but he wrote over it, it was already written, he went over the letter on the word again.
Or hamiskavin lichsov ches v’chasav shnei zaynin, v’chen kiyotze bo bish’ar osiyos, I wanted to write a ches, but a ches in Ashuris script is two zayins. Two zayins alone would be like “zaz,” yes, would be a name, it would be two letters that make a word. But here he didn’t have in mind at all to write two letters, he wanted to write a ches altogether. By mistake he made a weak ches so it became two zayins.
V’chen kiyotze bo bish’ar osiyos, which other letter can you think of? It became broken, he wrote a shin and it became three vavs, which I don’t know. But it would be exempt, because… because… because there’s no letter of three vavs, there’s no word of three vavs.
Discussion: The Word “Vav”
Speaker 2: The word “vav,” “vav” means a hook. The word “vav,” two vavs, I don’t know if it’s called a word. I don’t know. “Vav” means a hook, “like the pillars.”
Speaker 1: Ah, “vavei.” “Vav” one… “vav” is a “vav.” Okay. Doesn’t an alef come in between? It’s something… or a yud in between?
Speaker 2: No, certainly not.
Speaker 1: Well well.
Two Letters in Different Places
Speaker 1: Hakotev os achas b’kosel zeh v’os achas b’korah, she’eino ro’eh, the phrase “she’eino ro’eh” is interesting, the Gemara says “she’eino ro’eh,” exempt, she’eino ro’eh in hagag zeh es zeh. That means, when you write on one wall and right next to it on the next wall, one can read it. But when it’s on the roof and on the beam, there’s no connection between the two.
O shekasav shtei osiyos bishtei dapei pinkas she’ein nohagin zeh im zeh, two different pages that aren’t one next to the other, he’s exempt.
Aval kasvan bishtei koslei zavis, which one can indeed look at as a continuation, a letter here and the next wall the other, if one cuts on a pinkas, to one eye one sees that one can place one next to the other, or one can look at it as a continuation, is chayav.
Speaker 2: Ah, good. This is all details and opinions that the two letters need to be together like this, it needs to be a word. So, there are different, many high principles of opinions.
Two Letters in Two Cities
Speaker 1: The Rambam says, what I said that if two pages one can read one with the other, doesn’t only mean if the two pages lie one next to the other, but if they can be one next to the other. Therefore he says an interesting high principle: a person took a scroll and he wrote one letter in this city, and he left it there, v’halach b’ir acheres, he went to another place, another city, and he wrote on another note, another scroll, one letter, chayav. Even if they’re not one next to the other, but they can be one next to the other.
She’achar shemikravin v’nohagin zeh im zeh, when one brings them together they can indeed be read, one can indeed say it. Read here doesn’t mean like thinking, like “hegyon libo.”
Speaker 2: Means to read. One can read it. That’s the correct translation.
Speaker 1: That must be, that must be able to say. “Hogeh es hashem” in Beis Yosef, it means to say something out.
Speaker 2: Okay, yes. I’m saying to the language of that.
Speaker 1: V’einam mechusarin ma’aseh l’karev osan. One doesn’t need, when one needs to tear out, he’ll ask like this, and what happens if it’s a few pages later bound in? One can also bring close and tear out. But that’s still lacking an action, one needs to cut it. That’s not like a word, but it’s given, one can place one next to the other.
One Letter That They Read as a Complete Word
Speaker 1: The Rambam says further like this: Hakotev os achas, when someone writes one letter, af al pi shekora’in bo teivah sheleimah, even if that letter, usually people know that it’s a sign for a whole word, yes, that’s the meaning. For example, when someone writes a hei, which people know means Hashem, yes? He’s exempt, because in practice he only wrote one letter.
Keitzad? One who writes mem, here he gives the example, and likewise hakotev os ma’aser, a person gave you ma’aser, he was a baker, for whom the sign was a mem, a ma’aser, hakotev os ma’aser. Or mem for number, for a number, mem 40, “and Moshe remained writing forty,” and whoever goes to read it will say 40, but he’s exempt.
Correcting One Letter
Speaker 1: The Rambam says like this, “magiah os achas v’hu sofer sta”m”, a person corrects written things, he fixes, and…
Fixing Letters: Ches to Two Zayins
Like we learned earlier, with the ches it was, he was set up like this before. The one who made the two zayins, now he fixes it. The one who made the mistake is exempt, but the one who fixes it is chayav, because he wrote two zayins. He’s chayav, even though he didn’t write out, but he made that there should be two zayins with his action.
“V’chen kol kiyotze bazeh” – that means, any other letter that one can fix and make into two letters. Yes. Now. “Chayav kol kiyotze bazeh”.
—
Writing with a Change
Now, now he’s going to say if one writes with a change. So far we haven’t yet had simply by other melachos a change, true? Here we’re going to say changes, things with changes.
“Hakotev bismo’lo” – what? There were things that are exempt, which is not the way.
Chavruta: Like “l’fi sumo” and “darso l’fi sumo.”
Chavruta: No, like baking with heat of the sun.
Chavruta: No, that was that it’s not fire. Not about it’s a change, but it’s not the way of the melacha. Not exactly. Here he’s doing the same thing, just he’s doing it a bit differently. But cooking that the Torah speaks of is fire, and heat of the sun is a different thing.
Writing with His Left Hand, Back of His Hand, His Foot, His Mouth, His Elbow
“Hakotev bismo’lo, o l’achar yado” – someone writes with his left hand, or with the back of his hand, like who stands there? One can’t write a few letters at once.
“Or with his foot, or with his mouth, or with his elbow” – that means he bends his hand, he places the pen between the two parts of his hand, and that’s how he writes.
All these ways – exempt.
Discussion: What is the exemption?
Chavrusa: What is the exemption? He did make it so there would be two letters. The Rambam didn’t say it. The Rambam should have figured it out from the general rules, that all melachos, only when you do it in the normal way, and with a shinui…
Chavrusa: No, but he says that the law of shinui is a law in all 39 melachos, and this is a special law here.
Chavrusa: We actually saw, for example, bole lefanav, which was the gavra noseh of… because he wanted excellent guarding, and there happened to be inferior guarding.
Chavrusa: Yes, but you see actually aspects, that there it was about the subject of intention. But we saw such things. Okay.
Explanation of “le’achor yad”
The expression “le’achor yad” is from the type of writing, yes? He wrote with the back, instead of writing like this, he writes like this. Something like that. Do you understand what I mean? That’s what I mean is the explanation.
Chavrusa: He says it’s lacking in meleches machasheves.
Chavrusa: No, it’s not the way. It has to be the way.
Chavrusa: What does it say here in it? It’s a compulsion.
Chavrusa: That’s what it says in the holy books.
Discussion: Do we look at the action or at the result?
Chavrusa: But it’s interesting, because you have to think about the… the point is usually that two letters happened. We don’t usually look so strongly at the action.
Chavrusa: No, we always look at the action. I know you only said it by two things, but I think you’re not right. Pe’ulah is something that does something. He said “opening,” but it doesn’t mean he couldn’t do it. He did it in a strange way, and it became opened. That’s not done. It’s both. It’s always both.
Chavrusa: Yes, but for example, an eraser took off a bit of the ches, and it became two zayins. He didn’t write with a shinui.
Chavrusa: No, he didn’t write the way one writes. He made it so there would be two letters.
Chavrusa: No, no, not just. This is a different way of writing. One of the ways of writing. It’s a normal way of writing, to fix. Being a magiah is part of the matter of writing. It’s not some new strange way of writing.
Chavrusa: But what do you say if he scratched off a little bit? He says he created that there should be two letters. And what he did with his left hand he also created two letters.
Chavrusa: I can’t argue with you now, because I have to finish the chapter. I have two other people now.
—
Iter – Left-handed person
“Iter shekasav bimino, shehi lo kismol kol adam” – a left-handed person, a person who is a lefty, who didn’t write with his left hand as usual, but with his right, which is for him like the left of every person – he is exempt, just like kosev bismalo. And he is only obligated with his right hand. Kosev bismalo is obligated. Yes.
“Aval sholeyt bishtei yadav beshaveh” – that means he is only here on writing, if he does any other thing with the left also actually, I don’t know, it’s hard to say. Because sholeyt bishtei yadav beshaveh, one who has control in both hands, then he is obligated, there’s no difference, it’s even let’s say usually he does it with the right, but if he does it with the left also in a comfortable way – obligated.
—
Katan ochaz bekulmus / Gadol ochaz beyado
“Katan ochaz bekulmus” – a minor holds the pen, he can’t yet write by himself, “vegadol ochaz beyado vechosev” – the adult is the one who leads around his hand and writes with his hand – obligated. So the adult is obligated, yes.
And conversely, “gadol ochaz bekulmus vekatan ochaz beyado vechosev” – is exempt.
Again, the ochaz, he is the writer. That’s the halacha. The point of the halacha is that the one who holds the pen is not the writer, but rather the one who writes, the one who pushes it, the one who is ochaz beyado.
Chavrusa: He says that apparently the same thing, two adults, when one pushes and the second holds the pen, only the first is obligated.
Chavrusa: Yes, the chiddush is only that…
Chavrusa: But what is the difference in gadol vegadol not?
Chavrusa: Okay. Yes.
—
Davar haroshem ve’omed / Davar hamiskayem
Okay, further. Hakosev al besaro… ah no, down down. We took that yesterday.
Now we’re going to take another rule. That writing has to be a davar ha’omed, it has to be a davar hamiskayem, it has to be with ink, it has to be something real.
“Ein hakosev chayav ad sheyichtov bedavar haroshem ve’omed” – something that… haroshem ve’omed, something that makes an impression on the paper and it stays. It’s something that lasts.
“Kegon deyo, veshachor, vesikra, vekumos, vekalkantos” – he lists types of ink that is something that lasts. Deyo, veshachor, vesikra, vekumos, vekalkantos – types… a few of them we’ve already bumped into in… types of ink.
“Ve’al davar shemiskayem kisvo alav, kegon or, vekelaf, veneyar, ve’etz, vechayotza bahem” – and it also has to be written al davar shemiskayem kisvo alav, kegon or, vekelaf, veneyar, ve’etz, vechayotza bahem.
“Aval hakosev bedavar she’ein rishumo nikar ve’omed” – something that won’t last, “kegon mashkin umei peiros” – which will last for a bit but afterwards it will be erased.
“Hakosev bedeyo al kol davar she’eino miskayem, al aleh shel yerakos” – because kol davar she’eino omed, this won’t hold the writing for long.
The list speaks of the ink, that if you also mean the paper, it has to be such paper that lasts. If the paper won’t last, very good – exempt, because it will become dry and it will disappear.
Incidentally, because it has to be davar omed al davar omed. You have to write with ink that lasts long, on something that lasts long.
So too by erasing, it has to be kesav omed al davar omed. This has to be something that is with proper ink on proper paper, and only there is there erasing.
—
Hakosev al besaro
Let’s go further.
“Hakosev al besaro” – apparently it comes out that if someone writes on his flesh, he has indeed listed one of the things that do last, that or is obligated for writing, because on a person’s skin the writing can last.
But in practice not. He says here, in practice even “chamimus besaro me’aviro le’achar zman”. An explanation, even a living person is different from dead skin, that it will indeed be erased from the warmth of the person, from the warmth.
“Harei zeh domeh lechesav she’eino miskayem” – it’s not simple that this is a davar she’eino miskayem that one cannot write on, but it’s like something that gets erased.
Chavrusa: It wasn’t said that if something gets erased it’s retroactively not writing. I didn’t so precisely… we know in reality that it will be erased. What is the difference?
Chavrusa: The cause is the chamimus besaro.
Chavrusa: I don’t understand the difference. We can talk about this and say three times I don’t understand, I don’t understand, I don’t understand, I don’t have time.
Chavrusa: Okay, but…
Chavrusa: I don’t have a process meanwhile. We’ll finish the chapter in three minutes.
—
Hamesaret al besaro / Hakores al or
“Aval hamesaret al besaro tzuras kesav” – if someone scratches in, he doesn’t do it with any ink, that’s not called writing. If someone scratches in, he doesn’t make any scratching. We’ll learn about scratching. Mesaret. But this is not direct writing. That’s not called writing in the skin, it’s not direct writing.
Chavrusa: If you have the written cake, if you wanted to remove something?
Chavrusa: No, we’ll already see how it’s different from that.
“Hakores al or kesavnis kesav” – is indeed obligated for writing. But if someone scratches into his flesh, is exempt. But if someone scratches into a torn-off skin, and it’s actually the way of writing is through cutting out the letter, and scraping out letters on the skin, is indeed like some writing.
“Veroshem al or kederech hakasavnim kasher” – that he makes a mark kederech hakasavnim kasher, kederech kasavnim kesav he is exempt. That means if it’s a tear, it won’t last, the mark won’t last, he is exempt.
So he says, so he brings from the Shulchan Aruch.
Discussion: Why is keri’ah al or obligated?
Chavrusa: But why, what is the difference between, why is keri’ah al or obligated? That means yes derech kesivah?
Chavrusa: Keri’ah al or apparently means he cuts through. He cuts through, he makes it so the writing comes from the hole, instead of from the writing.
Chavrusa: I have proof, that means writing, because the luchos were, so it says, kesivah mishnei evreihem.
Umm, okay.
—
Hama’avir deyo al gabei sikra
“Hama’avir deyo al gabei sikra” – one puts one type of ink on another type of ink – “chayav shtayim, achas mishum kosev ve’achas mishum mochek” – because with the same action you erased the old writing.
Chavrusa: Different from what we learned before, someone writes over, he fills in the letters that are already there. This is only when he does it with the same ink or what?
Chavrusa: But when he puts a different color ink…
Chavrusa: But specifically deyo al gabei sikra, we’ll see next shiur. Because sikra is a weaker type of ink, it’s red, it’s not any… existing sikra is red.
Chavrusa: Is the bottom one weak, or because he puts a new color?
Chavrusa: He fixes it with that.
“Aval deyo al gabei deyo, o sikra al gabei deyo” – is worse. If sikra al gabei deyo, he didn’t make it stronger now, he didn’t make it weaker perhaps even – he is exempt. Perhaps he’s not a mochek either, and not a kosev, he did nothing, understand?
If you make it better, it was the wrong color, you make it better from red to black, he is obligated two – mochek. With the same action he does kosev umochek. They’ve already seen that one can do two melachos with the same action.
“Aval deyo al gabei deyo, sikra al gabei sikra, sikra al gabei deyo” – is exempt because he didn’t make anything better. It’s just waste of time.
—
Toldas kosev: Roshem
Further.
“Roshem” – what… now he’s going to say the toldos of kosev.
Roshem, when he is roshem, he doesn’t write with ink, but he scratches strongly in.
Chavrusa: Roshem means coloring, painting.
Chavrusa: Roshem means painting? Not scratching?
Chavrusa: No. The Gemara says, roshem al or was paint, not scratching on the skin.
Chavrusa: Ah, I thought it’s kesav.
Roshem, yes. Roshem is the translation.
Meleches roshem – toldah of kosev
But the law regarding sikra – sikra, sikra, sikra – is simple because it doesn’t make anything better, it’s just waste of time.
—
Further, roshem. Now he’s going to say the toldos of kosev.
Roshem is when he is roshem – he doesn’t write with ink, but he scratches strongly in. Roshem is the translation painting. Roshem means painting, not scratching. It was “roshem al ha’or” – was painted, not scratched on the skin. Just kesav.
Roshem is the translation… because they look at kosev, they say like this: roshem and kosev – the difference is that kosev means to write letters, writing. Roshem means to make a picture. It can be a picture, or… I call it painting – I don’t mean the word painting, I mean like he makes a line, he does something else, something not letters. He makes something that has meaning, but not kosev.
—
In short: Haroshem reshomim vetsuros bekochol uveshasar. Hebrew translation, but I see it means made forms.
Discussion: What does “roshem” mean?
To me it looks like roshem means scratching out.
No, it certainly doesn’t mean scratching out. It was earlier – a roshem was… it was mesaret, and it was kore’a. He said a roshem. Keri’ah meant tearing out. Roshem they said – why isn’t it… what isn’t mekayem? Roshem… because it’s scratched in not deeply. Not scratched in, not cut in, not scratched in. It’s written with something, but it’s not…
Perhaps there it means yes. Here it certainly means painting, because he says bekochol – kochol means blue, yes, some ink, some type of paint. Shasar – we already had the shasar stripes, I remember. It’s a type of paint.
Kederech shehatsayarin roshemin – like painters do – harei zeh chayav mishum kosev. It’s a toldah of kosev.
What does painting mean? I don’t know.
—
Shiur of roshem
He doesn’t say the shiur. By letters it’s two letters. By reshomim vetsuros it has to be a whole form, or a piece of a form – he doesn’t say very clearly.
Perhaps the opposite – perhaps only by letters is two letters relevant, because one letter usually has no meaning. They learned: one letter with meaning is indeed obligated. A roshem, even a small roshem, a small sign, is indeed obligated, because it already has some meaning.
Do you need to know what is a meaning? What does any mean? Anything with meaning. Mashma kosev is something that he can say a shiur. Perhaps it’s kol shehu? We don’t know.
Okay. He doesn’t say that, he perhaps wants to say kol shehu. He doesn’t say kol shehu either.
—
Mochek es haroshem lesakkno – toldah of mochek al menas lichtov
And therefore: Hamochek es haroshem lesakkno – if someone erases what was painted or what was drawn, and he does it lesakkno – to redo it better or what – it’s called like mochek al menas lichtov, vechayav. Toldos – it’s a toldah of mochek al menas lichtov.
—
Meleches mesaret
Okay, the last of the category of things were mesaret. And they also already had in hilchos sefer Torah – a sefer Torah you have to scratch, that means make a line on which to write, so you should write in order.
Hamesaret – the one who scratches into a parchment and makes a line to write on – shtei osiyos tachas oso sirtut, chayav.
By the way, shiur he says: the scratch is big enough that one should be able to write above it shtei osiyos. Shtei osiyos means – he means letters, that it should be a lot.
By the way, I already know – I mean, in the custom by sifrei Torah one writes scratches, but it can be that he makes a line with a pen, and it also has the same prohibition of sirtut. It’s a toldah of another melachah. He doesn’t write any letter, he makes a line – this is a preparation for sirtut, which is a line to be. Look, it can be.
—
Toldas mesaret – chut shel sikra
Charshei ha’etzim shema’avirin chut shel sikra al gabei hakoreh kedei sheyinsor beshaveh – what they still have today these tricks, a good trick, they make it so straight – harei zeh toldas mesaret.
There’s already such a person has such a painted thread, a string, and he gives it such a flick – you release it so it should go on a straight place when you want to make a straight line. This is a toldas mesaret.
Although he’s not going on writing, he’s going on cutting – but it’s still a way to make yourself like guidance for whatever you’re doing, it should be straight.
—
Gavlim – stone cutter
By gedid is achdus – the one who is chores, kesirtut a scratch, kesirtut a scratch.
He says, this means gedidah and gozez. Do you know what is a gevel? A gevel is something of dough, no? But in… it says “vehagavlim” – it says in the verse in Melachim “vehagavlim” – and here the Rambam understood that this means a stone cutter. There’s a name stone cutter, no? Yes. What is that? It’s a stone cutter, nu? In Hebrew they gave themselves a name “gavli.”
—
Betzeva o belo tzeva
Vechen hamesaret betzeva o belo tzeva – the mesaret is only that there’s no difference whether you make a scratch without color or you do it with color – harei zeh chayav.
Only the point is that he makes some certain mark on which one should be able to write or cut or follow the line.
—
End of Chapter 11
Until here chapter 11.
הלכות שבת פרק י״א – תמלול
סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א
כללי הקדמה – דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת
דער רמב״ם׳ס סטרוקטור פון ל״ט מלאכות
דער רמב״ם לייגט אין די ערשטע פרקים נאר די דאורייתא-מלאכות פון אלע ל״ט מלאכות, און שפּעטער (אין עטלעכע נאכפאלגנדע פרקים) ברענגט ער די שבותים (דרבנן׳ס) פון אלע ל״ט מלאכות.
פּשט: דער רמב״ם טיילט אויף: ערשט אלע דאורייתא׳ס, דערנאך אלע דרבנן׳ס – אנשטאט צו ארגאניזירן לויט פּראקטישע קאטעגאריעס (ווי „טיפּול בבעלי חיים”, „טיפּול בחולה” וכדומה, ווי אנדערע פּוסקים טוען).
חידושים און הסברות:
1. פארוואס דער רמב״ם סדר׳ט נישט פּראקטיש: דער רמב״ם גיט די זעלבע אטענשאן צו הלכות שפחה חרופה אדער הלכות בית הבחירה ווי צו הלכות שבת. ער איז נישט דא אלס א „פּראקטישער גייד” – ער איז דא צו מקיים זיין מצוות תלמוד תורה, וואס באדייט צו קאווערן אלע שטחים אין כל התורה כולה.
2. תלמוד תורה vs. הלכה למעשה: ס׳איז א חילוק צווישן צוויי צוגאנגען: (א) לערנען הלכות שבת כדי מען זאל נישט מחלל שבת זיין (דער פּראקטישער צוגאנג), (ב) לערנען כל התורה כולה אלס א מצוות תלמוד תורה (דער רמב״ם׳ס צוגאנג). דער רמב״ם אין זיין הקדמה דערמאנט נישט אז די פּראבלעם איז אז מ׳איז מחלל שבת – ער רעדט נאר אז מ׳קען נישט מקיים זיין תלמוד תורה, מ׳קען נישט וויסן פון די גמרא וואס די דין איז. דאס איז א מער „טעאָרעטישע” פּראבלעם, נישט א פּראקטישע.
3. קאנטראסט מיט דער משנה ברורה / יערות דבש: דער משנה ברורה ברענגט דעם יערות דבש אז איינער וואס קען נישט הלכות שבת איז פון די „שוכחי התורה” – ווייל ער איז עובר יעדע שבת דאורייתא׳ס (בורר, וכדומה) וואס ס׳איז נישט עולה על הדעת פון מענטשן אז ס׳איז שאלות. דער רמב״ם׳ס הקדמה רעדט אבער נישט אין דעם טאָן.
4. דער שולחן ערוך הרב׳ס טענה קעגן לערנען רמב״ם אלס תלמוד תורה: דער שולחן ערוך הרב טענה׳ט אז מ׳איז נישט יוצא תלמוד תורה פון לערנען דעם רמב״ם, ווייל דער רמב״ם ברענגט נישט די טעמים און מקורות, נאר די הכרעה. ממילא קען מען נישט פּסק׳ענען פון דעם רמב״ם. דער רמב״ם אליין איז אבער נישט מסכים – ער האט געשריבן זיין ספר מיט דער כוונה אז דאס איז גענוג פאר תלמוד תורה. רבי ירוחם מאיר זאגט אז דער שולחן ערוך הרב רעדט זיך איין מ׳לערנט דעם רמב״ם אָן צו קוקן אין כסף משנה – אבער דער רוב לערנט יא מיט כסף משנה (וואס איז בערך דער בית יוסף).
5. דער רמב״ם׳ס שיטה אין תלמוד תורה: קודם זאל א מענטש ענדיגן כל התורה כולה – א ברייטע בליק איבער אלע שטחים – און נאכדעם קען מען זיך אריינלייגן מער אין זאכן וואס זענען מער אָפט נוגע למעשה.
—
הלכה: שוחט – אב מלאכה
„השוחט – חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודגים ושרצים… בין בשחיטה בין בנחירה בין בהכאה – חייב.”
פּשט: שוחט איז איינע פון די ל״ט אבות מלאכות. דער עיקר פון די מלאכה איז נישט דווקא שחיטה כהלכתה (מיט א מעסער אויפן צוואר), נאר נטילת נשמה – אוועקנעמען דעם לעבן פון א בעל חי. ממילא, סיי וועלכע אופן וואס מ׳הרג׳עט – שחיטה, נחירה (אויפהאקן דעם קאָפּ נישט לויט הלכות שחיטה), הכאה (שלאָגן) – איז מען חייב.
חידושים און הסברות:
1. נטילת נשמה איז דער עיקר, נישט הוצאת דם: די גמרא פרעגט וואס איז דער עיקר פון שוחט – צו ס׳איז די בלוט (הוצאת דם) אדער נטילת נשמה, און מסקנא איז „משום נטילת נשמה”. דערפאר, אפילו אויב ס׳איז נישטא קיין בלוט, איז מען חייב, ווייל דער ענין המלאכה איז דער פועל יוצא – אז דער בעל חי שטארבט.
2. „מלאכה דאכלעך” – דער פועל יוצא איז דער עיקר: ביי שוחט איז דער ענין נישט די מעשה (שפּריצן בלוט, שניידן), נאר דער רעזולטאט – נטילת נשמה. דאס איז „מעניין מלאכה דאכלעך” – מ׳קוקט אויף דעם תוצאה.
3. פארוואס דער רמב״ם ברענגט נישט „צובע”: די גמרא זאגט אז ביי שוחט איז מען אויך חייב משום צובע (פארבן מיט בלוט), אבער דער רמב״ם ברענגט דאס נישט דא. מ׳דארף פארשטיין פארוואס, אבער דער רמב״ם ברענגט דעם עיקר – אז שוחט איז אן אב מלאכה וואס מיינט נטילת נשמה.
—
הלכה: חונק – תולדה פון שוחט
„החונק [בעל חי] עד שימות – הרי זה תולדת שוחט.”
פּשט: איינער וואס טשאָוקט (חונק) א בעל חי ביז ער שטארבט, איז דאס א תולדה פון שוחט, נישט אן אב מלאכה.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס חונק איז א תולדה און נישט אן אב: ביי שוחט איז די „צורה” פון דער מלאכה – הרג׳ענען דורך עפּעס ענליך צו שחיטה (שניידן, שלאָגן ביז בלוט קומט, הוצאת דם). חונק אבער הרג׳עט דורך אן אנדערע וועג – נעמען אוועק אָקסידזשען, אָן בלוט. דער פועל יוצא (נטילת נשמה) איז דער זעלבער, אבער די צורה איז אנדערש. דערפאר איז עס א תולדה.
2. דער חילוק צווישן אב און תולדה ביי שוחט: אלע אופנים וואס האבן ענליכקייט צו שחיטה אין צורה (שניידן, שלאָגן מיט בלוט) זענען אלע אונטער דעם אב מלאכה. אבער ווען דער פועל יוצא (נטילת נשמה) קומט דורך אן אנדערע צורה (ווי חנק), איז עס א תולדה.
3. חונק איז נישט דווקא – עס שליסט איין אלע ענליכע וועגן: דער רמב״ם מיינט נישט דווקא חונק, נאר סיי וועלכע וועג וואס הרג׳עט אָן די צורה פון שחיטה – למשל, געבן מעדיצין אז ער זאל שטארבן, פארגיפטן, וכדומה. אלעס וואס „האט נישט די צורה פון מוציא זיין דם” איז א תולדה פון שוחט.
4. דג (פיש): דער רמב״ם רעכנט אויס דג (פיש) – ביי פיש, די נאטירלעכע וועג וויאזוי מ׳הרג׳עט זיי איז דורך ארויסנעמען פון וואסער (וואס איז ענליך צו חונק – נעמען אוועק אָקסידזשען), נישט דורך שחיטה. דאס פּאסט צו דער כלל אז דער עיקר איז נטילת נשמה, סיי וועלכע אופן.
—
הלכה: המוציא דג מן המים – תולדה דשוחט (חונק)
דער רמב״ם זאגט: „לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת” – איז חייב משום חונק, ווייל חיותו איז אין וואסער.
פּשט: ווען מען נעמט ארויס א פיש פון וואסער און מען לאזט אים ליגן ביז ער שטארבט, איז דאס א תולדה פון שוחט – ספּעציפיש חונק (דערשטיקן). אזוי ווי א מענטש לעבט פון לופט, לעבט א פיש פון וואסער; ארויסנעמען פון זיין לעבנס-עלעמענט איז ווי דערשטיקן.
חידושים:
– דער חידוש אז עס הייסט חונק און נישט בלויז „גורם”: מען וואלט געקענט טענה׳ן אז דער מענטש טוט נישט אקטיוו הרג׳ענען – ער נעמט נאר ארויס דעם פיש, און דער פיש שטארבט אליין אפּאר מינוט שפּעטער. דאס וואלט געווען א „גורם” (אינדירעקטע סיבה) און נישט א מעשה שוחט. קומט דער רמב״ם און זאגט אז נאך אלץ הייסט עס חונק – עס איז א דירעקטע נטילת נשמה, ווייל דאס ארויסנעמען פון וואסער איז גופא דער אקט פון דערשטיקן.
—
שיעור – כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו
דער רמב״ם זאגט: ער ווערט חייב „כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו” – ווען עס ווערט טרוקן א שטח אזוי גרויס ווי א סלע (מטבע) ביים ערייע פון די סנפירים (פלאסן/פינס).
פּשט: מען איז נישט חייב ווען מען נעמט ארויס דעם פיש, נאר ווען ער איז שוין גענוג לאנג אינדרויסן אז ער קען שוין נישט סורווייוון. דער סימן דערפאר איז ווען ביי די סנפירים (פינס) ווערט טרוקן א פלעק אזוי גרויס ווי א סלע-מטבע.
חידושים:
– דער שיעור באווייזט אז „שאינו יכול לחיות” – פון דעם פּונקט און ווייטער קען דער פיש שוין נישט צוריקקומען צום לעבן, אפילו אויב די גסיסה (שטארב-פּראצעס) דויערט נאך אביסל. דער רמב״ם זאגט בפירוש „שאינו יכול לחיות”.
– נפקא מינה פון דעם שיעור: (1) אויב א צווייטער מענטש קומט און הרג׳עט דעם פיש פאר דעם שיעור – ווער איז דער הורג? (2) אויב איינער האט ארויסגענומען דעם פיש מיט כוונה אים צוריקצולייגן אין וואסער און האט פארגעסן – דארף מען וויסן ביי וועלכן פּונקט ער איז שוין חייב. (3) אויב מען פרעגט: ווער זאגט אז דער פיש קען נישט צוריק לעבן? – ענטפערט דער רמב״ם אז דער שיעור פון „כסלע אצל סנפיריו” דעפינירט דעם פּונקט פון „שאינו יכול לחיות”.
—
הלכה: השוחט ידו למעי בהמה ודלדל עובר
דער רמב״ם זאגט: „השוחט ידו למעי בהמה ודלדל” – איינער וואס שטעקט אריין זיין האנט אין א טראכטיגע בהמה און דלדל (באוועגט/רוקט אראפּ) דעם עובר, אז דער עובר קען מער נישט לעבן מיט דער מוטער – חייב.
פּשט: ער איז חייב משום שוחט (נטילת נשמה), ווייל דער עובר איז א בעל חי מיט נטירות נשמה (א לעבעדיגע נשמה), און דורך דעם דלדול האט ער אים אפּגעטרענט פון זיין לעבנס-קוואל.
חידושים:
– דער עובר הייסט א בעל חי לענין שבת: אפילו ער איז נאך נישט געבוירן, איז ער א בעל חי וואס האט נטירות נשמה, און הרג׳ענען אים איז חייב משום שוחט.
– חילוק צווישן שבת און רציחה (דיני נפשות): ביי רציחה פון א מענטש איז דא א דין אז ביז דרייסיג טעג איז דער נייגעבוירענער א ספק נפל, און מען איז נישט חייב מיתה אויפ׳ן רוצח. אבער ביי שבת, ביי א בהמה׳ס עובר, איז נישט דא דער ספק – ער הייסט א בעל חי און מען איז חייב אויף שוחט. דאס איז א חידוש אז דער גדר פון „בעל חי” לענין מלאכת שוחט בשבת איז ברייטער ווי דער גדר פון רציחה ביי מענטשן.
—
הלכה: וועלכע סארט בעלי חיים האבן דין נטילת נשמה
דער רמב״ם זאגט: בעלי חיים „שפרין ורבין מזכר ונקבה” (וואס פארמערן זיך פון זכר און נקבה), „או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” (אדער ווערן באשאפן פון ערד ווי פרעושים) – „ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה”.
פּשט: אויף אזעלכע בעלי חיים איז מען חייב משום שוחט, ווייל זיי זענען אמת׳דיגע בעלי חיים מיט נטילת נשמה – אפילו אויב זיי זענען גאר קליין.
חידושים:
– דער רמב״ם ענטפערט א שאלה צו א גרויסער בעל חי (עלעפאנט) האט מער חיות ווי א קליינער (פליגער): ניין – דער עלעפאנט און דער פליגער האבן די זעלבע חיות לענין שבת. סייז מאכט נישט אויס; וואס מאכט אויס איז צו ער איז א „רעגולערער בעל חי” וואס ווערט באשאפן אויף א נאטירלעכן וועג.
– פרעוש (פלוי) – א ספּעציעלער פאל: דער רמב״ם זאגט אז פרעושים ווערן באשאפן „מן העפר” (פון ערד), און נאך אלץ איז מען חייב אויף הרג׳ענען זיי. דאס איז א חידוש – ווייל מען וואלט געמיינט אז נאר זכר-ונקבה-באשאפענע בעלי חיים זאלן חשוב זיין.
– דער חילוק אין דעם רמב״ם: עפר איז א „נארמאלע” נאטירלעכע מקור – עס איז א לעגיטימער וועג ווי נעטשער באשאפט בעלי חיים. דערפאר זענען פרעושים (פון עפר) חשוב ווי רעגולערע בעלי חיים. אבער גללים, פארשימלטע פירות, טיט – דאס זענען נישט-נארמאלע מקורות, און וואס קומט פון דארטן הייסט נישט א ריכטיגער בעל חי.
– הערה: דער פרעוש אין דער גמרא (שבת דף ק״ז) איז נישט דאס זעלבע ווי כינה (לייז). אין נדה (דף י״ח?) ווערט אויסגעטייטשט אז פרעוש איז א סארט פליגער/פליג וואס קומט פון עפר.
—
הלכה: שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור אבל אסור
דער רמב״ם זאגט: „שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו, מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר – ההורגן פטור.”
פּשט: שרצים וואס קומען פון גללים, פארשימלטע פירות, טיט, אדער פארווערעמטע פירות (ווי תולעים אין פלייש אדער אין קטניות) – דער וואס הרג׳עט זיי איז פטור (אבל אסור מדרבנן), ווייל חז״ל זאגן אז זיי הייסן נישט אמת׳דיגע בעלי חיים.
חידושים:
– פטור אבל אסור: דער רמב״ם זאגט „פטור” – דאס מיינט פטור מדאורייתא אבער אסור מדרבנן. מען טאר נישט הרג׳ענען אזעלכע שרצים בשבת, אבער מען איז נישט חייב קרבן חטאת דערויף.
– דער יסוד: אזעלכע באשעפענישן ווערן נישט באשאפן דורך דעם נארמאלן נאטירלעכן פּראצעס (נישט פון זכר ונקבה, נישט פון עפר), נאר פון פארדארבענע/פארשימלטע מאטעריאלן – דערפאר פעלט זיי דער סטאטוס פון א ריכטיגער בעל חי.
– [דיגרעסיע: תורה און סייענס] – אין מציאות ווייסן מיר נישט פון קיין ספּאנטאנע באשאפונג פון בעלי חיים פון ערד אדער פון פארשימלטע פירות. דאס איז א באקאנטע שאלה פון תורה און סייענס. דער ספר הברית רעדט וועגן דעם, אבער „אין כאן המקום להאריך.”
—
הלכה: המפלה כליו בשבת – מולל וזורק
דער רמב״ם זאגט: „המפלה כליו בשבת – מולל את הכנה וזורקה.”
פּשט: איינער וואס רייניגט זיין וועש (כלים/קליידער) אין שבת פון לייז (כינים) – מעג ער כאפּן די כינה, אביסל צוקוועטשן (מולל), און אוועקווארפן. ער זאל אבער נישט ממש הרג׳ענען.
חידושים:
– וואס מיינט „מפלה”? דאס ווארט „מפלה” (פון לפלות) מיינט דורכזוכן/רייניגן. עס איז איינע פון די זעלטענע ווערטער אין דער משנה-שפּראך.
– „מולל” – נישט ממש הרג׳ענען: דער רמב״ם זאגט מען זאל „מולל” (צוקוועטשן) און אוועקווארפן, אבער נישט ממש הרג׳ענען. דאס איז ווייל ביי „מולל” איז נאר א ספק צו דער בעל חי שטארבט פון דעם – עס איז נישט א זיכערע נטילת נשמה.
—
הלכה: מותר להרוג את הכנה בשבת
דער רמב״ם זאגט (אין דער נעקסטער הלכה): „מותר להרוג את הכנה בשבת” – מען מעג הרג׳ענען כינים אין שבת.
פּשט: כינים (לייז) קומען פון זיעה פון מענטשן, נישט פון זכר ונקבה – דערפאר זענען זיי נישט חשוב ווי א ריכטיגער בעל חי, און מען מעג זיי הרג׳ענען.
חידושים:
– סתירה צווישן די צוויי הלכות: אין דער ערשטער הלכה שטייט „מולל וזורקה” (נאר צוקוועטשן, נישט הרג׳ענען), און אין דער צווייטער הלכה שטייט „מותר להרוג” (מעג ממש הרג׳ענען). וויאזוי שטימט דאס?
– תירוץ פון שלחן ערוך הרב: דער חילוק איז צווישן צוויי סיטואציעס:
– „מפלה כליו” – ווען איינער איז עוסק אין רייניגן זיין וועש, קען ער טרעפן פארשידענע מינים – כינים (וואס מעג מען), אבער אויך פרעושים (וואס טאר מען נישט). דערפאר האבן חז״ל געזאגט מען זאל זיך נישט יאגן צו הרג׳ענען בעת „מפלה כליו” – נאר „מולל וזורק” – כדי ער זאל נישט קומען צו הרג׳ענען עפּעס וואס איז אסור (א פרעוש אדער אנדערע שרצים).
– „הורג כינה” – ווען ער איז נישט עוסק אין „מפלה כליו”, נאר ער טרעפט א כינה בפני עצמה, און ער ווייסט אז עס איז א כינה – איז נישט דא די גזירה, און מעג מען עס הרג׳ענען לכתחילה.
– נאך א חילוק – „פטור” ביי שרצים vs. „מותר” ביי כינים: ביי שרצים פון פירות האט דער רמב״ם געזאגט „פטור” (אבל אסור מדרבנן). ביי כינים זאגט ער „מותר” – לכתחילה מותר. דער חילוק: כינים מאכן צער פאר׳ן מענטש (קראצעניש, אומבאקוועמלעכקייט), דערפאר האבן חז״ל נישט גוזר געווען אויף כינים. אויף אנדערע שרצים (וואס מאכן נישט צער) האבן זיי יא גוזר געווען.
—
הלכה: חיה ורמשים נושכים וממיתים – מעג מען הרג׳ענען
דער רמב״ם זאגט: „עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת. חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, כגון זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן.”
פּשט: דער רמב״ם ברענגט א ליסטע פון ספּעציפישע מסוכנ׳דיגע בעלי חיים וואס זייער ביס הרג׳עט זיכער. ביי אזעלכע מינים מעג מען זיי הרג׳ענען בשבת ווען מען זעט זיי, אפילו מ׳ווייסט נישט פאר זיכער אז זיי גייען יעצט בייסן – ווייל הואיל אויב זיי בייסן איז עס ודאי מיתה, איז עס א ספק פיקוח נפש, און ספק פיקוח נפש דוחה שבת.
חידושים:
– דער חילוק צווישן „ודאי ממיתים” און „שאר מזיקים”: דער רמב״ם מאכט א קלארע חלוקה צווישן צוויי קאטעגאריעס. ביי חיות וואס זייער ביס הרג׳עט ודאי – מעג מען הרג׳ענען בלויז ווייל מען זעט זיי, אפילו זיי לויפן נישט נאך דעם מענטש. דאס איז ווייל בלויז זייער אנוועזנהייט שאפט א ספק פיקוח נפש. אבער ביי „שאר מזיקים” – חיות וואס קענען אמאל הרג׳ענען אבער נישט ודאי – איז דער דין אנדערש.
—
הלכה: שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו
דער רמב״ם זאגט: „אבל שאר כל המזיקין – אם היו רצין אחריו, מותר להרוג. ואם יושב במקומו [אדער בורחים ממנו], אסור. ואם דורסן לפי תומן – מותר.”
פּשט: ביי אנדערע מזיקים וואס זענען נישט אויף דער ליסטע פון „ודאי ממיתים”: אויב זיי לויפן נאך דעם מענטש – מעג מען זיי הרג׳ענען, ווייל דאס איז שוין קרוב צו פיקוח נפש. אויב זיי זיצן אויף זייער פלאץ אדער אנטלויפן פון מענטשן – טאר מען נישט, ווייל זיי שטעלן נישט פאר קיין סכנה. אבער אויב מען „דורסן לפי תומן” – דאס הייסט, מען טרעט אויף זיי כביכול בתמימות – איז מותר.
חידושים:
– דער לעוועל פון ספק פיקוח נפש: לכאורה איז אלעס ספק פיקוח נפש – אפילו א מזיק וואס „יושב במקומו” קען אמאל הרג׳ענען! פארוואס זאגן די חכמים אז מ׳טאר נישט? דער מגיד משנה מוטשעט זיך מיט דעם. דער תירוץ איז אז עס איז דא לעוועלס פון סכנה: ביי „שאר מזיקים” וואס זיצן אויף זייער פלאץ איז דער ספק פיקוח נפש אזוי ווייט אז די חכמים האבן נישט מתיר געווען. נאר ווען זיי לויפן נאך דעם מענטש ווערט דער ספק פיקוח נפש שטארק גענוג אז מ׳מעג.
– דער איסור ביי „יושב במקומו” – מדאורייתא אדער מדרבנן? מדאורייתא איז עס מסתמא מותר (ווייל ס׳איז דאך נטילת נשמה אן א שיעור, אדער ווייל ס׳איז א ספק פיקוח נפש), אבער מדרבנן האבן חכמים אסור געמאכט ביי אזא ווייטן ספק.
– דער גרויסער דיון: וואס מיינט „דורסן לפי תומן”? דאס איז דער צענטראלער חידוש-דיון. עס ווערן אויפגעברענגט מערערע פשטים:
– פשט 1 (אן ערשטע סברא, וואס ווערט אפגעווארפן): „דורסן לפי תומן” מיינט אז דער מענטש גייט אין א פלאץ וואו ס׳איז דא מזיקים אויפ׳ן באדן, און ער טרעט זיי אן בשוגג, נישט מכוון – א דבר שאינו מתכוון. דאס ווערט אפגעווארפן ווייל דער רמב״ם רעדט דא נישט פון הלכות מתכוון/אינו מתכוון, נאר פון הלכות פיקוח נפש.
– פשט 2 (דער בעסטער פשט): דער מענטש זוכט דעם מזיק צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען. ער שטויסט אים, ער ראנגלט זיך מיט אים, און אויב דער מזיק שטארבט דערפון – איז עס מותר, ווייל ער האט נישט געזוכט צו הרג׳ענען נאר זיך צו באשיצן. דאס איז אזויווי א דבר שאינו מתכוון – ער מיינט צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען. „לפי תומו” מיינט דא אז ער האט עס געטאן בתמימות, נישט מיט כוונה צו הרג׳ענען.
– פשט 3 (רש״י׳ס שיטה, לויט דער מגיד משנה): „דורסן לפי תומן” מיינט אז ער מיינט עס טאקע צו הרג׳ענען, אבער ער מאכט זיך אז עס איז בתמימות – ער טוט עס מיט ערמה (א טריק). „לפי תומו” מיינט נישט אמת׳דיגע תמימות, נאר כאילו תמימות. דער היתר איז בעצם פיקוח נפש – די חכמים האבן נישט געוואלט אז מען זאל בפירוש נאכלויפן און הרג׳ענען אזא מזיק וואס איז נישט ודאי מסוכן, אבער זיי האבן יא געלאזט אויף אן אופן וואס זעט אויס ווי תמימות.
– קשיא אויף פשט 3: דאס שטימט נישט מיט דעם לשון „לפי תומו” – ווייל „תומו” מיינט תמימות, און אויב ער מיינט עס טאקע צו הרג׳ענען איז דאס פונקט פארקערט פון תמימות, עס איז ערמה.
– דער רמב״ן׳ס שיטה: דער רמב״ן לערנט אין דער גמרא אז „דורסן לפי תומן” מיינט טאקע אז ער שטויסט אים און ראנגלט זיך מיט אים צו פארטרייבן, און אויב ער שטארבט – איז מותר.
– דער מסקנא: „לפי תומו” מיינט אז דער מענטש זוכט זיך צו באשיצן און דעם מזיק צו פארטרייבן, נישט ספּעציפיש צו הרג׳ענען. ער שטויסט אים, ער ראנגלט זיך מיט אים, און אויב דער מזיק שטארבט דערפון – מעג מען, ווייל ער האט נישט מכוון געווען צו הרג׳ענען. ער דארף נישט מורא האבן אז אפשר גייט ער אים הרג׳ענען – ווי לאנג ער מיינט זיך צו באשיצן, מעג ער זיך פייטן מיט דעם מזיק.
—
הלכה: מפשיט – אראפשינדן די הויט
דער רמב״ם זאגט: „המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”
פּשט: נאכדעם וואס מ׳האט גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, קומט די מלאכה פון מפשיט – אראפשינדן די הויט פון דעם בעל חי. דער שיעור (מינימום עמאונט) פאר חיוב איז „כדי לעשות קמיע” – גענוג הויט צו מאכן א קמיע (אן אמולעט).
חידושים:
– דער שיעור „כדי לעשות קמיע” גילט פאר אלע עור-מלאכות: דער שיעור פון „כדי לעשות קמיע” גילט נישט נאר פאר מפשיט, נאר אויך פאר מעבד און אנדערע מלאכות וואס האבן צו טאן מיט עור.
– „כדי” אלס שיעור-ווארט: דאס ווארט „כדי” אין אזעלכע הלכות מיינט „דער שיעור פון” – דאס הייסט, גענוג צו מאכן א קמיע. דאס איז א שפּראך-נוסח וואס חזר׳ט זיך אין אסאך הלכות.
– נאר ווען ער וויל די הויט: דער רמב״ם מיינט ווען ער שינדט אפ די הויט ווייל ער וויל די הויט. אויב ער שינדט אפ די הויט ווייל ער וויל דאס פלייש (נישט די הויט), איז דאס אן אנדער דין.
—
[דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות – פארוואס נישט מבשל נאך שוחט?]
נאכדעם וואס מ׳האט שוין גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, פארוואס גייט דער רמב״ם נישט גלייך צו מבשל (קאכן דאס פלייש)? דער ענטפער איז אז די ל״ט מלאכות שטאמען פון מלאכת המשכן, נישט פון מלאכת הקרבנות. אין משכן האט מען נישט געגעסן פלייש – מ׳האט געדארפט די עורות (הויטן) פאר די יריעות פון משכן (עורות אילים מאדמים). דעריבער גייט דער סדר פון שוחט צו מפשיט (אראפשינדן די הויט) – ווייל דאס איז דער סדר פון ווי מ׳האט געארבעט מיט די בהמות אין משכן.
נאך חידושים אין דער דיגרעסיע:
– אופה אין דער סדר: עס ווערט באמערקט אז „אופה” (באקן) שטייט אין דער סדר פון דער משנה, אבער דאס שטימט נישט מיט דער סדר פון מלאכת המשכן. די סדר פון דער משנה איז אן אנדערע סברא ווי די סדר פון מלאכת המשכן.
– כתיבה אין משכן: עס ווערט דיסקוטירט וואס כתיבה האט צו טאן מיט משכן – די גמרא רעדט פון סימנים וואס מ׳האט געשריבן אויף די קרשים (ברעטער) פון משכן, צו וויסן וואס צו לייגן לעבן וואס.
– אופה = מבשל: פון חסידות האט מען געלערנט אז אופה איז בעצם די זעלבע מלאכה ווי מבשל, נאר ס׳שטייט אופה ווייל ס׳רעדט פון פת (ברויט), וואס איז „מן אופה.”
—
הלכה: תולדות פון מפשיט – דוכסוסטוס
דער רמב״ם זאגט: אז ווער ס׳צעטיילט די הויט – צעשיידט דעם דוכסוסטוס פון דעם קלף – „הרי זה תולדה דמפשיט וחייב.”
פּשט: נאכדעם וואס מ׳שינדט אפּ די הויט פון דער בהמה, קען מען די דיקע הויט צעטיילן אין לעיערס. איינע פון זיי הייסט דוכסוסטוס (די זייט דערנענטער צו דער פלייש) און די אנדערע הייסט קלף. דאס צעטיילן פון די הויט אין צוויי איז א תולדה פון מפשיט.
חידושים:
– פאראלעל צו הלכות ספר תורה: ווער ס׳האט מיטגעהאלטן דעם שיעור אין הלכות ספר תורה ווייסט שוין וואס דוכסוסטוס איז – פון דער הויט קען מען מאכן דריי סארטן פארמאט (דוכסוסטוס, קלף, געוויל).
– די אב פון מפשיט איז אפּשינדן הויט פון פלייש; די תולדה איז צעטיילן די הויט אליין – ביידע זענען א מין „אפּטרענען” איין שיכט פון דער אנדערער.
—
הלכה: מעבד – שיעור און גדר המלאכה
דער רמב״ם זאגט: „המעבד מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.”
פּשט: די מלאכה פון מעבד (אויסארבעטן הויט/לעדער) האט א שיעור פון „כדי לעשות קמיע” – גענוג עור אז מ׳זאל קענען מאכן א קמיע דערפון. דאס איז דער מינימום שיעור כדי מ׳זאל זיך מחייב זיין.
חידושים און הסברות:
– שיעור כדי לעשות קמיע גילט פאר אלע עור-מלאכות: דער שיעור „כדי לעשות קמיע” איז נישט נאר פאר מעבד, נאר פאר אלע מלאכות וואס שייכן צו עור – מפשיט, מעבד, און מוחק – אלע האבן דעם זעלבן שיעור.
– וויפיל איז „כדי לעשות קמיע”? דאס איז נישט פּונקטליך באשטימט אין דער סוגיא דא. א קמיע קען זיין מיט איין אות אדער צוויי אותיות – „מ׳דארף פרעגן די בעלי אומנות וואס מאכן קמיעות.” דער שיעור איז אלזא א פּראקטישער שיעור וואס ווענדט זיך אין דער מציאות.
– [דיגרעסיע: וואס מיינט „כדי” אין לשון חכמים?] עס איז געווען א שפּראכלעכע דיסקוסיע וואס דאס ווארט „כדי” מיינט. אויף אונזער שפּראך (יידיש/ענגליש) מיינט „כדי” = „גענוג צו טון אזוי.” אין לשון חכמים, ווי „כדי אכילת פרס,” מיינט עס א שיעור – „אזויפיל ווי מ׳דארף צו…” עס איז אויך פארגליכן געווארן מיט „כל העולם כולו כדאי הוא לו” – וואו „כדאי” מיינט „ס׳איז גענוג/ווערט.” אבער דא אין הלכה מיינט „כדי” זיכער א שיעור – א מינימום מאס.
—
הלכה: מעבד און מולח איז איין זאך
דער רמב״ם זאגט: „ואחד הוא המעבד ואחד המולח… שהמולחים מעבדים.”
פּשט: מעבד (אויסארבעטן הויט) און מולח (זאלצן) איז אין גרונט די זעלבע מלאכה. ווען מ׳לייגט זאלץ אויף פרישע אפּגעשינדענע הויט, איז דאס א וועג פון עיבוד – דאס מאכט די הויט אויסגעארבעט.
חידושים און הסברות:
– דער רמב״ם וויל מסייע זיין צו זיין שיטה קעגן די משנה׳ס אויסרעכענונג: אין דער משנה ווערט „מולח” אויסגערעכנט אלס א באזונדערע מלאכה. דער רמב״ם אבער זאגט אז מולח און מעבד איז איין זאך – מולח איז נאר דער וועג וויאזוי מ׳איז מעבד. דאס איז א באוואוסטע שיטה פון דעם רמב״ם אין ציילן די ל״ט מלאכות.
– מליחה איז נישט דער איינציגער וועג פון עיבוד: דער רמב״ם האט ערשט דערמאנט מליחה אלס ביישפּיל, אבער שפּעטער ווערט קלאר אז עס זענען דא אנדערע וועגן – מ׳לייגט סיד, עפצים (tanning agents), און אנדערע סממנים. מליחה איז בלויז איין סטעפּ אין דעם פּראצעס. קודם לייגט מען זאלץ, נאכדעם נעמט מען אראפּ די זאלץ, און דעמאלטס לייגט מען צו סיד און עפצים. ס׳איז מעגלעך אז מליחה איז א באזונדערער סטעפּ פון עיבוד, אדער אז מליחה איז מעבד בכלל.
—
הלכה: אין עיבוד באוכלין
דער רמב״ם זאגט: „ואין עיבוד באוכלין.”
פּשט: ווען מ׳לייגט זאלץ אויף עסנווארג (אוכלין), איז דאס נישט מעבד. דער איסור פון עיבוד גילט נאר ביי עורות (הויט/לעדער), נישט ביי אכילה-זאכן.
חידושים און הסברות:
– פארוואס נישט? כאטש זאלץ טוישט אויך די טעקסטשור פון פלייש (למשל, מ׳מאכט דזשערקי – געזאלצן פלייש וואס קען מער נישט פארשטינקען), פּונקט ווי זאלץ טוישט די טעקסטשור פון עור, דאך איז דאס נישט מעבד. דער רמב״ם זאגט קלאר: „אין עיבוד באוכלין.”
– מקור אין גמרא: עס איז געווען א מחלוקת אין דער גמרא. איין דעה זאגט אז מלאכות אין בשר (זאלצן פלייש) איז נישט מעבד. דער אנדערער זאגט „אין עיבוד באוכלין.” די הלכה איז ווי דער צווייטער – אין עיבוד באוכלין, וואס שליסט אויס אלע אוכלין, אפילו פלייש, פיש, עוף.
– צו איז עיבוד דווקא נאר אויף עור? אן אינטערעסאנטע שאלה: דער רמב״ם זאגט נישט „עיבוד אינו נוהג אלא בעור” – ער זאגט בלויז „אין עיבוד באוכלין.” דאס לאזט אפן די מעגלעכקייט אז עיבוד קען שייך זיין ביי אנדערע זאכן וואס זענען נישט אוכלין און נישט עור. אבער למעשה, ווייל עס איז נישט דא באוכלין, בלייבט עס פּראקטיש נאר ביי עור.
– שביעית-פאראלעל: ביי שביעית איז דא א דין ווען מ׳מעג זאלצן ירקות, אבער די גמרא זאגט דארט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא – יענץ איז צוליב מתקן אדער אן אנדער ענין, נישט עיבוד.
—
הלכה: תולדה פון מעבד – הדורס על העור ברגלו
דער רמב״ם זאגט: „הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה” – איז א תולדה פון מעבד.
פּשט: איינער וואס טרעט אויף די הויט מיט זיין פוס ביז ס׳ווערט הארט – דאס איז א תולדה פון מעבד. דאס איז נאך א וועג פון אויסארבעטן הויט, נישט דורך זאלץ נאר דורך פיזישע דרוק.
חידוש: דאס באשטעטיגט אז מעבד איז נישט באגרענעצט צו מליחה אליין – יעדע מעטאד וואס מאכט די הויט אויסגעארבעט (הארט, פּרעזערווירט) איז מעבד אדער א תולדה דערפון.
—
הלכה: מעבד – נאך תולדות
דער רמב״ם זאגט: מעבד קען געטון ווערן דורך פארשידענע וועגן – דורך כעמיקאלס, אדער מעניועלי: „ער טרעט אויף די עור מיט זיינע פיס עד שיתקשה ויתאמץ”, אדער „מרככו בידיו” – ער מאכט עס ווייך מיט זיינע הענט. „מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים” – ער שלעפט עס און מאכט עס גלייך, אזוי ווי שוסטערס טוען – „הרי זו תולדת מעבד וחייב.”
פּשט: ס׳זענען פארשידענע תולדות פון מעבד: מאכן הויט הארט דורך טרעטן מיט פיס, מאכן ווייך מיט הענט, שלעפן און גלייך מאכן פאר שוסטערס – אלע זענען תולדות מעבד.
—
הלכה: מוחק (ממחק) – גלאט מאכן די הויט
**דער רמב״ם זאגט: „וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שי
היה עור חלק.”**
פּשט: מוחק (אדער ממחק ווי אין דער משנה) מיינט גלאט מאכן די הויט – ארויסנעמען די האר אדער וואל פון דער הויט נאך דעם טויט פון דער בהמה, ביז די הויט ווערט גלאט. דער שיעור איז אויך כדי לעשות קמיע.
חידושים און הסברות:
– מוחק מיינט נישט „אויסמעקן” נאר „גלאט מאכן”: כאטש דאס ווארט „מוחק” קען מיינען אויסמעקן, דא מיינט עס גלאט מאכן (smoothing). דער רמב״ם שרייבט „מוחק” און די משנה שרייבט „ממחק” – ביידע פון דעם זעלבן שורש, און דער רמב״ם האט זיכער געהאלטן אז ס׳איז די זעלבע מלאכה.
– מוחק איז נישט בעיקר שניידן האר – ס׳איז גלאט מאכן: דער עיקר פון מוחק איז נישט דאס ארויסנעמען פון האר (דאס וואלט געווען גוזז), נאר דאס גלאט מאכן פון דער הויט. דער רמב״ם ברענגט אז אויב ס׳איז געבליבן אביסל בשר אדער אנדערע זאכן אויף דער הויט, איז אויך דא מוחק ווען מ׳מאכט עס גלאט. מוחק מיינט נישט דווקא האר – ס׳איז אן ענין פון גלאט מאכן די פעל/עור, וואטעווער ס׳בלייבט דארט.
– חילוק צווישן מוחק, גוזז, און קוצר: עס זענען דא דריי מיני וועגן ווי אזוי ארויסצושלעפּן א זאך פון מקום גידולו, און ס׳איז דא דריי באזונדערע איסורים – ס׳ווענדט זיך אין דעם קאנטעקסט:
– גוזז – אפּשערן האר (פון א לעבעדיגע בהמה אדער מענטש)
– קוצר – אפּשערן א דבר גידולו (נאר ביי זאכן וואס וואקסן פון דער ערד)
– מוחק – גלאט מאכן הויט (נאך מיתה, אלס טייל פון עור-פּראצעסירונג)
– צו איז מוחק שייך ביי אוכלין? א שאלה איז אויפגעברענגט געווארן: צו ארויסשלעפּן האר פון א טשיקען (קליינע שטיקלעך וואס בלייבן אויף דער הויט) איז מוחק? דער רמ״א זאגט אז „אין מוחק באוכלין” – פּונקט ווי אין עיבוד באוכלין. אבער עס איז נישט אזוי פּשוט – ס׳קען זיין אז ארויסנעמען פעדערן פון א טשיקען איז א תולדה פון גוזז, נישט ממחק.
– צו איז מוחק שייך ביי האלץ אדער אנדערע מאטעריאלן? ווען מ׳מאכט גלאט א שטיק האלץ, איז דאס מוחק? דער מסקנא איז אז מוחק איז ספּעציפיש גלאט מאכן הויט, נישט אנדערע מאטעריאלן. (האלץ גלאט מאכן קען שייך זיין צו אנדערע מלאכות.)
– צו איז שמירן פּנים (לעבעדיגע הויט) מוחק? א פּראוואקאטיווע שאלה: איינער וואס שמירט זיין פּנים און מאכט עס גלאט – ער האט הויט, און מוחק מיינט גלאט מאכן הויט! דאס איז געבליבן אלס א שאלה אן א קלארע תשובה.
– שפּרייטן קרעם אויף עסנווארג: צו שפּרייטן קרעם אויף א קוכן אז ס׳זאל זיין גלאט – איז דאס מוחק? דער מסקנא איז אז דאס איז נישט מוחק, ווייל: (א) אין מוחק באוכלין, (ב) ס׳איז נישט קיין תיקון – מ׳קען עס עסן אן דעם אויך, ס׳מאכט עס בלויז שענער. אבער למעשה דארף מען פרעגן א רב.
—
הלכה: דריי מלאכות – דריי סטעפּס פון איין פּראצעס
חידוש: מפשיט, מעבד, און ממחק זענען בעצם דריי סטאדיעס (סטעפּס) פון דעם זעלבן פּראצעס פון פארארבעטן הויט:
1. מפשיט – אפּשינדן די הויט פון דער בהמה
2. מעבד – אויסארבעטן די הויט (דורך זאלץ, סיד, סממנים)
3. ממחק – גלאט מאכן די הויט (ארויסנעמען האר, בשר-רעשטן)
כאטש ס׳איז דריי באזונדערע אבות מלאכות, זענען זיי אלע טיילן פון איין אינדוסטריעלן פּראצעס.
—
הלכה: מוחק – תולדות
דער רמב״ם זאגט: „המורט נוצה מן האברא – הרי זה תולדת מוחק וחייב.”
פּשט: ארויסשלעפן א פעדער (נוצה) פון דעם פליגל (אברא) פון א פויגל איז א תולדה פון מוחק.
חידושים:
– פארוואס איז דאס מוחק און נישט גוזז? ס׳ווערט געפרעגט: פארוואס הייסט ארויסשלעפן נוצות „מורט” (תולדת מוחק) און נישט „גוזז”? א מעגליכע תירוץ: גוזז איז ווען מען וויל די האר/וואל אליין, און מוחק איז ווען מען וויל די הויט/אויבערפלאך – מען וויל אראפנעמען די פעדערן כדי צו גלעטן די אויבערפלאך. אויך מעגליך אז ס׳איז א חילוק צווישן א לעבעדיגע און א טויטע.
—
דער רמב״ם זאגט: „הממרח רטיה כל שהוא… שעוה או זפת… בדברים המתמרחים עד שיחליק פניהם – חייב משום מוחק.”
פּשט: איינער וואס שמירט א רטיה (קרים/רפואה), שעוה אדער זפת מיט זאכן וואס שמירן זיך, ביז ער מאכט עס גלאט – איז חייב משום מוחק.
חידושים:
– ממרח איז נישט סתם לייגן קרים: דער חיוב איז נישט פאר סתם אויפלייגן א רטיה, נאר פאר דעם גלעטן – „עד שיחליק פניהם.” אויב מען לייגט ארויף א קרים אזוי ווי ס׳איז, אן גלעטן, איז עס נישט ממרח. דער חיוב איז דער אקט פון גלאט מאכן – דאס איז דער מוחק-אספעקט.
– ביישפיל מיט הבדלה ליכט: א פראקטישער ביישפיל: איינער האט א שעוה-ליכט (הבדלה ליכט) וואס איז נישט גראד, און ער מאכט עס גראד דורך מחליק זיין – דאס איז חייב משום מוחק.
—
דער רמב״ם זאגט: „וכן השב בידו על העור המתוח בין העמודים” – איינער וואס רייבט מיט זיין האנט אויף הויט וואס איז אויפגעהאנגען צווישן צוויי עמודים, כדי צו מוחק זיין (גלאט מאכן).
פּשט: א וועג פון אויסארבעטן הויט איז אז מען הענגט עס אויף צווישן צוויי עמודים, מאכט עס שטראף (טייט), און רייבט עס מיט די הענט – דאס איז אויך א תולדה פון מוחק.
—
הלכה: מחתך – גדר המלאכה
דער רמב״ם זאגט: „המחתך מן העור, השיעור כדי לעשות קמיע, חייב. והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכונה – שהיא מלאכה. אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”
פּשט: מחתך (צושניידן הויט אויף סייזעס) – דער שיעור איז כדי לעשות קמיע. דער תנאי איז אז ער מכוון זיין צו א ספעציפישע מאס (לענג און ברייט) און שניידט מיט כוונה. אן דעם – ווי א מתעסק אדער משחק – איז ער פטור.
חידושים און הסברות:
– מחתך איז נאר מיט דיוק: מחתך מיינט נישט סתם שניידן, נאר שניידן מיט א דיוק צו א געוויסע סייז. דאס איז וואס מאכט עס א „מעשה אומנות” – אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מלאכה.
– דער גאפ צווישן „מכוון” און „מתעסק”: צווישן די צוויי עקסטרעמען – „מכוון למדת ארכו ומדת רחבו” (פולע כוונה צו א פרעציזע סייז) און „מתעסק/משחק” (גאר קיין כוונה, סתם שפילן זיך) – איז דא אסאך אין דערצווישן. למשל, איינער וואס דארף א בערך׳דיגע שטיקל הויט, ער ווייסט ער דארף א שטיקל, אבער אן א פרעציזע מאס – וואס איז זיין דין?
– „דרך הפסד” – וואס מיינט עס? „דרך הפסד” מיינט לכאורה ווען ער שניידט אראפ דעם טייל וואס ער דארף נישט, אנשטאט צו שניידן דעם טייל וואס ער דארף. למשל, ער וויל א גרויסע באקס, שניידט ער אראפ ביי די עק – דאס אראפגעשניטענע איז נישט וויכטיג פאר אים. ער דארף אראפשניידן דעם טייל וואס ער דארף יא, נישט דעם וואס ער דארף נישט.
– צי „מתעסק” און „משחק” זענען באזונדערע פטורים: „מתעסק” איז שוין פטור פון אנדערע סיבות (ווי מען זעט אין משנה פרק א׳), און „משחק” איז אויך פטור פון אנדערע סיבות. אלזא מוז דער רמב״ם דא מיינען עפעס מער – אז ביי מחתך ספעציפיש איז דא א ספעציעלע דרישה פון „מעשה אומנות” (פרעציזע שניידן), וואס אן דעם איז עס בכלל נישט די מלאכה, אפילו אויב ער שניידט ערנסט.
– דער רמב״ם׳ס חידוש: דער רמב״ם מאכט א חילוק אז ביי מחתך איז דער חיוב נאר ווען ס׳איז ממש א אומן-ארבעט מיט פרעציזע מאסן. די אנדערע זייט איז נישט א „שוואכערער אומן” – נאר גאר קיין מחתך. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ביי אנדערע מלאכות איז דער חילוק צווישן גוט און שלעכט, אבער דא איז דער חילוק צווישן פרעציז און נישט-פרעציז.
– ביישפיל: ער האט א שטיקל הויט, ער וויל מאכן תפילין, אבער ס׳איז צו גרויס. מעסט ער אויס אז ס׳זאל שטימען מיט די סייז פון זיין תפילין, מיט די אנדערע פרשיות – דאס איז חייב. איינער וואס דארף פאר קיין מידה, ס׳איז נישט קיין חילוק ווי גרויס, ער געבט א שנייד אפ – דאס איז פטור.
—
[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]
– פראקטישע נפקא מינה – שניידן טישו-פאפיר: ס׳ווערט דיסקוטירט צי שניידן טישו-פאפיר (toilet paper) אויף שבת איז א חשש מחתך. דער מסקנא איז אז ביי פאפיר וואס האט שוין פינטלעך (perforations) וואו צו רייסן, איז עס נישט דער קלאסישער מחתך, ווייל מען שניידט נישט מיט א מעסער צו א פרעציזע מאס – מען רייסט ביי א שוין-באשטימטע פלאץ. דאך איז שבת-פאפיר (פרי-קאט) א חומרה. אויב ס׳איז נאר א דרבנן, קען מען זיין מיקל משום כבוד הבריות. אבער אויב מען קען קויפן ערב שבת שוין געשניטענע, איז בעסער.
– מחתך מיינט לכאורה מיט א מעסער: מחתך מיינט בעיקר שניידן מיט א מעסער מיט מדת ארכו ומדת רחבו, נישט סתם אפרייסן מיט די הענט.
—
הלכה: מחתך – תולדות
דער רמב״ם זאגט: תולדות פון מחתך – „הקומט את הכנף”, „המגריד ראשי קלינסות של ארז”, „כל חתיכה שיחתך חרש העץ מן העצים או חרש מתכות”.
פּשט: די תולדות פון מחתך כוללן: (1) אפשניידן א פעדער (כנף) אנשטאט ארויסרייסן – ער שניידט אפ די כנף אז עס בלייבט נאך א ביסל אונטן, אנדערש ווי „מורט” וואו מען שלעפט עס אינגאנצן ארויס; (2) אפשניידן שטיקלעך ארז-האלץ אין א באשטימטע מאס אז אלע זאלן זיין די זעלבע סייז – חייב משום מחתך ווייל ער שניידט „במדה”; (3) א חרש עץ אדער חרש מתכות (שמיד) וואס שניידט אפ שטיקלעך מיט דיוק – חייב משום מחתך ווייל ער וויל אז דאס שטיקל זאל פיטן אין זיין בענקל אדער פראיעקט.
חידושים:
– חילוק צווישן מחתך און קראצן אפ מתכות: ווען איינער קראצט אפ ברעקלעך פון מתכות (וואס איז פריער דיסקוטירט געווארן אלס תולדה פון טוחן), איז דאס נישט מחתך – ווייל דארט וויל ער די ברעקלעך נוצן פאר עפעס, אבער ביי מחתך וויל ער מאכן דאס שטיקל אליין א געוויסע סייז. דער חילוק איז צווישן „ער וויל די ברעקלעך” (טוחן) און „ער וויל דאס שטיקל זאל זיין א באשטימטע מאס” (מחתך).
—
מחתך – קוץ (טוטפיק) און שליסל
דער רמב״ם זאגט: „הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב.”
פּשט: איינער וואס נעמט א שטיקל האלץ און שניידט עס אפ צו מאכן א טוטפיק אדער א קליינע שליסל – חייב משום מחתך, ווייל ער שניידט מיט דיוק פאר א באשטימטן צוועק.
—
מחתך – „אין מחתך באוכלין”
דער רמב״ם זאגט: „כל דבר שראוי למאכל בהמה – תבן ועשבים לחים ועצים וכיוצא בהן – מותר לקטום מהן בשבת.”
פּשט: זאכן וואס זענען ראוי למאכל בהמה – שטרוי, פרישע גראזן, און „עצים” (וואס מיינט דערנער אדער ווייכע צווייגן) – מעג מען אפשניידן בשבת. דאס ווארט „מותר” (נישט בלויז „פטור”) ווייזט אז ס׳איז בכלל נישט שייך צו תיקון כלים.
חידושים:
– „מותר” נישט „פטור”: דער רמב״ם זאגט „מותר” – דאס מיינט ס׳איז בכלל נישט קיין תיקון כלים, נישט אמאל מדרבנן. ווייל מען קוקט עס אן ווי אוכל, נישט ווי א כלי.
– „אין מחתך באוכלין” – ברייטערער כלל: דער רמב״ם׳ס פרינציפ „אין עיבוד באוכלין” (וואס ער האט פריער געזאגט) איז אפשר א ברייטערער כלל וואס שליסט אריין אלע מלאכות – מחתך, עיבוד, און אנדערע – אז ביי אוכלין איז נישטא קיין חיוב. דער סדר אין רמב״ם ווייזט אז דאס איז א כוללדיגער כלל: מיט עסן קען מען זיך „ארומשפילן” – ס׳ווערט נישט קיין כלי, ס׳ווערט נישט גארנישט. אפילו מען שניידט עסן אין א שיינע צורה, ס׳איז נישט קיין תיקון.
– פארוואס טאקע נישט? ווייל ביי אוכלין ווערט נישט גארנישט – מען נעמט א גראז און שניידט עס, ס׳איז געווארן א קירצערע גראז, „that’s all that happens.” ס׳ווערט נישט פון עפעס א נייע זאך. ביי א כלי ווערט דורך שניידן א נייע ברויכבארע זאך, אבער ביי אוכל ווערט נישט קיין תיקון.
– שאלה וועגן פיקלס (כבישה): אויב ביי אוכלין ווערט יא עפעס (ווי א פיקל וואס ווערט דורך כבישה), איז דאס אפשר יא א מלאכה? דאס בלייבט אלס א שאלה, אבער ס׳ווערט באמערקט אז דאס איז נישט דאורייתא.
—
מחתך – עצי בשמים
דער רמב״ם זאגט: „מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם, אפילו שהוא קשה ויבש… כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול [בין קטן].”
פּשט: מען מעג אפברעכן שטיקלעך בשמים-האלץ כדי צו שמעקן, אפילו ס׳איז הארט און טריקן (וואס זעט אויס ווי האלץ וואס מ׳האט פריער געזאגט איז אסור). סיי א קליין שטיקל, סיי א גרויס שטיקל – ווייל ס׳איז לצורך ריח.
חידושים:
– חילוק צווישן קוץ (טוטפיק) און בשמים: ביי א קוץ שניידט מען אפ א שטיקל האלץ צו מאכן א כלי (תיקון כלי) – דאס איז אסור. אבער ביי בשמים מאכט מען נישט קיין תיקון כלי – מען מאכט בלויז אז ס׳זאל גוט שמעקן. „ער מאכט ריח, ער מאכט נישט די האלץ גארנישט, ער קערט נישט וועגן די האלץ.” דאס איז א וועג פון שמעקן, נישט א וועג פון מאכן א כלי.
– אפילו קשה ויבש: כאטש לח איז שוין מותר ווייל ס׳איז מאכל בהמה, חידוש׳ט דער רמב״ם אז אפילו הארט און טריקן (וואס איז שוין נישט מאכל בהמה) איז מותר – ווייל דער היתר איז נישט מצד מאכל בהמה, נאר מצד דעם וואס ס׳איז נישט קיין תיקון כלי, ס׳איז נאר לצורך ריח.
—
מלאכת כותב – שיעור שתי אותיות
דער רמב״ם זאגט: „הכותב שתי אותיות – חייב.”
פּשט: דער שיעור פון כותב איז צוויי אותיות.
—
מלאכת מוחק – שיעור און „על מנת”
דער רמב״ם זאגט: „המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק” – וויפיל? פלאץ פאר צוויי אותיות – חייב.
פּשט: ביי מוחק דארף מען צוויי זאכן: (1) ער מעקט „על מנת” – מיט א פלאן צו שרייבן אין דעם פלאץ; (2) ער מעקט גענוג פלאץ פאר צוויי אותיות.
חידושים:
– חילוק צווישן שיעור ביי כותב און מוחק: ביי כותב מיינט „שתי אותיות” א שיעור אין חשיבות – איין אות איז נישט חשוב גענוג. דערפאר, „הכותב אות אחת גדולה כשתיים” – אויב איינער שרייבט איין גרויסע אות וואס נעמט אריין דעם פלאץ פון צוויי – איז ער פטור, ווייל ער האט נאר געשריבן איין אות, און איין אות איז נישט חשוב גענוג. אבער ביי מוחק איז אנדערש: „מוחק אות אחת גדולה” – ווען ער מעקט אויס איין גרויסע אות און ס׳בלייבט פלאץ פאר צוויי אותיות – איז ער חייב. ווייל ביי מוחק קוקט מען אויף וואס ער גרייט אן (דעם פלאץ), נישט אויף וואס ער נעמט אוועק.
– „על מנת” ביי מוחק: אויסמעקן אן א פלאן צו שרייבן איז בכלל נישט קיין מלאכה. „אויסמעקן וואס איז דא פלאץ איז נישט קיין מלאכה.” ס׳דארף זיין „על מנת לכתוב במקום המחק.” אבער ביי כותב שטייט נישט „על מנת” – דאס איז א חילוק צווישן כותב און מוחק.
– שאלה וועגן סייז פון אותיות: פון וועלכע סייז אותיות רעדט מען? יעדע אות קען זיין צוויי אותיות אויב מען שרייבט עס קלענער. דער שיעור ווערט באשטימט לויט א „געווענליכע דרך כתיבה,” אבער דער רמב״ם גיט נישט דא א קלארע שיעור אין סייז.
– ביי מוחק – וואספארא אותיות ער פלאנט צו שרייבן: ס׳ווענדט זיך אויף וואספארא אותיות ער האט געפלאנט צו שרייבן – אויב ער פלאנט צוויי קליינע אותיות, איז גענוג פלאץ פאר צוויי קליינע. אויב ער פלאנט צוויי גרויסע, דארף ער מער פלאץ.
—
כותב – איין אות וואס משלים א ספר
דער רמב״ם זאגט: „כותב אות אחת ושלם בה את הספר – חייב.”
פּשט: אויב איינער שרייבט נאר איין אות, אבער מיט דער אות ענדיגט ער א ספר (למשל די לעצטע למ״ד פון „לעיני כל ישראל”), איז ער חייב – ווייל די איין אות האט א באזונדערע חשיבות.
חידושים:
– שאלה: נאר השלמת ספר, אדער יעדע חשוב׳ע אות? צי דער דין גילט נאר ווען מען איז משלים א ספר, אדער אויך ווען איין אות איז חשוב מצד אנדערע סיבות – למשל, איינער וואס שרייבט זיין אינישל (א ל׳) אויף אלע זיינע ספרים אלס סימן. דאס בלייבט אלס שאלה.
– „ספר” מיינט אפשר אויך א בריוו: „ספר” מיינט אפשר אויך א בריוו אדער א צעטל – „ס׳האט משלים געווען די צעטל.”
– פאראלעל צו אורג: דאס איז ענליך צום דין ביי אורג (וועבן), וואו דער שיעור איז צוויי אצבעות, אבער ביי דעם ענד פון דעם שטאף גענוגט אפילו איינס – ווייל מיט דעם ענדיגט ער דאס גאנצע ארבעט.
– שייכות צו מכה בפטיש: צי דאס איז ענליך צו מכה בפטיש – וואו א קליינע מלאכה וואס ענדיגט צו דאס גאנצע ארבעט איז חייב. אבער ס׳ווערט מחלק: מכה בפטיש איז אן עקסטערע מלאכה (נישט בונה אליין, נאר א באזונדערע האק וואס פארענדיגט), אבער דא ביי כותב איז עס די זעלבע מלאכה (כותב) וואס ענדיגט צו.
—
כותב – מתכוין לקלקל
דער רמב״ם זאגט: „הכותב ומתכוין לקלקל” – איז נאך אלץ חייב.
פּשט: אפילו איינער שרייבט אותיות ווייל ער וויל „אנקאטשקענען” (פארשמוציגן/פארדארבן) דעם ליידיגן פאפיר – ער איז נאך אלץ חייב. ווייל כתיבה אליין איז א מעשה תיקון – ער האט באשאפן כתב אויפן פאפיר. דער „קלקול” פון פאפיר איז נישט רעלעוואנט, ווייל די חיוב איז אויף דעם מקום הכתב – אויף דעם וואס ער האט געשריבן, נישט אויף דעם וואס ער האט פארדארבן.
חידושים:
– כתיבה איז א מלאכה פאר זיך, נישט אויפן חפצא פון פאפיר: דער חיוב פון כותב גייט נישט אויף דעם וואס ער מאכט שענער דעם צעטל אדער גיט עם א ווערט – נאר אויף דעם מעשה כתב אליין. דערפאר, אפילו ער „פארדארבט” דעם פאפיר דורך אנשרייבן אומנויטיגע אותיות, איז ער חייב משום כותב, ווייל למעשה האט ער געטון א מעשה כתיבה. דאס איז א חילוק פון אנדערע מלאכות וואו מקלקל איז פטור – דארט גייט דער חיוב אויפן רעזולטאט אויפן חפצא, אבער ביי כותב גייט דער חיוב אויפן כתב גופא.
—
מלאכת מוחק – על מנת לקלקל
א מוחק על מנת לקלקל (נישט על מנת לכתוב) איז פטור.
חידושים:
– חילוק צווישן כותב און מוחק ביי מקלקל: ביי כותב על מנת לקלקל איז חייב, ווייל כתיבה איז א מלאכה פאר זיך. אבער מוחק איז נאר חייב ווען עס איז על מנת לכתוב – מוחק איז ווי א הכשר פאר כתיבה, נישט א מלאכה פאר זיך. דערפאר, א מוחק על מנת לקלקל איז פטור ווייל ער איז נישט מוחק על מנת לכתוב.
– וואס מיינט „מוחק על מנת לקלקל”: ס׳איז געווען א דיון צי „שלא על מנת לכתוב” מיינט ממש „על מנת לקלקל את העור” – ער וויל פארדארבן דעם עור דורך אויסקראצן. דער מסקנא איז אז דער רמב״ם זאגט עס נאר לאפוקי פון הכותב על מנת לקלקל, וואו ער איז חייב – ביי מוחק אבער, ווען ער מעקט נישט על מנת לכתוב, איז ער פטור.
– מוחק מיינט נאר אויסמעקן אן אות: מוחק מיינט ספעציפיש אויסמעקן אותיות, נישט סתם קראצן אין עור – סתם קראצן וואלט געווען ממחק אדער אן אנדערע מלאכה.
—
מוחק – נפל דיו על גבי ספר
דער רמב״ם זאגט: נפל דיו על גבי ספר ומוחק אותה, או נפל שעוה על גבי פנקס ומוחק אותה – אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, חייב.
פּשט: ווען דיו האט זיך אויסגעגאסן אויף א ספר און ער מעקט עס אויס, אדער שעוה איז געפאלן אויף א פנקס (א לוח פון שעוה וואו מען קראצט אריין אותיות) און ער מעקט עס אויס – אויב דער פלאץ וואס ער האט אויסגעמעקט האט גענוג פלאץ פאר צוויי אותיות, איז ער חייב משום מוחק על מנת לכתוב, אפילו ער האט נישט אויסגעמעקט אותיות נאר שמוץ.
—
כותב – אות כפולה
דער רמב״ם זאגט: הכותב אות כפולה כפולה פעמים כשם אחד, כגון ר״ר, ת״ת, ג״ג – חייב.
פּשט: ווען איינער שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, און עס מאכט א ווארט (א שם), איז ער חייב. למשל: ר״ר (ווי „רר” אין תורה), ת״ת (געבן), ג״ג (דאך).
חידושים:
– דער חידוש פון אות כפולה: מען וואלט געמיינט אז צוויי מאל די זעלבע אות איז ווי איין אות, נישט ווי צוויי אותיות. קומט דער רמב״ם און זאגט אז ווייל עס האט א מינינג (א שם), איז עס א חשוב׳ע כתיבה.
– אן מינינג איז פטור: אויב מען שרייבט א׳ א׳ אדער ב׳ ב׳ וואס האט נישט קיין באדייטונג אלס ווארט, איז מען פטור – ס׳איז ווי איין אות.
—
כותב – בכל כתב ובכל לשון
דער רמב״ם זאגט: בכל כתב ובכל לשון חייב, אפילו משני סמיונות.
פּשט: עס מאכט נישט אויס וועלכע שפראך אדער וועלכע אלפאבעט – מען איז חייב. אפילו צוויי אותיות פון צוויי פארשידענע מינים כתב (צוויי אנדערע אלפאבעטן).
חידושים:
– וואס מיינט „סמיונות”: ס׳איז דיסקוטירט געווארן מערערע פשטים: (1) צוויי פארשידענע אלפאבעטן, ווי טשייניז און רוסיש; (2) א שפראך באזירט אויף סימנים (ווי הייעראגליפן), וואו מען מאלט א בילד פון א פויגל לעבן א בילד פון א קאטשקע, וואס צוזאמען מיינט עפעס; (3) סימנים וואס זענען נישט פארמעלע אותיות, ווי אן X אדער אן אנגענומענע סימן. דער חידוש וואלט געווען אז אפילו אזעלכע סימנים, וואס זענען נישט קלאסישע אותיות, זענען אויך כתיבה.
—
כותב – אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, מתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן
דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת סמוך לכתב – פטור. כתב על גבי כתב – פטור. המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות – פטור.
פּשט: (1) ווען מען שרייבט איין אות לעבן שוין-געשריבענע אותיות, אפילו עס קאמפליטירט א ווארט (ווי די לעצטע אות פון א ספר) – פטור, ווייל ער האט נאר איין אות געשריבן. (2) ווען מען שרייבט איבער שוין-עקזיסטירנדע אותיות – פטור. (3) ווען מען האט געוואלט שרייבן א ח׳ (וואס אין כתב אשורית איז צוזאמגעשטעלט פון צוויי זייני״ן) אבער עס איז אויסגעקומען ווי צוויי באזונדערע זייני״ן – פטור, ווייל ער האט זיך נישט אין זין געהאט צוויי אותיות צו שרייבן.
חידושים:
– ח׳ און צוויי זייני״ן: „זז” וואלט געווען א שם (א ווארט), אבער ווייל ער האט בכלל נישט אינטענדירט צוויי אותיות צו שרייבן נאר איין ח׳, איז ער פטור – עס פעלט כוונה צו שרייבן צוויי אותיות.
– „וכן כיוצא בו בשאר אותיות”: וועלכע אנדערע אותיות קענען אזוי צעפאלן ווערן – למשל א ש׳ וואס ווערט דריי ו׳ס. אבער דריי ו׳ס מאכן נישט קיין ווארט (אויסער אפשר „וו” וואס מיינט א האקן), אזוי אז ס׳וואלט ממילא פטור געווען אפילו אן דעם חסרון פון כוונה.
—
כותב – שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער
דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה שאינו רואה – פטור. שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה – פטור. אבל כתבן בשני כתלי זוית – חייב.
פּשט: ווען מען שרייבט צוויי אותיות אויף פלעצער וואו מען קען זיי נישט צוזאמען ליינען (איין וואנט און א קורה וואס מען זעט נישט ביידע אינאיינעם, אדער צוויי דפים וואס ליגן נישט איינס לעבן דעם אנדערן) – פטור. אבער אויף צוויי וואנטן פון א ווינקל (זוית), וואו מען קען עס אנקוקן ווי א המשך – חייב.
חידושים:
– „שאינו רואה” – אינטערעסאנטע לשון: די גמרא זאגט „שאינו רואה” – מען קען נישט זען ביידע אותיות אינאיינעם, דערפאר איז עס נישט כתיבה פון צוויי אותיות.
– גרויסער חידוש – צוויי אותיות אין צוויי שטעט: דער רמב״ם זאגט אז ווען איינער שרייבט איין אות אויף א מגילה אין איין שטאט, און גייט צו אן אנדערע שטאט און שרייבט איין אות אויף אן אנדערע מגילה – חייב! ווייל „שמקרבין ונהגין זה עם זה” – מען קען זיי צוזאמלייגן און ליינען. דער עיקר איז נישט צי זיי ליגן יעצט צוזאמען, נאר צי זיי קענען צוזאמגעלייגט ווערן.
– „הוגה” מיינט ליינען: דאס ווארט „נהגין” אדער „הוגה” מיינט דא נישט טראכטן (ווי „הגיון לבו”), נאר ארויסזאגן/ליינען – ווי „הוגה את השם” אין בית יוסף.
– „אינם מחוסרין מעשה לקרב אותן”: דער תנאי איז אז מען דארף נישט א מעשה טון צו מקרב זיין די צוויי בלעטער – סתם צוזאמלייגן איז גענוג. אבער ווען מען דארף ארויסרייסן א בלאט פון א אריינגעבונדענעם ספר כדי עס צוזאמצולייגן מיט דעם אנדערן, איז דאס „מחוסר מעשה” און פטור.
—
כותב – אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה
דער רמב״ם זאגט: הכותב אות אחת, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה – פטור.
פּשט: ווען איינער שרייבט איין אות וואס פונקציאנירט ווי א סימן פאר א גאנצע ווארט – למשל מ׳ פאר „מעשר” אדער מ׳ פאר 40 – איז ער פטור, ווייל למעשה האט ער נאר איין אות געשריבן.
חידושים:
– דער חילוק צווישן שרייבן און סימן: אפילו אלע ווייסן וואס דער אות מיינט (ווי מ׳ = מעשר ביי א בעקער, אדער מ׳ = 40), איז עס נאר איין אות, נישט צוויי, און דערפאר פטור.
—
כותב – מגיה אות אחת (פיקסן אותיות)
דער רמב״ם זאגט: ווען איינער פיקסט א ח׳ און מאכט דערפון צוויי ז׳ין, איז ער חייב. „וכן כל כיוצא בזה.”
פּשט: דער וואס האט אריגינעל געמאכט די מיסטעיק (געשריבן א ח׳ אנשטאט צוויי ז׳ין) איז פטור, אבער דער וואס פיקסט עס – ער האט מיט זיין מעשה באשאפן צוויי אותיות – איז חייב משום כותב, אפילו ער האט נישט פון אנהייב אן געשריבן. „וכן כל כיוצא בזה” – דאס גילט פאר יעדע אנדערע אות וואס מען קען אזוי פיקסן.
חידושים:
– דיסקוסיע וועגן „מעשה כתיבה” ביי פיקסן: עס איז געווען א שטארקע דיסקוסיע צי דער חיוב גייט אויף דעם „מעשה” (דער אקט פון שרייבן) אדער אויף דער „פעולה” (דער רעזולטאט – אז עס זענען דא צוויי אותיות). איין צד האט געהאלטן אז מען קוקט אויף דער רעזולטאט – ער האט באשאפן צוויי אותיות, ממילא איז ער חייב. דער אנדערער צד האט געהאלטן אז מען קוקט אלעמאל אויף דעם מעשה אויך – ס׳איז אלעמאל ביידע צוזאמען.
– איז פיקסן א „נארמאלע דרך” פון כתיבה? ביי דעם פאל פון אראפקראצן א ביסל פון א ח׳ צו מאכן צוויי ז׳ין, האט דער מענטש נישט „געשריבן מיט א שינוי” – הגהה/תיקון איז א לעגיטימע דרך פון כתיבה. מגיה זיין איז א חלק פון דעם ענין פון שרייבן, נישט קיין „פאני וועג.” דאס איז אנדערש פון שרייבן מיט דער לינקער האנט אדער מיט דעם פוס, וואס איז טאקע א שינוי אין דעם מעשה גופא.
—
מלאכת כותב – כותב בשינוי (בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו)
דער רמב״ם זאגט: „הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, או ברגלו, או בפיו, או במרפקו – פטור.”
פּשט: איינער וואס שרייבט מיט זיין לינקע האנט, אדער מיט דעם בעק פון זיין האנט (לאחר ידו), אדער מיט זיין פוס, מויל, אדער עלנבויגן (מרפקו – ער בייגט איין זיין האנט און לייגט די פעדער צווישן די צוויי חלקים) – אלע די וועגן זענען פטור ווייל ס׳איז נישט כדרכה.
חידושים:
– פארוואס דארף דער רמב״ם דאס אויסרעכענען ספעציפיש ביי כותב? דער רמב״ם האט דאך שוין געזאגט אלס כלל אז אלע ל״ט מלאכות דארפן זיין כדרכה, און מיט שינוי איז מען פטור. דער תירוץ איז אז דער רמב״ם האלט אז ביי כותב איז דא א דין מיוחד פון שינוי וואס דארף ספעציפיש אויסגעזאגט ווערן – עס איז נישט בלויז דער אלגעמיינער כלל פון שינוי ביי אלע מלאכות.
– פארגלייך מיט תולדות חמה ביי אופה/מבשל: ביי תולדות חמה איז דער פטור נישט ווייל ס׳איז א „שינוי” אין דער מעשה, נאר ווייל ס׳איז גאר א פונדאמענטאל אנדערע זאך – די תורה רעדט פון אש, און תולדות חמה איז נישט אש. דא ביי כותב בשמאלו איז עס טאקע די זעלבע מלאכה (כתיבה), נאר ער טוט עס אביסל אנדערש – א שינוי אין דעם אופן פון דער מעשה.
– „לאחר יד” – וואס מיינט עס? דער פּשט איז אז אנשטאט צו שרייבן מיט דער נארמאלער זייט פון דער האנט, דרייט ער איבער די האנט און שרייבט מיט דעם בעק – ער האלט דעם פען פארקערט.
– דיסקוסיע: קוקט מען אויף דעם מעשה אדער אויף דעם רעזולטאט? ביי שינוי איז דער רעזולטאט דאך דער זעלבער – ס׳זענען דא צוויי אותיות. פונדעסטוועגן איז ער פטור. דאס ווייזט אז מען קוקט יא אויף דעם מעשה, נישט בלויז אויף דעם רעזולטאט. איין צד האט אבער געהאלטן אז מען קוקט „אלעמאל אויף ביידע” – סיי דער מעשה סיי דער רעזולטאט. דער אנדערער צד האט מיינט אז דער עיקר איז דער רעזולטאט (פעולה), און „פעולה” מיינט נישט בלויז אז עפעס איז „אויפגעטון” געווארן, נאר אז עס איז אויפגעטון געווארן דורך א נארמאלע מעשה. ווען ער האט עס געטון „אין א פאני וועג” – אפילו ס׳איז געווארן אויפגעטון – „דאס איז נישט געטון.”
—
מלאכת כותב – איטר (לינקסהענטיגער)
דער רמב״ם זאגט: „איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור.” און „שולט בשתי ידיו בשוה – חייב” אויף ביידע הענט.
פּשט: א לינקסהענטיגער וואס שרייבט מיט זיין רעכטע האנט (וואס איז פאר אים ווי יעדנ׳ס לינקע) איז פטור – ווייל פאר אים איז דאס א שינוי. ער איז חייב דווקא ווען ער שרייבט מיט זיין לינקע (וואס איז זיין שטארקע האנט). אבער איינער וואס האט שליטה אין ביידע הענט גלייך (שולט בשתי ידיו) איז חייב מיט וועלכע האנט ער שרייבט.
חידושים:
– „שולט בשתי ידיו” – גייט עס נאר אויף כתיבה? צי „שולט בשתי ידיו בשוה” מיינט נאר לגבי כתיבה, אדער אויך פאר אנדערע זאכן. ד.ה., אויב איינער
שרייבט געווענליך מיט רעכטס אבער טוט אנדערע זאכן מיט לינקס – איז ער „שולט בשתי ידיו”? דער מסקנא איז אז עס גייט אויף דער כללות׳דיגע שליטה – אויב ער קען באקוועם שרייבן מיט ביידע הענט, איז ער חייב אויף ביידע.
—
מלאכת כותב – קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו
דער רמב״ם זאגט: „קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור.”
פּשט: ווען א קטן האלט דעם פען און א גדול פירט ארום זיין האנט און שרייבט – דער גדול איז חייב, ווייל ער איז דער שרייבער. פארקערט – ווען דער גדול האלט דעם פען און דער קטן פירט ארום זיין האנט – פטור.
חידושים:
– דער עיקר: ווער איז דער „כותב”? דער וואס האלט דעם קולמוס איז נישט דער כותב – נאר דער וואס פירט ארום, דער וואס „אוחז בידו” און שטופט, ער איז דער כותב. דער פען-האלטער איז בלויז א כלי.
– צוויי גדולים: לכאורה גילט די זעלבע סברא ביי צוויי גדולים – ווען איינער האלט דעם פען און דער צווייטער שטופט זיין האנט, איז נאר דער שטופער חייב.
—
מלאכת כותב – דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים
דער רמב״ם זאגט: „אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס… ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד, כגון משקין ומי פירות… או הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות – פטור.”
פּשט: כתיבה דארף זיין „דבר עומד על דבר עומד” – סיי די טינט דארף זיך האלטן (דיו, שחור, סיקרא, קומוס, קלקנתוס), סיי דער פאפיר/מאטעריאל דארף זיך האלטן (עור, קלף, נייר, עץ). אויב איינער שרייבט מיט מי פירות (וואס גייט זיך אויסמעקן), אדער מיט דיו אויף א בלאט ירק (וואס גייט זיך נישט האלטן) – פטור.
חידושים:
– דאפלטע תנאי – דבר עומד על דבר עומד: ס׳איז נישט גענוג אז איינע פון די צוויי זאל זיך האלטן. מען דארף ביידע: א טינט וואס האלט זיך לאנג, אויף א מאטעריאל וואס האלט זיך לאנג. אויב איינע פון ביידע איז נישט מתקיים – פטור.
– נפקא מינה פאר מחיקה: אזוי אויך ביי מלאכת מוחק – מען איז נאר חייב אויף אויסמעקן א כתב וואס איז געווען „דבר עומד על דבר עומד.” אויב די אריגינעלע כתיבה איז געווען מיט מי פירות אויף קלף, איז דאס אויסמעקן נישט מחיקה.
—
מלאכת כותב – הכותב על בשרו
דער רמב״ם זאגט: הכותב על בשרו – פטור, ווייל „חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים.”
פּשט: אפילו עור איז אויסגערעכנט אלס דבר המתקיים, איז א לעבעדיגער מענטש׳ס הויט אנדערש – די ווארימקייט פון קערפער מעקט אויס די כתיבה מיט דער צייט. דעריבער איז עס דומה לכתב שאינו מתקיים, און ער איז פטור.
חידושים:
– נישט אז בשר איז „דבר שאינו מתקיים”: דער רמב״ם זאגט נישט אז בשר איז קאטעגאריש א דבר שאינו מתקיים. ער זאגט „דומה ל…” – עס איז ענליך צו א זאך וואס איז נישט מתקיים, ווייל במציאות גייט זיך די כתיבה אויסמעקן דורך דער חמימות. דער חילוק איז סאבטיל: ס׳איז נישט אז דער מאטעריאל גופא איז נישט מתקיים (בשר איז דאך דא), נאר דער רעזולטאט – די כתיבה – גייט זיך נישט האלטן.
– שאלה וואס איז נישט אויסגעלייזט געווארן: אונז ווייסן דאך במציאות אז אויך אנדערע זאכן מעקן זיך אויס מיט דער צייט, וואס איז דער חילוק? דאס איז געבליבן אלס א שאלה אן א קלארע תשובה.
—
מלאכת כותב – המשרט על בשרו / הכורת על עור
דער רמב״ם זאגט: „המשרט על בשרו צורת כתב – פטור.” אבער „הכורת על עור כתבנית כתב – חייב משום כותב.”
פּשט: איינער וואס קראצט אריין אין זיין לעבעדיגע הויט א פארם פון אותיות (אן טינט) – פטור, ווייל דאס איז נישט כתיבה. אבער איינער וואס שניידט אריין אין א (טויטע) עור אותיות – חייב משום כותב, ווייל דאס איז א לעגיטימע דרך פון שרייבן.
חידושים:
– פארוואס איז קריעה אויף עור חייב? ווייל אויסשניידן/אויסשלייפן אותיות אין עור איז א נארמאלע דרך פון כתיבה. דער ראיה איז פון די לוחות – „כתיבה משני עבריהם” – די אותיות זענען דורכגעשניטן געווארן דורך דעם שטיין, און דאס איז געווען כתיבה.
– „ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר – פטור”: אויב איינער מאכט בלויז א רשימה (אן אויסשניידן) כדרך הכתבנים כשר, אבער די רשימה גייט זיך נישט האלטן – פטור. דער חילוק: קריעה/כריתה אויף עור האלט זיך, אבער א בלויזע רשימה (scratching the surface) גייט זיך נישט האלטן.
—
מלאכת כותב/מוחק – המעביר דיו על גבי סיקרא
דער רמב״ם זאגט: „המעביר דיו על גבי סיקרא – חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק.” אבער „דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו – פטור.”
פּשט: ווען איינער לייגט שווארצע טינט (דיו) איבער רויטע טינט (סיקרא), איז ער חייב צוויי מאל – (1) כותב: ער האט געשריבן נייע אותיות מיט דיו, (2) מוחק: ער האט אויסגעמעקט די אלטע סיקרא-אותיות. אבער דיו אויף דיו, סיקרא אויף סיקרא, אדער סיקרא אויף דיו – פטור.
חידושים:
– פארוואס דווקא דיו על גבי סיקרא? ווייל דיו (שווארצע טינט) איז שטערקער/בעסער ווי סיקרא (רויטע טינט). ער האט פארבעסערט – ער האט אויסגעמעקט א שוואכערע כתיבה און פארבייטן מיט א בעסערע. דאס איז סיי כותב סיי מוחק.
– סיקרא על גבי דיו – פארוואס פטור? ווייל סיקרא איז שוואכער ווי דיו – ער האט נישט פארבעסערט, אפשר אפילו פארשלעכטערט. ער האט נישט מוחק געווען (ווייל דיו איז שטערקער), און ער האט נישט כותב געווען (ווייל סיקרא איז שוואכער). „ער האט גארנישט געטון.”
– דיו על גבי דיו / סיקרא על גבי סיקרא – פטור: ווייל ער האט נישט בעסער געמאכט – ס׳איז סתם איבעריג.
– חילוק פון „שרייבן איבער” (פריערדיגע הלכה): פריער האט מען געלערנט אז איינער וואס שרייבט איבער אויף שוין-עקזיסטירנדע אותיות (מיט דער זעלבער טינט) איז פטור משום כותב. דא רעדט מען פון א פאל וואו ער לייגט אן אנדערע קאליר טינט, וואס ברענגט אריין דעם נוספ׳דיגן חיוב פון מוחק.
– מיט איין פעולה צוויי מלאכות: דאס איז א דוגמא ווי מיט איין מעשה קען מען זיין חייב אויף צוויי מלאכות – כותב און מוחק בבת אחת.
—
מלאכת כותב – תולדה: רושם
דער רמב״ם זאגט: „רושם” איז א תולדה פון כותב.
פּשט: „רושם” מיינט painting/coloring – נישט קראצן אריין, נאר אנמאלן. דאס איז א תולדה פון כתיבה.
חידושים:
– וואס מיינט „רושם”? עס איז געווען א דיסקוסיע וואס „רושם” מיינט. דער מסקנא: רושם מיינט נישט קראצן (scratching), נאר painting/coloring – אנמאלן אויף עור אדער אנדערע מאטעריאלן. אזוי שטייט אין דער גמרא – „רושם על עור” מיינט paint, נישט קראצן.
—
מלאכת רושם – תולדה פון כותב (המשך)
דער רמב״ם זאגט: הרושם רשומים וצורות בכחול ובסרק וכיוצא בהן, כדרך שהציירים רושמין, הרי זה חייב משום כותב.
פּשט: רושם – דאס הייסט מאכן צורות, פּיקטשערס, ליינס, אדער אנדערע סימנים וואס האבן א משמעות, אבער נישט אותיות. דאס איז א תולדה פון כותב. מען מאכט עס מיט כחול (א בלויע פארב) אדער סרק (שיישר – א סארט פּעינט), אזוי ווי מאלערס טוען.
חידושים:
– וואס מיינט „רושם”: דער ערשטער געדאנק איז געווען אז רושם מיינט אויסקריצן (scratching), אבער דער מסקנא איז אז דא מיינט עס זיכער painting/drawing – מאכן צורות מיט א פארב – ווייל דער רמב״ם זאגט „בכחול ובסרק”, וואס זענען פארבן. דער חילוק צווישן כותב און רושם: כותב איז שרייבן אותיות, רושם איז מאכן א picture אדער א צורה אדער א ליין – עפעס וואס האט א משמעות אבער איז נישט אותיות.
– פריער אין פרק איז „רושם” פארגעקומען אין אן אנדער קאנטעקסט (ביי קורע/משרט), און דארט האט עס אפשר געמיינט אריינקריצן. אבער דא, ביי די תולדה פון כותב, מיינט עס קלאר painting, ווייל ער זאגט „כדרך שהציירים רושמין.”
– שיעור פון רושם – א שווערע שאלה: ביי כותב איז דער שיעור שתי אותיות. אבער ביי רושם – וואס איז דער שיעור? דער רמב״ם זאגט נישט קלאר. עס ווערט אויפגעברענגט א סברא: ביי אותיות דארף מען שתי אותיות ווייל איין אות האט געווענליך נישט קיין מינינג (כאטש מ׳האט געלערנט אז איין אות מיט א מינינג איז יא חייב). אבער א רושם – אפילו א קליינער סימן – האט שוין עפעס א משמעות, און דעריבער איז מעגליך אז דער שיעור איז כל שהוא. אבער דער רמב״ם זאגט נישט כל שהוא אויך נישט – ער לאזט עס אפן.
—
מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב
דער רמב״ם זאגט: המוחק את הרושם לתקנו – חייב.
פּשט: ווען איינער מעקט אויס דאס וואס מ׳האט געמאלט אדער געצייכנט, בכדי עס איבערצומאכן בעסער, איז ער חייב. דאס איז א תולדה פון מוחק על מנת לכתוב – פונקט ווי מוחק אותיות כדי צו שרייבן נייע, אזוי אויך מוחק א רושם כדי צו מאכן א בעסערן רושם.
—
מלאכת משרטט
דער רמב״ם זאגט: המשרטט – דער וואס קראצט אריין אין א קלף און מאכט א ליין אז מ׳זאל שרייבן אויף דעם – שתי אותיות תחת אותו שרטוט, חייב.
פּשט: שרטוט מיינט מאכן א ליין (ווי מ׳קען אין ספרי תורה) כדי אז דאס שרייבן זאל גיין אין א סדר. דער שיעור איז: דער שרטוט מוז גרויס גענוג זיין אז מ׳זאל קענען שרייבן שתי אותיות העכער (אדער אונטער) דעם שרטוט.
חידושים:
– שרטוט קען זיין מיט א קראץ אדער מיט א פען: דער מנהג ביי ספרי תורה איז מ׳קראצט אריין, אבער עס קען אויך זיין אז מ׳מאכט א ליין מיט א פען – אויך דאס האט דעם זעלבן איסור פון שרטוט. דאס איז א הכנה פאר שרייבן – א ליין וואס דינט אלס הדרכה.
—
תולדת משרטט – חוט של סקרא
דער רמב״ם ברענגט: החרש והאומן שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי לחתוך אותה בשוה – הרי זה תולדת משרטט.
פּשט: דאס מיינט א האנטווערקער וואס האט א געפארבטע שנור, ער גיט עס א שנעל (א „פליק”) אז עס זאל מאכן א גראדע ליין אויפן האלץ, כדי צו שניידן גראד. אפילו דא גייט מען נישט שרייבן אויף דעם נאר שניידן – איז עס נאך אלץ תולדת משרטט, ווייל עס איז א וועג צו מאכן א הדרכה-ליין פאר וואטעווער מ׳טוט, אז עס זאל זיין גראד.
חידושים:
– „והגבלים” – שטיין שניידער: דער רמב״ם פארשטייט דעם ווארט „גבלים” (פון פסוק אין מלכים) אלס שטיין-שניידערס. ביי זיי אויך, ווען זיי קראצן א ליין אויפן שטיין, איז עס כשרטוט.
– בצבע או בלא צבע: דער רמב״ם זאגט: וכן המשרטט בצבע או בלא צבע, הרי זה חייב. ס׳איז נישט קיין חילוק צי מען מאכט דעם שרטוט מיט א פארב אדער אן א פארב (בלויז א קראץ) – אזוי לאנג ווי מען מאכט א רושם וואס דינט אלס הדרכה פאר שרייבן, שניידן, אדער פאלגן די ליין, איז מען חייב.
—
עד כאן פרק י״א.
תמלול מלא 📝
שיעור אין רמב״ם הלכות שבת, פרק י״א – די מלאכות פון שוחט און ווייטער
הקדמה: הכרת הטוב און כבוד תלמידי חכמים
אונז לערנען רמב״ם, ספר זמנים, הלכות שבת, און מיר האלטן אינמיטן דורכגיין די ל״ט מלאכות. און אונז לערנען די עלפטע פרק, פרק י״א, און מ׳גייט איבערגיין אכט מלאכות.
פאר מ׳גייט ווייטער אין די שיעור, דארף מען אונז באדאנקען אלס דין הכרת הטוב. הכרת הטוב איז א יסוד אין די תורה. אונז האבן א געוואלדיגע הכרת הטוב צו אונזער חבר, הנגיד החשוב ר׳ יואל וועצבערגער, דער באקאנטער בונה ומקים עולמות של תורה. ער האט פארשידענע מוסדות התורה און שיעורי תורה וואס ער האט אונטער זיין תחת צל כנפיו, און זאל ער הנאה האבן פון די תורה וואס ער איז מחזק, און ער לאזט נאך מענטשן ווערן אינוואלווד, ווערן ספאנסערס.
חברותא: יא, ר׳ ישראל זאל זיי אלע באצאלן.
אונז האלטן אינמיטן הלכות שבת.
חברותא: לכאורה איז נישט נאר א ענין פון הכרת הטוב, ס׳איז אויך דא א ענין פון כבוד תלמידי חכמים, ווייל איינער וואס שטיצט תלמידי חכמים איז ער אויך א חלק אין די מצוה פון ללמוד תורה, ס׳איז נישט סתם הכרת הטוב, ס׳איז אויך א ענין פון תורה.
געוואלדיג.
—
דער רמב״ם׳ס שיטה אין סידור הלכות שבת
דער סטרוקטור פון ל״ט מלאכות אין רמב״ם
אונז האבן געשמועסט דא אז דער רמב״ם, אונז לערנען דא די ל״ט מלאכות, אבער ער לייגט דא נאר די ל״ט מלאכות פון די דאורייתא׳ס. ביים סוף גייט ער האבן נאך אן עקסטערע פאר פרקים אויף אלע ל״ט מלאכות, די שבות׳ן פון אלע ל״ט מלאכות.
האבן מיר געשמועסט אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע און יוניקע וועג פון דער רמב״ם, ווייל למשל אונז האבן געזען, אנדערע ווען זיי זענען מסדר הלכות שבת, למשל זיי מאכן טיפול – זאלן זיי מאכן אונטער א קעטעגארי: טיפול בבעלי חיים, טיפול בבגד, טיפול בחולה – די מערסטע פראקטיש וואס מ׳קען טראכטן.
אבער דער רמב״ם טראכט נישט פראקטיש, און די סיבה איז ווייל דער רמב״ם גיבט די זעלבע אטענשאן פאר הלכות שפחה חרופה אדער עפעס ווי די מזבחות זאלן זיין דארטן אין הלכות בית הבחירה, פונקט ווי הלכות שבת. ווייל דער רמב״ם, ווען ער לערנט הלכות שבת, איז ער דא עוסק אין די מצוה פון תלמוד תורה.
תלמוד תורה לעומת הלכה למעשה
ס׳איז דא אסאך מענטשן וואס זאגן אז הלכות שבת איז א געוואלדיגע זאך צו לערנען, ווייל אזוי וועט מען ניצול ווערן פון יעדע חשש מלאכה. ס׳איז זייער גוט, אבער אויב מ׳קוקט פשוט הלכות תלמוד תורה, איז פונקט פארקערט.
א איד וואס ביי אים איז נישט אזוי וויכטיג צו לערנען וועגן דעם מזבח, אדער איך ווייס וועגן הלכות של משיחה, ווי עפעס וואס איז נוגע יעדע שבת – ער איז זייער גוט, און דער לערער איז זייער גוט. דער איד וויל נאר לערנען, ער וויל פאר א יאר לאנג לערנען סימן ש״ח, יעדע דיטייל אין מוקצה וואס איז נוגע יעדע שבת.
אבער מיט דין תלמוד תורה דארף מען ענדיגן אלע תרי״ג מצוות און די גאנצע תורה, און דאס איז דער רמב״ם זאגט – ענדיגן תורה, און נישט דא אלס א פראקטישע. ער איז דא צו קאווערן אלע שטחים אין די תורה.
סאו פארשטייט זיך, ס׳איז נישט קיין סתירה. דער רמב״ם וואלט אויך געזאגט אז נאכדעם זאלסטו האבן עפעס א קיצור שולחן ערוך אדער א שמירת שבת כהלכתה, אויב ס׳איז דא עני שאלות וואס ווערט נישט פשוט פון אינעווייניג אין דעם.
חברותא: איך בין נישט אזוי זיכער וועגן דעם. איך מיין, פאר פראקטיש דארף מען לערנען ווייל ס׳איז פראקטיש, אבער מ׳דארף לערנען.
אקעי, איך וויל נאכדעם נישט מאריך זיין אין דעם. איך האב וועגן דעם מחשבות, מיט די הילף פון השם אפשר וועלן מיר אנהייבן יעדע שיעור צו לערנען א טראפ דערוועגן.
דער רמב״ם׳ס הקדמה לעומת דער משנה ברורה
איך האב געטראכט, און דו זאגסט זייער א גוטע צושטעל. איך האב געטראכט מ׳דארף מדייק זיין – דער בעל המאור האט צייט צו קוקן אינעווייניג, אונז גייען נישט יעצט קוקן. ס׳איז דא די הקדמה פון דער רמב״ם, מ׳דארף עס צושטעלן למשל צו די הקדמה פון די משנה ברורה אין הלכות שבת, וואס ברענגט די יערות דבש, אז איינער וואס קען נישט הלכות שבת איז אויך פון די שוכחי התורה.
איך מיין אז ס׳איז דא אזא חרוזא, “יכלו כל מלאכתא רבתא דשבתא” – איך מיין אז ער רעדט אזוי, אז ווער ס׳ווייסט נישט פרטים פון הלכות שבת איז עובר יעדע שבת דאורייתא׳ס, ווייל ס׳איז דא בורר און פארשידענע שאלות וואס איז נישט עולה על הדעת פון מענטשן אז ס׳איז שאלות.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט – דער רמב״ם האט געשריבן אין די הקדמה, נישט נאר קיין הלכות שבת, די הקדמה פון די גאנצע ספר רעדט וועגן די פראבלעם אז מ׳קען נישט ארויסנעמען פון די גמרא קיין הלכה, און קיינער קען נישט, אפילו די גאונים האבן געזאגט מ׳פארשטייט נישט.
אבער ער זאגט נישט אז די פראבלעם איז אז מ׳איז מחלל שבת. ער זאגט, ער דערמאנט נישט אז דאס איז א פראבלעם. ער דערמאנט אז ס׳איז א פראבלעם – ער זאגט מער א טעארעטישע פראבלעם: מ׳קען נישט מקיים זיין מצוות תלמוד תורה, מ׳קען נישט וויסן פון די גמרא וואס די דין איז. אבער ער זאגט נישט קיינמאל אז ממילא איז מען מחלל שבת.
ס׳וואלט געווען, ס׳וואלט לכאורה געפאסט לויט די יערות דבש׳ס מחשבה, אז מ׳דארף וויסן פונקטליך וויאזוי צו לייגן די טשאלנט אויפן בלעך, ווייל דער רמב״ם זאגט אז קיינער ווייסט נישט וויאזוי צו לייגן די טשאלנט אויפן בלעך.
איך ווייס נישט אויב דאס איז נישט עכט א פראבלעם, ווייל מ׳ווייסט יא מער ווייניגער, אפילו נישט פון די שולחן ערוך, וויאזוי מ׳פירט זיך, וויאזוי מ׳האט א גוטע חינוך, מער ווייניגער ווייסט ער. פארשטייט זיך, ווען עס איז דא א שאלה דארף מען פרעגן א רב.
אויב דער רב האט א פראבלעם, דער רב ווייסט נישט ווי צו לערנען גמרא און ס׳איז אים שווער צו אויספיגערן, דארף ער קוקן די רמ״א און די גאונים, ווערט ער צעמישט. סאו דער רב – מען קען זאגן אז ס׳איז א ספר בעצם פאר רבנים, וועלכע דער רב וואס דארף נוצן א שיקול הדעת צו וויסן פראקטיש צוצושטעלן.
דער רמב״ם׳ס שיטה אין תלמוד תורה
אקעי, דער רמב״ם האלט אז קודם זאל א מענטש ענדיגן כל התורה כולה, און נאכדעם אוודאי קען מען זיך אריינלייגן מער אין זאכן וואס איז מער אפט נוגע. אבער מצוות תלמוד תורה איז אז א מענטש זאל וויסן אלעס אין כל התורה כולה.
אבער אונזער לעבן איז נישט… אונזער לעבן איז מער ענליך צו דער רמב״ם, ווייל מ׳לערנט מיט אונזערע קינדער בבא קמא און בבא מציעא, מ׳לערנט זיי למדנות. אבער אויך זעסטו אז מ׳האט יא אפגעטיילט אז מצוות תלמוד תורה איז נישט תלוי אין הלכה. קיינער האט נישט קיינמאל געזאגט אז מ׳דארף לערנען תורה כדי מ׳זאל וויסן וויאזוי זיך אויפצופירן. דאס איז אפשר א סניף – מ׳דארף אויך האבן א שייכות צו הלכה למעשה, אבער קודם האט מען זיך אויסגעלערנט צו לערנען למדנות. אזוי איז אפילו די ישיבות אוועקגעשטעלט. ס׳איז פשוט נישט די וועג ווי דער רמב״ם שרייבט.
חברותא: אבער וואס זעט דער רמב״ם נעמען ביי כלל ישראל?
אקעי, לאמיר רעדן די טענה פון רמב״ם. אונז רעדן כסדר גאנצע צייט פון די ירושה וואס ער האט געזאגט. איך לערן נישט רמב״ם ווייל איך וויל לערנען הלכה למעשה. דאס איז די טענה דא, כאילו איינער זאגט “דו קענסט נישט לערנען רמב״ם וואס איז נישט א הלכה למעשה”. קענסטו פרעגן, וואס איז מיט די הלכה פון קענען גאנצע תורה? פארוואס ביסטו נישט מקיים די הלכה? ס׳איז א הלכה.
אונז לערנען דאך נישט רמב״ם אלס א פראקטישע גייד. מ׳האט עס שוין געזאגט אפאר מאל אז דער וואס שרייבט די הלכה אין די צייטונג, ער ברענגט שוין יעדן אחרון. ס׳איז דא איינער וואס זאגט אז די בעסטע צוויי שורות פון די צייטונג וואס איז געגאנגען נעכטן אין פרינט איז די מוסר השבוע.
מ׳דארף לערנען קודם תלמוד תורה צו וויסן וואס זאגט דער רמב״ם, האבן א בליק אויף כל התורה כולה. וואס פארשטייט מען פון די תורה?
דער שולחן ערוך הרב׳ס טענה
לגבי דעם קען מען טראכטן אזוי ווי צוויי טענות. קען איינער זאגן, “אקעי, דו ווילסט מקיים זיין די מצוה פון לערנען כל התורה כולה? קודם דארף מען מסכים זיין מיט׳ן רמב״ם אז ס׳איז טאקע דא אזא מצוה – ווייל דאס מיינט תלמוד תורה, צו קענען די גאנצע תורה.”
דער שולחן ערוך הרב, פעימאסלי, איז מסכים, אבער נישט אינגאנצן מסכים. דער שולחן ערוך הרב איז מסביר, טענה׳ט אז מ׳איז נישט יוצא פון לערנען די רמב״ם, וויבאלד מ׳קען נישט פסק׳ענען פון די רמב״ם. דא דאס איז א שטיקל טענה.
פארוואס קען מען נישט פסק׳ענען פון די רמב״ם? ווייל דער רמב״ם ברענגט נישט די טעמים, ער ברענגט נישט די מקורות, ער ברענגט נאר די הכרעה. לכאורה קען מען זאגן אז דער רמב״ם איז יא נאר אזוי פראקטיש, און דערפאר איז מען נישט יוצא תלמוד תורה מיט דעם, און ממילא דארף מען יא וויסן און מ׳דארף לערנען גמרא.
ס׳הייבט זיך נישט אן. ער קומט נישט אן צו איינער וואס לערנט למשל דף היומי לויט יענע שיטה, און ער ענדיגט, אז ער איז מער מקיים די מצוה פון לערנען כל התורה כולה ווי איינער וואס לערנט די רמב״ם.
וואס א טשייניע – האט דער רמב״ם צוריקגעזאגט אז וואס הייסט? דער רמב״ם איז נישט מסכים מיט דעם. דער רמב״ם האלט זיכער אז תלמוד תורה מיינט וויסן עקזעקטלי וואס שטייט אין רמב״ם, והראיה – ער האט געשריבן אזוי די ספר.
איך האב געזען רבי ירוחם מאיר זאגט אז דער שולחן ערוך הרב רעדט זיך איין מ׳לערנט די רמב״ם אז מ׳קוקט נישט אין כסף משנה. דער רוב וואס קוקט אין כסף משנה – דאס איז דער בית יוסף. ווייסטו, זיי זאגן בערך די זאכן וואס דער בית יוסף גייט זיך שטעלן.
אבער איך מיין די רמב״ם האט געזאגט אזוי זאלן זיי לערנען, און זיי לערנען מיט דעם תלמוד תורה. איז שוין דא מיט דעם תלמוד תורה צו האבן א ברייטערע בליק איבער שבת. דאס איז אויך אמת, ווייל לערנען הלכות שבת איז דארט אסאך לענגער ווי לערנען גאנצע הלכות שבת פון די רמב״ם. ס׳לעבט שוין חס.
סאו, קומט אויס אז מ׳האט א ברייטערע בליק איבער שבת. וויאזוי דו קוקסט אן די רמב״ם שבת מיט די הלכה? נאכדעם קען מען אריינגיין אין די קליינע דיטעילס.
חברותא: יא.
אקעי. לאמיר אריינגיין אינעווייניג, ווייל ס׳איז טאקע אונזער לענטש צו לאנג וועגן דעם.
חברותא: אקעי, לאמיר לערנען ווייטער.
—
הלכה א: שוחט – אב מלאכה
חברותא: א שוחט.
קומט מיר לערנען, און נעקסטע מאל קענען מיר רעדן ווייטער פון די חקירה.
א שוחט. שוחט – חייב. איינער וואס שעכט א בעל חי.
חברותא: אהם. יא, אבער א שוחט מיינט א בעל חי. פריער האט ער געהאט סוחט אלס סוחט, א קוועטשן. א שוחט איז מען שעכטן.
יא, חייב.
נטילת נשמה – דער עיקר פון די מלאכה
זאגט דער רמב״ם, ולא שוחט בלבד. די עיקר ווארט פון שוחט איז נישט…
חברותא: אה, דאס איז אזוי פון מעניין מלאכה דאכלעך.
איז נישט די ווארט אז מ׳שפריצט די בלוט אדער עפעס די מעשה. נאר עס איז די פועל יוצא דערפון. דאס איז א מהרג. מען אנלייפט א מענטש. מען מאכט א מענטש נאך מער לעבעדיג.
חברותא: אדער א בעל חי?
מען איז נישט קיין חילוק צו מען מאכט שחיטה. ס׳איז נישט קיין חילוק וויאזוי מ׳טוט עס – צו ס׳איז שחיטה, צו ס׳איז נחירה. נחירה מיינט אויך אויפהאקן די קאפ, אבער נישט מיט א מעסער, נישט מיט הלכות שחיטה, אזוי מיין איך. אדער ווען מ׳איז מעקר מיט סיי וועלכע אנדערע וועג – חייב. ווייל די ווארט איז אוועקנעמען די נשמה.
ס׳איז דאך שוין אין די גמרא דאס, א שאלה צו וואס איז די עיקר שוחט – צו די בלוט אדער דאס. די גמרא זאגט משום נטילת נשמה. די ווארט איז דארטן די נטילת נשמה. ממילא, סיי וועלכע אופן וואס מ׳איז מעקר, זאל אפילו נישט זיין דערויף קיין בלוט, אדער נישט קיין חילוק וואס.
דיון: פארוואס שוחט איז אן אב מלאכה
חברותא: וואס זאגסטו?
יא, יא. ס׳איז איינע פון די אבות מלאכה. די גמרא זאגט אז זיי אלע זאלן זיין אין איין סארט מלאכה, נישט זיין קיין תולדה. דאס איז עס. שוחט מיינט הרג׳ענען.
חברותא: וואס?
יא, יא, זייער גוט.
חברותא: ניין, דארט וויל די גמרא זאגן אז ער איז חייב אויך משום צובע וכדומה, אבער די רמב״ם ברענגט…
מ׳דארף וויסן פארוואס די רמב״ם ברענגט עס נישט, אבער די רמב״ם ברענגט די עיקר דעם – אז ס׳איז דא אן אב מלאכה וואס הייסט שוחט, וואס דאס איז טייטש נטילת נשמה.
חברותא: יא. זייער גוט.
—
חונק – תולדה פון שוחט
חברותא: יא. יעצט קען מען לערנען חונק.
סאו דו זעסט אינטערעסאנט – חונק, שוחט, אבער מ׳מיינט נישט יעדער וועג פון הרג׳ענען. עפעס איז ענליך צו שוחט.
חברותא: יא, נאר א סארט וועג פון הרג׳ענען. לאמיר זען.
אהא, אינטערעסאנט. א חונק איז א חייב, עד שימות. אז איינער טשאוקט, ער מאכט חנק, אז מ׳שטארבט אן אנדערע וועג, דורך נישט האבן אקסידזשען, אינגאנצן אן אנדערע וועג – הרי זה תולדת שוחט.
פארוואס חונק איז א תולדה און נישט אן אב
מ׳קען נישט זאגן אז ס׳איז די אב פון שוחט, ווייל ס׳איז אן אנדערע וועג. אלע פריערדיגע זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט האבן עפעס ענליכקייט צו שחיטה – שלאגן ביז ס׳קומט זיך צוזאם בלוט, אדער ביז ער פארלירט בלוט, וכדומה די זאכן.
ער זאגט אזוי: די ווארט דערפון איז די נטילת נשמה, אבער די צורה דערפון איז געווען באופן שחיטה. סאו די זאכן וואס די צורה דערפון, די וועג וויאזוי מ׳טוט נטילת נשמה, איז ענליך צו שחיטה – איז דעם ענין המלאכה. אבער ווען מ׳מאכט די פועל יוצא אז די נשמה זאל ארויסגיין אויף אן אנדערע אופן, איז עס אויך די זעלבע איסור, ס׳איז א תולדה, ווייל ס׳האט נישט די זעלבע צורה.
סאו טשאוקן הרג׳עט מען דורך אן אנדערע מין וועג. הרי זה תולדת שוחט.
און מ׳פארשטייט אז די רמב״ם מיינט נישט דווקא חונק, נאר סיי וועלכע ענליך צו חונק. אבער א מענטש טרעפט א וועג – ער גייט אים פארנעמען, געבן מעדיצין אז ער זאל שטארבן – וועט דאס אויך זיין די זעלבע ווי חונק. ער גייט זאגן: ס׳האט נישט די צורה פון מוציא זיין דם, פון הרג׳ענען דורך עפעס ענליך צו שחיטה.
דג – פיש
לפיכך, דער רמב״ם האט אויסגערעכנט דג, פיש. על פי רוב, פיש – די וועג וויאזוי מ׳הרג׳עט א פיש, די עצם פאנגען איז דג.
תולדה דשוחט: המוציא דג מן המים
יא, די גמרא רעדט וועגן דעם. קיצור, די פאנגען די פיש אליין הרג׳עט שוין על פי רוב. טאקע אין דעם וואס ס׳איז נישט אן אב, איז עס א תולדה.
לפיכך, המוציא דג מן המים והניחו עד שמת – איז אויך די אופן פון טשאוקן, ווייל חיותו איז אין וואסער. אזוי ווי א מענטש איז פון די וואסער, לייגט מען אים אריין אין אייגענע וואסער, אזוי ווי מ׳האט געלערנט בנלכד בצד. סאו דא נאכדעם וואס מ׳נעמט אים ארויס, מ׳לאזט אים שטארבן עד שמת, חייב משום חונק.
וואס איז אינטערעסאנט, די חידוש דא איז אז ס׳איז חונק, ווייל דו וואלסט געקענט זאגן אז ס׳איז נאר א גורם. יא, ער שטארבט אפאר מינוט שפעטער אדער וואס, אבער דאס הייסט חונק. דאס איז די רציחה, שוחט, חונק, וואטעווער. נישט ממש חונק, אבער ס׳מיינט צו זאגן, ממילא איז עס א תולדה דשוחט.
שיעור החיוב: כיון שייבש בו כסלע
ולא עד שימות – ווען ווערט ער חייב? כיון שייבש בו כסלע אצל סנפיריו. ווען די פיש ווערט טרוקן, דאס הייסט ווען ער איז שוין גענוג לאנג אינדרויסן פון די וואסער אז ס׳מאכט זיך ספאטס וואס זענען טרוקן.
ווי גרויס דארף זיין די ספאט? אזוי גרויס ווי א סלע ביי די עריע פון די סנפירים. ווי אזוי הייסט דאס, די סנפיר, די פעדערן, די פלאס פעדערן וואס די כשר׳ע פיש האט, אויב איז געווארן גענוג טרוקן ביי די שטח פון די פיש ביים סנפיר דארט, חייב, ווייל פון דא און ווייטער קען ער שוין נישט סורווייוון. שאינו יכול לחיות – ווען ער איז שוין אזוי לאנג אינדרויסן פון די וואסער אז ס׳האט שוין אנגעהויבן ווערן טרוקן, קען ער שוין נישט לעבן, אפילו אויב ס׳גייט נאך דויערן אביסל די גסיסה, הייסט עס שוין אז ער הרג׳עט.
נפקא מינה פון דעם שיעור
למאי נפקא מינה? ס׳קומט א צווייטער און הרג׳עט אים פארדעם, און מ׳וויל וויסן ווער האט… איינער פרעגט א גוטע שאלה, ווער זאגט אפשר קען עס יא צוריק לעבן? אה, די רמב״ם זאגט אז שאינו יכול לחיות. אדער ער האט ארויסגענומען און ער האט יא אין זינען אים צוריקצולייגן און ער האט פארגעסן צו וואס, וואטעווער, זאל מען וויסן ביי וועלכע, ווי לאנג. קען זיין א פיינע ביסל נוגע די הלכה, יא.
הלכה: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר
איז אזוי, וויל איך וויסן, השוחט ידו – וואס טוט זיך אז א מענטש האט געטון אזא סארט זאך, א בהמה וואס איז מעוברת, ער האט ארויסגעשלעפט די עובר, און די עובר שטארבט פון דעם.
הושיט ידו למעי בהמה ודלדל – וואס טייטש דלדל? ארויסגעשלעפט? איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס ווארט דלדל מיינט, אזויווי ס׳הענגט, אבער ס׳הענגט אפ, ער האט עס אנהאקט, איך ווייס נישט, ער האט עס אראפגענומען בקיצור. ודלדל, ארומגעריקט אז ס׳איז מער נישט געבליבן מיט די רחם און די קינד זאל מער נישט קענען לעבן מיט די מאמע, חייב.
ער איז חייב, ווייל די עובר הייסט א בעל חי, ס׳איז דא נטירות נשמה אויף א עובר. ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳זאגט נישט אז ווי לאנג, למשל לגבי רציחה ביז דרייסיג טעג הייסט מען נאך נישט קיין פולער רוצח. אבער לענין רציחה, יא. ס׳איז א ספק צו ער גייט לעבן. ס׳איז א ספק נפל. אבער א בהמה, דאס הייסט א שוחט. יא, אינטערעסאנטע זאך. חייב אלס שוחט.
דאס איז די שיטת הרמב״ם. ס׳איז דא אנדערע שיטות וויאזוי צו לערנען די הלכה, אבער דער רמב״ם זאגט די שיטה.
—
הלכה ב: באיזה בעלי חיים חייב משום נטילת נשמה
אקעי. שוין. זאגט דער רמב״ם ווייטער, וועלכע סארט בעל חי איז דא שחיטה? מ׳דארף וויסן זיכער אז ס׳איז אן אמת׳דיגער בעל חי וואס האט א נשמה וואס מ׳קען אוועקנעמען, נטילת נשמה. איך מיין נישט דאס ווארט נשמה, אבער ער האט א לעבן און ער ווערט נישט קאנסידערט א שוואכערער בעל חי. גייען מיר אים זען.
בעלי חיים שחייב עליהם
די רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס הייסט אויך נטילת נשמה: “שאין פרין ורבין מזכר ונקבה” – וואס זיי פארמערן זיך פון א זכר און א נקבה, “או נבראין מן העפר כמו הפרעושים” – אדער וואס קומען ארויס פון די ערד אזוי ווי פרעושים.
פרעוש איז א פלוי, יא, א פרעוש איז א לייז. ס׳איז נישט א לייז, ווייל מ׳זאגט כינה. דער רמב״ם גייט נישט זאגן… ניין, וואס איך געדענק יא, אין נדה דאכצעך רופט מען עס, פרעוש איז נישט א לייז. פרעוש איז א סארט פליגער, א סארט פליג וואס קומט פון עפר.
“ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה” – איינער וואס הרג׳עט זיי איז די זעלבע ווי ער הרג׳עט א בהמה וחיה.
חידוש: סייז מאכט נישט אויס
דער רמב״ם האט דא געענטפערט די שאלה. איינער האט געפרעגט צו אן עלעפאנט האט מער חיות ווי א פליגער. זאגט דער רמב״ם, דער עלעפאנט און דער פליגער האבן די זעלבע חיות. ווייטער, ווייל ס׳איז נישט קיין חילוק די סייז, אפילו אויב זיי זענען פיצל.
די ווארט איז אבער אז זיי זענען א רעגולער בעל חי וואס ווערט באשאפן אזויווי נעטשער מאכט אז בעלי חיים זאלן ווערן באשאפן. אבער ס׳איז דא נאך א וועג וויאזוי בעלי חיים זאלן ווערן באשאפן, זאגט דער רמב״ם, און דאס איז אין די גמרא, וואס דאס הייסט נישט קיין בעל חי.
שרצים הנוצרים מן הגללים – פטור
די רמב״ם זאגט, “שרצים שנוצרים מן הגללים או מן הפירות שהבאישו” – וואס זיי קומען פון גללים אדער פון פירות וואס האבן פארשימלט, “מן הטיט או מן הפירות שהתליעו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר” – וויאזוי זעט מען אזא זאך? תולעים של בשר, אין פלייש מאכט זיך, פלייש ווערט פארשימלט, הייבט אן קומען דערויף תולעים, און אויך אין קטניות איז דא ווערעמלעך.
“ההורגן פטור” – דער וואס הרג׳עט זיי איז פטור, ווייל חז״ל זאגן אז זיי הייסן נישט קיין אמת׳דיגע בעל חי. פלא׳דיגע זאך, ס׳איז דא אסאך רייד אויף דעם, אבער אונז גייען מיר ווייטער. אזוי פסקנ׳ט דער רמב״ם, אז זיי הייסן נישט קיין בעל חי.
דער חילוק צווישן עפר און גללים
דער רמב״ם זאגט נישט אז דער חילוק איז אינגאנצן, צו ס׳ווערט געבוירן פון א זכר און נקבה אדער פון דער ערד. ווייל פרעוש, רייט, סאו דער חילוק איז אז א פרעוש וואס ווערט יא אויך פון עפר, זאגט דער רמב״ם אז נאך אלץ איז ער חייב.
סאו דער רמב״ם מאכט א חילוק פון עפעס, די ערשטע קאטעגאריע וואס זענען חשוב, זענען פון עפר אדער פון זכר ונקבה, און די אנדערע וואס איז פון גללים און פון פרש וביצה, דאס איז מען דארף קומען פון עפעס א מענטשלעכע זאך, פון די פארשמילטע פירות, איז נישט קיין טאטע און מאמע, אבער עפר איז א נארמאלע זאך, עפר איז נאך אלץ.
דא איז א מחלוקת הראשונים וואס דינגען זיך אויף דעם, אבער דאס איז וואס די גמרא… די ראשונים זאגן, אויך דער פרעוש איז אזוי ווי די רמשים, וואס נישט? רייט, זיי גייען מיט די געהעריגע גדר פון זכר ונקבה.
הערה: תורה און סייענס
פארשטייט זיך, אונז ווייסן נישט פון קיין מציאות אז ס׳זאל אמת׳דיג ווערן פון די עפר, אבער ס׳איז שוין א שאלה פון תורה און סייענס, ווער ס׳איז עוסק אין יענע סוגיא זאל לערנען דארט. יא. יא. ספר הברית רעדט וועגן דעם, אבער אין כאן המקום להאריך.
—
הלכה ג: המפלה כליו בשבת – דין כינים
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “המפלה כליו בשבת” – איינער וויל רייניגן. וואס איז דאס ווארט “מפלה”? לשון “אשרי יפלי לנדלו ואביון”? ווייס איך נישט. לפלות. מפלה איז טייטש מפלה. ער זאגט אן אל״ף. אונז האבן אזעלכע ווערטער, “שביס”, “קדרה”, “מפלה”, אזעלכע ווערטער וואס אונז טרעפן זעלטן. ער מיינט רייניגן די כלים פון ווערעם, פון שמוץ אדער כדומה וואס איז אין די זייטן.
“המפלה כליו בשבת” – אה, לייז. ווען ס׳איז נישט געווען אזעלכע גוטע היידזשין, האט עס געמאכט לייז אין די וועש אפט. און אויב איינער זוכט עס ארויס… צו רייניגן זיין וועש אין שבת, “מולל את הכינה וזורקה” – מעג ער כאפן די כינה און עס ארויסנעמען, אבער די כינה קען זיך שנעל ארויסדרייען פון אים, דארף ער אים קודם געבן אזא גוטן זעץ. ער דארף אים אביסל צוקוועטשן.
מעג ער געבן אזא קוועטש, אדער אביסל צוקוועטשן די ווארעם וואס ער וויל ארויסנעמען פון דארטן, די לייז וואס ער וויל ארויסנעמען, אנטשולדיגט, “וזורקה” – און אוועקווארפן. ס׳טייטש, זאלסט נישט מיינען אז דאס הייסט אזוי ווי ער הרג׳עט אים אביסל. מעג ער אים צוקוועטשן, ער דארף נישט מורא האבן פון דעם.
מותר להרוג את הכינה
ער ענדיגט די הלכה, ער ענדיגט די הלכה, ווייל זאלסט נישט מיינען אז דער רמב״ם וועט זאגן, “ומותר להרוג את הכינה בשבת” – מעג הרג׳ענען כינים בשבת, ווייל כינים איז נישט אזוי ווי א בעל חי, אזוי ווי די רמשים וואס איז אסור, נאר אזוי ווי די רמשים וואס קומט פון שמוץ. סאו עס קומט אויך פון שמוץ, עס קומט פון די זיעה פון דעם מענטש, פון דעם קומט ארויס כינים.
דיון: סתירה צווישן די צוויי הלכות
סאו די הלכה איז א שטיקל פראבלעם, ווייל דא שטייט אין א מינוט, מולל, אין טייטש ער מעג נישט הרג׳ענען, ער מעג עס נאר אזוי ווי דו זאגסט, אביסל צוקוועטשן און עס אוועקווארפן. נעקסטע שורה שטייט אז מען מעג הרג׳ענען כינים לכתחילה. סאו וואס איז די חילוק פון די צוויי הלכות?
סאו דא איז דא פארשידענע תירוצים אין די מפרשים, איך ווייס נישט.
תירוץ השלחן ערוך הרב
סאו לאמיר זאגן וויאזוי דער שלחן ערוך הרב זאגט עס, ווייל ס׳זעט אויס אזוי ער מאכט סענס, און סתם קומט עס אזוי אין די סוגיא. ער זאגט אז ווען איינער איז עוסק אין דעם און ער רייניגט זיין וועש, אויסער כינים קען ער אויך טרעפן נאך זאכן, למשל פרעושים, איך ווייס, זאכן וואס איז יא אסור. זאגן אונז אז מען זאל זיך נישט יאגן צו הרג׳ענען. מולל זאל מען, וואס איז נישט ממש הרג׳ענען, וואס אפשר איז נאר א ספק צו ס׳האט געשטארבן פון די נטילת נשמה, מעג מען. אבער הרג׳ענען נישט, ווייל אפשר וועט ער נאכדעם הרג׳ענען עפעס וואס מען טאר נישט.
אבער אויב טרעפט ער א כינה, ווען דעמאלטס איז ער נישט עוסק, ס׳איז נישט דא די גזירה, ער טרעפט א כינה, ער ווייסט אז ס׳איז א כינה, מעג מען עס הרג׳ענען, ווייל כינה קומט נאר פון זיעה. אזוי לערנט דער שלחן ערוך הרב אפ די הלכה.
אבער דאס שטימט מיט די חילוק, דא שטייט “מפלה כליו”, און נאכדעם שטייט אן עקסטערע הלכה צו “הורג כינה”.
חילוק צווישן “פטור” ביי שרצים און “מותר” ביי כינים
אבער דא איז דא נאך א זאך, אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די רמשים איז פטור, מען טאר נישט הרג׳ענען א רמש וואס קומט פון פירות, פטור אבל אסור. דא שטייט מותר, כינה מעג מען יא.
סאו זאגן זיי אז כינה איז א צער פאר׳ן מענטש, ס׳איז א קראצעניש, עפעס וואס מען מוז פטור ווערן. דערפאר האבן זיי נישט אויף דעם גוזר געווען, זיי האבן נאר גוזר געווען אויף רמשים אדער אנדערע שרצים.
פארדעם, ביי “מפלה כליו” קען מען פארשטיין דעם שלחן ערוך הרב׳ס פשט. ביי “מפלה כליו” איז דא די חשש פון כינה אדער איך ווייס, פרעוש, איז מען מחמיר. אבער ווען ס׳איז נישט דא די חשש, און ס׳איז דא א מקום צער, יא.
—
הלכה ד: חיה ורמשים נושכים וממיתים
זייער גוט. סאו זאגט דער רמב״ם ווייטער… יעצט קען מען טרעפן נאך א אופן וואס מען מעג. יא, סארטן בעלי חיים.
זאגט דער רמ״א אזוי: “חיה ורמשים נושכים וממיתים ודאי” – סארטן חיות און קריכעדיגע וואס ווען זיי בייסן הרג׳ענען זיי זיכער, זיי זענען ממש מסוכנ׳דיג, “כגון זבוב שבמצרים” – א זבוב איז א בין? ניין, אה, א זבוב איז א פליג.
מינים שמותר להרוג בשבת – חיות מסוכנות
זאגט דער רמב״ם ווייטער: “עוד יש מינים אחרים שמותר להרוג אותם בשבת”. יעצט קען מען טרעפן נאך אן אופן וואס מ׳מעג יא הרג׳ענען סארטן בעלי חיים.
זאגט דער רמב״ם אזוי: “חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי” – סארטן חיות און קריכעדיגע וואס ווען זיי בייסן הרג׳ענען זיי זיכער, זיי זענען ממש מסוכנ׳דיג – “כגון זבוב שבמצרים” – די בין…
זבוב איז א בין? ניין, זבוב איז א פליג דאכט זיך. צרעה. זבוב איז געווענליך א סארט פליג, א מאסקיטא פון מצרים, עפעס א סארט פליענדיגע בעל חי פון מצרים.
“וצרעה שבנינוה” – די צרעה פון נינוה. אין די תורה שטייט “גם את הצרעה ישלח ה׳ בך עד אבוד”. זעט אויס אז אין די מידל איסט, אין יענע געגענטער, איז דא זייער אגרעסיווע בינען וואס קענען הרג׳ענען.
“ועקרב שבחדייב” – סאונדט ווי אן אראבישע נאמען פון א שטאט. אן עקרב איז א סארט… וויאזוי הייסט עס אין ענגליש? א סקארפיאן אזא? ענליך צו א שלאנג מיט מערערע פיסעלעך, יא. א מרבה רגלים.
“ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום” – און איבעראל ווייסט מען אז א כלב שוטה איז א סכנה פאר א מענטש. אויב א מענטש איז געווארן געביסן פון א כלב שוטה, יא.
די אלע זאכן זענען מזיקים, איז א סכנה פאר מענטשן אז זיי דרייען זיך. “מותר להרוג אותן בשבת כשיראו אותן” – מ׳מעג זיי הרג׳ענען בשבת ווען מ׳זעט זיי. אפילו מ׳ווייסט נישט פאר זיכער אז זיי גייען הרג׳ענען, אבער הואיל אויב ער גייט בייסן גייט ער הרג׳ענען, איז עס א ספק פיקוח נפש, מעג מען הרג׳ענען בשבת ווען מ׳זעט זיי.
—
שאר מזיקים – רצין אחריו לעומת יושב במקומו
“אבל שאר כל המזיקין” – אלע אנדערע מזיקים, איז אזוי: “אם היו רצין אחריו” – יא, דעמאלטס איז דאס פיקוח נפש. מותר להרוג, ווייל זיי קענען אמאל הרג׳ענען. איז אויב זיי לויפן, זעט אויס אז איין ספק מעג מען מחלל שבת זיין, אבער פאר מערערע ספקות נישט. אויב זיי לויפן נאך אים, איז שוין זייער קרוב אז זיי זאלן זיין א סכנה פאר דעם מענטש, איז מעג מען זיי הרג׳ענען.
אבער אויב זיי באהאלטן זיך פון דעם מענטש, אדער יושב במקומו – זיי זיצן זיך, זיי מיינען זייער אייגענע ביזנעס, זיי באדערן נישט – אדער זיי אנטלויפן פון מענטשן, איז אסור צו הרג׳ענען, ווייל דעמאלטס זענען זיי נישט קיין סכנה.
—
דיון: וואס מיינט “דורסן לפי תומן”?
“ואם דורסן לפי תומן” – אויב א מענטש האט געוואקט אין א פלאץ וואו ס׳איז דא… דער רמב״ם האט דאך געזאגט א הלכה אז מ׳טאר נישט הרג׳ענען א מזיק. זאגט דער רמב״ם, וואס טוט זיך יעצט אז א מענטש הייבט זיך אן זארגן אז אונטער זיין פיס איז דא מערערע קריכעדיגע מזיקים יעצט? ער גייט אויף די מזיקים, אדער ער גייט אויף די אלע, ואם דורסן לפי תומן – גייט אויף מזיקים? לכאורה, ואם דורסן שייך על מזיק? ואם דורסן…
אה, דורסן – זיי, די מזיקים. אקעי, אויב ס׳איז דא א מזיק וואס מ׳טאר נישט הרג׳ענען, ווייל ס׳איז א מין מזיק וואס איז יושב במקומו, און ער מאכט עס צוקוועטשט אויף די לעצטע… ס׳איז א המשך פון דעם יושב במקומו. “ואם דורסן לפי תומן בשעת הליכה” – אויב ער הרג׳עט, אבער אויב ער… מ׳לערנט עס אזוי, ווייל ער זוכט זיי צו הרג׳ענען. אבער אויב זענען זיי פונקט אונטער זיין פיס…
דער מגיד משנה טייטשט אז ס׳איז א שטיקל ארומאי. דאס הייסט, א מזיק וואס ער איז א ספק פיקוח נפש. ער גייט נישט זיכער… ער איז נישט קיין צווישן מצרים די ליסט פון חיות… ער איז נישט אויף די ליסט פון חיות מסוכנות, אבער ער איז יא אביסל מסוכן. נישט סתם א פליג וואס טוט נישט גארנישט. א קליינע מזיק איז ער.
איז אויב ער לויפט דיך נאך, מעג מען לכתחילה. אויב ער זיצט אינדערהיים, טאר מען נישט. לכאורה אסור מדרבנן, מדאורייתא מעג מען דאך אויך. זיכער מדאורייתא עניוועיס, ווייל ס׳איז… איך ווייס נישט פארוואס מ׳מעג מדאורייתא. ס׳איז דאך נטילת נשמה, אבער דאס איז אן אנדער טייל לויט דער רמב״ם.
על כל פנים, ס׳איז א ספק פיקוח נפש, סאו ס׳קען זיין אז מדאורייתא מעג מען. סאו אין די קעיס, די רבנן לאזן נישט. די רבנן זאגן: “קום אהער, ס׳איז נישט ממש פיקוח נפש.” מ׳דארף דאס פארשטיין, ווייל ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין דא די הגדרה. לכאורה איז אלעס ספק פיקוח נפש. מ׳מוז לערנען אז דער מגיד משנה מוטשעט זיך דא. ס׳איז עפעס א לעוועל, ס׳איז נישט אזוי מסוכן. אקעי, ער לויפט אוועק, סאו לאז אים לויפן.
—
פשט 1: דבר שאינו מתכוון (ווערט אפגעווארפן)
איך וויל זאגן אזוי פשט, ווייל איך האב בטעות געמיינט אנדערש, אז דער רמב״ם רעדט פון ווען אונז וואקן אין פלעצער וואו ס׳איז דא בעלי חיים, און דו טרעטסט זייער אפט אן אן אנטרעטן. אה, ס׳איז נישט קיין פראבלעם, ווייל דו האסט זיי איינס נישט מכוון.
סאו איך מיין אז וואס ער זאגט דא איז אויך אזוי – אויב דער בעל חי ליגט אויפ׳ן פלאר און דו טרעטסט אים אן, איז דאך נישט זיכער אז דו גייסט אים מיט דעם הרג׳ענען. אפשר גייסטו אים נאר מזיק זיין, וואס דאס וועט נאר מאכן אז ער זאל ווערן א מזיק.
דו רעדסט נישט פון הלכות דבר שאינו מתכוון, ווייל ער האט זיך נישט געהאט זיכער אין זינען. ער איז דאך א מזיק, ער רעדט פון דעם.
—
פשט 2: ער זוכט צו פארטרייבן, נישט צו הרג׳ענען
סאו, פארדעם טענה׳ט ער, אזוי טענה׳ט דער מגיד משנה, אז ער רעדט זיך – ער מיינט עס יא צו הרג׳ענען, אבער “דורסו לפי תומו”. אזוי שטייט אין דעם לשון, “דורסו לפי תומו”. נישט אז ער איז הולך, הולך על גבי פלצות, אפשר דא איז מותר לויט רבי שמעון, אזוי ווי די הלכה. אבער ער איז דורס נישט באופן אז ער שטייט מיט א גארניש, ער גיט עס א קוועטש אויפ׳ן וועג – מעג מען. איז דאס אפשר טאקע די הלכה.
אפשר קען מען זאגן אז די מציאות מיינט אביסל אנדערש. טראכט אזוי: לאמיר זאגן, אזא ווילדע קעצעלע לויפט דיר ארום. הייבסטו אן שטויסן מיט דיין פוס, יא, אים מפחיד זיין – דאס איז אזויווי די “בורחים לפניו”. הייבסטו אן שטויסן, און מאך זיכער, דו זוכסט אים נישט צו הרג׳ענען. הייבסטו אן שטויסן אז ער זאל אנטלויפן, און אויב ס׳איז געלונגען נישט, און האסט אים געגעבן א שטערקערע שטויס אז ער איז געשטארבן, איז ער נישט חושש, ווייל דו האסט אים נישט געזוכט דוקא אים צו הרג׳ענען.
אפשר דאס מיינט ער. דאס הייסט, ווען דו זוכסט זיך צו ראנגלען מיט אים, אים צו פארטרייבן, און האסט אים געהרג׳עט, איז עס א דבר שאינו מתכוון, און אפשר נישט קיין פסיק רישא.
—
מחלוקת רש״י און רמב״ן
אקעי, דער רמב״ם ברענגט אז ס׳איז דא א מחלוקת רש״י און דער רמב״ן. רש״י האט געהאלטן אז עס מיינט טאקע אזויווי דו זאגסט, אז מען מעג נאר ווען ס׳איז איינער מתכוון טאקע. און זיי לערנען אז ס׳מיינט אפילו מתכוון. דער היתר איז דא נישט קיין ווירקליכע אמת׳דיגע ארבעט דא. דער היתר איז בעצם פיקוח נפש. די חכמים האבן נישט געוואלט אז אזא זאך וואס איז נישט אינגאנצן מסוכן זאל מען בפירוש נאכלויפן און הרג׳ענען, אבער זיי האבן יא געלאזט אויף אן אופן וואס דער עולם כאפט נישט וואס מיינט פונקטליך לפי תומו.
—
קשיא: וואס טייטש “לפי תומו”?
דאס איז די שאלה פון לפי תומו, ווייל די לפי תומו וואס דו זאגסט איז פונקט פארקערט ווי לפי תומו. ס׳איז מער מיט אן ערמה. לפי תומו מיינט תמימות. דו זאגסט מיט א פארקערטע פון א תמימות – יענער זאל מיינען אז ס׳איז געווען א תמימות.
געווענליך ווען איינער טוט עפעס מיט א תמימות, ווען ער איז מזיק איינעם: “אה, איך האב נישט געמיינט, ס׳איז געווען בתמימות.” יא, יא, איך פארשטיי זייער גוט.
אקעי, עד כאן הלכות שוחט. וואו ער מיינט כאילו להנאתו, אוודאי נישט בתמימות. ער איז דורסו, אזוי ווי די היינטיגע גמרא ברענגט.
—
דער רמב״ן׳ס פשט
ניין, וועגן דעם מיין איך אז דער פשט איז נישט געהאלטן. איך ווייס נישט אויב איינער לערנט אזוי, אבער ווייל ער זוכט אים צו פארטרייבן און ער הרג׳עט אים – דורסו מיינט ער שטויסט אים. ער שטייט דאך, עס קומט אים אונטער א בעל חי אונטער זיין… ער גייט כאפן דעם בעל חי און אים הרג׳ענען. יושב על מקומו.
אבער וואס ער מיינט צו זאגן דא איז אז ער מעג פייטן מיט אים, ער מעג פייטן מיט אים און אים שטויסן און אים דורס זיין, און ער דארף נישט מורא האבן אז אפשר גיי איך אים הרג׳ענען. ווייל ווי לאנג דו מיינסט זיך צו באשיצן און אים צו פארטרייבן, מעגסטו אים דורס זיין, מעגסטו זיך פייטן מיט אים אפילו אויב אפשר גייט ער שטארבן פון דעם.
אבער די רמב״ם מיינט צו זאגן אז דו דארפסט נישט מורא האבן פון פייטן מיט א בעל חי אויב ס׳איז נישט קיין פיקוח נפש. וואס, דו ווילסט עס נאר מאכן נייע פשטים, וואס איז נישט שלעכטער ווי דער פריערדיגער פשט, אבער ס׳שטימט נישט, אזוי ווי מיר האבן געשמועסט, ס׳שטימט נישט.
—
מסקנא: דער בעסטער פשט
אבער וואס טייטש “דורסה לתומו”? ס׳איז פשוט פעיק ווערטער. ער טרייט אים צו הרג׳ענען און ער מאכט זיך בתמימות. דאס מיינט נישט “לתומו”. “לתומו” מיינט ווען ער זוכט נישט צו הרג׳ענען, נאר ער זוכט זיך צו באשיצן און ער שטויסט אים.
“שלא זה ליכא” איז אביסל א שווערע ווארט. “שלא זה ליכא” – ער ראנגלט זיך ארום מיט אים. “שלא זה ליכא” בשעת ער… ההורגו מותר. דאס איז וואס ער מיינט. “לתומו” מיינט פעיק, עקזעקטלי, ס׳מיינט פעיק. און דער רמב״ן האט געלערנט אזוי טייטש אין די גמרא. איך גלייב נישט אז ס׳איז דא א בעסערע טייטש אין די גמרא ווי דער רמב״ן האט.
אה, דו נוצט א מין נישט חכמה אמאל. יא, ס׳פעלט אויס פון צייט צו צייט.
—
מפשיט – אראפשינדן די הויט
זאג די ווייטערדיגע. די נעקסטע דריי מלאכות זענען דריי זייער ענליכע מלאכות. נאכדעם וואס מ׳האט שוין גע׳שחט׳ן דעם בעל חי, זוכן מיר יעצט צו קריעיטן א מפרמה. דאס איז די ענד פון די שיעור פון מלאכות וואס מ׳טוט פון צד צבי.
—
דיגרעסיע: דער סדר פון ל״ט מלאכות
ס׳איז אינטערעסאנט – דאס איז די סוד פארוואס, למשל, וואלסטו געקענט יעצט אנהייבן צו זאגן מבשל. איך ווייס נישט, ער גייט קאכן דעם פלייש. ניין, אין משכן האט מען נישט געגעסן קיין פלייש. ס׳איז נאר געווען די עורות וואס מ׳האט געמאכט, מען האט געארבעט געווען פאר די יריעות. מ׳האט געמאכט צלי, מ׳האט געבראטן פלייש. דארף מען נישט קיין… מ׳האט נישט געדארפט קיין עורות פלייש.
דאס האט נישט מיט מלאכת המשכן. מלאכת המשכן מיינט נישט מלאכת הקרבנות. דאס מיינט איינמאל די מלאכת עשיית המשכן. ס׳איז דא אזויווי די סדר – דא שטייט ביי גוזז אז מ׳האט געדארפט שערן די בהמות. סא, די צורך פון בהמות איז נאר אזויווי די עורות אילים מאדמים, איך ווייס וואס מ׳האט געדארפט מעבד זיין. אדער מ׳האט געדארפט שרייבן אויף די… די משכן האט געהאט פרשיות זאכן וואס מ׳האט געדארפט שרייבן. ס׳איז געווען כתיבה וואס מ׳האט געדארפט אין בית המקדש.
ניין, אבער אנגרייטן די משכן, ס׳איז געווען… אין די שריינק פון די משכן איז געווען פרשיות וואס די כהן דארף זאגן, פרשת הקהל און וואס איז דארט…
ניין, ניין, ניין. די כתיבה פון די משכן איז נישט אמת׳דיג אין די סדר. די סדר שטימט נישט אינגאנצן מיט די כתיבה פון די משכן. כתיבה איז אזויווי די סימנים וואס מ׳שרייבט אויף די יריעות, די גמרא רעדט עפעס וועגן דעם. וואס מ׳שרייבט אויף די קרשים, וואס צו לייגן לעבן וואס. די גמרא רעדט וועגן דעם, וועגן די סדר, צו ס׳איז די סדר.
עניוועיס, ניין, איך זאג סתם, ווייל פון דעם שטייט דא אופה. ווייל די סדר פון די פרשה רעדט פון אופה. וואס האט מען… אופה מיינט אויך… יא, אבער דאס שטימט נישט מיט די משכן. די סדר פון די פרשה איז אן אנדערע סברא ווי די מלאכת המשכן.
פון חסידות האט מען געלערנט אז אופה איז די זעלבע זאך ווי מבשל, נאר ס׳שטייט נישט מבשל ווייל ס׳רעדט פון פת. פת איז מן אופה, אבער בעצם איז דאס די זעלבע זאך.
—
מפשיט – דער שיעור
אקעי, צוריק צו די מעשה פון די… סא, נאכדעם וואס מ׳האט די חיה וואס מ׳האט אים גע׳הרג׳עט, איז צוט מען אראפנעמען פון די עור.
איז אזוי: “המפשיט” – איינער שינדט אפ מן העור, אפילו נישט די גאנצע עור, ער שינדט אפ א שטיקל פון די הויט – “כדי לעשות קמיע” – דאס איז די שיעור, רייט?
יא, כדי לעשות קמיע. ער מיינט צו זאגן די רמב״ם, אז ווען ער טוט עס ווייל ער וויל די הויט, נישט למשל ווייל ער וויל די פלייש. איינער וואס שינדט אראפ הויט ווייל ער וויל קאכן די פלייש…
ס׳איז דא א שיעור. יעדע מלאכה, די ערשטע זאך וואס שטייט איז די שיעור. דאס איז די שיעור. די שיעור עור… שיעור, ווי גרויס א קמיע? ווי גרויס איז די מינימום עמאונט פון מפשיט זיין וואס מ׳איז עובר? אזויווי מעבד – אלע די ענינים פון עור האבן די שיעור לעשות קמיע.
יא, די שיעור פון א קמיע. זייער גוט.
אבער ס׳איז אינטערעסאנט, אבער דער שיעור איז אויך אמת אז… אויף אלעס איז דא א שיעור, שיעור גלאסעס כמים, יא. אבער ער איז דאך א מפסיד די עור, ווייל ער וויל די עור.
אקעי, אבער נישט וועגן די דריי מומים.
—
דער באדייט פון “כדי”
“כדי” – כדי מיינט, כמעט די אלע פלעצער וואס מיר זאגן כדי, מיינט כדי שיעור לספרייז, דער שיעור. כדי – אסאך מאל זאגט מען כדי. פאר אונזער שפראך, מ׳דארף נאר וויסן, פאר אונזער שפראך כדי…
שיעור פון עור-מלאכות: כדי לעשות קמיע
חברותא א: אז מ׳זאל זיך מחייב זיין? אלע די דינים פון עור האבן די שיעור כדי לעשות קמיע.
חברותא ב: אה, שיעור פון א קמיע. זייער גוט.
חברותא א: אבער ס׳איז אינטערעסאנט. אבער דאס וואס איך זאג איז אויך אן אמת, אז אויף אלעס איז דא די שיעור. שיעור לעשות קמיע.
חברותא ב: יא, אבער ס׳דארף זיין מפשיט די עור, ווייל ער וויל די עור.
חברותא א: אקעי, אבער נישט אין דער מלאכה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כדי” אין לשון חכמים?
חברותא ב: “כדי” מיינט, כמעט די אלע פלעצער וואס מ׳האט געזען, “כדי” מיינט כדי אכילת פרס, די שיעור. “כדי,” אסאך מאל זאגט מען “כדי”… אויף אונזער שפראך, נאר וויסן, אויף אונזער שפראך “כדי” מיינט אזוי ווי דו זאגסט, א מין… אבער איך ווייס נישט צו אין לשון חכמים, דארף מען טראכטן.
חברותא א: ווען מ׳זאגט “כדי הדבר,” כדי צו טון אזוי… ס׳איז גענוג.
חברותא ב: “כדי צו טון אזוי” איז גענוג? ס׳איז א מליצה, באט ס׳איז געבויט אויף די לשון אזוי ווי כדי אכילה, אזוי ווי דו זאגסט. ס׳איז מספיק די טעם, אזוי מיין איך. “כדי הוא ל…” רייט? כל העולם כולו כדאי הוא לו. ס׳איז גענוג, אה, דער מענטש איז גענוג עפעס אזוי צו שאפן וועגן די גאנצע וועלט. דארף מען טראכטן.
חברותא א: עניוועיס, דא מיינט עס זיכער א שיעור.
—
הלכה ה: המעבד מן העור
חברותא ב: יא, יא. ביי יעדע מלאכה זאגט ער די ערשטע זאך די שיעור.
חברותא א: יא. וויפיל איז די שיעור פון עור? אזוי גרויס ווי ס׳איז צו מאכן א קמיע.
חברותא ב: אונז ווייסן נאך דאס אויך נישט ווי לאנג ס׳איז. אפשר איז דא א קמיע פון איין אות, פון צוויי אותיות. מ׳דארף פרעגן די בעלי אומנות וואס מאכן קמיעות.
חברותא א: אקעי.
מעבד: די מלאכה און איר תהליך
חברותא א: חיים, המעבד מן העור. די ערשטע זאך איז מפשיט, ווען ער שינדט אפ די הויט. נאכ׳ן אפשינדן די הויט איז מען מעבד די עור. מ׳איז עס מתקן, מ׳לייגט זאכן, מ׳לייגט זאלץ אדער וואטעווער ס׳איז וואס מ׳איז עס מתקן. מ׳טרעט עס אן, אבער ער לייגט עס אריין אין סיד און סממנים וכדומה. כדי לעשות קמיע, איז די שיעור אויך כדי לעשות קמיע, חייב.
מעבד און מולח איז איין זאך
חברותא א: זאגט ער, ואחד הוא המעבד ואחד המולח. מעבד און מולח איז די זעלבע זאך. ס׳איז פשוט דער רמב״ם וויל דא מסייע זיין אז אין די משנה ווערט אויסגערעכנט מולח. זאגט אבער דער רמב״ם אז מעבד און מולח איז די זעלבע זאך. ווייל ביידע, שהמולחים מעבדים.
וואס טוט מען מיט לייגן זאלץ אויף פרישע אפגעשינדענע הויט? אז ס׳זאל ווערן גוט אויסגעארבעט. און וויאזוי איז מען מעבד? מיט מלח. אפשר איז דא נאך וועגן, אבער מולח און מעבד איז איין זאך. שוין.
אין עיבוד באוכלין
חברותא א: זאגט דער רמב״ם, זאלסט וויסן אז “ואין עיבוד באוכלין.” אויף עורות וואס מ׳זאלצט אז ס׳זאל ווערן, ס׳זאל געשען עפעס מיט דעם, ווערט גערופן עיבוד. אבער ער מיינט, ער לייגט זאלץ אויף עסן, הייסט עס, ווערט דאס נישט גערופן עיבוד.
ס׳איז יא דא עפעס, איך מיין ביי שביעית איז דא עפעס ווען מ׳מעג זאלצן ירקות, אבער די גמרא זאגט דארט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא, יענץ איז עפעס צוליב מתקן אדער וואס. אבער די ווארט “מעבד” איז, דאס וואס מ׳לייגט זאלץ און ס׳טוישט די טעקסטשור פון די זאך, איז א דין אין עורות און נישט א דין אויף אנדערע זאכן, אויף אוכלין על כל פנים איז נישטא אזא דין.
איך ווייס נישט, דער רמב״ם זאגט נישט למשל אויב דו ביסט דו זאלצסט עס איין כדי ס׳זאל זיין א דזשערקי, איך ווייס וואס, ס׳איז נישט אן עבירה פון מעבד.
חברותא ב: עורות וואס מ׳גייט עסן, דאס איז די ווארט.
חברותא א: יא, דער רמב״ם איז פשוט, ער זאגט אז דו זאלסט נישט מיינען אז ווען מ׳נעמט א זאך און מ׳טוישט עס דורך זאלצן, דאס ווערט גערופן עיבוד. אזויווי ווען מ׳לייגט זאלץ אויף פלייש אדער אויף א טאמעיטא, דאס איז מליחה, זאלץ, און נישט עיבוד, דאס איז די ווארט.
חברותא ב: אמת, אבער ס׳רעדט פון די זעלבע חפצא, ס׳רעדט נישט פון עפעס אנדערש. ס׳איז א מלאכה פון א עור.
דיסקוסיע: צו איז עיבוד דווקא אויף עור?
חברותא א: איז עס דווקא אויף עור?
חברותא ב: איך מיין אויף עור, ער זאגט נישט אז ס׳איז דווקא אויף עור. ער זאגט אז ס׳איז נישטא אויף אוכלין.
חברותא א: מעבד זיין מיינט מעבד זיין אן עור, וואס אנדערש קען מעבד זיין?
חברותא ב: פלייש. מ׳נעמט א פישל, וואס געשעט? מ׳לייגט עס אין זאלץ און ס׳טוישט זיך די טעקסטשור דערפון. אזויווי ס׳טוישט זיך די טעקסטשור פון די עור.
חברותא א: ניין, ס׳טוישט די טעקסטשור. ס׳ווערט עפעס אנדערש, ס׳ווערט א… די זעלבע זאך מיט די עור. זאלץ איז א שטארקע קעמיקאל, ס׳קען טוישן זאכן. ס׳קען טוישן די זעלבע וועג וויאזוי די זאלץ טוישט די רויע עור צו א מער הארטערע עור אדער וואטעווער ס׳איז, קען מען טון מיט א פישל. מ׳כאפט א פישל און מ׳נעמט אים ארום מיט זאלץ, ס׳טוישט די פלייש פון דעם אז ס׳קען מער נישט ווערן פארשטינקען.
חברותא ב: ס׳איז גילטיג אויף די פלייש אויכעט, אבער נישט א בוים. א בוים קען מען נישט מעבד זיין.
חברותא א: ער זאגט נישט אוכלין על כל פנים. ער זאגט נישט “עיבוד אינו נוהג אלא בעור,” דאס זאגט ער אונז נישט.
חברותא ב: ניין, עס איז נישט.
חברותא א: זאל איך רעדן נאכאמאל? למעשה איז יא נאר דא ביי עור, ווייל עס איז נישט דא באוכלין. וואס מיינט באוכלין? בבשר. איז עס געבליבן נאר ביי עור. די שיטה איז געווען די גמרא איינס אראפ וואס זאגט אז מלאכות אין בשר, זאלצן א פלייש איז נישט מעבד. דער אנדערער זאגט ניין, אין עיבוד באוכלין. טאקע אויב רעדט מען אין מלאכת הדג, זאלצן א דג, א פלייש, אן עוף, אן עוף, אלא מה אין עיבוד באוכלין, אזוי איז די הלכה.
—
הלכה ה (המשך): מוחק – גלאט מאכן די הויט
חברותא א: אקעי. לייען ווייטער. “וכן המוחק מן העור.” ס׳איז דא די נעקסטע זאך וואס הייסט מוחק, די נעקסטע אב מלאכה, מוחק. וואס איז מוחק? ער מעקט אויס די האר פון די… די האר וואס איז דא אין די עור. די שיעור איז כדי לעשות קמיע.
“ואיזהו מוחק? זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק את העור כדי שיהיה עור חלק.”
מוחק איז נישט טייטש אויסמעקן, נאר גלאט מאכן. ממחחק. ווי די משנה שטייט ממחק.
חברותא ב: אקעי, ביי דעם איז די זעלבע ווארט. אין די משנה שטייט טאקע ממחק, וואס שרייבט דער רמב״ם מוחק. ממחחק און מוחק איז מיינעך די זעלבע שורש. ס׳איז דאך פון מאכן עס מער גלאטיג. לכאורה אזוי האט דער רמב״ם זיכער געטראכט.
דיסקוסיע: צו איז מוחק שייך ביי אוכלין?
חברותא א: אקעי. ער פרעגט צו למשל ארויסשלעפן האר פון א טשיקען, אדער קליינע שטיקלעך וואס איז נאך דא אויף די הויט פון א טשיקען, צו דאס איז אויך אין עיבוד באוכלין, אין שייך מוחק באוכלין?
חברותא ב: וואס רעדסטו?
חברותא א: ניין, דער מושג איז… אוכלין איז אויך שייך אזא זאך ווי ארויסנעמען די האר. למשל, א טשיקען קען בלייבן שטיקלעך אויף די הויט פון די טשיקען וואס איז נישט ארויס.
חברותא ב: ס׳איז אנדערע, ס׳איז נישט ממחק. ס׳קען זיין ס׳איז תולדות גוזז. אבער אין סאנדערע זאגט ער נישט אויף אזוי ווי אויף ביידע, אין עיבוד אום ממחק באוכלין.
חברותא א: ניין, ס׳איז נישט אזוי פשוט.
חילוק צווישן מוחק, גוזז, און קוצר
חברותא א: אקעי. יעצט תולדות פון מוחק.
חברותא ב: יא.
חברותא א: און אונז האבן שוין געהאט גוזז, אפשערן האר, און אונז האבן געהאט קוצר, אפשערן א דבר גידולו, יענץ איז נאר געווען דווקא אויף זאכן וואס וואקסן. און יעצט האבן אונז מוחק. ס׳איז דא דריי מיני וועגן ווי אזוי ארויסצושליפן א זאך פון מקום גידולו, און ס׳איז דא דריי מיני אנדערע איסורים. ס׳ווענדט זיך אין די קאנטעקסט.
דיסקוסיע: וואס מיינט מוחק בעיקר?
חברותא ב: אבער ס׳זעט מיר נישט אויס אז מוחק מיינט בעיקר אפשניידן האר. איך מיין אז מוחק איז טייטש גלאט מאכן. גראדע אין עור, די זאך וואס בלייבט איז עור, ער ברענגט אז אויב ס׳איז געבליבן אביסל בשר אדער אנדערע זאכן, איז אויך דא מוחק. מוחק מיינט נישט דווקא די האר, ס׳איז נישט קיין ענין פון שניידן, ס׳איז אן ענין פון גלאט מאכן די האל, די פעל, די עור, וואטעווער ס׳איז.
חברותא א: אבער ס׳איז נאך אלץ געבליבן, למשל איינער מאכט גלאט א האלץ, א האלץ מאכט מען גלאט אז ס׳זאל זיין א גלאטע האלץ.
חברותא ב: ניין, ס׳איז נישט קיין האלץ. ס׳איז אנדערע.
חברותא א: זאג מיר נישט אז ס׳איז מוחק, און מוחק מיינט נישט גלאט מאכן. ס׳מיינט גלאט מאכן הויט.
חברותא ב: און איינער וואס שמירט זיין פנים און מאכט עס גלאט, ער האט הויט, איז ער דאן מוחק?
חברותא א: יא?
חברותא ב: איך ווייס נישט. ער האט יא הויט.
חברותא א: האט הויט. מוחק איז טייטש גלאט מאכן הויט.
חברותא ב: ער ברענגט אז דער רמ״א זאגט אז אין מוחק באוכלין.
חברותא א: פארוואס דען נישט?
חברותא ב: למשל איינער מאכט א קריעם, א קריעם זאל זיין א גלאטע…
חברותא א: קריעם איז נאך א נוסף, ער מאכט נישט גלאט.
חברותא ב: לאמיר זאגן, איך מיין אז ביי אוכלין, ער זאגט אז ער מאכט אז פון אויבן פון די עסן זאל זיין גלאט, זאל זיין קרימי אדער וואס.
חברותא א: ניין, יא, אבער לאמיר זיין קלאר. דאס פארשטיי איך דא. מ׳דארף קוקן אלע דרבנן׳ס און זאכן, און איך ווייס נאך נישט צו זאגן הלכה למעשה, ווייסן זיי זיך גארנישט.
אבער וואס שטייט דא מוחק, מיינט אז ס׳איז דא עפעס וואס איז אן טאפ פון די הויט, א האר אדער לאמיר זאגן אפשר עפעס אנדערש, און ער מאכט עס גלאט. ווען דו שפרייטסט אויס קריעם, ס׳איז נישט געווען קריעם וואס האט געמאכט די זאך נישט גלאט, און דו מאכסט עס גלאט. ער רעדט נישט פון שפרייטן, אבער למשל איינער, ס׳איז דא אזא כלי צו מאכן…
חברותא ב: אבער וואס איז די חילוק? ס׳איז נישט קיין תיקון, מ׳קען עס עסן אן דעם אויך.
חברותא א: אזוי זאגט דער רמ״א. ס׳איז נישט גארנישט, ס׳מאכט עס שענער.
חברותא ב: אבער דו זאגסט, ער נעמט א שטיקל טשיקן און דו מאכסט עס גלאט. די זעלבע זאך, ס׳שטערט נישט שפיצן פאר די אכילה, זאגט די רמב״ם אז מ׳מעג.
חברותא א: אבער וועסטו פרעגן א רב, זייער גוט, זאלסטו פרעגן א רב.
—
דריי מלאכות – דריי סטעפס פון איין פראצעס
חברותא א: אקעי. סא, ס׳איז ליידער אזוי, די דריי מלאכות זענען בעצם די זעלבע זאך, רייט? מפשיט, מעבד און ממחק זענען אלע סטאדיעס פון די זעלבע זאך. ס׳איז אזויווי דריי סטעפס.
—
הלכה ו: תולדות פון די דריי מלאכות
חברותא א: אקעי. לאמיר זען ווייטער. גייט דער רמב״ם אויסרעכענען תולדות פון די דריי מלאכות.
תולדת מפשיט: דוכסוסטוס
חברותא א: דער רמב״ם פארעכנט דוכסוסטוס. ווער ס׳האט מיטגעהאלטן אונזער שיעור אין הלכות ספר תורה ווייסט וואס ס׳איז. אז הויט, נאכדעם וואס מ׳שינדט עס אפ, קען מען עס צעטיילן אין אפאר, ווייל ס׳איז דיק, און מ׳קען פון דעם מאכן דריי סארטן פארמעט. איינס פון זיי הייסט דוכסוסטוס. דוכסוסטוס, מיין איך, איז די זייט וואס איז דערנענטער צו די פלייש.
אז ער צענעמט די הויט, ער צעטיילט די הויט פון די דוכסוסטוס פון די קלף, הרי זה תולדה דמפשיט וחייב. ס׳איז א תולדה פון מפשיט. די אב פון מפשיט איז מ׳שינדט עס אפ פון די פלייש, און ווידער די הויט אליין אז מ׳שינדט אפ איינע פון די אנדערע, איז א תולדה דמפשיט וחייב.
תולדת מעבד: הדורס על העור ברגלו
חברותא א: הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה. אונז האבן געלערנט מעבד איז לייגן זאלץ. איז דא נאך א וועג פון…
חברותא ב: ניין, מעבד איז נישט לייגן זאלץ. איינע פון די וועגן פון מעבד איז אפשר לייגן זאלץ. מעבד איז וואטעווער מ׳לייגט. מעבד איז אויסארבעטן די הויט פון די בהמה, און די וועג וויאזוי מ׳טוט עס, וואס דער רמב״ם האט געזאגט, איז געווען דורך לייגן זאלץ. דער רמב״ם האט נישט געזאגט אז דאס איז די איינציגסטע וועג. ער זאגט דיר יעצט נאך א וועג.
חברותא א: המולח, איינער מעבד איז מולח. ס׳איז איין סארט עיבוד.
חברותא ב: אקעי, לייגט מען פעפער אדער זאלץ, איך ווייס נישט וואס דא האט ער אסאך נאך זאכן.
חברותא א: אבער די מעבד וואס אונז ווייסן שוין, וואס מ׳האט אונז אויסגעזאגט וואס מעבד איז, אז מ׳לייגט זאלץ. אויסרעכענען עקסטער המלכה, ווייל די וועג וויאזוי מ׳איז מעבד איז דורך לייגן זאלץ. דאס איז א וועג.
חברותא ב: דו ווייסט פון אנדערע וועגן?
חברותא א: יא. איך האב דא די רמב״ם וואס איז אויסגערעכנט.
חברותא ב: אונז האבן געלערנט נאך אין קלויז שוין, עס איז דא אנדערע וועגן. מ׳לייגט עפצים און זאכן.
חברותא א: נישט נאר דעם.
חברותא ב: בפשטות, מליחה איז אן אנדערע סטעפ פון די מליחה. ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קודם לייגט מען זאלץ, און נאכדעם נעמט מען אראפ די זאלץ, און דעמאלטס לייגט מען צו סיד און עפצים און אנדערע זאכן. ס׳איז אנדערע זאכן. ס׳קען זיין מליחה איז פארט פון עיבוד, ס׳קען זיין מליחה איז מעבד בכלל.
מעבד: מליחה און עיבוד
יא, פאר דער סיבה האט דער רמב״ם געהאט א פראבלעם צו אויסרעכענען עקסטער המליחה, ווייל דער וועג וויאזוי מ׳איז מעבד איז דורך לייגן זאלץ.
חברותא א: דאס איז א וועג. דו ווייסט פון אנדערע וועגן?
חברותא ב: יא. יא, דער רמב״ם האט עס אויסגערעכנט און זיי האבן געלערנט אז ס׳איז דא אנדערע וועגן. מ׳לייגט עפצים און זאכן. און נישט נאר דעם, בפשטות איז מליחה אן אנדערע סטעפ פון די מליחה, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קודם לייגט מען זאלץ, נאכדעם נעמט מען אראפ די זאלץ, און דאן לייגט מען צו סיד און עפצים און אנדערע זאכן. ס׳זענען אנדערע זאכן.
ס׳קען זיין מליחה איז פארט פון עיבוד. קען זיין מליחה און עיבוד מיינט בכלל מליחה איז פארט פון עיבוד. איך האב געזען ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן טייטשן אזוי דא אין די גמרא, דארט אין די גמרא מליחה און עיבוד. ס׳איז ביידע די זעלבע אב מלאכה, אז דו ביסט מענה די מלאכה, ס׳איז די זעלבע זאך.
ס׳איז נישט עכט נוגע, אבער ווייטער… איך מיין נישט נוגע דא. איך קען טענה׳ן פריער, אבער איך ווייס נישט וואס די עפצים איז. קען זיין ס׳איז נישט די עקזעקט סעים צייט, קען זיין יענץ טוט מען נאכדעם, איך ווייס נישט. אקעי, ס׳איז אויך נישט…
—
מעבד: תולדות
מעבד מיינט אויסארבעטן דורך וועגן. דו קענסט עס טון דורך כעמיקאלס, אדער אויב איינער טוט עס מעניועלי, איינער טוט עס מיט זיינע הענט, מיט זיינע פיס, ער טרעט אויף די עור מיט זיינע פיס עד שיתקשה ויתאמץ, אדער מרככו בידיו, אדער ס׳איז דא א וועג עס צו טון מיט די הענט, מאכן עס ווייך. פארקערט, ס׳איז דא איינער וויל עס מאכן הארט, און איינער וויל עס מאכן ווייך.
מותחו ומשוהו כדי להכשיר עורות הצנומים – מ׳שלעפט עס ארום און מ׳מאכט עס גלייך, מ׳שלעפט עס און מ׳מאכט עס גלייך דורך שלעפן, כדי להכשיר עורות הצנומים, אזוי טוען שוסטערס – הרי זו תולדת מעבד וחייב. דאס זענען תולדות מעבד, די אנדערע וועגן פון מעבד זיין אן עור איז חייב.
—
תולדת מוחק: מורט נוצה מן האברה
וואס איז די תולדה פון מוחק איז אזוי: המורט נוצה מן האברה – איינער שלעפט ארויס א נוצה, א פעדער, פון די אברה, פון די פליגל.
חברותא א: פון די אברתו?
חברותא ב: יא, יא.
חברותא א: א מכה באברתו?
חברותא ב: ניין, יענץ איז מיט אן עין. נו, “כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.”
הרי זה תולדת מוחק וחייב. דאס איז תולדת מוחק וחייב, ארויסשלעפן נוצות.
דיון: פארוואס מורט נוצות און נישט גוזז?
וכן, מ׳דארף טראכטן פארוואס מ׳זאגט מורט נוצות און נישט גוזז? אפשר א לעבעדיגע ווערסעס א טויטע? גוזז איז אויך א לעבעדיגע. איך ווייס נישט.
וכן, ס׳קען זיין אז גוזז איז ווען מ׳וויל די האר, און דא איז ווען מ׳וויל די הויט, מ׳וויל אראפנעמען די האר. אויב און אויף קען ס׳זיין אן אונטערשייד.
—
תולדת מוחק: ממרח רטיה
וכן, וואס נאך איז אונטער די מלאכה פון מוחק איז הממרח רטיה כל שהוא. איינער שמירט ארום א רטיה, א קרים, א רפואה, אבער ער שמירט עס אז ס׳זאל זיין אויף א געוויסע וועג, ס׳זאל זיין גלאט, אדער ס׳זאל ליגן שוה בשוה, אדער עפעס א געוויסע וועג, מיט דברים המתמרחים, מיט זאכן וואס שמירן זיך, עד שיחליק פניהם – ביז ס׳איז גלאט. חייב משום מוחק.
חברותא א: וואס מיינט ביז ס׳איז גלאט? ס׳טייטש אז סתם ווען מ׳לייגט א קרים איז נישט ממרח?
חברותא ב: ממרח רטיה איז נישט סתם לייגן קרים. ס׳איז ווען ער שמירט עס. ער לייגט שעוה מיט דברים המתמרחים, יא? ער האט די זאך וואס איז הארט, נישט הארט, וויאזוי הייסט עס, ס׳איז א דיקע זאך, און ער גלאט עס אויס, ער שמירט עס אויס אויף די פלאץ וואס ער דארף גיין. עד שיחליק פניהם, ער מאכט עס גלאט.
איך מיין אז ס׳טייטש, ווערסעס אויב דו געסט א לייג ארויף אזויווי ס׳איז און דו שמירסט עס נישט ארום, איז עס נישט ממרח. ס׳איז נישט די לייגן, ס׳איז די שמירן די רטיה אדער שעוה. סתם צו מאכן א רטיה איז נישט קיין פראבלעם. דא שטייט אז ער מאכט עס גלאט. ער האט א פראבלעם אז ס׳איז נישט גלאט, און ער מאכט עס גלאט. אזוי זע איך וואס ס׳שטייט דא.
חברותא א: איך זאג, שעוה אדער זפת מיט דברים המתמרחים, דאס איז די וועג וויאזוי מ׳לייגט עס. מ׳גיסט עס אויס אויף די פלאץ וואו מ׳וויל עס לייגן, און נאכדעם שמירט מען עס ארום.
חברותא ב: דאס שטייט נישט דא.
חברותא א: דאס שטייט צווישן די שורות, אין די ווייסע אותיות.
חברותא ב: אין דיינע אותיות. איך האב אנדערע אותיות. איך זאג אזוי: ער האט שעוה, ער האט שעוה אזא הבדלה ליכט, ס׳איז אים נישט העפי, ס׳איז נישט גראד. מאכט ער עס גראד. ער דארף עס מחליק זיין, ער איז אינטערעסירט אז ס׳זאל זיין גראד. חייב משום מוחק.
—
תולדת מוחק: שף בידו על העור
וכן, השף בידו על העור המתוח בין העמודים – א וועג וויאזוי מען ארבעט אויס הויט איז אז מען לייגט עס אזוי אן אויפגעהאנגען אויף צוויי עמודים און טייט, מען מאכט עס טייט. דו ווייסט, אמאל געזען, קען מען זען וויאזוי מען טוט עס מיט חיות אפילו, מען מאכט עס טייט. און אויף דעם גייט ער מיט זיינע הענט און ער רייבט עס, אזוי אז עס וועט העלפן די פראסעס, כדי צו מוחק זיין, מאכן גלאט.
—
מחתך: גדר המלאכה
יעצט גייען מיר לערנען די אב מלאכה פון מחתך. מחתך מיינט צו שניידן עורות אויף סייזעס. דאס הייסט, נאכדעם וואס מען האט שוין געמאכט א הויט מיט וואס מען קען ארבעטן, דארף מען עס יעצט צושניידן אין יריעות, אין סארטן סייזעס.
זאגט דער רמב״ם אזוי, וואס איז די אב מלאכה? “המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב.” והוא, דער תנאי אין דעם חיוב איז, “שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו, ויחתוך בכוונה.”
מחתך מיינט נישט סתם ווען מען שניידט רענדאמלי, ס׳איז נאר ווען מען שניידט מיט א דיוק, מען שניידט אפ א שטיקל אויף א געוויסע סייז, “ויחתוך בכוונה”. בכוונה מיינט בכוונה לפי מדת ארכו ומדת רחבו. מאכן א סייז בעצם איז מחתך, נישט שניידן. שניידן איז קוצר, אפשר וועלן מיר אנקומען צו דעם. שניידן א געוויסע, מיט א דיוק.
“שהיא מלאכה” – אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מלאכה, אנדערש וואלט עס נישט געווען קיין מעשה אומן, ס׳וואלט געווען א סימפל זאך.
אבער ער זאגט, “אבל המחתך דרך הפסד, או בלא כוונה למדתו, אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור.”
דיון: דער גאפ צווישן “מכוון” און “מתעסק”
ס׳איז מיר זייער אינטערעסאנט, ווייל צווישן “מכוון זיין מדת ארכו ומדת רחבו” און “מתעסק ומשחק” איז נאך דא אסאך אין די מיטן. ס׳איז דא ווען ער דארף א בערך׳דיגע שטיקל, ער דארף א שטיקל, ער ווייסט איך דארף א שטיקל. אבער ס׳איז נישט “אלא כמתעסק או כמשחק”.
דאס זאג איך, “כוונה למדתו” איז איין זאך, “מתעסק ומשחק” איז א גאנץ אנדערע זאך. “מתעסק ומשחק” מיינט סתם ער שפילט זיך ארום מיט הויט און ער צושטיקלט עס אויף שטיקלעך ווייל ער איז בארד. אבער ס׳איז דאך נאך דא ערגעץ אינדערצווישן, ווען ער דארף א שטיקל האבן אן וויסן א מידה. און ער ווערט אנגערופן “מחתך כדי להפסיד”.
חברותא א: וואס?
חברותא ב: אז ער שניידט אראפ די פעל וואס ער דארף נישט. למשל, ער וויל א גרויסע באקס, ער שניידט אראפ ערגעץ ביי די עק, אז די אראפגעשניטענע איז נישט וויכטיג פאר אים. ער דארף אראפשניידן די וואס ער דארף יא, נישט די וואס ער דארף נישט. דאס מיינט לכאורה “דרך הפסד”.
אבער ס׳איז מיר אינטערעסאנט, ווייל “מתעסק” און “משחק” איז איין עקסטרעם, און “מכוין” און “מתקן” איז די אנדערע עקסטרעם, און “יודע שהוא מכוון” איז די אנדערע עקסטרעם. דער רמב״ם לייגט דא אריין א “מעשה אומנות” פון אפשניידן אין געוויסע סייזעס.
דיון: צי “מתעסק” און “משחק” זענען באזונדערע פטורים
אויך, ס׳איז מיר נישט קלאר. ס׳מוז זיין ווייניגער פון… ס׳איז נישט קלאר. דער רמב״ם׳ס לשון איז נישט קלאר. מ׳קען זאגן אז דאס רעדט זיך סתם פון אן ענין פון “מקלקל” וואס איז פטור. ס׳איז א ביסל פאני. ס׳קען אויך זיין אז ס׳איז אן ענין פון “מתעסק” וואס איז פטור.
יעדער “מתעסק” אין די הלכות שבת, מ׳זעט אין די משנה אין פרק א׳, מיין איך שוין, אז “מתעסק” איז פטור. “מתעסק” רעדט זיך נישט פון דעם. “משחק” סתם ווי דא איז שוין איינער וואס איז מכוון. סאו ביידע זאכן וואלט ער געדארפט זיין פטור אויף אנדערע סיבות.
חברותא א: ניין, ס׳הייסט נישט אזוי. ס׳הייסט אז דא איז עפעס מער. ס׳איז דא א סארט שניידן וואס ער איז נישט עוסק, ער קערט נישט… ס׳איז נישט קלאר. מ׳דארף עס פארשטיין. ער קערט נישט פון שניידן אמידה, דאס איז זיכער.
חברותא ב: איך האב געמאכט מער לאקאל, כולו… דאס איז אלץ פטור על כל פנים. מ׳מעג נישט, אבער…
ביישפיל: שניידן פאר תפילין
די חילוק דא איז לכאורה, אז ער שניידט, ער דארף א סייז. לאמיר זאגן וועלכע פראבלעם האט ער. דער “מחתך” וואס איז חייב, ער האט א פראבלעם. ער האט א שטיקל הויט, ער וויל מאכן א תפילין, אבער ס׳איז צו גרויס. מעסט ער אויס אז ס׳זאל זיין די סייז פון זיין תפילין, ס׳זאל שטימען מיט די אנדערע פרשיות וואס ער האט פאר די תפילין. דאס איז חייב.
איינער וואס ער דארף פאר קיין מידה, ס׳איז נישט קיין חילוק ווי גרויס ס׳איז, ער געבט א שנייד אפ – דאס איז פטור. אזוי וואלט איך געזאגט. הגם ס׳שטימט נישט אזוי גוט די לשון.
ער זאגט אז דאס זאל געהייסן מתעסק. אז ווען איינער שניידט ערנסט, שניידט ער אויף א סטייל. אז איינער שניידט אפ ווייל ער וויל זיך עפעס שפילן מיט א שטיקל לעדער, אדער ווייל ער וויל געבן פאר זיין זון א שטיקל לעדער, ער וויל האבן א שטיקל לעדער, אבער אן א כוונה אז ער וויל שניידן א געוויסע וועג אדער א געוויסע פלאץ, און ווייל ער וויל האבן א שטיקל – אה, דאס איז א מתעסק.
ס׳איז א ביסל אינטערעסאנט. עס שטימט נישט די לשון, יא. עס איז א ביסל אינטערעסאנט, ווייל די ערשטע שטיקל וואס מאכט די רמב״ם דאך, ממש אז מ׳רעדט דא פון א אומן וואס טוט מיט ממש א כוונה, און די אנדערע פון דעם איז נישט שוואכער אומן, נאר אפילו איינער וואס איז ממש רענדאם. דאס איז אינטערעסאנט. אקעי, עד כאן איז די עבודה.
—
[דיגרעסיע: שניידן טישו-פאפיר אויף שבת]
אבער עס איז ממש נוגע, למשל, ווייל אונז טרענען שטער צו תפקה צו לערנען להלכה למעשה, אבער שניידן נישט געשניטענע פאפיר איז אן אז עס איז א מחתך און א חשש מחתך. ווייל ווייסט ער, עס איז געווען אין די זייער מיליאן טינגערע איניאן, ווייל עס איז נישט קיין די ווירייטשיגער מחתך, ווייל ער זיכטליך שמוצער אורקא אין מצרח. עס היינט מער ווי מתעסק אדער משחק, אפילו אויב עס איז דא פינטלעך און ער שניידט סארב ביי יענע פלאץ. עס איז א רעקאמענדעישן פון שניידן.
פארקערט, קענען זיך מאכן, אז איינמאל עס איז דא יענער האלט, עס הייסט נישט א האלט געשניטן. איך דארף שוין נישט פון דארט אין ווייסער שניידן. עס איז זיכער אז די פינטלעך איז נישט ווייל ס׳טאפס א ענין אז ס׳איז אזא שיעור טישו פעיפער. ווי גרויס, סתם!
בכלל, דער רמב״ם האט עס נאך נישט זאגט מחתך לכאורה מיינט מען מיט א מעסער. איך לייב נישט אזוי ווען איינער שלעפט יענעם אראפ מיט זיין הענט… ס׳איז סאונד ווי איינער שניידט. א מחתך מיינט מיט א מעסער און מיט א מדת ארכו ומדת רחבו. איך לייב נישט אזוי אפשלעפן א שטיקל פון א טיש, קען מען קאטעגאריזירן אונטער די גדר, אבער פארשטייט זיך אזוי נישט בדרך פסק.
ס׳מוז זיין אז מ׳טאר נישט וועגן ווי א נישט ווייל נישט וויל איך נישט זיך זאגן א פשט פאר שבת פאפיר. איך דא שבת פאפיר איז א חומרה. איך טאר חומרה, זיכער. אבער צו ס׳איז א חומרה, ווייל דער אפידורי איתר און דער רבנא האבן נישט קלאר.
ווייל אויב עס איז… דאס איז אנדערע ווערטער, דארף איך געדענקען. אויב עס איז דאורייתא, איז עס דאך. אויב זאגסט אז עס איז פטור, דעמאלטס איז דא א כלל אז משום כבוד הבריות איז דער רבנן מתיר אסאך עסקערום. איך זאג, דער רגע וואס איז דער רבנן האבן אונז איז א צורך, איז אויב נישט קיין צורך, דער קענסט קויפן ערב שבת געשניטן אין פאפיר. ווייל דער וואס וועלסט ער קויפן, איבער איז א פלאץ וואס ער האט נישט… אי, מוזלעך דער רבנן האבן עס זיין אסאך גרינגער.
חברותא א: יא.
חברותא ב: אקעי, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור. יא.
—
מחתך: תולדות
וואס זענען די תולדות פון מחתך? זאגט ער אזוי, לאמיר אזוי זאגן, הקומט מחתך את הכנף – ער שניידט אפ א כנף, ער שלעפט עס נישט אינגאנצן ארויס. דאס הייסט, אנשטאט ארויסשלעפן די כנף פון די הויט, אז ס׳זאל מער נישט זיין אינגאנצן ארויס…
מלאכת מחתך – תולדות (המשך)
הקדמה – קויפן געשניטענע פאפיר ערב שבת
דו קענסט קויפן ערב שבת געשניטענע פאפיר, ווייל דו ווילסט עס קויפן, אבער עס איז א פלאץ וואס ער האט נישט. איינמאל איז עס מדרבנן איז עס אסאך גרינגער. יא, אקעי, אבער דאס איז נישט אונזער שיעור.
תולדות פון מחתך
וואס זענען די תולדות פון מחתך? זאגט די גמרא אזוי: הקומט את הכנף. וואס איז דאס מיין איבער די טאטש? ער שניידט אפ די כנף, ער שלעפט עס נישט אינגאנצן ארויס. אנשטאט ארויסשלעפן די כנף פון די הויט אז עס זאל ווערן אזא קליין בערגל, שניידט ער אפ די כנף, סאו עס בלייבט נאך א קליין ביסל פון די כנף אונטן. אזוי מיין איך מיינט עס, יא, שטימט. ס׳איז אנדערש ווי מורט, וואס ער שלעפט עס ארויס – ער קומט, ער שניידט אראפ.
אקעי, ער זאגט אז א תופר האט א פעדער און ער שניידט, ווייל ער וויל די פעדער. ער וויל אפשר זיין אן אנדערע סייז פון די כנף, יא.
וכן המגריד ראשי כלונסות של ארז – ער דארף האבן שטיקלעך האלץ פון אן ארז, פון א שיינע בוים, און ער שניידט אפ א געוויסע פלאץ אז אלע זאלן זיין די זעלבע סייז. ער וויל מגריד דאס זאל אריינפיטן אין זיין לאך, וואטעווער. יא. אויך חייב משום מחתך, ווייל ער שניידט במדה.
וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ – דער מייסטער פון האלץ, דער האלץ-מייסטער – מן העצים, או חרש מתכות – אדער א שמיד, איינער וואס דילט מיט הייסע מתכות, א מייסטער פון אייזן. חרש, נו, וויאזוי שטייט אין פסוק? חרש עץ, יא, לאמיר מיינען דא יענע פסוק: חרש עץ ואבן. ווען א מייסטער שניידט אפ, שניידט ער דאך מיט א דיוק, איז חייב משום מחתך, ווייל ער וויל אזא שטיקל זאל פיטן אין זיין בענקל וואס ער בויעט יעצט, וואטעווער.
חילוק צווישן מחתך און קראצן אפ מתכות
אינטערעסאנט, ווייל די שאלה – ווען איינער קראצט אפ שטיקלעך פון די מתכות, הייסט ער נישט מחתך. ווייל דעמאלטס וויל ער… יענער וויל ער האט גערעדט אז די ברעקלעך זאלסטו נוצן פאר עפעס, דא רעדט ער אז ער וויל מאכן דאס א געוויסע סייז. יא.
קיסם – טוטפיק און שליסל
רגע, הנוטל קיסם של עץ מלפניו – אויב איינער נעמט א שטיקל האלץ, ער האט א שטיקל האלץ, און ער וויל אראפנעמען דערפון א קליינטשיגע שטיקל פאר א טוטפיק – וקטמו – ער האט אפגעשניטן א שטיקל – לחצות בו שיניו – אדער צו מאכן אזא קליינע שליסל – לפתוח בו את הדלת – חייב, ווייל ער האט אויך אפגעשניטן מיט א דיוק.
—
מחתך – „אין מחתך באוכלין”
רגע, כל דבר שראוי למאכל בהמה – א זאך וואס איז ראוי למאכל בהמה קען גיין – תבן ועשבים לחים ועצים – עצים טרעפן מיר דאס אסאך מאל. איך מיין אז עצים מיינט אזוי ווי דערנער, עפעס אזא זאך. אקעי, וכיוצא בהן, מותר לקטום מהן בשבת – ווייל איינמאל ס׳איז ראוי למאכל בהמה, קוקט מען דאס נישט אן ווי האלץ וואס איז א כלי, מען קוקט עס אן ווי עסן. ס׳איז נישט שייך ביים תיקון כלים.
מותר, נישט פטור – מותר. ס׳הייסט נישט קיין תיקון כלים, נאר ס׳איז אן ענין פון אוכלים. אויף אוכלים, ס׳זעט דא אויס טאקע אז אויף אוכלים איז נישטא קיין מחתך, די אלע זאכן איז נישטא ביי אוכלים.
דיסקוסיע: פארוואס איז נישטא מחתך ביי אוכלין?
און די ווארט איז אויך אז ס׳איז נישט קיין… ס׳ווערט נישט גארנישט. ס׳איז א שטיקל עסן, ס׳איז סאפט, מען געבט עס… ער שניידט עס, ער מאכט א שיינע שטיקל, אפילו ער מאכט א שיינע שטיקל. סאו אפשר איז דאס וואס דער רמב״ם האט געזאגט „אין עיבוד באוכלין” – ער מיינט אפשר אויף די אלע „אין עיבוד וממחייב”.
אבער דא האבן מיר דאס נאכאמאל, „לקטום”. אמת. סאו איך האלט אז די ווארט איז טאקע פאר די אלע זאכן, ווייל דאס איז די סדר. מיט עסן קען זיך יעדער אביסל ארומשפילן. ס׳איז נישט קיין כלי, דו מאכסט נישט גארנישט. דו מאכסט א שטיקל, דו האסט א שטיקל… איך ווייס נישט.
גיב מיר א סעקונדע. יא. סאו דאס איז פשוט, זאכן וואס זענען נישט קיין… איך מיין אז ס׳איז טאקע איינס, ווייל ס׳ווערט נישט גארנישט. דו נעמסט א גראז און דו שניידסט עס, ס׳איז געווארן א קירצערע גראז. That’s all that happens. ס׳ווערט נישט פון עפעס.
און איך מיין אז די אלע זאכן האבן מיר געשמועסט אויף מאכלים. סאו די זאך איז, „אין באוכלין” איז נישטא קיין מחתך, איז נישטא קיין עיבוד. פארוואס נישט? ווייל די זאכן זענען א מעשה אומנות. אויף א פעלד, איז יעדע זאך וואס מען טוט איז א מעשה אומנות. עסן איז נתמען, מ׳שמירט אים, מ׳טוט אלע מיני זאכן מיט עסן. ס׳איז נישטא קיין מלאכה פון… ס׳ווערט נישט קיין תיקון. ס׳איז נישטא קיין מלאכה. ס׳ווערט נישט גארנישט.
שאלה: וואס אויב ס׳ווערט יא עפעס?
און אויב ס׳ווערט יא? דו זאלסט זאגן א פיקל ווערט עס. יא, ס׳ווערט… דאס איז טאקע א שאלה. דאס איז אן אנדערע שאלה. דאס איז נישט קיין דאורייתא, right?
אממ. ביזדערווייל איז געשטאנען אז מ׳מעג, ווייל איינער וויל באכל. דאס איז געווען די הלכה. נו, און דא רעדט מען פון מאכל בהמה, ער גייט אויך אריין אין א שיינע מתיקון כלי, ער ענדיגט ער. פארוואס? ער זאגט, זייער גוט, ווייל ס׳ווערט נישט גארנישט. אקעי.
—
מחתך – עצי בשמים
ווייטער, לאמיר לערנען ווייטער. מותר ללקוט עצי בשמים להריח בהם – מ׳מעג אראפשניידן עצי בשמים, ס׳האט נישט פון די בוים. דאס איז געווען וועגן קוצר. ללקוט מיינט אפברעכן. אסאך מאל דארף מען עס רייבן, אזוי ווי מענטשן רייבן די הדסים בלעטער אז ס׳זאל שמעקן.
אפילו שהוא קשה ויבש – אפילו ס׳איז הארט און טריקן. נישט א לח וואס ער האט יעצט געזאגט אז לח איז זיכער מותר, ווייל ס׳איז א מאכל בהמה. אפילו ס׳איז הארט, ס׳זעט אויס ווי א שטיקל האלץ וואס מ׳האט פריער געזאגט אז מ׳טאר נישט, ווייטער פאר די מחשבה, מ׳מעג אפברעכן דערפון.
כל שהוא לצורך ריח, בין שפוצעו עץ גדול – סיי א קליין שטיקל, סיי א גרויסע שטיקל. ווייל דאס איז נישט קיין תיקון. א קוץ טאר מען נישט נעמען, מ׳טאר נישט נעמען א שטיקל האלץ און אראפנעמען דערפון א קוץ. אבער ביי מאכן אז ס׳זאל גוט שמעקן הייסט עס נישט קיין תיקון כלי, ס׳הייסט נאר א וועג פון שמעקן. רייט, ער מאכט ריח, ער מאכט נישט די האלץ גארנישט, ער קערט נישט וועגן די האלץ.
יא. עד כאן הלכות פון די מלאכת מחתך.
—
מלאכת כותב ומוחק
יעצט גייען מיר לערנען וועגן שרייבן און אויסמעקן, קליין צוזאמען. יא.
שיעור כותב
כותב. הכותב שתי אותיות – חייב. מ׳שרייבט צוויי אותיות, די שיעור איז – וויפיל איז די שיעור פון כותב? צוויי אותיות.
שיעור מוחק – „על מנת”
און מוחק, מיט כותב קומט די פארקערטע – מוחק. וואס איז די שיעור? די זעלבע זאך. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק – וויפיל? דא זענען דא צוויי זאכן: איינס, ער מעקט כדי צו קענען שרייבן, און אויך וויפיל מעקט ער? ער מעקט פלאץ פאר צוויי אותיות – חייב.
אנדערש ווי פריער וואס איז געשטאנען „כדי לעשות כמותו”, וואס האט נאר געמיינט די שיעור. דא מיינט עס די שיעור און די „על מנת”.
חילוק צווישן כותב און מוחק – אות גדולה
שוין. זאגט דער רמב״ם אז דער שיעור שתי אותיות איז נישט א שיעור אין סייז. הכותב אות אחת גדולה כשתיים – אויב איינער שרייבט א גרויסע אות וואס איז אזוי גרויס ווי צוויי אותיות, זאלסטו נישט מיינען אז ס׳איז נאך אלץ די זעלבע סייז – פטור. ווייל צוויי אותיות מיינט אז ביי צוויי אותיות איז עס א חשוב׳ע כתיבה, ווייניגער ווי צוויי אותיות איז עס א שוואכערע כתיבה.
אבער מוחק, אבער ביי מחיקה איז אנדערש. מוחק אות אחת גדולה – ער האט אויסגעמעקט א גרויסע אות – אבל יש במקומה לכתוב שתים – איינמאל ער מעקט עס אויס האט מען יעצט באשאפן א פלאץ צו שרייבן צוויי אותיות, הייסט עס יא אזוי ווי מוחק שתי אותיות. ווייל ביי מוחק איז דאך די ווארט אויף וואס מ׳גרייט אן, און ווען מ׳גרייט עס אן איז יא, קען זיין אפילו אויב שפעטער גייט מען למעשה שרייבן איין גרויסע אות, האסטו אבער געמאכט א פלאץ צו שרייבן צוויי אותיות.
דיסקוסיע: סייז פון אותיות
חברותא א: אונז ווייסן נאך נישט פון וועלכע סייז מ׳רעדט, ווייל יעדע איין אות קען זיין צוויי אותיות אויב מ׳שרייבט עס אין קליין.
חברותא ב: אקעי, איך זאג אז ס׳איז דא א געוויסע געווענליכע דרך כתיבה אדער וואס. וואס ער שרייבט יעצט אפשר.
חברותא א: שווער צו זאגן אזוי. וואס הייסט אות אחת גדולה? וויפיל מאל דארף עס זיין ווי גרויס זי איז?
חברותא ב: איך זאג אז ס׳איז נאך נישט געגעבן געווארן א שיעור. ס׳קען אייביג זיין קלענער און ס׳קען אייביג זיין גרעסער. דאס איז וואס ר׳ יצחק האט מחדש געווען א שיעור.
חברותא א: אויב א מענטש איז געווען א שרייבער וואס שרייבט גרעסער און יעצט האט ער געשריבן קלענער, האט ער נישט מחדש געווען.
חברותא ב: נכון מאוד. איך האב נישט געזאגט אז ס׳איז נישטא קיין שיעור, איך האב געזאגט אז דא איז נישטא קיין שיעור.
דיסקוסיע: ביי מוחק – וואספארא אותיות ער פלאנט
חברותא א: אויב דו שרייבסט, דו האסט אויסגעמעקט איין גרויסע אות, און דו גייסט יעצט שרייבן אין די פלאץ צוויי קליינע, איז דאס חייב?
חברותא ב: ניין, אפילו אויב דו גייסט נישט למעשה שרייבן צוויי קליינע, דו האסט געמאכט פלאץ פאר צוויי קליינע.
חברותא א: פארוואס האסטו געמאכט פלאץ? ווייל דו האסט א פלאן. אן א פלאן איז גארנישט. אויסמעקן וואס איז דא פלאץ איז נישט קיין מלאכה.
חברותא ב: אויב איינער מעקט אז א צווייטער זאל שרייבן איז דאך אויך מוחק.
חברותא א: ווייטער ווענדט זיך וואספארא אותיות ער האט געפלאנט צו שרייבן. אלעמאל איז מוחק נאר ווען ער פלאנט עפעס. „על מנת” – ס׳איז דא „על מנת”.
חברותא ב: דא שטייט נישט „על מנת לכתוב במקום המחק”.
חברותא א: אני הער.
—
כותב – איין אות וואס משלים א ספר
שוין, אבער ס׳איז יא דא אן אופן אז איין אות זאל שוין זיין חייב כותב. ס׳איז געברענגט אזוי, דער ענין פון צוויי אותיות איז… לאמיר זען וואס דער רמב״ם זאגט.
כותב אות אחת ושלם בה את הספר – אויב א מענטש האט געשריבן איין אות – ושלם בה את הספר – ער האט מיט די אות משלים געווען די ספר, ער האט געשריבן די לעצטע למ״ד פון „לעיני כל ישראל”, איז יעצט געווארן א ספר תורה. ער האט נאר געשריבן איין אות, אבער די איין אות האט געהאט א חשיבות, עס איז געווען א שיעור – איז ער יא חייב.
דיסקוסיע: נאר השלמת ספר, אדער יעדע חשוב׳ע אות?
חברותא א: איך ווייס נישט אויב מ׳קען זאגן אז יעדע מאל ווען אן אות איז חשוב, אדער דוקא ווען עס איז השלמת ספר?
חברותא ב: ער האט געענדיגט, דאס איז די ענין. ווייל ס׳איז חשוב, יא, דאס איז די ווארט. ווייל ממילא הייסט עס כתיבה ווייל ס׳איז חשוב.
חברותא א: אז אויב איינער למשל שרייבט זיין אינישל, ער האט אויף זיינע אלע זאכן שטייט א ל׳, אויף זיינע אלע ספרים, דאס איז זיין סימן. ס׳איז דאך חשוב.
חברותא ב: מיין שאלה איז צו יעדע מאל ווען ס׳איז חשוב, אדער נאר ווען דאס האט משלים געווען א ספר.
חברותא א: ספר מיינט דאך אפשר אויך א בריוו, ס׳האט משלים געווען די צעטל. ס׳קען זיין?
חברותא ב: נו, אבער דו וועסט זאגן אז דאס איז זייער חשוב, ווייל מ׳קען טרעפן אין די גמרא׳ס פון ווייניגער חשוב, ווייל ס׳איז א סימן אז ס׳איז זיינס, לאמיר זאגן.
שייכות צו אורג און מכה בפטיש
דאס איז ענליך צו וואס מיר האבן געלערנט ביי אורג, אז ס׳דארף זיין צוויי אצבעות, אבער ביי די ענד אפילו איינס, ווייל מיט דעם ענדיגט ער די… די גאנצע מכה בפטיש איז דאך בעצם אזוי. א סתם האקן א האמער למשל, אפילו א מלאכה וואס נארמאלערהייט וואלט נאך נישט געווען א מלאכה, אבער די מלאכה וואס ענדיגט צו, וואס מאכט די זאך… דעמאלטס דארף מען אבער דאך יא אן עקסטערע מלאכה דערפאר, נישט די זעלבע מלאכה. ס׳דארף זיין עפעס, די עפעס קען זיין אדער האקן מיט א האמער אדער עפעס. ס׳דארף זיין אן עפעס ביי די לעצטע.
חברותא א: אבער איך זאג אז מכה בפטיש איז אן עקסטערע מלאכה, ס׳איז נישט בונה וואס איז די ענד. בונה וועט די ענד אויך זיין בונה, דאס איז ביי די ענד, אזויווי ביי די לבנים וואס מיר האבן געלערנט למשל. אבער די שאלה ווערט אויב ס׳איז די לעצטע אות פון די ספר, ווייל דאס אליין אפשר געדארפט זיין, דארף מען וויסן די דיני מכה בפטיש.
חברותא ב: נישט אזוי טאקע?
—
כותב – מתכוין לקלקל
שוין. הכותב ומתכוין לקלקל – ס׳איז דא אזאך ווי געווענליך אויב איינער איז מקלקל איז פטור. איז הכותב ומתכוין לקלקל על אור איז ער נאך אלץ חייב, אפילו ער שרייבט אותיות ווייל ער וויל אנקאטשקענען די ליידיגע פעיפער וואס ער האט אין פראנט פון זיך, זאל זאגן אז זיי האבן א מקלקל פון די פעיפער. ניין, חייב.
ווייל ער שרייבט נאך אלץ חייב אויף א מקום הכתב. כתב איז נישט פלאט אזוואל ער האט געמאכט טשענע די צעטל, און ער האט געמאכט עט אויף די צעטל זאל זיין אותיות, אלא אלעכסמים ווייל די שרייבט אליין.
הכותב על מנת לקלקל
Speaker 1: הכותב על מנת לקלקל. ס׳איז דא אזא זאך, ווי א געווענליך ווען איינער איז מקלקל איז פטור. איז הכותב על מנת לקלקל עור איז נאך אלץ חייב. אפילו ער שרייבט אותיות ווייל ער וויל אנקאטשקענען די ליידיגע פעיפער וואס ער האט אין פראנט פון זיך, וועסטו זאגן איז א מקלקל פון די פעיפער? ניין, חייב. ווייל ער שרייבט נאך אלץ, ער שרייבט נאך אלץ איין חיוב על מקום הכתב. כתיבה איז נישט פשט אז ווייל איך מאך שענער די צעטל, איך מאך אז די צעטל זאל זיין אותיות, אלא הכתב, נאר די שרייבן אליין. ס׳גייט מיר נישט אן צו מיט דעם האסטו אפגעהארגעט די עור, ווייל די אותיות האבן נישט באלאנגט דארט, נאר צו וואס, למעשה האסטו געטון א כתב. אינטערעסאנט. זייער גוט.
מוחק על מנת לקלקל
Speaker 1: אבער, ס׳קומט אריין נאך אזוי ווי מוחק די אלעס, אבער כותב האלט נישט מיט דעם, ס׳איז נישט נאך א סטעפ אין די עור, ס׳איז א זאך פאר זיך, ס׳איז כתב. אבער מוחק איז דאך על מנת לכתוב. איז א מוחק על מנת לקלקל, ווייל ער וויל קלאר מאכן, איינער האט געשריבן און דער אנדערער גייט און מעקט עס אויס, נישט אז מ׳זאל איבערשרייבן דארטן, איז פטור. אדער אפילו על מנת לקלקל את העור, אה, דאס דאזנט ריעלי מעיק סענס. אבער ער האט זיך געזאגט מוחק שלא על מנת… מוחק ידע שלא על מנת לכתוב איז… אפשר דאס מיינט, דאס איז דער מסביר די שלא על מנת לכתוב מיינט על מנת לקלקל. לקלקל את העור. שלא על מנת לקלקל את הכתב.
וויאזוי ווערט מקולקל די עור דורך דעם, ווייס איך נישט, אבער אזוי טייטשט ער אויכעט. אה, על מנת לקלקל את העור. אבער אויב ער טוט על מנת לקלקל את הכתב, הייסט עס אויכעט על מנת לכתוב? ניין. ער איז דאך מקלקל.
Speaker 2: דאס האסטו שוין געזאגט פריער.
Speaker 1: אה, איך האב מיר אזוי געזאגט. אקעי.
ניין, איך זאג דא, א מוחק על מנת לקלקל איז דאך זיכער נישט מוחק על מנת לכתוב. איך זאג, ס׳איז סתם אזוי פטור ווייל ער איז נישט מוחק על מנת לכתוב.
Speaker 2: טרו. יא, ער זאגט עס נאר ווייל ער וויל זאגן לאפוקי פון הכותב על מנת לקלקל.
דיון: וואס הייסט מוחק?
Speaker 1: איך מיין אז מוחק קען זיין אפילו ס׳איז נישטא קיין אות דארט, מ׳גייט אזוי אויסקראצן די עור אביסל, וואס דאס איז מקלקל עס.
Speaker 2: איך גלייב נישט אז דאס הייסט מוחק. דאס וויל גיין ממחק אדער עפעס אזא סארט זאך. ממחק איז מלשון פון קלקול. אנדערע זאכן. פון דעם רעדט מען נאר. מוחק מיינט אויסמעקן אן אות.
Speaker 1: אקעי.
נפל דיו על גבי ספר
Speaker 1: שוין. נפל דיו על גבי ספר, ס׳האט זיך אויסגעגאסן דיו אויף א ספר, ומחק אותה, ער האט עס אויסגעמעקט. או נפל שעוה על גבי פנקס ומחק אותה. פנקס איז א זאך וואס מ׳שרייבט מיט שעוה, רייט? מ׳שרייבט מיט שעוה אדער מ׳דעקט עס צו מיט שעוה? מ׳נוצט עפעס שעוה דארטן.
Speaker 2: אה, מ׳קראצט אין די שעוה. א פנקס איז א לוח פון שעוה, און מ׳קראצט אריין אותיות.
Speaker 1: און מוחק אותה, ער האט עס אויסגעמעקט. אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות, אויב דער פלאץ וואס ער האט אויסגעמעקט איז דא פלאץ צו שרייבן שתי אותיות, איז ער אויך חייב. ווייל דאס הייסט אויך מוחק על מנת לכתוב. רייט? הגם ער האט נישט געמעקט אותיות, נאר ער האט געמעקט אזויווי שמוץ.
הכותב אות כפולה
Speaker 1: שוין. זאגט דער רמב״ם אזוי: הכותב אות כפולה, אויב איינער שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, כפולה פעמים, ס׳הייסט אז ער שרייבט עס פיר מאל. ער איז מסביר, כפולה פעמים ווי שם אחד, כגון ער שרייבט צוויי מאל ר׳, צוויי מאל ת׳, צוויי מאל ג׳.
אונז האבן געלערנט אז כותב דארף שרייבן צוויי אותיות, רייט? יעצט, די צוויי אותיות מיינט געווענליך אז ס׳האט א מינינג די צוויי אותיות, נישט סתם צוויי אותיות וואס מיינען גארנישט. אזוי ס׳איז משמע. רייט, רייט, ער זאגט דא כשם אחד. און נישט, אפשר איז דא א מאל וואס ער האט געזאגט פריער די קלארע זאך אז צוויי אותיות דארפן האבן א מינינג, אזויוו א ווארט גד, איך ווייס, עפעס א שם, די ווארט שם למשל איז צוויי אותיות, מיינט עפעס. יעצט לערנט ער אז אפילו מ׳שרייבט די זעלבע אות צוויי מאל, אבער ס׳מיינט א מינינג, אויב ס׳האט נישט קיין מינינג איז ער פטור. אויב איינער שרייבט א׳ א׳, ב׳ ב׳, איז ער פטור. ווייל ס׳האט נישט קיין מינינג. אפשר דא אמאל וואס א׳ א׳ האט יא עפעס.
Speaker 2: יא. ווייל די אלע ווערטער האט א באדייט. דאס ווארט ר״ר איז דא א ווארט אין די תורה, “רר זאב רר בבשרה” אדער עפעס אזא זאך, אדער ת״ת – געבן, ג״ג – דאך. די אלע זאכן איז א ווארט. ממילא, אפילו עס האט א חסרון אז ס׳איז נישט צוויי אנדערע אותיות, די זעלבע אות צוויי מאל, אבער ס׳איז יא א חשוב׳ע כתיבה ווייל עס האט א מינינג. מה שאין כן אן אות וואס מ׳שרייבט צוויי מאל איז נישט חשוב, ס׳איז אזויווי איינמאל, ס׳איז אזויווי איין אות.
בכל כתב ובכל לשון
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, וועלכע שפראך אדער וועלכע כתב האט נישט קיין חילוק, “בכל כתב ובכל לשון חייב”. אפילו משני סמיונות, אפילו צוויי אנדערע מינים. ס׳טייטש, אן אות פון איין מין אלפאבעט, מיט סמיונות וואס האט אן אנדערע סימן אין כתיבה. ס׳טייטש, איין אות אין טשייניז און איין אות אין רוסיש, וואס זענען אנדערע מיני אלפאבעט.
אדער זאגט ער, אדער צוויי סימנים, אפילו ווען ס׳מיינט נישט א ווארט, ס׳איז א סימן פאר עפעס. אן עקס. אן עקס איז אויך איינע פון די עי-בי-סי, באט אן עראו, עפעס אן אנגענומענע כתיבה וואס איז א סימן.
דיון: וואס מיינט “סמיונות”?
Speaker 2: וואס זאגט ער? נישט זיכער. אפשר מיינט ער מיט אנדערע, דאס איז א דיוק. איך האב געמיינט סמיונות מיינט אנדערע מינים, נישט נאר צוויי שפראכן, אבער ס׳האט אותיות, צורות אותיות. אפילו ס׳איז זייער אנדערש אזויווי טשייניז, וואס ס׳איז זייער אן אנדער מין כתיבה. דאס איז א חילוק, ס׳איז אן אנדערע שפראך, דאס איז דאך נישט קיין שאלה. ס׳איז א חילוק, ס׳איז צוויי אנדערע. איך האב געמיינט סמיונות מיינט לכאורה אז ער שרייבט צוויי אותיות, איינס אויף אידיש און איינס אויף ענגליש, אבער זיי קאנעקטן אזוי.
Speaker 1: אה, זיי קאנעקטן אזוי. אזוי האב איך געטראכט. איך האב געמיינט סמיונות איז א שפראך וואס איז צוזאמגעשטעלט פון סימנים, אזויווי הייעראגליפיק, ווי זאגט מען דאס ווארט. וואס איז דער חידוש? דאס איז פשוט. ווייל ער מאכט א פיקטשער פון א פייגל און לעבן דעם א פיקטשער פון א קאטשקע. ס׳איז נישט אותיות. פייגל און קאטשקע אויף מצריש איז טייטש “איך גיי דיך שלאגן”, איך ווייס נישט וואס ס׳מיינט עפעס.
אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב
Speaker 1: שוין, א כותב… יא, זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך אן אופן. זאגט ער אזוי, הכותב אות אחת סמוך לכתב, ער שרייבט איין אות, אפילו ער שרייבט עס סמוך לכתב און ס׳פיט מיט די ווארט פארדעם, ס׳איז א מיינונג אז מיט דעם האט ער געמאכט א ווארט, אזויווי די לעצטע אות פון א ספר, דאס האט נישט די זעלבע מלאכה.
אדער כתב על גבי כתב, ער האט געשריבן מער ווי איין אות, אבער ער האט איבערגעשריבן, ס׳איז שוין געווען געשריבן, ער האט נאכאמאל מעביר געווען די אות אויף די ווארט.
אדער המתכוין לכתוב ח׳ וכתב שני זייני״ן, וכן כיוצא בו בשאר אותיות, איך האב געוואלט שרייבן א ח׳, אבער א ח׳ אין כתב אשורית איז צוויי זייני״ן. צוויי זייני״ן אליין וואלט געווען אזויווי “זז”, יא, וואלט געווען א שם, ס׳וואלט געווען צוויי אותיות וואס מאכט א ווארט. אבער דא האט ער זיך בכלל נישט אין זין געהאט צו שרייבן צוויי אותיות, ער האט געוואלט שרייבן א ח׳ בכלל. בטעות האט ער געמאכט א שוואכע ח׳ איז געווארן צוויי זייני״ן.
וכן כיוצא בו בשאר אותיות, וועלכע נאך אות קענסטו טראכטן? ס׳איז געווארן צעבראכן, ער האט געשריבן א ש׳ און ס׳איז געווארן דריי ו׳ס, וואס איך ווייס נישט. אבער ס׳וואלט געווען פטור, ווייל… ווייל… ווייל ס׳איז נישטא קיין אות פון דריי ו׳ס, ס׳איז נישטא קיין ווארט פון דריי ו׳ס.
דיון: די ווארט “וו”
Speaker 2: די ווארט “וו”, “וו” מיינט א האקן. די ווארט “וו”, צוויי ו׳ס, איך ווייס נישט צו ס׳הייסט א ווארט. איך ווייס נישט. “וו” מיינט א האקן, “ווי העמודים”.
Speaker 1: אה, “ווי”. “וו” איין… “וו” איז א “וו”. אקעי. ס׳קומט נישט קיין א׳ אינצווישן? ס׳איז עפעס… אדער א י׳ אינצווישן?
Speaker 2: ניין, זיכער נישט.
Speaker 1: נו נו.
שתי אותיות אויף פארשידענע פלעצער
Speaker 1: הכותב אות אחת בכותל זה ואות אחת בקורה, שאינו רואה, די ווארט “שאינו רואה” איז אינטערעסאנט, די גמרא זאגט “שאינו רואה”, פטור, שאינו רואה אין הגג זה את זה. דאס הייסט, ווען דו שרייבסט אויף איין וואנט און גלייך לעבן דעם אויף די נעקסטע וואנט, קען מען עס ליינען. אבער ווען ס׳איז אויף די דאך און אויף די קורה, האט נישט קיין שייכות צווישן די צוויי.
או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס שאין נהגין זה עם זה, צוויי אנדערע דפים וואס זענען נישט איינס לעבן די אנדערע, איז ער פטור.
אבל כתבן בשני כתלי זוית, וואס מ׳קען עס יא אנקוקן ווי א המשך, אות דא און די נעקסטע וואנט די אנדערע, אויב מ׳שניידט אויף א פינקס, פאר איין אויג זעט מען אז מ׳קען לייגן איינער לעבן די אנדערע, אדער מ׳קען עס אנקוקן ווי א המשך, איז חייב.
Speaker 2: אה, גוט. דאס איז אלץ פרטים און דעות וואס די צוויי אותיות דארפן זיין אזוי צוזאמען, עס דארף זיין א ווארט. סאו, עס איז דא פארשידענע, אסאך הויכע תמצית׳ן פון דעות.
צוויי אותיות אין צוויי שטעט
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, דאס וואס איך האב געזאגט אז אויב צוויי דפים קען מען ליינען איינס מיט די אנדערע, מיינט נישט נאר אויב די צוויי דפים ליגן איינס לעבן די אנדערע, נאר אויב זיי קענען זיין איינס לעבן די אנדערע. ממילא זאגט ער אן אינטערעסאנטע הויכע תמצית: א מענטש האט גענומען א גויל און ער האט געשריבן איין אות במדינה זו, און ער האט געלאזט דארטן, והלך בעיר אחרת, ער איז געגאנגען צו אן אנדערע פלאץ, אן אנדערע שטאט, און ער האט געשריבן אויף אן אנדערע צעטל, מגילה אחרת, איין אות, חייב. אפילו זיי זענען נישט איינס לעבן די אנדערע, אבער זיי קענען זיין איינס לעבן די אנדערע.
שמאחר שמקרבין ונהגין זה עם זה, ווען מ׳נעמט זיי צוזאם קענען זיי יא הוגה זיין, קען מען עס יא ארויסזאגן. הוגה דא מיינט נישט אזוי ווי טראכטן, ווי “הגיון לבו”.
Speaker 2: מיינט ליינען. מ׳קען עס ליינען. דאס איז די ריכטיגע טייטש.
Speaker 1: דאס דארף שוין זיין, דאס דארף שוין קענען זאגן. “הוגה את השם” בבית יוסף, ס׳מיינט עפעס ארויסזאגן.
Speaker 2: אקעי, יא. איך זאג צו מ׳לשון דאס.
Speaker 1: ואינם מחוסרין מעשה לקרב אותן. מ׳דארף נישט, ווען מ׳דארף ארויסרייסן, ער וועט פרעגן אזוי, און וואס טוט זיך אויב עס איז אפאר פעידזשעס שפעטער אריינגעבינדן? קען מען דאך אויך מקרב זיין און ארויסרייסן. אבער דאס איז נאך מחוסר מעשה, מ׳דארף עס שניידן. דאס איז נישט אזוי ווי א ווארט, אבער דאס איז נתון, מ׳קען עס לייגן איינס לעבן די אנדערע.
אות אחת שקוראין בו תיבה שלימה
Speaker 1: זאגט ווייטער דער רמב״ם אזוי: הכותב אות אחת, ווען איינער שרייבט איין אות, אף על פי שקוראין בו תיבה שלימה, אפילו אויב יענע אות, געווענליך מענטשן ווייסן אז דאס איז א סימן פאר א גאנצע ווארט, יא, דאס איז די טייטש. למשל, ווען איינער שרייבט א ה׳, וואס מענטשן ווייסן אז עס מיינט השם, יא? איז ער פטור, ווייל למעשה האט ער געשריבן איין אות נאר.
כיצד? גוי שכותב מ׳, דא זאגט ער די דוגמא, וכן הכותב אות מעשר, א מענטש האט דיר געגעבן מעשר, ער איז געווען א בעק, וואס פאר דעם איז געווען א סימן א מ׳, א מעשר, הכותב אות מעשר. אדער מ׳ פאר מנין, פאר א נאמבער, מ׳ 40, “וישאר עיקר משה כותב ארבעים”, און ווער איינער גייט עס ליינען גייט ער זאגן 40, אבער ער איז פטור.
מגיה אות אחת
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי, “מגיה אות אחת והוא סופר סת״ם”, א מענטש איז מגיה געשריבענע זאכן, ער פיקסט, און…
פיקסן אותיות: ח׳ צו צוויי ז׳ין
אזויווי מ׳האט געלערנט פריער, מיט די ח׳ איז געווען, ער איז אויסגעשטעלט אזוי צו פריער. דער וואס האט געמאכט די צוויי ז׳ין, יעצט פיקסט ער עס. דער וואס האט געמאכט די מיסטעיק איז פטור, אבער דער וואס פיקסט עס איז חייב, ווייל ער האט געשריבן צוויי ז׳ין. ער איז חייב, אפילו ער האט נישט ארויסגעשריבן, אבער ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין דא צוויי ז׳ין מיט זיין מעשה.
“וכן כל כיוצא בזה” – דאס הייסט, עני אנדערע אות וואס מ׳קען פיקסן און מאכן וועלכע צוויי אותיות. יא. שוין. “חייב כל כיוצא בזה”.
—
כותב בשינוי
שוין, יעצט גייט ער זאגן אויב מ׳שרייבט מיט א שינוי. דערווייל האבן מיר נאכנישט געהאט סתם ביי אנדערע מלאכות א שינוי, אמת? דא גייט מען זאגן שינויים, זאכן מיט שינויים.
“הכותב בשמאלו” – וואס? ס׳איז געווען זאכן וואס זענען פטור, וואס ס׳איז נישט די דרך.
חברותא: אזויווי “לפי תומו” און “דארסו לפי תומו”.
חברותא: ניין, אזויווי באקן מיט תולדות חמה.
חברותא: ניין, יענץ איז געווען אז ס׳איז נישט אש. נישט וועגן ס׳איז א שינוי, נאר ס׳איז נישט די דרך המלאכה. נישט עקזעקטלי. דא טוט ער דאך די זעלבע זאך, נאר ער טוט עס אביסל אנדערש. אבער מבשל וואס די תורה רעדט פון איז אש, און תולדות חמה איז אן אנדערע זאך.
הכותב בשמאלו, לאחר ידו, ברגלו, בפיו, במרפקו
“הכותב בשמאלו, או לאחר ידו” – איינער שרייבט מיט זיין לינקע האנט, אדער מיט זיין בעק פון זיין האנט, אזויווי ווער שטייט דארט? מ׳קען נישט שרייבן אפאר אותיות אויף איינמאל.
“או ברגלו, או בפיו, או במרפקו” – דאס הייסט ער בייגט איין זיין האנט, ער לייגט די פעדער צווישן די צוויי חלקים פון די האנט, און אזוי שרייבט ער.
די אלע וועגן – פטור.
דיסקוסיע: וואס איז דער פטור?
חברותא: וואס איז דער פטור? ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין צוויי אותיות. דער רמב״ם האט עס נישט געזאגט. דער רמב״ם האט עס געדארפט אויסרעכענען ביי די כללים, אז אלע מלאכות, נאר ווען מ׳טוט עס כדרכה, און מיט שינוי…
חברותא: ניין, אבער ער זאגט אז דער דין שינוי איז א דין אין אלע ל״ט מלאכות, און דאס איז א דין מיוחד דא.
חברותא: גראדע אונז האבן יא געזען, למשל, בולע לפניו, וואס איז געווען די גברא נושא פון… ווייל ער האט געוואלט א שמירה מעולה, און ס׳איז געשען א שמירה פחותה.
חברותא: יא, אבער דו זעסט טאקע אפנים, אז דארט איז עס געווען וועגן די נושא פון כוונה. אבער אונז האבן געזען אזעלכע זאכן. אקעי.
טייטש פון “לאחר יד”
דער לשון “לאחר יד” איז פון די סארט פון כותב, יא? ער האט געשריבן מיט די בעק, אנשטאט פון שרייבן אזוי, שרייבט ער אזוי. עפעס אזא זאך. פארשטייסט וואס איך מיין? אזוי מיין איך איז דער טייטש.
חברותא: ער זאגט אז ס׳פעלט אין מלאכת מחשבת.
חברותא: ניין, ס׳איז נישט די דרך. ס׳דארף זיין די דרך.
חברותא: וואס שטייט דא אין ער? ס׳איז אן אונס.
חברותא: אזוי שטייט אין די ספרים הקדושים.
דיסקוסיע: קוקט מען אויף דער מעשה אדער אויף דער פעולה?
חברותא: אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל מ׳דארף טראכטן וועגן די… די ווארט איז דאך געווענליך אז ס׳איז געשען צוויי אותיות. מ׳קוקט נישט געווענליך אזוי שטארק אויף די מעשה.
חברותא: ניין, מ׳קוקט אלעמאל אויף די מעשה. איך ווייס אז דו האסט נאר געזאגט ביי צוויי זאכן, אבער איך מיין אז דו ביסט נישט גערעכט. פעולה איז א זאך וואס טוט עפעס אויף. ער האט געזאגט “אויפטון”, אבער ס׳מיינט נישט אז ער האט נישט געקענט טון. ער האט עס געטון אין א פאני וועג, און ס׳איז געווארן אויפגעטון. דאס איז נישט געטון. ס׳איז ביידע. ס׳איז אלעמאל ביידע.
חברותא: יא, אבער למשל, א וויינזער האט אראפגענומען אביסל פון די ח׳, און ס׳איז געשען צוויי ז׳ין. ער האט דאך נישט געשריבן מיט א שינוי.
חברותא: ניין, ער האט נישט געשריבן וויאזוי מ׳שרייבט. ער האט געמאכט אז ס׳זאל זיין דא צוויי אותיות.
חברותא: ניין, ניין, נישט סתם. דאס איז אן אנדערע וועג פון שרייבן. איינע פון די וועגן פון שרייבן. ס׳איז א נארמאלע וועג פון שרייבן, צו פיקסן. מגיה זיין איז א חלק פון די ענין פון שרייבן. ס׳איז נישט קיין נייע פאני וועג פון שרייבן.
חברותא: אבער וואס זאגסטו אז ער האט אראפגעקראצט א קליין ביסל? ער זאגט אז ער האט באשאפן אז ס׳זאל זיין דא צוויי אותיות. און דאס וואס ער האט געטון מיט זיין שמאל האט ער אויך באשאפן צוויי אותיות.
חברותא: איך קען דיך נישט דינגען יעצט, ווייל איך דארף ענדיגן די פרק. איך האב נאך צוויי אנדערע מענטשן יעצט.
—
איטר – לינקסהענטיגער
“איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם” – אן איטר, א מענטש וואס איז א געלונקער, וואס האט נישט געשריבן מיט זיין לינקע האנט אזויווי געווענליך, נאר מיט זיין ימין, וואס איז פאר אים ווי די שמאל פון יעדן מענטש – איז ער פטור, אזויווי כותב בשמאלו. און ער איז חייב דווקא בימינו. כותב בשמאלו חייב. יא.
“אבל שולט בשתי ידיו בשוה” – דאס הייסט ער איז נאר דא אויף כתיבה, אויב ער טוט עני אנדערע זאך מיט די שמאל אויך טאקע, איך ווייס נישט, ס׳איז שווער צו זאגן. ווייל שולט בשתי ידיו בשוה, איינער וואס האט שליטה אין ביידע הענט, דעמאלטס איז ער חייב, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אפילו לאמיר זאגן געווענליך טוט ער בימין, אבער אויב טוט ער בשמאל אויך אויף א באקוועמע וועג – חייב.
—
קטן אוחז בקולמוס / גדול אוחז בידו
“קטן אוחז בקולמוס” – א קטן האלט אן די קולמוס, ער קען נאך נישט אליין שרייבן, “וגדול אוחז בידו וכותב” – דער גדול איז דער וואס פירט ארום זיין האנט און שרייבט מיט זיין האנט – חייב. איז דער גדול חייב, יא.
און פארקערט, “גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב” – איז פטור.
אגעין, דער אוחז, ער איז דער שרייבער. דאס איז די הלכה. די פוינט פון די הלכה איז אז דער וואס האלט די קולמוס איז נישט דער כותב, נאר דער וואס שרייבט, דער וואס פושט עס, דער וואס איז אוחז בידו.
חברותא: ער זאגט אז לכאורה די זעלבע זאך, צוויי גדולים, ווען איינער שטופט און די צווייטע האלט די פען, איז נאר דער ערשטער חייב.
חברותא: יא, די חידוש איז נאר אז…
חברותא: אבער וואס איז די חילוק אין גדול וגדול נישט?
חברותא: אקעי. יא.
—
דבר הרושם ועומד / דבר המתקיים
שוין, ווייטער. הכותב על בשרו… אה ניין, אראפ אראפ. דאס האבן מיר גענומען נעכטן.
יעצט גייען מיר נעמען נאך א כלל. אז כתיבה דארף זיין א דבר העומד, ס׳דארף זיין א דבר המתקיים, ס׳דארף זיין מיט טינט, ס׳דארף זיין עפעס אן עכטע זאך.
“אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד” – א זאך וואס… הרושם ועומד, עפעס וואס מאכט א רושם אין די פעיפער און ס׳בלייבט. ס׳איז א זאך וואס האלט זיך.
“כגון דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס” – ער רעכנט ארויס מיני טינט וואס איז עפעס וואס האלט זיך. דיו, ושחור, וסיקרא, וקומוס, וקלקנתוס – סארטן… אפאר פון זיי האבן מיר שוין אריינגעבאמפט אין… סארטן מיני טינט.
“ועל דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם” – און ס׳דארף אויך זיין געשריבן על דבר שמתקיים כתבו עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.
“אבל הכותב בדבר שאין רישומו ניכר ועומד” – עפעס וואס גייט זיך נישט האלטן, “כגון משקין ומי פירות” – וואס גייט זיך האלטן פאר אביסל אבער נאכדעם גייט זיך עס אויסמעקן.
“הכותב בדיו על כל דבר שאינו מתקיים, על עלה של ירקות” – ווייל כל דבר שאינו עומד, דאס גייט נישט האלטן די כתב צו לאנג.
די רשימה רעדט זיך פון די דיו, אז אויב מען מיינט אויך די פעיפער, דארף זיין אזא פעיפער וואס האלט זיך. אויב די פעיפער גייט זיך נישט האלטן, איז זייער גוט – פטור, ווייל ס׳גייט ווערן טרוקן און ס׳גייט צוגיין.
ביינאכאיי, ווייל ס׳דארף זיין דבר עומד על דבר עומד. דו דארפסט שרייבן מיט א טינט וואס האלט זיך לאנג, אויף א זאך וואס האלט זיך לאנג.
אזוי אויך ביי מחיקה, דארף זיין א כתב עומד על דבר עומד. דאס דארף זיין א זאך וואס איז מיט א געהעריגע טינט אויף א געהעריגע פעיפער, און נאר דארטן איז דא מחיקה.
—
הכותב על בשרו
גייען מיר ווייטער.
“הכותב על בשרו” – לכאורה קומט אויס אז אויב איינער שרייבט אויף זיין בשרו, האט ער דאך אויסגערעכנט איינע פון די זאכן וואס האלטן זיך יא, אז עור איז חייב משום כותב, ווייל אויף א מענטש׳ס עור קען זיך האלטן די כתיבה.
אבער למעשה נישט. ער זאגט דא, למעשה אפילו “חמימות בשרו מעבירתו לאחר זמן”. א טייטש, אפילו א לעבעדיגער מענטש איז אנדערש ווי א טויטע עור, אז ס׳גייט זיך יא אויסמעקן פון די חמימות פון דעם מענטש, פון די ווארימקייט.
“הרי זה דומה לכתב שאינו מתקיים” – איז נישט פשט אז דאס איז א דבר שאינו מתקיים וואס מען קען נישט אויף דעם שרייבן, נאר ס׳איז אזויווי א זאך וואס מעקט זיך אויס.
חברותא: מען האט נישט געזאגט אז אויב עפעס מעקט זיך אויס איז עס למפרע נישט געווען כתיבה. איך האב נישט אזוי פונקטליך… אונז ווייסן דאך במציאות אז ס׳גייט זיך אויסמעקן. וואס איז די חילוק?
חברותא: די גורם איז די חמימות בשרו.
חברותא: איך פארשטיי נישט די חילוק. אונז קענען רעדן וועגן דעם און זאגן דריי מאל איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט, איך פארשטיי נישט, איך האב נישט קיין צייט.
חברותא: אקעי, אבער…
חברותא: איך האב נישט קיין מהלך דערווייל. מיר וועלן ענדיגן די פרק נאך דריי מינוט.
—
המשרט על בשרו / הכורת על עור
“אבל המשרט על בשרו צורת כתב” – אויב איינער קראצט אריין, ער טוט עס נישט מיט קיין דיו, דאס הייסט נישט קיין כתיבה. אויב איינער קראצט אריין, ער מאכט דאך נישט קיין שרטוט. מיר וועלן לערנען וועגן שרטוט. משרט. אבער דאס איז נישט די דירעקטע כתיבה. דאס הייסט נישט קיין כתיבה אין די הויט, איז נישט קיין דירעקטע כתיבה.
חברותא: אז מ׳האט די כתובת קעקע, אז מ׳האט געוואלט עפעס אוועקנעמען?
חברותא: ניין, מיר וועלן שוין זען וויאזוי ס׳איז אנדערש פון דעם.
“הכורת על עור כתבנית כתב” – איז יא חייב משום כותב. אבער אויב איינער קראצט אריין אין זיין בשר, איז פטור. אבער אויב איינער קראצט אריין אין אן אפגעריסענע עור, און ס׳טאקע די וועג פון שרייבן איז דורך אויסשניידן אין די אות, און די עור אויסשלייפן אותיות, איז יא כעין שום כתב.
“ורושם על עור כדרך הכתבנים כשר” – אז ער מאכט א רשימה כדרך הכתבנים כשר, כדרך כתבנים כתב איז ער פטור. דאס הייסט אויב ס׳איז קריעה, ער גייט זיך נישט האלטן, די רשימה גייט זיך נישט האלטן, איז ער פטור.
אזוי זאגט ער, אזוי ברענגט ער פון די שולחן ערוך.
דיסקוסיע: פארוואס קריעה על עור איז חייב?
חברותא: אבער פארוואס, וואס איז די חילוק צווישן, פארוואס קריעה על עור איז חייב? דאס הייסט יא דרך כתיבה?
חברותא: קריעה על עור מיינט לכאורה ער שניידט דורך. ער שניידט דורך, ער מאכט אז די כתב גייט פון די לאך, אנשטאט פון די כתיבה.
חברותא: איך האב א ראיה, דאס הייסט כתיבה, ווייל די לוחות איז געווען, אזוי שטייט, כתיבה משני עבריהם.
אממ, שוין.
—
המעביר דיו על גבי סיקרא
“המעביר דיו על גבי סיקרא” – מען לייגט איין סארט טינט אויף אן אנדערע סארט טינט – “חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק” – ווייל מיט די זעלבע מעשה האסטו אויסגעמעקט די אלטע כתיבה.
חברותא: אנדערש ווי מיר האבן פריער געלערנט, איינער שרייבט איבער, ער פילט אן די אותיות וואס ס׳שטייט שוין. דאס איז נאר ווען ער טוט עס מיט די זעלבע טינט אדער וואס?
חברותא: אבער ווען ער לייגט אן אנדערע קאליר טינט…
חברותא: אבער דוקא דיו על גבי סיקרא, זעען מיר נעקסטע שיעור. ווייל סיקרא איז דאך א שוואכערע סארט טינט, ס׳איז א רויטע, ס׳איז נישט קיין… קיימות׳דיגע סיקרא איז רויט.
חברותא: איז דען די אונטערשטע שוואכער, אדער ווייל ער לייגט א נייע קאליר?
חברותא: ער פיקסט עס מיט דעם.
“אבל דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי דיו” – איז ערגער. אויב סיקרא על גבי דיו, האט ער נישט שטערקער געמאכט יעצט, האט ער נישט שוואכער געמאכט אפשר אפילו – איז ער פטור. אפשר איז ער נישט קיין מוחק אויך נישט, און נישט קיין כותב, ער האט גארנישט געטון, פארשטייסט?
אויב דו מאכסט עס בעסער, ס׳איז געווען די ראנג קאליר, מאכסט עס בעסער פון רויט צו שווארץ, איז ער חייב צוויי – מוחק. מיט די זעלבע פעולה טוט ער כותב ומוחק. זיי האבן שוין געזען אז מען קען מיט די זעלבע פעולה טון צוויי מלאכות.
“אבל דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא, סיקרא על גבי דיו” – איז פטור ווייל ער האט גארנישט בעסער געמאכט. ס׳איז סתם waste of time.
—
תולדת כותב: רושם
ווייטער.
“רושם” – וואס… יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.
רושם, ווען ער איז רושם, ער שרייבט נישט מיט טינט, נאר ער קריצט שטארק אריין.
חברותא: רושם מיינט coloring, painting.
חברותא: רושם מיינט painting? נישט קראצן?
חברותא: ניין. די גמרא זאגט, רושם על עור איז געווען paint, נישט קראצן אויף די עור.
חברותא: אה, איך האב געמיינט ס׳איז כתב.
רושם, יא. רושם איז די טייטש.
מלאכת רושם – תולדה פון כותב
אבער די יורה לגבי די סיקרא – סיקרא, סיקרא, סיקרא – איז פשוט ווייל ס׳מאכט נישט גארנישט בעסער, ס׳איז סתם waste of time.
—
ווייטער, רושם. יעצט גייט ער זאגן די תולדות פון כותב.
רושם איז ווען ער איז רושם – ער שרייבט נישט מיט טינט, נאר ער קריצט שטארק אריין. רושם איז די טייטש painting. רושם מיינט painting, נישט קראצן. ס׳איז געווען “רושם על העור” – איז געווען געפּעינט, נישט געקראצט אויף די הויט. סתם כתב.
רושם איז די טייטש… ווייל זיי קוקן די כותב, זיי זאגן אזוי: רושם און כותב – די חילוק איז אז כותב איז טייטש צו שרייבן אותיות, שרייבן. רושם איז טייטש צו מאכן א picture. קען זיין א picture, אדער… איך רוף עס painting – איך מיין נישט די ווארט painting, איך מיין אזוי ווי ער מאכט א line, ער טוט עפעס אנדערש, עפעס נישט קיין אותיות. ער מאכט עפעס א זאך וואס האט א משמעות, אבער נישט קיין כותב.
—
בקיצור: הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר. עברי טייטש, אבער איך זע אז ס׳מיינט געמאכט צורות.
דיון: וואס מיינט “רושם”?
ביי מיר זעט אויס אז רושם מיינט אויסקריצן.
ניין, ס׳מיינט זיכער נישט אויסקריצן. ס׳איז פריער געשטאנען – א רושם איז געווען… ס׳איז געווען משרט, און ס׳איז געווען קורע. ער האט געזאגט א רושם. קריעה האט געטייטשט אויסרייסן. רושם האבן זיי געזאגט – פארוואס איז עס נישט… וואס איז נישט מקיים? רושם… ווייל ס׳איז אריינגעקריצט נישט אויף די טיפעניש. נישט אריינגעקריצט, נישט אריינגעשניטן, נישט אריינגעקריצט. ס׳איז געשריבן מיט עפעס, אבער ס׳איז נישט…
אפשר דארט מיינט עס יא. דא מיינט עס זיכער painting, ווייל ער זאגט בכוחל – כוחל טייטשט בלוי, יא, עפעס א טינט, עפעס א סארט paint. ששר – מיר האבן שוין געהאט די ששר רייגעס, איך געדענק. ס׳איז א סארט paint.
כדרך שהציירין רושמין – אזוי ווי מאלערס טוען – הרי זה חייב משום כותב. ס׳איז א תולדה פון כותב.
וואס טייטשט מאלן? איך ווייס נישט.
—
שיעור פון רושם
ער זאגט נישט די שיעור. ביי אותיות איז עס צוויי אותיות. ביי רשומים וצורות דארף זיין א גאנצע צורה, אדער א שטיקל פון א צורה – ער זאגט נישט זייער קלאר.
אפשר פארקערט – אפשר נאר ביי אותיות איז שייך צוויי אותיות, ווייל איין אות האט נישט קיין מינינג געווענליך. זיי האבן געלערנט: איין אות מיט א מינינג איז יא חייב. א רושם, אפילו א קליינער רושם, א קליינער סימן, איז יא חייב, ווייל ס׳האט שוין עפעס א מינינג.
מ׳דארף וויסן צו וואס איז א מינינג? וואס טייטש עני? ענעטינג מיט א מינינג. משמע כותב איז א זאך וואס ער קען זאגן א שיעור. אפשר איז עס כל שהוא? מ׳ווייסט נישט.
אקעי. ער זאגט נישט דאס, ער וויל אפשר זאגן כל שהוא. ער זאגט נישט כל שהוא אויך נישט.
—
מוחק את הרושם לתקנו – תולדה פון מוחק על מנת לכתוב
ולכן: המוחק את הרושם לתקנו – אויב איינער איז מוחק דאס וואס מ׳האט געפּעינט אדער דאס וואס מ׳האט געמאלן, און ער טוט עס לתקנו – מ׳זאל עס איבערמאכן בעסער אדער וואס – הייסט עס אזויווי מוחק על מנת לכתוב, וחייב. תולדות – ס׳איז א תולדה פון מוחק על מנת לכתוב.
—
מלאכת משרטט
שוין, די לעצטע פון די קאטעגאריע זאכן זענען געווען משרטט. און זיי האבן אויך שוין געהאט אין הלכות ספר תורה – א ספר תורה דארף מען שרטטן, דאס הייסט מאכן א ליין וואס אויף דעם זאל מען שרייבן, מ׳זאל שרייבן אין א סדר.
המשרטט – דער וואס איינער קראצט אריין אין א קלף און מאכט א ליין אז מ׳זאל שרייבן אויף דעם – שתי אותות תחת אותו שרטוט, חייב.
ביי די וועי, שיעור זאגט ער: די שרטוט איז גענוג גרויס אז מ׳זאל קענען שרייבן העכער אים שתי אותות. שתי אותות הייסט – ער מיינט אותיות, אז ס׳זאל זיין אסאך.
ביי די וועי, איך ווייס שוין – איך מיין, אין די מנהג ביי ספרי תורה שרייבט מען קראצט, אבער ס׳קען זיין אז ער מאכט א ליין מיט א פען, און אויך האט עס די זעלבע איסור שרטוט. ס׳איז א תולדה פון נאך א מלאכה. ער שרייבט נישט קיין אות, ער מאכט א ליין – דאס איז א הכנה פאר שרטוט, וואס איז א ליין צו זיין. קוק, ער קען זיין.
—
תולדת משרטט – חוט של סיקרא
חרשי העצים שמעבירין חוט של סיקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה – וואס מ׳האט נאך היינט די טריקס, א גוטע טריקס, מ׳מאכט עס אזוי גראד – הרי זה תולדת משרטט.
ס׳האט שוין אזא איינער האט אזא געפּעינטע חוט, א חוטם, און ער גיבט עס אזא פליק – מ׳לאזט עס ארויס אז ס׳זאל גיין אויף א גראדע פלאץ ווען מ׳וויל מאכן א גראדע ליין. דאס איז א תולדת משרטט.
הגם ער גייט נישט אויף דעם שרייבן, ער גייט אויף דעם שניידן – אבער ס׳איז נאך אלץ א וועג צו מאכן זיך ווי א הדרכה פאר וואטעווער מ׳טוט, עס זאל זיין גראד.
—
גבלים – שטיין שניידער
ביי גדיד איז אחדות – דער וואס איז חורט, כשרטוט א קראץ, כשרטוט א קראץ.
זאגט ער, דאס איז טייטש גדידה און גוזז. ווייסטו וואס איז א גבל? א גבל איז עפעס א זאך פון טייג, ניין? אבער אין… עס שטייט “והגבלים” – עס שטייט אין פסוק אין מלכים “והגבלים” – און דא האט דער רמב״ם פארשטאנען אז דאס מיינט א שטיין שניידער. ס׳איז דא א נאמען שטיין שניידער, ניין? יא. וואס איז דאס? ס׳איז דאך א שטיין שניידער, נו? אין עברית האבן זיי זיך א נאמען געגעבן “גבלי”.
—
בצבע או בלא צבע
וכן המשרטט בצבע או בלא צבע – דער משרטט איז נאר אז ס׳איז נישט קיין חילוק צו מען טוט א קראץ אן א צבע אדער מען טוט עס מיט א צבע – הרי זה חייב.
נאר די ווארט איז אז ער מאכט עפעס א געוויסע רושם אויף וואס מ׳זאל קענען אויף דעם שרייבן אדער שניידן אדער גיין פאלגן די ליין.
—
סיום פרק י״א
עד כאן פרק י״א.