הלכות עבודה זרה פרק ג – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/lbsztvtuhwelf4kxo1ba0/DR039.mp4?rlkey=501d7fsnrbxbqtz5txg1wmmn3&dl=0
הלכות עבודה זרה פרק ג – וידאו
במדבר פרק כ”ג (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק כ”ג — די ציקלן פון בלעם’ס נבואה
די דריי-טייליגע סטרוקטור פון דער בלעם-בלק מעשה
די מעשה פון בלעם און בלק האט דריי הויפט-חלקים: (1) בלק שיקט מלאכים צו בלעם און זייער שמועס, (2) בלעם’ס נסיעה מיט דער אתון און דעם מלאך, און (3) דער עיקר חלק — בלעם און בלק צוזאמען פרובירן צו מאכן קללות. אלעס אין דער מעשה געשעט אין דרייען: די אתון איז געשלאגן געווארן דריי מאל, און כאטש די שמועסן מיט די מלאכים זענען נאר געווען צוויי מאל (ערשט א אפזאג, דערנאך א צושטימונג), איז די באגעגעניש מיט בלק אליין ממש א דריטע חזרה פון דער זעלבער שמועס, וואו בלק פרעגט “קען איך דיר נישט גענוג מכבד זיין?” און בלעם ענטפערט אז עס איז נישט וועגן כבוד נאר וועגן רעדן נאר וואס השם זאגט.
די ארטן און דער פייסינג (סוף פרק כ”ב אריין אין פרק כ”ג)
די חלוקת הפרקים איז א ביסל אפגעריקט — דער פרק זאל טאקע אנהייבן מיט “ויהי בבקר” ביים סוף פון פרק כ”ב. די ארטן זענען וויכטיג, כאטש זייער פינקטלעכע געאגראפיע איז נישט קלאר. בלק און בלעם טרעפן זיך ערשט ביי עיר מואב (די שטאט פון מואב, ביי איר גרענעץ). דערנאך גייען זיי צו קרית חוצות, וואו בלק מאכט א זבח (סעודה/קרבן) און שיקט חלקים צו בלעם — דאס ארבעט ווי א פיוס-געשטע, ווייזנדיג אז ער איז נישט טאקע בייז טראץ זייער פריערדיגן קריג. זיי שלאפן איבער, און די חזרה’דיגע איבערנאכטן גיבן נישט נאר א פייס צו דער מעשה נאר טראגן מסתמא א טיפערע משמעות. אינדערפרי נעמט בלק בלעם צו במות בעל — א הויכן ארט (*במה*) געהייסן נאכן כנעני’שן עבודה זרה בעל — פון וואנען בלעם קען זען *קצה העם*, א טייל פון דעם פאלק אבער נישט אלעס, ווארום דער מחנה איז צו גרויס צו זען פון איין הויכן פונקט.
די קרבן-הכנה — קרבנות ווי א כלי פאר נבואה
בלעם זאגט בלק צו בויען זיבן מזבחות און צוגרייטן זיבן פרים און זיבן אילים. דאס גילט אויף עפעס וואס איז קיינמאל נישט געווען מפורש אין גאנץ ספר ויקרא’ס רייד וועגן קרבנות: קרבנות זענען א מעכאניזם צו באקומען נבואה. דו ווילסט השם זאל רעדן צו דיר? ברענג א קרבן. א ראי’ איז דא אין דער סוטה-פרשה, וואו השם גילט אויף צי די פרוי האט געזינדיגט דורך א קרבן מנחה — און טאקע יעדער קרבן מנחה איז אמת’ע א וועג פון אנטפלעקן השם’ס ווילן, דערפאר דערמאנט תפלת מנחה דאס. בלק פאלגט בלעם’ס אנווייזונגען, און זיי ביידע ברענגען איין פר און איין איל אויף יעדן מזבח.
וויאזוי בלעם באקומט נבואה (פסוקים ג-ו)
בלעם זאגט בלק צו שטיין אויף זיין עולה (*התיצב על עולתך*) — א ריטואל’דיגע שטייען, זיין א טייל פון דעם פראצעס — בשעת בלעם גייט אוועק גיין אליין. ער זאגט “אפשר” (*אולי*) וועט השם קומען באגעגענען אים (*יקרה*). דאס ווארט שפי באשרייבט בלעם’ס אופן פון גיין — עפעס א סארט מעדיטאטיווע פראקטיק, גיין אליין טיף אין מחשבות, זיין באוואוסטע דרך צו ברענגען נבואה.
עס ארבעט: *ויקר אלקים אל בלעם* — השם באגעגנט בלעם. דאס ווארט *ויקר* מיינט עפעס ווי א צופעליגע באגעגעניש. בלעם באריכטעט צו השם אז ער האט צוגעגרייט די זיבן מזבחות און געקרבן אויף יעדן — בעצם זאגנדיג “איך האב געטון מיין טייל, איצט טו דו דיינס.”
*וישם ה’ דבר בפי בלעם* — “ער האט געלייגט א ווארט אין בלעם’ס מויל.” דער מדרש לייענט דאס היפער-ווערטלעך (ווי א ביסל וואס מ’לייגט אין א בהמה’ס מויל צו פירן עס), אבער אידיאמאטיש מיינט עס פשוט אז השם האט אים געגעבן א בשורה צו איבערגעבן. השם זאגט אים: קער זיך צוריק צו בלק און רעד דאס.
די ערשטע משל/נבואה (פסוקים ז-י)
בלעם קערט זיך צוריק און געפינט בלק נאך אלץ *ניצב על עולתו* (שטייענדיג אויף זיין קרבן) מיט אלע שרי מואב. *וישא משלו* — ער הייבט אן זיין משל, אנהייבנדיג צו רעדן נבואה’דיג אין פאעטישער פארם. דער שיר גייט נאך קלאסישן תנ”כ’דיגן פאראלעליזם איבער:
– אפשטאם: *מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם* — בלק האט מיך געפירט פון ארם / דער מלך פון מואב פון די בערג פון מזרח (מסופוטאמיע).
– די בקשה: *לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל* — קום שעלט מיר יעקב / ברענג כעס אויף ישראל. די יעקב-ישראל צוזאמענשטעל איז דער גרונטלעכסטער פאעטישער פאראלעליזם צו רעדן וועגן דעם פאלק.
– די אפזאג: *מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה’* — ווי קען איך שעלטן וואס השם האט נישט געשאלטן / ברענגען כעס אויף וואס השם האט נישט געצערנט? (*ארה* און *קבה* זענען סינאנימען פאר שעלטן.)
– די זעה: *כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו* — פון די שפיצן פון פעלדזן זע איך זיי / פון די הויכן באטראכט איך זיי. דאס איז פאראלעל צו בלעם’ס אייגענע באשרייבונג פון קומען פון בערג.
– זייער אייגנארטיגקייט: *הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב* — א פאלק וואס וואוינט אליין / רעכנט זיך נישט צווישן די אומות — מיינט זיי זענען שטארקער ווי אלעמען, נישט מורא.
– זייער מענגע: *מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל* — ווער קען ציילן דעם שטויב פון יעקב / דעם *רובע* פון ישראל? דער שטויב קען דערמאנען דעם שטויב-וואלקן וואס א גרויסע מארשירנדע ארמיי הייבט אויף. *רובע* איז שווער צו איבערזעצן אבער איז פאראלעל צו *עפר* — אפשר רעדנדיג וועגן זייערע לאגער-קווארטירן.
– דער ווונטש: *תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו* — זאל איך שטארבן דעם טויט פון די ישרים / זאל מיין סוף זיין ווי זייערס. *אחרית* מיינט האבן א גוטן סוף, ווי אפט אין תנ”ך. די דערמאנונג פון טויט קלינגט משונה ווארום טויט איז נישט גוט, אבער דער טייטש איז: אויב דו האסט א גרויס לעבן, האסטו א גוטן טויט. בלעם דריקט אויס קנאה — ער ווינטשט ער קען זיין ווי זיי.
בלק’ס רעאקציע און בלעם’ס רעפריין (פסוקים י”א-י”ב)
בלק איז צעצארנט: “וואס האסטו געטון? איך האב דיך געבראכט צו שעלטן מיינע שונאים און דו האסט זיי געבענטשט!” בלעם ענטפערט מיט וואס ווערט זיין שטענדיגער רעפריין: “איך קען נאר רעדן וואס השם לייגט אין מיין מויל.” דאס פארענדיגט דעם ערשטן ציקל.
דער צווייטער ציקל: ביטוי ארט — שדה צופים, ראש הפסגה
בלק’ס סטראטעגיע איז צו נעמען בלעם צו אן אנדער בליק-פונקט. די סברא פאר ביטן געאגראפישע ארטן איז נישט גאנץ קלאר, אבער דער עצה איז כלומר אז בלעם זעט דעם פאלק אויף א געוויסן אופן וואס ברענגט אים צו נבא גוט — אפשר פון אן אנדער ווינקל וועט ער זען עפעס וואס וועט מעגלעך מאכן א קללה. זיי גייען צו שדה צופים, ראש הפסגה — באמערקנסווערט דער זעלבער פסגה וואו משה שטארבט שפעטער. *פסגה* איז מסתמא אריגינעל א פראפער ארט-נאמען, נישט א גענעריש ווארט פאר “שפיץ,” כאטש עס איז געווארן גענוצט אזוי.
דער זעלבער ריטואל חזר’ט זיך: זיבן מזבחות, א פר און איל אויף יעדן. בלעם ניצט די זעלבע לשון — אקרה (*אקרה*) — די נפעל פארם, מיינענדיג “איך וועל זיך צוגרייטן אז השם זאל מיר באגעגענען,” שטעלנדיג זיך ווי דער פאסיווער מקבל פון א גאטלעכער באגעגעניש.
א סובטילער דערציילונג-אונטערשייד אינעם צווייטן ציקל
אן אויפמערקזאמער אונטערשייד: אינעם ערשטן ציקל לייגט השם פשוט ווערטער אין בלעם’ס מויל און ער הייבט אן רעדן. אינעם צווייטן ציקל ווייסט בלק שוין בלעם’ס טענה און פרעגט גלייך: “וואס האט השם גערעדט צו דיר?” דאס שפיגלט אפ דעם פארשריט פון דער שמועס — בלק האט פאראינערלעכט אז בלעם טענה’ט צו זיין נאר א שליח.
די צווייטע נבואה: השם ביטוט נישט זיין מיינונג (פסוקים י”ח-כ”ד)
אנרעדן בלק — א דעמאציע
בלעם הייבט אן מיט אנרעדן בלק: קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור — “שטיי אויף, בלק, און הער; הערך צו מיר, זון פון צפור.” אין דער ערשטער נבואה איז בלק אנגערעדט געווארן ווי *מלך מואב* (מלך פון מואב); איצט איז ער נאר *בן צפור* (זון פון צפור). דאס רעפרעזענטירט א דעמאציע אין דער רעטארישער ראמען.
דער הויפט-אמונה’דיגער טענה
דער הויפט-נושא פון דער צווייטער נבואה איז אז השם ביטוט נישט זיין מיינונג. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם — השם איז נישט קיין מענטש וואס לייגט אדער א בן-אדם וואס באדויערט. א מענטש רעדט און פאלגט נישט דורך (*ויכזב*), אדער רעדט און ביטוט זיין מיינונג (*ולא יקימנה*). אבער השם: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה — “נא, א ברכה האב איך באקומען און איך וועל עס נישט צוריקקערן.” די בשורה צו בלק איז שארף: דו מיינסט ביטן דעם ווינקל וועט ביטן השם’ס באשלוס? עס וועט נישט.
א ביטוי אין פערספעקטיוו — פון דעם פאלק צו השם
די ערשטע נבואה האט זיך געפאקוסירט אויף דער גרויסקייט פון דעם פאלק אליין — זייער אפשטאם, זייער אייגנארטיגקייט, זייער מענגע. די צווייטע נבואה ביטוט זיך צו השם’ס פערספעקטיוו אויף ישראל:
– לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל — השם זעט נישט קיין עבירה אין יעקב, זעט נישט קיין שלעכטס/צרה אין ישראל.
– ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו — “השם זיין גאט איז מיט אים, און די *תרועה* פון דעם מלך איז אין אים.” דא איז *מלך* נישט דער מלך פון מואב נאר פאראלעל צו *ה’ אלקיו* — השם איז זייער מלך. *תרועה* קען אויך פארשטאנען ווערן ווערטלעך ווי דער שופר-קול — השם’ס שכינה איז מורגש מיט זיי.
השם’ס היסטארישע שייכות — די יציאת מצרים
אל מוציאם ממצרים — “השם האט זיי ארויסגענומען פון מצרים.” ווי רש”י האט באמערקט אין דער ערשטער נבואה, דער פאלק איז נישט נאר ארויס פון מצרים אליין (*עם יצא*); השם האט זיי אקטיוו ארויסגעבראכט. דער *קל* טוט מיט כתועפת ראם — די כח/גדולה פון א *ראם* (משמע א שטארקע, הויכע בהמה, א סארט אקס).
מאגיע קען זיי נישט אנרירן
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל — עס איז נישטא קיין נחש וואס ארבעט קעגן יעקב, קיין כישוף קעגן ישראל. דאס רעדט גלייך צו בלק’ס סטראטעגיע: דו מיינסט דו קענסט קומען מיט *קסמים* (מאגישע ריטואלן) צו שעלטן זיי? זיי זענען שטארקער ווי דאס.
א שווערער פסוק
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל — דער פסוק איז שווערער צו פארשטיין. דער בעסטער פשט פארבינדט עס צום איבערגרייפנדיגן נושא: וואס עס געשעט מיט ישראל איז *השם’ס טוען* (*מה פעל אל*). דו קענסט נישט גיין קעגן דעם ווארום עס איז גאטלעכע פעולה.
ישראל’ס כח — די לייב-בילדער
דער שיר ענדיגט זיך מיט בילדער פאראלעל צו דער ערשטער נבואה’ס באשרייבונג פון נאציאנאלער כח: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא — דער פאלק שטייט אויף ווי א לייב (*לביא* און *ארי* זענען צוויי ווערטער פאר לייב, אפשר יונג און אלט). לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה — “ער וועט נישט ליגן ביז ער פרעסט טרף און טרינקט בלוט פון די דערשלאגענע.” דאס עסן/טרינקען פאראלעליזם איז אידיאמאטיש פאר מיליטערישן נצחון, נישט ווערטלעך בלוט-טרינקען.
בלק’ס קלוגער קעגן-טענה (פסוק כ”ה)
דאס מאל פרעגט בלק נישט “וואס האסטו געטון?” ווארום ער ווייסט שוין די תשובה פון ערשטן ציקל. אנשטאט מאכט ער א שערפערע טענה: גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו — “גוט, שעלט זיי נישט. אבער ווער האט דיך געצוואונגען צו *בענטשן* זיי? לכל הפחות זאלסטו שווייגן! אויב השם לאזט דיר נישט שעלטן, זאג פשוט גארנישט.”
בלעם’ס תשובה: פאזיטיווע חיוב, נישט נאר צוריקהאלטונג (פסוק כ”ו)
בלעם’ס ענטפער גילט אויף אן וויכטיגן חילוק: כל אשר ידבר ה’ אתו אעשה — “וואס השם רעדט, דאס מוז איך *טון*.” פריער האט ער געזאגט אשר ישים ה’ בפי אתו אשמר לדבר — *אשמר* (איך וועל היטן) איז שטענדיג א *לא תעשה*, א נעגאטיווע געבאט: איך וועל נישט גיין קעגן השם. אבער איצט לייגט ער צו די פאזיטיווע זייט: אעשה — איך מוז אקטיוו טון וואס השם באפעלט. עס איז ווי א *מצות עשה* (פאזיטיוו געבאט). בלק’ס פארשלאג פון א “קעשענע וועטא” דורך שווייגן וועט נישט ארבעטן — אויב השם זאגט בלעם צו רעדן א ברכה, מוז ער עס *רעדן*.
צוגרייטונג פארן דריטן ציקל — ראש הפעור (פסוקים כ”ז-ל’)
בלק איז נאך אלץ נישט אנטמוטיגט. ער שלאגט פאר א דריטן ארט, איצט בפירוש ראמענדיג עס אין אמונה’דיגע טערמינען: אולי יישר בעיני האלקים — “אפשר וועט עס זיין ריכטיג אין השם’ס אויגן” צו שעלטן פון דארטן. די מפרש-מעגלעכקייטן פאר וואס די ארט-ביטויים רעפרעזענטירן אריין:
1. סטראטעגיש: בלעם ווערט שטענדיג אימפרעסירט פון ישראל’ס שטארקייט; אפשר פון אן אנדער ווינקל וועט ער געפינען א שוואכקייט, א וועג אריין.
2. רוחניות’דיג: אפשר וועט ער געפינען עפעס *און* (עבירה) — ווארום השם האט געזאגט ער זעט נישט קיין עבירה אין יעקב, אפשר פון אן אנדער בליק-פונקט וועט עפעס עבירה זיין זעבאר.
זיי גייען צו ראש הפעור — פעור זייענדיג א בארג-נאמען (דער זעלבער פעור פון *בעל פעור*, ווערטלעך “דער הער פון פעור”), קוקנדיג איבער דעם *ישימון* (פעלד/מדבר). דער זעלבער ריטואל פון זיבן מזבחות מיט פרים און אילים ווערט געטון. דער פרק ענדיגט זיך דא, מיט דער דריטער און פערטער נבואה צו קומען.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק כ”ג: בלעם’ס ערשטע נבואה און ברכה
דער סטרוקטור פון דער בלעם-בלק מעשה
נו, מיר לייענען ספר במדבר פרק כ”ג, וואס דאס איז דער צווייטער חלק פון דער מעשה פון בלעם און בלק. ווי מיר האבן שוין גערעדט, ס’איז דא דער צווייטער גרויסער חלק פון דער מעשה, וואס דאס איז נאכדעם וואס דער גאנצער ערשטער חלק פון בלק שיקן שלוחים צו בלעם און דעם גאנצן שמועס צווישן זיי. דער צווייטער חלק פון בלעם אויפן וועג און דעם שמועס צווישן אים און זיין אייזל און דעם מלאך. ס’איז דא דער דריטער חלק וואס דאס איז טאקע דער עיקר חלק, דער צענטראלער חלק, וואס דאס איז בלעם און בלק צוזאמען פרובירן צו ברענגען בלעם צו שעלטן, צו געבן זיינע קללות.
מיר האבן געהאט אין סוף פון דעם פריערדיגן פרק, דעם לעצטן פרק, דעם ערשטן באגעגעניש פון בלק און בלעם, וואס דאס איז טאקע א המשך אין עטלעכע זין פון דעם דריטן חלק. איך האב געזאגט אז אלעס דא געשעט דריי מאל, ריכטיג? ער האט געשלאגן זיין אייזל דריי מאל. דאס זאך וואס איז געשען נאר צוויי מאל איז געווען אים האבן דעם שמועס אדער טענה’ן זיך מיט די שלוחים פון בלק. ער איז געקומען איין מאל און ער האט געזאגט ניין און דאס צווייטע מאל האט ער געזאגט יא. אבער טאקע דא איז דאס דריטע מאל פון דעם זעלבן שמועס ווארום מיר האבן בלק אליין פרעגן בלעם, נו, האב איך נישט געקענט דיר מכבד זיין גענוג? און בלעם ענטפערט, ניין, ס’איז נישט וועגן דעם כבוד. ס’איז וועגן דעם וואס איך קען נאר זאגן וואס השם זאגט און אזוי ווייטער. דאס איז ממש דער דריטער חלק.
די געאגראפישע ערטער און דעם פעיסינג פון דער מעשה
אבער דאס ברענגט אונז אריין אין דעם עיקר חלק און דאס איז טאקע וואו דער פרק דארף אנהייבן. איך טראכט זיי האבן אנגעהויבן עס איין פסוק נאכדעם וואו ס’האט געדארפט אנהייבן. אפילו אויב מ’וואלט געכאפט עס דא, האט עס געדארפט אנהייבן דעם ויהי בבקר [און עס איז געווען אינדערפרי] דא אין לעצטן פסוק פון פרק כ”ב.
וואס ס’איז דא ערטער און ס’איז משמע וויכטיג – איך ווייס נישט די געאגראפיע פון די ערטער גוט אזוי ס’מיינט מיר גארנישט – אבער משמע יעדער פון די געגנטן זענען באקאנטע ערטער אדער ערטער וואס זענען ארום דעם ארט וואו די אידן זענען געווען געלאגערט און אזוי ווייטער. אזוי דער ערשטער ארט וואו זיי טרעפן זיך, בלק און בלעם טרעפן זיך אין עיר מואב, די שטאט פון מואב, און ביי דער גרעניץ פון מואב און וואו דער נעקסטער ארט איז וואו אפשר וואו בלעם קומט פון.
דערנאך נעמען זיי אים צו א ארט גערופן קרית חוצות, וואס דאס איז וואו זיי האבן זייער ערשטע סעודה. ער מאכט א זבח. ער שיקט בלעם – דאס איז ממש די שלום, ריכטיג? מיר זאגן ער איז נישט טאקע בייז אויף אים. ער לאדט אים איין צו זיין סעודה. ער איז א חלק פון זיין לעבן, כאטש זיי האבן געהאט אזוי א קליינע טענה א ביסל פריער. און דערנאך אינדערפרי – דאס איז וואו דער אמת’ער עיקר חלק פון דער מעשה הייבט אן – זיי שלאפן איבער, בלעם און בלק. ס’איז אויך וויכטיג. ס’גיט אויך א פעיסינג צו דער מעשה וואו זיי האלטן אן שלאפן איבער, אבער ס’איז מסתמא עטלעכע טיפערע כוונה אויך אין דעם שלאפן איבער.
דער ערשטער ארט: במות בעל
און אינדערפרי נעמט בלק בלעם צו א צווייטן ארט – דריטן, ערשטן ארט אויב מיר הייבן אן צו ציילן דא פון די ערטער וואו ער פרובירט טאקע געבן זיינע קללות – וואס דאס איז במות בעל. במות בעל איז משמע במות אין דעם זין פון א הויכן ארט, א בארג גערופן בעל. בעל איז דאך באקאנט דער גאט פון כנען און אזוי ווייטער, דער גאט אפשר דערפאר איז עס אזוי גערופן. און דאס איז א ארט פון וואו מ’קען זען עטלעכע פון זייערע לייט, נישט אלע פון זיי. ער זעט א חלק פון זיי. משמע ס’איז א גרויסער מחנה. ס’איז שווער צו געפינען אזוי א דערהויבענעם ארט פון וואו מ’קען זען אלעס, אבער ער זעט עטלעכעס פון דעם. און דאס איז וואו בלעם וועט ממש קוקן אויף זיי און פרובירן געבן זיין משל, זיין נבואה, זיין קללה.
די קרבן צוגרייטונג: קרבנות אלס א כלי פאר נבואה
אזוי דער סדר פון דעם איז אז בלעם זאגט בלק דו דארפסט בויען פאר מיר א מזבח און טאקע בויען זיבן פון זיי און צוגרייטן זיבן אקסן און זיבן ווידערס צו שחטן אויף די זיבן מזבחות. און דאס גילט אויף טאקע א סוד פאר אונז וואס מיר האבן נישט געוואוסט אין גאנצן ספר ויקרא, וואס רעדט וועגן קרבנות, וואס דאס איז אז קרבנות זענען א וועג צו באקומען נבואה. ריכטיג, מ’וויל השם זאל רעדן צו דיר און השם זאל זיך באווייזן צו דיר אין וועלכער וועג, אין וועלכער אופן ער באווייזט זיך, איינער פון די וועגן פון טאן דאס איז צו ברענגען א קרבן.
מיר האבן טאקע געזען א סימן פון דעם אין דער מעשה פון דער סוטה וואו השם גילט אויף אויב זי האט געזינדיגט דורך דעם וועג פון ברענגען א קרבן מנחה. און איך האב דעמאלט געזאגט אז יעדער קרבן מנחה איז טאקע א וועג פון אנטפלעקן השם’ס ווילן אין עטלעכע אופן. און אזוי תפלת מנחה, וואס איז א זכר צו דעם – אין סיי וועלכן אופן, בלעם באפעלט צו האבן די זיבן מזבחות מיט די זיבן גרויסע קרבנות צוגעגרייט. דאס וועט זיין זיין וועג פון צוגרייטונג פאר נבואה. און דאס איז וואס זיי טוען. בלק פאלגט אים. זיי ביידע יעדער – ויעל – זיי ברענגען א שור און א איידל יעדער אויף יעדער מזבח.
ווי בלעם באקומט נבואה
און איצט זאגט בלעם בלק – און דא האבן מיר ווידער די תיאור פון ווי די נבואה קומט צו בלעם אין א וועג וואס מיר האבן נישט ביי רוב אנדערע נביאים. זיכער נישט אין דער תורה האבן מיר נישט פאר משה. מיר האבן א ביסל פאר אנדערע נביאים אין נ”ך.
בלעם זאגט בלק דו זאלסט שטיין דא. רש”י זאגט שטיי אויף דיין קרבן, וואס איז משמע א סארט ריטואל שטיין. ס’איז אזוי שטיי דא, זיי א חלק פון דעם פראצעס. און ער וועט גיין, גיין ערגעץ, גיין און נעמען עטלעכע שפאצירן ביי זיך אליין. און אפשר וועט השם מיר באגעגענען, בעצם וועט קומען צו מיר און וועט מיר ווייזן עפעס און איך וועל דיר זאגן. אזוי דאס איז זיין וועג פון באשרייבן ווי די נבואה וועט קומען צו אים – דורך עטלעכע סארט גיין, דורך עטלעכע סארט התבוננות, וואס אלץ ער טוט, ער קען רעדן צו אים.
וילך שפי – און שפי איז משמע א ווארט, איך טראכט א ווארט פאר דעם סארט התבוננות אדער דעם סארט צוגרייטונג וואס בלעם טוט. צו גיין אין א געוויסן אופן אדער גיין ביי זיך אליין אדער גיין טיף אין זיינע מחשבות, וואו אלץ ס’איז וואו ער טרעפט השם. דאס איז משמע אזוי האט ער געוואוסט ווי צו ברענגען די נבואה אויף אים.
השם באגעגנט בלעם
און דאס געשעט. וואס ער האט געזאגט אולי געשעט. ויקר ה’ אל בלעם – השם באגעגנט בלעם. ויקר דארף מען איבערזעצן עפעס ווי באגעגענען אדער ווי א צופעליגע באגעגעניש, אבער איך טראכט דאס איז דער בעסטער תרגום וואס איך קען געבן איצט.
און בלעם זאגט אים, קוק איך האב צוגעגרייט די זיבן מזבחות. איך האב געשחט א שור און א איידל אויף יעדער מזבח. אין אנדערע ווערטער, ווען ער זאגט, מיינט ער צו זאגן, אקיי, אזוי איך האב געטאן מיין חלק איצט טו דו דיין חלק. ריכטיג? דאס איז וואס ער זאגט. ער איז אזוי קוק איך האב דיר געגעבן וואס דו דארפסט. אזוי וואס זאגסטו?
וישם ה’ דבר בפי בלעם. דאס מיינט ממש ער האט געלייגט א ווארט אין מויל פון בלעם. דער מדרש דאך נוצט אויס דעם פשט’ל פון דעם זאגנדיג אז ס’איז ווי איינער לייגן א – ווי רופט מען דאס זאך וואס מ’לייגט אין מויל פון א בהמה צו פירן עס אדער עפעס אזעלכעס? אבער דאס איז נאר א לשון. דאס מיינט ער האט געגעבן א בשורה, ריכטיג? איך געב – צו לייגן עפעס אין דיין מויל מיינט איך געב דיר א בשורה צו געבן דעם נעקסטן מענטש. אזוי ער זאגט אים גיי צוריק צו בלק און דו וועסט רעדן דאס. אזוי ער האט זיין בשורה.
בלעם’ס ערשטע נבואה
און ער קערט זיך צוריק. איך וויל הערן די בשורה אין איין סעקונדע. בלעם קערט זיך צוריק צו בלק. ער איז דארט נאך ניצב על עולתו, וואס איז ווי איך האב געזאגט א חלק פון דעם פראצעס, שטייענדיג מיט אלע שרים, אלע פרינצן פון מואב.
וישא משלו – און בלעם רעדט, דאס איז ער הייבט אן זיין משל, זיינע משלים, זיין פאעם. איך זאג אזוי ער הייבט אן רעדן נבואה’דיג. דאס איז דער וועג ווי ס’באשרייבט עס.
דער תוכן פון דעם ערשטן משל
און וואס טוט ער? ער גיט א נבואה’דיגע אדער פאעטישע תיאור פון דער מעשה פון ווי בלק האט געבעטן עפעס פון אים און ווי ער קען נישט צושטעלן עס ווארום דאס פאלק וואס ער האט אים געבעטן צו שעלטן איז טאקע גרויס. און ס’איז דא דעם פאראלעליזם דא, דעם דואליזם, און ס’איז ווי אלע עברי’שע פאעזיע אדער תנ”כ’דיגע פאעזיע האט.
און ער הייבט אן: מן ארם ינחני בלק – בלק האט מיר גערופן אדער געפירט פון ארם. מלך מואב מהררי קדם – דער מלך פון מואב וואס איז דער זעלבער ווי בלק האט מיר געפירט פון די בערג פון קדם. אזוי קדם איז דער מזרח וואו מעסאפאטאמיע, וואו בלעם איז פון, גערופן ארם, גערופן די בערג פון קדם.
און ער פרעגט מיר: לכה ארה לי יעקב – קום שעלט פאר מיר יעקב, שעלט פאר מיר יעקב. ולכה זעמה ישראל – זעמה איז אן אנדער וועג, מיינט זיי בייז, אבער עטלעכע משמע מיינט הייב אויף כעס קעגן ישראל. אזוי מיר האבן אויך דעם פאראלעליזם שטענדיג יעקב-ישראל. דאס איז דער גאנץ גרונטיגער אויב מ’וויל זאגן עפעס צוויי מאל. מ’זאגט ניץ צוויי נעמען. יעקב-ישראל זענען די צוויי נעמען וואס די פאעזיע ניצט שטענדיג פאר דעם פאלק.
בלעם’ס תשובה: פארוואס ער קען נישט שעלטן
איצט ענטפערט בלעם אויף בלק’ס בקשה אין זיין פאעזיע. מה אקב לא קבה אל – וואס קען איך שעלטן? השם האט נישט געשאלטן. אזוי פונקט ענטשפרעכנדיג צו די צוויי זאכן ווי מיר האבן געזען פריער. אודה און קובה מיינען דאס זעלבע זאך. אזוי איך קען נישט שעלטן וואס השם האט נישט געשאלטן. איך קען נישט הייבן אויף כעס קעגן וואס השם איז נישט כועס קעגן.
און דערנאך דערקלערט ער ממש פארוואס השם לאזט אים נישט שעלטן. פארוואס שעלט השם נישט און באשרייבט – געדענק די ברכות פון השם איז נישט נאר השם זיצן דארט און בענטשן. גוטע ברכות פון השם זענען מעשים, ריכטיג? דער פאקט אז ער גיט גרייסקייט אדער גיט כח צו מענטשן.
די זעאונג פון די בערג
באשרייבט השם’ס ברכה: כי מראש צורים אראנו – אויך, ס’איז דא א פאראלעליזם דא צו בלעם באשרייבנדיג זיך אליין ווי קומענדיג פון די בערג פון קדם. ער זאגט איך האב אים געזען פון די קעפ פון די גרויסע שטיינער, פון די גרויסע הויכן, גרויסע בערג. ומגבעות אשורנו – גבעות איז געווענליך קלענערע בערג אדער גרעסערע בערג. און איך זע.
הן עם לבדד ישכן – איך זע א פאלק רוענדיג אדער לאגערנדיג ביי זיך אליין, אין אנדערע ווערטער שטארקער ווי אלעמען. ובגוים לא יתחשב – בגוים דארט דארף נישט ציילן אנדערע אומות. אין אנדערע ווערטער, ער איז שטארקער ווי זיי. ער האט נישט מורא פון זיי.
זייער מנין און גרייסקייט
און ער זאגט זיי זענען אויך גרויסע מענטשן. ס’איז דא אסאך פון זיי. מי מנה עפר יעקב – ווער קען ציילן דעם שטויב פון יעקב? אזוי ס’איז דא אסאך. עפר קען מיינען עפעס ווי אמאל זעען מיר ווען ס’איז דא א גרויסע מחנה זיי גייען און ס’איז אזוי שטויב ארויסקומענדיג פון זייערע פיס ווארום ס’איז א גרויסער מארש. ומספר את רבע ישראל – איך ווייס נישט. ס’איז דא א קשיא מיט ווי אזוי צו איבערזעצן דאס ווארט רבע, אבער ס’מוז זיין א פאראלעל צו עפר, ווי די אפשר ווי דער פערטל וואו זיי לאגערן זיך אדער עפעס אזעלכעס.
דער ווונש צו טיילן זייער גורל
און ער זאגט – דערנאך ענדיגט ער מיט זאגן ער ווינטשט צו זיין ווי זיי. תמות נפשי מות ישרים – זאל איך שטארבן. איך טראכט ישרים ווידער, דאס איז א פאראלעליזם. ותהי אחריתי כמהו – אחרית איז דער סוף פון עמיצן, דער סוף פון א מענטש’ס לעבן. און זאל איך שטארבן ריכטיג, גלייכן טויט און האבן מיין סוף זיין ווי דאס. אין אנדערע ווערטער, איך ווינטש איך וואלט זיין ווי זיי. זיי וועלן האבן א גוטן סוף.
ווי אסאך מאל אין תנ”ך זעען מיר אחרית מיינט האבן א גוטן סוף. טויט איז א ביסל משונה דא ווארום טויט איז נישט קיין גוטע זאך, אבער וואס ס’מיינט צו זאגן איז אויב מ’האט א גרויס לעבן, דעמאלט האט מען א גוטן טויט. דאס איז טאקע וואס ער רעדט וועגן.
בלק’ס רעאקציע און בלעם’ס רעפריין
איצט דאס איז געווען בלעם’ס ערשטע נבואה און בלק, דאך, איז נישט זייער צופרידן. שרייט אויף אים. וואס האסטו מיר געטאן? איך האב דיר געבעטן צו שעלטן מיינע שונאים און דו האסט זיי געבענטשט. און בלעם ענטפערט וואס וועט זיין זיין רעפריין די גאנצע צייט: איך האב דיר שוין געזאגט איך קען נאר רעדן וואס השם וועט לייגן אין מיין מויל. דאס איז וואס איך האלט – וואס האלט איך צו רעדן?
אזוי איצט – אזוי דאס איז דער ערשטער ציקל.
במדבר פרק כ”ג – בלעם’ס צווייטע נבואה און די צוגרייטונג פאר די דריטע
און ער זאגט, דערנאך ענדיגט ער מיט זאגן ער ווינטשט צו זיין ווי זיי. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו – ווידער דאס איז א פאראלעליזם. אחרית איז דער סוף פון עמיצן, דער סוף פון א מענטש’ס לעבן. און זאל איך שטארבן א ריכטיגן, א גלייכן טויט און האבן מיין סוף זיין ווי זיי. אין אנדערע ווערטער, איך ווינטש איך וואלט זיין ווי זיי, זיי וועלן האבן א גוטן סוף. ווי אסאך מאל אין תנ”ך זעען מיר אחרית מיינט האבן א גוטן סוף.
טויט איז א ביסל משונה דא, ווארום טויט איז נישט קיין גוטע זאך. וואס ס’מיינט צו זאגן איז אויב מ’האט א גרויס לעבן, דעמאלט האט מען א גוטן טויט. דאס איז טאקע וואס ער רעדט וועגן.
איצט דאס איז געווען בלעם’ס ערשטע נבואה, און בלק דאך איז נישט זייער צופרידן. ער שרייט אויף אים, “וואס האסטו מיר געטאן? איך האב דיר געבעטן צו שעלטן מיינע שונאים און דו האסט זיי געבענטשט.” און בלעם ענטפערט – וואס איז דער רעפריין וואס וועט זיין די גאנצע צייט? איך האב דיר שוין געזאגט, איך קען נאר רעדן וואס השם וועט לייגן אין מיין מויל. דאס איז וואס איך האלט, וואס איך האלט צו רעדן. אזוי דאס איז דער ערשטער ציקל.
דער צווייטער ציקל: א נייער ארט ביי שדה צופים
צווייטער ציקל, בלק זאגט בלעם, ווייסטו וואס, אפשר וועלן זיי דיך נעמען ערגעץ אנדערש, וועסטו אים זען, וועסטו זען עטלעכעס פון אים ווידער, פונקט ווי פריער האבן זיי נאר געזען עטלעכעס, אבער עטלעכע אנדער ווינקל, אפשר וועסטו מיר שעלטן פון דארט. אזוי משמע, ס’איז נישט קלאר וואס דאס ביטן פון, ווי איך האב געזאגט, ביטן געאגראפישע ערטער איז געמיינט צו העלפן, אבער אפשר זעט ער עפעס אנדערש, אפשר פארשטייט ער אז בלעם זעט זיי אין א געוויסן אופן און דאס פארזאכט אים צו נבא אזוי. ער וועט גיין ערגעץ אנדערש, ער וועט זיי זען פון א אנדער ווינקל און א אנדער וועג, ער וועט קענען געבן א קללה.
אזוי נעמט ער זיי צו אן אנדער ארט גערופן שדה צופים אין ראש הפסגה. ראש הפסגה איז אויך וואו משה איז געשטארבן, ריכטיג? פסגה קען זיין דער אייגענער נאמען פון א בארג – מיר זאגן פסגה אין דעם זין פון א בארג, נישט א שפיץ, אבער איך טראכט אריגינעל איז פסגה נאר דער נאמען פון א ארט.
דער ריטואל איבערגעחזרט
און דאס זעלבע זאך טוען זיי ווידער, ס’איז דא זיבן מזבחות, שור און איידל אין יעדער מזבח. ער זאגט דאס זעלבע פונקט זאך צו בלעם: שטיי אויף דיין עולה, איך וועל זיין אקרה, ריכטיג? אזוי איך וועל זיין דער נפעל, וואס געשעט צו מיר פון דעם וואס השם יקרה. איך וועל צוגרייטן זיך אז השם זאל מיר באגעגענען, איך וועל זיין באגעגענענדיג צו אים.
און דאס זעלבע זאך, השם באגעגנט בלעם און ער לייגט עפעס אין זיין מויל און ער זאגט אים דאס איז וואס דו וועסט רעדן צו בלק. און ער קומט צוריק, דאס זעלבע פונקט ווערטער, ער שטייט אויף זיין עולה מיט אלע שרי מואב, און בלק פרעגט אים, אקיי, וואס האט השם גערעדט?
א סובטילער חילוק: בלק’ס שאלה
אזוי דאס איז עפעס ער האט נישט געהאט פריער. פריער, דאס ערשטע מאל האט ער נאר פארקערט דעם מחנה, ער הייבט נאר אן צו רעדן. איצט האט ער שוין געזאגט בלק, בלק, אז איך וועל נאר רעדן וואס השם רעדט צו מיר. אזוי בלק איז אזוי, אקיי, אזוי וואס האט השם גערעדט צו דיר? און ער הייבט אן ווידער, ער הייבט אן זיין נבואה ווידער, און ער האט בעצם דאס זעלבע, חזר איבער דאס זעלבע זאך ווידער, אבער אויך שייך צו דעם פאקט אז דאס איז דאס צווייטע מאל.
די צווייטע נבואה: השם ביטט נישט זיין מיינונג
אדרעסירן בלק – א דעמאציע אין סטאטוס
ער הייבט אן ווידער, ער זאגט, ערשט אדרעסירט ער בלק, ער זאגט, קום בלק ושמע האזינה עדי בנו ציפור – שטיי אויף בלק, איך בין דא, דער זון פון ציפור, הער צו מיר. אזוי ווידער, ערשט איז ער געווען מלך מואב, איז געווען דער צווייטער פון בלק, איצט איז ער נאר דער זון פון ציפור. אזוי דאס קען זיין א ביסל דעמאציע פאר בלק אין דער לשון, ווי דער ערשטער איז געווען אדרעסירן אים ווי דער מלך פון מואב, איצט אדרעסירט ער אים ווי דער זון פון ציפור.
דער תיאלאגישער עיקר: השם’ס אומביטבארע נאטור
און ער זאגט, דו מיינסט אז דו וועסט ברענגען דעם אויבערשטן צו טוישן זיין מיינונג? דער אויבערשטער איז נישט קיין מענטש וואס זאגט ליגנט אדער זאגט עפעס און מאכט עס דערנאך פאלש, ווארום ער פירט נישט דורך. ער איז נישט קיין מענטש וואס טוישט זיין מיינונג, וואס האט חרטה. א מענטש, ער רעדט, זאגט, און ער טוט נישט, אדער ער רעדט, ער פירט נישט דורך וואס ער האט געטון, ווארום ער האט געטוישט זיין מיינונג. אבער פון דעם אויבערשטן, ער האט גענומען א ברכה פון דעם אויבערשטן, דאס איז וואס דער אויבערשטער ווילט נעמען, ער וועט עס נישט צוריקגעבן. דער אויבערשטער האט נישט געטוישט זיין מיינונג, דו מיינסט דו וועסט טוישן זיין מיינונג דורך נעמען עס צו אן אנדער זייט, ס’איז דאס זעלבע זאך.
איבערדרייען די פערספעקטיוו: פון די מענטשן צו דעם אויבערשטנ’ס בליק
און איצט רעדט ער מער וועגן די פערספעקטיוו פון דעם אויבערשטן. אין דעם פריערדיגן האט ער נאר אנגעהויבן מיט די גרייסקייט פון די מענטשן פון וואנען זיי קומען, און איצט רעדט ער טאקע פון דער פערספעקטיוו פון דעם אויבערשטן, ווארום געדענק דער עיקר פון דעם שיר איז מער וועגן דעם אויבערשטן נישט טוישן זיין מיינונג, וועגן דעם אויבערשטן טאקע האבן ליב ישראל און יעקב, און נישט ווילן טוישן זיין מיינונג.
ער זאגט, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל — ער זעט נישט קיין שלעכטס, ער זעט נישט קיין עבירה אין יעקב, ער זעט נישט קיין נארישקייט, שלעכטס, מיר קענען טראכטן ווי אזוי גענוי איבערצוזעצן דאס ווארט *עמל* אין ישראל. ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו — השם, זיין גאט, איז מיט אים, און די *תרועה* פון זיין מלך — אזוי דא איז דער מלך נישט דער מלך פון מואב, דער מלך איז *מלך*, וואס איז א פאראלעל צו השם אלקיו, אדער אלקיו מיינט זיין מלך, זיין גאט איז א ענליכע זאך, ער איז זייער פירער, איז מיט אים, אזוי השם איז מיט אים. זיין *תרועה* מיינט אויך ממש ווי *תרועה*, ווי זיינע הערנער, זיין שופר וואס ער בלאזט איז מיט זיי. בעיקר דער אויבערשטער איז מיט זיי, ער ווילט נישט זען קיין שלעכטס מיט זיי.
דעם אויבערשטנ’ס היסטארישע שייכות: יציאת מצרים
און ער איז נישט נאר מיט זיי פון איצט, געדענק דו האסט געזאגט, אל מוציאם ממצרים — יא, ווי רש”י האט באמערקט, ס’איז נישט *עם יצא ממצרים*, *אל מוציאם ממצרים*, דער אויבערשטער האט זיי ארויסגענומען פון מצרים, דער *אל*, דער הוי’, מיט די גרייסקייט אדער די הויכקייט, די הייכקייט פון *ראם*, וואס איז משמע איין סארט שטארקע אדער הויכע, שיינע בהמה, ווי א סארט אקס משמע.
מאגיע קען זיי נישט אנרירן
איצט פרובסטו, דו מיינסט דו וועסט קומען מיט איין סארט מאגיע, איין סארט ריטואלן צו שעלטן זיי, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל — ס’איז נישטא קיין *נחש* וואס ארבעט אויף יעקב, זיי זענען שטארקער פון דעם.
א שווערע פסוק
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל — איצט וועלן מיר זאגן צו יעקב. איצט דאס איז א פסוק וואס איז א ביסל שווערער צו לייענען, וואס ער שיינט צו זאגן איז, ווידער, פארבינדן צו דעם ענין, ס’איז *אל* וואס איז דער איינער וואס נעמט ארויס פון מצרים, ס’איז דער *אל השם אלקיו*, וואס איז *עמו*, אזוי קענסטו נישט זאגן צו יעקב, קענסטו נישט גיין קעגן, ווארום דאס איז *מה פעל אל*, דאס איז דעם אויבערשטנ’ס פעולות, דאס איז דאס בעסטע וואס איך קען טאן פאר איצט.
די לייב בילד: ישראל’ס כח
די לעצטע צוויי שורות פון דעם שיר, עס גייט צוריק צו דעם וועג ווי ער האט עס באשריבן אין דעם ערשטן שיר, און באשרייבט דעם כח, דעם גרויסן מוט און כח פון דעם פאלק. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא — *לביא* און *ארי* זענען צוויי ווערטער פאר א לייב, אפשר א יונגער אדער אן עלטערער, איך ווייס נישט, ער שטייט אויף ווי א לייב, און עס וועט נישט שלאפן ביז ער עסט וואס דער לייב עסט, ווי *טרף* איז א לייב וואס פארשלינגט, כובש אנדערע בהמות, און טרינקט דאס בלוט פון זיינע שונאים. און דאס איז אויך, אזוי ס’איז דא דעם פאראלעל צווישן עסן און טרינקען, דאך קיינער טרינקט נישט דאס בלוט פון זייערע שונאים ממש, אבער דאס איז אן אויסדרוק פאר געווינען א מלחמה און הרגענען.
בלק’ס קלוגע קעגן-טענה: זיי נאר שטיל
אזוי איצט איז בלק שוין אויפגעברענגט, און ער ענטפערט נישט, *מה עשית*, ווארום ער ווייסט שוין די תשובה, ער ווייסט שוין די תשובה צו דער קשיא וואס ער האט געפרעגט לעצטע מאל, איך האב דיר געבעטן צו שעלטן און דו האסט געבענטשט, ער ווייסט די תשובה, די תשובה איז השם האט דיר געזאגט.
אזוי זאגט בלק צו בלעם, ווייסטו וואס, איך האב פאר דיר א סאלושען. אקיי, ווייסטו וואס, דער אויבערשטער ווילט נישט שעלטן זיי, אקיי, איך קען נישט גיין קעגן דיר, דו קענסט נישט גיין קעגן דעם, אבער ווער האט דיך געצוואונגען צו בענטשן זיי? כאטש זיי נאר שטיל, אויב דער אויבערשטער ווילט נאר בענטשן, זיי נאר שטיל.
בלעם’ס תשובה: אן עשה צו רעדן
און בלעם ענטפערט, ניין, דו האסט נישט פארשטאנען וואס איך האב געזאגט. איך האב נישט נאר געמיינט צו זאגן, השם איז אלעמאל, השם מיינט איך וועל היטן, איך וועל נישט גיין קעגן השם, דאס איז אמת, אבער אחוץ פון מיר נישט קענען גיין קעגן השם, האב איך אויך אן עשה, וואס השם זאגט מיר צו טאן, מוז איך טאן, ס’איז ווי א *מצוה*, איך וועל טאן. אזוי דו האסט מיר געבעטן ארויסצוקומען פון דעם פראבלעם דורך זיין שטיל, ווי טאן א פאקעט וועטא, דאס וועט נישט ארבעטן. אויב השם זאגט מיר צו זאגן עפעס, מוז איך עס זאגן.
צוגרייטונג פאר דעם דריטן ציקל: ראש הפעור
אקיי, איצט איז בלק נאך נישט אנטוישט, ער פרובירט נאך א דריטע מאל. בלק זאגט צו בלעם, אקיי, לאז מיך דיך נעמען צו אן אנדער ארט. איצט פארשטייען מיר שוין אז ס’איז דער אויבערשטער וואס מיר דארפן דא פארזיסן, אז מיר פארשטייען עס, אפשר וועלן מיר דיך נעמען צו א דריטן ארט, אפשר וועלן מיר זיין דירעקט, אפשר וועלן מיר זיין ריכטיג אין די אויגן פון דעם אויבערשטן, און דו וועסט שעלטן אים, שעלטן די מענטשן פאר מיר פון דארטן.
די אויסלייג מעגלעכקייטן פון ארט טוישונגען
אזוי ווידער, עס שיינט ווי די ערטער זאלן אירגענדווי ווייזן די שוואכקייט פון די מענטשן, אפשר ווי מיר זען, בלק, בלעם ווערט כסדר איינגענומען דורך די שוואכקייט פון די מענטשן, אדער דורך די שטארקייט פון די מענטשן, און מיר קענען אויך אויסלייגן דאס אויב דו ווילסט, רוחניות ער זעט זייערע גוטע מעשים, זיי זענען גוטע מענטשן, אפשר פון דער אנדערער זייט, וועט ער קענען זען איין שוואכקייט, וועט ער געפינען. מיר קענען דאס אויסלייגן אין סטראטעגישע טערמינען, ער זוכט פאר א וועג אריינצוקומען פאר א סארט שוואכקייט, און דערנאך משמע פארשטייט אז וואס דער אויבערשטער טוט איז אויך די שטארקייט וואס זיי האבן, אזוי וועט ער געפינען איין שוואכקייט, איין זייט אריינצוקומען. אדער קענסטו דאס אויסלייגן רוחניות ווי געפינען איין עבירה אדער איין פראבלעם, ווי מיר האבן געזאגט, *להביט און ביעקב*, אפשר וועלן מיר געפינען איין *און*.
דער דריטער ארט: ראש הפעור
אזוי דאס איז וואס ער טוט, ער נעמט זיי צו א דריטן ארט, ראש הפעור. און פעור איז משמע אויך דער נאמען פון א בארג, און דאך ווייסן מיר אז ס’איז אויך בעל פעור, דער בעל פון פעור, דאס איז דער פשוט’ע טייטש דערפון, ריכטיג, דער גאט גערופן בעל, בעל איז נאר א ווארט פאר *אדון*, ריכטיג, דער אדון פון פעור. ונשקף על פני הישימון — פון וואנען ס’איז א בליק פון דעם *ישימון*, און פון דעם פלאץ גערופן ישימון.
און דער זעלבער פראצעס, די זיבן *מזבחות*, מיט זיבן אקסן, זיבן ווידערס, און זיי טוען דאס. און איצט וועלן מיר אפשטעלן, ווארום דער פרק שטעלט אפ דא, פאר וועלכע מאדנע סיבה, אזוי וועלן מיר אויך אפשטעלן, און פארזעצן די דריטע נבואה און די פערטע, וואס איז נישט טאקע א חלק פון דער מעשה, ווארום ס’איז נישטא דעם גאנצן פראצעס דערין, אין דעם קומענדיגן פרק.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
במדבר פרק כ”ג (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק כ”ג — מחזורי הנבואה של בלעם
המבנה התלת-חלקי של סיפור בלעם ובלק
לסיפור בלעם ובלק שלושה חלקים עיקריים: (1) שליחת שליחים מבלק לבלעם והדיאלוג ביניהם, (2) מסע בלעם עם האתון והמלאך, ו-(3) החלק המרכזי — בלעם ובלק יחד מנסים לייצר קללות. הכל בסיפור הזה קורה בשלושות: האתון הוכתה שלוש פעמים, ולמרות שדיאלוגי השליחים התרחשו רק פעמיים (סירוב ראשון, ואז הסכמה), המפגש עם בלק עצמו מתפקד כחזרה שלישית על אותו דיאלוג, כאשר בלק שואל “הלא יכלתי כבדך?” ובלעם עונה שזה לא עניין של כבוד אלא של לדבר רק מה שה’ אומר.
מיקום גיאוגרפי וקצב (סוף פרק כ”ב לתוך פרק כ”ג)
חלוקת הפרקים מעט לא מדויקת — הפרק באמת צריך להתחיל עם “ויהי בבקר” בסוף פרק כ”ב. המיקומים חשובים, אם כי הגיאוגרפיה המדויקת שלהם לא ברורה. בלק ובלעם נפגשים תחילה בעיר מואב (עיר מואב, בגבולה). לאחר מכן הם הולכים לקרית חוצות, שם בלק עושה זבח ושולח מנות לבלעם — זה מתפקד כמחווה של פיוס, מראה שהוא לא באמת כועס למרות הוויכוח הקודם ביניהם. הם לנים, והלינות החוזרות גם מקצבות את הסיפור וגם כנראה נושאות משמעות עמוקה יותר. בבקר, בלק לוקח את בלעם לבמות בעל — במה (מקום גבוה) הנקראת על שם האל הכנעני בעל — שמשם בלעם יכול לראות את *קצה העם*, חלק מהעם אך לא את כולו, מכיוון שהמחנה גדול מכדי להיראות מכל נקודת תצפית גבוהה בודדת.
ההכנה הקרבנית — קרבנות ככלי לנבואה
בלעם מורה לבלק לבנות שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים ושבעה אילים. זה מגלה משהו שמעולם לא נאמר במפורש בכל הדיון על קרבנות בספר ויקרא: קרבנות הם מנגנון לקבלת נבואה. אתה רוצה שאלוהים ידבר אליך? הבא קרבן. תקדים מופיע בטקס הסוטה, שם אלוהים מגלה אם האישה חטאה דרך קרבן מנחה — ואכן כל קרבן מנחה הוא באמת דרך לגלות את רצון ה’, וזו הסיבה שתפילת מנחה מנציחה זאת. בלק עושה כהוראות בלעם, ושניהם מקריבים פר אחד ואיל אחד על כל מזבח.
איך בלעם מקבל נבואה (פסוקים ג’–ו’)
בלעם אומר לבלק להתייצב על עולתו (*התיצב על עולתך*) — עמידה טקסית, להיות חלק מהתהליך — בעוד בלעם הולך לבדו. הוא אומר “אולי” ה’ יקרה לו (*יקרה*). המילה שפי מתארת את אופן ההליכה של בלעם — איזושהי תרגול מדיטטיבי, הליכה לבד בהרהור עמוק, השיטה הידועה שלו לעורר נבואה.
זה עובד: *ויקר אלקים אל בלעם* — אלוהים נקרה לבלעם. המילה *ויקר* פירושה משהו כמו מפגש מקרי או מפגש. בלעם מדווח לאלוהים שהכין את שבעת המזבחות והקריב על כל אחד — בעצם אומר “עשיתי את החלק שלי, עכשיו אתה תעשה את שלך.”
*וישם ה’ דבר בפי בלעם* — “שם דבר בפי בלעם.” המדרש קורא זאת באופן היפר-מילולי (כמו רסן המושם בפי בהמה כדי להוביל אותה), אבל באופן אידיומטי זה פשוט אומר שאלוהים נתן לו מסר להעביר. אלוהים אומר לו: חזור לבלק ודבר זאת.
המשל/נבואה הראשונה (פסוקים ז’–י’)
בלעם חוזר ומוצא את בלק עדיין *נצב על עולתו* (עומד על קרבנו) עם כל שרי מואב. *וישא משלו* — הוא נושא את משלו, מתחיל לדבר נבואית בצורה פיוטית. השיר עוקב אחר מקבילה ביבלית קלאסית לאורך כולו:
– מקור: *מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם* — בלק הוליך אותי מארם / מלך מואב מהררי קדם (מסופוטמיה).
– הבקשה: *לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל* — לך קבה יעקב / זעם ישראל. הצימוד יעקב-ישראל הוא המקבילה הפיוטית הבסיסית ביותר להתייחסות לעם.
– הסירוב: *מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה’* — איך אקב מה שאל לא קבה / אזעם מה שה’ לא זעם? (*ארה* ו*קבה* הם מילים נרדפות לקללה.)
– החזון: *כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו* — מראש צורים אראנו / מגבעות אשורנו. זה מקביל לתיאור של בלעם עצמו על בואו מהרים.
– ייחודם: *הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב* — עם לבדד ישכן / ובגוים לא יתחשב — כלומר הם חזקים מכולם, לא מפחדים.
– ריבוים: *מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל* — מי מנה עפר יעקב / מספר את רובע ישראל? העפר אולי מעלה את ענן האבק שמעלה צבא גדול צועד. *רובע* קשה לתרגום אבל מקביל ל*עפר* — אולי מתייחס למחנותיהם.
– המשאלה: *תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו* — תמות נפשי מות ישרים / ותהי אחריתי כמוהו. *אחרית* פירושה סוף טוב, כמו לעתים קרובות בתנ”ך. האזכור של מוות נראה מוזר מכיוון שמוות אינו טוב, אבל הכוונה היא: אם יש לך חיים נהדרים, יש לך מוות טוב. בלעם מביע קנאה — הוא מאחל שיכול היה להיות כמותם.
תגובת בלק והפזמון החוזר של בלעם (פסוקים י”א–י”ב)
בלק זועם: “מה עשית לי? לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך!” בלעם עונה במה שהופך לפזמון החוזר שלו: “הלא את אשר ישים ה’ בפי אתו אדבר.” זה משלים את המחזור הראשון.
המחזור השני: שינוי מיקום — שדה צופים, ראש הפסגה
האסטרטגיה של בלק היא לקחת את בלעם לנקודת תצפית אחרת. הרציונל לשינוי מיקומים גיאוגרפיים אינו ברור לחלוטין, אבל הרעיון נראה שבלעם רואה את העם בצורה מסוימת שגורמת לו לנבא בחיוב — אולי מזווית אחרת הוא יראה משהו שיאפשר קללה. הם הולכים לשדה צופים ראש הפסגה — באופן בולט אותה פסגה שבה משה מת מאוחר יותר. *פסגה* היא כנראה במקור שם מקום ספציפי, לא מילה גנרית ל”פסגה”, אם כי היא הפכה לשימוש כזה.
אותו טקס חוזר: שבעה מזבחות, פר ואיל על כל אחד. בלעם משתמש באותה לשון — אקרה — צורת נפעל, כלומר “אכין את עצמי כך שה’ יקרה לי,” ממקם את עצמו כמקבל פסיבי של מפגש אלוהי.
הבדל סיפורי עדין במחזור השני
הבדל בולט: במחזור הראשון, ה’ פשוט שם מילים בפי בלעם והוא מתחיל לדבר. במחזור השני, בלק כבר יודע את הטענה של בלעם ושואל ישירות: “מה דבר ה’?” זה משקף את התקדמות הדיאלוג — בלק הפנים את זה שבלעם טוען להיות רק שופר.
הנבואה השנייה: אלוהים לא משנה את דעתו (פסוקים י”ח–כ”ד)
פנייה לבלק — הורדה בדרגה
בלעם פותח בפנייה לבלק: קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור — “קום בלק ושמע; האזינה עדי בנו צפור.” בנבואה הראשונה, בלק נקרא *מלך מואב*; עכשיו הוא רק *בן צפור*. זה מייצג הורדה בדרגה במסגור הרטורי.
הטיעון התיאולוגי המרכזי
הנושא המרכזי של הנבואה השנייה הזו הוא שאלוהים לא משנה את דעתו. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם — אל לא איש שיכזב או בן אדם שיתנחם. אדם מדבר ולא עומד בזה (*ויכזב*), או מדבר ומשנה את דעתו (*ולא יקימנה*). אבל אלוהים: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה — “הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה.” המסר לבלק הוא חד: אתה חושב ששינוי הזווית ישנה את החלטת אלוהים? זה לא יקרה.
שינוי בפרספקטיבה — מהעם לאלוהים
הנבואה הראשונה התמקדה בגדולת העם עצמו — מקורם, ייחודם, ריבויים. הנבואה השנייה עוברת לפרספקטיבה של אלוהים על ישראל:
– לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל — אלוהים לא רואה חטא ביעקב, לא רואה רע/צרה בישראל.
– ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו — “ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו.” כאן *מלך* אינו מלך מואב אלא מקביל ל*ה’ אלקיו* — אלוהים הוא מלכם. *תרועה* יכולה גם להיות מובנת מילולית כתקיעת שופר — נוכחות אלוהים מוחשית איתם.
היחס ההיסטורי של אלוהים — יציאת מצרים
אל מוציאם ממצרים — “אל מוציאם ממצרים.” כפי שרש”י ציין בנבואה הראשונה, העם לא רק עזב את מצרים בעצמו (*עם יצא*); אלוהים הוציא אותם באופן אקטיבי. *אל* זה פועל עם כתועפת ראם — כוח/הוד של *ראם* (כנראה בעל חיים חזק, גבוה, סוג של שור).
קסם לא יכול לגעת בהם
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל — אין נחש שעובד נגד יעקב, אין קסם נגד ישראל. זה פונה ישירות לאסטרטגיה של בלק: אתה חושב שאתה יכול לבוא עם *קסמים* (טקסים קסומים) לקלל אותם? הם חזקים מזה.
פסוק קשה
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל — פסוק זה קשה יותר לפרש. הקריאה הטובה ביותר מחברת אותו לנושא המקיף: מה שקורה לישראל הוא *פעולת אלוהים* (*מה פעל אל*). אתה לא יכול ללכת נגד זה כי זו פעולה אלוהית.
כוחו של ישראל — דימוי האריה
השיר מסתיים בדימוי המקביל לתיאור הכוח הלאומי בנבואה הראשונה: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא — העם קם כלביא (*לביא* ו*ארי* הם שתי מילים לאריה, אולי צעיר ומבוגר). לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה — “לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.” המקבילה של אכילה/שתייה היא אידיומטית לניצחון צבאי, לא שתיית דם מילולית.
הטיעון החכם של בלק (פסוק כ”ה)
הפעם בלק לא שואל “מה עשית לי?” כי הוא כבר יודע את התשובה מהמחזור הראשון. במקום זאת, הוא מעלה טיעון חד יותר: גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו — “בסדר, אל תקלל אותם. אבל מי הכריח אותך *לברך* אותם? לפחות תשתוק! אם אלוהים לא יתן לך לקלל, פשוט אל תגיד כלום.”
תשובת בלעם: חובה חיובית, לא רק ריסון (פסוק כ”ו)
תשובת בלעם מגלה הבחנה חשובה: כל אשר ידבר ה’ אתו אעשה — “כל אשר ידבר ה’ אותו *אעשה*.” קודם לכן הוא אמר אשר ישים ה’ בפי אתו אשמר לדבר — *אשמר* (אשמור) הוא תמיד *לא תעשה*, מצוות לא תעשה: לא אלך נגד ה’. אבל עכשיו הוא מוסיף את הממד החיובי: אעשה — אני חייב לעשות באופן אקטיבי מה שאלוהים מצווה. זה כמו *מצוות עשה*. ההצעה של בלק ל”וטו כיס” דרך שתיקה לא תעבוד — אם אלוהים אומר לבלעם לדבר ברכה, הוא *חייב* לדבר אותה.
הכנה למחזור השלישי — ראש הפעור (פסוקים כ”ז–ל’)
בלק עדיין לא מיואש. הוא מציע מיקום שלישי, עכשיו במסגור תיאולוגי מפורש: אולי יישר בעיני האלקים — “אולי יישר בעיני האלקים” לקלל משם. האפשרויות הפרשניות למה שינויי המיקום האלה מייצגים כוללות:
1. אסטרטגי: בלעם ממשיך להתרשם מכוחו של ישראל; אולי מזווית אחרת הוא ימצא חולשה, דרך פנימה.
2. רוחני: אולי הוא ימצא איזה *און* (חטא) — מכיוון שאלוהים אמר שהוא לא רואה חטא ביעקב, אולי מנקודת תצפית אחרת איזה חטא יהיה נראה.
הם הולכים לראש הפעור — פעור הוא שם הר (אותו פעור של *בעל פעור*, מילולית “בעל הפעור”), המשקיף על ה*ישימון* (מישור/מדבר). אותו טקס של שבעה מזבחות עם פרים ואילים מבוצע. הפרק מסתיים כאן, עם הנבואות השלישית והרביעית שיבואו.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק כ”ג: נבואתו וברכתו הראשונה של בלעם
מבנה הסיפור של בלעם ובלק
אז אנחנו קוראים ספר במדבר פרק כ”ג, שהוא החלק השני של סיפור בלעם ובלק. כפי שדיברנו, יש את החלק המרכזי השני של הסיפור, שהוא אחרי כל החלק של בלק ששולח שליחים לבלעם וכל הדיאלוג ביניהם. החלק השני של בלעם בדרך והדיאלוג בינו לבין אתונו והמלאך. יש את החלק השלישי שהוא באמת החלק העיקרי, החלק המרכזי, שהוא בלעם ובלק ביחד מנסים לגרום לבלעם לקלל, לתת את קללותיו.
היה לנו בסוף הפרק הקודם, הפרק האחרון, את המפגש הראשון של בלק ובלעם, שהוא באמת המשך במובן מסוים של החלק השלישי. אמרתי שהכל כאן קורה שלוש פעמים, נכון? הוא הכה את אתונו שלוש פעמים. הדבר שקרה רק פעמיים היה הדיאלוג או הוויכוח שלו עם שליחי בלק. הוא בא פעם אחת ואמר לא והפעם השנייה אמר כן. אבל באמת הנה הפעם השלישית של אותו דיאלוג כי יש לנו את בלק עצמו שואל את בלעם, טוב, האם לא יכולתי לכבד אותך מספיק? ובלעם עונה, לא, זה לא קשור לכבוד. זה קשור לכך שאני יכול רק לומר מה שה’ אומר וכן הלאה. זה סוג של החלק השלישי.
המיקומים הגיאוגרפיים והקצב של הסיפור
אבל זה מוביל אותנו לחלק העיקרי וזה באמת איפה שהפרק הזה צריך להתחיל. אני חושב שהם התחילו אותו פסוק אחד אחרי איפה שהוא היה צריך להתחיל. אפילו אם היית תופס אותו כאן, הוא היה צריך להתחיל בויהי בבקר כאן בפסוק האחרון של פרק כ”ב.
שיש מיקומים ויש כנראה חשיבות – אני לא מכיר את הגיאוגרפיה של המיקומים האלה טוב מאוד אז זה לא אומר לי כלום – אבל כנראה כל אחד מהאזורים האלה הם מקומות ידועים או מקומות שמקיפים את המקום שבו היהודים חנו וכן הלאה. אז המקום הראשון שהם נפגשים, בלק ובלעם נפגשים בעיר מואב, העיר של מואב, ובגבול מואב ואיפה שהמקום הבא הוא שאולי משם בלעם מגיע.
אז הם לוקחים אותו למקום שנקרא קרית חוצות, שזה איפה שיש להם את המסיבה הראשונה שלהם. הוא עושה זבח. הוא שולח לבלעם – זה כמו סוג של הפיוס, נכון? אנחנו אומרים שהוא לא באמת כועס עליו. הוא מזמין אותו למסיבה שלו. הוא חלק מהחיים שלו, למרות שהיה להם כמו ויכוח קטן קצת לפני. ואז בבקר – זה איפה שהחלק העיקרי האמיתי של הסיפור מתחיל – הם ישנים שם, בלעם ובלק. זה גם חשוב. זה גם נותן קצב לסיפור שבו הם ממשיכים לישון שם, אבל יש כנראה איזושהי משמעות עמוקה יותר גם בשינה הזו.
המיקום הראשון: במות בעל
ובבקר, בלק לוקח את בלעם למקום שני – שלישי, מקום ראשון אם אנחנו מתחילים לספור כאן מהמקומות שבהם הוא מנסה בפועל לתת את קללותיו – שהוא במות בעל. במות בעל הוא כנראה במות במובן של מקום גבוה, גבעה שנקראת בעל. בעל הוא כמובן באופן מפורסם האל של כנען וכן הלאה, האל אולי בגלל זה זה נקרא ככה. וזה מקום שממנו אנחנו יכולים לראות חלק מהעם שלהם, לא את כולם. הוא רואה חלק מהם. כנראה זה מחנה גדול. קשה למצוא כמו מיקום מוגבה שממנו אפשר לראות הכל, אבל הוא רואה חלק מזה. וזה איפה שבלעם הולך כאילו להסתכל עליהם ולנסות לתת את המשל שלו, את הנבואה שלו, את הקללה שלו.
ההכנה הקרבנית: קרבנות כאמצעי לנבואה
אז הסדר של זה הוא שבלעם אומר לבלק אתה צריך לבנות לי מזבח ובעצם לבנות שבעה מהם ולהכין שבעה שוורים ושבעה אילים לשחוט על שבעת המזבחות האלה. וזה בעצם חושף לנו סוד שלא ידענו בכל ספר ויקרא, שמדבר על קרבנות, שהוא שקרבנות הם דרך לקבל נבואה. נכון, אתה רוצה שאלוהים ידבר אליך ושאלוהים יופיע לך באיזושהי דרך, באיזושהי צורה שהוא מופיע, אחת הדרכים לעשות את זה היא להביא קרבן.
אנחנו בעצם ראינו סימן לזה בסיפור של הסוטה שבו אלוהים מגלה אם היא חטאה על ידי הבאת קרבן מנחה. ואמרתי אז שכל קרבן מנחה באמת הוא דרך לגלות את רצון ה’ באיזושהי דרך. וכך תפילת מנחה, שהיא זכר לזה – בכל מקרה, בלעם מצווה שיהיו שבעת המזבחות האלה עם שבעת הקרבנות הגדולים מוכנים. זו תהיה דרך ההכנה שלו לנבואה. וזה מה שהם עושים. בלק עוקב אחריו. הם שניהם כל אחד – ויעל – הם מקריבים שור אחד ואיל אחד כל אחד על כל מזבח.
איך בלעם מקבל נבואה
ועכשיו בלעם אומר לבלק – וכאן יש לנו שוב את התיאור של איך הנבואה מגיעה לבלעם בצורה שאין לנו אצל רוב הנביאים האחרים. בהחלט לא בתורה אין לנו למשה. יש לנו קצת לנביאים אחרים בנ”ך.
בלעם אומר לבלק אתה תעמוד כאן. רש”י אומר תעמוד על הקרבן שלך, שזה כנראה סוג של עמידה טקסית. זה כמו תעמוד כאן, תהיה חלק מהתהליך הזה. והוא ילך, ילך לאיזשהו מקום, ילך ויטייל לבד. ואולי אלוהים יפגוש אותי, בעצם יבוא לקראתי ויראה לי משהו ואני אגיד לך. אז זו הדרך שלו לתאר איך הנבואה תבוא אליו – על ידי איזשהו סוג של הליכה, איזשהו סוג של מדיטציה, מה שהוא עושה, הוא עשוי לדבר אליו.
וילך שפי – ושפי הוא כנראה מילה, אני חושב מילה לסוג הזה של מדיטציה או סוג ההכנה הזה שבלעם עושה. ללכת בצורה מסוימת או ללכת לבד או ללכת עמוק במחשבותיו, איפה שזה שהוא פוגש את אלוהים. שכנראה ככה הוא ידע איך להביא את הנבואה עליו.
אלוהים פוגש את בלעם
וזה קורה. מה שהוא אמר אולי קורה. ויקר ה’ אל בלעם – אלוהים פוגש את בלעם. ויקר צריך להיות מתורגם משהו כמו פגישה או כמו מפגש מקרי, אבל אני חושב שזה התרגום הכי טוב שאני יכול לתת עכשיו.
ובלעם אומר לו, תראה הכנתי את שבעת המזבחות האלה. הקרבתי שור ואיל על כל מזבח. במילים אחרות, כשהוא אומר, הוא מתכוון לומר, אוקיי, כמו שעשיתי את החלק שלי עכשיו אתה תעשה את החלק שלך. נכון? זה מה שהוא אומר. הוא כמו תראה נתתי לך מה שאתה צריך. אז מה אתה אומר?
וישם ה’ דבר בפי בלעם. זה ממש אומר שהוא שם דבר בפיו של בלעם. המדרש כמובן מנצל את הפשטות של זה ואומר שזה כמו מישהו ששם – איך קוראים לדבר שאתה שם בפה של בהמה כדי להוביל אותה או משהו כזה? אבל זה רק ביטוי. זה אומר שהוא נתן מסר, נכון? אני נותן – לשים משהו בפה שלך אומר שאני נותן לך מסר לתת לאדם הבא. אז הוא אומר לו חזור לבלק ואתה תדבר את זה. אז יש לו את המסר שלו.
הנבואה הראשונה של בלעם
והוא חוזר. אני רוצה לשמוע את המסר בעוד שנייה. בלעם חוזר לבלק. הוא שם עדיין נצב על עלתו, שזה כמו שאמרתי חלק מהתהליך, עומד עם כל השרים, כל שרי מואב.
וישא משלו – ובלעם מדבר, זה הוא נושא את משלו, את משליו, את השיר שלו. אני אומר כמו שהוא מתחיל לדבר נבואית. זו הדרך שזה מתאר את זה.
תוכן המשל הראשון
ומה הוא עושה? הוא נותן תיאור נבואי או פיוטי של הסיפור של איך בלק ביקש ממנו משהו ואיך הוא לא יכול לספק את זה כי העם הזה שהוא ביקש ממנו לקלל הוא בעצם גדול. ויש כאן את המקבילות האלה, את הדואליזם הזה, וזה כמו כל השירה העברית או השירה המקראית יש.
והוא מתחיל: מן ארם ינחני בלק – בלק קרא לי או הוביל אותי מארם. מלך מואב מהררי קדם – מלך מואב שהוא אותו דבר כמו בלק הוביל אותי מהרי קדם. אז קדם הוא המזרח שבו מסופוטמיה, שבו בלעם ממנו, נקרא ארם, נקרא הרי קדם.
והוא שואל אותי: לכה ארה לי יעקב – קלל לי את יעקב. ולכה זעמה ישראל – זעמה היא דרך אחרת, אומרת להיות כועס, אבל כנראה אומרת להעלות כעס נגד ישראל. אז יש לנו גם את המקבילות האלה תמיד יעקב-ישראל. זה הבסיסי ביותר אם אתה רוצה לומר משהו פעמיים. אתה אומר תשתמש בשני שמות. יעקב-ישראל הם שני השמות שהשירה תמיד משתמשת בהם עבור העם.
תשובת בלעם: למה הוא לא יכול לקלל
עכשיו בלעם עונה לבקשת בלק בשירה שלו. מה אקב לא קבה אל – מה אני יכול לקלל? אלוהים לא קילל. אז בדיוק מתאים לשני הדברים כפי שראינו קודם. אודה וקובה אומרים אותו דבר. אז אני לא יכול לקלל מה שאלוהים לא קילל. אני לא יכול להעלות כעס נגד מה שאלוהים לא כועס נגד.
ואז הוא מסביר סוג של למה אלוהים לא נותן לו לקלל. למה אלוהים לא מקלל ומתאר – תזכרו שהברכות של אלוהים זה לא רק אלוהים יושב שם ומברך. ברכות טובות של אלוהים הן פעולות, נכון? העובדה שהוא נותן גדולה או נותן כוח לאנשים.
החזון מההרים
מתאר את ברכת אלוהים: כי מראש צרים אראנו – גם, יש כאן מקבילות לבלעם שמתאר את עצמו כבא מהרי קדם. הוא אומר ראיתי אותו מראשי הסלעים הגדולים, של הגבעות הגדולות, ההרים הגדולים. ומגבעות אשורנו – גבעות בדרך כלל הם הרים קטנים יותר או הרים גדולים יותר. ואני רואה.
הן עם לבדד ישכן – אני רואה עם שנח או חונה לבדו, במילים אחרות חזק יותר מכולם. ובגוים לא יתחשב – בגוים לא צריך לספור עמים אחרים. במילים אחרות, הוא חזק יותר מהם. הוא לא מפחד מהם.
ריבויים וגדולתם
והוא אומר שהם גם עם גדול. יש הרבה מהם. מי מנה עפר יעקב – מי יכול לספור את עפר יעקב? אז יש הרבה. עפר עשוי להיות משהו כמו לפעמים אנחנו רואים כשיש צבא גדול הם הולכים ויש כמו אבק שיוצא מהרגליים שלהם כי יש צעדה גדולה. ומספר את רבע ישראל – אני לא יודע. יש בעיה איך לתרגם את המילה רובע, אבל זה חייב להיות מקביל לעפר, כמו אולי כמו הרובע שבו הם מתרבעים או משהו כזה.
המשאלה לחלוק את גורלם
והוא אומר – אז הוא מסיים באומרו שהוא מאחל להיות כמוהם. תמת נפשי מות ישרים – שאמות. אני חושב ישרים שוב, זו מקבילות. ותהי אחריתי כמהו – אחרית היא סופו של מישהו, סוף חייו של אדם. ושאמות מוות נכון, ישר ושתהיה סופי כמו זה. במילים אחרות, הלוואי והייתי כמוהם. הם הולכים לקבל סוף טוב.
כמו הרבה פעמים בתנ”ך אנחנו רואים אחרית אומר לקבל סוף טוב. מוות הוא קצת מוזר כאן כי מוות זה לא דבר טוב, אבל מה שזה אומר הוא שאם יש לך חיים גדולים, אז יש לך מוות טוב. זה באמת על מה שהוא מדבר.
תגובת בלק והפזמון של בלעם
עכשיו זו הייתה הנבואה הראשונה של בלעם ובלק, כמובן, לא מאוד מרוצה. צועק עליו. מה עשית לי? ביקשתי ממך לקלל את אויבי וברכת אותם. ובלעם עונה מה שהולך להיות הפזמון שלו כל הזמן: כבר אמרתי לך שאני יכול רק לדבר מה שה’ ישים בפי. זה מה שאני שומר – מה אני שומר לדבר?
אז עכשיו – אז זה המחזור הראשון.
במדבר פרק כ”ג – הנבואה השנייה של בלעם וההכנה לשלישית
והוא אומר, אז הוא מסיים באומרו שהוא מאחל להיות כמוהם. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו – שוב זו מקבילות. *אחרית* היא סופו של מישהו, סוף חייו של אדם. ושאמות מוות נכון, ישר ושתהיה סופי כמוהם. במילים אחרות, הלוואי והייתי כמוהם, הם הולכים לקבל סוף טוב. כמו הרבה פעמים בתנ”ך אנחנו רואים *אחרית* אומר לקבל סוף טוב.
מוות הוא קצת מוזר כאן, כי מוות זה לא דבר טוב. מה שזה אומר הוא שאם יש לך חיים גדולים, אז יש לך מוות טוב. זה באמת על מה שהוא מדבר.
עכשיו זו הייתה הנבואה הראשונה של בלעם, ובלק כמובן לא מאוד מרוצה. הוא צועק עליו, “מה עשית לי? ביקשתי ממך לקלל את אויבי וברכת אותם.” ובלעם עונה – מה שהולך להיות הפזמון כל הזמן? כבר אמרתי לך, אני יכול רק לדבר מה שה’ ישים בפי. זה מה שאני שומר, מה שאני שומר לדבר. אז זה המחזור הראשון.
המחזור השני: מיקום חדש בשדה צופים
מחזור שני, בלק אומר לבלעם, אתה יודע מה, אולי ייקחו אותך למקום אחר, אתה תראה אותו, אתה תראה חלק ממנו שוב, בדיוק כמו קודם הם ראו רק חלק, אבל איזו זווית אחרת, אולי אתה תקלל לי משם. אז כנראה, לא ברור מה השינוי הזה של, כמו שאמרתי, שינוי מיקומים גיאוגרפיים אמור לעזור, אבל אולי הוא רואה משהו אחר, אולי הוא מבין שבלעם רואה אותם בצורה מסוימת וזה גורם לו להתנבא ככה. הוא ילך למקום אחר, הוא יראה אותם מזווית אחרת ובדרך אחרת, הוא יוכל לתת קללה.
אז הוא לוקח אותם למקום אחר שנקרא שדה צופים בראש הפסגה. ראש הפסגה הוא גם איפה שמשה מת, נכון? פסגה עשויה להיות השם העצמי של הר – אנחנו אומרים פסגה במובן של הר, לא פסגה, אבל אני חושב שבמקור פסגה היא רק שם של מקום.
הטקס חוזר
ואותו דבר הם עושים שוב, יש שבעה מזבחות, שור ואיל בכל מזבח. הוא אומר את אותו דבר בדיוק לבלעם: עמוד על *עולתך*, אני אהיה *אקרה*, נכון? אז אני אהיה ה*נפעל*, מה שקורה לי מה’ *יקרא*. אני אכין את עצמי כדי שה’ יפגוש אותי, אני אהיה נפגש לקראתו.
ואותו דבר, ה’ פוגש את בלעם והוא שם משהו בפיו והוא אומר לו זה מה שאתה תדבר לבלק. והוא חוזר, אותן מילים בדיוק, הוא עומד על *עולתו* עם כל *שרי מואב*, ובלק שואל אותו, אוקיי, מה ה’ דיבר?
הבדל עדין: שאלת בלק
אז זה משהו שלא היה לו קודם. קודם, בפעם הראשונה הוא פשוט פנה ל*מחנה*, הוא פשוט מתחיל לדבר. עכשיו הוא כבר אמר לבלק, בלק, שאני רק אדבר מה שה’ ידבר אלי. אז בלק הוא כמו, אוקיי, אז מה ה’ דיבר אליך? והוא מתחיל שוב, הוא מתחיל את הנבואה שלו שוב, והוא בעצם יש לו את אותו, חוזר על אותו דבר שוב, אבל גם מתייחס לעובדה שזו הפעם השנייה.
הנבואה השנייה: אלוהים לא משנה את דעתו
פנייה לבלק – הורדה בדרגה במעמד
הוא מתחיל שוב, הוא אומר, ראשית הוא פונה לבלק, הוא אומר, קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור – קום בלק, אני כאן, בן ציפור, הקשב לי. אז שוב, ראשית הוא היה *מלך מואב*, היה השני של בלק, עכשיו הוא רק בן ציפור. אז זו עשויה להיות הורדה קטנה בדרגה עבור בלק בשפה הזו, כמו שהראשון פנה אליו כמלך מואב, עכשיו הוא פונה אליו כבן ציפור.
הליבה התיאולוגית: הטבע הבלתי משתנה של אלוהים
והוא אומר, אתה חושב שאתה הולך לגרום לאלוהים לשנות את דעתו? אלוהים אינו אדם שמשקר או אומר משהו ואז הופך אותו לשקר, כי הוא לא עומד בזה. הוא לא אדם שמשנה את דעתו, שמתחרט. אדם, הוא מדבר, אומר, והוא לא עושה, או הוא מדבר, הוא לא עומד במה שהוא עשה, כי הוא שינה את דעתו. אבל מאלוהים, הוא לקח ברכה מאלוהים, זה מה שאלוהים רוצה לקחת, הוא לא יחזיר אותה. אלוהים לא שינה את דעתו, אתה חושב שאתה הולך לשנות את דעתו על ידי לקיחת זה לזווית אחרת, זה אותו דבר.
שינוי פרספקטיבה: מהעם למבט של הקב”ה
ועכשיו הוא מדבר יותר על הפרספקטיבה של הקב”ה. בקודם הוא רק התחיל עם גדולת העם מאיפה הם באים, ועכשיו הוא באמת מדבר מהפרספקטיבה של הקב”ה, כי זכרו שהנושא של השיר הזה הוא יותר על כך שהקב”ה לא משנה את דעתו, על כך שהקב”ה באמת אוהב את ישראל ויעקב, ולא רוצה לשנות את דעתו.
הוא אומר, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל — הוא לא רואה רע, הוא לא רואה חטא ביעקב, הוא לא רואה שטות, רע, אנחנו יכולים לחשוב איך בדיוק לתרגם את המילה עמל בישראל. ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו — ה’, אלוקיו, עמו, ותרועת מלכו — אז כאן המלך הוא לא מלך מואב, המלך הוא מלך, שזה מקביל לה’ אלוקיו, או אלוקיו כלומר מלכו, אלוקיו זה דבר דומה, הוא המנהיג שלהם, הוא עמו, אז ה’ עמו. התרועה שלו אולי גם ממש פירושה כמו תרועה, כמו השופר שלו, השופר שהוא תוקע הוא איתם. בעצם אלוהים איתם, הוא לא רוצה לראות רע איתם.
הקשר ההיסטורי של הקב”ה: יציאת מצרים
והוא לא רק נמצא איתם מעכשיו, זכרו שאמרתם, אל מוציאם ממצרים — כן, כמו שרש”י שם לב, זה לא עם יצא ממצרים, אל מוציאם ממצרים, אלוהים הוציא אותם ממצרים, הקב”ה הוציא אותם ממצרים, האל הזה, ההוי”ה הזה, עם הגדולה או הרוממות, הגובה של ראם, שזה כנראה איזשהו סוג של חיה חזקה או גבוהה, יפה, כמו סוג של שור כנראה.
כישוף לא יכול לפגוע בהם
עכשיו אתה מנסה, אתה חושב שאתה הולך לבוא עם איזשהו סוג של כישוף, איזשהו סוג של טקסים לקלל אותם, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל — אין נחש שעובד על יעקב, הם חזקים יותר מזה.
פסוק קשה
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל — עכשיו נאמר ליעקב. עכשיו זה קטע שקצת יותר קשה לקרוא, מה שהוא נראה אומר הוא, שוב, מתחבר לנושא, זה אל שהוא זה שמוציא ממצרים, זה האל ה’ אלוקיו, שעמו, אז אתה לא יכול להגיד ליעקב, אתה לא יכול ללכת נגד, כי זה מה פעל אל, זה פעולות האלוהים, זה הכי טוב שאני יכול לעשות לעת עתה.
דימוי האריה: כוחו של ישראל
שני השורות האחרונות של השיר הזה, זה חוזר לדרך שבה הוא תיאר את זה בשיר הראשון, ומתאר את הכוח, האומץ הגדול והכוח של האומה הזאת. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא — לביא וארי הם שתי מילים לאריה, אולי צעיר או זקן, אני לא יודע, הוא קם כמו אריה, ולא ישכב עד שיאכל מה שהאריה אוכל, כמו טרף זה אריה שטורף, כובש חיות אחרות, ושותה את דם אויביו. וזה גם, אז יש את המקבילה הזאת בין אכילה ושתייה, כמובן שאף אחד לא שותה את דם האויבים שלו ממש, אבל זה ביטוי לניצחון במלחמה והרג.
הטיעון הנגדי החכם של בלק: פשוט תשתוק
אז עכשיו בלק כבר כועס, והוא לא מגיב, מה עשית, כי הוא כבר יודע את התשובה, הוא כבר יודע את התשובה לשאלה ששאל בפעם הקודמת, ביקשתי ממך לקלל ואתה ברכת, הוא יודע את התשובה, התשובה היא ה’ אמר לך.
אז בלק אומר לבלעם, אתה יודע מה, יש לי פתרון בשבילך. אוקיי, אתה יודע מה, אלוהים לא רוצה לקלל אותם, אוקיי, אני לא יכול ללכת נגדך, אתה לא יכול ללכת נגד זה, אבל מי הכריח אותך לברך אותם? לפחות פשוט תשתוק, אם אלוהים רק רוצה לברך, פשוט תהיה שקט.
תשובת בלעם: מצוות עשה לדבר
ובלעם עונה, לא, לא הבנת מה אמרתי. לא התכוונתי רק לומר, ה’ תמיד, ה’ פירושו אני אשמור, אני לא אלך נגד ה’, זה נכון, אבל מלבד זה שאני לא יכול ללכת נגד ה’, יש לי גם מצוות עשה, כל מה שה’ אומר לי לעשות, אני חייב לעשות את זה, זה כמו מצווה, אני אעשה. אז ביקשת ממני לצאת מהבעיה על ידי שתיקה, כמו לעשות וטו כיס, זה לא יעבוד. אם ה’ אומר לי לומר משהו, אני חייב לומר את זה.
הכנה למחזור השלישי: ראש הפעור
אוקיי, עכשיו בלק עדיין לא מיואש, הוא עדיין מנסה פעם שלישית. בלק אומר לבלעם, אוקיי, תן לי לקחת אותך למקום אחר. עכשיו אנחנו כבר מבינים שזה אלוהים שאנחנו צריכים לפייס כאן, שאנחנו מבינים את זה, אולי ניקח אותך למקום שלישי, אולי נהיה ישירים, אולי נהיה נכונים בעיני אלוהים, ותקלל אותו, תקלל את העם בשבילי משם.
האפשרויות הפרשניות של שינויי המקום
אז שוב, נראה שהמקומות האלה אמורים איכשהו להראות את החולשה של העם, אולי כפי שאנחנו רואים, בלק, בלעם מתרשם כל הזמן מהחולשה של העם, או מהכוח של העם, ואנחנו יכולים גם לפרש את זה אם אתם רוצים, רוחנית הוא רואה את המעשים הטובים שלהם, הם אנשים טובים, אולי מהצד השני, הוא יוכל לראות איזושהי חולשה, הוא ימצא. אנחנו יכולים לפרש את זה במונחים אסטרטגיים, הוא מחפש דרך להיכנס לסוג של חולשה, ואז כנראה מבין שמה שאלוהים עושה זה גם הכוח שיש להם, אז הוא הולך למצוא איזושהי חולשה, איזושהי זווית להיכנס. או שאתה יכול לפרש את זה רוחנית כמציאת איזשהו חטא או איזושהי בעיה, כמו שאמרנו, להביט און ביעקב, אולי נמצא איזה און.
המקום השלישי: ראש הפעור
אז זה מה שהוא עושה, הוא לוקח אותם למקום שלישי, ראש הפעור. ופעור כנראה זה גם שם של הר, וכמובן שאנחנו יודעים שיש גם בעל פעור, הבעל של פעור, זה המשמעות המילולית של זה, נכון, האל שנקרא בעל, בעל זה פשוט מילה לאדון, נכון, האדון של פעור. והנשקף על פני הישימון — שממנו יש נוף של הישימון, ושל המישור הזה שנקרא ישימון.
ואותו תהליך, שבעת המזבחות, עם שבעה פרים, שבעה אילים, והם עושים את זה. ועכשיו אנחנו הולכים לעצור, כי הפרק נעצר כאן, מאיזושהי סיבה מוזרה, אז נעצור גם, ונמשיך את הנבואה השלישית והרביעית, שהיא לא באמת חלק מהסיפור, כי אין את כל התהליך בה, בפרק הבא.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Bamidbar Chapter 23 – Transcript
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 23 — Bilam’s Prophecy Cycles
The Three-Part Structure of the Bilam-Balak Narrative
The story of Bilam and Balak has three major parts: (1) Balak sending messengers to Bilam and their dialogue, (2) Bilam’s journey with the donkey and the angel, and (3) the central section — Bilam and Balak together attempting to produce curses. Everything in this narrative happens in threes: the donkey was struck three times, and while the messenger dialogues only happened twice (first refusal, then acceptance), the meeting with Balak himself functions as a third iteration of that same dialogue, with Balak asking “could I not honor you enough?” and Bilam responding that it’s not about honor but about speaking only what Hashem says.
Geographic Staging and Pacing (End of Chapter 22 into Chapter 23)
The chapter division is slightly off — the chapter should really begin with “Vayehi Baboker” at the end of chapter 22. The locations matter, though their precise geography is unclear. Balak and Bilam first meet at Ir Moav (the city of Moav, at its border). They then go to Kiryas Chutzos, where Balak makes a *zevach* (feast/sacrifice) and sends portions to Bilam — this functions as a reconciliation gesture, showing he’s not truly angry despite their earlier argument. They sleep over, and the repeated sleeping-overs both pace the narrative and likely carry deeper significance. In the morning, Balak takes Bilam to Bamos Baal — a high place (*bamah*) named after the Canaanite deity Baal — from which Bilam can see *ktzeh ha’am*, part of the people but not all, since the camp is too large to view from any single elevated point.
The Sacrificial Preparation — Karbanos as a Vehicle for Prophecy
Bilam instructs Balak to build seven altars and prepare seven oxen and seven rams. This reveals something never made explicit in all of Sefer Vayikra’s discussion of karbanos: sacrifices are a mechanism for receiving prophecy. You want God to speak to you? Bring a karban. A precedent appears in the Sotah ritual, where God reveals whether the woman sinned through a Karban Mincha — and indeed every Karban Mincha is really a way of revealing God’s will, which is why Tefilas Mincha commemorates this. Balak follows Bilam’s instructions, and they both sacrifice one bull and one ram on each altar.
How Bilam Receives Prophecy (Pesukim 3–6)
Bilam tells Balak to stand on his olah (*hityatzev al olasecha*) — a ritual standing, being part of the process — while Bilam goes off walking alone. He says “perhaps” (*ulai*) God will come to meet him (*yikareh*). The word shefi describes Bilam’s mode of walking — some kind of meditative practice, walking alone deep in thought, his known method for inducing prophecy.
It works: *Vayikar Elokim el Bilam* — God meets Bilam. The word *vayikar* means something like a chance meeting or encounter. Bilam reports to God that he has prepared the seven altars and sacrificed on each — essentially saying “I’ve done my part, now you do yours.”
*Vayasem Hashem davar befi Bilam* — “He placed a word in Bilam’s mouth.” The Midrash reads this hyper-literally (like a bit placed in an animal’s mouth to lead it), but idiomatically it simply means God gave him a message to deliver. God tells him: return to Balak and speak this.
The First Mashal/Prophecy (Pesukim 7–10)
Bilam returns to find Balak still *nitzav al olato* (standing on his offering) with all the princes of Moav. *Vayisa meshalo* — he raises his mashal, beginning to speak prophetically in poetic form. The poem follows classic biblical parallelism throughout:
– Origin: *Min Aram yancheni Balak, melech Moav mehararei Kedem* — Balak led me from Aram / the king of Moav from the mountains of the East (Mesopotamia).
– The request: *Lecha ara li Yaakov, ulcha zo’ama Yisrael* — Come curse Yaakov / raise anger against Yisrael. The Yaakov-Yisrael pairing is the most basic poetic parallelism for referring to the people.
– The refusal: *Ma ekov lo kabo El, uma ez’om lo za’am Hashem* — How can I curse what God has not cursed / rage against what Hashem has not raged against? (*Ara* and *kavah* are synonyms for cursing.)
– The vision: *Ki merosh tzurim er’enu umigva’os ashurenu* — From the tops of rocks I see them / from the hills I behold them. This parallels Bilam’s own description of coming from mountains.
– Their distinctiveness: *Hen am levadad yishkon uvagoyim lo yitchashav* — A people dwelling alone / not reckoning itself among the nations — meaning they are stronger than everyone, unafraid.
– Their multitude: *Mi manah afar Yaakov umispar et rova Yisrael* — Who can count the dust of Yaakov / the *rova* of Yisrael? The dust may evoke the dust cloud raised by a great marching army. *Rova* is difficult to translate but parallels *afar* — perhaps referring to their encampment quarters.
– The wish: *Tamos nafshi mos yesharim utehi acharisi kamohu* — May I die the death of the upright / may my end be like theirs. *Acharis* means having a good end, as frequently in Tanach. The mention of death seems odd since death isn’t good, but the meaning is: if you have a great life, you have a good death. Bilam is expressing envy — he wishes he could be like them.
Balak’s Reaction and Bilam’s Refrain (Pesukim 11–12)
Balak is furious: “What have you done? I brought you to curse my enemies and you’ve blessed them!” Bilam responds with what becomes his constant refrain: “I can only speak what Hashem puts in my mouth.” This completes the first cycle.
The Second Cycle: Change of Location — Sedei Tzofim, Rosh HaPisgah
Balak’s strategy is to take Bilam to a different vantage point. The rationale for changing geographical locations is not entirely clear, but the idea seems to be that Bilam sees the people in a certain way that causes him to prophesy favorably — perhaps from a different angle he’ll see something that enables a curse. They go to Sedei Tzofim, Rosh HaPisgah — notably the same Pisgah where Moshe later dies. *Pisgah* is likely originally a proper place name, not a generic word for “peak,” though it came to be used that way.
The same ritual repeats: seven altars, an ox and ram on each. Bilam uses the same language — אקרה (*ikareh*) — the nifal form, meaning “I will prepare myself so that Hashem should meet me,” positioning himself as the passive recipient of divine encounter.
A Subtle Narrative Difference in the Second Cycle
A notable difference: in the first cycle, Hashem simply places words in Bilam’s mouth and he begins speaking. In the second cycle, Balak already knows Bilam’s claim and asks directly: “What did Hashem speak to you?” This reflects the progression of the dialogue — Balak has internalized that Bilam claims to be merely a mouthpiece.
The Second Prophecy: God Does Not Change His Mind (Pesukim 18–24)
Addressing Balak — A Demotion
Bilam opens by addressing Balak: קום בלק ושמע, האזינה עדי בנו צפור — “Stand up, Balak, and hear; listen to me, son of Tzippor.” In the first prophecy, Balak was addressed as *Melech Moav* (King of Moab); now he is merely *ben Tzippor* (son of Tzippor). This represents a demotion in the rhetorical framing.
The Core Theological Argument
The central theme of this second prophecy is that God does not change His mind. לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם — God is not a man who lies or a human who regrets. A person speaks and doesn’t follow through (*veyikhazev*), or speaks and changes his mind (*velo yekimenah*). But God: הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה — “I have received a blessing and I will not return it.” The message to Balak is pointed: you think changing the angle will change God’s decision? It won’t.
Shift in Perspective — From the People to God
The first prophecy focused on the greatness of the people themselves — their origins, their distinctiveness, their multitude. The second prophecy shifts to God’s perspective on Israel:
– לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל — God does not see sin in Jacob, does not see evil/trouble in Israel.
– ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו — “Hashem his God is with him, and the *teruah* of the King is among him.” Here *melech* (king) is not the King of Moab but parallels *Hashem Elokav* — God is their king. *Teruah* may also be understood literally as the shofar blast — God’s presence is tangibly with them.
God’s Historical Relationship — The Exodus
אל מוציאם ממצרים — “God took them out of Egypt.” As Rashi noted in the first prophecy, the people didn’t just leave Egypt on their own (*am yatza*); God actively brought them out. This *Kel* acts with כתועפות ראם — the power/majesty of a *re’em* (apparently a strong, tall animal, a type of ox).
Magic Cannot Touch Them
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל — There is no divination that works against Jacob, no sorcery against Israel. This directly addresses Balak’s strategy: you think you can come with *kesamim* (magical rituals) to curse them? They are stronger than that.
A Difficult Verse
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל — This verse is harder to parse. The best reading connects it to the overarching theme: what is happening to Israel is *God’s activity* (*mah pa’al El*). You cannot go against it because it is divine action.
Israel’s Power — The Lion Imagery
The poem concludes with imagery paralleling the first prophecy’s description of national power: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא — the nation rises like a lion (*lavi* and *ari* being two words for lion, perhaps young and old). לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה — “He will not lie down until he devours prey and drinks the blood of the slain.” The eating/drinking parallelism is idiomatic for military victory, not literal blood-drinking.
Balak’s Clever Counter-Argument (Pasuk 25)
This time Balak doesn’t ask “what have you done?” because he already knows the answer from the first cycle. Instead, he makes a sharper argument: גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו — “Fine, don’t curse them. But who forced you to *bless* them? At least be silent! If God won’t let you curse, just say nothing.”
Bilam’s Response: Positive Obligation, Not Just Restraint (Pasuk 26)
Bilam’s answer reveals an important distinction: כל אשר ידבר ה’ אותו אעשה — “Whatever Hashem speaks, I must *do*.” Previously he said אשר ישים ה’ בפי אותו אשמר לדבר — *eshmer* (I will guard/keep) is always a *lo ta’aseh*, a negative commandment: I will not go against Hashem. But now he adds the positive dimension: e’eseh — I must actively do what God commands. It’s like a *mitzvat aseh* (positive commandment). Balak’s suggestion of a “pocket veto” through silence won’t work — if God tells Bilam to speak a blessing, he *must* speak it.
Setup for the Third Cycle — Rosh HaPeor (Pesukim 27–30)
Balak is still not discouraged. He proposes a third location, now explicitly framing it in theological terms: אולי יישר בעיני האלהים — “Perhaps it will be right in God’s eyes” to curse from there. The interpretive possibilities for what these location changes represent include:
1. Strategic: Bilam keeps being impressed by Israel’s strength; perhaps from another angle he’ll find a weakness, a way in.
2. Spiritual: Perhaps he’ll find some *aven* (sin) — since God said He doesn’t see sin in Jacob, maybe from another vantage point some sin will be visible.
They go to Rosh HaPeor — Peor being a mountain name (the same Peor of *Baal Peor*, literally “the lord of Peor”), overlooking the *yeshimon* (plain/wilderness). The same ritual of seven altars with oxen and rams is performed. The chapter ends here, with the third and fourth prophecies to follow.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 23: Bilam’s First Prophecy and Blessing
The Structure of the Bilam-Balak Narrative
So we’re reading Sefer Bamidbar chapter 23, which is the second part of the story of Bilam and Balak. As we’ve discussed, there’s the second major part of the story, which is after the whole part of the first part of Balak sending messengers to Bilam and the whole dialogue between them. The second part of Bilam on the way and the dialogue between him and his donkey and the angel. There is the third part which is really the main part, the central part, which is Bilam and Balak together trying to get Bilam to curse, to give his curses.
We had at the end of the previous chapter, the last chapter, the first meeting of Balak and Bilam, which is really a continuation in some sense of the third part. I said that everything here happens three times, right? He hit his donkey three times. The thing that happened only two times was him having this dialogue or arguing with the messengers of Balak. He came once and he said no and the second time he said yes. But really here’s the third time of that same dialogue because we have Balak himself asking Bilam, well, could I have not honored you enough? And Bilam answering, no, it’s not about the honor. It’s about me being able only to say what Hashem says and so on. That’s sort of the third part.
The Geographic Locations and Pacing of the Story
But that leads us into the main part and this is really where this chapter should start. I think they started it one pasuk after where it should have started. Even if you would have caught it here, it should have started the Vayehi Baboker [and it was in the morning] here in the last pasuk of chapter 22.
Which is that there’s locations and there’s important apparently—I don’t know the geography of these locations very well so it doesn’t mean anything to me—but apparently each of these areas are known places or places which are surrounding the place where the Yidden [Jews] were encamped and so on. So the first place they meet, Balak and Bilam meet in Ir Moav, the city of Moav, and at the border of Moav and wherever the next place is where maybe where Bilam is coming from.
Then they take him to a place called Kiryas Chutzos, which is where they have their first party. He makes a zevach [sacrifice/feast]. He sends Bilam—that’s like sort of the reconciliation, right? We say he’s not really mad at him. He’s inviting him to his party. He’s part of his life, although they had like this little argument a bit before. And then in the morning—that’s where the real main part of the story starts—they sleep over, Bilam and Balak. It’s also important. It also gives a pacing to the story where they keep on sleeping over, but there’s probably some deeper meaning also in this sleeping over.
The First Location: Bamos Baal
And in the morning, Balak takes Bilam to a second place—third, first place if we start counting here from the places where he’s tried to actually give his curses—which is Bamos Baal. Bamos Baal is apparently Bamos in the sense of a high place, a hill called Baal. Baal is of course famously the god of Canaan and so on, the god maybe that’s why it’s named like that. And that’s a place from where we can see some of their people, not all of them. He sees part of them. Apparently it’s a big camp. It’s hard to find like an elevated location from which you can see everything, but he sees some of that. And this is where Bilam is going to sort of look at them and try to give his mashal [parable/prophecy], his prophecy, his curse.
The Sacrificial Preparation: Karbanos as a Vehicle for Prophecy
So the order of this is that Bilam tells Balak you need to build a mizbeach [altar] for me and actually build seven of them and prepare seven oxen and seven rams to slaughter on these seven altars. And this actually reveals a secret to us that we didn’t know in the entire Sefer Vayikra, which talks about karbanos [sacrifices], which is that karbanos are a way to receive prophecy. Right, you want God to speak to you and God to appear to you in whichever way, in whichever modality He appears, one of the ways of doing that is to bring a karban.
We actually did see a sign of this in the story of the Sotah [suspected adulteress] where God reveals if she sinned by way of bringing a Karban Mincha [meal offering]. And I said then that every Karban Mincha really is a way of revealing God’s will in some way. And so Tefilas Mincha [the afternoon prayer], which is a zecher [remembrance] to that—in any case, Bilam commands to have these seven altars with the seven great sacrifices prepared. That will be his way of preparation for prophecy. And that’s what they do. Balak follows him. They both each—vaya’al [and he elevated/offered]—they sacrifice one bull and one ram each on each mizbeach.
How Bilam Receives Prophecy
And now Bilam tells Balak—and here we again have the description of how the prophecy comes to Bilam in a way that we don’t have in most other prophets. Definitely not in the Torah we don’t have for Moshe. We have in a little bit for other prophets in Nach [Prophets].
Bilam tells Balak you stand here. Rashi says stand on your karban, which is apparently a kind of a ritual standing. It’s like stand here, be part of this process. And he will go, go somewhere, go and take some walks by himself. And maybe God will meet me, basically will come across to me and will show me something and I will tell you. So that’s his way of describing how the prophecy will come to him—by some kind of walking, by some kind of meditation, whatever he’s doing, he might speak to him.
Vayelech shefi [and he went shefi]—and shefi is apparently a word, I think a word for this kind of meditation or this kind of preparation that Bilam is doing. To walk in a certain way or walk by himself or walk deep in his thoughts, wherever it is where he meets God. That apparently this is how he knew how to bring the prophecy on him.
God Meets Bilam
And that happens. What he said ulai [perhaps] happens. Vayikar Hashem el Bilam [and Hashem met/encountered Bilam]—God meets Bilam. Vayikar should be translated something like meet or like a chance meeting, but I think that’s the best translation that I can give right now.
And Bilam tells him, look I’ve prepared these seven altars. I’ve sacrificed an ox and a ram on each altar. In other words, when he’s saying, he means to say, okay, like I’ve done my part now you do your part. Right? That’s what he’s saying. He’s like look I’ve given you what you need. So what do you say?
Vayasem Hashem davar befi Bilam [and Hashem placed a word in the mouth of Bilam]. This literally means he put a word in the mouth of Bilam. The Midrash of course exploits the literalism of this saying that it’s like someone putting a—how do you call the thing that you put in the mouth of an animal to lead it or something like that? But this is just an idiom. That means he gave a message, right? I give—to put something in your mouth means I give you a message to give the next person. So he tells him go back to Balak and you’ll speak this. So he has his message.
Bilam’s First Prophecy
And he’s returning. I want to hear the message in one second. Bilam returns to Balak. He’s there still nitzav al olato [standing on his burnt offering], which is like I said part of the process, standing with all the ministers, all the princes of Moav.
Vayisa meshalo [and he raised his parable/prophecy]—and Bilam speaks, this is he raises his mashal, his proverbs, his poem. I’m saying like he starts speaking prophetically. That’s the way it describes it.
The Content of the First Mashal
And what does he do? He gives a prophetic or poetic description of the story of how Balak asked something from him and how he can’t provide it because this nation that he asked him to curse is actually great. And there’s this parallelism here, this dualism, and it’s like all Hebrew poetry or biblical poetry has.
And he starts: Min Aram yancheni Balak [From Aram Balak led me]—Balak has called me or led me from Aram. Melech Moav mehararei Kedem [the king of Moav from the mountains of Kedem]—the king of Moav who’s the same as Balak has led me from the mountains of Kedem. So Kedem is the east where Mesopotamia, where Bilam is from, called Aram, called the mountains of Kedem.
And he asks me: Lecha ara li Yaakov [come curse Yaakov for me], curse Yaakov for me. Ulcha zo’ama Yisrael [and come rage against Yisrael]—zo’ama is another way, means be angry, but some apparently means raise anger against Israel. So we have also this parallelism always Yaakov-Yisrael. That’s the very basic if you want to say something twice. You say use two names. Yaakov-Yisrael are the two names the poetry always uses for the people.
Bilam’s Response: Why He Cannot Curse
Now Bilam responds to Balak’s request in his poetry. Ma ekov lo kabo El [How can I curse what God has not cursed]—what can I curse? God is not cursed. So exactly corresponding to the two things as we saw before. Odah and kovah mean the same thing. So I cannot curse what God is not cursed. I cannot raise anger against what God is not be angering against.
And then he explains sort of why God doesn’t let him curse. Why is God not cursing and describes—remember the blessings of God is not just God sitting there and blessing. Good blessings of God are actions, right? The fact that he gives greatness or gives power to people.
The Vision from the Mountains
Describes God’s blessing: Ki merosh tzurim er’enu [For from the top of rocks I see him]—also, there’s a parallelism here to Bilam describing himself as coming from the mountains of Kedem. He says I’ve seen him from the heads of the great rocks, of the great hills, great mountains. Umigva’os ashurenu [and from the hills I behold him]—geva’os usually is smaller mountains or larger mountains. And I see.
Hen am levadad yishkon [Behold, a people dwelling alone]—I see a people resting or encamping by themselves, in other words stronger than everyone. Uvagoyim lo yitchashav [and among the nations it does not reckon itself]—bagoyim there doesn’t have to count other nations. In other words, he’s stronger than them. He’s not afraid of them.
Their Multitude and Greatness
And he says they’re also great people. There’s many of them. Mi manah afar Yaakov [Who can count the dust of Yaakov]—who can count the dust of Yaakov? So there’s a lot. Afar might mean something like sometimes we see when there’s a great army they walk and there’s like dust coming out of their feet because there’s a great march. Umispar et rova Yisrael [and the number of the rova of Yisrael]—I don’t know. There’s a problem with how to translate the word rova, but it must be a parallel to afar, like the maybe like the quarter where they quarter themselves or something like that.
The Wish to Share Their Fate
And he says—then he ends by saying he wishes to be like them. Tamos nafshi mos yesharim [May I die the death of the upright]—may I die. I think yesharim again, this is a parallelism. Utehi acharisi kamohu [and may my end be like his]—acharis is the end of someone, the end of a person’s life. And may I die correct, straight death and have my end being like that. In other words, I wish I would be like them. They’re going to have a good end.
Like many times in Tanach we see acharis means having a good end. Death is a little weird here because death is not a good thing, but what it means to say is if you have a great life, then you have a good death. That’s really what he’s talking about.
Balak’s Reaction and Bilam’s Refrain
Now this was Bilam’s first prophecy and Balak, of course, is not very happy. Screams at him. What have you done to me? I’ve asked you to curse my enemies and you’ve blessed them. And Bilam answers what is going to be his refrain all the time: I’ve told you already I can only speak what Hashem will put in my mouth. That’s what I keep—what do I keep to speak?
So now—so that’s the first cycle.
Bamidbar Chapter 23 — Bilam’s Second Prophecy and the Setup for the Third
And he says, then he ends by saying he wishes to be like them. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו [Tamot nafshi mot yesharim, tehiy achariti kamohu] — again this is a parallelism. *Achris* is the end of someone, the end of a person’s life. And may I die a correct, a straight death and have my end being like them. In other words, I wish I would be like them, they’re going to have a good end. Like many times in Tanach we see *achris* means having a good end.
Death is a little weird here, because death is not a good thing. What it means to say is if you have a great life, then you have a good death. That’s really what he’s talking about.
Now this was Bilam’s first prophecy, and Balak of course is not very happy. He screams at him, “What have you done to me? I’ve asked you to curse my enemies and you’ve blessed them.” And Bilam answers — what is the refrain going to be all the time? I’ve told you already, I can only speak what Hashem will put in my mouth. That’s what I keep, what I keep to speak. So that’s the first cycle.
The Second Cycle: A New Location at Sedei Tzofim
Second cycle, Balak tells Bilam, you know what, maybe they’ll take you somewhere else, you’ll see him, you’ll see some of him again, just like before they only saw some, but some other angle, maybe you’ll curse me from there. So apparently, it’s not clear what this changing of, like I said, changing geographical locations is supposed to help, but maybe he sees something else, maybe he understands that Bilam sees them in a certain way and that causes him to prophesy like this. He’ll go somewhere else, he’ll see them from a different angle and a different way, he’ll be able to give a curse.
So he takes them to another place called Sedei Tzofim in Rosh HaPisgah. Rosh HaPisgah is also where Moshe died, right? Pisgah might be the proper name of a mountain — we say Pisgah in the sense of a mountain, not a peak, but I think originally Pisgah is just the name of a place.
The Ritual Repeated
And same thing they do again, there’s seven altars, ox and ram in each altar. He tells the same exact thing to Bilam: stand on your *olah* [burnt offering], I will be *ikareh* [I will be met], right? So I’ll be the *nifal* [passive form], what happens to me from the Hashem *yikra* [will meet]. I will prepare myself so Hashem should meet me, I will be meeting towards him.
And the same thing, Hashem meets Bilam and he puts something in his mouth and he tells him this is what you will speak to Balak. And he comes back, same exact words, he’s standing on his *olah* with all the *sarei Moav* [princes of Moab], and Balak asks him, okay, what did Hashem speak?
A Subtle Difference: Balak’s Question
So this is something he didn’t have before. Before, the first time he just faced the *machaneh* [camp], he just starts to speak. Now he already told Balak, Balak, that I will only speak what Hashem speaks to me. So Balak is like, okay, so what did Hashem speak to you? And he starts again, he starts his prophecy again, and he basically has the same, repeats the same thing again, but also relates to the fact that this is the second time.
The Second Prophecy: God Does Not Change His Mind
Addressing Balak — A Demotion in Status
He starts again, he says, first he addresses Balak, he says, קום בלק ושמע, האזינה עדי בנו ציפור [Kum Balak veshema, ha’azina adei beno Tzipor] — stand up Balak, I’m here, the son of Tzippor, listen to me. So again, first he was *Melech Moav* [King of Moab], was the second of Balak, now he’s just the son of Tzippor. So this might be a little demotion for Balak in this language, like the first one was addressing him as the king of Moav, now he’s addressing him as the son of Tzippor.
The Theological Core: God’s Unchanging Nature
And he says, you think that you’re going to get God to change his mind? God is not a man who lies or says something and then makes it false, because he doesn’t follow through. He’s not a man who changes his mind, who regrets. A person, he speaks, says, and he doesn’t do, or he speaks, he doesn’t follow through on what he did, because he changed his mind. But from God, he has taken a blessing from God, this is what God wants to take, he will not return it. God didn’t change his mind, you think you’re going to change his mind by taking it to another angle, it’s the same thing.
Shifting Perspective: From the People to God’s View
And now he speaks more about the perspective of God. In the previous one he only started with the greatness of the people where they come from, and now he’s really speaking from the perspective of God, because remember the subject of this poem is more about God not changing his mind, about God actually loving Yisrael and Yaakov, and not wanting to change his mind.
He says, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל [Lo hibit aven b’Yaakov v’lo ra’ah amal b’Yisrael] — He does not see evil, he does not see sin in Yaakov, he doesn’t see madness, evil, we can think about how to exactly translate the word *amal* in Yisrael. ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו [Hashem Elokav imo, utru’at melech bo] — Hashem, his God, is with him, and the *teru’ah* of his king — so here the king is not the king of Moav, the king is *melech*, which is a parallel to Hashem Elokav, or Elokav meaning his king, his God is a similar thing, he’s their leader, is with him, so Hashem is with him. His *teru’ah* might also literally mean like *teru’ah*, like his horns, his shofar that he blows is with them. Basically God is with them, he doesn’t want to see evil with them.
God’s Historical Relationship: The Exodus
And he’s not only being with them from now, remember you said, אל מוציאם ממצרים [El motzi’am miMitzrayim] — yeah, like Rashi noticed, it’s not *am yatza miMitzrayim* [the people left Egypt], *El motzi’am miMitzrayim* [God took them out of Egypt], God took them out of Mitzrayim, this *El*, this Havayah, with the greatness or the raisedness, the highness of *re’em*, which is apparently some kind of strong or tall, beautiful animal, like a kind of ox apparently.
Magic Cannot Touch Them
Now you try, you think you’re going to come with some kind of magic, some kind of rituals to curse them, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל [Ki lo nachash b’Yaakov v’lo kesem b’Yisrael] — there is no *nachash* [divination] that works on Yaakov, they’re stronger than that.
A Difficult Verse
כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל [Ka’et ye’amer l’Yaakov ul’Yisrael mah pa’al El] — Now we will tell to Yaakov. Now this is a passage that is a little harder to read, what he seems to be saying is, again, connecting to the theme, it’s *El* that is the one that takes out the Mitzrayim, it’s the *El Hashem Elokav*, that’s *imo*, so you can’t tell Yaakov, you can’t go against, because this is *ma’pol El* [the activity of God], this is the God’s activities, that’s the best I can do for now.
The Lion Imagery: Israel’s Power
The last two lines of this poem, it goes back to the way he described it in the first poem, and describes the power, the great courage and power of this nation. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא [Hen am k’lavi yakum v’kh’ari yitnasa] — *lavi* and *ari* are two words for a lion, maybe a young one or an old one, I don’t know, he stands up like a lion, and it will not sleep until he eats what the lion eats, like *teref* is a lion that devours, conquers other animals, and drinks the blood of his enemies. And that’s also, so there’s this parallel between eating and drinking, of course nobody drinks the blood of their enemies literally, but this is an idiom for winning a war and killing.
Balak’s Clever Counter-Argument: Just Be Silent
So now Balak is already upset, and he doesn’t respond, *matas* [what have you done], because he already knows the answer, he already knows the answer to the question he asked last time, I’ve asked you the curse and you’ve blessed, he knows the answer, the answer is Hashem told you.
So Balak tells Balak [sic — Balak tells Bilam], you know something, I have a solution for you. Okay, you know something, God doesn’t want to curse them, okay, I can’t go against you, you can’t go against that, but who forced you to bless them? At least just be silent, if God only wants to bless, just be quiet.
Bilam’s Response: A Positive Commandment to Speak
And Bilam answers, no, you didn’t understand what I said. I didn’t only mean to say, Hashem is always, Hashem means I will keep, I will not go against Hashem, that’s true, but besides from me not being able to go against Hashem, I also have a positive commandment, whatever Hashem tells me to do, I have to do it, it’s like a *mitzvah* [commandment], I will do. So you asked me to get out of the problem by being silent, like doing a pocket veto, that’s not going to work. If Hashem tells me to say something, I must say it.
Setup for the Third Cycle: Rosh HaPeor
Okay, now Balak is not discouraged yet, he’s still trying a third time. Balak tells Bilam, okay, let me take you to another place. Now we already understand that it’s God that we have to placate here, that we get it, maybe we’ll take you to a third place, maybe we’ll be direct, maybe we’ll be correct in the eyes of God, and you’ll curse him, curse the people for me from there.
The Interpretive Possibilities of Location Changes
So again, it seems like these places are somehow supposed to show the weakness of the people, maybe as we see, Balak, Bilam is continuously being impressed by the weakness of the people, or by the strength of the people, and we could also interpret this if you want, spiritually he’s seeing their good deeds, they’re being good people, maybe from the other side, he’ll be able to see some weakness, he’ll find. We can interpret this in strategic terms, he’s looking for a way to get in for a kind of weakness, and then apparently understands that what God is doing is also the strength that they have, so he’s going to find some weakness, some angle to get in. Or you can interpret this spiritually as finding some sin or some problem, like we said, *l’habit aven b’Yaakov* [to see sin in Yaakov], maybe we’ll find some *aven*.
The Third Location: Rosh HaPeor
So that’s what he does, he takes them to a third place, Rosh HaPeor. And Peor apparently is also the name of a mountain, and of course we know that there’s also Baal Peor, the Baal of Peor, that’s the literal meaning of it, right, the God called Baal, Baal is just a word for *adon* [lord], right, the Lord of Peor. V’hanishkaf al pnei hayeshimon [And overlooking the Yeshimon] — from which there’s a view of the *yeshimon*, and of this plane called Yeshimon.
And the same process, the seven *mizbachot* [altars], with seven oxen, seven rams, and they do that. And now we are going to stop, because the chapter stops here, for whichever weird reason, so we will stop also, and continue the third prophecy and the fourth, which is not really part of the story, because there isn’t the whole process in it, in the next chapter.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On