הלכות שבת פרק כ״ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות שבת, פרק כ״ו (רמב״ם)
הפרק הוא הפרק האחרון בדיני טלטול (מוקצה). הוא עובר על סוגים שונים של כלים, דברים ומצבים, וקובע את מעמדם לגבי טלטול בשבת.
—
הלכה א: כלי האורג וחבליו
רמב״ם: כל כלי האורג וחבליו – מותר לטלטלן. אבל הכובד העליון והכובד התחתון אסור לטלטלן לפי שהן נתונים ומחוברים לקרקע. וכן עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקענה בגומא שלהן.
פשט: כלי האורג (הנול) – חוטים, חבלים, קנים – מותר לטלטלם כי הם כלי שמלאכתו לאיסור (אורג הוא אב מלאכה), וכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. אבל החלקים הכבדים (כובד העליון וכובד התחתון) והעמודים אסורים.
חידושים:
1. שני טעמים שונים לאיסור בחלקים הכבדים לעומת עמודים: הכובד העליון והתחתון אסורים לא משום שהם תקועים בקרקע ממש, אלא משום שהם מחוברים כל כך חזק למכונה שהם “יוצאים מתורת כלי” – יש להם דין של “דבר שאינו ניטל”, משהו שנשאר תמיד במקומו כחלק מהמערכת. אפילו כשהם לא תקועים ממש בקרקע, מכיוון שהסדר הוא שהם בדרך כלל “משוקעים בקרקע”, אסור לטלטלם לעולם. זה שונה מחשש פשוט של גומא.
2. עמודים – איסור מעשי: העמודים של הנול היו יכולים להיחשב כלי (הם ניטלים), אבל האיסור הוא שמא יתקענה בגומא שלהן – חשש שיחזירם לגומא שלהם. זו גזירה ישירה של “שמא ישווה גומות.”
3. הבדל בין “ניטל” ל״שמא יתקע”: הכובד מבוסס על העיקרון שאינו נחשב כלי (בטל מתורת כלי), כי הוא חלק מהקרקע/מכונה. העמודים לעומת זאת הם כלי, אלא שיש גזירה מעשית.
—
הלכה בנוגע מכבדות של תמרה
רמב״ם: מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שמותר לכבד בו שבת.
פשט: מטאטאים של ענפי תמר הם כלי שמלאכתו להיתר, כי מותר לטאטא רצפת אבנים בשבת (כפי שהרמב״ם אמר בפרק כ״א בנוגע למלאכת חורש).
חידושים:
1. כלי שמלאכתו להיתר אפילו כשאצלך זה אסור: אפילו אם הרצפה שלך עשויה עפר (שאסור לטאטא בגלל שווי גומות), המטאטא עדיין נחשב כלי שמלאכתו להיתר, כי קיימות מספיק רצפות כשרות שמותר להשתמש בו. מעמד הכלי נקבע לפי השימוש הכללי, לא לפי המצב הספציפי של הבעלים.
2. כלי שהשימוש בו אסור אצל חלק מהאנשים, אינו נעשה כלי שמלאכתו לאיסור – זהו יסוד כללי.
—
הלכה בנוגע לבנים שנשארו מן הבנין
רמב״ם: לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי ראויין לישב עליהן, שהרי שפין אותן ומתקנין אותן. ואם צבר אותן – הרי הקצה אותן ואסור לטלטלן.
פשט: לבנים שנותרו מבניין הן כלי שמלאכתו להיתר כי אפשר לשבת עליהן (הן כבר מלוטשות ומוכנות). אבל אם ערם אותן לבניין עתידי, הן מוקצה.
חידושים:
1. לבנים שונות מעצים גסים: בכרעים של דקל (עצים גסים) צריך לעשות עוד משהו (לתקן, להסיר רסיסים, לייחד לישיבה) כדי שייחשבו כלי. אבל לבנים הן אוטומטית מיוחדות לישיבה כי היצרן/הפועל כבר ליטש אותן (שפין אותן ומתקנין אותן). האדם אינו צריך להוסיף דבר.
2. “הקצה” – מושג חדש: כאן רואים לראשונה את המושג “הקצה” – לא מוקצה משום שאינו ראוי בין השמשות, אלא מוקצה כי האדם החליט באופן אקטיבי שאינו רוצה להשתמש בו כספסל. על ידי הערימה (צבר אותן) הוא מראה שהקצה אותן משימוש ישיבה, והן נעשות “מוכנות לבנין” – בטלות מתורת כלי. זה לא כלי שמלאכתו לאיסור, אלא סוג של מוקצה מחמת גופו דרך הקצאת האדם.
—
הלכה בנוגע חרס קטנה
רמב״ם: חרס קטנה מטלטלין אותה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה בחצר לכסות בה כלי.
פשט: חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים, כי היא ראויה לשמש כמכסה לכלי.
חידושים:
1. “אפילו ברשות הרבים”: לא מדובר על נשיאה ד׳ אמות ברה״ר (שהוא איסור דאורייתא), אלא על טלטול בתוך ד׳ אמות. החידוש הוא: בחצר שיש בה כלים, חרס קטנה אוטומטית שימושית כמכסה. אבל אפילו ברשות הרבים, שלא מזיזים סתם כלים, היה אפשר לחשוב שאינה כלי – בא הרמב״ם ואומר: הואיל והיא ראויה (בחצר), היא תמיד כלי, בכל מקום.
2. קשר למגופת חבית שנפחתה: הרמב״ם למד קודם שמכסה חבית שנשבר – מותר להמשיך להשתמש בחתיכות הגדולות ובשברים. זהו אותו יסוד.
—
הלכה בנוגע כלי שנתרועע
רמב״ם: כלי שנתרועע – לא יטול הימנו חרס לחסות בו את האור, מפני שהוא עושה כלי בשבת.
פשט: כלי חרס שנעשה רעוע/רופף – אסור לתלוש ממנו חתיכה לשימוש (למשל לכסות נר), כי בכך עושה כלי חדש בשבת.
חידושים:
1. האיסור אינו “תולש” אלא “מתקן כלי”: אין צורך לשבור ממש – הכלי כבר נתרועע (רעוע). האיסור אינו על השבירה, אלא על עשיית כלי חדש – חתיכת החרס שהוא מוציא נעשית כלי (מכסה), וזהו תיקון כלי בשבת.
2. הבדל בין חתיכת חרס שמונחת לבד לעומת עדיין בכלי: חתיכת חרס המונחת לבד היא כלי (כמו למעלה – חרס קטנה). אבל כל עוד היא עדיין חלק מהכלי השבור, היא עדיין לא כלי – ועל ידי הוצאתה עושה אותה לכלי.
—
הלכה בנוגע אבנים מקורזלות לבית הכסא
רמב״ם: מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהם. וכמה שיעורן? כדי שלא יגע.
פשט: מותר להכניס שלוש אבנים חלקות לבית הכסא להתנקות בהן (להתנגב). השיעור הוא כזה שאפשר להחזיק בידיים.
חידושים:
1. מדוע רק שלוש? יש דיון ארוך. צד אחד סובר שאבנים הן בעצם מוקצה מחמת גופו (לא כלי), וההיתר הוא רק משום כבוד הבריות. מכיוון שההיתר מוגבל, חכמים התירו רק את המינימום שאדם צריך – שלוש אבנים.
2. הצד השני טוען ששלוש אינו מינימום אלא מקסימום – חכמים הבינו ששלוש הוא מספיק ויותר, ומי שצריך יותר יש לו בעיה רפואית. חכמים היו מומחים בשיעורים כאלה.
3. הצד הראשון עונה: אפילו אם שלוש מספיק, יסוד ההלכה הוא שזהו היתר משום כבוד הבריות, וההיתר מוגבל. אם מישהו צריך באמת יותר, אולי כבוד הבריות עצמו היה מתיר יותר.
—
הלכה בנוגע דבר שהוא קרוב להתפרך
רמב״ם: דבר שהוא קרוב להתפרך – אסור לטלטלו לקנח בו.
פשט: אבן שתתפורר אינה ראויה לקינוח, ולכן אסור לטלטלה.
חידושים: אפילו אם האדם טוען שיש לו עצה שלא תתפורר – שיעור ראוי לקינוח הוא שיעור אובייקטיבי, לא סובייקטיבי.
—
הלכה בנוגע אבנים שנשתקעו בטיט
רמב״ם: ירדו עליהם גשמים ונשתקעו בטיט – אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן.
פשט: אם הוכנו אבנים וירד עליהן גשם והן שקעו בבוץ – אם עדיין רואים את סימנן (רישומן ניכר), מותר לטלטלן. אם לא, אסור.
חידושים: הוצאת אבנים מבוץ יש בה בעיה (אולי סותר או בעיה דומה). אבנים צריכות להיות מיוחדות למטרה זו. רק כשמוצאים אבן שכבר מיוחדת לכך מותר ליטלה. חכמים התירו לנושא זה רק אם רישומן ניכר.
—
הלכה בנוגע אבן שיש עליה טינוף
רמב״ם: אבן שיש עליה טינוף שבאו לקנח בו – מותר לטלטלו ואפילו היא גדולה.
פשט: אבן שכבר מלוכלכת (רואים שכבר נעשה בה שימוש לבית הכסא) – מותר לטלטלה אפילו אם היא גדולה, כי היא כבר מיוחדת למטרה זו.
חידושים: שיעור שלוש אבנים קטנות הוא רק כל זמן שאינה מיוחדת. אבל אבן שכבר הוכחה כמיוחדת (דרך הטינוף עליה), היא כבר כלי לענין טלטול, ומותר אפילו גדולה.
—
הלכה בנוגע צרור לעומת חרס
רמב״ם: הולך ובידו צרור וחרס – לכתחילה מקנח בצרור.
פשט: כשיש אבן (צרור) וחתיכת חרס, יש להשתמש לכתחילה בצרור, כי חרס עלול לחתוך (סכנה).
חידושים:
– צרור הוא מוקצה מחמת גופו (לא כלי), וחרס הוא חתיכת כלי. לכן יש להשתמש לכתחילה בצרור, כי חרס מסוכן (עלול לחתוך).
– אבל אם החרס כבר עובד (הוסרה החדות), עדיף להשתמש בחרס מאשר בצרור, כי חרס הוא כלי וצרור הוא רק היתר משום כבוד הבריות.
—
הלכה בנוגע עשבים רכים וקשים
רמב״ם: עשבים רכים – מקנח בהם; עשבים קשים – מקנח בצרור.
פשט: עשבים רכים מותר להשתמש בהם (הם גם מאכל בהמה, לכן כלי/שימוש). עשבים קשים – לא, כי יש סכנה (כמו חרס), לכן עדיף צרור.
חידושים: נשאלת השאלה האם הטעם בעשבים קשים הוא סכנה (כמו חרס) או משום שהם אינם ראויים למאכל בהמה (ולכן לא כלי). לכאורה צריך להיות גם סכנה.
[דיגרסיה: טישו ודבר שהאור שולטת בו] הגמרא אומרת שדבר שהאור שולטת בו (דבר יבש שיכול להישרף) אסור לקנח בו, כי יש סכנה (עלול לקרוע). לפי זה גם נייר טואלט היה אסור. המנהג הוא להשתמש בטישו. על פי הלכה יש שאלה, אבל המנהג שונה.
—
הלכה בנוגע שיורי מחצלת שבלו
רמב״ם: שיורי מחצלת שבלו – מותר לטלטלן, שמכסין בהן את המטונף. אבל שיורי בגדים שאין בהם שלש על שלש – אסור לטלטלן, שאין ראויין לא לעניים ולא לעשירים.
פשט: שיירי מחצלת בלויה יש להם עדיין שימוש (לכסות מטונף), אבל חתיכות בגדים קטנות (קטנות משלש על שלש אצבעות) אין להן שום שימוש.
חידושים:
– הדין מושווה להלכות טומאה: בגד קטן משלש על שלש אינו מקבל טומאה, כי אינו ראוי לא לעניים ולא לעשירים – כולם זורקים אותו. אותו יסוד מיושם בטלטול.
– יכולה להיות קטגוריה ביניים – משהו שרק עשירים זורקים אבל עניים משתמשים – שיש לו עדיין דין כלי. אבל כשהוא פחות משלש על שלש, הוא כל כך קטן שאף אחד לא משתמש בו.
– “שלש” כאן פירושו שלוש אצבעות, לא שלושה טפחים.
– במחצלות השיירים נשארים שימושיים (לכיסוי), אבל בבגדים מתחת לשיעור אין שום שימוש.
—
הלכה בנוגע שברי תנור
רמב״ם: שברי תנור מותר לטלטלן כי תנור נחשב כלי.
חידושים:
– תנור מעניין כי הגמרא מתייחסת לתנור כמחובר לקרקע, אבל לענין טלטול רואים אותו ככלי.
– בכלים שמלאכתן להיתר, גם השברים נשארים ראויים לשימוש.
– שאלה: באילו דברים, אם חתיכה נופלת, אסור להשתמש? תשובה: משהו שהיה כלי ונשבר בשבת – צריך הועדה (ייעוד/הכנה) לפני שבת.
– כירה שנשברה רגל – אסור לטלטל, לא משום שהיא מוקצה, אלא משום שמא יתקע – חוששים שיתקן את הרגל, שהוא תולדה של בונה.
—
הלכה בנוגע סולם של עליה / סולם של שובך
רמב״ם: סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי. אבל סולם של שובך מותר לטלטלו. אבל לא יעלה כן משובך לשובך… שמא יזדמנו לו גוזלות… ויבוא לצוד. מותר רק בדרך הטיה אבל לא בהלוך.
פשט: סולם לגג (עליה) אינו כלי – הוא מונח תמיד במקום אחד, לא מזיזים אותו. אבל סולם לשובכים (בתי יונים) עשוי להזזה, לכן יש לו תורת כלי.
חידושים:
– מדוע סולם של עליה אינו כלי? לא משום שהוא ממש מחובר לקרקע (הוא לא מחובר), אלא משום שהוא עשוי לשכב במקום אחד – הוא לעולם לא מוזז, לא בשבת ולא בחול. הוא “כמו מחובר לקרקע” באופיו.
– סולם של שובך – מותר לטלטלו כי הוא עשוי להזזה משובך לשובך, לכן יש לו תורת כלי.
– האיסור בשובכים: אפילו לדבר המותר (כמו להאכיל ציפורים) אסור ללכת עם הסולם משובך לשובך, כי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד – חוששים שיבוא לידי ציד.
– מה פירוש “בדרך הטיה ולא בהלוך”? יש מחלוקת בהבנה. הפשט הוא: בחול הולכים עם הסולם באופן שיטתי משובך לשובך – זה אסור בשבת. אבל טלטול בשינוי מותר.
—
הלכה בנוגע קנה שמוסקין בו הזיתים
רמב״ם: קנה שמוסקין בו הזיתים – אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר להשתמש בו לצורך גופו ומקומו.
פשט: מקל שמשתמשים בו להוריד זיתים – כשיש לו תורת כלי, הוא כלי שמלאכתו לאיסור (כי לא מורידים זיתים בשבת).
חידושים:
– קנה שלא משתמשים בו לזיתים הוא סתם חתיכת עץ – לא כלי, אסור בטלטול.
– קנה שמשתמשים בו לזיתים נעשה כלי – אבל הרמב״ם לא מסביר מה בדיוק עושה אותו ל״תורת כלי”: האם מספיק שהשתמשו בו פעם אחת, או שצריך להשתמש בו מספיק פעמים, או שצריך לעשות בו מעשה.
—
הלכה בנוגע קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו
רמב״ם: קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו – אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור.
פשט: מקל שבעל הבית הכין להשתמש בו במקום מנעול (להכניס בבריח לסגור דלת) – רק כשיש לו תורת כלי.
חידושים:
– מה פירוש “אם יש עליו תורת כלי”? המגיד משנה מביא מחלוקת:
– תוספות: פירושו שצריך להיות ראוי לשימוש אחר – צריך שאפשר להשתמש בו לעוד משהו.
– שיטה אחרת: צריך לעשות מעשה בקנה (שריטה, צביעה, ייפוי) – רק שימוש כמנעול לא עושה אותו לכלי.
– שאלה: האם הנפקא מינה היא האם מותר פותח ונועל (לפתוח/לסגור) בו, או האם מותר להשתמש בו לדברים אחרים (לצורך גופו ומקומו)? פותח ונועל לכאורה היה מותר אפילו כלצורך גופו, והשאלה היא על שימושים אחרים.
– [דיגרסיה: טלטול לעומת שימוש בדלתות] – דלת/חלון על צירו – פתיחה/סגירה אינה טלטול. אבל כשהוא נופל מהציר, אז זו כבר שאלת טלטול. הקנה מונח לכאורה ליד הדלת (לא בדלת), לכן זו שאלת טלטול.
– עיקר החידוש: אפילו משתמשים בקנה למשהו (כמו מנעול), צריך עדיין משהו נוסף שיעשה אותו לכלי. רק ייעוד (הקצאה למלאכה) לבדו אינו מספיק.
—
הלכה בנוגע דלת שיש לה ציר / דלת שאין לה ציר
רמב״ם: דלת שיש לה ציר, אפילו שאין לה עתה ציר, אבל שכינה ליתא במקום מוקצה – הרי הקצה אותן מלטלטלן.
פשט: דלת שיש לה (או הייתה לה) ציר, אבל הונחה במקום מוקצה – אסורה בטלטול כי הוקצתה.
חידושים:
– מה פירוש “מקום מוקצה” כאן? לא מוקצה מחמת איסור טלטול, אלא מוקצה מדעתך – מקום שלא משתמשים בו בקביעות (כמו איפשהו בחצר). המושג “מוקצה” במשמעותו המקורית – הונח בצד, הופרד.
– מוקצה הוא מעשה של האדם, לא של התורה – מוסבר במפורש שמוקצה פירושו תמיד “הונח בצד” על ידי האדם – “הקצה אותן מלטלטלן.” זהו מעשה שהאדם עושה, לא דין שהתורה קובעת.
– הערה כללית: כל ההלכות בפרק זה סובבות סביב מה נקרא כלי ומה לא נקרא כלי – אל
ה בעצם הלכות כלים בהקשר של הלכות טלטול/מוקצה של שבת.
—
הלכה בנוגע חרקים, מחצלת הנגררת
רמב״ם: חרקים (חתיכות עץ/קוצים דוקרניות) שמשתמשים בהם לסתום פרצה, ומחצלת הנגררת שגוררים לסגור חלון – בזמן שהן קשורות ותלויות בכותל, סותמין בהן. ואם לאו, אין סותמין בהן.
פשט: כשהדברים קשורים ותלויים ליד הקיר/דלת, מותר להשתמש בהם לסתימה, כי הקשירה מראה שהם מיוחדים למטרה זו. אם לא – אסור.
חידושים:
– כשהם לא מונחים במקום מוקצה (אלא ליד הפתח), היה מותר כי רואים שהם מיוחדים לפתח.
– קשירה כסימן – הקשור ותלוי אינו הכרח תפקודי אלא סימן/ראיה שזה מיוחד למטרת הסתימה.
—
הלכה בנוגע דלת שהיא לוח אחד
רמב״ם: דלת שהיא חתיכת עץ אחת (לוח אחד), שמסירים ומחזירים. אם לא היה לו למטה כן כמו אסקופה – אינו נועלין בו. אם יש לו למטה חתיכה רחבה יותר (כמו אסקופה/מעמד) – מותר.
פשט: ה״אסקופה” היא חתיכת עץ רחבה יותר בתחתית הדלת שעוזרת לה לעמוד. זה מראה שהיא כלי – דלת גמורה, לא סתם חתיכת עץ.
חידושים:
– אסקופה על הדלת עצמה – ה״כן כמו אסקופה” היא על לוח הדלת עצמו (למטה הוא רחב יותר), לא על הפתח. זה עושה אותה לכלי.
– בלי זה – כאילו בונה – בלי האסקופה זה כמו “כאילו בונה” (בונה), כי לא ניכר ככלי.
—
הלכה בנוגע נגר שיש בראשו גלוסטרא
רמב״ם: נגר (חתיכת מתכת/עץ שמשתמשים בה במקום מנעול) – אם יש בראשו גלוסטרא (חתיכה גדולה יותר למעלה, כפתור), הוא מוכן ככלי ומותר להשתמש. אם לא – אסור, כי הוא מוקצה מחמת גופו.
פשט: הגלוסטרא (כפתור למעלה) מראה שזה לא סתם חתיכת עץ אלא כלי העשוי למטרה זו.
חידושים:
– נגר בלי גלוסטרא – אם היה קשור ותלוי בדלת – אם לנגר אין גלוסטרא אבל הוא קשור ותלוי בדלת, מותר גם כן להשתמש. אבל הרמב״ם לא אומר את המילה “כלי” בזה – הוא אומר רק שמותר להשתמש. פירוש: הוא לא מקבל “תורת כלי” (אי אפשר להשתמש בו לדברים אחרים), אלא מותר ספציפית לדלת שהוא תלוי בה.
– אגודו עמו לעומת אגודו קבוע בדלת – כשהחוט בא עם הנגר כשמוציאים אותו – מותר. אבל כשהחוט נשאר בדלת והנגר יוצא לגמרי (נשמט) – אסור, שאין עליו תורת כלי, והרי הוא כעפר הארץ. הנגר בלי חיבורו לדלת הוא כמו עפר – בכלל לא כלי.
– נפקא מינה מעשית: חתיכת עץ שתוקעים בדלת כמנעול – צריך לשקול אם זה מותר. צריך להיות או גלוסטרא (ניכר שזה כלי), או קשור ותלוי. היום לא מתגלגלות סתם חתיכות עץ, אז אולי כשחתיכת עץ מונחת ספציפית ליד דלת ניכר שהיא מיוחדת לכך – אבל צריך עדיין לשקול.
—
הלכה בנוגע מנורה של חוליות
רמב״ם: מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה – אין מטלטלין אותה, שמא יחזירנה בשבת (שמא יבנה).
פשט: מנורה המורכבת מחוליות נפרדות (חתיכות) – אסור לטלטלה, כי חוששים שיחזיר אותה יחד בשבת, שזה בונה.
חידושים:
– לא רק כלי שמלאכתו לאיסור – לפי ההלכה הרגילה כלי שמלאכתו לאיסור היה מותר לצורך גופו ומקומו. כאן יש גזירה מיוחדת משום בונה – שמא יחזירנה – שעושה אותה אסורה אפילו לצורך גופו ומקומו.
– במנורה אמיתית של חוליות אין הבדל בין גדולה לקטנה – כל הגדלים אסורים.
—
הלכה בנוגע מנורה שנראית כבת חוליות
רמב״ם: היו בה חקוקין ונראית כבת חוליות (יש בה חריצים ונראית כחוליות אבל היא באמת חתיכה אחת): אם גדולה ונטילתה קשה – אסור לטלטלה. אם קטנה – מותר.
פשט: כשאינה באמת חוליות נופל החשש של בונה. אבל מנורה גדולה מאוד (שאי אפשר לקחת בשתי ידיים) היא מוקצה מחמת כובדו.
חידושים:
– שתי בעיות נפרדות – במנורה של חוליות הבעיה היא שמא יבנה. במנורה שאינה חוליות אבל גדולה – הבעיה היא מוקצה מחמת כובדו (דבר שאי אפשר לקחת בשתי ידיים לעולם לא משתמשים בו ככלי).
– במנורה שרק נראית כשל חוליות: מנורה גדולה מותר, כי כולם יחשבו שהיא באמת של חוליות (בעל הבית לא חושש); מנורה קטנה אסור, כי נראה שבעל הבית מקפיד עליה.
—
הלכה בנוגע מנעל שעל גבי אימום
רמב״ם: מנעל שעל גבי אימום – שולטלו בשבת.
פשט: אימום הוא כלי (תבנית סנדלר) שעליו מעצבים נעליים. מותר להוריד את הנעליים מהאימום בשבת.
חידושים:
– האימום הוא כלי שמלאכתו לאיסור – משתמשים בו למלאכות כמו מעבד (עיבוד עור), אחת מל״ט מלאכות. כשמורידים את הנעליים, מזיזים מעט את האימום.
– היתר הרמב״ם הוא לא רק משום שהוא אינו מתכוין (הוא לא נוגע באימום ישירות), אלא משום שהאימום הוא כלי שמלאכתו לאיסור – שמותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו. לכן מותר לגעת באימום כדי להוציא את הנעליים.
—
הלכה בנוגע מכבש – פרס של בעלי בתים לעומת של כובס
רמב״ם: מכבש של בעלי בתים – מתירים (מותר לפתוח כדי להוציא כלים). אבל של כובס – הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.
פשט: פרס ביתי (לגיהוץ/החלקת בגדים) מותר לפתוח בשבת כדי להוציא את הכלים. אבל פרס מקצועי של כובס (מכבס) הוא מוקצה מחמת חסרון כיס – אסור בכלל לפתוח אותו.
חידושים:
– מדוע אסור להניח (להוריד) את המכבש? כי זה תיקון כלי – הוא מחליק/מגהץ את הבגד, שזה מתקן דרבנן. זה מתאים למה שלמדנו קודם שאסור אפילו לקפל בגדים.
– ההיתר של “מתירים” פירושו: אפילו הכלים מונחים בפרס, הם לא מוקצה – אין דבר כזה שכלי נעשה מוקצה רק משום שהוא מונח בפרס.
– של כובס הוא מוקצה מחמת חסרון כיס כי: (א) זו מכונה יקרה, (ב) הוא חס עליה, (ג) הוא משתמש בה רק לדבר האסור (מלאכתו), לא לשום מטרה אחרת. לכן אסור בכלל לפתוח אותו, אפילו לא כדי לשחרר כלים ממנו.
—
הלכה בנוגע גיזי צמר
רמב״ם: גיזי צמר העומד לתלות בהם – מקפיד עליהם. לפיכך אם ייחדן – מותר.
פשט: חתיכות צמר שמחזיקים לעסק (לעשות בגדים) – מקפידים עליהם, הם מוקצה מחמת חסרון כיס. אבל אם ייחד אותם לשימוש אחר, מותר.
—
הלכה בנוגע עורות
רמב״ם: השולחים עורות – ברשותו של בעל הבית מותר, ברשותו של אומן – מקפיד עליהם.
חידושים:
– כנראה מדובר על חתיכות עור קטנות, לא חתיכות גדולות של עור. כי עור הוא דבר חזק שאפשר להשתמש בו בכל מקרה – הוא לא כל כך רגיש. אבל חתיכות קטנות הן עדינות וצריך לשמור עליהן.
—
הלכה בנוגע גרף של רעי
רמב״ם: כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן – אם היה בחצר שיש בה בני אדם, מותר להוציא לאשפה או לבית הכסא, והוא הנקרא גרף של רעי. ואם היה בחצר אחרת – כופין עליהם כלי כדי שלא יצאו קטנים וילכלכו בהם.
פשט: דבר מגעיל בחצר שאנשים נמצאים בה – מותר להוציא לאשפה או לבית הכסא (זה נקרא “גרף של רעי”). בחצר שאין נמצאים בה – אסור להוציא, אלא מכסים עליו בכלי.
חידושים:
– קיא = הקאה; צואה = מה שיוצא (אולי מבהמה).
– עצת הרמב״ם “כופין עליהם כלי” היא האלטרנטיבה כשאי אפשר להשתמש בהיתר של גרף של רעי.
—
הלכה בנוגע רעי על פני הקרקע
רמב״ם: רעי על פני הקרקע – דורס עולות ויורדות (דורכים עליו תוך כדי הליכה).
חידושים:
– אסור לעמוד ולדרוך עליו במכוון (כי נראה כאילו הוא עוסק בשווי גומות – מיישר גומות בקרקע). אבל תוך כדי הליכה מותר לדרוך עליו, אפילו בכוונה מסוימת.
– הענין אינו מוקצה, אלא שווי גומות.
—
הלכה בנוגע קנוניא
רמב״ם: מטלטלין את הקנוניא אף על פי שיש בה שברי עצים, מפני שהיא כגרף של רעי.
פשט: קנוניא (כלי לאפר ליד התנור) מותר לטלטלה אפילו יש בה שברי עצים (שהם עצמם מוקצה), כי כל הקנוניא נחשבת כגרף של רעי.
חידושים:
– שברי עצים עצמם הם מוקצה (לא ראויים לכלום). אבל מכיוון שחלק מהכלי (האפר) הוא גרף של רעי, מותר לטלטל את כל הכלי ביחד.
– נפקא מינה מעשית: הוצאת אשפה מהבית – באשפה יש תערובת: דברים שהם כלים (מותר), דברים שהם אשפה/גרף של רעי (מותר מדין גרף של רעי), ודברים אחרים.
—
הלכה: אין עושין גרף של רעי לכתחילה
רמב״ם: אין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת.
חידושים:
– מה פירוש “אין עושין”? אסור לייחד כלי בשבת שיהיה גרף של רעי. למשל: אסור להניח כלי מתחת למקום הטינוף כדי שייפול לתוכו, כי אז עושים לכתחילה גרף של רעי.
– אבל מה שנעשה מאליו – מותר להוציא.
– היתר גרף של רעי הוא רק בדיעבד – לאחר שכבר קיים. אסור לכתחילה ליצור את המצב.
– “גרף” פירושו הכלי עצמו – המגרפה (יעה).
[דיגרסיה: אשפה בשבת — דיון רחב]
– הוצאת אשפה בוודאי מותרת – זה גרף של רעי שמפריע.
– הכנסה – זו השאלה של “עושה גרף של רעי לכתחילה.” כשמכניסים לכלוך לשקית אשפה נקייה, עושים לכתחילה גרף של רעי.
– אבל – בבית רגיל באשפה תמיד יש גם דברים מותרים (אוכל שראוי למאכל אדם/בהמה). אפשר לומר שזה עושה את זה מותר לנשיאה?
– קושיא על זה: זה “קלקולא דתקנתא” – זורקים דברים טובים לאשפה כדי שיהיה מותר לשאת?
– הצעת תירוץ: ברגע שמכניסים אוכל לאשפה, הוא נעשה בחינת “רעי” – הוא לא עוד דבר טוב.
– קושיא על התירוץ: זה לא מספק – זה לא יותר גרוע מבשר תפל או בשר חי שראוי ל״סרוויוור.” מכיוון שהכניסו אותו לאשפה, זה לא משנה את המציאות – זה עדיין דבר שמותר בטלטול.
– מסקנה מעשית: שאדם ישאיר לכלוך על השולחן – בוודאי לא יכול להיות. חייב להיות איזה אופן שזה מותר. אבל כשהאשפה כבר מונחת בחוץ (לא במקום שמפריע), אסור סתם להזיז – אין בזה צורך. ארגון אשפה – זה למוצאי שבת.
—
הלכה י״ד: שמן היוצא מתחת הקורה
רמב״ם: שמן היוצא מתחת הקורה בשבת, ודבש היוצא מכוורתו, ובכי תמרים, ושקדים המוכנים לסחורה – מותר לאכלם בשבת.
פשט: שמן שזורם מבית הבד (מכבש שמן) בשבת, דבש מכוורות, מיץ תמרים, שקדים שהונחו לסחורה – מותר לאכול בשבת.
חידושים:
– “שמן היוצא” לא פירושו “שמן הנסחט” – מדובר רק כשהסחיטה כבר התחילה ערב שבת מבעוד יום, והשמן זורם בשבת מעצמו. אם עושים את עצם מלאכת הסחיטה בשבת – אסור.
—
הלכה בנוגע אוצר של תבואה
רמב״ם: אפילו אוצר של תבואה, תבואה העומדת לסחורה – אוכל להסתפק ממנו בשבת.
פשט: אפילו תבואה המונחת באחסון למכירה – מותר לאכול ממנה בשבת.
—
הכלל הגדול: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל
רמב״ם: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא.
חידושים:
– זהו היסוד העקרוני של הרמב״ם: באוכלין לא אומרים מוקצה. כל אוכל רואים כראוי לאכילה – לא אומרים “אינו ראוי” או “הוא לא תכנן לאכול אותו בשבת.”
– אוכל אדם יכול תמיד לאכול – הוא תמיד מוכן, אין מוקצה באוכלין.
—
הלכה בנוגע גרוגרות וצימוקים שבמוקצה – היוצא מן הכלל
רמב״ם: חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה, שבזמן שמייבשין אותן הואיל והם מסריחות בינתים ואינן ראויין לאכילה.
פשט: כשמייבשים פירות (תאנים וצימוקים) לסחורה, בינתיים הם מסריחים וממש לא ראויים לאכילה. זה המקרה היחיד שאוכל הוא מוקצה בשבת.
חידושים:
– ההבדל הוא: חתיכת אוכל שלא רוצים לאכול אבל אפשר – אינה מוקצה; רק משהו שממש לא ראוי לאכילה. בגרוגרות וצימוקים – הוא הניח אותם בצד (מוקצה = הונח בצד) וחזק בדעתו שהוא לא מתכנן לאכול אותם, וגם הם ממש לא מאכל אכילה.
– הבדל בין שבת ליום טוב: יום טוב כן אסור אוכל שהוא מוקצה (יותר מחמיר). בשבת אין דבר כזה אוכל מוקצה, חוץ מהיוצא מן הכלל האחד הזה.
– ביצה שנולדה בשבת: ביצה שיצאה בשבת היא גם בעיה, אבל זה לא נקרא מוקצה אלא נולד, שזו קטגוריה נפרדת.
—
הלכה בנוגע חומץ שנתגלה ואבטיח שנשברה
רמב״ם: חומץ שנתגלה… אבטיח שנשברו… נוטלו ומניחו במקום המוצנע.
פשט: חומץ שהיה פתוח (דין גילוי – חשש שנחש הכניס ארס) ואבטיח שנשבר (יש גם דין גילוי כי הוא 90% מים) – למרות שאינו ראוי לאכילה משום סכנה, מותר לטלטלו ולהניחו.
חידושים:
– מדוע אינו מוקצה למרות שאינו ראוי לאכילה? שני מהלכים: (א) כי הכלל שמאכל תמיד מוכן – זה לא כמו גרוגרות וצימוקים שממש לא ראויים, כאן זה רק איסור סכנה אבל זה נשאר מאכל; (ב) אולי כי סכנה מותר להניח אפילו במוקצה. השיחה נוטה לומר שזה לא כי סכנה מתירה, אלא כי זה נשאר מאכל.
– קשר לכלי שאינו מומחה: מושווה לכלי שאינו מומחה – אסור לצאת בו (אסור בהוצאה), אבל לא אסור בטלטול כי אפשר עדיין להשתמש בו לדברים אחרים. אותו יסוד: רק משום שדבר לא יכול לשמש למטרתו העיקרית לא אומר שהוא נעשה אסור בטלטול.
—
הלכה בנוגע מותר השמן שבנר
רמב״ם: מותר השמן שבנר שבקערה שהדליקו בו – אסור להסתפק ממנו במוצאי שבת, הואיל שהוקצה מחמת איסור.
פשט: השמן שנותר מנר שבער בשבת – אפילו לאחר שכבה – אסור להשתמש בו במוצאי שבת, כי הוא מוקצה מחמת איסור (בשעה שבער נמנעו ממנו בגלל כיבוי, וזה עושה אותו מוקצה לכל השבת).
—
הלכה ט״ו: אוצר של תבואה / כדי יין – פינוי לצורך מצוה
רמב״ם: אוצר של תבואה, של כדי יין – אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש. ובקצה מפנין אותו – לא יעשוהו באפן שיעשה אחד או שנים את הכל, אלא כל אחד ואחד מפנה ארבע או חמש קופות עד שיגמרו. ולא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוואת גומות. ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר.
פשט: אוצר (מחסן גדול) של תבואה או יין המונח לסחורה – בשבת הוא לא מוקצה (כי בשבת אין מוקצה באוכלין), מותר לקחת ממנו. אבל להתחיל לפנות את כל האוצר מותר רק לדבר מצוה (הכנסת אורחים, בית מדרש). וגם אז – לא אחד או שניים יעשו הכל, אלא כל אחד מוציא 4-5 קופות. לא לפנות הכל כי שמא יבוא להשוואת גומות. ולא לדפוק/לחפור את רצפת האוצר.
חידושים:
1. הבדל שבת/יום טוב באוצר: ביום טוב אוצר כזה היה מוקצה כי ביום טוב כל מה שהאדם לא מוכן להשתמש בו א
וטומטית נעשה מוקצה. בשבת הדין שונה – מעיקר הדין מותר להשתמש בו, רק איסור הטירחה מגביל את הפינוי.
2. הסיבה העיקרית להגבלת פינוי האוצר אינה טירחה, אלא חשש השוואת גומות (ישור גומות בקרקע). זה מוכח מכך שהרמב״ם אומר “שמא יבוא להשוואת גומות” כטעם.
3. הבדל לשון יחיד/רבים: הרמב״ם משתמש בשתי לשונות שונות: “לא יגמור את כל האוצר” – לשון יחיד, אדם אחד לא יסיים את כל האוצר. “עד שיגמרו” – לשון רבים, כמה אנשים כל אחד יקח קצת עד שיסיימו. כשאדם אחד מוציא את כל האוצר, הוא ירצה לעשות “עבודה מושלמת” – הוא ייישר את הרצפה (השוואת גומות). אבל כשכמה אנשים עושים זאת ביחד, החשש קטן יותר. זה מיוחס לפירוש המשניות של הרמב״ם.
4. “ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר” – “כמו שביארנו”: הרמב״ם מקשר במפורש להלכה הקודמת של “לא לפנות את הסקילה.” אוצר יש לו בדרך כלל רצפה חולית/רכה, ושם יש חשש השוואת גומות (בניגוד לבית רגיל שמותר לטאטא).
5. שני היתרים חדשים: (א) היתר של חלוקה – כל אדם לוקח רק 4-5 קופות. (ב) היתר של “עושה שביל ברגליו” – מותר לעשות דרך ברגליים בדרך נכנס ויוצא, אבל לא ממש לטאטא את הרצפה.
6. שייכות למוקצה: הפרק הוא הלכות מוקצה, והגמרא אומרת ש״מפנים ד׳ וה׳ קופות” הוא “לאפוקי רבי שמעון” (שסובר שמוקצה אסור בשבת). הרמב״ם, שסובר שמוקצה לא אסור בשבת (לסתם בני אדם), צריך סיבה אחרת להגבלה – וזה השוואת גומות. האיסור הוא על גרירת הקופסאות שמביאה להשוואת גומות, לא על מוקצה עצמו.
7. האם ד׳-ה׳ קופות דווקא? נדון: אם זה אוצר ענק עם רק שלושה אנשים, כל אחד יצטרך להוציא מאה קופסאות. המסקנה נוטה שזה לפי הצורך – מפנים מקום לכמה שצריך (לאורחים או תלמידים), לא סתם לפנות.
8. החשש של “השוואת גומות”: נראה שמותר להוציא את כל הקופסאות, רק אסור לטאטא את הרצפה.
—
הלכה ט״ז: דברים הראויים למאכל בהמה
רמב״ם: כל שראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין… מטלטלין אותו בשבת.
פשט: כל מה שמתאים כאוכל לבהמות, חיות או עופות שמצויים (לא רק היפותטי), מותר לטלטלו בשבת, כי אינו מוקצה מחמת גופו.
חידושים:
– “מצויין” לא פירושו “שכיח”: “מצויין” פירושו שחייבת להיות מציאות מעשית של בעל חי כזה שאוכל את זה, לא רק תיאוריה.
דוגמאות:
– תורמוס יבש – מותר לטלטלו, “שהוא מאכל לעזים” (עיזים אוכלות אותו). אבל לח (רטוב) – לא, כי אפילו עיזים לא אוכלות אותו חי.
– חוצב (מקלות סוכר) – “שהוא מאכל לצבאים” (צבאים אוכלים אותו).
– חרדל (זרעי חרדל) – “שהוא מאכל ליונים” (יונים אוכלות אותו).
– עצמות – “שהן מאכל לכלבים” (כלבים אוכלים אותן).
קליפין וגרעינין
רמב״ם: כל הקליפין והגרעינין הראויים למאכל בהמה – מטלטלין. ושאינן ראוין – יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו.
פשט: קליפות וגרעינים שראויים לבהמה מותר לטלטלם. מה שאינו ראוי – יאכל את האוכל ויזרוק לאחוריו.
חידושים:
– נשאלת השאלה מה פירוש “יזרקם לאחוריו” – האם פירושו שיש להחזיק פחות (לזרוק מיד), או שאסור להניח על צלחת אלא דווקא מאחוריו, או שזה רק “דיבור בהווה.”
– להלכה, כשאוכלים ונוצר לכלוך (קליפות, עצמות), אסור לטלטל ישירות את הלכלוך. הגמרא אומרת שמנערים. עם מפת פלסטיק אפשר להוריד אותה עם המפה.
—
הלכה בנוגע בשר תפוח, בשר חי, דג מלוח ותפל
רמב״ם: מטלטלין בשר תפוח שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מלוח שהוא ראוי לאדם. וכן דג מלוח… אבל התפל אסור לטלטלו שאינו ראוי לאדם.
פשט: בשר תפוח (נפוח, קלקל) – מותר לטלטלו כי חיות אוכלות אותו. בשר חי (מלוח או לא) – מותר לטלטלו כי אנשים אוכלים אותו (קרפצ׳יו). דג מלוח – מותר. אבל דג שעדיין לא מלוח – אסור, כי אינו ראוי לאף אחד.
חידושים: “תפוח” לא פירושו חי (כי “חי” כבר פירושו חי), אלא “מנופח” – נפוח, קלקל.
—
הלכה בנוגע שברי זכוכית, חבילות זמורות, לוף
הרמב״ם מזכיר: שברי זכוכית – אפילו אם נעמיות (יענים) אוכלות זכוכית, אינו ראוי לטלטול. חבילות זמורות – אפילו אם פילים אוכלים אותם. לוף – אפילו אם עורבים אוכלים אותו.
חידושים:
– [דיגרסיה: יענים אוכלים זכוכית/אבנים] – יענים אוכלים אבנים ודברים חדים כדי לעזור בעיכול. הבטן שלהם לא “מעכלת” את האוכל עצמו, הם צריכים דברים חדים. מסופר על דיפלומט שאמר שכשמדברים עם עמים אחרים, צריך קודם לוודא שהשני “לא אוכל זכוכית” – כלומר, הוא אדם, לא “נעמי.”
– “מצוי” לא פירושו שבעל החי צריך להיות מצוי אצלך או בעירך. פירושו שיש בעלי חיים שהם בכלל יותר נפוצים בעולם. יענים, פילים, עורבים – הם בעלי חיים נדירים/לא-מצויים (בהקשר הזה). אבל אדם שיש לו פיל, לכאורה כן יוכל לטלטל חבילות זמורות, כי אצלו זה ראוי למאכל בהמה.
—
הלכה בנוגע חבילי קש, עצים, זרדים
רמב״ם: חבילי קש ועצים וזרדים – אם הכינה למאכל בהמה מותר לטלטלן, אבל אם לאו אין מטלטלין אותן.
פשט: אגודות קש, עצים, זרדים – אם הכין אותם למאכל בהמה, מותר לטלטלם. אם לא – הם מוקצה (כי הם להסקה – להסקה – או לכלום, מוקצה מחמת גופו).
—
הלכה בנוגע חבילי סאה, אזוביא, קורנית
רמב״ם: חבילי סאה ואזוביא וקורנית – הכניסן לעצים אין מסתפק בהן בשבת… אבל למאכל בהמה מותר להסתפק בהן. וכן בעמיטא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלינין.
פשט: עלים שיכולים לשמש או למאכל בהמה או להסקה – תלוי בתכלית שלשמה האדם הכין אותם. אם לעצים (הסקה) – אסור. אם למאכל בהמה – מותר. כך גם בסוגים מסוימים של תבלינים.
חידוש: בדברים מסוימים הדין אינו תלוי (כמו שברי זכוכית – תמיד אסור), ובאחרים הוא תלוי בכוונת/הכנת האדם.
—
הלכה בנוגע טיפול במאכל בהמה – אין גורפין מלפני הפטם
רמב״ם: אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין – גזירה שמא ישוה גומות.
פשט: אסור לטאטא את האוכל מלפני בהמה שמפטמים (פטם), בין מאבוס-כלי בין מאבוס המחובר לקרקע. גם אסור להזיז תבן/קש לצדדים כדי שלא יתלכלך מגללים. הטעם הוא גזירה שמא ישווה גומות.
—
הלכה בנוגע לקיחת מאכל מבהמה אחת לאחרת
רמב״ם: נותנין מלפני החמור ולפני השור, אבל אין נותנין מלפני השור ולפני החמור, שאין מאכילין לפני השור מיטנף ברירו.
פשט: מותר לקחת אוכל מלפני חמור ולתת לשור, אבל לא להיפך – לא משור לחמור.
חידושים:
– חז״ל ידעו בדיוק את טבע בעלי החיים: השור אוכל באופן שהכל מתלכלך ברוקו (מיטנף ברירו), ובהמות אחרות (כמו חמור) לא יאכלו אוכל מלוכלך כזה. החמור “עדין” באכילתו, השור לא.
– שאלת מוקצה: האוכל מלפני השור אינו מוקצה כי השור עצמו יכול עדיין לאכול אותו – הוא נשאר בגדר מאכל בהמה. אבל אסור לקחת אותו לחמור כי זו טירחא יתירה – זה לא מועיל לשום בהמה אחרת.
– [דיגרסיה:] הפסוק בפרשת בלק “כלחוך השור את ירק השדה” – השור מלקק הכל ולא משאיר לאף אחד.
—
הלכה בנוגע עלים שריחן רע
רמב״ם: עלים שריחן רע ומאוס ואין בהמה אוכלתן, אסור לטלטלן. ולפיכך תלי של דגים [אסור] ושל בשר מותר.
פשט: עלים שמסריחים ושום בהמה לא אוכלת אותם – הם מוקצה מחמת גופו. “תלי” (מתלה/יתד) שמשתמשים בו לדגים – נעשה מסריח ואסור לטלטלו. אבל תלי של בשר – מותר, כי בשר לא כל כך מאוס.
חידושים:
– ההיתר של “מאכל בהמה” אינו היתר גורף על כל סוג. צריך באמת להיות ראוי למאכל בהמה. אפילו אם הסוג (עלים) הוא בכלל מאכל בהמה, אם הדבר הספציפי נעשה מלוכלך/מאוס ושום בהמה לא תאכל אותו – הוא מוקצה.
—
הלכה בנוגע טיפול במת בשבת
רמב״ם: סכין אותו ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר.
פשט: מותר לסוך מת בשמן ולרחוץ אותו, אבל אסור להזיז אבר – כי הזזת אבר היא סוג של טלטול, אפילו בלי הרמה.
חידושים:
– גדר טלטול: טלטול אינו רק הרמה ונשיאה – אפילו רק הזזה קלה של אבר היא גם אסורה. אסור להרים או להוריד את הידיים בשעת סיכה.
הרמב״ם ממשיך: אם המת מונח על כר (כרית) והוא מתחמם, מותר להוריד את הכר מתחתיו – כדי שיעמוד לו לחול (שיחזיק מעמד עד אחרי שבת).
חידושים:
– השולחן ערוך (סעיף קטן מ״ט) מביא את הטעם: למת אין את המנגנון שמקרר אדם חי, ולכן הוא מתחמם ומתחיל להסריח. על הרצפה הקרה הוא יחזיק מעמד טוב יותר.
– שאלה: מה החידוש? הרי למדנו קודם שטלטול מן הצד (דבר אחר) מותר אפילו אצל מת! תשובה: החידוש הוא שאפילו אצל מת, שמחמירים בו, טלטול דבר אחר (הורדת הכר) מותר כשיש צורך.
היתרים נוספים אצל מת:
– מניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח – מניחים משהו קר על בטנו כדי שלא יתנפח.
– פוקקין את נקביו שלא יכנס בהם רוח – סותמים את פתחי המת כדי שאוויר לא ייכנס.
– קושרים את לחייו – קושרים את פניו (פיו) כדי שלא ייראה מעוות. הטעם: “לא שיעלה” – שלא יבהיל אנשים, שזה ענין של “ונשמרתם.”
– שאלה לגבי עפעף: יש שיטה שבשבת, מכיוון שאסור להזיז אבר, אסור גם לעצום את עיני המת.
—
הלכה בנוגע מת המוטל בחמה – כיכר או תינוק
רמב״ם: מת המוטל בחמה – מניחין עליו כיכר או תינוק ומטלטלין אותו. אם פרצה שריפה בחצר שהמת מונח בה – גם מניחין עליו כיכר או תינוק. אם אין כיכר ולא תינוק – מצילים אותו מן הדליקה מכל מקום. ולא תטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מתו.
פשט: מת המונח בשמש ויסריח – מותר לטלטלו על ידי הנחת לחם או תינוק (טלטול על ידי דבר אחר). בשריפה – לכתחילה יש לעשות זאת עם כיכר/תינוק, אבל אם אין – מותר להצילו סתם.
חידושים:
1. היסוד של “אדם בהול על מתו”: ההיתר של הצלת מת משריפה בלי כיכר/תינוק אינו מבוסס על כבוד המת עצמו. טעם הרמב״ם הוא: אם לא יתנו לו להציל, הוא יהיה כל כך נבהל שיבוא לידי חילול שבת באיסורי דאורייתא. כבוד המת עצמו אינו סיבה מספקת להתיר טלטול מוקצה.
2. נפקא מינה: אם אין אדם שנבהל (למשל, למת אין קרובים שם), לא היו מתירים טלטול המת בלי כיכר/תינוק.
3. הבדל בין מת מוטל בחמה לדליקה: במת מוטל בחמה – אם אין כיכר/תינוק, הרמב״ם לא אומר שמותר לטלטלו סתם. כי בחמה זה לא time-sensitive – אפשר לחכות עד שימצאו כיכר/תינוק. אבל בשריפה זה time of the essence – האש לא מחכה, לכן ההיתר רחב יותר.
—
הלכה בנוגע מת המוטל בחמה – עשיית אוהל
רמב״ם: היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו, או שאין רוצה להזיזו ממקומו – באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו. חמה להם מלמטה – זה מביא מטתו ויושב עליו, וזה מביא מטתו ויושב עליו. חמה להם מלמעלה – מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. וזה זוקף מטתו ונשמט, וזה זוקף מטתו ונשמט – ונמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה.
פשט: עצה חכמה איך לעשות צל למת בלי לעשות ישירות אוהל למת. שני אנשים יושבים משני צדדים, כל אחד מביא מיטה (לעצמו), כל אחד פורש מחצלת (לעצמו), אחר כך הם מקימים את מיטותיהם והולכים – והמחצלות נופלות יחד ועושות מחיצה/אוהל מעל המת “מאליה.”
חידושים:
1. “שאין רוצה להזיזו” – יכולות להיות סיבות מעשיות – אולי הזזת המת תגרום לו להסריח יותר, או סיבות אחרות.
2. המנגנון של “נמצאת מחיצה עשויה מאליה”: כל שלב הוא היתר בפני עצמו: (א) הוא מביא מיטה – לעצמו לשבת; (ב) הוא פורש מחצלת – לעצמו לצל; (ג) הוא מקים את המיטה – הוא הולך. התוצאה – ששתי המחצלות נשענות זו על זו ועושות אוהל – באה “מאליה,” לא דרך פעולה ישירה למת.
3. “גגיהם סמוכין זה לזה” – שיעור טפח: שיעור אוהל צריך להיות טפח רוחב למעלה. אם שתי המחצלות עושות רק משולש חד בלי רוחב למעלה – זה לא אוהל. לכן צריכים ה״גגות” להיות סמוכים – שיהיה קצת רוחב למעלה.
4. מהי מחצלת? מחצלת קשה קלועה (לא סחורה רכה) – משהו שיכול להישאר זקוף.
—
הלכה כ״ו: מת שהסריח בבית – כבוד הבריות
רמב״ם: מת שהסריח בבית – נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו – מותר להוציאו לכרמלית… גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ואם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר – יוצאין הם, ואם לאו – מוציאין אותו ומניחין אותו במקומו.
פשט: כשמת מתחיל להסריח בבית, זה בזיון גם למת גם לחיים. מותר להוציאו לכרמלית (שהוא רק איסור דרבנן), כי כבוד הבריות דוחה לאו דרבנן. אבל אם החיים יכולים ללכת בעצמם, הם הולכים, ומשאירים את המת במקומו.
חידושים:
1. “נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו” – כבוד של מי? “מתבזה בין החיים” רלוונטי רק כש״החיים מתבזים ממנו” – אם אף אחד לא נמצא שם, אין בעיית בזיון. הבזיון הוא שמישהו עובר וסותם את האף – זה בושה לכבוד המת.
2. היסוד של כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה – שיטת הרמב״ם: הרמב״ם סובר במפורש שעבירה על דרבנן היא עבירה על לא תסור דאורייתא. לכן, כבוד הבריות דוחה את הדרבנן. זו רבותא: אם דרבנן הוא גם “לא תעשה שבתורה” (דרך לא תסור), איך כבוד הבריות יכול לדחות אותו? בוודאי יש הבדל בין דרבנן (כגון כרמלית) לבין דאורייתא ממש, אפילו כששניהם יש להם “לא תעשה” מאחוריהם.
3. האם כבוד הבריות היא “מצווה” או משהו אחר? כבוד הבריות חשוב כל כך שהוא דוחה לאו – זה “דבר חשוב ביותר.” זה לא סתם דבר חופשי, זה הגבלה על כמה אפשר לדרוש מאדם. מת מצווה וכל הדינים הדומים – זה הכל כבוד הבריות.
4. האם יש ענין מיוחד של כבוד המת מצד עצמו? לשון הרמב״ם “ואם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר – יוצאין הם” מראה בבירור שכל הענין כאן הוא כבוד האנשים מסביב, לא כבוד המת עצמו. כי אם זה היה ענין כבוד המת, לא היו יכולים להשאיר את המת מסריח רק משום שהאנשים יכולים ללכת. באופן כללי יש מצווה של קבורה – אבל זו מצווה אחרת, לא הענין שהרמב״ם מדבר כאן.
5. הערה מעשית: היום בעיית ההסרחה לא כל כך רלוונטית, כי יש מזגן, שמים קרח, מו
ודאים שיהיה קריר, אפשר להביא גוי – יש עצות אחרות. הענין ברמב״ם מדבר על מצב שכבר אין שום עצה אחרת.
—
בכך מסתיים פרק כ״ו – הפרק האחרון של הלכות טלטול/מוקצה – עם היסוד של “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.”
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק כ״ו – פרטים בדיני טלטול
הקדמה לפרק
כן, אנחנו לומדים הלכות שבת ברמב״ם, הפרק העשרים ושישה. ברוך השם אנחנו כבר קרובים מאוד לסוף הלכות שבת, וזה יהיה הפרק האחרון שמדבר בדיני טלטול. יש שלושה פרקים שמדברים על טלטול, העולם קורא לזה מוקצה, אילו כלים מותר או אסור לטלטל. וכאן יהיו פרטים שונים בדיני טלטול.
אומר הרמב״ם כך, כל כלי האורג, אפשר לומר בעיקר רשימה של סוגי כלים שמותר או אסור לטלטל מסיבות שונות. בעצם כל מה שאסור לטלטל מפני שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אבל יש גם את אלו שאסור לטלטל מפני שיכול לגרום לאיסור, אפשר לעבור על משהו כשמזיזים אותו. נכון, וגם הרבה מאוד היתרים שמותרים.
את התורה צריך ללמוד כדי לדעת מה מותר, לא כדי לדעת מה אסור. מה שאסור נשארים ישנים, לא עושים כלום. אמת.
הלכה א: כלי האורג וחבליו
כן, אומר הרמב״ם כך, כל כלי האורג וחבליו, הכלים שהאורג, האדם שאורג, משתמש בהם, אריגה היא אב מלאכה. הכלים שמשתמשים בהם לאריגה, החבלים, הקנים, כל הכלים מותר לטלטלן, מותר לטלטלם. למה? כי זה כלי שמלאכתו לאיסור, ולמדנו שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו, לצורך מקומו. אסור רק להשתמש בו לצורך הכלי, אבל לצורך האדם מותר.
הכובד העליון והכובד התחתון
זה הכלים, הכלים הקלים, הכלים כמו החבלים והקנים. אבל הכובד העליון והכובד התחתון, לאורג יש מכונה גדולה שיש בה כדי שתלחץ את הבגד כשמסיימים להשתמש בו. את הדברים האלה אסור לטלטל, למה? כי את זה אי אפשר לטלטל, אסור לטלטל, ולשון הרמב״ם, לפי שהן נתונים ומחוברים לקרקע, הם תקועים בקרקע.
ממילא זה לא נחשב ככלי, זה נחשב כמו כל דבר שמחובר לקרקע שכבר למדנו, כמו המכסה של חבית שטבול בקרקע, כבר ראינו שמשהו שתקוע בקרקע אסור להשתמש בו. אבל הוא אומר שלא מדברים כשזה ממש תקוע בקרקע, כי כשזה תקוע בקרקע אסור לגעת בו מחשש גומא, שכשהוא מוציא אותו עושה גומא או משהו. אלא אפילו עכשיו זה לא מונח בגומא, כי הסדר הוא שזה בדרך כלל תקוע בקרקע, אסור להשתמש בו לעולם, אפילו כשזה לא תקוע.
תקוע לא בהכרח תקוע בקרקע. תקוע פירושו שזה מחובר מאוד חזק למכונה, אז זה לא נעשה כלי, זה מתבטל מתורת כלי, זה לא דבר, זה נתל. לא רק בשבת זה נתל, נתל פירושו שזה לא דבר הניטל, זה דבר שנשאר שם כחלק מהמערכת.
עמודים של אורג
עוד, וכן עמודים של אורג. העמודים, נראה שלאורג יש איזו מכונה קטנה, ועליה יש עמודים. לא, כתוב אה, סליחה, העמודים הם מה שתולים עליהם. יש שני עמודים, ועליהם תולים את הסחורה. והעמודים זה נכון נכון, זה גם אסור לטלטלן שמא יתקענה בגומא שלהן, כי אם הוא הולך להזיז אותם, יש חשש שהוא יחזיר אותם לגומא, או שהוא יחזיר אותם לגומא. אז זה יותר כמו ישירות כמו הלכות שמא ישווה גומות.
אז הקורה העליונה והקורה התחתונה אסור אפילו כשזה לא תקוע, כי זה כבד מאוד, כבד מאוד, ממילא זה לא נחשב שום הקלה. העמודים היה יכול להיחשב הקלה, אבל יש איסור מעשי של שמא יתקענה בגומא שלהן.
שאר כלי אורג – שאר הכלים של האורג מותרים, כי זה נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, שמותרים לצורך גופן ומקומן, לכל מה שמותר.
הלכה ב: מכבדות של תמרה
מכבדות של תמרה – המטאטאים שעושים, לוקחים לולב מעץ של תמר, תמרה, וכיוצא בהן, שמכבדין בהן את הקרקע – שמטאטאים בהם את הרצפה, הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר – זה כמו כלי שמלאכתו להיתר, שמותר לכבד בו בשבת – בשבת מותר לטאטא, כמו שהרמב״ם אמר בפרק כ״א, כשהרמב״ם דיבר על מלאכת חורש, הרמב״ם אמר שעל רצפה של חול אסור לטאטא מחשש שוויית גומות, אבל רצפה שמרוצפת באבנים מותר. אז מדברים כאן לכאורה, מטאטא משתמשים במקום שמותר, ומקום שמותר זה כלי שמלאכתו להיתר.
חידוש: כלי שמלאכתו להיתר אפילו כשאצלך זה אסור
תחילה צריך לומר שאפילו מקום שהוא רק עפר, אפילו שם אסור לעשות, אבל המטאטא עדיין נחשב כלי שמלאכתו להיתר, כי יש מספיק רצפות כשרות. אפילו אין לך, אצלך ברצפה אי אפשר לטאטא, אבל הכלי נקרא כלי שמלאכתו להיתר. כך צריך להבין. כן, זה הגיוני. כלי שהשימוש שלו איסור, לא נעשה כלי שמלאכתו לאיסור. נכון.
הלכה ג: לבנים שנשארו מן הבנין
אה טוב. לבנים שנשארו מן הבנין. קודם דיברנו על מה מותר לשבת עליו, למדנו כרעים של דקל ודברים אחרים שצריך לתקן אותם לפני כן. אבל זה כשבאופן טבעי זה לא נעשה כלי שמלאכתו להיתר. אבל לבנים שנשארות מבניין, תמיד הסדר הוא שעושים מזה ספסל.
זה נכנס לכלי שמלאכתו להיתר בגלל הנושא של, איך קוראים לזה, מוקצה מחמת גופו. נכון, לא בגלל כלי שמלאכתו לאיסור של בנייה או משהו כזה. כאן מדברים שלפני כן זה היה לכאורה מלאכתו לאיסור, בגלל לבנות, שזה נעשה מחובר לקרקע, שזה לא נחשב כלי. אבל הסדר הוא שכשלבנים נשארות, הוא כבר הולך לומר, הלבנים שנשארות מבניין, זה כמו כלי שמלאכתו להיתר, למה? שהרי ראויין לישב עליהן. הן ראויות לשבת עליהן. שהרי שפין אותן ומתקנין אותן. הלבנים תמיד עושים אותן שיהיו קופסאות יפות, מצחצחים אותן.
ממילא זה כבר עומד, האדם לא צריך להוסיף כלום אחר כך, כי החנות שעושה את הלבנים או הפועלים שהכינו אותן כבר עשו את העבודה. שונה מכמו ששוחחנו, איזה עץ גולמי, צריך עוד לעשות משהו שלא יהיו לו רסיסים, אני לא יודע מה, זה צריך להיות מיוחד לישיבה. אבל זה אוטומטית מיוחד לישיבה, לא צריך לעשות כלום.
ואם צבר אותן – הקצה
להפך, יש עוד דרך איך זה נאסר. ואם צבר אותן, אם ערם את הלבנים כי הוא רוצה להניח אותן לבניין מאוחר יותר או לחנות או מה, הרי הקצה, הוא בכך הקצה אותן, הוא בכך הראה שהוא לא רוצה להשתמש בהן עכשיו. כספסל. נראה שלבנים שנשארות זה אוטומטית ספסל, אבל אם אמר בבירור אני לא רוצה את זה לספסל, הוא הקצה אותן, אז מה אסור לטלטל.
חידוש: המושג של הקצה
זה דבר מעניין, כי כאן אנחנו רואים בפעם הראשונה הקצה, שזה לא אומר מוקצה כי זה לא היה ראוי בין השמשות. אלא הקצה פירושו שהוא קבע שזה כן כלי שמלאכתו לאיסור, או שהוא קבע שזה כן אבנים שהולכים להשתמש בהן לבניין הבא. ראוי לבנין. זה לא נעשה מלאכתו לאיסור, זה נקרא הקצה, זה בטל מתורת כלי ונעשה תורת… מוכן לבנין.
הלכה ד: חרס קטנה
חרס קטנה, וקודם למדנו על כלי שנשבר, ואת החתיכות ממנו איך אפשר עכשיו להשתמש. אבל כאן מדברים כשלא בהכרח זה היה… נשבר כלי. יש לו חתיכה קטנה של חרס מכלי לא גמור או מה. לא, קודם למדנו שזה צריך להיות מלאכה ראשונה, אבל עכשיו מדברים על חתיכת חרס. חתיכת חרס תמיד נחשבת כלי. למה? מטלטלין אותה אפילו ברשות הרבים. מה זה אומר אפילו ברשות הרבים? כי בכל מקרה זה… לא מדברים שאסור לשאת בארבע אמות, אבל ברשות הרבים, בארבע אמות. כן, למה? הואיל וראוי בחצר… הוא אומר כך, חרס קטנה משתמשים בה תמיד כמכסה על כלי.
הוא אומר, לא רק בחצר שיש שם כלים וממילא החרס אוטומטית מהר מאוד מוצאים איך זה משמש ככלי, אלא אפילו ברשות הרבים שלא מזיזים סתם כלים, היית אומר שזה לא נחשב כלי. לא, זה נחשב כלי, כי הואיל וזה ראוי, כשמוצאים כלי קטן זה ראוי למכסה, זה תמיד נחשב מכסה.
מגופת חבית שנפחתה
כבר למדנו את מגופת חבית שנפחתה, המכסה של חבית שנשבר, גובה ושבריה מטלטלין אותה, מותר להמשיך להשתמש בחתיכה הגדולה של המכסה או בחתיכות ממנו, כי כנראה זה אותו דבר כמו החרס הקטן, שראוי להמשיך להשתמש בו כמכסה לכלי.
ואם, אבל מתי אומרים להשמיענו? או שזה יצא לשמה, נתפסה אבן, הראה שהוא לא רואה את זה ככלי, אסור לטלטלה.
הלכה ה: כלי שנתרועע
כלי שנתרועע, כלי שנעשה רופף, כלי חרס שנעשה רך, הוא רוצה לקחת חתיכה מהכלי חרס להשתמש למשהו אחר, אסור לו לעשות זאת. לא יטול הימנו חרס, הוא לא יקרע מזה חתיכת חרס להשתמש לדבר אחר, לחסות בו את האור, כי הוא עושה כלי בשבת כשהוא עושה את זה.
חידוש: למה זה נחשב עשיית כלי?
מה זה שכשהוא עושה את זה הוא עושה כלי? זה כלי שבור לגמרי, או שזה משהו חלש, ועכשיו מה שעושים בדרך כלל עם כלי כזה זה לשבור אותו ולעשות מזה חתיכות כלים לשימושים שונים, אבל בשבת אסור לעשות, אז הוא לא מתקן כלי. אולי אתמול זה נראה תיקון, אבל היום זה לא כך.
אוקיי, עכשיו אפשר ללמוד עוד דבר, האם מותר את האבנים שמשתמשים מהחתיכות, חתיכת חרס מותר לעשות למכסה, כי חתיכת חרס בעצמה כבר נחשבת מכסה. אבל כל עוד זה עדיין כלי שלם וזה מחזיק עכשיו באמצע להישבר, אז אסור לעשות אותו למכסה, כי בכך אתה עושה אותו לכלי.
אה, עושים, שוברים עכשיו את החרס, לפני כן זה לא היה חתיכות. לא, זו לא השאלה של שבירה, זה כבר נתרועע. לא צריך ממש לשבור, זה לא איסור תולש, כי הוא צריך להוציא משהו. זה לא איסור תולש, זה איסור עשיית כלים. זה הוא אומר, כי זה איסור עשיית כלים, כי זה עדיין לא היה.
חתיכת חרס, אפילו זו עדיין חתיכת חרס שבורה, רואים אותה ככלי, אבל רואים אותה ככלי שמונח עדיין בכלי שנתרועע. בגלל זה, כי זה נעשה כלי, אסור לעשות את הכלי. אבל מתי אפשר לחשוב שמרגע שכלי ראוי, כבר כל החתיכות נחשבות ככלים. זה ההלכה לא אומרת כך.
הלכה ו: אבנים מקורזלות לבית הכסא
עוד, מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהן, וכך גם אצלם. צריך להודות לקב״ה שהיום יש אמצעים טובים יותר, אבל היו משתמשים באבנים מקורזלות להתנגב. מותר לעשות זאת, כי בדרך כלל כלי הוא מוקצה מחמת גופו, אבל… אני מתכוון אבן היא מוקצה מחמת גופו, אבל אבן שמשתמשים בה בבית הכסא היא כלי. אלו אבנים מקורזלות שכבר מוכנות במיוחד, זה סוג של אבן, אבל רק שלוש, כי מותר רק להביא כמה שצריך להשתמש בשבת.
דיני טלטול אבנים לבית הכסא וכלים שונים
אבנים מקורזלות לבית הכסא
דובר 1:
זה כבר לא ראוי. לא צריך ממש לשבור. זה לא איסור תולש, כי הוא צריך להוציא משהו מאיפה שזה מונח. זה לא איסור תולש, כי זה לא איסור תולש.
כך המהר״ם קייזר אומר, כי זה עדיין לא היה. במקום אפילו אתה סתם שברת חתיכת חרס, כבר רואים אותה ככלי, אבל להפך, בגלל זה, כי זה נעשה כלי, אסור לעשות את הכלי. כי למה אתה יכול לחשוב שמרגע שכלי ראוי כבר כל החתיכות נחשבות ככלים. אבל ההלכה לא אומרת כך.
עוד, מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהם. אנחנו צריכים להודות לקב״ה שהיום יש עצות טובות יותר, אבל היו משתמשים באבנים מקורזלות להתנגב. מותר לעשות זאת, כי בדרך כלל כלי הוא מוקצה מחמת גופו, אבל אבן שמשתמשים בה בבית הכסא היא כלי. אלו אבנים מקורזלות שכבר מחולקות, מוכנות. זה סוג של אבן. אבל רק שלוש, כי מותר רק להביא כמה שצריך להשתמש בשבת.
וכמה שיעורן? כמה גדולות יהיו האבנים? כדי שלא יגע. אני לא מבין בדיוק מה כתוב כאן. הוא לא יכול לקחת שלוש אבנים גדולות מאוד. הוא יכול רק לקחת משהו שאפשר להשתמש בו. שהוא תופס מה שהוא יכול להחזיק בידיים, מה שמעשי.
דיון: למה רק שלוש אבנים?
דובר 2:
למה רק שלוש? מה אם הוא הולך ארבע פעמים לשירותים?
דובר 1:
כל פעם מותר לו להביא שלוש. זאת אומרת, למרות שאולי לא צריך יותר משלוש אבנים. זו הלכה מוזרה. מה מוזר? כך כמה שמשתמשים, כמה זה שימוש. אתה הולך לחלק לי כמה טישו אני יכול להשתמש? ברצינות? כן, זו הלכה מהתורה. אני לא מבין בדיוק מה ההלכה. אתה מדויק כי אתה חולק על התורה. כי התורה סוברת שלכל דבר יש שיעור נכון, ואתה סובר כמה שאני רוצה. אתה לא הולך לחלק לי כמה טישו אתה יכול להשתמש.
יש לך מחלוקת יסודות עם התורה הקדושה. התורה הקדושה, אני מתכוון ההלכה, הדרך שבה ההלכה עובדת תמיד, הם אומרים שיותר מזה לא צריך. אם אתה משוגע שצריך לך כן, זו הבעיה שלך. זו לא הדרך שבה ההלכה עובדת. ההלכה אומרת תמיד כמה צריך, ואם מישהו רוצה יותר, הוא מטורף. לא צריך… המילה היא משהו לא… אני מתכוון הפשט… אבל יש פשט טוב יותר. תמהתי. והפשט הטוב יותר הוא כך: לא אומרים שכי משתמשים בבית הכסא זה נחשב כלי. זה לא כלי, זה מוקצה מחמת גופו, אלא משום כבוד הבריות התירו. ומשום כבוד הבריות התירו רק מינימום. אתה לא יכול לקחת יותר ממה שאתה צריך. אבל הם התירו רק את המינימום. אם היינו אומרים שכל מה שהולכים להשתמש בבית הכסא נחשב כלי, אתה יכול להתחיל עם עשרים, שלושים כלים, כי הדבר החשוב ביותר הוא בית הכסא. המילה לא כך. המילה היא, הם התירו לקחת אבנים לבית הכסא, אבל הם התירו רק שלוש, כי זה המינימום שאדם צריך להיות…
דובר 2:
זה לא המינימום, זה המקסימום.
דובר 1:
זה המינימום שאדם צריך שהחכמים התירו.
דובר 2:
לא, לא. זה מספיק ועוד. החכמים לא רעים, הם לא עושים מינימום. זה מספיק ועוד. כמה שצריך. לעולם לא צריך יותר משלוש. זו המציאות. החכמים בדקו את זה. ואם מישהו חושב שהוא צריך יותר משלוש, משהו לא בסדר במערכת שלו. הוא צריך רפואה שלמה.
דובר 1:
נו, נו, כבודך אומר כך, אבל אני חושב אחרת. אני אומר שהחכמים התירו רק שיעור שהוא חשוב מאוד, כי הם התירו משום כבוד הבריות. אדרבה, אם יש אדם שצריך יותר, אולי התירו לו משום כבוד הבריות.
דובר 2:
הוא לא צריך יותר. זה שלוש. הוא ילך לרופא. נגמר.
דובר 1:
אבל אם הוא צריך, מתחילה שאלה של פיקוח נפש, הוא ילך לרופא.
דובר 2:
בוודאי.
דובר 1:
כן, שלח לרופא כל אחד שלא משתמש בכמות המדויקת של טישו שמדדת. זה לא הגיוני. אתה מצחיק.
דובר 2:
אבל רגע, ששש, בוא נסיים. אבל אדמה שהיא קרובה לברך, אבל חול, אבל חתיכת אדמה. אדם רוצה להתנגב עם חתיכת אדמה. אה, אתה רוצה לדבר על הטישו. כי אתה סובר שראוי לחכמים לדעת כמה טישו צריך בבית הכסא. והחכמים היו אנשים גדולים ממך, והם סברו שכל דבר הם יודעים.
דובר 1:
ואתה עושה יותר כבוד לחכמים ממני? בוודאי, בוודאי, כי אתה…
דובר 2:
אני מתכוון שלא היה לך היסטוריה. זה קצת קשה להבין, ואני מנסה לעשות את המציאות. שכשהתירו משום כבוד הבריות, התירו רק את המינימום.
דובר 1:
לא, זה מה שקשה להבין. זה המקסימום. החכמים מבינים כמה צריך.
דובר 2:
המשך הלכות שבת – דיני טלטול אבנים, שיורי כלים וסולם
לא, החכמים היו מומחים בכמה כל בני האדם בעולם צריכים להחזיק אבנים בבית הכסא. הם ביקרו מיליוני בתי כסאות, היו להם מחקרים על איך עושים את זה.
דובר 1:
כן, כן, אני מתכוון ברצינות, כי כל הזמן הם ממשיכים לומר דברים כאלה. החכמים שיערו בארבעה דברים כמה צריך להיות, כמה צריך לאכול, כמה צריך לשתות, כמה אבנים צריך. זה לא מתאים לך? אני בודק את זה, אני לא רוצה שיכתיבו לי כמה אבנים אני צריך להשתמש בבית הכסא.
דובר 2:
אבל יש לי פשט טוב יותר. החכמים התירו משום כבוד הבריות, והם לא התירו יותר ממה שהם סברו שחסר.
דובר 1:
זה נכון, אבל זו לא הבעיה שלך, זה נושא אחר לגמרי.
דובר 2:
אין שום בעיה, כי כמה שהתירו, התירו כמה שהם סברו שזה חשוב. הוא שאל את בנו כמה הוא משתמש, הוא אמר שלוש. אוקיי, אז התירו שלוש. אם אחד צריך יותר, אז גם לכאורה, כי העניין הוא כבוד הבריות. הם לא התירו ברוחב כמה צריך, אלא הם אמרו שיעור. לא צריך יותר, שלוש זה כבר יותר מדי.
דובר 1:
טוב מאוד. אבל אתה לא רגיל, אני יודע את זה.
דובר 2:
לא, כי זה דרך המצווה. ארבע היה יותר מדי, שתיים זה מעט מדי. הכל צריך עכשיו להתאים לשיעור הרמב״ם שלך. אבל אני לא מחזיק עכשיו בבעיית השיעורים השחורה. אני רוצה כאן להבין את סוגיית הטישו.
דובר 1:
זה כבר יותר ממה שצריך. אתה בכלל לא מנגב עם אבנים, אתה בכלל לא יודע איך זה עובד. אתה צריך לזכור, you’re whole time putting out so assumptions מאיך אתה משתמש בטישו שאף אחד לא מבין למה.
דובר 2:
אתה כבר יודע, המשנה ברורה מתרגם שגם היהודים סברו שצריך רק להתיר להשתמש בשני טישו או ארבעה טישו.
דובר 1:
לא, הוא מדבר על דבר שצריך לאסור, זה לא טישו ראוי. אוקיי, אני כבר מדבר על טישו. אבנים זה דבר ששלוש זה יותר ממספיק, וממילא יותר מזה לא צריך.
דובר 2:
טוב מאוד, אבל…
דובר 1:
אבל, טוב מאוד.
אדמה שהיא קרובה להתפרך
אלו אבנים שראויות להשתמש בהן בבית הכסא. אבל דבר שהוא קרוב להתפרך, שיתפורר ולא מעשי להתנגב בו, אסור לטלטלו לקנח בו. כלומר אינו ראוי לקינוח. ממילא, האדם לא יכול לטעון, הוא לוקח לבית הכסא ואומר, “אוקיי, אני משתמש בזה, זה לא ראוי לקינוח”.
דובר 2:
טוב מאוד, אפילו אם הוא חכם יותר מהחכמים והוא חושב שהוא כן יכול.
דובר 1:
לא, את זה אתה צריך להבין. כל דבר הולך כך, אפשר רק…
דובר 2:
הוא טוען שזה לא קרוב להתפרך, יש לו דרך איך זה לא יתפרר. וזה עוד אמו אמו אמו.
אבנים שירדו עליהם גשמים
דובר 1:
אני אומר, ההיתר לשאת אבנים לבית הכסא הוא אפילו אם זה בא בטרחה, אפילו אם צריך לסחוב אבנים לשם כך, מותר לטלטל אבנים לגג ולקרני.
הוא אומר הלאה, ירדו עליהם גשמים ונשתקעו בטיט, על האבנים שהוכנו, אם רישומן ניכר, אם יש סימן שאלו האבנים שהיו מיועדות לבית הכסא, מותר לטלטלן, כי אלו האבנים שיועדו. רישומן ניכר פירושו שהוא עדיין רואה את האבנים בתוך הבוץ, הביצה. אם לא, אז קודם מתחיל לחפור אבנים. לחפור אבנים אולי אסור בשבת, זו אולי שאלה של סותר או משהו כזה. האבנים כבר אין להן את ההיתר. למה אין להן את ההיתר? למה לא? הן אבנים. בטח יש איזו בעיה בהוצאת אבנים. הן אבנים, צריך להיות מיוחד לכיסוי. כלומר כשאתה מוצא סוג אבן שהיא סוג אבן שאפשר להשתמש בה לכך, אתה יכול לקחת אותה. יכול להיות שיש קצת עשיית גומא בטיט. לא, איזו בעיה כזו. אבל זה גם לכאורה היתר. יכול להיות שסתם כך לא התירו. החכמים, לעניין זה, התירו אם רישומן ניכר.
אבן שיש עליה טינוף
אבן שיש עליה טינוף, שבאו לקנח בו, מותר לטלטלו ואפילו היא גדולה. כלומר, מה שאמרנו קודם את השיעור שדווקא כך קטן ודווקא כך הרבה, זה כל זמן שאינו מיוחד. אבל זה צריך את ההיתר. אם רואים כבר שהוא מלוכלך, יודעים כבר שהוא מיוחד לכך, ממילא מותר אפילו יותר. כי גם כנראה כי החכמים, כי יש גזירת הכתוב, אבן שיש עליו טינוף, החכמים רצו שדווקא את זה יקחו.
צרור וחרס – מה להשתמש לכתחילה
דובר 1:
לגבי הולך על הצרור וחרס, יש לפניו או אבן או חרס. וצרור הוא בדרך כלל אסור בטלטול, מוקצה מחמת גופו. וחרס דיברנו שכל חרס גדול הוא סוג של כלי. אז אז לכתחילה מקנח בצרור, שלא יתנגב לכתחילה בצרור. וזה מתאים מאוד להלכה כמו שאמרתי שיש היתר מהחכמים. להיפך, צרור יותר אסור. אמנם כל זה מקנח בצרור, למה? כי חרס הוא יותר סכנה. חרס יכול לחתוך לו את המעיים, אז הצרור יותר מומלץ להשתמש. להיפך, הוא מתכוון לומר, אל תחשוב שאתה צריך להשתמש במשהו שהוא כלי, אתה יכול להשתמש במשהו שיותר בטוח להשתמש מהכלי. מכיוון שחרס הוא גם כלי, אבל אם החרס כבר מעובד, כבר עשו אותו כמו כלי, כבר הורידו ממנו את החדות, אין חשש שיחתוך אותו, אז דווקא ישתמש בחרס ולא בצרור. כי צרור זה העובדה שהתירו משום כבוד הבריות, שאינו כלי, אז ישתמש במשהו שהוא כלי.
עשבים רכים ועשבים קשים
הואיל והפליג על צרור ועשבים, והוא רוצה עכשיו לדעת באיזה להשתמש, אימתי עשבים רכים שהם עשבים רכים זה גם מותר לבהמה, זה מאכל בהמה, אז ישתמש בהם, כי גם מהסיבה לכתחילה לא להשתמש באבנים כמו מלבן, אבל אם זה עשבים קשים יש גם סכנה, נראה, אז מקנח בצרור. גם סכנה? או אז זה לא נקרא מאכל בהמה?
שוב, הצרור, יש לו עשבים, עשבים לחים זה משהו קל יותר, למה? לא, זה שוב סכנה, שלא ישתמש בקשים, כי יש סכנה כמו החרס, או אז זה לא כלי, זה לא ראוי למאכל בהמה. לכאורה צריך להיות גם סכנה.
כאן יש איסור, הגמרא אומרת שאסור להשתמש בדברים יבשים להתנגב, כי זה יכול לקרוע את השיני בקרקשתא, לקרוע משהו, כן.
דיגרסיה: טישו ודבר שהאור שולטת בו
כן, הלאה. שיורי מחצה לא שבלי, זה איסור מפני סכנה, כאילו כל הדבר הוא פשוט איסור מפני סכנה. שיורי מחצה, שאנחנו לא מקפידים להיזהר לא להתנגב, הגמרא אומרת “דבר שהאור שולטת בו”, דבר שיכול להישרף, כלומר זה יבש, אסור להתנגב, ואנחנו משתמשים כן בטישו. על פי ההלכה אסור להשתמש בשעות מקרא בזה, אבל המנהג הוא בכל אופן להשתמש. ממילא אם כך צריך לשאול לגבי ההלכה אם אפשר להמשיך להשתמש בעשבים ולא בצרור, אבל אוקיי, לא להיום.
שיורי מחצלת שבלו
כן, שיורי מחצה לא שבלי. ממחצלת, חתיכה מדבר תפור. עכשיו חיים סתם מכלים שבורים, שיש להם דיני כלים.
שיורי מחצלת שבלו, מחצלת היא משהו שמותר לטלטל, אבל כשכבר נעשה בלו, כבר נעשה, המחצלת כבר נעשתה בלויה, אפשר להשתמש בחתיכות שלה, הראויים לכלי שמלאכתו להיתר.
הלכות שבת פרק כ״ו: פרטים בדיני טלטול – שיורי כלים, סולם, קנה, ודלת
שיורי מחצלות ושיורי בגדים
דובר 1: אבל אוקיי, אתה צודק.
כן, שיורי מחצלות שבלי. שיירי מחצלות, חתיכה מדבר תפור. עכשיו חיים בכלים, חיים סתם מכלים שבורים, שיש להם דיני כלים. שיורי מחצלות שבלי, מחצלת היא משהו שמותר לטלטל, אבל כשכבר נעשה בלו, כבר נעשה, המחצלת כבר נעשתה בלויה, אפשר להשתמש בחתיכות שלה. נכנס כלי שמלאכתו להיתר, החתיכות שלה זה כבר לא מחצלת, כי אם מישהו חשב שזה נעשה שימוש בגופו, לא, זה כלי שמלאכתו להיתר. אלא שריא לכסות בו את המטונף, משתמשים בזה לכסות דברים. זה שיורי מחצלות.
אבל שיורי בגדים שאין בהם שלש על שלש, חתיכות קטנות של בגדים שאין בהם שלש על שלש, אסור לטלטלן, אסור לטלטלן כי אין להם שום שימוש, לא משתמשים בהם, שאין ראויין לא לעניים ולא לעשירים. זו הלשון שלי שאומרים לגבי בגד שהוא קטן משלש על שלש אינו מקבל טומאה, כי הוא לא ראוי לא לעניים ולא לעשירים, כולם זורקים אותו.
אם יש דברים שרק העשיר זורק, משהו שרק העשיר זורק, אפילו אצל העשיר זה לא כלי, אבל אצל אנשים רגילים זה כן כלי, אבל משהו שכולם זורקים, כי זה פחות משלש על שלש ולא כלי חשוב, אין לו דין תורת כלי, אסור לטלטלו.
דובר 2: יש אולי רמה שהיא ראויה לעשירים ולא לעניים, שאז אולי יש חילוק, אבל עכשיו מדברים שזה לא מחזיק שלוש אצבעות, שאז זה…
דובר 1: כן, שלש זה כבר שלוש אצבעות, לא שלושה טפחים. כן, אז אי אפשר להשתמש בזה, זה לא מקבל טומאה כי זה כל כך קטן, זה כל כך פחות חשוב.
דובר 2: כן, אבל כאן מדברים על טלטול, לא על טומאה, אצלך זה אותו דבר.
דובר 1: לא, הלשון “שאין ראויין” היא אולי…
דובר 2: כן, אבל יש בהלכות טלטול חילוק כזה.
דובר 1: כבר, נו מילא, זו המילה.
שברי תנור
שברי תנור, חתיכות שבורות של תנור, מותר לטלטלן, כי תנור נקרא כלי. זה מעניין, תנור, כמו שהגמרא אומרת, תנור הוא מחובר לקרקע, אבל תנור אולי רואים אותו ככלי. כי בכל הכלים שמלאכתן להיתר, לשבור את הכלים, החתיכות שלהם זה עדיין ראוי. לא כמו שאני חושב לא מה שאסור, מה שאפילו השיירים גם לא אסורים. אוקיי.
דובר 2: איזה סוג דברים, אם נפלה חתיכה אסור להשתמש?
דובר 1: משהו שהיה כלי, ובשבת זה נשבר, צריך להיות הוכן לציצין מקורי לפני שבת.
דובר 2: כן.
דובר 1: כירה זה כבר לא עם האוכל מיוחדת. ומדברים על תנור, לא על כירה. אני לא יודע אם יש חילוק בין תנור לכירה. אבל תנור שאחת הרגליים – זה עומד על רגליים – אחת הרגליים נשברה, אסור לטלטל. אסור לטלטל אותו מסיבה אחרת. אין לו כלי שמלאכתו לאיסור. יש איסור שמא יתקע, אולי הוא מהר יתקן את הרגל ויחבר אותה, וזה יהיה אחד מבונה.
סולם של עליה ושל שובך
עכשיו בא הדין של סולם. עוד עניינים של טלטול. יש הרבה כלים, הרבה דברים שתלוי אם זה כלי או לא כלי.
אוקיי, זה צריך להיכנס. להבין. כל ההלכות עד עכשיו בפרק הן הלכות מה נקרא כלי, או שיש קביעות, למשל כמו אבני בית הכסא, שמותר בכל אופן. אבל כל ההלכות מה נקרא כלי ומה נקרא לא כלי. זה בעצם הלכות כלים, שהן הלכות טלטול מוקצה של שבת, צריך להשתדל.
סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי. סולם שנעשה לעלות למקום גבוה, בשבת לא עולים. הוא אומר שזה נעשה לעלות לגג לייבש פירות, דברים כאלה, או לתקן משהו. אסור לטלטלו, כי אין עליו תורת כלי. זה לא דבר שמזיזים בשבת. מזיזים אותו כל השבוע גם לא. זה שוכב במקום אחד. זה סוג דבר שאולי עכשיו בדיוק זה לא מחובר ואפשר להזיז אותו בלי סותר, אבל זה סוג דבר…
דובר 2: כן, כן, אתה צודק.
דובר 1: זה דבר ששוכב במקום. אז בעצם זה לא בנין, אבל זה כמו מחובר לקרקע, סוג דבר כזה. זה נעשה להיות, לא נעשה להזיז. זה נעשה לשכב במקום אחד, ובזה עולים על הגג.
אבל של שובך זה נעשה להזיז מסולם אחד. שובכים הם מקומות קטנים שעושים לציפורים, בתי ציפורים. וזה נעשה להזיז את הסולם, ללכת מסולם אחד לשני, ובסולם מותר להזיז אותו. אבל לא יעלה כן משובך לשובך, בשבת לא עוסקים בשובכים, הוא לא יכול ללכת עם הסולם לבדוק את השובכים. אפילו נאמר שהוא רוצה לעשות דבר המותר, הוא רוצה לתת לאכול לציפורים, שמא יזדמנו לו גוזלות, שגם את זה לא יעשה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד. אם הוא יעשה את זה באופן חול, אנחנו חוששים שהוא יהיה עסוק עם הציפורים, הוא יבוא לציידה.
דיון: מה פירוש “בדרך הטיה ולא בהלוך”?
דובר 1: הוא אומר שמותר לעשות זאת ללכת משובך לשובך, אבל רק בדרך הטיה, לא בהלוך. זה אומר שלטלטל זה מותר, אבל לשים אותו על השובך ולקחת מהשובכים כמו שהוא עושה בימי החול, את זה הוא לא יכול, כי הוא יבוא לציידה.
דובר 2: זה שוכב עכשיו אצל סולם אחד, אני יכול להטות אותו לסולם אחר, אבל לא להרים ולהזיז? או שאני יכול לקחת אותו רק למקום אחר, לא לסולם בכלל?
דובר 1: היינו נראה משהו מהלשון שמותר לעשות משהו אצל השובך, צריך רק לעשות זאת בשינוי.
דובר 2: לא, אני מתכוון שבאמצע השבוע יש סדר, הוא הולך עם הסולם מסולם אחד לשני והוא עושה את העבודה שלו. בשבת לא לוקחים קער מהשובכים, כשהולכים ובודקים כל סולם, כי אז יבוא לצוד. הוא אומר אבל שיש עצה, מותר, רק הוא יעשה זאת בשינוי, הוא מטה. מטה להטותה ולא יוליכה, אני לא יודע מה הוא מתכוון, הוא דוחף אותו ו… אני לא יודע, אני מתכוון שכך הייתי חושב, אבל אולי אני טועה. לא כתוב כך.
דובר 1: הוא מתרגם משהו שמותר להזיז אותו למקום אחר, אבל לא לסולם אחר. בקיצור, יש איסור חדש שלא מסתובבים אצל שובכים. כן.
קנה שמוסקין בו הזיתים
הלאה, קנה שמוסקין בו הזיתים. קנה כבר היה לנו כמה פעמים את הקנה. קנה זה קש. משתמשים בו בהורדת הזיתים. אתה רואה איך שמים אותו על הזיתים ומורידים את הזיתים, או משהו כזה. אם יש עליו תורת כלי, אם יש לו תורת כלי, כתוב שאם זה קנה שמשתמשים בו לכך, הוא ראוי ככלי שמלאכתו לאיסור, ואפשר להשתמש בו רק לצורך גופו ומקומו, כי לא מורידים זיתים בשבת. זה הדין. מותר להשתמש בו לצורך גופו ומקומו.
כתוב שקנה שלא משתמשים בו לזיתים, מותר לעשות עם גופו. לא משתמשים בו לכלום, זה לא כלי, זה סתם חתיכת עץ. אם משתמשים בו לזיתים, זה נעשה כלי. הרמב״ם לא מסביר מה זה נעשה תורת כלי. זה דבר מעניין. הוא אומר את זה כמו “אם יש עליו”, או שכבר השתמשו בו פעם, או… צריך לדעת, אם השתמשו בו, שזה צריך להיות מספיק בתמיכה, זה צריך לעשות מעשה בזה. הוא לא אומר. אבל הבא הוא כן אומר יותר.
קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו
“קנה שהתקינו בעל הבית” – קנה זה… כן, אותו דבר. קנה, כן, קנה, עוד קנה. הקש שאפשר להשתמש בו כמו מנעול, להכניס אותו לבריח. “שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו”, להכניס לבריח לסגור את הדלת, “אם יש עליו תורת כלי או לאו” – אם יש עליו תורת כלי. פשט, שבעל הבית שם עליו ליסב פתח מנעול בו, זה עדיין לא עושה אותו לתורת כלי. אם לא, לא היו יכולים… הוא אבל לא אומר מה. “הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור”. הוא צריך להכין אותו, אני לא יודע, הוא צריך לעשות אותו יפה, או לצבוע, משהו הוא צריך לעשות.
דיון: פותח ונועל בו – טלטול או שימוש?
דובר 2: פשט, לשמור הולכים כי מותר, אפילו כשאסור בטלטול הולכים להתיר לשמור. כי זה למד גם אצל דלת, שדלת אסור לטלטל, זה אומר שאסור לסגור את הדלת.
כאשר עדיין בדלת. אבל קנה שהתקינו משמע לכאורה שלא נעשה בו מעשה. הוא מונח שם.
דובר 2: הוא מונח שם, יפה מאוד. אז אם אסור לטלטל, אסור לנעול. איני יודע אם זה נקרא טלטול. טלטול משמע לכאורה שאסור להזיז, אבל כך לפתוח דלת או… חלון אסור בטלטול, אבל מותר לפתוח את החלון בשבת. חלון אסור בטלטול כשהוא נופל.
דובר 1: נכון, פשוט. אבל על הציר, זה לא נקרא נשיאה, כשפותחים על הציר, במקום זה בגלל… אבל אני מתכוון שהוא מונח שם ליד הדלת, לא שהוא מונח בדלת.
דובר 2: אבל רבי, זו שאלה של המציאות.
מה משמעות “תורת כלי”?
דובר 1: אבל התפארת ישראל הרי, הרמב״ם לא מסביר מה פירוש “אם יש עליו תורת כלי”. אני צריך לשאול אותך רגע. העניין הוא, המגיד משנה, יש מחלוקת מה פירוש תורת כלי. המגיד משנה בפרק הקודם לגבי המצנן, צריך לעיין שם. יתכן שהתוספות אומרים שזה אומר שצריך להיות ראוי לשימוש אחר, צריך שאפשר להשתמש בו. כך אני מבין שמביא המגיד משנה בפרק הקודם. צריך שאפשר לעשות בזה משהו אחר. כך מביא המגיד משנה שם. אחרים אומרים שצריך שאפשר לעשות בו מעשה, צריך לעשות בו חריץ בקנה, כלומר, כשמשתמשים בו למנעול זה עדיין לא הופך אותו לכלי. זה בוודאי שזה לא מספיק, כי זה פירושו “אין ביטול תורת כלי”. הגמרא גם ברורה שיש אולי שיטה שאומרת שזה מספיק, אבל לא.
אבל אני צודק שהשאלה היא לא אם מותר להיות פותח ונועל בו, אלא אם מותר להשתמש בו ככלי שמלאכתו לאיסור לדברים אחרים. כי פותח ונועל בו היה לכאורה כמו לצורך גופו ומקומו שמותר סתם כך.
דובר 2: אה, זה מה שרצית לתקן. כי אם זה גופו לא היו מותרים לעשות כלום. על הדלת, זה לא נקרא טלטול, כך אני מבין. כמו שאני אומר לך, דלת שהייתה…
דובר 1: בסדר, זה במציאות. לא ברור מה הוא מתכוון בכלל ב״שכינה ליתא פותח ונועל בו”. אולי הוא מתכוון שזה עם הבריח גם דלת, או כמו שאמרת, עם הסגורה.
דובר 2: לא, פותח ונועל בו יש שתיים… אתה מכניס במקום מנעול.
דובר 1: מה אתה מתכוון במקום מנעול? כמו בריח?
דובר 2: בריח. וו לא מספיק חזק. אתה יכול להכניס כל דבר.
דובר 1: לא, זה מחזיק את השניים, אתה יכול לשים חבל, זה מחזיק את השניים. בחור שבו אפשר להכניס מנעול, מכניסים את הוו. אולי פעם היה דבר כזה. זה עצמו עדיין לא הפך את הדבר לכלי. אפילו משתמשים בו למשהו, צריך עוד משהו שיהפוך אותו לכלי.
לא ברור לי מה הפירוש. אני רואה שלא לכולם ברור מה הוא מתכוון.
דלת שיש לה ציר / שאין לה ציר
בסדר. דלת שיש לה ציר. דלת שיש לה ציר, שיש לה… יש לה ציר. צִיר. אבל לא ציר מודרני, הוא אומר רק מקל כזה שתוקע למטה, כך אני מבין. אפילו שאין לה עתה ציר, אפילו אם עכשיו אין לה ציר, אבל הדלת עדיין נמצאת שם, שכינה ליתא במקום מוקצה. שכינה ליתא במקום הוא מוקצה.
דובר 2: לא, שכינה ליתא במקום מוקצה. אם הדלת… אה, הניחו אותה במקום מוקצה? הניחו אותה ליד… ליד הדלתות, דלת.
דובר 1: אז, הדלת היא למקום שאינו מקום לשימוש, כך אני מבין. מקום מוקצה פירושו לא מקום שמשתמשים בו כסדר, אז זה לא נמצא לשימוש. המילה מוקצה כאן לא מתכוונת למוקצה מחמת איסור טלטול. מקום שמוקצה מדעתך, שאינך משתמש בו. אבל בשפה של היום, אולי בפסקי תשובות, ברמ״א, אף פעם לא. לא. מוקצה תמיד הוקצה.
הרי הקצה אותן מלטלטלן קודם, הוא הקצה אותם, וממילא זה אסור. מוקצה הוא דבר שאנשים עושים, לא דבר שהתורה עושה.
דלת שאין לה ציר, ואף על פי שאינה עומדת לציר, עכשיו אין לה ציר. שכינה ליסטים במקום מוקצה, הניח אותה לא במקום שהולכים בו, אלא איפשהו כמו ב, איני יודע, בחצר יש לו מקום.
דלת, נגר, ומנורה של חוליות — סימנים המורים על תורת כלי
דלת שהיה לה ציר — דלתות, בריחים, ומחצלאות
דובר 1:
לא, מוקצה פירושו תמיד הוקצה. הרי הקצה אותן מלטלטלן קודם, הוא הקצה אותם, וממילא הם אסורים. מוקצה הוא דבר שאדם עושה, לא דבר שהתורה עושה.
דלת שהיה לה ציר, ואף על פי שאין לה ציר, עכשיו אין לה ציר. שהניחה לשם במקום מוקצה, הניח אותה לא ליד דלת, במקום שהולכים בו, אלא איפשהו כמו ב, איני יודע, בחצרות, במקום שעומדת הסחורה. הרי היא כרעש שאין עליה איסור כלל, ועכשיו אין לה ציר. אז עכשיו, איך משתמשים בה עכשיו? עכשיו זו דלת שמרימים אותה ושמים אותה שם שצריך לסתום פתח פתוח… משתמשים בה עכשיו לסתום מקום של דלת. כן? דלת, כן, הדלת שהתנתקה, ועכשיו מרימים אותה ושמים אותה ליד החור הריק של הדלת.
בסדר. אז כך, וכן, הוא הולך לומר מה ההלכה. עד עכשיו הוא סיפר את המעשה. וכן חרקים שסותמין בהם הפרצה, חתיכות עץ ש… קוצים, יודעים שיש לו חתיכות עץ דוקרניות, ויש פרצה ב, נניח, בשער של הגן שלו, שם הוא שם חתיכות דוקרניות כדלת, כחלון, כדלת לסתום את הפרצה, שלא יוכלו להיכנס לשם. וכן מחצלת הנגררת, מחצלת שגוררים על הארץ כדי לסתום מקום פתוח, לסתום חלון או משהו.
אז כך, כל אלה הדברים, בזמן שהן קשורות ותלויות בכותל, כשזה קשור ותלוי על הקיר, סותמין בהן, מותר לסתום, כי בכך שזה קשור ל… ליד הדלת או ליד החלון הפתוח, זה קשור, זה גורם לכך שהקשירה מראה שזו דלת שמשתמשים בה. ואם לאו, אם זה לא קשור, אלא סתם אתה הולך עכשיו לגרור חתיכת עץ גדולה לעשות דלת, אין סותמין בהן, אסור לסתום בזה. זה הכל כשזה מונח על הרצפה. אם היה מחובר לארץ, אם זה היה תלוי מחובר לארץ זה כן סימן, זה כן מאוד ברור שזה נעשה ומונח כאן לסתום את החלון או הדלת, אז בכל אופן מותר כן להשתמש בזה לסתום את הדלת.
בסדר.
דובר 2:
נכון?
דובר 1:
כן.
דיון: מה העניין של מקום מוקצה דווקא?
דובר 2:
מה העניין של מקום מוקצה דווקא? פירושו אם לא היה מונח במקום מוקצה היה מותר כי משתמשים בו למקום שאינו מוקצה?
דובר 1:
כך נראה, כן.
בסדר, מעניין. הלאה, דלת, כל הבעיה היא שלא הדלת היא מוקצה, כי יש לך דלת רגילה, שם נכנסים ויוצאים, אפשר לומר שהדלת מוקצה כי היא לא קשורה? היא הרי עשויה לכך.
דלת שהיא לוח אחד — דלת מלוח אחד
דובר 1:
דלת שהיא לוח אחד, דלת שאינה מורכבת מהרבה חתיכות עץ מסומרות יחד, אלא היא לוח אחד, חתיכת עץ גדולה, ששומטה ונועלה בו, מוציאים אותה מהמקום הריק של חלל הפתח ושמים אותה בחזרה לחלל הפתח.
אז, אם לא היה לו למטה כן כמו אסקופה, אם אין לה למטה משהו חתיכת עץ נוספת שעליה היא מונחת שהדלת תהיה מונחת בנוחות, כמו אסקופה, כמו שאסקופה היא משקוף הדלת, הדבר שמונח למטה מהדלת שעליו עולים, שהמחזיק עליו שיקלו מלינעול אינו נועלין בו. אני מתכוון למטה, שהדלת תעמוד יש לה מלמטה כמו מעמד, שכשמניחים אותה לא תיפול. מלמטה היא עבה ואחר כך היא צרה יותר, וזה מראה, החתיכה הזו מראה שזו דלת, לא דלת, זה הופך אותה לכלי שמשתמשים בו לסתום דלתות.
דיון: איפה מונחת האסקופה?
דובר 2:
אז האסקופה היא על הדלת או על הדלת, על הפתח?
דובר 1:
לא, כן כמו אסקופה. יש לה למטה, הדלת היא חתיכת עץ, אבל למטה יש לה רחבה יותר שתהיה מונחת טוב.
דובר 2:
אני מבין מה אתה מתכוון, אני שואל אותך, זה מונח על הדלת, על הלוח?
דובר 1:
למטה מהדלת יש לוח רחב יותר. זה לוח צר ולמטה יש לוח רחב יותר. כדי שיחזיק חזק. אם אין לה דבר כזה אסור לנעול. אם יש לה דבר כזה אפשר, מותר, כי זה מראה שזה כלי. אבל אם אין לה את הדבר הזה זה לא כלי ואסור לנעול.
נגר שיש בראשו גלוסטרא — בריח עם ראש
דובר 1:
וכן נגר שיש בראשו גלוסטרא, נגר הוא חתיכת ברזל, נניח חתיכת מתכת שרוצים להשתמש בה לעשות במקום מנעול, כמו שמנעול הוא חתיכת ברזל שגורמת לכך ששתי החתיכות של הדלת והקיר יחזיקו, כן, שלא יוכלו לפתוח, סוג כזה של דבר. אז אם יש לו בראשו גלוסטרא, שלמעלה יש לו חתיכה גדולה יותר, אין לנו תמונה כאן, אבל למעלה, גלוסטרא פירושו פשוט למעלה זה עבה, למעלה יש כדור, שזה גורם לכך שלא ייפול, כמו… בקיצור, אתה צריך להיות מסוגל להסביר, כן, אז כך, חתיכת עץ כזו משתמשים לסתום את הדלת, שזה מיוחד על שלושה כלי מוכן לעולה, והיינו קורין גשאר גויס, לא סתם חתיכת עץ, נניח הוא לוקח חתיכת עץ והוא שם אותה כדי לסתום את הדלת. אם למעלה לעץ יש חתיכה עבה כזו, כי אתה יודע שזה לא סתם חתיכת עץ, אלא זה עשוי בנוחות שיוכלו לסתום את הדלת, אז מותר לנעול בשבת. אבל אם אין לו את הגלוסטרא, פירושו סתם כמו שאתה לוקח חתיכת עץ, וזה אסור לעשות, כי זה לא עשוי ככלי, כי זה היה מוקצה מחמת גופו.
דיון: מעשה מעשי עם נגר
דובר 2:
אז יש לי חתיכה כזו ליד דלת האחורית שלי, ליד הדלת הרחבה, יודע מה זה אומר? חתיכת עץ כזו ששמים, תוקעים, כך לא יכולים לפתוח, כן, זה כמו מנעול. צריך לעשות משהו עם זה ביום טוב.
דובר 1:
תראה, תראה, אני אגיד לך את העצה. מה קורה עם נגר שאין בראשו גלוסטרא, ואיך אפשר להשתמש בו? אם היה קשור ותלוי בדלת, אם זה קשור ותלוי בדלת, אז הלאה יודעים שזה עשוי לדלת, ומותר לנעול. זה קצת מעניין הלשון, הוא לא אומר כאן את המילה כלי, הוא אומר שאפילו זה לא נעשה כלי מותר לנעול, כי זה תלוי. מה המילה? מה מיועד לדבר? פירושו אבל להוציא משם ולהשתמש לדברים אחרים. זה לא נעשה עכשיו כלי שנקרא כבר כלי, זה לא קיבל תורת כלי. דברים שיש להם תורת כלי מותר להשתמש בהם גם לדברים אחרים. הוא אומר רק מותר לנעול, מותר להשתמש בזה כאן על הדלת.
וכן אם היה דקר ואגודו עמו. נניח זה קשור, אבל כשקושרים אותו זה בא איתו.
דובר 2:
אהה.
דובר 1:
אז מותר להשתמש בו. אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמבוי קורה, אז, האיגוד, כשמכניסים את הקורה נותנים לה קשר עם משהו איגוד. אם האיגוד הוא בדלת, אבל הנגר יוצא לגמרי, מניחו בזויות וחוזר ונועלו בו בשעה שירצה, הרי זה אסור לנעול בו, שאין עליו תורת כלי, והרי הוא אגד, והרי הוא כעפר הארץ. כשיש איתו את האיגוד, החבל שמחבר אותו לדלת, וזה מראה שזה חלק מהדלת, אז מותר לקחת אותו. אבל אם אין לו את החתיכה, אסור.
דיון: איך מוצאים היתר היום?
דובר 2:
מעניין. צריך למצוא איזה היתר אחר. אולי אם צובעים אותו. אני מתכוון, מה זו הגלוסטרא? זה דבר שניכר, נכון? זה העיקר. זה לא דבר שפונקציונלי דווקא. כתוב מאוד ספציפית איזה סוג של ניכר. לא כתוב סתם ניכר. היה מנהג, כמו שהרמב״ם מביא, לעשות גלוסטרא על דבר שעשוי לכך, או לקשור. זה הכל תלוי במנהג, לא?
דובר 1:
כתוב כך, זה הכל מאוד ספציפי, אבל מאוד ספציפי בתוך הקשר. יש שלושה סוגים של נגרים שמשתמשים לסתום דלתות. את זה מותר, את זה אסור. אבל אתה אומר שמישהו רוצה לקחת את הדבר ולהשתמש בו כעץ, זה לא נגר וזה לא גלוסטרא. צריך למצוא בשפה של היום.
אבל כן, סותמים דלת עם חתיכת עץ. אבל סתם להוציא חתיכת עץ שמצאת עכשיו בוודאי אסור. אם זה מיוחד לכך, צריך לדעת אם זה נכון. פירושו כמו קבוע ותלוי. כתוב הרי קשור ותלוי. זה לא מספיק. צריך להיות משהו קבוע. או שיש גלוסטרא. אם יש גלוסטרא, זה מוכר. זה, רואים שזה בדיוק, נניח, זה בדיוק חתוך, מידה מדויקת לדלת שלי. אתה יכול לומר שבזמנים של היום, שלא מתגלגלים עצים, סתם כך, מונח שם עץ ממש ליד זה, וכל המציאות היא שבכל מקום מתגלגלים חתיכות חרס וחתיכות עץ. שאדם אין לו סתם חתיכת עץ כזו ליד זה, אלא בשביל זה, אולי צריך להיות מטה. צריך לדעת… כן.
בסדר.
מנורה של חוליות — מנורה מחתיכות מורכבות
דובר 1:
עוד דבר. מנורה של חוליות. מנורה שמורכבת מחתיכות. כן, מה זו מנורה של חוליות הקדושה שעל זה? אה, לא, ההיא היא טנא של החנווני. כן, צריך להיות סוג כזה של דבר, משהו שמורכב מחתיכות. חוליות הן החוליות שבשדרה. כן, השדרה גם מורכבת עם הטריק של חתיכות, מעצמות נוספות שהקב״ה הרכיב לשדרה ארוכה אחת. כן.
אז בין גדולה בין קטנה, אין מטלטלין אותה. למה? שמא יחזירנה בשבת. היא הרי מורכבת מחתיכות, ולהרכיב את החתיכות בשבת זה בונה, בונה דאורייתא או בונה דרבנן? כן, כן, למדנו על זה. זה נקרא בונה. אז אסור להשתמש בה אפילו לא לבנות, אסור להשתמש בה, לא לטלטל אותה לדברים אחרים. הגמרא אומרת הרי כלי שמלאכתו לאיסור, אולי היינו צריכים להשתמש לצורך גופו ומקומו, אבל יש גזירה חדשה, לא משום הלכות טלטול רגילות, אלא כמו שלמדנו קודם משום בונה, יש כאן שמא יחזירנה בשבת.
מנורה שנראית כבת חוליות — מנורה שנראית כמו חוליות
דובר 1:
היו בה חקוקין, אם במנורה של חוליות יש, שהמנורה היא מנורה גדולה, היו בה חקוקין שיש חריצים, ונראית כבת חוליות, כלומר היא לא באמת מורכבת מחוליות, אלא היא נראית כמו חוליות, אם גדולה ונטילתה קשה, אסור לטלטלה, כי היא גדולה מדי. פירושו לא כלי, כי זה משהו שכשזה מאוד גדול לא יכולים להשתמש בזה ככלי. כמו שלמדנו קודם על זה מחמת כובדו על כלי עץ, לא משתמשים בזה. ואם היא קטנה מזו, אם היא קטנה מניטלת בשתי ידיים, כי אז לא משתמשים בה אף פעם ככלי, משתמשים בה רק כמנורה. כמו שלמדנו קודם בכלים של עץ, מחמת כובדו לא משתמשים בזה אף פעם.
דיון: שתי בעיות נפרדות
דובר 2:
כל הבעיה של מנורה של חוליות היא הרי שמא יבוא לבנות, נכון?
דובר 1:
לא, אבל עכשיו הוא אומר דבר חדש. אפילו כשאין את החשש של שמא יבוא לבנות, יש דבר חדש, שמנורה שהיא או שהיא מורכבת מהרבה חתיכות או שהיא מאוד גדולה…
דובר 2:
לא, אם היא לא עשויה מחוליות, אלא היא חקוקה.
דובר 1:
קודם… שוב. מנורה של חוליות אין חילוק אם היא קטנה או גדולה, כי אתה יכול להחזיק אותה באמת. אולם אם היא לא באמת של חוליות, אלא נראה כאילו יש לה חוליות, כי לא רצו… למה לא משתמשים במנורות גדולות? מנורה חדשה הרי לא היינו צריכים להגיע לכל עניין החוליות קודם. מנורה חדשה כזו, מנורה גדולה אסור להשתמש בה. לא, הוא מסביר משהו שכשיש…
הלכות שבת: טלטול כלים ומוקצה – פרטים נוספים
הלכה יא: מנורה של חוליות (המשך)
דובר 1: לא, היא לא מורכבת מחתיכות, אבל יש לה חקוקין.
קודם… שוב. מנורה של חוליות אין חילוק אם היא קטנה או גדולה, כי יתכן שהיא באמת ניתנת להחזקה.
פרטים בדיני טלטול: מוקצה באוכלין, גרף של רעי, ופינוי אוצר
אם היא לא באמת של חוליות, אלא נראית כשל חוליות, דמוי חוליות כלי, אז יש חילוק בין גדול לקטן. למה? לא משתמשים במנורות גדולות.
הלכה חדשה, אז לא היינו צריכים להגיע לכל עניין החוליות קודם. זו הלכה חדשה שמנורה גדולה אסור.
דובר 2: לא, הוא מסביר משהו שכאשר יש לה הדקים, זה נראה כאילו בעל הבית חושש, אבל אם היא גדולה, אף אחד לא יחשוב אחרת, כולם יחשבו שזו מנורה של חוליות. אם היא קטנה, למה? אני לא יודע.
צריך לדעת את המציאות של המנורה. מנורה של חוליות, היא מונחת בבית לא ככלי אלא כ… אני לא יודע. אוקיי.
הלכה יב: מנעל שעל גבי אימום
דובר 1: מנעל שעל גבי אימום. אימום הוא כלי שעליו מניחים את הנעליים, מניחים עליו את העור ועליו מתקנים את הנעליים או משהו כזה.
שולטלו בשבת — מותר לשלוף את הנעליים, להוריד את הנעליים מהאימום בשבת.
למה לא יהיה מותר? כי… זה באמת מותר. למה לא יהיה מותר?
דובר 2: הוא מתכוון כאן לפעם הראשונה שהנעל נגמר עכשיו?
דובר 1: לא, מדברים עכשיו מהלכות טלטול לכאורה. כבר ראינו בהקדמה של הרמב״ם בפרק כ״ג שאחת מהסיבות לאיסור טלטול היא שכלי שמלאכתו לאיסור, זה קשור לעשיית איסור.
זה לא כל כך פשוט שעושים בהלכות טלטול כל מיני דברים שכבר בונה וכדומה, נכון?
דובר 2: נכון.
הביאור: כלי שמלאכתו לאיסור
דובר 1: יכול להיות שהדבר הוא כך, האימום הוא כלי שמלאכתו לאיסור, כן, זה כלי שמשתמשים בו לעשות נעליים, זה משהו שעושים איתו אחת מל״ט מלאכות של עיבוד העור או משהו כזה.
אז כשהוא מוריד את הנעל, הוא מזיז קצת את האימום. אבל הואיל והוא אינו מתכוין, הוא לא נוגע, הוא מתעסק בעיקר בנעלו, מותר לו לשלוף אותו עמו, מותר לו להוריד אותו אפילו יש עליו, הוא עושה איתו משהו…
אבל לשלוף עמו זה דבר שני. להוריד, לא להרים את האימום וכבר לומר. אם אפשר להוריד מהאימום בלי לעשות טלטולים נוספים על האימום מותר.
אבל הוא אומר בכלל אחרת, הוא אומר שהאימום נקרא כלי שמלאכתו לאיסור, וממילא מותר. לא שזה כמו מוקצה מחמת גופו או מחמת חסרון כיס, אלא שהוא מונח שם תמיד, וממילא מותר רק כי אתה לא נוגע באימום, אתה נוגע רק בנעל.
הוא אומר שממילא מותר לגעת באימום להוציא את הנעל.
מכבש של בעלי בתים
מכבש — מכבש של בעלי בתים, מכבש שאנשים יש להם בבית ליישר בגדים, לגהץ בגדים.
מתירים — מותר לפתוח את המכבש כדי להוציא. כלומר, מניחים למשל שני עצים, מניחים אחד על השני, ומהדקים אותם עם משהו, מותר לפתוח את מה שמחזיק אותם ביחד, כדי שיוכלו להוציא את הכלי.
אבל אסור לעשות להיפך, אסור להניח את המכבש, כי זה תיקון כלי, כן, זה גיהוץ הכלים. אסור להיות עסוק בשבת בלשפר את הכלים. אין בזה דאורייתא, אבל זה משהו רבני של תיקון כלים.
דובר 2: אולי הוא מתקן את המכבש?
דובר 1: לא, מתקן את הכלים, בזה שהוא מניח אותם במכבש. הוא מגהץ עכשיו כלי, הוא מיישר כלי.
דובר 2: לפי הלימוד הקודם שלי אסור אפילו לקפל.
דובר 1: נכון, אז אולי מדברים שאין שם כלים בתוכו אולי?
דובר 2: אולי מדברים שאין שם כלים?
דובר 1: לא, לא, הוא אומר “מתירים”. ההיתר הוא המתירים, שאתה יכול להוציא כלי, אפילו הוא מונח, כי אין דבר כזה שהוא מוקצה כי הוא מונח עכשיו במכבש.
מכבש של כובס
וזה מדובר במכבש של בעלי בתים, מכבש חלש. אבל של כובס — מכבש גדול מאוד שמשתייך למכבסים, הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כי את זה הוא לא משתמש, הוא משתמש בו רק, הוא חס עליו, הוא רואה שזה מכונה יקרה, משתמש בו רק לדבר האסור, הוא לא משתמש בו למשהו אחר, ואז אסור בכלל לפתוח אותו, גם לא לשחרר כלים ממנו.
גיזי צמר
כן גיזי צמר — חתיכות צמר, העומד לתלות בהם, להשים מקפיד עליהם — הוא מקפיד לשמור אותם לכשיצטרך להשתמש בהם לבגד.
לפיכך, אם יחדן — אם הוא כן ייחד אותם, שהוא לא ישתמש בהם יותר בעסק שלו, אלא הם מיועדים למה שמשתמשים בהם עכשיו, ומשמע תורים.
והשולחים עורות
והשולחים עורות — שהופשטו, שעתידים לעשות מהם בגדים, כן, מותר לנגען ימים, אם הם ברשותו של בעל הבית, ברשותו של אומן, כשמישהו מקפיד עליהם.
מדברים כאן כנראה על חתיכות קטנות מהעור, לא העור שישתמשו בו. כי העור לא כל כך רגיש. אני חושב שהגזירה היא בגלל שזה דבר עדין, שצריך לשמור עליו. עור הוא עור. לכל היותר ישתמשו בו, יוכלו בכל מקרה להשתמש בו אחר כך לעשות איתו… זה לא… עור הוא כנראה דבר חזק יותר, אז זה הגיוני, לא?
דובר 2: כן. אוקיי.
הלכה יג: גרף של רעי
דובר 1: אה, נלך עכשיו לגלות את הדבר שכבר ראינו קודם, מה נקרא גרף של רעי. כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אומר הוא, כל דבר מטונף — דבר שהוא מטונף, כגון רעי, וקיא, וצואה, מה שהדברים האלה מתכוונים, וכיוצא בהן, זה כך.
קיא מתכוון גם לצואה, לא? צואה של בהמה היא טריפה? אני מתכוון אולי צואה של בהמה. קיא מתכוון שמקיאים, צואה היא מה שיוצא.
אז כך, אם היה בחצר שיש בה — אם האדם שיושב בחצר, והדבר המטונף מפריע להם, התרנו להוציא לאשפה או לבית הכסא. היתר מיוחד, מותר להוציא כמו שצריך להוציא.
והוא לא אומר רק להוציא שלא יהיה קרוב אליהם, אלא נושאים אותו, מותר לשאת עד האשפה או עד בית הכסא, וזהו הנקרא גרף של רעי.
ואם היה בחצר אחרת — שלא מסתובבים בה, שלא… לא התרנו לשאת אותו. אלא מה? כופין עליהם כלי כדי שלא יצאו קטנים וילכלכו בהם.
מה הוא נותן לי כאן עצות, אין לי כוח לעצות. הוא כבר אמר קודם שמותר לכפות כלי.
דובר 2: אמת. אולי הוא מתכוון לומר, כמו שהוא מביא, שיש היתר לשלוף את הכלי. אבל בעצם, הרמב״ם היה משמע קודם שאסור סתם לזוז כלי שלא לצורך כלל, אפילו… אבל למעשה את הכלי מותר. השאלה היא, אמת, כבר למדנו קודם שמותר.
רעי על פני הקרקע
דובר 1: רעי הקרקע שנפל על פני הקרקע — אז דורס עולות ויורדות. פסקו לו שהוא לא יכול לעמוד ולהראות שהוא עוסק בהריגה, אבל בהליכה מותר לו לדרוס.
מה העניין? כי זה מוקצה? ההריגה היא מוקצה? או שזה אולי עניין של שווה גומות?
אה, אני חושב שהם כבר למדו אפילו על זה, שווה גומות איפשהו. אם הוא הולך לדחוף אבנים, זה נראה כאילו הוא מיישר גומות, אבל כשהוא הולך, אפילו הוא דורך יותר מאשר סתם הוא הולך, הוא עושה זאת יותר בכוונה, אבל זה מותר.
קנוניא — כלי עם אפר
מטלטלין את הקנוניא — קנוניא היא כלי שעליו מחזיקים אפר, זה הכלי שמונח ליד התנור, ליד התנור.
מותר לטלטל שיש בו אפר — צריכים את האפר ממנו, והאפר מותר להשתמש, כמו שקודם למדנו אפר שייחדו לבית.
אף על פי שיש בה שברי עצים — יש שם גם שברי עצים, כי זה כלי שמשתמשים בו ליד התנור. שברי עצים כן, אינם ראויים לכלום, הם מוקצה מחמת גופו.
מותר אבל להשתמש בקנוניא, מפני שהיא כגרף של רעי. כל הקנוניא נחשבת כגרף של רעי. הוא רוצה להוציא את האפר. אז אפילו שברי העצים אסורים בטלטול לבד, ואינם גרף של רעי, אבל כיון שיש חלק ממנה שהוא גרף של רעי, מותר.
דיון: אשפה וגרף של רעי
דובר 2: אז טוב מאוד. אז להוציא אשפה מהבית הוא לכאורה גם, יש באשפה דברים שמותרים, שהם כלי, יש דברים שהם אשפה, שהם גרף של רעי, ויש דברים שבכלל מותרים, שצריכים להיות גרף של רעי שמותר.
דובר 1: אבל, אין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת — לא עושים בשבת מקום שיהיה שם גרף של רעי. נכון.
דובר 2: אז איך מותר לשים דברים באשפה? זה כבר היה. נכון. אה, כי זה נעשה מאליו.
מה זה אין עושין? אסור להוסיף, ואסור לעשות… אני לא יודע. צריך ללכת לבית הכסא לכתחילה. איך זה נעשה כלי?
אני חושב ש… אין עושין מתכוון כמו לייחד, כמו… כלומר, במילים אחרות, ההיתר הוא רק אחרי שיש גרף של רעי אתה יכול להוציא אותו. כמו שלמדנו קודם, שלמשל להניח כלי תחת מקום הטינוף לא עושים, כי אז זה נעשה גרף של רעי, ולא עושים לכתחילה, נכון?
אני שומע שאין עושין גרף של רעי אסור לייחד כלי שיהיה גרף של רעי. אסור להכניס לכלי מחילה.
דובר 1: נכון, להכניס לכלי. מותר להשתמש באבסקוס, אסור עכשיו לקחת כלי ולייחד לאבסקוס.
אוקיי. אבל למעשה, מהאי לאו אישתרבב סהו, איז מצוין אוסר. אז גרף מתכוון לכלי. גרף זה תרגום המגרפה שהוא אמר עד עכשיו.
אוקיי.
הלכה יד: שמן היוצא מתחת הקורה
דובר 1: י״ד?
דובר 2: כן.
דובר 1: שמן היוצא מתחת הקורה. אוקיי, עכשיו נלמד עוד הלכות על דברים שיוצאים מן המוקצה, מן המוכן, מן המוכן. עכשיו אפשר ללמוד על המוקצה בפועל. מוקצה בפועל, כן.
אדם יש לו בית בד, ויוצא בשבת שמן מבית הבד, שעכשיו למדנו בשביעית דקיילא, כן, מותר להניח פירות על בית בד ערב שבת שיזוב בשבת.
אז השמן שיצא מבית הבד בשבת, הוא בתמרים שקדים המוכנים לסחורה — בשני הדברים מותר לאכול בשבת.
אגב, כשבא שבת היה, זה היה, זה החזיק באמצע להיסחט, או שהיה מוכן לסחורה, אבל מותר לאכול. זה אומר, לאכול מותר בשבת, אבל אי אפשר לטלטל. בשבת מותר לאכול, אבל מה מותר לטלטל?
מותר אפילו לאכול את התמרים או השקדים שהונחו, היה לכאורה מוקצה, הוא לא תכנן לאכול בשבת, הוא שינה את דעתו, הוא הולך הביתה, מותר לו. לא אומרים שזה היה מוקצה.
ביאור: שמן היוצא אינו שמן הנסחט
הוא מוסיף שבשביעית דקיילא שעכשיו למדנו, זה רק אם הזיתים כבר נסחטו לגמרי, אבל אם עושים את עצם מלאכת הסחיטה בשבת, זה אסור. כמו שלמדנו בשביעית דקיילא.
אז מה שכתוב כאן “שמן היוצא” מתכוון שכבר התחיל ערב שבת מבעוד יום, שמן היוצא, לא שמן הנסחט. לא עכשיו נסחט.
אוצר של תבואה
אפילו אוצר של תבואה — אפילו יש לו אוצר של תבואה, זה אומר תבואה שמונחת לאוצר, מחסן למכירה, אוצר של תבואה, או תבואה שמונחת ערומה לסחורה, אוכל מסתפקין בו בני אדם בשבת. מותר בשבת לחשוב אפילו שהוא רוצה לאכול.
הכלל: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל
הולך הרמב״ם לומר את הכלל על שתי ההלכות, שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא. אוכל לא אומרים שהוא כן ראוי, הוא לא ראוי, הוא מיועד, הוא לא מיועד. לכאורה, כל אוכל אדם יכול לאכול. כל אוכל רואים אותו כאילו הוא ראוי לאכילה. חוץ, חוץ…
מוקצה באוכלין בשבת
דובר 1:
מותר לאכלם בשבת, מותר בשבת לחשוב שהוא רוצה לאכול. הולך עכשיו הרמב״ם לומר את הכלל על שתי ההלכות, שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא. אוכל לא אומרים שהוא כן ראוי, הוא לא ראוי, הוא מונח לסחורה, כל אוכל אדם יכול לאכול, כל אוכל רואים אותו ואומרים שהוא ראוי לאכילה.
היוצא מן הכלל: גרוגרות וצימוקים שבמוקצה
חוץ, חוץ, אומר הרמב״ם, יש דברים שלא, חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה, שבזמן שמייבשין אותן, גרוגרות וצימוקים שהונחו שיתייבשו לסחורה, בזמן שמייבשין אותן אינם ראויים, למה? הואיל והם מסריחות בינתיים, בינתיים שזה נעשה ראוי הם מסריחים, ואינן ראויין לאכילה, אז זה איסור בשבת, לא בגלל שהם מסריחים, אלא בגלל מוקצה, כי הזמן היחיד שזה יהיה מותר הוא כשזה כבר…
לפעמים, הצימוקים הגדולים שהוא רוצה למכור, בינתיים… לא, כתוב שבמוקצה. שבמוקצה מתכוון מונח, מוקצה תרגום מונח. זה מונח, הוא לא מתכנן לאכול אותו עכשיו, הוא מתכנן לייבש אותו. אז היות עד שזה נעשה ראוי זה חזק בראשו, כי זה מסריח… זה מסריח, זה לא ראוי לאכילה. אבל אם הוא… זה מאכל, אם הוא רוצה לאכול את המסריח… מה זה לא ראוי? כל אוכל נקרא מאכל אכילה, אבל משהו שממש לא מאכל אכילה הוא כן אסור.
בדיוק, וזה שבת. יום טוב נראה, יום טוב כן אסור לאכול אוכל שהוא מוקצה, לא כל מה שמוקצה, אבל בשבת אין דבר כזה כמו אוכל שהוא מוקצה, חוץ מהיוצא מן הכלל האחד של צימוקים וגרוגרות, דברים שמייבשים את הפרי. גם ביצה שיצאה בשבת היא אוכל שהוא מוקצה, למדנו את זה קודם לגבי הכלי תחת הביצה. ביצה שיצאה בשבת, זה לא נקרא מוקצה, אלא נולד, נולד הוא מוקצה בשבת. מוקצה תרגום דבר שמונח.
חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה
עוד, חומץ שנתגלה, יש דין גילוי, שמשקה שהיה פתוח יש חשש, בגמרא יש חשש אסור לאכול בגלל שחוששים שנחש הכניס את הארס שלו. אותו דבר אבטיח שנשבר, מלון שנשבר, יש לו גם את דין גילוי, כי אבטיח הוא עשוי גם מפירות, מנוזלים, ולאכילה, אם אתה עולה… אפשר לראות שמשהו יש. אבל במשקה, לא, האבטיח נפתח, ואבטיח הוא שם תשעים אחוז ממנו הוא מים, יש לו את אותו דין כמו משקה שצריך גילוי.
אז כך, זה עכשיו לא ראוי לאכילה, כי אסור לאכול אותו משום סכנה. אז השאלה האם זה נקרא עכשיו אסור בטלטול כי זה לא ראוי לאכילה? אז ההלכה שם, אפילו שהוא אינו ראוי לאכילה, נוטלו ומניחו במקום המוצנע מותר ללכת ולהניח. כלומר, לכאורה, למה? כי אותה הלכה שמאכל הוא תמיד מוכן. למה זה נעשה אינו ראוי לאכילה? האם זה אולי כמו צימוקים וגרוגרות? לא. אולי כי זה סכנה מותר? כי זה דבר שנמנעים מלאכול. אני לא מאמין שהדבר כאן הוא בגלל סכנה, כי סכנה כנראה מותר כך, אפילו כשזה היה מוקצה היה מותר להניח בגלל סכנה. נראה שזה לא נעשה ממש אסור בטלטול.
דיון: הפשט ב״כי יוצא בו”
לא ברור. אוקיי. וכי יוצא בו, בוא נראה. מה זה כי יוצא בו? בוא נראה. תרגום כי יוצא בו, דומה לזה. מה דומה? דומה לזה, כמעשה אינו מומחה. אסור לצאת עם זה, אסור לשאת בשבת. זה אסור בהוצאה, כן. כלומר כמו בגד שעושים שלא כמעשה מומחה, מטלטלין אותו. זה לא נעשה אסור בטלטול. עדיין יש היתר, אפשר להשתמש בו לאני לא יודע מה. מה הקשר של כי יוצא בו? אני לא מבין את השאלה שלי. מה זה כי יוצא בו? הוא מנסה לומר פשט כזה, שאף על פי שלא יוכלו יותר להשתמש באבטיח לדבר הרגיל, אבטיח עשוי לאכילה, עכשיו אי אפשר להשתמש בו יותר לאכילה. אותו דבר כלי שעשוי לצאת איתו, אתה לא יכול לצאת איתו. אבל בשני המקרים לא אומרים שכיון שאי אפשר לעשות עם זה את הצורך העיקרי שלשמו זה נעשה זה נעשה אסור בטלטול, כי עדיין אפשר לעשות איתו משהו. עדיין יוכלו להשתמש בשברים, או שיכלו לתת לאכול לבהמה, למי שלא אסור לו הנאה, או את האבטיח יכלו עדיין לעשות משהו עם הקליפות שלו. אותו דבר כלי שאין לו מומחה, כך הוא מתרגם.
פרק כו: פרטים בדיני טלטול – המשך
או אולי היית אומר שלא תחשוב שאסור לטלטל דבר שהוא גילוי כי זה כל כך מסוכן? לא, זה לא כל כך מסוכן. לא.
מותר השמן שבנר
מותר השמן שבנר שבקערה שהדליקו בו מוצאי שבת, השאריות מהנר או מהקערה שהדליקו באותה שבת, אפילו לאחר שכבה, לא, אסור להסתפק ממנו במוצאי שבת. אין להשתמש בזה. בוודאי, בשעה שבערה היו נזהרים שאסור משום כיבוי. אסור להשתמש בנר, בשמן, בשמן הנותר בשבת, והואיל והוקצה מחמת איסור, נעשה מוקצה מחמת איסור. הרמב״ם כבר מנה מוקצה מחמת איסור, נר, ביום טוב אסור לטלטלו בשבת או ליטול ממנו משום כיבוי, נשאר מוקצה מחמת איסור. אני עד כאן היום.
אוצר של תבואה / כדי יין
יא. אוצר של תבואה, אוצר של תבואה של כדי יין, אוצר פירושו מקום שבו מניחים כמויות גדולות של תבואה או יין שאין משתמשים בהם זמן רב, מניחים בצד, בדרך כלל פירושו לסחורה. אבל ביום טוב דבר כזה היה בעיה של מוקצה, כי ביום טוב כל דבר שהאדם אינו מוכן להשתמש בו נעשה מוקצה אוטומטית. אבל בשבת, אינו אסור בטלטול אפילו אינו מוכן לאכילה, כי בשבת אין את המוקצה כמו ביום טוב. אומר הרמב״ם, אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אגב, שמותר לעלות עליו, אבל אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה. אסור להתחיל את העבודה הגדולה של לפנות את כל האוצר אלא לדבר מצוה. הוא אומר שלמשל דבר המצוה הוא כדי לפנות להכנסת אורחים, או לקבוע בו בית המדרש. כלומר, מביא שניהם, תורה וחסד. שתי מצוות שאפשר לעשות עם דבר כזה. להתחיל את העבודה אסור משום טורח, כמו שהרמב״ם אמר שאין עושים בשבת דברים שהם טורח, אבל מעיקר הדין מותר להשתמש בו.
כיצד מפנים את האוצר
אומר הרמב״ם, “ובקצה מפנין אותו, אפילו דמלתא דמצוה היא, לא יעשוהו באופן שיעשה אחד או שנים את הכל, שמא יטרחו הרבה בשבת, אלא כל אחד ואחד מפנה ארבע או חמש קופות עד שיגמרו.” כל אחד לוקח כמה פעמים עד שמסיימים.
זה מעניין, היה לנו אותו דבר גם באש וגם בחבית שנשברה, שכאשר כל אחד עושה קצת עבודה, זה נחשב פחות עבודה מאשר כשאדם אחד עושה. אף על פי שהיינו יכולים לחשוב, עשרה אנשים שיתאמצו אולי יותר גרוע משני אנשים שיתאמצו, אבל שני האנשים עשו ממש עבדו קשה. אז עדיף שכל אחד יעבוד קצת קשה.
שם היה יותר נופל גזירה, אסור לכל אחד יותר מ… אה, שם היה “בל על ממונו”, לא יותר מהצורך. שם היה שהאנשים האחרים לא נחשבים לצורך. יכול להיות שגם כאן כאילו כך. מגיע קהל גדול, וכל אחד מכין לעצמו מקום למושב שלו שבו ישב, לא שאחד, הגבאי… אפשר ללמוד, זה אוצר בית המדרש, זה עוזר לכל אחד.
דיון: יישום מעשי
חשבתי, אחרי הסעודה יש את עזרת נשים שבה האמא עומדת ומנקה את כל הסעודה. אומר, אף אחד לא נכנס בידיים ריקות, כל אחד לוקח כמה צלחות. זו הדרך הנכונה, כי לעבוד בשבת קשה, אתה לא רוצה שהאמא תעבוד עכשיו. זה צריך להיות חמש, כל אחד צריך לעבוד חמש.
דיון: האם ד׳-ה׳ קופות דווקא?
אבל ארבע חמש קופות האם זה דווקא? כלומר, זה תלוי בכמות. לפעמים יכול להיות שכל אחד צריך להוציא שלושים, אם זה אוצר גדול מאוד. לא כתוב כאן שזה קשור לשיעור של אוצר. מעניין שהרמב״ם אומר ארבע חמש. המספר הוא מספר מוזר. זה כאילו הרמב״ם עושה הנחה כמה אנשים יש וכמה אוצר יש.
דובר 2:
אני מתכוון כך, כי אם זה אוצר גדול מאוד, לא יעשו את המעשה. למה? לא, כי זה לפי הגודל. מפנים לפי האורחים. לא פשוט מרוקנים את כל, כי אולי צריך שלושה אנשים למקומו. כל אדם מפנה מקום. הרי מפנים מקום. אני מתכוון שהנקודה לא תהיה שהאוצר יהיה ריק לגמרי. שהחדר יהיה עם מספיק מקום לכמה שצריך. זה מה שאתה מתכוון? מיד ראו שיש שאלה, אסור גם לכבד.
דובר 1:
וכן, אוקיי, ונראה לך, לכבד אסור, אבל מותר להוציא את כל הקופסאות. לא אומרים רק הוצא כמה מקום שאתה צריך. הוא רוצה שיהיה עכשיו בית כנסת יפה, הוא רוצה שיהיה חדר יפה לאורח. הוא מוציא הכל. נראה שמותר גם זה. אבל קצת מעניין לי שהרמ״א מתכוון לומר ארבעה חמשה. הוא מתכוון לומר שלא רק פעם אחת מותר להורות לו להוציא, להיכנס עם ידיים מלאות קופסאות, אלא הוא יכול אפילו ללכת כמה פעמים. הוא לא אומר. ארבעה חמשה פירושו… שוב, אולי לוקח פעם אחת או פעמיים להוציא את הארבעה החמשה. כי זה גם… אני לא יודע כמה גדולות הקופות, כן. קופה היא גודל, יש גודל. קופה של שרצים, קופה של תבואה. מונח שם אוצר, יש קופסאות של מה שלא יהיה. לא, כן, זה מעניין, כי אם זה אוצר ענק ויש לו רק שלושה אנשים, כל אחד יצטרך להוציא מאה קופסאות, ולא כתוב שיהיה אסור. אבל אני לא מאמין שעושים כך. אני מאמין שעושים יותר… איך אומרים… זה לפי הגודל כמה צורך יש. זה בערך הגיוני שכל אחד… כל אחד הרי כל אחד מהאורחים או מהתלמידים שבאים ללמוד בבית הכנסת. אז אני לא רואה כך… מה אתה אומר?
החשש של “השוואת גומות”
דובר 2:
אז בסעיף קא כן עמד על זה. עמד… כן עמד שאסור לרוקן את כל האוצר. עמד שאם הוא הולך, “לא יגמור את כל האוצר”. הוא אומר כך, בשבת כשצריך לדבר מצוה מותר, אבל “לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות”. לא לרוקן את הכל. זה מעניין, כי זה נראה כאילו הוא רק לא יכבד, אבל לרוקן את הכל מותר כן. אבל בסעיף קא בהתחלה, מיד כשהוא אומר תשמישין, הדבר הראשון שהוא אומר על תשמישין אומר שלא לרוקן את הכל “שמא יבוא להשוות גומות”.
דובר 1:
עכשיו, האם זה לא לצורך מצוה? לא, הוא אומר כן, כן, כן, צורך מצוה. אחרת אסור בכלל להיכנס. הוא אומר, אפילו כשעושים זאת כי רוצים… לדבר מצוה כגון אורחים או בית המדרש, “לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות”. אה, זה מעניין. הוא אומר שם גם “לא יגמור את כל העצים” פירושו האדם האחד, יכול להיות ששם הוא גם רומז “לא יגמור”, אלא כמה אנשים יעשו זאת ביחד, כי כאן הוא אומר כן “עד שיגמרו”.
פרק כו: פרטים בדיני טלטול – המשך הלכה ט״ו והלכה ט״ז
המשך הלכה ט״ו – פינוי האוצר בשבת
דיון: האם האיסור הוא טורח או השוואת גומות?
דובר 1: האם זה לא לצורך מצוה?
דובר 2: לא, הוא אומר כן, כן, כן, זה כן צורך מצוה. אז הרי בכלל לא שייך.
דובר 1: לא, הוא אומר, אפילו כשעושים זאת כי רוצים לעשות דבר מצוה, כגון אורחים או בית המדרש, “ולא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוואת גומות”.
אה, זה מעניין, שם אומר גם “לא יגמור את כל האוצר” פירושו האדם האחד. שם הוא גם רומז, “לא יגמור”, אלא כמה אנשים יעשו זאת ביחד. כי כאן הוא אומר כן “עד שיגמרו”. ההיתר של כמה אנשים עמד שם. אבל האיסור עמד בלשון יחיד, האדם האחד לא יסיים את הכל. וכאן אומר, אלא כל אחד יקח קצת “עד שיגמרו”. שם אומר, אדם אחד לא יעשה, “לא יגמור”, וכאן אומר, אלא כל אחד יעשה קצת “עד שיגמרו”.
זה מעניין, כי הוא אומר את אותה הלכה, והוא אומר אותה בשתי לשונות קצת שונות. זו סתירה. כאן עומדת אותה הלכה. הוא אומר הרי שזו סתירה.
דובר 2: לא, כי שם אומר שאדם אחד לא יעשה את הכל בבת אחת.
דובר 1: לא, לא כתוב זה. תעשה לי טובה, אי אפשר לומר את הרעיון כאן. “לא יגמור את כל האוצר” – האדם, האדם האחד, לא יעשה את כל האוצר “שמא יבוא להשוואת גומות”.
שמעתי בשטיינר, שגם זה ממש… מה זה? אני לא יודע. יוצא גם אחרת, שהסיבה שהוא רוצה שכמה אנשים יעשו זאת ולא אחד, היא לא בגלל טורח, אלא בגלל שיש חשש השוואת גומות. נו, זה ברור, כשאדם אחד נושא את כל האוצר הוא ירצה לעשות זאת בצורה מושלמת, הוא ירצה כשיסיים, שיהיה גם השוואת גומות. משא״כ כמה אנשים, יהיו להם היתרים אחרים.
“ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר”
בואו אולי נבהיר את ההמשך. “ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר” – כשמסיימים לרוקן את האוצר, לא יחפור את הרצפה, “כמו שביארנו”. הרי למדנו שמותר לחפור. עמד שמחבט הוא קולא שבמלאכות להיתר. אבל אוצר, בדרך כלל יש רצפת עפר, ואם הולכים לחפור שם יש כן חשש השוואת גומות. “כמו שביארנו” פירושו בדיוק מה שכבר אמר, שאסור לפנות את הסקילה. אי אפשר לעשות סתירה. אתה חייב לומר שמה שכתוב “לפנות את הסקילה” פירושו “לא לחבט”, או להיפך.
וכאן אומר הרי “עד שיגמרו”. הוא מצייר בעצמו “כמו שביארנו”. הרי״ו, הרי״ו, שלכבד אוצר כזה הוא השוואת גומות לכאורה.
דובר 2: לא, אני לא מאמין. אלא, אלא מה הוא עושה כן?
דובר 1: אלא, בואו נלך איך אני חושב. אבל מדברים כבר כשאין כבר אוצר. אז עכשיו מדברים כבר על החול. פשט הוא, בבית מותר לכבד, כי הבית קטן. כאן לא יכבד בגלל שזה השוואת גומות, אבל הוא רוצה כן לעשות קצת ישר את החול, מותר לעשות זאת באופן הנכנס ויוצא בו, ועושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. הוא יכול כן לדרוך איזה דרך ברצפה המלוכלכת או ברצפת החול.
דובר 2: לא, אני לא מסכים. זה חייב להיות שהוא מתכוון לומר שהוא משאיר קצת, ובמה שנשאר הוא עושה שביל עם רגליו, לא מכבד.
דובר 1: אבל אי אפשר לומר שהרמב״ם סותר את עצמו בהלכה אחת. הוא מצייר את עצמו אליה, הוא לא שכח. הוא הסביר לך זאת, ואני נותן לך עכשיו היתר. בואו נאמר ברור, כאן עומדים בוודאי שני היתרים שלא עמדו שם. אמת? שם עמד שאסור לפנות אלא לצורך מצוה, לא עמד ההיתר שכל אחד יקח ארבע-חמש קופסאות. שנית, שם עמד שאסור לסיים, וכאן יש כן היתר איך לסיים. אז שני היתרים נוספו כאן: היתר אחד של חמש קופסאות לכל אדם, היתר שני הוא שמותר כן לכבד כך באגב, בדרך נכנס ויוצא.
פירוש המשניות של הרמב״ם
אז הוא מביא את עצמו בפירוש המשניות. פירוש המשניות אומר הרמב״ם, שאם האדם הולך בעצמו להוציא את כל האוצר, אפילו בשעת המלאכה, אני חושש שכשתזרח השמש יראה שהרצפה לא ישרה, יעשה השוואת גומות. כן, אבל משא״כ כשכמה אנשים ביחד, יש קצת פחות חשש, כי הוא לא ישכח. ועכשיו אומר, אפילו כך צריך אבל כן להתמודד אחר כך, לא לעשות ממש כיבוד, אפילו כשאין את החשש. פשט הוא, כשמספר אנשים עושים זאת ביחד, יש חשש שהוא יעשה ממש השוואת גומות.
דובר 2: אבל לא כתוב כאן החילוק שאתה אומר, וגם לא, לא הסתכלתי בפירוש המשניות, אבל אני לא שומע ממה שאתה מביא לי שאין חשש של השוואת גומות אצל כמה אנשים.
דובר 1: אתה רואה שיש כן, יש רק את ההיתר. יש שני היתרים שנתחדשו כאן. נכון? היה חידוש לי שההיתר הוא דווקא כשיש כמה אנשים. כאן כתוב בכלל שאסור לבד. כן?
דובר 2: נכון. הבאתי שאולי כשכתוב קודם שאדם אחד מותר לגמרי, זו הסתירה, נכון? קודם משמע שאדם אחד מותר לגמרי, אולי מדובר כשאין אנשים, אז מותר כן אדם אחד לגמרי.
דובר 1: לא, הוא צריך לא יגמור. הוא שואל הרי, אבל הוא מותר את הכל, כמעט כמעט את הכל? כאן לא כתוב שהוא מותר כמעט את הכל לבד. נכון? כאן כתובה חומרא גדולה יותר. כאן לא כתוב שהוא מותר כמעט את הכל לבד, כאן כתוב שהוא צריך לקרוא לאנשים שיעשו זאת.
סיכום: העיקר הוא חשש השוואת גומות
אוקיי, אז בואו נסדר שוב קצת את הראש שלי. אז הענין של איסור אוצר הוא לא טורח, כל העניין הוא הבעיה של השוואת גומות. ובשביל זה התירו רק לדבר מצוה התירו, ואפילו אז יש עדיין חשש של השוואת גומות. החשש נעלם עם זה שאומרים שלא יעשו זאת לבד. כן? בואו נאמר כך, שכמה אנשים עושים זאת, אין הענין הטורח, אלא הענין הוא כך אין אדם אחד שהוא יעשה עכשיו עבודה מושלמת והוא יעשה גם השוואת גומות.
אלא אומרים עוד דבר, צריך באמת לזכור שכשמסיימים ומכבדים או מה שלא עושים, כשזה לא השוואת גומות, השוואת גומות פירושו שהוא ישכח וממש יעמוד עם את והוא יחפור. כשהוא עושה כן מה שמותר כן, יהיה גם זהיר, כי קל לעשות השוואת גומות, קל לעשות אפילו כשלא צריך כל כך ממש לעמוד ולחפור. כי הוא עושה קצת יותר מעושה שביל ברגליו במקום שצריך לו, הוא כבר השוואת גומות. אז כשהוא עושה שם שביל, הוא לא השוואת גומות, הוא עושה שיהיה חלק שיוכלו ללכת, הוא לא מתכוון לגומא, הוא לא מתכוון כלום להחליק את הרצפה.
שייכות למוקצה
דובר 2: אני יודע, הוספת כל מעשה שלא כתוב. מה עוד דבר שאני יודע בוודאי הוא שהפרק הוא הלכות מוקצה, וכאן עומד ההיתר של הלכות מוקצה. והגמרא עומדת שמה שכתוב מפנים ארבע וחמש קופות הוא לאפוקי רבי שמעון. רבי שמעון החזיק שיש מוקצה בשבת, וכאן עומד היתר שאין מוקצה, אפילו אוצר מותר לפנות אלא לדבר מצוה. על ההיתר יש את ההגבלה שאנחנו לא יודעים. בוודאי יש ענין של הגבלה של השוואת גומות, אבל נראה גם שיש… עוד הגבלה של דווקא ד׳ אמות, זה לא קשור לשבירת כלים. זה מאוד קשה בימות השנה. לא ראיתי שכתוב בפירושם, לא, לא הייתי בודק. בואו נמשיך.
דובר 1: לא, זה כתוב שם, א החילוק שאדם אחד יש פחות שבירת כלים.
דובר 2: לא, אני לא יודע. אני מתכוון אולי המחבר מוסיף זאת, המחמיר. מה אם הוא מביא זאת. אבל זה לא קשה, הרמב״ם לא צריך לומר לנו שמוקצה אינו אסור, כי עדיין לא ראינו שמוקצה יהיה אסור בשבת.
דובר 1: אבל בהנחה שהוא עבר עם ההנחה שמוקצה אין בשבת, הוא לא אמר מה שתנאי אמר.
דובר 2: רבינו, הפרק הרי מוקצה, אין ספק שזה עומד כאן, כמו שהגמרא עומדת שזה לאפוקי מי שאומר שיש מוקצה.
דובר 1: כן, אבל אני מבין איך זה נכנס, כי המילה היא לא מוקצה, המילה היא דברים שאסורין בטלטול. כאן אסרו טלטול כלי בגלל השוואת גומות, זה לא לטלטל את כל הקופסאות בגלל אולי יגיע להשוואת גומות. אלא איך האופן של טלטול יהיה, במובן התנאי שיש כמה אנשים הוא תנאי בטלטול. עדיין זה השוואת גומות, ולהזיז את הקופסאות. זה יכול להיכנס כאן טוב, אפילו בלי החידוש של מוקצה.
דובר 2: אני לא מבין כאן יש מוקצה. אוצר פירושו מוקצה, אבל אנחנו יודעים יפה בשבת, אין את הענין של מוקצה. אלא אנחנו אומרים כאן היתר שיהיה אוצר לטלטל. שאדם אחד לא יכול לטלטל את כל הקופסאות. למה בגלל השוואת גומות. אבל האיסור אינו איסור הוא השוואת גומות, האיסור הוא על לגרור את הקופסאות בשביל זה, זה נופל כאן הכל זה מחולק אני יודע הוא. ואנחנו, איך זה עם לטלטל אוצר? לודן הוא אלי. כלומר, זה בטוח שהפירוק, החלק, נמצא כאן?
הלכות מוקצה: קליפין וגרעינין, בשר תפוח ודג מליח, בעלי חיים שאינם מצויים, גרף של רעי, וחבילי קש ועצים
הלכה יז: קליפין וגרעינין הראוין למאכל בהמה
דובר 1:
וכן כל הקליפין והגרעינין הראוין למאכל בהמה, מותר לטלטלן, ושאינן ראוין, יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו.
וכן כל הקליפין והגרעינין, כל הקליפות והגרעינים, כל הקליפות עם הגרעינים, הראוין למאכל בהמה, מותר לטלטלן, מה שראוי למאכל בהמה. ושאינן ראוין, אלו שאינם ראויים לבהמה, איך עושים עם זה?
יש כאן חלק, הוא מדבר כאן על הקליפין והגרעינין, כלומר את הפרי עצמו הוא רשאי לאכול, ועכשיו פתאום נמצא עם משהו בידו. יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו, הוא זורק את הקליפין והגרעינין לאחוריו.
דיון: מה משמעות “יזרקם לאחוריו”?
דובר 1:
מה הכוונה שיחזיק את זה כמה שפחות? כאילו ברגע שזה נעשה לא ראוי הוא צריך לזרוק את זה? או שמא הכוונה שאסור לשים על צלחת, אלא דווקא לאחוריו? או שהוא מדבר כאן בדיבור בהווה? אתה צריך לזרוק את זה.
דובר 2:
מה הכוונה צלחת? הצלחת תהיה לפניו.
דובר 1:
האם מותר לשים על צלחת לפניו, אבל אסור להוציא את זה כגרף של שופכין או מה? כדי שלא יהיה גרף של שופכין אסור, הוא צריך לזרוק את זה מיד?
לכאורה מה זה האשפה, כך היה פעם בדרך כלל. זה שם שבו לא אוכלים. היום דוחפים את זה מתחת לשטיח.
הלכה למעשה: לכלוך מאכילה
דובר 1:
אסור לטלטלן.
אה, אני צריך לומר מה שלמדנו קודם לגבי הקליפות. יצא להלכה שאם אוכלים, כשאוכלים נוצר לכלוך, או מקליפות של אגוזים, דברים שאוכלים, או סתם לכלוך, אסור לטלטל לכתחילה לכלוך ישירות. זה נפסל. הגמרא בשבת אומרת שמנערים, מנערים את זה. אז היום שיש מפת פלסטיק, אפשר להוריד את זה עם המפה. או שיש לך עצה אחרת, יש במחלוקת האחרונים כמה מותר בזה.
הלכה יז (המשך): בשר תפוח, בשר חי, ודג מליח
דובר 1:
ומטלטלין בשר תפוח, שהוא מאכל לחיה.
תפוח פירושו בשר נתפח.
דובר 2:
לא, תפוח לא יכול להיות נא, כי חי זה נא. מה זה תפוח?
דובר 1:
מה שכבר נתקלקל?
דובר 2:
כן, בשר תפוח שכבר נתפח, נפוח כי אינו טרי.
דובר 1:
שהוא מאכל לחיה.
ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מלוח, שהוא ראוי לאדם.
אפשר לאכול בשר חי. היום יש לזה שם מפואר, קוראים לזה קרפצ׳יו.
וכן דג מלוח, דג מלוח גם מותר כי אנשים אוכלים אותו. אבל התפל, דג שעדיין לא נמלח, אסור לטלטלו, שאינו ראוי לאדם. אינו ראוי לאף אחד.
הלכה יח: בעלי חיים שאינם מצויים
דובר 1:
אבל לא כל כך ברור מה פירוש מצוי, הכוונה שלא ישים אותו במקום שיהיה מצוי.
דובר 2:
אה, שם יש מה לא?
דובר 1:
אבל פעם מחזיקים שברי זכוכית, חתיכות של זכוכית, אפילו שאינו מאכל נעמיות. נעמיות זה יענים, כביכול?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
הם אוכלים זכוכית? כך אומרים.
דובר 2:
בסדר.
דובר 1:
לא היה לי יען שמן מעולם בביתי, אבל יענים אוכלים זכוכית. הם לא מצויים.
דובר 2:
אה, נכון.
דובר 1:
ולא חבילות זמורות.
דובר 2:
כן, הם אוכלים הכל. הם אוכלים אבנים. זה לא חותך להם את הדרך למטה מ…
דובר 1:
כן, הבטן שלהם חסרה משהו. בדרך כלל בטן מועדת לכרסם אוכל. הבטן שלהם חסרה את זה, אז הם אוכלים אבנים או דברים חדים כדי שיעזור לעכל את האוכל.
אם זה תופעה, יש אנשים שחסר להם משהו, והם אוכלים לכבוד זה…
דובר 2:
חול. לא זכוכית. זכוכית אף אחד לא אוכל.
דובר 1:
שמעתי פעם על מישהו שעבד ב… מישהו שעבד בעשיית שלום עם עמים אחרים, אמר ש… כשמדברים ביחד, קודם כל מניחים שיודעים שהשני לא אוכל זכוכית. הוא אדם. אז רואים הלאה, שהוא לא יען. הוא מורא, הוא לא יען.
ולא חבילות זמורות. לא ענפים. אפילו שמאכל פילים. אפילו… פילים זה… איך קוראים לזה, פילים אוכלים את זה. ולא את הלוף. לוף פירושו הוא אחד מה… נו, איזה סוג של פרי שיש כמה מינים על אותו עץ, ויש הרבה סוגים, איך קוראים לזה רק? שעליו מברכים. צלף? לא ממשפחת הצלף?
דובר 2:
לא.
דובר 1:
הוא אומר שלוף הוא סוג של בצל.
דובר 2:
אהא, בסדר.
דובר 1:
אפילו שמאכל עורבים.
חידוש: הגדרת “מצוי”
דובר 1:
נמצא אילן ויוצא בו מעט מצויים אצל רוב בני אדם. בעלי החיים הם בעלי חיים נדירים.
זה מאוד מעניין. נראה שמצוי לא אומר שצריך להיות מצוי אצלך, או אפילו בעירך. צריך להיות מצוי בעירך. אלא חיות שיותר נפוצות, ממילא. ואדם שיש לו פיל, לכאורה יוכל. אבל מי שאין לו, צריך להיות מצוי. צריך מי שאין לו, זה נקרא מצוי. צריך לרקוד. אני חושב ש…
דיון ארוך: גרף של רעי לכתחילה — אשפה בשבת
הקדמה: מה שלמדנו קודם
דובר 1:
אה, אני צריך לומר מה שלמדנו קודם לגבי הקליפות. יצא להלכה שאם אוכלים, כשאוכלים נוצר לכלוך, או מקליפות של אגוזים, דברים שאוכלים, או סתם לכלוך, אסור לטלטל לכתחילה לכלוך ישירות. זה נפסל. הגמרא בשבת אומרת שמנערים, מנערים את זה. אז היום שיש מפת פלסטיק, אפשר להוריד את זה עם המפה. או שיש לך עצה אחרת, יש במחלוקת האחרונים כמה מותר בזה.
הגדרת “עושה גרף של רעי לכתחילה”
דובר 1:
על כל פנים, אני רוצה להבין מה פירוש הענין של עושה גרף של רעי לכתחילה? זה יכול להיות הכל. כשלכל אחד יש אשפה והוא מוציא, אף אחד לא עושה בתחילה. יש אשפה שכבר מונחת מוכנה, והולכים להוציא אותה איפשהו בשבת. כלומר, נכון, אין עושה גרף של רעי לכתחילה, שלא תעשה משהו שאתה צריך להוציא. אבל אם יש שקית אשפה שהכל ממנה הולכים להוציא, אף פעם לא עושים לכתחילה.
הבעיה של גרף של רעי לכתחילה היא שיש היתר, בעצם זה דבר שאינו ראוי לטלטל. אם זה דבר שאי אפשר להחזיק אותו כאן, יש היתר. אבל אתה לא יכול ללכת ולעשות דבר שיש לו את ההיתר. זה צריך להיות אותו איסור של לשים דברים באשפה.
חילוק: אשפה היא אחרת
דובר 1:
אבל אני אומר שהחילוק גדול מאוד, כי כאן אתה יוצר משהו שבדרך כלל אסור לטלטל, אתה הולך לטלטל אותו עם ההיתר של גרף של רעי. אבל בכל בית יש אשפה, ובאשפה יש דברים שאסור לטלטל. אסור לטלטל אותם. כשהאשפה ריקה, מותר לטלטל אותה, אין זה גרף של רעי. אתה שם בתוך האשפה, היא נעשית גרף של רעי.
חידוש: הגדרת גרף של רעי
דובר 1:
זה הפירוש של גרף של רעי. גרף של רעי לא אומר לעשות, לייחד… זה הפירוש! זה לא הפירוש לייחד גרף, הפירוש הוא להכניס את הרעי. הגרף אינו הבעיה.
אז אני חושב, שקית אשפה היא מאוד אחרת. מה זה כבר גרף של רעי? גרף של רעי היה שאתה לוקח צלחת מסוימת ועליה אתה שם לכלוך. זה האיסור. אבל אשפה הייתה קודם, השקית הייתה נקייה, עכשיו אתה עושה אותה מלוכלכת, היא נעשית מוקצה.
קושיה: אם צריך להוציא
דובר 1:
בסדר, נניח צריך להוציא, נשים בצד את ההיתר. נניח לא אשפה חדשה. תאמר שברגע שכבר יש משהו באשפה, אתה כבר לא צריך להיות כל כך עסוק איך אתה עושה את העצמות מהדג, כי יש לך אשפה שלמה.
אני לא מבין מה אתה צריך את זה. הבעיה של העצמות מהדג היא שזה מונח על השולחן, לא באשפה.
דובר 2:
טוב. אתה צריך להזיז את זה מהשולחן.
קושיה: מפה וגרף של רעי
דובר 1:
ובקרוב הולכים להוריד את המפה יחד עם הרבה דברים טובים שאינם מוקצה ודברים שהם כן מוקצה בבת אחת, והולכים לשים את זה באשפה.
דובר 2:
עם המפה?
דובר 1:
אם זה נקרא אלדד דברכה, יש ענין שזה נעשה גרף של רעי, כי מלכלכים את המפה במהלך הסעודה, ואחרי הסעודה הולכים לזרוק אותה. האם זה לא אלדד דברכה.
קושיה: דברים מותרים באשפה
דובר 1:
אני מתכוון שבדרך כלל היום עם השפע שלנו, באשפה תמיד יש דברים אסורים ודברים מותרים. שמים גם דברים טובים באשפה שהם ראויים למאכל בהמה, ראויים למאכל אדם.
דובר 2:
אתה עושה כזה קלקולא דתקנתא, אתה אומר שזורקים דברים טובים לאשפה זה עושה את זה מותר לטלטל? הם לא…
דובר 1:
כן, סיפרת שהם היו מאוד כועסים שהכניסו דברים טובים לאשפה, אבל ככה זה הולך. מורידים חצאי צלחות, כן, מגישים כבר, לא כולם אוכלים את כל הדבר. אז יש דברים טובים שהם ראויים למאכל אדם, למאכל בהמה.
תירוץ-הצעה: ברגע שבאשפה זה נעשה רעי
דובר 1:
אני מתכוון שברגע ששמים את זה באשפה זה נעשה בחינת רעי, וזה לא נעשה דבר טוב.
דובר 2:
לא מוצא חן בעיני ה… זה לא יותר גרוע מבשר חיה, בשר תפל, כל הדברים האלה שאתה אומר שזה ראוי לסרווייבר. מותר, זה שיש בעלי חיים מצויים. לא בגלל ששמו את זה כבר באשפה, אף אחד לא מוציא מהאשפה, זה משנה את המציאות שלו. מוציאים את זה כבר טכנית, אבל זה עדיין דבר שמותר בטלטול.
מסקנה מעשית: המנהג
דובר 1:
בקיצור, המנהג, כל היהודים שאני יודע, חוץ מפגשתי פעם חזון אישניקים שאני לא יודע את ההלכה, כל היהודים שאני יודע עושים אשפה ומוציאים אותה בשבת, ובטוחים שזה מותר בגלל אחת הסיבות. בדיוק מה הסיבה הטכנית אני לא יודע, כי אני מתלבט כאן עם ההגדרות.
אחת היא גרף של רעי לכתחילה בשבת, אני מתכוון, זה הדבר. נכון, בטוח שמותר להוציא כי זה גרף של רעי. זה לא מצווה לשבת בבית מסריח בשבת.
הערה: הזזת אשפה
דובר 2:
חוץ מזה, זה אתה יכול לומר, אני רוצה להגיד לך, אם מזיזים את זה לא ממקום שזה מפריע לאדם, אלא ממקום אחד לשני, אסור באמת. כלומר, אם האשפה מונחת כבר בחוץ, אתה רוצה סתם לסדר שם, שמים את זה בפח. שוב, אתה יכול לשים את זה ישירות. אם אתה יוצא מהסיט ואתה מביא, אתה יכול לשים את זה איפה שאתה רוצה. אבל ברגע שזה כבר הונח, זה כבר לא מקום שמפריע לאנשים, אני מתכוון שזה באמת ההלכה. אתה לא יכול סתם להזיז אשפה, נכון? סתם ככה לא מתעסקים עם דברים שהם איסור בטלטול, אין צורך.
דובר 1:
בכלל, זו הערה טובה, כן, בקיצור, זה מוצאי שבת, לארגן את האשפה. אני מבין את זה ככה. אבל להוציא זה בטוח מותר. השאלה היא רק מהלכתחילה איך מותר לשים.
סיכום: חייב להיות אופן
דובר 1:
אבל אתה צודק בטוח במה שאתה אומר, אדם צריך להשאיר על השולחן את האשפה, בטוח לא יכול להיות. חייב להיות אופן איך זה מותר. רוצה למצוא פגם בצד, צריכים אולי להתבייש, אני לא יודע.
הלכה יט: חבילי קש, עצים, וזרדים
דובר 1:
בסדר, הלאה. חבילי קש, אגודות של קש, שחת, עצים, עצים, וזרדים, סוג אחר של חלק מהעץ, גם סוג של קש סתם. זרדים הם הדברים שהסוסים אוכלים, לא?
דובר 2:
אולי, אני לא יודע.
דובר 1:
בסדר. זה לא אותו דבר מה… חבילה זה מורות?
דובר 2:
כן, ענפים, משהו כזה. אני מתכוון שזרדים זה קודם.
דובר 1:
בסדר. אז ככה, אם הכינן למאכל בהמה, מותר לטלטלן, כי זה לא מוקצה מחמת גופו. אבל אם לאו, אין מטלטלין אותן, כי למה זה עשוי? העצים עשויים אם לא למאכל בהמה, זה להסקה, זה מוקצה, או לכלום, זה מוקצה מחמת גופו.
חבילי סאה ועזוביא וקורנית, אגודות של עלים שאפשר להשתמש או למאכל בהמה או להסקה, אז ככה, הכניסן לעצים, אין מסתפק בהן בשבת, כי זה כמו מוקצה מחמת גופו, כי זה לא כלי, ומחזיקים את זה רק למשהו שאסור לעשות בשבת. אבל למאכל בהמה, מותר להסתפק בהן, כי זה לא מוקצה. וכן בעמיטא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלינין, שצריך לראות מה התכלית שלהם, למה האדם הכין את זה. זו רשימה של דברים, כמו קודם, דברים שתלוי מה הכנת, ויש דברים שלא תלויים, ויש דברים שתלויים.
הלכה כ: טיפול במאכל בהמה — אין גורפין מלפני הפטם
דובר 1:
הלאה לומדים על טיפול במאכל בהמה, בעיקרון. אז, יש מקום שנקרא פטם, שם זה המקום שבו דוחסים את הבהמה. אז, ויש שם לכלוך, יש שם אוכל שהבהמה אכלה קצת וכן הלאה, והוא רוצה לטאטא. אסור, “אין גורפין מאכלין מלפני הפטם”, לא עוסקים בטיאטוא,
פרק כו: פרטים בדיני טלטול – טיפול במאכל בהמה ומת בשבת
רשימת דברים תלויים ובלתי תלויים
דובר 1:
זו רשימה של דברים, כמו קודם, דברים שתלוי מה הכנת, יש דברים שלא תלויים, יש דברים שתלויים.
טיפול במאכל בהמה – אין גורפין מלפני הפטם
דובר 1:
הלאה לומדים על טיפול במאכל בהמה בעיקרון. אז, יש מקום שנקרא פטם, שם זה המקום שבו דוחסים בהמה, ויש שם לכלוך, יש שם אוכל שהבהמה אכלה קצת, וכן הלאה, והוא רוצה לטאטא את זה, אסור.
תרגום לעברית
אין גורפין מאכל מלפני הפטם, אין מסלקים, מנקים את המזון מלפני הבהמה שממריאים, שמפטמים. בין באבוס של כלי, בין באבוס של קרקע, אין הבדל אם את המזון מניחים בקערה, או באבוס המחובר לקרקע, או סתם קערה שהיא כלי. אין מסלקים שם.
למה? זו אחת מ… הוא אומר, ואין מסלקין לצדדין, גם לא דוחים את התבן והשעורה לצד כדי שלא יתלכלכו בגללי בעל החי, גזירה שמא ישוה גומות. כל הדברים האלה, הן בגורפין והן במסלקין, העניין הוא גזירה שמא ישוה גומות, שהמקום אינו מרוצף, אבל חוששים שמא ישוה גומות.
נותנין מלפני החמור ולפני השור – אבל לא להיפך
דובר 1:
הוא אומר, ונותנין מלפני החמור ולפני השור, מותר לקחת מזון מצד אחד ולתת לצד השני, לתת לשור, מחמור לשור, אבל להיפך לא. זה חשוב, כי חוששים שהשור יבוא לשם והוא לא ידע אם זה מוכן לחמור או לשור, והוא ימות ברעב. כן, היה נדון אותו חמור המסכן שלא… בסדר.
אבל, אין נותנין מלפני השור ולפני החמור. להיפך לא עושים, לא לוקחים מהשור לתת לחמור. זה מאוד מעניין, הוא אומר דבר. חז״ל יודעים בדיוק את טבע בעלי החיים. לחמור ולשור יש הרגלי אכילה שונים. החמור עדין מאוד, השור לא מתורבת. “שאין מאכילין לפני השור מיטנף ברירו”, הדרך שבה השור אוכל היא שהכל מתלכלך ברוקו. בעלי חיים אחרים הם בני אדם טובים יותר והם לא ירצו לאכול את זה.
אבל ראוי למאכל בהמה אחרת. אז, אפילו הוכן זה לשור, לא אומר שזה לא ראוי לבהמה אחרת. אז זה לא נעשה מוקצה, כי זה עדיין נקרא ראוי למאכל בהמה. אבל לקחת זאת לחמור, זה לא טירחה על מה ש…
דיון: למה זה לא גרף של רעי?
דובר 2:
למה זה לא נעשה כמו גרף של רעי? זה נעשה מוקצה בשבת.
דובר 1:
מוקצה זה לא נעשה, כי השור עצמו עדיין יכול לאכול את זה, זה מאכל בהמה.
דובר 2:
אה, אה, זה נכון.
דובר 1:
בסדר, אבל אכן, זו טירחה יתירה.
דובר 2:
זו טירחה יתירה, נכון. כי אנחנו צריכים להיות מאוכזבים שהחמור לא עובד עם זה. לא החמור, לא השור. השור לא רצה לאכול, ולא החמור. זה סתם גורם.
דובר 1:
מעניין. למדנו שאבל אם זה מוקצה, בעל החי מוקצה, לא אכפת לנו אם בעל החי עוד יאכל בשבת. זה לא שאם אתה יודע שהשור כבר לא יאכל, זה מוקצה לכולם. זה לא איסור מוקצה. הוא לא אומר, הגמרא לא אומרת למה לא עושים את זה.
סטייה: “כלחוך השור את ירק השדה”
דובר 1:
השבוע לומדים את פרשת בלק, “כלחוך השור את ירק השדה”. אה, כלחוך זה הלקיקה, הרוק. הוא לא משאיר לאף אחד. אפילו החמור לא יאכל מזה אחר כך. תתאר לך.
לחיים. לחיים.
עלים שריחן רע – מוקצה מחמת גופו
דובר 1:
“עלים שריחן רע ומאוס, ואין בהמה אוכלתן, אסור לטלטלן.” עלים שמריחים רע, ובהמה לא אוכלת אותם, אסור לטלטל אותם. אפילו זה מאותו מין שמותר, כמו עלים שהם סוג של מאכל בהמה, אבל העלים רעים, זה מוקצה מחמת גופו.
“ולפיכך, תלי של דגים…” אני מניח שמתכוונים למצודה של דגים, משהו שאפשר להשתמש בו כדי לתפוס דגים, אבל שעשוי מעשבים ומדברים שהם ראויים למאכל בהמה. הוא לא אומר, תלי פירושו תולים? בקיצור, איזה דבר שמשתמשים בו לדגים. דגים מסריחים, כולם יודעים. ממילא, את הדבר שמשתמשים בו לדגים אסור לטלטל. אבל “ושל בשר מותר”, כי בשר סתם מבהמה לא כל כך מסריח. זה מורגש. וכן כל כיוצא בזה.
פשוט, תלי פירושו הדברים שתולים עליהם את הדגים כדי לייבש או מה. זה גם של דגים, אסור לטלטל בגלל הריח. ושל בשר מותר. וכן כל כיוצא בזה. כל דבר שמאוס שלא משתמשים בו, אפילו בהמה לא משתמשת בו אולי, אז אם בהמה משתמשת בזה מותר לטלטל אותו לבהמה. אבל כל דבר שמאוס ולא משתמשים בו, אסור לטלטל אותו.
חידוש: מאכל בהמה צריך להיות ממש ראוי
דובר 1:
בסדר, עכשיו נלמד הלכות מת. אני מניח שאפשר לומר כך, שהדברים שנאמרו להתיר כמאכל בהמה זה לא היתר גורף שכל מין. זה צריך גם להיות ממש ראוי למאכל בהמה. אני מתכוון זה מה ש…
דובר 2:
כן? לא, כבר. אני מבין, אבל… אה, אתה אומר… מה שברור למעלה הדבר… כשהוא אומר שזה לא ברור, היינו חושבים שכל דבר נקרא מאכל בהמה, אפילו אם הדבר נעשה מלוכלך.
דובר 1:
כבר, אבל לא, זה צריך להיות ממש ראוי למאכל בהמה. מה שזה אכן לא, הבהמה לא תאכל את זה, אני מבין.
דובר 2:
שאתה אומר שזה לא קשור למין, שכל דבר שהוא המין הוא ראוי, אז… צריך כן לדעת אם הדבר נעשה מלוכלך. זה דבר אחר.
הלכות מת – היתרים בטלטול
דובר 1:
ונלמד עוד על מת. כבר למדנו שמת הוא מוקצה, נכון? עכשיו נלמד היתרים מסוימים שמותר לעשות עם מת, או איך מותר לעשות. בעיקר ההיתרים, למדנו קודם שזה מוקצה, ועד כאן, עד סוף הפרק, הן עצות איך מותר להתעסק עם מת, ולהתעסק אולי בדרכים מסוימות, או לכסות, נראה כבר.
דיון: האם למדנו קודם על מת?
דובר 1:
אבל שאסור לטלטל את המת בשבת, למדנו את זה קודם? שאם רוצים לשאת אותו למקום כלשהו, מותר לעשות זאת רק עם גוי, או איך היה לנו את זה? מה מותר ולא מותר לעשות עם מת היה לנו קודם בפרק?
דובר 2:
מותר רק בגלל כבוד הבריות, אז למדנו שמותר.
דובר 1:
כן. אני זוכר, ראיתי שהיה כתוב “המת אינו זז ממקומו”. זה כן היה כתוב אפילו קודם, אני זוכר, משהו שמותר לעשות עם מת.
דובר 2:
כן, שם היה כתוב בשבועות, לא? מותר להכשיר לדחין למת או לכלה, אתה זוכר? זה עוד דבר. היה כתוב עוד קודם שמת מותר, אם זה כבוד הבריות, זוכר? למדנו על כבוד הבריות של המת.
דובר 1:
כן, כן, כן. אם הוא יסריח מותר לעשות יותר.
אבל עכשיו מדובר על הוצאה, נכון? עכשיו מדובר על איסור הוצאה. לא דיברנו על מוקצה באותה, באותה הלכה, כמה שאני זוכר. זוכר איך זה היה כתוב?
דובר 2:
אני לא זוכר ברגע זה, בוא נמשיך.
סכין אותו ומדיחין אותו – אבל שלא יזיז בו אבר
דובר 1:
בסדר. עכשיו נלמד כך על טלטול, נכון? על מוקצה. שמת בעצם הוא מוקצה. מה מותר לעשות? מה מותר לעשות עם טלטול? אז, אפילו שאסור לטלטל מת בשבת, אבל סכין אותו ומדיחין אותו, מותר לנקות ולמרוח שמן וכדומה, אבל ובלבד שלא יזיז בו אבר.
למה? כי הזזת אבר היא עניין של טלטול? לכאורה כן. אני מתכוון כן. שטלטול לא רק אסור כשמרימים אותו ונושאים אותו, אפילו רק להזיז קצת גם אסור, הוא צריך לחכות.
מעניין. אסור להזיז את האבר, אלא הוא מתכוון להרים את הידיים, להניח את הידיים בשעת סיכה וכדומה.
שומטין את הכר מתחתיו – כדי שיעמוד לו לחול
דובר 1:
ומה מותר לעשות? כן, שולחן ערוך אומר בסעיף קטן מ״ט, כדי שיעמוד לו לחול, אם המת שוכב על כר והוא נעשה חם יותר, מת מתחיל אחרי זמן מה, אין לו את המנגנון שמקרר את האדם, הוא נעשה חם ומתחיל להסריח, אז אם הוא שוכב על כר מותר להוריד את הכר מתחתיו. זה אפילו טלטול כזה של דבר אחר. מותר לעשות זאת אם עושים זאת מהסיבה כדי שיעמוד לו לחול, כדי שיחכה עד שיטפלו בו, שיחכה אחרת על הרצפה הקרה במקום על כלים חמים, מותר לעשות זאת.
כוונתי בעצם היתה מובן שמותר, מה ההבדל על הדבר אחר? בסדר, הם למדו קודם טלטול דבר אחר מותר אפילו על מת.
עוד עצות טובות למת
דובר 1:
ומביאים במקור קטן במרדכי קטן, “ומניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח”, ומביאים, נראה שכל הדברים נראים כעצות טובות, כי אני לא רואה שיהיה איסור שלא יהיה מותר להביא כלים קרים ולהניח עליו, בדים קרים, סמרטוטים קרים.
אדרבה, מה שזה לא מת, אתה עושה לדבר שאין לו צורך. הטלטול… והמרדכי קטן הם דברים שלא… אתה מניח תחת המת, אתה עושה… פוקקין את נקביו שלא יכנס בהם רוח. לאדם יש נקבים נקבים, וכשסותמים את הנקבים שלא יכנס בהם רוח.
עוד דבר? וקושרים את לחייו, מותר לסגור, לקשור, אממ… לקשור את פניו, לא שיעלה, לא שיפחד, כי אז הוא מקיים את “ונשמרתם”. הוא לא שיעלה, הוא מעוות מאוד, מה שזה כבר אפילו יותר, אסור להפחיד, מה שאסור להפחיד, אבל לקשור אפשר, כי זה כבר אפילו יותר, זה מקיים.
וגם יש מי שאומר שאחד בשבת, כי שבת זה בכל מקרה היה קודם, אסור לגעת באבר, אסור גם לגעת בעפעף.
זה בדרך כלל המנהג ש
דיני טלטול מת בשבת
מת המוטל בחמה – כיכר או תינוק
הרמב״ם אומר: מת המוטל בחמה – מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו. וכן, אם נפלה דליקה בחצר שיש בו מת – מניח עליו כיכר או תינוק. ואם אין שם כיכר ולא תינוק – מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום. ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מתו.
דובר 1: אסור להזיז, כי אז מותר. למדנו שאסור להזיז, כי אז הוא לא יהיה מעוות, שלא יפתח יותר. אסור להזיז, כי אסור להזיז. אבל לקשור כדי שלא יפתח יותר, זה מותר.
וגם יש עניין, שמי שמת בשבת, מאותה סיבה כמו שדיברנו קודם שאסור לגעת באבר, אסור גם לגעת בעפעף. בדרך כלל המנהג הוא שסוגרים את עיני המת, אבל לא עושים זאת בשבת.
מת המוטל בחמה, מת המוטל בחמה והוא יסריח. עד עכשיו דיברנו כשאין משבר, אפשר לשרוד את עשרים וארבע השעות עם כלים קרים ועם שכיבה על החול. אבל אם הוא מוטל בחמה, זו בעיה, כבוד המת, הוא יסריח, אז מניחין עליו כיכר או תינוק ומטלטלין אותו. מותר להניח כיכר או תינוק ומותר לטלטל אותו על ידי דבר אחר. כמו שלמדנו על דבר אחר יחד עם עוד דבר שיהיה היתר. ההיתר כאן נעשה המוקצה. בדרך כלל אסור לטלטל שני דברים ביחד, חוץ מדברים שצריכים מאוד, ראינו מקרים שכן היה מותר. אבל כאן אצל מת מותר על ידי כיכר או תינוק.
וכהאי גוונא, אם נפלה דליקה בחצרו שיש בו מת, והאדם די עצבני, הוא לא רוצה שהמת ישרף, גם מניחין עליו כיכר או תינוק ומוציאים אותו עם זה. ואם אין כיכר ולא תינוק, אז מצילים אותו מן הדליקה מכל מקום. אז מותר. זה אומר, לכתחילה צריך לעשות זאת עם היתר של כיכר או תינוק, אבל אם לא צריך בכל מקרה להציל. למה? כי אם לא, אם לא יתנו לו להציל, זה יטריד אותו כל כך שהמת ישרף, ויהרג ואל יעבור לכבודו, “שיהא בהול על מתו שלא יסרח”. הוא לא רוצה שמתו ישרף, הוא בהול על מתו, כי כאן התירו לו להציל אפילו דיברו כך.
חידוש: כבוד המת עצמו אינו סיבה מספקת
זה לא שהאיסור נבלה מת עצמו לא עמדה חכמים בפני איסור טלטול בשבת. זה שיש איסור. זה שיש איסור כמו לשרוף מת, אתה יודע בעצמך. לא כך, אבל מצד האדם, אדם בהול על מתו. אדם בהול על מתו, התירו יותר בגלל חשש בהלכות שבת, לא בגלל חשש ישיר בהלכות כבוד המת.
אבל האדם בהול על מתו זה לא סתם שיגעון, האדם צודק להיות בהול על מתו. אדם צריך אכן לדאוג למת שלו… לא, אבל אני אומר, זה מעניין, כי היינו יכולים לשמוע כאן שזה מין דבר מצווה, זה מין עניין של כבוד המת, שעל זה החכמים התירו במקרה שיש חשש שריפה. לא אומרים כך, אומרים רק כדי שלא יבוא לחלל שבת. כבוד המת לא היה מספיק לבדו סיבה.
לא, יוצא נפקא מינה גדולה יותר. זה שכשזה לא האדם נתון האדם, אין שום חשש אדם בהול על מתו, לא היו מתירים על נבלה מת לבדו. זה מעניין.
דיון: למה לא הדין כבוד המת עצמו מספיק?
דובר 1: יש עניין, אני מחפש תמיד איך אי אפשר. למה אני לא מחפש איך אפשר? לא, אני לא מחפש איך אי אפשר, אני שואל אותך כאן שאלה למדנית טובה. למה לא הדין כבוד המת עצמו סיבה מספקת? אין דין כזה כבוד המת. הם למדו, כל הדינים הם, חושבים שהם כבוד המת, אבל הם למדו קודם, גם על המת המוטל בחמה הוא לא היה. מה קורה אם אין כיכר או תינוק? הוא לא אמר שמותר. נכון, רק על דליקה הוא אומר שמותר שוב כיכר או תינוק. אני יכול להבין, כי כשזה בחמה, זה יארך עוד חצי שעה, יימצא כיכר או תינוק. אבל דליקה זה time of the essence, כי השריפה כבר תתחיל לשרוף.
דובר 2: אני רוצה להראות לך, כן? אנחנו כן למדנו. אה, כאן נלמד, אנחנו עוד לא למדנו את זה? אנחנו נלמד את זה בקרוב. בוא נראה. זה היה כתוב שוב קודם, חשבתי. בסדר, אני לא יודע. אני חושב שיש סיבה טובה יותר, כי זו לא ראיה.
דובר 1: כן, אבל אני אומר לך, כשכבר מקילים כי תינוק לא עולה על המת מוטל בחמה. אני יכול להגיד לך שאני יודע למה. אתה כבר תראה, אתה כבר תראה. אני יכול להגיד לך שאני יודע למה. אבל הם עוד לא סיימו את כל ההלכה. זה כתוב בפירוש, בוא נאמר, בוא נאמר, כי שם יש יותר משהו אחר מעניין שאפשר לעשות, לעשות אוהל. אבל אני חושב ש… בסדר. זה לא כל כך פשוט. מת מוטל בחמה לא אומרים בלי תינוק, כי בכל מקום מוצאים איזה דבר שמתיר בטלטול. אצל שריפה יש איזו בהלה, חוששים שכל המנורות תידלק השריפה. אז מותר כי האדם בהול על מתו. אבל קודם תמיד יש העצה של כיכר או תינוק, כל עוד אין שריפה שמתחילה לבעור. הגיוני.
הוא אומר, “ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מתו.” אה, אתה רואה כן. שוב, בהול על מתו זו הסיבה למה מותר להשתמש עם כיכר או תינוק. לא, לא. הם אומרים דבר כזה. בהול על מתו היא תירוץ טוב. כאן שיש מת מוטל בחמה, לא בהול על מתו, קודם אתה יכול אפילו לקחת עם טלית בלי כיכר או תינוק. אבל אני חושב שאתה צודק שאין טלית, אז צריך כאן כיכר או תינוק. טוב. כן, מה שאני מתכוון הוא שצריך להיות דווקא כיכר או תינוק, צריך להיות דווקא כלי שמלאכתו להיתר, כן.
מת המוטל בחמה – עשיית אוהל
הרמב״ם אומר: היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו, או שאין רוצה להזיזו ממקומו – באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו. חם להם מלמטה – זה מביא מטתו ויושב עליו, וזה מביא מטתו ויושב עליו. חם להם מלמעלה – מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. וזה זוקף מטתו ונשמט, וזה זוקף מטתו ונשמט – ונמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה.
המשך דיון: מנורות שהודלקו ערב שבת
דובר 1: אוקיי. מה עוד יש עצה, נכון? אז כך, הנרות הגיעו לשם, הנרות לא הדליקו את עצמם מעצמם. אני רואה שהתמונה, העובדה אינה בתמונה. “היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו” – המת מוטל בחמה, אין להם מקום שיש צל ואפשר להחזיק אותו. “או שאין רוצה להזיזו ממקומו” – מה זה “לא רוצה”? לא רוצים. לא כתוב למה, לא רוצים. אוקיי.
שלא, אולי זה לא בריא, אולי זה יכול להסריח אותו יותר. יכול להיות reason, לא רוצים. אוקיי, יכול להיות reason. אומר הוא היתר מעניין שהחכמים עשו במיוחד למת. מה עושים? “באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו” – הם יושבים מסביב משני הצדדים, והם הולכים לשבת בחמה ליד מת, הולכים להתחמם איפשהו. “חם להם מלמטה, זה מביא מטתו ויושב עליו”, הוא גרר מיטה. בדרך כלל, למה תגרור מיטה? למת, למיטה. למת אולי אי אפשר, אבל לאדם עצמו מותר. לאדם. אומרים אפילו אם זו מיטה כבדה מאוד, ויש את הענין של ארבע אמות. הנקודה היא, הוא מביא אותה לעצמו. מיטה אינה כלי שמלאכתו לאיסור. כלומר אפילו אם זה אסור כי זה כבד מאוד, הוא צריך לעשות כאן היתר של הבאת מיטה.
זה מביא מטתו ויושב עליו, זה מביא מטתו ויושב עליו. ההיתר הוא לעשות מחיצה. אבל החלק של מחיצה אני מבין, אבל המיטה עדיין לא צריכה להיות חמה להם. מיטה אפשר להביא סתם כך לכבוד המת. למה לא יהיה מותר? זה כלי שמלאכתו להיתר, מיטה. תשמע את זה. אולי מדבר הוא באופן שהמיטה היא באופן כשגוררים אותה על ארבע אמות.
דיון: למה צריכים את המיטה?
דובר 2: אנחנו רוצים לשחק משחק, נכון? אנחנו משחקים משחק. אני מבין את המשחק בחלק השני, שצריך לעשות אוהל. הסבר את המשחק.
דובר 1: לא, המשחק הוא שהוא הביא את המיטה לעצמו, ובדיוק נתן הרמה על המיטה שתהיה מורמת. אם הוא לא צריך את המיטה לעצמו, לא מתחיל כל המשחק. אני לא מבין, הוא הביא את המיטה למה? כדי לעשות מחיצה? אי אפשר לעשות מחיצה למת. אבל המיטה היא עדיין לא שום דבר מחיצה. המחיצה נעשית במחצלת. מה מחצלת?
אוקיי, חמה להם מלמעלה. יהיה שניהם. חמה להם מלמעלה. המיטה… הוא יושב על המיטה, הוא יושב על הרצפה, הרצפה קרה, מביא הוא מיטה, ספסל, whatever, והוא יושב על זה. שני יהודים משני הצדדים, כן. חמה להם מלמעלה, מביא מחצלת ופורש על גביו. מניח הוא מחצלת שטוחה על המיטה, לעשות לו קצת צל. והאדם השני עושה אותו דבר, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. ואחר כך, איך עושים מזה אוהל? אם שניהם הולכים ללכת, והם הולכים לעשות ששתי המחצלאות ישענו אחת על השנייה, יהיה אוהל.
וזה זוקף מטתו ואינו נשען עליה, הוא מעמיד את מיטתו שתהיה… המיטה תהיה כמו מחיצה שעליה אפשר לישען, כן, זוקף פירושו הוא מעמיד אותה. אני לא מבין בדיוק איך זה ארוך כאן בגמרא.
וזה זוקף מטתו ואינו נשען עליה. יש לו מיטה, והמיטה כשהוא יושב אינה גבוהה מספיק שהמחצלאות ישענו עליה. אבל הוא יכול להניח, לפני שהוא הולך הוא יכול להעמיד את המיטה, המיטה תהיה מיטה חזקה כזו. הוא מניח אותה, כן, כך שהיא יכולה להישען עליו כשהוא יושב שם.
ונמצאת המחיצה עשויה מאליה, כשהמחצלאות נשענות אחת על השנייה, והמיטות מחזיקות אותן גבוה יותר. שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה. שתי המחצלאות הן הגג שלהם קרוב אחד לשני. אני חושב שזה קשור לזה שכמו שלמדנו קודם שאם יש שיעור טפח היה השיעור, אז זה נקרא אוהל. אבל אם זה משולש כזה למעלה בקצה זה ממש לא, זה לא נקרא אוהל שלם, זה נקרא רק חלק אוהל.
דובר 2: אתה לומד את ההלכה של אוהל היום?
דובר 1: כן, אבל הרמב״ם לא בא להסביר את ההלכה, הרמב״ם בא להסביר איך זה עובד. אתה חותך את זה לתוך הקרקע ואתה חותך את זה לאמת. אתה שואל שאלה אחרת, למה זו המיתה? קודם לגבי מה זו המיתה. מה שהרמב״ם תיאר הוא המציאות. כל אחד הביא לעצמו מיטה. את המיטה עצמה אולי לא צריכים בכלל כאן. את המיטה צריכים רק כדי שהאנשים יהיה להם על מה לשבת כאילו. ואחר כך, כש… מה עושה המחיצה עם מיטה? המיטה לא עושה כלום.
הוא אומר גם “זוקף מטתו”. הוא הולך. לא, הוא אומר “זוקף מטתו” פירושו משהו, הוא מעמיד את המיטה באופן שהמחצלאות… הוא אומר משהו, הוא אומר משהו, הוא מעמיד את המיטה… הוא הולך, זה פירושו. הוא הולך. הוא לא צריך לעשות כלום, המיטה לא צריכה להישאר שם. לא כתוב כלום ברמב״ם שהוא עושה anything למת. יש לגבי זה מפרשים שמפרשים את זה אחרת, אבל אני לא רואה בלשון הרמב״ם את זה. מה שהוא אומר הוא הולך. “זוקף מטתו” זה איזה לשון כשהולכים מהמיטה, אני לא יודע. הוא הולך.
או שהנקודה היא שהמחצלאות, שעד עכשיו היו כך, אני לא מבין בדיוק איך המחצלאות היו עד עכשיו. נראה שהמחצלאות היו איכשהו כך… כל אדם היה גבוה ממנו. איך? באוויר? אז הוא יושב על מיטה, הוא מניח את המיטה לידו, והוא נשען על גבו, שיעשה לו קצת צל.
דובר 2: אני לא יודע מה זה מחצלת בשלב הזה. מה זה מחצלת?
דובר 1: מחצלת היא חתיכת סכך, חתיכה סרוגה של סחורה קשה. שטיח קשה. שטיח קשה. כן. זה קשה או זה סחורה? סחורה קשה. זה לא סחורה. הוא עשה עסקה עם כולם.
פרק כ״ו: מת שהסריח בבית — כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה
הלכה כ״ג: מחצלת — המנגנון של המחיצה
דובר 1:
מחצלת היא דיסטורט. מה זה מחצלת? מחצלת היא חתיכת סכך, חתיכה סרוגה של סחורה קשה. שטיח קשה, כן. זו סחורה קשה. זה לא סחורה, זה דבר קשה. זה דבר קשה. זה לא סחורה, זה דבר קשה.
שוב, אתה יכול לעמוד מעצמך, נכון? מחצלת היא משהו שאתה יכול לעשות עם זה אוהל. מחצלת היא משהו שהוא ארוג, זו סחורה קשה עבה. אתה שואל אם זה יכול לעמוד לבד? כן, נראה כך. אבל כאן זה עומד על המיטה שזכו בה. לא כתוב, כתוב “תחילה על הקרקע”. לא כתוב כלום על המיטה, נכון?
מחצלת היא איזה דבר שיש לו גג. אני לא יודע מה זה אומר. עכשיו זה נעשה גג כי זה מונח בתורת גג. בקיצור, הנקודה היא, באים שני אנשים, כל אחד משתמש במחצלת שלו, איכשהו הם הולכים, ונופל אחת מהמחצלאות. מניחים אחת על השנייה. לא מניחים, עשוי ממילא. או שאתה יכול להניח, יכול לכתחילה להניח. וכשהאנשים נמצאים שם אין אוהל, זה לא על גבי המת, נכון? זה ממילא קרה. אני לא יודע מה, בקיצור, המציאות כאן לא ברורה לי.
השאלה של המיטה
גם החלק של המיטה מאוד לא ברור. מה חסר את המיטה? מה ההיתר? למה יהיה היתר לזה? אני לא מבין מה האנשים… למה הוא אומר לי את זה? הוא רוצה כאן לומר חידוש של המחצלת. מיטה מותר סתם לגרור, מיטה היא דבר המיטלטל, מותר תמיד לגרור מיטה.
אם הפשט “זוקף מיטתו” פירושו שאחר כך מניחים את המחצלת על המיטה, אני יכול להבין למה המיטה חסרה כאן, כאילו כי עושים אוהל עם שני הדברים, עם המיטה עם המחצלת ביחד. אבל אם המחצלת עצמה עושה את המחיצה, כמו שנראה בלשון הרמב״ם ששניהם עומדים על הקרקע, חייב להיות שאיכשהו, כאילו כשהאנשים הולכים, ממש ממילא נשארה המחיצה, אבל זה לא כאילו מכוון. זה כל המשחק ששהם משחקים. הם הביאו לעצמם שני אנשים נוספים, לא אדם אחד, אדם אחד עדיין לא מספיק, שני אנשים נוספים. אני יודע, זה טריק ברזל. צריך לכתחילה לנסות לא להיות במצב כזה עם מת שמסריח. היום אין את הבעיה, יש אייר קונדישן עם דברים, יודעים. סביב מת מניחים חזק… מניחים תמיד פנס, עושים בטוח שיש קור. אוקיי, מביאים גוי. יש עוד עצות גם. לא על העצה, זו עצה שזה מצב שכבר אין שום עצה אחרת.
הלכה כ״ד: מת שהסריח בבית — כבוד של מי?
דובר 1:
רגע, מת שהסריח בבית, מת כן התחיל להסריח, “נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו”. הוא מתבזה בין החיים, והם מתביישים ממנו. מה זה קשור לכבוד? מה זה, אתה מחכה לכבודו או לכבוד של החיים? שניהם. זה העיקר, הכבוד של החיים. שניהם, הם מתביישים והוא מתבייש. כן, אבל המתבזה… “מתבזה בין החיים” רק נוגע כש“החיים מתבזים ממנו”. פירושו כשהוא מסריח בבית, ואין שם… אין זוהמה, אין כלום, אף אחד לא רואה את זה, אין בעיה. הבעיה היא, יש אדם אחד, יש אדם אחד, אבל יש אדם שרואה את זה, או ששומע את זה. הוא עכשיו הולך להסריח ברחוב, הוא גם הולך להסריח. קודם למדנו הלכות איך הוא גם הולך להסריח, רק מגינים עליו קצת. עכשיו לומדים כך, הוא מסריח. הבעיה היא שזה לא מתאים למת, אבא של האדם, עכשיו הולך מישהו לידו והוא סוגר את האף כשהוא עובר. זו בושה לו, בינו לבינם זו בושה. אני לא יודע בדיוק איפה הבושה.
גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה
במילא, מת להוציאו לכרמלית מותר, ואי אפשר בדרך כלל להוציא, מהתורה לא היו מתירים. אבל לשאת לכרמלית זה דרבנן, רק התירו. למה? כי “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”. פירושו, אף על פי שכרמלית היא דרבנן, ודרבנן תמיד גובל במשהו לא תעשה שבתורה. שהרי הרמב״ם אומר, שהרי כל לאו דרבנן, כל דבריהם אשר יגידו לך, פירושו הרמב״ם אומר שכל מי שעובר על דרבנן עובר על התורה של לא תסור. הרמב״ם באמת סובר כך, הוא אומר את זה בפירוש. אבל זה לא דוחה. הרמב״ם אומר כך, ואחד ממקורותיו הוא הגמרא שאומרת את זה. כתוב שכבוד הבריות… זה עוד קצת רבותא למי שמבין קצת גמרא. בגמרא כתובה אמרה כזו, “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”. זה אומר שבשביל כבוד הבריות לוקחים את התורה? לא, לוקחים את הדרבנן. אבל הדרבנן הם גם “לא תעשה שבתורה”. צריכים להתאמץ הלומדים, אם זה “לא תעשה שבתורה” זה עדיין תורה. נראה שיש איזה חילוק בין דרבנן לתורה, ואחר כך יש “לא תעשה”. בכל אופן, זה דוחה.
דיון: האם כבוד הבריות היא מצווה? האם יש מצווה של כבוד המת?
דובר 2:
אתה זוכר משהו? אני מעולם לא למדתי. אבל, יש הלכות של כבוד המת שהן מצווה דרבנן?
דובר 1:
נראה שכל הדבר הוא רק כבוד הבריות. אם היה משהו ענין של מצווה של כבוד המת, היינו יכולים לומר שהמצווה של כבוד הבריות היא בדיוק חשובה כמו המצווה של כרמלית. נראה שזה לא כך, כי כבוד הבריות לא קשור למצווה. כבוד הבריות פירושו כשאדם מתבייש. אבל אם יש משהו ענין, מצווה של כבוד המת…
דובר 2:
מה זה עושה יותר גרוע?
דובר 1:
כאן כתוב שכבוד הבריות גדול יותר ממצווה דרבנן. אתה שואל אותי, אולי יש גם מצווה לעשות כבוד המת? כן, אבל האם מצווה גדולה יותר ממצווה להיות כבוד הבריות? נכון? כבוד הבריות גדול יותר ממצווה, בוודאי גדול יותר ממצווה דרבנן. כבוד הבריות היא משהו כזה אונס כזה… מה פירוש אונס? לא, כבוד הבריות היא אונס. אי אפשר לעצור את האדם.
דובר 2:
לא, לא, לא, למה אתה מסתכל כך? אבל אם יש מצווה של כבוד המת…
דובר 1:
כבוד הבריות היא מצווה! מה אתה מדבר? כבוד הבריות היא דבר חשוב ביותר, זה כל כך חשוב, זה דוחה לא תעשה. כבוד הבריות אינה דבר חופשי, זו לא בעיה.
אמרתי לך שאולי כבוד הבריות היא ענין כזה של אונס. לא, לא, לא, יש שיעור כמה אפשר לדרוש מאדם. אם יש כבוד הבריות, אי אפשר לדרוש מאדם שם. מת מצווה, כל הדברים האלה, זה כבוד הבריות. כבוד הבריות היא מצווה. זה דבר חשוב ביותר, זה דבר טוב. אני לא יודע איך לקרוא לזה. זה כל כך חשוב, זה גדול יותר מכל מצווה… לא כל, זה גדול יותר ממצווה דרבנן. אני יכול להוכיח לך את זה בדיוק כך, שזו מצווה דרבנן.
דובר 2:
זה גם נוגע, למשל, שלא יבזו את החיים.
דובר 1:
אני לא יודע מה אתה מדבר, אז זה לא המקרה. אם לא תבזה את החיים, אבל עדיין יש ענין של כבוד המת, לא? זה כבוד הבריות, גם נקרא כבוד הבריות. מה הבעיה? אני אומר, זה שמת לא יסריח, ואין אדם מסוים, יש שם בן אחד שהוא יכול ללכת לחדר אחר, הוא לא מתבייש.
דובר 2:
לא, לא, לא, אין בעיה.
דובר 1:
לא, אבל כאן יש ענין של כבוד המת, שלא יבוא על המת, שהמת לא יסריח.
דובר 2:
לא, לא, יש ענין של כבוד המת.
דובר 1:
לא, לא, זה כבר כך. המת, זה לא מציל אותו מלהסריח. הוא עדיין מסריח. החידוש כאן הוא שמזיזים אותו מאנשים, זה הכל, נכון? לא פותרים את ההסרחה עכשיו, רק מזיזים אותו שזה לא מתאים. מניחים אותו במקום אחר. לכן מניחים אותו אפילו ב… למה קוברים אותו?
הראיה מ״ואם הוליכוהו למקום אחר”
“ואם הוליכוהו למקום אחר, צועז לו, אם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר, צועז לו, ואם לאו, אין מוציאין אותו, ומניחין אותו במקומו ויוצאין הם”. אה, כאן מאוד ברור שזה לא הכבוד של המת, זה רק הכבוד של האנשים מסביב.
דובר 2:
אני שואל אם יש ענין של כבוד המת מצד עצמו, שיקברו אותו לפני שהוא מתחיל להסריח.
דובר 1:
לקבור אי אפשר בשבת. אבל באופן כללי, אחד נפטר ביום שלישי ירוק, והבן אומר שלא אכפת לי, אבא שלי יכול לשכב כאן כמה ימים, אני יכול לקבור אותו בשבוע הבא כשיש לי רק הזדמנות. למה הוא? יש מצווה לקבור מת.
דובר 2:
אוקיי, אז אני שואל, יש משהו ענין? לא למדנו לאחרונה הלכות כבוד המת, אני לא יודע.
דובר 1:
אבל נראה כאן שכל הענין הוא הכבוד הבריות מסביב. אני שואל אם יש כבוד המת. למה מדברים כאן? לא מדברים כאן על משהו אחר. יש מצווה לקבור מת, זו מצווה אחרת. אני חושב שיש מצווה כזו ברמב״ם, בקיצור נחלת שבעה, אני לא זוכר. כן, כן, נחלת שבעה, בסוף הרמב״ם, מדברים שם על הארבעה מסביב, כן. שם בא הסוף.
—
סיום פרק כ״ו
אוקיי, עד כאן פרק… מה זה נקרא? כ״ו? סיימנו עם גדול כבוד הבריות. טוב מאוד.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Laws of Shabbat, Chapter 26 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture – Laws of Shabbat, Chapter 26 (Rambam)
This chapter is the final chapter regarding the laws of carrying (muktzeh). It goes through various types of vessels, objects, and situations, and determines their status regarding carrying on Shabbat.
—
Halacha 1: Weaver’s Tools and Ropes
Rambam: All weaver’s tools and ropes – are permitted to be moved. But the upper weight and lower weight are forbidden to be moved because they are placed and attached to the ground. Similarly, the weaving posts are forbidden to be moved lest one insert them into their holes.
Explanation: The tools of a weaver (oreg) – ropes, cords, reeds – are permitted to be moved because they are kli shemelachto le’issur (a weaver is an av melacha), and kli shemelachto le’issur may be moved for its own use or for its place. But the heavy parts (koved ha’elyon and koved hatachton) and the posts are forbidden.
Insights:
1. Two different reasons for the prohibition of heavy parts vs. posts: The koved ha’elyon and tachton are forbidden not because they are actually stuck in the ground, but because they are so strongly connected to the machine that they become “not a vessel” – they have the status of “davar she’eino nittal,” something that always remains in its place as part of the system. Even when they are not actually stuck in the ground, because the practice is that they are usually “meshuka bakarka,” one may never move them. This is different from a simple concern of a hole.
2. Posts – a practical prohibition: The posts of the weaver would in themselves be considered a vessel (they are nittal), but the prohibition is lest one insert them into their holes – a concern that he will put them back into their hole. This is a direct decree of “lest he level holes.”
3. Distinction between “nittal” and “lest he insert”: The koved is based on the principle that it is not called a vessel (batel mitorat kli), because it is part of the ground/machine. The posts, however, are indeed a vessel, but there is a practical decree.
—
Halacha Regarding Brooms Made of Palm Branches
Rambam: Brooms made of palm branches and similar items used to sweep the ground are like kli shemelachto le’heter, since one is permitted to sweep on Shabbat.
Explanation: Brooms made of palm branches are kli shemelachto le’heter, because one may sweep a floor paved with stones on Shabbat (as the Rambam stated in Chapter 21 regarding the melacha of plowing).
Insights:
1. Kli shemelachto le’heter even when for you it is forbidden: Even if your own floor is made of dirt (where one may not sweep because of leveling holes), the broom is still kli shemelachto le’heter, because there are enough kosher floors where one may use it. The status of the vessel is determined according to its general use, not according to the specific situation of the owner.
2. A vessel whose use is forbidden for some does not become kli shemelachto le’issur – this is a general principle.
—
Halacha Regarding Bricks Left Over from Building
Rambam: Bricks left over from building are like kli shemelachto le’heter, since they are suitable to sit on, as they are smoothed and prepared. But if he piled them – he has designated them and it is forbidden to move them.
Explanation: Leftover bricks from a building are kli shemelachto le’heter because one can sit on them (they are already polished and prepared). But if one piled them for future building, they are muktzeh.
Insights:
1. Bricks are different from raw wood: With regard to palm wood planks (raw wood), one still needs to do something (be metaken, remove splinters, designate for sitting) for it to be called a vessel. But bricks are automatically designated for sitting because the manufacturer/worker has already polished them (shafin otan umetaknin otan). The person doesn’t need to add anything.
2. “Hiktzah” – a new concept: Here we see for the first time the concept of “hiktzah” – not muktzeh because it is not suitable bein hashemashot, but muktzeh because the person actively decided that he doesn’t want to use it as a bench. By piling them (tzavar otan) he shows that he has designated them from the use of sitting, and it becomes “prepared for building” – batel mitorat kli. This is not kli shemelachto le’issur, but a type of muktzeh mechmat gufo through the person’s designation.
—
Halacha Regarding Small Pottery Shards
Rambam: A small pottery shard may be moved even in the public domain, since it is suitable in a courtyard to cover a vessel with it.
Explanation: A small piece of pottery may be moved even in the public domain, because it is suitable to use as a cover for a vessel.
Insights:
1. “Even in the public domain”: We’re not talking about carrying four amot in the public domain (which is a Torah prohibition), but about moving within four amot. The novelty is: in a courtyard where there are vessels, a small pottery shard is automatically usable as a cover. But even in the public domain, where one doesn’t usually move vessels, one might have thought it’s not a vessel – the Rambam comes and says: since it is suitable (in a courtyard), it is always a vessel, everywhere.
2. Connection to the broken barrel cover: The Rambam learned earlier that a cover of a barrel that broke – one may continue to use the large pieces and the fragments. This is the same principle.
—
Halacha Regarding a Vessel That Has Become Weak
Rambam: A vessel that has become weak – one may not take a shard from it to cover the fire with it, because he is making a vessel on Shabbat.
Explanation: A pottery vessel that has become weak/loose – one may not tear off a piece from it to use (for example to cover a light), because thereby one makes a new vessel on Shabbat.
Insights:
1. The prohibition is not “detaching” but “fixing a vessel”: One doesn’t actually have to break – the vessel is already weak (nitro’a). The prohibition is not about breaking, but about making a new vessel – the pottery shard that he takes out becomes a vessel (a cover), and this is tikun kli on Shabbat.
2. Distinction between a pottery shard that is already lying alone vs. still in the vessel: A pottery shard that is already lying alone is a vessel (as above – small pottery shard). But as long as it is still part of the broken vessel, it is not yet a vessel – and by removing it one first makes it into a vessel.
—
Halacha Regarding Smooth Stones for the Bathroom
Rambam: It is permitted to bring into the bathroom three smooth stones to clean oneself with them. And what is their measure? Such that the hand does not touch.
Explanation: One may bring in three smooth stones to the bathroom to wipe oneself. The measure is as large as one can practically hold in the hands.
Insights:
1. Why only three? There is a long discussion. One side holds that stones are essentially muktzeh mechmat gufo (not a vessel), and the permission is only because of human dignity. Because the permission is limited, the Sages only permitted the minimum that a person needs – three stones.
2. The second side argues that three is not a minimum but a maximum – the Sages understood that three is enough and more, and whoever needs more has a medical problem. The Sages were experts in such measures.
3. The first side answers: Even if three is enough, the principle of the halacha is that it is a permission because of human dignity, and the permission is limited. If someone truly needs more, perhaps human dignity itself would permit more.
—
Halacha Regarding Something That Is Close to Crumbling
Rambam: Something that is close to crumbling – it is forbidden to move it to clean with it.
Explanation: A stone that will crumble is not suitable for cleaning, therefore one may not move it.
Insights: Even if the person claims he has a way to prevent it from crumbling – the measure of suitable for cleaning is an objective measure, not subjective.
—
Halacha Regarding Stones That Sank in Mud
Rambam: If rain fell on them and they sank in mud – if their outline is recognizable, it is permitted to move them.
Explanation: If one prepared stones and rain fell on them and they sank into mud – if one can still see their mark (rishumam nikar), one may move them. If not, not.
Insights: Digging out stones from mud has a problem (perhaps demolishing or a similar problem). Stones need to be designated for this purpose. Only when one finds a stone that is already designated for this may one take it. The Sages for this matter only permitted if their outline is recognizable.
—
Halacha Regarding a Stone That Has Filth on It
Rambam: A stone that has filth on it that was used for cleaning – it is permitted to move it even if it is large.
Explanation: A stone that is already dirty (one sees that it was already used for the bathroom) – may be moved even if it is large, because it is already designated for this purpose.
Insights: The measure of only three small stones is only as long as it is not designated. But a stone that has already been shown to be designated (through the filth on it), is already a vessel for purposes of carrying, and one may even move a large one.
—
Halacha Regarding Pebble vs. Pottery Shard
Rambam: One who walks with a pebble and pottery shard in his hand – initially he should clean with the pebble.
Explanation: When one has a stone (tzror) and a pottery shard, one should initially use the pebble, because pottery can cut (danger).
Insights:
– A pebble is muktzeh mechmat gufo (not a vessel), and a pottery shard is a piece of a vessel. Therefore one should initially use the pebble, because pottery is a danger (can cut).
– But if the pottery shard is already worked (the sharpness removed), it is better to use pottery than a pebble, because pottery is a vessel and a pebble is only a permission because of human dignity.
—
Halacha Regarding Soft and Hard Grasses
Rambam: Soft grasses – one may clean with them; hard grasses – one cleans with a pebble.
Explanation: Soft grasses may be used (they are also animal food, thus a vessel/use). Hard grasses – not, because it is a danger (like pottery), so better a pebble.
Insights: It is asked whether the reason for hard grasses is danger (like pottery) or because they are not suitable for animal food (therefore not a vessel). Apparently it must also be a danger.
[Digression: Tissues and things that fire consumes] The Gemara says that something that fire consumes (a dry thing that can be burned) one may not clean with, because it is a danger (can tear). According to this, tissue paper would also be forbidden. The custom, however, is to use tissues. According to halacha there is a question, but the custom is different.
—
Halacha Regarding Remnants of a Worn-Out Mat
Rambam: Remnants of a worn-out mat – it is permitted to move them, as they cover filth with them. But remnants of garments that are not three by three – it is forbidden to move them, as they are suitable neither for the poor nor for the rich.
Explanation: Small pieces of a worn-out mat still have a use (to cover filth), but small pieces of garments (smaller than three by three fingerwidths) have no use at all.
Insights:
– The law is compared to the laws of tumah: a garment smaller than three by three does not receive tumah, because it is not suitable for the poor or for the rich – everyone throws it away. The same principle is applied to carrying.
– There can be a middle category – something that only the rich throw away but the poor use – which still has the status of a vessel. But when it is less than three by three, it is so small that no one uses it.
– “Three” here means three fingerwidths, not three tefachim.
– With mats, the remnants remain usable (to cover), but with garments below the measure there is no use at all.
—
Halacha Regarding Broken Oven Pieces
Rambam: Broken oven pieces are permitted to be moved because an oven is called a vessel.
Insights:
– An oven is interesting because the Gemara treats an oven as attached to the ground, but for carrying we view it as a vessel.
– With vessels whose work is for permitted purposes, even the broken pieces remain suitable for use.
– Question: What types of things, if a piece falls off, is it forbidden to use? Answer: Something that was a vessel and broke on Shabbat – needs to be designated (ye’ud/preparation) before Shabbat.
– A stove whose leg broke – forbidden to move, not because it is muktzeh, but because lest he insert – we are concerned he will fix the leg, which is a toladah of building.
—
Halacha Regarding Ladder to the Roof / Ladder for Dovecotes
Rambam: A ladder to the roof is forbidden to move it, as it does not have the status of a vessel. But a ladder for dovecotes may be moved. But one should not go with it from dovecote to dovecote… lest young birds be available to him… and he will come to trap. One may only move it by tilting but not by walking.
Explanation: A ladder to the roof (aliyah) is not a vessel – it always lies in one place, one doesn’t move it. But a ladder for dovecotes (pigeon houses) is made to be moved around, therefore it has the status of a vessel.
Insights:
– Why is a ladder to the roof not a vessel? Not because it is actually attached to the ground (it is not connected), but because it is made to lie in one place – it is never moved around, not on Shabbat and not during the week. It is “like attached to the ground” in its nature.
– Ladder for dovecotes – one may move it because it is made to be moved from one dovecote to another, therefore it has the status of a vessel.
– The prohibition regarding dovecotes: Even for a permitted purpose (like giving food to birds) one may not go with the ladder from dovecote to dovecote, because lest he do as he does during the week and come to trap – we are concerned he will come to trapping.
– What does “by tilting and not by walking” mean? There is a dispute in understanding. The simple meaning is: during the week one goes with the ladder systematically from dovecote to dovecote – this one may not do on Shabbat. But moving it with a change is permitted.
—
Halacha Regarding a Pole Used to Beat Down Olives
Rambam: A pole used to beat down olives – if it has the status of a vessel, it is like kli shemelachto le’issur and one may use it for its own use and for its place.
Explanation: A stick/pole used to knock down olives – when it has the status of a vessel, it is kli shemelachto le’issur (because one doesn’t knock down olives on Shabbat).
Insights:
– A pole not used for olives is just a piece of wood – not a vessel, forbidden to move.
– A pole used for olives becomes a vessel – but the Rambam doesn’t explain what exactly makes it “have the status of a vessel”: whether it’s enough that one used it once, whether one needs to have used it enough times, whether one needs to do an action to it.
—
Halacha Regarding a Pole That the Homeowner Prepared to Turn the Door Lock
Rambam: A pole that the homeowner prepared to turn the door lock with it – if it has the status of a vessel, it is like kli shemelachto le’issur.
Explanation: A stick that the homeowner prepared to use instead of a lock (to insert into a bolt to close a door) – only when it has the status of a vessel.
Insights:
– What does “if it has the status of a vessel” mean? The Maggid Mishneh brings a dispute:
– Tosafot: It means it must be suitable for another use – one must be able to use it for something else.
– Another opinion: One must do some action to the pole (a scratch, paint, beautify) – merely using it for a lock doesn’t yet make it a vessel.
– Question: Is the practical difference whether one may open and close with it, or whether one may use it for other things (for its own use and for its place)? Opening and closing would apparently be permitted even as for its own use, and the question is about other uses.
– [Digression: Carrying vs. use regarding doors] – A door/window on its hinge – opening/closing is not carrying. But when it falls off the hinge, then it is already a question of carrying. The pole apparently lies next to the door (not in the door), therefore it is a carrying question.
– Main insight: Even if one uses the pole for something (like a lock), one still needs to have something more for it to become a vessel. Mere designation (designation for work) alone is not enough.
—
Halacha Regarding a Door That Has a Hinge / Door Without a Hinge
Rambam: A door that has a hinge, even if it doesn’t have a hinge now, but was placed in a muktzeh place – he has designated them from being moved.
Explanation: A door that has (or had) a hinge, but one put it away in a muktzeh place – is forbidden to move because one has designated it.
Insights:
– What does “muktzeh place” mean here? Not muktzeh from the prohibition of carrying, but muktzeh from your mind – a place that one doesn’t use regularly (like somewhere in the yard). The concept “muktzeh” in its original meaning – put away, set aside.
– Muktzeh is an action of the person, not of the Torah – it is explicitly explained that muktzeh always means “put away” by the person – “he has designated them from being moved.” This is an action that the person does, not a law that the Torah determines.
– General observation: All the laws in this chapter revolve around what is called a vessel and what is not called a vessel – these are basically laws of vessels in the context of the laws of carrying/muktzeh on Shabbat.
—
Halacha Regarding Thorns, Dragging Mat
Rambam: Thorns (sharp pieces of wood/thorns) used to block a breach, and a dragging mat used to close a window – when they are tied and hanging on the wall, one may block with them. But if not, one may not block with them.
Explanation: When the items are tied and hanging by the wall/door, one may use them to block, because this being tied shows that it is designated for this purpose. If not – one may not.
Insights:
– When it doesn’t lie in a muktzeh place (but next to the opening), it would be permitted because one sees that it is designated for the opening.
– Being tied as a sign – the being tied and hanging is not a functional necessity but a sign/proof that this is designated for the purpose of blocking.
—
Halacha Regarding a Door That Is a Single Board
Rambam: A door that is a single piece of wood (single board), which one removes and replaces. If it doesn’t have below it something like a threshold – one may not lock with it. If it has below a wider piece (like a threshold/stand) – one may.
Explanation: The “threshold” is a wider piece of wood at the bottom of the door that helps it stand. This shows that it is a vessel – a finished door, not just a piece of wood.
Insights:
– Threshold on the door itself – the “something like a threshold” is on the door board itself (at the bottom it is wider), not on the opening. This makes it a vessel.
– Without it – it’s like building – without the threshold it is like “building in progress” (boneh), because it is not recognizable as a vessel.
—
Halacha Regarding a Bolt That Has a Knob at Its Head
Rambam: A bolt (piece of metal/wood used instead of a lock) – if it has at its head a knob (a larger piece on top, a knob), it is prepared as a vessel and one may use it. If not – one may not, because it is muktzeh mechmat gufo.
Explanation: The knob (knob on top) shows that it is not just a piece of wood but a vessel made for this purpose.
Insights:
– Bolt without a knob – if it was tied and hanging on the door – if the bolt doesn’t have a knob but is tied and hanging by the door, one may also use it. But the Rambam doesn’t say the word “vessel” about this – he only says that one may use it. This means: it doesn’t get “the status of a vessel” (one may not use it for other things), but it is permitted specifically for the door where it hangs.
– Tied with it vs. tied fixed to the door – when the rope comes with the bolt when one removes it – permitted. But when the rope stays by the door and the bolt comes out completely (detached) – forbidden, because it doesn’t have the status of a vessel, and it is like the dust of the earth. The bolt without its connection to the door is like earth – not a vessel at all.
– Practical difference: A piece of wood that one inserts into a door as a lock – one must consider whether it is permitted. It must be either a knob (recognizable that it is a vessel), or tied and hanging. Today pieces of wood don’t just lie around, so perhaps when a piece of wood lies specifically next to a door it is recognizable that it is designated for that – but one must still consider.
—
Halacha Regarding a Segmented Menorah
Rambam: A segmented menorah, whether large or small – one may not move it, lest he reassemble it on Shabbat (lest he build).
Explanation: A menorah that is assembled from separate segments (pieces) – one may not move it, because we are concerned he will assemble it on Shabbat, which is building.
Insights:
– Not just kli shemelachto le’issur – according to the regular halacha, kli shemelachto le’issur would be permitted for its own use and for its place. But here there is a special decree because of building – lest he reassemble it – which makes it forbidden even for its own use and for its place.
– With a true segmented menorah there is no distinction between large and small – all sizes are forbidden.
—
Halacha Regarding a Menorah That Appears Segmented
Rambam: If it has engravings and appears segmented (it has scratches and looks like segments but is actually one piece): if it is large and moving it is difficult – it is forbidden to move it. If it is small – permitted.
Explanation: When it is not truly segmented, the concern of building falls away. But a very large menorah (that one cannot take with two hands) is muktzeh mechmat kovdo.
Insights:
– Two separate problems – with a segmented menorah the problem is lest he build. With a menorah that is not segmented but large – the problem is muktzeh mechmat kovdo (something that one cannot take with two hands is never used as a vessel).
– With a menorah that only appears segmented: a large menorah one may, because everyone will think it is truly segmented (the homeowner is not concerned); a small one may not, because it looks like the homeowner is particular about it.
—
Halacha Regarding a Lock on a Shoemaker’s Last
Rambam: A lock on a shoemaker’s last – one removes it on Shabbat.
Explanation: A last is a vessel (shoemaker’s form) on which one shapes shoes. One may remove the shoes from the last on Shabbat.
Insights:
– The last is kli shemelachto le’issur – one uses it for melachot like tanning (working leather), one of the 39 melachot. When one removes the shoes, one moves the last a bit.
– The Rambam’s permission is not only because he is unintentional (he doesn’t touch the last directly), but because the last is a kli shemelachto le’issur – which one may move for its own use or for its place. Therefore one may touch the last in order to remove the shoes.
—
Halacha Regarding a Press – Homeowner’s vs. Launderer’s
Rambam: A homeowner’s press – one may open it (one may open it to remove vessels). But a launderer’s – it is muktzeh mechmat chisaron kis.
Explanation: A home press (for ironing/smoothing clothes) may be opened on Shabbat to remove the vessels. But a professional press of a launderer is muktzeh mechmat chisaron kis – one may not open it at all.
Insights:
– Why may one not close (lay down) the press? Because this is tikun kli – he smooths/irons the garment, which is a rabbinic fixing. This agrees with what we learned earlier that one may not even fold clothes.
– The permission of “opening” means: even if the vessels lie in the press, they are not muktzeh – there is no such thing that a vessel becomes muktzeh merely because it lies in a press.
– A launderer’s is muktzeh mechmat chisaron kis because: (a) it is an expensive machine, (b) he protects it, (c) he uses it only for forbidden purposes (his work), not for any other purpose. Therefore one may not open it at all, even not to free vessels from it.
—
Halacha Regarding Wool Fleeces
Rambam: Wool fleeces designated for business – he is particular about them. Therefore if he designated them – permitted.
Explanation: Pieces of wool that one holds for business (to make clothes) – one is particular about them, they are muktzeh mechmat chisaron kis. But if one designated them for other use, it is permitted.
—
Halacha Regarding Hides
Rambam: Those who send hides – in the homeowner’s domain permitted, in the craftsman’s domain – he is particular about them.
Insights:
– Presumably we’re talking about small pieces of hide, not large pieces of leather. Because leather is a strong thing that one can use anyway afterward – it’s not so sensitive. But small pieces are delicate and one must guard them.
—
Halacha Regarding Graf Shel Re’i
Rambam: Any disgusting thing such as excrement, vomit, feces and the like – if it was in a courtyard where there are people, it is permitted to take it out to the garbage or to the bathroom, and this is called graf shel re’i. But if it was in another courtyard – one covers them with a vessel so that children won’t go out and get dirty with them.
Explanation: A disgusting thing in a courtyard where people move around – may be carried out to the garbage or bathroom (this is called “graf shel re’i”). In a courtyard where one doesn’t move around – may not be carried out, but one covers it with a vessel.
Insights:
– Vomit = throwing up; feces = what comes out (perhaps from an animal).
– The Rambam’s advice “cover them with a vessel” is the alternative when one cannot use the permission of graf shel re’i.
—
Halacha Regarding Excrement on the Ground
Rambam: Excrement on the ground – one treads up and down (one steps on it while walking).
Insights:
– One may not stand still and consciously tread on it (because it looks like he is engaged in leveling holes – making holes in the ground level). But while walking one may tread on it, even with a bit of intention.
– The matter is not muktzeh, but leveling holes.
—
Halacha Regarding Ash Container
Rambam: One may move the ash container even though there are wood chips in it, because it is like graf shel re’i.
Explanation: An ash container (vessel for ash next to the oven) may be moved even if there are wood chips in it (which are themselves muktzeh), because the entire ash container is viewed as graf shel re’i.
Insights:
– Wood chips themselves are muktzeh (not suitable for anything). But because part of the vessel (the ash) is graf shel re’i, one may move the entire vessel together.
– Practical difference: Taking out garbage from home – in the garbage there is a mixture: things that are vessels (permitted), things that are garbage/graf shel re’i (permitted from the law of graf shel re’i), and other things.
—
Halacha: One Does Not Make Graf Shel Re’i Initially
Rambam: One does not make graf shel re’i initially on Shabbat.
Insights:
– What does “one does not make” mean? One may not designate a vessel on Shabbat that it should become graf shel re’i. For example: one may not place a vessel under a filthy place so it will fall in, because then one makes graf shel re’i initially.
– But what happens by itself (becomes on its own) – is permitted to carry out.
– The permission of graf shel re’i is only after the fact – after it is already there. One may not initially create the situation.
– “Graf” means the vessel itself – the shovel.
[Digression: Garbage on Shabbat — broad discussion]
– Taking out garbage is certainly permitted – it is graf shel re’i that disturbs.
– Putting in – this is the question of “making graf shel re’i initially.” When one puts dirt into a clean garbage bag, one makes graf shel re’i initially.
– But – in a normal house there are always also permitted things in the garbage (food that is suitable for human/animal consumption). Can one say that this makes it permitted to carry?
– Difficulty with this: This is a “corruption for the sake of repair” – one throws good things into garbage so it will be permitted to carry?
– Proposed answer: Once one puts food in garbage, it becomes a type of “excrement” – it is no longer a good thing.
– Difficulty with the answer: This doesn’t work – it is not worse than bland meat or raw meat that is suitable for a “survivor.” Because one put it in garbage doesn’t change the reality – it is still a thing that is permitted to move.
– Practical conclusion: That a person should leave dirt on the table – certainly cannot be. There must be a way that it is permitted. But when the garbage already lies outside (not in a place that disturbs), one may not just move it around – this is not a need. Organizing garbage – that is for after Shabbat.
—
Halacha 14: Oil That Flows from Under the Beam
Rambam: Oil that flows from under the beam on Shabbat, and honey that flows from its beehive, and date juice, and almonds prepared for business – it is permitted to eat them on Shabbat.
Explanation: Oil that runs out from the olive press on Shabbat, honey from beehives, date juice, almonds that are put away for business – may be eaten on Shabbat.
Insights:
– “Oil that flows” does not mean “oil that is squeezed” – it only speaks when the squeezing already began on Friday while it was still day, and the oil runs out on Shabbat by itself. If one does the actual act of squeezing on Shabbat – it is forbidden.
—
Halacha Regarding a Storehouse of Grain
**Rambam: Even a storehouse of grain, grain designated for business – one may take from it on
Halacha Regarding a Storehouse of Grain
Rambam: Even a storehouse of grain, grain designated for business – one may take from it on Shabbat.
Explanation: Even grain that lies in storage for sale – may be eaten from on Shabbat.
—
The Great Principle: There Is No Food That Is Muktzeh on Shabbat
Rambam: For there is no food that is muktzeh on Shabbat at all, rather everything is prepared.
Insights:
– This is the Rambam’s fundamental principle: Regarding food we do not say muktzeh. Every food we view as suitable for eating – we don’t say “it’s not suitable” or “he didn’t plan to eat it on Shabbat.”
– A person can always eat food – it is always prepared, no muktzeh regarding food.
—
Halacha Regarding Dried Figs and Raisins in Storage – The Exception
Rambam: Except for dried figs and raisins in storage, for when they are being dried, since they become putrid in the meantime and are not suitable for eating.
Explanation: When one dries out fruit (figs and raisins) for business, in the interim they become putrid and are truly not suitable for eating. This is the only case where food is muktzeh on Shabbat.
Insights:
– The distinction is: a piece of food that one doesn’t want to eat but can – is not muktzeh; only something that is truly not suitable for eating. With dried figs and raisins – he put it away (muktzeh = put away) and it is strongly in his mind that he doesn’t plan to eat it, and it is truly not edible food.
– Distinction between Shabbat and Yom Tov: Yom Tov indeed forbids food that is muktzeh (stricter). Shabbat there is no such thing as muktzeh food, except for this one exception.
– An egg laid on Shabbat: An egg that came out on Shabbat is also a problem, but this is not called muktzeh but nolad, which is a separate category.
—
Halacha Regarding Vinegar That Was Uncovered and Watermelon That Broke
Rambam: Vinegar that was uncovered… watermelon that broke… one takes it and places it in a hidden place.
Explanation: Vinegar that was open (the law of uncovering – concern that a snake put poison in) and a watermelon that broke (also has the law of uncovering because it is 90% water) – although it is not suitable for eating because of danger, one may move it and put it away.
Insights:
– Why is it not muktzeh although it is not suitable for eating? Two approaches: (a) because the principle that food is always prepared – it’s not like dried figs and raisins where it is truly not suitable, here it is only a danger-prohibition but it remains food; (b) perhaps because of danger one may put away even muktzeh. The discussion tends to say that it’s not because danger permits, but because it remains food.
– Connection to a vessel that is not expert: It is compared to a vessel that is not expert – one may not go out with it (forbidden in carrying out), but it is not forbidden in moving because one can still use it for other things. The same principle: just because a thing cannot be used for its main purpose doesn’t mean it becomes forbidden to move.
—
Halacha Regarding Leftover Oil in a Lamp
Rambam: Leftover oil in a lamp in a bowl that was lit with it – it is forbidden to benefit from it on Saturday night, since it was set aside because of prohibition.
Explanation: The leftover oil from a lamp that burned on Shabbat – even after it extinguished – is forbidden to use on Saturday night, because it is muktzeh mechmat issur (when it was burning one refrained because of extinguishing, and this makes it muktzeh for the entire Shabbat).
—
Halacha 15: Storehouse of Grain / Wine Jugs – Clearing for a Mitzvah
Rambam: A storehouse of grain, of wine jugs – even though it is permitted to take from it, it is forbidden to begin clearing it except for a mitzvah matter, such as for hospitality or to establish a study hall in it. And when clearing it – they should not do it in a manner where one or two do everything, but rather each and every one clears four or five containers until they finish. And one should not finish the entire storehouse lest he come to level holes. And one should not beat on the bottom of the storehouse.
Explanation: A storehouse (large warehouse) of grain or wine that lies for business – on Shabbat it is not muktzeh (because on Shabbat there is no muktzeh regarding food), one may take from it. But to begin emptying the entire storehouse one may only do for a mitzvah matter (hospitality, study hall). And even then – not one or two people should do everything, but each person takes out 4-5 containers. One should not empty everything because lest he come to leveling holes. And one should not beat/dig out the bottom of the storehouse.
Insights:
1. Distinction Shabbat/Yom Tov regarding a storehouse: On Yom Tov such a storehouse would be muktzeh because on Yom Tov everything that the person is not ready to use automatically becomes muktzeh. On Shabbat the law is different – fundamentally one may use it, only the exertion-prohibition limits the emptying.
2. The main reason for the limitation of clearing the storehouse is not exertion, but concern for leveling holes (leveling holes in the ground). This is shown by the fact that the Rambam says “lest he come to leveling holes” as the reason.
3. Distinction between singular/plural language: The Rambam uses two different expressions: “one should not finish the entire storehouse” – singular language, the one person should not finish the entire storehouse. “Until they finish” – plural language, several people should each take a bit until they finish. When one person alone carries out the entire storehouse, he will want to do a “perfect job” – he will level the bottom (leveling holes). But when several people do it together, there is less concern. This is attributed to the Perush HaMishnayot of the Rambam.
4. “And one should not beat on the bottom of the storehouse” – “as we explained”: The Rambam explicitly connects to the earlier halacha of “not to clear the pile of stones.” A storehouse usually has a sandy/soft floor, and there indeed is a concern of leveling holes (unlike a regular house where sweeping is permitted).
5. Two new permissions: (a) Permission of division – each person takes only 4-5 containers. (b) Permission of “making a path with his feet” – one may make a path with the feet in the manner of entering and exiting, but not actually sweeping the bottom.
6. Relevance to muktzeh: The chapter is laws of muktzeh, and the Gemara says that “clearing 4 or 5 containers” is “to exclude Rabbi Shimon” (who holds that muktzeh is forbidden on Shabbat). The Rambam, who holds that muktzeh is not forbidden on Shabbat (for ordinary people), needs another reason for the limitation – and this is leveling holes. The prohibition is on dragging the boxes which leads to leveling holes, not on muktzeh itself.
7. Are 4-5 containers specifically? It is discussed: if it is a huge storehouse with only three people, each person will need to take out a hundred boxes. The conclusion tends that it is according to the need – one clears space for how much one needs (for guests or students), not just emptying.
8. The concern of “leveling holes”: It seems one may take out all the boxes, only one may not sweep the bottom.
—
Halacha 16: Things Suitable for Animal Food
Rambam: Anything suitable for food for domesticated animals, wild animals, and birds that are common… one may move it on Shabbat.
Explanation: Everything that is good as food for animals, wild beasts, or birds that are common (not just hypothetical), may be moved on Shabbat, because it is not muktzeh mechmat gufo.
Insights:
– “Common” does not mean “frequent”: “Common” means there must be a practical reality of such an animal/beast that eats this, not just a theory.
Examples:
– Dry lupine – may be moved, “for it is food for goats” (goats eat it). But wet – not, because even goats don’t eat it raw.
– Carob (sugar sticks) – “for it is food for deer” (deer eat it).
– Mustard (mustard seeds) – “for it is food for doves” (doves eat it).
– Bones – “for they are food for dogs” (dogs eat them).
Peels and Pits
Rambam: All peels and pits that are suitable for animal food – one may move them. And those that are not suitable – one eats the food and throws them behind him.
Explanation: Peels and pits that are suitable for animals may be moved. What is not suitable – one should eat the food and throw away behind him.
Insights:
– It is asked what “throws them behind him” means – whether it means one should hold them less (throw away immediately), whether it means one may not place on a plate but specifically behind oneself, or whether it is only “present tense speech.”
– Regarding halacha, when one eats and there is dirt (peels, bones), one may not directly move the dirt. The Gemara says one “shakes off” – one shakes off. With a plastic tablecloth one can remove it with the tablecloth.
—
Halacha Regarding Bland Meat, Raw Meat, Salted and Bland Fish
Rambam: One may move bland meat that is food for wild animals. And one may move raw meat whether bland or salted that is suitable for a person. Similarly salted fish… but the bland is forbidden to move it as it is not suitable for a person.
Explanation: Bland meat (swollen, spoiled) – may be moved because wild animals eat it. Raw meat (salted or not) – may be moved because people eat it (carpaccio). Salted fish – permitted. But a fish that is not yet salted – forbidden, because it is not suitable for anyone.
Insights: “Bland” does not mean raw (because “raw” already means raw), but “swollen” – swollen, spoiled.
—
Halacha Regarding Glass Shards, Bundles of Branches, Arum
Rambam mentions: Glass shards – even if ostriches eat glass, it is not suitable for moving. Bundles of branches – even if elephants eat them. Arum – even if ravens eat it.
Insights:
– [Digression: Ostriches eat glass/stones] – Ostriches eat stones and sharp things to help digest. Their stomach doesn’t “chew” the food itself, they need sharp things. A story is told of a diplomat who said that when speaking with other nations, one must first be sure that the other “doesn’t eat glass” – i.e., he is a person, not an “ostrich.”
– “Common” does not mean the animal must be common with you or in your city. It means there are animals that are generally more common in the world. Ostriches, elephants, ravens – are rare/uncommon animals (in this context). But a person who actually has an elephant will apparently indeed be able to move bundles of branches, because for him it is suitable for animal food.
—
Halacha Regarding Bundles of Straw, Wood, Twigs
Rambam: Bundles of straw, wood, and twigs – if he prepared them for animal food it is permitted to move them, but if not one may not move them.
Explanation: Bundles of straw, wood, twigs – if one prepared them for animal food, may be moved. If not – it is muktzeh (because it is for kindling – for heating – or for nothing, muktzeh mechmat gufo).
—
Halacha Regarding Bundles of Hyssop, Ezov, Koranit
Rambam: Bundles of hyssop, ezov, and koranit – if he brought them in for wood one may not benefit from them on Shabbat… but for animal food it is permitted to benefit from them. And similarly with amita and similarly with fenugreek and similarly with other types of spices.
Explanation: Leaves that can serve either for animal food or for heating – it depends on the purpose for which the person prepared them. If for wood (heating) – forbidden. If for animal food – permitted. The same with certain types of spices.
Insight: With certain things the law is not dependent (like glass shards – always forbidden), and with others it depends on the person’s intention/preparation.
—
Halacha Regarding Care of Animal Food – One Does Not Sweep Before the Fattened Animal
Rambam: One does not sweep food from before the fattened animal, whether in a vessel trough or in a ground trough, and one does not move it to the sides – a decree lest he level holes.
Explanation: One may not sweep the food from before an animal that one is fattening (fatten), whether from a vessel-trough or from a trough attached to the ground. Also one may not push away straw/hay to the sides so it won’t get dirty from dung. The reason is a decree lest he level holes.
—
Halacha Regarding Taking Food from One Animal for Another
Rambam: One may give from before the donkey to before the ox, but one may not give from before the ox to before the donkey, for one does not feed before the ox what is dirtied with its saliva.
Explanation: One may take food from before a donkey and give it to an ox, but not the reverse – not from an ox for a donkey.
Insights:
– The Sages knew precisely the nature of animals: the ox eats in such a way that everything gets smeared with its saliva (dirtied with its saliva), and other animals (like a donkey) will not eat such dirty food. The donkey is “refined” in its eating, the ox is not.
– Muktzeh question: The food from before the ox is not muktzeh because the ox itself can still eat it – it remains in the category of animal food. But one may not take it for the donkey because it is excessive exertion – it is not useful for any other animal.
– [Digression:] The verse from Parashat Balak “as the ox licks up the grass of the field” – the ox licks up everything and leaves nothing for anyone.
—
Halacha Regarding Leaves with a Bad Smell
Rambam: Leaves that have a bad and disgusting smell and no animal eats them, it is forbidden to move them. Therefore a fish rack [is forbidden] and a meat rack is permitted.
Explanation: Leaves that smell bad and no animal eats them – are muktzeh mechmat gufo. A “rack” (a stand/hook) used for fish – becomes stinky and one may not move it. But a meat rack – is permitted, because meat is not so disgusting.
Insights:
– The permission of “animal food” is not a sweeping permission on every type. It must actually be suitable for animal food. Even if the type (leaves) is generally animal food, if the specific thing has become dirty/disgusting and no animal will eat it – it is muktzeh.
—
Halacha Regarding Care of a Corpse on Shabbat
Rambam: One may anoint it and wash it, provided one does not move a limb.
Explanation: One may anoint a corpse with oil and wash it, but one may not move any limb – because moving a limb is a type of carrying, even without lifting.
Insights:
– Carrying definition: Carrying is not only lifting and carrying – even just moving a limb a bit is also forbidden. One may not lift or lower the hands during anointing.
Rambam continues: If the corpse lies on a pillow and it is getting warm, one may remove the pillow from under it – so it will last until after Shabbat (so it will hold until after Shabbat).
Insights:
– The Shulchan Aruch (subsection 49) brings the reason: a corpse doesn’t have the mechanism that cools down a living person, therefore it gets hot and begins to putrefy. On the cold floor it will hold better.
– Question: What is the novelty? We already learned that moving from the side (another thing) is permitted even with a corpse! Answer: The novelty is that even with a corpse, where we are strict, moving another thing (removing the pillow) is permitted when it is for a need.
Other permissions with a corpse:
– One places on its belly so it won’t swell – one places something cold on its belly so it won’t swell.
– One plugs its orifices so air won’t enter them – one stuffs the openings of the corpse so no air will enter.
– One ties its jaws – one ties its face (mouth) so it won’t look distorted. The reason: “lest it rise” – so it won’t frighten people, which is a matter of “and you shall guard yourselves.”
– Question regarding eyelid: There is an opinion that on Shabbat, because one may not move a limb, one also may not close the eyes of a corpse.
—
Halacha Regarding a Corpse Lying in the Sun – Bread or Baby
Rambam: A corpse lying in the sun – one places on it bread or a baby and moves it. If a fire broke out in a courtyard where the corpse lies – also one places on it bread or a baby. If one doesn’t have bread or a baby – one saves it from the fire in any case. And one may only move with bread or baby for a corpse alone, because a person is distraught over his dead.
Explanation: A corpse lying in the sun and will putrefy – may be moved by placing bread or a baby on it (moving via another thing). In a fire – initially one should do it with bread/baby, but if not available – may save it just like that.
Insights:
1. The principle of “a person is distraught over his dead”: The permission to save a corpse from a fire without bread/baby is not based on honor of the dead itself. The Rambam’s reason is: if we don’t let him save it, he will be so distraught that he will come to desecrate Shabbat with Torah prohibitions. Honor of the dead itself is not enough reason to permit moving muktzeh.
2. Practical difference: If there is no person who is distraught (for example, the corpse has no relatives there), one would not permit moving the corpse without bread/baby.
3. Distinction between corpse lying in sun and fire: With a corpse lying in sun – if one doesn’t have bread/baby, the Rambam does not say that one may move it just like that. Because in sun it is not time-sensitive – one can wait until one finds bread/baby. But in a fire it is time of the essence – the fire doesn’t wait, therefore the permission is broader.
—
Halacha Regarding a Corpse Lying in the Sun – Making a Tent
Rambam: If a corpse was lying in the sun and he has no place to move it, or doesn’t want to move it from its place – two people come and sit on both sides of it. If the sun is on them from below – this one brings his bed and sits on it, and this one brings his bed and sits on it. If the sun is on them from above – one brings a mat and spreads it over himself, and this one brings a mat and spreads it over himself. And this one stands up his bed and it slips away, and this one stands up his bed and it slips away – and a partition is found made by itself, for this mat and this mat their roofs are adjacent to each other.
Explanation: A clever advice how to make shade for the corpse without directly making a tent for the corpse. Two people sit on both sides, each brings a bed (for himself), each spreads a mat (for himself), then they stand up their beds and leave – and the mats fall together and make a partition/tent over the corpse “by itself.”
Insights:
1. “That he doesn’t want to move it” – there can be practical reasons – perhaps moving the corpse will make it putrefy more, or other reasons.
2. The mechanism of “a partition is found made by itself”: Each step is a permission for itself: (a) he brings a bed – for himself to sit; (b) he spreads a mat – for himself shade; (c) he stands up the bed – he leaves. The result – that the two mats lean one on the other and make a tent – comes “by itself,” not through a direct action for the corpse.
3. “Their roofs are adjacent to each other” – the measure of a tefach: The measure of a tent must be a tefach wide on top. If the two mats make only a pointed triangle without any width on top – it is not a tent. Therefore the “roofs” must be adjacent – so there will be a piece of width on top.
4. What is a mat? A hard woven mat (not soft goods) – something that can hold itself upright.
—
Halacha 26: A Corpse That Has Putrefied in the House – Human Dignity
Rambam: A corpse that has putrefied in the house – it is found degraded among the living and the living are degraded by it – it is permitted to take it out to a karmelit… great is human dignity that it overrides a negative commandment in the Torah. And if people can go to another place – they go out, and if not – they take it out and place it in its place.
Explanation: When a corpse begins to putrefy in the house, this is a degradation both for the corpse and for the living. One may carry it away to a karmelit (which is only a rabbinic prohibition), because human dignity overrides a rabbinic negative commandment. But if the living can leave themselves, they leave, and one leaves the corpse in its place.
Insights:
1. “It is found degraded among the living and the living are degraded by it” – whose dignity? “Degraded among the living” is only relevant when “the living are degraded by it” – if no one is there, there is no degradation problem. The degradation is that someone passes by and holds his nose – this is embarrassment for the corpse’s honor.
2. The principle of human dignity overrides a negative commandment in the Torah – the Rambam’s opinion: The Rambam explicitly holds that transgressing a rabbinic law is transgressing lo tasur from the Torah. Therefore, human dignity overrides the rabbinic law. This is a novelty: if rabbinic is also “a negative commandment in the Torah” (through lo tasur), how can human dignity override it? It must be that there is a distinction between a rabbinic law (such as karmelit) and an actual Torah law, even when both have a “negative commandment” behind them.
3. Is human dignity a “mitzvah” or something else? Human dignity is so important that it overrides a negative commandment – it is a “very important matter.” It is not just a free thing, it is a limitation on how much one can demand from a person. Met mitzvah and all similar laws – this is all human dignity.
4. Is there a special concept of honor of the dead from itself? The Rambam’s language “and if people can go to another place – they go out” clearly shows that the entire matter here is the honor of the people around, not the honor of the corpse itself. Because if it were a matter of honor of the dead, one could not leave the corpse lying putrefied just because the people can leave. Generally there is indeed a mitzvah of burial – but that is a different mitzvah, not the matter the Rambam speaks of here.
5. Practical note: Today the problem of putrefaction is not so relevant, because we have air conditioning, we place ice, we make sure it is cool, we can bring a non-Jew – there are other solutions. The matter in the Rambam speaks of a situation where there is no longer any other solution.
—
With this ends Chapter 26 – the final chapter of the laws of carrying/muktzeh – with the principle of “great is human dignity that it overrides a negative commandment in the Torah.”
📝 Full Transcript
Laws of Shabbat Chapter 26 – Details in the Laws of Moving Objects
Introduction to the Chapter
Yes, we are learning the laws of Shabbat in the Rambam, the twenty-sixth chapter. Baruch Hashem we are already very close to the end of the laws of Shabbat, and this will be the last chapter that discusses the laws of moving objects. There are three chapters that discuss moving objects, the world calls it muktzeh, which vessels one may or may not move. And here there will be various details in the laws of moving objects.
The Rambam says as follows: kol klei ha’oreg – one can say mostly a list of types of vessels that one may or may not move for various reasons. Basically, everything that one may not move because it is a kli shemelachto le’issur, but there are also those that one may not move because it can cause a prohibition, one can be transgressing something when one moves it. Right, and also very many permissions of what one may do.
One must learn Torah to know what one may do, not to know what one may not do. What one may not do, one remains sleeping, one does nothing. True.
Law 1: The Weaver’s Tools and Ropes
Yes, the Rambam says as follows: kol klei ha’oreg vechavlav – the tools that the weaver, the person who weaves, uses. Weaving is an av melachah. The tools that one uses for weaving, the ropes, the cords, the reeds, all these tools it is permitted to move them, one may move them. Why? Because it is a kli shemelachto le’issur, and we have learned that a kli shemelachto le’issur may be moved for the need of its body, for the need of its place. One may not use it for the need of the vessel, but for the need of the person one may.
The Upper Weight and the Lower Weight
These are the tools, the light tools, the tools like the ropes and the reeds. But the upper weight and the lower weight – a weaver has a large machine where there is something to press the garment when one finishes using it. These things one may not move. Why? Because this one cannot move, one may not move, and in the language of the Rambam: because they are placed and attached to the ground, they are stuck in the ground.
Therefore it is not called a vessel, it is called like anything that is attached to the ground that we have already learned, like the cover of a barrel that is sunken in the ground. They have already seen that something that is stuck in the ground one may not use. But he says that we are not speaking of when it is actually stuck in the ground, because when it is stuck in the ground one may not touch it because of a concern of making a hole, that when he takes it out he makes a hole or something. Rather, even now it is not lying in the hole, because the practice is that it is usually sunken in the ground, one may never use it, even when it is not.
Stuck does not necessarily mean stuck in the ground. Stuck means that it is something very strongly connected to the machine, so it does not become a vessel, it ceases being a vessel, it is not a thing, it is fixed. Not only on Shabbat is it fixed, fixed means that it is not a movable object, it is something that remains there as part of the system.
The Weaving Posts
Further: and so the posts of the weaver. The posts, it seems that the weaver has some little machine, and on this there are some poles. No, it says, excuse me, the posts are what one hangs on. There are two posts, and on them one hangs the merchandise. And the posts are, well, it is also forbidden to move them lest one fix them in their holes, because if he goes to move them, there is a concern that he will go back and make a hole, or he will go back and place it in the hole. So this is more like directly like the laws of lest one level holes.
So the upper beam and the lower beam one may not move even when it is not stuck, because it is very heavy, very heavy, therefore it is not called any leniency. The posts could have been called a leniency, but there is a practical prohibition of lest one fix them in their holes.
The rest of the weaver’s tools – the other tools of the weaver are permitted, because it is indeed a kli shemelachto le’issur, which is permitted for the need of their body and their place, for whatever is permitted.
Law 2: Palm Brooms
Palm brooms – the brooms that one makes, one takes a branch from a palm tree, a date palm, and the like, with which one sweeps the floor – with which one sweeps the floor, they are like a kli shemelachto le’heter – it is like a kli shemelachto le’heter, for it is permitted to sweep with it on Shabbat – on Shabbat one may sweep, as the Rambam said in chapter 21, when the Rambam spoke about the melachah of plowing. The Rambam said that on a floor of sand one may not sweep because of leveling holes, but a floor that is paved with stones one may. So we are speaking here apparently, a broom is used in a place where one may, and a place where one may is a kli shemelachto le’heter.
Innovation: A Kli Shemelachto Le’heter Even When For You It Is Forbidden
First one must say that even a place that is only dirt, even there one may not do it, but the broom is still called a kli shemelachto le’heter, because there are enough kosher floors. Even if you don’t have, in your floor you cannot sweep, but the vessel is called a kli shemelachto le’heter. This is how one must understand it. Yes, it makes sense. A vessel whose use is forbidden does not become a kli shemelachto le’issur. Right.
Law 3: Bricks Left Over from Building
Ah, good. Bricks left over from building. We spoke earlier about what one may sit on, we learned palm branches and other things that one must prepare beforehand. But this is when naturally it does not become a kli shemelachto le’heter. But bricks that remain from a building, the practice is always that with them one makes benches.
It enters into kli shemelachto le’heter because of the concept of, as it is called, muktzeh machmat gufo. Right, not because of kli shemelachto le’issur from building or something like that. Here we are saying that beforehand it was apparently melachto le’issur, because of building, that it becomes attached to the ground, which is not called a vessel. But the practice is that when bricks remain left over, he will now say, the bricks that remain left over from a building are like a kli shemelachto le’heter. Why? For they are fit to sit upon. They are fit to sit on them. For they polish them and prepare them. The bricks are always made so they should be nice boxes, one polishes them.
Therefore it is already standing, the person does not need to add anything afterwards, because the store that makes the bricks or the workers who prepared it have already done the work. Unlike as we discussed, some raw wood, one still needs to do something so it won’t have any splinters, I don’t know what, it must be designated for sitting. But this is automatically designated for sitting, one doesn’t need to do anything.
And If He Piled Them – He Designated
On the contrary, there is still a way how it becomes forbidden. And if he piled them, if he piled up the bricks because he wants to put them away for a later building or for a store or what, he has designated, he has thereby designated it, he has shown with this that he does not want to use it now as a bench. It seems that bricks that remain left over are automatically a bench, but if one has said clearly I don’t want it for a bench, he has designated it, so what may one not move.
Innovation: The Concept of Designation
It is an interesting thing, because here we see for the first time designation, but it doesn’t mean muktzeh because it was not fit at twilight. Rather, designation means that he has determined that it is indeed a kli shemelachto le’issur, or he has determined that it is indeed stones that one will use for the next building, fit for building. It does not become melachto le’issur, it means designation, it is nullified from being a vessel and it has become… prepared for building.
Law 4: Small Pottery Shard
A small pottery shard, and we learned earlier about a vessel that broke, and the pieces from it how one can now use it. But here we are speaking when it is not necessarily that… a vessel broke. He has a small piece of pottery from an unfinished vessel or what. No, we learned earlier that it must be a first work, but now we are speaking of a piece of pottery. A piece of pottery is always called a vessel. Why? One moves it even in the public domain. What does it mean to say even in the public domain? Because in any case… we are not speaking that one may not carry in the four cubits, but in the public domain, in the four cubits. Yes, why? Since it is fit in the courtyard… He says thus, a small pottery shard is always used as a cover on a vessel.
He says, not only in the courtyard where there are vessels and therefore the pottery shard automatically very quickly one finds how it is used as a vessel, but even in the public domain where vessels are not commonly moved, you would say that it is not called a vessel. No, it is indeed called a vessel, because since it is fit, whenever one finds a small vessel it is fit for a cover, it is always called a cover.
The Barrel Cover That Broke
We already learned the barrel cover that broke, the cover of a barrel that broke, its height and its pieces one moves it, one may continue to use the large piece of the cover or the pieces from it, because presumably it is the same thing as the small pottery shard, which is fit to continue to use as a covering for a vessel.
But if, but when does one say to teach us? Or it went out to its name, it was taken as a stone, he showed that he does not view it as a vessel, it is forbidden to move it.
Law 5: A Vessel That Became Loose
A vessel that became loose, a pottery vessel that became soft, he wants to take a piece from the pottery vessel to use for something else, he may not do this. He should not take from it a pottery shard, he should not tear off from it a piece of pottery to use for another thing, to cover the fire with it, because he makes a vessel on Shabbat when he does it.
Innovation: Why Is This Making a Vessel?
What is it that when he does it he makes a vessel? It is a whole broken vessel, or it is something weak, and now what one usually does with such a vessel is one breaks it up and one makes from it little vessels for various uses, but on Shabbat one may not make, then he is not fixing a vessel. It perhaps looked like fixing yesterday, but today it is not so.
Okay, now one can learn another thing, whether one may use the stones from the pieces, a piece of pottery one may indeed make for a cover, because a piece of pottery itself is already called a cover. But as long as it is still a whole vessel and it is now in the middle of being broken, then one may not make it for a cover, because with this you make it into a vessel.
Ah, one makes, one breaks now the pottery, before it was not any pieces. No, this is not the question of breaking, it is already loose. One doesn’t need to actually break, it is not called the prohibition of detaching, because he needs to take something out. It is not called the prohibition of detaching, it is called the prohibition of making vessels. This he says, because it is the prohibition of making vessels, because it was not yet.
A piece of pottery, even if it is still a broken piece of pottery, is viewed as a vessel, but is viewed as a vessel that lies already in the vessel that became loose. Because of this, because it becomes a vessel, one may not make the vessel. But when can one think that from when a vessel is fit, all the pieces are already called vessels. The law does not say so.
Law 6: Polished Stones for the Bathroom
Further, it is permitted to bring into the bathroom three polished stones to clean with them. We must thank the Almighty that nowadays there are better solutions, but one used to use polished stones to wipe oneself. May one do this, because normally a vessel is muktzeh machmat gufo, but… I mean a stone is muktzeh machmat gufo, but a stone that one uses in the bathroom is a vessel. These are polished stones that are already prepared, ready. It is a type of stone. But only three, because one may only bring as much as one needs to use on Shabbat.
And what is their measure? How large should the stones be? So that the hand does not touch. I don’t understand exactly what it says here. He cannot take three very large stones. He can only take something that one can use. If he grabs what he can hold in his hands, which is practical.
Discussion: Why Only Three Stones?
Speaker 2:
Why only three? What if he goes to the bathroom four times?
Speaker 1:
Each time he may bring three. That is, even if it doesn’t turn out to be more than three stones. It is a weird law. What is weird? That’s how much one uses, how much is a use. Are you going to ration me how much tissue I may use? Seriously? Yes, but that’s the law. I don’t understand exactly what the law is. You are funny because you are arguing with the Torah. Because the Torah holds that everything has a proper measure, and you hold as much as I want. You won’t go ration me how much tissue you can use.
You have a fundamental dispute with the holy Torah. The holy Torah, I mean the halachah, the way that halachah always works, they say that more than this is not needed. If you are a crazy person who does need more, it’s your problem. This is not how halachah works. Halachah always says how much is needed, and if someone wants more, he is a fool. One doesn’t need to… the word is something not… I mean the simple meaning… but it has a better explanation. I wondered. And the better explanation is thus: We don’t say that because one will use it in the bathroom it is called a vessel. It is not a vessel, it is muktzeh machmat gufo, but because of human dignity they permitted. And because of human dignity they only permitted the minimum. You cannot take more than you need. But they only permitted the minimum. If we would say that anything that one will use in the bathroom is called a vessel, you could start with twenty, thirty vessels, because the greatest thing is for the bathroom. The word is not so. The word is, they permitted to take stones into the bathroom, but they only permitted three, because this is the minimum that a person needs to have to…
Speaker 2:
This is not the minimum, this is the maximum.
Speaker 1:
This is the minimum that a person needs to have that the Sages permitted.
Speaker 2:
No, no. It is enough and more. The Sages are not bad, they don’t make a minimum. It is enough and more. How much one needs. One never needs more than three. This is the reality. The Sages checked it. And if someone thinks he needs more than three, something is wrong in his system. He needs a complete healing.
Speaker 1:
Well, well, your honor says so, but I hold differently. I say that the Sages only permitted a measure that is very important, because they permitted it because of human dignity. On the contrary, if there is a person who needs more, perhaps they permitted him because of human dignity.
Speaker 2:
He doesn’t need more. It’s three. He should go to the doctor. Done.
Speaker 1:
But if he needs, a question of life-threatening danger begins, he should go to the doctor.
Speaker 2:
Certainly.
Speaker 1:
Yes, send to the doctor everyone who doesn’t use the exact amount of tissue that you measured out. It doesn’t make sense. You are funny.
Speaker 2:
But wait, shh, let’s finish. But earth that is close to the ground, but sand, but a piece of earth. A person wants to wipe himself with a piece of earth. Ah, you want to talk about the tissue. Because you hold that it is appropriate for the Sages to know how much tissue is needed in the bathroom. And the Sages were greater people than you, and they held that they know everything.
Speaker 1:
And you have more respect for the Sages than we do? Certainly, certainly, because you…
Speaker 2:
I mean you didn’t have any history. It’s a bit hard to understand, and I’m trying to make the reality. If they permitted because of human dignity, they only permitted the minimum.
Speaker 1:
No, that is what is hard to understand. It is the maximum. The Sages understand how much one needs.
No, the Sages were experts in how many stones all people in the world need to have in the bathroom. They visited millions of bathrooms, they had studies of how one does it.
Speaker 1:
Yes, yes, I mean seriously, because the whole time they keep saying such things. The Sages estimated in four things how much there needs to be, how much one needs to eat, how much one needs to drink, how many stones one needs. This doesn’t fit you? I check it out, I don’t want them to tell me how many stones I need to use in the bathroom.
Speaker 2:
But I have a better explanation. The Sages permitted it because of kavod habriyos (human dignity), and they didn’t permit more than what they held was necessary.
Speaker 1:
That’s true, but that’s not your problem, that’s a completely different topic.
Speaker 2:
There is no problem, because how much they permitted, they permitted as much as they held was important. He asked his son how much he uses, he said three. Okay, so they permitted three. If someone needs more, one would also seemingly, because the matter is kavod habriyos. They didn’t permit with a broad range of how much one needs, rather they said a shiur (measure). One doesn’t need more, three is already too much.
Speaker 1:
Very good. But you’re not accustomed, I know.
Speaker 2:
No, because this is through the mitzvah. Four was too much, two is too little. Everything now needs to match your Rambam’s shiur. But I’m not holding now in the shiur problem. I want to understand here the tissue sugya (Talmudic discussion).
Speaker 1:
It’s already more than what one needs. You don’t wipe at all with stones, you don’t know at all how it works. You need to remember, you’re the whole time putting out assumptions of how you use tissues that no one understands why.
Speaker 2:
You already know, the Mishnah Berurah explains that the Jews also held that one should only be allowed to use two tissues or four tissues.
Speaker 1:
No, he’s talking about something that should be forbidden, it’s not proper tissue. Okay, I’m already talking tissues. Stones is something where three is more than enough, and therefore more than that one doesn’t need.
Speaker 2:
Very good, but…
Speaker 1:
But, very good.
Adamah shehi kerovah lehitparekh
These are stones that are fit to use in the bathroom. But a davar shehu karov lehitparekh, it will crumble and it’s not practical to wipe with it, asur letalteloh lekanech bo. That means it’s not raui lekinuach (fit for wiping). Therefore, the person cannot rationalize, he takes it into the bathroom and he says, “Okay, I’ll use this, this is not raui lekinuach.”
Speaker 2:
Very good, even if he’s smarter than the Sages and he thinks he can.
Speaker 1:
No, you need to understand this. Everything goes like this, one can only…
Speaker 2:
He claims that it’s not karov lehitparekh, he has a way that it shouldn’t crumble. And it’s his mother’s mother’s mother.
Avanim sheyardu aleihem geshamim
Speaker 1:
I say, the heter (permission) of carrying stones to the bathroom is even if it comes with effort, even if one needs to drag stones for this, mutar letaltel avanim legag ulekarnei.
He says further, yardu aleihem geshamim venishtak’u batit, on the stones that were prepared, im rishumam nikar, if one has a sign that these are the stones that were needed for the bathroom, mutar letaltelam, because these are the stones that were designated. Rishumam nikar means to say that he can still see the stones within the mud, the mire. If not, then first he starts to dig out stones. Digging out stones perhaps one may not do on Shabbos, it’s perhaps a question of soter (demolishing) or something like that. The stones no longer have the heter. Why don’t they need to have the heter? Why not? They’re stones. It must be that there’s some problem in taking out stones. They’re stones, they need to be designated for covering. Anyway, when you find such a type of stone that is a type of stone that can be used for this, you may take it. It could be that there’s a bit of making a hole in the mud. No, some such problem. But this is also seemingly a heter. It could be that for just so they didn’t permit. The Sages, for this matter, they permitted if rishumam nikar.
Even sheyesh aleha tinuf
Even sheyesh aleha tinuf, sheba’u lekanech bo, mutar letalteloh va’afilu hi gedolah. That means, what we said before about the shiur that specifically so small and specifically so much, that’s as long as it’s not designated. But this needs the heter. If one sees that it’s already dirty, one knows that it’s designated for this, therefore one may even more. Because also probably because the Sages, because there’s a gezeiras hakasuv (Torah decree), even sheyesh alav tinuf, the Sages wanted that one should specifically take that.
Tzeror veCheres – What to Use Lechatchilah
Speaker 1:
For haholekh al hatzeror vecheres, he has before him either a stone or a piece of pottery. And a tzeror is generally asur betelaltul (forbidden to move), muktzeh machmas gufo (set aside due to its essence). And a cheres we discussed that every large pottery is a piece of a vessel. So then lechatchilah mekanech batzeror, he should lechatchilah (initially) not wipe with a tzeror. And this fits very well in the halacha as I said that there’s a heter from the Sages. On the contrary, a tzeror is more forbidden. Amnam kol zeh mekanech batzeror, why? Because cheres is more of a danger. Cheres can cut his intestines, so the tzeror is more recommended to use. On the contrary, he means to say, you shouldn’t think that you need to use something that is a vessel, you can use something that is safer to use than the vessel. Since a cheres is also a vessel, but if the cheres is already worked out, one has already made it like a vessel, the sharpness has been removed from it, there’s no longer a concern that it will cut him, then indeed he should use a cheres rather than a tzeror. Because a tzeror is however the fact that they permitted it because of kavod habriyos, which is not a vessel, he should use something that is a vessel.
Asavim Rakim Va’asavim Kashim
Hoil vehiflig al tzeror va’asavim, and he now wants to know which to use, imasai asavim rakim soft grasses is also permitted for an animal, it’s animal food, he should rather mekanech bahem, because also for the reason lechatchilah not to use stones like before, but if it’s hard grasses there’s also a danger, it seems, then mekanech batzeror. Also a danger? Or then it’s not called animal food?
Again, the tzeror, he has grasses, soft grasses is somewhat easier, why? No, it’s again danger, he shouldn’t use the hard ones, because there’s a danger like the cheres, or then it’s not a vessel, it’s not fit for animal food. Seemingly it should also be a danger.
Here there’s a prohibition, the Gemara says that one may not use dry things to wipe oneself, because it can tear the shini bekarkashta, tear something, yes.
Digression: Tissues and Davar She’ha’ur Sholetes Bo
Yes, further. Shiurei machtzah lo shivlei, it’s a prohibition because of danger, as if the whole thing is simply a prohibition because of danger. Shiurei machtzah, that we don’t conduct ourselves to be careful not to wipe, the Gemara says “davar she’ha’ur sholetes bo,” something that can be burned, that means it’s dry, one may not wipe, and we do use tissues. According to halacha one may not use the sheets of paper in it, but the custom is anyway to use. Therefore if so one needs to ask about the halacha whether one can further use the grasses and not the tzeror, but okay, not for now.
Shiurei Machtzeles Shebalu
Yes, shiurei machtzah lo shivlei. From a machtzeles, a piece of a woven thing. Now one lives simply from such as broken vessels, which still have the laws of vessels.
Shiurei machtzeles shebalu, a machtzeles is something that one may move, but when it’s already become balu, it’s already become, the machtzeles has already become worn out, one can however use the pieces from it, hare’uyim likli shemelachto leheter.
Hilchos Shabbos Chapter 26: Details in Laws of Moving – Remnants of Vessels, Ladder, Reed, and Door
Shiurei Machtzelos and Shiurei Begadim
Speaker 1: But okay, you’re right.
Yes, shiurei machtzelos shivlei. Remnants of mats, a piece of a woven thing. Now one lives in vessels, one lives simply from such as broken vessels, which still have laws of vessels. Shiurei machtzelos shivlei, a machtzeles is something that one may move, but when it’s already become balu, it’s already become, the machtzeles has already become worn out, one can however use the pieces from it. Entered a vessel of permitted work, the pieces from it are no longer a machtzeles, because someone thought that it becomes used to make with the body itself, no, it’s a vessel of permitted work. Only sheraui lechasos bo es hametunaf, one uses it to cover things. That’s shiurei machtzeles.
But shiurei begadim she’ein bahem shalosh al shalosh, small pieces of clothing that aren’t three by three, asur letaltelam, forbidden to move them because they have no use at all, one doesn’t use them, she’einam re’uyim lo la’aniyim velo la’ashirim. This is the language I think that one says regarding a garment that is smaller than three by three is not mekabel tumah (susceptible to impurity), because it’s not fit neither for the poor nor for the rich, everyone throws it away.
If there are things that only the rich throw away, something that only the rich throw away, even by the rich it’s not a vessel, but by normal people it is a vessel, but something that everyone throws away, because it’s less than three by three and not an important vessel, doesn’t have the law of toras keli (status of a vessel), it’s forbidden to move.
Speaker 2: Is there perhaps a level that is fit for the rich and not for the poor, that then perhaps there’s a distinction, but now we’re talking that it doesn’t hold three fingers, that then it’s…
Speaker 1: Yes, three means already three fingers, not three tefachim. Yes, then one cannot use it, it’s not mekabel tumah because it’s so small, it’s so unimportant.
Speaker 2: Yes, but here we’re talking about moving, not about tumah, by you it’s the same thing.
Speaker 1: No, the language “she’einam re’uyim” is perhaps…
Speaker 2: Yes, but there is such a distinction in the laws of moving.
Speaker 1: Already, well okay, that’s the point.
Shivrei Tanur
Shivrei tanur, broken pieces of an oven, mutar letaltelam, because an oven is called a vessel. It’s interesting, an oven, as the Gemara says, an oven is connected to the ground, but an oven one perhaps looks at as a vessel. Because in all vessels not their work for permitted use, breaking the vessels, the pieces from them are still fit. Not like I think not what is forbidden, what even the remnants are also not forbidden. Okay.
Speaker 2: What type of things, if a piece fell off is it forbidden to use?
Speaker 1: Something that was a vessel, and on Shabbos it broke, needs to be designated for use originally before Shabbos.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Kirah is not with the special designation. And we’re talking about a tanur, not about a kirah. I don’t know if there’s a distinction between tanur and kirah. But an oven that one of the legs – it stands on legs – one of the legs broke, asur letaltel. One may not move it for another reason. It doesn’t have a vessel whose work is for forbidden use. There’s a prohibition lest yiska, perhaps he’ll quickly fix the leg and connect it, and it will be one of boneh (building).
Sulam Shel Aliyah and Shel Shovakh
Now comes the law of a ladder. More matters of moving. There are many vessels, many things that turn on whether it has a vessel or not a vessel.
Okay, it needs to go in. Understand. All the laws until now in this chapter are laws of what is called a vessel, or there’s permanence, for example like the stones of the bathroom, that one may anyway. But all laws of what is called a vessel and what is called not a vessel. It’s basically the laws of vessels, which are the laws of moving muktzeh on Shabbos, one needs to make an effort.
Sulam shel aliyah asur letalteloh, she’ein alav toras keli. A ladder that was made to go up to a high place, on Shabbos one doesn’t go up. He says it was made to go up on the roof to dry fruit, such types of things, or fix something. Asur letalteloh, because it’s not toras keli. It’s not something that one doesn’t move on Shabbos. One doesn’t move it the whole week either. It lies in one place. It’s such a type of thing that perhaps now exactly it’s not connected and one can move it without soter, but it’s such a type of thing…
Speaker 2: Yes, yes, you’re right.
Speaker 1: It’s such a thing that lies still. So essentially it’s not a building, but it’s like attached to the ground, such a type of thing. It’s made to be, not made to move. It’s made to lie in one place, and with this one goes up on the roof.
But shel shovakh is made to move around from one dovecote. Dovecotes are small places that one makes for birds, bird houses. And this is made to move the ladder around, go from one dovecote to another, and with this ladder one may move it. But lo ya’aleh ken mishovakh leshovakh, on Shabbos one is not busy with any dovecotes, he may not go with the ladder to check the dovecotes. Even let’s say he wants to do a permitted thing, he wants to give food to the birds, shema yizdamnu lo gozalos, that he should also not do this, shelo ya’aseh kederekh shehu oseh bechol veyavo litzud. If he will do this in a weekday manner, we’re afraid that he’ll be busy with the birds, he’ll come to trapping.
Discussion: What Does “Bederekh Hatayah Velo Behilukh” Mean?
Speaker 1: He says that one may make it go leshovakh leshovakh, but only bederekh hatayah, not behilukh. This means that moving it is permitted, but placing it on the dovecote and taking from the dovecotes as he does during the week, that he may not, because he’ll come to trapping.
Speaker 2: It’s lying now by one dovecote, I may tilt it to another dovecote, but not lift and move? Or I may only take it to another place, not to a dovecote at all?
Speaker 1: We would have seen something from the language that one may do something by the dovecote, one just needs to do it with a change.
Speaker 2: No, I mean that during the week there’s an order, he goes with the ladder from one dovecote to the second and he does his thing. On Shabbos one doesn’t take from the dovecotes, if one goes around and checks each dovecote, because then yavo litzud. He says however that there’s an advice, one may, only he’ll do it with a change, he tilts it. Mateh lehatosah velo yolikhah, I don’t know what he means, he pushes it and… I don’t know, I mean that’s what I would have thought, but perhaps I’m wrong. It doesn’t say so.
Speaker 1: He explains something that one may move it to another place, but not to another dovecote. In short, it’s a new prohibition that one doesn’t deal with dovecotes. Yes.
Kaneh Shemuskin Bo Hazeitim
Further, kaneh shemuskin bo hazeitim. A reed we’ve already had a few times this reed. Reed is a straw. One uses it when taking down the olives. You see how one puts it up on the olives and drags down the olives, or something like that. Im yesh alav toras keli, if it has a toras keli, it says that if it’s a reed that one already uses for this, it’s fit kekli shemelachto le’isur, and one can only use it letzorekh gufo umekomo, because one doesn’t take down olives on Shabbos. That’s the law. One may use it for its own use and its place.
It says that a reed that one doesn’t use for olives, is permitted to make with it its body. One uses it for nothing, it’s not a vessel, it’s just a piece of wood. If one uses it for olives, it becomes a vessel. The Rambam doesn’t explain what this becomes toras keli. It’s an interesting thing. He says it over as “im yesh alav”, or one has already used it once, or… One needs to know, if one has used it, that it needs to already have enough support, it needs to be able to do an action with it. He doesn’t say. But the next one he does say more.
Kaneh Shehetkinoh Ba’al Habayis Lisov Pesach Man’ul Bo
“Kaneh shehetkinoh ba’al habayis” – a reed is… yes, the same thing. Reed, yes, reed, another reed. The straw that one can use like a lock, to insert in the bolt. “Shehetkinoh ba’al habayis lisov pesach man’ul bo”, to stick in the bolt to close the door, “im yesh alav toras keli oh lav” – if it has upon it a toras keli. Simply, that the ba’al habayis has placed it lisov pesach man’ul bo, doesn’t yet make it a toras keli. If not, one wouldn’t be allowed to… He says however not what. “Harei hu kekli shemelachto le’isur”. He needs to prepare it, I don’t know, he needs to make it nice, or paint, something he needs to do.
Discussion: Pose’ach Veno’el Bo – Moving or Use?
Speaker 2: Simply, to lock one goes because one may, even when it’s forbidden in moving one will be allowed to lock. Because it’s also learned by a door, that a door one may not move, it means that one may not close the door.
Laws of Shabbat: Moving Vessels and Muktzeh – Additional Details
Law 11: A Door with a Hinge (Continued)
Speaker 1: Yes, when it’s still in the door. But a kaneh shehetiknu (a reed that was prepared) seemingly means that nothing was done to it. It just lies there.
Speaker 2: It lies there, very good. So if one may not move it, one may not. I don’t know if that’s called moving it. Moving seemingly means that one may not handle it around, but to open a door like that or… a window is forbidden to move, but one may open the window on Shabbat. A window is forbidden to move when it falls off.
Speaker 1: Right, simple. But on the hinge, that’s not called carrying, when one opens it on the hinge, on the spot it’s because… But I think it lies there next to the door, not that it lies in the door.
Speaker 2: But Rabbi, that’s a question of the reality.
What Does “Torat Keli” Mean?
Speaker 1: But the Tiferet Yisrael – the Rambam doesn’t explain what “im yesh alav torat keli” (if it has the status of a vessel) means. I have to ask you for a second. The point is, the Maggid Mishneh, there’s a dispute about what torat keli means. The Maggid Mishneh in the previous chapter about the metzachan, one should look there. It could be that the Tosafot say that it means it must be suitable for another use, one must be able to use it. That’s how I think the Maggid Mishneh brings it in the previous chapter. One must be able to do something else with it. That’s how the Maggid Mishneh brings it there. Others say that one must be able to do some action, one must make some scratch in the reed, that means, when one uses it for a lock it still doesn’t make it a vessel. That’s certainly not enough, because that means “there’s no nullification of torat keli.” The Gemara is also clear that there’s perhaps an opinion that says it’s enough, but no.
But I’m right that the question isn’t whether one may be pote’ach veno’el bo (open and close with it), but whether one may use it as a keli shemelachto le’issur (a vessel whose primary function is for a forbidden purpose) for other things. Because pote’ach veno’el bo would seemingly be like letzorek gufo umekomo (for its own use and place) which one may do just like that.
Speaker 2: Ah, that’s what you wanted to mix. Because if it’s gufo one wouldn’t be allowed to do anything. On the door, that’s not called moving, that’s what I think. Like I’m telling you, a door that was…
Speaker 1: Okay, that’s in reality. It’s not clear what he means at all with “she’eino pote’ach veno’el bo.” Perhaps he means that it’s with the latch also a door, or as you said, with the closed one.
Speaker 2: No, pote’ach veno’el bo there are two… You put it in place of a lock.
Speaker 1: What do you mean in place of a lock? Like a bolt?
Speaker 2: A bolt. A hook isn’t strong enough. You can put in anything.
Speaker 1: No, it holds together the two, you can put a rope, it holds together the two. In the hole where you can put in a lock, you put in the hook. Perhaps there once was such a thing. That itself didn’t yet make the thing into a vessel. Even if one uses it for something, one still needs to have something more for it to become a vessel.
It’s not clear to me what it means. I see that not everyone is clear what he means.
A Door That Has a Hinge / That Doesn’t Have a Hinge
Okay. Delet sheyesh lah tzir. A door that has a hinge, that has a… it has a hinge. A hinge. But not a modern hinge, he only means such a stick that sticks down, that’s what I think. Even if it doesn’t currently have a hinge, even if now it doesn’t have a hinge, but the door still remains there, she’eino pote’ach veno’el bo bemakam muktzeh. She’eino pote’ach veno’el bo bemakam is muktzeh.
Speaker 2: No, she’eino pote’ach veno’el bo bemakam muktzeh. If the door… ah, one placed it in a muktzeh place? One placed it by the… by the doors, a door.
Speaker 1: So, the door is for a place that isn’t a place to use, that’s what I think. Makom muktzeh means not a place that one uses regularly, then it’s not there to use. The word muktzeh here doesn’t mean muktzeh because of the prohibition of moving. A place that is muktzeh mida’atcha, that you don’t use. But in today’s language, perhaps in the Piskei Teshuvot, in the Rema, never. No. Muktzeh has always been set aside.
Harei hiktzah otan meletaltelam (behold he set them aside from moving) previously, he made them muktzeh, and therefore it’s forbidden. Muktzeh is something people do, not something the Torah does.
A door that doesn’t have a hinge, and even though it’s not standing for a hinge, now it doesn’t have a hinge. She’eino pote’ach veno’el bo bemakam muktzeh, he placed it not by a place where people go, but somewhere like in the, I don’t know, in the courtyard he has a place.
Door, Bolt, and Segmented Lamp — Signs Indicating Torat Keli
A Door That Had a Hinge — Doors, Thorns, and Mats
Speaker 1:
No, muktzeh always means set aside. Harei hiktzah otan meletaltelam previously, he made them muktzeh, and therefore they’re forbidden. Muktzeh is something a person does, not something the Torah does.
A door that had a hinge, and even though it doesn’t have a hinge now, now it doesn’t have a hinge. Shehinichah lesham bemakam muktzeh, one placed it not by a door, by a place where people go, but somewhere in the, I don’t know, in the courtyards, in a place where the merchandise stands. Harei hi kere’ash she’ein alav issur klal, and now it doesn’t have a hinge. So now, how does one use it now? Now it’s a door that one lifts up and places it there where one needs to block an open… one uses it now to block a doorway. Yes? A door, yes, the door that became disconnected, and now one lifts it up and places it by the empty hole of the door.
Okay. So, vechen, he’s going to say what the law is. Until now he told the story. Vechen charakim shesotemim bahem hapertzah, pieces of wood that… kotzim, one knows that he has thorny pieces of wood, and there’s a breach in, let’s say, in the gate of his garden, he places there thorny pieces as a door, as a window, as a door to close the breach, so that one shouldn’t be able to enter there. Vechen machtzelet hanigeret, a mat that one drags on the ground in order to block an open place, to block a window or whatever.
So, all these things, bizman shehem keshurot utluyot bakotel, when it’s tied and hangs on the wall, sotemim bahen, one may block with them, because the fact that it’s tied to the… near the door or near the open window, it’s tied, makes the tying show that this is a door that’s used. Ve’im lav, if it’s not tied, but you’re just now going to drag a large piece of wood to make a door, ein sotemim bahen, one may not block with it. This is all when it lies on the floor. If it was connected to the ground, if it lies having been hung connected to the ground is yes a sign, it’s very clear that this was made and it lies here to block the window or the door, then in all cases one may yes use it to block the door.
Okay.
Speaker 2:
Right?
Speaker 1:
Yes.
Discussion: What Is the Matter of Makom Muktzeh Specifically?
Speaker 2:
What is the matter of makom muktzeh specifically? Does it mean if it weren’t lying in a makom muktzeh it would be permitted because one uses it for a place that isn’t muktzeh?
Speaker 1:
It seems so, yes.
Okay, interesting. Further, door, the whole problem is that it’s not the door that’s muktzeh, because you have a normal door, there you go in and out, can you say that the door is muktzeh because it’s not tied? It’s made for that.
A Door That Is a Single Board
Speaker 1:
Delet shehi lu’ach echad, a door that isn’t assembled from many pieces of wood nailed together, but it’s a lu’ach echad, a large piece of wood, sheshomet veno’el bo, one removes it from the empty space of the chalal hapetach and places it back to the chalal hapetach.
So, im lo hayah lo lematah ken kemo askufah, if it doesn’t have below something an extra piece of wood on which it rests so the door will lie comfortably, kemo askufah, just as an askufah is the threshold of the door, the thing that lies below the door where one steps up, shehemachzik alav shelo yipol milino’el ein no’alin bo. I mean below, so the door should remain standing it has from below like a stand, so when one places it over it shouldn’t fall down. From below it’s thick and then it’s narrower, and that shows, that piece shows that it’s a door, not a door, that makes it into a vessel that one uses to block doors.
Discussion: Where Does the Askufah Lie?
Speaker 2:
So the askufah is on the door or on the door, on the opening?
Speaker 1:
No, ken kemo askufah. It has below, the door is a piece of wood, but below it has a wider one so it will lie well.
Speaker 2:
I understand what you mean, I’m asking you, that lies on the door, on the board?
Speaker 1:
Below the door there’s a wider board. It’s a narrow board and below there’s a wider board. To hold strongly. If it doesn’t have such a thing it’s forbidden to use. If it has such a thing one can, one may, because that shows it’s a vessel. But if it doesn’t have that thing it’s not a vessel and it’s forbidden to use.
A Bolt That Has a Glustra at Its Head
Speaker 1:
Vechen neger sheyesh berosho glustra, a neger is a piece of iron, let’s say a piece of metal that one wants to use to make instead of a lock, just as a lock is a piece of iron that makes the two pieces of the door and the wall hold together, yes, so one can’t open it, such a sort of thing. So if it has berosho glustra, if on top it has a thicker piece, we don’t have a picture here, but on top, glustra simply means on top it’s thick, on top there’s a ball, which makes it not fall out, like a… in short, you need to be able to explain, yes, so, such a piece of wood one uses to block the door, which this is yimchah al shloshah keli muchon le’olah, veheinu korin geshar gois, not just a piece of wood, let’s say he takes a piece of wood and he puts it in to block the door. If higher the wood has such a thick piece, because you know it’s not just a piece of wood, but it’s made comfortably so one can block the door, then it’s forbidden to use on Shabbat. But if it doesn’t have the glustra, it means just like you take a piece of wood, and that one may not do, because it’s not made for a vessel, because it was muktzeh because of its body.
Discussion: A Practical Story with a Neger
Speaker 2:
So I have such a piece by my back door, by the wide door, you know what it means? Such a piece of wood that one places, one sticks in, so one can’t open it, yes, it’s like a lock. One must do something with it on Yom Tov.
Speaker 1:
You should see, look, I’ll tell you the advice. What happens with a neger she’ein berosho glustra, and how can one use it? Im hayah kashur vetaluy badelet, if it’s tied and hangs by the door, then further one knows that this is made for the door, and it’s forbidden to use one may block. It’s a bit interesting the language, he doesn’t say here the word vessel, he says that even if it doesn’t become a vessel it’s forbidden to use, because it hangs. What’s the word? What’s designated for the thing? But it means taking away from there and using for other things. It didn’t now become a vessel that it’s called a vessel, it didn’t receive torat keli. Things that have torat keli one may use also for other things. He only says it’s forbidden to use, one may use it here on the door.
Vechen im hayah dakar ve’igudo imo. Let’s say it’s tied, but when one ties it it comes with it.
Speaker 2:
Aha.
Speaker 1:
Then one may use it. Aval im hayah igudo kavu’a badelet, vehayah haneger nishmat kemavoy korah, so, the igud, when one puts in the korah one gives it a bind with something an igud. If the igud is by the door, but the neger comes out completely, mani’cho bezaviyot vechozer veno’el bo besha’ah sheyirtzeh, harei zeh asur lino’el bo, she’ein alav torat keli, veharei hu agad, veharei hu ke’afar ha’aretz. When it has with it the rope, the rope that connects it with the door, and it shows that it’s a part of the door, then one may take it. But if it doesn’t have the piece, one may not.
Discussion: How Does One Find a Heter Today?
Speaker 2:
Interesting. One must find some other heter. Perhaps if one paints it. I mean, what’s the glustra? It’s something that’s noticeable, right? That’s the main thing. It’s not something that’s functional specifically. It says quite specifically which kind of noticeable. It doesn’t just say noticeable. There was a custom, as the Rambam brings, to make a glustra on something that’s made for that, or to tie it. This is all dependent on custom, no?
Speaker 1:
It says so, it’s all very specific, but very specific within a context. There are three types of negerim that one uses to block doors. This one may, this one may not. But you’re saying that someone wants to take the thing and use it for wood, it’s not a neger and it’s not a glustra. You need to find it in today’s language.
But yes, one blocks a door with a piece of wood. But just taking out a piece of wood that you’ve now found one certainly may not. If it’s designated for that, you need to know if it’s correct. It means like kavu’a vetaluy. It says kashur vetaluy. It’s not enough. It must be something permanent. Or it’s a glustra. If it’s a glustra, it’s recognizable. It’s, one sees that it’s exactly, let’s say, it’s exactly cut, exact size for my door. You can say that in modern times, when no wood is rolling around, just like that, there lies a piece of wood right next to it, and the whole reality is when everywhere pieces of pottery and pieces of wood are rolling around. If a person doesn’t just have such a piece of wood next to it, but for that, perhaps one needs to have a custom. One needs to know… yes.
Alright.
A Segmented Lamp
Speaker 1:
Another thing. Menorah shel chulyot. A lamp that’s assembled from pieces. Yes, what’s the holy menorah shel chulyot that’s about? Ah, no, that one is the tana shel hachanvani. Yes, one needs to have such a sort of thing, something that’s assembled from pieces. Chulyot is the chulyot shebeshidrah. Yes, the spine was also assembled with the trick of pieces, of extra bones that the Almighty assembled into one long spine. Yes.
So bein gedolah bein ketanah, ein metaltelim otah. Why? Shema yachzirenah beShabbat. It’s assembled from pieces, and assembling the pieces on Shabbat is boneh, boneh de’oraita or boneh derabanan? Yes, yes, we learned about this. It’s called boneh. So one may not use it even not to be boneh, one may not use it, not move it for other things. A Gemara says a keli shemelachto le’issur, perhaps one would have been able to use it letzorek gufo umekomo, but there’s a new decree, not because of regular laws of moving, but as we learned before because of boneh, so there’s here shema yachzirenah beShabbat.
A Lamp That Looks Like It Has Segments
Speaker 1:
Hayu bah chakukim, if the menorah shel chulyot is there, which the lamp is a large lamp, hayu bah chakukim which has scratches, venir’it kebat chulyot, that means it’s not actually assembled from segments, but it looks like segments, im gedolah unitilatah kashah, asur letaltelah, because it’s too big. It’s not called a vessel, because it’s something that when it’s very large one can’t use it as a vessel. Just as we learned before about this because of its weight on the wooden vessels, one doesn’t use it. Ve’im hi ketanah mizo, if it’s smaller than the one taken with two hands, because then one never uses it like a vessel, one only uses it as a lamp. Just as we learned before by the vessels of wood, because of its weight one never uses it.
Discussion: Two Separate Problems
Speaker 2:
The whole problem of the menorah shel chulyot is shema yavo livnot, right?
Speaker 1:
No, but now he’s saying a new thing. Even when there isn’t the concern of shema yavo livnot, there’s a new thing, that a lamp that is either it’s assembled from many pieces or it’s very large…
Speaker 2:
No, if it’s not made from chulyot, but it’s chadashim.
Speaker 1:
Previous… again. A menorah shel chulyot there’s no difference if it’s small or large, because you can actually hold it. However if it’s not truly shel chulyot, but it appears as if it has chulyot, because one didn’t want… why doesn’t one use large lamps? A new one wouldn’t have needed to come to the whole chulyot before. Such a new one is a large lamp one may not use. No, he’s explaining something that when there is…
Laws of Shabbat: Moving Vessels and Muktzeh – Additional Details
Law 11: Segmented Lamp (Continued)
Speaker 1: No, it’s not assembled from pieces, but it has scratches.
Previous… again. A menorah shel chulyot there’s no difference if it’s small or large, because it could be that it’s actually holdable.
Details in the Laws of Muktzeh: Muktzeh in Foods, Graf Shel Re’i, and Clearing Storage
Muktzeh in Foods on Shabbos
Speaker 1: If it’s not truly made of joints, but appears as if it has joints, a fake joints vessel, then there is a distinction between large and small. Why? Because one doesn’t use large menorahs.
A new law – then one wouldn’t have needed to come to the whole joints issue earlier. It’s a new law that a large menorah is not permitted.
Speaker 2: No, he explains something that when it has the thin parts, it looks like the homeowner is concerned, but if it’s large, no one will think otherwise, everyone will think it’s a menorah with joints. If it’s small, why? I don’t know.
One must know the reality of the menorah. A menorah with joints, it sits in the house not like a vessel but like… I don’t know. Okay.
Law 12: A Shoe Last on Top of a Shoemaker’s Block
Speaker 1: A shoe last on top of a shoemaker’s block. A block is a vessel on which one places shoes, one places the leather on it and on it one forms the shoes or whatever.
May one move it on Shabbos — may one drag off the shoes, remove the shoes from the block on Shabbos.
Why shouldn’t one be allowed? Because… one actually may. Why shouldn’t one be allowed?
Speaker 2: Does he mean here the first time when the shoe is now being finished?
Speaker 1: No, we’re now talking about the laws of moving, apparently. We already saw in the Rambam’s introduction in chapter 23 that one of the reasons for the prohibition of moving is that a keli shemelachto le’issur, it’s used to do a prohibition.
It’s not so strange that in the laws of moving one does all kinds of things that involve building and the like, right?
Speaker 2: Right.
The Explanation: Keli Shemelachto Le’issur
Speaker 1: It could be that the matter is as follows: the block is a keli shemelachto le’issur, yes, it’s a vessel that one uses to make shoes, it’s something with which one does one of the 39 melachos of processing leather or whatever.
So when he removes the shoes, he moves the block a bit. But since he doesn’t intend it, he’s not touching it, he’s primarily engaged with his shoe, he may drag it along, he may drag it off even though he has on it, he’s doing something with it…
But dragging along is a different matter. Dragging it off, not lifting up the block and already saying. If one can drag it off from the block without making extra movements on the block, one may.
But he says something else entirely, he says that the block is called a keli shemelachto le’issur, and therefore one may. Not that it’s like muktzeh machmas gufo or machmas chesron kis, but it always lies there, and therefore one may only because you’re not touching the block, you’re only touching the shoe.
He says that therefore one may touch the block to remove the shoe.
A Press of Homeowners
A press — a press of homeowners, a press that people have at home to straighten clothing, to iron clothing.
One may loosen — one may loosen the press in order to remove. That is, one places for example two pieces of wood, one places one on the other, and one fastens them together with something, one may open whatever holds them together, so that one can remove the vessel.
But one may not do the opposite, one may not put down the press, because it’s a tikkun keli, yes, it’s ironing the garments. One may not be busy on Shabbos making the garments better. It’s not a Torah prohibition, but it’s something of a rabbinic prohibition of fixing vessels.
Speaker 2: Perhaps he’s fixing the press?
Speaker 1: No, fixing the garments, in that he’s putting them into the press. He’s now ironing a garment, he’s straightening out a garment.
Speaker 2: According to my previous learning, one may not even fold it.
Speaker 1: Right, so perhaps we’re talking about there being no garments in it perhaps?
Speaker 2: Perhaps we’re talking about there being no garments?
Speaker 1: No, no, he says “one may loosen.” The permission is the loosening, that you may remove a garment, even though it’s lying there, because there’s no such thing that it’s muktzeh because it’s now lying in the press.
A Press of Launderers
And this is discussed regarding a press of homeowners, a weak press. But of launderers — a large major press that belongs to the washers, it is muktzeh machmas chesron kis, because he doesn’t use it, he only uses it, he protects it, he sees that it’s an expensive machine, he only uses it for the prohibited matter, he doesn’t use it for anything else, and then one may not open it at all, not even to free garments from it.
Bundles of Wool
Similarly bundles of wool — pieces of wool, that are set aside to hang them, to place them, he’s particular about them — he’s particular to keep them for when he’ll need to use them for a garment.
Therefore, if he designated them — if he did designate them, that he won’t use them later in his business, but they’re designated for whatever one uses them for now, and apparently apparently for cushions.
And Those Who Send Hides
And those who send hides — that have been flayed, that will later be made into garments, yes, it’s permitted for many days, whether in the possession of the homeowner, in the possession of the craftsman, when someone is particular about them.
We’re probably talking here about small pieces of the hide, not the hide that will be used. Because the hide is not so sensitive. I think the decree is because it’s a delicate thing that must be guarded. A hide is a hide. At most one will use it, one will be able to use it anyway afterward to make with it a… it won’t… leather is presumably a stronger thing, so it makes sense, no?
Speaker 2: Yes. Okay.
Law 13: Graf Shel Re’i
Speaker 1: Ah, now we’re going to discover the thing we already saw earlier, what’s called graf shel re’i. Yes?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He says, any disgusting thing — a thing that is disgusting, such as excrement, and vomit, and feces, whatever these things mean, and the like, it is so.
Vomit also means feces, no? Feces of an animal is excrement? I mean perhaps feces of an animal. Vomit means that one throws up, feces is what comes out.
So it is, if there is a courtyard — if the person sitting in the courtyard, and the disgusting thing bothers them, we permitted to take out to the garbage or to the bathroom. A special permission, one may carry it out as one must carry it out.
And he doesn’t just say to carry it out so it won’t be near them, but one carries it, one may already carry it to the garbage or to the bathroom, and this is called graf shel re’i.
And if there is another courtyard — where one doesn’t turn around, so one shouldn’t… we didn’t permit carrying it. But what then? One covers them with a vessel so that children won’t go out and get dirty with them.
What advice he’s giving me here, I have no strength for the advice. He already said earlier that one may cover with a vessel.
Speaker 2: True. Perhaps he means to say, as he brings, that there’s a permission to drag the vessel. But actually, the Rambam implied earlier that one may not simply move a vessel unnecessarily at all, even… but in practice the vessel one may. The question is, true, we already learned earlier that one may.
Excrement on the Ground
Speaker 1: Excrement on the ground — so one treads back and forth. He was ruled that he may not stand and show that he’s engaged in removal, but while walking he may tread on it.
What’s the matter? Because it’s muktzeh? The excrement is muktzeh? Or it’s perhaps some matter of leveling holes?
Ah, I think they already learned about this even, about leveling holes somewhere. If he’s going to move stones, it looks like he’s making holes level, but when he walks, even if he steps on it more than just walking, he does it more with intention, but this one may do.
Kanunya — A Vessel with Ashes
One may move the kanunya — kanunya is a vessel on which one keeps ashes, this is the vessel that lies next to the oven, next to the furnace.
One may move its ashes — one needs the ash from it, and the ash is permitted to use, as we learned earlier about ash that was designated for indoor use.
Even though there are wood chips in it — there are also wood chips there, because it’s a vessel used by the oven. Wood chips yes, are not fit for anything, muktzeh machmas gufo.
But one may use the kanunya, because it is like graf shel re’i. The entire kanunya is viewed as a graf shel re’i. He wants to carry away the ash. So even though the wood chips are prohibited to move on their own, and not graf shel re’i, but because there’s a part of it that is graf shel re’i, one may.
Discussion: Garbage and Graf Shel Re’i
Speaker 2: So very good. So taking out garbage from home is apparently also, there are in the garbage things that are permitted, that are a vessel, there are things that are garbage, that are graf shel re’i, and there are things that are generally permitted, that should be such a graf shel re’i that is permitted.
Speaker 1: But, one doesn’t make graf shel re’i initially on Shabbos — one doesn’t make on Shabbos a place where there should be graf shel re’i. Right.
Speaker 2: So how may one put things in the garbage? It was already there. Right. Ah, because it happened by itself.
What does “one doesn’t make” mean? One may not add to it, and one may not make a… I don’t know. One must go to the bathroom initially. How does it become a vessel?
I think that… “one doesn’t make” means like designating, like… that is, in other words, the permission is only after there is a graf shel re’i may you carry it out. As we learned earlier, that for example placing a vessel under a dirty place one doesn’t do, because then that becomes a graf shel re’i, and one doesn’t do it initially, right?
I understand that “one doesn’t make graf shel re’i” one may not designate a vessel that it should become the graf shel re’i. One may not put into a vessel a disgusting thing.
Speaker 1: Right, to put into a vessel. One may use an abscess, one may not now take a vessel and designate it for abscess.
Okay. But in practice, from this it’s mixed up, so it’s certainly prohibited. So graf means the vessel. Graf is the translation of the shovel that he said until now.
Okay.
Law 14: Oil That Comes Out from Under the Beam
Speaker 1: Fourteen?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Oil that comes out from under the beam. Okay, now we’re going to learn more laws about things that come out from the muktzeh, from the prepared, from the prepared. Now one can learn about the actual muktzeh. Actual muktzeh, yes.
A person has an olive press, and oil runs out on Shabbos from the olive press, which now we already learned in the seventh chapter, yes, one may place fruit on an olive press on Friday so it will run on Shabbos.
So the oil that came out from the olive press on Shabbos, is with dates and almonds that are prepared for commerce — in both cases one may eat on Shabbos.
By the way, when Shabbos came it was, it was holding in the middle of being pressed, or it was prepared for commerce, but one may eat it. It means, eating one may on Shabbos, but what may one move?
One may even eat the dates or almonds that were put away, it was apparently muktzeh, he didn’t plan to eat on Shabbos, he changed his mind, he goes home, he may. We don’t say it was muktzeh.
Explanation: Oil That Comes Out Doesn’t Mean Oil Being Pressed
He adds that in the seventh chapter that we learned, is only if the olives were already completely crushed, but if one does the actual act of pressing on Shabbos, it’s prohibited. As we learned in the seventh chapter.
So what it says here “oil that comes out” means it already started on Friday while it was still day, oil that comes out, not oil being pressed. Not now being pressed.
A Storehouse of Grain
Even a storehouse of grain — even if he has a storehouse of grain, it means grain that lies for storage, storage to sell, a storehouse of grain, or grain that lies piled for commerce, people may sustain themselves with it on Shabbos. One may on Shabbos even if he wants to eat.
The Principle: There Is No Food That Is Muktzeh on Shabbos at All
He goes on, the Rambam says the principle on both these laws, that there is no food that is muktzeh on Shabbos at all, but everything is prepared. Regarding food we don’t say that it’s yes fit, it’s not fit, it’s for commerce, it’s not for commerce. Apparently, every food a person can eat. Every food one looks at and says it’s fit for eating. Except, except…
The Exception: Dried Figs and Raisins in Storage
Except, except, says the Rambam, there are things that are not, except for dried figs and raisins in storage, that when they’re drying them, dried figs and raisins that were put away to dry for commerce, when they’re drying them they’re not fit, why? Since they’re putrid in the meantime, in the meantime while it’s becoming fit it’s putrid, and they’re not fit for eating, so it’s prohibited on Shabbos, not because it’s putrid, but because of muktzeh, because the only time it will become permitted is when it’s already…
Sometimes, the large raisins that he wants to sell, in the meantime… no, it says “in storage.” In storage means put away, muktzeh means put away. It’s put away, he doesn’t plan to eat it now, he plans to dry it. So since until it becomes fit it’s strongly in his mind, because it’s putrid… it’s putrid, it’s not fit for eating. But if he… it’s food, if he wants to eat the stinking… what does “not fit” mean? All food is called edible food, but something that’s really not edible food is yes prohibited.
Exactly, and this is Shabbos. Yom Tov we’ll see, Yom Tov yes it’s prohibited to eat food that is muktzeh, not all that is muktzeh, but on Shabbos there’s no such thing as food that is muktzeh, except for the one exception of raisins and dried figs, things where one dries out the fruit. Also an egg that came out on Shabbos is food that is muktzeh, we learned this earlier about the vessel under the egg. An egg that came out on Shabbos, it’s not called muktzeh, but nolad, nolad is muktzeh on Shabbos. Muktzeh means a thing that is put away.
A Barrel That Was Uncovered and a Watermelon That Broke
Further, vinegar that was uncovered, there is a law of uncovering, that a drink that was open there is a concern, in the Gemara there is a concern one may not eat because we’re afraid that a snake put in its poison. The same thing a watermelon that broke, a melon that broke, also has this law of uncovering, because a watermelon is also made from fruits, from liquid, and for eating, if you go up… one can see that something is there. But in a drink, no, the watermelon opened, and a watermelon is ninety percent of it water, does it have the same law as a drink that must have uncovering.
So it is, so now it’s not fit for eating, because one may not eat it due to danger. So the question is does it now mean prohibited to move because it’s not fit for eating? So the law there, even though it’s not fit for eating, one takes it and places it in a hidden place one may go and put it away. That is, apparently, why? Because the same law that food is always prepared. Why did it become not fit for eating? Is it perhaps like raisins and dried figs? No. Perhaps because it’s a danger one may? Because it’s a thing that one refrains from eating. I don’t believe the matter here is about danger, because for danger one presumably may anyway, even when it was muktzeh one could have put it away for danger. It seems it didn’t become truly prohibited to move.
Discussion: The Meaning of “Like One Goes Out With It”
Not clear. Okay. And like one goes out with it, let’s see. What is “like one goes out with it”? Let’s see. It means “like one goes out with it,” similar to this. What is similar? Similar to this, like a garment not made by an expert. One may not go out with it, one may not carry on Shabbos. It’s prohibited in carrying out, yes. That is like a garment that one makes not like an expert’s work, one may move it. It didn’t become prohibited to move. It still has a permission, one can use it for I don’t know what. What is the connection to “like one goes out with it”? I don’t understand my question. What does “like one goes out with it” mean? He’s trying to say such an explanation, that although one will no longer be able to use the watermelon for the usual thing, watermelon made to eat, now one can no longer use it for eating. The same thing a vessel that is made to go out with, you can’t go out with it. But in both cases we don’t say that because one can’t do with it the type of purpose for which it was made it becomes prohibited to move, because one can still do something with it. One will still be able to use the shards, or one could have given it to eat to an animal, to someone for whom it’s not prohibited in benefit, or the watermelon one could still do something with the peel from it. The same thing a vessel that has no expert, that’s how he translates it.
Or perhaps you would say that you shouldn’t think it’s forbidden to move something that’s a revelation because it’s so dangerous? No, it’s not so dangerous. No.
The Remaining Oil from a Candle
The remaining oil from a candle in a bowl that was lit on Motzaei Shabbos, the leftover from the candle or from the bowl that was lit on that Shabbos, even after it has been extinguished, no, it is forbidden to use it on Motzaei Shabbos. One may not use it. Certainly, while it was burning one was careful that one may not extinguish it. One may not use the candle, the oil, the remaining oil on Shabbos, and since it was set aside because of a prohibition, it became muktzeh because of a prohibition. The Rambam has already enumerated a muktzeh because of a prohibition, a candle, on Yom Tov one may not move it on Shabbos or take from it because of extinguishing, it remains muktzeh because of a prohibition. I am here until today.
A Storehouse of Grain / Barrels of Wine
11. A storehouse of grain, a storehouse of grain or barrels of wine, storehouse means there where one puts away the larger amounts of grain or wine that one doesn’t use for a whole time, one puts away, usually it means for commerce. But on Yom Tov such a thing would be a problem of muktzeh, because on Yom Tov anything that a person is not ready to use becomes muktzeh automatically. But Shabbos, it’s not forbidden in moving even if it’s not prepared to eat, because on Shabbos there isn’t the muktzeh like Yom Tov. The Rambam says, even though it is permitted to use from it, by the way, that one may go on top of it, but it is forbidden to begin emptying it except for a matter of mitzvah. One may not begin the great work of emptying the entire storehouse except for a matter of mitzvah. He says that for example the matter of mitzvah is in order to clear it for hospitality of guests, or to establish in it a beis hamidrash. He translates, he brings both, Torah and chesed. Two mitzvos that one might want to do with such a thing. To begin the work one may not because of exertion, just as the Rambam has said that one doesn’t do on Shabbos things that are exertion, but from the essence of the law one may use it.
How One Clears the Storehouse
The Rambam says, “And when they clear it, even though it’s a matter of mitzvah, they should not do it in a way that one or two do everything, lest they exert themselves greatly on Shabbos, rather each and every one clears four or five boxes until they finish.” Each one takes a few times until they finish.
It’s interesting, we had the same thing also by the fire and by the barrel that broke, that when each person does a little work, it means less work than when one person does it. Even though one might think, ten people should exert themselves is perhaps worse than two people should exert themselves, but the two people did truly work hard. It’s different that each person should work a little hard.
There it was more a decree, one may not each person more than… ah, there it was “bal al mamono”, not more than the need. There it was that the other people don’t count toward the need. It could be that here it’s also as if so. A large crowd comes, and each person makes himself space for his seat where he will sit, not that one person, the gabbai… One can learn, it’s a storehouse of a beis hamidrash, it helps for each person.
Discussion: A Practical Application
I thought, after the meal there is the ezras nashim where the mother stands and cleans up the entire meal. He says, no one goes in with empty hands, each person takes in a few plates. This is the right way, because working on Shabbos is hard, you don’t want the mother to work now. It must be five, each person must work five.
Discussion: Are Four-Five Boxes Specifically?
But the four five boxes is that specifically? I mean, it depends on the amount. It could sometimes be that each person must take out thirty, if it’s a very large storehouse. It doesn’t say here that it has to do with a measure of a storehouse. It’s interesting that the Rambam says four five. The number is a weird number. It’s like the Rambam is going to make an assumption how many people there are and how much storehouse there is.
Speaker 2:
I mean like this, because if it’s a very large storehouse, they won’t do the deed. Why? No, because it’s according to the size. One clears according to the guests. One doesn’t just empty the entire thing, because perhaps three people need for their measure. Each person clears space. One is clearing space. I mean that the point shouldn’t be that the storehouse should be completely empty. That the room should have enough space for how much one needs. That’s what you mean only? Immediately one saw that there’s a question, one may not sweep out either.
Speaker 1:
And yes, okay, and it seems to you, sweeping one may not, but one may take out all the boxes. One doesn’t say only take out how much space you need. He wants it should be now a nice shul, he wants it should be a nice room for a guest. He takes out everything. It seems one may do that also. But it’s a bit interesting to me that the Rama means to say four five. He means to say that not only one time may one tell him to carry out, to walk in with full hands with boxes, but he may even go a few times. He doesn’t say. Four five means… again, it’s perhaps takes one time or two times to take out the four the five. Because it’s also… I don’t know how big the boxes are, yes. A box is a size, there is a size. A box of vermin, a box of grain. There lies there a storehouse, it’s boxes of whatever. No, yes, it’s interesting, because if it’s a huge storehouse and he has only three people, each person will need to take out a hundred boxes, and it doesn’t say that it will be forbidden. But I don’t believe one does so. I believe one does more… how is it called… it’s according to the size how much need one has. It makes approximately sense that each person… each person is after all each person from the guests or from the students who come to learn in shul. So I don’t see so… what do you say?
The Concern of “Leveling Pits”
Speaker 2:
So in 101 it was yes written about this. It was written… it was yes written that one may not empty the entire storehouse. It was written that if he goes, “he should not finish the entire storehouse”. He says so, on Shabbos when one needs for a matter of mitzvah one may, but “he should not finish the entire storehouse lest he come to level pits”. One should not empty the entire thing. It’s interesting, because this looks like he should only not sweep, but like emptying the entire thing one may yes. But in 101 beginning, just like he says utensils, the first thing he says about utensils he says that one should not empty the entire thing “lest he come to level pits”.
Speaker 1:
Now, isn’t it for a need of mitzvah? No, he says yes, yes, yes, need of mitzvah. Otherwise one may not go in at all. He says, even when one does it because one wants… for a matter of mitzvah such as guests or beis hamidrash, “he should not finish the entire storehouse lest he come to level pits”. Ah, it’s interesting. He says there also that “he should not finish all the wood” means the one person, it could be that there also he’s hinting “he should not finish”, only a few people should do it together, because here he says yes “until they finish”.
Chapter 26: Details in the Laws of Moving – Continuation of Law 15 and Law 16
Continuation of Law 15 – Clearing the Storehouse on Shabbos
Discussion: Is the Prohibition Exertion or Leveling Pits?
Speaker 1: Isn’t that for a need of mitzvah?
Speaker 2: No, he says yes, yes, yes, it’s yes a need of mitzvah. So then it’s not relevant at all.
Speaker 1: No, he says, even when one does it because one wants to do a matter of mitzvah, such as guests or beis hamidrash, “and he should not finish the entire storehouse lest he come to leveling pits”.
Ah, it’s interesting, there he also says that “he should not finish the entire storehouse” means the one person. There he’s also hinting, “he should not finish”, only a few people should do it together. Because here he says yes “until they finish”. The permission of a few people was written there. But the prohibition was written with such a singular language, the one person should not finish the entire thing. And here he says, only each person should take a little “until they finish”. There he says, one person should not do, “he should not finish”, and here he says, only each person should do a little “until they finish”.
It’s interesting, because he says the same law, and he says it in two slightly different languages. It’s a contradiction. Here stands the same law. He says after all that it’s a contradiction.
Speaker 2: No, because there he says that one person should not do the entire thing at once.
Speaker 1: No, it doesn’t say that. Do me a favor, one can’t say the idea here. “He should not finish the entire storehouse” – the person, the one person, should not do the entire storehouse “lest he come to leveling pits”.
I heard in Steinernem, that also is very… what is? I don’t know. It also comes out differently, that the reason why he wants a few people to do it and not one, is not because of exertion, but because there is a concern of breaking pits. Well, it’s clear, when one person carries the entire storehouse he will want to do it perfectly, he will want when he finishes, it should also make a breaking of pits. As opposed to a few people, they will have other permissions.
“And He Should Not Strike the Floor of the Storehouse”
Let’s perhaps clarify the further. “And he should not strike the floor of the storehouse” – when one finishes emptying the storehouse, one should not dig out the floor, “as we explained”. We learned after all that one may dig out. It was written that striking is a leniency in melachos for permission. But a storehouse, usually is a sandy floor, so if one goes there to dig out there is yes a concern of breaking pits. “As we explained” means exactly what he already said, that one may not clear the pile of stones. You can’t make a contradiction. You must say that what it says “to clear the pile of stones” means “not to strike”, or vice versa.
And here he says after all “until they finish”. He himself points to “as we explained”. The Riv, the Riv, that sweeping out such a storehouse is a breaking of pits apparently.
Speaker 2: No, I don’t believe. Rather, only what does he do yes?
Speaker 1: Rather, let’s go how I think. But one speaks already when there’s already no storehouse. So now one speaks already of the sand. The simple meaning is, in the house one may sweep, because the house is small. Here one should not sweep out because it’s a breaking of pits, but he wants yes to make a bit level the sand, one may do it in the manner of one who enters and exits in it, and makes in it a path with his feet in his entering and in his exiting. He may yes tread out somewhat a path in the dirty floor or the sandy floor.
Speaker 2: No, I don’t agree. It must be that he means to say that he leaves a little over, and in what remains over he makes a path with his feet, not sweeping.
Speaker 1: But you can’t say that the Rambam contradicts himself in one law. He points to it, he didn’t forget. He explained this to you, and I’m giving you now a permission. Let’s say clearly, here stands certainly two permissions that weren’t written there. True? There it was written one may not clear except for a need of mitzvah, it wasn’t written the permission that each person should take four-five boxes. Second, there it was written one may not finish, and here there is yes a permission how to finish. So two permissions were added here: one permission of five boxes each person, a second permission is one may yes sweep so in passing, in the manner of entering and exiting.
The Mishneh Commentary of the Rambam
So he brings it himself in the Mishneh Commentary. The Mishneh Commentary says the Rambam, that if the person goes himself to take out the entire storehouse, even during the work, I’m afraid that when the sun will rise he will see that the floor is not level, he will make a breaking of pits. Yes, but as opposed to when a few people are together, there is a bit less the concern, because he won’t forget. And now he says, even so one should but yes deal with afterwards, one should also not do actually sweeping, even when there isn’t the concern. The simple meaning is, when several people do it together, there’s fear that he will actually make a breaking of pits.
Speaker 2: But it doesn’t say here the distinction you’re saying, and also not, I didn’t look in the Mishneh Commentary, but I don’t hear from what you’re bringing me that there isn’t a concern of a breaking of pits by a few people.
Speaker 1: You see that there is yes, there’s only the permission. There are two permissions that became new here. Right? It would be a novelty to me that the permission is specifically when it’s a few people. Here it says at all that one may not alone. Yes?
Speaker 2: Right. I brought that perhaps when it says earlier that one person may completely, that’s the contradiction, right? Earlier it implies that one person may completely, perhaps it speaks when there aren’t people, then one may yes one person completely.
Speaker 1: No, he must not finish. He asks after all, but he may the entire, almost almost the entire? Here it doesn’t say that he may almost the entire alone. Right? Here stands a greater stringency. Here it doesn’t say that he may almost the entire alone, here it says that he must call the people to do it.
Summary: The Main Point is the Concern of Leveling Pits
Okay, so let’s again make a bit of order in my head. So the matter of the prohibition of storehouse is not exertion, the whole thing is the problem of leveling pits. And therefore one was only permitted for a matter of mitzvah one was permitted, and even then there’s still always a concern of leveling pits. The concern goes away with what one says that one should not do it alone. Yes? Let’s say so, that a few people do it, it’s not the matter of exertion, but the matter is so there isn’t one person who he will now do a perfect job and he will also make leveling pits.
Only one says after all another thing, one must actually remember that when one finishes and one sweeps out or whatever one does, when it’s not leveling pits, leveling pits means that he will forget and actually stand with a shovel and dig. When he does yes whatever that one may yes, he should also be careful, because it’s easy to make leveling pits, it’s easy to make even when one doesn’t have so actually to stand and dig. Because he does a bit more than making a path with his feet in a place that he needs, he’s already leveling pits. So when he makes there a path, he’s not leveling pits, he makes that it should be smooth so they should be able to walk, he doesn’t mean the pit, he doesn’t mean anything to smooth the floor.
Connection to Muktzeh
Speaker 2: I know, you’ve added a whole story that isn’t written. What’s another thing that I know for certain is that the chapter is laws of muktzeh, and here stands the permission of laws of muktzeh. And the Gemara says that what it says one clears four and five boxes is to exclude Rabbi Shimon. Rabbi Shimon held that there is muktzeh on Shabbos, and here stands a permission that there isn’t muktzeh, even a storehouse one may clear only for a matter of mitzvah. On this permission there is the limitation that we don’t know. So certainly there is a matter of a limitation of leveling pits, but it also seems that there is… another limitation of specifically four amos, that doesn’t have with breaking vessels. It’s very difficult the year round. I didn’t see that it says in their commentary, no, I wouldn’t have checked. Let’s go further.
Speaker 1: No, that’s written there, the distinction that one person has less breaking vessels.
Speaker 2: No, I don’t know. I mean perhaps the author adds that, the stringent one. What if he brings that. But it’s not difficult, the Rambam doesn’t need to tell us that muktzeh is not forbidden, because we haven’t yet seen that muktzeh should be forbidden on Shabbos.
Speaker 1: But standing that he proceeded with the assumption that muktzeh isn’t there on Shabbos, he didn’t say what the other one said.
Speaker 2: Rabbeinu, the chapter is after all muktzeh, there’s no doubt that this stands here, just as the Gemara says that this is to exclude whoever says that there is muktzeh.
Speaker 1: Yes, but I understand how that comes in, because the word is not muktzeh, the word is things that are forbidden in moving. Here one forbade moving vessels because of a breaking of vessels, that’s not to move all the boxes because perhaps it will come to a breaking of vessels. Only how the manner of moving should be, with a translation the condition that there are a few people is a condition in moving. Not yet is it a breaking of vessels, and moving the boxes. It can well come in here, even without the novelty of muktzeh.
Speaker 2: I don’t understand here is muktzeh. A storehouse means muktzeh, but we know too well on Shabbos, there isn’t the matter of muktzeh. Rather we say here a permission that there should be a storehouse to move. That one person can’t one move all the boxes. Why because of a leveling of pits. But the prohibition is not a prohibition is a leveling of pits, the prohibition is on the dragging the boxes for that, it falls in here everything it’s divided I know he. And us, how is it one with moving a storehouse? Load him on me. It means, it’s certain that the explanation, the piece, lies here?
Chapter 26: Details in the Laws of Muktzeh – Handling Animal Food and Death on Shabbos
Speaker 1: You ask a question, that the Rambam, whenever he says something, remember that the Rambam is built on the Gemara, and the Gemara states that this means to say that it’s not outside of the Gemara. You know, the Gemara says that it’s a dispute of Tannaim, so a Tanna holds an entire position, that when they shouldn’t have time to learn, the Rabbis ask that the Rambam, that it doesn’t fit his explanation in the Gemara. If one would learn the entire thing, they would only ask the Tannaim’s explanation according to the Rambam, but meanwhile one learns that how the Rambam said it, they learn to look in the Gemaras, and it doesn’t know completely.
Speaker 2: Oh, he says the words well, “even if he permits it for ordinary people.” This says the words that there’s no muktzeh. And afterwards he says, “forbidden” for other reasons. Forbidden to use in the world for beauty, because of the gentile customs or whatever it is.
Okay.
Halacha 16 – Things Fit for Animal Food
Speaker 1: Sixteen. Yud-alef.
Um, yud-alef. The Rambam says like this, “Anything that is fit for food for domesticated animals, wild animals, and common birds” – that are common. Not that hypothetically if there were a giraffe it would be suitable. Common doesn’t mean frequent, it has to be an example that doesn’t appear in the Rambam.
And one only moves what is not muktzeh. What does “fit” mean? Because it’s not muktzeh. Such a thing would be muktzeh machmas gufo if it’s not fit. But if it’s fit for a certain domesticated animal, wild animal, or bird that is common, then it’s not muktzeh machmas gufo, yes?
Examples of Things Fit for Animal Food
In short, he says, one may move dry turmus, dry turmus. We already had turmus, whatever it is, perhaps a type of bean. Yes, yes, yes. “Because it is food for goats,” because goats eat this. “But not the moist ones,” moist turmus even goats don’t like to eat. Only people after it’s cooked. We’re not talking about cooked now, right?
Speaker 2: We’re talking here apparently.
Speaker 1: “Chutzav” – have you already had chutzav?
Speaker 2: No.
Speaker 1: Ah, he says it’s sugar from the sugar pieces. That means only the canes with which one makes sugar canes. “Because it is food for deer,” deer eat it. “Mustard which is food for doves.” The mustard is food for people too. They learned earlier about what one may and may not do with mustard.
But here we’re talking about the raw. So basically, if someone wants to say it practically, he would say that it’s like raw fish from the freezer or raw meat from the freezer, one may only if there are animals and domesticated animals in existence that eat this.
“And bones that are food for dogs.” “All the peels and pits,” all the peels and pits, all shells with kernels, “that are fit for animal food,” so all these things that are fit for animal food. “And those that are not fit,” that which is not fit for an animal, what does one do with this? So here is the section, he’s talking here about the peels and pits, the explanation is the fruit itself he may eat, and now suddenly he finds himself with something in his hand.
Laws of Muktzeh: Peels and Pits, Spoiled Meat and Salted Fish, Uncommon Animals, Graf Shel Rei, and Bundles of Straw and Wood
Halacha 17: Peels and Pits Fit for Animal Food
Speaker 1:
And so all the peels and pits that are fit for animal food, it is permitted to move them, and those that are not fit, he should eat the food and throw them behind him.
And so all the peels and pits, all shells with kernels, that are fit for animal food, it is permitted to move them, what is fit for animal food. And those that are not fit, those that are not fit for an animal, what does one do with this?
So here is a section, he’s talking here about the peels and pits, that means the fruit itself he may eat, and now suddenly he finds himself with something in his hand. He should eat the food and throw them behind him, he throws away the peels and pits behind him.
Discussion: What Does “Throw Them Behind Him” Mean?
Speaker 1:
What does he mean he should hold it as little as possible? As if at the moment it becomes available he should throw it away? Or does he mean he may not put it on a plate, but specifically behind him? Or is he speaking in present tense? You need to give a throw away.
Speaker 2:
What does a plate mean? The plate will be in front of him.
Speaker 1:
He may put it on a plate in front of him, but he may not carry it out as graf shel rei or what? So that it shouldn’t become graf shel rei he may not, he must throw it out immediately?
Apparently what is the garbage, so it was once such. It’s there where one doesn’t eat. Today one pushes it under the carpet.
Halacha in Practice: Dirt from Eating
Speaker 1:
It is forbidden to move them.
Ah, I must say what we learned earlier about the peels. It comes out in halacha that if one eats, when one eats there becomes dirt, or from peels of nuts, things that one eats, or just dirt, one may not move dirt directly lechatchila. This is clear. The Gemara in Shabbos states that one shakes it off, one clears it off. So today when one has a plastic tablecloth, one can take it off with the tablecloth. Or you have another solution, there is in the dispute of the Acharonim how much one is permitted on this.
Halacha 17 (continued): Spoiled Meat, Raw Meat, and Salted Fish
Speaker 1:
And one may move spoiled meat, which is food for wild animals.
Tapuach means raw meat.
Speaker 2:
No, tapuach can’t mean raw, because chai is raw. What is tapuach?
Speaker 1:
What is already spoiled?
Speaker 2:
Yes, basar tapuach that has already become swollen, it has become bloated because it’s not fresh.
Speaker 1:
Which is food for wild animals.
And one may move raw meat, whether unsalted or salted, which is fit for people.
One can eat raw meat. Today it has some fancy name, it’s called carpaccio.
And so salted fish, a salted fish is also permitted because people eat it. But the unsalted, a fish that hasn’t yet been salted, it is forbidden to move it, because it is not fit for people. It’s not fit for anyone.
Halacha 18: Animals That Are Not Common
Speaker 1:
But it’s not so clearly stated what common means, it means that he shouldn’t put it in a place where it will be common.
Speaker 2:
Ah, there is what not?
Speaker 1:
But one may move pieces of glass, pieces of glass, even though it is not food for ostriches. Ostriches are ostriches, supposedly?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
They eat glass? So they say.
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
I never had a pet ostrich in my house, but ostriches eat glass. They are not common.
Speaker 2:
Ah, indeed.
Speaker 1:
And not bundles of vine branches.
Speaker 2:
Yes, they eat anything. They eat stones. It doesn’t cut them the way down from…
Speaker 1:
Yes, their stomach lacks something. Usually a stomach crushes food. Their stomach lacks it, so they eat stones or sharp things so it should help digest the food.
So this is a phenomenon, there are people who are lacking something, and they eat in honor of that…
Speaker 2:
Sand. Not glass. Nobody eats glass.
Speaker 1:
I once heard someone who worked in… someone who worked in making peace with other peoples, he said that… when one speaks together, first one establishes that one knows that the other doesn’t eat glass. He’s a person. So one sees further, that he’s not an enemy. He’s a person, he’s not an enemy.
And not bundles of vine branches. Not twigs. Even though elephants eat them. Even… elephants are… how do you say it, elephants eat it. And not the luf. Luf means it’s one of the… well, which type of fruit that there are several types on one tree, and there are many types, how do you say it? That one makes a blessing. Tzalaf? Not from the tzalaf family?
Speaker 2:
No.
Speaker 1:
He says that luf is a type of onion.
Speaker 2:
Aha, okay.
Speaker 1:
Even though ravens eat it.
Innovation: Definition of “Common”
Speaker 1:
It turns out that these animals are uncommon animals that are common to most people. The animals are rare animals.
It’s very interesting. It seems that common doesn’t mean that it has to be common by you, or even in your city. It has to be common in your city. But animals that are more frequent, automatically. And a person who has an elephant, apparently he will be able to. But one who doesn’t have, it must be common. Must one who doesn’t have, it’s called uncommon. Must dance. I think that…
Long Discussion: Graf Shel Rei Lechatchila — Garbage on Shabbos
Introduction: What We Learned Earlier
Speaker 1:
Ah, I must say what we learned earlier about the peels. It comes out in halacha that if one eats, when one eats there becomes dirt, or from peels of nuts, things that one eats, or just dirt, one may not move dirt directly lechatchila. This is clear. The Gemara in Shabbos states that one shakes it off, one clears it off. So today when one has a plastic tablecloth, one can take it off with the tablecloth. Or you have another solution, there is in the dispute of the Acharonim how much one is permitted on this.
Definition of “Making Graf Shel Rei Lechatchila”
Speaker 1:
In any case, I want to understand what does the concept of making graf shel rei lechatchila mean? It can be everything. When everyone has garbage that’s out, no one makes it initially. There is garbage that’s already ready, and one goes to take it out somewhere on Shabbos. That means to say, right, one makes graf shel rei lechatchila, that you shouldn’t make something that you need to take out. But if there is a garbage bag that everything from this one will take out, you never make it lechatchila.
The problem of graf shel rei lechatchila is that there is a heter, essentially it’s a thing that is not fit to move. If it’s such a thing that one can’t keep it here, there is a heter. But you can’t go and make a thing that has this heter. This must be the same prohibition of putting things in the garbage.
Distinction: Garbage Is Different
Speaker 1:
But I say the distinction is very great, because here you create something that normally you may not move, you’re going to move it with the heter of graf shel rei. But in every house there is garbage, and in the garbage there are things that are forbidden to move. One may not move it. When the garbage is empty, one may move it, it’s not graf shel rei. You put into the garbage, it becomes graf shel rei.
Innovation: Definition of Graf Shel Rei
Speaker 1:
This is the meaning of graf shel rei. Graf shel rei doesn’t mean making, designating a… This is the meaning! It’s not the meaning of designating a vessel, the meaning is putting in the refuse. The vessel is not the problem.
So I think, a garbage bag is very different. What is already graf shel rei? Graf shel rei was you take a certain bowl and on this you put dirt. This is the prohibition. But garbage was before, the bag was clean, now you make it dirty, it becomes muktzeh.
Question: If One Needs to Take It Out
Speaker 1:
Okay, let’s say one needs to take it out, put aside the heter. Let’s say not a new garbage. You should say that once there is already something in the garbage, you don’t need to be so busy with how you make the bones from the fish, because you have a whole garbage.
I don’t understand what you need it for. The problem of the bones from the fish is that it’s lying on the table, not in the garbage.
Speaker 2:
Good. You need to move it from the table.
Question: Tablecloth and Graf Shel Rei
Speaker 1:
And soon one will take away the tablecloth together with many good things that are not muktzeh and things that are muktzeh at once, and one will put it in the garbage.
Speaker 2:
With the tablecloth?
Speaker 1:
If this is called making it dirty, it’s a concept that it becomes graf shel rei, because one makes the tablecloth dirty during the meal, and after the meal one will throw it away. Is this not making it dirty?
Question: Permitted Items in the Garbage
Speaker 1:
I mean that generally today with our abundance, in the garbage there are always forbidden things and permitted things. One also puts good things in the garbage that are fit for animal food, fit for human food.
Speaker 2:
You make such a corruption of the remedy, you say that one throws good things in the garbage makes it permitted to carry? They’re not…
Speaker 1:
Yes, you told that they were very angry that one put good things in the garbage, but that’s how it goes. One takes down half plates, yes, one serves already, not everyone eats the whole thing. So there are good things that are fit for human food, for animal food.
Proposed Answer: Once in Garbage It Becomes Refuse
Speaker 1:
I mean that once one puts it in garbage it becomes an aspect of refuse, and it doesn’t become a good thing.
Speaker 2:
I don’t like the… It’s not worse than raw animal meat, unsalted meat, all these things that you say are fit for a survivor. One may yes, that which are common animals. Not because one has already put it in garbage, no one takes out from the garbage, it changes the reality of it. One takes it out technically, but it’s still a thing that is permitted in moving.
Practical Conclusion: The Custom
Speaker 1:
In short, the custom, all Jews that I know, except I once met Chazon Ish followers that I don’t know the halacha, all Jews that I know make garbage and put it out on Shabbos, and one is certain that it’s permitted because of one of the reasons. Exactly what the technical reason is I don’t know, because I struggle here with the definitions.
One is the graf shel rei lechatchila on Shabbos, I think, is the thing. Right, it’s certain that one may take it out because it’s graf shel rei. It’s not a mitzvah to sit in a stinking house on Shabbos.
Note: Moving Garbage Around
Speaker 2:
Except, this you can say, I want to tell you, if one doesn’t move it from a place where it bothers a person, but from one place to another, one indeed may not. That means, if the garbage is already outside, you just want to organize there, one puts it in the bin. Again, you can put it directly. If you go out from the house and you bring, you can put it where you want. But the moment it’s already put down, it’s already not a place that bothers people, I mean that this is indeed the halacha. You may not just move garbage around, right? One just doesn’t deal with things that are forbidden to move, there’s no need.
Speaker 1:
In general, it’s a good point, yes, in short, this is motzaei Shabbos, organizing the garbage. I understand it this way. But taking out is certainly permitted. The question is only from the lechatchila how one may put it in.
Summary: There Must Be a Way
Speaker 1:
But you’re certainly right that what you say, a person must leave the garbage on the table, certainly can’t be. There must be a way how it’s permitted. If you want to find a spot on the side, they need to perhaps struggle, I don’t know.
Halacha 19: Bundles of Straw, Wood, and Branches
Speaker 1:
Okay, further. Bundles of straw, bundles of straw, wood, wood, and branches, another type of part of the tree, also a type of straw from just. Branches are the things that horses eat, no?
Speaker 2:
Perhaps, I don’t know.
Speaker 1:
Okay. It’s not the same from the… Bundle is branches?
Speaker 2:
Yes, twigs, something like that. I think branches are earlier.
Speaker 1:
Okay. So like this, if he prepared them for animal food, it is permitted to move them, because it’s not muktzeh machmas gufo. But if not, one may not move them, because why is it made? The wood is made if not for animal food, it’s for burning, so it’s muktzeh, or for nothing, so it’s muktzeh machmas gufo.
Bundles of hyssop and ezov and kornit, bundles of leaves that one can use either for animal food or for heating, so like this, if he brought them in for wood, one may not use them on Shabbos, because it’s like muktzeh machmas gufo, because it’s not a vessel, and one keeps it only for something that one may not do on Shabbos. But for animal food, it is permitted to use them, because it’s not muktzeh. And so with amita and so with figam and so with other types of spices, that one must look at what the purpose of it is, why the person prepared it. This is a list of things, like before, things that depend on what you prepared it for, and there are things that don’t depend, and there are things that do depend.
Halacha 20: Handling Animal Food — One May Not Sweep Before the Fattened Animal
Speaker 1:
Further one learns about handling animal food, basically. So, there is a place called patem, there is the place where one stuffs the animal. So, and there is dirt there, there is food there that the animal ate a little and so on, and he wants to sweep it out. Don’t, “One may not sweep food from before the fattened animal,” one doesn’t busy oneself sweeping,
Laws of Moving a Corpse on Shabbos
One may not sweep food from before a fattened animal. One is not busy clearing out, cleaning the food from in front of the animal that one is stuffing, that one is fattening. Whether in a feeding trough that is a vessel, or in a feeding trough attached to the ground, there is no difference whether the food is placed in a bowl, or in a trough that is attached to the ground, or simply a bowl that is a vessel. One does not clear it out there.
Why? It’s one of the… He goes on to say, and one may not push aside to the sides, also one does not push the straw and the chaff to the side so that it should not become soiled with the excrement of the animal, it’s a decree lest one level holes. All these things, both regarding sweeping and regarding pushing aside, the matter is a decree lest one level holes, if the place is not paved, the place, but there is fear lest one level holes.
One May Give from Before the Donkey to Before the Ox – But Not the Reverse
Speaker 1:
He says, one may give from before the donkey to before the ox, one may take food from one side and give it to the other side, give it to the ox, from a donkey to an ox, but not the reverse. It’s important, because there is fear that the ox will come there and it won’t know whether it was prepared for the donkey or for the ox, and it will die of hunger. Yes, there was the famous poor donkey that didn’t… okay.
But one may not give from before the ox to before the donkey. The reverse one does not do, one does not take from the ox to give to the donkey. It’s very interesting, he says something. The Chazal know precisely the nature of animals. The donkey and ox have different eating habits. The donkey is very refined, the ox is not civilized. “For one does not feed before the ox that is soiled with its saliva,” the way the ox eats is that everything becomes smeared with its saliva. Other animals are better people and they won’t want to eat it.
It’s fit for food for another animal. So, even if it was prepared for the ox, that doesn’t mean it’s not fit for another animal. So it doesn’t become muktzeh, because it’s still called fit for animal food. But to take it for the donkey, is that not an excessive effort for which…
Discussion: Why Isn’t It Like Graf Shel Rei?
Speaker 2:
Why doesn’t it become like graf shel rei? It became muktzeh on Shabbos.
Speaker 1:
It didn’t become muktzeh, because the ox itself can still eat it, it’s animal food.
Speaker 2:
Ah, ah, that’s correct.
Speaker 1:
Okay, but indeed, it’s an excessive effort.
Speaker 2:
It’s an excessive effort, correct. Because we must be disappointed that the donkey doesn’t work with it. Not the donkey, not the ox. The ox didn’t want to eat, and not the donkey. It’s simply causing.
Speaker 1:
Interesting. We learned that but if it’s rejected, the animal rejects it, it doesn’t matter to us whether the animal will still eat it on Shabbos. It’s not that if you know that the ox won’t eat anymore, it becomes muktzeh for everyone. It’s not a muktzeh prohibition. He doesn’t say, the Gemara doesn’t say why one doesn’t do it.
Digression: “Like the Ox Licks Up the Grass of the Field”
Speaker 1:
This week one learns the portion of Balak, “like the ox licks up the grass of the field.” Ah, licking is the licking, the raw. It doesn’t leave anything for anyone. Even the donkey won’t eat from it afterward. Imagine that.
L’chaim. L’chaim.
Leaves That Smell Bad – Muktzeh Because of Itself
Speaker 1:
“Leaves that smell bad and are repulsive, and no animal eats them, it is forbidden to move them.” Leaves that smell bad, and an animal doesn’t eat them, it is forbidden to move them. Even if it’s from the same species that is permitted, like leaves are a type of animal food, but these leaves are bad, it is muktzeh because of itself.
“Therefore, a fish trap…” I think it means a fishing net, something that one can use to catch fish, but which is made from grasses and things that are fit for animal food. He doesn’t say, does “hanging” mean one hangs up? In short, something that one uses for fish. Fish are stinking, everyone knows. Therefore, the thing that one uses for fish one may not move. But “and for meat it is permitted,” because meat simply from an animal is not so stinking. One notices. And all similar cases.
Obviously, hanging means the things on which one hangs the fish to dry or whatever. It’s also for fish, so it is forbidden to move because of the smell. And for meat it is permitted. And all similar cases. Every thing that is repulsive that one doesn’t use, even an animal doesn’t use perhaps, so if an animal uses it one may move it for the animal. But every thing that is repulsive and one doesn’t use it, one may not move it.
Innovation: Animal Food Must Be Actually Fit
Speaker 1:
Okay, now we’re going to learn the laws of a corpse. I mean one can say this, that the things that were said to permit as animal food is not a blanket permission for every species. It must also be actually ready for animal food. I mean that’s what…
Speaker 2:
Yes? No, already. I understand, but… ah, you’re saying… what is obviously clear in the matter… when he says it’s not clear, one would have thought that every thing is called animal food, even if the thing became soiled.
Speaker 1:
Already, but no, it must be truly fit for animal food. That it’s indeed not, the animal won’t eat it, I understand.
Speaker 2:
If you say it has nothing to do with the species, that every thing that is the species is fit, is… one must indeed know if the thing became soiled. It’s a different thing.
Laws of a Corpse – Permissions in Moving
Speaker 1:
And we’re going to learn more about a corpse. We already learned that a corpse is muktzeh, right? Now we’re going to learn certain permissions that one may indeed do with a corpse, or how one may do it. Mainly the permissions, we learned earlier that it’s muktzeh, and until here, until the end of the chapter, are methods how one may indeed be involved with a corpse, and be involved perhaps in certain ways, or to cover, we’ll see.
Discussion: Did We Learn Earlier About a Corpse?
Speaker 1:
But that it is forbidden to move the corpse on Shabbos, did we learn that earlier? That if one wants to carry it somewhere, one may only do it with a non-Jew, or did we say, how did we have it? What one may and may not do with a corpse, did we have it earlier in the chapter?
Speaker 2:
One may for human dignity, then we learned that one may.
Speaker 1:
Yes. I remember, I saw it was written “the corpse does not move from its place.” It was indeed written even earlier, I remember, something that one may do with a corpse.
Speaker 2:
Yes, there it was written in weeks, no? One may prepare a bed for a corpse or for a bride, do you remember? That’s another thing. It was written even earlier that a corpse one may, if it’s human dignity, remember? We learned about human dignity for the corpse.
Speaker 1:
Yes, yes, yes. If it will stink one may indeed do more.
But now it’s talking about carrying out, right? Now it’s talking about the prohibition of carrying out. One didn’t talk about muktzeh in that, in that law, as far as I remember. Do you remember how it was written?
Speaker 2:
I don’t remember at the moment, let’s go further.
One May Anoint It and Wash It – But So That No Limb Moves
Speaker 1:
Okay. Now we learn this about moving, right? About muktzeh. That a corpse essentially is muktzeh. What may one indeed do? What may one indeed do with moving? So, even though it is forbidden to move a corpse on Shabbos, but one may anoint it and wash it, one may indeed clean and smear oil and the like, but provided that one does not move a limb.
Why? Because moving a limb is a matter of moving? Apparently yes. I mean so yes. That moving is not only forbidden when one lifts it up and carries it, even just moving a bit is also forbidden, one must wait.
Interesting. One may not move the limb, rather he means lifting the hands, laying down the hands during anointing and the like.
One Pulls Out the Pillow from Under It – So That It Will Last Until the Weekday
Speaker 1:
What seems and what may one do? Yes, Shulchan Aruch says in subsection 49, so that it will last until the weekday, if the corpse is lying on a pillow and it’s getting warmer, a corpse begins after some time, it doesn’t have the mechanism that cools down a person, it becomes hot and begins to putrefy, so if it’s lying on a pillow one may remove the pillow from under it. It’s even such a moving of another thing. One may do it if one does it for the reason so that it will last until the weekday, so that it will wait until one will attend to it, that it should wait differently on the cold floor rather than on warm vessels, one may do it.
My point was of course one may, what is the difference regarding another thing? Okay, they learned earlier moving another thing is permitted even without a corpse.
More Good Advice for a Corpse
Speaker 1:
And one brings in a small source in the Mordechai Katan, “and one places on its belly so that it should not swell,” and one brings, it seems all things seem like good advice, because I don’t see that there should be a prohibition that one shouldn’t be allowed to bring cold vessels and place on it, cold baths, cold rags.
On the contrary, what is not a corpse, you do for a thing that has no need. The moving… and the Mordechai Katan are things that not… you place under the corpse, you do… One plugs its orifices so that air should not enter them. A person has orifices orifices, and when one stuffs up the orifices so that air should not enter them.
Another thing? And one ties its jaws, one may close, tie up, um… bind its face, not that it should rise, not that it should not be frightening, because then one fulfills “and you shall guard yourselves.” It is not that it should rise, it is severely contorted, which is already even more, one may not frighten, which one may not frighten, but one can tie up, because this is already even more, this is fulfilling.
And also there is one who says that one on Shabbos, because Shabbos was anyway earlier, one may not touch a limb, one may also not touch the eyelid.
This is usually the custom that one
Laws of Moving a Corpse on Shabbos
A Corpse Lying in the Sun – A Loaf or a Baby
The Rambam says: A corpse lying in the sun – one places on it a loaf or a baby and moves it. And similarly, if a fire broke out in a courtyard where there is a corpse – one places on it a loaf or a baby. And if there is no loaf there nor a baby – one saves it from the fire in any case. And they only permitted moving with a loaf or baby for a corpse alone, because a person is distressed about his dead.
Speaker 1: One may not move, because then one may. We learned that one may not move, because then it is not loose, should not become contorted. Should not open more. One may not move, because one may not move. But to tie up so that it should not open more, that one may.
And also there is a matter, that one who died on Shabbos, for the same reason as we spoke earlier that one may not touch a limb, one may also not touch the eyelid. Usually the custom is that one closes the eyes of a corpse, but one doesn’t do it on Shabbos.
A corpse lying in the sun, a corpse lying in the sun and it will putrefy. Until now we spoke when there is no crisis, one can survive the twenty-four hours with cold vessels and with lying on the sand. But if it is lying in the sun, that is a problem, the dignity of the corpse, it will putrefy, so one places on it a loaf or a baby and one may move it. One may place a loaf or a baby and one may move it by means of another thing. As we learned about moving another thing together with another thing that should be a permission. The permission here became the muktzeh. Usually one may not move two things at once, except for things that one needs very importantly, we saw cases where one indeed could. But here by a corpse one may by means of a loaf or baby.
And in such a case, if a fire broke out in his courtyard where there is a corpse, and the person is quite nervous, he doesn’t want the corpse to be burned, also one places on it a loaf or baby and one takes it out with that. And if one doesn’t have a loaf or baby, then one saves it from the fire in any case. Then one may. That means, initially one should do it with a permission of a loaf or baby, but if not one should save it anyway. Why? Because if not, if one won’t let him save it, it will bother him so much that the corpse will be burned, and he will transgress for its honor, “because he is distressed about his dead so that it should not putrefy.” He doesn’t want his dead to be burned, he is distressed about his dead, because here one permitted him to save even speaking thus.
Innovation: The Honor of the Corpse Itself Is Not Enough Reason
It’s not that the prohibition of burning a corpse itself the Sages didn’t allow in the prohibition of moving on Shabbos. There is indeed a prohibition. There is indeed a prohibition like burning a corpse, you know yourself. Not so, but from the person, a person is distressed about his dead. A person is distressed about his dead, one permitted further because of a concern in the laws of Shabbos, not because of a concern in the laws of honoring the dead.
But the person being distressed about his dead is not simply madness, the person is right to be distressed about his dead. A person must indeed take care of his… no, but I’m saying, it’s interesting, because we would have been able to hear here that it’s a kind of mitzvah matter, it’s a kind of matter of honoring the dead, for which the Sages permitted when there is a concern of burning. One doesn’t say so, one only says so that he should not come to desecrate Shabbos. Honoring the dead was not enough reason by itself.
No, a greater practical difference emerges. It’s when the person is not distressed, the person is not distressed, there is no concern at all of a person being distressed about his dead, one would not have permitted for the corpse itself. That is indeed interesting.
Discussion: Why Isn’t the Law of Honoring the Dead Itself Enough?
Speaker 1: There is a matter, I always look for how one may not. Why don’t I look for how one may? No, I’m not looking for how one may not, I’m asking you here a good analytical question. Why isn’t the law of honoring the dead itself enough reason? There is no such law of honoring the dead. They learned, all the laws are, one thinks they are honoring the dead, but they learned earlier, also regarding this corpse lying in the sun he didn’t have. What happens if there is no loaf or baby? He didn’t say that one may. Right, only regarding a fire he says that one means already loaf or baby. I can understand, because when it’s in the sun, it will last another half hour, a loaf or baby will be found. But a fire is time of the essence, because the fire will already start burning.
Speaker 2: I want to show you, yes? We did indeed learn. Ah, here we’re going to learn, we haven’t learned this yet? We’re going to learn it soon. Let’s see. It was written again earlier, I thought. Okay, I don’t know. I think there’s a better reason, because it’s no proof.
Speaker 1: Yes, but I’m telling you, when one is already lenient because a baby won’t go up on the corpse lying in the sun. I can tell you that I know why. You’re going to see, you’re going to see. I can tell you that I know why. But they haven’t finished the whole law yet. It’s written explicitly, let’s say, let’s say, because there is further something another interesting trick that one can do, make a tent. But I think that… okay. It’s not so simple. Corpse lying in the sun one doesn’t say without a baby, because everywhere one finds something that permits moving. By a fire there is indeed some panic, one fears that all the lamps will catch fire. Then it is permitted because the person is distressed about his dead. But earlier there is always the advice of a loaf or baby, as long as there is no fire that starts burning. Makes sense.
He says, “and one may not move with a loaf or baby except for a corpse alone, because a person is distressed about his dead.” Ah, you see yes. Again, distressed about his dead is indeed the reason why one may use with a loaf or baby. No, no. They say such a thing. Distressed about his dead is a good answer. Here where there is a corpse lying in the sun, not distressed about his dead, earlier you may even take with a garment without a loaf or baby. But I think you’re right that there is no garment, so here one needs a loaf or baby. Good. Yes, what I think is that it must be specifically a loaf or baby, it must be a vessel whose primary function is for permitted use, yes.
A Corpse Lying in the Sun – Making a Tent
The Rambam says: If a corpse was lying in the sun and there is no place to move it, or one doesn’t want to move it from its place – two people come and sit on its two sides. If it’s hot for them from below – this one brings his bed and sits on it, and this one brings his bed and sits on it. If it’s hot for them from above – one brings a mat and spreads it over it, and this one brings a mat and spreads it over it. And this one raises his bed and slips away, and this one raises his bed and slips away – and a partition is found made by itself, for behold this mat and this mat their roofs are close to each other.
Chapter 26: A Corpse That Has Begun to Smell in the House — Human Dignity Overrides a Negative Commandment in the Torah
Law 23: Machtzelet — The Mechanism of the Partition
Speaker 1: Okay. What else is a solution, right? So, the candles came there, the candles didn’t light themselves. I see that the picture, the fact is not in the picture. “Hayah met mutal bachamah ve’ein lo makom letalteloh” – the corpse is lying in the sun, they don’t have a place where it’s cool and they can keep him. “Oh she’ein rotzeh lehazizo mimkomo” – what does “lo rotzeh” mean? They don’t want to. It doesn’t say why, they don’t want to. Okay.
They shouldn’t, maybe it’s not healthy, maybe it can make him more putrid. There can be a reason, they don’t want to. Okay, there can be a reason. He says an interesting leniency that the Sages made specifically for a corpse. What do they do? “Ba’im shnei bnei adam veyoshvim mishnei tzedadav” – they sit around on both sides, and they go sit in the sun next to a corpse, they’ll get hot somewhere. “Cham lahem milmatah, zeh mevi mitato veyoshev alav”, he dragged a bed. Normally, why would you drag a bed? For a corpse, for a bed. For a corpse perhaps you can’t, but for a person himself you may. For the person. They say even if it’s a very heavy bed, and there’s the matter of four cubits. The point is, he brings it for himself. A bed is not a vessel whose primary function is for prohibited work. They mean to say that even if it’s forbidden because it’s very heavy, he should make a leniency here of bringing a bed.
Zeh mevi mitato veyoshev alav, zeh mevi mitato veyoshev alav. The leniency is to make a partition. But the part about the partition I understand, but the bed doesn’t yet need to be cham lahem. A bed can simply be brought like that for the honor of the corpse. Why shouldn’t one be allowed? It’s a vessel whose primary function is for permitted work, a bed. Listen to this. Perhaps he’s speaking in a manner where the bed is in a manner when one drags it four cubits.
Discussion: Why Do We Need the Bed?
Speaker 2: We want to play a game, right? We’re playing a game. I understand the game with the second part, that one should make a tent. Explain the game.
Speaker 1: No, the game is that he brought the bed for himself, and he just gave a lift to the bed so it should be lifted. If he doesn’t need the bed for himself, the whole game doesn’t start. I don’t understand, he brought the bed why? To make a partition? One may not make a partition for the corpse. But the bed is still nothing like a partition. The partition becomes with the machtzelet. What’s a machtzelet?
Okay, cham lahem milma’alah. It will be both. Cham lahem milma’alah. The bed… he sits on the bed, he sits on the floor, the floor is ice, he brings a bed, a bench, whatever, and he sits on it. Two Jews from both sides, yes. Cham lahem milma’alah, mevi machtzelet uforesh al gabav. He lays a nice machtzelet on the bed, to make himself a bit of shade. And the second person does the same thing, vezeh mevi machtzelet uforesh al gabav. And afterwards, how do they make a tent from this? If both go away, and they make it so the two machtzelot should lean one on the other, it will become a tent.
Vezeh zokef mitato ve’eino nishen aleha, he stands up his bed so it should become a… the bed should become like a partition on which one can lean, yes, zokef means he stands it up. I don’t understand exactly how there’s length here in the Gemara.
Vezeh zokef mitato ve’eino nishen aleha. He has a bed, and the bed when he sits isn’t high enough that the machtzelot should lean on it. But he can lay, before he goes away he can stand up the bed, the bed should be such a strong bed. He lays it, yes, so that it can lean on it when he was sitting there.
Venimtzet hamechitzah asuyah me’elah, when the machtzelot lean one on the other, and the beds hold them higher. Shehrei machtzelet zo umachtzelet zo gageihem semukhim zeh lazeh. The two machtzelot are indeed their roofs close one to the other. I think it has to do with the fact that, as we learned earlier that if there’s a measure of a tefach was the measure, then it’s called a tent. But if it’s such a triangle at the top at the point it’s absolutely not, it’s not called a full tent, it’s called only a piece of a tent.
Speaker 2: Are you learning the law of tent today?
Speaker 1: Yes, but the Rambam doesn’t come to explain the law, the Rambam comes to explain how it works. You cut it into the ground and you cut it to the truth. You’re asking another question, why is the death? First about what is the death. What the Rambam described is reality. Each one brought himself a bed. The bed itself perhaps isn’t needed here at all. The bed is only needed so the people should have where to sit as if. And afterwards, when… what does the partition do with the bed? The bed doesn’t do anything.
He also says “zokef mitato”. He goes away. No, he says “zokef mitato” means something, he stands up the bed in a way that the machtzelot… he says something, he says something, he stands up the bed… he goes away, that’s what it means. He goes away. He doesn’t need to do anything, the bed doesn’t need to stay there. It doesn’t say anything in the Rambam that he does anything for the corpse. Are there commentators who interpret it differently, but I don’t see it in the language of the Rambam. What he says is he goes. “Zokef mitato” is some language when one goes away from the bed, I don’t know. He goes away.
Or the point is that the machtzelot, which until now were like this, I don’t understand exactly how the machtzelot were until now. It seems that the machtzelot were somehow like this… each person had higher than him. How? In the air? So he sits on a bed, he lays the bed next to him, and he leans on his back, it should make him a bit of shade.
Speaker 2: I don’t know what a machtzelet is at this point. What is a machtzelet?
Speaker 1: A machtzelet is a piece of sechach, a woven piece of hard merchandise. A hard rug. A hard rug. Yes. Is it hard or is it merchandise? Hard merchandise. It’s not merchandise. He made a deal with everyone.
Law 24: A Corpse That Has Begun to Smell in the House — Whose Honor?
Speaker 1:
Machtzelet is a distort. What is a machtzelet? Machtzelet is a piece of sechach, a woven piece of hard merchandise. A hard rug, yes. It’s hard merchandise. It’s not merchandise, it’s a hard thing. It’s a hard thing. It’s not merchandise, it’s a hard thing.
Again, you can stand by yourself, right? Machtzelet is something you can make a tent with. Machtzelet is something that’s woven, it’s thick hard merchandise. You’re asking if it can stand alone? Yes, it seems so. But here it stands on the bed that was zokef. It doesn’t stand, it stands “techilah al hakarka”. It doesn’t say anything about the bed, right?
A machtzelet is something that has a roof. I don’t know what that means. Now it became a roof because it lies as a roof. In short, the point is, two people come, each one uses his machtzelet, somehow they go away, and one of the machtzelot falls out. One is laid on the other. It’s not laid, asuyah me’elah. Or you can lay, you can lay lechatchilah. And when the people are there there’s no tent, it’s not on top of the corpse, right? It happened by itself. I don’t know what, in short, the reality here isn’t clear to me.
The Question of the Bed
Also the part about the bed is very unclear. What’s missing the bed? What is the leniency? Why should there be a leniency for this? I don’t understand what the people… why is he telling me this? He wants to say a novelty here about the machtzelet. A bed one may simply drag like that, a bed is a portable object, one may always drag a bed.
If the explanation is “zokef mitato” means that afterwards one lays the machtzelet on the bed, I can understand why the bed is missing here, as if because one makes a tent with both things, with the bed with the machtzelet together. But if the machtzelet itself makes the partition, as it seems in the language of the Rambam that both stand al hakarka, it must be that somehow, as if when the people go away, the partition just remained by itself, but it’s not as if intended. That’s the whole game they’re playing. They brought for themselves two extra people, not one person, one person doesn’t do enough yet, two extra people. I know, this is an iron trick. One should lechatchilah try not to have such a situation with a corpse that’s putrid. Today there isn’t this problem, there’s air conditioning with things, one knows. Around a corpse one lays strong… one always lays ice, one makes sure it’s cool. Okay, bring a non-Jew. There are indeed other solutions too. Not about the solution, this is a solution that’s a situation where there’s already no other solution.
Speaker 1:
Wait, met shehisriach babayit, a corpse has indeed begun to become putrid, “nimtza mitbazeh bein hachayim vehachayim mitbazim mimenu”. He becomes shamed among the living, and they are shamed by him. What does this have to do with honor? What is this, are you waiting for his honor or for the honor of the living? Both. That’s indeed the main thing, the honor of the living. Both, they are shamed and he is shamed. Yes, but the mitbazeh… “mitbazeh bein hachayim” is only relevant when “hachayim mitbazim mimenu”. It means when he’s putrid in the house, and there isn’t there any… any filth, nothing, no one sees it, there’s no problem. The problem is, there’s one person, there’s one person, but there is indeed a person who sees it, or who smells it. He’s now going to become putrid in the road, he’s indeed also going to become putrid. Earlier we learned laws how he’s also going to become putrid, but you protect him a bit. Now we learn like this, he’s putrid. The problem is that it’s not fitting for a corpse, the father of this person, now someone goes next to him and he closes his nose when he goes through. That’s shame for him, between him and them is this shame. I don’t know exactly where the shame is.
Gadol Kevod Habriyot Shedocheh Lo Ta’aseh ShebaTorah
In any case, met lehotzi’o lekarmelit one may, and one normally may not be motzi, from the Torah one wouldn’t have permitted. But to carry to a karmelit is rabbinic, but they permitted it. Why? Because “gadol kevod habriyot shedocheh lo ta’aseh shebaTorah”. It means, although a karmelit is rabbinic, and a rabbinic always borders on some negative commandment from the Torah. For the Rambam says, for every rabbinic prohibition, kol divreihem asher yagidu lecha, it means the Rambam says that everyone who transgresses a rabbinic law transgresses the Torah prohibition of lo tasur. The Rambam truly holds like this, he says it clearly. But this doesn’t override. The Rambam says it like this, and one of his sources is the Gemara that says this. This says that kevod habriyot… this is further a bit of a novelty for one who understands a bit of Gemara. In the Gemara there’s such a statement, “gadol kevod habriyot shedocheh lo ta’aseh shebaTorah”. Does this mean that for kevod habriyot one takes on the Torah law? No, one takes on the rabbinic law. But the rabbinic laws are also the “lo ta’aseh shebaTorah”. The scholars need to struggle, if it’s “lo ta’aseh shebaTorah” it’s still a Torah law. It seems there’s some distinction between rabbinic and Torah law, and afterwards there’s “lo ta’aseh”. Anyway, this overrides.
Discussion: Is Kevod Habriyot a Mitzvah? Is There a Mitzvah of Kevod HaMet?
Speaker 2:
Do you remember something? I’ve never learned. But, is there laws of kevod hamet that are a rabbinic mitzvah?
Speaker 1:
It seems that the whole thing is only kevod habriyot. If there were some matter of a mitzvah of kevod hamet, one could say that the mitzvah of kevod habriyot is exactly as important as the mitzvah of karmelit. It seems it’s not so, because kevod habriyot doesn’t have to do with mitzvah. Kevod habriyot means when a person is shamed. But if there’s some matter, a mitzvah of kevod hamet…
Speaker 2:
What makes that worse?
Speaker 1:
Here it says that kevod habriyot is greater than a rabbinic mitzvah. You’re asking me, perhaps there’s also a mitzvah to honor the corpse? Yes, but is it a mitzvah greater than a mitzvah to have kevod habriyot? Right? Kevod habriyot is greater than a mitzvah, certainly greater than a rabbinic mitzvah. Kevod habriyot is such a compulsion such a… what does compulsion mean? No, kevod habriyot is a compulsion. One can’t hold back the person.
Speaker 2:
No, no, no, why are you looking like that? But if there’s a mitzvah of kevod hamet…
Speaker 1:
Kevod habriyot is a mitzvah! What are you talking about? Kevod habriyot is an extremely important thing, it’s so important, it overrides a negative commandment. Kevod habriyot isn’t a free thing, it’s not a problem.
I told you that perhaps kevod habriyot is such a matter of compulsion. No, no, no, there’s a measure of how much you can demand from a person. If there’s kevod habriyot, you can’t demand from a person there. Met mitzvah, all these things, that’s kevod habriyot. Kevod habriyot is a mitzvah. It’s an extremely important thing, it’s a good thing. I don’t know how to call this. It’s so important, it’s greater than any mitzvah… not any, it’s greater than a rabbinic mitzvah. I can prove it to you exactly like this, that it’s a rabbinic mitzvah.
Speaker 2:
It’s also relevant, for example, that one shouldn’t shame the living.
Speaker 1:
I don’t know what you’re talking about, then it’s not the case. If you won’t shame the living, but there’s still a matter of kevod hamet, no? That’s kevod habriyot, also called kevod habriyot. What’s the problem? I say, that a corpse shouldn’t be putrid, and there isn’t a certain person, there’s one son there who can go to the other room, he’s not shamed.
Speaker 2:
No, no, no, it’s not a problem.
Speaker 1:
No, but here there’s a matter of kevod hamet, that it shouldn’t wash on the corpse, that the corpse shouldn’t be putrid.
Speaker 2:
No, no, there’s a matter of kevod hamet.
Speaker 1:
No, no, that’s already so. The corpse, it doesn’t save him from being putrid. He’s still putrid. The novelty here is that one moves him away from people, that’s all, right? One doesn’t solve the being putrid now, one only moves him away that it’s not fitting. One lays him in another place. For that one lays him even in the… why does one bury him?
The Proof from “Ve’im Holikhuhu LeMakom Acher”
“Ve’im holikhuhu lemakom acher, tzo’ez lo, im bnei adam yecholim lalechet lemakom acher, tzo’ez lo, ve’im lav, ein motzi’in oto, umanihin oto bimkomo veyotz’in hem”. Ah, here it’s very clear that it’s not the honor of the corpse, it’s only the honor of the people around.
Speaker 2:
I’m asking if there’s a matter of kevod hamet from itself, that one should bury him before he starts to stink.
Speaker 1:
One can’t bury on Shabbat. But generally, someone passed away on a Tuesday, and the son says I don’t care, my father can lie here a few days, I can bury him next week when I just have a chance. Why is he? There’s a mitzvah to bury a corpse.
Speaker 2:
Okay, so I’m asking, is there some matter? We didn’t learn recently laws of kevod hamet, I don’t know.
Speaker 1:
But it seems here that the whole matter is the kevod habriyot around. I’m asking if there’s kevod hamet. Why are we talking here? We’re not talking here about something else. There’s a mitzvah to bury a corpse, that’s another mitzvah. I think there’s such a mitzvah in the Rambam, in Kitzur Nachalat Shiv’ah, I don’t remember. Yes, yes, Nachalat Shiv’ah, the end of the Rambam, we talk there about the four around, yes. There comes the end.
—
End of Chapter 26
Okay, until here chapter… what’s it called? Twenty-six? We finished with gadol kevod habriyot. Very good.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק כ״ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות שבת, פרק כ״ו (רמב״ם)
דער פרק איז דער לעצטער פרק וועגן דיני טלטול (מוקצה). ער גייט דורך פארשידענע סארטן כלים, זאכן, און מצבים, און באשטימט זייער סטאטוס לגבי טלטול בשבת.
—
הלכה א: כלי האורג וחבליו
רמב״ם: כל כלי האורג וחבליו – מותר לטלטלן. אבער הכובד העליון והכובד התחתון אסור לטלטלן לפי שהן נתונים ומחוברים לקרקע. וכן עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקענה בגומא שלהן.
פשט: די כלים פון א וועבער (אורג) – שטריק, חבלים, קנים – זענען מותר לטלטל ווייל זיי זענען כלי שמלאכתו לאיסור (אורג איז אן אב מלאכה), און כלי שמלאכתו לאיסור מעג מען מטלטל זיין לצורך גופו ולצורך מקומו. אבער די שווערע טיילן (כובד העליון וכובד התחתון) און די עמודים זענען אסור.
חידושים:
1. צוויי פארשידענע טעמים פאר אסור ביי שווערע טיילן vs. עמודים: דער כובד העליון און תחתון זענען אסור נישט ווייל זיי זענען תקועים בקרקע ממש, נאר ווייל זיי זענען אזוי שטארק פארבונדן מיט דער מאשין אז זיי ווערן „אויס כלי” – זיי האבן דעם דין פון „דבר שאינו ניטל,” עפעס וואס בלייבט שטענדיג אויף זיין פלאץ אלס טייל פון דער סיסטעם. אפילו ווען זיי זענען נישט ממש תקועים אין קרקע, ווייל דער סדר איז אז זיי זענען געווענליך „משוקע בקרקע,” טאר מען זיי קיינמאל נישט מטלטל זיין. דאס איז אנדערש ווי א פשוט׳ע חשש פון גומא.
2. עמודים – א פראקטישע איסור: די עמודים פון דער אורג וואלטן אן זיך געקענט הייסן א כלי (זיי זענען ניטל), אבער דער איסור איז שמא יתקענה בגומא שלהן – א חשש אז ער וועט זיי צוריקלייגן אין זייער גומא. דאס איז א דירעקטע גזירה פון „שמא ישווה גומות.”
3. חילוק צווישן „ניטל” און „שמא יתקע”: דער כובד איז באזירט אויף דעם פרינציפ אז עס הייסט נישט קיין כלי (בטל מתורת כלי), ווייל עס איז חלק פון דער קרקע/מאשין. די עמודים אבער זענען טאקע א כלי, נאר עס איז דא א פראקטישע גזירה.
—
הלכה בנוגע מכבדות של תמרה
רמב״ם: מכבדות של תמרה וכיוצא בהן שמכבדין בהן את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שמותר לכבד בו שבת.
פשט: בעזעמס פון תמר-צווייגן זענען כלי שמלאכתו להיתר, ווייל מ׳מעג אויסקערן א מרוצף באבנים פלאר בשבת (ווי דער רמב״ם האט געזאגט אין פרק כ״א בנוגע מלאכת חורש).
חידושים:
1. כלי שמלאכתו להיתר אפילו ווען ביי דיר איז עס אסור: אפילו אויב דיין אייגענער פלאר איז פון עפר (וואו מ׳טאר נישט אויסקערן וועגן שווי גומות), הייסט דער בעזעם נאך אלץ כלי שמלאכתו להיתר, ווייל עס עקזיסטירן גענוג כשר׳ע פלארס וואו מ׳מעג עס ניצן. דער סטאטוס פון דער כלי ווערט באשטימט לויט דער כללות׳דיגע שימוש, נישט לויט דעם ספעציפישן מצב פון דעם אייגנטימער.
2. א כלי וואס איר ניצול איז אסור ביי מאנכע, ווערט נישט כלי שמלאכתו לאיסור – דאס איז א כלל׳דיגער יסוד.
—
הלכה בנוגע לבנים שנשארו מן הבנין
רמב״ם: לבנים שנשארו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי ראויין לישב עליהן, שהרי שפין אותן ומתקנין אותן. ואם צבר אותן – הרי הקצה אותן ואסור לטלטלן.
פשט: איבערגעבליבענע ציגל פון א בנין זענען כלי שמלאכתו להיתר ווייל מ׳קען זיצן אויף זיי (זיי זענען שוין אויסגעגלאנצט און צוגעגרייט). אבער אויב מ׳האט זיי צוזאמגעפיילט פאר שפעטערדיגע בנין, איז עס מוקצה.
חידושים:
1. לבנים זענען אנדערש ווי רויע האלץ: ביי כרעפים של דקל (רויע האלץ) דארף מען נאך עפעס טון (מתקן זיין, ספלינטערס אראפנעמען, מיוחד לישיבה מאכן) כדי עס זאל הייסן א כלי. אבער לבנים זענען אויטאמאטיש מיוחד לישיבה ווייל דער פאבריקאנט/ארבעטער האט זיי שוין אויסגעגלאנצט (שפין אותן ומתקנין אותן). דער מענטש דארף גארנישט צולייגן.
2. „הקצה” – א נייער באגריף: דא זעט מען דעם ערשטן מאל דעם מושג פון „הקצה” – נישט מוקצה ווייל עס איז נישט ראוי בין השמשות, נאר מוקצה ווייל דער מענטש האט אקטיוו באשלאסן אז ער וויל עס נישט ניצן אלס בענקל. דורך צוזאמפיילן (צבר אותן) ווייזט ער אז ער האט עס מקצה געווען פון שימוש ישיבה, און עס ווערט „מוכן לבנין” – בטל מתורת כלי. דאס איז נישט כלי שמלאכתו לאיסור, נאר א סארט מוקצה מחמת גופו דורך דעם מענטש׳ס הקצאה.
—
הלכה בנוגע חרס קטנה
רמב״ם: חרס קטנה מטלטלין אותה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה בחצר לכסות בה כלי.
פשט: א קליינע שטיקל חרס מעג מען מטלטל זיין אפילו אין רשות הרבים, ווייל עס איז ראוי צו ניצן אלס דעקל פאר א כלי.
חידושים:
1. „אפילו ברשות הרבים”: מ׳רעדט נישט פון טראגן ד׳ אמות ברה״ר (וואס איז אן איסור דאורייתא), נאר פון טלטול אינערהאלב ד׳ אמות. דער חידוש איז: אין א חצר וואו עס זענען דא כלים, איז א חרס קטנה אויטאמאטיש נוצבאר אלס דעקל. אבער אפילו אין רשות הרבים, וואו מ׳רוקט נישט סתם כלים, וואלט מען געמיינט אז עס הייסט נישט קיין כלי – קומט דער רמב״ם און זאגט: הואיל און עס איז ראוי (אין א חצר), הייסט עס אייביג א כלי, אומעטום.
2. פארבינדונג צו מגופת חבית שנפחתה: דער רמב״ם האט פריער געלערנט אז א דעקל פון א חבית וואס האט זיך צובראכן – מ׳מעג ווייטער ניצן די גראבע שטיקער און די שבריה. דאס איז דער זעלבער יסוד.
—
הלכה בנוגע כלי שנתרועע
רמב״ם: כלי שנתרועע – לא יטול הימנו חרס לחסות בו את האור, מפני שהוא עושה כלי בשבת.
פשט: א כלי חרס וואס איז געווארן שוואך/לוס – מ׳טאר נישט אראפרייסן א שטיקל דערפון צו ניצן (למשל צו פארדעקן א ליכט), ווייל דערמיט מאכט מען א נייע כלי בשבת.
חידושים:
1. דער איסור איז נישט „תולש” נאר „מתקן כלי”: מ׳דארף נישט ממש צוברעכן – דער כלי איז שוין נתרועע (שוואך). דער איסור איז נישט וועגן צוברעכן, נאר וועגן מאכן א נייע כלי – דאס שטיקל חרס וואס ער נעמט ארויס ווערט א כלי (א דעקל), און דאס איז תיקון כלי בשבת.
2. חילוק צווישן א שטיקל חרס וואס ליגט שוין אליין vs. נאך אין דער כלי: א שטיקל חרס וואס ליגט שוין אליין הייסט א כלי (ווי אויבן – חרס קטנה). אבער אזוי לאנג ווי עס איז נאך א טייל פון דער צובראכענער כלי, איז עס נאך נישט א כלי – און דורך ארויסנעמען מאכט מען עס ערשט צו א כלי.
—
הלכה בנוגע אבנים מקורזלות לבית הכסא
רמב״ם: מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהם. וכמה שיעורן? כדי שלא יגע.
פשט: מ׳מעג אריינברענגען דריי גלאטע שטיינער אין בית הכסא זיך אפצוקינחן (אפצווישן). דער שיעור איז אזוי גרויס ווי מ׳קען פראקטיש האלטן אין די הענט.
חידושים:
1. פארוואס נאר דריי? עס איז א לאנגע דיסקוסיע. איין צד האלט אז אבנים זענען בעצם מוקצה מחמת גופו (נישט קיין כלי), און דער היתר איז נאר משום כבוד הבריות. ווייל דער היתר איז באגרענעצט, האבן די חכמים נאר מתיר געווען דעם מינימום וואס א מענטש דארף – דריי שטיינער.
2. דער צווייטער צד טענה׳ט אז דריי איז נישט א מינימום נאר א מעקסימום – די חכמים האבן פארשטאנען אז דריי איז גענוג און נאך, און ווער עס דארף מער האט א רפואה-פראבלעם. די חכמים זענען מומחים געווען אין אזעלכע שיעורים.
3. דער ערשטער צד ענטפערט: אפילו אויב דריי איז גענוג, איז דער יסוד פון דער הלכה אז ס׳איז א היתר משום כבוד הבריות, און דער היתר איז באגרענעצט. אויב איינער דארף טאקע מער, איז אפשר כבוד הבריות גופא וואלט מתיר געווען מער.
—
הלכה בנוגע דבר שהוא קרוב להתפרך
רמב״ם: דבר שהוא קרוב להתפרך – אסור לטלטלו לקנח בו.
פשט: א שטיין וואס וועט זיך צעמאלן איז נישט ראוי לקינוח, ממילא טאר מען עס נישט טלטלן.
חידושים: אפילו אויב דער מענטש טענה׳ט אז ער האט אן עצה ווי עס זאל נישט צעפרעך ווערן – דער שיעור פון ראוי לקינוח איז אן אביעקטיווער שיעור, נישט סוביעקטיוו.
—
הלכה בנוגע אבנים שנשתקעו בטיט
רמב״ם: ירדו עליהם גשמים ונשתקעו בטיט – אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן.
פשט: אויב מ׳האט אנגעגרייט שטיינער און ס׳איז אויף זיי געפאלן רעגן און זיי זענען אריינגעזונקען אין בלאטע – אויב מ׳קען נאך זען זייער סימן (רישומן ניכר), מעג מען זיי טלטלן. אויב נישט, נישט.
חידושים: ארויסגראבן שטיינער פון בלאטע האט א פראבלעם (אפשר סותר אדער א דומה פראבלעם). שטיינער דארפן זיין מיוחד פאר דעם צוועק. נאר ווען מ׳טרעפט א שטיין וואס איז שוין מיוחד לכך מעג מען עס נעמען. די חכמים האבן פאר דעם נושא נאר מתיר געווען אם רישומן ניכר.
—
הלכה בנוגע אבן שיש עליה טינוף
רמב״ם: אבן שיש עליה טינוף שבאו לקנח בו – מותר לטלטלו ואפילו היא גדולה.
פשט: א שטיין וואס איז שוין שמוציג (מ׳זעט אז ס׳איז שוין גענוצט געווארן פאר בית הכסא) – מעג מען טלטלן אפילו אויב ער איז גרויס, ווייל ער איז שוין מיוחד פאר דעם צוועק.
חידושים: דער שיעור פון נאר דריי קליינע שטיינער איז נאר כל זמן ס׳איז נישט מיוחד. אבער א שטיין וואס איז שוין באוויזן מיוחד (דורך דעם טינוף אויף אים), איז שוין א כלי לענין טלטול, און מ׳מעג אפילו א גרויסע.
—
הלכה בנוגע צרור vs. חרס
רמב״ם: הולך ובידו צרור וחרס – לכתחילה מקנח בצרור.
פשט: ווען מ׳האט א שטיין (צרור) און א שטיקל חרס, זאל מען לכתחילה נוצן דעם צרור, ווייל חרס קען צושניידן (סכנה).
חידושים:
– א צרור איז מוקצה מחמת גופו (נישט קיין כלי), און א חרס איז א שטיקל כלי. פונדעסטוועגן זאל מען לכתחילה נוצן דעם צרור, ווייל חרס איז א סכנה (קען צושניידן).
– אבער אויב די חרס איז שוין אויסגעארבעט (אראפגענומען די שארפקייט), איז בעסער צו נוצן חרס ווי צרור, ווייל חרס איז א כלי און צרור איז נאר א היתר משום כבוד הבריות.
—
הלכה בנוגע עשבים רכים וקשים
רמב״ם: עשבים רכים – מקנח בהם; עשבים קשים – מקנח בצרור.
פשט: ווייכע גראזן מעג מען נוצן (זיי זענען אויך מאכל בהמה, אלזא א כלי/שימוש). הארטע גראזן – נישט, ווייל ס׳איז א סכנה (ווי חרס), אלזא בעסער צרור.
חידושים: עס ווערט געפרעגט צי דער טעם ביי הארטע עשבים איז סכנה (ווי חרס) אדער ווייל זיי זענען נישט ראוי למאכל בהמה (ממילא נישט קיין כלי). לכאורה דארף עס אויך זיין א סכנה.
[דיגרעסיע: טישוס און דבר שהאור שולטת בו] די גמרא זאגט אז דבר שהאור שולטת בו (א טרוקענע זאך וואס קען פארברענט ווערן) טאר מען נישט מקנח זיין, ווייל ס׳איז א סכנה (קען צורייסן). לויט דעם וואלט טישו-פאפיר אויך אסור זיין. דער מנהג איז אבער צו נוצן טישוס. על פי הלכה איז דא א שאלה, אבער דער מנהג איז אנדערש.
—
הלכה בנוגע שיורי מחצלת שבלו
רמב״ם: שיורי מחצלת שבלו – מותר לטלטלן, שמכסין בהן את המטונף. אבל שיורי בגדים שאין בהם שלש על שלש – אסור לטלטלן, שאין ראויין לא לעניים ולא לעשירים.
פשט: שטיקלעך פון א צוגאנגענע מחצלת האבן נאך א שימוש (צוצודעקן מטונף), אבער קליינע שטיקלעך בגדים (קלענער פון ג׳ על ג׳ אצבעות) האבן גאר קיין שימוש נישט.
חידושים:
– דער דין ווערט פארגליכן מיט הלכות טומאה: א בגד קלענער פון שלש על שלש איז נישט מקבל טומאה, ווייל עס איז נישט ראוי נישט פאר עניים און נישט פאר עשירים – יעדער ווארפט עס אוועק. דער זעלבער יסוד ווערט אנגעווענדט ביי טלטול.
– עס קען זיין א מיטעלע קאטעגאריע – עפעס וואס נאר עשירים ווארפן אוועק אבער עניים נוצן – וואס האט נאך א דין כלי. אבער ווען עס איז פחות משלש על שלש, איז עס אזוי קליין אז קיינער נוצט עס נישט.
– „שלש” דא מיינט דריי אצבעות, נישט דריי טפחים.
– ביי מחצלות בלייבן די שריים נוצבאר (צוצודעקן), אבער ביי בגדים אונטער דעם שיעור איז גאר קיין שימוש נישטא.
—
הלכה בנוגע שברי תנור
רמב״ם: שברי תנור מותר לטלטלן ווייל א תנור הייסט א כלי.
חידושים:
– א תנור איז אינטערעסאנט ווייל די גמרא באהאנדלט א תנור ווי מחובר לקרקע, אבער פאר טלטול קוקט מען עס אן ווי א כלי.
– ביי כלים וואס מלאכתן להיתר, בלייבן אויך די שברים ראוי לשימוש.
– שאלה: וועלכע סארט זאכן, אויב א שטיקל פאלט אראפ, איז אסור צו ניצן? תשובה: עפעס וואס איז געווען א כלי און האט זיך צובראכן אויף שבת – דארף זיין הועדה (ייעוד/הכנה) פאר שבת.
– א כירה (אויוון) וואס א פיסל האט זיך צובראכן – אסור לטלטל, נישט ווייל עס איז מוקצה, נאר ווייל שמא יתקע – מען האט מורא ער וועט פיקסן די פיסל, וואס איז א תולדה פון בונה.
—
הלכה בנוגע סולם של עליה / סולם של שובך
רמב״ם: סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי. אבער סולם של שובך מעג מען מטלטל זיין. אבל לא יעלה כן משובך לשובך… שמא יזדמנו לו גוזלות… ויבוא לצוד. מען מעג נאר בדרך הטיה אבער נישט בהלוך.
פשט: א לייטער צום דאך (עליה) איז נישט א כלי – עס ליגט שטענדיג אויף איין פלאץ, מען רוקט עס נישט. אבער א לייטער פאר שובכים (טויבן-הייזלעך) איז געמאכט צום ארומרוקן, דערפאר האט עס תורת כלי.
חידושים:
– פארוואס איז סולם של עליה נישט א כלי? נישט ווייל עס איז ממש מחובר לקרקע (עס איז נישט קאנעקטעד), נאר ווייל עס איז געמאכט צו ליגן אויף איין פלאץ – עס ווערט קיינמאל נישט ארומגערוקט, נישט שבת און נישט אין וואכן. עס איז „ווי א מחובר לקרקע” אין זיין אופן.
– סולם של שובך – מען מעג עס מטלטל זיין ווייל עס איז געמאכט ארומצורוקן פון איין שובך צום אנדערן, דערפאר האט עס תורת כלי.
– דער איסור ביי שובכים: אפילו פאר א דבר המותר (ווי געבן עסן פאר פייגלעך) טאר מען נישט גיין מיט דער לייטער פון שובך צו שובך, ווייל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד – מען האט מורא ער וועט קומען צו ציידה.
– וואס מיינט „בדרך הטיה ולא בהלוך”? עס איז א מחלוקת אין פארשטאנד. דער פשט איז: אין וואכן גייט מען מיט דער לייטער סיסטעמאטיש פון שובך צו שובך – דאס טאר מען נישט שבת. אבער מטלטל זיין מיט א שינוי איז מותר.
—
הלכה בנוגע קנה שמוסקין בו הזיתים
רמב״ם: קנה שמוסקין בו הזיתים – אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור און מען מעג עס נוצן לצורך גופו ומקומו.
פשט: א שטרוי/שטעקן וואס מען נוצט אראפצונעמען זיתים – ווען עס האט תורת כלי, איז עס א כלי שמלאכתו לאיסור (ווייל מען נעמט נישט אראפ זיתים שבת).
חידושים:
– א קנה וואס מען נוצט נישט פאר זיתים איז סתם א שטיקל האלץ – נישט קיין כלי, אסור בטלטול.
– א קנה וואס מען נוצט פאר זיתים ווערט א כלי – אבער דער רמב״ם איז נישט מסביר וואס גענוי מאכט עס פאר „תורת כלי”: צי גענוג אז מען האט עס אמאל גענוצט, צי מען דארף עס האבן גענוצט גענוג מאל, צי מען דארף א מעשה טון אין דעם.
—
הלכה בנוגע קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו
רמב״ם: קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו – אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור.
פשט: א שטעקן וואס דער בעל הבית האט אנגעגרייט צו נוצן אנשטאט א שלאס (אריינצושטעקן אין א ריגל צוצומאכן א טיר) – נאר ווען עס האט תורת כלי.
חידושים:
– וואס מיינט „אם יש עליו תורת כלי”? דער מגיד משנה ברענגט א מחלוקת:
– תוספות: עס מיינט אז עס דארף זיין ראוי פאר אן אנדערע שימוש – מען דארף עס קענען נוצן פאר נאך עפעס.
– אנדערע שיטה: מען דארף עפעס א מעשה טון אין דעם קנה (א קראץ, פארבן, שיין מאכן) – בלויז נוצן פאר א שלאס מאכט עס נאך נישט פאר א כלי.
– שאלה: צי דער נפקא מינה איז צו מען מעג פותח ונועל (אויפמאכן/צומאכן) מיט דעם, אדער צו מען מעג עס נוצן פאר אנדערע זאכן (לצורך גופו ומקומו)? פותח ונועל וואלט לכאורה געווען מותר אפילו ווי לצורך גופו, און די שאלה איז וועגן אנדערע שימושים.
– [דיגרעסיע: טלטול vs. שימוש ביי טירן] – א טיר/פענסטער אויף איר ציר – אויפמאכן/צומאכן איז נישט טלטול. אבער ווען עס פאלט אראפ פון דער ציר, דעמאלטס איז עס שוין א שאלה פון טלטול. דער קנה ליגט לכאורה נעבן דער טיר (נישט אין דער טיר), דערפאר איז עס א טלטול שאלה.
– עיקר חידוש: אפילו מען נוצט דעם קנה פאר עפעס (ווי א שלאס), דארף מען נאך האבן עפעס מער אז עס זאל ווערן א כלי. בלויז ייעוד (הקצאה למלאכה) אליין איז נישט גענוג.
—
הלכה בנוגע דלת שיש לה ציר / דלת שאין לה ציר
רמב״ם: דלת שיש לה ציר, אפילו שאין לה עתה ציר, אבער שכינה ליתא במקום מוקצה – הרי הקצה אותן מלטלטלן.
פשט: א טיר וואס האט (אדער האט געהאט) א ציר, אבער מען האט עס אוועקגעלייגט אין א מקום מוקצה – איז אסור בטלטול ווייל מען האט עס מקצה געווען.
חידושים:
– וואס מיינט „מקום מוקצה” דא? נישט מוקצה מחמת איסור טלטול, נאר מוקצה מדעתך – א פלאץ וואס מען נוצט נישט כסדר (ווי ערגעץ אין חצר). דער באגריף „מוקצה” אין זיין אריגינעלער באדייטונג – אוועקגעלייגט, אפגעזונדערט.
– מוקצה איז א מעשה פון דעם מענטש, נישט פון דער תורה – עס ווערט אויסדריקלעך ערקלערט אז מוקצה מיינט אלעמאל „אוועקגעלייגט” דורך דעם מענטש – „הקצה אותן מלטלטלן.” דאס איז א מעשה וואס דער מענטש טוט, נישט א דין וואס די תורה באשטימט.
– כללי׳דיגע באמערקונג: אלע הלכות אין דעם פרק דרייען זיך ארום מה נקרא כלי ומה לא נקרא כלי – דאס זענען בעסיקלי הלכות כלים אין קאנטעקסט פון הלכות טלטול/מוקצה פון שבת.
—
הלכה בנוגע חרקים, מחצלת הנגררת
רמב״ם: חרקים (שטעכעדיגע שטיקלעך האלץ/קוצים) וואס מ׳נוצט צו פארשטאפן א פרצה, און א מחצלת הנגררת וואס מ׳שלעפט צו פארמאכן א פענסטער – בזמן שהן קשורות ותלויות בכותל, סותמין בהן. ואם לאו, אין סותמין בהן.
פשט: ווען די זאכן זענען צוגעבונדן און הענגען ביי דער וואנט/טיר, מעג מען זיי נוצן צו פארשטאפן, ווייל דאס צוגעבונדן-זיין ווייזט אז ס׳איז מיוחד פאר דעם צוועק. אויב נישט – טאר מען נישט.
חידושים:
– ווען עס ליגט נישט אין א מקום מוקצה (נאר לעבן דעם פתח), וואלט עס געווען מותר ווייל מ׳זעט אז ס׳איז מיוחד פאר דעם פתח.
– צוגעבונדן אלס סימן – דאס קשור ותלוי איז נישט א פונקציאנעלע נויטווענדיקייט נאר א סימן/ראיה אז דאס איז מיוחד פאר דעם צוועק פון פארשטאפן.
—
הלכה בנוגע דלת שהיא לוח אחד
רמב״ם: א טיר וואס איז איין שטיק האלץ (לוח אחד), וואס מ׳נעמט אוועק און לייגט צוריק. אם לא היה לו למטה כן כמו אסקופה – אינו נועלין בו. אויב ס׳האט אונטן א ברייטערע שטיק (ווי אן אסקופה/סטענד) – מעג מען.
פשט: די „אסקופה” איז א ברייטערע שטיק האלץ אונטן פון דער טיר וואס העלפט עס שטיין. דאס ווייזט אז ס׳איז א כלי – א פארטיגע טיר, נישט סתם א שטיק האלץ.
חידושים:
– אסקופה אויף דער טיר אליין – די „כן כמו אסקופה” איז אויף דער טיר-ברעט גופא (אונטן איז עס ברייטער), נישט אויף דעם פתח. דאס מאכט עס פאר א כלי.
– אן דעם – אין האלבן בוי – אן דער אסקופה איז עס ווי „אין האלבן בוי” (בונה), ווייל ס׳איז נישט דערקענטלעך אלס כלי.
—
הלכה בנוגע נגר שיש בראשו גלוסטרא
רמב״ם: א נגר (שטיק מעטאל/האלץ וואס מ׳נוצט אנשטאט א שלאס) – אויב ס׳האט בראשו גלוסטרא (א גראבערע שטיק אויבן, א קנויפ), איז עס מוכן ככלי און מעג מען נוצן. אויב נישט – טאר מען נישט, ווייל ס׳איז מוקצה מחמת גופו.
פשט: די גלוסטרא (קנויפ אויבן) ווייזט אז ס׳איז נישט סתם א שטיק האלץ נאר א כלי געמאכט פאר דעם צוועק.
חידושים:
– נגר אן גלוסטרא – אם היה קשור ותלוי בדלת – אויב דער נגר האט נישט קיין גלוסטרא אבער איז צוגעבונדן און הענגט ביי דער טיר, מעג מען אויך נוצן. אבער דער רמב״ם זאגט נישט דאס ווארט „כלי” דערביי – ער זאגט בלויז אז מ׳מעג נוצן. דאס מיינט: ס׳באקומט נישט „תורת כלי” (מ׳מעג עס נישט נוצן פאר אנדערע זאכן), נאר ס׳איז מותר ספעציפיש פאר דעם טיר וואו ס׳הענגט.
– אגודו עמו vs. אגודו קבוע בדלת – ווען דער שטריק קומט מיט דעם נגר ווען מ׳נעמט עס ארויס – מותר. אבער ווען דער שטריק בלייבט ביי דער טיר און דער נגר קומט ארויס אינגאנצן (נשמט) – אסור, שאין עליו תורת כלי, והרי הוא כעפר הארץ. דער נגר אן זיין פארבינדונג צו דער טיר איז ווי ערד – גאר נישט קיין כלי.
– פראקטישע נפקא מינה: א שטיק האלץ וואס מ׳שטעקט אריין אין א טיר אלס שלאס – מ׳דארף קלערן צי ס׳איז מותר. ס׳דארף זיין אדער א גלוסטרא (ניכר אז ס׳איז א כלי), אדער קשור ותלוי. היינט וואלגערן זיך נישט סתם שטיקלעך האלץ, אזוי אז אפשר ווען א שטיק האלץ ליגט ספעציפיש לעבן א טיר איז עס ניכר אז ס׳איז מיוחד דערפאר – אבער מ׳דארף נאך קלערן.
—
הלכה בנוגע מנורה של חוליות
רמב״ם: מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה – אין מטלטלין אותה, שמא יחזירנה בשבת (שמא יבנה).
פשט: א מנורה וואס איז צוזאמגעשטעלט פון באזונדערע חוליות (שטיקלעך) – מ׳טאר עס נישט טלטלן, ווייל מ׳האט מורא ער וועט עס צוזאמשטעלן בשבת, וואס איז בונה.
חידושים:
– נישט בלויז כלי שמלאכתו לאיסור – לויט דער רעגולערער הלכה וואלט א כלי שמלאכתו לאיסור געווען מותר לצורך גופו ומקומו. דא איז אבער א באזונדערע גזירה משום בונה – שמא יחזירנה – וואס מאכט עס אסור אפילו לצורך גופו ומקומו.
– ביי א באמת׳ע מנורה של חוליות איז נישטא קיין חילוק צווישן גרויס און קליין – אלע גרויסן אסור.
—
הלכה בנוגע מנורה שנראית כבת חוליות
רמב״ם: היו בה חקוקין ונראית כבת חוליות (ס׳האט קריצן און זעט אויס ווי חוליות אבער איז באמת איין שטיק): אם גדולה ונטילתה קשה – אסור לטלטלה. אם קטנה – מותר.
פשט: ווען ס׳איז נישט אמת חוליות פאלט אוועק דער חשש פון בונה. אבער א זייער גרויסע מנורה (וואס מ׳קען נישט נעמען מיט צוויי הענט) איז מוקצה מחמת כובדו.
חידושים:
– צוויי באזונדערע פראבלעמען – ביי א מנורה של חוליות איז דער פראבלעם שמא יבנה. ביי א מנורה וואס איז נישט חוליות אבער גרויס – איז דער פראבלעם מוקצה מחמת כובדו (א זאך וואס מ׳קען נישט נעמען מיט צוויי הענט ווערט קיינמאל נישט גענוצט ווי א כלי).
– ביי א מנורה וואס בלויז נראית כשל חוליות: א גרויסע מנורה מעג מען, ווייל יעדער וועט מיינען אז ס׳איז טאקע של חוליות (דער בעל הבית איז נישט חושש); א קליינע טאר מען נישט, ווייל ס׳זעט אויס ווי דער בעל הבית איז מקפיד אויף איר.
—
הלכה בנוגע מנעל שעל גבי אימום
רמב״ם: מנעל שעל גבי אימום – שולטלו בשבת.
פשט: אן אימום איז א כלי (שוסטער-פארעם) אויף וועלכן מען פארעמט אויס שיך. מען מעג אראפנעמען די שיך פון דעם אימום בשבת.
חידושים:
– דער אימום איז א כלי שמלאכתו לאיסור – מען נוצט עס פאר מלאכות ווי מעבד (באארבעטן לעדער), איינע פון די ל״ט מלאכות. ווען מען נעמט אראפ די שיך, רוקט מען אביסל דעם אימום.
– דער רמב״ם׳ס היתר איז נישט בלויז ווייל ער איז אינו מתכוין (ער טאטשט נישט דעם אימום דירעקט), נאר ווייל דער אימום איז א כלי שמלאכתו לאיסור – וואס מען מעג טלטל׳ן לצורך גופו אדער לצורך מקומו. דעריבער מעג מען טאטשן דעם אימום כדי ארויסצונעמען די שיך.
—
הלכה בנוגע מכבש – פרעס של בעלי בתים vs. של כובס
רמב״ם: מכבש של בעלי בתים – מתירים (מען מעג עפענען כדי ארויסצונעמען כלים). אבער של כובס – הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.
פשט: א היימישע פרעס (צום ביגלען/גלעטן מלבושים) מעג מען עפענען בשבת כדי ארויסצונעמען די כלים. אבער א פראפעסיאנעלע פרעס פון א כובס (וועשער) איז מוקצה מחמת חסרון כיס – מען טאר עס בכלל נישט עפענען.
חידושים:
– פארוואס טאר מען נישט צולייגן (אראפלייגן) די מכבש? ווייל דאס איז תיקון כלי – ער גלעט/ביגלט דעם בגד, וואס איז א דרבנן׳דיגע מתקן. דאס שטימט מיט וואס מען האט פריער געלערנט אז מען טאר אפילו נישט מקפל זיין כלים.
– די היתר פון „מתירים” באדייט: אפילו די כלים ליגן אין דער פרעס, זענען זיי נישט מוקצה – ס׳איז נישטא אזא זאך אז א כלי ווערט מוקצה בלויז ווייל ס׳ליגט אין א פרעס.
– של כובס איז מוקצה מחמת חסרון כיס ווייל: (א) ס׳איז א טייערע מאשין, (ב) ער שוינט עס, (ג) ער נוצט עס נאר פאר דבר האסור (זיין מלאכה), נישט פאר קיין אנדער צוועק. דעריבער טאר מען עס בכלל נישט עפענען, אפילו נישט צו באפרייען כלים דערפון.
—
הלכה בנוגע גיזי צמר
רמב״ם: גיזי צמר העומד לתלות בהם – מקפיד עליהם. לפיכך אם ייחדן – מותר.
פשט: שטיקלעך צמר וואס מען האלט פאר ביזנעס (צו מאכן קליידער) – מען איז מקפיד אויף זיי, זיי זענען מוקצה מחמת חסרון כיס. אבער אויב מען האט זיי מייחד געווען פאר אנדער נוצן, איז מותר.
—
הלכה בנוגע עורות
רמב״ם: השולחים עורות – ברשותו של בעל הבית מותר, ברשותו של אומן – מקפיד עליהם.
חידושים:
– מסתמא רעדט מען פון קליינע שטיקלעך הויט, נישט גרויסע שטיקער לעדער. ווייל לעדער איז א שטארקע זאך וואס מען קען עניוועי נוצן נאכדעם – ס׳איז נישט אזוי סענסיטיוו. אבער קליינע שטיקלעך זענען איידעל און מען מוז זיי היטן.
—
הלכה בנוגע גרף של רעי
רמב״ם: כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה וכיוצא בהן – אם היה בחצר שיש בה בני אדם, מותר להוציא לאשפה או לבית הכסא, והוא הנקרא גרף של רעי. ואם היה בחצר אחרת – כופין עליהם כלי כדי שלא יצאו קטנים וילכלכו בהם.
פשט: א מיאוס׳ע זאך אין א חצר וואו מענטשן דרייען זיך – מעג מען ארויסטראגן ביז דער אשפה אדער בית הכסא (דאס הייסט „גרף של רעי”). אין א חצר וואו מען דרייט זיך נישט – מעג מען נישט ארויסטראגן, נאר מען דעקט עס צו מיט א כלי.
חידושים:
– קיא = אויסברעכן; צואה = וואס קומט ארויס (אפשר פון א בהמה).
– דער רמב״ם׳ס עצה „כופין עליהם כלי” איז דער אלטערנאטיוו ווען מען קען נישט נוצן דעם היתר פון גרף של רעי.
—
הלכה בנוגע רעי על פני הקרקע
רמב״ם: רעי על פני הקרקע – דורס עולות ויורדות (מען טרעט עס צו בשעת גיין).
חידושים:
– מען טאר נישט שטיין בלייבן און באוואוסט צוטרעטן עס (ווייל ס׳זעט אויס ווי ער איז עוסק אין שוה גומות – מאכן גלייך גרובן אין דער ערד). אבער בשעת גיין מעג מען עס צוטרעטן, אפילו מיט א ביסל כוונה.
– דער ענין איז נישט מוקצה, נאר אשוויי גומות.
—
הלכה בנוגע קנוניא
רמב״ם: מטלטלין את הקנוניא אף על פי שיש בה שברי עצים, מפני שהיא כגרף של רעי.
פשט: א קנוניא (כלי פאר אפר לעבן דער תנור) מעג מען טלטל׳ן אפילו ס׳איז דא דערין שברי עצים (וואס זענען אליין מוקצה), ווייל די גאנצע קנוניא ווערט אנגעקוקט ווי א גרף של רעי.
חידושים:
– שברי עצים אליין זענען מוקצה (נישט ראוי לגארנישט). אבער ווייל א חלק פון דעם כלי (דער אפר) איז גרף של רעי, מעג מען טלטל׳ן דעם גאנצן כלי אינאיינעם.
– פראקטישער נפקא מינה: ארויסטראגן גארבעדזש פון דערהיים – אין דער גארבעדזש איז דא א מישונג: זאכן וואס זענען כלים (מותר), זאכן וואס זענען אשפה/גרף של רעי (מותר מדין גרף של רעי), און אנדערע זאכן.
—
הלכה: אין עושין גרף של רעי לכתחילה
רמב״ם: אין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת.
חידושים:
– וואס מיינט „אין עושין”? מען טאר נישט מייחד זיין א כלי בשבת אז עס זאל ווערן א גרף של רעי. למשל: מען טאר נישט לייגן א כלי אונטער א מקום הטינוף כדי עס זאל אריינפאלן, ווייל דעמאלטס מאכט מען לכתחילה א גרף של רעי.
– אבער וואס נעשה מאליו (ווערט פון זיך אליין) – איז מותר ארויסצוטראגן.
– די היתר פון גרף של רעי איז נאר בדיעבד – נאכדעם וואס ס׳איז שוין דא. מען טאר נישט לכתחילה שאפן דעם מצב.
– „גרף” מיינט די כלי אליין – די מאגרפה (שאפל).
[דיגרעסיע: גארבעדזש אין שבת — ברייטע דיסקוסיע]
– ארויסנעמען גארבעדזש איז זיכער מותר – עס איז א גרף של רעי וואס שטערט.
– אריינלייגן – דאס איז די שאלה פון „עושה גרף של רעי לכתחילה.” ווען מען לייגט אריין שמוץ אין א ריינע גארבעדזש-בעג, מאכט מען לכתחילה א גרף של רעי.
– אבער – אין א נארמאלע הויז איז אין דער גארבעדזש אייביג דא אויך דברים מותרים (עסן וואס איז ראוי למאכל אדם/בהמה). קען מען זאגן אז דאס מאכט עס מותר צו טראגן?
– **קשי
א דערויף:** דאס איז א „קלקולא דתקנתא” – מען ווארפט אריין גוטע זאכן אין גארבעדזש כדי עס זאל זיין מותר צו טראגן?
– תירוץ-פארשלאג: איינמאל מען לייגט עסן אין גארבעדזש, ווערט עס א בחינה פון „רעי” – עס איז נישט מער א גוטע זאך.
– קשיא אויפ׳ן תירוץ: דאס געפעלט נישט – עס איז נישט ערגער ווי בשר תפל אדער בשר חי וואס איז ראוי פאר א „סערווייווער.” ווייל מען האט עס אריינגעלייגט אין גארבעדזש, טוישט עס נישט די מציאות – עס איז נאך אלץ א זאך וואס איז מותר בטלטול.
– פראקטישע מסקנא: אז א מענטש זאל לאזן שמוץ אויפ׳ן טיש – קען זיכער נישט זיין. עס מוז זיין אן אופן וויאזוי עס איז מותר. אבער ווען די גארבעדזש ליגט שוין אינדרויסן (נישט אין א פלאץ וואס שטערט), טאר מען נישט סתם ארומרוקן – דאס איז נישט קיין צורך. ארגאניזירן גארבעדזש – דאס איז פאר מוצאי שבת.
—
הלכה י״ד: שמן היוצא מתחת הקורה
רמב״ם: שמן היוצא מתחת הקורה בשבת, ודבש היוצא מכוורתו, ובכי תמרים, ושקדים המוכנים לסחורה – מותר לאכלם בשבת.
פשט: שמן וואס רינט ארויס פון דער בית הבד (אויל-פרעס) בשבת, האניג פון בינשטאקן, טייטל-זאפט, מאנדלען וואס זענען אוועקגעלייגט פאר סחורה – מעג מען עסן בשבת.
חידושים:
– „שמן היוצא” מיינט נישט „שמן הנסחט” – ס׳רעדט נאר ווען די סחיטה האט שוין אנגעהויבן ערב שבת מבעוד יום, און דער שמן רינט ארויס בשבת פון זיך אליין. אויב מען טוט די עצם מלאכת הסחיטה בשבת – איז אסור.
—
הלכה בנוגע אוצר של תבואה
רמב״ם: אפילו אוצר של תבואה, תבואה העומדת לסחורה – אוכל להסתפק ממנו בשבת.
פשט: אפילו תבואה וואס ליגט אין סטארעדזש פאר פארקויף – מעג מען עסן דערפון בשבת.
—
דער גרויסער כלל: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל
רמב״ם: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא.
חידושים:
– דאס איז דער רמב״ם׳ס יסוד׳דיגער כלל: ביי אוכלין זאגט מען נישט מוקצה. יעדע עסן קוקט מען אן ווי ראוי לאכילה – מען זאגט נישט „ס׳איז נישט ראוי” אדער „ער האט נישט געפלאנט צו עסן עס שבת.”
– עסן קען א מענטש שטענדיג עסן – ס׳איז אייביג מוכן, קיין מוקצה ביי אוכלין.
—
הלכה בנוגע גרוגרות וצימוקים שבמוקצה – דער יוצא מן הכלל
רמב״ם: חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה, שבזמן שמייבשין אותן הואיל והם מסריחות בינתים ואינן ראויין לאכילה.
פשט: ווען מ׳טרוקנט אויס פרוכט (פייגן און ראזשינקעס) לסחורה, אין דער צווישנצייט ווערן זיי מסריח און זענען ממש נישט ראוי לאכילה. דאס איז דער איינציגער פאל וואו אוכל איז מוקצה בשבת.
חידושים:
– דער חילוק איז: א שטיקל עסן וואס מ׳וויל נישט עסן אבער מ׳קען – איז נישט מוקצה; נאר עפעס וואס איז ממש נישט ראוי לאכילה. ביי גרוגרות וצימוקים – ער האט עס אוועקגעלייגט (מוקצה = אוועקגעלייגט) און ס׳איז אין זיין קאפ שטארק אז ער פלאנט עס נישט צו עסן, און ס׳איז ממש נישט מאכל אכילה.
– חילוק צווישן שבת און יום טוב: יום טוב איז יא אסור אוכל וואס איז מוקצה (שטרענגער). שבת איז נישטא אזא זאך ווי אוכל מוקצה, חוץ פון דעם איין יוצא מן הכלל.
– ביצה שנולדה בשבת: אן איי וואס איז ארויסגעקומען שבת איז אויך א פראבלעם, אבער דאס הייסט נישט מוקצה אלא נולד, וואס איז א באזונדערע קאטעגאריע.
—
הלכה בנוגע חומץ שנתגלה ואבטיח שנשברה
רמב״ם: חומץ שנתגלה… אבטיח שנשברו… נוטלו ומניחו במקום המוצנע.
פשט: חומץ וואס איז געווען אפן (דין גילוי – חשש אז א שלאנג האט אריינגעלייגט ארס) און א וואטערמעלאן וואס האט זיך צעבראכן (האט אויך דין גילוי ווייל ס׳איז 90% וואסער) – הגם ס׳איז אינו ראוי לאכילה משום סכנה, מעג מען עס מטלטל זיין און אוועקלייגן.
חידושים:
– פארוואס איז עס נישט מוקצה הגם ס׳איז נישט ראוי לאכילה? צוויי מהלכים: (א) ווייל דער כלל אז מאכל איז אלעמאל מוכן – ס׳איז נישט ווי גרוגרות וצימוקים וואו ס׳איז ממש נישט ראוי, דא איז עס נאר א סכנה-איסור אבער ס׳בלייבט א מאכל; (ב) אפשר ווייל סכנה מעג מען אוועקלייגן אפילו ביי מוקצה. דער שמועס נייגט צו זאגן אז ס׳איז נישט ווייל סכנה מתיר, נאר ווייל ס׳בלייבט א מאכל.
– פארבינדונג צו כלי שאינו מומחה: ווערט פארגליכן צו א כלי וואס איז נישט מומחה – מ׳טאר נישט ארויסגיין דערמיט (אסור בהוצאה), אבער ס׳איז נישט אסור בטלטול ווייל מ׳קען עס נאך נוצן פאר אנדערע זאכן. דער זעלבער יסוד: נאר ווייל א זאך קען נישט געניצט ווערן פאר זיין הויפט-צוועק מיינט נישט אז ס׳ווערט אסור בטלטול.
—
הלכה בנוגע מותר השמן שבנר
רמב״ם: מותר השמן שבנר שבקערה שהדליקו בו – אסור להסתפק ממנו במוצאי שבת, הואיל שהוקצה מחמת איסור.
פשט: די איבערגעבליבענע שמן פון א נר וואס האט געברענט שבת – אפילו נאכדעם וואס ס׳האט זיך אויסגעלאשן – איז אסור צו נוצן מוצאי שבת, ווייל ס׳איז מוקצה מחמת איסור (בשעת ס׳האט געברענט האט מען זיך אפגעהאלטן ווייל כיבוי, און דאס מאכט עס מוקצה פאר גאנץ שבת).
—
הלכה ט״ו: אוצר של תבואה / כדי יין – פינוי לצורך מצוה
רמב״ם: אוצר של תבואה, של כדי יין – אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון להכנסת אורחים או לקבוע בו בית המדרש. ובקצה מפנין אותו – לא יעשוהו באפן שיעשה אחד או שנים את הכל, אלא כל אחד ואחד מפנה ארבע או חמש קופות עד שיגמרו. ולא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוואת גומות. ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר.
פשט: אן אוצר (גרויסע לאגער) פון תבואה אדער יין וואס ליגט לסחורה – שבת איז עס נישט מוקצה (ווייל שבת איז נישטא מוקצה ביי אוכלין), מ׳מעג נעמען דערפון. אבער אנצוהייבן אויסליידיגן דעם גאנצן אוצר טאר מען נאר פאר א דבר מצוה (הכנסת אורחים, בית המדרש). און אפילו דאן – נישט איין אדער צוויי מענטשן זאלן אלעס טון, נאר יעדער איינער נעמט ארויס 4-5 קופות. מ׳זאל נישט אויסליידיגן אלעס ווייל שמא יבוא להשוואת גומות. און מ׳זאל נישט אויסקלאפן/אויסגראבן דעם באדן פון אוצר.
חידושים:
1. חילוק שבת/יום טוב ביי אוצר: יום טוב וואלט אזא אוצר געווען מוקצה ווייל יום טוב ווערט אלעס וואס דער מענטש איז נישט גרייט צו נוצן אויטאמאטיש מוקצה. שבת איז דער דין אנדערש – מעיקר הדין מעג מען עס נוצן, נאר דער טרחא-איסור באגרעניצט דאס אויסליידיגן.
2. דער עיקר סיבה פאר דער הגבלה פון פינוי האוצר איז נישט טרחה, נאר חשש השוואת גומות (אויסגלייכן גריבער אין דער ערד). דאס ווערט באוויזן פון דעם וואס דער רמב״ם זאגט „שמא יבוא להשוואת גומות” אלס דער טעם.
3. חילוק לשון יחיד/רבים: דער רמב״ם באנוצט צוויי פארשידענע לשונות: „לא יגמור את כל האוצר” – לשון יחיד, דער איין מענטש זאל נישט ענדיגן דעם גאנצן אוצר. „עד שיגמרו” – לשון רבים, עטלעכע מענטשן זאלן יעדער נעמען אביסל ביז מען ענדיגט. ווען איין מענטש אליין טראגט אויס דעם גאנצן אוצר, וועט ער וועלן מאכן א „פערפעקטן דזשאב” – ער וועט אויסגלייכן דעם באדן (השוואת גומות). אבער ווען עטלעכע מענטשן טוען עס צוזאמען, איז ווייניגער חשש. דאס ווערט צוגעשריבן צום פירוש המשניות פון דעם רמב״ם.
4. „ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר” – „כמו שביארנו”: דער רמב״ם פארבינדט בפירוש צו דער פריערדיגער הלכה פון „לא לפנות את הסקילה.” א אוצר האט געווענלעך א זאמדיגע/ווייכע פלאר, און דארט איז יא דא א חשש השוואת גומות (אנדערש ווי א רעגולערע הויז וואו מכבד זיין איז ערלויבט).
5. צוויי נייע היתרים: (א) היתר פון פארטיילונג – יעדער מענטש נעמט נאר 4-5 קופות. (ב) היתר פון „עושה שביל ברגליו” – מען מעג מאכן א וועג מיט די פיס בדרך נכנס ויוצא, אבער נישט ממש אויסקערן דעם באדן.
6. שייכות צו מוקצה: דער פרק איז הלכות מוקצה, און די גמרא זאגט אז „מפנים ד׳ וה׳ קופות” איז „לאפוקי רבי שמעון” (וואס האלט אז מוקצה איז אסור בשבת). דער רמב״ם, וואס האלט אז מוקצה איז נישט אסור בשבת (לסתם בני אדם), דארף א אנדערע סיבה פאר דער הגבלה – און דאס איז השוואת גומות. דער איסור איז אויף דעם שלעפן די באקסעס וואס פירט צו השוואת גומות, נישט אויף מוקצה גופא.
7. צי זענען ד׳-ה׳ קופות דווקא? ס׳ווערט דיסקוטירט: אויב ס׳איז א ריזיגע אוצר מיט נאר דריי מענטשן, וועט יעדער איינער דארפן ארויסנעמען הונדערט באקסעס. דער מסקנא נייגט אז ס׳איז לפי דער צורך – מ׳איז מפנה פלאץ פאר וויפיל מ׳דארף (פאר אורחים אדער תלמידים), נישט סתם אויסליידיגן.
8. דער חשש פון „השוואת גומות”: ס׳זעט אויס ווי מ׳מעג ארויסנעמען אלע באקסעס, נאר מ׳טאר נישט אויסקערן דעם באדן.
—
הלכה ט״ז: דברים הראויים למאכל בהמה
רמב״ם: כל שראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין… מטלטלין אותו בשבת.
פשט: אלעס וואס טויג אלס עסן פאר בהמות, חיות, אדער פויגלען וואס זענען מצוי (נישט בלויז הייפאטעטיש), מעג מען מטלטל זיין בשבת, ווייל עס איז נישט מוקצה מחמת גופו.
חידושים:
– „מצויין” מיינט נישט „שכיח”: „מצויין” מיינט אז עס מוז זיין א פראקטישע מציאות פון אזא בהמה/חיה וואס עסט דאס, נישט בלויז א טעאריע.
ביישפילן:
– תורמוס יבש – מעג מען מטלטלן, „שהוא מאכל לעזים” (ציגן עסן עס). אבער לח (נאס) – נישט, ווייל אפילו עזים עסן עס נישט רוי.
– חוצב (צוקער-שטעקנס) – „שהוא מאכל לצבאים” (הערשן עסן עס).
– חרדל (מוסטארד-זאמען) – „שהוא מאכל ליונים” (טויבן עסן עס).
– עצמות – „שהן מאכל לכלבים” (הינט עסן עס).
קליפין וגרעינין
רמב״ם: כל הקליפין והגרעינין הראויים למאכל בהמה – מטלטלין. ושאינן ראוין – יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו.
פשט: קליפות און קערנדלעך וואס זענען ראוי פאר בהמה מעג מען טלטלן. וואס איז נישט ראוי – זאל מען עסן דאס אוכל און אוועקווארפן לאחוריו.
חידושים:
– עס ווערט געפרעגט וואס מיינט „יזרקם לאחוריו” – צי מיינט עס אז מען זאל עס ווי ווייניגער האלטן (גלייך אוועקווארפן), צי מיינט עס אז מען טאר נישט לייגן אויף א טעלער נאר דווקא הינטער זיך, צי איז עס נאר א „דיבור בהווה.”
– להלכה, ווען מען עסט און עס ווערט שמוץ (קליפות, ביינער), טאר מען נישט דירעקט מטלטל זיין דעם שמוץ. די גמרא זאגט אז מען איז „מנער” – מען שאקלט אפ. מיט א פלאסטיק טישטוך קען מען עס אראפנעמען מיט׳ן טישטוך.
—
הלכה בנוגע בשר תפוח, בשר חי, דג מלוח ותפל
רמב״ם: מטלטלין בשר תפוח שהוא מאכל לחיה. ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מלוח שהוא ראוי לאדם. וכן דג מלוח… אבל התפל אסור לטלטלו שאינו ראוי לאדם.
פשט: בשר תפוח (אנגעבלאזן, קאליע געווארן) – מעג מען טלטלן ווייל חיות עסן עס. רויע פלייש (געזאלצן אדער נישט) – מעג מען טלטלן ווייל מענטשן עסן עס (קארפאטשיא). געזאלצענע פיש – מותר. אבער א פיש וואס איז נאך נישט געזאלצן – אסור, ווייל ס׳איז נישט ראוי פאר קיינעם.
חידושים: „תפוח” מיינט נישט רויע (ווייל „חי” מיינט שוין רויע), נאר „מנופח” – אנגעבלאזן, קאליע געווארן.
—
הלכה בנוגע שברי זכוכית, חבילות זמורות, לוף
רמב״ם דערמאנט: שברי זכוכית – אפילו אז נעמיות (שטרויסן) עסן גלאז, איז עס נישט ראוי צום טלטלן. חבילות זמורות – אפילו אז פילים (עלעפאנטן) עסן עס. לוף – אפילו אז עורבים עסן עס.
חידושים:
– [דיגרעסיע: שטרויסן עסן גלאז/שטיינער] – שטרויסן עסן שטיינער און שארפע זאכן כדי צו העלפן פארדייען. זייער בויך „צוקנייט” נישט דאס עסן אליין, דארפן זיי שארפע זאכן. א מעשה ווערט דערציילט פון א דיפלאמאט וואס האט געזאגט אז ווען מען רעדט מיט אנדערע פעלקער, מוז מען ערשט זיכער זיין אז יענער „עסט נישט קיין גלאז” – ד.ה. ער איז א מענטש, נישט קיין „נעמי.”
– „מצוי” מיינט נישט אז דער בעל חי דארף זיין מצוי ביי דיר אדער אין דיין שטאט. עס מיינט אז עס זענען בעלי חיים וואס זענען בכלל מער אפט אין דער וועלט. שטרויסן, עלעפאנטן, עורבים – זענען זעלטענע/נישט-מצויע בעלי חיים (אין דעם קאנטעקסט). אבער א מענטש וואס האט טאקע א פיל (עלעפאנט), וועט לכאורה יא מעגן טלטלן חבילות זמורות, ווייל ביי אים איז עס ראוי למאכל בהמה.
—
הלכה בנוגע חבילי קש, עצים, זרדים
רמב״ם: חבילי קש ועצים וזרדים – אם הכינה למאכל בהמה מותר לטלטלן, אבל אם לאו אין מטלטלין אותן.
פשט: בינטלעך שטרוי, העלצער, צווייגלעך – אויב מען האט עס צוגעגרייט פאר בהמה-עסן, מעג מען טלטלן. אויב נישט – איז עס מוקצה (ווייל עס איז להסקה – פאר׳ן אנהייצן – אדער פאר גארנישט, מוקצה מחמת גופו).
—
הלכה בנוגע חבילי סאה, אזוביא, קורנית
רמב״ם: חבילי סאה ואזוביא וקורנית – הכניסן לעצים אין מסתפק בהן בשבת… אבל למאכל בהמה מותר להסתפק בהן. וכן בעמיטא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלינין.
פשט: בלעטלעך וואס קענען דינען אדער פאר מאכל בהמה אדער פאר אנהייצן – עס איז תלוי אין דעם תכלית פארוואס דער מענטש האט עס צוגעגרייט. אויב פאר עצים (אנהייצן) – אסור. אויב פאר מאכל בהמה – מותר. דאס זעלבע מיט געוויסע מיני תבלינין.
חידוש: ביי געוויסע זאכן איז דער דין נישט תלוי (ווי שברי זכוכית – אייביג אסור), און ביי אנדערע איז עס תלוי אין דעם מענטש׳ס כוונה/הכנה.
—
הלכה בנוגע טיפול במאכל בהמה – אין גורפין מלפני הפטם
רמב״ם: אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע, ואין מסלקין לצדדין – גזירה שמא ישוה גומות.
פשט: מ׳טאר נישט אויסקערן דאס עסן פון פאר א בהמה וואס מ׳פעטמאכט (פטם), סיי פון א כלי-טראג סיי פון אן אבוס וואס איז מחובר לקרקע. אויך טאר מען נישט אוועקרוקן תבן/שטרוי צו די זייטן כדי עס זאל נישט שמוציג ווערן פון גללים. דער טעם איז גזירה שמא ישוה גומות.
—
הלכה בנוגע נעמען מאכל פון איין בהמה פאר אן אנדערע
רמב״ם: נותנין מלפני החמור ולפני השור, אבל אין נותנין מלפני השור ולפני החמור, שאין מאכילין לפני השור מיטנף ברירו.
פשט: מ׳מעג נעמען עסן פון פאר א חמור און געבן פאר א שור, אבער נישט פארקערט – נישט פון א שור פאר א חמור.
חידושים:
– חז״ל האבן געוואוסט פונקטליך די טבע פון בעלי חיים: דער שור עסט אויף אזא אופן אז אלעס ווערט אנגעשמירט מיט זיין שפייעכץ (מיטנף ברירו), און אנדערע בהמות (ווי א חמור) וועלן נישט עסן אזא פארשמוצטע עסן. דער חמור איז „איידל” אין זיין עסן, דער שור נישט.
– מוקצה-שאלה: דאס עסן פון פאר דעם שור איז נישט מוקצה ווייל דער שור אליין קען עס נאך עסן – עס בלייבט בגדר מאכל בהמה. אבער מ׳טאר עס נישט נעמען פאר דעם חמור ווייל ס׳איז א טירחא יתירה – ס׳איז נישט נוצליך פאר קיין אנדערע בהמה.
– [דיגרעסיע:] דער פסוק פון פרשת בלק „כלחוך השור את ירק השדה” – דער שור לעקט אלעס אויף און לאזט נישט איבער פאר קיינעם.
—
הלכה בנוגע עלים שריחן רע
רמב״ם: עלים שריחן רע ומאוס ואין בהמה אוכלתן, אסור לטלטלן. ולפיכך תלי של דגים [אסור] ושל בשר מותר.
פשט: בלעטער וואס שמעקן שלעכט און קיין בהמה עסט זיי – זענען מוקצה מחמת גופו. א „תלי” (א געשטעל/נעץ) וואס מ׳נוצט פאר פיש – ווערט פארשטונקען און טאר מען נישט טלטל׳ן. אבער א תלי פון בשר – איז מותר, ווייל פלייש איז נישט אזוי מאוס.
חידושים:
– דער היתר פון „מאכל בהמה” איז נישט א גורף׳דיגער היתר אויף יעדע מין. עס דארף עקטשועלי ראוי זיין למאכל בהמה. אפילו אויב דער מין (עלים) איז בכלל א מאכל בהמה, אויב די ספעציפישע זאך איז געווארן שמוציג/מאוס און קיין בהמה וועט עס נישט עסן – איז עס מוקצה.
—
הלכה בנוגע טיפול במת בשבת
רמב״ם: סכין אותו ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר.
פשט: מ׳מעג א מת שמירן מיט אויל און אפוואשן, אבער מ׳טאר נישט ריקן קיין אבר – ווייל הזזת אבר איז א סארט טלטול, אפילו אן אויפהייבן.
חידושים:
– טלטול-גדר: טלטול איז נישט נאר אויפהייבן און טראגן – אפילו נאר אביסל ריקן אן אבר איז אויך אסור. מ׳טאר נישט אויפהייבן אדער אראפלייגן די הענט בשעת סיכה.
רמב״ם ווייטער: אויב דער מת ליגט אויף א כר (קישן) און ס׳ווערט ווארעם, מעג מען אראפנעמען דעם כר פון אונטער אים – כדי שיעמוד לו לחול (ער זאל אויסהאלטן ביז נאך שבת).
חידושים:
– דער שולחן ערוך (סעיף קטן מ״ט) ברענגט דעם טעם: א מת האט נישט דעם מעכאניזם וואס קילט אפ א לעבעדיגן מענטש, ממילא ווערט ער הייס און הייבט אן מסריח זיין. אויף דער קאלטער פלאר וועט ער בעסער אויסהאלטן.
– שאלה: וואס איז דער חידוש? מ׳האט דאך פריער געלערנט אז טלטול מן הצד (דבר אחר) איז מותר אפילו אן א מת! תשובה: דער חידוש איז אז אפילו ביי א מת, וואו מ׳איז מחמיר, איז טלטול דבר אחר (אראפנעמען דעם כר) מותר ווען ס׳איז פאר א צורך.
נאך היתרים ביי א מת:
– מניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח – מ׳לייגט עפעס קאלטעס אויף זיין בויך כדי ער זאל נישט אויפגיין.
– פוקקין את נקביו שלא יכנס בהם רוח – מ׳שטאפט צו די עפענונגען פון מת כדי קיין לופט זאל נישט אריינגיין.
– קושרים את לחייו – מ׳בינדט צו זיין פנים (מויל) כדי ער זאל נישט פארקרימט אויסזען. דער טעם: „לא שיעלה” – ס׳זאל נישט דערשרעקן מענטשן, וואס איז א ענין פון „ונשמרתם.”
– שאלה וועגן אייליד: ס׳איז דא א שיטה אז אין שבת, ווייל מ׳טאר נישט ריקן אן אבר, טאר מען אויך נישט צומאכן די אויגן פון א מת.
—
הלכה בנוגע מת המוטל בחמה – כיכר או תינוק
רמב״ם: מת המוטל בחמה – מניחין עליו כיכר או תינוק ומטלטלין אותו. אויב א דליקה איז אויסגעבראכן אין חצר וואו דער מת ליגט – אויך מניחין עליו כיכר או תינוק. אויב מ׳האט נישט קיין כיכר ולא תינוק – מצילים אותו מן הדליקה מכל מקום. ולא תטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מתו.
פשט: א מת וואס ליגט אין זון און וועט מסריח ווערן – מעג מען אים מטלטל זיין דורך אויפלייגן א ברויט אדער א קינד (טלטול על ידי דבר אחר). ביי א שריפה – לכתחילה זאל מען עס טון מיט כיכר/תינוק, אבער אויב נישט פארהאן – מעג מען אים ראטעווען סתם אזוי.
חידושים:
1. דער יסוד פון „אדם בהול על מתו”: דער היתר פון מציל זיין א מת פון א דליקה אן כיכר/תינוק איז נישט באזירט אויף כבוד המת אליין. דער רמב״ם׳ס טעם איז: אויב מ׳וועט אים נישט לאזן ראטעווען, וועט ער זיין אזוי בהול אז ער וועט קומען צו מחלל שבת זיין באיסורי דאורייתא. כבוד המת אליין איז נישט גענוג סיבה צו מתיר זיין טלטול מוקצה.
2. נפקא מינה: אויב ס׳איז נישט דא קיין מענטש וואס איז בהול (למשל, דער מת האט נישט קיין קרובים דארט), וואלט מען נישט מתיר געווען טלטול המת אן כיכר/תינוק.
3. חילוק צווישן מת מוטל בחמה און דליקה: ביי מת מוטל בחמה – אויב מ׳האט נישט קיין כיכר/תינוק, זאגט דער רמב״ם נישט אז מ׳מעג סתם אזוי מטלטל זיין. ווייל בחמה איז נישט time-sensitive – מ׳קען וואַרטן ביז מ׳געפינט א כיכר/תינוק. אבער ביי א דליקה איז time of the essence – דער פייער וואַרט נישט, דערפאר איז דער היתר ברייטער.
—
הלכה בנוגע מת המוטל בחמה – מאכן אן אוהל
רמב״ם: היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו, או שאין רוצה להזיזו ממקומו – באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו. חמה להם מלמטה – זה מביא מטתו ויושב עליו, וזה מביא מטתו ויושב עליו. חמה להם מלמעלה – מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. וזה זוקף מטתו ונשמט, וזה זוקף מטתו ונשמט – ונמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה.
פשט: א קלוגע עצה ווי צו מאכן שאטן פאר׳ן מת אן ישירות מאכן אן אוהל פאר׳ן מת. צוויי מענטשן זעצן זיך פון ביידע זייטן, יעדער ברענגט א בעט (פאר זיך), יעדער שפרייט א מחצלת (פאר זיך), דערנאך שטעלן זיי אויף זייערע בעטן און גייען אוועק – און די מחצלות פאלן צוזאמען און מאכן א מחיצה/אוהל איבער׳ן מת „מאליה.”
חידושים:
1. „שאין רוצה להזיזו” – עס קען זיין פראקטישע סיבות – אפשר וועט באוועגן דעם מת אים מער מסריח מאכן, אדער אנדערע סיבות.
2. דער מעכאניזם פון „נמצאת מחיצה עשויה מאליה”: יעדער שריט איז א היתר פאר זיך: (א) ער ברענגט א בעט – פאר זיך צו זיצן; (ב) ער שפרייט א מחצלת – פאר זיך שאטן; (ג) ער שטעלט אויף די בעט – ער גייט אוועק. דאס רעזולטאט – אז די צוויי מחצלות ליינען זיך אן איינע אויף די אנדערע און מאכן אן אוהל – קומט „מאליה,” נישט דורך א דירעקטע פעולה פאר׳ן מת.
3. „גגיהם סמוכין זה לזה” – שיעור טפח: דער שיעור פון אן אוהל דארף זיין א טפח ברייט אויבן. אויב די צוויי מחצלות מאכן נאר א שפיצן טרייענגל אן קיין ברייט אויבן – איז עס נישט קיין אוהל. דערפאר דארפן די „גגות” זיין סמוכין – אז ס׳זאל זיין א שטיקל ברייט אויבן.
4. וואס איז א מחצלת? א הארטע געפלאכטענע מאטע (נישט ווייכע סחורה) – עפעס וואס קען זיך האלטן אויפגעשטעלט.
—
הלכה כ״ו: מת שהסריח בבית – כבוד הבריות
רמב״ם: מת שהסריח בבית – נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו – מותר להוציאו לכרמלית… גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ואם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר – יוצאין הם, ואם לאו – מוציאין אותו ומניחין אותו במקומו.
פשט: ווען א מת הייבט אן מסריח זיין אין שטוב, איז דאס א בזיון סיי פאר דעם מת סיי פאר די לעבעדיגע. מ׳מעג אים אוועקטראגן צו א כרמלית (וואס איז נאר א דרבנן-איסור), ווייל כבוד הבריות איז דוחה א לאו דרבנן. אבער אויב די לעבעדיגע קענען אליין אוועקגיין, גייען זיי אוועק, און מ׳לאזט דעם מת אויף זיין פלאץ.
חידושים:
1. „נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו” – וועמענס כבוד? „מתבזה בין החיים” איז נאר נוגע ווען „החיים מתבזים ממנו” – אויב קיינער איז נישט דארט, איז נישט דא קיין בזיון-פראבלעם. דער בזיון איז אז איינער גייט פארביי און פארמאכט די נאז – דאס איז בושות פאר דעם מת׳ס כבוד.
2. דער יסוד פון כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה – דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם האלט בפירוש אז עובר זיין אויף א דרבנן איז עובר זיין אויף לא תסור דאורייתא. פונדעסטוועגן, כבוד הבריות איז דוחה דעם דרבנן. דאס איז א רבותא: אויב דרבנן איז אויך „לא תעשה שבתורה” (דורך לא תסור), וויאזוי קען כבוד הבריות עס דוחה זיין? מוז זיין אז ס׳איז דא א חילוק צווישן א דרבנן (כגון כרמלית) און א ממש דאורייתא, אפילו ווען ביידע האבן א „לא תעשה” הינטער זיך.
3. איז כבוד הבריות א „מצוה” אדער עפעס אנדערש? כבוד הבריות איז אזוי חשוב אז עס איז דוחה א לאו – עס איז א „דבר חשוב ביותר.” עס איז נישט סתם א פרייע זאך, עס איז א באגרעניצונג אויף וויפיל מ׳קען פארלאנגען פון א מענטש. מת מצוה און אלע ענלעכע דינים – דאס איז אלץ כבוד הבריות.
4. צי איז דא א באזונדערער ענין פון כבוד המת מצד עצמו? דער רמב״ם׳ס לשון „ואם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר – יוצאין הם” ווייזט קלאר אז דער גאנצער ענין דא איז דער כבוד פון די מענטשן ארום, נישט דער כבוד פון דעם מת אליין. ווייל אויב עס וואלט געווען א כבוד המת ענין, וואלט מען נישט געקענט לאזן דעם מת מסריח ליגן בלויז ווייל די מענטשן קענען אוועקגיין. באופן כללי איז דאך דא א מצוה פון קבורה – אבער דאס איז אן אנדערע מצוה, נישט דער ענין וואס דער רמב״ם רעדט דא.
5. פראקטישע באמערקונג: היינט איז די פראבלעם פון מסריח נישט אזוי שייך, ווייל מ׳האט ער-קאנדישאן, מ׳לייגט אייז, מ׳מאכט זיכער ס׳איז קיל, מ׳קען ברענגען א גוי – ס׳איז דא אנדערע עצות. דער ענין אין רמב״ם רעדט פון א סיטואציע וואו ס׳איז שוין נישטא קיין אנדערע עצה.
—
דערמיט ענדיגט זיך פרק כ״ו – דער לעצטער פרק פון הלכות טלטול/מוקצה – מיט דעם יסוד פון „גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.”
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק כ״ו – פרטים בדיני טלטול
הקדמה לפרק
יא, מיר לערנען הלכות שבת אין רמב״ם, די זעקס און צוואנציגסטע פרק. ברוך השם מיר זענען שוין גאנץ נאנט צו די ענדע פון הלכות שבת, און דאס גייט זיין די לעצטע פרק וואס רעדט פון דיני טלטול. ס׳איז דא דריי פרקים וואס רעדט זיך וועגן טלטול, די וועלט רופט עס מוקצה, וועלכע כלים מ׳מעג יא אדער נישט מטלטל זיין. און דא גייט זיין פארשידענע פרטים אין דיני טלטול.
זאגט די רמב״ם אזוי, כל כלי האורג, מ׳קען זאגן מאוסטלי א ליסט פון סארט כלים וואס מ׳מעג יא אדער נישט מטלטל זיין פאר פארשידענע ריזענס. בעיסיקלי סיי אלעס וואס מ׳טאר נישט מטלטל זיין וועגן ס׳איז כלי שמלאכתו לאיסור, אבער ס׳איז אויך דא די וואס מ׳טאר נישט מטלטל זיין וועגן ס׳קען מאכן אן איסור, מ׳קען עובד זיין אויף עפעס ווען מ׳רוקט עס אדער. רייט, און אויך זייער אסאך היתרים וואס מ׳מעג יא.
די תורה דארף מען לערנען צו וויסן וואס מ׳מעג יא, נישט צו וויסן וואס מ׳מעג נישט. וואס מ׳מעג נישט בלייבט מען שלאפן, מ׳טוט גארנישט. אמת.
הלכה א: כלי האורג וחבליו
יא, זאגט די רמב״ם אזוי, כל כלי האורג וחבליו, די כלים וואס די אורג, די מענטש וואס וועבט, נוצט, אורג זיין איז אן אב מלאכה. די כלים וואס מ׳נוצט צו אורג זיין, די שטריק, די חבלים, די קנים, די אלע כלים איז מותר לטלטלן, מ׳מעג זיי מטלטל זיין. פארוואס? ווייל ס׳איז א כלי שמלאכתו לאיסור, און מיר האבן געלערנט אז א כלי שמלאכתו לאיסור מעג מען מטלטל זיין לצורך גופו, לצורך מקומו. מ׳טאר עס נאר נישט נוצן פאר די צורך פון די כלי, אבער פאר די צורך פון די מענטש מעג מען יא.
הכובד העליון והכובד התחתון
דאס איז די כלים, די לייכטע כלים, די כלים אזויווי די חבלים און די קנים. אבער הכובד העליון והכובד התחתון, אן אורג האט א גרויסע מאשין וואס איז דא אז ס׳זאל פרעסן די בגד ווען מ׳ענדיגט עס נוצן. די זאכן טאר מען נישט מטלטל זיין, פארוואס? ווייל דאס קען מען נישט מטלטל זיין, מ׳טאר נישט מטלטל זיין, און לשון הרמב״ם, לפי שהן נתונים ומחוברים לקרקע, זיי זענען אריינגעשטעקט אין די קרקע.
ממילא הייסט עס נישט ווי א כלי, ס׳הייסט אזויווי יעדע זאך וואס איז מחובר לקרקע וואס מיר האבן שוין געלערנט, אזויווי די דעקל פון א חבית וואס איז טבול בקרקע, זיי האבן שוין געזען אז עפעס וואס איז תקוע בקרקע טאר מען נישט נוצן. אבער ער זאגט אז מ׳רעדט נישט ווען ס׳איז ממש תקוע אין קרקע, ווייל ווען ס׳איז תקוע אין די קרקע טאר מען עס נישט רירן וועגן א חשש פון גומא, אז ווען ער נעמט עס ארויס מאכט ער א גומא אדער עפעס. נאר אפילו יעצט ליגט עס נישט אין די גומא, ווייל די סדר איז אז ס׳איז געווענליך משוקע בקרקע, טאר מען עס קיינמאל נישט נוצן, אפילו ווען ס׳איז נישט.
תקוע מיינט נישט דווקא תקוע בקרקע. תקוע מיינט אז ס׳איז עפעס זייער שטארק קאנעקטעד מיט די מאשין, איז עס ווערט נישט קיין כלי, ס׳ווערט אויס כלי, ס׳איז נישט קיין זאך, ס׳איז נתל. נישט נאר שבת איז עס איין נתל, איין נתל מיינט אז ס׳איז נישט קיין דבר הניטל, ס׳איז א זאך וואס בלייבט דארט פארט פון די סיסטעם.
עמודים של אורג
ווייטער, וכן עמודים של אורג. די עמודים, זעט אויס אז די אורג האט עפעס א מאשינקע, און אויף דעם איז דא עפעס פאולס. ניין, ס׳שטייט אה, אנטשולדיגט, די עמודים איז אויף וואס מ׳הענגט אויף. ס׳איז דא צוויי עמודים, און אויף דעם הענגט מען אויף די סחורה. און די עמודים איז נייחא נייחא, ס׳איז אויך אסור לטלטלן שמא יתקענה בגומא שלהן, ווייל אויב ער גייט זיי ריקן, איז דא א חשש אז ער גייט עס צוריק מאכן א גומא, אדער ער גייט עס צוריק לייגן אין די גומא. סאו דאס איז מער אזויווי א דירעקט אזויווי הלכות שמא ישווה גומות.
סאו די קורה העליונה און די קורה התחתונה טאר מען נישט אפילו ווען ס׳איז נישט תקוע, ווייל ס׳איז זייער שווער, זייער העווי, ממילא הייסט עס נישט קיין שום הקלה. די עמודים וואלט יא געקענט הייסן א הקלה, איז דא אבער א פראקטישע איסור שמא יתקענה בגומא שלהן.
שאר כלי אורג – די אנדערע כלים פון די אורג זענען מותרים, ווייל ס׳הייסט יא כלי שמלאכתו לאיסור, וואס איז מותרים לצורך גופן ומקומן, פאר וואטעווער ס׳איז מותר.
הלכה ב: מכבדות של תמרה
מכבדות של תמרה – די בעזעמס וואס מ׳מאכט, מ׳נעמט א לולב פון א בוים פון תמר, א תמרה, וכיוצא בהן, שמכבדין בהן את הקרקע – וואס מ׳קערט אויס די פלאר, הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר – איז עס אזויווי א כלי שמלאכתו להיתר, שמותר לכבד בו שבת – שבת מעג מען אויסקערן, אזויווי די רמב״ם האט געזאגט אין פרק כ״א, ווען די רמב״ם האט גערעדט וועגן מלאכת חורש, דער רמב״ם האט געזאגט אז אויף א פלאר פון זאמד טאר מען נישט אויסקערן וועגן א שווי הגומות, אבער א פלאר וואס איז מרוצף באבנים מעג מען יא. סאו מ׳רעדט דא לכאורה, א בעזעם ניצט מען אין א פלאץ וואו מ׳מעג, און א פלאץ וואו מ׳מעג איז א כלי שמלאכתו להיתר.
חידוש: כלי שמלאכתו להיתר אפילו ווען ביי דיר איז עס אסור
ערשט דארף מען זאגן אז אפילו א פלאץ וואס איז נאר עפר, אפילו דארט מעג מען נישט טון, אבער די בעזעם הייסט נאך אלץ א כלי שמלאכתו להיתר, ווייל ס׳איז דא גענוג כשר׳ע פלארס. אפילו דו האסט נישט, ביי דיר אין פלאר קענסטו נישט אויסקערן, אבער די כלי הייסט א כלי שמלאכתו להיתר. אזוי מוז מען פארשטיין. יא, ס׳מאכט סענס. א כלי וואס די ניצול איז איסור, ווערט עס נישט א כלי שמלאכתו לאיסור. רייט.
הלכה ג: לבנים שנשארו מן הבנין
איי גוט. לבנים שנשארו מן הבנין. מיר האבן פריער גערעדט וועגן אויף וואס מ׳מעג זיך זעצן, האבן מיר געלערנט כרעפים של דקל און אנדערע זאכן וואס מ׳דארף עס מתקן זיין פאר דעם. אבער דאס איז ווען נאטורליך ווערט עס נישט קיין כלי שמלאכתו להיתר. אבער ציגל וואס בלייבט פון א בנין, איז אייביג דער סדר אז מיט דעם מאכט מען בענק.
ער גייט אריין אין כלי שמלאכתו להיתר וועגן די נושא פון, אזוי ווי מ׳רופט עס, מוקצה מחמת גופו. רייט, נישט וועגן כלי שמלאכתו לאיסור פון בויען אדער עפעס אזוי. דא רעדט מען אז פארדעם איז עס לכאורה געווען מלאכתו לאיסור, וועגן צו בויען, אז ס׳ווערט מחובר לקרקע, וואס ס׳הייסט נישט קיין כלי. אבער דער סדר איז אז ווען לבנים וואס בלייבן איבער, ער גייט שוין זאגן, די לבנים וואס בלייבן איבער פון א בנין, איז אזוי ווי א כלי שמלאכתו להיתר, פארוואס? שהרי ראויין לישב עליהן. זיי זענען ראוי צו זיצן אויף זיי. שהרי שפין אותן ומתקנין אותן. די לבנים מאכט מען אייביג אז זיי זאלן זיין שיינע באקסעס, מ׳גלאנצט עס אויס.
ממילא איז עס שוין עומד, דער מענטש דארף גארנישט נאכדעם צולייגן, ווייל די סטאר וואס מאכט די לבנים אדער די ארבעטער וואס האבן עס אנגעגרייט האבן שוין געטון די ארבעט. אנדערש ווי אזוי ווי מיר האבן געשמועסט, עפעס א רויע האלץ, דארף מען נאך עפעס טון אז ס׳זאל נישט האבן קיין ספלינטערס, איך ווייס נישט וואס, ס׳דארף זיין מיוחד לישיבה. אבער דאס איז אויטאמאטיש מיוחד לישיבה, מ׳דארף גארנישט טון.
ואם צבר אותן – הקצה
פארקערט, ס׳איז נאך דא א וועג וויאזוי ס׳ווערט אסור. ואם צבר אותן, אויב האט ער צוזאמגעפיילט די לבנים ווייל ער וויל עס אוועקלייגן פאר א שפעטערדיגע בנין אדער פאר א סטאר אדער וואס, הרי הקצה, האט ער מיט דעם עס מקצה געווען, האט ער מיט דעם געוויזן אז ער וויל עס נישט ניצן יעצט. אלס א בענקל. זעט אויס אז לבנים וואס בלייבט איבער איז אויטאמאטיש א בענקל, אבער אויב האט מען געזאגט קלאר איך וויל עס נישט פאר א בענקל, האט ער עס מקצה געווען, איז וואס טאר מען נישט טלטל׳ן.
חידוש: דער באגריף פון הקצה
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל דא זעען מיר די ערשטע מאל הקצה, אז ס׳מיינט אבער נישט מוקצה ווייל ס׳איז נישט געווען ראוי בין השמשות. נאר הקצה מיינט אז ער האט אפגעמאכט אז ס׳איז יא כלי שמלאכתו לאיסור, אדער ער האט אפגעמאכט אז ס׳איז יא שטיינער וואס מ׳גייט נוצן פאר די נעקסטע בנין. ראוי לבנין. ס׳ווערט נישט מלאכתו לאיסור, ס׳מיינט הקצה, ס׳איז בטל מתורת כלי און ס׳איז געווארן תורת… מוכן לבנין.
הלכה ד: חרס קטנה
חרס קטנה, און מ׳האט פריער געלערנט וועגן א כלי וואס האט זיך צובראכן, און די שטיקלעך דערפון וויאזוי מ׳קען עס יעצט נוצן. אבער דא רעדט מען ווען נישט דווקא ס׳איז געווען… ס׳האט זיך צובראכן א כלי. ער האט א קליינע שטיקל חרס פון א נישט געענדיגטע כלי אדער וואס. ניין, מ׳האט פריער געלערנט אז ס׳דארף זיין א מלאכה ראשונה, אבער יעצט רעדט מען א שטיקל חרס. א שטיקל חרס הייסט אייביג א כלי. פארוואס? מטלטלין אותה אפילו ברשות הרבים. וואס מיינט צו זאגן אפילו ברשות הרבים? ווייל באופן אופן איז… מ׳רעדט נישט דא מ׳טאר נישט טראגן אין די ד׳ אמות, אבער אין רשות הרבים, אין די ד׳ אמות. יא, פארוואס? הואיל וראוי בחצר… ער זאגט אזוי, א קליינע חרס נוצט מען אייביג פאר א דעקל אויף א כלי.
זאגט ער, נישט נאר אין די חצר וואו ס׳איז דא כלים און ממילא איז די חרס אויטאמאטיש זייער שנעל טרעפט מען וויאזוי ס׳נוצט זיך אלס א כלי, נאר אפילו אין רשות הרבים וואו ס׳רוקט זיך נישט סתם אזוי כלים, וואלטסטו געזאגט אז ס׳הייסט נישט קיין כלי. ניין, ס׳הייסט יא א כלי, ווייל הואיל און ס׳איז ראוי, וואנס מ׳טרעפט א כלי קטן איז עס ראוי פאר א דעקל, הייסט עס אייביג א דעקל.
מגופת חבית שנפחתה
מ׳האט שוין געלערנט די מגופת חבית שנפחתה, די קאווער פון א חבית וואס האט זיך צובראכן, גובה ושבריה מטלטלין אותה, מ׳מעג ווייטער נוצן די גראבע שטיק פון די דעקל אדער די שטיקלעך דערפון, ווייל מסתמא איז עס די זעלבע זאך ווי די חרס קטן, וואס איז ראוי ווייטער צו נוצן פאר א כיסוי פאר א כלי.
ואם, אבער ווען זאגט מען לאשמועינן? אדער ס׳איז ארויסגעגאנגען לאשמה, נתפסה אבן, האט ער געוויזן אז ער קוקט עס נישט אן ווי א כלי, איז אסור לטלטלה.
הלכה ה: כלי שנתרועע
כלי שנתרועע, א כלי וואס איז געווארן לוס, א כלי חרס וואס איז געווארן ווייך, ער וויל נעמען א שטיקל פון די כלי חרס צו נוצן פאר עפעס אנדערש, טאר ער דאס נישט טון. לא יטול הימנו חרס, ער זאל נישט אראפרייסן פון דעם א שטיקל חרס צו נוצן פאר אן אנדערע זאך, לחסות בו את האור, ווייל ער מאכט א כלי בשבת ווען ער טוט עס.
חידוש: פארוואס איז דאס מאכן א כלי?
וואס איז אזוי אז ווען ער טוט עס מאכט ער א כלי? ס׳איז א גאנצע צובראכענע כלי, אדער ס׳איז עפעס שוואך, און יעצט וואס מ׳טוט געווענליך מיט אזא כלי איז מ׳צוברעקלט עס און מ׳מאכט פון דעם שטיקלעך כלים פון פארשידענע שימושים, אבער אין שבת טאר מען נישט מאכן, דעמאלטס איז ער נישט מתקן א כלי. ס׳האט אפשר נעכטן אויסגעזען א מתקן, אבער היינט איז עס נישט אזוי.
אקעי, יעצט קען מען לערנען נאך א זאך, צו מעג די שטיינער וואס מ׳נוצט פון די ביסעקעס, א שטיקל חרס מעג מען יא מאכן פאר א דעקל, ווייל א שטיקל חרס אליין הייסט שוין א דעקל. אבער ווי לאנג ס׳איז נאך א גאנצע כלי און ס׳האלט יעצט אינמיטן צובראכן ווערן, דעמאלטס טאר מען עס נישט מאכן פאר א דעקל, ווייל מיט דעם מאכסטו עס פאר א כלי.
איי, מ׳מאכט, מ׳צוברעכט יעצט די חרס, פריער איז עס נישט געווען קיין שטיקלעך. ניין, דאס איז נישט די שאלה פון צובראכן, ס׳איז שוין נתרועע. מ׳דארף נישט ממש צוברעכן, ס׳הייסט נישט איסור תולש, ווייל ער דארף עפעס ארויסנעמען. ס׳הייסט נישט איסור תולש, ס׳הייסט איסור מאכן כלים. דאס זאגט ער, ווייל ס׳איז איסור מאכן כלים, ווייל ס׳איז נאך נישט געווען.
א שטיקל חרס, אפילו ס׳איז נאך א צובראכענע שטיקל חרס, קוקט מען אן ווי א כלי, אבער קוקט מען אן ווי א כלי וואס ליגט שוין אין די כלי שנתרועע. וועגן דעם, ווייל ס׳ווערט א כלי, טאר מען נישט מאכן די כלי. אבער וואס ווען קען מען טראכטן אז פון ווען א כלי איז ראויה, הייסט שוין אלע שטיקלעך ווי כלים. דאס זאגט די הלכה נישט אזוי.
הלכה ו: אבנים מקורזלות לבית הכסא
ווייטער, מותר לחנוס על פי חבית בשולי שבלים המקורזלות, און אזוי אויך ביי זיי. מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אז היינט צוטאגס איז דא בעסערע הייצערס, אבער מ׳פלעגט נוצן אבנים מקורזלות צו אוועקווישן. מעג מען דאס טון, ווייל נארמאלערהייט א כלי איז מוקצה מחמת גופו, אבער… איך מיין אן אבן איז מוקצה מחמת גופו, אבער אבן וואס מען ניצט אין דאס כיסא איז א כלי. דאס זענען אבנים מקוזלות וואס זענען שוין ספעציעל גרייט, ס׳איז א סארט אבן, אבער נאר דריי, ווייל מען מעג נאר ברענגען וויפיל מען דארף ניצן שבת.
דיני טלטול אבנים לבית הכסא וכלים שונים
אבנים מקורזלות לבית הכסא
Speaker 1:
ס׳איז שוין נישט ראוי. מ׳דארף נישט ממש צעברעכן. ס׳הייסט עפעס תולש, ווייל ער דארף עפעס ארויסנעמען פון וואו ס׳ליגט. ס׳הייסט נישט איסור תולש, ווייל ס׳איז נישט קיין איסור תולש.
אזוי איז דער מהר״ם קייזער זאגט ער, ווייל ס׳איז נאך נישט געווען. אנשטאט אפילו דו האסט סתם אזוי צעבראכן א שטיקל חרס, קוקן אים שוין אן ווי א כלי, אבער פארקערט, וועגן דעם, ווייל ס׳ווערט א כלי, טאר מען נישט מאכן די כלי. ווייל וואס וועגן קענסטו טראכטן אז פון ווען א כלי איז ראוי הייסט שוין אלע שטיקלעך ווי כלי. אבער די הלכה זאגט נישט אזוי.
ווייטער, מותר להכניס לבית הכסא שלש אבנים מקורזלות לקנח בהם. אונז דארפן דאנקען דעם אייבערשטן אז היינט צוטאגס איז דא בעסערע עצות, אבער מ׳פלעגט נוצן אבנים מקורזלות זיך אפצואווישן. מעג מען עס טון, ווייל נארמאלערהייט א כלי איז מוקצה מחמת גופו, אבער אן אבן וואס מ׳נוצט אין בית הכסא איז א כלי. דאס זענען אבנים מקורזלות וואס זענען שוין צעטיילט, גרייט. ס׳איז א סארט אבן. אבער נאר דריי, ווייל מ׳מעג נאר ברענגען וויפיל מ׳דארף נוצן שבת.
וכמה שיעורן? ווי גרויס זאלן זיין די שטיינער? כדי שלא יגע. איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דא שטייט. ער קען נישט נעמען דריי זייער גרויסע שטיינער. ער קען נאר נעמען עפעס וואס מ׳קען נוצן. אז ער כאפט וואס ער קען האלטן אין די הענט, וואס איז פראקטיש.
דיסקוסיע: פארוואס נאר דריי שטיינער?
Speaker 2:
פארוואס נאר דריי? וואס אויב גייט ער גיין פיר מאל אין טוילעט?
Speaker 1:
יעדע מאל מעג ער ברענגען דריי. דאס הייסט, כאטש אפילו ס׳פעלט נישט אויס מער ווי דריי אבנים. ס׳איז א ווירד הלכה. וואס איז ווירד? אזוי וויפיל מ׳נוצט, וויפיל איז א שימוש. דו גייסט מיר אריינטיילן וויפיל טישוס איך מעג נוצן? סיריעסלי? יא, נאר די צייט הלכה. איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס די הלכה איז. דו ביסט פונקטליך ווייל דו ביסט מחולק מיט די תורה. ווייל די תורה האלט אז יעדע זאך האט א ריכטיגע שיעור, און דו האלטסט וויפיל איך וויל. דו וועסט מיר נישט גיין אריינטיילן וויפיל טישוס דו קענסט נוצן.
דו האסט א מחלוקת הסודות מיט די הייליגע תורה. די הייליגע תורה, איך מיין די הלכה, דער וועג וויאזוי די הלכה ארבעט אלעמאל, זיי זאגן אז מער פון דעם פעלט נישט אויס. אויב דו ביסט א משוגענער וואס פעלט דיר יא אויס, איז דיין פראבלעם. דאס איז נישט וויאזוי די הלכה ארבעט. די הלכה זאגט אלעמאל וויפיל ס׳פעלט אויס, און אויב איינער וויל מער, איז ער א דרייטער. מ׳דארף נישט… די ווארט איז עפעס נישט… איך מיין די פשט… אבער ס׳האט א בעסערע פשט. איך האב מיך געוואונדערט. און די בעסערע פשט איז אזוי: מ׳זאגט נישט אז ווייל מ׳גייט נוצן אין בית הכסא הייסט עס פאר א כלי. ס׳איז נישט קיין כלי, ס׳איז מוקצה מחמת גופו, נאר משום כבוד הבריות התירו. און משום כבוד הבריות התירו נאר מינימום. דו קענסט נישט נעמען מער וויפיל דו דארפסט. אבער זיי האבן נאר מתיר געווען די מינימום. ווען וואלטן מיר געזאגט אז עניטינג וואס מ׳גייט נוצן אין בית הכסא הייסט א כלי, קענסטו אנהייבן מיט צוואנציק, דרייסיג כלים, ווייל די גרעסטע זאך איז דאך פאר בית הכסא. די ווארט איז נישט אזוי. די ווארט איז, זיי האבן מתיר געווען צו נעמען שטיינער אין בית הכסא, אבער זיי האבן נאר מתיר געווען דריי, ווייל דאס איז די מינימום וואס א מענטש דארף האבן זיך צו…
Speaker 2:
דאס איז נישט די מינימום, דאס איז די מעקסימום.
Speaker 1:
דאס איז די מינימום וואס א מענטש דארף האבן וואס די חכמים האבן מתיר געווען.
Speaker 2:
ניין, ניין. ס׳איז גענוג און נאך. די חכמים זענען נישט קיין שלעכטע, זיי מאכן נישט קיין מינימום. ס׳איז גענוג און נאך. וויפיל מ׳דארף. מ׳דארף נישט קיינמאל מער ווי דריי. דאס איז די ריעליטי. די חכמים האבן עס איינגעטשעקט. און אויב איינער מיינט אז ער דארף מער ווי דריי, עפעס איז ראנג אין זיין סיסטעם. ער דארף א רפואה שלימה.
Speaker 1:
נו, נו, כבודך זאגסט אזוי, אבער איך האלט אנדערש. איך זאג אז די חכמים האבן נאר מתיר געווען א שיעור וואס איז זייער וויכטיג, ווייל זיי האבן מתיר געווען משום כבוד הבריות. אדרבה, אויב מאכט זיך א מענטש וואס דארף מער, אפשר האבן זיי אים מתיר געווען משום כבוד הבריות.
Speaker 2:
ער דארף נישט מער. ס׳איז דריי. ער זאל גיין צום דאקטאר. ערלעדיגט.
Speaker 1:
אבער אויב ער דארף, הייבט זיך אן א שאלה פון פיקוח נפש, זאל ער גיין צום דאקטאר.
Speaker 2:
אוודאי.
Speaker 1:
יא, שיק צום דאקטאר יעדן איינעם וואס נוצט נישט די עקזעקטע אמאונט פון טישוס וואס דו האסט אויסגעמאסטן. ס׳מאכט נישט קיין סענס. דו ביסט פאני.
Speaker 2:
אבער ווארט, ששש, לאמיר ענדיגן. אבער אדמה שהיא קרובה לברך, אבער זאמד, אבער א שטיק ערד. א מענטש וויל זיך אפווישן מיט א שטיק ערד. אה, דו ווילסט רעדן וועגן די טישוס. ווייל דו האלטסט אז ס׳איז פאסיג פאר די חכמים צו וויסן וויפיל טישוס ס׳פעלט אויס אין בית הכסא. און די חכמים זענען געווען גרעסערע מענטשן ווי דיר, און זיי האבן געהאלטן אז יעדע זאך ווייסן זיי.
Speaker 1:
און דו מאכסט מער כבוד פאר די חכמים ווי מיר? אוודאי, אוודאי, ווייל דו…
Speaker 2:
איך מיין דו האסט נישט געהאט קיין היסטאריע. ס׳איז אביסל שווער צו פארשטיין, און איך טריי צו מאכן די מציאות. אז מ׳האט מתיר געווען משום כבוד הבריות, האט מען נאר מתיר געווען די מינימום.
Speaker 1:
ניין, דאס איז וואס איז שווער צו פארשטיין. ס׳איז די מעקסימום. די חכמים פארשטייען וויפיל מ׳דארף.
Speaker 2:
ניין, די חכמים זענען געווען מומחים אין וויפיל אלע מענטשן אין די וועלט דארפן האבן שטיינער אין בית הכסא. זיי האבן באזוכט מיליאנען בתי כסאות, זיי האבן געהאט סטאדיס פון וויאזוי מען טוט עס.
Speaker 1:
יא, יא, איך מיין ערנסט, ווייל די גאנצע צייט האלטן זיי אין איין זאגן אזעלכע זאכן. די חכמים האבן משער געווען אין פיר זאכן וויפיל ס׳דארף זיין, וויפיל מ׳דארף עסן, וויפיל מ׳דארף טרינקען, וויפיל שטיינער מ׳דארף. דאס פאסט דיר נישט? איך טשעק ער אויס, איך וויל נישט אז מ׳זאל מיר אריינדרייען וויפיל שטיינער איך דארף נוצן אין בית הכסא.
Speaker 2:
אבער איך האב א בעסערע פשט. די חכמים האבן מתיר געווען משום כבוד הבריות, און זיי האבן נישט מתיר געווען מער וויפיל זיי האבן געהאלטן אז ס׳פעלט אויס.
Speaker 1:
דאס איז אמת, אבער דאס איז נישט דיין פראבלעם, דאס איז א גאר אנדערע נושא.
Speaker 2:
איז נישט דא קיין פראבלעם, ווייל וויפיל מ׳האט מתיר געווען, האט מען מתיר געווען וויפיל זיי האבן געהאלטן אז ס׳איז וויכטיג. ער האט געפרעגט זיין זון וויפיל ער נוצט, ער האט געזאגט דריי. אקעי, איז מען מתיר געווען דריי. אויב איז איינער דארף מער, האט מען דאך אויך לכאורה, ווייל די ענין איז כבוד הבריות. זיי האבן נישט מתיר געווען מיט א ברייטקייט וויפיל מ׳דארף, נאר זיי האבן געזאגט א שיעור. מ׳דארף נישט מער, דריי איז שוין צופיל.
Speaker 1:
זייער גוט. אבער דו ביסט נישט צוגעוואוינט, איך ווייס דען.
Speaker 2:
ניין, ווייל דאס איז דורך המצוה. פיר איז געווען צופיל, צוויי איז צו ווייניג. אלעס דארף יעצט שטימען מיט דיין שיעור רמב״ם. אבער איך האלט נישט יעצט אין די שיעור שווארע פראבלעם. איך וויל דא פארשטיין די טישו סוגיא.
Speaker 1:
ס׳איז שוין מער וויפיל מ׳דארף. דו ווישסט זיך בכלל נישט מיט שטיינער, דו ווייסט בכלל נישט וויאזוי ס׳ארבעט. דארפסטו געדענקען, you’re whole time putting out so assumptions פון וויאזוי דו נוצט טישוס וואס קיינער פארשטייט נישט פארוואס.
Speaker 2:
דו ווייסט דאך שוין, די משנה ברורה טייטשט דאך אפ ווי די אידן האבן אויך געהאלטן אז מ׳זאל נאר מעגן נוצן צוויי טישוס אדער פיר טישוס.
Speaker 1:
ניין, ער רעדט פון א זאך וואס מ׳זאל אסר׳ן, ס׳איז נישט קיין געהעריגע טישוס. אקעי, איך רעד שוין טישוס. שטיינער איז א זאך וואס דריי איז מער ווי גענוג, און ממילא מער ווי דעם דארף מען נישט.
Speaker 2:
זייער גוט, אבער…
Speaker 1:
אבער, זייער גוט.
אדמה שהיא קרובה להתפרך
דאס איז שטיינער וואס איז ראוי צו נוצן אין בית הכסא. אבער א דבר שהוא קרוב להתפרך, ס׳וועט זיך צעמאלן און ס׳איז נישט פראקטיש זיך צו ווישן מיט דעם, אסור לטלטלו לקנח בו. ס׳הייסט נישט ראוי לקינוח. ממילא, דער מענטש קען נישט איינרעדן, ער נעמט אריין אין בית הכסא און ער זאגט, “אקעי, איך נוץ דאס, דאס איז נישט ראוי לקינוח”.
Speaker 2:
זייער גוט, אפילו אויב ער איז קליגער פון די חכמים און ער מיינט אז ער קען יא.
Speaker 1:
ניין, דאס דארפסטו פארשטיין. יעדע זאך גייט אזוי, מ׳קען נאר…
Speaker 2:
ער טענה׳ט דאך אז ס׳איז נישט קרוב להתפרך, ער האט א וועג וויאזוי עס זאל נישט צעפרעך ווערן. און ס׳איז ווייטער זיין מיטער זיין מיטער זיין מיטער.
אבנים שירדו עליהם גשמים
Speaker 1:
זאג איך, די היתר פון טראגן אבנים לבית הכסא איז אפילו אויב ס׳קומט מיט א טרחה, אפילו אויב מ׳דארף שלעפן אבנים פאר דעם, מותר לטלטל אבנים לגג ולקרני.
זאגט ער ווייטער, ירדו עליהם גשמים ונשתקעו בטיט, אויף די אבנים וואס מ׳האט אנגעגרייט, אם רישומן ניכר, אויב האט מען א סימן אז דאס זענען די שטיינער וואס מ׳האט געדארפט פאר בית הכסא, מותר לטלטלן, ווייל דאס זענען די שטיינער וואס מ׳האט מיוחד געווען. רישומן ניכר מיינט צו זאגן אז ער קען נאך זען די שטיינער בתוך די בלאטע, מוראסן. אויב נישט, איז קודם הייבט אן אויסצוגראבן שטיינער. אויסצוגראבן שטיינער אפשר מעג מען נישט שבת, ס׳איז אפשר א שאלה פון סותר אדער עפעס אזא זאך. די שטיינער האבן שוין נישט די היתר. פארוואס דארפן זיי נישט האבן די היתר? פארוואס נישט? ס׳זענען דאך שטיינער. ס׳מוז זיין אז ס׳איז דא עפעס א פראבלעם אין ארויסנעמען שטיינער. ס׳זענען דאך שטיינער, ס׳דארף זיין מיוחד לכיסוי. עניי ווען דו טרעפסט אזא סארט שטיין וואס איז א סאר שטיין וואס מ׳קען נוצן פאר דעם, מעגסטו עס נעמען. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא א שטיקל גומא מאכן אין די טיט. ניין, עפעס אזא פראבלעם. אבער דאס איז אויך לכאורה א היתר. ס׳קען זיין אז פאר סתם אזוי האט מען נישט מתיר געווען. די חכמים, פאר די נושא, האבן זיי מתיר געווען אם רישומן ניכר.
אבן שיש עליה טינוף
אבן שיש עליה טינוף, שבאו לקנח בו, מותר לטלטלו ואפילו היא גדולה. דאס הייסט, דאס וואס מיר האבן געזאגט פריער די שיעור אז דווקא אזוי קליין און דווקא אזוי פיל, דאס איז כל זמן וואס ס׳איז נישט מיוחד. אבער דעם דארפן די היתר. אויב מ׳זעט שוין אז ס׳איז שוין שמוציג, ווייסט מען שוין אז ס׳איז מיוחד פאר דעם, ממילא מעג מען שוין מער אפילו. ווייל אויך מסתמא ווייל די חכמים, ווייל ס׳איז דא א גזירת הכתוב, אבן שיש עליו טינוף, האבן די חכמים געוואלט מ׳זאל דווקא דאס נעמען.
צרור וחרס – וואס לכתחילה צו נוצן
Speaker 1:
פאר די הולך על הצרור וחרס, ער האט אין פארהאנט פון זיך אדער א שטיין אדער א שטיקל חרס. און א צרור איז דאך בדרך כלל אסור בטלטול, מוקצה מחמת גופו. און א חרס האבן מיר געשמועסט אז יעדע גרויסע חרס איז א שטיקל כלי. איז דעמאלטס לכתחילה מקנח בצרור, זאל ער זיך לכתחילה נישט ווישן מיט א צרור. און דאס שטימט זייער גוט אין די הלכה אזוי ווי איך האב געזאגט אז ס׳איז דא א היתר פון די חכמים. פארקערט, א צרור איז מער אסור. אמנם כל זה מקנח בצרור, פארוואס? ווייל חרס איז דאך מער א סכנה. חרס קען אים צושניידן די דארמען, איז די צרור מער רעקאמענדעד צו ניצן. פארקערט, ער מיינט צו זאגן, דו זאלסט נישט מיינען אז דו דארפסט ניצן עפעס וואס איז א כלי, קענסט ניצן עפעס וואס איז מער סעיף צו ניצן ווי דאס כלי. וויבאלד א חרס איז אויך א כלי, אבער אויב די חרס איז שוין אויסגעארבעט, מ׳האט שוין געמאכט ווי א כלי, ס׳איז שוין אראפגענומען די שארפקייט דערפון, ס׳איז נישטא דאך א חשש אז ס׳וועט אים צושניידן, איז טאקע זאל ער ענדערש ניצן א חרס ווי א צרור. ווייל א צרור איז אבער די עובדא וואס מ׳האט מתיר געווען משום כבוד הבריות, וואס איז נישט קיין כלי, זאל ער ענדערש ניצן עפעס וואס איז א כלי.
עשבים רכים ועשבים קשים
הואיל והפליג על צרור ועשבים, און ער וויל יעצט וויסן וועלכע צו ניצן, אימתי עשבים רכים איז דאך ווייכע עשבים איז אויך מותר פאר א בהמה, ס׳איז א מאכל בהמה, זאל ער ענדערש מקנח זיין בהם, ווייל אויך פאר די סיבה לכתחילה נישט צו ניצן שטיינער ווי מלבן, אבער אויב ס׳איז הארטע עשבים איז אויך דא א סכנה, זעט אויס, איז מקנח בצרור. אויך א סכנה? אדער דעמאלטס הייסט עס נישט קיין מאכל בהמה?
נאכאמאל, די צרור, ער האט עשבים, עשבים לחים איז עפעס גרינגער, פארוואס? ניין, ס׳איז נאכאמאל סכנה, ער זאל נישט נוצן די הארטע, ווייל ס׳איז דא א סכנה אזויווי די חרס, אדער דעמאלטס איז עס נישט קיין כלי, ס׳איז נישט ראוי למאכל בהמה. לכאורה דארף עס אויך זיין א סכנה.
דא איז דא אן איסור, די גמרא שטייט אז מ׳טאר נישט ניצן טרוקענע זאכן זיך צו מקנח זיין, ווייל ס׳קען צורייסן די שיני בקרקשתא, עפעס צורייסן, יא.
דיגרעסיע: טישוס און דבר שהאור שולטת בו
יא, ווייטער. שיורי מחצה לא שבלי, ס׳איז אן איסור מפני סכנה, כאילו די גאנצע זאך איז פשוט אן איסור מפני סכנה. שיורי מחצה, אז אונז פירן זיך נישט צו מקפיד זיין אויף צו נישט מקנח זיין, די גמרא שטייט “דבר שהאור שולטת בו”, א זאך וואס קען פארברענט ווערן, ס׳הייסט ס׳איז טרוקן, טאר מען נישט מקנח זיין, און אונז ניצן יא טישוס. על פי הלכה טאר מען נישט ניצן די שעות מקרא דערין, אבער די מנהג איז עניוועיס צו ניצן. ממילא אויב אזוי דארף מען פרעגן צו די הלכה צו מ׳קען שוין ווייטער ניצן די עשבים און נישט די צרור, אבער אקעי, נישט להיין.
שיורי מחצלת שבלו
יא, שיורי מחצה לא שבלי. פון א מחצלת, א שטיקל פון א גענייטע זאך. יעצט לעבט מען סתם פון אזוי ווי צעבראכענע כלים, וועלכע נאך דינען פון כלים.
שיורי מחצלת שבלו, א מחצלת איז עפעס וואס מ׳מעג מטלטל זיין, אבער ווען ס׳איז שוין געווארן בלו, ס׳איז שוין געווארן, די מחצלת איז שוין געווארן צוגאנגען, קען מען אבער נוצן די שטיקלעך דערפון, הראויים לכלי שמלאכתו להיתר.
הלכות שבת פרק כ״ו: פרטים בדיני טלטול – שיורי כלים, סולם, קנה, ודלת
שיורי מחצלות ושיורי בגדים
Speaker 1: אבער אקעי, דו ביסט גערעכט.
יא, שיורי מחצלות שבלי. שריים פון מחצלות, א שטיקל פון א גענייטע זאך. יעצט לעבט מען אין א כלים, לעבט מען סתם פון אזויווי צעבראכענע כלים, וועלכע נאך דינים פון כלים. שיורי מחצלות שבלי, א מחצלת איז עפעס וואס מען מעג מטלטל זיין, אבער ווען ס׳איז שוין געווארן בלו, ס׳איז שוין געווארן, די מחצלת איז שוין געווארן צוגאנגען, קען מען אבער נוצן די שטיקלעך דערפון. אריינגעקומען א קלישע מלאכת היתר, די שטיקלעך דערפון איז שוין נישט קיין מחצלת, ווייל האט איינער געטראכט אז ס׳ווערט נוצן מאכן מיט גופא, ניין, ס׳איז א קלישע מלאכת היתר. נאר שריא לכסות בו את המטונף, מען נוצט עס צוצודעקן זאכן. דאס איז שיורי מחצלות.
אבל שיורי בגדים שאין בהם שלש על שלש, קליינע שטיקלעך בגדים וואס איז נישט שלש על שלש, אסור לטלטלן, אסור לטלטלן ווייל ס׳האט נישט קיין שום שימוש, מען נוצט עס נישט, שאין ראויין לא לעניים ולא לעשירים. דאס איז די לשון מיין איך וואס מען זאגט לגבי א בגד וואס איז קלענער פון שלש על שלש איז נישט מקבל טומאה, ווייל ס׳איז נישט ראוי נישט לעניים און נישט לעשירים, יעדער ווארפט עס אוועק.
אויב ס׳איז דא זאכן וואס נאר די עושר ווארפט אוועק, עפעס וואס נאר די עושר ווארפט אוועק, אפילו ביי די עושר איז נישט קיין כלי, אבער ביי נארמאלע מענטשן איז יא א כלי, אבער עפעס וואס יעדער ווארפט אוועק, ווייל ס׳איז פחות משלש על שלש און נישט קיין כלי חשוב, האט נישט קיין דין תורת כלי, איז אסור לטלטלן.
Speaker 2: איז דא אפשר א לעוועל וואס איז ראוי לעשירים און נישט לעניים, וואס דעמאלטס איז אפשר דא א חילוק, אבער יעצט רעדט מען אז ס׳האלט נישט קיין דריי אצבעות, וואס דעמאלטס איז עס…
Speaker 1: יא, שלש שטייט שוין דריי אצבעות, נישט דריי טפחים. יא, דעמאלטס קען מען עס נישט נוצן, ס׳איז נישט מקבל טומאה ווייל ס׳איז אזוי קליין, ס׳איז אזוי ווייניג חשוב.
Speaker 2: יא, אבער דא רעדט מען פון טלטול, נישט פון טומאה, ביי דיר איז דאס די זעלבע זאך.
Speaker 1: ניין, די לשון “שאין ראויין” איז אפשר…
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז דאך דא אין הלכות טלטול אזא חילוק.
Speaker 1: שוין, נו מילא, דאס איז די ווארט.
שברי תנור
שברי תנור, צעבראכענע שטיקלעך פון א תנור, מותר לטלטלן, ווייל א תנור הייסט א כלי. ס׳איז אינטערעסאנט, א תנור, אזויווי די גמרא זאגט, א תנור איז דאך מחובר לקרקע, אבער א תנור קוקט מען אפשר אן ווי א כלי. ווייל אין כל הכלים נישט מלאכתן להיתר, צוברעכן די כלים, די שטיקלעך דערפון איז נאך אלץ ראוי. נישט אזויווי איך דענק נישט וואס איז אסור, וואס איז אפילו די שריים אויך נישט אסור. אקעי.
Speaker 2: וועלכע סארט זאכן, אויב ס׳איז אראפגעפאלן א שטיקל איז עס אסור צו ניצן?
Speaker 1: עפעס וואס איז געווען א כלי, און אויף שבת האט זיך עס צובראכן, דארף זיין הועדה לציצין אריגינעל פאר שבת.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: קירה איז שוין נישט מיט די אייכעס מיוחדת. און מ׳רעדט וועגן א תנור, נישט וועגן א קירה. איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א חילוק צווישן תנור און קירה. אבער א אויוון וואס איינע פון די פיסלעך – ס׳שטייט אויף פיסלעך – איינע פון די פיסלעך האט זיך צובראכן, אסור לטלטל. מ׳טאר עס נישט מטלטל זיין פאר אן אנדערע סיבה. ס׳האט נישט קיין כלי שמלאכתו לאיסור. ס׳איז דא א איסור שמא יתקע, אפשר וועט ער שנעל פיקסן די פיסל און עס קאנעקטן, און ס׳וועט זיין איינע פון בונה.
סולם של עליה ושל שובך
יעצט קומט די דין פון א לייטער. נאך ענינים פון טלטול. ס׳איז דא אסאך כלים, אסאך זאכן וואס ווענדט זיך אויב ס׳האט א כלי אדער נישט קיין כלי.
אקעי, ס׳דארף אריינגיין. פארשטיין. אלע הלכות ביז דערווייל אין די פרק איז הלכות וואס הייסט א כלי, אדער ס׳איז דא קביעות׳דיגע, למשל ווי די אבני של בית הכסא, וואס מ׳מעג עניוועיס. אבער אלץ הלכות מה נקרא כלי ומה נקרא לא כלי. ס׳איז בעסיקלי די הלכות כלים, וואס איז די הלכות טלטול מוקצה פון שבת, דארף מען זיך משתדל זיין.
סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי. א לייטער וואס איז געמאכט געווארן ארויפצוגיין אויף א הויכע שטאק, איז שבת גייט מען נישט ארויף. ער זאגט ס׳איז געמאכט געווארן ארויפצוגיין אויף די דאך צו טריקענען פרוכט, אזעלכע סארט זאכן, אדער פיקסן עפעס. אסור לטלטלו, ווייל ס׳איז נישט קיין תורת כלי. ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳רוקט נישט ארום שבת. מ׳רוקט עס א גאנצע וואך אויך נישט. ס׳ליגט אויף איין פלאץ. ס׳איז אזא סארט זאך וואס אפשר יעצט גראדע איז עס נישט קאנעקטעד און מ׳קען עס רוקן אן קיין סותר, אבער ס׳איז אזא סארט זאך…
Speaker 2: יא, יא, דו ביסט גערעכט.
Speaker 1: ס׳איז אזא זאך וואס ליגט סטאק. סאו בעצם איז עס נישט קיין בנין, אבער ס׳איז ווי א מחובר לקרקע, אזא סארט זאך. ס׳איז געמאכט צו זיין, נישט געמאכט צו רוקן. ס׳איז געמאכט צו ליגן אויף איין פלאץ, און מיט דעם גייט מען אויפ׳ן דאך.
אבער של שובך איז געמאכט ארומצורוקן פון איין שובך. שובך׳ן זענען קליינע פלעצער ווי מ׳מאכט פאר פייגלעך, פייגל הייזקעלעך. און דאס איז געמאכט ארומצורוקן די לייטער, גיין פון איין שובך צו די אנדערע, און מיט די לייטער מעג מען עס צוריקן. אבל לא יעלה כן משובך לשובך, שבת איז מען נישט ביזי מיט קיין שובכים, ער טאר נישט גיין מיט די לייטער צו טשעקן די שובכים. אפילו לאמיר זאגן ער וויל טון א דבר המותר, ער וויל געבן צו עסן פאר די פייגלעך, שמא יזדמנו לו גוזלות, וואס זאל ער דאס אויך נישט טון, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד. אויב ער וועט דאס טון באופן חול, האבן מיר מורא אז ער וועט זיין ביזי מיט די פייגלעך, ער וועט קומען צו ציידה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בדרך הטיה ולא בהלוך”?
Speaker 1: ער זאגט אז מען מעג עס מאכן גיין לשובך לשובך, אבער נאר בדרך הטיה, נישט בהלוך. דאס מיינט אז מטלטל איז עס מותר, אבער עס לייגן אויף די שובך און קער נעמען פון די שובכים אזויווי ער טוט אין די וואכן, דאס טאר ער נישט, ווייל ער וועט קומען צו ציידה.
Speaker 2: ס׳ליגט יעצט ביי איין שובך, איך מעג עס מטה זיין צו אן אנדערע שובך, אבער נישט אויפהייבן און רוקן? אדער איך מעג עס נאר נעמען צו אן אנדערע פלאץ, נישט צו א שובך בכלל?
Speaker 1: מיר וואלט עפעס אויסגעזען פון די לשון אז מען מעג טון עפעס ביי די שובך, מען דארף עס נאר טון מיט א שינוי.
Speaker 2: ניין, איך מיין אז אינמיטן די וואך איז דא א סדר, ער גייט מיט די לייטער פון איין שובך צום צווייטן און ער טוט זיין זאך. שבת נעמט מען נישט קיין קער פון די שובכים, אז מען גייט ארום און מען טשעקט יעדע שובך, ווייל דעמאלטס יבוא לצוד. ער זאגט אבער אז ס׳איז דא אן עצה, מ׳מעג, נאר ער וועט עס טון מיט א שינוי, ער איז מטה. מטה להטותה ולא יוליכה, איך ווייס נישט וואס ער מיינט, ער שטיפט עס און… איך ווייס נישט, איך מיין אזוי וואלט איך געטראכט, אבער אפשר בין איך ראנג. ס׳שטייט נישט אזוי.
Speaker 1: ער טייטשט עפעס אז מען מעג עס רוקן צו אן אנדערע פלאץ, אבער נישט צו אן אנדערע שובך. א קיצור, ס׳איז א נייע איסור אז מען דרייט זיך נישט ביי שובכים. יא.
קנה שמוסקין בו הזיתים
ווייטער, קנה שמוסקין בו הזיתים. א קנה האבן מיר שוין געהאט אפאר מאל דעם קנה. קנה איז א שטרוי. מען נוצט עס ביים אראפנעמען די זיתים. דו זעסט ווי מ׳לייגט עס ארויף אויף די זיתים און מ׳שלעפט אראפ די זיתים, אדער עפעס אזוי. אם יש עליו תורת כלי, אויב האט עס א תורת כלי, ס׳שטייט אז אויב איז עס א קנה וואס מ׳נוצט שוין פאר דעם, איז ער ראוי ככלי שמלאכתו לאיסור, און מ׳קען עס נאר ניצן לצורך גופו ומקומו, ווייל מ׳טוט דאך נישט אראפנעמען זיתים שבת. דאס איז דער דין. מ׳מעג עס נוצן לצורך גופו ומקומו.
ס׳שטייט אז א קנה וואס מ׳נוצט נישט פאר זיתים, איז מותר צו מאכן מיט איר גופו. מ׳נוצט עס פאר גארנישט, ס׳איז נישט קיין כלי, ס׳איז סתם א שטיקל האלץ. אויב מ׳נוצט עס פאר זיתים, ווערט עס א כלי. דער רמב״ם איז נישט מסביר וואס דאס ווערט תורת כלי. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך. ער זאגט עס איבער ווי “אם יש עליו”, אדער מ׳האט עס שוין גענוצט אמאל, אדער… מ׳דארף וויסן, אויב מ׳האט עס גענוצט, אז ס׳דארף שוין גענוג האבן בתמיכה, ס׳דארף קענען טון א מעשה אין דעם. ער זאגט נישט. אבער דער נעקסטער זאגט ער יא מער.
קנה שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו
“קנה שהתקינו בעל הבית” – א קנה איז… יא, די זעלבע זאך. קנה, יא, קנה, נאך א קנה. די שטרוי וואס מ׳קען נוצן אזוי ווי א שלאס, אריינצולייגן אין דעם ריגל. “שהתקינו בעל הבית ליסב פתח מנעול בו”, אריינצושטעקן אין דעם ריגל צוצומאכן די טיר, “אם יש עליו תורת כלי או לאו” – אויב האט עס אויף זיך א תורת כלי. פשט, דאס האט דער בעל הבית האט עס ארויפגעלייגט ליסב פתח מנעול בו, מאכט עס נאך נישט פאר א תורת כלי. אויב נישט, וואלט מען נישט געטארט עס… ער זאגט אבער נישט וואס. “הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור”. ער דארף עס אנגרייטן, איך ווייס נישט, ער דארף עס מאכן שיין, אדער פעינטן, עפעס דארף ער טון.
דיסקוסיע: פותח ונועל בו – טלטול אדער שימוש?
Speaker 2: פשט, צו שפארן גייט מען ווייל מ׳מעג, אפילו ווען ס׳איז אסור בטלטול גייט מען מעגן צו שפארן. ווייל ס׳איז דאך געלערנט אויך ביי א טיר, אז א טיר טאר מען נישט מטלטל זיין, ס׳מיינט אז מ׳טאר נישט צומאכן די טיר.
Speaker 1: יא, ווען ס׳איז נאך אין די טיר. אבער א קנה שהתקינו מיינט לכאורה אז ס׳איז נישט געטון עפעס. ס׳ליגט דארט.
Speaker 2: ס׳ליגט דארט, זייער גוט. סאו אויב מ׳טאר נישט מטלטל זיין, טאר מען נישט טארן. איך ווייס נישט אויב דאס הייסט מטלטל זיין. מטלטל זיין מיינט לכאורה אז מ׳טאר נישט ארומרירן, אבער אזוי עפענען א טיר אדער… א פענסטער איז אסור בטלטול, מ׳מעג אבער אויפמאכן די פענסטער שבת. א פענסטער איז אסור בטלטול ווען ס׳פאלט אראפ.
Speaker 1: רייט, פשט. אבער אויף די ציר, דאס הייסט נישט געטראגן, ווען מ׳מאכט אויף די ציר, אויף די פלאץ איז צוליב… אבער איך מיין אז ס׳ליגט דארט נעבן די טיר, נישט אז ס׳ליגט אין די טיר.
Speaker 2: אבער רבי, דאס איז א שאלה פון די מציאות.
וואס מיינט “תורת כלי”?
Speaker 1: אבער די תפארת ישראל איז דאך, דער רמב״ם איז נישט מסביר וואס טייטש “אם יש עליו תורת כלי”. איך מוז דיר פרעגן א סעקונדע. דער פוינט איז, די מגיד משנה, עס איז דא א מחלוקת וואס טייטש תורת כלי. די מגיד משנה אין די פריערדיגע פרק וועגן דעם מצחן, צו מ׳דארף קוקן דארט. ס׳קען זיין אז די תוספות זאגן אז ס׳מיינט אז ס׳דארף זיין ראוי פאר אן אנדערע שימוש, מ׳דארף עס קענען נוצן. אזוי מיין איך ברענגט די מגיד משנה אין די פריערדיגע פרק. מ׳דארף קענען טון מיט דעם עפעס אנדערש. אזוי ברענגט די מגיד משנה דארט. אנדערע זאגן אז מ׳דארף קענען טון עפעס א מעשה, מ׳דארף עפעס מאכן עפעס א קראץ אין דעם קנה, דאס מיינט, ווען מ׳נוצט עס פאר א שלאס מאכט עס נאך נישט פאר א כלי. דאס איז זיכער אז ס׳איז נישט גענוג, ווייל דאס טייטש “אין ביטול תורת כלי”. די גמרא איז אויך קלאר אז ס׳איז דא אפשר א שיטה וואס זאגט אז ס׳איז גענוג, אבער ניין.
אבער איך בין גערעכט אז די שאלה איז נישט צו מ׳מעג זיין פותח ונועל בו, נאר צו מ׳מעג עס נוצן פאר כלי שמלאכתו לאיסור פאר אנדערע זאכן. ווייל פותח ונועל בו וואלט לכאורה געווען אזויווי לצורך גופו ומקומו וואס מ׳מעג סתם אזוי.
Speaker 2: אה, דאס איז וואס דו האסט געוואלט מיקסן. ווייל אויב ס׳איז גופו וואלט מען גארנישט געטארט טון. אויף די טיר, דאס הייסט נישט מיטטלטל זיין, אזוי מיין איך. אזויווי איך זאג דיר, א טיר וואס איז געווען…
Speaker 1: אקעי, דאס איז אין ריאליטי. ס׳איז נישט קלאר וואס ער מיינט בכלל מיט “שכינה ליתא פותח ונועל בו”. אפשר מיינט ער אז ס׳איז מיט די בריטשעטשע אויך א טיר, אדער אזויווי דו האסט געזאגט, מיט די פארמאכטע.
Speaker 2: ניין, פותח ונועל בו איז דא צוויי… דו לייגסט אריין במקום פון א שלאס.
Speaker 1: וואס מיינסטו א מקום פון א שלאס? אזויווי א ריגל?
Speaker 2: א ריגל. א הוק איז נישט גענוג שטארק. דו קענסט אריינלייגן עניטינג.
Speaker 1: ניין, ס׳האלט צוזאם די צוויי, דו קענסט לייגן א שטריק, ס׳האלט צוזאם די צוויי. אין די לאך וואו דו קענסט אריינלייגן א שלאס, לייגסטו אריין די הוק. אפשר איז אמאל געווען אזא זאך. דאס אליין האט נאך נישט געמאכט די זאך פאר א כלי. אפילו מ׳נוצט עס פאר עפעס, דארף מען נאך האבן עפעס מער אז ס׳זאל ווערן א כלי.
לא ברור לי וואס ס׳טייטש. איך זע אז נישט יעדער איינער איז קלאר וואס ער מיינט.
דלת שיש לה ציר / שאין לה ציר
אקעי. דלת שיש לה ציר. א טיר וואס האט א ציר, וואס האט א… ס׳האט א ציר. א הינדזש. אבער נישט א היינטיגע הינדזש, ער זאגט נאר אזא שטעקן וואס שטעקט זיך אראפ, אזוי מיין איך. אפילו שאין לה עתה ציר, אפילו אויב יעצט האט עס נישט קיין ציר, אבער די דלת האלט זיך נאך דארטן, שכינה ליתא במקום מוקצה. שכינה ליתא במקום איז מוקצה.
Speaker 2: ניין, שכינה ליתא במקום מוקצה. אז די טיר… אה, מ׳האט עס געלייגט ביי א מקום מוקצה? מ׳האט עס געלייגט ביי די… ביי די טירן, א טיר.
Speaker 1: סאו, די דלת איז פאר א פלאץ וואס איז נישט קיין פלאץ צו נוצן, אזוי מיין איך. מקום מוקצה הייסט נישט קיין פלאץ וואס מ׳נוצט כסדר, דעמאלטס איז עס נישט דא צו נוצן. דאס ווארט מוקצה דא מיינט נישט מוקצה מחמת איסור טלטול. א מקום וואס איז מוקצה מדעתך, וואס דו נוצסט נישט. נאר אויף די היינטיגע שפראך, אפשר אין די פסקי תשובות, אין די רמ״א, קיינמאל נישט. ניין. מוקצה האט מען אלעמאל אוועקגעלייגט.
הרי הקצה אותן מלטלטלן געווען פריער, ער האט זיי מקצה געווען, און ממילא איז עס אסור. מוקצה איז א זאך פאר מענטשן, נישט א זאך וואס די תורה טוט.
דלת שאין לה ציר, ואף על פי שאינה עומדת לציר, יעצט האט עס נישט קיין ציר. שכינה ליסטים במקום מוקצה, האט ער עס געלייגט נישט ביי א פלאץ וואו מ׳גייט, נאר ערגעץ ווי אין די, איך ווייס, אין די חצר האט ער א פלאץ.
דלת, נגר, ומנורה של חוליות — סימנים המורים על תורת כלי
דלת שהיה לה ציר — טיר, חרקים, ומחצלאות
Speaker 1:
ניין, מוקצה מיינט אלעמאל אוועקגעלייגט. הרי הקצה אותן מלטלטלן געווען פריער, ער האט זיי מוקצה געווען, און ממילא זענען זיי אסור. מוקצה איז א זאך וואס א מענטש טוט, נישט א זאך וואס די תורה טוט.
דלת שהיה לה ציר, ואף על פי שאין לה ציר, יעצט האט עס נישט קיין ציר. שהניחה לשם במקום מוקצה, מ׳האט עס געלייגט נישט ביי א טיר, ביי א פלאץ וואו מ׳גייט, נאר ערגעץ וואו אין די, איך ווייס נישט, אין די חצרות, אין א פלאץ וואו ס׳שטייט די סחורה. הרי היא כרעש שאין עליה איסור כלל, און יעצט האט עס נישט קיין ציר. סאו יעצט, וויאזוי נוצט מען עס יעצט? יעצט איז עס א טיר וואס מ׳הייבט אויף און מ׳לייגט עס דארט וואו מ׳דארף צושטאפן אן אפענע… מ׳נוצט עס יעצט צו צושטאפן א פלאץ פון א טיר. יא? א טיר, יא, די טיר וואס איז געווארן דיסקאנעקטעד, און יעצט הייבט מען עס אויף און מ׳לייגט עס ביי די ליידיגע לאך פון די טיר.
אקעי. איז אזוי, וכן, ער גייט שוין זאגן וואס איז די הלכה. ביז יעצט האט ער פארציילט די מעשה. וכן חרקים שסותמין בהם הפרצה, שטיקלעך האלץ וואס… קוצים, מ׳ווייסט אז ער האט שטעכעדיגע שטיקלעך האלץ, און ס׳איז דא א פרצה אין, לאמיר זאגן, אין די געיט פון זיין גארטן, לייגט ער דארטן שטעכעדיגע שטיקלעך אלס א טיר, אלס א פענסטער, אלס א טיר צוצומאכן די פרצה, אז מ׳זאל נישט קענען אריינגיין דארטן. וכן מחצלת הנגררת, א מחצלת וואס מ׳שלעפט אויף די ערד כדי צוצושפארן אן אפענע פלאץ, צוצושפארן א פענסטער אדער וואס.
איז אזוי, די אלע זאכן, בזמן שהן קשורות ותלויות בכותל, ווען ס׳איז צוגעבינדן און ס׳הענגט אויף די וואנט, סותמין בהן, מ׳מעג צושטאפן, ווייל מיט דעם וואס ס׳איז צוגעבינדן צו די… לעבן די טיר אדער לעבן די אפענע פענסטער, ס׳איז צוגעבינדן, איז געמאכט אז די צוגעבינדן ווייזט אז דאס איז א טיר וואס מ׳נוצט. ואם לאו, אויב ס׳איז נישט צוגעבינדן, נאר סתם דו גייסט יעצט שלעפן א גרויסע שטיק האלץ צו מאכן א טיר, אין סותמין בהן, מ׳טאר נישט צושטאפן מיט דעם. דאס איז אלעס ווען ס׳ליגט אויף די פלאר. אויב וואו מור געווען מיט די ארץ, אויב ס׳ליגט אויפגעהאנגען געווארן מיט די ארץ איז יא סימן, איז יא זייער קלאר אז דאס איז געמאכט געווארן און ס׳ליגט דא צו פארשטאפן די פענסטער אדער די טיר, איז אין אלע אופנים מעג מען יא עס נוצן צוצושפארן די טיר.
אקעי.
Speaker 2:
שטימט?
Speaker 1:
יא.
דיון: וואס איז דער ענין פון מקום מוקצה דווקא?
Speaker 2:
וואס איז די ענין פון מקום מוקצה דווקא? ס׳טייטש ווען ס׳וואלט נישט געווען ליגט עס אין א מקום מוקצה וואלט עס געווען מותר ווייל מ׳נוצט עס פאר א מקום וואס איז נישט מוקצה?
Speaker 1:
אזוי זעט אויס, יא.
אקעי, אינטערעסאנט. ווייטער, דלת, די גאנצע פראבלעם איז אז נישט די טיר איז מוקצה, ווייל דו האסט נארמאל א טיר, דארט גייסטו אריין און ארויס, קענסטו זאגן אז די טיר איז מוקצה ווייל ס׳איז נישט צוגעבינדן? ס׳איז דאך געמאכט פאר דעם.
דלת שהיא לוח אחד — א טיר פון איין ברעט
Speaker 1:
דלת שהיא לוח אחד, א דלת וואס איז נישט צוזאמגעשטעלט פון אסאך שטיקלעך האלץ צוזאמגענאגלט, נאר ס׳איז א לוח אחד, א גרויסע שטיק האלץ, ששומטה ונועלה בו, מ׳נעמט עס אוועק פון די ליידיגע פלאץ פון די חלל הפתח און מ׳לייגט עס צוריק צו די חלל הפתח.
אזוי, אם לא היה לו למטה כן כמו אסקופה, אויב האט עס נישט אונטן עפעס אן עקסטרע שטיק האלץ וואס אויף דעם ליגט עס אז די טיר זאל ליגן באקוועם, כמו אסקופה, אזויווי אן אסקופה איז די שוועל פון די טיר, די זאך וואס ליגט אונטן פון די טיר וואו מ׳וואקט ארויף, שהמחזיק עליו שיקלו מלינעול אינו נועלין בו. איך מיין אונטן, אז די טיר זאל זיך האלטן שטייענדיג האט עס פון אונטן אזויווי א סטענד, אז ווען מ׳לייגט עס אריבער זאל עס נישט אראפפאלן. ס׳איז פון אונטן איז עס דיק און נאכדעם איז עס א שמאלערע, און דאס ווייזט, דעי שטיקל ווייזט אז ס׳איז א דלת, נישט א דלת, דאס מאכט עס פאר א כלי וואס מ׳נוצט פאר צוצושפארן טירן.
דיון: וואו ליגט די אסקופה?
Speaker 2:
סאו די אסקופה איז אויף די דלת אדער אויף די טיר, אויף די פתח?
Speaker 1:
ניין, כן כמו אסקופה. ער האט אונטן, די טיר איז א שטיק האלץ, אבער אונטן האט עס א ברייטערע אז ס׳זאל ליגן גוט.
Speaker 2:
איך פארשטיי וואס דו מיינסט, איך פרעג דיר, דאס ליגט אויף די טיר, אויף די ברעט?
Speaker 1:
אונטן פון די טיר איז דא א ברייטערע ברעט. ס׳איז א שמאלע ברעט און אונטן איז דא א ברייטערע ברעט. זאלן האלטן זיך שטארק. אויב האט עס נישט אזא זאך איז אין האלבן בוי. אויב האט עס אזא זאך קען מען, מעג מען, ווייל דאס ווייזט אז ס׳איז א כלי. אבער אויב האט עס נישט די זאך איז עס נישט קיין כלי און אין האלבן בוי.
נגר שיש בראשו גלוסטרא — א שפאר-שטעקן מיט א קנויפ
Speaker 1:
וכן נגר שיש בראשו גלוסטרא, נגר איז א שטיק אייזן, לאמיר זאגן א שטיק מעטאל וואס מ׳וויל נוצן צו מאכן אן אנשטאט א שלאס, אזויווי א שלאס איז א שטיקל אייזן וואס מאכט אז די צוויי שטיקלעך פון די טיר און פון די וואנט זאלן זיך האלטן, יא, מ׳זאל נישט קענען עפענען, אזא סארט זאך. איז אויב האט עס בראשו גלוסטרא, אז אויבן האט עס א גראבערע שטיקל, מיר האבן נישט א פיקטשער דא, אבער אויבן, גלוסטרא מיינט פשוט אויבן איז עס דיק, אויבן איז דא א קאדור, וואס דאס מאכט אז ס׳זאל נישט ארויספאלן, אזויוו א… בקיצור, דו דארפסט קענען מסביר זיין, יא, איז אזוי, אזא שטיקל האלץ נוצט מען צו פארשפארן די טיר, וואס דאס איז ימחה על שלשה כלי מוכן לעולה, והיינו קורין גשאר גויס, נישט סתם א שטיקל האלץ, לאמיר זאגן ער נעמט א שטיקל האלץ און ער לייגט עס אריין צו פארשפארן די טיר. אויב העכער די האלץ האט עס אזא גראבע שטיקל, ווייל דו ווייסט אז ס׳איז נישט סתם א שטיקל האלץ, נאר ס׳איז געמאכט באקוועם אז מ׳זאל קענען צושפארן די טיר, איז אין האלבן בוי בשבת. אבער אויב האט עס נישט די גלוסטרא, הייסט עס סתם ווי דו נעמסט א שטיקל האלץ, און דאס טאר מען נישט טון, ווייל ס׳איז נישט געמאכט פאר א כלי, ווייל ס׳איז געווען מוקצה מחמת גופו.
דיון: א פראקטישע מעשה מיט א נגר
Speaker 2:
סאו איך האב אזא שטיקל ביי מיין בעק טיר, ביי די ברייטע טיר, ווייסט וואס ס׳מיינט? אזא שטיקל האלץ וואס מ׳לייגט, מ׳שטעקט אריין, אזוי קען מען עס נישט עפענען, יא, ס׳איז ווי א שלאס. מ׳דארף עפעס טון מיט דעם יום טוב.
Speaker 1:
זאלסטו זען, קוק, איך גיי דיר זאגן די עצה. וואס טוט זיך מיט א נגר שאין בראשו גלוסטרא, און וויאזוי קען מען עס נוצן? אם היה קשור ותלוי בדלת, אויב ס׳איז צוגעבינדן און ס׳הענגט ביי די טיר, איז ווייטער ווייסט אז דאס איז געמאכט פאר די טיר, און אין האלבן בוי מעג מען צושפארן. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט די לשון, ער זאגט נישט דא די ווארט כלי, ער זאגט אז אפילו ס׳ווערט נישט קיין כלי איז אין האלבן בוי, ווייל וואס ס׳הענגט. וואס איז די ווארט? וואס איז מיועד פאר די זאך? ס׳טייטשט אבער אוועקנעמען פון דארטן און נוצן פאר אנדערע זאכן. ס׳איז נישט געווארן יעצט א כלי אז ס׳הייסט שוין א כלי, ס׳האט נישט באקומען תורת כלי. זאכן וואס האבן א תורת כלי מעג מען נוצן אויך פאר אנדערע זאכן. ער זאגט נאר אין האלבן בוי, מעג מען עס נוצן דא אויף די טיר.
וכן אם היה דקר ואגודו עמו. לאמיר זאגן ס׳איז צוגעבינדן, אבער ווען מ׳בינדט עס צו קומט עס מיט.
Speaker 2:
אהא.
Speaker 1:
דעמאלטס מעג מען עס נוצן. אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמבוי קורה, סו, דער איגוד, ווען מ׳לייגט אריין דעם קורה גיט מען עס א בינד צו מיט עפעס אן איגוד. אויב דער איגוד איז ביי די דלת, אבער דער נגר קומט ארויס אינגאנצן, מניחו בזויות וחוזר ונועלו בו בשעה שירצה, הרי זה אסור לנעול בו, שאין עליו תורת כלי, והרי הוא אגד, והרי הוא כעפר הארץ. ווען ס׳האט מיט זיך די איה, די שטריק וואס ס׳קאנעקט עס מיט די טיר, און ס׳ווייזט אז ס׳איז א חלק פון די טיר, דעמאלטס מעג מען עס נעמען. אבער אויב ס׳האט נישט די שטיקל, טאר מען נישט.
דיון: וויאזוי טרעפט מען א היתר היינט?
Speaker 2:
אינטערעסאנט. מ׳דארף טרעפן עפעס אן אנדערע היתר. אפשר אויב מ׳פענט עס. איך מיין, וואס איז די קליסטרא? ס׳איז א זאך וואס איז ניכר, רייט? דאס איז די עיקר. ס׳איז נישט א זאך וואס איז פאנקשענעל דוקא. ס׳שטייט גאנץ ספעציפיק וועלכע מין ניכר. ס׳שטייט נישט סתם ניכר. ס׳איז געווען א מנהג, ווי דער רמב״ם ברענגט, צו מאכן א קליסטרא אויף א זאך וואס איז געמאכט פאר דעם, אדער צוגעבינדן. דאס איז אלעס תלוי אין מנהג, ניין?
Speaker 1:
ס׳שטייט דאך אזוי, ס׳איז אלעס זייער ספעציפיק, אבער זייער ספעציפיק וויטאין א קאנטעקסט. ס׳איז דא דריי סארט נגרים וואס מ׳נוצט פארשפארן טירן. די מעג מען, די מעג מען נישט. אבער דו זאגסט אז איינער וויל נעמען די זאך און עס נוצן פאר עץ, ס׳איז נישט קיין נגר און ס׳איז נישט קיין קליסטרא. דארפסטו טרעפן אין די היינטיגע לענגווידזש.
אבער יא, מ׳פארשפארט א טיר מיט א שטיק האלץ. אבער סתם ארויסנעמען א שטיקל האלץ וואס דו האסט יעצט געטראפן טאר מען זיכער נישט. אויב ס׳איז מיוחד פאר דעם, דארפסטו וויסן צו ס׳שטימט. ס׳הייסט אזוי ווי קבוע ותלוי. ס׳שטייט דאך קשור ותלוי. ס׳איז נישט גענוג. ס׳דארף זיין עפעס קנויעמדיג. אדער ס׳איז א קליסטרא. אויב ס׳איז א קליסטרא, איז עס מוכר. ס׳איז, מ׳זעט אז ס׳איז פונקט, לאמיר זאגן, ס׳איז פונקט געשניטן, פונקטליכע סייז פאר מיין טיר. דו קענסט זאגן אז היינטיגע צייטן, וואס ס׳וואלגערט זיך נישט קיין העלצער, סתם אזוי, ס׳ליגט דארט א האלץ גלייך לעבן דעם, און די גאנצע מציאות איז ווען איבעראל וואלגערן זיך שטיקלעך חרס און שטיקלעך האלץ. אז א מענטש האט נישט סתם אזא שטיקל האלט לעבן דערצו, נאר פאר דעם, אפשר דארף מען האבן א מטה. דארף מען וויסן… יא.
אלרייט.
מנורה של חוליות — א מנורה פון צוזאמגעשטעלטע שטיקלעך
Speaker 1:
נאך א זאך. מנורה של חוליות. א מנורה וואס איז צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך. יא, וואס איז די הייליגע מנורה של חוליות וואס איז אויף דעם? אה, ניין, יענץ איז די טנא של החנווני. יא, מ׳דארף האבן אזא סארט זאך, עפעס וואס איז צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך. חוליות איז די חוליות שבשדרה. יא, די שדרה האט מען אויך צוזאמגעשטעלט מיט די טריק פון שטיקלעך, פון עקסטערע ביינער וואס דער אייבערשטער האט צוזאמגעשטעלט מיט איין לאנגע שדרה. יא.
איז בין גדולה בין קטנה, אין מטלטלין אותה. פארוואס? שמא יחזירנה בשבת. ס׳איז דאך צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך, און צוזאמשטעלן די שטיקלעך בשבת איז א בונה, בונה דאורייתא אדער בונה דרבנן? יא, יא, מיר האבן געלערנט וועגן דעם. ס׳הייסט בונה. איז טאר מען עס נישט נוצן אפילו נישט בונה צו זיין, מ׳טאר עס נישט נוצן, נישט מטלטל זיין פאר אנדערע זאכן. א גמרא זאגט דאך א כלי שמלאכתו לאיסור, אפשר וואלט מען געדארפט נוצן לצורך גופו ומקומו, אבער ס׳איז דא א נייע גזירה, נישט משום רעגולערע הלכות טלטול, נאר אזויווי מיר האבן פריער געלערנט משום בונה, איז דא דא שמא יחזירנה בשבת.
מנורה שנראית כבת חוליות — א מנורה וואס זעט אויס ווי חוליות
Speaker 1:
היו בה חקוקין, אויב די מנורה של חוליות איז דא, וואס די מנורה איז מנורה גדולה, היו בה חקוקין וואס האט קריצן, ונראית כבת חוליות, דאס הייסט ס׳איז נישט באמת צוזאמגעשטעלט פון חוליות, נאר ס׳זעט אויס ווי חוליות, אם גדולה ונטילתה קשה, אסור לטלטלה, ווייל ס׳איז צו גרויס. ס׳הייסט נישט קיין כלי, ווייל ס׳איז עפעס וואס ווען ס׳איז זייער גרויס קען מען עס נישט נוצן פאר א כלי. אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אויף דעם מחמת כובדו אויף די כלי עץ, נוצט מען עס נישט. ואם היא קטנה מזו, אויב ס׳איז קלענער ווי די ניטלת בשתי ידיים, ווייל דעמאלטס נוצט מען עס קיינמאל נישט ווי א כלי, נוצט מען עס נאר אלס ווי א מנורה. אזויווי מיר האבן פריער געלערנט ביי די כלים פון די עץ, מחמת כובדו נוצט מען עס קיינמאל נישט.
דיון: צוויי באזונדערע פראבלעמען
Speaker 2:
דער גאנצער פראבלעם פון די מנורה של חוליות איז דאך שמא יבוא לבנות, רייט?
Speaker 1:
ניין, אבער יעצט זאגט ער א נייע זאך. אפילו ווען ס׳איז נישט דא די חשש פון שמא יבוא לבנות, איז דא א נייע זאך, אז א מנורה וואס איז סיי ס׳איז צוזאמגעשטעלט פון אסאך שטיקלעך און סיי ס׳איז זייער גרויס…
Speaker 2:
ניין, אויב ס׳איז נישט געמאכט פון חוליות, נאר ס׳איז חדשים.
Speaker 1:
פריערדיגע… נאכאמאל. א מנורה של חוליות איז נישט קיין חילוק אויב ס׳איז קליין אדער גרויס, ווייל דו קענסט עס טאקע מיט האלטן. טאמער ס׳איז נישט אמת׳דיג של חוליות, נאר ס׳נראה כאילו זי האט חוליות, ווייל מ׳האט נישט געוואלט… פארוואס נוצט מען נישט קיין גרויסע מנורות? א נייע דאך וואלט מען נישט געדארפט אנקומען צו די גאנצע חוליות פריער. אזא נייע דאך איז א גרויסע מנורה טאר מען נישט נוצן. ניין, ער איז מסביר עפעס אז ווען ס׳איז דא…
הלכות שבת: טלטול כלים ומוקצה – פרטים נוספים
הלכה יא: מנורה של חוליות (המשך)
Speaker 1: ניין, זי איז נישט צוזאמגעשטעלט פון שטיקלעך, אבער זי האט הדקים.
פריערדיגע… נאכאמאל. א מנורה של חוליות איז נישט קיין חילוק אויב זי איז קליין אדער גרויס, ווייל עס קען זיין אז זי איז טאקע מיטאלטן.
טאמער זי איז נישט אמת׳דיג של חוליות, נאר נראית כשל חוליות, א פעיק חוליות כלי, דעמאלטס איז דא א חילוק צווישן גרויס און קליין. פארוואס? מ׳נוצט נישט קיין גרויסע מנורות.
א נייע הלכה דעמאלטס וואלט מען נישט געדארפט אנקומען צו די גאנצע חוליות פריער. ס׳איז א נייע הלכה אז א גרויסע מנורה טאר מען נישט.
Speaker 2: ניין, ער איז מסביר עפעס אז ווען ס׳האט די הדקים, ס׳זעט אויס ווי דער בעל הבית איז חושש, אבער אויב זי איז גרויס, וועט קיינער נישט טראכטן אנדערש, יעדער וועט מיינען אז ס׳איז א מנורה של חוליות. אויב זי איז קליין, פארוואס? איך ווייס נישט.
מ׳דארף וויסן די ריעליטי פון די מנורה. א מנורה של חוליות, זי ליגט אין הויז נישט ווי א כלי נאר ווי… איך ווייס נישט. אקעי.
הלכה יב: מנעל שעל גבי אימום
Speaker 1: מנעל שעל גבי אימום. אן אימום איז א כלי וואס אויף דעם לייגט מען די שיך, מ׳לייגט אויף דעם די לעדער און אויף דעם פארעמט מען אויס די שיך אדער וואס.
שולטלו בשבת — מעג מען ארויסשלעפן די שיך, אראפנעמען די שיך פון די אימום בשבת.
פארוואס זאל מען נישט מעגן? ווייל… מ׳מעג טאקע. פארוואס זאל מען נישט מעגן?
Speaker 2: ער מיינט דא די ערשטע מאל ווען די שיך ווערט יעצט געענדיגט?
Speaker 1: ניין, מ׳רעדט יעצט פון הלכות טלטול לכאורה. מיר האבן שוין געזען אין די הקדמה פון די רמב״ם אין פרק כ״ג אז איינע פון די ריזענס פון איסור טלטול איז אז כלי שמלאכתו לאיסור, ס׳קומט צו טון אן איסור.
ס׳איז נישט אזוי פאני אז מ׳טוט אין די הלכות טלטול אלע מיני זאכן וואס מ׳איז שוין בונה וכדומה, רייט?
Speaker 2: רייט.
דער ביאור: כלי שמלאכתו לאיסור
Speaker 1: ס׳קען זיין אז די ווארט איז אזוי, די אימום איז א כלי שמלאכתו לאיסור, יא, ס׳איז א כלי וואס מ׳נוצט צו מאכן שיך, ס׳איז עפעס וואס מ׳טוט מיט דעם איינע פון די ל״ט מלאכות פון מעבד זיין די עור אדער וואס.
איז ווען ער נעמט אראפ די שיך, רוקט ער אביסל די אימום. אבער הואיל והוא אינו מתכוין, ער טאטשט נישט, ער איז מתעסק בעיקר אין זיין שיך, מעג ער עס שלעפן מיט זיך, מעג ער עס אראפשלעפן אפילו ער האט אויף דעם, ער מאכט מיט דעם עפעס א…
אבער שלעפן מיט זיך איז א צווייטע זאך. ס׳אראפשלעפן, נישט אויפהייבן די אימום און עס שוין זאגן. אויב קען מען עס אראפשלעפן פון די אימום אן מאכן עקסטערע טלטולים אויף די אימום מעג מען.
אבער ער זאגט בכלל אנדערש, ער זאגט אז די אימום הייסט א כלי שמלאכתו לאיסור, און ממילא מעג מען. נישט אז ס׳איז אזוי ווי א מוקצה מחמת גופו אדער מחמת חסרון כיס, נאר ס׳ליגט דארט אייביג, און ממילא מעג מען עס נאר ווייל דו טאטשסט נישט די אימום, דו טאטשסט נאר די שיך.
ער זאגט אז ממילא מעג מען טאטשן די אימום ארויסצונעמען די שיך.
מכבש של בעלי בתים
מכבש — א פרעס של בעלי בתים, א פרעס וואס מענטשן האבן אינדערהיים צו גראד מאכן מלבושים, צו ביגלען מלבושים.
מתירים — מעג מען לוסענען די מכבש כדי ארויסצונעמען. דהיינו, מ׳לייגט ארויף למשל צוויי העלצער, מ׳לייגט איינס אויף די אנדערע, און מ׳לייגט עס צו מיט עפעס, מעג מען עפענען די וואטעווער האלט זיי צוזאם, כדי מ׳זאל קענען ארויסנעמען די כלי.
אבער מ׳טאר נישט טון פארקערט, מ׳טאר נישט אראפלייגן די מכבש, ווייל ס׳איז א תיקון כלי, יא, ס׳איז ביגלען די כלים. מ׳טאר נישט זיין ביזי שבת מאכן בעסער די כלים. האבן נישט קיין דאורייתא, אבער ס׳איז עפעס א דרבנ׳דיגע מתקן זיין כלים.
Speaker 2: אפשר איז ער מתקן די מכבש?
Speaker 1: ניין, מתקן די כלים, אין דעם וואס ער לייגט עס אריין אין די מכבש. ער ביגלט יעצט א כלי, ער גראדט אויס א כלי.
Speaker 2: לויט מיין פריערדיגע לימוד טאר מען אפילו נישט מקפל זיין.
Speaker 1: רייט, סאו אפשר רעדט מען אז ס׳איז נישט דא קיין כלים דערין אפשר?
Speaker 2: אפשר רעדט מען אז ס׳איז נישט דא קיין כלים?
Speaker 1: ניין, ניין, ער זאגט “מתירים”. די היתר איז די מתירים, אז דו מעגסט ארויסנעמען א כלי, אפילו ס׳ליגט, ווייל ס׳איז נישטא אזא זאך אז ס׳איז מוקצה ווייל ס׳ליגט יעצט אין די פרעס.
מכבש של כובס
און דאס איז מדובר אין מכבש של בעלי בתים, א שוואכע מכבש. אבער של כובס — א גרויסע מעידזשער פרעס וואס באלאנגט פאר די וועשערס, הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, ווייל דאס נוצט ער נישט, ער נוצט עס נאר, ער שוינט עס, ער זעט אז ס׳איז א טייערע מאשין, נוצט ער עס נאר פאר דבר האסור, ער נוצט עס נישט פאר עפעס אנדערש, און דעמאלטס טאר מען עס בכלל נישט עפענען, אויך נישט צו באפרייען כלים דערפון.
גיזי צמר
כן גיזי צמר — שטיקלעך צמר, העומד לתלות בהם, להשים מקפיד עליהם — ער איז מקפיד עס צו האלטן פאר ווען ער גייט דארפן עס נוצן פאר א קלייד.
לפיכך, אם יחדן — אויב ער האט עס יא מייחד געווען, אז ער גייט שוין נישט נוצן שפעטער אין זיין ביזנעס, נאר עס איז געאייגנט פאר וואטעווער מ׳נוצט עס יעצט, און טאשמע משמע תורים.
והשולחים עורות
והשולחים עורות — וואס מ׳האט אפגעשונדן, וואס מ׳גייט שפעטער מאכן דערמיט בגדים, יא, עס איז מותר לענגן ימים, אז זיין ברשותו של בעל הבית, ברשותו של אומן, ווען עס איז שוין איינער מקפיד עליהם.
מ׳רעדט דא מסתמא פון קליינע שטיקלעך פון די הויט, נישט די הויט וואס מ׳גייט נוצן. ווייל די הויט איז נישט אזוי סענסיטיוו. איך מיין אז די גזירה איז צוליב דעם וואס עס איז אן איידעלע זאך, וואס מ׳דארף עס היטן. א הויט איז א הויט. העכסטנס וועט מען עס נוצן, מ׳וועט עס קענען עניוועי נוצן נאכדעם צו מאכן דערמיט א… ס׳וועט נישט… לעדער איז מן הסתם א שטארקערע זאך, אזוי מאכט סענס, ניין?
Speaker 2: יא. אקעי.
הלכה יג: גרף של רעי
Speaker 1: אה, גייען מיר יעצט דיסקאווערן די זאך וואס מ׳האט שוין געזען פריער, וואס הייסט גרף של רעי. יא?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: זאגט ער, כל דבר מטונף — א זאך וואס איז מטונף, כגון רעי, וקיא, וצואה, וואטעווער די זאכן מיינען, וכיוצא בהן, איז אזוי.
קיא מיינט אויך צואה, ניין? צואה פון א בהמה איז טריף? איך מיין אפשר צואה פון א בהמה. קיא מיינט אז מ׳ברעכט אויס, צואה איז וואס ס׳קומט ארויס.
איז אזוי, אם הויבך חצר שיש בה — אויב דער מענטש וואס זיצט אין די חצר, און די דבר מטונף שטערט זיי, האבן מיר מתיר געווען להוציא לאשפה או לבית הכסא. ספעציעלע היתר, מ׳מעג עס ארויסטראגן ווי מ׳דארף עס ארויסטראגן.
און ער זאגט נישט נאר ארויסטראגן אז ס׳זאל נישט זיין נאנט צו זיי, נאר מ׳טראגט עס שוין, מ׳מעג עס שוין טראגן ביז די אשפה אדער ביז די בית הכסא, וואס דאס איז איהו נקרא גרף של רעי.
ואם הויבך חצר אחרת — וואו מ׳דרייט זיך נישט, זאל מען עס נישט… האט מען נישט מתיר געווען עס צו טראגן. נאר וואס דען? כופין עליהם כלי כדי שלא יצאו קטנים וילכלכו בהם.
וואס ער גיבט מיר דא עצות, איך האב נישט קיין כח פאר די עצות. ער האט שוין פריער געזאגט אז מ׳מעג כופה זיין א כלי.
Speaker 2: אמת. אפשר מיינט ער צו זאגן, אזויווי ער ברענגט, אז ס׳איז א היתר צו שלעפן די כלי. אבער בעצם, דער רמב״ם האט משמע געווען פריער אז מ׳טאר נישט סתם אזוי רוקן א כלי שלא לצורך כלל, אפילו… אבער למעשה די כלי מעג מען. די שאלה איז, אמת, מ׳האט שוין געלערנט פריער אז מ׳מעג.
רעי על פני הקרקע
Speaker 1: רעי הקרקע אייכעץ על פני הקרקע — איז דורס עולות ויורדות. מ׳האט אים גע׳פסק׳נט ער טאר נישט שטיין און ווייזן אז ער איז עוסק אין הריגה, אבער וואקענדיג מעג ער עס דורס זיין.
וואס איז די ענין? ווייל ס׳איז מוקצה? די הריגה איז מוקצה? אדער ס׳איז אפשר עפעס אן ענין פון א שווה גומות?
אה, איך מיין אז זיי האבן עס שוין געלערנט אפילו וועגן דעם, א שווה גומות ערגעץ. אויב ער גייט שטיינער ראמען, זעט עס אויס ווי ער מאכט גראד גומות, אבער ווען ער וואקט, אפילו ער טרעט עס מער אן ווי סתם ער וואקט, ער טוט עס מער מיט א כוונה, אבער דאס מעג מען.
קנוניא — כלי מיט אפר
מטלטלין את הקנוניא — קנוניא איז א כלי וואס אויף דעם האלט מען אפר, דאס איז די כלי וואס ליגט לעבן די אויוון, לעבן די תנור.
מעג מען טלטל׳ן זיינע בני אפרה — מ׳דארף האבן די אש דערפון, און די אש איז מותר צו נוצן, אזויווי פריער האבן מיר געלערנט אפר וואס מ׳האט מייחד געווען צום אינדערהיים.
אף על פי שיש בה שברי עצים — ס׳איז דא אויך דארטן שברי עצים, ווייל ס׳איז א כלי וואס מ׳נוצט ביי די אויוון. שברי עצים איז יא, איז נישט ראוי לגארנישט, ער מצמח מגופו.
מעג מען אבער נוצן די קנוניא, מפני שהיא כגרף של רעי. די גאנצע קנוניא ווערט אנגעקוקט ווי א גרף של רעי. ער וויל אוועקטראגן די אפר. סא אפילו די שברי עצים איז אסור בטלטול אונז, און נישט קיין גרף של רעי, אבער ווייל ס׳איז דא א חלק דערפון וואס איז א גרף של רעי, מעג מען.
דיסקוסיע: גארבעדזש און גרף של רעי
Speaker 2: סא זייער גוט. סא ארויסטראגן א גארבעדזש פון דערהיים איז לכאורה אויך, ס׳איז דא אין די גארבעדזש דא זאכן וואס איז מותר, וואס איז א כלי, ס׳איז דא זאכן וואס איז אשפה, וואס איז גרף של רעי, און ס׳איז דא זאכן וואס איז בכלל מותר, וואס זאל זיין אזא גרף של רעי וואס איז מותר.
Speaker 1: אבער, אין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת — מ׳מאכט נישט בשבת א פלאץ וואס דארטן זאל זיין גרף של רעי. רייט.
Speaker 2: סא וויאזוי מעג מען לייגן זאכן אין די גארבעדזש? ס׳איז שוין געווען. רייט. אה, ווייל ס׳איז נעשה מאליו.
וואס מיינט אין עושין? מ׳טאר נישט טון צו, און מ׳טאר נישט מאכן א… אני ווייס נישט. מ׳דארף גיין אין בית הכסא לכתחילה. וויאזוי ווערט עס א כלי?
אני מיין אז… אין עושין מיינט אזויווי מייחד זיין, אזויווי… דאס הייסט, אין אנדערע ווערטער, די היתר איז נאר נאכדעם וואס ס׳איז דא א גרף של רעי מעגסטו עס ארויסטראגן. אזויווי מיר האבן געלערנט פריער, אז למשל לייגן א כלי אונטער א מקום הטינוף טוט מען נישט, ווייל דעמאלטס ווערט דאס א גרף של רעי, און מ׳טוט נישט טון לכתחילה, רייט?
אני הער אז אין עושין גרף של רעי מ׳טאר נישט מייחד זיין א כלי אז ס׳זאל ווערן די גראף שרעי. מ׳טאר נישט אריינלייגן אין א כלי א מחילה.
Speaker 1: רייט, אריינצולייגן אין א כלי. מ׳מעג נוצן אן אבסקוס, מ׳טאר נישט יעצט נעמען א כלי און מייחד זיין פאר אבסקוס.
אקעי. אבער למעשה, מהאי לאו אישתערבב סהו, איז מצוין אוסר. סא גראף מיינט די כלי. גראף איז טייטש די מאגרפה וואס ער האט געזאגט ביז יעצט.
אקעי.
הלכה יד: שמן היוצא מתחת הקורה
Speaker 1: י״ד?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: שמן היוצא מתחת הקורה. אקעי, אונז גייען מיר לערנען נאך הלכות וועגן זאכן וואס איז יוצא מן המוקצה, מן המוכן, מן המוכן. יעצט קען מען לערנען אויף די אקטשועל מוקצה. אקטשועל מוקצה, יא.
א מענטש האט א בית הבד, און ס׳רינט ארויס אויף שבת שמן פון די בית הבד, וואס אונז האבן מיר שוין געלערנט אין שביעיתא דקיילא, יא, מ׳מעג לייגן פרוכט אויף א בית הבד ערב שבת ס׳זאל רינען בשבת.
סא די שמן וואס איז ארויסגעקומען פון די בית הבד בשבת, איז בכי תמרים שקדים המוכנים לסחורה — ביי ביידע זאכן מעג מען עסן בשבת.
אגב, ווען ס׳איז געקומען שבת איז עס געווען, ס׳האט געהאלטן אינמיטן ווערן נסחט, אדער ס׳איז געווען מוכן לסחורה, אבער מ׳מעג עס עסן. ס׳טייטש, עסן מעג מען אויף שבת, נאר מ׳קען נישט טלטל׳ן. שבת מעג מען עסן, אבער וואס מעג מען טלטל׳ן?
מ׳מעג אפילו עסן די תמרים אדער די שקדים וואס איז אוועקגעלייגט געווען, ס׳איז געווען לכאורה מוקצה, ער האט נישט געפלאנט צו עסן שבת, ער האט געטוישט זיין מיינד, ער גייט צו הויז, מעג ער. מ׳זאגט נישט אז ס׳איז געווען מוקצה.
ביאור: שמן היוצא מיינט נישט שמן הנסחט
ער לייגט צו אז אין די שביעיתא דקיילא וואס אונז האבן מיר געלערנט, איז אז נאר אויב די זיתים זענען שוין געווארן צוקוועטשט אינגאנצן, אבער אויב טוט מען די עצם מלאכת הסחיטה בשבת, איז עס אסור. אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין שביעיתא דקיילא.
סא וואס ס׳שטייט דא “שמן היוצא” מיינט ס׳האט שוין אנגעהויבן ערב שבת מבעוד יום, שמן היוצא, נישט שמן הנסחט. נישט יעצט נסחט.
אוצר של תבואה
אפילו אוצר של תבואה — אפילו ער האט אן אוצר של תבואה, ס׳טייטש תבואה וואס ליגט לאוצר, א סטארעדזש צו פארקויפן, אוצר של תבואה, אדער תבואה וואס ליגט געפיילט פאר לסחורה, אוכל לסתפנין בו בני אדם בשבת. מען מעג שבת חמין אפילו זיין אז ער וויל עסן.
דער כלל: שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל
גייט ער צו די רמב״ם זאגן די כלל אויף די ביידע הלכות, שאין שם אוכל שמוקצה בשבת כלל, אלא הכל מוכן הוא. עסן זאגט מען נישט אז ס׳איז יא ראוי, ס׳איז נישט ראוי, ס׳איז געלונגען, ס׳איז נישט געלונגען. לכאורה, יעדע עסן קען א מענטש עסן. יעדע עסן קוקט מען אן אזוי ווי ס׳איז ראוי לאכילה. חוץ, חוץ…
פרטים בדיני טלטול: מוקצה באוכלין, גרף של רעי, ופינוי אוצר
מוקצה באוכלין בשבת
Speaker 1:
מותר לאכלם בשבת, מ׳מעג שבת מחשב זיין אז ער וויל עסן. גייט יעצט דער רמ״א זאגן די כלל אויף די ביידע הלכות, שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא. עסן זאגט מען נישט אז ס׳איז יא ראוי, ס׳איז נישט ראוי, ס׳איז געלעגן לסחורה, יעדע עסן קען א מענטש עסן, יעדע עסן קוקט מען אן און מ׳זאגט אז ס׳איז ראוי לאכילה.
דער יוצא מן הכלל: גרוגרות וצימוקים שבמוקצה
חוץ, חוץ, זאגט דער רמ״א, ס׳איז דא זאכן וואס איז נישט, חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה, שבזמן שמייבשין אותן, גרוגרות און צימוקים וואס מ׳האט אוועקגעלייגט אז ס׳זאל זיך טרוקענען לסחורה, בזמן שמייבשין אותן איז נישט ראוי, פארוואס? הואיל והם מסריחות בינתים, אין די מינטיי״ם וואס ס׳ווערט ראוי איז עס מסריח, ואינן ראויין לאכילה, איז עס אן איסור בשבת, נישט וועגן ס׳איז מסריח, נאר וועגן מוקצה, ווייל די איינציגסטע צייט וואס ס׳גייט ווערן מותר איז ווען ס׳איז שוין…
אמאל, די גרויסע צימוקים וואס ער וויל פארקויפן, אין די מינטיי״ם… ניין, ס׳שטייט שבמוקצה. שבמוקצה מיינט אוועקגעלייגט, מוקצה טייטשט אוועקגעלייגט. ס׳איז אוועקגעלייגט, ער פלאנט עס נישט יעצט צו עסן, ער פלאנט עס צו מייבש זיין. איז היות ביז ס׳ווערט ראוי איז אין זיין קאפ שטארק, ווייל ס׳איז מסריח… ס׳איז מסריח, ס׳איז נישט ראוי לאכילה. אבער אויב ער… ס׳איז א מאכל, אויב ער וויל עסן די פארשטינקענע… וואס הייסט נישט ראוי? אלע עסן הייסט מאכל אכילה, אבער עפעס וואס ס׳איז ממש נישט מאכל אכילה איז יא אסור.
עקזעקטלי, און דאס איז שבת. יום טוב וועט מען זען, יום טוב איז יא אסור צו עסן אוכל וואס איז מוקצה, נישט אלע וואס איז מוקצה, אבער שבת איז נישט דא אזא זאך ווי אוכל וואס איז מוקצה, חוץ פון די איין יוצא מן הכלל פון צימוקים וגרוגרות, זאכן וואס מ׳טרוקנט אויס די פרוכט. אויך אן איי וואס איז ארויסגעקומען אין שבת איז אן עסן וואס איז מוקצה, מיר האבן דאס פריער געלערנט וועגן די כלי אונטער די איי. אן איי וואס איז ארויסגעקומען אין שבת, ס׳הייסט נישט מוקצה, נאר נולד, נולד איז מוקצה אין שבת. מוקצה טייטשט א זאך וואס איז אוועקגעלייגט.
חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה
ווייטער, חומץ שנתגלה, ס׳איז דא א דין גילוי, אז א משקה וואס איז געווען אפן איז דא א חשש, אין די גמרא איז דא א חשש טאר נישט עסן וועגן מ׳האט מורא אז א שלאנג האט אריינגעלייגט זיין ארס. די זעלבע זאך אן אבטיח שנשברו, א מעלאן וואס האט זיך צעבראכן, האט דאך אויך דעם דין גילוי, ווייל אן אבטיח איז דאך געמאכט אויך פון פירות, פון נאסעקייט, און פאר עסן, אויב דו גייסט ארויף… ס׳קען מען זען אז עפעס איז דא. אבער אין א טרינקען, ניין, די אבטיח האט זיך געעפנט, און א וואטערמעלאן איז דאך דארט ניינציג פראצענט דערפון איז וואסער, האט עס די זעלבע דין אזוי ווי א טרינק וואס דארף האבן גילוי.
איז אזוי, איז עס יעצט נישט ראוי לאכילה, ווייל מ׳טאר עס נישט עסן משום סכנה. איז די שאלה צו ס׳הייסט יעצט אסור בטלטול ווייל ס׳איז נישט ראוי לאכילה? איז די הלכה דארט, אפילו ס׳איז אינו ראוי לאכילה, נוטלו ומניחו במקום המוצנע מגורת גיין און אוועקלייגן. דאס הייסט, לכאורה, פארוואס? ווייל די זעלבע הלכה אז מאכל איז אלעמאל מוכן. פארוואס איז עס געווארן אינו ראוי לאכילה? איז עס אפשר אזוי ווי צימוקים וגרוגרות? ניין. אפשר ווייל ס׳איז א סכנה מעג מען? ווייל ס׳איז דאך א דבר וואס מ׳האלט זיך אפ פון עסן. איך גלייב נישט אז די ווארט איז דא וועגן סכנה, ווייל סכנה מעג מען מסתמא אזוי, אפילו ווען ס׳איז געווען מוקצה האט מען עס געמעגט אוועקלייגן פאר סכנה. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט געווארן ממש אסור בטלטול.
דיון: דער פשט אין “כי יוצא בו”
לא ברור. אקעי. וכי יוצא בו, לאמיר זען. וואס איז כי יוצא בו? לאמיר זען. טייטש כי יוצא בו, ענליך צו דעם. וואס איז ענליך? ענליך צו דעם, כמעשה אינו מומחה. מ׳מעג נישט ארויסגיין מיט דעם, מ׳טאר נישט טראגן שבת. ס׳איז אסור בהוצאה, יא. דאס הייסט אזוי ווי א בגד וואס מ׳מאכט אן כמעשה מומחה, איז מטלטלין אותו. ס׳איז נישט געווארן אסור בטלטול. ס׳האט נאך אלץ א היתר, מ׳קען עס נוצן פאר איך ווייס נישט וואס. וואס איז די שייכות פון כי יוצא בו? איך פארשטיי נישט מיין שאלה. וואס הייסט כי יוצא בו? ער פרובירט צו זאגן אזא פשט, אז הגם מ׳גייט שוין נישט קענען נוצן די אבטיח פאר די געווענליכע זאך, אבטיח געמאכט צו עסן, יעצט קען מען עס מער נישט נוצן פאר עסן. די זעלבע זאך א כלי וואס איז געמאכט ארויסצוגיין דערמיט, דו קענסט נישט ארויסגיין מיט דעם. אבער ביידע מאל זאגט מען נישט אז ווייל מ׳קען נישט טון מיט די מעין צורך אויף וואס ס׳איז געמאכט געווארן ווערט עס אסור בטלטול, ווייל מ׳קען נאך אלץ עפעס טון דערמיט. מ׳גייט נאך אלץ קענען נוצן די חרס, אדער מ׳האט עס קענען געבן צו עסן פאר א בהמה, פאר איינעם וואס איז אויף אים נישט אסור הנאה, אדער די אבטיח האט מען קענען נאך אלץ עפעס טון מיט די שולחן דערפון. די זעלבע זאך א כלי שאין לו מומחה, אזוי טייטשט ער.
אדער אפשר וואלסטו געזאגט אז זאלסט נישט מיינען אז ס׳איז אסור מטלטל זיין א זאך וואס איז א גילוי ווייל ס׳איז אזוי דעינדזשערעס? ניין, ס׳איז נישט אזוי דעינדזשערעס. ניין.
מותר השמן שבנר
מותר השמן שבנר שבקערה שהדליקו בו מוצאי שבת, די איבערגעבליבענע פון די נר אדער פון די קערה וואס מען האט אנגעצינדן אין יענע שבת, אפילו נאכדעם וואס ס׳האט זיך אויסגעלאשן, ניין, אסור להסתפק ממנו במוצאי שבת. מ׳טאר נישט נוצן פון דעם. אוודאי, בשעת ווען ס׳ברענט האט מען זיך געזארגט אז מ׳טאר נישט אלס כיבוי. מ׳טאר נישט נוצן די נר, די שמן, די איבעריגע שמן בשבת, והואיל שהוקצה מחמת איסור, ס׳איז געווארן מוקצה מחמת איסור. די רמב״ם האט שוין ארויסגערעכנט א מוקצה מחמת איסור, א נר, א יום טוב מ׳טאר עס נישט שבת מטלטל זיין אדער נעמען דערפון וועגן כיבוי, בלייבט עס מוקצה מחמת איסור. איך בין ער ביז דא היינט.
אוצר של תבואה / כדי יין
יא. אוצר של תבואה, אוצר של תבואה של כדי יין, אוצר מיינט דארטן וואו מען לייגט אוועק די גרעסערע אמאונטס פון תבואה אדער יין וואס מ׳נוצט נישט א גאנצע צייט, לייגט מען אוועק, געווענליך מיינט עס לסחורה. אבער יום טוב וואלט אזא זאך געווען א פראבלעם פון מוקצה, ווייל יום טוב איז עניטינג וואס דער מענטש איז נישט גרייט צו נוצן ווערט מוקצה אויטאמאטיש. אבער שבת, ס׳איז נישט אסור בטלטול אפילו ס׳איז נישט אנגעגרייט צו עסן, ווייל שבת איז נישטא די מוקצה ווי יום טוב. זאגט די רמב״ם, אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אגב, אז מ׳מעג גיין אויבן דערפון, אבער אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה. מ׳טאר נישט אנהייבן די גרויסע ארבעט פון אויסליידיגן די גאנצע אוצר נאר פאר א דבר מצוה. ער זאגט אז למשל די דבר מצוה איז כדי לפנות להכנסת אורחים, או לקבוע בו בית המדרש. טייטשט ער, ברענגט ביידע, תורה און חסד. צוויי מצוות וואס מ׳קען וועלן טון מיט אזא זאך. אנצוהייבן די ארבעט טאר מען נישט וועגן א טרחא, אזויווי דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳טוט נישט אין שבת זאכן וואס זענען א טרחא, אבער מעיקר הדין מעג מען עס נוצן.
וויאזוי מ׳פנה דעם אוצר
זאגט דער רמב״ם, “ובקצה מפנין אותו, אפילו דמלתא דמצוה היא, לא יעשוהו באפן שיעשה אחד או שנים את הכל, שמא יטרחו הרבה בשבת, אלא כל אחד ואחד מפנה ארבע או חמש קופות עד שיגמרו.” יעדער איינער נעמט אפאר מאל ביז מ׳ענדיגט.
ס׳איז אינטערעסאנט, מ׳האט געהאט די זעלבע זאך אויך ביי די פייער און ביי די חבית שנשברה, אז ווען יעדער איינער טוט אביסל ארבעט, הייסט עס ווייניגער ארבעט ווי ווען איין מענטש טוט. כאטש מ׳וואלט געקענט טראכטן, צען מענטשן זאלן זיך אנשטרענגען איז אפשר ערגער ווי צוויי מענטשן זאלן זיך אנשטרענגען, אבער די צוויי מענטשן האבן געטון ממש געארבעט שווער. איז ענדערש אז יעדער איינער זאל ארבעטן אביסל שווער.
דארט איז געווען מער פאלט א גזירה, מ׳טאר נישט יעדער איינער מער ווי… אה, דארט איז געווען “בל על ממונו”, נישט מער ווי די צורך. דארט איז געווען אז די אנדערע מענטשן ציילן נישט צום צורך. ס׳קען זיין אז דא איז אויך כאילו אזוי. ס׳קומט זיך צו א גרויסער עולם, און יעדער איינער מאכט זיך פלאץ פאר זיין סיט וואו ער גייט זיצן, נישט אז איינער, דער גבאי… מ׳קען זיך לערנען, ס׳איז א אוצר בית המדרש, ס׳העלפט פאר יעדער איינער.
דיון: א פראקטישע אנווענדונג
איך האב געטראכט, נאך די סעודה איז דא די עזרת נשים וואו די מאמע שטייט און קלינט אפ די גאנצע סעודה. זאגט ער, קיינער גייט נישט אריין מיט ליידיגע הענט, יעדער איינער נעמט אריין אפאר טעלערס. דאס איז די ריכטיגע וועג, ווייל שבת ארבעטן איז שווער, דו ווילסט נישט אז די מאמע זאל יעצט ארבעטן. ס׳דארף זיין חמש, יעדער איינער דארף ארבעטן חמש.
דיון: צי זענען ד׳-ה׳ קופות דווקא?
אבער די ארבע חמש קופות איז דאס דווקא? איך מיין, ס׳ווענדט זיך אין די אמאונט. ס׳קען אמאל זיין אז יעדער איינער דארף ארויסנעמען דרייסיג, אויב ס׳איז גאר א גרויסע אוצר. ס׳שטייט נישט דא אז ס׳האט צו טון מיט א שיעור פון אן אוצר. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם זאגט ארבע חמש. די נאמבער איז א ווירד נאמבער. ס׳איז ווי דער רמב״ם גייט מאכן אן אסאמפשן וויפיל מענטשן ס׳איז דא און וויפיל אוצר ס׳איז דא.
Speaker 2:
איך מיין אזוי, ווייל אויב ס׳איז גאר א גרויסע אוצר, וועט מען נישט טון די מעשה. פארוואס? ניין, ווייל ס׳איז לפי די סייז. מ׳איז מפנה לפי די אורחים. מ׳איז נישט סתם ליידיג אויס די גאנצע, ווייל אפשר דארף דריי מענטשן פאר זיין שיעור. יעדער מענטש איז מפנה פלאץ. מ׳איז דאך מפנה פלאץ. איך מיין אז די פוינט זאל נישט זיין אז די אוצר זאל זיין א גאנצע ליידיגע. אז דער רום זאל האבן גענוג פלאץ פאר וויפיל מ׳דארף. דאס מיינסטו נאר? באלד האט מען געזען אז ס׳איז דא א שאלה, מ׳טאר נישט אויסקערן אויך.
Speaker 1:
און יא, אקעי, און ס׳זעט דיר אויס, אויסקערן טאר מען נישט, אבער מ׳מעג ארויסנעמען אלע באקסעס. מ׳זאגט נישט נאר נעם ארויס וויפיל פלאץ דו דארפסט. ער וויל ס׳זאל זיין יעצט א שיינע שול, ער וויל ס׳זאל זיין א שיינע רום פאר א גאסט. ער נעמט ארויס אלע. ס׳זעט אויס אז מ׳מעג דאס אויך. אבער ס׳איז מיר אביסל אינטערעסאנט אז די רמ״א מיינט צו זאגן ארבעה חמשה. ער מיינט צו זאגן אז נישט נאר איין מאל מעג מען אים הייסן ארויסטראגן, אריינוואקן מיט איין פולע הענט מיט באקסעס, נאר ער מעג אפילו גיין אפאר מאל. ער זאגט נישט. ארבעה חמשה מיינט… אגעין, ס׳איז אפשר נעמט איין מאל אדער צוויי מאל ארויסצונעמען די ארבעה די חמשה. ווייל ס׳איז אויך… כ׳ווייס נישט ווי גרויס די קופות זענען, יא. א קופה איז א סייז, ס׳איז דא א סייז. קופה של שרצים, קופה של תבואה. ס׳ליגט דארט אן אוצר, ס׳איז באקסעס פון וואטעווער. ניין, יא, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אויב ס׳איז א ריזיגע אוצר און ער האט נאר דריי מענטשן, וועט יעדער איינער דארפן ארויסנעמען הונדערט באקסעס, און ס׳שטייט נישט אז ס׳וועט זיין אסור. איך גלייב אבער נישט אז מ׳טוט אזוי. איך גלייב אז מ׳טוט מער… וויאזוי הייסט עס… ס׳איז לפי הגודל וויפיל צורך מ׳האט. ס׳מאכט בערך סענס אז יעדער איינער… יעדער איינער איז דאך יעדער איינער פון די אורחים אדער פון די תלמידים וואס קומען לערנען אין שול. סאו איך זע נישט אזוי… וואס זאגסטו?
דער חשש פון “השוואת גומות”
Speaker 2:
סאו אין ק״א איז יא געשטאנען וועגן דעם. ס׳איז געשטאנען… ס׳איז יא געשטאנען אז מ׳טאר נישט אויסליידיגן די גאנצע אוצר. ס׳איז געשטאנען אז אויב גייט ער, “לא יגמור את כל האוצר”. ער זאגט אזוי, שבת ווען מ׳דארף לדבר מצוה מעג מען, אבער “לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות”. מ׳זאל נישט אויסליידיגן די גאנצע. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דאס זעט אויס ווי ער זאל נאר נישט אויסקערן, אבער ווי אויסליידיגן די גאנצע מעג מען יא. אבער אין ק״א אנפאנג, גלייך ווי ער זאגט תשמישין, די ערשטע זאך וואס ער זאגט אויף תשמישין זאגט ער אז מ׳זאל נישט אויסליידיגן די גאנצע “שמא יבוא להשוות גומות”.
Speaker 1:
יעצט, איז נישט פאר א צורך מצוה? ניין, ער זאגט יא, יא, יא, צורך מצוה. אנדערש טאר מען בכלל נישט אריינגיין. ער זאגט, אפילו ווען מ׳טוט עס ווייל מ׳וויל… לדבר מצוה כגון אורחים או בית המדרש, “לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות”. אה, ס׳איז אינטערעסאנט. ער זאגט דארטן אויך אז “לא יגמור את כל העצים” מיינט די איין מענטש, ס׳קען זיין אז דארטן איז ער אויך מרמז “לא יגמור”, נאר אפאר מענטשן זאלן עס טון צוזאמען, ווייל דא זאגט ער יא “עד שיגמור”.
פרק כו: פרטים בדיני טלטול – המשך הלכה ט״ו והלכה ט״ז
המשך הלכה ט״ו – פינוי האוצר בשבת
דיון: האם דער איסור איז טרחה אדער השוואת גומות?
Speaker 1: איז דאס נישט פאר א צורך מצוה?
Speaker 2: ניין, ער זאגט יא, יא, יא, ס׳איז יא צורך מצוה. אלזא איז דאך בכלל נישט שייך.
Speaker 1: ניין, ער זאגט, אפילו ווען מ׳טוט עס ווייל מ׳וויל טון א דבר מצוה, כגון אורחים או בית המדרש, “ולא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוואת גומות”.
אה, ס׳איז אינטערעסאנט, דארטן זאגט ער אויך אז “לא יגמור את כל האוצר” מיינט דער איין מענטש. דארטן איז ער אויך מרמז, “לא יגמור”, נאר אפאר מענטשן זאלן עס טון צוזאמען. ווייל דא זאגט ער יא “עד שיגמרו”. די היתר פון אפאר מענטשן איז געשטאנען דארטן. אבער די איסור איז געשטאנען מיט אזא לשון יחיד, דער איין מענטש זאל נישט ענדיגן די גאנצע. און דא זאגט ער, נאר יעדער איינער זאל נעמען אביסל “עד שיגמרו”. דארטן זאגט ער, איין מענטש זאל נישט טון, “לא יגמור”, און דא זאגט ער, נאר יעדער איינער זאל טון אביסל “עד שיגמרו”.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט די זעלבע הלכה, און ער זאגט עס אין צוויי אביסל אנדערע לשונות. ס׳איז א סתירה. דא שטייט די זעלבע הלכה. ער זאגט דאך אז ס׳איז א סתירה.
Speaker 2: ניין, ווייל דארטן זאגט ער אז איין מענטש זאל נישט טון די גאנצע אויפאמאל.
Speaker 1: ניין, ס׳שטייט נישט דאס. טו מיר א טובה, מ׳קען נישט זאגן די אידיע דא. “לא יגמור את כל האוצר” – דער מענטש, דער איין מענטש, זאל נישט טון די גאנצע אוצר “שמא יבוא להשוואת גומות”.
איך האב געהערט אין שטיינערנעם, אז אויך איז גאר… וואס איז? איך ווייס נישט. ס׳קומט אויס אויך אויס אנדערש, אז די סיבה פארוואס ער וויל אז אפאר מענטשן זאלן עס טון און נישט איינער, איז נישט וועגן טרחה, נאר וועגן ס׳איז דא א חשש שבירת גומות. נו, ס׳איז קלאר, ווען איין מענטש טראגט די גאנצע אוצר גייט ער וועלן עס טון פערפעקט, ער גייט וועלן ווען ער ענדיגט, ס׳זאל מאכן אויך א שבירת גומות. משא״כ אפאר מענטשן, וועלן זיי האבן אנדערע היתרים.
“ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר”
לאמיר אפשר אויסקלערן די ווייטער. “ולא יחבט בקרקעיתו של אוצר” – ווען מ׳ענדיגט אויסליידיגן די אוצר, זאל מען נישט אויסגראבן די פלאר, “כמו שביארנו”. מיר האבן דאך געלערנט אז מ׳מעג אויסגראבן. ס׳איז געשטאנען אז א מחבט איז א קילא שבמלאכות להיתר. אבער אן אוצר, געווענליך איז א זאמטיגע פלאר, איז אויב מ׳גייט דארטן אויסגראבן איז יא דא א חשש שבירת גומות. “כמו שביארנו” מיינט עקזעקטלי וואס ער האט שוין געזאגט, אז מ׳טאר נישט לפנות את הסקילה. דו קענסט נישט מאכן א סתירה. דו מוזסט זאגן אז וואס ס׳שטייט “לפנות את הסקילה” מיינט “לא לחבט”, אדער פארקערט.
און דא זאגט ער דאך “עד שיגמרו”. ער צייכנט אליינס צו “כמו שביארנו”. הרי״ו, הרי״ו, אז אויסקערן אזא אוצר איז א שביה גומות לכאורה.
Speaker 2: ניין, אני גלייב נישט. אלא, נאר וואס טוט ער יא?
Speaker 1: אלא, לאמיר גיין וויאזוי איך טראכט. אבער מען רעדט שוין ווען ס׳איז שוין נישטא קיין אוצר. סאו יעצט רעדט מען שוין פון די זאמד. פשט איז, אין די הויז מעג מען קערן, ווייל די הויז איז קליין. זאל דא זאל מען נישט אויסקערן וועגן ס׳איז א שביה גומות, אבער ער וויל יא מאכן אביסל גראד די זאמד, מעג מען עס טון באופן הנכנס ויוצא בו, ועושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. ער מעג יא אויסטרעטן עפעס א וועג אין די שמוציגע פלאר אדער די זאמדיגע פלאר.
Speaker 2: ניין, אני נישט מסכים. ס׳מוז זיין אז ער מיינט צו זאגן אז ער לאזט אביסל איבער, ואין דעם וואס בלייבט איבער מאכט ער א שביל מיט זיינע פיס, נישט מכבד זיין.
Speaker 1: אבער דו קענסט נישט זאגן אז דער רמב״ם איז זיך סותר אין איין הלכה. ער צייכנט זיך צו צו איר, ער האט נישט פארגעסן. ער האט דיר מסביר געווען דאס, ואני געב דיר יעצט א היתר. לאמיר זאגן קלאר, דא שטייט זיכער צוויי היתרים וואס איז נישט געשטאנען דארט. אמת? דארט איז געשטאנען מען טאר נישט מפנה זיין נאר לצורך מצוה, ס׳איז נישט געשטאנען די היתר פון יעדער איינער זאל נעמען פיר-פינף באקסעס. צווייטנס, דארט איז געשטאנען מען טאר נישט אויסענדיגן, ודא איז יא דא א היתר וויאזוי צו ענדיגן. סאו צוויי היתרים איז נוסף געווארן דא: איין היתר פון פינף באקסעס יעדער מענטש, א צווייטע היתר איז מען מעג יא מכבד זיין אזוי בדרך אגב, בדרך נכנס ויוצא.
דער פירוש המשניות פון דעם רמב״ם
סאו ער ברענגט אים זעלבסט אין פירוש המשניות. דער פירוש המשניות זאגט דער רמב״ם, אז אויב דער מענטש גייט אליין אויסנעמען די גאנצע אוצר, אפילו בשעת המלאכה, האב איך מורא אז ווען ס׳וועט אויפגיין די זון וועט ער זען אז די פלאר איז נישט גראד, גייט ער מאכן א שביה גומות. יא, אבער משא״כ ווען אפאר מענטשן זענען צוזאמען, איז אביסל דא ווייניגער די חשש, ווייל ער גייט נישט פארגעסן. ועצט זאגט ער, אפילו אזוי זאל מען אבער יא דילן מיט נאכדעם, זאל מען אויך נישט טון ממש אויסקערן, אפילו ווען ס׳איז נישטא די חשש. פשט איז, ווען מערערע מענטשן טוען עס צוזאמען, איז מורא אז ער גייט ממש מאכן א שביה גומות.
Speaker 2: אבער ס׳שטייט נישט דא די חילוק וואס דו זאגסט, און אויך נישט, איך האב נישט געקוקט אין פירוש המשניות, אבער איך הער נישט פון וואס דו ברענגסט מיר אז ס׳איז נישטא קיין חשש פון א שביה גומות ביי אפאר מענטשן.
Speaker 1: דו זעסט אז ס׳איז יא דא, ס׳איז נאר דא די היתר. ס׳איז דא צוויי היתרים וואס איז חדש געווארן דא. רייט? ס׳וואלט מיר חידוש געווען אז די היתר איז דווקא ווען ס׳איז אפאר מענטשן. דא שטייט בכלל אז מ׳טאר נישט אליינס. יא?
Speaker 2: רייט. איך האב צוגעברענגט אז אפשר ווען ס׳שטייט פריער אז איין מענטש מעג אינגאנצן, דאס איז די סתירה, רייט? פריער משמע אז איין מענטש מעג אינגאנצן, אפשר רעדט זיך ווען ס׳איז נישטא קיין מענטשן, דעמאלטס מעג מען יא איין מענטש אינגאנצן.
Speaker 1: ניין, ער דארף נישט לא יגמור. פרעגט ער דאך, אבער ער מעג די גאנצע, כמעט כמעט די גאנצע? דא שטייט נישט אז ער מעג כמעט די גאנצע אליינס. רייט? דא שטייט א גרעסערע חומרא. דא שטייט נישט אז ער מעג כמעט די גאנצע אליינס, דא שטייט אז ער דארף רופן די מענטשן זאלן עס טון.
סיכום: דער עיקר איז חשש השוואת גומות
אקעי, סאו לאמיר נאכאמאל אביסל מאכן סדר אין מיין קאפ. סאו די ענין פון די איסור אוצר איז נישט טרחה, די גאנצע זאך איז די פראבלעם פון השוואת גומות. און פארדעם האט מען נאר מתיר געווען פאר א דבר מצוה האט מען מתיר געווען, און אפילו דעמאלטס איז נאך אלץ דא א חשש פון השוואת גומות. די חשש גייט אוועק מיט דעם וואס מ׳זאגט אז מ׳זאל עס נישט טון אליין. יא? לאמיר זאגן אזוי, אז אפאר מענטשן טוען עס, איז נישט די ענין די טרחה, נאר די ענין איז אזוי איז נישטא איין מענטש וואס ער גייט יעצט טון א פערפעקט דזשאב און ער גייט אויך מאכן השוואת גומות.
נאר מ׳זאגט דאך נאך א זאך, מ׳דארף טאקע געדענקן אז ווען מ׳ענדיגט און מ׳קערט אויס אדער וואטעווער מ׳טוט, ווען ס׳איז נישט השוואת גומות, השוואת גומות מיינט אז ער גייט פארגעסן און ממש שטיין מיט א שאוול און גראבן. ווען ער טוט יא וואטעווער וואס מ׳מעג יא, זאל ער אויך זיין קערפול, ווייל ס׳איז גרינג צו מאכן השוואת גומות, ס׳איז גרינג צו מאכן אפילו ווען מ׳האט נישט אזוי ממש צו שטיין און גראבן. ווייל ער טוט אביסל מער ווי עושה שביל ברגליו במקום שצריך לו, איז ער שוין השוואת גומות. אז ווען ער מאכט דארט א שביל, ער איז נישט השוואת גומות, ער מאכט אז ס׳זאל זיין גלאט אז זיי זאלן קענען וואקן, ער מיינט נישט די גומא, ער מיינט נישט גארנישט אויסצוגלאטן די פלאר.
שייכות צו מוקצה
Speaker 2: איך ווייס, דו האסט צוגעלייגט א גאנצע מעשה וואס שטייט נישט. וואס איז נאך א זאך וואס איך ווייס זיכער איז אז די פרק איז הלכות מוקצה, און דא שטייט די היתר פון הלכות מוקצה. און די גמרא שטייט אז דאס וואס שטייט מפנים ארבע וחמש קופות איז לאפוקי רבי שמעון. רבי שמעון האט געהאלטן אז ס׳איז דא מוקצה בשבת, און דא שטייט א היתר אז ס׳איז נישטא קיין מוקצה, אפילו א אוצר מעג מען מפנה זיין נאר לדבר מצוה. אויף די היתר איז דא די הגבלה וואס אונז ווייסן נישט. איז אוודאי איז דא א ענין פון א הגבלה פון השוואת גומות, אבער ס׳זעט אויך אויס אז ס׳איז דא… נאך א הגבלה פון דוקא ד׳ אמות, דאס האט נישט מיט א שבירת כלים. ס׳איז זייער שווער די ימות השנה. איך האב נישט געזען אז ס׳שטייט אין זייער פירוש, ניין, איך וואלט נישט געטשעקט. לאמיר גיין ווייטער.
Speaker 1: ניין, דאס שטייט דארט, א די חילוק אז איין מענטש איז דא ווייניגער שבירת כלים.
Speaker 2: ניין, איך ווייס נישט. איך מיין אפשר דער מחבר לייגט דאס צו, דער מחמירא. וואס טאמער ער ברענגט דאס. אבער ס׳איז נישט שווער, דער רמב״ם דארף אונז נישט זאגן אז מוקצה איז נישט אסור, ווייל אונז האבן נאך נישט געזען אז מוקצה זאל זיין אסור שבת.
Speaker 1: אבער שטייענדיג אז ער איז פארגעגאנגען מיט די הנחה אז מוקצה איז נישט דא שבת, ער האט נישט געזאגט וואס טרענער האט געזאגט.
Speaker 2: רבינו, די פרק איז דאך אז מוקצה, ס׳איז נישט דא קיין ספק אז דאס שטייט דא, אזוי ווי די גמרא שטייט אז דאס איז לאפוקי ווער ס׳זאגט אז ס׳איז דא מוקצה.
Speaker 1: יא, אבער איך פארשטיי ווי דאס קומט אריין, ווייל דאס ווארט איז נישט מוקצה, דאס ווארט איז דברים שאסורין בטלטול. דא האט מען גע׳אסר׳ט כלי טלטול וועגן א שבירת כלים, דאס איז נישט מטלטל זיין אלע באקסעס וועגן אפשר ס׳וועט צוקומען צו א שבירת כלים. נאר וויאזוי דער אופן זאל א טלטול זאל זיין, מיט א טייטש דער תנאי אז ס׳זענען א פאר מענטשן איז א תנאי אין טלטול. נאכנישט איז די א שבירת כלים, און רוקן די באקסעס. ס׳קען גוט אריינקומען דא, אפילו אן די חידוש פון מוקצה.
Speaker 2: איך פארשטיי נישט דא איז מוקצה. א אוצר איז טייטש מוקצה, אבער אונז ווייסן צו שיין א שבת, איז נישט דא די ענין פון מוקצה. אלא אונז זאגט דא א היתר אז עס זאל דא א אוצר טלטל. אז איין מענטש קען נישט מען טלטל זיין אלע באקסעס. פארוואס וועגן א השוואת גומות. אבער דער איסור איז נישט אן איסור איז א השוואת גומות, דער איסור איז אויף די שלעפן די באקסעס פאר דעם, ס׳פילט דא אריין אלץ א עס איז פארטיילט איך ווייס ער. און יונז, וויאזוי עס איז מען מיט טלטלן א אוצר? לודן ער אלי. ס׳הייסט, עס איז זיכער אז דער פירוק, דער שטיקל, ליגט דא?
Speaker 1: פרעגסט א כשר, אז דער רמב״ם קיינמאל וואס זאגט אז עס געדענק, אז דער רמב״ם איז געבויט אויף די גמרא, און די גמרא שטייט אז דאס וועלט צו זאגן אז עס איז נישט אויסער פון די גמרא. ווייסן, דער גמרא זאגט אז ס׳איז א מחלוקת תנאים, איז אן תנא טאר א גאנצע פראוועל, וואס ווען זיי זאלן נישט צו צייט צו לערנען, דער ראבערט פרעגט אז דער רמב״ם אז עס שטימט נישט זיין פשט אין די גמרא. אויב מען וואלט דער גאנצע לערנט, וועלן עס נאר אויסגעפרעגט דעם תנאים פשט פון דער רמב״ם, ביז דערווייל לערנט מען אז ווי דער רמב״ם האט געזאגט, האבן זיי לערנען אנגעקוקן אין די גמראות, און עס ווייסט נישט אינגאנצען.
Speaker 2: אוי, ער זאגט גוט די ווערטער, “אפילו שמתיר לסתם בני אדם”. דאס זאגט די ווערטער אז ס׳איז נישטא קיין מוקצה. און נאכדעם זאגט ער, “אסור” פאר אנדערע סיבות. אסור להשכיל בעולם פאר נוי, צוליב די גויאישע וויגון׳ס אדער וואטעווער ס׳איז.
אקעי.
הלכה ט״ז – דברים הראויים למאכל בהמה
Speaker 1: ט״ז. יא.
אממ, יא. זאגט דער רמב״ם אזוי, “כל שראוי למאכל בהמה חיה ועוף המצויין” – וואס זענען מצוי. נישט אז הייפאטעטיקלי ווען ס׳וואלט דא געווען א דזשיראף וואלט עס געטויגט. מצוי מיינט נישט שכיח, ס׳דארף שוין זיין אן עקזעמפל וואס שטייט נישט אין רמב״ם.
און מ׳טלטלט נאר וואס ס׳איז נישט מוקצה. וואס הייסט ראוי? ווייל ס׳איז נישט מוקצה. אזא סארט זאך וואלט געווען מוקצה מחמת גופו אויב ס׳איז נישט ראוי. אבער אויב ס׳איז ראוי פאר א געוויסע בהמה, חיה, ועוף וואס איז מצוי, איז עס שוין נישט קיין מוקצה מחמת גופו, יא?
ביישפילן פון דברים הראויים למאכל בהמה
קיצור, זאגט ער, מ׳טלטלט נאר א תורמוס היבש, טרוקענע תורמוס. מיר האבן שוין געהאט תורמוס, וואטעווער ס׳איז, אפשר סארט בונדל. יא, יא, יא. “שהוא מאכל לעזים”, ווייל עזים עסן דאס. “אבל לא את הלח”, נאסע תורמוס עסן נישט אפילו עזים האבן נישט ליב. נאר מענטשן נאכדעם וואס מ׳קאכט עס. מ׳רעדט יעצט נישט געקאכט, רייט?
Speaker 2: מ׳רעדט דא לכאורה.
Speaker 1: “החוצב” – האסטו שוין געהאט חוצב?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: אה, ער זאגט אז ס׳איז צוקער פון די צוקער שטיקלעך. דאס הייסט נאר די קנים מיט וואס מ׳מאכט שוגער קעינס. “שהוא מאכל לצבאים”, הערשן עסן עס. “החרדל שהוא מאכל ליונים”. די חרדל איז א מאכל פאר מענטשן אויך. זיי האבן געלערנט פריער וועגן וואס מ׳מעג יא און נישט טון מיט חרדל.
אבער דא רעדט מען פון די רויע. סאו בעיסיקלי, ווען איינער וויל עס זאגן פראקטיש, וואלט ער געזאגט אז ס׳איז אזויווי רויע פיש פון די פריזער אדער רויע פלייש פון די פריזער, מעג מען נאר אויב ס׳איז דא חיות ובהמות במציאות וואס עסן דאס.
“ועצמות שהן מאכל לכלבים”. “כל הקליפין והגרעינין”, אלע קליפות און אטאמס, אלע שאלעכץ מיט קערלעך, “הראוים למאכל בהמה”, איז דאך אלע נושא וואס איז ראוי למאכל בהמה. “ומה שאינן ראוים”, דאס וואס איז נישט ראוי פאר א בהמה, וויאזוי טוט מען מיט דעם? איז דאך דא דער חלק, ער רעדט דא פון די קליפות און די גרעינין, פשט איז די פרוכט אליין מעג ער עסן, און יעצט פלוצלינג טרעפט ער זיך א פריזער.
הלכות מוקצה: קליפין וגרעינין, בשר תפוח ודג מליח, בעלי חיים שאינם מצויים, גרף של רעי, וחבילי קש ועצים
הלכה יז: קליפין וגרעינין הראוין למאכל בהמה
Speaker 1:
וכן כל הקליפין והגרעינין הראוין למאכל בהמה, מותר לטלטלן, ושאינן ראוין, יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו.
וכן כל הקליפין והגרעינין, אלע קליפות און אטאמס, אלע שאלעכץ מיט קערלעך, הראוין למאכל בהמה, איז מותר לטלטלן, וואס איז ראוי למאכל בהמה. ושאינן ראוין, די וואס זענען נישט ראוי פאר א בהמה, וויאזוי טוט מען מיט דעם?
איז דא דא א חלק, ער רעדט דא פון די קליפין והגרעינין, דאס הייסט די פרוכט אליין מעג ער עסן, און יעצט פלוצלינג טרעפט ער זיך מיט עפעס א גרופע אין זיין האנט. יאכל את האוכל ויזרקם לאחוריו, ער ווארפט אוועק די קליפין והגרעינין לאחוריו.
דיסקוסיע: וואס מיינט “יזרקם לאחוריו”?
Speaker 1:
וואס מיינט ער זאל עס ווי ווייניגער האלטן? כאילו אין די רגע ווען ס׳ווערט אוועילעבל זאל ער דאס אוועקווארפן? אדער טייטש ער טאר נישט שלאגן אויף א טעלער, נאר דווקא לאחוריו? אדער ער רעדט דא א דיבור בהווה? דו דארפסט געבן א ווארף אוועק.
Speaker 2:
וואס הייסט א טעלער? דער טעלער גייט זיין פארנט פון אים.
Speaker 1:
ער מעג עס לייגן אויף א טעלער פארנט פון אים, נאר ער מעג עס נישט ארויסטראגן אלס גרף שופכין אדער וואס? אזוי אז ס׳זאל נישט ווערן א גרף שופכין טאר ער נישט, ער דארף עס ארויסווארפן גלייך?
לכאורה וואס איז די גארבידזש, אזוי איז אמאל געווען אטליכע. ס׳איז דארטן וואו מ׳עסט נישט. היינט רוקט מען עס אונטער די קארפעט.
הלכה להלכה: שמוץ פון עסן
Speaker 1:
אסור לטלטלן.
אה, איך דארף זאגן וואס מיר האבן פריער געלערנט וועגן די קליפות. ס׳קומט אויס להלכה אז אויב מען עסט, ווען מען עסט ווערט שמוץ, אדער פון קליפות פון אגוזים, זאכן וואס מען עסט, אדער סתם אזוי שמוץ, טאר מען נישט מטלטל זיין לכתחילה שמוץ דירעקט. דאס איז שולל. די גמרא אין שבת שטייט אז מ׳איז מנער, מ׳שאקלט אפ. סא היינט וואס מ׳האט א פלעסטיק טישטוך, קען מען עס אראפנעמען מיט די טישטוך. אדער האסטו אן אנדערע עצה, ס׳איז דא אין די מחלוקת האחרונים וויפיל מ׳איז מותר דערויף.
הלכה יז (המשך): בשר תפוח, בשר חי, ודג מליח
Speaker 1:
ומטלטלין בשר תפוח, שהוא מאכל לחיה.
תפוח מיינט רויע פלייש.
Speaker 2:
ניין, תפוח קען נישט מיינען רויע, ווייל חי איז רויע. וואס איז תפוח?
Speaker 1:
וואס איז שוין קאליע געווארן?
Speaker 2:
יא, בשר תפוח וואס איז שוין געווארן מנופח, ס׳איז געווארן אנגעבלאזן ווייל ס׳איז נישט פריש.
Speaker 1:
שהוא מאכל לחיה.
ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מלוח, שהוא ראוי לאדם.
מ׳קען עסן בשר חי. היינט האט עס עפעס א פענסי נאמען, מ׳זאגט עס קארפאטשיא.
וכן דג מלוח, א געזאלצענע פיש איז אויך מותר ווייל מענטשן עסן עס. אבל התפל, א פיש וואס איז נאכנישט געווארן געזאלצן, אסור לטלטלו, שאינו ראוי לאדם. ס׳איז נישט ראוי פאר קיינעם.
הלכה יח: בעלי חיים שאינם מצויים
Speaker 1:
אבער ס׳איז נישט אזוי קלאר געזאגט וואס טייטש מציע, ס׳טייטש אז ער זאל עס נישט לייגן אויף א פלאץ וואו ס׳וועט זיין מציע.
Speaker 2:
אה, דארט איז דא וואס נישט?
Speaker 1:
אבער איינמאל האלט מען אין שברי זכוכית, שטיקלעך פון זכוכית, אפילו שאינו מאכל נעמיות. נעמיות איז אסטריטשעס, סופאזעדלי?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
זיי עסן גלאז? אזוי זאגט מען.
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
איך האב נישט געהאט קיין פעט אסטריטש קיינמאל אין מיין הויז, באט אסטריטשעס עסט גלאז. זיי זענען נישט מצויים.
Speaker 2:
אה, טאקע.
Speaker 1:
ולא חבילות זמורות.
Speaker 2:
יא, זיי עסן עניטינג. זיי עסן שטיינער. ס׳שניידט זיי נישט די וועג אראפ פון…
Speaker 1:
יא, זייער בויך פעלט עפעס. געווענליך א בויך צוקנייט עסן. זייער בויך פעלט עס, אז זיי עסן שטיינער אדער שארפע זאכן כדי ס׳זאל העלפן פארדייען די עסן.
אז דאס איז א פענאמען, איז דא מענטשן וואס זענען לאו אויף עפעס, און זיי עסן לכבוד דעם…
Speaker 2:
זאמד. נישט גלאז. גלאז עסט קיינער נישט.
Speaker 1:
איך האב אמאל געהערט איינער וואס האט געארבעט אין… איינער וואס האט געארבעט אין מאכן שלום מיט אנדערע פעלקער, האט ער געזאגט אז… ווען מ׳רעדט צוזאמען, קודם טוט מען אויף אז מ׳ווייסט אז יענער עסט נישט קיין גלאז. ער איז א מענטש. אז מ׳זעט מען ווייטער, אז ער איז נישט קיין נעמי. ער איז א מורא, ער איז נישט קיין נעמי.
ולא חבילות זמורות. נישט קיין צווייגלעך. אפילו שמאכל פילים. אפילו… פילים איז… וויאזוי הייסט עס, עלעפענטס עסן עס. ולא את הלוף. לוף מיינט ער איז איינע פון די… נו, וועלכע סארט די פרוכט וואס איז דא אפאר מינים אויף די איין בוים, און ס׳איז דא אסאך סארטן, וויאזוי הייסט עס נאר? וואס מ׳מאכט א ברכה. צלף? נישט פון די צלף פעמילי?
Speaker 2:
ניין.
Speaker 1:
ער זאגט אז לוף איז א סארט אניען.
Speaker 2:
אהא, אקעי.
Speaker 1:
אפילו שמאכל עורבים.
חידוש: הגדרת “מצוי”
Speaker 1:
נמצא אילן ויוצא בו מעט מצויים אצל רוב בני אדם. די בעלי חיים זענען זעלטענע בעלי חיים.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. ס׳זעט אויס אז די מצוי מיינט נישט אז ס׳דארף זיין א מצוי ביי דיר, אדער אפילו אין דיין שטאט. ס׳דארף זיין מצוי אין דיין שטאט. נאר חיות וואס זענען מער אפט, ממילא. און א מענטש וואס האט א פיל, לכאורה וועט ער יא מעגן. נאר איינער וואס האט נישט, דארף זיין מצוי. דארף איינער וואס האט נישט, הייסט עס מוציא. דארף געטאנצן. איך טראכט אז…
דיסקוסיע ארוכה: גרף של רעי לכתחילה — גארבעדזש אין שבת
הקדמה: וואס מיר האבן פריער געלערנט
Speaker 1:
אה, איך דארף זאגן וואס מיר האבן פריער געלערנט וועגן די קליפות. ס׳קומט אויס להלכה אז אויב מען עסט, ווען מען עסט ווערט שמוץ, אדער פון קליפות פון אגוזים, זאכן וואס מען עסט, אדער סתם אזוי שמוץ, טאר מען נישט מטלטל זיין לכתחילה שמוץ דירעקט. דאס איז שולל. די גמרא אין שבת שטייט אז מ׳איז מנער, מ׳שאקלט אפ. סא היינט וואס מ׳האט א פלעסטיק טישטוך, קען מען עס אראפנעמען מיט די טישטוך. אדער האסטו אן אנדערע עצה, ס׳איז דא אין די מחלוקת האחרונים וויפיל מ׳איז מותר דערויף.
הגדרת “עושה גרף של רעי לכתחילה”
Speaker 1:
על כל פנים, איך וויל פארשטיין וואס טייטש די ענין פון עושה גרף של רעי לכתחילה? ס׳קען אלעס זיין. ווען יעדער האט א גארבעדזש איז ער ארויס, מאכט עס קיינער נישט בתחילה. ס׳איז דא א גארבעדזש וואס ליגט שוין גרייט, און מ׳גייט עס ערגעצוואו ארויסנעמען אין שבת. ס׳מיינט צו זאגן, געל, איין עושה גרף של רעי לכתחילה, אז דו זאלסט נישט מאכן עפעס וואס דו דארפסט ארויסנעמען. אבער אויב ס׳איז דא א גארבעדזש בעג וואס אלעס פון דעם גייט מען ארויסנעמען, מאכסטו קיינמאל נישט לכתחילה.
די פראבלעם פון גרף של רעי לכתחילה איז אז ס׳איז דא א היתר, בעצם איז דאך א דבר שאינו ראוי לטלטל. אויב איז עס אזא זאך וואס מ׳קען עס נישט דא האלטן, איז דא א היתר. אבער דו קענסט נישט גיין און מאכן א זאך וואס האט די היתר. דאס דארף זיין די זעלבע איסור פון לייגן זאכן אין די גארבעדזש.
חילוק: גארבעדזש איז אנדערש
Speaker 1:
איך זאג אבער די חילוק איז זייער גרויס, ווייל דא קריעטסטו עפעס וואס נארמאל טארסטו נישט מטלטל זיין, דו גייסט עס מטלטל זיין מיט די היתר פון גרף של רעי. אבער אין יעדע הויז איז דא א גארבעדזש, און אין די גארבעדזש איז דא זאכן וואס איז אסור מטלטל צו זיין. מ׳טאר עס נישט מטלטל זיין. ווען די גארבעדזש איז ליידיג, טאר מען עס מטלטל זיין, ס׳איז נישט קיין גרף של רעי. דו לייגסט אריין אין דעם גארבעדזש, ווערט עס א גרף של רעי.
חידוש: הגדרת גרף של רעי
Speaker 1:
דאס איז די טייטש גרף של רעי. גרף של רעי מיינט נישט מאכן, מייחד זיין א… דאס איז די טייטש! ס׳איז נישט די טייטש מייחד זיין א גרף, די טייטש איז אריינלייגן די רעי. די גרף איז נישט די פראבלעם.
סא איך טראכט, א גארבעדזש בעג איז זייער אנדערש. וואס איז שוין א גרף של רעי? א גרף של רעי איז געווען דו נעמסט א געוויסע טעצל און אויף דעם לייגסטו ארויף שמוץ. דאס איז די איסור. אבער א גארבעדזש איז פריער געווען, די בעג איז געווען ריין, יעצט מאכסטו עס שמוציג, ס׳ווערט מוקצה.
קשיא: אויב מ׳דארף עס ארויסנעמען
Speaker 1:
אקעי, לאמיר זאגן מ׳דארף עס ארויסנעמען, לייג אוועק די היתר. לאמיר זאגן נישט א נייע גארבעדזש. זאלסטו זאגן אז איינמאל ס׳איז שוין דא עפעס אין די גארבעדזש, דארפסטו שוין נישט אזוי זיין ביזי מיט וויאזוי דו מאכסט די ביינער פון די פיש, ווייל דו האסט דאך א גאנצע גארבעדזש.
איך פארשטיי נישט וואס דו דארפסט עס. די פראבלעם פון די ביינער פון די פיש איז אז ס׳ליגט אויפ׳ן טיש, נישט אין די גארבעדזש.
Speaker 2:
גוט. דו דארפסט עס רוקן פון די טיש.
קשיא: טישטעך און גרף של רעי
Speaker 1:
און אין באלד גייט מען אוועקנעמען די טישטעך צוזאמען מיט אסאך גוטע זאכן וואס זענען נישט מוקצה און זאכן וואס זענען יא מוקצה אויפאיינמאל, און מ׳גייט עס אריינלייגן אין די גארבעדזש.
Speaker 2:
מיט די טישטעך?
Speaker 1:
אויב דאס הייסט אלדד דברכה, ס׳איז אן ענין אז ס׳ווערט א גרף של רעי, ווייל מ׳מאכט שמוציג די טישטעך במשך די סעודה, און נאך די סעודה גייט מען עס אוועקווארפן. איז דאס נישט אלדד דברכה.
קשיא: דברים מותרים אין די גארבעדזש
Speaker 1:
איך מיין אז בדרך כלל היינט מיט אונזער שפע, אין די גארבעדזש איז אייביג דא דברים אסורים און דברים מותרים. מ׳לייגט דאך אויך אריין גוטע זאכן אין די גארבעדזש וואס איז ראוי למאכל בהמה, ראוי למאכל אדם.
Speaker 2:
דו מאכסט אזא קלקולא דתקנתא, דו זאגסט אז מ׳ווארפט אריין גוטע זאכן אין די גארבעדזש מאכט עס מותר צו טראגן? זיי זענען דאך נישט…
Speaker 1:
יא, דו האסט פארציילט אז זיי זענען געווען זייער ברוגז אז מ׳האט אריינגעלייגט גוטע זאכן אין די גארבעדזש, אבער אזוי גייט עס. מ׳נעמט אראפ האלבע טעלערס, יא, מ׳סערווירט שוין, נישט יעדער עסט אויף די גאנצע זאך. איז דאך דא גוטע זאכן וואס זענען ראוי למאכל אדם, למאכל בהמה.
תירוץ-פארשלאג: איינמאל אין גארבעדזש ווערט עס רעי
Speaker 1:
איך מיין אז איינמאל מ׳לייגט עס אין גארבעדזש ווערט עס א בחינה פון רעי, און ס׳ווערט נישט קיין גוטע זאך.
Speaker 2:
ס׳געפעלט מיר נישט דער… ס׳איז נישט ערגער ווי בשר חיה, בשר תפל, די אלע זאכן וואס דו זאגסט אז ס׳איז ראוי פאר א סערווייווער. מ׳מעג יא, דער וואס איז בעלי חיים מצויים. נישט ווייל מ׳האט עס שוין געלייגט אין גארבעדזש, קיינער נעמט נישט ארויס פון די גארבעדזש, טוישט עס די מציאות דערפון. מ׳נעמט עס שוין ארויס טעקניקלי, אבער ס׳איז נאך אלץ א זאך וואס איז מותר בטלטול.
מסקנא פראקטית: דער מנהג
Speaker 1:
בקיצור, דער מנהג, אלע אידן וואס איך ווייס, חוץ איך האב געטראפן אמאל חזון איש׳ניקעס וואס איך ווייס נישט די הלכה, אלע אידן וואס איך ווייס מאכן גארבעדזש און לייגן עס ארויס שבת, און מ׳איז זיכער אז ס׳איז מותר וועגן איינע פון די ריזענס. פונקטליך וואס דער טעקניקעל ריזען איז ווייס איך נישט, ווייל איך מוטשע זיך דא מיט די הגדרות.
איינע איז די גרף של רעי לכתחילה בשבת, מיין איך, איז די זאך. רייט, ס׳איז זיכער אז מ׳מעג עס ארויסנעמען ווייל ס׳איז א גרף של רעי. ס׳איז נישט קיין מצוה צו זיצן אין א פארשטינקענע הויז שבת.
הערה: ארומרוקן גארבעדזש
Speaker 2:
חוץ, דאס קענסטו יא זאגן, איך וויל דיר זאגן, אויב מ׳רוקט עס נישט פון א פלאץ וואס ס׳שטערט פאר׳ן מענטש, נאר פון איין פלאץ צום צווייטן, טאר מען טאקע נישט. דאס הייסט, אויב די גארבעדזש ליגט שוין אינדרויסן, דו ווילסט סתם מסדר זיין דארט, מ׳טוט עס אריין אין די בין. נאכאמאל, קענסט עס דירעקט לייגן. אויב דו גייסט ארויס פון די סיט און דו ברענגסט, קענסטו עס לייגן ווי דו ווילסט. אבער די רגע ס׳איז שוין אראפגעלייגט, ס׳איז שוין נישט קיין פלאץ וואס שטערט פאר מענטשן, איך מיין אז דאס איז טאקע די הלכה. דו מעגסט נישט סתם ארומרוקן גארבעדזש, אהן? סתם אזוי פארט מען זיך נישט מיט זאכן וואס זענען איסור בטלטול, ס׳איז נישט קיין צורך.
Speaker 1:
בכלל, ס׳איז א גוטע הערה, יא, בקיצור, דאס איז מוצאי שבת, ארגענייזן די גארבעדזש. איך פארשטיי זיך אזוי. אבער ארויסנעמען איז זיכער מותר. די שאלה איז נאר פון די לכתחילה וויאזוי מען מעג עס אריינלייגן.
סיכום: מוז זיין אן אופן
Speaker 1:
אבער דו ביסט גערעכט זיכער אז וואס דו זאגסט, א מענטש דארף לאזן אויפן טיש די גארבעדזש, קען זיכער נישט זיין. ס׳מוז זיין אן אופן וויאזוי ס׳איז מותר. ווילסטו טרעפן א פלעקל אין די זייט, דארפן זיי זיך אפשר מיטשענען, איך ווייס נישט.
הלכה יט: חבילי קש, עצים, וזרדים
Speaker 1:
אקעי, ווייטער. חבילי קש, בינטלעך פון קש, שטרוי, עצים, העלצער, און זרדים, אן אנדערע סארט חלק פון די בוים, אויך א סארט קש פון סתם. זרדים זענען די זאכן וואס די פערדן עסן, ניין?
Speaker 2:
אפשר, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אקעי. ס׳איז נישט די זעלבע פון די… חבילה איז מורות?
Speaker 2:
יא, צווייגלעך, עפעס אזוי. איך מיין אז זרדים איז פריער.
Speaker 1:
אקעי. איז אזוי, אם הכינה למאכל בהמה, מותר לטלטלן, ווייל ס׳איז נישט קיין מוקצה מחמת גופו. אבל אם לאו, אין מטלטלין אותן, ווייל פארוואס איז עס געמאכט? די עצים זענען געמאכט אויב נישט למאכל בהמה, איז עס להסקה, איז עס א מוקצה, אדער פאר גארנישט, איז עס א מוקצה מחמת גופו.
חבילי סאה ועזוביא וקורנית, בינטלעך פון בלעטלעך וואס מ׳קען נוצן אדער פאר מאכל בהמה אדער פאר אנהייצן, איז אזוי, הכניסן לעצים, אין מסתפק בהן בשבת, ווייל ס׳איז אזויווי מוקצה מחמת גופו, ווייל ס׳איז נישט קיין כלי, און מ׳האלט עס נאר פאר עפעס וואס מ׳טאר נישט טון בשבת. אבל למאכל בהמה, מותר להסתפק בהן, ווייל ס׳איז נישט מוקצה. וכן בעמיטא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלינין, אז מ׳דארף קוקן אויף וואס די תכלית דערפון איז, פארוואס דער מענטש האט עס צוגעגרייט. דאס איז א ליסט פון זאכן, אזוי ווי פריער, זאכן וואס איז תלוי וואס דו האסט עס צוגעגרייט, און ס׳איז דא זאכן וואס איז נישט תלוי, און ס׳איז דא זאכן וואס איז תלוי.
הלכה כ: טיפול במאכל בהמה — אין גורפין מלפני הפטם
Speaker 1:
ווייטער לערנט מען וועגן טיפול במאכל בהמה, בעיסיקלי. סא, ס׳איז דא א פלאץ וואס הייסט פטם, דארטן איז די פלאץ וואו מ׳שטאפט די בהמה. איז, און ס׳איז דא דארטן שמוץ, ס׳איז דא דארטן עסן וואס די בהמה האט אביסל געגעסן און אזוי ווייטער, וויל ער אויסקערן. טו מיר נישט, “אין גורפין מאכלין מלפני הפטם”, מ׳איז נישט ביזי אויסקערן,
פרק כו: פרטים בדיני טלטול – טיפול במאכל בהמה ומת בשבת
רשימת זאכן תלויים ובלתי תלויים
Speaker 1:
דאס איז א ליסט פון זאכן, אזוי ווי פריער, זאכן וואס איז תלוי וואס דו האסט עס צוגעגרייט, דא זאכן וואס איז נישט תלוי, דא זאכן וואס איז תלוי.
טיפול במאכל בהמה – אין גורפין מלפני הפטם
Speaker 1:
ווייטער לערנט מען וועגן טיפול במאכל בהמה בעיסיקלי. סאו, ס׳איז דא א פלאץ וואס הייסט פטם, דארטן איז די פלאץ וואו מ׳שטאפט א בהמה, און ס׳איז דא דארטן שמוץ, ס׳איז דא דארטן עסן וואס די בהמה האט אביסל געגעסן, און אזוי ווייטער, און ער וויל עס אויסקערן, טאר מען נישט.
אין גורפין מאכל מלפני הפטם, מ׳איז נישט ביזי אויסקערן, אויסרייניגן די עסן פון פראנט פון די בהמה וואס מ׳שטאפט אן, וואס מ׳איז מפטם. בין באבוס של כלי, בין באבוס של קרקע, נישט קיין חילוק צו די מאכל לייגט מען אריין אין א שיסל, אדער אין א אבוס וואס איז מחובר לקרקע, אדער סתם א שיסל וואס איז א כלי. מ׳קערט נישט דארטן אויס.
פארוואס? ס׳איז איינע פון די… גייט ער זאגן, ואין מסלקין לצדדין, אויך רוקט מען נישט די תבן און די אורז צו די זייט כדי ס׳זאל נישט ווערן שמוציג מיט די גללים פון די בעל חי, גזירה שמא ישוה גומות. די אלע זאכן, סיי אין גורפין און סיי אין מסלקין, איז די זאך גזירה שמא ישוה גומות, אז די פלאץ איז נישט אויסגעפלאסטערט די פלאץ, אבער מורא שמא ישוה גומות.
נותנין מלפני החמור ולפני השור – אבער נישט פארקערט
Speaker 1:
זאגט ער, ונותנין מלפני החמור ולפני השור, מ׳מעג נעמען עסן פון איין זייט און געבן פאר די אנדערע זייט, געבן פאר די שור, פון א חמור אויף א שור, אבער פארקערט נישט. ס׳איז וויכטיג, ווייל מ׳האט מורא אז די שור וועט קומען דארט און ער וועט נישט וויסן צו ס׳איז אנגעגרייט פאר די חמור צו פאר די שור, און ער וועט שטארבן פאר הונגער. יא, ס׳איז דאך געווען די באקאנטע נעבעך די חמור וואס האט נישט… אקעי.
אבל, אין נותנין מלפני השור ולפני החמור. פארקערט טוט מען נישט, מ׳נעמט נישט פון די שור צו געבן פאר די חמור. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ער זאגט א זאך. די חז״ל ווייסן פונקטליך די טבע פון בעלי חיים. חמור און שור האבן אנדערע עסן העביטס. דער חמור איז זייער איידל, דער שור איז נישט מענטשליך. “שאין מאכילין לפני השור מיטנף ברירו”, די וועג וויאזוי דער שור עסט איז אז אלעס ווערט אנגעשמירט מיט זיין שפייעכץ. אנדערע בהמות זענען בעסערע מענטשן און זיי וועלן עס נישט וועלן עסן.
א ראוי למאכל בהמה אחרת. סאו, אפילו מ׳האט עס אנגעגרייט פאר די שור, הייסט עס נישט אז ס׳איז נישט ראוי פאר אן אנדערע בהמה. סאו ס׳ווערט נישט מוקצה, ווייל ס׳הייסט נאך אלץ ראוי למאכל בהמה. אבער דאס צו נעמען פאר די חמור, איז דאס נישט א טירחא אויף וואס…
דיסקוסיע: פארוואס איז עס נישט גרף של רעי?
Speaker 2:
פארוואס ווערט עס נישט ווי גרף של רעי? ס׳איז געווארן מוקצה אין שבת.
Speaker 1:
מוקצה איז עס נישט געווארן, ווייל די שור אליין קען עס נאך עסן, ס׳איז א מאכל בהמה.
Speaker 2:
אה, אה, ס׳איז גערעכט.
Speaker 1:
אקעי, אבער טאקע, ס׳איז א טירחא יתירה.
Speaker 2:
ס׳איז א טירחא יתירה, שטימט. ווייל מיר מוזן זיין דיסעפוינטעד אז די חמור ארבעט נישט מיט מיט דעם. נישט די חמור, נישט די שור. די שור האט נישט געוואלט עסן, און נישט די חמור. ס׳איז סתם גורם.
Speaker 1:
אינטערעסאנט. אונז האבן זיך געלערנט אז אבער אויב ס׳איז מוציא, די בעל חי מוציא, גייט מיר נישט אן צו די בעל חי גייט נאך עסן די שבת. ס׳איז נישט אז אויב דו ווייסט אז די שור גייט שוין נישט עסן, איז עס מוקצה פאר יעדן. ס׳איז נישט קיין איסור מוקצה. ער זאגט נישט, די גמרא זאגט נישט פארוואס מ׳טוט עס נישט.
דיגרעסיע: “כלחוך השור את ירק השדה”
Speaker 1:
די וואך לערנט מען די פרשה בלק, “כלחוך השור את ירק השדה”. אה, כלחוך איז די לעקן, די רוי. ער לאזט נישט איבער פאר קיינעם. אפילו די חמור וועט נישט עסן פון דעם נאכדעם. שטעל דיך פאר.
לחיים. לחיים.
עלים שריחן רע – מוקצה מחמת גופו
Speaker 1:
“עלים שריחן רע ומאוס, ואין בהמה אוכלתן, אסור לטלטלן.” בלעטלעך וואס שמעקט שלעכט, און א בהמה עסט עס נישט, איז עס אסור צו טלטל׳ן. אפילו ס׳איז פון די זעלבע מין וואס איז מותר, אזויווי עלים איז א סארט מאכל בהמה, אבער די עלים זענען שלעכט, איז עס מוקצה מחמת גופו.
“ולפיכך, תלי של דגים…” איך מיין אז מ׳מיינט א מצודה פון דגים, עפעס וואס מ׳קען נוצן צו כאפן פיש, אבער וואס איז געמאכט פון גראזן און פון זאכן וואס איז ראוי למאכל בהמה. ער זאגט נישט, תלי מיינט מ׳הענגט אויף? קיצור, עפעס א זאך וואס מ׳נוצט פאר פיש. פיש איז פארשטינקען, יעדער איינער ווייסט. ממילא, די זאך וואס מ׳נוצט פאר פיש טאר מען נישט טלטל׳ן. אבער “ושל בשר מותר”, ווייל פלייש סתם פון א בהמה איז נישט אזוי פארשטינקען. ס׳איז מען מערקט. קיין כל כיוצא בזה.
פשוט, פלי מיינט די זאכן וואס מען הענגט אויף די דגים צו טריקענען אדער וואס. ס׳איז אויך של דגים, איז עס אסור לטלטל וועגן די גראך. ושל בשר מותר. וכן כל כיוצא בזה. יעדע זאך וואס איז מאוס וואס מען ניצט נישט, אפילו א בהמה ניצט נישט אפשר, פייטש, אויב א בהמה ניצט עס מעג מען עס טלטל׳ן פאר די בהמה. אבער יעדע זאך וואס איז מאוס און מען ניצט עס נישט, טאר מען עס נישט טלטל׳ן.
חידוש: מאכל בהמה דארף זיין עקטשועלי ראוי
Speaker 1:
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען הלכות מת. איך מיין מ׳קען זאגן אזוי, אז די זאכן וואס מ׳האט געזאגט צו מתיר זיין אלס מאכל בהמה איז נישט א היתר גורף אז יעדע מין. עס דארף אויך זיין עקטשועלי גרייט למאכל בהמה. איך מיין דאס איז וואס…
Speaker 2:
יא? ניין, שוין. איך פארשטיי, אבער… אה, דו זאגסט… וואס איז אויבנאויף קלאר די זאך… ווען ער זאגט אז ס׳איז נישט קלאר, וואלט מען ווען געטראכט אז יעדע זאך הייסט א מאכל בהמה, אפילו אויב די זאך איז געווארן שמוציג.
Speaker 1:
שוין, אבער ניין, עס דארף זיין ממש ראוי למאכל בהמה. וואס ס׳איז טאקע נישט, די בהמה גייט עס נישט עסן, איך פארשטיי.
Speaker 2:
אז דו זאגסט אז ס׳האט נישט צו טון מיט די מין, אז יעדע זאך וואס איז די מין איז ראוי, איז… דארף יא וויסן אויב די זאך איז געווארן שמוציג. ס׳איז אן אנדערע זאך.
הלכות מת – היתרים בטלטול
Speaker 1:
און מ׳גייט מיר לערנען נאך וועגן מת. מיר האבן שוין געלערנט אז א מת איז מוקצה, אמת? יעצט גייען מיר לערנען געוויסע היתרים וואס מ׳מעג יא טון מיט א מת, אדער וויאזוי מ׳מעג טון. בעיקר די היתרים, מיר האבן פריער געלערנט אז ס׳איז מוקצה, און ביז דא, ביז די ענד פון די פרק, איז עצות וויאזוי מ׳מעג יא זיך מתעסק זיין מיט א מת, און מתעסק זיין אפשר אויף געוויסע וועגן, אדער צודעקן, מיר וועלן שוין זען.
דיסקוסיע: האבן מיר פריער געלערנט וועגן מת?
Speaker 1:
אבער וואס איז אסור לטלטל דעם מת בשבת, האבן מיר דאס פריער געלערנט? אז אויב וויל מען אים אנטראגן ערגעץ, מעג מען עס נאר טון מיט א גוי, אדער האבן מיר געזאגט, וויאזוי האבן מיר עס געהאט? וואס מ׳מעג יא און נישט טון מיט א מת האבן מיר עס געהאט פריער אין פרק?
Speaker 2:
מ׳מעג נארט נען כבוד הבריות, דעמאלטס האבן מיר געלערנט אז מ׳מעג.
Speaker 1:
יא. איך געדענק, איך האב געזען ס׳איז געשטאנען “המת אינו זז ממקומו”. ס׳איז יא געשטאנען אפילו פריער, האב איך געדענק, עפעס וואס מ׳מעג טון מיט א מת.
Speaker 2:
יא, דארט איז געשטאנען אין שבועות, ניין? מ׳מעג מכשיר זיין א לדחין פאר א מת אדער פאר א כלה, דו געדענקסט? דאס איז נאך א זאך. ס׳איז געשטאנען נאך פריער אז א מת מעג מען, אויב ס׳איז כבוד הבריות, געדענקסט? האבן מיר געלערנט וועגן כבוד הבריות פון די מת.
Speaker 1:
יא, יא, יא. אויב ער גייט שטינקען מעג מען יא טון מער.
אבער יעצט איז גערעדט וועגן הוצאה, רייט? יעצט איז גערעדט וועגן איסור הוצאה. מ׳האט נישט גערעדט וועגן מוקצה אין יענע, אין יענע הלכה, וויפיל איך געדענק. געדענקסט ווי ס׳איז געשטאנען?
Speaker 2:
איך געדענק נישט אויף די מינוט, לאמיר גיין ווייטער.
סכין אותו ומדיחין אותו – אבער שלא יזיז בו אבר
Speaker 1:
אקעי. יעצט לערנען מיר אזוי וועגן טלטול, רייט? וועגן מוקצה. אז א מת בעצם איז מוקצה. וואס מעג מען יא טון? וואס מעג מען יא טון מיט טלטול? איז, אפילו ס׳איז אסור לטלטל א מת בשבת, אבער סכין אותו ומדיחין אותו, מעג מען יא רייניגן און שמירן אויל וכדומה, אבער ובלבד שלא יזיז בו אבר.
פארוואס? ווייל די הזזת אבר איז אן ענין פון טלטול? לכאורה יא. איך מיין אזוי יא. אז טלטול איז נישט נאר אסור ווען מ׳הייבט עס אויף און מ׳טראגט עס, אפילו נאר אביסל ריקן איז אויך אסור, ער דארף ווארטן.
אינטערעסאנט. מ׳טאר זיך נישט אוועקרוקן די אבר, נאר ער מיינט אויפהייבן די הענט, אראפלייגן די הענט בשעת סיכה וכדומה.
שומטין את הכר מתחתיו – כדי שיעמוד לו לחול
Speaker 1:
וואס שיינט און וואס מעג מען טון? יא, שולחן ערוך זאגט אין סעיף קטן מ״ט, כדי שיעמוד לו לחול, אויב דער מת ליגט אויף א קישן און ס׳ווערט מער ווארעם, א מת הייבט אן נאך א שטיק צייט, ער האט נישט די מעקעניזם וואס קילט אפ די מענטש, ווערט ער הייס און הייבט אן מסריח זיין, איז אויב ער ליגט אויף א כר מעג מען אראפנעמען די כר פון אונטער אים. ס׳איז דאך אפילו אזא טלטול אזא דבר אחר. מעג מען עס טון אז מ׳טוט עס פאר די סיבה כדי שיעמוד לו לחול, כדי ער זאל ווארטן ביז מ׳גייט אים מטפל זיין, אז ער זאל ווארטן ענדערש אויף די קאלטע פלאר ווי איידער אויף ווארעמע כלים, מעג מען עס טון.
מיין בעצם איז געווען פארשטייט זיך מ׳מעג, וואס איז די חילוק אויף דער דבר אחר? אקעי, זיי האבן פריער געלערנט טלטול דבר אחר איז מותר אפילו אן א מת.
נאך עצות טובות פאר א מת
Speaker 1:
און מ׳ברענגט אין קליין מקור אין קליין מרדכי, “ומניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח”, און מ׳ברענגט, זעט אויס אלע זאכן זעט אויס אלס עצות טובות, ווייל איך זע נישט אז ס׳זאל זיין אן איסור אז מ׳זאל נישט טארן ברענגען קאלטע כלים און לייגן אויף אים, קאלטע באדן, קאלטע רעשטער.
אדרבה, וואס איז נישט א מת, דו טוסט פאר א זאך וואס האט נישט קיין צורך. דער טלטול… און די קליין מרדכי זענען זאכן וואס נישט… דו לייגסט אונטער די מת, דו טוסט… פוקקין את נקביו שלא יכנס בהם רוח. א מענטש האט נקבים נקבים, און ווען מ׳שטאפט מען צו די נקבים שלא יכנס בהם רוח.
נאך א זאך? וקושרים את לחייו, מען מעג צומאכן, כשר זיין, אממ… צובינדן זיין פנים, לא שיעלה, נישט ער זאל זיך נישט שרעקן, ווייל דעמאלטס איז ער מקיים דעם “ונשמרתם”. ער איז לא שיעלה, ער איז שווער פארקרימט, וואס דאס איז שוין אפילו מער, טאר מען נישט שרעקן, וואס מען טאר נישט שרעקן, אבער צובינדן קען מען, ווייל דאס איז שוין אפילו מער, דאס איז מקיים.
און אויך איז דא איינער וואס זאגט אז איינער בשבת, ווייל שבת איז דאך סיי ווי סיי פריער געווען, טאר מען נישט טאטשן אן עבר, טאר מען אויך נישט טאטשן די אייליד.
דאס איז געווענליך די מנהג אז מען
דיני טלטול מת בשבת
מת המוטל בחמה – כיכר או תינוק
דער רמב״ם זאגט: מת המוטל בחמה – מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו. וכן, אם נפלה דליקה בחצר שיש בו מת – מניח עליו כיכר או תינוק. ואם אין שם כיכר ולא תינוק – מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום. ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מתו.
Speaker 1: מ׳טאר נישט צוריקן, ווייל דעמאלטס מעג מען. מיר האבן געלערנט אז מ׳טאר נישט צוריקן, ווייל דעמאלטס איז ער נישט לועז, זאל נישט ווערן פארקרומט. זאל נישט עפענען מער. מ׳טאר נישט צוריקן, ווייל מ׳טאר נישט צוריקן. אבער צובינדן כדי ס׳זאל זיך נישט עפענען מער, דאס מעג מען.
און אויך איז דא אן ענין, אז איינער איז געשטארבן בשבת, פאר די זעלבע סיבה אזויווי מיר האבן פריער גערעדט אז מ׳טאר נישט טאטשן אן איבר, טאר מען אויך נישט טאטשן די אייליד. געווענליך איז דער מנהג אז מ׳מאכט צו די אויגן פון א מת, אבער מ׳טוט עס נישט בשבת.
מת המוטל בחמה, א מת המוטל בחמה און ער גייט מסריח זיין. ביז יעצט האבן מיר גערעדט ווען ס׳איז נישטא די קריזיס, קען מען סורווייוון די פיר און צוואנציג שעה מיט קאלטע כלים און מיט ליגן אויף די זאנד. אבער אויב איז ער מוטל בחמה, דאס איז א פראבלעם, כבוד המת, ער גייט מסריח זיין, איז מניחין עליו כיכר או תינוק ומטלטלין אותו. מעג מען לייגן א כיכר אדער א תינוק און מ׳מעג אים מטלטל זיין על ידי דבר אחר. אזויווי מיר האבן געלערנט אן של דבר אחר צוזאמען מיט נאך א זאך וואס זאל זיין א היתר. דער היתר איז דא געווארן די מוקצה. געווענליך טאר מען נישט מטלטל זיין צוויי זאכן אויף איינמאל, חוץ פון זאכן וואס מ׳דארף זייער וויכטיג, האבן מיר געזען אופנים וואס מ׳האט יא געמעגט. אבער דא ביי א מת מעג מען על ידי כיכר או תינוק.
און כהאי גוונא, אם נפלה דליקה בחצרו שיש בו מת, און דער מענטש איז היפש נערוועז, ער וויל נישט דער מת זאל פארברענט ווערן, אויך מניחין עליו כיכר או תינוק און מ׳נעמט אים ארויס מיט דעם. און אויב מ׳האט נישט קיין כיכר ולא תינוק, דעמאלטס מצילים אותו מן הדליקה מכל מקום. דעמאלטס מעג מען. ס׳טייטש, לכתחילה זאל מען עס טון מיט א היתר פון כיכר או תינוק, אבער אויב נישט זאל מען עניוועי ראטעווען. פארוואס? ווייל אויב נישט, אויב מ׳וועט אים נישט לאזן ראטעווען, ס׳גייט אים אזוי באדערן אז דער מת גייט ווערן פארברענט, און יהרג ואל יעבור לכבודו, “שיהא בוהל על מתו שלא יסרח”. ער וויל נישט אז זיין מת זאל ווערן פארברענט, ער איז בוהל על מתו, ווייל דא האט מען אים מתיר געווען מציל זיין אפילו גערעדט אזוי.
חידוש: כבוד המת אליין איז נישט גענוג סיבה
ס׳איז דאך נישט אזוי אז דער איסור נבלה מת אליין לא עמדה חכמים גלאסט אין איסור טלטול בשבת. ס׳איז דאך דא א איסור. ס׳איז דאך דא א איסור ווי פארברענען א מת, דו ווייסט דאך אליין. נישט אזוי, אבער פון דעם מענטש, אדם בוהל על מתו. אדם בוהל על מתו, האט מען מתיר געווען ווייטער וועגן א חשש אין הלכות שבת, נישט וועגן א חשש אדיוטא אין הלכות כבוד המת.
אבער די אדם בוהל על מתו איז נישט סתם א שגעון, דער מענטש איז גערעכט פאר׳ן זיין בוהל על מתו. א מענטש דארף טאקע נעמען קעיר פון זיין… ניין, אבער איך זאג, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אונז וואלטן ווען געקענט דא הערן אז ס׳איז א מין דבר מצוה, ס׳איז א מין ענין פון כבוד המת, וואס אויף דעם האבן די חכמים מתיר געווען באפן ס׳איז דא א חשש שריפה. זאגט מען נישט אזוי, מען זאגט נאר כדי אז ער זאל נישט צוקומען צו מחלל שבת זיין. כבוד המת איז נישט געווען גענוג אליין א סיבה.
ניין, עס קומט ארויס א גרעסערע נפקא מינה. ס׳איז דאך ווען ס׳איז נישט דער מענטש איז נתון דער מענטש, ס׳איז נישט דא קיין שום חשש אדם בוהל על מתו, וואלט מען נישט מתיר געווען אויף נבלה מת אליין. דאס איז דאך אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: פארוואס איז נישט די דין כבוד המת אליין גענוג?
Speaker 1: ס׳איז דא אן ענין, איך זוך אלעמאל וויאזוי מ׳מעג נישט. פארוואס זוך איך נישט וויאזוי מ׳מעג יא? ניין, איך זוך נישט וויאזוי מ׳מעג נישט, איך פרעג דיך דא א גוטע למדנ׳ישע שאלה. פארוואס איז נישט די דין כבוד המת אליין גענוג סיבה? ס׳איז נישט דא אזא דין כבוד המת. זיי האבן געלערנט, אלע דינים זענען, מיין זיך אז זיי זענען כבוד המת, אבער זיי האבן געלערנט פריער, אויך אויף דעם מת המוטל בחמה האט ער נישט געהאט. וואס טוט זיך אויב ס׳איז נישט דא קיין כיכר או תינוק? ער האט נישט געזאגט אז מ׳מעג. רייט, נאר אויף א דליקה זאגט ער אז מ׳מיינט שוין כיכר או תינוק. איך קען פארשטיין, ווייל ווען ס׳איז בחמה, ס׳וועט דויערן נאך א האלבע שעה, ס׳וועט זיך טרעפן א כיכר או תינוק. אבער א דליקה איז time of the essence, ווייל די שריפה גייט זיך שוין אנהייבן פארברענען.
Speaker 2: איך וויל דיר ווייזן, יא? אונז האבן יא געלערנט. אה, דא גייען אונז לערנען, אונז האבן נאכנישט געלערנט נאך דאס? אונז גייען עס באלד לערנען. לאמיר זען. ס׳איז געשטאנען נאכאמאל פריער, האב איך געדענקט. אקעי, איך ווייס נישט. איך מיין אז ס׳איז דא נאך א בעסערע reason, ווייל ס׳איז נישט קיין ראיה.
Speaker 1: יא, אבער איך זאג דיר, ווען מ׳איז שוין מקיל ווייל א תינוק גייט נישט ארויף אויף די מת מוטל בחמה. איך קען דיר זאגן אז איך ווייס פארוואס. דו גייסט שוין זען, דו גייסט שוין זען. איך קען דיר זאגן אז איך ווייס פארוואס. אבער זיי האבן נאכנישט געענדיגט די גאנצע הלכה. ס׳שטייט אין פירוש, לאמיר זאגן, לאמיר זאגן, ווייל דארטן איז ווייטער עפעס אן אנדערע אינטערעסאנטע טריק וואס מ׳קען טון, מאכן אן אוהל. אבער איך מיין אז… אקעי. ס׳איז נישט אזוי סימפל. מת מוטל בחמה זאגט מען נישט אן איינשום תינוק, ווייל איבעראל טרעפט מען עפעס א זאך וואס איז מתיר בטלטול. ביי א פייער איז דאך דא עפעס א בהלה, מ׳האט מורא אז אלע מנורות גייט זיך אנצינדן די פייער. דעמאלטס איז מותר ווייל דער אדם בהול על מיתו. אבער פריער איז אייביג דא די עצה פון כיכר או תינוק, ווי לאנג ס׳איז נישטא קיין פייער וואס הייבט אן ברענען. מאכט סענס.
זאגט ער, “ולא תטלטל בכיכר או תינוק אלא למת בלבד, לפי שאדם בהול על מיתו.” אה, זעסטו יא. נאכאמאל, בהול על מיתו איז דאך די reason פארוואס מ׳מעג נוצן מיט א כיכר או תינוק. ניין, ניין. זיי זאגן אזא זאך. בהול על מיתו איז א גוטע תירוץ. דא וואס דא איז מת מוטל בחמה, נישט בהול על מיתו, פריער איז מעגסטו אפילו נעמען מיט א טלית אן א כיכר או תינוק. אבער איך מיין אז דו ביסט גערעכט אז ס׳איז נישטא קיין טלית, איז דארף מען דא א כיכר או תינוק. גוט. יא, וואס איך מיין איז אז ס׳דארף זיין דווקא כיכר או תינוק, ס׳דארף זיין עני כלי שמלאכתו להיתר, יא.
מת המוטל בחמה – מאכן אן אוהל
דער רמב״ם זאגט: היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו, או שאין רוצה להזיזו ממקומו – באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו. חם להם מלמטה – זה מביא מטתו ויושב עליו, וזה מביא מטתו ויושב עליו. חם להם מלמעלה – מביא מחצלת ופורש על גביו, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. וזה זוקף מטתו ונשמט, וזה זוקף מטתו ונשמט – ונמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה.
Speaker 1: אקעי. וואס איז נאך אן עצה, רייט? איז אזוי, די לעכט זענען אנגעקומען דארטן אהין, די לעכט האבן זיך דאך נישט אנגעצינדן פון זיך אליין. איך זע אז די פיקטשער, די עובדא איז נישט אין די פיקטשער. “היה מת מוטל בחמה ואין לו מקום לטלטלו” – דער מת ליגט בחמה, זיי האבן נישט קיין פלאץ וואו ס׳איז קיל און מ׳קען אים האלטן. “או שאין רוצה להזיזו ממקומו” – וואס הייסט “לא רוצה”? מ׳וויל נישט. ס׳שטייט נישט פארוואס, מ׳וויל נישט. אקעי.
מ׳זאל נישט, אפשר ס׳איז נישט געזונט, אפשר ס׳קען אים מער מסריח מאכן. ס׳קען זיין א reason, מ׳וויל נישט. אקעי, ס׳קען זיין א reason. זאגט ער אן אינטערעסאנטע היתר וואס די חכמים האבן געמאכט ספעשל פאר א מת. וואס טוט מען? “באים שני בני אדם ויושבים משני צדדיו” – זיי זעצן זיך ארום אויף די צוויי זייטן, און זיי גייען זיצן אין די חמה לעבן א מת, גייט זיי ווערן הייס ערגעץ וואו. “חם להם מלמטה, זה מביא מטתו ויושב עליו”, ער האט געשלעפט א בעט. נארמאלערהייט, פארוואס זאלסטו שלעפן א בעט? פאר א מת, פאר א בעט. פאר א מת טאר מען אפשר נישט, אבער פאר א מענטש אליינס מעג מען. פאר דעם מענטש. מ׳זאגט אפילו אויב ס׳איז זייער א שווערע בעט, און ס׳איז דא די ענין פון ארבע אמות. דער פוינט איז, ער ברענגט עס פאר זיך. א בעט איז נישט קיין כלי שמלאכתו לאיסור. מ׳מיינט צו זאגן אז אפילו אויב ס׳איז אסור ווייל ס׳איז זייער העווי, ער זאל דא מאכן א היתר פון ברענגען א בעט.
זה מביא מטתו ויושב עליו, זה מביא מטתו ויושב עליו. דער היתר איז צו מאכן א מחיצה. אבער דער חלק פון מחיצה פארשטיי איך, אבער די בעט דארף נאך נישט זיין קיין חמה להם. א בעט קען מען סתם אזוי ברענגען לכבוד המת. פארוואס זאל מען נישט טארן? ס׳איז א כלי שמלאכתו להיתר, א בעט. הער אויס דעם. אפשר רעדט ער באופן אז די בעט איז באופן ווען מ׳שלעפט עס אויף ארבע אמות.
דיסקוסיע: פארוואס דארף מען די בעט?
Speaker 2: אונז ווילן שפילן א געים, רייט? אונז שפילן דאך א געים. איך פארשטיי די געים ביי די צווייטע פארט, אז מ׳זאל מאכן אן אוהל. פארקיינעם די געים.
Speaker 1: ניין, די געים איז אז ער האט געברענגט די בעט פאר זיך, און גראדע האט ער געגעבן א הייב אויף די בעט אז ס׳זאל ווערן געהויבן. אויב ער דארף נישט די בעט פאר זיך, הייבט נישט אן די גאנצע געים. איך פארשטיי נישט, ער האט געברענגט די בעט פארוואס? פאר צו מאכן א מחיצה? מ׳טאר נישט מאכן א מחיצה פאר׳ן מת. אבער די בעט איז דאך נאכנישט גארנישט קיין מחיצה. די מחיצה ווערט ביי די מחצלת. וואס מחצלת?
אקעי, חמה להם מלמעלה. וועט זיין ביידע. חמה להם מלמעלה. די בעט… ער זיצט אויף די בעט, ער זיצט אויף די פלאר, די פלאר איז אייז, ברענגט ער א בעט, א בענקל, וואטעווער, און ער זעצט זיך אויף דעם. צוויי אידן פון ביידע זייטן, יא. חמה להם מלמעלה, מביא מחצלת ופורש על גביו. לייגט ער א שיפע מחצלת אויף די בעט, אים צו מאכן אביסל שאטן. און דער צווייטער מענטש טוט די זעלבע זאך, וזה מביא מחצלת ופורש על גביו. און נאכדעם, וויאזוי מאכן זיי פון דעם אן אוהל? אויב ביידע גייען אוועקגיין, און זיי גייען מאכן אז די צוויי מחצלות זאלן זיך אנלאנען איינע אויף די אנדערע, גייט ווערן אן אוהל.
וזה זוקף מטתו ואינו נשען עליה, ער שטעלט אויף זיין בעט ס׳זאל ווערן א… די בעט זאל ווערן אזויווי א מחיצה וואס אויף דעם זאל מען קענען אנלאנען, יא, זוקף מיינט ער שטעלט עס אויף. איך פארשטיי נישט פונקטליך וויאזוי ס׳איז אריכות דא אין די גמרא.
וזה זוקף מטתו ואינו נשען עליה. ער האט א בעט, און די בעט ווען ער זיצט איז נישט גענוג הויך אז די מחצלות זאלן זיך אנליינען דערויף. אבער ער קען לייגן, פאר ער גייט אוועק קען ער אויפשטעלן די בעט, די בעט זאל זיין אזא שטארקע בעט. ער לייגט עס, יא, אזוי אז עס קען זיך אנליינען אויף אים ווען ער איז דארטן געזיצן.
ונמצאת המחיצה עשויה מאליה, אז די מחצלות ליינען זיך אן איינער אויף די אנדערע, און די בעטן האלטן זיי העכער. שהרי מחצלה זו ומחצלה זו גגיהם סמוכין זה לזה. די צוויי מחצלות זענען דאך די גג דערפון נאנט איינס צום אנדערן. איך מיין אז עס האט צו טון מיט דעם אז, אזויווי מיר האבן פריער געלערנט אז אויב עס איז דא א שיעור טפח איז געווען די שיעור, דעמאלטס הייסט עס א אוהל. אבער אויב עס איז אזא טרייענגל אויבן ביים שפיץ איז עס ממש נישט, עס הייסט נישט קיין פולע אוהל, עס הייסט נישט נאר א שטיקל אוהל.
Speaker 2: דו לערנסט די הלכה פון אוהל היינט?
Speaker 1: יא, אבער די רמב״ם קומט נישט צו מסביר זיין די הלכה, די רמב״ם קומט צו מסביר זיין וויאזוי עס ארבעט. דו שניידסט עס איין אין די קרקע און דו שניידסט עס צו די אמת. דו פרעגסט אן אנדערע שאלה, פארוואס איז די מיתה? קודם וועגן דעם וואס איז די מיתה. וואס די רמב״ם האט דיסקרайבט איז ריעליטי. יעדער איינער האט זיך געברענגט א בעט. די בעט עצמו דארף מען אפשר נישט בכלל דא. די בעט דארף מען נאר כדי די מענטשן זאלן האבן וואו צו זיצן כאילו. און נאכדעם, ווען… וואס טוט די מחיצה מיט בעט? די בעט טוט נישט גארנישט.
ער זאגט אויך “זוקף מטתו”. ער גייט זיך אוועק. ניין, ער זאגט “זוקף מטתו” מיינט עפעס, ער שטעלט די בעט אויף אן אופן אז די מחצלות… ער זאגט עפעס, ער זאגט עפעס, ער שטעלט אויף די בעט… ער גייט אוועק, דאס מיינט עס. ער גייט אוועק. ער דארף נישט גארנישט טון, די מטה דארף נישט בלייבן דארט. עס שטייט נישט גארנישט אין רמב״ם אז ער טוט עניטינג פאר די מת. איז דא וועגן דעם מפרשים וואס טייטשן עס אנדערש, אבער איך זע נישט אין די לשון הרמב״ם דאס. וואס ער זאגט איז ער גייט זיך. “זוקף מטתו” איז עפעס א לשון ווען מען גייט אוועק פון די בעט, איך ווייס נישט. ער גייט זיך אוועק.
אדער די פוינט איז אז די מחצלות, וואס ביז יעצט זענען זיי געווען אזוי, איך פארשטיי נישט פונקטליך ווי די מחצלות זענען געווען ביז יעצט. מיר זעט אויס אז די מחצלות זענען געווען עפעס אזוי… יעדער מענטש האט געהאט העכער אים. וויאזוי? אין די לופט? סא ער זיצט אויף א בעט, ער לייגט זיך די בעט לעבן זיך, און ער ליינט זיך אן אויף זיין רוקן, ס׳זאל אים מאכן א ביסל א שעיד.
Speaker 2: איי דאונט נאו וואט א מחצלת איז עט דיס פוינט. וואס איז א מחצלת?
Speaker 1: א מחצלת איז א שטיקל סכך, א גענייטע שטיקל הארטע סחורה. א הארטע ראג. א הארטע ראק. יא. ס׳איז הארט אדער ס׳איז סחורה? הארטע סחורה. ס׳איז נישט קיין סחורה. ער האט געמאכט א דיעל מיט אייוועלט.
פרק כ״ו: מת שהסריח בבית — כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה
הלכה כ״ג: מחצלת — דער מעכאניזם פון די מחיצה
Speaker 1:
מחצלת איז א דיסטארט. וואס איז א מחצלת? מחצלת איז א שטיקל סכך, א גענייטע שטיקל הארטע סחורה. א הארטע ראג, יא. ס׳איז א הארטע סחורה. ס׳איז נישט קיין סחורה, ס׳איז א הארטע זאך. ס׳איז א הארטע זאך. ס׳איז נישט קיין סחורה, ס׳איז א הארטע זאך.
נאכאמאל, דו קענסט שטיין פון זיך אליינס, אמת? מחצלת איז עפעס וואס דו קענסט מאכן מיט דעם אן אוהל. מחצלת איז עפעס וואס איז מעורג, ס׳איז א דיקע הארטע סחורה. דו פרעגסט צו ס׳קען שטיין אליינס? יא, ס׳זעט אויס אזוי. אבער דא שטייט עס אויף די בעט וואס מ׳האט זוכה געווען. ס׳שטייט נישט, ס׳שטייט “תחילה על הקרקע”. ס׳שטייט נישט גארנישט וועגן די בעט, אמת?
א מחצלת איז עפעס א זאך וואס האט א דאך. איי דאונט נאו וואט דעט מיענס. יעצט איז עס געווארן א דאך ווייל ס׳ליגט בתורת דאך. קיצור, די פוינט איז, ס׳קומען צוויי מענטשן, יעדער איינער נוצט זיך זיין מחצלת, סאמהאו זיי גייען אוועק, און ס׳פאלט ארויף איינס פון די מחצלת. מ׳לייגט איינס אויף די אנדערע. מ׳לייגט נישט, עשוי ממילא. אדער דו קענסט לייגן, קענסט לכתחילה לייגן. און ווען די מענטשן זענען דארט איז נישט קיין אוהל, ס׳איז נישט קיין אויף טאפ פון די מת, אמת? ס׳איז ממילא געשעט עס. איי דאונט נאו וואט, קיצור, די ריעליטי דא איז מיר נישט קלאר.
די שאלה פון די בעט
אויך די חלק פון די בעט איז זייער נישט קלאר. וואס פעלט אויס די בעט? וואס איז די היתר? פארוואס זאל זיין א היתר פאר דעם? איך פארשטיי נישט וואס די מענטשן… פארוואס זאגט ער מיר דאס? ער וויל דאך דא זאגן א חידוש פון די מחצלת. א בעט מעג מען סתם אזוי שלעפן, א בעט איז א דבר המיטלטל, מען מעג אייביג שלעפן א בעט.
אויב איז די פשט “זוקף מיטתו” מיינט אז נאכדעם לייגט מען אן די מחצלת אויף די בעט, קען איך פארשטיין פארוואס די בעט פעלט דא אויס, כאילו ווייל מ׳מאכט אן אוהל מיט די ביידע זאכן, מיט די בעט מיט די מחצלת צוזאמען. אבער אויב די מחצלת אליין מאכט די מחיצה, אזויווי ס׳זעט אויס אין די לשון הרמב״ם אז ביידע שטייען על הקרקע, מוז זיין אז סאמהאו, כאילו ווען די מענטשן גייען אוועק, איז פונקט ממילא געבליבן די מחיצה, אבער ס׳איז נישט כאילו געמיינט. דאס איז די גאנצע שפיל וואס זיי שפילן. זיי האבן געברענגט פאר זיך צוויי עקסטערע מענטשן, נישט איין מענטש, איין מענטש טוט מען נאך נישט גענוג, צוויי עקסטערע מענטשן. איך ווייס, דאס איז אן אייזערנער טריק. זאל מען לכתחילה טרייען נישט צו האבן אזא סיטואציע מיט א מת וואס איז מסריח. היינט איז נישט דא די פראבלעם, ס׳איז דא עיר קאנדישאן מיט זאכן, מ׳ווייסט. ארום א מת לייגט מען שטארקע… מ׳לייגט אייביג פענס, מ׳מאכט זיכער ס׳איז קיל. אקעי, מ׳ברענגט א גוי. ס׳איז דאך דא אנדערע עצות אויך. נישט וועגן די עצה, דאס איז אן עצה וואס איז א סיטואציע וואס ס׳איז שוין נישטא קיין אנדערע עצה.
הלכה כ״ד: מת שהסריח בבית — וועמענס כבוד?
Speaker 1:
ווארט, מת שהסריח בבית, א מת האט יא אנגעהויבן ווערן מסריח, “נמצא מתבזה בין החיים והחיים מתבזים ממנו”. ער ווערט פארשעמט צווישן די לעבעדיגע, און זיי שעמען זיך מיט אים. וואס האט דאס צוטון מיט כבוד? וואס איז דאס, דו ווארטסט אויף זיין כבוד אדער אויף די כבוד פון די לעבעדיגע? ביידע. ס׳איז דאך דאס די עיקר, די כבוד פון די לעבעדיגע. ביידע, זיי שעמען זיך און ער שעמט זיך. יא, אבער די מתבזה… “מתבזה בין החיים” איז נאר נוגע ווען “החיים מתבזים ממנו”. ס׳איז טייטש ווען ער איז מסריח בבית, און ס׳איז נישט דא דארטן קיין… קיין זוהמא, קיין גארנישט, קיינער זעט עס נישט, איז נישט קיין פראבלעם. די פראבלעם איז, ס׳איז דא איין מענטש, ס׳איז דא איין מענטש, אבער ס׳איז דאך דא א מענטש וואס זעט עס, אדער וואס שמעקט עס. ער גייט יעצט מסריח ווערן אין די ראוד, ער גייט דאך אויך ווערן מסריח. פריער האבן מיר געלערנט הלכות וויאזוי ער גייט אויך ווערן מסריח, נאר דו פרוטעקטסט אים אביסל. יעצט לערנען מיר אזוי, ער איז מסריח. די פראבלעם איז אז ס׳פאסט נישט פאר א מת, דער טאטע פון דעם מענטש, יעצט גייט איינער נעבן אים און ער פארמאכט די נאז ווען ער גייט אדורך. דאס איז בושות פאר אים, צווישן אים און זיי איז דאס בושות. איך ווייס נישט פונקטליך וואו די בושה איז.
גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה
במילא, מת להוציאו לכרמלית מעג מען, און מ׳טאר נישט נארמאל מוציא זיין, דאורייתא וואלט מען נישט מתיר געווען. אבער צו טראגן צו א כרמלית איז א דרבנן, נאר מ׳איז מתיר געווען. פארוואס? ווייל “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”. ס׳איז טייטש, הגם א כרמלית איז א דרבנן, און א דרבנן גרעניצט זיך אייביג מיט עפעס א לא תעשה שבתורה. שהרי דער רמב״ם זאגט, שהרי כל לאו דרבנן, כל דבריהם אשר יגידו לך, ס׳איז טייטש דער רמב״ם זאגט אז יעדער וואס איז עובר אויף א דרבנן איז עובר אויף די דאורייתא פון לא תסור. דער רמב״ם האלט אמת׳דיג אזוי, ער זאגט עס קלאר. אבער דאס איז נישט דוחה. דער רמב״ם זאגט זיך אזוי, און איינע פון זיינע מקורות איז די גמרא וואס זאגט דאס. דאס שטייט אז כבוד הבריות… דאס איז ווייטער א שטיקל רבותא פאר איינער וואס פארשטייט א ביסל גמרא. אין די גמרא שטייט אזא אמרה, “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה”. דאס מיינט אז פאר כבוד הבריות נעמט מען אן די דאורייתא? ניין, מען נעמט אן די דרבנן. אבער די דרבנן זענען אויך די “לא תעשה שבתורה”. דארפן זיך מוטשען די לומדים, אויב ס׳איז “לא תעשה שבתורה” איז עס ווייטער א דאורייתא. זעט אויס אז ס׳איז דא עפעס א חילוק צווישן א דרבנן און א דאורייתא, און נאכדעם איז דא “לא תעשה”. עניוועי, דאס איז דוחה.
דיסקוסיע: צי איז כבוד הבריות א מצוה? צי איז דא א מצוה פון כבוד המת?
Speaker 2:
די געדענקסט עפעס? איך האב קיינמאל נישט געלערנט. באט, איז דא הלכות פון כבוד המת וואס זענען א מצוה דרבנן?
Speaker 1:
ס׳זעט אויס אז די גאנצע זאך איז נאר כבוד הבריות. ווען ס׳וואלט געווען עפעס אן ענין פון א מצוה פון כבוד המת, וואלט מען ווען געקענט זאגן אז די מצוה פון כבוד הבריות איז פונקט אזוי וויכטיג ווי די מצוה פון כרמלית. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט אזוי, ווייל כבוד הבריות האט נישט צו טון מיט מצוה. כבוד הבריות מיינט ווען א מענטש שעהמט זיך. אבער אויב איז דא עפעס אן ענין, א מצוה פון כבוד המת…
Speaker 2:
וואס מאכט דאס ערגער?
Speaker 1:
דא שטייט אז כבוד הבריות איז גרעסער פון א מצוה דרבנן. פרעגסטו מיר, אפשר איז אויך דא א מצוה צו מאכן כבוד המת? יא, ס׳איז אבער א מצוה גרעסער ווי א מצוה צו האבן כבוד הבריות? אמת? כבוד הבריות איז א גרעסערע פון א מצוה, זיכער גרעסער ווי א מצוה דרבנן. כבוד הבריות איז עפעס אזא אונס אזא… וואס הייסט אונס? ניין, כבוד הבריות איז אן אונס. מען קען נישט צוריקהאלטן דעם מענטש.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, פארוואס דו קוקסט אזוי? אבער אויב איז דא א מצוה פון כבוד המת…
Speaker 1:
כבוד הבריות איז א מצוה! וואט אר יו טאלקינג אבאוט? כבוד הבריות איז א דבר חשוב ביותר, ס׳איז אזוי חשוב, ס׳איז דוחה לא תעשה. כבוד הבריות איז נישט קיין פרייע זאך, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
איך האב דיר געזאגט אז אפשר כבוד הבריות איז אזא ענין פון אן אונס. ניין, ניין, ניין, ס׳איז דא א שיעור וויפיל דו קענסט פארלאנגען פון א מענטש. אויב ס׳איז דא כבוד הבריות, קענסטו נישט פארלאנגען פון א מענטש דארט. מת מצוה, די אלע זאכן, דאס איז כבוד הבריות. כבוד הבריות איז א מצוה. ס׳איז א דבר חשוב ביותר, ס׳איז א דבר טוב. איך ווייס נישט וויאזוי דאס צו רופן. ס׳איז אזוי וויכטיג, ס׳איז גרעסער פון עני מצוה… נישט עני, ס׳איז גרעסער פון א מצוה דרבנן. איך קען דיר עס פונקטליך פרואוון אזוי, אז ס׳איז א מצוה דרבנן.
Speaker 2:
ס׳איז אויך נוגע, למשל, אז מ׳זאל נישט מבזה זיין די חיים.
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואס דו רעדסט, דעמאלטס איז עס נישט די קעיס. אויב דו וועסט נישט מבזה זיין די חיים, איז אבער נאך אלץ דא אן ענין פון כבוד המת, ניין? דאס איז כבוד הבריות, אויך גערופן כבוד הבריות. וואס איז די פראבלעם? איך זאג, דאס אז א מת זאל נישט מסריח זיין, און ס׳איז נישט דא א געוויסע מענטש, ס׳איז דא דארטן איין זון וואס ער קען גיין אין די אנדערע רום, ער שעמט זיך נישט.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
Speaker 1:
ניין, אבער דא איז דא אן ענין פון כבוד המת, אז ס׳זאל נישט וואשן אויף דעם מת, אז דער מת זאל נישט מסריח זיין.
Speaker 2:
ניין, ניין, ס׳איז דא אן ענין פון כבוד המת.
Speaker 1:
ניין, ניין, דאס איז שוין אזוי. דער מת, דאס גייט אים נישט סעיוון פון מסריח זיין. ער איז נאך אלץ מסריח. דער חידוש דא איז אז מ׳רוקט אים אוועק פון מענטשן, דעטס אלל, רייט? מ׳סאלווט נישט דעם מסריח זיין יעצט, מ׳רוקט אים נאר אוועק אז ס׳פאסט נישט. מ׳לייגט אים אויף אן אנדערע פלאץ. פארדעם לייגט מען אים אפילו אין די… פארוואס באגראבט מען אים?
די ראיה פון “ואם הוליכוהו למקום אחר”
“ואם הוליכוהו למקום אחר, צועז לו, אם בני אדם יכולים ללכת למקום אחר, צועז לו, ואם לאו, אין מוציאין אותו, ומניחין אותו במקומו ויוצאין הם”. אה, דא איז זייער קלאר אז ס׳איז נישט דער כבוד פון דעם מת, ס׳איז נאר דער כבוד פון די מענטשן ארום.
Speaker 2:
איך פרעג צי ס׳איז דא אן ענין פון כבוד המת מצד עצמו, אז מ׳זאל אים באגראבן פאר ער הייבט אן שטינקען.
Speaker 1:
באגראבן קען מען נישט שבת. אבער באופן כללי, איינער איז נפטר געווארן א גרינעם דינסטאג, און דער זוהן זאגט אז איך קער נישט, מיין טאטע קען ליגן דא אפאר טעג, איך קען אים באגראבן נעקסטע וואך ווען איך האב נאר א טשענס. פארוואס איז ער? איז דא א מצוה צו באגראבן א מת.
Speaker 2:
אקעי, סאו איך פרעג, איז דא עפעס אן ענין? מיר האבן נישט געלערנט לעצטנס הלכות כבוד המת, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
אבער ס׳זעט דא אויס ווי דער גאנצער ענין איז דער כבוד הבריות ארום. איך פרעג צי ס׳איז דא א כבוד המת. פארוואס מ׳רעדט דא? מ׳רעדט נישט דא פון עפעס אנדערש. ס׳איז דא א מצוה צו באגראבן א מת, דאס איז אן אנדערע מצוה. איך מיין אז ס׳איז דא אזא מצוה אין רמב״ם, אין קיצור נחלת שבעה, איך געדענק נישט. יא, יא, נחלת שבעה, דער ענד פון רמב״ם, מ׳רעדט דארט פון די פיר ארום, יא. דארט קומט דער ענד.
—
סיום פרק כ״ו
אקעי, עד כאן פרק… וואס הייסט עס? כ״ו? מ׳האט געענדיגט מיט גדול כבוד הבריות. זייער גוט.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק כ״ו – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/x3742were3hdac8k84ysp/DR137-_.mp4?rlkey=x7p0ag236632imm8tu069cuuo&dl=0
📌 This Shiur Also On
הלכות שבת פרק כ״ו
דער שיעור לערנט הלכות שבת פרק כ״ו, וואס באהאנדלט פרטים אין דיני טלטול מוקצה. ס׳ווערט דורכגענומען וועלכע כלים מען מעג טלטלן לצורך גופו ומקומו, די דינים פון גרף של רעי, און וואס איז מותר צו טלטלן אלס מאכל בהמה. דער פרק ענדיגט זיך מיט די הלכות פון א מת בשבת און ווי די כלל פון “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה” ווערט אנגעווענדט אין פראקטישע סיטואציעס.
📌 This Shiur Also On