הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ח (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳
הקדמה והקשר של פרק ח׳
אחרי שבעה פרקים על עיקר תפילה (תפילת היחיד), מתחיל נושא חדש: תפילת הציבור. תפילה היא בעצם דבר שאדם עושה בינו לבין קונו — לא באופן מהותי דבר ציבורי. מכל הפרקים הקודמים רואים שהרמב״ם מדבר על התפלל לבד: בראש האילן, בראש העגלה, במיטה, הולך בדרך, והברכות שהרמב״ם מונה אין אומרים אותן בבית המדרש. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר — לכן מתפללים בציבור, אבל זה לא עצם התפילה.
סדר הרמב״ם בפרק ח׳: תחילה מסביר את מעלת תפילת הציבור, ואחר כך נכנס לפרטים איך מארגנים תפילת הציבור (חזרת הש״ץ, קדושה, וכו׳ — דברים שיחיד לא עושה).
—
הלכה א — תפילת הציבור נשמעת תמיד
דברי הרמב״ם
“תפילת הציבור נשמעת תמיד… ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים.”
פשט
תפילת הציבור תמיד מתקבלת אצל הקב״ה, אפילו כשביניהם יש חוטאים.
חידושים וביאורים
1. “הלכות לרבונו של עולם”: זו לא רק הלכה ליהודים איך להתפלל, אלא “הלכה לרבונו של עולם” — שכאשר יחיד מתפלל, הקב״ה עונה רק כשהוא רוצה (רק לצדיקים), אבל לציבור חייב הקב״ה תמיד לענות.
2. פעם ראשונה “נשמעת” בהלכות תפילה: עד עכשיו הרמב״ם רק דיבר שתפילה היא מצווה, חיוב. הוא עדיין לא פירט שהקב״ה עונה על תפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת” — שתפילה נשמעת. זהו חידוש משמעותי במבנה ההלכות.
3. “חוטאים” = חסר כוונת הלב: זה מתקשר לפרק ד׳ (ופרק ב׳) שבו הרמב״ם אומר שכוונת הלב היא תנאי בתפילה — צריך לעמוד כאילו לפני המלך, לדבר עם השכינה. בלי זה התפילה לא מתקבלת. “חוטאים” פירושו כאן: חסר התנאי של כוונת הלב — לא דווקא שהם רשעים בעניינים אחרים. אף על פי כן, בתפילת הציבור זה מתקבל.
4. תפילת הציבור עצמה היא מעין כוונה: כשכל העולם עומד ומתפלל, זה עצמו יוצר כוונה — נמצאים כאן בתפילה. אבל הרמב״ם מתכוון למשהו עמוק יותר — הקב״ה עונה רק לצדיקים, אבל ציבור תמיד נענה.
5. סברא למה ציבור תמיד מתקבל: בכל ציבור יש צדיקים. יחיד יכול להיות חוטא, אבל בסך הכל לכלל תמיד יש מעלותיו, ולכן התפילה מתקבלת.
—
הלכה א (המשך) — לשתף עצמו עם הציבור
דברי הרמב״ם
“לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.”
פשט
אדם צריך להתאחד עם הציבור ולא להתפלל לבד כשיכול להתפלל עם הציבור.
חידושים וביאורים
1. זה עוזר גם ליחיד: לא רק שהתפילה הכללית של הציבור מתקבלת, אלא תפילתו האישית של היחיד נכללת בתפילת הציבור. זכות הציבור עוזרת שתפילתו שלו תתקבל.
2. “כל זמן שיכול” — לא חיוב גמור, אלא העדפה: הרמב״ם לא אומר “חייב להתפלל בציבור”, אלא “כל זמן שיכול” — כשיש לו שתי אפשרויות (יחיד או ציבור), ירצה ציבור. אם אין לו שתי אפשרויות, אין שאלה — הוא מתפלל יחיד, וזה עדיין חיוב.
3. שאלה: תפילה בזמנה מול תפילה בציבור: אם אדם יכול להתפלל בותיקין (בנץ החמה) אבל הציבור מתפלל מאוחר יותר — האם עדיף להתפלל בזמנה או בציבור? זה לא כתוב כאן ברמב״ם — זו שאלה להלכה שצריכה ניתוח נפרד. “כל זמן שיכול” פירושו פשוט: כשיכול, ירצה; כשלא יכול (יש לו דבר חשוב יותר — הכל לשם שמים), יתפלל לבד.
4. חידוש רבינו יונה: “לשתף עצמו” = גם לשון רבים: רבינו יונה אומר ש״לשתף עצמו עם הציבור” פירושו לא רק ללכת פיזית לבית המדרש, אלא גם שלשון התפילה תהיה בלשון רבים: “רפאנו” לא “רפאני”, “סלח לנו” לא “סלח לי”, “שמע קולנו” לא “שמע קולי”. האדם אומר: לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל צריך סליחה — כך הוא משתתף עם הציבור.
—
הלכה א (המשך) — לעולם ישכים ויעריב לבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.”
פשט
אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובערב למנחה-מעריב לבית הכנסת, כי תפילת האדם לא תמיד נשמעת אלא בבית הכנסת.
חידושים וביאורים
1. “בית הכנסת” — ציבור או גיאוגרפיה? האם “בית הכנסת” פירושו כאן מקום גיאוגרפי (שאפילו להתפלל לבד בבית הכנסת עדיף), או פירושו הציבור שמתפלל שם?
2. ראיה מ״בכל עת”: אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, היה כתוב “בכל מקום” (בכל מקום לא נשמעת אלא בבית הכנסת). אבל כתוב “בכל עת” — בכל זמן לא נשמעת. פירוש: בדרך כלל כשאתה מתפלל, לפעמים הקב״ה עונה לך, לפעמים לא — אבל בבית הכנסת (= עם הציבור) זה תמיד נשמע. זה מתאים לחלק הראשון: “תפילת הציבור נשמעת תמיד.”
3. מעלה מיוחדת מלבד תפילת הציבור: הרמב״ם מביא זאת כמעלה נוספת (“לעולם ישכים…”) — לא רק יש מעלת תפילת הציבור, אלא גם להתפלל בבית הכנסת יש מעלה מיוחדת.
4. פשט אלטרנטיבי — “ישכים ויעריב לבית המדרש”: הפשט הפשוט של הגמרא (ברכות) שצריך ללכת לבית המדרש הוא מעשי: אדם אומר “אני לא הולך כי אני לא יודע אם יש מנין.” עונים לו: “לך מוקדם בבוקר ובערב לבית המדרש — תראה שיש מנין, תתפלל איתם; אם לא, תתפלל לבד.” הלשון “ישכים ויעריב” מתאים לזה — כשמשכים (התרנגול קורא), לך לבית המדרש; כשמחשיך, לך למנחה-מעריב.
5. ההלכה עצמה יוצרת את המנין: חידוש חשוב — אם כל אחד אומר “אולי אין מנין, אני לא בא,” לעולם לא יהיה מנין. לכן ההלכה היא שכל אחד ילך לבית המדרש — זה עצמו גורם שיהיה מנין. ההלכה כתובה ל״בלוק” — עשרה יהודים שגרים בקרבת מקום, כולם ילכו לבית המדרש מוקדם. זה גם הענין של “עשרה ראשונים” — מישהו צריך להקים בית מדרש, וזה גורם שיהיה מנין.
6. להתחבר לציבור בדרכים אחרות: אפילו בלי מנין שלם, אם יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים כל אחד לעצמו, יש קצת מעלה. והגמרא אומרת שאם אי אפשר ללכת לבית המדרש, יתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל.
—
הלכה א (סוף) — שכן רע
דברי הרמב״ם
“וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע.”
פשט
מי שיש לו בית כנסת בעירו ולא נכנס שם להתפלל נקרא “שכן רע.”
חידושים וביאורים
1. לא רק תפילה בציבור, אלא חובה חברתית: הרמב״ם לא כותב שהוא לא מתפלל עם מנין — הוא כותב שהוא לא נכנס לבית הכנסת. זה לא רק דין בהלכות תפילה, אלא דין בהשתתפות עם הציבור. הוא עושה שני חסרונות: (א) הוא לא ממלא את המצווה להתפלל עם הציבור, (ב) אפילו אם הוא יהודי טוב ולא צריך דווקא ציבור, הוא “שכן רע” כי העולם מתאמץ לעשות מנין והוא לא חלק מזה.
2. פסק מעשי: אפילו כשיש רק עשרה יהודים בעיר וצריך שכולם יבואו למנין — אם אחד אומר “יש ספק מנין, אני לא בא,” הוא שכן רע. כל המעלה של תפילה בציבור היא שמוותרים על הנוחות שלך בשביל הציבור. מי שאומר “אני כן רוצה תפילה בציבור, אבל אני הולך למקום אחר שאני אוהב יותר להתפלל,” ובית המדרש המקומי מתאמץ — זה באמת שכן רע.
3. [דיגרסיה: רבנים ושטיבלאך מקומיים]: יש רבנים שאוספים חסידים ועושים שול נוספת, וזה יכול לפגוע בבית המדרש המקומי. רבנים אחרים מקפידים על הרמ״א שלא להתרחק. הבעלזער רב התחנן מאוד שכאשר עושים בעלזער שטיבל בוויליאמסבורג, יקפידו לא לקחת למנין מהסקווירא שטיבל. היו רבנים שהתחשבו במניינים של רבנים אחרים.
4. הפסוק “מדוע באתי ואין איש”: מהגמרא בברכות — הקב״ה בא לבית המדרש ורואה שאין מנין. כשיש אפילו “איש” אחד אמיתי היה כבר מספיק לעשות מנין.
—
הלכה ב — מצווה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
דברי הרמב״ם
“מצווה לרוץ לבית הכנסת… שנאמר ‘נדעה נרדפה לדעת את ה”. וכשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט.”
פשט
צריך לרוץ לבית הכנסת בזריזות, אבל כשיוצאים צריך ללכת בשקט ובכבוד.
חידושים וביאורים
1. דבר המנוח: כשאדם הולך למקום מנוחתו (בית המדרש), הוא רץ, כי “שם ינוחו יגיעי כח” — שם הוא שקט. וכשיוצא, הולך לאט, כי היה רוצה להישאר שם. מי שיש לו שכל מבין שבבית המדרש הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתאמץ.
2. מי שרץ החוצה הוא אותו שעומד ליד הדלת: מי שעושה פסיעה גסה ביציאה הוא אותו שעומד ליד הדלת — הוא תופס את ההזדמנות הראשונה לרוץ החוצה. זה ההיפך מקביעות ושמחה בבית המדרש.
—
הלכה ב (המשך) — שיעור שני פתחים
דברי הרמב״ם
“כשנכנס יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.”
פשט
כשנכנסים לבית הכנסת צריך להיכנס שיעור של שתי דלתות, לא להישאר עומד בכניסה.
חידושים וביאורים
1. לא שתי דלתות פיזיות, אלא שיעור: הרמב״ם כותב “שיעור שני פתחים” — פירושו לא שצריך להיות שתי דלתות בבית המדרש, אלא שצריך להיכנס מספיק עמוק, מידה של שתי דלתות. (יש גמרא שדנה אם פירושו “דרך שני פתחים” או “שיעור שני פתחים.”)
2. הכנה לתפילה: לא לבוא מהרחוב ישר למרכז בית המדרש. זו הכנה גדולה — צריך להתכונן. כמו אדם שנכנס בחורף עם משקפיים מעורפלים — אל תיכנס כמו אורח, היכנס כשאתה כבר מוכן להתפלל.
3. לא לשבת ליד הדלת — ענין מוסרי חשוב: יש אנשים שתמיד עומדים ליד הדלת בבית המדרש. למה? כי הם מרגישים “באמצע הדרך” בבית המדרש, הם לא שייכים. או שהם רוצים לברוח מהר. אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחנות האחוריים — אבל זה אומר שאתה באמצע הדרך בבית המדרש. צריך להיכנס, למצוא שולחן, לשבת — להיות “שחקן.”
4. מקבילה למסיבה: כמו במסיבה שכולם נשארים בשולחנות האחוריים ובעל הבית אומר “התקדמו פנימה” — כך גם בבית המדרש.
5. מקבילה לשיעור: כשאדם בא לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה? הוא צריך לברוח באמצע. אבל צריך לשבת כמי שקבוע.
—
הלכה ג — בית המדרש גדול מבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“בית המדרש גדול מבית הכנסת. חכמים גדולים אפילו… בעירם ובבית הכנסת [מתפללים בבית המדרש]… ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה — והוא שיתפלל שם תפילת ציבור.”
פשט
בית המדרש יש לו קדושה גבוהה יותר מבית הכנסת. רבי אמי ורבי אסי, למרות שהיו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, התפללו רק ליד העמודים שבהם למדו — בתנאי שיש שם תפילת ציבור.
חידושים וביאורים
1. החילוק בין בית הכנסת ובית המדרש: “בית הכנסת” — מלשון כנסייה, מקום שהעולם מתכנס להתפלל. “בית המדרש” — מלשון דורש/מחקר, מקום שחוקרים את התורה. “דורש” פירושו לא לדרוש לציבור, אלא מחקר — לחקור. אפשר היה לקרוא לזה “בית המחקר.”
2. בית המדרש הוא האקדמיה: בית המדרש הוא מקום היחידים, תלמידי החכמים, שחוקרים את התורה — כמו “בית מדרשו של אברהם אבינו,” “בית מדרשו של שם ועבר.” זה לא היה מקום שנתנו שיעור (שיעורים נתנו בבית הכנסת). בית המדרש הוא האקדמיה, מקום החכמים, הכולל.
3. “גדול” פירושו חשוב יותר: מקום החכמים חשוב יותר, יותר קדוש, ממקום שהעולם רק מתכנס להתפלל.
4. מחלוקת ראשונים בפשט הגמרא: שיטה אחת לומדת שרבי אמי ורבי אסי התפללו ביחידות בבית המדרש, כי המקום שבו הם לומדים חשוב יותר מתפילה בציבור. אבל הרמב״ם לומד אחרת — היה מנין בבית המדרש, והם התפללו באותו מנין. לכן הרמב״ם מוסיף את התנאי “והוא שיתפלל שם תפילת ציבור” — צריך להתפלל תפילת ציבור בבית המדרש.
5. למה בית המדרש חשוב יותר — שתי הסברות: (א) המקום נעשה קדוש דרך זה שיהודים מתפללים ולומדים שם (כמו שהרמב״ם אומר שמקום שיהודים מתפללים בו נעשה קדוש). (ב) לחכם עצמו — הוא חי שם, הוא חוגג שם, היראה חזקה יותר במקום תורתו.
6. לא כל אחד שייך לבית המדרש: תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש צריך להתפלל שם. אבל עם הארץ שלא לומד שם, לא נכלל בזכות בית המדרש — הוא שייך לבית הכנסת.
7. נפקא מינה מעשית: זה המקור שבחורי ישיבה צריכים להתפלל בישיבה שלהם (כמו שהמשגיחים אומרים). גם למה רבנים התפללו בשטיבל — שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, זה מקומם הקבוע. במקום כזה אפילו עדיף להתפלל ביחידות מאשר ללכת לבית כנסת אחר.
—
הלכה ד — מה פירוש “תפילת ציבור” — חידוש גדול
חידוש
תפילת ציבור פירושה לא סתם שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו באותו זמן. תפילת ציבור פירושה ספציפית שאחד (שליח הציבור) אומר בקול רם, והאחרים שומעים ועונים אמן. תפילת הלחש שכל אחד מתפלל לעצמו אינה עצם תפילת ציבור.
ראיה מתפילת יחיד
בתפילת יחיד הרמב״ם אמר “צריך להשמיע לאוזנו” — צריך לשמוע את המילים שלו. זה מראה שהעיקר של תפילה הוא לשמוע את המילים. ביחיד שומע את עצמו (משמיע לאוזנו), בציבור שומעים את שליח הציבור.
מחלוקת
חבר לא מסכים עם הקשר ל״שמיעה” כעיקר — הוא סובר שתפילה בציבור פירושה פשוט שמתפללים ביחד עם ציבור. אבל המגיד שיעור סובר שמהות “בציבור” היא שאחד אומר והאחרים שומעים.
—
הלכה ד (המשך) — ואין עושין כן בפחות מעשרה
דברי הרמב״ם
“ואין עושין כן בפחות מעשרה… שליח ציבור אחד מהם” — צריך עשרה, ושליח הציבור אחד מהם (תשעה שומעים מלבד שליח הציבור).
חידושים
1. ציבור צריך מינימום: ציבור זה לא מספיק שלושה אנשים — המינימום לציבור הוא עשרה אנשים.
2. שאלה על שומע כעונה בלי עשרה: אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם שמונה עשרה והאחרים שומעים — האם הם יוצאים דרך שומע כעונה? מסקנה: יכול להיות ששומע כעונה עובד, אבל זה לא תפילת ציבור. תפילת ציבור צריכה עשרה.
—
הלכה ד (המשך) — כבר התפללו — משלימין עשרה
דברי הרמב״ם
אפילו אם מיעוט (עד ארבעה) מהעשרה כבר התפללו (כבר התפללו ויצאו ידי חובתן), יכולים להשלים לעשרה, בתנאי שרוב עשרה מתפללים — הרוב מעשרה חייב להתפלל.
—
הלכה ה — דברים שעושים רק בעשרה
דברי הרמב״ם
**”אין אומרים קדושה… ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה… ולא מפטירין בנביא… אלא בעשרה. ולא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין
ועונין אחריו אמן אלא בעשרה. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה”** — והכהן מן המנין.
חידושים
1. פורס על שמע: המושג “פורס על שמע” פירושו שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע — אחד אומר את הברכות (חוץ משמע עצמה) והעולם שומע ועונה אמן. זאת עושים רק בעשרה. אנחנו לא עושים זאת היום — כל אחד אומר ברכות קריאת שמע לעצמו. בפורס על שמע זו חומרא שכל יחיד יאמר זאת לעצמו, אבל בקדיש להיפך — קדיש בכלל לא מביאים ליחיד, זה לא שייך.
2. קריאת התורה בלי ברכות: קריאת התורה עצמה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל ברכת התורה עם קריאת התורה והפטרה בנביא — רק בעשרה.
מקור לעשרה — עדה
“שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה, שנאמר ‘עד מתי לעדה הרעה הזאת׳ והם היו עשרה” — במרגלים, יהושע וכלב לא היו רעים, נשארו עשרה שנקראים “עדה הרעה.”
המינימום “עדה” (קהילה) הוא עשרה, וכל ענייני קדושה צריכים עדה. המקור של עדה = עשרה מובא מ״ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת” — רש״י אומר ש״ויסורו” פירושו יהושע וכלב. כלומר, “העדה הרעה” היא רק עשרת המרגלים (לא כל שנים עשר), מה שמוכיח שמינימום עדה הוא עשרה.
“כל דבר שבקדושה” — לא הלכה חדשה
“וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל… ונקדשתי בתוך בני ישראל”
מועלית שאלה: מה פירוש “כל דבר שבקדושה” — האם זו הלכה חדשה מלבד שבעת הדברים שהרמב״ם כבר פירט? מסקנה: “כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל” אינה הלכה חדשה, אלא המשך של המקור/הטעם לכל ההלכות הקודמות. הרמב״ם מביא יחד שני לימודים — “עדה” (= עשרה, מהמרגלים) ו״קדושה” (מ״ונקדשתי בתוך בני ישראל”) — כדי לבסס למה כל דברים שבקדושה צריכים עשרה. זהו סיום הדרשה, לא הלכה נפרדת.
—
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
פשט
לכתחילה צריך שכל העשרה יהיו מתחילה ועד סוף. אבל אם התחילו בעשרה ובאמצע יצאו כמה, אבל הרוב (שישה) נשארו — יגמורו, גומרים.
חידושים
1. מה פירוש “יגמורו”? אולי פירושו רק שגומרים את השמונה עשרה שכבר התחילו, אבל קדיש אחר כך — שהוא דבר חדש שבקדושה — כבר לא צריך לומר, כי זה צריך עדה בשעת הקדושה.
2. הרמב״ם מביא במפורש שאם התחילו ברכות יוצר עם עשרה והעולם יצא, יגמרו אותו חלק (כלומר, הענין שכבר התחילו), אבל לא להתחיל דבר חדש שבקדושה.
—
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
דברי הרמב״ם
“צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד.”
פשט
כל העשרה עם שליח הציבור צריכים להיות במקום אחד (חדר אחד).
חידושים וביאורים
חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה
1. הכלל: חדר קטן שנפתח לחדר גדול — הקטנה בטלה לגדולה, אבל לא להיפך.
2. סברת הרמב״ם (יותר מורכבת מסתם “בטל”): כל האורך/השטח של הקטנה נמצא לגמרי בתוך (מחובר ל)הגדולה. אבל לגדולה יש חלקים (צד שמאל, צד ימין מאחורי הקיר) שאינם מחוברים לקטנה. לכן הקטנה כולה בתוך הגדולה, אבל הגדולה אינה כולה בתוך הקטנה.
3. נפקא מינה מעשית — עשרה בגדולה ויחיד בקטנה: היחיד בקטנה יכול להצטרף, כי הקטנה בטלה לגדולה. אבל להיפך — עשרה בקטנה ויחיד בגדולה — הוא לא יכול להצטרף, כי הגדולה אינה בטלה לקטנה, ו״שהרי הוא מופלג מהם ואינם במקום אחד.”
4. שליח ציבור: ציבור בגדולה וש״ץ בקטנה — יוצא (קטנה בטלה לגדולה). ציבור בקטנה וש״ץ בגדולה — לא יוצא.
5. על “ראייה”: הרמב״ם לא אומר כלום על ראייה. זה מדבר רק על “במקום אחד.” זה היה רלוונטי לשאלות קורונה (להתפלל במרפסות נפרדות, וכו׳) — שיטת הרמב״ם לא תומכת כל כך פשוט בצירוף דרך ראייה בלבד.
6. שאלה שנשארת פתוחה: מה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש — סתם בשדה, אנשים עומדים קרוב ומתפללים ביחד? הרמב״ם לא מדבר על זה כאן.
[דיגרסיה: צואה — נפקא מינה של חצר קטנה/גדולה]
אם יש צואה בגדולה — אסור להתפלל או לקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום (קטנה כלולה) נקרא לא נקי. אבל אם יש צואה בקטנה — אפשר להמשיך להתפלל בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה על הגדולה. זה מתאים לכלל שקטנה בטלה לגדולה אבל לא להיפך. (כבר נלמד בהלכות קריאת שמע ותפילה.)
—
הלכה ח — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
דברי הרמב״ם
“שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד? בשעה שמתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל. אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.”
פשט
הש״ץ יכול להוציא את הציבור, אבל רק למי שלא יודע להתפלל לבד. מי שיודע להתפלל חייב להתפלל לבד.
חידושים וביאורים
1. “ועונין אמן” — תנאי: לענות אמן אחרי כל ברכה הוא תנאי בזה שהש״ץ מוציא את הציבור. זה לא סתם “שומע כעונה” — צריך לענות אמן באופן אקטיבי. זה מראה שזו צורה מיוחדת של תפילת הציבור, לא סתם שומע כעונה.
2. שומע כעונה מול תפילת הציבור: שומע כעונה לבדו לא היה מספיק כאן. צריך לראות לאילו הלכות שומע כעונה כן עוזר.
3. מה פירוש “יודע”? פשט פשוט: הוא יכול לומר את המילים בעברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אולי גם מי שלא יכול היה לכוון (כמו שלמדנו קודם) יכול לצאת דרך הש״ץ — אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש.
4. קושיא חזקה: יוצא שתפילת הציבור (כלומר, חזרת הש״ץ) רק מוציאה עמי הארץ שלא יודעים להתפלל! זה “מאוד מוזר” — כל המעלה של תפילת הציבור (שיותר נענית, כמו שהרמב״ם אמר קודם) לכאורה רק למי שלא יודעים?
5. תירוץ: עצם הענין של תפילת הציבור הוא שכולם מתכנסים ומתפללים במקום אחד — זו עצמה המעלה. חזרת הש״ץ היא תפקיד מיוחד — להוציא את מי שלא יודעים. אבל זה לא אומר שתפילת הציבור כולה רק לעמי הארץ.
6. נפקא מינה לסדר התפילה: מכאן יוצא הסדר: תחילה מתפללים תפילת הלחש (זו התפילה של “מי שיודע להתפלל”), אחר כך חזרת הש״ץ (למי שלא יודעים). זהו היסוד למה תפילת הלחש באה לפני חזרת הש״ץ.
7. מהי “תפילת הציבור” לפי הרמב״ם? עד נקודה זו בהלכה, המשמעות של תפילת הציבור היא: אחד (הש״ץ) מדבר, וכל העולם שומע. זו הצורה. עדיין לא דיברנו על “חזרה” (חזרת הש״ץ אחרי תפילת הלחש).
שני היבטים של תפילה — ציבורי ואישי
יש שני ענינים נפרדים בתפילה:
– תפילת הציבור — מתפללים על ענייני הציבור, בלשון רבים, זה הנוסח ששליח הציבור אומר בשם הציבור.
– תפילת היחיד — אדם מבקש לצרכיו האישיים, “בינו לבין קונו”. הרמב״ם אמר קודם שב״שומע תפילה” יאריך לצרכיו.
רבינו מנוח מובא: תפילת הציבור היא “ציבורית” — הנוסח בלשון רבים. אבל תפילת היחיד יש בה היבט של בקשות אישיות.
המושג “יחיד היודע להתפלל” פירושו שהוא מתפלל — יש לו קשר עם תפילה, הוא נאנח בברכה, הוא אומר ברכה שלוש פעמים, הוא יכול להתחבר לתפילה.
שליח הציבור לא רשאי להוסיף בקשות אישיות
שליח הציבור אינו רשאי להוסיף תפילות אישיות בתפילה מול העמוד — כי הוא מתפלל בשם הרבים. למשל, אפילו לשליח הציבור יש חולה בביתו, הוא לא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו, כי הוא מתפלל עבור הרבים. אבל יחיד שיש לו חולה בתוך ביתו — הוא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו (כמו שכתוב במפורש ברמב״ם). זו סיבה למה צריך להיות מקום לתפילת היחיד אפילו כשיש חזרת הש״ץ.
דוגמה: רבי עקיבא
רבי עקיבא היה מקצר כשהתפלל מול העמוד מפני כבוד הציבור — הוא אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשהתפלל לבד, הוא אמר ספרי תפילות שלמים (ספר התפילות של רבי נתן, תפילת רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק). זה מוכיח את החילוק בין תפילת היחיד (שבה אפשר להרחיב) ותפילת הציבור (שבה מחזיקים בנוסח).
—
הלכה ט — חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
דברי הרמב״ם
“במה דברים אמורים? בשאר הימים, כל ימות השנה — שליח הציבור מוציא רק את מי שלא יודע להתפלל לבד. אבל בשני ימים אלו — ראש השנה ויום כיפור שביובל (כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות) — שליח הציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתן.”
פשט
כל ימות השנה היודע מתפלל לבד (תפילת הלחש), ושליח הציבור רק למי שאינו יודע. אבל ראש השנה ויום כיפור (מלכיות זכרונות שופרות) שליח הציבור מוציא את כולם — גם את היודע — כי הברכות כל כך ארוכות שאפילו היודע לא יכול לשמור כוונה.
חידושים וביאורים
1. חידוש הרמב״ם בפירוש “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”: אפשר היה ללמוד פשוט שהטעם הוא כי אנשים לא זוכרים את הברכות הארוכות. הרמב״ם אבל אומר אחרת: אפילו מי שיודעים כן את הנוסח — אפילו הם לא יכולים לכוון כמו שליח הציבור. כלומר, הרמב״ם לא מפרש “אינו יודע” כ״הוא לא זוכר את הנוסח”, אלא כ״הוא לא יכול לשמור כוונה כל כך הרבה זמן.”
2. למה שליח הציבור יכול לכוון יותר טוב? לשליח הציבור יש יותר שליטה — הוא שר ניגונים, יש לו את הלחץ של המחזור, הוא מנהל את התפילה. זה לא אומר כוונת פירוש המילות, אלא שהוא “בטוח נוכח” — הוא מחזיק בתפילה בתשומת לב מלאה. העיקר הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהיחיד.
3. קושיא מהטור: הטור מביא שזה יותר קשה לכוון אצל שליח הציבור, ויותר קל כשמתפללים לבד — הפוך מהרמב״ם שאומר שלהתפלל לבד יותר קשה לכוון בברכות ארוכות. זה מצוין כסתירה בין הרמב״ם והטור.
4. “אף על פי שהיודע מתפלל לעצמו” — למה הרמב״ם צריך לומר זאת? כי היינו חושבים שראש השנה/יום כיפור כמו כל ימות השנה — היודע מתפלל לבד (לחש) ושומע רק מה שהוא לא יודע מבעל התפילה. בא הרמב״ם לחדש: אפילו היודע ישמע את שליח הציבור — כי אפילו הוא הוא כביכול “אינו יודע” לגבי כוונה בברכות כל כך ארוכות.
5. תפקיד שליח הציבור כ״רשת ביטחון”: כל ימות השנה שליח הציבור הוא כמו “רשת ביטחון” — אם אדם מבין שאין לו בהירות בחלק מהתפילה, הוא יכול “לצ׳ק אאוט” ולשמוע מבעל התפילה, ואחר כך לחזור לתפילתו האישית. אבל ראש השנה/יום כיפור הלכתחילה היא לשמוע את שליח הציבור.
—
תקנת הרמב״ם בבית הכנסת שלו — תשובת הרמב״ם על תפילת לחש ותפילת הציבור
דברי הרמב״ם (מתשובות הרמב״ם, לא ממשנה תורה)
הרמב״ם ראה שבבית הכנסת שלו העולם לא שומע את תפילת שליח הציבור, והם לא התמצאו בתפילה לבד. לכן הוא עשה תקנה: שליח הציבור יאמר את התפילה בקול רם עם קדושה, ומי שלא יכול יצא, ומי שרוצה יאמר יחד באותו זמן. זה מבטל את המעבר השני (חזרת הש״ץ) ועושה רק תפילה אחת.
חידושים וביאורים
1. הנמקת הרמב״ם: “אל תעשו לשם אפרתורתכם” — לא לעשות מהתפילה בדיחה. הוא אמר: “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג.” כשהיה מנין קטן של “אנשים מעטים ובקיאים”, הוא עשה את הסדר הרגיל — לחש וקול רם.
2. מנהג החתם סופר: החתם סופר היה מתפלל עם בעל התפילה בשעת חזרת הש״ץ, כי הוא סבר שזו עיקר תפילת הציבור — להתפלל יחד עם שליח הציבור. הוא גם היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור.
3. קושיא על שיטת החתם סופר: אם בעל התפילה עצמו לא מתפלל תפילת לחש לפני כן (כי הוא הולך להתפלל לבד אחר כך בקול רם), פירוש הדבר שחזרת הש״ץ אינה “שווה ערך” לתפילת לחש. הרמב״ם עונה שזו לא בעיה כי שליח הציבור מתפלל שוב (הוא חוזר).
4. חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם — ספר תורת משה מול מנהגי בית המדרש: יסוד חשוב: במשנה תורה הרמב״ם כותב את עיקר הדין על פי הלכה — מה שהתורה שבעל פה אומרת. התקנה המעשית שלו בבית הכנסת שלו (מהתשובה) היא הוראת שעה מיוחדת שלא צריך לתעד במשנה תורה, כי זה לא תורה שבעל פה — זה שייך ל״מנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.”
זו ביקורת על הדרך של היום שבה כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם ורואים בזה חומרא או תקנה. משנה תורה של הרמב״ם אינה “ספר מנהגי דברי משה” אלא “ספר תורת משה.”
—
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — תפקיד הרב לעשות נגד ההלכה כשצריך
חידושים וביאורים
1. “עת לעשות לה׳” הוא חלק רגיל מהוראה: הרמב״ם קורא לתקנתו במפורש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.” הרמב״ם בהלכות ממרים אומר במפורש שזה חלק רגיל מעבודת הרב — לעשות “עת לעשות לה׳” כשצריך. זה לא חריג נדיר כמו שחושבים היום.
2. עבירה לשמה — איפה דעת תורה הכי נחוצה: כשעושים מצווה לשמה אין בעיה; כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. המקום הקשה ביותר שבו צריך דעת תורה הוא עבירה לשמה — כשצריך לעשות נגד ההלכה למען מטרה גבוהה יותר. כאן יש דילמה, וכאן צריך הכי הרבה שיקול דעת.
3. התורה היא “על הכלל”: יסוד הרמב״ם הוא שהתורה ניתנה על הכלל — על המצב הרגיל. אבל כשרב רואה שבזמנו ובמקומו משהו מתקלקל — כמו המצב שהעולם עושה מהתפילה “צחוק ולעג” — הוא צריך להתאים, אפילו אם זה אומר לשנות את סדר התפילה. זה לא נגד תקנות חכמים, אלא חלק רגיל מהוראה.
—
בעיות מעשיות עם חזרת הש״ץ בבתי הכנסת שלנו
1. העולם לא שומע את חזרת הש״ץ: הרמב״ם אמר ש״גלוי לעין” — או שתפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים (כפילות), או שאחת משתיהן לא טובה. בבתי הכנסת שלנו, חזרת הש״ץ — יש כמה אנשים חסידים שעומדים עם ידיים מושטות, אבל העולם לא שומע.
2. אנשים מתפללים מהר מדי: אנשים מתפללים שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין להם לא תפילת יחיד ולא תפילת רבים — כי כשהם גומרים, בעל התפילה כבר באמצע או בסוף, והם לא התפללו עם תפילת הציבור.
—
הלכה י — מי ראוי להיות שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו.”
פשט
לא ממנ
ים שליח ציבור אלא את הגדול שבציבור בחכמה ובמעשים טובים.
חידושים וביאורים
1. למה הוא צריך להיות הגדול? אם מבינים שליח ציבור לפי שומע כעונה (העולם יוצא דרך שמיעה), פשוט שהוא צריך להיות מומחה — הוא אומר עבור אחרים. אבל — הרמב״ם מעולם לא אמר שומע כעונה בהקשר הזה. לא צריך להכניס קטגוריה שלא כתובה. פשט הרמב״ם הוא ששליח הציבור מתפלל בשליחות הציבור — הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי.
2. הסבר אחר: הוא מעורר את העולם: מלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את העולם — הדרך שבה הוא מתפלל משפיעה על הציבור. לכן הוא צריך להיות גדול בחכמה ובמעשים.
3. “זקן” — זה שקנה חכמה: המילה “זקן” בהקשר הזה לא בהכרח זקן בגיל, אלא “זה קנה חכמה.” במקומות אחרים כתוב “מי שיש לו בנים” — מי שיש לו ילדים מתפלל עם יותר לב, כי יש לו צרות, יש לו צרכים.
4. [דיגרסיה: הברך משה מסאטמר]: הברך משה (הרבי מסאטמר) היה אומר בתמימות: איך יכול להיות שיהודי שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים — לזה צריך את זה, לזה צריך את זה, זה שבור. זה אמת — למי שיש ילדים יש יותר על מה להתפלל.
—
הלכה י (המשך) — “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
דברי הרמב״ם
“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות.”
פשט
משתדלים ששליח הציבור יהיה גם בעל קול נעים ורגיל לקרוא.
חידושים
1. “משתדלין” — מדרגה שנייה, לא העיקר: העיקר הוא שיהיה החכם הגדול ביותר עם מעשים טובים. בנוסף לכך משתדלים (משתדלין) שיהיה לו גם קול נעים ושיהיה רגיל לקרוא. זה מתאים לשיטת ר׳ חיים — חכמה ומעשים הם העיקר, קול ערב הוא תוספת.
2. “רגיל לקרות” — ניקוד טוב: “רגיל לקרות” פירושו שהוא קורא — הוא לא מדלג על המילים, יש לו ניקוד טוב, הוא מוציא היטב. זה מתאים למה שכתוב קודם “פיו ממהר” — הוא לא ירוץ עם המילים, הוא לא יבלע את המילים.
—
הלכה יא — “מי שלא נתמלא זקנו”
דברי הרמב״ם
“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור.”
פשט
מי שזקנו עדיין לא התמלא — אפילו הוא חכם גדול — לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור.
חידושים וביאורים
1. חילוק מ״וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”: קודם כתוב שלא ימאסו בו בגלל ריבוי שערות — האם זה לא אותו דבר? לא, זה דבר נפרד — שם מדברים על יותר מדי שיער (לא מטופח), כאן מדברים על מי שבכלל אין לו זקן — הוא עדיין בחור, הוא עדיין צעיר (כמו ר׳ אלעזר בן עזריה).
2. מה אם הוא זקן אבל אין לו זקן? שאלו את הרמב״ם: מה אם מישהו זקן, אבל פשוט לא צמח לו זקן? הרמב״ם עונה: לא, ההלכה מתכוונת לאדם צעיר שהוא מאוד צעיר — לא שמישהו זקן ופשוט אין לו זקן.
3. הטעם הוא כבוד הציבור, לא חכמה: הרמב״ם אומר “אף על פי שהוא חכם גדול” — זה מראה שהטעם אינו חכמה (יש לו חכמה), אלא כבוד הציבור — לא מתאים לכבוד הציבור שאדם צעיר מאוד יהיה השליח שלהם.
4. כבוד הציבור הוא יחסי: כבוד הציבור אינו גזירת הכתוב אלא הוא לפי המצב. בשטיבל קטן שכולם מכירים את כולם, הסטנדרט שונה מאשר בבית כנסת גדול של מאות אנשים. בישיבה פשוט שבחורים מתפללים — איפה שהוא צריך ללמוד — אפילו ראש הישיבה יושב שם. במחנה של בחורים בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב, לא דווקא את מגידי השיעורים.
5. הנהגה מעשית: בבית מדרש קטן שהבחור הוא בן של שכן, אחד מחברי הקהילה — “שול משפחתי” — לא להפלות נגד בחורים. הציבור יכול להסכים שבחור יתפלל מנחה שבת, אבל לא מנחה יום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך — באילו תפילות זה דורש יותר כבוד.
6. חילוק בין פורס על שמע ושליח ציבור: הרמב״ם עושה חילוק ברור — פורס על שמע (ברכות קריאת שמע) ושמונה עשרה (חזרת הש״ץ) אינם בהכרח אותו אדם. לפורס על שמע יש סף נמוך יותר: בן י״ג יכול, בלי זקן, בלי בגדים שלמים. זה מתאים למשנה שאומרת “קטן פורס על שמע” — הרמב״ם מפרש “קטן” לא ממש קטן (כי הוא לא יכול להוציא את העולם), אלא “קטן” פירושו אדם צעיר שעדיין לא נתמלא זקנו.
—
הלכה יא (המשך) — עילג בשליח ציבור
דברי הרמב״ם
“וכן העלג, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כגון מי שקורא א׳ במקום ה׳ או ה׳ במקום א׳.”
פשט
העילג כאן שונה מהעילג הקודם. קודם דיברנו על כבד פה וכבד לשון — מי שבכלל לא יכול להוציא מילים. כאן מדברים על מי שלא יכול להבדיל בין אותיות — הוא אומר א׳ במקום ה׳ או להיפך.
חידושים
1. “דור העילגים”: בדורות האחרונים כולנו נעשינו עילגים — כולנו לא יודעים הבדל בין א׳ ל-ה׳, אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.
—
הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו
דברי הרמב״ם
“הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.”
פשט
הרב יכול למנות אחד מתלמידיו להתפלל מול העמוד.
חידושים וביאורים
1. מה פירוש “לפניו”? פשט אחד: התלמיד עומד ליד הרב ומתפלל כשליח הרב — הרב נשאר כביכול שליח הציבור דרך תלמידו. פשט אחר: “לפניו” פירושו רק ברשותו.
2. פשט ר׳ אברהם נאוויטש — היתר לרב לא להתפלל בעצמו: לכאורה הגדול שבציבור צריך בעצמו להיות בעל התפילה. חידוש הרמב״ם הוא שהרב יכול למנות תלמיד — הוא לא צריך תמיד להתפלל בעצמו. זה היתר חדש: למרות שעיקר הדין הוא שהגדול שבציבור יהיה שליח הציבור, הרב יכול להאציל לתלמיד.
3. דוגמאות היסטוריות: אצל רבנים מסוימים (כמו ספינקא) תמיד שאלו את הרבי לפני התפילה, והיו רבנים שהתפללו כל התפילות כל שבוע, כל שנה — זה לכאורה עיקר הדין של גדול שבציבור.
4. “גדול שבציבור” לא אומר שהרב חייב להיות החזן: “גדול שבציבור” לא אומר שבגלל שהוא ראש הישיבה הוא חייב גם לעשות את העבודה של חזן. הרב כבר עסוק בתפקידו. מדברים על האנשים ש״זמינים” לשליח ציבור — מהם צריך לבחור את הטוב ביותר.
5. פשט אחר בהלכה: אולי הרמב״ם מתכוון שכל הדינים הקודמים (זקן, עילג, וכו׳) הם רק כשהקהילה עצמה בוחרת בעל תפילה. אבל כשהרב ממנה תלמיד, זו קטגוריה נפרדת — הרב לוקח את התלמיד הטוב ביותר, והכללים הרגילים שונים.
—
הלכה יא (המשך) — סומא (עיווד) כשליח ציבור
דברי הרמב״ם
“סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה.”
פשט
אדם עיוור יכול לפרוס על שמע ויכול להיות שליח ציבור — הן קריאת התורה והן חזרת הש״ץ.
חידושים
1. שיטת רבי יהודה: הגמרא מביאה שרבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. הטעם: הוא לא רואה את הכוכבים (צאת הכוכבים), והוא לא יכול לומר ברכת יוצר — “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים” — כי אין לו הנאה מאור. הרמב״ם פוסק שלא כרבי יהודה.
2. טעם החכמים: החכמים אומרים שאפילו סומא יכול להנות מאור — הוא יכול להרגיש שיש אור, או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו. זה מתאים ליסוד הקודם של הרמב״ם שברכת יוצר קשורה לאיך אדם מתעורר ואור נכנס לעיניו.
—
הלכה יא (המשך) — פוחח (לא לבוש יפה) ובגדי שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“פוחח — מי שאין לו בגד שמכסה כתפו — פורס על שמע, אבל שליח ציבור אינו יכול להתפלל אלא עטוף.”
פשט
מי שהולך לא לבוש יפה יכול לפרוס על שמע, אבל שליח ציבור חייב להיות עטוף — לבוש לגמרי, עם טלית או מעיל עליון.
חידושים
1. מקור למנהג ששליח ציבור לובש טלית: זה לכאורה המקור למנהג ששליח הציבור לובש טלית בתפילות מסוימות — זה כבוד הציבור שיהיה עטוף.
2. פורס על שמע — עקבי יותר קל: לפורס על שמע יש לאורך כל הדרך סף נמוך יותר: ילד יכול, בחור יכול, מי שהולך לא לבוש יפה יכול. שליח ציבור (שמונה עשרה) דורש יותר.
3. [דיגרסיה: מנהג סלבודקה]: בישיבת סלבודקה (מנהג ליטאי) שליח הציבור לובש טלית בכל תפילה — שחרית, מנחה, מעריב. אבל בסלבודקה עשו חילוק: מי שלובש קפוטה ארוכה לא צריך טלית במנחה; רק מי עם קפוטה קצרה צריך להתכסות. היסוד הוא ש״עטוף” פירושו לבוש יפה — קפוטה ארוכה כבר מספיקה.
4. עצה מעשית — טלית כפתרון: באים כל מיני אנשים לבית המדרש עם בגדים שונים. כדי לא לצטרך לבדוק את הבגדים של כל אחד, יש לכל אחד טלית — מכסים אותו, וזה הענין.
—
סיום: בזה מסתיים השיעור על פרק ח׳ מהלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ח׳: תפילת הציבור — מעלת תפילת הציבור ובית הכנסת
הקדמה: מתפילת יחיד לתפילת ציבור
אוקיי, רבותי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים. אנחנו עדיין לא נלמד ברכת כהנים, אלא על תפילה פרק ח׳. אנחנו נמצאים בספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ח׳.
ודיברנו שהרמב״ם היה יהודי נפלא מאוד, הוא עזר להרבה יהודים, הוא פרנס יהודים, הוא כתב מכתבים לעזור ליהודים. עלה בדעתו לעשות ארגון חסד לשכתב את כל ההלכות הקשות מהגמרא, לעזור לנו עם הארגון הקדוש הזה.
וזה בא בהמשך למה שלמדנו אתמול, שבעצם כל יהודי יכול להתפלל לבדו. אבל חכמים רצו פשוט לעזור ליהודים שיש להם לשון קשה, שאין להם שפה יפה לתפילה, לשון פיוטית, חכמים סיפקו להם נוסחאות שהן הוראות, עצות טובות שאה, זו דרך טובה של תפילה. כך רצה ר׳ יצחק ללמד אותנו, שלא להיות מדייק במילים. אני למדתי יותר שהם תיקנו את הדרך הנכונה להתפלל, שצריך ללמוד אותה כמו שלומדים קטע גמרא או קטע רמב״ם. אבל אין סתירה בין השניים. אוקיי, על זה נדבר עוד.
תורה היא חסד
אה, אם זו מצווה כזו, כל הענין של תורה הוא חסד, שיהודים יהיה להם בהירות. הרמב״ם רצה שתהיה בהירות, שכל אחד יוכל להבין את התורה. הרמב״ם אומר חסד… נו… תורת חסד על לשונה. ללמוד תורה עם אנשים זה החסד הגדול ביותר, אומר הרמב״ם, כן.
צריך לדעת שיש יהודים שהם עושים חסד עם אנשים, והם עושים שיוכל להיות השיעור. הם מעמידים את מגידי השיעור, הם משלמים עבור השיעור, עבור כל הכלים שמשתמשים, עבור כל הפרסומים ששולחים. והיום שילם ר׳ יואל ורצברגר, בעל מחבר “מעיין כרם לתורה וחכמה”. זה גם החסד שלו, החסד שלו שמבוסס על החסד של הרמב״ם. ובעזרת השם, כל אחד ילמד מזה, ומי שישלם עבור הרמב״ם, כשהוא ייפטר הרמב״ם יבוא לקבל את פניו, יאמר ישר כוח שהוא עזר לו עם ריבוי החסד שלו. הוא ישלח לו קישור לדף התורמים שלו. וגם זו עצה טובה, כך נעשים לפחות שותף קצת עם רבי יואל, הפטרון של הכרם.
תפילת יחיד לעומת תפילת ציבור
אוקיי, קיצור המעשה, עד עכשיו למדנו הלכות תפילה, שבעה פרקים למדנו על עיקר תפילה. עיקר תפילה הוא שמתפללים, כלומר ביחיד, אדם מתפלל. עכשיו נלמד שיש דבר כזה תפילת הציבור, שזה עוזר לתפילה. אני רוצה אולי להזכיר, אנשים חושבים, כי אנחנו מאוד רגילים שכל אחד מתפלל בציבור, שכלל תפילה היא דבר שעושים בציבור. לא, תפילה היא דבר שאדם עומד בינו לבין קונו. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר. ממילא מתפללים בציבור, אבל זה לא הפשט שזה ה…
כן, מהפרקים הקודמים ראינו כמה פעמים שמדברים לכאורה על תפילה בסיסית לא בציבור. כלומר, אדם נמצא בראש העגלה, בראש העגלה, אדם נמצא במיטתו. מוסכם שהברכות שהרמב״ם אמר בבירור לא עושים בבית המדרש. אז עד עכשיו דיברנו על אנשים שמתפללים בבית. וכך גם משמע מ״הולך בדרך”, זה הרי כולם אנשים שהם מתפללים לבד כשהם בדרך. כאן נדבר בפעם הראשונה על מה שאנחנו יכולים לקרוא מעמד התפילה, באים לבית המדרש להתפלל תפילת הציבור.
וזה מתחיל עם המצווה, עם המעלה, עצם הנושא, למה צריך להתפלל בבית המדרש? מה הענין של תפילת הציבור? הרמב״ם הולך קודם להסביר מה המעלה של תפילת הציבור, איך זה עובד. אחר כך הוא נכנס לפרטים איך זה נראה בפועל, איך מארגנים את תפילת הציבור, שזה קצת סדר אחר מתפילת היחיד, כן? אבל מכאן גם יצא שכל מה שהרמב״ם הזכיר קודם, נוסחי התפילה, נוגע גם לתפילת יחידים. כלומר, למשל פסוקי דזמרה זה לא משהו שיחיד לא יגיד. זה בדיוק כמו אשירה לה׳, ומה שהרמב״ם מנה, תהלה לדוד לפני זה. אחר כך, כל סדר התפילה מהתחלה ועד הסוף נוגע גם ליחיד, לא רק שמונה עשרה. מה שזה לא יהיה, מה שהרמב״ם מנה אתמול.
אבל כאן יש דברים שיחיד לא עושה, נראה. יש חזרת הש״ץ, קדושה, וכדומה, דברים שעושים רק בציבור. אבל באופן כללי הסדר הוא גם ביחיד. כן.
הלכה א: תפילת הציבור נשמעת תמיד
תפילת הציבור מתקבלת תמיד
אומר הרמב״ם כך: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. יש פסק הלכה. יש הלכות ליהודים, ויש הלכות לרבונו של עולם. רבונו של עולם צריך לדעת שכשבא יחיד לביתו עם תפילה, לא תמיד צריך לענות לו אלא כרצונו. אבל זה רק ברצון, היחיד הוא צדיק, אז מגיע לו. אבל ציבור רבונו של עולם צריך תמיד לענות. זו הלכה לרבונו של עולם.
אני חושב שהרמב״ם מדבר מאוד הלכתית, כי בהלכות תפילה פרק ד׳ הרמב״ם אמר את הדברים שמפריעים לתפילה. הדבר הראשון היה כוונת הלב. מה זה כוונת הלב? שמתפללים כאילו, כמו שהוא מתבטא שם, אני חושב, בפרק ב׳, שהוא מדבר לפני המלך, הוא מדבר עם השכינה, יש מיינדסט מסוים, יש מדרגה מסוימת. ואם מתפללים לא במדרגה הזו, התפילה לא מתקבלת, או לפחות זו לא תפילה שנעשתה כתקנה.
אומר הוא, תפילת הציבור, אפילו אין את הכוונה, אין את הרמה של כוונה, אפילו אם הם חוטאים, חוטאים פירושו, חסרה טהרת הלב לתפילה, חסרה ה… אני לא מסכים, אני חושב שחסר התנאי של כוונת הלב, אבל בגלל זה אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים, וזה לבדו עוזר.
ביאור: תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה
אבל זה לא כל כך מובן, כי אתה לא יוצא מהווידאו, תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה. כל העולם עומד ומתפלל, זה אומר שיש כוונה, שנמצאים בתפילה.
מה שכתוב ברמב״ם הוא משהו אחר. כשהוא אומר “אפילו אם הם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים”, הפירוש פשוט שהקב״ה עונה רק לצדיקים. רשע מתפלל שהקב״ה יעשה לו תשובה, או דברים אחרים שהוא צריך. עכשיו גילית שזה דבר פשוט, תפילה לא אומרת שהקב״ה נותן בחינם, הוא נותן למי שראוי. תפילה היא חיוב, מצווה.
אומרת ההלכה, זה בא מהגמרא וכדומה, ש… אם תוכל לקנות עוד אחד, כי הולכים להכות על זה. אם תצא כל פעם, תצא מהווידאו. אומרת ההלכה, ההגדה, אני לא יודע איך קורים לזה, אבל אומרת ההלכה שכשציבור יהודים מתפללים, הפשט הוא שבכל ציבור יש צדיקים, לכאורה זו הסברא. שיש לך חוטא, לא כולם חוטאים, ואפשר לומר שאפילו הכלל, סך הכל לא חוטא, באופן כללי לכל אחד יש מעלות וחסרונות. סך הכל, הכלל תמיד מגיע לו, והתפילה של ציבור עוזרת תמיד. והמעלה היא לא רק זו.
לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור
לפיכך, בואו נמשיך. לפיכך, כן, לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, שאדם צריך להצטרף, לעשות שותפות עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. כלומר, לא רק התפילה של כלל הציבור מתקבלת, אלא אם אני רוצה שהתפילה שלי תתקבל, אני נכנס לציבור, ואז התפילה שלי נכנסת עם תפילת הציבור. זה עוזר ליחיד גם, לא רק זה עוזר לציבור, זה עוזר גם ליחיד שזכות הציבור עוזרת לו שהתפילה שלו תתקבל. כך לדעתי הפשט.
חידוש: הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת”
בוודאי אפשר, מי שרוצה לרציונליזציה, צריך לומר שזה שהקב״ה עונה רק לצדיקים זה גם דבר שכלי. הוא עדיין לא מנה שתפילה רק תפילה של צדיק מתקבלת. הוא עדיין לא מנה שבכלל תפילה נענית. הוא עדיין לא מנה שבכלל צריך לענות את התפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על נשמעת. כן? עד עכשיו רק אמרו שזו מצווה להתפלל, ועדיין לא אמרו שהקב״ה עוזר. זו הפעם הראשונה שמתחילים לדבר הלכות לקב״ה, כן? אני קורא לזה הלכות לקב״ה, זה מצחיק.
רבינו יונה: לשתף עצמו = גם לשון רבים
וחשבתי שהפשט הוא לא פשט רע, זה באמת לא כל כך פשוט. אבל הלאה, לעולם, נכון שרבינו יונה אומר בעצם את הפשט, הוא אומר גם שהוא מוסיף חידוש, שבשעת לשתף עצמו עם הציבור, פשוט פירושו שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש כשהעולם מתפלל. אבל רבינו יונה אומר שזה אומר גם שלשון התפילה צריך להיות לשון רבים. כמו שרואים בשמונה עשרה, הכל אומרים בלשון רבים, לא אומרים “רפאני”, אומרים “רפאנו”, לא אומרים “סלח לי”, אומרים “סלח לנו”, “השיבנו”, כן? תגיד, יש הבדל של “נו” ו״ני”. לא אומרים “שמע קולי”, אומרים “שמע קולנו”. והפשט הוא, כך אומר רבינו יונה, שהאדם מחבר יותר, הוא אומר, “אני, לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל, כל היהודים צריכים סליחה.” אז הוא משתתף עם הציבור.
“כל זמן שיכול” — כשהוא יכול
אוקיי. אבל רואים שהגדר של הרמב״ם הוא “כל זמן שיכול”. כלומר, כשהוא יכול להתפלל עם הציבור, שיוכל. אה, אני חושב “כל זמן שיכול” הוא גם זמן הלכה, כי יש מצווה להתפלל כמה שיותר מוקדם. כלומר, להתפלל בנץ החמה עדיף מלהתפלל עם הציבור מאוחר יותר. ונגיד שלציבור יש זמן מאוחר יותר, שהוא עדיין לא יתפלל כל עוד הוא יכול עדיין להתפלל עם הציבור. ברגע שהציבור כבר התפלל, הוא הולך להתפלל, אבל הוא צריך לחכות לזה. אבל הפירוש הוא, כל זמן שיכול, כשזה שייך לו. זה כך, הוא לא אומר חייב להתפלל בציבור, הוא אומר אם אתה יכול, יש לך שתי אפשרויות, אתה יכול להתפלל ביחיד, אתה יכול להתפלל בציבור, תתפלל בציבור. אם אין לך שתי אפשרויות, אז אין שאלה. יש עדיין חיוב של תפילת יחיד.
לא, אבל זה יכול להיות גם שאם אדם חושב, אני אתפלל אצלי, ועוד תהיה תפילה בציבור, כל זמן שיכול להתפלל בציבור, שהוא עדיין לא יתפלל לבד. אבל זה לא הפירוש של המילים. לא, אבל אני אומר איך זה נוגע מבחינת הלכה, זו שאלה אחרת. אדם מתעורר בותיקין, עוד יהיו מניינים, שהוא יחכה. זה לא כתוב. זו שאלה להלכה, האם המעלה של תפילה בציבור גדולה יותר מהמעלה של תפילה בזמנה. צריך לשאול שאלה נוספת. כן, אבל אני חושב שזה לא כתוב כאן. כאן כתוב רק פשוט, לפיכך כשהוא לא יכול. אם הוא לא יכול, מישהו יש לו, כמו שהרמב״ן מביא, הכל לשם שמים, למישהו יש דבר חשוב יותר, והוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל. הרמב״ן אומר שיש מחלוקת.
לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת
לעולם, אה, אחר כך אומר הרמב״ן עוד דבר. לעולם, מלבד התקנה של להתפלל בציבור, יש עוד דבר חשוב של להתפלל בבית המדרש. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובלילה למעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת, תמיד, אלא בבית הכנסת.
זה אומר, בית הכנסת כאן שהוא רוצה לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור, כי אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש. כן, זה יכול להיות. אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת שהוא של ציבור מתפללים”. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו כשאדם מתפלל, רק בבית הכנסת שזה פשוטו של מקרא. שוב, “בכל עת” פירושו, שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך, פעם הוא לא עונה לך. ואומרים שיש ענין עם תפילה, לא שהתפילה עם תפילה.
תפילה בבית הכנסת: “שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”
הלכה: תפילה בבית הכנסת – “בכל עת”
התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.
מה שרוצים לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור. אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש.
אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת”, זה חשוב כמו ציבור מתפללים. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו שכשאדם מתפלל שם בבית הכנסת, זה חשוב כמו ציבור מתפללים.
בכל עת הפירוש שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך ופעם הוא לא עונה לך, כמו שאומרים לגבי הציבור. אם אתה מתפלל בבית הכנסת, הוא עונה לך תמיד. זה הפירוש של “בכל עת”.
פירוש פשוט: “ישכים ויעריב לבית המדרש”
אבל אני חושב שהפירוש הפשוט פירושו… הגמרא אומרת שצריך ללכת לבית המדרש, שצריך להשתדל. הפירוש הפשוט פירושו כך: אדם אומר, “אני לא הולך, כי אני לא יודע אם יש מנין או לא.” אומר הוא, “לא, קודם כל, בבוקר ובלילה לך לבית המדרש. אתה תראה שיהיה מנין, תתפלל איתם. אם לא, תתפלל לבד.”
אני חושב שדווקא הרעיון של ההלכה שצריך להתפלל בבית המדרש אפילו בלי ציבור, נכון שיש כאלה שמפרשים את ההלכה, אבל אני לא יודע אם הלשון “ישכים ויעריב” פירושה זה. הוא אומר שצריך ללכת כל יום לבית המדרש, כי בדרך כלל שם יש מנין. כך אני חושב.
ההלכה יוצרת את המנין
לפעמים, אתה צריך לחשוב, איך נוצר מנין בבית המדרש? כי אם כל אחד יאמר, “אולי אין מנין, אני לא בא,” צריך לומר הלכה שכל אחד ילך לבית המדרש, כך בפועל יהיה מנין בבית המדרש. לא שכל אחד יאמר, “אני לא מחויב, ואם אני לא אבוא אני לא יכול לבוא, ולא יהיה מנין.”
אנחנו מסתכלים על זה מאוד כמו שעון, שבע בשעה מתפללים. אבל פעם חיו עם “הטבע”. התרנגול קרא, נעשה מוקדם, הלכו לבית המדרש. זה הפירוש “ישכים” – כשזה מוקדם תלך לבית המדרש. וכשנעשה חושך, אתה יודע שעכשיו אפשר עדיין להתכנס למנחה-מעריב, לך לבית המדרש.
אבל הוא אומר שההלכה, זו ההלכה שגורמת שבפועל יהיה מנין בבית המדרש. יש הרבה אנשים, ותמיד אתה אומר שבדרך כלל יש, אבל זו ההלכה.
חיבור עם תפילת הרבים
אז ההלכה, שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, היא ממש אותה הלכה כמו תפילת היחיד. אם יש חטאים, הקב״ה לא תמיד מקבל. אבל תפילת הרבים לא. זה אותו דבר.
אני חושב גם, זה יכול להיות אפילו אם אין דין תפילת הרבים, אבל עדיין יש קצת תפילה של… אין מנין שעומד באותו מקום, אבל יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים, כל אחד מתפלל את שלו.
אוקיי, נכון, יש אפילו שאומרים דברים אחרים, כתוב בגמרא שצריך להתפלל בבית, אם הוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל, יש כל מיני דרכים איך להתחבר לציבור.
“עשרה ראשונים”
אבל אני חושב שהוא מביא שהגמרא של “ישר כוחם ויאריך ימיכם” שפירושו גם שיהיה “עשרה ראשונים”. אני חושב “עשרה ראשונים” זה לא מייג׳ור, זה אומר כי צריך שמישהו יעשה בית המדרש, שזה גורם שיהיה מנין, שהעולם עומד על הטלפון והולך לחכות שיהיו עשרה אנשים.
ההלכה נכתבה עבור הבלוק, הבלוק, הם כולם עשרה יהודים, שכולם ילכו לבית המדרש בבוקר ויעשו מנין. זה מתאים מאוד.
הלכה: “שכן רע” – מי שלא הולך לבית הכנסת
תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה
הלכה: שכן רע
בואו נעבור לחלק הבא, אומר הרמב״ם, זה כבר גם חלק חברתי, עוד החסד לקהל…
אומר הרמב״ם כך, מי שיש בית כנסת בעירו, והוא לא נכנס להבטיח שיהיה מנין, אלא הוא מתפלל כשיש מנין, הוא שכן רע.
לא מדברים כאן על… זה לא דין בהלכות תפילה, זה דין בהלכות להיות שותף עם הציבור. באים לבית הכנסת, אנחנו בדיוק השביעי, ורק אנחנו כאן העשירי.
ר׳ יואל, יש לי נגיעות, אני קורא את זה, אני לא יכול להאמין להלכה הזו. גם לי יש אותן נגיעות.
כתוב כך, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע. לא כתוב שהוא לא מתפלל במנין. יש לו בית כנסת בעירו, מה זה? מקום שאפשר להתפלל בבית הכנסת שלו, הוא לא הולך לשם להתפלל, הוא נקרא שכן רע.
שני חסרונות
כלומר, אדם כזה עושה שני חסרונות: אחד, הוא לא ממלא את המצווה של להתפלל עם הציבור. יכול להיות שהוא באמת לא חייב, כי הוא לא חוטא, הוא יהודי טוב. אבל בכל זאת הוא שכן רע, כי עכשיו מתייגעים בבית הכנסת, והוא לא חלק מהציבור.
פסק הלכה: אפילו כשיש ספק מנין
גם לי יש נגיעות, אני רוצה להוסיף עוד דבר. פסק הלכה בזה, שזה אומר אפילו אם הוא אומר, הרי יש כאן ספק מנין, כי יש לי רק כאן עשרה, יש רק עשרה אברכים שגרים בעיר, ואני צריך להגיע, הוא רוצה להיות בטוח, הוא מעכב את עצמו…
כל המעלה של תפילה בציבור היא שלא מעכבים את הנוחות שלנו, אלא נותנים את עצמנו לציבור.
בא הוא ואומר, לא, אני כן רוצה את התפילה בציבור, ממילא לא בא אף פעם לבית המדרש של השכונה שלי, אני הולך למקום אחר רחוק יותר, כי שם אני אוהב יותר להתפלל, והעולם כאן מתייגע. זה באמת שכן רע, באמת שכן רע, האמת.
סטייה: רבנים ושטיבלעך מקומיים
ובואו נרחיב מעט, יש רבנים שאומרים, אנחנו מאספים את החסידים שלנו, אנחנו החסידים, אנחנו עושים בית כנסת נוסף. ויש רבנים שמקפידים על הרמ״א, והם אומרים, לא להתרחק, שיבוא אחד והוא ייתן קוויטל, והוא יאמר, אני הולך עכשיו לכנס כל שכן מעשרים הרחובות הבאים, ואני עושה שטיבל קטן של חמישה עשר מהחסידים שלי, והם לא יתפללו בבתי המדרש המקומיים הטובים. בסדר, זו חקירה אחרת, זה שיחה בפני עצמה. לא, זה אחד מהתנאים של בית הכנסת בעירו, לא מדברים על מי שמדברים.
אני יודע שסבא שלי, סבא הזקן שלי היה חסיד בעלזא, הוא היה קצת עסקן בשטיבל בעלזא בוויליאמסבורג, וראיתי בביתו הרבה מכתבים, כמה מכתבים מהרב מבעלזא, מהגבאי פויגל, הוא כותב שהרב, כשעושים את השטיבל, הרב מבקש מאוד שהשטיבל של בעלזא לא יהיה קרוב מדי לשטיבל של סקווירא – רבי סקווירא היה נכד בעלזא – והוא צריך להקפיד מאוד שלא לוקחים חס ושלום שום מנין מרבי סקווירא. אז כן, היו רבנים שהתחשבו גם ברבנים אחרים במנין. בסדר, טוב מאוד.
“מדוע באתי ואין איש”
בכל אופן, העובד את בוראו, כמו שדודי בא לדבר עם אבי בבית המדרש, הוא חזר על המשנה, שכשאחד בא לבית המדרש, הגמרא בברכות, הקב״ה בא לבית המדרש והוא רואה שאין מנין, מדוע באתי ואין איש. למה אין אפילו אדם אחד? כשיש איש אחד אמיתי היה כבר, היה כבר עושה, היה כבר עושה.
הלכה: מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
אומר הרמ״א הלאה, מצוה לרוץ לבית הכנסת, זו מצווה לרוץ לבית הכנסת. צריך להשכים, צריך לקום מוקדם, וצריך לפתוח בזריזות, שנאמר “נדעה נרדפה לדעת את ה׳”. כבר מחזיקים במודה, כבר יודעים, עכשיו הולכים לרוץ לבית הכנסת לעבוד את ה׳.
וכשיוצא, להיפך. כשיוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה, הוא לא ירוץ, הוא לא ילך אפילו בגאווה, אלא ילך מעט מעט, הוא ילך בעדינות, בשקט.
דבר המנוח
אז המנוח אומר, הוא הולך מבית הכנסת. והוא רוצה לומר, כי קוראים לו מנוח, אומר הוא כך, שכשאדם הולך למקום מנוחתו, הוא רץ, כי שם ינוחו יגיעי כח, שם הוא שקט. והוא יוצא, הוא רוצה להישאר שם.
אומר הוא, מי שיש לו שכל, מבין הוא שבבית הכנסת, שם הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתייגע, הוא רץ לבית הכנסת, וכשהוא יוצא בשקט. מה הכוונה? בבית הכנסת.
האדם שרץ החוצה הוא אותו אדם שעומד ליד הדלת
אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.
הלכה: שיעור שני פתחים – יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל
בסדר, כאשר, כשנכנס. אז האחרון שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. הוא לא יימצא מהרחוב הגדול עד ישירות למרכז בית הכנסת, כי צריך, זו הכנה רבה, צריך להיות מקום בחוץ להתכונן לבית הכנסת.
דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?
אני חושב שהוא לא יעמוד ליד הדלת, הוא ייכנס עמוק לתוך בית הכנסת בגודל של שני פתחים, כך. יש גמרא שמדברת, האם זה דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?
אבל אפשר לשמוע בפשטות פשוטה, יש חדר קטן, נכנסים, זה חורף והמשקפיים מעורפלים, אל תיכנס לבית הכנסת כמו אורח, היכנס לבית הכנסת כשאתה כבר מוכן להתפלל.
לא יראה מזוזות פתחי, הפתח של פתחי, הדלת שלי, דלת בית הכנסת, שם הקב״ה, הולכים דרך מזוזות, הולכים דרך שתי דלתות.
לא, אבל הפירוש הוא, אני חושב שהפירוש לפי מה שכתוב ברמב״ם שיעור שני פתחים, הפירוש הוא, לא שאתה צריך שיהיו בבית הכנסת שתי דלתות, אתה לא חייב שיהיו שתי דלתות.
לא לשבת ליד הדלת
הדבר הוא, יש אנשים שהם באים לבית הכנסת, אתה רואה, הוא עומד תמיד ליד הדלת. למה? כדי להראות, אני צריך מקום להיות מוכן. יש מי שיש לו מקום ליד הדלת, הוא עומד שם בצד, שלא יוכלו לשאול אותו.
אני מדבר למי שהרבה פעמים רואים אנשים באים בשבוע למנחה, כן, הוא עומד ליד הדלת. למה? כי אני רק באמצע הדרך בבית הכנסת, אני לא שייך כאן. לא, היכנס, תפוס שולחן, שב, מה שלא יהיה, זה יותר כזה, יש אנשים שמתביישים, ואולי הדבר הוא מה שאמרת.
אה, חשבתי על זה, שיש הרבה פעמים, יש מישהו עושה מסיבה, אני לא יודע מה, וכל האנשים נשארים בשולחנות האחוריים. הוא אומר, “תתקדמו פנימה, רבותי, תתקדמו פנימה.” מה זה? הוא עומד ככה… היכנס בין העמודים. אני שומע. אני חושב שזה הפשט.
הוא אומר, רבי נחמן אומר, שכאן אולי… זה תלוי אם אתה אומר שיש פרוזדור, פוליש, בדיוק בשביל זה זה נעשה, שמי שרוצה לעמוד בחוץ יעמוד בפוליש. אתה לא תעמוד סתם בפינה. זה לא דין טוב שישבו ליד הדלת.
אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי
זה אותו דבר כמו עם הפסיעה הגסה. אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.
כן, אני מנסה. רואה, זה לא ענין, אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי. השולחן האחורי אומר שאתה באמצע הדרך בבית הכנסת. שב בין העמודים.
היום אמרנו, לא בין העמודים, אל תעשה שני שולחנות. שב. אל תעשה ששיהיה שולחן מאחוריך, שורה. כי לא, כמו שהוא אומר, כשבא אדם, אני מגיד שיעור, בא אדם לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה הוא יושב מאחור? הוא צריך לרוץ החוצה באמצע. נו, בסדר, אם אתה צריך לרוץ החוצה, תרוץ החוצה. אבל שב כאן. היה שחקן.
הלכה: בית המדרש גדול מבית הכנסת
עכשיו בא ענין, בית המדרש. דיברנו על בית הכנסת. בית הכנסת הפירוש, מקום שהעולם מתכנס. כנסת הוא מלשון כנסייה, כן, מתכנסים להתפלל. בית הוועד, בית הכנסת, המקום שמתאספים.
בית המדרש – מקום החכמים
אבל מלבד זה היה, היום אין את המציאות כל כך חזק, אבל מלבד זה היה דבר כזה, בית המדרש, מדרש פירושו שם דורשים, שם מפרשים את התורה. אני חושב שמדרש היום תרגמנו, דורש לא אומר לשון דרשן לציבור. דורש פירושו כמו מחקר, לחקור. דורש בעצמו. היינו קוראים לזה בית המחקר. חוקרים. חוקרים את התורה, ושם לומדים.
יש שני בתי מדרשים. יש שיש עמוד ואחד מלמד אותם, ויש… שלנו הוא יותר בית כנסת, כמו שהוא אומר, בדרך כלל. בבית הכנסת לומדים גם.
בית המדרש הוא המקום שהיחידים, תלמידי החכמים, חוקרים את התורה. בית מדרשו של אברהם אבינו, בית מדרשו של שם ועבר. אני חושב שזה לא היה מקום שנתנו שיעור. נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת. בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים.
מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום עם הארץ. זה אומר ההלכה, בית המדרש גדול מבית הכנסת. מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם.
גדול פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן. חכמים גדולים אפילו שבאותו הדור ובתי כנסיות הרבה היו להם.
תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה
בית המדרש חשוב יותר מבית הכנסת
זה לא היה שיעור, נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת.
בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים. אז מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום העם. זה אומר ההלכה. בית המדרש טוב, ובית הכנסת… מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם. אני חושב ששם פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן.
“חכמים גדולים שבאותו הדור, ובתי כנסיות הרבה היו להם”, היו להם כמה בתי כנסת שאנשים באו להתפלל. אה, זו לשון שכתובה על מי? חכמים גדולים. הרמב״ם לא רוצה לומר את שמם, כי הוא לא גורם לי לומר את השמות, כי אני רוצה לומר לך משהו. “והיו להם בתי מדרשות הרבה, והיו מתפללין בהם”, הם התפללו רק שם.
רבי אמי ורבי אסי, היו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, הם התפללו רק ליד העמודים שם שהם למדו. ליד העמודים שם שהם למדו. “ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה”, רק איפה שהם למדו.
מחלוקת ראשונים: תפילה ביחידות או בציבור?
אבל הרמב״ם מכניס תנאי, “והוא שיתפלל שם תפילת צבור”. כלומר, זה לא כל כך ברור, יש מחלוקת ראשונים איך לומדים את הגמרא. אתה רוצה לומר שזה אומר שהם למדו, הם לא הלכו לבית הכנסת, הם התפללו ביחידות, כי הם סברו שהמקום שהם לומדים חשוב יותר מהתפילה. אבל הרמב״ם לומד לא, היה מנין בבית המדרש, גם היה מנין. הדבר הוא שהם התפללו באותו מנין, כי הם רדפו אחרי הקדושה. צריך להיות תפילת הציבור בבית המדרש. אבל… צריך… כן, טוב.
נפקא מינה מעשית: מי שייך לבית המדרש?
בואו נמשיך. “קריאת התורה בתפילת הציבור”. בואו נמשיך. עד כאן למדנו את המעלה של תפילת הציבור, שתפילת הציבור חשובה מאוד, וצריך ללכת לבית המדרש, לבית הכנסת, או אם יש בית המדרש. יכול להיות שהחכמים, מילא, כל אחד יכול ללכת לבית המדרש. אבל מה יש בית כנסת?
חשבתי על זה, בית המדרש, רבי אמי ורבי אסי הלכו להתפלל שם שהם לומדים, כי זה היה מקומם הקדוש, זה היה מקום שקדוש, כי הם מתפללים שם ולומדים שם. אז תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש, שילך שם להתפלל. אבל עם הארץ שיישאר בבתי הכנסת לרבים, כי שם איפה שאתה שייך. אם אתה לא לומד כאן, אתה לא תופס את הזכות של בית המדרש.
אפשר ללמוד כך, שזה מקום קדוש. אז הרמב״ם אמר משה רבינו מקום שיהודים מתפללים נעשה קדוש המקום, אבל הפשט, החכם שיבוא להתפלל בבית המדרש, כי אז היראה, הוא חי, הוא חוגג. אז רבי אמי ורבי אסי, היכא דהוו גרסי, איפה שהם למדו, והרמב״ם אומר גם, שכל עוסקים בה בתורה, כן? אז מקום קבוע עוסקים בו בתורה, אפשר ללמוד את המקום שבאותו בית מדרש הם למדו, אבל הוא מתכוון כאן למקום שהחסידים למדו. טוב מאוד.
זה המקור שהמשגיחים, שבחור ישיבה צריך להתפלל בישיבה שלו. ופשוט זה לא למה הרבנים שהתפללו בשטיבל, התפללו בשטיבל, היה להם שם, שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, היה להם מקום קבוע של יהודים. למשל כאן, כאן יהודים שלומדים צריכים לעשות… לפי הרבנים צריכים כאן לעשות מנין, או אחרת כבר, אז עדיף אפילו כאן להתפלל ביחידות.
דיון: מה פירוש “תפילת ציבור”?
ויכול אפילו להיות, “ושם יתפלל תפילת ציבור” יכול גם לגמרי לומר שהוא מתפלל את סוג התפילה שעוסק בתורה יכול.
דובר 2: אה, כן, זה כבר תירוץ כזה, כמו שאתה רוצה להכניס אותי, מתפללים העוסק בתורה לפני העמוד.
דובר 1: “ושם יתפלל”, איזה סוג תפילה? תפילת ציבור! התפילה שהיא שמונה עשרה הוא בעל התפילה בקול רם, והאחרים עונים אמן. אם זה הפירוש תפילת ציבור, דרך אגב, שתפילת לחש היא לא באמת תפילת ציבור, זה אני רוצה לחדש כאן. תפילה בציבור הפירוש, לא פשט שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו נוסף ביחד עם הציבור. כאן, ציבור, מתפללים אותו, זה אומר אחד מתפלל את התפילה, כי בתפילת יחיד הרמב״ם אמר צריך להשמיע לאוזנו, זו לא שתיקה שקוראים. הרמב״ם אמר שזה לא מספיק כמו שקוראים קריאת ספר. צריך להיות משמיע לאוזנו. כאן זה בכל שומן, זה מאוד פנימי, כי תפילת היחיד הוא צריך להוציא משמיע לאוזנו.
דובר 2: כן, כן, בוודאי, זה בלאך, הוא שומע.
דובר 1: עכשיו, מה פירוש תפילה בציבור?
דובר 2: לא, אני אומר טיפה יותר. אני אומר שנראה לי שעיקר התפילה היא לשמוע את המילים של תפילה. בוודאי, בוודאי. כששומעים מבעל התפילה שומעים את בעל התפילה, וכששומעים לבד שומעים משמיע לאוזנו, הוא שומע את התפילה שלו.
דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים.
דובר 2: אפשר לשמוע שהקריאה היא שני דברים ביחד. יש שיעור בקריאה.
דובר 1: תפילה בציבור הפירוש שמתפללים ביחד עם ציבור. מה פירוש מתפללים ביחד עם ציבור? שומעים שם אחד שאומר לפני כולם.
דובר 2: נכון. אבל אני אומר בתפילת יחיד הוא אמר איך הוא משמיע לאוזנו, אז יכול להיות שזה העיקר של לצאת, עם השמיעה של הקולות, משמיע לאוזנו, משמיע לאוזנו.
דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים. לא נכון.
הלכה ד: כיצד תפילת הציבור
“ואין עושין כן”. מי הוא ציבור? ציבור פירושו עשרה. ואין עושין כן, זה אומר תפילה בציבור.
דובר 2: לא, הוא רוצה לומר שתפילה בציבור פירושה שאחד אומר בקול רם והאחרים שומעים. מה אתה חושב, שאני אומר בקול רם ואתה גם תאמר בקול רם? לא, לא עושים תפילה בציבור כל עוד עדיין אין עשרה.
רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא
דובר 1: אמרתי לו. תפילה בציבור היא סוג של מהות, סוג של דרך איך מתפללים. לא שכל אחד מתפלל לעצמו, אלא מתפללים בציבור. אבל כדי לעשות תפילה בציבור כזו, אמרו חכמים, אמר הקב״ה, שעושים… למה זה לא מתאים? ציבור צריך להיות לפחות עשרה אנשים, לא משהו כזה. שליח ציבור אחד מהם. כן, זה אומר שצריכים להתפלל תשעה אנשים חוץ מהשליח ציבור. טוב.
הלאה.
דובר 2: כך הולך הרמב״ם, אפילו אם מקצתם.
דובר 1: כן, זה עומד מאוד חשוב, הוא מביא ממש כך, עומד בפוסקים ואחרים, שמה שעשרה אנשים, תפילת הלחש אינה תפילה בציבור. מה שעשרה אנשים מתפללים באותו זמן, זה עדיין לא אומר תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת רק שאחד מדבר והאחרים שומעים.
דיון: שומע כעונה ועשרה
דובר 2: יש נפקא מינה להלכה למעשה, למשל, אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם את שמונה עשרה והאחרים שומעים, האם לא יצאו? הם צריכים להשמיע לאוזניהם בעצמם, או ששומע כעונה עובד הלאה?
דובר 1: זה יכול להיות, אבל זה לא תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת שעשרה יהודים שומעים, או תשעה יהודים.
דובר 2: אוקיי, אז צריך לדעת אם יש דין נוסף של שומע כעונה. זה לא כל כך נכנס כאן. אבל אני שואל אם יוצאים אם כמה אנשים אומרים ביחד. אבל כאן השאלה אם לעשות את זה, אם לא לעשות את זה בבית המדרש, אם בזה נופלת אמירות. אבל זה לא שמיעת קולו, זה לא שמיעת קולו, הציבור, כן טוב?
דובר 1: אה, ואין עושין כן, כן, כי אפילו, אני רוצה להבין קצת יותר טוב, אצל ואין עושין כן, יכול להיות שמדברים כאן על בית המדרש, על בית המדרש כשיש שם עשרה מפריעים למתפללים ועושים תפילת הציבור. מה שאני מתכוון לשאול, ואין עושין כן אומר שאין חיוב, או זה אומר שלא יוצאים משמיעת התפילה של ההוא אם זה לא בכוח המסורה. לא תפילה בציבור, אפשר לראות עוד דברים שיש רק בציבור. ציבור צריך להיות ציבור, ציבור לא מספיק שלושה אנשים, ציבור צריך להיות קצת ציבור, המינימום ציבור הוא עשרה אנשים, זו הבעיה.
כבר התפללו – משלימין עשרה
וכן, אומר הוא, העשרה לא חייבים להיות עשרה שמתפללים, אפילו אם זה כבר התפללו, אפילו חלק מהם כבר התפללו. ההוא לא כל כך נכנס. אפילו אם העשרה לא חייבים להיות כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, חלקם, זה אומר פחות מהמיעוט, זה אומר ארבעה מהם, משלימין עשרה, ושיעור רוב עשרה מתפללים, אם רוב מהעשרה מתפללים, יכול להיות מיעוט שלא מתפללים והם שם משלימים לעשרה. לא שהם לא מתפללים, אף אחד לא מתפלל, בוא נבין, אף אחד לא מתפלל, הוא כבר התפלל לעצמו, או שהוא כבר שמע מש״ץ שני וכדומה.
הלכה ד (המשך): דברים שעושים רק בעשרה
וכן עוד דבר, עוד דברים שיש רק בעשרה, תפילת ציבור עושים רק בעשרה. ועוד כמה דברים שלא עושים רק בעשרה. וכן, אין אומרים קדושה, לא אומרים קדושה, או כמו שלאחרים יש הגירסא, אין אומרים קדושה דסדרא, מה? ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, כן, קריאת התורה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל לא עושים ברכת התורה עם קריאת התורה, ולא מפטירין בנביא, אלא בעשרה. הדברים האלה עושים רק עם עשרה.
הלכה ה: פורס על שמע
ועוד כמה דברים, וכן, לא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה. זה אומר, תפילת ציבור בעיקר אומרת שמונה עשרה, אבל יש גם מנהג, שאותו דבר עושים… יש משהו שנקרא… אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים תפילת ציבור ברכות קריאת שמע, כי כל אחד אומר לעצמו ברכות קריאת שמע. אבל מה זה פורס על שמע? מי שפורס על שמע, בגמרא ובמשנה יש מושג כזה שנקרא פורס על שמע. מה זה אומר פורס על שמע? פורס על שמע אומר שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע. אחד אומר את הברכות, והציבור שומע ועונה אמן. אחד אומר ברכות קריאת שמע, חוץ משמע עצמו. הברכות של קריאת שמע אחד אומר בקול, והציבור שומע ואומר אמן. זה גם עושים רק בעשרה. זו המשנה, אין פורסין על שמע בפחות מעשרה.
קדיש ונשיאת כפים
כן. עוד דבר שלא עושים, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. עוד דבר שלא אומרים רק בעשרה, זה דבר שנקרא קדיש. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה. אבל זה מאוד מעניין, אצל פורס על שמע זה להיפך, זה חומרא שכל יחיד יאמר את זה בעצמו, וכאן בכלל לא אומרים קדיש. אתם בכלל לא מביאים קדיש, וזה לא שייך אצל יחיד. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה. כן. והעשרה הכהן מן המנין, אם חלק מהמנין הם כהנים, אפשר לעשות נשיאת כפים.
הלכה ה (המשך): מקור לעשרה – עדה
אומר לנו הרמב״ם את הסיבה על כל הדברים האלה שנקראים ענייני ציבור, תפילת ציבור, עושים רק עם עשרה. למה? שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה. הם יכולים להיקרא קהילה, עדה. התורה אומרת שרבים, כמה זה רבים? זה עשרה. כשעשרה נקרא עדה, כמו שכתוב אצל המרגלים, שנאמר “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והם היו עשרה, שהרי יהושע העדה הרעה הזאת. זה אומר, עדה היו שנים עשר, המרגלים, אבל הם לא היו רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור אחר.
אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, עוד דבר, “וכל דבר שבקדושה”… איזה דבר שבקדושה ישראל חצופה לא מנה? “וכל דבר שבקדושה”, כן?
רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא
הלכה ה (המשך) — מקור של “עדה” = עשרה, ו״כל דבר שבקדושה”
דובר 1:
כך זה, “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת”, “ויסורו”, כותב רש״י, “יהושע וכלב”. זה אומר, העדה היו שנים עשר מרגלים, אבל הם לא רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור מעניין.
אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, “וכל דבר שבקדושה”, איזה דבר שבקדושה הוא מסביר? “וכל דבר שבקדושה”. כן, חוץ מזה, חוץ מכל הרשימה של דברים שהוא מנה, שבעת הדברים שהרמב״ם מנה שעושים רק עם עשרה גדולי ישראל וכו׳, בכלל, כל דבר שבקדושה לא יהיה רק עם עשרה.
למה כתוב כאן כל התפילות האחרות שהוא מנה, מלכיות, זכרונות, שופרות, או מה שזה לא יהיה, הכל תפילות. למה כתוב כאן “כל דבר”? אולי הוא מתכוון לומר את הכלל, הכלל של כל הדברים האלה? אני לא יודע. בוא נראה מה כאן… אני לא יודע. אני חושב שאף אחד לא הביא את הפשט כאן, אני רוצה לחשוב.
“כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל”. מה הוא התכוון, חתונה? יש הרי הלכות. “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. אה, אבל אצל קידוש השם יש לנו ממש כך, אם זה בפני עשרה מישראל. כן, אבל מה לעשרה מישראל עם הענין של תפילה בציבור? אין לזה שום קשר. יש איזה קשר שהרמב״ם אומר כאן.
לא, לא, לא, רגע, רגע, רגע. אני מצטער, אני מצטער. קראתי את זה לא נכון. קראתי את זה לא נכון. לא, לא, לא. זה ממש כך. כאן יש סיבה, שני הדברים מבלבלים אותנו. הוא רוצה לומר כך. מה המקור שיש דבר כזה שעושים את כל הדברים שנקראים “דברים שבקדושה” ב… אומר הוא, כי זה נקרא עדה. אומר הוא, אבל הדברים שבקדושה צריך לעשות עם עדה. והם אומרים שעדה, אצל בני ישראל לא כתוב המילה עדה, אבל רואים שמבינים שזה אומר עדה. וקדושה, “ונקדשתי”, זה ממש פשוט פשט אומר “ונקדשתי” בקדושת השם, אבל בוודאי מתכוונים כאן לא לקדושת, וה“ונקדשתי” הוא בתוך בני ישראל. אחד שדורש שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל. זה המשך לטעם, למקור. זו לא הלכה חדשה. ההלכה מבלבלת, כתוב הלכה ו׳ אפילו, בעצם אולי זו טעות, אני לא יודע, אבל אני רואה שם גם כאן הלכה שהייתה עוד איתך. אבל הנקודה היא, זה ההמשך, הסיום של הלימוד. לומדים מעדה וקדושה שזה צריך להיות דווקא בתוך ישראל. טוב מאוד.
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
דובר 1:
עכשיו, כל הדברים האלה, כן, חלילה או… מה שאמרנו שצריכים עשרה, בעצם לכתחילה צריכים כל העשרה להיות מתחילה ועד סוף, כן, שהם לא יצאו באמצע. אבל אם, כן, התחילו עם עשרה, באמצע קורה שנשארו רק שישה אנשים, ארבעה אנשים נשארו, אבל הם רובם, יגמורו, לא צריך עכשיו לשנות את דרך התפילה. אפשר להמשיך להתפלל כמו שנוסח התפילה כתוב. יכול בעל התפילה להמשיך והציבור ישמע ויצא. חזרת הש״ץ אותו דבר, אפשר גם… אה, צריך לחשוב מה אומר יגמורו? זה אומר, נראה מיד, עושים שחרית שלמה. יכול להיות זה אומר רק שיסיימו שמונה עשרה, אבל קדיש אחר כך אולי לא יאמר, כי זה צריך כבר עדה בשעת הקדושה. כך מביא הוא ממש בפירוש של… של הרמב״ם, שלמשל אם יש עשרה והתחילו ברכות יוצר ויצא הציבור, יאמרו אותם חלקים, זה אומר שלא יעשו את הדבר הבא. קדיש למשל מאחרי שמונה עשרה זה עוד דבר, שיסיימו את כל שמונה עשרה, למשל.
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. זה אומר, מה זה אומר? זו צורת התפילה בציבור, איך עומד הציבור? אומר הוא שכל העשרה עם בעל התפילה צריכים להיות בחדר אחד. כן, זה הלכות של קורונה. “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. למשל, איך זה צריך להיות? אומר הרמב״ם דוגמה. לא, הוא אומר דוגמה, הוא אומר שזה לא מובן ל… עכשיו יש הלכות שנקראות במקום אחד? בדרך כלל במקום אחד אומר באותו חדר. אבל יש יוצאים מן הכלל. מה היוצאים מן הכלל? חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה. יש חדר גדול יותר ובצד חדר קטן יותר. היכל קטן מול היכל גדול. עשרה בגדולה ויחיד בקטנה, זה מהקטנה יכול לראות את התשעה מהגדולה. לא כתוב כאן כלום על ראייה. כתוב שהם צריכים להצטרף לשם, להשתתף בדברים. הקטנה נעשית בטלה לגדולה, אבל הגדולה לא לקטנה. אם יש תשעה אנשים בחדר הקטן ואחד בחדר הגדול, זה לא אומר שהוא באותו חדר איתם, כי חדר גדול כולל בתוכו את החדר הקטן, אבל החדר הקטן לא כולל בתוכו את החדר הגדול. אותו דבר אם שליח הציבור במקום אחד, הוא הולך להסביר. אותו דבר, שליח ציבור בגדולה, סליחה, הציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה הוא יוצא, כי זו הקטנה. אבל להיפך, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה, הוא לא יוצא. שהרי, והוא אומר כאן את הטעם, שהרי הוא מופלג מהם, במקרה כזה שליח הציבור מופרד מהציבור, או היחיד שדיברנו עליו קודם, היחיד שרוצה להצטרף, ואינם במקום אחד.
סברת הרמב״ם: למה הקטנה בטלה לגדולה
דובר 1:
לא, הוא מסביר כאן אצל החצר גדולה וקטנה, שיש לגדולה פתח מכאן ומכאן. בין הגדולה והקטנה יש קיר, והרי כמה הפלגות יש מהקטנה שמפריד אותה מהקטנה. אבל בקטנה, מההפלגות מהגדולה, ליכא כי אם זה וזה שווה. כל הענין של תפילה הוא כך, שהקטן יתחבר ויתבטל לגדול. מה שהוא אומר כאן הוא כך, אצל הקטנה, בתמונה, אני לא יודע אם אני יכול להכניס את התמונה לסרטון, אבל הוא אומר דרך מעניינת. אמרתי פשוט שהקטן נעשה בטל לגדול, הרמב״ם אומר קצת יותר מסובך. הוא אומר כולי, אצל הקטנה, כל האורך של הקטנה, כל הדבר הוא לגמרי בגדולה. אצל הגדולה, הולכים לצד שמאל שם יש את הקיר שעושה אותו גדול יותר מהקטנה, שם אין קטנה. אז הגדולה לא לגמרי מחוברת לקטנה, אבל הקטנה לגמרי מחוברת לגדולה. זו כולי סברת הרמב״ם המעניינת.
שאלות שנשארות פתוחות
דובר 1:
בכל מקרה, המילה שלומדים מכל הדברים האלה היא שצריך להיות, לא לכתחילה, צריך להיות באותו מקום. הרמב״ם לא אומר שאפשר לעמוד בחצרות נוספות ולראות זה את זה, אני לא יודע. יש שאלות לרבנים בקורונה. אממ… כן. זה גם לא אומר שצריכים לראות בכלל. זה לא אומר כלום על ראייה. זה אומר על… אוקיי, הוא מדבר כאן במקרה שכן נמצאים בבית מדרש. מה קורה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש, ואפשר לצרף אנשים שהם… סתם בשדה, שקרובים והם מתפללים ביחד. אני צריך לבדוק את זה… הרב לא מדבר כאן על זה.
הלכה ח — נפקא מינה: צואה בגדולה וקטנה
דובר 1:
אוקיי, וכן… אה, אותה הלכה. מכיוון שההלכה היא שהקטנה נעשית בטלה לגדולה ולא הגדולה לקטנה? כן. למדנו… כבר למדנו את המושג שנקרא צואה, זה הרבה נכנס באהבה. כבר היה לנו אצל קריאת שמע ואצל תפילה, שאסור להתפלל… יש לך מקום בתפילה ובקריאת שמע. אז אם יש צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום נקרא עכשיו מקום שלא נקי. אבל הקטנה, אם יש צואה בקטנה, אפשר להמשיך להתפלל ולקרוא קריאת שמע בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה כל כך על הגדולה. ולאו שמיה ריח, רבי ניסים היינו לומדים את זה.
הלכה ט — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
דובר 1:
טוב מאוד. עכשיו הולכים ללמוד מה קורה כשאנחנו מתפללים בציבור, האם אנחנו צריכים גם בעצמנו להתפלל בנוסף. אומר הרמב״ם: “שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן”. החובה שיש להם לומר קדושה או לומר תפילת שמונה עשרה, שליח הציבור עושה את זה בשבילם. “כיצד? בשעה שמתפלל”, כששליח הציבור מתפלל, “והן שומעין”, הציבור שומע, “ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין”, זה כאילו הם התפללו. אומר הרמב״ם: “במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל”, מי שלא יכול להתפלל בעצמו, יעשה את זה על ידי שמיעת בעל התפילה. “אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו”. מי שכן יכול להתפלל, הוא לא יוצא ידי חובתו מתפילה אלא כשהוא מתפלל בעצמו.
דיוק: “ועונין אמן” — תנאי
דובר 1:
כן. זה צריך להבין לגבי תפילת לחש. זה צריך לשאול קודם לגבי “שומע כעונה”, צריך לדעת איך ההלכה של “שומע כעונה” נוגעת, אבל נראה שיש מצווה של תפילה בעצמו אם יש את הענין של שליח ציבור שמוציא בשמיעה בעצמה. “ועונים אמן”, נראה גם כאן שזה ממש תנאי שם. כי זו תפילת הציבור. שומע כעונה לא היה עובד לזה נראה. צריך לראות איזו הלכה עוזר שומע כעונה. מה שנראה כאן. כן. השאלה, מה אומר יודע? זה פשוט פשט, הוא יכול, הוא יכול לומר את העברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אוקיי, יכול להיות גם אם מישהו לא יכול לכוון למשל, מה שאמרנו קודם, צריך באופן כזה לצאת מהשליח ציבור. אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר את הדבר יודע, אבל…
קושיא: תפילת הציבור היא רק לעמי הארץ?
דובר 1:
יוצא דבר מעניין, כל עוד תפילת הציבור עוזרת רק לכמה אנשים שלא יודעים עברית, זה מאוד מצחיק. הרמב״ם… אוקיי. מבין מה אני שואל? כן. וקודם אמרת… אני שואל אפילו קושיא יותר עמוקה, קודם אמרת שתפילת ציבור טובה יותר מתפילת יחיד, היא יותר נענית. אומר עכשיו לא, תפילת הציבור היא בכלל רק לעמי הארץ שלא יודעים.
תירוץ: תפילת הציבור היא הצורה, לא רק המוציא
הלכה ט (המשך) — שליח ציבור מוציא את שאינו יודע; חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
לא, לא. זה רק שזה תנאי מסוים בתפילת הציבור שזה יהיה מוציא. עצם הענין הוא שכולם יתכנסו ויתפללו במקום אחד. לא, מה שנאמר קודם, מהי תפילת הציבור? שוב. אמרתי לך עכשיו קודם כי כבר שאלתי אותך את הנקודה. שוב, יש לזה צורה מסוימת איך עושים את זה. שוב, זה לא, לא כתוב בפירוש, עדיין לא אמרו על חזרה, נכון? עד עכשיו מה שאמרו תפילת הציבור הפירוש הוא שאחד מדבר וכל הקהל שומע. זה הפירוש תפילת הציבור, אין פירוש אחר לתפילת הציבור.
עכשיו הוא אומר את חידוש הדבר, תפילת הציבור בכלל לא מוציאה את היחיד, אלא מי שלא יודע יוצא עם זה. זה מאוד מוזר, כל המעלה של תפילת הציבור יש רק לעמי הארץ. כך עומד ברמב״ם. לא יכול להיות, זה קצת מוזר, אבל כך כתוב כאן. נראה לנו מוזר. אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו. בואו נסיים. אצלנו, אף אחד לא יחזיק בסברא כזו בשבילך. כולם הם… מה אומר הרמב״ם? הרמב״ם לא אומר כלום. בואו נסיים את ההלכה. אבל יודע, אני חוזר על הדבר. מה חשוב? אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו, מה פירוש? אם היודע שמע מהשליח ציבור הוא עדיין לא יצא. לא, לא יצא. זה נקודות. זה משנה. אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב שמכאן יש שוב… מהסדר יוצא שמתפללים קודם תפילת הלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.
בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים, כן. במה דברים אמורים. כן. במה דברים אמורים שער היובל.
דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים
דובר 1:
לא, הוא לא יוצא. זו הנקודה. זה מה שהוא לומד. זו משנה, אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב, מכאן איך ההלכה של הסדר יוצאת שמתפללים קודם תפילה בלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.
בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים? במה דברים אמורים? בשאר הימים. חס ושלום, כל השנה, כל ימות השנה. מה עושים אז? מה אז מי שיכולים להתפלל לבד, שיתפללו לבד, ורק מי שלא יכול יוצא מהשליח ציבור. אבל בשני ימים אלו, ראש השנה, יום כיפור, שביובל, כלומר כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אז השליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, אז הוא מוציא את כולם. מפני שהן ברכות ארוכות, הן ברכות ארוכות, ואין רוב היודעים אותן, אפילו מי שיודעים את כל הברכות, יכולין לכוין דעתן, הם לא יכולים לשמור כוונת הדעת כל הזמן, שהוא לא עומד…
פירוש דברי הרמב״ם: “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”
אפילו מי שיודעים כן את התפילות, אבל הם לא יכולים להיות מכוונים כל כך טוב. הוא יכול היה לומר שהקהל לא זוכר. אני זוכר את התפילה של כל יום, או אפילו של יום טוב סתם אני זוכר. אבל הוא אומר אפילו מי שיודעים כן לא יכולים להיות מכוונים.
הוא אומר, פשוט הוא רצה לפרש את הגמרא שכתוב שהמשנה כתובה שהחילוק מלכיות זכרונות ושופרות, שהפשט הוא ברכה ארוכה, אתה לא זוכר את הברכה. אומר הרמב״ם לא, אפילו היודעים, כי האנשים הפשוטים הם יודעים. הוא אומר אפילו היודע, שהוא יודע כן, לא שהוא יודע את התפילות של כל ימות השנה, הוא יודע אפילו את התפילות של מלכיות זכרונות ושופרות, אבל הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור.
מה פירוש הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור? לשמור את הדעת כל כך הרבה זמן, לשמור את הכוונה. השליח ציבור יכול כן? השליח ציבור שר ניגונים, הוא שומר שליטה, יש לו לחץ מהמחזור. אני חושב שהרמב״ם לא מתכוון לפירוש המילות, אני חושב שהוא מתכוון שהוא בטוח כאן, הוא מנהל בטוח את התפילות.
מה הפירוש? הכלל הכללי הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהקהל.
אני חושב שזה מאוד מעניין, כי הוא אומר כאן “מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע”. למה צריך הרמב״ם לומר “ואף על פי שהיודע מתפלל לעצמו”? כי זה פשוט שבכל בית מדרש, כמו לפי הרמב״ם, אני לא זוכר כל כך טוב את הנוסח של פסח, אני לא זוכר את אותם חלקים, אותם חלקים אני שומע מהשליח ציבור. אבל ראש השנה ויום כיפור שכל אחד, אפילו היודע, ישמע כן את השליח ציבור, אפילו הוא יודע כן את החלקים. אפילו הוא יודע כן את החלקים, כי פשוט הוא אינו יודע לגבי החלקים, זה הנוסח. אפילו היודע, כן?
דובר 2:
כן.
תפקיד השליח ציבור כמו “מקום שבודקים בו”
דובר 1:
רואים כאן שהשליח ציבור היה כמו מקום שיכולת לבדוק. אדם נתקע, אין לי עכשיו בהירות, אתה יכול לבדוק, תשמע מהשליח ציבור, וכשתוכל לחזור פנימה. אבל ראש השנה ויום כיפור הלכתחילה היא שצריך, כן, צריך…
כן, זה מאוד מוזר, כי הוא מביא כאן, הטור אומר שכך ההלכה למעשה, כך גם נפסק בשולחן ערוך, שראש השנה ויום כיפור, מלכיות זכרונות שופרות, צריך לשמוע, צריך לצאת, אבל מה גורם לנו לצאת? אומר הוא שהטור מביא שקשה להיות מכוון אצל שליח הציבור, קל יותר להיות מכוון כשמתפללים לבד. אבל זה הפוך ממה שהרמב״ם אומר. הרמב״ם אומר שקשה יותר להיות מכוון כשאומרים את זה לבד. אני לא מבין מה קורה. למי שקשה לו כך עושים כך, ולמי שכך.
דיון: קושיה על החילוק בין יודע ואינו יודע
דובר 2:
אבל אני שואל אותך משהו אחר. אם אתה יודע להתפלל, הוא לא צריך לסמוך עליו. יודע חייב להתפלל לבד, כך אומר הרמב״ם, “יוצא ידי חובתו”. החידוש שאתה רוצה לעשות שפתאום הוא נעשה אינו יודע, למה? כי הוא לא זוכר יעקב וענוהו. עכשיו הוא אינו יודע גמור בזה? אוקיי, פירצה דחוקה, אני לא יודע אם זו ההלכה. יש אופנים שהפוסקים אומרים דברים כאלה, אם יש לו ספק, לעת עתה. אבל אני לא יודע את ההלכה.
אבל השאלה הבסיסית שלי ששאלתי קודם עניתי כאן, קשה לי מאוד. אם תפילת ציבור פירושה זה, וכל המעלה של תפילת ציבור היא זו. ואתה אומר שלא, תפילת ציבור היא רק מעלה למי שלא יכול להתפלל לבד. אבל כשהצד אומר את עצמו הבעיה ש… שלא יכולים לצאת עם זה לכולם. יש אנשים שחייבים דווקא לקבל תפילת הלחש כדי להיות עם כוונה.
תירוץ: ראש השנה יום כיפור — עושים את שניהם
דובר 1:
אז ראש השנה יום כיפור, ארגון החסד רצה לעזור ליותר יהודים. ראש השנה יום כיפור, שיעשו את שניהם. מי שיכולים לבד, ויכולים לבד לקבל כוונות גבוהות יותר, שיתפללו לבד, ואחר כך יש עוד את השליח ציבור. גם מהסיבה, כי זה מחזור גדול של התפילות העצומות שלנו. קשה מאוד להיות מכוון. אבל בכל זאת, מי שיכול להיות מכוון לבד וזה עוזר לו, עשו לו זמן. אז עושים את שניהם.
דובר 2:
כן. אבל באמת זה לא מתאים לשניהם. תפילת הלחש של ראש השנה יום כיפור, לכאורה נעשתה לפי הסברא שאתה אומר. למי שאז מתפלל יותר טוב. היהודי שמתפלל צריך לקבל מתפילת הלחש. והשאר יכולים לשמוע מהשליח ציבור.
דובר 1:
נו נו, ה… הרמב״ם… היה משהו, הרמב״ם ביטל לגמרי תפילת ה… תפילת ה… שליח ציבור, לא? בכל מקרה, נושא אחר. תן לי לשמוע, ספר.
תשובת הרמב״ם: תקנה בבית הכנסת שלו על סדר התפילה
דובר 2:
כך הוא מביא כאן… צריך לראות בבירור… איך הרמב״ם בתשובות. כן, אני לא רואה בבירור. הוא מביא תשובה ארוכה מהרמב״ם על ההלכות. אולי אפשר לראות בפרק הבא יותר פרטים על איך זה הולך.
הוא אומר שהוא ראה, מנהגנו אנו, שתפילת שחרית ומוסף… הוא ראה מה הוא אומר שתפילת שחרית אומר שליח הציבור בקול את התפילה, הוא אומר שהקהל לא שומע את תפילת השליח ציבור. ממילא בתפילה נחמה שפלה… הם לא יצאו בתפילה, הם לא יכולים את זה לבד. וממילא הוא שינה משהו. הוא עשה אחרת, הוא עשה שיעשו בקול קדושה תמיד, משהו כזה.
אמר הרמב״ם שזה לא עובד, “אל תעשו לשם אפרתורתכם”, כך הוא אומר. מאוד מאוד יפה לראות איך הרמב״ם חשב על דברים כאלה, הוא שינה את המנהג. הרמב״ם אמר שמאחר שהוא ראה שהקהל לא מתנהל, הוא לא מבין מה לעשות בתפילת הציבור, הוא עשה “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בנינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג”.
אז ממילא אומר הוא, הוא אומר אם יש פעם מנין קטן של אנשים מעטים ובקיאים, אז הוא עושה נורמלי כמו שהסדר הוא, לחש וקול רם. אולי כך היום כל אחד מחזיק שכולם הם אנשים מעטים ובקיאים, אבל כשהקהל בא, הוא עשה, בגלל רוב האנשים, הוא עושה רק תפילה אחת. הוא אומר, הוא עושה רק תפילה בקול רם, הוא לא עושה… או להיפך, אני לא זוכר איזו. הוא עושה רק תפילת לחש עם קדושה, אם אני תופס עכשיו. אני לא תופס בבירור איזו הוא עושה רק. אני מבולבל.
על כל פנים, זה לא כל כך פשוט כל הנושא של תפילת לחש ותפילת הציבור. אני עדיין לא מבין את הדבר הבסיסי. אני מתכוון הוא אומר רק שליח ציבור ולשמוע ראש השנה, כך נראה לי מהלשון של רמב״ם. אוקיי, צריך להיכנס פנימה.
דיון: מה הייתה תקנת הרמב״ם
דובר 1:
אני יכול להיכנס לך פנימה, אבל זה ארוך מדי שאתפוס מה הדבר הבסיסי. שליח ציבור יאמר התפילה בקול רם עם קדושה, כך הוא אומר. הוא לא אומר אחד בקי יוצא, הבקי הוא לדעה… אה, הרמב״ם אומר… אה, הרמב״ם עשה דבר פשוט. הרמב״ם אמר, מי אמר לעשות שתיים, זה לוקח עשרים דקות כל המעשה, אני יודע כמה זמן זה לוקח, שתי לחש. בואו נגיד ששליח הציבור יאמר בקול, מי שלא יכול יצא, מי שרוצה יאמר באותו זמן. מה הבעיה? זו הייתה תקנת הרמב״ם.
דובר 2:
אני יודע שהחתם סופר היה עושה את זה.
דובר 1:
מה, תמיד?
דובר 2:
שהוא היה מתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.
דובר 1:
למה?
דובר 2:
כי הוא החזיק שזה עיקר תפילת הציבור. שהוא התפלל עם ה… זה עיקר תפילת הציבור.
דובר 1:
הוא היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור וכן הלאה. הוא היה מאריך בקריאת שמע.
דובר 2:
מה הוא עשה? הוא עמד להתפלל…
דובר 1:
גם על הסדר הזה הוא עמד להתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.
דובר 2:
הוא אמר שזה עיקר. הם לא יוצאים, כתוב לכאורה בבירור שהשליח ציבור גם לא מחויב שהוא לא מתפלל תפילת לחש לפני זה, כי הוא הולך להתפלל בעצמו.
דובר 1:
כאן אומר הרמב״ם, הרמב״ם עונה על הקושיה, לכאורה כתוב בגמרא בפירוש יחזור התפילה, אומר הרמב״ם שזו לא בעיה, כי הוא הולך להתפלל עוד פעם, הוא מתפלל עוד פעם לציבור, הוא מתפלל עוד פעם למוסף ראש השנה, אבל היומיומי… כאן הוא אומר צריך לפסוק, למדתי קודם שלא צריך ממש לדקדק, מעלה לכאורה אמת.
חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם
דובר 2:
טוב מאוד. אומר הרמב״ם במה דברים אמורים, עוד מי הוא השליח ציבור? השליח ציבור. טוב מאוד. אם עושים שליח ציבור, יכול להיות שהרמב״ם עשה תקנה כזו בבית הכנסת שלו, אבל בספרו משנה תורה הוא כותב מה עיקר הדין הוא על פי הלכה. זה טוב.
דובר 1:
אז כאן אנחנו רואים שהרמב״ם הוא לא ספר מנהגי דברי משה, הוא ספר תורת משה, הוא רוצה לומר מה הגמרא היא, מה התורה שבעל פה אומרת. אבל שהוא עשה בבית הכנסת שלו שינוי, זה לא צריך להירשם, כי זה לא תורה שבעל פה, זה יכול לעמוד במנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.
אבל הדרך של היום איך הכל עובד עם הפוסקים היא, כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם, ורואים את זה כאילו זו החומרא או התקנה שלו. זה אחד המקורות הגדולים, הוראה שהרמב״ם קורא לה בפירוש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, דרך אגב, חלק גדול מההוראה הוא לעשות עת לעשות לה׳. הרמב״ם אומר את זה בפירוש בהלכות ממרים.
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — התפקיד הרגיל של רב
הרב צריך לפעמים לעשות נגד ההלכה, הוא אומר כאן, זה לא נגד תקנות חכמים. מקום שצריך הכי הרבה להיות משמש עם דעת תורה הוא כשעושים עבירה לשמה. כי כשעושים מצוה לשמה אין לי בעיה, כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. עבירה לשמה, כאן יש שאלה, כאן יש דילמה.
דובר 2:
כן כן, אני רוצה להוציא את הדברים של הרמב״ם, שאנחנו חושבים שזה דבר שעושה דבר יוצא מן הכלל לגמרי. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם בפירוש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב, לעשות עת לעשות לה׳. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, וזה נעשה פירה מקלקלת את השורה התפילה, דרך הרגל בתשובה.
הוראת שעה, תפילת יחיד לעומת תפילת הציבור, ומי ראוי להיות שליח ציבור
הוראת שעה — התפקיד הרגיל של רב
דובר 1:
כי עושים מצוה לשמה, אין לי בעיה. כי עושים עבירה לשמה, עבירה, אני לא רוצה להמשיך. עבירה לשמה, זה מה ששואלים, מה יש כאן דילמה?
כן, כן, אני רוצה להוציא מה שהרמב״ם מוציא, שאנחנו חושבים שאחד פלוס אחד זה משהו שעושה… זה לגמרי יוצא מן הכלל. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם במפורש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב לעשות הוראת שעה. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, זה נעשה פירה מקלקלת, חלילה, התפילה, דרך הרגל מסוים מגורמים שונים יכול לראות שמה שהרמב״ם אמר או הוא אמת, תפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים, או אחד מהשניים לא טוב. הרמב״ם אמר כך, זה בבתי כנסת טובים יותר. גלוי לעין, כפי שזה גלוי לעין, דברי הרמב״ם, מי שיש לו עיניים יכול לראות שאו עושים… אני יודע, מה יש מצב באותו בית מדרש? אני יודע. יהודים מתפללים מאוד טוב, יהודים מתפללים מאוד קדוש, אשרי חלקם, תמשיכו להתפלל, עוד יותר.
בוא תיכנס, בוא תיכנס לבתי הכנסת שלנו ותראה שחזרת הש״ץ… יש כמה אנשים שומרי מצוות שיודעים כך כבר עומדים עם ידיים פתוחות לשמוע. אבל הקהל לא שומע את חזרת הש״ץ. רבי יצחק עכשיו מקטרג, אבל זו האמת.
בעיות מעשיות עם תפילת הציבור
ולמשל, אני רוצה לומר עוד דוגמה שקורה הרבה פעמים, שאנשים מתפללים מאוד מהר את שמונה עשרה. אנשים רגילים להתפלל שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין לו, לא תפילת יחיד, לא תפילת רבים, כי השליח ציבור מתפלל ומתפלל, והוא מסיים את תפילתו ופתאום באמצע השליח ציבור כבר בסוף או באמצע התפילה, אין לו תפילת הציבור גם לא. זה לא נקרא תפילת הציבור, שאו, אם אחד מאריך עד שהוא מתפלל עם תפילת השליח ציבור.
ואתה יודע עוד אני כי דראל לא שמעו על הבעיות, אני צריך להבין אותך, אבל אני אומר, אם זה חיבה לדבר לירות, זה על זה, כי זה שכח, יש לזה צורה, אנשים באים, יש לזה צורה, מתפללים ביחד, ואם כל אחד היום מתפלל במהירות שלו, וחצי דרך הוא עם השליח ציבור, זה ספידלר… אבל זה עושה את זה קשה, שהיחידים לא יוצאים עם תפילת ציבור, אוקיי, בואו נמשיך.
עד כה למדנו כיצד פועל השליח ציבור. עתה נלמד מי ראוי להיות שליח ציבור.
שני עניינים בתפילה: תפילת הציבור ותפילת היחיד
דובר 1:
הוא אומר שזה מדבר על שליח ציבור קבוע, לא סתם מישהו הולך למנחה ועושה הפסקות אפילו על שמו. יכול להיות שהחילוק בין יחיד ותפילת הציבור… רגע, אני רוצה עוד לחזור.
יש אולי קשר, רואים שיש שני עניינים בתפילה. יש להתפלל על ענייני הציבור, או אפילו לעשות בלשון, כמו שזה אחר כך מרבינו מנוח, שתפילת הציבור היא ציבורית. תפילת היחיד היא אדם מבקש לצרכיו, כמו שאמרנו קודם שלצרכיו צריך להאריך בשומע תפילה. יש דגש על צרכיך. אז ברפאנו הוא אומר, הוא עושה שם איזה שם.
אז תפילת היחיד יש בה ענין של “יחיד היודע להתפלל” לא רק שהוא יודע עברית. הוא מתפלל, יש לו דברים מסוימים, הוא נאנח בברכה ארוכה יותר, ברכה אחת הוא אומר שלוש פעמים. זה בסדר, כי זה בבית, שם הוא יכול להתחבר לתפילה. אז הוא יודע להתפלל את התפילה. אבל יש את המעלה של תפילת הציבור.
אבל למעשה האם נאמר בלשון רבינו מנוח, יכול להיות שכל הענין של אמירת לשון רבים הוא כשמתפללים תפילת הציבור. יכול להיות בתפילת היחיד, אני יכול קצת לומר אחרת. למשל למישהו יש חולה אצלו, הוא לא חייב לומר את הלשון רפאנו, הוא יכול לומר על בסיס זה, הוא יכול יותר לעשות את זה אישי את הברכה.
דובר 2:
מה שאתה אומר, זה כתוב בפירוש בפרק, אני לא זוכר, שאם למישהו יש חולה בתוך ביתו מוסיף ברפאנו על החולה שלו. אבל בוודאי השליח ציבור לא אומר את זה, אפילו לשליח ציבור יש חולה אצלו, הוא לא אומר את זה, כי הוא מתפלל עבור הרבים.
דיון: לשון רבים והחילוק בין יחיד ושליח ציבור
דובר 1:
אז אני אומר שיש שני דברים: יש תפילה ברבים, עשרה אנשים, ויש את נוסח התפילה שמבקש עבור הרבים, לעומת הדבר של אדם שמבקש לצרכיו. ושני הדברים חייבים להיות גם בקשר, כלומר שבעל התפילה אין לו רשות להתפלל תפילת רבים, והיחיד הוא זה שיש לו את ההזדמנות לעשות את זה. זה יכול לענות על הסוף, אפילו כשאומרים תפילה פרטית, כמו שהוא מצטרף עם חולי ישראל בתוך שאר חולי ישראל, אומרים את זה בלשון רבים.
דובר 2:
לא, כן, אפשר לומר כמו שכתוב בנוסח של הסידור כתוב בתוך שאר חולי ישראל, רואים את עצמו נכלל, כי זה עוזר.
דובר 1:
לא, אבל הייתי אומר למשל, נניח אדם יש לו חולה, בנו חולה, כן? ויש לו נוסח שלם, בורא עולם הסתכל על הבן שלי, והוא אומר את זה, הוא עושה את הנוסח של רפאנו, לא הפרעה, יוצא שהתפילה הוא רק מתחיל לדבר לקב״ה על הרפואה, הוא יצא לכאורה ידי חובת ברכת רפאנו.
דובר 2:
עכשיו אתה שואל שאלה אחרת, אם הוא רוצה לעשות את זה בתפילת יחיד, זה מה שראינו קודם, שהוא מאריך ב׳רפאנו׳ הוא עושה דבר שהוא משנה את הנוסח. זה לא חילוק. אני לא יודע פשט כאן, צריך לומר את לשון הרבים, אפשר ללכת אחורה ואחורה. שוב, כך אומר הרמב״ם, אתה רוצה לומר אחרת? הרמב״ם כן אמר כך. לא כולם, כבר אמרתי לך, הרשב״א אומר כמוך, והרמב״ם אומר כמוני. אז, אני לא מתכוון אני, אני אומר לך מה הרמב״ם אומר כן.
דובר 1:
זה לא הנקודה, אבל אתה צודק שאולי בגלל זה יש תפילת יחיד, כי יחיד ידי מתכוון שהוא יכול להציב את עצמו היחיד עם אחרים. אני אומר זה מסתדר איתך, בציבור, מה החילוק כאן שליח ציבור? אני לא מבין, אני לא יודע, אני לא מתכוון, מי אומר שהשליח ציבור גם לא יכול להוסיף? הוא לא יכול שם לדבר תפילות פרטיות, כי הוא עכשיו מוציא את הרבים, הוא מתפלל עכשיו בשם הרבים, אז הוא אומר לרבים את הנוסח שלהם.
כל הטבע של יחיד ידי תפילה הוא ענין של בינו לבין קונו, הוא צריך להזכיר לו מה שהוא צריך להזכיר לו. אני חושב, אני לא יודע, הוא יכול לומר את החולה ברוך ה׳ וסליחה, אבל נניח שהרב חולה ומתפללים בציבור ומוסיפים את התפילה עבור הרב, כי הרב בעצמו ציבור. אבל, אני מתכוון לומר, אני מבין שזה עושה מכשול כזה.
אדם יש לו ילד לשידוכים, והוא עכשיו מתחיל להתפלל על שם, אז יש לנו שיחה ארוכה בינו לבין קונו על שידוכים. לא שיחה ארוכה, זה עוד נוסח, אבל הוא מוסיף משהו על חיים שידוך. האם אתה חושב שבעל התפילה רשאי להוסיף לירושלים עירך ברחמים תשוב על השם? וכאן מי שברך לחולים, זה דבר, אבל כאן מתכוננים ב… דונט טריי את הום. בקיצור, אם אתה הולך לעמוד, אתה לא מוסיף את התלמוד ירושלמי עבורך. אני יודע שהמנהג לא לעשות כך, אבל אולי רב רשאי לעשות מה שהוא רוצה. אבל הדרך שאמרתי, זה מסתדר ספי, ודווקא השליח ציבור לא אומר את זה. צריך להיות מקום למה היחיד עדיין יתפלל לבד.
דובר 2:
אה, ושם כתוב שרבי עקיבא, בקיצור, הוא קיצר מפני כבוד הציבור. כלומר הוא התפלל לפני העמוד?
דובר 1:
אה? בקיצר, כלומר כשהקהל בא והוא התפלל לפני העמוד, הוא גם אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשלא, הוא אמר ספר שלם של תפילות של רבי נתן, התפילה של רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק, כל התפילות… יש לו תפילות שלמות של רבי עקיבא, יש, האוסף לא…
דובר 2:
אוקיי, בקיצור, נלמד עכשיו מי ראוי להיות שליח ציבור.
הלכה יא: מי ראוי להיות שליח ציבור
דובר 1:
הוא אומר הרמב״ם, “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. זה מעניין, למה זה? אם זה פשוט, צריך באמת לדעת על הדין של שומע כעונה. אם זה פשוט שהלה אומר ואתה יוצא בשמיעה, והשליח ציבור צריך הוא להיות מומחה, הוא אומר עבור אחרים. הוא מעורר את הקהל.
נניח, אתה בעצמך אמרת דבר לפני שעה, הרמב״ם מעולם לא אמר את הדבר. עד עכשיו, אז אני לא יודע על זה. אנחנו לומדים מה כתוב ברמב״ם. הרמב״ם אומר, שליח ציבור פירושו אחד מתפלל לפנים והקהל שומע. אז בוודאי אם הלה יכול יותר טוב, הוא מבין יותר טוב מה פירוש להתפלל, יש לו יותר חכמה, יותר מעשים, אז הוא יותר טוב. הוא שליח, שליח פירושו הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי, כן, כאילו, אני פשוט.
דובר 2:
אם אתה אומר שהרמב״ם לא אמר כלום משומע כעונה, אבל הרמב״ם התעורר שכבר שמעו אומרים שומע כעונה, ואי אפשר בלי רקע. אנחנו מכניסים קטגוריה שלא כתובה.
דובר 1:
לא, אני מבין את הטענה שלו. “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. יכול להיות שמלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את הקהל. כלומר, הדרך שבה הוא מתפלל יש לה השפעה על הקהל. זה הענין. כמו שאומרים, “זקן המשובח ביותר”. המילה “זקן” לא פירושה זקן, פירושה “זה קנה חכמה”. יש שאומרים, הגמרא אומרת, “זקן ששכח תלמודו”, הגמרא אומרת שהוא כבר שבור, או “מי שיש לו בנים”. שם כתוב במקומות אחרים.
סטייה: הברך משה מסאטמר
הצעירים של היום, הנכדים של הברך משה מסאטמר, הוא היה הרבי בסאטמר כשגדלתי, והוא היה תמיד אומר בתמימות כזו, זה מעניין, הוא אומר זה ג׳נואין, איך יכול להיות, איך יכול להיות שיהודי שיש לו אבא שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים, הזה צריך את זה, הזה צריך את זה, הזה שבור, הזה מוכה. זה אמת, זה לא חידוש. הוא אמר את זה בפשטות כזו. הוא צודק. זה אמת שהוא צריך להיות אדם בריא כזה. אולי צריך להיות כך, זה כל כך… אני לא יודע אם הוא יודע, אבל זה כל כך… כן, כן, כן. תלוי אם הוא מתפלל את זה חזק. לא, הוא אומר זה דברים, זה דברים… במקומות אחרים כתוב מי שיש לו ילדים. כן, אבל כאן, אולי צריך לומר, כאן מדברים אולי יותר על כבוד הציבור.
“משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
דובר 2:
חשיבות? אה, לא, אני חושב ל… אהה, “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, נכנסנו לנושא של תפילת מי מתקבלת. יכול להיות שזה פירושו כאן פשוט מכבוד הציבור, שהיהודי החשוב ביותר, אותו שולחים. היהודי המבוגר ביותר, הוא זקן רוכב. כן.
דובר 1:
“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, רואה, אה, מעניין, הרמב״ם לא אומר כמו ר׳ חיים.
דובר 2:
לא, הרמב״ם אומר בדיוק כמו ר׳ חיים. הרמב״ם אומר כל הדברים האלה טוב, אבל “משתדלין”. איך צריכה להיות ההשתדלות העיקרית? על מה צריך בעיקר להסתכל?
דובר 1:
לא, “משתדלין” לא פירושו… הלו? לא, “משתדלין” פירושו בדיוק להיפך. “משתדלין” פירושו, להתפלל הוא צריך להיות החכם הגדול ביותר, ומנסים שהוא גם יהיה מי שיכול להתפלל יפה, ומה “רגיל לקרות” פירושו שהוא לא מגמגם את המילים, הוא יכול… הוא קורא. “רגיל” לא פירושו תלמיד חכם, בוודאי הוא “רגיל לקרות”.
קודם היה כתוב “פיו ממהר”, שהוא לא ירדוף את המילים. פירושו לכאורה שיש לו ארטיקולציה טובה, הוא מוציא טוב, לא מי שבולע את מילותיו.
“מי שלא נתמלא זקנו” — בחור צעיר לא יהיה שליח ציבור
דובר 1:
“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור”. הרי היה כתוב קודם “וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”, אומרים שאין לו בכלל זקן בנוסף?
דובר 2:
לא, זה עוד דבר. אין לו בכלל זקן, הוא עוד בחור, כמו רבי אלעזר בן עזריה, אין לו בכלל זקן.
דובר 1:
אה, אתה מתכוון שהוא עוד צעיר.
דובר 2:
כן. אם הוא כל כך צעיר, אפילו הוא חכם גדול, לא יהיה שליח ציבור מפני כבוד הציבור.
זה מעניין, כי שהוא חכם גדול זה לא… שאלו את הרמב״ם שאלה, מה אם מישהו מבוגר מאוד, אבל בדיוק גם אין לו זקן, לא צמח לו. אה, אומר הרמב״ם, לא, לא מתכוונים לזה. הוא אומר, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול מאוד… אבל מה אולי אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו כבר…
הלכות שליח ציבור — צעיר, מבוגר, רב ממנה תלמידו, סומא, ופוחח
הלכה יא — שליח ציבור שהוא צעיר (נתמלא זקנו)
דובר 1:
כן. אם הוא עוד מאוד צעיר, הרי לא ראוי להיות שליח ציבור בקהל הציבור.
מעניין, כאן הוא חכם גדול, הוא לא ראוי לציבור? שאלתי את הרמב״ם, מה ה… האם הוא מתכוון שהוא צעיר? שאלתי את הרמב״ם שאלה, מה מי שהוא מבוגר מאוד, אבל בדיוק אין לו זקן, לא צמח לו. אומר הרמב״ם, לא, הוא לא מתכוון לזה. אומר הוא, אתה מתכוון, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד כל כך צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול… אבל אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו, חכם גדול פירושו שהוא אחד מגדולי החכמים, רק שהוא צעיר. הוא בוודאי ראוי לציבור. בן שש עשרה, אפילו הוא נעשה חכם גדול, האם הוא ראוי לציבור? כן. לא, תחשוב, אפילו בחור מוכשר מאוד מאוד, כולם יאמרו עוד, הלא, הוא בחור, אין דרך. כן, אוקיי. הוא צעיר, אין לו אפילו זקן.
דיון: כבוד הציבור הוא יחסי
דובר 2:
לא, אבל אני מתכוון כבוד הציבור נכון, הוא לפי המצב. אם אתה בשדה התעופה ויש עשרה אנשים, כבוד הציבור הוא מי שהולך.
דובר 1:
לא, אבל הם אמרו שכל ההלכות האלה זה יותר כמו שליח ציבור בקביעות. לא מדברים בגב של המטוס. בגב של המטוס לא יתפללו שם, אמת. לא, אמת, אבל ציבור זה רק כשיש יותר כבוד כך, יש יותר משהו, משהו נותן לזה. סתם כל פורים על שמיא.
אבל בוודאי, אם הוא צעיר, חשבתי שאתה תאמר שאם הוא צעיר שזכה להיות רבי בשבע שנים, אז זה כבוד הציבור, כי אתה חייב לקיים את כבודו. אם זה הציבור שלך, דור דור ודורשיו, הם חכמים גדולים כאלה, הם אמרו שחכם גדול ילך להנהיג.
פורס על שמע — סף נמוך יותר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, דוד, מי שהוא עוד ילד, עוד לא נתמלא זקנו, הוא אכן לא יהיה שליח ציבור, אבל הוא כן יכול להיות פורס על שמע, מי שהוא בן שלש עשרה שנה. מאוד מעניין, הרמב״ם אומר שהפורס על שמע צריך להיות גדול, כי הוא לא יכול להוציא אחרים אם הוא לא מחויב במצוות, אבל הוא לא חייב להיות עשרים והוא לא חייב להיות לו זקן. טוב מאוד.
דובר 2:
לא, מה כתוב, לא יהא שליח ציבור ופורס על שמע, האם לאו דווקא השליח ציבור?
דובר 1:
לא, זה עוד דבר. פורס על שמע הוא מי שאומר ברכות קריאת שמע, זה לא אותו אדם. ברכות קריאת שמע יכול כן להיות ילד, ושמונה עשרה, שאר השליח ציבור. לא, זה אכן לא היה פעם אותו אדם שאומר ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה, יכול להיות שני אנשים. כמו שיש אנשים שאותם רק שולחים לפסוקי דזמרה. ולעולם לא ישלחו לשחרית. זה סתם… הציבור בכלל לא… לא, מדברים על כבוד, זה לא כבוד לפי התפילה החשובה. פוריש לשמיא, רואים שיש כן משהו שאפשר לקחת כל אחד. כן, רואים שהקהל לא מפריע להם, כן. ובמשנה כתוב “קטן פוריש לשמיא”. הרמב״ם אומר אכן, “קטן” לא פירושו ממש קטן, כי הוא לא יכול להוציא את הקהל. פירושו “קטן שאינו יודע לשער”.
הנהגה מעשית — בחורים כשליח ציבור
דובר 1:
אבל למשל, אני בבית הכנסת שלי מקל בזה, אני תמיד שולח בחורים. כשאבא שלי אצלי ביום טוב, לא היה נופל לו בחן, כי זה לא המנהג. אבל אני חושב שכשזה בית מדרש קטן שכל אחד מכיר כל בחור, הבחור הוא הבן של השכן שלי, זה בחור נחמד, זה לא משהו… אני לא רוצה לומר שזה לא כבוד הציבור. זה בית מדרש של… זה “פמילי שול”. זה לא קהל של מאות אנשים ואולי נותנים למשהו בחור. אבל אם זה מציאות שזה בחור מבית המדרש, אחד מחברי הקהילה, לא צריך לעשות אפליה נגד בחורים.
אבל התירוץ האמיתי הוא אולי משהו אחר, שהציבור קטן, אין מספיק אנשים שמחזיקים בתפילה, והבחורים מחזיקים במה שעושים. נושא אחר. אני לא יודע, לא, יש דבר. אני חושב שהענין של כבוד הציבור הוא מאוד יחסי. אם לקהל יש הנאה, יש בחור מתוק אחד שהוא הולך הרבה לעמוד, והקהל כבר יודע, אה, ינקי הולך לעמוד, צריך לבוא עם חבר. כשהבחור הוא אחד מהחברים. אבל זה לא נכון.
דובר 2:
ישיבה היא דוגמה טובה. האין זה כבוד לבחורים שבחור מתפלל בישיבה? אדרבה, איפשהו הוא צריך ללמוד. ואפילו ראש הישיבה יושב שם, אפילו יש מניין של מבוגרים שם.
דובר 1:
אה, טוב מאוד. מחנה של בחורים. אומרים שרק המגידי שיעורים צריכים ללכת? בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב. לא, זה פשוט. כבוד הציבור מדברים על בית מדרש של עיר. אבל זה לפי הציבור. כבוד הציבור הוא לפי הציבור. בוודאי, זה לא גזירת הכתוב. כבוד הציבור… כמו שאתה אומר, זה בית מדרש קטן, יכול להיות. גם אצלנו, בבית מדרש קטן, בחורים הלכו. כי אין שני, אבל אפילו יש כן.
דובר 2:
לא, אין שני, יש עשרים אנשים, פירושו שכל ארבע תפילות אין? מה, אתה יכול להחמיר לומר שרק הוא היה צריך. צריך עוד להיות גילוי מילתא למשל שהוא יתפלל מוסף יום הקדוש, כי זה משום כבוד בית המדרש.
דובר 1:
בסדר, ואז הציבור לא רוצה. הציבור יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה בשבת, אבל הוא לא יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה ביום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך. אם כבוד הציבור מאפשר לו ללכת, טוב.
הלכה יא (המשך) — עִלֵּג
דובר 1:
וכן העלג. דיברנו קודם על הלשונות עלגים, עכשיו אנחנו חוזרים שוב לעלגים. מה פירוש עלג? לא, כאן זה קצת אחרת. כאן זה לא אותו עלג. קודם הכוונה למי שהוא כבד פה וכבד לשון, הוא לא יכול להוציא מילים. כאן, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כמו מי שלא יכול לומר א׳ או ה׳. הוא אומר א׳ במקום ה׳, או להיפך, הוא אומר תמיד א׳ במקום ה׳. לא הגיוני. אז…
אתה יכול לדבר עד מחר, והנה אנחנו כבר מדור העלגים. בדורות האחרונים נעשינו העלגים, כי אנחנו כולנו לא יודעים חילוק בין א׳ ו-ה׳. אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.
הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו
דובר 1:
אבל אין שני, הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. מה זה בא כאן? מה זה קשור לזה? הוא אומר, “הרי יש חשש של אין כבוד הציבור.” אבל אם היהודי הוא בחור הבית של הרב או בן הרב, יכול הרב לתת משרה לאחד מתלמידיו. זה דבר חדש, זה בא מהרב.
דובר 2:
לא, “להתפלל לפניו”. הרבי עומד ליד הרבי, והוא שליח הרבי.
דובר 1:
אבל זה יותר, הרבי הוא כמו שליח ציבור. נראה, נכון? “הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו”. זה היתר חדש, כאילו שיש רבי או ראש ישיבה, הוא יכול… המילה היא “לפניו”, כי הוא מתפלל עם הרבי? הכוונה לומר שיש לו רשות. אני לא יודע בבירור מה זה אומר. לא ברור מאיפה הוא לקח את ההלכה, אבל מה זה אומר. אה, הוא מתכוון לומר, אולי הוא מתכוון כך, הוא מפרש כך, ר׳ אברהם נאוויטש, שהוא למד שצריך לתת לגדול שבציבור צריך להיות ממונה, נכון? לכאורה הרב תמיד צריך להיות בעל תפילה, נכון? כמו שהיה אצל רבנים מסוימים, כן, רבני ספינקא, אני יודע, בתשובה היו תמיד שואלים את הרבי תמיד לפני התפילה. היו רבנים שהתפללו כל התפילות של שחרית רגילה, כל השבוע, כל השנה. רבי ישמעאל נהג כך. אז זה לכאורה עיקר הדין, כי שליח ציבור צריך להיות הגדול שבציבור. אומר הרמב״ם שאם רוצים את הרב, הרב יכול למנות אחד מתלמידיו, והוא לא צריך להיות בעל תפילה תמיד. אולי זה הפשט.
הלאה, הוא אומר דווקא על זה, שאפילו רבי יהודה הוא גדול שבציבור, הוא בכל זאת כמו הרב, שרצו לתת לו כבוד. ממש מעניין.
דיון: מה החידוש של ההלכה?
דובר 2:
אפילו הוא כן עלג, אפילו הוא כן בקי.
דובר 1:
לא, לא דווקא הוא עלג, העיקר שאפילו הוא לא הגדול שבציבור. הוא אומר כאן, “ובלבד שהוא כבד לשון או ערום”, הוא אומר כך. הפשט החלש. הפשט הטוב יותר הוא ש… לא, הוא אומר, בעצם שכל הדינים שהיו זה לא כשיש רב שממנה אחד מתלמידיו. זה כמו שיש כשהקהילה עושה ישיבה את מי לקחת לבעל תפילה, לוקחים את האחר. אבל הרב יכול למנות את תלמידיו, כי הוא התלמיד הטוב ביותר, הוא ייקח אותו.
דובר 2:
הייתי חושב יותר שלאו דווקא, הרבי צריך להתפלל בעצמו, כי הוא הרי הגדול שבציבור.
דובר 1:
יכול שניהם, יכול שניהם. פשוט, גדול שבציבור לא אומר שהרבי, כי הוא ראש הישיבה, צריך גם לעשות את העבודה של להיות החזן, אני מתכוון לא. בוודאי, גדול שבציבור לא אומר כי… הוא כבר תפוס, הוא כבר הרב. אלא האנשים שזמינים לשליח ציבור מדברים כאן כך, כן? קוראים משני הספסלים, בואו נבחר מהספסל שליח ציבור. שמע. יכול להיות.
הלכה יג — סומא (עיוור) כשליח ציבור
דובר 1:
הלאה, מי עוד יכול כן או לא? סומא, מי שלא יכול לראות. לא תחשוב ש״שמע ישראל” אומר שהאדם הפרטי… לא, לא. מה הבעיה עם סומא? כי הוא לא יכול לקרוא? כי הוא לא יכול לראות. הגמרא אומרת, רבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. למה? כי הוא לא רואה את הכוכבים, הוא לא רואה את צאת הכוכבים. פורס על שמע פירושו ברכות יוצר. אה, ברכת יוצר, “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”, הוא לא יכול. הרמב״ם מוסיף עוד דבר. הוא אומר, “אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה”, סומא. סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. סומא יכול להיות שליח ציבור. קריאת התורה, חזרת הש״ץ הוא יכול להיות. הוא יכול לתרגל. אבל להיות שליח ציבור הוא יכול, דלא כרבי יהודה. רבי יהודה אומר שלא יכול. והגמרא אמרה שהטעם לא כי הוא עיוור, אלא כי אחרים יכולים לראות. אה, הבעיה שלו היא שברכת קריאת שמע, “יוצר אור ובורא חושך”, מדברים על אור, וכמו שהרמב״ם אמר קודם, שכשמתעוררים זורח לתוך העיניים ומתעוררים, זו הדרך שבה אדם חי. הסומא אין לו למרבה הצער את כל הברכה, אין לו הנאה מהאור, הוא לא רואה אותו. כך אמר רבי יהודה. אבל החכמים אומרים שכן, אפילו סומא יכול להנות מהאור, הוא יכול להרגיש משהו שיש אור. או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו ולקרוא לו.
הלכה יג (המשך) — פוחח (ערום/לא לבוש כראוי)
דובר 1:
“אבל קורא את המגילה, אבל פורס על שמע”. מי שאין לו בגד, כראוי משהו פחוח, כמו שכתוב במשנה, אין לו בגד שמכסה את כתפו, הוא לא הולך לבוש כראוי, הוא יכול לפרוס על שמע. כמו שראינו קודם, פורס על שמע הוא הרבה יותר קל, אפילו ילד יכול, אפילו בחור, מי שלא הולך לבוש כל כך כראוי. אבל שליח ציבור יכול להתפלל רק עטוף, הוא צריך להיות לבוש לגמרי, עטוף בטלית, עם בגד עליון. כאן רואים ששליח ציבור צריך ללכת עם… זה המקור לכאורה, אנחנו נוהגים לפחות בתפילות מסוימות ששליח ציבור הולך עם טלית. מה עניין טלית אצל שליח ציבור? זה כבוד הציבור, שהוא הולך עם טלית, הוא עטוף, הוא לבוש לגמרי.
מנהג סלבודקה — חילוק בין סרבל ארוך וקצר
דובר 1:
אפילו אם החשש של כתף על המגילה אולי, היום לא לובשים תמיד, אבל זה הרעיון, הוא הולך יותר לבוש, יותר לבוש ממה שצריך. בישיבת סלבודקה המנהג, אצל הליטאים, כן, אצלנו בדרך כלל במנחה לא הולך שליח ציבור עם טלית, אבל אצל הליטאים הולכים כל פעם, בשחרית, מנחה, מעריב, תמיד הוא מתפלל עם טלית. ובסלבודקה היה המנהג, שלא, אלא הם שומרים על המנהג, כלומר, מי שהולך עם סרבל ארוך לא צריך ללכת עם טלית במנחה. אם לשליח ציבור יש רק סרבל קצר, אז הוא פחוח, הוא צריך להתכסות במעט מגילה.
כן, זה יפה מאוד שפחוח יש עצה, באים כל מיני אנשים לבית המדרש, שלא יצטרכו לבדוק את בגדיו כך, יש לכל אחד טלית, נותנים להם כיסוי, זה העניין כך. אז שם הם עושים חילוק כמה ארוך הסרבל, זה הרעיון.
—
דובר 1:
נו, סיימנו את פרק חמישי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#
Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 8 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture — Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 8
Introduction and Context of Chapter 8
After seven chapters about the essence of prayer (individual prayer), a new topic begins: communal prayer. Prayer is essentially something a person does between himself and his Creator — not inherently a communal matter. From all the previous chapters we see that the Rambam speaks of praying alone: at the head of a tree, at the head of a wagon, in bed, walking on the road, and the blessings that the Rambam enumerates are not recited in the beit midrash. But when one prays with a congregation, it is more successful — therefore one prays with a congregation, but this is not the essence of prayer.
The Rambam’s order in Chapter 8: first explain the virtue of communal prayer, then enter into the details of how communal prayer is organized (the repetition of the shaliach tzibbur, kedusha, etc. — things that an individual does not do).
—
Law 1 — Communal Prayer is Always Heard
The Rambam’s Words
“Communal prayer is always heard… and even if there are sinners among them, the Holy One, Blessed be He, does not reject the prayer of the many.”
Plain Meaning
The prayer of a congregation is always accepted by the Almighty, even when there are sinners among them.
Novelties and Explanations
1. “Laws for the Master of the Universe”: This is not just a law for Jews on how to pray, but a “law for the Master of the Universe” — that when an individual prays, the Almighty answers only when He wishes (only for the righteous), but a congregation must always be answered by the Almighty.
2. First time “heard” in the Laws of Prayer: Until now the Rambam has only spoken of prayer as a mitzvah, an obligation. He has not yet mentioned that the Almighty answers prayer. Here is the first time we speak of “heard” — that prayer is heard. This is a significant novelty in the structure of these laws.
3. “Sinners” = lacking proper intention: This is connected to Chapter 4 (and Chapter 2) where the Rambam says that proper intention is a condition in prayer — one must stand as if before the King, speaking with the Divine Presence. Without this, the prayer is not accepted. “Sinners” means here: the condition of proper intention is lacking — not necessarily that they are wicked in other matters. Even so, in communal prayer it is accepted.
4. Communal prayer itself is a form of intention: When the entire world stands and prays, this itself creates an intention — one is present at prayer. But the Rambam means something deeper — the Almighty answers only for the righteous, but a congregation is always answered.
5. Reasoning why a congregation is always accepted: In every congregation there are righteous people. An individual can be a sinner, but overall the community always has its merits, and therefore the prayer is accepted.
—
Law 1 (Continuation) — To Join Oneself with the Congregation
The Rambam’s Words
“Therefore a person must join himself with the congregation, and should not pray individually whenever he can pray with the congregation.”
Plain Meaning
A person should unite with the congregation and not pray alone when he can pray with the congregation.
Novelties and Explanations
1. It also helps the individual: Not only is the collective prayer of the congregation accepted, but the individual’s own prayer is caught up with the congregation’s prayer. The merit of the congregation helps so that his own prayer will be accepted.
2. “Whenever he can” — not an absolute obligation, but a preference: The Rambam does not say “obligated to pray with a congregation,” but “whenever he can” — when he has two options (individual or congregation), he should choose congregation. If he doesn’t have two options, there is no question — he prays individually, which is still an obligation.
3. Question: Prayer at the proper time vs. prayer with a congregation: If a person can pray at vatikin (at sunrise) but the congregation prays later — is it better to pray at the proper time or with a congregation? This is not stated in the Rambam — this is a halachic question that requires separate analysis. “Whenever he can” simply means: when he can, he should; when he cannot (he has something more important — all for the sake of Heaven), he should pray alone.
4. Rabbeinu Yonah’s novelty: “to join oneself” = also plural language: Rabbeinu Yonah says that “to join oneself with the congregation” means not only physically going to the beit midrash, but also that the language of prayer should be in plural form: “heal us” not “heal me,” “forgive us” not “forgive me,” “hear our voice” not “hear my voice.” The person says: not only do I need forgiveness, all of Israel needs forgiveness — thus he joins with the congregation.
—
Law 1 (Continuation) — Always Rise Early and Stay Late for the Synagogue
The Rambam’s Words
“A person should always rise early and stay late for the synagogue, for a person’s prayer is not heard at all times except in the synagogue.”
Plain Meaning
A person should always come early for shacharit and at night for maariv to the synagogue, because a person’s prayer is not always heard except in the synagogue.
Novelties and Explanations
1. “Synagogue” — congregation or geography? Does “synagogue” here mean a geographical place (that even praying alone in a synagogue is better), or does it mean the congregation that prays there?
2. Proof from “at all times”: If it were a matter of geography, it would say “in all places” (in every place it is not heard except in a synagogue). But it says “at all times” — at every time it is not heard. This means: usually when you pray, sometimes the Almighty answers you, sometimes not — but in the synagogue (= with the congregation) it is always heard. This fits with the first part: “communal prayer is always heard.”
3. Special virtue beyond communal prayer: The Rambam brings this as an additional virtue (“always rise early…”) — not only is there the virtue of communal prayer, but also praying in a synagogue has a special virtue.
4. An alternative interpretation — “rise early and stay late for the beit midrash”: The simple meaning of the gemara (Berachot) that one should go to the beit midrash is practical: a person says “I won’t go because I don’t know if there’s a minyan.” The answer: “Go early in the morning and at night to the beit midrash — you’ll see if there’s a minyan, you’ll pray with them; if not, you’ll pray alone.” The language “rise early and stay late” fits this — when it becomes early (the rooster crows), go to the beit midrash; when it becomes dark, go for mincha-maariv.
5. The law itself creates the minyan: An important novelty — if everyone says “maybe there’s no minyan, I won’t come,” there will never be a minyan. Therefore the law is that everyone should go to the beit midrash — this itself makes there actually be a minyan. The law is written for the “block” — ten Jews who live nearby, they should all go to the beit midrash early. This is also the concept of “the first ten” — someone has to make a beit midrash, and this makes there be a minyan.
6. Connecting to the congregation in other ways: Even without a complete minyan, if there are ten people in the beit midrash who each pray their own prayer, there is some virtue. And the gemara says that if one cannot go to the beit midrash, one should pray at home at the time when the congregation prays.
—
Law 1 (End) — Bad Neighbor
The Rambam’s Words
“And anyone who has a synagogue in his city and does not enter it to pray is called a bad neighbor.”
Plain Meaning
One who has a synagogue in his city and does not go there to pray is called a “bad neighbor.”
Novelties and Explanations
1. Not just communal prayer, but a social obligation: The Rambam does not write that he doesn’t pray with a minyan — he writes that he does not enter the synagogue. This is not only a law in the Laws of Prayer, but a law in participation with the congregation. He commits two deficiencies: (a) he does not follow the mitzvah of praying with the congregation, (b) even if he is a fine Jew and doesn’t necessarily need the congregation, he is a “bad neighbor” because the community struggles to make a minyan and he is not part of it.
2. Practical ruling: Even when there are only ten Jews in the city and everyone needs to come for a minyan — if one says “there’s a doubtful minyan, I won’t come,” he is a bad neighbor. The entire virtue of communal prayer is that one forgoes his convenience for the congregation. One who says “I do want communal prayer, but I’ll go somewhere else where I prefer to pray,” and the local beit midrash struggles — that is truly a bad neighbor.
3. [Digression: Rebbes and local shtieblach]: There are rebbes who gather chassidim and make an extra shul, and this can harm the local beit midrash. Other rebbes are careful about the Rema that one should not distance oneself. The Belzer Rebbe strongly requested that when making a Belzer shtiebel in Williamsburg, they should be careful not to take even one person for a minyan from the Skverer shtiebel. There were rebbes who took into account other rebbes’ minyanim.
4. The verse “Why did I come and there was no man”: From the gemara in Berachot — the Almighty comes to the beit midrash and sees there is no minyan. When there is one true “man” it would already be enough to make a minyan.
—
Law 2 — Mitzvah to Run to the Synagogue / Should Not Take Large Steps
The Rambam’s Words
“It is a mitzvah to run to the synagogue… as it says ‘Let us know, let us pursue to know Hashem.’ And when one leaves the synagogue, one should not take large steps but walk slowly.”
Plain Meaning
One should run to the synagogue with alacrity, but when leaving one should walk calmly and gently.
Novelties and Explanations
1. The Menuach’s teaching: When a person goes to his place of rest (beit midrash), he runs, because “there the weary rest” — there he is calm. And when he leaves, he walks slowly, because he would have wanted to stay there. One with understanding realizes that in the beit midrash he wants to be, outside he must struggle.
2. The person who runs out is the same one who stands by the door: The person who takes a large step when leaving is the same one who stands by the door — he seizes the first opportunity to run out quickly. This is the opposite of permanence and joy in the beit midrash.
—
Law 2 (Continuation) — The Measure of Two Doorways
The Rambam’s Words
“When one enters, one should enter the measure of two doorways and then pray.”
Plain Meaning
When one comes into the synagogue one should enter a measure of two doors, not remain standing at the entrance.
Novelties and Explanations
1. Not two physical doors, but a measure: The Rambam writes “the measure of two doorways” — this does not mean one must have two doors in the beit midrash, but that one should enter deep enough, a measure of two doors. (There is a gemara that discusses whether it means “through two doorways” or “the measure of two doorways.”)
2. Preparation for prayer: One should not come from the street directly into the center of the beit midrash. It is a great preparation — one must prepare oneself. Like a person who comes in during winter with fogged glasses — don’t come in like a guest, come in when you are already ready to pray.
3. Not sitting by the door — an important mussar point: There are people who always stand by the door in the beit midrash. Why? Because they feel “halfway” in the beit midrash, they don’t belong. Or they want to be able to run out quickly. People think it is humility to sit in the back benches — but this means you are halfway in the beit midrash. One should enter, find a table, sit down — be a “player.”
4. Parallel to a party: Like at a party where everyone stays at the back tables and the host says “move in” — so too in the beit midrash.
5. Parallel to a lecture: When a person comes to a lecture, he moves to the back. Why? He needs to be able to run out in the middle. But one should sit down like a permanent member.
—
Law 3 — Beit Midrash is Greater than Synagogue
The Rambam’s Words
“The beit midrash is greater than the synagogue. Great sages even… in their city and in the synagogue [prayed in the beit midrash]… and they only prayed in the place where they engaged in Torah — provided that he prays there communal prayer.”
Plain Meaning
A beit midrash has a higher sanctity than a synagogue. Rabbi Ami and Rabbi Asi, although there were thirteen synagogues in Tiberias, only prayed by the pillars where they learned — on condition that there is communal prayer there.
Novelties and Explanations
1. The distinction between synagogue and beit midrash: “Synagogue” — from the language of assembly, a place where the community comes together to pray. “Beit midrash” — from the language of investigation/research, a place where one investigates the Torah. “Doresh” does not mean preaching to the public, but research — investigating. One would call it a “house of research.”
2. Beit midrash is the academy: Beit midrash is the place of individuals, the Torah scholars, who investigate the Torah — like “the beit midrash of Abraham our father,” “the beit midrash of Shem and Ever.” This was not a place where lectures were given (lectures were given in the synagogue). Beit midrash is the academy, the place of the sages, the kollel.
3. “Greater” means more important: The place of the sages is more important, more holy, than a place where the community only comes together to pray.
4. Dispute among Rishonim in the plain meaning of the gemara: One approach learns that Rabbi Ami and Rabbi Asi prayed individually in the beit midrash, because the place where they learn is more important than communal prayer. But the Rambam learns differently — there was a minyan in the beit midrash, and they prayed in that minyan. Therefore the Rambam adds the condition “provided that he prays there communal prayer” — one must pray communal prayer in the beit midrash.
5. Why beit midrash is more important — two explanations: (a) The place becomes holy through Jews praying and learning there (as the Rambam says that a place where Jews pray becomes holy). (b) For the sage himself — he lives there, he celebrates there, the fear is stronger in his place of Torah.
6. Not everyone belongs in the beit midrash: A Torah scholar who has a place in the beit midrash should pray there. But an am ha’aretz who does not learn there does not connect with the merit of the beit midrash — he belongs in the synagogue.
7. Practical application: This is the source that yeshiva students must pray in their yeshiva (as the mashgichim say). Also why rebbes prayed in a shtiebel — there they do service of God all day, this is their fixed place. In such a place it is even better to pray individually than to go away to another synagogue.
—
Law 4 — What “Communal Prayer” Means — A Great Novelty
Novelty
Communal prayer does not simply mean that ten people pray each for himself at one time. Communal prayer specifically means that one person (the shaliach tzibbur) says aloud, and the others listen and answer amen. The silent prayer where everyone prays for himself is not the essence of communal prayer.
Proof from Individual Prayer
In individual prayer the Rambam said “one must make audible to his ear” — one must hear one’s own words. This shows that the essence of prayer is hearing the words. In individual prayer one hears oneself (making audible to one’s ear), in communal prayer one hears the shaliach tzibbur.
Dispute
A colleague disagrees with this connection to “hearing” as the essence — he holds that communal prayer simply means one prays together with a congregation. But the lecturer holds that the nature of “with a congregation” is that one says and the others hear.
—
Law 4 (Continuation) — And This is Not Done with Fewer than Ten
The Rambam’s Words
“And this is not done with fewer than ten… the shaliach tzibbur is one of them” — one needs ten, and the shaliach tzibbur is one of them (nine listen besides the shaliach tzibbur).
Novelties
1. A congregation requires a minimum: A congregation is not enough with three people — the minimum congregation is ten people.
2. Question about shomea k’oneh without ten: If five people stand together and one says the Amidah aloud and the others listen — are they fulfilled through shomea k’oneh? Conclusion: It may be that shomea k’oneh works, but it is not communal prayer. Communal prayer requires ten.
—
Law 4 (Continuation) — Already Prayed — Complete to Ten
The Rambam’s Words
Even if a minority (up to four) of the ten have already prayed (already prayed and fulfilled their obligation), they can complete to ten, on condition that the majority of ten are praying — the majority of ten must pray.
—
Law 5 — Things Done Only with Ten
The Rambam’s Words
“We do not say kedusha… nor read from the Torah and bless before it and after it… nor read the haftarah from the prophets… except with ten. And one should not bless the blessings of Shema with everyone listening and answering amen after him except with ten. And we do not say kaddish except with ten. And a kohen does not lift his hands except with ten” — and the kohen is from the minyan.
Novelties
1. Pores al Shema: The concept “pores al Shema” means that communal prayer is also made on the blessings of Shema — one says the blessings (besides Shema itself) and the community listens and answers amen. This is done only with ten. We do not do this today — everyone says the blessings of Shema individually. In pores al Shema it is a stringency that each individual should say it himself, but with kaddish it is the opposite — kaddish is not brought at all for an individual, it is not applicable.
2. Torah reading without blessings: Torah reading itself can be done as one wishes, but the blessing of the Torah with Torah reading and haftarah from the prophets — only with ten.
Source for Ten — Congregation
“For every ten from Israel are called a congregation, as it says ‘How long for this evil congregation’ and they were ten” — with the spies, Joshua and Caleb were not evil, leaving ten who are called “the evil congregation.”
The minimum “congregation” (community) is ten, and all matters of sanctity require a congregation. The source of congregation = ten is brought from “withdraw from the tent of this evil congregation” — Rashi says that “withdraw” means Joshua and Caleb. This means, the “evil congregation” is only the ten spies (not all twelve), which proves that the minimum congregation is ten.
“Every Matter of Sanctity” — Not a New Law
“And every matter of sanctity should only be within a congregation of Israel… and I will be sanctified among the children of Israel”
A question is raised: what does “every matter of sanctity” mean — is this a new law besides the seven things the Rambam already enumerated? Conclusion: “Every matter of sanctity should only be within a congregation of Israel” is not a new law, but the continuation of the source/reason for all the previous laws. The Rambam brings together two teachings — “congregation” (= ten, from the spies) and “sanctity” (from “and I will be sanctified among the children of Israel”) — to establish why all matters of sanctity require ten. This is the conclusion of the exposition, not a separate law.
—
Law 6 — Began with Ten and Some Left
Plain Meaning
Initially all ten must be from beginning to end. But if one began with ten and in the middle some left, but the majority (six) remained — they complete, one finishes.
Novelties
1. What does “they complete” mean? Perhaps it means only one finishes the Amidah that was already begun, but kaddish afterward — which is a new matter of sanctity — one should no longer say, because this requires a congregation at the time of the sanctity.
2. The Rambam brings explicitly that if one began the blessings of Yotzer with ten and the community left, one should finish those sections (i.e., the matter that was already begun), but not begin a new matter of sanctity.
—
Law 7 — Ten Must All Be in One Place
The Rambam’s Words
“The ten must all be in one place, and the shaliach tzibbur with them in one place.”
Plain Meaning
All ten with the shaliach tzibbur must be in one place (one room).
Novelties and Explanations
Small Courtyard Opening to Large Courtyard
1. The principle: A small room that opens to a large room — the small is nullified to the large, but not vice versa.
2. The Rambam’s reasoning (more complicated than simply “nullified”): The entire length/area of the small is completely inside (connected with) the large. But the large has parts (left side, right side behind the wall) that are not connected with the small. Therefore the small is completely in the large, but the large is not completely in the small.
3. Practical application — ten in the large and individual in the small: The individual in the small can join, because the small is nullified to the large. But vice versa — ten in the small and individual in the large — he cannot join, because the large is not nullified to the small, and “for he is separated from them and they are not in one place.”
4. Shaliach tzibbur: Congregation in the large and shaliach tzibbur in the small — fulfilled (small is nullified to the large). Congregation in the small and shaliach tzibbur in the large — not fulfilled.
5. About “seeing”: The Rambam says nothing about seeing. It only speaks about “in one place.” This was relevant for COVID questions (praying in extra porches, etc.) — the Rambam’s approach does not so simply support joining through seeing alone.
6. Question that remains open: What if one is not in a beit midrash at all — simply in a field, people standing nearby and praying together? The Rambam does not speak here about this.
[Digression: Excrement — Application of Small/Large Courtyard]
If there is excrement in the large — it is forbidden to pray or recite Shema in the small, because the entire place (small included) is not clean. But if there is excrement in the small — one can continue praying in the large, because the small does not affect the large. This fits with the principle that small is nullified to large but not vice versa. (Already learned in the Laws of Shema and Prayer.)
—
Law 8 — Shaliach Tzibbur Fulfills the Obligation of the Many
The Rambam’s Words
“The shaliach tzibbur fulfills the obligation of the many. How? When he prays and they listen and answer amen after each blessing, they are like those praying. When does this apply? To one who does not know how to pray. But one who knows does not fulfill his obligation except with his own prayer.”
Plain Meaning
The shaliach tzibbur can fulfill the obligation of the congregation, but only for one who cannot pray alone. One who can pray must pray himself.
Novelties and Explanations
1. “And answer amen” — a condition: Answering amen after each blessing is a condition in the shaliach tzibbur fulfilling the congregation’s obligation. This is not simply “shomea k’oneh” — there must be active answering of amen. This shows that this is a special form of communal prayer, not simply shomea k’oneh.
2. Shomea k’oneh vs. communal prayer: Shomea k’oneh alone would not be enough here. One must see for which laws shomea k’oneh does help.
3. What does “knows” mean? Simple meaning: he can say the words in Hebrew, he can remember the text of the prayer. Perhaps also one who could not have proper intention (as we learned earlier) can be fulfilled through the shaliach tzibbur — but the Rambam does not say this explicitly.
4. A strong question: It comes out that communal prayer (i.e., the shaliach tzibbur’s repetition) only fulfills ignorant people who cannot pray! This is “very strange” — the entire virtue of communal prayer (which is more answered, as the Rambam said earlier) is apparently only for those who cannot?
5. Answer: The essence of communal prayer is that everyone comes together and prays in one place — this itself is the virtue. The shaliach tzibbur’s repetition is a special function — to fulfill those who cannot. But this does not mean that communal prayer entirely is only for the ignorant.
6. Application for the order of prayer: From here comes the order: First one prays the silent prayer (this is the prayer of “one who knows how to pray”), then the repetition of the shaliach tzibbur (for those who don’t know). This is the foundation for why the silent prayer comes before the repetition of the shaliach tzibbur.
7. What is “communal prayer” according to the Rambam? Until this point in the law, the meaning of communal prayer is: one person (the shaliach tzibbur) speaks, and the entire community listens. This is the form. We have not yet spoken about “repeating” (the repetition of the shaliach tzibbur after the silent prayer).
Two Aspects of Prayer — Communal and Personal
There are two separate matters in prayer:
– Communal prayer — one prays for the needs of the congregation, in plural language, this is the text that the shaliach tzibbur says on behalf of the congregation.
– Individual prayer — a person asks for his own needs, “between himself and his Creator.” The Rambam said earlier that in “Shomea Tefillah” he should elaborate on his needs.
Rabbeinu Menuach is brought back: the communal prayer is “communal” — the text is in plural language. But individual prayer has the aspect of personal requests.
The concept “an individual who knows how to pray” means he is a prayer person — he has a connection with prayer, he groans at a blessing, he repeats a blessing three times, he can connect with prayer.
The Shaliach Tzibbur May Not Add Personal Requests
The shaliach tzibbur may not add personal prayers when praying at the lectern — because he prays on behalf of the many. For example, even if the shaliach tzibbur has a sick person at home, he does not add in Refaeinu for his sick person, because he prays for the many. But an individual who has a sick person in his household — he adds in Refaeinu for his sick person (as it states explicitly in the Rambam). This is a reason why there must be a place for individual prayer even when there is a repetition of the shaliach tzibbur.
Example: Rabbi Akiva
Rabbi Akiva was brief when he prayed at the lectern out of respect for the congregation — he said the text that is in the siddur. But when he prayed alone, he recited entire books of prayers (the prayer book of Rabbi Natan, the prayer of Rabbi Ramili, the prayer book of the Ramak). This proves the distinction between individual prayer (where one can expand) and communal prayer (where one keeps to the text).
—
Law 9 — Distinction Between All Days of the Year and Rosh Hashanah and Yom Kippur
The Rambam’s Words
“When does this apply? On other days, all days of the year — the shaliach tzibbur only fulfills one who cannot pray alone. But on these two days — Rosh Hashanah and Yom Kippur of the Jubilee (when one says Malchuyot, Zichronot and Shofarot) — the shaliach tzibbur fulfills one who knows just as he fulfills one who does not know, because they are long blessings and most of those who know them cannot have proper intention.”
Plain Meaning
All days of the year one who knows prays himself (silent prayer), and the shaliach tzibbur is only for one who does not know. But Rosh Hashanah and Yom Kippur (Malchuyot, Zichronot, Shofarot) the shaliach tzibbur fulfills everyone — even one who knows — because the blessings are so long that even one who knows cannot maintain intention.
Novelties and Explanations
1. The Rambam’s novelty in explaining “most of those who know cannot have proper intention”: One could have simply learned that the reason is because people do not remember the long blessings. But the Rambam says differently: even those who do know the text — even they cannot have proper intention as well as the shaliach tzibbur. This means, the Rambam does not interpret “does not know” as “he doesn’t remember the text,” but as “he cannot maintain intention so long.”
2. Why can the shaliach tzibbur have better intention? The shaliach tzibbur has more control — he sings melodies, he has the pressure of the machzor, he leads the prayer. This does not mean intention of understanding the words, but that he is “surely present” — he holds himself in the prayer with full attention. The general rule is that the shaliach tzibbur has better intention than the individual.
3. Question from the Tur: The Tur brings that it is harder to have intention with the shaliach tzibbur, and easier when one prays alone — the opposite of the Rambam who says that praying alone is harder to have intention with long blessings. This is noted as a contradiction between the Rambam and the Tur.
4. “Even though one who knows prays for himself” — why must the Rambam say this? Because one would have thought that Rosh Hashanah/Yom Kippur is like all days of the year — one who knows prays alone (silently) and only listens to what he doesn’t know from the prayer leader. The Rambam comes to innovate: even one who knows should listen to the shaliach tzibbur — because even he is as if an “does not know” regarding intention with such long blessings.
5. The role of shaliach tzibbur as a “safety net”: All days of the year the shaliach tzibbur is like a “safety net” — if a person realizes he has no clarity in a piece of prayer, he can “check out” and hear from the prayer leader, and then return to his own prayer. But Rosh Hashanah/Yom Kippur the ideal is that one should listen to the shaliach tzibbur.
—
The Rambam’s Enactment in His Shul — Responsum of the Rambam About Silent Prayer and Communal Prayer
The Rambam’s Words (from Responsa of the Rambam, not from Mis
The Rambam’s Words (from Responsa of the Rambam, not from Mishneh Torah)
The Rambam saw that in his shul the community did not listen to the shaliach tzibbur’s prayer, and they did not know the prayer themselves. He therefore made an enactment: the shaliach tzibbur should say the prayer aloud with kedusha, and whoever cannot should be fulfilled, and whoever wants should say it along at the same time. This eliminates the second recitation (the repetition of the shaliach tzibbur) and makes only one prayer.
Novelties and Explanations
1. The Rambam’s reasoning: “Do not make your Torah into a mockery” — one should not make prayer into a farce. He said: “If they were saying intermittently, the prayer would be interrupted until they stop, and if they do not stop, it is better that the prayer be nullified, and this involves removing desecration of God’s name, so that our children should not think that our prayer is laughter and mockery.” When there was a small minyan of “few and knowledgeable people”, he made the normal order — silent and aloud.
2. Chatam Sofer’s custom: The Chatam Sofer would pray along with the prayer leader during the repetition of the shaliach tzibbur, because he held that this is the essence of communal prayer — praying together with the shaliach tzibbur. He also would elaborate in the blessings of Shema with the congregation.
3. Question on the Chatam Sofer’s approach: If the prayer leader himself does not pray a silent prayer beforehand (because he will then pray himself aloud), this means that the repetition of the shaliach tzibbur is not “equivalent” to a silent prayer. The Rambam answers that this is not a problem because the shaliach tzibbur prays again (he repeats).
4. Distinction between Mishneh Torah and Responsa of the Rambam — Book of the Torah of Moses vs. Customs of the Beit Midrash: An important principle: In Mishneh Torah the Rambam writes the essence of the law according to halacha — what the Oral Torah says. His practical enactment in his shul (from the responsum) is a special temporary ruling that need not be recorded in Mishneh Torah, because this is not Oral Torah — this belongs in “the customs of the Rambam’s beit midrash for historians.”
This is a critique of today’s approach where one writes every thing a posek once did and one views it as a stringency or enactment. The Rambam’s Mishneh Torah is not a “book of the customs of Moses” but a “book of the Torah of Moses.”
—
A Time to Act for God, They Have Violated Your Torah — The Rabbi’s Role to Act Against the Law When Necessary
Novelties and Explanations
1. “A time to act for God” is a normal part of ruling: The Rambam calls his enactment explicitly “A time to act for God, they have violated Your Torah.” The Rambam in the Laws of Rebels says explicitly that this is a normal part of a rabbi’s work — to do “a time to act for God” when necessary. This is not a rare exception as people think today.
2. Transgression for its sake — where Torah knowledge is most needed: When one does a mitzvah for its sake there is no problem; when one does a transgression for the sake of transgression one asks no further. The most difficult place where one needs Torah knowledge is transgression for its sake — when one must act against the law for a higher purpose. Here there is a dilemma, and here one needs the most discernment.
3. The Torah is “for the general case”: The Rambam’s principle is that the Torah is given for the general rule — for the normal situation. But when a rabbi sees that in his time and place something is being corrupted — like the situation where the community makes prayer into “laughter and mockery” — he must adapt, even if this means changing the order of prayer. This is not against the enactments of the Sages, but a normal part of ruling.
—
Practical Problems with the Repetition of the Shaliach Tzibbur in Our Shuls
1. The community does not listen to the repetition of the shaliach tzibbur: The Rambam said that “it is obvious” — either silent prayer with the repetition of the shaliach tzibbur is simply Purim (duplication), or one of the two is not good. In our shuls, the repetition of the shaliach tzibbur — there are a few pious ones who stand with outstretched hands, but the community does not listen.
2. People pray too quickly: People pray a five-minute Amidah, and in the end they have neither individual prayer nor communal prayer — because when they finish, the prayer leader is already in the middle or at the end, and they have not prayed along with the communal prayer.
—
Law 10 — Who is Fit to Be a Shaliach Tzibbur
The Rambam’s Words
“We only appoint as shaliach tzibbur the greatest in the congregation in wisdom and in deeds.”
Plain Meaning
We only appoint a shaliach tzibbur if he is the greatest in the congregation in wisdom and in good deeds.
Novelties and Explanations
1. Why must he be the greatest? If one understands shaliach tzibbur according to shomea k’oneh (the community is fulfilled through hearing), it is obvious that he must be an expert — he is saying for others. But — the Rambam never said shomea k’oneh in this context. One should not insert a category that is not stated. The Rambam’s plain meaning is that the shaliach tzibbur prays as an agent of the congregation — he is an agent, he prays in my agency.
2. Another explanation: He arouses the community: Besides the matter that he prays and one hears, he also arouses the community — the way he prays has an influence on the congregation. Therefore he must be great in wisdom and deeds.
3. “Elder” — one who has acquired wisdom: The word “elder” in this context does not necessarily mean old, but “one who has acquired wisdom.” In other places it says “one who has children” — one who has children prays with more heart, because he has troubles, he has needs.
4. [Digression: The Birkat Moshe of Satmar]: The Birkat Moshe (the Satmar Rebbe) would say with innocence: how can it be that a Jew who has children should not cry sometimes when praying? He has children — this one needs this, that one needs that, this one is broken. This is true — one who has children has more to pray for.
—
Law 10 (Continuation) — “They Strive for the Shaliach Tzibbur to Have a Pleasant Voice and Be Accustomed to Reading”
The Rambam’s Words
“And they strive for the shaliach tzibbur to have a pleasant voice and be accustomed to reading.”
Plain Meaning
One tries that the shaliach tzibbur should also have a beautiful voice and be accustomed to reading.
Novelties
1. “They strive” — a second level, not the essence: The essence is that he should be the greatest sage with good deeds. In addition one tries (they strive) that he should also have a beautiful voice and be accustomed to reading. This fits with Rabbi Chaim‘s approach — wisdom and deeds is the essence, a pleasant voice is an addition.
2. “Accustomed to reading” — good articulation: “Accustomed to reading” means he is a reader — he does not chop over the words, he has good articulation, he enunciates well. This fits together with what was stated earlier “his mouth hurries” — he should not rush the words, he should not swallow his words.
—
Law 11 — “One Whose Beard Has Not Fully Grown”
The Rambam’s Words
“One whose beard has not fully grown, even though he is a great sage, should not be shaliach tzibbur out of respect for the congregation.”
Plain Meaning
One whose beard has not yet grown out — even if he is a great sage — should not be shaliach tzibbur, out of respect for the congregation.
Novelties and Explanations
1. Distinction from “they would be disgusted with him due to excessive hair”: Earlier it stated that one should not be disgusted with him because of excessive hair — is this not the same thing? No, this is a separate matter — there we speak of too much hair (unkempt), here we speak of one who has no beard at all — he is still a young man, he is still young (like Rabbi Elazar ben Azariah).
2. What if he is old but has no beard? They asked the Rambam: what if one is old, but just did not grow a beard? The Rambam answers: No, the law means a young man who is very young — not that one is old and just has no beard.
3. The reason is respect for the congregation, not wisdom: The Rambam says “even though he is a great sage” — this shows that the reason is not wisdom (he does have wisdom), but respect for the congregation — it does not fit the congregation’s honor that a very young person should be their agent.
4. Respect for the congregation is relative: Respect for the congregation is not a scriptural decree but it is according to the situation. In a small shtiebel where everyone knows everyone, the standard is different than in a large shul of hundreds of people. In a yeshiva it is obvious that students pray — somewhere he must learn — even the rosh yeshiva sits there. In a camp of students one certainly takes the student who can pray well, not necessarily the teachers.
5. Practical conduct: In a small beit midrash where the student is the son of a neighbor, one of the members of the community — a “family shul” — one should not discriminate against students. The congregation can agree that a student should pray mincha on Shabbat, but not mincha on Yom Kippur. The congregation determines how far respect for the congregation goes — at which prayers more honor is required.
6. Distinction between pores al Shema and shaliach tzibbur: The Rambam makes a clear distinction — pores al Shema (blessings of Shema) and the Amidah (repetition of the shaliach tzibbur) are not necessarily the same person. Pores al Shema has a lower threshold: a thirteen-year-old can, without a beard, without complete clothing. This fits with the Mishnah that says “a minor pores al Shema” — the Rambam interprets “minor” not as literally a minor (because he cannot fulfill the community’s obligation), but a “minor” means a young man who is not yet fully bearded.
—
Law 11 (Continuation) — A Speech Impediment in the Shaliach Tzibbur
The Rambam’s Words
“And so the one with a speech impediment, such as one who cannot pronounce the letters, such as one who reads alef instead of heh or heh instead of alef.”
Plain Meaning
The speech impediment here is different from the previous speech impediment. Earlier we spoke of one who is heavy of mouth and heavy of tongue — one who cannot bring out words at all. Here we speak of one who cannot distinguish between letters — he says alef instead of heh or vice versa.
Novelties
1. “Generation of those with speech impediments”: In recent generations we have all become those with speech impediments — we all do not know the distinction between alef and heh, we cannot properly pronounce certain letters.
—
Law 11 (Continuation) — The Rabbi Appoints One of His Students
The Rambam’s Words
“The rabbi appoints one of his students to pray before him with the congregation.”
Plain Meaning
The rabbi can appoint one of his students to pray at the lectern.
Novelties and Explanations
1. What does “before him” mean? One interpretation: the student stands next to the rabbi and prays as the rabbi’s agent — the rabbi remains as if the shaliach tzibbur through his student. Another interpretation: “before him” means only with his permission.
2. Rabbi Avraham Navitsch’s interpretation — permission for the rabbi not to pray himself: Seemingly the greatest in the congregation must himself be the prayer leader. The Rambam’s novelty is that the rabbi can appoint a student — he does not always have to pray himself. This is a new permission: although the essential law is that the greatest in the congregation should be the shaliach tzibbur, the rabbi can delegate to a student.
3. Historical examples: With certain rebbes (like Spinka) they always asked the rebbe before praying, and there were rebbes who prayed all prayers an entire week, an entire year — this is apparently the essential law of the greatest in the congregation.
4. “Greatest in the congregation” does not mean the rabbi must be the cantor: “Greatest in the congregation” does not mean that because he is the rosh yeshiva he must also do the job of cantor. The rabbi is already occupied with his role. We speak of the people who are “available” for shaliach tzibbur — from them one should choose the best.
5. Another interpretation of the law: Perhaps the Rambam means that all the previous laws (beard, speech impediment, etc.) are only when the community itself chooses a prayer leader. But when the rabbi appoints a student, it is a separate category — the rabbi takes the best student, and the regular rules are different.
—
Law 11 (Continuation) — A Blind Person as Shaliach Tzibbur
The Rambam’s Words
“A blind person pores al Shema and becomes shaliach tzibbur. Both one who reads from the Torah and one who passes before the ark.”
Plain Meaning
A blind person can pores al Shema and can be shaliach tzibbur — both Torah reading and the repetition of the shaliach tzibbur.
Novelties
1. Rabbi Yehudah’s approach: The gemara brings that Rabbi Yehudah said a blind person cannot pores al Shema. The reason: he does not see the stars (nightfall), and he cannot say the blessing of Yotzer — “Who illuminates the earth and those who dwell on it with mercy” — because he has no benefit from light. The Rambam rules not like Rabbi Yehudah.
2. The reason of the Sages: The Sages say that even a blind person can have benefit from light — he can have a feeling that there is light, or other people can help him. This fits with the Rambam’s previous principle that the blessing of Yotzer is connected with how a person wakes up and light shines into his eyes.
—
Law 11 (Continuation) — Poче’ach (Not Well Dressed) and the Shaliach Tzibbur’s Clothing
The Rambam’s Words
“Poче’ach — one who does not have a garment that covers his shoulder — pores al Shema, but a shaliach tzibbur can only pray when wrapped.”
Plain Meaning
One who is not well dressed can pores al Shema, but a shaliach tzibbur must be wrapped — fully dressed, with a tallit or an overcoat.
Novelties
1. Source for the custom that the shaliach tzibbur wears a tallit: This is apparently the source for the custom that the shaliach tzibbur wears a tallit at certain prayers — it is respect for the congregation that he should be wrapped.
2. Pores al Shema — consistently lower threshold: Pores al Shema consistently has a lower threshold: a child can, a young man can, one who is not well dressed can. Shaliach tzibbur (Amidah) requires more.
3. [Digression: Slabodka custom]: In the Slabodka yeshiva (Lithuanian custom) the shaliach tzibbur wears a tallit every prayer — shacharit, mincha, maariv. But in Slabodka they made a distinction: one who wears a long coat does not need a tallit at mincha; only one with a short coat needs to cover himself. The principle is that “wrapped” means well dressed — a long coat is already enough.
4. Practical advice — tallit as a solution: All sorts of people come to the beit midrash with different clothing. In order not to have to check everyone’s clothing, they have a tallit for everyone — one covers him, and this is the matter.
—
Conclusion: With this the lecture on Chapter 8 of the Laws of Prayer and Priestly Blessing is concluded.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer Chapter 8: Communal Prayer — The Virtue of Communal Prayer and the Synagogue
Introduction: From Individual Prayer to Communal Prayer
Okay, rabbosai (gentlemen), we are learning Hilchos Tefillah U’Birkas Kohanim (Laws of Prayer and Priestly Blessing). We won’t yet learn Birkas Kohanim, but rather about prayer, Chapter 8. We are holding in Sefer Ahavah (Book of Love), Hilchos Tefillah, Chapter 8.
And we discussed that the Rambam was a tremendously good Jew, he helped many Jews, he supported Jews, he wrote letters to help Jews. It occurred to him to make a chesed (kindness) organization to transcribe all the difficult laws from the Gemara, to help us out with this holy organization.
And this comes as a continuation of what we learned yesterday, that essentially every Jew can pray alone. But the Chachamim (Sages) simply wanted to help Jews who have difficulty with language, who don’t have beautiful language for prayer, poetic language of piyutim (liturgical poems), so the Chachamim provided them with nuscha’os (prayer formulations) which are suggestions, good advice that, ah, this is a good way of praying. This is how Rav Yitzchak wanted to teach us, that one shouldn’t be overly precise with the words. I learned more that they established the correct way to pray, that one must learn it just as one learns a piece of Gemara or a piece of Rambam. But there’s no contradiction between the two. Okay, these matters we’ll still discuss.
Torah is Chesed
Ah, if it’s such a mitzvah, the entire matter of Torah is chesed, that Jews should have clarity. The Rambam wanted there to be clarity, that everyone should be able to understand the Torah. The Rambam says chesed… nu… “Toras chesed al leshonah” (Torah of kindness is on her tongue). Learning Torah with people is the greatest chesed, says the Rambam, yes.
One must know that there are Jews who do chesed with people, and they make it possible for the shiur (lesson) to happen. They provide the maggidei shiur (lecturers), they pay for the shiur, for all the equipment that’s used, for all the advertisements that are sent around. And today Reb Yoel Wertzberger paid, author of “Ma’ayan Kerem L’Torah V’Chochmah.” So this is also his chesed, his chesed which is built upon the chesed of the Rambam. And b’ezras Hashem (with God’s help), everyone should learn from this, and whoever will pay for the Rambam, when he passes away the Rambam will come to greet him, saying yasher koach (well done) that he helped him with his abundant chesed. He’ll send him a link to his donor page. And this is also good advice, this way one becomes at least somewhat of a partner with Reb Yoel, the patron of the vineyard.
Individual Prayer Versus Communal Prayer
Okay, the short of it is, until now we learned Hilchos Tefillah, seven chapters we learned about the essence of prayer. The essence of prayer is that one prays, meaning b’yachid (individually), a person prays. Now we’re going to learn that there is such a thing as tefilas hatzibbur (communal prayer), which helps with praying. I want to perhaps remind, people think, because we’re very accustomed that everyone prays b’tzibbur (with the community), that prayer in general is something done b’tzibbur. No, prayer is something a person does beino l’vein Kono (between himself and his Creator). But when one prays b’tzibbur, it succeeds better. Therefore one prays b’tzibbur, but it’s not the basic meaning that this is the…
Yes, from the previous chapters we saw several times that we’re apparently speaking of basic prayer not b’tzibbur. That is, a person is at the head of a tree, at the head of a wagon, a person is in his bed. We discussed that the berachos (blessings) that the Rambam said clearly are not done in the beis hamedrash (study hall). So until now we spoke about people who pray at home. And so it’s also implied from “holech baderech” (traveling on the road), these are all people who pray alone when they’re on the road. Here we’re going to speak for the first time about what we all know as the ma’amad hadavenen (prayer gathering), one comes to the beis hamedrash to pray tefilas hatzibbur.
And it begins with the mitzvah, with the ma’alah (virtue), the essential topic, why should one pray in the beis hamedrash? What is the matter of tefilas hatzibbur? The Rambam first goes to explain what is the virtue of tefilas hatzibbur, how it works. Afterwards he’ll go into the details of how it actually looks, how one organizes tefilas hatzibbur, which is somewhat a different order from tefilas hayachid (individual prayer), yes? But from here it also emerged that everything the Rambam mentioned earlier, the nuschaos hatefilah (prayer formulations), is also relevant to tefilas yechidim (individual prayers). That is, for example Pesukei D’Zimra (Verses of Praise) is not something that an individual should skip. It’s exactly like “Ashira LaHashem,” and whatever the Rambam enumerated, “Tehillah L’David” beforehand. Afterwards, the entire seder hatefilah (prayer order) from beginning to end is relevant also for an individual, not only the Shemoneh Esrei (Eighteen Benedictions). Whatever it is, what the Rambam enumerated yesterday.
But here there are things that an individual doesn’t do, we’ll see. There’s chazaras hashatz (repetition of the Amidah), kedushah (sanctification), v’chadomeh (and the like), things done only b’tzibbur. But in general the order is also for an individual. Yup.
Law 1: Communal Prayer is Always Heard
Communal Prayer is Always Accepted
The Rambam says thus: “Tefilas hatzibbur nishma’as tamid” (Communal prayer is always heard). There is a halachic ruling. There are laws for Jews, and there are laws for the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe). The Ribbono Shel Olam must know that when an individual comes to His house with a prayer, not always must He answer him but as He wishes. But that which is only by will, the individual is a tzaddik (righteous person), it comes to him. But a tzibbur (community) the Ribbono Shel Olam must always answer. This is a law for the Ribbono Shel Olam.
I think the Rambam speaks very halachically, because in Hilchos Tefillah Chapter 4 the Rambam said the things that interfere with prayer. The first thing was kavanas halev (intention of the heart). What does kavanas halev mean? That one prays as if, as he expresses himself there, I think, in Chapter 2, that he speaks lifnei haMelech (before the King), he speaks with the Shechinah (Divine Presence), it’s a certain mindset, it’s a certain level. And if one doesn’t pray at that level, the prayer is not accepted, or at least it’s not a prayer that was done properly.
He says, tefilas hatzibbur, even if there isn’t the kavanah, there isn’t the level of kavanah, even if “hem chot’im” (they are sinners), chot’im means, the purity of heart for prayer is lacking, the… I don’t agree, I think what’s lacking is the condition of kavanas halev, but nevertheless “ein HaKadosh Baruch Hu mo’es tefilasan shel rabbim” (the Holy One, Blessed be He, does not reject the prayer of the many), and that itself helps.
Explanation: Communal Prayer Itself is a Type of Kavanah
But it’s not so difficult, because you’re not going to leave the video, a tefilas hatzibbur itself is a type of kavanah. The whole world stands and prays, that means there is a kavanah, that one is there at the prayer.
What’s written in the Rambam is something else. When he says “even if hem chot’im, ein HaKadosh Baruch Hu mo’es tefilasan shel rabbim,” the simple meaning is that the Almighty only answers for tzaddikim. A rasha (wicked person) prays that the Almighty should make him do teshuvah (repentance), or other things he needs. Now you’ve revealed that it’s a simple matter, prayer doesn’t mean that the Almighty gives for free, He gives to whoever is worthy. Prayer is an obligation, a mitzvah.
The halachah says, this comes from the Gemara and the like, that… If you’ll be able to buy another one, because we’re going to hit on this. If you leave every time, you leave the video. The halachah says, the haggadah, I don’t know what it’s called, but the halachah says that when a tzibbur of Jews pray, the simple meaning is that in every tzibbur there are tzaddikim, apparently that’s the reasoning. If you have a chotei (sinner), not everyone is a chotei, and one can say that even the collective, overall is not a chotei, generally everyone has their virtues and their deficiencies. Overall, the collective always comes out right, and the prayer of the tzibbur always helps. And the virtue is not only that.
Lfikach Tzarich Adam Leshasef Atzmo Im Hatzibbur
Lfikach (therefore), let’s go further. Lfikach, yes, lfikach, tzarich adam leshasef atzmo im hatzibbur (a person must join himself with the community), that a person must imagine himself, make himself a partnership with the tzibbur, v’lo yispalel yachidi kol zman sheyachol l’hispalel im hatzibbur (and should not pray individually whenever he can pray with the community). That is, not only does the prayer of the collective of the tzibbur get accepted, but if I want my prayer to be accepted, I go into the tzibbur, and then my prayer gets caught up with the prayer of the tzibbur. It helps for the individual too, not only does it help for the tzibbur, it also helps for the individual that the merit of the tzibbur helps him that his prayer should be accepted. That’s how I understand the simple meaning.
Innovation: The First Time We Speak of “Nishma’as”
Certainly one can, whoever wants to rationalize it, must say that the fact that the Almighty only answers for tzaddikim is also a logical thing. He hasn’t yet enumerated that a prayer, only a prayer of a tzaddik is accepted. He hasn’t yet enumerated that prayer in general is answered. He hasn’t yet enumerated that in general one must answer the prayer. Here is the first time one speaks of nishma’as (being heard). Yes? Until now one only said that it’s a mitzvah to pray, and hasn’t yet said that the Almighty helps. This is the first time one begins to speak laws for the Almighty, yes? I call it laws for the Almighty, it’s funny.
Rabbeinu Yonah: Leshasef Atzmo = Also Plural Language
And I thought that the simple meaning is not such a bad meaning, it’s actually not so very simple. But further, l’olam (always), it’s true that Rabbeinu Yonah actually says this meaning, he also says that he adds an innovation, that in the matter of leshasef atzmo im hatzibbur, it simply means that one should go pray in the beis hamedrash when the community prays. But Rabbeinu Yonah says that it also means that the language of the prayer should be in plural language. As we see in Shemoneh Esrei, everything is said in plural language, one doesn’t say “refa’eini” (heal me), one says “refa’einu” (heal us), one doesn’t say “selach li” (forgive me), one says “selach lanu” (forgive us), “hashiveinu” (return us), yes? You’ll say, there’s a difference between “nu” and “ni.” One doesn’t say “shema koli” (hear my voice), one says “shema koleinu” (hear our voice). And the simple meaning is, so says Rabbeinu Yonah, that the person is better connected, he says, “I, not only I need forgiveness, the entire Klal Yisrael (Jewish people), all Jews need forgiveness.” So he joins himself with the tzibbur.
“Kol Zman Sheyachol” — When He Can
Okay. But we see the boundary of the Rambam is “kol zman sheyachol” (whenever he can). That is, when he can pray with the tzibbur, he should be able to. Ah, I think “kol zman sheyachol” is already also a time law, because there’s a mitzvah to pray as early as possible. That is, praying at netz hachamah (sunrise) is better than praying with the tzibbur later. And let’s say the tzibbur has a later time, he should still pray as long as he can still pray with the tzibbur. Once the tzibbur has already prayed, he goes to pray, but he should wait for that. But the meaning is, kol zman sheyachol, when it’s relevant to him. It’s like this, he doesn’t say chayav l’hispalel b’tzibbur (obligated to pray with the community), he says if you can, you have two options, you can pray individually, you can pray b’tzibbur, you should pray b’tzibbur. If you don’t have two options, there’s no longer a question. There’s still further an obligation of tefilas yachid.
No, but it can also be that if a person thinks, I should pray at home, and there’s still going to be a tefilah b’tzibbur, kol zman sheyachol l’hispalel b’tzibbur, he should still not pray alone. But that’s not the meaning of the words. No, but I’m saying how it’s relevant regarding halachah, that’s a different question. A person wakes up at vasikin (earliest time), there are still going to be minyanim (prayer quorums), should he wait. That’s not written. That’s a question for halachah, whether the virtue of tefilah b’tzibbur is greater than the virtue of prayer at its proper time. One must ask an external question. Yes, but I think that’s not written here. Here it only says simply, lfikach when he cannot. If he cannot, someone has, as the Ramban brings, hakol leshem shamayim (everything for the sake of Heaven), someone has a more important thing, and he cannot go to the beis hamedrash, he should pray. The Ramban says there’s a dispute.
L’olam Yashkim Adam V’ya’ariv L’Veis Haknesses
L’olam (always), ah, afterwards the Ramban says another thing. L’olam, besides the enactment of praying b’tzibbur, there’s another important thing about praying in a beis hamedrash. L’olam yashkim adam v’ya’ariv l’veis haknesses (A person should always come early to shacharis and in the evening to ma’ariv to the synagogue), a person should always come early to shacharis (morning prayer) and at night to ma’ariv (evening prayer) to the beis haknesses (synagogue), she’ein tefilaso shel adam nishma’as b’chol eis ela b’veis haknesses (for a person’s prayer is not heard at all times except in the synagogue). A person’s prayer is not heard b’chol eis (at all times), always, ela b’veis haknesses.
This means to say, the beis haknesses here that he wants to say here, beis haknesses here doesn’t necessarily mean b’tzibbur, because even if a person prays alone, he should rather do it in a beis hamedrash. Yes, that can be. But apparently from the language “b’chol eis” means to say ela b’veis haknesses shehu shel tzibbur mispalelim (except in a synagogue which is of a community praying). Because if this were a matter of geography, a place where the beis haknesses is, it would say “b’chol makom” (in every place). No, “b’chol eis” means when a person prays, only in a beis haknesses which is its simple meaning. Again, “b’chol eis” means, that usually when you pray, sometimes the Almighty answers you, sometimes He doesn’t answer you. And they say there’s a matter with praying, not that praying with praying.
Prayer in the Synagogue: “She’ein Tefilaso Shel Adam Nishma’as Ela B’Veis Haknesses”
Law: Prayer in the Synagogue – “B’chol Eis”
A person’s prayer is not heard b’chol eis except in the beis haknesses.
What they want to say here, a beis haknesses here doesn’t necessarily mean b’tzibbur. Even if a person prays alone, he should rather do it in a beis hamedrash.
But apparently from the language “b’chol eis” it means to say “ela b’veis haknesses,” this is important like a tzibbur mispalelim (community praying). Because if it were a matter of geography, a place where the beis haknesses is, it would say “b’chol makom.” No, “b’chol eis” means that when a person prays there in the beis haknesses, it’s important like a tzibbur mispalelim.
B’chol eis means that usually when you pray, sometimes the Almighty answers you and sometimes He doesn’t answer you, as is said regarding the tzibbur. If you pray in the beis haknesses, He answers you always. That’s the meaning of “b’chol eis.”
Simple Meaning: “Yashkim V’ya’ariv L’Veis Hamedrash”
But I think the simple meaning means… the Gemara says that one should go to the beis hamedrash, one should make an effort. The simple meaning means this: A person says, “I’m not going, because I don’t know if there’s a minyan or not.” He says, “No, first of all, in the morning and at night go to the beis hamedrash. You’ll see that there will be a minyan, you’ll pray along. If not, you’ll pray alone.”
I think specifically the idea of the halachah that one should pray in the beis hamedrash even without a tzibbur, it’s true that there are those who interpret the halachah this way, but I don’t know if the language “yashkim v’ya’ariv” means that. He says that one should go every day to the beis hamedrash, because usually there’s a minyan there. That’s what I think.
The Halachah Creates the Minyan
Sometimes, you have to think, how does a minyan come to be in the beis hamedrash? Because if everyone says, “Maybe there’s no minyan, I’m not coming,” one must say a halachah that everyone should go to the beis hamedrash, so there will actually be a minyan in the beis hamedrash. Not that everyone should say, “I’m not obligated, and if I won’t come I can’t come, and there won’t be a minyan.”
We look at it very much like a clock, seven o’clock one prays. But once upon a time one lived with “nature.” The rooster crowed, it became early, one went to the beis hamedrash. That’s the meaning of “yashkim” – when it’s early you should go to the beis hamedrash. And when it gets dark, you know that now one can still gather for mincha-ma’ariv, go to the beis hamedrash.
But he says that the halachah, this is the halachah that makes there actually be a minyan in the beis hamedrash. There are many people, and you always say that there usually is, but this is the halachah.
Connecting with Tefilas Harabbim
So the halachah, the she’ein tefilaso shel adam nishma’as ela b’veis haknesses, is exactly the same halachah as tefilas hayachid. If there are chata’im (sins), the Almighty is not always [accepting]. But tefilas harabbim (prayer of the many) not. This is the same thing.
I also think, it can be even if there’s no law of tefilas harabbim, there’s still a piece of prayer of… There’s no minyan that’s holding at the same place, but there are ten people in the beis hamedrash who are praying, each one prays his own.
Okay, true, there are even those who say other things, it’s written in the Gemara that one should pray at home, if he can’t go to the beis hamedrash, he should pray at home at the time when the tzibbur prays, there are all kinds of ways how to connect with the tzibbur.
“Asarah Rishonim”
But I think he brings that the Gemara of “yashar kocham v’ya’arich yemeichem” (may your strength be upright and may your days be lengthened) which also means that there will be “asarah rishonim” (the first ten). I think “asarah rishonim” is not a major thing, it means to say because someone must make a beis hamedrash, that this makes there be a minyan, that the community stands on the phone and goes to wait until there are ten people.
The halachah was written for the block, the block, they’re all ten Jews, they should all go to the beis hamedrash in the morning and make a minyan. It fits very well.
Law: “Shachen Ra” – One Who Doesn’t Go to the Synagogue
Look at the next piece, the Rambam says further, this is also a social piece, further the chesed (kindness) for the…
The Rambam says this: Someone who has a beis hamedrash (study hall) in his city, and he doesn’t go in to make sure there’s a minyan (quorum of ten), rather he davens (prays) when there’s a minyan, he is a shachen ra (bad neighbor).
We’re not talking here about… It’s not a law in hilchos tefillah (laws of prayer), it’s a law in hilchos being a participant with the tzibbur (community). One comes to the beis hamedrash, one is the seventh, and only then is there a tenth.
Reb Yoel, I have negios (personal interests), I read this, I can’t believe this halacha. I also have the same negios.
It says this: “And anyone who has a beis haknesses (synagogue) in his city and doesn’t enter it to pray is called a shachen ra.” It doesn’t say he doesn’t daven with a minyan. He has a beis hamedrash in his city, what is that? A place where one can daven in his beis hamedrash, he doesn’t go there to daven, he is called a shachen ra.
Two Deficiencies
That means, such a person does two deficiencies: One, he doesn’t follow the mitzvah of davening with the tzibbur. It could be that he actually doesn’t have to, because he’s not a chota (sinner), he’s a fine Jew. But at least he’s a shachen ra, because now people are struggling in the beis hamedrash, and he’s not part of the tzibbur.
Psak Halacha: Even When There’s a Doubtful Minyan
I also have negios, I want to add another thing. The psak halacha (halachic ruling) on this, that this means even if he says, there’s a doubtful minyan here, because I only have ten here, there are only ten young men who live in the city, and I have to come, he wants to be sure, he’s holding back his own limbs…
The entire virtue of tefillah betzibur (communal prayer) is that one doesn’t hold back one’s convenience, rather one gives oneself over for the tzibbur.
He comes here and says, no, I do want to have tefillah betzibur, therefore I never come to my neighborhood’s beis hamedrash, I go somewhere else further away, because there I like to daven better, and the people here are struggling. That is indeed a shachen ra, truly a shachen ra, the truth.
Digression: Rebbes and Local Shtiebels
And let’s expand on this a bit, there are rebbes who say, we gather our chassidim, we are the chassidim, we make a separate shul. And there are rebbes who are makpid (strict) on the Rema, and they say, one shouldn’t distance oneself, someone should come and he’ll give a kvittel (note), and he’ll say, I’m now going to call together every neighbor from the next twenty streets, and I’ll make a small shtiebel of fifteen of my chassidim, and they shouldn’t daven in the local good batei medrashim (study halls). Okay, that’s a different chakira (investigation), it’s a discussion in itself. No, this is one of the conditions of the beis haknesses in his city, we’re not talking about whom we’re talking about.
I know my grandfather, my older grandfather was a Belzer chassid, he was somewhat of an activist in the Belzer shtiebel in Williamsburg, and I saw in his home many letters, several letters from the Belzer Rav, from the gabbai Fogel, he writes that the Rav, when making the shtiebel, the Rav requests very strongly to make the Belzer shtiebel not too close to the Skver shtiebel – the Skverer Rebbe was a Belzer grandson – and he should be very makpid that they don’t take away chas vesholom (God forbid) any minyan from the Skverer Rebbe. So, yes, there were rebbes who also reckoned with other rebbes’ minyan. Okay, very good.
“Madua Basi Ve’ein Ish”
Anyway, the oved es boro (one who serves his Creator), as my uncle came to speak with my father in the beis hamedrash, he repeated the Mishnah, that when someone comes to the beis hamedrash, the Gemara in Berachos, the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) comes to the beis hamedrash and He sees there’s no minyan, “madua basi ve’ein ish” (why did I come and there’s no man). Why isn’t there even one person? When there’s one true ish (man) there would already be, would already make, would already do.
Halacha: Mitzvah Larutz Lebeis Haknesses / Al Yafsia Pesia Gasa
The Rema says further, “mitzvah larutz lebeis haknesses” (it’s a mitzvah to run to the synagogue), it’s a mitzvah to run into the beis hamedrash. One must be mashkim (rise early), one must get up early, and one must act with zerizus (alacrity), “shene’emar ‘neidah nirdefa ladaas es Hashem’” (as it says “let us know, let us pursue to know Hashem”). One is already holding by Modeh, one already knows, now one goes running to the beis hamedrash to serve the Ribbono Shel Olam.
“Vechesheyotzei” (and when he leaves), the opposite. “Kesheyotzei mibeis haknesses, al yafsia pesia gasa” (when leaving the synagogue, he shouldn’t take large steps), he shouldn’t run, he shouldn’t even walk with pride, “ela yelech me’at me’at” (rather he should walk little by little), he should walk gently, calmly.
The Menuach’s Vort
So the Menuach says, he should leave from the beis hamedrash. And he wants to say, because he’s called Menuach (rest), he says this, that when a person goes to his makom menucha (place of rest), he runs, because “sham yanuchu yigiei cho’ach” (there the weary rest), there he’s calm. And he goes out, he would have wanted to stay there.
He says, one who has seichel (understanding), understands that in the beis hamedrash, that’s where he wants to be, outside he has to struggle too, he runs to the beis hamedrash, and when he goes out calmly. What’s the meaning? In beis haknesses.
The Person Who Runs Out Is the Same One Who Stands by the Door
The same person who takes large steps also stands next to the door, he grabs the first… so he can quickly run out. It’s not consistent. One should be in the beis hamedrash with kevius (permanence), with simcha (joy).
Halacha: Shiur Shnei Pesachim – Yikanes Shiur Shnei Pesachim Ve’achar Kach Yispalel
Okay, when, “keshenichnas” (when entering). Then the last “shiur shnei pesachim, ve’achar kach yispalel” (the measure of two doorways, and afterwards he should pray). He shouldn’t find himself from the main street directly into the center of the beis hamedrash, because one needs, it’s a great preparation, one needs to have a place outside to be ready for the beis hamedrash.
Derech Shnei Pesachim or Shiur Shnei Pesachim?
I mean that he shouldn’t stand by the door, he should go in deep into the beis hamedrash as much as two doorways, like that. There’s a Gemara that discusses, is it derech shnei pesachim (through two doorways) or shiur shnei pesachim (the measure of two doorways)?
But one can hear in simple pshat (straightforward meaning), there’s a small room, you come in, it’s winter and your glasses are fogged up, don’t come into the beis hamedrash like a guest, come into the beis hamedrash when you’re already ready to daven.
“Lo yireh mezuzos pisei” (he shouldn’t see the mezuzos of the doorways), the pesach of pisei, my door, the door of the beis hamedrash, where the Ribbono Shel Olam is, one goes through mezuzos, one goes through two doors.
No, but the meaning is, I mean that the meaning according to what’s written in the Rambam shiur shnei pesachim, the meaning is, not that you need to have two doors in the beis hamedrash, you don’t have to have two doors.
Not Sitting by the Door
The point is, there are people who come to the beis hamedrash, you see, he always stands right by the door. Why? To show, I need to have a place to be ready. There’s someone who has his place by the door, he stands there on the side, so they can’t ask him.
I’m speaking to someone who, many times you see people come during the week to Mincha, yes, he stands right by the door. Why? Because I’m only halfway in the beis hamedrash, I don’t belong here. No, go in, find a table, sit down, whatever, that’s the, it’s more like, there are people who are embarrassed, and perhaps the point is what you said.
Ah, I thought about this, that there are many times, there’s someone making a mesiba (celebration), I don’t know what, and all the people stay at the back tables. He says, “Move in, rabbosai (gentlemen), move in.” What is it? He stands like such a… Go in between the doorways. I hear. I mean that’s the pshat.
He says, Reb Nachman says, that here perhaps… It depends if you say there’s an anteroom, a foyer, that’s exactly what it’s made for, that whoever wants to stand outside should stand in the foyer. You shouldn’t stand idle in a corner. It’s not a good law that one should sit next to the door.
People Think It’s Humility to Sit at the Back Table
It’s the same thing as with the large steps. The same person who takes large steps also stands next to the door, he grabs the first… so he can quickly run out. It’s not consistent. One should be in the beis hamedrash with kevius, with simcha.
Yes, I’m trying. See, it’s not an inyan (matter), people think it’s anavah (humility) to sit at the back table. The back table means to say that you’re halfway in the beis hamedrash. Sit down between the doorways.
Today we said, not between the doorways, don’t make two tables. Sit down. Don’t make it so there should be a table behind you, a rudder. Because not, as he says, when a person comes, I’m a maggid shiur (lecturer), a person comes to a shiur, he moves to the back. Why does he sit in the back? He needs to be able to run out in the middle. Well, fine, if you need to run out, run out. But sit down here. Be a player.
Halacha: Beis Hamedrash Gadol Mibeis Haknesses
Now comes an inyan, beis hamedrash. We spoke about beis haknesses. Beis haknesses means, a place where the people come together. Knesses is from the language of knesiya, yes, one comes together to daven. Beis hava’ad, beis haknesses, the place where one is assembled.
Beis Hamedrash – Makom Hachachamim
But besides that there was, today there isn’t such a reality so strongly, but besides that there was such a thing, a beis hamedrash, medrash means where one is doresh (expounds), where one explains the Torah. I mean that medrash today we’ve translated, doresh doesn’t mean in the language of giving a drasha (sermon) to the tzibbur. Doresh means like mechkar (research), investigating. Doresh itself. One would call it a beis hamechkar. One investigates. One explains the Torah, and there one learns.
There are two batei medrashim. There’s where there’s a shtender (lectern) and someone teaches them, and there’s… Ours is more a beis haknesses, as he says, usually. In beis haknesses one also learns.
Beis hamedrash is the place where the individuals, the talmidei chachamim (Torah scholars), are investigating the Torah. Beis midrashо shel Avraham Avinu, beis midrashо shel Shem ve’Ever. I mean it wasn’t a place where one gave a shiur. One made the shiur in the beis hamedrash. No, the shiur was in the beis haknesses. Beis hamedrash means the academy, the makom hachachamim (place of the wise).
It’s understood that the makom hachachamim is more important than a makom am ha’aretz (place of the unlearned). That’s what the halacha means, “beis hamedrash gadol mibeis haknesses” (the beis hamedrash is greater than the beis haknesses). The makom hachachamim, the shtiebel where the rebbe, where the chachamim learn, the kollel, there is certainly a greater kedusha (holiness) than there.
Gadol means more important. More important, more holy, I don’t know how one wants to say it, yes. “Chachamim gedolim afilu shel olam be’iram uvebeis haknesses.”
Tefilas Tzibbur: Beis Hamedrash, Mahus Tefilas Tzibbur, Vedinים Shebe’asara
Beis Hamedrash More Important Than Beis Haknesses
It wasn’t a shiur, one made the shiur in the beis hamedrash. No, the shiur was in the beis haknesses.
Beis hamedrash means the academy, the makom hachachamim. So it’s understood that the makom hachachamim is more important than the makom ha’am (place of the people). That’s what the halacha means. Beis hamedrash is good, and beis haknesses… The makom hachachamim, the shtiebel where the rebbe, where the chachamim learn, the kollel, there is certainly a greater kedusha than there. I mean that there means more important. More important, more holy, I don’t know how one wants to say it, yes.
“Chachamim gedolim shebe’oso hador, uvebatei kenesiyos harbe hayu lahem” (the greatest sages of that generation, and they had many synagogues), they had several batei kenesiyos where people came to daven. Ah, this is a language that refers to whom? Chachamim gedolim. The Rambam doesn’t want to say their names, because he makes me not say the names, because I want to tell you something. “Vehayu lahem batei medrashоs harbe, vehayu mispallelin bahem” (and they had many batei medrashim, and they prayed in them), they davened only there.
Rebbe Ami and Rebbe Asi, there were thirteen batei kenesiyos in Tiberias, they davened only by the pillars there where they learned. By the pillars there where they learned. “Velo hayu mispallelin ela bemakom shehayu oskin bo baTorah” (and they only prayed in the place where they were engaged in Torah), only where they learned.
Machlokes Rishonim: Tefillah Beyechidus or Betzibur?
But the Rambam puts in a condition, “vehu sheyispalel sham tefilas tzibbur” (and that is that he should pray there communal prayer). That means, it’s not so clear, there’s a machlokes Rishonim (dispute among early authorities) how one learns the Gemara. You want to say that it means that they learned, they didn’t go to the beis haknesses, they davened beyechidus (individually), because they held that the place where they learn is more important than the tefillah. But the Rambam learns no, there was a minyan in the beis hamedrash, so there was also a minyan. The point is that they davened in that minyan, because they pursued the kedusha. There must be a tefilas hatzibbur in the beis hamedrash. But… One must… Yes, good.
Practical Nafka Mina: Who Belongs in the Beis Hamedrash?
Let’s go further. “Krias haTorah betefilas hatzibbur” (Torah reading in communal prayer). Let’s go further. So far we’ve learned the virtue of tefilas hatzibbur, that tefilas hatzibbur is very important, and one must go to the beis hamedrash, to the beis haknesses, or if there’s a beis hamedrash. It could be that the chachamim, fine, everyone can go to the beis hamedrash. But what is there a beis haknesses?
I thought about this, the beis hamedrash, Rebbe Ami and Rebbe Asi went to daven there where they learn, because it was their makom kadosh (holy place), it was a place that’s holy, because they daven there and learn there. So a talmid chacham has a place in the beis hamedrash, he should go daven there. But an am ha’aretz should stay in the batei kenesiyos for a giant, because that’s where you belong. If you don’t learn here, you don’t grab onto a connection with the merit of the beis hamedrash.
One can learn this way, that it’s a makom kadosh. So the Rambam said Moshe Rabbeinu’s a place where Jews daven becomes holy the place, but the straightforward meaning, the chacham should come daven in the beis hamedrash, because then is the yirah (awe), he lives, he celebrates. So Rebbe Ami and Rebbe Asi, aheicha dehavu garsei (where they were studying), where they learned, and the Rambam also says, shekol oskin bah baTorah (that all are engaged in Torah), yes? So makom kavu’a oskin bo baTorah (a fixed place engaged in Torah), one can learn it the place where in that beis hamedrash they learned, but he means here in the place where the chassidim learned. Very good.
This is the source that the mashgichim (spiritual supervisors), that a yeshiva bachur (student) must daven in his yeshiva. And generally that’s not why the rebbes who davened in a shtiebel, davened in a shtiebel, they had there, there they do avodas Hashem (service of God) the whole day, they had a makom kavu’a of Jews. For example here, here Jews’ learning need to make… According to the rebbes they need to make a minyan here, or and others already, so it’s better even here to daven individually.
Discussion: What Does “Tefilas Tzibbur” Mean?
And it can even be, “vesham yispalel tefilas tzibbur” (and there he should pray communal prayer) can also actually mean that he davens the kind of davening that an oseik baTorah (one engaged in Torah) can.
Speaker 2: Eh, yes, that’s such an answer, like you want to bring me in, one davens the oseik baTorah before the amud (lectern).
Speaker 1: “Vesham yispalel” (and there he should pray), what kind of davening? Tefilas tzibbur! The davening which is Shemoneh Esrei is the baal tefillah (prayer leader) in a loud voice, and the others answer Amen. If that’s the meaning of tefilas tzibbur, by the way, that the tefilas lachash (silent prayer) isn’t actually tefilas tzibbur, that I want to be mechadesh (innovate) here. Tefilas betzibur is the meaning, not the simple meaning that ten people daven each one for himself separately together with the tzibbur. Here, tzibbur, one davens it being, it means one davens one one one davening, because in tefilas yachid (individual prayer) the Rambam said tzarich lehashmi’a le’ozno (one must make audible to his ear), it’s not a silence that one reads. The Rambam said that it’s not enough like one reads a book. It must be audible to his ear. Here is completely silent, it’s very internal, because tefilas hayachid he must bring out audibly to his ear.
Speaker 2: Yes, yes, certainly, that’s clear, he hears.
Speaker 1: Now, what does tefillah betzibur mean?
Speaker 2: No, I’m saying a drop more. I’m saying that it seems to me that the essence of tefillah is hearing the words of tefillah. Certainly, certainly. When one hears from the baal tefillah one hears the baal tefillah, and when one hears oneself one hears audibly to his ear, he hears his own davening.
Speaker 1: I don’t agree. I don’t agree.
Speaker 2: One can hear that the reading is both things together. It’s a shiur in the reading.
Speaker 1: Tefillah betzibur means that one davens together with a tzibbur. What does it mean one davens together with a tzibbur? One hears there someone who says it for everyone.
Speaker 2: Right. But I’m saying by tefilas yachid he said how he is audible to his ear, so it could be that’s the essence of being yotzei (fulfilling the obligation), with hearing the sounds, audible to his ear, audible to his ear.
Speaker 1: I don’t agree. I don’t agree. It doesn’t make sense.
Halacha Daled: Keitzad Tefilas Hatzibbur
“Ve’ein osin kein” (and we don’t do so). Who is a tzibbur? A tzibbur means ten. Ve’ein osin kein, this means for tefillah betzibur.
Speaker 2: No, he wants to say that tefillah betzibur means that one says it aloud and the others hear. What do you think, that I’ll say it aloud and you’ll also say it aloud? No, one doesn’t make tefillah betzibur as long as there isn’t yet ten.
Speaker 1: I told him. Prayer with a congregation (tefillah b’tzibbur) is a kind of essence, a kind of way of how one prays. Not that each person prays for himself, but one prays with a congregation. But in order to make such a prayer with a congregation, the Sages said, the Master of the Universe (Ribono Shel Olam) said, that one makes… Why doesn’t this fit? A congregation must be at least ten people, not just anything. The prayer leader (shaliach tzibbur) is one of them. Yes, that means nine people must pray besides the prayer leader. Good.
Continue.
Speaker 2: That’s how the Rambam goes, even if some of them.
Speaker 1: Yes, it’s very important, he brings it like this, it says in the poskim and others, that when ten people, the silent prayer (tefilat lachash) is not a congregational prayer. That ten people pray at the same time, that doesn’t yet mean congregational prayer. Congregational prayer only means that one speaks and the others listen.
Discussion: Shomea K’oneh and Ten
Speaker 2: There’s a practical halachic difference (nafka minah l’halacha l’ma’aseh), for example, if five people stand together and one says the Shemoneh Esrei aloud and the others listen, weren’t they yotzei? Do they need to make themselves heard (mashmi’a l’oznam) themselves, or did shomea k’oneh work further?
Speaker 1: That could be, but it’s not a congregational prayer. Congregational prayer means that ten Jews listen, or nine Jews.
Speaker 2: Okay, so one needs to know if there’s an extra law of shomea k’oneh. It doesn’t come in so strongly here. But I’m asking if one is yotzei if several people say it together. But here the question is whether one should do it, whether one shouldn’t do it in the study hall (beit midrash), whether thereby falls the recitations. But that’s not hearing his voice (shemi’at kolo), that’s not hearing his voice, the people, yes good?
Speaker 1: Ah, “and one should not do so” (v’ein osin ken), yes, because even, I want to understand a bit better, by “and one should not do so,” it could be that we’re talking here about the study hall, about the study hall when there are ten, one disturbs those praying and makes a congregational prayer. What I mean to ask, “and one should not do so” means there’s no obligation, or does it mean that one is not yotzei from hearing that person pray if it’s not with the power of tradition. Not a congregational prayer, one can see other things that are only with a congregation. A congregation must be a congregation, a congregation isn’t enough with three people, a congregation must be a bit of a congregation, the minimum congregation is ten people, that’s the problem.
Those Who Already Prayed – Complete the Ten
And so, he says, the ten don’t have to be ten who are praying, even if this is those who already prayed (k’var hitpalelu), even if part of them already prayed. The law doesn’t come in so much. Even if the ten don’t have to be those who already prayed and fulfilled their obligation, part of them, it means less than the minority, it means four of them, complete the ten (mashlimin asarah), and the measure of most of the ten are praying, if most of the ten are praying, there can be a minority who aren’t praying and they are there completing to ten. Not that they aren’t praying, no one is praying, let’s understand, no one is praying, he already prayed for himself, or he already heard from a second prayer leader and the like.
Law 4 (Continued): Things That Are Done Only With Ten
And also another thing, other things that exist only with ten, congregational prayer is done only with ten. And a few more things that one doesn’t do only with ten. And so, “one does not say Kedushah”, one doesn’t say Kedushah, or as others have the text, one doesn’t say Kedushah d’sidra, what? “and one does not read from the Torah and bless before it and after it”, yes, Torah reading you can do what you want, but one doesn’t make a blessing on the Torah with a Torah reading, and one doesn’t make a haftarah from the Prophets, except with ten. These things one does only with ten.
Law 5: Pores Al Shema
And a few more things, and so, “one person should not bless the blessings of Shema and everyone listens and answers after him Amen, except with ten”. That means, congregational prayer mainly means Shemoneh Esrei, but there’s also a custom that the same thing one does… There’s something called… We don’t do it. We don’t do congregational prayer for the blessings of Shema, because each person says the blessings of Shema for himself. But what does pores al Shema mean? The one who is pores al Shema, in the Gemara and in the Mishnah there’s such a concept called pores al Shema. What does pores al Shema mean? Pores al Shema means that one makes congregational prayer also on the blessings of Shema. One says the blessings, and the people listen and answer Amen. One says the blessings of Shema, except Shema itself. The blessings of Shema one says aloud, and the people listen and say Amen. This one also does only with ten. This is the Mishnah, one doesn’t spread over Shema with less than ten.
Kaddish and Lifting of Hands
Yes. Another thing that one doesn’t do, “and one doesn’t say Kaddish except with ten”. Another thing that one doesn’t say only with ten, this is something called Kaddish. We don’t yet know what this is. But it’s very interesting, by pores al Shema it’s the opposite, it’s a stringency that each individual should say it himself, and here one doesn’t say Kaddish at all. You don’t bring Kaddish at all, and it’s not relevant for an individual. “And a Kohen doesn’t lift his hands except with ten”. Yes. And the ten, the Kohen is part of the count (min haminyan), if part of the count are Kohanim, one can do the lifting of hands (nesi’at kapayim).
Law 5 (Continued): Source for Ten – Edah
The Rambam tells us the reason for all these things called matters of the congregation, congregational prayer, one does only with ten. Why? “For every ten from Israel are called an edah”. They can be called a community, an edah. The Torah says rabbim, how many is rabbim? It’s ten. When ten is called an edah, as it says by the spies, “as it is said ‘How long for this evil congregation,’ and they were ten, for Joshua” this evil congregation. That means, the edah was too many, the spies, but they weren’t evil. Evil was only the ten. Therefore one sees that the minimum edah is ten. That’s the simple meaning. Another source.
But anyway, it’s already. Now, another thing, “and every matter of holiness”… Which matter of holiness did the brazen Israel not count? “And every matter of holiness”, yes?
Rambam Laws of Prayer Chapter 8: Congregational Prayer — Source of Edah, In One Place, and Prayer Leader Fulfills Obligation
Law 5 (Continued) — Source of “Edah” = Ten, and “Every Matter of Holiness”
Speaker 1:
So it is, “‘Separate from the tent of this evil congregation,’” “Separate,” Rashi writes, “Joshua and Caleb.” That means, the edah was twelve spies, but they aren’t evil. Evil is only the ten. Therefore one sees that the minimum edah is ten. That’s the simple meaning. An interesting source.
But anyways, it’s already. Now, “and every matter of holiness,” which matter of holiness is he explaining? “And every matter of holiness.” Yes, besides this, besides all these lists of things that he counted, the seven things that the Rambam counted that are done only with ten great ones of Israel etc., in general, every matter of holiness should not be except with ten.
Why does it say here all the other prayers that he counted, Malchuyot, Zichronot, Shofarot, or whatever, it’s all prayers. Why does it say “every matter”? Perhaps he means to say the principle, the principle of all these things? I don’t know. Let’s see what’s here… I don’t know. I mean that no one brought the simple meaning here, I want to think.
“Every matter of holiness should not be except within a congregation of Israel.” What did he mean, a wedding? There are laws. “And I shall be sanctified among the children of Israel.” Ah, but by sanctification of God’s name we do indeed have it so, if it’s before ten Jews. Yes, but what do the ten Jews have to do with the matter of congregational prayer? It has nothing to do with it. There’s some connection that the Rambam says here.
No, no, no, wait, wait, wait. I’m sorry, I’m sorry. I read it wrong. I read it wrong. No, no, no. It’s actually so. Here there’s a reason, the two things are confusing us. He wants to say like this. What’s the source that there’s such a thing that one does all these things called “matters of holiness” with… He says, because it’s called an edah. He says, but the matters of holiness one must do with an edah. And they say that in edah, by children of Israel the word edah doesn’t appear, but one sees that one understands that it means an edah. And holiness, “and I shall be sanctified,” is actually simple meaning means “and I shall be sanctified” in sanctification of God’s name, but certainly one doesn’t mean here in sanctification, and the “and I shall be sanctified” is among the children of Israel. One who demands that the holiness should be among the children of Israel. This is a continuation for the reason, for the source. It’s not a new law. The law is confusing, it even says law 6, actually perhaps it’s an error, I don’t know, but I see there also here a law that was still with you. But the point is, this is the continuation, the conclusion of the teaching. One learns from edah and holiness that it must be specifically among Israel. Very good.
Law 6 — They Began With Ten and Some Left
Speaker 1:
Now, all these things, yes, God forbid or… What was said that there need to be ten, actually ideally all ten should be from beginning to end, yes, they shouldn’t leave in the middle. But if, yes, one began with ten, in the middle it happens that only six people remained, four people remained, but they are the majority, they should complete, one doesn’t need to now change the way of praying. One can continue to pray as the prayer text says. The prayer leader can continue and the people should listen and be yotzei. The repetition of the Shemoneh Esrei the same thing, one can also… Ah, one must think what does “they should complete” mean? It means, one will see soon, one makes a whole Shacharit. It could be it only means one will finish Shemoneh Esrei, but no Kaddish afterward he perhaps won’t say, because that already needs an edah at the time of holiness. So he indeed brings explicitly from a… from the Rambam, that for example if there are ten and one began the blessings of Yotzer and the people left, one should say those pieces, that means one shouldn’t do the next thing. Kaddish for example after Shemoneh Esrei is another thing, one should finish the whole Shemoneh Esrei, for example.
Law 7 — There Must Be Ten All in One Place
Speaker 1:
The Rambam says, “There must be ten all in one place, and the prayer leader with them in one place.” That means, what does this mean? This is the form of congregational prayer, how does the people stand? He says that all ten with the prayer leader must be in one room. Yes, these are laws of COVID. “There must be ten all in one place, and the prayer leader with them in one place.” For example, how should it be? The Rambam says an example. No, he says an example, he says that it’s not permitted to… Now are laws what is called in one place? Normally in one place means in the same room. But there are exceptions. What are the exceptions? A small courtyard that opens to a large courtyard. There’s a larger room and next to it a smaller room. A small hall in front of a large hall. Ten in the large one and an individual in the small one, the one from the small one can see the nine from the large one. It doesn’t say anything here about seeing. It says that they must join together there, take with the details. The small one is nullified to the large one, but the large one is not to the small one. If there are nine people in the small room and one in the large room, it doesn’t mean that he’s in the same room as them, because a large room includes in it the small room, but the small room doesn’t include in it the large room. The same thing if the prayer leader is in one place, he will explain. The same thing, prayer leader in the large one, sorry, the congregation in the large one and prayer leader in the small one he is yotzei, because it’s the small one. But the opposite, congregation in the small one and prayer leader in the large one, he is not yotzei. “For,” and he says here the reason, “for he is separated from them,” in such a case the prayer leader is removed from the people, or the individual that was spoken of earlier, the individual who wants to join, “and they are not in one place.”
The Rambam’s Reasoning: Why the Small One is Nullified to the Large One
Speaker 1:
No, he’s explaining here by the large and small courtyard, that the large one has an opening from here and from here. Between the large and small there are walls, and behold how many divisions are there from the small one that holds it back from the small one. But in the small one, from the divisions from the large one, there is nothing except this and this are equal. The whole matter of praying is like this, that the small one should join and nullify himself before the large one. What he says here is like this, by the small one, in the picture, I don’t know if I can put the picture in the video, but he says such an interesting way. I said simply that the small one is nullified before the large one, the Rambam says a bit more complicated. He says all of it, by the small one, the entire length of the small one, the entire thing is completely in the large one. By the large one, you go to the left side where there’s the wall that makes it larger than the small one, there isn’t any small one there. So the large one isn’t completely connected with the small one, but the small one is completely connected with the large one. This is all the Rambam’s interesting reasoning.
Questions That Remain Open
Speaker 1:
In any case, the word that one learns from all these things is that it must be, not ideally, it must be in the same place. The Rambam doesn’t say that one can stand in extra porches and see each other, I don’t know. These are questions the rabbis have with COVID. Um… yes. It also doesn’t say that one must be able to see at all. It doesn’t say anything about seeing. It says about… Okay, he’s speaking here in a case when one is indeed in a study hall. What happens when one is not at all in a study hall, and one can join people who are… just in a field, who are close and they pray together. I need to check this… The rabbi doesn’t speak here about this.
Law 8 — Practical Difference: Excrement in the Large and Small
Speaker 1:
Okay, and so… Ah, the same law. Since the law is that the small one is nullified to the large one and not the large one to the small one? Yes. We learned… We already learned the concept called excrement, it comes in a lot in love. We already had by Shema and by prayer, that it’s forbidden to pray… Here you have a place in prayer and in Shema. So if there’s excrement in the large one, it’s forbidden to pray and read Shema in the small one, because the whole place is now called a place that isn’t clean. But the small one, if there’s excrement in the small one, one can continue to pray and read Shema in the large one, because the small one doesn’t affect the large one so strongly. And not its name is smell, Rabbi Nissim we used to learn it.
Law 9 — The Prayer Leader Fulfills the Obligation of the Many
Speaker 1:
Very good. Now one will learn what happens when we pray with a congregation, whether we also need to pray ourselves extra. The Rambam says: “The prayer leader fulfills the obligation of the many.” The obligation that they have to say Kedushah or to say the Shemoneh Esrei prayer, the prayer leader does it for them. “How? When he prays,” when the prayer leader prays, “and they listen,” the congregation listens, “and answer Amen after each and every blessing, behold they are like those praying,” it’s as if they prayed. The Rambam says: “To what does this apply? To one who doesn’t know how to pray,” one who can’t pray himself, should do it through hearing the prayer leader. “But one who knows, doesn’t fulfill his obligation except with his own prayer.” One who can indeed pray, he doesn’t fulfill his obligation of prayer except when he prays himself.
Precision: “And Answer Amen” — A Condition
Speaker 1:
Yes. This one must understand about the silent prayer. This one must first ask about “shomea k’oneh,” one must know how the law of “shomea k’oneh” is relevant, but it seems that there’s a mitzvah of praying oneself if there’s the matter of a prayer leader who fulfills in hearing itself. “And they answer Amen,” it also seems here that it’s literally a condition there. Because this is the congregational prayer. Shomea k’oneh wouldn’t work for this it seems. One must see which law shomea k’oneh helps. What it seems here. Yes. The question, what does “knows” mean? It’s simple meaning, he can, he can say the Hebrew, he can remember the prayer text. Okay, it could also be if someone couldn’t concentrate for example, what was said earlier, one must in such a manner be able to be yotzei from the prayer leader. I don’t know, the Rambam doesn’t say this thing “knows,” but…
Question: Congregational Prayer is Only for the Ignorant?
Speaker 1:
An interesting thing comes out, as long as congregational prayer only serves for the few people who don’t know Hebrew, it’s very funny. The Rambam… Okay. Do you understand what I’m asking? Yes. And earlier you said… I’m asking even a deeper question, earlier you said that congregational prayer is better than individual prayer, it’s more answered. Now you’re saying no, congregational prayer is actually only for the ignorant who don’t know.
Answer: Congregational Prayer is the Form, Not Only the Fulfillment
Speaker 1:
No, no. It’s just that this is a certain condition in communal prayer (tefillat hatzibbur) that the prayer should fulfill the obligation. The essential matter is that everyone should gather together and pray in one place. No, what was said before, what is communal prayer (tefillat hatzibbur)? Again. I told you before because I already asked you this point. Again, this has a certain form of how one does it. Again, this is not, it’s not stated explicitly, they haven’t yet spoken about repeating, right? Until now what they’ve said about communal prayer (tefillat hatzibbur) is the meaning that one person speaks and the entire congregation listens. That is the meaning of communal prayer (tefillat hatzibbur), there is no other meaning of communal prayer (tefillat hatzibbur).
Now he says the novelty of the matter (chiddush hadavar), the communal prayer (tefillat hatzibbur) doesn’t fulfill the obligation for the individual (yachid) at all, rather the one who doesn’t know is fulfilled through this. It’s very interesting, the entire advantage of communal prayer (tefillat hatzibbur) is only for the common people (am ha’aratzim). That’s what it says in the Rambam. It can’t be, it’s a bit strange, but that’s what it says here. It seems strange to us. But one who knows is only fulfilled through his own prayer (tefillat atzmo). Let’s finish. For us, no one will hold such a reasoning for you. Everyone is… What does the Rambam say? The Rambam doesn’t say anything. Let’s finish the law (halacha). But one who knows, I’m repeating the matter. What is important? But one who knows is only fulfilled through his own prayer (tefillat atzmo), what does this mean? If the one who knows heard from the prayer leader (ba’al tefillah) he still wasn’t fulfilled. No, not fulfilled. This is the point. This is a Mishnah. I mean, it’s an entire thing. But I think that from here is again a… from the order comes that one prays first the silent prayer (tefillat halachash), this is the prayer of one who knows how to pray (mi sheyodea lehitpalel), and afterwards the prayer leader (ba’al tefillah) for those who don’t know.
Let’s finish, let’s conclude. In what cases are these words said (bameh devarim amurim), yes. In what cases are these words said (bameh devarim amurim). Yes. In what cases are these words said (bameh devarim amurim) in the Gate of Jubilee (sha’ar hayovel).
Law 9 (continued) — The prayer leader (shaliach tzibbur) fulfills the obligation for one who doesn’t know; distinction between all days of the year and Rosh Hashanah and Yom Kippur
The Rambam’s words: In what cases are these words said (bameh devarim amurim)
Speaker 1:
No, he is not fulfilled. That is the point. That is what he learns. It’s a Mishnah, I mean, it’s an entire thing. But I think, from here is how the law (halacha) of the order comes that one prays first the silent prayer (tefillah belachash), this is the prayer of one who knows how to pray (mi sheyodea lehitpalel), and afterwards the prayer leader (ba’al tefillah) for those who don’t know.
Let’s finish, let’s conclude. In what cases are these words said (bameh devarim amurim)? In what cases are these words said (bameh devarim amurim)? On the other days (bish’ar hayamim). God forbid, an entire year, all days of the year (kol yemot hashanah). What does one do then? What then is that those who can pray by themselves, should pray by themselves, and only whoever cannot is fulfilled from the prayer leader (ba’al tefillah). But on these two days, Rosh Hashanah, Yom Kippur, and on the Jubilee (shebayovel), that is when one says Kingships, Remembrances and Shofar blasts (malchiyot zichronot veshofarot), then the prayer leader (shaliach tzibbur) fulfills the obligation for the one who knows just as he fulfills the obligation for the one who doesn’t know, he fulfills everyone’s obligation. Because they are long blessings (berachot aruchot), they are long blessings, and most of those who know them, even those who know all the blessings, cannot concentrate their minds (yecholin lechavein da’atan), they cannot have complete concentration of mind (kavannat hada’at), that he doesn’t stand…
Explanation of the Rambam’s words: “Most of those who know cannot concentrate their minds”
Even those who know the prayers, but they cannot concentrate so well. He could have said that people don’t remember. I remember the prayer of every day, or even a prayer of a holiday (yom tov) I remember. But he says even those who know cannot concentrate.
He says, simply he wanted to explain the Gemara which says that the Mishnah says that the distinction of Kingships, Remembrances and Shofar blasts (malchiyot zichronot veshofarot), that the simple meaning is a long blessing, you don’t remember the blessing. The Rambam says no, even those who know (yode’im), because the simple people (anashim peshutim) are those who know (yode’im). He says even the one who knows (yodea), who knows, not that he knows the prayers of all days of the year (kol yemot hashanah), he even knows the prayers of Kingships, Remembrances and Shofar blasts (malchiyot zichronot veshofarot), but he cannot concentrate his mind (lechavein da’ato) like the prayer leader (shaliach tzibbur).
What is the meaning that he cannot concentrate his mind (lechavein da’ato) like the prayer leader (shaliach tzibbur)? To maintain the concentration (da’at), to maintain the intention (kavanah) for so long. Can the prayer leader (shaliach tzibbur)? The prayer leader (shaliach tzibbur) sings melodies, he maintains control, he has pressure from the prayer book (machzor). I think that the Rambam doesn’t mean the explanation of the words (peirush hamilot), I think he means he is certainly here, he certainly leads the prayers.
What is the meaning? The general principle (kelal) is that the prayer leader (shaliach tzibbur) concentrates better than the congregation.
I think it’s very interesting, because he says here “fulfills the obligation for the one who knows just as he fulfills the obligation for the one who doesn’t know.” Why must the Rambam say “and even though the one who knows prays for himself”? Because it’s obvious that in every study hall (beit hamidrash), according to the Rambam, I don’t remember so well the text (nusach) of Passover, I don’t remember those parts, those parts I hear from the prayer leader (ba’al tefillah). But Rosh Hashanah and Yom Kippur everyone should, even the one who knows (yodea), should listen to the prayer leader (ba’al tefillah), even if he knows the parts. Even if he knows the parts, because simply he is not knowledgeable (yodea) regarding those parts, that is the text (nusach). Even the one who knows (yodea), yes?
Speaker 2:
Yes.
The role of the prayer leader (shaliach tzibbur) as a “place where one checks out”
Speaker 1:
One sees here how the prayer leader (ba’al tefillah) was like a place where you could check out. A person catches himself, I don’t have clarity now, you can check out, you will hear from the prayer leader (ba’al tefillah), and when you can come back in. But Rosh Hashanah and Yom Kippur the proper way (lechatchilah) is that one should, yes, one should…
Yes, it’s very interesting, because he brings here, the Tur says that this is the practical law (halacha lema’aseh), this is also ruled (gepaskent) in the Shulchan Aruch, that Rosh Hashanah and Yom Kippur, Kingships, Remembrances, Shofar blasts (malchiyot zichronot shofarot), one should listen, one should be fulfilled, but what makes us fulfilled? He says that the Tur brings that it’s hard to concentrate with the prayer leader (shaliach tzibbur), it’s easier to concentrate when one prays alone. But this is the opposite of what the Rambam says. The Rambam says that it’s harder to concentrate when one says it alone. I don’t understand what’s going on. For the person for whom it’s difficult one does it this way, and for the person this way.
Discussion: Question on the distinction between one who knows (yodea) and one who doesn’t know (eino yodea)
Speaker 2:
But I’m asking you something else. If you know how to pray (yodea lehitpalel), he shouldn’t rely on him. One who knows (yodea) is obligated to pray by himself, that’s what the Rambam says, “fulfills his obligation (yotzei yedei chovato)”. The novelty (chiddush) that you want to make that suddenly he became one who doesn’t know (eino yodea), why? Because he doesn’t remember Ya’akov and his dwelling. Now he is completely one who doesn’t know (eino yodea) in this? Okay, a forced breach (pirtzah dechukah), I don’t know if this is the law (halacha). There are ways (ofanim) that the decisors (poskim) say such things, if he has a doubt, for the time being. But I don’t know the law (halacha).
But my basic question that I asked before I answered here, it’s very difficult for me. If it is communal prayer (tefillat tzibbur) this means, and the entire advantage of communal prayer (tefillat tzibbur) is this. And you say that no, communal prayer (tefillat tzibbur) is only an advantage for whoever cannot pray alone. But when the side says the problem that… that one cannot be fulfilled through this for everyone. There are people who must specifically have a silent prayer (tefillat halachash) to be able to concentrate (kavanah).
Answer: Rosh Hashanah Yom Kippur — one does both
Speaker 1:
So Rosh Hashanah Yom Kippur, the kindness organization wanted to help more Jews. Rosh Hashanah Yom Kippur, one should do both for them. Those who can by themselves, and can by themselves have higher intentions (kavannot), should pray by themselves, and afterwards there is still the prayer leader (ba’al tefillah). Also for the reason, because it is a large prayer book (machzor) of our tremendous prayers. It is very hard to concentrate. But nevertheless, one who can concentrate by himself and this helps him, they made time for him. So one does both.
Speaker 2:
Yes. But this doesn’t work out both. The silent prayer (tefillat halachash) of Rosh Hashanah Yom Kippur, apparently is made according to the reasoning you say. For the one who then prays better. The Jew who prays must be able from the silent prayer (tefillat halachash). And the rest can hear from the prayer leader (ba’al tefillah).
Speaker 1:
Well well, the… the Rambam… there was something, the Rambam abolished entirely the prayer… the prayer… of the prayer leader (shaliach tzibbur), no? Anyway, another topic. Let me hear, tell me.
The Rambam’s responsum: Enactment in his synagogue regarding the order of prayer
Speaker 2:
So he brings here… one must look clearly… like the Rambam in the responsa (teshuvot). Yes, I don’t see clearly. He brings a long responsum (teshuvah) from the Rambam about the laws (halachot). Perhaps one can see in the next chapter more details about how this works.
He says that he saw, our custom (minhagenu anu), that the morning prayer and additional prayer (tefillat shacharit umusaf)… he looked what he says that the morning prayer (tefillat shacharit) the prayer leader (shaliach tzibbur) says the prayer aloud, he says that the congregation doesn’t listen to the prayer leader’s prayer (tefillat hashaliach tzibbur). Therefore in the prayer… they didn’t know the prayer, they cannot do this alone. And therefore he changed something. He did differently, he made that one should do the Kedushah aloud always, something like that.
The Rambam said that this doesn’t work, “do not make for yourselves” (al ta’asu leshem), so he says. It’s very very nice to see how the Rambam thought about such things, he made the custom (minhag) differently. The Rambam said that since he saw that the congregation doesn’t conduct itself, he doesn’t understand what to do with communal prayer (tefillat hatzibbur), he made “if they were saying intermittently, the prayer should be stopped until they stop, and if they don’t stop, it is better that the prayer be abolished, and this involves removing desecration of God’s name (chilul Hashem), so that our children should not think that our prayer is mockery and scorn.”
So therefore he says, he says if there is sometimes a small quorum (minyan) of few people who are knowledgeable (anashim me’atim uveki’im), then he does normally as the order is, a silent prayer and aloud. Perhaps this is how everyone holds today that everyone is few people who are knowledgeable (anashim me’atim uveki’im), but when the congregation comes, he made, because of the majority of people, he makes only one prayer. He says, he makes only a prayer aloud, he doesn’t make… or the opposite, I don’t remember which. He makes only a silent prayer (tefillat lachash) with Kedushah, if I’m catching now. I’m not catching clearly which one he makes only. I’m confused.
In any case, it’s not so simple the entire topic of silent prayer (tefillat lachash) and communal prayer (tefillat hatzibbur). I still don’t understand the basic thing. I mean he says only prayer leader (shaliach tzibbur) and listening Rosh Hashanah, that’s how it seems to me from the language of the Rambam. Okay, one must go inside.
Discussion: What was the Rambam’s enactment (takkanah)
Speaker 1:
I can go inside for you, but it’s too long for me to catch what is the basic thing. The prayer leader (shaliach tzibbur) shall say the prayer aloud with Kedushah, so he says. He doesn’t say one who is knowledgeable (baki) is fulfilled, the one who is knowledgeable (baki) is in his opinion… ah, the Rambam says… ah, the Rambam made a simple thing. The Rambam said, who said to make two, it takes twenty minutes the whole affair, I know how long it takes, two silent prayers. Let’s say the prayer leader (shaliach tzibbur) should say aloud, whoever cannot should be fulfilled, whoever wants should say along at the same time. What is the problem? That was the Rambam’s enactment (takkanah).
Speaker 2:
I know that the Chatam Sofer used to do this.
Speaker 1:
What, always?
Speaker 2:
That he used to pray along with the prayer leader (ba’al tefillah) the silent prayer (tefillat halachash).
Speaker 1:
Why?
Speaker 2:
Because he held that this is the essence of communal prayer (tefillat hatzibbur). That he prayed along with the… this is the essence of communal prayer (tefillat hatzibbur).
Speaker 1:
He was lengthy in the blessings of the recitation of Shema with the congregation and so on. He was lengthy in the recitation of Shema.
Speaker 2:
What did he do? He stood to pray…
Speaker 1:
Also in that order he stood to pray with the prayer leader (ba’al tefillah) the silent prayer (tefillat halachash).
Speaker 2:
He said that this is the essence. They are not fulfilled, it says apparently clearly that the prayer leader (ba’al tefillah) is also not equal that he doesn’t pray any silent prayer (tefillat lachash) beforehand, because he himself is going to pray.
Speaker 1:
Here the Rambam says, the Rambam answers the question, apparently it says in the Gemara explicitly he should repeat the prayer (yachzor hatefillah), the Rambam says that this is not a problem, because he is going to pray again, he prays again for the congregation, he prays again for the additional prayer (musaf) of Rosh Hashanah, but the daily… here he says one must rule, I learned before that one doesn’t need to exactly, advantage apparently true.
Distinction between Mishneh Torah and the Rambam’s responsa (teshuvot)
Speaker 2:
Very good. The Rambam says in what cases are these words said (bameh devarim amurim), further who is the prayer leader (ba’al tefillah)? The prayer leader (shaliach tzibbur). Very good. If one makes a prayer leader (shaliach tzibbur), it could be the Rambam made such an enactment (takkanah) in his synagogue, but in his book Mishneh Torah he writes what the essential law (ikar hadin) is according to the law (halacha). That’s a good one.
Speaker 1:
So here we see that the Rambam is not a book of the customs of Moses’ words (minhagei divrei Moshe), it is a book of Moses’ Torah (torat Moshe), he wants to say what the Gemara is, what the Oral Torah (Torah shebe’al peh) says. But that he made a change in his synagogue, this doesn’t need to be recorded, because this is not Oral Torah (Torah shebe’al peh), this can be in the customs of the Rambam’s study hall (minhagei beit hamidrash shel haRambam) for historians.
But today’s way how everything works with the decisors (poskim) is, one writes every thing that a decisor (posek) once did, and one looks at it as if this is the stringency (chumra) or enactment (takkanah). This is one of the great sources, a ruling that the Rambam calls it explicitly “it is time to act for God, they have violated Your Torah” (et la’asot laHashem heiferu toratecha), by the way, a great part of legal ruling (hora’ah) is to do “it is time to act for God” (et la’asot laHashem). The Rambam says it explicitly in the Laws of Rebels (hilchot mamrim).
“It is time to act for God, they have violated Your Torah” — the normal role of a rabbi
The rabbi must sometimes act against the law (halacha), he says here, it’s not against the enactments of the Sages (takkanot chachamim). A place where one must most serve with Torah knowledge (da’at Torah) is when one does a transgression for the sake of Heaven (aveirah lishmah). Because when one does a commandment for the sake of Heaven (mitzvah lishmah) I have no problem, when one does a transgression for the sake of transgression (aveirah leshem aveirah) one doesn’t ask further. Transgression for the sake of Heaven (aveirah lishmah), here is the question, here there is a dilemma.
Speaker 2:
Yes yes, I want to bring out the words of the Rambam, that we think that it is a thing that makes an extremely exceptional departure from the norm (yotzei min hakelal). One sees from the Rambam here in the responsum (teshuvah) and also explicitly in the Laws of Rebels (hilchot mamrim), that this is the normal job of a rabbi, to do “it is time to act for God” (et la’asot laHashem). Because the Torah is general. But if you see that today it doesn’t work, and it becomes a rotten apple that spoils the row (pirah mekaleket et hashurah) the prayer, through a habit in the responsum (teshuvah).
Temporary ruling (hora’at sha’ah), individual prayer versus communal prayer, and who is fit to be a prayer leader (shaliach tzibbur)
Temporary ruling (hora’at sha’ah) — the normal role of a rabbi
Speaker 1:
Because one does a commandment for the sake of Heaven (mitzvah lishmah), I have no problem. Because one does a transgression for the sake of Heaven (aveirah lishmah), transgression, I don’t want to continue. Transgression for the sake of Heaven (aveirah lishmah), is what one asks, what is there a dilemma?
Yes, yes, I want to bring out what the Rambam brings out, that we think that one plus one is something that makes… it is completely an external departure from the norm (yotzei min hakelal). One sees from the Rambam here in the responsum (teshuvah), and also explicitly in the Laws of Rebels (hilchot mamrim), that this is the normal job of a rabbi to do a temporary ruling (hora’at sha’ah). Because the Torah is so general. But if you see that today it doesn’t work, it becomes a rotten apple (pirah machricha), God forbid, the prayer, through a certain going of the poor quorum (minyan) factors one can see that what the Rambam said is true, the silent prayer (tefillat lachash) with the repetition of the prayer leader (chazarat hashatz) is just Purim, or one of the two is not good. The Rambam said so, this is in better synagogues. Obvious to the eye (galui la’ayin), as this is obvious to the eye (kefi shezeh galui la’ayin), the Rambam’s words, whoever has eyes can see that or makes… I know, what is there a situation in that study hall (beit hamidrash)? I know. Jews pray very well, Jews pray very holy, fortunate is their portion (ashrei chelkam), keep praying, continue further.
Come in, come in to our synagogues and see that the repetition of the prayer leader (chazarat hashatz)… there are a few pious ones who know that one must stand with hands out to listen. But the congregation doesn’t listen to the repetition of the prayer leader (chazarat hashatz). Rabbi Yitzchak is now prosecuting above, but it’s true.
Practical problems with communal prayer (tefillat hatzibbur)
And for example, I want to say another example that happens many times, that people pray very speedily the Eighteen Benedictions (shemoneh esreh). People are accustomed to pray a five-minute Eighteen Benedictions (shemoneh esreh), and in the end he has neither individual prayer (tefillat yachid), nor communal prayer (tefillat rabbim), because the prayer leader (ba’al tefillah) takes time and prays, and finishes his prayer and suddenly in the middle the prayer leader (ba’al tefillah) is already at the end or in the middle of praying, he has no communal prayer (tefillat hatzibbur) either. That’s not called communal prayer (tefillat hatzibbur), that or, if one is lengthy until he prays with the prayer leader’s prayer (tefillat ba’al tefillah).
And you know another thing because we haven’t heard about the phrases, I want you to understand, but I say, if it is a matter of speaking to shoot, it’s about this, because it forgot, it has a form, people come, it has a form, one prays together, and if everyone today prays his speed in ten, and halfway he holds with the old prayer, it’s a spoiler… But this makes it difficult, that the individuals are not fulfilled through the communal prayer (tefillat tzibbur), okay, let’s go further.
Until now we have learned how the shaliach tzibbur (prayer leader) works. Now we are going to learn who is worthy to be a shaliach tzibbur.
Two Aspects of Prayer: Tefillat HaTzibbur and Tefillat HaYachid
Speaker 1:
He says that this speaks of a permanent shaliach tzibbur, not just someone who goes to Mincha and makes interruptions even for his own sake. It could be that the difference between yachid (individual) and tefillat hatzibbur (communal prayer)… wait a minute, I want to go back.
Perhaps it has to do with, we see that there are two aspects in prayer. There is davening for communal matters, or even as they phrase it, as it is later from Rabbeinu Manoach, that the tefillat hatzibbur is communal. The tefillat hayachid is a person praying for his needs, as we said before that for his needs he should be lengthy at Shome’a Tefillah. There is an emphasis on your needs. So, by Refa’enu he says, he makes some kind of name there.
So, tefillat hayachid has the concept of “yachid hayode’a lehitpalel” (an individual who knows how to pray) doesn’t just mean that he knows Hebrew. He is a davener, he knows certain things, he groans during a longer blessing, one blessing he says three times. It’s okay, because this is at home, there he can connect with davening. So, he knows how to daven the davening. But we have the virtue of tefillat hatzibbur.
But regarding the practical matter whether we should say the language of Rabbeinu Manoach’s language, it could be that the whole concept of saying plural language is when one davens tefillat hatzibbur. It could be in tefillat hayachid, I can say it a bit differently. For example, someone has a sick person at home, he doesn’t have to say the language of Refa’enu, he can say based on that, he can make the blessing more personal.
Speaker 2:
What you’re saying is stated explicitly in a chapter, I don’t remember, that if someone has a sick person in his home he adds in Refa’enu for his sick person. But certainly the shaliach tzibbur doesn’t say this, even if the shaliach tzibbur has a sick person at home, he doesn’t say it, because he davens for the community.
Discussion: Plural Language and the Difference Between Yachid and Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
So, I’m saying that there are two things: there is prayer with a minyan, ten men, and there is the text of the prayer that prays for the community, versus the thing of a person praying for his needs. And these two things must also have a connection, meaning that the ba’al tefillah (prayer leader) doesn’t have permission to daven tefillat rabbim (communal prayer), and the yachid is the one who has the opportunity to do this. This can answer the end, even when one says a private prayer, just as he unites with the sick of Israel among the other sick of Israel, one says it in plural language.
Speaker 2:
No, yes, you can say as it states in the text of the siddur it states “among the other sick of Israel,” one sees oneself included, because that helps.
Speaker 1:
No, but I would say for example, let’s say a person has a sick person, his son is sick, yes? And he has a whole text for himself, Master of the Universe look at my son, and he says this, he does the text of Refa’enu, without stopping, it comes out that the prayer he just starts talking to the Almighty about the healing, he was yotzei (fulfilled) the mitzvah of the blessing of Refa’enu apparently.
Speaker 2:
Now you’re asking a different question, if he wants to do it in tefillat yachid, that’s what we saw earlier, that he is lengthy in Refa’enu, he makes a thing where he changes the text. That’s not a difference. I don’t know the simple meaning here, one must say the plural language, one can go back and back. Again, that’s what the Rambam says, do you want to say differently? The Rambam did say so. Not everyone, I already told you, the Rashba says like you, and the Rambam says like me. So, I don’t mean me, I’m telling you what the Rambam says yes.
Speaker 1:
That’s not the point, but you’re right that perhaps because of this there is tefillat yachid, because yachid a yadi means that he can present himself individually with others. I say this agrees with you, in public, what is the difference here shaliach tzibbur? I don’t understand, I don’t know, I don’t mean, who says that the shaliach tzibbur also can’t add? He can’t speak private prayers there, because he is now being motzi (fulfilling the obligation for) the community, he now davens in the name of the community, so he says the community their text.
The whole nature of yachid a yadi tefillah is a matter of between him and his Creator, he needs to remind Him what he needs to remind Him. I turn, I don’t know, he can say the sick person baruch Hashem and excuse me, but let’s say that the rabbi is sick and one davens in public and one adds the prayer for the rabbi, because the rabbi himself is a community. But, I mean to say, I understand that it makes such an obstacle.
A person has a child of marriageable age, and he now starts davening for a name, so we have a long conversation between him and his Creator about shidduchim (marriage matches). Not a long conversation, this is still a text, but he adds something for a good shidduch. Do you think the ba’al tefillah may add to “Yerushalayim ircha berachamim tashuv” (Return in mercy to Jerusalem Your city) for the name? And here mi sheberach lecholim (prayer for the sick), that’s one thing, but here one prepares at a… don’t try it at home. In short, if you go to the amud (prayer stand), you don’t add the Talmud Yerushalmi for yourself. I know that the custom is not to do so, but perhaps a rabbi may do what he wants. But the way I said it, it makes sense, and indeed the shaliach tzibbur doesn’t say it. There must be a reason why the yachid should still daven alone.
Speaker 2:
Ah, and there it states that Rabbi Akiva, in short, he was mekatzar (brief) with respect for the community. Does it mean he davened at the amud?
Speaker 1:
Ah? In short, means that when the community came and he davened at the amud, he also said the text that’s in the siddur. But when not, he recited a whole sefer hatefilot (book of prayers) of Rabbi Natan, the prayer of Rabbi Ramili, sefer hatefilot of the Ramak, all prayers… He had whole prayers of Rabbi Akiva, they exist, the collection is not…
Speaker 2:
Okay, in short, we are going to learn now who is worthy to be a shaliach tzibbur.
Halacha 11: Who is Worthy to be Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
The Rambam says, “We only appoint as shaliach tzibbur the greatest of the community in his wisdom and in his deeds”. It’s interesting, why is this? If it’s simple, one really needs to know about the law of shome’a ke’oneh (one who hears is like one who answers). If it’s simple that that one says and you are yotzei by hearing, and the shaliach tzibbur must be an expert, he says for others. He arouses the community.
Let’s say, you yourself said something an hour ago, the Rambam never said this thing. Until now, so I don’t know about this. We learn what’s written in the Rambam. The Rambam says, shaliach tzibbur means one davens and the community listens. So certainly if that one knows better, he understands better what davening means, he has more wisdom, more deeds, he is better. He is a shaliach (emissary), shaliach means he is an emissary, he davens in my agency, yes, as if, I simply.
Speaker 2:
If you say that the Rambam said nothing about shome’a ke’oneh, but the Rambam was aware that we’ve already heard shome’a ke’oneh mentioned, and we can’t have no background. We’re putting in a category that doesn’t exist.
Speaker 1:
No, I understand his argument. “We only appoint as shaliach tzibbur the greatest of the community in his wisdom and in his deeds”. It could be that besides the matter that he davens and one hears, he also arouses the community. It means, the way he davens has an influence on the community. That’s the matter. As one says, “zaken hameshubbach beyoter” (the most praiseworthy elder). The word “zaken” doesn’t mean old, it means “zeh kanah chochma” (this one acquired wisdom). There are those who say, the Gemara says, “zaken sheshachach talmudo” (an elder who forgot his learning), the Gemara says that he is already broken, or “mi sheyesh lo banim” (one who has children). There it states in other places.
Digression: The Berach Moshe of Satmar
Today’s young men, the grandchildren of the Berach Moshe of Satmar, he was the rebbe in Satmar when I grew up, and he would always say with such innocence, it’s interesting, he says this is genuine, how can it be, how can it be that a Jew who has a father who has children should never cry during davening? He has children, this one needs this, that one needs that, this one is broken, that one is knocked down. It’s true, it’s not a novelty. He said it with such simplicity. He’s right. It’s true that he must be such a healthy person. Perhaps this must be, it’s so… I don’t know if he knows, but it’s so… Yes, yes, yes. It depends if he davens strongly. No, he says these are things, these are things… In other places it states one who has children. Yes, but here, perhaps one should say, here one speaks perhaps more of respect for the community.
“We Endeavor that the Shaliach Tzibbur Should Have a Pleasant Voice and Be Accustomed to Reading”
Speaker 2:
Importance? Ah, no, I think to… Aha, “We endeavor that the shaliach tzibbur should have a pleasant voice and be accustomed to reading”. Ah, we’ve entered into the topic of whose prayer is accepted. It could be that this means here simply from respect for the community, that the most important Jew, him we send. The oldest Jew, he is an old rider. Yes.
Speaker 1:
“And we endeavor that the shaliach tzibbur should have a pleasant voice and be accustomed to reading”. Ah, see, ah, interesting, the Rambam doesn’t say like Reb Chaim.
Speaker 2:
No, the Rambam says exactly like Reb Chaim. The Rambam says all these things are good, but “we endeavor.” How should the main endeavor be? What should one mainly look at?
Speaker 1:
No, “we endeavor” doesn’t mean… Hello? No, “we endeavor” means exactly the opposite. “We endeavor” means, for davening he must be the greatest scholar, and we try that he should also be one who can daven nicely, and that “accustomed to reading” means that he doesn’t chop over the words, he can… he is a reader. “Accustomed” doesn’t mean a talmid chacham (Torah scholar), certainly he is “accustomed to reading.”
Earlier it stated “his mouth hastens,” he shouldn’t rush the words. It means apparently that he has good articulation, he gives out well, not one who swallows his words.
“One Whose Beard Has Not Filled In” — A Young Man Should Not Be Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
“One whose beard has not filled in, even though he is a great scholar, should not be shaliach tzibbur because of respect for the community”. But didn’t it state earlier “and they would despise him because of his abundance of hair,” does one say that he has no beard at all?
Speaker 2:
No, it’s another thing. He has no beard at all, he’s still a bachur (young man), like Rabbi Elazar ben Azariah, he had no beard at all.
Speaker 1:
Ah, you mean that he’s still young.
Speaker 2:
Yes. If he is so young, even if he is a great scholar, he should not be shaliach tzibbur because of respect for the community.
It’s interesting, because he is a great scholar is not… They asked the Rambam a question, what if someone is very old, but he also just doesn’t have a beard, it didn’t grow for him. Ah, says the Rambam, no, we don’t mean that. He says, the halacha means a young man who is very young, it doesn’t mean that someone is just a great… But what is perhaps if he is a great scholar and the community already knows him…
Laws of Shaliach Tzibbur — Young, Old, Rabbi Appoints His Student, Blind, and Pote’ach
Halacha 11 — Shaliach Tzibbur Who is Young (Beard Has Not Filled In)
Speaker 1:
Yes. If he is still very young, he is not worthy to be shaliach tzibbur in a community.
Interesting, here he is a great scholar, he is not worthy for the community? I asked the Rambam, what is the… does he mean that he is young? I asked the Rambam a question, what about one who is very old, but he just doesn’t have a beard, it didn’t grow for him. Says the Rambam, no, he doesn’t mean that. He says, you mean, the halacha means a young man who is very young, it doesn’t mean that someone is just a great… But if he is a great scholar and the community knows him, great scholar means that he is one of the great scholars, he just happens to be young. He is certainly worthy for the community. A sixteen-year-old, even if he became a great scholar, is he worthy for the community? Yes. No, think, even a very talented bachur, everyone will still say, hello, he’s a bachur, it’s not the way. Yes, okay. He’s young, he doesn’t even have a beard.
Discussion: Respect for the Community is Relative
Speaker 2:
No, but I mean respect for the community is right, it’s according to the situation. If you’re in the airport and there are ten men, respect for the community is whoever goes.
Speaker 1:
No, but they said that all these halachot are more like a permanent shaliach tzibbur. We’re not talking about the back of the airplane. In the back of the airplane one shouldn’t daven there, true. No, true, but community is only when there is more respect like that, there is more something, something gives it. Just all Purim yell to heaven.
But certainly, if he is a young man, I thought you were going to say that if he is a young man who won to be a rabbi at seven years old, then that is the respect for the community, because you must uphold his honor. If that is your community, each generation and its interpreters, they are such great scholars, they said that a great scholar should go lead.
Pores Al Shema — A Lower Threshold
Speaker 1:
Says the Rambam, David, who is still a child, still his beard has not filled in, he indeed should not be shaliach tzibbur, but he can be pores al shema (one who recites the blessings of Shema), one who is thirteen years old. Very interesting, the Rambam says that the pores al shema must be an adult, because he cannot be motzi others if he is not obligated in mitzvot, but he doesn’t have to be twenty and he doesn’t have to have a beard. Very good.
Speaker 2:
No, what does it say, he should not be shaliach tzibbur and pores al shema, is it not specifically the shaliach tzibbur?
Speaker 1:
No, it’s another thing. Pores al shema is the one who says the blessings of Kriat Shema, it’s not the same person. The blessings of Kriat Shema may be a child, and Shemoneh Esreh, the other shaliach tzibbur. No, it indeed wasn’t once the same person who says the blessings of Kriat Shema and Shemoneh Esreh, it can be two people. Just as there are people whom one only sends for Pesukei D’Zimra. And one should never send to Shacharit. It’s just… the community is not at all… No, we’re talking about respect, it’s not respect according to the important prayer. Puris leshmaya (spreads out to heaven), see that it is indeed something that one can take anyone. Yes, see that the community doesn’t mind, yes. And in the Mishnah it states “katan poris leshmaya” (a minor spreads out to heaven). The Rambam indeed says, “katan” doesn’t mean literally a minor, because he cannot be motzi the community. It means “katan she’eino yode’a lesha’er” (a minor who doesn’t know to estimate).
Practical Conduct — Bachurim as Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
But for example, I in my shul am lenient about this, I always send bachurim. When my father is with me on Yom Tov, he wouldn’t like it, because it’s not the custom. But I think that when it’s a small beit midrash where everyone knows every bachur, the bachur is the son of my neighbor, he’s a fine bachur, it’s not something… I don’t want to say it’s not respect for the community. It’s a beit midrash of… It’s a “family shul.” It’s not a community of hundreds of people and one perhaps gives to some little bachur. But if it’s a reality that it’s a bachur from the beit midrash, one of the members of the community, one shouldn’t discriminate against bachurim.
But the real answer is perhaps something else, that the community is small, there aren’t enough people who hold by davening, and the bachurim hold by what is done. Another topic. I don’t know, no, there is a thing. I think that the matter of respect for the community is very relative. If the community has pleasure, there is one sweet little bachur who goes to the amud a lot, and the community already knows, ah, Yanky goes to the amud, one must come with a friend. When the bachur is one of the friends. But it’s not right.
Speaker 2:
A yeshiva is a good example. Isn’t it respect for the bachurim that a bachur davens in a yeshiva? On the contrary, somewhere he must learn. And even if the rosh yeshiva sits there, even if there is a minyan of adults there.
Speaker 1:
Ah, very good. A camp of bachurim. Should one say that only the maggidei shiur (lecturers) should go? Certainly one takes the bachur who can daven well. No, it’s simple. Respect for the community one speaks of a beit midrash of a city. But it’s according to the community. Respect for the community is according to the community. Certainly, it’s not a decree of Scripture. Respect for the community… As you say, it’s a small beit midrash, it can be. By us too, in a small beit midrash, bachurim went. Because there’s no one else, but even if there is.
Speaker 2:
No, there’s no one else, there are twenty people, means that every four prayers there isn’t? What, you can be stringent to say that only that one would have been needed. It must still be a revelation of the matter for example that he should daven Musaf on Yom Tov, because that is one because of respect for the beit midrash.
Speaker 1:
Okay, and then the community doesn’t want it. The community can tolerate that he should pray Mincha on Shabbos, but it cannot tolerate that he should pray Mincha on Yom Kippur. The community determines how far kavod hatzibbur (honor of the congregation) goes. If the kavod hatzibbur allows him to go, it’s good.
Halacha 11 (Continued) — The Ileg
Speaker 1:
And likewise the ileg. We spoke earlier about the different types of ilegim, now we come back again to the ilegim. What does ileg mean? No, here it’s a bit different. Here it’s not the same ileg. Earlier it means someone who is “kaved peh uchvad lashon” (heavy of mouth and heavy of tongue), he cannot bring out words. Here, such as one who cannot pronounce the letters, like someone who cannot say an alef or a hei. He says an alef instead of a hei, or vice versa, he always says an alef instead of a hei. It doesn’t make sense. Then…
You can talk until tomorrow, and we are already from the generation of ilegim. In recent generations we have become the ilegim, because we all don’t know any difference between an alef and a hei. We cannot properly pronounce certain letters.
Halacha 11 (Continued) — The Rav Appoints His Student
Speaker 1:
But there is no second one, the rav appoints one of his students to pray before him in public. What does this come in here? What does this have to do with it? He says, “Granted, one is liable, not kavod hatzibbur.” But if the Jew is the rav’s house bachur (student) or the rav’s son, the rav can give a position to one of his students. This is a new thing, it comes from the rav.
Speaker 2:
No, “to pray before him.” The rebbe stands next to the rebbe, and he is the rebbe’s agent.
Speaker 1:
But it goes further, the rebbe is like the shaliach tzibbur (prayer leader). It seems, right? “The rav appoints one of his students to pray before him.” This is a new permission, as if there is a rebbe or a rosh yeshiva, he can… The word is “before him,” because he prays with the rebbe? It means to say that he has permission. I don’t know simply clearly what this means. Not clear from where he took this halacha, but what it means. Ah, he means to say, perhaps he means this, he translates this way, Rabbi Avraham Navitch, that he learned that one must give the gadol shehatzibbur (greatest of the congregation) must be appointed, right? Seemingly the rav would always have to be the baal tefilla (prayer leader), right? Just as there were certain rebbes, yes, Spinka rebbes, I know, in the teshuva they always asked the rebbe always before praying. There were rebbes who prayed all the prayers from normal Shacharis, a whole week, a whole year. Rebbe Yishmael conducts himself this way. So this is seemingly the main law, because the shaliach tzibbur must be the gadol shehatzibbur. The Rambam says that if regarding the rav, the rav can appoint one of his students, and he doesn’t have to be the baal tefilla always. Perhaps that is the explanation.
Further, he says indeed about this, that even Rabbi Yehuda is a gadol shehatzibbur, he is nevertheless like the rav, whom they wanted to give honor. Indeed interesting.
Discussion: What is the Novelty of This Halacha?
Speaker 2:
Even if he is indeed an ileg, even if he is indeed an expert.
Speaker 1:
No, not necessarily he is an ileg, the main point is that even if he is not the gadol shehatzibbur. He says here, “provided that he is heavy of tongue or naked,” he says this. The weaker explanation. The better explanation is that… No, he says, essentially it is that all these laws that existed are not when there is a rav who appoints one of his students. This is like when the community makes a meeting whom should we take as baal tefilla, they take the other one. But the rav can appoint his students, because he is the best student, he will take him.
Speaker 2:
I would think more that not necessarily, the rebbe must pray everything himself, because he is the gadol shehatzibbur.
Speaker 1:
Could be both, could be both. Simply, a gadol shehatzibbur doesn’t mean that the rebbe, because he is the rosh yeshiva, must he also do the job of being the chazzan, I mean no. Certainly, a gadol shehatzibbur doesn’t mean because… He is already occupied, he is already the rav. But the people who are available for shaliach tzibbur we’re talking about here, yes? We call from the two benches, let’s choose from the bench a shaliach tzibbur. Listen. Could be.
Halacha 13 — A Suma (Blind Person) as Shaliach Tzibbur
Speaker 1:
Further, who else can or cannot? A suma, one who cannot see. You shouldn’t think that “Shema Yisrael” means that the individual person… No, no. What is the problem with a suma? Because he cannot read? Because he cannot see. The Gemara says, Rabbi Yehuda said that a suma cannot be pores al Shema (recite the blessings before Shema). Why? Because he doesn’t see the stars, he doesn’t see the emergence of the stars. Pores al Shema means the blessings of Yotzer. Ah, the blessing of Yotzer, “Who illuminates the earth and those who dwell upon it with mercy,” he cannot. The Rambam adds another thing. He says, “Both one who reads the Torah and one who passes before the ark,” a suma. A suma is pores al Shema and becomes a shaliach tzibbur. A suma can be a shaliach tzibbur. Reading of the Torah, repetition of the Amida he can be. He can practice. But to be a shaliach tzibbur he can, unlike Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda says he cannot. And the Gemara said that it’s not the reason because he is blind, but because others can see. Ah, his problem is that the blessing of Krias Shema, “Yotzer or uvorei choshech” (Who forms light and creates darkness), we’re talking about light, and as the Rambam said earlier, that when one wakes up light shines into the eyes and one wakes up, this is the way a person lives. The suma doesn’t have, unfortunately, the whole blessing, he doesn’t have benefit from the light, he doesn’t see it. So Rabbi Yehuda said. But the Chachamim say that yes, even a suma can have benefit from the light, he can have some feeling that there is light. Or that other people can help him and read for him.
Halacha 13 (Continued) — Poache’ach (Naked/Not Properly Dressed)
Speaker 1:
“But he reads the Megilla, but he is pores al Shema.” One who doesn’t have a garment, properly somewhat a pachi’ach, as it says in the Mishna, he doesn’t have a garment that doesn’t cover his shoulder, he doesn’t go properly dressed, he can be pores al Shema. As we saw earlier, a pores al Shema is much easier, even a child can, even a bachur, one who doesn’t go so properly dressed. But a shaliach tzibbur can only pray atuf (wrapped), he must be completely dressed, wrapped with a tallis, with an upper garment. Here we see that the shaliach tzibbur must go with a… This is the source seemingly, we conduct ourselves at least by certain prayers that the shaliach tzibbur wears a tallis. What does a tallis have to do with a shaliach tzibbur? This is kavod hatzibbur, that he goes with a tallis, he is wrapped, he is completely dressed.
Slobodka Custom — Distinction Between Long and Short Coat
Speaker 1:
Even if the concern of shoulder regarding the Megilla is perhaps, today one doesn’t always wear it, but it’s the idea, he goes more dressed, more dressed than necessary. In the Slobodka yeshiva the custom is, by the Lithuanians, yes, by us it’s usual that at Mincha the shaliach tzibbur doesn’t go with a tallis, but by the Lithuanians one goes every time, at Shacharis, Mincha, Maariv, always he prays with a tallis. And in Slobodka the custom was, that no, but they hold the custom, that is, one who wears a long coat doesn’t need to wear a tallis at Mincha. If the shaliach tzibbur has only a short coat, then he needs a pachi’ach, he needs to cover himself with a piece of Megilla.
Ah, it’s very nice that pachi’ach is a solution, all sorts of people come into the beis medrash, one shouldn’t have to check if his garments are this, one has for everyone a tallis, one gives them a covering, this is the concept. So there they make a distinction how long the coat is, this is the idea.
—
Speaker 1:
So, we have finished the fifth chapter.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ח – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳
הקדמה און קאנטעקסט פון פרק ח׳
נאך זיבן פרקים וועגן עיקר תפילה (תפילת היחיד), הייבט זיך אן א נייער נושא: תפילת הציבור. תפילה איז בעצם א זאך וואס א מענטש טוט בינו לבין קונו — נישט אינהערענט א ציבור-זאך. פון אלע פריערדיגע פרקים זעט מען אז דער רמב״ם רעדט פון דאווענען אליין: בראש האילן, בראש העגלה, אין בעט, הולך בדרך, און די ברכות וואס דער רמב״ם אויסרעכנט טוט מען נישט אין בית המדרש. נאר ווען מ׳דאוונט בציבור, געלינגט עס בעסער — דערפאר דאוונט מען בציבור, אבער דאס איז נישט דער עצם פון תפילה.
דער רמב״ם׳ס סדר אין פרק ח׳: ערשט מסביר זיין די מעלה פון תפילת הציבור, דערנאך אריינגיין אין די פרטים ווי מ׳ארגאניזירט תפילת הציבור (חזרת הש״ץ, קדושה, א.א.וו. — זאכן וואס א יחיד טוט נישט).
—
הלכה א — תפילת הציבור נשמעת תמיד
דברי הרמב״ם
“תפילת הציבור נשמעת תמיד… ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים.”
פשט
די תפילה פון א ציבור ווערט אלעמאל אנגענומען ביים אייבערשטן, אפילו ווען צווישן זיי זענען דא חוטאים.
חידושים און ביאורים
1. “הלכות פאר׳ן רבונו של עולם”: דאס איז נישט נאר א הלכה פאר אידן ווי צו דאווענען, נאר א “הלכה פאר׳ן רבונו של עולם” — אז ווען א יחיד דאוונט, ענטפערט דער אייבערשטער נאר ווען ער וויל (נאר פאר צדיקים), אבער א ציבור מוז דער אייבערשטער אלעמאל ענטפערן.
2. ערשטע מאל “נשמעת” אין הלכות תפילה: ביז יעצט האט דער רמב״ם נאר גערעדט אז תפילה איז א מצוה, א חיוב. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז דער אייבערשטער ענטפערט אויף תפילה. דא איז די ערשטע מאל וואס מ׳רעדט פון “נשמעת” — אז תפילה ווערט געהערט. דאס איז א באדייטנדער חידוש אין דער סטרוקטור פון די הלכות.
3. “חוטאים” = פעלט כוונת הלב: דאס ווערט פארבונדן מיט פרק ד׳ (און פרק ב׳) וואו דער רמב״ם זאגט אז כוונת הלב איז א תנאי אין תפילה — מ׳דארף שטיין כאילו לפני המלך, רעדן מיט די שכינה. אן דעם ווערט די תפילה נישט נתקבל. “חוטאים” מיינט דא: עס פעלט דער תנאי פון כוונת הלב — נישט דווקא אז זיי זענען רשעים אין אנדערע ענינים. אפילו אזוי, ביי תפילת הציבור ווערט עס נתקבל.
4. תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה: ווען דער גאנצער עולם שטייט און דאוונט, דאס אליין שאפט א כוונה — מ׳איז דא ביים דאווענען. אבער דער רמב״ם מיינט עפעס טיפער — דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים, אבער א ציבור ווערט אלעמאל געענטפערט.
5. סברא פארוואס ציבור ווערט אלעמאל נתקבל: אין יעדער ציבור איז דא צדיקים. א יחיד קען זיין א חוטא, אבער סך הכל האט דער כלל אלעמאל זיינע מעלות, און דערפאר ווערט די תפילה נתקבל.
—
הלכה א (המשך) — לשתף עצמו עם הציבור
דברי הרמב״ם
“לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.”
פשט
א מענטש זאל זיך פאראייניגן מיט׳ן ציבור און נישט דאווענען אליין ווען ער קען דאווענען מיט׳ן ציבור.
חידושים און ביאורים
1. ס׳העלפט אויך פאר׳ן יחיד: נישט נאר ווערט די כללות׳דיגע תפילה פון ציבור נתקבל, נאר דער יחיד׳ס אייגענע תפילה כאפט זיך אריין מיט די תפילה פון ציבור. די זכות הציבור העלפט אז זיין אייגענע תפילה זאל נתקבל ווערן.
2. “כל זמן שיכול” — נישט א חיוב גמור, נאר א העדפה: דער רמב״ם זאגט נישט “חייב להתפלל בציבור”, נאר “כל זמן שיכול” — ווען ער האט צוויי אפציעס (יחיד אדער ציבור), זאל ער וועלן ציבור. אויב ער האט נישט קיין צוויי אפציעס, איז שוין נישטא קיין שאלה — ער דאוונט יחיד, וואס איז ווייטער א חיוב.
3. שאלה: תפילה בזמנה vs. תפילה בציבור: אויב א מענטש קען דאווענען ביי ותיקין (בנץ החמה) אבער דער ציבור דאוונט שפעטער — צי איז בעסער דאווענען בזמנה אדער בציבור? דאס שטייט נישט דא אין רמב״ם — דאס איז א שאלה להלכה וואס דארף באזונדער אנאליז. “כל זמן שיכול” מיינט פשוט: ווען ער קען, זאל ער; ווען ער קען נישט (ער האט א וויכטיגערע זאך — הכל לשם שמים), זאל ער דאווענען אליין.
4. רבינו יונה׳ס חידוש: “לשתף עצמו” = אויך לשון רבים: רבינו יונה זאגט אז “לשתף עצמו עם הציבור” מיינט נישט נאר פיזיש גיין אין בית המדרש, נאר אויך אז די לשון התפילה זאל זיין בלשון רבים: “רפאנו” נישט “רפאני”, “סלח לנו” נישט “סלח לי”, “שמע קולנו” נישט “שמע קולי”. דער מענטש זאגט: נישט נאר איך דארף סליחה, די גאנצע כלל ישראל דארף סליחה — אזוי איז ער משתתף עם הציבור.
—
הלכה א (המשך) — לעולם ישכים ויעריב לבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.”
פשט
א מענטש זאל אלעמאל קומען פרי צו שחרית און ביינאכט צו מעריב אין בית הכנסת, ווייל א מענטש׳ס תפילה ווערט נישט אלעמאל געהערט אויסער אין בית הכנסת.
חידושים און ביאורים
1. “בית הכנסת” — ציבור אדער געאגראפיע? צי מיינט “בית הכנסת” דא א געאגראפישער פלאץ (אז אפילו אליין דאווענען אין בית הכנסת איז בעסער), אדער מיינט עס דער ציבור וואס דאוונט דארט?
2. ראיה פון “בכל עת”: אויב עס וואלט געווען א ענין פון געאגראפיע, וואלט געשטאנען “בכל מקום” (אין יעדער פלאץ ווערט נישט געהערט אויסער בית הכנסת). אבער עס שטייט “בכל עת” — אין יעדער צייט ווערט נישט געהערט. דאס מיינט: געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיר דער אייבערשטער, אמאל נישט — אבער אין בית הכנסת (= מיט׳ן ציבור) ווערט עס אלעמאל געהערט. דאס פאסט מיט׳ן ערשטן חלק: “תפילת הציבור נשמעת תמיד.”
3. באזונדערע מעלה חוץ תפילת הציבור: דער רמב״ם ברענגט דאס אלס א נוספ׳דיגע מעלה (“לעולם ישכים…”) — נישט נאר איז דא די מעלה פון תפילת הציבור, נאר אויך דאווענען אין בית הכנסת האט א באזונדערע מעלה.
4. אן אלטערנאטיווע פשט — “ישכים ויעריב לבית המדרש”: דער פשוט׳ער טייטש פון דער גמרא (ברכות) אז מ׳זאל גיין אין בית המדרש איז פראקטיש: א מענטש זאגט “איך גיי נישט ווייל איך ווייס נישט צי ס׳איז דא א מנין.” ענטפערט מען אים: “גיי אינדערפרי און ביינאכט אין בית המדרש — וועסטו זען אז ס׳איז דא א מנין, דאוונסטו מיט; אויב נישט, דאוונסטו אליינס.” דער לשון “ישכים ויעריב” פאסט דערצו — ווען ס׳ווערט פרי (דער האן קרייט), גיי אין בית המדרש; ווען ס׳ווערט טונקל, גיי פאר מנחה-מעריב.
5. די הלכה אליין שאפט דעם מנין: א וויכטיגער חידוש — אויב יעדער איינער זאגט “אפשר איז נישטא קיין מנין, קום איך נישט,” וועט קיינמאל נישט זיין קיין מנין. דעריבער איז די הלכה אז יעדער זאל גיין אין בית המדרש — דאס אליין מאכט אז ס׳זאל טאקע ווערן א מנין. די הלכה איז געשריבן פאר׳ן “בלאק” — צען אידן וואס וואוינען אין דער נאענט, זיי זאלן אלע גיין אין בית המדרש אין דער פרי. דאס איז אויך דער ענין פון “עשרה ראשונים” — עס דארף דאך איינער מאכן א בית המדרש, און דאס מאכט אז ס׳זאל זיין א מנין.
6. צוזאמענבינדן מיט ציבור אויף אנדערע וועגן: אפילו אן א פולשטענדיגן מנין, אויב ס׳זענען דא צען מענטשן אין בית המדרש וואס דאווענען יעדער זיינס, איז דא א שטיקל מעלה. און די גמרא זאגט אז אויב מ׳קען נישט גיין אין בית המדרש, זאל מען דאווענען אינדערהיים אין דער צייט וואס דער ציבור דאוונט.
—
הלכה א (סוף) — שכן רע
דברי הרמב״ם
“וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע.”
פשט
איינער וואס האט א בית הכנסת אין זיין שטאט און גייט נישט אהין דאווענען ווערט אנגערופן א “שכן רע.”
חידושים און ביאורים
1. נישט נאר תפילה בציבור, נאר א סאציאלע פליכט: דער רמב״ם שרייבט נישט אז ער דאוונט נישט מיט מנין — ער שרייבט אז ער גייט נישט אריין אין בית הכנסת. דאס איז נישט בלויז א דין אין הלכות תפילה, נאר א דין אין השתתפות מיט׳ן ציבור. ער טוט צוויי חסרונות: (א) ער פאלגט נישט די מצוה פון דאווענען מיט׳ן ציבור, (ב) אפילו אויב ער איז א פיינער איד און דארף נישט דווקא ציבור, איז ער א “שכן רע” ווייל דער עולם מוטשעט זיך צו מאכן א מנין און ער איז נישט א חלק דערפון.
2. פראקטישער פסק: אפילו ווען ס׳איז דא נאר צען אידן אין דער שטאט און מ׳דארף אלעמען אנקומען פאר א מנין — אויב איינער זאגט “ס׳איז דא א ספק מנין, איך קום נישט,” איז ער א שכן רע. די גאנצע מעלה פון תפילה בציבור איז אז מ׳איז מוותר אויף זיין באקוועמליכקייט פאר׳ן ציבור. איינער וואס זאגט “איך וויל יא תפילה בציבור, אבער איך גיי ערגעץ אנדערש וואו איך האב בעסער ליב צו דאווענען,” און דער לאקאלער בית המדרש מוטשעט זיך — דאס איז טאקע א שכן רע.
3. [דיגרעסיע: רבי׳ס און לאקאלע שטיבלעך]: ס׳זענען דא רבי׳ס וואס זאמלען אפ חסידים און מאכן אן עקסטערע שול, און דאס קען שאדן דעם לאקאלן בית המדרש. אנדערע רבי׳ס זענען מקפיד אויף דער רמ״א אז מ׳זאל זיך נישט מרחיק זיין. דער בעלזער רב האט זיך שטארק געבעטן אז ווען מ׳מאכט א בעלזער שטיבל אין וויליאמסבורג, זאל מען זיין מקפיד נישט צו נעמען צו א מנין פון דער סקווירא שטיבל. ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן זיך גערעכנט מיט אנדערע רבי׳ס׳ס מנינים.
4. דער פסוק “מדוע באתי ואין איש”: פון דער גמרא אין ברכות — דער אייבערשטער קומט אין בית המדרש און זעט אז ס׳איז נישטא קיין מנין. ווען ס׳איז דא איין עכטער “איש” וואלט שוין געווען גענוג צו מאכן א מנין.
—
הלכה ב — מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
דברי הרמב״ם
“מצוה לרוץ לבית הכנסת… שנאמר ‘נדעה נרדפה לדעת את ה”. וכשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט.”
פשט
מ׳זאל לויפן צום בית הכנסת מיט זריזות, אבער ווען מ׳גייט ארויס זאל מען גיין רואיג און איידל.
חידושים און ביאורים
1. דער מנוח׳ס וואָרט: ווען א מענטש גייט צו זיין מקום מנוחה (בית המדרש), לויפט ער, ווייל “שם ינוחו יגיעי כח” — דארט איז ער רואיג. און ווען ער גייט ארויס, גייט ער פאמעליך, ווייל ער וואלט געוואלט דארט בלייבן. איינער מיט שכל פארשטייט אז אין בית המדרש וויל ער זיין, אינדרויסן דארף ער זיך מוטשען.
2. דער מענטש וואס לויפט ארויס איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר: דער מענטש וואס מאכט א פסיעה גסה ביים ארויסגיין איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר — ער כאפט די ערשטע געלעגנהייט שנעל ארויסצולויפן. דאס איז דער היפוך פון קביעות און שמחה אין בית המדרש.
—
הלכה ב (המשך) — שיעור שני פתחים
דברי הרמב״ם
“כשנכנס יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.”
פשט
ווען מ׳קומט אריין אין בית הכנסת זאל מען אריינגיין א שיעור פון צוויי טירן, נישט בלייבן שטיין ביים אריינגאנג.
חידושים און ביאורים
1. נישט צוויי פיזישע טירן, נאר א שיעור: דער רמב״ם שרייבט “שיעור שני פתחים” — דאס מיינט נישט אז מ׳דארף האבן צוויי טירן אין בית המדרש, נאר אז מ׳זאל אריינגיין טיף גענוג, א מאס פון צוויי טירן. (ס׳איז דא א גמרא וואס דיסקוטירט צי עס מיינט “דרך שני פתחים” אדער “שיעור שני פתחים.”)
2. הכנה צום דאווענען: מ׳זאל נישט קומען פון דער גאס דירעקט אריין אין סענטער פון בית המדרש. ס׳איז א הכנה דרבה — מ׳דארף זיך גרייט מאכן. ווי א מענטש וואס קומט אריין אין ווינטער מיט פארשנייטע גלעזער — קום נישט אריין ווי אן אורח, קום אריין ווען דו ביסט שוין גרייט צו דאווענען.
3. נישט זיצן ביים טיר — א וויכטיגער מוסר-ענין: ס׳איז דא מענטשן וואס שטיין אלעמאל ביים טיר אין בית המדרש. פארוואס? ווייל זיי פילן זיך “האלב וועגס” אין בית המדרש, זיי באלאנגען נישט. אדער זיי ווילן קענען שנעל ארויסלויפן. מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענוה צו זיצן אין די בעק טיש — אבער דאס מיינט אז דו ביסט האלב וועגס אין בית המדרש. מ׳זאל אריינגיין, טרעפן א טיש, זיך אוועקזעצן — זיין א “פלייער.”
4. פאראלעל צו א מסיבה: ווי ביי א מסיבה וואו אלע בלייבן ביי די הינטערשטע טישן און דער בעל הבית זאגט “רוקט אייך אריין” — אזוי אויך אין בית המדרש.
5. פאראלעל צו א שיעור: ווען א מענטש קומט צו א שיעור, רוקט ער זיך אין די בעק. פארוואס? ער דארף קענען ארויסלויפן אינמיטן. אבער מ׳זאל זיך אוועקזעצן ווי א באשטענדיגער.
—
הלכה ג — בית המדרש גדול מבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“בית המדרש גדול מבית הכנסת. חכמים גדולים אפילו… בעירם ובבית הכנסת [מתפללים בבית המדרש]… ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה — והוא שיתפלל שם תפילת ציבור.”
פשט
א בית המדרש האט א העכערע קדושה ווי א בית הכנסת. רבי אמי ורבי אסי, כאטש עס זענען געווען דרייצן בתי כנסיות אין טבריה, האבן נאר געדאוונט ביי די עמודים וואו זיי האבן געלערנט — בתנאי אז עס איז דא תפילת ציבור דארט.
חידושים און ביאורים
1. דער חילוק צווישן בית הכנסת און בית המדרש: “בית הכנסת” — פון לשון כנסיה, א פלאץ וואו דער עולם קומט זיך צוזאם צו דאווענען. “בית המדרש” — פון לשון דורש/מחקר, א פלאץ וואו מ׳פארשט אויס די תורה. “דורש” מיינט נישט דרש׳נען צו דער ציבור, נאר מחקר — פארשן. מ׳וואלט עס גערופן א “בית המחקר.”
2. בית המדרש איז די אקאדעמיע: בית המדרש איז דער מקום פון די יחידים, די תלמידי חכמים, וואס פארשן אויס די תורה — ווי “בית מדרשו של אברהם אבינו,” “בית מדרשו של שם ועבר.” דאס איז נישט געווען א פלאץ וואו מ׳האט געגעבן א שיעור (שיעורים האט מען געגעבן אין בית הכנסת). בית המדרש איז די אקאדעמיע, דער מקום החכמים, דער כולל.
3. “גדול” מיינט חשוב׳ער: דער מקום החכמים איז חשוב׳ער, מער הייליג, פון א מקום וואו דער עולם קומט זיך בלויז צוזאם צו דאווענען.
4. מחלוקת ראשונים אין פשט הגמרא: איין שיטה לערנט אז רבי אמי ורבי אסי האבן געדאוונט ביחידות אין בית המדרש, ווייל דער מקום וואו זיי לערנען איז חשוב׳ער פון תפילה בציבור. אבער דער רמב״ם לערנט אנדערש — עס איז געווען א מנין אין בית המדרש, און זיי האבן געדאוונט אין יענעם מנין. דערפאר לייגט דער רמב״ם אריין דעם תנאי “והוא שיתפלל שם תפילת ציבור” — מ׳דארף דאווענען תפילת ציבור אין בית המדרש.
5. פארוואס בית המדרש איז חשוב׳ער — צוויי הסברות: (א) דער מקום ווערט הייליג דורך דעם וואס אידן דאווענען און לערנען דארט (ווי דער רמב״ם זאגט אז א פלאץ וואו אידן דאווענען ווערט הייליג). (ב) פאר דעם חכם אליין — ער לעבט דארט, ער פייערט דארט, די יראה איז שטערקער אין זיין מקום תורה.
6. נישט יעדער געהערט אין בית המדרש: א תלמיד חכם וואס האט א פלאץ אין בית המדרש זאל דארט דאווענען. אבער אן עם הארץ וואס לערנט נישט דארט, כאפט זיך נישט מיט די זכות פון בית המדרש — ער באלאנגט אין בית הכנסת.
7. פראקטישע נפקא מינה: דאס איז די מקור אז ישיבה בחורים דארפן דאווענען אין זייער ישיבה (ווי די משגיחים זאגן). אויך פארוואס רבי׳ס האבן געדאוונט אין א שטיבל — דארט טוען זיי עבודת השם א גאנצן טאג, דאס איז זייער מקום קבוע. אין אזא מקום איז אפילו בעסער דאווענען ביחידות ווי גיין אוועק צו אן אנדער בית הכנסת.
—
הלכה ד — וואס מיינט “תפילת ציבור” — א גרויסער חידוש
חידוש
תפילת ציבור מיינט נישט סתם אז צען מענטשן דאווענען יעדער פאר זיך אין איין צייט. תפילת ציבור מיינט ספעציפיש אז איינער (דער שליח ציבור) זאגט הויך קול רם, און די אנדערע הערן אויס און ענטפערן אמן. די תפילת לחש וואו יעדער דאוונט פאר זיך איז נישט עצם תפילת ציבור.
ראיה פון תפילת יחיד
ביי תפילת יחיד האט דער רמב״ם געזאגט “צריך להשמיע לאזנו” — מ׳דארף הערן זיין אייגענע ווערטער. דאס ווייזט אז דער עיקר פון תפילה איז הערן די ווערטער. ביי יחיד הערט מען זיך אליין (משמיע לאזנו), ביי ציבור הערט מען דעם שליח ציבור.
מחלוקת
א חבר׳מאן איז נישט מסכים מיט דעם צוזאמענבינד צו “הערן” אלס עיקר — ער האלט אז תפילה בציבור מיינט פשוט מ׳דאוונט צוזאמען מיט א ציבור. אבער דער מגיד שיעור האלט אז דער מהות פון “בציבור” איז אז איינער זאגט פאר און די אנדערע הערן.
—
הלכה ד (המשך) — ואין עושין כן בפחות מעשרה
דברי הרמב״ם
“ואין עושין כן בפחות מעשרה… שליח ציבור אחד מהם” — מ׳דארף צען, און דער שליח ציבור איז איינער פון זיי (ניין הערן אויס חוץ דעם שליח ציבור).
חידושים
1. ציבור דארף א מינימום: ציבור איז נישט גענוג דריי מענטשן — דער מינימום ציבור איז צען מענטשן.
2. שאלה וועגן שומע כעונה אן צען: אויב פינף מענטשן שטייען צוזאמען און איינער זאגט הויך שמונה עשרה און די אנדערע הערן אויס — זענען זיי יוצא דורך שומע כעונה? מסקנא: עס קען זיין אז שומע כעונה ארבעט, אבער עס איז נישט קיין תפילת ציבור. תפילת ציבור דארף צען.
—
הלכה ד (המשך) — כבר התפללו — משלימין עשרה
דברי הרמב״ם
אפילו אויב א מיעוט (ביז פיר) פון די צען האבן שוין געדאוונט (כבר התפללו ויצאו ידי חובתן), קענען זיי משלים זיין צו צען, בתנאי אז רוב עשרה מתפללים — דער רוב פון צען מוז דאווענען.
—
הלכה ה — זאכן וואס מ׳טוט נאר בעשרה
דברי הרמב״ם
“אין אומרים קדושה… ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה… ולא מפטירין בנביא… אלא בעשרה. ולא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה” — און דער כהן מן המנין.
חידושים
1. פורס על שמע: דער מושג “פורס על שמע” מיינט אז מ׳מאכט תפילת ציבור אויך אויף ברכות קריאת שמע — איינער זאגט פאר די ברכות (חוץ שמע גופא) און דער עולם הערט אויס און ענטפערט אמן. דאס טוט מען נאר בעשרה. מיר טוען דאס היינט נישט — יעדער זאגט ברכות קריאת שמע אליינס. ביי פורס על שמע איז דאס א חומרא אז יעדער יחיד זאל עס אליינס זאגן, אבער ביי קדיש איז פארקערט — קדיש ברענגט מען בכלל נישט ביי א יחיד, עס איז נישט שייך.
2. קריאת התורה אן ברכות: קריאת התורה אליין קען מען טון וואס מ׳וויל, אבער ברכת התורה מיט קריאת התורה און הפטרה בנביא — נאר בעשרה.
מקור פאר עשרה — עדה
“שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה, שנאמר ‘עד מתי לעדה הרעה הזאת׳ והם היו עשרה” — ביי די מרגלים, יהושע וכלב זענען נישט געווען רעה, בלייבן צען וואס ווערן אנגערופן “עדה הרעה.”
דער מינימום “עדה” (קאמיוניטי) איז צען, און אלע ענינים שבקדושה דארפן אן עדה. דער מקור פון עדה = עשרה ווערט געבראכט פון “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת” — רש״י זאגט אז “ויסורו” מיינט יהושע וכלב. דאס הייסט, די “עדה הרעה” איז נאר די צען מרגלים (נישט אלע צוועלף), וואס באווייזט אז מינימום עדה איז צען.
“כל דבר שבקדושה” — נישט א נייע הלכה
“וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל… ונקדשתי בתוך בני ישראל”
עס ווערט אויפגעווארפן א שאלה: וואס מיינט “כל דבר שבקדושה” — איז דאס א נייע הלכה אויסער די זיבן זאכן וואס דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט? מסקנא: “כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל” איז נישט א נייע הלכה, נאר דער המשך פון דעם מקור/טעם פאר אלע פריערדיגע הלכות. דער רמב״ם ברענגט צוזאמען צוויי לימודים — “עדה” (= עשרה, פון מרגלים) און “קדושה” (פון “ונקדשתי בתוך בני ישראל”) — צו באגרינדן פארוואס אלע דברים שבקדושה דארפן עשרה. דאס איז דער סיום פון דער דרשה, נישט א באזונדערע הלכה.
—
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
פשט
לכתחילה דארפן אלע צען זיין מתחילה ועד סוף. אבער אויב מ׳האט אנגעהויבן מיט צען און אינמיטן זענען עטלעכע ארויסגעגאנגען, אבער רוב (זעקס) זענען געבליבן — יגמורו, מען ענדיגט.
חידושים
1. וואס מיינט “יגמורו”? אפשר מיינט עס נאר מ׳ענדיגט דעם שמונה עשרה וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן, אבער קדיש נאכדעם — וואס איז א נייע זאך שבקדושה — דארף מען שוין נישט זאגן, ווייל דאס דארף אן עדה בשעת הקדושה.
2. דער רמב״ם ברענגט בפירוש אז אויב מ׳האט אנגעהויבן ברכות יוצר מיט עשרה און דער עולם איז ארויסגעגאנגען, זאל מען ענדיגן יענע שטיקל (ד.ה. דעם ענין וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן), אבער נישט אנהייבן א נייע זאך שבקדושה.
—
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
דברי הרמב״ם
“צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד.”
פשט
אלע צען מיט דעם שליח ציבור דארפן זיין אין איין פלאץ (איין צימער).
חידושים און ביאורים
חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה
1. דער כלל: א קליינע צימער וואס עפנט זיך צו א גרויסע צימער — די קטנה ווערט בטל צו די גדולה, אבער נישט פארקערט.
2. דער רמב״ם׳ס סברא (מער קאמפליצירט ווי סתם “בטל”): די גאנצע אורך/שטח פון די קטנה איז אינגאנצן אינעווייניג אין (קאנעקטעד מיט) די גדולה. אבער די גדולה האט טיילן (לינקע זייט, רעכטע זייט הינטער די וואנט) וואס זענען נישט קאנעקטעד מיט די קטנה. דעריבער איז די קטנה אינגאנצן אין די גדולה, אבער די גדולה איז נישט אינגאנצן אין די קטנה.
3. פראקטישע נפקא מינה — עשרה בגדולה ויחיד בקטנה: דער יחיד אין די קטנה קען זיך מצטרף זיין, ווייל די קטנה איז בטל צו די גדולה. אבער פארקערט — עשרה בקטנה ויחיד בגדולה — קען ער זיך נישט מצטרף זיין, ווייל די גדולה איז נישט בטל צו די קטנה, און “שהרי הוא מופלג מהם ואינם במקום אחד.”
4. שליח ציבור: ציבור בגדולה און ש״ץ בקטנה — יוצא (קטנה בטל צו גדולה). ציבור בקטנה און ש״ץ בגדולה — נישט יוצא.
5. וועגן “זען”: דער רמב״ם זאגט גארנישט וועגן זען. עס רעדט נאר וועגן “במקום אחד.” דאס איז רעלעוואנט געווען פאר קאוויד-שאלות (דאווענען אין עקסטערע פארטשעס, א.ד.ג.) — דער רמב״ם׳ס שיטה שטיצט נישט אזוי פשוט צו מצרף זיין דורך זען אליין.
6. שאלה וואס בלייבט אפן: וואס איז ווען מ׳איז בכלל נישט אין א בית המדרש — סתם אין א פעלד, מענטשן שטייען נאנט און דאווענען צוזאמען? דער רמב״ם רעדט נישט דא וועגן דעם.
[דיגרעסיע: צואה — נפקא מינה פון חצר קטנה/גדולה]
אויב עס איז דא צואה בגדולה — איז אסור צו דאווענען אדער ליינען קריאת שמע אין די קטנה, ווייל דער גאנצער פלאץ (קטנה אינקלודעד) הייסט נישט נקי. אבער אויב עס איז דא צואה בקטנה — קען מען ווייטער דאווענען אין די גדולה, ווייל די קטנה עפעקט נישט די גדולה. דאס שטימט מיט דעם כלל אז קטנה ווערט בטל צו גדולה אבער נישט פארקערט. (שוין געלערנט געווארן ביי הלכות קריאת שמע און תפילה.)
—
הלכה ח — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
דברי הרמב״ם
“שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד? בשעה שמתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל. אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.”
פשט
דער ש״ץ קען מוציא זיין דעם ציבור, אבער נאר פאר דעם וואס קען נישט אליין דאווענען. דער וואס קען דאווענען מוז דאווענען אליין.
חידושים און ביאורים
1. “ועונין אמן” — א תנאי: ענטפערן אמן נאך יעדע ברכה איז א תנאי אין דעם וואס דער ש״ץ איז מוציא דעם ציבור. דאס איז נישט סתם “שומע כעונה” — עס דארף זיין אקטיוו ענטפערן אמן. דאס ווייזט אז דאס איז א באזונדערע צורה פון תפילת הציבור, נישט סתם שומע כעונה.
2. שומע כעונה vs. תפילת הציבור: שומע כעונה וואלט אליין נישט גענוג געווען דא. מ׳דארף זען פאר וועלכע הלכות שומע כעונה יא העלפט.
3. וואס מיינט “יודע”? פשוט פשט: ער קען זאגן די ווערטער אויף עברי, ער קען געדענקען דעם נוסח התפילה. אפשר אויך איינער וואס האט נישט געקענט מכוון זיין (ווי מ׳האט פריער געלערנט) קען יוצא זיין דורך דעם ש״ץ — אבער דער רמב״ם זאגט דאס נישט בפירוש.
4. א שטארקע קשיא: עס קומט אויס אז תפילת הציבור (ד.ה. דער ש״ץ׳ס חזרה) איז נאר מוציא עם-הארצים וואס קענען נישט דאווענען! דאס איז “זייער פאני” — די גאנצע מעלה פון תפילת הציבור (וואס איז מער נענה, ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט) איז לכאורה נאר פאר די וואס קענען נישט?
5. תירוץ: דער עצם ענין פון תפילת הציבור איז אז אלע קומען זיך צוזאמען און דאווענען אין איין פלאץ — דאס אליין איז די מעלה. דער ש״ץ׳ס חזרה איז א באזונדערע פונקציע — מוציא זיין די וואס קענען נישט. אבער דאס מיינט נישט אז תפילת הציבור אינגאנצן איז נאר פאר עם-הארצים.
6. נפקא מינה פאר סדר התפילה: פון דא קומט אויס דער סדר: ערשט דאווענט מען תפילת הלחש (דאס איז די תפילה פון “מי שיודע להתפלל”), דערנאך חזרת הש״ץ (פאר די וואס ווייסן נישט). דאס איז דער יסוד פארוואס תפילת הלחש קומט פאר חזרת הש״ץ.
7. וואס איז “תפילת הציבור” לויט דער רמב״ם? ביז דעם פונקט אין דער הלכה, די טייטש פון תפילת הציבור איז: איינער (דער ש״ץ) רעדט, און דער גאנצער עולם הערט. דאס איז די צורה. מ׳האט נאך נישט גערעדט וועגן “זאגן איבער” (חזרת הש״ץ נאך תפילת הלחש).
צוויי אספעקטן פון תפילה — ציבור׳דיג און פערזענליך
עס זענען דא צוויי באזונדערע ענינים אין תפילה:
– תפילת הציבור — מען דאוונט פאר ענייני הציבור, אין לשון רבים, דאס איז דער נוסח וואס דער שליח ציבור זאגט בשם דעם ציבור.
– תפילת היחיד — א מענטש בעט פאר זיינע אייגענע צרכים, „בינו לבין קונו”. דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז ביי „שומע תפילה” זאל ער מאריך זיין פאר זיינע צרכים.
רבינו מנוח ווערט צוריקגעברענגט: די תפילת הציבור איז „ציבור׳דיג” — דער נוסח איז אין לשון רבים. אבער תפילת היחיד האט דעם אספעקט פון פערזענליכע בקשות.
דער באגריף „יחיד היודע להתפלל” מיינט אז ער איז א דאווענער — ער האט א קשר מיט דאווענען, ער צוקרעכצט זיך ביי א ברכה, ער זאגט איבער א ברכה דריי מאל, ער קען זיך קאנעקטן מיט דאווענען.
דער שליח ציבור טאר נישט צולייגן פרטיות׳דיגע בקשות
דער שליח ציבור מעג נישט צולייגן פערזענליכע תפילות ביים דאווענען פארן עמוד — ווייל ער דאוונט בשם דעם רבים. למשל, אפילו דער שליח ציבור האט א חולה ביי זיך, זאגט ער נישט צו אין רפאנו פאר זיין חולה, ווייל ער דאוונט פאר די רבים. אבער א יחיד וואס האט א חולה בתוך ביתו — ער לייגט צו אין רפאנו פאר זיין חולה (ווי עס שטייט בפירוש אין רמב״ם). דאס איז א סיבה פארוואס עס דארף זיין א מקום פאר תפילת היחיד אפילו ווען עס איז דא חזרת הש״ץ.
דוגמא: רבי עקיבא
רבי עקיבא האט מקצר געווען ווען ער האט געדאוונט פארן עמוד מפני כבוד הציבור — ער האט געזאגט דעם נוסח וואס שטייט אין סידור. אבער ווען ער האט אליין געדאוונט, האט ער אויסגעזאגט גאנצע ספרי תפילות (ספר התפילות פון רבי נתן, תפילת רבי רמילי, ספר התפילות פון רמ״ק). דאס באווייזט דעם חילוק צווישן תפילת היחיד (וואו מען קען זיך אויסברייטערן) און תפילת הציבור (וואו מען האלט זיך ביים נוסח).
—
הלכה ט — חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
דברי הרמב״ם
“במה דברים אמורים? בשאר הימים, כל ימות השנה — דער שליח ציבור איז מוציא נאר דעם וואס קען נישט אליין דאווענען. אבל בשני ימים אלו — ראש השנה ויום כיפור שביובל (ווען מען זאגט מלכיות זכרונות ושופרות) — דער שליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתן.”
פשט
כל ימות השנה דאוונט דער יודע אליין (תפילת הלחש), און דער שליח ציבור איז נאר פאר דעם אינו יודע. אבער ראש השנה און יום כיפור (מלכיות זכרונות שופרות) איז דער שליח ציבור מוציא אלעמען — אויך דעם יודע — ווייל די ברכות זענען אזוי לאנג אז אפילו דער יודע קען נישט האלטן כוונה.
חידושים און ביאורים
1. דער רמב״ם׳ס חידוש אין פירוש “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”: מען וואלט געקענט פשוט לערנען אז דער טעם איז ווייל מענטשן געדענקען נישט די לאנגע ברכות. דער רמב״ם אבער זאגט אנדערש: אפילו די וואס ווייסן יא דעם נוסח — אפילו זיי קענען נישט מכוון זיין אזוי גוט ווי דער שליח ציבור. דאס הייסט, דער רמב״ם טייטשט נישט “אינו יודע” ווי “ער געדענקט נישט דעם נוסח”, נאר ווי “ער קען נישט האלטן כוונה אזוי לאנג.”
2. פארוואס קען דער שליח ציבור בעסער מכוון זיין? דער שליח ציבור האט מער קאנטראל — ער זינגט ניגונים, ער האט דעם דרוק פון מחזור, ער פירט די תפילה. דאס מיינט נישט כוונת פירוש המילות, נא
ר אז ער איז “זיכער דא” — ער האלט זיך אין דער תפילה מיט פולע אויפמערקזאמקייט. די כללות איז אז דער שליח ציבור איז מכוון בעסער פון דעם יחיד.
3. קשיא פון דעם טור: דער טור ברענגט אז עס איז שווערער מכוון צו זיין ביים שליח ציבור, און גרינגער ווען מען דאוונט אליין — פארקערט פון דעם רמב״ם וואס זאגט אז אליין דאווענען איז שווערער מכוון צו זיין ביי לאנגע ברכות. דאס ווערט אנגעמערקט ווי א סתירה צווישן דעם רמב״ם און דעם טור.
4. “אף על פי שהיודע מתפלל לעצמו” — פארוואס דארף דער רמב״ם דאס זאגן? ווייל מען וואלט געמיינט אז ראש השנה/יום כיפור איז ווי כל ימות השנה — דער יודע דאוונט אליין (לחש) און הערט נאר אויס וואס ער ווייסט נישט פון דעם בעל תפילה. קומט דער רמב״ם מחדש זיין: אפילו דער יודע זאל אויסהערן דעם שליח ציבור — ווייל אפילו ער איז כביכול אן “אינו יודע” לגבי כוונה ביי אזוי לאנגע ברכות.
5. די תפקיד פון שליח ציבור ווי א “safety net”: כל ימות השנה איז דער שליח ציבור ווי א “safety net” — אויב א מענטש כאפט זיך אז ער האט נישט קיין קלארקייט אין א שטיקל תפילה, קען ער “ארויסטשעקן” און הערן פון דעם בעל תפילה, און דערנאך צוריקקומען צו זיין אייגענע תפילה. אבער ראש השנה/יום כיפור איז דער לכתחילה אז מען זאל אויסהערן דעם שליח ציבור.
—
דער רמב״ם׳ס תקנה אין זיין שול — תשובת הרמב״ם וועגן תפילת לחש און תפילת הציבור
דברי הרמב״ם (פון תשובות הרמב״ם, נישט פון משנה תורה)
דער רמב״ם האט געזען אז אין זיין שול הערט דער עולם נישט אויס דעם שליח ציבור׳ס תפילה, און זיי האבן זיך נישט אויסגעקענט אין דער תפילה אליין. ער האט דעריבער געמאכט א תקנה: דער שליח ציבור זאל זאגן די תפילה בקול רם מיט קדושה, און ווער עס קען נישט זאל יוצא זיין, און ווער עס וויל זאל מיטזאגן אין דער זעלבער צייט. דאס עלימינירט דעם צווייטן דורכגאנג (חזרת הש״ץ) און מאכט נאר איין תפילה.
חידושים און ביאורים
1. דער רמב״ם׳ס באגרינדונג: “אל תעשו לשם אפרתורתכם” — מען זאל נישט מאכן פון תפילה א שפאט. ער האט געזאגט: “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג.” ווען עס איז געווען א קליינע מנין פון “אנשים מעטים ובקיאים”, האט ער געמאכט דעם נארמאלן סדר — לחש און קול רם.
2. חתם סופר׳ס מנהג: דער חתם סופר פלעגט מיטדאווענען מיט׳ן בעל תפילה בשעת חזרת הש״ץ, ווייל ער האט געהאלטן אז דאס איז עיקר תפילת הציבור — צוזאמען מיט׳ן שליח ציבור דאווענען. ער איז אויך געווען מאריך אין ברכות קריאת שמע מיט׳ן ציבור.
3. קשיא אויף דעם חתם סופר׳ס שיטה: אויב דער בעל תפילה אליין דאוונט נישט קיין תפילת לחש פארדעם (ווייל ער גייט דאך נאכדעם אליין דאווענען בקול רם), הייסט עס אז חזרת הש״ץ איז נישט “עקוויוואלענט” צו א תפילת לחש. דער רמב״ם ענטפערט אז דאס איז נישט קיין פראבלעם ווייל דער שליח ציבור דאוונט דאך נאך אמאל (ער חזר׳ט).
4. חילוק צווישן משנה תורה און תשובות הרמב״ם — ספר תורת משה vs. מנהגי בית המדרש: א וויכטיגער יסוד: אין משנה תורה שרייבט דער רמב״ם דעם עיקר הדין על פי הלכה — וואס די תורה שבעל פה זאגט. זיין פראקטישע תקנה אין זיין שול (פון די תשובה) איז א באזונדערע הוראת שעה וואס דארף נישט רעקארדירט ווערן אין משנה תורה, ווייל דאס איז נישט תורה שבעל פה — דאס געהערט אין “מנהגי בית המדרש של הרמב״ם פאר היסטאריענס.”
דאס איז א קריטיק אויף דעם היינטיגן דרך וואו מען שרייבט יעדע זאך וואס א פוסק האט אמאל געטון און מען קוקט עס אן ווי א חומרא אדער תקנה. דער רמב״ם׳ס משנה תורה איז נישט א “ספר מנהגי דברי משה” נאר א “ספר תורת משה.”
—
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — דער רב׳ס תפקיד צו טון קעגן דער הלכה ווען נייטיג
חידושים און ביאורים
1. “עת לעשות לה׳” איז א נארמאלע חלק פון הוראה: דער רמב״ם רופט זיין תקנה בפירוש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.” דער רמב״ם אין הלכות ממרים זאגט בפירוש אז דאס איז א נארמאלער טייל פון א רב׳ס ארבעט — צו טון “עת לעשות לה׳” ווען עס איז נייטיג. דאס איז נישט א סעלטענע אויסנאם ווי מען מיינט היינט.
2. עבירה לשמה — וואו דעת תורה איז אמ׳מערסטן נייטיג: ווען מען טוט א מצוה לשמה איז נישטא קיין פראבלעם; ווען מען טוט א עבירה לשם עבירה פרעגט מען ווייטער נישט. דער שווערסטער מקום וואו מען דארף דעת תורה איז עבירה לשמה — ווען מען מוז טון קעגן דער הלכה צוליב א העכערן צוועק. דא איז דא א דילעמע, און דא דארף מען דעם מערסטן שיקול הדעת.
3. די תורה איז “אויפן כללי”: דער רמב״ם׳ס יסוד איז אז די תורה איז געגעבן אויפן כלל — אויף דעם רגיל׳ן מצב. אבער ווען א רב זעט אז אין זיין צייט און מקום ווערט עפעס מקולקל — ווי דער מצב אז דער עולם מאכט פון תפילה א “צחוק ולעג” — דארף ער אנפאסן, אפילו אויב דאס מיינט צו טוישן דעם סדר התפילה. דאס איז נישט קעגן תקנות חכמים, נאר א נארמאלער טייל פון הוראה.
—
פראקטישע בעיות מיט חזרת הש״ץ אין אונזערע שולן
1. דער עולם הערט נישט אויס חזרת הש״ץ: דער רמב״ם האט געזאגט אז „גלוי לעין” — אדער תפילת לחש מיט חזרת הש״ץ איז סתם פורים (כפילות), אדער איינער פון די צוויי איז נישט גוט. אין אונזערע שולן, חזרת הש״ץ — עס איז דא א פאר פרומע וואס שטייען מיט אויסגעשטרעקטע הענט, אבער דער עולם הערט נישט אויס.
2. מענטשן דאווענען צו שנעל: מענטשן דאווענען א פינף-מינוטיגע שמונה עשרה, און צום סוף האבן זיי נישט קיין תפילת יחיד און נישט קיין תפילת רבים — ווייל ווען זיי ענדיגן, האלט דער בעל תפילה שוין אינמיטן אדער ביים סוף, און זיי האבן נישט מיטגעדאוונט מיט דער תפילת הציבור.
—
הלכה י — ווער איז ראוי צו זיין א שליח ציבור
דברי הרמב״ם
„אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו.”
פשט
מען שטעלט נישט אוועק א שליח ציבור סיידן ער איז דער גרעסטער אין ציבור אין חכמה און אין מעשים טובים.
חידושים און ביאורים
1. פארוואס דארף ער זיין דער גרעסטער? אויב מען פארשטייט שליח ציבור לויט שומע כעונה (דער עולם איז יוצא דורך הערן), איז פשוט אז ער דארף זיין א מומחה — ער זאגט דאך פאר אנדערע. אבער — דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געזאגט שומע כעונה אין דעם קאנטעקסט. מען זאל נישט אריינלייגן א קאטעגאריע וואס שטייט נישט. דער רמב״ם׳ס פשט איז אז דער שליח ציבור דאוונט אין שליחות פון דעם ציבור — ער איז א שליח, ער דאוונט אין מיין שליחות.
2. אן אנדערע הסבר: ער איז מעורר דעם עולם: אויסער דעם ענין אז ער דאוונט און מען הערט, איז ער אויך מעורר דעם עולם — די וועג וויאזוי ער דאוונט האט א השפעה אויף דעם ציבור. דערפאר דארף ער זיין גדול בחכמה ובמעשים.
3. „זקן” — זה שקנה חכמה: דאס ווארט „זקן” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט דווקא אלט, נאר „זה קנה חכמה.” אין אנדערע פלעצער שטייט „מי שיש לו בנים” — איינער וואס האט קינדער דאוונט מיט מער הארץ, ווייל ער האט צרות, ער האט צרכים.
4. [דיגרעסיע: דער ברך משה פון סאטמאר]: דער ברך משה (דער סאטמארער רבי) פלעגט זאגן מיט תמימות: ווי קען דען זיין אז א איד וואס האט קינדער זאל נישט אמאל וויינען ביים דאווענען? ער האט דאך קינדער — דער דארף דאס, דער דארף יענץ, דער איז צעבראכן. דאס איז אמת — איינער וואס האט קינדער האט מער וואס צו דאווענען פאר.
—
הלכה י (המשך) — „משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
דברי הרמב״ם
„ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות.”
פשט
מען פרובירט אז דער שליח ציבור זאל אויך האבן א שיינעם קול און זיין רגיל לקרות.
חידושים
1. „משתדלין” — א צווייטע מדרגה, נישט דער עיקר: דער עיקר איז אז ער זאל זיין דער גרעסטער חכם מיט מעשים טובים. דערצו פרובירט מען (משתדלין) אז ער זאל אויך האבן א שיינעם קול און זיין רגיל לקרות. דאס שטימט מיט ר׳ חיים‘ס שיטה — חכמה און מעשים איז דער עיקר, קול ערב איז א צוגאב.
2. „רגיל לקרות” — גוטע ארטיקולאציע: „רגיל לקרות” מיינט אז ער איז א ליינער — ער האקט נישט איבער די ווערטער, ער האט א גוטע ארטיקולאציע, ער גיבט גוט ארויס. דאס פאסט צוזאמען מיט וואס פריער איז געשטאנען „פיו ממהר” — ער זאל נישט יאגן די ווערטער, ער זאל נישט שלינגען זיינע ווערטער.
—
הלכה יא — „מי שלא נתמלא זקנו”
דברי הרמב״ם
„מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור.”
פשט
איינער וואס זיין בארד איז נאך נישט אויסגעוואקסן — אפילו ער איז א חכם גדול — זאל נישט זיין שליח ציבור, מפני כבוד הציבור.
חידושים און ביאורים
1. חילוק פון „וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”: פריער איז געשטאנען אז מען זאל נישט מואס זיין אין אים וועגן ריבוי שערות — איז דאס נישט דאס זעלבע? ניין, דאס איז א באזונדערע זאך — דארט רעדט מען פון צופיל האר (אומגעפלעגט), דא רעדט מען פון איינער וואס האט בכלל נישט קיין בארד — ער איז נאך א בחור, ער איז נאך יונג (אזויווי ר׳ אלעזר בן עזריה).
2. וואס אויב ער איז אלט אבער האט נישט קיין בארד? מען האט געפרעגט דעם רמב״ם: וואס איז אויב איינער איז אלט, נאר אים איז פונקט נישט געוואקסן א בארד? דער רמב״ם ענטפערט: ניין, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער יונג — נישט אז איינער איז אלט און האט פונקט נישט קיין בארד.
3. דער טעם איז כבוד הציבור, נישט חכמה: דער רמב״ם זאגט „אף על פי שהוא חכם גדול” — דאס ווייזט אז דער טעם איז נישט חכמה (ער האט יא חכמה), נאר כבוד הציבור — עס פאסט נישט פאר דעם ציבור׳ס כבוד אז א זייער יונגער מענטש זאל זיין זייער שליח.
4. כבוד הציבור איז רעלאטיוו: כבוד הציבור איז נישט קיין גזירת הכתוב נאר עס איז לפי המצב. אין א קליינע שטיבל וואו יעדער קענט יעדן, איז דער סטאנדארט אנדערש ווי אין א גרויסע שול פון הונדערטער מענטשן. אין א ישיבה איז עס פשוט אז בחורים דאווענען — ערגעץ דארף ער זיך דאך אויסלערנען — אפילו דער ראש ישיבה זיצט דארט. אין א קעמפ פון בחורים נעמט מען אוודאי דעם בחור וואס קען גוט דאווענען, נישט דווקא די מגידי שיעורים.
5. פראקטישע הנהגה: אין א קליינע בית מדרש וואו דער בחור איז דער זון פון א שכן, איינער פון די חברי הקהילה — א “פעמילי שול” — זאל מען נישט דיסקרימינירן קעגן בחורים. דער ציבור קען מסכים זיין אז א בחור זאל דאווענען מנחה שבת, אבער נישט מנחה יום כיפור. דער ציבור מאכט אויס ווי ווייט כבוד הציבור גייט — ביי וועלכע תפילות עס פאדערט זיך מער כבוד.
6. חילוק צווישן פורס על שמע און שליח ציבור: דער רמב״ם מאכט א קלארן חילוק — פורס על שמע (ברכות קריאת שמע) און שמונה עשרה (חזרת הש״ץ) זענען נישט נויטיגערווייז דער זעלבער מענטש. פורס על שמע האט א גרינגערע שוועל: א בן י״ג קען, אן א בארד, אן שלימות׳דיגע בגדים. דאס שטימט מיט דער משנה וואס זאגט “קטן פורס על שמע” — דער רמב״ם טייטשט “קטן” נישט ממש א קטן (ווייל ער קען נישט מוציא זיין דעם עולם), נאר א “קטן” מיינט א יונגערמאן וואס איז נאך נישט נתמלא זקנו.
—
הלכה יא (המשך) — עלג ביי שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“וכן העלג, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כגון מי שקורא א׳ במקום ה׳ או ה׳ במקום א׳.”
פשט
דער עלג דא איז אנדערש פון דעם פריערדיגן עלג. פריער האט מען גערעדט פון א כבד פה וכבד לשון — איינער וואס קען בכלל נישט ארויסברענגען ווערטער. דא רעדט מען פון איינער וואס קען נישט אויסשיידן צווישן אותיות — ער זאגט א׳ אנשטאט ה׳ אדער פארקערט.
חידושים
1. “דור העלגים”: אין דורות האחרונים זענען מיר אלע געווארן עלגים — מיר ווייסן אלע נישט קיין חילוק צווישן א׳ און ה׳, מיר קענען נישט גוט ארויסזאגן געוויסע אותיות.
—
הלכה יא (המשך) — דער רב ממנה תלמידו
דברי הרמב״ם
“הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.”
פשט
דער רב קען ממנה זיין איינעם פון זיינע תלמידים צו דאווענען פאר׳ן עמוד.
חידושים און ביאורים
1. וואס מיינט “לפניו”? איין פשט: דער תלמיד שטייט לעבן דעם רבי׳ן און דאוונט אלס דעם רבי׳ס שליח — דער רבי בלייבט כאילו דער שליח ציבור דורך זיין תלמיד. אן אנדער פשט: “לפניו” מיינט בלויז מיט זיין רשות.
2. ר׳ אברהם נאוויטש׳ס פשט — היתר פאר׳ן רב נישט אליין צו דאווענען: לכאורה דארף דער גדול שבציבור אליין זיין דער בעל תפילה. דער רמב״ם׳ס חידוש איז אז דער רב קען ממנה זיין א תלמיד — ער דארף נישט אלעמאל אליין דאווענען. דאס איז א נייער היתר: כאטש דער עיקר הדין איז אז דער גדול שבציבור זאל זיין דער שליח ציבור, קען דער רב דעלעגירן צו א תלמיד.
3. היסטארישע דוגמאות: ביי געוויסע רבי׳ס (ווי ספינקא) האט מען אלעמאל געפרעגט דעם רבי׳ן פאר׳ן דאווענען, און ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אלע תפילות א גאנצע וואך, א גאנץ יאר — דאס איז לכאורה דער עיקר הדין פון גדול שבציבור.
4. “גדול שבציבור” מיינט נישט דער רב מוז זיין דער חזן: “גדול שבציבור” מיינט נישט אז ווייל ער איז דער ראש ישיבה מוז ער אויך טון די דזשאב פון חזן. דער רב איז שוין פארכאפט מיט זיין תפקיד. מ׳רעדט פון די מענטשן וואס זענען “עוועילעבל” פאר שליח ציבור — פון זיי זאל מען קלויבן דעם בעסטן.
5. אן אנדער פשט אין דער הלכה: אפשר מיינט דער רמב״ם אז אלע פריערדיגע דינים (בארד, עלג, וכו׳) זענען נאר ווען די קהילה אליין קלויבט א בעל תפילה. אבער ווען דער רב ממנה א תלמיד, איז עס א באזונדערע קאטעגאריע — דער רב נעמט דעם בעסטן תלמיד, און די רעגולערע כללים זענען אנדערש.
—
הלכה יא (המשך) — סומא (בלינדער) אלס שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה.”
פשט
א בלינדער מענטש קען יא פורס זיין על שמע און קען יא זיין שליח ציבור — סיי קריאת התורה סיי חזרת הש״ץ.
חידושים
1. רבי יהודה׳ס שיטה: די גמרא ברענגט אז רבי יהודה האט געזאגט א סומא קען נישט פורס זיין על שמע. דער טעם: ער זעט נישט די כוכבים (צאת הכוכבים), און ער קען נישט זאגן ברכת יוצר — “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים” — ווייל ער האט נישט הנאה פון לעכטיגקייט. דער רמב״ם פסק׳נט דלא כרבי יהודה.
2. דער טעם פון חכמים: די חכמים זאגן אז אפילו א סומא קען האבן הנאה פון לעכטיגקייט — ער קען האבן א הרגשה אז ס׳איז דא ליכט, אדער אנדערע מענטשן קענען אים העלפן. דאס שטימט מיט דעם רמב״ם׳ס פריערדיגן יסוד אז ברכת יוצר איז פארבונדן מיט דעם וויאזוי א מענטש וועקט זיך אויף און שיינט אריין ליכט אין זיינע אויגן.
—
הלכה יא (המשך) — פוחח (נישט גוט אנגעטון) און שליח ציבור׳ס בגדים
דברי הרמב״ם
“פוחח — מי שאין לו בגד שמכסה כתפו — פורס על שמע, אבל שליח ציבור אינו יכול להתפלל אלא עטוף.”
פשט
איינער וואס גייט נישט גוט אנגעטון קען פורס זיין על שמע, אבער א שליח ציבור מוז זיין עטוף — גאנץ אנגעטון, מיט א טלית אדער אן אויבערשטוב.
חידושים
1. מקור פאר׳ן מנהג אז שליח ציבור גייט א טלית: דאס איז לכאורה דער מקור פאר׳ן מנהג אז דער שליח ציבור גייט א טלית ביי געוויסע תפילות — ס׳איז כבוד הציבור אז ער זאל זיין עטוף.
2. פורס על שמע — קאנסיסטענט גרינגער: פורס על שמע האט דורכגייענדיג א גרינגערע שוועל: א קינד קען, א בחור קען, איינער וואס גייט נישט גוט אנגעטון קען. שליח ציבור (שמונה עשרה) פאדערט מער.
3. [דיגרעסיע: מנהג סלאבאדקע]: אין סלאבאדקער ישיבה (ליטווישע מנהג) גייט דער שליח ציבור יעדע תפילה מיט א טלית — שחרית, מנחה, מעריב. אבער אין סלאבאדקע האט מען א חילוק געמאכט: איינער וואס גייט א לאנגע רעקל דארף נישט א טלית ביי מנחה; נאר איינער מיט א קורצע רעקל דארף זיך צודעקן. דער יסוד איז אז “עטוף” מיינט גוט אנגעטון — א לאנגע רעקל איז שוין גענוג.
4. פראקטישע עצה — טלית אלס לייזונג: ס׳קומען אלע סארטן מענטשן אין בית המדרש מיט פארשידענע בגדים. כדי נישט צו דארפן טשעקן יעדעמ׳ס בגדים, האט מען פאר יעדן איינעם א טלית — מ׳דעקט אים צו, און דאס איז דער ענין.
—
סיום: מיט דעם ווערט געענדיגט דער שיעור אויף פרק ח׳ פון הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ח׳: תפילת הציבור — מעלת תפילת הציבור ובית הכנסת
הקדמה: מתפילת יחיד לתפילת ציבור
אקעי, רבותי, מיר לערנען הלכות תפילה וברכת כהנים. מיר וועלן נאך נישט לערנען ברכת כהנים, נאר וועגן תפילה פרק ח׳. מיר האלטן אין ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ח׳.
און מיר האבן געשמועסט אז דער רמב״ם איז געווען א געוואלדיגע גוטער איד, ער האט געהאלפן אסאך אידן, ער האט אויסגעהאלטן אידן, ער האט געשריבן בריוו צו העלפן אידן. איז אים איינגעפאלן צו מאכן א חסד ארגאניזאציע צו איבערשרייבן אלע שווערע הלכות פון די גמרא, אונז צו העלפן ארויס מיט די הייליגע ארגאניזאציע.
און דאס קומט בהמשך פון דעם וואס מיר האבן נעכטן געלערנט, אז בעצם קען יעדער איד אליין דאווענען. נאר די חכמים האבן געוואלט פשוט העלפן אידן וואס האבן א שווערע לשון, וואס האבן נישט קיין שיינע שפראך פאר דאווענען, פאעטישע לשון פיוטי, האבן חכמים זיי צוגעשטעלט נוסחאות וואס זענען הערות, גוטע עצות אז אה, דאס איז א גוטע וועג פון דאווענען. אזוי האט ר׳ יצחק אונז געוואלט אפלערנען, אז מ׳זאל נישט מדייק זיין די ווערטער. איך האב געלערנט מער אז זיי האבן מתקן געווען די ריכטיגע וועג צו דאווענען, אז מ׳דארף עס אפלערנען אזויווי מ׳לערנט אפ א שטיקל גמרא אדער א שטיקל רמב״ם. אבער ס׳איז נישט קיין סתירה צווישן די צוויי. אקעי, די נאת וועלן מיר נאך רעדן.
תורה איז חסד
אה, אויב ס׳איז אזא מצוה, די גאנצע ענין פון תורה איז דאך חסד, אז אידן זאלן האבן א קלארקייט. דער רמב״ם האט געוואלט מ׳זאל האבן א קלארקייט, מ׳זאל קענען יעדער איינער פארשטיין די תורה. דער רמב״ם זאגט חסד… נו… תורת חסד על לשונה. לערנען תורה מיט מענטשן איז די גרעסטע חסד, זאגט דער רמב״ם, יא.
דארף מען וויסן אז ס׳איז דאך דא אידן וואס זיי טוען חסד מיט מענטשן, און זיי מאכן אז ס׳זאל קענען זיין די שיעור. זיי שטעלן אויס די מגידי שיעור, זיי צאלן פאר די שיעור, פאר די אלע כלים וואס מ׳נוצט, פאר די אלע מפרסמים וואס מ׳שיקט ארום. און היינט האט געצאלט ר׳ יואל ווערצבערגער, בעל מחבר “מעיין כרם לתורה וחכמה”. איז דאס זיין חסד אויכעט, זיין חסד וואס איז אנגעשטעלט אויף די חסד פון די רמב״ם. און בעזרת השם, יעדער איינער זאל זיך אויסלערנען פון דעם, און ווער ס׳וועט צאלן פאר די רמב״ם, ווען ער וועט נפטר ווערן וועט דער רמב״ם אים קומען מקבל פנים זיין, זאגן יישר כח אז ער האט אים אויסגעהאלפן מיט זיין ריבוי החסד. ער וועט אים שיקן א לינק אויף זיין דאנער פעידזש. און אויך איז דאס א גוטע עצה, אזוי ווערט מען על כל פנים זיין אזא שטיקל שותף מיט רבי יואל, דער פטרון הכרם.
תפילת יחיד לעומת תפילת ציבור
אקעי, קיצור המעשה איז, ביז דערווייל האבן מיר געלערנט הלכות תפילה, זיבן פרקים האבן מיר געלערנט וועגן עיקר תפילה. עיקר תפילה איז אז מ׳דאוונט, דאס הייסט ביחיד, א מענטש דאוונט. יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא אזא זאך תפילת הציבור, וואס דאס העלפט צום דאווענען. איך וויל אפשר געדענקען, מענטשן מיינען, ווייל אונז זענען זייער צוגעוואוינט יעדער איינער דאוונט בציבור, אז כלל תפילה איז א זאך וואס מ׳טוט בציבור. ניין, תפילה איז א זאך וואס א מענטש שטייט בינו לבין קונו. נאר ווען מ׳דאוונט בציבור, געלינגט עס בעסער. ממילא דאוונט מען בציבור, אבער ס׳איז נישט פשט אז דאס איז די…
יא, פון די פריערדיגע פרקים האבן מיר עס מערערע מאל געזען אז מ׳רעדט לכאורה פון בעיסיק דאווענען נישט בציבור. דאס הייסט, א מענטש איז בראש האילן, בראש העגלה, א מענטש איז אין זיין בעט. אפגערעדט אז די ברכות וואס דער רמב״ם האט געזאגט קלאר טוט מען נישט אין בית המדרש. סאו ביז דערווייל האבן מיר גערעדט וועגן מענטשן וואס דאווענען אינדערהיים. און אזוי איז אויך משמע פון “הולך בדרך”, דאס איז דאך אלעס מענטשן וואס זיי דאווענען אליין ווען זיי זענען אויפ׳ן וועג. דא גייען מיר רעדן די ערשטע מאל פון דאס וואס אונז קענען אלס דער מעמד הדאווענען, מ׳קומט אין בית המדרש דאווענען תפילת הציבור.
און ס׳הייבט זיך אן מיט דעם מצוה, מיט דעם מעלה, די עצם נושא, פארוואס זאל מען דאווענען אין בית המדרש? וואס איז די ענין פון תפילת הציבור? גייט דער רמב״ם קודם מסביר זיין וואס איז די מעלה פון תפילת הציבור, וויאזוי ס׳ארבעט. נאכדעם גייט ער אריינגיין אין די פרטים וויאזוי ס׳זעט טאקע אויס, וויאזוי מ׳ארגאניזירט די תפילת הציבור, וואס דאס איז א ביסל אן אנדערע סדר פון תפילת היחיד, יא? אבער פון דא האט אויך אויסגעקומען אז די אלעס וואס דער רמב״ם האט פריער דערמאנט, די נוסחי התפילה, איז אויך נוגע אויף תפילת יחידים. דאס הייסט, למשל פסוקי דזמרה איז נישט עפעס וואס א יחיד זאל עס נישט אויסלאזן. ס׳איז פונקט אזוי ווי אשירה לה׳, און וואטעווער דער רמב״ם האט אויסגערעכנט, תהלה לדוד פארדעם. נאכדעם, די גאנצע סדר התפילה פון אנהייב ביז׳ן סוף איז נוגע אויך פאר א יחיד, נישט נאר די שמונה עשרה. וואטעווער ס׳איז, וואס דער רמב״ם האט נעכטן אויסגערעכנט.
אבער דא איז דאך דא זאכן וואס א יחיד טוט נישט, וועלן מיר זען. ס׳איז דא חזרת הש״ץ, קדושה, וכדומה, זאכן וואס מ׳טוט נאר בציבור. אבער באופן כללי איז די סדר אויך ביחיד. יאפ.
הלכה א: תפילת הציבור נשמעת תמיד
תפילת הציבור ווערט אלעמאל נתקבל
זאגט דער רמב״ם אזוי: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. ס׳איז דא א פסק הלכה. ס׳איז דא הלכות פאר יודן, און ס׳איז דא הלכות פאר׳ן רבונו של עולם. דער רבונו של עולם דארף וויסן אז ווען ס׳קומט א יחיד אין ביתו מיט א תפילה, נישט אלעמאל דארף ער אים ענטפערן נאר ווי ער וויל. אבער דער וואס איז נאר ברצון, דער יחיד איז א צדיק, קומט עס קומט זיך אים. אבער א ציבור דארף דער רבונו של עולם אלעמאל ענטפערן. דאס איז א הלכה פאר׳ן רבונו של עולם.
איך מיין אז דער רמב״ם רעדט זייער הלכה׳דיג, ווייל אין הלכות תפילה פרק ד׳ האט דער רמב״ם געזאגט די זאכן וואס שטערן דאווענען. די ערשטע זאך איז געווען כוונת הלב. וואס הייסט כוונת הלב? אז מ׳דאוונט כאילו, אזוי ווי ער דרוקט זיך אויס דארט, מיין איך, אין פרק ב׳, אז ער רעדט לפני המלך, ער רעדט מיט די שכינה, ס׳איז א געוויסע מיינדסעט, ס׳איז א געוויסע מדריגה. און אויב דאווענט מען נישט אויף די מדריגה, ווערט די תפילה נישט נתקבל, אדער עט ליעסט איז עס נישט קיין תפילה וואס מ׳האט געטון כתקנה.
זאגט ער, תפילת הציבור, אפילו ס׳איז נישטא די כוונה, ס׳איז נישטא די לעוועל פון כוונה, אפילו אויב הם חוטאים, חוטאים מיינט, ס׳פעלט די טהרת הלב לתפילה, ס׳פעלט די… איך בין נישט מסכים, איך מיין אז ס׳פעלט די תנאי פון כוונת הלב, אבער פון דעסטוועגן אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים, און דאס אליין העלפט.
ביאור: תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה
אבער ס׳איז נישט אזוי אויפגעפרעגט, ווייל דו גייסט דאך נישט ארויסגיין פון די ווידיאו, א תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה. דער גאנצער עולם שטייט און דאווענט, דאס הייסט אז ס׳איז דא א כוונה, וואס מ׳איז דא ביים דאווענען.
וואס ס׳שטייט אין רמב״ם איז עפעס אנדערש. ווען ער זאגט “אפילו אויב הם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים”, איז דער טייטש פשוט אז דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים. א רשע דאווענט אז דער אייבערשטער זאל אים טון תשובה, אדער אנדערע זאכן וואס ער דארף. יעצט האסטו מגלה געווען אז ס׳איז א דבר פשוט, תפילה מיינט נישט אז דער אייבערשטער געבט פאר פרי, ער געבט פאר ווער ס׳איז ראוי. תפילה איז א חיוב, א מצוה.
זאגט די הלכה, דאס קומט פון די גמרא וכדומה, אז… אויב דו וועסט קענען קויפן נאך איינס, ווייל מ׳גייט זיך שלאגן אויף דעם. אויב דו גייסט ארויסגיין יעדע מאל, גייסטו ארויס פון די ווידיאו. זאגט די הלכה, די הגדה, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳רופט דאס, אבער זאגט די הלכה אז ווען א ציבור אידן דאווענען, איז פשט אז אין יעדער ציבור איז דא צדיקים, לכאורה דאס איז די סברא. אז דו האסט א חוטא, נישט יעדער איינער איז א חוטא, און מ׳קען זאגן אז אפילו די כלל, סך הכל איז נישט קיין חוטא, באופן כללי האט יעדער איינער זיינע מעלות און זיינע חסרונות. סך הכל, דער כלל קומט זיך אלעמאל, און די תפילה של ציבור העלפט אלעמאל. און די מעלה איז נישט נאר דעם.
לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור
לפיכך, לאמיר גיין ווייטער. לפיכך, יא, לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, אז א מענטש דארף זיך פארשטעלן, זיך מאכן א שותפות מיט די ציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. דאס הייסט, נישט נאר די תפילה פון כללות פון די ציבור ווערט נתקבל, נאר אויב איך וויל אז מיין תפילה זאל ווערן נתקבל, גיי איך אריין אין די ציבור, און דעמאלטס כאפט זיך אריין מיין תפילה מיט די תפילה פון די ציבור. ס׳העלפט פאר די יחיד אויך, נישט נאר ס׳העלפט פאר די ציבור, ס׳העלפט אויך פאר די יחיד אז די זכות הציבור העלפט אים אז זיין תפילה זאל נתקבל ווערן. אזוי מיינעך איס די פשט.
חידוש: די ערשטע מאל וואס מ׳רעדט פון “נשמעת”
אוודאי קען מען, ווער ס׳וויל עס ראציאנאליזירן, דארף זאגן אז דאס וואס דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים איז אויך א שכל׳דיגע זאך. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז א תפילה נאר א תפילה פון א צדיק ווערט נתקבל. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז בכלל א תפילה ווערט געענטפערט. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז בכלל מען דארף ענטפערן די תפילה. דא איז די ערשטע מאל וואס מען רעדט פון נשמעת. יא? ביז יעצט האט מען סך הכל געזאגט אז ס׳איז א מצוה צו דאווענען, און נאך נישט געזאגט אז דער אייבערשטער העלפט. דאס איז די ערשטע מאל וואס מען הייבט אן צו רעדן הלכות פאר׳ן אייבערשטן, יא? איך רוף עס הלכות פאר׳ן אייבערשטן, ס׳איז פאני.
רבינו יונה: לשתף עצמו = אויך לשון רבים
און איך האב געמיינט אז דער פשט איז נישט אזא שלעכטע פשט, ס׳איז טאקע נישט אזוי שטארק פשוט. אבער ווייטער, לעולם, ס׳איז אמת אז רבינו יונה זאגט טאקע די פשט, ער זאגט אויך אז ער לייגט צו א חידוש, אז אין די שעת לשתף עצמו עם הציבור, ס׳איז פשוט מיינט עס אז מ׳זאל גיין דאווענען אין בית המדרש ווען די עולם דאווענט. אבער רבינו יונה זאגט אז ס׳מיינט אויך אז די לשון התפילה זאל זיין א לשון רבים. אזויווי מ׳זעט אין שמונה עשרה, אלעס זאגט מען בלשון רבים, מ׳זאגט נישט “רפאני”, מ׳זאגט “רפאנו”, מ׳זאגט נישט “סלח לי”, מ׳זאגט “סלח לנו”, “השיבנו”, יא? וועסטו זאגן, ס׳איז דא א חילוק פון “נו” און “ני”. מ׳זאגט נישט “שמע קולי”, מ׳זאגט “שמע קולנו”. און די פשט איז, אזוי זאגט רבינו יונה, אז דער מענטש איז בעסער מחבר, ער זאגט, “איך, נישט נאר איך דארף א סליחה, די גאנצע כלל ישראל, אלע אידן דארפן א סליחה.” איז ער זיך משתתף עם הציבור.
“כל זמן שיכול” — ווען ער קען
אקעי. אבער מ׳זעט די גדר פון די רמב״ם איז “כל זמן שיכול”. דאס הייסט, ווען ער קען דאווענען מיט׳ן ציבור, זאל ער קענען. אה, איך מיין “כל זמן שיכול” איז שוין אויך א זמן הלכה, ווייל ס׳איז דא א מצוה צו דאווענען ווי פריער. דאס הייסט, דאווענען בנץ החמה איז בעסער ווי דאווענען מיט׳ן ציבור שפעטער. און לאמיר זאגן אז דער ציבור האט א שפעטערדיגע זמן, זאל ער נאכנישט דאווענען ווי לאנג ער קען נאך דאווענען מיט׳ן ציבור. איינמאל דער ציבור האט שוין געדאוונט, גייט ער דאווענען, אבער ער זאל ווארטן אויף דעם. אבער די טייטש איז, כל זמן שיכול, ווען ס׳איז אים שייך. ס׳איז אזוי, ער זאגט נישט חייב להתפלל בציבור, ער זאגט אויב דו קענסט, דו האסט צוויי אפציעס, דו קענסט דאווענען ביחיד, דו קענסט דאווענען בציבור, זאלסטו דאווענען בציבור. אויב דו האסט נישט קיין צוויי אפציעס, איז שוין נישטא קיין שאלה. ס׳איז דאך ווייטער א חיוב פון תפילת יחיד.
ניין, אבער ס׳קען אויך זיין אז אויב א מענטש טראכט, איך זאל דאווענען ביי זיך, און ס׳גייט נאך זיין א תפילה בציבור, כל זמן שיכול להתפלל בציבור, זאל ער נאכנישט אליין דאווענען. אבער דאס איז נישט די טייטש פון די ווערטער. ניין, אבער איך זאג ווי ס׳איז נוגע כלפי הלכה, דאס איז אן אנדערע שאלה. א מענטש וועקט זיך אויף ביי ותיקין, ס׳גייט נאך זיין מנינים, זאל ער ווארטן. דאס שטייט נישט. דאס איז א שאלה להלכה, צו די מעלה פון תפילה בציבור איז גרעסער פון די מעלה פון תפילה בזמנה. דארף מען פרעגן אן עקסטערע שאלה. יא, אבער איך מיין אז דאס שטייט נישט דא. דא שטייט נאר פשוט, לפיכך ווען ער קען נישט. אויב ער קען נישט, איינער האט, אזויווי דער רמב״ן ברענגט, הכל לשם שמים, איינער האט א וויכטיגערע זאך, און ער קען נישט גיין אין בית המדרש, זאל ער דאווענען. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז א מחלוקת.
לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת
לעולם, אה, נאכדעם זאגט דער רמב״ן נאך א זאך. לעולם, חוץ די תקנה פון דאווענען בציבור, איז דא נאך א חשוב׳ע זאך פון דאווענען אין א בית המדרש. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, א מענטש זאל אייביג קומען צו פרי צו שחרית און ביינאכט צו מעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. די תפילה פון א מענטש ווערט נישט געהערט בכל עת, אלעמאל, אלא בבית הכנסת.
דאס מיינט צו זאגן, די בית הכנסת דא וואס ער וויל דא זאגן, בית הכנסת דא מיינט נישט דווקא בציבור, ווייל אפילו א מענטש דאוונט אליין, זאל ער עס ענדערש טון אין א בית המדרש. יא, דאס קען זיין. אבער לכאורה פון די לשון “בכל עת” מיינט צו זאגן אלא בבית הכנסת שהוא של ציבור מתפללים. ווייל אויב וואלט דאס געווען אן ענין פון א געאגראפיע, א פלאץ וואו די בית הכנסת איז, וואלט געשטאנען “בכל מקום”. ניין, “בכל עת” מיינט ווען א מענטש דאוונט, נאר אין בית הכנסת וואס איז פשוטו של מקרא. נאכאמאל, “בכל עת” איז טייטש, אז געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיר דער אייבערשטער, אמאל ענטפערט ער דיר נישט. און זאגען אז ס׳איז דא אן ענין מיט דאווענען, נישט אז ס׳דאווענען מיט דאווענען.
תפילה בבית הכנסת: “שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”
הלכה: תפילה בבית הכנסת – “בכל עת”
די תפילה פון א מענטש ווערט נישט געהערט בכל עת אלא בבית הכנסת.
דאס וואס זיי ווילן דא זאגן, א בית הכנסת דא מיינט נישט דווקא בציבור. אפילו א מענטש דאוונט אליין, זאל ער עס ענדערש טון אין א בית המדרש.
אבער לכאורה פון די לשון “בכל עת” מיינט עס צו זאגן “אלא בבית הכנסת”, דאס איז חשוב ווי א ציבור מתפללים. ווייל אויב וואלט עס געווען אן ענין פון א געאגראפיע, א פלאץ וואו די בית הכנסת איז, וואלט געשטאנען “בכל מקום”. ניין, “בכל עת” מיינט אז ווען א מענטש דאוונט דארט אין בית הכנסת, איז חשוב ווי א ציבור מתפללים.
בכל עת איז די טייטש אז געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיך דער אייבערשטער און אמאל ענטפערט ער דיך נישט, אזוי ווי מ׳זאגט לגבי די ציבור. אויב דו דאוונסט אין בית הכנסת, ענטפערט ער דיך אלעמאל. דאס איז די טייטש פון “בכל עת”.
פשט׳ער טייטש: “ישכים ויעריב לבית המדרש”
אבער איך מיין אז פשוט׳ע טייטש מיינט עס… די גמרא זאגט אז מ׳זאל גיין אין בית המדרש, זאל מען זיך אנשטרענגען. פשוט׳ע טייטש מיינט עס אזוי: א מענטש זאגט, “איך גיי נישט, ווייל איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א מנין צו נישט.” זאגט ער, “ניין, קודם כל, אינדערפרי און ביינאכט גיי אין בית המדרש. דו וועסט זען אז ס׳וועט זיין א מנין, וועסטו מיטדאווענען. אויב נישט, וועסטו דאווענען אליינס.”
איך מיין אז דווקא די אידייע פון די הלכה אז מ׳זאל דאווענען אין בית המדרש אפילו אן א ציבור, ס׳איז אמת אז ס׳איז דא אזעלכע וואס פארטייטשן די הלכה, אבער איך ווייס נישט אויב די לשון “ישכים ויעריב” מיינט דאס. ער זאגט אז מ׳זאל גיין יעדן טאג אין בית המדרש, ווייל געווענליך איז דארט דא א מנין. אזוי מיין איך.
די הלכה שאפט דעם מנין
אמאל, דו דארפסט טראכטן, וויאזוי ווערט א מנין אין בית המדרש? ווייל אויב יעדער איינער זאגט, “אפשר איז נישט דא קיין מנין, איך קום נישט,” דארף מען זאגן א הלכה פאר יעדער איינער זאל גיין אין בית המדרש, אזוי וועט טאקע ווערן א מנין אין בית המדרש. נישט אז יעדער איינער זאל זאגן, “איך בין נישט מחויב, און אויב איך וועל נישט קומען קען איך נישט קומען, און ס׳וועט נישט זיין קיין מנין.”
אונז קוקן עס אן זייער שטארק אזוי ווי א זייגער, זיבן אזייגער דאוונט מען. אבער אמאל האט מען געלעבט מיט “נעיטשער”. דער האן האט געקרייט, ס׳איז געווארן צופרי, איז מען געגאנגען אין בית המדרש. דאס איז די טייטש “ישכים” – ווען ס׳איז צופרי זאלסטו גיין אין בית המדרש. און ווען ס׳ווערט טונקל, ווייסטו אז יעצט קען מען זיך נאך צוזאמקומען פאר מנחה-מעריב, גיי אין בית המדרש.
אבער ער זאגט אז די הלכה, דאס איז די הלכה וואס מאכט אז ס׳זאל טאקע זיין א מנין אין בית המדרש. ס׳איז דא אסאך מענטשן, און אלעמאל זאגסטו אז ס׳איז געווענליך דא, אבער דאס איז די הלכה.
צוזאמענבינדן מיט תפילת הרבים
סאו די הלכה, די שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, איז ממש די זעלבע הלכה ווי תפילת היחיד. אויב איז דא חטאים, איז דער אייבערשטער יום אין מעת. אבער תפילת הרבים נישט. דאס איז די זעלבע זאך.
איך מיין אויך, עס קען זיין אפילו אויב ס׳איז נישט דא קיין דין תפילת הרבים, איז אבער נאך אלץ דא א שטיקל תפילה פון… ס׳איז נישט דא קיין מנין וואס האלט ביי די זעלבע פלאץ, אבער ס׳איז דא צען מענטשן אין ביהמ״ד וואס דאווענען, יעדער דאווענט זיך זיינס.
אקעי, אמת, ס׳איז דא אפילו וואס זאגן אנדערע זאכן, ס׳שטייט אין די גמרא אז מ׳זאל דאווענען אינדערהיים, אויב ער קען נישט גיין אין ביהמ״ד, זאל ער דאווענען אינדערהיים אין די צייט וואס דער ציבור דאווענט, ס׳איז דא אלע מיני וועגן וויאזוי זיך צו קאנעקטן מיט די ציבור.
“עשרה ראשונים”
אבער איך מיין אז ער ברענגט אז די גמרא פון “ישר כחם ויאריך ימיכם” וואס הייסט אויך אז ס׳וועט זיין “עשרה ראשונים”. איך מיין “עשרה ראשונים” איז נישט קיין מעדזשער, ס׳מיינט צו זאגן ווייל ס׳דארף דאך איינער זאל מאכן א ביהמ״ד, אז דאס מאכט אז ס׳זאל זיין א מנין, אז דער עולם שטייט אויפן טעלעפאן און דער גייט ווארטן אז ס׳וועט זיין צען מענטשן.
די הלכה איז געשריבן געווארן פאר די בלאק, די בלאק, זיי זענען אלע צען אידן, זיי זאלן אלע גיין אין ביהמ״ד אין דער פרי און מאכן מנין. ס׳איז שטימט זייער גוט.
הלכה: “שכן רע” – ווער עס גייט נישט אין בית הכנסת
קוק די נעקסטע שטיקל, זאגט ווייטער דער רמב״ם, דאס איז שוין אויך א סאושעל שטיקל, ווייטער די חסד פארן…
זאגט דער רמב״ם אזוי, איינער וואס האט א ביהמ״ד אין זיין שטאט, און ער גייט נישט אריין מאכן זיכער אז ס׳איז דא א מנין, נאר ער דאווענט זיך ווען ס׳איז דא א מנין, ער איז א שכן רע.
מ׳רעדט נישט דא פון… ס׳איז נישט קיין דין אין הלכות תפילה, ס׳איז א דין אין הלכות משתתף זיין מיט׳ן ציבור. מ׳קומט אין ביהמ״ד, מ׳איז סטאק דער זיבעטער, און נאר מ׳איז דא א צענטער.
ר׳ יואל, איך האב נגיעות, איך ליין דאס, איך קען נישט גלייבן די הלכה. איך האב אויך די זעלבע נגיעות.
ס׳שטייט אזוי, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע. ס׳שטייט נישט אז ער דאווענט נישט מיט מנין. ער האט א ביהמ״ד אין זיין שטאט, וואס איז דאס? א פלאץ וואו מ׳קען דאווענען אין זיין ביהמ״ד, ער גייט נישט אהין דאווענען, ער ווערט אנגערופן א שכן רע.
צוויי חסרונות
דאס הייסט, אזא מענטש טוט צוויי חסרונות: איינס, ער פאלגט נישט די מצוה פון דאווענען מיט׳ן ציבור. ס׳קען זיין אז ער דארף טאקע נישט, ווייל ער איז נישט קיין חוטא, ער איז א פיינער איד. אבער עט ליעסט איז ער א שכן רע, ווייל יעצט גייט מען זיך מוטשען אין ביהמ״ד, און ער איז נישט קיין חלק פון די ציבור.
פסק הלכה: אפילו ווען ס׳איז א ספק מנין
איך האב אויך נגיעות, איך וויל צולייגן נאך איינס. פסק הלכה אין דעם, אז דאס מיינט אפילו אז ער זאגט, דא איז דאך דא א ספק מנין, ווייל איך האב נאר דא צען, ס׳איז נאר דא צען יונגעלייט וואס וואוינען אין דער שטאט, און איך דארף אלעס אנקומען, ער וויל זיין זיכער, ער איז דאך מעכב אז זיינע אייגענע איברים…
די גאנצע מעלה פון תפילה בציבור איז אז מ׳איז מעכב נישט זיין באקוועמליכקייט, נאר מ׳גיבט זיך אוועק פאר׳ן ציבור.
קומט ער אהער און זאגט, ניין, איך וויל יא האבן די תפילה בציבור, ממילא קום איך נישט קיין מאל אין מיין געגנט׳ס בית המדרש, איך גיי ערגעץ אנדערשוואו ווייטערס, ווייל דארט האב איך בעסער ליב צו דאווענען, און דער עולם דא מוטשעט זיך. דאס איז טאקע א שכן רע, טאקע א שכן רע, דער אמת.
דיגרעסיע: רבי׳ס און לאקאלע שטיבלעך
און לאמיר עס אביסל אויסברייטערן, ס׳איז דא רבי׳ס וואס זאגן, מיר זאמלען אפ אונזערע חסידים, מיר זענען די חסידים, מיר מאכן אן עקסטערע שול. און ס׳איז דא רבי׳ס וואס זענען מקפיד אויף די רמ״א, און זיי זאגן, מ׳זאל זיך נישט מרחיק זיין, ס׳זאל קומען איינער און ער וועט געבן א קוויטל, און ער וועט זאגן, איך גיי יעצט צוזאמרופן יעדע שכן פון די נעקסטע צוואנציק גאסן, און איך מאך א קליינע שטיבל פון פופצן פון מיינע חסידים, און זיי זאלן נישט דאווענען אין די לאקאלע גוטע בתי מדרשים. אקעי, דאס איז אן אנדערע חקירה, ס׳איז א שמועס פאר זיך. ניין, דאס איז איינער פון די טריישאות פון די בית הכנסת בעירם, מ׳רעדט נישט פון וועם מ׳רעדט.
איך ווייס מיין זיידע, מיין עלטער זיידע איז געווען א בעלזער חסיד, ער איז געווען א שטיקל עסקן אין די בעלזער שטיבל אין וויליאמסבורג, און איך האב געזען אין זיין היים אסאך בריוון, אפאר בריוון פון די בעלזער רב, פון די גבאי פויגל, ער שרייבט אז די רב, ווען מ׳מאכט די שטיבל, די רב בעט זיך זייער שטארק נאך צו די שטיבל פון בעלזא, נישט צו נאנט צו די סקווירא שטיבל – די סקווירא רבי איז געווען א בעלזער אייניקל – און ער זאל זיין זייער מקפיד זיין אז מ׳נעמט נישט צו חס ושלום קיין מנין פון די סקווירא רבי. סאו, יא, ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן זיך גערעכנט אויך מיט אנדערע רבי׳ס א מנין. אקעי, זייער גוט.
“מדוע באתי ואין איש”
עניוועיס, די עובד את בוראו, ווי מיין פעטער איז געקומען רעדן מיט מיין טאטן אין בית המדרש, ער האט נאכגעזאגט די משנה, אז ווען איינער קומט אין בית המדרש, די גמרא אין ברכות, די אייבערשטער קומט אין בית המדרש און ער זעט אז ס׳איז נישטא קיין מנין, מדוע באתי ואין איש. פארוואס איז נישטא אפילו איין מענטש? ווען ס׳איז דא איין עכטע איש וואלט שוין געווען, וואלט שוין געמאכט, וואלט שוין געטון.
הלכה: מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
זאגט די רמ״א ווייטער, מצוה לרוץ לבית הכנסת, ס׳איז א מצוה צו לויפן אין בית המדרש אריין. מ׳דארף זיך משכים זיין, מ׳דארף אויפשטיין פרי, און מ׳דארף אויפטון מיט א זריזות, שנאמר “נידעה נרדפה לדעת את ה׳”. מ׳האלט שוין נאך מודה, מ׳ווייסט שוין, יעצט גייט מען לויפן אין בית המדרש דינען די אייבערשטן.
וכשיוצא, פארקערט. כשיוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה, ער זאל נישט לויפן, ער זאל נישט וואקן אפילו מיט א גאוה, אלא ילך מעט מעט, ער זאל וואקן איידל, רואיג.
דער מנוח׳ס וואָרט
סאו דער מנוח זאגט, ער זאל עס אוועקגיין פון בית המדרש. און ער וויל דורך זאגן, ווייל ער הייסט זיך מנוח, זאגט ער אזוי, אז ווען א מענטש גייט צו זיין מקום מנוחה, לויפט ער, ווייל שם ינוחו יגיעי כח, דארט איז ער רואיג. און ער גייט ארויס, ער וויל דאך וואלטן דארט געבליבן.
זאגט ער, איינער האט שכל, פארשטייט ער אז אין בית המדרש, דארט וויל ער זיין, אינדרויסן דארף ער זיך מוטשען און צו, ער לויפט אין בית המדרש, ואון ער גייט ארויס רואיג. וואס איז די מיינונג? אין בית הכנסת.
דער מענטש וואס לויפט ארויס איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר
דער זעלבער מענטש וואס לויפט א פסיעה גסה שטייט אויך לעבן די טיר, ער כאפט די ערשטע… ער זאל קענען שנעל ארויסלויפן. ס׳איז נישט קיין המשך. מ׳זאל זיין אין בית המדרש מיט א קביעות, מיט א שמחה.
הלכה: שיעור שני פתחים – יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל
אקעי, ווען, כשנכנס. איז די אכרון שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. ער זאל זיך נישט טרעפן פון די גרויסע גאס ביז דירעקט אריין אין די סענטער פון די בית המדרש, ווייל מען דארף זיך, ס׳איז א הכנה דרבה, מען דארף האבן א פלאץ אינדרויסן זיך צו זיין גרייט פאר די בית המדרש.
דרך שני פתחים אדער שיעור שני פתחים?
איך מיין אז ער זאל נישט שטיין ביי די טיר, ער זאל אריינגיין טיף אריין אין בית המדרש אזוי גרויס ווי שני פתחים, אזוי. ס׳איז דא א גמרא וואס ער שמועסט, איז עס דרך שני פתחים אדער שיעור שני פתחים?
אבער מ׳קען הערן אין פשטות פשטות, ס׳איז דא א קליינע צימערל, מ׳קומסט אריין, ס׳איז ווינטער און דיין גלעזער איז פארשנייט, קום נישט אריין אין ביהמ״ד ווי א אורח, קום אריין אין ביהמ״ד ווען דו ביסט שוין גרייט צו דאווענען.
לא יראה מזוזות פתחי, די פתח פון פתחי, מיין טיר, די טיר פון די בית המדרש, וואו דער אייבערשטער איז, גייט מען דורך מזוזות, מ׳גייט דורך צוויי טירן.
ניין, אבער דער טייטש איז, אני מיין אז דער טייטש לויט וואס שטייט אין רמב״ם שיעור שני פתחים, דער טייטש איז, נישט אז דו דארפסט נישט האבן אין די בית המדרש צוויי טירן, דו מוזט נישט האבן צוויי טירן.
נישט זיצן ביים טיר
די ווארט איז, ס׳איז דא מענטשן וואס זיי קומען אין בית המדרש, דו זעסט, ער שטייט אלעמאל גלייך ביים טיר. פארוואס? אויף צו ווייזן, איך דארף האבן א פלאץ צו זיין גרייט. ס׳איז דא איינער וואס האט זיין פלאץ ביים טיר, ער שטייט דארט אין די זייט, מ׳זאל אים נישט קענען פרעגן.
רעד איך צו איינער וואס, אסאך מאל זעט מען מענטשן קומען די וואכן צו מנחה, יא, ער שטייט גלייך ביים טיר. פארוואס? ווייל איך בין נאר האלב וועגס אין בית המדרש, איך באלאנג נישט דא. ניין, גיי אריין, טרעף א טיש, זעץ דיך אוועק, וואטעווער, דאס איז די, ס׳איז מער אזא, ס׳איז דאך דא מענטשן וואס שעמען זיך, ואון אפשר די ווארט איז וואס דו האסט געזאגט.
אה, איך האב געטראכט מיט דעם, אז ס׳איז דא אסאך מאל, ס׳איז דא איינער מאכט א מסיבה, איך ווייס נישט וואס, און אלע מענטשן בלייבן אין די בעק טישן. ער זאגט, “רוקט אייך אריין, רבותי, רוקט אייך אריין.” וואס איז? ער שטייט זיך אזוי ווי אזא… גיי אריין צווישן די פסחים. איך הער. איך מיין אז דאס איז דער פשט.
ער זאגט, רבי נחמן זאגט, אז דא אפשר… ס׳ווענדט זיך אויב דו זאגסט אז ס׳איז דא א פארצימער, א פאליש, טאקע פאר דעם איז עס געמאכט, אז דער וואס וויל שטיין אינדרויסן זאל שטיין אין פאליש. דו זאלסט נישט ליידיג שטיין אין א ווינקל. ס׳איז נישט קיין גוטע דין אז מ׳זאל זיצן נעבן די טיר.
מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענוה צו זיצן אין די בעק טיש
ס׳איז די זעלבע זאך ווי מיט די פסיעה גסה. דער זעלבער מענטש וואס לויפט א פסיעה גסה שטייט אויך לעבן די טיר, ער כאפט די ערשטע… ער זאל קענען שנעל ארויסלויפן. ס׳איז נישט קיין המשך. מ׳זאל זיין אין בית המדרש מיט א קביעות, מיט א שמחה.
יא, איך טריי. זעסט, ס׳איז נישט קיין ענין, מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענווה צו זיצן אין די בעק טיש. די בעק טיש מיינט צו זאגן אז דו ביסט האלב וועגס אין בית המדרש. זעץ זיך אריין צווישן די פסחים.
היינט האבן מיר געזאגט, נישט צווישן די פסחים, מאך נישט קיין צוויי טישן. זעץ זיך אריין. מאך נישט אז ס׳זאל זיין א טיש ביאהיינד דיך, א רודער. ווייל נישט, אזוי ווי ער זאגט, ווען ס׳קומט א מענטש, איך בין א מגיד שיעור, ס׳קומט א מענטש צו א שיעור, ער רוקט זיך אין די בעק. פארוואס זיצט ער אין די בעק? ער דארף קענען ארויסלויפן אינמיטן. נו, פיין, אויב דו דארפסט ארויסלויפן, לויף ארויס. אבער זעץ זיך אוועק דא. זיי א פלייער.
הלכה: בית המדרש גדול מבית הכנסת
יעצט קומט אן ענין, בית המדרש. מיר האבן גערעדט וועגן בית הכנסת. בית הכנסת דער טייטש, א פלאץ וואו דער עולם קומט זיך צוזאם. כנסת איז מלשון כנסיה, יא, מ׳קומט זיך צוזאם צו דאווענען. בית הוועד, בית הכנסת, די פלאץ וואו מ׳איז זיך פארזאמלט.
בית המדרש – מקום החכמים
אבער חוץ פון דעם איז געווען, היינט איז נישטא די מציאות אזוי שטארק, אבער חוץ פון דעם איז געווען אזא זאך, א בית המדרש, מדרש מיינט וואו מ׳איז דורש, וואו מ׳פארשט ארויס די תורה. איך מיין אז מדרש היינט האבן מיר געטייטשט, דורש מיינט נישט לשון דרש׳נען צו די ציבור. דורש מיינט אזוי ווי מחקר, פארשן. דורש אליין. מ׳וואלט עס גערופן א בית המחקר. מ׳פארשט. מ׳פארשט אויס די תורה, און דארט לערנט מען.
ס׳איז דא צוויי בתי מדרשים. ס׳איז דא וואו ס׳איז דא א שטענדער און איינער לערנט זיי פאר, און ס׳איז דא… אונזערס איז מער א בית הכנסת, אזוי ווי ער זאגט, געווענליך. בית הכנסת לערנט מען דאך אויך.
בית המדרש איז די פלאץ וואו די יחידים, די תלמידי חכמים, זענען פארשן אויס די תורה. בית מדרשו של אברהם אבינו, בית מדרשו של שם ועבר. איך מיין אז ס׳איז נישט געווען א פלאץ וואו מ׳האט געגעבן א שיעור. האט מען געמאכט די שיעור אין בית המדרש. ניין, די שיעור איז געווען אין בית הכנסת. בית המדרש מיינט די אקאדעמיע, די מקום החכמים.
פארשטייט זיך אז די מקום החכמים איז חשוב׳ער פון א מקום עם הארץ. דאס מיינט די הלכה, בית המדרש גדול מבית הכנסת. די מקום החכמים, די שטיבל ווי די רבי, ווי די חכמים לערנען, די כולל, דארט איז אוודאי א גרעסערע קדושה ווי דארט.
גדול מיינט חשוב׳ער. חשוב׳ער, מער הייליג, איך ווייס נישט וויאזוי מען וויל עס זאגן, יא. חכמים גדולים אפילו של עולם בעירם ובבית הכנסת.
תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה
בית המדרש חשוב׳ער פון בית הכנסת
ס׳איז נישט געווען א שיעור, האט מען געמאכט די שיעור אין בית המדרש. ניין, די שיעור איז געווען אין בית הכנסת.
בית המדרש מיינט די אקאדעמיע, די מקום החכמים. איז פארשטייט זיך אז די מקום החכמים איז חשוב׳ער פון די מקום העם. דאס מיינט די הלכה. בית המדרש איז גוט, און בית הכנסת… די מקום החכמים, די שטיבל ווי די רבי, wie די חכמים לערנען, די כולל, דארט איז אוודאי א גרעסערע קדושה ווי דארט. איך מיין אז דארט מיינט חשוב׳ער. חשוב׳ער, מער הייליג, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳וויל עס זאגן, יא.
“חכמים גדולים שבאותו הדור, ובתי כנסיות הרבה היו להם”, זיי האבן געהאט מערערע בתי כנסיות וואו מענטשן זענען געקומען דאווענען. אה, דאס איז א לשון וואס שטייט אויף וועמען? חכמים גדולים. דער רמב״ם וויל נישט זאגן זייער נאמען, ווייל ער מאכט מיר נישט זאגן די נאמען, ווייל איך וויל דיר עפעס זאגן. “והיו להם בתי מדרשות הרבה, והיו מתפללין בהם”, זיי האבן געדאוונט נאר דארטן.
רבי אמי ורבי אסי, ס׳איז געווען דרייצן בתי כנסיות בטבריה, זיי האבן געדאוונט נאר ביי די עמודים דארט ווי זיי האבן געלערנט. ביי די עמודים דארט ווי זיי האבן געלערנט. “ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה”, נאר וואו זיי האבן געלערנט.
מחלוקת ראשונים: תפילה ביחידות אדער בציבור?
אבער דער רמב״ם לייגט דאך אריין א תנאי, “והוא שיתפלל שם תפילת צבור”. דאס הייסט, ס׳איז נישט אזוי קלאר, ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים וויאזוי מ׳לערנט די גמרא. דו ווילסט זאגן אז ס׳מיינט אז זיי האבן געלערנט, זיי האבן נישט געגאנגען אין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט ביחידות, ווייל זיי האבן געהאלטן אז די מקום וואו זיי לערנען איז חשוב׳ער פון די תפילה. אבער דער רמב״ם לערנט ניין, ס׳איז געווען א מנין אין בית המדרש, איז אויך געווען א מנין. די ווארט איז אז זיי האבן געדאוונט אין יענעם מנין, ווייל זיי האבן נאכגעגאלט די קדושה. ס׳דארף זיין א תפילת הציבור אין בית המדרש. אבער… מ׳דארף… יא, גוט.
פראקטישע נפקא מינה: ווער געהערט אין בית המדרש?
גייען מיר ווייטער. “קריאת התורה בתפילת הציבור”. גייען מיר גיין ווייטער. שוין, עד כאן האבן מיר געלערנט די מעלה פון תפילת הציבור, אז די תפילת הציבור איז זייער חשוב, און מ׳דארף גיין אין בית המדרש, אין בית הכנסת, אדער אויב ס׳איז דא א בית המדרש. קען זיין אז די חכמים, מילא, יעדער איינער קען גיין אין בית המדרש. אבער וואס איז דא א בית הכנסת?
איך האב געטראכט דאס, די בית המדרש, רבי אמי ורבי אסי זענען געגאנגען דאווענען דארטן וואו זיי לערנען, ווייל ס׳איז געווען זייער מקום קדוש, ס׳איז געווען א פלאץ וואס איז הייליג, ווייל זיי דאווענען דארטן און לערנען דארטן. סאו א תלמיד חכם האט א פלאץ אין בית המדרש, זאל ער גיין דארטן דאווענען. אבער אן עם הארץ זאל בלייבן אין די בתי כנסיות פאר א ריזן, ווייל דארטן איז וואו דו באלאנגסט. אז דו לערנסט נישט דא, כאפסטו זיך נישט מיט א היטש מיט די זכות פון די בית המדרש.
מ׳קען לערנען אזוי, אז ס׳איז א מקום קדוש. סאו דער רמב״ם האט געזאגט משה רבינו׳ס א פלאץ וואו אידן דאווענען ווערט הייליג די פלאץ, אבער די פשטות, דער חכם זאל קומען דאווענען אין בית המדרש, ווייל דאן איז די יראה, ער לעבט, ער פייערט. סאו רבי אמי ורבי אסי, אהיכא דהוו גרסי, וואו זיי האבן געלערנט, און דער רמב״ם זאגט אויך, שכל עוסקים בה בתורה, יא? סאו מקום קבוע עוסקים בו בתורה, מען קען עס לערנען די פלאץ וואו אין יענע בית המדרש האבן זיי געלערנט, אבער ער מיינט דא אין די פלאץ וואו די חסידים האבן געלערנט. זייער גוט.
דאס איז די מקור אז די משגיחים, אז א ישיבה בחור דארף דאווענען אין זיין ישיבה. און סתם דאס איז נישט פארוואס די רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אין א שטיבל, האבן געדאוונט אין א שטיבל, זיי האבן געהאט דארטן, דארטן טוען זיי עבודת השם א גאנצן טאג, זיי האבן מקום קבוע פון אידן. למשל דא, דא אידן׳ס לערנען דארפן מאכן… לויט די רבי׳ס דארפן דא מאכן א מנין, אדער און אנדערע שוין, איז ער בעסער אפילו דא צו דאווען די יחידות.
דיסקוסיע: וואס מיינט “תפילת ציבור”?
און ס׳קען אפילו זיין, “ושם יתפלל תפילת ציבור” קען אויך גאר מיינען אז ער דאווענט די מין דאווענען וואס א עוסק בתורה קען.
Speaker 2: איי, יא, דאס איז שוין אזא תירוץ, אזוי ווי דו ווילסט מיר ארייננעמען, מ׳דאווענט די עוסק בתורה פאר׳ן עמוד.
Speaker 1: “ושם יתפלל”, וועלכע מין דאווענען? תפילת ציבור! די דאווענען וואס איז שמונה עשרה איז דער בעל תפילה הויך קול רם, און די אנדערע עונים אמן. אז דאס איז די טייטש תפילת ציבור, דרך אגב, אז דער תפילת לחש איז נישט עמטליך תפילת ציבור, דאס וויל איך מחדש זיין דא. תפילת בציבור איז די טייטש, נישט פשט אז צען מענטשן דאווענען יעדע איינער פאר זיך עקסטער צוזאמען מיט די ציבור. דא, ציבור, מ׳דאווענט עס זיין, עס הייסט איינער דאווענט אינער אינער אינער דאווענען, ווייל אין תפילת יחיד האט דער רמב״ם געזאגט צריך להשמיע לאזנו, ס׳איז נישט קיין שתיקה וואס מען ליינט. דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז נישט גענוג אזוי ווי מען ליינט קודראם א טיפר. ס׳דארף זיין ביי שמואל לאזנו. דא איז בהכל שומן, ס׳איז זייער אינדערשט, ווייל תפילת היחיד דארף ער ארויסברענגען משמיע לאזנו.
Speaker 2: יא, יא, אוודאי, דאס איז בלאך, ער הערט אויס.
Speaker 1: יעצט, וואס מיינט תפילה בציבור?
Speaker 2: ניין, איך זאג א טראפ מער. איך זאג אז ס׳זעט מיר אויס אז די עיקר תפילה איז הערן די ווערטער פון תפילה. אוודאי, אוודאי. ווען מ׳הערט פון די בעל תפילה הערט מען די בעל תפילה, און ווען מ׳הערט אליין הערט מען משמיע לאזנו, ער הערט זיין אייגענע דאווענען.
Speaker 1: איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים.
Speaker 2: מ׳קען הערן אז די קריעה איז ביידע זאכן צוזאמען. ס׳איז א שיעור אין די קריעה.
Speaker 1: תפילה בציבור איז די טייטש אז מ׳דאווענט צוזאמען מיט א ציבור. וואס מיינט מ׳דאווענט צוזאמען מיט א ציבור? מ׳הערט אויס דארט איינער וואס זאגט פאר פאר יעדעם.
Speaker 2: רייט. אבער איך זאג ביי תפילת יחיד האט ער געזאגט וויאזוי ער איז משמיע לאזנו, איז קען זיין דאס איז די עיקר פון יוצא זיין, מיט׳ן הערן די קולות, משמיע לאזנו, משמיע לאזנו.
Speaker 1: איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. נישט שטימט.
הלכה ד: כיצד תפילת הציבור
“ואין עושין כן”. ווער איז ציבור? א ציבור מיינט צען. ואין עושין כן, דאס מיינט צו תפילה בציבור.
Speaker 2: ניין, ער וויל זאגן אז תפילה בציבור מיינט אז איינער זאגט הויך און די אנדערע הערן אויס. וואס טראכטסטו, אז איך וועל זאגן הויך און דו וועסט אויך זאגן הויך? ניין, מ׳מאכט נישט קיין תפילה בציבור ווי לאנג ס׳איז נאכנישט דא קיין צען.
Speaker 1: איך האב עס אים געזאגט. תפילה בציבור איז א סארט מהות, א סארט וועג וויאזוי מ׳דאווענט. נישט אז יעדער איינער דאווענט פאר זיך, נאר מ׳דאווענט בציבור. אבער כדי מ׳זאל מאכן אזא סארט תפילה בציבור, האבן די חכמים געזאגט, האט די רבונו של עולם געזאגט, אז מ׳מאכט… פארוואס דאס פאסט נישט? א ציבור דארף זיין על כל פנים צען מענטשן, נישט עפעס אזוי. שליח ציבור אחד מהם. יא, דאס הייסט ס׳דארף דאווענען ניין מענטשן חוץ פון די שליח ציבור. גוט.
ווייטער.
Speaker 2: אזוי גייט די רמב״ם, אפילו הויך מקצתן.
Speaker 1: יא, ס׳שטייט זייער וויכטיג, ער ברענגט טאקע אזוי, ס׳שטייט אין די פוסקים און אנדערע, אז דאס וואס צען מענטשן, די תפילת לחש איז נישט תפילה בציבור. דאס וואס צען מענטשן דאווענען די זעלבע צייט, דאס מיינט נאך נישט תפילה בציבור. תפילה בציבור מיינט נאר אז איינער רעדט און די אנדערע הערן אויס.
דיסקוסיע: שומע כעונה אן צען
Speaker 2: ס׳איז דא א נפקא מינה להלכה למעשה, למשל, אז אויב פינף מענטשן שטייען צוזאמען און איינער זאגט הויך די שמונה עשרה און די אנדערע הערן אויס, האבן זיי נישט יוצא געווען? זיי דארפן מאכן משמיע לאזנם אליין, אדער האט די שומע כעונה געארבעט ווייטער?
Speaker 1: דאס קען זיין, אבער ס׳איז נישט קיין תפילה בציבור. תפילה בציבור מיינט אז צען אידן הערן אויס, אדער ניין אידן.
Speaker 2: אקעי, איז דארף מען וויסן צו ס׳איז דא אן עקסטערע דין פון שומע כעונה. ס׳קומט נישט אזוי שטארק אריין דא. אבער איך פרעג צו מ׳איז יוצא אויב אפאר מענטשן זאגן צוזאמען. אבער דא איז די שאלה צו מ׳זאל עס טון, צו מ׳זאל עס נישט טון אין בית המדרש, צו דערביי פאלט אמרות. אבער דאס איז נישט שמיעת קולו, דאס איז נישט שמיעת קולו, דער עולם, יא גוט?
Speaker 1: אה, ואין עושין כן, יא, ווייל אפילו, איך וויל אביסל בעסער פארשטיין, ביי ואין עושין כן, ס׳קען זיין אז מ׳רעדט זיך דא אום בית המדרש, אום בית המדרש ווען ס׳איז דא צען שטערט מען די דאווענען און מ׳מאכט א תפילת הציבור. וואס איך מיין צו פרעגן, ואין עושין כן מיינט מ׳איז נישט קיין חיוב, אדער ס׳טייטש אז מ׳איז נישט יוצא פון הערן יענעם דאווענען אויב ס׳איז נישט בכח המסורה. נישט קיין תפילה בציבור, מ׳קען זען נאך זאכן וואס איז נאר בציבור. ציבור דארף זיין א ציבור, ציבור איז נישט גענוג דריי מענטשן, ציבור דארף זיין א שטיקל ציבור, די מינימום ציבור איז צען מענטשן, דאס איז די פראבלעם.
כבר התפללו – משלימין עשרה
וכן, זאגט ער, די צען מוזן נישט זיין צען וואס דאווענען, אפילו אויב דאס איז אין כבר התפללו, אפילו א חלק פון זיי האבן שוין געדאוונט. די הוי קומט נישט אזוי אריין. אפילו אויב די צען מוזן נישט זיין כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, חלק זיי, ס׳טייטש ווייניגער ווי די מיעוט, ס׳טייטש די פיר פון זיי, משלימין עשרה, ושיעור רוב עשרה מתפללים, אויב רוב פון די צען דאווענען, קען זיין א מיעוט וואס דאווענען נישט און זיי זענען דארט משלים צו צען. נישט אז זיי דאווענען נישט, קיינער דאווענט נישט, לאמיר פארשטיין, קיינער דאווענט נישט, ער האט שוין געדאוונט פאר זיך, אדער ער האט שוין געהערט פון א צווייטן שליח ציבור וכדומה.
הלכה ד (המשך): זאכן וואס מען טוט נאר בעשרה
וכן נאך א זאך, נאך זאכן וואס איז דא נאר בעשרה, תפילת ציבור טוט מען נאר בעשרה. און נאך א פאר זאכן וואס מען טוט נישט נאר בעשרה. וכן, אין אומרים קדושה, מען זאגט נישט קדושה, אדער ווי אנדערע האבן די גירסא, אין אומרים קדושה דסדרא, וואס? ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, יא, קריאת התורה קענסטו טון וואס דו ווילסט, אבער מ׳טוט נישט קיין ברכת התורה מיט א קריאת התורה, און מ׳מאכט נישט קיין הפטרה בנביא, אלא בעשרה. די זאכן טוט מען נאר מיט צען.
הלכה ה: פורס על שמע
און נאך א פאר זאכן, וכן, לא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה. דאס הייסט, תפילת ציבור בעיקר מיינט דאך שמונה עשרה, אבער ס׳איז דא אויך א מנהג, אז די זעלבע זאך טוט מען… ס׳איז דא עפעס וואס הייסט… אונז טוען עס נישט. אונז טוען נישט תפילת ציבור ברכות קריאת שמע, ווייל יעדער איינער זאגט זיך אליינס ברכות קריאת שמע. אבער וואס הייסט פורס על שמע? דער וואס איז פורס על שמע, אין די גמרא און אין די משנה איז דא אזא מושג וואס הייסט פורס על שמע. וואס מיינט דאס פורס על שמע? פורס על שמע מיינט אז מען מאכט תפילת ציבור אויך אויף ברכות קריאת שמע. איינער זאגט פאר די ברכות, און דער עולם הערט און ענטפערט אמן. איינער זאגט פאר ברכות קריאת שמע, חוץ שמע אליינס. די ברכות פון קריאת שמע זאגט איינער אויס פאר, און דער עולם הערט אויס און זאגט אמן. דאס טוט מען אויך נאר בעשרה. דאס איז די משנה, אין פורסין על שמע בפחות מעשרה.
קדיש ונשיאת כפים
יא. נאך א זאך וואס מען טוט נישט, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. נאך א זאך וואס מען זאגט נישט נאר בעשרה, דאס איז א זאך וואס הייסט קדיש. מיר ווייסן נאך נישט וואס דאס איז. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ביי פורס על שמע איז פארקערט, איז א חומרא אז יעדער יחיד זאל עס אליינס ארויסזאגן, און דא זאגט מען בכלל נישט קדיש. ענק ברענגען בכלל נישט קדיש, און ס׳איז נישט שייך ביי א יחיד. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה. יא. און די צען איז דער כהן מן המנין, אויב א חלק פון די מנין איז כהנים, קען מען מאכן נשיאת כפים.
הלכה ה (המשך): מקור פאר עשרה – עדה
זאגט אונז דער רמב״ם די סיבה אויף די אלע זאכן וואס הייסט ענינים פון ציבור, תפילת ציבור, טוט מען נאר מיט צען. פארוואס? שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה. זיי קענען ווערן אנגערופן א קאמיוניטי, אן עדה. די תורה זאגט אז רבים, וויפיל איז רבים? איז צען. אז צען ווערט אנגערופן אן עדה, אזוי ווי ס׳שטייט ביי די מרגלים, שנאמר “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והם היו עשרה, שהרי יהושע העדה הרעה הזאת. דאס הייסט, עדה איז געווען צופיל, די מרגלים, אבער זיי זענען נישט געווען קיין רעה. רעה איז נאר געווען די צען. ממילא זעט מען אז די מינימום עדה איז צען. אזוי איז דער פשט. אן אנדערע מקור.
But anyway, איז שוין. יעצט, נאך א זאך, “וכל דבר שבקדושה”… וועלכע דבר שבקדושה דער ישראל חצופה האט זיך נישט אויסגערעכנט? “וכל דבר שבקדושה”, יא?
רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור פון עדה, במקום אחד, און שליח ציבור מוציא
הלכה ה (המשך) — מקור פון “עדה” = עשרה, און “כל דבר שבקדושה”
Speaker 1:
אזוי איז, “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת”, “ויסורו”, שרייבט רש״י, “יהושע וכלב”. דאס הייסט, די עדה איז געווען צוועלף מרגלים, אבער זיי זענען נישט קיין רעה. רעה איז נאר די צען. ממילא זעט מען אז די מינימום עדה איז צען. אזוי איז דער פשט. אן אינטערעסאנטער מקור.
But anyways, איז שוין. יעצט, “וכל דבר שבקדושה”, וועלכע דבר שבקדושה איז ער מסביר? “וכל דבר שבקדושה”. יא, חוץ פון דעם, חוץ פון די אלע ליסט פון זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט, די זיבן זאכן וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס טוט נאר מיט עשרה גדולי ישראל וכו׳, איז בכלל, כל דבר שבקדושה זאל נישט זיין נאר מיט עשרה.
פארוואס שטייט דא אלע אנדערע תפילות וואס ער האט אויסגערעכנט, מלכיות, זכרונות, שופרות, אדער וואטעווער, ס׳איז אלעס תפילות. פארוואס שטייט דא “כל דבר”? אפשר מיינט ער צו זאגן די כלל, די כלל פון די אלע זאכן? איך ווייס נישט. לאמיר זען וואס דא… I don’t know. איך מיין אז קיינער האט נישט מיטגעברענגט די פשט דא, איך וויל זיך דענקען.
“כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל”. וואס האט ער געמיינט, א חתונה? ס׳זענען דאך דא הלכות. “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. אה, אבער ביי קידוש השם האבן מיר דאך טאקע אזוי, אויב ס׳איז בפני עשרה מישראל. יא, אבער וואס האט די עשרה מישראל מיט די ענין פון תפילה בצבור? ס׳האט דאך גארנישט צו טון. ס׳איז עפעס א קאנעקשן וואס דער רמב״ם זאגט דא.
ניין, ניין, ניין, wait, wait, wait. I’m sorry, I’m sorry. איך האב עס געליינט ראנג. איך האב עס געליינט ראנג. ניין, ניין, ניין. ס׳איז טאקע אזוי. דא איז דא א סיבה, די צוויי זאכן איז confusing אונז. ער וויל זאגן אזוי. וואס איז דער מקור אז ס׳איז דא אזא זאך אז מ׳טוט די אלע דברים וואס הייסט “דברים שבקדושה” ב… זאגט ער, ווייל ס׳הייסט אן עדה. זאגט ער, אבער די דברים שבקדושה דארף מען טון מיט אן עדה. און זיי זאגן אז אין עדה, ביי בני ישראל שטייט נישט די ווארט עדה, אבער מ׳זעט אז מ׳פארשטייט אז ס׳מיינט אן עדה. און קדושה, “ונקדשתי”, איז טאקע פשוט פשט מיינט “ונקדשתי” בקדושת השם, אבער ודאי מיינט מען דא נישט בקדושת, און די “ונקדשתי” איז בתוך בני ישראל. איינער וואס פייטשט אז די קדושה זאל זיין בתוך בני ישראל. דאס איז א המשך פאר די טעם, פאר די מקור. ס׳איז נישט קיין נייע הלכה. די הלכה קאנפיוזט, עס שטייט הלכה ו׳ אפילו, בעצם אפשר איז עס א טעות, איך ווייס נישט, אבער איך זע דארט אויך דא א הלכה וואס איז געווען נאך מיט דיר. אבער די פוינט איז, דאס איז די המשך, די סיום פון די לימוד. מען לערנט אויס פון עדה און קדושה אז עס דארף זיין דווקא בתוך ישראל. זייער גוט.
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
Speaker 1:
יעצט, די אלע זאכן, יא, חלילה אדער… דאס וואס מ׳האט געזאגט אז עס דארפן צען, בעצם לכתחילה דארפן די אלע צען זיין מתחילה ועד סוף, יא, זיי זאלן נישט אוועקגיין אינמיטן. אבער טאמער, יא, מ׳האט אנגעהויבן מיט צען, אינמיטן טרעפט זיך אז ס׳איז נאר געבליבן זעקס מענטשן, פיר מענטשן געבליבן, אבער זיי זענען רובם, יגמורו, דארף מען נישט יעצט טוישן די וועג פון דאווענען. מען קען ווייטער דאווענען אזוי ווי נוסח התפילה שטייט. ס׳קען ווייטער דער בעל תפילה אנהאלטן און דער עולם זאל הערן און יוצא זיין. חזרת הש״ץ די זעלבע זאך, מ׳קען אויך… אה, מ׳דארף טראכטן צו וואס מיינט יגמורו? עס מיינט, מ׳גייט זען באלד, מ׳מאכט א גאנצע שחרית. קען זיין עס מיינט נאר מ׳גייט ענדיגן שמונה עשרה, אבער קיין קדיש נאכדעם גייט ער אפשר נישט זאגן, ווייל דאס דארף שוין אן עדה בשעת הקדושה. אזוי ברענגט ער טאקע בפירוש פון א… פון דער רמב״ם, אז למשל אויב ס׳איז עשרה און מ׳האט אנגעהויבן ברכות יוצר און ס׳איז ארויסגעגאנגען דער עולם, זאל מען זאגן יענע שטיקל, דאס הייסט מ׳זאל נישט טון די נעקסטע זאך. קדיש למשל פון נאך שמונה עשרה איז נאך א זאך, זאל מען ענדיגן די גאנצע שמונה עשרה, למשל.
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. דאס הייסט, וואס מיינט דאס? דאס איז די צורת התפילה בציבור, ווי שטייט דער עולם? זאגט ער אז אלע צען מיט די בעל תפילה דארפן זיין אין איין צימער. יא, דאס איז הלכות פון קאוויד. “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. למשל, ווי אזוי דארף עס זיין? זאגט דער רמב״ם א דוגמא. ניין, ער זאגט א דוגמא, ער זאגט אז ס׳איז נישט נובר צו… יעצט איז הלכות וואס הייסט במקום אחד? נארמאל במקום אחד מיינט אין די זעלבע צימער. אבער ס׳איז דא יוצאים מן הכלל. וואס איז די יוצאים מן הכלל? חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה. ס׳איז דא א גרעסערע צימער און אין נעבן א קלענערע צימער. א קליינע היכל אין פראנט פון א גרויסע היכל. עשרה בגדולה ויחיד בקטנה, דער פון די קטנה קען זען די ניין פון די גדולה. ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן זען. ס׳שטייט אז זיי דארפן מצטרף זיין צו דארט, נעמען מיט די פארפים. די קטנה ווערט בטל צו די גדולה, אבער די גדולה איז נישט צו די קטנה. אויב ס׳איז דא ניין מענטשן אין די קליינע צימער און איינער אין די גרויסע צימער, הייסט ער נישט אז ער איז אין די זעלבע צימער ווי זיי, ווייל א גרויסע צימער אינקלודט אין זיך די קליינע צימער, אבער די קליינע צימער אינקלודט נישט אין זיך די גרויסע צימער. די זעלבע זאך אויב דער שליח ציבור איז אין איין פלאץ, ער גייט מסביר זיין. די זעלבע זאך, שליח ציבור בגדולה, סארי, די ציבור בגדולה און שליח ציבור בקטנה איז ער יוצא, ווייל ס׳איז די קטנה. אבער פארקערט, ציבור בקטנה און שליח ציבור בגדולה, איז ער נישט יוצא. שהרי, און ער זאגט דא די טעם, שהרי הוא מופלג מהם, אין אזא פאל איז די שליח ציבור אפגערוקט פון די עולם, אדער די יחיד וואס מ׳האט גערעדט פריער, די יחיד וואס וויל זיך מצטרף זיין, ואינם במקום אחד.
דער רמב״ם׳ס סברא: פארוואס די קטנה איז בטל צו די גדולה
Speaker 1:
ניין, ער איז מסביר דא ביי די חצר גדולה וקטנה, שיש לגדולה פתח מכאן ומכאן. צווישן די גדולה און קטנה איז דאך דא ווענט, והרי כמה פלגיות יש מן הקטנה וואס האלט עס אפ פון די קטנה. אבער אין די קטנה, מן הפלגיות מן הגדולה, ליכא כי אם זה וזה שווה. די גאנצע ענין פון דאווענען איז דאך אזוי, אז די קטן זאל זיך מחבר זיין און זיך מבטל זיין פאר׳ן גדול. וואס ער זאגט דא איז אזוי, ביי די קטנה, אין די פיקטשער, איך ווייס נישט צו איך קען אריינלייגן די פיקטשער אין די ווידעא, אבער ער זאגט אזוי אן אינטערעסאנטע וועג. איך האב געזאגט פשוט אז די קטן ווערט בטל פאר די גדול, דער רמב״ם זאגט אביסל מער קאמפליצירט. ער זאגט כולי, ביי די קטנה, די גאנצע אורך פון די קטנה, די גאנצע זאך איז אינגאנצן אין די גדולה. ביי די גדולה, דו גייסט אויף די לינקע זייט וואו ס׳איז דא די וואנט וואס מאכט אים גרעסער פון די קטנה, דארט איז דאך נישט דא קיין קטנה. סאו די גדולה איז נישט אינגאנצן קאנעקטעד מיט די קטנה, אבער די קטנה איז אינגאנצן קאנעקטעד מיט די גדולה. דאס איז כולי דער רמב״ם׳ס אינטערעסאנטע סברא.
שאלות וואס בלייבן אפן
Speaker 1:
על כל פנים, די ווארט וואס מ׳לערנט פון די אלע זאכן איז אז ס׳דארף זיין, נישט לכתחילה, ס׳דארף זיין אין די זעלבע פלאץ. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳קען שטיין אין עקסטערע פארטשעס און זיך זען, איך ווייס נישט. עס זענען פרעגן די רבנים ביי קאוויד. עממ… יא. עס טוט אויך נישט אז מ׳דארף קענען זען בכלל. עס זאגט נישט גארנישט וועגן זען. עס זאגט וועגן… אקעי, רעדט ער דא אין א פאל ווען מ׳איז יא אין א בית המדרש. וואס טוט זיך ווען מ׳איז בכלל נישט אין א בית המדרש, און מ׳קען מצרף זיין מענטשן וואס זענען… סתם אין א פעלד, וואס זענען נאנט און זיי דאווענען צוזאמען. איך דארף טשעקן דעם… דער רב רעדט נישט דא וועגן דעם.
הלכה ח — נפקא מינה: צואה בגדולה וקטנה
Speaker 1:
אקעי, וכן… אה, די זעלבע הלכה. וויבאלד די הלכה איז אז די קטנה ווערט בטלה צו די גדולה און נישט די גדולה צו די קטנה? יא. אונז האבן געלערנט… אונז האבן שוין געלערנט די מושג וואס הייסט צואה, עס קומט אסאך אריין אין אהבה. אונז האבן שוין געהאט ביי קריאת שמע וביי תפילה, אז עס איז א פאטש דאווענען… דא האסטו א מקום בתפילה ובקריאת שמע. איז אויב איז דא צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בקטנה, ווייל דער גאנצע פלאץ הייסט יעצט א מקום וואס איז נישט נקי. אבער די קטנה, אויב ס׳איז דא צואה בקטנה, קען מען ווייטער דאווענען און ליינען קריאת שמע בגדולה, ווייל די קטנה עפעקט נישט אזוי שטארק די גדולה. און לאו שמיה ריח, רבי ניסים מיר פלעגן עס לערנען.
הלכה ט — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
Speaker 1:
זייער גוט. יעצט גייט מען לערנען וואס געשעט ווען מיר דאווענען בציבור, צי מיר דארפן אויכעט אליינס דאווענען עקסטער. זאגט דער רמב״ם: “שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן”. די חוב וואס זיי האבן צו זאגן קדושה אדער צו זאגן תפילת שמונה עשרה, איז דער שליח ציבור טוט עס פאר זיי. “כיצד? בשעה שמתפלל”, ווען דער שליח ציבור דאווענט, “והן שומעין”, דער ציבור הערט, “ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין”, הייסט עס ווי זיי וואלטן געדאוונט. זאגט דער רמב״ם: “במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל”, איינער וואס קען נישט אליין דאווענען, זאל עס טון דורך הערן די בעל תפילה. “אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו”. איינער וואס קען יא דאווענען, ער איז נישט יוצא ידי חובתו פון תפילה נאר ווען ער דאווענט אליין.
דיוק: “ועונין אמן” — א תנאי
Speaker 1:
יא. דאס דארף מען פארשטיין וועגן תפילת לחש. דאס דארף מען פריער פרעגן וועגן “שומע כעונה”, מ׳דארף וויסן וויאזוי די הלכה פון “שומע כעונה” איז נוגע, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א מצוה פון דאווענען אליין אויב ס׳איז דא די ענין פון שליח ציבור וואס איז מוציא אין הערן אליין. “ועונים אמן”, זעט אויך דא אויס אז עס איז ממש א תנאי דארט. ווייל דאס איז די תפילת הציבור. שומע כעונה וואלט נישט געארבעט פאר דעם זעט אויס. מען דארף זען וועלכע הלכה עס העלפט שומע כעונה. וואס זעט דא אויס. יא. דער שאל, וואס מיינט א יודע? ער איז פשוט פשט, ער קען, ער קען זאגן די עברי, ער קען געדענקען די נוסח התפילה. אוקעי, קען זיין אויך אויב איינער האט נישט געקענט מכוון זיין למשל, וואס מען האט געזאגט פריער, מען דארף אין אזא אופן קענען יוצא זיין פון די שליח ציבור. איך ווייס נישט, דער רמב״ם זאגט נישט די זאך יודע, אבער…
קשיא: תפילת הציבור איז נאר פאר עם הארצים?
Speaker 1:
ס׳קומט אויס אן אינטערעסאנטע זאך, כל זמן די תפילת ציבור טוט נאר אפ פאר די פאר מענטשן וואס קענען נישט קיין עברי, ס׳איז זייער פאני. דער רמב״ם… אוקעי. פארשטייסט וואס איך פרעג? יא. און פריער האסטו געזאגט… איך פרעג אפילו א טיפערע קשיא, פריער האסטו געזאגט אז תפילת ציבור איז בעסער ווי תפילת יחיד, ס׳איז מער נענה. זאגסטו יעצט ניין, תפילת הציבור איז בכלל נאר פאר די עם הארצים וואס קענען נישט.
תירוץ: תפילת הציבור איז די צורה, נישט נאר די מוציא
Speaker 1:
ניין, ניין. ס׳איז נאר אז דאס איז א געוויסע תנאי אין די תפילת הציבור אז דאס זאל תפילה מוציא זיין. די עצם ענין איז אז אלע זאלן זיך צוזאמענקומען און דאווענען אין איין פלאץ. ניין, וואס איז פריער געזאגט געווארן, מהי תפילת הציבור? נאכאמאל. איך האב דיר יעצט פריער געזאגט ווייל איך האב דיר שוין געפרעגט דעם פונקט. נאכאמאל, דאס האט א געוויסע צורה וויאזוי מען טוט עס. נאכאמאל, דאס איז נישט, ס׳שטייט נישט בפירוש, מען האט נאך נישט געזאגט וועגן זאגן איבער, רייט? ביז דעמאלטס וואס מען האט געזאגט תפילת הציבור איז די טייטש אז איינער רעדט און דער גאנצער עולם הערט. דאס איז די טייטש תפילת הציבור, ס׳איז גארנישט אנדערש טייטש תפילת הציבור.
יעצט זאגט ער די חידוש הדבר, די תפילת הציבור איז בכלל נישט מוציא די יחיד, נאר דער וואס קען נישט איז יוצא מיט דעם. ס׳איז זייער פאני, ס׳איז די גאנצע מעלה פון תפילת הציבור האט מען נאר פאר די עם הארצים. אזוי שטייט אין רמב״ם. קען דאך נישט זיין, ס׳איז אביסל פאני, אבער אזוי שטייט דא. מיר זעט עס אויס פאני. אבער א יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו. לאמיר ענדיגן. אונז, קיינער גייט נישט האלטן אזא סברא פאר דיר. אלע זענען… וואס זאגט דער רמב״ם? דער רמב״ם זאגט נישט גארנישט. לאמיר ענדיגן די הלכה. אבער א יודע, איך חזר איבער די זאך. וואס איז וויכטיג? אבער א יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו, וואס טייטש? אויב דער יודע האט געהערט פונעם בעל תפילה איז ער נאך נישט יוצא געווען. ניין, נישט יוצא. דאס איז דאך נקודות. דאס איז דאך א משנה. איך מיין, ס׳איז דאך א גאנצע זאך. אבער איך מיין אז פון דא איז ווידער א… פון די סדר קומט אז מ׳דאווענט קודם תפילת הלחש, דאס איז די תפילה פון מי שיודע להתפלל, און נאכדעם דער בעל תפילה פאר די וואס ווייסן נישט.
לאמיר ענדיגן, לאמיר ארויספירן. במדבר אמירים, יא. במדבר אמירים. יא. במדבר אמירים שער היובל.
הלכה ט (המשך) — שליח ציבור מוציא את שאינו יודע; חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים
Speaker 1:
ניין, ער איז נישט יוצא. דאס איז די נקודה. דאס איז וואס ער לערנט דאך. ס׳איז א משנה, איך מיין, ס׳איז דאך א גאנצע זאך. אבער איך מיין, פון דא איז ווי די הלכה פון די סדר קומט אז מ׳דאוונט קודם תפילה בלחש, דאס איז די תפילה פון מי שיודע להתפלל, און נאכדעם די בעל תפילה פאר די וואס ווייסן נישט.
לאמיר ענדיגן, לאמיר אויספירן. במה דברים אמורים? במה דברים אמורים? בשאר הימים. חס ושלום, א גאנצע יאר, כל ימות השנה. וואס דעמאלט טוט מען? וואס דעמאלט איז די וואס קענען אליין דאווענען, זאלן אליין דאווענען, און נאר ווער ס׳קען נישט איז יוצא פונעם בעל תפילה. אבל בשני ימים אלו, ראש השנה, יום כיפור, שביובל, דאס הייסט ווען מ׳זאגט מלכיות זכרונות ושופרות, איז דעמאלט דער שליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, איז ער יעדן מוציא. מפני שהן ברכות ארוכות, עס איז לאנגע ברכות, ואין רוב היודעים אותן, אפילו די וואס ווייסן די אלע ברכות, יכולין לכוין דעתן, זיי קענען אבער נישט האבן א גאנצע צייט כוונת הדעת, אז ער שטייט נישט…
פירוש דברי הרמב״ם: “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”
אפילו די וואס ווייסן יא די תפילות, אבער זיי קענען נישט אזוי גוט מכוון זיין. ער האט געקענט זאגן אז דער עולם געדענקט נישט. איך געדענק די תפילה פון יעדן טאג, אדער פון סתם א תפילה פון יום טוב אפילו געדענק איך. אבער ער זאגט אפילו די וואס ווייסן יא קענען נישט מכוון זיין.
ער זאגט, פשטות האט ער געוואלט טייטשן די גמרא וואס שטייט אז די משנה שטייט אז די חילוק מלכיות זכרונות ושופרות, אז פשט איז א לאנגע ברכה, דו געדענקסט נישט די ברכה. זאגט דער רמב״ם ניין, אפילו די יודעים, ווייל די אנשים פשוטים זענען יודעים. ער זאגט אפילו די יודע, וואס ער ווייסט יא, נישט ער ווייסט די תפילות פון כל ימות השנה, ער ווייסט אפילו די תפילות פון מלכיות זכרונות ושופרות, אבער ער קען עס נישט מכוון דעתן כשליח ציבור.
וואס איז פשט ער קען נישט מכוון דעתן כשליח ציבור? אזוי לאנג האלטן די דעת, האלטן די כוונה. דער שליח ציבור קען יא? דער שליח ציבור זינגט ניגונים, ער האלט קאנטראל, ער האט פרעשור פון די מחזור. איך מיין אז דער רמב״ם מיינט נישט פירוש המילות, איך מיין ער מיינט ער איז זיכער דא, ער פירט זיכער די תפילות.
וואס איז די טייטש? די רוב כללות איז אז די שליח ציבור איז מכוון בעסער פון די עולם.
איך מיין אז ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט דאך דא “מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע”. פארוואס מוז דער רמב״ם זאגן “ואף על פי שהיודע מתפלל לעצמו”? ווייל דאס איז פשוט אז אין יעדער בית המדרש, אזוי ווי לויט׳ן רמב״ם, איך געדענק נישט אזוי גוט די נוסח פון פסח, איך געדענק נישט יענע שטיקל, יענע שטיקל הער איך פון די בעל תפילה. אבער ראש השנה און יום כיפור זאל יעדער איינער, אפילו די יודע, זאל יא אויסהערן די בעל תפילה, אפילו ער קען יא די שטיקל. אפילו ער קען יא די שטיקל, ווייל פשוט איז ער אן יודע לגבי די שטיקל, דאס איז די נוסח. אפילו די יודע, יא?
Speaker 2:
יא.
תפקיד דער שליח ציבור ווי א “פלאץ וואו מען טשעקט אויס”
Speaker 1:
מ׳זעט דא אזוי ווי די בעל תפילה איז געווען אזוי ווי א פלאץ וואו דו האסט געקענט ארויסטשעקן. א מענטש כאפט זיך אן, איך האב נישט יעצט קיין קלארקייט, קענסט ארויסטשעקן, דו וועסט הערן פון די בעל תפילה, און ווען דו קענסט צוריקקומען אריין. אבער ראש השנה און יום כיפור איז די לכתחילה אז מ׳זאל, יא, מ׳זאל…
יא, ס׳איז זייער פאני, ווייל ער ברענגט דא, דער טור זאגט אז אזוי איז די הלכה למעשה, אזוי ווערט אויך גע׳פסק׳נט אין שולחן ערוך, אז ראש השנה און יום כיפור, מלכיות זכרונות שופרות, זאל מען אויסהערן, זאל מען יוצא זיין, אבער וואס מאכט אונז יוצא זיין? זאגט ער אז דער טור ברענגט אז ס׳איז שווער מכוון צו זיין ביים שליח ציבור, ס׳איז גרינגער מכוון צו זיין ווען מ׳דאוונט אליין. אבער דאס איז פארקערט ווי וואס דער רמב״ם זאגט. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז שווערער מכוון צו זיין ווען מ׳זאגט עס זיך אליין. I don’t understand what’s going on. פאר דעם מענטש וואס ס׳איז אים שווער אזוי טוט מען אזוי, און פאר דעם מענטש אזוי.
דיסקוסיע: קשיא אויף דעם חילוק צווישן יודע און אינו יודע
Speaker 2:
אבער איך פרעג דיר עפעס אנדערש. אויב דו ביסט יודע להתפלל, זאל ער נישט סומך זיין אויף אים. א יודע איז מחויב צו דאווענען אליין, אזוי זאגט דאך דער רמב״ם, “יוצא ידי חובתו”. די חידוש וואס דו ווילסט מאכן אז מיט אמאל איז ער געווארן אן אינו יודע, פארוואס? ווייל ער געדענקט נישט יעקב וענוויהו. יעצט איז ער אן אינו יודע גמור אין דעם? אקעי, א פירצה דחוקה, איך ווייס נישט צו דאס איז די הלכה. ס׳איז דא אפנים וואס די פוסקים זאגן אזעלכע זאכן, אויב ער האט א ספק, לעת עתה. אבער איך ווייס נישט די הלכה.
אבער מיין בעיסיק שאלה וואס איך האב פריער געפרעגט האב איך גע׳ענטפערט דא, ס׳איז מיר זייער שווער. אויב עס איז תפילת ציבור מיינט דאס, און די גאנצע מעלה תפילת ציבור איז דאס. און דו זאגסט אז ניין, תפילת ציבור איז נאר א מעלה פאר ווער עס קען נישט אליין דאווענען. אבער ווען דער צד זאגט זיך דער פראבלעם אז… אז מען קען נישט מיט דעם יוצא זיין פאר יעדן. עס זענען דא מענטשן וואס מוזן דאפקא האבן א תפילת הלחש צו קענען מיט כוונה זיין.
תירוץ: ראש השנה יום כיפור — מען מאכט ביידע
Speaker 1:
סא ראש השנה יום כיפור, די חסד ארגאניזאציע האט געוואלט העלפן ווי מער אידן. ראש השנה יום כיפור, זאל מען זיי מאכן מיט ביידע. די וואס קענען אליין, און קענען אליין האבן העכערע כוונות, זאלן דאווענען אליין, און נאכדעם האט מען נאך די בעל תפילה. אויך פאר די סיבה, ווייל עס איז א גרויסער מחזור פון אונזערע ריזיגע תפילות. עס איז זייער שווער מכוון צו זיין. אבער נאכאלס, איינער וואס קען אליין מכוון זיין און דאס העלפט אים, האט מען געמאכט פאר אים א צייט. סא מען מאכט ביידע.
Speaker 2:
יא. אבער עכט פעלט דאס נישט אויס ביידע. די תפילת הלחש פון ראש השנה יום כיפור, לכאורה איז געמאכט לויט די סברה וואס דו זאגסט. פאר דעם וואס דעמאלטס דאוונט זיך בעסער. דער איד וואס דאוונט דאך דארף קענען פון די תפילת הלחש. און די איבעריגע קענען הערן פונעם בעל תפילה.
Speaker 1:
נו נו, דער… דער רמב״ם… עס איז געווען עפעס, דער רמב״ם האט מבטל געווען אינגאנצן תפילת ה… תפילת ה… שליח ציבור, ניין? עניוועיס, נאך א נושא. לאמיך הערן, דערצייל.
תשובת הרמב״ם: תקנה אין זיין שול וועגן סדר התפילה
Speaker 2:
אזוי ברענגט ער דא… מען דארף קוקן קלאר… ווי דער רמב״ם אין די תשובות. יא, איך זעה נישט קלאר. ער ברענגט א לאנגע תשובה פונעם רמב״ם וועגן די הלכות. אפשר קען מען זעהן אין די נעקסטע פרק מער פרטים וועגן ווי דאס גייט.
ער זאגט אז ער האט געזעהן, מנהגנו אנו, אז תפילת שחרית ומוסף… ער האט געקוקט וואס ער זאגט אז תפילת שחרית זאגט דער שליח ציבור הויך די תפילה, ער זאגט אז דער עולם הערט נישט אויס די תפילת השליח ציבור. ממילא אין די תפילה נחמה שפלה… זיי זענען זיך נישט אויסגעקענט אין די תפילה, זיי קענען דאס נישט אליינס. און ממילא האט ער געטוישט עפעס. ער האט געטון אנדערש, ער האט געמאכט מען זאל מאכן הויך קדושה אלעמאל, עפעס אזוי.
האט דער רמב״ם געזאגט אז דאס ארבעט נישט, “אל תעשו לשם אפרתורתכם”, אזוי זאגט ער. עס איז זייער זייער שיין צו זעהן ווי אז דער רמב״ם האט געטראכט פון אזעלכע זאכן, האט ער געמאכט אנדערש די מנהג. דער רמב״ם האט געזאגט אז וויבאלד ער האט געזען אז דער עולם פירט זיך נישט, ער פארשטייט נישט וואס צו טון צו תפילת הציבור, האט ער געמאכט געווען “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג”.
אז ממילא זאגט ער, ער זאגט אויב ס׳איז דא אמאל א קליינע מנין פון אנשים מעטים ובקיאים, דעמאלטס מאכט ער נארמאל אזויווי דער סדר איז, א לחש און א קול רם. אפשר אזוי היינט האלט יעדער איינער אז יעדער איז אנשים מעטים ובקיאים, אבער ווען דער עולם קומט, האט ער געמאכט, בגלל רוב האנשים, מאכט ער נאר איין תפילה. ער זאגט, ער מאכט נאר א תפילה בקול רם, ער מאכט נישט… אדער פארקערט, איך געדענק נישט וועלכע. ער מאכט נאר תפילת לחש מיט קדושה, אויב איך כאפ יעצט. איך כאפ נישט קלאר וועלכע ער מאכט נאר. איך בין קאנפיוזד.
על כל פנים, ס׳איז נישט אזוי סימפל די גאנצע נושא פון תפילת לחש און תפילת הציבור. איך פארשטיי נאך אלץ נישט די בעיסיק זאך. איך מיין ער זאגט נאר שליח ציבור און אויסהערן ראש השנה, אזוי זעט מיר אויס פון די לשון פון רמב״ם. אקעי, מ׳דארף אריינגיין אינעווייניג.
דיסקוסיע: וואס איז געווען דער רמב״ם׳ס תקנה
Speaker 1:
איך קען דיר אריינגיין אינעווייניג, אבער ס׳איז צו לאנג איך זאל כאפן וואס איז די בעיסיק זאך. שליח ציבור יאמר התפילה בקול רם עם קדושה, אזוי זאגט ער. ער זאגט נישט איינער בקי יוצא, דער בקי איז לדעה… אה, דער רמב״ם זאגט… אה, דער רמב״ם האט געמאכט א פשוט׳ע זאך. דער רמב״ם האט געזאגט, פאר ווער האט געהייסן מאכן צוויי, ס׳נעמט צוואנציק מינוט די גאנצע מעשה, ווייס איך ווי לאנג ס׳נעמט, צוויי לחש. לאמיר זאגן דער שליח ציבור זאל זאגן הויך בקול, ווער ס׳קען נישט זאל יוצא זיין, ווער ס׳וויל זאל מיטזאגן אין די זעלבע צייט. וואס איז דער פראבלעם? דאס איז געווען דער רמב״ם׳ס תקנה.
Speaker 2:
איך ווייס אז דער חתם סופר האט פלעגט דאס טון.
Speaker 1:
וואס, אלעמאל?
Speaker 2:
אז ער האט פלעגט מיטדאווענען מיט׳ן בעל תפילה די תפילת הלחש.
Speaker 1:
פארוואס?
Speaker 2:
ווייל ער האט געהאלטן אז דאס איז עיקר תפילת הציבור. אז ער האט מיטגעדאווענט מיט די… דאס איז עיקר תפילת הציבור.
Speaker 1:
ער איז געווען מאריך אין ברכות קריאת שמע מיט די ציבור און אזוי ווייטער. ער איז געווען מאריך אין קריאת שמע.
Speaker 2:
וואס האט ער געטון? ער האט זיך געשטעלט דאווענען…
Speaker 1:
אויך אויף דעם סדר האט ער זיך געשטעלט דאווענען מיט׳ן בעל תפילה די תפילת הלחש.
Speaker 2:
ער האט געזאגט אז דאס איז עיקר. זיי זענען נישט יוצא, עס זאגט לכאורה קלאר אז דער בעל תפילה איז אויכעט נישט עקוואלד אז ער דאוונט נישט קיין תפילת לחש פארדעם, ווייל ער גייט דאך אליין דאוונען.
Speaker 1:
דא זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם ענטפערט די קשיא, לכאורה שטייט אין די גמרא בפירוש יחזור התפילה, זאגט דער רמב״ם אז דאס איז נישט קיין פראבלעם, ווייל ער גייט דאך נאך איין מאל דאוונען, ער דאוונט דאך נאך איין מאל פאר די ציבור, ער דאוונט דאך נאך איין מאל פאר פאר מוסף ראש השנה, אבער די טעגליכע… דא זאגט ער מ׳דארף פאסקענען, איך האב פריער געלערנט אז מען דארף נישט ממש דאקסן, מעלה לכאורה אמת.
חילוק צווישן משנה תורה און תשובות הרמב״ם
Speaker 2:
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם במדבר דברים אמורים, ווייטער ווער איז דער בעל תפילה? דער שליח ציבור. זייער גוט. איי מ׳מאכט א שליח ציבור, ס׳קען זיין דער רמב״ם האט געמאכט אזא תקנה אין זיין שול, אבער אין זיין ספר משנה תורה שרייבט ער וואס דער עיקר הדין איז על פי הלכה. דאס איז א גוטע.
Speaker 1:
סאו דא זעהן מיר אז דער רמב״ם איז נישט קיין ספר מנהגי דברי משה, ער איז א ספר תורת משה, ער וויל זאגן וואס די גמרא איז, וואס די תורה שבעל פה זאגט. אבער אז ער האט אין זיין שול געמאכט א טשעינדזש, דארף דאס נישט ווערן רעקארדירט, ווייל דאס איז נישט קיין תורה שבעל פה, דאס קען שטיין אין מנהגי בית המדרש של הרמב״ם פאר היסטאריענס.
אבער די היינטיגע וועג וויאזוי אלעס ארבעט מיט די פוסקים איז, מ׳שרייבט יעדע זאך וואס א פוסק האט אמאל געטון, און מ׳קוקט עס אן ווי דאס איז די חומרא אדער תקנה זיין. דאס איז איינע פון די גרויסע מקורות, א הוראה וואס דער רמב״ם רופט עס בפירוש אויס “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, א פארט דרך אגב, א גרויסע פארט פון הוראה איז צו טון עת לעשות לה׳. דער רמב״ם זאגט עס בפירוש אין הלכות ממרים.
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — דער נארמאלער תפקיד פון א רב
דער רב דארף אמאל טון קעגן די הלכה, ער זאגט דא, ס׳איז נישט קעגן די תקנות חכמים. א פלאץ ווי מ׳דארף די מערסטע משמש זיין מיט א דעת תורה איז ווען מ׳טוט א עבירה לשמה. ווייל ווען מ׳טוט א מצוה לשמה האב איך נישט קיין פראבלעם, ווען מ׳טוט א עבירה לשם עבירה פרעגט מען דאך ווייטער נישט. עבירה לשמה, דא איז מען פראגע, דא איז דא א דילעמע.
Speaker 2:
יא יא, איך וויל ארויסברענגען די ווערטער פון דער רמב״ם, אז אונז מיינען אז עס איז א זאך וואס מאכט פאסט זאך וואס מאכט א גאר אויסערגעווענליכע יוצא מן הכלל. מ׳זעהט פון די רמב״ם דא אין די תשובה און אויך אין בפירוש אין הלכות ממרים, אז דאס איז די נארמאלע דזשאב פון א רב, צו טון עת לעשות לה׳. ווייל די תורה איז אויפן כללי. אבער אויב דו זעסט אז היינט איז געלונגען נישט, און ס׳ווערט א פירה מקלקלת את השורה די תפילה, דורך א געוואוינהייט אין די תשובה.
הוראת שעה, תפילת יחיד לעומת תפילת הציבור, ומי ראוי להיות שליח ציבור
הוראת שעה — דער נארמאלע תפקיד פון א רב
Speaker 1:
ווייל מ׳טוט א מצוה לשמה, איך האב נישט קיין פראבלעם. ווייל מ׳טוט אן עבירה לשמה, עבירה, איך וויל נישט דאך ווייטערן. עבירה לשמה, איז וואס מ׳פרעגט, וואס איז דא א דילעמע?
יא, יא, איך וויל ארויסברענגען וואס דער רמב״ם ברענגט ארויס, אז אונז מיינען אז איינץ פלאס איינץ איז עפעס א זאך וואס מאכט… עס איז גאר אן אויסערליך יוצא מן הכלל. מ׳זעט פון רמב״ם דא אין די תשובה, און אויך אין מפורש אין הלכות ממרים, אז דאס איז די נארמאלע דזשאב פון א רב וואס צו טון א הוראת שעה. ווייל די תורה איז אזוי פון כללי. אבער אויב דו זעסט אז היינט איז געלאנגען נישט, ער ווערט א פירא מאכיחא, חלילה, די תפילה, דורך א געוויסע גייט פון די עני מנין פאקטארן קען זען אז וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז אדער איז אן אמת, די תפילת לחש מיט חזרת הש״ץ איז סתם פורים, אדער איינער פון די צוויי איז נישט גוט. דער רמב״ם האט אזוי געזאגט, דאס איז אין בעסערע שולן. גלוי לעין, כפי שזה גלוי לעין, דער רמב״ם׳ס ווערטער, ווער עס האט אויגן קען זען אז אדער מאכט… איך ווייס, וואס עס איז דא א מצב אין יענע בית המדרש? איך ווייס. אידן דאווענען זייער גוט, אידן דאווענען זייער הייליג, אשרי חלקם, קיפ אן דאווענען, נאך ווייטער.
קום אריין, קום אריין ביי אונזערע שולעס און זע אז חזרת הש״ץ… עס איז דא א פאר פרומע וואס ווייסן אזוי שטייט שוין נחום מיט אויסצוהערן הענט אויס. אבער דער עולם הערט נישט אויס חזרת הש״ץ. רבי יצחק יעצט אייבער מקטרג, אבער עס איז אמת.
פראקטישע בעיות מיט תפילת הציבור
און למשל, איך וויל זאגן נאך אן א דוגמה וואס געשעט אסאך מאל, אז מענטשן דאווענען זייער ספיד פון שמונה עשרה. מענטשן האבן בליד צו דאווענען א פינף מינוטיגע שמונה עשרה, און צום סוף האט ער נישט, נישט קיין תפילת יחיד, נישט קיין תפילת רבים, ווייל דער בעל תפילה טייט און דאווענט, און ענדיג זייער תפילה און דעכות טיף אינמיטן די בעל תפילה האלט שוין ביים ענט אדער אינמיטן דאווענען, האט ער נישט קיין תפילת הציבור אויך נישט. דאס הייסט נישט א תפילת הציבור, אז אדער, אויב איינער איז מעריך ביז ער דאווענט מיט די תפילת בעל תפילה.
און ווייסט נאך אן מיר ווייל דראל האבן נישט געהעט וועגן די פראזן, איך וויל דארף דיך פארשטיין, אבער איך זאג, אויב עס איז א חיבה רעדן לירות, עס איז וועגן דעם, ווייל עס האט פארגעסן, עס האט א צורה, מענטשן קומען, עס האט א צורה, מען דאווענט צוזאמען, און אויב יעדער היינט דאווענט זיין ספיעטש אין מן עסר, און האלב וועגס האלט איר מיטן מיט דעם עלט תפילת, עס איז א ספעדלער… אבער דאס האט עס טוען מען קשה, אז די יחידים זענען דאך נישט יוצאים מיט דעם תפילת ציבור, אקעי, לאמיר גיין ווייטער.
ביז אהער האבן מיר געלערנט וויאזוי ס׳ארבעט די שליח ציבור. יעצט גייען מיר לערנען ווער איז ראוי צו זיין א שליח ציבור.
צוויי ענינים אין תפילה: תפילת הציבור און תפילת היחיד
Speaker 1:
ער זאגט אז דאס רעדט פון א שליח ציבור קבוע, נישט סתם איינער גייט צו מנחה און מאכט הפסקות אפילו על שמו. דאס קען זיין אז דער חילוק צווישן יחיד און תפילת הציבור… א מינוט, איך וויל נאך צוריקגיין.
ס׳האט אפשר צו טון, מ׳זעט אז ס׳איז דא צוויי ענינים אין תפילה. ס׳איז דא דאווענען פאר עניני הציבור, אדער אפילו ס׳מאכן בלשון, אזויווי דאס איז נאכדעם פון רבינו מנוח, אז די תפילת הציבור איז ציבור׳דיג. די תפילת היחיד איז א מענטש בעט פאר זיינע צרכים, אזויווי מ׳האט פארדעם געזאגט אז זיינע צרכים זאל ער מאריך זיין ביי שומע תפילה. ס׳איז דא א דגוש אויף דיינע צרכים. סא, ביי רפאנו זאגט ער דאך, ער מאכט דארט עפעס א נאמען.
סא, תפילת היחיד האט די ענין פון “יחיד היודע להתפלל” מיינט נישט נאר אז ער קען עברי. ער איז א דאווענער, ער האט אונז געוויסע זאכן, ער צוקרעכצט זיך ביי א לענגערע ברכה, איין ברכה זאגט ער איבער דריי מאל. ס׳איז אקעי, ווייל דאס איז אהיים, דארט קען ער זיך קאנעקטן מיט דאווענען. סא, ער ווייסט צו דאווענען די דאווענען. נאר מ׳האט די מעלה פון תפילת הציבור.
נאר לגבי למעשה צו מ׳זאל זאגן די לשון רבינו מנוח׳ס לשון, ס׳קען זיין אז די גאנצע ענין פון זאגן א לשון רבים איז ווען מ׳דאווענט תפילת הציבור. ס׳קען זיין אין תפילת היחיד, איך קען אביסל זאגן אנדערש. למשל איינער האט א חולה ביי זיך, ער מוז נישט זאגן די לשון רפאנו, ער קען זאגן בעיסד אויף דעם, ער קען מער עס מאכן פערזענליך די ברכה.
Speaker 2:
דאס וואס דו זאגסט, דאס שטייט בפירוש אין פרק, איך געדענק נישט, אז אויב איינער האט א חולה בתוך ביתו לייגט ער צו אין רפאנו אויף זיין חולה. אבער אוודאי דער שליח ציבור זאגט דאס נישט, אפילו דער שליח ציבור האט א חולה ביי זיך, זאגט ער דאס נישט, ווייל ער דאווענט פאר די רבים.
דיסקוסיע: לשון רבים און די חילוק צווישן יחיד און שליח ציבור
Speaker 1:
סא, איך זאג אז ס׳איז דא צוויי זאכן: ס׳איז דא תפילה ברבים, צען מענטשן, און ס׳איז דא די נוסח התפילה בעט פאר די רבים, ווערסעס די זאך פון א מענטש בעט פאר זיינע צרכים. און די צוויי זאכן מוזן האבן אויך א קשר, דאס הייסט אז דער בעל תפילה האט נישט קיין רשות צו דאווענען תפילת רבים, און דער יחיד איז דער וואס האט די געלעגנהייט צו טון דאס. דאס קען פארענטפערן דאס סוף, אפילו ווען מ׳זאגט א תפילה פרטית, אזוי ווי ער פאראייניגט זיך מיט די חולי ישראל בתוך שאר חולי ישראל, זאגט מען עס אין די לשון רבים.
Speaker 2:
ניין, יא, קענסט זאגן אזוי ווי עס שטייט אין די נוסח פון די סידור שטייט בתוך שאר חולי ישראל, זעט מען זיך כולל, ווייל דאס העלפט.
Speaker 1:
ניין, איך וואלט אבער געזאגט למשל, לאמיר זאגן א מענטש האט א חולה, זיין זון איז קראנק, יא? און ער האט צו זיך א גאנצע נוסח, באשעפער קוק אויף מיין זון, און ער זאגט דאס, ער טוט דעם נוסח פון רפאנו, נישט אן שטויס, עס קומט אויס די תפילה הייבט ער נאר אן רעדן צום אויבערשטן וועגן די רפואה, ער האט יוצא געווען מצות ברכת רפאנו לכאורה.
Speaker 2:
יעצט פרעגסטו א אנדערע שאלה, אויב ער וויל עס מאכן אין די תפילת יחיד, דאס איז וואס מיר האבן געזען פריער, אז ער איז מאריך ב׳רפאנו׳ ער מאכט א דאנק וואס ער טוישט דעם נוסח. דאס איז נישט קיין חילוק. איך ווייס נישט פשט דא, מען מוז זאגן די לשון הרבים, מען קען גיין צוריק און צוריק. אגעין, אזוי זאגט דער רמב״ם, דו ווילסט זאגן אנדערש? דער רמב״ם האט יא אזוי געזאגט. נישט אלע, איך האב דיר שוין געזאגט, דער רשב״א זאגט אזוי ווי דיר, און דער רמב״ם זאגט אזוי ווי מיך. אלזא, איך מיינסט נישט מיך, איך זאג דיר וואס דער רמב״ם זאגט יא.
Speaker 1:
ס׳איז נישט די פוינט, אבער דו ביסט גערעכט אז אפשר וועגן דעם איז דא תפילת יחיד, ווייל יחיד א ידי מיינט אז ער קען זיך צושטעלן דעם איינציגער מיט אנדערע. איך זאג דאס שטימט מיט דיר, בציבור, וואס איז די חילוק דא שליח ציבור? איך פארשטיי נישט, איך ווייס נישט, איך מיינסט נישט, ווער זאגט אז דער שליח ציבור קען אויך נישט צולייגן? ער קען נישט דארטן רעדן תפילות פרטיות, ווייל ער איז יעצט מוציא דעם רבים, ער דאוונט יעצט בשם דעם רבים, סאו ער זאגט דעם רבים זייער נוסח.
די גאנצע נעיטשער פון יחיד א ידי תפילה איז א ענין פון בינו לבין קונו, ער דארף אים דערמאנען וואס ער דארף אים דערמאנען. איך קער, איך ווייס נישט, ער קען זאגן דעם חולה ברוך ה׳ און שולדיג, אבער לאמיר זאגן אז דער רב איז קראנק און מען דאוונט בציבור און מען לייגט צו די תפילה פארן רב, ווייל דער רב איז אליינס א ציבור. נאר, איך מיין צו זאגן, איך פארשטיי אז עס מאכט אזוי א מכשול.
א מענטש האט א קינד אויף שידוכים, און ער גייט יעצט אנהייבן דאווענען פאר א נאמען, זענען מיר האבן א לאנגע שמועס בינו לבין קונו וועגן שידוכים. נישט א לאנגע שמועס, דאס איז נאך א נוסח, אבער ער לייגט צו עפעס פאר א חיים שידוך. מיינסטו דער בעל תפילה מעג צולייגן לירושלים עירך ברחמים תשוב פאר דעם נאמען? און דא מי שברך לחולים, דאס איז א זאך, אבער דא גרייט מען זיך ביי א… דאונט טריי עט האום. בקיצור, אויב דו גייסט צו צום עמוד, דו לייגסט נישט צו די תלמוד ירושלמי פאר אייערעך. איך ווייס אז דער מנהג איז נישט אזוי צו טון, אבער אפשר א רב מעג טון וואס ער וויל. אבער די וועג וואס איך האב געזאגט, עס שטימט סיפי, און טאקע די שליח ציבור זאגט עס נישט. עס דארף זיין א מקום פארוואס דער יחיד זאל נאך אלץ דאווענען אליין.
Speaker 2:
אה, און דארט שטייט אז רבי עקיבא, בקיצור, ער האט מקצר געווען מיט כבוד הציבור. מיינט ער האט געדאווענט פארן עמוד?
Speaker 1:
אה? בקיצור, מיינט אז ווען דער עולם איז געקומען און ער האט געדאווענט פארן עמוד, האט ער אויך געזאגט די נוסח וואס שטייט אין סידור. אבער ווען נישט, האט ער אויסגעזאגט א גאנצע ספר התפילות פון רבי נתן, די תפילה פון רבי רמילי, ספר התפילות פון רמ״ק, אלע תפילות… ער האט גאנצע תפילות פון רבי עקיבא, ס׳איז דא, די אינזאמלונג איז נישט…
Speaker 2:
אקעי, בקיצור, מיר גייען מיר לערנען יעצט ווער איז כדאי א שליח ציבור.
הלכה יא: ווער איז ראוי צו זיין שליח ציבור
Speaker 1:
ער זאגט דער רמב״ם, “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס איז דאס? אויב איז פשוט, מ׳דארף עכט וויסן וועגן דעם דין פון שומע כעונה. אויב איז פשוט אז יענער זאגט און דו ביסט יוצא מיטן הערן, און דער שליח ציבור דארף ער דאך זיין א מומחה, ער זאגט דאך פאר אנדערע. ער איז מעורר דעם עולם.
לאמיר זאגן, דו האסט אליינס געזאגט א זאך א שעה צוריק, דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געזאגט די זאך. ביז דערווייל, סאו איך ווייס נישט וועגן דעם. אונז לערנען וואס שטייט אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט, שליח ציבור טייטשט איינער דאוונט פאר און דער עולם הערט אויס. איז אוודאי אויב יענער קען בעסער, ер פארשטייט בעסער וואס מיינט דאווענען, ער האט מער חכמה, מער מעשים, איז ער בעסער. ער איז א שליח, שליח טייטשט ער איז א שליח, ער דאוונט אין מיין שליחות, יא, כאילו, איך פשוט.
Speaker 2:
אז דו זאגסט אז דער רמב״ם האט גארנישט געזאגט פון שומע כעונה, אבער דער רמב״ם איז מעורר געווען אז מ׳האט שוין געהערט זאגן שומע כעונה, און מ׳קען נישט קיין בעקגראונד. אונז לייגן אריין א קאטעגאריע וואס שטייט נישט.
Speaker 1:
ניין, איך פארשטיי זיין טענה. “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. ס׳קען זיין אז אויסער די ענין אז ער דאוונט און מ׳הערט, איז ער אויך מעורר דעם עולם. ס׳טייטש, די וועג וויאזוי ער דאווענט האט א השפעה אויף די עולם. דאס איז די ענין. ווי מ׳זאגט, “זקן המשובח ביותר”. דאס ווארט “זקן” מיינט נישט זקן, ס׳מיינט “זה קנה חכמה”. ס׳דא וואס זאגן, די גמרא זאגט, “זקן ששכח תלמודו”, די גמרא זאגט אז ער איז שוין צעבראכן, אדער “מי שיש לו בנים”. דארט שטייט אין אנדערע פלעצער.
דיגרעסיע: דער ברך משה פון סאטמאר
די היינטיגע יונגעלייט, די אייניקלעך פון די ברך משה פון סאטמאר, ער איז געווען דער רבי אין סאטמאר ווי איך בין אויפגעוואקסן, און ער פלעגט אייביג זאגן מיט אזא תמימות, ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט דאס איז דזשעניואן, ווי קען דען זיין, ווי קען דען זיין אז א איד וואס האט א טאטע וואס האט אז ער האט קינדער זאל נישט אמאל וויינען ביים דאווענען? ער האט דאך קינדער, דער דארף דאס, דער דארף יענץ, דער איז צעבראכן, דער איז צוקלאפט. ס׳איז אמת, ס׳איז נישט קיין חידוש. ער האט עס געזאגט מיט אזא פשטות. ער איז גערעכט. ס׳איז אמת אז ער דארף זיין אזא געזונטער מענטש. אפשר דארף דאס זיין, ס׳איז אזוי… איך ווייס נישט צו ער ווייסט, אבער ס׳איז אזוי… יא, יא, יא. ווענדט זיך אויב ער דאווענט דאס שטארק. ניין, ער זאגט דאס איז זאכן, דאס איז זאכן… אין אנדערע פלעצער שטייט איינער וואס האט קינדער. יא, אבער דא, אפשר זאל מען זאגן, דא רעדט מען אפשר פון כבוד הציבור מער.
“משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
Speaker 2:
חשיבות? אה, ניין, איך טראכט צו… אהא, “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, מיר זענען אריינגעגאנגען אין די נושא פון וועמענס תפילה איז מתקבל. קען זיין אז דאס מיינט דא פשוט פון כבוד הציבור, אז די חשוב׳סטע איד, אים שיקט מען צו. דער עלטסטער איד, ער איז אן אלטער רוכב. יא.
Speaker 1:
“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, זעסט, אה, אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט נישט אזוי ווי ר׳ חיים.
Speaker 2:
ניין, דער רמב״ם זאגט פונקט ווי ר׳ חיים. דער רמב״ם זאגט די אלע זאכן איז גוט, אבער “משתדלין”. ווי אזוי דארף זיין די עיקר השתדלות? וואס דארף מען בעיקר קוקן?
Speaker 1:
ניין, “משתדלין” מיינט נישט… העלא? ניין, “משתדלין” מיינט פונקט פארקערט. “משתדלין” מיינט, דאווענען דארף ער זיין דער גרעסטער חכם, און מען פרובירט אז ער זאל אויך זיין איינער וואס קען שיין דאווענען, און וואס “רגיל לקרות” מיינט אז ער האקט נישט איבער די ווערטער, ער קען… ער איז א ליינער. “רגיל” מיינט נישט א תלמיד חכם, אוודאי איז ער “רגיל לקרות”.
פריער איז געשטאנען “פיו ממהר”, ער זאל נישט יאגן די ווערטער. ס׳מיינט לכאורה אז ער האט א גוטע ארטיקולאציע, ער גיבט גוט ארויס, נישט איינער וואס שלינגט זיינע ווערטער.
“מי שלא נתמלא זקנו” — א יונגערמאן זאל נישט זיין שליח ציבור
Speaker 1:
“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור”. ס׳איז דאך געשטאנען פריער “וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”, זאגט מען אז ער האט גארנישט קיין בארד דערצו?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נאך א זאך. ער האט בכלל נישט קיין בארד, ער איז נאך א בחור, אזויווי ר׳ אלעזר בן עזריה, ער האט בכלל נישט קיין בארד.
Speaker 1:
אה, דו מיינסט אז ער איז נאך יונג.
Speaker 2:
יא. אויב ער איז אזוי יונג, אפילו ער איז א חכם גדול, זאל ער נישט זיין שליח ציבור מפני כבוד הציבור.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ער איז א חכם גדול איז נישט… מען האט געפרעגט פון די רמב״ם א שאלה, וואס איז אויב איינער איז גאר אלט, נאר ער האט פונקט אויך נישט קיין בארד, ס׳איז אים נישט געוואקסן. אה, זאגט דער רמב״ם, ניין, מען מיינט נישט דאס. ער זאגט, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער יונג, ס׳מיינט נישט אז איינער איז פונקט א גרויסער… אבער וואס איז אפשר אויב איז ער א חכם גדול און דער עולם ווייסט אים שוין…
הלכות שליח ציבור — יונג, עלג, רב ממנה תלמידו, סומא, ופוחח
הלכה יא — שליח ציבור וואס איז יונג (נתמלא זקנו)
Speaker 1:
יא. אויב ער איז נאך זייער יונג, איז דאך נישט ראוי צו זיין שליח ציבור אין א קהל הציבור.
אינטערעסאנט, דא איז ער א חכם גדול, איז ער נישט ראוי להציבור? איך האב געפרעגט פארן רמב״ם, וואס איז די… צו מיינט ער אז ער איז יונג? איך האב געפרעגט פארן רמב״ם א שאלה, וואס איז איינער וואס איז גאר אלט, נאר ער האט פונקט ארויס נישט קיין בארד, ס׳איז אים נישט געוואקסן. זאגט דער רמב״ם, ניין, ער מיינט נישט דאס. זאגט ער, דו מיינסט, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער אזוי יונג, ס׳מיינט נישט אז איינער איז פונקט א גרויסער… אבער אויב איז ער א חכם גדול און עולם ווייסט אים, חכם גדול מיינט אז ער איז איינער פון די גדולי החכמים, פונקט איז ער יונג. ער איז זיכער ראוי להציבור. א זעכצן יעריגער, אפילו ער איז געווארן א חכם גדול, איז ער יא ראוי להציבור? יא. ניין, טראכט דיר, אפילו א גאר א גאר א מוכשר׳דיגער בחור, וועלן ווייטער אלע זאגן, העלאו, ער איז א בחור, ס׳איז נישט קיין וועג. יא, אקעי. ער איז דאך יונג, ער האט דאך אפילו קיין בארד.
דיסקוסיע: כבוד הציבור איז רעלאטיוו
Speaker 2:
ניין, אבער איך מיין כבוד הציבור איז רעכט, איז לפי המצב. אויב דו ביסט אין די עירפארט און ס׳איז דא צען מענטשן, איז כבוד הציבור דער וואס גייט צו.
Speaker 1:
ניין, אבער זיי האבן געזאגט אז די אלע הלכות איז מער אזויווי א שליח ציבור בקביעות. מ׳רעדט נישט אין די בעק פון די עירפלעין. אין די בעק פון די עירפלעין זאל מען נישט דאווענען דארטן, אמת. ניין, אמת, אבער ציבור איז נאר ווען ס׳איז מער כבוד אזוי, ס׳איז מער עפעס, עפעס געט עס צו. סתם אלע פורים יעל שמיא.
אבער אוודאי, אויב ער איז א יוניקער, איך האב געמיינט אז דו גייסט זאגן אז אויב ער איז א יוניקער וואס האט געוואונען צו זיין א רבי ביי די זיבן יאר, דעמאלטס איז דאס די כבוד הציבור, ווייל דו מוזט אים מקיים זיין זיין כבוד. אויב דאס איז דיין ציבור, דור דור ודורשיו, זיי זענען אזעלכע גרויסע חכמים, האבן זיי געזאגט אז א חכם גדול זאל אנגיין פירן.
פורס על שמע — א גרינגערע שוועל
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, דוד, וואס איז נאך א קינד, נאך נישט נתמלא זקנו, ער זאל טאקע נישט זיין שליח ציבור, אבער ער קען יא זיין פורס על שמע, מי שהוא בן שלש עשרה שנה. זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט אז דער פורס על שמע דארף זיין א גדול, ווייל ער קען נישט מוציא זיין אנדערע אויב ער איז נישט מחויב במצוות, אבער ער מוז נישט זיין צוואנציג און ער מוז נישט האבן קיין בארד. זייער גוט.
Speaker 2:
ניין, וואס שטייט, לא יהא שליח ציבור ופורס על שמע, איז לאו דווקא די שליח ציבור?
Speaker 1:
ניין, ס׳איז נאך א זאך. פורס על שמע איז דער וואס זאגט ברכות קריאת שמע, ס׳איז נישט די זעלבע מענטש. ברכות קריאת שמע מעג יא זיין א קינד, און שמונה עשרה, די איבריגע שליח ציבור. ניין, ס׳איז טאקע נישט געווען אמאל די זעלבע מענטש וואס זאגט ברכות קריאת שמע און שמונה עשרה, ס׳קען זיין צוויי מענטשן. אזוי ווי ס׳איז דא מענטשן וואס מ׳איז זיי נאר צושיקן פאר פסוקי דזמרה. און מ׳זאל קיינמאל נישט שיקן צו שחרית. ס׳איז דאך סתם… דער ציבור איז בכלל נישט קיין… ניין, מ׳רעדט פון כבוד, ס׳איז נישט כבוד לויט די חשוב׳ע תפילה. פוריש לשמיא, זעט אז ס׳איז יא עפעס וואס מ׳קען נעמען א סיי ווער. יא, זעט אז די עולם שטערט עס נישט, יא. און אין די משנה שטייט “קטן פוריש לשמיא”. דער רמב״ם זאגט טאקע, “קטן” מיינט נישט ממש א קטן, ווייל ער קען נישט מוציא זיין דעם עולם. ס׳מיינט “קטן שאינו יודע לשער”.
פראקטישע הנהגה — בחורים אלס שליח ציבור
Speaker 1:
אבער למשל, איך אין מיין שול בין מקיל אויף דעם, איך שיק צו אייביג בחורים. ווען מיין טאטע איז ביי מיר יום טוב, וואלט ער עס אים נישט געפאלן, ווייל ס׳איז נישט דער מנהג. אבער איך מיין אז ווען ס׳איז א קליינע ביהמ״ד וואו יעדער איינער קען יעדער בחור, דער בחור איז דער זון פון מיין שכן, ס׳איז א פיינע בחור, ס׳איז נישט עפעס… איך וויל נישט זאגן ס׳איז נישט קיין כבוד הציבור. ס׳איז א בית המדרש פון… ס׳איז א “פעמילי שול”. ס׳איז נישט א עולם פון הונדערטער מענטשן און מ׳געט אפשר פאר עפעס א בחור׳ל. אבער אויב ס׳איז א מציאות אז ס׳איז א בחור פון די ביהמ״ד, איינער פון די חברי הקהילה, זאל מען נישט דיסקרימינירן קעגן בחורים.
אבער די אמת׳ע תירוץ איז אפשר עפעס אנדערש, אז די ציבור איז קליין, ס׳איז נישטא גענוג מענטשן וואס האלטן ביים דאווענען, און די בחורים האלטן דערביי וואס מ׳טוט. אנדערע נושא. איך ווייס נישט, ניין, ס׳איז דא א זאך. איך מיין אז די ענין פון כבוד הציבור איז זייער רעלאטיוו. אויב די עולם האט הנאה, ס׳איז דא איין זיסע בחור׳ל וואס ער גייט אסאך צו צום עמוד, און די עולם ווייסט שוין, אה, יענקי גייט צו צום עמוד, דארף מען קומען מיט א חבר. ווען דער בחור איז איינער פון די חברים׳ס. אבער ס׳איז נישט ריכטיג.
Speaker 2:
א ישיבה איז דאך א גוטע דוגמא. ס׳איז נישט קיין כבוד פאר די בחורים אז א בחור דאוונט אין א ישיבה? אדרבה, ערגעץ דארף ער זיך דאך אויסלערנען. און אפילו די ראש ישיבה זיצט דארט, אפילו ס׳איז דא א מנין פון מבוגרים דארטן.
Speaker 1:
אה, זייער גוט. א קעמפ פון בחורים. זאגן אז נאר די מגידי שיעורים דארפן צוגיין? אוודאי נעמט מען די בחור וואס קען גוט דאווענען. ניין, ס׳איז פשוט. כבוד הציבור רעדט מען זיך דאך פון א ביהמ״ד פון א שטאט. אבער ס׳איז לפי הציבור. כבוד הציבור איז דאך לפי הציבור. אוודאי, ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב. כבוד הציבור… אזוי ווי דו זאגסט, ס׳איז א קליינע ביהמ״ד, קען זיין. ביי אונז אויך, אין א קליינע ביהמ״ד, זענען בחורים געגאנגען צו. ווייל ס׳איז נישטא קיין צווייטער, אבער אפילו ס׳איז יא דא.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישטא קיין צווייטער, ס׳איז דא צוואנציג מענטשן, מיינט אז יעדע פיר תפילות איז נישטא? וואס, דו קענסט מחמיר זיין צו זאגן אז נאר דער וואלט מען געדארפט. ס׳דארף נאך אלץ זיין א גילוי מילתא למשל אז ער זאל דאווענען מוסף יום הקדוש, ווייל דאס איז איינעם משום כבוד בית המדרש.
Speaker 1:
אקעי, און דעמאלטס דער ציבור וויל נישט. דער ציבור קען באשטיין אז ער זאל דאווענען מנחה שבת, אבער ער קען נישט באשטיין אז ער זאל דאווענען מנחה יום כיפור. דער ציבור מאכט אויס ווי גרויס כבוד הציבור גייט. אויב דער כבוד הציבור לאזט אים צו גיין, איז גוט.
הלכה יא (המשך) — עלג
Speaker 1:
וכן העלג. מיר האבן פריער גערעדט וועגן די לשונות עלגים, יעצט קומען מיר נאכאמאל צוריק צו די עלגים. וואס איז טייטש עלג? ניין, דא איז אביסל אנדערש. דא איז נישט די זעלבע עלג. פריער מיינט עס איינער וואס איז א כבד פה וכבד לשון, ער קען נישט ארויסברענגען ווערטער. דא, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, אזוי ווי איינער וואס קען נישט זאגן א׳ אדער ה׳. ער זאגט א׳ אנשטאט ה׳, אדער פארקערט, ער זאגט אלעמאל א׳ אנשטאט ה׳. מאכט נישט קיין סענס. דעמאלטס…
דו קענסט רעדן ביז מארגן, אונז זענען מיר שוין פון די דור העלגים. בדורות האחרונים זענען מיר געווארן די עלגים, ווייל מיר ווייסן אלע נישט קיין חילוק צווישן א׳ און ה׳. מיר קענען נישט גוט ארויסזאגן געוויסע אותיות.
הלכה יא (המשך) — דער רב ממנה תלמידו
Speaker 1:
דאך נישטא קיין צווייטער, הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. וואס קומט דאס דא אריין? וואס האט דאס צו טון מיט דעם? ער זאגט, “לוין איז מען עלול זיין, נישט קיין כבוד הציבור.” אבער אויב איז דער איד דער רב׳ס הויז בחור אדער דער רב׳ס זון, קען דער רב געבן א שטעלע איינעם פון זיינע תלמידים. דאס איז א נייע זאך, ס׳קומט פון דעם רב.
Speaker 2:
ניין, “להתפלל לפניו”. דער רבי שטייט לעבן דעם רבי׳ן, און ער איז דער רבי׳ס שליח.
Speaker 1:
אבער ס׳איז ווייטער, דער רבי איז אזוי ווי דער שליח ציבור. ס׳זעט אויס, רייט? “הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו”. דאס איז א נייע היתר, כאילו אז ס׳איז דא א רבי אדער א ראש ישיבה, קען ער… די ווארט איז “לפניו”, ווייל ער דאוונט מיט׳ן רבי׳ן? ס׳מיינט צו זאגן אז ער האט א רשות. איך ווייס נישט פשוט קלאר וואס דאס מיינט. נישט קלאר פון וואו ער האט גענומען די הלכה, אבער וואס דאס מיינט. אה, ער מיינט צו זאגן, אפשר מיינט ער אזוי, ער טייטשט אזוי, ר׳ אברהם נאוויטש, אז ער האט זיך געלערנט אז מ׳דארף געבן דער גדול שבציבור דארף דאך ממנה זיין, רייט? לכאורה דער רב גייט אלעמאל דארפן זיין דער בעל תפילה, רייט? אזוי ווי ס׳איז געווען געוויסע רבי׳ס, יא, ספינקא רבי׳ס, איך ווייס, אין די תשובה האבן זיי אלעמאל געפרעגט דעם רבי׳ן אלעמאל פאר׳ן דאווענען. ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אלע תפילות פון נארמאל שחרית, א גאנצע וואך, א גאנץ יאר. רבי ישמעאל פירט זיך אזוי. איז דאס איז לכאורה דער עיקר הדין, ווייל דער שליח ציבור דארף זיין דער גדול שבציבור. זאגט דער רמב״ם אז אויב מ׳וועט אין דעם רב, דער רב קען ממנה זיין איינעם פון זיינע תלמידים, און ער דארף נישט זיין דער בעל תפילה אלעמאל. אפשר דאס איז דער פשט.
ווייטער, ער זאגט טאקע וועגן דעם, אז אפילו רבי יהודה איז א גדול שבציבור, איז ער דאך אזוי ווי דער רב, וואס מ׳האט אים געוואלט געבן כבוד. טאקע אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: וואס איז דער חידוש פון די הלכה?
Speaker 2:
אפילו ער איז יא עלג, אפילו ער איז יא א בקי.
Speaker 1:
ניין, נישט דווקא ער איז עלג, די עיקר איז אז אפילו ער איז נישט דער גדול שבציבור. ער זאגט דאך דא, “אבי שהוא כבד לשון או ערום”, ער זאגט אזוי. דער שוואכער פשט. דער בעסערער פשט איז אז… ניין, ער זאגט, בעצם איז אז די אלע דינים וואס איז דא געווען איז נישט ווען ס׳איז דא א רב וואס איז ממנה איינער פון זיינע תלמידים. דאס איז אזוי ווי ס׳איז דא ווען די קהילה מאכט א מיטינג וועמען זאל מען נעמען פאר בעל תפילה, נעמט מען דעם אנדערן. אבער דער רב קען ממנה זיין זיינע תלמידים, ווייל ער איז דער בעסטער תלמיד, וועט ער אים נעמען.
Speaker 2:
איך וואלט מער געטראכט אז לאו דווקא, דער רבי דארף אלס אליינס דאווענען, ווייל ער איז דאך דער גדול שבציבור.
Speaker 1:
קען ביידעס, קען ביידעס. פשוט, א גדול שבציבור מיינט דאך נישט אז דער רבי, ווייל ער איז דער ראש ישיבה, דארף ער אויך טון די דזשאב פון זיין דער חזן, איך מיין לא. אוודאי, א גדול שבציבור מיינט נישט ווייל… ער איז שוין פארכאפט, ער איז שוין דער רב. נאר די מענטשן וואס זענען עוועילעבל פאר שליח ציבור רעדט מען דאך דא אזוי, יא? מ׳רופט פון די צוויי בענק, לאמיר קלויבן פון ענק א שליח ציבור. חער. קען זיין.
הלכה יג — סומא (בלינדער) אלס שליח ציבור
Speaker 1:
ווייטער, ווער נאך קען יא אדער נישט? א סומא, איינער וואס קען נישט זען. זאלסטו נישט מיינען אז “שמע ישראל” מיינט אז דער אינדיווידזשועל מענטש… ניין, ניין. וואס איז די פראבלעם מיט א סומא? ווייל ער קען נישט ליינען? ווייל ער קען נישט זען. די גמרא זאגט, רבי יהודה האט געזאגט אז א סומא קען נישט פורס זיין על שמע. פארוואס? ווייל ער זעט נישט די כוכבים, ער זעט נישט די צאת הכוכבים. פורס על שמע מיינט דאך די ברכות יוצר. אה, ברכת יוצר, “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”, קען ער נישט. דער רמב״ם לייגט צו נאך א זאך. ער זאגט, “אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה”, א סומא. סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. א סומא קען זיין א שליח ציבור. קריאת התורה, חזרת הש״ץ קען ער זיין. קען ער פראקטיצן. אבער זיין א שליח ציבור קען ער, דלא כרבי יהודה. רבי יהודה זאגט אז קען נישט. און די גמרא האט געזאגט אז ס׳איז נישט טעם ווייל ער איז בלינד, נאר ווייל אנדערע קענען זען. אה, זיין פראבלעם איז אז די ברכת קריאת שמע, “יוצר אור ובורא חושך”, מ׳רעדט וועגן לעכטיגקייט, און אזוי ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט, אז ווען מ׳וועקט זיך אויף שיינט אריין אין די אויגן און מ׳וועקט זיך אויף, דאס איז דער וועג וויאזוי א מענטש לעבט. דער סומא האט נעבעך נישט די גאנצע ברכה, ער האט נישט הנאה פון די לעכטיגקייט, ער זעט עס נישט. אזוי האט רבי יהודה געזאגט. אבער די חכמים זאגן אז דאך, אפילו א סומא קען האבן הנאה פון די לעכטיגקייט, ער קען האבן עפעס א הרגשה אז ס׳איז דא לעכטיגקייט. אדער אז די אנדערע מענטשן קענען אים העלפן און פארליינען פאר אים.
הלכה יג (המשך) — פוחח (ערום/נישט גוט אנגעטון)
Speaker 1:
“אבישע קורע את המגילה, אבישע פושט על שמע”. איינער וואס האט נישט קיין העמד, געהעריג עפעס א פחיחא, ווי ס׳שטייט אין די משנה, ער האט נישט קיין בגד וואס דעקט נישט צו זיין כתפו, ער גייט נישט גוט אנגעטון, ער קען פושט על שמע זיין. אזוי ווי מ׳האט פריער געזען, א פושט על שמע איז אסאך גרינגער, אפילו א קינד קען, אפילו א בחור, איינער וואס גייט נישט אזוי גוט אנגעטון. אבער א שליח ציבור קען נאר דאווענען עטוף, ער דארף זיין גאנץ אנגעטון, עטוף מיט א טלית, מיט אן אויבערשטוב. דא זעט מען אז דער שליח ציבור דארף גיין מיט א… דאס איז די מקור לכאורה, אונז פירן זיך לכל הפחות ביי געוויסע תפילות אז דער שליח ציבור גייט א טלית. וואס קומט אריין א טלית ביי א שליח ציבור? דאס איז כבוד הציבור, אז ער גייט מיט א טלית, ער איז עטוף, ער איז גאנץ אנגעטון.
מנהג סלאבאדקע — חילוק צווישן לאנגע און קורצע רעקל
Speaker 1:
אפילו אויב דער חשש פון כתף על המגילה איז אפשר, היינט טוט מען נישט אן אייביג, אבער ס׳איז דאך די איידיע, ער גייט מער אנגעטון, מער אנגעטון ווי מ׳דארף. אין סלאבאדקער ישיבה איז דער מנהג, ביי די ליטווישע, יא, ביי אונז איז געווענליך ביי מנחה גייט נישט דער שליח ציבור מיט א טלית, אבער ביי די ליטווישע גייט מען יעדע מאל, ביי שחרית, מנחה, מעריב, אלעמאל דאווענט ער מיט א טלית. און אין סלאבאדקע איז געווען דער מנהג, אז ניין, נאר זיי האלטן די מנהג, דאס הייסט, איינער וואס גייט א לאנגע רעקל דארף נישט גיין קיין טלית ביי מנחה. אויב דער שליח ציבור האט נאר א קורצע רעקל, דעמאלטס דארף ער א פחיחא, ער דארף זיך צודעקן מיט א שטיקל מגילה.
איי, ס׳איז זייער שיין אז פחיחא איז אן עצה, ס׳קומען אלע סארטן מענטשן אין בית המדרש, זאל מען נישט דארפן טשעקן צו זיין בגדים דאס, האט מען פאר יעדן איינעם א טלית, מ׳געט זיי א דעק צו, דאס איז די ענין אזוי. סאו דארט מאכן זיי א חילוק צו ווי לאנג די רעקל איז, דאס איז די איידיע.
—
Speaker 1:
שוין, האט מען געענדיגט פרק חמישי.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ח – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/j33lepnbr7xcv9vhuobh1/DR070.mp4?rlkey=1v2q1tsl1d8w15aq70mi9kmq9&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ח – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#
הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ח
פרק ח׳ אין הלכות תפילה באהאנדלט די מעלה פון תפילת הציבור און די דינים פון בית הכנסת. דער רמב״ם לערנט אויס אז תפילת הציבור ווערט אלעמאל נתקבל, און מ׳דארף זיך משתתף זיין מיט׳ן ציבור. ס׳ווערן אויסגערעכנט די זאכן וואס מען טוט נאר בעשרה (קדושה, קריאת התורה, קדיש), און די דינים פון ווער איז ראוי צו זיין שליח ציבור – ער דארף זיין דער גדול שבציבור בחכמה ובמעשים, מיט א שיינע קול, און ער דארף האבן א בארד.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80070#