הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ב׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
זיכרון משיעור – הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
—
הלכה א – של ראש ושל יד: כיצד מניחים את הפרשיות
דברי הרמב״ם: של ראש – כותב ארבע פרשיות על ארבעה קלפים, וגולל כל אחד ואחד לבדו, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. של יד – כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחן בבית אחד.
פשט: בשל ראש כותבים כל פרשה על קלף נפרד, גוללים כל אחת בנפרד, ומניחים בארבעה בתים המחוברים בחתיכת עור אחת. בשל יד כותבים את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד בארבעה עמודים, גוללים אותו כספר תורה מסוף לתחילה, ומניחים בבית אחד.
חידושים והסברות:
1. שלוש אפשרויות – רק אחת נכונה לכל אחד: לכאורה ישנן שלוש דרכים להניח פרשיות: (א) הכל בבית אחד (של יד), (ב) ארבעה בתים נפרדים שאינם מחוברים (זה לעולם לא עושים), (ג) ארבעה בתים מחתיכה אחת – “מחוברים באור אחד” (של ראש). החידוש הוא שהדרך השנייה – ארבעה בתים נפרדים לגמרי – פסולה בשניהם.
2. גולל לעומת קיפול: מודגש שגוללים את הקלפים, לא מקפלים אותם. הסברא המעשית: כאשר מקפלים מסמך, הכתב עלול להימחק בקיפול. גלילה טובה יותר לשמירה. מובא משל ממשרד הבנייה שבו תכניות גדולות מונחות גם בדרך מסוימת – “ממש כמו שהרמב״ם היה מסביר זאת.”
3. “כמין ספר תורה” – רק בשל יד: בשל ראש כתוב רק “גולל”, בשל יד כתוב “כמין ספר תורה”. ההבדל: בשל ראש כל פרשה כה קצרה שכמעט אין מה לגלול. בשל יד, שבו כל ארבע הפרשיות על קלף אחד, יש כבר “כמה שכבות” ואפשר ממש לגלול כספר תורה. העיקר הוא שלא פשוט להניח, אלא בצורה של גלילה.
4. מדוע של ראש ארבעה בתים ושל יד אחד? – פשט דרושי: הראש צריך להכיל “תאים נפרדים” – אדם צריך לחשוב בכיוונים שונים. אבל הלב (של יד כנגד הלב) צריך להיות אחד – “הלב צריך להיות אחד.” זה מתקבל כפשט, אף שהוא יותר דרושי.
—
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות בתפילין
דברי הרמב״ם: וצריך להזהר בפרשיות… ושלוש פרשיות הראשונות – פתוחות, והרביעית (והיה אם שמוע) – סתומה.
פשט: שלוש הפרשיות הראשונות (קדש, והיה כי יביאך, שמע) פתוחות, והרביעית (והיה אם שמוע) סתומה – כפי שהן בתורה.
חידושים והסברות:
1. קושיא יסודית – מה שייך פתוחה/סתומה בתפילין? פתוחה וסתומה הוא דין בספר תורה – כיצד הפרשיות מסודרות על הקלף, האם מתחילים בתחילת שורה (פתוחה) או באמצע שורה (סתומה). אבל תפילין אינו ספר תורה, הוא רק קטעים מהתורה. מה הענין של פתוחה/סתומה כאן? – “מאוד תמוה לי.” הקושיא נשארת פתוחה: “איני יודע התירוץ… לא ברור.”
2. כיצד פתוחה/סתומה שייך בתפילין – הצעה: פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה, וסתומה פירושה מתחילים באמצע שורה. בשל יד, שבו כותבים מספר פרשיות על קלף אחד, שייך איך מתחילים את הפרשה הבאה – בתחילת שורה או באמצע. אבל בשל ראש, שבו כל פרשה על קלף נפרד, קשה להבין מה פתוחה/סתומה אומרת.
3. פתוחה/סתומה הוא דין בתחילה, לא בסוף: פתוחה/סתומה מתארת כיצד פרשה מתחילה (הקשר למה שבא לפניה), לא כיצד היא מסתיימת. לכן בוהיה אם שמוע, שהיא הפרשה האחרונה, מעמד הסתומה הוא דין בכיצד היא מתחילה אחרי שמע.
—
הלכה בנוגע מלא וחסר בתפילין
דברי הרמב״ם: וצריך להזהר… במלא וחסר, כמו שהן כתובות בספר תורה המדוייק. שאין כתוב חסר – מלא, פסול עד שימחוק ויסיר. [אבל אם] כתוב מלא – חסר, פסול ואין לו תקנה.
פשט: צריך להיזהר מאוד שהאותיות יהיו בדיוק כמו בספר תורה מדויק – מלא וחסר. אם הוסיף אות נוספת (כתב מלא במקום חסר), אפשר למחוק. אבל אם חיסר אות (כתב חסר במקום מלא), פסול ואין לו תקנה.
חידושים והסברות:
1) דין תיקון — מלא במקום חסר לעומת חסר במקום מלא
אם כתב בטעות מלא במקום חסר (הוסיף וא״ו או יו״ד נוספת), פסול עד שימחק היותר — אפשר למחוק את האות העודפת ולתקן. אבל אם חסר במקום מלא (חסרה אות), פסול ואין לו תקנה. הטעם: בפרק הקודם למדנו שאי אפשר להוסיף אות בתפילין. בספר תורה אפשר לעשות תלי׳ בין השיטין (לכתוב את האות החסרה בין השורות), אבל בתפילין אי אפשר, כי תפילין צריכים להיות כתיבתן כסדרן.
2) שני פירושים ב״כסדרן”
מובאות שתי שיטות מה “כסדרן” אומר:
– הרב מבין שכסדרן פירושו שצריך לכתוב בסדר הנכון — אי אפשר לחזור לתקן מקום קודם, כי זה יהיה שלא כסדרן.
– ר׳ יחיאל מאיר ואחרים מבינים שכסדרן פירושו פשוט שצריך להיות כתוב יפה — לתפילין יש רמה גבוהה יותר של יופי מספר תורה, ולא עושים תיקונים קטנים כאלה.
3) הרמב״ם מונה את כל מלא וחסר בארבע הפרשיות
הרמב״ם מונה כל מילה בכל ארבע הפרשיות שבהן שייך מלא או חסר. זה נסקר בפרטות:
– פרשה ראשונה (קדש לי): “בכור” מלא, “זכר” מלא, “וחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא, “ויהרג” חסר, “בכור” מלא, “מבכור” חסר, “ועד בכור” מלא, “זבח” חסר, “בכל בכור” מלא, “לאות” מלא, וכו׳.
– פרשה שנייה (והיה כי יביאך): “וטוטפת” (השנייה/אחרונה), “ונתנה” מלא בשתי יודי״ן, “בחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא.
– פרשה שלישית (שמע): “מאדך” חסר, “ולבנך” מלא, “ובביתך” בלי יו״ד שנייה, “ובקומך” מלא, “לאות” מלא, “ידך” בלי יו״ד שנייה, “וטוטפת” חסר שתי וואוי״ן, “עיניכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה, “בתיכם” בלי יו״ד שנייה, “בשעריך” מלא.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): “שמוע” חסר (בלי וא״ו), “מצותי” חסר (וא״ו אחת — הוא״ו שאומרים כעיצור קיים, אבל חולם-וא״ו חסר), “יורה” מלא, “ומלקוש” מלא, “ותירושך” חסר וא״ו, “ושבעתם” מלא, “יבולה” מלא, “הטובה” חסר, “נותן” חסר, “אותם” חסר, “לאות” מלא, “לטטפת” חסר וא״ו שנייה (אבל וא״ו ראשונה קיימת), “ולטטפת עיניכם” מלא, “אותם” חסר, “בתיכם” בלי וא״ו שנייה, “ובקומכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו שנייה (אבל) מלא, “בתיכם” בלי יו״ד שנייה, “בשעריך” מלא, “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו.
4) הענין של “ידכה” בה׳ — ה׳ סופית כקמץ
הה׳ בסוף “ידכה” אינה דבר מוזר — הה׳ בסוף מילים רבות (ה׳ או א׳) היא בעצם רק קמץ, סימן תנועה, לא אות אמיתית. הכל בו רוצה שאפילו כך יכתבו “ידך” בלי הה׳, אבל מצוין שהה׳ אינה תוספת אמיתית.
5) “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין לעומת פסק הרמב״ם
סוגיא חשובה: בגמרא קידושין כתוב “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — איננו יודעים בדיוק אילו מילים בתורה מלאות או חסרות. זו אמירה מתלמוד בבלי.
החידוש: לתלמוד בבלי אולי לא הייתה מסורה טובה, אבל לנו יש מסורה — לא מבבל, אלא מחכמי טבריה, במיוחד בן אשר, שהרמב״ם עצמו מביא בהלכות ספר תורה שרשם כל מלא וחסר בדיוק רב. רואים גם שבגמרא לעתים קרובות מצטטים פסוקים אחרת ממסורתנו, כי בבבל לא הייתה מסורה כה טובה.
מחלוקת פוסקים: היו פוסקים שטענו שמאחר ש״אנן לא בקיאינן”, אי אפשר לפסול תפילין על טעות מלא/חסר — עושים מה שיודעים, אבל אי אפשר לומר שזה ממש פסול. הרמב״ם אבל פוסק בבירור שזה פסול, כי הוא סובר שיש לנו מסורה מדויקת (מבן אשר/חכמי טבריה), וממילא מלא וחסר מעכב.
מדוע הרמב״ם כותב רק בתפילין כל מלא/חסר, אבל לא בספר תורה? כי בספר תורה הוא סמך על החומשים שהחזיק שהם מדויקים, וגם כי תפילין קצר יותר וקל יותר למנות, בעוד ספר תורה שלם היה ארוך מדי.
6) מה הפשט/טעם של מלא וחסר?
הסבר רחב ניתן:
א) מלא וחסר הוא מעין מערכת ניקוד: בתורה אין ניקוד, רק אותיות. וא״ו או יו״ד במילה היא בעצם מעין ניקוד — היו״ד היא חיריק, הוא״ו היא חולם או שורוק. “העולם חושב שזו יו״ד מיותרת — זו לא יו״ד מיותרת, היו״ד היא בעצם חיריק, או חולם, או מלופום.” בלי מלא אי אפשר לדעת איך לקרוא — למשל מ-צ-ת יכול להיות “מצות” (מצות) או “מצוות” (מצוות).
ב) מדוע לפעמים מלא ולפעמים חסר? זה אף אחד לא יודע בהסבר ברור. הסבר לכאורה: במקום שיכול להיות טעות איך לקרוא, התורה כותבת מלא; במקום שזה ברור, התורה כותבת חסר. אבל זה לא כלל מוכח.
ג) ראיה מספרי תנ״ך מאוחרים: בדברי הימים (ספר מאוחר) כמעט הכל מלא, או אפילו מלא דמלא. למשל: המילה “דוד” — בספר שמואל ומלכים כתוב תמיד דל״ת-וא״ו-דל״ת, אבל בדברי הימים כתוב תמיד עם יו״ד (“דויד”). זה מראה שבתקופות מאוחרות נהגו לכתוב יותר מלא כדי שיהיה ברור יותר.
ד) גם אצל ראשונים והיום: נוהגים לכתוב לשון הקודש מלא (בלי ניקוד), כי אחרת קשה לקרוא. אצל ראשונים היה אפילו מנהג של מלא דמלא — להוסיף אל״ף או ה׳ במקומות מסוימים כדי שיוכלו לקרוא.
7) מדוע מלא/חסר הלכה נפרדת?
תירוץ ראשון: מלא וחסר אינו באמת הבדל במילה עצמה — המילה נשארת אותה מילה בין מלא לחסר — אבל צריך להקפיד כי זה המקום שבו אנשים עושים טעויות. לא מדברים על מי שמפספס מילה שלמה, אלא על טעויות קטנות יותר שקורות באופן טבעי.
תירוץ טוב יותר: מלא וחסר הוא דין מיוחד — זה לא רק “כתוב מה שכתוב.” זו מסורה נוספת, דומה לניקוד, פרשיות, ותגין. יש לה רמה משלה של הלכה, והרמב״ם מביא זאת כקפידה נפרדת.
8) שייכות ל״יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”
בגמרא רואים הרבה דרשות שנובעות ממלא וחסר — למשל “ושמרתם את המצות” אפשר לקרוא “המצוות” (עם וא״ו) — וזה יסוד המחלוקת האם דורשים לפי הכתיב (מסורת) או לפי הקרי (מקרא). אפשר לדרוש בשני האופנים אפילו כשהמסורה היא לקרוא אחרת.
9) דרשות ממלא/חסר
כמעט כל הדרשות ממלא/חסר הולכות בכיוון אחד: דורשים מחסר — למשל “מצות” (חסר) נדרש כמו “מצות” (מצות). “ידך” — “ידכה”. אבל לעיתים רחוקות דורשים ממלא שצריך שם אות נוספת.
—
הלכה בנוגע תגין
דברי הרמב״ם: “וצריך לעטרן בתגין של אותיות” — צריך לעשות תגין (כתרים/זיינים) על אותיות מסוימות בפרשיות התפילין.
פשט: “תג” לפי הרמב״ם פירושו זיין קטן (קו) שמניחים למעלה על האות. הרמב״ם מונה אילו אותיות ספציפיות בכל פרשה של תפילין צריכות תגין, וכמה זיינים כל אות מקבלת.
חידושים והסברות:
1) מה פירוש “תג” לפי הרמב״ם
הרמב״ם מבין תג לא כ״כתר” (עטרה) במובן של יופי האות, אלא ממש זיין זקוף — קו קטן שעולה מלמעלה האות. בכתב תימן רואים זאת בבירור — אלו קווים מעל האותיות, לפי המספר המדויק שהרמב״ם מונה.
2) שיטות אחרות לגבי תגין
ראשונים אחרים (כרבינו תם) מבינים שתג פירושו משהו שבולט מהאות — לא בהכרח זיין. גם יש שיטה שתג פירושו להקפיד על יופי האות (דומה ל״כתב של יוד” — קצוות חדים).
3) האותיות הספציפיות עם תגין בתפילין
– פרשה ראשונה (קדש): רק אות אחת — המ״ם סתומה של “מימים ימימה” — עם שלושה זיינים.
– פרשה שנייה (והיה כי יביאך): חמש אותיות, כולן הא״ין — ה׳ של “ונתנה”, ה׳ ראשונה ואחרונה של “הקשה”, ה׳ של “ויהרוג”, ה׳ של “ידך” — כל אחת עם ארבעה זיינים.
– פרשה שלישית (שמע): חמש אותיות — ק׳ של “וקשרתם” עם שלושה זיינים, ושתי הט״ין והת׳ של “לטוטפת” עם ארבעה זיינים כל אחת.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): חמש אותיות — פ׳ של “ואספת” עם שלושה זיינים, ת׳ של “ואספת” עם זיין אחד, ושתי הט״ין של “לטוטפת” עם ארבעה זיינים כל אחת.
– סך הכל: שש עשרה אותיות עם תגין בתפילין.
4) “ואם לא עשה התגין… לא פסלן”
הרמב״ם פוסק שאם לא עשה את התגין, או הוסיף או הפחית, אינו פסול. זה חידוש חשוב — תגין לכתחילה אבל לא מעכב.
5) הרמב״ם לעומת מנהג שעטנ״ז ג״ץ
מנהגנו הוא לעשות תגין בכל התורה — שעטנ״ז ג״ץ מקבל שלושה זיינים, ב״ד״ק ח״י מקבל זיין אחד, על כל אות בכל מקום. הרמב״ם אבל לא מביא את הלכת שעטנ״ז ג״ץ ככלל כללי. הוא הבין ששעטנ״ז ג״ץ הוא דווקא בתפילין, לא בכל התורה (או שזה לא ברור אצלו). השולחן ערוך כבר קיבל שעטנ״ז ג״ץ כהלכה כללית, אבל זו הלכה שונה לגמרי מהרשימה הספציפית של הרמב״ם של אותיות בתפילין.
6) השולחן ערוך לא מביא את הלכת הרמב״ם
השולחן ערוך לא מביא את הרשימה הספציפית של הרמב״ם של תגין בתפילין — רק את הכלל של שעטנ״ז ג״ץ. מדוע השולחן ערוך, רמ״א, רא״ש, רי״ף, טור לא מכריעים בזה — לא ברור.
7) [דיגרסיה: סוד התגין]
תגין הם סוד — “כלי זיינם של ישראל.” המדרש אומר שרבי עקיבא דרש “כתרי אותיות.” מה פירוש זה? פשט אחד הוא שהתגין הם כמו “מראה מקום” — סימן שכאן צריך להעמיק, דומה לכוכבית בספר. יחיד צריך לבוא ולגלות את הסודות. זה הפוך מהפשט הרגיל (שדורשים מדוע יש כאן תג) — כאן אומרים שהתג עצמו הוא הרמז שכאן צריך לדרוש.
—
הלכה: בדיקת תפילין בשעת קנייה — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
דברי הרמב״ם: “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה. ואם לקחן ממי שאינו מומחה צריך לבודקן. לקח ממנו מאה קציצות — בודק מהן שלש, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש. אם נמצאו כשרות — הוחזקו כולן. ואם לקחן צבתים צבתים — כל צבת וצבת צריכה בדיקה, שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים.”
פשט: יש לקנות תפילין רק ממומחה. אם קונים מלא-מומחה, צריך לבדוק. במאה זוגות — מספיק לבדוק שלושה. אבל אם זה בא באריזות נפרדות, כל אריזה צריכה בדיקה נפרדת.
חידושים והסברות:
1) מה פירוש “מומחה”?
“מומחה” יכול להיות סופר שכותב, או סוחר שמוכר. העיקר הוא שהוא ידוע ומוכר בתעשייה, הוא “מקצועי” שאפשר לסמוך עליו. ההבדל בין מומחה ללא-מומחה אינו שיש לו חזקה פורמלית, אלא שהוא ידוע כמי שיודע מה הוא עושה.
2) מה פירוש “בדיקה” בהקשר זה?
הרב רבינוביץ לומד ש״בדיקה” כאן פירושה לא רק
לבדוק את כשרות הפרשיות עצמן, אלא לקבוע שהאדם יודע מה הוא עושה — שהוא יודע את ההלכות. כי יש הלכות שבכלל אי אפשר לראות על ידי הסתכלות בכתב (למשל: עבודה לשמה, כסדרן, קדושת השמות). אבל אם רואים שהוא יודע את החסרות ויתרות היטב, זה סימן שהוא לא עם הארץ — היה לו רב, הוא בתעשייה, הוא יודע את ההלכות.
3) קושיא חריפה ותירוץ
קושיא: אם יש הלכות שבכלל אי אפשר לבדוק (כמו לשמה, כסדרן, קדושת השמות), מה מועילה בדיקת הפרשיות? אולי הסופר לא יודע שצריך לקדש בשמות, או שצריך לכתוב כסדרן?
תירוץ: הבדיקה של חסרות ויתרות היא חזקה מעשית — אם הוא יודע את החסרות ויתרות, זו ראיה שהוא סופר למדן שיודע גם את ההלכות האחרות. זו “חזקת תלמיד חכם” — מי שיודע זאת, כנראה למד אצל רב ויודע את כל המלאכה.
4) מדוע שלוש?
שלושה דברים הם חזקה — דומה לשלוש שנים חזקה או שלוש פעמים עשיית דבר. אבל כאן זה לא שלוש פעמים אותו מעשה, אלא שלושה פריטים מאצווה. הסברא היא: אחד יכול להיות טוב במקרה, אבל שלושה מראה שזה בכוונה, לא אקראי — הוא יודע מה הוא עושה.
5) צבתים צבתים
אם זה בא באריזות נפרדות, כל אריזה יכולה להיות מסוחר/סופר אחר, לכן אי אפשר לומר ששלושה מאריזה אחת מעידים על כל האריזות האחרות.
—
הלכה: בדיקת תפילין לאחר זמן — “תפילין אין צריכין בדיקה לעולם”
דברי הרמב״ם: “כל זמן שהכיסוי שלם — אינו חושש להם, שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה.”
פשט: תפילין שכבר כשרים, אין צריך לבדוק לעולם, כל עוד הקופסה (בתים) שלמה וסגורה. אין לחשוש שאות נמחקה בפנים.
חידושים והסברות:
1) שני סוגי בדיקה
הרמב״ם מחבר שתי הלכות ששתיהן יש בהן המילה “בדיקה,” אבל הן שונות לגמרי: (א) בדיקה בקנייה — לקבוע שהסופר/מוכר הוא מומחה; (ב) בדיקה לאחר זמן — לראות אם נפסל. הרמב״ם פוסק שהבדיקה השנייה אינה נחוצה.
2) המעשה של הלל הזקן
הרמב״ם מביא ש“הלל הזקן אומר: אלו משל אבי אמי” — הלל הזקן אמר שתפיליו הם מאבי אמו (סבו). זה מראה שלא בדקו אותם אפילו אחרי כל כך הרבה שנים — הם נשארו בקופסה והם סמכו עליהם.
3) מדוע הרמב״ם מביא שם?
לרמב״ם כמעט אין מנהג להביא שמות בספרו — הוא כותב בדרך כלל “חכם” או “ראשון” בלי שם. העובדה שהוא מביא דווקא “הלל הזקן” בשמו היא יוצאת מן הכלל שצריך לשים לב אליה. [לא מוסבר מדוע דווקא כאן.]
4) יחוסו של הלל הזקן
הלל הזקן היה משושלת דוד המלך, וממנו התחילה השושלת עד רבי יהודה הנשיא. העובדה שהיו לו חפצי ירושה (תפילין מסבו) מתאימה לכך.
5) סברת ההלכה
כל עוד החיצוניות (הבתים) שלמה וסגורה, אפשר לסמוך שהפנימיות גם טובה. זה הלל הזקן לימד אותנו.
6) [דיגרסיה: בדיקה מעשית היום]
היום מסתובבים סופרים/בודקים שבודקים תפילין, אבל לפי ההלכה אין צורך לבדוק את הפנימיות אם הבתים שלמים. מה שכן צריך לבדוק הוא הצורה החיצונית — הבתים עצמם. אדם שמשלם לבדוק תפילין שהם שלמים, “פשוט זורק כסף לעולם.”
—
פסק השולחן ערוך
נשאלת השאלה מדוע השולחן ערוך פוסק כרמב״ם בהלכות מסוימות, כאשר לרא״ש, רי״ף, וטור יש שיטות אחרות. זה לא מוסבר.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
הקדמה – זכות השיעור
דובר 1: יהודים יקרים, אנחנו לומדים היום הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה, או תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳. והשיעור של היום הוקדש על ידי הרב ר׳ יואל ורצברגר, והוא מחכה מאוד שיהודים אחרים יעזרו לו ויתרמו לשיעור. אפשר לשלוח דרך הקישור, או לשלוח, סתם לתת 500 דולר בכיס שלי, אני כבר אשלח לאן שצריך להגיע.
ובזכות זה יהיה עוד זכות גדול כמו זה שנותן לאכול. למדנו את זה אתמול, שבדיוק כמו שאסור ללכת שלושה ימים בלי מים, אי אפשר ללכת שלושה ימים בלי תורה. ממילא, כמו שזה זכות גדול לתת לאכול ליהודים לעילוי נשמת ר׳ ישעיה בן ר׳ משה, אפשר גם לתפוס לתת לעילוי נשמת ר׳ ישעיה בן ר׳ משה ללמוד ליהודים.
דובר 2: טוב, אתה יכול לומר אחרת. כשאנחנו… אבל תגיד.
דובר 1: במקום לעשות צוואה שיתנו לאכול על הקבר שלי, אני אומר, בחיים חיותי, שילמדו איתי, בחיים חיותי, שילמדו איתי. זאת אומרת, כשאני מצווה, אני כותב, שילמדו איתי.
דובר 2: אמת. ואם מישהו אמר שלמעשה, כמו שאומרים, “לסובא ולא לרזון”, “לתורה ולא ל…”
דובר 1: לא, האמת היא שיש לנו הנאה שלמה כשלומדים עם אנשים. זה גם בן אדם לחברו. זה לא רק בן אדם למקום ללמוד, זה לא רק בשביל הקב״ה ללמוד. לומדים בשביל עצמך, לומדים בשביל החברים, בשביל מגידי השיעור. זה גם ההנאה של יהודי, לא?
דובר 2: כן, לשתף את החידושים שלנו, את המחשבות שלנו, את הענינים שלנו, את המחלוקות שלנו.
הלכה א – של ראש ושל יד: איך מניחים את הפרשיות
דובר 1: אומר הרמב״ם הקדוש, אנחנו נמצאים כאן באמצע הלכות סת״ם, והפרק הוא על תפילין.
כמו שאמרנו בפרק הקודם, היה באופן כללי הלכות קלף, גויל, האופן איך צריך לכתוב. בעצם למדנו הלכות של הכל, ספר תורה, תפילין, מזוזה, חלקים מסוימים, אבל באופן כללי. הלכות כתיבת סת״ם. האותיות, הכתיבה. האותיות, הכתיבה של כל ספרי התורה.
וכאן יעמוד יותר ספציפית הלכות שנוגעות לתפילין.
זה הרמב״ם, כך. יש חילוק, של ראש יש דרך אחת ושל יד דרך אחרת. דהיינו, של ראש כורכים בו ארבע פרשיות.
הרמב״ם כבר אמר קודם שארבע הפרשיות הן “קדש”, “והיה כי יביאך”, “שמע”, ו״והיה אם שמוע”.
דובר 2: כן, כבר אמרת את זה?
דובר 1: כן, כן. הכל בסדר.
הוא כותב את ארבע הפרשיות על ארבעה קלפים, על ארבעה חתיכות קלף נפרדות, וגולל כל אחד ואחד לבדו, כל אחד מגוללים בנפרד, במקום לקפל כמו שמקפלים מגלגלים אותו, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. מניחים את ארבע הפרשיות הנפרדות האלה, ומניחים בכל בית מבתי של ראש, הוא אומר לנו סוד שהוא יאריך בו יותר מאוחר יותר, שלשל ראש יש ארבעה בתים קטנים, ובכל אחד מארבעת הבתים שמאוחר יותר מודבקים קצת יותר ביחד, מניחים קלף. מה שחשוב שיש ארבעה בתים אבל ממקום אחד, לא ארבעה בתים נפרדים.
שלוש אפשרויות – רק אחת נכונה לכל אחת
במילים אחרות, יכולות להיות שלוש דרכים אחרות לעשות, יכול להיות הכל מבית אחד, זה עושים בשל יד, יכול להיות ארבעה בתים נפרדים לגמרי, זה לא עושים באף אחד, אלא מה עושים? מניחים בארבעה בתים שהם באור אחד. מאוחר יותר הוא יגיד לנו יותר איך עושים את זה.
בתים של יד, כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, לוקחים קלף אחד וכותבים כל אחת על עמוד אחד כביכול, על עמוד אחד, כן. הוא מתכוון לומר שלא כותבים על מגילה אחת ארוכה לאורך אחת אחרי השנייה, אלא כותבים אותה כביכול… ארבעה דפין מתכוון כביכול מה שאנחנו קוראים עמודים, זה אחד אחרי השני, כן.
ואחר כך וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, מגוללים אותו מסופו לתחלתו, כך שיהיה בחוץ ההתחלה של ארבע הפרשיות. מאוחר יותר הוא לא יגיד באיזה צד כותבים אותו.
גולל לעומת קיפול – סברא מעשית
דובר 2: אה, יפה מאוד. כאן בשל ראש היה כתוב כמין ספר תורה, אולי זה בגלל שזה לא כל כך ארוך, אין מה… כאן זה כבר קצת, אפשר כבר לגלול. להתחיל את השלישית, שנותנים לזה גלילה קטנה. כאן ממש מגלגלים, זה כבר כמה שכבות. אבל לכל הפחות של ראש מסופו לתחלתו מגלגלים גם, מדברים על פרשה אחת, אולי כמעט אין מה לגלול. אז העיקר המילה היא שלא סתם להניח, כאן יש סתם יותר קל לקפל. העיקר המילה היא שלא סתם להניח, אלא לעשות אופן של מגולגל.
דובר 1: ומניחן בבית, המשך.
דובר 2: לא, זה מעניין, אני אומר כשמסמכים שמניחים ביחד, יכול בקלות להתקלקל בקיפול. אבל כשזה מגולגל, בסדר. כשזה גולל, יכול גם מזקנה יכול להיות…
דובר 1: מקפלים אותו, אתה מתכוון מקפלים אותו, לא מגלגלים אותו.
דובר 2: כן, אני אומר, התורה רוצה לשמור על כבוד ספר התורה.
הייתי במשרד הממשלה שבו צריך להגיש מסמכים לבנייה, מחלקת הבניינים, צריך להגיש סוגים שונים של תוכניות, והרבה מהם ניירות ענקיים, ויש להם הלכות כאלה, יש סט שלם של הלכות איך צריך להיות מקופל. אהה, כולם הראו לי שיש ניירות ענקיים, מגלגלים אותם שמונה דרכים, וזה וזה נוח. ממש כמו שהרמב״ם היה צריך להסביר את זה, כי הם רוצים לשמור שזה דבר גדול, דבר חשוב, חלק מזה זה איך מחזיקים אותו, איך עושים אותו.
דיון: למה של ראש ארבעה בתים ושל יד אחד?
דובר 1: וצריך להזהר בפרשיות. כן, של יד מניחים הכל בבית אחד. למה? זה לא עולה כמו של יד. כן, המקור לזה בברייתא בגמרא. אם מישהו יכול להגיד לי את הסוד, מה הפשט? מה בעצם, למה? פשט פשוט, אני מעוניין לדעת מה הסוד של זה. אתה מבין את השאלה שלי? מה כאן?
דובר 2: כן. למדנו כמו קמיע, שיזכיר את הדברים שכתובים בו.
דובר 1: בסדר, אבל מה כאן מניחים ארבעה, כאן מניחים באחד? אתה מבין? תורנית אני יכול להגיד לך, אבל להבין לא מבין. תורנית אני גם יכול לומר.
הראש צריך לדעת לעשות תאים נפרדים, אדם צריך לדעת לשמור ראש על תאים נפרדים. ושל יד?
דובר 2: הלב צריך להיות אחד.
דובר 1: הנה, בסדר, יש פשט.
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות בתפילין
דובר 1: בסדר, אומר הרמב״ם הלאה. זה דבר חשוב, אומר הרמב״ם, וצריך להזהר בפרשיות. אבל רגע, כאן הוא עדיין מדבר על איך מניחים בבתים בעצם. אבל איך כותבים אותו, איך צריך לכתוב אותו? יש פרשיות שהן סתומות, ויש שהן פתוחות. יש שמפרשה אחת עד הבאה יש הפסקה ארוכה יותר, ויש שאין שום הפסקה.
פתוחה וסתומה פירושו כפשוטו שמסתיים באותה שורה או בשורה נפרדת. יש, אנחנו נראה מאוחר יותר עוד בספר תורה, יש מחלוקת ראשונים איך עושים באמת את הפתוחה והסתומה. יש שאומרים שמשאירים שורה ריקה שלמה, אנחנו נוהגים למשל פתוחה פשוט שמשאירים את כל השורה ריקה. וסתומה פשוט שעושים רווח, אבל מתחילים את הבאה באותה שורה, כי זה סתום, כן? השורה סגורה.
המקום היחיד שבו מתחילים לגמרי בעמוד חדש זה חומש חדש, לא בעמוד חדש. כשפרשה חדשה גם, לא?
דובר 2: לא. המקום היחיד שבו מתחילים עמוד חדש זה בהתחלת ספר התורה. חומש חדש זה לא, יש לך ארבע שורות בין החומשים בספר תורה, אבל זה לא דווקא עמוד חדש. יש מקומות שמתחילים דווקא בעמוד חדש, יש סימנים, כן, מאוחר יותר תתחיל לומר, בי״ה שמ״ו, מה שלא יהיה. אבל, לא בי״ה שמ״ו, איך זה נקרא? שכחתי.
דובר 1: אבל זה בספר תורה.
דובר 2: על כל פנים, פתוחות וסתומות זה, אני רוצה להראות לך משהו מעניין.
קושיא: מה שייך פתוחה/סתומה בתפילין?
פתוחה וסתומה זה דין בהפסק בין פרשיות. כאן יש לך ארבע פרשיות, אז ההפסק בין הפרשיות צריך להיות נכון.
אומר הרמב״ם, “ושלוש פרשיות הראשונות”, כן? “ושלוש פרשיות הראשונות”, גילוי הוא, הוא לא אומר באיזה סדר, אבל לכאורה שמע, והיה אם שמוע, קדש, ואחר כך והיה כי יביאך.
דובר 1: לא, לא, לא, לפי הסדר שעומד בתורה. נכון?
דובר 2: אממ, אומר הרמב״ם שכולן פתוחות, כולן פתוחות, לכאורה זה והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, לפי הסדר שעומד בתורה, כן. אז שלוש הראשונות פתוחות, ואחר כך עומד בואתחנן, נכון? הפרשה של והיה כי יביאך ושל והיה אם שמוע היא סתומה.
אני לא מבין משהו, כי אני שואל שאלה בסיסית, אולי מישהו יכול להסביר לי את זה. סתומה ופתוחה, מה הגדר? והיה אם שמוע, אחרי זה לא עומד כלום.
דובר 1: לא, פתוחה וסתומה זה דין בהתחלת הפרשה, לא בסוף הפרשה. הקשר הוא הפוך, הקשר הוא על הראשונה. מה זה אומר שזה פתוחה?
דובר 2: אני לא מבין את הרעיון. כאילו כל העניין כאן הוא שפתוחה וסתומה זה פשוט שהתורה יש כאן הפסק, צריך לעשות את ההפסק נכון. אבל תפילין זה לא תורה, זה רק חתיכה מהתורה. מה שייך פתוחה וסתומה לזה? אני לא מבין בבירור את כל הנקודה.
אני לא מבין בבירור את כל העניין. הוא מביא שבתפילין, רואים שעומד בהלכה, שאם עושים אותה פתוחה, צריך לעשות אותה לא כמו שעומד בתורה, אחד קלף, כי זה בכל מקרה לא רק אחד, זה שניים. אז אתה אומר, הפרשה פתוחה היא בעצם לכאורה דין בין שתי פרשיות. הקשר של שתי הפרשיות הוא קשר גדול יותר, קטן יותר, מה שלא יהיה המשמעות של פרשה פתוחה וסתומה. בכל מקרה כבר הנחנו בסט אחד, בכל מקרה סתם הנחנו את הפרשיות. מה בא לעשות עם פתוחות של ספר התורה? זה מאוד תמוה לי, לא? אני לא יודע את התירוץ. הוא… הוא… לא שום… לא ברור.
דובר 1: הלאה, בסדר, עד כאן עדיין לא… אום, שינוי, זה עדיין לא שייך בכלל. טכנית איך זה שייך. השנייה היא שייכת. הראשונה?
דובר 2: אה, לא, יכול להיות פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה. יש חלק. כי הפרשה פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה. ו… סתומה היינו מתחילים באמצע שורה.
דובר 1: למה סופר יתחיל באמצע שורה? פרשה חדשה, מה עכשיו יוצאים?
דובר 2: אולי במעשה, על זה בסוף. ואם הוא עושה כך, זה לא נכון. אז לא יפה. כל הרעיון הוא שזה יפה. פתוחה סתומה זה לא להיות יפה. פתוחה סתומה זה כמו חלק מאיך ספר התורה עובד. מאיך זה נראה ספר התורה. זה אומר איך הפרשה צריכה להיות. כן.
הלכה בנוגע מלא וחסר בתפילין
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, הענין של מלא וחסר. אהם. עכשיו למדנו את הזהירות. ממה שאני קורא הזהירות. זה כמו רוב ההלכות זה נזר. צריך להיזהר. צריך להיזהר. יודע. נכון. עוד דבר שצריך להיזהר בו הוא. כן. צריך להיזהר בפרשיות. אז צריך להיות מלא וחסר. זאת אומרת יש אותיות שיש אות נוספת. זאת אומרת חסר. או למשל מה שיעמוד בוקר, עומד ב׳ וקר, יש שעומד ב׳קר, וצריך בעצמך להבין שהב׳ היא חולם. זה גדרה.
וצריך להזהר במלא וחסר, אדשו, כן. ארבעתן כסיפות כמושל יענק כסיפות בספר תורה הבדריג. ארבעתן פירושו ארבע הפרשיות. שכל ארבע הפרשיות יהיו בדיוק, ספר תורה שכותבים טוב.
שאין כתוב חסר מלא, אם הוא עשה בטעות במקום חסר מלא, פסול עד שימחוק ויסיר. הוא הוסיף ו׳ נוספת או י׳ נוספת במילה, אם זה הפוך, פסול ואין לו תקנה.
למה?
דין מלא וחסר בארבע פרשיות
אומר הרמב״ם, “וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתיבות כמו שהן כתיבות בספר תורה הבדוק”. ארבעתן פירושו ארבע הפרשיות. שכל ארבע הפרשיות יהיו בדיוק, יתאימו כמו שיש מלא וחסר באותן פרשיות. כמו ספר תורה טוב. כך עומד בספר תורה שכותבים טוב. יוצא שלא… כן.
דין תיקון — מלא במקום חסר לעומת חסר במקום מלא
אם הוא עשה בטעות במקום חסר עשה מלא, פסול עד שימחק היותר. הוא הוסיף ו׳ נוספת או י׳ נוספת, שימחוק אותה.
אם זה הפוך, פסול ואין לו תקנה. למה? כי למדנו בפרק הקודם שאי אפשר להוסיף אות. אפשר להוסיף אות, דבר אחד אפשר, אפשר לעשות אותה תלויה בין השיטין כמו שלמדנו, אבל בתפילין אי אפשר, כי למדנו שתפילין צריך להיות כתיבן כסדרן.
לפי מה שיש שאלה מה הפירוש כסדרן, הרב מבין שזה אומר שצריך להיות כתוב כמו הסדר של זה, ממילא הוא לא יכול לחזור. או, לפי מה שר׳ יחיאל מאיר לומד ואחרים, שכסדרן פירושו פשוט שצריך להיות כתוב יפה, ותפילין לא עושים תיקונים כאלה לדברים קטנים, צריך להיות כתוב יפה, יותר מתורה. זה לא נזק גדול, תתאמץ.
פירוט הרמב״ם של מלא וחסר בכל ארבע הפרשיות
אומר הרמב״ם, ממילא, מאחר שכל כך חשוב להיזהר במלא וחסר בדיוק, אומר הרמב״ם, אני אפרט לך עכשיו מה אתה צריך לשים לב. כל חסר ומלא, אילו מילים מהפרשיות של תפילין שייכות להיות או או, וממילא אגיד לך אילו צריך להיות. אז, אנחנו ניתן חיפוש על כל העניין, כי אני לא יכול היה.
פרשה ראשונה — קדש לי
בפרשה ראשונה, קדש לי, הרמב״ם מפרט את כל המילים שהן מלא או חסר. הוא יגיד למשל:
– “בכור” מלא
– “זכר” מלא
– “וְחָזָק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
– “וַיַּהֲרֹג” חסר
– “בְּכוֹר” מלא
– “מִבְּכוֹר” חסר
– “וְעַד בְּכוֹר” מלא
– “זֶבַח” חסר
– “בְּכָל בְּכוֹר” מלא
– “לְאוֹת” מלא
הערה על “יָדְךָ” — הה׳ כקמץ
זה סוג של מלא, זה יותר ממלא. סתם כך לא כותבים אותו. אבל הוא אומר דבר מעניין, שהה׳ של יָדְךָ היא כמו דבר רגיל, כי איך כותבים את המילה מְאוּרָה? אני יודע מה… עם ה׳ בסוף. מה הה׳? מְאוּרָה. אין מילה כזאת מְאוּרָה. מְהֵרָה? מְאוֹרֵנוּ אֱלֹקֵינוּ. בסדר, מְהֵרָה. ואיך כותבים מְהֵרָה? מ-ה-ר או מ-ה-ר-ה?
הוא שואל, איך כותבים? הוא אומר כך, הה׳ שעומדת בסוף הרבה מילים, או א׳ או ה׳, אומרים לא, זה לא עושה כלום, זה בעצם רק קמץ. אז יָדְךָ, אין שום סיבה למה זה לא יכול לעמוד כך, כי הה׳ היא פשוט קמץ. הוא אומר שכל בו רוצה שאפילו כך צריך לכתוב יָדְךָ בלי זה, אבל זה לא אחרת, זה לא מודרני הה׳ האמיתית.
פרשה שנייה — והיה כי יביאך
“וְטוֹטָפֹת” השנייה, האחרונה:
– “וְנָתְנָה” מלא, שתי יודי״ן
– “בְּחֹזֶק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
פרשה שלישית — שמע
פרשת שלישית, שמע:
– “מְאֹדֶךָ” חסר
– “וְלִבְנֶךָ” מלא
– “וּבְבֵיתֶךָ” אין בו היו״ד השנייה
מְאֹדֶךָ חסר מתאים מאוד, אפילו הכסף המעט שיש לך.
– “וּבְקוּמֶךָ” מלא
– “לְאוֹת” מלא
– “יָדֶךָ” חסר היו״ד השנייה, פירושו יָדֶךָ, נכון? עומד יָדֶךָ בלי היו״ד השנייה
– “וְטוֹטָפֹת” חסר, שתי וויו״ן
– “עיניכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
פרשה רביעית — והיה אם שמוע
“והיה אם שמוע” פרשת רביעית:
– “והיה אם שמוע” חסר, כן, לא כתוב הוא״ו ליד שמוע
– “מצותי” חסר, כתוב וא״ו אחת. כלומר, הוא״ו אומרים כן, נכון? אבל הוא״ו אינה החולם, הוא״ו היא וא״ו שאומרים אותה כעיצור, אז ממילא החולם חסר
– “יורה” מלא
– “ומלקוש” מלא
– “ותירושך” חסר וא״ו, כן, יש יו״ד אבל לא כתוב “ותירושך”
– “ושבעתם” מלא
– “יבולה” מלא
– “הטובה” חסר
– “נותן” — “הטובה אשר ה׳ נותן לך” חסר
– “אותם” חסר
– “לאות” מלא
– “לטוטפת” חסר וא״ו שניה, כן, יש שתי טוטפת, פעם אחת כתוב עם וא״ו, והשנייה חסרה הוא״ו השנייה. אבל הוא״ו הראשונה גם לא כתובה בקודמת, ה״ולטוטפת” הראשונה
– “ולטוטפת עיניכם” מלא
– “אתם” או “אותם”? מה כתוב כאן? “אותם” חסר
– “בתיכם” בלא וא״ו שניה
– “ובקומכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו שניה, “מזוזות” מלא
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
– “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו
“אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין לעומת פסק הרמב״ם
אז אנחנו לא יודעים, אם מישהו יודע את הסוד מדוע יש פסוקים בתורה שיש בהם יו״ד, שיש בהם חסר, שיש בהם מלא, אני לא יודע כלל את הסוד.
והגמרא מאוד מעניינת, כי בגמרא כתוב בקידושין, רואים ש״אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות”. אנחנו לא יודעים באמת אילו פסוקים בתורה לא היו מסורות חשובות, כך אומר התלמוד הבבלי.
יכול להיות שהתלמוד הבבלי לא ידע את המסורה, אבל אנחנו כן יודעים, כי יש לנו מסורה לא מהתלמוד הבבלי, אלא מחכמי טבריה, שהרמב״ם מביא בהלכות ספר תורה, בן אשר שרשם כל דבר, יש מסורות על כל דבר איך כתוב מלא וחסר. ואנחנו יודעים שהרבה פעמים בגמרא מובאים פסוקים אחרת, כי בבבל לא הייתה מסורה כל כך טובה על מה שכותבים בספר תורה.
מחלוקת פוסקים — האם מלא/חסר מעכב
אז יכול להיות, זה מאוד מעניין, כי הפוסקים לוקחים כולם כמו שכתוב בגמרא שאנחנו לא בקיאים בחסירות ויתירות, פירושו גם אותנו. אבל לא בהכרח, יכול להיות שיש לנו מסורה שהתלמוד הבבלי לא היה לו, כי יש לנו מארץ ישראל את המסורה מ…
האם מחייבים? או שהתלמוד הבבלי מחייב כמנהג? זה לא מנהג, זו שאלה איך כתוב בספר תורה, איך משה רבינו כתב, או מאימתי זה היה. זו מסורה.
אבל… אבל… מה שאתה אומר, מה שאנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים, התלמוד הבבלי לא ידע, זה אמת. אבל אנחנו כן יודעים, הרי רואים שהרמב״ם פוסק כן, הוא לא אומר שזה פסול.
היו פוסקים שטענו שאנחנו לא יודעים בכל מקרה. אז בסדר, עושים את המנהג, עושים מה שכתוב, אבל אי אפשר לומר שזה פסול כשכתוב יו״ד נוספת, כי אתה לא יודע באמת שכאן צריכה לבוא יו״ד.
הרי רואים שהרמב״ם, ממי שהוא העתיק את הכללים שלו, הוא סבר שאנחנו יודעים בדיוק איפה יש יו״ד, וממילא זה פסול. הוא אומר כן, מלא וחסר פוסל.
ובכל ספר התורה הוא לא מביא איפה יש כל יו״ד וכל וא״ו, אבל סתם הוא הסתמך על החומשים שהוא סבר שהם מדויקים.
מדוע בתפילין ולא בספר תורה?
בתורה היו סופרים גדולים יותר שכתבו, וזה יותר קל לכתוב. או גם, כאן יותר קל, זה לא כל כך ארוך, הוא לא יכול לכתוב, הוא לא יכול לכתוב, זה לו לנצח. אני לא יודע למה.
בכל מקרה, זה הדין, ומוסכם שאנחנו לא יודעים.
מה הפשט של מלא וחסר?
עוד דבר, מה בעצם הפשט? גם רציתי פשוט לתרגם, שהציבור ידע. מה הפשט של מלא וחסר? מה הסוד של זה?
למה למילים מסוימות יש חסר? אף אחד לא יודע, אני לא יודע, אולי אתה יודע, אני לא יודע.
דרשות על מלא וחסר
דובר 2: שהכל הוא דרשה על משהו.
דובר 1: כן, אה, יש פעם בשנה דרשה כזו, בדרך כלל. מלא או חסר. “ויקרא” מלא, היו״ד הנוספת אפשר ללמוד.
לא, לא, לא, תשמע טוב, הדרשות כמעט תמיד הולכות הפוך. הדרשות כמעט תמיד הולכות “מצות” זה “מצות”, במילים אחרות, אז מלא וחסר, אני לא זוכר שיש את הדרך האחרת, שצריך שם וא״ו נוספת.
כן, “ידך” “ידכה”. כן, אבל כמעט תמיד, הדרשה עובדת, אני אגיד לך למה.
מלא וחסר כמעין מערכת ניקוד
הפשט הוא כך: בתורה לא כתובות ניקודות, בתורה כתובות רק אותיות. וכשלא כתובות ניקודות פירושו שאי אפשר לדעת איך לקרוא. אם כתוב מ״ם צדי״ק ת״ו, אפשר באמת לקרוא “מצה׳ס”, אפשר באמת לקרוא “מצות”. ואם כתוב עם וא״ו, אפשר באמת לקרוא “מצוות” או “מצות”, כי יש לך הכל בחסר של הוא״ו השנייה. החלפתי טעות אחת בטעות אחרת. זו לא טעות. עדיין יכולה להיות הטעות, “מצוות” או “מצות”.
כן, כן, אז אם רוצים לכתוב, אני בטוח שזה עזר, הרבה פעמים עם המלא מביאים את הנקודה למעלה. לא, אז אם באמת רוצים שידעו, צריך להקפיד בכל פעם שכתוב “מצוות” לכתוב שתי ווי״ן.
אז למשל, אז בואו נבין. אז בתורה לא כתובות על פי רוב שום ניקודות, ואתה לא יודע איך לקרוא. אז עכשיו, איך יודעים? אם יש מלא, אז אפשר לדעת לכאורה בוודאי איך לקרוא, כי הרבה פעמים מלא זה “מצוות” עם שתי ווי״ן, “תעלת תעלת תעלת”, יחיד ורבים, הרבה דברים מלא אומר.
אז מלא וחסר הוא בעצם כמו סוג של ניקוד, קצת ניקוד. האנשים חושבים שזו יו״ד מיותרת. זו לא יו״ד מיותרת, היו״ד היא בעצם חיריק, או חולם, או מלופום, זו אחת מהניקודות.
למה לפעמים מלא ולפעמים חסר?
עכשיו, אם כך, למה לפעמים כן ולפעמים לא? אין כאן הסבר ברור. לכאורה ההסבר היה צריך להיות שבמקום שהיה ספק איך זה יכול להיעשות טעות, כותבת התורה מלא, ובמקום שלא, כותבת התורה חסר.
דובר 2: הרמב״ם מביא את הדברים איך שזה חשוב.
דובר 1: לא, הרמב״ם מביא מה שכתוב בתורה, הרמב״ם לא מביא… אני אומר לך רק על התורה עצמה, אני מביא לך פשט. אני אומר לך פשט בתורה עצמה. למה בעצם יש מקומות שכתוב…
כן, ההלכה היא שזה מעכב, אבל הסיבה שזה מעכב היא כי צריך להיות עם ה… אי אפשר לשנות מה המסורה. אבל אני אומר לך טעם פשוט, למה בעצם הפשט של כל המלא וחסר?
ראיה מדברי הימים — מלא דמלא בספרים מאוחרים
מה שרואים כן הוא דבר מעניין, מי שלומד תנ״ך רואה שבספרים המאוחרים של תנ״ך, כמו דברי הימים, כתוב כמעט הכל מלא, או אפילו מלא דמלא. כלומר, בדברי הימים כתוב למשל המילה “דוד”. כל אחד יודע דוד כותבים עם דל״ת וא״ו דל״ת. לא, בדברי הימים כתוב עם וא״ו ויו״ד. רק בדברי הימים. בדברי הימים כתוב תמיד “דוד” עם יו״ד. תמיד. בכל התורה, כלומר בספר מלכים, ספר שמואל, כתוב “דוד” תמיד דל״ת וא״ו דל״ת. כל אחד יודע שלא כתוב שם “דויד”, כתוב “דוד”. אבל בדברי הימים, שהוא ספר מאוחר, כבר נהגו לכתוב יותר מפורש ברור, שיש יו״ד כדי שידעו שקורים “דויד”.
מנהג ראשונים והיום — מלא דמלא
אותו דבר בראשונים למשל, אנחנו היום, גם היום כשכותבים בלשון הקודש, עדיף לכתוב כמעט תמיד מלא, כי אחרת כשמישהו כותב בלי ניקוד קשה מאוד לדעת איך לקרוא. אז בדרך כלל נוהגים לכתוב מלא, או אפילו… בראשונים היה מהמנהגים להוסיף עוד מלא דמלא. כלומר, אני לא זוכר, הוסיפו אל״ף במקומות מסוימים, או ה״א, פשוט כדי שיוכלו לדעת איך לקרוא.
סיכום — למה מלא וחסר הלכה נפרדת?
אוקיי, בכל מקרה, ההלכה היא אבל שצריך לכתוב כמו שכתוב בתורה. עד כאן הלכות, הלכות מלא וחסר.
אני רק רוצה להסביר, למה זו הלכה נפרדת? כלומר שצריך לכתוב מה שכתוב. כי מלא וחסר זו לא ממש המילה. המילה היא אותה כשהיא מלא וחסר. אבל צריך להקפיד שזה יהיה כתוב כמו שנוהגים.
כל רוב הדרשות שעל…
דובר 1: מלא, כלומר, אני לא זוכר, הוסיפו אל״ף במקומות מסוימים, או ה״א, פשוט כדי שיוכלו לדעת איך לקרוא. אוקיי, בכל מקרה, ההלכה היא אבל שצריך לכתוב כמו שכתוב בתורה. עד כאן הלכות מלא וחסר.
קושיה: למה זו הלכה נפרדת?
דובר 2: אפשר לשאול על משהו שנרצה להיות. אה, אני רק רוצה להאריך. למה זו הלכה נפרדת? כלומר, בוודאי צריך לכתוב מה שכתוב.
דובר 1: כי מלא וחסר זו לא ממש המילה. המילה היא אותה כשהיא מלא וחסר, אבל צריך להקפיד שזה יהיה כתוב כמו שנוהגים. כל רוב הדרשות הן על זה, כי צריך להקפיד, כי שם יכולות להיעשות טעויות. לא מדברים על אנשים שיכולים לפספס מילה שלמה, ולא הולכים לפספס חצי מילה גם לא. אבל מה שאפשר לפספס, אנשים רגילים יכולים לפספס.
תירוץ טוב יותר: מלא וחסר הוא דין נוסף
אפשר לומר כך, אבל אפשר לומר טוב יותר מזה. אפשר לומר שמלא וחסר הוא דין נוסף. יש דין, בוודאי צריך לעמוד המילים שעומדות, זה לא ספק שצריך לעמוד. אבל יש דין נוסף שמלא וחסר, כמו ניקודות, זו לא אותה רמה של הלכה. ואני אומר שעל זה צריך להקפיד. זה מה שצריך להקפיד, שאם חסרה ת׳ מ״תותפות” זה לא יוצא, כי זו חצי מילה. אני מבין. אבל אני אומר לא כי זה חלק מהמילה, אלא כי זה דבר נוסף, שמלא וחסר יש גם מסורה איך כותבים איזה מלא ואיזה, כמו הפרשיות, כמו התגין שאנחנו הולכים לדבר. זה לא באמת אחרת מזה.
קשר ל״יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”
בגמרא הרבה פעמים רואים דרשות, אבל על פי רוב הדרשות הן בעצם על זה כי אפשר לקרוא אחרת. אפשר לומר “ושמרתם את המצות”, כי כתוב וא״ו, אבל כך אפשר לקרוא “ושמרתם את המצוות”. והגמרא הרבה פעמים, זה הנושא של “יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”, שיש דרך של דרשה שאומרת שאם כתוב באופן אחד, אפשר לדרוש אותו בעצם בשני האופנים. ולמרות שהמסורה היא לקרוא אחרת, אפשר לדרוש אפילו כמו שכתוב אחרת מהמסורה, וכדומה.
—
הלכה לגבי תגין
אוקיי, עכשיו הולכים לדבר על דבר נוסף שנקרא תגין. מה זה? אומר הרמ״א, “וצריך לעטרן בתגין של אותיות”. תג פירושו כתר. המשתמש בתגא חלף”, כתוב באבות. הכתרים של האותיות.
מה פירוש תג?
דובר 2: מה פירושו? כתר של האותיות פירושו שעושים קצת גרפיקה, עושים קצת יותר יפה את האות.
דובר 1: אבל יותר בפרטים, אומר הרמ״א, מה הם התגין של אותיות? שאות שיש לה תג, עושים זיי״ן זקוף על כל אות? שיש לה תג עולה על הזיי״ן, ועושים זיי״ן שיש לה תג על כל אותיות? או עושים זיי״ן זקוף על האות שיש לה תג?
דובר 2: לא, תגין של אותיות, מה פירוש תגין של אותיות? שאות שאנחנו אומרים שיש לה תג פירושו שיש לה זיי״ן זקוף. מלבד שיש לה תג, יש לה גם זיי״ן זקוף.
דובר 1: לא, לא מלבד, זה הפירוש של התג.
דובר 2: לא, התג פירושו שהאות האחרונה של המילה היא… כמו שהוא אמר אתמול הקיצור של״ה.
דובר 1: לא, לא, לא, לא, לא. תגין של אותיות פירושו… מה שהוא מתכוון, שיש אותיות מסוימות שצריכות להיות להן זיי״ן זקוף על כל אות.
דובר 2: בדיוק. שמים זיי״ן קטנה כזו.
דובר 1: לא, לא זה הוא אומר. הרמב״ם לא אומר. תג זה לא כתר. כמו שבתורה כותבים… כלומר, מה שהוא אומר, שכשכותבים במזוזה צריך לכתוב עם אותם תגין כמו שכותבים בספר תורה.
שיטת הרמב״ם: תג הוא זיי״ן
אז הרמב״ם אומר שתגין הוא זיי״ן נוספת כמו מעל האות. אחרים לומדים שתג פירושו שצריך לתת תשומת לב ליופי של האות. כמו שלמדנו קודם את הענין בפרק הקודם, כתב של יו״ד פירושו שהיו״ד צריכה להיות עם קצוות חדים, כך. כך אמרנו, אבל רבינו תם אמר שם גם שהוא מתכוון שיש משהו קטן שבולט איפשהו. לא תג, כמו… אחרים מתרגמים, ואנחנו מסכימים ללשון, כמו לזייר פירושו…
דובר 2: אה, אבל הרמב״ם אומר לכתוב ולעשות לה זיי״ן. צריך לזייר, לשון כזו.
דובר 1: הרמב״ם, הרמב״ם קורא לתג, אין ספק, הרמב״ם קורא לתג בעיקרון מה שאנחנו קוראים תגין, שזה קצת זיי״ן. זו זיי״ן שאנחנו קוראים, אנחנו גם אומרים תגין. זיי״ן פירושו בעצם, יש בעצמו למעלה הקו, ויש משהו בולט, משהו קטן. לא כתר. אנחנו עושים שלושה תגין. יש לנו שלושה, זה כבר עשוי טוב, אנחנו עושים שלוש זייני״ן כאלה. אבל זיי״ן, בדיוק, זיי״ן פירושו אחת.
דובר 2: לא, אבל הוא אומר המילה תג פירושה כתר, אז…
דובר 1: כן, טוב מאוד. קצת כזה… לא, מיד נראה, יש אותיות שמניחים שלושה תגין. הרמב״ם הולך לקרוא לזה כך. אבל תג פירושו זיי״ן, קצת בליטה כזו שמניחים על האות. מכיוון שצריך להקפיד על זה, על כן אומר הרמב״ם…
דובר 2: כן, אמת. הדבר השלישי הוא…
האותיות הספציפיות עם תגין בתפילין
דובר 1: והרמב״ם הולך לכתוב אילו אותיות צריך להיות להן תג כזה, אילו אותיות מתויגות בפרשיות של תפילין.
פרשה ראשונה (קדש)
הפרשה הראשונה של תפילין יש רק אות אחת כזו, וזו המ׳ סתומה שכתוב שם “מימים ימימה”, ועל המ׳ יש לא זיי״ן אחת, אלא צריך להקפיד על הזיי״ן, ומה הזייני״ן שיש, מה הדין של זייני״ן על האות, יש לה שלוש זייני״ן. שלושה תגין, או שלוש זייני״ן, כן.
פרשה שנייה (והיה כי יביאך)
כמו בתפילין יש אותיות. הפרשה השנייה, כן, יש חמש אותיות, וכל החמש הן ה׳ין, וכל הה׳ין צריך להיות להן אַרבע זייני״ן.
דובר 2: אילו ה׳ין?
דובר 1: אחרי “והיה כי יביאך”, כן, “ונתנה”, “ונתנה לך”, הה׳ של “ונתנה”. כן, “והיה הה׳ של ונתנה”, כן, “והיה כי יביאך”. והה׳ ראשונה ואחרונה של “הקשה”, כן, “ויקשה ה׳ את לב פרעה”, “ויקשה פרעה את לבו”, כן, “כי הקשה”. והה׳ של “ויהרוג”, “ויהרוג ה׳ כל בכור במצרים”. והה׳ של “ידך”. כל הה׳ין האלה יש להן ארבע זייני״ן כל אחת. בסדר? כן.
פרשה שלישית (שמע)
פרשה שלישית יש חמש כאלה. הלאה, פרשה שלישית היא… אממ… כן, אין לו תמונה כאן של הזייני״ן? הוא לא עושה זייני״ן בתמונה שלו? מאוד מצחיק. נו, מה יהיה בעצם? הוא לא יודע את זה. הוא יודע את זה כן? אצל ה… אוקיי, אני אסביר לך אחר כך מה הוא… תסתכל על הה׳. לת׳ יש כמה… יש כמה זייני״ן. הוא יודע את זה כן. כן, כן, כך זה הולך בכתב תימן. הוא יודע את הזייני״ן, הקווים מעל האותיות, נו. זה מאוד פשוט. על כל אות שהרמב״ם מונה, יש לו את המספר המדויק של קווים. אנחנו גם עושים את זה, נדמה לי, זוכר אני, בתפילין.
דובר 2: הוא עושה קו כזה מלמטה למעלה.
דובר 1: כן.
דובר 2: נכון?
דובר 1: כן.
דובר 2: יש שיש להן רק זיי״ן אחת?
דובר 1: בוא נראה. בוא נראה, הרמב״ם הולך לומר. אצלם זה לא נראה כמו כלום.
דובר 2: בכל מקום יש שלוש.
דובר 1: לא בכל מקום יש שלוש. כאן יש ארבע.
בפרשה השלישית, דהיינו פרשת שמע, יש חמש אותיות שיש להן זיי״ן. הק׳ של “וקשרתם” יש לה שלוש זייני״ן, הק׳ של “וקשרתם” יש לה שלוש, הט׳ ט׳ של “לטוטפת” – לכל אחת יש ארבע. אה, לכל אחת מהשלוש יש ארבע זייני״ן. זה בפרשה השלישית.
פרשה רביעית (והיה אם שמוע)
בפרשה הרביעית יש חמש אותיות
בפרשה הרביעית יש חמש אותיות. הפ׳ של “ואספת” יש לה שלושה זיינין, הת׳ של “ואספת” יש לה זיין אחד, הט׳ ט׳ של “לטוטפת” גם כן יש לכל אחת ארבעה זיינין, כמו שהיה בפרשה הקודמת.
דובר 2: הטוטפות זה הגיוני, כי הטוטפות זה העיקר של תפילין, צריך להדגיש את זה.
דובר 1: סך הכל יוצא שבתפילין יש שש עשרה אותיות.
הדין אם לא עשו את התגין
אה, זה אומר הרמב״ם, “ואם לא עשה התגין, או שהוסיף, או גרע – לא פסלן, הרי אלו כשרין”.
דובר 2: זה בוודאי סוד של כלי זיינם של ישראל, שיהודים יהיה להם זיינים, כלי זיינם. ירום ונישא.
הנושא של תגין אינו כל כך ברור
דובר 1: עכשיו, הדבר החשוב הוא שהנושא של תגין בכלל לא כל כך ברור. קודם כל, יש לנו מנהג לעשות בכל התורה. בגמרא כתוב איזו לשון ששעטנ״ז ג״ץ יש שני דברים, שעטנ״ז ג״ץ וב״ד״ק ח״י. ב״ד״ק ח״י אנחנו עושים קו אחד, ושעטנ״ז ג״ץ אנחנו עושים שלושה, בכל אחת בכל התורה. והרמב״ם לא נראה שהוא הביא את ההלכה. לא למד שצריך ללמוד אחר כך בספר תורה מה שהוא אומר, הרמב״ם הבין שהשעטנ״ז ג״ץ זה דווקא של תפילין, והראה לו את זה, אני לא יודע בבירור. גם בתשובה הוא אומר שהוא מגן מאוד על השיטה, אבל… ואולם הרמב״ם כן הבין שיש משהו נוסף, זה לא דווקא באותיות מסוימות של פרשיות מסוימות מגיעים תגין, זה כמו מסורה, זה לא בכל פעם שהאות היא. זו מסורה שהאותיות באות עם תגין, אבל הוא גם אמר שזה לא מעכב, לא ברור למה הסוד של התגין בכלל, למה יש? היה באחרים, נראה מיד אחרי ספר תורה, דברים אחרים, היו עושים אחרת. זה דבר מעניין שהוא עושה.
הסוד של תגין
דובר 2: מה הוא אמר? הוא אומר שזה סימן שכאן יש איזה סוד, כאן יש איזה פשט.
דובר 1: כן, אני מביא מספר שזה כמו מראה מקום שכאן צריך יהודי להעמיק.
דובר 2: בפאות, מה אתה אומר?
דובר 1: סוד פנימי, שעל הפאות של האותיות צריך לדרוש דרשה. שזה הפשט של רבי עקיבא שדרש כתרי אותיות.
אחרים, כתוב שרבי עקיבא הולך לדרוש בכתרים. כתרים זה התג. מה זה אומר, איך דורשים בתג? לא פשט שהדרשה היא למה אתה אומר להיפך.
דובר 2: כן, אבל הם תמיד התכוונו שפשט זה למה יש תג, התירוץ הוא שאתה עומד ש… אתה אומר שהתג הוא פשוט רמז שכאן צריך לדרוש. זה כוכבית כמו “כאן צ״ע”, “נלע״ג”, לא, כמו הכוכבית שעושים בספר.
דובר 1: כן, אבל שם צריך איזה יחיד לבוא לומר, איזה יחיד יגלה את סודות התורה. מה משמעות שני הקו״פים? מה הקו״פים רוצים מאיתנו?
חלק אני מבין, למשל התתפ״ז אני מבין למשל, כי הגיוני שהתתפ״ז זה תפילין, צריך לתת לזה דגש. לא כל כך קשה להבין.
דובר 2: לאידישע יהודים מסורים כאלה יש…
דובר 1: לא, שוב, התתפ״ז אני כבר מבין, זה אחד מחמישה עשר אני כבר מבין.
השולחן ערוך לא מביא את ההלכה
השולחן ערוך לא מביא בכלל את ההלכה, מעניין. אוקיי.
בהלכה, השולחן ערוך כבר קיבל את השעטנ״ז ג״ץ.
זו הלכה אחרת, זו לא אותה הלכה. והרמב״ם אומר כאן שצריך… האותיות הספציפיות של הפרשיות הספציפיות צריכות לעשות שלושה, ארבעה, זה לא אותו דבר. שכל שבת היה רשות לעשות שנייה זה הלכה אחרת לגמרי. זו לא אותה…
דובר 2: למה הפוסקים זה לא שולחן ערוך עם הרמ״א? עם זה מתווכחים הרא״ש, הרי״ף, הטור? לא ברור.
דובר 1: מה היית עושה עם תוספות? התוספות? מה היית עושה? זאת אומרת, לכל אחד יש דעה על כל הדברים האלה. אוקיי.
הלכה: חילוק בין שתי הלכות בתפילין של ראש
דובר 1: מעניין. אוקיי.
זו הלכה אחרת, זו לא אותה הלכה. הרמב״ם אומר כאן שצריך את האותיות הספציפיות של הפרשה הספציפית, צריך לעשות שלושה, ארבעה. זה לא אותו דבר שכל שבת רשות לעשות שנייה. זו הלכה אחרת לגמרי, זו לא אותה.
דיון: למה פוסק השולחן ערוך כמו הרמב״ם?
דובר 2: למה פוסקים השולחן ערוך כמו הרמב״ם? מתווכחים, הרא״ש, הרי״ף, הטור. לא ברור. מה זה קשור לתוספות? יש לך תוספות? יש לך לכל אחד יש דעה על כל הדברים האלה. אוקיי. אני לא יודע. בוא נלמד הלאה.
הלכה: בדיקת תפילין — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
דובר 1: עכשיו נלמד את הדבר המעניין שלפעמים צריך לבדוק תפילין. עכשיו, הרמב״ם לא מסביר מה זה אומר לבדוק. יכול להיות, כך לומד הרב רבינוביץ, שמה זה אומר לבדוק אומר שעכשיו למדו הלכות, עכשיו למדו את כל הדברים. אם מישהו עושה את הדברים, אז המשמעות היא שיודעים שהוא עושה… בוא נבין, יש דברים שאי אפשר לבדוק. למשל, דבר אחד שלמדנו בוודאי הוא עבודה לשמה. זאת אומרת, צריך להיות לשמה, העור צריך כבר להיות לשמה, והאותיות, השמות צריך לכתוב לשמה. יש דברים שבכלל אי אפשר לראות בכתב, אבל רוצים לדעת שהסופר למד רמב״ם. ויש דרך טובה מאוד, מסתכלים בכל הזיינים, יודעים שהוא למד רמב״ם, הוא יודע את הדברים. הרמב״ם אומר שצריך לבדוק את הזיינים. זה לא פסול, אבל חייבים שבדקו את המלא וחסר, כי התגין הוא לא מקפיד.
כך אומר הרמב״ם, “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”. שאדם לא יקנה תפילין ממישהו שנקרא מומחה. מומחה אומר, מי הוא מומחה? מה זה אומר מומחה? שמישהו הוא סופר תפילין, סופר, איך יודעים שהוא… אין לו עדיין חזקה שהוא טוב. אין חזקה. לא, מומחה אומר לכאורה… לא חזקה. מומחה אומר פשוט מישהו שהוא סופר, מישהו שהוא סופר תפילין, הוא עושה תפילין.
דובר 2: לא, לא, לא נכון. החזקה אומרת שאני קונה את זה מסוחר. החזקה היא שהוא יודע ממי לקחת וכדומה, הוא נעשה אחר כך מומחה. כשאני אומר הוא נעשה מומחה? זה אותו דבר, אני אומר מומחה, זה אותו דבר. אתה יכול כבר להעריך אותו שהוא מקצועי, הוא מוכר תפילין טובות, הוא יודע איך…
דובר 1: הוא מוכר או הוא כותב?
דובר 2: נראה שהלוקח ממנו. יכול להיות מדברים כאן על סיטונאי. אבל יכול להיות שהוא סופר שמכר, אין חילוק. נראה… בוא נכנס להלכה ונראה.
הלכה: בדיקה בקנייה ממי שאינו מומחה
דובר 1: אם לוקחים ממישהו שאינו מומחה, זאת אומרת לא יודעים שהוא מוכר טוב, הוא לא ידוע, איפה הוא כן מומחה? אתה הולך ללייקווד ושם כתוב שהוא מוכר תפילין, והסתם הוא מומחה. אבל אם לא, צריך לבדוק אותו, כן?
אז מה עושים? אז כך, לוקח ממנו, הוא צריך לבדוק, כי זה לא כל כך קשה לבדוק תפילין. פותחים אותם, מוציאים את הפרשיות. אבל אם לוקח ממנו מאה קציצות, הוא לקח ממנו מאה זוגות תפילין, כן, לא צריך לבדוק כל אחת. לא צריך לבדוק כל אחת ואחת, כי העניין אינו שיש איזה דין בדיקה, אלא אנחנו צריכים לוודא שהאדם יודע מה הוא עושה. צריך לבסס איזו מעין חזקה. לוקחים שלושה חתיכות, ואין חילוק בין השלושה אם הם של יד או של ראש. יכול להיות שתיים של ראש, אחת של ראש, או שתיים של יד ואחת של ראש, אין חילוק. ובודקים את השלושה באקראי, נראה. אז אם נמצאו כשרים, אני אומר את המילים, אז יש לנו חזקה שהאדם יודע מה לכתוב פרשיות וזה טוב. לכאורה שהוא יודע ממי הוא קונה, או האדם שכתב, והוא לא יודע ממי זה בא. אם הוא יודע ממי זה בא, הוא יכול לשאול אותו. או שבעל הבית אומר שהוא אומר, “אני כתבתי את זה,” אבל אתה לא מכיר אותו, ואף אחד לא ראה אותו יושב וכותב.
הלכה: בדיקה בקנייה צבתים צבתים
דובר 1: אומר הוא הלאה, ואם לקחן צבתים צבתים, הוא לקח אותם באריזות, אז לא מספיק שהוא פותח משלוש האריזות שלוש, אלא הוא צריך לפתוח כל קופסה או כל אריזה, מה שהאריזה היא, קילון, קילון צריכה בדיקה, כולם צריכים בדיקה. הוא צריך מכל אחת להוציא שתיים, שלוש. שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים. רואים כאן שמדברים כאן על סיטונאי, מדברים כבר עסק. כשמגיע שקית אחת, אתה יכול לחשוב שזה בא מאותו אדם, אז שלוש אומר עדות על הכל. אבל אם זה בא באריזות אחרות, אתה לא יכול גם לומר ששלוש עושה לכולם? כי על כל קופסה צריך להיות חושש יותר שאולי היא נשלחה מסוחר אחר שהוא לא יודע מסוחר אחר. מקורי.
דיון: קושיא על הבדיקה — מה זה עוזר?
דובר 1: אז כאן יש דבר מעניין, אבל כאן רואים אבל… בוא רק נשאל שאלה ברורה. כי הדבר שהרמב״ם אומר לא נקי. ואחר כך מחזק שהאדם יודע מה הוא עושה, אני שואל אותך את השאלה, הם למדו קודם שיש הלכות שבכלל אי אפשר לבדוק. יש הלכה ברורה של השמות שאי אפשר לבדוק. והם למדו שלמשל הרמב״ם אמר קודם שלא כל אחד יודע שכותבים את כל השמות שלא לשמה שזה פוסל את כל הדבר. והם למדו בפירוש בפרקים קודמים, אבל למה זה עוזר לי שאני בודק? אולי לא יודע ההוא את ההלכה של לכתוב מקודש את השמות? וממילא לא עוזר שבדקתי. או אתה יכול לומר אם יש הלכה של כסדרן, אתה יכול עוד לומר אולי זה לא נכתב כסדרן, והוא לא יודע על זה האדם? מה עוזר עוד שהוא כתב את הפרשה טוב, אולי הוא כתב את זה בסדר הלא נכון?
תירוץ: הבדיקה היא חזקה על האדם
דובר 2: עד שהוא עובר איך עוזר זה צריך לחשוב על עזר אז מי חזקת כשר, זה מה שיהודי מוכר את זה. אבל זה עוד לא אומר, חזקת תלמיד חכם. יכול להיות שזו חזקה מעשית, שהאדם שיודע כן על חסרות ויתרות פשט שהוא לא עם הארץ, זה עומד שהוא מישהו שיודע איך לכתוב ספרים, הוא מישהו שהיה לו רבי, זה אומר, אי אפשר לעשות את זה לבד, מישהו שיודע כסדרן אומר שהוא לא סתם ילד שהתחיל לבד להשתעשע, היה לו רבי, הוא בתעשייה, הוא חופשי שהוא בתעשייה. כי זו שאלה טובה.
דובר 1: אבל מה מזה שזה היה מסתם פעם מעשה ובו פוסל לרגע.
דובר 2: אבל אתה צודק, לכאורה זו יותר כזו חזקה, שאם אתה יודע שההוא כותב טוב, אז לוקחים שאתה יודע את שאר הדברים. גנב לא הכל אפשר למוזיק לבדוק. אבל מה שחסידה כמו סיידה זה דבר טוב מאוד, כי זה לא רק צורת ישראל. זה משהו שצריך לזכור, איזה רמב״ם מצביע כבר על משהו.
דיון: למה שלוש?
דובר 1: אוקיי, הנטילת שלוש, מזכיר, שנזכר כל כך הרבה פעמים בהלכות תולעים. אני יודע שהרמב״ם אומר כך במקומות אחרים, אבל איך לוקחים פעם, יש לך צרור של ירק מסוים, איך יודעים שזה מוחזק בתולעים, בודקים שלוש, והוא אומר עדות על האחרים. אבל זה ששלוש זו חזקה, שלוש שנים זו חזקה, או שלוש פעמים לעשות משהו, אבל זה שלוש חתיכות מ… רואים שהמילה היא שהוא רואה שהוא יודע… רואים כזו דמיון לז׳אנר של שלוש על סוטה הלכה… אני מתכוון ש… אנשים עושים כך, אנוי היום!
דובר 2: אני בודק על שלוש זה פשוט ש… יודע שזה לא אקראי! אחת יכול להיות בדיוק היום הוא כתב טוב, ששלוש טוב, פשוט הוא יודע שהוא עושה את זה בדווקא, זה בכוונה, אם זה בכוונה, אז כבר טוב. יודעים ש…
הלכה: תפילין אינן צריכות בדיקה לאחר זמן
דובר 1: עכשיו נותנים עוד דין של בדיקות. עכשיו הבדיקה הראשונה שלמדנו היא בעצם בדיקת קנייה לדעת שההוא מומחה. עכשיו נותנים עוד סוג בדיקה, אם צריך סוג בדיקה לבדוק אם זה נעשה פסול או משהו כזה, והתשובה היא שלא צריך, כן? הם, מה שלא בא נכון, מבינים שזו לא אותה סוג בדיקה. סתם שם הרמב״ם ושם את זה אחד ליד השני, כי שניהם יש להם את המילה בדיקה, אבל אלו לא אותו דבר שכבר נעשו תפילין כשרים, מישהו צריך אין לו שום חשש. האם צריך לחשוב שיש גם בדיקה של תחזוקה, האם אומר שזה נשאר כשר? לא צריך לחשוב כך כך, לא צריך לבדוק את זה יותר, אפילו אחד שום שנים. למה זו ההלכה? איזו אני אומר שכל זמן שכיפים שלום, וכל עוד התפילין שלמות, והפרשיות מונחות בפנים שמורות, רמ״ח הוא קוצא, ואינו חושש להם שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה. אז המילה היא שהקופסה, הקופסה של התפילין, זה מגן על זה, וממילא אין חשש שזה נמחק.
מעשה: תפילין של הלל הזקן
דובר 1: אוי, מעשה מדהים הוא מביא כאן. הוא מביא מעשה של הלל הזקן. הלל הזקן היה… הוא היה ממשפחת הרבי, והוא היה שושלת היוחסין גדולה שממנו התחיל עד רבי יהודה הנשיא, והוא היה נכד של דוד המלך. מובן שירושת החפצים הלכה שם מאוד גבוה. זה הסבא, והוא נכד כפול של הרבי רבי רבי… הלל הזקן אומר, הלל הזקן אומר “אלו משל אבי אמי”. התפילין שאני הולך זה מהסבא שלי, אבא של אמא שלי. זאת אומרת, תפילין ישנות מאוד, והן היו תמימות, לא היה צריך לפתוח אותן.
דיון: הראיה מהלל הזקן
דובר 2: נכון, ידעתי שיש על זה קושיות. היה מישהו שאמר, שיטה אחת אמרה שצריך כן לבדוק כל שנים עשר חודשים את התפילין. הרבי שליט״א אמר שלא צריך. והלל הזקן הוא אמר, “אלו מאבי אמי”, רואים שמה? שבזמנו לא בדקו. השאירו את זה בקופסה.
דובר 1: אבל זה מאוד מעניין, כי לרבי יש מנהג כמעט לא להביא שמות. צריך לעשות רשימה של היוצאים מן הכלל כשהוא מביא בשם. מאוד מוזר. הוא היה צריך לכתוב, נו, חכם, ראשון, הוי. זה דבר מעניין, בדיוק הוא מזכיר, הוא מביא מעשה, מה זה בא כאן?
דובר 2: נו, מובן, אב ויסוד התורה, אב ואם, יש כאן איזה עניין שלא פשוט.
דובר 1: אה, טוב מאוד, כבר הבאים יגיעו לתירוצים הפשוטים. הלל הזקן אמר “אלו מאבי אמי”, מבין? טוב מאוד.
סיכום: החיצוניות מגינה על הפנימיות
דובר 1: אבל רואים גם דבר נורא, שכשהחיצוניות שלמה לגמרי וזה סגור, אפשר לסמוך. זה הלל הזקן לימד אותנו, הא? הלל הזקן אמר שלא צריך לבדוק. אוקיי, עד כאן פרק ב׳.
דיון: בדיקה מעשית היום
דובר 2: אדם שמתנהג לבדוק את התפילין, הוא סתם זורק כסף לעולם. זה חבל. אבל צריך כן לבדוק משהו, שמסתובבים סופרים עם הבודקים דרשנים, צריך לראות את זה. הם בודקים את התפילין? לא הפנים, החוץ.
דובר 1: הם בודקים? אני מתכוון, הם מסתובבים עם וידוי משלהם, הם מצאו כאן פסול, שם פסול, כאן זה נפל.
דובר 2: אני הייתי עכשיו עם ההלכה, ההלכה אומרת שצריך לבדוק את זה. ויודע אני מי עוד צריך לבדוק את זה, ויודע אני מי עוד צריך את זה איזה. רציתי לראות אם מישהו אומר פשט מההלל הזקן.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80079#
Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Memory of Shiur – Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 2
—
Halacha 1 – Shel Rosh and Shel Yad: How One Inserts the Parshiyot
The Rambam’s Words: Shel rosh – one writes four parshiyot on four parchments, and rolls each one separately, and places them in four compartments that are connected in one piece of leather. Shel yad – one writes four parshiyot in four columns on one parchment, and rolls it like a Sefer Torah from its end to its beginning, and places them in one compartment.
Explanation: For shel rosh one writes each parsha on a separate parchment, rolls each one up, and places them in four compartments that are connected in one piece of leather. For shel yad one writes all four parshiyot on one parchment in four columns, rolls it up like a Sefer Torah from end to beginning, and places it in one compartment.
Chiddushim and Explanations:
1. Three possibilities – only one correct for each: Logically there are three ways one could insert parshiyot: (a) everything in one compartment (shel yad), (b) four separate compartments that are not connected (this is never done), (c) four compartments from one piece – “connected in one piece” (shel rosh). The chiddush is that the second way – four completely separate compartments – is invalid for both.
2. Golel vs. folding: It is emphasized that one rolls (golel) the parchments, one does not fold them. The practical reasoning: when one folds a document, the writing can be erased at the crease. Rolling is better for preservation. A parable is brought from the Department of Buildings where large plans are also laid out in a specific manner – “exactly as the Rambam would have explained it.”
3. “Like a Sefer Torah” – only for shel yad: For shel rosh it only says “golel”, for shel yad it says “like a Sefer Torah”. The distinction: for shel rosh each parsha is so short that there is almost nothing to roll. For shel yad, where all four parshiyot are on one parchment, there are already “several layers” and one can actually roll it like a Sefer Torah. The main point is that one should not just insert it, but in a manner of being rolled up.
4. Why does shel rosh have four compartments and shel yad one? – A homiletical explanation: The head must be able to hold “separate boxes” – a person must be able to think in different directions. But the heart (shel yad is opposite the heart) must be one – “the heart must be one.” This is accepted as an explanation, though it is more homiletical.
—
Halacha Regarding Petuchot and Setumot in Tefillin
The Rambam’s Words: And one must be careful with the parshiyot… and the first three parshiyot – are petuchot, and the fourth (Vehaya im shamoa) – is setuma.
Explanation: The first three parshiyot (Kadesh, Vehaya ki yeviacha, Shema) are petuchot, and the fourth (Vehaya im shamoa) is setuma – just as they appear in the Torah.
Chiddushim and Explanations:
1. A fundamental question – what does petucha/setuma have to do with tefillin? Petucha and setuma is a law in a Sefer Torah – how the parshiyot are arranged on the parchment, whether one begins at the beginning of a line (petucha) or in the middle of a line (setuma). But tefillin is not a Sefer Torah, it is only portions from the Torah. What is the concept of petucha/setuma here? – “It is very puzzling to me.” The question is left open: “I don’t know the answer… not clear.”
2. How petucha/setuma is relevant to tefillin – a suggestion: Petucha means one begins at the beginning of a line, and setuma means one begins in the middle of a line. For shel yad, where one writes multiple parshiyot on one parchment, it is indeed relevant how one begins the next parsha – whether at the beginning of a line or in the middle. But for shel rosh, where each parsha is on a separate parchment, it is difficult to understand what petucha/setuma means.
3. Petucha/setuma is a law regarding the beginning, not the end: Petucha/setuma describes how a parsha begins (the connection to what comes before), not how it ends. Therefore for Vehaya im shamoa, which is the last parsha, the setuma-status is a law regarding how it begins after Shema.
—
Halacha Regarding Malei and Chaser in Tefillin
The Rambam’s Words: And one must be careful… with malei and chaser, as they are written in an accurate Sefer Torah. If written chaser – malei, it is invalid until one erases and removes it. [But if] written malei – chaser, it is invalid and has no remedy.
Explanation: One must be very careful that the letters should be exactly as in an accurate Sefer Torah – malei and chaser. If one added an extra letter (wrote malei instead of chaser), one can erase it. But if one omitted a letter (wrote chaser instead of malei), it is invalid without remedy.
Chiddushim and Explanations:
1) The Law of Correction — Malei Instead of Chaser vs. Chaser Instead of Malei
If one mistakenly wrote malei instead of chaser (added an extra vav or yud), it is invalid until one erases the extra letter — one can erase the extra letter and fix it. But if one wrote chaser instead of malei (a letter is missing), it is invalid and has no remedy. The reason: in the previous chapter we learned that one cannot insert a letter in tefillin. In a Sefer Torah one can make a teliya bein hashitin (write the missing letter between the lines), but in tefillin one cannot, because tefillin must be ketivatam kesidran.
2) Two Interpretations of “Kesidran”
Two approaches are cited regarding what “kesidran” means:
– The Rav understands that kesidran means one must write in the correct order — one cannot go back to fix an earlier place, because that would be shelo kesidran.
– Rabbi Yechiel Meir and others understand that kesidran simply means it must be written beautifully — tefillin have a higher level of beauty than a Sefer Torah, and one does not make such small corrections.
3) The Rambam Enumerates All Malei and Chaser in the Four Parshiyot
The Rambam goes through and enumerates every word in all four parshiyot where malei or chaser is relevant. This is reviewed in detail:
– First parsha (Kadesh li): “bechor” malei, “zachar” malei, “vechazak” chaser, “vayotzienu” malei, “vayaharog” chaser, “bechor” malei, “mibechor” chaser, “ve’ad bechor” malei, “zevach” chaser, “bechol bechor” malei, “le’ot” malei, etc.
– Second parsha (Vehaya ki yeviacha): “uletotafot” (the second/last one), “venatena” malei with two yuds, “bechozek” chaser, “vayotzienu” malei.
– Third parsha (Shema): “me’odecha” chaser, “ulevonecha” malei, “uveitecha” without the second yud, “uvekumecha” malei, “le’ot” malei, “yadecha” without the second yud, “uletotafot” chaser two vavs, “eineichem” malei, “mezuzot” chaser first vav, “bateichem” without second yud, “bish’arecha” malei.
– Fourth parsha (Vehaya im shamoa): “shamoa” chaser (without vav), “mitzvotai” chaser (one vav — the vav that is pronounced as a consonant is there, but the cholam-vav is missing), “yoreh” malei, “umalkosh” malei, “vetiroshecha” chaser vav, “vesavata” malei, “yevulah” malei, “hatova” chaser, “noten” chaser, “otam” chaser, “le’ot” malei, “letotafot” chaser second vav (but first vav is there), “uletotafot eineichem” malei, “otam” chaser, “bateichem” without second vav, “uvekumchem” malei, “mezuzot” chaser second vav (but) malei, “bateichem” without second yud, “bish’arecha” malei, “lema’an yirbu yemeichem” chaser vav.
4) The Matter of “Yadecha” with a Hei — Hei Sofit as a Kamatz
The hei at the end of “yadecha” is not a strange thing — the hei at the end of many words (hei or alef) is essentially just a kamatz, a vowel sign, not a true letter. The Kol Bo wants that even so one should write “yadecha” without the hei, but it is noted that the hei is not a true addition.
5) “Anan Lo Bekiyanan Bechaserot Viyeterot” — Gemara Kiddushin vs. the Rambam’s Ruling
An important sugya: in Gemara Kiddushin it states “anan lo bekiyanan bechaserot viyeterot” — we do not know exactly which words in the Torah are malei or chaser. This is a statement from the Talmud Bavli.
The chiddush: The Talmud Bavli perhaps did not have a good tradition, but we do have a tradition — not from Babylonia, but from the Sages of Tiberias, specifically the Ben Asher, whom the Rambam himself brings in Hilchot Sefer Torah that he recorded every malei and chaser with great precision. We also see that in the Gemara verses are often quoted differently than our tradition, because in Babylonia there was not such a good tradition.
A dispute among poskim: There were poskim who argued that since “anan lo bekiyanan”, one cannot invalidate tefillin for a malei/chaser error — one does what one knows, but one cannot say it is actually invalid. The Rambam however rules clearly that it is invalid, because he holds that we do have a precise tradition (from Ben Asher/Sages of Tiberias), and therefore malei and chaser is me’akev.
Why does the Rambam write out every malei/chaser only for tefillin, but not for Sefer Torah? Because for Sefer Torah he relied on the chumashim that he held were accurate, and also because tefillin is shorter and easier to enumerate, whereas an entire Sefer Torah would have been too long.
6) What is the Explanation/Reason for Malei and Chaser?
A broad explanation is given:
a) Malei and chaser is a type of vowel system: In the Torah there are no vowel points, only letters. A vav or yud in a word is essentially a type of vowel — the yud is a chirik, the vav is a cholam or shuruk. “People think it’s an extra yud — it’s not an extra yud, the yud is essentially a chirik, or a cholam, or a melupam.” Without malei one cannot know how to read — for example mem-tzadi-tav can be “matzot” (matzot) or “mitzvot” (commandments).
b) Why sometimes malei and sometimes chaser? This no one knows with a clear explanation. A seemingly plausible explanation: in a place where there could be an error in how to read, the Torah writes malei; in a place where it is clear, the Torah writes chaser. But this is not a proven rule.
c) Evidence from later books of Tanach: In Divrei Hayamim (a later book) almost everything is malei, or even malei demalei. For example: the word “David” — in Sefer Shmuel and Melachim it is always dalet-vav-dalet, but in Divrei Hayamim it is always with a yud (“Dovid”). This shows that in later periods people tended to write more malei so it would be clearer.
d) Also among Rishonim and today: People tend to write Lashon Hakodesh malei (without vowel points), because otherwise it is difficult to read. Among Rishonim there was even a custom of malei demalei — adding an alef or hei in certain places so one could read it.
7) Why is Malei/Chaser a Separate Halacha?
First answer: Malei and chaser is not really a difference in the word itself — the word remains the same whether malei or chaser — but one must be careful because this is the place where people make mistakes. We are not talking about someone who misses an entire word, but about smaller errors that happen naturally.
A better answer: Malei and chaser is a special law — it is not just “write what it says.” It is an extra tradition, similar to vowel points, parshiyot, and taggin. It has its own level of halacha, and the Rambam brings it as a separate stringency.
8) Connection to “Yesh Eim Lamikra” and “Yesh Eim Lamassoret”
In the Gemara we see many derashot that stem from malei and chaser — for example “ushmarten et hamatzot” can be read “hamitzvot” (with vav) — and this is the foundation of the dispute whether one expounds according to the ketiv (massoret) or according to the keri (mikra). One can expound both ways even when the tradition is to read it differently.
9) Derashot from Malei/Chaser
Almost all derashot from malei/chaser go in one direction: one expounds from chaser — for example “matzot” (chaser) is expounded like “matzot” (matzot). “Yadecha” — “yadkeh”. But rarely does one expound from a malei that one needs an extra letter there.
—
Halacha Regarding Taggin
The Rambam’s Words: “And one must crown them with taggin of letters” — one must make taggin (crowns/zayins) on certain letters in the parshiyot of tefillin.
Explanation: A “tag” according to the Rambam means a small zayin (line) that one places on top of the letter. The Rambam enumerates which specific letters in each parsha of tefillin need to have taggin, and how many zayins each letter receives.
Chiddushim and Explanations:
1) What “Tag” Means According to the Rambam
The Rambam understands a tag not as a “keter” (crown) in the sense of beautification of the letter, but literally a zayin zakuf — a small line that goes up from the top of the letter. In Ketav Teiman this is seen clearly — there are lines above the letters, according to the exact number that the Rambam enumerates.
2) Other Approaches Regarding Taggin
Other Rishonim (like Rabbeinu Tam) understand that tag means something that protrudes from the letter — not necessarily a zayin. There is also an approach that “tag” means being careful about the beauty of the letter (similar to “ketav shel yud” — sharp edges).
3) The Specific Letters with Taggin in Tefillin
– First parsha (Kadesh): Only one letter — the closed mem of “miyamim yamima” — with three zayins.
– Second parsha (Vehaya ki yeviacha): Five letters, all heis — the hei of “venatena”, the first and last hei of “hakasha”, the hei of “vayahrog”, the hei of “yadecha” — each with four zayins.
– Third parsha (Shema): Five letters — the kuf of “ukshartam” with three zayins, and the two tets and tav of “letotafot” with four zayins each.
– Fourth parsha (Vehaya im shamoa): Five letters — the pei of “ve’asafta” with three zayins, the tav of “ve’asafta” with one zayin, and the two tets of “letotafot” with four zayins each.
– Total: Sixteen letters with taggin in tefillin.
4) “And If One Did Not Make the Taggin… They Are Not Invalid”
The Rambam rules that if one did not make the taggin, or one added or removed them, it is not invalid. This is an important chiddush — taggin are lechatchila but not me’akev.
5) The Rambam vs. the Custom of Sha’atnez Gatz
Our custom is to make taggin throughout the Torah — sha’atnez gatz receives three zayins, bedek chai receives one zayin, on every letter throughout. The Rambam however does not bring the law of sha’atnez gatz as a general halacha. He understood that sha’atnez gatz is specifically in tefillin, not in the entire Torah (or it is not clear by him). The Shulchan Aruch already accepted sha’atnez gatz as a general halacha, but this is a completely different halacha than the Rambam’s specific list of letters in tefillin.
6) The Shulchan Aruch Does Not Bring the Rambam’s Halacha
The Shulchan Aruch does not bring the Rambam’s specific list of taggin in tefillin — only the general rule of sha’atnez gatz. Why the Shulchan Aruch, Rema, Rosh, Rif, Tur are not decisive on this — is not clear.
7) [Digression: The Secret of Taggin]
Taggin are a secret — “kelei zaynam shel Yisrael.” The Midrash says that Rabbi Akiva expounded “kitrei otiyot.” What does this mean? One explanation is that the taggin are like a “mar’eh makom” — a sign that here one must look deeply, similar to an asterisk in a book. An individual must come and reveal the secrets. This is the opposite of the usual explanation (that one expounds why there is a tag here) — here we say that the tag itself is the hint that here one must expound.
—
Halacha: Checking Tefillin at Time of Purchase — “One Only Purchases Tefillin from an Expert”
The Rambam’s Words: “One only purchases tefillin from an expert. And if one purchased from one who is not an expert, one must check them. If one purchased from him one hundred pairs — one checks from them three, two of the head and one of the hand, or two of the hand and one of the head. If they were found to be kosher — all of them are established as kosher. And if one purchased them in bundles — each bundle requires checking, for the presumption of bundles does not rise above the presumption of purchasers.”
Explanation: One should only buy tefillin from an expert. If one buys from a non-expert, one must check them. For one hundred pairs — it is enough to check three. But if they come in separate packages, each package requires separate checking.
Chiddushim and Explanations:
1) What Does “Expert” Mean?
“Expert” can mean a scribe who writes, or a merchant who sells. The main thing is that he is known and recognized in the industry, he is a “professional” whom one can trust. The distinction between expert and non-expert is not that he has a formal chazaka, but that he is known as one who knows what he is doing.
2) What Does “Checking” Mean in This Context?
Rabbi Rabinowitz learns that “checking” here does not mean only checking the kashrut of the parshiyot themselves, but establishing that the person knows what he is doing — that he knows the halachot. Because there are halachot that one cannot see at all by looking at the writing (for example: avoda lishma, kesidran, kedushat hashamot). But if one sees that he knows the chaserot viyeterot well, this is a sign that he is not an am ha’aretz — he had a teacher, he is in the industry, he knows the halachot.
3) A Sharp Question and Answer
Question: If there are halachot that one cannot check at all (like lishma, kesidran, kedushat hashamot), what does it help that one checks the parshiyot? Perhaps the scribe does not know that one must be mekadesh by names, or that one must write kesidran?
Answer: The checking of chaserot viyeterot is a practical chazaka — if he knows the chaserot viyeterot, this is proof that he is a learned scribe who also knows the other halachot. It is a “chazakat talmid chacham” — one who knows this, has presumably learned from a teacher and knows the entire craft.
4) Why Three?
Three items is a chazaka — similar to three years of chazaka or doing something three times. But here it is not three times the same act, but three items from a batch. The reasoning is: one can be coincidentally good, but three shows that it is intentional, not random — he knows what he is doing.
5) Bundles
If they come in separate packages, each package can come from a different merchant/scribe, therefore one cannot say that three from one package testify about all other packages.
—
Halacha: Checking Tefillin After Time — “Tefillin Do Not Require Checking Forever”
The Rambam’s Words: “As long as the covering is intact — one is not concerned about them, lest a letter was erased from within and is not recognizable, and one is not concerned lest a change occurred inside the closed box.”
Explanation: Tefillin that are already kosher never need to be rechecked, as long as the boxes (batim) are whole and closed. One need not be concerned that a letter was erased inside.
Chiddushim and Explanations:
1) Two Types of Checking
The Rambam combines two halachot that both have the word “checking,” but they are completely different: (a) checking at purchase — to establish that the scribe/seller is an expert; (b) checking after time — to see if it has become invalid. The Rambam rules that the second checking is not necessary.
2) The Story of Hillel Hazaken
The Rambam brings that “Hillel Hazaken says: these are from my mother’s father” — Hillel Hazaken said that his tefillin came from his grandfather (mother’s father). This shows that they were not checked even after so many years — they remained in the boxes and they were trusted.
3) Why Does the Rambam Bring a Name?
The Rambam almost never has a custom to bring names in his book — he usually writes “chacham” or “rishon” without a name. The fact that he brings specifically “Hillel Hazaken” by name is an exception that must be noted. [It is not explained why specifically here.]
4) Hillel Hazaken’s Lineage
Hillel Hazaken was from the lineage of David Hamelech, and from him began the lineage until Rabbi Yehuda Hanasi. The fact that he had inherited objects (tefillin from his grandfather) fits with this.
5) The Reasoning of the Halacha
As long as the exterior (the batim) is whole and closed, one can trust that the interior is also good. This is what Hillel Hazaken taught us.
6) [Digression: Practical Checking Today]
Today scribes/checkers travel around checking tefillin, but according to the halacha one does not need to check the interior if the batim are whole. What one does need to check is the external form — the batim themselves. A person who pays to check tefillin that are whole, “is just throwing money away.”
—
The Shulchan Aruch’s Ruling
It is asked why the Shulchan Aruch rules like the Rambam in certain halachot, when the Rosh, Rif, and Tur have other approaches. It is not explained.
📝 Full Transcript
Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 2
Introduction – Merit of the Shiur
Speaker 1: Dear Jews, today we are learning Laws of Sefer Torah, Tefillin and Mezuzah, or Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 2. And today’s shiur has been dedicated by Rabbi R’ Yoel Wertzberger, and he very much hopes that other Jews will help him and donate for the shiur. One can send through the link, or send, simply give 500 dollars in my pocket, I’ll send it where it needs to arrive.
And through this merit there will be such a great merit as one who gives food. We learned this last night, that just as one may not go three days without water, one cannot go three days without Torah. Therefore, just as it is a great merit to give food to Jews for the elevation of the soul of R’ Yeshaya ben R’ Moshe, one can also seize the opportunity to give for the elevation of the soul of R’ Yeshaya ben R’ Moshe to learn for Jews.
Speaker 2: Well, you can say it differently. When we… but say it.
Speaker 1: Instead of making a will that they should give food on my grave, I say, during my lifetime, they should learn with me, during my lifetime, they should learn with me. That means, when I make a will, I write that they should learn with me.
Speaker 2: True. And if someone said that in practice, as the days say, “for satiation and not for hunger,” “for Torah and not for…”
Speaker 1: No, the truth is that we have a whole pleasure when we learn with people. It’s also bein adam l’chaveiro. It’s not only bein adam l’Makom to learn, it’s not only for the Almighty to learn. One learns for oneself, one learns for the friends, for the maggidei shiur. It’s also this pleasure of a Jew, no?
Speaker 2: Yes, to share our chiddushim, our thoughts, our topics, our disputes.
Halacha 1 – Shel Rosh and Shel Yad: How One Inserts the Parshiyot
Speaker 1: Says the holy Rambam, we are holding here in the middle of Laws of STaM, and this chapter is about tefillin.
As we said in the previous chapter, it was in a general manner, laws of parchment, gvil, the manner of how one should write. Actually we learned laws of everything, Sefer Torah, tefillin, mezuzah, certain parts, but in a general manner. Laws of writing STaM. The letters, the writing. The letters, the writing of all Sifrei Torah.
And here it will state more specifically laws that are relevant regarding tefillin.
This is the Rambam, so. There is a distinction, shel rosh has one way and shel yad another way. That is, shel rosh, one wraps in it four parshiyot.
The Rambam already said earlier that the four parshiyot are “Kadesh,” “V’haya ki yevi’acha,” “Shema,” and “V’haya im shamo’a.”
Speaker 2: Yes, you already said it?
Speaker 1: Yes, yes. The after fine.
He writes the four parshiyot on four pieces of parchment, on four different pieces of parchment, and rolls each one separately, each one is rolled together, instead of folding like folding one rolls it together, and places them in four compartments that are connected in one place. One places the four separate parshiyot which this is, and one places in each compartment of the shel rosh, he tells us a secret which he will later elaborate more on, that the shel rosh has four small compartments, and in each of the four compartments which later becomes a bit more glued together, one places a parchment. What is important is that it is four compartments but from one place, not four separate compartments.
Three Possibilities – But Only One Correct for Each
In other words, there can be three different ways to do it, it can be everything from one compartment, that’s what one does with the shel yad, it can be four separate compartments, that one doesn’t do in any of them, but what does one do? One places it in four compartments that are in one place. Later he will tell us more how one does this.
The compartment of the yad, one writes four parshiyot on four pages on one parchment, one takes one parchment and writes each one on one compartment like this, on one column, yes. He means to say that one doesn’t write on one long scroll lengthwise one after the other, but one writes it like… four pages means like what we call columns, it’s one after the other, yes.
And afterwards, and one rolls it like a Sefer Torah from its end to its beginning, one rolls it from its end to its beginning, so that the beginning of the four parshiyot should be exposed. Later he won’t say which side one writes it.
Golel vs. Folding – Practical Reasoning
Speaker 2: Ah, very good. Here by the shel rosh it said like a Sefer Torah, perhaps this is because it’s not so long, there’s nothing… here it’s already a bit, one can already turn. Start the third, that one gives it such a small turn. Here one actually turns, it’s already a few layers. But at least the shel rosh is from its end to its beginning one also turns, we’re talking about one parsha, perhaps there’s almost nothing to turn. So the main point is that one shouldn’t just place it, here one has simply easier to fold together. The main point is that one shouldn’t just place it, but one should make a manner of rolled together.
Speaker 1: And places them in a compartment, go on.
Speaker 2: No, it’s interesting, I say when documents that one folds together, can easily come out at the crease. But when it’s rolled, okay. When it’s rolled, it can also from age it can become…
Speaker 1: One folds it, you mean one folds it, not one rolls it.
Speaker 2: Yes, I’m saying, the Torah wants to maintain the honor of the Sefer Torah.
I was at the government office where one must submit documents for building, the Department of Buildings, one must submit various types of plans, and many of them are huge papers, and they have such laws, there’s a whole set of laws how it must be folded. Aha, the whole one showed me that one has huge papers, it’s rolled eight ways, and this and that is comfortable. Exactly as the Rambam would have needed to explain this, because they want to maintain that it’s a great thing, an important thing, a part of this is how one holds it, how one makes it.
Discussion: Why Does Shel Rosh Have Four Compartments and Shel Yad One?
Speaker 1: And one must be careful with the parshiyot. Yes, the shel yad one places everything in one compartment. Why? It doesn’t go up like the shel yad. Yes, the source for this is in the braita in the Gemara. If someone can tell me the secret, what is the explanation? What actually, why? A simple explanation, I’m interested to know what is the secret of this. Do you understand my question? What something?
Speaker 2: Yes. One learned like an amulet, it should remind of the things that are written in it.
Speaker 1: Okay, but what something here one places four, here one places in one? Do you understand? Torah-wise I can tell you, but to understand I don’t understand. Torah-wise I can also say.
The head must be able to make separate boxes, a person must be able to hold head on separate boxes. And the shel yad?
Speaker 2: The heart must be one.
Speaker 1: There, okay, it’s the explanation.
Halacha Regarding Petuchot and Setumot in Tefillin
Speaker 1: Okay, says the Rambam further. This is an important thing, says the Rambam, and one must be careful with the parshiyot. But wait, here he’s still talking about how one places them in the compartments actually. But how does one write it, how must one write it? There are parshiyot that are setumot, and there are those that are petuchot. There are those where from one parsha to the next there is a longer break, and there are those where there is no break.
Petucha and setuma means literally that it ends on the same line or on a separate line. There is, we will later see regarding Sefer Torah, there is a dispute among Rishonim how one actually makes the petucha and setuma. There are those who say that one leaves a whole empty line, we conduct for example a petucha is simply that one leaves the whole line empty. And setuma is simply that one makes a space, but one begins the next on the same line, because that is setum, yes? The line is closed.
The only place where one begins completely on a new column is a new chumash, not on a new column. When a new parsha also, no?
Speaker 2: No. The only place where one begins a new column is at the beginning of the Sefer Torah. A new chumash is not, you have four lines between the chumashim and the Sefer Torah, but it’s not necessarily a new column. There are places where one begins specifically on a new column, there are simanim, yes, later you’ll start saying, BYH ShM”V, whatever. But, not BYH ShM”V, what is it called? I forgot.
Speaker 1: But that’s a Sefer Torah.
Speaker 2: In any case, petuchot and setumot is, I want to show you something interesting.
Question: What Is Relevant About Petucha/Setuma by Tefillin?
Petucha and setuma is a law in the break between parshiyot. Here you have four parshiyot, the break between the parshiyot should need to be correct.
Says the Rambam, “and the first three parshiyot,” yes? “and the first three parshiyot,” revelation is, he doesn’t say in which order, but apparently Shema, V’haya im shamo’a, Kadesh, and later V’haya ki yevi’acha.
Speaker 1: No, no, no, according to the order that stands in the Torah. Right?
Speaker 2: Um, says the Rambam that all petuchot, all petuchot, apparently this is V’haya ki yevi’acha, Shema, V’haya im shamo’a, according to the order that stands in the Torah, yes. So the first three are petuchot, and later it stands in Va’etchanan, right? The parsha of V’haya ki yevi’acha and V’haya im shamo’a is setuma.
I don’t understand something, because I ask a basic question, perhaps someone can answer me this. Setuma and petucha, what is the definition? V’haya im shamo’a, afterwards stands nothing already.
Speaker 1: No, petucha and setuma is a law in the beginning of the parsha, not in the end of the parsha. The connection is reversed, the connection is on the first. What does it mean that it’s petucha?
Speaker 2: I don’t understand the idea. As if the whole thing here is that a petucha and setuma is simply that the Torah has here a break, one must make the break correctly. But tefillin is not a Torah, it’s only a piece from the Torah. What is relevant petucha and setuma on it? I don’t understand clearly the whole point.
I don’t understand clearly the whole thing. He brings that by tefillin, one sees it stands in the halacha, that if one makes it petucha, one should make it not as it stands in the Torah, one a parchment, because it’s anyway not only one, it’s two. So you say, the parsha petucha is actually apparently a law between two parshiyot. The connection of the two parshiyot is a greater connection, a smaller one, whatever the meaning of parsha petucha and setuma. One has anyway already placed in one set, one has anyway simply placed the parshiyot. What comes in to do with petuchot from the Sefer Torah? It’s very wondrous to me, no? I don’t know the answer. He… he… not any… not clear.
Speaker 1: Further, okay, until here still not… um, change, it’s still not relevant at all. Technically how it’s relevant. The second is relevant. The first?
Speaker 2: Ah, no, it can be a petucha means one begins at the beginning of a line. There is a part. Because the parsha petucha means one begins at the beginning of a line. And… setuma one would have begun in the middle of a line.
Speaker 1: Why should a sofer begin in the middle of a line? A new form, what is now emerging?
Speaker 2: Perhaps on a deed, on this at the end. And if he does so, it’s not proper. So not nice. The whole idea is that they are nice. Petucha setuma is not being nice. Petucha setuma is like a part of how the Sefer Torah works. Of how the Sefer Torah looks. It means how the parsha should be. Yes.
Halacha Regarding Malei and Chaser in Tefillin
Speaker 1: Says the Rambam further, the matter of malei and chaser. Um. Now one has learned the carefulness. Of what I call the carefulness. It’s like most of the laws is careful. Need to be careful. Need to be careful. Knows. Right. So another thing that must be careful is. Yes. One must be careful in the parshiyot. So one must be malei and chaser. It touches there are letters where there is an extra letter. It touches it’s full. Or where for example what will stand boker, it stands b’kr, there are those where it stands b’kr, and one must oneself understand that the b’ is a cholam. It’s a definition.
And one must be careful with malei and chaser, or so, yes. The four parshiyot as the parshiyot are in a checked Sefer Torah. The four which he will enumerate soon, as it is in the… arba’tan means the four parshiyot. That all four parshiyot should be exactly, they should match as there is malei and chaser in those parshiyot. As in a good Sefer Torah. As it stands in a Sefer Torah that one writes well. It comes out that one shouldn’t… yes.
Law of Correction — Malei Instead of Chaser vs. Chaser Instead of Malei
If he mistakenly made instead of chaser he made malei, it is invalid until he erases the extra. He added an extra vav or an extra yud, he should erase it.
If it is the opposite, it is invalid and has no remedy. Why? Because we learned in the previous chapter that one cannot insert a letter. One can insert a letter, one thing one can, one can make it hanging between the lines as we learned, but by tefillin one cannot, because we learned that tefillin must be written k’sidran.
According to what there is a question what k’sidran means, the Rav understands that it means that it must be written as the order of this, therefore he cannot go back. Or, according to how R’ Yechiel Meir learns and others, that k’sidran simply means that it must be written nicely, and tefillin one doesn’t make such corrections for small things, it must be written nicely, more than a Torah. It’s not a great loss, be strict.
The Rambam’s Detail of Malei and Chaser in All Four Parshiyot
Says the Rambam, therefore, since it is so important to be careful with malei and chaser precisely, says the Rambam, I will now enumerate for you what you must keep in mind. Every chaser and malei, which words from the parshiyot of tefillin are relevant to be either or, and therefore I will tell you which it should be. So, we will give a search on the whole thing, because I cannot have been.
First Parsha — Kadesh Li
In the first parsha, Kadesh li, the Rambam enumerates all words that are malei or chaser. He will say for example:
– “b’chor” malei
– “zachar” malei
– “v’chazak” chaser
– “vayotzi’einu” malei
– “vayaharog” chaser
– “b’chor” malei
– “mib’chor” chaser
– “v’ad b’chor” malei
– “zevach” chaser
– “b’chol b’chor” malei
– “l’ot” malei
Note on “Yadecha” — The Hei as a Kamatz
This is a type of malei, it’s more than malei. One doesn’t simply write it like that. But he says an interesting thing, that the hei of yadecha is like a normal thing, because how does one write the word me’orah? I know what… with a hei at the end. What is the hei? Me’orah. There is no such word me’orah. Meheira? Me’oreinu Elokeinu. Okay, meheira. And how does one write meheira? M-H-R or M-H-R-H?
He asks, how does one write? He says so, the hei that stands at the end of many words, or an alef or a hei, one doesn’t say, it doesn’t do anything, it’s actually only a kamatz. So yadecha, there is no reason why it shouldn’t be able to stand so, because the hei is simply a kamatz. He says that Kol Bo wants that even so one should write yadecha without it, but it’s not different, it’s not really the hei truly.
Second Parsha — V’haya Ki Yevi’acha
“V’totafot” the second, the last one:
– “v’natna” malei, two yuds
– “b’chozek” chaser
– “vayotzi’einu” malei
Third Parsha — Shema
Third parsha, Shema:
– “me’odecha” chaser
– “ul’vincha” malei
– “uv’veitecha” doesn’t have the second yud
Me’odecha chaser fits very well, even the little money that you have.
– “uv’kumecha” malei
– “l’ot” malei
– “yadecha” missing the second yud, means yadecha, right? It stands yadecha without the second yud
– “v’totafot” chaser, two vavs
– “eineichem” malei
– “mezuzot” chaser vav rishona
– “bateichem” without yud shniya
– “bish’arecha” malei
Fourth Parsha — V’haya Im Shamo’a
“V’haya im shamo’a” fourth parsha:
– “V’haya im shamo’a” is chaser, yes, the vav doesn’t appear by shamo’a
– “Mitzvosai” is chaser, there’s one vav. That means, we say the vav, right? But the vav isn’t the cholam, the vav is a vav that we say as a consonant, so therefore the cholam is missing
– “Yoreh” is malei
– “Umalkosh” is malei
– “V’siroshecha” is chaser vav, yes, there’s a yud but it doesn’t say “v’siroshecha”
– “V’asafta” is malei
– “Yevulah” is malei
– “Hatovah” is chaser
– “Nosein” — “hatovah asher Hashem nosein lach” is chaser
– “Osam” is chaser
– “L’os” is malei
– “L’totafos” is chaser the second vav, yes, there are two totafos, once it appears with a vav, later the second vav is missing. But the first vav also doesn’t appear in the previous one, the first “ul’totafos”
– “Ul’totafos eineichem” is malei
– “Atem” or “osam”? What does it say here? “Osam” chaser
– “Bateichem” without the second vav
– “Uvkumchem” is malei
– “Mezuzos” chaser the second vav, “mezuzos” malei
– “Bateichem” without the second yud
– “Bish’arecha” is malei
– “L’ma’an yirbu y’meichem” chaser vav
“Anan Lo Beki’in B’chaseirus V’yeseiros” — Gemara Kiddushin vs. The Rambam’s Ruling
So, we don’t know, if someone knows the secret of why there are certain verses in the Torah that have a yud, that have a chaser, that have a malei, I don’t know the secret at all.
And the Gemara is very interesting, because in the Gemara it says in Kiddushin, you see that “anan lo beki’in b’chaseirus v’yeseiros.” We don’t truly know which verses in the Torah weren’t important traditions, so says the Talmud Bavli.
It could be that the Talmud Bavli didn’t know the tradition, but we do know, because we have a tradition not from the Talmud Bavli, but from the chachmei Teverya (sages of Tiberias), which the Rambam brings in Hilchos Sefer Torah, the Ben Asher who wrote down everything, there are traditions on everything how it appears malei and chaser. And we know that many times in the Gemara verses are brought differently, because in Bavel there wasn’t such a good tradition of what one writes in the Sefer Torah.
Dispute Among Poskim — Whether Malei/Chaser Invalidates
So it could be, it’s very interesting, because the poskim all accept as much as it says in the Gemara that we are not expert in chaseirus and yeseiros, it means us too. But not necessarily, it could be that we have a tradition that the Talmud Bavli didn’t have, because we have from Eretz Yisrael the tradition from…
Is one obligated? Or is the Talmud Bavli obligated as a custom? It’s not a custom, it’s a question of how it appears in the Sefer Torah, how did Moshe Rabbeinu write it, or from when it was. It’s a tradition.
But… but… what you’re saying, that we say we don’t know, the Talmud Bavli didn’t know, that’s true. But we do know, you see that the Rambam does rule, he doesn’t say it’s invalid.
There were poskim who argued that we don’t know anyway. So okay, we follow the custom, we do what it says, but you can’t say it’s invalid when there’s an extra yud, because you don’t truly know that a yud needs to come there.
You see that the Rambam, from whom he copied his rules, he held that we know precisely where there’s a yud, and therefore it’s invalid. He says yes, malei and chaser invalidates.
And for the entire Sefer Torah he doesn’t bring where there’s every yud and every vav, but presumably he relied on the chumashim that he held were precise.
Why By Tefillin and Not By Sefer Torah?
In the Torah there were greater scribes who wrote, and this is easier to write. Or also, if this is easier, it’s not so long, he can’t write, he can’t write, it’s for him forever. I don’t know why.
Anyway, that’s the law, and it’s discussed that we don’t know.
What Is the Meaning of Malei and Chaser?
Another thing, what is actually the explanation? I also wanted to simply translate it, so people should know. What is the simple translation of malei and chaser? What is the secret of this?
Why do certain words have a chaser? Nobody knows, I don’t know, maybe you know, I don’t know.
Drashos From Malei and Chaser
Speaker 2: That everything is a drasha on something.
Speaker 1: Yes, ah, there’s once a year a drasha like this, usually. Malei or chaser. “Vayikra” malei, the extra yud can be learned out.
No, no, no, listen well, the drashos almost always go the opposite way. The drashos almost always go “matzos” is “matzos”, in other words, so malei and chaser, I don’t remember that there’s the other way, that one needs an extra vav there.
Yes, “yadcha” “yadecha”. Yes, but almost always, the drasha works, I’ll tell you why.
Malei and Chaser as a Sort of Vowel System
The explanation is like this: In the Torah there are no vowel points, in the Torah there are only letters. And when there are no vowel points it means one can’t know how to read. If it says mem tzaddik tav, you could truly read “matzahs”, you could truly read “matzos”. And if it appears with a vav, you could truly read “matzovos” or “matzos”, because you have everything in the chaser of the second vav. I exchanged one mistake with another mistake. It’s not a mistake. It can still be the mistake, “matzovos” or “matzos”.
Yes, yes, so if one wants to write, I certainly believe it was helped this way, many times with the malei you bring the point to the highest level. No, so if you truly want people to know, you need to be careful every time it says “matzovos” to write two vavs.
So for example, so let’s understand. So in the Torah there are usually no vowel points at all, and you don’t know how to read. So now, how does one know? If there’s a malei, then one can know presumably for sure how to read, because many times malei is “matzovos” is with two vavs, “ta’alas ta’alas ta’alas”, singular and plural, many things malei says.
So malei and chaser is basically like a sort of vowel point, a bit of a vowel point. People think it’s an extra yud. It’s not an extra yud, the yud is basically a chirik, or a cholam, or a melupam, it’s one of the vowel points.
Why Sometimes Malei and Sometimes Chaser?
Now, if so, why sometimes yes and sometimes not? There’s no clear explanation for this. Presumably the explanation should have been that in a place where there was a doubt how it should be, where a mistake could be made, the Torah writes malei, and a place where not, the Torah writes chaser.
Speaker 2: The Rambam brings the things as they’re important.
Speaker 1: No, the Rambam brings what appears in the Torah, the Rambam doesn’t bring… I’m only telling you about the Torah itself, I’m bringing you the explanation. I’m telling you the explanation in the Torah itself. Why actually are there places where it appears…
Yes, the halacha is that it invalidates, but the reason why it invalidates is because one must be with the… one can’t deviate from what the tradition is. But I’m telling you a simple reason, why actually the translation of all these malei and chaser?
Proof From Divrei HaYamim — Malei D’malei in Later Books
What one does see is an interesting thing, whoever learns Tanach sees that in the later books of Tanach, like Divrei HaYamim, almost everything appears malei, or even malei d’malei. That means, in Divrei HaYamim for example the word “David” appears. Everyone knows David is written with dalet vav dalet. No, in Divrei HaYamim it appears with a vav and a yud. Only in Divrei HaYamim. In Divrei HaYamim it always says “David” with a yud. Always. In the entire Torah, that is in Sefer Melachim, Sefer Shmuel, it says “David” always dalet vav dalet. Everyone knows that it doesn’t say “Dovid” there, it says “David”. But in Divrei HaYamim, which is a later book, they already conducted themselves to write more spelled out clearly, that there’s a yud so one should know to read “Dovid”.
Custom of Rishonim and Today — Malei D’malei
The same thing in the Rishonim for example, us today, also today when one writes in lashon hakodesh, it’s better to write almost always malei, because otherwise when someone writes without vowel points it’s very hard to know how to read. So usually one conducts oneself to write malei, or even… in the Rishonim there was from the customs to add even malei d’malei. That means, I don’t remember, inserted an alef in certain places, or a hei, simply so one could know how to read.
Summary — Why Is Malei and Chaser Its Own Halacha?
Okay, anyway, the halacha is however that one must write as it appears in the Torah. Up to here are the laws, the laws of malei and chaser.
I just want to explain, why is this an extra halacha? It means that one must write what appears. Because malei and chaser isn’t really the word. The word is the same when it’s malei and chaser. But one must be careful that it should be written as one is precise.
All the majority of drashos that you…
Speaker 1: Malei, that means, I don’t remember, inserted an alef in certain places, or a hei, simply so one could know how to read. Okay, anyway, the halacha is however that one must write as it appears in the Torah. Up to here are the laws of malei and chaser.
Question: Why Is This an Extra Halacha?
Speaker 2: One can see me about something we’ll be. Ah, I just want to elaborate. Why is this an extra halacha? That means, certainly one must write what appears.
Speaker 1: Because malei and chaser isn’t really the word. The word is the same when it’s malei and chaser, but one must be careful that it should be written as one is precise. All the majority of drashos are about this, because one must be careful, because there mistakes can be made. We’re not talking about people who can miss an entire word, and we’re not going to miss half a word either. But what one can miss, people can normally miss.
Better Answer: Malei and Chaser Is Another Law
One can say so, but one can say better than that. One can say that malei and chaser is another law. There is a law, certainly the words that appear must appear, that’s certainly not a question that it must appear. But there’s another law that malei and chaser, like vowel points, isn’t the same level of halacha. And I say for this one must be careful. That’s what one must be careful about, that if a tav is missing from “totafos” it’s not valid, because it’s half a word. I understand. But I’m not saying because it’s part of the word, but because it’s another thing, that malei and chaser also has a tradition how one writes which is malei and which, like the parshiyos, like the tagin that we’re going to discuss. It’s not truly different from that.
Connection to “Yesh Eim LaMikra” and “Yesh Eim LaMasores”
In the Gemara many times one sees drashos, but usually the drashos are actually about this because one can read another way. One can say “ushmarten es hamatzos”, because a vav appears, but so one can read “ushmarten es hamatzovos”. And the Gemara many times, this is the topic of “yesh eim lamikra” and “yesh eim lamasores”, that there’s a way of drasha that says that if it appears in one way, one can expound it actually both ways. And although the tradition is to read differently, one can expound even as it appears differently from the tradition, and the like.
—
Halacha Regarding Tagin
Okay, now we’re going to talk about another thing called tagin. What is this? Says the Rema, “And one must crown with the tagin of the letters”. A tag means a crown. “Hamishta’meish b’taga chalaf”, it says in Avos. The crowns of the letters.
What Does a Tag Mean?
Speaker 2: What does it mean? A crown of the letters means that one makes a bit of graphics, one makes the letter a bit nicer.
Speaker 1: But more in detail, says the Rema, what are the tagin of the letters? That a letter that has a tag, one makes a zayin standing upright on every letter? That has a tag goes up on the zayin, and one makes a zayin that has a tag on every letter? Or one makes a zayin standing upright on the letter that has a tag?
Speaker 2: No, tagin of letters, what does tagin of letters mean? That a letter that we say has a tag means it has a zayin standing upright. Besides having a tag, it also has a zayin standing upright.
Speaker 1: No, not besides, that’s the meaning of the tag.
Speaker 2: No, the tag means that the last letter of the word is… like he said yesterday the abbreviation sha’atnez getz.
Speaker 1: No, no, no, no, no. Tagin of letters means… what he means is, that there are certain letters that need to have a zayin standing upright on every letter.
Speaker 2: Exactly. One places such a small zayin.
Speaker 1: No, that’s not what he says. The Rambam doesn’t say. A tag isn’t a crown. Like in the Torah one writes… That means, what he says is, that when one writes in the mezuzah one must write with the same tagin as one writes in the Sefer Torah.
The Rambam’s Approach: A Tag Is a Zayin
So the Rambam says that tagin is an extra zayin like higher on the letter. Others learn that tag means that one should pay attention to the beauty of the letter. Like we learned earlier the matter in the previous chapter, a kesav of yud means that the yud should have sharp edges, like that. So we said, but Rabbeinu Tam said there also that he means there’s something a bit that sticks out somewhere. Not a tag, like a… others translate, and we agree with the language, like lazayir means…
Speaker 2: Ah, but the Rambam says to write and make for it a zayin. Tzarich lazayir, such language.
Speaker 1: The Rambam, the Rambam calls a tag, no question, the Rambam calls a tag basically what we call tagin, which is a bit of a zayin. It’s a zayin that we call, we also say tagin. It’s a zayin means actually, there’s the line itself on top, and there’s something a bit, something a piece. Not a crown. We make three tagin. We have three, that’s already made well, we make three such zayins. But a zayin, exactly, a zayin means one.
Speaker 2: No, but he says the word tag means a crown, so…
Speaker 1: Yes, very good. Such a bit… no, soon you’ll see, there are letters where one places three tagin. The Rambam will call it so. But a tag means a zayin, such a bit of a point that one places on the letter. Since one must be careful about this, about this says the Rambam…
Speaker 2: Yes, true. The third thing is…
The Specific Letters With Tagin in Tefillin
Speaker 1: And the Rambam will write which letters one must have such a tag, which letters are crowned in the parshiyos of tefillin.
First Parsha (Kadesh)
The first parsha of tefillin has only one such letter, and that’s the closed mem that appears there “miyamim yamimah”, and on the mem there isn’t one zayin, but one must be careful about the zayin, and what are the zayins there, what is the law of zayins on the letter, it has three zayins. Three tagin, or three zayins, yes.
Second Parsha (V’haya Ki Yevi’acha)
Like in tefillin there are letters. The second parsha, yes, has five letters, and all of the five are heis, and all the heis must have four zayins.
Speaker 2: Which heis?
Speaker 1: After “v’haya ki yevi’acha”, yes, “v’nasna”, “v’nasna lach”, the hei of “v’nasna”. Yes, “v’haya the hei of v’nasna”, yes, “v’haya ki yevi’acha”. And the first and last hei of “hiksha”, yes, “vayaksheh Hashem es leiv Pharaoh”, “vayaksheh Pharaoh es libo”, yes, “ki hiksha”. And the hei of “vayaharog”, “vayaharog Hashem kol bechor b’Mitzrayim”. And the hei of “yadcha”. All these heis have four zayins each. Okay? Yes.
Third Parsha (Shema)
The third parsha has five such. Further, the third parsha is… umm… yes, he doesn’t have a picture here of the zayins? He doesn’t make any zayins in his picture? Very funny. Well, what should be actually? He doesn’t know it. He knows it yes? By the… okay, I’ll explain to you later what he… look at the hei. The tav has a few… has a few zayins. He knows it yes. Yes, yes, that’s how it goes in kesav Teiman. He knows the zayins, the lines above the letters, well. It’s very simple. On every letter that the Rambam counts out, he has the exact number of lines. We also make it, I think, I remember, in the tefillin.
Speaker 2: He makes such a line from below upward.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: Right?
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: Are there some that have only one zayin?
Speaker 1: Let’s see. Let’s see, the Rambam will say. By them it doesn’t look like anything.
Speaker 2: Everywhere there are three.
Speaker 1: Not everywhere there are three. Here there are four.
In the third parsha, meaning the parsha of Shema, there are five letters that have a zayin. The kuf of “ukshartam” has three zayins, the kuf of “ukshartam” has three, the tet tet of “l’totafos” – each one has four. Ah, each one of the three has four zayins. That’s in the third parsha.
Fourth Parsha (V’haya Im Shamo’a)
Tefillin Crowns and Checking Requirements
And in the fourth parsha there are five letters. The peh of “ve’asafta” has three zayin crowns, the tav of “ve’asafta” has one zayin, the two tets of “letotafot” also each have four zayins, just as we had in the previous parsha.
Speaker 2: The totafot makes sense, because the totafot is the essence of tefillin, one must emphasize it.
Speaker 1: In total it comes out that in tefillin there are sixteen letters.
The Law If One Did Not Make the Crowns
Ah, this is what the Rambam says, “And if he did not make the crowns, or added, or subtracted – he has not invalidated them, they are kosher.”
Speaker 2: It is presumably a secret of the weapons of Israel, that Jews should have weapons, weapons. Exalted and uplifted.
The Topic of Crowns Is Not So Clear
Speaker 1: Now, the important thing is that the topic of crowns is not so clear at all. First of all, we have a custom to make them in the entire Torah. In the Gemara there is some language that sha’atnez gatz has two things, sha’atnez gatz and bedek chai. Bedek chai we make one line, and sha’atnez gatz we make three, by each one in the entire Torah. And the Rambam doesn’t look like he brought this halacha. He didn’t learn that one must learn later in Sefer Torah what he says, the Rambam understood that the sha’atnez gatz is specifically for tefillin, and showed it to him, I don’t know clearly. Also in the responsa he says he very much fights for the position, but… However, the Rambam did understand that there is something extra, it’s not specifically in certain letters of certain parshiyot that crowns come, this is like a tradition, it’s not every time where the letter is. It’s a tradition that these letters come with crowns, but he also said that it’s not me’akev (indispensable), it’s not clear why the secret of the crowns is at all, why is there? It was in others, we’ll see soon after Sefer Torah, other things, they used to do it differently. It’s an interesting thing that he does.
The Secret of Crowns
Speaker 2: What did he say? He says that it’s a sign that here there is some secret, here there is some deeper meaning.
Speaker 1: Yes, I bring from a sefer that it’s like a reference marker that here a Jew must look deeply.
Speaker 2: By the corners, what are you saying?
Speaker 1: Inside secret, that on the corners of the letters one must expound a derasha. That this is the meaning of Rabbi Akiva who expounded on the crowns of letters.
Others, it says that Rabbi Akiva goes and expounds on the crowns. Crowns are the tag. What does this mean, how does one expound on the tag? It’s not simple that the derasha is why you say the opposite.
Speaker 2: Yes, but they always meant that the simple meaning is why is there a tag, the answer is that you see that… You’re saying that the tag is simply a hint that here one must expound. It’s a little star like “here requires investigation,” “appears incorrect,” no, like the little stars that one makes in a book.
Speaker 1: Yes, but there a unique individual must come and say, some unique individual should reveal the secrets of the Torah. What do the two kufs mean? What do the kufs want from us?
Part of it I understand, for example the totafot I understand for example, because it makes sense that the totafot is tefillin, one must give it emphasis. Not so hard to understand.
Speaker 2: For such devoted Jews there is…
Speaker 1: No, again, the totafot I already understand, it’s one of fifteen I already understand.
The Shulchan Aruch Doesn’t Bring This Law
The Shulchan Aruch doesn’t bring this law at all, interesting. Okay.
By the law, the Shulchan Aruch has already accepted the sha’atnez gatz.
This is a different law, it’s not the same law. And the Rambam says here that one must… the specific letters of the specific parshiyot must make three, four, this is not the same thing. That each line was indeed a completely different law. It’s not the same…
Speaker 2: Why don’t the poskim argue – the Shulchan Aruch with the Rema? About this the Rosh argues, the Rif, the Tur? Not clear.
Speaker 1: What would you do with Tosafot? The Tosafot? What would you do? That means, everyone has an opinion about all these things. Okay.
Law: Distinction Between Two Laws in Tefillin Shel Rosh
Speaker 1: Interesting. Okay.
This is a different law, this is not the same law. The Rambam says here that one must have the specific letters of the specific parsha, one must make three, four. This is not the same thing that every Shabbat it’s optional to make a second. This is a completely different law, this is not the same.
Discussion: Why Does the Shulchan Aruch Rule Like the Rambam?
Speaker 2: Why does the Shulchan Aruch rule like the Rambam? They argue, the Rosh, the Rif, the Tur. Not clear. What does this have to do with Tosafot? You have Tosafot? You have everyone has an opinion about all these things. Okay. I don’t know. Let’s learn further.
Law: Checking Tefillin — “One Should Only Purchase Tefillin From an Expert”
Speaker 1: Now we’re going to learn the interesting thing that sometimes one must check tefillin. Now, the Rambam doesn’t explain what checking means. It could be, as Rav Rabinowitz learns, that what checking means is that one has now learned the laws, one has now learned all these things. If someone does these things, then the meaning is that we know that he does… Let’s understand, there are things that one cannot check. For example, one thing that we certainly learned is work for its own sake (lishma). That means, it must be lishma, the leather must already be lishma, and the letters, the Names one must write lishma. There are things that one cannot see at all in the writing, but we want to know that the scribe has learned Rambam. And there is a very good way, one looks at all the zayins, one knows that he learned Rambam, he knows these things. The Rambam says that one must check the zayins. It’s not invalid, but one must have checked the full and deficient spellings, because the crowns he is not particular about.
So says the Rambam, “One should only purchase tefillin from an expert.” That a person should not buy tefillin from someone who is called an expert. Expert means, who is an expert? What does expert mean? That someone is a tefillin scribe, a sofer, how does one know that he is a… he doesn’t yet have a chazaka that he is good. There’s no chazaka. No, expert means apparently a… not a chazaka. Expert means simply someone who is a sofer, someone who is a tefillin scribe, he is a tefillin maker.
Speaker 2: No, no, not correct. The chazaka means that I buy it from a merchant. The chazaka is that he knows from whom to take and so forth, he then becomes an expert. When I say I mean he becomes an expert? It’s the same thing, I say an expert, it’s the same thing. You can already assess him as he is a professional, he sells good tefillin, he knows how…
Speaker 1: He sells or he writes?
Speaker 2: It looks like the one who purchases from him. It could be we’re talking here about a wholesaler. But it could be that he is a sofer who sold, no difference. It looks like… Let’s go into the law and see.
Law: Checking When Buying From a Non-Expert
Speaker 1: If one takes from someone who is not an expert, that means we don’t know that he is a good seller, he is not known, where is he indeed an expert? You go to Lakewood and there it says that the tefillin seller, and presumably he is an expert. But if not, one must check it, yes?
So what does one do? So, one who purchases from him, he must check, because it’s not so hard to check tefillin. One opens it up, one takes out the parshiyot. But if one purchases from him one hundred pairs, he took from him one hundred pairs of tefillin, yes, one doesn’t need to check each one. One doesn’t need to check each single piece, because the matter is not that there is some law of checking, rather we need to make sure that the person knows what he’s doing. One must establish some sort of chazaka. One takes three pieces, and there’s no difference if the three are shel yad or shel rosh. It could be two shel rosh, one shel rosh, or two shel yad and one shel rosh, no difference. And one checks the three randomly, it seems. So if they are found to be kosher, I’ll say the words, then we have a chazaka that the person knows how to write parshiyot and it’s good. Apparently that he knows from whom he buys, or the person who wrote, and he doesn’t know from whom it comes. If he knows from whom it comes, he can ask him. Or the homeowner says that he says, “I wrote it,” but you don’t know him, and no one has seen that he sits and writes.
Law: Checking When Buying in Bundles
Speaker 1: He says further, “And if he took them in bundles,” he took them in packages, then it’s not enough that he opens three from all the packages, rather he must open every box or every package, whatever the package is, bundle, each bundle requires checking, all need checking. He must take out from each one two, three. “For the chazaka of the bundles does not rise to the chazaka of the purchasers.” We see here that we’re talking about a wholesaler, we’re talking already a business. When one bag comes, you can think that it comes from the same person, so three testifies for all. But if it comes in different boxes, can’t you also say that three makes for all? Because for each box you must be extra concerned that perhaps it was sent from a different merchant that he doesn’t know from a different merchant. Original.
Discussion: Question on the Checking — What Does It Help?
Speaker 1: So here is an interesting thing, but here we see however… Let’s just clearly ask a question. Because the thing that the Rambam says is not clear. And afterwards it strengthens that the person knows what he’s doing, I ask you the question, they learned earlier that there are laws that one cannot check at all. There are certain laws of the Names that one cannot check. And they learned that for example in the Rambam he said earlier that not everyone knows that one writes all the Names not lishma that it invalidates the entire thing. And they learned explicitly in previous chapters, but why does it help me that I check? Perhaps that person doesn’t know the law of writing the Names with sanctity? And therefore it doesn’t help that I checked. Or you can say if there’s a law of in order, you can further say perhaps it wasn’t written in order, and he doesn’t know about it the person? What does it help that he wrote the parsha well, perhaps he wrote it in the wrong order?
Answer: The Checking Is a Chazaka on the Person
Speaker 2: Until he goes over how does it help to there one thought about helped so whoever is a chazaka of kosher, is that a Jew sells it. But it doesn’t yet say, chazaka of a Torah scholar. It could be that it’s a practical chazaka, that the person who knows indeed about deficient and full spellings it’s simple that he’s not an ignoramus, it shows that he is one who knows how to write scrolls, he is one who had a teacher, it means, one cannot do it alone, one who knows in order means that he’s not just a boy who started playing by himself, he had a teacher, he is in the industry, he is free that he is in the industry. Because this is a good question.
Speaker 1: But what about that which directs that that is presumably sometimes there was an incident and in the past for a minute.
Speaker 2: But you are correct, apparently it’s more such a chazaka, that if you know that that one writes well, then one assumes that you know the rest of the things. A thief not everything can one always check. But what is pious like side is a whole good thing, because it’s not just a form of Israel. It’s something that one must remember, something a Rambam already points to something.
Discussion: Why Three?
Speaker 1: Okay, the taking three, reminds one, that one advises so many times in the laws of tithes. I know that the Rambam says so in other places, but how one takes sometimes, one has a bunch of a certain vegetable, how does one know that it is established with tithes, one checks three, and it testifies for the others. But this is that three is a chazaka, three years is a chazaka, or three times doing something, but this is three pieces from… One sees that the word is that he sees that he knows… One sees such similarity to the genre of three on such a law… I mean that the… People do so, today!
Speaker 2: I check on three is simply that… knows that it’s not random! One could be just that time he wrote well, that the three are good, simply he knows that he does it deliberately, it’s intentional, if it’s intentional, then already good. One knows that…
Law: Tefillin Don’t Need Checking After Time
Speaker 1: Now we’re going to learn another type of checking. Now the first checking that we learned is regarding the initial checking to know that that person is an expert. Now we’re going to learn another type of checking, if one needs some type of checking to check if it has become invalid or such a thing, and the answer is that one doesn’t need to, yes? They, what doesn’t come right, understand that it’s not the same type of checking. The Rambam simply places it one next to the other, because both have the word checking, but they are not the same – once tefillin has become kosher, one has no obligation whatsoever. You might think that there is also a checking of maintenance, who says that it remained kosher? You don’t need to think so, one doesn’t need to check it anymore, even after many years. Why is this the law? Which I should say that as long as the boxes are intact, and as long as the tefillin are whole, and the parshiyot lie inside preserved, a Rambam is short, “and one need not be concerned that perhaps a letter was erased from within it and is not recognizable, and one need not be concerned that perhaps a change occurred inside the closed box.” So the word is that the box, the box of the tefillin, that protects it, and therefore one has no fear that it is erased.
Story: Hillel the Elder’s Tefillin
Speaker 1: Oh, an amazing story he brings in. He brings in a story about Hillel the Elder. Hillel the Elder was a… he descended from the Rabbinic family, and he was a great lineage from whom began until Rabbi Yehuda HaNasi, and he was a grandson of King David. Obviously the inherited objects went there very high. This is the grandfather, and he is a double grandson of the rabbi rabbi rabbi… Hillel the Elder says, Hillel the Elder says “These are from my mother’s father.” The tefillin that I wear are from my grandfather, my mother’s father. That means, very old tefillin, and it was pure, one didn’t need to open it.
Discussion: The Proof From Hillel the Elder
Speaker 2: Right, I knew that it has questions. There was someone who said, one opinion said that one must indeed check every twelve months the tefillin. The Rebbe said that one doesn’t need to. And Hillel the Elder he said, “These are from my mother’s father,” one sees that what? That in his times one didn’t check it. One left it in the box.
Speaker 1: But it’s very interesting, because the Rebbe has a custom not to bring almost any names. One must make a list of the exceptions when he brings with a name. Very strange. He should have written, well, a sage, a Rishon, behold. It’s an interesting thing, just he mentions, he brings a story, what comes in here?
Speaker 2: Well, obviously, father and foundation of Torah, father and mother, one has here some matter that is not simple.
Speaker 1: Ah, very good, already the further ones come to the simple answers. Hillel the Elder said “These are from my mother’s father,” understand? Very good.
Summary: The Exterior Protects the Interior
Speaker 1: But one also sees an awesome thing, that when the exterior is completely good and it is closed, one can trust. This is what Hillel the Elder taught us, ha? Hillel the Elder said that one doesn’t need to check. Okay, until here is Chapter 2.
Discussion: Practical Checking Today
Speaker 2: A person who goes to check the tefillin, he simply throws money into the world. It’s a shame. But one must indeed check something, that one turns around scribes with the checkers preachers, one must see it. They check the tefillin? Not the inside, the outside.
Speaker 1: They check? I mean, they travel around with their own confession, they found here an invalidation, there an invalidation, here it fell out.
Speaker 2: I was now with the law, the law says that one must check it. And I know who else must check it, and I know who else must which. I wanted to see if someone says the simple meaning from this Hillel the Elder.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80079#
הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ב׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
זיכרון פון שיעור – הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
—
הלכה א – של ראש און של יד: וויאזוי מען לייגט אריין די פרשיות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: של ראש – כותב ארבע פרשיות על ארבעה קלפים, וגולל כל אחד ואחד לבדו, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. של יד – כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחן בבית אחד.
פשט: ביי של ראש שרייבט מען יעדע פרשה אויף א באזונדער קלף, דרייט יעדע איינס צוזאם, און לייגט אריין אין פיר בתים וואס זענען פארבונדן אין איין שטיק לעדער. ביי של יד שרייבט מען אלע פיר פרשיות אויף איין קלף אין פיר עמודים, דרייט עס צוזאם ווי א ספר תורה פון סוף צו אנהייב, און לייגט אריין אין איין בית.
חידושים און הסברות:
1. דריי מעגליכקייטן – נאר איינע ריכטיג פאר יעדע: לאגיש זענען דא דריי אופנים וויאזוי מען קען אריינלייגן פרשיות: (א) אלעס אין איין בית (של יד), (ב) פיר באזונדערע בתים וואס זענען נישט פארבונדן (דאס טוט מען קיינמאל נישט), (ג) פיר בתים פון איין שטיק – „מחוברים באור אחד” (של ראש). דער חידוש איז אז די צווייטע אופן – פיר עקסטערע באזונדערע בתים – איז פסול ביי ביידע.
2. גולל vs. פאלדן: עס ווערט באטאנט אז מען דרייט (גולל) די קלפים, מען פאלדט זיי נישט. די פראקטישע סברא: ווען מען פאלדט א דאקומענט, קען זיך די שריפט אויסמעקן ביים קנייטש. דרייען איז בעסער פאר׳ן אויפהיטן. א משל ווערט געברענגט פון דעפארטמענט אוו בילדינגס וואו גרויסע פלענס ווערן אויך אויף א ספעציפישן אופן צוזאמגעלייגט – „ממש אזוי ווי דער רמב״ם וואלט דאס מסביר געווען.”
3. „כמין ספר תורה” – נאר ביי של יד: ביי של ראש שטייט בלויז „גולל”, ביי של יד שטייט „כמין ספר תורה”. דער חילוק: ביי של ראש איז יעדע פרשה אזוי קורץ אז עס איז כמעט נישטא וואס צו דרייען. ביי של יד, וואו אלע פיר פרשיות זענען אויף איין קלף, איז שוין „אפאר לעיערס” און מען קען ממש דרייען ווי א ספר תורה. דער עיקר ווארט איז אז מען זאל עס נישט סתם אריינלייגן, נאר אויף אן אופן פון צוזאמגעדרייט.
4. פארוואס של ראש פיר בתים און של יד איינס? – א דרוש׳דיגער פשט: דער קאפ דארף קענען האלטן „עקסטערע באקסעס” – א מענטש דארף קענען טראכטן אין פארשידענע ריכטונגען. אבער דאס הארץ (של יד איז כנגד הלב) דארף זיין איינס – „די הארץ דארף זיין איינס.” דאס ווערט אנגענומען אלס א פשט, כאטש עס איז מער דרוש׳דיג.
—
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות אין תפילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: וצריך להזהר בפרשיות… ושלוש פרשיות הראשונות – פתוחות, והרביעית (והיה אם שמוע) – סתומה.
פשט: די ערשטע דריי פרשיות (קדש, והיה כי יביאך, שמע) זענען פתוחות, און די פערטע (והיה אם שמוע) איז סתומה – אזוי ווי זיי שטייען אין דער תורה.
חידושים און הסברות:
1. א יסודות׳דיגע קשיא – וואס איז שייך פתוחה/סתומה ביי תפילין? פתוחה און סתומה איז א דין אין ספר תורה – וויאזוי די פרשיות זענען מסודר אויפ׳ן קלף, צי מען הייבט אן אנהייב שורה (פתוחה) אדער אינמיטן שורה (סתומה). אבער תפילין איז דאך נישט קיין ספר תורה, עס איז בלויז שטיקלעך פון דער תורה. וואס איז דער ענין פון פתוחה/סתומה דא? – „ס׳איז מיר זייער וואונדער.” די קשיא ווערט געלאזט אפן: „איך ווייס נישט די תירוץ… נישט קלאר.”
2. ווי אזוי פתוחה/סתומה איז שייך ביי תפילין – א פארשלאג: פתוחה מיינט מען הייבט אן אנהייב פון א שורה, און סתומה מיינט מען הייבט אן אינמיטן א שורה. ביי של יד, וואו מען שרייבט מערערע פרשיות אויף איין קלף, איז דאך שייך וויאזוי מען הייבט אן די נעקסטע פרשה – צי אנהייב שורה אדער אינמיטן. אבער ביי של ראש, וואו יעדע פרשה איז אויף א באזונדער קלף, איז שווער צו פארשטיין וואס פתוחה/סתומה מיינט.
3. פתוחה/סתומה איז א דין אין דער אנהייב, נישט אין דער סוף: פתוחה/סתומה באשרייבט וויאזוי א פרשה הייבט זיך אן (דער קשר צו וואס קומט פריער), נישט וויאזוי זי ענדיגט זיך. דערפאר ביי והיה אם שמוע, וואס איז די לעצטע פרשה, איז דער סתומה-סטאטוס א דין אין וויאזוי זי הייבט זיך אן נאך שמע.
—
הלכה בנוגע מלא וחסר אין תפילין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: וצריך להזהר… במלא וחסר, כמו שהן כתובות בספר תורה המדוייק. שאין כתוב חסר – מלא, פסול עד שימחוק ויסיר. [אבער אויב] כתוב מלא – חסר, פסול ואין לו תקנה.
פשט: מען דארף זייער אויפפאסן אז די אותיות זאלן זיין עגזאקט ווי אין א מדוייק׳ע ספר תורה – מלא וחסר. אויב מען האט צוגעלייגט אן עקסטרא אות (געשריבן מלא אנשטאט חסר), קען מען אויסמעקן. אבער אויב מען האט פארפעלט אן אות (געשריבן חסר אנשטאט מלא), איז עס פסול אן תקנה.
חידושים און הסברות:
1) דין תיקון — מלא אנשטאט חסר vs. חסר אנשטאט מלא
אויב מען האט בטעות געשריבן מלא אנשטאט חסר (צוגעלייגט אן עקסטרע וא״ו אדער יו״ד), איז פסול עד שימחק היותר — מען קען אויסמעקן דעם איבריגן אות און עס פיקסן. אבער אויב מען האט חסר אנשטאט מלא (עס פעלט אן אות), איז פסול ואין לו תקנה. דער טעם: אין דעם פריערדיגן פרק האט מען געלערנט אז מען קען נישט אריינלייגן אן אות אין תפילין. ביי א ספר תורה קען מען מאכן א תלי׳ בין השיטין (אריינשרייבן דעם פעלנדיגן אות צווישן די שורות), אבער ביי תפילין קען מען נישט, ווייל תפילין דארפן זיין כתיבתן כסדרן.
2) צוויי פירושים אין “כסדרן”
עס ווערט אנגעפירט צוויי שיטות וואס “כסדרן” מיינט:
– דער רב פארשטייט אז כסדרן מיינט אז מען דארף שרייבן אין דער ריכטיגער סדר — מען קען נישט צוריקגיין צו פיקסן א פריערדיגע שטעלע, ווייל דאס וואלט זיין שלא כסדרן.
– ר׳ יחיאל מאיר און אנדערע פארשטייען אז כסדרן מיינט פשוט אז עס דארף זיין שיין געשריבן — תפילין האבן א העכערע מדרגה פון שיינקייט ווי א ספר תורה, און מען מאכט נישט אזעלכע קליינע תיקונים.
3) דער רמב״ם רעכנט אויס אלע מלא וחסר אין די פיר פרשיות
דער רמב״ם גייט אויסרעכענען יעדע ווארט אין אלע פיר פרשיות וואו ס׳איז שייך מלא אדער חסר. דאס ווערט דורכגעגאנגען בפרטות:
– פרשה ראשונה (קדש לי): “בכור” מלא, “זכר” מלא, “וחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא, “ויהרג” חסר, “בכור” מלא, “מבכור” חסר, “ועד בכור” מלא, “זבח” חסר, “בכל בכור” מלא, “לאות” מלא, וכו׳.
– פרשה שניה (והיה כי יביאך): “וטוטפת” (די צווייטע/אחרונה), “ונתנה” מלא מיט צוויי יו״ד׳ן, “בחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא.
– פרשה שלישית (שמע): “מאדך” חסר, “ולבנך” מלא, “ובביתך” אן די צווייטע יו״ד, “ובקומך” מלא, “לאות” מלא, “ידך” אן די צווייטע יו״ד, “וטוטפת” חסר צוויי וא״ו׳ן, “עיניכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה, “בתיכם” אן יו״ד שניה, “בשעריך” מלא.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): “שמוע” חסר (אן וא״ו), “מצותי” חסר (איין וא״ו — די וא״ו וואס מען זאגט אלס קאנסאנאנט איז דא, אבער דער חולם-וא״ו פעלט), “יורה” מלא, “ומלקוש” מלא, “ותירושך” חסר וא״ו, “ושחטבתם” מלא, “יבולה” מלא, “הטובה” חסר, “נותן” חסר, “אותם” חסר, “לאות” מלא, “לטטפת” חסר וא״ו שניה (אבער ערשטע וא״ו שטייט), “ולטטפת עיניכם” מלא, “אותם” חסר, “בתיכם” אן וא״ו שניה, “ובקומכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו שניה (אבער) מלא, “בתיכם” אן יו״ד שניה, “בשעריך” מלא, “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו.
4) דער ענין פון “ידכה” מיט א ה׳ — ה׳ סופית אלס קמץ
די ה׳ אין סוף פון “ידכה” איז נישט קיין מאדנע זאך — די ה׳ אין סוף פון אסאך ווערטער (ה׳ אדער א׳) איז בעצם נאר א קמץ, א וואקאל-צייכן, נישט אן אמת׳ער אות. דער כל בו וויל אז אפילו אזוי זאל מען שרייבן “ידך” אן דעם ה׳, אבער עס ווערט באמערקט אז די ה׳ איז נישט אן אמת׳ע צוגאב.
5) “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין vs. דער רמב״ם׳ס פסק
א וויכטיגע סוגיא: אין גמרא קידושין שטייט “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — מיר ווייסן נישט גענוי וועלכע ווערטער אין תורה זענען מלא אדער חסר. דאס איז א מימרא פון תלמוד בבלי.
דער חידוש: דער תלמוד בבלי האט אפשר נישט געהאט א גוטע מסורה, אבער מיר האבן יא א מסורה — נישט פון בבל, נאר פון חכמי טבריה, ספעציפיש דער בן אשר, וואס דער רמב״ם אליין ברענגט אין הלכות ספר תורה אז ער האט איינגעשריבן יעדע מלא וחסר מיט גרויס דיוק. מען זעט אויך אז אין גמרא ווערן אפט פסוקים ציטירט אנדערש ווי אונזער מסורה, ווייל אין בבל איז נישט געווען אזא גוטע מסורה.
א מחלוקת פוסקים: עס זענען געווען פוסקים וואס האבן גע׳טענה׳ט אז וויבאלד “אנן לא בקיאינן”, קען מען נישט פסל׳ענען תפילין אויף א מלא/חסר טעות — מען טוט וואס מען ווייסט, אבער מען קען נישט זאגן אז ס׳איז ממש פסול. דער רמב״ם אבער פסק׳נט קלאר אז עס איז פסול, ווייל ער האלט אז מיר האבן יא א פונקטליכע מסורה (פון בן אשר/חכמי טבריה), און ממילא איז מלא וחסר מעכב.
פארוואס שרייבט דער רמב״ם נאר ביי תפילין אויס יעדע מלא/חסר, אבער נישט ביי ספר תורה? ווייל ביי ספר תורה האט ער זיך פארלאזט אויף די חומשים וואס ער האט געהאלטן אז זיי זענען מדויק, און אויך ווייל תפילין איז קירצער און גרינגער אויסצורעכענען, בעת א גאנצע ספר תורה וואלט געווען צו לאנג.
6) וואס איז דער פשט/טעם פון מלא וחסר?
א ברייטע הסברה ווערט געגעבן:
א) מלא וחסר איז א סארט נקודות-סיסטעם: אין תורה שטייען נישט קיין נקודות, נאר אותיות. א וא״ו אדער יו״ד אין א ווארט איז בעצם א סארט נקודה — די יו״ד איז א חיריק, די וא״ו איז א חולם אדער שורוק. “דער עולם מיינט אז ס׳איז אן איבריגע י׳ — ס׳איז נישט קיין איבריגע י׳, די י׳ איז בעצם א חיריק, אדער א חולם, אדער א מלופם.” אן מלא קען מען נישט וויסן וויאזוי צו ליינען — למשל מ-צ-ת קען זיין “מצות” (מצה׳ס) אדער “מצוות” (מצוות).
ב) פארוואס אמאל מלא און אמאל חסר? דאס ווייסט קיינער נישט מיט א קלארע הסבר. א לכאורה׳דיגע הסבר: אין א פלאץ וואו ס׳קען זיין א טעות וויאזוי צו ליינען, שרייבט די תורה מלא; אין א פלאץ וואו ס׳איז קלאר, שרייבט די תורה חסר. אבער דאס איז נישט קיין באוויזענע כלל.
ג) ראיה פון שפעטערדיגע ספרי תנ״ך: אין דברי הימים (א שפעטערדיגע ספר) שטייט כמעט אלעס מלא, אדער אפילו מלא דמלא. למשל: דאס ווארט “דוד” — אין ספר שמואל און מלכים שטייט אלעמאל דל״ת-וא״ו-דל״ת, אבער אין דברי הימים שטייט אלעמאל מיט א יו״ד (“דויד”). דאס ווייזט אז אין שפעטערדיגע תקופות האט מען זיך געפירט צו שרייבן מער מלא כדי עס זאל זיין קלארער.
ד) אויך ביי ראשונים און היינט: מען פירט זיך צו שרייבן לשון הקודש מלא (אן נקודות), ווייל אנדערש איז שווער צו ליינען. ביי ראשונים איז אפילו געווען א מנהג פון מלא דמלא — צוצולייגן אן אל״ף אדער ה׳ אין געוויסע פלעצער כדי מען זאל קענען ליינען.
7) פארוואס איז מלא/חסר אן אייגענע הלכה?
ערשטער תירוץ: מלא וחסר איז נישט ממש א חילוק אין דער ווארט אליין — די ווארט בלייבט די זעלבע צי מלא צי חסר — אבער מען דארף מקפיד זיין ווייל דאס איז דער פלאץ וואו מענטשן מאכן טעותים. מען רעדט נישט פון יענעם וואס פארפאסט א גאנצע ווארט, נאר פון קלענערע פעלערן וואס פאסירן נאטירלעך.
א בעסערער תירוץ: מלא וחסר איז א באזונדערער דין — עס איז נישט בלויז “שרייב וואס עס שטייט.” עס איז אן עקסטרע מסורה, ענלעך צו נקודות, פרשיות, און תגין. עס האט זיין אייגענע לעוועל פון הלכה, און דער רמב״ם ברענגט עס אלס א באזונדערע קפידא.
8) שייכות צו “יש אם למקרא” און “יש אם למסורת”
אין דער גמרא זעט מען אסאך דרשות וואס שטאמען פון מלא וחסר — למשל “ושמרתם את המצות” קען מען ליינען “המצוות” (מיט וי״ו) — און דאס איז דער יסוד פון דער מחלוקת צי מען דרשנ׳ט לויט דעם כתיב (מסורת) אדער לויט דעם קרי (מקרא). מען קען דרשנ׳ען ביידע וועגן אפילו ווען די מסורה איז צו ליינען אנדערש.
9) דרשות פון מלא/חסר
כמעט אלע דרשות פון מלא/חסר גייען אין איין ריכטונג: מען דרש׳נט פון חסר — למשל “מצות” (חסר) ווערט געדרש׳נט ווי “מצות” (מצה׳ס). “ידך” — “ידכה”. אבער זעלטן דרש׳נט מען פון א מלא אז מען דארף דארט אן עקסטרע אות.
—
הלכה בנוגע תגין
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וצריך לעטרן בתגין של אותיות” — מען דארף מאכן תגין (קרוינען/זיינ׳ען) אויף געוויסע אותיות אין די פרשיות פון תפילין.
פשט: א “תג” לויט דעם רמב״ם מיינט א קליינע זיין (ליניע) וואס מען לייגט אויבן אויף דער אות. דער רמב״ם רעכנט אויס וועלכע ספעציפישע אותיות אין יעדע פרשה פון תפילין דארפן האבן תגין, און וויפיל זיינ׳ען יעדע אות באקומט.
חידושים און הסברות:
1) וואס מיינט “תג” לויט דעם רמב״ם
דער רמב״ם פארשטייט א תג נישט אלס א “כתר” (קרוין) אין דעם זין פון שיינקייט פון דער אות, נאר ממש א זיין זקוף — א קליינע ליניע וואס גייט ארויף פון אויבן דער אות. אין כתב תימן זעט מען דאס קלאר — עס זענען ליינס העכער די אותיות, לויט דעם עקזאקטן נומער וואס דער רמב״ם רעכנט אויס.
2) אנדערע שיטות וועגן תגין
אנדערע ראשונים (ווי רבינו תם) פארשטייען אז תג מיינט עפעס א שטיקל וואס שטעקט זיך ארויס פון דער אות — נישט אונבאדינגט א זיין. אויך איז דא א שיטה אז “תג” מיינט מקפיד זיין אויף דער שיינקייט פון דער אות (ענלעך צו “כתב של יוד” — שארפע עדזשעס).
3) די ספעציפישע אותיות מיט תגין אין תפילין
– פרשה ראשונה (קדש): נאר איין אות — די מ״ם סתומה פון “מימים ימימה” — מיט דריי זיינ׳ען.
– פרשה שניה (והיה כי יביאך): פינף אותיות, אלע ה״אין — ה׳ פון “ונתנה”, ה׳ ראשונה און אחרונה פון “הקשה”, ה׳ פון “ויהרוג”, ה׳ פון “ידך” — יעדע מיט פיר זיינ׳ען.
– פרשה שלישית (שמע): פינף אותיות — ק׳ פון “וקשרתם” מיט דריי זיינ׳ען, און די צוויי ט׳ן און ת׳ פון “לטוטפת” מיט פיר זיינ׳ען יעדע.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): פינף אותיות — פ׳ פון “ואספת” מיט דריי זיינ׳ען, ת׳ פון “ואספת” מיט איין זיין, און די צוויי ט׳ן פון “לטוטפת” מיט פיר זיינ׳ען יעדע.
– סך הכל: זעכצן אותיות מיט תגין אין תפילין.
4) “ואם לא עשה התגין… לא פסלן”
דער רמב״ם פסק׳נט אז אויב מען האט נישט געמאכט די תגין, אדער מען האט צוגעלייגט אדער אפגענומען, איז עס נישט פסול. דאס איז א וויכטיגער חידוש — תגין זענען לכתחילה אבער נישט מעכב.
5) דער רמב״ם vs. דער מנהג פון שעטנ״ז ג״ץ
אונזער מנהג איז צו מאכן תגין אין דער גאנצער תורה — שעטנ״ז ג״ץ באקומט דריי זיינ׳ען, ב״ד״ק ח״י באקומט איין זיין, אויף יעדע אות אומעטום. דער רמב״ם אבער ברענגט נישט די הלכה פון שעטנ״ז ג״ץ אלס א כללית׳דיגע הלכה. ער האט פארשטאנען אז שעטנ״ז ג״ץ איז דווקא אין תפילין, נישט אין דער גאנצער תורה (אדער עס איז נישט קלאר ביי אים). דער שולחן ערוך האט שוין אנגענומען שעטנ״ז ג״ץ אלס א כללית׳דיגע הלכה, אבער דאס איז א גאנץ אנדערע הלכה ווי דעם רמב״ם׳ס ספעציפישע רשימה פון אותיות אין תפילין.
6) דער שולחן ערוך ברענגט נישט דעם רמב״ם׳ס הלכה
דער שולחן ערוך ברענגט נישט דעם רמב״ם׳ס ספעציפישע רשימה פון תגין אין תפילין — נאר דעם כלל פון שעטנ״ז ג״ץ. פארוואס דער שולחן ערוך, רמ״א, רא״ש, רי״ף, טור זענען נישט מכריע אויף דעם — איז נישט קלאר.
7) [דיגרעסיע: דער סוד פון תגין]
תגין זענען א סוד — “כלי זיינם של ישראל.” דער מדרש זאגט אז רבי עקיבא האט געדרשנ׳ט “כתרי אותיות.” וואס מיינט דאס? איין פשט איז אז די תגין זענען ווי א “מראה מקום” — א סימן אז דא דארף מען טיף אריינקוקן, ענלעך צו א שטערנדל אין א ספר. א יחיד דארף קומען מגלה זיין די סודות. דאס איז פארקערט פון דעם רגיל׳ן פשט (אז מען דרשנ׳ט פארוואס דא איז א תג) — דא זאגט מען אז דער תג אליין איז דער רמז אז דא דארף מען דרשנ׳ען.
—
הלכה: בדיקת תפילין בשעת קנייה — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה. ואם לקחן ממי שאינו מומחה צריך לבודקן. לקח ממנו מאה קציצות — בודק מהן שלש, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש. אם נמצאו כשרות — הוחזקו כולן. ואם לקחן צבתים צבתים — כל צבת וצבת צריכה בדיקה, שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים.”
פשט: מ׳זאל נאר קויפן תפילין פון א מומחה. אויב מ׳קויפט פון א נישט-מומחה, דארף מען בודק זיין. ביי הונדערט פאר — גענוג דריי צו טשעקן. אבער אויב ס׳קומט אין באזונדערע פעקעדזשעס, דארף יעדע פעקעדזש באזונדער בדיקה.
חידושים און הסברות:
1) וואס מיינט “מומחה”?
“מומחה” קען מיינען א סופר וואס שרייבט, אדער א סוחר וואס פארקויפט. דער עיקר איז אז ער איז באקאנט און ידוע אין דער אינדוסטריע, ער איז א “פראפעשאנעל” וואס מ׳קען אים טרוסטן. דער חילוק צווישן מומחה און נישט-מומחה איז נישט אז ער האט א פארמעלע חזקה, נאר אז ער איז באקאנט אלס איינער וואס ווייסט וואס ער טוט.
2) וואס מיינט “בדיקה” אין דעם קאנטעקסט?
הרב רבינוביץ לערנט אז “בדיקה” דא מיינט נישט נאר טשעקן די כשרות פון די פרשיות אליין, נאר עסטעבלישן אז דער מענטש ווייסט וואס ער טוט — אז ער קען די הלכות. ווייל ס׳איז דא הלכות וואס מ׳קען בכלל נישט זען דורך קוקן אויף דעם כתב (למשל: עבודה לשמה, כסדרן, קדושת השמות). אבער אויב מ׳זעט אז ער ווייסט די חסרות ויתרות גוט, איז דאס א סימן אז ער איז נישט קיין עם הארץ — ער האט געהאט א רבי, ער איז אין דער אינדוסטריע, ער ווייסט די הלכות.
3) א שארפע קשיא און תירוץ
קשיא: אויב ס׳איז דא הלכות וואס מ׳קען גאר נישט טשעקן (ווי לשמה, כסדרן, קדושת השמות), וואס העלפט עס אז מ׳טשעקט די פרשיות? אפשר ווייסט דער סופר נישט אז מ׳דארף מקדש זיין ביי שמות, אדער אז מ׳דארף שרייבן כסדרן?
תירוץ: די בדיקה פון חסרות ויתרות איז א פראקטישע חזקה — אויב ער ווייסט די חסרות ויתרות, איז דאס א ראיה אז ער איז א געלערנטער סופר וואס ווייסט אויך די אנדערע הלכות. עס איז א “חזקת תלמיד חכם” — איינער וואס קען דאס, האט מסתמא געלערנט ביי א רבי און ווייסט די גאנצע מלאכה.
4) פארוואס דריי?
דריי שטיקלעך איז א חזקה — ענליך צו דריי יאר חזקה אדער דריי מאל טון עפעס. אבער דא איז עס נישט דריי מאל דער זעלבער אקט, נאר דריי שטיקלעך פון א באנטש. דער סברא איז: איינס קען זיין צופעליג גוט, אבער דריי ווייזט אז עס איז בכוונה, נישט רענדאם — ער ווייסט וואס ער טוט.
5) צבתים צבתים
אויב ס׳קומט אין באזונדערע פעקעדזשעס, קען יעדע פעקעדזש שטאמען פון אן אנדער סוחר/סופר, דעריבער קען מען נישט זאגן אז דריי פון איין פעקעדזש זאגט עדות אויף אלע אנדערע פעקעדזשעס.
—
הלכה: בדיקת תפילין לאחר זמן — “תפילין אין צריכין בדיקה לעולם”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כל זמן שהכיסוי שלם — אינו חושש להם, שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה.”
פשט: תפילין וואס זענען שוין כשר, דארף מען קיינמאל נישט נאכטשעקן, אזוי לאנג ווי די באקס (בתים) איז גאנץ און צוגעמאכט. מ׳דארף נישט חושש זיין אז אן אות איז נמחק געווארן אינעווייניג.
חידושים און הסברות:
1) צוויי סארטן בדיקה
דער רמב״ם לייגט צוזאמען צוויי הלכות וואס ביידע האבן דאס ווארט “בדיקה,” אבער זיי זענען גאר פארשידן: (א) בדיקה ביי קנייה — צו עסטעבלישן אז דער סופר/מוכר איז א מומחה; (ב) בדיקה נאך דער צייט — צו זען אויב ס׳איז נישט פסול געווארן. דער רמב״ם פסק׳נט אז די צווייטע בדיקה איז נישט נויטיג.
2) דער מעשה פון הלל הזקן
דער רמב״ם ברענגט אז “הלל הזקן אומר: אלו משל אבי אמי” — הלל הזקן האט געזאגט אז זיינע תפילין שטאמען פון זיין זיידע (מאמע׳ס טאטע). דאס ווייזט אז מ׳האט זיי נישט געטשעקט אפילו נאך אזויפיל יארן — זיי זענען געבליבן אין די באקס און מ׳האט זיי געטרוסט.
3) פארוואס ברענגט דער רמב״ם א נאמען?
דער רמב״ם האט כמעט קיינמאל נישט א מנהג צו ברענגען נעמען אין זיין ספר — ער שרייבט געוויינטלעך “חכם” אדער “ראשון” אן א נאמען. דאס וואס ער ברענגט דווקא “הלל הזקן” בשמו איז א יוצא מן הכלל וואס דארף באמערקט ווערן. [עס ווערט נישט אויסגעלייזט פארוואס דווקא דא.]
4) הלל הזקן׳ס יחוס
הלל הזקן איז געווען פון דער שושלת פון דוד המלך, און פון אים האט זיך אנגעהויבן די שושלת ביז רבי יהודה הנשיא. דער פאקט אז ער האט געהאט ירושה-חפצים (תפילין פון זיין זיידע) פאסט מיט דעם.
5) די סברא פון דער הלכה
אזוי לאנג ווי די חיצוניות (די בתים) איז גאנץ און צוגעמאכט, קען מען טרוסטן אז דאס אינעווייניגסטע איז אויך גוט. דאס האט הלל הזקן אונז אויסגעלערנט.
6) [דיגרעסיע: פראקטישע בדיקה היינט]
היינט רייזן ארום סופרים/בודקים וואס טשעקן תפילין, אבער לויט דער הלכה דארף מען נישט טשעקן דאס אינעווייניגסטע אויב די בתים זענען גאנץ. וואס מ׳דארף יא טשעקן איז די אויסערלעכע צורה — די בתים אליין. א מענטש וואס באצאלט צו טשעקן תפילין וואס זענען גאנץ, “ווארפט סתם געלט אין דער וועלט אריין.”
—
שולחן ערוך׳ס פסק
עס ווערט געפרעגט פארוואס דער שולחן ערוך פסק׳נט ווי דער רמב״ם אין געוויסע הלכות, ווען דער רא״ש, רי״ף, און טור האבן אנדערע שיטות. עס ווערט נישט אויסגעלייזט.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
הקדמה – זכות השיעור
Speaker 1: טייערע אידן, מיר לערנען היינט הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה, אדער תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳. און די היינטיגע שיעור האט מקדיש געווען הרב ר׳ יואל ווערצבערגער, און ער ווארט זייער שטארק אז אנדערע אידן זאלן אים העלפן און דאנעיטן די שיעור. מען קען אריינשיקן אויף די לינק, אדער שיקן, סתם געבן 500 דאלער אין מיין טאש, איך וועל שוין שיקן וואו ס׳דארף אנקומען.
און דורך דעם זכות וועט זיין נאך אזא גרויסע זכות ווי דער וואס גיט צו עסן. מיר האבן דאס געלערנט נעכטן, אז פונקט אזוי ווי מען טאר נישט גיין דריי טעג אן וואסער, קען מען נישט גיין דריי טעג אן תורה. ממילא, אזוי ווי ס׳איז א גרויסע זכות צו געבן צו עסן פאר אידן לעילוי נשמת ר׳ ישעי׳ בן ר׳ משה, קען מען אויך אריינכאפן געבן לעילוי נשמת ר׳ ישעי׳ בן ר׳ משה צו לערנען פאר אידן.
Speaker 2: שוין, דו קענסט זאגן אנדערש. ווען אונז… נאר זאג.
Speaker 1: אנשטאט מאכן א צוואה מ׳זאל געבן צו עסן אויף מיין קבר, זאג איך, בחיים חיותי, מ׳זאל לערנען מיט מיר, בחיים חיותי, מ׳זאל מיט לערנען מיט מיר. דאס הייסט, ווען איך בין מצווה, שרייב איך, מ׳זאל מיט לערנען מיט מיר.
Speaker 2: אמת. און אויב איינער האט געזאגט אז למעשה, ווי טעג זאגט, “לסובא ולא לרזון”, “לתורה ולא ל…”
Speaker 1: ניין, דער אמת איז אז אונז האבן א גאנצן געשמאק ווען מ׳לערנט מיט מענטשן. ס׳איז אויך א בן אדם לחבירו. ס׳איז נישט נאר א בן אדם למקום צו לערנען, ס׳איז נישט נאר פאר׳ן אייבערשטן צו לערנען. מען לערנט פאר זיך, מען לערנט פאר די חברים, פאר די מגידי שיעור. ס׳איז אויך אט די הנאה פון א איד, ניין?
Speaker 2: יא, שערן אונזערע חידושים, אונזערע מחשבות, אונזערע ענינים, אונזערע מחלוקת׳ן.
הלכה א – של ראש און של יד: וויאזוי מען לייגט אריין די פרשיות
Speaker 1: זאגט דער הייליגער רמב״ם, מיר האלטן דא אינמיטן הלכות סת״ם, און דער פרק איז וועגן תפילין.
אזוי ווי מיר האבן געזאגט די פריערדיגע פרק, איז געווען באופן כללי הלכות קלף, גויל, די אופן וויאזוי מ׳זאל שרייבן. בעצם האבן מיר געלערנט הלכות פון אלעס, ספר תורה, תפילין, מזוזה, געוויסע חלקים, אבער באופן כללי. הלכות כתיבת סת״ם. די אותיות, די כתיבה. די אותיות, די כתיבה פון אלע ספרי תורה.
און דא גייט שטיין מער ספעציפיש הלכות וואס איז נוגע וועגן תפילין.
דאס איז די רמב״ם, אזוי. ס׳איז דא א חילוק, של ראש האט איין וועג און של יד אן אנדערע וועג. דהיינו, של ראש כורכים בו ארבע פרשיות.
דער רמב״ם האט שוין פריער געזאגט אז די פיר פרשיות זענען “קדש”, “והיה כי יביאך”, “שמע”, און “והיה אם שמוע”.
Speaker 2: יא, דו האסט עס שוין געזאגט?
Speaker 1: יא, יא. דער עפטר פיין.
ער שרייבט די פיר פרשיות אויף ארבעה קלפים, אויף פיר אנדערע שטיקלעך קלף, וגולל כל אחד ואחד לבדו, יעדער איינס ראלט מען צוזאם, אנשטאט צו צאמלייגן אזויווי פאלדן דרייט מען עס צוזאם, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. מען לייגט די פיר עקסטערע פרשיות וואס דאס איז, און מען לייגט אין איטש בית פון די של ראש, ער זאגט אונז אויס א סוד וואס ער גייט אונז שפעטער מער מאריך זיין, אז די של ראש האט פיר קליינע בתים, און אין יעדע פון די פיר בתים וואס שפעטער ווערט אביסל מער צוזאמגעקלעבט, לייגט מען אריין א קלף. וואס איז וויכטיג אז עס איז פיר בתים אבער פון איין ארט, נישט פיר עקסטערע בתים.
דריי מעגליכקייטן – נאר איינע ריכטיג פאר יעדע
אין אנדערע ווערטער, ס׳קען זיין דריי אנדערע וועגן צו טון, ס׳קען זיין אלעס פון איין בית, דאס טוט מען ביי די של יד, ס׳קען זיין פיר עקסטערע בתים, דאס טוט מען אין קיינעם נישט, נאר וואס טוט מען? מען לייגט עס אין פיר בתים שהם באור אחד. שפעטער גייט ער אונז זאגן מער וויאזוי מען טוט דאס.
בתים של יד, איז כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, מען נעמט איין קלף און מ׳שרייבט יעדע איינס אויף איין בית אזויווי, אויף איין עמוד, יא. ער מיינט צו זאגן אז מ׳שרייבט נישט אויף איין לאנגע מגילה אין לענג איינס נאכ׳ן צווייטן, נאר מ׳שרייבט עס אזויווי… ארבעה דפין מיינט אזויווי ער מיינט וואס אונז רופן עמודים, ס׳איז איינס נאכ׳ן צווייטן, יא.
און נאכדעם וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, מ׳ראלט עס מסופו לתחלתו, אז ס׳זאל זיין אויסגעמישט די אנהייב פון די ארבע פרשיות. שפעטער גייט ער נישט זאגן וועלכע סייד מ׳שרייבט עס.
גולל vs. פאלדן – פראקטישע סברא
Speaker 2: אה, זייער גוט. דא ביי די של ראש איז געשטאנען כמין ספר תורה, אפשר איז דאס ווייל ס׳איז נישט אזוי לאנג, ס׳איז נישט דא וואס… דא איז עס שוין אביסל, קען מען שוין דרייען. אנפאנגען די דריטע, אז מ׳געבט עס אזא קליינע דריי. דא ממש דרייט מען, ס׳איז שוין אפאר לעיערס. אבער לכל הפחות די של ראש איז מסופו לתחלתו דרייט מען אויך, מ׳רעדט פון איין פרשה, אפשר כמעט נישט דא וואס צו דרייען. איז די עיקר די ווארט איז אז מ׳זאל עס נישט סתם לייגן, דא האט מען סתם נאך גרינגער צוזאמצולייגן. די עיקר ווארט איז אז מ׳זאל עס נישט סתם לייגן, נאר מ׳זאל מאכן אן אופן פון צוזאמגעדרייט.
Speaker 1: און מניחן בבית, גיי אן.
Speaker 2: ניין, ס׳איז אינטערעסאנט, איך זאג ווען ווען דאקומענטס וואס מ׳לייגט צוזאם, קען זיך גרינג ארויסמעקן ביי די קנייטש. נאר ווי ס׳איז פארגעדרייט, אקעי. ווען ס׳איז גולל, קען עס אויך פון אלטקייט קען עס ווערן…
Speaker 1: מ׳פאלדט עס, דו מיינסט מ׳פאלדט עס, נישט מ׳דרייט עס.
Speaker 2: יא, איך זאג, די תורה וויל האלטן פאר די כבוד פון די ספר תורה.
איך בין געווען ביי די רעגירונג׳ס אפיס וואו מ׳דארף אריינגעבן דאקומענטס פאר בויען, די דעפארטמענט אוו בילדינגס, דארף מען אריינגעבן פארשידענע סארטן פלענס, און אסאך פון זיי זענען ריזיגע פעיפערס, און זיי האבן אזעלכע הלכות, ס׳איז דא א גאנצע סעט פון הלכות וויאזוי ס׳דארף ווערן צוזאמגעלייגט. אהא, דער גאנצער האט מיר געוויזן אז מ׳האט ריזיגע פעיפערס, ס׳ווערט איינגעדרייט אכט וועגן, וזה וזה נוח. ממש אזויווי די רמב״ם וואלט דאס ווען געדארפט מסביר זיין, ווייל זיי ווילן האלטן אז ס׳איז א גרויסע זאך, א וויכטיגע זאך, א חלק פון דעם איז וויאזוי מ׳האלט עס, וויאזוי מ׳מאכט עס.
דיסקוסיע: פארוואס של ראש פיר בתים און של יד איינס?
Speaker 1: וצריך להזהר בפרשיות. יא, די של יד לייגט מען אלעס אין איין בית. פארוואס? ס׳גייט נישט ארויף אזויווי די של יד. יא, די מקור פאר דעם אין די ברייתא אין די גמרא. אויב איינער קען מיר זאגן די סוד, וואס איז די פשט? וואס טאקע, פארוואס? א פשוט׳ע פשט, איך בין אינטערעסירט צו וויסן וואס איז די סוד פון דעם. דו פארשטייסט מיין שאלה? וואס עפעס?
Speaker 2: יא. מ׳האט געלערנט אזויווי א קמיע, ס׳זאל דערמאנען די זאכן וואס שטייען דערין.
Speaker 1: אקעי, אבער וואס עפעס דא לייגט מען פיר, דא לייגט מען אין איינס? דו פארשטייסט? תורה׳דיג קען איך דיר זאגן, אבער צו פארשטיין פארשטיי איך נישט. תורה׳דיג קען איך אויך זאגן.
די קאפ דארף מען קענען מאכן עקסטערע באקסעס, א מענטש דארף קענען האלטן קאפ אויף עקסטערע באקסעס. און די של יד?
Speaker 2: די הארץ דארף זיין איינס.
Speaker 1: אהער, אקעי, ס׳איז פשט.
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות אין תפילין
Speaker 1: אקעי, זאגט די רמב״ם ווייטער. דאס איז א וויכטיגע זאך, זאגט די רמב״ם, וצריך להזהר בפרשיות. אבער סעקונדע, דא רעדט ער נאך פון וויאזוי מ׳לייגט אריין אין די בתים בעצם. אבער וויאזוי מ׳שרייבט עס, וויאזוי דארף מען עס שרייבן? איז דא פרשיות וואס זענען סתומות, און ס׳איז דא וואס זענען פתוחות. ס׳איז דא וואס פון איין פרשה ביז די נעקסטע איז דא א לענגערע הפסקה, און ס׳איז דא וואס ס׳איז נישטא קיין הפסקה.
פתוחה און סתומה מיינט כפשוטו אז ס׳ענדיגט זיך אויף די זעלבע ליין אדער אויף אן עקסטערע ליין. ס׳איז דא, מיר וועלן שפעטער זען נאך ספר תורה, ס׳איז דא מחלוקת ראשונים וויאזוי מ׳מאכט אמת׳דיג די פתוחה און סתומה. ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳לאזט א גאנצע ליידיגע ליין, אונז פירן זיך למשל א פתוחה איז פשוט אז מ׳לאזט די גאנצע ליין ליידיג. און סתומה איז פשוט אז מ׳מאכט א ספעיס, אבער מ׳הייבט אן די נעקסטע אויף די זעלבע ליין, ווייל דאס איז סתום, יא? די ליין איז פארמאכט.
די איינציגסטע פלאץ וואו מ׳הייבט אן אינגאנצן אויף א נייע עמוד איז א נייע חומש, נישט אויף א נייע עמוד. ווען א נייע פרשה אויך, ניין?
Speaker 2: ניין. די איינציגסטע פלאץ וואו מ׳הייבט אן א נייע עמוד איז אין די אנהייב פון די ספר תורה. א נייע חומש איז נישט, דו האסט דאך פיר ליינס צווישן בחומשיו און די ספר תורה, אבער ס׳איז נישט דוקא א נייע עמוד. ס׳איז דא פלעצער וואס מ׳הייבט אן דוקא אויף א נייע עמוד, ס׳איז דא סימנים, יא, שפעטער גייסטו אנהייבן זאגן, בי״ה שמ״ו, וואטעווער. אבער, נישט בי״ה שמ״ו, וויאזוי הייסט עס? איך האב פארגעסן.
Speaker 1: אבער דאס איז דאך א ספר תורה.
Speaker 2: על כל פנים, פתוחות און סתומות איז, איך וויל דיר ווייזן עפעס אינטערעסאנט.
קשיא: וואס איז שייך פתוחה/סתומה ביי תפילין?
פתוחה און סתומה איז א דין אין די הפסק צווישן פרשיות. דא האסטו דאך פיר פרשיות, זאל די הפסק צווישן די פרשיות דארפן זיין ריכטיג.
זאגט דער רמב״ם, “ושלוש פרשיות הראשונות”, יא? “ושלוש פרשיות הראשונות”, גילוי איז, ער זאגט נישט אין וועלכע סדר, אבער לכאורה שמע, והיה אם שמוע, קדש, און שפעטער והיה כי יביאך.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, לויט די סדר וואס שטייט אין די תורה. רייט?
Speaker 2: אממ, זאגט דער רמב״ם אז אלע פתוחות, אלע פתוחות, לכאורה איז דאס והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, לויט די סדר וואס שטייט אין די תורה, יא. איז די ערשטע דריי זענען פתוחות, און שפעטער שטייט אין ואתחנן, רייט? די פרשה פון והיה כי יביאך און והיה אם שמוע איז סתומה.
איך פארשטיי נישט עפעס, ווייל איך פרעג א בעיסיק שאלה, אפשר איינער קען מיך אויסזאגן דאס. סתומה און פתוחה, וואס איז די גדר? והיה אם שמוע, נאכדעם שטייט שוין גארנישט.
Speaker 1: ניין, פתוחה און סתומה איז א דין אין די אנהייב פון די פרשה, נישט אין די ענד פון די פרשה. די קשר איז פארקערט, די קשר איז אויף די ערשטע. וואס מיינט אז ס׳איז פתוחה?
Speaker 2: איך פארשטיי נישט די איידיע. כאילו די גאנצע זאך דא איז אז א פתוחה און סתומה איז פשוט אז די תורה האט דא א הפסק, דארף מען מאכן די הפסק ריכטיג. אבער תפילין איז דאך נישט קיין תורה, ס׳איז דאך נאר א שטיקל פון די תורה. וואס איז שייך פתוחה און סתומה אויף עס? איך פארשטיי נישט קלאר די גאנצע נקודה.
איך פארשטיי נישט קלאר די גאנצע זאך. ער ברענגט אז ביי תפילין, מ׳זעט עס שטייט אין די הלכה, אז אויב מ׳מאכט עס פתוחה, זאל מען עס מאכן נישט אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה, איינס א קלף, ווייל ס׳איז עניוועי נישט נאר איינס, ס׳איז צוויי. אזוי דו זאגסט, די פרשה פתוחה איז בעצם לכאורה א דין צווישן צוויי פרשיות. די קאנעקשן פון די צוויי פרשיות איז א גרעסערע קאנעקשן, א קלענערע, וואטעווער די מינינג פון פרשה פתוחה און סתומה. מ׳האט עניוועי שוין געלייגט אין איין סעט, מ׳האט עניוועי סתם געלייגט די פרשיות. וואס קומט אריין צו טון מיט פתוחות פון די ספר תורה? ס׳איז מיר זייער וואונדער, נע? איך ווייס נישט די תירוץ. ער… ער… נישט קיין… נישט קלאר.
Speaker 1: ווייטער, אקעי, עד כאן נאך נישט… אום, שינוי, ס׳איז נאך נישט שייך בכלל. טעקניקלי וויאזוי ס׳איז שייך. די צווייטע איז דאך שייך. די ערשטע?
Speaker 2: אה, ניין, קען זיין א פתוחה מיינט מ׳הייבט אן אנהייב שורה. ס׳איז יא דא א חלק. ווייל די פרשה פתוחה טייטש מ׳הייבט אן אנהייב פון א ליין. און… סתומה וואלט מען אנגעהויבן אינמיטן א ליין.
Speaker 1: פארוואס זאל א סופר אנהייבן אינמיטן פון א ליין? א נייע פארמע, וואס איז יעצט יוצאים?
Speaker 2: פארקעש אויף א מעשה, אויף דעם בסוף. און אויב ער טוט אזוי, איז נישט געווער. אזוי נישט שיין. די גאנצע אידיע איז אז עס זענען שיין. פתוחה סתומה איז נישט זיין שטיין. פתוחה סתומה איז אזוי ווי א חלק פון וויאזוי אזוי הספר תורה ארבעט. פון וויאזוי עס זעט אויס הספר תורה. ס׳הייסט וויאזוי דעי פרשה דארף זיין. יא.
הלכה בנוגע מלא וחסר אין תפילין
Speaker 1: זאגט די רמב״ם ווייטער, דער ענין פון מלא וחסר. אהם. ס׳איז יעצט האט מען געלערנט די זהירות. פון וועם איך רופן די הירות. ס׳איז ווי רוב פון די הלכות איז נזר. צורך ליאזר. צורך ליאזר. ווייסט. רייט. סאוי נאך א זאך וואס דארף נזר זיין איז. יא. מ׳דארף נזר זיין אין די פרשיות. ס׳אוי מ׳דארף מוז זיין מלה וחסור. ס׳טאטש ס׳דא אותיות ווי ס׳איז אן איבריגע אות. ס׳טאטש ס׳פיל. אדער ווי למשל וואס וועט שטיין בוקר, עס שטיין ב׳ וקר, איז דא וואס עס שטיין ב׳קר, און מ׳דארף אליין פארשטיין אז די ב׳ איז א א חולם. ס׳איז א געדרה.
וצריך להזהר במלא וחסר, אדשו, יא. ארבעתן כסיפות כמושל יענק כסיפות בספר תורה הבדריג. די פיר וואו ער גייט אויסרעכענען בקרוב ווי ס׳איז אין די גאר… אה, ארבעתן מיינט די פיר פרשיות. אז די אלע פיר פרשיות זאלן עגזעקטלי, א ספר תורה וואס מען שרייבט גוט.
שאין כתוב חסר מלא, אויב ער האט בטעות געמאכט אנשטאט חסר מלא, איז פסול עד שימחוק ויסיר. ער האט צוגעלייגט אן עקסטרא ווא״ו אדער עקסטרא יו״ד אין די ווארט, אויב איז עס פארקערט, איז פסול ואין לו תקנה.
פארוואס?
דין מלא וחסר בארבע פרשיות
זאגט דער רמב״ם, “וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתיבות כמו שהן כתיבות בספר תורה הבדוק”. די פיר וואס ער גייט אויסרעכענען בקרוב, ווי ס׳איז אין די… ארבעתן מיינט ער די פיר פרשיות. אז די אלע פיר פרשיות זאלן זיין עקזעקטלי, זאלן זיי איבערשטימען ווי ס׳איז דא מלא וחסר אין יענע פרשיות. אזוי ווי א גוטע ספר תורה. אזוי שטייט אין א ספר תורה וואס מ׳שרייבט גוט. ס׳קומט אויס אז מ׳זאל נישט… יא.
דין תיקון — מלא אנשטאט חסר vs. חסר אנשטאט מלא
אויב האט ער בטעות געמאכט אנשטאט חסר האט ער געמאכט מלא, איז פסול עד שימחק היותר. ער האט צוגעלייגט אן עקסטרע ו׳ אדער אן עקסטרע י׳, זאל ער עס אויסמעקן.
אויב איז עס די פארקערטע, איז פסול ואין לו תקנה. פארוואס? ווייל מ׳האט געלערנט אין די פריערדיגע פרק אז מ׳קען נישט אריינלייגן אן אות. מ׳קען אריינלייגן אן אות, א זאך מ׳קען, מ׳קען עס מאכן תלי׳ בין השיטין ווי מ׳האט געלערנט, אבער ביי תפילין קען מען נישט, ווייל מ׳האט געלערנט אז תפילין דארף זיין כתיבן כסדרן.
לויט וואס ס׳איז דא א שאלה וואס די טייטש כסדרן, דער רב פארשטייט אז ס׳מיינט אז ס׳דארף זיין געשריבן אזוי ווי די סדר פון דעם, ממילא קען ער נישט צוריקגיין. אדער, לויט ווי ר׳ יחיאל מאיר לערנט און אנדערע, אז כסדרן מיינט פשוט אז ס׳דארף זיין שיין געשריבן, און תפילין מאכט מען נישט אזעלכע תיקונים פאר קליינע זאכן, ס׳דארף זיין געשריבן שיין, מער ווי א תורה. ס׳איז נישט קיין גרויסע שאדן, שטרענג דיך אן.
דער רמב״ם׳ס פירוט פון מלא וחסר אין אלע פיר פרשיות
זאגט דער רמב״ם, ממילא, וויבאלד אז ס׳איז אזוי וויכטיג צו זיין זהירות במלא וחסר פונקטליך, זאגט דער רמב״ם, איך וועל דיר יעצט אויסרעכענען וואס דו דארפסט האלטן קאפ. יעדער חסר און מלא, וועלכע ווערטער פון די פרשיות פון תפילין זענען שייך צו זיין אדער אדער, און ממילא וועל איך דיר זאגן וועלכע ס׳דארף זיין. סא, אונז גייען געבן א חיפוש אויף די גאנצע זאך, ווייל איך קען נישט געווען.
פרשה ראשונה — קדש לי
אין פרשה ראשונה, קדש לי, רעכנט דער רמב״ם אויס אלע ווערטער וואס איז מלא אדער חסר. ער גייט זאגן למשל:
– “בכור” מלא
– “זכר” מלא
– “וְחָזָק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
– “וַיַּהֲרֹג” חסר
– “בְּכוֹר” מלא
– “מִבְּכוֹר” חסר
– “וְעַד בְּכוֹר” מלא
– “זֶבַח” חסר
– “בְּכָל בְּכוֹר” מלא
– “לְאוֹת” מלא
הערה אויף “יָדְךָ” — די ה׳ אלס קמץ
דאס איז א סארט מלא, ס׳איז מער ווי מלא. סתם אזוי שרייבט מען עס נישט. אבער ער זאגט דאך אן אינטערעסאנטע זאך, אז די ה׳ פון יָדְךָ איז ווי א נארמאלע זאך, ווייל וויאזוי שרייבט מען דאס ווארט מְאוּרָה? איך ווייס וואס… מיט א ה׳ אין די ענד. וואס איז די ה׳? מְאוּרָה. ס׳איז נישט דא אזא ווארט מְאוּרָה. מְהֵרָה? מְאוֹרֵנוּ אֱלֹקֵינוּ. אקעי, מְהֵרָה. און וויאזוי שרייבט מען מְהֵרָה? מ-ה-ר אדער מ-ה-ר-ה?
פרעגט ער, וויאזוי שרייבט מען? ער זאגט אזוי, די ה׳ וואס שטייט אין די ענד פון אסאך ווערטער, אדער אן א׳ אדער א ה׳, זאגט מען נישט, ס׳טוט נישט גארנישט, ס׳איז בעצם נאר א קמץ. סא יָדְךָ, ס׳איז נישט דא קיין שום סיבה פארוואס ס׳זאל נישט קענען שטיין אזוי, ווייל די ה׳ איז פשוט א קמץ. ער זאגט אז כל בו וויל אז אפילו אזוי זאל מען שרייבן יָדְךָ אן דעם, אבער ס׳איז נישט אנדערש, ס׳איז נישט מאדנע די ה׳ אמת׳ע.
פרשה שניה — והיה כי יביאך
“וְטוֹטָפֹת” די צווייטע, די אחרונה:
– “וְנָתְנָה” מלא, צוויי יו״ד׳ן
– “בְּחֹזֶק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
פרשה שלישית — שמע
פרשת שלישית, שמע:
– “מְאֹדֶךָ” חסר
– “וְלִבְנֶךָ” מלא
– “וּבְבֵיתֶךָ” האט נישט די צווייטע יו״ד
מְאֹדֶךָ חסר שטימט זייער גוט, אפילו די ביסל געלט וואס דו האסט.
– “וּבְקוּמֶךָ” מלא
– “לְאוֹת” מלא
– “יָדֶךָ” פעלט די צווייטע יו״ד, הייסט יָדֶךָ, רייט? ס׳שטייט יָדֶךָ אן די צווייטע יו״ד
– “וְטוֹטָפֹת” חסר, צוויי ו״ו׳ן
– “עיניכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
פרשה רביעית — והיה אם שמוע
“והיה אם שמוע” פרשת רביעית:
– “והיה אם שמוע” חסר, יא, ס׳שטייט נישט די וא״ו ביי שמוע
– “מצותי” חסר, ס׳שטייט איין וא״ו. ס׳הייסט, די וא״ו זאגט מען דאך, רייט? אבער די וא״ו איז נישט די חולם, די וא״ו איז א וא״ו וואס מ׳זאגט דאך אלס א קאנסענענט, איז ממילא די חולם פעלט
– “יורה” מלא
– “ומלקוש” מלא
– “ותירושך” חסר וא״ו, יא, ס׳איז דא א יו״ד אבער ס׳שטייט נישט “ותירושך”
– “ושחטבתם” מלא
– “יבולה” מלא
– “הטובה” חסר
– “נותן” — “הטובה אשר ה׳ נותן לך” חסר
– “אותם” חסר
– “לאות” מלא
– “לטטפת” חסר וא״ו שניה, יא, ס׳איז דא צוויי טטפת, איינמאל שטייט עס מיט א וא״ו, ווייטער פעלט די צווייטע וא״ו. אבער די ערשטע וא״ו שטייט אויך נישט אין די פריערדיגע, די ערשטע “ולטטפת”
– “ולטטפת עיניכם” מלא
– “אתם” אדער “אותם”? וואס שטייט דא? “אותם” חסר
– “בתיכם” בלא וא״ו שניה
– “ובקומכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו שניה, “מזוזות” מלא
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
– “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו
“אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין vs. דער רמב״ם׳ס פסק
סאו, אונז ווייסן נישט, אויב איינער ווייסט די סוד פארוואס דא פאר פסוקים אין די תורה וואס האבן א יו״ד, וואס האבן א חסר, וואס האבן א מלא, ווייס איך נישט בכלל די סוד.
און די גמרא איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אין די גמרא שטייט אין קידושין, זעט מען אז “אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות”. אונז ווייסן נישט אמת׳דיג וועלכע פסוקים אין די תורה זענען נישט געווען וויכטיגע מסורות, אזוי זאגט די תלמוד בבלי.
קען זיין אז די תלמוד בבלי האט נישט געוואוסט די מסורה, אבער אונז ווייסן יא, ווייל אונז האבן א מסורה נישט פון תלמוד בבלי, נאר פון די חכמי טבריה, וואס דער רמב״ם ברענגט אין הלכות ספר תורה, דער בן אשר וואס האט איינגעשריבן יעדע זאך, איז דא מסורות אויף יעדע זאך ווי ס׳שטייט מלא וחסר. און אונז ווייסן אז אסאך מאל אין די גמרא ווערט געברענגט פסוקים אנדערש, ווייל אין בבל איז נישט געווען אזא גוטע מסורה פון דעם וואס מ׳שרייבט די ספר תורה.
מחלוקת פוסקים — צי מלא/חסר איז מעכב
אזוי קען זיין, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די פוסקים נעמען אלע אן אזויפיל שטייט אין די גמרא אז אונז זענען נישט בקי בחסירות ויתירות, מיינט עס אויך אונז. אבער נישט מוכרח, ס׳קען זיין אז אונז האבן א מסורה וואס די תלמוד בבלי האט נישט געהאט, ווייל אונז האבן פון ארץ ישראל די מסורה פון…
איז איינער מחייב? אדער די תלמוד בבלי איז מחייב אלס א מנהג? ס׳איז נישט קיין מנהג, ס׳איז א שאלה וויאזוי ס׳שטייט אין די ספר תורה, וויאזוי האט משה רבינו געשריבן, צו פון ווען ס׳איז געווען. ס׳איז א מסורה.
אבער… אבער… דאס וואס דו זאגסט, דאס וואס אונז זאגן אז אונז ווייסן נישט, דער תלמוד בבלי האט נישט געוואוסט, דאס איז אן אמת. אבער אונז ווייסן יא, זעסט דאך אז דער רמב״ם פסק׳נט יא, ער זאגט נישט אז ס׳איז פסול.
ס׳איז געווען פוסקים וואס האבן גע׳טענה׳ט אז אונז ווייסן דאך עניוועי נישט. סאו אקעי, מ׳טוט די מנהג, מ׳טוט וואס ס׳שטייט, אבער דו קענסט נישט זאגן אז ס׳איז פסול ווען ס׳שטייט אן עקסטערע יו״ד, ווייל דו ווייסט דאך נישט אמת׳דיג אז דא דארף קומען א יו״ד.
זעסט דאך אז דער רמב״ם, פון וועם ער האט געקאפיעט זיינע כללים, האט ער דאך געהאלטן אז אונז ווייסן פונקטליך וואו ס׳איז דא א יו״ד, און ממילא איז עס פסול. ער זאגט יא, מלא וחסר איז פסול.
און ביי די גאנצע ספר תורה ברענגט ער נישט וואו ס׳איז דא יעדע יו״ד און יעדע ו׳, אבער מסתמא האט ער זיך פארלאזט אויף די חומשים וואס ער האט געהאלטן אז ס׳איז מדויק.
פארוואס ביי תפילין און נישט ביי ספר תורה?
אין די תורה זענען דאך געווען גרעסערע סופרים וואס האבן געשריבן, און דאס איז גרינגער צו שרייבן. אדער אויך, אז דא איז גרינגער, ס׳איז נישט אזוי לאנג, ער קען נישט שרייבן, ער קען נישט שרייבן, ס׳איז אים פאר אייביג. איך ווייס נישט פארוואס.
עניוועי, דאס איז דער דין, און ס׳איז אנגעשמועסט אז אונז ווייסן נישט.
וואס איז דער פשט פון מלא וחסר?
נאך א זאך, וואס איז טאקע די פשט? איך האב עס אויך געוואלט פשוט טייטשן, די עולם זאל וויסן. וואס איז פשוט טייטש פון די מלא וחסר? וואס איז די סוד פון דעם?
פארוואס וועלכע ווערטער האבן א חסר? ווייסט קיינער נישט, איך ווייס נישט, אפשר דו ווייסט, איך ווייס נישט.
דרשות פון מלא וחסר
Speaker 2: אז אלעס איז א דרשן אויף עפעס.
Speaker 1: יא, אה, ס׳איז דא איינמאל אין די יאר א דרשן אזוי, געווענליך. מלא אדער חסר. “ויקרא” מלא, די עקסטערע יו״ד קען מען ארויסלערנען.
ניין, ניין, ניין, הער גוט, די דרשות כמעט אלעמאל גייען פארקערט. די דרשות כמעט אלעמאל גייען “מצות” איז “מצות”, אין אנדערע ווערטער, סאו מלא און חסר, איך געדענק נישט אז ס׳איז דא די אנדערע וועג, אז מ׳דארף דארט אן עקסטערע ו׳.
יא, “ידך” “ידכה”. יא, אבער אלמאסט אלעמאל, די דרשה ארבעט, איך וועל דיר זאגן פארוואס.
מלא וחסר אלס א סארט נקודות-סיסטעם
די פשט איז אזוי: אין די תורה שטייט נישט קיין נקודות, אין די תורה שטייט נאר אותיות. און ווען ס׳שטייט נישט קיין נקודות מיינט אז מ׳קען נישט וויסן וויאזוי צו ליינען. אז ס׳שטייט מ״ם צדי״ק ת״ו, קענסטו אמת׳דיג ליינען “מצה׳ס”, קענסטו אמת׳דיג ליינען “מצות”. און אז ס׳שטייט מיט א ו׳, קענסטו אמת׳דיג ליינען “מצוות” אדער “מצות”, ווייל דו האסט אלעס אין די חסר פון די צווייטע ו׳. איך האב געטוישט איין מיסטעיק מיט די אנדערע מיסטעיק. ס׳איז נישט קיין מיסטעיק. ס׳קען נאך אלץ זיין די מיסטעיק, “מצוות” אדער “מצות”.
יא, יא, סאו אויב מ׳וויל שרייבן, איך גלייב זיכער אז ס׳איז אזוי פאר געהאלפן, אסאך מאל מיט די מלא ברענגסטו די פונקט צום אייבערשטן. ניין, סא אויב דו ווילסט עכט אז מ׳זאל וויסן, דארפסטו מקפיד זיין יעדע מאל וואס ס׳שטייט “מצוות” שרייבן צוויי ו׳.
סא למשל, סא לאמיר פארשטיין. סא אין די תורה שטייט נישט על פי רוב קיין איין נקודות, און דו ווייסט נישט וויאזוי צו ליינען. סא יעצט, וויאזוי ווייסט מען? אויב ס׳איז דא א מלא, דעמאלטס קען מען וויסן לכאורה זיכער וויאזוי ס׳צו ליינען, ווייל אסאך מאל מלא איז “מצוות” איז מיט צוויי ו׳, “תעלת תעלת תעלת”, יחיד און רבים, אסאך זאכן מלא סייד.
סא מלא און חסר איז בעצם אזויווי א סארט נקודה, א שטיקל נקודה. דער עולם מיינט אז ס׳איז אן איבריגע י׳. ס׳איז נישט קיין איבריגע י׳, די י׳ איז בעצם א חיריק, אדער א חולם, אדער א מלופם, ס׳איז איינער פון די נקודות.
פארוואס אמאל מלא און אמאל חסר?
יעצט, אויב אזוי, פארוואס אמאל יא און אמאל נישט? דאס איז נישט דא קיין קלארע הסבר. לכאורה וואלט די הסבר געדארפט זיין אז אין א פלאץ וואס ס׳איז געווען א ספק וויאזוי ס׳זאל זיך קענען מאכן א טעות, שרייבט די תורה מלא, און א פלאץ וואס נישט, שרייבט די תורה חסר.
Speaker 2: דער רמב״ם ברענגט דאך די זאכן ווי ס׳איז וויכטיג.
Speaker 1: ניין, דער רמב״ם ברענגט וואס ס׳שטייט אין די תורה, דער רמב״ם ברענגט נישט… איך זאג דיר נאר אויף תורה אליינס, איך ברענג דיר פשט. איך זאג דיר פשט אין די תורה אליינס. פארוואס טאקע איז דא פלעצער וואס ס׳שטייט…
יא, די הלכה איז אז ס׳איז מעכב, אבער די ריזען פארוואס ס׳איז מעכב איז ווייל מ׳דארף זיין מיט די… מ׳קען נישט אויסשפייען וואס די מסורה איז. אבער איך זאג דיר א טעם פשוט, פארוואס טאקע די טייטש פון די אלע מלא און חסר?
ראיה פון דברי הימים — מלא דמלא אין שפעטערדיגע ספרים
וואס מ׳זעט יא איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווער ס׳לערנט תנ״ך זעט אז אין די שפעטערדיגע ספרים פון תנ״ך, ווי דברי הימים, שטייט כמעט אלעס מלא, אדער אפילו מלא דמלא. ס׳הייסט, אין דברי הימים שטייט למשל דאס ווארט “דוד”. יעדער איינער ווייסט דוד שרייבט מען מיט דל״ת ו״ו דל״ת. ניין, אין דברי הימים שטייט מיט א ו׳ און א י׳. נאר אין דברי הימים. אין דברי הימים שטייט אלעמאל “דוד” מיט א י׳. אלעמאל. אין די גאנצע תורה, דאס הייסט אין ספר מלכים, ספר שמואל, שטייט “דוד” אלעמאל דל״ת ו״ו דל״ת. יעדער איינער ווייסט אז דארט שטייט נישט “דויד”, ס׳שטייט “דוד”. אבער אין דברי הימים, וואס איז א שפעטערדיגע ספר, האט מען זיך שוין געפירט צו שרייבן מער ארויסגעשריבן קלאר, אז ס׳איז דא א י׳ אז מ׳זאל וויסן אז מ׳ליינט “דויד”.
מנהג ראשונים און היינט — מלא דמלא
די זעלבע זאך אין די ראשונים למשל, אונז היינט, אויך היינט ווען מ׳שרייבט אויף לשון הקודש, איז בעסער צו שרייבן כמעט אלעמאל מלא, ווייל אנדערש ווען איינער שרייבט אן נקודות איז זייער שווער צו וויסן וויאזוי ס׳צו ליינען. סא געווענליך פירט מען זיך צו שרייבן מלא, אדער אפילו… אין די ראשונים איז געווען פון די מנהגים צוצולייגן נאך מלא דמלא. ס׳הייסט, איך געדענק נישט, אריינגעלייגט אן אל״ף אין געוויסע פלעצער, אדער היי, פשוט אז מען זאל קענען וויסן וויאזוי צו ליינען.
סיכום — פארוואס איז מלא וחסר אן אייגענע הלכה?
אקעי, עניוועיס, די הלכה איז אבער אז מען דארף שרייבן אזוי וואס עס שטייט אין די תורה. עד כאן הלכות, הלכות מלא וחסר.
איך וויל נאר מסביר זיין, פארוואס איז דאס אן עקסטרע הלכה? עס הייסט אז מען דארף שרייבן וואס עס שטייט. ווייל מלא און חסר איז נישט ממש די ווארט. די ווארט איז די זעלבע ווען ס׳איז מלא און חסר. אבער מען דארף מקפיד זיין אז עס זאל שרייבן אזוי ווי מען דייגט.
די אלע רוב דרשות וואס וועגסט…
Speaker 1: מלא, דאס הייסט, איך געדענק נישט, אריינגעלייגט אן אל״ף אין געוויסע פלעצער, אדער א ה״א, פשוט אז מ׳זאל קענען וויסן ווי אזוי צו ליינען. אקעי, עניוועיס, די הלכה איז אבער אז מ׳דארף שרייבן אזוי ווי ס׳שטייט אין די תורה. עד כאן הלכות מלא וחסר.
קשיא: פארוואס איז דאס אן עקסטערע הלכה?
Speaker 2: מ׳קען מיר זען וועגן עפעס וועלן מיר זיין. אה, איך וויל נאר מאריך זיין. פארוואס איז דאס אן עקסטערע הלכה? ס׳הייסט, אוודאי דארף מען שרייבן וואס ס׳שטייט.
Speaker 1: ווייל מלא וחסר איז נישט ממש די ווארט. די ווארט איז די זעלבע ווען ס׳איז מלא און חסר, אבער מ׳דארף מקפיד זיין אז ס׳זאל זיין געשריבן אזוי ווי מ׳דוגט. די אלע רוב דרשות איז דאך וועגן דעם, ווייל מ׳דארף מקפיד זיין, ווייל דארטן קען זיך מאכן מיסטעיקס. מ׳רעדט נישט פון מענטשן וואס קענען פארפאסן א גאנצע ווארט, און מ׳גייט נישט פארפאסן א האלבע ווארט אויך נישט. אבער דאס וואס מ׳קען פארפאסן, קענען מענטשן נארמאל פארפאסן.
תירוץ בעסער: מלא וחסר איז נאך א דין
מ׳קען אזוי זאגן, אבער מ׳קען זאגן בעסער פון דעם. מ׳קען זאגן אז מלא וחסר איז נאך א דין. ס׳איז דא א דין, אוודאי דארף שטיין די ווערטער וואס שטייען, דאס איז דאך נישט קיין ספק אז ס׳דארף שטיין. אבער ס׳איז דא נאך א דין אז מלא וחסר, אזוי ווי נקודות, איז נישט די זעלבע לעוועל הלכה. און איך זאג אז פאר דעם דארף מען מקפיד זיין. דאס איז וואס מ׳דארף מקפיד זיין, אז אויב ס׳פעלט א ת׳ פון “תותפות” איז עס נישט יוצא, ווייל ס׳איז א האלבע ווארט. איך פארשטיי. איך זאג אבער נישט ווייל ס׳איז א פארט פון די ווארט, נאר ווייל ס׳איז נאך א זאך, אז מלא וחסר האט אויך א מסורה ווי אזוי מ׳שרייבט וועלכע איז מלא און וועלכע, אזוי ווי די פרשיות, אזוי ווי די תגין וואס מיר גייען רעדן. ס׳איז נישט אמת׳דיג אנדערש ווי יענץ.
שייכות צו “יש אם למקרא” און “יש אם למסורת”
אין די גמרא אסאך מאל זעט מען דרשות, אבער על פי רוב די דרשות איז טאקע וועגן דעם ווייל מ׳קען ליינען אנדערע וועגן. מ׳קען זאגן “ושמרתם את המצות”, ווייל ס׳שטייט דאך א ו׳, אבער אזוי קען מען ליינען “ושמרתם את המצוות”. און די גמרא אסאך מאל, דאס איז די נושא פון “יש אם למקרא” און “יש אם למסורת”, אז ס׳איז דא א וועג פון דרשה וואס זאגט אז אויב ס׳שטייט אין אן אופן, קען מען עס דרש׳ענען טאקע ביידע וועגן. און הגם די מסורה איז צו ליינען אנדערש, קען מען דרש׳ענען אפילו ווי ס׳שטייט אנדערש ווי די מסורה, וכדומה.
—
הלכה בנוגע תגין
אקעי, יעצט גייען מיר רעדן פון נאך א זאך וואס הייסט תגין. וואס איז דאס? זאגט די רמ״א, “וצריך לעטרן בתגין של אותיות”. א תג מיינט א קרוין. המשתמש בתגא חלף”, שטייט אין אבות. די קרוינען פון די אותיות.
וואס מיינט א תג?
Speaker 2: וואס מיינט? א קרוין פון די אותיות מיינט אז מ׳מאכט אביסל גרעפיקס, מ׳מאכט אביסל שענער די אות.
Speaker 1: אבער מער אין די דעטאלן, זאגט די רמ״א, אז וואס איז די תגין של אותיות? אז אן אות וואס האט א תג, מאכט מען א זיין זקוף על כל אות? וואס האט שיש לו תג גייט ארויף אויף די זיין, און מען מאכט א זיין שיש לו תג על כל אותיות? אדער מען מאכט זיין זקוף אויף די אות שיש לו תג?
Speaker 2: ניין, תגין של אותיות, וואס טייטש תגין של אותיות? אז א אות וואס מיר זאגן שיש לה תג מיינט אז ס׳האט א זיין זקוף. אויסער וואס ס׳האט א תג, האט עס אויך א זיין זקוף.
Speaker 1: ניין, נישט אויסער, דאס איז די טייטש פון די תג.
Speaker 2: ניין, די תג מיינט אז די לעצטע אות פון די ווארט איז… אזוי ווי ער האט נעכטן געזאגט די קיצור של״ה.
Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ניין, ניין. תגין של אותיות מיינט… וואס ער מיינט איז, אז ס׳איז דא געוויסע אותיות וואס דארפן האבן א זיין זקוף על כל אות.
Speaker 2: עקזעקטלי. מען לייגט אזא קליינע זיין.
Speaker 1: ניין, נישט דאס זאגט ער. דער רמב״ם זאגט נישט. תג איז נישט קיין כתר. אזוי ווי אין די תורה שרייבט מען… ס׳הייסט, וואס ער זאגט איז, אז ווען מען שרייבט אין די מזוזה דארף מען שרייבן מיט די זעלבע תגין אזוי ווי מען שרייבט אין די ספר תורה.
דער רמב״ם׳ס שיטה: תג איז א זיין
סאו דער רמב״ם זאגט אז תגין איז אן עקסטערע זיין אזוי ווי העכער די אות. אנדערע לערנען אז תג מיינט אז מ׳זאל אכטונג געבן אויף די שיינקייט פון די אות. אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט די ענין אין די פריערדיגע פרק, א כתב של יוד מיינט אז די יוד זאל האבן שארפע עדזשעס, אזויווי. אזוי האבן אונז געזאגט, אבער דער רבינו תם האט געזאגט דארט אויך אז ער מיינט אז ס׳איז דא עפעס א שטיקל וואס שטעקט זיך ארויס ערגעץ. נישט א תג, אזוי ווי א… אנדערע טייטשן, און אונז שטימט די לשון, אזויווי לזייר מיינט…
Speaker 2: אה, אבער דער רמב״ם זאגט דאך שרייבן ולעשות לה זיין. צריך לזייר, אזא לשון.
Speaker 1: דער רמב״ם, דער רמב״ם רופט א תג, נישט קיין ספק, דער רמב״ם רופט א תג בעיסיקלי וואס אונז רופן תגין, וואס איז א שטיקל זיין. ס׳איז א זיין וואס אונז רופן, אונז זאגן אויך תגין. ס׳איז א זיין מיינט טאקע, ס׳איז דא אליין אינעם אויבן די ליין, און ס׳איז דא עפעס א באלי, עפעס א שטיקל. נישט א כתר. אונז מאכן דריי תגין. אונז האבן דריי, דאס איז שוין געמאכט גוט, אונז מאכן דריי אזעלכע זיינ׳ס. אבער א זיין, עקזעקטלי, א זיין מיינט איינס.
Speaker 2: ניין, אבער ער זאגט די ווארט תג מיינט א כתר, סאו…
Speaker 1: יא, זייער גוט. אזא שטיקל… ניין, באלד וועט מען זען, ס׳איז דא אותיות וואס מען לייגט דריי תגין. דער רמב״ם גייט עס רופן אזוי. אבער א תג מיינט א זיין, אזא שטיקל טשופטשיק וואס מען לייגט אויפן אות. וויבאלד מען דארף מקפיד זיין אויף דעם, וועגן דעם זאגט דער רמב״ם…
Speaker 2: יא, אמת. די דריטע זאך איז…
די ספעציפישע אותיות מיט תגין אין תפילין
Speaker 1: און דער רמב״ם גייט שרייבן וועלכע אותיות דארף מען האבן אזא תג, וועלכע אותיות זענען מתויגות אין די פרשיות פון תפילין.
פרשה ראשונה (קדש)
די פרשה ראשונה פון תפילין האט נאר איין אזא אות, און דאס איז די מ׳ סתומה וואס שטייט דארט “מימים ימימה”, און אויף די מ׳ איז דא נישט איין זיין, נאר מען דארף מקפיד זיין אויף די זיין, און וואס איז די זיין׳ען דא, וואס איז די דין פון זיין׳ען אויף די אות, עס האט דריי זיין׳ס. דריי תגין, אדער דריי זיין׳ס, יא.
פרשה שניה (והיה כי יביאך)
אזוי ווי אין תפילין איז דאך דא אותיות. די צווייטע פרשה, יא, האט פינף אותיות, און אלע פון די פינף זענען ה׳ס, און די אלע ה׳ס דארף מען האבן פיר זיין׳ען.
Speaker 2: וועלכע ה׳ס?
Speaker 1: נאך “והיה כי יביאך”, יא, “ונתנה”, “ונתנה לך”, די ה׳ של “ונתנה”. יא, “והיה ה׳ של ונתנה”, יא, “והיה כי יביאך”. וה׳ ראשונה ואחרונה של “הקשה”, יא, “ויקשה ה׳ את לב פרעה”, “ויקשה פרעה את לבו”, יא, “כי הקשה”. וה׳ של “ויהרוג”, “ויהרוג ה׳ כל בכור במצרים”. וה׳ של “ידך”. די אלע ה׳ס האבן פיר זיין׳ס איטש. אקעי? יא.
פרשה שלישית (שמע)
פרשה שלישית האט פינף אזעלכע. ווייטער, פרשה שלישית איז… אממ… יא, ער האט נישט קיין פיקטשער דא אין די זיין׳ס? ער מאכט נישט קיין זיין׳ס אין זיין פיקטשער? ווערי פאני. נו, וואס זאל זיין טאקע? ער ווייסט עס נישט. ער ווייסט עס יא? ביי די… אקעי, איך וועל דיר שפעטער מסביר זיין וואס ער… קוק אויף די ה׳. די ת׳ האט א פאר… האט א פאר זיין׳ס. ער ווייסט עס יא. יא, יא, אזוי גייט דאס אין כתב תימן. ער ווייסט די זיין׳ס, די ליינס העכער די אותיות, נו. ס׳איז זייער סימפל. אויף יעדע אות וואס דער רמב״ם רעכנט אויס, האט ער די עקזעקט נאמבער פון ליינס. אונז מאכן עס אויך, דאכט זיך, געדענק איך, אין די תפילין.
Speaker 2: ער מאכט אזא ליין פון אונטן ארויף.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: שטימט?
Speaker 1: יא.
Speaker 2: ס׳איז דא וואס האבן נאר איין זיין?
Speaker 1: לאמיר זען. לאמיר זען, דער רמב״ם גייט זאגן. ביי זיי זעט עס נישט אויס גארנישט.
Speaker 2: איבעראל איז דא דריי.
Speaker 1: נישט איבעראל איז דא דריי. דא איז דא פיר.
אין די דריטע פרשה, דהיינו די פרשה פון שמע, האט פינף אותיות וואס האבן א זיין. די ק׳ פון “וקשרתם” האט דריי זיינין, די ק׳ פון “וקשרתם” האט דריי, די ט׳ ט׳ פון “לטוטפת” – יעדע איינס האט פיר. אה, יעדע איינס פון די דריי האט פיר זיינין. דאס איז אין די דריטע פרשה.
פרשה רביעית (והיה אם שמוע)
אין די פערטע פרשה איז דא פינף אותיות. די פ׳ פון “ואספת” האט דריי זיינין, די ת׳ פון “ואספת” האט א זיין אחד, די ט׳ ט׳ פון “לטוטפת” אויך האט יעדע איינס פיר זיינין, אזוי ווי מ׳האט געהאט אין די פריערדיגע פרשה.
Speaker 2: די טוטפות מאכט סענס, ווייל די טוטפות איז דער עיקר פון תפילין, דארף מען עס מדגיש זיין.
Speaker 1: סך הכל קומט אויס אין תפילין איז דא זעכצן אותיות.
דער דין אויב מ׳האט נישט געמאכט די תגין
אה, דאס זאגט דער רמב״ם, “ואם לא עשה התגין, או שהוסיף, או גרע – לא פסלן, הרי אלו כשרין”.
Speaker 2: ס׳איז דאך מן הסתם א סוד פון כלי זיינם של ישראל, אז אידן זאלן האבן זיינען, כלי זיינם. ירום ונישא.
די נושא פון תגין איז נישט אזוי קלאר
Speaker 1: יעצט, די וויכטיגע זאך איז אז די נושא פון תגין איז בכלל נישט אזוי קלאר. קודם כל, אונז האבן א מנהג צו מאכן אין די גאנצע תורה. אין די גמרא שטייט עפעס א לשון אז שעטנ״ז ג״ץ האט צוויי זאכן, שעטנ״ז ג״ץ און ב״ד״ק ח״י. ב״ד״ק ח״י מאכן אונז איין ליין, און שעטנ״ז ג״ץ מאכן אונז דריי, ביי יעדע איינס אין די גאנצע תורה. און דער רמב״ם זעט נישט אויס אז ער האט געברענגט די הלכה. נישט געלערנט אז מ׳דארף לערנען שפעטער אין ספר תורה וואס ער זאגט, דער רמב״ם האט פארשטאנען אז די שעטנ״ז ג״ץ איז דווקא פון תפילין, און האט פאר אים עס געוויזן, איך ווייס נישט קלאר. אויך אין די תשובה זאגט ער זייער ער פייט פאר די שיטה, נאר… און אבער דער רמב״ם האט יא פארשטאנען אז ס׳איז דא עפעס עקסטרעס, ס׳איז נישט דווקא אין געוויסע אותיות פון געוויסע פרשיות קומט תגין, דאס איז ווי א מסורה, ס׳איז נישט יעדע מאל וואו די אות איז. ס׳איז א מסורה אז די אותיות קומען מיט תגין, אבער ער האט אויך געזאגט אז ס׳איז נישט מעכב, ס׳איז נישט קלאר פארוואס איז די סוד פון די תגין בכלל, פארוואס איז דא? ס׳איז געווען אין אנדערע, מ׳וועט זען באלד נאך ספר תורה, נאך זאכן, ס׳פלעגט מאכן אנדערש. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך וואס ער מאכט.
דער סוד פון תגין
Speaker 2: וואס האט ער געזאגט? ער זאגט אז ס׳איז א סימן אז דא איז דא עפעס א סוד, דא איז דא עפעס א פשט.
Speaker 1: יא, איך ברענג פון א ספר אז ס׳איז ווי א מראה מקום אז דא דארף א איד טיף אריינקוקן.
Speaker 2: ביי די פאות, וואס זאגסטו?
Speaker 1: אינסייד סיקרעט, אז אויף די פאות פון די אותיות דארף מען דרש׳נען א דרשה. אז דאס איז די פשט פון רבי עקיבא וואס האט געדרש׳נט כתרי אותיות.
אנדערע, ס׳שטייט אז רבי עקיבא גייט דרש׳נען אין די כתרים. כתרים איז די תג. וואס מיינט דאס, וויאזוי דרש׳נט מען אין די תג? נישט פשט אז די דרשה איז פארוואס דו זאגסט פארקערט.
Speaker 2: יא, נאר זיי האבן אלעמאל געמיינט אז פשט איז פארוואס איז דא א תג, די תירוץ איז אז דו שטייט אז… דו זאגסט אז די תג איז פשוט א רמז אז דא דארף מען דרש׳נען. ס׳איז א שטערנדל אזויווי “כאן צ״ע”, “נלע״ג”, ניין, אזויווי די שטערנדל וואס מ׳מאכט אין א בוק.
Speaker 1: יא, נאר דארט דארף מען עפעס א יחיד קומען זאגן, עפעס א יחיד זאל מגלה זיין די סודות התורה. וואס טייטש די צוויי קו״ף׳ס? וואס ווילן די קו״ף׳ן פון מיר?
א חלק פארשטיי איך, למשל די תתפ״ז פארשטיי איך למשל, ווייל ס׳מאכט סענס אז די תתפ״ז איז תפילין, דארף מען עס געבן א שרייב אריין. נישט אזוי שווער צו פארשטיין.
Speaker 2: פאר אזעלכע איבערגעגעבענע אידן איז דא…
Speaker 1: ניין, נאכאמאל, די תתפ״ז פארשטיי איך שוין, ס׳איז איינס פון פופצן פארשטיי איך שוין.
דער שולחן ערוך ברענגט נישט די הלכה
דער שולחן ערוך ווערט נישט געברענגט בכלל די הלכה, אינטערעסאנט. אקעי.
ביי די הלכה, די שולחן ערוך האט שוין אנגענומען די שעטנ״ז ג״ץ.
דאס איז אן אנדערע הלכה, ס׳איז נישט די זעלבע הלכה. און דער רמב״ם זאגט דא אז מ׳דארף… די ספעציפישע אותיות פון די ספעציפישע פרשיות דארפן מאכן דריי, פיר, דאס איז נישט די זעלבע זאך. אז יעדע שטרעטל איז געווען אין דאך א גאנצע אנדערע הלכה. ס׳איז נישט די זעלבע…
Speaker 2: פארוואס די פסקים איז נישט שולחן ערוך מיט די רמ״א? מיט דעם ווערט זיך געקריגט די רא״ש, די רי״ף, די טור? נישט קלאר.
Speaker 1: וואלסטו געטוהן מיט תוספות? דאס תוספות? וואלסטו געטוהן? דאס הייסט, יעדער האט א דעה וועגן די אלע זאכן. אקעי.
הלכה: חילוק בין שתי הלכות בתפילין של ראש
Speaker 1: אינטערעסאנט. אקעי.
דאס איז אן אנדערע הלכה, דאס איז נישט די זעלבע הלכה. דער רמב״ם זאגט דא אז מ׳דארף די ספעציפישע אותיות פון די ספעציפישע פרשה, מ׳דארף מאכן דריי, פיר. דאס איז נישט די זעלבע זאך אז יעדע שבת איז רשות צו מאכן א צווייטע. דאס איז א גאנצע אנדערע הלכה, דאס איז נישט די זעלבע.
דיסקוסיע: פארוואס פסק׳נט דער שולחן ערוך ווי דער רמב״ם?
Speaker 2: פארוואס פסק׳ענען די שולחן ערוך ווי די רמב״ם? ווערט זיך געקריגט, דער רא״ש, דער רי״ף, דער טור. נישט קלאר. וואס האט דאס צוטון מיט תוספות? דו האסט תוספות? דו האסט יעדע איינער האט א דעה וועגן די אלע זאכן. אקעי. איך ווייס נישט. לאמיר לערנען ווייטער.
הלכה: בדיקת תפילין — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען די אינטערעסאנטע זאך אז אמאל דארף מען טשעקן תפילין. יעצט, דער רמב״ם איז נישט מסביר וואס מיינט טשעקן. ס׳קען זיין, אזוי לערנט הרב רבינוביץ, אז וואס מיינט טשעקן מיינט אז מ׳האט יעצט געלערנט הלכות, מ׳האט יעצט געלערנט די אלע זאכן. אויב איינער מאכט די זאכן, דעמאלטס איז די טייטש אז מ׳ווייסט אז ער מאכט… לאמיר פארשטיין, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳קען נישט טשעקן. למשל, איין זאך וואס מיר האבן געלערנט זיכער איז עבודה לשמה. ס׳הייסט, ס׳דארף זיין לשמה, די אור דארף שוין זיין לשמה, און די אותיות, די שמות דארף מען שרייבן לשמה. ס׳איז דא זאכן וואס מ׳קען בכלל נישט זען אין די כתב, אבער מ׳וויל וויסן אז דער סופר האט געלערנט רמב״ם. און ס׳איז דא א זייער גוטע וועג, מ׳קוקט אריין די אלע זיינ׳ס, ווייסט מען אז ער האט געלערנט רמב״ם, ער ווייסט די זאכן. דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף טשעקן די זיינ׳ס. ס׳איז נישט פסול, אבער מ׳מוז האבן געטשעקט די מלא וחסר׳ס, ווייל די תגין איז ער נישט מקפיד.
אזוי זאגט דער רמב״ם, “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”. אז א מענטש זאל נישט קויפן תפילין פון איינער וואס הייסט א מומחה. מומחה טייטש, ווער איז א מומחה? וואס מיינט מומחה? אז איינער איז א תפילין שרייבער, א סופר, וויאזוי ווייסט מען אז ער איז א… ער האט נאך נישט קיין חזקה אז ער איז גוט. ס׳איז נישט קיין חזקה. ניין, מומחה מיינט לכאורה א… נישט קיין חזקה. מומחה מיינט פשוט איינער וואס איז א סופר, איינער וואס ער איז א תפילין שרייבער, ער איז א תפילין מאכער.
Speaker 2: ניין, ניין, נישט ריכטיג. די חזקה מיינט אז איך קויף עס פון א סוחר. די חזקה איז אז ער ווייסט וועמען צו נעמען וכדומה, ער ווערט נאכדעם א מומחה. ווען איך זאג מיין איך ער ווערט א מומחה? ס׳איז די זעלבע זאך, איך זאג א מומחה, ס׳איז די זעלבע זאך. דו קענסט שוין אים שאצן ווי ער איז א פראפעשאנעל, ער פארקויפט גוטע תפילין, ער ווייסט וויאזוי…
Speaker 1: ער פארקויפט אדער ער שרייבט?
Speaker 2: ס׳זעט אויס דער לוקח ממנו. ס׳קען זיין מ׳רעדט דא פון א האלסעילער. אבער ס׳קען זיין אז ער איז א סופר וואס האט פארקויפט, נישט קיין חילוק. ס׳זעט אויס… לאמיר אריין אין די הלכה און זען.
הלכה: בדיקה ביי קנייה פון נישט-מומחה
Speaker 1: אויב מ׳נעמט פון איינער וואס איז נישט מומחה, דאס הייסט מ׳ווייסט נישט אז ער איז א גוטע מוכר, ער איז נישט ידוע, וואו איז ער יא א מומחה? דו גייסט אין לעיקוואוד און דארט שטייט אז דער תפילין מוכר, און די מסתמא איז ער א מומחה. אבער אויב נישט, דארף מען עס בודק זיין, יא?
איז וואס טוט מען? איז אזוי, לוקח ממנו, ער דארף בודק זיין, ווייל ס׳איז נישט אזוי שווער בודק צו זיין תפילין. מ׳עפנט עס אויף, מ׳נעמט ארויס די פרשיות. אבער אויב לוקח ממנו מאה קציצות, ער האט גענומען פון אים הונדערט פאר תפילין, יא, מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע. מ׳דארף נישט בודק זיין יעדע איינציגע שטיקל, ווייל דער ענין איז נישט אז ס׳איז דא עפעס א דין בדיקה, נאר מיר דארפן מאכן זיכער אז דער מענטש ווייסט וואס ער טוט. מ׳דארף עסטעבלישן עפעס א סארט חזקה. נעמט מען דריי שטיקלעך, און נישט קיין חילוק צו די דריי איז של יד אדער של ראש. ס׳קען זיין צוויי של ראש, איינס של ראש, אדער צוויי של יד און איינס של ראש, נישט קיין חילוק. און מ׳טשעקט די דריי רענדאמלי, זעט אויס. איז אם נמצאו כשרים, איך זאג די ווערטער, איז האבן מיר א חזקה אז דער מענטש ווייסט וואס צו שרייבן פרשיות און ס׳איז גוט. לכאורה אז ער ווייסט פון וועמען ער קויפט, אדער דער מענטש וואס האט געשריבן, און ער ווייסט נישט פון וועמען ס׳קומט. אויב ער ווייסט פון וועמען ס׳קומט, קען ער אים פרעגן. אדער דער בעל הבית זאגט אז ער זאגט, “איך האב עס געשריבן,” אבער דו קענסט אים נישט, און קיינער האט נישט געזען אז ער זיצט און שרייבט.
הלכה: בדיקה ביי קנייה צבתים צבתים
Speaker 1: זאגט ער ווייטער, ואם לקחן צבתים צבתים, ער האט עס גענומען אין פעקעדזשעס, דעמאלטס איז נישט גענוג אז ער עפנט פון אלע פעקעדזשעס דריי, נאר ער דארף עפענען יעדע באקס אדער יעדע פעקעדזש, וואטעווער די פעקעדזש איז, קילון, קילון צריכה בדיקה, אלע דארפן בדיקה. ער דארף פון יעדע איינס ארויסנעמען צוויי, דריי. שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים. מ׳זעט דא אז מ׳רעדט דא פון א האלסעילער, מ׳רעדט שוין א ביזנעס. ווען ס׳קומט איין בעג, קענסטו טראכטן אז ס׳קומט פון דער זעלבער מענטש, איז דריי זאגט עדות אויף אלע. אבער אויב קומט עס אין אנדערע באקסעס, קענסטו נישט אויך זאגן אז דריי מאכט פאר אלע? ווייל נאך יעדע באקס דארפסטו עקסטער חושש זיין אז עקסטער דעי איז געשיקט פון אן אנדערע סוחר וואס ער ווייסט נישט פון אן אנדערע סוחר. אריגינעל.
דיסקוסיע: קשיא אויף די בדיקה — וואס העלפט עס?
Speaker 1: סאו דא איז אן אינטערעסאנטע זאך, אבער דא זעט מען אבער… לאמיר נאר קלאר פרעגן א שאלה. ווייל די זאך וואס דער רמב״ם זאגט זיך נישט נקיין. און נאכדעם איז מחזק אז דער מענטש ווייסט וואס ער טוט, פרעג איך דיר די שאלה, זיי האבן זיך געלערנט פריער אז ס׳איז דא הלכות וואס מען קען נישט בכלל נישט טשעקן. ס׳איז דא זיכערע הלכה פון די שמות וואס מען קען נישט טשעקן. און זיי האבן געלערנט אז למשל אין די רמב״ם האט געזאגט פריער אז נישט יעדער איינער ווייסט אז מען שרייבט אלע די שמות שלא לשמה אז ס׳פאסלט אלע די גאנצע זאך. און זיי האבן געלערנט בפירוש אין פריערדיגע פרקים, אבער פארוואס העלפט מיר אז איך טשעק? אפשר ווייסט נישט יענער די הלכה פון שרייבן מקדש אויף די שמות? און ממילא העלפט נישט אז איך האב געטשעקט. אדער קענסטו זאגן אויב ס׳איז א הלכה פון כסדרן, קענסטו ווייטער זאגן אפשר איז עס נישט געשריבן כסדרן, און ער ווייסט נישט דערפון דער מענטש? וואס העלפט נאך אז ער האט געשריבן די פרשה איז גוט, אפשר האט ער עס געשריבן די ראנג ארדער?
תירוץ: די בדיקה איז א חזקה אויף דעם מענטש
Speaker 2: ביז ער גייט אריבערס ווי העלפט די צו דארטמען געטראכטן וועגן געהלפט אזויבן ווער חזקת כשר, איז דאס וואס א איד פארקויפט עס. אבער עס נאך נישט זאג, חזקת תלמיד חכם. דאס קען זיין אז עס איז א פראקטישע חזקה, אז דער מענטש וואס ווייסט יא וועגן חסרות ויתרות איז פשט אז ער איז נישט קיין עם הארץ, דער שטייט אז ער איז איינער וואס ווייסט וויאזוי צו שרייבן ספרים, ער איז איינער וואס האט געהאט א רבי, עס טייטש, מען קען דאך עס נישט טון אליין, איינער וואס ווייסט כסדרן מיינט אז ער איז נישט סתם א אינגל וואס האט אנגעהויבן אליין זיך שפילן, ער האט געהאט א רבי, ער איז אין די אינדוסטרי, ער איז א פריי אז ער איז אין די אינדוסטרי. ווייל דאס איז א גוטע קארשיון.
Speaker 1: אבער וואס דערווער וואס דירט אז יענעס איז מסתם אמאל געווען א מעשה און אינעם פאסט פאר מינוט.
Speaker 2: אבער דו ביסט גערעכנט, לכאורה איז מער אזוי א חזקה, אז אויב דו ווייסט אז יענער שרייבט גוט, איז נעמט מען אן אז דו ווייסט די רעסט פון די זאכן. א גאנבער נישט אלעס קען מען א מוזיק טשעקן. אבער וואס איז חסידה ווי סיידה איז א גאנצע גוטע זאך, ווייל עס איז נישט נאר א צורת ישראל. עס איז עפעס וואס מען דארף געדענקען, עפעס א רמב״ם צוואזט שוין אויף עפעס.
דיסקוסיע: פארוואס דריי?
Speaker 1: אקעי, דער נעמען דריי, דערמאנט מען, אז מען עצה׳ט אזוי אסאך מאל אין הלכות תוללים. איך ווייסט אז דער רמב״ם זאגט אזוי אין אנדערע פלעצער, אבער ווי מען נעמט אמאל, מען האט א באנטש פון א געוויסע וועדזשעטעבל, ווי ווייסט אז עס איז מוחזק בתוללים, טשעקט מען דריי, און ער זאגט איידעס אויף די אנדערע. אבער דאס איז אז דריי איז א חזקה, דריי יאר איז א חזקה, אדער דריי מאל טון עפעס, אבער דאס איז דריי שטיקלעך פון… מען זעט אז די ווארט איז אז ער זעסט אז ער ווייסט… מען זעט אזוי ענליכקייט צו די דענרע פון דריי אויף סאטא הלכה… איך מיין אז די… מענטשן טון אזוי, אינוי היום!
Speaker 2: איך טשעקט מען אויף דריי איז פשוט אז… ווייסט אז עס איז נישט רענדאם! איינס קען זיין פונקט דעי האט ער געשריבן גוט, אז די דריי איז גוט, פשוט ער ווייסט אז ער טוט עס בדוקא, עס איז בכוונה, אויב ס׳איז בכוונה, דאך שוין גוט. ווייסט מען אז…
הלכה: תפילין דארפן נישט בדיקה לאחר זמן
Speaker 1: יעצט גייבן ערנען נאך א דונד פון בידיקות. יעצט די ערשטע בידיקות וואס האבן געלערנט איז בעצין די מויער בידיקה צו וויסן אז יענער איז א מומחה. יעצט גייבן ערנען נאך א סארט בידיקה, אויב מען דארף א סארט בידיקה צו טשעקן אויב ס׳איז געווארן פסול אדער אזא זאך, און די טריצה איז אז מען דארף נישט, יא? זיי, וואס ס׳קומט נישט רעכט, פארשטייסט אז עס איז נישט די זעלבע סארט בידיקה. סתם לייגט דער רמב״ל און לייגט עס איינס נעם אין צווייטן, ווייל ס׳ביידע האבן די ווארט בדיקה, אבער עס זענען נישט דער שוין געווארן א כשרער תפילין, איינער צעריכל איבער האט קיין פלם אייכעייט. זאלסטו שטראכטן אז ס׳איז אויך דא א בידיקה פון מעינטערענץ, ווערט זאגט אז ס׳איז געבליבן כשר? ס׳טראסטו נישט דארף אזוי אזוי, מ׳דארף עס נישט מער בודק זיין, אפילו א אייכער קיין משנים. פארוואס איז די הלכה? וועלכע איך זאל זאגן אז כאזמן שכפים שלום, און ווי לאנג די תפילין איז גאנץ, און די פשי׳ס ליגן אינעווייניג באהאלטן, א רמ״ח איז קוצא, ואינו חושש להם שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה. סאו די ווארט איז אז די באקס, די באקס פון די תפילין, דאס באשיצט עס, און ממילא האט מען נישט קיין מורא אז עס איז נמחקה.
מעשה: הלל הזקן׳ס תפילין
Speaker 1: אוי, א מאדנע מעשה ברענגט ער אריין. ער ברענגט אריין א מעשה פון הלל הזקן. הלל הזקן איז געווען א… ער האט געשטאמט פון די רבי׳ס משפחה, און ער איז געווען א גרויסער שושלת היוחסין וואס פון אים האט זיך אנגעהויבן ביז רבי יהודה הנשיא, און ער איז געווען אן אייניקל פון דוד המלך. פארשטייט זיך אז די ירושה חפצים זענען געגאנגען דארטן זייער הויך. דאס איז די זיידע, און ער איז א דאפלטע אייניקל פון די רבי רבי רבי… הלל הזקן אומר, הלל הזקן אומר “אלו משל אבי אמי”. די תפילין וואס איך גיי איז פון מיין זיידע, מיין מאמע׳ס טאטע. דאס הייסט, גאר אלטע תפילין, און עס איז געווען טמא געווען, מען האט עס נישט געדארפט עפענען.
דיסקוסיע: די ראיה פון הלל הזקן
Speaker 2: רייט, איך האב געוואוסט אז עס האט דאך קושיות. עס איז געווען איינער וואס האט געזאגט, איין שיטה האט געזאגט אז מען דארף יא טשעקן יעדע צוועלף חדשים די תפילין. דער רבי שליט״א האט געזאגט אז מען דארף נישט. און הלל הזקן האט ער געזאגט, “אלו מאבי אמי”, זעט מען אז וואס? אז אין זיינע צייטן האט מען עס נישט געטשעקט. מען האט עס געלאזט אין די באקס.
Speaker 1: אבער עס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דער רבי האט א מנהג נישט צו ברענגען כמעט קיין נעמען. מען דארף מאכן א ליסט פון די יוצאים מן הכלל ווען ער ברענגט מיט א נאמען. זייער מאדנע. ער וואלט געדארפט שרייבן, נו, א חכם, א ראשון, הוי. עס איז אן אינטערעסאנטע זאך, פונקט ער דערמאנט, ער ברענגט א מעשה, וואס קומט עס דא אריין?
Speaker 2: נו, פארשטייט זיך, אב ויסוד התורה, אב ואם, מען האט דא עפעס אן ענין וואס איז נישט פשוט.
Speaker 1: אה, זייער גוט, שוין די ווייטערדיגע קומען צו די תירוצים פשוטים. הלל הזקן האט געזאגט “אלו מאבי אמי”, פארשטייסט? זייער גוט.
סיכום: די חיצוניות באשיצט דאס אינעווייניגסטע
Speaker 1: אבער מען זעט אויך א מורא׳דיגע זאך, אז ווען די חיצוניות איז אינגאנצן גוט און עס איז צוגעמאכט, קען מען טראסטן. דאס האט הלל הזקן אונז אויסגעלערנט, הא? הלל הזקן האט געזאגט אז מען דארף נישט טשעקן. אקעי, עד כאן איז פרק ב׳.
דיסקוסיע: פראקטישע בדיקה היינט
Speaker 2: א מענטש וואס פירט זיך צו טשעקן די תפילין, ער ווארפט סתם געלט אין די וועלט אריין. ס׳איז א שאד. אבער מען דארף עפעס יא טשעקן, אז מען דרייט זיך ארום סופרים מיט די בודקים דרשנים, מען דארף עס זען. זיי טשעקן די תפילין? נישט די אינסייד, די אאוטסייד.
Speaker 1: זיי טשעקן? איך מיין, זיי רייזן זיך ארום מיט אן אייגענעם וידוי, זיי האבן געטראפן דא א פסול, דארט א פסול, דא איז עס אויסגעפעלט.
Speaker 2: איך בין יעצט געווען מיט די הלכה, די הלכה זאגט אז מ׳דארף עס טשעקן. און ווייס איך ווער נאך דארף עס טשעקן, און ווייס איך ווער נאך דארף עס וועלכע. איך האב געוואלט זען אויב איינער זאגט פשט פון די הלל הזקן.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80079#
דברים פרק י״ט (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק י״ט אין ספר דברים
דער ארט פון די דינים אין ספר דברים
די גאנצע פרשת שופטים האנדלט פון ציבור׳דיגע מצות — דער בנין פון ציבור׳דיגע סדר, בתי דינים, הנהגה, און משפט. נישט ספעציפישע דינים ממש, נאר דער *בנין* פון דינים און פון די גאנצע חברה. פרק י״ט דרייט זיך צו א זייער ספעציפיש׳ן דין אינערהאלב דעם גאנצן: די דינים פון רציחה.
רציחה אלס א יסוד׳דיגער דין
רציחה איז איינער פון די הויפט׳דיגע דינים — עס קומט פאר אין די עשרת הדברות, אין פרשת משפטים, און איבער און איבער אינעם גאנצן תורה. די חשיבות איז צווייערליי:
1. אלס א מוסר׳דיגער דין — דאס ערשטע זאך וואס א מענטש טאר נישט טאן
2. אלס דער יסוד פון ציוויליזאציע — א שטאט, א מדינה, איז בעיקר א ארט וואו געוואלד איז קאנטראלירט און רציחה ווערט באהאנדלט דורך משפט
די שאלה פון אומזיסטע רציחה (שוגג)
ווייטער פון מזיד׳דיגע רציחה, עס זענען דא פארשידענע מדרגות פון כוונה — טעותים, פשיעה, אומגליקן. א פאליטישע אדער מוסר׳דיגע סיסטעם וואס באהאנדלט נאר מזיד׳דיגע רציחה און טוט אפ אומזיסטע טויט אלס “רצון השם” איז נישט ריכטיג. כאטש די תורה אליין זאגט *והאלקים אנה לידו* (השם האט עס געבראכט צו זיין האנט), דארף נאך אלץ זיין א סיסטעם צו באהאנדלן דאס. דער פאקט אז עס זענען דא השפעות אפילו פאר אומזיסטע הריגה מאכט אז מענטשן זאלן זיין מער זארגפעלטיג. פונקט ווי די חכמים מאכן *משמרת למשמרתי* (גדרים ארום דעם דין), דער גרעסטער דין וואס דארף אזעלכע גדרים איז רציחה — אריינגערעכנט ממש׳דיגע טירן (ווי מעקות אויפן דאך) וואס פארמיידן אומזיסטע טויט.
פון פריוואטע נקמה צו רעגולירטע משפט
פאר פארמעלע בית דין סיסטעמען, האט עקזיסטירט א פערזענלעכע, אורשפרינגלעכע דין פון נקמה: אויב איינער הרג׳ט איינעם פון מיינע לייט, וועלן מיינע משפחה הרג׳ן אים אדער איינעם פון זיינע לייט. דאס איז דער גרונט׳דיגער דין פון מלחמה. שטעט און ציוויליזאציע איז וועגן *רעגולירן* אפילו דאס. די תורה׳ס ערשטער שריט איז איבערנעמען די פריוואטע משפט און אנהייבן עס צו רעגולירן.
דער דין פון עיר מקלט — פסוקים ~א׳-י׳
די תורה שטעלט אויף שטעט וואו א שוגג׳דיגער רוצח קען אנטלויפן פאר שמירה. דאס איז נישט פשוט דערלויבן אומזיסטע רציחה — עס שטעלט פאר פארמאלע משפט וואס נעמט איבער וואס איז געווען פריער פריוואטע נקמה. וואוינען אין דער שטאט ארבעט ווי א סארט גלות, גירוש, אדער תפיסה, כאטש די תורה שטעלט עס פאר אלס *ראטעווען* דעם שוגג׳דיגן רוצח פון דעם גואל הדם. חז״ל לייענען עס אויך אלס עונש, און דאס איז מסתמא דער תכלית. די שטאט איז אויך פארבונדן מיט עטלעכע ארגאניזאציע — אויספארשן וואס איז געשען, באשטימען ווער קומט צו.
פרטים פון דעם דין
ווארום ספר דברים פלאנט פאר אריינגיין אין ארץ ישראל און שפעטערדיגע פארגרעסערונג:
– דריי שטעט זאלן אפגעזונדערט ווערן ווען השם שנייט אפ די אומות און ישראל נעמט זייער לאנד
– די וועגן צו די שטעט מוזן צוגעגרייט ווערן
– דאס לאנד ווערט צעטיילט אין דריטלען, מיט איין שטאט אין יעדן דריטל — קיין אבסאלוטע ווייטקייט ווערט נישט געגעבן; דער עיקר איז צוטריטלעכקייט
ווער קומט צו פאר שמירה?
נאר איינער וואס הרג׳ט *בבלי דעת* — אן כוונה. דאס לשון קודש ווארט *דעת* דא מיינט כוונה, נישט וויסן. די תורה׳ס לשון איז זאגנדיג: “ער האט אים נישט געשונא פון תמול שלשום” — מיינט עס איז נישטא געווען קיין פארויסגעפלאנטע זאך, קיין פריערדיגע שנאה. דער משל וואס ווערט געגעבן: א מאן האקט האלץ אינעם וואלד און דער אקס-קאפ פליט אפ און שלאגט זיין חבר. דאס איז קלאר אומזיסט — אן ארבעט אומגליק.
פארוואס דריי שטעט זענען נויטיג
דער גואל הדם וועט יאגן דעם רוצח *כי יחם לבבו* — ווארום זיין הארץ וועט ברענען מיט כעס (און בצדק אזוי). אויב דער וועג איז צו ווייט, קען דער נוקם דערכאפן און הרג׳ן איינעם וואס פארדינט נישט דעם טויט, ווארום די מיתה קומט נאר צו א *שונא* (א מזיד׳דיגער רוצח, איינער וואס האט געשונא דעם קרבן “פון תמול שלשום”). דריי שטעט מאכן זיכער אז עס איז שטענדיג דא א דערגרייכבארע מקלט — איין שטאט וואלט געווען נישט גענוג, ווארום דער נוקם קען נאך אלץ דערגרייכן דעם אנטלויפער פאר אנקומען.
פארגרעסערונג צושטעל
אויב השם פארגרעסערט דאס לאנד (תלוי אין היטן די מצות און ליב האבן השם), מוזן דריי נאך שטעט צוגעלייגט ווערן (ניין אינגאנצן). דאס ווייזט אז די *עיר מקלט* איז א יסוד׳דיגער עלעמענט פון בויען א מדינה. פארגרעסערן טעריטאריע דארף פארגרעסערן די אינפראסטרוקטור אזוי אז דער דין פון רציחה — אריינגערעכנט דאס רעגולירן פון נקמה פאר אומזיסטע הריגה — בלייבט ריכטיג געפירט.
אומשולדיג בלוט און ציבור׳דיגע אחריות
דער פסוק ענדיגט אז *דם נקי* (אומשולדיג בלוט) טאר נישט פארגאסן ווערן אינעם לאנד. עס זענען דא שכבות פון בלוט-שולד: רציחה אליין מטמא דאס לאנד, אבער דערלויבן דאס אומגערעכטע הרג׳ן פון אן אומזיסטן רוצח — ווארום דער סיסטעם איז געווען נישט גענוג — שאפט נאך א בלוט-שולד וואס פאלט אויף דער גאנצער קהילה פאר זיין פשוטדיג.
דער מזיד׳דיגער רוצח — פסוקים ~י״א-י״ג
אן מזיד׳דיגער רוצח קען נישט בלייבן אין דער עיר מקלט. אויב איינער איז א *שונא* וואס האט געפלאנט און אויפגעלויערט זיין קרבן, שיקן די זקנים פון זיין אריגינעלע שטאט פאר אים, ציען אים ארויס פון דער מקלט שטאט, און איבערגעבן אים צום גואל הדם צו ווערן אומגעבראכט. באמערקנסווערט, אפילו אין פאלן פון מזיד׳דיגע רציחה, איז עס נאך אלץ דער *גואל הדם* וואס פירט דורך די הריגה. די *עיר מקלט* שיצט נאר שוגג׳דיגע רוצחים; מזיד׳דיגע רוצחים ווערן צוריקגעגעבן צום אריגינעלן דין פון בלוט נקמה.
די תורה באפעלט *לא תחוס עינך* — זאלסט נישט האבן רחמנות. דאס ווארט *דם* דא מיינט נישט ממש׳דיג בלוט נאר בלוט-שולד — די שולד פון אומשולדיג בלוט פארגאסן אומגערעכט מוז אפגעראמעט ווערן (*בער*). דאס ווערט באשריבן אלס *וטוב לך* — וואס מאכט אויס א גוטע חברה. די תורה ווארפט אפ דעם געדאנק אז נחמנות צו רוצחים איז רחמנותדיג. רחמנות קומט צו צום שוגג׳דיגן רוצח; עס קומט נישט צו צום מזיד׳דיגן.
איסור פון באוועגן גרענעצן — לא תסיג גבול
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — זאלסט נישט באוועגן די גרענעצן וואס פריערדיגע האבן געשטעלט. דאס איז נאך א יסוד׳דיגער דין פאר בויען א חברה. עס איז נישט בלויז לאנד גנבה; עס שלאגט אן עפעס טיפערס. דער שלום פון א ארט רוט אויף אפגעמאכטע גרענעצן — דאס איז מיין שטיק, דאס איז דיינס. באוועגן גרענעצן צעשטערט דעם גרונט׳דיגן געזעלשאפטלעכן שלום וואס פריערדיגע דורות האבן אויסגעהאנדלט. דאס איז גרינג צו איבערזען אין ערטער מיט געשטעלטע געזעצלעכע סדר, אבער אין ערטער מיט ווייניגער געזעלשאפטלעכן סדר, ווערט דאס קריטיש וויכטיג. א קארעספאנדירנדע קללה קומט פאר שפעטער: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור איז דער וואס באוועגט זיין שכן׳ס גרענעץ בהסתר, ווארום אזעלכע מעשים זענען שווער צו אנטדעקן.
דינים פון עדים און ראיות
דער פרק׳ס לעצטע הויפט חלק באהאנדלט די דינים פון ראיה און עדות — יסוד׳דיג צו יעדן משפט סיסטעם.
מינימום פון צוויי עדים
איין עד (*עד אחד*) איז נישט גענוג צו פארשולדיגן פאר קיין עבירה אדער פארברעכן. צוויי אדער דריי עדים זענען נויטיג. די שאלה פארוואס די תורה זאגט “צוויי אדער דריי” — אויב צוויי איז גענוג, וואס לייגט צו דריי? — ווערט באהאנדלט אין הלכה, אבער דער פשט איז גלייך: איין עד קען זיין טועה אדער משוגע; צוויי געבן אומאפהענגיגע באשטעטיגונג; דריי זענען נאך בעסער. אין פראקטיק, *בתי דינים* ארבעטן נישט מיט דעם עקסטרעמען פארמאליזם געפונען אין דער גמרא, און זיי זענען קיינמאל נישט געווען געמיינט אזוי — דער סיסטעם דארף שופט׳דיגע שיקול הדעת.
פאלשע עדים (עדים זוממים)
די גרעסטע שוואכקייט פון א עד-באזירטן בית דין סיסטעם איז פאלשע עדות — וואס איז פארוואס עס קומט פאר אין די עשרת הדברות. אין דער תורה׳ס געזעצלעכער וועלט, עס זענען נישטא קיין געשריבענע קאנטראקטן אדער פיזישע ראיות; אלעס איז תלוי אין לעבעדיגע מינדלעכע עדות. דאס מאכט עקסטרעמע מיטלען קעגן שקר עדות עסענציעל.
אויב עדים ווערן געפונען צו האבן געזאגט פאלש — די שופטים פארשן (*ודרשו השופטים*), כאטש די תורה ספעציפיצירט נישט דעם אופן — איז דער עונש: וואס זיי האבן געזוכט צו טאן צום באשולדיגטן ווערט געטאן צו זיי. דאס ווערט געזאגט מיט דער נוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל* — נפש פאר נפש, אויג פאר אויג, צאן פאר צאן, האנט פאר האנט, פוס פאר פוס.
דאס איז א בריליאנט קאליברירטע אפשרעקעניש. פאלשע עדות איז בעצם א נידעריג-ריזיקא, הויך-באלוינונג פארברעכן: מען קען צעשטערן איינעמס לעבן מיט עדות, און אן דעם דין, די ערגסטע השפעה קען זיין א מינערע קנס. דורך מאכן דעם עונש שפיגלען פונקט וואס דער פאלשער עד האט געמיינט אנצוטאן, מאכט די תורה זיכער אז דער מעשה פון זאגן עדות טראגט דעם פולן געוויכט פון אירע פאטענציעלע השפעות. די הלכה ספעציפיצירט דאס קומט צו ספעציפיש ווען דער געמיינטער קרבן איז *נישט* טאקע אומגעבראכט געווארן, ווארום דער דין ציעלט דעם מעשה פון פאלשע עדות אליין, נישט דעם תוצאה. אן אזעלכע עקסטרעמע מיטלען, וואלט עדות געווען פיל צו שוואך א יסוד פאר א משפט סיסטעם.
תמלול מלא 📝
דברים פרק י״ט: די ערי מקלט און די דינים פון רציחה
דער הקדמה: עפנטלעכע מצות אין ספר דברים
דער פרק איז א חלק פון די סדרה מצות ווי די גאנצע עיקר ספר פון דברים וואס הייסט משנה תורה — דעם ליסט פון מצות. אויב מיר גרופירן זיי צוזאמען אין געוויסע גרופעס, אין דעם אלגעמיינעם זינען איז די גאנצע זאך וואס מ׳לייענט אין פרשת שופטים די עפנטלעכע מצות, מצות פון דעם עפנטלעכן סדר. דאס מיינט צו זאגן דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די בתי דינים, דער בנין פון די הנהגה, די מענטשן וואס זענען אחראי אויף די דינים, זענען אחראי אויף די מענטשן. אזוי נישט אזוי פיל די ספעציפישע דינים נאר דער בנין פון די דינים, דער בנין פון די משפט און פון די גאנצע חברה.
אזוי דא אין פרק י״ט קומען מיר צו א זייער ספעציפישן דין און עס איז געשטעלט אויף א זייער ספעציפישן אופן. די אלגעמיינע קאטעגאריע וואס די דינים געהערן אריין איז די דינים פון רציחה.
רציחה אלס א ראשון און יסודי דין
איצט רציחה איז איינס פון די אלע ראשונע דינים, איינס פון די ערשטע דינים אין א געוויסן זינען, טאקע. עס איז איינס פון די עשרת הדברות, וואס דאס דארף שוין ווייזן אונז אז דאס איז א זייער ראשון דין, א זייער יסודי דין. עס ווערט דערמאנט גלייך אין פרשת משפטים, אסאך מאל האבן מיר רציחה אלס איינס פון די ראשונע זאכן.
אבער ס׳איז דא עפעס מער קאמפליצירט מיט דעם. נאר רציחה, טאקע, איז א סארט פשוט. אבער ס׳איז דא קאמפליקאציעס ווארום רציחה איז נישט נאר דער ערשטער דין ווי דער ערשטער מוסר׳דיגער דין, וואס א מענטש זאל נישט טאן. עס איז אויך איינס פון די ערשטע יסודות פון א שטאט. א שטאט איז די סארט ארט, א ציוויליזאציע, ארט וואו מענטשן וואוינען, א מדינה איז וואו רציחה ווערט געטרעטן, וואו געוואלד ווערט קאנטראלירט, וואו ס׳איז דא א דין צו טרעטן די געוואלד.
די קאמפליקאציע פון אומזיסטיגע רציחה
איצט ס׳איז דא רציחה, פארפלאנטע רציחה, וואו איינער הרג׳נט איינעם, גוט. מיר האבן די דינים וואס וועלן זיין בעיקר וועגן דעם עונש פון יענער רציחה. וואס געשעט אויב מיר קענען נישט געפינען דעם רוצח, ווי מיר וועלן רעדן וועגן.
אבער דאן ס׳איז אויך דא נישט-פארפלאנטע רציחה, וואס מיר רופן מאנסלאטער. אמאל ווערן מענטשן אומגעבראכט צי דורך א טעות, צי דורך נעגלידזשענס, צי דורך עפעס אן עקסידענט. ס׳איז דא א סך מיני מדריגות פון פארפלאנונג פון כוונה אין רציחה און דאס איז אויך עפעס וואס דארף ווערן געטרעטן.
פארוואס אומזיסטיגע רציחה מוז ווערן געטרעטן
מיר קענען נישט דערלויבן — נישט נאר קענען מיר נישט דערלויבן באוואוסטע רציחה — א שטאט איז עפעס, דער גאנצער עיקר פון א שטאט, מ׳האט עפעס א הגנה עצמית, מ׳האט עפעס א מדריגה פון מענטשן וואס באשיצן איינעם דעם אנדערן. אזוי מיר דארפן באשיצן איינעם דעם אנדערן אויך פון אומזיסטיגע רציחה.
אויב איינעמס מוסר סיסטעם אדער איינעמס פאליטישן סיסטעם זארגט נאר וועגן באוואוסטע רציחה און זאגט נו, עס איז א טעות, ווייסט איר, עס איז אלעס השם וואס האט עס געטאן און אזוי ווייטער, דאס איז נישט ריכטיג. טאקע איינס פון די ערשטע מאל וואס עס דערמאנט עס, רעדט עס וועגן ווי מיר זאגן השם האט עס געטאן אדער די נאטור האט עס געטאן. עס איז געשען פון זיך אליין. עס איז נישט צוצושרייבן צו א מענטש. אבער פונדעסטוועגן דארף זיין עפעס א תירוץ פאר דעם. עס דארף זיין עפעס א וועג צו טרעטן דעם פראבלעם.
טאקע, דער פאקט וואס ס׳איז דא א תירוץ אדער אפשר עפעס א סארט עונש אפילו פאר איינעם וואס פארזאכט טויט דורך נעגלידזשענס אדער דורך נישט-באוואוסטע רציחה איז אויך אז מענטשן וועלן זיין פיל מער זארגפעלטיג. אין אנדערע ווערטער, מיר שאפן דעם גאנצן סיסטעם. יעדערער ווייסט דעם סיסטעם פון א חברה ווי די עבודה פון די חכמים איז צו מאכן משמרת למשמרתי — צו שאפן פארשידענע סארטן גדרים ארום דעם דין.
אזוי דער גרעסטער דין וואס דארף גדרים ארום עס איז דער דין פון רציחה און ס׳איז דא ממש׳דיגע גדרים ווי מיר לערנען וועגן א גדר וואס מ׳שאפט אז מענטשן זאלן נישט אראפאלן פון דיין דאך. דאס איז א גדר ארום דעם דין פון רציחה און דער איינציגער סיבה מיר דארפן אזעלכע גדרים און זאכן ווי דאס, מענטשן טרעטן זיך פון זיכערקייט, איז ווארום אפילו אומזיסטיגע רציחה ווערט גענומען זייער ערנסט.
פון פריוואטע נקמה צו רעגולירטע משפט
אזוי איצט דער ראשון אופן אין וועלכן — איך האב אייך געזאגט איך האב גערעדט וועגן אומזיסטיגע רציחה ווערן גענומען ערנסט און איצט גייט עס איין מדריגה מער. איין מדריגה מער איז אז אין דעם ראשון דין און דעם דין פאר עס איז דא סיסטעמען פון בתי דינים וואס נעמען וואס מיר רופן היינט די מאנאפאל פון געוואלד און נעמען די גאנצע מאנאפאל און שפענדן משפט אינגאנצן. ס׳איז דא עפעס א פערזענלעכן דין, עפעס א סארט דין פון נקמה טאקע, אבער עס איז נישט נאר נקמה ווי אין דעם ווילדן זינען.
דאס איז וואס דער דין, דער ראשון דין, וואס איז דער דין פון רציחה, דער איסור פון רציחה איז באזירט אויף. עס איז באזירט אויף דעם פאקט אז מענטשן האבן קרובים, מענטשן האבן אנדערע מענטשן וואס זארגן פאר זיי, וואס זענען אין עפעס א סארט ברית מיט זיי. און אויב איינער הרג׳נט איינעם פון מיינע מענטשן וועל איך אים הרג׳נען אדער אפילו וועל איך הרג׳נען איינעם פון זיינע מענטשן. דאס איז דער דין פון מלחמה. דאס איז די יסודי זאך.
איצט שטעט זענען וועגן רעגולירן אפילו דאס, ריכטיג? אזוי אנהייב האבן מיר: דו הרג׳נסט מיר, אפילו דורך א טעות, איך הרג איך דיר אדער מיין נאענטער קרוב, די מענטשן אחראי פאר מיר, די מענטשן וואס איך האב צוגעזאגט צו באשיצן, וואס זענען צוגעזאגט צו באשיצן מיר וועלן דיך הרג׳נען.
איצט ווען ס׳איז דא א שטאט וואס האט א משפט דין, די בתי דינים און אזוי ווייטער, זיי פרובירן איבערצונעמען דאס אויך. אזוי די תורה און דער ערשטער שריט איז פרובירן איבערצונעמען דעם פריוואטיזירטן משפט, אזוי צו זאגן, דעם דין פון נקמה צו עפעס רעגולירן עס, צו אנהייבן רעגולירן עס.
דער דין פון ערי מקלט
אזוי איינס פון די ערשטע דינים מיר האבן געקראגן וועגן דעם איז דער דין פון ערי מקלט, וואס איז אז מיר שטעלן אויף ספעציפישע שטעט וואו איינער וואס האט געהרג׳נט איינעם אומזיסטיג, אדער מיר וועלן זען אין דעם קומענדיגן חלק פון דעם פרק די קאמפליקאציע וועגן דעם, ער וועט גיין צו יענער שטאט און יענע שטאט וועט אים באשיצן. עס איז א סארט מקלט שטאט, ריכטיג? א שטאט וואו די מענטשן וואס האבן צעבראכן דעם דין אין יענעם זינען ווערן באשיצט.
די צוויי זייטן: באשיצונג און עונש
און זיי ווערן נישט נאר באשיצט. עס איז נישט נאר א באשיצונג ווי, גוט, מיר דערלויבן אומזיסטיגע רציחות. אזוי עס מוז ווערן פארשטאנען אז די חברה, דער מער פארמאלער דין פון משפט נעמט איבער דעם און זיי וועלן זיך טרעטן. אין עפעס א זינען נאר דער פאקט אז ער מוז וואוינען אין יענער שטאט איז שוין עפעס א סארט עונש, ריכטיג? עס איז א סארט גלות אדער פארטרייבונג אדער תפיסה. ער מוז ווערן איינגעשפארט אין דעם, כאטש די תורה שטעלט עס נישט אויף אזוי.
די תורה שטעלט עס אויף ווי ראטעווען דעם רוצח אדער דעם אומזיסטיגן רוצח, דעם מאנסלאטערער פון ווערן אומגעבראכט דורך דעם גואל הדם, דורך דעם וואס נוקם דעם בלוט. עס קען אויך, אין חז״ל, טאקע לייענען עס ווי אן עונש אין זיך. און דאס איז ווארום איך טראכט דאס איז דער תכלית פון דער סארט זאך.
אבער אויך מיר דארפן זיך פארטראכטן אז די שטאט איז נישט נאר מאגיש אז עס באשיצט זיי — ס׳איז דא עפעס א סארט ארגאניזאציע וואו זיי טרעטן זיך פון געפינען וואס וועט געשען און אזוי ווייטער.
ווער איז דערלויבט צו גיין צו דער עיר מקלט
און מיר זען ווען די תורה גיט דעם דין, גיט זי אויך פרטים פון ווער איז דערלויבט צו גיין צו עס.
אזוי איצט נאך איין שריט מיר דארפן צולייגן צו דעם איז אז די גאנצע ספר משנה תורה איז פלאנירן פאר די מענטשן גיין אריין אין ארץ כנען, ארץ ישראל. אבער נישט נאר גיין אריין נאר אויך עווענטועל פארברייטערן זייער פאליטיק, פארברייטערן זייער מדינה. פארברייטערן דורך כובש זיין מער לאנד, דורך נאר שאפן גרעסערע שטעט און אזוי ווייטער. און דעריבער ס׳איז דא ספעציפישע הוראות אין די דינים פאר ווען דאס וועט ווערן פארברייטערט, ווען דאס וועט ווערן איבערגענומען מער און וואס וועט געשען אין דעם. דאס איז געווען זייער בפירוש געמאכט אין פרשת ואתחנן. און דא האבן מיר עס אין א מער פשוט׳ן זינען.
די איינשטעלונג פון דריי שטעט
אזוי וואס מיר האבן איז דער דין ווען עס זאגט: ווען השם וועט אויסשניידן די אומות וואס איר קעמפט מיט און איר וועט איבערנעמען זייערע שטעט, דאן וועסטו אפזונדערן דריי שטעט. און אויך וועסטו צוגרייטן דעם וועג צו די דריי שטעט. דו וועסט איינטיילן אין דריטלען די גרענעצן, די גבולים פון דיין לאנד. און יעדערער, יעדער רוצח וועט אנטלויפן, וועט אנטפליען צו די דריי שטעט.
איצט, טאקע, דאס מיינט נישט אז איצט האסטו א פריי פאס פאר רציחה. דאס איז נישט געווען דער עיקר פון דעם דין. דער עיקר פון דעם דין איז געווען צו רעגולירן אומזיסטיגע רציחה, ריכטיג? אדער, יא, אומזיסטיגע רציחה.
אזוי האבן מיר א גאנצע פרשה וואס דערקלערט ווער וועט זיין דערלויבט צו גיין צו דער שטאט. אזוי ווי איך האב געזאגט, ערשט גיט עס דיר דעם דין מיט דריי שטעט. און, טאקע, דאס איז לויט ווי גרויס אדער ווי ברייט דיין מדינה איז. דו וועסט האבן א דריטל. אזוי עס גיט נישט ווי אן אבסאלוטע מאס. עס זאגט דיר נישט פונקט ווי ווייט. טאקע, דער עיקר איז אז אין יעדן דריטל פון לאנד — וואס אפשר די זענען געווען ווי שטאטן אינעם לאנד — ווי יעדער שטאט אדער יעדער חלק זאל האבן איינס פון די שטעט וואו זייערע [אומזיסטיגע הורגים] זאלן גיין.
דעפינירן ווער קוואליפיצירט פאר מקלט
אבער ווער זאל גיין דארטן? נישט נאר יעדער רוצח. נאר ווער עס שלאגט אדער הרג׳נט, ריכטיג? שאדט זיין חבר בבלי דעת. דעת מיינט נישט וויסן, ריכטיג? עס מיינט כוונה.
דער שיינער אויסדרוק: “ער האט אים נישט געשונא פון נעכטן”
און דער אופן צו אויסדריקן דאס זייער שיין: ער האט אים נישט געשונא פון נעכטן. ער איז נישט קיין שונא, ריכטיג? דאס איז נאך אן אופן צו זאגן פארפלאנטע רציחה, ריכטיג? אויב איינער איז אין א קריג מיט איינעם, ער איז א שונא פון דעם טאג פריער, דעם טאג פאר דעם, דאס מיינט ער האט געפלאנט די רציחה. ער האט עס נישט געפלאנט.
דער משל: די האק אין וואלד
אזוי דאס איז איין אופן. איינער הרג׳נט איינעם אומוויסנדיג, אומבאוואוסט. אדער ס׳איז דא נאך אן אופן אין וועלכן מיר קענען וויסן אז עס איז נישט געווען באוואוסט. אמאל גייט איינער אין וואלד צו שניידן ביימער. און זיין האנט עפעס גליטשט פון דער האק וואס ער האלט צו שניידן דאס האלץ. און דאס מעטאל וועט פליען און געפינען זיין חבר, ריכטיג? הרג׳נען זיין חבר בטעות.
אזוי דאס וויסן מיר עס איז נישט — קיינער — איך מיין, ס׳איז ווי א קאנספיראציע. אויב ער האקט נאר האלץ און עס איז געווען אן עקסידענט, אן ארבעט עקסידענט וואו זיין האק איז געפלויגן אין זיין חברס קאפ און האט אים אומגעבראכט. דאס זענען די מענטשן. דאס איז געווען דער מענטש וואס וועט גיין צו דער שטאט.
די סיבה פאר די שטעט: באשיצן פון דעם גואל הדם
און דער מענטש, ווי אין דעם שטייגער פון דעם ספר און עטלעכע אנדערע ווערק אין אנדערע אופנים, חזר׳ט זיך איבער. פארוואס דארפן מיר די שטאט? ווארום דער גואל הדם וועט אים יאגן. ווארום זיין הארץ וועט זיין — דאס איז דער אופן צו זאגן ער וועט זיין אויפגערעגט, ריכטיג? ער וועט זיין כועס און ער וועט זיין גערעכט, ריכטיג? און ער וועט אים דערגרייכן. ער וועט אים כאפן. ווארום דער וועג וועט זיין ווייט.
אבער ער פארדינט נישט, ער האט נישט דעם דין פון טויט. ווארום דער דין פון טויט איז נאר פאר איינעם וואס איז א שונא, ריכטיג? וואס איז פארפלאנט. אבער דער מענטש האט אים נישט געשונא פון נעכטן. דעריבער פארדינט ער נישט טויט. דעריבער זאג איך דיר צו אפזונדערן די דריי שטעט.
פארוואס ספעציפיש דריי שטעט
און ספעציפיש דריי. אויב ס׳איז דא נאר איינס, קען נאך אלץ נישט זיין גענוג צייט. דער גואל הדם קען נאך אלץ דיך געפינען. אזוי דארפסטו האבן דריי. אזוי ס׳איז אלץ דא א שאנס פאר דעם מענטש אנטלויפן צו זיי.
הוראה פאר פארברייטערונג: צולייגן נאך דריי שטעט
און דעריבער, אויב השם וועט דיר געבן אפילו — מאכן דיין לאנד נאך גרעסער — און ער וועט דיר געבן דאס גאנצע לאנד. און ווי די תורה פארגעסט קיינמאל נישט צו איבערחזר׳ן דא: פארוואס וועט ער קריגן דאס גאנצע לאנד? ווארום דו וועסט טאן די מצוה. דאס וועט דיר געבן הצלחה אין דיינע מלחמות און אזוי ווייטער. און דו וועסט ליב האבן השם. און ער וועט דיר געבן הצלחה — דאן וועסטו האבן א גרעסערן ארט, דאן וועסטו צולייגן נאך דריי שטעט, אזוי אפילו אין דיין פארברייטערטן לאנד, האסטו נאך אלץ דעם פלאץ.
און דאס ווייזט אונז זייער קלאר ווי עיר מקלט איז ווי א חלק פון דעם יסוד פון בויען א שטאט, פון בויען א מדינה. דו ווילסט עס מאכן גרעסער, מוזסטו מאכן אין דעם גרעסערן ארט די ערי מקלט, אזוי אז דער דין פון רציחה, אריינגערעכנט די אומזיסטיגע רציחה, אריינגערעכנט די רעגולאציע פון דעם עונש פון די נקמה איבער אומזיסטיגע רציחה זאל ווערן רעגולירט.
פארמיידן אומשולדיגע בלוטפארגיסן
און ווי עס ענדיגט זיך, אזוי אז ריין בלוט, דם נקי, אומשולדיג בלוט זאל נישט ווערן פארגאסן אין דיין לאנד, וואס השם גיט דיר, און דאן וועסטו האבן בלוט אויף דיר, עס וועט זיין בלוט שולד אויף דיר, אויב דו דערלויבסט רציחה. און א חלק פון דערלויבן רציחה, זעסטו דארט, מיר זענען ביי שריט דריי, ריכטיג? אחוץ פון, טאקע, נאר רציחה געשעענדיג איז שוין עפעס וואס דאס לאנד, אין עפעס א זינען, מוז מכפר זיין פאר. אבער אויב דו וועסט איצט דערלויבן די רציחה פון דעם מענטש וואס האט געהרג׳נט אומזיסטיג, און דאס וועט נישט זיין מוצדק, דאן ווידער, וועסטו מוזן, וועסטו האבן די רציחה, די בלוט שולד אויף דיר. גוט?
דער פאל פון פארפלאנטע רציחה
איצט, האבן מיר דאס היפך. אבער אויב איינער איז א שונא, ער האט געפלאנט, ער האט געפלאנט, ער, ווי זאגט מען, ער האט אים אויפגעלויערט, ריכטיג? און ער איז געשטאנען אויף אים, ער האט איינעם אויפגעלויערט און ער האט אים אומגעבראכט, און יענער מענטש טראכט ער וועט אנטלויפן, דאן, דערלויבן מיר אים נישט. די זקנים פון זיין שטאט וועלן שיקן, זיין שטאט, ריכטיג, די אריגינעלע שטאט וואו ער איז געקומען פון, וועלן אים נעמען פון דארט, און זיי וועלן אים געבן צו די הענט פון דעם גואל הדם און אים הרג׳נען.
אזוי דא, האבן מיר נאך אלץ דעם גואל הדם אלס דער וואס נוקם דעם טויט, אפילו ווען עס איז געווען פארפלאנט, אפילו איז געווען באוואוסטע רציחה, עס איז דער גואל הדם וואס הרג׳נט אים. דער עיקר איז אז אויב דער מענטש איז, דער טויט איז נאר געווען אן עקסידענט, דאן דערלויבן מיר די עיר מקלט צו באשיצן דיך. אנדערש, דערלויבן מיר עס נישט, און מיר וועלן דיך ארויסנעמען און צוריקקערן דיך צום אריגינעלן דין, וואס איז אז דער גואל הדם איז דערלויבט דיך צו הרג׳נען.
קיין רחמנות נישט פאר דעם באוואוסטן רוצח
און דער פסוק ענדיגט זיך, לא תחוס עינך, האב נישט קיין רחמנות פון דעם, ווארום פאר דער זעלבער סיבה, דארפסטו רייניגן, ובערת, די שולד, די ריינע, דאס אומשולדיגע בלוט דארף ווערן, דאס אומשולדיגע בלוט פארגאסן, דם דא מיינט נישט בלוט ממש, די שולד פון דעם בלוט, שולד פון ריין בלוט, וואס איז געווארן פארגאסן אומזיסט און פארגאסן אומגערעכטערהייט, דאס מוז ווערן גערייניגט, און דאס איז א חלק פון דעם, דאס איז וואס א גוטע חברה איז.
אמאל טראכטן מענטשן אז געבן לעניענסי צו רציחה איז עפעס שיין. די תורה שיינט נישט צו טראכטן דאס, עס איז דאס היפך. לא תחוס עינך — מיר האבן טאקע, מיר האבן טאקע רחמנות, ריכטיג, אין אנדערע ווערטער, מיר האבן טאקע רחמנות, מיר האבן רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן בטעות, אבער מיר האבן נישט רחמנות אויף דעם מענטש וואס האט עס געטאן באוואוסט. גוט?
אזוי דאס איז איין דין וועגן שאפן די שטעט, און יעדער געגנט, יעדער סארט, יעדע פראווינץ מוז האבן איינס, אמווייניגסטנס איין שטאט, אין וועלכן דער גואל הדם, פאר די, עיר מקלט.
דער איסור קעגן באוועגן גרענעצן
איצט האבן מיר נאך א דין, וואס איז טאקע וועגן דער ארגאניזאציע פון דער שטאט, אינטערעסאנטער דין, אבער איך טראכט דאס איז די, דאס איז דער הקדמה וואו עס קומט אריין. לא תסיג גבול רעך וואס די פריערדיגע דורות, דיינע פארגייער האבן געגרענעצט, האבן געשאפן, ווי ס׳איז דא א ווערב פאר גרענעצן דא, איך ווייס נישט ווי מ׳זאגט עס אויף ענגליש, אשר גבלו, צו גרענעצן אים.
דער עיקר איז אז מיר האבן, ס׳איז דא נאך איין יסוד׳דיגע חלק פון אויפשטעלן א געזעלשאפט, ריכטיג, דאס איז מיין לאנד, דאס איז דיין לאנד, ס׳קען זיין אפילו ווי שטעט וואס האבן גבולים, און יעדע שטאט געהערט צו עטלעכע משפחות אדער צו עטלעכע מענטשן אויף א געוויסע אופן, און די זענען געווען אויפגעשטעלט דורך די פריערדיגע, דורך די אבות, זיי האבן אויפגעשטעלט די גבולים צווישן שטעט.
די חשיבות פון אויפגעשטעלטע גבולים
אמאל מיינט איינער, אה לאמיר עס אויסטוישן, לאמיר גנב׳ענען עטלעכע לאנד. ס׳איז נישט נאר גניבה, ריכטיג, ס׳איז נישט נאר ווי לאנד גניבה, ס׳איז דא עפעס מער יסוד׳דיגס דא. דו ביסט מזיז די גבולים וואס דיינע אבות האבן שוין מסכים געווען, און דאס איז ווי דער שלום, דער שלום, דער שלום פון א ארט איז געגרינדעט אויפן פאקט אז מענטשן זענען מסכים געווען אויף זייערע גבולים. איך וואוין דא, דו וואוינסט דארט, דאס איז מיין חלקה, דאס איז דיין חלקה. אויב מענטשן רוקן עס, דאס איז בעצם מחריב דעם יסוד׳דיגן שלום, נישט נאר ווי איין נייע מעשה.
מיר זענען זייער געוואוינט צו וואוינען אין א ארט וואס האט שוין שלום, אזוי מיר פארשטייען דאס נישט, אבער אויב דו גייסט אין ערטער וואו ס׳איז ווייניגער געזעלשאפטלעכע סדר אדער ווייניגער געזעצלעכע סדר, וועסטו פארשטיין אז דאס איז א זייער וויכטיגע זאך. און דעריבער ריכטיג שפעטער וועלן מיר זען, ס׳איז דא א ספעציעלע קללה, ס׳איז דא א קללה, א פלוך פאר מענטשן וואס מסיג גבול, אזוי דאס איז אמאל שווער צו באמערקן, אזוי דאס איז דער דין, מיר זאלן דאס נישט טאן.
די דינים פון עדים
נאך איינס, און איצט זענען מיר צוריק צו כללי, דעם כללי׳דיגן סדר פון משפט, דאס איז דער הויפט לעצטע חלק פון דעם פרק, און ס׳איז די דינים פון עדות, די דינים פון ראי׳. ווי ווייסן מיר אז עפעס איז געשען? ס׳איז שטענדיג, ווען ס׳איז דא א בית דין, ווען ס׳איז דא א שופט, מוז מען וויסן וואס איז געשען, און דא גיט די תורה עטלעכע גבולים צו דעם.
די דרישה פון צוויי אדער דריי עדים
אזוי זאל מען נישט לאזן איין עד צו שטיין קעגן איינעם. מיט אנדערע ווערטער, מיר זאלן הערן צו איין עד אין דעם ענין פון סיי וועלכע עבירה, פון סיי וועלכע חטאת, און אויב דו טוסט, זאלסטו האבן לפחות צוויי אדער דריי עדים. און דאך דער הלכה קאמפט צו פארשטיין וואס איז צוויי אדער דריי עדים, אויב צוויי איז גענוג, דעמאלט וואס איז דער טעם פון דעם דריטן, אבער אין דעם פשוט׳ן פשט איז נישט שווער צו פארשטיין. דער עיקר איז איין עד איז נישט גענוג, צוויי אדער דריי לפחות. דער עיקר איז דאך דריי איז בעסער ווי צוויי, אפשר קענען מיר אריינגיין אין אונטערשיידלעכע, און הלכה איז זייער פארמאל, ווי די דינים פון ראי׳ זענען זייער פארמאליזירט, אבער אפילו אין מציאות ארבעט עס נישט טאקע אזוי.
מענטשן ווערן אמאל צעמישט, זיי מיינען ווייל ס׳איז דא אזעלכע פארמאלע דינים אין דער גמרא דאס מיינט אז אזוי ארבעט בית דין טאקע. בית דין ארבעט נישט טאקע אזוי, און זיי זענען נישט געמיינט צו ארבעטן אזוי, און דעריבער האבן מיר צוויי אדער דריי עדים. אזוי דער עיקר איז ס׳איז דא אומאפהענגיגע באשטעטיגונג, מיר פארשטייען דעם סברא פון דעם. איין מענטש קען האבן געחלומ׳ט עס אדער עפעס, דו האסט צוויי, דעמאלט האסטו עטלעכע אומאפהענגיגע באשטעטיגונג אז עס איז טאקע געשען, דריי איז נאך בעסער. און דאך ווי אזוי גענוי אויסצוטראכטן דאס, דאס איז די עבודה פון די דיינים אדער די מענטשן וואס מאכן די כללים אויסצוטראכטן גענוי וואס צו טאן.
דער דין פון שקר עדים
איצט איז דא נאך איין זייער וויכטיגע דין וועגן עד. דאך די גרויסע פראבלעם מיט א בית דין וואס פארלאזט זיך בעיקר אויף עדים, ספעציעל אין יענע צייטן, היינט פארלאזן מיר זיך זייער אויף דאקומענטן, איצט האבן מיר ווידעא און אנדערע סארטן ראיות, פיזישע ראיות, און שוין אין תלמוד און חז״ל האבן מיר פיל פארלאז אויף פיזישע ראיות פון פארשיידענע סארטן, ספעציעל שטרות און אזעלכע זאכן. אין דער תורה געפינען מיר נישט אז ס׳איז נישט טאקע קיין רמז אין קיין דינים צו פיזישע געשריבענע שטרות אדער עפעס אזעלכעס. בעצם אלע דינים זענען אפהענגיג אויף מויל עדים, לעבעדיגע עדים, און דאס עפנט אונז אויף צו פיל פארשיידענע פראבלעמען.
דאך די ערשטע גרויסע פראבלעם איז שקר עדות. שקר עדות איז די גרעסטע ענין פאר א בית דין סיסטעם וואס איז בעיקר געגרינדעט אויף עדות. דעריבער דארפן מיר האבן זייער עקסטרעמע מיטלען צו האנדלען מיט מענטשן וואס גיבן שקר עדות. דאך דעריבער האבן מיר אויך דעם ענין פון שקר שבועה, וואס איז אן אנדער אופן פון באווייזן אז דו ביסט גערעכט אין דעם סארט קולטור, דעריבער ווערט דאס גענומען זייער ערנסט, און דאס זעלבע שקר עדות ווערט גענומען זייער ערנסט.
דער סדר פאר שקר עדים
אזוי דא האבן מיר עפעס זייער פשוט און זייער יסוד׳דיג. אויב צוויי מענטשן קומען און גיבן שקר עדות, און עס גיט לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים אשר יהיו בימים ההם, און מיר געפינען ארויס, ודרשו – השם זאגט נישט דא ווי, די דיינים טראכטן אויס אז דו ביסט געווען ליגן, דאך דער תלמוד האט עטלעכע פארמאליזאציע פון דעם, אבער ווידער פרובירן מיר עס צו לייענען אין דעם פשוט׳ן זין – און וואס געשעט איז מיר טאן צום עד וואס ער האט געוואלט טאן צו זיין ברודער, צום שולדיגן לויט אים.
עין תחת עין אין דעם ענין פון שקר עדות
און דער דין דא ווערט גענומען, דאס איז א זייער עקסטרעמע דין, וואס איז פארוואס מיר באקומען די תוכחה אין סוף, ולא תחוס עינך, זאל דיין אויג נישט האבן רחמנות, דו זאלסט גיבן גענוי וואס זיי ווילן, נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. דאס ווערט ספעציעל געזאגט וועגן דעם, און מיר פארשטייען דאס זייער גוט ווייל דאס איז די סארט, מיר רופן עס, זייער יסוד׳דיג, די אפשרעקונג וואס מען דארף, ווייל אנדערש איז זייער שווער צו פארשטיין וואס איז דער פרייז פאר זיין א שקר עד, ריכטיג?
א שקר עד איז שטענדיג עפעס וואס האט נידעריגע ריזיקא און הויכע שכר. ווי אויב דו פארהאסט איינעם און דו גיבסט שקר עדות און דו פארזאכסט אים צו ווערן אומגעבראכט אדער באשטראפט געלטלעך אדער באשטראפט מיט מלקות און דעמאלט, ווייסטו, אין דעם ערגסטן פאל וועסטו באקומען עטלעכע קליינע קנס אדער עפעס.
די חכמה פון דער אפשרעקונג
אזוי דער דין דא, זייער קלוג און זייער שטרענג, מאכט די אפשרעקונג דא, ווייל עס גיט דעם פרייז פון זאגן עדות צו זיין דעם פרייז פון גענוי וואס דו ווילסט טאן. דו ווילסט הרג׳ענען איינעם, זאלסטו וויסן אז דאס מיינט אז אויב מיר כאפן דיך זיין א ליגנער, ליגן, וועסטו ווערן אומגעבראכט אויף דעם זעלבן אופן וואס דו האסט געוואלט הרג׳ענען יענעם מענטש, און דאס זעלבע פאר סיי וועלכע אנדערע עונש.
און דאך דעריבער מיינט דאס נישט דווקא נאר אויב דער מענטש איז אומגעבראכט געווארן. הלכה זאגט ספעציפיש אויב ער איז נישט אומגעבראכט געווארן, אבער דער עיקר איז, ווייל עס דארף זיין ספעציפיש וועגן דעם מעשה פון זאגן עדות אליין. דער מעשה פון זאגן עדות אליין דארף האבן דעם מדרגה פון ערנסטקייט, דעם מדרגה פון דער אפשרעקונג, אז עס זאל טראגן דעם משקל פון דער סארט זאך וואס דו פרובירסט צו טאן. אנדערש איז עדות א זייער שוואכע זאך צו פארלאזן זיך אויף, אזוי דארפן מיר די זייער עקסטרעמע מיטלען קעגן עס.
דאס איז דער פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
דברים פרק יט (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום דברים פרק יט
מקומם של דינים אלו בספר דברים
כל פרשת שופטים עוסקת במצוות ציבוריות — מבנה הסדר הציבורי, בתי המשפט, המנהיגות והצדק. לא דינים ספציפיים כשלעצמם, אלא *המבנה* של הדינים ושל החברה כולה. פרק יט פונה לדין מאוד ספציפי בתוך מסגרת זו: דיני רצח.
רצח כדין יסודי
רצח הוא אחד הדינים הראשוניים ביותר — הוא מופיע בעשרת הדברות, בפרשת משפטים, ושוב ושוב לאורך התורה. משמעותו כפולה:
1. כדין מוסרי — הדבר הראשון שאדם לא צריך לעשות
2. כבסיס לציוויליזציה — עיר, מדינה, היא במהותה מקום שבו אלימות מבוקרת ורצח מטופל באמצעות החוק
בעיית הרצח בשגגה
מעבר לרצח בכוונה תחילה, ישנן רמות שונות של כוונה — טעויות, רשלנות, תאונות. מערכת פוליטית או מוסרית שמטפלת רק ברצח מכוון ומתייחסת למוות בשגגה כאל “רצון ה׳” היא שגויה. למרות שהתורה עצמה אומרת *והאלהים אנה לידו*, עדיין צריכה להיות מערכת שתטפל בכך. העובדה שקיימים השלכות אפילו להריגה שלא בכוונה גורמת לאנשים להיות זהירים יותר. כשם שהחכמים יצרו *משמרת למשמרתי*, הדין הגדול ביותר הזקוק לסייגים כאלה הוא רצח — כולל שערים ממשיים (כמו מעקה לגג) שמונעים מוות בשגגה.
מנקמה פרטית לצדק מוסדר
לפני מערכות משפט פורמליות, היה קיים דין נקמה אישי, קדמוני: אם מישהו הורג אחד משלי, בני משפחתי יהרגו אותו או אחד משלו. זהו חוק המלחמה הבסיסי. ערים וציוויליזציה עוסקות ב*ויסות* אפילו של זה. הצעד הראשון של התורה הוא להשתלט על הצדק הפרטי הזה ולהתחיל לווסת אותו.
דין עיר מקלט — פסוקים ~א–י
התורה מקימה עיירות שאליהן יכול הורג בשגגה לברוח להגנה. זה לא פשוט להתיר רצח בשגגה — זה מייצג צדק מוסדר שלוקח אחריות על מה שהיה בעבר נקמה פרטית. המגורים בעיר מתפקדים כסוג של גלות, גירוש או מאסר, אם כי התורה מציגה זאת כ*הצלה* של ההורג בשגגה מגואל הדם. חז״ל קוראים זאת גם כעונש, וזה כנראה המטרה. העיר גם כוללת מנגנון ארגוני מסוים — חקירת מה שקרה, קביעה מי זכאי.
פרטי הדין
מאחר שספר דברים מתכנן את הכניסה לארץ ישראל והתרחבות עתידית:
– שלוש ערים יש להפריש כאשר ה׳ יכרית את הגויים וישראל יירשו את ארצם
– הדרכים לערים אלו חייבות להיות מוכנות
– הארץ מחולקת לשלישים, עם עיר אחת בכל שליש — לא ניתן מרחק מוחלט; העיקרון הוא נגישות
מי זכאי למקלט?
רק מי שהורג *בבלי דעת* — ללא כוונה. המילה העברית *דעת* כאן פירושה כוונה, לא ידיעה. הניסוח של התורה מלמד: “ולא שונא הוא לו מתמול שלשום” — כלומר לא הייתה כוונה מוקדמת, לא איבה קודמת. הדוגמה שניתנת: אדם חוטב עצים ביער שראש הגרזן מתנתק ופוגע בחברו. זה בבירור תאונה — תאונת עבודה.
מדוע שלוש ערים נחוצות
גואל הדם ירדוף את ההורג *כי יחם לבבו* — כי לבו יבער בכעס (ובצדק). אם הדרך רחוקה מדי, הנוקם עלול להדביק ולהרוג מי שאינו ראוי למוות, שכן עונש המוות חל רק על *שונא* (רוצח בכוונה תחילה, מי ששנא את הקורבן “מתמול שלשום”). שלוש ערים מבטיחות שתמיד יש מקלט נגיש — עיר אחת לא תספיק, שכן הנוקם עלול עדיין להשיג את הבורח לפני הגיעתו.
הוראת התרחבות
אם ה׳ ירחיב את הארץ (בתנאי שמירת המצוות ואהבת ה׳), יש להוסיף שלוש ערים נוספות (תשע בסך הכל). זה מדגים שה*עיר מקלט* היא יסוד בבניית מדינה. הרחבת שטח מחייבת הרחבת תשתית זו כך שדין הרצח — כולל ויסוט הנקמה על הריגה שלא בכוונה — יישאר מוסדר כראוי.
דם נקי ואחריות קהילתית
הקטע מסתיים בכך ש*דם נקי* אסור שיישפך בארץ. ישנן שכבות של אשמת דם: הרצח עצמו מטמא את הארץ, אך לאפשר הריגה לא מוצדקת של רוצח בשגגה — בגלל שהמערכת לא הייתה מספקת — יוצר אשמת דם נוספת שנופלת על הקהילה כולה בגלל רשלנות.
הרוצח בכוונה — פסוקים ~יא–יג
רוצח בכוונה אינו יכול להישאר בעיר מקלט. אם מישהו הוא *שונא* שתכנן ואָרַב לקורבנו, זקני עירו המקורית שולחים אחריו, מוציאים אותו מעיר המקלט, ומוסרים אותו לגואל הדם להיהרג. יש לשים לב שאפילו במקרים של רצח בכוונה תחילה, עדיין *גואל הדם* הוא שמבצע את ההוצאה לפועל. ה*עיר מקלט* מגינה רק על הורגים בשגגה; רוצחים בכוונה מוחזרים לדין הנקמה המקורי.
התורה מצווה *לא תחוס עינך* — אל תרחם. המילה *דם* כאן לא פירושה דם ממשי אלא אשמת דם — אשמת הדם הנקי שנשפך שלא בצדק חייבת להיטהר (*בער*). זה מתואר כ*וטוב לך* — מה שמהווה חברה טובה. התורה דוחה את הרעיון שסלחנות כלפי רוצחים היא רחמנות. רחמנות חלה על ההורג בשגגה; היא אינה חלה על הכוונתי.
איסור הסגת גבול — לא תסיג גבול
*לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים* — אל תזיז את הגבולות שקדמונים קבעו. זהו דין יסודי נוסף לבניית חברה. זה לא רק גניבת קרקע; זה פוגע במשהו עמוק יותר. השלום של מקום נשען על גבולות מוסכמים — זו חלקתי, זו שלך. הזזת גבולות הורסת את השלום החברתי הבסיסי שדורות קודמים ניהלו עליו משא ומתן. קל להתעלם מזה במקומות עם סדר משפטי מבוסס, אך במקומות עם פחות סדר חברתי, זה הופך לחשוב ביותר. קללה מקבילה מופיעה מאוחר יותר: *ארור מסיג גבול רעהו בסתר* — ארור מי שמזיז את גבול שכנו בסתר, שכן מעשים כאלה קשים לגילוי.
דיני עדים וראיות
החלק העיקרי האחרון של הפרק עוסק בדיני הוכחה ועדות — יסודיים לכל מערכת משפט.
מינימום של שני עדים
עד אחד (*עד אחד*) אינו מספיק להרשיע על כל חטא או עבירה. נדרשים שני עדים או שלושה. השאלה מדוע התורה אומרת “שניים או שלושה” — אם שניים מספיקים, מה שלושה מוסיפים? — נדונה בהלכה, אך הפשט פשוט: עד אחד עלול לטעות או להזות; שניים מספקים אימות עצמאי; שלושה אפילו יותר טוב. בפועל, *בתי דין* אינם פועלים בפורמליזם הקיצוני שנמצא בגמרא, ומעולם לא נועדו לכך — המערכת דורשת שיקול דעת שיפוטי.
עדים שקר (עדים זוממים)
הפגיעות הגדולה ביותר של מערכת משפט מבוססת עדים היא עדות שקר — ולכן היא מופיעה בעשרת הדברות. בעולם המשפטי של התורה, אין חוזים כתובים או ראיות פיזיות; הכל תלוי בעדות בעל פה חיה. זה הופך אמצעים קיצוניים נגד עדות שקר לחיוניים.
אם עדים נמצאו שהעידו בשקר — השופטים חוקרים (*ודרשו השופטים*), אם כי התורה אינה מפרטת את השיטה — העונש הוא: מה שביקשו לעשות לנאשם נעשה להם. זה נאמר בנוסח: *נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל*.
זהו אמצעי הרתעה מכויל בצורה מבריקה. עדות שקר היא מטבעה פשע בסיכון נמוך ותגמול גבוה: אפשר להרוס חיים של מישהו בעדות, וללא דין זה, ההשלכה הגרועה ביותר עשויה להיות קנס קטן. בכך שהתורה הופכת את העונש לשיקוף מדויק של מה שהעד השקרי התכוון להסב, התורה מבטיחה שמעשה העדות נושא את כל משקל ההשלכות הפוטנציאליות שלו. ההלכה מפרטת שזה חל במיוחד כאשר הקורבן המיועד *לא* הוצא להורג בפועל, כי הדין מכוון למעשה העדות השקרית עצמה, לא לתוצאה. ללא אמצעים קיצוניים כאלה, עדות עדים תהיה בסיס חלש מדי למערכת משפט.
תמלול מלא 📝
דברים פרק יט: ערי המקלט והסדרת דיני הרצח
ההקשר: מצוות ציבוריות בספר דברים
פרק זה הוא חלק מסדרת המצוות כמו כל ספר דברים המרכזי הנקרא משנה תורה — רשימת המצוות הזו. אם נקבץ אותן יחד בקבוצות מסוימות, במובן הכללי ביותר כל מה שנקרא בפרשת שופטים הן המצוות הציבוריות, מצוות של הסדר הציבורי. כלומר מבנה החוקים, מבנה בתי המשפט, מבנה ההנהגה, האנשים שאחראים על החוקים, שאחראים על העם. אז לא כל כך החוקים הספציפיים אלא מבנה החוקים, מבנה המשפט ושל החברה כולה.
אז כאן בפרק יט אנחנו מגיעים לחוק מאוד ספציפי והוא ממוסגר בצורה מאוד ספציפית. הקטגוריה הכללית שהחוקים האלה שייכים אליה היא דיני רציחה.
רצח כחוק יסודי ובסיסי
עכשיו רצח הוא אחד החוקים הכי בסיסיים, אחד החוקים הראשונים במובן מסוים, כמובן. זה אחד מעשרת הדברות, שכבר צריך להראות לנו שזה חוק מאוד יסודי, חוק מאוד בסיסי. זה מוזכר מיד בפרשת משפטים, הרבה פעמים יש לנו רצח כאחד הדברים העיקריים.
אבל יש משהו יותר מסובך עם זה. סתם רצח, כמובן, הוא די פשוט. אבל יש סיבוכים כי רצח הוא לא רק החוק הראשון כמו החוק המוסרי הראשון, מה שאדם לא צריך לעשות. זה גם אחד הבסיסים הראשונים של עיר. עיר היא סוג של מקום, ציוויליזציה, מקום שבו אנשים חיים, מדינה היא מקום שבו רצח מטופל, שבו אלימות נשלטת, שבו יש חוק שמטפל באלימות.
המורכבות של רצח בשגגה
עכשיו יש רצח, רצח בכוונה תחילה, שבו מישהו רוצח מישהו, בסדר. יש לנו את החוקים שהולכים להיות בעיקר על העונש של הרצח הזה. מה קורה אם אנחנו לא יכולים למצוא את הרוצח, כפי שנדבר.
אבל אז יש גם רצח לא מתוכנן, מה שאנחנו קוראים הריגה בשגגה. לפעמים אנשים נהרגים בין אם בטעות, בין אם ברשלנות, בין אם בתאונה כלשהי. יש מגוון רמות של תכנון מראש של כוונה ברצח וזה גם משהו שצריך לטפל בו.
למה רצח בשגגה חייב להיות מטופל
אנחנו לא יכולים להרשות — לא רק שאנחנו לא יכולים להרשות רצח מכוון — עיר היא משהו, כל המטרה של עיר, יש לך הגנה עצמית כלשהי, יש לך רמה מסוימת של אנשים שמגנים אחד על השני. אז אנחנו צריכים להגן אחד על השני גם מפני רצח בשגגה.
אם המערכת המוסרית של מישהו או המערכת הפוליטית של מישהו דואגת רק לרצח מכוון ואומרת טוב, זו טעות, אתה יודע, זה הכל אלוהים שעשה את זה וכן הלאה, זה לא נכון. כמובן שאחת הפעמים הראשונות שזה מזכיר את זה, זה מדבר על איך אנחנו אומרים שאלוהים עשה את זה או הטבע עשה את זה. זה קרה מעצמו. זה לא ניתן לתיאור לאדם. אבל בכל זאת צריך להיות איזשהו פתרון לזה. צריך להיות איזשהו דרך לטפל בבעיה הזו.
כמובן, העובדה שיש פתרון או אולי סוג של עונש אפילו למישהו שגורם למוות דרך רשלנות או דרך רצח לא מכוון היא גם שאנשים יהיו הרבה יותר זהירים. במילים אחרות, אנחנו יוצרים את כל המערכת הזו. כולם יודעים את המערכת של חברה כמו התפקיד של החכמים הוא לעשות משמרת למשמרתי — ליצור סוגים שונים של שערים סביב החוק.
אז החוק הכי גדול שצריך שערים סביבו הוא חוק הרצח ויש שערים ממש כמו שאנחנו לומדים על שער שאתה יוצר כדי שאנשים לא ייפלו מהגג שלך. זה שער סביב חוק הרצח והסיבה היחידה שאנחנו צריכים שערים כאלה ודברים כאלה, אנשים דואגים לבטיחות, היא כי אפילו רצח בשגגה נלקח ברצינות רבה.
מנקמה פרטית למשפט מוסדר
אז עכשיו הדרך העיקרית שבה — אמרתי לכם דיברתי על רצח בשגגה שנלקח ברצינות ועכשיו זה עולה רמה אחת יותר. רמה אחת יותר היא שבחוק הקדמון והחוק לפני שיש מערכות של בתי משפט שלוקחים את מה שאנחנו קוראים היום מונופול האלימות ולוקחים את כל המונופול ומחלקים צדק לגמרי. יש איזשהו חוק אישי, איזשהו חוק של נקמה באמת, אבל זה לא רק נקמה במובן הפרוע.
זה מה שהחוק, החוק העיקרי, שהוא חוק הרצח, איסור הרצח מבוסס עליו. זה מבוסס על העובדה שלאנשים יש קרובי משפחה, לאנשים יש אנשים אחרים שדואגים להם, שנמצאים באיזשהו ברית איתם. ואם מישהו רוצח אחד מהאנשים שלי אני ארצח אותו או אפילו ארצח אחד מהאנשים שלו. זה חוק המלחמה. זה הדבר הבסיסי.
עכשיו ערים עוסקות בהסדרת אפילו זה, נכון? אז במקור יש לנו: אתה רוצח אותי, אפילו בטעות, אני רוצח אותך או קרוב המשפחה הבא שלי, האנשים האחראים עליי, האנשים שהבטחתי להגן עליהם, שהבטיחו להגן עליי ירצחו אותך.
עכשיו כשיש עיר שיש לה משפט חוק, בתי המשפט וכן הלאה, הם מנסים להשתלט גם על זה. אז התורה והצעד הראשון מנסה להשתלט על המשפט הפרטי הזה, כביכול, חוק הנקמה הזה כדי איכשהו להסדיר אותו, להתחיל להסדיר אותו.
חוק ערי המקלט
אז אחד החוקים הראשונים שקיבלנו על זה הוא חוק ערי המקלט, שהוא שאנחנו מקימים ערים ספציפיות שבהן מישהו שרצח מישהו בלי כוונה, או נראה בחלק הבא של הפרק הזה את הסיבוך על זה, הוא ילך לעיר ההיא והעיר ההיא תגן עליו. זה סוג של עיר מקלט, נכון? עיר שבה האנשים ששברו את החוק במובן הזה מוגנים.
הטבע הכפול: הגנה ועונש
והם לא רק מוגנים. זו לא רק הגנה כמו, בסדר, הרשינו רציחות בשגגה. אז זה חייב להיות מובן כחברה, החוק היותר פורמלי של משפט שלוקח בעלות על זה והם יטפלו. במובן מסוים רק העובדה שהוא צריך לחיות בעיר ההיא היא כבר סוג של עונש, נכון? זה סוג של גלות או גירוש או כלא. הוא צריך להיות כלוא בזה, למרות שהתורה לא ממסגרת את זה ככה.
התורה ממסגרת את זה כהצלת הרוצח או הרוצח בשגגה, ההורג בשגגה מלהיהרג על ידי גואל הדם, על ידי האדם שנוקם את הדם. זה יכול גם, בחז״ל, בהחלט לקרוא את זה כעונש בפני עצמו. וזה בגלל שאני חושב שזו המטרה של סוג הדבר הזה.
אבל גם אנחנו צריכים לדמיין שהעיר הזו היא לא רק קסם שהיא מגנה עליהם — יש איזשהו ארגון שבו הם דואגים לגלות מה הולך לקרות וכן הלאה.
מי מורשה ללכת לעיר המקלט
ואנחנו רואים כשהתורה נותנת את החוק הזה, היא גם נותנת פרטים של מי מורשה ללכת אליה.
אז עכשיו צעד אחד נוסף שאנחנו צריכים להוסיף לזה הוא שכל ספר משנה תורה מתכנן לכך שהעם נכנס לארץ כנען, ארץ ישראל. אבל לא רק נכנס אלא גם בסופו של דבר מרחיב את הפוליטיקה שלו, מרחיב את המדינה שלו. מתרחב על ידי כיבוש עוד אדמה, על ידי פשוט יצירת ערים גדולות יותר וכן הלאה. ולכן יש הוראות ספציפיות בחוקים למתי זה יורחב, מתי זה יושתלט עליו יותר ומה יקרה בזה. זה נעשה בצורה מאוד מפורשת בפרשת ואתחנן. וכאן יש לנו את זה במובן יותר פשוט.
הקמת שלוש ערים
אז מה שיש לנו זה החוק כשהוא אומר: כשה׳ יכרית את הגויים שאתה נלחם איתם ואתה תשתלט על הערים שלהם, אז תפריש שלוש ערים. וגם תכין את הדרך לשלוש הערים האלה. תחלק לשלושה את הגבולות, את גבולות הארץ שלך. וכל אחד, כל רוצח יברח, ינוס לשלוש הערים האלה.
עכשיו, כמובן, זה לא אומר שעכשיו יש לך כרטיס חופשי לרצח. זו לא הייתה המטרה של החוק הזה. המטרה של החוק הזה הייתה להסדיר רצח בשגגה, נכון? או, כן, רצח בשגגה.
אז יש לנו פרשה שלמה שמסבירה מי יורשה ללכת לעיר הזו. אז כמו שאמרתי, קודם זה נותן לך את החוק עם שלוש ערים. וכמובן, זה לפי כמה גדולה או כמה גדולה המדינה שלך. יהיה לך שליש. אז זה לא נותן מידה מוחלטת. זה לא אומר לך בדיוק כמה רחוק. ברור שהנקודה היא שבכל שליש של המדינה — שאולי אלה היו כמו מדינות בתוך המדינה — כמו כל מדינה או כל חלק צריך להיות לו אחת מהערים האלה שבהן [ההורגים בשגגה] שלהם צריכים ללכת.
הגדרת מי זכאי למקלט
אבל מי צריך ללכת לשם? לא סתם כל רוצח. רק מי שמכה או הורג, נכון? פוגע בחברו בבלי דעת. דעת לא אומר ידיעה, נכון? זה אומר כוונה.
הביטוי היפה: “הוא לא שונא אותו מתמול”
והדרך לבטא את זה בצורה מאוד יפה: הוא לא שונא אותו מתמול. הוא לא שונא, נכון? זו דרך אחרת לומר רצח בכוונה תחילה, נכון? אם מישהו במריבה עם מישהו, הוא שונא מהיום לפני, היום לפני זה, זה אומר שהוא תכנן את הרצח. הוא לא תכנן את זה.
הדוגמה: הגרזן ביער
אז זו דרך אחת. מישהו הורג מישהו בלי לדעת, בלי משים. או יש דרך אחרת שבה נוכל לדעת שזה לא היה מכוון. לפעמים מישהו הולך ביער לכרות עצים. והיד שלו איכשהו מחליקה מהגרזן שהוא מחזיק כדי לכרות את העץ. והברזל יעוף וימצא את חברו, נכון? יהרוג את חברו בטעות.
אז שאנחנו יודעים שזה לא — אף אחד — כלומר, יש כמו קונספירציה. אם הוא רק כורת עצים וזו הייתה תאונה, תאונת עבודה שבה הגרזן שלו עף לראש של חברו והרג אותו. אלה האנשים. זה היה האדם שילך לעיר הזו.
הסיבה לערים: הגנה מפני גואל הדם
והאדם, כמו בסגנון של הספר הזה ועבודות אחרות בדרכים אחרות, חוזר על עצמו. למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו. כי הלב שלו יהיה — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון? הוא יהיה כועס והוא יהיה צודק, נכון? והוא ישיג אותו. הוא יתפוס אותו. כי הדרך תהיה רחוקה.
אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות. כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא, נכון? שהוא בכוונה תחילה. אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות. לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה.
למה דווקא שלוש ערים
ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן. גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך. אז אתה צריך שיהיו שלוש. אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
הוראה להרחבה: הוספת שלוש ערים נוספות
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו — יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה — והוא יתן לך את כל הארץ. וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן: למה הוא יקבל את כל הארץ? כי תעשה את המצווה. זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך וכן הלאה. ותאהב את אלוהים.
למה אנחנו צריכים את העיר? כי גואל הדם ירדוף אחריו, כי הלב שלו — זו הדרך לומר שהוא יהיה כועס, נכון, הוא יהיה כועס, והוא יהיה צודק, נכון — והוא ישיג אותו, הוא יתפוס אותו, כי הדרך תהיה רחוקה. אבל הוא לא ראוי, אין לו את דין המוות, כי דין המוות הוא רק למישהו שהוא שונא מלפני כן, נכון, שהוא בכוונה תחילה, אבל האדם הזה לא שונא אותו מתמול. לכן הוא לא ראוי למוות.
לכן אני אומר לך להפריש את שלוש הערים האלה, ודווקא שלוש. אם יש רק אחת, עדיין אולי לא יהיה לך מספיק זמן, גואל הדם עדיין עלול למצוא אותך, אז אתה צריך שיהיו שלוש, אז תמיד יש סיכוי שהאדם יברח אליהן.
הרחבת הארץ וערים נוספות
ולכן, אם ה׳ יתן לך אפילו, יעשה את הארץ שלך אפילו יותר גדולה, והוא יתן לך את כל הארץ — וכמו שהתורה אף פעם לא שוכחת לחזור כאן, למה הוא יקבל את כל הארץ? כי הוא יעשה את המצווה, זה יתן לך הצלחה במלחמות שלך, וכן הלאה, ותאהב את אלוהים, והוא יתן לך הצלחה — אז יהיה לך מקום יותר גדול, אז תוסיף עוד שלוש ערים, אז אפילו בארץ המורחבת שלך, עדיין יש לך את המרחב הזה.
וזה מראה לנו בצורה מאוד ברורה איך עיר מקלט היא כמו חלק מהבסיס של בניית עיר, של בניית מדינה. אתה רוצה להגדיל אותה, אתה צריך לעשות במקום הגדול יותר את ערי המקלט האלה, כדי שחוק הרצח, כולל הרצח הלא מכוון הזה, כולל ההסדרה של העונש של הנקמה על רצח לא מכוון יהיה מוסדר.
מניעת שפיכת דם חף מפשע
וכמו שזה מסיים, כדי שדם נקי, דם נקי, דם חף מפשע לא יישפך בארצך, שה׳ נותן לך, ואז יהיה לך דם עליך, יהיה לך אשמת דם עליך, אם תרשה רצח. וחלק מלהרשות רצח, אתה רואה שם, אנחנו בשלב שלוש, נכון? מלבד, כמובן, סתם רצח שקורה זה כבר משהו שהארץ, במובן מסוים, צריכה לכפר עליו. אבל אם עכשיו תרשה את הרצח של האדם שרצח בלי כוונה, וזה לא יהיה מוצדק, אז שוב, תצטרך, תהיה לך אשמת הרצח, אשמת הדם עליך. בסדר?
המקרה של רצח בכוונה תחילה
עכשיו, יש לנו את ההיפך. אבל אם מישהו הוא שונא, הוא כן תכנן, הוא תכנן, הוא, איך אומרים, הוא ארב לו, נכון? והוא עמד עליו, הוא ארב למישהו והוא הרג אותו, והאדם הזה חושב שהוא הולך לברוח, אז, אנחנו לא מרשים לו. זקני עירו ישלחו, עירו, נכון, העיר המקורית שממנה הוא בא, יקחו אותו משם, והם יתנו אותו לידי גואל הדם ויהרגו אותו.
אז כאן, עדיין יש לנו את גואל הדם כזה שנוקם את המוות, אפילו כשזה היה בכוונה תחילה, אפילו היה רצח מכוון, זה גואל הדם שהורג אותו. הנקודה היא שאם האדם הוא, המוות היה רק תאונה, אז אנחנו מרשים לעיר המקלט להגן עליך. אחרת, אנחנו לא מרשים את זה, ואנחנו נוציא אותך ונחזיר אותך לחוק המקורי, שהוא שגואל הדם מורשה להרוג אותך.
אין רחמים על הרוצח המכוון
והפסוק מסיים, לא תחוס עינך, אל תרחם על זה, כי מאותה סיבה, אתה צריך לנקות, ובערת, את האשמה, את הדם החף מפשע צריך להיות, את הדם החף מפשע שנשפך, דם כאן לא אומר דם ממש, אשמת הדם, אשמת דם טהור, שנשפך לשווא ונשפך בלי הצדקה, זה צריך להיות מנוקה, וזה חלק מה, זה מה שחברה טובה היא.
לפעמים אנשים חושבים שלתת סלחנות לרצח זה משהו נחמד. התורה לא נראית שחושבת כך, זה ההיפך. לא תחוס עינך — יש לנו, יש לנו רחמנות, נכון, במילים אחרות, יש לנו רחמנות, יש לנו רחמים על האדם שעשה את זה בטעות, אבל אין לנו רחמים על האדם שעשה את זה בכוונה. בסדר?
אז זה חוק אחד על יצירת הערים, וכל אזור, כל סוג של, כל מחוז צריך להיות לו אחת, לפחות עיר אחת, שבה גואל הדם, בשביל ה, עיר מקלט.
האיסור על הזזת גבולות
עכשיו יש לנו חוק אחר, שהוא באמת על הארגון של העיר, חוק מעניין, אבל אני חושב שזה ה, זה ההקשר שבו זה בא. לא תסיג גבול רעך שהדורות הקודמים, הקודמים שלך תחמו, יצרו, כמו שיש פועל לתיחום כאן, אני לא יודע איך אומרים את זה באנגלית, אשר גבלו, להאיר לו.
הנקודה היא שיש לנו, יש עוד חלק בסיסי אחד של הקמת חברה, נכון, זו הארץ שלי, זו הארץ שלך, אולי יש אפילו ערים שיש להן גבולות, וכל עיר שייכת למשפחה כלשהי או לאנשים כלשהם בדרך כלשהי, ואלה נקבעו על ידי הקודמים, על ידי האבות, הם קבעו את הגבולות האלה בין הערים.
חשיבות הגבולות הקבועים
לפעמים מישהו חושב, אה בוא אשנה את זה, בוא נגנוב קצת אדמה. זה לא רק גניבה, נכון, זה לא רק כמו גניבת קרקע, יש כאן משהו יותר בסיסי. אתה מזיז את הגבולות שאבותיך כבר הסכימו עליהם, וזה כמו השלום, השלום, השלום של מקום מבוסס על העובדה שאנשים הסכימו על הגבולות שלהם. אני גר כאן, אתה גר שם, זו החלקה שלי, זו החלקה שלך. אם אנשים מזיזים את זה, זה בעצם הורס את השלום הבסיסי, לא רק כמו סיפור חדש אחד.
אנחנו מאוד רגילים לחיות במקום שיש בו כבר שלום, אז אנחנו לא מבינים את זה, אבל אם אתה הולך למקומות שיש בהם פחות סדר חברתי או פחות סדר משפטי, אז תבין שזה דבר מאוד חשוב. ולכן נכון מאוחר יותר נראה, יש קללה מיוחדת, יש קללה, קללה לאנשים שמסיג גבול, אז זה לפעמים קשה לשים לב, אז זה החוק, אנחנו לא צריכים לעשות את זה.
דיני עדות
עוד אחד, ועכשיו אנחנו חוזרים לכללי, לסדר הכללי של הצדק, זה החלק האחרון העיקרי של הפרק הזה, ואלה דיני עדות, דיני הוכחה. איך אנחנו יודעים שמשהו קרה? תמיד, כשיש בית משפט, כשיש שופט, אתה צריך לדעת מה קרה, וכאן התורה נותנת כמה גבולות לזה.
הדרישה לשניים או שלושה עדים
אז לא תקום עד אחד באיש. במילים אחרות, אנחנו צריכים לשמוע לעד אחד בתחום של כל חטא, של כל חטאת, ואם אתה עושה, צריך להיות לך לפחות שניים או שלושה עדים. וכמובן שההלכה מתקשה להבין מה זה שניים או שלושה עדים, אם שניים מספיק, אז מה הטעם בשלישי, אבל במשמעות הפשוטה זה לא קשה להבין. הנקודה היא שעד אחד לא מספיק, שניים או שלושה לפחות. הנקודה היא כמובן ששלושה עדיף משניים, אולי נוכל להיכנס לשונים, וההלכה מאוד פורמלית, כמו שדיני ראיות מאוד מפורמלים, אבל אפילו במציאות זה לא באמת עובד ככה.
אנשים לפעמים מתבלבלים, הם חושבים כי יש חוקים כל כך פורמליים בגמרא זה אומר שככה בית דין באמת עובד. בית דין לא באמת עובד ככה, והם לא אמורים לעבוד ככה, ולכן יש לנו שניים או שלושה עדים. אז הנקודה היא שיש אימות עצמאי, אנחנו מבינים את ההיגיון של זה. אדם אחד אולי חלם את זה או משהו, יש לך שניים, אז יש לך איזה אימות עצמאי שזה באמת קרה, שלושה זה אפילו יותר טוב. וכמובן איך בדיוק להבין את זה, זו העבודה של השופטים או האנשים שעושים את הכללים האלה להבין בדיוק מה לעשות.
דין עדים זוממים
עכשיו יש עוד חוק אחד מאוד חשוב לגבי עדות. כמובן שהבעיה הגדולה עם בית משפט שמסתמך בעיקר על עדים, במיוחד באותם ימים, היום אנחנו מאוד מסתמכים על מסמכים, עכשיו יש לנו וידאו וסוגים אחרים של ראיות, ראיות פיזיות, וכבר בתלמוד ובחז״ל יש לנו הרבה הסתמכות על ראיות פיזיות מסוגים שונים, במיוחד חוזים ודברים כאלה. בתורה אנחנו לא מוצאים שאין באמת התייחסות בשום חוקים לחוזים כתובים פיזיים או משהו כזה. בעצם כל החוק תלוי בעדים בעל פה, עדים חיים, וזה פותח אותנו לבעיות שונות רבות.
כמובן שהבעיה הגדולה הראשונה היא עדות שקר. עדות שקר היא הנושא הגדול ביותר למערכת משפט שמבוססת בעיקר על עדות עדים. לכן אנחנו צריכים להיות לנו אמצעים מאוד קיצוניים להתמודד עם אנשים שנותנים עדות שקר. כמובן שלכן יש לנו גם את המושג של שבועת שקר, שזו דרך אחרת להוכיח שאתה צודק בסוג כזה של תרבות, לכן זה נלקח מאוד ברצינות, ואותו דבר עדות שקר נלקחת מאוד ברצינות.
הנוהל לעדים זוממים
אז כאן יש לנו משהו מאוד פשוט ומאוד בסיסי. אם שני אנשים באים ונותנים עדות שקר, ונותנים לפני ה׳, לפני הכהנים, לפני השופטים בימיהם, ואנחנו מגלים, ודרשו – ה׳ לא אומר כאן איך, השופטים מגלים שאתה שיקרת, כמובן שלתלמוד יש איזה פורמליזציה של זה, אבל שוב אנחנו מנסים לקרוא את זה במובן הפשוט – ומה קורה זה שאנחנו עושים לעד מה שהוא רצה לעשות לאחיו, לצד האשם לפי דעתו.
עין תחת עין בהקשר של עדות שקר
והחוק הזה נראה שנלקח, זה חוק מאוד קיצוני, וזו הסיבה שאנחנו מקבלים את האזהרה בסוף, ולא תחוס עינך, לא תתן לעין שלך לחוס, אתה צריך לתת בדיוק מה שהם רוצים, נפש בנפש, עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל. זה נאמר במיוחד על זה, ואנחנו מבינים את זה מאוד טוב כי זה הסוג של, אנחנו קוראים לזה, מאוד בסיסי, ההרתעה שאתה צריך, כי אחרת זה מאוד קשה להבין מה המחיר להיות עד שקר, נכון?
עד שקר הוא תמיד משהו שיש בו סיכון נמוך ותגמול גבוה. כמו אם אתה שונא מישהו ואתה נותן עדות שקר ואתה גורם לו להיות מומת או נענש כספית או נענש בעונש גופני ואז, אתה יודע, במקרה הגרוע ביותר תקבל איזה קנס קטן או משהו.
הגאונות של ההרתעה
אז החוק הזה, בצורה מאוד חכמה ומאוד קפדנית, עושה את ההרתעה כאן, כי הוא נותן את המחיר של העדת עדות להיות המחיר של בדיוק מה שאתה רוצה לעשות. אתה רוצה להרוג מישהו, אתה צריך לדעת שזה אומר שאם אנחנו תופסים אותך שקרן, משקר, אתה תהרג באותה דרך שרצית להרוג את האדם הזה, ואותו דבר לכל עונש אחר.
וכמובן שלכן זה לא אומר בהכרח רק אם האדם נהרג. ההלכה אומרת במיוחד אם הוא לא נהרג, אבל הנקודה היא, כי זה חייב להיות במיוחד על מעשה העדת העדות עצמו. מעשה העדת העדות עצמו חייב להיות לו את הרמה הזאת של רצינות, את הרמה הזאת של ההרתעה, שהוא צריך לשאת את המשקל של הסוג של דבר שאתה מנסה לעשות. אחרת עדות היא דבר מאוד חלש להסתמך עליו, אז אנחנו צריכים את האמצעים המאוד קיצוניים האלה נגד זה.
זה פרק י״ט.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 30074#
Devarim Chapter 19 – Transcript
📋 Shiur Overview
Summary of Devarim Chapter 19
The Place of These Laws in Sefer Devarim
The entirety of Parshat Shoftim deals with public mitzvot — the structure of public order, courts, leadership, and justice. Not specific laws per se, but the *structure* of laws and of society as a whole. Chapter 19 turns to a very specific law within this framework: the laws of murder.
Murder as a Foundational Law
Murder is one of the most primary laws — it appears in the Aseret HaDibrot, in Parshat Mishpatim, and repeatedly throughout the Torah. Its significance is twofold:
1. As a moral law — the first thing a person shouldn’t do
2. As the basis of civilization — a city, a state, is fundamentally a place where violence is controlled and murder is addressed through law
The Problem of Accidental Murder (Manslaughter)
Beyond premeditated murder, there are varying levels of intent — mistakes, negligence, accidents. A political or moral system that only addresses deliberate murder and dismisses accidental death as “God’s will” is incorrect. Even though the Torah itself says *v’ha’Elokim ina l’yado* (God brought it to his hand), there still needs to be a system to address it. The fact that consequences exist even for unintentional killing makes people more careful. Just as the Hachamim create *mishmeret l’mishmarti* (safeguards around the law), the greatest law needing such safeguards is murder — including literal gates (like rooftop fences) that prevent accidental death.
From Private Vengeance to Regulated Justice
Before formal court systems, there existed a personal, primordial law of vengeance: if someone kills one of my people, my kin will kill him or one of his people. This is the basic law of war. Cities and civilization are about *regulating* even this. The Torah’s first step is taking over this privatized justice and beginning to regulate it.
The Law of Ir Miklat (City of Refuge) — Pesukim ~1–10
The Torah establishes cities where an unintentional killer can flee for protection. This is not simply allowing accidental murder — it represents formalized justice taking ownership over what was previously private vengeance. Living in the city functions as a kind of exile, banishment, or imprisonment, though the Torah frames it as *saving* the accidental killer from the Goel HaDam (blood avenger). Chazal read it as punishment as well, and that is likely the goal. The city also involves some organizational apparatus — investigating what happened, determining who qualifies.
Specifics of the Law
Since Sefer Devarim plans for entry into Eretz Yisrael and eventual expansion:
– Three cities are to be separated when Hashem cuts off the nations and Israel takes their land
– The roads to these cities must be prepared
– The land is divided into thirds, with one city in each third — no absolute distance is given; the principle is accessibility
Who Qualifies for Refuge?
Only someone who kills *bivli da’at* — without intention. The Hebrew *da’at* here means intention, not knowledge. The Torah’s formulation is telling: “he does not hate him from yesterday” — meaning there was no premeditation, no prior enmity. The example given: a man chopping wood in the forest whose axe-head flies off and strikes his companion. This is clearly accidental — a work accident.
Why Three Cities Are Necessary
The Goel HaDam will chase the killer *ki yecham levavo* — because his heart will burn with anger (and justifiably so). If the way is too far, the avenger may catch and kill someone who does not deserve death, since the death penalty applies only to a *sonei* (a premeditated murderer, one who hated the victim “from yesterday”). Three cities ensure there is always a reachable refuge — one city would be insufficient, as the avenger might still reach the fugitive before arrival.
Expansion Provision
If Hashem expands the land (contingent on keeping the mitzvot and loving God), three more cities must be added (nine total). This demonstrates that the *ir miklat* is a foundational element of building a state. Expanding territory requires expanding this infrastructure so that the law of murder — including the regulation of vengeance for unintentional killing — remains properly governed.
Innocent Blood and Communal Responsibility
The passage concludes that *dam naki* (innocent blood) must not be spilled in the land. There are layers of bloodguilt: murder itself defiles the land, but allowing the unjustified killing of an accidental murderer — because the system was inadequate — creates additional bloodguilt that falls on the entire community for being negligent.
The Intentional Murderer — Pesukim ~11–13
An intentional murderer cannot remain in the city of refuge. If someone is a *sonei* who planned and ambushed his victim, the elders of his original city send for him, extract him from the refuge city, and hand him to the Goel HaDam to be killed. Notably, even in cases of premeditated murder, it is still the *goel hadam* who carries out the execution. The *ir miklat* only protects accidental killers; intentional murderers are returned to the original law of blood vengeance.
The Torah commands *lo tachos einecha* — do not have compassion. The word *dam* here means not literal blood but bloodguilt — the guilt of innocent blood spilled unjustly must be cleansed (*ba’er*). This is described as *v’tov lach* — what constitutes a good society. The Torah rejects the notion that leniency toward murderers is compassionate. Compassion applies to the accidental killer; it does not apply to the intentional one.
Prohibition of Moving Boundaries — Lo Tasig Gvul
*Lo tasig gvul re’acha asher gavlu rishonim* — do not move the borders that predecessors established. This is another foundational law for building a society. It is not merely land theft; it strikes at something deeper. The peace of a place rests on agreed-upon borders — this is my plot, that is yours. Moving boundaries destroys the basic social peace that prior generations negotiated. This is easy to overlook in places with established legal order, but in places with less social order, this becomes critically important. A corresponding curse appears later: *arur masig gvul re’eihu baseter* — cursed is one who moves his neighbor’s boundary in secret, since such acts are hard to detect.
Laws of Witnesses and Evidence
The chapter’s final major section addresses the laws of proof and testimony — fundamental to any justice system.
Minimum of Two Witnesses
One witness (*ed echad*) is insufficient to convict for any sin or offense. Two or three witnesses are required. The question of why the Torah says “two or three” — if two suffices, what does three add? — is addressed in halacha, but the plain meaning is straightforward: one witness might be mistaken or delusional; two provide independent verification; three are even better. In practice, *batei din* do not operate with the extreme formalism found in the Gemara, and they were never meant to — the system requires judicial discretion.
False Witnesses (Edim Zomemim)
The greatest vulnerability of a witness-based court system is false testimony — which is why it appears in the Ten Commandments. In the Torah’s legal world, there are no written contracts or physical evidence; everything depends on live oral testimony. This makes extreme measures against perjury essential.
If witnesses are found to have testified falsely — the judges investigate (*v’darshu hashoftim*), though the Torah does not specify the method — the punishment is: whatever they sought to do to the accused is done to them. This is stated with the formula: *nefesh b’nefesh, ayin b’ayin, shen b’shen, yad b’yad, regel b’regel* — soul for soul, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.
This is a brilliantly calibrated deterrent. False witness is inherently a low-risk, high-reward crime: one can destroy someone’s life with testimony, and without this law, the worst consequence might be a minor fine. By making the penalty mirror exactly what the false witness intended to inflict, the Torah ensures that the act of bearing witness carries the full weight of its potential consequences. The halacha specifies this applies specifically when the intended victim was *not* actually executed, because the law targets the act of false testimony itself, not the outcome. Without such extreme measures, witness testimony would be far too weak a foundation for a justice system.
📝 Full Transcript
Devarim Chapter 19: The Cities of Refuge and the Regulation of Murder
The Context: Public Mitzvot in Sefer Devarim
This chapter is part of the series of mitzvot like the whole main book of Devarim called Mishneh Torah — this list of mitzvot. If we group them together in certain groupings, in the most general sense the entirety of what is read in parashat Shoftim is the public mitzvot, mitzvot of the public order. Which means the structure of the laws, the structure of the courts, the structure of the leadership, the people who are in charge of the laws, are in charge of the people. So not so much the specific laws but the structure of the laws, the structure of the justice and of the entire society.
So here in chapter 19 we get to a very specific law and it’s framed in a very specific way. The general category that these laws belong in is the laws of murder.
Murder as a Primary and Foundational Law
Now murder is one of the most primary laws, one of the first laws in a certain sense, of course. It’s one of the Aseret HaDibrot [Ten Commandments], which already should show us that this is a very primary law, a very basic law. It’s mentioned right away in parashat Mishpatim, many times we have murder as one of the primary things.
But there’s something more complicated with it. Just murder, of course, is kind of simple. But there are complications because murder is not only the first law as in the first moral law, what a person shouldn’t do. It’s also one of the first basis of a city. A city is the kind of place, a civilization, place where people live, a state is where murder is taken care of, where violence is controlled, where there’s a law to take care of the violence.
The Complexity of Accidental Murder
Now there’s murder, premeditated murder, where someone murders someone, okay. We have the laws that are going to be mostly about the punishment of that murder. What happens if we can’t find the murderer, as we’ll talk about.
But then there’s also non-premeditated murder, what we call manslaughter. Sometimes people get killed whether by mistake, whether by negligence, whether by some accident. There’s a variety of levels of premeditation of intent in murder and that is also something that needs to be taken care of.
Why Accidental Murder Must Be Addressed
We cannot allow — not only can we not allow deliberate murder — a city is something, the whole point of a city, you have some self-defense, you have some level of people protecting each other. So we have to protect each other also from accidental murder.
If someone’s moral system or someone’s political system only cares about deliberate murder and says well, it’s a mistake, you know, it’s all God that did it and so on, that is incorrect. Of course one of the first times that it mentions it, it talks about how we say God did it or nature did it. It happened by itself. It’s not describable to a person. But nevertheless there needs to be some solution for this. There needs to be some way to take care of this problem.
Of course, the fact there’s a solution or maybe some kind of a punishment even for someone that causes death through negligence or through non-intentional murder is also that people will be much more careful. In other words, we create this whole system. Everyone knows the system of a society like the job of the Chachamim [Sages] is to make mishmeret l’mishmarti [safeguards for safeguards] — to create different kinds of gates around the law.
So the biggest law that needs gates around it is the law of murder and there’s literal gates like we learn about a gate that you create so people shouldn’t fall off your roof. That’s a gate around the law of murder and the only reason we need such gates and things like that, people take care of safety, is because even accidental murder gets taken very seriously.
From Private Vengeance to Regulated Justice
So now the primary way in which — I told you I talked about accidental murder being taken seriously and now it goes one level more. One level more is that in the primordial law and the law before there is systems of courts that take what we call nowadays the monopoly of violence and take the entire monopoly and dispense justice entirely. There is some sort of personal law, some sort of law of vengeance really, but it’s not just vengeance as in the wild sense.
This is what the law, the primary law, which is the law of murder, the prohibition of murder is based on. It’s based on the fact that people have relatives, people have other people who care about them, who are in some kind of a covenant with them. And if someone murders one of my people I will murder him or even I will murder one of his people. That’s the law of war. That’s the basic thing.
Now cities are about regulating even this, right? So originally we have: You murder me, even by mistake, I murder you or my next of kin, the people responsible for me, the people who I promised to protect, who are promised to protect me will murder you.
Now when there’s a city which has a law justice, the courts and so on, they’re trying to take over this also. So the Torah and the first step is trying to take over this privatized justice, so to speak, this law of vengeance to somehow regulate it, to begin to regulate it.
The Law of Arei Miklat (Cities of Refuge)
So one of the first laws we got about this is the law of Arei Miklat [Cities of Refuge], which is that we set up specific cities where someone who murdered someone unintentionally, or we’ll see in the next part of this chapter the complication about that, he will go to that city and that city will protect him. It’s sort of a sanctuary city, right? A city where the people who broke the law in that sense are protected.
The Dual Nature: Protection and Punishment
And they’re not just protected. It’s not just a protection like, okay, we allowed accidental murders. So it must be understood as the society, the more formalized law of justice taking ownership over this and they will take care. In some sense just the fact that he has to live in that city is already some kind of punishment, right? It’s a kind of exile or banishment or prison. He has to be imprisoned in that, although the Torah doesn’t frame it that way.
The Torah frames it as saving the murderer or the accidental murderer, the manslaughterer from being killed by the Goel HaDam [blood avenger], by the person who’s avenging the blood. It can also, in Chazal [the Sages], definitely read it as a punishment in itself. And that’s because I think that’s the goal of this kind of thing.
But also we have to imagine that this city is not just magic that it protects them — there’s some kind of organization where they take care of finding out what’s going to happen and so on.
Who Is Allowed to Go to the City of Refuge
And we see when the Torah gives this law, it also gives details of who is allowed to go to it.
So now one more step we have to add to this is that the whole Sefer Mishneh Torah [Book of Deuteronomy] is planning for the people going into Eretz Canaan, Eretz Yisrael. But not only going into but also eventually expanding their politics, expanding their state. Expanding by conquering more land, by just creating bigger cities and so on. And therefore there’s specific provisions in the laws for when this will be expanded, when this will be taken over more and what will happen in that. This was very explicitly made in Parashat V’etchanan. And here we have it in a more simple sense.
The Establishment of Three Cities
So what we have is the law when it says: When Hashem will cut off the nations who you are fighting with and you will take over their cities, then you will separate three cities. And also you’ll prepare the way to these three cities. You will divide into thirds the limits, the borders of your land. And anyone, any murderer will escape, will flee to these three cities.
Now, of course, this doesn’t mean that now you have a free pass for murder. That was not the point of this law. The point of this law was to regulate accidental murder, right? Or, yeah, accidental murder.
So we have a whole parsha explaining who will be allowed to go to this city. So as I said, first it gives you the law with three cities. And, of course, this is according to how great or how large your state is. You will have a third. So it doesn’t give like an absolute measure. It doesn’t tell you exactly how far. Obviously, the point is that in each third of the country — which maybe these were like states within the country — like each state or each part should have one of these cities where their [accidental killers] should go.
Defining Who Qualifies for Refuge
But who should go there? Not just any murderer. Only whoever hits or kills, right? Hurts his friend bivli da’at [without intention]. Da’at doesn’t mean knowledge, right? It means intention.
The Beautiful Expression: “He Does Not Hate Him from Yesterday”
And the way to express this very beautifully: He does not hate him from yesterday. He’s not a hater, right? That’s another way of saying premeditated murder, right? If someone is in a fight with someone, he’s a hater from the day before, the day before that, that means he planned the murder. He didn’t plan it.
The Example: The Axe in the Forest
So that’s one way. Someone kills someone unknowingly, unwittingly. Or there’s another way in which we could know that it was not intentional. Sometimes someone goes in the woods to cut down trees. And his hand somehow slips from the axe he’s holding to cut the wood. And the metal will fly and find his friend, right? Kill his friend accidentally.
So that we know it’s not — nobody — I mean, there’s like a conspiracy. If he’s just chopping wood and it was an accident, a work accident where his axe flew into his friend’s head and killed him. These are the people. This was the person who will go to this city.
The Reason for the Cities: Protecting from the Goel HaDam
And the person, as in the style of this book and some other works in other ways, repeats itself. Why we need the city? Because the Goel HaDam, the avenger of the blood will chase him. Because his heart will be — that’s the way of saying he will be upset, right? He will be mad and he will be correct, right? And he will achieve him. He will catch him. Because the way will be far.
But he does not deserve, he does not have the law of death. Because the law of death is only for someone who is a sonei [hater], right? Who is premeditated. But this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death. Therefore I’m telling you to separate these three cities.
Why Specifically Three Cities
And specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time. The Goel HaDam might still find you. So you need to have three. So there’s always a chance of the person escaping to them.
Provision for Expansion: Adding Three More Cities
And therefore, if Hashem will give you even — make your land even bigger — and he will give you the entire land. And as the Torah never forgets to repeat here: Why will he get the entire land? Because you will do the mitzvah. That will give you success in your wars and so on. And you will love God.
Why do we need the city? Because the Goel HaDam [the avenger of the blood] will chase him, because his heart — that’s the way of saying he will be upset, right, he will be mad, and he will be correct, right — and he will achieve him, he will catch him, because the way will be far. But he does not deserve, he does not have the law of death, because the law of death is only for someone who is a sone [one who hated beforehand], right, who is premeditated, but this person does not hate him from yesterday. Therefore he does not deserve death.
Therefore I am telling you to separate these three cities, and specifically three. If there’s only one, you still might not have enough time, the Goel HaDam might still find you, so you need to have three, so there’s always a chance of the person escaping to them.
Expansion of the Land and Additional Cities
And therefore, if Hashem will give you even, make your land even bigger, and he will give you the entire land — and as the Torah never forgets to repeat here, why will he get the entire land? Because he will do the mitzvah, that will give you success in your wars, and so on, and you will love God, and he will give you success — then you will have a bigger place, then you will add another three cities, so even in your expanded land, you still have this space.
And this very clearly shows us how Ir Miklat [city of refuge] is like part of the basis of building a city, of building a state. You want to make it bigger, you have to make in the bigger place these Arei Miklat [cities of refuge], so that the law of murder, including this unintentional murder, including the regulation of the punishment of the vengeance over unintentional murder should be regulated.
Preventing Innocent Bloodshed
And as it finishes, so that clean blood, dam naki [innocent blood], unguiltless blood should not be spilled in your land, which Hashem gives you, and then you will have blood on you, there will be blood guilt on you, if you allow murder. And part of allowing murder, you see there, we’re at step three, right? Besides for, of course, just murder happening is already something that the land, in some sense, has to atone for. But if you will now allow the murder of the person who murdered unintentionally, and that will not be justified, then again, you will have to, you will have the murder, the blood guilt on you. Okay?
The Case of Premeditated Murder
Now, we have the opposite. But if someone is a sone [hater], he did plan, he planned, he, how do you say, he ambushed him, right? And he stood on him, he ambushed someone and he killed him, and that person thinks he’s going to escape, then, we do not allow him. The elders of his city will send, his city, right, the original city where he came from, will take him from there, and they will give him to the hands of the Goel HaDam and kill him.
So here, we still have the Goel HaDam as the one avenging the death, even when it was premeditated, even was purposeful murder, it’s the Goel HaDam killing him. The point is that if the person is, the death is just, have been an accident, then we allow the Ir Miklat to protect you. Otherwise, we don’t allow it, and we will take you out and return you to the original law, which is that the Goel HaDam is allowed to kill you.
No Compassion for the Intentional Murderer
And the pasuk finishes, lo tachos einecha [do not have compassion], do not have compassion of this, because for the same reason, you need to clean, u’vi’arta [and you shall purge], the guilt, the clean, the guiltless blood needs to be, the guiltless blood spilled, dam here means not blood literally, the guilt of the blood, guilt of pure blood, which was spilled in vain and spilled unjustifiedly, that has to be cleaned, and that is part of the, that is what a good society is.
Sometimes people think that giving leniency to murder is something nice. The Torah does not seem to think that, it’s the opposite. Lo tachos einecha — we do have, we do have rachmanus [compassion], right, in other words, we do have rachmanus, we do have compassion on the person who did it accidentally, but we do not have compassion on the person who did it purposefully. Okay?
So that’s one law about creating the cities, and each area, each sort of, each province has to have one, at least one city, in which the Goel HaDam, for the, Ir Miklat.
The Prohibition Against Moving Boundaries
Now we have another law, which is really about the organization of the city, interesting law, but I think that’s the, this is the context where it comes in. Lo tasig gvul re’acha [Do not move the borders of your friend] that the earlier generations, your predecessors have bordered, have created, like there’s a verb for bordering here, I don’t know how you would say it in English, asher gavlu [that they bordered], to shine him.
The point is that we have, there’s another one basic part of establishment of a society, right, this is my land, this is your land, there might be even like cities who have borders, and each city belongs to some family or to some people in some way, and these were established by the predecessors, by the ancestors, they have established these borders between cities.
The Importance of Established Borders
Sometimes someone thinks, oh let me change it around, let’s steal some land. It’s not just theft, right, it’s not just like land theft, there’s something more basic here. It’s you’re moving the borders that your ancestors have agreed on already, and that’s like the peace, the peace, the peace of a place is based on the fact that people have agreed on their borders. I live here, you live there, this is my plot, this is your plot. If people move it, that’s basically destroying the basic peace, not just like a one-new-story.
We’re very used to living in a place that has already peace, so we don’t realize this, but if you go in places where there’s less social order or less legal order, then you’ll realize that this is a very important thing. And therefore right later we’ll see, there’s a special kelala [curse], there’s a curse, a damnation for people who masig gvul [move boundaries], so this is sometimes hard to notice, so this is the law, we should not do that.
The Laws of Witnesses
One more, and now we’re back to general, the general order of justice, that’s the main last part of this chapter, and it’s the laws of witness, the laws of proof. How do we know that something happened? There’s always, whenever there’s a court, whenever there’s a judge, you have to know what happened, and here the Torah gives some limits to that.
The Requirement of Two or Three Witnesses
So do not allow one witness to stand against someone. In other words, we should listen to one witness in the area of any sin, of any chatas [sin], and if you do, you should have at least two or three edim [witnesses]. And of course the halacha struggles to understand what is two or three edim, if two is enough, then what’s the point of the third, but in the simple meaning it’s not hard to understand. The point is one witness is not enough, two or three at least. The point is of course three is better than two, maybe we can get into different, and halacha is very formal, like the laws of evidence are very formalized, but even in reality it doesn’t really work that way.
People sometimes get confused, they think because there’s such formal laws in the Gemara that means that’s how beis din [court] actually works. Beis din don’t actually work that way, and they’re not meant to work that way, and that’s why we have two or three edim. So the point is there’s independent verification, we understand the logic of this. One person might have dreamt it or something, you have two, then you have some independent verification that it actually happened, three is even better. And of course how to exactly figure this out, that’s the job of the judges or the people who make these rules to figure out exactly what to do.
The Law of False Witnesses
Now there’s one more very important law about witness. Of course the big problem with a court who mostly relies on witnesses, especially in those days, nowadays we very much rely on documents, now we have video and other kinds of evidence, physical evidence, and already in Talmud and Chazal we have much reliance on physical evidence of various kinds, especially contracts and things like that. In the Torah we do not find that there’s not really reference in any laws to physical written contracts or anything like that. Basically all law is dependent on oral witnesses, live witnesses, and this opens us up to many different problems.
Of course the first big problem is false witness. False witness is the biggest issue for a court system that’s mostly based on witness testimony. Therefore we need to have very extreme measures to deal with people who give false witness. Of course that’s why we have also the concept of falsely swearing, which is another way of proving that you’re right in this kind of culture, that’s why that’s taken very seriously, and the same thing false witness is taken very seriously.
The Procedure for False Witnesses
So here we have something very simple and very basic. If two people come and give false witness, and it gives lifnei Hashem, lifnei hakohanim, lifnei hashoftim [before Hashem, before the priests, before the judges] in their days, and we find out, v’darash [and they investigate] — Hashem doesn’t say here how, the judges figure out that you’ve been lying, of course the Talmud has some formalization of this, but again we’re trying to read it in the simple sense — and what happens is we do to the witness what he wanted to do to his brother, to the guilty party according to him.
Eye for Eye in the Context of False Testimony
And this law seems to have been taken, this is a very extreme law, which is why we get the exhortation in the end, v’lo tachos einecha [and do not have compassion], do not let your eye have compassion, you should give exactly what they want, a soul for a soul, an eye for an eye, a tooth for a tooth, a hand for a hand, a foot for a foot. This is particularly said about this, and we understand this very well because this is the kind of, we call it, very basic, the deterrence that you need, because otherwise it’s very hard to understand what the price is for being a false witness, right?
A false witness is always something that has low risk and high reward. Like if you hate someone and you give false witness and you cause him to be put to death or punished monetarily or punished with corporal punishment and then, you know, in the worst case you’ll get some small fine or something.
The Brilliance of the Deterrent
So this law, very smartly and very strictly, makes the deterrence here, because it gives the price of bearing witness to be the price of exactly what you want to do. You want to kill someone, you should know that that means that if we catch you being a liar, lying, you will be killed in the same way that you wanted to kill that person, and the same for any other punishment.
And of course that’s why this doesn’t mean necessarily only if the person was killed. Halacha says specifically if he wasn’t killed, but the point is, because it has to be specifically about the act of bearing witness itself. The act of bearing witness itself has to have this level of seriousness, this level of the deterrence, that it should carry the weight of the kind of thing you’re trying to do. Otherwise witness is a very weak thing to rely on, so we need these very extreme measures against it.
That’s the chapter 19.
✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.