הלכות קריאת שמע פרק א (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות קריאת שמע, ספר אהבה (רמב”ם)
—
הקדמת ספר אהבה
דברי הרמב”ם: ספר אהבה כולל את המצוות שהן תדירות — קריאת שמע, תפילה, תפילין, ברכות, ציצית ומילה — “כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד”. הפסוק: “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”.
פשט: ספר אהבה עוסק במצוות היומיומיות ששומרות על קשר מתמיד של היהודי עם הקב”ה, ובכך מתבטאת אהבת ה’.
חידושים והסברות:
(1) הקשר לסוף ספר המדע — “שוגה בה תמיד”: הרמב”ם אמר בסוף הלכות ספר המדע שהסימן לאהבת ה’ הוא “שוגה בה תמיד” — שהאדם עסוק תמיד בהקב”ה, כמו מי שאוהב אישה חושב עליה תמיד. מי שאומר “אני אוהב את ה’” אבל 23 שעות ביום חושב על כסף — זה לפי הרמב”ם אינו אהבה, אלא רק רצון רחוק.
(2) שני מהלכים באהבה — “מלמעלה למטה” ו”מלמטה למעלה”: ר’ יצחק מעלה ששני דרכים: (א) מי שיש לו כבר אהבת ה’, עבורו קריאת שמע ותפילה הם ביטוי לאהבתו (“שוגה בה תמיד”). (ב) לרוב האנשים הדרך השנייה קלה יותר — על ידי שאומרים קריאת שמע פעמיים ביום, נזכרים ומגיעים לאהבה. זוהי “אהבה ילדותית” במובן שמשתמשים במנגנון להגיע לאהבה, אבל זה טוב מאוד. הוא משווה זאת לדרך החסידית בנישואין — לא “נופלים באהבה” תחילה, אלא פוגשים אישה מתאימה, משקיעים, “שוגים בה תמיד”, ובכך מגיעה אהבה.
(3) הפסוק “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”: הרמב”ם מביא פסוק זה מתהלים (קיט) על ספר אהבה. שני פשטים: (א) “מה אהבתי” הוא לשון שאלה — כמה אהבתי? תשובה: “כל היום היא שיחתי”. (ב) ההוכחה לאהבה היא שעסוק בה כל היום — ממש “שוגה בה תמיד”.
(4) חידוש הרב רבינוביץ — תדירות אינה רק כלל סדר, אלא מעלה עצמית: אפשר לומר שני פשטים למה הרמב”ם מתחיל במצוות תדירות (כמו השולחן ערוך גם כן): (א) פשוט “תדיר קודם” — כלל הלכתי, מה שיותר שימושי צריך לדעת קודם. (ב) עמוק יותר (הרב רבינוביץ): המעלה של תדירות אינה רק קדימה מעשית, אלא עצם התמידיות היא ענין אהבת ה’. מצווה שעושים פעם בשנה (כמו פסח) אין לה אותו אופי של אהבה כמו מצווה שעושים תמיד. התמידיות עצמה מביאה לאהבת ה’ או מבטאת אותה.
(5) מילה בספר אהבה — למה? מילה עושים רק פעם אחת בחיים, אבל הרמב”ם מונה אותה בין מצוות התדירות כי היא תמיד אות בבשרנו. כל זמן שאדם נושא את ברית המילה עליו, היא מזכירה לו את הקב”ה — אפילו כשאין לו תפילין, ציצית וכדומה. המדרש מובא שדוד המלך בבית המרחץ, כשלא היה לו כלום, אמר “יש לי את המילה”. אבל מילה היא האחרונה בספר אהבה כי היא הכי פחות תדירה במובן של עשייה אקטיבית.
—
סדר ההלכות בספר אהבה
הסדר הוא: (1) קריאת שמע, (2) תפילה וברכת כהנים, (3) תפילין ומזוזה וספר תורה, (4) ציצית, (5) ברכות, (6) מילה.
חידושים:
(6) הסדר הולך לפי תדירות: קריאת שמע היא פעמיים ביום — הכי תדירה. תפילה מדאורייתא היא פעם ביום (שלוש פעמים הוא דרבנן). תפילין היא מצוות קיום — יש מצווה כשמניחים, אבל החיוב אינו חזק כמו קריאת שמע. ציצית היא גם קיומית — אם לא הולכים עם ארבע כנפות אין עוברים, רק מבטלים מצוות קיום. משא”כ קריאת שמע — אם מבטלים יום אחד, מבטלים חיוב מצווה.
(7) לקריאת שמע יש זמן מדאורייתא, לתפילה אין: הזמן של קריאת שמע הוא מדאורייתא (“בשכבך ובקומך”), משא”כ זמן תפילה הוא דרבנן. זה נותן לקריאת שמע מעלה של תדירות עם חיוב חזק יותר.
—
[דיגרסיה: ששת הזכירות והרמב”ם]
(8) הרמב”ם לא מונה את “ששת הזכירות” כמצוות נפרדות: ששת הזכירות (מספר חרדים) — כמו זכר יציאת מצרים, זכר מעשה מרים — אינן נמנות כך אצל הרמב”ם. הרמב”ן עושה זכר יציאת מצרים למצווה נפרדת, אבל הרמב”ם לא מביא זאת בשם “זכירות”. גם לגבי מרים — הרמב”ן אומר שזו אזהרה על לשון הרע, הרמב”ם מבין זאת אחרת. מסקנא: אין חובה לומר ששת הזכירות — אם לא אומרים, אין מבטלים מצווה לפי הרמב”ם. כשאומרים, זו מצווה לפי ראשונים אחרים, ואפילו לפי הרמב”ם זו מצווה של “לדעת את ה’” — להזכיר את הקב”ה.
—
[דיגרסיה: תלמוד תורה וקשרו לספר אהבה]
(9) למה תלמוד תורה אינו בספר אהבה? לתלמוד תורה יש גם מינימום של כל יום בוקר וערב (לפי הרמב”ם). יש לו גם קשר לקריאת שמע — “ושננתם לבניך” ו”ולמדתם אותם” לכאורה הולך על קריאת שמע, אבל לומדים שהולך על כל התורה כולה. אבל תלמוד תורה הוא ענין של ידיעה, לא אהבה — לדעת כדי שיוכלו לעשות מצוות. לכן שייך לספר המדע, לא לספר אהבה.
(10) תלמוד תורה הוא “למעלה מן הזמן”: תלמוד תורה אינו מצוות עשה שהזמן גרמא — זו מצווה למעלה מן הזמן. אינה קשורה לזמן ספציפי, אף שיש מינימום של כל יום. נשים פטורות מטעם אחר (לימוד נוסף), לא כי זה זמן גרמא.
—
[דיגרסיה: חילוק בין מצוות תדירות (ספר אהבה) ומצוות נצחיות (ספר המדע)]
מועלה חילוק בין “תדיר” (כל יום, בסדר) ו”נצחי” (למעלה מן הזמן, תמיד). ספר החינוך מדבר על “מצוות תדירות” כמו אמונה. אבל לפי הרמב”ם, אמונה/ידיעת ה’ אינה מצווה תדירה בזמן — היא מצווה למעלה מן הזמן, תמיד. כל מה שנמצא בספר המדע (כמו דעות — לא להיות בכעס, לא להיות בגאווה) הוא תמיד, לא “כל יום” אלא “כל הזמן”. ספר החינוך מכובד אבל לא מקובל בנקודה זו לפי שיטת הרמב”ם.
ראיה: אם אדם ישן יומיים — ביטל קריאת שמע (תדיר), אבל לא ביטל אמונה (נצחי), כי כשמעירים אותו יאמר “כן, אני מאמין”. האמין אפילו בשעת השינה, רק לא באופן אקטיבי. זה מוכיח שאמונה היא מציאות נצחית, לא מעשה יומי.
מסקנא: ספר אהבה = מצוות תדירות; ספר המדע = מצוות נצחיות.
—
פרק א, הלכה א — “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”
דברי הרמב”ם: “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע, בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך”.
פשט: קוראים קריאת שמע פעמיים ביום — בלילה וביום — מבוסס על הפסוק “ובשכבך ובקומך”.
חידושים והסברות:
(1) “ובשכבך ובקומך” — פשט לעומת דרש: הפשט הפשוט של הפסוק הוא פיוטי: תאהב תמיד את ה’ — כשאתה הולך, כשאתה בא, כשאתה בבית, כשאתה בחוץ, כשאתה שוכב, כשאתה ער. חז”ל אבל הכניסו זאת לשני זמנים ספציפיים. זו אינה סתירה — על ידי קיום שני הזמנים מקיימים את אותה רעיון נצחי יפה.
(2) “בשכבך” — לא שינה, אלא עונת שכיבה: הכלי יקר מובא: שכיבה פירושה לא שינה, אלא מנוחת הגוף. אפילו בית שמאי מודה שצריך לקרוא קריאת שמע בלילה וביום — המחלוקת שלו עם בית הלל היא רק האם צריך לעשות זאת בתנוחה שוכבת/עומדת, לא אם זה תלוי בזמן. הרמב”ם מביא את הלשון לפי בית הלל — “בשעה שבני אדם שוכבים”.
(3) קריאת שמע תלויה באנשים, לא בשמש: קריאת שמע אינה ברכה על השמש שעולה — היא תלויה במצב של אנשים (שוכבים/עומדים). אלו שני “states of mind”: כשאנשים פעילים יזכירו את ה’, וכשהם נחים גם יזכירו. זה סוג אחר של “זמן גרמא” משבת (שתלוי בשמש/שבוע).
(4) האמרי נועם — מדאורייתא כשקם מאוחר: לפי הפשט של “ובקומך” — כשאתה קם — מדאורייתא צריך לקרוא קריאת שמע מיד כשקם, אפילו מאוחר. מדרבנן אולי כבר עבר הזמן, אבל מדאורייתא הולך לפי קימת האדם.
(5) למה הרמב”ם מתחיל ב”פעמים בכל יום”? הרמב”ם לא אומר “מצוות עשה לקרוא קריאת שמע, ומה זמנה” — הוא מתחיל מיד עם “פעמים בכל יום”. זה מראה שהנקודה העיקרית של קריאת שמע היא התדירות — העקביות, פעמיים ביום — שמתאים לענין ספר אהבה.
—
הלכה א (המשך) — “ומה הוא קורא? שלש פרשיות אלו… ומקדימין לקרות פרשת שמע”
דברי הרמב”ם: “ומה הוא קורא? שלש פרשיות אלו… ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”.
פשט: קוראים שלוש פרשיות. מתחילים בשמע כי שם נמצא יחוד ה’, אהבתו ותלמודו.
חידושים והסברות:
(1) הרמב”ם מסתמך על סדר ידוע: הרמב”ם לא מפרט אילו פרשיות הן (לא אומר “פרשת ציצית” או “פרשת והיה אם שמוע” במפורש). ב”ויאמר” לא אומר כלום — הוא מניח שהלומד יודע כבר מהי קריאת שמע. אפילו בסידור של הרמב”ם עצמו זה לא כתוב מפורש.
(2) שלושה ענינים בפרשת שמע — יחוד, אהבה, תלמוד: הרמב”ם מונה שלושה ענינים בפרשת שמע:
– יחוד השם — “ה’ אלקינו ה’ אחד” — יש בורא אחד
– אהבתו — “ואהבת את ה’ אלקיך” — יש קשר בין הקב”ה לאדם
– תלמודו — “ושננתם לבניך” — ללמוד על הקב”ה
(3) שלושה שלבים של אותו דבר: שלושת הענינים הם שלושה שלבים של תהליך אחד: יחוד ה’ הוא עצם המציאות (יש אלוקים); אהבה היא הקשר שבונים על ידי לימוד; תלמוד הוא הדרך המעשית איך משיגים זאת. או: מציאות ← אהבה ← תלמוד.
(4) תלמודו = ללמוד מעשה ה’: “תלמודו” פירושו ללמוד על הקב”ה — שכולל שני חלקים: (א) מעשה ה’ במצוות (מה שציווה), (ב) מעשה ה’ בבריאה (מה שברא). שניהם חלקים מ”תלמודו”.
(5) “שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”: הרמב”ם אומר שיחוד השם (מציאות ה’ ויחודו) הוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו — כל התורה תלויה בזה. זו הפעם השנייה ברמב”ם שרואים שה”עיקר גדול” האמיתי אינו כל י”ג העיקרים באופן שווה, אלא ספציפית מציאות ה’ ויחודו. (הפעם הראשונה היא בהלכות תשובה, שם הוא מדבר על “עיקר גדול”.)
—
הלכה ב — סדר הפרשיות: פרשת והיה אם שמוע
דברי הרמב”ם: אחר פרשת שמע באה פרשת והיה אם שמוע, כי שם יש “ציווי על שאר המצוות כולן”.
פשט: הפרשה השנייה של קריאת שמע עוסקת בקבלת עול מצוות — כל המצוות מלבד יחוד השם, אהבתו ותלמודו שכבר בפרשת שמע.
חידושים והסברות:
(1) קושיה — איפה כתוב בוהיה אם שמוע “שאר המצוות”? בפרשת והיה אם שמוע כתוב בעיקר שכר ועונש, לא ספירה ספציפית של מצוות. הפסוק היחיד שמדבר על מצוות הוא “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום” — זה רק המילה “מצוותי” באופן כללי.
(2) תרגום הרמב”ם למשנה: המשנה (ברכות פ”ב) אומרת: פרשת שמע היא “קבלת עול מלכות שמים” ווהיה אם שמוע היא “קבלת עול מצוות”. הרמב”ם מתרגם: קבלת עול מלכות שמים = יחוד השם (מצווה אחת), וקבלת עול מצוות = ציווי על שאר תרי”ג מצוות. זו דוגמה בולטת איך הרמב”ם מתרגם משנה במסגרת שלו.
(3) למה הרמב”ם לא מזכיר שכר ועונש? היינו חושבים שהנושא העיקרי של והיה אם שמוע הוא שכר ועונש. אבל לא המשנה ולא הרמב”ם מונים זאת. תירוץ אפשרי: השכר ועונש בוהיה אם שמוע הוא רק שכר בעולם הזה (כמו שהרמב”ם אומר בסוף פרק מ”ד), שאינו השכר ועונש העיקרי. לפי זה אפשר לומר: שכר פרשת שמע הוא עולם הבא (השגת היחידות), ושכר פרשת והיה אם שמוע הוא חיי עולם הזה — שהרמב”ם מחשיב “מחשב לאוולת” (לא השכר האמיתי).
(4) הרמב”ם מחזיק במשנה, לא בשיטתו עצמו: כשהרמב”ם היה הולך לגמרי עם עצמו, היה יכול לומר שבפרשת שמע יש גם עיקרים של נבואה (כי תורה היא נבואה), ויסודות אחרים. אבל הוא רוצה כאן רק לתרגם את הקטגוריות של המשנה של “עול מלכות שמים” ו”עול מצוות”.
—
הלכה ב (המשך) — פרשת ציצית
דברי הרמב”ם: “ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות”. ומכיוון שמצוות ציצית אינה נוהגת בלילה, נשאלת השאלה למה אומרים אותה בלילה? עונה הרמב”ם: “מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”.
פשט: פרשת ציצית נאמרת בקריאת שמע כי היא מזכירה את כל המצוות. בלילה, כשציצית עצמה אינה נוהגת, אומרים אותה בגלל שהיא מזכירה יציאת מצרים.
חידושים והסברות:
(1) המבנה של סברת הרמב”ם: הרמב”ם אומר: (א) קוראים פרשת ציצית כי היא מזכירה כל המצוות; (ב) ציצית עצמה (הלבישה) מזכירה את כל המצוות באופן אקטיבי — רואים אותה ונזכרים; (ג) אבל הקריאה של הפרשה מזכירה גם את כל המצוות, אפילו בלי ללבוש ציצית. כלומר: הקריאה של פרשת ציצית יש לה מעלה עצמאית של זכירת כל המצוות, אפילו יותר מהלבישה של ציצית עצמה.
(2) המבנה הלוגי של הרמב”ם — דיאלוג “בית המדרש”: אפשר לדמיין: חכם אומר “נשמיט ציצית בלילה, כי ציצית אינה נוהגת בלילה”. עונים: “נשאיר אותה, כי יש עוד מעלה — זכרון יציאת מצרים”. כלומר: יציאת מצרים אינה הטעם העיקרי למה אומרים ציצית, אלא מעלה נוספת שעונה למה לא להשמיט אותה בלילה.
(3) הרמב”ם מוסיף שלב שלא כתוב במשנה: במשנה כתוב רק: (א) ציצית באה אחרונה כי אינה נוהגת בלילה; (ב) אומרים אותה בלילה בגלל יציאת מצרים. הרמב”ם מוסיף שהטעם העיקרי למה ציצית בכלל בקריאת שמע הוא בגלל “זכירת כל המצוות” — זה לא כתוב במשנה.
(4) [חידוש גדול] הרמב”ם סובר לכאורה שזכירת יציאת מצרים ביום ובלילה אינה מצווה נפרדת מתרי”ג. ראיות:
– הרמב”ם לא מונה במנין המצוות מצווה נוספת של “למען תזכור את יום צאתך”.
– הוא לא מביא את הדרשה של הגמרא ש”כל ימי חייך” הוא “לרבות הלילות”. אם זו הייתה מצווה ממש, היה צריך להביא את המקור ואת הריבוי.
– הוא משתמש בנוסח “מצוה להזכיר” — שיכול לומר “דבר טוב” (כדאי), לא דווקא חיוב מתרי”ג מצוות.
– הפסוק “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך” (דברים ט”ז) כתוב בפשטות על פסח — על “לא תשחט על חמץ”, על עשיית יום טוב פסח ואכילת מצה. ללמוד מזה מצווה של זכירת יציאת מצרים יומית הוא “רחוק מאוד מהפשט הפשוט”.
(5) חילוק בין “למען תזכרו” (ציצית) ו”למען תזכור” (דברים): הפסוק בפרשת ציצית “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי” הולך על זכירת כל המצוות. הפסוק בדברים “למען תזכור את יום צאתך” הולך על פסח. אלו שני ענינים שונים.
(6) אם זו אינה מצווה נפרדת, מהי שיטת הרמב”ם? הרמב”ם סובר שיציאת מצרים היא “מעלה” שמוסיפים לקריאת שמע — כי רואים שהתורה רוצה שנזכור באופן קבוע. זה דבר יפה, אבל לא חיוב בפני עצמו.
**(7) נפקא מינה מע
שית לפסח:** כשלומדים על זכירת יציאת מצרים לפסח, יש שיחה באחרונים מהו החילוק בין הזכירה היומית לבין הזכירה המיוחדת של ליל פסח. לפי שיטת הרמב”ם החילוק פשוט: ליל פסח היא מצווה ממש, והזכירה היומית היא רק מעלה בקריאת שמע.
(8) הצעה שהרמב”ם היה יכול לומר (אבל לא אומר): שיציאת מצרים מזכירה בעצמה את כל המצוות (כי כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים — “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם” כתוב הרבה מאוד). אבל הרמב”ם לא הולך בכיוון הזה.
(9) פרשת ציצית היא פרשה קטנה “עצמאית”: מצביעים שקשה למצוא פרשה קטנה שהיא מצווה שלמה עם יציאת מצרים, קצרה מספיק. החכמים לא רוצים להוציא קטע פסוק ללא הקשר, רוצים פרשה שלמה. פרשת ציצית היא פרשה קטנה ועצמאית כזו.
—
הלכה ב (סיום) — “קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, היא הנקראת קריאת שמע”
דברי הרמב”ם: “קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, היא הנקראת קריאת שמע”.
פשט: כשאומרים “קריאת שמע” הכוונה תמיד לכל שלוש הפרשיות ביחד. הסדר חשוב — ייחוד השם (שמע) ראשון, אחר כך קבלת עול מצוות (והיה אם שמוע), אחר כך ציצית (ויאמר).
חידוש: מצוין שאולי מאוחר יותר הרמב”ם יסביר מה קורה כשלא שומרים על הסדר.
—
הלכה ד — ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
דברי הרמב”ם: “הקורא קריאת שמע, כשגומר פסוק ראשון, אומר בלחש ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’, וחוזר וקורא כדרכו — ‘ואהבת את ה’ אלקיך’ עד סופה”.
פשט: אחרי הפסוק הראשון של שמע אומרים בלחש “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, ואחר כך ממשיכים עם “ואהבת”. זה אינו חלק מהמצווה מדאורייתא, אלא מנהג.
חידושים והסברות:
(1) “ברוך שם כבוד מלכותו” אינו פסוק: זה לא כתוב בתנ”ך כפסוק. המילים “שם”, “כבוד”, “מלכותו” כתובות כל אחת בנפרד, אבל הלשון השלם “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” אינו פסוק — זה “מאמר” מדברי חז”ל.
(2) למה זה לא בל תוסיף? מוסיפים משהו לעצם מצוות קריאת שמע — למה זה לא בל תוסיף? התשובה: לפי הרמב”ם זה לא חלק מהמצווה, אלא מנהג. ואנשי יריחו אכן לא אמרו זאת — שמשמעותי שזה לא מעכב.
(3) המסורת מיעקב אבינו: הרמב”ם מביא: “מסורת היא בידינו” — כשיעקב אבינו אסף את בניו במצרים בשעת מיתתו (פרשת ויחי), ציווה אותם על ייחוד השם ועל דרך ה’ אשר הלך בה אברהם ויצחק. הוא שאל אותם: “בני, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עמי ביחוד אדון כל העולם?” — אולי יש ביניכם מי שלא מאמין בייחוד ה’?
(4) מקבילה למשה רבינו: הרמב”ם משווה את שאלת יעקב לדברי משה רבינו בדברים: “פן יש בכם איש או אשה” — שניהם, לפני מותם, שואלים אם יש מי שצריך חיזוק באמונה.
(5) “שמע ישראל” — הפשט הישן: “ענו כולם ואמרו לו: שמע ישראל, ה’ אלקינו ה’ אחד” — כל שנים עשר השבטים ענו ליעקב (שנקרא “ישראל”): “שמע מאיתנו, אבינו ישראל — ה’ אלקינו ה’ אחד!” לפי פשט זה “שמע ישראל” לא פונה לכלל ישראל (כמו פשט משה רבינו), אלא לישראל היחיד — יעקב אבינו. זוהי מסורת עתיקה יותר מהיכן מגיע הלשון “שמע ישראל”.
(6) תשובת יעקב: “פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — יעקב הודה לקב”ה שכל בניו נשארו נאמנים. מוצע גם שאולי השבטים אמרו את השם המפורש, ויעקב ענה “ברוך שם כבוד מלכותו” — כמו שהכהנים והעם עונים כשהכהן הגדול אומר את השם המפורש במקדש. כלומר, “ברוך שם” אינה תשובה “חלשה” — זו כיבוד שם ה’.
(7) לשון הרמב”ם: “לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה”: הרמב”ם קורא לזה מנהג, לא תקנה. והוא קורא ליעקב “ישראל הזקן” — “ישראל הזקן” או “הסבא ישראל”.
(8) למה בלחש — שתיקת הרמב”ם: הכסף משנה מעיר שהרמב”ם לא אומר למה אומרים זאת בלחש. כולם יודעים את המעשה עם המלאכים (ש”ברוך שם” הוא שבח של מלאכים, ואומרים אותו בלחש כי “גנבנו” אותו מהם), אבל הרמב”ם לא מביא זאת. הטעם של הרמב”ם ללחש הוא פשוט: זה לא חלק מהפסוקים — זה מימרא נוספת, לא פסוק, לכן אומרים אותה בלחש יותר.
(9) “ביצוע” מעניין של המעמד: כל פעם שאומרים קריאת שמע, “מבצעים” את מעמד מיתת יעקב: כל הקהל צועק “שמע ישראל” בקול רם — כמו שנים עשר השבטים — ואחר כך אומרים בלחש “ברוך שם כבוד מלכותו” — כמו שהזקן, החלש יעקב אבינו ענה בקול שקט. זה טמון בלשון “ישראל סבא” — הישראל הזקן עונה בשקט.
(10) מהי המשמעות “ברוך שם כבוד מלכותו”? אחרי אמירת “ה’ אלקינו ה’ אחד” — כבר הצהרנו על ייחוד ה’ — מתאים לומר שבח: ש”שם כבוד מלכותו” יהיה “ברוך” — “רמה נוספת” — לעולם ועד. כמו במקדש, כשמזכירים את השם, מתאים לענות בשבח.
—
הלכה ה — ברכות קריאת שמע
דברי הרמב”ם: “כשהקורא קורא קריאת שמע, מברך לפניה ולאחריה. ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה”.
פשט: מדרבנן אומרים ברכות סביב קריאת שמע. ביום: שתיים לפניה (יוצר אור; אהבת עולם) ואחת אחריה (אמת ויציב — גאל ישראל). בלילה: שתיים לפניה (מעריב ערבים; אהבת עולם) ושתיים אחריה (אמת ואמונה; השכיבנו).
חידוש: הרמב”ם מדגיש שהברכות הן לא ברכת המצוות (לא אומרים “אשר קדשנו… לקרוא את שמע”), אלא ברכות השבח — לשבח את הקב”ה. הן תוספת דרבנן למצווה, לא חלק מעצם המצווה.
—
הלכה ט — סדר הברכות של קריאת שמע: שחרית וערבית
דברי הרמב”ם: ביום — ברכה ראשונה שלפניה: יוצר אור, חותם ביוצר המאורות. שנייה: אהבת עולם, חותם בהבוחר בעמו ישראל באהבה. לאחריה: אמת ויציב, חותם בגאל ישראל. בערב — ברכה ראשונה: מעריב ערבים. שנייה: אהבת עולם. לאחריה: אמת ואמונה, והשכיבנו.
פשט: הרמב”ם מונה את כל שבע הברכות — שתיים לפני קריאת שמע ואחת אחריה בשחרית, שתיים לפני ושתיים אחריה בערבית.
חידושים והסברות:
(1) “ברוך ה’ לעולם” אינה ברכה של קריאת שמע: המנהג לומר “ברוך ה’ לעולם אמן ואמן” בלילה אינו חלק מברכות קריאת שמע — זו ברכה נוספת שהוכנסה, נאמרת לפני שמונה עשרה, אבל לא נכנסת לחשבון של ברכות קריאת שמע.
(2) הרמב”ם מביא רק את “הכותרות” של הברכות, לא את הנוסח המלא: הנוסח המלא יהיה בנוסח התפילה בסוף הספר. כאן רק כדי שידעו על מה מדברים.
(3) כלל של פותח בברוך וחותם בברוך: רק הברכה הראשונה של כל סט (יוצר אור בשחרית, מעריב ערבים בערבית) מתחילה ב”ברוך”. הברכה השנייה (אהבת עולם) לא מתחילה בברוך, אלא נחתמת בברוך — כי לפי הכלל (שהרמב”ם יביא מאוחר יותר בהלכות ברכות), כששתי ברכות נאמרות ברצף, השנייה לא מתחילה בברוך. אפילו קריאת שמע שבאה בין הברכות אינה הפסק לגבי כלל זה, לכן גם אמת ויציב/אמת ואמונה (ברכה שלאחריה) לא מתחילה בברוך.
—
הלכה י — מטבע שטבעו חכמים
דברי הרמב”ם: “ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל, עזרא ובית דינו תקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, ומקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כלל של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות — לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים”.
פשט: עזרא ובית דינו (אנשי כנסת הגדולה) תיקנו את כל הברכות. אסור להוסיף, לגרוע או לשנות את הפתיחה/חתימה. מי שמשנה מהמטבע לא יצא וצריך לחזור.
חידושים והסברות:
(1) “ערוכות בפי כל ישראל” — למה הרמב”ם מזכיר זאת: אולי לכן הרמב”ם לא כתב קודם את הנוסח המלא — כי כל היהודים יודעים כבר את הברכות, הן “ערוכות בפי כל ישראל”.
(2) עזרא ובית דינו = אנשי כנסת הגדולה: הרמב”ם קורא להם כאן “עזרא ובית דינו”, אבל במקומות אחרים הם נקראים “אנשי כנסת הגדולה”. הרמב”ם יסביר על כך בתחילת הלכות תפילה.
(3) “מטבע” — מה פירוש הלשון? נדון מה פירוש “מטבע שטבעו חכמים”:
– משל של מטבע/כסף: כמו שממשלה מטביעה מטבעות ואף אחד לא רשאי לעשות משלו, כך חכמים “הטביעו” את הברכות ואף אחד לא רשאי לעשות משלו. ברכות שייכות לבית דין כמו שמטבע שייך לממשלה.
– לשון חותם/טביעה: “מטבע” בא מ”טבע” במובן של הטבעה/חריטה (כמו טבעת שיש לה חותם). חז”ל “חקקו” — חרתו — את הנוסח, וזה קבוע.
– לא “טבע” במובן של “טבע”: הלשון “טבע” במובן של טבע הוא חידוש מאוחר יותר של ראשונים. אצל חז”ל “טבע” פירושו הטבעה/טבילה (כמו “טביעה בים סוף”).
(4) מה פירוש “משנה ממטבע” — שתי פרשנויות:
– (1) אסור לשנות את הפתיחה בברוך/חתימה בברוך — זה המינימום.
– (2) הרמב”ם סובר לכאורה ש”משנה ממטבע” פירושו שצריך לומר בדיוק את כל הנוסח כמו שתוקן — כל מילה מדויקת. כלומר, אסור להשמיט חלקים מברכה (למשל “ובנה אותה בנין עולם” בבונה ירושלים), לא רק הפתיחה/חתימה.
(5) פיוטים — שאלה רלוונטית: הרמב”ם סובר (בתשובות) שפיוטים שמוסיפים בברכות — אף שזה לא מומלץ, אבל מכיוון שהם בענין הברכה, אי אפשר לומר שזה ממש אסור. אבל זה שונה משינוי המטבע עצמו.
(6) נוסח — איזה נוסח “נכון”? מה שכתוב בסידור שלנו לא אומר עדיין “הליכותיהם של ישראל” — יכול להיות שלרמב”ם היה נוסח אחר. אבל מה שהנוסח, צריך לומר אותו בדיוק.
—
הלכה (המשך) — אמת ויציב בשחרית, אמת ואמונה בערבית
דברי הרמב”ם: “וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית — לא יצא ידי חובתו”.
פשט: מי שלא אומר את הנוסח הנכון — אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית — לא יצא.
חידושים והסברות:
(1) המקור: זה לשון מהגמרא (אמר רבא). הרמב”ם מביא זאת אחרי שהסביר את הכלל של משנה מטבע — סגנון שהרמב”ם עושה הרבה פעמים, להביא גמרא ספציפית אחרי הכלל, ולא תמיד ברור מה הוא רוצה בזה.
(2) פשט הרב רבינוביץ (יד פשוטה): הרמב”ם מתכוון שזו עוד דוגמה ל”משנה מטבע שטבעו חכמים”. כלומר: אם מישהו אומר “אמת ואמונה” בשחרית במקום “אמת ויציב”, או להיפך — אף שזה פירושו בערך אותו דבר — לא יצא, כי שינה את המטבע. הרמב”ם מביא גם בתשובה שזה כך. זה מוכיח שהרמב”ם סובר שכל מילה מדויקת — אסור לשנות אפילו לשונות דומים.
(3) “לא יצא ידי חובתו” — חובה של מה? נדון:
– (1) הוא לא יצא חובת ברכות קריאת שמע — כלומר לא קיים קריאת שמע כתקנת חכמים (עם ברכות).
– (2) הוא לא יצא מצוות דאורייתא של קריאת שמע — כי קריאת שמע באה עם ברכות, ובלי ברכות נכונות זו לא קריאת שמע כתיקונה.
– הפשט הפשוט הוא שהוא צריך לחזור ולומר את הנוסח הנכון.
—
הלכה (המשך) — אם הקדים ברכה שנייה לראשונה
דברי הרמב”ם: “אם הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה… יצא, הואיל ואין סדר בברכות”.
פשט: אם אמר את הברכה השנייה לפני הראשונה (למשל אהבה רבה לפני יוצר אור), יצא בדיעבד, כי “אין סדר בברכות” — אין סדר מעכב בברכות.
חידושים והסברות:
(1) חילוק בין שינוי הנוסח לשינוי הסדר: המשנה ברורה סובר ש”משנה מטבע” פירושו רק ששינה בנוסח של ברכה (למשל הוסיף/גרע ברוך, או שינה מילים). אבל אם רק שינה את הסדר — איזו ברכה באה ראשונה — זה לא “משנה מטבע”, ויצא בדיעבד. חכמים אמנם קבעו סדר, אבל על זה לא התכוונו שיהיה מעכב.
(2) קושיה על זה: אם אומרים אהבה רבה לפני יוצר אור, לא מסתדר הכלל של פתיחה בברוך — כי אהבה רבה לא מתחילה בברוך (היא נעשתה כברכה שנייה), ואם אומרים אותה ראשונה, חסרה פתיחה בברוך. זה מוזכר אבל לא מוסבר לגמרי.
—
הלכה (המשך) — פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור
דברי הרמב”ם: “פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור — לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים — יצא, שכל הברכות הולכין אחר חתימתן”.
פשט: אם מישהו התבלבל והתחיל בברכה הלא נכונה (למשל בשחרית התחיל ב”המעריב ערבים”), אבל בחתימה אמר את הנוסח הנכון — יצא. הכלל הוא: הולכים אחר החתימה של הברכה.
חידושים:
(1) פשטות הרמב”ם לגבי הגמרא: בגמרא ברכות הענין יותר מסובך — משמע שתלוי גם במה שחשב, האם עשה טעות רק בלשון אבל בכוונה היה לו את הנכון. הרמב”ם אבל עושה זאת פשוט לגמרי: הכל תלוי במה שאומרים בסוף (חתימה), בלי חילוק מה חשב. הראשונים מבינים את הסוגיא אחרת מהרמב”ם. הכסף משנה דן בזה בהרחבה.
(2) סדר הברכות — האם מעכב: סברה מועלית שהסדר של הברכות (יוצר אור לפני אהבת עולם) אולי לא מתקנת עזרא, אלא מאוחר יותר מחכמים. אולי אלו שני ענינים נפרדים שרצו לומר לפני קריאת שמע, אבל אם עושים להיפך זו לא בעיה.
(3) נפקא מינה לפותח בברוך: אם הסדר לא מעכב ומישהו אומר אהבת עולם ראשונה, אולי צריך לפתוח בברוך באהבת עולם — כי הדין של לא לפתוח בברוך באהבת עולם הוא רק כי היא סמוכה לחברתה. כשאומרים אותה ראשונה, היא לא עוד סמוכה. המגיד משנה אכן עשה נקודה זו. אבל אולי גם זה לא מעכב — כי הדין פותח בברוך הוא דין ב”המעריב ערבים” (או “יוצר אור”) ספציפית, לא באיזו ברכה באה ראשונה. בכל מקרה, כל השאלה היא רק בדיעבד.
—
זמן קריאת שמע של ערבית
דברי הרמב”ם: “איזהו זמן קריאת שמע בלילה? מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצות הלילה. ואם עבר או איחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר — יצא ידי חובתו. ומה שאמרו עד חצות — כדי להרחיק מן הפשיעה”.
פשט: הזמן לכתחילה של קריאת שמע בלילה הוא מצאת הכוכבים עד חצות הלילה. בדיעבד — עד עלות השחר. גבול החצות הוא רק סייג כדי שאנשים לא יישנו.
חידושים והסברות:
(1) שלוש רמות של זמן בלילה: יש שלושה שלבים: (א) לכתחילה — עד חצות; (ב) בדיעבד — עד עלות השחר; (ג) בדיעבד גדול (רק לאנוסים) — עד הנץ החמה.
(2) אחרי עלות השחר — רק אנוסים: הרמב”ם אומר: **”הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד
השחר, אפילו אם קרא קודם הנץ החמה — לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור וחולה וכיוצא בהם”**. זה חידוש — שלאנוסים הזמן הולך עד הנץ החמה, כי עד הנץ החמה זה עדיין “קצת לילה”. מכיוון שקריאת שמע היא דאורייתא, מאפשרים לתפוס כל עוד זה עדיין קצת לילה.
(3) אנוס לא אומר השכיבנו: הרמב”ם אומר שהאנוס שקורא אחרי עלות השחר אינו קורא ברכת השכיבנו. הטעם: “השכיבנו” היא ברכה/תפילה על שכיבת אנשים — מבקשים מהקב”ה שישמור כשאנשים ישנים. זה לא מתאים ביום. מחולק: “ובשכבך” (הפסוק) מגדיר את זמן קריאת שמע — זה כן, כי זה עדיין זמן שכיבה. אבל “השכיבנו” (נוסח הברכה) מדבר על כשהולכים לישון — זה לא מתאים יותר.
(4) חידוש רבינו יונה: הכסף משנה מביא שרבינו יונה אמר שאפשר כן לומר את הברכה, רק לומר “השכימנו” במקום “השכיבנו” — כדי להימנע מבעיית הלשון. מצוין ש”רבינו יונה היה איש צדיק” (הערה על גדולתו).
—
זמן קריאת שמע של שחרית
דברי הרמב”ם: “ואיזהו זמנה ביום? משיכיר בין תכלת ללבן, שיכול לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרותה עם ברכותיה עם הנץ החמה. ושיעור זה כמו עישר שעה קודם שתעלה השמש”.
פשט: הזמן לכתחילה של קריאת שמע של שחרית הוא: מתחילים כשאפשר להכיר בין תכלת ללבן, כדי לסיים קריאת שמע עם ברכותיה בהנץ החמה. השיעור הוא כשש דקות לפני זריחה.
חידושים והסברות:
(1) מה פירוש “עישר שעה”: זה שש דקות (עשירית של שעה). זה שיעור הזמן שצריך להתחיל לפני הנץ החמה כדי לסיים ברכות קריאת שמע (מיוצר אור עד גאל ישראל) בהנץ החמה. מצוין שצריך לקרוא בנחת (לא מהר מדי).
(2) שלוש רמות של זמן ביום: במקביל ללילה, יש שלושה שלבים:
– (א) לכתחילה: לסיים קריאת שמע עם ברכותיה בהנץ החמה.
– (ב) בדיעבד: אחרי הנץ החמה — עד סוף שלוש שעות ביום (סוף זמן קריאת שמע).
– (ג) בדיעבד מוקדם יותר: מעמוד השחר — אם התחיל עוד לפני הזמן לכתחילה.
(3) שיטת הרמב”ם שאחרי הנץ החמה כבר בדיעבד: הרמב”ם סובר שהלכתחילה האמיתי הוא בהנץ החמה, וקריאה אחר כך (אפילו עד שלוש שעות) היא כבר “מי שעבר ואיחר” — בדיעבד גדול.
(4) מי שהקדים — מעמוד השחר: הרמב”ם אומר: “מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שעלה עמוד השחר, אף על פי שהשלים קודם הנץ החמה — יצא”. אבל זה רק בשעת הדחק, כגון שהיה משכים לדרך — הוא צריך לקום מוקדם לצאת לדרך. זה לכתחילה למי שלא יכול לחכות — הוא מתכנן שהוא צריך לקום בשלוש, ובשלוש הוא לא יכול לקרוא קריאת שמע בזמן הנכון, אז זה לכתחילה בדיעבד.
—
קריאת שמע אחרי שלוש שעות — “כקורא בתורה” וברכות לפניה ולאחריה
דברי הרמב”ם: מי שקורא קריאת שמע אחרי הזמן (אחרי שלוש שעות) לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו, אבל “הרי הוא כקורא בתורה”, ו”מברך לפניה ולאחריה כל היום”.
פשט: מי שמפספס את זמן קריאת שמע לא מקיים את מצוות קריאת שמע בעונתה, אבל בכל זאת יקרא קריאת שמע עם כל הברכות, כי יש לה מעמד של “קורא בתורה”, והברכות אפשר לומר כל היום.
חידושים והסברות:
(1) “כקורא בתורה” אינו כלום — זו קטגוריה חיובית: לשון הרמב”ם “כקורא בתורה” לא אומר שזה חסר ערך או שלא צריך לעשות זאת. להיפך — זו מדרגה משמעותית. הראיה היא ממה שהרמב”ם אומר מיד אחר כך “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”. אם “כקורא בתורה” היה אומר שזה ממש כלום — כמו קריאת פסוק חומש סתם — לא היה ענין של ברכות “לפניה ולאחריה”. זה מראה ש”כקורא בתורה” היא קטגוריה מיוחדת שראויה לברכות.
(2) דיוק בלשון הרמב”ם: “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — לא “לא יצא ידי קריאת שמע”: הרמב”ם לא אומר “לא יצא ידי קריאת שמע” סתם, אלא “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — כלומר, אין עוד “שם זמן” אחרי שלוש שעות. זמן קריאת שמע בעונתה עבר. אבל “מצוות קריאת שמע באופן כללי” — הקריאה של הפרשיות ביום — עדיין קיימת, בתורת “כקורא בתורה”. זה חילוק בין החובה הספציפית של קריאת שמע בזמנה, לבין הענין הכללי של קריאת הפרשיות.
(3) למה אפשר לעשות ברכות כל היום — ניתוח של כל ברכה: אף אחת מהברכות אינה קשורה לזמן קריאת שמע:
– יוצר אור (ברכה ראשונה): מדברת על בריאת אור — אין לה שום קשר לזמן קריאת שמע; הזמן לא עובר אחר הצהריים.
– אהבה רבה (ברכה שנייה): מדברת על אהבת התורה — זו בעצם ברכת התורה, וברכת התורה אפשר לעשות מתי שרוצים. חז”ל הכניסו ברכת התורה בברכות קריאת שמע, וזה לא תלוי בזמן.
– אמת ויציב (ברכה אחרי קריאת שמע): מדברת על יציאת מצרים והאמת של מה שאמרנו — גם לא תלויה בזמן.
מסקנא: לברכות אין שום קשר לזמן קריאת שמע, לכן אפשר לומר אותן כל היום. רק המצווה של קריאת קריאת שמע בעונתה לא יוצאים בה.
(4) שיטת הרמב”ם — חומרא וקולא:
– חומרא: הרמב”ם סובר שהמצווה לכתחילה היא לקרוא קריאת שמע בהנץ החמה (כמו “ותיקין”). כל דבר אחר — אפילו בתוך שלוש שעות — כבר בדיעבד.
– קולא: הרמב”ם סובר שמי שקורא אחרי הזמן (אפילו אחרי ארבע שעות) אמנם לא יצא קריאת שמע בעונתה, אבל בכל זאת יקרא עם ברכות, כי “כקורא בתורה” הוא דבר חיובי. שיטות אחרות אומרות שלא צריך בכלל לקרוא קריאת שמע אחר כך.
(5) הרמב”ם לא סובר שלחצות יש קשר לקריאת שמע: יש שיטות שעושות חילוק בחצות (חצי היום) לגבי קריאת שמע או ברכות קריאת שמע. הרמב”ם לא עושה חילוק זה. אצל הרמב”ם הזמן הוא שלוש שעות, ואחר כך “כקורא בתורה” עם ברכות כל היום — חצות לא משחק תפקיד.
(6) פשט במשנה: “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה”: המשנה באה לומר הלכה מעשית לציבור שקם מאוחר: צריך לקרוא קריאת שמע עם ברכות. “לא הפסיד” לא אומר שזה חסר ערך — להיפך, לא הפסיד, כי למד אחת הפרשיות החשובות ביותר בתורה (יחוד השם, ואהבת, ויראתם וכו’). לא פטור כי ישן יתר על המידה — רק מפספס את מצוות קריאת שמע בזמנה.
(7) למה “כקורא בתורה” חשוב יותר מפסוקים סתם: קריאת שמע אפילו בתורת “קורא בתורה” היא חשובה יותר מקריאת חלקים אחרים של תורה, כי אלו פרשיות שמכילות יחוד השם, אהבת ה’, יראת ה’ וכו’ — כמו שהרמב”ם מנה קודם בפרק זה. לכן מתאים שיאמרו ברכות לפניה ולאחריה גם אחרי הזמן.
—
*בזה מסתיים הפרק.*
תמלול מלא 📝
ספר אהבה: הקדמה והלכות קריאת שמע
הקדמה: נדבת השיעור
טוב, ברוך השם, בעזרת השם, אנחנו מתחילים בשמחה גדולה את הספר השני של הרמב”ם, ספר אהבה. הדבר הראשון הוא, חשוב לציין, אם אין קמח אין תורה, יש ברוך השם נדבן. השיעור של היום נתרם על ידי חברנו החשוב, הנשיא הידוע של מכון כרם תורה וחכמה, תומך התורה ואוהב התורה הידוע, הרב ר’ יואל ורצברגר, שהוא עצמו יהודי שאוהב ללמוד ולומד כל יום כמה שעות, ואוהב לתמוך. כשהוא רואה שיעור מעניין, תלמיד חכם מעניין, ספר מעניין, הדבר חם ללבו. ידיד טוב, יישר כוח על הנדבה, וממנו ילמדו וכן יעשו.
קשר לסוף ספר המדע: “שוגה בה תמיד”
בסוף הלכות ספר המדע אמר לנו הרמב”ם את הסוד: איך יודעים אם אדם אוהב את הקב”ה? אם הוא עסוק תמיד עם הקב”ה, “שוגה בה תמיד”. כמו שאדם אוהב מאוד אישה, איך יודעים שהוא אוהב מאוד אישה? הוא עסוק תמיד איתה, הוא חושב תמיד עליה, הוא עסוק תמיד איתה.
אז אם אחד אומר, “אני אוהב את הקב”ה, אבל עשרים ושלוש שעות ביום אני חושב על כסף. מה אעשה? אני צריך להרוויח כסף, אבל באמת אני אוהב מאוד את הקב”ה.” לפי הרמב”ם, זה לא נקרא אהבה. זה אומר שהיית רוצה, זה אומר אולי איזה רצון, איזה רצון רחוק. אהבה פירושה שאתה עסוק תמיד עם הקב”ה.
מצוות התדירות בספר אהבה
וזה ספר אהבה. ספר אהבה עוסק בעבודת השם היומיומית שלנו דרך קריאת שמע, תפילה, דברים שכל יום, שאנחנו עסוקים עם הקב”ה כל יום. מאה פעמים ביום אומרים ברכות, שלוש פעמים ביום מתפללים, פעמיים ביום אומרים קריאת שמע. כל הדברים האלה מראים את אהבתנו לקב”ה.
טוב מאוד. נכון?
דיון: שני מהלכים באהבה — “מלמעלה למטה” ו”מלמטה למעלה”
ר’ יצחק:
כן, טוב מאוד. כשאתה אומר כל פעם כך, ואני אומר כל פעם, כשאנחנו אומרים זאת, אני אומר שאני סבור שזה הולך גם הפוך. אמת מה שאתה אומר, כמו שלמדנו בסוף ספר המדע, זה גם אמת שזה הפוך.
כלומר, אדם ישאל, “איך אני יכול להגיע לאהבת ה’ או לידיעת ה’?” וכן הלאה. אחת העצות היא, הוא צריך להזכיר לעצמו כל הזמן, כל הזמן לזכור, להזכיר, לומר קריאת שמע, ודרך זה הוא מזכיר לעצמו. דרך זה אולי, אם אחד אומר קריאת שמע פעמיים ביום, זה עוזר לו לחשוב יותר עמוק.
כן, למדנו שיש חיוב, צריך באמת לדעת את כל… לפי הרמב”ם. ומיד כשאומרים קריאת שמע על שהוא “יחידו יתברך”, שצריך להזכיר שהקב”ה הוא לבדו.
אני אומר, אני רואה כאן שני דרכים. קודם כל, זו אהבת ה’, זה שוגה בה תמיד, זה דבר אחד. שנית, אולי יותר, לרוב האנשים יותר קל הדרך השני, שדרך זה מזכירים לעצמם. זו אהבה ילדותית, כשמשתמשים בדרך להגיע לאהבה. לא אמרתי שזה לא טוב, להפך, זה טוב מאוד.
משל מחתונה חסידית
ואני חושב שגם הדרך שבה יש לנו חתונה, יהודים חסידים, זה גם לא פשוט שמתאהבים, כמו שקוראים בעולם הגויים, נופלים באהבה, ואחר כך יש חתונה. אלא בדיוק להפך, פוגשים אישה שהיא בסדר, נראה שהמשפחות מתאימות, וזה טוב מספיק, ואחר כך משקיעים בזה, ושוגה בה תמיד, ואחר כך באה איזו אהבה מסוימת.
אז יש שני מהלכים. אז זה אמת, לא תמיד יודעים על הקב”ה, ונופלים באהבה, ואחר כך מתחילים לקרוא קריאת שמע. אלא להפך, עושים עבודת ה’ שנים ארוכות, כשצעיר יש תאוות אחרות, זה בא קשה, אבל בסופו של דבר מגיעים לאהבה.
טוב מאוד, ר’ יצחק, זכותו יגן עלינו, עם עוד משהו שיותר קל לאנשים.
הקדמת הרמב”ם לספר אהבה
אז כל ספר של הרמב”ם הוא מתחיל גם עם פסוק.
אה, אז מה שאמרת לי עכשיו זה מה שהרמב”ם אומר בעצם. אמרתי, זה לא באמת בדף ה’, זה רק היה כאן בהקדמה של כל הספר. הוא אומר שזו הסיבה למה הוא חילק את ארבעה עשר הספרים. כך עומד שם שהספר השני… רוצה לקרוא?
קריאה: “בשם ה’ אל עולם”
ר’ יצחק:
כן, בואו נתחיל מלמעלה. כל ספריו מתחיל הרמב”ם “בשם ה’ אל עולם”. זה כמו שאנחנו אומרים “בעזרת השם יתברך”. זה לשון הפסוק שאברהם אבינו קרא “בשם ה’ אל עולם”. והרמב”ם, בכתיבת הספרים, הוא בזה קורא בשם ה’ אל עולם.
קריאה: מצוות התדירות
הלאה אומר הרמב”ם שהספר השני מארבעה עשר ספרי יד החזקה וספרי משנה תורה, “אכלול בו המצות שהן תדירות, שהן מצות שאנו חייבין בהן תמיד, כדי שיהיו לנו תמיד לזכרון. כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד”, כדי שנזכור תמיד את הקב”ה ונאהב אותו. “כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין וברכות.”
מילה — למה בספר אהבה?
הרמב”ם כולל מילה. מילה עושים אמנם רק פעם אחת בחיים, אבל כן בדרך מסוימת זה משהו שהוא תמיד. יש לזה גם ענין של תדירות. למה? כי זה תמיד אות בבשרנו. כל עוד אדם יש לו ברית מילה עליו, זה משהו שיכול להזכיר לו, בשעה שאין לו תפילין ולא ציצית וכדומה.
ובוודאי יש את המדרש שכתוב שכאשר דוד המלך לא היה לו כלום — מלך, ומלך יש לו ספר תורה עליו, ויש לו ציצית, וכן הלאה, ודברים שמזכירים לו את הקב”ה — אבל דוד המלך, כיון שהיה בבית המרחץ, לא היה לו כלום, אמר, “יש לי את המילה.” המילה מזכירה לאדם. כך נאמר, אות היא, זה אות לאדם.
הפסוק “מה אהבתי תורתך”
הלאה, קריאת שמע, ספר זה, ספר אהבה, כמה האהבה יוצאת מזה, כבר אמרנו, כי הדברים מזכירים לנו או גורמים לנו לאהוב את הקב”ה.
על ספר אהבה מביא הרמב”ם פסוק יפה מאוד. לפני כל ספר הוא מביא פסוק. אומר הרמב”ם פסוק, בדרך כלל מדוד המלך, דווקא אותו דוד המלך. אומר הרמב”ם, דוד המלך אומר בתהלים, בפרק הארוך ביותר, אומר, “מה אהבתי תורתך”. אני אוהב כל כך את התורה. איך רואים שאני אוהב את התורה? כי “כל היום היא שיחתי”, אני מדבר על זה כל היום, בזה אני עסוק כל היום.
יכול להיות ש“מה אהבתי תורתך” הוא לשון שאלה: כמה אני אוהב את התורה? התשובה היא, “כל היום היא שיחתי”, אני אוהב כל כך כי אני מדבר על זה תמיד. זה ממש פסוק של שוגה בתמיד.
חידוש של הרב רבינוביץ: תדירות כמעלה עצמית
טוב מאוד, ראיתי אצל הרב רבינוביץ, הוא מוציא קצת יותר עמוק. כלומר, אפשר לומר שני פשטים למה הרמב”ם מתחיל עם מצוות התדירות. גם השולחן ערוך מתחיל כך. תדיר קודם. יש כלל כזה, זו הלכה, זה גם סדר בתמיד. מה שהוא כל יום, זה יותר שימושי, צריך לדעת את זה כל יום, אז תדיר קודם.
אבל הוא אומר שאפשר לומר יותר עמוק. תדיר קודם בפשט, כי כל הנושא של אהבת ה’ ולזכור את ה’ הוא תמיד. דרך זה זה כל העניין, שיהיה כל הזמן. מצוה שעושים פעם בשנה פסח, העניין הוא לא שזה פשוט שבא יותר זמן. למצוות יש מעלה עצמית מסוימת, לא רק שהן תמיד, שצריך לדעת כל הזמן, אלא זה ממש דבר שאהבת ה’ מתבטאת או מביאה לאהבת ה’ דרך זה שעושים את זה תמיד.
אז המעלה של תמידיות היא דווקא הדבר שזה תמידיות, לא שזה פשוט זמן אחר. אוקיי. יכול להיות שבגלל זה יש בהגדה שלנו את החלק ש”סלמטה סקריאת שמע של ערבית, כל ימי חייך”, שצריך להיות תדיר, לא מספיק פעם אחת. נלך נראה, נדבר על זה בפרק ה’.
סדר ההלכות בספר אהבה
אוקיי, את זה נדלג אני חושב את ההלכות, את המצוות כבר למדנו בהקדמה שלהן עם כל הדברים. אני חושב שהרמב”ם כותב סימנים על כל ספר, אבל בואו נלך. אם כך, המצוה הראשונה היא הלכות קריאת שמע. אבל צריך לחשוב שנייה, למה קריאת שמע? כן, הסדר, בואו כן נראה את סדר ההלכות.
כן, ההלכות הולכות קריאת שמע, תפלה וברכת כהנים היא השנייה, השלישית היא תפילין ומזוזה וספר תורה, הרביעית היא הלכות ציצית, החמישית היא הלכות ברכות, והשישית היא הלכות מילה.
למה הסדר?
אז, איך מבינים את הסדר? יכול להיות שזה… לא כולם כמעט כל יום, נכון? כל אלה חמשת, חמישה דברים הראשונים, חוץ ממילה. מילה היא האחרונה, כמו שהרמב”ם אמר שמה שיותר תדיר, כאילו הוא יחשב מזה שהוא תמיד בימינו, אבל למעשה זה לא נכנס לגמרי לספר, אז זה האחרון.
קריאת שמע — הכי תדיר
כן, קריאת שמע היא הכי תדיר, שזה ממש פעמיים ביום. תפלה מדאורייתא זה לאו דווקא שזה שלוש פעמים ביום, לכאורה שלוש פעמים ביום זה דרבנן, כמו שהרמב”ם אומר שהעיקר הוא שכל יום יתפללו.
אבל תפילין זה גם פעם אחת ביום. תפילין, אני לא יודע, גם לא ממש, זו מצות קיומית, כל יום כשמניחים תפילין יש מצוה, אבל אני לא יודע אם החיוב כל כך חזק על היום.
וציצית זה גם, ציצית היא מצות קיומית, אדם יכול להחליט ללכת תמיד, אבל החיוב לא פשוט שאם אדם לא הלך יום אחד עם ציצית הוא עבר, כשהוא הלך בארבע כנפות בלי ציצית הוא עבר, אבל יום אחד שהוא לא הלך עם ציצית הוא לא עבר, הוא ביטל מצות קיומית.
משא”כ קריאת שמע, אם הוא ביטל יום אחד הוא ביטל מצוה שהוא מחויב. טוב מאוד. כך גם ברכות, אם לא אוכלים יום אחד, בדרך כלל אדם אוכל, אבל אם לא אוכלים… כן, זה טוב.
מסקנה: הסדר הולך לפי תדירות
טוב מאוד, זה הולך לפי הסדר, מקריאת שמע שהיא הכי תדיר. מדאורייתא, בואו נחשוב כך, מדאורייתא הסדר היומי של יהודי קשור לקריאת שמע בוקר וערב. אחר כך מדאורייתא יש גם תפלה פעם אחת, אבל זה לא ממש, אין לזה זמן מדאורייתא, כן, זמן תפלה למדו דרבנן. משא”כ זמן קריאת שמע הוא מדאורייתא, כמו שנראה לכאורה. וקריאת שמע קשורה מאוד לזמן, כי מיד כשהתורה אומרת את מצות קריאת שמע היא אומרת “בשכבך ובקומך”, והרמב”ם מתחיל מיד עם זה.
קריאת שמע — מצוה עיקרית של זכירה
קריאת שמע היא מצוה של להזכיר כל יום ליהודי, זו מצוה עיקרית, ושם אומרים דווקא “ואהבת את ה’”, אני חושב שזה דווקא העניין, לזכור תמיד, כמו שהרמב”ם יוציא בפרק הראשון. טוב מאוד, אז מה שיש לנו כאן, הלכות קריאת שמע, יש מצוה אחת, וזו לקרוא קריאת שמע.
שש זכירות והרמב”ם
מעניין, כי אפשר אולי ללמוד מכאן שהרמב”ם… אומרים שש זכירות, אני חושב שזה מספר חרדים, שמחויבים תמיד, והדבר לכאורה לפי הרמב”ם הוא בספר המדע, שצריך תמיד לדעת שיש רק בורא אחד. אבל אני לא יודע אם הרמב”ם אמר שזה משהו שצריך כל יום ממש להזכיר. כל פעם שאדם חושב על העולם או חושב על הבריאה, ידע שהקב”ה…
זכר יציאת מצרים — הרמב”ם והרמב”ן
צריך ללכת לראות רגע על פלא זכר יציאת מצרים, אני רוצה לדבר שנייה איך זה נראה כאן מהרמב”ם מבין את זה. אותן שש זכירות, יש חלק מהן שהרמב”ן למשל עושה למצוה, אבל הרמב”ם בחילוק, הרמב”ם לא מביא את אותה מצות זכר יציאת מצרים, הזכירות בשם של זכירות.
אותו דבר מרים, הרמב”ן אומר שזו אזהרה על לשון הרע, והרמב”ם אומר אחרת, שזו מצוה לזכור. יכול להיות שכל אותו דבר בא משו”ת הרמב”ן, שזה קצת אחר לגבי הנוסחאות. שו”ת הרמב”ן צריך לחשוב עליו כשלומדים עכשיו רמב”ם.
מסקנה: שש זכירות אינו חיוב לפי הרמב”ם
אז כן, בטוח שהרמב”ם לא פוסק כך. אני חושב שבטוח שזה רק… צריך חסידות, אני יודע מה כתוב שם, זה לא ממש… לא חייבים לומר את שש הזכירות. אם לא אומרים את זה לא מבטלים מצוה. כשאומרים את זה בטוח שלכאורה לפי ראשונים אחרים עושים מצוה, אפילו לפי הרמב”ם עושים סתם מצוה של לידע את ה’, להזכיר את הקב”ה. בטוח שזו מצוה, בטוח שזה דבר יפה ללמוד תורה בכלל. אבל בטוח שיש דיון ממש עם אחרונים באותה רעיון.
תלמוד תורה — למה לא בספר אהבה?
על כל פנים, יש דבר מעניין. תלמוד תורה, גם הרמב”ם אומר שצריך, המינימום תלמוד תורה הוא ללמוד כל יום בבוקר ובלילה, כן? אמת, יש לזה לכאורה גם שייכות לקריאת שמע, כי זה אותו דבר “ושננתם לבניך” ו“ולמדתם אותם”, שלכאורה זה הולך על קריאת שמע, ולומדים רק שזה הולך על כל התורה כולה. אמת.
אבל תלמוד תורה לכאורה הוא ענין של ידיעה, זה גם ענין של ידיעה, זה לא ענין של אהבה, זה ענין של ידיעה, לדעת, ואחר כך אפשר לעשות מצוות. זה גם, העיקר חובת תלמוד תורה הולך הרמב”ם לומר כמו שכתוב בקריאת שמע, נלך נלמד כאן.
גם בטוח שמצות תלמוד תורה אינה מצות עשה שהזמן גרמא, כן? לא רק בתי הדינים, לא היה לימוד נוסף, לא היה פשוט שהמצוה היא…
הזמן יש כאן מינימום, מינימום כל יום משהו.
כן, נכון. אפשר לומר אולי דבר כזה, שתלמוד תורה הוא מצוה למעלה מן הזמן.
קריאת שמע — זמן, פרשיות, ותדירות המצוה
הקדמה: תלמוד תורה — מצוה תדירה או נצחית?
דובר 1:
בטוח שזו מצוה, בטוח שזה דבר יפה ללמוד תורה בכלל, אבל בטוח שיש יותר ממש עם האחרונים אותה רעיון.
על כל פנים, כן, יש, יש מצוה של תלמוד תורה. גם הרמב”ם אמר שצריך המינימום תלמוד תורה ללמוד כל יום בבוקר ובלילה, כן? אמת, יש לזה לכאורה גם שייכות לקריאת שמע, כי זה אותו דבר כמו “ושננתם לבניך” ו”ולמדתם אותם”, שלכאורה זה הולך על קריאת שמע, ולומדים רק שזה הולך על כל התורה כולה. אמת. אבל תלמוד תורה הוא לכאורה ענין של ידיעה, יש גם ענין של ידיעה, זה לא ענין של אהבה, זה ענין של ידיעה, לדעת, ואחר כך אפשר לעשות מצוות. יש גם אמת. דרך אגב, תלמוד תורה לפי הרמב”ם אומר הוא מה שכתוב בקריאת שמע דווקא, את זה צריך ללמוד כאן. גם בטוח שמצות תלמוד תורה אינה מצות עשה שהזמן גרמא, כן? נשים פטורות לא בגלל זה, זה לימוד נוסף. זה לא מצות עשה שהזמן גרמא, היום גורם. הזמן הוא שיש מינימום על זה, מינימום כל יום משהו.
חילוק בין תדיר לנצחי
אפשר לומר אולי חילוק כזה, שתלמוד תורה הוא מצוה למעלה מן הזמן, כלומר, יש מצוות, יש חילוק של תדיר ונצחי, נכון? תדיר פירושו כל יום, כל הזמן. נצחי פירושו שזה לא תלוי בזמן, ממילא זה תמיד. יש דבר כזה, יכול להיות שאמונה היא תמיד, כל ימינו היא תמיד. טוב מאוד. אותו דבר, החינוך אומר שיש מצוות תדירות. אני חושב שזה לא נכון, אני חושב לפי הרמב”ם. אין לי השגות על ספר החינוך, הוא יהודי גדול, וגם להלכה למעשה הוא צודק, זה דבר טוב להזכיר לעצמו כל הזמן במצוות תדירות, זה מובא במנהגים, גם במשנה ברורה זכרתי. אבל אני חושב שכמו שהרמב”ם לומד את זה, לא פשוט שיש מצוה תדירה של אמונה. אמונה אינה מצוה תדירה בזמן, זו מצוה שהיא למעלה מן הזמן, תמיד.
מצוות ספר המדע — תמיד, לא תדיר
אפשר לומר שכל מה שכתוב בספר המדות הוא נצחי. למשל, שצריך גם להיות בדרך הממוצע, מתי אדם לא צריך להיות בכעס? תמיד. תמיד הוא לא צריך להיות בגאווה. אז זו מצווה שאינה כל יום, אלא כל היום. נכון, בדיוק, לא כל יום, אלא כל הזמן. כביכול, זה גם לא פשוט שעושים את זה יום אחד, מקיימים עכשיו את המצווה של היום ללמוד תלמוד תורה. זה ממש אמת, יש הלכה כזו שצריך ללמוד פעמיים בכל יום. נכון, אם מדברים כבר על קריאת שמע, אם אדם ישן שני ימים, הוא ביטל שני ימים קריאת שמע. אם אדם ישן שני ימים, הוא לא ביטל את המצווה של אמונה, או את המצווה של לא להיות בכעס. אבל עוד, המצווה של אמונה היא לא אותו דבר כמו המצווה של לחשוב על אמונה, נכון? אם אדם מאמין, אני לא זוכר עכשיו, זו מצווה אחרת, המצווה של אהבה, אולי המצווה של זכירה, “ואהבת את ה’”, או של קריאת שמע, וכו’, אבל זה כבר ממש דבר מעשי של האהבה. אבל העצה והמצווה של ידיעת ה’ לא מתכוונת לחשוב שיש אלוקים, זה מתכוון לדעת, נכון? אני שואל אותך באמצע הלילה, האם אתה מאמין באלוקים?
דובר 2:
פעם אחת כשזה כבר מבוסס, הוא לא צריך יותר לעסוק בזה? כלומר, כל זמן שאדם לא יודע את זה בבירור, אולי יש כן מצווה שהוא צריך לעסוק כדי להבין את זה?
דובר 1:
כן, יש מצווה לעסוק בזה. אני רק רוצה לומר, שאתה מעיר אדם באמצע הלילה ואתה שואל אותו, “האם אתה מאמין באלוקים?”, הוא יאמר, “כן”. אז הוא האמין כל הזמן, אפילו כשהוא ישן, זה לא היה אקטיבי. בסדר. אבל כן, זה בטוח שזה שונה. המצוות של ספר אהבה הן מצוות תדירות, לא מצוות נצחיות. ספר המדע אפשר לקרוא מצוות נצחיות, מצוות שאינן תלויות בזמן כלל. בסדר, אני חושב שאנחנו נותנים הזדמנות לרמב”ם גם לדבר.
הלכה א’: זמן קריאת שמע — “פעמים בכל יום”
אומר הרמב”ם, “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”.
אחד, אמרתי את ההקדמה הראשונה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
“מצות עשה אחת, והיא לקרות קריאת שמע פעמים ביום”. “לקרות קריאת שמע”, זה מעשה. למה בדיוק אומרים כך, “לקרוא קריאת שמע”? כמו “גוט יום טוב”. בסדר. “וביאור מצוה זו בפרקים אלו”.
דובר 2:
לא, אבל זה מעניין, אתה תראה, הוא מתחיל, הוא מדבר כבר על מה זה קריאת שמע. זה דבר שהוא מוסכם, קריאת שמע, כל אחד יודע מה זה.
דובר 1:
כן, כן, זה מוכר בשם קריאת שמע, זה מובן.
לשון הרמב”ם — תדירות היא העיקר
אומר הרמב”ם, פרק א’, זה עיקר המצווה, אומר הרמב”ם, “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”, קורים את הקריאה של שמע, “בערב ובבקר, שנאמר ‘ובשכבך ובקומך’”. מה כתוב? “ואהבת את ה’ אלקיך”, מה כתוב שצריך להזכיר את אהבת ה’, את הפרשה, “בשכבך ובקומך”. “בשכבך ובקומך” זה לא… יש שיטה שם במשנה שזה מתכוון שוכב או עומד, אבל אנחנו פוסקים כמו המנדמר שזה מדבר על זמן. “בשעה שבני אדם שוכבים”, מתי הזמן שאנשים רגילים אלפי שנים, עד שיצאו לנו עם אורות, בלילה אנשים שוכבים. יש שני מצבים, אנשים יכולים להיות עומדים ושוכבים. אני זוכר, היה זמן שהייתי בבית חולים, וזה לא היה זמן רגיל. אמר לי הרופא, אפילו אתה לא ישן, תשתדל לשכב, הגוף צריך לשכב שוכב לפרק זמן ביום, זה מאוד חשוב. הזמן שאנשים שוכבים, וזהו לילה, בשעה שבני אדם הולכים לבתיהם, וכשאנשים עומדים, וזהו יום.
הכלי יקר — שכיבה מתכוונת למנוחה
הכלי יקר מביא מה זה התכוון. שכיבה לא מתכוונת לשינה, שכיבה מתכוונת למנוחה של הגוף. אני שומע. לפני כן אמרתי את זה בדרך זו. הכלי יקר אומר שאפילו לפי בית שמאי גם מודה שצריך לקרוא קריאת שמע בלילה וביום. הוא לומד רק ולא עוד, שכשזה בשכבך לא צריך לעשות בשכיבה. כן, אבל זה ברור שבית שמאי לומד גם. הגמרא אומרת ממש שבית הלל אומר לא, זה לא מתכוון לזה, זה מתכוון בשעה. אבל זה ברור שבית שמאי מודה למצוות קריאת שמע ביום ובלילה. זו לא המחלוקת האמיתית כאן. הרמב”ם מביא את הלשון שהולך לפי בית הלל, אבל זה בטוח שבית שמאי סובר גם. בית שמאי סובר שני דברים, צריך לעשות את זה גם שוכב וגם בלילה. אבל יכול להיות שלפי בית הלל הוא לא צודק, שזה לא מתכוון שוכב, זה מתכוון ממש בשעה.
למה אומרת התורה “בשכבך ובקומך” ולא “ביום ובלילה”?
למה לא אומרת התורה, למה לא אומרת התורה ביום ובלילה? למה לכוון לזה? אני חושב שיש לזה קצת משמעות, יש לזה קשר לסדר היום. אני חושב שהפשט הפשוט של המקרא בלי להבין את הדרש של חז”ל הוא, שצריך תמיד לאהוב את הקב”ה, כשאתה הולך, כשאתה בא, כשאתה בבית, כשאתה בחוץ, כשאתה רוקד, כשאתה ישן. אז התורה מונה כל מיני דרכים, ואתה צריך לשים את זה על דלתך, ואתה צריך… אז זה הפשט, זה איך הפסוק הפואטי, איך צריך ללמוד אותו, שצריך תמיד לאהוב את הקב”ה, לא משנה אם אתה ער, אם אתה הולך, אם אתה עומד, אם אתה בא, ואתה צריך לכתוב את זה בכל מקום. אבל המפרשים חז”ל הכניסו את זה לזמן, שבשכבך ובקומך הם שני זמנים. זה לא סתירה, כך מקיימים באמת את אותו דבר, אותו דבר יפה שאתה אומר מקיימים כך.
הם רק אומרים שזה לא ביום ובלילה. חז”ל עושים את זה אפילו פחות, שלפי פשט המקרא צריך כל היום למלמל את הפסוקים של קריאת שמע. אני לא יודע. אבל אני רק רוצה לומר שכש… לא, לכאורה הפירוש הוא כשאתה הולך לישון וכשאתה קם, לא כשאתה הולך לקום. הרמב”ם אומר כן לא, כשאתה ישן לא מדברים על קריאת שמע. אני מתכוון לעונות, יש שתי עונות, יש עונה של ביום ועונה של לילה, בשתיהן יש קריאת שמע של ביום. לא מדברים כשאתה ישן וכשאתה ער. השעות שאנשים… כן. אבל אני שואל אותך האם זה מתכוון שוכבים כשהם כבר שוכבים וישנים, או שהוא מדבר על כל הלילה, כך זה באמת ההלכה. אבל הוא יכול לומר כשנכנסת לעונה של השינה שלך וכשנכנסת לעונה של הקימה שלך. הוא מדבר על מוקדם, מוקדם ותחילת לילה.
קריאת שמע תלויה באנשים, לא בשמש
אפשר בטוח להבין שזה לא… זה אמת שההלכה היא ביום ובלילה, אבל זה לא תלוי ביום ובלילה. לא פשוט שקריאת שמע היא ברכה על השמש שעולה. זה תלוי באנשים שקמים והולכים לישון. זה לא זמן גורם? אתה יכול לקרוא לזה זמן גורם, אבל אני אגיד לך שיש שני סוגים של זמן גורם. יש למשל שבת נעשה שבת כי עכשיו זה היום השביעי של השבוע, יש לזה קשר לשמש. קריאת שמע נעשה קריאת שמע כי עכשיו זה הזמן שאנשים קמים, ואתה צריך להזכיר שוב את הקב”ה. לא, לא בגלל זה, כי האנשים קמים עכשיו. יש שני סוגים של מצבים של אנשים, יש מצבים של אנשים ישנים או שוכבים, ומצבים של עומדים. בשני המצבים האלה… זה דבר טוב מאוד, מה שיש שני states of mind בעצם. אתה יכול לומר, כשאנשים מאוד active צריכים להזכיר את הקב”ה, וכשאנשים נחים ואוכלים והולכים לישון צריכים שוב להזכיר את הקב”ה. זה כמו שני states of mind.
האמרי נועם — מדאורייתא לפי קימת האדם
ואפשר אפילו לומר, יש אחרונים, ממש אחרונים, שרוצים לטעון שאם למשל, כמו שאמרת, אם בזמנים של היום לא דרך בני אדם ללכת לישון בזמן הזה, יכול להיות שלפחות מדאורייתא כשקמים צריך לקרוא קריאת שמע. האמרי נועם מדבר על כל הבחורים שאם קמים מאוחר מדאורייתא צריך מיד לקרוא קריאת שמע. הוא אומר שלא צריך להתחיל לומר קריאת שמע, כי אמת, לגבי הרבנן אולי כבר עבר הזמן, אבל הדאורייתא אומרת שכשאתה קם צריך לומר קריאת שמע. כשאתה הולך לישון, אתה הולך לישון מוקדם, תגיד גם קריאת שמע. אה, אמת, זה לא כך ההלכה, אבל זה הפשט הפשוט הוא כך. כביכול, גם אם זה תלוי בשכיבה ולא ביום, אפשר להבין כך.
למה מתחיל הרמב”ם ב”פעמיים ביום”?
בסדר, זה הזמן, כן? מעניין שהרמב”ם לא התחיל מצוות עשה לקרות קריאת שמע, ומה זמנה, הוא מתחיל לומר פעמיים ביום. יכול להיות בגלל האהבה, כמו שדיברנו, לפי מה שהוא אומר. נקודת העיקר של קריאת שמע היא שיהיה פעמיים ביום, העקביות, התדירות שלה.
הלכה ב’: שלוש הפרשיות — יחוד, אהבה, תלמוד
אומר הוא, ומה היא קורא? מה זה קריאת שמע שאומרים? אומר הוא, שלוש פרשיות אלו, והיה אם שמוע. הוא לא אומר כמו פרשת ציצית, ופרשת והיה אם שמוע, ופרשת ויאמר, כי אומרים קריאת שמע כמה שנים לפני שמתחילים ללמוד רמב”ם. אבל למשל בויאמר הוא לא אומר כלום, הוא אומר שהתורה ציוותה פרשת ויאמר. בטח שהרמב”ם התכוון שכבר יש סידור. תסתכל בסידור של הרמב”ם, בסידור של הרמב”ם גם לא כתוב. הוא רק אומר את הפסוק, אני לא זוכר. על כל פנים, הרמב”ם לא מניח שכתוב כבר בתורה שבכתב, הוא מניח רק על הסידור.
דובר 2:
כן, אבל איזה ויאמר? תדמיין שיש מישהו שלא למד, הוא אף פעם לא הלך לחדר, הוא אף פעם לא הלך, הוא לא יודע מה קורה כאן. הוא אומר, “ויאמר”, איזה ויאמר? כאן כתוב במדבר תהיה, כן, המצורפת. לכל היותר הוא יאמר כל הויאמר’ס, אני לא יודע עד כמה הוא יצטרך ללכת.
למה מתחילים בשמע?
דובר 1:
אומר הרמב”ם הלאה, “ומקדימין לקרות פרשת שמע”, הראשונה משלוש הפרשיות מתחילים בשמע. כן. למה? זה בעצם ויאמר עומד קודם בתורה, אולי הוא מתכוון לזה. אמת, אמת. למה מתחילים בשמע? “מפני שיש בה ציווי על יחוד השם”. שמע מונה לנו יחוד השם, כי אומרים “ה’ אלקינו ה’ אחד”. “ואהבתו”, כי כתוב “שמע ישראל”, שמע יהודי שיש בורא. “ואהבתו”. אה, שמע מתכוון שמע ואהבתו, אה, סליחה. שמע, ואהבתו, ואחר כך והיה אם שמוע הוא הבא, סליחה. ואהבתו זה אהבתו את ה’, “ותלמודו” זו המצווה של תלמוד תורה, זה העיקר שיש תורה.
תלמודו — ללמוד מעשה ה’
תלמודו זה ללמוד את הקב”ה, ללמוד על הקב”ה. כתוב בתורה, ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך”, אומר הרמב”ם שם שאתה תגיע להודירך לאהבתו, בשביל שיתבונן. מה זה חלק מתורה, זה ללמוד. ללמוד זה ללמוד מעשה ה’. מעשה ה’ יש לו שני חלקים, כמו שכתוב בבורא עולם, יש מצוות, יש מעשה ה’ שהוא ציווה מצוות, ויש מעשה ה’ שהוא עשה את הבריאה, שניהם.
שלושה שלבים של אותו דבר
בעצם יש יחוד ה’ שיש בורא אחד. האהבתו אולי מתכוונת לזה שלקב”ה יש משהו עם אנשים, שיש קשר, ולדעת על הקב”ה, תלמודו. אפשר גם שזה שלושה שלבים של לדעת את אותו דבר. יחוד ה’ זו עצם המציאות. אהבה זה שלמדו את המצווה של ללמוד, לאהוב, ושאוגה בה תמיד”. ותלמודו זה איך עושים את זה, דרך התלמוד.
“שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”
“שהיא”, שהיא מתכוונת, הוא חוזר על הפסוק בשמע, או על שלושת הדברים, יחוד ה’, ואהבתו, ותלמודו, שזה הכל אותו דבר, הכל יחוד ה’ שהיא… זה העיקר הגדול שהכל תלוי בו, הכל, כל התורה, שם הוא מדבר על כל הבריאה, אבל כל התורה תלויה בדבר של יחוד השם והוויתו ותלמידו.
זו הפעם השנייה שרואים ברמב”ם שי”ג העיקרים האמיתיים שהיהודים למדו הלכות תשובה, עיקר גדול, כן, בחירת נשיאות זה עיקר גדול, אבל כאן אומר הרמב”ם שהעיקר הגדול שהכל תלוי בו הוא רק יחוד השם, כלומר מציאות השם ויחודו, זה אותו דבר, ו
פרשת והיה אם שמוע ופרשת ציצית — ציווי על שאר המצוות וזכירת יציאת מצרים
הלכה ב (המשך) — פרשת והיה אם שמוע: ציווי על שאר המצוות
דובר 1:
ואחריו, ואחר כך כתוב, זה אומרים בפרשת והיה אם שמוע, שיש ציווי על שאר המצוות כולן, שם מונים את כל המצוות האחרות מלבד יחוד השם ואהבתו ותלמידו.
אני אף פעם לא הבנתי, איפה כתוב בוהיה אם שמוע יותר מצוות ממה שכתוב בוהיה אם שמוע “תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום”? יש ענין של שכר ועונש, אבל לא כתוב המילה מצוות, זו המילה. כתוב שם “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”, כתוב גם “ושננתם לבניך ודברת בם”, מתכוון תורה כולו, זה ענין של אהבה.
אה, הוא אומר “ותלמידו” מתכוון, “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, שכל התורה תהיה על לבבך, זה “ותלמידו”.
תרגום הרמב”ם של המשנה
זה לא מה שהמשנה סוברת, זה מה שהרמב”ם אומר, מתרגם, זה אחד הדברים המעניינים מאוד שאפשר לראות איך הרמב”ם מתרגם משנה. המשנה כתובה, זה קבלת עול מלכות שמים, וזה קבלת עול מצוות. הרמב”ם מסביר, מה מתכוון קבלת עול מלכות שמים? זה יחוד השם. ועול מצוות זה הציווי על שאר המצוות. טוב מאוד. אז כאן זה העיקר הגדול שזה יחוד השם, מצווה אחת, ואחר כך יש תרי”ב מצוות, זה והיה אם שמוע. יפה. אחר כך השלישית, כן.
למה הרמב”ם לא מונה שכר ועונש?
והיה אם שמוע יש גם ענין של שכר ועונש, אבל הרמב”ם לא מונה את זה, כי הוא אומר מה שהמשנה אומרת, הוא לא אומר את דעתו. לא רק שהרמב”ם לא מונה את זה, המשנה, זה ממש מעניין, הייתי אומר שוהיה אם שמוע זה הנושא העיקרי של שכר ועונש. לא המשנה ולא הרמב”ם סברו שזו הנקודה.
אני לא יודע מה הפשט. יכול להיות שהרמב”ם היה אומר כי שכר ועונש שכתוב שם זה הדרך המעניינת שהתערבב באמצע סוף פרק מ”ד, שכתוב רק שכר בעולם הזה, ממילא זה לא כמו שכר ועונש העיקרי של שכר ועונש שכתוב בפרשת בחוקותי.
אבל אולי להיפך, אולי אותו שכר ועונש הוא על מצוות, אפשר לומר כך. מה השכר שמקבלים מפרשת שמע? עולם הבא. כי עולם הבא זה השגת היחידות. ומה השכר שמקבלים מעשיית המצוות? זה ממש חיי עולם הזה, שזה מחשב לאוילה. זו סתירה לנושא של שאר המצוות.
הרמב”ם מחזיק במשנה
אבל אני חושב, מה שאני רואה כאן, זה שהרמב”ם רוצה להחזיק במשנה. כי כשהרמב”ם היה הולך לגמרי עם עצמו, היה אומר כך: שבואהבת יש העיקרים של יחוד השם, אין עוד מלבדו, ונבואה, כן, לגבי תורה זה נבואה. הוא היה יכול לעשות את שלו… הרמב”ם היה יכול לעשות את התורה שלו.
הרמב”ם רצה כאן, כמו שאתה אומר, לתרגם את המשנה של על מלכות שמים ועל המצוות. הוא יכול לומר שנבואה היא לא עיקר כזה, זה ממש מרומז, זו המילה תורה, אבל זה לא כל כך…
ואחר כך, איפה כתוב כאן למען ירבו? אה, רב, זה כמה משניות אחר כך… לא, טוב מאוד.
הרמב”ם, אבל כל הסדר של הרמב”ם, אם מתחילים מאהבה, אהבה היא בסדר של הרמב”ם עצמו, בעצם, הוא מסדר מהסדר לגבי הסדר. אבל אהבה, בעצם מתחיל קריאת שמע, והסדר של ש”ס.
פרשת ציצית — זכירת כל המצוות
דובר 1:
אומר הרמב”ם על כך פרשת ציצית, “שגם היא”, גם היא, פרשת ציצית, “יש בה ציווי על זכירת כל המצוות”, יש בה עוד פעם ציווי על זכירת כל המצוות, לא רק על עשיית המצוות, אלא שם כתוב על זכירת המצוות, זה מה שהרמב”ם שם את הדגש עליו, יש לזה קשר לאהבה, לזכור תמיד את הקב”ה. ושם כתוב “למען תזכרו”, תמיד לזכור, שבסתם זה בא למה שזה לזכור את הקב”ה.
למה אומרים ציצית בלילה?
קריאת שמע: פרשת ציצית, ברוך שם כבוד מלכותו, וברכות קריאת שמע
הלכה ב (המשך) — פרשת ציצית ביינאכט
והרמב”ם אומר עוד, אומר הרמב”ם, “לפי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה”, הדברים האחרים הם נוהגים ביום ובלילה, וזה טוב מאוד שקוראים אותם בלילה. נו, מדוע קוראים ציצית בלילה? כשאינו נוהג ביום, זה לאו גמור.
אומר הוא, קודם כל נוהג בלילה, נכון “שיש בה זכרון יציאת מצרים”, עצם מצות ציצית אמנם אינה בלילה, אבל בפרשה יש זכרון יציאת מצרים, “ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה”. יש עוד מצווה של…
המבנה של סברת הרמב”ם
מעניין מאוד, ראו מה העיקר של מה שקוראים פרשת ציצית הוא משום שזה זכירת כל המצוות, אבל זכירת כל המצוות פירושה שציצית מזכיר את כל המצוות, ומזכירים ציצית… מעניין מאוד, מעניין מאוד המבנה איך הוא אומר זאת כאן, כן.
קוראים אותה, אומרים ציצית עצמה מזכירה כל המצוות, וכשקוראים את פרשת ציצית זה חשוב יותר מציצית עצמה. פירוש מותר לקרוא אפילו כשאין ציצית, כי כשקוראים את הפרשה מזכירים את כל המצוות. פירוש קריאת פרשת ציצית יש לה בוודאי כמו ללבוש ציצית, כן, שמזכירה כל המצוות. צריך אני לומר זאת.
פירוש כך, כשיש ציצית זה יותר בדרך אקטיבית, כן, כי הדרך היא שיראה אותה במקום, הוא מזכיר תרי”ג מצוות. אבל על כל פנים, האמירה מזכירה גם את המצוות.
אומר הוא, ובלילה, הוא היה יכול כנראה לומר, אבל בלילה צריך גם לזכור את כל המצוות. זה קצת מעניין כך…
הרמב”ם מכניס שלב שלא עומד במשנה
אמת, נראה שהרמב”ם הכניס כאן שלב שלא עומד במשנה. במשנה כתוב מדוע ציצית האחרונה? כי היא אמנם רק נוהגת בלילה, ממילא היא באיחור. ואם כך קשה מדוע שמים ציצית בכלל? על זה כתוב במשנה הבאה, כדי להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. זו אמנם מחלוקת, אבל אנחנו סוברים כחכמים.
ממילא מה ששואל אני, שאתה יכול כבר לומר שאפילו מצות ציצית אינה נוהגת בלילה, אבל זכירת כל המצוות כן נוהגת בלילה. טוב מאוד, אבל זה אני אומר, שהרמב”ם הולך לאחור לכאורה.
כלומר, המשנה רק עמדה, ובגלל זה אמנם לא שמים ציצית… שמים ציצית האחרונה, כי היא חלשה יותר, כי היא רק נוהגת בלילה. אבל המשנה עדיין לא אומרת כלל מדוע קוראים ציצית. במשנה כתוב רק הנושא של יציאת מצרים, אבל זה היה מספיק.
הרמב”ם סובר שמשום שיש פרשת יציאת מצרים, או סתם, זה לא ממש נכנס כאן, כלומר, כמו שיציאת מצרים היה מספיק. אומר הרמב”ם, קודם כל מצות ציצית שייכת בעצם לכל הנושא, כי היא זכירת כל המצוות. ואם כך, מדוע שמים אותה… זה לא כל כך קשה, אם זה אמנם לא כל כך קשה, אני לא יודע מה הקושיא על אף פי, אם זה נכון, זה לא כל כך ברור.
דובר 2:
מה קשה על אף פי? אם זכירת יציאת מצרים אינה נוהגת בלילה, אולי לא היה מתאים לקרוא את הקריאה של זה בלילה.
דובר 1:
אבל הוא אומר שקוראים אותה כן בלילה, “מפני שיש זכר ליציאת מצרים”, ויציאת מצרים כן נוהגת ביום ובלילה. “מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’”.
דיון: האם זכירת יציאת מצרים מצווה נפרדת?
נראה שהרמב”ם לא סובר שזו מצווה נפרדת
דובר 1:
נראה כאן שהרמב”ם לא סובר שיש… כולם יודעים, כשמגיע פסח עכשיו, השיעור הרשמי הוא השיעור של יום ראשון של פסח. יוצא ש… וכשלומדים על מצוות זכירת יציאת מצרים לפני פסח, יש שיחה באחרונים מה החילוק, יש לך מצווה כל יום. אומרים בהגדה של פסח את המשנה שאומרת “למען תזכור” בהגדה.
נראה אבל מהרמב”ם שאין ממש מצווה של יציאת מצרים ביום ובלילה. אין ממש מצווה, הוא לא מונה שתי מצוות, “לקרוא קריאת שמע” ו”להזכיר יציאת מצרים”. משמע מהרמב”ם שכל הנוסח של “מצוה” — לפעמים למדנו ש”מצוה” פירושה לפעמים שזה דבר טוב, לאו דווקא מצווה מתרי”ג מצוות.
נראה שהמצווה באה רק לענות מדוע מתאימים לומר פרשת ציצית. אבל זה אחרת, שקריאת שמע יש כך: קריאת שמע יש את המצווה של למען יחד השם, יש את המצווה של למען צווי המצוות, ויש מצווה של למען יציאת מצרים. כך הייתי אומר.
או יכול להיות שכל המצוות הן זכר ליציאת מצרים, כתוב זה גם. לא זה, זה דבר רחב מאוד.
הרמב”ם היה יכול לומר אחרת
אבל הרמב”ם לא אומר זאת. הרמב”ם היה יכול לומר הרבה דברים אחרים, אבל הרמב”ם היה יכול לומר בפירוש שיש שתי מצוות בקריאת שמע, הפרשה השלישית היא מצווה אחרת.
משמע מהרמב”ם שהפרשה השלישית היא רק פרט כזה במדוע אומרים אותה בלילה. כתוב כך: הסיבה בעצם מדוע אומרים ציצית היא משום זכירת כל המצוות. אבל יש סיבה מדוע להשאיר ציצית בלילה.
אז בואו נגיד כך, כמו שיושבים בבית המדרש, אומר חכם: “בואו נשאיר ציצית בלילה”. אומרים: “מדוע נשאיר אותה?” אומר הוא: “יודעים מה, בואו נשאיר אותה בכל זאת, כי יש מעלה אחרת שם, מזכירים יציאת מצרים”. אז כל המצווה היא רק מעלה שגורמת כמו שאומרים, כשעושים את הסידור, איזו פרשה שמים בסידור? אה, בגלל זה. אבל זה לא אומר שזו ממש מצוות עשה. זה יותר כמו דבר יפה. יש לך הרבה פרשיות, דבר יפה. אז אחת מהדברים היפים היא יציאת מצרים.
דיון על הפסוק “למען תזכור”
דובר 2:
הפסוק “למען תזכרו” הולך על ציצית, אז אם זה פסוק של ציצית זה…
דובר 1:
לא, הפסוק לא על ציצית. “למען תזכרו” פירושו על פסח, לזכור.
דובר 2:
לא, לא, הפסוק מדברים ט”ז, “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”, הפסוק עומד על פסח, כשעושים פסח, “למען תזכור”. איך כתוב?
דובר 1:
אבל בוהיה אם שמוע כתוב, זה הולך על ציצית, “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי”.
דובר 2:
לא, לא “תזכור את יום צאתך”, “למען תזכרו את כל המצוות”. זה “וזכרתם ועשיתם את כל מצוותי”, זה לזכור את המצוות. “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים” עומד על מה שאתה עושה פסח, על “לא תשחט על חמץ”, על עשיית יום טוב פסח ואכילת מצה. זה לא בכלל…
הפסוק פשוט פשט קשה מאוד ללמוד ממנו שיש מצווה לזכור יציאת מצרים. כן, יש לזכור יציאת מצרים “כל ימי חייך”. כל הדרשה רחוקה מאוד מהפשט הפשוט של הפסוק.
הרמב”ם לא מביא את דרשת הגמרא
דובר 1:
מזה למד הרמב”ם לכאורה שזה לא אומר שיש דין חדש של “לזכור את יום צאתך”, זה אומר “כל ימי חייך” כל יום. זה רק, אתה רואה שהתורה רוצה שיזכרו כסדר. אפשר אפילו לעשות ריבוי. הרמב”ם לא מביא אפילו את הריבוי.
אתה רואה, הרמב”ם לא מביא אפילו את כל הדין מהגמרא, ש”כל” הוא לרבות הימים, לרבות הלילות. הוא לא נכנס לזה.
דובר 2:
מה היה אם זו הייתה ממש מצווה?
דובר 1:
הייתי צריך להיכנס, יש מקור, וממנו לומדים שזה אומר גם בלילה. הרמב”ם במנין המצוות לא מונה מצווה נוספת של “למען תזכור את יום צאתך” יום ולילה. יש מצווה “למען תעשה חוק הדבר החשוב הזה”. זה דבר שכל המצוות תלויות בו, אז כדאי להכניס גם את הענין של יציאת מצרים.
בפסוק רואים בפירוש לא, כן, יש דבר לזכור. לזכור אין חילוק בין ביום או בלילה, נכון? תמיד לזכור. זה לא פשט שיש מצווה. כך לכאורה רואים חוץ מהנוסח של…
הרמב”ם לא אומר שיציאת מצרים מזכירה את המצוות
והרמב”ם גם לא אומר שיציאת מצרים מזכירה בעצמה את המצוות. יכול להיות שמה שהרמב”ם התכוון לומר הוא כך: מדוע לא לומר בלילה פרשה אחרת שמזכירה את כל המצוות? יש עוד פרשיות שכתוב שצריך לזכור את מצוות ה’.
אז אולי היה דבר יפה, כך מוקדם כששמים ציצית, מתאים לומר את הפסוק שהוא זכירת כל המצוות. בלילה יזכירו משהו אחר. אומר הוא שמלבד זכירת כל המצוות יש בפרשה עוד מעלה של זכירת יציאת מצרים.
דובר 2:
אמת, אמת. “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם” כתוב הרבה מאוד.
דובר 1:
אני לא יודע, זה לא ברור. אחרי הכל לדעתי זה לא ברור לגמרי.
קריאת שמע: פרשת ציצית, ברוך שם כבוד מלכותו, וברכות קריאת שמע
הלכה ב (המשך) — פרשת ציצית בלילה
אולי היה דבר יפה, שבבוקר כששמים ציצית מתאים לומר את הפסוק שהוא זכירת כל המצוות, בלילה יזכירו משהו אחר. אומר הוא שמלבד זכירת כל המצוות יש בפרשה עוד מעלה של זכירת יציאת מצרים.
עוד פרשיות יש זכירת יציאת מצרים. אמת, אמת. “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים” כתוב הרבה מאוד. אני לא יודע, זה לא ברור, אחרי הכל לדעתי זה לא ברור לגמרי. כלומר, מישהו רוצה לומר פשט פשוט מדוע החכמים בחרו לומר פרשת ציצית מדאורייתא, והרבנן לומר את הפרשה השלישית. זו גם פרשה קטנה, קשה למצוא פרשה קטנה שהיא עצמאית, שכתובה בה מצווה שלמה, יש הרבה פעמים יציאת מצרים, אבל זה פסוק ארוך, והחכמים לא רוצים לומר חלק שאינו שלם. מובן, לא רוצים סתם להוציא חלק קאט אנד פייסט.
הלכה ב (סיום) — קריאת שלש פרשיות על הסדר
בכל אופן, עד כאן, כלומר קריאת שמע. קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, הסדר חשוב, אולי אחר כך יאמר מה קורה כשלא שומרים על הסדר. היא הנקראת קריאת שמע, כי הסדר הוא כי ייחוד השם חשוב יותר וכן הלאה, וזו קריאת שמע. כשאומרים קריאת שמע מתכוונים תמיד לשלוש, כל השלוש.
אז עד כאן למדנו מה פירוש עיקר קריאת שמע, מה פירוש המצווה של קריאת שמע מדאורייתא שצריך לעשות. עכשיו הולך הרמב”ם להוסיף מנהג מעניין שיש ליהודים, לכל היהודים יש זאת, לא חלק מהמצוות אלא מנהג, ששמים עוד דבר לקריאת שמע. כלומר, מלבד שלוש הפרשיות שאומרים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, יש עוד חלק שמוסיפים.
הלכה ד — ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
המסורת מיעקב אבינו
אומר הרמב”ם, הקורא קריאת שמע, כשגומר פסוק ראשון, אומר בלחש, אומרים בשקט את הפסוק “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. זה לא פסוק, זו הצהרה, זה לא כתוב בשום מקום. זה לא כתוב. מה המקור הראשון? בטוח שזה כתוב איפשהו. זה כתוב בגמרא? לא, זה מנהג, נראה מאיפה בא המנהג, זו מסורת. לא, אבל זה כתוב במדרש, הדבר שהרמב”ם אומר אחר כך הוא מדרש או גמרא. כן, אבל זה לא כתוב בשום מקום המילים “כבוד מלכותו”, כתוב איפשהו? שם וכבוד ומלכותו כתוב. ברוך שם כבוד מלכותו לא כתוב בפסוק.
אומר הרמב”ם כך, כשמסיימים את הפסוק, אומרים בשקט את המאמר מדברי חז”ל, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, וחוזר וקורא כדרכו, חוזרים להמשך הפסוקים, ואומרים “ואהבת את ה’ אלקיך” עד סופה.
מדוע זה לא בל תוסיף?
אומר הרמב”ם, בואו נראה, מה הפשט של זה? אולי היה הרמב”ם שואל, מדוע זה לא ענין של בל תוסיף? אוקיי, לפי הרמב”ם זה לא בל תוסיף, אבל רבונו של עולם, מה ההוספה למצוות עצמה של קריאת שמע? כן, היו יהודים אמיתיים שלא אמרו זאת, כן, אנשי יריחו, כח נשיא, לא אמרו זאת, כך משמע מהרמב”ם.
המעמד של יעקב והשבטים
אבל התירוץ הוא כך, אומר הרמב”ם, מסורת היא בידינו, יש מסורת בידינו, שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, יעקב אבינו עומד שם בפרשת ויחי, יעקב אבינו אסף את בניו, והוא אמר “האספו ואגידה לכם”. וציום והזהירם על יחוד השם, הוא ציווה אותם והזהיר אותם על ייחוד השם, ועל דרך ה’ אשר הלך בה אברהם ויצחק אביו.
כמו שהרמב”ם אמר בספר המדע, שאברהם אבינו הודיע את היהדות לכל העולם, ואחר כך הוא העמיד את בנו, אברהם אחר כך העמיד את בנו יצחק, ויעקב היו ראשי ישיבות ומפרסמים אלוקותו יתברך, ולפני שיעקב מת הוא רוצה למסור את המסורת לבניו.
והוא מזכיר את ייחוד השם, כי דרך ה’, ייחוד השם הוא מה שאברהם אבינו המציא, אחרת מעובדי כוכבים של זמנו. וגם “ושמרו דרך ה’” הוא דבר שאברהם אבינו חידש, שיש שכר, ושצריך ללכת בדרך ה’ וללכת במידות ומצוות, ללכת במידות טובות, להתנהג כמו אדם, כמו יהודי, כמו צדיק.
ושאל אותם ואמר להם, הוא שאל אותם, “בני, שמא יש בכם פסולת, יש ביניכם מישהו שלא מתאים? מי שאינו עומד עמי ביחוד אדון כל העולם, מישהו שיש לו שני ראשים, מישהו שלא איתי באותו הדף שיש אדון אחד גדול של כל העולם?”
מקבילה למשה רבינו
באיזה אופן הוא שאל זאת? אומר הוא כמו שרואים עוד מישהו שלפני שמת, בצוואתו לבני דורו, שואל גם שאלה כזו, כמו שמשה רבינו שואל שם בסדרת דברים, “פן יש בכם איש או אשה”, אולי יש ביניכם מישהו שצריך חיזוק, שצריך להחזיר אותו בתשובה מהר. אז אה, יעקב אבינו לא אמר את מה שאני אומר לפני זה. לא, אבל הרמב”ן מביא ש… לא, איך רואים שזו ידיעה שמישהו צריך לשאול לפני שהוא מת שאלה כזו?
כמו שמשה אומר, כן. אבל שם אמנם, אני מתלונן קצת על זה. ואותו דבר כאן, משה שאל “פן יש בכם”. אומר הרמב”ן, שאם כאן יש מסורת שיעקב כבר שאל זאת, אולי יש אחד מהילדים שלי שיש לו, כנראה לא, ואם כן אוציא אותו מהר, כן.
“שמע ישראל” — תשובת השבטים
“ענו כולם ואמרו לו”, ענו כל שנים עשר הילדים, “שמע ישראל”, וזה הישראל, הם מדברים לישראל, ליעקב אבינו, והם אומרים, “ה’ אלקינו ה’ אחד”. כלומר, “שמע ממנו אבינו ישראל”, הדרכים האחרות לקחו ש”שמע ישראל” מדבר לכל יהודי, אבל משה רבינו אומר “שמע ישראל”, שמע יהודי. אבל הוא אומר לא, שיש לזה מסורת קדומה יותר, שזו הלשון שבה שנים עשר השבטים ענו ליעקב. הוא אומר, “שמע ממנו”, שמע מאיתנו, אבינו ישראל, לא, כולנו מאמינים ש“ה’ אלקינו ה’ אחד”, ה’ שהוא אלוקינו, לנו יש רק אל אחד. זה מה שהשבטים אמרו.
פתח הזקן וענה, ענה הזקן, “ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. הוא הודה לה’, הוא שמח. או יכול להיות שהם אולי חשבו שאולי, אולי הם הוציאו את השם המפורש, והוא ענה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” כמו הכהנים והעם. כי הם ענו, לא תחשוב שאני תקוע בבעל או באיזה בעל פעור, “ה’ אלקינו ה’ אחד”. אז הוא מהר לומר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
מה הפירוש “ברוך שם כבוד מלכותו”?
זה פשט טוב? כמו שכתוב שכשהכהן גדול אומר את השם המפורש אומרים “ברוך שם”. זה לא דיליט, “ברוך שם” פירושו שזה חלש. “ברוך שם כבוד מלכותו” היא תשובה חלשה. אבל זה גם כמו כשמשבחים את ה’, כמו שאומרים כביכול “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. זה לא הפשט. הסיבה מדוע אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” כשאומרים את השם בפירוש, כמו שהרבנים אומרים, היא לא לדלל, זה לכבד את שמו של ה’.
מה מתגלה עכשיו? שלא אומרים זאת סתם. אומרים עכשיו… משבחים את ה’. זה נשמע סתם. השם, ברוך שם כבוד מלכותו. לא אומרים זאת לשבח, זה לא סליחה. אבל העובדה היא שלכתחילה לא אמרו זאת. אבל “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא הדבר הנכון. כשמזכירים את שמו צריך לשבח, צריך… כמו שכתוב, “כשם שאני קורא בגדול”, מה שהלשונות הם. אז “ברוך שם כבוד מלכותו” הוא פשוט תשובה כזו.
הלכות קריאת שמע: ברכות קריאת שמע, מטבע שטבעו חכמים, וסדר הברכות
הלכה ו: סדר הברכות — שחרית וערבית
דובר 1:
אומר הרמב”ם כך: ביום ראשונה שלפניה, ביום אומרים יוצר אור עם החתימה של יוצר המאורות. השנייה לה אהבת עולם עם הבוחר בעמו ישראל באהבה. אחר כך אמת ויציב עם הברכה של גאל ישראל. ובערב כך הוא: ברכה ראשונה שלפניה בלילה היא מעריב ערבים. השנייה היא אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת. והשלישית… לא, שתיים לאחריה. ולאחריה אמת ואמונה והשכיבנו.
ואלו הן שבע הברכות. מה שנוהגים לומר ברוך ה’ לעולם אינה ברכה של אחר קריאת שמע, רואים שהיא ברכה נוספת שהוכנסה שם. כן, זה לא נכנס כאן. אמרתי שזה לא… זה לא עם קריאת שמע. זה כמו שהוכנס דבר נוסף. זה נטען לשמונה עשרה, מה שתרצה, זה סיפור אחר. כן, יש את שתי הברכות, סליחה, סליחה, שתי ברכות לפניה ואחת לאחריה בבוקר, ושתיים ושתיים בלילה.
עכשיו, שתי הברכות יש להן… אמרת הכל מהר מאוד, זה מקשה ללמוד. לא קשה יותר, אני מתכוון, הברכות… הרמב”ם לא אמר איך כל נוסח הברכות. כל נוסח הברכות יהיה בסוף הספר, בנוסח התפילה הולך הרמב”ם לפרט. אבל הוא אומר אפילו את נוסח הברכות, הוא אומר רק את הכותרות, שתדע על מה מדברים. הוא אומר את הלכות הברכה.
הלכה ז: כלל של פתיחה וחתימה בברוך
דובר 1:
הברכה שלפניה, הן הברכה שלפניה, הברכה הראשונה, אה, כן, כן, בין ביום בין בלילה, הראשונה שמתחילה, הראשונה שמתחילה מעריב ערבים או יוצר אור, מתחילה ב”ברוך אתה ה’ יוצר אור” או “ברוך אתה ה’ אשר בדברו”, כן, מתחילה בברוך, ומסתיימת ב”ברוך אתה ה’ מעריב ערבים” או “ברוך אתה ה’ יוצר המאורות”.
אבל שאר הברכות, אהבת עולם, לא מתחילה ב”ברוך אתה אהבת עולם”, היא מסתיימת בברוך, חותמת בגלל עצמה בברוך, אבל ההתחלה אין לה פתיחה נוספת עם ברכה, כמו שאמת ויציב ונכון אין לה פתיחה עם ברוך.
לכאורה זה פשוט הכלל, אני מתכוון שהוא הולך לומר את הכלל מאוחר יותר בהלכות ברכות, אבל זה לכאורה כלל פשוט רגיל, שכאשר אומרים שתי ברכות ברצף, השנייה לא באה עם התחלה של ברוך. אף על פי שיש כאן הפסק של קריאת שמע, אבל זה לא נחשב הפסק לגבי הברכות, אז אפילו הברכה שלאחריה לא מתחילה בברוך, אבל היא מסתיימת בברוך. אז אני זוכר שיש כלל, אבל כאן הוא לא אומר את הכלל, הוא אומר כאן את פרטי ההלכה. רק הברכה הראשונה משתי הקבוצות מתחילה בברוך.
הלכה ח: מטבע שטבעו חכמים — אין משנה ממטבע
דובר 1:
עכשיו הולכים ללמוד מה קורה אם יהודי מחזיק, הוא מחזיק אחרת, הוא רוצה לעשות… למדנו עכשיו הלכות שצריך קודם, צריך לעשות את הלשונות אולי? צריך לראות אם יש לנו גם את הלשונות, על כל פנים, שהראשונה יש לה ברוך ולא השנייה. מה אם מישהו רוצה לעשות אחרת? הולכים ללמוד את ההלכה שאסור לעשות אחרת. צריך לעשות כמו שעומד הסדר של ה… מה שאמרו עכשיו.
אומר הרמב”ם, “ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל,” הברכות האלה, ואותו דבר כל שאר הברכות שערוכות בפי כל ישראל, שיהודים יודעים בבירור את הברכות, זה ידוע אצל יהודים. אה, אולי זו הסיבה, כי לפני כן הוא אולי לא אומר מיד מה זה אומר, כי כל היהודים יודעים. “עזרא ובית דינו תקנום,” זה עזרא הסופר עם בית דינו תיקן. בית הדין שקוראים לו במקומות אחרים אנשי כנסת הגדולה, נלמד על זה בפירוש בתחילת הלכות תפילה.
אומר הרמב”ם, “ומפני זה אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן.” מפני שבית דין כה חשוב תיקן זאת, וממילא זה נתקבל, אין לאדם רשות, זה כבר לא רק הצעה כלשהי, כמו שעזרא עשה דוגמה, אבל אתה יכול לומר את הברכות שלך. לא, כמו שעזרא תיקן, וזה כבר נעשה ערוך בפי כל ישראל בדרך זו, אי אפשר להוסיף או לגרוע.
דיון: מה פירוש “משנה ממטבע”?
דובר 2:
אבל אני רוצה להבין, הרמב”ם למשל רוצה כאן לומר שאם אדם למשל ימהר, הוא רוצה להשמיט מילים מהסדר של למשל “ותשכון בתוך ירושלים”, הוא רוצה להשמיט משם את “ובנה אותה בנין עולם” את כל החלק, הוא לא רשאי, כי הברכה נסדרה כך? או החלק של “ברוך”, ההתחלה בברוך והסיום בברוך, זה לא ניתן לשנות? אני מתכוון שהחלק הבא… נראה שהרמב”ם מתכוון לאחד מאלה.
דובר 1:
כך, בואו נלמד הלאה, כן? זה לא ברור. הרמב”ם בפשטות סובר שצריך לומר, קודם כל צריך לראות מה הנוסח. צריך להסתכל האם הרמב”ם אומר בכלל את האופנים או לא. יש מחלוקת גאונים וראשונים האם צריך לומר זאת בייחוד. אבל מה שהנוסח הוא, הליכותיהם של ישראל, מה שעומד בסידור שלנו לא אומר עדיין הליכותיהם של ישראל. יכול להיות שלרמב”ם היה נוסח אחר.
אבל הרמב”ם לכאורה סובר, קודם כל מה שכתוב כאן לא כתוב ההוא. כתוב כאן לכאורה רק שעושים אחרת מהסדר. אבל האמת היא, הרמב”ם אומר כאן בהלכות תפילה, ויש על זה תשובות, הרמב”ם סבר שבוודאי לכתחילה צריך לומר בדיוק את הנוסח שעומד, שתוקן. הוא סובר שבעבודה אפשר להוסיף, כמו שהפיוטים נוהגים להוסיף, אף על פי שזה לא מוחזק, אבל זה עניין הברכה, אז אי אפשר לומר שזה אסור. אבל על מה שמדובר כאן לכאורה זה הנושא של פותח בברוך וחותם בברוך. אבל זו מחלוקת ראשונים אמיתית. הרמב”ם סובר לכאורה שמשנה מטבע פירושו שצריך לעשות את כל הדבר כמו שכתוב.
פרטי הלכה: פותח בברוך וחותם בברוך
דובר 1:
בואו נראה מה הרמב”ם אומר. “מקום שהתקינו לחתום בברוך”, מקום שעזרא ובית דינו תיקנו שהברכה תסתיים בברוך, “אינו רשאי שלא לחתום”, אסור רק לומר את ההתחלה ולא לסיים בברוך. “ומקום שהתקינו שלא לחתום”, מקום, ברכה שבה, למשל, איזו ברכה מתחילה בברוך ולא מסתיימת בברוך?
דובר 2:
כל ברכות הנהנין למשל. אה? שהכל נהיה בדברו, וכדומה. בקידוש, הברכה השנייה.
דובר 1:
אבל הרבה מאוד ברכות, כל הברכות הקצרות. זה נקרא ברכה קצרה, כי זה רק פעם אחת. לא מסיימים שהכל נהיה בדברו ברוך אתה ה’. אסור להוסיף, “אינו רשאי לחתום”. “מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך”, כמו למשל מתחילים “אהבה רבה אהבתנו”, “אינו רשאי לפתוח”, אסור להוסיף ברוך. “ומקום שהתקינו לפתוח”, גם “אינו רשאי שלא לפתוח”, אסור להוריד את ההתחלה, אסור להתחיל “אשר בדברו ברא עולמו” במקום לומר “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”.
“כלל של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים” מהנוסח שהחכמים תיקנו את הברכות הוא טועה.
דובר 2:
ו?
דובר 1:
ומה הלשון של חז”ל היא גם טועה או קצת יותר חד מזה?
דובר 2:
טועה, והוא לא יצא. ממילא, וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים, צריך הוא לחזור ולברך כמו המטבע שטבעו חכמים.
דיון: מה פירוש “מטבע”?
דובר 1:
אני חושב שהמטבע שטבעו חכמים היא אולי מליצה כזו, כמו שכאשר ממשלה עושה מטבע לא יכול כל אחד עכשיו לקחת מכונת הדפסה ולעשות, אלא אם כן הולכים לעצור אותך, זה דבר כזה. אומרים כמו שהמטבע שלנו הוא ברכות, אתה לא יכול, יש ל… כן? זה פשט טוב, זה מה שהם התכוונו.
דובר 2:
זה הפירוש.
דובר 1:
אני אומר זו המליצה. אומר הוא הלאה, מטבע הוא כמו שהתכוונו, מטבע הוא לשון טבע, מנהג, כמו שהרמב”ם אומר טבע מנהגו של עולם, מנהג.
דובר 2:
לא, טבע הוא לשון טבע הוא מאוחר יותר, זה הפוך, זה בא מכאן. במילים אחרות, הלשון טבע היא חידוש של הראשונים, וחז”ל לא ידעו שטבע פירושו טבע. זה הפוך, אני מתכוון שטבע פירושו מילולית, אתה יודע, כמו חותמת. כלומר, כמו שמטבע חתמו, יש טביעה, אפשר לומר, כן, טביעה כמו ים סוף, אבל זה אומר שהוא טבל או חתם במטבע. כלומר, הם חתמו, כלומר הם חקקו את הנוסח.
דובר 1:
לא, אני מתכוון שזה הדימוי, שמטבע שייך לממשלה וברכות שייכות לבית הדין.
דובר 2:
לא, אבל זה אני אומר, זה יותר החתימה, כלומר, הם חתמו, הם אמרו שזה הנוסח, אתה לא צריך לעשות… צריך להסתכל במקומות אחרים שכתובה מליצה מהסוג הזה. אבל מטבע אינו פירושו מטבע, מטבע פירושו דבר, טכנית, מילולית, זה פירושו דבר שיש לו חותם, טבעת שיש לה חותם, יכול להיות שהטבעת לאו דווקא טבעת, אולי דבר כזה. דבר שיש לו חותם, דבר שנטבע, טבע פירושו שהם חרתו במטבע.
דובר 1:
בסדר.
הלכה ח (המשך): אמת ויציב בשחרית, אמת ואמונה בערבית
דובר 1:
ועוד הלכה מעניינת שאני לא מבין מה… אומר הוא הלאה, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית, ואמת ואמונה בערבית, הברכה של לאחריו, לא יצא ידי חובתו, הוא לא יצא את החובה. אז מה אפשר לומר שהוא לא יצא ידי חובתו? שהוא לא קרא קריאת שמע כתקנה. כלומר, הוא קיים לכאורה את מצוות עשה, והוא לא עשה את המצווה של קריאת שמע באופן שחכמים תיקנו אותה. הוא לא יצא את חובת ברכות קריאת שמע.
אז זו הלשון של הגמרא, הלשון האחרת אמר רבא, הוא אמר דווקא את הלשון. הרמב”ם הרבה פעמים מביא לשונות כאלה מהגמרא אחרי שהוא מסביר את הכלל, ולא יודעים בבירור מה הוא רוצה. זה קודם כל דבר שהרמב”ם עושה הרבה פעמים.
פשט הרב רבינוביץ
דובר 1:
והרב רבינוביץ טוען שהרמב”ם מתכוון כאן לומר שזה עוד דין של משנה מטבע שטבעו חכמים. במילים אחרות, הרמב”ם מבין שההלכה מתכוונת, וכך הוא מביא מתשובת הרמב”ם שמשמע כך, שמאחר שאסור לשנות, מישהו אומר, מה ההבדל אמת ויציב או אמת ואמונה? זה אומר בערך אותו דבר. אני אומר אמת ואמונה בבוקר, אמת ויציב בלילה. לא, לא יצא ידי חובתו, הפשט הוא שהרמב”ם לומד שהוא צריך לחזור ולומר, הוא צריך לומר את הנוסח הנכון. אסור להחליף את הלשונות. אז כאן רואים שיש כן ממש כל מילה שמדויקת. אף על פי שאפשר לומר שזו הקפדה של חכמים, שזה יהיה מדויק, דברים אחרים אפשר כן לשנות. אבל מה שכאן נראה כן, שהרמב”ם לומד מזה שיש דיוק על כל מילה, שצריך לומר ויציב בבוקר ואמונה בלילה.
דיון: מה פירוש “לא יצא ידי חובתו”?
דובר 2:
אה, שהסדר יהיה דווקא באופן זה. הנוסח, המילים המדויקות. כן. אבל יכול להיות שלא יצא ידי חובתו פירושו שהוא לא קיים קריאת שמע כמנהג חז”ל לומר עם ברכות.
דובר 1:
לא, כי חסרה לו המצווה של קריאת שמע. כי קריאת שמע באה עם ברכות. לא יצא ידי חובתו של המצווה דאורייתא של קריאת שמע.
דובר 2:
לא, לא יצא ידי חובתו של המצווה דאורייתא של קריאת שמע, כי המצווה דאורייתא של קריאת שמע עולה עם ברכות קריאת שמע. במילים אחרות, הוא יחזור, הוא יצטרך לחזור ולהתפלל, לומר שוב.
דובר 1:
אבל כתוב שהוא צריך שוב לקרוא קריאת שמע.
דובר 2:
לא, זו ברכה לאחריו, אני לא יודע.
דובר 1:
לא, הוא אחרי קריאת שמע. אה, הוא החליף אהבה רבה לאהבת עולם? כן, דבר כזה יכול להיות.
הלכה ט: אם הקדים ברכה שניה לראשונה
דובר 1:
כך אומר הרמב”ם הלאה. עכשיו הולכים ללמוד אם החליפו את סדר הברכות. כלומר, למדנו עכשיו שהברכות עצמן צריך לעשות באופן הנכון, עם פתיחה וחתימה, אסור להפוך ראש. מה אם אני בטעות או בכוונה, אני לא יודע, אמרתי אהבה רבה לפני המעריב ערבים? האם אני יכול ללמוד שאז זה לא מעכב, כי כל זה לפניה, כי אז לא מתאים מה שאמרתי, הסיבות שאמרתי פתיחה וברכה שבאה אחריה. על כל פנים, בואו נלמד. כן?
זמן קריאת שמע — הלכות א-ד
הלכה ב’ (המשך) — סדר הברכות ודין טעות בברכות
דובר 1:
זה לא… לא עשו סדר. טוב מאוד, הוא מביא את זה כבר. איפשהו שקרה הסדר. יכול להיות שהסדר לא עזרא עשה, אלא מאוחר יותר החכמים. איין סדר פירושו… אה, אני מבין שאחד הפירוש הוא שזה לא פשט שאהבת עולם הוא המשך מזה. זה בעצם שתי ברכות, זה שני עניינים שרצו לדבר עליהם לפני קריאת שמע, אבל זה לא שאם עושים הפוך זה בעיה.
הדבר היחיד שמפריע הוא שהרי עכשיו קודם אמרנו שהסיבה למה לא מסיימים ברוך בראשונה ולא בשנייה היא כי כך הולך הסדר, לא צריך לומר שוב ברוך. יוצא שאולי אם אחד עושה את הסדר ההפוך, צריך הוא לפתוח בברוך בשנייה, אפילו אם הוא אומר אהבת עולם, צריך הוא להתחיל “ברוך אתה ה’”, אני יודע מה.
כך מביא הוא שכאן דווקא המגיד היה חולק על השאלה. אבל בכל אופן, אולי זה גם לא מעכב. אולי, כלומר, אמרתי שאולי הרעיון הוא שהברכה ראשונה היא פותח בברוך, זה דין בראשונה או זה דין בהמעריב ערבים. אם אחד אומר את הראשונה, אם זה איין סדר לברכות, אולי הוא יכול אפילו לכתחילה, אולי זה רק בדיעבד. הוא רוצה רק לכתחילה לומר אהבת עולם לפני זה, אבל הוא צריך לומר ברוך, כי ההלכה היא שהברכה הראשונה היא פותח בברוך. אבל כנראה כל הדבר הוא בדיעבד, בכל מקרה.
דין טעות בברכות — הולכים אחר החתימה
עכשיו נלמד עוד דבר, מה קורה אם אחד התבלבל. כלומר, הוא התחיל… יש התחלה וסוף לכל ברכה. מתחיל המעריב ערבים, ומסיים המעריב ערבים, כן? מה אם מתחילים עם הברכה הלא נכונה? כן, מתחילים עם ה… התבלבל, חשב שזה בבוקר או להפך.
כן, בשחר, אם התחיל ביוצר אור, אבל בחתימה של הברכה אמר המעריב ערבים, לא יצא. למה לא יצא? כי הוא שינה ממטבע שטבעו חכמים, נכון? לא, כי הוא עשה טעות, הוא אמר את הברכה הלא נכונה. הוא התבלבל, הוא אומר… הולכים בעיקר אחר הסיום. כך אומר הרמב”ם, כן.
אבל פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, יצא. כי בסוף הוא אמר טוב. כי הברוך אתה ה’ יוצר אור, הוא עשה את הברכה הלא נכונה, אבל מאחר שבסוף הוא אמר את הנכונה, הוא יצא. כך אומר הרמב”ם כאן. הולכים אחר לשון אחרון, הולכים אחר הסוף.
הוא מפרט את הכלל כאן. אומר הרמב”ם בהלכה ב’, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, לא יצא. אבל פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, יצא, שכל הברכות הולכין אחר חתימתן. בברכות מסתכלים בעיקר על החתימה של הברכות.
זה יש גמרא בברכות, על זה יש ויכוח גדול, הראשונים מבינים שהם חלוקים עם הרמב”ם. בכל מקרה, זה כלל הרמב”ם. וילמדו, אם אחד יש לו עצבים וזמן ללמוד את כל הסוגיא וכל המחלוקת, כאן עצמו בכסף משנה ודברים, הוא יאמר אם זה נכון. כי בגמרא משמע שיש עוד תנאים, תלוי מה הוא חשב, הוא עשה טעות בלשון, הוא היה בדעתו בהתחלה הדברים הנכונים. אבל הרמב”ם עושה את זה כל כך פשוט, הכל תלוי מה אומרים בסוף. אם אתה אומר בהתחלה את ההתחלה הלא נכונה, זה לא חילוק.
כך אומר הרמב”ם, יש בהלכות ברכות על טעויות אחרות, כן, הוא לא ידע איזו ברכה הוא הולך לעשות. בסדר.
זה עד כאן מה שלמדנו את נוסח קריאת שמע. עכשיו, מה שאומרים קריאת שמע עצמו, ואחר כך נוסח של ברכות קריאת שמע.
—
הלכה ג’ — זמן קריאת שמע של ערבית
עכשיו נלמד את זמן קריאת שמע, מתי קורים קריאת שמע. אומר הרמב”ם הלאה, זה עדיין בזמן קריאת שמע, עכשיו הוא נכנס לפרטים.
אומר הרמב”ם, איזהו זמן קריאת שמע בלילה? מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצות הלילה. זה עיקר המצווה, המצווה בהידור, שיעשו זאת בלילה, שיעשו זאת מצאת הכוכבים, מתחילת הלילה עד אמצע הלילה.
ואם עבר או איחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו. אם איחר והוא עדיין קרא לפני הבוקר, לפני עמוד השחר, לפני הבוקר, הוא יוצא ידי חובתו, כמו המשנה הראשונה בברכות.
ומה שאמרו עד חצות, הסיבה למה חז”ל אמרו עד חצות היא לא שאחר כך אי אפשר, מעיקר הדין אפשר אחר כך עד הבוקר, אלא כדי להרחיק מן הפשיעה, כי אחר כך זה כבר הסדר שאנשים יהיו נמשכים בשינה, עם שינה, עם שכחה, זה הרחקה. כן. זה לא שינה, זה רק זמן, זה רק גדר, סייג. זה סייג, אסור, צריך לכתחילה לקרוא לפני כן. אם הוא לא, הוא יצא.
אחר עלות השחר — רק לאנוסים
אומר הוא, הקורא קריאת שמע של ערבית, מה אחר כך? כלומר, הם למדו, מתי מתחיל בלי ספק, מתחיל בלילה, קריאת שמע של ערבית מתחיל בצאת הכוכבים, מסתיים עד עלות השחר. אבל מה אחר עלות השחר?
הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, אפילו אם קרא קודם הנץ החמה, לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור וחולה וכיוצא בהם. אז, כי הוא היה אנוס, נותנים לו עוד. פירושו, עד הנץ החמה פירושו עוד קצת לילה. הנץ החמה פירושו עוד קצת לילה, ומפני שהוא היה אנוס, בסדר, נו, יתנו לו.
אומר הוא, יש דבר מעניין, לא יצא ידי חובתו, אבל אנוס, פועל גם כן אותו דבר, כי הם יכולים לעשות עוד תוספת להחזיק באמירה. אני מבין שלא, התקנה היא אחרת מהחכמים.
אבל כאן עומד חידוש חדש, שבדיעבד גדול אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית עוד עד הנץ החמה, לא רק עד עלות השחר, אלא עד הנץ החמה. ואבל יש חילוק אחד.
אנוס לא אומר השכיבנו
אומר הרמב”ם, האנוסים מבינים שכי הוא אנוס, מתחיל עכשיו הלילה. זה לא עובד כך. יש אנשים שחושבים שהשעון מסתובב סביבם.
ואינו קורא ברכה שלפניה, ברכת השכיבנו. הוא לא יכול עכשיו לומר שעכשיו נעשה לילה, ועושים עכשיו ברכת השכיבנו ה’ אלוקינו, שפירושה ברכה של בקשה על לילה. הברכה הוא אומר, דווקא כי קריאת שמע היא דאורייתא, אומרים שיתפסו עוד כל עוד יש עוד קצת מה שנקרא עוד קצת לילה. אבל הברכה של לילה זה אי אפשר לומר.
השכיבנו פירושו שהולכים עכשיו לישון, זו תפילה על מה שהולכים לישון, לא רואים עכשיו. אפילו אם השיכור הולך עכשיו לישון, אבל פירושו לבקש על השכיבה של אנשים, לבקש מהקב”ה שישמור על האנשים כשהם ישנים וכדומה.
דובר 2:
בדיוק, זה לא, זה לא, עומד משהו יותר ברור, לא, אמת? זה נקרא ביום, זה עובד להפך. זה נקרא ביום, אז השכיבנו לא אומרים כי זה נקרא ביום.
דובר 1:
ומצד שני, זמן שכיבה זה, מאחר שהוא הולך עכשיו לישון, ויש אנשים שיישנו עוד עד הנץ, פירושו כן “ובשכבך” לגבי הפסוק “ובשכבך” פירושו כן, אבל לגבי המילה “השכיבנו” פירושו לא. יכול להיות ש”השכיבנו” הוא כשאתה הולך לישון, ו”ובשכבך” הוא השינה עצמה. כשאתה הולך לישון.
הוא מביא שרבינו יונה אמר שהוא יכול לומר כן את הברכה, הוא רק יאמר “השכימנו” במקום “השכיבנו”. על השאלה של הלשון, הלשון “השכיבנו” לא מתאים, זה לא דבר שהולכים עכשיו לעשות. רבינו יונה היה איש צדיק. כך מביא הכסף משנה.
אני לא רואה כאן את רבינו יונה עצמו, הוא אמר רבינו יונה? הרמב”ם בא מנכדיו של רבינו יונה, אה, כך לא למדנו את זה אחרת. בסדר. כך הוא אומר באמת? הוא אומר דברים יפים, הוא אומר “על מה שאנו אומרים כדי שיאמרו רבנן אחריו”, בסדר, זה לא נכנס. כך הוא אומר שרבינו יונה אומר דברים יפים. בסדר.
זה הנושא של זמן קריאת שמע של בלילה, מתי מתחיל ומתי מסתיים. יש בעצם שלושה זמנים כשמסתיים: חצות, עלות השחר, ונץ החמה, שלוש רמות של בדיעבד.
—
הלכה ד’ — זמן קריאת שמע של שחרית
עכשיו נוכל ללמוד על זמן קריאת שמע ביום. מתי היא קריאת שמע של יום, של שחרית? הרמב”ם אומר כבר “יום”, שחרית, של יום.
ואיזהו זמנה ביום? משיכיר בין תכלת ללבן. אה, אותו דבר כמו כאן, גם כאן שתי רמות. קודם כל, משיכיר בין תכלת ללבן, שיכול לקרות קודם הנץ החמה. זה מעניין, קודם הנץ החמה, אם זה עדיין זמן שכיבה לאנוס, למה כבר אז להתחיל את הבוקר?
לא לא, כדי שיגמור לקרותה עם ברכותיה, אה, פירושו, הוא יתחיל לעשות את הברכות מלפני כן, יאמר כדי שכשיהיה נץ החמה… לא לא, ברכה אחרונה פירושו ברכה שלאחריה. ברכה אחרונה פירושו כן, ברכה שלאחריה. פירושו הוא יאמר קריאת שמע מוקדם יותר, הוא יתפלל בנץ החמה. אבל כן, הוא יסיים קריאת שמע עם ברכותיה לפני הנץ החמה. זו המצווה.
כי, למדנו את זה, יש שקצים שהולכים לישון מאוחר, לא פירושו אנשים נורמליים. אנשים נורמליים קמים לפני הנץ החמה. אז על זה, המצווה היא שלכתחילה, התחל לפני הנץ החמה, וכדי שיוכל לסיים את המילים האחרות, קצת לפני הנץ החמה, זה זמן קריאת שמע.
הרב אומר, מה השיעור? ושיעור זה, כמו איסר שעה, עשירית שעה, קודם שתעלה השמש. אהה, בערך שש דקות, נכון. רואים כאן גם שצריך לקרוא בשקט. פירושו שמקריאת שמע עד גאל ישראל, זה בערך שש דקות.
דובר 2:
מיוצר אור?
דובר 1:
מיוצר אור, כן, בסדר, יכול להיות. פירושו, שזה יצא ברור, או מיוצר אור, או מהברכה השנייה. הוא יתחיל לומר את הברכות. כן, בסדר. שזה ילך מהר, שש דקות, ברכות קריאת שמע.
בדיעבד — עד שלוש שעות
הלאה מתי, איחר, בדיעבד דיבר, אם איחר וקרא אחרי נץ החמה, אחרי שהשמש עלתה יצא דופן, מה יצא, אבל שונה סוף, עיקר זמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות ביום, לא עבר ואיחר. בדיעבד, אינו סוף, העונה, הזמן שאפשר עוד לעשות זאת הוא עד שלוש שעות.
הרמב”ם הקדוש לומדים, שבדיעבד, מי שעבר, זה מי שעבר על המצווה לקרוא בזמן, שאיחר. אמת, הרמב”ם האמיתי הוא סתם לקרוא כל יום קריאת שמע כפסוקה, כי הרמב”ם אומר בפירוש שזה בדיעבד גדול לקרוא עד מה שהוא סוף זמן קריאת שמע. נו, מי שעבר ואיחר. כך היא שיטת הרמב”ם הקדוש.
בדיעבד מוקדם יותר — מעמוד השחר
ואחר כך יש עוד סוג בדיעבד. אמת, כאן עוד בדיעבד, זה קצת מוקדם יותר. נכון? יש בדיעבד מאוחר יותר, לכתחילה זה תמיד נץ החמה, בדיעבד קצת אחרי זה, עד שלוש שעות. ועוד בדיעבד, הוא קורא מעמוד השחר. כן?
מי שהקדים. מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שעלה עמוד השחר. והוא לא חיכה לנץ החמה ואז לסיים. אף על פי שהשלים קודם. הוא אמר את כל הדבר, עוד לפני שהיה נץ החמה. פירושו הרבה לפני כן, בעצם, לפני שעה בערך. כן.
הרמב”ם הלאה, ובשעת הדחק, כגון שהיה משכים לדרך. הוא צריך לקום מוקדם לצאת לדרך. כולל לכתחילה משאול הולך זה. כלומר, זה מה שאני אומר, שכל הדבר הוא העובדה שאחד יכול. הוא יכול לחכות לך קצת, הוא יהיה הזמן הנכון, חכה. אם הוא לא יכול, זה לכתחילה. לכתחילה פירושו ממש, הוא מתכנן לכתחילה, הוא הולך לצאת היום, כי הוא צריך לקום בשלוש, ובשלוש הוא לא יכול לקרוא קריאת שמע.
קריאת שמע אחרי הזמן — “כקורא בתורה” וברכות לפניה ולאחריה
שיטת הרמב”ם: מי שקורא קריאת שמע אחרי שלוש שעות
הרמב”ם אומר, דרך אגב, שהוא לא יוצא כלום. הוא לא יוצא את מצוות קריאת שמע באונסו. אבל, הוא יוצא, “הרי הוא כקורא בתורה”. כשהוא קורא קריאת שמע זה כמו קריאה בתורה. אז הוא כן יוצא סוג מסוים של קריאת שמע שנקרא “קורא בתורה”.
“כקורא בתורה” זה לא כלום — ראיה מ”ומברך לפניה ולאחריה כל היום”
כך צריך לומר, כי תראה מה הוא אומר הלאה, “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”. ברכות קריאת שמע אומר הוא כל היום, אפילו הוא התפלל אחרי שלוש שעות.
כלומר, נראה שה”הרי הוא כקורא בתורה” לא פירושו שזה כלום, כמו שהוא לומד פסוק חומש. ללמוד פסוק חומש, להזכיר את… הוא אומר “לפניה ולאחריה”. זה דבר מעניין. לא, אני אומר, כשהיה סתם קורא “קורא בתורה”, לא היה “לפניה ולאחריה”. זה מעניין.
דיוק בלשון: “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — לא “לא יצא ידי קריאת שמע”
וגם, לא כתוב “לא יצא ידי קריאת שמע”, כתוב “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו”. כלומר, אין שם זמן. אין שם זמן של אחרי שלוש שעות. אבל מצוות קריאת שמע באופן כללי של קריאה ביום כן יש. כקורא בתורה. אבל כיוון שזה אונס, וממילא הוא מברך. הברכות הוא יכול לעשות כל היום, כי מה הברכות? אם יש את הזמן, מה החילוק? הזמן לא הלך אחר הצהריים.
ניתוח של הברכות: למה אפשר לומר אותן כל היום
לא, הברכה לפניה ולאחריה היא אפילו הברכות שקשורות לקריאת שמע, אבל אין שייכות מתי שלקריאת שמע יש עונה. זה כקורא בתורה, זה עדיין יותר חשוב מלקרוא חלקים אחרים של התורה. רגע, זה עדיין יותר חשוב מלקרוא סתם פסוקים, כי זה פסוקים שיש בהם יחוד השם, ואהבת, ויראתם, וכן הלאה, שהרמב”ם פירט. ואולי על זה יש את הברכה של לפניה ולאחריה.
מה הן הברכות ומה הקשר שלהן לקריאת שמע
לא, מה הן הברכות? מה יש לברכות עם קריאת שמע בכלל? מה הן הברכות?
אהבה רבה — אהבה רבה מדברת על אהבת התורה, על זה הוא אומר. טוב מאוד, מה הבעיה? זו ברכת התורה. זו ברכת התורה. טוב מאוד, אז ברכת התורה, הכניסו ברכת התורה. ברכת התורה אפשר לעשות מתי שרוצים.
ומה הברכה הראשונה? יוצר אור — זה אין לזה שום קשר לזמן. הזמן לא הולך אחר הצהריים.
אבל הברכה האחרונה, אמת ויציב, שאומרים על יציאת מצרים, על האמת שאמרנו עכשיו, גם, אלו כולן ברכות טובות. לברכות אין שום קשר לזמן. הברכות באות כל הזמן. אבל המצווה של לקרוא קריאת שמע בעונתה לא יוצאים.
טוב מאוד. וגמרנו את הפרק.
שיטת הרמב”ם בהשוואה לאחרים — חומרא וקולא
מה שהרמב”ם לומד יש בוודאי אחרים שאומרים אחרת, אבל זו שיטת הרמב”ם. יש מי שאומרים שלא צריך בכלל לקרוא קריאת שמע אחר כך. צריך לדעת מי אומר כך.
הרמב”ם וחצות
הרמב”ם עושה חילוק בין חצות ואחרי חצות. לחצות אין שום קשר לקריאת שמע. יש שלוש שעות, ואחר כך יש חצות עם קריאת שמע. אף אחד לא אומר שלחצות יש קשר לקריאת שמע. אולי יש מילה נוספת שהוא אומר על ברכות קריאת שמע, אבל הרמב”ם לא אומר כך.
החומרא והקולא של הרמב”ם
לרמב”ם יש חומרא אחת וקולא אחת לגבי מה שהעולם יודע.
חומרא גדולה, דבר גדול, הרמב”ם סובר שהמצווה לכתחילה היא לקרוא מה שאנחנו קוראים ותיקין, אני לא אקרא את המילים כי הרמב”ם לא מביא את הלשון, בנץ החמה. כל דבר אחר הוא בדיעבד.
שנית, מצד שני הרמב”ם אומר שמי שקורא מאוחר יותר, כלומר אפילו אחרי ארבע שעות, הוא באמת לא יוצא בכלל את מצוות קריאת שמע בעונתה, אבל ברכות וכן הלאה, כקורא בתורה, יש לו כן.
פשט במשנה: “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה”
זאת אומרת הרמב”ם אומר שכקורא בתורה אינו סתם. זה לא אומר שלא צריך לעשות זאת, זה אומר שכן צריך לעשות זאת. זו הרי המשנה. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, אומרת המשנה.
במילים אחרות, המשנה מתכוונת לומר, אני צריך לומר הלכה לעולם שקם מאוחר. ההלכה היא שאם קמים מאוחר צריך לקרוא קריאת שמע עם הברכות. כך עומד במשנה. כן, המשנה עומדת בוודאי עם הברכות זה הרמב”ם, אבל בוודאי במשנה עומד שצריך לקרוא קריאת שמע.
“לא יפסיק אדם מלימוד תורה”, אל תעשה את עצמך טיפש, תקרא בשמחה, תקרא בשמחה, הוא למד חתיכת תורה טובה, כמו שאתה אומר, אחת הפרשיות החשובות ביותר בתורה. זה לא אומר שפטור, קמים מאוחר לא פטור. יש חילוק, מפספסים מצווה חשובה של קריאת שמע בזמנה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#
Laws of the Recitation of Shema, Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture — Laws of Reciting Shema, Book of Love (Rambam)
—
Introduction to the Book of Love
The Rambam’s words: The Book of Love includes the mitzvot that are frequent — reciting Shema, prayer, tefillin, blessings, tzitzit, and circumcision — “in order to love the Omnipresent and remember Him constantly.” The verse: “How I love Your Torah, all day it is my conversation.”
Simple meaning: The Book of Love deals with the daily mitzvot that keep a Jew connected with the Almighty regularly, and through this, love of Hashem is expressed.
Insights and explanations:
(1) Connection to the end of the Book of Knowledge — “shogeh bah tamid”: The Rambam said at the end of the laws of the Book of Knowledge that the sign of love of Hashem is “shogeh bah tamid” — that one is constantly occupied with the Almighty, like someone who deeply loves a woman thinks about her constantly. Someone who says “I love the Almighty” but 23 hours a day thinks about money — according to the Rambam this is not love, but only a distant desire.
(2) Two approaches to love — “from above down” and “from below up”: Rav Yitzchak brings out that there are two ways: (a) Whoever already has love of Hashem, for him reciting Shema and prayer are an expression of his love (“shogeh bah tamid”). (b) For most people the second way is easier — through reciting Shema twice a day, one reminds oneself and comes to love. This is a “childish love” in the sense that one uses a mechanism to arrive at love, but it is very good. He compares this to the Chassidic approach to marriage — one doesn’t “fall in love” first, rather one meets a suitable woman, one invests, one is “shogeh bah tamid”, and through this comes love.
(3) The verse “How I love Your Torah, all day it is my conversation”: The Rambam places this verse from Psalms (119) on the Book of Love. Two interpretations: (a) “How I love” is an expression of wonder — how much do I love? Answer: “All day it is my conversation.” (b) The proof of love is that one is busy with it all day — literally “shogeh bah tamid.”
(4) Innovation of Rabbi Rabinowitz — frequency is not just an organizational principle, but an essential virtue: One can say two interpretations of why the Rambam begins with frequent mitzvot (as does the Shulchan Aruch): (a) Simply “tadir kodem” — a halachic principle, what is more useful one must know first. (b) Deeper (Rabbi Rabinowitz): The virtue of frequency is not just a practical priority, but the very constancy is the essence of love of Hashem. A mitzvah that one does once a year (like Pesach) doesn’t have the same character of love as a mitzvah that one does constantly. The constancy itself brings to love of Hashem or is an expression of it.
(5) Circumcision in the Book of Love — why? Circumcision is done only once in a lifetime, but the Rambam counts it among the frequent mitzvot because it is constantly a sign in our flesh. As long as a person has the brit milah on him, it reminds him of the Almighty — even when he doesn’t have tefillin, tzitzit, etc. The midrash is brought that David HaMelech in the bathhouse, when he had nothing, said “I have the circumcision.” But circumcision is last in the Book of Love because it is the least frequent in the sense of actively doing.
—
Order of Laws in the Book of Love
The order is: (1) Reciting Shema, (2) Prayer and Priestly Blessing, (3) Tefillin, Mezuzah and Torah Scroll, (4) Tzitzit, (5) Blessings, (6) Circumcision.
Insights:
(6) The order goes according to frequency: Reciting Shema is twice a day — the most frequent. Prayer from the Torah is once a day (three times is rabbinic). Tefillin is a kiyumit mitzvah — one has a mitzvah when one puts them on, but the obligation is not as strong as reciting Shema. Tzitzit is also kiyumit — if one doesn’t wear a four-cornered garment one doesn’t transgress, one only nullifies a kiyumit mitzvah. Unlike reciting Shema — if one nullifies one day, one has nullified an obligatory mitzvah.
(7) Reciting Shema has a time from the Torah, prayer does not: The time of reciting Shema is from the Torah (“when you lie down and when you rise”), whereas the time of prayer is rabbinic. This gives reciting Shema a virtue of frequency with a stronger obligation.
—
[Digression: Six Remembrances and the Rambam]
(8) The Rambam doesn’t count the “six remembrances” as separate mitzvot: The six remembrances (from Sefer Charedim) — like remembering the Exodus from Egypt, remembering the deed of Miriam — are not counted this way by the Rambam. The Ramban makes remembering the Exodus from Egypt a separate mitzvah, but the Rambam doesn’t bring it in the name of “remembrances.” Also regarding Miriam — the Ramban says it’s a warning against lashon hara, the Rambam understands it differently. Conclusion: One doesn’t have to say the six remembrances — if one doesn’t say it, one hasn’t nullified a mitzvah according to the Rambam. When one says it, according to other Rishonim it’s a mitzvah, and even according to the Rambam it’s a mitzvah of “knowing Hashem” — remembering the Almighty.
—
[Digression: Torah Study and its Relationship to the Book of Love]
(9) Why isn’t Torah study in the Book of Love? Torah study also has a minimum of every day morning and night (according to the Rambam). It also has a connection to reciting Shema — “and you shall teach them to your children” and “and you shall learn them” seemingly refers to reciting Shema, but we learn that it refers to the entire Torah. But Torah study is a matter of knowledge, not love — to know so that one can do mitzvot. Therefore it belongs in the Book of Knowledge, not the Book of Love.
(10) Torah study is “above time”: Torah study is not a mitzvat aseh shehazman grama — it’s a mitzvah above time. It’s not bound to a specific time, although there is a minimum every day. Women are exempt for a different reason (extra study), not because it’s time-bound.
—
[Digression: Distinction Between Frequent Mitzvot (Book of Love) and Eternal Mitzvot (Book of Knowledge)]
A distinction is brought between “tadir” (every day, regularly) and “nitzchi” (above time, eternal). The Sefer HaChinuch speaks of “frequent mitzvot” like faith. But according to the Rambam, faith/knowledge of Hashem is not a frequent mitzvah in time — it’s a mitzvah above time, eternal. Everything in the Book of Knowledge (like character traits — not being angry, not being arrogant) is eternal, not “every day” but “all the time.” The Sefer HaChinuch is honored but not accepted on this point according to the Rambam’s approach.
Proof: If a person sleeps for two days — he has nullified reciting Shema (frequent), but he hasn’t nullified faith (eternal), because when you wake him up he will say “yes, I believe.” He believed even while sleeping, just not actively. This proves that faith is an eternal reality, not a daily action.
Conclusion: Book of Love = frequent mitzvot; Book of Knowledge = eternal mitzvot.
—
Chapter 1, Law 1 — “Twice each day we recite the Shema”
The Rambam’s words: “Twice each day we recite the Shema, in the evening and in the morning, as it says ‘when you lie down and when you rise.’”
Simple meaning: We recite Shema twice a day — at night and during the day — based on the verse “when you lie down and when you rise.”
Insights and explanations:
(1) “When you lie down and when you rise” — simple meaning vs. derash: The simple meaning of the verse is poetic: you should always love the Almighty — when you go, when you come, when you’re at home, when you’re outside, when you sleep, when you wake. But the Sages interpreted it as two specific times. This is not a contradiction — by fulfilling the two times one fulfills that beautiful eternal idea.
(2) “When you lie down” — not sleeping, but the period of lying down: The Kli Yakar is brought: lying down doesn’t mean sleeping, but a rest of the body. Even Beit Shammai agrees that one must recite Shema at night and during the day — his dispute with Beit Hillel is only whether one must do it in a lying/standing position, not whether it’s dependent on time. The Rambam brings the language according to Beit Hillel — “at the time when people lie down.”
(3) Reciting Shema depends on people, not on the sun: Reciting Shema is not a blessing on the sun that rises — it depends on the state of people (lying down/standing). These are two “states of mind”: when people are active they should remember the Almighty, and when they rest they should also remember. This is a different kind of “time-bound” than Shabbat (which depends on the sun/week).
(4) The Imrei Noam — from the Torah when one rises late: According to the simple meaning of “when you rise” — when you get up — from the Torah one must recite Shema immediately when one gets up, even late. Rabbinically perhaps the time has already passed, but from the Torah it goes according to the person’s rising.
(5) Why does the Rambam begin with “twice each day”? The Rambam doesn’t say “it’s a positive commandment to recite Shema, and what is its time” — he begins directly with “twice each day.” This shows that the main point of reciting Shema is the frequency — the consistency, twice a day — which fits with the Book of Love’s theme.
—
Law 1 (continued) — “And what does he recite? These three portions… and we begin by reciting the portion of Shema”
The Rambam’s words: “And what does he recite? These three portions… and we begin by reciting the portion of Shema because it contains the unity of the Name and His love and His study, which is the great principle upon which everything depends.”
Simple meaning: We recite three portions. We begin with Shema because there it states the unity of Hashem, His love, and His study.
Insights and explanations:
(1) The Rambam relies on a known order: The Rambam doesn’t state which portions they are (he doesn’t say “the portion of tzitzit” or “the portion of ‘and it will be if you listen’” explicitly). Regarding “and He said” he says nothing — he assumes the student already knows what Shema is. Even in the Rambam’s own siddur it’s not written out.
(2) Three themes in the portion of Shema — unity, love, study: The Rambam lists three themes in the portion of Shema:
– Unity of the Name — “Hashem our God, Hashem is One” — there is one Creator
– His love — “And you shall love Hashem your God” — there is a connection between the Almighty and people
– His study — “And you shall teach them to your children” — learning about the Almighty
(3) Three stages of the same thing: The three themes are three levels of one process: the unity of Hashem is the essential existence (there is a God); love is the connection that one builds through learning; study is the practical way how one achieves it. Or: existence → love → study.
(4) His study = learning the deeds of Hashem: “His study” means learning about the Almighty — which includes two parts: (a) the deeds of Hashem in mitzvot (what He commanded), (b) the deeds of Hashem in creation (what He created). Both are parts of “His study.”
(5) “Which is the great principle upon which everything depends”: The Rambam says that the unity of the Name (the existence of Hashem and His unity) is the great principle upon which everything depends — the entire Torah depends on this. This is the second time in the Rambam that we see that the true “great principle” is not all thirteen principles equally, but specifically the existence of Hashem and His unity. (The first time is in the Laws of Repentance, where he speaks of “great principle.”)
—
Law 2 — Order of Portions: The Portion of “And it will be if you listen”
The Rambam’s words: After the portion of Shema comes the portion of “and it will be if you listen,” because there is a “command regarding all the other mitzvot.”
Simple meaning: The second portion of Shema deals with accepting the yoke of mitzvot — all mitzvot except the unity of the Name, His love, and His study which are already in the portion of Shema.
Insights and explanations:
(1) Question — where does it say in “and it will be if you listen” “the other mitzvot”? In the portion of “and it will be if you listen” it mainly discusses reward and punishment, not a specific enumeration of mitzvot. The only verse that speaks about mitzvot is “and it will be if you listen to My commandments which I command you today” — this is only the word “My commandments” in a general way.
(2) The Rambam’s interpretation of the Mishnah: The Mishnah (Berachot Ch. 2) says: the portion of Shema is “accepting the yoke of the kingdom of Heaven” and “and it will be if you listen” is “accepting the yoke of mitzvot.” The Rambam translates: accepting the yoke of the kingdom of Heaven = the unity of the Name (one mitzvah), and accepting the yoke of mitzvot = command regarding the other 612 mitzvot. This is a bold example of how the Rambam translates a Mishnah into his own framework.
(3) Why doesn’t the Rambam mention reward and punishment? One would have thought that the main topic of “and it will be if you listen” is reward and punishment. But neither the Mishnah nor the Rambam count this. A possible answer: the reward and punishment in “and it will be if you listen” is only reward in this world (as the Rambam says at the end of chapter 44), which is not the main reward and punishment. According to this one can say: the reward of the portion of Shema is the World to Come (comprehension of unity), and the reward of the portion of “and it will be if you listen” is life in this world — which the Rambam considers “thinking like a fool” (not the true reward).
(4) The Rambam holds to the Mishnah, not to his own approach: If the Rambam had gone entirely with himself, he could have said that in the portion of Shema there are also principles of prophecy (because Torah is prophecy), and other foundations. But here he only wants to translate the Mishnah’s categories of “yoke of the kingdom of Heaven” and “yoke of mitzvot.”
—
Law 2 (continued) — The Portion of Tzitzit
The Rambam’s words: “And afterwards the portion of tzitzit, because it also contains a command to remember all the mitzvot.” And because the mitzvah of tzitzit doesn’t apply at night, the question arises why do we say it at night? The Rambam answers: “Because it contains the remembrance of the Exodus from Egypt, and it’s a mitzvah to mention the Exodus from Egypt day and night, as it says ‘so that you remember the day of your exodus from the land of Egypt all the days of your life.’”
Simple meaning: The portion of tzitzit is said in Shema because it reminds of all mitzvot. At night, when tzitzit itself doesn’t apply, we say it nevertheless because it mentions the Exodus from Egypt.
Insights and explanations:
(1) The structure of the Rambam’s reasoning: The Rambam says: (a) We recite the portion of tzitzit because it reminds of all mitzvot; (b) tzitzit itself (wearing it) reminds of all mitzvot in an active way — one sees it and remembers; (c) but reciting the portion also reminds of all mitzvot, even without wearing tzitzit. This means: reciting the portion of tzitzit has its own virtue of remembering all mitzvot, even more than wearing tzitzit itself.
(2) The Rambam’s logical structure — a “beit midrash” dialogue: One can imagine: a sage says “let’s leave out tzitzit at night, because tzitzit doesn’t apply at night.” One answers: “Let’s keep it, because there’s another virtue — remembering the Exodus from Egypt.” This means: the Exodus from Egypt is not the main reason why we say tzitzit, but an additional virtue that answers why we shouldn’t leave it out at night.
(3) The Rambam adds a step that doesn’t appear in the Mishnah: In the Mishnah it only says: (a) tzitzit comes last because it doesn’t apply at night; (b) we say it at night because of the Exodus from Egypt. The Rambam adds that the main reason why tzitzit is included in Shema at all is because of “remembering all the mitzvot” — this doesn’t appear in the Mishnah.
(4) [Great innovation] The Rambam apparently holds that remembering the Exodus from Egypt day and night is not a separate mitzvah from the 613. Proofs:
– The Rambam doesn’t count in the enumeration of mitzvot an extra mitzvah of “so that you remember the day of your exodus.”
– He doesn’t bring the exposition from the Gemara that “all the days of your life” is “to include the nights.” If it were a real mitzvah, he would have had to bring the source and the inclusion.
– He uses the language “it’s a mitzvah to mention” — which can mean “a good thing” (worthwhile), not necessarily an obligation from the 613 mitzvot.
– The verse “so that you remember the day of your exodus from the land of Egypt all the days of your life” (Deuteronomy 16) simply refers to Pesach — to “you shall not slaughter with chametz,” to making the holiday of Pesach and eating matzah. To learn from this a mitzvah of daily remembering the Exodus from Egypt is “very far from the simple meaning.”
(5) Distinction between “so that you remember” (tzitzit) and “so that you remember” (Deuteronomy): The verse in the portion of tzitzit “so that you remember and do all My commandments” refers to remembering all mitzvot. The verse in Deuteronomy “so that you remember the day of your exodus” refers to Pesach. These are two different matters.
(6) If it’s not a separate mitzvah, what is the Rambam’s approach? The Rambam holds that the Exodus from Egypt is a “virtue” that is added to Shema — because we see that the Torah wants us to remember regularly. It’s a good thing, but not an obligation in itself.
(7) Practical difference for Pesach: When learning about remembering the Exodus from Egypt for Pesach, there’s a discussion in the Acharonim what is the difference between the daily remembrance and the special remembrance of the night of Pesach. According to the Rambam’s approach the difference is simple: the night of Pesach is a real mitzvah, and the daily remembrance is only a virtue in Shema.
(8) A suggestion that the Rambam could have said (but doesn’t say): That the Exodus from Egypt itself reminds of all mitzvot (because all mitzvot are a remembrance of the Exodus from Egypt — “I am Hashem your God who brought you out” appears very often). But the Rambam doesn’t go in this direction.
(9) The portion of tzitzit is a small “self-contained” portion: It’s pointed out that it’s hard to find a small portion that is a complete mitzvah with the Exodus from Egypt, short enough. The Sages don’t want to take out a piece of a verse without context, they want a complete portion. The portion of tzitzit is such a small, independent portion.
—
Law 2 (conclusion) — “Reciting these three portions in this order is what is called reciting Shema”
The Rambam’s words: “Reciting these three portions in this order is what is called reciting Shema.”
Simple meaning: When we say “reciting Shema” we always mean all three portions together. The order is important — unity of the Name (Shema) is first, then accepting the yoke of mitzvot (and it will be if you listen), then tzitzit (and He said).
Innovation: It’s noted that perhaps later the Rambam will explain what happens when one doesn’t keep the order.
—
Law 4 — Blessed be the Name of His glorious kingdom forever and ever
The Rambam’s words: “One who recites Shema, when he finishes the first verse, says quietly ‘Blessed be the Name of His glorious kingdom forever and ever’, and returns and recites as usual — ‘And you shall love Hashem your God’ until the end.”
Simple meaning: After the first verse of Shema one says quietly “Blessed be the Name of His glorious kingdom forever and ever”, and then continues with “And you shall love.” This is not part of the mitzvah from the Torah, but a custom.
Insights and explanations:
(1) “Blessed be the Name of His glorious kingdom” is not a verse: This doesn’t appear in Tanach as a verse. The words “Name,” “glory,” “kingdom” each appear separately, but the entire phrase “Blessed be the Name of His glorious kingdom forever and ever” is not a verse — it’s a “statement” from the words of the Sages.
(2) Why isn’t it bal tosif? One adds something to the essence of the mitzvah of Shema — why isn’t this bal tosif? The answer: According to the Rambam it’s not part of the mitzvah, but a custom. And the people of Jericho indeed didn’t say it — which is significant that it’s not indispensable.
(3) The tradition from Yaakov Avinu: The Rambam brings: “We have a tradition” — when Yaakov Avinu gathered his children in Egypt at the time of his death (portion of Vayechi), he commanded them regarding the unity of the Name and regarding the way of Hashem that Avraham and Yitzchak walked. He asked them: “My children, perhaps there is among you a defect, someone who doesn’t stand with me in the unity of the Master of all the world?” — perhaps there is among you someone who doesn’t believe in the unity of Hashem?
(4) Parallel to Moshe Rabbeinu: The Rambam compares Yaakov’s question with Moshe Rabbeinu’s words in Deuteronomy: “Lest there be among you a man or woman” — both, before their death, ask if there is someone who needs strengthening in faith.
(5) “Hear O Israel” — the old meaning: “They all answered and said to him: Hear O Israel, Hashem our God, Hashem is One” — all twelve tribes answered Yaakov (who is called “Israel”): “Hear from us, our father Israel — Hashem our God, Hashem is One!” According to this meaning “Hear O Israel” doesn’t speak to all of Israel (like Moshe Rabbeinu’s meaning), but to the individual Israel — Yaakov Avinu. This is an older tradition from where the phrase “Hear O Israel” originates.
(6) Yaakov’s answer: “The elder opened and said: Blessed be the Name of His glorious kingdom forever and ever” — Yaakov thanked the Almighty that all his children remained faithful. It’s also suggested that perhaps the tribes said it with the explicit Name, and Yaakov answered “Blessed be the Name of His glorious kingdom” — like the Kohanim and the people answer when the Kohen Gadol says the explicit Name in the Temple. This means, “Blessed be the Name” is not a “weak” answer — it’s honoring the Almighty’s Name.
(7) The Rambam’s language: “Therefore all Israel are accustomed to say the praise that the elder Israel praised after this verse”: The Rambam calls it a custom, not an enactment. And he calls Yaakov “the elder Israel” — the “old Israel” or the “grandfather Israel”.
(8) Why quietly — the Rambam’s silence: The Kesef Mishneh notes that the Rambam doesn’t say why we say it quietly. Everyone knows the story with the angels (that “Blessed be the Name” is a praise of angels, and we say it quietly because we “stole” it from them), but the Rambam doesn’t bring this. The Rambam’s reason for quietly is simple: it’s not part of the verses — it’s an added statement, not a verse, therefore we say it more quietly.
(9) An interesting “performance” of the scene: Every time we say Shema, we “act out” the scene of Yaakov’s deathbed: the entire congregation shouts “Hear O Israel” out loud — like the twelve tribes — and then says quietly “Blessed be the Name of His glorious kingdom” — like the old, weak Yaakov Avinu answered with a quiet voice. This lies in the language “Israel the elder” — the old Israel answers quietly.
(10) What is the meaning of “Blessed be the Name of His glorious kingdom”? After saying “Hashem our God, Hashem is One” — we’ve already declared the unity of Hashem — it’s fitting to say a praise: that the “Name of His glorious kingdom” should be “blessed” — a “next level” — forever and ever. Like in the Temple, when the Name is mentioned, it’s fitting to answer with praise.
—
Law 5 — Blessings of Shema
The Rambam’s words: “When one recites Shema, one blesses before it and after it. During the day one blesses two before it and one after it. And at night one blesses two before it and two after it.”
Simple meaning: Rabbinically we say blessings around Shema. During the day: two before (Yotzer Or; Ahavat Olam) and one after (Emet VeYatziv — Ga’al Yisrael). At night: two before (Ma’ariv Aravim; Ahavat Olam) and two after (Emet Ve’emunah; Hashkiveinu).
Innovation: The Rambam emphasizes that the blessings are not blessings on mitzvot (we don’t say “who sanctified us… to recite Shema”), but blessings of praise — praising the Almighty. They are a rabbinic addition to the mitzvah, not part of the essence of the mitzvah.
—
Law 9 — Order of Blessings of Shema: Morning and Evening
The Rambam’s words: During the day — the first blessing before it: Yotzer Or, concluding with Yotzer HaMeorot. Second: Ahavat Olam, concluding with HaBocher BeAmo Yisrael BeAhavah. After it: Emet VeYatziv, concluding with Ga’al Yisrael. In the evening — first blessing: Ma’ariv Aravim. Second: Ahavat Olam. After it: Emet Ve’emunah, and Hashkiveinu.
Simple meaning: The Rambam lists all seven blessings — two before Shema and one after in the morning, two before and two after at night.
Insights and explanations:
(1) “Baruch Hashem LeOlam” is not a blessing of Shema: The custom to say “Baruch Hashem LeOlam Amen VeAmen” at night is not part of the blessings of Shema — it’s an extra blessing that was inserted, claimed before Shemoneh Esrei, but it doesn’t come into the calculation of blessings of Shema.
(2) The Rambam brings only the “headings” of the blessings, not the full text: The full text will appear in the prayer liturgy at the end of this book. Here it’s only so one should know what we’re talking about.
(3) Principle of opening with “blessed” and concluding with “blessed”: Only the first blessing of each set (Yotzer Or in the morning, Ma’ariv Aravim at night) begins with “blessed.” The second blessing (Ahavat Olam) doesn’t begin with “blessed,” but ends with “blessed” — because according to the principle (which the Rambam will bring later in the Laws of Blessings), when one says two blessings in sequence, the second doesn’t begin with “blessed.” Even Shema that comes between the blessings is not an interruption regarding this principle, therefore Emet VeYatziv/Emet Ve’emunah (the blessing after it) also doesn’t begin with “blessed.”
—
Law 10 — The Formula that the Sages Established
The Rambam’s words: “These blessings along with all the other blessings arranged in the mouths of all Israel, Ezra and his court established them. And no person is permitted to subtract from them or add to them. Where they established to conclude with ‘blessed’ one is not permitted not to conclude, and where they established not to conclude one is not permitted to conclude. Where they established not to open with ‘blessed’ one is not permitted to open, and where they established to open one is not permitted not to open. The general rule: anyone who changes from the formula that the Sages established in blessings — has not fulfilled his obligation, and must repeat and bless according to the formula that the Sages established.”
Simple meaning: Ezra and his court (Anshei Knesset HaGedolah) established all blessings. One may not add, subtract, or change the opening/conclusion. Whoever changes from the formula has not fulfilled and must repeat.
Insights and explanations:
(1) “Arranged in the mouths of all Israel” — why does the Rambam mention this: Perhaps this is why the Rambam didn’t write out the full text earlier — because all Jews already know the blessings, they are “arranged in the mouths of all Israel.”
(2) Ezra and his court = Anshei Knesset HaGedolah: The Rambam calls them here “Ezra and his court,” but in other places they are called “Anshei Knesset HaGedolah.” The Rambam will explain about this at the beginning of the Laws of Prayer.
(3) “Formula” — what does the term mean? It’s discussed what “the formula that the Sages established” means:
– A metaphor from currency/coins: Just as a government stamps coins and no one may make their own, so the Sages “stamped” the blessings and no one may make their own. Blessings belong to the court just as currency belongs to the government.
– Language of seal/stamping: “Formula” comes from “stamped” in the sense of stamping/engraving (like a ring that has a seal). The Sages “engraved” — inscribed — the text, and this is fixed.
– Not “nature” in the sense of “nature”: The term “nature” in the sense of nature is a later innovation of Rishonim. By the Sages “stamped” means stamping/immersing (like “immersion in the Red Sea”).
**(4) What does “changes from the formula” mean —
Law 10 (continued) — The Formula that the Sages Established
(4) What does “changes from the formula” mean — two interpretations:
– (1) One may not change the opening with “blessed”/conclusion with “blessed” — this is the minimum.
– (2) The Rambam apparently holds that “changes from the formula” means that one must say exactly the entire text as it was established — every word is precise. This means, one may not leave out pieces of a blessing (for example “and build it as an eternal building” in Boneh Yerushalayim), not just the opening/conclusion.
(5) Piyyutim — a relevant question: The Rambam holds (in responsa) that piyyutim that one adds to blessings — although it’s not proper, but because they are related to the theme of the blessing, one cannot say it’s actually forbidden. But this is different from changing the formula itself.
(6) Text — which text is “correct”? What appears in our siddur doesn’t yet mean “the practice of Israel” — it could be that the Rambam had a different text. But whatever the text is, one must say it precisely.
—
Law (continued) — Emet VeYatziv in the morning, Emet Ve’emunah in the evening
The Rambam’s words: “And anyone who doesn’t say Emet VeYatziv in the morning and Emet Ve’emunah in the evening — has not fulfilled his obligation.”
Simple meaning: Whoever doesn’t say the correct text — Emet VeYatziv in the morning and Emet Ve’emunah at night — has not fulfilled.
Insights and explanations:
(1) The source: This is language from the Gemara (Rava said). The Rambam brings it after he explains the principle of changing the formula — a style that the Rambam does often, bringing a specific Gemara after the principle, and we don’t always know clearly what he means by it.
(2) Rabbi Rabinowitz’s interpretation (Yad Peshutah): The Rambam means that this is another example of “changing the formula that the Sages established.” That is: if someone says “Emet Ve’emunah” in the morning instead of “Emet VeYatziv,” or vice versa — although it means approximately the same thing — he has not fulfilled, because he changed the formula. The Rambam also brings in a responsum that this is so. This proves that the Rambam holds that every word is precise — one may not substitute even similar expressions.
(3) “Has not fulfilled his obligation” — obligation of what? It’s discussed:
– (1) He has not fulfilled the obligation of blessings of Shema — i.e. he has not fulfilled Shema according to the enactment of the Sages (with blessings).
– (2) He has not fulfilled the Torah mitzvah of Shema — because Shema comes with blessings, and without proper blessings it’s not Shema as properly established.
– The simple meaning is that he must repeat and say the correct text.
—
Law (continued) — If one preceded the second blessing before the first
The Rambam’s words: “If one preceded the second blessing before the first… he has fulfilled, since there is no required order in blessings.”
Simple meaning: If one said the second blessing before the first (for example Ahavah Rabbah before Yotzer Or), one has fulfilled after the fact, because “there is no required order in blessings” — there is no indispensable order in blessings.
Insights and explanations:
(1) Distinction between changing the text and changing the order: The Mishnah Berurah holds that “changing the formula” means only if one changed in the text of a blessing (for example added/removed “blessed,” or changed words). But if one only changed the order — which blessing comes first — this is not “changing the formula,” and one has fulfilled after the fact. The Sages indeed established an order, but regarding this they didn’t mean it should be indispensable.
(2) A question on this: If one says Ahavah Rabbah before Yotzer Or, the principle of opening with “blessed” doesn’t work — because Ahavah Rabbah doesn’t begin with “blessed” (it was made as a second blessing), and if one says it first, an opening with “blessed” is missing. This is touched upon but not fully resolved.
—
Law (continued) — Opened with Ma’ariv Aravim and concluded with Yotzer Or
The Rambam’s words: “Opened with Ma’ariv Aravim and concluded with Yotzer Or — has not fulfilled. Opened with Yotzer Or and concluded with Ma’ariv Aravim — has fulfilled, because all blessings follow their conclusion.”
Simple meaning: If someone got confused and began with the wrong blessing (e.g. in the morning began with “HaMa’ariv Aravim”), but at the conclusion said the correct text — he has fulfilled. The principle is: we follow the conclusion of the blessing.
Insights:
(1) The Rambam’s simplicity regarding the Gemara: In the Gemara Berachot the matter is more complicated — it’s implied that it also depends on what he thought, whether he made a mistake only in language but had in mind the correct thing. But the Rambam makes it quite simple: everything depends on what one says at the end (conclusion), without any distinction of what one thought. The Rishonim understand this sugya differently from the Rambam. The Kesef Mishneh discusses this at length.
(2) Order of blessings — whether it’s indispensable: A reasoning is brought that the order of the blessings (Yotzer Or before Ahavat Olam) is perhaps not from Ezra’s enactment, but later from the Sages. Perhaps they are two separate themes that one wanted to say before Shema, but if one does it backwards it’s not a problem.
(3) Practical difference for opening with “blessed”: If the order is not indispensable and someone says Ahavat Olam first, he perhaps must open with “blessed” in Ahavat Olam — because the law of not opening with “blessed” in Ahavat Olam is only because it’s adjacent to its companion. When one says it first, it’s no longer adjacent. The Maggid Mishneh indeed made this point. But perhaps this is also not indispensable — because the law of opening with “blessed” is a law in “HaMa’ariv Aravim” (or “Yotzer Or”) specifically, not in which blessing comes first. In any case, the entire question is only after the fact.
—
Time of Reciting Shema of the Evening
The Rambam’s words: “What is the time of reciting Shema at night? Its mitzvah is from the emergence of the stars until midnight. And if one transgressed or delayed and recited until dawn broke — he has fulfilled his obligation. And what they said ‘until midnight’ — is to distance from negligence.”
Simple meaning: The optimal time of reciting Shema at night is from the emergence of the stars until midnight. After the fact — until dawn. The midnight limit is only a fence so people won’t oversleep.
Insights and explanations:
(1) Three levels of time at night: There are three stages: (a) optimal — until midnight; (b) after the fact — until dawn; (c) great after-the-fact (only for those under duress) — until sunrise.
(2) After dawn — only those under duress: The Rambam says: “One who recites the evening Shema after dawn broke, even if he recited before sunrise — has not fulfilled his obligation, unless he was under duress, such as drunk or sick and the like.” This is an innovation — that for those under duress the time goes until sunrise, because until sunrise is still “a bit of night.” Because Shema is from the Torah, we allow catching it as long as there’s still somewhat a bit of night.
(3) One under duress doesn’t say Hashkiveinu: The Rambam says that the one under duress who recites after dawn doesn’t recite the blessing of Hashkiveinu. The reason: “Hashkiveinu” is a blessing/prayer for when people lie down — we ask the Almighty to protect when people sleep. This doesn’t fit during the day. It’s distinguished: “when you lie down” (the verse) defines the time of Shema — this yes, because it’s still a time of lying down. But “Hashkiveinu” (the text of the blessing) speaks of when one goes to sleep — this no longer fits.
(4) Rabbeinu Yonah’s innovation: The Kesef Mishneh brings that Rabbeinu Yonah said that one can indeed say the blessing, but one should say “Hashkimeinu” instead of “Hashkiveinu” — to avoid the language problem. It’s noted that “Rabbeinu Yonah was a righteous man” (a comment about his greatness).
—
Time of Reciting Shema of the Morning
The Rambam’s words: “And what is its time during the day? When one can distinguish between blue and white, so that one can recite before sunrise in order to finish reciting it with its blessings at sunrise. And this measure is like one-tenth of an hour before the sun rises.”
Simple meaning: The optimal time of reciting Shema of the morning is: one begins when one can distinguish between blue and white, so that one will finish Shema with its blessings at sunrise. The measure is like six minutes before sunrise.
Insights and explanations:
(1) What does “one-tenth of an hour” mean: This is six minutes (a tenth of an hour). This is the measure of time that one must begin before sunrise in order to finish the blessings of Shema (from Yotzer Or until Ga’al Yisrael) at sunrise. It’s noted that one must recite steadily (not too fast).
(2) Three levels of time during the day: Parallel to night, there are three stages:
– (a) Optimal: Finish Shema with its blessings at sunrise.
– (b) After the fact: After sunrise — until the end of three hours of the day (end of the time of Shema).
– (c) After-the-fact earlier: From dawn — if he began even before the optimal time.
(3) The Rambam’s approach that after sunrise is already after the fact: The Rambam holds that the true optimal is at sunrise, and reciting after that (even until three hours) is already “one who transgressed and delayed” — a great after-the-fact.
(4) One who preceded — from dawn: The Rambam says: “One who preceded and recited the morning Shema after dawn broke, even though he finished before sunrise — has fulfilled.” But this is only in pressing circumstances, such as one who rises early to travel — he must get up early to leave. This is an optimal for one who cannot wait — he plans that he must get up at three, and at three he cannot recite Shema at the proper time, so this is an optimal after-the-fact.
—
Reciting Shema After Three Hours — “Like Reading in the Torah” and Blessings Before and After
The Rambam’s words: Whoever recites Shema after the time (after three hours) has not fulfilled the obligation of Shema at its time, but “he is like one reading in the Torah,” and “he blesses before it and after it all day.”
Simple meaning: Whoever misses the time of Shema has not fulfilled the mitzvah of Shema at its time, but he should nevertheless recite Shema with all the blessings, because it has a status of “reading in the Torah,” and the blessings can be said all day.
Insights and explanations:
(1) “Like reading in the Torah” is not nothing — it’s a positive category: The Rambam’s language “like reading in the Torah” doesn’t mean it’s worthless or that one shouldn’t do it. On the contrary — it’s a meaningful level. The proof is from what the Rambam says immediately after “and he blesses before it and after it all day.” If “like reading in the Torah” meant it’s literally nothing — like one reads just a verse from Chumash — there would be no concept of blessings “before it and after it.” This shows that “like reading in the Torah” is a special category that deserves blessings.
(2) Precision in the Rambam’s language: “has not fulfilled the obligation of Shema at its time” — not “has not fulfilled Shema”: The Rambam doesn’t say “has not fulfilled Shema” simply, but “has not fulfilled the obligation of Shema at its time” — this means, there is no longer a “designation of time” after three hours. The time of Shema at its time is gone. But “the mitzvah of Shema in a general way” — reciting the portions during the day — still exists, in the form of “like reading in the Torah.” This is a distinction between the specific obligation of Shema at its time, and the general concept of reciting the portions.
(3) Why can one make blessings all day — analysis of each blessing: None of the blessings are bound to the time of Shema:
– Yotzer Or (first blessing): Speaks about the creation of light — has nothing to do with the time of Shema; the time doesn’t pass in the afternoon.
– Ahavah Rabbah (second blessing): Speaks about love of Torah — this is essentially a blessing on Torah, and a blessing on Torah can be made whenever one wants. The Sages inserted a blessing on Torah into the blessings of Shema, and this is not time-bound.
– Emet VeYatziv (blessing after Shema): Speaks about the Exodus from Egypt and the truth of what one said — also not time-bound.
Conclusion: The blessings have no connection to the time of Shema, therefore one can say them all day. Only the mitzvah of reciting Shema at its time one has not fulfilled.
(4) The Rambam’s approach — stringency and leniency:
– Stringency: The Rambam holds that the mitzvah optimally is to recite Shema at sunrise (like “vatikin”). Everything else — even within three hours — is already after the fact.
– Leniency: The Rambam holds that whoever recites after the time (even after four hours) indeed has not fulfilled Shema at its time, but he should nevertheless recite with blessings, because “like reading in the Torah” is a positive thing. Other approaches say one should not recite at all Shema afterwards.
(5) The Rambam doesn’t hold that midday has relevance to Shema: There are approaches that make a distinction at midday (half the day) regarding Shema or blessings of Shema. The Rambam does not make this distinction. For the Rambam the time is three hours, and after that one is “like reading in the Torah” with blessings all day — midday plays no role.
(6) Interpretation of the Mishnah: “One who recites from here onward has not lost out, like a person reading in the Torah”: The Mishnah comes to say a practical law for people who get up late: one should recite Shema with blessings. “Has not lost out” doesn’t mean it’s worthless — on the contrary, one has not missed out, because one has learned one of the most important portions in the Torah (unity of the Name, and you shall love, and you shall fear, etc.). One is not exempt because one overslept — one only misses the mitzvah of Shema at its time.
(7) Why is “like reading in the Torah” more important than just verses: Shema even in the form of “reading in the Torah” is more important than reciting other parts of the Torah, because these are portions that contain the unity of the Name, love of Hashem, fear of Hashem, etc. — as the Rambam enumerated earlier in this chapter. Therefore it’s appropriate that one should say blessings before it and after it even after the time.
—
*With this the chapter is concluded.*
📝 Full Transcript
Book of Love: Introduction and Laws of Reciting the Shema
Introduction: Dedication of the Lecture
Good, Baruch Hashem, with the help of Hashem, we are beginning with great joy the second book of the Rambam, Sefer Ahavah (Book of Love). The first thing is, it’s important to mention, if there is flour in the Torah, there is, Baruch Hashem, a donor. Today’s lecture has been donated by our esteemed friend, the well-known president of Machon Kerem Torah V’Chochma, the well-known supporter of Torah and lover of Torah, Rabbi Yoel Wertzberger, who is himself a Jew who loves to learn and learns several hours every day, and loves to support. When he sees that it’s an interesting lecture, an interesting talmid chacham, an interesting book, it’s warm to his heart. A good friend, yasher koach for being the donor, and may others learn from him and do likewise.
Connection to the End of Sefer HaMadda: “Shogeh Bah Tamid”
At the end of the laws of Sefer HaMadda, the Rambam told us the secret: How does one know if someone loves the Almighty? If he is constantly busy with the Almighty, “shogeh bah tamid” (constantly engrossed in it). Just as one loves a woman very much, how do you know that he loves a woman very much? He is constantly busy with her, he constantly thinks about her, he is constantly busy with her.
So if someone says, “I love the Almighty, but twenty-three hours a day I think about money. What should I do? I need to make money, but truly I love the Almighty very much.” According to the Rambam, that is not called ahavah (love). That means you would have wanted to, that means perhaps some desire, some distant desire. Ahavah means that you are constantly busy with the Almighty.
The Frequent Mitzvot in Sefer Ahavah
And that is Sefer Ahavah. Sefer Ahavah speaks about our daily service of Hashem through Kriat Shema, tefillah (prayer), things that every day, that we are busy with the Almighty every day. One hundred times a day we say berachot (blessings), three times a day we pray, twice a day we say Kriat Shema. All these things show our love for the Almighty.
Very good. Right?
Discussion: Two Approaches to Ahavah — “From Above Down” and “From Below Up”
Reb Yitzchak:
Yes, very good. When you say it this way every time, and I say every time, when we say this, I say that I hold that it also goes the opposite way. It’s true what you’re saying, as we learned at the end of Sefer HaMadda, it’s also true that it’s the opposite.
That is, a person will ask, “How can I come to ahavat Hashem (love of God) or to yediat Hashem (knowledge of God)?” and so on. One of the pieces of advice is, he needs to constantly remind himself, constantly to remember, to remind, to say Kriat Shema, and through this he reminds himself. Through this perhaps, if one says Kriat Shema twice a day, it helps him to think more deeply.
Yes, we learned that there is an obligation, one must truly know the entire… according to the Rambam. And immediately when one says Kriat Shema about “yichudo yitbarach” (His blessed unity), that one should remember that the Almighty is One.
I say, I see here both ways. First of all, this is ahavat Hashem, it is shogeh bah tamid, that’s one thing. Secondly, perhaps more, for most people the second way is easier, that through this one reminds oneself. This is a childish love, when one uses a way to come to love. I didn’t say it’s not good, on the contrary, it’s very good.
Parable of a Chassidic Wedding
And I think that also in the way we have weddings, Chassidic Jews, it’s also not the simple meaning that one falls in love, as they call it in the gentile world, one falls in love, and then one has a wedding. Rather, exactly the opposite, one meets a woman who is okay, it seems the families match, and it’s good enough, and then one invests in it, and one is shogeh bah tamid, and then comes a certain love.
So there are two approaches. So it’s true, not always does one know the Almighty, and one falls in love, and then one begins to read Kriat Shema. Rather the opposite, one does avodat Hashem (service of God) for many years, when one is young there are other desires, it comes hard, but eventually one comes to love.
Very good, Reb Yitzchak, may his merit protect us, with something more that is easier for people.
The Rambam’s Introduction to Sefer Ahavah
So every book of the Rambam he also begins with a verse.
Ah, so what you just told me is what the Rambam says basically. I said, it’s not truly on page 5, it was only there in the introduction to the entire book. He says this is the reason why he divided the fourteen books. So it actually says there that the second book… do you want to read it?
Reading: “B’Shem Hashem El Olam”
Reb Yitzchak:
Yes, let’s begin from the top. All his books the Rambam begins “B’Shem Hashem El Olam” (In the name of God, God of the universe). It’s like we say “B’ezrat Hashem Yitbarach” (With the help of God, blessed be He). It’s a language of the verse that Avraham Avinu called out “B’Shem Hashem El Olam”. And the Rambam, with writing the books, he is thereby calling out b’Shem Hashem El Olam.
Reading: The Frequent Mitzvot
Further the Rambam says that the second book of the fourteen books of Yad HaChazakah and books of Mishneh Torah, “I will include in it the mitzvot that are frequent, that are mitzvot that we are obligated in them constantly, so that they will be for us constantly as a reminder. In order to love the Omnipresent and to remember Him constantly”, in order that we should always remember the Almighty and love Him. “Such as Kriat Shema and tefillah and tefillin and berachot.”
Milah — Why in Sefer Ahavah?
The Rambam includes milah (circumcision) in this. Milah one actually does only once in a lifetime, but it is yes in a way it is something that is constant. It also has the concept of frequency. Why? Because it is always an ot bivsareinu (sign in our flesh). As long as a person has the brit milah on him, it is something that can remind him, when he doesn’t have tefillin and doesn’t have tzitzit and the like.
And one probably has the midrash that says that when David HaMelech had nothing — a king, and a king has a Sefer Torah on him, and he has tzitzit, and so on, and things that remind him of the Almighty — but David HaMelech, because he was in the bathhouse, he had nothing, he said, “But I have the milah.” The milah reminds a person. So we will say, ot hi (it is a sign), it’s a sign to the person.
The Verse “Mah Ahavti Toratecha”
Further, Kriat Shema, this book, Sefer Ahavah, how much the ahavah comes out from this, we have already said, because these things remind us or make us love the Almighty.
On this Sefer Ahavah the Rambam places a very beautiful verse. In front of each book he places a verse. The Rambam says a verse, usually from David HaMelech, actually the same David HaMelech. The Rambam says, David HaMelech says in Tehillim, in the longest chapter, he says, “Mah ahavti Toratecha” (How I love Your Torah). I love the Torah so much. How do you see that I love the Torah? Because “kol hayom hi sichati” (all day it is my conversation), I speak about this all day, with this I am busy all day.
It could be that “Mah ahavti Toratecha” is a language of question: How much do I love the Torah? The answer is, “kol hayom hi sichati”, I love so much because I speak about it constantly. This is exactly such a shogeh tamid verse.
Chiddush of Rav Rabinowitz: Frequency as an Essential Virtue
It’s very good, I saw in Rav Rabinowitz, he brings out a bit deeper. That is, one can say two explanations why the Rambam begins with the frequent mitzvot. Also the Shulchan Aruch begins this way. Tadir kodem (the frequent takes precedence). There is such a rule, it’s a halachah, it’s also an order in tamid. What is every day, it’s more useful, one needs to know it every day, so tadir kodem.
But he says that one can say deeper. Tadir kodem in the simple sense, because the entire subject of ahavat Hashem and lizkor et Hashem (to remember God) is tamid (constant). Through this is the entire thing, that it should be constantly. A mitzvah that one does once a year, Pesach, the thing is not that it’s simply that more time comes. The mitzvot have a certain essential virtue, not only that they are tamid, that it happens to be necessary to know constantly, rather it’s actually a thing that ahavat Hashem is brought out or brings to ahavat Hashem through the fact that one does it tamid.
So the virtue of constancy is actually the thing that it is constant, not that it’s simply another time. Okay. It could be that about this there is in our Haggadah the piece that “to include Kriat Shema of the evening, kol yemei chayecha” (all the days of your life), that one must have tamid, it’s not enough once. We will go see it, we will speak about this in chapter 5.
The Order of Halachot in Sefer Ahavah
Okay, we will skip I think the halachot, the mitzvot we already learned in their introduction with all these things. I think the Rambam writes simanim (signs) on each book, but let’s go. If so, the first mitzvah is Hilchot Kriat Shema. But one must think for a second, why Kriat Shema? Yes, the order, let’s yes see but the order of halachot.
Yes, the halachot go Kriat Shema, tefillah and birkat kohanim is the second, the third is tefillin and mezuzah and Sefer Torah, the fourth is Hilchot Tzitzit, the fifth is Hilchot Berachot, and the sixth is Hilchot Milah.
Why This Order?
So, how do we understand the order? It could be that this is… not all are almost every day, right? All these first six, five things, except milah. Milah is the last, as the Rambam said that what is more frequent, as if he will count from what is always in our days, but in practice it doesn’t come in entirely into this book, so it’s the last.
Kriat Shema — The Most Frequent
Yes, Kriat Shema is the most frequent, which is actually twice a day. Tefillah is mid’oraita (from the Torah) is not necessarily that it’s three times a day, apparently three times a day is derabbanan (rabbinic), as the Rambam says that the essence is that every day one should pray.
But tefillin is also once a day. Tefillin, I don’t know, also not really, it’s a mitzvat kiyumit (optional mitzvah), every day when one puts on tefillin one has a mitzvah, but I don’t know if the obligation is so strong on that day.
And tzitzit is also, tzitzit is a mitzvat kiyumit, a person can manage to go always, but the obligation is not the simple meaning that if a person didn’t go one day with tzitzit he was transgressing, when he went with a four-cornered garment without tzitzit he was transgressing, but one day that he didn’t go with tzitzit he wasn’t transgressing, he was nullifying a mitzvat kiyumit.
Unlike Kriat Shema, if he nullified one day he nullified a mitzvah that he is obligated in. Very good. So also berachot, if one doesn’t eat one day, usually a person eats, but if one doesn’t eat… yes, it’s good.
Conclusion: The Order Goes According to Frequency
Very good, it goes in order, from Kriat Shema is the most frequent. Mid’oraita, let’s think this way, mid’oraita the daily order of a Jew has to do with Kriat Shema morning and evening. Then mid’oraita is also tefillah once, but it’s not really, it doesn’t have any time mid’oraita, yes, the time of tefillah the Rabbis learned. Unlike the time of Kriat Shema which is mid’oraita, as we will see apparently. And Kriat Shema has very much to do with time, because immediately when the Torah says the mitzvah of Kriat Shema it says “b’shochbecha uv’kumecha” (when you lie down and when you rise), and the Rambam begins immediately with this.
Kriat Shema — The Essential Mitzvah of Remembrance
Kriat Shema is a mitzvah of reminding every day a Jew, it’s an essential mitzvah, and there one actually says “v’ahavta et Hashem” (and you shall love Hashem), I think that this is actually the thing, lizkor tamid (to remember constantly), as the Rambam will bring out in the first chapter. It’s very good, so what we hold here, Hilchot Kriat Shema, has one mitzvah, and that is to read Kriat Shema.
The Six Remembrances and the Rambam
It’s interesting, because one can perhaps learn from here that the Rambam… one says shesh zechirot (six remembrances), I think it’s from Sefer Charedim, which one is obligated constantly, and the thing apparently according to the Rambam is in Sefer HaMadda, that one should always know that there is only one Creator. But I don’t know if the Rambam said that it’s something that one must actually remind oneself every day. Every time when a person thinks about the world or thinks about creation, he should know that the Almighty…
Zecher Yetziat Mitzrayim — The Rambam and the Ramban
One must go see for a minute about the commandment zecher yetziat Mitzrayim (remembrance of the Exodus from Egypt), I want to speak for a second how it appears here from the Rambam he understands it. Those shesh zechirot, there is a part of them that the Ramban for example makes into a mitzvah, but the Rambam is different, the Rambam doesn’t bring that mitzvah zecher yetziat Mitzrayim, the remembrances in the name of remembrances.
The same thing with Miriam, the Ramban says that it’s a warning against lashon hara (evil speech), and the Rambam says differently, that it’s a mitzvah to remember. It could be that whole thing comes from Shu”t HaRamban, which is a bit different about the versions. The Shu”t HaRamban one needs to think about when one learns Rambam now.
Conclusion: Shesh Zechirot Is Not an Obligation According to the Rambam
So yes, it’s certain that the Rambam doesn’t rule that way. I mean it’s certain that it’s only a… one needs chassidut (piety), I know what it says there, it’s not really any… one doesn’t have to say the shesh zechirot. If one doesn’t say it one is not nullifying a mitzvah. When one says it it’s certain that apparently according to other Rishonim one does a mitzvah, even according to the Rambam one does simply a mitzvah of leda’at et Hashem (to know God), to remind oneself of the Almighty. It’s certainly a mitzvah, it’s certainly a beautiful thing to learn Torah in general. But it’s certain that there is a discussion actually with Acharonim in that idea.
Talmud Torah — Why Not in Sefer Ahavah?
In any case, there is an interesting thing. Talmud Torah (Torah study), also the Rambam says that one must, the minimum Talmud Torah is to learn every day morning and night, yes? True, it also apparently has a connection with Kriat Shema, because it’s the same thing “v’shinantam l’vanecha” (and you shall teach them to your children) and “ul’madtem otam” (and you shall learn them), which apparently goes on Kriat Shema, and one only learns that it goes on kol haTorah kulah (all the Torah in its entirety). True.
But Talmud Torah apparently is a matter of knowledge, it’s also a matter of knowledge, it’s not a matter of love, it’s a matter of knowledge, to know, and then one can do mitzvot. It’s also, the essence of the obligation of Talmud Torah the Rambam will say as it says in Kriat Shema, one will learn here.
Also it’s certainly that the mitzvah of Talmud Torah is not a mitzvat aseh shehazman grama (positive time-bound commandment), yes? Not only the batei din (courts), it wasn’t any external learning, it wasn’t the simple meaning that the mitzvah is…
The time is here a minimum though, a minimum every day something.
Yes, right. One can perhaps say a thing like this, that Talmud Torah is a mitzvah above time.
Kriat Shema — Time, Sections, and the Frequency of the Mitzvah
Introduction: Talmud Torah — A Frequent or Eternal Mitzvah?
Speaker 1:
It’s certainly a mitzvah, it’s certainly a beautiful thing to learn Torah in general, but it’s certain that it’s more actually with the Acharonim that idea.
In any case, yes, there is, there is a mitzvah of Talmud Torah. Also the Rambam said that one must, the minimum Talmud Torah to learn every day morning and night, yes? True, it also apparently has a connection with Kriat Shema, because it’s the same thing as “v’shinantam l’vanecha” and “ul’madtem otam”, which apparently goes on Kriat Shema, and one only learns that it goes on kol haTorah kulah. True. But Talmud Torah is apparently a matter of knowledge, it’s also a matter of knowledge, it’s not a matter of love, it’s a matter of knowledge, to know, and then one can do mitzvot. It’s also true. By the way, Talmud Torah according to the Rambam he says what it says in Kriat Shema actually, this one must learn here. Also it’s certainly that the mitzvah of Talmud Torah is not a mitzvat aseh shehazman grama, yes? Women are exempt not because of this, it’s an extra learning. It’s not a mitzvat aseh shehazman grama, the day causes it. The time is that there is a minimum on it, a minimum every day something.
Distinction Between Frequent and Eternal
One can perhaps say such a distinction, that Talmud Torah is a mitzvah above time, that is, there are mitzvot, there is a distinction between tadir (frequent) and nitzchi (eternal), right? Tadir means every day, constantly. Nitzchi means that it’s not dependent on time, therefore it’s always. There is such a thing, it could be that emunah (faith) is always, kol yameinu (all our days) is always. Very good. The same thing, the Chinuch says that there are frequent mitzvot. I think it’s not correct, I mean according to the Rambam. I don’t have any objections to the Sefer HaChinuch, he is a great Jew, and also regarding halachah l’ma’aseh (practical law) he is correct, it’s a good thing to remind oneself constantly of frequent mitzvot, it’s brought in customs, also in the Mishnah Berurah I remembered. But I think that as the Rambam learns it, it’s not the simple meaning that there is a frequent mitzvah of emunah. Emunah is not a frequent mitzvah in time, it’s a mitzvah that is above time, always.
The Mitzvot of Sefer HaMadda — Always, Not Frequent
One could perhaps say that everything that stands in Sefer HaMadot is eternal. For example, that one should also be on the middle path, when should a person not be angry? Always. Always should he not be in pride. So it’s a mitzvah that isn’t every day, but rather a whole day. Right, exactly, not every day, but rather all the time. As if, it’s also not the simple meaning that one does it one day, one is now fulfilling the mitzvah of today learning Talmud Torah. It’s actually true, there is such a halacha that one must learn twice every day. Right, if we’re already talking about Kriat Shema, if a person sleeps through two days, he has been mevatel Kriat Shema for two days. If a person slept through two days, he was not mevatel the mitzvah of emunah, or the mitzvah of not being angry. But furthermore, the mitzvah of emunah is not the same thing as the mitzvah of thinking about emunah, right? If a person believes, I don’t remember now, it’s a different mitzvah, the mitzvah of love, perhaps the mitzvah of remembering, “ve’ahavta et Hashem,” or from Kriat Shema, etc., but it’s already truly a practical thing of the love. But the advice and mitzvah of yediat Hashem doesn’t mean thinking that there is a God, it means knowing, right? I ask you in the middle of the night, do you believe in God?
Speaker 2:
Once it’s already established, does he no longer need to be engaged in it? That is, as long as a person doesn’t know it clearly, perhaps there is indeed a mitzvah that he must be engaged in order to understand it?
Speaker 1:
Yes, it’s a mitzvah to be engaged in it. I just want to say, that you wake up a person in the middle of the night and you ask him, “Do you believe in God?”, he will say, “Yes.” So he believed the whole time, even when he was sleeping, it wasn’t active. Okay. But yes, it’s certainly different. The mitzvot of Sefer Ahava are mitzvot tedirot, not mitzvot nitzchiyot. Sefer HaMada one can call mitzvot nitzchiyot, mitzvot that are not dependent on time at all. Okay, I think we’re giving the Rambam a chance to speak also.
Halacha 1: The Time of Kriat Shema — “Pe’amayim Bechol Yom”
The Rambam says, “Pe’amayim bechol yom korin Kriat Shema”.
First, I said the first introduction.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
“Mitzvat aseh achat, vehi likrot Kriat Shema pe’amayim bayom”. “Likrot Kriat Shema”, it’s an action. Why exactly do they say this way, “reading Kriat Shema”? Like “gut yom tov”. Okay. “Uve’ur mitzvah zo befrakim elu”.
Speaker 2:
No, but it’s interesting, you’ll see, he begins, he already speaks about what Kriat Shema is. It’s something that is agreed upon, Kriat Shema, everyone knows what that is.
Speaker 1:
Yes, yes, it’s known by the name Kriat Shema, that’s understood.
The Rambam’s Language — Tedirut is the Main Point
The Rambam says, Chapter 1, is the essence of the mitzvah, the Rambam says, “Pe’amayim bechol yom korin Kriat Shema”, one reads the reading of Shema, “ba’erev uveboker, shene’emar ‘uveshochbecha uvekumecha’”. What does it say? “Ve’ahavta et Hashem Elokecha”, what does it say that you should mention the love of Hashem, the parsha, “beshochbecha uvekumecha”. “Beshochbecha uvekumecha” is not… There is a shita there in the Mishna that it means lying or standing, but we pasken like those who say that it speaks of time. “Bisha’ah shebnei adam shochvim”, when is the time when normal people for thousands of years, until we came out with lights, at night people are lying. There are two types of people, people can be standing and lying. I remember, there was a time when I was in the hospital, and it wasn’t a normal time. The doctor told me, even if you don’t sleep, make sure to lie down, the body needs to lie down lying for a period of time during the day, it’s very important. The time when people are lying, vehu layla, bisha’ah shebnei adam holchim lebateihem, and when people are standing, vehu yom.
The Kli Yakar — Shechiva Means Rest
The Kli Yakar brings what this meant. Shechiva doesn’t mean sleeping, shechiva means a rest of the body. I hear. Before this I said it this way. The Kli Yakar says that even according to Beit Shammai he also agrees that one must read Kriat Shema at night and during the day. He only learns furthermore, that when it’s beshochbecha one shouldn’t do it in lying position. Yes, but it’s clear that Beit Shammai also learns. The Gemara actually says that Beit Hillel says no, it doesn’t mean that, it means at the time. But it’s clear that Beit Shammai agrees to the mitzvah of reading Kriat Shema during the day and at night. That’s not truly the dispute here. The Rambam brings the language that goes according to Beit Hillel, but it’s certain that Beit Shammai also holds. Beit Shammai holds two things, one must do it both lying and at night. But it could be that according to Beit Hillel he’s not right, that it doesn’t mean lying, it actually means at the time.
Why Does the Torah Say “Beshochbecha Uvekumecha” and Not “Bayom Uvalayla”?
Why doesn’t the Torah say, why doesn’t the Torah say bayom uvalayla? Why mean this? I think it does have a bit of meaning, it has something to do with the order of the day. I think the simple understanding of the verse without understanding the drash of Chazal is, you should always love the Almighty, when you go, when you come, when you’re at home, when you’re outside, when you dance, when you sleep. So the Torah lists all kinds of ways, and you should put it on your door, and you should… So that’s the simple meaning, that’s how the poetic verse, how one should learn it, that you should always love the Almighty, no difference whether you wake, whether you go, whether you stand, whether you come, and you should write it everywhere. But the commentators of Chazal put it into a time, that beshochbecha uvekumecha are two times. It’s not a contradiction, this way one actually fulfills that thing, that beautiful thing you say one fulfills this way.
They only say that it’s not bayom uvalayla. Chazal make it even less, that according to the simple reading one must murmur the verses of Kriat Shema all day. I don’t know. But I only mean to say that when… No, seemingly the translation is when you go to sleep and when you get up, not when you go to get up. The Rambam doesn’t say yes, when you sleep one doesn’t speak of Kriat Shema. I mean the seasons, there are two onot, there is the onah of day and the onah of night, by both of them there is a Kriat Shema of day. One doesn’t speak when you sleep and when you’re up. The times when people are… Yes. But I ask you whether it means shochvim when they’re already lying and sleeping, or does he speak of a whole night, so the halacha is truly this way. But he can say when the onah of your sleeping comes in and when the onah of your rising comes in. He speaks early, early and beginning of night.
Kriat Shema is Dependent on People, Not on the Sun
One can certainly understand that it’s not… It’s true that the halacha is bayom uvalayla, but it’s not dependent on the day and night. Not the simple meaning that Kriat Shema is a blessing on the sun that comes up. It’s dependent on the people who get up and go to sleep. It’s not zman gorem? You can call it zman gorem, but I’ll tell you that there are two types of zman gorem. There is for example Shabbat becomes Shabbat because now it’s the seventh day of the week, it has to do with the sun. Kriat Shema becomes Kriat Shema because now is the time when people get up, and you need to mention the Almighty again. No, not about that, because the people are now getting up. There are two types of situations of people, there are situations of people sleeping or lying, and situations of standing. By both of these situations… It’s a very good thing, which is two states of mind basically. You can say, when people are very active they should mention the Almighty, and when people rest and they eat and they go to sleep they should mention the Almighty again. It’s like two states of mind.
The Imrei Noam — MiD’oraita According to the Person’s Rising
And one can even say, there are acharonim, literally acharonim, who want to argue that if for example, as you said, if in current times it’s not the way of people to go to sleep at that time, it could be that at least mid’oraita is when one gets up one must read Kriat Shema. The Imrei Noam speaks of all those bachurim that if one gets up late, mid’oraita one must immediately read Kriat Shema. He says that one shouldn’t delay saying Kriat Shema, because true, regarding the Rabbanan perhaps the time is already past, but the d’oraita says that when you get up you should say Kriat Shema. When you go to sleep, you go to sleep early, also say Kriat Shema. Eh, true, it’s not so the halacha, but the simple peshat is indeed so. As if, also if it’s dependent on the lying and not on the day, one can understand it this way.
Why Does the Rambam Begin with “Pe’amayim Bayom”?
Okay, that’s the time, yes? It’s interesting that the Rambam didn’t begin mitzvat aseh likrot Kriat Shema, umah zemana, he begins to say pe’amayim bayom. It could be because of the love, as we discussed, according to what he says. The main point of Kriat Shema is that it should be pe’amayim bayom, the consistency, the tedirut of it.
Halacha 2: The Three Parshiyot — Yichud, Ahava, Talmud
He says, umah hi korei? What is the Kriat Shema that one says? He says, shalosh parshiyot elu, vehaya im shamoa. He doesn’t say like the parshat tzitzit, and the parshat vehaya im shamoa, and the parshat vayomer, because one says Kriat Shema a few years before one even begins learning Rambam. But for example by vayomer he says nothing, he says that the Torah commanded parshat vayomer. It must be that the Rambam meant that there is already a siddur. Look in the Rambam’s siddur, in the Rambam’s siddur it also doesn’t say. He only says the verse, I don’t remember. In any case, the Rambam doesn’t reckon that it already says in Torah shebichtav, he only reckons on the siddur.
Speaker 2:
Yes, but which vayomer? Imagine there’s someone who didn’t learn, he never went to cheder, he never went, he doesn’t know what’s happening here. He says, “vayomer”, which vayomer? Here it already says Bamidbar tehiyeh, yes, the attached one. At most he’ll say all the vayomers, I don’t know how far he’ll need to go.
Why Does One Begin with Shema?
Speaker 1:
The Rambam says further, “Umakdimin likrot parshat Shema”, the first of the three parshiyot one begins with Shema. Yes. Why? This is actually vayomer stands earlier in the Torah, perhaps he means that. True, true. Why does one begin with Shema? “Mipnei sheyesh ba tzivui al yichud Hashem”. Shema tells us yichud Hashem, because we say “Hashem Elokeinu Hashem echad”. “Ve’ahavato”, because it says “Shema Yisrael”, hear Jew that there is a Creator. “Ve’ahavato”. Ah, Shema means Shema ve’ahavato, ah, I’m sorry. Shema, ve’ahavato, and then vehaya im shamoa is the next, I’m sorry. Ve’ahavato is ahavato et Hashem, “vetalmudo” is the mitzvah of Talmud Torah, it’s the essence that there is a Torah.
Talmudo — Learning the Works of Hashem
Talmudo is learning the Almighty, learning about the Almighty. It says in the Torah, “ve’ata Yisrael ma Hashem Elokecha shoel me’imach ki im leyir’ah et Hashem Elokecha”, the Rambam says there that you become elevated to love Him, bishvil shetitbonen. What this is a part of Torah, it’s learning. Learning is learning ma’aseh Hashem. Ma’aseh Hashem has two parts, as it says in Borei Olam, there are mitzvot, there is ma’aseh Hashem that He commanded mitzvot, and there is ma’aseh Hashem that He made the creation, both of them.
Three Stages of the Same Thing
Actually there is yichud Hashem that there is one Creator. The ahavato perhaps means that the Almighty has something with people, that there is a connection, and knowing about the Almighty, talmudo. It’s also possible that it’s three stages of knowing the same thing. Yichud Hashem is the essence of existence. Ahava is that one has learned the mitzvah of learning, loving, “veshogeha ba tamid”. And talmudo is how one does it, through the Talmud.
“Shehi Ha’ikar HaGadol SheHakol Talui Bo”
“Shehi”, shehi means, he goes back to the verse in Shema, or to the three things, the yichud Hashem, ve’ahavato, vetalmudo, which is all the same thing, all the yichud Hashem shehi… This is the ikar hagadol shehakol talui bo, everything, the entire Torah, there he speaks of the entire creation, but the entire Torah is dependent on this thing of yichud Hashem vehavayato vetalmido.
Is this the second time that we see in the Rambam that the true thirteen principles that the Jews learned Hilchot Teshuva, ikar gadol, yes, free will is an ikar gadol, but here the Rambam says that the ikar hagadol shehakol talui bo is only the yichud Hashem, that is metziyut Hashem veyichudo, that’s the same thing, and
Parshat Vehaya Im Shamoa and Parshat Tzitzit — Command on the Rest of the Mitzvot and Remembering the Exodus from Egypt
Halacha 2 (Continued) — Parshat Vehaya Im Shamoa: Command on the Rest of the Mitzvot
Speaker 1:
Ve’acharav, and after that stands, this is what one says in parshat vehaya im shamoa, that there is a tzivui al she’ar hamitzvot kulan, there one lists all other mitzvot besides yichud Hashem ve’ahavato vetalmido.
I never understood, where does it say in vehaya im shamoa more mitzvot than what it says in vehaya im shamoa “tishmeu el mitzvotai asher anochi metzaveh etchem hayom”? There is a concept of reward and punishment, but it doesn’t say the word mitzvot, that’s the word. It says there “ve’ahavta et Hashem Elokecha bechol levavcha uvechol nafshecha”, it also says “veshinantam levanecha vedibarta bam”, my entire Torah, is a concept of love.
Ah, he says “vetalmido” he means, “vehayu hadevarim ha’eleh asher anochi metzavcha hayom al levavecha”, that the entire Torah should be al levavecha, that’s “vetalmido”.
The Rambam’s Translation of the Mishna
This the Mishna doesn’t hold, this is what the Rambam says, translates, this is one of the very interesting things that one can see how the Rambam translates a Mishna. The Mishna says, this is kabbalat ol malchut shamayim, and this is kabbalat ol mitzvot. The Rambam lays down, what does kabbalat ol malchut shamayim mean? This is yichud Hashem. And ol mitzvot is the tzivui al she’ar hamitzvot. Very good. So here is the ikar hagadol which is yichud Hashem, one mitzvah, and then there are 612 mitzvot, that’s vehaya im shamoa. Good. Then the third, yes.
Why Doesn’t the Rambam List Reward and Punishment?
Vehaya im shamoa also has the concept of reward and punishment, but the Rambam doesn’t list it, because he says what the Mishna says, he doesn’t say his opinion. Not only does the Rambam not list it, the Mishna, it’s actually very interesting, I would have said that vehaya im shamoa is the main topic of reward and punishment. Neither the Mishna nor the Rambam held that this is the point.
I don’t know what the peshat is. It could be the Rambam would have said because the reward and punishment that stands there is the interesting way that it got mixed in the middle of the end of chapter 44, that it only says reward in this world, therefore it’s not like the reward and punishment of the main reward and punishment that stands in parshat Bechukotai.
But perhaps the opposite, perhaps that reward and punishment is about mitzvot, one can say so. What is the reward one receives from parshat Shema? Olam Haba. Because Olam Haba is the attainment of unity. And what is the reward one receives from doing the mitzvot? Is actually the life of this world, which is calculated for the world. It’s a contradiction with the topic of she’ar hamitzvot.
The Rambam Holds to the Mishna
But I think, what I see here, is that the Rambam wants to hold to the Mishna. Because if the Rambam would have gone entirely with himself, he would have said this way: that in ve’ahavta there are the principles of yichud Hashem, ein od milvado, and prophecy, yes, about Torah is prophecy. He could have made his… The Rambam could have made his Torah.
The Rambam here wanted, as you say, to translate the Mishna of al malchut shamayim ve’al hamitzvot. He can say that prophecy is not such a principle, it’s actually hinted, it’s the Torah word, but it’s not so…
And then, where does it say here lema’an yirbu? Ah, rav, it’s a few Mishnayot later… No, very good.
The Rambam, but the entire order of the Rambam, if one begins from ahava, ahava is in the Rambam’s own order, actually, he adds from order about the order. But ahava, actually begins Kriat Shema, and the order of Shas.
Parshat Tzitzit — Remembering All the Mitzvot
Speaker 1:
The Rambam says about parshat tzitzit, “shegam hi”, also it, parshat tzitzit, “yesh ba tzivui al zechirat kol hamitzvot”, it has another command on remembering all mitzvot, not only on doing the mitzvot, but there it says about remembering the mitzvot, that’s what the Rambam puts the emphasis on, it has to do with love, always remembering the Almighty. And there it says “lema’an tizkeru”, always remembering, which generally is coming to what is remembering the Almighty.
Why Does One Say Tzitzit at Night?
Translation
And the Rambam says further, says the Rambam, “because the mitzvah of tzitzit does not apply at night”, the other things are practiced day and night, and it’s very good that we recite them at night. So why do we recite tzitzit at night? When it’s not practiced during the day, it’s completely inappropriate.
He says, first of all, it is practiced at night, true “because it contains the remembrance of the Exodus from Egypt”, the essence of the mitzvah of tzitzit is indeed not present at night, but in the parsha there is remembrance of the Exodus from Egypt, “and it is a mitzvah to mention the Exodus from Egypt day and night”. So there is another mitzvah of…
The Structure of the Rambam’s Reasoning
Very interesting, see what the essence of why we recite parshat tzitzit is because it is remembrance of all the mitzvot, but the remembrance of all the mitzvot means because tzitzit reminds us of all the mitzvot, and one remembers tzitzit… Very interesting, very interesting the structure of how he says it here, yes.
We recite it, we say tzitzit itself is a reminder of all the mitzvot, and when we recite the parsha of tzitzit it’s even more important than tzitzit itself. That means we may recite it even when we don’t have tzitzit on, because when we recite the parsha we remember all the mitzvot. That means reciting the reading of parshat tzitzit has in itself certainly like wearing tzitzit, yes, that it reminds us of all the mitzvot. I must say it.
It means like this, when one has tzitzit it’s more in an active way, yes, because the way is that he should see it on the spot, he remembers the 613 mitzvot. But in any case, the recitation also reminds us of the mitzvot.
He says, and at night, he certainly could have said, but at night one must also remember all the mitzvot. It’s a bit interesting like this…
The Rambam Inserts a Step That Doesn’t Appear in the Mishnah
True, what it looks like is that the Rambam has inserted here a step that doesn’t appear in the Mishnah. In the Mishnah it says why is tzitzit the latest? Because it’s only practiced at night, therefore it’s delayed. And if so, it’s difficult why do we include tzitzit at all? On this it says in the next Mishnah, in order to mention the Exodus from Egypt day and night. It’s actually a dispute, but we hold like the Sages.
Therefore what I’m asking is, that you can say that even though the mitzvah of tzitzit is not practiced at night, but remembrance of all the mitzvot is indeed practiced at night. Very good, but that’s what I’m saying, that the Rambam goes backwards apparently.
That is, the Mishnah only stated, and therefore we don’t place tzitzit… we place tzitzit last, because it’s weaker, because it’s only practiced at night. But the Mishnah doesn’t yet say at all why we recite tzitzit. In the Mishnah it only says the topic of the Exodus from Egypt, but that would have been enough.
The Rambam holds that because it’s also parshat Exodus from Egypt, or just, it doesn’t really come in here, that is, just as the Exodus from Egypt would have been enough. The Rambam says, first of all the mitzvah of tzitzit belongs essentially to the whole topic, because it’s remembrance of all the mitzvot. And if so, why do we place it… It’s not so difficult, if it’s really not so difficult, I don’t know what the difficulty is, if it’s correct, it’s not so clear.
Speaker 2:
What’s difficult? If remembrance of the Exodus from Egypt is not practiced at night, perhaps it wouldn’t be appropriate to recite the reading of it at night.
Speaker 1:
But he says that we do recite it at night, “because there is remembrance of the Exodus from Egypt”, and the Exodus from Egypt is indeed practiced day and night. “It is a mitzvah to mention the Exodus from Egypt day and night, as it says ‘so that you remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life’”.
Discussion: Is Remembrance of the Exodus from Egypt a Separate Mitzvah?
It Appears the Rambam Doesn’t Hold That It’s a Separate Mitzvah
Speaker 1:
It appears here that the Rambam doesn’t hold that there is… Everyone knows, when Pesach comes now, the official shiur is the shiur of the first day of Pesach. It turns out that… and when one learns about the mitzvah of remembrance of the Exodus from Egypt before Pesach, there is a discussion among the Acharonim what is the difference, you have a mitzvah every day. We say in the Haggadah of Pesach the Mishnah that says “so that you remember” in the Haggadah.
But it appears from the Rambam that there isn’t really a mitzvah of the Exodus from Egypt day and night. It’s not really a mitzvah, he doesn’t count two mitzvot, “to recite Kriat Shema” and “to mention the Exodus from Egypt”. It’s implied from the Rambam that the whole formulation of “mitzvah” — sometimes we learned that “mitzvah” sometimes means it’s a good thing, not necessarily a mitzvah from the 613 mitzvot.
It appears that the mitzvah only comes to answer why we attach saying parshat tzitzit. But it’s different, that Kriat Shema has like this: Kriat Shema has the mitzvah of unifying Hashem’s name, it has the mitzvah of remembering the mitzvot, and it has a mitzvah of the Exodus from Egypt. That’s how I would have said it.
Or it could be that all mitzvot are a remembrance of the Exodus from Egypt, that’s also written. Not that, that’s a very broad thing.
The Rambam Could Have Said Otherwise
But the Rambam doesn’t say that. The Rambam could have said many other things, but the Rambam could have said explicitly that there are two mitzvot in Kriat Shema, the third parsha is another mitzvah.
It’s implied from the Rambam that the third parsha is just such a detail in why we say it at night. It says like this: the essential reason why we say tzitzit is because of remembrance of all the mitzvot. But there is a reason why we should leave out tzitzit at night.
So let’s say like this, as one sits in the beit midrash, a sage says: “Let’s leave out tzitzit at night”. They say: “Why should we leave it out?” He says: “You know what, let’s leave it anyway, because there’s another virtue there, we remember the Exodus from Egypt”. So the whole mitzvah is just a virtue that causes us to say, when we make the siddur, which parsha do we put in the siddur? Ah, for that. But it doesn’t mean that it’s really a positive commandment. It’s more like a nice thing. You have many parshiot, a nice thing. So one of the nice things is the Exodus from Egypt.
Discussion About the Verse “So That You Remember”
Speaker 2:
The verse “so that you remember” refers to tzitzit, so if it’s a verse about tzitzit that’s…
Speaker 1:
No, the verse doesn’t have tzitzit. “So that you remember” means about Pesach, to remember.
Speaker 2:
No, no, the verse from Deuteronomy 16, “so that you remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life”, the verse refers to Pesach, when one makes Pesach, “so that you remember”. How does it say?
Speaker 1:
But in Numbers it says, it refers to tzitzit, “so that you remember and do all My commandments”.
Speaker 2:
No, not “remember the day of your departure”, “so that you remember all the commandments”. It’s “and you shall remember and do all My commandments”, it’s remembering the mitzvot. “So that you remember the day of your departure from the land of Egypt” refers to what you do on Pesach, to “you shall not slaughter with chametz”, to making the holiday of Pesach and eating matzah. It’s not at all…
The simple meaning of the verse is very difficult to learn from this that there is a mitzvah of remembering the Exodus from Egypt. Yes, there is remembering the Exodus from Egypt “all the days of your life”. The whole exposition is very far from the simple meaning of the verse.
The Rambam Doesn’t Bring the Gemara’s Exposition
Speaker 1:
From this the Rambam apparently learned that it doesn’t mean that there is a new law of “to remember the day of your departure”, it means “all the days of your life” every day. It’s just, you see that the Torah wants us to remember constantly. One can even make an inclusion. The Rambam doesn’t even bring the inclusion.
You see, the Rambam doesn’t even bring the whole law from the Gemara, that “all” is to include the days, to include the nights. He doesn’t go into this.
Speaker 2:
What would have been really a mitzvah?
Speaker 1:
I would have had to go in, there is a source, and from this we learn that it means also at night. The Rambam in the enumeration of mitzvot doesn’t count an extra mitzvah of “so that you remember the day of your departure” day and night. It’s a mitzvah “to do this important matter”. It’s something that all mitzvot depend on it, so it’s worthwhile to also include the matter of the Exodus from Egypt.
In the verse we don’t see explicitly, yes, there is something to remember. Remembering has no difference between day or night, right? Always remember. It’s not simple that there is a mitzvah. So apparently we see aside from the formulation of…
The Rambam Doesn’t Say That the Exodus from Egypt Reminds Us of the Mitzvot
And the Rambam also doesn’t say that the Exodus from Egypt itself reminds us of the mitzvot. It could be that what the Rambam meant to say is like this: Why shouldn’t we say at night some other parsha that reminds us of all the mitzvot? There are other parshiot where it says that we should remember the mitzvot of the Almighty.
So perhaps it would have been a nice thing, so early when we place tzitzit, it’s appropriate to say the verse that is remembrance of all the mitzvot. At night we should remember something else. He says that besides remembrance of all the mitzvot there is in the parsha another virtue of remembrance of the Exodus from Egypt.
Speaker 2:
True, true. “I am Hashem your God who brought you out” appears very much.
Speaker 1:
I don’t know, it’s not clear. After everything I think it’s not completely clear in my opinion. That is, one wants to say the simple meaning why the Sages chose to say parshat tzitzit from the Torah, and the Rabbis to say the third parsha. It’s also a small parsha, it’s hard to find a small parsha that is self-contained, where a whole mitzvah is stated, there are many times the Exodus from Egypt, but it’s a long verse, and the Sages don’t want to say a piece that isn’t complete. Understandably, one doesn’t want to just take out a piece cut and paste.
Halacha 2 (Conclusion) — Reciting Three Parshiot in Order
Anyway, until here, that is Kriat Shema. Reciting these three parshiot in this order, the order is important, perhaps later he will say what happens when one doesn’t keep the order. This is what is called Kriat Shema, because the order is because unifying Hashem’s name is more important and so on, and this is Kriat Shema. When we say Kriat Shema we always mean the three, all three.
So until here we have learned what is the meaning of the essence of Kriat Shema, what is the meaning of the mitzvah of Kriat Shema from the Torah that one must do. Now the Rambam is going to add an interesting custom that the Jews have, all Jews have this, not part of the mitzvot but a custom, that we add another thing to Kriat Shema. That is, besides the three parshiot that we say, Shema, Vehaya im shamoa, Vayomer, there is another piece that we add.
Halacha 4 — Baruch Shem Kevod Malchuto Le’olam Va’ed
The Tradition from Yaakov Avinu
Says the Rambam, One who recites Kriat Shema, when he finishes the first verse, says quietly, we say quietly the verse “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”. This is not a verse, this is a statement, it doesn’t appear anywhere. It doesn’t appear. What is the first source? It’s certain that it appears somewhere. Does it appear in the Gemara? No, it’s a custom, we’ll see where the custom comes from, it’s a tradition. No, but this appears in a Midrash, the thing that the Rambam says next is a Midrash or a Gemara. Yes, but the words “kevod malchuto” don’t appear anywhere, do they appear somewhere? Shem and kavod and malchuto appear. Baruch shem kevod malchuto doesn’t appear in a verse.
Says the Rambam like this, when one finishes the verse, one says quietly the statement from the words of our Sages, “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”, and returns and recites in his usual way, one goes back to the continuation of the verses, and says “And you shall love Hashem your God” until the end.
Why Isn’t It Bal Tosif?
Says the Rambam, let’s look, what is the meaning of this? Perhaps the Rambam would have asked, why isn’t this a matter of bal tosif (not adding)? Okay, according to the Rambam this is not bal tosif, but Master of the Universe, what is adding to the essence of the mitzvah of Kriat Shema? Yes, there were true Jews who didn’t say it, yes, the people of Jericho, with the strength of a prince, didn’t say it, so the Rambam is significantly instructive.
The Scene of Yaakov and the Tribes
But the answer is like this, says the Rambam, We have a tradition, there is a tradition in our hands, that when Yaakov Avinu gathered his sons in Egypt at the time of his death, Yaakov Avinu stands there in parshat Vayechi, Yaakov Avinu gathered his children, and he said “Gather and I will tell you”. And he commanded them and warned them about the unity of Hashem’s name, he commanded them and warned them about the unity of Hashem’s name, and about the way of Hashem that Avraham and Yitzchak his father walked in.
Just as the Rambam said in Sefer HaMada, that Avraham Avinu made known Judaism to the whole world, and afterwards he established each one a son, Avraham afterwards established his son Yitzchak, and Yaakov were the heads of yeshivot and publicizing His divinity, may He be blessed, and before Yaakov dies he wants to transmit the tradition to his children.
And he reminds them about the unity of Hashem’s name, because the way of Hashem, the unity of Hashem’s name is what Avraham Avinu invented, different from the idol worshippers of his time. And also “and they shall keep the way of Hashem” is something that Avraham Avinu innovated, that there is reward, and that one must go in the way of Hashem and go with good character traits and mitzvot, go with good character traits, behave like a person, like a Jew, like a righteous person.
And he asked them and said to them, he asked them, “My sons, perhaps there is among you something defective, is there among you someone who is not good? Someone who does not stand with me in the unity of the Master of all the world, someone who has two heads, someone who is not with me on the same page that there is one great Master of all the world?”
Parallel to Moshe Rabbeinu
In what way did he ask it? He says like we see another one who before he died, in his will to his generation, also asks such a question, like Moshe Rabbeinu asks there in the Deuteronomy series, “lest there be among you a man or woman”, perhaps there is among you someone who needs strengthening, whom we must quickly return in repentance. So ah, Yaakov Avinu didn’t say what I will say before this. No, but the Ramban brings that… No, how do we see that it’s knowledge that one should ask before he dies such a question?
Like Moshe says, yes. But there actually, I cry a bit for this. And the same thing here, Moshe asked “lest there be among you”. Says the Ramban, that if here there is a tradition that Yaakov already asked this, perhaps there is one of my children who has, probably not, and if yes I will quickly expel him, yes.
“Shema Yisrael” — The Answer of the Tribes
“They all answered and said to him”, all twelve children answered, “Shema Yisrael”, and this is Yisrael, they are speaking to Yisrael, to Yaakov Avinu, and they say, “Hashem is our God, Hashem is One”. That is, “Hear from us, our father Yisrael”, the other ways have taken that “Shema Yisrael” speaks to every Jew, but Moshe Rabbeinu says “Shema Yisrael”, listen Jew. But he says no, that this already has an older tradition, that this is the language that the twelve tribes answered to Yaakov. He says, “Hear from us”, listen from us, our father Yisrael, no, we all believe that “Hashem is our God, Hashem is One”, the Hashem who is our God, we have only one God. This is what the tribes said.
The elder opened and answered, the elder answered, “and said Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”. He thanked the Almighty, he rejoiced. Or it could be that they perhaps thought that perhaps, perhaps they pronounced it with the explicit Name, and he answered “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever” like the Kohanim and the people. Because they answered, you shouldn’t think that I’m stuck on the Baal or on I don’t know which Baal Peor, “Hashem is our God, Hashem is One”. He quickly said “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”.
What Is the Meaning of “Baruch Shem Kevod Malchuto”?
Is it a good explanation? Like it says that when the Kohen Gadol says the explicit Name we say “Baruch Shem”. It’s not a deletion, “Baruch Shem” means that it’s weak. “Baruch Shem kevod malchuto” is a weak answer. But it’s also like when we praise the Almighty, like we say as it were “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever”. This is not the explanation. The reason why we say “Blessed be the name of His glorious kingdom forever and ever” when we say the Name explicitly, as the Rabbis say, is not to delete it, it’s to honor the Almighty’s Name.
What has now been revealed? That we don’t say it for nothing. We now say a… we praise the Almighty. It works out for nothing. Hashem, blessed be the name of His glorious kingdom. We don’t say it as praise, it’s not forgiveness. But the fact is that initially we didn’t say it. But “Blessed be the name of His glorious kingdom” is the right thing. When we mention His Name we must praise, we must… As it says, “just as I call with greatness”, whatever the expressions are. So “Blessed be the name of His glorious kingdom” is simply such an answer.
Laws of Kriat Shema: Blessings of Kriat Shema, The Formula Established by the Sages, and the Order of the Blessings
Law 6: The Order of the Blessings — Morning and Evening
Speaker 1:
The Rambam says as follows: In the morning, the first blessing before it is Yotzer Or with the conclusion of Yotzer HaMeorot. The second is Ahavat Olam with HaBocher BeAmo Yisrael BeAhava. Afterwards, Emet VeYatziv with the blessing of Gaal Yisrael. And in the evening it is as follows: The first blessing before it at night is Maariv Aravim. The second is Ahavat Olam Beit Yisrael Amcha Ahavta. And the third… no, two after it. And after it is Emet VeEmunah and Hashkiveinu.
And these are the seven blessings. The one that some say, Baruch Hashem LeOlam, is not a blessing after Kriat Shema, you see it’s an extra blessing inserted there. Yes, it doesn’t come in here. I said it’s not… it’s not with Kriat Shema. It’s like an extra thing inserted. It’s claimed for Shemoneh Esreh, whatever, it’s a different story. Yes, there are two blessings before and one after in the morning, and two and two at night.
Now, the two blessings have… you said everything quickly, it makes it harder to learn. Not harder, I mean, the blessings… the Rambam didn’t say how the entire text of the blessings goes. The entire text of the blessings will be at the end of the book, in Nusach HaTefillah the Rambam will spell it out. But he says even the text of the blessings, he only says the headings, so you should know what we’re talking about. He says the laws of the blessing.
Law 7: The General Rule of Opening and Closing with Baruch
Speaker 1:
The blessing before it, whether the blessing before it, the first blessing, ah, yes, yes, whether by day or by night, the first one, the first that begins Maariv Aravim or Yotzer Or, begins with “Baruch Atah Hashem Yotzer Or” or “Baruch Atah Hashem Asher Bidvaro,” yes, begins with Baruch, and ends with “Baruch Atah Hashem Maariv Aravim” or “Baruch Atah Hashem Yotzer HaMeorot.”
But the other blessings, Ahavat Olam, don’t begin with “Baruch Atah Ahavat Olam,” they end with Baruch, they close on their own with Baruch, but the beginning doesn’t have an extra opening with a blessing, just as Emet VeYatziv VeNachon doesn’t have an opening with Baruch.
Apparently this is simply the rule, I mean he will go read and say the rule later in Hilchot Berachot, but this is apparently the usual simple rule, that when you say two blessings in order, the second doesn’t come with a beginning of Baruch. So even though here there is an interruption of Kriat Shema, but it’s not considered an interruption regarding the blessings, so even the blessing after it doesn’t begin with Baruch, but it ends with Baruch. So I remember there is a rule, but here he doesn’t say the rule, he says here the specific law. Only the first blessing of all two sets begins with Baruch.
Law 8: The Formula Established by the Sages — One May Not Change the Formula
Speaker 1:
Now we’re going to learn what happens if a Jew holds, he holds differently, he wants to do… we’ve now learned laws that first, one must make the expressions perhaps? One must see if we also have the expressions, in any case, that the first has a Baruch and not the second. What if someone wants to do differently? We’re going to learn the law that one may not do differently. One must do as the order of the… what they just said stands.
The Rambam says, “These blessings, together with all the other blessings arranged in the mouths of all Israel,” these blessings, and the same thing all other blessings that are arranged in the mouths of all Israel, that Jews clearly know the blessings, it’s known among Jews. Ah, perhaps this is the reason, because before this he perhaps doesn’t say right away what it means, because all Jews don’t know. “Ezra and his court established them,” this was established by Ezra the Scribe with his court. The court that is called in other places Anshei Knesset HaGedolah, we will learn about this explicitly at the beginning of Hilchot Tefillah.
The Rambam says, “And therefore no person is permitted to subtract from them or to add to them.” Because such an important court established it, and consequently it became accepted, a person doesn’t have permission, it’s no longer just some suggestion, like Ezra made an example, but you can say your own blessings. No, as Ezra established it, and it already became arranged in the mouths of all Israel this way, one cannot add or subtract.
Discussion: What Does “Changing the Formula” Mean?
Speaker 2:
But I want to understand, does the Rambam here mean that if a person for example hurries, he wants to leave out words from the order of for example “VeTishkon BeToch Yerushalayim,” he wants to leave out there the “UVneh Otah Binyan Olam” the whole piece, he may not, because the blessing was arranged this way? Or the part of “Baruch,” the beginning with Baruch and ending with Baruch, that cannot be changed? I mean the next piece… it seems the Rambam means one of these.
Speaker 1:
So, let’s learn further, yes? It’s not clear. The Rambam simply holds that one must say, first of all one must see what the text is. One must look whether the Rambam says the versions at all or not. There is indeed a dispute among Geonim and Rishonim whether one must say it specifically. But whatever the text is, the customs of Israel, what’s in our siddur doesn’t yet mean the customs of Israel. It could be that the Rambam had a different text.
But the Rambam apparently holds, first of all what’s written here doesn’t say that. It says here apparently only that one does differently than the order. But the truth is, the Rambam says here in Hilchot Tefillah, and there are responsa about this, the Rambam held that certainly ideally one should say exactly the text that’s written, that was established. He holds that in the Avodah one can add, just as the piyutim one adds, although it’s not maintained, but it’s the subject of the blessing, so one cannot say it’s forbidden. But what’s being discussed here apparently is the topic of opening with Baruch and closing with Baruch. But it’s the true dispute of Rishonim. The Rambam apparently holds that changing the formula means one must do the whole thing as it’s written.
Specific Law: Opening with Baruch and Closing with Baruch
Speaker 1:
Let’s see what the Rambam says. “Where they established to close with Baruch,” places where Ezra and his court established that the blessing should end with Baruch, “one is not permitted not to close,” one may not just say the beginning and not end with Baruch. “And where they established not to close,” a place, a blessing where, for example, which blessing begins with Baruch and doesn’t end with Baruch?
Speaker 2:
All blessings of enjoyment for example. Ah? Shehakol Nihyeh Bidvaro, and the like. By Kiddush, the second blessing.
Speaker 1:
But very many blessings, all short blessings. It’s called a short blessing, because it’s only once. One doesn’t end Shehakol Nihyeh Bidvaro Baruch Atah Hashem. One may not add, “one is not permitted to close.” “Where they established not to open with Baruch,” like for example one begins “Ahavah Rabbah Ahavtanu,” “one is not permitted to open,” one may not add a Baruch. “And where they established to open,” also “one is not permitted not to open,” one may not remove the beginning, one may not begin “Asher Bidvaro Bara Olamo” instead of saying “Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam.”
“The general rule is, anyone who changes from the formula that the Sages established” from the text that the Sages established the blessings is cast out.
Speaker 2:
And?
Speaker 1:
And what, the language of Chazal is also cast out or a bit sharper than that?
Speaker 2:
Cast out, and he has not fulfilled his obligation. Consequently, he must go back and bless according to the formula the Sages established.
Discussion: What Does “Formula” Mean?
Speaker 1:
I think that the formula the Sages established is perhaps such a metaphor, just as when a government makes a currency, not everyone can now take a printing machine and make, but if yes they’ll arrest you, it’s that. One says just as our currency is blessings, you cannot, it has a… yes? It’s a good explanation, that’s what they meant.
Speaker 2:
That’s the meaning.
Speaker 1:
I say that’s the metaphor. He says further, matbea is as they meant, matbea is an expression of teva, a custom, as the Rambam says teva minhago shel olam, a custom.
Speaker 2:
No, teva as an expression of teva is later, it’s the opposite, it came from here. In other words, the expression teva is an innovation of the Rishonim, and the Chazal didn’t know that teva means nature. It’s the opposite, I mean that teva means literally, you know, like a stamp. That is, just as a coin was stamped, one has a teviah, one can say, yes, teviah like the Sea of Reeds, but it means that he dipped or stamped in the coin. That is, they stamped, meaning they engraved the text.
Speaker 1:
No, I mean that this is the comparison, that currency belongs to the government and blessings belong to the court.
Speaker 2:
No, but that’s what I’m saying, it’s more the stamping, that is, they sealed, they said that this is the text, you shouldn’t make a… one must look at other places where this sort of metaphor appears. But matbea doesn’t mean a coin, matbea means a thing, technically, literally, it means a thing that has a seal, such a ring that has a seal, it could be that the ring is not necessarily a ring, perhaps such a thing. A thing that has a seal, a thing that is stamped, teva means they engraved in the coin.
Speaker 1:
Okay.
Law 8 (Continued): Emet VeYatziv in the Morning, Emet VeEmunah in the Evening
Speaker 1:
And another interesting law that I don’t understand what… He says further, “Anyone who doesn’t say Emet VeYatziv in the morning, and Emet VeEmunah in the evening,” the blessing after it, “has not fulfilled his obligation,” he has not fulfilled the obligation. So what can one say that he has not fulfilled his obligation? That he didn’t read Kriat Shema according to the enactment. That is, he apparently fulfilled the positive commandment, and he didn’t do the commandment of Kriat Shema in the manner that the Sages established it. He has not fulfilled the obligation of the blessings of Kriat Shema.
So this is the language of the Gemara, the other language Rava said, he said specifically the language. The Rambam often brings such languages from the Gemara after he explains the rule, and one doesn’t know clearly what he wants. This is first of all something the Rambam does often.
Rabbi Rabinowitz’s Explanation
Speaker 1:
And Rabbi Rabinowitz argues that the Rambam means here to say that this is another law of changing the formula the Sages established. In other words, the Rambam understands that the law means, and so he brings from the responsa of the Rambam where it’s implied so, that since one may not change, someone says, what’s the difference Emet VeYatziv or Emet VeEmunah? It means approximately the same thing. I’ll say Emet VeEmunah in the morning, Emet VeYatziv at night. No, he has not fulfilled his obligation, the simple meaning is that the Rambam learns that he should repeat it, he should say the correct text. One may not switch the expressions. So here one sees that there is indeed literally every word that is precise. Although one can say that this is a stringency of the Sages, that this should be precise, other things one can indeed switch. But what here seems yes, that the Rambam learns from this that it’s precise on every word, that one must say VeYatziv in the morning and VeEmunah at night.
Discussion: What Does “Has Not Fulfilled His Obligation” Mean?
Speaker 2:
Ah, that the order should be specifically in this manner. The text, the exact words. Yes. But it could be that “has not fulfilled his obligation” means that he has not fulfilled Kriat Shema according to the custom of Chazal to say with blessings.
Speaker 1:
No, because he’s missing the commandment of Kriat Shema. Because Kriat Shema comes with blessings. He has not fulfilled his obligation of the Torah commandment of Kriat Shema.
Speaker 2:
No, he has not fulfilled his obligation of the Torah commandment of Kriat Shema, because the Torah commandment of Kriat Shema indeed goes up with the blessings of Kriat Shema. In other words, he will repeat, he will need to repeat and pray, say again.
Speaker 1:
But it says he must read Kriat Shema again.
Speaker 2:
No, this is a blessing after it, I don’t know.
Speaker 1:
No, it’s after Kriat Shema. Ah, he switched Ahavah Rabbah to Ahavat Olam? Yes, such a thing could be.
Law 9: If One Put the Second Blessing Before the First
Speaker 1:
So the Rambam says further. Now we’re going to learn if one switched the order of the blessings. That is, we’ve now learned that the blessings themselves must be done in the correct manner, with an opening and a closing, one may not turn a head. What if I mistakenly or deliberately, I don’t know, said Ahavah Rabbah before HaMaariv Aravim? Can I learn that then it’s not invalidating, because the whole is before, because then what I said doesn’t fit, the reasons that I said opening and blessing that comes after. In any case, let’s learn. Yes?
Time of Reciting Shema — Laws 1-4
Law 2 (Continued) — Order of Blessings and Law of Errors in Blessings
Speaker 1:
This is not… not made an order. Very good, he brings this already. Somewhere where the order happened. It could be that the order wasn’t made by Ezra, but later by the Sages. One order means… ah, I mean that one interpretation is that it’s not simple that Ahavas Olam is a continuation of this. It’s essentially two blessings, it’s two topics that they wanted to speak about before Krias Shema, but it’s not that if one does it backwards it’s a problem.
The only thing that’s difficult is that we just said earlier that the reason we don’t end with “Baruch” by the first and not by the second is because that’s how the order goes, one doesn’t need to say “Baruch” again. It comes out that perhaps if one does the reverse order, he should begin with “Baruch” by the second, even if he says Ahavas Olam, he should begin “Baruch Atah Hashem,” I don’t know what.
So he brings that here indeed the Maggid disagreed with this question. But anyway, perhaps this is also not me’akev. Perhaps, that is, I said that perhaps the idea is that the first blessing begins with “Baruch,” it’s a law in “first” or it’s a law in “Hamaariv Aravim.” If one says the first, if it’s one order of blessings, perhaps he can even lechatchila, perhaps this is only bedieved. He wants only lechatchila to say Ahavas Olam before this, but he must say “Baruch,” because the law is that the first blessing begins with “Baruch.” But most likely the whole thing is bedieved, anyway.
Law of Error in Blessings — We Follow the Conclusion
Now we’re going to learn another thing, what happens if one got mixed up. That is, he began… there’s a beginning and an end to each blessing. It begins with Hamaariv Aravim, and it ends with Hamaariv Aravim, yes? What if one begins with the wrong blessing? Yes, one begins with the… one got mixed up, one thought it was morning or vice versa.
Yes, in the morning, if one began with Yotzer Or, but at the conclusion of the blessing one said Hamaariv Aravim, lo yatza. Why lo yatza? Because he was meshaneh from the matbei’a shetav’u chachamim, right? No, because he made a mistake, he said the wrong blessing. He got mixed up, he says… we go mainly by the conclusion. So says the Rambam, yes.
But patach beMaariv Aravim vesiyem beYotzer Or, yatza. Because at the end he said correctly. Because the “Baruch Atah Hashem Yotzer Or,” he made the wrong blessing, but since at the end he said the correct one, he was yotzei. So says the Rambam here. We follow the final language, we follow the end.
He’s going to explain the principle here. Says the Rambam in Law 2, patach beMaariv Aravim vesiyem beYotzer Or, lo yatza. But patach beYotzer Or vesiyem beMaariv Aravim, yatza, shekol haberachot holchin achar chatimatam. In the blessings we look mainly at the conclusion of the blessings.
This is a Gemara in Berachos, about this there’s a great dispute, the Rishonim understand they disagree with the Rambam. Anyway, this is the Rambam’s principle. And one will learn, if one has nerves and time to learn the whole sugya and all the disputes, here itself in Kesef Mishneh and such, he’ll say if it’s correct. Because in the Gemara it’s implied that there are other Tannaim, it depends what he thought, he made an error in language, he had in mind at the beginning the correct things. But the Rambam makes it so simple, it’s all dependent on what one says at the end. If you say at the beginning the wrong beginning, that’s no difference.
So says the Rambam, there is in Hilchos Berachos for other errors, yes, he didn’t know which blessing he’s going to make. Okay.
This is until here what we’ve learned the text of Krias Shema. Now, what one says Krias Shema itself, and afterwards the text of the blessings of Krias Shema.
—
Law 3 — Time of Krias Shema of Evening
Now we’re going to learn the time of Krias Shema, when one recites Krias Shema. Says the Rambam further, it’s still all in the time of Krias Shema, now he’s going to go into the details.
Says the Rambam, eizehu zeman Krias Shema balailah? Mitzvosah mishe’as tzeis hakochavim ad chatzos halailah. This is the main mitzvah, the mitzvah behiddur, one should do it at night, one should do it from tzeis hakochavim, from the beginning of night until midnight.
Ve’im avar o icher vekara ad shelo alah amud hashachar, yatza yedei chovaso. If he delayed and he still recited before dawn, before amud hashachar, before daybreak, he is yotzei yedei chovaso, like the first Mishnah in Berachos.
Umah she’amru ad chatzos, the reason why Chazal said until midnight is not because afterwards one can’t, from the main law one can afterwards until morning, ela kedei leharachik min hapeshi’ah, because afterwards is already the order that people will be drawn to sleep, with sleeping, with forgetting, so it’s a distancing. Yes. This wasn’t changed, it’s only a time, it’s only a boundary, a fence. It’s a fence, one may not, one must lechatchila recite before this. If he didn’t, he was yotzei.
After Alos Hashachar — Only for Ones
He says, hakorei Krias Shema shel arvis, what is afterwards? That is, they learned, when does it begin without doubt, it begins at night, Krias Shema of evening begins at tzeis hakochavim, it ends until alos hashachar. But what is after alos hashachar?
Hakorei Krias Shema shel arvis achar she’alah amud hashachar, afilu im kara kodem hanetz hachamah, lo yatza yedei chovaso, ela im ken hayah ones, kegon shikor vecholeh vechayotzei bahem. Then, because he was an ones, we give him still. It means, until hanetz hachamah means still night. Hanetz hachamah means still a bit of night, and because he was an ones, so, well, we’ll let him.
He says, there’s an interesting thing, lo yatza yedei chovaso, but an ones, a worker is also the same thing, because they can make another effort to hold by the saying. I mean no, the takanah is different than the Chachamim.
But here stands a new chiddush, that bedieved gadol one can recite Krias Shema of evening still until hanetz hachamah, not only until alos hashachar, but until hanetz hachamah. And but there’s one difference.
Ones Doesn’t Say Hashkiveinu
Says the Rambam, the onesim mean that because he’s an ones, now night begins. It doesn’t work that way. There are people who think the clock revolves around them.
Ve’eino korei berachah shelifaneha, birchas Hashkiveinu. He can’t now say that now it’s becoming night, and we’re now making a blessing of Hashkiveinu Hashem Elokeinu, which means a blessing of asking for night. The blessing he says, indeed because Krias Shema is d’Oraisa, we say that one should still catch as long as there’s still something that’s called still a bit of night. But the blessing of night this one can’t say.
Hashkiveinu means that one is now going to sleep, this is a prayer for what one is going to sleep, one doesn’t see now. Even if the drunkard is now going to sleep, but it means asking for the lying down of people, asking the Almighty to protect the people when they sleep and the like.
Speaker 2:
Exactly, this is not, it’s not, it says something clearer, no, true? It says “bayom,” it’s working to the opposite. It says “bayom,” so Hashkiveinu one doesn’t say because it says “bayom.”
Speaker 1:
And on the other hand, it’s the time of lying down, since he’s now going to sleep, and there are people who will sleep still until netz, it means yes “uveshochbecha” regarding the verse “uveshochbecha” it means yes, but regarding the word “Hashkiveinu” it means no. It could be that “Hashkiveinu” is when you go to sleep, and “uveshochbecha” is the sleeping itself. When you go to sleep.
He brings that Rabbeinu Yonah said that he can say yes the blessing, he should just say “Hashkimeinu” instead of “Hashkiveinu.” About the question of the language, the language “Hashkiveinu” doesn’t fit, it’s not a thing that one is now going to do. Rabbeinu Yonah was an ish tzaddik. So brings the Kesef Mishneh.
I don’t see here Rabbeinu Yonah himself, he said Rabbeinu Yonah? The Rambam comes from Rabbeinu Yonah’s grandchildren, ah, so we don’t have this yet. Okay. So he indeed says? He says nice things, he says “al mah she’anu omrim kedei she’yomru rabanan acharav,” okay, it doesn’t come in. So he says that Rabbeinu Yonah has nice things. Okay.
So this is the topic of the time of Krias Shema of night, when it begins and when it ends. There are basically three times when it ends: chatzos, alos hashachar, and netz hachamah, three levels of bedieved.
—
Law 4 — Time of Krias Shema of Morning
Now we can learn about the time of Krias Shema during the day. When is the Krias Shema of day, of morning? The Rambam already says “day,” morning, of day.
Ve’eizehu zemanah bayom? Misheyakir bein techeles lelavan. Ah, the same thing as here, also here two levels. First of all, misheyakir bein techeles lelavan, sheyachol likro kodem hanetz hachamah. It’s interesting, before hanetz hachamah, if it’s still the time of lying down for an ones, why should one already then begin the morning?
No no, kedei sheyigmor likrosah im berachoseha, ah, it means, he should begin making the blessings from before, he should say so that when it’s netz hachamah… no no, berachah acharonah means berachah she’acharav. Berachah acharonah means yes, berachah she’acharav. It means he’s going to say Krias Shema closer, he’s going to daven at netz hachamah. But yes, he’s going to finish Krias Shema im berachoseha before netz hachamah. This is the mitzvah.
Because, we learned this, this you have drunks who go to sleep late, doesn’t mean normal people. Normal people get up before netz hachamah. So about this, the mitzvah is that lechatchila is, begin before netz hachamah, and so that it can finish the other words, a bit before netz hachamah, this is the time of Krias Shema.
The Rav says, what’s the measure? Veshi’ur zeh, kemo isar sha’ah, a tenth of an hour, kodem sheta’aleh hashemesh. Aha, about six minutes, correct. One sees here also that one must recite steadily. It means that from Krias Shema until Ga’al Yisrael, about six minutes.
Speaker 2:
From Yotzer Or?
Speaker 1:
From Yotzer Or, yes, okay, could be. It means, that it should come out clear, or from Yotzer Or, or from the second blessing. He should begin saying the blessings. Yes, okay. It should go quickly, six minutes, blessings of Krias Shema.
Bedieved — Until Three Hours
Further when, icher, bedieved dibbur, if he delayed and recited after netz hachamah, after the sun has risen yotzei dofan, what was yotzei, but shoneh sof, the main time of Krias Shema is ad shalosh sha’os bayom, lo avar ve’icher. Bedieved, eino sof, the ones, the time when one can still serve it is until three hours.
The holy Rambam one learns, that bedieved, mi she’avar, to the one who was over on this mitzvah to recite in time, that he delayed. True, the real Rambam is just to recite every day Krias Shema kifsukon, because the Rambam says explicitly that it’s a great bedieved to recite until what is the end time of Krias Shema. Well, mi she’avar ve’icher. So is the holy Rambam’s shittah.
Bedieved Earlier — From Amud Hashachar
And afterwards there’s another sort of bedieved. True, here another bedieved, it’s a bit earlier. Right? There’s a bedieved later, lechatchila is always netz hachamah, bedieved a bit after this, until three hours. And another bedieved, he recites from amud hashachar. Yes?
Mi shehikdim. Mi shehikdim vekara Krias Shema shel shacharis achar she’alah amud hashachar. And he didn’t wait for netz hachamah and then finish. Af al pi shehishlim kodem. He said the whole thing, still before it was netz hachamah. Means a lot before this, basically, before standing an hour. Yes.
The Rambam further, uvish’as had’chak, kegon shehayah mashkim laderech. He needs to get up early to travel. Including lechatchila mishaul holech das. That is, this is what I’m saying, that the whole thing is the fact that one can. He can wait a bit for you, he should be the correct time, wait. If he can’t, it’s indeed a lechatchila. Lechatchila means indeed literally, he plans himself lechatchila, he’s going to travel today, because he needs to get up at three, and at three he can’t recite Krias Shema.
Krias Shema After the Time — “Kekorei BaTorah” and Blessings Before and After
The Rambam’s Shittah: One Who Recites Krias Shema After Three Hours
The Rambam says, by the way, that he’s not yotzei anything. He’s not yotzei the mitzvah of Krias Shema be’onaso. But, he is yotzei, “harei hu kekorei baTorah”. When he recites Krias Shema it’s like reading in the Torah. So he is indeed yotzei a certain sort of Krias Shema which is called “korei baTorah.”
“Kekorei BaTorah” Is Not Nothing — Proof from “Umevarech Lefaneha Ule’achareha Kol Hayom”
So one must say, because look what he says further, “umevarech lefaneha ule’achareha kol hayom”. Blessings of Krias Shema he says the whole day, even if he davened after three hours.
That is, it seems that this “harei hu kekorei baTorah” doesn’t mean it’s nothing, like he’s learning a verse of Chumash. Learning a verse of Chumash, remembering the… he says indeed “lefaneha ule’achareha.” It’s an interesting thing. No, I’m saying, if it would have been just recited “korei baTorah,” there wouldn’t be any “lefaneha ule’achareha.” It’s interesting.
Precision in Language: “Lo Yatza Yedei Chovas Krias Shema Be’onaso” — Not “Lo Yatza Yedei Krias Shema”
And also, it doesn’t say “lo yatza yedei Krias Shema,” it says “lo yatza yedei chovas Krias Shema be’onaso”. That is, there’s no time name. There’s no time name of after three hours. But the mitzvos Krias Shema in a general way of reciting during the day is indeed here. Kekorei baTorah. But so it’s an ones, and therefore he makes a blessing. The blessings he can make the whole day, because what are the blessings? If there’s the time, what’s the difference? The time hasn’t gone away in the afternoon.
Analysis of the Blessings: Why Can One Say Them the Whole Day
No, the blessing lefaneha ule’achareha is indeed even the blessings that have to do with Krias Shema, but have no connection when that Krias Shema has an onah. It’s indeed kekorei baTorah, it’s indeed still more important than reciting other parts of the Torah. Wait, it’s still more important than reciting just verses, because these are indeed verses that have yichud Hashem, ve’ahavta, veyir’asam, and so on, that the Rambam calculated. And perhaps about this there are the blessings of lefaneha ule’achareha.
What Are the Blessings and What Is Their Connection to Krias Shema
No, what are the blessings? What do the blessings have with Krias Shema anyway? What are the blessings?
Ahavah Rabbah — Ahavah Rabbah speaks about ahavas haTorah, about this he says. Very good, what’s the problem? This is birchas haTorah. It’s birchas haTorah. Very good, so it’s indeed birchas haTorah, they inserted a birchas haTorah. Birchas haTorah one can make when one wants.
And what’s the first blessing? Yotzer Or — this has nothing with the time. The time doesn’t go away in the afternoon.
But the last blessing, Emes Veyatziv, that one says about yetzias Mitzrayim, about the truth that one just said, also, these are all good blessings. The blessings have nothing at all with the time. The blessings come in the whole time. But the mitzvah of reciting Krias Shema be’onasah one is not yotzei.
Very good. And we finished the chapter.
The Rambam’s Shittah in Comparison with Others — Chumra and Kula
What the Rambam learns there are certainly others who say differently, but this is the shittah of the Rambam. There are those who say one shouldn’t recite Krias Shema at all afterwards. One must know who says so.
The Rambam and Chatzos
The Rambam makes a distinction between chatzos and after chatzos. Chatzos has nothing with Krias Shema. There’s three hours, and afterwards there’s chatzos with Krias Shema. No one says that chatzos has with Krias Shema. Perhaps there’s a further word that he says about blessings of Krias Shema, but the Rambam doesn’t say so.
The Rambam’s Chumra and Kula
The Rambam has one chumra and one kula regarding what the world knows.
A great chumra, a great thing, the Rambam holds that the mitzvah lechatchila is to recite what we call vesikin, I won’t recite the words because the Rambam doesn’t bring the language, at hanetz hachamah. Everything else is bedieved.
Second, on the other hand the Rambam says that whoever recites later, that is even after four hours, he indeed is not yotzei at all the mitzvos Krias Shema be’onasah, but blessings and so on, kekorei baTorah, he indeed has.
Explanation in the Mishnah: “Hakorei Mikan Va’eilach Lo Hifsid Ke’adam Hakorei BaTorah”
That means the Rambam says that “k’korei baTorah” (like one who reads in the Torah) is not just something. It doesn’t mean that one shouldn’t do it, it means that one should indeed do it. That’s what the Mishnah says. “One who reads from here onward has not lost out, but is like one who reads in the Torah,” says the Mishnah.
In other words, the Mishnah means to say, I need to state the halacha for the people who get up late. The halacha is that if one gets up late, one should read Kriat Shema with the blessings. That’s what it says in the Mishnah. Well, the Mishnah certainly says with the blessings according to the Rambam, but certainly in the Mishnah it says one should read Kriat Shema.
“A person should not interrupt from Torah study” – don’t be foolish, a pleasure to read, a pleasure to read, he has learned a good piece of Torah, as you say, one of the most important portions in the Torah. It doesn’t mean that one is exempt, if one gets up later one is not exempt. There’s a distinction – one misses an important mitzvah of Kriat Shema at its proper time.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#
הלכות קריאת שמע פרק א – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — הלכות קריאת שמע, ספר אהבה (רמב”ם)
—
הקדמת ספר אהבה
דער רמב”ם’ס ווערטער: ספר אהבה כולל די מצוות וואס זענען תדירות — קריאת שמע, תפלה, תפילין, ברכות, ציצית, און מילה — “כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד”. דער פסוק: “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.”
פשט: ספר אהבה באהאנדלט די טעגליכע מצוות וואס האלטן א איד פארבונדן מיט דעם אייבערשטן כסדר, און דורך דעם ווערט ארויסגעברענגט אהבת ה’.
חידושים און הסברות:
(1) פארבינדונג צו סוף ספר המדע — “שוגה בה תמיד”: דער רמב”ם האט אין סוף הלכות ספר המדע געזאגט אז דער סימן פון אהבת ה’ איז “שוגה בה תמיד” — אז מען איז אייביג פארנומען מיט דעם אייבערשטן, אזוי ווי איינער וואס האט שטארק ליב א פרוי טראכט אייביג וועגן איר. איינער וואס זאגט “איך האב ליב דעם אייבערשטן” אבער 23 שעה א טאג טראכט ער וועגן געלט — דאס איז לויט’ן רמב”ם נישט אהבה, נאר בלויז א ווייטע רצון.
(2) צוויי מהלכים אין אהבה — “פון אויבן אראפ” און “פון אונטן ארויף”: ר’ יצחק ברענגט ארויס אז ס’איז דא צוויי וועגן: (א) ווער עס האט שוין אהבת ה’, פאר אים איז קריאת שמע און תפלה אן אויסדרוק פון זיין אהבה (“שוגה בה תמיד”). (ב) פאר רוב מענטשן איז דער צווייטער וועג גרינגער — דורך דעם וואס מען זאגט קריאת שמע צוויי מאל א טאג, דערמאנט מען זיך און קומט צו אהבה. דאס איז א “קינדערישע אהבה” אין דעם זין אז מען נוצט א מעכאניזם אנצוקומען צו אהבה, אבער ס’איז זייער גוט. ער פארגלייכט דאס צו דעם חסידישן שטייגער פון חתונה האבן — מען “פאלט נישט אין ליב” ערשט, נאר מען טרעפט א פאסיגע פרוי, מען איז משקיע, מען איז “שוגה בה תמיד”, און דורכדעם קומט אן אהבה.
(3) דער פסוק “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”: דער רמב”ם שטעלט דעם פסוק פון תהלים (קיט) אויף ספר אהבה. צוויי פשטים: (א) “מה אהבתי” איז א לשון הקושיא — ווי שטארק האב איך ליב? ענטפער: “כל היום היא שיחתי.” (ב) דער באווייז פון אהבה איז אז מען איז ביזי דערמיט א גאנצן טאג — ממש “שוגה בה תמיד.”
(4) חידוש פון הרב רבינוביץ — תדירות איז נישט בלויז א סדר-כלל, נאר א מעלה עצמותית: מען קען זאגן צוויי פשטים פארוואס דער רמב”ם הייבט אן מיט מצוות תדירות (אזוי ווי דער שולחן ערוך אויך): (א) פשוט “תדיר קודם” — א הלכתישער כלל, וואס איז מער נוצליך דארף מען ערשט וויסן. (ב) טיפער (הרב רבינוביץ): די מעלה פון תדירות איז נישט בלויז א פראקטישע קדימה, נאר עצם די תמידיות איז דער ענין פון אהבת ה’. א מצוה וואס מען טוט איינמאל א יאר (ווי פסח) האט נישט דעם זעלבן אופי פון אהבה ווי א מצוה וואס מען טוט תמיד. די תמידיות אליין ברענגט צו אהבת ה’ אדער איז אן אויסדרוק דערפון.
(5) מילה אין ספר אהבה — פארוואס? מילה טוט מען נאר איינמאל אין לעבן, אבער דער רמב”ם רעכנט עס צווישן די תדירות-מצוות ווייל עס איז אייביג אן אות בבשרנו. ווי לאנג א מענטש האט די ברית מילה אויף זיך, דערמאנט עס אים אן דעם אייבערשטן — אפילו ווען ער האט נישט קיין תפילין, ציצית, אד”ג. דער מדרש ווערט געברענגט אז דוד המלך אין בית המרחץ, ווען ער האט גארנישט געהאט, האט ער געזאגט “איך האב דאך די מילה.” מילה איז אבער די לעצטע אין ספר אהבה ווייל ס’איז די ווייניגסט תדיר אין דעם זין פון אקטיוו טון.
—
סדר ההלכות אין ספר אהבה
דער סדר איז: (1) קריאת שמע, (2) תפלה וברכת כהנים, (3) תפילין ומזוזה וספר תורה, (4) ציצית, (5) ברכות, (6) מילה.
חידושים:
(6) דער סדר גייט לויט תדירות: קריאת שמע איז צוויי מאל א טאג — די מערסטע תדיר. תפלה מדאורייתא איז איינמאל א טאג (דריי מאל איז דרבנן). תפילין איז א מצוה קיומית — מען האט א מצוה ווען מען לייגט, אבער דער חיוב איז נישט אזוי שטארק ווי קריאת שמע. ציצית איז אויך קיומית — אויב מען גייט נישט מיט ארבע כנפות איז מען נישט עובר, מען האט נאר מבטל א מצוה קיומית. משא”כ קריאת שמע — אויב מען איז מבטל איין טאג, האט מען מבטל א חיוב-מצוה.
(7) קריאת שמע האט א זמן מדאורייתא, תפלה נישט: דער זמן פון קריאת שמע איז מדאורייתא (“בשכבך ובקומך”), משא”כ זמן תפלה איז דרבנן. דאס גיט קריאת שמע א מעלה פון תדירות מיט א שטארקערן חיוב.
—
[דיגרעסיע: שש זכירות און דער רמב”ם]
(8) דער רמב”ם רעכנט נישט די “שש זכירות” אלס באזונדערע מצוות: די שש זכירות (פון ספר חרדים) — ווי זכר יציאת מצרים, זכר מעשה מרים — ווערן נישט אזוי אויסגערעכנט ביים רמב”ם. דער רמב”ן מאכט זכר יציאת מצרים פאר א באזונדערע מצוה, אבער דער רמב”ם ברענגט עס נישט אין דעם נאמען פון “זכירות.” אויך וועגן מרים — דער רמב”ן זאגט ס’איז אן אזהרה אויף לשון הרע, דער רמב”ם פארשטייט עס אנדערש. מסקנא: מען מוז נישט זאגן די שש זכירות — אויב מען זאגט עס נישט, איז מען נישט מבטל א מצוה לויט’ן רמב”ם. ווען מען זאגט עס, איז לויט אנדערע ראשונים א מצוה, און אפילו לויט’ן רמב”ם איז עס א מצוה פון “לידע את ה’” — דערמאנען דעם אייבערשטן.
—
[דיגרעסיע: תלמוד תורה און זיין שייכות צו ספר אהבה]
(9) פארוואס איז תלמוד תורה נישט אין ספר אהבה? תלמוד תורה האט אויך א מינימום פון יעדן טאג צופרי און ביינאכט (לויט’ן רמב”ם). עס האט אויך א שייכות צו קריאת שמע — “ושננתם לבניך” און “ולמדתם אותם” גייט לכאורה אויף קריאת שמע, אבער מען לערנט אז עס גייט אויף כל התורה כולה. אבער תלמוד תורה איז אן ענין פון ידיעה, נישט אהבה — צו וויסן כדי מען זאל קענען טון מצוות. דערפאר געהערט עס אין ספר המדע, נישט ספר אהבה.
(10) תלמוד תורה איז “למעלה מן הזמן”: תלמוד תורה איז נישט א מצוה שהזמן גרמא — עס איז א מצוה למעלה מן הזמן. ס’איז נישט געבונדן צו א ספעציפישע צייט, כאטש ס’איז דא א מינימום פון יעדן טאג. נשים זענען פטור פון אן אנדער טעם (עקסטרע לימוד), נישט ווייל ס’איז זמן גרמא.
—
[דיגרעסיע: חילוק צווישן מצוות תדירות (ספר אהבה) און מצוות נצחיות (ספר המדע)]
עס ווערט אויפגעברענגט א חילוק צווישן “תדיר” (יעדן טאג, כסדר) און “נצחי” (למעלה מן הזמן, אייביג). דער ספר החינוך רעדט פון “מצוות תדירות” ווי אמונה. אבער לויט דעם רמב”ם, איז אמונה/ידיעת ה’ נישט א מצוה תדירה אין זמן — זי איז א מצוה למעלה מן הזמן, אייביג. אלעס וואס שטייט אין ספר המדע (ווי דעות — נישט זיין אין כעס, נישט זיין בגאוה) איז אייביג, נישט “יעדן טאג” נאר “א גאנצע צייט”. דער ספר החינוך ווערט מכובד אבער נישט אנגענומען אין דעם פונקט לויט דעם רמב”ם’ס שיטה.
ראיה: אויב א מענטש שלאפט דורך צוויי טעג — האט ער מבטל געווען קריאת שמע (תדיר), אבער ער האט נישט מבטל געווען אמונה (נצחי), ווייל ווען מ’וועקט אים אויף וועט ער זאגן “יא, איך גלייב”. ער האט געגלייבט אפילו בשעת’ן שלאפן, נאר נישט אקטיוו. דאס באווייזט אז אמונה איז א נצחי’דיגע מציאות, נישט א טעגליכע מעשה.
מסקנא: ספר אהבה = מצוות תדירות; ספר המדע = מצוות נצחיות.
—
פרק א, הלכה א — “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע, בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך.”
פשט: מען ליינט קריאת שמע צוויי מאל א טאג — ביינאכט און בייטאג — באזירט אויף דעם פסוק “ובשכבך ובקומך”.
חידושים און הסברות:
(1) “ובשכבך ובקומך” — פשט vs. דרש: דער פשוט’ער פשט פון דעם פסוק איז פאעטיש: דו זאלסט אייביג ליב האבן דעם אייבערשטן — ווען דו גייסט, ווען דו קומסט, ווען דו ביסט אינדערהיים, ווען דו ביסט אינדרויסן, ווען דו שלאפסט, ווען דו וואכסט. חז”ל אבער האבן עס אריינגעלייגט אין צוויי ספעציפישע זמנים. דאס איז נישט א סתירה — דורך מקיים זיין די צוויי זמנים איז מען מקיים יענע שיינע אייביגע אידעע.
(2) “בשכבך” — נישט שלאפן, נאר די עונה פון שכיבה: דער כלי יקר ווערט געברענגט: שכיבה מיינט נישט שלאפן, נאר א מנוחה פון דעם גוף. אפילו בית שמאי איז מודה אז מ’דארף ליינען קריאת שמע ביינאכט און בייטאג — זיין מחלוקת מיט בית הלל איז נאר צי מ’דארף עס טון אין א ליגעדיגע/שטייענדיגע פאזיציע, נישט צי ס’איז תלוי אין צייט. דער רמב”ם ברענגט דעם לשון לויט בית הלל — “בשעה שבני אדם שוכבים”.
(3) קריאת שמע איז תלוי אין מענטשן, נישט אין זון: קריאת שמע איז נישט א ברכה אויף די זון וואס קומט ארויף — ס’איז תלוי אין דעם מצב פון מענטשן (שוכבים/עומדים). דאס זענען צוויי “states of mind”: ווען מענטשן זענען אקטיוו זאלן זיי דערמאנען דעם אייבערשטן, און ווען זיי רוען זיך אפ זאלן זיי אויך דערמאנען. דאס איז אן אנדער סארט “זמן גרמא” ווי שבת (וואס איז תלוי אין דער זון/וואך).
(4) דער אמרי נועם — מדאורייתא ווען מ’שטייט אויף שפעט: לויט דעם פשט פון “ובקומך” — ווען דו שטייסט אויף — איז מדאורייתא מ’דארף גלייך ליינען קריאת שמע ווען מ’שטייט אויף, אפילו שפעט. מדרבנן איז אפשר שוין אויס די זמן, אבער מדאורייתא גייט עס לויט דעם מענטש’ס אויפשטיין.
(5) פארוואס הייבט דער רמב”ם אן מיט “פעמים בכל יום”? דער רמב”ם זאגט נישט “מצות עשה לקרות קריאת שמע, ומה זמנה” — ער הייבט גלייך אן מיט “פעמים בכל יום”. דאס ווייזט אז די עיקר נקודה פון קריאת שמע איז די תדירות — די קאנסיסטענסי, צוויי מאל א טאג — וואס פאסט מיט דעם ספר אהבה’ס ענין.
—
הלכה א (המשך) — “ומה הוא קורא? שלש פרשיות אלו… ומקדימין לקרות פרשת שמע”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ומה הוא קורא? שלש פרשיות אלו… ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו.”
פשט: מ’ליינט דריי פרשיות. מ’הייבט אן מיט שמע ווייל דארט שטייט יחוד ה’, אהבתו, און תלמודו.
חידושים און הסברות:
(1) דער רמב”ם רעכנט אויף א באקאנטן סידור: דער רמב”ם זאגט נישט אויס וועלכע פרשיות ס’זענען (ער זאגט נישט “פרשת ציצית” אדער “פרשת והיה אם שמוע” בפירוש). ביי “ויאמר” זאגט ער גארנישט — ער רעכנט אז דער לערנער ווייסט שוין וואס קריאת שמע איז. אפילו אין רמב”ם’ס אייגענעם סידור שטייט עס נישט אויסגעשריבן.
(2) דריי ענינים אין פרשת שמע — יחוד, אהבה, תלמוד: דער רמב”ם רעכנט אויס דריי ענינים אין פרשת שמע:
– יחוד השם — “ה’ אלקינו ה’ אחד” — ס’איז דא איין באשעפער
– אהבתו — “ואהבת את ה’ אלקיך” — ס’איז דא א קשר צווישן דעם אייבערשטן און מענטשן
– תלמודו — “ושננתם לבניך” — לערנען וועגן דעם אייבערשטן
(3) דריי סטעידזשעס פון דער זעלבער זאך: די דריי ענינים זענען דריי שטופן פון איין פראצעס: יחוד ה’ איז די עצם מציאות (ס’איז דא א גאט); אהבה איז דער קשר וואס מ’בויט אויף דורך לערנען; תלמוד איז דער פראקטישער וועג וויאזוי מ’דערגרייכט עס. אדער: מציאות → אהבה → תלמוד.
(4) תלמודו = לערנען מעשה ה’: “תלמודו” מיינט לערנען וועגן דעם אייבערשטן — וואס כולל צוויי טיילן: (א) מעשה ה’ אין מצוות (וואס ער האט באפוילן), (ב) מעשה ה’ אין בריאה (וואס ער האט באשאפן). ביידע זענען חלקים פון “תלמודו”.
(5) “שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”: דער רמב”ם זאגט אז יחוד השם (מציאות ה’ ויחודו) איז דער עיקר הגדול שהכל תלוי בו — די גאנצע תורה איז תלוי אין דעם. דאס איז די צווייטע מאל אין רמב”ם וואס מ’זעט אז דער אמת’דיגער “עיקר גדול” איז נישט אלע י”ג עיקרים גלייך, נאר ספעציפיש מציאות ה’ ויחודו. (דער ערשטער מאל איז אין הלכות תשובה, וואו ער רעדט פון “עיקר גדול”.)
—
הלכה ב — סדר הפרשיות: פרשת והיה אם שמוע
דער רמב”ם’ס ווערטער: נאך פרשת שמע קומט פרשת והיה אם שמוע, ווייל דארט איז דא א “ציווי על שאר המצוות כולן”.
פשט: די צווייטע פרשה פון קריאת שמע באהאנדלט די קבלת עול מצוות — אלע מצוות אויסער יחוד השם, אהבתו, ותלמודו וואס זענען שוין אין פרשת שמע.
חידושים און הסברות:
(1) קשיא — וואו שטייט אין והיה אם שמוע “שאר המצוות”? אין פרשת והיה אם שמוע שטייט בעיקר שכר ועונש, נישט א ספעציפישע אויסרעכענונג פון מצוות. דער איינציגער פסוק וואס רעדט וועגן מצוות איז “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום” — דאס איז נאר דאס ווארט “מצוותי” אין א כללות’דיגן אופן.
(2) דער רמב”ם’ס איבערטייטשונג פון דער משנה: די משנה (ברכות פ”ב) זאגט: פרשת שמע איז “קבלת עול מלכות שמים” און והיה אם שמוע איז “קבלת עול מצוות”. דער רמב”ם טייטשט איבער: קבלת עול מלכות שמים = יחוד השם (איין מצוה), און קבלת עול מצוות = ציווי על שאר תרי”ב מצוות. דאס איז א בולט’ע דוגמא ווי דער רמב”ם טייטשט איבער א משנה אין זיין אייגענעם פרעימווארק.
(3) פארוואס דערמאנט דער רמב”ם נישט שכר ועונש? מ’וואלט געמיינט אז דער עיקר נושא פון והיה אם שמוע איז שכר ועונש. אבער נישט די משנה און נישט דער רמב”ם רעכנען דאס אויס. א מעגליכע תירוץ: דער שכר ועונש אין והיה אם שמוע איז נאר שכר בעולם הזה (ווי דער רמב”ם זאגט אין סוף פרק מ”ד), וואס איז נישט דער עיקר שכר ועונש. לפי דעם קען מען זאגן: פרשת שמע’ס שכר איז עולם הבא (השגת היחידות), און פרשת והיה אם שמוע’ס שכר איז חיי עולם הזה — וואס דער רמב”ם האלט פאר “מחשב לאוילע” (נישט דער אמת’ער שכר).
(4) דער רמב”ם האלט זיך צו דער משנה, נישט צו זיין אייגענע שיטה: ווען דער רמב”ם וואלט געגאנגען אינגאנצן מיט זיך, וואלט ער געקענט זאגן אז אין פרשת שמע איז דא אויך עיקרים פון נבואה (ווייל תורה איז נבואה), און אנדערע יסודות. אבער ער וויל דא נאר איבערטייטשן די משנה’ס קאטעגאריעס פון “עול מלכות שמים” און “עול מצוות”.
—
הלכה ב (המשך) — פרשת ציצית
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואחר כך פרשת ציצית, שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות.” און ווייל מצות ציצית איז נישט נוהגת בלילה, פרעגט זיך פארוואס זאגט מען עס ביינאכט? ענטפערט דער רמב”ם: “מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.”
פשט: פרשת ציצית ווערט געזאגט אין קריאת שמע ווייל זי דערמאנט אלע מצוות. ביינאכט, ווען ציצית אליין נישט נוהג, זאגט מען עס פונדעסטוועגן ווייל עס דערמאנט יציאת מצרים.
חידושים און הסברות:
(1) דער מבנה פון דעם רמב”ם’ס סברא: דער רמב”ם זאגט: (א) מ’ליינט פרשת ציצית ווייל זי איז מזכיר כל המצוות; (ב) ציצית אליין (דאס טראגן) דערמאנט אלע מצוות אויף אן אקטיוון וועג — מ’זעט עס און מ’דערמאנט זיך; (ג) אבער דאס ליינען פון דער פרשה דערמאנט אויך אלע מצוות, אפילו אן ציצית צו טראגן. דאס הייסט: דאס ליינען פון פרשת ציצית האט אן אייגענע מעלה פון זכירת כל המצוות, אפילו מער ווי דאס טראגן פון ציצית אליין.
(2) דער רמב”ם’ס לאגישע שטרוקטור — א “בית המדרש” דיאלאג: מ’קען זיך פארשטעלן: א חכם זאגט “לאמיר אויסלאזן ציצית ביינאכט, ווייל ציצית איז נישט נוהג בלילה.” ענטפערט מען: “לאמיר עס לאזן, ווייל ס’איז דא נאך א מעלה — זכרון יציאת מצרים.” דאס הייסט: יציאת מצרים איז נישט דער עיקר טעם פארוואס מ’זאגט ציצית, נאר א צוגעלייגטע מעלה וואס פארענטפערט פארוואס מ’זאל עס נישט אויסלאזן ביינאכט.
(3) דער רמב”ם לייגט אריין א סטעפ וואס שטייט נישט אין דער משנה: אין דער משנה שטייט נאר: (א) ציצית קומט לעצט ווייל ס’איז נישט נוהג בלילה; (ב) מ’זאגט עס ביינאכט ווייל יציאת מצרים. דער רמב”ם לייגט צו אז דער עיקר טעם פארוואס ציצית איז בכלל אין קריאת שמע איז ווייל “זכירת כל המצוות” — דאס שטייט נישט אין דער משנה.
(4) [חידוש גדול] דער רמב”ם האלט לכאורה אז זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה איז נישט א באזונדערע מצוה פון תרי”ג. ראיות:
– דער רמב”ם רעכנט נישט אין מנין המצוות אן עקסטערע מצוה פון “למען תזכור את יום צאתך.”
– ער ברענגט נישט די דרשה פון דער גמרא אז “כל ימי חייך” איז “לרבות הלילות.” ווען עס וואלט געווען א ממש’ע מצוה, וואלט ער געדארפט ברענגען דעם מקור און דעם ריבוי.
– ער באנוצט דעם נוסח “מצוה להזכיר” — וואס קען מיינען “א גוטע זאך” (כדאי), נישט דוקא א חיוב פון תרי”ג מצוות.
– דער פסוק “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך” (דברים ט”ז) שטייט בפשטות אויף פסח — אויף “לא תשחט על חמץ”, אויף מאכן יום טוב פסח און עסן מצה. צו לערנען פון דעם א מצוה פון טעגליכע זכירת יציאת מצרים איז “זייער ווייט פון דעם פשוט’ן פשט.”
(5) חילוק צווישן “למען תזכרו” (ציצית) און “למען תזכור” (דברים): דער פסוק אין פרשת ציצית “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי” גייט אויף געדענקען אלע מצוות. דער פסוק אין דברים “למען תזכור את יום צאתך” גייט אויף פסח. דאס זענען צוויי פארשידענע ענינים.
(6) אויב ס’איז נישט א באזונדערע מצוה, וואס איז דער רמב”ם’ס שיטה? דער רמב”ם האלט אז יציאת מצרים איז א “מעלה” וואס מ’לייגט צו צו קריאת שמע — ווייל מ’זעט אז די תורה וויל מ’זאל געדענקען כסדר. ס’איז א שיינע זאך, אבער נישט א חיוב בפני עצמו.
(7) פראקטישע נפקא מינה פאר פסח: ווען מ’לערנט וועגן זכירת יציאת מצרים פאר פסח, איז דא א שמועס אין די אחרונים וואס איז דער חילוק צווישן דער טעגליכער זכירה און דער ספעציעלע זכירה פון ליל פסח. לויט דעם רמב”ם’ס שיטה איז דער חילוק פשוט: ליל פסח איז א ממש’ע מצוה, און דער טעגליכער זכירה איז נאר א מעלה אין קריאת שמע.
(8) א פארשלאג וואס דער רמב”ם וואלט געקענט זאגן (אבער זאגט נישט): אז יציאת מצרים דערמאנט אליין אלע מצוות (ווייל אלע מצוות זענען א זכר ליציאת מצרים — “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם” שטייט זייער אסאך). אבער דער רמב”ם גייט נישט אין דעם ריכטונג.
(9) פרשת ציצית איז א קליינע “סעלף-קאנטיינד” פרשה: ס’ווערט אויפגעוויזן אז ס’איז שווער צו טרעפן א קליינע פרשה וואס איז א גאנצע מצוה מיט יציאת מצרים, קורץ גענוג. די חכמים ווילן נישט ארויסנעמען א שטיקל פסוק אן קאנטעקסט, מ’וויל א גאנצע פרשה. פרשת ציצית איז אזא קליינע, זעלבסטשטענדיגע פרשה.
—
הלכה ב (סיום) — “קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, היא הנקראת קריאת שמע”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, היא הנקראת קריאת שמע.”
פשט: ווען מ’זאגט “קריאת שמע” מיינט מען אלע מאל אלע דריי פרשיות צוזאמען. די סדר איז וויכטיג — ייחוד השם (שמע) איז ערשט, דערנאך קבלת עול מצוות (והיה אם שמוע), דערנאך ציצית (ויאמר).
חידוש: ס’ווערט אנגעמערקט אז אפשר שפעטער וועט דער רמב”ם ערקלערן וואס טוט זיך ווען מ’האלט נישט די סדר.
—
הלכה ד — ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
דער רמב”ם’ס ווערטער: “הקורא קריאת שמע, כשגומר פסוק ראשון, אומר בלחש ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’, וחוזר וקורא כדרכו — ‘ואהבת את ה’ אלקיך’ עד סופה.”
פשט: נאכ’ן ערשטן פסוק פון שמע זאגט מען שטילערהייט “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, און דערנאך גייט מען ווייטער מיט “ואהבת”. דאס איז נישט א חלק פון דער מצוה מדאורייתא, נאר א מנהג.
חידושים און הסברות:
(1) “ברוך שם כבוד מלכותו” איז נישט קיין פסוק: דאס שטייט נישט אין תנ”ך ווי א פסוק. די ווערטער “שם”, “כבוד”, “מלכותו” שטייען יעדער באזונדער, אבער דער גאנצער לשון “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” איז נישט קיין פסוק — ס’איז א “מאמר” פון דברי חז”ל.
(2) פארוואס איז עס נישט בל תוסיף? מ’לייגט צו עפעס צו דער עצם מצוה פון קריאת שמע — פארוואס איז דאס נישט בל תוסיף? דער ענטפער: לויט’ן רמב”ם איז עס נישט א חלק פון דער מצוה, נאר א מנהג. און אנשי יריחו האבן עס טאקע נישט געזאגט — וואס איז משמעות’דיג אז ס’איז נישט מעכב.
(3) די מסורה פון יעקב אבינו: דער רמב”ם ברענגט: “מסורת היא בידינו” — ווען יעקב אבינו האט צוזאמגענומען זיינע קינדער אין מצרים בשעת מיתתו (פרשת ויחי), האט ער זיי מצווה געווען אויף ייחוד השם און אויף דרך ה’ אשר הלך בה אברהם ויצחק. ער האט זיי געפרעגט: “בני, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עמי ביחוד אדון כל העולם?” — אפשר איז דא צווישן אייך איינער וואס גלייבט נישט אין ייחוד ה’?
(4) פאראלעל צו משה רבינו: דער רמב”ם פארגלייכט יעקב’ס שאלה מיט משה רבינו’ס ווערטער אין דברים: “פן יש בכם איש או אשה” — ביידע, פאר זייער טויט, פרעגן אויב ס’איז דא איינער וואס דארף חיזוק אין אמונה.
(5) “שמע ישראל” — דער אלטע פשט: “ענו כולם ואמרו לו: שמע ישראל, ה’ אלקינו ה’ אחד” — אלע צוועלף שבטים האבן געענטפערט צו יעקב (וואס הייסט “ישראל”): “הער אויס פון אונז, אונזער פאטער ישראל — ה’ אלקינו ה’ אחד!” לויט דעם פשט רעדט “שמע ישראל” נישט צו כלל ישראל (ווי משה רבינו’ס פשט), נאר צו דעם אינדיווידועלן ישראל — יעקב אבינו. דאס איז אן עלטערע מסורה פון וואו דער לשון “שמע ישראל” שטאמט.
(6) יעקב’ס ענטפער: “פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” — יעקב האט געדאנקט דעם אייבערשטן אז אלע זיינע קינדער זענען געבליבן טריי. ס’ווערט אויך פארגעלייגט אז אפשר האבן די שבטים ארויסגעזאגט מיט’ן שם המפורש, און יעקב האט געענטפערט “ברוך שם כבוד מלכותו” — אזוי ווי די כהנים והעם ענטפערן ווען דער כהן גדול זאגט דעם שם המפורש אין מקדש. דאס הייסט, “ברוך שם” איז נישט א “שוואכע” ענטפער — ס’איז מכבד זיין דעם אייבערשטנ’ס נאמען.
(7) דער רמב”ם’ס לשון: “לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה”: דער רמב”ם רופט עס א מנהג, נישט א תקנה. און ער רופט יעקב’ן “ישראל הזקן” — דער “אלטער ישראל” אדער דער “זיידע ישראל”.
(8) פארוואס בלחש — דער רמב”ם’ס שווייגן: דער כסף משנה איז מעורר אז דער רמב”ם זאגט נישט פארוואס מ’זאגט עס בלחש. יעדער ווייסט די מעשה מיט די מלאכים (אז “ברוך שם” איז א שבח פון מלאכים, און מ’זאגט עס שטיל ווייל מ’האט עס “גנב’ט” פון זיי), אבער דער רמב”ם ברענגט דאס נישט. דער רמב”ם’ס טעם פאר בלחש איז פשוט: ס’איז נישט קיין חלק פון די פסוקים — ס’איז א צוגעלייגטע מימרא, נישט א פסוק, דעריבער זאגט מען עס שטילער.
(9) אן אינטערעסאנטע “אויספירונג” פון דעם מעמד: יעדע מאל ווען מ’זאגט קריאת שמע, “אקט מען אויס” דעם מעמד פון יעקב’ס שטערבעט: די גאנצע עולם שרייט “שמע ישראל” בקול רם — אזוי ווי די צוועלף שבטים — און דערנאך זאגט מען שטיל “ברוך שם כבוד מלכותו” — אזוי ווי דער אלטער, שוואכער יעקב אבינו האט געענטפערט מיט א שטילע קול. דאס ליגט אין דעם לשון “ישראל סבא” — דער אלטער ישראל ענטפערט שטיל.
(10) וואס איז דער טייטש “ברוך שם כבוד מלכותו”? נאכ’ן זאגן “ה’ אלקינו ה’ אחד” — מ’האט שוין דערקלערט ייחוד ה’ — פאסט צו זאגן א שבח: אז דער “שם כבוד מלכותו” זאל זיין “ברוך” — א “נעקסט לעוועל” — לעולם ועד. אזוי ווי אין מקדש, ווען מ’דערמאנט דעם שם, פאסט צו ענטפערן מיט שבח.
—
הלכה ה — ברכות קריאת שמע
דער רמב”ם’ס ווערטער: “כשהקורא קורא קריאת שמע, מברך לפניה ולאחריה. ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה.”
פשט: מדרבנן זאגט מען ברכות ארום קריאת שמע. ביום: צוויי פארדעם (יוצר אור; אהבת עולם) און איינע נאכדעם (אמת ויציב — גאל ישראל). ביינאכט: צוויי פארדעם (מעריב ערבים; אהבת עולם) און צוויי נאכדעם (אמת ואמונה; השכיבנו).
חידוש: דער רמב”ם באטאנט אז די ברכות זענען נישט ברכת המצוות (מ’זאגט נישט “אשר קדשנו… לקרוא את שמע”), נאר ברכות השבח — לויבן דעם אייבערשטן. זיי זענען א מדרבנן-צולאג צו דער מצוה, נישט א חלק פון דער עצם מצוה.
—
הלכה ט — סדר הברכות פון קריאת שמע: שחרית און ערבית
דער רמב”ם’ס ווערטער: ביום — ברכה ראשונה שלפניה: יוצר אור, חותם ביוצר המאורות. שניה: אהבת עולם, חותם בהבוחר בעמו ישראל באהבה. לאחריה: אמת ויציב, חותם בגאל ישראל. בערב — ברכה ראשונה: מעריב ערבים. שניה: אהבת עולם. לאחריה: אמת ואמונה, והשכיבנו.
פשט: דער רמב”ם ציילט אויס אלע זיבן ברכות — צוויי פאר קריאת שמע און איינס נאכדעם אינדערפרי, צוויי פאר און צוויי נאכדעם ביינאכט.
חידושים און הסברות:
(1) “ברוך ה’ לעולם” איז נישט א ברכה פון קריאת שמע: דער מנהג צו זאגן “ברוך ה’ לעולם אמן ואמן” ביינאכט איז נישט חלק פון די ברכות קריאת שמע — עס איז אן עקסטערע ברכה וואס איז אריינגעלייגט, געקלעימט פאר שמונה עשרה, אבער עס קומט נישט אריין אין דעם חשבון פון ברכות קריאת שמע.
(2) דער רמב”ם ברענגט נאר די “קעפלעך” פון די ברכות, נישט דעם פולן נוסח: דער פולער נוסח וועט שטיין אין נוסח התפילה אין סוף פון דעם ספר. דא גייט עס נאר אז מען זאל וויסן פון וואס מען רעדט.
(3) כלל פון פותח בברוך וחותם בברוך: נאר די ערשטע ברכה פון יעדן סעט (יוצר אור אינדערפרי, מעריב ערבים ביינאכט) הייבט זיך אן מיט “ברוך”. די צווייטע ברכה (אהבת עולם) הייבט זיך נישט אן מיט ברוך, נאר ענדיגט זיך מיט ברוך — ווייל לויטן כלל (וואס דער רמב”ם גייט שפעטער ברענגען אין הלכות ברכות), ווען מען זאגט צוויי ברכות אויף א סדר, הייבט זיך די צווייטע נישט אן מיט ברוך. אפילו קריאת שמע וואס קומט צווישן די ברכות איז נישט א הפסק לגבי דעם כלל, דערפאר הייבט זיך אויך אמת ויציב/אמת ואמונה (ברכה שלאחריה) נישט אן מיט ברוך.
—
הלכה י — מטבע שטבעו חכמים
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל, עזרא ובית דינו תקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, ומקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כלל של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות — לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים.”
פשט: עזרא ובית דינו (אנשי כנסת הגדולה) האבן מתקן געווען אלע ברכות. מ’טאר נישט צולייגן, אראפנעמען, אדער טוישן די פתיחה/חתימה. ווער עס טוישט פון דעם מטבע איז נישט יוצא און מוז חוזר זיין.
חידושים און הסברות:
(1) “ערוכות בפי כל ישראל” — פארוואס דער רמב”ם דערמאנט דאס: אפשר דערפאר האט דער רמב”ם פריער נישט אויסגעשריבן דעם פולן נוסח — ווייל אלע אידן ווייסן שוין די ברכות, זענען זיי “ערוכות בפי כל ישראל”.
(2) עזרא ובית דינו = אנשי כנסת הגדולה: דער רמב”ם רופט זיי דא “עזרא ובית דינו”, אבער אין אנדערע פלעצער ווערן זיי גערופן “אנשי כנסת הגדולה”. דער רמב”ם גייט מסביר זיין וועגן דעם אין אנהייב הלכות תפילה.
(3) “מטבע” — וואס מיינט דער לשון? עס ווערט דיסקוטירט וואס “מטבע שטבעו חכמים” מיינט:
– א מליצה פון קארענסי/מטבע: אזויווי א רעגירונג שטעמפלט מטבעות און קיינער טאר נישט מאכן אייגענע, אזוי האבן חכמים “געשטעמפלט” די ברכות און קיינער טאר נישט מאכן אייגענע. ברכות באלאנגען פאר דעם בית דין אזויווי קארענסי באלאנגט פאר דער רעגירונג.
– לשון חותם/טביעה: “מטבע” קומט פון “טבע” אין זין פון שטעמפלען/איינקריצן (ווי א טבעת שיש לה חותם). חז”ל האבן “חוקק” — איינגעקריצט — דעם נוסח, און דאס איז פעסטגעשטעלט.
– נישט “טבע” אין זין פון “נעטשור”: דער לשון “טבע” אין זין פון נאטור איז א שפעטערער חידוש פון ראשונים. ביי חז”ל מיינט “טבע” שטעמפלען/איינטונקען (ווי “טביעה בים סוף”).
(4) וואס הייסט “משנה ממטבע” — צוויי דייטונגען:
– (1) מ’טאר נישט טוישן די פתיחה בברוך/חתימה בברוך — דאס איז דער מינימום.
– (2) דער רמב”ם האלט לכאורה אז “משנה ממטבע” מיינט אז מ’דארף זאגן פונקטליך דעם גאנצן נוסח ווי ס’איז מתוקן געווען — יעדע ווארט איז מדויק. דאס הייסט, מ’טאר נישט ארויסלאזן שטיקלעך פון א ברכה (למשל “ובנה אותה בנין עולם” אין בונה יר
ושלים), נישט נאר די פתיחה/חתימה.
(5) פיוטים — א נוגע’דיגע שאלה: דער רמב”ם האלט (אין תשובות) אז פיוטים וואס מ’לייגט צו אין ברכות — הגם ס’איז נישט אויסגעהאלטן, אבער ווייל זיי זענען מעניין הברכה, קען מען נישט זאגן אז ס’איז ממש אסור. אבער דאס איז אנדערש פון טוישן דעם מטבע אליין.
(6) נוסח — וועלכער נוסח איז “ריכטיג”? וואס שטייט אין אונזער סידור מיינט נאך נישט “הליכותיהם של ישראל” — ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאט אן אנדערע נוסח. אבער וואטעווער דער נוסח איז, מ’דארף עס זאגן פונקטליך.
—
הלכה (המשך) — אמת ויציב בשחרית, אמת ואמונה בערבית
דער רמב”ם’ס ווערטער: “וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית — לא יצא ידי חובתו.”
פשט: ווער עס זאגט נישט דעם ריכטיגן נוסח — אמת ויציב אינדערפרי און אמת ואמונה ביינאכט — איז נישט יוצא.
חידושים און הסברות:
(1) דער מקור: דאס איז א לשון פון דער גמרא (אמר רבא). דער רמב”ם ברענגט עס נאכדעם וואס ער איז מסביר דעם כלל פון משנה מטבע — א סגנון וואס דער רמב”ם טוט אסאך מאל, ברענגען א ספעציפישע גמרא נאך דעם כלל, און מ’ווייסט נישט אלעמאל קלאר וואס ער וויל דערמיט.
(2) הרב רבינוביץ’ס פשט (יד פשוטה): דער רמב”ם מיינט אז דאס איז נאך א דוגמא פון “משנה מטבע שטבעו חכמים”. דאס הייסט: אויב איינער זאגט “אמת ואמונה” אינדערפרי אנשטאט “אמת ויציב”, אדער פארקערט — הגם ס’מיינט בערך די זעלבע זאך — איז ער נישט יוצא, ווייל ער האט געטוישט דעם מטבע. דער רמב”ם ברענגט אויך אין א תשובה אז דאס איז אזוי. דאס באווייזט אז דער רמב”ם האלט אז יעדע ווארט איז מדויק — מ’טאר נישט פארבייטן אפילו ענלעכע לשונות.
(3) “לא יצא ידי חובתו” — חובה פון וואס? עס ווערט דיסקוטירט:
– (1) ער איז נישט יוצא די חובה פון ברכות קריאת שמע — ד.ה. ער האט נישט מקיים געווען קריאת שמע כתקנת חכמים (מיט ברכות).
– (2) ער איז נישט יוצא די מצוה דאורייתא פון קריאת שמע — ווייל קריאת שמע קומט מיט ברכות, און אן ריכטיגע ברכות איז עס נישט קריאת שמע כתיקונה.
– דער פשוט’ער פשט איז אז ער דארף חוזר זיין און זאגן דעם ריכטיגן נוסח.
—
הלכה (המשך) — אם הקדים ברכה שניה לראשונה
דער רמב”ם’ס ווערטער: “אם הקדים ברכה שניה לברכה ראשונה… יצא, הואיל ואין סדר בברכות.”
פשט: אויב מ’האט געזאגט די צווייטע ברכה פאר דער ערשטער (למשל אהבה רבה פאר יוצר אור), איז מען יוצא בדיעבד, ווייל “אין סדר בברכות” — ס’איז נישטא קיין מעכב’דיגע סדר ביי ברכות.
חידושים און הסברות:
(1) חילוק צווישן טוישן דעם נוסח און טוישן די סדר: דער משנה ברורה האלט אז “משנה מטבע” מיינט נאר אז מ’האט געטוישט אין דעם נוסח פון א ברכה (למשל צוגעלייגט/אראפגענומען ברוך, אדער געטוישט ווערטער). אבער אויב מ’האט בלויז געטוישט די סדר — וועלכע ברכה קומט ערשט — איז דאס נישט “משנה מטבע”, און מ’איז יוצא בדיעבד. חכמים האבן טאקע אויסגעשטעלט א סדר, אבער אויף דעם האבן זיי נישט געמיינט אז ס’זאל זיין מעכב.
(2) א קשיא אויף דעם: אויב מ’זאגט אהבה רבה פאר יוצר אור, שטימט דאך נישט דער כלל פון פתיחה בברוך — ווייל אהבה רבה הייבט זיך נישט אן מיט ברוך (זי איז געמאכט אלס צווייטע ברכה), און אויב מ’זאגט זי ערשט, פעלט א פתיחה בברוך. דאס ווערט אנגערירט אבער נישט פולשטענדיג אויסגעלייזט.
—
הלכה (המשך) — פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור
דער רמב”ם’ס ווערטער: “פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור — לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים — יצא, שכל הברכות הולכין אחר חתימתן.”
פשט: אויב איינער האט זיך צעמישט און אנגעהויבן מיט דער פאלשער ברכה (ז.ב. אינדערפרי אנגעהויבן מיט “המעריב ערבים”), אבער ביי דער חתימה געזאגט דעם ריכטיגן נוסח — איז ער יוצא. דער כלל איז: מ’גייט נאך דער חתימה פון דער ברכה.
חידושים:
(1) דער רמב”ם’ס פשטות לגבי דער גמרא: אין דער גמרא ברכות איז דער ענין מער קאמפליצירט — עס איז משמע אז עס ווענדט זיך אויך וואס ער האט געטראכט, צי ער האט געמאכט א טעות נאר אין לשון אבער אין זין געהאט דאס ריכטיגע. דער רמב”ם אבער מאכט עס גאנץ פשוט: אלעס איז תלוי אין וואס מ’זאגט ביים סוף (חתימה), אן קיין חילוק וואס מ’האט געטראכט. די ראשונים פארשטייען דעם סוגיא אנדערש פון רמב”ם. דער כסף משנה דיסקוטירט דאס בארוכה.
(2) סדר הברכות — צי ס’איז מעכב: א סברא ווערט געברענגט אז דער סדר פון די ברכות (יוצר אור פאר אהבת עולם) איז אפשר נישט פון עזרא’ס תקנה, נאר שפעטער פון חכמים. אפשר זענען עס צוויי באזונדערע ענינים וואס מ’האט געוואלט זאגן פאר קריאת שמע, אבער אויב מ’מאכט פארקערט איז עס נישט א פראבלעם.
(3) נפקא מינה פאר פותח בברוך: אויב דער סדר איז נישט מעכב און איינער זאגט אהבת עולם ערשט, דארף ער אפשר פותח זיין בברוך ביי אהבת עולם — ווייל דער דין פון נישט פותח בברוך ביי אהבת עולם איז נאר ווייל עס איז א סמוכה לחברתה. ווען מ’זאגט עס ערשט, איז עס נישט מער סמוכה. דער מגיד משנה האט טאקע דעם פונקט געמאכט. אבער אפשר איז דאס אויך נישט מעכב — ווייל דער דין פותח בברוך איז א דין אין “המעריב ערבים” (אדער “יוצר אור”) ספעציפיש, נישט אין וועלכע ברכה קומט ערשט. בכל אופן, די גאנצע שאלה איז נאר בדיעבד.
—
זמן קריאת שמע של ערבית
דער רמב”ם’ס ווערטער: “איזהו זמן קריאת שמע בלילה? מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצות הלילה. ואם עבר או איחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר — יצא ידי חובתו. ומה שאמרו עד חצות — כדי להרחיק מן הפשיעה.”
פשט: דער לכתחילה’דיגער זמן פון קריאת שמע ביינאכט איז פון צאת הכוכבים ביז חצות הלילה. בדיעבד — ביז עלות השחר. דער חצות-גרעניץ איז נאר א סייג כדי מענטשן זאלן נישט פארשלאפן.
חידושים און הסברות:
(1) דריי לעוועלס פון זמן ביינאכט: עס זענען דא דריי שטופן: (א) לכתחילה — ביז חצות; (ב) בדיעבד — ביז עלות השחר; (ג) בדיעבד גדול (נאר פאר אנוסים) — ביז הנץ החמה.
(2) נאך עלות השחר — נאר אנוסים: דער רמב”ם זאגט: “הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, אפילו אם קרא קודם הנץ החמה — לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור וחולה וכיוצא בהם.” דאס איז א חידוש — אז פאר אנוסים גייט דער זמן ביז הנץ החמה, ווייל ביז הנץ החמה איז נאך “א שטיקל לילה.” ווייל קריאת שמע איז דאורייתא, לאזט מען אריינכאפן ווילאנג עס איז נאך עפעס א שטיקל לילה.
(3) אנוס זאגט נישט השכיבנו: דער רמב”ם זאגט אז דער אנוס וואס לייענט נאך עלות השחר אינו קורא ברכת השכיבנו. דער טעם: “השכיבנו” איז א ברכה/תפילה אויף דער שכיבה פון מענטשן — מ’בעט דעם אייבערשטן זאל אפהיטן ווען מענטשן שלאפן. דאס פאסט נישט ביום. עס ווערט מחלק געווען: “ובשכבך” (דער פסוק) דעפינירט דעם זמן פון קריאת שמע — דאס יא, ווייל עס איז נאך א זמן שכיבה. אבער “השכיבנו” (דער נוסח פון דער ברכה) רעדט פון ווען מ’גייט שלאפן — דאס פאסט נישט מער.
(4) רבינו יונה’ס חידוש: דער כסף משנה ברענגט אז רבינו יונה האט געזאגט אז מ’קען יא זאגן די ברכה, נאר מ’זאל זאגן “השכימנו” אנשטאט “השכיבנו” — כדי צו פארמיידן דעם לשון-פראבלעם. עס ווערט באמערקט אז “רבינו יונה איז געווען א איש צדיק” (א באמערקונג וועגן זיין גדלות).
—
זמן קריאת שמע של שחרית
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואיזהו זמנה ביום? משיכיר בין תכלת ללבן, שיכול לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרותה עם ברכותיה עם הנץ החמה. ושיעור זה כמו עישר שעה קודם שתעלה השמש.”
פשט: דער לכתחילה’דיגער זמן פון קריאת שמע של שחרית איז: מ’הייבט אן ווען מ’קען מכיר זיין צווישן תכלת און ווייס, כדי מ’זאל ענדיגן קריאת שמע מיט אירע ברכות ביי הנץ החמה. דער שיעור איז כמו זעקס מינוט פאר זונאויפגאנג.
חידושים און הסברות:
(1) וואס מיינט “עישר שעה”: דאס איז זעקס מינוט (א צענטל פון א שעה). דאס איז דער שיעור צייט וואס מ’דארף אנהייבן פאר הנץ החמה כדי צו ענדיגן ברכות קריאת שמע (פון יוצר אור ביז גאל ישראל) ביי הנץ החמה. עס ווערט באמערקט אז מ’דארף ליינען שטייטלעך (נישט צו שנעל).
(2) דריי לעוועלס פון זמן בייטאג: פאראלעל צו ביינאכט, זענען דא דריי שטופן:
– (א) לכתחילה: ענדיגן קריאת שמע מיט ברכותיה ביי הנץ החמה.
– (ב) בדיעבד: נאך הנץ החמה — ביז סוף שלוש שעות ביום (סוף זמן קריאת שמע).
– (ג) בדיעבד פריער: פון עמוד השחר — אויב ער האט אנגעהויבן נאך פאר דעם לכתחילה’דיגן זמן.
(3) דער רמב”ם’ס שיטה אז נאך הנץ החמה איז שוין בדיעבד: דער רמב”ם האלט אז דער עכטער לכתחילה איז ביי הנץ החמה, און ליינען נאכדעם (אפילו ביז שלוש שעות) איז שוין “מי שעבר ואיחר” — א גרויסער בדיעבד.
(4) מי שהקדים — פון עמוד השחר: דער רמב”ם זאגט: “מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שעלה עמוד השחר, אף על פי שהשלים קודם הנץ החמה — יצא.” אבער דאס איז נאר בשעת הדחק, כגון שהיה משכים לדרך — ער דארף אויפשטיין פרי ארויסצופארן. דאס איז א לכתחילה פאר דעם וואס קען נישט ווארטן — ער פלאנט זיך אויס אז ער דארף אויפשטיין ביי דריי, און ביי דריי קען ער נישט ליינען קריאת שמע אין דעם ריכטיגן זמן, איז דאס א לכתחילה’דיגער בדיעבד.
—
קריאת שמע נאך דריי שעה — “כקורא בתורה” און ברכות לפניה ולאחריה
דער רמב”ם’ס ווערטער: ווער עס ליינט קריאת שמע נאך דעם זמן (נאך דריי שעה) איז נישט יוצא ידי חובת קריאת שמע באונסו, אבער “הרי הוא כקורא בתורה”, און “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”.
פשט: ווער עס פארפאסט דעם זמן פון קריאת שמע איז נישט מקיים די מצוה פון קריאת שמע בעונתה, אבער ער זאל פונדעסטוועגן ליינען קריאת שמע מיט אלע ברכות, ווייל עס האט א שטאטוס פון “קורא בתורה”, און די ברכות קען מען זאגן א גאנצן טאג.
חידושים און הסברות:
(1) “כקורא בתורה” איז נישט גארנישט — עס איז א פאזיטיווע קאטעגאריע: דער רמב”ם’ס לשון “כקורא בתורה” מיינט נישט אז עס איז ווערטלאז אדער אז מען זאל עס נישט טון. פארקערט — עס איז א באדייטונגספולע מדרגה. דער ראיה איז פון דעם וואס דער רמב”ם זאגט גלייך דערנאך “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”. ווען “כקורא בתורה” וואלט געמיינט עס איז ממש גארנישט — אזוי ווי מען ליינט סתם א פסוק חומש — וואלט נישט געווען קיין ענין פון ברכות “לפניה ולאחריה”. דאס ווייזט אז “כקורא בתורה” איז א ספעציעלע קאטעגאריע וואס פארדינט ברכות.
(2) דקדוק אין לשון הרמב”ם: “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — נישט “לא יצא ידי קריאת שמע”: דער רמב”ם זאגט נישט “לא יצא ידי קריאת שמע” סתם, נאר “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — דאס הייסט, עס איז נישטא קיין “שם זמן” מער נאך דריי שעה. דער זמן פון קריאת שמע בעונתה איז אוועק. אבער “מצות קריאת שמע באופן כללי” — דאס ליינען פון די פרשיות בייטאג — איז נאך פארהאן, בתורת “כקורא בתורה”. דאס איז א חילוק צווישן דער ספעציפישער חובה פון קריאת שמע בזמנה, און דער כללי’דיגער ענין פון ליינען די פרשיות.
(3) פארוואס קען מען מאכן ברכות א גאנצן טאג — אנאליז פון יעדע ברכה: קיינע פון די ברכות זענען נישט געבונדן צום זמן פון קריאת שמע:
– יוצר אור (ערשטע ברכה): רעדט וועגן בריאת אור — האט גארנישט מיט דעם זמן פון קריאת שמע; דער זמן גייט נישט אוועק נאכמיטאג.
– אהבה רבה (צווייטע ברכה): רעדט וועגן אהבת התורה — דאס איז בעצם א ברכת התורה, און ברכת התורה קען מען מאכן ווען מען וויל. חז”ל האבן אריינגעלייגט א ברכת התורה אין די ברכות קריאת שמע, און דאס איז נישט צייט-געבונדן.
– אמת ויציב (ברכה נאך קריאת שמע): רעדט וועגן יציאת מצרים און דער אמת פון וואס מען האט געזאגט — אויך נישט צייט-געבונדן.
מסקנא: די ברכות האבן נישט קיין שייכות צום זמן פון קריאת שמע, דערפאר קען מען זיי זאגן א גאנצן טאג. נאר די מצוה פון ליינען קריאת שמע בעונתה איז מען נישט יוצא.
(4) דער רמב”ם’ס שיטה — חומרא און קולא:
– חומרא: דער רמב”ם האלט אז די מצוה לכתחילה איז צו ליינען קריאת שמע ביי הנץ החמה (ווי “כותיקין”). אלעס אנדערש — אפילו אינערהאלב דריי שעה — איז שוין בדיעבד.
– קולא: דער רמב”ם האלט אז ווער עס ליינט נאך דעם זמן (אפילו נאך ד’ שעות) איז טאקע נישט יוצא קריאת שמע בעונתה, אבער ער זאל פונדעסטוועגן ליינען מיט ברכות, ווייל “כקורא בתורה” איז א פאזיטיווע זאך. אנדערע שיטות זאגן מען זאל בכלל נישט ליינען קריאת שמע נאכדעם.
(5) דער רמב”ם האלט נישט אז חצות האט שייכות צו קריאת שמע: עס זענען דא שיטות וואס מאכן א חילוק ביי חצות (האלבער טאג) בנוגע קריאת שמע אדער ברכות קריאת שמע. דער רמב”ם מאכט נישט דעם חילוק. ביי דעם רמב”ם איז דער זמן דריי שעה, און נאכדעם איז מען “כקורא בתורה” מיט ברכות כל היום — חצות שפילט נישט קיין ראלע.
(6) פשט אין דער משנה: “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה”: די משנה קומט צו זאגן א פראקטישע הלכה פאר’ן עולם וואס שטייט אויף שפעט: מען זאל ליינען קריאת שמע מיט ברכות. “לא הפסיד” מיינט נישט אז עס איז ווערטלאז — פארקערט, מען האט נישט פארפאסט, ווייל מען האט געלערנט איינע פון די וויכטיגסטע פרשיות אין תורה (יחוד השם, ואהבת, ויראתם, אא”וו). מען איז נישט פטור ווייל מען האט פארשלאפן — מען פארפאסט נאר די מצוה פון קריאת שמע בזמנה.
(7) פארוואס איז “כקורא בתורה” חשוב’ער ווי סתם פסוקים: קריאת שמע אפילו בתורת “קורא בתורה” איז חשוב’ער ווי ליינען אנדערע חלקים פון תורה, ווייל דאס זענען פרשיות וואס אנטהאלטן יחוד השם, אהבת ה’, יראת ה’, וכו’ — ווי דער רמב”ם האט אויסגערעכנט פריער אין דעם פרק. דערפאר איז עס מתאים אז מען זאל זאגן ברכות לפניה ולאחריה אויך נאך דעם זמן.
—
*דערמיט ווערט דער פרק פארענדיגט.*
תמלול מלא 📝
ספר אהבה: הקדמה והלכות קריאת שמע
הקדמה: נדבת השיעור
א גוטן, ברוך השם, בעזרת השם, מיר הייבן אן מיט א גרויסע שמחה די צווייטע ספר פון רמב”ם, ספר אהבה. די ערשטע זאך איז, ס’איז וויכטיג צו אויסרעכענען, אם אין קמח אין תורה, ס’איז דא ברוך השם א נדבן. די היינטיגע שיעור איז נדבה געווארן דורך אונזער חשוב’ער חבר, דער באקאנטער נשיא פון מכון כרם תורה וחכמה, דער באקאנטער תומך תורה און אוהב תורה, הרב ר’ יואל ווערצבערגער, וואס איז אליין א איד וואס האט ליב צו לערנען און לערנט יעדן טאג אפאר שעה, און האט ליב צו שטיצן. ווי ער זעט אז ס’איז אן אינטערעסאנטע שיעור, אן אינטערעסאנטע תלמיד חכם, אן אינטערעסאנטע ספר, איז ער ווארעם צו זיין הארץ. א גוטער ידיד, יישר כח פאר’ן מנדב זיין, און ממנו ילמדו וכן יעשו.
פארבינדונג צו סוף ספר המדע: “שוגה בה תמיד”
אין סוף הלכות ספר המדע האט דער רמב”ם אונז געזאגט די סוד: וויאזוי ווייסט מען אויב איינער האט ליב דעם אייבערשטן? אויב ער איז אייביג ביזי מיט’ן אייבערשטן, “שוגה בה תמיד”. אזוי ווי איינער האט זייער שטארק ליב א ווייב, וויאזוי ווייסט מען אז ער האט זייער שטארק ליב א ווייב? ער איז אייביג ביזי מיט איר, ער טראכט אייביג וועגן איר, ער איז אייביג ביזי מיט איר.
סאו אויב איינער זאגט, “איך האב ליב דעם אייבערשטן, אבער דריי און צוואנציג שעה א טאג טראכט איך וועגן געלט. וואס זאל איך טון? איך דארף מאכן געלט, אבער עכט האב איך זייער ליב דעם אייבערשטן.” לויט’ן רמב”ם, דאס הייסט נישט אהבה. דאס מיינט דו וואלסט ווען געוואלט, דאס מיינט אפשר עפעס א רצון, עפעס א ווייטע רצון. אהבה מיינט אז דו ביסט אייביג ביזי מיט’ן אייבערשטן.
די מצוות תדירות אין ספר אהבה
און דאס איז ספר אהבה. ספר אהבה רעדט זיך וועגן אונזער טעגליכע עבודת השם דורך קריאת שמע, תפילה, זאכן וואס יעדן טאג, אז מיר זענען ביזי מיט’ן אייבערשטן יעדן טאג. הונדערט מאל א טאג זאגט מען ברכות, דריי מאל א טאג דאווענט מען, צוויי מאל א טאג זאגט מען קריאת שמע. די אלע זאכן ווייזן אונזער אהבה צו דעם אייבערשטן.
זייער גוט. שטימט?
דיון: צוויי מהלכים אין אהבה — “פון אויבן אראפ” און “פון אונטן ארויף”
ר’ יצחק:
יא, זייער גוט. ווען דו זאגסט יעדע מאל אזוי, און איך זאג יעדע מאל, ווען מיר זאגן דאס, זאג איך אז איך האלט אז ס’גייט אויך פארקערט. אמת וואס דו זאגסט, אזוי ווי מיר האבן געלערנט סוף ספר המדע, ס’איז אויך אמת אז ס’איז פארקערט.
דאס הייסט, א מענטש וועט פרעגן, “וויאזוי קען איך אנקומען צו אהבת השם אדער צו ידיעת השם?” און אזוי ווייטער. איינע פון די עצות איז, ער דארף זיך כסדר דערמאנען, כסדר צו געדענקען, צו דערמאנען, צו זאגן קריאת שמע, און דורך דעם דערמאנט ער זיך. דורך דעם אפשר, אז איינער זאגט קריאת שמע צוויי מאל א טאג, העלפט אים אריינצוטראכטן טיפער.
יא, מיר האבן געלערנט אז ס’איז דא א חיוב, מ’דארף אמת’דיג וויסן די גאנצע… לויט’ן רמב”ם. און גלייך אז מ’זאגט קריאת שמע וועגן ס’איז “יחידו יתברך”, אז מ’זאל דערמאנען אז דער אייבערשטער איז אליין.
זאג איך, איך זע דא ביידע וועגן. קודם כל, דאס איז אהבת השם, עס איז שוגה בה תמיד, דאס איז איין זאך. צווייטנס, אפשר מער, פאר רוב מענטשן איז גרינגער דער צווייטער וועג, אז דורכדעם דערמאנט מען זיך. דאס איז א קינדערישע אהבה, ווען מ’נוצט א וועג אנצוקומען צו אהבה. כ’האב נישט געזאגט אז ס’איז נישט גוט, פארקערט, ס’איז זייער גוט.
משל פון חסידישע חתונה
און איך מיין אז אויך אין די וועג וויאזוי אונז האבן חתונה, חסידישע אידן, איז דאך אויך נישט פשט אז מ’פאלט אין ליב, אזוי ווי מ’רופט אין די גוי’אישע וועלט, מ’פאלט אין לאוו, און נאכדעם האט מען חתונה. נאר פונקט פארקערט, מ’טרעפט א פרוי וואס איז בסדר, ס’זעט אויס די משפחות שטימען, און ס’איז גוט אינאף, און נאכדעם איז מען משקיע אין דעם, און מ’איז שוגה בה תמיד, און נאכדעם קומט אן עפעס א געוויסע אהבה.
סאו ס’איז צוויי מהלכים. סאו ס’איז אמת, נישט אייביג ווייסט מען אז דער אייבערשטער, און מ’פאלט אין לאוו, און נאכדעם הייבט מען אן ליינען קריאת שמע. נאר פארקערט, מ’טוט עבודת השם פאר יארן לאנג, ווען מ’איז יונג איז דא אנדערע תאוות, ס’קומט אן שווער, אבער עווענטשועלי קומט מען אן צו אהבה.
זייער גוט, ר’ יצחק, זכותו יגן עלינו, מיט מער עפעס וואס איז גרינגער פאר מענטשן.
הקדמת הרמב”ם לספר אהבה
סאו יעדע ספר פון די רמב”ם הייבט ער אויך אן מיט א פסוק.
אה, סאו דאס וואס דו האסט מיר יעצט געזאגט איז וואס די רמב”ם זאגט בעסיקלי. איך האב געזאגט, ס’איז נישט אמת’דיג אין דף ה’, ס’איז נאר געווען דא אין די הקדמה פון די גאנצע ספר. ער זאגט דאס איז די ריזאן פארוואס ער האט מחלק געווען די פערצן ספרים. אזוי שטייט טאקע דארט אז די צווייטע ספר… ווילסטו עס ליינען?
קריאה: “בשם ה’ אל עולם”
ר’ יצחק:
יא, לאמיר אנהייבן פון אויבן. אלע זיינע ספרים הייבט די רמב”ם אן “בשם ה’ אל עולם”. ס’איז אזוי ווי אונז זאגן “בעזרת השם יתברך”. ס’איז א לשון הפסוק אז אברהם אבינו האט גערופן “בשם ה’ אל עולם”. און די רמב”ם, מיטן שרייבן די ספרים, איז ער מיט דעם קורא בשם ה’ אל עולם.
קריאה: די מצוות תדירות
ווייטער זאגט די רמב”ם אז די צווייטע ספר פון די פערצן ספרי יד החזקה און ספרי משנה תורה, “אכלול בו המצות שהן תדירות, שהן מצות שאנו חייבין בהן תמיד, כדי שיהיו לנו תמיד לזכרון. כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד”, כדי מ’זאל אייביג געדענקען די אייבערשטער און אים ליב האבן. “כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין וברכות.”
מילה — פארוואס אין ספר אהבה?
דער רמב”ם מיט מילה בכללה. מילה טוט מען טאקע נאר איינמאל אין לעבן, אבער עס איז יא אין א וועג איז עס עפעס וואס איז אייביג. עס האט אויך די ענין פון תדירות. פארוואס? ווייל עס איז אייביג אן אות בבשרנו. ווי לאנג א מענטש האט די ברית מילה אויף זיך, איז עס עפעס וואס קען אים דערמאנען, בשעת ער האט נישט קיין תפילין און נישט קיין ציצית און כדומה.
און מ’האט מסתמא די מדרש וואס שטייט אז ווען דוד המלך האט גארנישט געהאט — א מלך, און א מלך האט א ספר תורה אויף זיך, און ער האט ציצית, און אזוי ווייטער, און זאכן וואס דערמאנען אים דעם אייבערשטן — אבער דוד המלך, ווייל ער איז געווען אין בית המרחץ, האט ער גארנישט געהאט, האט ער געזאגט, “איך האב דאך די מילה.” די מילה דערמאנט א מענטש. אזוי וועלן מיר זאגן, אות היא, ס’איז אן אות צום מענטש.
דער פסוק “מה אהבתי תורתך”
ווייטער, קריאת שמע, ספר זה, ספר אהבה, וויפיל די אהבה יוצא מזה, האבן מיר שוין געזאגט, ווייל די זאכן דערמאנען אונז אדער מאכן אונז ליב האבן דעם אייבערשטן.
אויף דעם ספר אהבה לייגט דער רמב”ם צו זייער א שיינע פסוק. אין פראנט פון יעדע ספר לייגט ער א פסוק. זאגט דער רמב”ם א פסוק, געווענליך פון דוד המלך, טאקע דער זעלבער דוד המלך. זאגט דער רמב”ם, דוד המלך זאגט אין תהלים, אין דעם לענגסטן קאפיטל, זאגט ער, “מה אהבתי תורתך”. איך האב אזוי שטארק ליב די תורה. ווי זעסטו אז איך האב ליב די תורה? ווייל “כל היום היא שיחתי”, איך רעד וועגן דעם א גאנצן טאג, מיט דעם בין איך ביזי א גאנצן טאג.
ס’קען זיין אז “מה אהבתי תורתך” איז א לשון הקושיא: ווי שטארק האב איך ליב די תורה? דער ענטפער איז, “כל היום היא שיחתי”, איך האב אזוי שטארק ליב ווייל איך רעד וועגן דעם אייביג. דאס איז ממש אזא שוגה בתמיד פסוק.
חידוש פון הרב רבינוביץ: תדירות אלס מעלה עצמותית
ס’איז זייער גוט, איך האב געזען אין הרב רבינוביץ, ער ברענגט ארויס אביסל טיפער. דאס הייסט, מ’קען זאגן צוויי פשטים פארוואס דער רמב”ם הייבט אן מיט די מצוות תדירות. אויך דער שולחן ערוך הייבט זיך אזוי אן. תדיר קודם. ס’איז דא אזא כלל, ס’איז א הלכה, ס’איז אויך א סדר אין תמיד. וואס איז יעדן טאג, ס’איז מער נוצליך, מ’דארף עס וויסן יעדן טאג, איז תדיר קודם.
אבער ער זאגט אז מ’קען זאגן טיפער. א תדיר קודם אין פשט, ווייל די גאנצע נושא פון אהבת ה’ און לזכור את ה’ איז תמיד. דורך דעם איז דאך די גאנצע זאך, אז ס’זאל זיין כסדר. א מצוה וואס מ’מאכט איינמאל א יאר פסח, די זאך איז נישט אז ס’איז פשוט אז ס’קומט מער צייט. די מצוות האבן א געוויסע מעלה עצמות, נישט נאר אז זיי זענען תמיד, אז ס’פעלט אויס צו וויסן כסדר, נאר ס’איז ממש א זאך וואס די אהבת ה’ ווערט ארויסגעברענגט אדער ברענגט צו אהבת ה’ דורך דעם וואס מ’טוט עס תמיד.
סאו די מעלה פון תמידיות איז טאקע די זאך אז ס’איז תמידיות, נישט אז ס’איז פשוט אן אנדערע צייט. אקעי. קען זיין אז וועגן דעם איז דא אין אונזער הגדה דער שטיקל אז “סלמטה סקריאת שמע של ערבית, כל ימי חייך”, אז מ’דארף האבן תדיר, ס’איז נישט גענוג איין מאל. מיר גייען עס גיין זען, מיר וועלן רעדן וועגן דעם אין פרק ה’.
סדר ההלכות אין ספר אהבה
אקעי, דאס גייען מיר סקיפן מיין איך די הלכות, די מצוות האבן מיר שוין געלערנט אין זייער הקדמה מיט די אלע זאכן. איך מיין דער רמב”ם שרייבט סימנים אויף יעדע ספר, אבער לאמיר גיין. אויב אזוי, די ערשטע מצוה איז הלכות קריאת שמע. מ’דארף אבער טראכטן איין סעקונדע, פארוואס קריאת שמע? יא, די סדר, לאמיר יא זען אבער די סדר הלכות.
יא, די הלכות גייט קריאת שמע, תפלה וברכת כהנים איז די צווייטע, די דריטע איז תפילין ומזוזה וספר תורה, די פערטע איז הלכות ציצית, די פיפטע איז הלכות ברכות, און די זעקסטע איז הלכות מילה.
פארוואס דער סדר?
סאו, וויאזוי פארשטייען מיר די סדר? ס’קען זיין אז דאס איז… ס’איז נישט אלע זענען כמעט יעדן טאג, רייט? די אלע ערשטע זעקס, פינף זאכן, חוץ מילה. מילה איז די לעצטע, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט אז וואס איז מער תדיר, כאילו ער וועט רעכענען פון דעם וואס איז אלעמאל בימינו, אבער למעשה ס’קומט נישט אינגאנצן אריין אין דעם ספר, סאו ס’איז די לעצטע.
קריאת שמע — די מערסטע תדיר
יא, קריאת שמע איז די מערסטע תדיר, וואס איז ממש צוויי מאל א טאג. תפלה איז מדאורייתא איז לאו דווקא אז ס’איז דריי מאל א טאג, לכאורה דריי מאל א טאג איז דרבנן, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אז די עיקר איז אז יעדן טאג זאל מען מתפלל זיין.
אבער תפילין איז אויך איינמאל א טאג. תפילין, איך ווייס נישט, אויך נישט ממש, ס’איז א מצוה קיומית, יעדן טאג ווען מ’לייגט תפילין האט מען א מצוה, אבער איך ווייס נישט אויב די חיוב איז אזוי שטארק אויף דעם טאג.
און ציצית איז אויך, ציצית איז א מצוה קיומית, א מענטש קען אריינכאפן עס צו גיין אייביג, אבער די חיוב איז נישט פשט אז אויב א מענטש איז נישט געגאנגען איין טאג די ציצית איז ער עובר געווען, ווען ער איז געגאנגען ארבע כנפות אן ציצית איז ער עובר געווען, אבער איין טאג וואס ער איז נישט געגאנגען ציצית איז ער נישט עובר געווען, ער האט מבטל געווען א מצוה קיומית.
משא”כ קריאת שמע, אויב ער האט מבטל געווען איין טאג האט ער מבטל געווען א מצוה וואס ער איז מחויב. זייער גוט. אזוי אויך ברכות, אויב מ’עסט נישט איין טאג, געווענליך א מענטש עסט, אבער אויב מ’עסט נישט… יא, ס’איז גוט.
מסקנא: די סדר גייט לויט תדירות
זייער גוט, ס’גייט אויפ’ן סדר, פון קריאת שמע איז די מערסטע תדיר. מדאורייתא, לאמיר טראכטן אזוי, מדאורייתא די סדר היום פון א איד האט צו טון מיט קריאת שמע בוקר וערב. נאכדעם מדאורייתא איז אויך תפלה איינמאל, אבער ס’איז נישט ממש, ס’האט נישט קיין צייט מדאורייתא, יא, די זמן תפלה האט דרבנן געלערנט. משא”כ זמן קריאת שמע איז מדאורייתא, אזוי ווי מיר וועלן זען לכאורה. און קריאת שמע האט זייער שטארק מיט די צייט, ווייל גלייך ווען די תורה זאגט די מצוה פון קריאת שמע זאגט עס “בשכבך ובקומך”, און דער רמב”ם הייבט גלייך אן מיט דעם.
קריאת שמע — עיקר מצוה פון זכירה
קריאת שמע איז א מצוה פון דערמאנען יעדן טאג א איד, עס איז א עיקר מצוה, און דארט זאגט מען טאקע “ואהבת את ה’”, איך מיין אז דאס איז טאקע די זאך, לזכור תמיד, אזויווי דער רמב”ם גייט ארויסברענגען אין די ערשטע פרק. ס’איז זייער גוט, סאו דאס וואס מ’האלט מיר דא, הלכות קריאת שמע, האט מצוה אחת, און דאס איז לקרוא קריאת שמע.
שש זכירות און דער רמב”ם
ס’איז אינטערעסאנט, ווייל מ’קען אפשר לערנען פון דא אז דער רמב”ם… מ’זאגט שש זכירות, איך מיין ס’איז פון ספר חרדים, וואס מ’איז מחויב תמיד, און די זאך לכאורה לויט’ן רמב”ם איז אין ספר המדע, אז מ’זאל אייביג וויסן אז ס’איז דא נאר איין באשעפער. אבער איך ווייס נישט אויב דער רמב”ם האט געזאגט אז ס’איז עפעס וואס מ’דארף יעדן טאג עקטיוולי דערמאנען. יעדע מאל ווען א מענטש טראכט וועגן די וועלט אדער טראכט וועגן די בריאה, זאל ער וויסן אז דער אייבערשטער…
זכר יציאת מצרים — דער רמב”ם און דער רמב”ן
מ’דארף גיין זען א מינוט וועגן א פלא זכר יציאת מצרים, איך וויל רעדן א סעקונדע ווי ס’זעט אויס דא פון דער רמב”ם פארשטייט עס. יענע שש זכירות, ס’איז דא א חלק פון זיי וואס דער רמב”ן למשל מאכט פאר א מצוה, אבער דער רמב”ם איז בחילוק, דער רמב”ם ברענגט נישט יענע מצוה זכר יציאת מצרים, די זכירות אין די נאמען פון זכירות.
די זעלבע זאך מרים, דער רמב”ן זאגט אז ס’איז אן אזהרה אויף לשון הרע, און דער רמב”ם זאגט אנדערש, אז ס’איז א מצוה צו געדענקען. ס’קען זיין יענע גאנצע זאך קומט פון שו”ת הרמב”ן, וואס איז אביסל אנדערש וועגן די נוסחאות. די שו”ת הרמב”ן דארף מען טראכטן וועגן דעם ווען מ’לערנט יעצט רמב”ם.
מסקנא: שש זכירות איז נישט א חיוב לויט’ן רמב”ם
סאו יא, ס’איז זיכער אז דער רמב”ם פסק’נט נישט יענץ. איך מיין ס’איז זיכער אז ס’איז נאר א… מ’דארף חסידות, איך ווייס וואס שטייט דארט, ס’איז נישט ממש קיין… מ’מוז נישט זאגן די שש זכירות. אויב מ’זאגט עס נישט איז מען נישט מבטל א מצוה. ווען מ’זאגט עס איז זיכער אז לכאורה לויט אנדערע ראשונים טוט מען א מצוה, אפילו לויט’ן רמב”ם טוט מען סתם א מצוה פון לידע את ה’, דערמאנען דעם אייבערשטן. ס’איז זיכער א מצוה, ס’איז זיכער א שיינע זאך צו לערנען תורה בכלל. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא א דיון ממש מיט אחרונים אין יענע איידיע.
תלמוד תורה — פארוואס נישט אין ספר אהבה?
על כל פנים, איז דא אן אינטערעסאנטע זאך. תלמוד תורה, אויך דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף, די מינימום תלמוד תורה איז צו לערנען יעדן טאג צופרי און ביינאכט, יא? אמת, ס’האט אויך לכאורה א שייכות מיט קריאת שמע, ווייל ס’איז די זעלבע זאך “ושננתם לבניך” און “ולמדתם אותם”, וואס לכאורה גייט עס אויף קריאת שמע, און מ’לערנט נאר אז ס’גייט אויף כל התורה כולה. אמת.
אבער תלמוד תורה לכאורה איז אן ענין פון ידיעה, ס’איז גאר אויך אן ענין פון ידיעה, ס’איז נישט אן ענין פון אהבה, ס’איז אן ענין פון ידיעה, צו וויסן, און נאכדעם קען מען טון מצוות. ס’איז אויך, די עיקר חובת תלמוד תורה גייט דער רמב”ם זאגן ווי ס’שטייט אין קריאת שמע, מ’גייט מ’זאל פארלערנען דא.
אויך איז דאך זיכער אז די מצוות תלמוד תורה איז נישט קיין מצוה שהזמן גרמא, יא? נישט נאר די בתי דינים, ס’איז נישט געווען קיין עקסטערע לימוד, ס’איז נישט געווען פשט אז די מצוה איז…
דער זמן איז דא א מינימום דאך, א מינימום יעדן טאג עפעס.
יא, רייט. מ’קען זאגן אפשר א זאך אזוי, אז תלמוד תורה איז א מצוה למעלה מן הזמן.
קריאת שמע — זמן, פרשיות, ותדירות המצוה
הקדמה: תלמוד תורה — מצוה תדירה או נצחית?
Speaker 1:
ס’איז זיכער א מצוה, ס’איז זיכער א שיינע זאך צו לערנען תורה בכלל, אבער ס’איז זיכער אז ס’איז מער ממש מיט די אחרונים יענע איידיע.
על כל פנים, יא, ס’איז דא, ס’איז דא א מצוה פון תלמוד תורה. אויך דער רמב”ם האט געזאגט אז מ’דארף די מינימום תלמוד תורה לערנען יעדן טאג צופרי און ביינאכט, יא? אמת, ס’האט אויך לכאורה א שייכות מיט קריאת שמע, ווייל ס’איז דאך די זעלבע זאך ווי “ושננתם לבניך” און “ולמדתם אותם”, וואס לכאורה גייט עס אויף קריאת שמע, און מ’לערנט נאר אז ס’גייט אויף די כל התורה כולה. אמת. אבער תלמוד תורה איז לכאורה אן ענין פון ידיעה, ס’איז אויך דא אן ענין פון ידיעה, ס’איז נישט אן ענין פון אהבה, ס’איז אן ענין פון ידיעה, צו וויסן, און נאכדעם קען מען טון מצוות. ס’איז אויך דא אן אמת. דרך אגב, תלמוד תורה לויט’ן רמב”ם זאגט ער וואס שטייט אין קריאת שמע טאקע, דאס דארף מען לערנען דא. אויך איז דאך זיכער אז מצות תלמוד תורה איז נישט קיין מצות עשה שהזמן גרמא, יא? נשים זענען פטור נישט וועגן דעם, ס’איז אן עקסטרע לימוד. ס’איז נישט קיין מצות עשה שהזמן גרמא, דער טאג איז גורם. די זמן איז אז ס’איז דא א מינימום דערויף, א מינימום יעדן טאג עפעס.
חילוק בין תדיר לנצחי
מ’קען זאגן אפשר אזא חילוק, אז תלמוד תורה איז א מצוה למעלה מן הזמן, דאס הייסט, ס’איז דא מצוות, ס’איז דא א חילוק פון תדיר און נצחי, רייט? תדיר מיינט יעדן טאג, כסדר. נצחי מיינט אז ס’איז נישט תלוי אין צייט, ממילא איז עס אלעמאל. ס’איז דא אזא זאך, ס’קען זיין אז אמונה איז אלעמאל, כל ימינו איז אלעמאל. זייער גוט. די זעלבע זאך, דער חינוך זאגט אז ס’איז דא מצוות תדירות. איך מיין אז ס’איז נישט גערעכט, איך מיין לויט’ן רמב”ם. איך האב נישט קיין השגות אויף דעם ספר החינוך, ער איז א גרויסער איד, און אויך להלכה למעשה איז ער גערעכט, ס’איז א גוטע זאך זיך צו דערמאנען כסדר אין מצוות תדירות, ס’ווערט געברענגט אין מנהגים, אויך אין דער משנה ברורה האב איך געדענקט. אבער איך מיין אז ווי דער רמב”ם לערנט עס, איז נישט פשט אז ס’איז דא א מצוה תדירה פון אמונה. אמונה איז נישט קיין מצוה תדירה בזמן, ס’איז א מצוה וואס איז למעלה מן הזמן, אייביג.
מצוות ספר המדע — אייביג, נישט תדיר
מ’קען אפשר זאגן אז אלעס וואס שטייט אין ספר המדות איז אייביג. למשל, מ’זאל אויך זיין בדרך הממוצע, ווען זאל א מענטש נישט זיין אין כעס? אייביג. אייביג זאל ער נישט זיין בגאוה. סאו ס’איז א מצוה וואס איז נישט יעדן טאג, נאר א גאנצן טאג. רייט, עקזעקטלי, נישט יעדן טאג, נאר א גאנצע צייט. כאילו, ס’איז אויך נישט פשט אז מ’טוט עס איין טאג, איז מען מקיים יעצט די מצוה פון היינט לערנען תלמוד תורה. ס’איז גראדע אמת, ס’איז דא אזא הלכה אז מ’דארף לערנען צוויי יעדן טאג. רייט, אז מ’רעדט שוין פון קריאת שמע, אויב א מענטש שלאפט דורך צוויי טעג, האט ער די צוויי טעג מבטל געווען קריאת שמע. אויב א מענטש האט דורכגעשלאפן צוויי טעג, האט ער נישט מבטל געווען די מצוה פון אמונה, אדער די מצוה פון נישט זיין אין כעס. אבער עוד, די מצוה פון אמונה איז נישט די זעלבע זאך ווי די מצוה פון טראכטן פון אמונה, רייט? אז א מענטש גלייבט, איך געדענק נישט יעצט, ס’איז אן אנדערע מצוה, די מצוה פון אהבה, אפשר די מצוה פון געדענקען, “ואהבת את ה’”, אדער פון קריאת שמע, וכו’, אבער ס’איז שוין ממש א פראקטישע זאך פון די אהבה. אבער די עצה און מצוה פון ידיעת ה’ מיינט נישט טראכטן אז ס’איז דא א גאט, ס’מיינט וויסן, רייט? איך פרעג דיך אינמיטן די נאכט, גלייבסטו אין א גאט?
Speaker 2:
איינמאל ס’איז שוין עסטעבלישט, דארף ער מער נישט עוסק זיין אין דעם? דאס הייסט, ווי לאנג א מענטש ווייסט עס נישט קלאר, אפשר איז יא דא א מצוה וואס ער דארף עוסק זיין כדי עס צו פארשטיין?
Speaker 1:
יא, ס’איז א מצוה עוסק צו זיין אין דעם. איך וויל נאר זאגן, אז דו וועקסט אויף א מענטש אינמיטן די נאכט און דו פרעגסט אים, “גלייבסטו אין א גאט?”, וועט ער זאגן, “יא”. סאו ער האט די גאנצע צייט געגלייבט, אפילו ווען ער איז געשלאפן, ס’איז נישט געווען אקטיוו. אקעי. אבער יא, ס’איז זיכער אז ס’איז אנדערש. די מצוות פון ספר אהבה זענען מצוות תדירות, נישט מצוות נצחיות. ספר המדע איז קען מען רופן מצוות נצחיות, מצוות וואס זענען נישט תלוי בזמן בכלל. אקעי, איך מיין אז מיר געבן א טשענס פאר’ן רמב”ם אויך צו רעדן.
הלכה א’: זמן קריאת שמע — “פעמים בכל יום”
זאגט דער רמב”ם, “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”.
איינס, איך האב געזאגט די ערשטע הקדמה.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
“מצות עשה אחת, והיא לקרות קריאת שמע פעמים ביום”. “לקרות קריאת שמע”, ס’איז אן עובדא. פארוואס טאקע זאגן זיי אזוי, “ליינען קריאת שמע”? אזויווי “גוט יום טוב”. אקעי. “וביאור מצוה זו בפרקים אלו”.
Speaker 2:
ניין, אבער ס’איז אינטערעסאנט, דו וועסט זען, ער הייבט אן, ער רעדט שוין פון וואס די קריאת שמע איז. ס’איז דאך א זאך וואס איז א מוסכם, קריאת שמע, יעדער איינער ווייסט וואס דאס איז.
Speaker 1:
יא, יא, ס’איז באקאנט מיט’ן נאמען קריאת שמע, דאס פארשטייט מען.
דער רמב”ם’ס לשון — תדירות איז דער עיקר
זאגט דער רמב”ם, פרק א’, איז די עיקר פון די מצוה, זאגט דער רמב”ם, “פעמים בכל יום קורין קריאת שמע”, מען ליינט די קריאה פון שמע, “בערב ובבקר, שנאמר ‘ובשכבך ובקומך’”. וואס שטייט? “ואהבת את ה’ אלקיך”, וואס שטייט אז דו זאלסט דערמאנען די אהבת ה’, די פרשה, “בשכבך ובקומך”. “בשכבך ובקומך” איז נישט… ס’איז דא א שיטה דארט אין די משנה אז ס’מיינט ליגנדיג אדער שטייענדיג, אבער מיר פסק’ענען ווי די מנדאמר אז ס’רעדט פון צייט. “בשעה שבני אדם שוכבים”, ווען איז די צייט ווען נארמאלע מענטשן פאר טויזנטער יארן, ביז ס’איז ארויסגעקומען פאונס מיט לייטס, איז ביינאכט זענען מענטשן ליגעדיג. ס’איז דא צוויי מענטשן, מענטשן קענען זיין שטייענדיג און ליגעדיג. איך געדענק, ס’איז געווען א צייט וואס איך בין געווען אין שפיטאל, און ס’איז נישט געווען קיין נארמאלע צייט. האט מיר דער דאקטאר געזאגט, אפילו דו שלאפסט נישט, זע דיך צו ליגן, דער באדי דארף ליגן ליגעדיג פאר א שטיק צייט בייטאג, ס’איז זייער וויכטיג. די צייט ווען מענטשן זענען ליגעדיג, וזהו לילה, בשעה שבני אדם הולכים לבתיהם, און ווען מענטשן זענען שטייענדיג, וזהו יום.
דער כלי יקר — שכיבה מיינט מנוחה
דער כלי יקר ברענגט וואס דאס האט געמיינט. שכיבה מיינט נישט שלאפן, שכיבה מיינט א מנוחה פון די גוף. איך הער. פארדעם האב איך עס געזאגט דעם וועג. דער כלי יקר זאגט אז אפילו לויט בית שמאי איז אויך מודה אז מ’דארף ליינען קריאת שמע ביינאכט און בייטאג. ער לערנט נאר ולא עוד, אז ווען ס’איז בשכבך זאל מען נישט טון בשכיבה. יא, אבער ס’איז דאך קלאר אז בית שמאי לערנט אויך. די גמרא זאגט טאקע אז בית הלל זאגט ניין, ס’מיינט נישט דאס, ס’מיינט בשעה. אבער ס’איז דאך קלאר אז בית שמאי איז מודה צו די מצוה פון ליינען קריאת שמע בייטאג און ביינאכט. ס’איז נישט אמת’דיג דא די מחלוקת. דער רמב”ם ברענגט די לשון וואס גייט לויט בית הלל, אבער ס’איז זיכער אז בית שמאי האלט אויך. בית שמאי האלט צוויי זאכן, מ’דארף עס סיי טון ליגעדיג און סיי ביינאכט. אבער ס’קען זיין אז לויט בית הלל איז ער נישט גערעכט, אז ס’מיינט נישט ליגעדיג, ס’מיינט טאקע בשעה.
פארוואס זאגט די תורה “בשכבך ובקומך” און נישט “ביום ובלילה”?
פארוואס זאגט נישט די תורה, פארוואס זאגט נישט די תורה ביום ובלילה? פארוואס צו מיינען דאס? איך מיין אז ס’האט יא אביסל א מינינג, ס’האט עפעס צו טון מיט די סדר היום. איך מיין אז די פשיטות’דיגע מקרא אן פארשטיין די דרש פון חז”ל איז, דו זאלסט אייביג ליב האבן דעם אייבערשטן, ווען דו גייסט, ווען דו קומסט, ווען דו ביסט אינדערהיים, ווען דו ביסט אינדרויסן, ווען דו טאנצסט, ווען דו שלאפסט. סאו די תורה רעכנט אויס אלע מיני וועגן, און דו זאלסט עס לייגן אויף דיין טיר, און דו זאלסט… סאו דאס איז די פשטות, דאס איז וויאזוי דער פאעטישער פסוק, וויאזוי מ’דארף עס לערנען, אז דו זאלסט אייביג ליב האבן דעם אייבערשטן, נישט קיין חילוק צו דו וואכסט, צו דו גייסט, צו דו שטייסט, צו דו קומסט, און דו זאלסט עס איבעראל אויפשרייבן. אבער די מפרשי חז”ל האבן עס אריינגעלייגט אין א זמן, אז בשכבך ובקומך זענען צוויי זמנים. ס’איז נישט קיין סתירה, אזוי איז מען טאקע מקיים יענע זאך, יענע שיינע זאך וואס דו זאגסט איז מען מקיים אזוי.
זיי זאגן נאר אז ס’איז נישט ביום ובלילה. חז”ל מאכן עס נאך ווייניגער אפילו, אז לויט פשוט’ן מקרא דארף מען א גאנצן טאג מורמלען די פסוקים פון קריאת שמע. איך ווייס נישט. אבער איך מיין נאר צו זאגן אז ווען… ניין, לכאורה די טייטש איז ווען דו גייסט שלאפן און ווען דו שטייסט אויף, נישט ווען דו גייסט צו שטייסט אויף. דער רמב”ם זאגט יא נישט, ווען דו שלאפסט רעדט מען נישט פון קריאת שמע. איך מיין די סיזען, ס’איז דא צוויי עונות, ס’איז דא די עונה פון ביום און די עונה פון לילה, ביי די ביידע איז דא א קריאת שמע פון ביום. מען רעדט נישט ווען דו שלאפסט און ווען דו ביסט אויף. די שעת’ן ווען מענטשן זענען… יא. אבער איך פרעג דיר צו ס’מיינט שוכבים ווען זיי ליגן שוין און שלאפן, אדער רעדט ער א גאנצע נאכט, אזוי איז אמת’דיג די הלכה. אבער ער קען זאגן ווען ס’קומט אריין די עונה פון דיין שלאפן און ווען ס’קומט אריין די עונה פון דיין אויף. ער רעדט דאך צופרי, צופרי און אנפאנג נאכט.
קריאת שמע איז תלוי אין מענטשן, נישט אין די זון
מען קען זיכער פארשטיין אז ס’איז נישט… ס’איז אמת אז די הלכה איז ביום ובלילה, אבער ס’איז נישט תלוי אין די יום ובלילה. נישט פשט אז קריאת שמע איז א ברכה אויף די זון וואס קומט ארויף. ס’איז תלוי אין די מענטשן וואס שטייען אויף און גייען שלאפן. ס’איז נישט זמן גורם? דו קענסט עס רופן זמן גורם, אבער איך וועל דיר זאגן אז ס’איז דא צוויי סארט זמן גורם. ס’איז דא למשל שבת ווערט שבת ווייל יעצט איז די זיבעטע טאג פון די וואך, ס’האט צוטון מיט די זון. קריאת שמע ווערט קריאת שמע ווייל יעצט איז די צייט וואס מענטשן שטייען אויף, און דו דארפסט נאכאמאל דערמאנען די אייבערשטער. ניין, נישט וועגן דעם, ווייל די מענטשן שטייען יעצט אויף. ס’איז דא צוויי סארט מצבים פון מענטשן, ס’איז דא מצבים פון מענטשן שלאפן אדער שוכבים, און מצבים פון עומדים. ביי ביידע פון די מצבים… ס’איז זייער א גוטע זאך, וואס איז צוויי states of mind בעסיקלי. דו קענסט זאגן, ווען מענטשן זענען זייער active זאלן זיי דערמאנען די אייבערשטער, און ווען מענטשן רוען זיך אפ און זיי עסן און זיי גייען שלאפן זאלן זיי נאכאמאל דערמאנען די אייבערשטער. ס’איז אזויווי צוויי states of mind.
דער אמרי נועם — מדאורייתא לויט דעם מענטש’ס אויפשטיין
און מען קען אפילו זאגן, ס’איז דא אחרונים, ממש אחרונים, וואס ווילן טענה’ן אז אויב למשל, אזויווי דו האסט געזאגט, אויב היינטיגע צייטן איז נישט די דרך בני אדם צו גיין שלאפן אין די צייט, קען זיין אז לפחות מדאורייתא איז ווען מען שטייט אויף דארף מען ליינען קריאת שמע. דער אמרי נועם רעדט פון די אלע בחורים אז אויב מ’שטייט אויף שפעט איז מדאורייתא דארף מען גלייך ליינען קריאת שמע. ער זאגט אז מ’זאל נישט אנאגן זאגן קריאת שמע, ווייל אמת, וועגן די רבנן איז אפשר שוין אויס די זמן, אבער די דאורייתא זאגט דאך אז ווען דו שטייסט אויף זאלסטו זאגן קריאת שמע. ווען דו גייסט שלאפן, דו גייסט שלאפן אינדערפרי, זאג אויך קריאת שמע. איי, אמת, ס’איז נישט אזוי די הלכה, אבער ס’איז דאך די פשוט’ע פשט איז דאך אזוי. כאילו, אויך אז ס’איז תלוי אין די שכיבה און נישט אין די יום, קען מען אזוי פארשטיין.
פארוואס הייבט דער רמב”ם אן מיט “פעמיים ביום”?
אקעי, דאס איז די צייט, יא? ס’איז אינטערעסאנט אז דער רמב”ם האט נישט אנגעהויבן מצות עשה לקרות קריאת שמע, ומה זמנה, ער הייבט אן צו זאגן פעמיים ביום. ס’קען זיין וועגן די אהבה, אזויווי מיר האבן געשמועסט, לויט ווי ער זאגט. די עיקר נקודה פון קריאת שמע איז אז ס’זאל זיין פעמיים ביום, די קאנסיסטענסי, די תדירות דערפון.
הלכה ב’: די דריי פרשיות — יחוד, אהבה, תלמוד
זאגט ער, ומה היא קורא? וואס איז די קריאת שמע וואס מ’זאגט? זאגט ער, שלוש פרשיות אלו, והיה אם שמוע. ער זאגט נישט ווי די פרשת ציצית, און די פרשת והיה אם שמוע, און די פרשת ויאמר, ווייל מ’זאגט דאך קריאת שמע אפאר יאר פאר מ’הייבט נאר אן לערנען רמב”ם. אבער למשל ביי ויאמר זאגט ער גארנישט, ער זאגט אז די תורה האט באפוילן פרשת ויאמר. מוז זיין אז דער רמב”ם האט געמיינט אז ס’איז שוין דא א סידור. ס’קוק אין רמב”ם’ס סידור, אין רמב”ם’ס סידור שטייט עס אויך נישט. ער זאגט נאר די פסוק, איך געדענק נישט. על כל פנים, דער רמב”ם רעכנט נישט אז ס’שטייט שוין אין תורה שבכתב, ער רעכנט נאר אויף די סידור.
Speaker 2:
יא, אבער וועלכע ויאמר? שטעל דיך פאר ס’איז דא איינער וואס האט נישט געלערנט, ער איז קיינמאל נישט געווען געגאנגען אין חדר, ער איז קיינמאל נישט געגאנגען, ער ווייסט נישט וואס טוט זיך דא. ער זאגט, “ויאמר”, וועלכע ויאמר? דא שטייט שוין במדבר תהיה, יא, די צוגעשטעלטע. העכסטנס וועט ער זאגן אלע ויאמר’ס, איך ווייס נישט ווי ווייט ער גייט עס דארפן.
פארוואס הייבט מען אן מיט שמע?
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ומקדימין לקרות פרשת שמע”, די ערשטע פון די דריי פרשיות הייבט מען אן מיט שמע. יא. פארוואס? דאס איז בעצם ויאמר שטייט דאך פריער אין די תורה, אפשר מיינט ער דאס. אמת, אמת. פארוואס הייבט מען אן מיט שמע? “מפני שיש בה ציווי על יחוד השם”. שמע רעכנט אונז אויס יחוד השם, ווייל מ’זאגט “ה’ אלקינו ה’ אחד”. “ואהבתו”, ווייל ס’זאגט “שמע ישראל”, דערהער איד אז ס’איז דא א באשעפער. “ואהבתו”. אה, שמע מיינט שמע ואהבתו, אה, I’m sorry. שמע, ואהבתו, און נאכדעם והיה אם שמוע איז די נעקסטע, I’m sorry. ואהבתו איז אהבתו את ה’, “ותלמודו” איז די מצוה פון תלמוד תורה, ס’דאך די עיקר אז ס’איז דא א תורה.
תלמודו — לערנען מעשה ה’
תלמודו איז לערנען דעם אייבערשטן, לערנען וועגן דעם אייבערשטן. ס’שטייט אין די תורה, ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך”, זאגט דער רמב”ם דארט אז דו ווערסט הויך יאדירך לאהבתו, בשביל שיתבונן. וואס דאס איז א פארט פון תורה, ס’איז דאך לערנען. לערנען איז לערנען מעשה ה’. מעשה ה’ האט צוויי פארטס, ווי ס’שטייט אין בורא עולם, ס’איז דא מצוות, ס’איז דא מעשה ה’ וואס ער האט באפוילן מצוות, און ס’איז דא מעשה ה’ וואס ער האט געמאכט די בריאה, ביידע פון זיי.
דריי סטעידזשעס פון דער זעלבער זאך
בעצם איז דא יחוד ה’ אז ס’איז דא איין באשעפער. די אהבתו איז אפשר מיינען דאס אז דער אייבערשטער האט עפעס מיט מענטשן, אז ס’איז דא א קשר, און וויסן וועגן דעם אייבערשטן, תלמודו. ס’איז אויך מעגליך אז ס’איז דריי סטעידזשעס פון וויסן די זעלבע זאך. יחוד ה’ איז די עצם מציאות. אהבה איז אז מ’האט געלערנט די מצוה פון לערנען, ליב האבן, ושאוגה בה תמיד”. און תלמודו איז וויאזוי מ’טוט עס, דורכ’ן תלמוד.
“שהיא העיקר הגדול שהכל תלוי בו”
“שהיא”, שהיא מיינט, ער גייט ארויף אויף די פסוק אין שמע, אדער אויף די דריי זאכן, די יחוד ה’, ואהבתו, ותלמודו, וואס איז אלץ די זעלבע זאך, אלץ די יחוד ה’ שהיא… דאס איז דער עיקר הגדול שהכל תלוי בו, אלעס, די גאנצע תורה, דארט רעדט ער פון די גאנצע בריאה, אבער די גאנצע תורה איז תלוי אין די זאך פון יחוד השם והוייתו ותלמידו.
איז דאס די צווייטע מאל וואס מ’זעט אין די רמב”ם אז די אמת’דיגע י”ג עיקרים וואס די יודען האבן געלערנט הלכות תשובה, עיקר גדול, יא, בחירת נשיאות איז א עיקר גדול, אבער דא זאגט די רמב”ם אז די עיקר הגדול שהכל תלוי בו איז נאר די יחוד השם, דאס הייסט מציאות השם ויחודו, דאס איז די זעלבע זאך, און
פרשת והיה אם שמוע און פרשת ציצית — ציווי על שאר המצוות און זכירת יציאת מצרים
הלכה ב (המשך) — פרשת והיה אם שמוע: ציווי על שאר המצוות
Speaker 1:
ואחריו, און נאכדעם שטייט, דאס זאגט מען אין פרשת והיה אם שמוע, אז ס’איז דא א ציווי על שאר המצוות כולן, דארט רעכנט מען אויס אלע אנדערע מצוות אויסער יחוד השם ואהבתו ותלמידו.
איך האב קיינמאל נישט פארשטאנען, וואו שטייט אין והיה אם שמוע מער מצוות ווי וואס ס’שטייט אין והיה אם שמוע “תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום”? ס’איז דא אן ענין פון שכר ועונש, אבער ס’שטייט נישט די ווארט מצוות, דאס איז די ווארט. ס’שטייט דארט “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”, ס’שטייט אויך “ושננתם לבניך ודברת בם”, מיין תורה כולו, איז אין ענין פון אהבה.
אה, ער זאגט “ותלמידו” מיינט ער, “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, אז די גאנצע תורה זאל זיין על לבבך, דאס איז “ותלמידו”.
דער רמב”ם’ס איבערטייטשונג פון דער משנה
דאס האלט די משנה נישט, דאס איז די רמב”ם זאגט, טייטשט איבער, דאס איז איינע פון די זייער אינטערעסאנטע זאכן וואס מ’קען זען ווי די רמב”ם טייטשט איבער א משנה. די משנה שטייט, דאס איז קבלת עול מלכות שמים, און דאס איז קבלת עול מצוות. די רמב”ם לייגט אראפ, וואס מיינט קבלת עול מלכות שמים? דאס איז יחוד השם. און עול מצוות איז די ציווי על שאר המצוות. זייער גוט. הייסט דא איז די עיקר הגדול וואס דאס איז יחוד השם, איין מצוה, און נאכדעם איז דא תרי”ב מצוות, דאס איז והיה אם שמוע. שיין גוט. נאכדעם די דריטע, יא.
פארוואס רעכנט דער רמב”ם נישט אויס שכר ועונש?
והיה אם שמוע האט אויך די ענין פון שכר ועונש, אבער די רמב”ם רעכנט עס נישט אויס, ווייל ער זאגט וואס די משנה זאגט, ער זאגט נישט זיין מיינונג. נישט נאר די רמב”ם רעכנט עס נישט אויס, די משנה, ס’איז טאקע זייער אינטערעסאנט, איך וואלט געזאגט אז והיה אם שמוע איז די עיקר נושא פון שכר ועונש. נישט די משנה און נישט די רמב”ם האבן געהאלטן אז דאס איז די נקודה.
איך ווייס נישט וואס איז די פשט. ס’קען זיין די רמב”ם וואלט געזאגט ווייל די שכר ועונש וואס שטייט דארטן איז די אינטערעסאנטע וועג וואס ס’האט זיך געמישט אינמיטן סוף פרק מ”ד, אז ס’שטייט נאר שכר בעולם הזה, ממילא איז עס נישט אזוי ווי די שכר ועונש פון בעיקר שכר ועונש וואס שטייט אין פרשת בחוקותי.
אבער אפשר פארקערט, אפשר יענע שכר ועונש איז דאך וועגן מצוות, מ’קען זאגן אזוי. וואס איז די שכר באקומט מען פון פרשת שמע? עולם הבא. ווייל עולם הבא איז די השגת היחידות. און וואס איז די שכר באקומט מען פון טון די מצוות? איז טאקע די חיי עולם הזה, וואס דאס איז מחשב לאוילע. ס’איז א סתירה מיט די נושא פון שאר המצוות.
דער רמב”ם האלט זיך צו דער משנה
אבער איך מיין, וואס איך זע דא, איז אז דער רמב”ם וויל זיך האלטן צו די משנה. ווייל ווען דער רמב”ם וואלט ווען געגאנגען אינגאנצן מיט זיך, וואלט ער געזאגט אזוי: אז אין ואהבת איז דא די עיקרים פון יחוד השם, אין עוד מלבדו, און נבואה, יא, וועגן תורה איז נבואה. ער וואלט געקענט מאכן זיינע… דער רמב”ם וואלט ווען געקענט מאכן זיינע תורה.
דער רמב”ם האט דא געוואלט, אזויווי דו זאגסט, איבערטייטשן די משנה פון על מלכות שמים ועל המצוות. ער קען זאגן אז נבואה איז נישט אזא עיקר, ס’איז טאקע מרומז, ס’איז די תורה מילה, אבער ס’איז נישט אזוי…
און נאכדעם, וואו שטייט דא למען ירבו? אהר, רב, ס’איז א פאר משניות שפעטער… ניין, זייער גוט.
דער רמב”ם, אבער די גאנצע סדר פון דער רמב”ם, אויב מען הייבט אן פון אהבה, אהבה איז דאך אין דער רמב”ם’ס אייגענע סדר, בעצם, ער צולייגט פון סדר וועגן דער סדר. אבער אהבה, בעצם הייבט אן קריאת שמע, און די סדר פון ש”ס.
פרשת ציצית — זכירת כל המצוות
Speaker 1:
זאגט דער רמב”ם איבער כך פרשת ציצית, “שגם היא”, אויך זי, פרשת ציצית, “יש בה ציווי על זכירת כל המצוות”, עס האט נאך אמאל א ציווי אויף געדענקען אלע מצוות, נישט נאר אויף טון די מצוות, נאר דארטן שטייט וועגן געדענקען די מצוות, דאס איז וואס דער רמב”ם לייגט די קוועטש אויף, האט דאך עס א טון מיט אהבה, געדענקען אייביג דער אייבערשטער. און דארטן שטייט “למען תזכרו”, אייביג געדענקען, וואס סתם איז קומען צום וואס איז געדענקען דער אייבערשטער.
פארוואס זאגט מען ציצית ביינאכט?
און דער רמב”ם זאגט ווייטער, זאגט דער רמב”ם, “לפי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה”, די אנדערע זאכן איז דאך נוהג ביום ובלילה, און ס’איז דאך זייער גוט אז מען ליינט אונז בלילה. נו, פארוואס ליינט אונז ציצית בלילה? ווען ס’איז נישט נוהג ביום, ס’איז א לאו גמור.
זאגט ער, קודם כל נוהג בלילה, נכון “שיש בה זכרון יציאת מצרים”, די עצם מצות ציצית איז טאקע נישט דא בלילה, אבער אין די פרשה איז דא זכרון יציאת מצרים, “ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה”. איז דא נאך א מצוה פון…
די מבנה פון דעם רמב”ם’ס סברא
זייער אינטערעסאנט, זעט וואס די עיקר פון וואס מ’ליינט פרשת ציצית איז ווייל ס’איז זכירת כל המצוות, אבער די זכירת כל המצוות טייטש ווייל ציצית דערמאנט אלע מצוות, און מ’דערמאנט ציצית… זייער אינטערעסאנט, זייער אינטערעסאנט די מבנה וויאזוי ער זאגט עס דא, יא.
מ’ליינט עס, מ’זאגט ציצית אליינס איז מזכיר כל המצוות, און ווען מ’ליינט די פרשה פון ציצית איז נאך וויכטיגער ווי ציצית אליינס. ס’טייטש מ’מעג עס ליינען אפילו ווען מ’האט נישט אן ציצית, ווייל ווען מ’ליינט די פרשה דערמאנט מען אלע מצוות. ס’טייטש ליינען קריאה פון פרשת ציצית האט דאס אליין באוודאי ווי גיין ציצית, יא, אז ס’דערמאנט כל המצוות. דארף איך עס זאגן.
ס’טייטש אזוי, ווען מ’האט ציצית איז עס מער אויף אן עקטיוו וועג, יא, ווייל די וועג איז אז ער זאל עס זען אויפן פלאץ, ער דערמאנט די תרי”ג מצוות. אבער על כל פנים, די זאגן דערמאנט אויך די מצוות.
זאגט ער, און ביינאכט, ער וואלט דאך געקענט מסתמא זאגן, אבער ביינאכט דארף מען אויך געדענקען אלע מצוות. ס’איז אביסל אינטערעסאנט אזוי…
דער רמב”ם לייגט אריין א סטעפ וואס שטייט נישט אין דער משנה
אמת, וואס ס’זעט אויס אז די רמב”ם האט דא אריינגעלייגט א סטעפ וואס שטייט נישט אין די משנה. אין די משנה שטייט פארוואס איז ציצית די שפעטסטע? ווייל ס’איז טאקע נאר נוהג בלילה, ממילא איז עס באיחור. און אויב אזוי איז דאך שווער פארוואס לייגט מען ציצית בכלל? אויף דעם שטייט דאך אין די נעקסטע משנה, כדי להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה. ס’איז טאקע א מחלוקת, אבער מיר האלטן ווי די חכמים.
ממילא וואס איך פרעג איז, אז דו קענסט ווען זאגן אז אפילו די מצות ציצית איז נישט נוהג בלילה, אבער זכירת כל המצוות איז יא נוהג בלילה. זייער גוט, אבער דאס זאג איך דאך, אז די רמב”ם גייט בעקווארדס לכאורה.
ס’הייסט, די משנה האט נאר געשטאנען, און פארדעם טאקע לייגט מען נישט ציצית… לייגט מען ציצית די לעצטע, ווייל ס’איז שוואכער, ווייל ס’איז נאר נוהג בלילה. אבער די משנה זאגט נאך בכלל נישט פארוואס מ’ליינט ציצית. אין די משנה שטייט נאר די נושא פון יציאת מצרים, אבער דאס וואלט דאך געווען גענוג.
די רמב”ם האלט אז ווייל ס’איז נאך פרשת יציאת מצרים, אדער סתם, ס’קומט נישט ממש דא אריין, ס’הייסט, אזוי ווי יציאת מצרים וואלט דאך געווען גענוג. זאגט די רמב”ם, קודם כל מצות ציצית באלאנגט בעצם צו די גאנצע נושא, ווייל ס’איז זכירת כל המצוות. און אויב אזוי, פארוואס לייגט מען עס… ס’איז נישט אזוי שווער, אויב איז טאקע נישט אזוי שווער, איך ווייס נישט וואס די קשיא אף על פי איז, אויב ס’איז גערעכט, ס’איז נישט אזוי קלאר.
Speaker 2:
וואס איז שווער אף על פי? אויב זכירת יציאת מצרים איז נישט נוהג ביינאכט, וואלט אפשר נישט געפאסט צו ליינען די קריאה פון דעם ביינאכט.
Speaker 1:
אבער ער זאגט אז מ’ליינט עס יא ביינאחט, “מפני שיש זכר ליציאת מצרים”, און יציאת מצרים איז יא נוהג ביום ובלילה. “מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’”.
דיסקוסיע: איז זכירת יציאת מצרים א באזונדערע מצוה?
ס’זעט אויס אז דער רמב”ם האלט נישט אז ס’איז א באזונדערע מצוה
Speaker 1:
ס’זעט אויס דא אז דער רמב”ם האלט נישט אז ס’איז דא… יעדער איינער ווייסט, ווען ס’קומט פסח יעצט, די אפיציעלע שיעור איז די שיעור פון ערשטן טאג פסח. ס’קומט אויס אז… און ווען מ’לערנט וועגן די מצוה פון זכירת יציאת מצרים פאר פסח, איז דא א שמועס אין די אחרונים וואס איז די חילוק, דו האסט דאך א מצוה יעדן טאג. מ’זאגט דאך אין די הגדה של פסח די משנה וואס זאגט “למען תזכור” אין די הגדה.
ס’זעט אבער אויס פון די רמב”ם אז ס’איז נישט ממש דא א מצוה פון יציאת מצרים ביום ובלילה. ס’איז נישט ממש א מצוה, ער רעכנט נישט צוויי מצוות, “לקרוא קריאת שמע” און “להזכיר יציאת מצרים”. ס’איז משמע פון די רמב”ם אז די גאנצע נוסח פון “מצוה” — אמאל האט מען געלערנט אז “מצוה” מיינט אמאל ס’איז א גוטע זאך, לאו דוקא א מצוה פון תרי”ג מצוות.
ס’זעט אויס אז די מצוה קומט נאר צו פארענטפערן פארוואס מ’טשעפעט צו זאגן פרשת ציצית. ס’איז אבער אנדערש, אז קריאת שמע האט אזוי: קריאת שמע האט די מצוה פון למען יחד השם, ס’האט די מצוה פון למען צווי המצוות, און ס’האט א מצוה פון למען יציאת מצרים. אזוי וואלט איך געזאגט.
אדער קען זיין אז אלע מצוות זענען א זכר ליציאת מצרים, ס’שטייט דאס אויך. נישט דאס, דאס איז גאר א ברייטע זאך.
דער רמב”ם וואלט געקענט זאגן אנדערש
אבער דער רמב”ם זאגט נישט דאס. דער רמב”ם וואלט געקענט זאגן אסאך אנדערע זאכן, אבער דער רמב”ם וואלט געקענט זאגן בפירוש אז ס’איז דא צוויי מצוות אין קריאת שמע, די דריטע פרשה איז אן אנדערע מצוה.
ס’איז משמע פון די רמב”ם אז די דריטע פרשה איז נאר אזא פרט אין פארוואס מ’זאגט עס ביינאכט. ס’שטייט אזוי: די בעצם סיבה פארוואס מ’זאגט ציצית איז ווייל זכירת כל המצוות. אבער ס’איז דא א סיבה פארוואס מ’זאל ביינאכט אויסלאזן ציצית.
סאו לאמיר זאגן אזוי, ווי מ’זיצט אין בית המדרש, זאגט א חכם: “לאמיר אויסלאזן ציצית ביינאכט”. מ’זאגט: “פארוואס זאלן מיר עס אויסלאזן?” זאגט ער: “ווייסטו וואס, לאמיר עס עניוועי לאזן, ווייל ס’איז דא אן אנדערע מעלה דארט, מ’דערמאנט יציאת מצרים”. סאו די גאנצע מצוה איז נאר א מעלה וואס איז גורם אזוי ווי מ’זאגט, ווען מ’מאכט די סידור, וועלכע פרשה לייגט מען אריין אין די סידור? אה, פאר דעם. אבער ס’העלט נישט אז ס’איז ממש א מצוה חיובית. ס’איז מער אזוי ווי א שיינע זאך. דו האסט אסאך פרשיות, א שיינע זאך. איז איינע פון די שיינע זאכן איז יציאת מצרים.
דיסקוסיע וועגן דעם פסוק “למען תזכור”
Speaker 2:
דער פסוק “למען תזכרו” גייט דאך אויף ציצית, סאו אז ס’איז א פסוק פון ציצית איז דאס…
Speaker 1:
ניין, דער פסוק האט נישט ציצית. “למען תזכרו” איז טייטש אויף פסח, צו געדענקען.
Speaker 2:
ניין, ניין, דער פסוק פון דברים ט”ז, “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”, דער פסוק שטייט אויף פסח, ווען מ’גייט מאכן פסח, “למען תזכור”. וויאזוי שטייט?
Speaker 1:
אבער אין והיומר שטייט, ס’גייט אויף ציצית, “למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי”.
Speaker 2:
ניין, נישט “תזכור את יום צאתך”, “למען תזכרו את כל המצוות”. ס’איז “וזכרתם ועשיתם את כל מצוותי”, ס’איז געדענקען די מצוות. “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים” שטייט אויף דאס וואס דו מאכסט פסח, אויף “לא תשחט על חמץ”, אויף מאכן דעם יום טוב פסח און עסן מצה. ס’איז נישט בכלל…
דער פסוק פשוט פשט איז זייער שווער צו לערנען פון דעם אז ס’איז דא א מצוה פון געדענקען יציאת מצרים. יא, ס’איז דא געדענקען יציאת מצרים “כל ימי חייך”. די גאנצע דרשה איז זייער ווייט פון די פשוט’ע פשט פון די פסוק.
דער רמב”ם ברענגט נישט די גמרא’ס דרשה
Speaker 1:
פון דעם האט דער רמב”ם לכאורה געלערנט אז ס’מיינט נישט אז ס’איז דא א נייע דין פון “לזכור את יום צאתך”, ס’מיינט “כל ימי חייך” יעדן טאג. ס’איז נאר, דו זעסט אז די תורה וויל מ’זאל געדענקען כסדר. מ’קען אפילו מאכן א ריבוי. דער רמב”ם ברענגט נישט אפילו די ריבוי.
דו זעסט, דער רמב”ם ברענגט אפילו נישט די גאנצע דין פון די גמרא, אז “כל” איז לרבות הימים, לרבות הלילות. ער גייט נישט אריין אין דעם.
Speaker 2:
וואס איז דען וואלט געווען ממש א מצוה?
Speaker 1:
וואלט איך דאך געדארפט אריינגיין, ס’איז דא א מקור, און פון דעם לערנט מען אז ס’מיינט אויך ביינאכט. דער רמב”ם אין מנין המצוות רעכנט נישט אויס אן עקסטערע מצוה פון “למען תזכור את יום צאתך” יום ולילה. ס’איז א מצוה “למען תעשה חוק הדבר החשוב הזה”. ס’איז א זאך וואס אלע מצוות זענען תלוי אין דעם, איז כדאי מ’זאל שוין אריינלייגן אויך די ענין פון יציאת מצרים.
אין פסוק זעט מען בפירוש נישט, יא, ס’איז דא א זאך צו געדענקען. געדענקען איז נישט קיין חילוק צו בייטאג אדער ביינאכט, רייט? אלעמאל געדענקען. ס’איז נישט פשט אז ס’איז דא א מצוה. אזוי לכאורה זעט מען חוץ פון די נוסח פון…
דער רמב”ם זאגט נישט אז יציאת מצרים דערמאנט די מצוות
און דער רמב”ם זאגט אויך נישט דאס אז יציאת מצרים דערמאנט אליין די מצוות. ס’קען זיין אז וואס דער רמב”ם וואלט געמיינט צו זאגן איז אזוי: פארוואס זאל מען נישט ביינאכט זאגן עפעס אן אנדערע פרשה וואס דערמאנט אלע מצוות? ס’איז דאך דא נאך פרשיות וואס ס’שטייט אז מ’זאל געדענקען די מצוות פון די אייבערשטער.
איז אפשר געווען א שיינע זאך, אזוי פרי ווען מ’לייגט ציצית, פאסט צו זאגן דעם פסוק וואס איז זכירת כל המצוות. ביינאכט זאל מען עפעס דערמאנען עפעס אן אנדערע. זאגט ער אז אויסער זכירת כל המצוות איז דא אין די פרשה נאך עפעס א מעלה פון זכירת יציאת מצרים.
Speaker 2:
אמת, אמת. “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם” שטייט זייער סאך.
Speaker 1:
איך ווייס נישט, ס’איז נישט קלאר. נאך אלעס איז מיין איך נישט קלאר אינגאנצן.
קריאת שמע: פרשת ציצית, ברוך שם כבוד מלכותו, וברכות קריאת שמע
הלכה ב (המשך) — פרשת ציצית ביינאכט
ס’איז אפשר געווען א שיינע זאך, אז צופרי ווען מ’לייגט ציצית פאסט צו זאגן די פסוק וואס איז זכירת כל המצוות, ביינאכט זאל מען עפעס דערמאנען עפעס אנדערש. זאגט ער אז אויסער די זכירת כל המצוות איז דא אין די פרשה נאך עפעס א מעלה פון זכירת יציאת מצרים.
נאך מער פרשיות איז דא זכירת יציאת מצרים. אמת, אמת. “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים” שטייט זייער אסאך. איך ווייס נישט, ס’איז נישט קלאר, נאך אלעס איז מיין איך נישט קלאר אינגאנצן לדעתי. דאס הייסט, איינער וויל זאגן פשוט פשט פארוואס די חכמים האבן געטשוזט אדער צו זאגן פרשת ציצית מדאורייתא, און די רבנן צו זאגן די דריטע פרשה. ס’איז אויך א קליינע פרשה, ס’איז שווער צו טרעפן א קליינע פרשה וואס איז סעלף-קאנטעינד, וואס ס’שטייט א גאנצע מצוה, ס’איז דא אסאך מאל יציאת מצרים, אבער ס’איז דאך א לאנגע פסוק, און די חכמים ווילן נישט זאגן א שטיקל וואס איז נישט קיין גאנצע. פארשטייט זיך, מ’וויל נישט סתם ארויסנעמען א שטיקל קאט ענד פעיסט.
הלכה ב (סיום) — קריאת שלש פרשיות על הסדר
עניוועיס, עד כאן, דאס הייסט קריאת שמע. קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה, די סדר איז וויכטיג, אפשר שפעטער וועט ער זאגן וואס טוט זיך ווען מ’האלט נישט די סדר. היא הנקראת קריאת שמע, ווייל די סדר איז ווייל ייחוד השם איז וויכטיגער און אזוי ווייטער, און דאס איז קריאת שמע. ווען מ’זאגט קריאת שמע מיינט מען אלעמאל די דריי, אלע דריי.
איז ביז דא האבן מיר געלערנט וואס איז די טייטש די עיקר קריאת שמע, וואס איז די טייטש די מצוה פון קריאת שמע מדאורייתא וואס מ’דארף טון. יעצט גייט דער רמב”ם צולייגן אן אינטערעסאנטע מנהג וואס די אידן האבן, אלע אידן האבן דאס, נישט קיין חלק פון די מצוות נאר א מנהג, וואס מ’לייגט צו נאך א זאך צו קריאת שמע. דאס הייסט, חוץ פון די דריי פרשיות וואס מ’זאגט, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, איז דא נאך א שטיקל וואס מ’לייגט צו.
הלכה ד — ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
די מסורה פון יעקב אבינו
זאגט דער רמב”ם, הקורא קריאת שמע, כשגומר פסוק ראשון, אומר בלחש, זאגט מען שטילערהייט די פסוק “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. דאס איז נישט קיין פסוק, דאס איז א סטעיטמענט, ס’שטייט נישט אין ערגעץ. ס’שטייט נישט. וואס איז די ערשטע מקור? ס’איז זיכער אז ס’שטייט ערגעץ. ס’שטייט אין די גמרא? ניין, ס’איז א מנהג דאך, מ’גייט שוין זען פון וואו ס’קומט די מנהג, ס’איז א מסורה. ניין, אבער דאס שטייט אין א מדרש, די זאך וואס דער רמב”ם זאגט נאך איז א מדרש אדער א גמרא. יא, אבער ס’שטייט נישט אין ערגעץ די ווארט “כבוד מלכותו”, שטייט ערגעץ? שם און כבוד און מלכותו שטייט. ברוך שם כבוד מלכותו שטייט דאך נישט אין פסוק.
זאגט דער רמב”ם אזוי, ווען מ’ענדיגט דעם פסוק, זאגט מען שטילערהייט די מאמר פון דברי חז”ל, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, וחוזר וקורא כדרכו, מ’גייט צוריק צו די המשך פון די פסוקים, און מ’זאגט “ואהבת את ה’ אלקיך” עד סופה.
פארוואס איז עס נישט בל תוסיף?
זאגט דער רמב”ם, לאמיר קוקן קיין, וואס איז פשט פון דעם? אפשר וואלט דער רמב”ם געבארגט, פארוואס איז עס נישט אן ענין פון בל תוסיף? אקעי, לויט’ן רמב”ם איז דאס נישט בל תוסיף, אבער רבונו של עולם, וואס איז די צולייגן צו די עצם מצוה פון קריאת שמע? יא, ס’איז געווען אמת’דיגע אידן וואס האבן עס נישט געזאגט, יא, אנשי יריחו, כח נשיא, האבן עס נישט געזאגט, אזוי איז דער רמב”ם משמעות’דיג מורה.
דער מעמד פון יעקב און די שבטים
אבער דער תירוץ איז אזוי, זאגט דער רמב”ם, מסורת היא בידינו, איז דא א מסורה אין אונזערע הענט, אז בשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, יעקב אבינו שטייט דארטן אין פרשת ויחי, יעקב אבינו האט צוזאמגענומען זיינע קינדער, און ער האט געזאגט “האספו ואגידה לכם”. וציום והזהירם על יחוד השם, ער האט זיי מצווה געווען און זיי געווארנט אויף יחוד השם, ועל דרך ה’ אשר הלך בה אברהם ויצחק אביו.
אזויווי דער רמב”ם האט געזאגט אין ספר המדע, אז אברהם אבינו האט מודיע געווען די אידישקייט פאר די גאנצע וועלט, און נאכדעם האט ער געשטעלט יעדער א זוהן, אברהם האט נאכדעם געשטעלט זיין זוהן יצחק, און יעקב זענען געווען די ראשי ישיבות און מפרסמים אלקותו יתברך, און פאר יעקב שטארבט וויל ער איבערגעבן די מסורה פאר זיינע קינדער.
און איז א מזכיר פאר יחוד השם, ווייל דרך ה’, יחוד השם איז וואס אברהם אבינו האט ערפינדן, אנדערש ווי די עובדי כוכבים פון זיין צייט. און אויך “ושמרו דרך ה’” איז א זאך וואס אברהם אבינו האט מחדש געווען, אז מ’האט א שכר, און אז מ’דארף גיין אין דרך ה’ און גיין אין די מדות און מצוות, גיין מיט מדות טובות, זיך אויפפירן ווי א מענטש, ווי א איד, ווי א צדיק.
ושאל אותם ואמר להם, ער האט זיי געפרעגט, “בני, שמא יש בכם פסולת, איז דא צווישן אייך איינער וואס טויג נישט? מי שאינו עומד עמי ביחוד אדון כל העולם, איינער וואס האט צוויי קעפ, איינער וואס איז נישט מיט מיר אויף די זעלבע פעידזש אז ס’איז דא איין גרויסע אדון כל העולם?”
פאראלעל צו משה רבינו
אין וועלכע מין וועג האט ער עס געפרעגט? זאגט ער אזוי ווי מ’זעט נאך איינער וואס פאר ער איז געשטארבן, אין זיין צוואה צו בני דורו, פרעגט ער אויך אזא קשיא, אזוי ווי משה רבינו פרעגט דארט אין די דברים סדרה, “פן יש בכם איש או אשה”, אפשר איז דא צווישן אייך איינער וואס דארף חיזוק, וואס מ’דארף אים שנעל מחזיר בתשובה זיין. איז אה, יעקב אבינו האט נישט דאס געזאגט וואס איך וועל זאגן פאר דעם. ניין, אבער דער רמב”ן ברענגט אז… ניין, ווי זעט מען אז ס’איז א ידיעה אז איינער זאל פרעגן פאר ער שטארבט אזא מין שאלה?
אזוי ווי משה זאגט, יא. נאר דארט טאקע, איך וויין אביסל פאר דעם. און די זעלבע זאך דא, האט משה געפרעגט “פן יש בכם”. זאגט דער רמב”ן, אז מילא דא איז דא א מסורה אז יעקב האט שוין געפרעגט דאס, אפשר איז דא איינער פון מיינע קינדער וואס האט, מסתמא נישט, און אויב יא וועל איך אים שנעל אויסטרעטן, יא.
“שמע ישראל” — די ענטפער פון די שבטים
“ענו כולם ואמרו לו”, האבן אלע צוועלף קינדער געענטפערט, “שמע ישראל”, און דאס איז דער ישראל, זיי רעדן צו ישראל, צו יעקב אבינו, און זיי זאגן, “ה’ אלקינו ה’ אחד”. כלומר, “שמע ממנו אבינו ישראל”, די אנדערע וועגן האבן גענומען אז “שמע ישראל” רעדט צו יעדער איד, אבער משה רבינו זאגט “שמע ישראל”, הער אויס איד. אבער ער זאגט ניין, אז דאס האט שוין אן עלטערע מסורה, אז דאס איז דער לשון וואס די צוועלף שבטים האבן געענטפערט פאר יעקב. ער זאגט, “שמע ממנו”, הער אויס פון אונז, אבינו ישראל, ניין, אונז אלע גלייבן אז “ה’ אלקינו ה’ אחד”, דער ה’ וואס איז אלקינו, אונזער גאט, אונז האבן נאר איין גאט. דאס איז וואס די שבטים האבן געזאגט.
פתח הזקן וענה, האט דער אלטער געענטפערט, “ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. ער האט געדאנקט דעם אייבערשטן, ער האט זיך געפרייט. אדער ס’קען זיין אז זיי האבן אפשר געטראכט אז אפשר, אפשר האבן זיי ארויסגעזאגט מיט די שם המפורש, און ער האט געענטפערט “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” אזוי ווי די כהנים והעם. ווייל זיי האבן געענטפערט, זאלסט נישט מיינען אז איך בין עפעס סטאק אויף די בעל אדער אויף איך ווייס נישט וועלכע בעל פעור, “ה’ אלקינו ה’ אחד”. האט ער שנעל געזאגט “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
וואס איז דער טייטש “ברוך שם כבוד מלכותו”?
ס’איז א גוטע פשט? אזוי ווי ס’שטייט אז ווען דער כהן גדול זאגט דעם שם המפורש זאגט מען “ברוך שם”. איז נישט קיין דיליט, “ברוך שם” מיינט אז ס’איז שוואך. “ברוך שם כבוד מלכותו” איז א שוואכע ענטפער. אבער ס’איז אויך אזויווי ווען מ’טוישט דעם אייבערשטן, אזויווי מ’זאגט כביכול “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. דאס איז נישט די פשט. די ריזען פארוואס מ’זאגט “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” ווען מ’זאגט דעם שם בפירוש, אזויווי די רבנים זאגן, איז נישט צו דיליט’ן, ס’איז צו מכבד זיין דעם אייבערשטנ’ס נאמען.
וואס איז יעצט מגלה געווארן? אז מ’זאגט נישט פאר גארנישט. מ’זאגט יעצט א… מ’איז משבח דעם אייבערשטן. ס’ווירקט אויס פאר גארנישט. השם, ברוך שם כבוד מלכותו. מ’זאגט עס נישט לשבח, ס’איז נישט קיין פארגאונעס. אבער די עובדא איז אז לכתחילה האט מען עס נישט געזאגט. אבער “ברוך שם כבוד מלכותו” איז די ריכטיגע זאך. ווען מ’איז מזכיר שמו דארף מען משבח זיין, דארף מען… ווי ס’שטייט, “כשם שאני קורא בגדול”, וואטעווער די לשונות זענען. איז “ברוך שם כבוד מלכותו” איז פשוט אן ענטפער אזא.
לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה, פירן זיי זיך צוצולייגן צו דעם פסוק “שמע ישראל” האט יעקב אבינו צוגעלייגט די מימרא, זאגן אונז דאס צו.
פארוואס בלחש? — דער רמב”ם’ס שווייגן
ס’איז א זייער אינטערעסאנטע מעשה, ס’איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי דער רמב”ם ברענגט אונז דאס צו. און נאך א זאך איז, דער רמב”ם זאגט נישט, אזויווי דער כסף משנה איז מעורר, דער רמב”ם זאגט נישט דא פארוואס מ’זאגט נישט בלחש. יא, יעדער איינער ווייסט די מעשה מיט די מלאכים, אבער דער רמב”ם זאגט נישט. דער רמב”ם זאגט אז מ’זאגט דאס בלחש, ס’איז נישט קיין חלק פון די פסוק. אבער ער זאגט נישט דאס, ער איז נישט מסביר פארוואס מ’זאגט דאס בלחש לפי שאין אומרים. קען זיין ער מיינט אז מ’זאל דאס פארשטיין.
די “אויספירונג” פון דעם מעמד
לכאורה מוז זיין אז די “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” איז שוואך בפני עצמו. ס’הייסט נישט פשט אז יעקב אבינו האט עס אינווענטעד, קען זיין אז איינער אנדערש האט עס געזאגט, איך ווייס נישט. אבער די פשט איז, ביי יענעם מעמד איז עס אויך געווען בלחש. יא, אבער טראכט, אלע צוועלף שבטים האבן געשריגן “שמע ישראל”. יעקב אבינו איז אן אלטער איד, מ’זאגט ער איז א זקן, ער ענטפערט מיט א שוואכע אלטע קול “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. יעדע מאל ווען אונז שרייען “שמע” הויך, און נאכדעם זאגט מען “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, עקט מען אביסל אויס די מעמד. ס’איז זייער אינטערעסאנט. די גאנצע “שמע” זאגט די עולם בקול רם, די גאנצע עולם, אזויווי די שבטים זאגן, און נאכדעם זאגט מען אזוי ווי אן אלטער איד זאגט עס שטיל. אינטערעסאנט. ס’סאונדט מיר אז דאס ליגט אין די לשון “ישראל סבא”. יא, אויך איז דא “ובחר בישראל” אזא זאך. אבער ער וועט זאגן אז דער ישראל דא איז נישט דער כלל ישראל, נאר דער אינדיווידזשועל ישראל. דער אלטער ישראל. ס’איז דא דער נייער ישראל, וואס איז אונז, און ס’איז נישט כסדר די נייע. אבער דער אלטער ישראל, דער זיידע ישראל, אפשר מיינט עס יעקב אבינו. דער אלטער, דער זיידע.
די חשיבות פון “ברוך שם כבוד מלכותו”
די גמרא איז דן אין די חשיבות, ס’מאכט סענס צו זאגן “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. פשט איז, ווען מ’זאגט “ה’ אלקינו ה’ אחד”, מ’זאגט אזוי ווי מ’זאגט אין מקדש, אז ווען מ’מאנט אחדות ה’, ייחוד ה’ בשמו, פאסט צו זאגן א שבח. וואס איז דער טייטש “ברוך”? וואס איז “ברוך”? “שם כבוד מלכותו” זאל ווערן א נעקסט לעוועל. “ה’ אלקינו ה’ אחד”, דו האסט שוין געזאגט “שם”, ער איז אחד. זאגט ער, אז דער שמו איז ברוך לעולם ועד. ס’איז עפעס אן ענטפער, נעקסט לעוועל. און מ’זאגט אז יעקב אבינו… פארוואס קומט די שאלה דא אריין? דער תירוץ איז, ס’איז געווען א מעשה, יעקב אבינו האט עס שוין געזאגט, און ס’פאסט אריין א גאנצע צייט אינמיטן א פרשה. “שמע”, “ואהבת”, ס’גייט א המשך. דער תירוץ איז עפעס אזוי.
הלכה ה — ברכות קריאת שמע
אקעי, לאמיר לערנען ווייטער. זאגט דער רמב”ם נאך פארשידענע פרטי הלכות, זאגט דער רמב”ם אזוי. וויאזוי מיר האבן עס געלערנט, וואס איז דאס קריאת שמע, און פארוואס מ’לייגט צו דעם אינטערעסאנטן שטיקל אינמיטן וואס הייסט “ברוך שם כבוד”. יעצט גייען מיר לערנען אז דא איז דא מדרבנן א מצוה אדער א הלכה צו זאגן א ברכה פארדעם און נאכדעם. די ברכה איז נישט קיין ברכת המצוות, ס’איז ברכת השבח אזוי ווי, אבער מ’זאגט ברכות פאר קריאת שמע און נאך קריאת שמע. מיר גייען זען די מצוה אז מ’זאל זאגן די ברכות און די הלכות פון די ברכות.
די סטרוקטור פון די ברכות
זאגט דער רמב”ם: “כשהקורא קורא קריאת שמע” — דריי מאל שטייט דא די ווארט “קורא” — “כשהקורא קורא קריאת שמע, מברך לפניה ולאחריה”. ער מאכט א ברכה פארדעם און נאכדעם. וויאזוי ארבעט עס? “ביום מברך שתים לפניה ואחת לאחריה”. די ברכה פון “יוצר אור” וואס ענדיגט זיך מיט “סוף הכל ברוך”, “ואחת לאחריה” וואס הייבט זיך אן מיט “ויציב” און ס’ענדיגט זיך מיט “גאל ישראל”. ס’הייבט זיך אן “אמת ויציב”. “ובלילה מברך שתים לפניה ושתים לאחריה”.
פרטים פון די ברכות
זאגט דער רמב”ם אזוי: “ביום, ראשונה שלפניה” ביום זאגט מען יוצר אור מיט די חתימה פון יוצר המאורות, והשניה אהבת עולם מיט די ברכה הבוחר בעמו ישראל באהבה. נאכדעם אמת ויציב מיט די ברכה פון גאל ישראל.
ובמעריב איז אזוי: ברכה ראשונה שלפניה בלילה איז מעריב ערבים, והשניה אהבת עולם אוהב עמו ישראל. ואחריה אמת ואמונה, והשניה השכיבנו. איז דא צוויי נאכדעם, און איינער נאכדעם איז אמת ויציב, מנוי לא אשכחניה.
הלכות קריאת שמע: ברכות קריאת שמע, מטבע שטבעו חכמים, וסדר הברכות
הלכה ו: סדר הברכות — שחרית וערבית
Speaker 1:
זאגט אריין דער רמב”ם אזוי: ביום ראשונה שלפניה, ביום זאגט מען יוצר אור מיט די חתימה פון יוצר המאורות. שנייה לה אהבת עולם מיט הבוחר בעמו ישראל באהבה. נאכדעם אמת ויציב מיט די ברכה פון גאל ישראל. ובערב איז אזוי: ברכה ראשונה שלפניה בלילה איז מעריב ערבים. די צווייטע איז אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת. און די דריטע… נא, צוויי נאכדעם. און נאכדעם איז אמת ואמונה והשכיבנו.
און דאס זענען די זיבן ברכות. די וואס מען פירט זיך צו זאגן ברוך ה’ לעולם איז נישט קיין ברכה פון נאך קריאת שמע, זעהסט אז ס’איז אן עקסטערע ברכה אריינגעלייגט דארט. יא, ס’קומט נישט דא אריין. איך האב געזאגט ס’איז נישט קיין… ס’איז נישט מיט קריאת שמע. ס’איז ווי אריינגעלייגט אן עקסטערע זאך. ס’איז געקלעימט פאר שמונה עשרה, וואטעווער, ס’איז א דיפערענט סטארי. יא, ס’איז דא די צוויי ברכות, סארי, סארי, צוויי ברכות פארדעם און איינס נאכדעם אינדערפרי, און צוויי און צוויי ביינאכט.
יעצט, די צוויי ברכות האבן… דו האסט געזאגט אלעס גלייך שנעל, ס’מאכט שווערער צו לערנען. נישט שווערער, איך מיין, די ברכות… דער רמב”ם האט נישט געזאגט וויאזוי די גאנצע נוסח הברכות. די גאנצע נוסח הברכות וועט זיין אין די ענד פון די ספר, אין נוסח התפילה גייט אים דער רמב”ם אויסזאגן. אבער ער זאגט אפילו די נוסח פון די ברכות, ער זאגט נאר די קעפל, זאלסט וויסן פון וואס מען רעדט. ער זאגט די הלכות פון די ברכה.
הלכה ז: כלל פון פתיחה וחתימה בברוך
Speaker 1:
די ברכה שלפניה, סיי די ברכה שלפניה, די ערשטע ברכה, אה, יא, יא, איז בין ביום בין בלילה, די ערשטע סטאטש, די ערשטע וואס הייבט זיך אן מעריב ערבים אדער יוצר אור, הייבט זיך אן מיט “ברוך אתה ה’ יוצר אור” אדער “ברוך אתה ה’ אשר בדברו”, יא, הייבט זיך אן מיט ברוך, און ס’ענדיגט זיך מיט “ברוך אתה ה’ מעריב ערבים” אדער “ברוך אתה ה’ יוצר המאורות”.
אבער די אנדערע ברכות, אהבת עולם, הייבט זיך נישט אן מיט “ברוך אתה אהבת עולם”, ס’ענדיגט זיך מיט ברוך, חותמת בגלל עצמה בברוך, אבער די אנהייב האט נישט קיין עקסטערע פתיחה מיט א ברכה, אזויווי אמת ויציב ונכון האט נישט קיין פתיחה מיט ברוך.
לכאורה דאס איז פשוט הכלל, איך מיין ער גייט עס ליינען זאגן די כלל שפעטער אין הלכות ברכות, אבער דאס איז לכאורה געווענליך פשוט’ע כלל, אז מ’זאגט צוויי ברכות אויף א סדר, קומט נישט די צווייטע מיט אן אנהייב פון ברוך. סאו הגם דא איז דא א הפסק פון קריאת שמע, אבער ס’הייסט נישט קיין הפסק לגבי די ברכות, סאו אפילו די ברכה שלאחריה הייבט זיך נישט אן מיט ברוך, אבער עס ענדיגט זיך מיט ברוך. סאו איך געדענק אז ס’איז דא א כלל, אבער דא זאגט ער נישט די כלל, ער זאגט דא די פרטי הלכה. נאר די ערשטע ברכה פון די אלע צוויי סעטס הייבט זיך אן מיט ברוך.
הלכה ח: מטבע שטבעו חכמים — אין משנה ממטבע
Speaker 1:
יעצט גייען מיר לערנען וואס קומט זיך אויב א איד האלט, ער האלט אנדערש, ער וויל טון… מיר האבן יעצט געלערנט הלכות אז מ’דארף קודם, מ’דארף מאכן די לשונות אפשר? מ’דארף זען אויב מיר האבן אויך די לשונות, על כל פנים, אז די ערשטע האט א ברוך און נישט די צווייטע. וואס אויב איינער וויל מאכן אנדערש? גייען מיר לערנען די הלכה אז מ’טאר נישט מאכן אנדערש. מ’דארף טון אזוי ווי ס’שטייט די סדר פון די… וואס האבן זיי יעצט געזאגט.
זאגט דער רמב”ם, “ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל,” די ברכות, און די זעלבע זאך אלע אנדערע ברכות וואס זענען ערוך בפי כל ישראל, וואס אידן ווייסן קלאר די ברכות, ס’איז באקאנט ביי אידן. אה, אפשר דאס איז די סבה, ווייל פארדעם זאגט ער אפשר נישט גלייך וואס ס’מיינט, ווייל אלע אידן ווייסן נישט. “עזרא ובית דינו תקנום,” דאס האט עזרא הסופר מיט זיין בית דין מתקן געווען. די בית דין וואס מ’רופט אין אנדערע פלעצער אנשי כנסת הגדולה, מיר גייען לערנען וועגן דעם בפירוש אין די אנהייב פון הלכות תפילה.
זאגט דער רמב”ם, “ומפני זה אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן.” ווייל אזא חשוב’ע בית דין האט עס מתקן געווען, און ממילא איז עס געווארן אנגענומען, איז האט נישט דער מענטש א רשות, ס’איז שוין נישט נאר עפעס א הצעה, אזוי ווי עזרא האט געמאכט אן עקזעמפל, אבער דו קענסט זאגן דיינע אייגענע ברכות. ניין, אזוי ווי עזרא איז מתקן געווען, און ס’איז שוין געווארן ערוך בפי כל ישראל די וועג, קען מען נישט צולייגן אדער אראפנעמען.
דיון: וואס מיינט “משנה ממטבע”?
Speaker 2:
אבער איך וויל פארשטיין, דער רמב”ם למשל וויל דא מיינען אז אויב א מענטש למשל יאגט זיך, ער וויל אויסלאזן ווערטער פון די סדר פון למשל “ותשכון בתוך ירושלים”, ער וויל ארויסלאזן דארטן די “ובנה אותה בנין עולם” די גאנצע שטיקל, ער טאר נישט, ווייל די ברכה איז געווארן מסודר אזוי? אדער די חלק ה”ברוך”, די אנהייבן בברוך און ענדיגן ברוך, דאס קען מען נישט טוישן? איך מיין די נעקסטע שטיקל… זעט אויס אז דער רמב”ם מיינט איינס פון די.
Speaker 1:
אזוי, לאמיר לערנען ווייטער, יא? ס’איז נישט קלאר. דער רמב”ם בפשטות האלט אז מ’דארף זאגן, קודם כל דארף מען זען וואס דער נוסח איז. מ’דארף קוקן צו דער רמב”ם זאגט בכלל די אופנים אדער נישט. ס’איז דאך דא א מחלוקת גאונים וראשונים צו מ’דארף עס זאגן בייחוד. אבער וואטעווער די נוסח איז, הליכותיהם של ישראל, דאס וואס שטייט אין אונזער סידור מיינט נאך נישט הליכותיהם של ישראל. ס’קען זיין אז דער רמב”ם האט געהאט אן אנדערע נוסח.
אבער דער רמב”ם לכאורה האלט, קודם כל וואס ס’שטייט דא שטייט נישט יענץ. ס’שטייט דא לכאורה נאר אז מ’טוט אנדערש ווי די סדר. אבער די אמת איז, דער רמב”ם זאגט דא אין הלכות תפילה, און ס’איז דא וועגן דעם תשובות, דער רמב”ם האט געהאלטן אז זיכער לכתחילה זאל מען זאגן פונקטליך די נוסח וואס שטייט, וואס איז מתקן געווען. ער האלט אז ביי די עבודה קען מען מוסיף זיין, אזויווי די פיוטים פירט מען זיך מוסיף צו זיין, הגם ס’איז נישט אויסגעהאלטן, אבער ס’איז מענין הברכה, סאו מ’קען נישט זאגן אז ס’איז אסור. אבער וואס ס’רעדט זיך דא לכאורה איז די נושא פון פותח בברוך און חותם בברוך. אבער ס’איז די אמת’דיגע מחלוקת ראשונים. דער רמב”ם האלט לכאורה אז משנה מטבע מיינט אז מ’דארף טון די גאנצע זאך אזויווי ס’שטייט.
פרטי הלכה: פותח בברוך וחותם בברוך
Speaker 1:
לאמיר זען וואס דער רמב”ם זאגט. “מקום שהתקינו לחתום בברוך”, פלעצער וואו עזרא ובית דינו האבן מתקן געווען אז די ברכה זאל זיך ענדיגן מיט ברוך, “אינו רשאי שלא לחתום”, טאר מען נישט נאר זאגן די אנהייב און נישט ענדיגן מיט ברוך. “ומקום שהתקינו שלא לחתום”, א פלאץ, א ברכה וואו, למשל, וועלכע ברכה הייבט זיך אן מיט ברוך און ענדיגט זיך נישט מיט ברוך?
Speaker 2:
אלע ברכות הנהנין למשל. אה? שהכל נהיה בדברו, וכדומה. ביי קידוש, די צווייטע ברכה.
Speaker 1:
אבער זייער אסאך ברכות, אלע קורצע ברכות. ס’הייסט א קורצע ברכה, ווייל ס’איז נאר איין מאל. מ’ענדיגט נישט שהכל נהיה בדברו ברוך אתה ה’. מ’טאר נישט צולייגן, “אינו רשאי לחתום”. “מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך”, אזויווי למשל מ’הייבט אן “אהבה רבה אהבתנו”, “אינו רשאי לפתוח”, מ’טאר נישט צולייגן א ברוך. “ומקום שהתקינו לפתוח”, אויכעט “אינו רשאי שלא לפתוח”, מ’טאר נישט אראפנעמען די אנהייב, מ’טאר נישט אנהייבן “אשר בדברו ברא עולמו” אנשטאט זאגן “ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”.
“כלל של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים” פון דער נוסח וואס די חכמים האבן מתקן געווען די ברכות איז ארויסגעווארפן.
Speaker 2:
און?
Speaker 1:
און וואס די לשון חז”ל איז אויך ארויסגעווארפן אדער אביסל שארפער פון דעם?
Speaker 2:
ארויסגעווארפן, און ער איז נישט יוצא געווען. ממילא, וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים, דארף ער צוריקגיין און מברך זיין אזויווי די מטבע שטבעו חכמים.
דיון: וואס מיינט “מטבע”?
Speaker 1:
איך מיין אז די מטבע שטבעו חכמים איז אפשר אזא מליצה, אזויווי ווען א גאווערמענט מאכט א קארענסי קען נישט יעדער איינער יעצט נעמען א פרינטינג מאשין און מאכן, נאר אויב יא גייט מען דיך ארעסטירן, ס’איז א דאס. זאגט מען אזויווי אונזער קארענסי איז ברכות, דו קענסט נישט, ס’האט א… יא? ס’איז א גוטע פשט, דאס איז וואס זיי האבן געמיינט.
Speaker 2:
דאס איז די טייטש.
Speaker 1:
איך זאג דאס איז די מליצה. זאגט ער ווייטער, מטבע איז אזויווי מ’האט געמיינט, מטבע איז א לשון טבע, א מנהג, אזויווי דער רמב”ם זאגט טבע מנהגו של עולם, א מנהג.
Speaker 2:
ניין, טבע איז לשון טבע איז שפעטער, ס’איז פארקערט, ס’איז געקומען פון דא. אין אנדערע ווערטער, די לשון טבע איז א חידוש פון די ראשונים, און די חז”ל האבן נישט געוואוסט אז טבע מיינט נעטשור. ס’איז פארקערט, איך מיין אז טבע מיינט ליטעראלי, דו ווייסט, אזויווי א סטעמפל. דאס הייסט, אזויווי א מטבע האט מען געסטעמפט, האט מען א טביעה, קען מען זאגן, יא, טביעה ווי ים סוף, אבער ס’מיינט אז ער האט איינגעטונקען אדער געסטעמפט אין די מטבע. דאס הייסט, זיי האבן געסטעמפט, כלומר זיי האבן חוקק געווען די נוסח.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז דאס איז די דמיון, אז קארענסי באלאנגט פאר די גאווערמענט און ברכות באלאנגט פאר די בית דין.
Speaker 2:
ניין, אבער דאס זאג איך, דאס איז מער די סטעמפלינג, דאס הייסט, זיי האבן חותם געווען, זיי האבן געזאגט אז דאס איז די נוסח, דו זאלסט נישט מאכן א… מ’דארף קוקן אויף אנדערע פלעצער וואס ס’שטייט די סארט מליצה. אבער מטבע איז נישט טייטש א קוין, מטבע איז טייטש א דבר, טעקניקלי, ליטעראלי, ס’טייטש א זאך וואס האט א חותם, אזא טבעת שיש לה חותם, קען זיין אז די טבעת איז לאו דוקא א טבעת, אפשר אזא זאך. א דבר וואס האט א חותם, א זאך וואס איז נטבע, טבע מיינט זיי האבן איינגעקריצט אין די מטבע.
Speaker 1:
אקעי.
הלכה ח (המשך): אמת ויציב בשחרית, אמת ואמונה בערבית
Speaker 1:
און נאך אן אינטערעסאנטע הלכה וואס איך פארשטיי נישט וואס… זאגט ער ווייטער, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית, ואמת ואמונה בערבית, די ברכה פון לאחריו, לא יצא ידי חובתו, ער איז נישט יוצא געווען די חוב. איז וואס קען מען זאגן אז ער איז נישט יוצא ידי חובתו? אז ער האט נישט געליינט קריאת שמע כתקנה. דאס הייסט, ער האט מקיים געווען לכאורה די מצוות עשה, און ער האט נישט געטון די מצוה פון קריאת שמע אויף די אופן וויאזוי חכמים האבן אים מתקן געווען. ער האט נישט יוצא געווען די חובה פון ברכות קריאת שמע.
סאו דאס איז די לשון פון די גמרא, די אנדערע לשון אמר רבא, ער האט געזאגט דוקא די לשון. דער רמב”ם אסאך מאל ברענגט אזעלכע לשונות פון גמרא נאכדעם וואס ער איז מסביר די כלל, און מ’ווייסט נישט קלאר וואס ער וויל. דאס איז קודם כל א זאך וואס דער רמב”ם טוט אסאך מאל.
הרב רבינוביץ’ס פשט
Speaker 1:
און הרב רבינוביץ טענה’ט אז דער רמב”ם מיינט דא צו זאגן אז דאס איז נאך א דין פון מתשנה מטבע שטבעו חכמים. אין אנדערע ווערטער, דער רמב”ם פארשטייט אז די הלכה מיינט, און אזוי ברענגט ער פון תשובת הרמב”ם וואו ס’איז משמע אזוי, אז זייט אז מ’טאר נישט טוישן, איינער זאגט, וואס איז א חילוק אמת ויציב אדער אמת ואמונה? ס’מיינט בערך די זעלבע זאך. איך וועל זאגן אמת ואמונה אינדערפרי, אמת ויציב ביינאכט. ניין, לא יצא ידי חובתו, פשט איז אז דער רמב”ם לערנט אז ער זאל איבערזאגן, ער זאל זאגן די ריכטיגע נוסח. מ’טאר נישט ארומדרייען די לשונות. סאו דא זעט מען אז ס’איז יא דא ממש יעדע ווארט וואס איז מדויק. הגם מ’קען זאגן אז דאס איז א הקפדה פון חכמים, אז דאס זאל זיין מדויק, אנדערע זאכן קען מען יא טוישן. אבער וואס דא זעט אויס יא, אז דער רמב”ם לערנט פון דעם אז ס’איז א דיוק אויף יעדע ווארט, אז מ’דארף זאגן ויציב אינדערפרי און ואמונה ביינאכט.
דיון: וואס מיינט “לא יצא ידי חובתו”?
Speaker 2:
אה, אז די סדר זאל זיין דוקא אויף די אופן. די נוסח, די גענויע ווערטער. יא. אבער ס’קען זיין אז לא יצא ידי חובתו מיינט אז ער האט נישט מקיים געווען קריאת שמע כמנהג חז”ל צו זאגן מיט ברכות.
Speaker 1:
ניין, ווייל ס’פעלט אים די מצוה פון קריאת שמע. ווייל קריאת שמע קומט מיט ברכות. לא יצא ידי חובתו פון די מצוה דאורייתא פון קריאת שמע.
Speaker 2:
ניין, לא יצא ידי חובתו פון די מצוה דאורייתא פון קריאת שמע, ווייל די מצוה דאורייתא פון קריאת שמע איז דאך עולה מיט ברכות קריאת שמע. אין אנדערע ווערטער, ער וועט חוזר זיין, ער וועט דארפן חוזר זיין און מתפלל זיין, נאכאמאל זאגן.
Speaker 1:
אבער ס’שטייט אז ער דארף נאכאמאל ליינען קריאת שמע.
Speaker 2:
ניין, דאס איז א ברכה לאחריו, איך ווייס נישט.
Speaker 1:
ניין, ער איז נאך קריאת שמע. אה, ער האט געטוישט אהבה רבה צו אהבת עולם? יא, אזא זאך קען זיין.
הלכה ט: אם הקדים ברכה שניה לראשונה
Speaker 1:
אזוי זאגט דער רמב”ם ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען אויב מ’האט געטוישט די סדר פון די ברכות. דאס הייסט, מיר האבן יעצט געלערנט אז די ברכות אליינס מוז מען טון אויף די ריכטיגע אופן, מיט א פתיחה און א חתימה, מ’טאר נישט פארדרייען א קאפ. וואס איז אויב איך האב בטעות אדער בדוקא, איך ווייס נישט, געזאגט אהבה רבה פאר המעריב ערבים? קען איך לערנען אז דעמאלט איז עס נישט מעכב, ווייל די גאנצע איז פאני, ווייל דעמאלט שטימט נישט וואס איך האב געזאגט, די ריזן וואס איך האב געזאגט פתיחה וברכה וואס קומט נאכדעם. על כל פנים, לאמיר לערנען. יא?
זאגט דער רמב”ם, אם הקדים ברכה שניה לברכה ראשונה, ער האט געזאגט קודם “אהבה רבה” פאר “יוצר אור”, ביי “ביום” ביי “בלילה”, ביי “לפני” ביי “לאחרי”, נישט קיין חילוק וועלכע ברכה, אבער ער איז נישט געגאנגען לויט די סדר. איז ער יוצא? זאגט ער, יא, יוצא געווען, וויבאלד ס’איז איין סדר הברכות.
דער משנה ברורה מיט בעל שם טוב חכמים מיינט אז ער האט געטוישט אין די נוסח פון די תפילה, אבער אויב האט ער נאר געטוישט די סדר, דאס איז נישט די מתבייש תלמידי חכמים, וואס טייל חכמים האבן עס טאקע אויסגעשטעלט א געוויסע סדר, אבער אויף דעם האבן זיי נישט אזוי געמיינט.
זמן קריאת שמע — הלכות א-ד
הלכה ב’ (המשך) — סדר הברכות ודין טעות בברכות
Speaker 1:
דאס איז נישט די… נישט געמאכט א סדר. זייער גוט, ער ברענגט דאס שוין. ערגעץ ווי געשען די סדר. ס’קען זיין אז די סדר האט נישט עזרא געמאכט, נאר שפעטער די חכמים. איין סדר מיינט… אה, איך מיין אז איינער איז די טייטש אז ס’איז נישט פשט אז אהבת עולם איז א המשך פון דעם. ס’איז בעצם צוויי ברכות, ס’איז צוויי ענינים וואס מ’האט געוואלט רעדן וועגן פאר קריאת שמע, אבער ס’איז נישט אז אויב מ’מאכט פארקערט איז עס א פראבלעם.
די איינציגסטע זאך וואס איז פאני איז אז מ’האט דאך יעצט פריער געזאגט אז די ריזן פארוואס מ’ענדיגט נישט ברוך ביי די ערשטע און נישט ביי די צווייטע איז ווייל אזוי גייט די סדר, מ’דארף נישט זאגן נאכאמאל ברוך. קומט אויס אז אפשר אויב איינער מאכט די פארקערטע סדר, דארף ער פותח זיין בברוך ביי די צווייטע, אפילו אויב ער זאגט אהבת עולם, דארף ער אנהייבן “ברוך אתה ה’”, איך ווייס וואס.
אזוי ברענגט ער אז דא טאקע די מגיד האט חולק געווען מיט די שאלה. אבער אפנים, אפשר דאס איז אויך נישט מעכב. אפשר, דאס הייסט, איך האב געזאגט אז אפשר די אידיע איז אז די ברכה ראשונה איז פותח בברוך, ס’איז א דין אין ראשונה אדער ס’איז א דין אין המעריב ערבים. אויב איינער זאגט די ערשטע, אויב ס’איז איין סדר לברכות, אפשר קען ער אפילו לכתחילה, אפשר איז דאס נאר בדיעבד. ער וויל נאר לכתחילה זאגן אהבת עולם פאר דעם, אבער ער דארף זאגן ברוך, ווייל די הלכה איז אז די ערשטע ברכה איז פותח בברוך. אבער מסתמא איז די גאנצע זאך איז בדיעבד, עניוועיס.
דין טעות בברכות — מ’גייט נאך די חתימה
יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך, וואס עס געשעט אויב איינער האט זיך צעמישט. דאס הייסט, ער האט אנגעהויבן… ס’איז דא אן אנהייב און אן ענד פון יעדע ברכה. ס’הייבט זיך אן המעריב ערבים, און ס’ענדיגט זיך המעריב ערבים, יא? וואס איז אויב מ’הייבט אן מיט די ראנג ברכה? יא, מ’הייבט אן מיט די… מ’האט זיך צעמישט, מ’האט געמיינט אז ס’איז אינדערפרי אדער פארקערט.
יא, בשחר, אויב מ’האט אנגעהויבן מיט יוצר אור, אבער ביי די חתימה פון די ברכה האט מען געזאגט המעריב ערבים, לא יצא. פארוואס לא יצא? ווייל ער האט משנה געווען ממטבע שטבעו חכמים, רייט? ניין, ווייל ער האט געמאכט א מיסטעיק, ער האט געזאגט די ראנג ברכה. ער האט זיך צעמישט, ער זאגט… מ’גייט בעיקר אויף די סיום. אזוי זאגט דער רמב”ם, יא.
אבער פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, יצא. ווייל ביים ענד האט ער געזאגט גוט. ווייל דער ברוך אתה השם יוצר אור, ער האט געמאכט די ראנג ברכה, אבער וויבאלד ביי די סוף האט ער געזאגט די ריכטיגע, איז ער יוצא געווען. אזוי זאגט דער רמב”ם דא. מ’גייט נאך לשון אחרון, מ’גייט נאך די סוף.
ער גייט אויספירן די כלל דא. זאגט דער רמב”ם אין הלכה ב’, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, לא יצא. אבער פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, יצא, שכל הברכות הולכין אחר חתימתן. אין די ברכות קוקט מען בעיקר אויף די חתימה פון די ברכות.
דאס איז דא א גמרא אין ברכות, וועגן דעם איז דא א גרויסע וויכוח, די ראשונים פארשטייען זיי מחולק מיט’ן רמב”ם. עניוועי, דאס איז דער רמב”ם’ס כלל. און מ’וועט לערנען, אויב איינער האט נערווען און צייט צו לערנען די גאנצע סוגיא און אלע מחלוקת, דא אליין אין כסף משנה און זאכן, וועט ער זאגן צו ס’איז ריכטיג. ווייל אין די גמרא איז משמע אז ס’איז דא נאך תנאים, ס’ווענדט זיך וואס ער האט געטראכט, ער האט געמאכט א טעות בלשון, ער האט אין זין געהאט אין די אנהייב די ריכטיגע זאכן. אבער דער רמב”ם מאכט עס אזוי פשוט, ס’איז אלעס תלוי וואס מ’זאגט אין די ענד. אז דו זאגסט אין די אנהייב די ראנג אנהייב, דאס איז נישט קיין חילוק.
אזוי זאגט דער רמב”ם, ס’איז דא אין הלכות ברכות פאר אנדערע טעותים, יא, ער האט נישט געוואוסט וועלכע ברכה ער גייט מאכן. אקעי.
דאס איז עד כאן וואס מיר האבן געלערנט די נוסח קריאת שמע. יעצט, וואס מ’זאגט קריאת שמע אליין, און נאכדעם די נוסח פון ברכות קריאת שמע.
—
הלכה ג’ — זמן קריאת שמע של ערבית
יעצט גייען מיר לערנען די זמן קריאת שמע, ווען מ’ליינט קריאת שמע. זאגט דער רמב”ם ווייטער, ס’איז נאך אלץ אין זמן קריאת שמע, יעצט גייט ער אריינגיין אין די דיטעילס.
זאגט דער רמב”ם, איזהו זמן קריאת שמע בלילה? מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצות הלילה. דאס איז די עיקר מצוה, די מצוה בהידור, מ’זאל עס טון בלילה, מ’זאל עס טון פון צאת הכוכבים, פון אנפאנג נאכט ביז אינמיטן די נאכט.
ואם עבר או איחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר, יצא ידי חובתו. אויב האט ער פארשפעטיגט און ער האט נאך געליינט פארטאגס, פאר’ן עמוד השחר, פאר’ן פארטאג, איז ער יוצא ידי חובתו, אזויווי די ערשטע משנה אין ברכות.
ומה שאמרו עד חצות, די סיבה פארוואס חז”ל האבן געזאגט עד חצות איז נישט וועגן נאכדעם קען מען נישט, מעיקר הדין קען מען נאכדעם ביז צופרי, אלא כדי להרחיק מן הפשיעה, ווייל נאכדעם איז דאך שוין די סדר אז מענטשן זאלן ווערן נמשך בשינה, מיט שלאפן, מיט פארגעסן, איז הרחקה. יא. דאס איז נישט משנה געווען, ס’איז נאר א זמן, ס’איז נאר א גדר, א סייג. ס’איז א סייג, מ’טאר נישט, מ’דארף לכתחילה ליינען פארדעם. אויב ער האט נישט, האט ער יוצא געווען.
נאך עלות השחר — נאר פאר אנוסים
זאגט ер, הקורא קריאת שמע של ערבית, וואס איז נאכדעם? דאס הייסט, זיי האבן געלערנט, ווען הייבט זיך אן נישט קיין ספק, ס’הייבט זיך אן ביינאכט, קריאת שמע של ערבית הייבט זיך אן ביי די צאת הכוכבים, ס’ענדיגט זיך ביז עלות השחר. אבער וואס איז נאך עלות השחר?
הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, אפילו אם קרא קודם הנץ החמה, לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן היה אנוס, כגון שכור וחולה וכיוצא בהם. דעמאלטס, ווייל ער איז געווען אן אנוס, גיבט מען אים נאך. ס’טייטש, ביז הנץ החמה הייסט נאך נאכט. הנץ החמה הייסט נאך א שטיקל נאכט, און ווייל ער איז געווען אן אנוס, איז שוין, נו, וועט מען אים לאזן.
זאגט ער, ס’איז דא אן אינטערעסאנטע זאך, לא יצא ידי חובתו, אבער אן אנוס, א גבאי פועל איז אויך די זעלבע זאך, ווייל זיי קענען מאכן נאך א צואה צו האלטן ביים זאגן. איך מיין אז נישט, די תקנה איז אנדערש ווי די חכמים.
אבער דא שטייט א נייע חידוש, אז בדיעבד גדול קען מען ליינען קריאת שמע של ערבית נאך ביז די הנץ החמה, נישט נאר ביז עלות השחר, נאר ביז די הנץ החמה. און אבער ס’איז דא איין חילוק.
אנוס זאגט נישט השכיבנו
זאגט דער רמב”ם, די אנוסים מיינען אז ווייל ער איז אן אנוס, הייבט זיך יעצט אן די נאכט. ס’ארבעט נישט אזוי. ס’איז דא מענטשן וואס מיינען אז די זייגער דרייט זיך ארום זיי.
ואינו קורא ברכה שלפניה, ברכת השכיבנו. ער קען נישט יעצט זאגן אז יעצט ווערט נאכט, און מ’מאכט יעצט א ברכת השכיבנו השם אלוקינו, וואס ס’מיינט א ברכה פון בעטן אויף נאכט. די ברכה זאגט ער, טאקע ווייל קריאת שמע איז דאורייתא, זאגט מען אז מ’זאל נאך אריינכאפן ווילאנג ס’איז נאך דא עפעס א שטיקל וואס הייסט נאך א שטיקל לילה. אבער די ברכה פון לילה דאס קען מען נישט זאגן.
השכיבנו מיינט אז מ’גייט יעצט שלאפן, דאס איז א תפילה אויף דעם וואס מ’גייט שלאפן גיין, מ’זעט נישט יעצט. אפילו אויב דער שכור גייט יעצט גיין שלאפן, אבער ס’מיינט בעטן אויף די שכיבה פון מענטשן, בעטן דעם אייבערשטן זאל אפהיטן די מענטשן ווען זיי שלאפן וכדומה.
Speaker 2:
עקזעקטלי, דאס איז נישט, ס’איז נישט, ס’שטייט עפעס א קלארערע זאך, ניין, אמת? ס’הייסט דאך ביום, ס’איז דאך עובד צום פארקערטן. ס’הייסט דאך ביום, סאו השכיבנו זאגט מען נישט ווייל ס’הייסט ביום.
Speaker 1:
און מצד שני, זמן שכיבה איז עס, וויבאלד ער גייט יעצט שלאפן, און ס’איז דא מענטשן וואס וועלן שלאפן נאך ביז די נץ, הייסט עס יא “ובשכבך” לגבי די פסוק “ובשכבך” הייסט עס יא, אבער לגבי די ווארט “השכיבנו” הייסט עס נישט. ס’קען זיין אז “השכיבנו” איז ווען דו גייסט שלאפן, און “ובשכבך” איז די שלאפן אליין. ווען דו גייסט שלאפן.
ער ברענגט אז רבינו יונה האט געזאגט אז ער קען זאגן יא די ברכה, ער זאל נאר זאגן “השכימנו” אנשטאט “השכיבנו”. וועגן די שאלה פון די לשון, די לשון “השכיבנו” שטימט נישט, ס’איז נישט קיין זאך וואס מ’גייט יעצט טון. רבינו יונה איז געווען א איש צדיק. אזוי ברענגט די כסף משנה.
איך זע נישט דא רבינו יונה אליין, ער האט געזאגט רבינו יונה? דער רמב”ם שטאמט פון רבינו יונה’ס אייניקלעך, אה, אזוי האבן מיר דאס נישט נאכנישט. אקעי. אזוי זאגט ער טאקע? ער זאגט שיינע זאכן, ער זאגט “על מה שאנו אומרים כדי שיאמרו רבנן אחריו”, אקעי, ס’קומט נישט אריין. אזוי זאגט ער אז רבינו יונה האט שיינע זאכן. אקעי.
איז דאס איז די נושא פון זמן קריאת שמע פון ביינאכט, ווען ס’הייבט זיך אן און ווען ס’ענדיגט זיך. ס’איז דא בעיסיקלי דריי זמנים ווען ס’ענדיגט זיך: חצות, עלות השחר, און נץ החמה, דריי לעוועלס פון דיעבד.
—
הלכה ד’ — זמן קריאת שמע של שחרית
יעצט קענען מיר לערנען פון זמן קריאת שמע בייטאג. ווען איז די קריאת שמע של יום, של שחרית? דער רמב”ם זאגט שוין “יום”, שחרית, של יום.
ואיזהו זמנה ביום? משיכיר בין תכלת ללבן. אה, די זעלבע זאך ווי דא, אויך דא צוויי לעוועלס. קודם כל, משיכיר בין תכלת ללבן, שיכול לקרות קודם הנץ החמה. ס’איז אינטערעסאנט, קודם הנץ החמה, אויב ס’איז נאך זמן שכיבה פאר א עונה, פארוואס זאל מען שוין דעמאלטס אנהייבן די צופרי?
ניין ניין, כדי שיגמור לקרותה עם ברכותיה, אה, ס’איז טייטש, ער זאל אנהייבן מאכן די ברכות פון פארדעם, זאל ער זאגן כדי ווען ס’איז נץ החמה… ניין ניין, ברכה אחרונה מיינט ברכה שלאחריו. ברכה אחרונה מיינט יא, ברכה שלאחריו. ס’מיינט ער גייט זאגן קריאת שמע נאסער, ער גייט דאווענען ביי נץ החמה. אבער יא, ער גייט ענדיגן קריאת שמע עם ברכותיה פאר די נץ החמה. דאס איז די מצוה.
ווייל, האבן דאס געלערנט, דאס האסטו שקצים וואס גייען שלאפן שפעט, מיינט נישט אז נארמאלע מענטשן. נארמאלע מענטשן שטייען אויף פאר די נץ החמה. איז וועגן דעם, איז די מצוה אז לכתחילה איז, הייב אן פאר די נץ החמה, און כדי עס זאל קענען ענדיגן די אנדערע ווערטער, אביסל פאר די נץ החמה, דאס איז זמן קריאת שמע.
דער רב זאגט, וואס איז דער שיעור? ושיעור זה, כמו איסר שעה, א צענטל שעה, קודם שתעלה השמש. אהא, נקרא זעקס מינוט, שטימט. מען זעט דא אויך אז מען דארף ליינען שטייטלעך. עס מיינט אז פון קריאת שמע ביז גאל ישראל, דעם וועגן זעקס מינוט.
Speaker 2:
פון יוצר אור?
Speaker 1:
פון יוצר אור, יא, אקעי, קען זיין. הייסט עס, אז עס זאל קלאר אויס, אדער פון יוצר אור, אדער פון די צווייטע ברכה. ער זאל אנהייבן זאגן די ברכות. יא, אקעי. עס זאל עס גיין שנעל, זעקס מינוט, ברכות קריאת שמע.
בדיעבד — ביז שלוש שעות
ווייטער ווען, איחר, בדיעבד דיבר, אויב ער האט פארשפעטיגט און געליינט נאך נץ החמה, נאכדעם וואס די זון איז ארויפגעגאנגען יוצא דופן, וואס האט יוצא געווען, אבער שונה סוף, דער עיקר זמן קריאת שמע איז עד שלוש שעות ביום, לא עבר ואיחר. בדיעבד, אינו סוף, די עונה, די צייט ווען מען קען עס נאך דינען איז ביז שלוש שעות.
דער הייליגער רמב”ם מען לערנט, אז בדיעבד, מי שעבר, צו דער וואס האט עובר געווען אויף דעם מצוה צו ליינען אין צייט, וואס ער האט פארשפעטיגט. אמת, דער עכטער רמב”ם איז סתם ליינען יעדן טאג קריאת שמע כפסוקן, ווייל דער רמב”ם זאגט בפירוש אז עס איז א גרויסער בדיעבד צו ליינען ביז דאס וואס איז די סוף זמן קריאת שמע. נו, מי שעבר ואיחר. אזוי איז דער הייליגער רמב”ם’ס שיטה.
בדיעבד פריער — פון עמוד השחר
און נאכדעם איז דא נאך א סארט בדיעבד. אמת, דא נאך א בדיעבד, עס איז אביסל פריער. רייט? עס איז דא א בדיעבד שפעטער, לכתחילה איז אימער נץ החמה, בדיעבד אביסל נאך דעם, ביז שלוש שעות. און נאך א בדיעבד, ער לייענט פון דעם עמוד השחר. יא?
מי שהקדים. מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שעלה עמוד השחר. און ער האט נישט געווארט אויף די נץ החמה און דעמאלסט ענדיגן. אף על פי שהשלים קודם. ער האט געזאגט די גאנצע זאך, נאך פאר עס איז געווען נץ החמה. מיינט א סאך פאר דעם, בעיסיקלי, פאר שטייענדיג א שעה. יא.
דער רמב”ם ווייטער, ובשעת הדחק, כגון שהיה משכים לדרך. ער דארף אויפשטיין פרי ארויסצופארן. כולל לכתחילה משאול הולך דאס. דאס הייסט, דאס איז וואס איך זאג, אז די גאנצע זאך איז די עובדא אז איינער קען. ער קען דיך אביסל צוווארטן, ער זאל זיין די ריכטיגע צייט, ווארט צו. אויב ער קען נישט, איז דאך א לכתחילה. לכתחילה מיינט דאך ליטעראלי, ער פלאנט זיך אויס לכתחילה, ער גייט היינט אויסלייגן, ווייל ער דארף אויפשטיין ביי דריי, און ביי דריי קען ער נישט ליינען קריאת שמע.
קריאת שמע נאך דעם זמן — “כקורא בתורה” און ברכות לפניה ולאחריה
דער רמב”ם’ס שיטה: ווער עס ליינט קריאת שמע נאך דריי שעה
דער רמב”ם זאגט, ביי די וועי, אז ער איז נישט יוצא גארנישט. ער איז נישט יוצא די מצוה פון קריאת שמע באונסו. אבער, ער איז יוצא, “הרי הוא כקורא בתורה”. ווען ער ליינט קריאת שמע איז עס אזויווי קריאה בתורה. איז ער יא יוצא א געוויסע סארט קריאת שמע וואס הייסט “קורא בתורה”.
“כקורא בתורה” איז נישט גארנישט — ראיה פון “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”
אזוי מוז מען זאגן, ווייל קוק וואס ער זאגט ווייטער, “ומברך לפניה ולאחריה כל היום”. ברכות קריאת שמע זאגט ער א גאנצע טאג, אפילו ער האט געדאוונט נאך שלש שעות.
דאס הייסט, ס’זעט אויס אז די “הרי הוא כקורא בתורה” מיינט נישט ס’איז גארנישט, אזוי ווי ער לערנט א פסוק חומש. לערנען א פסוק חומש, דערמאנען די… ער זאגט דאך “לפניה ולאחריה”. ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך. ניין, איך זאג, ווען ס’וואלט געווען סתם געליינט “קורא בתורה”, וואלט נישט געווען קיין “לפניה ולאחריה”. ס’איז אינטערעסאנט.
דקדוק אין לשון: “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו” — נישט “לא יצא ידי קריאת שמע”
און אויך, עס שטייט נישט “לא יצא ידי קריאת שמע”, עס שטייט “לא יצא ידי חובת קריאת שמע באונסו”. דאס הייסט, ס’איז נישט קיין שם זמן. ס’איז נישטא קיין שם זמן פון נאך דריי שעה. אבער די מצות קריאת שמע באופן כללי פון ליינען בייטאג איז יא דא. כקורא בתורה. אבער אזוי ס’איז אן אונס, און ממילא איז ער מברך. די ברכות קען ער מאכן א גאנצן טאג, ווייל וואס איז די ברכות? אויב איז דא דער זמן, וואס איז א חילוק? דער זמן איז נישט אוועקגעגאנגען נאכמיטאג.
אנאליז פון די ברכות: פארוואס קען מען זיי זאגן א גאנצן טאג
ניין, די ברכה לפניה ולאחריה איז דאך אפילו די ברכות וואס האט צוטון מיט קריאת שמע, נאר האט נישט קיין שייכות ווען דאס אז קריאת שמע האט אן עונה. ס’איז דאך כקורא בתורה, ס’איז דאך נאך אלץ חשוב’ער ווי ליינען אנדערע חלקים פון די תורה. א מינוט, ס’איז נאך אלץ חשוב’ער ווי ליינען סתם פסוקים, ווייל דאס איז דאך פסוקים וואס האט יחוד השם, ואהבת, ויראתם, און אזוי ווייטער, וואס דער רמב”ם האט אויסגערעכנט. און אפשר וועגן דעם איז דא די ברכה פון לפניה ולאחריה.
וואס זענען די ברכות און וואס איז זייער שייכות צו קריאת שמע
ניין, וואס זענען די ברכות? וואס האבן די ברכות מיט קריאת שמע עניוועי? וואס זענען די ברכות?
אהבה רבה — אהבה רבה רעדט וועגן אהבת התורה, וועגן דעם זאגט ער. זייער גוט, וואס איז די פראבלעם? דאס איז ברכת התורה. ס’איז ברכת התורה. זייער גוט, איז דאך ברכת התורה, האבן זיי אריינגעלייגט א ברכת התורה. ברכת התורה קען מען מאכן ווען מען וויל.
און וואס איז די ערשטע ברכה? יוצר אור — דאס האט גארנישט מיט די זמן. די זמן גייט נישט אוועק נאכמיטאג.
אבער די לעצטע ברכה, אמת ויציב, וואס מ’זאגט וועגן יציאת מצרים, וועגן די אמת וואס מ’האט יעצט געזאגט, אויך, דאס איז אלעס גוטע ברכות. די ברכות האבן נישט גארנישט מיט די זמן. די ברכות קומט אריין א גאנצע צייט. אבער די מצוה פון ליינען קריאת שמע בעונתה איז מען נישט יוצא.
זייער גוט. און גמרנו די פרק.
דער רמב”ם’ס שיטה אין פארגלייך מיט אנדערע — חומרא און קולא
וואס דער רמב”ם לערנט איז דא אוודאי אנדערע וואס זאגן אנדערש, אבער דאס איז די שיטה פון רמב”ם. ס’איז דא וואס זאגן מ’זאל בכלל נישט ליינען קריאת שמע נאכדעם. מ’דארף וויסן ווער ס’זאגט אזוי.
דער רמב”ם און חצות
דער רמב”ם מאכט א חילוק צווישן חצות און נאך חצות. חצות האט גארנישט מיט קריאת שמע. ס’איז דא דריי שעה, און נאכדעם איז דא חצות מיט קריאת שמע. קיינער זאגט נישט אז חצות האט מיט קריאת שמע. אפשר איז דא א ווייטערע ווארט וואס ער זאגט וועגן ברכות קריאת שמע, אבער דער רמב”ם זאגט נישט אזוי.
דער רמב”ם’ס חומרא און קולא
דער רמב”ם האט איין חומרא און איין קולא לגבי וואס דער עולם ווייסט.
א גרויסע חומרא, א גרויסע זאך, דער רמב”ם האלט אז די מצוה לכתחילה איז צו ליינען וואס אונז רופן כותיקין, איך וועל נישט ליינען די ווערטער ווייל דער רמב”ם ברענגט נישט די לשון, ביי הנץ החמה. אלעס אנדערש איז בדיעבד.
צווייטנס, מצד שני איז דער רמב”ם זאגט אז ווער ס’ליינט שפעטער, דאס הייסט אפילו נאך ד’ שעות, ער איז טאקע נישט יוצא בכלל די מצות קריאת שמע בעונתה, אבער ברכות און אזוי ווייטער, כקורא בתורה, האט ער יא.
פשט אין דער משנה: “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה”
דאס הייסט דער רמב”ם זאגט אז כקורא בתורה איז נישט סתם. ס’מיינט נישט אז מ’זאל עס נישט טון, ס’מיינט אז מ’זאל עס יא טון. דאס איז דאך די משנה. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, זאגט די משנה.
אין אנדערע ווערטער, די משנה מיינט צו זאגן, איך דארף זאגן הלכה פאר’ן עולם וואס שטייט אויף שפעט. די הלכה איז אז אויב מ’שטייט אויף שפעט זאל מען ליינען קריאת שמע מיט די ברכות. אזוי שטייט אין דער משנה. ניין, די משנה שטייט זיכער מיט די ברכות איז דער רמב”ם, אבער זיכער אין די משנה שטייט מען זאל ליינען קריאת שמע.
“לא יפסיק אדם מלימוד תורה”, מאך דיך נישט נאריש, א ליסט ליינען, א ליסט ליינען, האט ער געלערנט א גוטן שטיקל תורה, אזוי ווי דו זאגסט, איינע פון די וויכטיגסטע פרשיות אין די תורה. ס’מיינט נישט אז מ’איז פטור, מ’שטייט אויף שפעטער איז מען נישט פטור. ס’איז א חילוק, מ’פארפאסט א וויכטיגע מצוה פון קריאת שמע בזמנה.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#
הלכות קריאת שמע פרק א – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/6zxqo3fzqxw2c4lqkfxc6/DR059.mp4?rlkey=8vbf65p1cgsx26v2t17olx86n&dl=0
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#
הלכות קריאת שמע פרק א – וידאו
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#
הלכות קריאת שמע פרק א
דער שיעור לערנט הלכות קריאת שמע פון רמב”ם ספר אהבה, אנהייבנדיג מיט די פארבינדונג צו ספר המדע און די מצוות תדירות וואס ווייזן אהבת השם. ס’ווערט באהאנדלט די דריי פרשיות פון קריאת שמע (שמע, והיה אם שמוע, ויאמר), די מסורה פון “ברוך שם כבוד מלכותו” פון יעקב אבינו און די שבטים, און די הלכות פון ברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה. דער רמב”ם’ס שיטה אין זמן קריאת שמע ווערט אויסגעלערנט בפרטיות – אז לכתחילה זאל מען ענדיגן ביי נץ החמה, בדיעבד ביז שלוש שעות, און אפילו נאכדעם איז מען כקורא בתורה מיט ברכות א גאנצן טאג.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80059#