הלכות שביתת עשור פרק א׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור על הלכות שביתת עשור — פרק א׳
—
הקדמה: השם “שביתת עשור”
הרמב״ם קורא להלכות “הלכות שביתת עשור” — לא “הלכות יום הכיפורים”.
פשט: הרמב״ם עוסק כאן רק בהיבט השביתה של יום כיפור — לא בעבודה (שנמצאת בהלכות עבודת יום הכיפורים בספר עבודה) ולא בתפילות (שנמצאות בהלכות תפילה).
חידושים והסברים:
1. שיטת הרמב״ם ב״שביתה”: הרמב״ם מקשר את כל הימים הטובים תחת נושא השביתה — שבת, יום טוב ויום כיפור. הוא קורא אפילו לתענית (צום) “שביתה” — שביתה מאכילה, לא רק שביתה ממלאכה. “שביתה” הוא מושג רחב יותר — הפסקת החיים הרגילים.
2. “עשור” כשם מיוחד: השם “עשור” (העשירי) הוא חריג — הוא לא מופיע ככינוי קבוע ליום כיפור בספרים אחרים. במנין המצוות הקצר כותב הרמב״ם “להתענות בעשירי” (בהקשר של חודש השביעי), ואחר כך “לשבות ביום הצום”. השם נובע מהפסוק “אך בעשור לחודש השביעי”.
3. אולי רוצה הרמב״ם להדגיש שהשביתה אינה תלויה בכפרה: דרך השם “שביתת עשור” (לא “שביתת יום הכיפורים”) יכול הרמב״ם לרמז שהשביתה היא מצווה נפרדת של היום העשירי כיום טוב, בנפרד מהיבט הכפרה. אך זה לא נענה באופן מוחלט.
4. סיבה מעשית — פרקים קצרים: הרמב״ם בכלל לא אוהב שמות ארוכים לפרקי הלכות. “שביתת עשור” (שתי מילים) קצר יותר מ״שביתת יום הכיפורים” (שלוש מילים). במקביל: שבת נקראת “הלכות שבת” (לא “שביתת השביעי”), כי שם הוא כולל את כל הענינים (זכור, שמור, עונג שבת).
5. מקבילה למסכת יומא: הגמרא קוראת ליום כיפור “יומא” — סתם “היום”. מסכת יומא נקראת גם לפעמים “מסכת יום הכיפורים”.
—
הלכה א — מצות עשה לשבות ממלאכה ביום כיפור
א) ארבע המצוות של שביתת עשור
“מצות עשה לשבות ממלאכות בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר כל מלאכה לא תעשו.”
פשט: הרמב״ם מונה ארבע מצוות — שתי עשה ושתי לא תעשה: (1) עשה: לשבות ממלאכה; (2) לא תעשה: שלא לעשות מלאכה; (3) עשה: להתענות בו; (4) לא תעשה: שלא לאכול ולשתות בו.
חידושים:
הרמב״ם אומר במפורש “שלא לאכול ולשתות בו” — רק אכילה ושתייה הן דאורייתא. חמשת העינויים האחרים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה) אינם באותה רמה דאורייתא. זה אולי שונה מראשונים אחרים.
—
ב) עונשים — כרת, חטאת, סקילה
“אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט:
– ברצונו = להוציא אונס (גוי כופה אותו — הוא יודע מה הוא עושה אבל הוא לא רוצה).
– בזדון = להוציא שוגג (הוא יודע שזה יום כיפור ושזה אסור).
– חטאת קבועה = לא עולה ויורד (לא תלוי בעשיר/עני).
—
ג) אילו מלאכות אסורות?
“כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, חייבין על זדונה ביום הכיפורים כרת… וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים.”
פשט: כל ל״ט מלאכות עם תולדותיהן שאסורות בשבת אסורות גם ביום כיפור. ההבדל היחיד הוא בעונש: שבת = סקילה (עם עדים והתראה) + כרת (בלי עדים); יום כיפור = רק כרת (אין סקילה). בשוגג — בשניהם חטאת.
חידושים:
1. הרמב״ם מצטט את המשנה במכות: “אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם” — ההבדל היחיד הוא ששבת יש בית דין של מטה (סקילה), ויום כיפור יש רק בית דין של מעלה (כרת).
2. לשון הרמב״ם — תחילה “כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה… חייבין עליו ביום הכיפורים כרת” ואחר כך “כל שחייבין עליו חטאת בשבת חייבין עליו חטאת ביום הכיפורים” — לכאורה מיותר, כי אפשר היה פשוט לומר שכל המלאכות זהות. הרמב״ם רוצה להדגיש את המקבילה באופן שיטתי — הן למזיד והן לשוגג.
—
ד) דרבנן — שבות, מוקצה, איסורי אמירה, לכתחילה
“כל שאסור לעשותו בשבת משום שבות, אם עשה מכין אותו מכת מרדות כדרך שמכין אותו בשבת. כל שאינו מטלטל בשבת אינו מטלטל ביום הכיפורים. וכל שאסור לאמרו או לעשותו לכתחילה בשבת, כך ביום הכיפורים. אין בין שבת ליום הכיפורים בענינים אלו אלא שזה במיתה וזה בכרת.”
פשט: כל איסורי דרבנן של שבת — שבות, מוקצה, איסורי אמירה/עשייה לכתחילה — חלים גם על יום כיפור. ההבדל היחיד בין שבת ליום כיפור הוא העונש על מלאכה דאורייתא: שבת — מיתה, יום כיפור — כרת.
חידושים והסברות:
1. ארבע קטגוריות נפרדות של דרבנן: הרמב״ם מונה: (א) שבות — דברים הדומים למלאכה או מביאים לידי מלאכה (כמפורט בפרק כ׳ של הלכות שבת); (ב) טלטול/מוקצה; (ג) איסורי אמירה — “שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול”; (ד) דברים שאסור לעשות לכתחילה. הרמב״ם כותב כל קטגוריה בנפרד, מה שמראה שהוא סובר שהן לא זהות — אי אפשר ללמוד אחת מהאחרת.
2. החידוש ש״לכתחילה” היא קטגוריה נפרדת: נדון מה פירוש “לעשותו לכתחילה”. הסבר אחד: הכנה למוצאי שבת (משום ממצוא חפצך). הסבר אחר: דברים שאסור לעשות לכתחילה, אבל בדיעבד אין עונש (אין מכת מרדות). הסבר נוסף: “לכתחילה” פירושו דברים שבשעת הדחק חכמים מקילים — כל דרבנן שאסור רק לכתחילה, מותר בשעת הדחק.
3. חידוש לגבי מכת מרדות: הרמב״ם אומר מכת מרדות רק על שבות (דומה למלאכה), אבל לא אומר זאת במפורש על מוקצה או על איסורי אמירה/לכתחילה. זה מדויק — נראה שלא כל הדרבנן יש להם אותו מעמד של מכת מרדות. על מוקצה ועל דברי “לכתחילה” אולי אין מכת מרדות.
4. חזרה להלכות שבת פרק א׳: הרמב״ם אומר שם: “כל מקום שנאמר שעושה דבר זה פטור אבל אסור הרי זה אסור מדברי סופרים, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך” — לשונות שונות כולן מתייחסות לדרבנן. אבל מפרק כ״ד (הלכות שבת) רואים שיש דברים האסורים אף שאינם דומים או מביאים למלאכה, ועליהם לא חל שמקבלים מכת מרדות. הרמב״ם לא אמר זאת בבירור בהלכות שבת, אבל כאן בהלכות יום הכיפורים רואים זאת.
—
הלכה ב — מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה
“מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. מה היא הקנובה? שיסיר את העלין המיובשין ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזים ומפררין רימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש.”
“כבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלה ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל.”
פשט: מן המנחה ולמעלה ביום כיפור מותר להכין ירקות (להסיר עלים יבשים, לחתוך), לשבור אגוזים ולהוציא גרעינים מרימונים — בגלל עגמת נפש מהתענית. אבל המנהג בבבל (שנער) ובמערב היה שלא עושים זאת, אלא נוהגים לגמרי כמו בשבת.
חידושים והסברות:
1. מהו האיסור שמתירים? הרמב״ם מונה שלוש פעולות בקניבת הירק: (א) “יסיר את העלין המיובשין” — דומה לבורר (הוצאת פסולת מאוכל); (ב) “יקצץ השאר” — דומה לטוחן (חיתוך); (ג) “ויתקן אותו לאכילה” — דומה למתקן. כל שלושתן היו אסורות בשבת (לכל הפחות מדרבנן), אבל ביום כיפור התירו זאת מפני עגמת נפש.
2. יסוד ההיתר — עגמת נפש: ביום כיפור מן המנחה ולמעלה כבר רעבים מאוד. אם לא יוכלו להכין את האוכל עד אחרי יום כיפור, ייקח זמן עד שיוכלו לאכול, ויצטרכו להמשיך לצום גם במוצאי יום כיפור. זוהי עגמת נפש — הצער מלדעת שעוד זמן רב לא יוכלו לאכול. לכן הקילו חכמים באיסורי דרבנן מסוימים.
3. הקושי עם קניבת ירק: אם קניבת ירק היא איסור דאורייתא (בורר), איך יכולה להיות מותרת ביום כיפור? ואם היא רק דרבנן, למה לא תהיה מותרת גם בשבת (סמוך לאכילה)? מפרשים לרמב״ם כבר התקשו בבעיה זו. הרמב״ם מוסיף את הפירוש (“מה היא הקנובה?”) כדי להבהיר שלא מדובר בבורר דאורייתא, ואולי אפילו לא באיסור דרבנן ממשי — זה יכול להיות משהו פחות מזה. זה חריג לרמב״ם, שבדרך כלל לא מביא פירושים על לשונות הגמרא במשנה תורה.
4. ענין “לא ניח” ביום כיפור: בשבת מותר לפצח אגוזים סתם כי תמיד אפשר לאכול (זה תמיד “סמוך לאכילה”). אבל ביום כיפור, שבו לא אוכלים, זה “לא ניח” — מכינים למאוחר יותר, שזה ענין של הכנה. היינו חושבים שאחר הצהריים ביום כיפור זה כבר “סמוך לאכילה” (למוצאי יום כיפור), אבל בבוקר זה לערב — זה רחוק מדי. בשבת יש בעיה אחרת: אסור להכין משבת למוצאי שבת.
5. המנהג כתירוץ: המנהג בשנער ובמערב בא לפתור בעיה מעשית — כדי שאנשים לא יתבלבלו בין דברים המותרים ביום כיפור אבל אסורים בשבת, קיבלו את המנהג לנהוג לגמרי כמו בשבת.
6. למעשה: גם הרמב״ם וגם השולחן ערוך פוסקים שהמנהג הוא לא לעשות קניבת ירק ביום כיפור, כך שזה לא נוגע למעשה.
7. [דיגרסיה: הכנה ביום כיפור] הרב מבעלזא היה מבקש מהגבאי לפני נעילה שיוציא את החלב מהמקפיא, כדי שלא יהיה קר מדי לקפה שלו במוצאי יום כיפור, והוא אמר שבכך הוא יוצא ידי חובת ענין קניבת ירק. זה מראה שבדבר שהוא רק נושא של הכנה (לא איסור ממש), ביום כיפור מותר. בכל בתי הכנסת מכינים כבר את הכיבוד למתפללים, אף שיש שאלה של הכנה — נראה שההיתר חל על דברים כאלה.
—
הלכה ג — מצות עשה של עינוי ביום כיפור (אכילה ושתייה)
“מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתיה… ומפי השמועה למדו שעינוי שהוא לנפש זה הצום… וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה.”
“מאחר שהעניש הכתוב כרת למי שלא יתענה, למדנו שאנו מוזהרין בו על אכילה ושתיה.”
פשט: יש מצות עשה נפרדת ביום כיפור — שביתה מאכילה ושתייה. המקור הוא “ועניתם את נפשותיכם”, ומפי השמועה למדו שעינוי הנפש פירושו צום. מי שצם מקיים מצות עשה; מי שאוכל או שותה מבטל מצות עשה ועובר על לא תעשה. בשוגג — חייב קרבן חטאת קבועה.
חידושים והסברות:
1. לשון הרמב״ם “שביתה” על עינוי: הרמב״ם קורא לעינוי בשם “שביתה” — “לשבות בו מאכילה ושתיה” — אף שהתורה משתמשת בלשון “תענו”. הרמב״ם משתמש ב״שביתה” לא רק למנוחה ממלאכות כמו בשבת, אלא גם להפסקה מאכילה — כמו שהוא אומר “שובת מעבירה”.
2. המקור מספר המצוות: הרמב״ם בספר המצוות מפרש את הפסוק בפרשת אמור “שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם” ש״שבתון” חל גם על “ועניתם” — לשבות מהכל: ממלאכות ומאכילות. אבל כאן במשנה תורה הוא לא מביא את אותו פסוק מאמור, אלא את הפסוק מאחרי מות.
3. “מפי השמועה למדו” — למה צריך הלכה למשה מסיני: הפסוק אומר “ועניתם את נפשותיכם” — זה יכול להתפרש כסוגים שונים של ייסורים (לעמוד על רגל אחת, להכות את עצמו וכו׳). הרמב״ם מסביר שמפי השמועה למדו ש״עינוי שהוא לנפש” — עינוי ספציפי ל״נפש” — זהו הצום. המילה “נפש” בפסוק מתפרשת כרמז לחיות הנפש, התלויה באכילה ושתייה (ענין שיש בו איבוד נפש). אף שלא כתוב “עינוי של נפש” אלא “ועניתם את נפשותיכם” (ענו את נפשותיכם), חז״ל מפי השמועה הוסיפו את הפירוש שזה עינוי נפשי — דהיינו אי אכילה.
4. לאו ללא לשון מפורשת של “לא תעשה”: שיטת הרמב״ם היא שלא צריך שיהיה כתוב במפורש “לא תאכלו” כדי שיהיה לאו. עצם העובדה שהתורה מענישה בכרת (“כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה”) מוכיחה אוטומטית שיש לאו. זהו כלל מעניין — כרת מרמז על לאו.
5. קושיא מהגמרא: בלימוד הגמרא לא פשוט שכל פעם שכתוב עונש זה מספיק בלי לאו נפרד. הרבה פעמים צריך לחפש לאו ספציפי. הגמרא מביאה גזירה שווה — כמו שעל אכילה יש לאו עם עונש, כך גם על מלאכה. הלחם משנה מביא זאת מהגמרא ואומר שזה כוונת הרמב״ם.
6. דרך הרמב״ם בפסוקים: הרמב״ם לא בהכרח הולך לפי כללי הדרשות של הגמרא. הוא מביא פסוק על פי שכל — אם יש כרת, בוודאי יש לאו — לא דווקא בחשבונות של הגמרא. זה עקבי עם דרך הרמב״ם שהוא מביא הרבה פעמים פירוש קרוב לפשט, לא דווקא בדיוק כמו שהגמרא לומדת.
—
הלכה ד — ארבעת העינויים האחרים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה)
“וכן למדו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו, או לסוך, או לנעול את הסנדל, או לבוא על אשתו. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה, שנאמר ‘שבת שבתון׳ — שבת לענין מלאכה, ושבתון לענינים אלו.”
“ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה בלבד, אבל [על רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש] מכין אותו מכת מרדות.”
פשט: מפי השמועה לומדים שאסור לרחוץ, לסוך, לנעול נעליים או לשמש. צריך לשבות מכל ההנאות הללו כמו מאכילה ושתייה. הפסוק “שבת שבתון” מתחלק: “שבת” — על מלאכה, “שבתון” — על ארבעת העינויים. כרת וקרבן הם רק על אכילה ושתייה; על ארבעת העינויים האחרים מקבלים רק מכת מרדות.
חידושים והסברות:
1. שני מקורות לשתי קטגוריות: הרמב״ם עושה חלוקה ברורה במקורות: אכילה ושתייה לומדים מ״תענו את נפשותיכם”, וארבעת העינויים האחרים לומדים מ״שבתון”. זה לא שהכל בא מפסוק אחד.
2. שאלה גדולה — דאורייתא או דרבנן? זוהי נקודת הדיון העיקרית. יש סתירה לכאורה ברמב״ם:
– ראיות שזה דאורייתא: (א) הוא אומר “למדו מפי השמועה” — שאצל הרמב״ם בדרך כלל פירושו הלכה למשה מסיני, שהיא דאורייתא. (ב) הוא מביא פסוק “שבתון” כמקור — פסוק בדרך כלל עושה דאורייתא. (ג) הוא אומר שזו “מצוה לשבות” — משמע מצות עשה מדאורייתא.
– ראיה שזה דרבנן: הוא אומר “מכת מרדות” — שזה בדרך כלל העונש על דרבנן, לא על דאורייתא.
3. מקבילה לשביתות שבת: זה דומה לשיטת הרמב״ם בהלכות שבת פרק כ״א, שם הוא אומר “נאמר בתורה ‘תשבות׳ אפילו מדברים שאינן מלאכה” — וזה בוודאי דרבנן, כי הוא מדבר על שביתות שמקבלים עליהן מכת מרדות. המבנה דומה מאוד: פסוק (“שבתון”/”תשבות”), אבל העונש הוא רק מכת מרדות. אולי זו דרך הרמב״ם — פסוק יכול לשמש כאסמכתא לדרבנן.
4. קושיא על לימוד דאורייתא: אם זה דאורייתא, קשה להבין למה “ועניתם את נפשותיכם” פירושו רק אכילה ושתייה. במצות העשה (שבתון) כל הנאות הגוף כלולות. למה “עינוי נפש” — שהוא
גם ענין של צער הגוף — לא יכלול גם רחיצה, סיכה וכו׳? כל הדברים הם “קרובי משפחה” — כולם הנאות הגוף. אבל הרמב״ם אומר בבירור ש״עינוי נפש” פירושו דווקא אכילה ושתייה, והאחרים באים ממקור נפרד.
5. אפשרות: עשה ללא עונש: ייתכן שזה דאורייתא — איסור עשה — אבל בלי עונש כרת. יש דבר כזה בתורה ששני פרטים באותה מצווה, אחד הוא איסור כרת (אכילה ושתייה) ואחד הוא רק חיוב עשה (העינויים האחרים). מקבילה היא מחמר בשבת — הרמב״ם אומר בבירור שזה איסור עשה מדאורייתא, אבל אין עליו מלקות מדאורייתא, אלא מכת מרדות מדרבנן.
6. פירוש המשנה של הרמב״ם על יומא: הרמב״ם בפירוש המשנה על יומא אומר שמכיוון שכתוב “אסור”, הוא לומד שמקבלים מכת מרדות, אבל “עיקר איסורן קבלה” — כל הענין הוא בקבלה. “קבלה” פירושו אותו דבר כמו “מפי השמועה” — קיבלו ממשה רבינו. הרמזים של הגמרא מהפסוקים הם רק אסמכתאות, אבל העיקר הוא קבלה. פירוש המשנה לא עושה את החילוק בין “שביתה” ו״עינוי” כמו שהרמב״ם עושה כאן במשנה תורה.
[דיגרסיה: מה פירוש “קבלה”?] היה דיון האם “קבלה” פירושה דברי קבלה (= דרבנן, כמו נביאים), או קבלה ממשה רבינו (= דאורייתא). המסקנה היא שכאן קבלה פירושה שקיבלו ממשה רבינו ש״שבתון” ו״עינוי” פירושם הדברים הספציפיים — זוהי מסורת דאורייתא.
7. מכת מרדות — מקור: ראיית הרמב״ם למכת מרדות על העינויים האחרים באה מהמילה “עתיד” במשנה יומא — הוא פירש את המילה “עתיד” כבסיס למכת מרדות. גם: במשנה כתוב “אסור” (לא סתם “אין עושין”), והרמב״ם מפרש — “וזה ענין אמרו אסור” — שהלשון “אסור” מראה שמקבלים מכת מרדות. לא כל איסור עשה מביא מכת מרדות, אבל הלשון “אסור” במשנה גרם לרמב״ם להחליט שכאן יש מכת מרדות.
8. לרמב״ם אין בעיה עם שתי מדרגות: רואים שלרמב״ם אין בעיה שחלק מהעינויים יהיו עם איסור עשה (בלי כרת), ואחרים יהיו חמורים יותר. הקבלה/מסורה היא שיש שני סוגי עינויים: (1) אכילה ושתייה — חמור, מקבלים כרת; (2) העינויים האחרים — פחות חמור, בלי כרת.
9. חידוש לגבי ה״לאו” של אכילה ושתייה: אם היה כתוב לאו ברור על העינויים הפחות חמורים, היינו יכולים לשאול למה על אחד יש לאו ועל אחרים רק עשה. אבל מכיוון ש״לאו” של “ועניתם” הוא מכלל כרת (לא לאו אמיתי נפרד, אלא כלול בכרת), אפשר להבין — התורה לא הלכה כל כך חמור עד כרת על כל העינויים, ואוטומטית איפה שיש כרת יש גם לאו. אבל על העינויים האחרים — זה יכול להיות דאורייתא אבל בלי עונש.
—
הלכה ה — עינוי ביום ובלילה
“כשם ששובת ממלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שובת מכל אלו בין ביום בין בלילה.”
פשט: בדיוק כמו שמלאכה אסורה הן ביום והן בלילה, כך גם עינוי הוא הן ביום והן בלילה.
חידושים:
1. החידוש של עינוי בלילה: במלאכה כולם מבינים שיום כיפור (כמו שבת) הוא 24 שעות. החידוש הוא שגם בעינוי, שאדם היה חושב שבלילה זה לא ניכר (כי ממילא ישנים, ממילא לא אוכלים), זה גם נוהג מהלילה. הרי רואים מתעניות דרבנן שיש תענית שאוכלים כל הלילה עד עלות השחר. החידוש הוא שביום כיפור צריך להתחיל את כל חמשת העינויים מהלילה.
2. [דיגרסיה: איך יודעים שבשבת זה יום ולילה?] מהפסוק עצמו לא ברור ש״יום” פירושו תמיד 24 שעות. ביום כיפור כתוב במפורש “מערב עד ערב”, בפסח כתוב “בערב תאכלו מצות” — רואים בבירור שזה מתחיל מהערב. זה משמע שבדרך כלל כשכתוב “ביום” זה לא מתחיל בערב. או להיפך — רק כשכתוב “בעצם היום” זה דווקא ביום, אבל סתם “יום” פירושו גם לילה. זה לא דבר ברור מפשוטו של מקרא.
3. [דיגרסיה: ששת ימי בראשית] לפי הפשט בבראשית הקב״ה עבד רק ביום — “ויהי ערב ויהי בוקר” — בלילה הוא לא עבד. זה לא כל כך פשוט, כי “ויהי ערב” — מתי היה הערב? מפרשי התורה אומרים “כבר היה ערב” קודם. מזה בא הרשב״ם עם האבן עזרא ומחלוקתם. הפשט הפשוט היה שבלילה אין זמן עבודה, ממילא כששבת מתחילה, הלילה כבר חלק מהשביתה הארוכה.
—
הלכה ו — תוספת יום הכיפורים: מוסיפין מחול על הקודש
“וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו. שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב… מערב עד ערב תשבתו שבתכם. כלומר, תתחיל ותתענה מעט מערב תשעה סמוך לעשירי, וכן ביציאתו שהוא בעינוי מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי.”
פשט: צריך להתחיל לצום קצת לפני תחילת יום כיפור (עוד בערב יום כיפור = תשיעי בתשרי), וצריך לסיים קצת אחרי מוצאי יום כיפור (להיכנס לליל י״א תשרי).
חידושים והסברות:
1. איך לומדים את הפסוק? הלימוד הוא: “בתשעה לחודש בערב” — “בערב” פירושו עוד מהערב, לפני הלילה, לא כשכבר נעשה ליל עשירי. “מערב עד ערב” — “מערב” פירושו שיתחילו מוקדם (לפני הלילה), “עד ערב” פירושו שיסיימו מאוחר (להיכנס ללילה). כאילו “מערב עד ערב” פירושו עד ועד בכלל — עוברים קצת משני הצדדים.
2. שאלה שהועלתה: הרמב״ם אומר זאת רק לגבי תענית/עינוי, לא לגבי מלאכה. למה?
3. הפשט הרגיל של הפסוק: בדרך כלל היינו מפרשים שהפסוק בא רק לומר שיום כיפור הוא 24 שעות — מתחילים בלילה (לא כמו תענית רגילה שהיא רק ביום). אבל חכמים למדו מזה שצריך להוסיף קצת.
4. מהלך חדש בהבנת תוספת: הגמרא לומדת מהפסוק “ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש” שצריך לאכול בערב יום כיפור (“כל האוכל ושותה בתשיעי”). אבל הפסוק קשה: למה כתוב “בתשעה לחדש” כשיום כיפור הוא “בעשור”? התירוץ הוא ש״תשעה לחדש בערב” פירושו: מהערב שמסתיים תשעה לחודש, עד הערב שמסתיים עשור לחודש.
החידוש: רואים מהפסוק שחיוב העינוי מתחיל כבר עם סיום תשעה — סוף תשעה כבר מחייב. זה אומר שתוספת יום הכיפורים היא לא רק תוספת ליום (כמו בשבת), אלא משהו אינהרנטי בחיוב העינוי עצמו. בשבת אף אחד לא היה חושב שיום שישי כבר מחייב בשבת — כל עוד זה עוד יום שישי, פטורים. אבל כאן תשעה לחודש כבר מביא עמו את מצוות “ועניתם”. זה אומר שגם ערב עשור יש בו משהו של חיוב.
5. יום כיפור = כל עשור + טיפה מתשעה + טיפה מי״א: לפי מהלך זה, זמן הצום של יום כיפור הוא: כל עשור, פלוס קצת מסוף תשעה, פלוס קצת מתחילת י״א. זה הגיוני רק כי צריך “יום שלם” — אם זה היה מתחיל רק בבוקר או באמצע הלילה, לא הייתה סברא לתוספת.
6. תוספת היא רק על עינוי, לא על מלאכה — לפי הרמב״ם: הרמב״ם פוסק בבירור שתוספת יום הכיפורים היא רק על הצום (עינוי — אכילה ושתייה), לא על שביתה ממלאכה. המגיד משנה מביא שמשמע בגמרא שיש מחלוקת על זה. הרמב״ם אומר “לצאת מלא התענות” — שפירושו כל חמשת העינויים, אבל בוודאי לא שביתה ממלאכה.
7. מחלוקת ראשונים: ר״ן נגד רמב״ם: הר״ן וראשונים אחרים סוברים שתוספת חלה גם על שביתה ממלאכה, וממילא יש תוספת גם על שבת. מקורם: הפסוק אומר “שבתכם” — רמז לשבת. אבל לפי הרמב״ם, מכיוון שתוספת היא רק דין בצום (עינוי), שבת היא עולם אחר לגמרי.
8. תוספת נגד בין השמשות — חומרא ביום כיפור: אם עושים את התוספת רק בבין השמשות עצמו, לא יוצאים ידי חובה, כי אם זה חיוב דאורייתא מפסוק, זה צריך להיות כשזה עדיין ודאי יום (לפני בין השמשות). בשבת מקילים עם בין השמשות (כי ספק דרבנן לקולא). אבל ביום כיפור אי אפשר להקל עם בין השמשות על עינויים — אף שחכמים מקילים בקלות במקום צער, וכל עינוי הוא מקום צער, בכל זאת צריך להחמיר. זה מראה שההלכה היא דאורייתא.
9. האם תוספת יום הכיפורים דאורייתא או דרבנן? הרמב״ם לא אומר בבירור. הוא מביא פסוק, שהיה משמע דאורייתא. אבל הוא לא אומר שיעור לתוספת, ולא מה המינימום.
—
הלכה ז — נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה
“נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש — אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון, שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר… ואין לך להם שידעו וישמרו את עצמן.”
פשט: נשים שאוכלות עד שמחשיך (בלי תוספת), כי הן לא יודעות על מצוות תוספת מחול על הקודש — אין צריך למחות בידן, כדי שלא יבואו לעשות זאת בזדון. אי אפשר לשים שוטר בכל בית.
חידושים והסברות:
1. השוואה לערב שבת — למה שם כן מוחים? בערב שבת יש חיוב להודיע בבית (“בתוך ביתו צריך לומר”), אף שבין השמשות של שבת הוא רק דרבנן. ביום כיפור, שבו תוספת היא דאורייתא, הרמב״ם אומר שאין מוחים! ההבדל: בשבת מדברים על הכנת הבית — הדלקת נרות, אנשים אחרים, תקיעת שופר לכל הציבור. זו לא מחאה אישית על איסור, אלא הודעה מעשית שהבית יהיה שבתי. בתוספת יום כיפור מדברים על מצווה אישית שאין לה קשר לאחר.
2. “אין ממחין” — מדברים על בית דין, לא על הבעל: לשון הרמב״ם “שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד” פירושה: בית הדין לא יכול לשלוח שוטרים לכל בית. זה לא מדבר על כך שהבעל לא יהיה “שוטר” — בעל רגיל לא הולך לקחת את האוכל של אשתו. “שוטר” פירושו שלבית הדין אין מספיק כוח משטרתי לאכוף זאת.
3. למה הן לא יציתו? — חילוק הרשב״א: הרשב״א טען שההבדל הוא: תוספת מחול על הקודש לא כתובה במפורש בתורה — זה רק לימוד שחכמים הבינו מפסוקים. כשהולכים לומר זאת לאנשים פשוטים (לא בני תורה), הם לא ייקחו זאת ברצינות. זה דומה ל״דבר שגגים” — דברים שאנשים עושים בשוגג, מניחים להם, כי אם אומרים להם, הם יעשו זאת במזיד.
4. האמונה בנשים יהודיות ישרות: הרמב״ם הולך עם הנחה שהנשים לא יפסיקו לאכול ביום כיפור עצמו — הן נשים צדקניות, הן צמות ביום כיפור, מחשיך, הן מפסיקות לאכול. הבעיה היא רק עם התוספת לפני כן — זו מדרגה גבוהה יותר שהן לא יודעות עליה. זוהי אמונה מעניינת בצדקנות הבסיסית של כלל ישראל.
5. “מחאה” — לא אותו דבר כמו “לומר”: “אין ממחין בידן” לא אומר שלא מלמדים זאת בבית הספר או בשיעורי הלכה. מחאה פירושה מחאה חזקה/אכיפה — כמו “מחאה” בהלכות חזקת הבתים. אם אפשר לומר זאת בשקט והן יציתו — בוודאי. אבל לא עושים מחאה רשמית, כי זה יכול להביא למזיד.
6. המשל הספציפי עם יום כיפור: אם אומרים לאישה שהיא כבר לא הייתה רשאית לאכול (כי תוספת יום הכיפורים כבר התחילה), היא תחשוב “אוקיי, כבר לא צמתי את יום הכיפור” — היא לא תתפוס את ההבדל שהיא רק עברה על התוספת, אבל עדיין לא על יום כיפור עצמו. זה יכול להוביל לכך שהיא תמשיך לאכול ביום כיפור עצמו.
—
הכלל של “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”
פשט: הרמב״ם מביא את הכלל שלא למחות כשאנשים ממילא לא יציתו, כדי שיישארו שוגגים ולא יהפכו למזידים.
חידושים והסברות:
1. הבעיה של מחאה שמחמירה: בהרבה מאוד הלכות אנשים באמת לא מאמינים שאסור לעשות את זה. גם אם אומרים להם, הם לא יציתו — לא בשנה הבאה, לא בעוד שלוש דקות. זו המציאות של הרבה הלכות.
2. המשל של שמירת עיניים: פוסקים אומרים, ואנשים חושבים, ששמירת עיניים היא מידת חסידות. הרמ״א אומר אכן שזו מידת חסידות (חוץ מאישה שאסורה עליו). כשאומרים לאדם שזו חומרא או הידור, הוא לא יציית. אבל הנזק מלומר לו הוא — עכשיו הוא נעשה מזיד, כי עכשיו הוא יודע על זה, וזה עושה אותו גרוע יותר.
3. המנגנון של “מוטב שיהיו שוגגין” — לא רק הצלה מעונש: ענין מוטב שיהיו שוגגין הוא לא רק ענין טכני של הצלה מחיוב סקילה או עונשים אחרים. זו תכונת הנפש — אדם לא רשאי להפוך למזיד. שוגג הוא אדם שלא יודע, מעולם לא למד את ההלכה. אבל מזיד הוא מצב נפשי שונה לחלוטין.
4. המשל של חינוך הבנים: כל עוד הילד לא תופס שהאבא לא מקפיד על דבר, הרצון של האבא נשאר בתוקף, והילד ימשיך לפעול לפיו. אבל ברגע שזה נעשה גלוי שהוא לא מקפיד, מסירים את הרצון, והילד יכול לעשות זאת “ביד רמה.” כך גם במוטב שיהיו שוגגין — כשעושים זאת גלוי והאדם לא מציית, זה נעשה דבר שהוא עושה ב״יד רמה.”
5. “הכלל גדול בכל התורה כולה”: צריך לדעת מתי לא למחות, כדי ששוגגים יישארו שוגגים. זהו כלל רחב המשתרע על הרבה מאוד הלכות.
—
עד כאן פרק א׳ של הלכות שביתת עשור.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת עשור — פרק א: מצוות השביתה ממלאכה ואכילה
הקדמה: מדוע קורא הרמב״ם לזה “שביתת עשור”?
דובר 1:
אוקיי, אנחנו לומדים רמב״ם, ספר זמנים. כבר סיימנו הלכות שבת בעיקרו של דבר, שבת ועירובין, ומתחילים ללמוד את ההלכות של ימים טובים. והיום טוב הראשון, שהוא כמעט חמור כמו שבת, או חמור כמו שבת לגבי רוב הדברים, יש לו אפילו עוד חומרא שאסור אפילו לאכול, וזה יום שנקרא עשור. מהו עשור? “אך בעשור”. ביום העשירי של איזה חודש. אנחנו לא יודעים. אה, של החודש השביעי, כמובן. אבל איזה יום? החודש של ימים טובים. כן. אז ביום העשירי יש דבר שאנחנו קוראים יום כיפור.
ו… מדוע קורא לזה הרמב״ם “שביתת עשור”? הוא לא יכול היה לכתוב “יום הכיפורים”? אוקיי, התשובה היא, כי קודם כל, בהלכות יום כיפורים הוא מונה את חלק השביתה של עשור. הוא לא מונה, למשל, את העבודה של יום כיפור. את זה הוא מונה בהלכות עבודה. והוא גם לא מונה מה מתפללים ביום כיפור. את זה הוא אמר בהלכות תפילה. ובכלל, גם יום טוב נקרא “שביתת יום טוב”, כי הוא מקשר כאן שבת וכל שאר השביתות. ולא רק זאת, אלא אפילו את הצום הוא קורא שביתה. מלבד שביתת מלאכה יש שביתה מאכילה. הוא קורא לזה שביתה. הוא עוסק כאן בנושא של שביתה.
דובר 2:
נכון, אז מאוד יפה. יש אכן הלכות עבודת יום הכיפורים, שקשורות לכפרה. כנראה אכן בספר עבודה, אני זוכר. כן, שזה מדובר בספר עבודה.
עבודה וכפרה זה גם לא אותו דבר. יש עבודה ויש תשובה.
דובר 1:
לא, עבודה במשנה וברמב״ם מתכוון תמיד לעבודת המקדש, לא עבודת ה׳ שצועקים בתפילה.
דובר 2:
נכון, נכון, נכון. אני אומר אבל, הכפרה של יום כיפור, יכול להיות שהכפרה קורית דרך הקרבנות, אבל כפרה היא דבר בפני עצמו, שקשור לתשובה, ואולי לתפילות של יום כיפור שמבקשים כפרה.
דובר 1:
אוקיי, אבל כל הכפרות. אני אומר, יש כן הלכה עם הפרקים “יום הכיפורים”, עם הלכות עבודת יום הכיפורים. אבל אתה צודק שכאן הוא מדבר על השביתה, גם כי זה הדבר… אבל למה זה לא יכול להיקרא “שביתת יום הכיפורים”? זה חייב להיקרא “שביתת עשור”? איפה כתוב בתורה לשון כזו “שביתת עשור”?
דובר 2:
יכול להיות שהרמב״ם רוצה אולי לומר שהשביתה לא תלויה בכפרה. יש יום טוב, שהיום העשירי הוא יום טוב. ליום טוב יש מצוות של שביתה. אבל יש דבר שהיום הוא יום כפרה. אני לא יודע, אני לא יודע אם השביתה לא נובעת מהכפרה. אני לא יודע, זה דבר, דיוק של שם.
דובר 1:
כן, לא, זה שם מוזר. לא, אני רק שואל, כמו שמוצאים בגמרא, משהו הוא לשון שנקרא עשור? אני רואה את הלשון של מנין המצוות הקצר שיש לי כאן מועתק הוא “לשבות ביום הצום”, לא “לשבות”. לא, כי הוא התחיל עם “להתענות בעשירי”, אז לא מה שהיום שאני רק אמרתי. לא, הוא דיבר על חודש השביעי, הימים טובים של חודש השביעי. הוא אמר, “להתענות בעשירי”. עכשיו הוא יכול לומר, היום שהוא יום הצום, אני רק אמרתי את זה. הוא לא קורא יום הצום זה לא הכינוי ליום, אלא כאן. מה בהקשר? אין כאן ראיה. יום צום יום הכיפורים, כך אומרים. את זה הוא אומר כבר מהר יותר, בואו נשאיר את יום הכיפורים. יש כאן עשירי? ליום הכיפורים. אתה רואה שלושה שמות בשלושה שמות. עשירי בו? מילא, אבל הלכות שביתת עשור זה קשה, כי עשור של מה? זה חייב להיות איזו לשון שמדברת? זה חייב להיות איזו לשון שמדברת? ליזר זה לא רק ההלכה באיסור לחודש השביעי. הפרק הוא שביתת עשור, אבל באמת מעניין. הוא החזיק בשביתת עשור, יום הכיפורים? הוא לא אהב שמות ארוכים? הוא לא אהב כשהפרק יש לו שלוש ארבע מילים?
דובר 2:
אני יכול להיות פשוט כזה יכול, יש שביתת השבת, שהיא שביתת השביעי, וכאן יש שביתת העשירי, שביתת העשירי. יש משהו שני מספרים.
דובר 1:
למה זה לא נקרא הלכות שביתת השבת? זה נקרא פשוט הלכות שבת. הלכות שבת, נכון. אוקיי, כי הלכות שבת הוא מנה את כל מה שנוגע לשבת. כן, אמת. אממ… כן, אמת. גם אתה מתכוון לומר זכור ושמור, כל הדברים האלה. עונג שבת, כן. לרמב״ם יש לפעמים פרקים ארוכים? אם אין לו כמעט פרקים ארוכים, הוא העדיף שביתת עשור, שזה שתי מילים, על שביתת יום הכיפורים, שזה שלוש מילים. פתאום שביתת יום טוב? יום טוב זה בדרך כלל יו״ט עם קו. אוקיי, אני נכנס לפרטים הקטנים. לא, זה מעניין, כי אין שום ספר אחר שנקרא כך. אני חושב אולי הרמב״ם אומר שהוא לקח? הגמרא קוראת לו כיפור יומא, היום. שביתת היום, יומא. המסכת קוראים כך. המסכת נקראת יומא, יומא, יומא לימים הכיפורים. קוראים לזה כך? אני לא יודע, השמות של המסכתות הם לא… אני לא יודע, זה רבינו יונה הקדוש שהכניס את הכותרות של המסכתות? נו אין מושג. לא. אני חושב שיש מקומות שקוראים לזה מסכת יום הכיפורים, לא? אה, יש שקוראים לזה מסכת יום הכיפורים, כן. אני לא יודע. אוקיי. כן. אז אנחנו הולכים ללמוד את ההלכות של שביתת יום הכיפורים, כמו שאתה אומר, לא הענין של התפילה. אבל ביום כיפור עושים הרבה מאוד דברים, אבל עכשיו לומדים בעיקר מה לא עושים. נכון. נכון. הולכים ללמוד על להיות שובת. להיות שובת מתכוון להפסיק את מה שעושים בדרך כלל, לשנות.
דובר 2:
להפסיק. להפסיק את העבודה, כן. שובת ביום, כן. מאוד יפה. ובמקרה שלנו מפסיקים את העבודה, ומפסיקים את האכילה, מפסיקים הכל, מפסיקים את החיים הרגילים.
ארבע המצוות של שביתת עשור
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך, הפרק, הרמב״ם מביא תמיד את המצוות שיש בנושא, בהלכות. הוא אומר, יש כאן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה. שתיהן הן דבר והיפוכו, נכון? מצוות עשה לשבות בו ממלאכה, להפסיק, לא לעבוד. ומצוות לא תעשה היא אותו דבר, שלא לעשות בו מלאכה. ואותו דבר לענין שביתה מאכילה, יש את החיובי, מצוות עשה היא להתענות בו. ואותו דבר יש בלא תעשה, שלא לאכול ולשתות בו. הרמב״ם אומר בפירוש, לאכול ולשתות בו. אנחנו נראה בפנים, הרמב״ם אומר שאכילה היא דאורייתא, ושונה אני חושב מאולי ראשונים אחרים, אבל לא כל חמשה עינויים הם דאורייתא. הוא אומר כאן שלא לאכול ולשתות בו. זה לא אותה רמה דאורייתא, כן. בסדר. כן. אוקיי. ואת המצוות אנחנו הולכים ללמוד בשלושת הפרקים. כן. אומר הרמב״ם, מאוד יפה.
הלכה א: מצות עשה לשבות ממלאכה
דובר 1:
זה פרק א׳. מצות עשה לשבות ממלאכות, לנוח ולהפסיק מהמלאכות, בעשור לחודש השביעי, שנאמר, כמו שכתוב בפסוק על מצוות יום כיפור, “שבת שבתון הוא לכם”. זה שבת שבתון, זה יום של שביתה מלאה. בשבת כתוב שבת שבתון, וביום כיפור. זה אומר שצריך לנוח מהכל. ביום טוב לא כתוב שבתון, כתוב רק שבת, כי צריך לנוח מהרבה דברים. שבת שבתון היא מנוחה גדולה יותר. אז היינו אומרים שם, צריך לבדוק את הלשונות של הפסוקים, אבל ביום טוב כתוב בפירוש בפרשת בא, ש״אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. שם דווקא יודעים. אבל אני אומר, כשכתוב שבת שבתון זה אומר שביתה חזקה. וכל העושה בו מלאכה, ביטול מצות עשה, כשמישהו עושה כן מלאכה הוא מבטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר, כתוב גם, מלבד העשה של “שבת שבתון” כתוב גם, ובסוף מסיים הפסוק “כל מלאכה לא תעשו”, לא תעשה.
עונשים: כרת, חטאת, סקילה
דובר 1:
ומה העונשים? הוא אומר, העונשים הם כך, אם עשה ברצונו בזדון, אנחנו הבנו קודם, ברצונו בזדון מתכוון, בזדון מתכוון הוא יודע מה הוא עושה, וברצונו מתכוון הוא רוצה לעשות זאת. רצון לאפוקי שוגג, זדון לאפוקי אונס. להיפך, רצון לאפוקי אונס, זה אומר כשגוי כופה אותך, אתה יודע מה אתה עושה, אין זה שאתה שכחת שזה שבת, אבל אין רצון. ובזדון, שאתה יודע שאתה עושה זאת בזדון. ברצון ובזדון. רצון לאפוקי אונס, וזדון לאפוקי שוגג. נכון. ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה, צריך להביא קרבן חטאת. חטאת קבועה מתכוון שאין הבדל בין עשיר או עני. יש מצוות מסוימות שהקרבן הוא עולה ויורד לפי הכסף שיש, אבל חטאת, זו חטאת קבועה.
הלכה ב: אילו מלאכות אסורות
דובר 1:
הלאה, אומר הרמב״ם, אילו מלאכות אסור לעשות? אומר הרמב״ם, כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, אה, הוא הולך עכשיו לומר אילו מלאכות. הוא אומר, אנחנו כבר למדנו בהלכות שבת ל״ט מלאכות עם תולדות. כל המלאכות שבשבת חייבים עליהן סקילה, המלאכות האלה אסורות ביום הכיפורים, וחייבין על זדונה עונש כרת. והעונש, כמו שהוא כבר אמר שהעונש הוא כרת, על איזה דבר יש כרת? על כל המלאכות שבשבת חייבים סקילה.
וגם אותו דבר עם השוגג, וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת, זה אומר כל אותן מלאכות שאם עשינו אותן בשוגג מביאים קרבן חטאת בשבת, חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים. כן, זה מיותר. היינו יכולים לומר שכל המלאכות הן אותן. העניין הוא, כמו שכתוב במשנה במכות, אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם. במילים אחרות, שבת, כשאנחנו זוכרים מה כתוב באותו נוסח, “ומחייבין על עשיית מלאכה זו”, למדנו שלושה דברים: אם עושים בעדים ובהתראה, מובן מאליו ברצונו ובזדון, מקבל סקילה. ואם הוא עושה בלי עדים ובהתראה, מקבל כרת. ובשוגג זה אותה חטאת. אז הדבר היחיד שיום כיפור שונה משבת הוא אותן מלאכות, אבל אין את האופן שאפשר לקבל סקילה. זה אומר, אין בית דין, בית דין של מטה, לא מענישים על מזיד של יום כיפור, או הדאורייתא של יום כיפור. הקב״ה נותן כבר כרת, זה כבר בין אדם למקום. משא״כ שבת שיש את שניהם, יש גם כרת וגם סקילה. אז כל דבר ששבת היה סקילה, והאמת היא שהיה גם כרת, גם ביום כיפור יש כרת בלי סקילה. זו הלשון. אני מתכוון, סקילה היא כמו שהוא לוקח את הכרת, כן, לא יכול להיות שניהם. אבל זה כבר נושא אחר.
איסורי דרבנן גם אסורים ביום כיפור
דובר 1:
עכשיו, לא רק הדאורייתא, אלא כל דבר שאסור לעשותו בשבת, כי בהלכות שבת למדנו שיש הרבה מאוד דרבנן. כל הדברים שאסור לעשות מדרבנן בשבת, על פי שאין בו מלאכה, גם אסור לעשותו ביום הכיפורים.
הלכה א (המשך) — כל שאסור בשבת אסור ביום הכיפורים: דרבנן
לשון “מלאכה” מתכוונת תמיד למלאכה דאורייתא
דובר 1: מלאכה, זוכרים זה תמיד הלשון, למשל בהלכות עירובין היה להם כל הזמן, אם הניחו דבר במגדל ואסור משום מלאכה. מלאכה מתכוונת תמיד למלאכה דאורייתא, הלשון מלאכה מתכוונת לל״ט מלאכות, לא שבות שדומה למלאכה או יבוא לידי מלאכה. מלאכות מדאורייתא, ל״ט מלאכות.
אז למדנו בפרק כ׳ משהו בהלכות שבת, נכון? שהחכמים אסרו גם דברים שאינם מלאכה, אלא שהן דומין למלאכה או מביאין לידי מלאכה, מה שלא יהיה הסיבה, ועל זה הוא מדבר עכשיו.
איסורי דרבנן ביום הכיפורים
דבר שאסור בשבת אפילו אינו מלאכה, במילים אחרות, כן, פטור אבל אסור, נכון? החכמים אסרו, גם אסור ביום הכיפורים. “ואם עשה”, אם הוא עבר ועשה, גם אותו דבר כמו שבת, ש“מכין אותו מכת מרדות”. נותנים לו מכת מרדות כמו כל איסור דרבנן שמקבל מכת מרדות. אם עשה אחד מאיסורי דרבנן ביום כיפור, מקבלים מכת מרדות כמו שמקבלים בשבת, “כדרך שמכין אותו בשבת”.
שלושה סוגי דרבנן: שבות, מוקצה, איסורי אמירה/עשיה לכתחילה
אז כתוב שלמשל, כאן היה לנו עד עכשיו רק הדרבנן שאינם מלאכה, שדומים למלאכה, אבל עדיין לא היה לנו למשל מוקצה או הדברים של שבות או של… אה, טוב. אה, כאן הוא הולך לומר מוקצה.
“כל שאינו מטלטל בשבת”, זה דבר בפני עצמו. דומה למלאכה, אבל זה איסור טלטול, גם אסור לטלטל ביום הכיפורים.
הרמב״ם מונה את כל שלושת סוגי הדרבנן שיש בשבת, חלים גם על יום כיפור. כי נראה שזה לא אותו דבר. כשהוא היה אומר רק אחד, היינו חושבים, אוקיי, את זה אני מבין, כי זה מביא למלאכה. אבל מה נכנס טלטול? לא, טלטול גם יש ביום כיפור.
ודבר רביעי, וכל שאסור לאמרו, גם כל הדברים שאסור לעשות, כמו שמנינו, שלא יהא דיבורך של שבת, הדברים שקשורים לכבוד שבת, או לעשותו לכתחילה בשבת.
דיון: מה מתכוון “לעשותו לכתחילה בשבת”?
דובר 1: על מה הוא אמר דברים מסוימים שלא להתחיל לעשות בשבת? הייתי אומר לעשות לכתחילה מתכוון כמו הדבר שגם למדנו, משום ממצוא חפצך, כמו להתחיל, לעשות הכנה למוצאי שבת. את זה היינו קוראים לעשות לכתחילה. זה אומר, להתחיל את העבודה למוצאי שבת, להתחיל במלאכה, כמו שלכתחילה מתכוון להתחלה. הייתי חושב כך, למה לא? זה בכלל אחד מהשבותים.
ראיתי, הוא מתרגם כאן, מישהו מתרגם כאן, להתחילה, לכתחילה, יש דברים שאין עליהם עונש. זה אומר, נראה שעל… הרמב״ם לא אומר על טלטול, למשל, שיש מכת מרדות. מה מסומן? מכת מרדות, מי שעושה דבר משום שבות, מכין אותו מכת מרדות. אבל הוא לא אומר כאן למשל שמי שמטלטל דבר שאינו מטלטל מדרבנן… נכון, או מי שעושה אחד מהדברים שלמדנו מאוחר יותר בהלכות שבת, משום ממצוא חפצך, או כל הדברים האלה, האם אפשר לקרוא לזה תצאה שלח התחלה. כלומר, כמו שאמרת, יכול להיות שזה מתחיל התחלה, או שאסור לעשות שלח התחלה, אבל בדיעבד אין על זה עונש.
חזרה להלכות שבת פרק א׳ — מהי מכת מרדות?
דובר 1: כי בהלכות שבת, נדמה לי, הרמב״ם אמר לנו מאוד ברור. הוא אמר לנו בהתחלה שכל מה שאסור לעשות בשבת משום דרבנן זה מכת מרדות. נו, מה לא ברור?
דובר 2: אני מתכוון לומר את מה שחידשתי שעל מוקצה אין…
דובר 1: כן. אני לא יודע אם זה… לא, זה כן אמר. מה בדקנו מה כתוב? “וכל מקום שנאמר שעושה דבר זה פטור אבל אסור, הרי זה אסור מדברי סופרים.” הוא אומר מאוד ברור, על דברים שכתוב פטור. “וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך.” לא, זה… או אין עושין כך וכך בשבת, הוא מתכוון גם זו לשון כללית, כמו טלטול לכאורה, לא?
הוא מדבר אבל יותר על הדברים שהם בעצם כמו פטור אבל אסור. אבל הדברים האחרים… אבל הלשון לא כל כך משמעת. אני לא יודע אם ההלכה…
דובר 2: לא, הלשון שהרמב״ם מדבר עליה ב… בפרק א׳ של הלכות שבת, הוא נותן את הכללים של שיש אסור, מותר, הרי כליד חייב, אסור, מותר. והוא אומר שיש עוד לשונות שמתכוונות גם לפטור אבל אסור, לא רק הלשון פטור, אלא גם הלשון אין עושין וכדומה, זו הלשון שאתה מביא. זה לא מתכוון לומר את זה.
דובר 1: והם למדו, ההוא באותן זה גם כי דומה למלאכה. הוא עדיין עולה על כל הפרקים האלה. הוא אומר רק כלל שלפעמים כתוב באותן, אבל רואים בבירור מפרק כ״ד שאנחנו מגיעים לכאן, שיש דברים שהן עשירין אפילו הם לא דומים או מביאין למלאכה, הם לא מתאימים שמקבלים מכת מרדות על שבת.
הנה, לכל דבר יש שיעור. וזה מעניין, הרמב״ם לא אמר מאוד ברור בהלכות שבת, אבל כאן זה נראה כך, וכאן הוא אומר את זה.
עוד הסבר ב״לכתחילה” — שעת הדחק
דובר 1: אבל לי פשוט, והדברים הייתי אומר נקראים דברים שאין עושין לכתחילה. כך הייתי חושב. יכול להיות בנושא לכתחילה הוא מתכוון לעומת כל אלה ששעת הדחק הרבנן היקלו. כל הדברים שזה כל הדרבנן, אם יש שעת הדחק מקילים. הוא אומר, כל דרבנן זה דברים שרק לכתחילה אסור לעשות בשבת. כל דבר בעולם מותר בשעת הדחק. לא הרבנן.
תרגום לעברית
דובר 2: לא, שבועות זה לא סתם שעת הדחק, זה צריך להיות מקום מצווה, זה צריך להיות חזק יותר. למשל בעירוב לא היה לנו אפילו קולא קטנה לשעת הדחק.
כללו של דבר — ארבע קטגוריות של דרבנן
דובר 1: בקיצור, הנקודה ברורה היא שיום כיפור יש בו את כל הדינים. אבל רואים כאן מאוד ברור שהרמב״ם החזיק מאוד בארבע הקטגוריות שיש בהלכות שבת. יש מלאכה, יש מה שלא יודעים בדיוק אם זה מלאכה, יש שבות, יש איסור אמירה או עשייה לכתחילה. אלו ארבע קטגוריות שונות, זה לא אותו דבר. כל אחד כותב בנפרד.
אומר הרמ״א, “כללו של דבר”, זו לשון המשנה שאמרת, “אין מה שבת ליום הכיפורים בענינים אלו”. אין שום חילוק בין שבת ליום כיפור בעניינים האלה. הכוונה היא בעניינים של מלאכה, מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, “אלא שזה במיתה וזה בכרת”.
אבל יש כן חילוק. יש דברים שהתירו ביום כיפור. אנחנו נגלה שיש אכן איזה חילוק, שיש איזה מדרש מפליא לדעתי.
הלכה ב — מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה
הקדמה — הלכה קשה
דובר 1: אוקיי, ההלכה הבאה היא הלכה קצת קשה. אז אני חושב שאני הולך ללמוד אותה בדרך אחת, או שאתה יכול להגיד את דעתך. אני הולך ללמוד אותה בדרך אחת, שלא לכל הדעות זה הפשט הנכון ברמב״ם, אבל ככה אני חושב שזה מסתדר קצת.
הרמב״ם הולך למנות דברים ששבת אסור לעשות, אבל קצת קשה להגיד את זה ככה, כי אצלנו לא ראינו שאוסרים את זה בהלכות שבת. אבל דברים ששבת אסור לעשות, כי זה דומה לאחת המלאכות של הכנת אוכל, או שזה דומה לטוחן, או כדומה. אבל ביום כיפור התירו את זה, ביום כיפור אחר הצהריים, כשכבר מאוד רעבים, התירו את זה, כי יום כיפור שונה משבת בכך שצמים ומאוד רעבים. ממילא החכמים אכן הקילו, כמו שהם מקילים בדרבנן מסוימים, הם מקילים באיסור דרבנן משום עגמת נפש. כך אני חושב שזה הפשט הפשוט.
לשון הרמב״ם — קניבת הירק
דובר 1: אומר הרמב״ם כך: “מותר לקנב את הירק”. הרמב״ם הולך להסביר מה זה “לקנב את הירק” — להכין ירקות כדי לצאת מהצום במוצאי יום כיפור. מותר לעשות זאת ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה, מאחר הצהריים ואילך מותר להכין את קניבת הירק.
אומר הרמב״ם, “מה היא הקניבה?” מה זה אומר קניבת הירק? והשאלה שלו היא כזו, מה הוא פגש עכשיו? למה עוד לא שמענו על זה? אני עוד לא שמעתי בהלכות שבת על כל מיני מלאכות. מה זו הקניבה?
הוא מסביר. אומר הוא, “מה היא הקניבה? שיסיר את העלין המיובשין” — מהירק מסירים את העלים שאינם טובים, “ויקצץ השאר” — ואת השאר חותכים, “ויתקן אותו לאכילה”.
אז מהלשון משמע שהיה איזה איסור, או מה״יסיר את העלין המיובשין” איזה ענין של בורר, משהו דומה לבורר, וה״יקצץ השאר” יכול להיות איזה ענין של טוחן. ו״ויתקן אותו לאכילה” אולי האיסור הכללי של להיות מתקן בשבת. אם כי לתקן אוכל מותר.
עוד דברים — אגוזים ורימונים
דובר 1: “וכן”, עוד דברים שמותר לעשות כך: “מפצעין באגוזים” — לשבור אגוזים. ומפררין רימונים. לפרק.
דובר 2: לפרק ממש.
דובר 1: לפרק?
דובר 2: פירורים, פירורים.
דובר 1: כן, אבל זה אומר ממש לפתוח…
דובר 2: כן, להוציא את הגרעינים.
דובר 1: או צריך לשבור את הגרעינים.
דובר 2: אותו דבר, צריך לפתוח.
דובר 1: לא, לא צריך לפתוח. פשוט זה אומר לקחת את הגרעינים, לחלק. להוציא את הגרעינים מהרימון. להוציא את הגרעינים. לפתוח רימון.
דובר 2: אפילו לא לפתוח אגוז או לפתוח רימון.
דובר 1: אבל לא לפתוח רימון. להסיר את… רק להסיר את הגרעינים ממקומם. שהגרעינים יהיו בנפרד, שאפשר יהיה לאכול אותם. להכין את הרימונים.
גם נראה שזה גם איזה… היה איזה איסור בשבת. אבל מותר מן המנחה ולמעלה. למה? מפני עגמת נפש. כי… למה מותר? אומר הרמב״ם, מפני עגמת נפש. כי ביום טוב, ביום כיפור יש עגמת נפש, במיוחד כשכבר מן המנחה ולמעלה כבר מאוד רעבים, התירו את זה שמותר כבר להתחיל להכין את האוכל למוצאי יום טוב.
לכאורה משמע עגמת נפש זה הפירוש, כי תמיד אם תצטרך להתחיל להכין את האוכל לאחר הצום אחרי יום טוב, זה ייקח עוד עשר דקות עד שתוכל לאכול, ותצטרך לצום גם במוצאי יום טוב.
דובר 2: כן, מאוד טוב.
יום כיפור שחל בחול ויום כיפור שחל בשבת
דובר 1: אומר הרמב״ם, אבל זה יום כיפור שחל בחול, אבל יום כיפור…
המשך הלכה א – מנהג שנער ומערב בענין קניבת ירק ביום הכיפורים
ועוד דבר, כבר נהגו העם, אומר הרמב״ם, למעשה, המנהג ישראל הוא, כבר נהגו העם, העם נוהג בשנער ובמערב, שנער זה בבל, ומערב, מה זה מערב? חשבו, האם זה מרוקו או מערב בבל? שלא יעשו אחד מכל אלה ביום הצום, שלא לעשות את קניבת הירק, אגוזים, רימונים ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל, שינהגו כמו שבת באיסור עם סוג זה של דבר.
במילים אחרות, בואו, זה חוזר למה שאמרנו. יום הכיפורים הוא כשבת לכל דבר, חוץ מדבר אחד, הרמב״ם לא אמר בבירור בהתחלה שיש חריג, אבל זה מהסוף. חוץ, כאן יש איזה דבר של קניבת ירק, שכשיום כיפור הוא שבת אתה רואה, זה שורה אחת בגמרא שהרמב״ם פסק שאסור לעשות את זה, כי בשבת זו בעיה. יום כיפור, מכיוון שמשום עגמת נפש החכמים התירו את זה, ממילא אפילו יום כיפור שהוא שבת לא התירו את זה כי זה נשאר שבת, שאסור.
והמנהג הוא אבל שחוזרים, לא, יום כיפור הוא כמו שבת, ולכאורה זה גם הביאור של המנהג הזה. כלומר, אומרים לאנשים שיום כיפור הוא כמו שבת, אבל את זה מותר, אנשים מתבלבלים, אז החזירו שינהגו לגמרי כמו שבת, ולא להתבלבל מדברים שמותרים ביום כיפור ואסורים בשבת.
אתה מסכים?
דובר 2: מאוד טוב, כן.
הערה על שיטת הרמב״ם בהלכות שבת
אני רק רוצה להגיד הערה אחת על ענין הקניבה, כי זה דבר חשוב. הם למדו בהלכות שבת. בדרך כלל, הרמב״ם לא אומר מה הדברים הם, כמעט אף פעם לא. הוא מביא לשון מהגמרא, והוא אומר פירוש, כי בפירוש המשניות הוא עושה את זה כל הזמן. אבל בהלכות, ובדרך כלל בהלכות שבת בפרט, ברוב ההלכות, הרמב״ם מביא את הלשון. מי שלא יודע שלשון הקודש של הגמרא היא בעיה אחרת, הרמב״ם לא עוזר לאותה בעיה. זו שאלה למה לא, אבל זו המציאות.
כאן זה… כאן זה… אני כתבתי ספר. אני שומע, מעניין. הרמב״ם לא אומר שצריך ללמוד פירוש המשניות לפני שלומדים רמב״ם עם ההקדמה, נכון? הוא אומר שצריך ללמוד מחומש ורמב״ם. אז לפי זה צריך עוד ללמוד פירוש המשניות, צריך עיון.
כאן הוא מביא את הלשון, כלומר, הדבר השני שהרמב״ם עושה הרבה פעמים, זה דבר אחד שהרמב״ם עושה הרבה פעמים. הדבר השני שהרמב״ם עושה הרבה פעמים, הוא כותב את הלשון בלשון שיותר מובנת. הוא מביא לשון, במקום להגיד, אני לא זוכר דוגמה אוטומטית, אבל הרבה פעמים הוא מביא לשון שיותר פשוטה, במקום איזו לשון קשה מהגמרא, הוא אומר מה זה אומר.
כאן הוא לא עושה כך. הוא מביא את לשון הגמרא, לא משנה, “מותר לקנב ירק”, והוא צריך עוד להוסיף הסבר מה זה קניבה, כדי שיבינו מה מותר לעשות. הוא היה יכול להיות סבלני, “מותר להסיר העלים המיובשות וכו׳ ויתקן אוכל”, כך הוא היה יכול לעשות.
הקושי עם קניבת ירק
אז, לא יודע למה? הסיבה היא כי כאן יש אולי קושי, והמפרשים כבר לפני הרמב״ם על זה, אחרים התייסרו על הבעיה. איך יכול להיות, אם זה איסור דאורייתא, לא יכול להיות שזה מותר ביום כיפור. אם זה איסור דרבנן, אולי זה יהיה מותר בשבת גם, על ידי סמוך לאכילה.
שמעת פעם ששבת אסור לקלף אגוז? זו שאלה של בורר, והכי נמי, אסור, בדרך כלל אסור בשבת, אבל זה מותר לאכילה.
דובר 2: היה לי ברור שמותר לפצח אגוז.
באיסור טלטול כתוב שמותר לפצח אגוז עם הכלים. אבל תירוץ, מותר אבל רק לצורך אכילה. אסור לעשות להלכות פורר, אסור לעשות להניח.
דיון: הענין של “לא ניח” ביום כיפור
הייתי חושב דבר כל כך פשוט, שיום כיפור אחר הצהריים…
דובר 2: לא, זה לא.
זו הנקודה. אם זה בבוקר זה לערב. אם זה אחר הצהריים, זה אומר כבר סמוך לאכילה. בגלל זה מותר.
דובר 2: תגיד ככה, תגיד שבת, האם צריך כאילו… זה תמיד, אפשר לאכול את זה כל הזמן.
לא ניח ממש, לעשות ארוחה גדולה זו בעיה. אבל סתם מותר לקלף. אבל יום כיפור מותר רק כשכבר סמוך, כי ככה זה אומר כמו לא ניח.
דובר 2: אוקיי, כך הייתם חושבים. אבל זה לא מסתדר לפי זה למה אם יום כיפור הוא שבת זה יהיה אסור.
אוקיי, יכול להיות ששבת נשאר עם האיסור הרגיל. התירו את זה ביום כיפור, ושבת נשאר עם האיסור שלו.
דובר 2: אבל יש לי עם שבת גם.
עם שבת, יש לי רק כאן ענין של איך אומרים כאן לא ניח. אבל מה הייתי אומר? בדרך כלל אסור במוצאי שבת, אפילו אם זה מיוחד, אפילו אם זה קרוב מספיק, כי אין מכינים משבת למוצאי שבת.
דובר 2: מה הנושא של הכנה כאן?
יום כיפור, משום עגמת נפש התירו את זה. אם זה שבת, עדיין לא רוצים… זה לא כל כך ברור.
בקיצור, בגלל זה, ו… אני צריך עכשיו, בגלל זה, היו מפרשים אחרים שהבינו שקניבת ירק דיבר על דבר שאסור, אולי ממש אסור. מה שהרמב״ם מוסיף להדגיש כדי להגיד בבירור, מה בדיוק הפרטים של מה שהוא מתכוון, אבל לא מדברים על שום תולדה. ממש, לא על שום בורר ממש, משהו להכין את הדבר, והוא יבין שזה… הוא לא אומר אף פעם בשבת שזה אסור, אני לא יודע איך הם יכולים לדעת שאסור בשבת, אבל אולי בגלל מה שאני אומר, בשבת, אם זה מחלוקת אכילה מותר, אבל אם לא זה לא היה. אם יום כיפור התירו במיוחד שלא משהו אז בשבת.
זאת אני אומר רק כדי להסביר למה הרמב״ם צריך להגיד את זה, כדי להגיד שלא מדברים כאן על כניסה דאורייתא, או אפילו אולי לא על שום איסור דרבנן ממש, יכול להיות שזה אפילו פחות מזה. אבל קצת קשה להבין, כי אם כך, למה העם כבר נהג אפילו לאסור את זה, זה כבר קצת מוגזם.
דובר 2: כן, הסוגיא קצת יותר מסובכת, כי בגמרא נראה כמו שחלק מהדבר שדואגים לו הוא כשיבואו לאכול. החילוק בין מן המנחה למעלה ואחר כך הוא על כשיבואו לאכול. אז זה נעשה קצת קשה, וגם משום עגמת נפש יש איזו שיטה שצריך לעשות את זה משום עגמת נפש כדי שירגישו יותר את הצום.
כן, אחד הראשונים. אז זו גמרא שיש שם שיטות שונות של ראשונים ללמוד.
דובר 2: כן, זו גמרא קטנה. כמו שהגמרא אומרת שצריך להשאיר לגדל זקן זה משום עגמת נפש. כדי ש… זה קשה, כן. אבל כך אומר מישהו?
כן, אני מתכוון, אני מתכוון, אני מתכוון. זה הפשט. אני אומר שאותה גמרא יש דרכים שונות איך ללמוד אותה, אבל אנחנו למדנו אותה כך שאפשר ללמוד אותה בדרך החלקה של הרמב״ם. אני רק רוצה להגיד מה הרמב״ם אומר, אבל גם את הסיבה למה הרמב״ם לא מסביר כראוי, כי בכל מקרה המנהג הוא לא לעשות, וכך כתוב גם בשולחן ערוך שהמנהג הוא לא לעשות, אז זה לא נוגע, כי עושים את זה בכל מקרה לא, אז זה עוד לא נוגע.
דיון: שאלות מעשיות על קניבת ירק
דובר 2: גם למשל לילדים או לאנשים שמותר להם לאכול, גם לא תהיה הבעיה כל כך חזקה עם לא ניח. שמים כאן כל הזמן עם ה… מי אומר שבכלל אמרו שיום כיפור צריך תמיד להיות יותר חושש כי זה תמיד יותר לא ניח?
אני לא יודע, יש לו ילדים בבית.
דובר 2: לילדים?
לא מדברים עכשיו על זה, מדברים עכשיו על האבות.
דובר 2: לא, נראה שאסרו לגמרי כי יום כיפור הוא יותר לא ניח.
לא, לא, זה לא למה זה הענין. אני אומר, נו, פשוט, דבר מעשי. מדברים על מה שהם עושים למוצאי, לאחר הצום.
אני זוכר שהרבי מבעלז היה מבקש מהגבאי תמיד לפני נעילה שיוציא את החלב מהמקרר, כי הוא רצה שלא יהיה קר מדי כשהוא שותה את הקפה שלו במוצאי יום טוב. והוא אמר שבזה הוא יוצא את הענין של קניבה ביום טוב.
דובר 2: אין שום איסור אולי, אין לו גם קצת הכנה?
לא, על איסורים או חשש איסורים ממש. כאן, על סתם להוציא, בכל בתי הכנסת מכינים כבר את האוכל לאחר הצום. אם כי זו שאלה של הכנה, נראה שזה הולך על ההיתר, על דבר שהוא רק נושא של הכנה, יום כיפור מותר. כך היה נראה.
מאוד טוב.
—
הלכה ד – מצות עשה של עינוי ביום כיפור
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, עכשיו אנחנו הולכים לדבר על הדבר שמיוחד ליום כיפור. עד כאן למדנו על שביתה איך יום כיפור דומה לשבת. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך יום כיפור הוא ייחודי.
“מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים”, יש עוד מצות עשה, אבל הרמב״ם גם נותן את הכותרת שביתה, לשבות. לשבות ממה? להימנע מאכילה ושתייה.
מזה מעניין שהרמב״ם נותן את השם, כי התורה אומרת “תענו”, אבל הרמב״ם עדיין, הוא אוהב את הלשון שביתה. כמו שהרמב״ם אומר “שובת מעבירה”, הרמב״ם לא השתמש בשביתה רק על מה שקוראים לזה שבת, אנחנו נחים ממלאכות.
כן, נראה שהרמב״ם פירש את הפסוק בפרשת אמור שהוא מביא כאן, לא את הפסוק באחרי שהוא מביא, אבל את הפסוק בפרשת אמור שכתוב “שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם”. הרמב״ם פירש, הוא מביא את הלשון מספר המצוות, הרמב״ם פירש שהשבתון הולך גם על ה״ועניתם”, שישבתו מהכל, ממלאכות ומאכילות.
אבל כאן הוא לא מביא את אותו פסוק בכלל, הוא מביא את הפסוק מאחרי. אבל זה באמת מעניין, “ושבת שבתון” ו״ועניתם”.
אה, כאן כתוב תענית. זה פסוק אחר, ומאיפה יודעים שה“תענו את נפשתיכם” אומר לא לאכול? זה יכול להיות עוד מיני דרכים של להתענות.
“מפי השמועה למדו” – המקור של עינוי הנפש
“מפי השמועה למדו”, חכמים למדו הלכה למשה מסיני, “שעינוי שהוא לנפש זה הצום”, שעינוי שהוא לנפש, זה הצום דווקא. זה הרמז שלהם כביכול, שאיזה סוג עינוי? עינוי שהוא לנפש. נפש אומר אוכל, כך הם הבינו. אני לא יודע איך הם הבינו את המשחק, ענין שיש בו איבוד נפש, הוא מביא את הלשונות. בקיצור, נפש, חיות הנפש, זה ענין על זה.
אם כי לא כתוב את זה, לא כתוב עינוי של נפש, כתוב “ועניתם את נפשותיכם”, תענו את עצמכם, תענו את נפשכם. אבל הם מפי השמועה הוסיפו שזה כמו פירוש או רמז לסוג כזה של עינוי נפשי, וזה הם הבינו שזה לא לאכול.
ממילא, וכל הצם בו, כן? אולי היו אחרים, קראי יכול לטעון, הוא יכול להגיד ש״ועניתם את נפשותיכם” אומר לעמוד על רגל אחת, אני לא יודע, הוא מתכוון להכות את עצמו כמו שאחרים עושים, מה שתרצה, אפשר לחשוב על פירושים אחרים.
אבל, אומר הרמב״ם הלאה, וכל הצם בו, מי שצם ביום הזה, קיים מצות עשה, כמו שהוא אמר תענית נשמה זכות, זו לשון עשה. וכל האוכל ושותה בו, ביטל מצות עשה, אם מישהו אוכל או שותה ביום כיפור, הוא ביטל את מצות העשה של תענית, ועבר על לא תעשה, הוא גם עובר על לא תעשה, שנאמר “כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה”.
כרת ולאו על אכילה ושתייה
אדם צריך להתענות כמו שאחרים עושים. בכל אופן, אפשר לחשוב על פירושים אחרים. אבל, כך אומר הרמב״ם הלאה:
“וכל הצם בו קיים מצות עשה” — מי שמתענה ביום הזה, “קיים מצות עשה”, כמו שנאמר “תענו את נפשותיכם” הוא לשון עשה.
“וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה” — אם אדם אוכל או שותה ביום כיפור, ביטל את מצות העשה של תענית, “ועבר על לא תעשה”, כי יש גם לא תעשה, “שנאמר ‘כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה׳”.
לא כתוב הלשון “לא תאכלו” ואחר כך “ונכרתה”, אלא כתוב רק “ונכרתה”. אבל אומר הרמב״ם, שמשעה שכתוב איסור כרת, אוטומטית זה לאו. “מאחר שהעניש הכתוב כרת למי שלא יתענה” — כי התורה אומרת מיד את העונש של כרת, “למדנו שאנו מוזהרין בו על אכילה ושתיה”, שאנו מוזהרים בזה, שיש על זה לא תעשה.
הוא אומר הרי, לא צריך לכתוב את המילה “לא תעשה כך וכך” כדי שיהיה לא תעשה. אם כתוב על משהו שיש עליו כרת, אוטומטית יש שם לא תעשה. לא צריך שיצא הלא תעשה כדי שיהיה לא תעשה. זה מעניין.
דיון: האם הרמב״ם עקבי עם הכלל הזה?
דובר 1:
יש על זה חקירות. אמנם, לא ברור בלמדנות בגמרא שכל פעם שכתוב עונש זה כבר מספיק ולא צריך לחפש גם לאו. הרבה פעמים צריך לחפש. וגם כאן, יכול להיות שהגמרא משמעת שזה יותר מסובך. יש גזירה שווה, שכמו שעל אכילה יש לאו ואיסור, כך גם על מלאכה יש לאו עם עונש. כך מביא הלחם משנה מהגמרא, והוא אומר שהרמב״ם מתכוון לזה.
אבל בקיצור, זו לא קושיא, כי הרמב״ם באופן כללי לא בהכרח הולך עם הכללים של דרשות. הרמב״ם מביא פסוק, על פי שכל זה הגיוני ללכת, שאם יש כרת, בוודאי יש לאו. הוא עושה זאת לא בהכרח בחשבונות של הגמרא.
דובר 2:
האם הרמב״ם עקבי בזה שכשיש כרת, הוא לא מחפש לאו אחר?
דובר 1:
הרמב״ם בטוח עקבי בזה שכשהוא מביא פסוקים, הוא מביא הרבה פעמים פירוש קרוב לפשט, לא בהכרח בדיוק מה שהגמרא לומדת. אני זוכר שיש מקומות אחרים שהרמב״ם עושה כך, הוא מביא על העונש בשביל הלאו, אבל אני לא זוכר כרגע.
שוגג — קרבן חטאת
אומר הרמב״ם הלאה: וכל האוכל או השותה בו בשוגג, כבר נאמר הכרת, ואם עושים בשוגג, אוכלים או שותים ביום כיפור בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה.
אומר הוא, זה אכילה ושתייה. אבל אנחנו זוכרים שיש חמישה מיני עינויים. האכילה והשתייה חישבנו שניים. מה עם השלושה האחרים?
שאר ארבעת העינויים — רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש
אומר הרמב״ם כך: וכן למדו מפי השמועה, גם למדו חכמים… הוא אומר הרי, וכן. הוא אמר עכשיו שמפי השמועה אמרו שעינוי פירושו צום. וכן למדו מפי השמועה, שאסור לרחוץ בו — אסור לעשות עוד הנאות הגוף, אסור לעשות כך, לרחוץ, או לסוך, למשוח, או לנעול את הסנדל, לנעול את הנעליים, או לבוא על אשתו, לשמש. עוד ארבעה דברים.
אומר הרמב״ם, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה. צריך להימנע מלעשות את הדברים האלה, צריך לשבות מכל ההנאות האלה שהוא מנה, כמו ששובתים מאכילה ושתייה, שנאמר שבת שבתון. שבת לענין מלאכה. כאן הוא אומר מאוד ברור, שבת לענין מלאכה ושבתון, לשבות, מלבד מלאכה צריך לשבות לעניינים אלו.
הרמב״ם לומד שכך משמע כאן מהלשון, שאכילה ושתייה לומדים מתענו את נפשותיכם, וארבעת העינויים האחרים לומדים משבתון. כך, לא שהכל הוא שבתון, אף על פי שההלכה שביתת עשה אומר הוא שאכילה ושתייה היא גם שביתה, אבל כאן הוא הביא על אכילה ושתייה פסוק תענו, ועל ארבעת העינויים האחרים אומר הוא שבתון לענין ארבעת הדברים.
דיון: דאורייתא או דרבנן?
דובר 1:
זה מעניין, כי הדבר הזה הוא דרבנן, ברור, כי הוא אומר כך על העונש.
דובר 2:
לא, זה לא ברור. זה מאוד לא ברור. למדו מפי השמועה זה תמיד פירושו הלכה למשה מסיני, אבל הוא אומר שמקבלים רק מכת מרדות.
דובר 1:
אז הולך כבר. בואו נראה מתי אמרתי, אבל הוא אומר בזמן שזה דרבנן. בואו נדבר בחלקים הבאים, ובואו ננסה להבין.
ואין חייבים כרת או קרבן, מה שהוא אמר שחייבים כרת או קרבן, זה על אכילה ושתייה בלבד. אבל על העינויים האחרים, רחץ סך נעל או בעל. אין כרת או קרבן, אלא מכין אותו מכת מרדות. הוא מקבל מכת מרדות.
דובר 2:
אז זה מעניין, כי בשניהם היה כתוב למדו מפי השמועה. על זה ש״ועניתם” פירושו אכילה ושתייה, הוא אמר למדו מפי השמועה קודם.
דובר 1:
נכון, למדו מפי השמועה פירושו תמיד שהחכמים מסבירים שהפסוק מתכוון לזה. אז, מפי השמועה יכול לעשות דבר לדאורייתא, או יכול לעשות דבר לדרבנן?
דובר 2:
לא, אין בכל הרמב״ם מפי השמועה שעושה דרבנן, שאני יודע. מפי השמועה זה תמיד דאורייתא. אני לא יודע למה הוא מביא פסוק, הוא מביא פסוק שנאמר “שבתון”, איך יכול להיות? פסוק תמיד, כמעט תמיד, הוא דאורייתא. וכתוב שיש מצות עשה, שביתה.
זה למדנו שיש שתי מצוות בנושא של עינוי יום כיפור. יש מצוה של שביתה, במצווה הזו כלולים כל העינויים. אחר כך יש לא תעשה, ועל הלא תעשה מקבלים כרת. אני זוכר, על ביטול מצות עשה לא מקבלים כרת, אלא על עשיית לא תעשה. כלומר, לא כתוב הלא תעשה, אבל מזה שכתוב “ונכרתה”, אז כתוב “כל הנפש אשר לא תעונה”. זה כתוב רק על העינוי נפש, שזה פירושו אכילה ושתייה. מפי השמועה כתוב זה, לא כתוב בפסוק שזה פירושו אכילה ושתייה, אבל החכמים אומרים שזה פירושו אכילה ושתייה. ממילא על עינוי נפש מקבלים כרת.
האם יש מצות עשה? על מצות עשה לא מקבלים כרת, אבל אומרים שמקבלים מכת מרדות. אולי על כל ביטול מצות עשה מקבלים מכת מרדות? אני לא יודע. מכת מרדות בדרך כלל היא על דרבנן, אבל איפשהו הרמב״ם החליט שעל זה מקבלים מכת מרדות. אני לא יודע למה.
דובר 1:
זה פשוט הפשט של הרמב״ם, היית יכול לומר קצת יותר ברור, כמו שאתה אומר, ולומר שיש לאו, והלאו הוא ברור אכילה ושתייה, והעשה הוא הרי הדבר האחר. הוא אומר זאת ברור, לשבות מאכילה ושתיה, שנאמר “ועניתם”. הוא מתחיל עם מצות העשה, והוא אומר, “וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה”. זו אותה מצות עשה, מה זה אומר? זו לא אותה מצות עשה. מצות העשה אומרת “ועניתם”. יש עוד פסוק שלישי, אני שומע.
בכל מקרה קשה מאוד ללמוד ברמב״ם שהוא מתכוון לומר שזה דרבנן. יש מי שלומדים שיש ראשונים אחרים שלומדים ברור שזה דרבנן, אבל הרמב״ם זה ספק. אבל זה נכון שהוא אומר “מכות מרדות”, שזה בדרך כלל על דרבנן. אז, אנחנו לא יודעים. גם אחר כך נראה, נראה שמקילים קצת יותר ברחיצה מאשר בדברים האחרים. זה קשה, כי זה עשה. קשה לומר על זה.
מקבילה לשביתות שבת
דובר 2:
אולי זה גם יותר כמו עשה של שבות של שבת. זה נראה מאוד דומה לשבת. זוכר, אמרתי שזה מוזר שהרמב״ם אומר פסוק ומכות מרדות. אמרתי שאין אף פעם אחת שיש פסוק בדרבנן, אבל כן, כאן, נכון? שבות של שבת זה גם דבר מוזר. הרמב״ם בתחילת הלכות שבת פרק, אני לא זוכר איפה, הלכות שבת פרק כ״א, כתוב “נאמר בתורה ‘תשבות׳ אפילו מדברים שאינן מלאכה”, וזה בטוח דרבנן, כי הוא מדבר על שביתות שהן דרבנן שמקבלים עליהן מכות מרדות. זו מבנה מאוד דומה לכאן, שיש “שבתון”, ואולי זה מדרבנן אם מדייקים במכות מרדות, ומבינים.
קושיא: למה יש הבדל בין עינוי נפש לשאר העינויים?
דובר 1:
אני חושב עוד סיבה למה קשה לומר שהעינויים האחרים הם גם דאורייתא, כי הוא אומר קודם כך: “ועניתם את נפשותיכם”, אומרים חכמים שזה פירושו עינוי הנפש שהוא אכילה. אבל משעה שרואים במצוות העשה שמפי השמועה זה כל ההנאות של הגוף, למה עדיין יהיה הבדל? למה יהיה… מה הבעיה? שוב, “שבת שבתון”, ואנחנו יודעים לשבות מהדברים האלה. אין לזה שום קשר למילה “ועניתם את נפשותיכם”? “ועניתם את נפשותיכם” פירושו רק אכילה ושתייה, ו“שבת שבתון” לשבות ממה? לשבות ממה? אין לזה שום קשר לעינוי הגוף? קשה לומר כך. מה זה הרי רק דברים שהם הנאה לגוף או עינוי לגוף? אלה הדברים שהחכמים מנו מפי השמועה. אם זה מדרבנן אפשר להבין, אבל אם זה מדאורייתא זה מאוד מעניין, כי מדאורייתא יש פסוק “ועניתם את נפשותיכם”, ואחר כך יש דברים שאסור רק לעשות כמצוות עשה, והם בני דודים מאוד קרובים, הם כולם להנות או לא להנות את הגוף. אבל למה זה לא חזק יותר, פירושו רק אכילה ושתייה? זה מאוד קשה להבין. אבל כך אומר הרמב״ם ברור.
דובר 2:
לא, זה לא מדרבנן, אין בעיה. לא, זה בטוח מדאורייתא. כלומר, בטוח, מפי השמועה אומרים גם על דברים שהם דרבנן, זה לא הגיוני.
אפשרות: עשה בלי עונש כרת
דובר 1:
ויש עוד דברים כאלה, הם מצאו, למשל חמץ, היה להם אותו בלבול. אבל יש דברים בעולם שהם איסור עשה, כמו חמץ, הרמב״ם אומר ברור שיש איסור עשה, אבל לא מגיע על זה עונש, נכון? מדאורייתא, אולי מדרבנן נתנו מלקות, מכת מרדות. אבל יש דבר כזה בתורה ששני פרטים באותה מצווה, כמו באופן כללי, שאחד הוא איסור כרת, עושים אותו, ואחד הוא רק כמו חיוב עשה. יש דבר כזה, זה לא… דווקא עם כל הדברים האלה, בכלל דווקא גם העולם התבלבל מלשון הרמב״ם, אבל אני רואה שזה דבר עקבי, אולי אצל הרמב״ם היה נורמלי שיש דבר כזה, זה עשה, וזה… איך קוראים לזה?
פירוש המשנה של הרמב״ם על יומא
הרמב״ם, הוא מביא את הלשון בפירוש המשנה ביומא, שהוא אומר שכיוון שכתוב אסור, הוא לומד שמקבלים מכת מרדות, אבל כל הדבר הוא בקבלה. קבלה פירושה אותו דבר כמו מפי השמועה, שהגמרא מדברת רמזים שעינוי פירושו זה, עינוי פירושו ההוא. הרמב״ם אומר שזה הכל רק רמזים. הגמרא רומזת מה עושה, אבל זו קבלה. קבלה, כל הדברים האלה אסורים, וגם קבלה שעינוי נפש פירושו דווקא אכילה ושתייה. זו אותה לשון כמו כאן בעצם.
דובר 2:
אבל לא אומרים מפי השמועה. קבלה. זו קבלה. ועיקר איסורים קבלה פירושו מדברי קבלה, כמו מדרבנן.
דובר 1:
לא, מדרבנן. כמו דברי תורה ומדברי קבלה לא יתברך.
דובר 2:
לא, דברי קבלה, עיקר איסורים קבלה.
דובר 1:
לא, קבלה פירושה שזה לא דאורייתא.
דובר 2:
לא, קבלה לא פירושה שזה לא דאורייתא, קבלה פירושה שזה כן דאורייתא. קבלה פירושה שקיבלו ממשה רבינו שכשכתוב שביתה ועינוי, פירושו שביתה. כך כתוב ברמב״ם כאן, ובפירוש המשנה לא עושה את ההבדל של שביתה ועינוי. אבל מיד אחר כך, שם על מכת מרדות. מכת מרדות הרמב״ם למד. וזה עניין אומרו אסור, זו הייתה הראיה שלו. כתוב במשנה ביום הכיפורים אסור, הוא תרגם אסור.
המשך: מעמד העינויים – דאורייתא או דרבנן?
קבלה פירושה דאורייתא, לא דרבנן
דובר 1: לא, מדאורייתא.
כמו דברי תורה ודברי קבלה לא יתברך? לא, דברי קבלה זו קבלה. לא, קבלה פירושה שזה לא דאורייתא. לא, קבלה לא פירושה שזה לא דאורייתא. קבלה פירושה שזה כן דאורייתא. קבלה פירושה שקיבלו ממשה רבינו שכשכתוב “שביתה” ו״עינוי”, פירושו שביתה.
הרמב״ם בפירוש המשניות – “אסור” פירושו מכת מרדות
כך כתוב ברמב״ם כאן, ובפירוש המשניות הוא לא עושה את ההבדל של שביתה ועינוי. אבל הוא אומר מיד אחר כך שם על מכת מרדות. את מכת מרדות הרמב״ם למד “וזה ענין אמרו אסור” – זו הייתה הראיה שלו. כתוב במשנה ביומא כיפורים “אסור”, הוא תרגם, אסור מדרבנן? לא אסור מדרבנן. אסור, כלומר, אם היה כתוב סתם “אין” או משהו כזה, הוא לא היה אומר שמקבלים מכת מרדות. אני לא יודע על כל דרבנן, כל… בסדר, זה איסור עשה, לא על כל איסור עשה יש מכת מרדות. אבל כאן, מכיוון שכתוב “אסור”, הוא החליט שזה פירושו שמקבלים מכת מרדות. אולי כך משמע בגמרא שלוקים, אבל הרמב״ם לומד שזה פירושו מכת מרדות.
לרמב״ם אין בעיה עם שתי רמות של עינויים
בכל מקרה, נראה שלרמב״ם לא הייתה בעיה שיהיה איסור עשה על חלק, ועל אחר… או בואו נגיד הרבה יותר פשוט. מה שאנחנו יודעים כמסורה, קבלה, לפחות לנו, הוא שיש שני סוגי עינויים. יש עינויים שהם מאוד חמורים, אכילה ושתייה, שעליהם מקבלים כרת. בואו נגיד את העונש, אני לא יודע, הוא מקבל עונש. ויש עינויים שהם פחות חמורים, הוא לא מקבל עליהם כרת. אולי מדרבנן מקבלים עונש, אבל זו הקבלה.
איך זה מתאים לפסוקים? רמזים ומסורה
עכשיו, איך זה מתאים לפסוקים? הרמב״ם אומר שבגמרא כתובים רמזים, אבל זה רק רמזים. וכאן נראה שהרמב״ם רוצה להסמיך ולהכניס לפסוקים את ההבדל, אבל הוא אומר ברור שזה מפי השמועה, זה לא תלוי בפסוק. זו מסורה שכך יש כלל. אפשר לדרוש אותו, בפסוקים אפשר לדרוש אותו.
למה יש רק עשה על העינויים הפחות-חמורים?
זה מעניין, כי אם היה כתוב לאו ברור, אולי היו יכולים לשאול למה על הדבר הזה יש לאו ועל זה רק עשה. אבל מכיוון שהלאו הוא מכלל כרת, אפשר להבין קצת. איזה לאו? הלאו של “ועניתם” הרי לא לאו אמיתי, זה הרי לאו שמבינים כי יש כרת. אז אפשר להבין שהתורה לא הלכה כל כך חמור עד כרת. אוטומטית זה גם לאו, כי הלאו כלול בכרת.
חידוש: אפילו “עינוי נפש” אולי לא מפורש בתורה
אבל אני אומר שיכול להיות שזה דאורייתא אבל בלי העונש. אתה יכול אפילו לומר יותר, לא כתוב אפילו בתורה ש״עינוי נפש” פירושו אכילה ושתייה. כל ההבדל הוא קבלה. לא כתוב מה זה פירושו, זה לא מפורש.
—
הלכה ו: זמני שביתת עינוי – ביום ובלילה
לשון הרמב״ם
דובר 1: אוקיי, עד כאן העיקר חיוב, העיקר איסור של תענית ושאר העינויים. עכשיו הולכים ללמוד עוד הלכה אחת בפרק הזה, על מתי נוהגים העינויים, כן? אומר הרמב״ם, “כשם ששובת ממלאכה בו בין ביום בין בלילה”, שכתוב בפסוק “מערב עד ערב” כתוב בפרשת פסח, יום כיפור. על שביתה ממלאכה, איך יודעים? כי זה כמו שבת, שהוא יום ולילה.
סטייה: איך יודעים ששבת היא יום ולילה?
איך יודעים ששבת היא יום ולילה? כן, כן, יום פירושו תמיד כל היום, רק “יום השביעי שבת”. דרך אגב, בפסוק? לא.
כולם יודעים, אני לא יודע, איך כתוב בפסוק שתמיד זה ביום ובלילה? אולי נורמלי כשכתוב יום זה פירושו, אני לא יודע. כולם יודעים ששבת מתחילה מהלילה. איך יודעים? “מכל תעשה”. לך לבית הכנסת ותראה. מהפסוק לא כתוב אף פעם. זה מאוד מעניין, כי יש פסוקים ביום כיפור כתוב בפירוש “מערב עד ערב”, או גם בפסח “בערב תאכלו מצות”. רואים ברור שזה מתחיל מהערב. משמע מזה שנורמלי כשכתוב בתורה “ביום” זה לא מתחיל בערב. או אתה יכול לומר להיפך, רק אם כתוב “בעצם היום” אז זה פירושו דווקא ביום, אבל סתם כך יום פירושו גם לילה. זה לא דבר ברור. אתה יודע מה הפשט של המקרא? לא ברור לי.
סטייה: ששת ימי בראשית – מתי מתחיל היום?
תרגום לעברית
“ששת ימים עשה מלאכה” והוא הפסיק בסוף יום השישי. זה תלוי איך לומדים את ששת ימי בראשית, זה בכלל לא כל כך פשוט, כי כתוב “ויהי ערב ויהי בקר”. פשט הוא, פשט פשוט, שהקב״ה עבד רק ביום, בלילה נעשה לילה והוא הלך לישון. אוקיי, אני יודע, הקב״ה לא ישן, אבה מדברים בכל זאת מה שהפסוק, המשל, כן? “ויאמר אלהים… ויהי ערב”. מה זה “ויהי ערב”? מתי היה “ויהי ערב”? כבר לילה לפני כן? אתה מבין שיש כאן ששת ימי בראשית קשה, משהו מאוד בסיסי. מפרשי התורה אומרים “כבר היה ערב” קודם, זה לא כל כך פשוט. מזה יש את הרשב״ם עם אבן עזרא וכל המחלוקת, כי זה לא פשוט. פשט פשוט היינו אומרים שבתורה עובדים ביום, כמו שהמשל מדבר הקב״ה כמו אדם שעובד, בלילה הוא לא עובד. אז, עדיין לא היתה שביתה.
דובר 2: כן, לפי שלי…
דובר 1: לא, אני אומר שטוב מאוד, אם בלילה אין זמן עבודה בכל מקרה, אז ממילא הקב״ה… אבל אם עכשיו מתחילים 24 שעות של שביתה, מתחיל כבר ערב יום כיפור, יום השישי, וביום השביעי הוא לא מצא כלום. בדרך כלל הלילה הוא הכנה לעבודות הבאות למחרת, והלילה כבר חלק מהשביתה הארוכה.
דובר 2: יכול להיות, אבל אני אומר, זה לא כשם…
דובר 1: זה אומר לומר כמו שכל אחד יודע, אבל ממני יודע כל אחד זה לא לגמרי ברור. אבל לומר כשם, כמו שכל אחד מבין שלגבי הלכה אין חילוק, כי כל אחד יודע שיום כיפור ושבת פירושו 24 שעות.
החידוש: עינוי הוא גם בלילה, אף על פי שאינו ניכר
על מלאכה כל אחד מבין, על עינוי אדם היה חושב שאתה בכל מקרה צם, העינוי לא ניכר. כשאדם מתעורר בבוקר והוא לא אוכל, הוא יום רעב. האדם סיים לאכול ערבית והפסקות, נכון? השאלה היא מתי צריך לסיים יש הפסקות. אולי אפשר לסיים כשכבר נעשה לילה. זה החידוש. כך שבעינוי בין יום ולילה פירושו שצריך לסיים… אני אומר, בכל מקרה לא ועניתם, בכל מקרה אין כאן עינוי. אז אין חילוק.
דובר 2: זה אפשר לומר גם באכילה. אני אומר, לפני כן צריך… כאן כתובה הלכה שלהתענות צריך לפני השקיעה. למשל, מחר תשעה בתמוז, אתה לא צם מהלילה, נכון? יש דבר כזה בתענית…
דובר 1: כן, כן. נכון, אבל אתה רואה שזה הגיוני שיש דבר כזה תענית שאוכלים ושותים כל הלילה, מותר לאכול עד עלות, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: אז, מצד זה… זה עוד הגיוני, כי עינוי הנפש לא ניכר. אבל זה לא ניכר, יכלו לאכול בלילה.
דובר 2: לא, אני אומר, אדם היה חושב שכשהתורה אומרת ועניתם פירושו מהיום, ממתי אז רואים משהו עינוי הגוף, משהו של לא אכילה.
דובר 1: כך שיש עינוי, למעשה ההלכה היא שבדיוק כמו מלאכה, ממתי שמתחילה השבת, וממתי שמתחיל יום הכיפורים אסור לעשות מלאכה, כך גם ממתי שמתחיל יום הכיפורים אסור לעשות אכילה, כל חמשת העינויים, כל הדברים של הנאה.
—
הלכה ו (המשך): מוסיפין מחול על הקודש – תוספת יום הכיפורים
לשון הרמב״ם
דובר 1: ולא רק זה, אומר הרמב״ם הלכה כך: וצריך, יש חיוב, עוד ענין, חיוב, לכאורה חיוב דרבנן. בוא נראה, מוסיפין מחול על הקודש, שצריך להוסיף מהחול, זה אומר מערב יום כיפור, צריך להוסיף קצת זמן לקודש, ליום הכיפורים, בכניסתו, זה אומר צריך להתחיל את יום הכיפורים קצת יותר מוקדם, וביציאתו, וצריך לסיים את יום הכיפורים קצת יותר מאוחר. שנאמר, כי כתוב בפסוק ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכתוב הלאה, ומערב עד ערב תשבתו שבתכם.
איך לומדים את הפסוק?
כלומר, אבל הדרש הראשון תרגם, כאילו כתוב בערב, בערב, מה ערב? עוד מערב, לפני הלילה, לא מ… אבל זה ביציאתו הוא סתם מהמילה הבאה. טוב מאוד שקוראים את זה בשני הכיוונים. כלומר, תתחיל ותתענה מעט מערב תשעה סמוך לעשירי. מערב תשעה, לא בתשעה, תשעה בשלח. מערב תשעה, ערב יום כיפור, קצת סמוך לעשירי. וכן ביציאתו, זה אומר בערב שהוא אחרי תשעה, נכון? זה לא בערב. אני לא מבין איך קוראים את הפסוק, כי בערב פירושו בלילה זה כבר ליל עשירי. ערב שבת פירושו כשזה עוד קצת יותר מוקדם. אבל בשבת אנחנו קוראים לזה שבת, וכאן אנחנו קוראים לזה תשעה.
דובר 2: לא, ערב שבת. מה זה ערב שבת? ערב שבת זה יום שישי, וכאן לפני שבת. כאן מדברים על סוף התשעה, כן? זה לפני בתשעה לחדש בערב, זה אומר הלילה אחרי תשעה לחדש, לפני הלילה אחרי תשעה, בקיצור.
דובר 1: וכן ביציאתו, כשסוף היום, ישהה מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. איך לומדים את זה? מערב עד ערב, צריך להתחיל מוקדם, עד ערב, צריך לסיים מאוחר, להיכנס ללילה.
דובר 2: כן, אבל הוא אומר את זה רק לגבי תענית, הוא לא אומר לגבי מלאכה.
דובר 1: אבל אני רוצה קודם להבין את הלימוד, כי זה מאוד מפחיד. כאילו מערב עד ערב פירושו עד ועד בכלל. זה אומר, רגיל, בוא נבין, רגיל הייתי כפשוט מתרגם את הפסוק, היה אומר כך, בפסוק כתוב בפירוש שיום כיפור הוא גם בלילה. רגיל תענית, כמו שרואים מתענית דרבנן שיש לנו, יכול להיות תענית שהיא רק ביום. אבל התורה, לא, צריך להתחיל בלילה, ממילא התורה מסבירה. אני רוצה לשאול אותך שאלה, איך התורה יכולה לכתוב בלשון התורה שהתענית מתחילה בלילה? לפני כן כתוב בתשיעי, כן, כל אחד יודע אחר כך דרשה אחרת, וכי בתשיעי מתענין? זה אומר לומר מהלילה שלפני, שזה אומר עוד מאחרי תשיעי. בתשיעי לא פירושו תשיעי בערב, לא פירושו ערב ערב יום כיפור, נכון? זה פירושו הלילה אחרי תשיעי, שהוא אחרי היום התשיעי, עד ערב עד האחד עשר בלילה. אבל הוא כלל את זה, זה רק יוצא לומר שזה הולך עשרים וארבע שעות שלמות. כך הייתי אומר פשט פשוט.
מהות התוספת – דאורייתא או דרבנן?
ממילא, אין סיבה, החכמים אמרו, או אני לא יודע אם זה דאורייתא או דרבנן, לא כתוב ברמב״ם ברור, שצריך באמת להוסיף קצת. הוא לא אומר שיעור או משהו. אולי התוספת היא פשוט כדי שיהיה ברור שכשזה מגיע, אה, שלא ייכשלו עם בין השמשות, שיתנו לזה קצת מרווח. לא ברור.
דובר 2: מה זה? בשבת ראינו שמקילים, זה צריך להתחיל רק כשזה ממש שבת. וכאן נהיה קצת יותר מחמירים. שבין השמשות מסתכלים רק על שבת דרבנן, יום כיפור, כן, רק עם הדרבנן. וכאן צריך להחמיר עם הספקות, צריך להתחיל קצת יותר מוקדם. בין השמשות הוא ספק, זה ספק דאורייתא, אבל צריך להחמיר. על שביתה התורה לא גזרה בשבתות, זה מה שאנחנו לומדים בשבת.
דובר 1: אבל אני לא יודע, לא כתוב כאן בין השמשות, כתוב מערב, להיפך, אם עושים את התוספת רק בבין השמשות לא יוצאים, כי אם זה חיוב, זה פסוק דאורייתא, צריך שיהיה כשזה עדיין ודאי יום. צריך להוסיף עוד לפני כן קצת, צריך להוסיף. הוא לא אומר את השיעור של התוספת. הוא גם לא אומר מה המשמעות של זה.
הפסוק “ועניתם” הולך על שתי ההלכות
אבל זה מעניין, אתה לומד שה״ועניתם” הולך על שתי ההלכות, על זה גם מה שהוא התחיל שמתחילים בלילה שלפני. אני מתכוון, זה שמתחילים בלילה שלפני, אומר רק הרמב״ם, הוא לא צריך על זה מקורות. הוא אומר רק ששביתה… אני מנסה לעשות משהו הגיוני בזה, ואני מנסה לחשוב שהתוספת יש לה משהו לעשות עם זה שמתחילים בלילה.
מהלך חדש: התשעה לחודש כבר מחייב
בוא נלמד את הפסוק: “ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש”. זה לא תשעה, זה בעשור, כן? אבל הוא מתכוון לומר “בערב”. מאוד מעניין. זה מה שאתה מנסה לומר, כן? אחרת מה שהגמרא אומרת “ועניתם את נפשתיכם” — שצריך לאכול, “כל האוכל ושותה בתשיעי”. אבל כאן זה פסוק קשה, כן? למה כתוב “בתשעה לחדש”? צריך לכתוב “בעשור לחדש”. אומר הוא, שהוא קורא לזה “תשעה לחדש”, סתם כך, אבל הוא מתכוון לומר הלילה כשמסתיים התשעה לחודש, עד ערב, עד הלילה הבא כשמסתיים עשור לחודש.
אז רואים כאן כאילו שצריך כבר להתחיל, שהחיוב מתחיל כבר עם סיום התשעה. סוף תשעה כבר מחייב. אז אפשר להבין שתוספת יום הכיפורים היא רק כמו תוספת על הנקודה. זה חידוש. בשבת אף אחד לא יחשוב שיום השישי כבר מחייב עם השבת. להיפך, כל עוד יש עוד משהו מיום שישי זה עדיין פטור. כאן רואים משהו שהתשעה לחודש מביא כבר עמו את המצווה של “ועניתם”. אז תאמר שבסוף תשעה צריך כבר להתחיל לצום. כן? אני חושב כך. זה מעניין. אני חושב כך, וזה הגיוני. לפני כן צריך להוסיף קצת מ… כן, “בערב” פירושו כבר ערב עשור. רואים שגם ערב עשור יש בו עוד משהו איסור, משהו חיוב.
יום כיפור = עשור + טיפה מתשעה + טיפה מי״א
דובר 2:
אז יום כיפור הוא כל עשור, פלוס טיפה מתשעה וטיפה מי״א, נכון? אתה יכול לומר כך?
דובר 1:
נכון. מכיוון ש… במילים אחרות, אם היה זמן שמתחיל רק בבוקר או רק באמצע הלילה, לא היה הגיוני. מכיוון שצריך שיהיה יום שלם, שיהיה יום שלם. בקיצור, צריך להבין את זה טוב יותר. הפוסקים אומרים שיש חיוב תוספת. למה? מתי? מה זה אומר? לא, כאן נראה גם די ברור שזה משהו דין בצום, זה לא דין במלאכה. ממילא שבת היא עולם אחר בפני עצמו. אבל הראשונים שלומדים שהפסוק “ועניתם את נפשתיכם” תוספת יום הכיפורים הוא על כל השביתות, שביתה ממלאכה אומן, יש להם בעיה. מה קורה עם כל שבת? למה לא יהיה כל שבת? אבל לפי הרמב״ם, זה רק חיוב על הצום, שצריך לצום קצת יותר, צריך לצום קצת לפני, וקצת אחרי.
מחלוקת ראשונים: רמב״ם נגד ר״ן
טוב מאוד, מביא המגיד משנה שמשמע בגמרא שיש מחלוקת על זה. הרמב״ם פוסק לכאורה ברור שיש תוספת רק על יום כיפור ורק על אכילה ושתייה. מפרשים אחרים…
דובר 2:
לא על העינויים האחרים גם לא?
דובר 1:
זה אומר רק על ה״ועניתם את נפשתיכם”, שהוא העיקר עינוי דאורייתא. על כל פנים, לא משהו חידוש, על כל פנים רק על העינוי, בטח לא על השביתה ממלאכה. זה העיקר. והמפרשים האחרים, הר״ן, אני מתכוון עוד, אחרים אמרו שיש תוספת אפילו על השביתה, ממילא יש גם תוספת גם על… שבת, כי שבת היא גם השביתה.
דובר 2:
אה, לא כתוב שבת?
דובר 1:
יש פסוק שווה שלהם, כתוב “שבתכם”. “שבתכם” הוא רמז על שבת. גם על שבת יש ענין של תוספת. צריך לדעת, אני רוצה לדעת איך יודעים ששבת הוא מערב.
דובר 2:
אולי שבת הוא רק ביום?
דובר 1:
רואים “כבוד יום עדיף”, גם שבת העיקר הוא היום, נכון? לא?
דובר 2:
מצוות קידוש היא מה שנכנס בשבת.
דובר 1:
לא, זה נכנס בשבת. אמת. קידושא רבה.
דובר 2:
כן, זה באמת פחות.
דובר 1:
אוקיי.
תוספת נגד בין השמשות — חומרא ביום כיפור
זה מעניין, כי הייתי יכול אולי ללמוד משהו כזה מהלך, שבין השמשות בשבת מקילים עם הרבנן. הוא רוצה לנו כאן לומר שלא לחשוב שיום כיפור אפשר להקל עם ה… עם בין השמשות על עינויים, עינויים זה דבר חמור, כמו שרואים שהחכמים מקילים בקלות עם מקום צער, הם אומרים שכל עינוי הוא מקום צער, במיוחד חמשת העינויים שלא ברור שזה דאורייתא. אומר הוא, לא, שעם העינוי צריך להחמיר פלוס, עוד יותר אפילו מבין השמשות. קשה, נראה שההלכה דאורייתא. וגם, הרמב״ם אומר רק ברור, לצאת מלאכת התענית, הוא גם לא אומר ברור.
דובר 2:
הוא מתכוון לכל חמשת הענינים.
דובר 1:
אוקיי, זה יכול להיות מדויק. זה בטוח שיש לזה משהו לעשות. רואים, בוא נאמר כך, כל ההלכות עם הלימודים של בין השמשות, של ספק, זה כבר לימודים של הגדרה. זה בטוח שכל פעם שאומרים שמשהו מתחיל יום, אם זה מתחיל בבוקר יש גם שאלה של עלות, נץ החמה. אבל בקיצור, המעבר מיום ולילה, יש משהו זמן ביניים, או קצת לפני וקצת אחרי, וצריך לדעת מה ההלכה היא לכבוד כל אחד מהם. זה לא דבר רגיל שמדברים על זה. כל הפרטים יש להם משהו לעשות. והסעיף הבא הולך גם להראות שכאילו יש ניסיון בזה, שיש בזה ניסיון בזה.
הלכה ז: נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה”, נשים שלא עוקבות אחרי ההלכה שצריך להוסיף קצת תוספת יום הכיפורים, “והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש”, אדם יחשוב שצריך למחות. כמו ערב שבת יש באמת מצווה שאדם צריך להגיד בבית.
השוואה לערב שבת
מאוד מעניין, שערב שבת שבין השמשות הוא לא רק דרבנן, צריך להגיד בבית, צריך להתנהג כאילו כועסים, כל העניין.
דובר 2:
ממה אתה הולך? נו, ה… בנחת, אבל… לא בכעס.
דובר 1:
לא. כתוב בגמרא, למדנו במסכת שבת, אתה מאיים על אנשי ביתך, אבל לא ערב שבת, שכתוב בפירוש בנחת. כן, בקיצור, עסוקים בזה. יום כיפור זה מצווה, אבל אומר הרמב״ם, “אין ממחין בידן”, לא צריך למחות בנשים.
דובר 2:
אבל זה פשוט, כי שבת מדברים שצריך להכין את הבית, הדלקת נרות, אנשים אחרים, שהיא עושה בעצמה את הענין שלה, אין לזה שום קשר לשני.
דובר 1:
רואים גם שהתקיעת שופר לסיום מלאכות, הכל רק על הבית, שהבית יהיה שבתי.
דובר 2:
שוב, התקיעת שופר היא לכל העולם.
דובר 1:
אבל מה שאתה מביא ש״בתוך ביתו צריך לומר”, זה לא שצריך למחות שאשתך לא תעבור על איסור. אתה צריך להיות שבת, שיהיה בטוח.
דובר 2:
אני מבין, זה שונה.
למה לא מוחים
דובר 1:
אוקיי, הלאה. אבל כאן אומר הרמב״ם שלא מוחים. למה? אומר הוא כך, “שלא יבואו לעשות בזדון”, כדי שהנשים לא יעשו את זה בזדון. עכשיו הן עושות את זה כי “אינן יודעות”. אם תהיה מוחה, הן לא יודעות את כל הענין, הן לא יודעות שיש דבר כזה שצריך לאכול מוקדם יותר, הן יאכלו עד הרגע האחרון, הן יאכלו בזדון. אומר הרמב״ם, אה, מי אומר שהן צריכות לעשות בזדון? אני אעמוד בבית, אני אהיה אבא קפדן. אומר הרמב״ם, שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר לשוב. אי אפשר לחייב שכל אחד יהיה שוטר, להזהיר, שכל אדם יהיה בביתו שוטר, להזהיר שבית הדין לא ישלח בית דין.
דיון: מי הוא ה״שוטר”? — בית דין או הבעל?
דובר 2:
הרמב״ם אומר, כי הבעל, “ואין ממחין בידם”, נראה שהוא לא מדבר על הבעל, הוא מדבר על בית הדין. בית הדין לא שולח שוטרים, למה האדם לא יכול למנוע? כי הוא לא יכול! אדם לא הולך לקחת מאשתו…
תרגום לעברית
דובר 1:
שום אדם נורמלי…
דובר 2:
השוטר לא מדבר… אתה למדת פירוש ששוטר פירושו שהאיש לא יהיה שוטר. בטוח שזה לא מה שזה אומר. שוטר פירושו שאי אפשר, לבית הדין אין מספיק משטרה. הרמב״ם אומר, בית הדין שולח משטרה אצל הנערה שם, את הנערה הם יכולים לשלוח. אי אפשר לשלוח לכל אחד הביתה. אז ממילא, אה, שהאיש בעצמו יתפוס את האוכל שלו? זה לא יקרה! לא תופסים את האוכל של האישה. הוא יעשה את העסק. אין.
האמונה בנשים יהודיות ישרות
דובר 1:
“ואין לך להם שידעו וישמרו את עצמן”, זה עדיין הכל הנחה שלהם, כי הוא הולך כאן הלאה עם ההנחה שהן לא יפסיקו. למה הן לא יפסיקו? נשים יהודיות ישרות, ליל יום כיפור, כולן רוצות לעשות את המצווה. זו אמונה מעניינת. ויש לזה משהו לעשות עם הדבר הזה ש… זה נראה איכשהו מחובר לענין של להוסיף מחול על הקודש. אבל חכה שוב. זו החובה. הן לא יודעות, ביום כיפור עצמו אין חוששים, יודעים שהן יפסיקו כשמגיע בין השמשות, למשל. הן לא יודעות את המצווה של להוסיף מחול על הקודש. ו״אין מוחה”. על מה הוא חושב שהן לא יציתו כשילכו להגיד להן? את זה אני לא מבין.
דיון: למה אנשים לא מציתים?
דובר 2:
אנשים לא מציתים. אני לא יודע אם אתה מדבר עם אנשים לפעמים, אבל אנשים לא מציתים. אפשר לכפות עליהם, אבל הם לא מציתים. אנשים לא מציתים.
דובר 1:
לא מדברים על זה. אם אנשים לא מציתים, הוא לא היה מתחיל לכתוב את הספר. אנשים מציתים. כאן יש משהו נוסף למה אנשים לא מציתים.
דובר 2:
לא, לא, לא, משהו באמצע. “ואין ממחין בידם” פירושו לא מפריעים להם, לא מלמדים אותם. אם הולכים לבית ספר ומלמדים הלכות, מלמדים את בית הספר.
דובר 1:
גם. אבל זה לא אומר שלא מלמדים את זה. פעם אחת הוחלט, לא עוצרים. כמו מחאה מהלכות חזקת הבתים. מחאה לא אומרת אותו דבר כמו לומר. אם אפשר עכשיו לומר והם יציתו, בוודאי, אבל לא מפריעים. ואני מתכוון בדיוק שיש כאן ענק… מה שכתוב כאן ככה. קודם כל, אני אגיד לך, יש כאן ענק, כי האחר, הרשב״א בא ואמר, מה זה אומר, על כל דבר יגידו את זה? מי אומר קודם כל, הרמב״ם לא אומר את כל החילוקים האלה.
חילוקו של הרשב״א: דבר שגגים
אבל הרמב״ם טען שהרשב״א טען שיש חילוק שזה לא כתוב בתורה, זה רק איזה לימוד שהחכמים הבינו. הם הולכים, תלך להגיד, הם לא יקחו את זה ברצינות. המציאות היא, מי שמדבר עם אנשים נורמליים, לא עם בני תורה. בני תורה זה, אולי צריך כן למחות, שגגת תלמוד וכדומה, אבל אנשים לא בני תורה. סתם, בעולם הנורמלי, תגיד, אתה יודע ששבת אסור לפתוח בקבוקים. אני אגיד לך, הוא לא יאמין לך, זה לא עוזר. צריך להיות תלמיד חכם כדי להבין. דבר השווה נשמע, כן, זה אותו דבר דומה, דבר שגגים, דבר שגגים, דבר שגגים.
אבל אני רק רוצה לענות על השאלה שלך מה שאתה שואל, הוא יציית לך. הוא לא יציית, כי יש דברים שהוא יציית. לנסוע בשבת? אם הוא לא יודע, אני לא יודע, יגידו לו שאסור לנסוע בשבת. דברים שזה איזה למה צריך להוסיף? מה לא היה מספיק לצום ביום כיפור? הוא יודע שצמים ביום כיפור, היא אישה חרדית, היא צמה ביום כיפור, בוודאי, מגיע הלילה, היא מפסיקה לאכול. גם לפני זה? מה הרבנן היו צריכים לומר? הם לא יסמכו על זה. אני מתכוון שיש דבר כזה, אני מתכוון שהם
היישום המעשי של “מוטב שיהיו שוגגין”
אני מתכוון שהרבה מאוד הלכות הן ככה: אנשים לא מאמינים באמת שאסור לעשות את זה. בשנה הבאה הוא לא יעשה את זה שוב, או בעוד שלוש דקות, אני לא יודע, זה לא עוזר. יש הרבה מאוד דברים שמוחים ואף אחד לא מציית.
והפוסקים אומרים, אנשים חושבים ששמירת עיניים היא מידת חסידות. זו בדיוק מידת חסידות. כן, חוץ מאם זו אישה שאסורה עליו, אבל כתוב ברמ״א שזו מידת חסידות. אנשים צודקים. הרבה פעמים תגיד לו, אני שומע, זו חומרא, הידור יפה, הוא לא יציית לזה. הבעיה היא, עכשיו הוא יהפוך למזיד, כי עכשיו הוא יודע על זה, וזה עושה אותו יותר גרוע.
המוטב שיהיו שוגגין היא דבר חשוב מאוד, כי הרבה פעמים כשאומרים לאנשים דברים הם נעשים יותר גרועים, כי אחר כך הוא אומר, בסדר, אני כבר לא מהאדם הזה.
המשל של יום כיפור
וכאן אפשר להגיד את זה מאוד ברור, אם תגיד לאישה, כבר לא היית צריכה לאכול עכשיו, היא תחשוב, בסדר, כבר לא צמתי את יום הכיפורים. היא לא תתפוס את החילוק שעברת רק על התוספות, עדיין לא עברת על יום הכיפור עצמו.
העיקר של “מוטב שיהיו שוגגין” — תכונת הנפש
אני מתכוון שהמזידים, עליית המזידים, זה לא שמצילים אותו מאיזה חיוב סקילה, זה איזה, כמו שאתה אומר, תכונת הנפש. אדם לא צריך להיות מזיד. הוא שוגג, בסדר, שוגג זה… הוא לא יודע. הוא מעולם לא למד את ההלכה, הוא לא יודע דבר כזה. אני לא יודע.
המשל של חינוך הבנים
יש דין בחינוך, זה דבר אמיתי. שכל עוד לא תופס את הילד שלך, הוא עדיין ימשיך להתנהג כאילו אם הוא מקפיד על זה, הוא נכשל. פעם אחת מתברר שהוא לא מקפיד על הדבר הזה, לקחת את הרצון שלך. לשמור אם הוא פעם אחת נכשל. זה נעשה דבר שהוא יכול לעשות ביד רמה. אני מתכוון שיש לזה קשר לזה.
אוקיי, נפלא.
סיום פרק א׳
הרמב״ם אומר, וכן כל הדומה לזה. כאן כתוב הכלל הגדול בכל התורה כולה, שצריך לדעת מתי לא למחות, כדי שהשוגגים לא ידעו. זה הרבה מאוד.
אוקיי, בקיצור, אפשר לחשוב הרבה.
עד כאן פרק א׳ מהלכות שביתת עשור. כן.
Laws of Resting on the Tenth (Yom Kippur), Chapter 1 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur on Hilchos Shvisas Asor — Chapter 1
—
Introduction: The Name “Shvisas Asor”
The Rambam calls these laws “Hilchos Shvisas Asor” — not “Hilchos Yom HaKippurim.”
Explanation: The Rambam deals here only with the shevisa-aspect of Yom Kippur — not the avodah (which is in Hilchos Avodas Yom HaKippurim in Sefer Avodah) and not the tefillos (which is in Hilchos Tefillah).
Insights and Explanations:
1. The Rambam’s System of “Shevisa”: The Rambam connects all yamim tovim under the theme of shevisa — Shabbos, Yom Tov, and Yom Kippur. He even calls the taanis (fast) a “shevisa” — shevisa from eating, not just shevisa from melacha. “Shevisa” is a broader concept — stopping regular life.
2. “Asor” as a Unique Name: The name “asor” (the tenth) is unusual — it doesn’t appear as a standard term for Yom Kippur in other sefarim. In the Minyan HaMitzvos HaKatzar, the Rambam writes “lehisanos ba’asiri” (in the context of chodesh hashevi’i), and then “lishbos b’yom hatzom.” The name comes from the pasuk “ach ba’asor lachodesh hashevi’i.”
3. Perhaps the Rambam Wants to Emphasize that Shevisa is Not Dependent on Kapparah: Through the name “Shvisas Asor” (not “Shvisas Yom HaKippurim”), the Rambam may be hinting that the shevisa is a separate mitzvah of the tenth day as a Yom Tov, distinct from the kapparah-aspect. However, this is not definitively answered.
4. Practical Reason — Short Chapter Names: The Rambam generally doesn’t like long names for halachos chapters. “Shvisas Asor” (two words) is shorter than “Shvisas Yom HaKippurim” (three words). Parallel: Shabbos is called “Hilchos Shabbos” (not “Shvisas HaShevi’i”), because there he includes all matters (zachor, shamor, oneg Shabbos).
5. Parallel to Maseches Yoma: The Gemara calls Yom Kippur “Yoma” — simply “the day.” Maseches Yoma is also sometimes called “Maseches Yom HaKippurim.”
—
Halacha 1 — Mitzvas Aseh to Rest from Melacha on Yom Kippur
A) The Four Mitzvos of Shvisas Asor
“Mitzvas aseh lishbos mimelachos ba’asor lachodesh hashevi’i shene’emar Shabbas Shabbason hu lachem. V’chol ha’oseh bo melacha bitel mitzvas aseh v’avar al lo sa’aseh shene’emar kol melacha lo sa’asu.”
Explanation: The Rambam counts four mitzvos — two asehs and two lo sa’asehs: (1) aseh: lishbos mimelachah; (2) lo sa’aseh: shelo la’asos melacha; (3) aseh: lehisanos bo; (4) lo sa’aseh: shelo le’echol v’lishtos bo.
Insights:
The Rambam says explicitly “shelo le’echol v’lishtos bo” — only eating and drinking is d’Oraisa. The other chamisha inuyim (rechitzah, sicha, ne’ilas hasandal, tashmish hamitah) are not on the same d’Oraisa level. This is perhaps different from other Rishonim.
—
B) Punishments — Kares, Chatas, Sekilah
“Im asah birtzon b’zadon chayav kares, v’im asah b’shogeg chayav korban chatas kevuah.”
Explanation:
– Birtzon = to exclude ones (a non-Jew forces him — he knows what he’s doing but doesn’t want it).
– B’zadon = to exclude shogeg (he knows it’s Yom Kippur and it’s forbidden).
– Chatas kevuah = not oleh v’yored (not dependent on rich/poor).
—
C) Which Melachos are Forbidden?
“Kol melacha shechayavin al zedonah b’Shabbos sekilah, chayavin al zedonah b’Yom HaKippurim kares… v’chol shechayavin alav korban chatas b’Shabbos chayavin alav korban chatas b’Yom HaKippurim.”
Explanation: All 39 melachos with their toldos that are forbidden on Shabbos are also forbidden on Yom Kippur. The only difference is the punishment: Shabbos = sekilah (with witnesses and warning) + kares (without witnesses); Yom Kippur = only kares (no sekilah). B’shogeg — both chatas.
Insights:
1. The Rambam quotes the Mishnah in Makkos: “Ein bein Shabbos l’Yom HaKippurim ela shezeh zedono b’chares v’zeh zedono b’yedei adam” — the only difference is that Shabbos has beis din shel matah (sekilah), and Yom Kippur has only beis din shel ma’alah (kares).
2. The Rambam’s language — first “kol melacha shechayavin al zedonah b’Shabbos sekilah… chayavin alav b’Yom HaKippurim kares” and then “kol shechayavin alav chatas b’Shabbos chayavin alav chatas b’Yom HaKippurim” — is seemingly redundant, because one could have simply said that all melachos are the same. But the Rambam wants to emphasize the parallel systematically — both for meizid and for shogeg.
—
D) D’Rabbanans — Shevus, Muktzeh, Issurei Amirah, Lechatchilah
“Kol she’asur la’asoso b’Shabbos mishum shevus, im asah makin oso makas mardus k’derech shemakin oso b’Shabbos. Kol she’eino metalteil b’Shabbos eino metalteil b’Yom HaKippurim. V’chol she’asur l’omro o la’asoso lechatchilah b’Shabbos, kach b’Yom HaKippurim. Ein bein Shabbos l’Yom HaKippurim b’inyanim eilu ela shezeh b’misah v’zeh b’chares.”
Explanation: All issurei d’Rabbanan of Shabbos — shevus, muktzeh, issurei amirah/asiyah lechatchilah — also apply to Yom Kippur. The only difference between Shabbos and Yom Kippur is the punishment for melacha d’Oraisa: Shabbos — misah, Yom Kippur — kares.
Insights and Explanations:
1. Four Distinct Categories of D’Rabbanans: The Rambam lists: (a) Shevus — things that are similar to melacha or lead to melacha (as detailed in Chapter 20 of Hilchos Shabbos); (b) Tiltul/Muktzeh; (c) Issurei Amirah — “shelo yehei diburcha shel Shabbos k’diburcha shel chol”; (d) Things one may not do lechatchilah. The Rambam writes each category separately, which shows he holds they are not the same — one cannot derive one from the other.
2. The Chiddush that “Lechatchilah” is a Separate Category: It is discussed what “la’asoso lechatchilah” means. One explanation: preparation for motzaei Shabbos (mishum mimtzo cheftzecha). Another explanation: things one may not do lechatchilah, but b’dieved there is no punishment (no makas mardus). Yet another explanation: “lechatchilah” means things that in times of need the Rabbanan are lenient — every d’Rabbanan that one may not do only lechatchilah is permitted in times of need.
3. A Chiddush Regarding Makas Mardus: The Rambam says makas mardus only on shevus (similar to melacha), but does not say it explicitly on muktzeh or on issurei amirah/lechatchilah. This is precise — it seems that not all d’Rabbanans have the same status of makas mardus. On muktzeh and on “lechatchilah”-things there is perhaps no makas mardus.
4. Back to Hilchos Shabbos Chapter 1: The Rambam says there: “Kol makom shene’emar she’oseh davar zeh patur aval asur harei zeh asur midivrei sofrim, v’chen kol makom shene’emar ein osin kach v’kach” — different expressions all mean d’Rabbanan. But from Chapter 24 (Hilchos Shabbos) we see that there are things that are forbidden even though they are not similar or lead to melacha, and on them one doesn’t get makas mardus. The Rambam didn’t say it very clearly in Hilchos Shabbos, but here in Hilchos Yom HaKippurim we see it.
—
Halacha 2 — Permitted to Prepare Vegetables on Yom Kippur from Minchah and Onward
“Mutar lekanev es hayerek b’Yom HaKippurim min haminchah ul’ma’alah. Mah hi hakenuvah? Sheyasir es he’alin hameyubashin v’yiktzatz hashe’ar v’yesaken oso la’achilah. V’chen mefatze’in b’egozim umefarerim rimonim min haminchah ul’ma’alah, mipnei agmas nefesh.”
“K’var nahagu ha’am b’Shin’ar uv’Ma’arav shelo ya’asu echad mikol eileh b’yom hatzom, ela harei hu k’Shabbos l’chol.”
Explanation: From minchah and onward on Yom Kippur one may prepare vegetables (remove dry leaves, cut), crack nuts, and remove seeds from pomegranates — because one has agmas nefesh from the fast. But the custom in Bavel (Shin’ar) and Ma’arav was not to do it, rather to conduct oneself entirely like Shabbos.
Insights and Explanations:
1. What is the Issur Being Permitted? The Rambam lists three actions in kenivas hayerek: (a) “yasir es he’alin hameyubashin” — similar to borer (removing waste from food); (b) “yiktzatz hashe’ar” — similar to tochen (cutting); (c) “v’yesaken oso la’achilah” — similar to metaken. All three would have been forbidden on Shabbos (at least d’Rabbanan), but on Yom Kippur they permitted it mipnei agmas nefesh.
2. The Basis of the Kula — Agmas Nefesh: On Yom Kippur from minchah and onward one is already very hungry. If one won’t be able to prepare the food until after Yom Kippur, it will take more time until one can eat, and one will have to fast also on motzaei Yom Kippur. This is agmas nefesh — the distress of knowing that one won’t be able to eat for a long time. Therefore the Chachamim were lenient with certain issurei d’Rabbanan.
3. The Difficulty with Kenivas Yerek: If kenivas yerek is an issur d’Oraisa (borer), how can it be permitted on Yom Kippur? And if it’s only d’Rabbanan, why shouldn’t it also be permitted on Shabbos (close to eating)? Mefarshim on the Rambam have already struggled with this problem. The Rambam adds the explanation (“mah hi hakenuvah?”) to clarify that we’re not talking about borer d’Oraisa, and perhaps not even a real issur d’Rabbanan — it could be something less than that. This is unusual for the Rambam, who generally doesn’t bring explanations of Gemara expressions in Mishneh Torah.
4. The Matter of “Lo Nicha” on Yom Kippur: On Shabbos one may crack nuts simply because one can always eat (it’s always “close to eating”). But Yom Kippur, where one doesn’t eat, is “lo nicha” — one is preparing for later, which is a matter of hachanah. One would have thought that afternoon of Yom Kippur is already “close to eating” (for motzaei Yom Kippur), but early in the day it’s for the night — that’s too far. Shabbos has a different problem: one may not prepare from Shabbos for motzaei Shabbos.
5. The Custom as an Answer: The custom in Shin’ar and Ma’arav comes to solve a practical problem — so that people shouldn’t get confused between things that are permitted on Yom Kippur but forbidden on Shabbos, they adopted the custom to conduct themselves entirely like Shabbos.
6. L’Ma’aseh: Both the Rambam and the Shulchan Aruch rule that the custom is not to do kenivas yerek on Yom Kippur, so it’s not relevant l’ma’aseh.
7. [Digression: Hachanah on Yom Kippur] The Belzer Rav would ask the gabbai before Ne’ilah to take out the milk from the freezer, so it wouldn’t be too cold for his coffee on motzaei Yom Kippur, and he said that with this he fulfills the matter of kenivas yerek. This shows that for something that is only a matter of hachanah (not really an issur), Yom Kippur one may. In all shuls they already prepare the break-fast, even though it’s a question of hachanah — it seems that the heter applies to such things.
—
Halacha 3 — Mitzvas Aseh of Inuy on Yom Kippur (Eating and Drinking)
“Mitzvas aseh acheres yesh b’Yom HaKippurim, v’hi lishbos bo me’achilah u’shtiyah… umipei hashemu’ah lamedu she’inuy shehu lanefesh zeh hatzom… v’chol hatzam bo kiyeim mitzvas aseh, v’chol ha’ochel v’shoteh bo bitel mitzvas aseh v’avar al lo sa’aseh, shene’emar ki chol hanefesh asher lo se’uneh v’nichresah.”
“Me’achar she’inish hakasuv kares l’mi shelo yis’aneh, lamadnu she’anu muzharim bo al achilah u’shtiyah.”
Explanation: There is a separate mitzvas aseh on Yom Kippur — shevisa from eating and drinking. The source is “v’inisem es nafshoseichem,” and mipei hashemu’ah we learned that inuy hanefesh means fasting. Whoever fasts is mekayeim mitzvas aseh; whoever eats or drinks is mevatel mitzvas aseh and transgresses a lo sa’aseh. B’shogeg — chayav korban chatas kevuah.
Insights and Explanations:
1. The Rambam’s Language of “Shevisa” on Inuy: The Rambam calls the inuy by the name “shevisa” — “lishbos bo me’achilah u’shtiyah” — even though the Torah uses the language “te’anu.” The Rambam uses “shevisa” not only for resting from melachos like Shabbos, but also for stopping from eating — just as he says “shoves mei’aveirah.”
2. The Source from Sefer HaMitzvos: The Rambam in Sefer HaMitzvos interprets the pasuk in Parshas Emor “Shabbas Shabbason hu lachem v’inisem es nafshoseichem” that the “Shabbason” also applies to “v’inisem” — one should be shoves from everything: from melachos and from eating. But here in Mishneh Torah he doesn’t bring that pasuk from Emor, rather the pasuk from Acharei Mos.
3. “Mipei Hashemu’ah Lamedu” — Why Do We Need Halacha L’Moshe MiSinai: The pasuk says “v’inisem es nafshoseichem” — this could mean different types of affliction (standing on one foot, hitting oneself, etc.). The Rambam explains that mipei hashemu’ah we learned that “inuy shehu lanefesh” — an inuy that is specifically for the “nefesh” — this is the fast. The word “nefesh” in the pasuk is interpreted as a hint to the life of the nefesh, which depends on eating and drinking (a matter that involves loss of life). Even though it doesn’t say “inuy shel nefesh” but rather “v’inisem es nafshoseichem” (afflict your souls), Chazal added mipei hashemu’ah the interpretation that it means a nefesh-related inuy — meaning not eating.
4. Lav Without Explicit Language of “Lo Sa’aseh”: The Rambam’s approach is that there doesn’t need to be explicitly written “lo sochlu” in order to have a lav. The mere fact that the Torah punishes with kares (“ki chol hanefesh asher lo se’uneh v’nichresah”) automatically shows that there is a lav. This is an interesting principle — kares implies a lav.
5. Difficulty from the Gemara: In the learning of the Gemara it’s not simple that every time there’s a punishment it’s already enough without a separate lav. Many times one needs to find a specific lav. The Gemara brings a gezeirah shavah — just as on eating there is a lav with a punishment, so too on melacha. The Lechem Mishneh brings this from the Gemara and says that the Rambam means this.
6. The Rambam’s Approach to Pesukim: The Rambam doesn’t necessarily follow the rules of drashos from the Gemara. He brings a pasuk according to logic — if there’s kares, there’s certainly a lav — not necessarily in the Gemara’s calculations. This is consistent with the Rambam’s approach that he often brings an interpretation close to the plain meaning, not necessarily exactly as the Gemara derives it.
—
Halacha 4 — The Other Four Inuyim (Rechitzah, Sicha, Ne’ilas HaSandal, Tashmish HaMitah)
“V’chen lamedu mipei hashemu’ah she’asur lirchotz bo, o lasuch, o lin’ol es hasandal, o lavo al ishto. U’mitzvah lishbos mikol eilu k’derech sheshoves me’achilah u’shtiyah, shene’emar ‘Shabbas Shabbason’ — Shabbas l’inyan melacha, v’Shabbason l’inyanim eilu.”
“V’ein chayavim kares o korban ela al achilah u’shtiyah bilvad, aval [al rechitzah, sicha, ne’ilas hasandal, v’tashmish] makin oso makas mardus.”
Explanation: Mipei hashemu’ah we learn that one may not wash, anoint, wear shoes, or have relations. One must be shoves from all these pleasures just as from eating and drinking. The pasuk “Shabbas Shabbason” is divided: “Shabbas” — on melacha, “Shabbason” — on the four inuyim. Kares and korban is only on eating and drinking; on the other four inuyim one receives only makas mardus.
Insights and Explanations:
1. Two Sources for Two Categories: The Rambam makes a clear division in sources: eating and drinking we learn from “te’anu es nafshoseichem,” and the other four inuyim we learn from “Shabbason.” It’s not that everything comes from one pasuk.
2. Major Question — D’Oraisa or D’Rabbanan? This is the main point of the discussion. There is an apparent contradiction in the Rambam:
– Proofs that it’s d’Oraisa: (a) He says “lamedu mipei hashemu’ah” — which by the Rambam usually means halacha l’Moshe miSinai, which is d’Oraisa. (b) He brings a pasuk “Shabbason” as a source — a pasuk usually makes it d’Oraisa. (c) He says it’s a “mitzvah lishbos” — implying a mitzvas aseh mid’Oraisa.
– Proof that it’s d’Rabbanan: He says “makas mardus” — which is usually the punishment for d’Rabbanan, not for d’Oraisa.
3. Parallel to Shevusos Shabbos: This is similar to the Rambam’s approach in Hilchos Shabbos Chapter 21, where he says “ne’emar baTorah ’tishbos’ afilu midvarim she’einan melacha” — and this is certainly d’Rabbanan, because he’s talking about shevusos on which one receives makas mardus. The structure is very similar: a pasuk (“Shabbason”/”tishbos”), but the punishment is only makas mardus. Perhaps this is the Rambam’s approach — a pasuk can serve as an asmachta for a d’Rabbanan.
4. Question on the D’Oraisa Learning: If it’s d’Oraisa, it’s difficult to understand why “v’inisem es nafshoseichem” means only eating and drinking. By the mitzvas aseh (Shabbason) all bodily pleasures are included. Why should “inuy nefesh” — which is also a matter of bodily distress — not also include rechitzah, sicha, etc.? All these things are “close cousins” — all are bodily pleasures. But the Rambam says clearly that “inuy nefesh” means specifically eating and drinking, and the others come from a separate source.
5. Possibility: Aseh Without Punishment: It’s possible that it’s d’Oraisa — an issur aseh — but without a punishment of kares. There is such a thing in the Torah that two details in one mitzvah, one is an issur of kares (eating and drinking) and one is only a chiyuv aseh (the other inuyim). A parallel is mechamair on Shabbos — the Rambam says clearly that it’s an issur aseh mid’Oraisa, but it doesn’t get malkus mid’Oraisa, only makas mardus mid’Rabbanan.
6. The Rambam’s Perush HaMishnah on Yoma: The Rambam in Perush HaMishnah on Yoma says that because it says “asur,” he learns that one receives makas mardus, but “ikar isuran kabalah” — the whole thing is from kabalah. “Kabalah” means the same as “mipei hashemu’ah” — we received it from Moshe Rabbeinu. The Gemara’s hints from pesukim are only asmachtos, but the essence is kabalah. The Perush HaMishnah does not make the distinction between “shevisa” and “inuy” that the Rambam makes here in Mishneh Torah.
[Digression: What Does “Kabalah” Mean?] There was a discussion whether “kabalah” means divrei kabalah (= d’Rabbanan, like Nevi’im), or kabalah from Moshe Rabbeinu (= d’Oraisa). The conclusion is that here kabalah means that we received from Moshe Rabbeinu that “Shabbason” and “inuy” mean the specific things — this is a d’Oraisa tradition.
7. Makas Mardus — Source: The Rambam’s proof for makas mardus on the other inuyim comes from the word “asid” in Mishnah Yoma — he interpreted the word “asid” as a basis for makas mardus. Also: in the Mishnah it says “asur” (not just “ein osin”), and the Rambam interprets — “v’zeh inyan omro asur” — that this language “asur” shows that one receives makas mardus. Not every issur aseh brings makas mardus, but this language “asur” in the Mishnah made the Rambam decide that here there is makas mardus.
8. The Rambam Has No Problem with Two Levels: We see that the Rambam has no problem that some inuyim should be with an issur aseh (without kares), and others should be more stringent. The kabalah/tradition is that there are two types of inuyim: (1) eating and drinking — stringent, one receives kares; (2) the other inuyim — less stringent, without kares.
9. Chiddush Regarding the “Lav” of Eating and Drinking: If there were a clear lav on the less-stringent inuyim, one could ask why on one there is a lav and on others only an aseh. But since the “lav” of “v’inisem” is miklal kares (not a real separate lav, but included in kares), one can understand — the Torah didn’t go as strictly as kares on all inuyim, and automatically where there is kares there is also a lav. But on the other inuyim — it can be d’Oraisa but without punishment.
—
Halacha 5 — Inuy Both Day and Night
“K’shem sheshoves mimelachah bo bein bayom bein balailah, kach shoves mikol eilu bein bayom bein balailah.”
Explanation: Just as melacha is forbidden both day and night, so too inuy is both day and night.
Insights:
1. The Chiddush of Inuy at Night: By melacha everyone understands that Yom Kippur (like Shabbos) is 24 hours. The chiddush is that also by inuy, where a person would have thought that at night it’s not noticeable (because one sleeps anyway, one doesn’t eat anyway), it also applies from night. We see from ta’aniyos d’Rabbanan that there is a fast where one eats all night until alos hashachar. The chiddush is that by Yom Kippur one must begin all five inuyim from night.
2. [Digression: How Do We Know that Shabbos is Day and Night?] From the pasuk itself it’s not clear that “yom” always means 24 hours. By Yom Kippur it says explicitly “me’erev ad erev,” by Pesach it says “ba’erev tochlu matzos” — we see clearly that it begins from evening. This implies that normally when it says “bayom” it doesn’t begin in the evening. Or conversely — only when it says “b’etzem hayom” does it mean specifically during the day, but plain “yom” means also night. It’s not a clear thing from the plain meaning of Scripture.
3. [Digression: Sheshes Yemei Bereishis] According to the plain meaning in Bereishis, Hashem only worked during the day — “vayehi erev vayehi voker” — at night He didn’t work. This isn’t so simple, because “vayehi erev” — when was the evening? Torah commentators say “k’var hayah erev” earlier. From this comes the Rashbam with the Ibn Ezra and their dispute. The simple plain meaning would have been that at night is not a time of work, therefore when Shabbos begins, the night is already part of the long rest.
—
Halacha 6 — Tosefes Yom HaKippurim: Adding from Weekday to Holy
“V’tzarich l’hosif meichol al hakodesh bichniaso uvitzioso. Shene’emar v’inisem es nafshoseichem b’tish’ah lachodesh ba’erev… me’erev ad erev tishb’su Shabbaschem. K’lomar, satchil v’sis’aneh me’at me’erev tish’ah samuach la’asiri, v’chen b’yitzioso shehu b’inuy me’at mileil achad asar samuach la’asiri.”
Explanation: One must begin fasting a bit before the start of Yom Kippur (still in erev Yom Kippur = tish’i b’Tishrei), and one must finish a bit later after motzaei Yom Kippur (into leil 11 Tishrei).
Insights and Explanations:
1. How Do We Learn This Pasuk? The learning is: “b’tish’ah lachodesh ba’erev” — “ba’erev” means still from evening, before the night, not when it’s already leil asiri. “Me’erev ad erev” — “me’erev” means one should begin early (before the night), “ad erev” means one should finish late (into the night). As if “me’erev ad erev” means ad v’ad bichlal — one goes a bit over on both sides.
2. Question Raised: The Rambam says this only regarding taanis/inuy, not regarding melacha. Why?
3. Normal Plain Meaning of the Pasuk: Normally one would have interpreted that the pasuk only comes to say that Yom Kippur is 24 hours — one begins at night (not like a regular fast which is only during the day). But the Chachamim derived from it that one must add a bit.
4. A New Approach in Understanding Tosefes: The Gemara learns from the pasuk “v’inisem es nafshoseichem b’tish’ah lachodesh” that one should eat on erev Yom Kippur (“kol ha’ochel v’shoteh bateshi’i”). But the pasuk is difficult: why does it say “b’tish’ah lachodesh” when Yom Kippur is “ba’a
sor”? The answer is that “tish’ah lachodesh ba’erev” means: from the evening when tish’ah lachodesh ends, until the evening when asor lachodesh ends.
The Chiddush: We see from this pasuk that the obligation of inuy already begins with the departure of tish’ah — the end of tish’ah is already obligating. This means that tosefes Yom HaKippurim is not merely an addition to the day (as by Shabbos), but something inherent in the obligation of inuy itself. By Shabbos no one would think that Yom Shishi is already obligating with Shabbos — as long as it’s still Yom Shishi, one is exempt. But here tish’ah lachodesh already brings with it the mitzvah of “v’inisem.” This means that even erev asor has within it something of an obligation.
5. Yom Kippur = All of Asor + A Drop of Tish’ah + A Drop of 11: According to this approach, Yom Kippur’s fasting time is: all of asor, plus a bit from the end of tish’ah, plus a bit from the beginning of 11. This only makes sense because one needs a “complete day” — if it would begin only in the morning or in the middle of the night, there would be no logic for tosefes.
6. Tosefes is Only on Inuy, Not on Melacha — According to the Rambam: The Rambam rules clearly that tosefes Yom HaKippurim is only on the fast (inuy — eating and drinking), not on shevisa from melacha. The Maggid Mishneh brings that it’s implied in the Gemara that there is a dispute about this. The Rambam says “latzeis melo hata’aniyos” — which means all five inuyim, but certainly not shevisa from melacha.
7. Dispute of Rishonim: Ran vs. Rambam: The Ran and other Rishonim hold that tosefes also applies to shevisa from melacha, and therefore there is also tosefes on Shabbos. Their source: the pasuk says “Shabbaschem” — a hint to Shabbos. But according to the Rambam, since tosefes is only a law in fasting (inuy), Shabbos is a completely different world.
8. Tosefes vs. Bein Hashmashos — Stringency by Yom Kippur: If one makes the addition only during bein hashmashos itself, one is not yotzei, because if it’s a d’Oraisa obligation from a pasuk, it must be when it’s still certainly day (before bein hashmashos). By Shabbos one is lenient with bein hashmashos (because safek d’Rabbanan l’kula). But by Yom Kippur one cannot be lenient with bein hashmashos on inuyim — even though the Chachamim are generally lenient in a place of distress, and every inuy is a place of distress, nevertheless one must be stringent. This shows that the halacha is d’Oraisa.
9. Is Tosefes Yom HaKippurim D’Oraisa or D’Rabbanan? The Rambam does not say clearly. He brings a pasuk, which would imply d’Oraisa. But he doesn’t say any measure for the addition, and not what the minimum is.
—
Halacha 7 — Women Who Eat and Drink Until Dark
“Nashim she’ochlos v’shotos ad shechashechah, v’hen einan yod’os shemitzvah l’hosif meichol al hakodesh — ein momchin b’yadan, shelo yavo’u la’asos b’zadon, she’ein efshar sheyihyeh shoter b’veis kol echad v’echad l’hazhir… v’ein lach lahem sheyeid’u v’yishmeru es atzman.”
Explanation: Women who eat until it gets dark (without tosefes), because they don’t know about the mitzvah of tosefes meichol al hakodesh — one should not protest against them, so they won’t come to do it b’zadon. One cannot place a guard in every house.
Insights and Explanations:
1. Comparison with Erev Shabbos — Why There Yes Protest? On erev Shabbos there is an obligation to announce in the house (“b’soch beiso tzarich lomar”), even though bein hashmashos of Shabbos is only d’Rabbanan. By Yom Kippur, where tosefes is d’Oraisa, the Rambam says one does not protest! The distinction: by Shabbos we’re talking about preparing for the house — lighting candles, other people, blowing shofar for the entire community. This is not a personal protest on an issur, but a practical announcement that the house should be Shabbos-ready. By tosefes Yom Kippur we’re talking about an individual mitzvah that has nothing to do with another person.
2. “Ein Momchin” — We’re Talking About Beis Din, Not the Husband: The Rambam’s language “she’ein efshar sheyihyeh shoter b’veis kol echad v’echad” means: the beis din cannot send guards to every house. It’s not talking about the husband being a “guard” — a normal husband doesn’t go take away his wife’s food. “Shoter” means that the beis din doesn’t have enough police power to enforce this.
3. Why Won’t They Listen? — The Rashba’s Distinction: The Rashba argued that the distinction is: tosefes meichol al hakodesh is not stated explicitly in the Torah — it’s only a learning that the Chachamim understood from pesukim. When one goes to tell it to simple people (not bnei Torah), they won’t take it seriously. This is similar to “davar sheshoggin” — things that people do b’shogeg, we leave them, because if we tell them, they’ll do it b’meizid.
4. The Faith in Honest Jewish Women: The Rambam goes with an assumption that the women won’t stop eating on Yom Kippur itself — they are pious women, they fast on Yom Kippur, it gets dark, they stop eating. The problem is only with the tosefes beforehand — that’s a higher level that they don’t know about. This is an interesting faith in Klal Yisrael’s basic piety.
5. “Mecha’ah” — Not the Same as “Saying”: “Ein momchin b’yadan” doesn’t mean one doesn’t teach it in school or in halacha classes. Mecha’ah means a strong protest/enforcement — like “mecha’ah” in Hilchos Chezkas HaBatim. If one can say it calmly and they’ll listen — certainly. But one doesn’t make a formal protest, because that can lead to meizid.
6. The Specific Example with Yom Kippur: If one tells a woman that she already wasn’t allowed to eat (because tosefes Yom HaKippurim already began), she’ll think “okay, I already didn’t fast on Yom Kippur” — she won’t grasp the distinction that she only transgressed the tosefes, but not yet Yom Kippur itself. This can lead to her eating further on Yom Kippur itself.
—
The Principle of “Mutav Sheyihyu Shoggin V’al Yihyu Mezidin”
Explanation: The Rambam brings the principle that one should not protest when people will not listen anyway, so they should remain shoggin and not become mezidin.
Insights and Explanations:
1. The Problem of Protest That Makes Things Worse: In very many halachos people truly don’t believe that one may not do that. Even if one tells them, they won’t listen — not next year, not in three minutes. This is the reality of many halachos.
2. The Example of Shemiras Einayim: Poskim say, and people think, that shemiras einayim is a midas chasidus. The Rema indeed says it’s a midas chasidus (except for a woman who is forbidden to him). When one tells a person it’s a chumra or a hiddur, he won’t listen. But the harm of telling him is — now he becomes a meizid, because now he knows about it, and that makes him worse.
3. The Mechanism of “Mutav Sheyihyu Shoggin” — Not Just Saving from Punishment: The matter of mutav sheyihyu shoggin is not just a technical matter of saving from an obligation of sekilah or other punishments. It’s a character trait of the soul — a person must not become a meizid. A shogeg is a person who doesn’t know, never learned the halacha. But a meizid is a fundamentally different state of the soul.
4. The Example of Chinuch HaBanim: As long as the child doesn’t grasp that the father is not makpid on something, the father’s will remains in force, and the child will continue to act accordingly. But once it becomes open that he’s not makpid, one removes the will, and the child can do it “with a high hand.” So too with mutav sheyihyu shoggin — when one makes it open and the person doesn’t listen, it becomes something he does with a “high hand.”
5. “The Great Principle in All the Torah”: One must know when not to protest, so that shoggin should remain shoggin. This is a broad principle that extends to very many halachos.
—
Until here Chapter 1 of Hilchos Shvisas Asor.
📝 Full Transcript
Laws of Shevitat Asor — Chapter 1: The Commandments of Resting from Work and Eating
Introduction: Why Does the Rambam Call It “Shevitat Asor”?
Speaker 1:
Okay, we are learning Rambam, Sefer Zemanim. We’ve already finished Hilchot Shabbat basically, Shabbat and Eruvin, and we’re going to begin learning the laws of the holidays. And the first holiday, which is almost as severe as Shabbat, or as severe as Shabbat regarding most things, it even has an additional stringency that one may not even eat, this is a day that is called Asor. What is this Asor? “Ach be’asor” (but on the tenth). On the tenth day of some month. We don’t know. Ah, of the seventh month, obviously. But which one then? The month of holidays. Yes. So on the tenth day there is something that we call Yom Kippur.
And… why does the Rambam call it “Shevitat Asor”? Couldn’t he have written “Yom HaKippurim”? Okay, the answer is, because first of all, in Hilchot Yom Kippur he explains the part of the shevitah (resting) of Asor. He doesn’t explain, for example, the service of Yom Kippur. That he explains in Hilchot Avodah. And he also doesn’t explain what one prays on Yom Kippur. That he said in Hilchot Tefillah. And in general, also Yom Tov is called “Shevitat Yom Tov”, because he is connecting here Shabbat and all other shevitot. And not only that, but even the fast he calls shevitah. Besides shevitah from work there is shevitah from eating. He calls it shevitah. He is now dealing here with the topic of shevitah.
Speaker 2:
Right, so very good. There is indeed Hilchot Avodat Yom HaKippurim, which has to do with the atonement. Presumably it’s indeed in Sefer Avodah, I remember. Yes, because that is discussed in Sefer Avodah.
Avodah and kapparah are also not the same thing. There is avodah and there is teshuvah.
Speaker 1:
No, avodah in the Mishnah and in the Rambam always means avodat hamikdash (Temple service), not avodat Hashem that one cries out during prayer.
Speaker 2:
Right, right, right. But I’m saying, the kapparah of Yom Kippur, it could be that the kapparah happens through the sacrifices, but kapparah is a thing in itself, which has to do with teshuvah, and perhaps with the prayers of Yom Kippur where one asks for kapparah.
Speaker 1:
Okay, but all kapparot. I’m saying, there is indeed a law with the chapters “Yom HaKippurim”, with the Hilchot Avodat Yom HaKippurim. But you’re right that here he speaks of the shevitah, also because that is the thing… But why can’t it be called “Shevitat Yom HaKippurim”? It must be called “Shevitat Asor”? Where does such a language “Shevitat Asor” appear in the Torah?
Speaker 2:
It could be that the Rambam perhaps wants to say that the shevitah is not dependent on the kapparah. There is a Yom Tov, that the tenth day is a Yom Tov. The Yom Tov has commandments of shevitah. But there is a thing that the day is a Yom Kippur. I don’t know, I don’t know if the shevitah doesn’t stem from the kapparah. I don’t know, it’s a thing, a precision of a name.
Speaker 1:
Yes, no, it’s a funny name. No, I’m just asking, as we find in the Gemara, is there some language that it’s called Asor? I see the language of the Sefer HaMitzvot HaKatzar that I have copied here is “lishbot beyom hatzom” (to rest on the day of the fast), not “lishbot”. No, because he began with “lehitanot ba’asiri” (to fast on the tenth), so not what the day that I just said. No, he spoke of Chodesh HaShevi’i, the holidays of Chodesh HaShevi’i. He said, “lehitanot ba’asiri”. Now he can say, the day that is a Yom HaTzom, I just said it. He doesn’t call Yom HaTzom the designation for the day, but here. What is in the context? There’s no proof here. Yom Tzom Yom HaKippurim, that’s what one says. That he says already faster, let’s still leave over Yom HaKippurim. Is there an Asiri? To Yom HaKippurim. You have three names in the three names. Asiri bo? Okay, but Hilchot Shevitat Asor is difficult, because Asor of what? There must be some language that speaks of it? There must be some language that speaks of it? Lazar is not just the law forbidden in the seventh month. The chapter is Shevitat Asor, but indeed interesting. He held Shevitat Asor, Yom HaKippurim? He didn’t like long names? He didn’t like when the chapter has three four words?
Speaker 2:
I can be simply such a can, there is Shevitat HaShabbat, which is Shevitat HaShevi’i, and here is Shevitat Ha’asiri, Shevitat Ha’asiri. It’s something two numbers.
Speaker 1:
What do you mean not Hilchot Shevitat HaShabbat? It’s called plain Hilchot Shabbat. Hilchot Shabbat, right. Okay, because Hilchot Shabbat he explained everything that relates to Shabbat. Yes, true. Um… yes, true. Also you mean to say zachor and shamor, all these things. Oneg Shabbat, yes. The Rambam sometimes has long chapters? If he almost doesn’t have any long chapters here, did he prefer Shevitat Asor, which is two words, over Shevitat Yom HaKippurim, which is three words. Suddenly Shevitat Yom Tov? Yom Tov is usually a Y”T with a line. Okay, I’m going into the small pechim ketanim (small jars). No, it’s interesting, because there’s no other book that’s called like this. I think perhaps the Rambam says it’s taken? The Gemara calls it Kippur Yoma, the day. Shevitat HaYom, Yoma. The masechta is called that. The masechta is called DeYoma, Yoma, Yoma leYamim HaKippurim. Is it called that? I don’t know, the names of the masechtot are not… I don’t know, is it Rabbeinu Yonah HaKadosh who put in the headings of the masechtot? Well, I don’t know. No. I think there are places where it’s called Masechet Yom HaKippurim, no? Ah, there are those who call it Masechet Yom HaKippurim, yes. I don’t know. Okay. Yes. So we’re going to learn the laws of Shevitat Yom Kippur, as you say, not the matter of the prayer. But on Yom Kippur one does very many things, but now we learn mainly what one doesn’t do. Right. Right. We’re going to learn about being shabbat (resting). Being shabbat means stopping what one usually does, changing.
Speaker 2:
Going to disrupt. Disrupting the work, yes. Shabbat bayom, yes. Very good. And in our case one disrupts the work, and one disrupts the eating, one disrupts everything, one disrupts the regular life.
The Four Commandments of Shevitat Asor
Speaker 1:
The Rambam says like this, the chapter, the Rambam always brings the commandments that are in the topic, in the laws. He says, there are in this four commandments, two positive commandments and two negative commandments. Both are davar vehipucho (a thing and its opposite), right? The positive commandment is lishbot bo mimelachah (to rest from work), to stop, not to work. And the negative commandment is the same, shelo la’asot bo melachah (not to do work). And the same thing regarding shevitah from eating, there is the positive, the positive commandment is lehitanot bo (to fast). And the same thing is in the negative commandment, shelo le’echol velishto bo (not to eat and drink). The Rambam says clearly, le’echol velishto bo. We will see inside, the Rambam says that eating is de’oraita (biblical), and I think differently than perhaps other Rishonim, but not all five inuyim (afflictions) are de’oraita. He says here shelo le’echol velishto bo. It’s not the same level de’oraita, yes. Already. Yes. Okay. And the commandments we will learn in the three chapters. Yes. The Rambam says, very good.
Halacha 1: The Positive Commandment to Rest from Work
Speaker 1:
It’s Chapter 1. It is a positive commandment to rest from work, to rest and stop from the melachot, on the tenth of the seventh month, as it says, as it’s written in the verse about the commandment of Yom Kippur, “Shabbat Shabbaton hu lachem” (It is a Sabbath of complete rest for you). It’s a Shabbat Shabbaton, it’s a day of complete shevitah. By Shabbat it says Shabbat Shabbaton, and by Yom Kippur. It means that one must rest from everything. On Yom Tov it doesn’t say Shabbaton, it only says Shabbat, because one must rest from many things. Shabbat Shabbaton is a greater rest. Then one would have said there, one must check the languages of the verses, but on Yom Tov it says explicitly in Parshat Bo, that “ach bayom harishon tashbitu se’or mibateichem” (but on the first day you shall remove leaven from your houses). There specifically one knows. But I’m saying, when it says Shabbat Shabbaton it means a strong shevitah. And anyone who does work on it, nullifies a positive commandment, when someone does indeed do work he nullifies a positive commandment, and transgresses a negative commandment, as it says, it also says, besides the positive of “Shabbat Shabbaton” it also says, and at the end the verse concludes “kol melachah lo ta’asu” (you shall not do any work), a negative commandment.
Punishments: Karet, Chatat, Sekilah
Speaker 1:
And what are the punishments? He says, the punishments are like this, if he did it willingly with intent, we understood earlier, willingly with intent means, with intent means he knows what he’s doing, and willingly means he wants to do it. Ratzon to exclude shogeg (unintentional), zadon to exclude ones (compulsion). The opposite, ratzon to exclude ones, that is when a non-Jew forces you, you know what you’re doing, it’s not that you forgot that it’s Shabbat, but there’s no ratzon. And with intent, that you know that you’re doing it with intent. Willingly and with intent. Ratzon to exclude ones, and zadon to exclude shogeg. Right. And if he did it unintentionally, he is liable for a fixed sin offering, one must bring a korban chatat. Chatat kevuah (fixed sin offering) means that there’s no difference between rich or poor. There are certain commandments where the sacrifice is oleh veyored (sliding scale) according to the money one has, but chatat, this is chatat kevuah.
Halacha 2: Which Melachot Are Forbidden
Speaker 1:
Further, the Rambam says, which melachot may one not do? The Rambam says, every melachah for which one is liable on Shabbat with stoning for doing it intentionally, ah, he’s now going to say which melachot. He says, we’ve already learned in Hilchot Shabbat 39 melachot with toladot. All these melachot for which on Shabbat one is liable for stoning, these melachot are forbidden on Yom Kippur, and one is liable for intentionally doing them with the punishment of karet. And the punishment, as he already said that the punishment is karet, for what thing is karet? For all these melachot for which on Shabbat one is liable for stoning.
And also the same thing is with the unintentional, and everything for which one is liable for a sin offering on Shabbat, that is all these same melachot that if one did them unintentionally one brings a sin offering on Shabbat, one is liable for a sin offering on Yom Kippur. Yes, that’s redundant. One could have said that all melachot are the same. The point is, as it says in the Mishnah in Makkot, there is no difference between Shabbat and Yom Kippur except that this one’s intentional violation is with karet and this one’s intentional violation is by human hands. In other words, Shabbat, when we remember what it says with the same formula, “and one is liable for doing this melachah”, we learned three things: if one does it with witnesses and warning, obviously willingly and with intent, he gets stoning. And if he does it without witnesses and warning, he gets karet. And unintentionally is the same chatat. So the only thing that Yom Kippur is different from Shabbat is the same melachot, but there isn’t the way that one can get stoning. That is, there’s no beit din, beit din shel matah (earthly court), doesn’t punish a willful violator of Yom Kippur, or the Torah law of Yom Kippur. The Almighty already gives karet, that’s already between a person and the Almighty. Unlike Shabbat which has both, there is both karet and stoning. So everything that on Shabbat would be stoning, and the truth is that it would also be karet, also on Yom Kippur is karet without stoning. That’s the language. I mean, stoning is as if he takes over the karet, yes, it can’t be both. But that’s already another topic.
Rabbinic Prohibitions Are Also Forbidden on Yom Kippur
Speaker 1:
Now, not only the Torah law, but everything that is forbidden to do on Shabbat, because in Hilchot Shabbat we learned that there are very many rabbinic laws. All these things that one may not do rabbinically on Shabbat, even though there is no melachah in them, it is also forbidden to do them on Yom Kippur.
Halacha 1 (Continued) — Everything Forbidden on Shabbat Is Forbidden on Yom Kippur: Rabbinic Laws
The Term “Melachah” Always Means Biblical Melachah
Speaker 1: Melachah, remember is always the term, for example in Hilchot Eruvin they had the whole time, if one placed something in a tower and it’s forbidden because of melachah. Melachah always means biblical melachah, the term melachah means 39 melachot, not shevut which is similar to melachah or may lead to melachah. Biblical melachot, 39 melachot.
So we learned in chapter 20 something in Hilchot Shabbat, right? That the Sages also forbade things that are not melachah, but they are similar to melachah or lead to melachah, whatever the reason is, and about this he now speaks.
Rabbinic Prohibitions on Yom Kippur
A thing that is forbidden on Shabbat even if it’s not melachah, in other words, yes, exempt but forbidden, right? The Sages forbade it, it’s also forbidden on Yom Kippur. “And if he did”, if he transgressed and indeed did it, it’s also the same thing as Shabbat, that “one gives him lashes of rebellion”. One gives him lashes of rebellion as every rabbinic prohibition gets lashes of rebellion. If one did one of the rabbinic prohibitions on Yom Kippur, one gets lashes of rebellion as one gets on Shabbat, “just as one gives him on Shabbat”.
Three Types of Rabbinic Laws: Shevut, Muktzeh, Prohibitions of Saying/Doing Initially
So it says that for example, here we’ve only had so far the rabbinic laws that are not melachah, that are similar to melachah, but we haven’t yet had for example muktzeh or the things of shevut or of… ah, good. Ah, here he’s going to say muktzeh.
“Everything that one doesn’t move on Shabbat”, that’s a thing in itself. Similar to melachah, but it’s a prohibition of moving, it’s also forbidden to move on Yom Kippur.
The Rambam lists all three types of rabbinic laws that exist on Shabbat, extend to Yom Kippur. Because it seems that it’s not the same. If he had only said one, one would have thought, okay, I understand that, because it leads to melachah. But what comes in moving? No, moving is also there on Yom Kippur.
And a fourth thing, and everything that is forbidden to say, also all these things that one may not do as, as we explained, that your speech on Shabbat should not be, the things that have to do with honoring Shabbat, or to do initially on Shabbat.
Discussion: What Does “To Do Initially on Shabbat” Mean?
Speaker 1: About what did he say certain things that one shouldn’t begin to do on Shabbat? I would have said to do initially means like the thing that we also learned, because of finding your needs, like to begin, to make preparation for after Shabbat. That would be called to do initially. That is, to begin the work for after Shabbat, to begin with melachah, as initially means the beginning. I would have thought so, why not? It’s generally one of the shevutim.
I saw, he translates here, someone translates here, initially, initially, there are things that there’s no punishment. That is, it seems that for… the Rambam doesn’t say about moving, for example, there are lashes of rebellion. What is noted? Lashes of rebellion, whoever does a thing because of shevut, one gives him lashes of rebellion. But he doesn’t say here for example that someone who moves a thing that one doesn’t move rabbinically… right, or someone does one of the things that we learned later in Hilchot Shabbat, because of finding your needs, or all these things, can this be called going out sending beginning. Meaning to say, as you said, it could be that it means to begin, or it could also be that one may not send beginning to do, but after the fact there’s no punishment for it.
Back to Hilchot Shabbat Chapter 1 — What Are Lashes of Rebellion?
Speaker 1: Because in Hilchot Shabbat we have, it seems, the Rambam said very clearly. He told us at the beginning that everything that one may not do on Shabbat rabbinically is lashes of rebellion. Well, what’s not clear?
Speaker 2: I mean to say what I innovated that for muktzeh there isn’t any…
Speaker 1: Yes. I don’t know if it’s… no, it did indeed say. What did one look at what was written? “And everywhere it says that one who does this thing is exempt but forbidden, this is forbidden by rabbinic law.” He says very clearly, about things where it says exempt. “And so everywhere it says one doesn’t do such and such.” No, that’s… or one doesn’t say such and such on Shabbat, he also means it’s a general language, like moving apparently, no?
But he speaks more about the things that are essentially like exempt but forbidden. But the other things… but the language isn’t so implied. I don’t know if the law…
Speaker 2: No, the language that the Rambam speaks about in… in chapter 1 of Hilchot Shabbat, he gives the rules of that there is forbidden, permitted, liable, forbidden, permitted. And he says that there are other languages that also mean exempt but forbidden, not just the language exempt, but also the language one doesn’t do and the like, that’s the language you bring. It doesn’t mean to say that.
Speaker 1: And they learned, that one in those is also because similar to melachah means. He still goes up on all these chapters. He only says a rule that sometimes it says in those, but you see clearly that from chapter 24 that we come here, that there are things that are forbidden even if they’re not similar or lead to melachah, they don’t stick that one gets lashes of rebellion for violating Shabbat.
Look, everything has a measure. And this is interesting, the Rambam didn’t say very clearly in Hilchot Shabbat, but here it looks like this, and here he says it.
Another Explanation of “Initially” — Time of Pressing Need
Speaker 1: But simply, and the things I would have said are called things that one doesn’t do initially. That’s what I would have thought. It could be in the topic initially he means versus all those that in a time of pressing need the Rabbis were lenient. All these things that are all rabbinic, if there is a time of pressing need one is lenient. He says, every rabbinic thing is something that only initially one may not do on Shabbat. Everything in the world is permitted in a time of pressing need. One is not the Rabbis.
Speaker 2: No, Shavuos is not just a sha’as hadechak (time of pressing need), it has to be a makom mitzvah (place of mitzvah), it has to be stronger. For example, with eruv we didn’t even have a lesser one for sha’as hadechak.
Klalo shel davar — Four Categories of Derabbanan
Speaker 1: In short, the point is clear that Yom Kippur has all the clarifications. But we see here very clearly that the Rambam held very strongly to the four categories that exist in Hilchos Shabbos. There is melachah, there is something we don’t know if it’s melachah, there is tiltul (moving objects), there is the prohibition of amira (telling) or asiyah (doing) lechatchilah. These are four different categories, it’s not the same. Each one is written separately.
The Rama says, “klalo shel davar” (the general principle), this is the language of the Mishnah that you said, “ein mah Shabbos l’Yom HaKippurim b’inyanim elu” (there is no difference between Shabbos and Yom Kippur in these matters). There is no difference between Shabbos and Yom Kippur in these matters. It means in the matters of melachah, melachah d’Oraisa, melachah d’Rabbanan, “ela she’zeh b’misah v’zeh b’kares” (except that this one is with death penalty and this one is with kares).
But there is indeed a difference. There are things that were permitted on Yom Kippur. We’re going to discover that there is indeed some difference, which is somewhat of a surprising midrash in my opinion.
Halachah 2 — It is Permitted to Prepare Vegetables on Yom Kippur from Minchah and Onward
Introduction — A Difficult Halachah
Speaker 1: Okay, the next halachah is a bit of a difficult halachah. So I think I’m going to learn it one way, or you can say your letters. I’m going to learn it one way, which is not according to all opinions that this is the correct interpretation in this Rambam, but this is how I think it fits somewhat.
The Rambam is going to enumerate things that on Shabbos one may not do, but it’s a bit difficult to say it that way, because we haven’t seen that it should be forbidden in Hilchos Shabbos. But things that on Shabbos one may not do, because it resembles one of the melachos of preparing food, or it resembles grinding, or similar. But on Yom Kippur it was indeed permitted, on Yom Kippur afternoon, when one is already very hungry, we permitted it, because Yom Kippur is different from Shabbos, in that one fasts and is very hungry. Therefore the Chachamim were indeed lenient, just as they were lenient with certain derabbanans, they were lenient with this rabbinic prohibition because of agmas nefesh (distress). That’s how I think is the simple interpretation.
The Language of the Rambam — Preparing Vegetables
Speaker 1: The Rambam says as follows: “mutar l’kanev es hayarak” (it is permitted to prepare the vegetables). The Rambam is going to say what “l’kanev es hayarak” means — preparing vegetables for breaking the fast on motzaei Yom Kippur. May one do this b’Yom HaKippurim min haminchah ul’ma’alah (on Yom Kippur from minchah and onward), from afternoon and onward one may prepare the vegetables.
The Rambam says, “mah hi hakinuvah?” (what is this preparation?) What does preparing vegetables mean? And his question is like this, what has he now encountered? Why haven’t we heard about this yet? I haven’t yet heard in Hilchos Shabbos about all kinds of melachos. What is kinuvah?
He explains. He says, “mah hi hakinuvah? She’yasir es he’alin hameyuvashin” (what is kinuvah? That one removes the dried leaves) — from the vegetables one removes the leaves that are not good, “v’yikatzetz hashe’ar” (and cuts the rest) — and the remainder one cuts, “v’yisaken oso la’achilah” (and prepares it for eating).
So from the language it implies that there would have been some prohibition, or from the “yasir es he’alin hameyuvashin” some matter of borer (selecting), something similar to borer, and the “yikatzetz hashe’ar” could be some matter of grinding. And “v’yisaken oso la’achilah” is perhaps the general prohibition of being metaken (fixing) on Shabbos. Although being metaken food is indeed permitted.
Other Things — Nuts and Pomegranates
Speaker 1: “V’chen” (and likewise), other things that one may do this way: “mefatze’in b’egozim” (cracking nuts) — breaking nuts. “U’mefarerin rimonim” (and breaking open pomegranates). Grinding.
Speaker 2: Grinding literally.
Speaker 1: Grinding?
Speaker 2: Perurim, perurim (crumbs, crumbs).
Speaker 1: Yes, but it means literally opening…
Speaker 2: Yes, to make the seeds.
Speaker 1: Or one must break the seeds.
Speaker 2: The same thing over, one must open.
Speaker 1: No, one doesn’t have to open. It simply means to take the kernels, to separate. To remove the kernels from the pomegranate. To remove the kernels. To open a pomegranate.
Speaker 2: Not even opening a nut or opening a pomegranate.
Speaker 1: But not opening a pomegranate. Removing the… just removing the kernels from where they lie. So that the kernels should be separate, so one can eat them. Preparing the pomegranates.
It also appears that this is also something that… would have been some prohibition on Shabbos. But one may do it min haminchah ul’ma’alah (from minchah and onward). Why? Mipnei agmas nefesh (because of distress). Because… why may one do it? The Rambam says, mipnei agmas nefesh. Because on Yom Tov, on Yom Kippur one has agmas nefesh, especially when it’s already min haminchah ul’ma’alah one is already very hungry, this was permitted that one may already begin preparing the food for motzaei Yom Tov.
Apparently it implies agmas nefesh means, because always when you’re going to have to start preparing the breaking of the fast after Yom Tov, it will take another ten minutes until you can eat, and you’ll have to fast motzaei Yom Tov too, poor thing.
Speaker 2: Yes, very good.
Yom Kippur That Falls on a Weekday and Yom Kippur That Falls on Shabbos
Speaker 1: The Rambam says, but this is Yom Kippur that falls on a weekday, but Yom Kippur…
Continuation of Halachah 1 – The Custom in Shinar and the West Regarding Preparing Vegetables on Yom Kippur
And another thing, kvar nahagu ha’am (the people have already adopted the custom), says the Rambam, in practice, the custom of Israel is, kvar nahagu ha’am, the people conduct themselves b’Shinar u’v’ma’arav (in Shinar and in the West), Shinar is Babylonia, and ma’arav, what is ma’arav? It was thought, does it mean Morocco or west of Babylonia? She’lo ya’asu echad mikol eleh b’yom hatzom (that they should not do any of these things on the day of the fast), that one should not do the preparing of vegetables, nuts, pomegranates on the day of the fast, ela harei hu k’Shabbos lakol (rather it should be like Shabbos for everything), one should observe like Shabbos the prohibition with this type of thing.
In other words, let’s say, this goes back to what was said. Yom Kippur is like Shabbos for everything, except for one thing, the Rambam didn’t say clearly at the beginning that it’s an exception, but this is from the end. Except, here there is something about preparing vegetables, which when Yom Kippur is Shabbos you see, this is one line in the Gemara that the Rambam ruled that one may not do it, because Shabbos is a problem. Yom Kippur, since because of agmas nefesh the Chachamim permitted it, therefore even Yom Kippur that is Shabbos they didn’t permit it because it remains Shabbos, which one may not.
And the custom is however that one goes back, no, Yom Kippur is like Shabbos, and apparently this is also the explanation of this custom. That is, one tells people that Yom Kippur is like Shabbos, but this one may do, people get confused, so it was made that one should conduct oneself entirely like Shabbos, and not get confused about things that are permitted on Yom Kippur and forbidden on Shabbos.
Do you agree?
Speaker 2: Very good, yes.
A Note on the Rambam’s Approach in Hilchos Shabbos
I just want to say one note on these days of preparing, because this is an important thing. They learned in Hilchos Shabbos. Usually, the Rambam doesn’t say what things are, almost never. He brings a language from the Gemara, and he says the meaning, because in Perush HaMishnayos he does it all the time. But in halachos, and usually in Hilchos Shabbos in particular, in most halachos, the Rambam brings the language. Someone doesn’t know that the Hebrew language of the Gemara is another problem, the Rambam doesn’t help with that problem. It’s a question why not, but that’s the reality.
Here is… here is… I wrote a book. I hear, from me. The Rambam doesn’t say that one should learn Perush HaMishnayos before one learns Rambam with the introduction, right? He says that one should learn from the Chumash and Rambam. So according to this one still needs to learn Perush HaMishnayos, it requires investigation.
Here he brings the language, that is, the second thing that the Rambam does often, this is one thing that the Rambam does often. The second thing that the Rambam does often, is he already rewrites the language in a language that is more understandable. He brings a language, instead of saying, I don’t remember an example automatically, but often he brings a language that is simpler, instead of some difficult language from the Gemara, he already says what it means.
Here he doesn’t do so. He brings the language of the Gemara, not a Mishnah, “mutar l’kanev yarak” (it is permitted to prepare vegetables), and he still needs to add an explanation of what preparing is, so one should understand what one may do. He could have been patient, “mutar l’hasir he’alim hameyuvashos etc. v’yisaken ochel” (it is permitted to remove the dried leaves etc. and prepare food), that’s how he could have done it.
The Difficulty with Preparing Vegetables
So, don’t know why? The reason is because here there is perhaps a difficulty, and the commentators already before the Rambam about this, others struggled with this problem. How can it be, if it’s a Torah prohibition, it can’t be that it’s permitted on Yom Kippur. If it’s a rabbinic prohibition, perhaps this should be permitted on Shabbos also, through being close to eating time.
Have you ever heard that on Shabbos one may not crack a nut? It’s a question of borer, and likewise, one may not, in the usual way one may not on Shabbos, but it’s permitted for eating.
Speaker 2: I had it clear that one may crack a nut.
By the prohibition of tiltul it said that one may crack a nut with the shells. But the answer is, one may only do it for the purpose of eating. One may not do it for the laws of borer, one may not do it to set aside.
Discussion: The Matter of “Lo Nicha” on Yom Kippur
I would have thought such a simple thing, that Yom Kippur afternoon…
Speaker 2: No, it’s not.
That’s the point. If it’s early in the day it’s for the night. If it’s afternoon, it means already close to eating time. That’s why one may.
Speaker 2: Say so, say Shabbos, then one doesn’t need as if… it’s always, one can eat it all the time.
Not lo nicha (not pleasant) literally, making a big preparation to wake up, is a problem. But simply one may crack. But Yom Kippur one may only when it’s already close, because that’s how it’s called like lo nicha.
Speaker 2: Okay, that’s how you would have thought. But it doesn’t fit according to that because if Yom Kippur is for all, Shabbos should be forbidden.
Okay, it could be that Shabbos remained with its regular prohibition. It was permitted on Yom Kippur, and Shabbos remained with its prohibition.
Speaker 2: But I have with a Shabbos also.
With a Shabbos, I just have here a matter of how one says here lo nicha. But what would I have said? Usually one may not on motzaei Shabbos, even if it’s designated, even if it’s close enough, because one doesn’t prepare from Shabbos for motzaei Shabbos.
Speaker 2: What is the topic of preparation like this?
Yom Kippur, because of agmas nefesh they permitted this. If it’s Shabbos, one still doesn’t want… it’s not so clear.
In short, because of this, and… I should now, because of this, there were other commentators who understood that preparing vegetables spoke of something that is forbidden, perhaps actually forbidden. What the Rambam adds to mark over to say clearly, whatever exactly the details of what he means are, but we’re not talking about any grinding. Actually, not about any actual borer, something to prepare the vegetables, and he should understand that this is… he never says on Shabbos that it’s forbidden, I don’t know how they can know that one may not on Shabbos, but perhaps because like I say, on Shabbos, if it’s for eating one may, but if not it wasn’t. If Yom Kippur they specifically permitted that not something is Shabbos.
I only say this to explain why the Rambam needs to say this, in order to say that we’re not talking here about a Torah prohibition, or even perhaps not about any actual rabbinic prohibition, it could be it’s even less than that. But it’s a bit difficult to understand, because if so, why did the people already conduct themselves to even forbid this, it’s already a bit exaggerated.
Speaker 2: Yes, the sugya is a bit more complicated, because in the Gemara it appears like part of the thing one worries about is when one will come to eat. The difference between min haminchah l’ma’alah and after is about when one will come to eat. So it becomes somewhat difficult, and also because of agmas nefesh there is some opinion that one should do it because of agmas nefesh so one should feel the afflictions more.
Yes, one of the Rishonim. So it’s a Gemara where there are different opinions of Rishonim to learn.
Speaker 2: Yes, this is a small Gemara. Like the Gemara says one should let grow the Gra is because of agmas nefesh. So that one should… it’s difficult, yes. But that’s what one says?
Yes, I mean, I mean, I mean. Simple interpretation. I say that Gemara has different ways how to learn it, but we learned it so that one can learn it the smooth way of the Rambam. I just want to say what the Rambam says, but also the reason why the Rambam isn’t properly explaining, because it’s anyway the custom is not to do it, and so it also says in Shulchan Aruch that the custom is not to do it, so it’s not relevant, because one doesn’t do it anyway, so it’s still not relevant.
Discussion: Practical Questions About Preparing Vegetables
Speaker 2: Also for example for children or people who may eat, there also won’t be the problem so strongly with lo nicha. One sets here all the time with the… who says that one said at all that Yom Kippur one must always be more concerned because it’s always more lo nicha?
I don’t know, he has children at home.
Speaker 2: For children?
We’re not talking now about that, we’re talking now for the fathers.
Speaker 2: No, it appears like it was entirely forbidden because Yom Kippur is more lo nicha.
No, no, it’s not because that’s the matter. I say, well, simply, a practical thing. We’re talking about what they make for motzaei, for the breaking of the fast.
I remember that the Belzer Rebbe would always ask the gabbai before Ne’ilah he should take out the milk from the fridge, because he wanted it shouldn’t be too cold when he drinks his coffee on motzaei Yom Tov. And he said that with this he fulfills the matter of preparing for Yom Tov.
Speaker 2: It’s not any prohibition perhaps, doesn’t he also have a bit of preparation?
No, on prohibitions or concerns of actual prohibitions. Here, on simply on taking out, in all shuls they already prepare the breaking of the fast. Although it’s a question of preparation, it appears it goes on the leniency, on something that is only a topic of preparation, Yom Kippur one may. That’s how it would appear.
Very good.
—
Halachah 4 – The Positive Commandment of Affliction on Yom Kippur
Okay, the Rambam says further, now we’re going to talk about the thing that is unique to Yom Kippur. Until now we learned about resting how Yom Kippur is similar to Shabbos. Now we’re going to learn how Yom Kippur is unique.
“Mitzvas aseh acheres yesh b’Yom HaKippurim” (there is another positive commandment on Yom Kippur), there is another positive commandment, but the Rambam also gives the title shevitah (resting), to rest. To rest from what? To refrain from eating and drinking.
From this it’s interesting that the Rambam gives this name, because the Torah says “ta’anu” (you shall afflict), but the Rambam still, he loves the language of shevitah. Just as the Rambam says “shovas me’aveirah” (resting from sin), the Rambam didn’t use shevitah only on how we call it Shabbos, we rest from melachos.
Yes, it appears that the Rambam interpreted the verse in Parshas Emor that he brings here, not the verse in Acharei that he brings, but the verse in Parshas Emor where it says “Shabbos Shabbason hu lachem v’inisem es nafshoseichem” (it is a Sabbath of complete rest for you and you shall afflict your souls). The Rambam interpreted, he brings the language from Sefer HaMitzvos, the Rambam interpreted that the Shabbason also goes on the “v’inisem”, that they should rest from everything, from melachos and from eating.
But here he doesn’t bring that verse at all, he brings the verse from Acharei. But it’s actually interesting, “v’Shabbos Shabbason” and “v’inisem”.
Ah, here it says a fast. This is another verse, and from where do we know that “ta’anu es nafshoseichem” (you shall afflict your souls) means not to eat? It could be other ways of afflicting oneself.
“Mipi Hashemu’ah Lamedu” – The Source of Inui HaNefesh
“Mipi hashemu’ah lamedu” (they learned from the oral tradition), the Chachamim learned halachah l’Moshe miSinai, “she’inui she’hu lanefesh zeh hatzom” (that the affliction that is for the soul, this is the fast) specifically. This is their hint so to speak, that which type of affliction? An affliction that is for the soul. Nefesh means eating, that’s how they understood. I don’t know how they understood the play, a matter that involves loss of life, he brings the languages. In short, nefesh, the vitality of the soul, is a matter about that.
Although it doesn’t say that, it doesn’t say inui shel nefesh (affliction of the soul), it says “v’inisem es nafshoseichem” (you shall afflict your souls), you should afflict yourselves, you should afflict your soul. But they added from the oral tradition that it’s like an interpretation or a hint of such a spiritual affliction, and this they understood that this is not to eat.
Therefore, v’chol hatzam bo (and whoever fasts on it), yes? Perhaps there were others, a Karaite can argue, he can say that “v’inisem es nafshoseichem” means standing on one foot, I don’t know, he means slapping oneself like others do, whatever, one can think of other interpretations.
But, the Rambam says further, v’chol hatzam bo (and whoever fasts on it), one who fasts on this day, kiyem mitzvas aseh (fulfilled a positive commandment), just as he said afflicting the soul is a positive language. V’chol ha’ochel v’shoseh bo (and whoever eats and drinks on it), bitel mitzvas aseh (nullified a positive commandment), if someone eats or drinks on Yom Kippur, he has nullified the positive commandment of fasting, v’avar al lo sa’aseh (and transgressed a negative commandment), he also transgresses a negative commandment, she’ne’emar “ki chol hanefesh asher lo se’uneh v’nichresah” (as it says “for any soul that shall not be afflicted shall be cut off”).
Kares and the Negative Commandment on Eating and Drinking
Translation
One should afflict oneself just as others do. Whatever, one can think of other interpretations. But, this is what the Rambam says further:
“And anyone who fasts on it fulfills a positive commandment (mitzvas aseh)” — one who fasts on this day, “fulfills a positive commandment”, as it says “te’anu es nafshoseichem” is a language of aseh (positive commandment).
“And anyone who eats or drinks on it has nullified the positive commandment” — if one eats or drinks on Yom Kippur, he has been mevatel (nullified) the mitzvas aseh of fasting, “and transgressed a negative commandment (lo sa’aseh)”, because there is also a lo sa’aseh, “as it says ‘kol hanefesh asher lo se’uneh venichretsah’”.
It doesn’t say the language “lo sochlu” and then “venichretsah”, rather it just says “venichretsah”. But the Rambam says, that once there is stated an issur kares (prohibition with kares), automatically it is a lav (negative commandment). “Since the Scripture punished with kares one who does not fast” — because the Torah states explicitly the punishment of kares, “we learn that we are warned about eating and drinking”, that we are warned about this, that there is on this a lo sa’aseh.
He says, it doesn’t need to state the words “lo sa’aseh such and such” in order to be a lo sa’aseh. If it states about something that it is kares, automatically there is a lo sa’aseh. It doesn’t need to explicitly state the lo sa’aseh to be a lo sa’aseh. It’s interesting.
Discussion: Is the Rambam Consistent with This Principle?
Speaker 1:
So there are regarding this chekiros (analytical questions). It’s true, it’s not clear in the learning in the Gemara that every time there is stated a punishment it’s already enough and one doesn’t need to also seek a lav. Many times one needs to seek. And here also, it could be that the Gemara is mashma (implies) that it’s more complicated. There is a gezeirah shavah (textual analogy), that just as on eating there is a lav and an issur, so too on melachah (work) there is a lav with a punishment. So brings the Lechem Mishneh from the Gemara, and he says that the Rambam means this.
But in short, it’s not a kashya (difficulty), because the Rambam generally doesn’t necessarily go with the rules of drashos (exegetical interpretations). The Rambam brings a pasuk (verse), according to logic it makes sense to go, that if there is a kares, certainly there is a lav. He does it not necessarily in the Gemara’s calculations.
Speaker 2:
Is the Rambam consistent with this that when there is a kares, he doesn’t seek another lav?
Speaker 1:
The Rambam is certainly consistent with what when he brings pesukim, he brings many times an interpretation close to the plain meaning, not necessarily exactly what the Gemara learns it out. I mean just now I remember that there were other places where the Rambam does this, he brings regarding the punishment for the lav, but I don’t remember at the moment.
Shogeg — Korban Chatas (Sin Offering)
The Rambam says further: “And anyone who eats or drinks on it inadvertently (b’shogeg)”, we’ve already said the kares, and if one does it b’shogeg, eats or drinks on Yom Kippur b’shogeg, “is obligated in a fixed sin offering (korban chatas kevuah)”.
He says, this is eating and drinking. But we remember that there are five types of afflictions (inuyim). Eating and drinking we’ve counted two. What about the other three?
The Other Four Afflictions — Washing, Anointing, Wearing Shoes, Marital Relations
The Rambam says thus: “And so they learned from the oral tradition (mipei hashemu’ah)”, also the Sages learned… He says, “and so”. He just said that mipei hashemu’ah they said that inuy means fasting. “And so they learned mipei hashemu’ah, that it is forbidden to wash on it” — one may not do other bodily pleasures, one may not do thus, to wash, “or to anoint”, to smear oneself, “or to wear shoes”, to put on shoes, “or to have relations with one’s wife”, to cohabit. These other four things.
The Rambam says, “and it is a mitzvah to abstain from all these just as one abstains from eating and drinking”. One must refrain from doing these things, one must be shoves (abstain) from all these pleasures that he counted, just as one is shoves from eating and drinking, “as it says ‘Shabbas Shabboson’”. Shabbas regarding melachah. Here he says very clearly, “Shabbas regarding melachah and Shabboson”, to be shoves, besides from melachah one should be shoves “regarding these matters”.
The Rambam learns that, so it is mashma here from the language, that eating and drinking we learn from “te’anu es nafshoseichem”, and the four other afflictions we learn from “Shabboson”. So, not that everything is Shabboson, although the law of shevitas aseh (positive commandment of cessation) he says that eating and drinking is also a shevitah, but here he brought on eating and drinking a pasuk “te’anu”, and on the other four afflictions he says “Shabboson” regarding the four things.
Discussion: Biblical or Rabbinic?
Speaker 1:
It’s interesting, because these things are rabbinic, clearly, because he says so about the punishment.
Speaker 2:
No, it’s not clear. It’s very not clear. “Lamdu mipei hashemu’ah” always means halachah l’Moshe miSinai (law given to Moses at Sinai), but he says that one only receives makos mardus (lashes of rebellion).
Speaker 1:
So it goes. Let’s see when I said, but he says when it’s rabbinic. Let’s speak in the next piece, and let’s try to understand.
“And one is not obligated in kares or korban”, what he said that one is obligated in kares or korban, “this is only for eating and drinking. But” but for the other afflictions, “if one washed, anointed, wore shoes or had relations”. There is no kares or korban, only “one receives makos mardus”. He receives makos mardus.
Speaker 2:
So it’s interesting, because by both it said “lamdu mipei hashemu’ah”. On this that “ve’inisem” means eating and drinking, he said “lamdu mipei hashemu’ah” earlier.
Speaker 1:
Right, “lamdu mipei hashemu’ah” always means that the Sages explain that the pasuk means this. So, the mipei hashemu’ah can make something biblical, or can it make something rabbinic?
Speaker 2:
No, there isn’t in the entire Rambam a mipei hashemu’ah that makes something rabbinic, that I know. Mipei hashemu’ah is always biblical. I don’t know why he brings a pasuk, he brings a pasuk “as it says ‘Shabboson’”, how can it be? A pasuk always, almost always, is biblical. And it says that there is a mitzvas aseh, shevitah.
We learned that there are two mitzvos in the topic of affliction on Yom Kippur. There is a mitzvah of shevitah, in this mitzvah all the afflictions are included. Then there is a lo sa’aseh, and on this lo sa’aseh one receives kares. I remember, on nullifying a mitzvas aseh one doesn’t receive kares, only on doing a lo sa’aseh. That means, the lo sa’aseh isn’t stated, but from what it says “venichretsah”, on that it says “kol hanefesh asher lo se’uneh”. That is stated only on the inuy nefesh, which means eating and drinking. Mipei hashemu’ah it says, it doesn’t say in the pasuk that it means eating and drinking, but the Sages say that it means eating and drinking. Therefore on the inuy nefesh one receives kares.
Is there a mitzvas aseh? On a mitzvas aseh one doesn’t receive kares, but what is said is that one receives makos mardus. Perhaps every bitul mitzvas aseh (nullification of a positive commandment) receives makos mardus? I don’t know. The makos mardus usually is on rabbinic laws, but somewhere the Rambam decided that on this one receives makos mardus. I don’t know why.
Speaker 1:
This is simply the plain meaning of the Rambam, you could say it a bit clearer, as you’re saying it, and say that there is a lav, and the lav is clearly eating and drinking, and the aseh is the other thing. He says this clearly, “to abstain from eating and drinking, as it says ‘ve’inisem’”. He begins with the mitzvas aseh, and he says, “and anyone who eats transgresses the positive commandment”. This is the same mitzvas aseh, what does this mean? This isn’t the same mitzvas aseh. The mitzvas aseh says “ve’inisem”. There’s another third pasuk, I hear.
It’s in any case very difficult to learn in the Rambam that he means to say that it’s rabbinic. There are those who learn that there are other Rishonim who learn clearly that it’s rabbinic, but in the Rambam it’s a doubt. But it’s correct that he says “makos mardus”, which is usually on rabbinic laws. So, we don’t know. Also later we’ll see, it looks like one is a bit more lenient with washing than with the other things. There is, because it’s an aseh. It’s difficult to say about this.
Parallel to Shevusos Shabbos (Sabbath Cessations)
Speaker 2:
Perhaps it’s also more like an aseh of shevus (cessation) of Shabbos. It looks very similar to Shabbos. Remember, I’m saying that it’s strange that the Rambam says a pasuk and makos mardus. I said that there isn’t a single time that there is a pasuk in rabbinic law, but yes, here, right? Shevus of Shabbos is also a strange thing. The Rambam at the beginning of Hilchos Shabbos chapter, I don’t remember where, Hilchos Shabbos chapter 21, it says “it is stated in the Torah ’tishbos’ even from things that are not melachah”, and this is certainly rabbinic, because he’s speaking about shevusos that are rabbinic that one receives makos mardus for them. It’s a very similar structure to here, that there is “Shabboson”, and perhaps it’s rabbinic if one is medayek (precise) in makos mardus, and one understands, one understands it.
Question: Why Is There a Distinction Between Inuy Nefesh and the Other Afflictions?
Speaker 1:
I’m thinking of another reason why it’s difficult to say that the other afflictions are also biblical, because he says earlier thus: “ve’inisem es nafshoseichem”, the Sages say that it means affliction of the soul which is eating. But once we see by the mitzvas aseh that mipei hashemu’ah it is all pleasures of the body, why should there still be a distinction? Why should there be… what’s the problem? Again, “Shabbas Shabboson”, and we know to abstain from these things. It has nothing to do with the words “ve’inisem es nafshoseichem”? “Ve’inisem es nafshoseichem” means only eating and drinking, and “Shabbas Shabboson” to abstain from what? To abstain from what? It has nothing to do with affliction of the body? Difficult to say so. What is it only things that are a pleasure for the body or an affliction for the body? These are the things that the Sages counted mipei hashemu’ah. If it’s rabbinic one can hear, but if it’s biblical it’s very interesting, because biblically there is a pasuk “ve’inisem es nafshoseichem”, and then there are things that one may only not do as a mitzvas aseh, and they are very close cousins, they are all about being or not being pleasurable to the body. But why isn’t this stronger, meaning only eating and drinking? It’s very difficult to understand. But so the Rambam says clearly.
Speaker 2:
No, it’s not rabbinic, it’s not a problem. No, it’s certainly biblical. That is, certainly, mipei hashemu’ah one says already on things that are rabbinic, it doesn’t make sense.
Possibility: Aseh Without Punishment of Kares
Speaker 1:
And there are other things like this, they found, for example chametz (leavened bread), they had the same confusion. But there are things in the world that are issur aseh, like chametz, the Rambam says clearly that there is an issur aseh, but there doesn’t come on this any punishment, right? Biblically, perhaps rabbinically they gave malkos (lashes), makos mardus. But there is such a thing in the Torah that two details in one mitzvah, as generally, where one is issur kares, one does it, and one is only like a chiyuv aseh (obligation of a positive commandment). There is such a thing, it’s not… actually with all of these things, in general with actually also the people became confused from the language of the Rambam, but I see that it’s a consistent thing, perhaps by the Rambam it was normal that there is such a thing, this is aseh, and this is… what does it mean?
Rambam’s Perush HaMishnayos on Yoma
The Rambam, he brings the language of Perush HaMishnayos in Yoma, that he says that because it says forbidden, he learns that one receives makos mardus, but the whole thing is in kabbalah (tradition). Kabbalah means the same thing as mipei hashemu’ah, that the Gemara speaks indeed of hints that inuy means this, inuy means that. The Rambam says that these are all only hints. The Gemara hints at what makes it, but it’s kabbalah. Kabbalah, all these things are forbidden, and also a kabbalah that inuy nefesh means specifically eating and drinking. This is all the same language as here essentially.
Speaker 2:
But one doesn’t say mipei hashemu’ah. Kabbalah. It’s kabbalah. And the essence of prohibitions is kabbalah means from the words of kabbalah, like rabbinic.
Speaker 1:
No, rabbinic. Like divrei Torah (words of Torah) and divrei kabbalah lo yisbarech (do not mix).
Speaker 2:
No, divrei kabbalah, the essence of prohibitions is kabbalah.
Speaker 1:
No, kabbalah means that it’s not biblical.
Speaker 2:
No, kabbalah doesn’t mean that it’s not biblical, kabbalah means that it is biblical. Kabbalah means that one received from Moshe Rabbeinu that when it says shevitah and inuy, it means shevitah. So it says in the Rambam here, and the Perush HaMishnayos doesn’t make the distinction of shevitah and inuy. But right after that, there on the makos mardus. Makos mardus the Rambam learned. “And this is the meaning of its saying asur”, this was his proof. It says in the Mishnah in Yom Kippur asur, he interpreted asur.
Continuation: Status of the Afflictions – Biblical or Rabbinic?
Kabbalah Means Biblical, Not Rabbinic
Speaker 1: No, biblical.
Like divrei Torah and divrei kabbalah don’t mix? No, divrei kabbalah is kabbalah. No, kabbalah means that it’s not biblical. No, kabbalah doesn’t mean that it’s not biblical. Kabbalah means that it is biblical. Kabbalah means that one received from Moshe Rabbeinu that when it says “shevitah” and “inuy”, it means shevitah.
The Rambam in Perush HaMishnayos – “Asur” Means Makos Mardus
So it says in the Rambam here, and in Perush HaMishnayos he doesn’t make the distinction of shevitah and inuy. But he says right after that there on the makos mardus. The makos mardus the Rambam learned “and this is the meaning of their saying asur” – this was their very… It says in the Mishnah in Yoma Kippur “asur”, he interpreted, asur rabbinically? Not asur rabbinically. Asur, that is, if it would have said simply “no” or something like that, he wouldn’t have said that one receives makos mardus. I don’t know on every rabbinic law, every… Fine, it’s an issur aseh, not every issur aseh has makos mardus. But here, since it says “asur”, he decided that it means that one receives makos mardus. Perhaps it’s so mashma in the Gemara that one is lokeh (receives lashes), but the Rambam learns that it means makos mardus.
The Rambam Has No Problem with Two Levels of Afflictions
In any case, it appears that the Rambam didn’t have a problem that there should be an issur aseh on one part, and on another… or let’s say much more simply. What we know as a tradition, kabbalah, at least to us, is that there are two types of afflictions. There are afflictions that are very severe, eating and drinking, on which one receives kares. Let’s say the punishment, I don’t know, he receives a punishment. And there are afflictions that are less severe, he doesn’t receive kares on them. Perhaps rabbinically one receives a punishment, but this is the kabbalah.
How Does It Fit with the Pesukim? Hints and Tradition
Now, how does it fit with the pesukim? The Rambam says that in the Gemara there are indeed hints, but they’re only hints. And here it appears the Rambam wants to indeed supportively place in the pesukim this distinction, but he says clearly that it’s mipei hashemu’ah, it’s not dependent on the pasuk. It’s a tradition that so there is a rule. One can grade it, in the pesukim one cannot.
Why Is There Only an Aseh on the Less Severe Afflictions?
It’s interesting, because if there would be stated a clear lav, one could perhaps ask why on this thing there is a lav and on that only an aseh. But since the lav is from the implication of kares, one can understand a bit. Which lav? The lav of “ve’inisem” isn’t a real lav, it’s a lav that one understands because there is kares. So one can understand that the Torah didn’t go so strictly until kares. Automatically it’s also a lav, because the lav is included in the kares.
Innovation: Even “Inuy Nefesh” May Not Be Explicit in the Torah
But I’m saying that it could be that it’s biblical but without the punishment. You can even say more, it doesn’t even say in the Torah that “inuy nefesh” means eating and drinking. The whole distinction is a kabbalah. It doesn’t say what it means, it’s not explicit.
—
Halachah 6: Times of Cessation of Affliction – Day and Night
The Rambam’s Language
Speaker 1: Okay, until here is the main obligation, the main prohibition of fasting and the other afflictions. Now one goes to learn another law in this chapter, about when the afflictions are practiced, yes? The Rambam says, “Just as one abstains from work on it both day and night”, as it says in the pasuk “from evening to evening” it says in Parshas Pesach, Yom Kippur. On cessation from work, how does one know? Because it’s like Shabbos, which is day and night.
Digression: How Do We Know That Shabbos Is Day and Night?
How does one know that Shabbos is day and night? Yes, yes, yom always means the whole day, only “the seventh day is Shabbos”. By the way, in the pasuk? No.
Everyone knows, I don’t know, how does it say in the pasuk that always it’s day and night? Perhaps normally when it says yom it means, I don’t know. Everyone knows that Shabbos begins from night. How does one know? “From all you shall do”. Go to shul you’ll see. From the pasuk it never says. It’s very interesting, because there are pesukim by Yom Kippur it says explicitly “from evening to evening”, or also Pesach “in the evening you shall eat matzos”. You see clearly that it begins from evening. Is it mashma from this that normally when it says in the Torah “on the day” it doesn’t begin in the evening. Or you can say the opposite, only if it says “on the very day” then it means specifically during the day, but simply so yom also means night. It’s not a clear thing. Do you know what is the plain meaning of Scripture? Not clear to me.
Digression: The Six Days of Creation – When Does the Day Begin?
Translation
“Six days you shall do work” and He stopped at the end of the sixth day. This depends on how one learns the six days of Creation, it’s really not so simple, because it says “and there was evening and there was morning.” The plain meaning, the simple plain meaning, is that the Almighty only worked during the day, at night it became night and He went to sleep. Okay, I know, the Almighty doesn’t sleep, but we’re talking whatever the verse, the parable, yes? “And God said… and there was evening.” What does “and there was evening” mean? When was “and there was evening”? Was there already a night before? You understand that there’s a difficult six days of Creation, something very basic. The Torah commentators say “there was already evening” before, it’s not so simple. From this there’s the Rashbam with the Ibn Ezra and the whole dispute, because it’s not simple. The simple plain meaning would have said that in the Torah one works during the day, just as the parable speaks of the Almighty like a person who works, at night he doesn’t work. So, there wasn’t yet any cessation.
Speaker 2: Yes, according to my…
Speaker 1: No, I’m saying very well, if at night there’s no time of work anyway, then automatically the Almighty… But if now begins 24 hours of cessation, it already begins on the eve of Yom Kippur, the sixth day, and on the seventh day He didn’t create anything. Usually the night is a preparation for the next day’s work, and the night is already part of the long cessation.
Speaker 2: Could be, but I’m saying, it’s not like…
Speaker 1: It means to say as everyone knows, but from what we know, everyone isn’t entirely clear. But to say like, just as everyone understands that regarding halacha there’s no difference, because everyone knows that Yom Kippur and Shabbat means 24 hours.
The Innovation: Affliction is Also at Night, Even Though It’s Not Noticeable
Regarding work everyone understands, regarding affliction a person would have thought that you’re anyway sleeping, the affliction isn’t noticeable. When a person wakes up in the morning and doesn’t eat, he’s hungry all day. The person just finished eating in the evening with seudah hamafseket, so? The question is when one must finish, there’s hafsakat. Perhaps one can finish when it’s already becoming night. That’s the innovation. The fact that affliction is both day and night means that one must finish… I’m saying, it’s anyway not “ve’initem,” there’s anyway no affliction. So there’s no difference.
Speaker 2: This can also be said regarding eating. I’m saying, before that one must… Here it states a law that to fast one must before the shkiah. For example, tomorrow we fast on the seventeenth of Tammuz, you don’t actually fast from night, right? There’s such a thing by a fast…
Speaker 1: Yes, yes. Right, but you see that it makes sense that there’s such a thing as a fast where one eats and drinks all night, one may eat until dawn, right?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: So, from the beginning… That still makes sense, because the affliction of the soul isn’t noticeable. But it’s not noticeable, one was allowed to eat at night.
Speaker 2: No, I’m saying, a person would have thought that when the Torah says “ve’initem” it means from daytime, from when one then sees something of an affliction of the body, something of not eating.
Speaker 1: The fact that there’s affliction, in practice the law is that just like work, from when Shabbat begins, and from when Yom Kippur begins one may not do work, so also from when Yom Kippur begins one may not do any eating, all five afflictions, all these things of pleasure.
—
Law 6 (Continued): Adding from the Weekday to the Holy – Tosefet Yom Kippur
The Rambam’s Language
Speaker 1: And not only that, the Rambam says a law like this: It is necessary, there’s an obligation, another matter, an obligation, apparently a rabbinic obligation. Let’s see, not adding from weekday to holy, that one should add from the weekday, meaning from Erev Yom Kippur, one should add a bit of time to the holy, to Yom Kippur, both at its entrance, meaning one should begin Yom Kippur a bit earlier, and at its exit, and one should end Yom Kippur a bit later. As it states, because it says in the verse “ve’initem et nafshoteichem betish’ah lachodesh ba’erev”, and it says further, “me’erev ad erev tishbetu shabbatchem”.
How Do We Learn This Verse?
That is, but the first exposition interpreted, as if it says “ba’erev, ba’erev,” what is “erev”? Still from evening, before the night, not from… But that at its exit is simply from the next word. Very well that one reads it both ways. That is, you should begin and fast a bit from the evening of the ninth close to the tenth. The evening of the ninth, not on the ninth, the ninth itself. The evening of the ninth, Erev Yom Kippur, a bit close to the tenth. And so at its exit, that means “ba’erev” which is after the ninth, right? It’s not “ba’erev.” I don’t understand how one reads this verse, because “ba’erev” means that at night it’s already the night of the tenth. Erev Shabbat means when it’s still a bit earlier. But by Shabbat we call it Shabbat, and here we call it the ninth.
Speaker 2: No, Erev Shabbat. What does Erev Shabbat mean? Erev Shabbat is Friday, and here before Shabbat. Here we’re talking about the end of the ninth, yes? It’s before “betish’ah lachodesh ba’erev,” that means the night after the ninth of the month, before the night after the ninth, in short.
Speaker 1: And so at its exit, when the day ends, one should add a bit from the night of the eleventh close to the tenth, as it states “me’erev ad erev tishbetu shabbatchem”. How do we learn this? “Me’erev ad erev,” one should begin early, “ad erev,” one should end late, into the night.
Speaker 2: Yes, but he says it only regarding fasting, he doesn’t say it regarding work.
Speaker 1: But I want to first understand the learning, because it’s terribly difficult. As if “me’erev ad erev” means “ad ve’ad bichlal.” That is, normally, let me understand, normally if I were to simply interpret the verse, it would have said like this, in the verse it states explicitly that Yom Kippur is also at night. Normally a fast, as we see from rabbinic fasts that we have, there can be a fast that’s only during the day. But the Torah, no, you must begin at night, therefore the Torah explains. I want to ask you a question, how can the Torah write in the language of the Torah that the fast begins at night? Before it says “batish’i,” yes, everyone knows later another exposition, “can it be that on the ninth one fasts?” It means to say from the night before, which means still from after the ninth. “Batish’i” doesn’t mean the ninth in the evening, doesn’t mean the eve of Erev Yom Kippur, right? It means the night after the ninth, which is after the ninth day, “ad erev” until the eleventh night. But he includes it all, it just comes out to say that it goes a full twenty-four hours. That’s how I would have said the simple interpretation.
The Nature of the Addition – Torah Law or Rabbinic?
Therefore, for no reason, the Sages said, or I don’t know if this is Torah law or rabbinic, it doesn’t state clearly in the Rambam, that one must actually add a bit. He doesn’t say a measure or anything. Perhaps the addition is simply so that it should be clear that when it comes, ah, one shouldn’t stumble with bein hashemashot, one should give it a bit of space. Not clear.
Speaker 2: What do you mean? By Shabbat we saw that one is lenient, it only needs to begin when it’s really Shabbat. And here we’ll be a bit more stringent. That bein hashemashot we look at as only a rabbinic Shabbat, Yom Kippur, yes, only with the rabbinic. And here one should be stringent with the doubts, one should already begin a bit earlier. Bein hashemashot is a doubt, it’s a Torah doubt, but one must be stringent. On cessation the Torah didn’t decree regarding the Sabbaths, that’s what we learn in Shabbat.
Speaker 1: But I don’t know, it doesn’t say here bein hashemashot, it says “me’erev,” on the contrary, if one makes the addition only at bein hashemashot one doesn’t fulfill it, because if it’s an obligation, it’s a verse, Torah law, it must be when it’s still certainly day. One should add still before a bit, one should add. He doesn’t say the measure of adding. He also doesn’t say what the meaning of this is.
The “Ve’initem” Verse Applies to Both Laws
But it’s interesting, you learn that the “ve’initem” applies to both laws, to this is also what he began that one begins the night before. I mean, that one begins the night before, only the Rambam says, he doesn’t need sources for this. He only says that regarding cessation. I’m trying to make some sense of this, and I’m trying to think that the addition has something to do with the fact that one begins at night.
A New Approach: The Ninth of the Month Already Obligates
Let’s learn this verse: “Ve’initem et nafshoteichem betish’ah lachodesh”. But it’s not the ninth, it’s “ba’asor,” yes? But he means to say “ba’erev.” Very interesting. That’s what you’re trying to say, yes? Unlike what the Gemara says “ve’initem et nafshoteichem” – that one should eat, “anyone who eats and drinks on the ninth.” But here it’s a difficult verse, yes? Why does it say “betish’ah lachodesh”? It should say “ba’asor lachodesh.” He says, that he calls it “tish’ah lachodesh,” just like that, but he means to say the night when the ninth of the month ends, “ad erev,” until the next night when the tenth of the month ends.
So we see here as if that one should already begin, that the obligation already begins with the departure of the ninth. The end of the ninth already obligates. So one can understand that tosefet Yom Kippur is just like an addition to the point. It’s an innovation. By Shabbat no one will think that the sixth day is already obligated with Shabbat. On the contrary, as long as there’s still something of the sixth day it’s still exempt. Here we see something that the ninth of the month already brings with it the mitzvah of “ve’initem.” So you’ll say that at the end of the ninth one must already begin fasting. Yes? I think so. It’s interesting. I think so, and it makes sense. Before that one must add a bit from… Yes, “ba’erev” means already the eve of the tenth. One sees that also the eve of the tenth still has in it something of a prohibition, something of an obligation.
Yom Kippur = The Tenth + A Drop of the Ninth + A Drop of the Eleventh
Speaker 2:
So Yom Kippur is all of the tenth, plus a drop of the ninth and a drop of the eleventh, right? You can say it like that?
Speaker 1:
Right. Because… In other words, if there were a time that it only begins in the morning or only in the middle of the night, it wouldn’t make sense. Since it must be a whole day, let it be a whole day. In short, one must understand this better. The poskim say that there’s an obligation of addition. Why? For when? What does it mean? No, here it also looks quite clear that this is something a law in the fast, it’s not any law in work. Therefore Shabbat is a different world unto itself. But the Rishonim who learn that the verse “ve’initem et nafshoteichem” tosefet Yom Kippur is on all cessations, cessation from work and craft, they have a problem. What about every Shabbat? Why shouldn’t there be every Shabbat? But according to the Rambam, it’s only an obligation on the fast, that one should fast a bit more, one should fast a bit before, and a bit after.
Dispute of Rishonim: Rambam vs. Ran
Very well, the Maggid Mishneh brings that it’s implied in the Gemara that there’s a dispute about this. The Rambam rules apparently clearly that there’s only addition only on Yom Kippur and only on eating and drinking. Other commentators…
Speaker 2:
Not on the other afflictions either?
Speaker 1:
It means only on the “ve’initem et nafshoteichem,” which is the main Torah affliction. In any case, not something new, in any case only on the affliction, certainly not on cessation from work. That’s the main point. And the other commentators, the Ran, I mean others, others have said that there’s an addition even on the cessation, therefore there’s also addition also on the… Shabbat, because Shabbat is also the cessation.
Speaker 2:
Hey, it doesn’t say Shabbat?
Speaker 1:
There’s a verse they compare, it says “shabbatchem.” “Shabbatchem” is a hint to Shabbat. Also on Shabbat there’s a concept of addition. One must know, I want to know how one knows that Shabbat is from evening.
Speaker 2:
Perhaps Shabbat is only during the day?
Speaker 1:
We see that “kavod yom adif,” also Shabbat the main thing is the day, right? No?
Speaker 2:
The mitzvah of Kiddush is what comes in on Shabbat.
Speaker 1:
No, it comes in on Shabbat. True. Kiddush rabbah.
Speaker 2:
Yes, it’s actually less.
Speaker 1:
Okay.
Addition vs. Bein Hashemashot – Stringency by Yom Kippur
It’s interesting, because I would have been able perhaps to learn such an approach, that bein hashemashot by Shabbat one is lenient with the rabbis. You want to tell us here that one shouldn’t think that Yom Kippur one can be lenient with the… with the bein hashemashot on afflictions, afflictions is a serious thing, as we see that the Sages are easily lenient with a place of distress, they say that every affliction is a place of distress, especially the five afflictions which isn’t clear that it’s Torah law. He says, no, that with affliction one must be stringent plus, even more than the bein hashemashot. Difficult, it seems that the law is Torah law. And also, the Rambam only says clearly, to fulfill the fast, he also doesn’t say clearly.
Speaker 2:
He means all five matters.
Speaker 1:
Okay, that can be inferred. It’s certain that it has something to do. We see, let’s say like this, all the laws with the learnings of bein hashemashot, of doubt, these are already learnings of definition. It’s certain that every time one says that something begins a day, if it begins in the morning there’s also a question of dawn, sunrise. But in short, the transition from day to night, there’s something a time in between, or a bit before and a bit after, and one must know what the law is for each one of them. It’s not such a normal thing that one should talk about this. All these details have something to do. And the next section will also show that as if there’s a test in this, that there’s in this a test in this.
Law 7: Women Who Eat and Drink Until Dark
The Words of the Rambam
The Rambam says, “Women who eat and drink until dark”, women who don’t follow the law that one should add a bit of tosefet Yom Kippur, “and they don’t know that it’s a mitzvah to add from weekday to holy”, a person will think that one should protest. Just as Erev Shabbat there’s actually a mitzvah that a person must announce in the house.
Comparison with Erev Shabbat
Very interesting, that Erev Shabbat where bein hashemashot isn’t only rabbinic, one must announce in the house, one must act as if one is angry, the whole business.
Speaker 2:
What are you talking about? Well, the… calmly, but… not in anger.
Speaker 1:
No. It states in the Gemara, we learned in tractate Shabbat, you’re more than the people of the house, but not Erev Shabbat, that it states explicitly calmly. Yes, in short, one is busy with this. Yom Kippur is a mitzvah, but the Rambam says, “one doesn’t protest against them”, one doesn’t need to protest against the women.
Speaker 2:
But it’s simple, because Shabbat we’re talking that it should prepare for the house, the candle lighting, other people, that she does on her own her own matter, it has nothing to do with a second person.
Speaker 1:
We also see that the shofar blowing to stop doing work, everything is only about the house, that the house should be Shabbat-like.
Speaker 2:
Again, the shofar blowing is for the whole world.
Speaker 1:
But what you bring that “within his house he must say,” that’s not that one should protest that your wife shouldn’t transgress a prohibition. You must be for Shabbat, it should be certain.
Speaker 2:
I understand, it’s different.
Why One Doesn’t Protest
Speaker 1:
Okay, further. But here the Rambam says that one doesn’t protest. Why? He says like this, “lest they come to do it intentionally”, so that the women shouldn’t do it intentionally. Now they do it because “they don’t know.” If you will protest, they don’t know the whole matter, they don’t know that there’s such a thing that one must eat earlier, they’ll eat until the last minute, they’ll eat intentionally. The Rambam says, hey, who says they should do it intentionally? I’ll stand at home, I’ll be a strict father. The Rambam says, it’s impossible that there should be a guard in every single house to warn to return. One can’t obligate that everyone should be a guard, to warn, that every person should be in his house a guard, to warn that the court shouldn’t send a court.
Discussion: Who is the “Guard”? – The Court or the Husband?
Speaker 2:
The Rambam says, because the husband, “and one doesn’t protest against them,” it seems that he’s not talking about the husband, he’s talking about the court. The court doesn’t send around guards, why can’t the person prevent? Because he can’t! A person won’t take away his wife’s…
Speaker 1:
No normal person…
Speaker 2:
The shoter doesn’t speak… You’ve learned a translation that shoter means that the man shouldn’t be a shoter. It’s certain that this doesn’t mean that. Shoter means that one can’t, the beit din doesn’t have enough police. The Rambam says, the beit din sends police to the na’arah there, the na’arah they can send to. One can’t send to everyone’s home. So therefore, ah, should the man himself grab his food? That won’t happen! One doesn’t grab the food from the wife. He should do the business. It doesn’t exist.
The Faith in Honest Jewish Women
Speaker 1:
“Ve’ein lecha lahem sheyad’u veyishmeru et atzman”, it’s still all their hall, because he goes here further with the assumption that they won’t stop. Why won’t they stop? Honest Jewish women, Yom Kippur night, they all want to do the mitzvah. It’s an interesting faith. And it has something to do with the matter that… It looks somewhat connected with the matter of being mosif mei’chol al hakodesh. But wait again. This is the obligation. They don’t know, on Yom Kippur itself one isn’t concerned, one knows that they will stop when it becomes bein hashemashot, for example. They don’t know the mitzvah of being mosif mei’chol al hakodesh. And “ein mocheh”. On what does he think that they won’t follow when one goes to tell them? This I don’t understand.
Discussion: Why Won’t People Follow?
Speaker 2:
People don’t follow. I don’t know if you speak with people sometimes, but people don’t follow. One can force them, they can’t follow. People don’t follow.
Speaker 1:
One isn’t speaking of this. If people don’t follow, he wouldn’t have started writing the sefer. People follow. Here there is something extra why people don’t follow.
Speaker 2:
No, no, no, something in between. “Ve’ein momchin bidam” means one doesn’t disturb them, one doesn’t teach them. If one goes to school and teaches halachot, one teaches the school.
Speaker 1:
Also. But this doesn’t mean that one doesn’t teach it. Once one has decided, one doesn’t stop. Like a mecha’ah from hilchot chazakat habatim. A mecha’ah doesn’t mean the same thing as saying. If one can now say it and they will follow, certainly, but one doesn’t disturb. And I mean precisely that there is here a giant… what it says here like this. First of all, I’ll tell you, there is here a giant, because the other, the Rashba came and said, what does it mean, on every matter should one say this? Who says first of all, the Rambam doesn’t say all these distinctions.
The Rashba’s Distinction: Davar Shegagim
But the Rambam argued that the Rashba argued that there is a distinction that this doesn’t stand in the Torah, it’s only something a learning that the Chachamim understood. They go, if you go to say it, they won’t take it seriously. The reality is, whoever speaks with normal people, not with the bnei Torah. Bnei Torah is, perhaps one must indeed be mocheh, shegagat Talmud and the like, but people aren’t bnei Torah. Simply, in the normal world, you’ll say, you know that on Shabbat one may not open bottles. I want to tell you, he won’t believe you, it doesn’t help. One must be a talmid chacham to understand. Davar hashaveh nishma, yes, this is the same similar thing, davar shegagim, davar shegagim, davar shegagim.
But I just want to answer your question that you ask, he will follow you. He won’t, because there are things that he will follow. Drive on Shabbat? If he doesn’t know, I don’t know, one will tell him one may not drive on Shabbat. Things that are something like why must one be mosif? What wasn’t enough to fast on Yom Kippur? He knows that one fasts on Yom Kippur, she is a pious woman, she fasts on Yom Kippur, certainly, it becomes night, she stops eating. Before that also? What should the Rabbanan have said? They won’t trust this. I mean that there is such a thing, I mean that they
The Practical Application of “Mutav Sheyiheyu Shogegim”
I mean that very many halachot are like this: People don’t truly believe that one may not do this. Next year he won’t do it again, or in three minutes, I don’t know, it doesn’t help. There are very many things where one is mocheh and no one follows.
And the poskim say, people think that shemirat einayim is a midat chasidut. It’s actually precisely a midat chasidut. Yes, except if it’s a woman who is assur alav, but it says in the Rema that it’s a midat chasidut. People are right. Many times you tell him, I hear, it’s a chumra, a nice hidur, he won’t follow it. The problem is, now he will become a meizid, because now he knows about it, and it makes him worse.
The mutav sheyiheyu shogegim is a very important thing, because many times when one tells people things they become worse, because afterwards he says, okay, I’m already not from this person.
The Example of Yom Kippur
And here one can say it very clearly, if you will tell a woman, you already weren’t allowed to eat now, she will think, okay, I already didn’t fast this Yom Kippur. She won’t grasp the distinction that you were only transgressing on the tosefet, you weren’t yet transgressing on the Yom Kippur itself.
The Essence of “Mutav Sheyiheyu Shogegim” — A Character Trait
I mean that the meizidim, the elevation of meizidim, isn’t that one saves him from some obligation of sekilah, it’s something, as you say, a techunot hanefesh. A person may not be a meizid. He is a shogeg, okay, a shogeg is… he doesn’t know. He never learned the halacha, he doesn’t know such a thing. I don’t know.
The Example of Chinuch Habanim
It’s a din in chinuch, it’s a true thing. That as long as you don’t catch your child, he will continue to act as if he is makpid on this, he falls through. Once it becomes open that he isn’t makpid on the thing, you’ve taken away your will. To maintain if he is sometimes nichshal. It becomes such a thing that he can do beyad ramah. I mean that it has to do with this.
Okay, wonderful.
Conclusion of Chapter 1
The Rambam says, vechein kol hadomeh lazeh. Here stands the great principle in all the Torah, that one must know when not to be mocheh, so that the shogegim should spread and they shouldn’t know. This is very much.
Okay, in short, one can think a lot.
Until here chapter 1 of hilchot shevitat asor. Yes.
הלכות שביתת עשור פרק א׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף הלכות שביתת עשור — פרק א׳
—
הקדמה: דער נאמען “שביתת עשור”
דער רמב״ם רופט די הלכות “הלכות שביתת עשור” — נישט “הלכות יום הכיפורים”.
פשט: דער רמב״ם באהאנדלט דא נאר דעם שביתה-אספעקט פון יום כיפור — נישט די עבודה (וואס איז אין הלכות עבודת יום הכיפורים אין ספר עבודה) און נישט די תפילות (וואס איז אין הלכות תפילה).
חידושים און הסברים:
1. דער רמב״ם׳ס סיסטעם פון “שביתה”: דער רמב״ם פארבינדט אלע ימים טובים אונטער דעם נושא פון שביתה — שבת, יום טוב, און יום כיפור. ער רופט אפילו דעם תענית (פאסטן) א “שביתה” — שביתה פון עסן, נישט נאר שביתה פון מלאכה. “שביתה” איז א ברייטער באגריף — צושטערן די רגילות׳דיגע לעבן.
2. “עשור” אלס באזונדערער נאמען: דער נאמען “עשור” (דער צענטער) איז אומגעוויינליך — עס קומט נישט פאר אלס א שטענדיגער כינוי פאר יום כיפור אין אנדערע ספרים. אין דעם מנין המצוות הקצר שרייבט דער רמב״ם “להתענות בעשירי” (אין קאנטעקסט פון חודש השביעי), און דערנאך “לשבות ביום הצום”. דער נאמען שטאמט פון דעם פסוק “אך בעשור לחודש השביעי”.
3. אפשר וויל דער רמב״ם באטאנען אז שביתה איז נישט תלוי אין כפרה: דורך דעם נאמען “שביתת עשור” (נישט “שביתת יום הכיפורים”) קען דער רמב״ם מרמז זיין אז די שביתה איז א באזונדערע מצוה פון דעם צענטן טאג אלס יום טוב, אפגעזונדערט פון דעם כפרה-אספעקט. דאס ווערט אבער נישט דעפיניטיוו פארענטפערט.
4. פראקטישע סיבה — קורצע קעפלעך: דער רמב״ם האט בכלל נישט ליב לאנגע נעמען פאר הלכות-קעפלעך. “שביתת עשור” (צוויי ווערטער) איז קירצער ווי “שביתת יום הכיפורים” (דריי ווערטער). פאראלעל: שבת הייסט “הלכות שבת” (נישט “שביתת השביעי”), ווייל דארט כולל ער אלע ענינים (זכור, שמור, עונג שבת).
5. פאראלעל צו מסכת יומא: די גמרא רופט יום כיפור “יומא” — סתם “דער טאג”. מסכת יומא ווערט אויך אמאל גערופן “מסכת יום הכיפורים”.
—
הלכה א — מצות עשה לשבות ממלאכה ביום כיפור
א) די פיר מצוות פון שביתת עשור
“מצות עשה לשבות ממלאכות בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר כל מלאכה לא תעשו.”
פשט: דער רמב״ם רעכנט אויס פיר מצוות — צוויי עשה און צוויי לא תעשה: (1) עשה: לשבות ממלאכה; (2) לא תעשה: שלא לעשות מלאכה; (3) עשה: להתענות בו; (4) לא תעשה: שלא לאכול ולשתות בו.
חידושים:
דער רמב״ם זאגט מפורש “שלא לאכול ולשתות בו” — נאר עסן און טרינקען איז דאורייתא. די אנדערע חמשה עינויים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה) זענען נישט אויף דעם זעלבן דאורייתא-לעוועל. דאס איז אפשר אנדערש ווי אנדערע ראשונים.
—
ב) עונשים — כרת, חטאת, סקילה
“אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.”
פשט:
– ברצונו = לאפוקי אונס (א גוי צווינגט אים — ער ווייסט וואס ער טוט אבער ער וויל עס נישט).
– בזדון = לאפוקי שוגג (ער ווייסט אז ס׳איז יום כיפור און ס׳איז אסור).
– חטאת קבועה = נישט עולה ויורד (נישט תלוי אין עשיר/עני).
—
ג) וועלכע מלאכות זענען אסור?
“כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, חייבין על זדונה ביום הכיפורים כרת… וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים.”
פשט: אלע ל״ט מלאכות מיט זייערע תולדות וואס זענען אסור בשבת זענען אויך אסור ביום כיפור. דער איינציגער חילוק איז דער עונש: שבת = סקילה (מיט עדים והתראה) + כרת (אן עדים); יום כיפור = נאר כרת (קיין סקילה). בשוגג — ביידע חטאת.
חידושים:
1. דער רמב״ם ציטירט די משנה אין מכות: “אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם” — דער איינציגער חילוק איז אז שבת האט בית דין של מטה (סקילה), און יום כיפור האט נאר בית דין של מעלה (כרת).
2. דער רמב״ם׳ס לשון — ערשט “כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה… חייבין עליו ביום הכיפורים כרת” און דערנאך “כל שחייבין עליו חטאת בשבת חייבין עליו חטאת ביום הכיפורים” — איז לכאורה איבעריג, ווייל מען וואלט געקענט סתם זאגן אז אלע מלאכות זענען די זעלבע. דער רמב״ם וויל אבער באטאנען דעם פאראלעל סיסטעמאטיש — סיי פאר מזיד סיי פאר שוגג.
—
ד) דרבנן׳ס — שבות, מוקצה, איסורי אמירה, לכתחילה
“כל שאסור לעשותו בשבת משום שבות, אם עשה מכין אותו מכת מרדות כדרך שמכין אותו בשבת. כל שאינו מטלטל בשבת אינו מטלטל ביום הכיפורים. וכל שאסור לאמרו או לעשותו לכתחילה בשבת, כך ביום הכיפורים. אין בין שבת ליום הכיפורים בענינים אלו אלא שזה במיתה וזה בכרת.”
פשט: אלע איסורי דרבנן פון שבת — שבות, מוקצה, איסורי אמירה/עשיה לכתחילה — גילטן אויך אויף יום כיפור. דער איינציגער חילוק צווישן שבת און יום כיפור איז דער עונש פאר מלאכה דאורייתא: שבת — מיתה, יום כיפור — כרת.
חידושים און הסברות:
1. פיר באזונדערע קאטעגאריעס פון דרבנן׳ס: דער רמב״ם רעכנט אויס: (א) שבות — זאכן וואס זענען דומה למלאכה אדער מביאין לידי מלאכה (ווי אויסגערעכנט אין פרק כ׳ פון הלכות שבת); (ב) טלטול/מוקצה; (ג) איסורי אמירה — “שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול”; (ד) זאכן וואס מ׳טאר נישט לכתחילה טון. דער רמב״ם שרייבט יעדע קאטעגאריע באזונדער, וואס באווייזט אז ער האלט זיי זענען נישט די זעלבע — מ׳קען נישט איינע פון דער אנדערער אויסלערנען.
2. דער חידוש אז “לכתחילה” איז א באזונדערע קאטעגאריע: עס ווערט דיסקוטירט וואס “לעשותו לכתחילה” מיינט. איין הסבר: הכנה פאר מוצאי שבת (משום ממצוא חפצך). אן אנדער הסבר: זאכן וואס מ׳טאר נישט טון לכתחילה, אבער בדיעבד איז נישטא קיין עונש (קיין מכת מרדות). נאך אן הסבר: “לכתחילה” מיינט זאכן וואס בשעת הדחק זענען די רבנן מקיל — יעדע דרבנן וואס מ׳טאר נאר לכתחילה נישט טון, איז מותר בשעת הדחק.
3. א חידוש וועגן מכת מרדות: דער רמב״ם זאגט מכת מרדות נאר אויף שבות (דומה למלאכה), אבער זאגט עס נישט אויסדריקלעך אויף מוקצה אדער אויף איסורי אמירה/לכתחילה. דאס איז מדויק — עס שיינט אז נישט אלע דרבנן׳ס האבן דעם זעלבן שטאטוס פון מכת מרדות. אויף מוקצה און אויף “לכתחילה”-זאכן איז אפשר נישטא מכת מרדות.
4. צוריק צו הלכות שבת פרק א׳: דער רמב״ם זאגט דארט: “כל מקום שנאמר שעושה דבר זה פטור אבל אסור הרי זה אסור מדברי סופרים, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך” — פארשידענע לשונות מיינען אלע דרבנן. אבער פון פרק כ״ד (הלכות שבת) זעט מען אז עס זענען דא דברים שהן אסורין אפילו זיי זענען נישט דומה אדער מביאין למלאכה, און אויף זיי קלעבט נישט אז מ׳באקומט מכת מרדות. דער רמב״ם האט עס נישט זייער קלאר געזאגט אין הלכות שבת, אבער דא אין הלכות יום הכיפורים זעט מען עס.
—
הלכה ב — מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה
“מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. מה היא הקנובה? שיסיר את העלין המיובשין ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזים ומפררין רימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש.”
“כבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלה ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל.”
פשט: מן המנחה ולמעלה ביום כיפור מעג מען אנגרייטן ירקות (אראפנעמען טרוקענע בלעטער, צושניידן), צוברעכן ניסלעך, און ארויסנעמען קערלעך פון רימונים — ווייל מ׳האט עגמת נפש פון דעם תענית. אבער דער מנהג אין בבל (שנער) און מערב איז געווען אז מען טוט עס נישט, נאר מען פירט זיך אינגאנצן ווי שבת.
חידושים און הסברות:
1. וואס איז דער איסור וואס מ׳איז מתיר? דער רמב״ם רעכנט אויס דריי פעולות אין קנובת הירק: (א) “יסיר את העלין המיובשין” — דומה צו בורר (ארויסנעמען פסולת פון אוכל); (ב) “יקצץ השאר” — דומה צו טוחן (צושניידן); (ג) “ויתקן אותו לאכילה” — דומה צו מתקן. אלע דריי וואלטן געווען אסור בשבת (לכל הפחות מדרבנן), אבער ביום כיפור האט מען עס מתיר געווען מפני עגמת נפש.
2. דער יסוד פון דער קולא — עגמת נפש: ביום כיפור מן המנחה ולמעלה איז מען שוין זייער הונגעריג. אויב מ׳וועט נישט מעגן אנגרייטן דאס עסן ביז נאך יום כיפור, וועט עס נעמען נאך צייט ביז מ׳קען עסן, און מ׳וועט דארפן פאסטן אויך מוצאי יום כיפור. דאס איז עגמת נפש — דער צער פון וויסן אז מ׳וועט נאך לאנג נישט קענען עסן. דעריבער האבן די חכמים מקיל געווען מיט געוויסע איסורי דרבנן.
3. די שוועריגקייט מיט קניבת ירק: אויב קניבת ירק איז אן איסור דאורייתא (בורר), ווי קען עס זיין מותר יום כיפור? און אויב ס׳איז נאר דרבנן, פארוואס זאל עס נישט זיין מותר אויך שבת (סמוך לאכילה)? מפרשים פאר דעם רמב״ם האבן זיך שוין געמוטשעט מיט דער פראבלעם. דער רמב״ם לייגט צו דעם פירוש (“מה היא הקנובה?”) כדי קלאר צו מאכן אז מ׳רעדט נישט פון בורר דאורייתא, און אפשר אפילו נישט פון א ממש׳ע איסור דרבנן — עס קען זיין עפעס ווייניגער פון דעם. דאס איז אומגעוויינליך פאר דעם רמב״ם, וואס געווענליך ברענגט ער נישט פירושים אויף גמרא-לשונות אין משנה תורה.
4. דער ענין פון “לא ניח” ביום כיפור: שבת מעג מען קנאקן נוסן סתם ווייל מ׳קען אייביג עסן (ס׳איז תמיד “סמוך לאכילה”). אבער יום כיפור, וואו מ׳עסט נישט, איז עס “לא ניח” — מ׳גרייט צו פאר שפעטער, וואס איז אן ענין פון הכנה. מ׳וואלט געטראכט אז נאכמיטאג יו״כ איז שוין “סמוך לאכילה” (פאר מוצאי יו״כ), אבער אינדערפרי איז עס פאר ביינאכט — דאס איז צו ווייט. שבת האט מען אן אנדער פראבלעם: מ׳טאר נישט מכין זיין פון שבת אויף מוצאי שבת.
5. דער מנהג ווי תירוץ: דער מנהג אין שנער ומערב קומט אויס צו לייזן א פראקטישע פראבלעם — כדי מענטשן זאלן נישט צומישט ווערן צווישן זאכן וואס זענען מותר יו״כ אבער אסור שבת, האט מען אנגענומען דעם מנהג צו פירן זיך אינגאנצן ווי שבת.
6. למעשה: סיי דער רמב״ם סיי דער שלחן ערוך פסק׳ענען אז דער מנהג איז נישט צו טון קניבת ירק ביו״כ, סאו ס׳איז נישט נוגע למעשה.
7. [דיגרעסיע: הכנה ביום כיפור] דער בעלזער רב פלעגט בעטן דעם גבאי פאר נעילה ער זאל ארויסנעמען די מילך פון פריזש, כדי עס זאל נישט זיין צו קאלט פאר זיין קאווע מוצאי יו״כ, און ער האט געזאגט אז דערמיט איז ער יוצא דעם ענין פון קניבת ירק. דאס ווייזט אז אויף א זאך וואס איז נאר א נושא פון הכנה (נישט ממש איסור), יום כיפור מעג מען. אין אלע שולן גרייט מען שוין צו די אויספאסטן, הגם ס׳איז א שאלה פון הכנה — זעט אויס אז דער היתר גייט אויף אזעלכע זאכן.
—
הלכה ג — מצות עשה פון עינוי ביום כיפור (אכילה ושתיה)
“מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתיה… ומפי השמועה למדו שעינוי שהוא לנפש זה הצום… וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה.”
“מאחר שהעניש הכתוב כרת למי שלא יתענה, למדנו שאנו מוזהרין בו על אכילה ושתיה.”
פשט: ס׳איז דא א באזונדערע מצות עשה ביו״כ — שביתה פון אכילה ושתיה. דער מקור איז “ועניתם את נפשותיכם”, און מפי השמועה האט מען געלערנט אז עינוי הנפש מיינט פאסטן. ווער עס פאסט איז מקיים מצות עשה; ווער עס עסט אדער טרינקט איז מבטל מצות עשה און עובר אויף לא תעשה. בשוגג — חייב קרבן חטאת קבועה.
חידושים און הסברות:
1. דער רמב״ם׳ס לשון “שביתה” אויף עינוי: דער רמב״ם רופט דעם עינוי מיט׳ן נאמען “שביתה” — “לשבות בו מאכילה ושתיה” — הגם די תורה נוצט דעם לשון “תענו”. דער רמב״ם נוצט “שביתה” נישט נאר פאר רוען פון מלאכות ווי שבת, נאר אויך פאר זיך אפשטעלן פון אכילה — אזוי ווי ער זאגט “שובת מעבירה”.
2. דער מקור פון ספר המצות: דער רמב״ם אין ספר המצות טייטשט דעם פסוק אין פרשת אמור “שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם” אז דער “שבתון” גייט אויך אויף “ועניתם” — מ׳זאל זיך שובת זיין פון אלעס: פון מלאכות און פון אכילות. אבער דא אין משנה תורה ברענגט ער נישט יענעם פסוק פון אמור, נאר דעם פסוק פון אחרי מות.
3. “מפי השמועה למדו” — פארוואס דארף מען הלכה למשה מסיני: דער פסוק זאגט “ועניתם את נפשותיכם” — דאס קען מיינען פארשידענע סארטן פייניגונג (שטיין אויף איין פוס, זיך שלאגן, וכו׳). דער רמב״ם דערקלערט אז מפי השמועה האט מען געלערנט אז “עינוי שהוא לנפש” — אן עינוי וואס איז ספעציפיש פאר דער “נפש” — דאס איז דער צום. דער ווארט “נפש” אין פסוק ווערט אויסגעטייטשט ווי א רמז צו חיות הנפש, וואס הענגט אן אכילה ושתיה (ענין שיש בו איבוד נפש). הגם ס׳שטייט נישט “עינוי של נפש” נאר “ועניתם את נפשותיכם” (פייניגט אייערע נפשות), האבן חז״ל מפי השמועה צוגעלייגט דעם טייטש אז עס מיינט א נפשות׳דיגע עינוי — דהיינו נישט עסן.
4. לאו אן אויסדריקליכע לשון “לא תעשה”: דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז ס׳דארף נישט שטיין בפירוש “לא תאכלו” כדי צו האבן א לאו. דער בלויזער פאקט אז די תורה שטראפט מיט כרת (“כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה”) באוויזט אויטאמאטיש אז ס׳איז דא א לאו. דאס איז אן אינטערעסאנטע כלל — כרת אימפליצירט א לאו.
5. שווער פון גמרא: אין למדנות פון גמרא איז נישט פשוט אז יעדע מאל וואס ס׳שטייט אן עונש איז שוין גענוג אן א באזונדערע לאו. אסאך מאל דארף מען זוכן א ספעציפישע לאו. די גמרא ברענגט א גזירה שוה — אזוי ווי אויף אכילה איז דא א לאו מיט אן עונש, אזוי אויך אויף מלאכה. דער לחם משנה ברענגט דאס פון גמרא און זאגט אז דער רמב״ם מיינט דאס.
6. רמב״ם׳ס דרך אין פסוקים: דער רמב״ם פירט זיך נישט דווקא נאך די כללים פון דרשות פון גמרא. ער ברענגט א פסוק על פי שכל — אויב ס׳איז דא כרת, איז אוודאי דא א לאו — לאו דווקא אין די גמרא׳ס חשבונות. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם רמב״ם׳ס דרך אז ער ברענגט אסאך מאל א פירוש קרוב לפשט, נישט דווקא פונקט ווי די גמרא לערנט עס אויס.
—
הלכה ד — די אנדערע פיר עינויים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה)
“וכן למדו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו, או לסוך, או לנעול את הסנדל, או לבוא על אשתו. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה, שנאמר ‘שבת שבתון׳ — שבת לענין מלאכה, ושבתון לענינים אלו.”
“ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה בלבד, אבל [על רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש] מכין אותו מכת מרדות.”
פשט: מפי השמועה לערנט מען אז מ׳טאר נישט זיך וואשן, שמירן, אנטון שיך, אדער באהל זיין. מ׳דארף שובת זיין פון אלע דאזיגע הנאות אזוי ווי פון אכילה ושתיה. דער פסוק “שבת שבתון” ווערט צעטיילט: “שבת” — אויף מלאכה, “שבתון” — אויף די פיר עינויים. כרת און קרבן איז נאר אויף אכילה ושתיה; אויף די אנדערע פיר עינויים באקומט מען בלויז מכת מרדות.
חידושים און הסברות:
1. צוויי מקורות פאר צוויי קאטעגאריעס: דער רמב״ם מאכט א קלארע חלוקה אין מקורות: אכילה ושתיה לערנט מען פון “תענו את נפשותיכם”, און די אנדערע פיר עינויים לערנט מען פון “שבתון”. דאס איז נישט אז אלעס קומט פון איין פסוק.
2. גרויסע שאלה — דאורייתא אדער דרבנן? דאס איז דער הויפט-נקודה פון דער דיסקוסיע. ס׳איז א סתירה לכאורה אין רמב״ם:
– ראיות אז ס׳איז דאורייתא: (א) ער זאגט “למדו מפי השמועה” — וואס ביים רמב״ם מיינט געווענליך הלכה למשה מסיני, וואס איז דאורייתא. (ב) ער ברענגט א פסוק “שבתון” אלס מקור — א פסוק מאכט געווענליך א דאורייתא. (ג) ער זאגט ס׳איז א “מצוה לשבות” — משמע א מצות עשה מדאורייתא.
– ראיה אז ס׳איז דרבנן: ער זאגט “מכת מרדות” — וואס איז געווענליך דער עונש אויף דרבנן, נישט אויף דאורייתא.
3. פאראלעל צו שביתות שבת: דאס איז ענליך צו דעם רמב״ם׳ס שיטה אין הלכות שבת פרק כ״א, וואו ער זאגט “נאמר בתורה ‘תשבות׳ אפילו מדברים שאינן מלאכה” — און דאס איז זיכער דרבנן, ווייל ער רעדט פון שביתות וואס מ׳באקומט אויף זיי מכת מרדות. די סטרוקטור איז זייער ענליך: א פסוק (“שבתון”/”תשבות”), אבער דער עונש איז נאר מכת מרדות. אפשר איז דאס דער רמב״ם׳ס דרך — א פסוק קען דינען אלס אסמכתא פאר א דרבנן.
4. קשיא אויף דאורייתא-לערנונג: אויב ס׳איז דאורייתא, איז שווער צו פארשטיין פארוואס “ועניתם את נפשותיכם” מיינט נאר אכילה ושתיה. ביי די מצות עשה (שבתון) זענען אלע הנאות הגוף אריינגערעכנט. פארוואס זאל “עינוי נפש” — וואס איז דאך אויך א ענין פון צער הגוף — נישט אריינכאפן אויך רחיצה, סיכה, וכו׳? אלע זאכן זענען “נאנטע קאזינס” — אלע זענען הנאות הגוף. אבער דער רמב״ם זאגט קלאר אז “עינוי נפש” מיינט דוקא אכילה ושתיה, און די אנדערע קומען פון א באזונדערע מקור.
5. מעגליכקייט: עשה אן עונש: ס׳איז מעגליך אז ס׳איז דאורייתא — אן איסור עשה — אבער אן א שטראף פון כרת. ס׳איז דא אזא זאך אין תורה אז צוויי פרטים אין איין מצוה, איינס איז איסור כרת (אכילה ושתיה) און איינס איז נאר א חיוב עשה (די אנדערע עינויים). א פאראלעל איז מחמר בשבת — דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז אן איסור עשה מדאורייתא, אבער ס׳קומט נישט אויף דעם קיין מלקות מדאורייתא, נאר מכת מרדות מדרבנן.
6. רמב״ם׳ס פירוש המשנה אויף יומא: דער רמב״ם אין פירוש המשנה אויף יומא זאגט אז ווייל ס׳שטייט “אסור”, לערנט ער אז מ׳באקומט מכת מרדות, אבער “עיקר איסורן קבלה” — די גאנצע זאך איז בקבלה. “קבלה” מיינט דאס זעלבע ווי “מפי השמועה” — מ׳האט מקבל געווען פון משה רבינו. די גמרא׳ס רמזים פון פסוקים זענען נאר אסמכתאות, אבער דער עיקר איז קבלה. דער פירוש המשנה מאכט נישט די חילוק צווישן “שביתה” און “עינוי” ווי דער רמב״ם מאכט דא אין משנה תורה.
[דיגרעסיע: וואס מיינט “קבלה”?] עס איז געווען א דיסקוסיע צי “קבלה” מיינט דברי קבלה (= דרבנן, ווי נביאים), אדער קבלה פון משה רבינו (= דאורייתא). די מסקנא איז אז דא מיינט קבלה אז מ׳האט מקבל געווען פון משה רבינו אז “שבתון” און “עינוי” מיינען די ספעציפישע זאכן — דאס איז א דאורייתא׳דיגע מסורה.
7. מכת מרדות — מקור: דער רמב״ם׳ס ראיה פאר מכת מרדות אויף די אנדערע עינויים קומט פון דעם ווארט “עתיד” אין משנה יומא — ער האט געטייטשט דעם ווארט “עתיד” אלס באזיס פאר מכת מרדות. אויך: אין דער משנה שטייט “אסור” (נישט סתם “אין עושין”), און דער רמב״ם טייטשט — “וזה ענין אמרו אסור” — אז דאס לשון “אסור” ווייזט אן אז מ׳באקומט מכת מרדות. נישט יעדער איסור עשה ברענגט מכת מרדות, אבער דאס לשון “אסור” אין דער משנה האט דעם רמב״ם מחליט געווען אז דא איז מכת מרדות.
8. דער רמב״ם האט נישט קיין פראבלעם מיט צוויי מדרגות: מ׳זעט אז דער רמב״ם האט נישט קיין פראבלעם אז א טייל עינויים זאלן זיין מיט אן איסור עשה (אן כרת), און אנדערע זאלן זיין חמור׳ער. די קבלה/מסורה איז אז עס איז דא צוויי סארטן עינויים: (1) אכילה ושתיה — חמור, מ׳באקומט כרת; (2) די אנדערע עינויים — ווייניגער חמור, אן כרת.
9. חידוש וועגן דער “לאו” פון אכילה ושתיה: ווען עס וואלט געשטאנען א קלארע לאו אויף די ווייניגער-חמור׳ע עינויים, וואלט מען געקענט פרעגן פארוואס אויף איינע איז דא א לאו און אויף אנדערע נאר אן עשה. אבער וויבאלד די “לאו” פון “ועניתם” איז מכלל כרת (נישט אן עכטע באזונדערע לאו, נאר אינקלודעד אין כרת), קען מען פארשטיין — די תורה איז נישט געגאנגען אזוי שטרענג ביז כרת אויף אלע עינויים, און אוטאמאטיש ווו עס איז כרת איז אויך א לאו. אבער אויף די אנדערע עינויים — עס קען זיין א דאורייתא אבער אן עונש.
—
הלכה ה — עינוי בין ביום בין בלילה
“כשם ששובת ממלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שובת מכל אלו בין ביום בין בלילה.”
פשט: פונקט ווי מלאכה איז אסור סיי בייטאג סיי ביינאכט, אזוי אויך עינוי איז סיי בייטאג סיי ביינאכט.
חידושים:
1. דער חידוש פון עינוי ביינאכט: ביי מלאכה פארשטייט יעדער אז יום כיפור (ווי שבת) איז 24 שעה. דער חידוש איז אז אויך ביי עינוי, וואס א מענטש וואלט געטראכט אז ביינאכט איז עס נישט ניכר (ווייל מ׳שלאפט עניוועי, מ׳עסט נישט עניוועי), איז עס אויך נוהג פון ביינאכט. מ׳זעט דאך פון תעניות דרבנן אז עס איז דא א תענית וואס מ׳עסט כל הלילה ביז עלות השחר. דער חידוש איז אז ביי יום כיפור מוז מען אנהייבן אלע פינף עינויים פון ביינאכט.
2. [דיגרעסיע: וויאזוי ווייסט מען אז שבת איז יום ולילה?] פון דעם פסוק אליין איז עס נישט קלאר אז “יום” מיינט אייביג 24 שעה. ביי יום כיפור שטייט בפירוש “מערב עד ערב”, ביי פסח שטייט “בערב תאכלו מצות” — מ׳זעט קלאר אז עס הייבט זיך אן פון ערב. דאס איז משמע אז נארמאל ווען עס שטייט “ביום” הייבט עס זיך נישט אן בערב. אדער פארקערט — נאר ווען עס שטייט “בעצם היום” מיינט עס דוקא בייטאג, אבער סתם “יום” מיינט אויך לילה. עס איז נישט קיין קלארע זאך פון פשוטו של מקרא.
3. [דיגרעסיע: ששת ימי בראשית] לויט פשט אין בראשית האט דער אייבערשטער נאר געארבעט בייטאג — “ויהי ערב ויהי בוקר” — ביינאכט האט ער נישט געארבעט. דאס איז נישט אזוי סימפל, ווייל “ויהי ערב” — ווען איז געווען דער ערב? תורה-מפרשים זאגן “כבר היה ערב” פריער. פון דעם קומט דער רשב״ם מיט דער אבן עזרא און זייער מחלוקת. דער פשוט׳ער פשט וואלט געווען אז ביינאכט איז נישט קיין זמן עבודה, ממילא ווען שבת הייבט זיך אן, איז די נאכט שוין א חלק פון דער לאנגער שביתה.
—
הלכה ו — תוספת יום הכיפורים: מוסיפין מחול על הקודש
“וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו. שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב… מערב עד ערב תשבתו שבתכם. כלומר, תתחיל ותתענה מעט מערב תשעה סמוך לעשירי, וכן ביציאתו שהוא בעינוי מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי.”
פשט: מ׳דארף אנהייבן פאסטן אביסל פאר דעם אנהייב פון יום כיפור (נאך אין ערב יום כיפור = תשיעי בתשרי), און מ׳דארף ענדיגן אביסל שפעטער נאך מוצאי יום כיפור (אריין אין ליל י״א תשרי).
חידושים און הסברות:
1. וויאזוי לערנט מען דעם פסוק? דער לימוד איז: “בתשעה לחודש בערב” — “בערב” מיינט נאך פון ערב, פאר דער נאכט, נישט ווען עס ווערט שוין ליל עשירי. “מערב עד ערב” — “מערב” מיינט מ׳זאל אנהייבן פרי (פאר דער נאכט), “עד ערב” מיינט מ׳זאל ענדיגן שפעט (אריין אין דער נאכט). כאילו “מערב עד ערב” מיינט עד ועד בכלל — מ׳גייט אביסל אריבער אויף ביידע זייטן.
2. שאלה אויפגעברענגט: דער רמב״ם זאגט דאס נאר לגבי תענית/עינוי, נישט לגבי מלאכה. פארוואס?
3. נארמאלער פשט פון דעם פסוק: נארמאל וואלט מען געטייטשט אז דער פסוק קומט נאר זאגן אז יום כיפור איז 24 שעה — מ׳הייבט אן ביינאכט (נישט ווי א רגיל׳ע תענית וואס איז נאר בייטאג). אבער די חכמים האבן דערפון ארויסגעלערנט אז מ׳דארף צולייגן אביסל.
4. א נייער מהלך אין פארשטיין תוספת: די גמרא לערנט פון דעם פסוק “ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש” אז מ׳זאל עסן ערב יום כיפור (“כל האוכל ושותה בתשיעי”). אבער דער פסוק איז שווער: פארוואס שטייט “בתשעה לחדש” ווען יום כיפור איז דאך “בעשור”? דער תירוץ איז אז “תשעה לחדש בערב” מיינט: פון דעם ערב ווען ס׳ענדיגט זיך תשעה לחודש, ביז דעם ערב ווען ס׳ענדיגט זיך עשור לחודש.
דער חידוש: מ׳זעט פון דעם פסוק אז דער חיוב עינוי הייבט שוין אן מיט׳ן אוועקגיין פון תשעה — די סוף תשעה איז שוין מחייב. דאס מיינט אז תוספת יום הכיפורים איז נישט בלויז א צוגאב צום טאג (ווי ביי שבת), נאר עפעס אינהערענט אין דעם חיוב עינוי גופא. ביי שבת וואלט קיינער נישט טראכטן אז יום שישי איז שוין מחייב מיט שבת — ווי לאנג ס׳איז נאך יום שישי, איז מען פטור. אבער דא ברענגט תשעה לחודש שוין מיט זיך די מצוה פון “ועניתם”. דאס מיינט אז אויך ערב עשור האט אין זיך עפעס א חיוב.
5. יום כיפור = גאנץ עשור + א טראפעלע פון תשעה + א טראפעלע פון י״א: לויט דעם מהלך, יום כיפור׳ס צום-צייט איז: גאנץ עשור, פלוס א ביסל פון סוף תשעה, פלוס א ביסל פון אנהייב י״א. דאס מאכט סענס נאר ווייל מ׳דארף א “גאנצע טאג” — אויב ס׳וואלט זיך אנגעהויבן נאר אינדערפרי אדער אינמיטן נאכט, וואלט נישט געווען קיין סברא פאר תוספת.
6. תוספת איז נאר אויף עינוי, נישט אויף מלאכה — לויט דעם רמב״ם: דער רמב״ם פסק׳נט קלאר אז תוספת יום הכיפורים איז נאר אויף דעם צום (עינוי — אכילה ושתיה), נישט אויף שביתה ממלאכה. דער מגיד משנה ברענגט אז ס׳איז משמע אין גמרא אז ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם. דער רמב״ם זאגט “לצאת מלא התענות” — וואס מיינט אלע פינף עינויים, אבער זיכער נישט שביתה ממלאכה.
7. מחלוקת ראשונים: ר״ן vs. רמב״ם: דער ר״ן און אנדערע ראשונים האלטן אז תוספת גייט אויך אויף שביתה ממלאכה, און ממילא איז דא תוספת אויך אויף שבת. זייער מקור: דער פסוק זאגט “שבתכם” — א רמז אויף שבת. אבער לויט דעם רמב״ם, וויבאלד תוספת איז נאר א דין אין צום (עינוי), איז שבת אן אנדערע וועלט לגמרי.
8. תוספת vs. בין השמשות — חומרא ביי יום כיפור: אויב מ׳מאכט די הוספה נאר בין השמשות אליין, איז מען נישט יוצא, ווייל אויב ס׳איז א דאורייתא-חיוב פון א פסוק, דארף עס זיין ווען ס׳איז נאך ודאי יום (פאר בין השמשות). ביי שבת איז מען מקיל מיט בין השמשות (ווייל ספק דרבנן לקולא). אבער ביי יום כיפור קען מען נישט מקיל זיין מיט בין השמשות אויף עינויים — כאטש חכמים זענען גרינג מקיל ביי מקום צער, און יעדע עינוי איז א מקום צער, דאך דארף מען מחמיר זיין. דאס ווייזט אז די הלכה איז דאורייתא.
9. איז תוספת יום הכיפורים דאורייתא אדער דרבנן? דער רמב״ם זאגט נישט קלאר. ער ברענגט א פסוק, וואס וואלט משמע געווען דאורייתא. אבער ער זאגט נישט קיין שיעור פאר דער הוספה, און נישט וואס איז דער מינימום.
—
הלכה ז — נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה
“נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש — אין ממחין בידן, שלא יבואו לעשות בזדון, שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר… ואין לך להם שידעו וישמרו את עצמן.”
פשט: פרויען וואס עסן ביז ס׳ווערט פינצטער (אן תוספת), ווייל זיי ווייסן נישט פון דער מצוה פון תוספת מחול על הקודש — מ׳דארף זיי נישט מוחה זיין, כדי זיי זאלן נישט קומען טון עס בזדון. מ׳קען נישט שטעלן א שוטר אין יעדער הויז.
חידושים און הסברות:
1. פארגלייך מיט ערב שבת — פארוואס דארט יא מוחה זיין? ערב שבת איז דא א חיוב אנצוזאגן אין שטוב (“בתוך ביתו צריך לומר”), כאטש בין השמשות פון שבת איז נאר דרבנן. ביי יום כיפור, וואו תוספת איז דאורייתא, זאגט דער רמב״ם אז מ׳איז נישט מוחה! דער חילוק: ביי שבת רעדט מען פון צוגרייטן פאר די הויז — הדלקת נרות, אנדערע מענטשן, בלאזן שופר פאר די גאנצע עולם. דאס איז נישט א פערזענליכע מחאה אויף אן איסור, נאר א פראקטישע אנזאג אז די שטוב זאל זיין שבת׳דיג. ביי תוספת יום כיפור רעדט מען פון אן אינדיווידועלע מצוה וואס האט נישט מיט א צווייטן צו טון.
2. “אין ממחין” — מ׳רעדט פון בית דין, נישט פון דעם מאן: דער רמב״ם׳ס לשון “שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד” מיינט: דער בית דין קען נישט שיקן שוטרים צו יעדער הויז. ס׳רעדט נישט דערפון אז דער מאן זאל נישט זיין א “שוטר” — א נארמאלער מאן גייט נישט אוועקנעמען זיין ווייב׳ס עסן. “שוטר” מיינט אז דער בית דין האט נישט גענוג פאליציי-כח צו ענפארסן דאס.
3. פארוואס גייען זיי נישט פאלגן? — דער רשב״א׳ס חילוק: דער רשב״א האט געטענה׳ט אז דער חילוק איז: תוספת מחול על הקודש שטייט נישט בפירוש אין תורה — ס׳איז נאר א לימוד וואס חכמים האבן פארשטאנען פון פסוקים. ווען מ׳גייט עס זאגן צו פשוט׳ע מענטשן (נישט בני תורה), גייען זיי עס נישט נעמען ערנסט. דאס איז ענליך צו “דבר שגגים” — זאכן וואס מענטשן טוען בשוגג, לאזט מען זיי, ווייל אויב מ׳זאגט זיי, גייען זיי עס טון במזיד.
4. די אמונה אין ערליכע אידישע פרויען: דער רמב״ם גייט מיט א הנחה אז די פרויען גייען נישט סטאפ
ן עסן אויף יום כיפור גופא — זיי זענען פרומע פרויען, זיי פאסטן יום כיפור, ס׳ווערט נאכט, זיי הערן אויף עסן. דער פראבלעם איז נאר מיט דער תוספת פארדעם — דאס איז א העכערע מדרגה וואס זיי ווייסן נישט דערפון. דאס איז אן אינטערעסאנטע אמונה אין כלל ישראל׳ס בסיס-פרומקייט.
5. “מחאה” — נישט דאס זעלבע ווי “זאגן”: “אין ממחין בידן” מיינט נישט אז מ׳לערנט עס נישט אויס אין סקול אדער אין הלכה-שיעורים. מחאה מיינט א שטארקע פראטעסט/ענפארסמענט — ווי “מחאה” אין הלכות חזקת הבתים. אויב מ׳קען עס רואיג זאגן און זיי גייען פאלגן — אוודאי. אבער מ׳מאכט נישט א פארמעלע מחאה, ווייל דאס קען ברענגען צו מזיד.
6. דער ספעציפישער משל מיט יום כיפור: אויב מ׳זאגט א פרוי אז זי האט שוין נישט געטאָרט עסן (ווייל תוספת יום הכיפורים האט שוין אנגעהויבן), וועט זי מיינען “אקיי, איך האב שוין נישט געפאסט דעם יום כיפור” — זי וועט נישט כאפן דעם חילוק אז זי האט נאר עובר געווען אויף די תוספת, אבער נאך נישט אויף יום כיפור אליין. דאס קען פירן דערצו אז זי עסט ווייטער אויף יום כיפור גופא.
—
דער כלל פון “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”
פשט: דער רמב״ם ברענגט דעם כלל אז מ׳זאל נישט מוחה זיין ווען מענטשן וועלן סיי ווי נישט פאלגן, כדי זיי זאלן בלייבן שוגגים און נישט ווערן מזידים.
חידושים און הסברות:
1. דער פראבלעם פון מחאה וואס מאכט ערגער: אין זייער אסאך הלכות גלייבן מענטשן אמת׳דיג נישט אז מ׳טאר נישט דאס טון. אפילו אויב מ׳זאגט זיי, וועלן זיי עס נישט פאלגן — נישט נעקסטע יאר, נישט אין דריי מינוט. דאס איז דער מציאות פון אסאך הלכות.
2. דער משל פון שמירת עינים: פוסקים זאגן, און מענטשן מיינען, אז שמירת עינים איז א מדת חסידות. דער רמ״א זאגט טאקע אז ס׳איז א מדת חסידות (חוץ ביי א פרוי וואס איז אסור עליו). ווען מ׳זאגט א מענטש ס׳איז א חומרא אדער א הידור, גייט ער עס נישט פאלגן. אבער דער שאדן פון אים זאגן איז — יעצט ווערט ער א מזיד, ווייל יעצט ווייסט ער דערפון, און דאס מאכט אים ערגער.
3. דער מעכאניזם פון “מוטב שיהיו שוגגין” — נישט בלויז ראטעווען פון עונש: דער ענין פון מוטב שיהיו שוגגין איז נישט בלויז א טעכנישער ענין פון ראטעווען פון א חיוב סקילה אדער אנדערע עונשים. עס איז א תכונת הנפש — א מענטש טאר נישט ווערן א מזיד. א שוגג איז א מענטש וואס ווייסט נישט, האט קיינמאל נישט געלערנט די הלכה. אבער א מזיד איז א פונדאמענטאל אנדערע מצב הנפש.
4. דער משל פון חינוך הבנים: אזוי לאנג ווי דאס קינד כאפט נישט אז דער טאטע איז נישט מקפיד אויף א זאך, בלייבט דער רצון פון דעם טאטע אין קראפט, און דאס קינד וועט ווייטער אקטן לויט דעם. אבער איינמאל ס׳ווערט אפן אז ער איז נישט מקפיד, נעמט מען אוועק דעם רצון, און דאס קינד קען עס טון “ביד רמה.” אזוי אויך ביי מוטב שיהיו שוגגין — ווען מ׳מאכט עס אפן און דער מענטש פאלגט נישט, ווערט עס א זאך וואס ער טוט מיט א “ביד רמה.”
5. “הכלל גדול בכל התורה כולה”: מ׳דארף וויסן ווען נישט מוחה צו זיין, כדי שוגגים זאלן בלייבן שוגגים. דאס איז א ברייטער כלל וואס שטרעקט זיך אויס אויף זייער אסאך הלכות.
—
עד כאן פרק א׳ פון הלכות שביתת עשור.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת עשור — פרק א: מצוות השביתה ממלאכה ואכילה
הקדמה: פארוואס רופט דער רמב״ם עס “שביתת עשור”?
Speaker 1:
אקעי, אונז לערנען מיר רמב״ם, ספר זמנים. מ׳האט שוין געענדיגט הלכות שבת בעיסיקלי, שבת און עירובין, און מ׳גייט אנהייבן צו לערנען די הלכות פון ימים טובים. און די ערשטע יום טוב, וואס איז כמעט אזוי חמור אזויווי שבת, אדער אזוי חמור אזויווי שבת לגבי רוב זאכן, ער האט אפילו נאך א חומרא אז מ׳טאר אפילו נישט עסן, וואס דאס איז א טאג וואס הייסט עשור. וואס איז דאס עשור? “אך בעשור”. אין די צענטע טאג פון עפעס א חודש. אונז ווייסן נישט. אה, פון די זיבעטע חודש, אוודאי. נאר וועלכע דען? די חודש פון ימים טובים. יא. סאו אין די צענטע טאג איז דא א זאך וואס אונז רופן יום כיפור.
און… פארוואס רופט עס דער רמב״ם “שביתת עשור”? ער האט נישט געקענט שרייבן “יום הכיפורים”? אקעי, די ענטפער איז, ווייל קודם כל, אין הלכות יום כיפורים רעכנט ער אויס די חלק השביתה פון עשור. ער רעכנט נישט אויס, למשל, די עבודה פון יום כיפור. יענץ רעכנט ער אויס אין הלכות עבודה. און ער רעכנט אויך נישט אויס וואס מ׳דאוונט יום כיפור. יענץ האט ער געזאגט אין הלכות תפילה. און בכלל, אויך יום טוב הייסט “שביתת יום טוב”, ווייל ער איז מקשר דא שבת און אלע אנדערע שביתות. און נישט נאר דאס, נאר אפילו די פאסטן רופט ער שביתה. אויסער פון שביתת מלאכה איז דא שביתה פון עסן. ער רופט עס שביתה. ער איז יעצט דא עוסק אין די נושא פון שביתה.
Speaker 2:
רייט, סאו זייער גוט. ס׳איז טאקע דא הלכות עבודת יום הכיפורים, וואס האט צו טון מיט די כפרה. מסתמא איז טאקע אין ספר עבודה, איך געדענק. יא, וואס דאס רעדט זיך דאך אין ספר עבודה.
עבודה און כפרה איז אויך נישט די זעלבע זאך. ס׳איז דא עבודה און ס׳איז דא תשובה.
Speaker 1:
ניין, עבודה אין די משנה און אין די רמב״ם מיינט אלעמאל עבודת המקדש, נישט עבודת השם וואס מ׳שרייט ביים דאווענען.
Speaker 2:
רייט, רייט, רייט. איך זאג אבער, די כפרה פון יום כיפור, ס׳קען זיין אז די כפרה געשעט דורך די קרבנות, אבער כפרה איז א זאך פאר זיך, וואס האט צו טון מיט תשובה, און אפשר מיט די תפילות פון יום כיפור וואס מ׳בעט פאר כפרה.
Speaker 1:
אקעי, אבער אלע כפרות. איך זאג, ס׳איז דא יא א הלכה מיט די קעפל “יום הכיפורים”, מיט די הלכות עבודת יום הכיפורים. אבער דו ביסט גערעכט אז דא רעדט ער פון די שביתה, אויך ווייל דאס איז די דבר… אבער פארוואס קען עס נישט הייסן “שביתת יום הכיפורים”? ס׳מוז הייסן “שביתת עשור”? וואו שטייט אין די תורה אזא לשון “שביתת עשור”?
Speaker 2:
ס׳קען זיין אז דער רמב״ם וויל אפשר זאגן אז די שביתה איז נישט תלוי אין די כפרה. ס׳איז דא א יום טוב, וואס די צענטע טאג איז א יום טוב. די יום טוב האט מצוות פון שביתה. נאר ס׳איז דא א זאך אז דער טאג איז א יום כפרה. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט אויב די שביתה שטאמט נישט פון די כפרה. איך ווייס נישט, ס׳איז א זאך, א דקדוק פון א נאמען.
Speaker 1:
יא, ניין, ס׳איז א פאני נאמען. ניין, איך פרעג נאר, אזוי ווי מ׳טרעפט אין די גמרא, עפעס איז א לשון אז ס׳הייסט עשור? איך זע די לשון פון די מנין המצוות הקצר וואס איך האב דא מעתיק געווען איז “לשבות ביום הצום”, נישט “לשבות”. ניין, ווייל ער האט אנגעהויבן מיט “להתענות בעשירי”, סאו נישט וואס דער טאג וואס איך האב דזשאסט געזאגט. ניין, ער האט גערעדט פון חודש השביעי, די ימים טובים פון חודש השביעי. ער האט געזאגט, “להתענות בעשירי”. יעצט קען ער זאגן, דער טאג וואס איז א יום הצום, איך האב עס דזשאסט געזאגט. ער רופט נישט יום הצום איז נישט דער כינוי פאר די טאג, נאר דא. וואס איז אין די קאנטעקסט? ס׳איז נישט קיין ראיה דא. יום צום יום הכפורים, אזוי זאגט מען. דאס זאגט ער שוין שנעלער, לאזט מען נאך איבער יום הכפורים. דאס איז דא א עשירי? צום יום הכפורים. דו זארסט דריי נעמען אין די דריי נעמען. עשירי בו? מילא, אבער הלכות שביתת עשור איז שווער, ווייל עשור פון וואס? ס׳מוז זיין עפעס א לשון וואס רעדט איר? ס׳מוז זיין עפעס א לשון וואס רעדט איר? ליזער איז נישט נאר די הלכה באסור לחדש השביעית. דער קעפל איז שביתת עשור, אבער טאקע אינטערעסאנט. ער האט געהאלטן שביתת עשור, יום הכפורים? ער האט נישט ליב געהאט לאנגע נעמען? ער האט נישט ליב געהאט ווען דער קעפל האט דריי פיר ווערטער?
Speaker 2:
איך קען זיין פשוט אזא קען, ס׳איז דא שביתת השבת, וואס איז שביתת השביעי, און דא איז שביתת העשירי, שביתת העשירי. ס׳איז עפעס צוויי נאמבערס.
Speaker 1:
וואס הייסט נישט הלכות שביתת השבת? ס׳הייסט פלעין הלכות שבת. הלכות שבת, רייט. אקעי, ווייל הלכות שבת האט ער ארויסגערעכנט אלע משהו נוגע שבת. יא, אמת. אממ… יא, אמת. אויך דו מיינסט זאגן זכר און שומר, די אלע זאכן. עונג שבת, יא. דער רמב״ם האט אמאל לאנגע קעפלעך? אויב ער האט כמעט נישט דא קיין לאנגע קעפלעך, האט ער ענדערש געוואלט שביתת עשור, וואס איז צוויי ווערטער, ווי שביתת יום הכיפורים, וואס איז דריי ווערטער. פלוצלינג שביתת יום טוב? יום טוב איז געווענליך א יו״ט מיט א שטרעכנעלע. אקעי, איך גיי אריין אין די קליינע פכים קטנים. ניין, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז נישט קיין איין אנדערע ספר וואס הייסט אזוי. איך טראכט אפשר דער רמב״ם זאגט עס גענומען? די גמרא רופט אים כיפור יומא, די טאג. שביתת היום, יומא. די מסכתא רופט מען אזוי. די מסכתא הייסט דיומא, יומא, יומא לימים הכפורים. ווערט עס גערופן אזוי? איך ווייס נישט, די נעמען פון מסכתא זענען נישט… איך ווייס נישט, איז דאס רבינו יונה הקדוש וואס האט אריינגעמאכט די העדינגס פון די מסכתות? נו איידיע. ניין. איך מיין אז ס׳איז דא פלעצער וואס מ׳רופט עס מסכת יום הכיפורים, ניין? אה, ס׳איז דא וואס מ׳רופט עס מסכת יום הכיפורים, יא. איך ווייס נישט. אקעי. יא. איז מיר גייען לערנען די הלכות פון שביתת יום הכיפורים, אזוי ווי דו זאגסט, נישט די ענין פון די תפילה. אבער יום כיפור טוט מען זייער אסאך זאכן, אבער יעצט לערנט מען בעיקר וואס מ׳טוט נישט. רייט. רייט. מ׳גייט לערנען וועגן שובת זיין. שובת זיין מיינט סטאפן דאס וואס מ׳טוט געווענליך, טשעינדזשן.
Speaker 2:
גיין צושטערן. צושטערן די ארבעט, יא. שובת ביום, יא. זייער גוט. און אין אונזער פאל צושטערן מען די ארבעט, און מ׳צושטערט די עסן, מ׳צושטערט אלעס, מ׳צושטערט די רגילות׳דיגע לייף.
די פיר מצוות פון שביתת עשור
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם אזוי, דער קעפל, דער רמב״ם ברענגט אייביג די מצוות וואס איז אין די נושא, אין די הלכות. זאגט ער, ס׳איז דא אין דעם פיר מצוות, צוויי מצוות עשה און צוויי מצוות לא תעשה. די ביידע זענען דבר והיפוכו, רייט? די מצוות עשה לשבות בו ממלאכה, צו צושטערן, נישט צו ארבעטן. און די מצוות לא תעשה איז די זעלבע, שלא לעשות בו מלאכה. און די זעלבע זאך לענין שביתה פון עסן, איז דא די פאזיטיוו, די מצוות עשה איז להתענות בו. און די זעלבע זאך איז אין די לא תעשה, שלא לאכול ולשתות בו. דער רמב״ם זאגט קלאר, לאכול ולשתות בו. מיר וועלן זען אינערווייניג, דער רמב״ם זאגט אז עסן איז א דאורייתא, און אנדערש מיין איך ווי אפשר אנדערע ראשונים, אבער נישט אלע חמשה עינויים איז א דאורייתא. זאגט ער דא שלא לאכול ולשתות בו. ס׳איז נישט די זעלבע לעוועל דאורייתא, יא. שוין. יא. אקעי. און די מצוות גייען מיר לערנען אין די דריי פרקים. יא. זאגט דער רמב״ם, זייער גוט.
הלכה א: מצות עשה לשבות ממלאכה
Speaker 1:
ס׳איז פרק א׳. מצות עשה לשבות ממלאכות, צו רוען און צו צושטערן פון די מלאכות, בעשור לחודש השביעי, שנאמר, אזוי ווי ס׳שטייט אין פסוק אויף די מצוה פון יום כיפור, “שבת שבתון הוא לכם”. ס׳איז א שבת שבתון, ס׳איז א טאג פון פול שביתה. ביי שבת שטייט שבת שבתון, און ביי יום כיפור. ס׳מיינט אז מ׳דארף רוען פון אלעס. יום טוב שטייט נישט שבתון, ס׳שטייט נאר שבת, ווייל מ׳דארף רוען פון אסאך זאכן. שבת שבתון איז א גרעסערע רוהיגקייט. דעמאלטס וואלט מען דארט געזאגט, מ׳דארף טשעקן די לשונות פון די פסוקים, אבער אין יום טוב שטייט בפירוש אין פרשת בא, אז “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. דארטן דוקא ווייסט מען. אבער איך זאג, ווען ס׳שטייט שבת שבתון מיינט עס א שטארקע שביתה. וכל העושה בו מלאכה, ביטול מצות עשה, ווען איינער טוט יא א מלאכה איז ער מבטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר, שטייט אויך, אויסער די עשה פון “שבת שבתון” שטייט אויך, און בסוף ענדיגט דער פסוק “כל מלאכה לא תעשו”, א לא תעשה.
עונשים: כרת, חטאת, סקילה
Speaker 1:
און וואס זענען די עונשים? זאגט ער, די עונשים איז אזוי, אם עשה ברצונו בזדון, אונז האבן פארשטאנען פריער, ברצונו בזדון מיינט, בזדון מיינט ער ווייסט וואס ער טוט, און ברצונו מיינט ער וויל עס טון. רצון לאפוקי שוגג, זדון לאפוקי אונס. פארקערט, רצון לאפוקי אונס, דאס הייסט ווען א גוי צווינגט דיך, ווייסטו וואס דו טוסט, ס׳איז נישטא אז דו האסט פארגעסן אז ס׳איז שבת, אבער ס׳איז נישטא רצון. און בזדון, אז דו ווייסט אז דו טוסט עס בזדון. ברצון ובזדון. רצון לאפוקי אונס, און זדון לאפוקי שוגג. רייט. ואם עשה בשגגה, איז חייב קרבן חטאת קבועה, דארף מען ברענגען א קרבן חטאת. חטאת קבועה מיינט וואס ס׳איז נישטא קיין חילוק צווישן עשיר אדער עני. ס׳איז דא געוויסע מצוות וואס די קרבן איז עולה ויורד לפי די געלט וואס מ׳האט, אבער חטאת, דאס איז חטאת קבועה.
הלכה ב: וועלכע מלאכות זענען אסור
Speaker 1:
ווייטער, זאגט דער רמב״ם, וועלכע מלאכות טאר מען נישט טון? זאגט דער רמב״ם, כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה, אה, ער גייט יעצט זאגן וועלכע מלאכות. זאגט ער, אונז האבן דאך שוין אויסגעלערנט אין הלכות שבת ל״ט מלאכות מיט תולדות. די אלע מלאכות וואס שבת איז מען מחייב אויף זיי סקילה, די מלאכות זענען אסור ביום הכיפורים, וחייבין על זדונה עונש כרת. און דער עונש, אזויווי ער האט שוין געזאגט אז דער עונש איז כרת, אויף וועלכע זאך איז כרת? אויף די אלע מלאכות וואס שבת איז מען חייב סקילה.
און אויך די זעלבע זאך איז מיט די שוגג, וכל שחייבין עליו קרבן חטאת בשבת, דאס הייסט די אלע זעלבע מלאכות וואס אויב מ׳האט עס געטון בשוגג ברענגט מען א קרבן חטאת בשבת, חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכיפורים. יא, דאס איז איבעריג. מ׳וואלט געקענט זאגן אז אלע מלאכות זענען די זעלבע. דער פוינט איז, אזויווי ס׳שטייט אין די משנה אין מכות, אין בין שבת ליום הכיפורים אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בידי אדם. אין אנדערע ווערטער, שבת, ווען אונז געדענקען וואס ס׳שטייט די זעלבע נוסח, “ומחייבין על עשיית מלאכה זו”, האבן מיר געלערנט דריי זאכן: אויב מ׳טוט בעדים ובהתראה, פארשטייט זיך ברצונו ובזדון, באקומט ער סקילה. און אויב ער טוט בלי עדים ובהתראה, באקומט ער כרת. און בשוגג איז די זעלבע חטאת. סאו די איינציגסטע זאך וואס יום כיפור איז אנדערש ווי שבת איז די זעלבע מלאכות, אבער ס׳איז נישטא דעם אופן וואס מ׳קען באקומען סקילה. דאס הייסט, ס׳איז נישטא קיין בית דין, בית דין של מטה, איז נישט מעניש אויף א מזיד פון יום כיפור, אדער די דאורייתא פון יום כיפור. דער אייבערשטער געבט שוין כרת, דאס איז שוין צווישן א מענטש און דער אייבערשטער. משא״כ שבת וואס האט ביידע, ס׳איז דא סיי כרת און סיי סקילה. סאו יעדע זאך וואס שבת וואלט געווען סקילה, און דער אמת איז אז ס׳וואלט אויך געווען כרת, איז אויך אין יום כיפור איז כרת בלי סקילה. דאס איז די לשון. איך מיין, סקילה איז אזויווי ער נעמט איבער די כרת, יא, ס׳קען דאך נישט זיין ביידע. אבער דאס איז שוין אן אנדערע נושא.
איסורי דרבנן אויך אסור ביום כיפור
Speaker 1:
יעצט, נישט נאר די דאורייתא, נאר כל דבר שאסור לעשותו בשבת, ווייל אין הלכות שבת האבן מיר דאך געלערנט אז ס׳איז דא זייער אסאך דרבנן׳ס. די אלע זאכן וואס מ׳טאר נישט טון מדרבנן בשבת, על פי שאין בו מלאכה, איז אויך אסור לעשותו ביום הכיפורים.
הלכה א (המשך) — כל שאסור בשבת אסור ביום הכיפורים: דרבנן׳ס
לשון “מלאכה” מיינט אלעמאל מלאכה דאורייתא
Speaker 1: מלאכה, געדענקען איז אלעמאל די לשון, למשל אין הלכות עירובין האבן זיי א גאנצע צייט געהאט, אויב מ׳האט געלייגט א זאך אין א מגדל ואסור משום מלאכה. מלאכה מיינט אלעמאל מלאכה דאורייתא, די לשון מלאכה מיינט ל״ט מלאכות, נישט שבות וואס איז דומה למלאכה אדער יבוא לידי מלאכה. מלאכות מדאורייתא, ל״ט מלאכות.
סאו מיר האבן געלערנט אין פרק כ׳ עפעס אין הלכות שבת, רייט? אז די חכמים האבן גע׳אסר׳ט אויך זאכן וואס זענען נישט מלאכה, אלא שהן דומין למלאכה אדער מביאין לידי מלאכה, וואטעווער די ריזען איז, און אויף דעם רעדט ער יעצט.
איסורי דרבנן ביום הכיפורים
א זאך וואס איז אסור שבת אפילו ס׳איז נישט קיין מלאכה, אין אנדערע ווערטער, יא, פטור אבל אסור, רייט? די חכמים האבן גע׳אסר׳ט, איז אויך אסור ביום הכיפורים. “ואם עשה”, אויב האט ער עובר געווען און יא געטון, איז אויך די זעלבע זאך אזויווי שבת, אז “מכין אותו מכת מרדות”. מ׳געבט אים א מכת מרדות אזויווי יעדע איסור דרבנן קומט מכת מרדות. אויב מ׳האט געטון איינע פון די איסורי דרבנן אויף יום כיפור, באקומט מען מכת מרדות אזויווי מ׳באקומט אויף שבת, “כדרך שמכין אותו בשבת”.
דריי סארט דרבנן׳ס: שבות, מוקצה, איסורי אמירה/עשיה לכתחילה
סאו שטייט אז למשל, דא האבן אונז דערווייל נאר געהאט די דרבנן׳ס וואס זענען נישט מלאכה, וואס זענען דומה למלאכה, אבער מיר האבן נאכנישט געהאט למשל מוקצה אדער די זאכן פון שבות אדער פון… אה, גוט. אה, דא גייט ער זאגן מוקצה.
“כל שאינו מטלטל בשבת”, דאס איז א זאך פאר זיך. ענליך צו מלאכה, נאר ס׳איז אן איסור טלטול, איז אויך אסור לטלטל ביום הכיפורים.
דער רמב״ם רעכנט אויס אלע דריי סארט דרבנן׳ס וואס זענען דא שבת, עקסטער אויף יום כיפור. ווייל ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט די זעלבע. ווען ער וואלט נאר געזאגט איינס, וואלט מען געמיינט, אקעי, דאס פארשטיי איך, ווייל ס׳ברענגט צו מלאכה. אבער וואס קומט אריין טלטול? ניין, טלטול איז אויך דא אין יום כיפור.
און א פערטע זאך, וכל שאסור לאמרו, אויך די אלע זאכן וואס מ׳טאר נישט טון אלס, אזוי ווי מיר האבן אויסגערעכנט, שלא יהא דיבורך של שבת, די זאכן וואס האבן צוטון מיט כבוד שבת, או לעשותו לכתחילה בשבת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “לעשותו לכתחילה בשבת”?
Speaker 1: אויף וואס האט ער געזאגט געוויסע זאכן וואס מ׳זאל נישט אנהייבן טון שבת? איך וואלט געזאגט לעשות לכתחילה מיינט אזוי ווי די זאך וואס מיר האבן געלערנט אויך, משום ממצוא חפצך, אזוי ווי להתחיל, צו מאכן הכנה פאר מוצאי שבת. דאס וואלט מען גערופן לעשות לכתחילה. דאס הייסט, אנהייבן די ארבעט פאר מוצאי שבת, להתחיל במלאכה, אזוי ווי לכתחילה מיינט די אנהייב. איך וואלט אזוי געטראכט, פארוואס נישט? ס׳איז בכלל איינע פון די שבותים.
איך האב געזען, ער טייטשט דא, איינער טייטשט דא, להתחילה, לכתחילה, ס׳איז דא זאכן וואס ס׳איז נישט דא קיין עונש. דאס הייסט, ס׳זעט אויס אז אויף… דער רמב״ם זאגט נישט אויף טלטול, למשל, איז דא מכת מרדות. וואס איז באמערקט? מכת מרדות, ווער ס׳טוט א דבר משום שבות, מכין אותו מכת מרדות. אבער ער זאגט נישט דא למשל אז איינער וואס איז מטלטל א דבר שאינו מטלטל מדרבנן… רייט, אדער איינער טוט איינע פון די זאכן וואס מיר האבן געלערנט שפעטער אין הלכות שבת, משום ממצוא חפצך, אדער די אלע זאכן, איז דאס קען מען עס רופן תצאה שלח התחלה. מיינט צו זאגן, אזוי ווי דו האסט געזאגט, קען זיין אז ס׳הייבט אנהייבן, אדער ס׳קען אויך אז מ׳טאר נישט שלח התחלה טון, אבער בדיעבד איז נישטא אויף דעם קיין עונש.
צוריק צו הלכות שבת פרק א׳ — וואס איז מכת מרדות?
Speaker 1: ווייל אין הלכות שבת האט אונז, דאכט זיך, דער רמב״ם געזאגט זייער קלאר. ער האט אונז געזאגט אנפאנג אז אלעס וואס מ׳טאר נישט טון בשבת משום דרבנן איז מכת מרדות. נו, וואס איז נישט קלאר?
Speaker 2: איך מיין צו זאגן דאס וואס איך האב מחדש געווען אז אויף מוקצה איז נישט דא קיין…
Speaker 1: יא. איך ווייס נישט אויב ס׳איז… ניין, ס׳האט יא געזאגט. וואס האט מען געקוקט וואס איז געשטאנען? “וכל מקום שנאמר שעושה דבר זה פטור אבל אסור, הרי זה אסור מדברי סופרים.” ער זאגט זייער קלאר, אויף זאכן וואס שטייט פטור. “וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך.” ניין, דאס איז… או אשר לעז כך וכך בשבת, ער מיינט אויך ס׳איז א כלליות׳דיגע לשון, אזוי ווי טלטול לכאורה, ניין?
ער רעדט אבער מער וועגן די זאכן וואס זענען בעצם אזוי ווי פטור אבל אסור. אבער די אנדערע זאכן… אבער די לשון איז נישט אזוי משמע. איך ווייס נישט אויב די הלכה…
Speaker 2: ניין, די לשון וואס דער רמב״ם רעדט וועגן אין… אין פרק א׳ פון הלכות שבת, ער געבט די כללים פון אז ס׳איז דא אסור, מותר, הרי כליד חייב, אסור, מותר. און ער זאגט אז ס׳איז דא נאך לשונות וואס מיינען אויך פטור אבל אסור, נישט נאר די לשון פטור, נאר אויך די לשון אין עושין וכדומה, דאס איז די לשון וואס דו ברענגסט. ס׳מיינט נישט צו זאגן דאס.
Speaker 1: און זיי האבן געלערנט, יענער אין אותן איז אויך ווייל דומם למלכה הייסטו. ער גייט נאך אלץ ארויף אויף די אלע פרקים. ער זאגט נאר א כלל אז אמאל שטייט אין אותן, אבער זעסטו קלאר אז פון פרק כ״ד וואס אונז קומען דא, אז ס׳איז דא דברים שהן עשירין אפילו זיי זענען נישט דומה אדער מביאין למלכה, זיי קלעבן נישט אז מ׳באקומט מכת מרדות פארלויפן שבת.
העלאו, אלעס האט א שיעור. און דאס איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם האט נישט געזאגט זייער קלאר אין הלכות שבת, אבער דא זעט עס אזוי אויס, און דא זאגט ער עס.
נאך א הסבר אין “לכתחילה” — שעת הדחק
Speaker 1: נאר אלי פשוט, און די זאכן וואלט איך געזאגט הייסן דברים שאין עושין לכתחלה. אזוי וואלט איך געטראכט. ס׳קען זיין אין נושא לכתחילה מיינט ער ווערסעס די אלע וואס בשעת הדחק האבן די רבנן מקיל געווען. די אלע זאכן וואס איז די אלע דרבנן, אויב דא איז שעת הדחק איז מען מקיל. זאגט ער, יעדע דרבנן איז זאכן וואס נאר מתחילה טאר מען עס נישט טון בשבת. יעדע זאך אין די וועלט איז מותר בשעת הדחק. מ׳איז נישט די רבנן.
Speaker 2: ניין, שבועות איז נישט סתם א שעת הדחק, ס׳דארף זיין מקום מצוה, ס׳דארף זיין שטערקערע. למשל ביי עירוב האבן מיר נישט געהאט אפילו א קלענערע לשעת הדחק.
כללו של דבר — פיר קאטעגאריעס פון דרבנן׳ס
Speaker 1: בקיצור, די פוינט קלאר איז אז יום כיפור איז דא די אלע קלארים. אבער מ׳זעט דא זייער קלאר אז דער רמב״ם האט זייער שטארק געהאלטן די פיר קאטעגאריעס וואס ס׳איז דא אין הלכות שבת. ס׳איז דא מלאכה, ס׳איז דא ווייסט מען נישט שוין מלאכה, ס׳איז דא תלפול, ס׳איז דא איסור אמירה אדער עשיה לכתחילה. ס׳זענען פיר אנדערע קאטעגאריעס, ס׳איז נישט די זעלבע. יעדער איינער שרייבט עקסטער.
זאגט דער רמ״א, “כללו של דבר”, איז די לשון המשנה וואס דו האסט געזאגט, “אין מה שבת ליום הכפורים בענינים אלו”. ס׳איז נישט דא קיין חילוק צווישן שבת און יום כיפור אין די ענינים. ס׳איז טייטש אין די ענינים פון מלאכה, מלאכה דאורייתא, מלאכה דרבנן, “אלא שזה במיתה וזה בכרת”.
אבער ס׳איז דא יא א חילוק. ס׳איז דא זאכן וואס מ׳האט מתיר געווען אין יום כיפור. מיר גייען דיסקאווערן אז ס׳איז יא דא עפעס א חילוק, וואס ס׳איז עפעס א מדרש פליאה לדעתי.
הלכה ב — מותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה
הקדמה — א שווערע הלכה
Speaker 1: אקעי, די קומענדיגע הלכה איז אביסל א שווערע הלכה. סאו איך מיין אז איך גיי עס לערנען אויף איין וועג, אדער דו קענסט זאגן דיין אותיות. איך גיי עס לערנען איין וועג, וואס ס׳איז נישט לכל הדעות אז דאס איז דער ריכטיגער פשט אין דעם רמב״ם, אבער אזוי מיין איך שטימט עס אביסל.
דער רמב״ם גייט אויסרעכענען זאכן וואס שבת טאר מען נישט טון, אבער ס׳איז אביסל שווער עס צו זאגן אזוי, ווייל אונז האבן מיר נישט געזען אז מ׳זאל עס אסר׳ן אין הלכות שבת. אבער זאכן וואס שבת טאר מען נישט טון, ווייל ס׳איז דומה צו איינע פון די מלאכות פון אנגרייטן די עסן, צו ס׳איז דומה צו טוחן, אדער כדומה. אבער יום כיפור האט מען עס יא מתיר געווען, יום כיפור נאכמיטאג, ווען מ׳איז שוין זייער הונגעריג, האבן מיר עס מתיר געווען, ווייל יום כיפור איז דאך אנדערש ווי שבת, אין דעם אז מ׳פאסט און מ׳איז זייער הונגעריג. ממילא האבן די חכמים יא מקיל געווען, אזוי ווי זיי זענען מקיל געווען מיט געוויסע דרבנן׳ס, זענען זיי מקיל געווען מיט די איסור דרבנן משום עגמת נפש. אזוי מיין איך איז דער פשוט׳ער פשט.
לשון הרמב״ם — קנובת הירק
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי: “מותר לקנב את הירק”. דער רמב״ם גייט שוין זאגן וואס טייטשט דאס “לקנב את הירק” — אנגרייטן ירקות אויף אויסצופאסטן מוצאי יום כיפור. מעג מען דאס טון ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, פון נאכמיטאג און ווייטער מעג מען אנגרייטן די קנובת הירק.
זאגט דער רמב״ם, “מה היא הקנובה?” וואס מיינט דאס קנובת הירק? און זיין שאלה איז אזויווי, וואס האט ער יעצט באגעגנט? פארוואס האט מען נאך נישט געהערט פון דעם? איך האב נאך נישט געהערט אין הלכות שבת אלע מיני מלאכות. וואס איז די קנובה?
ער טייטשט. זאגט ער, “מה היא הקנובה? שיסיר את העלין המיובשין” — פון די ירק נעמט מען אראפ די בלעטלעך וואס זענען נישט גוט, “ויקצץ השאר” — און די איבריגע צושניידט מען, “ויתקן אותו לאכילה”.
סאו פון די לשון איז משמע אז ס׳וואלט געווען עפעס אן איסור, אדער פון די “יסיר את העלין המיובשין” עפעס אן ענין פון בורר, עפעס ענליך צו בורר, און די “יקצץ השאר” קען זיין עפעס אן ענין פון טוחן. און “ויתקן אותו לאכילה” איז אפשר די דזשענעראל איסור פון מתקן זיין בשבת. הגם מתקן זיין אוכל מעג מען יא.
נאך זאכן — אגוזים ורימונים
Speaker 1: “וכן”, נאך זאכן וואס מ׳מעג טון אזוי: “מפצעין באגוזים” — צוברעכן ניסלעך. ומפררין רימונים. צורייבן.
Speaker 2: צורייבן ממש.
Speaker 1: צורייבן?
Speaker 2: פירורים, פירורים.
Speaker 1: יא, אבער ס׳מיינט ליטעראלי עפענען…
Speaker 2: יא, צו מאכן די סידס.
Speaker 1: אדער דארף מען צוברעכן די סידס.
Speaker 2: די זעלבע זאך אריבער, מ׳דארף עפענען.
Speaker 1: ניין, מ׳דארף נישט עפענען. סתם מיינט צו צונעמען די קערלעך, צו צוטיילן. ארויסנעמען די קערלעך פון די רימון. ארויסנעמען די קערלעך. עפענען א רימון.
Speaker 2: אפילו נישט עפענען א ניס אדער עפענען א רימון.
Speaker 1: אבער נישט עפענען א רימון. אראפנעמען די… נאר אראפנעמען די קערלעך פון וואו ס׳ליגט. אז די קערלעך זאלן זיין עקסטער, מ׳זאל עס קענען עסן. אנגרייטן די רימונים.
אויך זעט אויס אז דאס איז אויך עפעס א… וואלט געווען עפעס אן איסור בשבת. מעג מען אבער מן המנחה ולמעלה. פארוואס? מפני עגמת נפש. ווייל… פארוואס מעג מען יא טון? זאגט דער רמב״ם, מפני עגמת נפש. ווייל יום טוב, יום כיפור האט מען עגמת נפש, ספעציעל ווען ס׳איז שוין מן המנחה ולמעלה איז מען שוין זייער הונגעריג, האט מען דאס מתיר געווען אז מען מעג שוין אנהייבן אנגרייטן די עסן פאר מוצאי יום טוב.
לכאורה משמע עגמת נפש איז די טייטש, ווייל תמיד אז דו גייסט דארפן אנהייבן אנצוגרייטן די אויספאסטן נאך יום טוב, וועט עס נעמען נאך צען מינוט ביז דו קענסט עסן, און דו וועסט נעבעך דארפן פאסטן מוצאי יום טוב אויך.
Speaker 2: יא, זייער גוט.
יום כיפור שחל בחול ויום כיפור שחל בשבת
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, אבער דאס איז יום כיפור וואס איז חל בחול, אבער יום כיפור…
המשך הלכה א – מנהג שנער ומערב בענין קניבת ירק ביום הכיפורים
און נאך א זאך, כבר נהגו העם, זאגט דער רמב״ם, למעשה, דער מנהג ישראל איז, כבר נהגו העם, דער פאלק פירט זיך בשנער ובמערב, שנער איז בבל, און מערב, וואס איז מערב? מ׳האט געטראכט, מען מיינט מאראקא אדער מערב פון בבל? שלא יעשו אחד מכל אלה ביום הצום, אז מ׳זאל נישט טון די קניבת ירק, אגוזים, רמונים ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל, מ׳זאל אנהאלטן אזוי ווי שבת די איסור מיט די סארט זאך.
אין אנדערע ווערטער, לאמיר, דאס גייט צוריק צו וואס מ׳האט געזאגט. יום הכיפורים איז כשבת לכל דבר, חוץ פון איין זאך, דער רמב״ם האט נישט געזאגט קלאר אנהייב אז ס׳איז א חוץ, אבער דאס איז פון די סוף. חוץ, דא איז דא עפעס א זאך פון קניבת ירק, וואס ווען יום כיפור איז שבת זעסטו, דאס איז איין שורה אין די גמרא וואס דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט אז מ׳טאר עס נישט טון, כדי שבת איז פראבלעם. יום כיפור, וויבאלד משום עגמת נפש האבן די חכמים עס מתיר געווען, ממילא אפילו יום כיפור איז שבת האבן זיי עס נישט מתיר געווען ווייל ס׳בלייבט צוריק שבת, וואס מ׳טאר נישט.
און דער מנהג איז אבער אז מ׳גייט צוריק, ניין, איז יום כיפור אזוי ווי שבת, און לכאורה דאס איז אויך די ביאור פון דעם מנהג. דאס הייסט, מ׳זאגט פאר מענטשן אז יום כיפור איז אזוי ווי שבת, אבער דאס מעג מען יא, מענטשן ווערן צומישט, האט מען צוריקגעמאכט אז מ׳זאל זיך פירן אינגאנצן אזוי ווי שבת, און נישט ווערן צומישט פון זאכן וואס זענען מותר יום כיפור און אסור שבת.
ביסט מסכים?
Speaker 2: זייער גוט, יא.
הערה אויף דעם רמב״ם׳ס שטייגער אין הלכות שבת
איך וויל נאר זאגן איין הערה אויף די ימי הקנוב, ווייל דאס איז א וויכטיגע זאך. זיי האבן געלערנט אין הלכות שבת. געווענליך, דער רמב״ם זאגט נישט אויס וואס זאכן זענען, כמעט קיינמאל נישט. ער ברענגט א לשון פון די גמרא, און ער זאגט טייטש, ווייל אין פירוש המשנה טוט ער עס א גאנצע צייט. אבער אין הלכות, און געווענליך אין הלכות שבת בפרט, אין רוב הלכות, דער רמב״ם ברענגט די לשון. איינער ווייסט נישט אז לשון הקודש פון די גמרא איז אן אנדערע פראבלעם, דער רמב״ם פארהאלפט נישט יענע פראבלעם. ס׳איז א קשיא פארוואס נישט, אבער דאס איז די ריאליטי.
דא איז… דא איז… איך האב געשריבן א ספר. איך הער, מעיבי. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳זאל לערנען פירוש המשניות פאר מ׳לערנט רמב״ם מיט די הקדמה, רייט? ער זאגט אז מ׳זאל לערנען מחומש און רמב״ם. סאו לויט דעם דארף מען נאך לערנען פירוש המשניות, צריך עיון.
דא ברענגט ער די לשון, דאס הייסט, די צווייטע זאך וואס ער טוט אסאך מאל, דער רמב״ם, דאס איז איין זאך וואס דער רמב״ם טוט אסאך מאל. די צווייטע זאך וואס דער רמב״ם טוט אסאך מאל, איז ער שרייבט שוין איבער די לשון אויף א לשון וואס איז מער מובן. ער ברענגט א לשון, אנשטאט פון זאגן, איך געדענק נישט א דוגמא דאס אויטאמאטיק, אבער אסאך מאל ברענגט ער א לשון וואס איז מער פשוט, אנשטאט פון עפעס א שווערע לשון פון די גמרא, ער זאגט שוין וואס עס מיינט.
דא טוט ער נישט אזוי. ער ברענגט די לשון הגמרא, נישט א משנה, “מותר לקנב ירק”, און ער דארף נאך צולייגן א הסבר וואס דאס איז קנוב, אז מ׳זאל פארשטיין וואס מ׳מעג טון. ער וואלט געקענט זיין געדולדיג, “מותר להסיר העלים המיובשות וכו׳ ויתקן אוכל”, אזוי וואלט ער געקענט טון.
די שוועריגקייט מיט קניבת ירק
סאו, ווייסט נישט פארוואס? די ריזען איז ווייל דא איז דא אפשר א שוועריגקייט, און די מפרשים שוין פאר די רמב״ם דערפון, אנדערע האבן זיך געמוטשעט וועגן די פראבלעם. וויאזוי קען זיין, אויב ס׳איז אן איסור דאורייתא, קען דאך נישט זיין אז ס׳איז מותר יום כיפור. אויב ס׳איז אן איסור דרבנן, אפשר זאל דאס זיין מותר שבת אויכעט, על ידי סמוך לאכילה.
האסט אמאל געהערט אז שבת טאר מען נישט פוצל זיין א גוזם? ס׳איז א שאלה פון בורר, אין הכי נמי, מ׳טאר נישט, דרך ארגן מ׳טאר נישט שבת, נאר ס׳איז מותר לאכילה.
Speaker 2: איך האב געהאט קלאר אז מען מעג מפוצץ זיין א גוזם.
ביי איסור טלטול איז געשטאנען אז מען מעג מפוצץ זיין א גוזם מיט די כלים. אבער תירוץ, מען מעג עס אבער נאר טון לצורך אכילה. מען טאר נישט טון להלכות פורר, מען טאר נישט טון להניח.
דיון: דער ענין פון “לא ניח” ביום כיפור
איך וואלט געטראכט אזא פשוט׳ע זאך, אז יום כיפור נאכמיטאג…
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט.
דאס איז די נקודה. אויב ס׳איז אינדערפרי איז עס פאר ביינאכט. אויב ס׳איז נאכמיטאג, הייסט עס שוין סמוך לאכילה. וועגן דעם מעג מען.
Speaker 2: זאג אזוי, זאג שבת, איז דארף מען נישט כאילו… ס׳איז אייביג, מ׳קען עס א גאנצע צייט עסן.
לא ניח ממש, מ׳מאכט א גרויסע מארג אויף וועקצורייגן, איז א פראבלעם. אבער סתם מעג מען קראכן. אבער יום כיפור מעג מען נאר ווען ס׳איז שוין סמוך, ווייל אזוי הייסט עס אזוי ווי לא ניח.
Speaker 2: אקעי, אזוי וואלט איר געטראכט. אבער ס׳שטימט נישט לויט יענץ פארוואס אויב יום כיפור איז פאר אלע שבת זאל זיין אסור.
אקעי, ס׳קען זיין אז שבת איז געבליבן מיט די רעגולערע איסור. מ׳האט עס מתיר געווען מיט יום כיפורים, און שבת איז געבליבן מיט זיין איסור.
Speaker 2: איך האב אבער מיט א שבת אויך.
מיט א שבת, איך האב נאר דא אן ענין פון וויאזוי מ׳זאגט דא לא ניח. נאר וואס וואלט איך געזאגט? געווענליך טאר מען נישט אויף מוצאי שבת, אפילו אויב ס׳איז מיוחד, אפילו אויב ס׳איז גענוג נאנט, ווייל מ׳איז נישט מכין פון שבת אויף מוצאי שבת.
Speaker 2: וואס איז די נושא פון הכנה אזוי?
יום כיפור, משום עגמת נפש האבן דאס מתיר געווען. אויב ס׳איז שבת, וויל מען נאך אלץ נישט… ס׳איז נישט אזוי קלאר.
בקיצור, because of this, און… איך שול יעצט, because of this, ס׳איז געווען אנדערע מפרשים וואס האבן פארשטאנען אז כנובת יעדער האט גערעדט פון א זאך וואס איז אסור, אפשר ממש אסור. דאס וואס דער רמב״ם לייגט צו מארקן איבער צו זאגן קלאר, whatever exactly די דיטיילס פון וואס ער מיינט איז, אבער מ׳רעדט נישט פון קיין תוכחה. ממש, נישט פון קיין בורר ממש, עפעס צוגרייטן די רעריג, און ער זאל פארשטיין אז דאס איז… ער זאגט נישט קיינמאל שבת אז ס׳איז אסור, איך ווייס נישט וויאזוי זיי קענען וויסן אז מ׳טאר נישט שבת, אבער אפשר וועגן אזוי ווי איך זאג, א שבת, אויב ס׳איז א מחלוקת אכילה מעג מען, אבער טאמער נישט איז עס נישט געווען. אויב יום כיפור האט מען ספעציעל מתיר געווען אז נישט עפעס איז שבת.
דאס זאג איך נאר צו מסביר זיין פארוואס דער רמב״ם דארף דאס זאגן, כדי צו זאגן אז מ׳רעדט נישט דא פון כניסה דאורייתא, אדער אפילו אפשר נישט פון קיין ממש עשר דרבנן, ס׳קען זיין ס׳איז אפילו ווייניגער פון דעם. אבער ס׳איז שווער אביסל פארשטיין, ווייל אויב אזוי, פארוואס דער עם האט שוין זיך געפירט אפילו דאס צו אסר׳ן, איז שוין נגזים אביסל.
Speaker 2: יא, די סוגיא איז אביסל מער קאמפליצירט, ווייל אין די גמרא זעט אויס ווי א חלק פון די זאך וואס מ׳זארגט זיך איז ווען מ׳וועט קומען צו עסן. דער חילוק צווישן מן המנחה למעלה און נאכדעם איז וועגן מ׳וועט קומען צו עסן. סאו ס׳ווערט עפעס שווער, און אויך משום עגמת נפש איז דא עפעס א שיט אז מ׳זאל עס טון משום עגמת נפש כדי מ׳זאל מער פילן די טענות.
יא, איינע פון די ראשונים. סאו ס׳איז א גמרא וואס איז דא דארטן פארשידענע שיטות ראשונים אפצולערנען.
Speaker 2: יא, דאס איז א קליינע גמרא. אזוי ווי די גמרא זאגט מ׳זאל לאזן וואקסן גר״א איז משום עגמת נפש. כדי מ׳זאל… ס׳איז שווער, יא. אבער אזוי זאגט איינער?
יא, איך מיין, איך מיין, איך מיין. פאני פשט. איך זאג יענע גמרא האט פארשידענע וועגן וויאזוי עס טוט צו לערנען, אבער אונז האבן עס געלערנט אזוי אז מען קען עס אפלערנען די גלאטע וועגן פון די רמב״ם. איך וויל נאר זאגן וואס די רמב״ם זאגט, אבער אויך די ריסען פארוואס די רמב״ם איז נישט געהעריג מסביר, ווייל ס׳איז עניוועי די מנהג איז נישט צו טון, און אזוי שטייט אויך אין שלחן ערוך אז די מנהג איז נישט צו טון, סאו ס׳איז נישט נוגע, ווייל מען טוט עס עניוועי נישט, סאו ס׳איז נאך נישט נוגע.
דיון: פראקטישע שאלות וועגן קניבת ירק
Speaker 2: אויך למשל פאר קינדער אדער מענטשן וואס מעגן יא עסן, וועט דאך אויך נישט זיין די פראבלעם אזוי שטארק מיט לא ניח. מ׳לייגט דא א גאנצע צייט מיט די… ווער זאגט אז מ׳האט בכלל געזאגט אז יום כיפור דארף מען אייביג מער חושש זיין ווייל ס׳איז אייביג מער לא ניח׳דיג?
איך ווייס נישט, ער האט דאך קינדער אינדערהיים.
Speaker 2: פאר קינדער?
מ׳רעדט דאך נישט יעצט פון דעם, מ׳רעדט דאך יעצט פאר די טאטעס.
Speaker 2: ניין, ס׳זעט אויס ווי מ׳האט אינגאנצן גע׳אסר׳ט ווייל יום כיפור איז מער לא ניח.
ניין, ניין, ס׳איז נישט פארוואס דאס דער ענין. איך זאג, נו, פשוט, א פראקטישע זאך. מ׳רעדט דאך פון דעם וואס זיי מאכן פאר מציאמטע, פאר׳ן אויספארס.
איך געדענק אז דער בעלזער רב פלעגט בעטן דעם גבאי אלעמאל פאר נעילה ער זאל ארויסנעמען די מילך פון די פריזש, ווייל ער האט געוואלט ס׳זאל נישט זיין צו קאלט ווען ער טרינקט זיין קאווע אין מוצאי יום טוב. און ער האט געזאגט אז מיט דעם איז ער יוצא די ענין פון כנוס יום טוב.
Speaker 2: ס׳איז נישט קיין שום איסור אפשר, האט ער נישט אויך א שטיקל הכנה?
ניין, אויף איסורים אדער חשש איסורים ממש. דא, אויף סתם אויף ארויסנעמען, אין אלע שולן גרייט מען שוין צו די אויספאסטן. הגם ס׳איז א שאלה פון הכנה, זעט אויס אז ס׳גייט אויף די היתר, אויף א זאך וואס איז נאר א נושא פון הכנה, יום כיפור מעג מען. אזוי וואלט אויסגעזען.
זייער גוט.
—
הלכה ד – מצות עשה פון עינוי ביום כיפור
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, יעצט גייען מיר אונז רעדן וועגן די זאך וואס איז מיוחד פאר יום כיפור. עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן שביתה ווי יום כיפור איז ענליך צו שבת. יעצט גייען מיר אונז לערנען ווי יום כיפור איז אייגנארטיג.
“מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים”, ס׳איז דא נאך א מצות עשה, אבער דער רמב״ם געבט אויך דעם טיטל שביתה, שובת זיין. שובת זיין פון וואס? זיך צו שטערן פון אכילה ושתיה.
פון דעם איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם געבט דעם נאמען, ווייל די תורה זאגט “תענו”, אבער דער רמב״ם וויל נאך אלץ, ער האט ליב די לשון שביתה. אזוי ווי דער רמב״ם זאגט “שובת מעבירה”, דער רמב״ם האט נישט גענוצט שביתה נאר אויף אזוי ווי מ׳רופט עס שבת, מיר רוען פון מלאכות.
יא, ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט געטייטשט דעם פסוק אין פרשת אמור וואס ער ברענגט דא, נישט דעם פסוק אין אחרי וואס ער ברענגט, אבער דעם פסוק אין פרשת אמור וואס שטייט “שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם”. האט דער רמב״ם געטייטשט, ער ברענגט דעם לשון פון ספר המצות, האט דער רמב״ם געטייטשט אז די שבתון גייט אויך אויף די “ועניתם”, זאלן זיך שובת זיין פון אלעס, פון מלאכות און פון אכילות.
אבער דא ברענגט ער נישט יענער פסוק בכלל, ער ברענגט די פסוק מאחרי. אבער ס׳איז טאקע אינטערעסאנט, “ושבת שבתון” און “ועניתם”.
אה, דא שטייט א תענית. דאס איז אן אנדערע פסוק, און פון וואו ווייסט אונז אז די “תענו את נפשתיכם” מיינט נישט עסן? ס׳קען דאך זיין נאך מיני וועגן פון זיך פייניגן.
“מפי השמועה למדו” – דער מקור פון עינוי הנפש
“מפי השמועה למדו”, חכמים האבן געלערנט הלכה למשה מסיני, “שעינוי שהוא לנפש זה הצום”, אז ענוי וואס איז לנפש, דאס איז די צום דוקא. דאס איז זייער רמז כביכול, אז וועלכע סארט עינוי? אן עינוי וואס איז פאר נפש. נפש מיינט עסן, אזוי האבן זיי פארשטאנען. איך ווייס נישט וויאזוי זיי האבן פארשטאנען די שפילונג, ענין שיש בו איבוד נפש, ער ברענגט די לשונות. בקיצור, נפש, חיות הנפש, איז אן ענין אויף יענץ.
הגם ס׳שטייט נישט דאס, ס׳שטייט נישט עינוי של נפש, ס׳שטייט “ועניתם את נפשותיכם”, זאלט אייך אליינס פייניגן, זאלט פייניגן דיין נפש. האבן זיי אבער מפי השמועה צוגעלייגט אז ס׳איז ווי א טייטש אדער א רמז אזא סארט נפשיות׳דיגע עינוי, און דאס האבן זיי פארשטאנען אז דאס איז נישט צו עסן.
ממילא, וכל הצם בו, יא? אפשר איז געווען אנדערע, א קראי קען זיך דינגען, ער קען זאגן אז “ועניתם את נפשותיכם” מיינט שטיין אויף איין פוס, איך ווייס נישט, ער מיינט זיך פאטשן אזוי ווי אנדערע טוען, וואטעווער, מ׳קען אויסטראכטן אנדערע טייטשן.
אבער, זאגט דער רמב״ם ווייטער, וכל הצם בו, איינער וואס פאסט אין דעם טאג, קיים מצות עשה, אזויווי ער האט געזאגט תענית נשמה זכות, איז א לשון עשה. וכל האוכל ושותה בו, ביטל מצות עשה, אויב איינער עסט יא אדער טרינקט אום יום כיפור, האט ער מבטל געווען די מצות עשה פון תענית, ועבר על לא תעשה, ער איז אויך עובר אויף א לא תעשה, שנאמר “כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה”.
כרת און לאו אויף אכילה ושתיה
מען זאל זיך פאטשן אזוי ווי אנדערע טוען. וואטעווער, מען קען אויסטראכטן אנדערע טייטשן. אבער, אזוי זאגט דער רמב״ם ווייטער:
“וכל הצם בו קיים מצות עשה” — איינער וואס פאסט אין דעם טאג, “קיים מצות עשה”, אזויווי געזאגט “תענו את נפשותיכם” איז א לשון עשה.
“וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה” — אויב איינער עסט יא אדער טרינקט אין יום כיפור, האט ער מבטל געווען די מצות עשה פון תענית, “ועבר על לא תעשה”, ווייל ס׳איז דא אויך א לא תעשה, “שנאמר ‘כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה׳”.
ס׳שטייט נישט די לשון “לא תאכלו” און נאכדעם “ונכרתה”, נאר ס׳שטייט בסך הכל “ונכרתה”. אבער זאגט דער רמב״ם, אז איינמאל ס׳שטייט אן איסור כרת, אויטאמאטיש איז עס א לאו. “מאחר שהעניש הכתוב כרת למי שלא יתענה” — ווייל די תורה זאגט גלייך די עונש פון כרת, “למדנו שאנו מוזהרין בו על אכילה ושתיה”, אז מיר זענען מוזהר אין דעם, אז ס׳איז דא אויף דעם א לא תעשה.
ער זאגט דאך, ס׳דארף נישט שטיין די ווארט “לא תעשה כך וכך” אויף צו זיין א לא תעשה. אויב ס׳שטייט אויף עפעס אז ס׳איז כרת, איז אויטאמאטיש אז ס׳איז דא דא א לא תעשה. ס׳דארף נישט ארויסשטיין די לא תעשה צו זיין א לא תעשה. ס׳איז אינטערעסאנט.
דיסקוסיע: איז דער רמב״ם קאנסיסטענט מיט דעם כלל?
Speaker 1:
אזוי איז דא וועגן דעם חקירות. ס׳איז אמת, ס׳איז נישט קלאר אין למדנות אין די גמרא אז יעדע מאל וואס ס׳שטייט אן עונש איז שוין גענוג און מ׳דארף נישט זוכן אויך א לאו. אסאך מאל דארף מען זוכן. און דא אויכעט, ס׳קען זיין אז די גמרא איז משמע אז ס׳איז מער קאמפליצירט. ס׳איז דא א גזירה שוה, אז אזוי ווי אויף אכילה איז דא א לאו און אן איסור, אזוי אויך אויף מלאכה איז דא א לאו מיט אן עונש. אזוי ברענגט דער לחם משנה פון די גמרא, און ער זאגט אז דער רמב״ם מיינט דאס.
אבער בקיצור, ס׳איז נישט קיין קשיא, ווייל דער רמב״ם באופן כללי פירט זיך נישט דווקא צו גיין מיט די כללים פון דרשות. דער רמב״ם ברענגט א פסוק, על פי שכל מאכט יא סענס צו גיין, אז אויב ס׳איז דא א כרת, איז אוודאי דא א לאו. ער טוט עס לאו דווקא אין די גמרא׳ס חשבונות.
Speaker 2:
איז דער רמב״ם קאנסיסטענט מיט דעם אז ווען ס׳איז דא א כרת, זוכט ער נישט אן אנדערע לאו?
Speaker 1:
דער רמב״ם איז זיכער קאנסיסטענט מיט דעם וואס ווען ער ברענגט פסוקים, ברענגט ער אסאך מאל א פירוש קרוב לפשט, לאו דווקא פונקט וואס די גמרא לערנט עס אויס. איך מיין גראדע איך געדענק אז ס׳איז געווען אנדערע פלעצער וואס דער רמב״ם טוט אזוי, ער ברענגט וועגן די עונש פאר די לאו, באט איך געדענק נישט אויף די מינוט.
שוגג — קרבן חטאת
זאגט דער רמב״ם ווייטער: וכל האוכל או השותה בו בשוגג, מ׳האט שוין געזאגט די כרת, און אויב טוט מען בשוגג, מ׳עסט אדער טרינקט יום כיפור בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה.
זאגט ער, דאס איז אכילה ושתיה. אבער אונז געדענקען אז ס׳איז דא פינף מיני עינויים. די אכילה ושתיה האט מען אויסגערעכנט צוויי. וואס איז מיט די אנדערע דריי?
די אנדערע פיר עינויים — רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש
זאגט דער רמב״ם אזוי: וכן למדו מפי השמועה, אויך האבן חכמים געלערנט… ער זאגט דאך, וכן. ער האט יעצט געזאגט אז מפי השמועה האבן זיי געזאגט אז עינוי איז טייטש צום. וכן למדו מפי השמועה, שאסור לרחוץ בו — מען טאר נישט טון נאך הנאת הגוף, מען טאר נישט טון אזוי, זיך וואשן, או לסוך, זיך שמירן, או לנעול את הסנדל, אנטון די שיך, או לבוא על אשתו, באהל זיין. די נאך פיר זאכן.
זאגט דער רמב״ם, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה. מ׳דארף זיך אפהאלטן פון טון די זאכן, מ׳דארף שובת זיין פון די אלע הנאות וואס ער האט אויסגערעכנט, אזוי ווי מ׳איז שובת מאכילה ושתיה, שנאמר שבת שבתון. שבת לענין מלאכה. דא זאגט ער זייער קלאר, שבת לענין מלאכה ושבתון, שובת זיין, אויסער פון מלאכה זאל מען שובת זיין לענינים אלו.
דער רמב״ם לערנט אז, אזוי איז משמע דא פון די לשון, אז אכילה ושתיה לערנט מען פון תענו את נפשותיכם, און די פיר אנדערע עינויים לערנט מען פון שבתון. אזוי, נישט אז אלעס איז שבתון, הגם די הלכה שביתת עשה זאגט ער אז אכילה ושתיה איז אויך א שביתה, אבער דא האט ער געברענגט אויף אכילה ושתיה א פסוק תענו, און אויף די אנדערע פיר עינויים זאגט ער שבתון לענין די פיר זאכן.
דיסקוסיע: דאורייתא אדער דרבנן?
Speaker 1:
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל די זאכן איז על דרבנן, קלאר, ווייל ער זאגט אזוי אויף די עונש.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט קלאר. ס׳איז זייער נישט קלאר. למדו מפי השמועה איז אלעמאל טייטש הלכה למשה מסיני, אבער ער זאגט אז מ׳באקומט נאר מכת מרדות.
Speaker 1:
אזוי גייט שוין. לאמיר זען ווען איך האב געזאגט, אבער ער זאגט בשעת דרבנן. לאמיר רעדן אין די לעכטע שטיקל, און לאמיר טראגן צו פארשטיין.
ואין חייבים כרת או קרבן, דאס וואס ער האט געזאגט אז נתחייב כרת או קרבן, דאס איז על אכילה ושתיה בלבד. אבל אבער אויף די אנדערע עינויים, רחץ סך נעל או בעל. איז נישט דא קיין כרת אדער קיין קרבן, נאר מכין אותו מכת מרדות. ער באקומט מכת מרדות.
Speaker 2:
סאו ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ביי ביידע איז געשטאנען א למדה מפי השמועה. אויף דאס אז “ועניתם” מיינט אכילה ושתיה, האט ער געזאגט למדה מפי השמועה פריער.
Speaker 1:
רייט, למדה מפי השמועה מיינט אלעמאל אז די חכמים איז מסביר אז דער פסוק מיינט דאס. סאו, דער מפי השמועה קען מאכן א זאך פאר א דאורייתא, אדער קען עס מאכן א זאך פאר א דרבנן?
Speaker 2:
ניין, נישט דא קיין גאנצע רמב״ם א מפי השמועה וואס מאכט א דרבנן, וואס איך ווייס. מפי השמועה איז אלעמאל דאורייתא. איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט א פסוק, ער ברענגט א פסוק שנאמר “שבתון”, וויאזוי קען זיין? א פסוק אלעמאל, כמעט אלעמאל, איז א דאורייתא. און ס׳שטייט אז ס׳איז דא א מצות עשה, שביתה.
דאס האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא צוויי מצוות אין די נושא פון עינוי יום כיפור. ס׳איז דא א מצוה שביתה, אויף די מצוה איז כלול אלע עינויים. נאכדעם איז דא א לא תעשה, און אויף די לא תעשה באקומט מען כרת. איך געדענק, אויף מבטל זיין מצות עשה באקומט מען נישט קיין כרת, נאר אויף טון א לא תעשה. דאס הייסט, ס׳שטייט נישט די לא תעשה, אבער פון דעם וואס ס׳שטייט “ונכרתה”, אויף דעמאלטס שטייט “כל הנפש אשר לא תעונה”. יענץ שטייט נאר אויף די עינוי נפש, וואס דאס מיינט אכילה ושתיה. מפי השמועה שטייט עס, ס׳שטייט נישט אין פסוק אז ס׳מיינט אכילה ושתיה, אבער די חכמים זאגן אז ס׳מיינט אכילה ושתיה. ממילא אויף די עינוי נפש באקומט מען כרת.
איז דא א מצות עשה? א מצות עשה באקומט מען נישט קיין כרת, אבער וואס עס איז אומרים אז מען באקומט יא א מכת מרדות. אפשר יעדע ביטול מצות עשה קומט מכת מרדות? איך ווייס נישט. די מכת מרדות געווענליך איז אויף דרבנן, אבער ערגעץ האט דער רמב״ם מחליט געווען אז אויף דעם באקומט מען מכת מרדות. איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 1:
דאס איז פשוט פשט פון רמב״ם, דו וואלטסט געקענט זאגן אזוי אביסל קלארער, אזוי ווי דו זאגסט עס, און זאגן אז ס׳איז דא א לאו, און די לאו איז קלאר אכילה ושתיה, און די עשה איז דאך די אנדערע זאך. ער זאגט דאס קלאר, לשבות מאכילה ושתיה, שנאמר “ועניתם”. ער הייבט אן מיט די מצות עשה, און ער זאגט, “וכל האוכל הישראל בעבר הראשית”. דאס איז די זעלבע מצות עשה, וואס הייסט דאס? דאס איז נישט די זעלבע מצות עשה. די מצות עשה זאגט די “ועניתם”. ס׳איז נאך א דריטע פסוק, איך הער.
ס׳איז על כל פנים גאנץ שווער צו לערנען אין רמב״ם אז ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז א דרבנן. ס׳איז דא וואס לערנען אז ס׳איז דא אנדערע ראשונים וואס לערנען קלאר אז ס׳איז א דרבנן, אבער די רמב״ם איז עס א ספק. אבער ס׳איז גערעכט אז ער זאגט “מכות מרדות”, וואס איז געווענליך אויף דרבנן. סאו, אנחנו לא יודעים. אויך שפעטער וועלן מיר זען, ס׳זעט אויס ווי מ׳איז אביסל מער מקיל מיט רחיצה ווי מיט די אנדערע זאכן. ס׳איז דא, ווייל ס׳איז אן עשה. ס׳איז שווער צו זאגן וועגן דעם.
פאראלעל צו שביתות שבת
Speaker 2:
אפשר איז עס אויך מער אזא ווי אן עשה פון שבות פון שבת. ס׳זעט אויס זייער ענליך צווישן שבת. געדענקסט, איך זאג אז ס׳איז פאני אז דער רמב״ם זאגט א פסוק און מכות מרדות. איך האב געזאגט אז ס׳איז נישט דא קיין איין מאל וואס ס׳איז דא א פסוק אין דרבנן, אבער יא, דא, רייט? שבות פון שבת איז דאס אויך א פאני זאך. דער רמב״ם אין אנהייב הלכות שבת פרק, איך געדענק נישט וואו, הלכות שבת פרק כ״א, איז געשטאנען “נאמר בתורה ‘תשבות׳ אפילו מדברים שאינן מלאכה”, און דאס איז זיכער דרבנן, ווייל ער רעדט שביתות וואס זענען דרבנן וואס מ׳קומט אויף זיי מכות מרדות. ס׳איז זייער אן ענליכע סטרוקטור צו דא, וואס ס׳איז דא “שבתון”, און אפשר איז עס מדרבנן אויב מ׳איז מדייק אין מכות מרדות, און פארשטייט מען פארשטייט עס.
קשיא: פארוואס איז דא א חילוק צווישן עינוי נפש און די אנדערע עינויים?
Speaker 1:
איך טראכט נאך א סיבה פארוואס ס׳איז שווער צו זאגן אז די אנדערע עינויים איז אויך א דאורייתא, ווייל ער זאגט פריער אזוי: “ועניתם את נפשותיכם”, זאגן חכמים אז ס׳מיינט עינוי הנפש וואס איז עסן. אבער איינמאל מ׳זעט ביי די מצוות עשה אז מפי השמועה איז עס אלע הנאות פון די גוף, פארוואס זאל נאך זיין א חילוק? פארוואס זאל זיין… וואס איז די פראבלעם? נאכאמאל, “שבת שבתון”, און מיר ווייסן אונז שובת זיין פון די זאכן. ס׳האט גארנישט צוטון מיט די ווארט “ועניתם את נפשותיכם”? “ועניתם את נפשותיכם” מיינט נאר עסן און טרינקען, און “שבת שבתון” שובת זיין פון וואס? שובת זיין פון וואס? ס׳האט גארנישט צוטון מיט עינוי הגוף? שווער צו זאגן אזוי. וואס איז דאך נאר זאכן וואס איז א הנאה פאר די גוף אדער א עינוי פאר די גוף? דאס זענען די זאכן וואס די חכמים האבן גערעכנט מפי השמועה. אויב ס׳איז מדרבנן קען מען הערן, אבער אויב ס׳איז מדאורייתא איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מדאורייתא איז דא א פסוק “ועניתם את נפשותיכם”, און נאכדעם איז דא זאכן וואס מ׳טאר נאר נישט טון אלס א מצוות עשה, און זיי זענען זייער נאנטע קאזינס, זיי זענען אלע יא מהנה זיין אדער נישט מהנה זיין די גוף. אבער פארוואס איז דאס נישט שטארקער, מיינט נאר עסן און טרינקען? ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין. אבער אזוי זאגט דער רמב״ם קלאר.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט מדרבנן, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. ניין, ס׳איז זיכער מדאורייתא. דאס הייסט, זיכער, מפי השמועה זאגט מען שוין אויף זאכן וואס זענען דרבנן, ס׳מאכט נישט קיין סענס.
מעגליכקייט: עשה אן עונש כרת
Speaker 1:
און ס׳איז דא נאך זאכן אזוי, זיי האבן געטראפן, למשל מחמר, זיי האבן געהאט די זעלבע קאנפיוזשן. אבער ס׳איז דא זאכן אין די וועלט וואס זענען איסור עשה, אזוי ווי מחמר, דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז דא אן איסור עשה, אבער ס׳קומט נישט אויף דעם קיין עונש, רייט? מדאורייתא, אפשר מדרבנן האט מען געגעבן מלקות, מכת מרדות. אבער ס׳איז דא אזא זאך אין די תורה אז צוויי פרטים אין איין מצוה, אזוי ווי באופן כללי, וואס איינס איז איסור כרת, מ׳טוט עס, און איינס איז נאר אזוי ווי א חיוב עשה. ס׳איז דא אזא זאך, ס׳איז נישט… טאקע מיט די אלע פון די זאכן, בכלל מיט טאקע אויך איז די עולם געווארן צעמישט פון לשון הרמב״ם, אבער איך זע אז ס׳איז א קאנסיסטענט זאך, אפשר ביי די רמב״ם איז געווען נארמאל אז ס׳איז דא אזא זאך, דאס איז עשה, און דאס איז… וויאזוי הייסט עס?
רמב״ם׳ס פירוש המשנה אויף יומא
דער רמב״ם, ער ברענגט די לשון פירוש המשנה אין יומא, אז ער זאגט אז ווייל ס׳שטייט אסור, לערנט ער אז מ׳קומט מכת מרדות, אבער די גאנצע זאך איז בקבלה. קבלה מיינט די זעלבע זאך מפי השמועה, אז די גמרא רעדט יאנס טאקע רמזים אז עינוי מיינט דאס, עינוי מיינט יענץ. דער רמב״ם זאגט אז דאס איז אלעס נאר רמזים. די גמרא רמזים וואס מאכט עס, אבער ס׳איז קבלה. קבלה, די אלע זאכן טאר מען נישט, און אויך א קבלה אז ענוי נפש מיינט דוקא אכילה ושתיה. דאס איז אלעס די זעלבע לשון ווי דא בעצם.
Speaker 2:
אבער מ׳זאגט נישט לפי השמועה. קבלה. בבא קבלה. און ועיקר איסורים קבלה מיינט מדברי קבלה, אזוי ווי מדרבנן.
Speaker 1:
ניין, מדרבנן. אזוי ווי דברי תורה ומדברי קבלה לא יתברך.
Speaker 2:
ניין, דברי קבלה, עיקר איסורים קבלה.
Speaker 1:
ניין, קבלה מיינט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא.
Speaker 2:
ניין, קבלה מיינט נישט אז ס׳איז נישט דאורייתא, קבלה מיינט אז ס׳איז יא דאורייתא. קבלה מיינט אז מ׳האט מקבל געווען פון משה רבינו אז ווען ס׳שטייט שביתה און עינוי, מיינט שביתה. אזוי שטייט אין רמב״ם דא, און די פירוש המשנה מאכט נישט די חילוק פון שביתה און עינוי. אבער גלייך נאכדעם, דארטן אויף די מכת מרדות. מכת מרדות האט די רמב״ם געלערנט. וזה עניין אומרו עתיד, דאס איז געווען זיין ראיה. שטייט אין די משנה אין יום הכפורים עתיד, האט ער געטייטשט עתיד.
המשך: סטאטוס העינויים – דאורייתא אדער דרבנן?
קבלה מיינט דאורייתא, נישט דרבנן
Speaker 1: ניין, מדאורייתא.
אזוי ווי דברי תורה און דברי קבלה לאורך? ניין, דברי קבלה איז קבלה. ניין, קבלה מיינט אז ס׳איז נישט קיין דאורייתא. ניין, קבלה מיינט נישט אז ס׳איז נישט דאורייתא. קבלה מיינט אז ס׳איז יא דאורייתא. קבלה מיינט אז מ׳האט מקבל געווען פון משה רבינו אז ווען ס׳שטייט “שביתה” און “עינוי”, מיינט שביתה.
דער רמב״ם אין פירוש המשניות – “אסור” מיינט מכת מרדות
אזוי שטייט אין רמב״ם דא, און אין פירוש המשניות מאכט ער נישט די חילוק פון שביתה און עינוי. אבער ער זאגט גלייך נאך דעם דארטן אויף די מכת מרדות. די מכת מרדות האט דער רמב״ם געלערנט “וזה ענין אמרו אסור” – דאס איז געווען זייער זייער… שטייט אין די משנה אין יומא כפורים “אסור”, האט ער געטייטשט, אסור מדרבנן? נישט אסור מדרבנן. אסור, דאס הייסט, ווען ס׳וואלט געשטאנען סתם “אין” אדער עפעס אזוי, האט ער נישט געזאגט אז מ׳באקומט מכת מרדות. איך ווייס נישט אויף יעדער דרבנן, יעדער… פיין, ס׳איז אן איסור עשה, נישט יעדער איסור עשה איז דא מכת מרדות. אבער דא, וויבאלד ס׳שטייט “אסור”, האט ער מחליט געווען אז ס׳מיינט אז מ׳באקומט מכת מרדות. אפשר איז אזוי משמע אין די גמרא אז מ׳איז לוקה, אבער דער רמב״ם לערנט אז ס׳מיינט מכת מרדות.
דער רמב״ם האט נישט קיין פראבלעם מיט צוויי מדרגות עינויים
על כל פנים, זעט מען אויס אז דער רמב״ם האט נישט געהאט קיין פראבלעם אז ס׳זאל זיין אן איסור עשה אויף א חלק, און אויף אנדערע… אדער לאמיר זאגן אסאך מער פשוט. וואס אונז ווייסן אונז אזוי ווי א מסורה, קבלה, לכל הפחות צו אונז, איז אז ס׳איז דא צוויי סארט עינויים. ס׳איז דא עינויים וואס זענען זייער חמור, אכילה ושתיה, וואס אויף זיי באקומט מען כרת. לאמיר זאגן די עונש, איך ווייס נישט, ער באקומט אן עונש. און ס׳איז דא עינויים וואס זענען ווייניגער חמור, ער באקומט נישט אויף זיי קיין כרת. אפשר מדרבנן באקומט מען אן עונש, אבער דאס איז די קבלה.
וויאזוי שטימט עס מיט די פסוקים? רמזים און מסורה
יעצט, וויאזוי ס׳שטימט מיט די פסוקים? איז דער רמב״ם זאגט אז אין די גמרא שטייט טאקע רמזים, אבער ס׳איז נאר רמזים. און דא זעט אויס דער רמב״ם וויל יא אסמכתא׳דיג אריינלייגן אין די פסוקים דעם חילוק, אבער ער זאגט קלאר אז ס׳איז מפי השמועה, ס׳איז נישט תלוי אין די פסוק. ס׳איז א מסורה אז אזוי איז דא א כלל. מ׳קען עס מדרגה׳ן, אין די פסוקים קען מען עס נישט.
פארוואס איז דא נאר אן עשה אויף די ווייניגער-חמור׳ע עינויים?
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ווען ס׳וואלט געשטאנען א קלארע לאו, וואלט מען אפשר געקענט פרעגן פארוואס אויף די זאך איז דא א לאו און אויף דעם נאר אן עשה. אבער וויבאלד די לאו איז מכלל כרת, קען מען פארשטיין אביסל. וועלכע לאו? די לאו פון “ועניתם” איז דאך נישט קיין עכטע לאו, ס׳איז דאך א לאו וואס מ׳פארשטייט ווייל ס׳איז דא כרת. סאו קען מען פארשטיין אז די תורה איז נישט געגאנגען אזוי שטרענג ביז כרת. אוטאמאטיש איז עס אויך א לאו, ווייל די לאו איז אינקלודעד אין די כרת.
חידוש: אפילו “עינוי נפש” איז אפשר נישט מפורש אין תורה
אבער איך זאג אז קען זיין אז ס׳איז א דאורייתא אבער אן די עונש. דו קענסט אפילו זאגן מער, ס׳שטייט אפילו נישט אין די תורה אז “עינוי נפש” מיינט אכילה ושתיה. די גאנצע חילוק איז א קבלה. ס׳שטייט נישט וואס ס׳מיינט, ס׳איז נישט מפורש.
—
הלכה ו: זמני שביתת עינוי – בין ביום בין בלילה
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1: אוקעי, עד כאן איז דער עיקר חיוב, דער עיקר איסור פון פאסטן און די אנדערע עינויים. יעצט גייט מען לערנען נאך איין הלכה אין דעם פרק, וועגן ווען ס׳איז נוהג די עינויים, יא? זאגט דער רמב״ם, “כשם ששובת ממלאכה בו בין ביום בין בלילה”, וואס שטייט אין פסוק “מערב עד ערב” שטייט אין פרשת פסח, יום כיפור. אויף שביתה ממלאכה, וויאזוי ווייסט מען? ווייל ס׳איז אזוי ווי שבת, וואס איז יום ולילה.
דיגרעסיע: וויאזוי ווייסט מען אז שבת איז יום ולילה?
וויאזוי ווייסט מען אז שבת איז יום ולילה? יא, יא, יום מיינט אייביג די גאנצע טאג, נאר “יום השביעי שבת”. ביי די וועי, אין די פסוק? ניין.
יעדער איינער ווייסט, איך ווייס נישט, ווי שטייט אין די פסוק אז אלעמאל איז ביום ובלילה? אפשר נארמאל ווען ס׳שטייט יום מיינט עס, איך ווייס נישט. יעדער איינער ווייסט אז שבת הייבט זיך אן פון ביינאכט. וויאזוי ווייסט מען? “מכל תעשה”. גיי אין שול וועסטו זען. פון די פסוק שטייט נישט קיין מאל. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דא פסוקים ביי יום כיפור שטייט בפירוש “מערב עד ערב”, אדער אויך פסח “בערב תאכלו מצות”. זעסטו קלאר אז ס׳הייבט זיך אן פון מערב. איז משמע פון דעם אז נארמאל ווען ס׳שטייט אין תורה “ביום” הייבט זיך עס נישט אן בערב. אדער דו קענסט זאגן פארקערט, נאר אויב ס׳שטייט “בעצם היום” דעמאלטס מיינט עס דוקא בייטאג, אבער סתם אזוי מיינט יום אויך לילה. ס׳איז נישט קיין קלארע זאך. ווייסטו וואס איז די פשוטו של מקרא? נישט קלאר ביי מיר.
דיגרעסיע: ששת ימי בראשית – ווען הייבט זיך אן דער טאג?
“ששת ימים עשה מלאכה” און ער האט געסטאפט די סוף פון די יום השישי. דאס איז תלוי וויאזוי מ׳לערנט די ששת ימי בראשית, ס׳איז בכלל נישט אזוי סימפל, ווייל ס׳שטייט “ויהי ערב ויהי בקר”. פשט איז, פשוט׳ע פשט, אז דער אייבערשטער האט נאר געארבעט בייטאג, ביינאכט איז געווארן נאכט און ער איז געגאנגען שלאפן. אוקעי, איך ווייס נישט, דער אייבערשטער שלאפט נישט, אבער מ׳רעדט דאך וואטעווער די פסוק, די משל, יא? “ויאמר אלהים… ויהי ערב”. וואס הייסט “ויהי ערב”? ווען איז געווען “ויהי ערב”? שוין א נאכט פארדעם? דו כאפסט אז ס׳איז דא א שווערע ששת ימי בראשית, סאמטינג ווערי בעיסיק. די תורה מפרשים זאגן “כבר היה ערב” פריער, ס׳איז נישט אזוי סימפל. פון דעם איז דא דער רשב״ם מיט די אבן עזרא און די גאנצע מחלוקת, ווייל ס׳איז נישט פשוט. פשוט׳ע פשט וואלט מען געזאגט אז אין תורה ארבעט מען בייטאג, אזוי ווי דער משל רעדט דער אייבערשטער אזוי ווי א מענטש וואס ארבעט, ביינאכט ארבעט ער נישט. סאו, ער איז נאך נישט געווען קיין שביתה.
Speaker 2: יא, לויט מיין…
Speaker 1: ניין, איך זאג אז זייער גוט, אויב ביינאכט איז נישט קיין זמן עבודה עניוועיס, איז ממילא דער אייבערשטער… אבער אויב יעצט הייבט זיך אן 24 hours פון שביתה, הייבט זיך שוין אן ערב יום כיפור, יום השישי, און ביי זיבן טאג האט ער גארנישט געפינט. געווענליך די נאכט איז א הכנה פאר די נעקסטע צופרי ארבעטן, און די נאכט איז שוין א חלק פון די לאנגע שביתה.
Speaker 2: קען זיין, אבער איך זאג, ס׳איז נישט כשם…
Speaker 1: ס׳מיינט צו זאגן ווי יעדער איינער ווייסט, אבער פון מיר ווייסט יעדער איז נישט אינגאנצן קלאר. אבער זאגן כשם, אזוי ווי יעדער פארשטייט אז לגבי הלכה איז נישט קיין חילוק, ווייל יעדער ווייסט אז יום כיפור און שבת מיינט 24 hours.
דער חידוש: עינוי איז אויך ביינאכט, כאטש עס איז נישט ניכר
אויף מלאכה פארשטייט יעדער איינער, אויף עינוי וואלט א מענטש געטראכט אז דו ביסט דאך עניוועיז זייט, די עינוי איז נישט ניכר. ווען א מענטש וועקט זיך אויף צופרי און ער עסט נישט, איז ער א הונגעריגע טאג. דער מענטש האט דאך דזשאדזש געענדיגן עסן עתידה און הפסקות, סאו? די שאלה איז ווען מ׳דארף ענדיגן עס איז דא הפסקות. אפשר קען עס ענדיגן ווען ס׳איז שוין ווערד ביינאכט. דאס איז דער חידוש. כך שבישל עינוי בין בעין ולילה מיינט אז מ׳דארף ענדיגן… איך זאג, דאך עניוועייז נישט ועניתם, ס׳איז דאך עניוועייז נישט דא קיין פיין. סאו ס׳איז נישט קיין חילוק.
Speaker 2: דאס קען מען זאגן אויך ביי אכילה. איך זאג, פארדעם דארף… דא שטייט א הלכה אז איינפאסטן דארף מען פאר די שקילה. למשל, מארגן נשבתו בתמוז, דו פאסט טאקע נישט פון ביינאכט, רייט? ס׳איז דא אזא זאך ביי א תענית…
Speaker 1: יא, יא. רייט, אבער זעהסט אז ס׳מאכט סענס אז ס׳איז אזא זאך א תענית וואס מ׳עסט אוכל ושותה כל הלילה, מ׳מעג עסן ביז די עלות, רייט?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: סאו, אויף פון קופע… דאס מאכט נאך סענס, ווייל דער עינוי הנפש איז נישט ניכר. אבער ס׳איז נישט ניכר, מ׳האט געמעגט עסן ביינאכט.
Speaker 2: ניין, איך זאג, וואלט א מענטש געטראכט אז ווען די תורה זאגט ווי עניתם מיינט עס פון בייטאג, פון ווען דעמאלטס זעט מען אן עפעס אן עינוי הגוף, עפעס א נישט עסן.
Speaker 1: כך שביש של עינוי, למעשה איז די הלכה אז פונקט ווי מלאכה, פון ווען ס׳הייבט זיך אן די שבת, און פון ווען ס׳הייבט זיך אן די יום כיפור טאר מען נישט טון מלאכה, איז אויך פון ווען ס׳הייבט זיך אן די יום כיפור טאר מען נישט טון קיין עסן, די אלע פינף עינויים, די אלע זאכן פון הנאה האבן.
—
הלכה ו (המשך): מוסיפין מחול על הקודש – תוספת יום הכיפורים
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1: און נישט נאר דאס, זאגט דער רמב״ם א הלכה אזוי: וצריך, ס׳איז דא א חיוב, נאך א ענין, א חיוב, לכאורה א דרבנן׳דיגע חיוב. לאמיר זען, לא היתה מחל על הקדש, אז מ׳זאל צולייגן פון די חול, ס׳טייטש פון די ערב יום כיפור, זאל מען צולייגן אביסל צייט צו קדש, צו די יום כיפור, סיי בכניסתו, ס׳טייטש מ׳זאל אנהייבן די יום כיפור אביסל פריער, און ביי יציאתו, און מ׳זאל ענדיגן די יום כיפור אביסל שפעטער. שנאמר, ווייל ס׳שטייט אין מזון ועניתם את נפשתכם בתשעה לחדש בערב, און ס׳שטייט ווייטער, ומארף עד ערב תשבתו שבתכם.
וויאזוי לערנט מען דעם פסוק?
כלומר, אבער דער ערשטער דרש האט געטייטשט, כאילו ס׳שטייט בערב, בערב, מאי ערב? נאך פון ערב, פאר די נאכט, נישט פון… אבער דאס ביציאתו איז סתם פון די נעקסטע ווארט. זייער גוט אז מ׳ליינט עס ביידע וועגן. כלומר, תתחיל ותתענה מעט מערב תשעה סמוך לעשירי. מערב תשעה, נישט באב, תשעה בשלח. מערב תשעה, דער ערב יום כיפור, אביסל סמוך לעשירי. וכן ביציאתו, דאס הייסט בערב וואס איז נאך תשעה, רייט? ס׳איז נישט בערב. איך פארשטיי נישט וויאזוי מ׳ליינט דעם פסוק, ווייל בערב מיינט דאך ביינאכט איז שוין ליל עשירי. ערב שבת מיינט ווען ס׳איז נאך אביסל פריער. אבער ביי שבת רופן מיר אונז עס שבת, און דא רופן מיר אונז עס תשעה.
Speaker 2: ניין, ערב שבת. וואס הייסט ערב שבת? ערב שבת איז פרייטיג, און דא פאר שבת. דא רעדט מען די סוף פון די תשעה, יא? ס׳איז פאר בתשעה לחדש בערב, דאס הייסט די נאכט נאך תשעה לחדש, פאר די נאכט נאך תשעה, בקיצור.
Speaker 1: וכן ביציאתו, ווען די סוף טאג, שונא בעיניו מעט מליל אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. וויאזוי לערנט מען דאס? מערב עד ערב, מען זאל אנהייבן פרי, עד ערב, מען זאל ענדיגן שפעט, אריין אין די נאכט.
Speaker 2: יא, אבער ער זאגט עס נאר לגבי תענית, ער זאגט נישט לגבי מלאכה.
Speaker 1: איך וויל אבער קודם פארשטיין די לימוד, ווייל ס׳איז מורא׳דיג פאני. כאילו מערב עד ערב מיינט עד ועד בכלל. דאס הייסט, נארמאל, לאמיר פארשטיין, נארמאל וואלט איך בתור פשוט טייטשן די פסוק, וואלט ער געזאגט אזוי, אין די פסוק שטייט בפורש אז יום כיפור איז סיי ביינאכט. נארמאל א תענית, אזוי ווי מ׳זעט פון תענית דרבנים וואס אונז האבן, ס׳קען זיין א תענית וואס איז נאר בייטאג. אבער די תורה, ניין, דארפסט אנהייבן ביינאכט, ממילא איז די תורה מסביר. איך וויל דיר פרעגן א שאלה, וויאזוי די תורה קען שרייבן אין די לשון התורה אז די תענית הייבט זיך אן ביינאכט? פארדעם שטייט בתשיעי, יא, יעדער איינער ווייסט שפעטער אן אנדערע דרשה, וכי בתשיעי מתענין? ס׳מיינט צו זאגן פון די נאכט פארדעם, וואס דאס הייסט נאך פון נאך תשיעי. בתשיעי מיינט נישט תשיעי בערב, מיינט נישט ערב ערב יום כפור, רייט? ס׳מיינט די נאכט נאך תשיעי, וואס איז נאך די ניינטע טאג, עד ערב ביז די עלפטע כלי. אבער ער האט עס דאך בכלל, ס׳קומט נאר ארויסצוזאגן אז ס׳גייט פיר און צוואנציג גאנצע שעה. אזוי וואלט איך געזאגט פשוט טייטש.
מהות די הוספה – דאורייתא אדער דרבנן?
ממילא, שאין סיבה, די חכמים האבן געזאגט, אדער איך ווייס נישט צו דאס איז א דאורייתא אדער א דרבנן, ס׳שטייט נישט אין רמב״ם קלאר, אז מ׳דארף טאקע צולייגן אביסל. ער זאגט נישט א שיעור אדער עפעס. אפשר די הוספה איז פשוט כדי אז ס׳זאל זיין קלאר אז ווען ס׳קומט, אה, מ׳זאל נישט נכשל ווערן מיט בין השמשות, מ׳זאל עס געבן אביסל ספעיס. נישט קלאר.
Speaker 2: וואס הייסט? ביי שבת האבן מיר געזען אז מ׳איז מקיל, ס׳דארף זיך נאר אנהייבן ווען ס׳איז שוין ממש שבת. און דא וועלן מיר אביסל מער מחמיר זיין. אז בין השמשות קוקן מיר אן נאר א דרבנן׳דיגע שבת, יום כיפור, יא, נאר מיט די דרבנן. און דא זאל מען מחמיר זיין מיט די ספקות, מ׳זאל שוין אנהייבן אביסל פריער. בין השמשות איז א ספק, ס׳איז א ספקא דאורייתא, אבער מ׳דארף מחמיר זיין. אויף שביתה האט דאך חומש נישט גוזר געווען ביי די שבתות, דאס איז וואס אונז לערנען אין שבת.
Speaker 1: אבער איך ווייס נישט, ס׳שטייט נישט דא בין השמשות, ס׳שטייט מערעוו, פארקערט, אויב מ׳מאכט די הוספה נאר בין השמשות איז מען נישט יוצא, ווייל אויב ס׳איז א חיוב, ס׳איז א פסוק א דאורייתא, דארף עס זיין פון אונז צוויי ווייטער. זאל מען צולייגן נאך פארדעם אביסל, זאל מען צולייגן. ער זאגט נישט די שיעור פון צולייגן. ער זאגט נישט אויך וואס איז די מינינג פון דאס.
דער “ועניתם” פסוק גייט אויף ביידע הלכות
אבער ס׳איז אינטערעסאנט, דו לערנסט אז די “ועניתם” גייט ארויף אויף ביידע הלכות, אויף דאס איז אויך וואס ער האט אנגעהויבן אז מ׳הייבט אן די נאכט פארדעם. איך מיין, דאס אז מען הייבט אן די נאכט פארדעם, זאגט נאר דער רמב״ם, ער דארף נישט אויף דעם קיין מקורות, ער זאגט דאך נאר אז אויף שביתה…
המשך: תוספת — מקור מהפסוק “בתשעה לחדש”
Speaker 1:
פארקערט, אויב מ׳מאכט די הוספה נאר בין השמשות איז מען נישט יוצא, ווייל אויב ס׳איז א חיוב, ס׳איז א פסוק, א דאורייתא, דארף עס זיין ווען ס׳איז נאך ודאי יום. זאל מען צולייגן נאך פארדעם אביסל, זאל מען צולייגן. ער זאגט נישט די שיעור פון צולייגן. ער זאגט אויך נישט וואס איז די מינינג פון דעם.
אבער איך זאג נישט אז דו לערנסט אז די “ועניתם” גייט ארויף אויף ביידע הלכות, אויף דעם איז אויך וואס ער האט אנגעהויבן אז מ׳הייבט אן די נאכט פארדעם. איך מיין, דאס אז מ׳הייבט אן די נאכט פארדעם זאגט נאר דער רמב״ם, ער דארף נישט אויף דעם קיין מקורות. ער זאגט דאך נאר אז אויף שביתה. איך טריי צו מאכן עפעס סענס אין דעם, און איך טריי צו טראכטן אז די תוספת האט עפעס צו טון מיט דעם וואס מ׳הייבט אן די נאכט.
מהלך חדש: די תשעה לחודש איז שוין מחייב
לאמיר לערנען דעם פסוק: “ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש”. ס׳איז דאך נישט תשעה, ס׳איז דאך בעשור, יא? אבער ער מיינט צו זאגן “בערב”. זייער אינטערעסאנט. דאס איז וואס דו טרייסט צו זאגן, יא? אנדערש ווי די גמרא זאגט “ועניתם את נפשתיכם” — אז מ׳זאל עסן, “כל האוכל ושותה בתשיעי”. אבער דא איז דאך א שווערע פסוק, יא? פארוואס שטייט “בתשעה לחדש”? ס׳דארף שטיין “בעשור לחדש”. זאגט ער, אז ער רופט עס “תשעה לחדש”, סתם אזוי, אבער ער מיינט צו זאגן די נאכט ווען ס׳ענדיגט זיך די תשעה לחודש, עד ערב, ביז די נעקסטע נאכט ווען ס׳ענדיגט זיך עשור לחודש.
סאו זעען מיר אונז דא כאילו אז מ׳זאל שוין אנהייבן, אז דער חיוב הייבט שוין אן מיט׳ן אוועקגיין פון די תשעה. די סוף תשעה איז שוין מחייב. סאו מ׳קען פארשטיין אז די תוספת יום הכיפורים איז נאר אזויווי א הוספה אויף די נקודה. ס׳איז א חידוש. ביי שבת וועט קיינער נישט טראכטן אז דער יום שישי איז שוין מחייב מיט די שבת. פארקערט, ווי לאנג ס׳איז נאך דא עפעס א יום שישי איז עס נאך פטור. דא זעען מיר עפעס אז די תשעה לחודש ברענגט שוין מיט זיך די מצוה פון “ועניתם”. סאו וועסטו זאגן אז ביי די סוף פון תשעה דארף מען שוין אנהייבן פאסטן. יא? איך טראכט אזוי. ס׳איז אינטערעסאנט. איך טראכט אזוי, און ס׳מאכט סענס. פארדעם דארף מען אביסל צולייגן אביסל פון… יא, “בערב” מיינט שוין ערב עשור. זעט מען אז אויך די ערב עשור האט נאך אין זיך עפעס א איסור, עפעס א חיוב.
יום כיפור = עשור + א טראפעלע פון תשעה + א טראפעלע פון י״א
Speaker 2:
סאו יום כיפור איז גאנץ עשור, פלאס א טראפעלע פון תשעה און א טראפעלע פון י״א, רייט? דו קענסט זאגן אזוי?
Speaker 1:
רייט. וויבאלד אז… פאר אנדערע ווערטער, אויב ס׳וואלט געווען א צייט אז ס׳הייבט זיך אן נאר אינדערפרי אדער נאר אינמיטן די נאכט, וואלט נישט געמאכט קיין סענס. וויבאלד מ׳דארף ס׳זאל זיין א גאנצע טאג, זאל עס זיין א גאנצע טאג. בקיצור, מ׳דארף דאס בעסער פארשטיין. די פוסקים זאגן אז ס׳איז דא א חיוב תוספת. פארוואס? פאר ווען? וואס מיינט עס? ניין, דא זעט אויך אויס גאנץ קלאר אז דאס איז עפעס א דין אין די צום, ס׳איז נישט קיין דין אין די מלאכה. ממילא שבת איז אן אנדערע וועלט פאר זיך. אבער די ראשונים וואס לערנען אז דער פסוק “ועניתם את נפשתיכם” תוספת יום הכיפורים איז אויף אלע שביתות, שביתה ממלאכה אומן, האבן זיי א פראבלעם. וואס טוט זיך מיט יעדע שבת? פארוואס זאל נישט זיין יעדע שבת? אבער לויט די רמב״ם, עס איז נאר א חיוב אויף די צום, אז מען זאל פאסטן אביסל מער, מען זאל פאסטן אביסל פארדעם, און אביסל נאכדעם.
מחלוקת ראשונים: רמב״ם vs. ר״ן
זייער גוט, ברענגט דער מגיד משנה אז ס׳איז משמע אין די גמרא אז ס׳איז דא א מחלוקת וועגן דעם. דער רמב״ם פסק׳נט לכאורה קלאר אז ס׳איז נאר דא תוספת נאר אויף יום כיפור און נאר אויף אכילה ושתיה. אנדערע מפרשים…
Speaker 2:
נישט אויף די אנדערע עינויים מיינט אויך נישט?
Speaker 1:
ס׳טייטש נאר אויף די “ועניתם את נפשתיכם”, וואס איז די עיקר דאורייתא׳דיגע עינוי. על כל פנים, נישט עפעס א נייע גאון, על כל פנים נאר אויף די עינוי, זיכער נישט אויף די שביתה ממלאכה. דאס איז די עיקר. און די אנדערע מפרשים, דער ר״ן, איך מיין נאך, אנדערע האבן געזאגט אז ס׳איז דא א תוספת אפילו אויף די שביתה, ממילא איז דא אויך תוספת אויך אויף די… שבת, ווייל שבת איז אויך די שביתה.
Speaker 2:
איי, ס׳שטייט נישט שבת?
Speaker 1:
ס׳איז דא פסק זייערע שוה, ס׳שטייט “שבתכם”. “שבתכם” איז א רמז אויף שבת. אויך אויף שבת איז דא אן ענין פון תוספת. מ׳דארף וויסן, איך וויל וויסן וויאזוי מ׳ווייסט אז שבת איז מערב.
Speaker 2:
אפשר שבת איז נאר בייטאג?
Speaker 1:
מ׳זעט דאך “כבוד יום עדיף”, אויך שבת איז דער עיקר איז דער טאג, רייט? ניין?
Speaker 2:
די מצות קידוש איז וואס קומט אריין אין שבת.
Speaker 1:
ניין, ס׳קומט אריין אין שבת. אמת. קידושא רבה.
Speaker 2:
יא, ס׳איז טאקע ווייניגער.
Speaker 1:
אקעי.
תוספת vs. בין השמשות — חומרא ביי יום כיפור
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איך וואלט ווען געקענט אפשר לערנען עפעס אזא מהלך, אז בין השמשות ביי שבת איז מען מקיל מיט די רבנן׳ס. איר וויל אונז דא זאגן אז מ׳זאל נישט טראכטן אז יום כיפור קען מען מקיל זיין מיט די… מיט די בין השמשות אויף עינויים, עינויים איז א שווערע זאך, אזוי ווי מ׳זעט אז די חכמים זענען גרינג מקיל מיט די מקום צער, זיי זאגן אז יעדע עינוי איז א מקום צער, ספעציעל די פינף עינויים וואס איז נישט קלאר אז ס׳איז א דאורייתא. זאגט ער, ניין, אז מיט די עינוי דארף מען מחמיר זיין פלאס, נאך מער אפילו ווי די בין השמשות. שווער, ס׳זעט אז די הלכה דאורייתא. און אויך, דער רמב״ם זאגט נאר קלאר, לצא מלא התענות, ער זאגט אויך נישט קלאר.
Speaker 2:
ער מיינט די אלע פינף ענינים.
Speaker 1:
אקעי, דאס קען מדייק זיין. ס׳איז זיכער אז ס׳האט עפעס צו טון. מ׳זעט, לאמיר זאגן אזוי, די אלע הלכות מיט די לומדות פון בין השמשות, פון ספק, דאס איז שוין לומדות של הגדרה. ס׳איז זיכער אז יעדע מאל וואס מ׳זאגט אז עפעס הייבט זיך אן א טאג, אויב ס׳הייבט זיך אן אינדערפרי איז אויך דא א שאלה פון עלות, נץ החמה. אבער בקיצור, די מעבר פון יום ולילה, ס׳איז דא עפעס א צייט אינצווישן, אדער אביסל פאר און אביסל נאכדעם, און מ׳דארף וויסן וואס די הלכה איז לכבוד יעדער איינער פון זיי. ס׳איז נישט אזא נארמאלע זאך אז מ׳זאל רעדן וועגן דעם. די אלע פרטים האבן מיר עפעס צו טון. און די נעקסטע סעיף גייט עס אויך ווייזן אז כאילו ס׳איז א נסיון אין דעם, אז ס׳איז דא אין דעם א נסיון אין דעם.
הלכה ז: נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה
די ווערטער פון רמב״ם
זאגט דער רמב״ם, “נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה”, פרויען וואס פאלגן נישט די הלכה אז מ׳זאל צולייגן אביסל תוספת יום הכיפורים, “והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש”, וועט א מענטש איינפאלן אז מ׳זאל מוחה זיין. אזוי ווי ערב שבת איז טאקע דא א מצוה וואס א מענטש דארף אנזאגן אין שטוב.
פארגלייך מיט ערב שבת
זייער אינטערעסאנט, אז ערב שבת וואס די בין השמשות איז נישט נאר א דרבנן, דארף מען אנזאגן אין שטוב, דארף מען זיך מאכן ווי מ׳איז אין כעס, די גאנצע עסק.
Speaker 2:
וואס דו גייסט פון? נו, די… בניחותא, אבער… נישט אין כעס.
Speaker 1:
ניין. ס׳שטייט אין די גמרא, מ׳האט געלערנט אין מסכת שבת, ביסטו מער מאין באנשי בית, אבער נישט ערב שבת, אז ס׳שטייט אין פירוש פניחתא. יא, בקיצור, מ׳איז ביזי מיט דעם. יום כיפור איז דאך א מצוה, אבער זאגט דער רמב״ם, “אין ממחין בידן”, מ׳דארף נישט מוחה זיין אויף די פרויען.
Speaker 2:
אבער ס׳איז פשוט, ווייל שבת רעדט מען אז ס׳זאל צוגרייטן פאר די הויז, די הדלקת נרות, אנדערע מענטשן, אז זי טוט אליינס איר אייגענע ענין, ס׳האט נישט מיט א צווייטן גארנישט צו טון.
Speaker 1:
מ׳זעט אויך אז די בלאזן שופר אויף ענדיגן טון מלאכות, אלעס איז נאר וועגן די שטוב, אז די שטוב זאל זיין שבת׳דיג.
Speaker 2:
נאכאמאל, די בלאזן שופר איז פאר די גאנצע עולם.
Speaker 1:
אבער דאס וואס דו ברענגסט אז “בתוך ביתו צריך לומר”, דאס איז נישט אז מ׳זאל מוחה זיין אז דיין פרוי זאל נישט עובר זיין אויף אן איסור. דו דארפסט פאר זיין שבת, ס׳זאל זיין זיכער.
Speaker 2:
איך פארשטיי, ס׳איז אנדערש.
פארוואס מ׳איז נישט מוחה
Speaker 1:
אקעי, ווייטער. אבער דא זאגט דער רמב״ם אז מ׳איז נישט מוחה. פארוואס? זאגט ער אזוי, “שלא יבואו לעשות בזדון”, כדי די פרויען זאלן עס נישט טון בזדון. יעצט טוען זיי עס ווייל “אינן יודעות”. אויב דו וועסט האבן איין מוחה, זיי ווייסן נישט די גאנצע ענין, זיי ווייסן נישט אז ס׳איז דא אזא זאך אז מ׳דארף פריער עסן, זיי וועלן עסן ביז די לעצטע מינוט, זיי וועלן עסן בזדון. זאגט דער רמב״ם, איי, ווער זאגט זיי זאלן טון בזדון? איך וועל שטיין אינדערהיים, איך וועל זיין א שטרענגע טאטע. זאגט דער רמב״ם, שאין אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר לשוב. מ׳קען נישט מחייב זיין אז יעדער איינער זאל זיין א שוטר, צו אנווארענען, אז יעדער מענטש זאל זיין אין זיין הויז א שוטר, אנווארענען אז דער בית דין זאל נישט שיקן א בית דין.
דיון: ווער איז דער “שוטר”? — בית דין אדער דער מאן?
Speaker 2:
דער רמב״ם זאגט, ווייל דער מאן, “ואין ממחין בידם”, זעט אויס אז ער רעדט נישט פון דעם מאן, ער רעדט פון דעם בית דין. דער בית דין שיקט נישט ארום שוטרים, פארוואס קען נישט דער מענטש מונע זיין? ווייל ער קען נישט! א מענטש גייט נישט אוועקנעמען זיין ווייב׳ס…
Speaker 1:
קיין איין נארמאלער מענטש…
Speaker 2:
דער שוטר רעדט נישט… דו האסט אריינגעלערנט א טייטש אז שוטר מיינט אז דער מאן זאל נישט זיין קיין שוטר. ס׳איז זיכער אז דאס מיינט עס נישט. שוטר מיינט אז מ׳קען נישט, דער בית דין האט נישט גענוג פאליציי. דער רמב״ם זאגט, דער בית דין שיקט פאליציי ביי די נערה דארטן, די נערה קענען זיי שיקן. מ׳קען נישט שיקן אויף יעדער איינער אהיים. איז ממילא, אה, זאל דער מאן אליינס צוכאפן זיין עסן? דאס גייט נישט געשען! מ׳כאפט נישט צו די עסן פון די ווייב. ער זאל די ביזנעס טון. נישטא.
די אמונה אין ערליכע אידישע פרויען
Speaker 1:
“ואין לך להם שידעו וישמרו את עצמן”, ס׳איז נאך אלץ זייער די זאל, ווייל ער גייט דא ווייטער מיט די הנחה אז זיי גייען נישט סטאפן. פארוואס גייען זיי נישט סטאפן? אידישע ערליכע פרויען, יום כיפור ביינאכט, זיי ווילן אלע טון די מצוה. ס׳איז אן אינטערעסאנטער אמונה. און ס׳האט עפעס צו טון מיט דעם זאך אז… ס׳זעט עפעס אויס קאנעקטעד מיט די ענין פון מוסיף זיין מחול על הקודש. אבער ווארט נאך אמאל. דאס איז די חיוב. זיי ווייסן נישט, אויף יום כיפור אליין איז מען נישט חושש, מען ווייסט אז זיי וועלן סטאפן ווען ס׳ווערט בין השמשות, א משל. זיי ווייסן נישט די מצוה פון מוסיף זיין מחול על הקודש. און “אין מוחה”. אויף וואס טראכט ער אז זיי גייען נישט פאלגן וואנס מ׳גייט זיי זאגן? דאס פארשטיי איך נישט.
דיון: פארוואס גייען מענטשן נישט פאלגן?
Speaker 2:
מענטשן פאלגן נישט. איך ווייס נישט אויב דו רעדסט מיט מענטשן סאמטיימס, אבער מענטשן פאלגן נישט. מ׳קען זיי צווינגען, קען זיי פאלגן נישט. מענטשן פאלגן נישט.
Speaker 1:
מ׳רעדט נישט פון דעם. אויב מענטשן פאלגן נישט, וואלט ער נישט אנגעהויבן שרייבן די ספר. מענטשן פאלגן. דא איז דא עפעס אן עקסטערע זאך פארוואס מענטשן פאלגן נישט.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, עפעס צווישן. “ואין ממחין בידם” מיינט מ׳שטערט זיי נישט, מ׳לערנט זיי נישט אויס. אויב מ׳גייט אין סקול און מ׳לערנט אויס הלכות, לערנט מען אויס די סקול.
Speaker 1:
אויכעט. אבער דאס מיינט נישט אז מ׳לערנט עס נישט אויס. איינמאל מ׳האט מחליט געווען, מ׳סטאפט נישט. אזוי ווי א מחאה פון הלכות חזקת הבתים. א מחאה מיינט נישט די זעלבע זאך ווי זאגן. אויב מ׳קען עס יעצט זאגן און זיי גייען פאלגן, אוודאי, אבער מ׳שטערט נישט. און איך מיין גראדע אז ס׳איז דא דא א ריזן… וואס ס׳שטייט דא אזוי. קודם כל, איך וועל דיר זאגן, ס׳איז דא דא א ריזן, ווייל די אנדערע, דער רשב״א איז געקומען און געזאגט, וואס הייסט, אויף יעדע זאך זאל מען דאס זאגן? ווער זאגט קודם כל, דער רמב״ם זאגט נישט די אלע חילוקים.
דער רשב״א׳ס חילוק: דבר שגגים
אבער דער רמב״ם האט גע׳טענה׳ט אז דער רשב״א האט גע׳טענה׳ט אז ס׳איז דא א חילוק אז דאס שטייט נישט אין די תורה, ס׳איז נאר עפעס א לימוד וואס די חכמים האבן פארשטאנען. זיי גייען, גייסטו עס זאגן, זיי גייען עס נישט נעמען ערנסט. די ריאליטי איז, ווער ס׳רעדט מיט נארמאלע מענטשן, נישט מיט די בני תורה. בני תורה איז, אפשר דארף מען יא מוחה זיין, שגגת תלמוד וכדומה, אבער מענטשן זענען נישט בני תורה. סתם, אין די נארמאלע עולם, וועסטו זאגן, דו ווייסט אז שבת טאר מען נישט עפענען באטלעך. איך וויל דיר זאגן, ער גייט דיר נישט גלייבן, ס׳העלפט נישט. מ׳דארף זיין א תלמיד חכם צו פארשטיין. דבר השווה נשמע, יא, דאס איז א זעלבע ענליכע זאך, דבר שגגים, דבר שגגים, דבר שגגים.
אבער איך וויל נאר פארענטפערן דיין קשיא וואס דו פרעגסט, ער גייט דיר פאלגן. ער גייט נישט, ווייל ס׳איז דא זאכן וואס ער גייט פאלגן. פארן שבת? אויב ער ווייסט נישט, איך ווייס נישט, מ׳וועט אים זאגן מ׳טאר נישט פארן שבת. זאכן וואס איז עפעס אזא פארוואס דארף מען מוסיף זיין? וואס איז נישט געווען גענוג צו פאסטן יום כיפור? ער ווייסט אז מ׳פאסט יום כיפור, זי איז א פרומע פרוי, זי פאסט יום כיפור, אוודאי, ס׳ווערט ביינאכט, ער הערט אויף צו עסן. פארדעם אויכעט? וואס זאל די רבנן האבן געזאגט? זיי גייען נישט טראסטן דאס. איך מיין אז ס׳איז דא אזא זאך, איך מיין אז זיי
דער פּראַקטישער אָנווענדונג פון “מוטב שיהיו שוגגין”
איך מיין אַז זייער אַסאַך הלכות זענען אַזוי: מענטשן גלייבן נישט אמת׳דיג אַז מ׳טאָר נישט דאָס טון. נעקסטע יאָר וועט ער עס נישט נאָכאַמאָל טון, אָדער אין דריי מינוט, איך ווייס נישט, ס׳העלפֿט נישט. ס׳איז דאָ זייער אַסאַך זאַכן וואָס מ׳איז מוחה און קיינער פֿאָלגט נישט.
און די פּוסקים זאָגן, מענטשן מיינען אַז שמירת עינים איז אַ מדת חסידות. ס׳איז גראַדע טאַקע אַ מדת חסידות. יאָ, חוץ אויב ס׳איז אַ פֿרוי וואָס איז אסור עליו, אָבער ס׳שטייט אין די רמ״א אַז ס׳איז אַ מדת חסידות. מענטשן זענען גערעכט. אַסאַך מאָל זאָגסטו אים, איך הער, ס׳איז אַ חומרא, אַ שיינע הידור, ער גייט עס נישט פֿאָלגן. די פּראָבלעם איז, יעצט גייט ער ווערן אַ מזיד, ווייל יעצט ווייסט ער דערפֿון, און עס מאַכט אים ערגער.
די מוטב שיהיו שוגגין איז אַ זייער וויכטיגע זאַך, ווייל אַסאַך מאָל ווען מ׳זאָגט פֿאַר מענטשן זאַכן ווערן זיי ערגער, ווייל נאָכדעם זאָגט ער, אָקיי, איך בין שוין נישט פֿון דעם מענטש.
דער משל פֿון יום כּיפּור
און דאָ קען מען עס זאָגן זייער קלאָר, אויב וועסטו זאָגן פֿאַר אַ פֿרוי, האָסט שוין נישט געטאָרט יעצט עסן, גייט זי מיינען, אָקיי, איך האָב שוין נישט געפֿאַסט דעם יום כּיפּור. זי גייט נישט כאַפּן דעם חילוק אַז דו האָסט נאָר עובר געווען אויף די תּוספֿות, דו האָסט נאָך נישט עובר געווען אויף דעם יום כּיפּור אַליין.
דער עיקר פֿון “מוטב שיהיו שוגגין” — אַ תּכונת הנפֿש
איך מיין אַז די מזידים, די עליית מזידים, איז נישט אַז מ׳ראַטעווועט אים פֿון עפּעס אַ חיוב סקילה, ס׳איז עפּעס אַ, ווי דו זאָגסט, אַ תּכונת הנפֿש. אַ מענטש טאָר נישט זיין אַ מזיד. ער איז אַ שוגג, אָקיי, אַ שוגג איז… ער ווייסט נישט. ער האָט נישט קיינמאָל געלערנט די הלכה, ער ווייסט נישט אַזאַ זאַך. אי דאָנט נאָו.
דער משל פֿון חינוך הבנים
ס׳איז אַ דין אין חינוך, ס׳איז אַ זאַך אמת. אַז ווי לאַנג דו כאַפּסט נישט דיין קינד, וועט ער נאָך ווייטער אַקטן אַז אויב ער איז מקפּיד אויף דעם, פֿאַלט ער דורך. איינמאָל ס׳ווערט אָפֿן אַז ער איז נישט מקפּיד אויף די זאַך, האָסטו אַוועקגענומען דיין רצון. צו באַהאַלטן אויב איז ער אַמאָל נכשל. ס׳ווערט אַזאַ זאַך וואָס ער קען טון ביד רמה. איך מיין אַז ס׳האָט צוטון מיט דעם.
אָקיי, געוואַלדיג.
סיום פּרק א׳
דער רמב״ם זאָגט, וכן כל הדומה לזה. דאָ שטייט הכלל גדול בכל התּורה כּולה, וואָס דאַרף וויסן ווען נישט מוחה צו זיין, כּדי מתפּשט שוגגים זאָלן זיי נישט וויסן. דאָס איז זייער אַסאַך.
אָקיי, בקיצור, מ׳קען דענקען אַסאַך.
עד כּאן פּרק א׳ פֿון הלכות שביתת עשור. יאָ.
הלכות שביתת עשור פרק א׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/tf942c4i4yttvx7bmunv4/DR150.mp4?rlkey=rjz37zk0s2klxijeehck67kbd&dl=0
הלכות שביתת עשור פרק א׳ – וידאו
הלכות שביתת עשור פרק א׳
דער רמב״ם לערנט אויס די הלכות פון יום כיפור, וואו ער באהאנדלט ביידע מצוות: שביתה ממלאכה (ווי שבת) און עינוי הנפש (פאסטן). ער קלערט אריין די חילוק צווישן אכילה ושתיה וואס איז דאורייתא מיט כרת, און די אנדערע פיר עינויים (רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש) וואס זענען אפשר נאר אן עשה אן כרת. אויך ווערט דיסקוטירט די דין פון תוספת יום הכיפורים – אז מען דארף צולייגן פון חול אויף קודש – און די פראקטישע אנווענדונג פון “מוטב שיהיו שוגגין” ביי פרויען וואס ווייסן נישט פון די הלכה.