אודות
תרומה / חברות

הלכות ציצית פרק א׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של שיעור על הלכות ציצית – רמב״ם, ספר אהבה

הקדמה: ציצית בספר אהבה – איזו מצוה היא ציצית?

הרמב״ם מציב את הלכות ציצית בספר אהבה, יחד עם קריאת שמע, תפילה, תפילין, מזוזה, ספר תורה – מצוות שהן תדירות (מתרחשות תמיד).

פשט: ציצית שייכת לקטגוריה של מצוות שיהודי עושה בסדר, כל יום.

חידושים והסברות:

1. איזו מצוה היא ציצית – “קטגוריה שלישית”: ציצית אינה פשוטה כמו קריאת שמע (שחייבים פעמיים ביום), ואינה כמו שילוח הקן (שהיא רק במקרה). ציצית היא “קטגוריה שלישית” – חייבים רק אם יש בגד בעל ארבע כנפות, אבל זה לא הופך אותה למצוה מצבית בלבד, כי בימי התורה בגד בעל ארבע כנפות היה הלבוש הרגיל. כוונת התורה היא שאדם רגיל ילך כל יום עם ציצית.

2. ציצית אינה רק “הכשר” כמו שחיטה: שחיטה היא דרך שבה מותר לאכול בשר (הכשר), אבל ציצית אינה רק “דרך שבה מותר ללבוש ארבע כנפות.” התורה אומרת “וראיתם אותו וזכרתם” – יש כאן תכלית, מצוה בפני עצמה, לא רק תנאי ללבישת בגד. ציצית היא מצות עשה (לא רק קיומית, לא רק הכשר), אלא החיוב נכנס דרך זה שיש בגד. אם אין בגד פטור, אבל זה המצב הרגיל.

3. מושג הרמב״ם של “מצוות הכרחיות”: בסוף ספר המצוות מביא הרמב״ם רשימה של שישים מצוות שהוא קורא “מצוות הכרחיות” – “מצוות המתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום בכל איש מישראל, כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת.” הרמב״ם מגדיר זאת: מצוות שמחייבות אדם רגיל – “שעומד בביתו במדינה, ואינו חולה מדוים,” הוא עוסק במסחר, יש לו ילדים. “הכרחיות” לא בהכרח אומר שהוא עבריין אם לא עושה, אלא שבסדר החיים הרגיל מגיע לכך. ציצית עומדת ברשימה יחד עם כתיבת ספר תורה, לישא בתולה (קידושין), לקדש את השבת, לשמוע לדברי הנביא, וכו׳. שבתי פרנקל כותב את הרשימה המלאה.

4. [דיגרסיה: הביאלער רבי (חלקת יהושע)]: כמשל להבדל בין מצוות תדירות למצוות מצביות: הביאלער רבי חיפש כל יום אחרי שחרית לקיים הפרשת חלה, כיסוי הדם, וכו׳ – “אוהב מצוה לא ישבע מצוה.” זו מידת חסידות, לא חיוב – אדם שקיים יותר פעמים שילוח הקן אינו יהודי טוב יותר, רק היו לו יותר הזדמנויות.

5. מדוע ספר אהבה: לכן מתאימה ציצית לספר אהבה – היא מצוה של אהבת ה׳, “לזכור תמיד.”

פרק א, הלכה א – מושג “ציצית” ואטימולוגיה

הרמב״ם: “מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות… ענף היוצא מכנף הבגד ממין הבגד יקרא ציצית.”

פשט: מצות עשה אחת – לעשות ציצית על קצוות הבגד. המילה “ציצית” פירושה “ענף” (ענף/שיח) – קבוצת חוטים התלויים בקצה הבגד, מאותו מין כמו הבגד.

חידושים והסברות:

1. אטימולוגיה של “ציצית”: הרמב״ם מביא שהמילה ציצית נובעת מ״ציצת הראש” – קבוצת שערות מהראש, כמו שכתוב (יחזקאל ח:ג) “ויקחני בציצת ראשי”. אם ציצית פירושה קבוצת שערות, יכולה גם לפרש קבוצת חוטים. שניהם הם “ציצית” – לא שציצית דומה לציצת הראש, אלא ששניהם חולקים את אותה משמעות שורשית.

2. “ציצית” פירושה הלבן, לא התכלת: המילה “ציצית” פירושה בעצם הענף/הפרנזים של הבגד (הלבן), לא התכלת. ציצית היא כמו “ציצית ראשו” – פוני טייל, משהו שמתפתל החוצה. התכלת מונח על הציצית, אבל הוא עצמו אינו “ציצית.”

3. [דיגרסיה: ביטוי ר׳ נחמן על ציצית:] מהפסוק “ויקחני בציצת ראשי” (שבו יחזקאל נלקח בשערות ראשו לראות את בית המקדש בנבואה) נובע ביטויו של ר׳ נחמן מברסלב שהוא הולך להוציא יהודים מגיהנום בפאות. זה סוד הציצית – כשם שציצית מוציאה את האדם מגיהנום, כך ציצית מוציאה את הבהמיות מהאדם. גם מוזכר קשר לציץ של כהן גדול, שתלוי גם בשערות הראש.

4. [דיגרסיה: מדוע למצוות יש שמות “שטוחים”?] שלוש מצוות חשובות – ציצית, תפילין, מזוזה – לכולן יש שמות “שטוחים”, גשמיים: ציצית = שערות, תפילין = טוטפות (לא ברור), מזוזה = משקוף. לאף אחת אין “שם שיווקי” כמו “זכרון” או “עדות”. “הזכרון בין עיניך” היה שם טוב יותר מ״תפילין”, כי הוא אומר מה הוא עושה. זה בכוונה – נטייה יהודית להיות “ממעט בגובהות השם”, להיות צנוע ולא מפורש, כמו שהזוהר אומר על צניעות. התורה ניתנה לאנשים אמיתיים ללא שיווק.

5. שיטת הרמב״ם בסדר ההדרשה: רוב המצוות בספר אהבה מתחילות בתיאור המציאות/מציאות של המצוה (מהי ציצית?), לא ב״מצות עשה לעשות כך וכך”. זה כמו להסביר תחילה מהי מכונה, ואחר כך איך משתמשים בה. אולי כי ספר אהבה עוסק בדברים שעושים כל הזמן, צריך תחילה להבין מה זה.

פרק א, הלכה א (המשך) – חוטי לבן

הרמב״ם: “וזה יקרא לבן… ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.”

פשט: בלשון חכמים החוטים נקראים “לבן”. “לבן” לא אומר שצריך לצבוע לבן, אלא להיפך – נקרא “לבן” כי אין מצוות צביעה ספציפית. לבן הוא הרקע הבסיסי – כשם שדף ריק נקרא “דף לבן”, כך חוט שאינו צבוע נקרא “לבן”. זה פשוט אומר “לא תכלת”.

חידוש: התורה לא אומרת כמה חוטים צריך להיות לענף. מאוחר יותר יאמר הרמב״ם כמה נוהגים, אבל מדאורייתא אין שיעור.

פרק א, הלכה א (המשך) – חוט תכלת

הרמב״ם: “ולוקחין חוט צמר… צבוע כעין הרקיע, וכורכו על הכנף… חוט זה שצבעו כעין הרקיע הוא הנקרא תכלת.”

פשט: לוקחים חוט של צמר (ספציפית צמר, לא כמו לבן שיכול להיות מאותו מין כמו הבגד), צובעים אותו “כעין הרקיע” (צבע כחול כמו השמים), וכורכים אותו על הכנף, סביב החוטים הלבנים.

חידושים:

1. תכלת אינו שם של צבע, אלא שם של חוט: הרמב״ם אומר “חוט זה… הוא הנקרא תכלת” – תכלת הוא שם החוט הצבוע, לא הצבע עצמו. בדיוק כמו “לבן” בהקשר של ציצית לא פירושו הצבע לבן אלא החוט, כך “תכלת” פירושו החוט. כשחז״ל מדברים על “לבן ותכלת” הם מדברים על שני סוגי חוטים. גם בתורה בכלל, כשכתוב “תכלת”, הכוונה לצמר הצבוע בתכלת (לא רק צבע), לכן לא כתוב “מילת תכלת”.

2. שיעור כריכות מדאורייתא: “ומנין הכריכות שכורך חוט זה – שבע מן התורה” – כמה פעמים כורכים את חוט התכלת הוא שבע פעמים, וזה מדאורייתא.

פרק א, הלכה א (המשך) – לבן ותכלת: שני חלקים, מצוה אחת

הרמב״ם: “נמצאת אומר חוט לבן וחוט תכלת… הרי זו מצוה אחת שיש בה שתי צביעות.”

פשט: אף שיש שני סוגי חוטים (לבן ותכלת), זו מצוה אחת עם שני צבעים, לא שתי מצוות נפרדות.

חידושים:

1. שני ציוויים במצוה אחת: מצות ציצית יש לה שני חלקים – “אחד שהוא שנים.” ראשית: “שיעשו על הכנף ענף יוצא ממנו” – לעשות ענף מהכנף של הבגד. שנית: על הענף לכרוך פתיל תכלת. שני פסוקים: “ועשו להם ציצית” – עצם מצות ציצית; “ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” – מצוה חדשה על הציצית. הלבן הוא הענף – הפרנזים שבולטים מהבגד עצמו בקצוות. זה לא חוט נפרד שמוסיפים, אלא סחורת הבגד עצמו שמושכים החוצה. התכלת נכרך אחר כך על הענף.

2. מקור מספר המצוות מדוע זו מצוה אחת: שני החלקים (לבן ותכלת) יש להם אותה תכלית – “למען תזכרו ועשיתם”. אבל הרמב״ם הולך רחוק יותר: לא מספיק שהתכלית זהה (כי לתפילין יש גם תכלית של זכירה, והיא בכל זאת מצוה נפרדת). המפתח הוא שגם מעשה המצוה זהה – שניהם אותו סוג מעשה (משהו על הבגד). כשזה אותו מעשה מצוה וגם אותה תכלית, אפילו עם שני צבעים, זו מצוה אחת.

3. נפקא מינה של “מצוה אחת”: (א) לענין מנין המצוות – נחשבת כמצוה אחת, לא שתיים; (ב) אולי לענין ברכות – רק ברכה אחת; (ג) אולי לענין עשה דוחה לא תעשה – האם שני עשה עוזרים יותר מאחד. המסקנה היא שעיקר כוונת הרמב״ם היא לענין מנין המצוות, כפי שמביא בספר המצוות.

פרק א, הלכה א (המשך) – תכלת אינו מעכב את הלבן

הרמב״ם: “תכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת.”

פשט: הם אינם מעכבים זה את זה. אם אין תכלת, הולכים עם לבן לבד. אם היו שניהם והלבן נקרע (נפסק עד הכנף), התכלת נשאר כשר.

חידושים:

1. תכלת לבד – רק בדיעבד: אי אפשר לכתחילה לעשות תכלת לבד בלי לבן, כי תכלת נכרך על הלבן – הוא צריך משהו לתלות עליו. אבל אם עשו שניהם כדין, ואחר כך נקרע הלבן (נפסק עד הכנף), התכלת נשאר כשר – הוא נעשה למפרע “תכלת לבד.”

2. קושיא על “נפסק עד הכנף”: כשהלבן נפסק עד הכנף – מה נשאר? “כנף” פירושו הבגד עצמו. נשאר הבגד עם התכלת מחובר אליו, וזה מספיק למצות תכלת.

3. מצב ללא לבן לכתחילה: נדון האם אפשרי מבחינת המציאות שלא יהיה לבן – למשל, הבגד קטן מדי ולא יכול למשוך מספיק חוטים, או שאין השיעור.

פרק א, הלכה א (סוף) – מצוה אחת, לא שתיים

הרמב״ם: “אע״פ שאין אחד מעכב את חבירו… הרי היא מצות עשה אחת, ולובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת.”

פשט: מי שלובש טלית עם לבן או תכלת או שניהם – קיים מצות עשה אחת.

הלכה יא – ארבע ציציות מעכבות זו את זו

הרמב״ם: ארבע ציציות מעכבות זו את זו.

פשט: בגד החייב בציצית עם ארבע קצוות, חייב בכל ארבע הציציות; אי אפשר לקיים המצוה רק בשלוש.

חידוש: זה מובא כהמשך לדיון הקודם – שם החידוש שתכלת ולבן אינם מעכבים זה את זה (כי הם מצוה אחת עם שני ציוויים), אבל בארבע ציציות על ארבע קרנות – שם כן מעכב.

הלכה יב – כיצד עושין ציצית: מקום ההנחה, חוטין, ושיעורים

הרמב״ם: מתחיל מסביב של טלית שהוא סוף האריג, ומרחיק ממנו לא יותר משלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל. ומכניס שם ארבעה חוטים, כופלן, נמצאו שמונה חוטין תלויין מן הקרן. ואורך החוטין השמונה לא יפחות מארבע אצבעות.

פשט: מכניסים את החוטים בחור בקצה הבגד, שלוש אצבעות מהקצה (לא יותר, ולא פחות מקשר גודל). מכניסים ארבעה חוטים, מקפלים אותם, יוצאים שמונה חוטים התלויים. האורך המינימלי הוא ארבע אצבעות (גודל), אבל ארוך יותר מותר.

חידושים:

1. קשר גודל: “קשר גודל” פירושו פרק (מפרק) האגודל, כמו “קשרי אצבעות” – לא חבל כרוך סביב האגודל.

2. מנין חוטים: מנין החוטים (ארבעה, שנעשים שמונה) אינו מן התורה – הרמב״ם כותב כאן באופן מעשי איך יהודים עושים.

3. חור בבגד: הרמב״ם אומר “מכניס שם” אבל לא מסביר במפורש שעושים חור. בגדים עתיקים היו ארוגים רופפים יותר, כך שיכלו לדחוף את החוטים דרכם.

הלכה יב (המשך) – חוט תכלת: שיטת הרמב״ם vs. ראב״ד

הרמב״ם: ויהיה אחד מן שמונת החוטין חוט תכלת והשבעה לבן.

פשט: אחד משמונת החוטים (אחרי הקיפול) יהיה תכלת, ושבעה יהיו לבן.

חידושים:

1. חצי חוט תכלת: לפי הרמב״ם יוצא שצובעים רק חצי חוט תכלת. כי מכניסים ארבעה חוטים ומקפלים אותם, יוצאים שמונה. אם רק אחד מהשמונה הוא תכלת, פירוש הדבר שצבעו רק חצי חוט – צד אחד של החוט המקופל הוא תכלת, הצד השני לבן. הרמב״ם עצמו נשאל על כך ואישר שהוא מתכוון שצובעים חצי חוט.

2. השגת הראב״ד: הראב״ד אומר “אמר אברהם, טעות הוא זה” – זו טעות. לפי הראב״ד צריך שנים של תכלת וששה לבנים – שניים מהשמונה יהיו תכלת (חוט שלם, לא חצי). יש טענות שונות איך מפרשים את הגמרא בזה.

הלכה יג – סדר הכריכות והחוליות

הרמב״ם: לוקחים אחד מחוטי הלבן ועושים כריכה אחת סביב החוטים האחרים בצד הבגד. אחר כך לוקחים את חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. שלוש הכריכות יחד (1 לבן + 2 תכלת) נקראות חוליה. אחר כך משאירים מעט מקום, עושים חוליה שנייה של תכלת לבדו (3 כריכות תכלת), וכן הלאה. בחוליה האחרונה עושים שתי כריכות תכלת וכריכה אחרונה של לבן. הואיל והתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין.

פשט: הסדר הוא: חוליה ראשונה מתחילה בלבן, חוליות אמצעיות הן תכלת, חוליה אחרונה מסתיימת בלבן. הרמב״ם לא אומר כמה חוליות בסך הכל.

חידושים:

1. מדוע מתחילים בלבן? הרמב״ם: כדי שיהא סמוך לכנף מינו – הבגד הוא לבן, החוט הקרוב ביותר לבגד יהיה גם לבן.

2. פירוש “מעלין בקודש ולא מורידין” בהקשר זה: “מעלין בקודש ולא מורידין” פירושו כאן לא שלבן קדוש יותר מתכלת. שניהם מצוה אחת. הפירוש הוא: מאחר שהתחלנו בלבן – נתנו לו תפקיד, כבוד – אסור להוריד אותו לגמרי. אסור “להוריד” את הלבן, שיהפוך לכלום. זה פירוש “מעלין בקודש ולא מורידין” – לא מורידים דבר שכבר השתמשו בו לקדושה.

3. קשר עליון – רמב״ם vs. ראב״ד: הרמב״ם בכלל לא אומר שקושרים את הציצית לבגד לפני הכריכות. הוא מזכיר רק קשר אחרי הכריכות, על החוליא. בגמרא מוזכר “קשר עליון” – הקשר הראשון. הראב״ד רוצה לתקן זאת. אבל הרמב״ם לא גורס כך, ולומד “קשר עליון” שפירושו החוליא הראשונה – שם עושים קשר, לא בנפרד.

4. השגת הראב״ד על הסדר: הראב״ד אומר “לא שורש ולא ענף” – כל סדר הכריכות אין לו מקור. טענתו העיקרית: אם סדר הרמב״ם גורם לכך שכמעט כל החוליות הן תכלת, ורק הכריכה הראשונה והאחרונה הן לבן, זה “פורים” – אומרים שמכבדים את הלבן, אבל באמת יש הרבה יותר תכלת מלבן.

5. סדר אלטרנטיבי של הראב״ד (בשם רב נטרונאי): הראב״ד מביא שיטה אחרת: כל חוליה נעשית עם שניהם – תכלת ולבן יחד. כל חוליה יש לה שש כריכות (לא שלוש), כי משתמשים בשני החוטים בכל חוליה. גם הקשר מלמעלה הוא של תכלת עם לבן יחד. זו המחלוקת העיקרית בין רמב״ם וראב״ד – האם כל חוליה היא מצבע אחד (רמב״ם), או משניהם יחד (ראב״ד).

הלכה יג (המשך) – כמה חוליות עושה

הרמב״ם: “כמה חוליות עושה בכל קרן וקרן? לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה, וזהו מצוה מן המובחר.”

פשט: עושים בין 7 ל-13 חוליות על כל קצה.

חידושים:

1. מה פירוש “מצוה מן המובחר”: האם שלוש עשרה עצמה היא מצוה מן המובחר, או כל הטווח בין 7 ל-13? משאלות ותשובות יוצא שמצוה מן המובחר היא שיהיה בין 7 ל-13, לא ששלוש עשרה ספציפית היא המצוה מן המובחר.

2. מקור: ברייתא: “לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש ע

שרה” – 7 רקיעים + 6 אוירים (אוויר) ביניהם = 13.

הלכה יג (המשך) – בדיעבד: חוליא אחת כשר

הרמב״ם: “ואם לא כרך אלא חוליא אחת, הרי זה כשר. ואם כרך חוליות על רוב הציצית, הרי זה כשר.”

פשט: חוליא אחת כשרה בדיעבד; גם אם יש כריכות על רוב הציצית כשר. כל ענין החוליות הוא עיצוב יפה – מצוה מן המובחר, לא מעכב.

חידוש: “היפות שבהן שבע” – 7 חוליות הוא היפה ביותר, אבל בוודאי לא מעכב.

הלכה יג (המשך) – שליש כריכות, שני שלישים ענף

הרמב״ם: “ורוב נוי החוליות שכל החוליות יהיו בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף.”

פשט: היופי הוא שהכריכות יהיו שליש מהחוטים התלויים, ושני שלישים יתלו חופשי כענף.

חידוש: אצל רוב האנשים הענף ארוך מדי – יותר משני שלישים – וזה לא יפה, צריך לקצר. (שיעור הציצית הוא ד׳ אצבעות, “ואם יתר על כן יש לו כשרות”.)

הלכה יג (המשך) – לבן בלא תכלת: מנהגנו

הרמב״ם: אם אין תכלת, לוקחים אחד מה-8 חוטים וכורכים בו, ומניח שני שלישים ענף. “אם רצה לכרוך עושה חוליות חוליות.”

פשט: אפשר לעשות חוליות גם עם לבן לבד, אבל לא חייבים.

חידושים:

1. מנהגנו של 5 קשרים: העולם עושה 7, 8, 11, 13 כריכות עם 5 קשרים ביניהם. הרא״ש מביא מנהג זה – 5 קשרים כנגד חמשה חומשי תורה.

2. האם הכריכות שלנו הן חוליות? כן – קטעי הכריכות שלנו (7, 8, 11, 13) עם קשרים ביניהם הם בדיוק החוליות שהגמרא מדברת עליהן. חוליא = כריכה עם קשר אחריה. לא צריך להוסיף עוד חוליות קטנות נוספות.

3. ביקורת על “הכפלה”: יש מנהגים (חב״ד, סקווירא) שעושים מלבד הקשרים הרגילים גם חוליות נפרדות – כל שלוש כריכות עושים עוד קשר קטן. זו “הכפלה של אותו דבר” – כבר עושים חוליות דרך הכריכות הרגילות, למה שוב?

4. תכלת עם מנהגנו: מי שמניח תכלת לא צריך לשנות את שיטת הקשירה שלו. מנהגנו של כריכות עם קשרים טוב גם עם תכלת. הלבן שכורכים סביב כל החוליות יהיה התכלת, מלבד הראשונה והאחרונה שהרמב״ם אומר שיהיו לבן.

הלכה – חוטים שזורין

הרמב״ם: “חוט אחד לבן וחוט אחד של תכלת, אם רצה לעשותן שזורין…”

פשט: שזורין = שזורים יחד (כמו “שש משזר”). הציציות שלנו שזורות – צרור חוטים שזורים יחד. כל חוט יכול להיות חוט בפני עצמו, אבל אם הוא שזור מהרבה חוטים גם טוב.

חידוש: אפילו אם חוט כפול משמונה חוטים, אם הוא שזור היטב (שזור יחד), הוא נחשב כחוט אחד. ההבדל בין “חוטים” ל״חוט” – כל חוט בודד הוא חוט בפני עצמו, אבל כשהם נשזרים, כל הצרור הופך לחוט אחד. זה אומר שצריך שמונה חוטים שזורים כאלה לציצית.

הלכה – טוויה לשמה

הרמב״ם: “חוטי ציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.”

פשט: החוטים צריכים להיות נטווים לשם ציצית.

חידוש – מה פירוש “לשמה”: שתי דרכים:

1) לשמה = כוונה/מחשבה – מי שעושה צריך לדעת שהוא עושה ציצית למצוה.

2) לשמה = לשם דבר חשוב – שיהיה איכות טובה, נעשה במיוחד לציצית, לא משאריות או חומר נחות. לא “לשם מצות ציצית” אלא “לשם ציצית” – שיהיה דבר ראוי.

הדרך השנייה נתמכת מאוד על ידי ראיות רבות (ראה המשך).

הלכה – איכות צמר: מה אסור להשתמש

הרמב״ם: “לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצות ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשים מן הבהמה, ולא מהשיריים שמשיירים בסוף הגיזה, אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן.”

פשט: צריך להשתמש בסחורה טובה, חשובה – לא חתיכות שנאספו מקוצים, לא חוטים שנסרקו, לא שאריות שנגזרו.

חידוש – קשר ללשמה: הרמב״ם מכניס זאת תחת קטגוריית לשמה. הטעם הוא משום “זה אלי ואנוהו” – לקיים מצוות באופן נאה. במקומות אחרים הטעם הוא משום ביזוי מצוה. זה מראה ש״לשמה” יש כאן משמעות רחבה יותר – לא רק כוונה במחשבה, אלא שהחומר עצמו יהיה ראוי וחשוב, נעשה במיוחד למטרה זו. צריך להיות “מקורי, לא ממוחזר.”

הלכה – פסולים: גזל, עבודה זרה, קדשים

הרמב״ם: צמר של גזל, של עיר הנדחת (שצריך להישרף), של קדשים (מעילה), של משתחוה לבהמה (עבודה זרה) – כולם פסולים לציצית, כי זו מצוה הבאה בעבירה.

חידוש – משתחוה לבהמה vs. משתחוה לפשתן:

הרמב״ם מחלק: בבהמה שהשתחוו לה – הצמר פסול אפילו אחרי שגוזזים אותו. אבל בפשתן (צמח/נטיעה) שהשתחוו לו – כשגוזרים אותו ועושים ממנו חוטים, הוא כשר, “שהרי נשתנה” – הוא השתנה.

קושיא: מדוע גזיזת הפשתן נקראת “נשתנה” אבל גזיזת הצמר מהבהמה לא נקראת “נשתנה”?

תירוץ: פשתן הוא “מתחילה עץ והשתא חוט” – הוא מתחילה עץ/צמח ועכשיו חוט, דבר אחר לגמרי. אבל צמר עדיין צמר – על הבהמה נקרא צמר, גזוז נקרא גם צמר. אין שינוי. פשתן (פשתה/פשתן) נראה לגמרי אחרת מאשר כשהוא גדל – הוא צמח עם גבעולים, ואחר כך הופך לחוט. זה שינוי ממשי.

[דיגרסיה: פשתן vs. כותנה:] פשתן (פשתה/פשתן) אינו כותנה. כותנה לא נכנסת בכלל צמר ופשתים. פשתן גדל כמו פרח/צמח, ועושים את החוט מהגבעולים, לא מהפרח.

חידוש נוסף – קשר להלכות עבודה זרה: בהלכות עבודה זרה כתוב שבהמה שהשתחוו לה, כששוחטים אותה, היא לא נאסרת (כי בהמה אינה בתפיסת יד אדם – היא שייכת לעצמה). אבל למצוה היא לא מתאימה – זה חילוק שהרמב״ם מביא כאן אבל לא בהלכות עבודה זרה עצמן.

הלכה – גוי עושה ציצית

הרמב״ם: “ציצית שעשאה גוי פסולה, שנאמר ‘דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית׳.” אבל “אם עשאה ישראל בלא כוונה – כשירה.”

פשט: גוי אסור לעשות ציצית – הפסוק אומר “בני ישראל” יעשו. אבל יהודי שעושה ציצית בלא כוונה – כשר.

חידוש – ראיה גדולה לפירוש “לשמה”:

הרמב״ם לא אומר שגוי פסול כי הוא לא יכול לעשות “לשמה” (כמו שהוא אומר בדברים אחרים, כמו תפילין, שלא סומכים על כוונת הגוי). כאן הטעם פשוט מהפסוק – “בני ישראל”, לא גוי.

עוד יותר: אם יהודי עושה ציצית בלא כוונה זה כשר! זו סתירה להבנה הפשוטה של “טוויה לשמה” (שצריך כוונה). לכן צריך לומר:

“טוויה לשמה” פירושה לא כוונה/מחשבה בעשייה, אלא שהחומר יהיה חשוב ומוכן במיוחד לציצית – איכות טובה, לא שאריות.

– אי אפשר לומר שטוויה צריכה לשמה אבל עשייה לא צריכה לשמה – זה לא הגיוני.

– לכן: “לשמה” = לשם דבר חשוב, לא = כוונת המצוה. גוי פסול לא מצד לשמה אלא מצד “בני ישראל ועשו.”

הלכה – תעשה ולא מן העשוי

הרמב״ם: “ציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסולה. כיצד? הביא כנף שיש בו ציצית ותפרו על הבגד – אפילו יש בו כנף עמל אמה – פסולה, שנאמר ‘ועשו להם ציצית׳, לא מן העשוי. הרי זה דומה למי שנעשה מאליו.”

פשט: אי אפשר לקחת חתיכת בגד שיש בה כבר ציצית ולתפור אותה על בגד אחר – אפילו החתיכה גדולה מספיק (אמה על אמה). זה פסול כי זה “מן העשוי” – זה כבר עשוי מוכן, לא נעשה טרי לשם מצוה.

חידוש: עיקר תעשה ולא מן העשוי הוא ענין של כוונה בשעת מעשה – צריך לעשות באופן פעיל את הציצית על הבגד, לא לקחת משהו שכבר “מוכן”. הרמב״ם משווה זאת ל״נעשה מאליו” – זה כאילו נעשה מעצמו. כלל תעשה ולא מן העשוי מצוי גם בסוכה, מזוזה, ומצוות אחרות.

הלכה – מתיר ציצית מבגד זה ונותנן לבגד אחר

הרמב״ם: מותר להסיר ציצית מבגד אחד ולשים אותן על בגד אחר.

פשט: זה לא תעשה ולא מן העשוי, כי מסירים את הציצית ושמים אותן טרי על הבגד החדש.

חידושים:

1. הקשר של הרמב״ם vs. הקשר הגמרא: הרמב״ם מכניס דין זה בהקשר של תעשה ולא מן העשוי, כאילו החשש העיקרי הוא מן העשוי. אבל בגמרא זה מובא יותר בהקשר של “מעלין בקודש ואין מורידין” – שזה בזיון לקחת ציצית מבגד אחד לאחר. שיטת הרמב״ם היא שהשאלה העיקרית היא האם זה מן העשוי, והוא פוסק שמותר כי שמים אותן טרי.

2. התנאי: צריך להתיר (לפתוח) את הציצית מהבגד הראשון ולשים אותן טרי על השני – לא לתפור את חתיכת הבגד עם הציצית יחד.

הלכה – תלה חוטים משתי כנפים זו לזו

הרמב״ם: “תלה חוטים משתי כנפים זו לזו – אפילו אם אמר שיחתכם אח״כ – פסולה.”

פשט: במקום לשים ציציות נפרדות על כל כנף, לקח חוט אחד ארוך והעביר אותו דרך שתי כנפות, בכוונה לחתוך אותו אחר כך באמצע. אפילו אמר שיחתוך – פסול.

חידושים:

1. טעם הפסול: בשעה שקשר (קשרם) זה היה פסול, כי שתי כנפים אינן זו בזו בחוטין שביניהם – שתי הקצוות מחוברות זו לזו דרך החוטים. זה גורם לכך שאין ארבע כנפות נפרדות – זה כמו אחד.

2. כשהוא חותך אחר כך, זה כבר תעשה ולא מן העשוי – כי העשייה (קשירה) נעשתה בפסול, והחיתוך אחר כך לא יכול לתקן.

הלכה – נתן ציצית על ציצית: מכוון לבטל vs. להוסיף

הרמב״ם: כששמים ציצית על כנף שיש בה כבר ציצית: אם מכוון לבטל את הראשונה – מבטל את הראשונה, מסיר את הראשונה, וכשר. אם מכוון להוסיף – כשהוא מוסיף פסל את הכל.

פשט: אפשר להחליף ציצית על ידי שמים חדשה בכוונה לבטל את הישנה. אבל להוסיף עוד ציצית כתוספת זה בל תוסיף ופוסל הכל.

חידושים:

1. חידוש חזק – סתירה ל״אין מנין מן התורה”: הרמב״ם אמר קודם שלמספר החוטים אין שיעור מן התורה – כמה חוטים שמים כשר. איך זה מתיישב עם הדין שלהוסיף עוד זה בל תוסיף? התירוץ: בשעת מעשה אפשר לשים כמה חוטים שרוצים, כי זו כולה מעשה עשייה אחת. אבל אחר כך כשזו כבר ציצית גמורה, להוסיף עוד חוטים זו הוספה – זה אומר שעושים חמש ציציות במקום ארבע, וזה בל תוסיף.

2. הראב״ד חולק ואומר שדבר כזה לא כתוב בגמרא.

הלכה – בעלת שלוש: ציצית על שלוש כנפות

הרמב״ם (בשם רב מתנא): אם שמים ציצית על בגד שיש לו רק שלוש כנפות, ואחר כך תופרים כנף רביעית ושמים שם ציצית – פסולה, תעשה ולא מן העשוי.

פשט: כשסיימו לתפור את הכנף הרביעית, כבר היו ציציות על שלוש כנפות – זה אומר שהציציות על אותן שלוש הן כבר “מן העשוי” כי הן הונחו על בגד שלא היו לו ארבע כנפות.

הלכה – אין כופלין את הטלית לשנים

הרמב״ם: “אין כופלין את הטלית לשנים ונותנין ציצית בארבע כנפותיה כשהיא כפולה – אלא אם כן תפרה.”

פשט: אסור לקפל טלית לשניים ולשים ציצית על ארבע הקצוות של הבגד המקופל, כי אלו אינן הכנפות האמיתיות של הבגד. אבל אם תופרים אותו יחד (תפירה), הוא הופך לבגד חדש קטן יותר וכשר.

חידוש: החשש הוא ששמים ציצית על כנפות לא-אמיתיות – הקיפול יוצר קצוות חדשות אבל אלו אינן הכנפות האמיתיות של הבגד. רק כשתופרים אותו (אפילו תפירה קלה) הוא הופך לבגד חדש ממש.

הלכה – נפסק הכנף שיש בו הציצית

הרמב״ם: אם נקרע הכנף עם הציצית – אם זה חוץ לשלוש אצבעות, מותר לתפור אותו בחזרה. אם זה תוך שלוש, לכתחילה לא לעשות כן.

פשט: שלוש אצבעות הוא השיעור המינימלי של היכן הציצית צריכה להיות מהכנף. אם החתיכה הקרועה גדולה משלוש אצבעות, יש מספיק מקום לעשות. אם קטנה יותר – יש בעיה.

חידושים:

1. קושי בהבנת החילוק: הכסף משנה מוזכר שיש לו טעמים אחרים בגמרא. החילוק בין תוך שלוש וחוץ לשלוש לא הוסבר לגמרי בבירור.

2. הצעה אחת: תוך שלוש אצבעות הוא שיעור המינימום של בגד, כך שכשהחתיכה הקרועה קטנה משלוש אצבעות, היא לא חשובה מספיק להיות בגד נפרד, והתפירה בחזרה בעייתית מצד מן העשוי.

הלכה – יריעה שנתמעטה

הרמב״ם: בגד שהתמעט/נפחת מהצד שבו הציצית – כל זמן שיש חיבור בין הציצית לבגד, עדיין כשר.

פשט: כל עוד יש חתיכת בגד שמחברת את הציצית לבגד, זה טוב – אפילו נשאר מעט מאוד.

הלכה – חוטי הציצית שנפסקו: כדי עניבה

הרמב״ם: חוטי הציצית – כשנקרעו חלקים מהחוטים, כל זמן שנשאר כדי עניבה – כשרו. אבל אם נפסק החוט מעיקרו – פסול.

פשט: שיעור כדי עניבה הוא המינימום שצריך להישאר מחוט ציצית כדי שיהיה עדיין כשר – מספיק שאפשר לעשות ממנו עניבה (קשר קטן). אבל אם החוט נקרע לגמרי מהבגד (מעיקרו), פסול.

חידושים:

1. שאלה על “נפסק מעיקרו”: למה יהיה פסול אם החוט נקרע לגמרי? הרי למדנו שלא צריך את כל החוטים – כמה חוטים ששמים כשר. ההצעה היא ש״חוט אחד” פירושו כנראה כל החוט המקופל יחד (לא רק חוט בודד אחד). אבל זה נשאר בספק. גם נשאלת השאלה: פעם אחת כבר הכניסו אותו והוא כבר יצא – למה יהפוך לפסול? הרמב״ם לא נותן טעם למה, והשאלה נשארת פתוחה.

2. אי-בהירות בגמרא: יש “סיבות אחרות” בגמרא שאינן ברורות, וזה נשאר ללא פתרון.

*סוף סיכום של שיעור על הלכות ציצית, פרק א.*


תמלול מלא 📝

הלכות ציצית: טבע המצווה וסדר העשייה

הקדמה: ציצית בספר אהבה – איזו מצווה היא ציצית?

מצוות תמידיות בספר אהבה

דובר 1:

אנו לומדים ברוך השם הלכות ציצית בספר אהבה. בספר אהבה לומדים אנו מצוות תמידיות, מצוות שיש תמיד, לא כמו פסח שהוא פעם בשנה, או שילוח הקן שהוא אם קורה מקרה, אלא דברים שהם מאוד מחייבים, כמו קריאת שמע, תפילה, תפילין, ועכשיו לומדים ציצית. קריאת שמע היא כל יום, בעצם ציצית היא גם כל יום. ציצית היא אותה תדירות כמו כל האחרות, כמו תפילין, קריאת שמע.

וישנו גם דין של ללכת עם ציצית. תפילין פטורים בשבת, ציצית אינם פטורים בשבת. גם זה קצת שונה, כי תפילין היא אולי מצווה שצריך ללכת לעשות, זו חובת הגוף.

דובר 2:

אה, נכון.

דובר 1:

אבל הם למדו ספר תורה, למשל מזוזה, מזוזה היא תמיד, הרמב״ם קרא לה תמיד, נכון? כל אחד שיש לו בית. כל אחד שיש לו בית צריך להיות לו מזוזה. ספר תורה גם היא מצווה, המלך צריך ללכת איתה תמיד, וכל יהודי צריך להיות לו ספר תורה.

אבל הרמב״ם לא למשל בסוף הלכות ציצית כמה צריך לרדוף לוודא שמקיימים את המצווה. זה אולי לא דין כזה של מצווה לעולם יהא אדם זהיר במצוות ציצית.

דובר 2:

הוא אומר, הוא אומר בסוף, כן כן, הוא אומר. אדם צריך תמיד ללכת עם ציצית, כן. אמת.

דיון: ציצית כמידת חסידות או חיוב?

דובר 1:

זה באמת זו מידת חסידות, זה מעניין. זה באמת התורה רוצה שתמיד ילכו עם ציצית ותפילין. השאלה היא, האם כשהתורה רוצה זה מחייב, או שהתורה זו מצווה עם מובחר עניין. נכון. אפשר לומר, אז תפילין העיקר מצווה להניחן כל יום, או להחזיקן בהליכה. מהי מצוות ציצית, עיקר המצווה היא רק שאם יש לו בגד כזה יעשה ציצית, ואחר כך יש עניין של מצווה ומובחר.

עוד, אני אומר איך אני חושב. אני חושב שאתה יכול לדמיין שכוונת התורה או רצון התורה, אדם רגיל יש לו בית ויש לו בגד. ובגד רגיל אין לו היום ארבע כנפות אולי, אבל בימי התורה זה בגד רגיל. אז כשהתורה אומרת לך לך עם ציצית, זה אומר שתלך כל יום עם ציצית, ושיהיה לך מזוזה על דלתך. בוודאי, אם במקרה למישהו אין בגד, או במקרה למישהו אין בית, הוא פטור ממזוזה. אבל זה לא הופך את זה למצווה תדירית, כי הסדר הרגיל הוא כך.

סטייה: הביאלער רבי (חלקת יהושע) ומצוות מצב

דובר 1:

תן לי להיות אולי עם דברי. היה צדיק גדול, החלקת יהושע, הביאלער רבי. הוא היה אוהב מצוות גדול. נו, כמו שכתוב אצל חז״ל, אוהב מצוה לא ישבע מצוה, אוהב כסף לא ישבע כסף. הוא היה חן גדול, קצת כמו ר׳ אהרלה. וכל יום אחרי שחרית הוא חיפש לקיים את המצווה של הפרשת חלה, כיסוי הדם, על השחיטה, איזו מצווה שכתוב בסידור שאפשר לעשות אחרי שחרית הוא השתדל לעשות.

אז מצד אחד אפשר להסתכל שזה דבר נפלא, ומהצד השני אנו יודעים שזה לא בפשטות, אדם אין לו חיוב לעשות זאת בפשטות, וצריך לחשוב האם זו מצווה להשתדל לארגן… אוקיי, קודם כל צריך להיות רבי בשביל זה, לארגן שכל יום יאפו חלות כשאתה מסיים, כשהטלית מורד מהראש והכל… אוקיי, בשביל זה צריך להיות רבי. אבל בטוח שאלו מצוות, נטילת חלה או שילוח הקן היא מצווה שהיא על מצב. ואם מישהו עשה יותר פעמים את המצווה של שילוח הקן, אין פשט שהוא יהודי טוב יותר, היו לו יותר הזדמנויות.

לעומת זאת יש שהן לגמרי מצוות תפילין, שילכו כל יום תפילין, או קריאת שמע על כל פנים, שיקראו כל יום פעמיים קריאת שמע. ציצית, אי אפשר לומר שציצית היא כמו קריאת שמע, שחייבים לעשות פעמיים ביום, אבל זה גם עדיין לא אותו סוג דבר כמו אם קורה מצב. כי זה כן, העצם דבר הוא כן “וראיתם אותו וזכרתם”, התכלית שלו היא הרבה יותר חשובה. אין פשט שהתורה אומרת שאם עשית לך ארבע כנפות, אז יש דרך איך להשתמש בזה. זו כן מצווה. התורה לא אומרת שהפתרון לשימוש בארבע כנפות הוא דרך הנחת ציצית. אלא התורה אומרת שיש מצווה של ציצית, שזה המעיל. והתורה אומרת שילכו על הארבע כנפות, שזה בגד שכיח מאוד. הארבע כנפות אינו בגד נדיר, זה הבגד הרגיל, אומר הוא.

דיון: מצווה חיובית, מצווה קיומית, או קטגוריה שלישית?

דובר 1:

נו, אז החיוב קורה רק כשיש לו בגד ארבע כנפות. אומר הוא, אז איך קורים לזה, מצווה חיובית, מצווה קיומית, או שמצווה קיומית היא דבר שלישי, אולי דבר רביעי? או כמו שאתה אומר כמו שחיטה, שאינה מצווה אלא היתר. אז לכאורה זו קטגוריה שלישית. יש מצוות שאתה יכול לומר כמו שאתה אומר להתחלת חכמה או לספר החיים, שזה בא כך. מבין אתה מה אני אומר?

דובר 2:

לא, אני מתכוון שהמילה היא אולי שהמצווה היא שהקב״ה רצה שיעשו את המצווה ולפעמים זה מצורף לבגד, או שיש דרך איך מותר לאכול את העוף. את העוף מותר לאכול בלי צער בעלי חיים, או הדרך איך המכה מותר להשתמש עם גדר, שהארבע כנפות מותר לעשות עם ציצית. זו לא המחשבה של מצוות ציצית, דרך איך להכשיר ללכת עם ארבע כנפות. לא זו המחשבה.

דובר 1:

כן כן, אני איתך, בדיוק. זה דבר אחר.

רשימת הרמב״ם של מצוות הכרחיות

דובר 1:

אני זוכר שהרמב״ם בסוף, אני לא מוצא את זה כאן, הרמב״ם בסוף ספר המצוות יש רשימה כזו של שישים מצוות שהן יותר, שזו מצווה שצריך לרדוף. לא רק לרדוף, זה יותר כמו, אני מנסה למצוא את הלשון. אני זוכר שבסוף, איך אתה זוכר בסוף של מה? בסוף של משהו. אני לא זוכר בסוף של מה.

דובר 2:

אה, אתה הסתכלת בספר? אתה זוכר שיש שם רשימה כזו של שישים מצוות, כך אני זוכר.

דובר 1:

כאן אני לא מוצא את זה. אני לא יודע איך צריך למצוא את זה. אולי בסוף השרשים?

דובר 2:

לא.

דובר 1:

בסוף של משהו יש רשימה של, ושם לכאורה כתוב ציצית וכן הלאה. יש לו שם אחר לרשימה. לא שש מצוות תדירות, אלא תדירות תמיד, או…

המסקנה היא שזה קיום מצוות עשה, איך אתה מתכוון?

דובר 2:

טוב מאוד. בסוף לאסייו?

דובר 1:

כך אני זוכר. תראה, אממ, כן. אממ, הוא אומר שנראה שיש מצוות שהן לחובת ציבור, למשל. יש לחובת איש, אפילו אונסו פריה ורביה. הוא קורא לזה, איך? מצוות הכרחיות? יש מצוות שהן חובה לאיש רק אם עשה משהו, כמו עבד עברי וכדומה. מצוות הן רק מפני הבית וכדומה. והן מצוות, זו לשונו, “מצוות המתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום בכל איש מישראל, כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת.” אלו המצוות כאן.

והוא אומר, למה זה נקרא מצוות הכרחיות? הוא המציא את השם, מצוות הכרחיות? מפני שהן מתחייבות לכל איש ואיש מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין. והוא אומר, אה, אחר כך הוא אומר, בתנאי, הוא אומר שיש שישים מצוות הכרחיות כאלה, אם זה אדם שאצלו אדם רגיל, שהמצוות מחייבות על פי רוב דרכו של עולם. למשל, שעומד בביתו במדינה, ואינו חולה מדוים, והוא עושה סחורה, ויש לו בנים. אז, בשישים המצוות הוא לא סופר דווקא מצוות, זה אומר לא הכרחיות מתכוון לא החיובים שאם לא הוא עבריין ולא עושים את זה היום, אבל בסדר החיים הרגיל, מתחתנים, יש חתונה.

אז, הדבר המעניין, הם דיברו אתמול למשל על המצווה שכל אחד צריך לכתוב ספר תורה, והם כבר דיברו על זה שוב, שהרמב״ם כותב את ספרו לבעל בית, זה אבא של ילדים, ויש לו פרנסה, ויש לו בית. אליו מדבר הרמב״ם, כן? אז, אדם היה יכול לחשוב, שכשאתה מדבר לאדם הזה, אתה כבר לא מדבר על מצוות הכרחיות. מצוות הכרחיות מתכוון שכל יהודי שאי אפשר להתחמק מזה, כן? נו, אומר הרמב״ם, שכשאני אומר בכללות מי מחויב במצוות, אני מתכוון ליהודי הממוצע. כן. נו, הוא מביא באמת את המצווה של כתיבת ספר תורה היא אחת מהן. יש לו רשימה, והשבתי פרנקל כותב את הרשימה של המצוות הכרחיות, הרשימה המלאה, כי כאן הוא כותב רק את המספרים. כן, אבל מלמטה צריך לראות רשימה. כן, כן. אז, כתוב שם כתיבת ספר תורה למשל? נראה. אה, כאן יש לי את הרשימה, אוקיי. לכתוב ספר תורה ולישא בתולה. כן. זה מעניין.

אז זו מצווה שאין הזמן גרמא. כי יהודי רגיל יש לו תורה. אפשר לומר שיוצאים עם חומש, זה כמו שהרא״ש רוצה לפרש היום. אבל זה הגיוני.

דיון: אילו מצוות מהרשימה עושים היום?

דובר 2:

איזו מצווה מאלה הם לא מקיימים?

דובר 1:

את כולן. השוב בשמואל?

דובר 2:

לכהן ישראל חי וקיים.

דובר 1:

אה, זה… כן, זה צריך לעשות. למה לא עושים את זה? כי הכהן שלו הוא רק ספק. טומאה, נאסה.

אממ… לקדש את השבת. לשמוע לדברי הנביא. מעניינת הרשימה שלו, קצת מעניינת. אני לא מבין בבירור את הרשימה שלו. נו, אנחנו עושים, אנחנו שומעים את דברי הנביא. רק הנביא לא מדבר. אנחנו שומעים את הנביא ישעיהו. הנביא שמואל הוא נביא יתר, הוא עובד. אבל הוא אינו מצווה חיובית. ליבוא בקידושין, אבל למשל אצל הרמב״ם זו מצווה חיובית. כן, כי הרמב״ם הוא אדם רגיל. הוא הולך להתחתן. יהיה לו חתונה, הוא מתחתן עם קידושין. זה כל יום אולי הוא מקיים. נו, הוא לא יודע. נו, לפי הרוגצ׳ובר. אוקיי.

מסקנה: ציצית כמצווה חיובית

דובר 1:

בסדר, בואו נחזור. הרמב״ם למשל עושה כאן את… אוקיי, זה מצחיק. אוקיי, על כל פנים. אז… אני רוצה עכשיו להבין, שציצית יש קטגוריה שלישית שהרמב״ם קורא מצווה חיובית. אתה רוצה… אפשר לומר קצת אחרת, שאתה אומר שאין פשט שמתירים את זה. לא כמו שחיטה, שזה מתיר את האכילה. זה יותר כמו דבר שצריך לעשות, רק איך עושים את זה? רק אם יש לו. אם אין בגד לא צריך. אבל זו כן מצווה, לכן זה נכנס לספר האהבה בוודאי. זו מצווה של אהבת השם, של לזכור תמיד וכו׳. אוקיי.

הלכה א׳: מהות מצוות ציצית

הגדרת הרמב״ם של המצווה

דובר 1:

אז הלכות ציצית, מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות, על הפינות של בגד. וכאן מגיעים הפרקים שיבארו את המצווה. פרק א׳, אומר הרמב״ם כך: ענף, ענף מתכוון לענף, זה מתורגם כמו שיח בפינה, על כנפי בגדיהם ממין בגד, יקרא ציצית. מה מתורגם המילה ציצית? המילה ציצית מתורגמת משהו סוג דבר, כי בפינות של הבגד עושים סוג של קשר, וזה סוג של מה שקוראים נוף. זה לא קשר, פינה.

הלכות ציצית – פרק א: מהות המצווה ועשיית הציצית

הקדמה: ציצית כמצוות עשה שהיא חובה

הרמב״ם קורא לזה מצוות עשה שהיא חובה. אתה רוצה תוכל לומר קצת אחרת, אתה אומר שאין פשט שזה חטא. זה לא כמו שחיטה שאם יש לך זה מתיר לאכול. זה יותר כמו דבר שצריך לעשות, רק איך עושים את זה? רק אם יש ציצית. אם אין בגד לא צריך. אבל זו כן מצווה, מזה זה נכנס לספר האהבה, בוודאי זו מצווה של אהבת השם, של “לזכור תמיד” וכו׳. אוקיי.

אז איזו ציצית? אומר הרמב״ם כך, מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית, לעשות פינות ציצית, “על כנפי הכסות”, על הפינות של בגד. ובפרקים הבאים הולכים לבאר את המצווה.

הלכה א: מה מתכוון המילה “ציצית”

פרק א׳ אומר הרמב״ם כך: “ענף”, ענף מתכוון לענף, זה מתורגם כמו שיח בפינה, “היוצא מכנף הבגד ממין הבגד, יקרא ציצית”. מה מתורגמת המילה ציצית? המילה ציצית מתורגמת משהו סוג דבר שבפינות של הבגד עושים סוג של קשר, סוג של… הרמב״ם קורא לזה “ענף”. זה לא קשר, א… הוא הולך לומר, שערה, ענף. כן, הוא אומר כמו ענף עומד, כמה שערות שיוצאות. ציצית הוא הולך לומר היא קבוצה של שערות.

אטימולוגיה: ציצית וציצת הראש

ולמה זה נקרא ציצית? אומר הוא כי יש דבר שנקרא “ציצת הראש”. ציצת הראש מתכוון גם לחתיכות שיער מהראש. פאות. פאות, או מה שזה לא יהיה, זה מתורגם קבוצת שיער מהראש. שנאמר “ויקחני בציצת ראשי”. אומר הוא כך, אם המילה ציצית מתכוונת לקבוצת שיער, אז זה לא דומה לציצת הראש, אלא שניהם הם ציצית. אם ציצית מתכוונת לקבוצה של שערות ביחד, יכול להיות קבוצה של שערות או קבוצה של חוטים ביחד. אז אתה רואה שציצית במקור מתכוונת לזה. במקור, כך זה ברמב״ם, ואנו אומרים “ועשו להם ציצית”, יעשו דבר דומה “על כנפי בגדיהם”.

סטייה: ביטוי של ר׳ נחמן והסוד של ציצית

זה מעניין, למה אי אפשר לומר לכתחילה ששניהם מתכוונים לזה? אולי כי ציצית מזכירה את החלק של ציצת ראשי, שהוא פסוק מיחזקאל שהביאו אותו לראות את בית המקדש בנבואה. אז אפשר אולי רק לומר את המצווה, ורק לומר שיש מצווה של “לא תקיפו פאת ראשכם”. נוכל לחשוב מה ציצית ראשו חושב. מתכוון. למה היו מקיימים חס ושלום פאות הראש? כל האמוראים עליהם. אולי זה בנביא אבל… מתכוון מתכוון מתכוון עם השיער בפלאות. כן, מכאן המקור לביטוי של ר׳ נחמן שהוא הולך לשלוף את היהודים מגיהנום בשיער של הראש, בפאות, שזה ממש פסוק ביחזקאל.

וזה הסוד של ציצית. הוא כבר חושב אולי אם הציץ של הכהן גדול, שקשור גם בשיער של הראש, אולי יש גם משהו בזה. הציץ קשור גם הציץ כך? הוא אומר אני כאן בעצם שכמו שהציצית שולפת את האדם מגיהנום, גם הציצית היא בגר, שולפת את הבגר מהאדם. בכל מקרה, אבל זה הציצות אוקיי, בכל מקרה, זה כבר על פי, על פי קבלה. אם הרמב״ם הם למדו ר׳ נחמן. אוקיי, אבל זה מעניין.

סטייה: למה למצוות יש שמות “שטוחים”?

הם למדו כבר את כל רוב המצוות, כבר חשבתי אולי בכיכול יש פשט על זה, ואני לא חושב שזה נכון. רוב המצוות של ספר אהבה לא מתחילות מכאן במצוות זה ייעשה כך וכך, אלא מתחילות לתאר את המציאות של מהי המצווה, וגם יש כאילו השאלה הראשונה שאדם שואל, רוצה שהציצות יראו את הציצות. אני קונה דרך את המכונה אחר כך תוכל לומר איך משתמשים במכונה. יכול להיות, אבל זה יכול גם להיות כי זה דבר שאתם אחר כך יודעים. מכיוון שספר אהבה הוא דבר שעושים כל הזמן. כי התורה מלמדת אותנו כמה פעמים את המילה ציצות, או לפחות גדולים טעת הלך. ועד ספר יחזקאל לא כתוב כבר איפשהו שזה צריך להיות ציצות הראש. אבל אנשים איפשהו ידעו את זה. וכשהוא אומר כך כתוב בספר חסדות, הוא מתכוון בספר חסדות שהראיות שלו כל השנה קראו לזה ציצות וראש. כן, לא שום. זה יכול לשאול, כי… אז הפאני, בכלל השאלה הראשונה שיש לאדם עם עצמו ציצית. תראה לי פאני מחכים לציצית. וכשמשה אמר פחות איך שהם דברים שעושים.

מצוות ציצית: לבן ותכלת – אחת המצווה או שתיים?

הלכה א (המשך) – המבנה של המצווה: שני ציוויים במצווה אחת

דובר 1: אבל כמה פעמים כורכים את החוט? כמה פעמים רואים את החוט בתלויים של החוטים בפינה? איך רואים? כמה פעמים הוא מסובב. ישר כוח חזה, ישר כוח בן התורה.

אומר הרמב״ם הלאה, נו, יוצא כך, החזה חישב שיש משהו שנקרא חוט לבן, והם אמרו שיש עוד דבר שנקרא חוט תכלת. נו, יוצא כך כמו שהיה, אתה שואל עכשיו, אה, זה שתי מצוות, לבן ותכלת?

אומר הוא, כן. למצווה יש שני ציוויים, שתי מצוות. מצווה שמורכבת, אחד שהוא שניים. זו מצווה אחת שיש בה שתי מצוות.

למה? מצווה אחת היא “שיעשו על הכנף ענף יוצא ממנו”, עצם הדבר שבפינת הבגד יצא כזה תלוי, כזה ענף של סחורה. והדבר השני הוא, על הענף יכרכו חוט תכלת.

שנאמר, מביא הרמב״ם, יש שני פסוקים. פסוק אחד “ועשו להם ציצית” היא עצם מצוות עשיית ציצית על הכסות, על הכנפיים. ואחר כך יש על זה מצווה חדשה שעל הציצית יכרכו פתיל תכלת.

הלכה א (המשך) – תכלת אינו מעכב את הלבן

אומר עכשיו הרמב״ם, שמעת עכשיו שיש שתי מצוות. אבל רוצה אני לומר לך כך, הלכה חדשה: תכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. הם לא מעכבים זה את זה. זה סוג אחד של מצווה, אבל הם מחולקים לשניים.

כי מאותה סיבה שיש שתי מצוות, גם אין אחד מעכב את השני. לא, לא, זה לא כך. זו לא אותה סיבה. תכלת הרי לכתחילה זו מצווה אחת, שני ציוויים הוא קורא לזה. תכלת לא מעכב את הלבן, ולבן לא מעכב את התכלת.

זאת אומרת, אם למישהו יש רק אחד, שילך לפחות באחד. זאת אומרת, מי שאין לו תכלת, שילך בלבן לבדו. ומי שיש לו כן לבן ותכלת, ונשאר רק התכלת מכל הציצית שלו, הציציות האחרות, הלבנות, חוטי הלבן, נקרעו, הורדו, הוא עשה לבן ותכלת, והלבן נקרע, כשנשחק עד שנתבטל לגמרי. נשאר רק התכלת לבדו, החלק הכחול. כשר. עד פינת הבגד, נכון?

דובר 2: כן.

דובר 1: כשר. מה זאת אומרת שהוא כשר? התכלת כשר. הציצית עדיין כשרה, כן. מה זאת אומרת שהוא כשר? יש לו תכלת, זה הכל. הוא עושה מצוות ציצית מספיק. הוא עושה מצווה אחת. הנקודה היא, שלא יאמר שלא ילך בלבן או תכלת לבדו, אין לו שום מצווה בזה. כשהוא הולך באחד, יש לו גם את המצווה.

דיון: האם אפשר לעשות תכלת לבדו לכתחילה?

דובר 2: נכון. זה אומר כך, אי אפשר לעשות תכלת לבדו. לבן לבדו אפשר לעשות, אבל תכלת לבדו אי אפשר, כי תכלת הוא משהו שכורכים סביב הלבן. אבל יש דרך אחת שיישאר עם תכלת לבדו, אם עשית את הדרך הנכונה, שהוא מסובב סביב הלבן. הלבן פשוט נקרע. עכשיו נשאר התכלת. זה לא נפסל מלהיות ציצית כשנקרע הלבן, כי התכלת לבדו יכול גם להיות ציצית. אפשר כן להיות עם תכלת לבד. אבל אי אפשר לעשות תכלת לבד. תכלת הוא משהו שכורכים סביב… אבל עכשיו, כשנקרע, נעשה למפרע תכלת לבדו. מה ההבדל?

דובר 1: תאר לעצמך שלמישהו אין לבן, ובחנות מכרו לו רק תכלת, יש לו רק תכלת. מה יעשה? יכניס את התכלת? לא. יחפש לבן במקום כדי שיהיה לו תכלת? לא, אין דבר כזה באמת. אם נפל, הלבן הרי הוא הבגד עצמו שהשתמשת בו.

דובר 2: לא, אני בגד.

דובר 1: כן, תראה. לוקחים בגד, עושים כנף, פינה של הבגד, ועושים שיהיה קצת סחורה נוספת מהבגד. אתה לא יכול לא להיות עם לבן. תכלת אתה יכול לא להיות עם. אתה צריך להיות עם בגד, תעשה שיהיה לבן. תחתוך קצת בפינה, שתהיה פינה. אבל זה צריך לבלוט קצת. מה שלא בולט גם לא כשר. כאן יש דברים מעניינים. חייב להיות לבן בולט, אבל קושיא, אם אין לך את הלבן, יש לך לפחות את מצוות תכלת. אז זה לא בולט. עכשיו יש לו פשוט את הבגד. זה יוצא. פשוט הבגד עם התכלת מחובר לזה. זה נקרא תכלת. זה טוב. אז אפשר לעשות לכתחילה גם? זה אני שואל אותך.

דובר 2: לא, אלא מקיים מצוות תכלת, ולא מקיים מצוות לבן.

דובר 1: אני מבין.

אבל זו הדרך שמכניסים את… למה לא תאמר שהמציאות לא אפשרית שלמישהו לא יהיה לבן? זה אפשרי במציאות. בדיוק כמו שאפשר שנפסק, אפשר שאין לו מספיק, הבגד שלו קטן מדי, אין לו מספיק להוציא ממנו עוד חוטים. נו? או שאין לו את השיעור, כי אם עושים את החוטים ועושים שלא יהיה שיעור, אני לא יודע, נדמה לי שהוא אמר שצריך לעשות תכלת כי אין לו לבן. כך נאמרת ההלכה, אם למישהו קטן מדי והוא לא יכול להוסיף שום לבן, אין לו מאין לבן, אין לו להוסיף תכלת.

דיון: מה פירוש “נפסק עד הכנף”?

דובר 1: כך הרי נפסק, נפסק עד הכנף, המצב ש… נתחיל מהמצב אחרי הנפסק. איך זה נראה אחרי הנפסק? יש משהו, יש לו עוד על מה לתלות? עד הכנף. אין כלום. עד הכנף אומר שלא נשאר כלום. מה נשאר?

דובר 2: אני לא מבין. מה נשאר כשנפסק עד הכנף? כלום, לא? נשאר משהו כן? זה אומר את זה? משהו נשאר? לא כתוב בנסתרות הבן.

דובר 1: כנף הוא פשוט הבגד עצמו. כנף הוא פשוט הבגד. נכון? אז נשאר הבגד עצמו. אז אתה יכול לומר כך. מה שאתה אומר שהתכלת חייב ללכת על הלבן, זה בהכרח כך, כי התכלת תלוי על משהו, זה לא תלוי באוויר. הלבן הרי לא ענף לבן. למה לא להכניס אותו באותו חור שהלבן מוכנס? אתה צריך לעשות עוד חור, אתה צריך לעשות עוד שני חורים.

דובר 2: אה, אז זה מדבר על בגד שמהבגד, כמו עוד בגד שאפשר להוציא משם. יגידו לנו אחר כך איך עושים את זה, אבל הלבן, אני שואל אותך, חייב להיות ענף לבן, אין ענף לבן, זה ענף לבן. דווקא מקפיד לומר חלבן, אני רואה, אני רואה שהוא מקפיד לומר, אני מנסה להבין. אולי זה יהיה ברור יותר אחר כך, נראה, אולי זה יהיה ברור יותר אחר כך, נראה. יכול להיות כי כמו שהוא אומר, יש חלבן לשנה, זה בולט מהבגד, זה מונח כך, אין לי ברור.

ההבדל בין “ציצית” ל״תכלת”

דובר 1: הוא אומר אחר, המפרשים כאן אומרים אחר, שבאמת שלא יוצאים עם החלבן לבדו, נראה לי שהמילה ציצית עצמה, פתיל חלבן לא נקרא ציצית. אין בעיה, מה פשט אחר של זה? כי ציצית הוא סוג של שרימס מהסחורה, כמו כשמישהו שם חתיכת סחורה על הראש, זה לא נקרא ציצית ראשה. ציצית ראשה אומר פוניטייל, משהו שמסתובב כך סביב הראש. ציצית מהבגד אומר גם הסחורה שיוצרים מפינת הבגד. כי אדם לובש בגד שסרוג, תמיד יש פרינג׳ים, תמיד יש את הפינה. על הפינה, הפינה יקשרו משהו, יעשו ממנה פינה נראית, ועל הפינה הנראית ישימו חתיכת תכלת. יעשו ענף, עושים ענף. נקרא ענף. יעשו משהו איתו, יאספו אותו איכשהו, ועל זה יכרכו קצת תכלת.

לא רק לאסוף, צריך להבליט אותו, יותר מלאסוף, זה צריך להיות קצת יותר ארוך, זה צריך להבליט משהו, לא אמרתי כראוי, אבל זה צריך להבליט, נכון? זה ענף שבולט מהבגד, על הכנף. ענף אומר פרינג׳ שבולט. ועל זה שם תכלת, זה האמת.

דובר 2: אתה צודק, תכלת לא נקרא ציצית. מעניין! תכלת לא ציצית. תכלת נקרא ציצית, נכון. אז פתיל תכלת, יכול אחרי שזה כבר נקרא ציצית, יכול אחר כך להיות מצוות תכלת לבדה, וזו קושיא. כי אתמול היה כאן ציצית, זה לא היה… אבל לשים תכלת…

דובר 1: כן, כי הבגד נקרא ציצית, זה לא נפסל איכשהו, כל עוד עדיין יש משהו מהציצית.

דובר 2: אוקיי, משהו חסר קצת כאן, נבין את זה טוב יותר, אוקיי.

הלכה א (המשך) – מצווה אחת, לא שתיים

תרגום לעברית

אפילו כאן, אומר הרמב״ם הלאה, בסך הכל יש לנו כך, שיש שני חלקים במצווה, יש שני צבעים במצווה, ולמרות שהם אינם מעכבים זה את זה. אומר הרמב״ם, אם כן חשב אדם שאלו ממש שתי מצוות. אומר הרמב״ם, לא, תדע, אע״פ שאין אחד מעכב את חבירו, אפילו התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה, אבל הם לא לגמרי שתי מצוות.

זה לעניין מנין המצוות, או לעניין שאדם כשיתקרב יעשה שתי מצוות, הוא יעשה, הוא לא יחשוב שתיים. אלא המצווה היא מצווה אחת, “הרי היא מצות עשה אחת, ולובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת”. אם עשה מצווה אחת, זו רק מצווה אחת שיש לה שני חלקים.

דיון: מה הנפקא מינה?

דובר 2: מה הנפקא מינה רק לעניין מנין המצוות? או אולי שעושים רק ברכה אחת?

דובר 1: לא, למשל, נאמר, יכול להיות נוגע למשל לשאלה של מצוה הבאה בעבירה, או אני רוצה לומר, עשה דוחה לא תעשה, אולי יש נפקא מינה אם זה שתיים או מצווה אחת?

דובר 2: כן, אני חושב ששני עשה לא יהיה יותר קל להיות דוחה.

דובר 1: לא, אלא עשה ולא תעשה. אני לא יודע אם שתיים עוזר.

אממ, לא ברור. הרמב״ם לכאורה הבין שזה מתכוון לעניין מנין המצוות, כי הוא מביא את זה בספר המצוות שלו.

דובר 2: אוקיי, למה הוא היה צריך להביא את זה כאן? כי זה כן משהו. הוא מביא כל הזמן את מנין המצוות, מה? הוא אומר כן, הוא רוצה לחשב.

אוקיי.

דובר 1: הוא אומר ששניהם בסופו של דבר הענין להזכיר את “למען תזכרו ועשיתם”. זה היה ההסבר שלו בספר המצוות איך יכול להיות ששני דברים שונים הם מצווה אחת. הוא אומר כי זה לא שני דברים שונים, זה אותו סוג דבר. כי זה לא רק התכלית, זה גם אותו סוג דבר.

דובר 2: מאוד חזק.

דובר 1: נכון, אבל התכלית לא מספיקה, כי תפילין זו מצווה נוספת. כי זה מעשה מצווה אחר. כשזה אותו מעשה מצווה וזו אותה תכלית, אפילו יש בזה שני צבעים, זו מצווה אחת. אז מה כן מעכב? וארבע ציציות, וארבע ציציות מעכבות זו את זו, זה שבגד

הלכות ציצית: סדר עשיית הציצית – מקום ההנחה, חוטין, כריכות וחוליות

הלכה יא – ארבע ציציות מעכבות זו את זו

דובר 1: אומר הוא, כי זה לא הדבר היחיד, כי זה אותו סוג דבר. כי זה לא רק התכלית, זה גם אותו סוג דבר, זה חוט.

נכון, אבל התכלית לא מספיקה, כי תפילין זו עדיין מצווה נוספת. זה מעשה מצווה אחר. כשזה אותו מעשה מצווה וזו אותה תכלית, אפילו יש בזה שני ציוויים, זו מצווה אחת.

מה כן מעכב? וארבע ציציות מעכבות זו את זו. זה שבגד שחייב בציצית, שיש לו ארבע פינות שמקבלות ציצית, כל הארבע מעכבות זו את זו. לא יכול להיות רק ציצית אחת בלי שלוש מפינותיו. זה לא טוב.

הלכה יב – כיצד עושין את הציצית: מקום ההנחה, חוטין ושיעורים

אומר הרמב״ם, כיצד עושין את הציצית?

אוקיי, אז נלמד. אנחנו מדברים יותר מעשית איך עושים את הציצית.

אומר הרמב״ם, מתחיל מסביב של טלית שהוא סוף האריג, מתחילים מהפינה של הטלית, שזה סוף הארוג, של הסחורה הסרוגה, ומרחיק ממנו לא יותר משלש אצבעות למעלה. מהפינה הולכים שלוש אצבעות, לא יותר משלוש אצבעות, ולא פחות מקשר גודל. גודל מתכוון, גודל זו האצבע, אבל מה זה קשר גודל? כמה שהיה יוצא סחורה כשמסובבים אותו סביב הגודל? קשר של גודל? או קשר גודל מתכוון לפרק של הגודל? כן, קשר מתכוון לפרק, כך הוא אומר, קשרי אצבעות. כן. ומכניס שם ארבעה חוטים. ליד הפינה, כלומר שלוש אצבעות מהפינה, שם מכניסים, איכשהו עושים חור, הוא עדיין לא אומר, שם מכניסים ארבעה חוטים.

אגב, כבר אמרנו שמנין החוטים אינו מן התורה. הוא כותב עכשיו מעשית איך יהודים עושים, מכניסים ארבעה חוטים. מקפלים אותו באמת, מקפלים אותו. יוצא שעכשיו זה מה… כנראה חור, הוא לא אומר שעושים חור, אבל עכשיו יוצא משני הצדדים ארבעה, יוצא שתולים שמונה חוטין. תלוים מן הקרן, הם תלויים מהבגד, לא?

דובר 2: לא, מן הקרן מה…

דובר 1: מהפינה של החוטין.

דובר 2: מהפינה של הבגד, כן כן.

דובר 1: אה, מן הקרן, כן כן, ארבע קרנות, זה כמו ארבעה פינות.

דובר 2: כן, פינה, כן. שיהיו ארבע קרנות, לזכר את היום.

דובר 1: כן. אומר הרמב״ם, ואורך החוטין השמונה, שמונת החוטין, כמה ארוכים הם צריכים להיות? הם לא יכולים להיות קצרים מארבע אצבעות. אבל אם הם היו גדולים מזה, גדול לא משנה, אפילו אמה או שתים, אדרבה. לא איכפת לן. בסדר.

דובר 2: קשה.

דיון: אילו אצבעות?

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, כשאומרים… קשה היא הקושיה. אומר הרמב״ם הלאה, וכשאני אומר לך… אממ… קודם הוא אמר שלוש אצבעות, אבל כאן אורך החוטין הוא לא פחות מארבע אצבעות. אילו אצבעות? כוונתי גודל, האצבע שנקראת גודל, וכשארבע אצבעות מתכוון ארבע פעמים הגודל.

הלכה יב (המשך) – חוט תכלת: שיטת הרמב״ם vs. ראב״ד

ויהיה אחד מן שמונת החוטין חוט תכלת, והשבעה לבן. הלאה, איך המצווה צריכה להיות? שאחד משמונת החוטין יהיה חוט תכלת, כל האחרים יהיו לבן.

כן, יוצא שלפי הרמב״ם עושים רק חצי חוט תכלת. למה? כי שמונה זה נעשה רק אחרי שמקפלים אותו, נכון? יוצא זה מאוד מעניין, כדי שהרמב״ם לא יאמר אחד מהשמונה, שמכניסים פתיל תכלת על הגדול, לא על הגדול, על הענף. יוצא שהוא מתכוון לומר חצי חוט תכלת, כי החצי השני, כן, נעשה רק אחד משבעה, אחד משמונה, פתיל תכלת לפי הרמב״ם. מסכים?

לכן אומר הראב״ד הקדוש שזו טעות. אמר אברהם, כן, אתה רואה איך זה.

דובר 2: אבל צריך לעשות עוד לפני כן, אחד מהארבעה צריך להיות.

דובר 1: אמר אברהם, טעות הוא זה, אלא שנים של תכלת וששה לבנים. יש כל מיני טענות איך מפרשים את הגמרא וכדומה, אבל זו השיטה של הראב״ד הקדוש, שצריך לעשות חוט שלם על… לא חצי חוט. הרמב״ם לא אומר חצי חוט, הוא אומר שאחד מהשמונה הוא תכלת. שפשוט שלפי זה יוצא שצובעים רק חצי חוט של תכלת, לא שלם.

דובר 2: צובעים אותו אחרי שהוא כבר תלוי על הטלית?

דובר 1: לא, זה חוט כשצובעים אותו. צובעים חצי ותולים אותו.

דובר 2: כן, נכון.

דובר 1: כן. אוקיי. הלאה אומר הרמב״ם…

שאלו את הרמב״ם עצמו אם זה אמת שכך עושים. הוא אמר ברור שזה מה שהוא מתכוון לומר שחותכים אחד מהשמונה, לא אחד מהארבעה. צובעים חצי חוט.

דובר 2: כן. אוקיי. כן.

הלכה יג – סדר הכריכות והחוליות

דובר 1: מה עושים אחרי שכבר הכניסו את כל ארבעת החוטים לבגד?

כן, ואחר כך לוקחים אחד מחוטי הלבן, וכורכים אותו כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד, ומניחים אותו. כלומר, מכניסים אותו ל… עדיין לא נאמר שיש חור. איך מכניסים אותו לבגד?

דובר 2: בוודאי עם חור, מה השאלה?

דובר 1: חור. ותולה, הוא אמר לך “מכניסן שם”. ואחד מהחוטים הוא ה…

דובר 2: צריך להבין שהבגדים הישנים תמיד היו מלאים חורים.

דובר 1: אה, צריך להבין שהם לקחו סחורה כל כך חלשה ודוחפים אותה דרך. אוקיי? אני לא יודע. אוקיי.

ובקיצור, עושים כריכה אחת של לבן על החוטים האחרים ומניחים. אחר כך, כן?

דובר 2: ואחר כך לוקחים את חוט התכלת, זה שהוא תכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. כורכים שתי כריכות ליד כריכת הלבן, הכריכה הראשונה שעכשיו אמרנו, וקושר, ועושים קשירה.

דובר 1: והשלוש כריכות האלו הן הנקראין חוליה. שלוש הכריכות ביחד נקראות חוליה.

אוקיי. החוליה היא איזה סוג עיצוב שעושים על הציצית. לכאורה זה ענין של איך עושים יפה את הציצית.

ומרחיק מעט, אחרי החוליה הראשונה שעשינו, אחרי שלוש הכריכות הראשונות, מניחים קצת מקום ריק, ועושה חוליה שניה בחוט של תכלת לבדו, על התכלת לבדה. עם התכלת לבדה, כלומר הוא מסובב את התכלת שלוש פעמים. לכאורה, הראשונה הוא עשה לבן אחד, הוא התחיל עם לבן, ואחר כך שם תכלת. השנייה והשלישית וכן הלאה הוא עושה הכל רק תכלת, חוץ מהאחרונה.

ומרחיק מעט ועושה חוליה שלישית וכן עד חוליה אחרונה שיכרוך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן. ומשום שהתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין.

אז בסך הכל בסה״כ, הוא לא אומר כמה כריכות צריך לעשות, כמה חוליות צריך לעשות. מכיוון שהוא אמר, הוא לא אומר כמה. אבל הראשונה והאחרונה הן לבנות. הראשונה והאחרונה שלוש, כן. החוליות כלומר, הכריכות של תכלת לבדו, שנקראות חוליה, קבוצות של שלוש. הראשונה אבל עושים לבן, והאחרונה לבן.

פירוש “מעלין בקודש ולא מורידין”

אומר הרמב״ם למה? למה מסיימים עם הלבן? שמעלין בקודש ולא מורידין. מה הפירוש? מעלין בקודש ולא מורידין. איזה יותר קדוש, התכלת או הלבן? שיהיו באותה קדושה, אותה מצווה, מצווה אחת שיש לה שני חלקים? מעלין בקודש ולא מורידין.

הנקודה היא, מה אומר הרמב״ם? הואיל והתחיל בלבן מסיים בו. מכיוון שהתחיל עם לבן, לא היה ראוי שלא יסיים איתו. הוא התחיל עם לבן, הוא לקח את הלבן, הוא נתן לו דבר יפה, הוא נתן את הכריכה. הוא לא אמר שהתחיל עם לבן, שהתחיל עם תכלת, והוא זנח אותו לגמרי, שהוא היה מוריד. לא, הוא אמר שצריך להחזיר, לסיים איתו גם, שיסיים. זה הפירוש של מעלין בקודש ולא מורידין.

זה הפירוש מעלין בקודש ולא מורידין. לא זורקים מצווה. לא, מעלין בקודש ולא מורידין, לא מורידים אותו. הלבן לא יתבייש לגמרי, לא מורידים אותו, שיהיה כלום, בגלל שהתחילו להשתמש. כי כך צריך לסיים איתו גם.

למה מתחילים בלבן?

אם כן, למה מתחילים? זו בית השאלה. כל השואלים שואלים למה מתחילים בלבן? אומר הרמב״ם, כדי שיהא סמוך לכנף מינו. הבגד הוא בגד של לבן, שהקרוב לבגד יהיה לבן. ודרך זה יעשה בארבע כנפות. וכך בכל ארבע הפינות יהיה האופן, שמתחיל ומסיים בלבן וכו׳.

השגת הראב״ד על הסדר

אומר הראב״ד, שאין לו שום שורש על כל הסדר. הוא אומר שהסדר לא שורש ולא ענף, אפילו לא נראה משום מקום ענף. אומר הראב״ד שאין לזה שורש ולא ענף, זה לא הגיוני. הראב״ד אומר על הנקודה שהרמב״ם אומר שמתחילים בלבן ומסיימים בלבן, אומר הראב״ד שהוא לא מבין, למעשה הוא עשה הרבה יותר תכלת מאשר לבן. אתה עושה ממני פורים, אתה אומר לי שאתה שומר על הלבן בכך שמסיים איתו? אומר הראב״ד שזה מאוד מוזר.

אז ממילא, הראב״ד הביא מרב נטרונאי סדר אחר. מה הסדר האחר? שעושים… אה… שבע חוליות… אין לי כוח איך הוא אומר שצריך לעשות. הוא עושה הרבה יותר לבן לכאורה לפי הראב״ד, כך צריך להיות. לראב״ד יש מהלך אחר של חוליות. יש הרבה מאוד שיטות בחוליות, במיוחד עם תכלת ולבן.

עכשיו, אבל מה הפירוש? מה אומר הראב״ד אבל מה צריך לעשות? הראב״ד טוען שעושים את כל החוליות ביחד, כל שתיהן ביחד. שהחוליא היא ביחד חוט של תכלת עם חוט של לבן, והוסיפו גם קשר מלמעלה, שהקשר עשוי מתכלת עם לבן. יוצא עם זה שש כריכות. אני לא יודע איך זה נעשה שש. אה, שש כריכות, זה כל הזמן משתמש בשניהם. יוצא שכל חוליא היא שש, לא שלוש. לפי הראב״ד. זו שיטת הראב״ד. לראב״ד יש שיטות אחרות. עיקר נקודת המחלוקת בין רמב״ם וראב״ד היא שהראב״ד

הלכות ציצית – מחלוקת רמב״ם וראב״ד, מנהגי חוליות, ושזירת חוטים

מחלוקת רמב״ם וראב״ד בכריכות

דובר 1: והוא גם הוסיף קשר מלמעלה, שהקשר עשוי מתכלת עם לבן. יוצא עם זה שש כריכות. מה זה שש כריכות? סדר שלם של שניהם ביחד. יוצא שכל חוליא היא שש, לא שלוש, לפי הראב״ד. זו שיטת הראב״ד, שלראב״ד יש שיטה אחרת.

עיקר נקודת המחלוקת

ועיקר נקודת המחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד היא שהרמב״ם עושה ממש מחצה על מחצה, דהיינו שתי כריכות לבן ושתי כריכות תכלת, והכל הוא שלוש, מה זה ארבע? אלא חלק מזה הוא לבן. ממילא לפי הרמב״ם הוא לא משתמש בכלל בלבן בעצם. זה העיקר חילוק.

קשר עליון – רמב״ם vs. ראב״ד

ויש עוד חילוק, הוא מוסיף קשר, ודברים אחרים. הראב״ד, שמתם לב שהרמב״ם בכלל לא אומר שקושרים לפני הכריכות. הרמב״ם בכלל לא אומר שקושרים את הציצית על הבגד. קושרים רק אחרי הכריכות, נותנים קשר על החוליא, קושר, אבל הוא לא קושר את הציצית על הבגד בכלל. לא כתוב ברמב״ם דבר כזה.

זו בעיה קטנה, כי בגמרא מוזכר משהו שנקרא קשר עליון, הקשר הראשון. זה מה שהראב״ד רוצה לתקן, אחד הדברים שהוא רוצה לתקן. אבל הרמב״ם לא גורס את זה. הרמב״ם לומד קשר עליון, הוא מתכוון לחוליא הראשונה, שם הוא עושה קשר. לא לידו.

כמה חוליות עושה – הלכה ח

דובר 1: שלום, אז הולך הרמב״ם הלאה, “כמה חוליות עושה בכל קרן וקרן?” אה, זה איך עושים את החוליא, אבל כמה חוליות עושים? אומר הרמב״ם, “לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה”, איפשהו בין שבע לשלוש עשרה. “וזהו מצוה מן המובחר”.

מצוה מן המובחר אולי מתכוון לומר שלוש עשרה? צריך מצוה מן המובחר שיהיה איפשהו בין המספרים. נו? אולי, אפילו חשבתי, מצוה מן המובחר היא לעשות שלוש עשרה. אהא. אני לא יודע. לא פחות משבע. כן.

זה כולו רמזים לדבר. “הפוחת”, כתוב בברייתא, “לא יפחות משבע, כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה” – מה זה “ולא יוסיף על שלש עשרה”? “כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם” – בין כל שמים יש אוויר, יוצא שלוש עשרה, כן?

אז הוא אומר, הוא מביא משאלות ותשובות שהמצוה מן המובחר היא שיהיה בין שבע לשלוש עשרה, לא ששלוש עשרה היא המצוה מן המובחר.

בדיעבד – חוליא אחת כשר

אה, ואחר כך הוא הולך לומר מה בדיעבד. “ואם לא כרך אלא חוליא אחת, הרי זה כשר.” אם עשה רק חוליא אחת, גם כשר. “ואם כרך חוליות על רוב הציצית, הרי זה כשר.” כלומר, הוא לא רק עשה חוליות, אלא הוא עשה אפילו יותר, הוא עשה חוליות על רוב הציצית, גם כשר. אבל כל הדבר הוא כך, כל הנושא של חוליות הוא עיצוב יפה שעושים מצוה מן המובחר.

שליש כריכות, שני שלישים ענף

“ורוב נוי החוליות”, היופי של החוליות הוא “שכל החוליות יהיו בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף”. כלומר, היופי הולך על הדבר הבא, כמה מהציצית עושים את החוטין, כן? אם עושים את זה על הרוב זה כשר, אבל יפה זה מה? בשליש. “שכל החוליות בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף”. שיבלוט שני שלישים ענף אחרי הכריכות.

זה בערך כמו הציציות שלנו, כן? שקודם יש את כל הכריכות, ואחר כך יש עוד שני שלישים ציצית. הציציות שלנו, כל אחד עושה לבד מה שהוא רוצה. רוב הציציות שיש לאנשים הן ארוכות מדי, זה הרבה יותר משני שלישים. אמת. וזה לא יפה, צריך לחתוך אותן. אני הולך להסתכל לראות שזה הרבה יותר משני שלישים.

דובר 2: מה?

דובר 1: לא, זה לא הרבה יותר משני שלישים. קפל אותו, תן לו קיפול. אחד, שתיים, קצת יותר. זה שני שלישים. אוקיי. הלאה. זה בכלל לא כל כך ארוך, אני לא יודע.

המשך הלכות ציצית

מה היה צריך להיות השיעור? השיעור צריך להיות מה? כמה זמן צריך להיות? ד׳ אצבעות. “ואם יתר על כן יש לו כשרות”. בסדר.

לבן בלא תכלת – הלכה ט

זה עד כאן בסדר העשייה עם תכלת, מה שהם צריכים לעשות, אנחנו הולכים עם תכלת. מה אצל מי שאין לו תכלת? אומר הרמב״ם, עושה לבן בלא תכלת, ומי שהולך עושה לבן כי אין לו תכלת, כן, נבך הוא בגלות, הוא לא יודע איך לעשות תכלת, או שזה עולה לו יקר מדי, אני יודע מה וכדומה, כן, כי הוא מפחד שמישהו הולך לחשוב או להסתכל עליו, הוא מסתכל עליו עם המצווה.

לוקח אחד משמונת החוטים, לוקח אחד משמונת החוטים, וכורך אותו על שאר החוטין, ומניח שני שלישים ענף. כלומר, אין לו תכלת? הוא משתמש בחוט לבן, חוט לבן, לעשות את הכריכות, כורך עושה את הכריכות, ומניח שני שלישים ענף – משאיר תלוי שני שלישים. אותו דבר כמו שראינו.

“וכריכה זו, אם רצה לכרוך עושה חוליות חוליות” – יכול לכרוך בחוליות, אם רוצים לעשות חוליות מהלבן עצמו, אפשר לעשות. “והרשות בידו”, זו שיטת הרמב״ם. אנחנו גם נוהגים כך שכאשר יש לבן בלא תכלת, עושים גם חוליות. “ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות” – אפשר לעשות, כשזה לבן בלבד אין חייבים לעשות חוליות.

“כללו של דבר”. כללו של דבר, יתכוון שהחלק הכרוך יהיה שליש, ומה שפנוי, מכל החלק יהיה שני שלישים, שני שלישים. זה הרמב״ם כן מקפיד, אפילו בלבן שהרוב יהיה שני שלישים. כן.

“ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן” – אם רוצים לכרוך על רוב החוטין, במקום לכרוך בלבד, זה גם עדיין כשר. כן, זה עדיין כשר אפילו בלבן. “ואם כרך הלבן על רוב החוטין” – זה כשר. כן. אני רוצה לומר, העולם יודע שאנחנו, אנחנו, יש לנו את המנהג, יש לנו מנהג לעשות חמש חוליות.

המנהג שלנו של חמישה קשרים

דובר 1: העולם קורא קשרים עם חוליות שני דברים, נראה לי שהפשט הוא אותו דבר. כלומר, אצלנו מקובל שאנחנו עושים שבע עם שמונה, 11, 13 כריכות, ובין כל אחת עושים אנחנו קשר. נו, 7, 8, 11, 13 כריכות, ובין חמישה קשרים אחד מהשני. הרא״ש מביא כבר את המנהג שעושים חמישה קשרים, חוליות כנגד חמשה חומשי תורה, ועוד רמזים.

האם הכריכות שלנו הן כבר חוליות?

לכאורה נראה לי, הייתי חושב שבכל מקרה, זה עצמו הן החוליות. כלומר שכתוב חוליות, בגמרא כתוב שלוש, בסדר, המנהג שלנו הוא לעשות 7, 8, 11, 13 חוליות. זה ממש חוליות. לא שהחוליות הן עוד קטנות נוספות… לא, אחר כך יש אנשים, יש מנהגים בחב״ד, בסקווירא, אני לא יודע בדיוק מי, שמקפידים שמלבד זה עושים גם את החוליות, והם עושים את זה כך מלפנים, הם עושים בערך עוד קשר. מלבד זה, כל שלוש עושה הוא משהו כמו קשר קטן, שזה אומר שיהיה חוליא, ואז עושה הוא כך את שניהם.

אני לא יודע, נראה לנו שזה משהו כפילות של אותו דבר. החוליות, אנחנו עושים כבר חוליות. זה החוליות. כשעושים חלקים, וכך זה יפה. אלה החוליות שלנו. החוליות שהמנהגים עושים זה משהו אחר. ואם רוצים לעשות את זה, לא צריכים לעשות את הקשרים, אלא עושים אז את הקשרים. לא מתאים לעשות את שניהם.

אבל בכל מקרה, המנהג של היהודים הוא כן לעשות את שניהם. אני לא אומר. אבל לכאורה, שיסכימו איתי, אני חושב שאתה אומר כן, כן. אלה החוליות. חוליות באות עם כריכה ואחר כך קשר. זה הרי הפירוש.

בסדר. זה דבר מעניין, כי למשל, יש, אתה יכול לקנות ציצית תכלת לפי שיטת הרמב״ם, ויש להם שם עם חוליות בצד. זה על שיטת הרמב״ם, ועוד יש חוליות סקווירא או משהו כזה חוליות. האם אמרתי את זה? לא.

אז הסטאר עושה ציצית לפי שיטת הרמב״ם, שכל זה הוא חוליא, וכל החלקים האלה כך הן חוליות, כן. אבל על זה עושה הוא עוד את החוליא הצדדית הקטנה כך… כן, אבל יכול להיות שהרמב״ם הבין כך. זו הרי שיטה ברמב״ם, שסקווירא היא שיטה ברמב״ם. כך, כך מגיע לנו, כך יש מילים.

חוליות אינן מעכבות

אז, בעל הבית, זה בכלל לא מעכב את כל החוליות. משתמשים הרי באותו רמב״ם שאומר שעושים את זה, ולכאורה, אני רק רוצה לומר, מה שאנחנו עושים, לא חב״ד, רוב היהודים הרגילים שעושים, עושים את הרמב״ם. כי יש ענין לעשות כריכות יפות אפילו עם לבן. העיקר ענין של כריכות הוא שהתכלת כרוכה על הלבן, אבל זה דבר יפה גם לעשות רק עם לבן, עושים את זה.

אחרים רוצים לפרש שהמנהג שלנו סובר שזה פירוש כריכות וחוליות, ה… זה מנהג אחר. יש הרי כתות כתות, כל שלוש, בסדר, הוא סובר כך.

תכלת עם המנהג שלנו

אומר הוא, אם מישהו יש לו, הוא סובר שהוא לא רוצה לסמוך על התכלת, הוא לא שם כן תכלת, הרי בוודאי יכול הוא עדיין לעשות את המנהג שלנו ולעשות ציצית רגילות, הוא לא צריך לשנות את שיטת הקשירה של הציצית כי הוא הולך תכלת.

והמנהג שלנו הרי כבר עשוי שעושים חוליות עם תכלת, “וכן אני נוהג” – הוא ליטאי כנראה, אין לו ערבים – אני שם תכלת ואני עושה את זה באותו כשרות כמו שאבא שלי כשר, אני עושה את זה כמו הרמב״ם, אחד לבן והשאר מתכלת, כמו שהרמב״ם אמר, וזהו. אני לא רואה שום סיבה למה צריכים לשנות את הקשירה כי יש תכלת. אנחנו עושים אנחנו כבר כן כך, אני לא רואה שום סיבה לשנות.

אמנם אצלנו, הלבן שמסובבים סביב כל החוליות זה מה שהיה צריך להיות התכלת ש… מלבד הראשונה והאחרונה, שהרמב״ם אומר שצריכים לשים את הראשונה והאחרונה לבן. אז נוהגים כך, אני לא רואה למה צריכים להוסיף את הענין הסקווירא כי יש תכלת. אם מישהו רוצה לעשות את זה סתם כך, יכול הוא אולי, זה דבר יפה, אני יודע. או אפשר לעשות לגמרי כמו שהרמב״ם אומר, ולא לעשות שום חמישה קשרים בכלל. יש חברים אחרים שעושים כך, הם עושים כך מסובבים עם שבע או עם שלוש עשרה, מספרים אחרים גם, הכל. כתוב ממש בברייתא, “היפות שבהן שבע”. בסדר, אני בטוח לא מעכב. כן? מבין מה אני אומר? כן. בסדר.

חוטים – שזורין – הלכה י

דובר 1: עכשיו הולכים ללמוד איך לעשות את החוטים, כמו שכתוב אצלי בפרק. מסכים? כן. אפשר לומר כך. אומר הרמב״ם כך הלאה: “חוט אחד לבן וחוט אחד של תכלת, אם רצה לעשותן שזורין…”

שזורין זה פירושו מסובבים? איך אומרים שזורין? מסובבים יחד, כן? “שש משזר” תרגמנו אצלנו, שש שזור. הציצית שלנו היא שזורין, כן? כן, לכאורה. עושה. שזורין פירושו שזה לא רק דרך אחת, שזה חוטים פתוחים. אם עושים צרור של חוטים שמחוברים יחד, עושה אפשר לעשות כך, כמו הציצית שלנו. כן. זה התברר כך שעושים ממש. נכון. אה.

כאן באה המילה, כפול שמונה. “אפילו היה החוט כפול” – חוטים כפולים. אבל אם זה טוב, שזור מה זה אומר כמו אחד? המילה היא כך. אה. כל חוט הוא חוט בפני עצמו. אבל אם זה מסובב מהרבה חוטים זה טוב.

הלכות ציצית: שזירה, טוויה לשמה, איכות צמר, ופסולים

הלכה י: שזירה — כפול משמונה חוטים

דובר 1: שזירה פירושה שזה לא רק חוט אחד, אלא שזה הרבה חוטים פתוחים.

אם עושים צרור של חוטים שמסובבים יחד, “עושה” אפשר לעשות כך, כמו הציצית שלנו. לא צריכים לעשות את זה דווקא… אה, כאן באה המילה “כפול שמונה”. “אפילו היה חוט כפול משמונה חוטין, אבל אם זה טוב שזור, זה נקרא כמו אחד”… המילה היא כך, שהעצם, כל חוט הוא חוט בפני עצמו. אבל אם זה מסובב מהרבה חוטים, אבל עכשיו זה נקרא החוט, וזה לא נראה כמו הרבה חוטים, זה מורכב משמונה חוטים, אבל לא עומדים, אלא זה עכשיו החוט, “אינו נחשב אלא חוט אחד”.

אומר הרמב״ם הלאה הלכה חדשה של טוויה לשמה. אה, כלומר, היית יכול לחשוב שכאשר מסובבים יחד, יש לנו עכשיו שמונה חוטים? לא. אלה שמונה חוטים, לגבי השמונה חוטים זה חוט אחד. צריכים להיות שמונה מזה. לא.

הלכה יא: טוויה לשמה

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “חוטי ציצית”, החוטים שמשתמשים בקצה של הציצית, “בין לבן בין תכלת, צריכין טויה לשם ציצית”. צריך להיות נטווה, צריך להיות מורכב לשם ציצית. שהאדם שעושה את זה יעשה את זה לשם ציצית.

דיון: מה פירוש “לשמה”?

דובר 2: בסדר, טוב.

דובר 1: אומר הרמב״ם גם מאיזה סוג צמר עושים את זה. צריכים לעשות את זה מצמר איכות טובה, או צמר חשוב. “מאימתי אין עושין אותה? לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצות ביניהם”. יש דרך להשיג צמר דרך… השדות יש בהם קוצים, ושם נתקעים אנשים. האיל אחד… הזכר נתקע שם, כן. או שם היה על קרניו הגדולות. בסדר. נתפס בכל מקום צמר בקוצים, והולך מישהו אחר כך והוא אוסף את כל הצמר, ממש הוא יורד לקוצים והוא שולף משם את… מוציא יקר מזולל, והוא רוצה לעשות עם זה ציצית, מהחתיכות סחורה האלה. זה לא טוב, כי לכאורה זה לא מספיק חשוב. כמו משהו לקט שכחה פאה, כך נאסף חתיכת צמר.

דובר 2: זה לא לשמה, זה בדיעבד לא לשמה.

דובר 1: לא, לא… לא לשמה.

דובר 2: לא, מדברים הרי כאן על הטוויה והלאה. הצמר הרי עדיין לא נטווה.

דובר 1: זה אומר צריכים לגזוז מהבהמה לשמה?

דובר 2: אולי כן, אולי כן. טוויה פירושה טוויה תהיה, זה לא אומר צורה.

דובר 1: זה מעניין, אבל כן, שזה מדברים עדיין. אני לא יודע. מיני קוצים. כך לומד הרמב״ם. יכול כן להיות. אה, יכול להיות שסתם זה לא דבר יפה. הדבר האמיתי היחיד של לשמה, זה לא צמר רציני, לא צמר טוב. אז זה נכנס, זה תלוי מה הפירוש לשמה. זוכר הם התווכחו ודיברו בהלכות תפילין.

דובר 2: אתה אומר, לשמה פירושו שיהיה איכות טובה.

דובר 1: כן, לשמה פירושו שצריכים לעשות. מה אתה מתכוון בכלל?

דובר 2: נכון, אתה קורא לסופר, מה תגיד לו? אני לא רוצה דחוק, אני רוצה ציצית. תשלח לי חוטים טובים.

דובר 1: נכון. אז יכול להיות שלשמה זה לא הפירוש שצריך להיות בדעתך, שמי שעושה את זה צריך לדעת שהוא עושה ציצית, שזו מצווה. לשמה פירושו לשם דבר חשוב, שיהיה ציצית. לא לשם מצוות ציצית. שיהיה דבר שיש לו טוב… שעשוי מטוב… כך היית יכול לחשוב, כן.

פסולים מצמר נחות

דובר 1: בסדר. “למה צמר”, עוד סוג צמר, “הנימין הנתלשים מן הבהמה”. כשמסרקים את הבהמה, יורדות חתיכות סחורה. “ולא מהשיריים שמשיירים בסוף הגיזה”. כשמסיימים את הגיזה, רוצים לעשות את זה חלק, חותכים את הקצוות. “אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן”. צריך להיות עשוי מהמקורי, מחתיכות סחורה טובות. גזזו בהמה, צמר או פשתן, ומשם עושה הוא את זה. בפשתן אין בהמה, הפשתן גדל, פשתן. אה, הוא אומר זה משום זה אלי ואנוהו. אתה אומר, הוא מביא את זה משם מסוימים…

דובר 2: במקומות אחרים כתוב משום ביזוי מצוה. אני חושב שזה מעניין שהרמב״ם הכניס את זה תחת הקטגוריה של לשמה. זה מעניין כך. לא מחייב. הוא אומר צריך להיות לשמה, אבל לא כל הדברים האלה. הייתי חושב שזה דומה לדין של לשמה.

דובר 1: צריך להיות מקורי, לא ממוחזר, לא על הזול. אבל הזול פירושו גם לא ענין של מחשבות. עדיין זה יותר ענין של… מה הייתי חושב. רואים את זה בפועל ממש. אמור את הרבים והלאה…

הלכה יא (המשך): פסולים — גזל, עבודה זרה, קדשים

דובר 1: עוד דברים שלא עושים מהם ציצית. ואני נושא נושא… קודם הוא אמר את אלה שהם איכות חלשה, או שהם מבזים. עכשיו הולכים לומר דברים שפסולים, כי… שהם… מושפלים, שהם… מקולקלים, שהם… בעיה. “א נושא נושא, לויב צמר א גזל” שגזלו, “וויילויב עס שוין א אור אין א דחת”, שההלכה היא כי צריכים לשרוף את זה כי זה אסור בהנאה. “או קדשים”, גם זה אסור להשתמש בקדשים, ואסור למעול. כל הדברים האלה אסורים לנו, שזה הופך למצווה הבאה בעבירה. ומעשה זה פסול.

דיון: משתחוה לבהמה — למה הצמר פסול?

דובר 1: למה פתאום היה מעשה יהודי, מחל היה, זה לא החזיק מספיק טוב, נתן את עצמו להשתחוות לבהמה פסולה. אפשר לראות את זה בתקופה מסוימת בכל שבוע, מהאמהות היהודיות. לכן. הציצית פסולה. כן. אי אפשר לעשות כלום, שהבהמה הפכה עכשיו לפחות שווה. כי עכשיו לא שאפשר להשתמש בצמרה לציצית. אהא.

דובר 2: הם למדו בעבודה זרה, שאפשר לעשות דבר חי לעבודה זרה. כן, בהמה. הם למדו אותך בפירוש שלא זוכר? זוכר בעבודה זרה? מה היה כתוב לגבי זה? כן. תפיסת ידולם. כן. הם לא כתבו בפירוש לגבי בהמה? מה היה כתוב לגבי בהמה בעבודה זרה? אני חושב ששם כתוב… נא, איך אני כאן? עבודה זרה פרק ח׳ הלכה א׳. נא. עבודה זרה פרק ח׳ הלכה א׳. מה כתוב בעבודה זרה פרק ח׳ הלכה א׳? מה אומר הרמב״ם שם אומר הוא כך… לא אוסרים את זה. ברגע ששחטת את זה, לא אוסרים את זה.

דובר 1: בהמה. אתה אומר שאתה התייחסת לבהמה בפירוש? בהמה גם אי אפשר. זה נשאר עם אכילה. אבל למצווה לא. זה משהו… אבל למצווה. אה, רגע, אני מחפש את זה כאן. אבל אני לא רואה שהרמב״ם בהלכות עבודה זרה יאמר משהו חילוק בין למצווה. לא, שם הוא לא מביא את זה. כאן הוא מביא את זה. אבל שזו תהיה מצווה, זה לא עץ מאנוס. זה לא כי… הסברתי למה זה עץ מאנוס, כי בהמה שייכת לעצמה. בהמה היא לא… כן, זו המילה. בהמה היא כמו כלי בתפיסת יד אדם. אבל למצווה לא מתאים. מעניין. כך…

משתחוה לבהמה לעומת משתחוה לפשתן — “נשתנה”

דובר 1: נו, טוב. אז “משתחוה לבהמה, הצמר ממנה פסול לציצית. אבל המשתחוה לפשתן או נטיעה”, ואפילו הלכו וגזזו את הפשתן, הוא שואל את השאלה, “שהרי נשתנה”. למה זה השתנה? למה הצמר לא נשתנה כשגזזו אותו מהבהמה? למה הגזיזה מהבהמה לא נקראת נשתנה? לא הבדל כל כך גדול, כך נראה. כמו נטוע, זה אותו הבדל. הוא מביא שהפשתן היא “מתחילה עץ והשתא חוט”. אבל צמר זה עדיין צמר. אנשים אומרים שלכבשים יש עליהם צמר. הם לא אומרים שעץ, מה שזה לא יהיה, זה לא עץ, זה צמח של פשתן, לא כותנה. פשתן זה פשתן, זה דבר שגדל. זה נראה אחרת. זה יותר שינוי.

דובר 2: האם ראית פעם איך פשתן גדל? כן, כן. איך?

דובר 1: לא ראיתי. איך זה נראה?

דובר 2: פשתן זה כותנה.

דובר 1: פשתן זה לא כותנה, צדיק. פשתן זה פלקס. כותנה באלס, זה מה שאתה מתכוון. פשתן זה לא כותנה. פשתן נראה כך כשזה גדל. ומה עושים מפלקס? פשתן! פשתן!

דובר 2: לא. מה זאת אומרת לא? פשתן זה פשתן. זה נראה כך. פשתן זה פשתן.

דובר 1: לא, כותנה זה לא פשתן. פשתן זה פשתן. כותנה זה משהו אחר, זה לא נכנס כאן בכלל. פשתן הרי זה פרח. תעשה לי טובה, הלו, בבקשה. פשתן זה לא כותנה. פשתן זה פשתן. צמר ופשתים, שום דבר כותנה זה לא צמר ופשתים, זה לא נכנס כאן בכלל. זה הרי דבר, זה נראה כמו פרח, זה לא נראה כמו דבר שגדל. אני מתכוון, לא עושים את זה מהפרח, עושים את זה מה… מה… איך קוראים לזה… מהגבעולים עושים פשתן. אבל זה נראה לגמרי אחרת.

דובר 2: נו, אתה רואה כבר שזה נראה אחרת, אז זה לא טענה?

דובר 1: זה אחר, זה נראה לגמרי אחרת. אז כבר, אז ממילא זה יותר לא טענה.

זה גם לא איסור. זה מתאים מאוד, כי האיסור הוא שלא יגידו, “אה, הגטקה הפכה לציצית.” זה לא מתאים. אבל הדבר שהעץ ממנו האדם עבד, אה, אף אחד לא זוכר.

הלכה יב: ציצית שעשאה גוי — ראיה ש״לשמה” לא פירושו כוונה

דובר 1: נו, אומר הרמ״א הלאה, אמרנו שציצית צריך לעשות לשמה. “ציצית שעשאה גוי, תחילה, פסול, שנאמר ‘דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית׳”. כלומר, ישראל יעשו את הציצית. כלומר, מדוע אינו אומר שהוא פסול משום שגוי אינו יכול לעשות לשמה, כפי שאמר לגבי דברים אחרים? רואה אתה מה? שלשמה פירושו כפי שהמפרשים מתייסרים על הקושיא.

אבל בתפילין היה לנו כן שגוי, אין סומכים עליו שיעשה זאת עם… הוא נראה ככל שאר הדברים. זוכר את הדבר? כך עמד בהלכות קידוש השם לגבי ספר שכתבו מין, לא עמד בהלכות ספר תורה, אבל כך למדנו שם. אבל כאן אין מדברים, כאן אין דבר שצריך לכתוב, הרי זה ציצית. גוי אינו רשאי לעשות ציצית משום שכתוב “בני ישראל”, לא גוי.

זה הכל. אבל “אבל אם עשאה ישראל בלא כוונה כשירה”. רואה אתה בבירור שכאשר אנו אומרים לשמה, אין זה הגיוני. אי אתה יכול לומר שהטוויה צריכה להיות לשמה אבל העשייה אינה צריכה להיות לשמה, אין זה הגיוני. עלינו לומר כפי שאמרנו פשט פשוט, שטוויה לשמה פירושה לומר שתהיה החשובה לשם ציצית, לא איזה רצועה שחותכים בחרב. גוי אינו עושה ציצית, הוא גוי אשר.

מעבר להלכות תערובת

דובר 1: ארבע ההלכות הבאות הן בענין תערובת.

הלכות תעשה ולא מן העשוי בציצית

הקדמה: עיקר הדין של תעשה ולא מן העשוי

ארבע ההלכות הבאות הן בענין תעשה ולא מן העשוי. זוהי הקדמה שיש לעשות ציצית, שצריך לוודא שלא יקרה מאליו. כאשר עושים זאת לשם מצוה, אז יש לעשות זאת.

יש ענין של כוונה, שיעשו זאת ישירות. צריך להיות בגד או בית, ועל זה מניחים ציצית, לא שיהיה מוכן מראש. מוכן מראש אינו בשום אופן.

יש את הענין של תעשה ולא מן העשוי גם לסוכה, במזוזה, פעמים רבות יש תעשה ולא מן העשוי.

הלכה יב: ציצית שנעשה מן העשוי פסולה

אומר הרמב״ם כך: ציצית שנעשה מן העשוי מקודם, ציצית שמיועדת כעת להיות ציצית, אבל למעשה היא כבר תפורה, כבר עשויה, פסולה.

הרמב״ם מסביר זאת, למשל, כיצד? הביא כנף שיש בו ציצית, הוא מביא קצה של בגד שיש בו ציצית, ותפרו על הבגד, והוא תפר זאת על בגד. הוא חתך את כל הכנף הקטנה עם הציצית, והוא תפר את הבגד יחד עם הציצית. הוא תפר את הציצית מארבע כנפות עם ציצית, וזה תפור על בגד, ועכשיו לבגד יש ציצית.

אפילו יש בו כנף עמל אמה, אפילו הכנף עצמה היא אמה על אמה, שאולי תחשוב שזה בעצמו בגד, אבל פסולה, שנאמר “ועשו להם ציצית”, הם יעשו ציצית, לא מן העשוי, אי אפשר לצאת ידי חובת ציצית כאשר מביאים בגד שיש בו כבר ציצית ומחברים אותו ועושים שיהיה בגד. הרי זה דומה למי שנעשה מאליו, זה כאילו אחד שנעשה מאליו. כך גם מה שנעשה, נעשה מאליו.

הלכה יג: מתיר ציצית מבגד זה ונותנן לבגד אחר

ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותה בבגד אחר, בין לבן בין תכלת.

הלאה אומר הוא, שיש דעה שהכל הוא תעשה ולא מן העשוי, אין לעשות זאת גם כן. הוא אומר שזה מותר כן. מה מותר כן? להתיר ציצית מבגד אחד? מבגד אחר, מותר לו להוריד את הציצית מבגד אחד ולהשתמש בציצית המחוברת על בגד אחר? כי זה לא נקרא תעשה ולא מן העשוי.

דיון: שיטת הרמב״ם בדין זה

כן, זה מעניין, הרמב״ם מכניס זאת לקטגוריה. לכאורה בגמרא זה מובא יותר בהקשר שזה בזיון, לא מתאים לעשות כך מעלין בקודש ואין מורידין. הרי ברור שלא מתאים דבר כזה. אבל הרמב״ם מכניס זאת שכן, זה הגיוני, אי אתה יכול… אם אתה רוצה לקחת, בקיצור, אם אתה רוצה לקחת ציצית מבגד אחד ולשים על השני, עליך לפרק… לא לקרוע, אלא לפתוח את כל הציצית ולשים אותה על הבא, לא לשים את חתיכת הבגד שתעשה לך את העבודה קלה יותר. אבל זה לא עושים.

דובר 2: כן. אה, טוב.

הלכה יד: תלה חוטים משתי כנפים זו לזו

תלה חוטים משתי כנפים זו לזו, יש לו בגד ובין שתי הקצוות יש חוטים. הוא שם… הוא במקום לשים שתי חתיכות, הוא חשב שהוא עושה לעצמו קל יותר בכל מקרה. מה הנקודה, הוא לקח במקום לשים חוט אחד על הכנף ושוב שני, הוא שם חוט ארוך, הוא כבר הכניס אותו בשניהם, ואחר כך יתן לו חיתוך באמצע.

דובר 2: אה, הציצית היא ציצית אחת ארוכה.

ואחר כך הוא הולך לחתוך אותה. אפילו אמר שהוא הולך לחתוך, פסולה. מדוע? כי הוא כבר קשר את הציצית, הוא כבר עשה את כל העניין של ציצית, ובשעת שקשרם, כאשר הוא עשה את הקשרים, זה היה פסול, כי שתי כנפים אינן זו בזו בחוטין שביניהם.

דיון: מדוע זה פסול?

דובר 2: אה, מעניין. לא היו ארבע כנפות. לא שהציצית לא הייתה כשרה, אלא לא היו ארבע כנפות, שזה אומר כמו אחת.

כן, שתי כנפים קרובים זה לזה דרך החוטין שביניהם. ובשעת שפסקי נעשו שתי ציציות. אני מניח שהוא מתכוון לבגד, בגד, ציצית צריכה להיות נפרדת לכל אחת מהכנפות. בגד ששניהם ביחד אינו כשר. אז, זה מובן כך.

דובר 2: אולי הוא מתכוון לומר הציצית שעל הכנף, אולי הוא מתכוון לשתי הקצוות, שני החוטים…

אני מבין מה אתה אומר, אבל הייתי חושב אולי… לא יודע. הנקודה היא שזה פסול כך, ציצית אינה כשרה כך, זו הנקודה. ממילא כאשר הוא עושה זאת, אינו שם אז את הציצית, הוא כבר שם את הציצית קודם, שזה בן עשייה.

הלכה טו: נתן ציצית על ציצית — מכוון לבטל vs. להוסיף

הלאה אומר הראב״ד, הוא שם ציצית על ציצית, הוא שם על אותה פינה שיש בה כבר ציצית, שם עוד ציצית. והרי כאשר הוא מכוון לבטל את הראשונה, שעם מה שהוא שם עכשיו תהיה הנוכחית הציצית והקודמת תתבטל, מבטל את הראשונה, והוא יכול להוציא את הראשונה, הציצית המקורית הקודמת. ואז זה כשר.

אבל כאשר הוא מכוון להוסיף, כאשר הוסיף עוד ציצית היה בדעתו שהוא רוצה להוסיף, הוא לא רוצה לעשות את מצוות התורה לשים רק כמה ציציות, אלא הוא רוצה לשים כפול, הוא רוצה לשים… וזה אסור, כי זה בל תוסיף. אבל הרי יש שמונה ולא שתיים, הוא מתחיל לפסול. מדוע? הוא כותב “כשהוא מוסיף פסל את הכל”. כאשר הוסיף עוד חוטים הוא פסל את הכל. מדוע? כי זה עבורו בל תוסיף.

חידוש: החילוק בין בשעת מעשה ולאחר מכן

זה מאוד מעניין, כי במקור הוא אמר שמספר החוטים אין בו מצוה מהתורה, אין לו ענין. אבל זה פעם אחת, אבל אי אפשר לעשות, כי מה שעושים הוא כשר. אחר כך מוסיפים עוד, זה פשוט אומר להוסיף, כי כבר יש, זה כבר נקרא ארבע ציציות, לא חמש ציציות, לא חמש כנפות, לא חמישה ענפים, מה שיהיה כן. ממילא זה אז נפסל.

אה, כך הוא אומר, שהענף לא אומר חילוק כמה חתיכות, זה נקרא ענף. אבל הענף נעשה ענף אחד כאשר הוא נעשה. כך, משהו כך. הוא עושה שתיים, ומכיוון שבשעת שהוא נעשה הוא נפסל, כל הבגד נפסל. מעניין שהוא נפסל, אבל כך הוא אומר. והוא חותך אותו, מוריד אותו, זה לא נעשה מן העשוי, שעשיית הראשונה פסולה היתה. אין שום אופן איך זה עכשיו, אבל הכל פסול.

הראב״ד יש כאן מחלוקת, הוא אומר שלא כתוב דבר כזה בגמרא. ולנו אין לנו עצבים ללמוד את הגמרא ולגלות מי צודק, אז, דילגנו על הראב״ד. הראב״ד אומר שהוא הסתכל בגמרא והוא לא ראה. אבל הראב״ד לא הסתכל כאן בחדר, שכאן בחדר לכל אחד אין עצבים.

דובר 2: כן.

הלכה טז: בעלת שלוש — ציצית על שלוש כנפות

אז ממילא, אמר רב מתנא לבעלת שלוש, אם אחד שם ציצית על בגד שיש בו רק שלוש כנפות, ואחר כך תפרו את הבגד ותפרו כנף שלישית, ואז הוסיפו לכנף השלישית חוטי ציצית, חוטין לרווחא, גם זה פסולה, זה תעשה ולא מן העשוי, כי כאשר סיימו לתפור כבר היה ציצית.

הלכה יז: אין כופלין את הטלית לשנים

והלאה, אין כופלין את הטלית לשנים, אין מקפלים טלית לשניים ואין עושים ציצית בכל ארבע כנפותיה כשהיא כפולה. זה אסור לעשות. אסור לקפל טלית ואחר כך לשים, במקום לשים על כל ארבע אפשר לשים על שתיים.

דובר 2: לא, הוא מתכוון ממש לומר שאתה הולך לעשות טלית קטנה יותר, כך אני מבין. הוא הולך לעשות טלית קטנה יותר, כי הוא הולך לשים על הארבע בשעה שהיא מקופלת, הוא הולך לשים על אותן ארבע קצוות, אבל לא על ארבע הקצוות האמיתיות כביכול של הבגד. אלא אם כן הוא עושה תפירה קלה, אז כן, כי אז זה כבר ממש נעשה בגד חדש קטן יותר, כי הוא קיפל אותו וסגר כבר אפילו רק מצד אחד. אולי מאיזו סיבה הוא לא רוצה לשים על ארבע הבגדים האמיתיים, הוא עושה, הוא הולך לתפור את המערכת, הוא הולך לקפל את זה וזה יהיה הכנפות, זה יהיה ה… זה לא טוב.

בסדר.

הלכה יח: נפסק הכנף שיש בו הציצית

מה אם נפסק הכנף שיש בו הציצית, נקרע הקצה של הבגד שם שיש את הציצית? והרי אם זה חוץ לשלוש אצבעות, אז מה? כי דיברנו שהציצית היא שלוש אצבעות מהכנף, והרי אם זה רחוק משם, אז למעשה יש לך מספיק מקום איפה לעשות זאת. אבל תוך שלוש, לכתחילה לא יעשה כך. מה לא יעשה בתוך שלוש? זה נעשה תעשה ולא מן העשוי? אתה יודע למה? בוא נחשוב מה קורה כאן. מה ההבדל בין תוך שלוש או חוץ לשלוש?

דיון: מדוע תוך שלוש שונה?

דובר 2: מה כתוב בברייתא? בקיצור, הסיבה היא ש…

זה מראה כאילו זה נקרא פחות משלוש אצבעות, אבל אם כך, מדוע כאשר יש שלוש אצבעות זה עדיין נקרא כולו בגד? משהו כזה. מה זה מראה? כך אפשר לומר פשט.

דובר 2: לא, אני מבין פשט אחר. שאם עדיין אם חסר שלוש אצבעות… אני לא יודע. נחשוב על זה. הכנף נקרעה. והרי אם חסר שלוש אצבעות, תופרן במקומו, תופרים אותו שם. כלומר עכשיו הקצה, כן? כאן נקרע, כן? אם זה עדיין בשלוש האצבעות, מה זה אומר עכשיו הקצה?

לא, הוא לא מדבר על זה. הוא מדבר סתם, נשחק כל הכנף עם הציצית. עכשיו הכנף עם הציצית, הוא רוצה עכשיו לתפור בחזרה את כל החתיכה? כן.

דובר 2: אה.

כך אני מבין, כך אני טועה. אני לא יודע. תופרן במקומו, הוא תופר עכשיו בחזרה את החתיכה על מקומה. והרי זה שלוש, כי זה הרי שלוש זה כמו שיעור מינימום של בגד.

דובר 2: אה. אז זה לא אומר שיש לו… אה, מילא זה פחות מן העשוי.

זה לא מסתדר לי. מאוד מוזר.

כך אומר האיש מהכסף משנה, אני לא תופס. יש עוד סיבות אחרות בגמרא, אז אני לא תופס בבירור.

יריעה של בגד שנתמעטה — בגד שנעשה קטן יותר

אחר כך, בוא נראה את ההלכה הבאה, אולי ההלכה הבאה. יריעה של בגד שמיעט הציצית בסוף האריג, נעשה קטן יותר. בצד של ליד איפה שהציצית נפל החלק מהבגד. אפילו לא עם רגל של תרבות כלשהי, אני חושב, כל עוד יש לך תרבות שמחברת את הציצית לבגד. זו בעצם הנקודה, נכון? זה ההבדל.

הלכה י״ח: דינים בנוגע לציצית שנפסקו או נתמעטו

דובר 1:

יש עוד סיבות אחרות בגמרא שאני לא תופס בבירור. אחר כך בוא נראה את ההלכה הבאה, אולי ההלכה הבאה היא…

דין כשהכנף נפסק

דובר 1:

אותה, נפסק הכנף שיש בה הציצית, חוץ לשלש אצבעות — שהכנף של הבגד, שם שיש הציצית מסוף הבגד, נעשה קטן יותר. יש את הציצית, בצד של זה איפה שהציצית, נפל משהו החלק מהבגד. תופרה במקומה — אפילו לא קרעו מהחוט הציצית, כל עוד יש איזה קשר שמחבר את הציצית לבגד, זו בעצם הנקודה, נכון? זה הרי חור פשוט.

דובר 2:

לא ברור לי.

דובר 1:

כן.

דין כשנתמעטו חוטי הציצית

דובר 1:

הטרף, אומר עוד הלכה. וכן, אם נתמעטו, חוטי הציצית — משהו נקרע מהחוט הציצית, אפילו לא נשתייר מהן אלא כדי עניבה — נשאר מספיק שאפשר לעשות מזה עניבה — כשרה. לא צריך להיות כל האורך הזה.

אבל אם נפסק החוט מעיקרו — אבל אם החוט נקרע לגמרי מהבגד — אפילו חוט אחד, פסולה.

שאלה: מדוע פסול אם נפסק מעיקרו?

דובר 1:

אני שואל למה למדת אותך שלא צריך להקריב את ארבעת החוטים. אנחנו לא יודעים כמה חוטים צריכים בריסה, למה מה שפסול. אני מניח שחוט אחד פירושו כנראה מקופל כל החוט. יכול להיות שזה לא כתוב בערוך. אבל בסדר. אני לא יודע. פעם אחת כבר שמו אותו שזה כבר יום העקב? אני לא יודע. אני צריך לחשוב. שאלה טובה.

אתה שואל למה? הוא לא אומר למה. בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Tzitzit, Chapter 1 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Shiur on Hilchos Tzitzis – Rambam, Sefer Ahava

Introduction: Tzitzis in Sefer Ahava – What Kind of Mitzvah is Tzitzis?

The Rambam places Hilchos Tzitzis in Sefer Ahava, together with Krias Shema, tefillah, tefillin, mezuzah, Sefer Torah – mitzvos that are tadir (constantly occurring).

Simple meaning: Tzitzis belongs to the category of mitzvos that a Jew does regularly, every day.

Chiddushim and explanations:

1. What kind of mitzvah is tzitzis – a “third category”: Tzitzis is not as straightforward as Krias Shema (which one must do twice a day), and not like shiluach hakan (which is only by chance occurrence). Tzitzis is a “third category” – one is only obligated if one has a four-cornered garment, but this doesn’t make it merely a situational mitzvah, because in the Torah’s times a four-cornered garment was the normal clothing. The Torah’s intention is that a normal person should go with tzitzis every day.

2. Tzitzis is not merely a “hechsher” like shechitah: Shechitah is a way how one may eat meat (a hechsher), but tzitzis is not merely a “way how one may wear a four-cornered garment.” The Torah says “u’re’isem oso u’zechartem” – there is a purpose, a mitzvah in itself, not just a condition for wearing a garment. Tzitzis is a mitzvas aseh (not merely kiyumis, not merely a hechsher), but the obligation enters through having a garment. If one doesn’t have a garment one is exempt, but that is the normal state.

3. The Rambam’s concept of “mitzvos hechrechiyos”: At the end of Sefer HaMitzvos the Rambam brings a list of sixty mitzvos that he calls “mitzvos hechrechiyos” – “mitzvos that are necessarily obligatory at all times and in all places for every Jewish man, such as tzitzis and tefillin and keeping Shabbos.” The Rambam defines this: mitzvos that are obligatory for a normal person – “who stands in his home in the city, and is not deathly ill,” he does business, he has children. “Hechrechiyos” doesn’t necessarily mean that one is a transgressor if one doesn’t do it, but that in the normal course of life one comes to it. Tzitzis stands in the list together with writing a Sefer Torah, marrying a virgin (kiddushin), sanctifying Shabbos, listening to the words of the prophet, etc. Shabbetai Frankel writes out the full list.

4. [Digression: The Bialer Rebbe (Chelkas Yehoshua)]: As a parable for the distinction between tadir mitzvos and situational mitzvos: The Bialer Rebbe would search every day after Shacharis to fulfill hafrashas challah, kisuy hadam, etc. – “ohev mitzvah lo yisba mitzvah.” This is a midas chassidus, not an obligation – a person who fulfilled shiluach hakan more times is not a better Jew, he just had more opportunities.

5. Why Sefer Ahava: Therefore tzitzis fits into Sefer Ahava – it is a mitzvah of ahavas Hashem, “to remember always.”

Chapter 1, Halacha 1 – The Concept of “Tzitzis” and Etymology

The Rambam: “One positive commandment, which is to make tzitzis on the corners of the garment… a branch that emerges from the corner of the garment from the same material as the garment is called tzitzis.”

Simple meaning: One mitzvas aseh – to make tzitzis on the corners of the garment. The word “tzitzis” means a “branch” (twig/bush) – a group of threads that hang at the corner of a garment, from the same type as the garment.

Chiddushim and explanations:

1. Etymology of “tzitzis”: The Rambam brings that the word tzitzis comes from “tzitzas harosho” – a group of hair from the head, as it says (Yechezkel 8:3) “vayikacheni b’tzitzas roshi.” If tzitzis means a cluster of hairs, it can also mean a cluster of threads. Both are “tzitzis” – not that tzitzis is similar to tzitzas harosho, but both share the same root-meaning.

2. “Tzitzis” means the lavan, not the techeiles: The word “tzitzis” actually means the branch/fringe of the garment (the lavan), not the techeiles. Tzitzis is like “tzitzis rosho” – a ponytail, something that extends out. The techeiles is placed upon the tzitzis, but it itself is not “tzitzis.”

3. [Digression: Reb Nachman’s expression about tzitzis:] From the verse “vayikacheni b’tzitzas roshi” (where Yechezkel is taken by the hair of his head to see the Beis HaMikdash in prophecy) comes Reb Nachman of Breslov’s expression that he will drag Jews out of Gehinnom by their peyos. This is the secret of tzitzis – just as tzitzis drags a person out of Gehinnom, so tzitzis drags out the animalistic nature from the person. Also mentioned is a connection to the tzitz of the Kohen Gadol, which also hangs by the hair of the head.

4. [Digression: Why do mitzvos have “flat” names?] Three important mitzvos – tzitzis, tefillin, mezuzah – all have “flat,” physical names: tzitzis = hairs, tefillin = totafos (unclear), mezuzah = doorpost. None of them has a “marketing name” like “zikaron” or “edus.” The “zikaron bein einecha” would have been a better name than “tefillin,” because it says what it does. This is intentional – a Jewish tendency to be “mema’et b’govhos Hashem,” to be modest and not explicit, as the Zohar says about tznius. The Torah was given to real people without marketing.

5. The Rambam’s approach in the order of exposition: Most mitzvos in Sefer Ahava begin with a description of the reality/metzius of the mitzvah (what is tzitzis?), not with “mitzvas aseh to do such and such.” This is like explaining first what a machine is, and then how to use it. Perhaps because Sefer Ahava deals with things one does all the time, one must first understand what it is.

Chapter 1, Halacha 1 (continued) – Chutei Lavan

The Rambam: “And this is called lavan… and the threads of the branch have no number from the Torah.”

Simple meaning: In the language of Chazal the threads are called “lavan.” “Lavan” doesn’t mean that one must dye it white, but the opposite – it’s called “lavan” because it has no specific dye-commandment. Lavan is the basic background – just as a blank paper is called a “white paper,” so a thread that is not dyed is called “lavan.” It simply means “not techeiles.”

Chiddush: The Torah doesn’t say how many threads the branch should have. Later the Rambam will say how many we practice, but mid’Oraisa there is no shiur.

Chapter 1, Halacha 1 (continued) – Chut Techeiles

The Rambam: “And one takes a woolen thread… dyed like the color of the sky, and wraps it on the corner… this thread that is dyed like the color of the sky is called techeiles.”

Simple meaning: One takes a thread of wool (specifically wool, not like lavan which can be from the same material as the garment), dyes it “k’ein harakia” (a blue color like the sky), and winds it around on the corner, around the white threads.

Chiddushim:

1. Techeiles is not a name of a color, but a name of a thread: The Rambam says “this thread… is called techeiles” – techeiles is the name of the dyed thread, not of the dye itself. Just as “lavan” in the context of tzitzis doesn’t mean the color white but the thread, so “techeiles” means the thread. When Chazal speak of “lavan v’techeiles” they speak of two types of threads. Also in the Torah in general, when it says “techeiles,” it means wool dyed with techeiles (not just a color), therefore it doesn’t say “milas techeiles.”

2. Shiur krichos mid’Oraisa: “And the number of windings that one winds this thread – seven from the Torah” – how many times one winds the techeiles thread is seven times, and this is mid’Oraisa.

Chapter 1, Halacha 1 (continued) – Lavan and Techeiles: Two Parts, One Mitzvah

The Rambam: “It turns out that you say white thread and techeiles thread… this is one mitzvah that has two colors.”

Simple meaning: Even though there are two types of threads (lavan and techeiles), it is one mitzvah with two colors, not two separate mitzvos.

Chiddushim:

1. Two commands in one mitzvah: The mitzvah of tzitzis has two parts – “one that is two.” First: “that they make on the corner a branch emerging from it” – to make a branch from the corner of the garment. Second: on that branch one should bind a pesil techeiles. Two verses: “v’asu lahem tzitzis” – the essential mitzvah of tzitzis; “v’nasnu al tzitzis hakanaf pesil techeiles” – a new mitzvah on the tzitzis. The lavan is the branch – the fringes that stick out from the garment itself at the corners. It’s not a separate thread that one adds, but the garment’s own material that one pulls out. The techeiles is then wound around the branch.

2. Source from Sefer HaMitzvos why it’s one mitzvah: Both parts (lavan and techeiles) have the same purpose – “l’ma’an tizkeru va’asisem.” But the Rambam goes further: it’s not enough that the purpose is the same (because tefillin also has a purpose of remembrance, and it’s a separate mitzvah). The key is that it’s also the same ma’aseh mitzvah – both are the same type of action (something on the garment). When it’s the same ma’aseh mitzvah and the same purpose, even with two colors, it’s one mitzvah.

3. Nafka mina of “one mitzvah”: (a) Regarding counting the mitzvos – we count it as one mitzvah, not two; (b) Perhaps regarding brachos – only one bracha; (c) Perhaps regarding aseh docheh lo sa’aseh – whether two asehs help more than one. The conclusion is that the Rambam’s main intention is regarding counting the mitzvos, as he brings it in Sefer HaMitzvos.

Chapter 1, Halacha 1 (continued) – Techeiles Eino Me’akev Es HaLavan

The Rambam: “Techeiles does not invalidate the lavan, and the lavan does not invalidate the techeiles.”

Simple meaning: They do not invalidate each other. If one doesn’t have techeiles, he goes with lavan alone. If he had both and the lavan tore (nifsakעד hakanaf), the techeiles remains kosher.

Chiddushim:

1. Techeiles alone – only b’dieved: One cannot l’chatchilah make techeiles alone without lavan, because techeiles is wound around the lavan – it needs something to hang on. But if one made both properly, and afterwards the lavan tore (nifsakעד hakanaf), the techeiles remains kosher – it retroactively became “techeiles alone.”

2. Question on “nifsakעד hakanaf”: When the lavan is nifsakעד hakanaf – what remains? “Kanaf” means the garment itself. What remains is the garment with the techeiles connected to it, and that is enough for mitzvas techeiles.

3. Situation without lavan l’chatchilah: It is discussed whether it’s realistically possible that one would not have lavan – for example, his garment is too small and he can’t pull out enough threads, or he doesn’t have the shiur.

Chapter 1, Halacha 1 (end) – One Mitzvah, Not Two

The Rambam: “Even though one does not invalidate the other… it is one mitzvas aseh, and one who wears a tallis that has lavan or techeiles or both together has fulfilled one mitzvas aseh.”

Simple meaning: Whoever wears a tallis with lavan or techeiles or both – has fulfilled one mitzvas aseh.

Halacha 11 – Arba Tzitziyos Me’akevos Zo Es Zo

The Rambam: Four tzitziyos invalidate each other.

Simple meaning: A garment that is obligated in tzitzis with four corners must have all four tzitziyos; one cannot fulfill the mitzvah with only three.

Chiddush: This is brought as a follow-up to the previous discussion – there the chiddush is that techeiles and lavan do not invalidate each other (because they are one mitzvah with two commands), but regarding four tzitziyos on four corners – there yes it is me’akev.

Halacha 12 – How to Make Tzitzis: Place of Placement, Threads, and Measurements

The Rambam: One begins from the edge of the tallis which is the end of the weave, and distances from it no more than three fingers upward and no less than a thumb’s joint. And one inserts there four threads, folds them, resulting in eight threads hanging from the corner. And the length of the eight threads should not be less than four fingers.

Simple meaning: One places the threads in a hole in the corner of the garment, three fingers from the edge (not more, and not less than a thumb’s joint). One inserts four threads, folds them, resulting in eight threads hanging out. The minimum length is four fingers (thumb), but longer is permitted.

Chiddushim:

1. Kesher gudal: “Kesher gudal” means the bone (joint) of the thumb (finger), like “kishrei etzba’os” – not a string wrapped around the thumb.

2. Number of threads: The number of threads (four, which becomes eight) is not from the Torah – the Rambam writes here practically how Jews do it.

3. Hole in garment: The Rambam says “machnis sham” but doesn’t explain explicitly that one makes a hole. Old garments were more loosely woven, so one could push the threads through.

Halacha 12 (continued) – Chut Techeiles: Rambam’s Position vs. Ra’avad

The Rambam: And one of the eight threads should be techeiles thread and seven white.

Simple meaning: One of the eight threads (after folding) should be techeiles, and seven should be white.

Chiddushim:

1. Half a techeiles thread: According to the Rambam it comes out that one dyes only half a techeiles thread. Because one inserts four threads and folds them, resulting in eight. If only one of the eight is techeiles, it means that one dyed only half a thread – one side of the folded thread is techeiles, the other side is white. The Rambam himself was asked about this and confirmed that he indeed means that one dyes half a thread.

2. Ra’avad’s objection: The Ra’avad says “said Avraham, this is an error” – this is a mistake. According to the Ra’avad one needs two of techeiles and six white – two of the eight should be techeiles (a whole thread, not half). There are various arguments about how to interpret the Gemara on this.

Halacha 13 – Order of Windings and Sections

The Rambam: One takes one of the white threads and makes one winding around the other threads next to the garment. Then one takes the techeiles thread and winds with it two windings next to the white winding and ties. The three windings together (1 white + 2 techeiles) are called a chulyah. Then one leaves a little space, makes a second chulyah of techeiles alone (3 techeiles windings), and so on. At the last chulyah one makes two techeiles windings and a final white winding. Since he began with white he ends with it, for we elevate in holiness and do not lower.

Simple meaning: The order is: first chulyah begins with white, middle chulyos are techeiles, last chulyah ends with white. The Rambam doesn’t say how many chulyos in total.

Chiddushim:

1. Why begin with white? The Rambam: so that it will be adjacent to the corner from its type – the garment is white, so the closest thread to the garment should also be white.

2. Meaning of “ma’alin b’kodesh v’lo moridin” in this context: “Ma’alin b’kodesh v’lo moridin” does not mean here that white is holier than techeiles. Both are one mitzvah. The meaning is: since one began with white – one gave it a role, an honor – one may not completely discard it. One may not “lower” the white, that it should become nothing. This is “ma’alin b’kodesh v’lo moridin” – we don’t take down something that we already used for holiness.

3. Upper knot – Rambam vs. Ra’avad: The Rambam doesn’t say at all that one ties the tzitzis to the garment before the windings. He only mentions a knot after the windings, on the chulyah. In the Gemara an “upper knot” is mentioned – the first knot. The Ra’avad wants to fix this. But the Rambam doesn’t have this text, and learns “upper knot” that it means the first chulyah – there one makes a knot, not separately.

4. Ra’avad’s objection to the order: The Ra’avad says “no root and no branch” – the entire order of windings has no source. His main claim: if the Rambam’s order makes almost all chulyos techeiles, and only the first and last winding are white, it’s a “Purim” – one says one honors the white, but in reality one has much more techeiles than white.

5. Ra’avad’s alternative order (in the name of Rav Natrunai): The Ra’avad brings another approach: each chulyah is made with both – techeiles and white together. Each chulyah has six windings (not three), because one uses both threads in each chulyah. Also the upper knot is of techeiles with white together. This is the main dispute between Rambam and Ra’avad – whether each chulyah is of one color (Rambam), or of both together (Ra’avad).

Halacha 13 (continued) – How Many Chulyos Does One Make

The Rambam: “How many chulyos does one make on each corner? Not less than seven and not more than thirteen, and this is the choicest mitzvah.”

Simple meaning: One makes between 7 and 13 chulyos on each corner.

Chiddushim:

1. What does “choicest mitzvah” mean: Whether thirteen itself is the choicest mitzvah, or the entire range between 7 and 13? From responsa it emerges that the choicest mitzvah is that it should be between 7 and 13, not that thirteen specifically is the choicest mitzvah.

2. Source: A Baraisa: “Not less than seven corresponding to seven heavens, and one who adds should not add more than thirteen” – 7 heavens + 6 spaces (air) between them = 13.

Halacha 13 (continued) – B’dieved: One Chulyah is Kosher

The Rambam: “And if one wound only one chulyah, it is kosher. And if one wound chulyos on most of the tzitzis, it is kosher.”

Simple meaning: One chulyah is kosher b’dieved; also if one has windings on most of the tzitzis it is kosher. The entire matter of chulyos is a beautiful design – choicest mitzvah, not me’akev.

Chiddush: “The most beautiful of them is seven” – 7 chulyos is the most beautiful, but it’s certainly not me’akev.

Halacha 13 (continued) – One Third Windings, Two Thirds Branch

The Rambam: “And the best appearance of the chulyos is that all the chulyos should be in a third of the hanging threads, and two thirds branch.”

Simple meaning: The beauty is that the windings should be one third of the hanging threads, and two thirds should hang free as a branch.

Chiddush: For most people’s tzitzis the branch is much too long – more than two thirds – and it’s not beautiful, one should cut it. (The shiur of tzitzis is four fingers, “and if it’s more than that it has validity.”)

Halacha 13 (continued) – White Without Techeiles: Our Custom

The Rambam: If one doesn’t have techeiles, he takes one of the 8 threads and winds with it, and leaves two thirds branch. “If he wants to wind he makes chulyos.”

Simple meaning: One can make chulyos also with white alone, but one doesn’t have to.

Chiddushim:

1. Our custom of 5 knots: People make 7, 8, 11, 13 windings with 5 knots between them. The Rosh brings this custom – 5 knots corresponding to the five books of the Torah.

2. Are our windings already chulyos? Yes – our sections of windings (7, 8, 11, 13) with knots between them are indeed the chulyos that the Gemara speaks of. A chulyah = a winding with a knot after it. One doesn’t need to add extra small chulyos.

3. Criticism of “doubling”: There are customs (Chabad, Skver) that make besides the regular knots also additional chulyos – every three windings they make another small knot. This is a “doubling of the same thing” – one already makes chulyos through the regular windings, why again?

4. Techeiles with our custom: One who puts techeiles doesn’t need to change his method of tying. Our custom of windings with knots is already good also with techeiles. The white that one winds around over all chulyos would be the techeiles, except for the first and last which the Rambam says should be white.

Halacha – Twisted Threads

The Rambam: “One white thread and one techeiles thread, if he wants to make them twisted…”

Simple meaning: Twisted = spun together (like “shesh mashzar”). Our tzitzis are twisted – a bundle of threads spun together. Each thread can be a thread by itself, but if it’s spun together from many threads it’s also good.

Chiddush: Even if a thread is folded from eight threads, if it’s well twisted (spun together), it’s counted as one thread. The distinction between “threads” and “a thread” – each individual strand is a thread by itself, but when they are twisted, the entire bundle becomes one thread. This means that one needs eight such twisted threads for tzitzis.

Halacha – Spinning L’shmah

The Rambam: “The threads of tzitzis, both white and techeiles, require spinning for the sake of tzitzis.”

Simple meaning: The threads need to be spun (twisted) for the sake of tzitzis.

Chiddush – What does “l’shmah” mean: Two approaches:

1) L’shmah = intention/thought – the one making it must know that he’s making tzitzis for a mitzvah.

2) L’shmah = for the sake of something important – it should be good quality, made specially for tzitzis, not from scraps or inferior material. Not “for the sake of the mitzvah of tzitzis” but “for the sake of tzitzis” – that it should be a worthy thing.

The second approach is strongly supported by several proofs (see further).

Halacha – Quality Wool: What One May Not Use

The Rambam: “Not from wool caught in thorns when sheep lie among them, and not from fibers plucked from the animal, and not from remnants left at the end of shearing, but from the shearing of wool or from flax.”

Simple meaning: One must use good, important material – not picked-up pieces from thorns, not combed-out threads, not cut-off ends.

Chiddush – Connection to l’shmah: The Rambam places this under the category of l’shmah. The reason is because of “zeh Keli v’anveihu” – one should fulfill mitzvos in a beautiful manner. In other places the reason given is because of disgrace of the mitzvah. This shows that “l’shmah” has here a broader meaning – not just intention in thought, but that the material itself should be worthy and important, made specially for that purpose. It must be “original, not recycled.”

Halacha – Invalidations: Theft, Idolatry, Consecrated Items

The Rambam: Wool from theft, from an idolatrous city (that must be burned), from consecrated items (me’ilah), from an animal worshipped (idolatry) – all are invalid for tzitzis, because it’s a mitzvah that comes through a transgression.

Chiddush – Animal worshipped vs. flax worshipped:

The Rambam distinguishes: Regarding an animal that was worshipped – the wool is invalid even after one cut it off. But regarding flax (a plant/growth) that was worshipped – when one cuts it off and makes threads from it, it is kosher, “because it has changed.”

Question: Why is cutting flax called “changed” but cutting wool from an animal is not called “changed”?

Answer: Flax is “initially a tree and now a thread” – it’s initially a tree/plant and now a thread, a completely different thing. But wool is still wool – on the animal it’s called wool, cut off it’s also called wool. There is no change. Flax (linen/flax) looks completely different from how it grows – it’s a plant with stalks, and then it becomes a thread. This is a real change.

[Digression: Flax vs. cotton:] Flax (linen/flax) is not cotton. Cotton doesn’t enter into wool and flax at all. Flax grows like a flower/plant, and one makes the thread from the stalks, not from the bloom.

Another chiddush – connection to laws of idolatry: In the laws of idolatry it says that an animal that was worshipped, when one slaughters it, it doesn’t become forbidden (because an animal is not in human possession – it belongs to itself). But for a mitzvah it’s not fitting – this is a distinction that the Rambam brings here but not in the laws of idolatry itself.

Halacha – A Non-Jew Makes Tzitzis

The Rambam: “Tzitzis made by a non-Jew is invalid, as it says ‘speak to the children of Israel and they shall make for themselves tzitzis.’” But “if a Jew made it without intention – it is kosher.”

Simple meaning: A non-Jew may not make tzitzis – the verse says “children of Israel” shall make. But a Jew who makes tzitzis without intention – is kosher.

Chiddush – Great proof for the interpretation of “l’shmah”:

The Rambam does not say that a non-Jew is invalid because he cannot make “l’shmah” (as he says regarding other things, like tefillin, where we don’t trust a non-Jew’s intention). Here the reason is simply from the verse – “children of Israel,” not a non-Jew.

Even more: If a Jew makes tzitzis without intention it is kosher! This is a contradiction to the simple understanding of “spinning l’shmah” (that one needs intention). Therefore one must say:

“Spinning l’shmah” does not mean intention/thought while making, but that the material should be important and specially prepared for tzitzis – good quality, not scraps.

– One cannot say that spinning needs l’shmah but making doesn’t need l’shmah – that makes no sense.

– Therefore: “l’shmah” = for the sake of something important, not = intention of the mitzvah. A non-Jew is invalid not because of l’shmah but because of “children of Israel shall make.”

Halacha – Ta’aseh V’lo Min Ha’asuy

The Rambam: “Tzitzis made from what was already made is invalid. How so? If one brought a corner that has tzitzis and sewed it on the garment – even if it has a corner of a cubit by a cubit – invalid, as it says ‘and they shall make for themselves tzitzis,’ not from what is already made. This is similar to something made by itself.”

Simple meaning: One cannot take a piece of garment that already has tzitzis and sew it onto another garment – even if that piece is large enough (cubit by cubit). This is invalid because it’s “from what is already made” – it’s already finished, not freshly made for the sake of the mitzvah.

Chiddush: The essence of ta’aseh v’lo min ha’asuy is a matter of intention at the time of the action – one must actively make the tzitzis on the garment, not take something that is already “ready-made.” The Rambam compares it to “made by itself” – it’s as if it made itself. The principle of ta’aseh v’lo min ha’asuy is also found by sukkah, mezuzah, and other mitzvos.

Halacha – Removing Tzitzis from One Garment and Placing on Another

The Rambam: One may remove tzitzis from one garment and place them on another garment.

Simple meaning: This is not ta’aseh v’lo min ha’asuy, because one removes the tzitzis and places them freshly on the new garment.

Chiddushim:

1. Rambam’s context vs. Gemara’s context: The Rambam places this law in the context of ta’aseh v’lo min ha’asuy, as if the main concern is min ha’asuy. But in the Gemara it is brought more in the context of “ma’alin b’kodesh v’ein moridin” – that it’s a disgrace to take tzitzis from one garment for another. The Rambam’s approach is that the main question is whether it’s min ha’asuy, and he rules that it’s permitted because one places it freshly.

2. The condition: One must untie (be matir) the tzitzis from the first garment and place

them freshly on the second – not sew over the piece of garment with the tzitzis together.

Halacha – Hanging Threads from Two Corners to Each Other

The Rambam: “If one hung threads from two corners to each other – even if he said he will cut them afterwards – invalid.”

Simple meaning: Instead of placing separate tzitzis on each corner, he took one long string and threaded it through two corners, with the intention to cut it in the middle afterwards. Even if he said he will cut it – invalid.

Chiddushim:

1. The reason for the invalidation: At the time he tied them (kesharom) it was invalid, because the two corners are connected to each other through the threads between them. This makes it not four separate corners – it’s as if it’s one.

2. When he cuts it afterwards, it’s already ta’aseh v’lo min ha’asuy – because the making (tying) happened in an invalid state, and the cutting afterwards cannot fix it.

Halacha – Placing Tzitzis on Tzitzis: Intending to Nullify vs. to Add

The Rambam: When one places tzitzis on a corner where there is already tzitzis: if intending to nullify the first – he nullifies the first, removes the first, and it is kosher. If intending to add – when he adds he invalidates everything.

Simple meaning: One can replace tzitzis by placing new ones with intention to nullify the old. But adding more tzitzis as an addition is bal tosif and invalidates everything.

Chiddushim:

1. Strong chiddush – contradiction to “no number from the Torah”: The Rambam said earlier that the number of threads has no shiur from the Torah – however many threads one places is kosher. How does this fit with the law that adding more is bal tosif? The answer: At the time of making one can place as many threads as one wants, because that’s all one act of making. But afterwards when it’s already a finished tzitzis, adding more threads is an addition – that means one makes five tzitzis instead of four, which is bal tosif.

2. The Ra’avad disagrees and says that such a thing is not in the Gemara.

Halacha – Ba’alas Shalosh: Tzitzis on Three Corners

The Rambam (in the name of Rav Masna): If one places tzitzis on a garment that has only three corners, and afterwards one sews on a fourth corner and places tzitzis there – invalid, ta’aseh v’lo min ha’asuy.

Simple meaning: When one finished sewing the fourth corner, there was already tzitzis on three corners – that means the tzitzis on those three are already “from what is made” because they were placed on a garment that didn’t have four corners.

Halacha – Not Folding the Tallis in Two

The Rambam: “One does not fold the tallis in two and place tzitzis on its four corners when it is folded – unless one sews it.”

Simple meaning: One may not fold a tallis in two and place tzitzis on the four corners of the folded garment, because these are not the true corners of the garment. But if one sews it together (sewing), it becomes a new smaller garment and it is kosher.

Chiddush: The concern is that one places tzitzis on non-true corners – the folding makes new corners but these are not the real corners of the garment. Only when one sews it (even a light sewing) does it become truly a new garment.

Halacha – The Corner with Tzitzis Tore Off

The Rambam: If the corner with the tzitzis tore off – if it’s outside three fingers, one may sew it back. If it’s within three, l’chatchilah one should not do it.

Simple meaning: Three fingers is the minimum shiur of where tzitzis must be from the corner. If the torn piece is larger than three fingers, there’s enough space to do it. If smaller – there’s a problem.

Chiddushim:

1. Difficulty in understanding the distinction: The Kesef Mishneh is mentioned as having other reasons in the Gemara. The distinction between within three and outside three is not entirely clearly explained.

2. One suggestion: Within three fingers is the minimum shiur of a garment, so when the torn piece is smaller than three fingers, it’s not important enough to be a separate garment, and sewing it back is problematic because of min ha’asuy.

Halacha – A Sheet That Became Smaller

The Rambam: A garment that fell apart/became smaller from the side where the tzitzis is – as long as there is a connection between tzitzis and garment, it is still kosher.

Simple meaning: As long as there is a piece of garment that connects the tzitzis to the garment, it is good – even if very little remains.

Halacha – Threads of Tzitzis That Tore: Enough for a Bow

The Rambam: The threads of tzitzis – when parts of the threads tore off, as long as enough remains for a bow – they are kosher. But if the thread tore from its root – invalid.

Simple meaning: The shiur of enough for a bow is the minimum that must remain of a tzitzis thread for it to still be kosher – enough that one can make from it a bow (a knot). But if the thread tears completely off from the garment (from its root), it is invalid.

Chiddushim:

1. Question on “tore from its root”: Why should it be invalid if the thread tears completely off? We learned that one doesn’t need all the threads – however many threads one places is kosher. The suggestion is that “one thread” presumably means the entire combined thread (not just one individual strand). But it remains in doubt. Also asked: once one already inserted it and was already yotzei – why should it become invalid? The Rambam gives no reason why, and the question remains open.

2. Lack of clarity in the Gemara: There are “other reasons” in the Gemara that are not clear, and this is left without resolution.

*End of summary of shiur on Hilchos Tzitzis, Chapter 1.*


📝 Full Transcript

Laws of Tzitzit: The Nature of the Mitzvah and the Order of Its Performance

Introduction: Tzitzit in Sefer Ahavah – What Kind of Mitzvah is Tzitzit?

Constant Mitzvot in Sefer Ahavah

Speaker 1:

We are learning, baruch Hashem, the Laws of Tzitzit in Sefer Ahavah. In Sefer Ahavah we learn constant mitzvot (mitzvot temidiyot), mitzvot that exist constantly, not like Pesach which is once a year, or shiluach haken which is if a situation happens, but rather things that are very obligatory, like Kriat Shema, prayer, tefillin, and now we’re learning tzitzit. Kriat Shema is every day, essentially tzitzit is also every day. Tzitzit is the same frequency (tadir) as all the others, like tefillin, Kriat Shema.

And there is also a law of going with tzitzit. Tefillin one is exempt on Shabbat, tzitzit one is not exempt on Shabbat. Also it’s a bit different, because tefillin is perhaps a mitzvah that one must go do, this is an obligation of the body (chovat haguf).

Speaker 2:

Ah, right.

Speaker 1:

But they learned Sefer Torah, for example mezuzah, mezuzah is always, the Rambam called it always, right? Everyone who has a house. Everyone who has a house must have a mezuzah. Sefer Torah is also a mitzvah, the king must go always, and every Jew must have a Sefer Torah.

But the Rambam didn’t for example at the end of the Laws of Tzitzit [say] how strongly one must pursue making sure that one fulfills the mitzvah. It’s perhaps not such a law, a mitzvah that “a person should always be careful with the mitzvah of tzitzit” (le’olam yeha adam zahir bemitzvat tzitzit).

Speaker 2:

He says, he says at the end, yes yes, he says. A person should always go with tzitzit, yes. True.

Discussion: Tzitzit as Middat Chasidut or Obligation?

Speaker 1:

It’s actually, it’s a measure of piety (middat chasidut), it’s interesting. It’s actually the Torah wants one to always go with tzitzit and tefillin. The question is, when the Torah wants it, is it obligatory, or does the Torah [see] it as a mitzvah with an element of choice (mivchar). Right. One can say, so tefillin, the essential mitzvah is that one should put it on every day, or that one should keep it on while going about. What is the mitzvah of tzitzit, the essential mitzvah is only that if one has such a garment one should make tzitzit, and afterwards there is an aspect of a mitzvah and a choice.

Now, I’ll say how I think. I think that you can imagine that the intent of the Torah or the will of the Torah, a normal person has a house and he has a garment. And a normal garment today perhaps doesn’t have four corners, but in the Torah’s times this is a normal garment. So when the Torah tells you to go with tzitzit, it means that you should go every day with tzitzit, and you should have a mezuzah on your door. Certainly, if it happens that someone doesn’t have a garment, or it happens that someone doesn’t have a house, he is exempt from mezuzah. But that doesn’t make it like a constant mitzvah (mitzvah tedirait), because the normal order is so.

Digression: The Bialer Rebbe (Chelkat Yehoshua) and Situational Mitzvot

Speaker 1:

Let me perhaps [explain] with my words. There was a great tzaddik, the Chelkat Yehoshua, the Bialer Rebbe. He was a great lover of mitzvot. Well, as it says by Chazal, “one who loves mitzvot will not be satisfied with mitzvot, one who loves money will not be satisfied with money.” He was a great enthusiast, a bit like Reb Ahrele. And every day after Shacharit he sought to fulfill the mitzvah of separating challah, covering the blood, on the slaughtering, whichever mitzvah that it says in the siddur that one can do after Shacharit he tried to do.

So from one perspective one can look at it as a tremendous thing, and from the other side we know that it’s not simple, a person has no obligation to do this simply, and one must think whether it’s a mitzvah to try to organize… okay, first of all one must be a rebbe for this, to organize that every day one should specifically bake challahs when you’re finished, when the tallit is taken off from the head and everything… okay, for this one must be a rebbe. But it’s certain that these are mitzvot, taking challah or shiluach haken is a mitzvah that is on a situation. And if someone has done the mitzvah of shiluach haken more times, it’s not simple that he’s a better Jew, he’s had more opportunities.

In contrast to this there are what are entirely mitzvot like tefillin, that one should go every day with tefillin, or Kriat Shema at least, one should every day read Kriat Shema twice. Tzitzit, one can’t say that tzitzit is like Kriat Shema, that one must do it twice a day, but it’s also not yet the same kind of thing as if a situation arises. Because it is yes, the essence of the thing is “and you shall see it and remember” (ure’item oto uzchartem), the purpose of it is much more important. It’s not simple that the Torah says that if you’ve made a four-cornered garment, then there is a way how to use it. It is yes a mitzvah. The Torah doesn’t say that the solution for using a four-cornered garment is through putting tzitzit. Rather the Torah says that there is a mitzvah of tzitzit, which this is the garment. And the Torah says one should go on the four corners, which this is a very common garment. The four corners is not something a rare garment, this is the normal garment, he says.

Discussion: Positive Mitzvah, Kiyumit Mitzvah, or a Third Category?

Speaker 1:

Now, so this is the obligation happens only when he has a four-cornered garment. He says, so what do we call it, a positive mitzvah (mitzvah chiyuvit), a fulfillment mitzvah (mitzvah kiyumit), or is mitzvah kiyumit a third thing, perhaps a fourth thing? Or as you say like slaughter (shechitah), which is not a mitzvah but rather a means of permitting (hechsher). So apparently this is a third category. There are mitzvot that you can say as you say for the Reishit Chochmah or the Sefer HaChaim, that it comes so. Do you understand what I’m saying?

Speaker 2:

No, I mean the point is perhaps that the mitzvah is that the Almighty wanted one to do the mitzvah and one has sometimes attached to a garment, or there is a way how one may eat the bird. The bird one may eat without causing pain to animals (tza’ar ba’alei chaim), or the way how one may use the blow with a fence, that the four corners one may make with tzitzit. This is not the idea of the mitzvah of tzitzit, a way how to permit going with four corners. Not that is the idea.

Speaker 1:

Yes yes, I’m with you, exactly. It’s a different thing.

The Rambam’s List of Necessary Mitzvot

Speaker 1:

I remember that the Rambam at the end, I don’t find it here, the Rambam at the end of Sefer HaMitzvot has such a list of sixty mitzvot that are more, that is a mitzvah that one should pursue. Not just pursue, it’s more like, I’m trying to find the language. I remember that at the end, how do you remember at the end of what? At the end of something. I don’t remember at the end of what.

Speaker 2:

Ah, did you look in the book? You remember that there is such a list of sixty mitzvot there, so I remember.

Speaker 1:

Here I don’t find it. I don’t know how one should find it. Perhaps at the end of the principles (shorashim)?

Speaker 2:

No.

Speaker 1:

At the end of something there is a list of, where apparently it says tzitzit and so forth. He has another name for the list. Not six constant mitzvot, but constant always (tedirut tamid), or…

The conclusion is it’s a fulfillment of a positive commandment, what do you mean?

Speaker 2:

Very good. At the end of the positive commandments?

Speaker 1:

So I remember. Look, um, yes. Um, he says that it appears that there are mitzvot that are for the obligation of the community, for example. There is for the obligation of a person, even the mitzvah of procreation (peru urevu). He calls it, how? Necessary mitzvot (mitzvot hechrechiyot)? There are mitzvot that are an obligation on a person only if one has done something, like a Hebrew slave and the like. Mitzvot are only because of the house and the like. And they are mitzvot, this is his language, “mitzvot that are necessarily obligated at all times and in all places on every Jewish man, such as tzitzit and tefillin and keeping Shabbat.” These are the mitzvot here.

And he says, why is it called necessary mitzvot? He thought up this name, necessary mitzvot? “Because they are obligated on every single Jewish man necessarily at all times and in all places and in all circumstances.” And he says, ah, afterwards he says, on condition, he says that there are sixty such necessary mitzvot, if it’s a person who is a normal person, that the mitzvot are obligatory according to the usual way of the world (al pi rov darko shel olam). For example, “who stands in his house in the country, and is not deathly ill,” and he does business, “and has children.” So, in the sixty mitzvot he doesn’t count specifically mitzvot, it doesn’t mean necessary means not the obligations that if not one is a criminal and one doesn’t do it today, but in the normal order of life, one gets dressed, one has a wedding.

So, the interesting thing, they discussed yesterday for example by the mitzvah that everyone must write a Sefer Torah, and they already had it again, that the Rambam writes his book for a householder, he’s a father of children, and has livelihood, and has a house. To him the Rambam speaks, yes? So, a person could have thought, that when you speak to this person, you’re no longer speaking of necessary mitzvot. Necessary mitzvot means that every Jew that one can’t get out of this, yes? Well, the Rambam says, that when I say generally who is obligated in mitzvot, I mean the average Jew. Yes. Well, he brings actually the mitzvah of writing a Sefer Torah is one of them. He has a list, and the Shabbetai Frankel writes the list of the necessary mitzvot, the full list, because here he writes only the numbers. Yes, but from below one must see a list. Yes, yes. So, does it say there writing a Sefer Torah for example? We’ll see. Ah, here I have the list, okay. To write a Sefer Torah and to marry a virgin. Yes. It’s interesting.

So this is a mitzvah that time does not cause (she’ein hazman grama). Because a normal Jew has a Torah. One can say one fulfills with a Chumash, it’s like the Rosh wants to interpret today. But it makes sense.

Discussion: Which Mitzvot from the List Do We Do Today?

Speaker 2:

Which mitzvah of these are they not fulfilling?

Speaker 1:

All of them. The return in Shmuel?

Speaker 2:

For a Jewish Kohen, alive and existing.

Speaker 1:

Ah, that is… yes, that one must do. Why doesn’t one do it? Because his Kohen is only a doubt. Impurity, etc.

Um… to sanctify the Shabbat. To listen to the words of the prophet. Interesting his list, a bit interesting. I don’t understand his list clearly. Well, we do, we hear the words of the prophet. But the prophet doesn’t speak. We hear the prophet Isaiah. The prophet Shmuel is a prophet who remains, he is serving. But for him there is no positive commandment. To come in marriage (lavo bekiddushin), but for example according to the Rambam it’s a positive commandment. Yes, because the Rambam is a normal person. He’s going to have a wedding. He will have a wedding, he has a wedding with kiddushin. This is every day perhaps he fulfills. Well, he doesn’t know. Well, according to the Rogatchover. Okay.

Conclusion: Tzitzit as a Positive Mitzvah

Speaker 1:

Anyway, let’s go back. The Rambam for example does here his… okay, it’s funny. Okay, in any case. So… I want now to understand, that tzitzit there is a third category that the Rambam calls a positive mitzvah (mitzvah chiyuvit). You want… one can say a bit differently, that you say that it’s not simple that one hears it. Not like slaughter, which this permits the eating. It’s more like a thing that one should do, but how does one do it? Only if one has it. If one doesn’t have a garment one doesn’t need to. But it is yes a mitzvah, therefore it comes into Sefer Ahavah certainly. It’s a mitzvah of love of Hashem, of “to remember always” etc. Okay.

Law 1: The Essence of the Mitzvah of Tzitzit

The Rambam’s Definition of the Mitzvah

Speaker 1:

So the Laws of Tzitzit, one positive commandment, and it is to make tzitzit on the corners of garments, on the corners of a garment. And here come the chapters that will explain the mitzvah. Chapter 1, the Rambam says thus: “A branch,” branch means a twig, it means such a bush at the corner, “on the corners of their garments from the type of garment, is called tzitzit.” What does the word tzitzit mean? The word tzitzit means something a kind of thing, because at the corners of the garment one makes a sort of knot, and it’s a sort of what one calls a tassel. It’s not a knot, a corner.

Laws of Tzitzit – Chapter 1: The Essence of the Mitzvah and Making the Tzitzit

Introduction: Tzitzit as a Positive Commandment That is an Obligation

The Rambam calls it a positive commandment that is an obligation. You want you can say a bit differently, you say that it’s not simple that it’s a sin. It’s not like slaughter that if you have this it permits eating. It’s more like a thing that one should do, but how does one do it? Only if one has tzitzit. If one doesn’t have a garment one doesn’t need to. But it is yes a mitzvah, from this it comes into Sefer Ahavah, certainly it’s a mitzvah of love of Hashem, of “to remember always” etc. Okay.

So which tzitzit? The Rambam says thus, one positive commandment, and it is to make tzitzit, to make tzitzit corners, “on the corners of garments,” on the corners of a garment. And in the coming chapters one will explain the mitzvah.

Law 1: What Does the Word “Tzitzit” Mean

Chapter 1 the Rambam says thus: “A branch”, branch means a twig, it means such a bush at the corner, “that emerges from the corner of the garment from the type of the garment, is called tzitzit”. What does the word tzitzit mean? The word tzitzit means something a kind of thing that at the corners of the garment one makes a sort of knot, a sort of… the Rambam calls it a “branch.” It’s not a knot, a… he’s going to say, a little hair, a twig. Yes, he says like a branch stands, a few hairs that come out. Tzitzit he’s going to say is a group of hairs.

Etymology: Tzitzit and Tzitzat HaRosh

And why is it called tzitzit? He says because there is a thing called “tzitzat harosh.” Tzitzat harosh means also little pieces of hair from the head. Peyot. Peyot, or whatever, it means a group of hair from the head. “As it says ‘and he took me by the lock of my head’ (vayikacheini betzitzat roshi)”. He says thus, if the word tzitzit means a group of hair, it’s not similar to tzitzat harosh, but both are tzitzit. If tzitzit means a cluster of little hairs together, it can be a cluster of little hairs or a cluster of little threads together. So you see that tzitzit originally means this. Originally, so it is in the Rambam, and we say “and they shall make for themselves tzitzit”, they should make such a similar thing “on the corners of their garments”.

Digression: Rebbe Nachman’s Expression and the Secret of Tzitzit

It’s interesting, why can’t you say initially that both mean this? Perhaps because tzitzit recalls the piece from tzitzat roshi, which is a verse from Yechezkel where he was brought to see the Temple in prophecy. So one can perhaps only say the mitzvah, and only say that there is a mitzvah of “you shall not round the corners of your head” (lo takifu pe’at roshechem). Can we think what tzitzit rosho thinks. Means. Why did one God forbid fulfill the corners of the head? All the Amoraim upon them. Perhaps it’s in the prophet but… means means means with the hair in the locks. Yes, from here is the source of Rebbe Nachman’s expression that he goes out to drag the Jews from Gehinnom by the hair of the head, by the peyot, which is literally a verse in Yechezkel.

And this is the secret of tzitzit. He already wonders perhaps if the tzitz of the Kohen Gadol, which also hangs by the hair of the head, perhaps one also has something pure. The tzitz also the tzitz such? He says I here basically that just as the tzitzit drags out the person from Gehinnom, also is the tzitzit a garment, drags out the garment from the person. Anyway, but this is the tzitziyot okay, anyway, this is already according to, according to Kabbalah. If the Rambam they learned Rebbe Nachman. Okay, but this is interesting.

Digression: Why Do Mitzvot Have “Flat” Names?

They already learned all most of the mitzvot, I already thought perhaps there is a simple explanation on this, and I don’t think it’s correct. Most of the mitzvot of Sefer Ahavah don’t begin here by mitzvot it is such and such, but begin to describe the reality of what is the mitzvah, and also there is as if the first question a person asks, show me the tzitzit. I can through the machine afterwards you can say how one uses the machine. Could be, but it can also be because it’s a thing that you already know. Since Sefer Ahavah is a thing that one does all the time. Because the Torah teaches us several times the word tzitzit, or at least gedolim te’et halach. And until the book of Yechezkel it doesn’t say already anywhere that this must be the head tzitzit. But people somewhere knew this. And when he says so it says in the book of kindness, he means in the book of kindness that his proofs all year one called this tzitzit and head. Yes, not any. It is one can ask, because… is the face, generally the first question that a person has with himself about tzitzit. Show me face what is the tzitzit. And when Moshe said less than that there are things that are things that one makes.

The Laws of Tzitzis: White and Blue – One Mitzvah or Two?

It seems that the three important mitzvos, tzitzis, tefillin and mezuzah, which are revealing, which are important mitzvos in matters of faith, they didn’t take some kind of name. As if it doesn’t look like the marketing company couldn’t come up with names to give some sort. Why is mezuzah also called mezuzah after mezuzos habayis (the doorposts of the house). Why shouldn’t it have a name, a name that it’s a testimony or a remembrance?

When you think that “zikaron bein einecha” (a remembrance between your eyes) is a better name than the word tefillin, because tefillin you don’t know what it means. Totafos you don’t know what it means. “Zikaron bein einecha” means something that will remind you.

Perhaps this is specifically so, perhaps everything needs to be this way? I say, it’s possible that it was actually just some secret that it needs to be… not relevant. One needs to give for a normal person. I mean that the… you don’t see in the Torah that they give names for things so much like… you know the fact that there are three books that gave themselves very high names, and the world doesn’t call them yes the Shnei Luchos HaBris and the Mishneh Torah. What’s the other one? The Toras Moshe of the Alshich, I think. The world says that there are such books, like Rebbe Nachman of Breslov called his book “Ohr Hashem”. Hello? It’s a bit too much, you understand?

No, it’s written, when Moshe Rabbeinu says “Ohr Hashem”, one looks at it this way, and inside it says: “This book will teach the way and path to come to see the light of Hashem”. He doesn’t say that I am the “Ohr Hashem”, the author of “Ohr Hashem”. You understand what I mean? Yes. But I say, that it could be that there’s some Jewish tendency to give names for things that are deliberately like a bit modest, a bit diminishing the greatness of Hashem. More flat, so to speak, more physical. Tzitzis is tzitzis. What does that mean? It means that tzitzis is a hint to the existence of Hashem.

As if the Torah was given to real people, and there’s no marketing involved there. A mitzvah was given without a marketing team giving it a brand with a name.

But tzitzis is exactly that. The mitzvah is a kind of way how the garment should look, which reminds of tzitzis haraosh (the hair of the head). It doesn’t remind of tzitzis haraosh. It’s a novelty about this. It reminds, it reminds of the mitzvos. Something that looks similar to tzitzis haraosh, but tzitzis in Yiddish represents one says “shtreklich”, “harelech” (little hairs). One says tefillin is “kotchke maye” as they translated, or what’s the other one? Mezuzah is the threshold.

It’s a funny thing. But I say, that there’s a corner in your garment where you have a sign that the… the… the… it remains there a few minutes.

And there’s also that the Chachamim call it a ritla. Hoshana is… okay, hoshana is also named after hoshana, which isn’t the name of the… but it’s more like they call it ritual. Why? A ritual is also dear. I don’t know. Or conversely, possibly it’s a question of not wanting to say, one doesn’t need to be so explicit. Explicit is a question of like, it’s crude, one needs to be modest. Like the holy Zohar says “binucha Hashem Elokecha”, that everyone has with his wife matters that aren’t to be told to other people. Okay, an interesting thing.

Law 1 (continued): Chutei Lavan – The White Threads

“And this is called lavan”, says the Rambam, “and this is called lavan”, in the language of the Sages when one wants to discuss details of the threads of the tzitzis, they call it lavan. Says the Rambam, why do they call it lavan? Not because one needs to paint it white. Rather conversely, when there’s a matter of tzoveo betzeva (dyeing it with dye), which is different from other parts in the tzitzis, there’s a mitzvah to paint it a specific color, the chutei lavan has no mitzvah which color it should be, therefore they call it lavan. Lavan is like the background for all colors, yes? Lavan is the basic, upon which one can make colors. What hasn’t been painted is called lavan. Like a paper that isn’t written on is called a white paper. A piece of merchandise that hasn’t been painted, one says it’s a white piece of thread. Yes, it just means something like not techeiles, right.

The Threads of the Anaf Have No Number from the Torah

Says the Rambam, the question is now, how many such… the anaf is composed of threads. Yes, anaf means it’s a funny part, like a hair of the head has a bunch of little hairs, an anaf has a bunch of pieces of merchandise. The question is now, how many pieces of merchandise need to be at each anaf, at each corner? Says the Rambam, “and the threads of the anaf have no number from the Torah”. The Torah doesn’t tell us how many threads the anaf should have. Later the Rambam will tell us how many we conduct that it should have, but here the Rambam tells us that it’s not a mitzvah from the Torah how many it should have.

Law 2: Chut Techeiles – The Blue Thread

Says the Rambam further, what does one do next? First of all we already know that there are chutei lavan. The second part of the mitzvah is “and they take a wool thread”, we see that he says wool, the other thread, the chut lavan doesn’t need to be wool. Whatever type the garment is, but for the lavan one needs to take a wool thread that has been painted like the sky, with the color or the appearance of the sky, which apparently means some white… not white, I mean excuse me, some blue color like the sky, and one wraps it on the corner, and one binds it around on the corner, on the tzitzis, on the white threads that lie on the corner of the garment.

Says the Rambam, “this thread that is dyed like the sky is called techeiles”, the thread that has been painted so it should look like the sky, that is called a thread of techeiles.

Techeiles is a Name of a Thread, Not a Color

Interesting, it doesn’t look like the Rambam says that techeiles is a name of a color, rather it’s a name of a thread that is painted in a color. Just like lavan, when they say lavan, as you read in the context of tzitzis, lavan doesn’t mean white, rather “this thread is called lavan”. This means to say, when Chazal speak of the mitzvah of lavan and techeiles… yes, it could actually be that originally also, techeiles doesn’t mean any color, techeiles is the name of dyed wool. So one is precise in the Torah, when it says techeiles, it doesn’t say the word techeiles, because techeiles means wool that is dyed with techeiles. But here it’s not relevant, here it’s simple because when one speaks of the laws of tzitzis, when one says lavan, lavan means yes white. When one will speak the law lavan and techeiles, one should know that one is speaking of the threads.

The Measure of Windings from the Torah

Says the Rambam further, “and the number of windings that one winds this thread”, here we’re told yes that this is only one thread, but how many times does one wind around the thread? How often does one see the thread in the hanging of threads at the corner? How does one see it? How many times is it wound around? “One winds this thread seven times from the Torah”. According to the Rambam further.

Law 3: Lavan and Techeiles – One Mitzvah with Two Dyeings

“It comes out that you say, white thread and blue thread”. Well, it comes out like I calculated for you that there’s something called chut lavan, and I told you that there’s another thing called chut techeiles. It comes out actually like you thought. You ask now, ah, it’s two mitzvos, lavan and techeiles? He says, “this is one mitzvah that has in it two dyeings”, yes, this is one mitzvah with two dyeings, two colors.

The Mitzvah of Tzitzis: Lavan and Techeiles – One Mitzvah or Two?

Law 1 (continued) – The Structure of the Mitzvah: Two Commands in One Mitzvah

Speaker 1: But how many times does one wind around the thread? How often does one see the thread in the hanging of the threads at the corner? How does one see? It has how many times it’s wound around. Yasher koach chazeh, yasher koach ben haTorah.

Says the Rambam further, well, it comes out so, the chazeh calculated that there’s something called chut lavan, and they said that there’s another thing called chut techeiles. Well, it comes out like it was, you ask now, ah, it’s two mitzvos, lavan and techeiles?

He says, yes. The mitzvah has two commands, two mitzvos. A mitzvah that is composed, one that is two. It’s one mitzvah that has in it two mitzvos.

Why? One mitzvah is “that they make on the corner an anaf extending from it”, the very thing that on the corner of the garment should come out such a hanging, such a branch of merchandise. And the second thing is, on the anaf one should wind around a chut techeiles.

As it says, brings the Rambam, there are two verses. One verse “and they shall make for themselves tzitzis” is the essential mitzvah of making tzitzis on the garment, on the corners. And afterwards there’s on this a new mitzvah that on the tzitzis one should wind around a thread of techeiles.

Law 1 (continued) – Techeiles Does Not Prevent the Lavan

Says now the Rambam, you’ve now heard that it’s two mitzvos. But I want to tell you so, new law: Techeiles does not prevent the lavan, and the lavan does not prevent the techeiles. They don’t prevent one another. It’s one kind of mitzvah, but they’re divided into two.

Because for the same reason why it’s two mitzvos, it’s also not one preventing the other. No, no, it doesn’t hold so. It’s not the same reason. Techeiles is indeed initially it’s one mitzvah, two commands he calls it. Techeiles doesn’t prevent the lavan, and lavan doesn’t prevent the techeiles.

That means, if one has only one, he should at least go with the one thing. That means, one who doesn’t have any techeiles, should go with lavan alone. And one who has yes lavan and techeiles, and there remained only the techeiles from his entire tzitzis, the other tzitzis, the white, the chutei lavan, tore, were removed, he made lavan and techeiles, and the lavan tore, when it became worn until it became completely nullified. There remained only the techeiles alone, the blue part. It’s kosher. Until the corner of the garment, right?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: It’s kosher. What does it mean it’s kosher? The techeiles is kosher. The tzitzis is still kosher, yes. What does it mean it’s kosher? He has techeiles, that’s all. He fulfills the mitzvah of tzitzis enough. He does one mitzvah. The point is, he shouldn’t say that he shouldn’t go lavan or techeiles alone, he has no mitzvah at all in it. When he goes with one, he also has the mitzvah.

Discussion: Can One Make Techeiles Alone Initially?

Speaker 2: Right. This means so, one cannot make techeiles alone. Lavan alone one can make, but techeiles alone one cannot, because techeiles is something that one binds around on the lavan. But there’s one way how it will remain with techeiles alone, if you made the good way, that it’s wound around the lavan. The lavan simply tore out. Now the techeiles remained. It didn’t become not tzitzis when the lavan tore out, because the techeiles alone can also be tzitzis. One can yes have techeiles alone. But one cannot make techeiles alone. Techeiles is something that one binds around on a… but now, when it tore, it retroactively became techeiles alone. What’s the difference?

Speaker 1: Imagine one doesn’t have any lavan, and they sold him in the store not any lavan, he only has techeiles. What should he do? Should he put in the techeiles? No. Should he seek lavan in one place so he should have techeiles? No, there’s no such thing as real. If you fell, the lavan is indeed the garment itself that you used.

Speaker 2: No, any garment.

Speaker 1: Yes, look. One takes a garment, makes a corner, a corner of the garment, and makes that there should be a bit extra merchandise from the garment. You cannot not have any lavan. Techeiles you cannot have. You must have a garment, make that there should be lavan. Cut off a bit at the corner, so there should be a corner. But it needs to stick out a bit. What doesn’t stick out is also not kosher. Here there are interesting things. Must have lavan to make, but question, if you don’t have the lavan, you at least have the mitzvah of techeiles. So it doesn’t stick out. Now he has plain the garment. That comes out. Plain the garment with the techeiles connected to it. That’s called techeiles. That’s good. So can one do this initially also? That I ask you.

Speaker 2: No, but one fulfills the mitzvah of techeiles, and doesn’t fulfill the mitzvah of lavan.

Speaker 1: I understand.

But this is the way how one puts in the… why wouldn’t you say that the reality isn’t possible that one shouldn’t have any lavan? It’s physically possible. Just like it’s possible that it’s torn, it’s possible that he doesn’t have enough, his garment is too small, he doesn’t have enough to pull out from it more threads. So? Or he doesn’t have the measure, because if they make the threads and make that there shouldn’t be any measure, I don’t know, it seems to me that he said that he needs to make techeiles because he doesn’t have any lavan. So the law says, if one has too small and he cannot add extra any lavan, he doesn’t have from where any lavan, he doesn’t have to add a techeiles.

Discussion: What Does “Torn Until the Corner” Mean?

Speaker 1: So it’s indeed torn, torn until the corner, the situation that… let’s start from the situation after the tearing. How does it look after the tearing? There’s something, he still has on what to hang? Until the corner. There’s nothing at all. Until the corner means that nothing remained. What remained?

Speaker 2: I don’t understand. What remained when it’s torn until the corner? Nothing, no? Something remained yes? That’s what it means? Something remained? It doesn’t say in hidden things.

Speaker 1: Corner is simply the garment itself. Corner is simply the garment. Right? So there remained the garment itself. So you can say so. What you say that the techeiles must go on the lavan, this is necessarily so, because the techeiles hangs on something, it doesn’t hang in the air. The lavan isn’t any anaf lavan. Why wouldn’t you put it in the same hole where the lavan is put in? You need to make another hole, you need to make another two holes.

Speaker 2: Ah, so it’s speaking of a garment that from the garment, like more a garment that one can pull out there. We’ll be told later how one makes it, but the lavan, I ask you, it must be an anaf lavan, it runs no anaf lavan, it’s an anaf lavan. Specifically particular to say a lavan, I see, I see that he’s particular to say, I try to understand. Perhaps this becomes clearer later, let’s see, perhaps this becomes clearer later, let’s see. Could be because like he says, it has lavan for years, it sticks out from the garment, it’s placed something so, I’m not clear.

The Difference Between “Tzitzis” and “Techeiles”

Speaker 1: He says another, the commentators here say another, that actually that one doesn’t fulfill with the lavan alone, it seems to me like the word tzitzis itself, plain lavan isn’t called tzitzis. No problem, what’s another explanation of this? Because tzitzis is some kind of fringe from the merchandise, like when one puts a piece of merchandise on his head, it doesn’t become tzitzis rashah. Tzitzis rashah means a ponytail, something that turns around the head. Tzitzis from the garment also means the merchandise that one creates from the corner of the garment. Because a person wears a garment that has been woven, there are always fringes, there are always the corners. On that corner, the corner should be bound together, one should make from it a visible corner, and on that visible corner one should put on a piece of techeiles. One should make an anaf, one makes an anaf. It’s called anaf. One should do something with it, one should take it together somehow, and on that one should bind around a bit of techeiles.

Not just take together, one needs to stick it out, more than take together, it needs to be a bit longer, it needs to stick out something, I didn’t say properly, but it needs to stick out, right? It’s an anaf that sticks out from the garment, on the corner. An anaf means a fringe that sticks out. And on that he puts techeiles, that’s the truth.

Speaker 2: You’re right, techeiles doesn’t mean tzitzis. Interesting! Techeiles isn’t tzitzis. Techeiles was called tzitzis, right. So much techeiles, it can after it’s already called tzitzis, it can afterwards be the mitzvah of techeiles alone, which is a question. Because yesterday there was tzitzis, that wasn’t… but to put techeiles…

Speaker 1: Yes, because the garment is called tzitzis, it doesn’t become invalid somehow, as long as there’s still something from the tzitzis.

Speaker 2: Okay, something is missing a piece here, we’ll understand it better, okay.

Law 1 (continued) – One Mitzvah, Not Two

Laws of Tzitzit: The Order of Making Tzitzit – Placement, Threads, Windings and Coils

Even here, the Rambam says further, in total we have that there are two parts to the mitzvah, there are two colors in the mitzvah, and since they don’t invalidate one another. The Rambam says, if so, a person might think that they are actually two mitzvot. The Rambam says, no, you should know, “even though one doesn’t invalidate the other”, even though the techelet and the white don’t invalidate each other, they are nevertheless not completely two mitzvot.

It is regarding the counting of the mitzvot, or regarding that if a person approaches to perform two mitzvot, he will perform, he won’t count two. Rather the mitzvah is one mitzvah, “behold it is one positive commandment, and one who wears a garment that has white or techelet or both together has fulfilled one positive commandment”. If one has performed one mitzvah, it is only one mitzvah that has two parts.

Discussion: What is the practical difference?

Speaker 2: What is the practical difference other than for counting the mitzvot? Or perhaps that one only makes one blessing?

Speaker 1: No, for example, let’s say, it could be relevant for example to a question of a mitzvah that comes through a transgression, or I mean, a positive commandment overrides a negative commandment, perhaps there is a practical difference whether it’s two or one mitzvah?

Speaker 2: Yes, I think that two positive commandments won’t be easier to override.

Speaker 1: No, but a positive and a negative commandment. I don’t know if two helps.

Um, not clear. The Rambam apparently understood that it means regarding the counting of the mitzvot, because he brings it in his Sefer HaMitzvot.

Speaker 2: Okay, why did he need to bring it here? Because it is something. He brings the entire counting of the mitzvot all the time, what? He says yes, he wants to count.

Okay.

Speaker 1: He says that both are ultimately the matter of remembering the “in order that you remember and do”. That was his explanation in Sefer HaMitzvot how it can be that two different things are one mitzvah. He says because they’re not two different things, it’s the same type of thing. Because it’s not just the purpose, it’s also the same type of thing.

Speaker 2: Very strong.

Speaker 1: Right, but the purpose isn’t enough, because tefillin is still an extra mitzvah. Because it’s a different act of the mitzvah. When it’s the same act of the mitzvah and it’s the same purpose, even if there are two colors in it, it’s one mitzvah. So what does invalidate? Four tzitzit, four tzitzit invalidate one another, that is that a garment…

Laws of Tzitzit: The Order of Making Tzitzit – Placement, Threads, Windings and Coils

Law 11 – Four Tzitzit Invalidate One Another

Speaker 1: He says, because it’s not the only thing, because it’s the same type of thing. Because it’s not just the purpose, it’s also the same type of thing, it’s a string.

Right, but the purpose isn’t enough, because tefillin is still an extra mitzvah. That’s a different act of the mitzvah. When it’s the same act of the mitzvah and it’s the same purpose, even if there are two commandments in it, it’s one mitzvah.

What does invalidate? “And four tzitzit invalidate one another.” That is that a garment that is obligated in tzitzit, that has four sides that receive tzitzit, all four invalidate one another. There can’t be only one tzitzit without three of its corners. That’s not good.

Law 12 – How Does One Make the Tzitzit: Placement, Threads and Measurements

The Rambam says, “How does one make the tzitzit?”

Okay, so we’re going to learn. We’re speaking more practically how one makes the tzitzit.

The Rambam says, “One begins from the edge of the garment which is the end of the weaving,” one begins with the corner of the garment, which is the end of the woven, of the knitted merchandise, “and distances from it no more than three fingers upward.” From the corner one goes three fingers, no more than three fingers, “and no less than the joint of the thumb.” Thumb means the finger, but what does a joint of the thumb mean? As long as it would come out as merchandise when one wraps it around the thumb? The joint of a thumb? Or does the joint of the thumb mean the bone of the thumb? Yes, joint means the bone, so he says, the joints of the fingers. Yes. “And inserts there four threads.” At the corner, that is the three fingers away from the corner, there one inserts, somehow one makes a hole, he doesn’t say it yet, there one places four threads.

By the way, we already said that the number of threads is not from the Torah. He now writes practically how Jews do it, one places four threads. One actually doubles it, one folds it. It comes out that now it’s from the… presumably a hole, he doesn’t say that one makes a hole, but now comes out from both sides four, so it turns out that eight threads hang out. “Hanging from the corner,” they hang from the garment, no?

Speaker 2: No, from the corner of the…

Speaker 1: From the corner of the threads.

Speaker 2: From the corner of the garment, yes yes.

Speaker 1: Ah, from the corner, yes yes, four corners, it’s like four corners.

Speaker 2: Yes, a corner, yes. It should turn into four corners, for remember this day.

Speaker 1: Yes. The Rambam says, “and the length of the eight threads,” the eight threads, how long must they be? They may not be shorter than four fingers. But if they were longer than that, longer doesn’t matter, “even a cubit or two,” on the contrary. “We don’t care.” Fine.

Speaker 2: Difficult.

Discussion: Which Fingers?

Speaker 1: The Rambam says further, when one says… difficult is the question. The Rambam says further, and when I tell you… um… earlier he said three fingers, but here the length of the threads is not less than four fingers. Which fingers? My thumb, the finger that’s called the thumb, and when four fingers means four times the thumb.

Law 12 (Continued) – Thread of Techelet: Rambam’s Opinion vs. Raavad

“And one of the eight threads should be a thread of techelet, and the seven white.” Further, how should the mitzvah be? That one of the eight threads should be a thread of techelet, all the others should be white.

Yes, it comes out that according to the Rambam one only makes half a thread of techelet. Why? Because eight it becomes only after one folds it, right? This comes out very interesting, so that the Rambam shouldn’t be one of the eight stands, that one places a strand of techelet on the large one, not on the large one, on the branch. It comes out that he means to say half a thread of techelet, because the other half, yes, makes only one of seven, one of eight, one strand of techelet according to the Rambam. Right?

Therefore the holy Raavad says that it’s a mistake. “Abraham said,” yes, you see how it is.

Speaker 2: But one must make before that, one of the four must be.

Speaker 1: “Abraham said, this is an error, rather two of techelet and six white.” There are all sorts of claims how one interprets the Gemara and so forth, but this is the opinion of the holy Raavad, that one must make a whole thread on… not half a thread. The Rambam doesn’t say half a thread, he says that one of the eight is techelet. Which is obvious that according to this it comes out that one only colors half a thread with techelet, not a whole one.

Speaker 2: One colors it after it’s already hanging on the garment?

Speaker 1: No, it’s a thread when one colors it. One colors half and hangs it up.

Speaker 2: Yes, that’s right.

Speaker 1: Yes. Okay. Further the Rambam says…

The Rambam himself was asked whether it’s true that this is what one does. He said clearly that this is what he means to say that one cuts one of the eight, not one of the four. One dyes half a thread.

Speaker 2: Yes. Okay. Yes.

Law 13 – The Order of Windings and Coils

Speaker 1: What does one do after one has already placed all four threads in the garment?

Yes, and afterwards one takes one of the white threads, and binds it around one winding around the rest of the threads next to the garment, and leaves it. That is, one places it in… it hasn’t yet been said that there’s a hole. How does one place it in the garment?

Speaker 2: Obviously with a hole, what’s the question?

Speaker 1: A hole. And hangs, he told you “inserts there”. And one of the threads is the…

Speaker 2: One must understand that the old garments were always full of holes.

Speaker 1: Ah, one must understand that they took such weak merchandise and one pushes it through. Okay? I don’t know. Okay.

And in short, one makes one winding of white on the other threads and leaves it. Afterwards, yes?

Speaker 2: And afterwards one takes the thread of techelet, the one that is techelet, “and winds with it two windings next to the winding of white and ties.” One binds around two windings next to the winding of white, the first winding that was just mentioned, and ties, and makes a knot.

Speaker 1: “And these three windings are called a coil.” The three windings together are called a coil.

Okay. The coil is some sort of design that one makes on the tzitzit. Apparently it’s a matter of how one beautifies the tzitzit.

“And distances a bit,” after the first coil that was made, after the first three windings, one leaves a bit of empty space, “and makes a second coil with the thread of techelet alone,” on the techelet alone. With the techelet alone, that is he wraps the techelet around three times. Apparently, the first one he made one white, he began with white, and afterwards he places techelet. The second and the third and so on he makes everything only techelet, except for the last one.

“And distances a bit and makes a third coil and so on until the last coil in which he winds two windings of techelet and one last winding of white. And because he began with white he ends with it, for we ascend in holiness and do not descend.”

So in total, he doesn’t say how many windings one should make, how many coils one should make. Since he said, he doesn’t say how many. But the first and the last are white. The first and the last three, yes. The coils means, the windings of techelet alone, which are called a coil, groups of three. The first however one makes white, and the last white.

Translation of “We Ascend in Holiness and Do Not Descend”

The Rambam says why? Why does one end with white? “For we ascend in holiness and do not descend.” What does it mean? We ascend in holiness and do not descend. Which is holier, the techelet or the white? Should they be the same holiness, the same mitzvah, one mitzvah that has two parts? We ascend in holiness and do not descend.

The point is, what does the Rambam say? “Since he began with white he ends with it.” Since he began with white, it wouldn’t be fitting that he shouldn’t end with it. He began with white, he took the white, he gave it a nice thing, he gave the winding. He didn’t say at all that he began with white, that he began with techelet, and he completely abandoned it, that he was descending. No, he said that one should return, end with it also, that one should finish. That’s the meaning of we ascend in holiness and do not descend.

That’s the meaning of we ascend in holiness and do not descend. One doesn’t throw away a mitzvah. No, we ascend in holiness and do not descend, one doesn’t take it down. The white shouldn’t become completely embarrassed, one doesn’t put it down, that it should become nothing, through the fact that one began to use it. Because so one must end with it also.

Why Does One Begin with White?

If so, why does one begin? That’s the house of the question. All the questioners ask why does one begin with white? The Rambam says, “so that it should be adjacent to the corner of its kind.” The garment is a garment of white, the closest to the garment should be white. “And in this way one should do on the four corners.” And so by all four sides should be the manner, that one begins and ends with white etc.

Raavad’s Objection to This Order

The Raavad says that he has no satisfaction with the entire order. He says that the order has “neither root nor branch,” not even seen from anywhere a branch. The Raavad says that this has neither root nor branch, it doesn’t make sense. The Raavad says on the point that the Rambam says that one begins with white and ends with white, the Raavad says that he doesn’t understand, in practice he made much more techelet than white. You’re making a mockery of me, you tell me that you’re saving the white by ending with it? The Raavad says that it’s very strange.

So automatically, the Raavad brought from Rav Natronai a different order. What is the different order? That one makes… ah… seven coils… I don’t have the strength how he says one should make it. He makes much more white apparently according to the Raavad, so it must be. The Raavad has a different approach to coils. You have many many opinions in coils, especially with techelet and white.

Now, but what is the meaning? What does the Raavad say however what one should do? The Raavad claims that one makes all the coils together, both together. That the coil is together a thread of techelet with a thread of white, and one also added a knot from above, that the knot is made of techelet with white. It comes out with this six windings. I don’t know how it becomes six. Ah, six windings, it becomes he always uses both. It comes out that each coil is six, not three. According to the Raavad. That’s the Raavad’s interpretation. The Raavad has other interpretations. The main point of dispute between the Rambam and Raavad is that the Raavad

Laws of Tzitzit – Dispute of Rambam and Raavad, Customs of Coils, and Twisting of Threads

Dispute of Rambam and Raavad in Windings

Speaker 1: And he also added a knot from above, that the knot is made of techelet with white. It comes out with this six windings. What does six windings mean? An entire order of two both. It comes out that each coil is six, not three, according to the Raavad. That’s the Raavad’s interpretation, that the Raavad has a different interpretation.

The Main Point of Dispute

And the main point of dispute between the Rambam and the Raavad is that the Rambam makes exactly half and half, meaning two windings of white and two windings of techelet, and the whole thing is three, what is this four? But a part of it is white. So according to the Rambam he doesn’t use any white essentially. That’s the main difference.

Upper Knot – Rambam vs. Raavad

And there’s another difference, he adds a knot, and other things. The Raavad, you noticed that the Rambam doesn’t say at all that one ties before the windings. The Rambam doesn’t say at all that one ties the tzitzit to the garment. One only ties after the windings, one gives a knot on the coil, he ties, but he doesn’t tie the tzitzit to the garment at all. Such a thing doesn’t appear in the Rambam.

That’s a bit of a problem, because in the Gemara something is mentioned that’s called an upper knot, the first knot. That’s what the Raavad wants to fix, one of the things he wants to fix. But the Rambam doesn’t have that version. The Rambam learns upper knot, he means the first coil, there he makes a knot. Not next to it.

How Many Coils Does One Make – Law 8

Speaker 1: Shalom, so the Rambam continues, “How many coils does one make on each and every corner?” Ah, that’s how one makes the coil, but how many coils does one make? The Rambam says, “One should not make less than seven nor add more than thirteen”, somewhere between seven and thirteen. “And this is the optimal mitzvah”.

Optimal mitzvah perhaps means to say thirteen? One needs optimal mitzvah that it should be somewhere between the numbers. Well? Maybe, I even thought, optimal mitzvah is to make thirteen. Aha. I don’t know. Not less than seven. Yes.

It’s all hints of something. “One who reduces”, it says in a Baraita, “should not reduce from seven, corresponding to the seven heavens, and one who adds should not add more than thirteen” – what is “and should not add more than thirteen”? “Corresponding to the seven heavens and the six spaces between them” – between each heaven there is air, it comes out thirteen, yes?

So he says, he brings from Questions and Answers that the optimal mitzvah is that it should be between seven and thirteen, not that thirteen is the optimal mitzvah.

Post Facto – One Coil is Valid

Ah, and afterwards he goes to say what is post facto. “And if one only wound one coil, behold it is valid.” If one only made one coil, it’s also valid. “And if one wound coils on most of the tzitzit, behold it is valid.” That is, he didn’t only make coils, but he made even more, he made coils on most of the tzitzit, it’s also valid. But the whole thing is so, the whole topic of coils is a nice design that one makes as an optimal mitzvah.

One Third Windings, Two Thirds Fringe

“And most of the beauty of the coils”, the beauty of the coils is “that all the coils should be on one third of the hanging threads, and two thirds fringe”. That is, the beauty goes to the next thing, how much of the tzitzit does one make the threads, yes? If one makes this on the majority it’s valid, but nice is what? By the third. “That all the coils should be on one third of the hanging threads, and two thirds fringe”. That two thirds of fringe should stick out after the windings.

It’s approximately like our tzitzit, yes? That first there are all the windings, and afterwards there’s another two thirds of tzitzit. Our tzitzit, everyone makes what they want. Most tzitzit that people have are much too long, it’s much more than two thirds. True. And it’s not nice, one must cut it. I’m going to look at you to see that it’s much more than two thirds.

Speaker 2: What?

Speaker 1: No, it’s not much more than two thirds. Fold it, give it a fold. One, two, a bit more. It’s two thirds. Okay. Further. It’s not so long at all, I don’t know.

Laws of Tzitzit: Twisting, Spinning for the Sake of the Mitzvah, Quality of Wool, and Invalidations

What was stated that the measurement should be? The measurement should be what? How long should it be? Four fingerbreadths. “And if it’s more than that, it has validity.” Okay.

White Without Techelet – Law 9

This is thus far in order regarding the making with techelet, what they need to do, we’re going with techelet. What about someone who doesn’t have techelet? Says the Rambam, he makes white without techelet, and someone goes and makes white because he doesn’t have techelet, yes, unfortunately he’s in exile, he doesn’t know how to make techelet, or it costs him too much, I don’t know what and the like, yes, because he’s afraid someone will think or look at him, he looks at him with the mitzvah.

He takes one of the eight threads, takes one from the eight threads, and wraps it around the rest of the threads, and leaves two-thirds hanging. That means, he doesn’t have techelet? He uses a white thread, a white thread, to make the wrappings, he wraps, makes the wrappings, and leaves two-thirds hanging – leaves hanging two-thirds. The same thing as we saw.

“And this wrapping, if he wants to wrap, he makes sections” – he can wrap in sections, if one wants to make sections from the white itself, one can do so. “And the choice is his,” is the Rambam’s position. We also conduct ourselves that when we have white without techelet, we also make sections. “And if he wants to wrap without a count of sections” – one can do so, when it’s white alone one doesn’t have to make sections.

“The general principle.” The general principle, he should intend that the bound part should be one-third, what is free, from the entire part should be two-thirds. This the Rambam wants to be particular about, even with white that the majority should be two-thirds. Yes.

“And there is one who is not particular about this matter with white” – if one wants to wrap on the majority of the threads, rather than wrap itself, it’s also still valid. Yes, it’s still valid even with white. “And if he wrapped the white on the majority of the threads” – it’s valid. Yes. I want to say, people know that we, we doubt, we have the custom, we have a custom to make five sections.

Our Custom of Five Knots

Speaker 1: People call knots and sections different things, it seems to me that the simple meaning is the same thing. That is, by us it’s established that we make seven and eight, 11, 13 wrappings, and between each one we make a knot. So, 7, 8, 11, 13 wrappings, and between five knots one from the other. The Rosh already brings this custom that one makes five knots, sections corresponding to the five books of the Torah, and other allusions.

Are Our Wrappings Already Sections?

It seems to me, I would have thought that in any case, that itself is the sections. If one says sections, in the Gemara it says three, okay, our custom is to make 7, 8, 11, 13 sections. That is actually sections. Not that the sections are additional small… no, afterwards there are people, there are customs in Chabad, in Skver, I don’t know exactly who, who are particular that besides that they also make the sections, and they make it so clearly, they make approximately another knot. Besides that, every three he makes some kind of small knot, which means it should be a section, and then he makes both.

I don’t know, it seems to us that it’s some kind of doubling of the same thing. The sections, we already make sections. That is the sections. When one makes pieces, and so it’s nice. That is our sections. The sections that the customs make is something else. And if one wants to make that, one doesn’t need to make the knots, rather one then makes the knots. It doesn’t work out to make both.

But anyway, the custom of the Jews is indeed to make both. I’m not saying. But seemingly, one should agree with me, I think you’re saying yes, yes. That is the sections. Sections comes with a wrapping and then a knot. That’s the meaning.

Okay. It’s an interesting thing, because for example, there is, you can buy techelet tzitzit according to the position of the Rambam, and they have there with sections on the side. It’s according to the position of the Rambam, and there are also Skver sections or such sections. Did I misspeak? No.

So the store makes tzitzit according to the position of the Rambam, that the entire thing is a section, and all these pieces are sections, yes. But on that he makes additional small side sections like that… yes, but it could be that the Rambam understood it that way. It’s a position in the Rambam, that Skver is a position in the Rambam. So, so it comes to us, so there are words.

Sections Are Not Indispensable

So, master of the house, the entire sections are not indispensable at all. We use the same Rambam who says one makes it, and seemingly, I just want to say, what we do, not Chabad, the normal majority of Jews who make, do the Rambam. Because it’s a matter to make wrappings nicely even with white. The main matter of wrappings is that the techelet is wrapped on the white, but it’s a nice thing also to make just with white, one makes that.

Others want to interpret that our custom holds that this is the meaning of wrappings and sections, the… that’s a different custom. There are different groups, every three, okay, he holds that way.

Techelet With Our Custom

He says, if someone has, he holds that he doesn’t want to trust the techelet, he doesn’t put in techelet, then certainly he can still do our custom and make normal tzitzit, he doesn’t need to change his method of tying the tzitzit because he’s going with techelet.

And our custom is already made that one makes sections with techelet, “and so I practice” – he’s Lithuanian presumably, he doesn’t have any issues – I put techelet and I make it the same valid as my father is valid, I make it like the Rambam, one white and the rest techelet, as the Rambam said, and that’s it. I don’t see any great reason why one should need to change the tying because one has techelet. We already make it this way, I don’t see any great reason to change.

Though by us, the white that one winds around over all the sections is what would have needed to be the techelet that… except for the first and the last, which the Rambam says one should make the first and the last white. So we conduct ourselves that way, I don’t see why one should need to add the Skver matter because one has techelet. If someone wants to make that just like that, he can perhaps, it’s a nice thing, I know. Or one can do entirely as the Rambam says, and not make five at all. There are other friends who do so, they make winding with seven or with thirteen, other numbers also, everything. It’s actually in the Baraita, “the nicest of them is seven.” Okay, I’m certainly not indispensable. Yes? Do you understand what I’m saying? Yes. Okay.

Threads – Twisted – Law 10

Speaker 1: Now we’re going to learn how to make the threads, as it says in my chapter. Do you agree? Yes. One can say so. Says the Rambam further: “One white thread and one thread of techelet, if he wants to make them twisted…”

Twisted means wound? How does one say twisted? Wound together, yes? “Six-stranded” we translated by us, twisted six. Our tzitzit is twisted, yes? Yes, seemingly. He makes. Twisted means it’s not just one way, that it’s open threads. If one makes such a bundle of threads that are sewn together, he makes, one can make so, like our tzitzit is. Yes. It became understood that way to make it. Right. Ah.

Here comes the word, double. “Even if the thread was double” – double threads. But if it’s good, twisted means like one? The word is so. Ah. Each thread is a thread by itself. But if it’s wound together from many threads it’s good.

Laws of Tzitzit: Twisting, Spinning for the Sake of the Mitzvah, Quality of Wool, and Invalidations

Law 10: Twisting — Double from Eight Threads

Speaker 1: Twisting means it’s not just one thread, but that it’s many open threads.

If one makes a bundle of threads that are wound together, “he makes” one can make so, like our tzitzit is. One doesn’t need to make it specifically… ah, here comes the word “double eight.” “Even if a thread was doubled from eight threads, but if it’s good twisted, it’s called like one”… the word is so, that the essence, each thread is a thread by itself. But if it’s wound together from many threads, but now that’s called the thread, and it doesn’t look like many threads, it’s composed of eight threads, but it doesn’t stand out, rather that is now the thread, “it’s only considered one thread.”

Says the Rambam further a new law of spinning for the sake of the mitzvah. Ah, that means, you might have thought that when one winds together, one already now has eight threads? No. Those are eight threads, regarding the eight threads that is one thread. One needs to have eight of that. No.

Law 11: Spinning for the Sake of the Mitzvah

Speaker 1: Says the Rambam further, “the threads of tzitzit,” the threads that one uses at the corner of the tzitzit, “whether white or techelet, need to be spun for the sake of tzitzit.” It needs to be spun, it needs to be assembled for the sake of tzitzit. That the person who makes it should do it for the sake of tzitzit.

Discussion: What Does “For Its Sake” Mean?

Speaker 2: Okay, good.

Speaker 1: Says the Rambam also from which type of wool one does it. One needs to do it from good quality wool, or important wool. “From when does one not make it? Not from the wool that clings to thorns when the sheep lie among them.” There’s a way of getting wool through… the fields have thorns, and there people get stuck. The ram… the male gets stuck there, yes. Or there it was on his large horns. Okay. Wool catches everywhere on the thorns, and someone goes around afterwards and he gathers all the wool, literally he goes down to the thorns and he pulls out from there the… extracting the precious from the worthless, and he wants to make with that tzitzit, from these pieces of merchandise. It’s not good, because seemingly it’s not important enough. Like some kind of leket, shichecha, peah, it’s so begged a piece of wool.

Speaker 2: It’s not for its sake, it’s after the fact it’s not for its sake.

Speaker 1: No, not… not for its sake.

Speaker 2: No, we’re talking here about the spinning and further. The wool isn’t yet spun.

Speaker 1: It means one needs to cut from the animal for its sake?

Speaker 2: Perhaps yes, perhaps yes. Spinning means spinning should be, it doesn’t mean form.

Speaker 1: It’s interesting, but yes, that this is still being discussed. I don’t know. Mean thorns. So learns the Rambam. It could be yes. Ah, it could be that simply it’s not a nice thing. The only real thing of for its sake, it’s not serious wool, not good wool. So it comes in, it depends what is the meaning of for its sake. Remember they argued and spoke in the laws of tefillin.

Speaker 2: You mean to say, for its sake means it should be good quality.

Speaker 1: Yes, for its sake means one should make. What do you mean at all?

Speaker 2: Right, you call in the scribe, what will you tell him? I don’t want a forced one, I want tzitzit. You should send me good threads.

Speaker 1: Right. So it could be that for its sake is not the meaning that you need to have in mind, the one who makes it needs to know that he’s making tzitzit, that it’s a mitzvah. For its sake means for the sake of an important thing, it should be tzitzit. Not for the sake of the mitzvah of tzitzit. It should be a thing that has good… that is made from good… so one could have thought, yes.

Invalidations from Inferior Wool

Speaker 1: Okay. “Why wool,” another type of wool, “the fibers that are plucked from the animal.” When one combs out the animal, pieces of merchandise come off. “And not from the remnants that remain at the end of the shearing.” When one finishes the shearing, one wants to make it smooth, one cuts off the ends. “Rather from the shearing of wool or from the flax.” It needs to be made from original, from good pieces of merchandise. One sheared an animal, wool or flax, and from there he makes it. By flax there’s no animal, the flax grows, linen. Ah, he says this is because of “This is my God and I will beautify Him.” You say, he brings it there from certain…

Speaker 2: In other places it says because of disgrace of the mitzvah. I mean it’s interesting that the Rambam put it under the category of for its sake. It’s interesting so. Not obligatory. He says it needs to be for its sake, but not all these things. I would have thought it’s similar to the law of for its sake.

Speaker 1: It needs to be original, not recycled, not second-hand. But second-hand also doesn’t mean some matter of thoughts. It’s more a matter of… what would I have thought. One sees it in action literally. Say the Rambam and further…

Law 11 (Continued): Invalidations — Theft, Idolatry, Sacred Items

Speaker 1: Other things that one doesn’t make from them tzitzit. And I carry… first he said those that are weak quality, or are disgraceful. Now we’re going to say things that are invalid, because… that are… looked down upon, are… disqualified, are… trouble. “And I carry, whether wool or” that was stolen, “and whether it’s already or in a state” that the law is because one needs to burn it through which it’s forbidden. “Or sacred items,” also this one may not use sacred items, and one may not commit me’ilah. All these things we may not, if it becomes a mitzvah performed through a transgression. Therefore this is invalid.

Discussion: One Who Bows to an Animal — Why Is the Wool Invalid?

Speaker 1: Why sometimes there was an action of a Jew, was forgiven, it doesn’t hold enough, he gave himself over to bow to an animal. One can see it in a certain time every week, from the mothers of others. Therefore. The wool is invalid for tzitzit. Yes. One can do nothing, if the animal has now become of lesser value. Because now not that one can use its wool for tzitzit. Aha.

Speaker 2: They learned afterwards idolatry, that one can make a living thing for idolatry. Yes, an animal. They taught you explicitly that don’t you remember? Don’t you remember afterwards idolatry? What was stated about this? Yes. Grasping of their hands. Yes. They didn’t state explicitly about an animal? What was stated about an animal in which idolatry? I mean there it says… no, how am I here? Idolatry chapter 8 law 1. No. Idolatry chapter 8 law 1. What does it say afterwards idolatry chapter 8 law 1? What does the Rambam say there he says so… one doesn’t forbid it. Once you’ve slaughtered it, one doesn’t forbid it.

Speaker 1: An animal. You say you stated explicitly an animal? An animal one also cannot. It remains with eating. But for a mitzvah not. That’s something… but for a mitzvah. Ah, wait, I’m looking for it here. But I don’t see that the Rambam in the laws of idolatry should say some distinction between for a mitzvah. No, there he doesn’t bring it. Here he brings it. But that it should be a mitzvah, it’s not a tree of prohibition. It’s not because… I explained why it’s a tree of prohibition, because an animal belongs to itself. An animal is not… yes, that’s the word. An animal is like a vessel in the grasp of human hands. But for a mitzvah it doesn’t fit. Interesting. So…

One Who Bows to an Animal vs. One Who Bows to Flax — “It Changed”

Speaker 1: Well, good. So “one who bows to an animal, the wool from it is invalid for tzitzit. But one who bows to flax or a plant,” and even one went and cut down the flax, he asks the question, “for it has changed.” Why has it become changed? Why isn’t the wool changed when one cut it from the animal? Why doesn’t the cutting from the animal mean it changed? Not such a big difference, so it seems. Like planted, it’s the same difference. He brings that the flax is “initially a tree and now a thread.” But wool is still wool. People say that sheep have wool on them. They don’t say that a tree, whatever, isn’t a tree, it’s a flax plant, not cotton. Flax is linen, yes. It’s a thing that grows. It looks different. It’s more of a change.

Speaker 2: Have you ever seen how flax grows? Yes, yes. How?

Speaker 1: I haven’t seen. How does it look?

Speaker 2: Flax is cotton.

Speaker 1: Flax is not cotton, righteous one. Flax is flax. Cotton balls, that’s what you mean. Flax is not cotton. Flax looks like this when it grows. And what does one make from flax? Flax! Linen!

Speaker 2: No. What do you mean no? Flax is linen. It looks like this. Flax is linen.

Speaker 1: No, cotton is not flax. Flax is flax. Cotton is something else, it doesn’t come in here at all. Flax is it’s a flower. Do me a favor, hello, please. Flax is not cotton. Flax is linen. Wool and flax, nothing cotton is not wool and flax, it doesn’t come in here at all. It’s a thing, it looks like a flower, it doesn’t look like a thing that grows. I mean, one doesn’t make it from the flower, one makes it from the… from the… what’s it called… from the stalks one makes flax. But it looks completely different.

Speaker 2: Well, do you see that it looks different, isn’t it an argument?

Speaker 1: It’s different, it looks completely different. So already, so automatically it’s more not an argument.

It’s also no prohibition. It fits very well, because the prohibition is that one shouldn’t say, “Ah, the idol became tzitzit.” It doesn’t fit. But the thing that from the tree the person served, ah, no one remembers.

Law 12: Tzitzit That a Non-Jew Made — Proof That “For Its Sake” Doesn’t Mean Intent

Speaker 1: So, the Rema says further, we said that tzitzis must be made lishmah. “Tzitzis she’asah goy, techilah, pasul, shene’emar ‘daber el bnei Yisrael v’asu lahem tzitzis’”. That is, Jews should make the tzitzis. That is, why doesn’t he say that it’s invalid because a non-Jew cannot make it lishmah, as he said regarding other things? Do you see what? That lishmah means as the commentators struggle with this question.

But by tefillin we did have that a non-Jew, we don’t trust him that he does it with a… he looks at it like all other things. Do you remember that thing? It was stated so in Hilchos Kiddush Hashem regarding a sefer sheksavo min, it wasn’t stated in Hilchos Sefer Torah, but that’s how we learned there. But here we’re not talking, here there’s no thing that needs to be written, it’s tzitzis. A non-Jew may not make tzitzis because it says “bnei Yisrael”, not a non-Jew.

That’s all. But “aval im asah Yisrael b’lo kavanah kesheirah”. You see clearly that when we say lishmah, it doesn’t make sense. You can’t say the spinning must be lishmah but the making doesn’t need to be lishmah, it doesn’t make sense. We must say as we said the simple explanation, that spinning lishmah means to say that it should be the important thing for the sake of tzitzis, not some rope that’s cut with a sword. A non-Jew doesn’t make tzitzis, it’s a non-Jew’s thing.

Transition to Hilchos Ta’aroves

Speaker 1: The next few laws are on the topic of ta’aroves (mixtures).

Hilchos Ta’aseh V’lo Min Ha’asuy in Tzitzis

Introduction: The Basic Law of Ta’aseh V’lo Min Ha’asuy

The next few laws are on the topic of ta’aseh v’lo min ha’asuy. This is an introduction that one should make tzitzis, that one must ensure that it doesn’t happen by itself. When one makes it for the sake of the mitzvah, then one should make it.

It’s a matter of intention, that one should make it directly. It must be a garment or a house, and on that one places tzitzis, not that it’s ready-made. Ready-made is not a way.

There is this concept of ta’aseh v’lo min ha’asuy also for a sukkah, by mezuzah, many times there is ta’aseh v’lo min ha’asuy.

Halachah 12: Tzitzis She’na’aseh Min Ha’asuy Pesulah

The Rambam says thus: Tzitzis she’na’aseh min ha’asuy mikodeim, tzitzis that one designates now that it should be tzitzis, but essentially it’s already sewn, it’s already made, is invalid.

The Rambam explains it, for example, keitzad? Heivi kanaf sheyeish bo tzitzis, he brings a corner of a garment that has tzitzis, u’sefaro al habegad, and he sewed it onto a garment. He cut off the entire small corner with the tzitzis, and he sewed it onto the garment together with the tzitzis. He sewed the tzitzis from an arba kanfos with tzitzis, and it’s sewn onto a garment, and now the garment has tzitzis.

Afilu yeish bo kanaf amah al amah, even if the corner itself is an amah by an amah, which you might perhaps think that this is itself a garment, it is nevertheless invalid, shene’emar “v’asu lahem tzitzis”, they should make tzitzis, lo min ha’asuy, one cannot fulfill the mitzvah of tzitzis when one brings a garment that already has tzitzis and connects it and makes it become a garment. Harei zeh domeh l’mi shena’aseh mei’elav, it’s as if someone made it by itself. So too what became, it became by itself.

Halachah 13: Matir Tzitzis Mibegad Zeh V’nosnan L’vegad Acher

Umutar l’hatir tzitzis mibegad zeh v’lislosan b’vegad acher, bein lavan bein techeles.

Further he says, that there’s an opinion that everything is ta’aseh v’lo min ha’asuy, one may not do this either. He says that this one may do. What may one do? With removing tzitzis from a second garment? From another garment, may he remove the tzitzis from one garment and use the attached tzitzis on another garment? Because that’s not called ta’aseh v’lo min ha’asuy.

Discussion: The Rambam’s Position in This Law

Yes, it’s interesting, the Rambam puts it in this category. Apparently in the Gemara it’s brought more in the context that it’s a disgrace, it’s not fitting to do such a thing with kodesh, and we don’t lower. It’s clearly not fitting such a sort of thing. But the Rambam puts it in that yes, it makes sense, you can’t… if you want to take, in short, if you want to take tzitzis from one garment and put it on a second, you must tear off… not tear, but open up the entire tzitzis and put it on the next one, not put the piece of garment that would make the work easier for you. But that’s not done.

Speaker 2: Yes. Ah, good.

Halachah 14: Talah Chutim Mishtei Kanfos Zo Lazo

Talah chutim mishtei kanfos zo lazo, he has a garment and between the two corners there are strings. He put… instead of putting two pieces, he thought he’d make it easier anyway. What the point is, he took instead of putting one string on the corner and then a second, he put a long string, he already put it in both, and afterwards he’ll give it a cut in the middle.

Speaker 2: Ah, the tzitzis is one long tzitzis.

And afterwards he’ll cut it. Even if he said he’ll cut it, it’s invalid. Why? Because he already tied the tzitzis, he already made the whole thing of tzitzis, and at the time when he tied them, when he made the knots, it was invalid, because the two corners are connected to each other through the strings between them.

Discussion: Why Is It Invalid?

Speaker 2: Ah, interesting. There weren’t four corners. Not that the tzitzis wasn’t good, but there weren’t four corners, which means like one.

Yes, he has two corners close to each other through the strings between them. And at the time when they were cut, two tzitzis were made. I think he means the garment, a garment, tzitzis must be separate for each of the corners. A garment where both are together is not kosher. So, it’s understood that way.

Speaker 2: Perhaps he means to say the tzitzis she’al hakanaf, perhaps he means the two corners, the two strings…

I understand what you’re saying, but I would have thought perhaps… don’t know. The point is that it’s invalid this way, tzitzis is not kosher this way, that’s the point. Therefore when he makes it, he doesn’t put the tzitzis then, he already put the tzitzis earlier, so it’s ready-made.

Halachah 15: Nasan Tzitzis Al Tzitzis — Mechaven L’vatel vs. L’hosif

Further the Raavad says, he put tzitzis on tzitzis, he put on the same corner where there’s already tzitzis, he puts more tzitzis. So when he intends to nullify the first one, that with what he puts now the current one should become the tzitzis and the previous one should be nullified, he nullifies the first one, and he can remove the first one, the previous original tzitzis. And then it’s kosher.

But when he intends to add, when he added more tzitzis he had in mind that he wants to add, he doesn’t want to fulfill the mitzvah from the Torah to put just a few tzitzis, but he wants to put double, he wants to put… and that’s not allowed, because it’s bal tosif. But there are eight and not two, he begins to invalidate. Why? He writes “keshehu mosif posel es hakol”. When he added more strings he invalidated everything. Why? Because for him it’s bal tosif.

Innovation: The Difference Between During the Act and Afterwards

It’s very interesting, because originally he said that the number of strings has no mitzvah from the Torah, has no relevance. But that’s once, but one can’t make, because whatever one makes is kosher. Afterwards you add more, it’s simply that means to add, because it already had, that already meant four tzitzis, not five tzitzis, not five corners, not five branches, whatever yes. Therefore it then becomes invalidated.

Ah, so he says, that the branch doesn’t mean any difference how many pieces, it’s called a branch. But the branch becomes one branch when it’s made. So, something like that. He makes two, and because at the time it’s made it becomes invalid, the entire garment becomes invalid. Interesting that it becomes invalid, but that’s what he says. And he cuts it, takes it off, it’s not made from the ready-made, because the first making was invalid. There’s no way how it becomes now, but the whole thing is invalid.

The Raavad there’s a dispute, he says that such a thing doesn’t appear in the Gemara. And we don’t have the nerves to learn the Gemara and find out who’s right, so, we skipped the Raavad. The Raavad says that he looked in the Gemara and he didn’t see. But the Raavad didn’t look here in the room, that here in the room everyone doesn’t have nerves.

Speaker 2: Yes.

Halachah 16: Ba’alas Shalosh — Tzitzis on Three Corners

So therefore, amar Rav Masna l’va’alas shalosh, if someone puts tzitzis on a garment that has only three corners, and afterwards one sewed the garment and sewed a third corner, and then one added to the third corner strings of tzitzis, strings for width, it’s also invalid, it’s ta’aseh v’lo min ha’asuy, because when one finished sewing there was already tzitzis.

Halachah 17: Ein Koflin Es Hatallis Lishnayim

And further, ein koflin es hatallis lishnayim, one doesn’t fold a tallis in two and doesn’t put tzitzis on all four corners when it’s folded. That’s not allowed. One may not fold together a tallis and then put, instead of putting on all four one can put on two.

Speaker 2: No, he actually means to say that you’ll make a smaller tallis, that’s how I understand. He’ll make a smaller tallis, because he’ll put on the four when it’s folded, he’ll put on those four corners, but not on the actual four corners as it were of the garment. Unless he makes a light sewing, then yes, because then it’s already truly become a new smaller garment, because he turned it and folded it already even from just one side. Perhaps for some reason he doesn’t want to put on the four actual garments, so he does, he’ll sew out the system, he’ll fold this and this will be the corners, this will be the… it’s not good.

Okay.

Halachah 18: Nifsak Hakanaf Sheyeish Bo Hatzitzis

What if the corner that has the tzitzis tore off? So if it’s outside three fingers, then what? Because we discussed that the tzitzis are three fingers away from the corner, so if it’s away from there, then in practice you have enough space where to do it. But within three, l’chatchilah one shouldn’t do it that way. What shouldn’t one do within three? It becomes ta’aseh v’lo min ha’asuy? Do you know why? Let’s think what’s going on. What’s the difference between within three or outside three?

Discussion: Why Is Within Three Different?

Speaker 2: What does it say in the braisa? In short, the reason is that…

It shows as if it means less than three fingers, but if so, why when there are three fingers does it still mean the whole garment? Something like that. What does it show? That’s how one can say an explanation.

Speaker 2: No, I understand a different explanation. That if it’s still if it’s missing three fingers… I don’t know. We’ll think about it. The corner tore off. So if it’s missing three fingers, one sews it in its place. That means now the corner, yes? Here it tears off, yes? If it’s still in the three fingers, what does that mean now the corner?

No, he’s not talking about that. He’s talking simply, the entire corner with the tzitzis wore out. Now the corner with the tzitzis, he wants to sew back the whole piece? Yes.

Speaker 2: Ah.

That’s how I understand, that’s how I’m confused. I don’t know. He sews it back in its place, he now sews back the piece on its place. So it’s three, because that’s three is like a minimum measure of a garment.

Speaker 2: Ah. So it doesn’t mean that he has a… ah, fine so it’s ready-made.

It doesn’t make sense to me. Very funny.

That’s what the person from the Kesef Mishneh says, I don’t get it. There are some other reasons in the Gemara, so I don’t understand clearly.

Yeriah Shel Begad Shenimat’atah — A Garment That Became Smaller

Afterwards, let’s see the next halachah, perhaps the next halachah. Yeriah shel begad shemit’et hatzitzis b’sof ha’arig, it became smaller. On the side next to where the tzitzis, the part of the garment fell off. Even not with a regular culture, I swear, as long as you have a culture that connects the tzitzis to the garment. That’s basically the point, right? That’s the difference.

Halachah 18: Laws Regarding Tzitzis That Tore or Wore Out

Speaker 1:

There are some other reasons in the Gemara that I don’t understand clearly. Afterwards let’s see the next halachah, perhaps the next halachah is…

The Law When the Corner Tore

Speaker 1:

That one, nifsak hakanaf sheyeish bah hatzitzis, outside three fingers — if the corner of the garment, where the tzitzis is at the end of the weaving, it became smaller. It’s the tzitzis, on the side of where the tzitzis is, some part of the garment fell off. One sews it in its place — even not torn from the strings of the tzitzis, as long as there’s some connection that connects the tzitzis to the garment, that’s basically the point, right? That’s simply obvious.

Speaker 2:

I don’t understand clearly.

Speaker 1:

Yes.

The Law When the Strings of the Tzitzis Wore Out

Speaker 1:

The next, say another halachah. V’chein, im nitmat’u, strings of the tzitzis — if some of the strings of the tzitzis tore off, afilu lo nishtayer meihen ela k’dei anivah — enough remained that one can make a knot from it — kesheirah. It doesn’t need to be the entire long one.

Aval im nifsak hachut mei’ikaro — but if the string tore off completely from the garment — afilu chut echad, pesulah.

Question: Why Is It Invalid If It Tore From Its Root?

Speaker 1:

I have why you were taught that one doesn’t need to bring the four strings. We don’t know how the strings need to be in the tear, why is it invalid. I have come cold one string probably means the entire string together. It could be that it’s not stated clearly. But okay. I don’t know. Once one already put it that it’s already the day of the heel? I don’t know. I need to think. Good question.

You’re asking why? He doesn’t say why. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות ציצית פרק א׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור אויף הלכות ציצית – רמב״ם, ספר אהבה

הקדמה: ציצית אין ספר אהבה – וואס פאר א סארט מצוה איז ציצית?

דער רמב״ם שטעלט הלכות ציצית אין ספר אהבה, צוזאמען מיט קריאת שמע, תפילה, תפילין, מזוזה, ספר תורה – מצוות וואס זענען תדיריות (שטענדיג פארקומענדיג).

פשט: ציצית געהערט צו די קאטעגאריע פון מצוות וואס א איד טוט כסדר, יעדן טאג.

חידושים און הסברות:

1. וואס פאר א סארט מצוה איז ציצית – א „דריטע קאטעגאריע”: ציצית איז נישט אזוי פשוט ווי קריאת שמע (וואס מען מוז צוויי מאל א טאג), און נישט אזוי ווי שילוח הקן (וואס איז נאר ביי א מקרה). ציצית איז א „דריטע קאטעגאריע” – מען איז נאר מחויב אויב מען האט א בגד מיט ארבע כנפות, אבער דאס מאכט עס נישט צו א בלויזע סיטואציע-מצוה, ווייל אין די תורה׳ס צייטן איז אן ארבע-כנפות׳דיגע בגד געווען דער נארמאלער קלייד. די תורה׳ס כוונה איז אז א נארמאלער מענטש זאל יעדן טאג גיין מיט ציצית.

2. ציצית איז נישט בלויז א „הכשר” ווי שחיטה: שחיטה איז א וועג וויאזוי מען מעג עסן פלייש (א הכשר), אבער ציצית איז נישט בלויז א „וועג וויאזוי מען מעג אנטון אן ארבע כנפות.” די תורה זאגט „וראיתם אותו וזכרתם” – עס איז דא א תכלית, א מצוה בפני עצמה, נישט נאר א תנאי פאר׳ן טראגן א בגד. ציצית איז א מצוה חיובית (נישט בלויז קיומית, נישט בלויז א הכשר), נאר דער חיוב טרעט אריין דורך דעם וואס מען האט א בגד. אויב מען האט נישט קיין בגד איז מען פטור, אבער דאס איז דער נארמאלער מצב.

3. דער רמב״ם׳ס באגריף פון „מצוות הכרחיות”: אין סוף ספר המצוות ברענגט דער רמב״ם א ליסט פון זעכציג מצוות וואס ער רופט „מצוות הכרחיות” – „מצוות המתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום בכל איש מישראל, כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת.” דער רמב״ם דעפינירט דאס: מצוות וואס זענען מחייב פאר א נארמאלער מענטש – „שעומד בביתו במדינה, ואינו חולה מדוים,” ער מאכט סחורה, ער האט קינדער. „הכרחיות” מיינט נישט דווקא אז מען איז א עבריין אויב מען טוט עס נישט, נאר אז אין דעם נארמאלן סדר החיים קומט מען דערצו. ציצית שטייט אין דער ליסט צוזאמען מיט כתיבת ספר תורה, לישא בתולה (קידושין), לקדש את השבת, לשמוע לדברי הנביא, א.א.וו. דער שבתי פרענקל שרייבט אויס די פולע ליסט.

4. [דיגרעסיע: דער ביאלער רבי (חלקת יהושע)]: אלס משל פאר דעם חילוק צווישן מצוות תדיריות און מצוות סיטואציע: דער ביאלער רבי האט יעדן טאג נאך שחרית געזוכט מקיים צו זיין הפרשת חלה, כיסוי הדם, א.א.וו. – „אוהב מצוה לא ישבע מצוה.” דאס איז א מדת חסידות, נישט א חיוב – א מענטש וואס האט מער מאל מקיים געווען שילוח הקן איז נישט א בעסערער איד, ער האט נאר מער אפארטוניטיס געהאט.

5. פארוואס ספר אהבה: פארדעם פאסט ציצית אריין אין ספר אהבה – עס איז א מצוה פון אהבת השם, „לזכור תמיד.”

פרק א, הלכה א – באגריף „ציצית” און עטימאלאגיע

דער רמב״ם: „מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות… ענף היוצא מכנף הבגד ממין הבגד יקרא ציצית.”

פשט: איין מצות עשה – צו מאכן ציצית אויף די עקן פון דעם בגד. דאס ווארט „ציצית” מיינט א „ענף” (צווייגל/בוש) – א גרופע פאדעמלעך וואס הענגען ביים עק פון א בגד, פון דעם זעלבן מין ווי דער בגד.

חידושים און הסברות:

1. עטימאלאגיע פון „ציצית”: דער רמב״ם ברענגט אז דאס ווארט ציצית שטאמט פון „ציצת הראש” – א גרופע האר פון קאפ, ווי עס שטייט (יחזקאל ח:ג) „ויקחני בציצת ראשי”. אויב ציצית מיינט א קבוצה פון הערעלעך, קען עס אויך מיינען א קבוצה פון פאדעמלעך. ביידע זענען „ציצית” – נישט אז ציצית איז דומה צו ציצת הראש, נאר ביידע טיילן דעם זעלבן שורש-באדייטונג.

2. „ציצית” מיינט דעם לבן, נישט דעם תכלת: דער ווארט „ציצית” מיינט אייגנטלעך דעם ענף/פרינדזש פונעם בגד (דער לבן), נישט דעם תכלת. ציצית איז ווי „ציצית ראשו” – א פאניטעל, עפעס וואס דרייט זיך ארויס. דער תכלת ווערט ארויפגעלייגט אויף דעם ציצית, אבער אליין איז ער נישט „ציצית.”

3. [דיגרעסיע: ר׳ נחמן׳ס ביטוי וועגן ציצית:] פון דעם פסוק „ויקחני בציצת ראשי” (וואו יחזקאל ווערט גענומען ביי די האר פון קאפ צו זען דעם בית המקדש אין נבואה) שטאמט ר׳ נחמן מברסלב׳ס ביטוי אז ער גייט ארויסשלעפן אידן פון גיהנם ביי די פאות. דאס איז דער סוד פון ציצית – אזוי ווי ציצית שלעפט ארויס דעם מענטש פון גיהנם, אזוי שלעפט ציצית ארויס די בהמיות פון דעם מענטש. אויך ווערט דערמאנט א שייכות צום ציץ פון כהן גדול, וואס הענגט אויך ביי די האר פון קאפ.

4. [דיגרעסיע: פארוואס האבן מצוות „פלאכע” נעמען?] דריי וויכטיגע מצוות – ציצית, תפילין, מזוזה – האבן אלע „פלאכע”, גשמיות׳דיגע נעמען: ציצית = הערעלעך, תפילין = טוטפות (אומקלאר), מזוזה = שוועל. קיינע פון זיי האט א „מארקעטינג-נאמען” ווי „זכרון” אדער „עדות”. דער „זכרון בין עיניך” וואלט געווען א בעסערער נאמען ווי „תפילין”, ווייל עס זאגט וואס עס טוט. דאס איז בכוונה – א אידישע נטיה צו זיין „ממעט בגובהות השם”, צו זיין איידל און נישט עקספליסיט, אזוי ווי דער זוהר זאגט וועגן צניעות. די תורה איז געגעבן געווארן צו עכטע מענטשן אן מארקעטינג.

5. דער רמב״ם׳ס שיטה אין סדר הדרשה: די רוב מצוות אין ספר אהבה הייבן אן מיט א באשרייבונג פון דער ריאליטי/מציאות פון דער מצוה (וואס איז ציצית?), נישט מיט „מצות עשה לעשות כך וכך”. דאס איז ווי מען דערקלערט ערשט וואס א מאשין איז, און דערנאך ווי מען נוצט עס. אפשר ווייל ספר אהבה האנדלט מיט זאכן וואס מען טוט א גאנצע צייט, דארף מען ערשט פארשטיין וואס עס איז.

פרק א, הלכה א (המשך) – חוטי לבן

דער רמב״ם: „וזה יקרא לבן… ואין לחוטי הענף מנין מן התורה.”

פשט: אין לשון חכמים ווערן די חוטים גערופן „לבן”. „לבן” מיינט נישט אז מען מוז עס פארבן ווייס, נאר פארקערט – עס הייסט „לבן” ווייל עס האט נישט קיין ספעציפישע פארב-מצוה. לבן איז דער בעיסיק אונטערגרונט – אזוי ווי א ליידיגע צעטל הייסט א „ווייסע צעטל”, אזוי הייסט א חוט וואס איז נישט געפארבט „לבן”. עס מיינט פשוט „נישט תכלת”.

חידוש: די תורה זאגט נישט וויפיל חוטים דער ענף דארף האבן. שפעטער גייט דער רמב״ם זאגן וויפיל מען פירט זיך, אבער מדאורייתא איז נישטא קיין שיעור.

פרק א, הלכה א (המשך) – חוט תכלת

דער רמב״ם: „ולוקחין חוט צמר… צבוע כעין הרקיע, וכורכו על הכנף… חוט זה שצבעו כעין הרקיע הוא הנקרא תכלת.”

פשט: מען נעמט א חוט פון צמר (ספעציפיש צמר, נישט ווי לבן וואס קען זיין פון דעם זעלבן מין ווי דער בגד), פארבט עס „כעין הרקיע” (א בלויע קאליר ווי דער הימל), און דרייט עס ארום אויף די כנף, ארום די ווייסע חוטין.

חידושים:

1. תכלת איז נישט א נאמען פון א קאליר, נאר א נאמען פון א חוט: דער רמב״ם זאגט „חוט זה… הוא הנקרא תכלת” – תכלת איז דער נאמען פון דעם געפארבטן חוט, נישט פון דער פארב אליין. גענוי ווי „לבן” אין קאנטעקסט פון ציצית מיינט נישט די פארב ווייס נאר דעם חוט, אזוי מיינט „תכלת” דעם חוט. ווען חז״ל רעדן פון „לבן ותכלת” רעדן זיי פון צוויי סארטן חוטין. אויך אין דער תורה כלל, ווען עס שטייט „תכלת”, מיינט עס צמר הצבוע בתכלת (נישט נאר א פארב), דערפאר שטייט נישט „מילת תכלת”.

2. שיעור כריכות מדאורייתא: „ומנין הכריכות שכורך חוט זה – שבע מן התורה” – וויפיל מאל מען דרייט ארום דעם תכלת חוט איז שבע מאל, און דאס איז מדאורייתא.

פרק א, הלכה א (המשך) – לבן ותכלת: צוויי חלקים, איין מצוה

דער רמב״ם: „נמצאת אומר חוט לבן וחוט תכלת… הרי זו מצוה אחת שיש בה שתי צביעות.”

פשט: אף אויב עס זענען דא צוויי סארטן חוטין (לבן און תכלת), איז עס איין מצוה מיט צוויי קאלירן, נישט צוויי באזונדערע מצוות.

חידושים:

1. צוויי ציוויים אין איין מצוה: די מצוה פון ציצית האט צוויי חלקים – „אחד שהוא שנים.” ערשטנס: „שיעשו על הכנף ענף יוצא ממנו” – מ׳זאל מאכן אן ענף פון דעם כנף פון בגד. צווייטנס: אויף דעם ענף זאל מען ארומבינדן א פתיל תכלת. צוויי פסוקים: „ועשו להם ציצית” – די עצם מצוה פון ציצית; „ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת” – א נייע מצוה אויף דעם ציצית. דער לבן איז דער ענף – די פרינדזשעס וואס שטעקן זיך ארויס פונעם בגד אליין ביי די עקן. ס׳איז נישט א באזונדערער פאדעם וואס מ׳לייגט צו, נאר דער בגד׳ס אייגענע סחורה וואס מ׳שלעפט ארויס. דער תכלת ווערט דערנאך ארומגעבונדן אויף דעם ענף.

2. מקור פון ספר המצוות פארוואס ס׳איז איין מצוה: ביידע חלקים (לבן און תכלת) האבן די זעלבע תכלית – „למען תזכרו ועשיתם”. אבער דער רמב״ם גייט ווייטער: ס׳איז נישט גענוג אז די תכלית איז דאס זעלבע (ווייל תפילין האט אויך א תכלית פון זכירה, און ס׳איז דאך א באזונדערע מצוה). דער שליסל איז אז ס׳איז אויך די זעלבע מעשה מצוה – ביידע זענען די זעלבע סארט מעשה (עפעס אויפ׳ן בגד). ווען ס׳איז די זעלבע מעשה מצוה און די זעלבע תכלית, אפילו מיט צוויי צבעים, איז עס איין מצוה.

3. נפקא מינה פון „איין מצוה”: (א) לענין מנין המצוות – מ׳רעכנט עס ווי איין מצוה, נישט צוויי; (ב) אפשר לענין ברכות – נאר איין ברכה; (ג) אפשר לענין עשה דוחה לא תעשה – צי צוויי עשה׳ס העלפן מער ווי איינס. דער מסקנא איז אז דער רמב״ם׳ס עיקר כוונה איז לענין מנין המצוות, ווי ער ברענגט עס אין ספר המצוות.

פרק א, הלכה א (המשך) – תכלת אינו מעכב את הלבן

דער רמב״ם: „תכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת.”

פשט: זיי זענען נישט מעכב איינער דעם אנדערן. אויב איינער האט נישט קיין תכלת, גייט ער מיט לבן אליין. אויב ער האט געהאט ביידע און דער לבן האט זיך צעריסן (נפסק עד הכנף), בלייבט דער תכלת כשר.

חידושים:

1. תכלת אליין – נאר בדיעבד: מ׳קען נישט לכתחילה מאכן תכלת אליין אן לבן, ווייל תכלת ווערט ארומגעבונדן אויף דעם לבן – ער דארף עפעס אויף וואס צו הענגען. אבער אויב מ׳האט געמאכט ביידע כדין, און דערנאך האט זיך דער לבן צעריסן (נפסק עד הכנף), בלייבט דער תכלת כשר – ער איז למפרע געווארן „תכלת לבד.”

2. קשיא אויף „נפסק עד הכנף”: ווען דער לבן איז נפסק עד הכנף – וואס בלייבט איבער? „כנף” מיינט דער בגד אליין. ס׳בלייבט דער בגד מיט דעם תכלת קאנעקטעד צו דעם, און דאס איז גענוג פאר מצות תכלת.

3. סיטואציע אן לבן לכתחילה: ס׳ווערט דיסקוטירט צי ס׳איז מציאות׳דיג מעגליך אז איינער זאל נישט האבן קיין לבן – למשל, זיין בגד איז צו קליין און ער קען נישט ארויסשלעפן גענוג חוטים, אדער ער האט נישט דעם שיעור.

פרק א, הלכה א (סוף) – איין מצוה, נישט צוויי

דער רמב״ם: „אע״פ שאין אחד מעכב את חבירו… הרי היא מצות עשה אחת, ולובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת.”

פשט: ווער עס טראגט א טלית מיט לבן אדער תכלת אדער ביידע – האט מקיים געווען איין מצות עשה.

הלכה יא – ארבע ציציות מעכבות זו את זו

דער רמב״ם: ארבע ציציות מעכבות זו את זו.

פשט: א בגד וואס איז מחויב אין ציצית מיט פיר עקן, מוז האבן אלע פיר ציציות; מ׳קען נישט מקיים זיין די מצוה מיט נאר דריי.

חידוש: דאס ווערט געברענגט אלס א נאכפאלג פון דער פריערדיגער דיסקוסיע – דארט איז דער חידוש אז תכלת און לבן זענען נישט מעכב איינער דעם צווייטן (ווייל זיי זענען איין מצוה מיט צוויי ציוויים), אבער ביי ארבע ציציות אויף ארבע קרנות – דארט יא איז עס מעכב.

הלכה יב – כיצד עושין ציצית: מקום ההנחה, חוטין, ושיעורים

דער רמב״ם: מתחיל מסביב של טלית שהוא סוף האריג, ומרחיק ממנו לא יותר משלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל. ומכניס שם ארבעה חוטים, כופלן, נמצאו שמונה חוטין תלויין מן הקרן. ואורך החוטין השמונה לא יפחות מארבע אצבעות.

פשט: מ׳לייגט אריין די חוטים אין א לאך אין דער עק פון דעם בגד, דריי אצבעות פון דער עק (נישט מער, און נישט ווייניגער פון א קשר גודל). מ׳לייגט אריין פיר חוטים, מ׳פאלדט זיי, קומט אויס אכט חוטין וואס הענגען ארויס. די מינימום לענג איז פיר אצבעות (גודל), אבער לענגער איז מותר.

חידושים:

1. קשר גודל: „קשר גודל” מיינט דער ביין (joint) פון דעם גודל (פינגער), ווי „קשרי אצבעות” – נישט א שטריק ארומגעדרייט ארום דעם גודל.

2. מנין חוטים: דער מנין פון חוטים (פיר, וואס ווערט אכט) איז נישט מן התורה – דער רמב״ם שרייבט דא פראקטיש וויאזוי אידן טוען עס.

3. לאך אין בגד: דער רמב״ם זאגט „מכניס שם” אבער דערקלערט נישט עקספליציט אז מ׳מאכט א לאך. אלטע בגדים זענען געווען לויזער געוועבט, אזוי אז מ׳האט געקענט דורכשטופן די חוטים.

הלכה יב (המשך) – חוט תכלת: שיטת הרמב״ם vs. ראב״ד

דער רמב״ם: ויהיה אחד מן שמונת החוטין חוט תכלת והשבעה לבן.

פשט: איינער פון די אכט חוטין (נאכ׳ן פאלדן) זאל זיין תכלת, און זיבן זאלן זיין לבן.

חידושים:

1. א האלבע חוט תכלת: לויט דעם רמב״ם קומט אויס אז מ׳פארבט נאר א האלבע חוט תכלת. ווייל מ׳לייגט אריין פיר חוטים און מ׳פאלדט זיי, קומט אויס אכט. אויב נאר איינער פון די אכט איז תכלת, מיינט עס אז מ׳האט נאר א האלבע חוט געפארבט – איין זייט פון דעם געפאלדעטן חוט איז תכלת, די אנדערע זייט איז לבן. דער רמב״ם אליין איז געפרעגט געווארן אויף דעם און האט באשטעטיגט אז ער מיינט טאקע אז מ׳פארבט א האלבע חוט.

2. ראב״ד׳ס השגה: דער ראב״ד זאגט „אמר אברהם, טעות הוא זה” – דאס איז א טעות. לויט דעם ראב״ד דארף מען שנים של תכלת וששה לבנים – צוויי פון די אכט זאלן זיין תכלת (א גאנצע חוט, נישט א האלבע). ס׳איז דא פארשידענע טענות וויאזוי מ׳טייטשט די גמרא אין דעם.

הלכה יג – סדר הכריכות והחוליות

דער רמב״ם: מ׳נעמט איינע פון די חוטי לבן און מ׳מאכט איין כריכה ארום די אנדערע חוטים בצד הבגד. נאכדעם נעמט מען דעם חוט התכלת און כורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. די דריי כריכות צוזאמען (1 לבן + 2 תכלת) הייסן א חוליה. נאכדעם מ׳לאזט אביסל פלאץ, מאכט מען א צווייטע חוליה פון תכלת לבדו (3 כריכות תכלת), און אזוי ווייטער. ביי דער לעצטער חוליה מאכט מען שתי כריכות תכלת און כריכה אחרונה של לבן. הואיל והתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין.

פשט: דער סדר איז: ערשטע חוליה הייבט אן מיט לבן, מיטעלסטע חוליות זענען תכלת, לעצטע חוליה ענדיגט מיט לבן. דער רמב״ם זאגט נישט וויפיל חוליות אינגאנצן.

חידושים:

1. פארוואס הייבט מען אן מיט לבן? דער רמב״ם: כדי שיהא סמוך לכנף מינו – דער בגד איז לבן, זאל דער נאנטסטער חוט צום בגד אויך זיין לבן.

2. טייטש פון „מעלין בקודש ולא מורידין” אין דעם קאנטעקסט: „מעלין בקודש ולא מורידין” מיינט דא נישט אז לבן איז הייליגער ווי תכלת. ביידע זענען איין מצוה. דער טייטש איז: וויבאלד מ׳האט אנגעהויבן מיט לבן – מ׳האט אים געגעבן א ראלע, א כבוד – טאר מען אים נישט אינגאנצן אוועקווארפן. מ׳טאר נישט „מוריד” זיין דעם לבן, אז ער זאל ווערן גארנישט. דאס הייסט „מעלין בקודש ולא מורידין” – מ׳נעמט נישט אראפ א זאך וואס מ׳האט שוין גענוצט פאר קדושה.

3. קשר עליון – רמב״ם vs. ראב״ד: דער רמב״ם זאגט בכלל נישט אז מ׳בינדט צו די ציצית אויף די בגד פאר די כריכות. ער דערמאנט נאר א קשר נאך די כריכות, אויף די חוליא. אין גמרא ווערט דערמאנט א „קשר עליון” – דער ערשטער קשר. דער ראב״ד וויל דאס פיקסן. אבער דער רמב״ם איז נישט גורס דעם, און לערנט „קשר עליון” אז עס מיינט די ערשטע חוליא – דארט מאכט מען א קשר, נישט נעבן דעם באזונדער.

4. ראב״ד׳ס השגה אויף דעם סדר: דער ראב״ד זאגט „לא שורש ולא ענף” – דער גאנצער סדר פון כריכות האט נישט קיין מקור. זיין הויפט טענה: אויב דער רמב״ם׳ס סדר מאכט אז כמעט אלע חוליות זענען תכלת, און נאר די ערשטע און לעצטע כריכה זענען לבן, איז עס א „פורים” – מ׳זאגט מ׳כבוד׳ט דעם לבן, אבער אין אמת׳ן האט מען אסאך מער תכלת ווי לבן.

5. ראב״ד׳ס אלטערנאטיווער סדר (בשם רב נטרונאי): דער ראב״ד ברענגט אן אנדערע שיטה: יעדע חוליה ווערט געמאכט מיט ביידע – תכלת און לבן צוזאמען. יעדע חוליה האט זעקס כריכות (נישט דריי), ווייל מ׳נוצט ביידע חוטים אין יעדער חוליה. אויך דער קשר פון אויבן איז פון תכלת מיט לבן צוזאמען. דאס איז דער עיקר מחלוקת צווישן רמב״ם און ראב״ד – צי יעדע חוליה איז פון איין פארב (רמב״ם), צי פון ביידע צוזאמען (ראב״ד).

הלכה יג (המשך) – כמה חוליות עושה

דער רמב״ם: „כמה חוליות עושה בכל קרן וקרן? לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה, וזהו מצוה מן המובחר.”

פשט: מ׳מאכט צווישן 7 און 13 חוליות אויף יעדע ווינקל.

חידושים:

1. וואס מיינט „מצוה מן המובחר”: צי דרייצן אליין איז מצוה מן המובחר, צי דער גאנצער ריינדזש צווישן 7 און 13? פון שאלות ותשובות קומט ארויס אז מצוה מן המובחר איז אז ס׳זאל זיין צווישן 7 און 13, נישט אז דרייצן ספעציפיש איז די מצוה מן המובחר.

2. מקור: א ברייתא: „לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה” – 7 רקיעים + 6 אוירים (לופט) צווישן זיי = 13.

הלכה יג (המשך) – בדיעבד: חוליא אחת כשר

דער רמב״ם: „ואם לא כרך אלא חוליא אחת, הרי זה כשר. ואם כרך חוליות על רוב הציצית, הרי זה כשר.”

פשט: איין חוליא איז כשר בדיעבד; אויך אויב מ׳האט כריכות אויף רוב פון די ציצית איז כשר. די גאנצע ענין פון חוליות איז א שיינע דיזיין – מצוה מן המובחר, נישט מעכב.

חידוש: „היפות שבהן שבע” – 7 חוליות איז דאס שיינסטע, אבער ס׳איז זיכער נישט מעכב.

הלכה יג (המשך) – שליש כריכות, שני שלישים ענף

דער רמב״ם: „ורוב נוי החוליות שכל החוליות יהיו בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף.”

פשט: די שיינקייט איז אז די כריכות זאלן זיין א דריטל פון די הענגענדיגע פעדעם, און צוויי דריטל זאל הענגען פריי אלס ענף.

חידוש: ביי רוב מענטשן׳ס ציצית איז דער ענף אסאך צו לאנג – מער ווי צוויי דריטל – און ס׳איז נישט שיין, מ׳דארף עס אפשניידן. (דער שיעור פון ציצית איז ד׳ אצבעות, „ואם יתר על כן יש לו כשרות”.)

הלכה יג (המשך) – לבן בלא תכלת: אונזער מנהג

דער רמב״ם: אויב איינער האט נישט קיין תכלת, נעמט ער איינער פון די 8 חוטים און כורך דערמיט, און מניח שני שלישים ענף. „אם רצה לכרוך עושה חוליות חוליות.”

פשט: מ׳קען מאכן חוליות אויך מיט לבן אליין, אבער מ׳מוז נישט.

חידושים:

1. אונזער מנהג פון 5 קשרים: דער עולם מאכט 7, 8, 11, 13 כריכות מיט 5 קשרים דערצווישן. דער רא״ש ברענגט דעם מנהג – 5 קשרים כנגד חמשה חומשי תורה.

2. זענען אונזערע כריכות שוין חוליות? יא – אונזערע שטיקלעך כריכות (7, 8, 11, 13) מיט קשרים דערצווישן זענען טאקע די חוליות וואס די גמרא רעדט. א חוליא = א כריכה מיט א קשר דערנאך. מ׳דארף נישט נאך עקסטרע קליינע חוליות צולייגן.

3. קריטיק אויף „דאבלינג”: ס׳איז דא מנהגים (חב״ד, סקווירא) וואס מאכן חוץ פון די רגילע קשרים אויך נאך באזונדערע חוליות – יעדע דריי כריכות מאכן זיי נאך א שטיקל קשר. דאס איז א „דאבלינג פון די זעלבע זאך” – מ׳מאכט שוין חוליות דורך די רגילע כריכות, פארוואס נאך אמאל?

4. תכלת מיט אונזער מנהג: איינער וואס לייגט תכלת דארף נישט טוישן זיין שיטת הקשירה. אונזער מנהג פון כריכות מיט קשרים איז שוין גוט אויך מיט תכלת. דער לבן וואס מ׳דרייט ארום איבער אלע חוליות וואלט געווען די תכלת, חוץ פון ערשטע און לעצטע וואס דער רמב״ם זאגט זאלן זיין לבן.

הלכה – חוטים שזורין

דער רמב״ם: „חוט אחד לבן וחוט אחד של תכלת, אם רצה לעשותן שזורין…”

פשט: שזורין = צוזאמגעדרייט (ווי „שש משזר”). אונזערע ציצית זענען שזורין – א בינטל פון חוטים צוזאמגענייט. יעדע חוט קען זיין א חוט פאר זיך, אבער אויב ס׳איז צוזאמגעדרייט פון אסאך חוטים איז אויך גוט.

חידוש: אפילו אויב א חוט איז כפול משמונה חוטים, אויב עס איז גוט שזור (צוזאמגעדרייט), ווערט עס געציילט ווי איין חוט. דער חילוק צווישן „חוטים” און „א חוט” – יעדער איינצלנער פאדעם איז א חוט פאר זיך, אבער ווען זיי ווערן שזור, ווערט דאס גאנצע בינטל איין חוט. דאס מיינט אז מען דארף אכט אזעלכע שזור׳ע חוטים פאר ציצית.

הלכה – טוויה לשמה

דער רמב״ם: „חוטי ציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית.”

פשט: די חוטים דארפן ווערן געשפונען (נטווה) לשם ציצית.

חידוש – וואס מיינט „לשמה”: צוויי מהלכים:

1) לשמה = כוונה/מחשבה – דער וואס מאכט עס דארף וויסן אז ער מאכט ציצית פאר א מצוה.

2) לשמה = לשם א חשוב׳ע זאך – ס׳זאל זיין גוטע קוואליטעט, געמאכט ספעציעל פאר ציצית, נישט פון שריים אדער מינדערווערטיגע מאטעריאל. נישט „לשם מצות ציצית” נאר „לשם ציצית” – אז עס זאל זיין א ווערדיגע זאך.

דער צווייטער מהלך ווערט שטארק אונטערשטיצט דורך מערערע ראיות (זע ווייטער).

הלכה – קוואליטעט צמר: וואס מען טאר נישט נוצן

דער רמב״ם: „לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצות ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשים מן הבהמה, ולא מהשיריים שמשיירים בסוף הגיזה, אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן.”

פשט: מען דארף נוצן גוטע, חשוב׳ע סחורה – נישט אויפגעקליבענע שטיקלעך פון דערנער, נישט אויסגעקעמטע פאדעמלעך, נישט אפגעשניטענע פופעדערעס.

חידוש – פארבינדונג צו לשמה: דער רמב״ם שטעלט דאס אריין אונטער דער קאטעגאריע פון לשמה. דער טעם איז משום „זה אלי ואנוהו” – מען זאל מקיים זיין מצוות באופן נאה. אין אנדערע מקומות שטייט דער טעם איז משום ביזוי מצוה. דאס ווייזט אז „לשמה” האט דא א ברייטערע באדייטונג – נישט נאר כוונה אין מחשבה, נאר אז דער מאטעריאל גופא זאל זיין ווערדיג און חשוב, געמאכט ספעציעל פאר דעם צוועק. ס׳דארף זיין „אריגינעל, נישט ריסייקלט.”

הלכה – פסולים: גזל, עבודה זרה, קדשים

דער רמב״ם: צמר פון גזל, פון עיר הנדחת (וואס דארף פארברענט ווערן), פון קדשים (מעילה), פון משתחוה לבהמה (עבודה זרה) – אלע זענען פסול לציצית, ווייל עס איז א מצוה הבאה בעבירה.

חידוש – משתחוה לבהמה vs. משתחוה לפשתן:

דער רמב״ם מחלק: ביי א בהמה וואס מען האט זיך משתחוה געווען – די צמר איז פסול אפילו נאכדעם וואס מען האט עס אפגעשניטן. אבער ביי פשתן (א געוואקס/נטיעה) וואס מען האט זיך משתחוה געווען – ווען מען שניידט עס אפ און מאכט דערפון חוטים, איז עס כשר, „שהרי נשתנה” – עס האט זיך געטוישט.

קשיא: פארוואס הייסט דאס שניידן פון פשתן „נשתנה” אבער דאס שניידן פון צמר פון א בהמה הייסט נישט „נשתנה”?

תירוץ: פשתן איז „מתחילה עץ והשתא חוט” – עס איז פון אנהויב א בוים/פלאנץ און יעצט א פאדעם, א גאנצע אנדערע זאך. אבער צמר איז נאך אלץ צמר – אויף דער בהמה הייסט עס צמר, אפגעשניטן הייסט עס אויך צמר. קיין שינוי איז נישט דא. פשתן (לינען/פלעקס) זעט אויס אינגאנצן אנדערש ווי עס וואקסט – עס איז א פלאנץ מיט שטעקנס, און דערנאך ווערט עס א פאדעם. דאס איז א ממש׳ער שינוי.

[דיגרעסיע: פשתן vs. קאטאן:] פשתן (לינען/פלעקס) איז נישט קאטאן. קאטאן קומט נישט אריין אין צמר ופשתים בכלל. פשתן וואקסט ווי א פלאוער/פלאנץ, און מען מאכט דעם פאדעם פון די שטעקנס, נישט פון דער בלום.

נאך א חידוש – פארבינדונג צו הלכות עבודה זרה: אין הלכות עבודה זרה שטייט אז א בהמה וואס מען האט זיך משתחוה געווען, ווען מען שחט׳ט עס, ווערט עס נישט אסור׳ט (ווייל א בהמה איז נישט בתפיסת יד אדם – זי באלאנגט פאר זיך אליין). אבער למצוה פאסט עס נישט – דאס איז א חילוק וואס דער רמב״ם ברענגט דא אבער נישט אין הלכות עבודה זרה גופא.

הלכה – גוי מאכט ציצית

דער רמב״ם: „ציצית שעשאה גוי פסולה, שנאמר ‘דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית׳.” אבער „אם עשאה ישראל בלא כוונה – כשירה.”

פשט: א גוי טאר נישט מאכן ציצית – דער פסוק זאגט „בני ישראל” זאלן מאכן. אבער א איד וואס מאכט ציצית אן כוונה – איז כשר.

חידוש – גרויסע ראיה פאר דעם טייטש פון „לשמה”:

דער רמב״ם זאגט נישט אז א גוי איז פסול ווייל ער קען נישט מאכן „לשמה” (אזוי ווי ער זאגט ביי אנדערע זאכן, ווי תפילין, וואו מען טרוסט נישט א גוי׳ס כוונה). דא איז דער טעם פשוט פון דעם פסוק – „בני ישראל”, נישט א גוי.

נאך מער: אויב א איד מאכט ציצית בלא כוונה איז עס כשר! דאס איז א סתירה צו דעם פשוט׳ן פארשטאנד פון „טוויה לשמה” (אז מען דארף כוונה). דערפאר מוז מען זאגן:

„טוויה לשמה” מיינט נישט כוונה/מחשבה ביים מאכן, נאר אז דער מאטעריאל זאל זיין חשוב און ספעציעל צוגעגרייט פאר ציצית – גוטע קוואליטעט, נישט שריים.

– מען קען נישט זאגן אז טוויה דארף לשמה אבער עשיה דארף נישט לשמה – דאס מאכט נישט קיין סענס.

– דערפאר: „לשמה” = לשם א חשוב׳ע זאך, נישט = כוונת המצוה. א גוי איז פסול נישט מצד לשמה נאר מצד „בני ישראל ועשו.”

הלכה – תעשה ולא מן העשוי

דער רמב״ם: „ציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסולה. כיצד? הביא כנף שיש בו ציצית ותפרו על הבגד – אפילו יש בו כנף עמל אמה – פסולה, שנאמר ‘ועשו להם ציצית׳, לא מן העשוי. הרי זה דומה למי שנעשה מאליו.”

פשט: מ׳קען נישט נעמען א שטיקל בגד וואס האט שוין ציצית און עס צונייען אויף אן אנדער בגד – אפילו דאס שטיקל איז גרויס גענוג (אמה על אמה). דאס איז פסול ווייל ס׳איז „מן העשוי” – ס׳איז שוין פארטיג געמאכט, נישט פריש געמאכט לשם מצוה.

חידוש: דער עיקר פון תעשה ולא מן העשוי איז אן ענין פון כוונה בשעת מעשה – מ׳דארף אקטיוו מאכן די ציצית אויף דעם בגד, נישט נעמען עפעס וואס איז שוין „רעדי-מעיד.” דער רמב״ם פארגלייכט עס צו „נעשה מאליו” – ס׳איז אזוי ווי עס האט זיך געמאכט פון זיך אליין. דער כלל פון תעשה ולא מן העשוי געפינט מען אויך ביי סוכה, מזוזה, און אנדערע מצוות.

הלכה – מתיר ציצית מבגד זה ונותנן לבגד אחר

דער רמב״ם: מ׳מעג אראפנעמען ציצית פון איין בגד און זיי לייגן אויף אן אנדער בגד.

פשט: דאס איז נישט תעשה ולא מן העשוי, ווייל מ׳נעמט אראפ די ציצית און לייגט זיי פריש אויף דעם נייעם בגד.

חידושים:

1. רמב״ם׳ס קאנטעקסט vs. גמרא׳ס קאנטעקסט: דער רמב״ם לייגט דעם דין אריין אין דעם קאנטעקסט פון תעשה ולא מן העשוי, כאילו דער עיקר חשש איז מן העשוי. אבער אין דער גמרא ווערט עס געברענגט מער אין קאנטעקסט פון „מעלין בקודש ואין מורידין” – אז ס׳איז א בזיון צו נעמען ציצית פון איין בגד פאר אן אנדערע. דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז דער עיקר שאלה איז צי עס איז מן העשוי, און ער פסק׳נט אז ס׳איז מותר ווייל מ׳לייגט עס פריש אויף.

2. דער תנאי: מ׳דארף אויפמאכן (מתיר זיין) די ציצית פון דעם ערשטן בגד און זיי פריש אנטון אויפן צווייטן – נישט אריבערנייען דאס שטיקל בגד מיט די ציצית צוזאמען.

הלכה – תלה חוטים משתי כנפים זו לזו

דער רמב״ם: „תלה חוטים משתי כנפים זו לזו – אפילו אם אמר שיחתכם אח״כ – פסולה.”

פשט: אנשטאט צו לייגן באזונדערע ציצית אויף יעדע כנף, האט ער גענומען איין לאנגע שטריק און עס דורכגעפאדעמט דורך צוויי כנפות, מיט דער כוונה עס נאכדעם אפצושניידן אין מיטן. אפילו ער האט געזאגט ער וועט עס שניידן – פסול.

חידושים:

1. דער טעם פון דעם פסול: בשעת ער האט געקניפט (קשרם) איז עס געווען פסול, ווייל שתי כנפים אינן זו בזו בחוטין שביניהם – די צוויי עקן זענען פארבונדן איינע מיט דער אנדערער דורך די חוטים. דאס מאכט אז ס׳איז נישט ארבע באזונדערע כנפות – ס׳איז אזוי ווי איינס.

2. ווען ער שניידט עס נאכדעם, איז עס שוין תעשה ולא מן העשוי – ווייל די עשייה (קשירה) איז געשען בפסול, און דאס שניידן נאכדעם קען עס נישט מתקן זיין.

הלכה – נתן ציצית על ציצית: מכוון לבטל vs. להוסיף

**דער רמ

דער רמב״ם: ווען מ׳לייגט ציצית אויף א כנף וואו ס׳איז שוין דא ציצית: אויב מכוון לבטל את הראשונה – מבטל את הראשונה, נעמט אראפ די ערשטע, און ס׳איז כשר. אויב מכוון להוסיף – כשהוא מוסיף פסל את הכל.

פשט: מ׳קען ערזעצן ציצית דורך לייגן נייע מיט כוונה מבטל זיין די אלטע. אבער צולייגן מער ציצית אלס תוספת איז בל תוסיף און פסל׳ט אלעס.

חידושים:

1. שטארקער חידוש – סתירה צו „אין מנין מן התורה”: דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז די מספר חוטים האט נישט קיין שיעור מן התורה – וויפיל חוטים מ׳לייגט איז כשר. ווי שטימט דאס מיט דעם דין אז צולייגן מער איז בל תוסיף? דער תירוץ: בשעת מעשה קען מען לייגן וויפיל חוטים מ׳וויל, ווייל דאס איז אלעס איין מעשה עשייה. אבער נאכדעם ווען ס׳איז שוין א פארטיגע ציצית, איז צולייגן נאך חוטים א הוספה – דאס הייסט מ׳מאכט פינף ציצית אנשטאט פיר, וואס איז בל תוסיף.

2. דער ראב״ד חולק און זאגט אז אזא זאך שטייט נישט אין דער גמרא.

הלכה – בעלת שלוש: ציצית אויף דריי כנפות

דער רמב״ם (בשם רב מתנא): אויב מ׳לייגט ציצית אויף א בגד וואס האט נאר דריי כנפות, און נאכדעם נייט מען צו א פערטע כנף און לייגט דארט ציצית – פסולה, תעשה ולא מן העשוי.

פשט: ווען מ׳האט פארענדיגט נייען די פערטע כנף, איז שוין געווען ציצית אויף דריי כנפות – דאס הייסט די ציצית אויף יענע דריי זענען שוין „מן העשוי” ווייל זיי זענען געלייגט געווארן אויף א בגד וואס האט נישט געהאט ארבע כנפות.

הלכה – אין כופלין את הטלית לשנים

דער רמב״ם: „אין כופלין את הטלית לשנים ונותנין ציצית בארבע כנפותיה כשהיא כפולה – אלא אם כן תפרה.”

פשט: מ׳טאר נישט צוזאמלייגן א טלית אין צוויי און לייגן ציצית אויף די פיר עקן פון דעם צוזאמגעלייגטן בגד, ווייל דאס זענען נישט די אמת׳ע כנפות פון דעם בגד. אבער אויב מ׳נייט עס צוזאמען (תפירה), ווערט עס א נייער קלענערער בגד און ס׳איז כשר.

חידוש: דער חשש איז אז מ׳לייגט ציצית אויף נישט-אמת׳ע כנפות – די פאלדונג מאכט נייע עקן אבער דאס זענען נישט די עכטע כנפות פון דעם בגד. נאר ווען מ׳נייט עס (אפילו א תפירה קלה) ווערט עס ממש א נייער בגד.

הלכה – נפסק הכנף שיש בו הציצית

דער רמב״ם: אויב ס׳האט זיך אפגעריסן דער כנף מיט די ציצית – אויב ס׳איז חוץ לשלוש אצבעות, מעג מען עס צוריקנייען. אויב ס׳איז תוך שלוש, לכתחילה זאל מען עס נישט טון.

פשט: דריי אצבעות איז דער מינימום שיעור פון וואו ציצית דארפן זיין פון דעם כנף. אויב דאס אפגעריסענע שטיק איז גרעסער ווי דריי אצבעות, איז גענוג פלאץ צו טון. אויב קלענער – איז דא א פראבלעם.

חידושים:

1. שוועריגקייט אין פארשטיין דעם חילוק: דער כסף משנה ווערט דערמאנט אז ער האט אנדערע טעמים אין דער גמרא. דער חילוק צווישן תוך שלוש און חוץ לשלוש איז נישט אינגאנצן קלאר אויסגעלייגט געווארן.

2. איין פארשלאג: תוך שלוש אצבעות איז דער שיעור מינימום פון א בגד, סאו ווען דאס אפגעריסענע שטיקל איז קלענער ווי דריי אצבעות, איז עס נישט חשוב גענוג צו זיין א באזונדער בגד, און דאס צוריקנייען איז פראבלעמאטיש מצד מן העשוי.

הלכה – יריעה שנתמעטה

דער רמב״ם: א בגד וואס ס׳איז אפגעפאלן/ווייניגער געווארן פון דער זייט וואו די ציצית איז – כל זמן ס׳איז דא א חיבור צווישן ציצית און בגד, איז עס נאך כשר.

פשט: ווילאנג ס׳איז דא א שטיקל בגד וואס פארבינדט די ציצית צום בגד, איז עס גוט – אפילו ס׳איז זייער ווייניג געבליבן.

הלכה – חוטי הציצית שנפסקו: כדי עניבה

דער רמב״ם: חוטי הציצית – ווען עס האבן זיך אראפגעריסן חלקים פון די חוטים, כל זמן שנשאר כדי עניבה – כשרו. אבער אם נפסק החוט מעיקרו – פסול.

פשט: דער שיעור פון כדי עניבה איז דער מינימום וואס מוז בלייבן פון א חוט ציצית כדי עס זאל נאך זיין כשר – גענוג אז מען קען מאכן דערפון אן עניבה (א קניפל). אויב אבער דער חוט רייסט זיך אינגאנצן אפ פון דעם בגד (מעיקרו), איז עס פסול.

חידושים:

1. שאלה אויף „נפסק מעיקרו”: פארוואס זאל עס זיין פסול אויב דער חוט רייסט זיך אינגאנצן אפ? מ׳האט דאך געלערנט אז מ׳דארף נישט אלע חוטין – וויפיל חוטים מ׳לייגט איז כשר. דער פארשלאג איז אז „חוט אחד” מיינט מסתמא דעם גאנצן צוזאמענגעלייגטן חוט (נישט בלויז איין איינצלנער פאדעם). אבער עס בלייבט אין ספק. אויך ווערט געפרעגט: איין מאל מ׳האט עס שוין אריינגעלייגט און עס איז שוין יוצא געווען – פארוואס זאל עס ווערן פסול? דער רמב״ם גיט נישט קיין טעם פארוואס, און די שאלה בלייבט אפן.

2. אומקלארקייט אין דער גמרא: עס זענען דא „אנדערע ריזנ׳ס” אין דער גמרא וואס זענען נישט קלאר, און דאס ווערט געלאזט אן א רעזאלוציע.

*סוף סיכום פון שיעור אויף הלכות ציצית, פרק א.*


תמלול מלא 📝

הלכות ציצית: די נאטור פון דער מצוה און די סדר פון עשייה

הקדמה: ציצית אין ספר אהבה – וואס פאר א סארט מצוה איז ציצית?

מצוות תמידיות אין ספר אהבה

Speaker 1:

אונז לערנען ברוך השם הלכות ציצית אין ספר אהבה. אין ספר אהבה לערנען אונז מצוות תמידיות, מצוות וואס איז דא שטענדיג, נישט אזוי ווי פסח וואס איז איינמאל א יאר, אדער שילוח הקן וואס איז אויב ס׳געשעט א מקרה, נאר זאכן וואס זענען זייער ביג מחייב, אזוי ווי קריאת שמע, תפילה, תפילין, און יעצט לערנט מען ציצית. קריאת שמע איז יעדן טאג, בעצם ציצית איז אויך יעדן טאג. ציצית איז די זעלבע תדיר ווי אלע אנדערע, ווי תפילין, קריאת שמע.

און ס׳איז דאך אויך א דין פון גיין מיט ציצית. תפילין איז מען פטור שבת, ציצית איז מען נישט פטור שבת. אויך איז עס אביסל אנדערש, ווייל תפילין איז אפשר א מצוה וואס מען דארף גיין טון, דאס איז א חובת הגוף.

Speaker 2:

אה, רייט.

Speaker 1:

אבער זיי האבן געלערנט ספר תורה, למשל מזוזה, מזוזה איז אלעמאל, דער רמב״ם האט עס גערופן אלעמאל, רייט? יעדער איינער וואס האט א הויז. יעדער איינער וואס האט א הויז דארף האבן א מזוזה. ספר תורה אויך איז א מצוה, דער מלך דארף עס גיין אלעמאל, און יעדער איד דארף האבן א ספר תורה.

אבער דער רמב״ם האט נישט למשל ביי די ענד פון הלכות ציצית ווי שטארק מען דארף נאכגיין מאכן זיכער אז מ׳איז מקיים די מצוה. ס׳איז אפשר נישט אזא דין א מצוה לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית.

Speaker 2:

ער זאגט, ער זאגט אין די ענד, יא יא, ער זאגט. א מחותן זאל אלעמאל גיין מיט ציצית, יא. אמת.

דיסקוסיע: ציצית אלס מדת חסידות אדער חיוב?

Speaker 1:

ס׳איז טאקע ס׳איז א מדת חסידות, ס׳איז אינטערעסאנט. ס׳איז טאקע די תורה וויל מ׳זאל אייביג גיין מיט ציצית און תפילין. די שאלה איז, צו ווען די תורה וויל עס איז עס מחייב, צו די תורה איז עס א מצוה מיט א מבחר ענין. רייט. מ׳קען זאגן, סאו תפילין איז די עיקר מצוה מ׳זאל עס לייגן יעדן טאג, אדער מ׳זאל עס האלטן אין איין גיין. וואס איז מצות ציצית, די עיקר מצוה איז נאר אז אויב האט מען אזא בגד זאל מען מאכן ציצית, און נאכדעם איז דא אן ענין פון א מצוה און א מבחר.

נאך, איך וועל זאגן וויאזוי איך טראכט. איך טראכט אז דו קענסט זיך פארשטעלן אז די כוונת התורה אדער די רצון התורה, א נארמאלער מענטש האט א הויז און ער האט א בגד. און א נארמאלע בגד האט היינט קיין פיר קאנפערס אפשר נישט, אבער אין די תורה׳ס צייטן איז דאס א נארמאלע בגד. סאו ווען די תורה זאגט דיר גיי מיט ציצית, ס׳מיינט אז דו זאלסט גיין יעדן טאג מיט ציצית, און דו זאלסט האבן א מזוזה אויף דיין טיר. אוודאי, אויב פונקט מאכט זיך איינער האט נישט קיין בגד, אדער פונקט איינער האט נישט קיין הויז, איז ער פטור פון מזוזה. אבער דאס מאכט עס נישט אויס ווי מצוה תדירית, ווייל דער נארמאלער סדר איז אזוי.

דיגרעסיע: דער ביאלער רבי (חלקת יהושע) און מצוות סיטואציע

Speaker 1:

לאמיך עס מאל זיין אפשר מיט מיינע ווערטער. ס׳איז געווען א גרויסער צדיק, דער חלקת יהושע, דער ביאלער רבי. ער איז געווען א גרויסער אוהב מצוה. נו, ווי ס׳שטייט ביי חז״ל, אוהב מצוה לא ישבע מצוה, אוהב כסף לא ישבע כסף. ער איז געווען א גרויסער חן יאקעזע, א שטיקל ר׳ אהרעלע. און יעדן טאג נאך שחרית האט ער געזוכט צו מקיים זיין די מצוה פון הפרשת חלה, כיסוי הדם, על השחיטה, וועלכע מצוה וואס ס׳שטייט נאר אין די סידור אז מ׳קען טון נאך שחרית האט ער געטרייט צו טון.

איז פון איין וועג קען מען אנקוקן אז ס׳איז א געוואלדיגע זאך, און פון די אנדערע זייט ווייסן מיר אז ס׳איז נישט בפשטות, א מענטש האט נישט קיין חיוב דאס צו טון בפשטות, און מ׳דארף טראכטן צי ס׳איז א מצוה צו טרייען צו ארגאנייזן… אקעי, קודם כל מ׳דארף זיין א רבי פאר דעם, ארגאנייזן אז יעדן טאג זאל מען פונקט באקן חלות ווען דו ביסט אויסגעטוהן, ווען די טלית איז אראפגעלייגט פון די קאפ און אלעס… אקעי, פאר דעם דארף מען זיין א רבי. אבער ס׳איז זיכער אז דאס זענען מצוות, נעמען חלה אדער שילוח הקן איז א מצוה וואס איז אויף א סיטואציע. און אויב איינער האט מער מאל געטון די מצוה פון שילוח הקן, איז נישט פשט אז ער איז א בעסערע איד, ער האט מער מאל געהאט אפארטוניטיס.

לעומת דעם איז דא וואס זענען אין גאנצן מצוות תפילין, אז מ׳זאל גיין יעדן טאג תפילין, אדער קריאת שמע על כל פנים, מ׳זאל יעדן טאג צוויי מאל ליינען קריאת שמע. ציצית, מ׳קען נישט זאגן אז ציצית איז אזוי ווי קריאת שמע, אז מ׳מוז עס טון צוויי מאל א טאג, אבער ס׳איז אויך נאכנישט די זעלבע מין זאך ווי אויב ס׳מאכט זיך א סיטואציע. ווייל ס׳איז דאך יא, די עצם זאך איז דאך “וראיתם אותו וזכרתם”, די תכלית דערפון איז אסאך א וויכטיגערע. ס׳איז נישט פשט אז די תורה זאגט אז אויב האסטו זיך געמאכט אן ארבע כנפות, דעמאלט איז דא א וועג וויאזוי עס צו נוצן. ס׳איז דאך יא א מצוה. די תורה זאגט נישט אז די סאלושן פאר׳ן נוצן אן ארבע כנפות איז דורך לייגן ציצית. נאר די תורה זאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון ציצית, וואס דאס איז די מאנטל. און די תורה זאגט מ׳זאל עס גיין אויף די ארבע כנפות, וואס דאס איז זייער אן אפטע בגד. די ארבע כנפות איז נישט עפעס א זעלטענע בגד, דאס איז דאך די נארמאלע בגד, זאגט ער.

דיסקוסיע: מצוה חיובית, מצוה קיומית, אדער א דריטע קאטעגאריע?

Speaker 1:

נא, איז דאס איז די חיוב געשען נאר ווען ער האט אן ארבע כנפות׳דיגע בגד. זאגט ער, סאו וואס איז די רופן, מצוה חיובית, מצוה קיומית, אדער איז מצוה קיומית א דריטע זאך, אפשר א פערטע זאך? אדער ווי דו זאגסט אזויווי שחיטה, וואס איז נישט א מצוה נאר אן הכשר. איז לכאורה דאס איז א דריטע קאטעגאריע. ס׳איז דא מצוות וואס דו קענסט זאגן אזויווי דו זאגסט פאר די התחלת חכמה אדער די ספר החיים, אז ס׳קומט אזוי. שטייסטו וואס איך זאג?

Speaker 2:

ניין, איך מיין די ווארט איז אפשר צו די מצוה איז אז דער אייבערשטער האט געוואלט מ׳זאל טון די מצוה און מ׳האט צומאל צוגעטשעפעט צו א בגד, צו ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳מעג עסן די פייגעלע. די פייגעלע מעג מען עסן אן צער בעלי חיים, אדער די וועג וויאזוי די מכה מעג מען נוצן מיט א גדר, אז די ארבע כנפות מעג מען מאכן מיט ציצית. דאס איז נישט די געדאנק פון מצות ציצית, א וועג וויאזוי צו מכשיר זיין צו גיין מיט ארבע כנפות. נישט דאס איז די געדאנק.

Speaker 1:

יא יא, איך בין מיט דיר, עקזעקטלי. ס׳איז אן אנדערע זאך.

דער רמב״ם׳ס ליסט פון מצוות הכרחיות

Speaker 1:

איך געדענק אז דער רמב״ם אין די ענד, איך טרעף עס נישט דא, דער רמב״ם אין די ענד פון ספר המצוות האט אזא ליסט פון זעכציג מצוות וואס זענען מער, וואס איז א מצוה וואס מ׳זאל נאכגיין. נישט נאר נאכגיין, ס׳איז מער אזויווי, איך טריי צו טרעפן די לשון. איך געדענק אז ביי די ענד, ווי געדענקסטו ביי די ענד פון וואס? ביי די ענד פון עפעס. איך געדענק נישט ביי די ענד פון וואס.

Speaker 2:

אה, דו האסט געקוקט אין די ספר? דו געדענקסט אז ס׳איז דא דארט אזא ליסט פון זעכציג מצוות, אזוי געדענק איך.

Speaker 1:

דא טרעף איך עס נישט. איך ווייס נישט ווי מ׳דארף עס טרעפן. אפשר אין די ענד פון די שרשים?

Speaker 2:

ניין.

Speaker 1:

אין די ענד פון עפעס איז דא א ליסט פון, וואס דארט לכאורה שטייט ציצית און אזוי ווייטער. ער האט אן אנדערע נאמען פאר די ליסט. נישט שש מצוות תדירות, נאר תדירות תמיד, אדער…

קאנקלוזשן איז ס׳איז א קיום מצות עשה, ווי מיינסטו?

Speaker 2:

זייער גוט. ביי די סוף לאסייו?

Speaker 1:

אזוי געדענק איך. קוק, אממ, יא. אממ, ער זאגט אז עס קוקט אויס צו זיין אז ס׳איז דא מצוות וואס זענען לחובת ציבור, למשל. ס׳איז דא לחובת איש, אפילו די אונסו פרידה ורביה. ער רופט עס, וויאזוי? מצוות הכרחיות? ס׳איז דא מצוות וואס זענען חובה ליש נאר אויב מ׳האט געטון עפעס, ווי עבד עברי וכדומה. מצוות זענען נאר מפני הבית וכדומה. והן מצוות, דאס איז זיין לשון, “מצוות המתחייבות בהכרח בכל זמן ובכל מקום בכל איש מישראל, כגון ציצית ותפילין ושמירת שבת.” דאס זענען די מצוות דא.

און ער זאגט, פארוואס הייסט עס מצוות הכרחיות? ער האט אויסגעטראכט דעם נאמען, מצוות הכרחיות? מפני שהן מתחייבות לכל איש ואיש מישראל בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין. און ער זאגט, אה, נאכדעם זאגט ער, בתנאי, ער זאגט אז ס׳זענען דא זעכציג אזעלכע מצוות הכרחיות, אויב ס׳איז א מענטש וואס איז ביי אים א נארמאלער מענטש, אז די מצוות זענען מחייב על פי רוב דרכו של עולם. למשל, שעומד בביתו במדינה, ואינו חולה מדוים, און ער מאכט סחורה, ויש לו בנים. סאו, אין די זעכציג מצוות רעכנט ער נישט דווקא מצוות, ס׳הייסט נישט הכרחיות מיינט נישט די חיובים וואס אויב נישט איז מען א עבריין און מ׳טוט עס נישט היינט, אבער אין די נארמאלע סדר החיים, מ׳טוט זיך אן, מ׳האט חתונה.

סאו, די אינטערעסאנטע זאך, האבן זיי נעכטן געשמועסט למשל ביי די מצוה אז יעדער איינער דארף שרייבן א ספר תורה, און זיי האבן עס שוין געהאט נאכאמאל, אז דער רמב״ם שרייבט זיין ספר פאר א בעל הבית, ס׳איז א טאטע פון קינדער, און האט פרנסה, און האט א הויז. צו אים רעדט דער רמב״ם, יא? איז, א מענטש וואלט געקענט טראכטן, אז ווען דו רעדסט צו דעם מענטש, רעדסטו שוין נישט פון מצוות הכרחיות. מצוות הכרחיות מיינט דאס יעדער איד וואס מ׳קען נישט פון דעם ארויסדרייען, יא? נו, זאגט דער רמב״ם, אז ווען איך זאג בכלליות ווער איז מחויב במצוות, מיין איך דער דורכשניטליכער איד. יא. נו, ער ברענגט טאקע די מצוה פון שרייבן א ספר תורה איז איינע פון זיי. ער האט א ליסט, און דער שבתי פרענקל שרייבט די ליסט פון די מצוות הכרחיות, די פולע ליסט, ווייל דא שרייבט ער נאר די נומערן. יא, אבער פון אונטן דארף מען זען א ליסט. יא, יא. סאו, שטייט דארט כתיבת ספר תורה למשל? וועלן מיר זען. אה, דא האב איך די ליסט, אקעי. לכתוב ספר תורה ולנושא בתולה. יא. ס׳איז אינטערעסאנט.

סא דאס איז א מצוה שאין הזמן גרמא. ווייל א נארמאלער יוד האט א תורה. מ׳קען זאגן מ׳איז יוצא מיט א חומש, ס׳איז ווי די ראש וויל טייטשן היינט. אבער ס׳מאכט סענס.

דיסקוסיע: וועלכע מצוות פון די ליסט טוט מען היינט?

Speaker 2:

וועלכע מצוה פון די זענען זיי נישט מקיים?

Speaker 1:

אלע פון זיי. די שוב בשמואל?

Speaker 2:

לכהן ישראל חי וקיים.

Speaker 1:

אה, דאס איז… יא, דאס דארף מען טון. פארוואס טוט מען עס נישט? ווייל זיין כהן איז נאר א ספק. טומאה, נאסע.

אמממ… לקדש את השבת. לשמוע לדברי הנביא. אינטערעסאנט זיין ליסט, אביסל אינטערעסאנט. איך כאפ נישט קלאר זיין ליסט. נו, אונז טוען מיר דאך, אונז הערן מיר די דברי הנביא. נאר דער נביא רעדט נישט. אונז הערן די נביא ישעיה. דער נביא שמואל איז נביא יתיר, ער איז עובד. אבער אים איז נישט קיין מצוה חיובית. ליבוא בקידושין, אבער למשל איז דער רמב״ם א מצוה חיובית. יא, ווייל דער רמב״ם איז א נארמאלער מענטש. ער גייט חתונה האבן. ער וועט האבן א חתונה, ער איז א חתונה מיט קידושין. דאס איז יעדן טאג אפשר איז ער מקיים. נו, ער ווייסט נישט. נו, לויט די ראגאטשאווער. אקעי.

מסקנא: ציצית אלס מצוה חיובית

Speaker 1:

שוין, לאמיר צוריקגיין. דער רמב״ם למשל טוט דא זיין… אקעי, ס׳איז לופטיג. אקעי, על כל פנים. סאו… איך וויל יעצט פארשטיין, אז א ציצית איז דא א דריטע קאטעגאריע וואס דער רמב״ם רופט מצוה חיובית. דו ווילסט… מ׳קען זאגן אביסל אנדערש, אז דו זאגסט אז ס׳איז נישט פשט אז מ׳העט עס. נישט אזויווי שחיטה, וואס דאס איז מתיר די עסן. ס׳איז מער אזויווי א זאך וואס מ׳זאל טון, נאר וויאזוי טוט מען עס? נאר אויב מ׳האט עס. אויב מ׳האט נישט קיין בגד דארף מען נישט. אבער ס׳איז יא א מצוה, פארדעם קומט עס אריין אין ספר האהבה זיכער. ס׳איז א מצוה פון אהבת השם, פון לזכור תמיד וכו׳. אקעי.

הלכה א׳: מהות מצות ציצית

דער רמב״ם׳ס הגדרה פון די מצוה

Speaker 1:

איז הלכות ציצית, מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות, אויף די קארנערס פון א בגד. און דא קומט די פרקים גייט מבאר זיין די מצוה. פרק א׳, זאגט דער רמב״ם אזוי: ענף, ענף מיינט א צווייגל, ס׳טייטש אזא בוש ביי די עק, על כנפי בגדיהם מין בגד, יענער קרא ציצית. וואס טייטש דאס ווארט ציצית? דאס ווארט ציצית טייטשט עפעס א מין זאך, ווייל ביי די עקן פון די בגד מאכט מען אזא סארט קניפל, און עס איז אזא סארט ווי מ׳רופט א נאף. עס איז נישט א קניפל, א עקל.

הלכות ציצית – פרק א: מהות המצוה ועשיית הציצית

הקדמה: ציצית כמצוות עשה שהיא חובה

דער רמב״ם רופט עס מצוות עשה שהיא חובה. דו ווילסט קענסטו זאגן אביסל אנדערש, דו זאגסט אז ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז א חטא. ס׳איז נישט אזוי ווי שחיטה וואס אויב דו האסט דאס איז מטריח צו עסן. ס׳איז מער אזוי ווי א זאך וואס מ׳זאל טון, נאר וויאזוי טוט מען עס? נאר אויב מ׳האט ציצית. אויב מ׳האט נישט קיין בגד דארף מען נישט. אבער ס׳איז יא א מצוה, פון דעם קומט עס אריין אין ספר האהבה, זיכער איז עס א מצוה פון אהבת השם, פון “לזכור תמיד” וכו׳. אקעי.

איז וועלכע ציצית? זאגט דער רמב״ם אזוי, מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית, צו מאכן ציצית עקן, “על כנפי אקסיס”, אויף די קארנערס פון א בגד. און אין די קומענדיגע פרקים גייט מען מבאר זיין די מצוה.

הלכה א: וואס מיינט דאס ווארט “ציצית”

פרק א׳ זאגט דער רמב״ם אזוי: “ענף”, ענף מיינט א צווייגל, ס׳טייטש אזא א בוש ביי די עק, “היוצא מכנף הבגד ממין הבגד, יקרא ציצית”. וואס טייטשט די ווארט ציצית? די ווארט ציצית טייטשט עפעס א מין זאך וואס ביי די עקן פון די בגד מאכט מען אזא סארט קניפל, אזא סארט… דער רמב״ם רופט עס אן “ענף”. ס׳איז נישט א קניפל, א… ער גייט זאגן, א הארעלע, א צווייגל. יא, ער זאגט ווי א צווייג שטייט, א פאר האר וואס קומט ארויס. ציצית גייט ער זאגן איז א גרופע פון האר.

עטימאלאגיע: ציצית און ציצת הראש

און פארוואס הייסט עס ציצית? זאגט ער ווייל ס׳איז דא א זאך וואס הייסט “ציצת הראש”. ציצת הראש מיינט אויכעט שטיקלעך האר פון די קאפ. פאות. פאות, אדער וואטעווער, ס׳טייטשט א גרופע האר פון די קאפ. שנאמר “ויקחני בציצת ראשי”. זאגט ער אזוי, אויב די ווארט ציצית מיינט גרופע האר, איז עס נישט דומה צו ציצת הראש, נאר ביידע איז ציצית. אויב ציצית מיינט א קבוצה פון הארעלעך צוזאמען, קען זיין א קבוצה פון הארעלעך אדער א קבוצה פון פאדעם׳לעך צוזאמען. סאו זעסטו אז ציצית אריגינעל מיינט דאס. אריגינעל, אזוי איז אין רמב״ם, און אונז זאגט מען “ועשו להם ציצית”, זאלן זיי מאכן אזא ענליכע זאך “על כנפי בגדיהם”.

דיגרעסיע: ר׳ נחמן׳ס ביטוי און דער סוד פון ציצית

ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס קענסטו נישט זאגן לכתחילה אז ביידע מיינען דאס? אפשר ווייל ציצית דערמאנט דאס שטיקל פון ציצת ראשי, וואס איז א פסוק פון יחזקאל וואס מ׳האט אים געברענגט צו זען די בית המקדש אין נבואה. סאו מ׳קען אפשר נאר זאגן די מצוה, און נאר זאגן אז ס׳איז דא א מצוה פון “לא תקיפו פאת ראשכם”. קענען מיר טראכטן וואס ציצית ראשו טראכט. מיינט. פארוואס האט מען חס ושלום מקיים געווען פאות הראש? אלע אמוראים עליהם. אפשר איז אין נביא אבער… מיינט מיינט מיינט מיט די האר אין די פלויגן. יא, פון דא איז דער מקור פון ר׳ נחמן׳ס ביטוי אז ער גייט ארויס שלעפן די אידן פון גיהנם ביי די האר פון קאפ, ביי די פאות, וואס איז ממש א פסוק אין יחזקאל.

און דאס איז דער סוד פון ציצית. ער שוין די פראכט עפסטער אויב די ציץ פון דער כהן גדול, וואס כייט אויך ביי די האר פון קאפ, אפשר האט מען אויך עפסט רעין. די ציץ קייבט מיך אויך די ציץ אזא? ער זאגט איך דא בעסיקלי אז אזוי ווי די ציצית שלעפט ארויס די מענטש פון גיהנם, אויך איז די ציצית א בהגר, שלעפט ארויס די בהגר פון די מענטש. איינעוועי, אבער דאס איז די ציצות אקעי, עניוועי, דאס איז שוין על פי, על פי קבלה. אויב די רמב״ם האבן זיי געלערנט ר׳ נחמן. אקעי, אבער דאס איז די אינטערעסאנט.

דיגרעסיע: פארוואס האבן מצוות “פלאכע” נעמען?

זיי האבן געלערנט שוין די אלע רוב מצוות, איך האב שוין געטראכט עפלער בכיכול נט א פשט אויף דעם, און איך דענק עס נישט יאר. די רוב מצוות פון ספר אהבה הייבט נישט אן דערהיין ביי מצוות עס אייער לייסט כך וכך, נאר הייבט אן צו דעסקרייבן די ריאליטי פון וואס איז די מצוה, און אויך איז דא כאילו דער ערשטער שאלה דאס מענטש פרעגט, וויל דאס צוצות ווייז די צוצות. איך קוין דרך אן די מאשין נאכדעם קענסטו זאגן וויאזוי מע נוצט די מאשין. קען זיין, אבער עס קען אויך זיין ווייל ס׳איז א זאך וואס איר דערנער ווייסט. וויבאלד ספר אהבה איז א זאך וואס מען טוט א גאנצע צייט. ווייל די תורה לערנען אונז אפאר מאל די ווארט צוצות, אדער עטליסט גדולים טעת הלך. און ביז ספר יחזקל שטייט נישט שוין ערגעץ אז דאס דארף געווען די קאפ צוצות. אבער מענטשן ערגעסער האבן דאס געוואוסט. און ווען ער זאגט אזוי שטייט אין ספר חסדות, האבן ער מענט אין ספר חסדות אז זיין ראיות אלע יאר האט מען דאס גערופן צוצות און ראש. יא, נישט קיין. עס איז קען פראגן, ווייל… איז די פאני, כלל די ערשטע כשה וואס א מענטש האט מיט זיך א סתיצות. זיי מיר פאני ווארטן די סתיצות. און ווען משה האט ווייניגער געזאגט ווי אז עס זענען זאך די עס זאך וואס מען מאכט.

עס אפעיל אז די דריי וויכטיגע מצוות, צוצות, תפילין און מוזיצע, וואס זענען מגלה, וואס זענען וויכטיגע מצוות אין ענינים פון אמונה, זיי האבן נישט עפעס א זאך נעמען. כאילו ס׳זעט נישט אויס ווי די מארקעטינג קאמפאני האט נישט געקענט אויפקומען מיט נעמען צו געבן עפעס א סארט. פארוואס מזוזה הייסט דאך אויך מזוזה על שם מזוזות הבית. פארוואס זאל עס נישט האבן א נאמען, א נאמען אז ס׳איז אן עדות אדער א זכרון?

ווען דו טראכסט אז “זכרון בין עיניך” איז א בעסערע נאמען ווי דאס ווארט תפילין, ווייל תפילין ווייסטו נישט וואס עס מיינט. טוטפות ווייסטו נישט וואס עס מיינט. “זכרון בין עיניך” מיינט עפעס וואס גייט דיך דערמאנען.

אפשר איז דאס דוקא, אפשר דארף דאס אלעס זיין אזוי? איך זאג, ס׳איז מעגליך אז ס׳איז טאקע נאר געווען עפעס א סוד וואס עס דארף זיין… נישט קיין ענין. מ׳דארף געבן פאר א נארמאלן מענטש. איך מיין אז די… מ׳זעט נישט אין די תורה אז מ׳געט נעמען פאר זאכן זייער אזוי ווי… ווייסטו די ידיעה אז ס׳איז דא דריי ספרים וואס האבן געגעבן פאר זיך זייער הויכע נעמען, און דער עולם רופט זיי נישט יא די שני לוחות הברית און די משנה תורה. וואס איז די אנדערע? די תורת משה פון אלשיך, איך מיין. דער עולם וועלט זאגט אז ס׳איז דא אזעלכע ספרים, אזוי ווי דער רבי נחמן מברסלב האט גערופן זיין ספר “אור השם”. העלאו? ס׳איז אביסל צו פיל, פארשטייסט?

ניין, מ׳שטיינס געזאגט, ווען משה רבינו זאגט “אור השם”, מ׳קוקט עס אן אזוי, און אינעווייניג שטייט: “ספר זה יורה דרך ומהלך אנצוקומען להגיע לראות אור השם”. ער זאגט נישט אז איך בין דער “אור השם”, דער בעל “אור השם”. פארשטייסט וואס איך מיין? יא. אבער איך זאג, אז ס׳קען זיין אז ס׳איז דא עפעס א אידישע נטיה צו געבן נעמען פאר זאכן וואס זענען בכוונה אזוי ווי אביסל איידל, אביסל ממעט בגובהות השם. מער פלאך-זיניג, כביכול, מער גשמיות׳דיג. ציצית איז ציצית. וואס מיינט דאס? ס׳מיינט אז ציצית איז א רמז אויף מציאות השם.

כאילו די תורה איז געגעבן געווארן צו עכטע מענטשן, און ס׳איז נישטא קיין מארקעטינג אינוואלווד דארט. מ׳האט געגעבן א מצוה אן דעם וואס א מארקעטינג טיעם האט עס געגעבן א ברענד מיט א נאמען.

אבער ציצית איז ממש דאס. די מצוה איז א מין וועג וויאזוי דער בגד זאל אויסקוקן, וואס דאס דערמאנט פון ציצית הראש. ס׳דערמאנט נישט פון ציצית הראש. ס׳איז א חידוש וועגן דעם. ס׳דערמאנט, ס׳דערמאנט פון די מצוות. עפעס וואס זעט אויס ענליך צו ציצית הראש, אבער ציצית אין אידיש שטעלט דאך פאר איינער זאגט “שטרעקליך”, “הארעלעך”. איינער זאגט תפילין איז “קאטשקע מייע” אזויווי מ׳האט געטייטשט, אדער וואס איז די אנדערע? מזוזה איז די שוועל.

ס׳איז א פאני זאך. אבער איך זאג, אז ס׳איז דא א ווינקל אין דיין בגד וואס דו האסט אן אות אז די… די… די… די בלייבט דארט אפאר מינוט.

און ס׳איז דא אויך אז די חכמים רופן דאך א ריטלא. הושענא איז… אקעי, הושענא איז אויך על שם הושענא, וואס איז נישט דער נאמען פון די… אבער עס איז מער אזוי ווי מען רופט עס ריטואל. פארוואס? א ריטואל איז אויך טייער. איך ווייס נישט. אדער פארקערט, מעגליך ס׳איז א שאלה פון נישט וועלן זאגן, מ׳דארף נישט זיין אזוי עקספליסיט. עקספליסיט איז א שאלה פון אזוי ווי, ס׳איז גראב, מ׳דארף זיין איידל. אזוי ווי דער זוהר הקדוש זאגט “בנוחה השם אלקיך”, אז יעדער איינער האט מיט זיין ווייב ענינים וואס זענען נישטא צו פארציילן פאר אנדערע מענטשן. אקעי, אן אינטערעסאנטע זאך.

הלכה א (המשך): חוטי לבן – די ווייסע חוטין

“וזה יקרא לבן”, זאגט דער רמב״ם, “וזה יקרא לבן”, אין לשון חכמים ווען מ׳וויל אויסשמועסן פרטים פון די חוטי הציצית, רופט מען עס לבן. זאגט דער רמב״ם, פארוואס רופט מען עס לבן? נישט וועגן מ׳דארף עס פעינטן ווייס. נאר פארקערט, ווען ס׳איז דא אן ענין פון צובעו בצבע, וואס איז אנדערש ווי אנדערע חלקים אין די ציצית, ס׳האט א מצוה מ׳זאל עס פעינטן א ספעציפישע קאליר, די חוטי לבן האט נישט קיין מצוה וועלכע קאליר ס׳זאל זיין, וועגן דעם רופט מען עס לבן. לבן איז אזוי ווי דער אונטערגרונט פאר אלע קאלירס, יא? לבן איז דער בעיסיק, וואס אויף דעם קען מען מאכן קאלירס. וואס מ׳האט נישט געפעינט ווערט גערופן לבן. אזוי ווי א צעטל וואס איז נישט אנגעשריבן רופט מען א ווייסע צעטל. א שטיקל סחורה וואס איז נישט געווארן געפעינט, זאגט מען אז ס׳איז א ווייס שטיקל חוט. יא, it just means something like נישט תכלת, right.

אין לחוטי הענף מנין מן התורה

זאגט דער רמב״ם, איז די שאלה יעצט, וויפיל אזעלכע… די ענף איז צוזאמגעשטעלט פון חוטים. יא, ענף מיינט אז ס׳איז א פאני-טעיל, אזוי ווי א פאה פון די קאפ האט א באנטש הארעלעך, אן ענף האט א באנטש שטיקלעך סחורה. די שאלה איז יעצט, וויפיל שטיקלעך סחורה דארף זיין ביי יעדער ענף, ביי יעדער כנף? זאגט דער רמב״ם, “ואין לחוטי הענף מנין מן התורה”. די תורה זאגט אונז נישט וויפיל חוטים די ענף זאל האבן. שפעטער גייט אונז דער רמב״ם זאגן וויפיל מ׳פירט זיך אז ס׳זאל האבן, אבער דא זאגט אונז דער רמב״ם אז ס׳איז נישט קיין מצוה מן התורה וויפיל ס׳זאל האבן.

הלכה ב: חוט תכלת – דער בלויער חוט

זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט מען נעקסט? קודם כל ווייסן מיר שוין אז ס׳איז דא חוטי לבן. די צווייטע חלק פון די מצוה איז “ולוקחין חוט צמר”, מ׳זעט אז ער זאגט צמר, די אנדערע חוט, די חוט לבן דארף נישט זיין צמר. אני מין וואס דער בגד איז, אבער פאר די לבן דארף מען נעמען א חוט צמר וואס מ׳האט געפעינט כעין הרקיע, מיט די קאליר אדער די אויסזען פון די רקיע, וואס טייטשט לכאורה עפעס א ווייס… נישט ווייס, איך מיין אנטשולדיגט, עפעס א בלויע קאליר אזויווי די הימל, וכורכו על הכנף, און מ׳בינדט עס ארום אויף די כנף, אויף די ציציות, אויף די ווייסע חוטין וואס ליגט אויף די עק פון די קלייד.

זאגט דער רמב״ם, “חוט זה שצבעו כעין הרקיע הוא הנקרא תכלת”, די חוט וואס מ׳האט געפעינט אז ס׳זאל אויסקוקן ווי די הימל, דאס ווערט גערופן א חוט פון תכלת.

תכלת איז א נאמען פון א חוט, נישט א קאליר

אינטערעסאנט, ס׳זעט נישט אויס ווי דער רמב״ם זאגט אז תכלת איז א נאמען פון א קאליר, נאר ס׳איז א נאמען פון א חוט וואס איז געפעינט אין א קאליר. אזויווי לבן, ווען זיי זאגן לבן, עט ליעסט אין די קאנטעקסט פון ציצית, לבן טייטשט נישט ווייס, נאר “חוט זה הוא הנקרא לבן”. דאס מיינט צו זאגן, ווען חז״ל רעדן פון די מצוה פון לבן און תכלת… יא, ס׳קען גראדע זיין אז אריגינעל אויך, תכלת טייטשט נישט קיין קאליר, תכלת איז די נאמען פון צמר הצבוע. אזוי איז מען מדייק אין די תורה, ווען ס׳שטייט תכלת, ס׳שטייט נישט מילת תכלת, ווייל תכלת מיינט צמר וואס איז צבוע בתכלת. אבער דא איז נישט נוגע, דא איז עס פשוט ווייל ווען מ׳רעדט פון הלכות ציצית, ווען מ׳זאגט לבן, לבן מיינט יא ווייס. ווען מ׳גייט רעדן די הלכה לבן ותכלת, זאל מען וויסן אז מ׳רעדט פון די חוטין.

שיעור כריכות מדאורייתא

זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ומנין הכריכות שכורך חוט זה”, דא ווייסט מען אונז יא אז דאס איז נאר איין חוט, אבער וויפיל מאל בינדט מען ארום די חוט? ווי אפט זעט מען די חוט אין די געהענגל פון חוטין ביי די עק? ווי זעט מען עס? וויפיל מאל איז עס ארומגעדרייט? “כורך חוט זה שבע מן התורה”. לויט דער רמב״ם ווייטער.

הלכה ג: לבן ותכלת – איין מצוה מיט צוויי צביעות

“נמצאת אומר, חוט לבן וחוט תכלת”. נו, קומט דאך אויס אזוי ווי איך האב דיר אויסגערעכנט אז ס׳איז דא עפעס וואס הייסט חוט לבן, און איך האב דיר געזאגט אז ס׳איז דא נאך א זאך וואס הייסט חוט תכלת. נמצא קומט טאקע אויס אזויווי דו האסט געמיינט. פרעגסטו יעצט, אה, ס׳איז צוויי מצוות, לבן און תכלת? זאגט ער, “הרי זו מצוה אחת שיש בה שתי צביעות”, יא, דאס איז איין מצוה מיט צוויי צביעות, צוויי קאלירן.

מצות ציצית: לבן ותכלת – איין מצוה אדער צוויי?

הלכה א (המשך) – די שטרוקטור פון די מצוה: צוויי ציוויים אין איין מצוה

Speaker 1: אבער וויפיל מאל בינדט מען ארום דער חוט? ווי אפט זעט מען דער חוט אין די געהענגל פון די חוטים ביי די עק? ווי זעט מען? ס׳האט ווי סאך מאל ס׳איז ארומגעדרייט. יישר כח חוזה, יישר כח בן התורה.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, נו, קומט אויס אזוי, האט דער חוזה אויסגערעכנט אז ס׳איז דא עפעס וואס הייסט חוט לבן, און זיי האבן דאס געזאגט אז ס׳איז דא נאך א זאך וואס הייסט חוט תכלת. נו, קומט דאך אויס אזוי ווי ס׳איז געווען, דו פרעגסט יעצט, אה, ס׳איז צוויי מצוות, לבן און תכלת?

זאגט ער, יא. די מצוה האט צוויי ציוויים, צוויי מצוות. א מצוה וואס איז צוזאמגעשטעלט, אחד שהוא שנים. ס׳איז איין מצוה וואס האט אין זיך צוויי מצוות.

פארוואס? איין מצוה איז “שיעשו על הכנף ענף יוצא ממנו”, די עצם זאך אז אויף די עק פון די בגד זאל ארויסקומען אזא געהענגל, אזא צווייגל פון סחורה. און די צווייטע זאך איז, אויף די ענף זאל מען ארומבינדן א חוט תכלת.

שנאמר, ברענגט דער רמב״ם, ס׳איז צוויי פסוקים. איין פסוק “ועשו להם ציצית” איז די עצם מצוה פון מאכן ציצית אויף די כסות, אויף די כנפים. און נאכדעם איז דא אויף דעם א נייע מצוה אז אויף די ציצית זאל מען ארומבינדן א פתיל תכלת.

הלכה א (המשך) – תכלת אינו מעכב את הלבן

זאגט יעצט דער רמב״ם, האסטו יעצט געהערט אז ס׳איז צוויי מצוות. וויל איך דיר אבער זאגן אזוי, נייע הלכה: תכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. זיי זענען נישט מעכב איינער די אנדערע. ס׳איז איין סארט מצוה, אבער זיי זענען צוטיילט אין צוויי.

ווייל פאר די זעלבע סיבה פארוואס ס׳איז צוויי מצוות, איז עס אויך נישט איינער מעכב די צווייטע. ניין, ניין, ס׳האלט נישט אזוי. ס׳איז נישט די זעלבע סיבה. תכלת איז דאך לכתחילה איז עס איין מצוה, צוויי ציוויים רופט ער עס. תכלת איז נישט מעכב די לבן, און לבן איז נישט מעכב די תכלת.

דאס הייסט, אויב איינער האט נאר איינס, זאל ער עט ליעסט גיין אין די איין זאך. דאס הייסט, איינער וואס האט נישט קיין תכלת, זאל גיין אין לבן אליינס. און איינער וואס האט יא לבן און תכלת, און ס׳איז געבליבן נאר די תכלת פון זיין גאנצע ציצית, די אנדערע ציצית, די ווייסע, די חוטי לבן, האבן זיך צעריסן, אראפגענומען, ער האט געמאכט לבן און תכלת, און די לבן האט זיך צעריסן, ווען עס איז געווארן אפגעריבן ביז עס איז געווארן בטל אינגאנצן. עס איז געבליבן נאר די תכלת אליין, די בלויע חלק. איז כשר. ביז די עק פון די בגד, רייט?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: איז כשר. וואס הייסט עס איז כשר? די תכלת איז כשר. די ציצית איז ווייטער כשר, יא. וואס מיינט עס איז כשר? ער האט תכלת, דעטס אלל. ער טוט די מצוה פון ציצית גענוג. ער טוט איין מצוה. די פוינט איז, ער זאל נישט זאגן אז ער זאל נישט גיין לבן אדער תכלת אליין, ער האט נישט קיין שום מצוה דערין. ווען ער גייט איינס, האט ער אויך די מצוה.

דיסקוסיע: קען מען מאכן תכלת אליין לכתחילה?

Speaker 2: רייט. דאס טייטשט אזוי, מען קען נישט מאכן תכלת אליין. לבן אליין קען מען מאכן, אבער תכלת אליין קען מען נישט, ווייל תכלת איז עפעס וואס מען בינדט ארום אויף די לבן. אבער עס איז דא איין וועג וויאזוי עס וועט בלייבן מיט תכלת אליין, אויב דו האסט געמאכט די גוטע וועג, וואס עס איז ארומגעדרייט ארום די לבן. די לבן האט זיך פשוט אויסגעריסן. יעצט איז געבליבן די תכלת. עס איז נישט געווארן אויס ציצית ווען עס איז געווארן אויסגעריסן די לבן, ווייל די תכלת אליין קען אויך זיין ציצית. מען קען יא האבן תכלת לבד. אבער מען קען נישט מאכן תכלת לבד. תכלת איז עפעס וואס מען בינדט ארום אויף א… אבער יעצט, ווען עס האט זיך צעריסן, איז למפרע געווארן תכלת אליינס. וואס איז א חילוק?

Speaker 1: שטעל דיר פאר איינער האט נישט קיין לבן, און זיי האבן אין געשעפט פארקויפט אים נישט קיין לבן, ער האט נאר תכלת. וואס זאל ער טון? זאל ער אריינלייגן די תכלת? ניין. זאל ער זיך טאשן לבן אין איין מקום אז ער זאל האבן תכלת? ניין, ס׳איז נישטא אזא זאך ווי עכט. אויב האסטו געפאלט, די לבן איז דאך די בגד אליין וואס דו האסט גענוצט.

Speaker 2: ניין, עני בגד.

Speaker 1: יא, קוק. מ׳נעמט א בגד, מ׳מאכט א כנף, אן עק פון די בגד, און מ׳מאכט אז ס׳זאל זיין אביסל עקסטרע סחורה פון די בגד. דו קענסט נישט נישט האבן קיין לבן. תכלת קענסטו נישט האבן. דו דארפסט האבן א בגד, מאך אז ס׳זאל זיין לבן. שנייד אפ אביסל ביי די עק, אז ס׳זאל זיין אן עק. אבער עס דארף ארויסשטעקן אביסל. וואס ס׳שטעקט זיך נישט ארויס איז אויך נישט כשר. דא זענען דא אינטערעסאנטע זאכן. מוז האבן לבן ארויסצומאכן, אבער קושיא, אויב דו האסט נישט די לבן, האסטו עט ליעסט די מצוה פון תכלת. סאו ס׳שטעקט זיך נישט ארויס. יעצט האט ער פלעין די בגד. דאס קומט אויס. פלעין די בגד מיט די תכלת קאנעקטעד צו דעם. דאס הייסט תכלת. דאס איז גוט. סאו קען מען זיך טון לכתחילה אויך? דאס פרעג איך דיר.

Speaker 2: ניין, נאר מ׳איז מקיים מצות תכלת, און נישט מקיים מצות לבן.

Speaker 1: איך פארשטיי.

אבער דאס איז די וועג וויאזוי מ׳לייגט אריין די… פארוואס זאלסטו נישט זאגן אז די מציאות איז נישט מעגליך אז איינער זאל נישט האבן קיין לבן? ס׳איז מציאות׳דיג מעגליך. פונקט אזויווי ס׳איז מעגליך אז ס׳איז נפסק, איז מעגליך אז ער האט נישט גענוג, זיין בגד איז צו קליין, ער האט נישט גענוג ארויסצושלעפן פון דעם מער חוטים. נו? אדער ער האט נישט די שיעור, ווייל אויב די מאכן די חוטים און מאכן אז ס׳זאל נישט זיין קיין שיעור, איך ווייס נישט, מיר דאכט זיך אז ער האט געזאגט אז ער דארף מאכן תכלת ווייל ער האט נישט קיין לבן. אזוי זאגט זיך די הלכה, אויב איינער האט צו קליין און ער קען נישט צולייגן עקסטער קיין לבן, ער האט נישט פון וואנעט קיין לבן, ער האט נישט צו צולייגן א תכלת.

דיסקוסיע: וואס מיינט “נפסק עד הכנף”?

Speaker 1: אזוי איז דאך נפסק, נפסק עד הכנף, די סיטואציע וואס… לאמיר אנהייבן פון די סיטואציע נאך די נפסק. וויאזוי זעט עס אויס נאך די נפסק? ס׳איז עפעס, ער האט נאך אויף וואס צו הענגען? עד הכנף. ס׳איז נישטא גארנישט. עד הכנף מיינט אז ס׳איז נישט געבליבן גארנישט. וואס איז געבליבן?

Speaker 2: איי דאונט אנדערסטענד. וואס איז געבליבן ווען ס׳איז נפסק עד הכנף? גארנישט, ניין? ס׳איז געבליבן עפעס יא? דאס מיינט עס? עפעס איז געבליבן? ס׳שטייט נישט אין נסתרות האבן.

Speaker 1: כנף איז פשט די בגד אליין. כנף איז פשט די בגד. רייט? סאו ס׳איז געבליבן די בגד אליין. סאו קענסטו זאגן אזוי. דאס וואס דו זאגסט אז די תכלת מוז גיין אויף די לבן, דאס איז בהכרח אזוי, ווייל די תכלת הענגט אויף עפעס, ס׳הענגט נישט אין די לופט. די לבן איז דאך נישט קיין ענף לבן. פארוואס זאלסטו עס נישט אריינלייגן אין די זעלבע לאך ווי די לבן ווערט אריינגעלייגט? דו דארפסט דאך מאכן נאך א לאך, דו דארפסט דאך מאכן נאך צוויי לעכער.

Speaker 2: אה, סאו ס׳איז רעדע פון א בגד וואס פון די בגד, ווי מער א בגד וואס מ׳קען דארט ארויסשלעפן. מ׳וועט אונז שפעטער וויאזוי מ׳מאכט עס, אבער די לבן, איך פרעג דיך, ס׳מוז זיין אן ענף לבן, ס׳לויפט אן קיין ענף לבן, ס׳איז אן ענף לבן. דווקא מקפיד צו זאגן א חלבן, איך זעה, איך זעה אז ער איז מקפיד צו זאגן, איך טריי צו פארשטיין. אפשר ווערט דאס קלארער שפעטער, לאמיר זעהן, אפשר דאס ווערט קלארער שפעטער, לאמיר זעהן. קען זיין ווייל אזוי ווי ער זאגט, עס האט חלבן לשנה, עס שטעקט זיך ארויס פונעם בגד, עס לייגט זיך עפעס אזוי, איך האב נישט קלאר.

דער חילוק צווישן “ציצית” און “תכלת”

Speaker 1: דער זאגט אן אנדערע, די מפרשים דא זאגן אן אנדערע, אז טאקע אז ס׳איז נישט יוצא מיט די חלבן אליין, ס׳זעהט מיר אויס ווי די ווארט ציצית אליין, פילט חלבן ווערט נישט גערופן ציצית. נאו פראבלעם, וואס איז אן אנדערע פשט פון דאס? ווייל ציצית איז עפעס א מין שריים פונעם סחורה, אזוי ווי ווען איינער לייגט א שטיקל סחורה אויף זיין קאפ, ווערט עס נישט ציצית ראשה. ציצית ראשה מיינט א פאניטעל, עפעס וואס דרייט זיך אזוי ארום דעם קאפ. ציצית פונעם בגד מיינט אויך די סחורה וואס מ׳באשאפט פונעם עק פונעם בגד. ווייל א מענטש טראגט א בגד וואס מ׳האט געשריקט, איז אייביג דא פרינדזשעס, איז אייביג דא די עק. אויף דעם עק, דעם עק זאל מען עפעס צאמבינדן, מ׳זאל מאכן דערפון א וויזעבל עק, און אויף דעם וויזעבל עק זאל מען ארויפלייגן א שטיקל תכלת. מ׳זאל מאכן אן ענף, מ׳מאכט אן ענף. א נקרא ענף. מ׳זאל עפעס טון דערמיט, מ׳זאל עס צאמנעמען סאמהאו, און אויף דעם זאל מען ארום בינדן אביסל תכלת.

נישט נאר צאמנעמען, מ׳דארף עס ארויסשטעקן, מער ווי צאמנעמען, עס דארף זיין אביסל לענגער, עס דארף זיך עפעס ארויסשטעקן, איך האב נישט געזאגט געהעריג, אבער עס דארף זיך ארויסשטעקן, רייט? עס איז אן ענף וואס שטעקט זיך ארויס פונעם בגד, על הכנף. אן ענף טייטש א פרינדזש וואס שטעקט זיך ארויס. און אויף דעם לייגט ער תכלת, דאס איז דער אמת.

Speaker 2: ביסט גערעכט, תכלת הייסט נישט ציצית. אינטערעסאנט! תכלת איז נישט ציצית. תכלת איז געווען גערופן ציצית, רייט. סאו פיל תכלת, עס קען נאכדעם וואס עס הייסט שוין ציצית, קען עס נאכדעם זיין מצוות תכלת לבדה, וואס עס איז א קשיא. ווייל נעכטן איז געווען דא ציצית, דאס איז געווען נישט… אבער לייגן תכלת…

Speaker 1: יא, ווייל דער בגד הייסט ציצית, עס ווערט נישט פסול עפעס סאמהאו, ווילאנג עס זענען נאך דא עפעס פונעם ציצית.

Speaker 2: אקעי, סאמטינג איז מיסינג א שטיקל דא, מ׳וועט עס פארשטיין בעסער, אקעי.

הלכה א (המשך) – איין מצוה, נישט צוויי

אפילו פה, זאגט דער רמב״ם ווייטער, סך הכל האבן מיר אזוי, אז ס׳איז צוויי חלקים אין די מצוה, ס׳איז דא צוויי צבעים אין די מצוה, און נאכדעם וואס זיי זענען נישט מעכב איינער די צווייטע. זאגט דער רמב״ם, אויב אזוי האט א מענטש געטראכט אז ס׳איז ממש צוויי מצוות. זאגט דער רמב״ם, ניין, זאלסטו וויסן, אע״פ שאין אחד מעכב את חבירו, אפילו די תכלת און די לבן זענען זיך נישט מעכב איינער די אנדערע, זענען זיי אבער נישט אינגאנצן צוויי מצוות.

ס׳איז דאך לענין מנין המצוות, אדער לענין אז א מענטש וועט צונענטגיין וועט ער גיין טוהן צוויי מצוות, ער וועט דאך טוהן, ער וועט נישט רעכענען צוויי. נאר די מצוה איז איין מצוה, “הרי היא מצות עשה אחת, ולובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת”. אז מ׳האט געגאנגען איין מצוה, ס׳איז נאר איין מצוה וואס האט צוויי חלקים.

דיסקוסיע: וואס איז די נפקא מינה?

Speaker 2: וואס איז די נפקא מינה נאר לענין מנין המצוות? אדער אפשר אז מ׳מאכט נאר איין ברכה?

Speaker 1: ניין, למשל, לאמיר זאגן, ס׳קען זיין נוגע למשל צו א שאלה פון מצוה הבאה בעבירה, אדער איך וויל זאגן, עשה דוחה לא תעשה, אפשר איז דא א נפקא מינה צו ס׳איז צוויי אדער איין מצוה?

Speaker 2: יא, איך מיין אז צוויי עשה׳ס וועט נישט זיין גרינגער צו זיין דוחה.

Speaker 1: ניין, נאר עשה ולא תעשה. איך ווייס נישט צו צוויי העלפט.

אממ, נישט קלאר. דער רמב״ם האט לכאורה פארשטאנען אז ס׳מיינט לענין מנין המצוות, ווייל ער ברענגט עס אין זיין ספר המצוות.

Speaker 2: אקעי, וואס האט ער עס געדארפט דא ברענגען? ווייל ס׳איז יא עפעס. ער ברענגט דאך גאנצע צייט די מנין המצוות, וואס? ער זאגט דאך יא, ער וויל אויסרעכענען.

אקעי.

Speaker 1: ער זאגט אז ביידע זענען סוף כל סוף די ענין צו דערמאנען די “למען תזכרו ועשיתם”. דאס איז געווען זיין הסבר אין ספר המצוות וויאזוי ס׳קען זיין אז צוויי אנדערע זאכן זענען איין מצוה. ער זאגט ווייל ס׳איז נישט צוויי אנדערע זאכן, ס׳איז די זעלבע סארט זאך. ווייל ס׳איז נישט נאר די תכלית, ס׳איז אויך די זעלבע סארט זאך.

Speaker 2: זייער שטארק.

Speaker 1: רייט, אבער די תכלית איז נישט גענוג, ווייל תפילין איז דאך אן עקסטערע מצוה. ווייל ס׳איז אן אנדערע מעשה מצוה. ווען ס׳איז די זעלבע מעשה מצוה און ס׳איז די זעלבע תכלית, אפילו ס׳איז דא דערין צוויי צבעים, איז עס איין מצוה. אז וואס איז יא א מכה? וארבע אציציות, וארבע אציציות מכה זו איז זו, דאס איז אז א בעגער

הלכות ציצית: סדר עשיית הציצית – מקום ההנחה, חוטין, כריכות וחוליות

הלכה יא – ארבע ציציות מעכבות זו את זו

Speaker 1: זאגט ער, ווייל ס׳איז נישט די איינציגסטע זאך, ווייל ס׳איז די זעלבע סארט זאך. ווייל ס׳איז נישט נאר די תכלית, ס׳איז אויך די זעלבע סארט זאך, ס׳איז א שטריק.

רייט, אבער די תכלית איז נישט גענוג, ווייל תפילין איז נאך אלץ אן עקסטערע מצוה. דאס איז אן אנדערע מעשה מצוה. ווען ס׳איז די זעלבע מעשה מצוה און ס׳איז די זעלבע תכלית, אפילו ס׳איז דא דערין צוויי ציוויים, איז איין מצוה.

וואס איז יא מעכב? וארבע ציציות מעכבות זו את זו. דאס איז אז א בגד וואס איז מחויב בציצית, וואס האט פיר זייטן וואס באקומען ציצית, די אלע פיר זענען זיך מעכב איינער דעם צווייטן. ס׳קען נישט זיין נאר א ציצית אן דריי פון זיינע עקן. דאס איז נישט גוט.

הלכה יב – כיצד עושין את הציצית: מקום ההנחה, חוטין ושיעורים

זאגט דער רמב״ם, כיצד עושין את הציצית?

אקעי, אזוי גייען מיר לערנען. מיר רעדן מער פראקטיש וויאזוי מאכט מען די ציצית.

זאגט דער רמב״ם, מתחיל מסביב של טלית שהוא סוף האריג, מען הייבט אן מיט די עק פון די טלית, וואס דאס איז די סוף פון די געוועבאכטס, פון די געשטריקטע סחורה, ומרחיק ממנו לא יותר משלש אצבעות למעלה. מען גייט פון די עק גייט מען דריי פינגערס, נישט מער ווי דריי פינגערס, ולא פחות מקשר גודל. גודל מיינט, גודל איז די פינגער, אבער וואס הייסט א קשר גודל? אזוי לאנג ווי ס׳וואלט אויסגעקומען א סחורה ווען מ׳דרייט עס ארום די גודל? קשר פון א גודל? אדער די קשר גודל מיינט די ביין פון די גודל? יא, קשר מיינט די ביין, אזוי זאגט ער, די קשרי אצבעות. יא. ומכניס שם ארבעה חוטים. ביי די עק, דאס הייסט די דריי אצבעות אוועק פון די עק, דארטן איז מען מכניס, סאמהאו מ׳מאכט א לאך, ער זאגט עס נאכנישט, דארטן לייגט מען אריין פיר חוטים.

אגב, מיר האבן שוין געזאגט אז די מנין חוטים איז נישט מן התורה. שרייבט ער יעצט פראקטיש וויאזוי אידן טוען, מ׳לייגט אריין פיר חוטים. מען קאפלט עס באמת, מען פאלדט עס. קומט אויס אז יעצט איז עס פון די… מסתמא א לאך, ער זאגט נישט אז מען מאכט א לאך, אבער יעצט קומט ארויס פון ביידע זייטן פיר, איז עס נעמט זיך אז עס הענגט ארויס אכט חוטין. תלוים מן הקרן, זיי הענגען פון די בגד, ניין?

Speaker 2: ניין, מן הקרן פון די…

Speaker 1: פון די עק פון די חוטין.

Speaker 2: פון די עק פון די בגד, יא יא.

Speaker 1: אה, מן הקרן, יא יא, ארבע קרנות, ס׳איז ווי ארבע קארנערס.

Speaker 2: יא, א קארנער, יא. ס׳זאל קערן קיין ארבע קרנות, פאר זכור את היום.

Speaker 1: יא. זאגט דער רמב״ם, ואורך החוטין השמונה, די אכט חוטין, ווי לאנג דארפן זיי זיין? זיי טארן נישט זיין קורצער פון פיר אצבעות. אבער אויב זיי זענען געווען גרעסער פון דעם, גרעסער שאט נישט, אפילו אמה או שתים, אדרבה. לא איכפת לן. געגאנגען.

Speaker 2: קשה.

דיסקוסיע: וועלכע אצבעות?

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, ווען מען זאגט… קשה איז די קשיא. זאגט דער רמב״ם ווייטער, און ווען איך זאג דיר… אממ… פריער האט ער געזאגט דריי אצבעות, אבער דא איז די אורך החוטין איז נישט ווייניגער ווי פיר אצבעות. וועלכע אצבעות? מיינעך גודל, די אצבע וואס הייסט די גודל, און ווען פיר אצבעות מיינט פיר מאל די גודל.

הלכה יב (המשך) – חוט תכלת: שיטת הרמב״ם vs. ראב״ד

ויהיה אחד מן שמונת החוטין חוט תכלת, והשבעה לבן. ווייטער, וויאזוי די מצוה זאל זיין? אז איינער פון די אכט חוטין זאל זיין א חוט תכלת, אלע אנדערע זאל זיין לבן.

יא, קומט אויס אז לויט די רמב״ם מאכט מען נאר א האלבע חוט תכלת. פארוואס? ווייל אכט ווערט עס נאר נאכדעם וואס מען פאלדט עס, רייט? קומט דאס זייער אינטערעסאנט, כדי דער רמב״ם זאל נישט איינער פון די אכט שטייט, אז מען לייגט פתיל תכלת על הגדול, נישט על הגדול, על הענב. קומט אויס אז ער מיינט צו זאגן א האלבע חוט תכלת, ווייל די אנדערע האלב, יא, מאכט זיך נאר איינס פון זיבן, איינס פון אכט, א פתיל תכלת לויט די רמב״ם. שטימט?

דערפאר זאגט דער הייליגער ראב״ד אז ס׳איז א טעות. אמר אברהם, יא, דו זעסט ווי ס׳איז.

Speaker 2: אבער מען דארף מאכן נאך פארדעם, איינער פון די פיר דארף זיין.

Speaker 1: אמר אברהם, טעות הוא זה, אלא שנים של תכלת וששה לבנים. ס׳איז דא אלעס טענות וויאזוי מען טייטשט די גמרא וכדומה, אבער דאס איז די שיטה פון די הייליגע ראב״ד, אז מען דארף מאכן א גאנצע חוט׳ל אויף… נישט א האלבע חוט׳. דער רמב״ם זאגט נישט א האלבע חוט׳, ער זאגט אז איינס פון די אכט איז תכלת. וואס ס׳איז פשוט אז לויט דעם קומט אויס אז מ׳קאלערט נאר א האלבע חוט פון תכלת, נישט א גאנצע.

Speaker 2: מ׳קאלערט עס נאכדעם וואס ס׳הענגט שוין אויף די טלית?

Speaker 1: ניין, ס׳איז א חוט ווען מ׳קאלערט עס. מ׳קאלערט א האלבע און מ׳הענגט עס ארויף.

Speaker 2: יא, ס׳שטימט.

Speaker 1: יא. אקעי. ווייטער זאגט דער רמב״ם…

מ׳האט געפרעגט דעם רמב״ם אליין צו ס׳איז אמת אז דאס טוט מען. ער האט געזאגט קלאר אז דאס מיינט ער צו זאגן אז מ׳שניידט איינס פון די אכט, נישט איינס פון די פיר. מ׳פארבט א האלבע חוט.

Speaker 2: יא. אקעי. יא.

הלכה יג – סדר הכריכות והחוליות

Speaker 1: וואס טוט מען נאכדעם וואס מ׳האט שוין אריינגעלייגט די אלע פיר חוטים אין די בגד?

יא, און נאכדעם נעמט מען איינע פון די חוטי הלבן, און מ׳בינדט עס ארום א כריכה אחת על שאר החוטים בצד הבגד, און מ׳לאזט עס. דאס הייסט, מ׳לייגט עס אריין אין… ס׳איז נאכנישט געזאגט אז ס׳איז דא א לאך. וויאזוי לייגט מען עס אריין אין די בגד?

Speaker 2: אוודאי מיט א לאך, וואס איז די שאלה?

Speaker 1: א לאך. ותולה, ער האט דיר געזאגט “מכניסן שם”. און איינע פון די חוטים איז די…

Speaker 2: מ׳דארף פארשטיין אז די אלטע בגדים זענען אלעמאל געווען פול מיט לעכער.

Speaker 1: אה, מ׳דארף פארשטיין אז זיי האבן גענומען אזא שוואכע סחורה און מ׳שטופט עס דורך. אקעי? איך ווייס נישט. אקעי.

און בקיצור, מ׳מאכט איין כריכה פון לבן אויף די אנדערע חוטים און מ׳לאזט. נאכדעם, יא?

Speaker 2: און נאכדעם נעמט מען חוט התכלת, די וואן וואס איז תכלת, וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. מ׳בינדט ארום שתי כריכות לעבן די כריכה של לבן, די ערשטע כריכה וואס מ׳האט יעצט געזאגט, וקושר, און מ׳מאכט א קשירה.

Speaker 1: והשלוש כריכות האלו הן הנקראין חוליה. די דריי כריכות צוזאמען רופן זיך חוליה.

אקעי. די חוליה איז עפעס אזא סארט דיזיין וואס מ׳מאכט אויף די ציצית. לכאורה איז עס אן ענין ווי מ׳מאכט שיין די ציצית.

ומרחיק מעט, נאך די ערשטע חוליה וואס מ׳האט געמאכט, נאך די ערשטע דריי כריכות, לאזט מען אביסל ליידיג פלאץ, ועושה חוליה שניה בחוט של תכלת לבדו, אויף די תכלת אליין. מיט די תכלת לבדו, דאס הייסט ער דרייט די תכלת ארום דריי מאל. לכאורה, די ערשטע האט ער געמאכט איין לבן, ער האט אנגעהויבן מיט לבן, און נאכדעם לייגט ער תכלת. די צווייטע און די דריטע און אזוי ווייטער מאכט ער אלעס נאר תכלת, חוץ פון די לעצטע.

ומרחיק מעט ועושה חוליה שלישית וכן עד חוליה אחרונה שיכרוך בה שתי כריכות של תכלת וכריכה אחרונה של לבן. ומשום שהתחיל בלבן מסיים בו, שמעלין בקודש ולא מורידין.

סאו סך הכל אין טאטאל, ער זאגט נישט וויפיל כריכות מ׳זאל מאכן, וויפיל חוליות מ׳זאל מאכן. וויבאלד ער האט געזאגט, ער זאגט נישט וויפיל. אבער די ערשטע און די לעצטע זענען ווייסע. די ערשטע און די לעצטע דריי, יא. די חוליות טייטש, די כריכות של תכלת לבדו, וואס מ׳רופט זיך א חוליה, גרופס פון דריי. די ערשטע אבער מאכט מען ווייס, און די לעצטע ווייס.

טייטש פון “מעלין בקודש ולא מורידין”

זאגט די רמב״ם פארוואס? פארוואס ענדיגט מען מיט די ווייס? שמעלין בקודש ולא מורידין. וואס איז טייטש? שמעלין בקודש ולא מורידין. וועלכע איז הייליגער, די תכלת אדער די לבן? זאלן זיי זיין די זעלבע הייליגקייט, די זעלבע מצוה, א מצוה אחת וואס האט צוויי חלקים? מעלין בקודש ולא מורידין.

די פוינט איז, וואס זאגט די רמב״ם? הואיל והתחיל בלבן מסיים בו. וויבאלד ער האט אנגעהויבן מיט לבן, האט נישט געפאסט אז ער זאל נישט ענדיגן מיט אים. ער האט אנגעהויבן מיט לבן, ער האט גענומען דעם לבן, ער האט אים געגעבן א שיינע זאך, ער האט געגעבן די כריכה. האט ער גארנישט געזאגט אז ער האט אנגעהויבן מיט לבן, אז ער האט אנגעהויבן מיט תכלת, און ער האט עס אינגאנצן אפגעלאזט, אז ער איז מורד געווען. ניין, ער האט געזאגט אז מען זאל צוריקציען, ענדיגן מיט אים אויך, אז מען זאל איבערענדיגן. דאס איז די טייטש פון מעלין בקודש ולא מורידין.

דאס איז די טייטש מעלין בקודש ולא מורידין. מען ווארפט נישט אוועק א מצוה. ניין, מעלין בקודש ולא מורידין, מען נעמט עס נישט אראפ. דער לבן זאל נישט ווערן אינגאנצן פארשעמט, לייגט מען עס נישט אראפ, אז עס זאל ווערן גארנישט, דורכדעם וואס מען האט אנגעהויבן צו נוצן. ווייל אזוי מוז מען מיט אים ענדיגן אויך.

פארוואס הייבט מען אן מיט לבן?

אויב אזוי, פארוואס הייבט מען אן? דאס איז די בית פון די שאלה. אלע שואלים פרעגן פארוואס הייבט מען אן מיט לבן? זאגט דער רמב״ם, כדי שיהא סמוך לכנף מינו. דער בגד איז דאך א בגד פון לבן, זאל די נאנטסטע צו די בגד זיין לבן. ודרך זה יעשה בארבע כנפות. און אזוי ביי אלע פיר זייטן זאל זיין די אופן, אז מתחיל ומסיים בלבן וכו׳.

השגת הראב״ד אויף דעם סדר

זאגט דער ראב״ד, אז ער האט נישט קיין שפע אויף די גאנצע סדר. ער זאגט אז די סדר האט לא שורש ולא ענף, ניטאמאל געזען פון ערגעץ ענף. זאגט דער ראב״ד אז דאס האט נישט קיין שורש און נישט קיין ענף, עס מאכט נישט קיין סענס. דער ראב״ד זאגט אויף די נקודה וואס דער רמב״ם זאגט אז מען הייבט אן מיט לבן און מען ענדיגט מיט לבן, זאגט דער ראב״ד אז ער פארשטייט נישט, למעשה האט ער געמאכט אסאך מער תכלת ווי לבן. דו מאכסט פורים פון מיר, דו זאגסט מיר אז דו סייווסט די לבן מיט׳ן ענדיגן מיט אים? זאגט דער ראב״ד אז עס איז זייער מאדנע.

איז ממילא, דער ראב״ד האט געברענגט פון רב נטרונאי אן אנדערע סדר. וואס איז די אנדערע סדר? אז מען מאכט… אה… זיבן חוליות… איך האב נישט קיין כח וויאזוי ער זאגט אז מען זאל עס מאכן. ער מאכט אסאך מער לבן לכאורה לויט דער ראב״ד, אזוי מוז זיין. דער ראב״ד האט אן אנדערע מהלך פון חוליות. דו האסט אסאך אסאך שיטות אין חוליות, ספעציעל מיט תכלת און ווייל.

יעצט, נאר וואס איז די טייטש? וואס זאגט דער ראב״ד אבער וואס מען זאל טון? דער ראב״ד טענה׳ט אז מען מאכט אלע חוליות צוזאמען, אלע ביידע צוזאמען. אז די חוליא איז צוזאמען א חוט פון תכלת מיט א חוט של לבן, און מ׳האט אויך צוגעלייגט א קשר פון אויבן, אז די קשר האט געמאכט פון תכלת מיט לבן. קומט אויס מיט דעם זעקס כריכות. איך ווייס נישט וויאזוי ס׳ווערט זעקס. אה, זעקס כריכות, ס׳ווערט א גאנצע צייט נוצט ער ביידעס. קומט אויס אז יעדע חוליא איז זעקס, נישט דריי. לויט די ראב״ד. דאס איז די ראב״ד׳ס פשט. די ראב״ד האט אנדערע פשטים. די מעין נקודת המחלוקת פון רמב״ם און ראב״ד איז אז די ראב״ד

הלכות ציצית – מחלוקת רמב״ם וראב״ד, מנהגי חוליות, ושזירת חוטים

מחלוקת רמב״ם וראב״ד בכריכות

Speaker 1: און ער האט אויך צוגעלייגט א קשר פון אויבן, אז דער קשר איז געמאכט פון תכלת מיט לבן. קומט אויס מיט דעם זעקס כריכות. וואס הייסט זעקס כריכות? א גאנצע סדר פון צוויי ביידעס. קומט אויס אז יעדע חוליא איז זעקס, נישט דריי, לויט׳ן ראב״ד. דאס איז דער ראב״ד׳ס פשט, אז דער ראב״ד האט אן אנדערע פשט.

עיקר נקודת המחלוקת

און די עיקר נקודת המחלוקת צווישן דעם רמב״ם און דעם ראב״ד איז אז דער רמב״ם מאכט ממש מחצה על מחצה, דהיינו צוויי כריכות לבן און צוויי כריכות תכלת, און די גאנצע זאך איז דאך דריי, וואס איז דאס פיר? נאר א חלק פון דעם איז לבן. ממילא לויט׳ן רמב״ם נוצט ער גארנישט קיין לבן בעצם. דאס איז די עיקר חילוק.

קשר עליון – רמב״ם vs. ראב״ד

און ס׳איז דא נאך א חילוק, ער לייגט צו א קשר, און אנדערע זאכן. דער ראב״ד, איר האט באמערקט אז דער רמב״ם זאגט בכלל נישט מ׳בינדט צו פאר די כריכות. דער רמב״ם זאגט בכלל נישט מ׳בינדט צו די ציצית אויף די בגד. מ׳בינדט נאר נאך די כריכות, מ׳געבט א קשר אויף די חוליא, בינדט ער צו, אבער ער בינדט נישט צו די ציצית אויף די בגד בכלל. ס׳שטייט נישט אין רמב״ם אזא זאך.

דאס איז א שטיקל פראבלעם, ווייל אין די גמרא ווערט דערמאנט עפעס א זאך וואס הייסט א קשר עליון, דער ערשטער קשר. דאס איז וואס דער ראב״ד וויל פיקסן, איינע פון די זאכן וואס ער וויל פיקסן. אבער דער רמב״ם איז נישט גורס דעם. דער רמב״ם לערנט קשר עליון, ער מיינט די ערשטע חוליא, דארט מאכט ער א קשר. נישט נעבן דעם.

כמה חוליות עושה – הלכה ח

Speaker 1: שלום, אזוי גייט דער רמב״ם ווייטער, “כמה חוליות עושה בכל קרן וקרן?” אה, דאס איז וויאזוי מ׳מאכט די חוליא, אבער וויפיל חוליות מאכט מען? זאגט דער רמב״ם, “לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה”, ערגעץ צווישן זיבן און דרייצן. “וזהו מצוה מן המובחר”.

מצוה מן המובחר מיינט אפשר צו זאגן דרייצן? מ׳דארף מצוה מן המובחר אז ס׳זאל זיין ערגעץ וואו צווישן די נומערן. נו? מייבי, איך האב אפילו געטראכט, מצוה מן המובחר איז צו מאכן דרייצן. אהא. איך ווייס נישט. נישט ווייניגער ווי זיבן. יא.

ס׳איז אלץ רמזים א זאך. “הפוחת”, שטייט אין א ברייתא, “לא יפחות משבע, כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה” – וואס איז “ולא יוסיף על שלש עשרה”? “כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם” – צווישן יעדן הימל איז דאך דא לופט, קומט אויס דרייצן, יא?

סאו ער זאגט, ער ברענגט פון שאלות ותשובות אז די מצוה מן המובחר איז אז ס׳זאל זיין צווישן זיבן און דרייצן, נישט אז דרייצן איז די מצוה מן המובחר.

בדיעבד – חוליא אחת כשר

אה, און נאכדעם גייט ער זאגן וואס איז בדיעבד. “ואם לא כרך אלא חוליא אחת, הרי זה כשר.” אויב האט מען נאר געמאכט איין חוליא, איז אויך כשר. “ואם כרך חוליות על רוב הציצית, הרי זה כשר.” דאס הייסט, ער האט נישט נאר געמאכט חוליות, נאר ער האט געמאכט אפילו מער, ער האט געמאכט חוליות אויף רוב ציצית, איז אויך כשר. אבער די גאנצע זאך איז אזוי, די גאנצע נושא פון חוליות איז א שיינע דיזיין וואס מ׳מאכט מצוה מן המובחר.

שליש כריכות, שני שלישים ענף

“ורוב נוי החוליות”, די שיינקייט פון די חוליות איז “שכל החוליות יהיו בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף”. דאס הייסט, די שיינקייט גייט אויף די נעקסטע זאך, וויפיל פון די ציצית מאכט מען די חוטין, יא? אויב מ׳מאכט דאס אויף די רוב איז כשר, אבער שיין איז דאס וואס? ביי די דריטל. “שכל החוליות בשליש החוטין המשתלשלין, ושני שלישי ענף”. אז ס׳זאל זיך ארויסשטעקן צוויי דריטל ענף נאך די כריכות.

ס׳איז בערך ווי אונזערע ציצית, יא? אז קודם איז דא די אלע כריכות, און נאכדעם איז דא נאך א צוויי דריטל ציצית. אונזערע ציצית, יעדער איינער מאכט אליינס וואס ער וויל. רוב ציצית וואס מענטשן האבן איז אסאך צו לאנג, ס׳איז אסאך מער ווי צוויי דריטל. אמת. און ס׳איז נישט שיין, מ׳דארף עס אפשניידן. איך גיי דיר קוקן צו זען אז ס׳איז אסאך מער ווי צוויי דריטל.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט אסאך מער ווי צוויי דריטל. פאלד עס, גיב עס א פאלד. איינס, צוויי, אביסל מער. ס׳איז צוויי דריטל. אקעי. ווייטער. ס׳איז בכלל נישט אזוי לאנג, איך ווייס נישט.

וואס איז געשטאנען אז די שיעור דארף זיין? די שיעור דארף זיין וואס? ווי לאנג דארף עס זיין? ד׳ אצבעות. “ואם יתר על כן יש לו כשרות”. אקעי.

לבן בלא תכלת – הלכה ט

דאס איז עד כאן בסדר העשיה מיט תכלת, וואס זיי דארפן דאך מאכן, מיר גייען מיט תכלת. וואס איז ביי איינער וואס האט נישט קיין תכלת? זאגט דער רמב״ם, עושה לבן בלא תכלת, און איינער גייט טוט לבן ווייל ער האט נישט קיין תכלת, יא, נעבעך ער איז אין גלות, ער ווייסט נישט ווי צו מאכן תכלת, אדער ס׳קאסט אים צו טייער, איך ווייס וואס וכדומה, יא, ווייל ער האט מורא איינער גייט טראכטן אדער קוקן אויף אים, ער קוקט אויף אים מיט די מצוה.

לוקח אחד משמונת החוטים, נעמט איינער פון די שמונת חוטים, וכורך אותו על שאר החוטין, און מניח שני שלישים ענף. דאס הייסט, ער האט נישט קיין תכלת? ער ניצט א ווייסער חוט, חוט לבן, צו מאכן די כריכות, כורך עושה די כריכות, און מניח שני שלישים ענף – לאזט לויז זאל הענגען צוויי דריטל. די זעלבע זאך אזוי ווי מען געזען.

“וכריכה זו, אם רצה לכרוך עושה חוליות חוליות” – קען ער כורך בחוליות, אז אויב וויל מען מאכן חוליות פון די לבן אליין, קען מען טון. “והרשות בידו”, איז די רמב״ם׳ס שיטה. אונז פירן זיך אויך אזוי אז ווען מ׳האט לבן בלא תכלת, מאכט מען אויך חוליות. “ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות” – קען מען טון, ווען ס׳איז לבן אליין מוז מען נישט טון חוליות.

“כללו של דבר”. כללו של דבר, יתכוון אז דער געבינדענער חלק זאל זיין א דריטל, וואס איז פריי, פון דער גאנצער חלק זאל זיין שני שלישים, צוויי דריטל. דאס וויל דער רמב״ם יא מקפיד זיין, אפילו בלבן אז דער רוב יהיה שני שלישים. יא.

“ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן” – אויב וויל מען כורך אויף רוב החוטין, משא לכרוך אליין, עס איז אויך נאך כשר. יא, עס איז נאך כשר אפילו בלבן. “ואם כרך הלבן על רוב החוטין” – איז עס כשר. יא. איך וויל זאגן, דער עולם ווייסט אז אונז, דער אונז צווייט, אונז האבן דער מנהג, אונז האבן א מנהג צו מאכן פינף חוליות.

אונזער מנהג פון פינף קשרים

Speaker 1: דער עולם רופט קשרים מיט חוליות צווייטערע זאכן, עס זעט מיר אויס אז דער פשטות איז די זעלבע זאך. דהיינו, ביי אונז איז איינגעפירט אז אונז מאכן זיבן מיט אכט, 11, 13 כריכות, און צווישן יעדע איינס מאכן אונז א קשר. נו, 7, 8, 11, 13 כריכות, און צווישן פינף קשרים איינס פון די צווייטע. דער רא״ש ברענגט שוין דעם מנהג אז מ׳מאכט פינף קשרים, חוליות כנגד חמשה חומשי תורה, און נאך רמזים.

זענען אונזערע כריכות שוין חוליות?

לכאורה זעט מיר אויס, איך וואלט געטראכט אז יענע סיי ווי סיי, דאס אליינס איז די חוליות. אז איינער שטייט חוליות, אין די גמרא שטייט דריי, אקעי, אונזער מנהג איז צו מאכן 7, 8, 11, 13 חוליות. דאס איז טאקע חוליות. נישט אז די חוליות זענען נאך עקסטרע קליינע… ניין, נאכדעם איז דא מענטשן, ס׳איז דא מנהגים אין חב״ד, אין סקווירא, איך ווייס נישט פונקטליך ווער, וואס זענען מקפיד אז חוץ פון דעם מאכן זיי אויך די חוליות, און זיי מאכן עס אזוי פון פארנט, זיי מאכן אומגעפער נאך א קשר. חוץ פון דעם, יעדע דריי מאכט ער עפעס א שטיקל קשר, וואס דאס הייסט אז ס׳זאל זיין א חוליא, און דעמאלטס מאכט ער אזוי ביידע.

איך ווייס נישט, מיר זעט עס אויס אז ס׳איז עפעס א דאבלינג פון די זעלבע זאך. די חוליות, אונז מאכן שוין חוליות. דאס איז די חוליות. אז מ׳מאכט שטיקלעך, און אזוי איז שיין. דאס איז אונזערע חוליות. די חוליות וואס די מנהגים מאכן איז עפעס נאך א זאך. און אויב מ׳וויל מאכן יענץ, דארף מען נישט מאכן די קשרים, נאר מ׳מאכט דעמאלטס די קשרים. ס׳פעלט נישט אויס צו מאכן ביידע.

But anyway, דער מנהג פון די אידן איז יא צו מאכן ביידע. איך זאג נישט. אבער לכאורה, מ׳זאל עפעס מסכים זיין אויף מיר, איך טראכט אז דו זאגסט יא, יא. דאס איז די חוליות. חוליות קומט מיט א כריכה און נאכדעם א קשר. דאס איז דאך די טייטש.

אקעי. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל למשל, ס׳איז דא, דו קענסט קויפן תכלת ציצית לפי שיטת הרמב״ם, און זיי האבן דארט מיט חוליות ביי די זייט. ס׳איז אויף די שיטת הרמב״ם, און נאך דא סקווערע חוליות אדער אזא זאך חוליות. האב איך עס פארזאגט? ניין.

סאו די סטאר מאכט ציצית לפי שיטת הרמב״ם, אז די גאנצע דאס איז א חוליא, און די אלע שטיקלעך אזוי זענען חוליות, יא. אבער אויף דעם מאכט ער נאך די זייטיגע קליינע חוליא פון אזוי… יא, אבער ער קען זיין אז דער רמב״ם האט אזוי פארשטאנען. ס׳איז דאך א שיטה ברמב״ם, אז סקווירא איז שיטה ברמב״ם. אזוי, אזוי קומט אונז צו, אזוי זענען דא ווערטער.

חוליות איז נישט מעכב

סאו, בעל הבית, ס׳איז בכלל נישט מעכב די גאנצע חוליות. מ׳נוצט דאך די זעלבע רמב״ם וואס זאגט אז מ׳מאכט עס, און לכאורה, איך וויל נאר זאגן, דאס וואס אונז טוען, נישט חב״ד, די נארמאלע רוב אידן וואס מאכן, טוען דעם רמב״ם. ווייל ס׳איז אן ענין צו מאכן כריכות שיין אפילו מיט לבן. דער עיקר ענין פון כריכות איז אז די תכלת איז מכרוך אויף די לבן, אבער ס׳איז א שיינע זאך אויך צו מאכן נאר מיט לבן, מאכט מען דאס.

אנדערע ווילן טייטשן אז אונזער מנהג האלט אז דאס איז טייטש כריכות און חוליות, די… דאס איז אן אנדערע מנהג. ס׳איז דאך דא כתותי כתותים, יעדע דריי, אקעי, האלט ער אזוי.

תכלת מיט אונזער מנהג

זאגט ער, אויב איינער האט, ער האלט אז ער וויל נישט געטרויען די תכלת, ער לייגט נישט יא תכלת, איז דאך אוודאי קען ער נאך אלץ טון אונזער מנהג און מאכן נארמאלע ציצית, ער דארף נישט טוישן זיין שיטת הקשירה פון די ציצית ווייל ער גייט תכלת.

און אונזער מנהג איז דאך שוין געמאכט אז מ׳מאכט חוליות מיט תכלת, “וכן אני נוהג” – ער איז א ליטווישער מן הסתם, ער האט נישט קיין ערבים – איך לייג תכלת און איך מאך עס די זעלבע כשר אזויווי מיין טאטע איז כשר, איך מאך עס אזויווי דער רמב״ם, איינס לבן און די רעסט פון תכלת, אזויווי דער רמב״ם האט געזאגט, און שוין. איך זע נישט קיין ריזן פארוואס מ׳זאל דארפן טוישן די קשירה ווייל מ׳האט תכלת. אונז מאכן מיר שוין יא אזוי, איך זע נישט קיין ריזן צו טוישן.

תאטש ביי אונז, די לבן וואס מ׳דרייט ארום איבער די אלע חוליות איז דאס וואס וואלט געווען דארפן זיין די תכלת וואס… חוץ פון די ערשטע און די לעצטע, וואס דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל לייגן די ערשטע און די לעצטע לבן. סאו מ׳פירט זיך אזוי, איך זע נישט פארוואס מ׳זאל דארפן צולייגן די סקווערע ענין ווייל מ׳האט תכלת. אויב איינער וויל יענץ מאכן סתם אזוי, קען ער אפשר, ס׳איז א שיינע זאך, איך ווייס. אדער קען מען טון אינגאנצן וויאזוי דער רמב״ם זאגט, און נישט מאכן קיין פינף שלים בכלל. ס׳איז דא אנדערע חברים וואס טוען אזוי, זיי מאכן אזוי דרייען מיט זיבן אדער מיט דרייצן, אנדערע נאמבערס אויך, הכל. ס׳שטייט טאקע אין די ברייתא, “היפות שבהן שבע”. אקעי, איך בין זיכער נישט מעכב. יא? פארשטייסט וואס איך זאג? יא. אקעי.

חוטים – שזורין – הלכה י

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי צו מאכן די חוטים, אזויווי ס׳שטייט ביי מיין קעפל. האסטו מסכים? יא. מ׳קען זאגן אזוי. זאגט דער רמב״ם אזוי ווייטער: “חוט אחד לבן וחוט אחד של תכלת, אם רצה לעשותן שזורין…”

שזורין איז טייטש געדראטן? וויאזוי זאגט מען שזורין? צוזאמגעדרייט, יא? “שש משזר” האבן מיר געטייטשט ביי אונז, צעדריטע שש. אונזערע ציצית איז שזורין, יא? יא, לכאורה. עושה. שזורין מיינט אז ס׳איז נישט נאר איין וועג, אז ס׳איז אפענע חוטים. אויב מען מאכט אזא בינטל פון חוטים וואס זענען צוזאמגענייט, עושה קען מען מאכן אזוי, אזוי ווי אונזער ציצית איז. יא. עס האט זיך נאכדארשטייט אזוי מען מאכן דאטקע. רייט. אה.

דא קומט די ווארט, כפל שמואלעדיג. “אפילו היה החוט כפול” – שמואלער חוטים. אבער אויב עס איז גוט, שזור ווער הייסט אזוי ווי איין? די ווארט איז אזוי. אה. יעדע חוט איז א חוט פאר זיך. אבער אויב עס איז צוזאמגעדרייט פון א סך חוטים איז גוט.

הלכות ציצית: שזירה, טוויה לשמה, קוואליטעט צמר, און פסולים

הלכה י: שזירה — כפול משמונה חוטים

Speaker 1: שזירה מיינט אז ס׳איז נישט נאר איין חוט, נאר אז ס׳איז אסאך אפענע חוטים.

אויב מען מאכט א בינטל פון חוטים וואס זענען צוזאמגעדרייט, “עושה” קען מען מאכן אזוי, אזוי ווי אונזער ציצית איז. מען דארף עס נישט מאכן דווקא… אה, דא קומט די ווארט “כפול שמונה”. “אפילו היה חוט כפול משמונה חוטין, אבער אויב ס׳איז גוט שזור, הייסט עס אזויווי איין”… די ווארט איז אזוי, אז די עצם, יעדע חוט איז א חוט פאר זיך. אבער אויב ס׳איז צוזאמגעדרייט פון אסאך חוטים, אבער יעצט הייסט דאס די חוט, און דאס זעט נישט אויס ווי אסאך חוטים, ס׳איז צוזאמגעשטעלט פון שמונה חוטים, אבער מ׳שטייט נישט, נאר דאס איז יעצט די חוט, “אינו נחשב אלא חוט אחד”.

זאגט די רמב״ם ווייטער א נייע הלכה פון טוויה לשמה. אה, דאס הייסט, דו וואלסט געקענט מיינען אז ווען מ׳דרייט צוזאם, האט מען שוין יעצט אכט חוטים? ניין. דאס זענען אכט חוטים, לגבי די אכט חוטים איז דאס איין חוט. מ׳דארף האבן אכט פון דעם. ניין.

הלכה יא: טוויה לשמה

Speaker 1: זאגט די רמב״ם ווייטער, “חוטי ציצית”, די חוטים וואס מ׳נוצט ביי די עק פון די ציצית, “בין לבן בין תכלת, צריכין טויה לשם ציצית”. ס׳דארף ווערן נטווה, ס׳דארף ווערן צוזאמגעשטעלט לשם ציצית. אז דער מענטש וואס מאכט עס זאל עס טון לשם ציצית.

דיסקוסיע: וואס מיינט “לשמה”?

Speaker 2: אקעי, גוט.

Speaker 1: זאגט די רמב״ם אויך פון וועלכע מין צמר טוט מען עס. מ׳דארף עס טון פון גוטע קוואליטי צמר, אדער חשוב׳ע צמר. “מאימתי אין עושין אותה? לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצות ביניהם”. ס׳איז דא א וועג פון באקומען צמר דורך… די פעלדער האבן קוצים, און דארטן ווערן מענטשן סטאק. דער איל אחד… דער זכר ווערט דארטן סטאק, יא. אדער דארטן איז עס געווען אויף זיינע גרויסע הערנער. אקעי. עס כאפט זיך איבעראל אן צמר ביי די קוצים, און גייט איינער ארום נאכדעם און ער איז מלקט די אלע צמר, ממש ער גייט אראפ צו די קוצים און ער שלעפט ארויס פון דארטן די… מוציא יקר מזולל, און ער וויל מאכן מיט דעם ציצית, פון די שטיקל סחורה. איז נישט גוט, ווייל לכאורה איז עס נישט גענוג חשוב. אזוי ווי עפעס א לקט שכחה פאה, איז אזוי געשנארעט א שטיקל צמר.

Speaker 2: ס׳איז נישט לשמה, ס׳איז דיעבד איז נישט לשמה.

Speaker 1: ניין, נישט… נישט לשמה.

Speaker 2: ניין, מ׳רעדט דאך דא פון די טוויה און ווייטער. די צמר איז דאך נאכנישט טווי.

Speaker 1: ס׳מיינט מ׳דארף אפשניידן פון די בהמה לשמה?

Speaker 2: אפשר יא, אפשר יא. טוויה מיינט טוויה זאל זיין, ס׳מיינט נישט צורה.

Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט, אבער יא, אז דאס רעדט מען נאך. איך ווייס נישט. מיין א קוצים. אזוי לערנט דער רמב״ם. ס׳קען יא זיין. אה, ס׳קען זיין אז סתם ס׳איז נישט קיין שיינע זאך. די איינציגע עכטע זאך פון לשמה, ס׳איז נישט קיין רציני׳דיגע צמר, נישט קיין גוטע צמר. סאו ס׳קומט אריין, ס׳ווענדט זיך וואס איז די טייטש לשמה. געדענקסט זיי האבן זיך גע׳דינגען און גערעדט אין הלכות תפילין.

Speaker 2: מיינסט צו זאגן, לשמה מיינט ס׳זאל זיין א גוטע קוואליטי.

Speaker 1: יא, לשמה מיינט מ׳זאל מאכן. וואס מיינסטו בכלל?

Speaker 2: רייט, דו רופסט אריין די סופר, וואס וועסטו אים זאגן? איך וויל נישט א דוחק׳דיגע, איך וויל א ציצית. זאלסטו מיר שיקן גוטע חוטים.

Speaker 1: רייט. סאו ס׳קען זיין אז לשמה איז נישט די טייטש אז דו דארפסט אין זינען האבן, דער וואס מאכט עס דארף וויסן אז ער מאכט ציצית, אז ס׳איז א מצוה. לשמה מיינט לשם א חשוב׳ע זאך, ס׳זאל זיין ציצית. נישט לשם די מצות ציצית. ס׳זאל זיין א זאך וואס האט גוטע… וואס איז געמאכט פון גוטע… אזוי וואלט מען געקענט טראכטן, יא.

פסולים פון מינדערווערטיגע צמר

Speaker 1: אקעי. “למה צמר”, נאך א מין צמר, “הנימין הנתלשים מן הבהמה”. ווען מ׳קעמט אויס די בהמה, קומט אראפ שטיקלעך סחורה. “ולא מהשיריים שמשיירים בסוף הגיזה”. ווען מ׳ענדיגט די גיזה, מ׳וויל עס מאכן גלאט, שניידט מען אפ די פופעדערעס. “אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן”. ס׳דארף זיין געמאכט פון אריגינעל, פון גוטע שטיקלעך סחורה. מ׳האט געשניטן א בהמה, א צמר אדער פשתן, און פון דארט מאכט ער עס. ביי די פשתן איז נישט קיין בהמה, די פשתן וואקסט, לינען. אה, ער זאגט דאס איז משום זה אלי ואנוהו. זאגסטו, ער ברענגט עס דארט פון געוויסע…

Speaker 2: אין אנדערע פלעצער שטייט משום ביזוי מצוה. איך מיין אז ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם האט עס אריינגעלייגט אונטער די קאטעגאריע פון לשמה. ס׳איז אינטערעסאנט אזוי. נישט מחייב. ער זאגט ס׳דארף זיין לשמה, אבער נישט די אלע זאכן. איך וואלט געטראכט אז ס׳איז ענליך צו די דין פון לשמה.

Speaker 1: ס׳דארף זיין אריגינעל, נישט ריסייקלט, נישט אויף דער שמואל. אבער דער שמואל מיינט אויך נישט עפעס א ענין פון מחשבות. נאך עס איז מער א ענין פון… וואס וואלט איך געטראכט. מ׳זעהט עס ביי פועל ממש. זאג די רבים און ווייטער…

הלכה יא (המשך): פסולים — גזל, עבודה זרה, קדשים

Speaker 1: נאך זאכן וואס מ׳מאכט נישט פון דעם צוצות. ואני נושא נושא… קודם האט ער געזאגט די וואס זענען שוואך קוואלעטי, אדער זענען בזויענדיג. יעצט גייט מען זאגן זאכן וואס זענען פסול, ווייל… וואס זענען… אראפגעקוקט, זענען… וישייגעט, זענען… טראבל. “א נושא נושא, לויב צמר א גזל” וואס מ׳האט גע׳זל׳ט, “וויילויב עס שוין א אור אין א דחת”, וואס די הלכה איז ווייל מען דארף עס פארברענען דורך וואס עס איז פאנועה. “אדער קדשים”, אויך דאס מ׳טאר נישט נוצן קדשים, און מ׳טאר נישט מועל זיין. די אלע זאכן טאר מיר נישט, אז עס ווערט א מצווה מהו בעבירים. וועמעשה איז דאס פסול.

דיסקוסיע: משתחוה לבהמה — פארוואס איז די צמר פסול?

Speaker 1: פארוואס טאמעס איז געווען א מעשה איד, האט מחל געווען, עס האלט נישט גענוג געטער, האט עס זיך אנגעגאבן צו ביקן צו א פסי בהמה. מען קען עס זען אין א געוויזע צייטל אין יעדע וואך, פון די מיטער אידערס. דערווא. צימערע פסול הציצות. יא. קען מען גארנישט טון, אז דער בהמה איז יעצט געווארן נאך אזא ווייניגער ווערט. ווייל יעצט נוט אז מען קען מען נוצן זיין צענגער פאר די ציצות. אהא.

Speaker 2: זיי האבן געלערנט נאכס עובדי זרה, אז מען קען מאכן א לעבעדיגע זאך פאר עובדי זרה. יא, א בהמה. זיי האבן דיך געלערנט אפישט אז נישט געדענקסט? געדענקסט נאכס עובדי זרה? וואס איז געשטאנען אין וועגן דעם? יא. תפיסת ידולם. יא. זיי האבן נישט געשטאנען בפירוש וועגן א בהמה? וואס איז געשטאנען וועגן א בהמה אין וועכן עובדי זרה? איך מיין אז דארט שטייט… נא, ווי בין איך דא? אבות זרה חס״א. נא. אבות זרה חס״א. וואס שטייט נאך די זרה חס״א? וואס זאגט דער רמבײם דארטן זאגט ער אזוי… מען אסר׳ט עס נישט. איינמאל דו האסט עס גע׳שחט׳ן, אסר׳ט מען עס נישט.

Speaker 1: א בהמה. דו זאגסט אז דו האסט פאראייגנט א בהמה בפירוש? א בהמה קען מען אויך נישט. ס׳בלייבט מיט אן אכילה. אבער למצוה נישט. דאס איז עפעס… אבער למצוה. אה, א מינוט, איך זוך עס דא. אבער איך זע נישט אז דער רמב״ם זאל אין הלכות עבודה זרה זאגן עפעס א חילוק צווישן למצוה. ניין, דארט ברענגט ער עס נישט. דא ברענגט ער עס. אבער אז ס׳זאל א מצוה זיין, ס׳איז נישט עץ מאנוס. ס׳איז נישט ווייל… איך האב מסביר געווען פארוואס ס׳איז עץ מאנוס, ווייל א בהמה באלאנגט פאר זיך אליין. א בהמה איז נישט… יא, דאס איז די ווארט. א בהמה איז אזוי ווי א כלי אין תפיסת יד אדם. אבער פאר א מצוה פאסט נישט. אינטערעסאנט. אזוי…

משתחוה לבהמה vs. משתחוה לפשתן — “נשתנה”

Speaker 1: נו, גוט. סאו “משתחוה לבהמה, די צמר דערפון איז פסול לציצית. אבל המשתחוה לפשתן או נטיעה”, און אפילו מ׳איז געגאנגען און מ׳האט אראפגעשניטן די פשתן, ער פרעגט די קשיא, “שהרי נשתנה”. פארוואס איז עס געווארן געטוישט? פארוואס איז די צמר נישט נשתנה ווען מ׳האט עס צוגעשניטן פון די בהמה? פארוואס דאס שניידן פון די בהמה הייסט נישט נשתנה? נישט אזא גרויסע חילוק, אזוי זעט אויס. ווי איינגעפלאנצט, ס׳איז די זעלבע חילוק. ער ברענגט אז די פשתן איז “מתחילה עץ והשתא חוט”. אבער צמר איז נאך אלץ צמר. מענטשן זאגן אז שעפעלעך האבן אויף זיך צמר. זיי זאגן נישט אז א בוים, וואטעווער, איז נישט קיין בוים, ס׳איז א פלאנט פון פשתן, נישט קאטאן. פשתן איז לינען, יא. ס׳איז א זאך וואס וואקסט. ס׳זעט אויס אנדערש. ס׳איז מער א שינוי.

Speaker 2: האסטו אמאל געזען וויאזוי פשתן וואקסט? יא, יא. וויאזוי?

Speaker 1: איך האב נישט געזען. וויאזוי זעט עס אויס?

Speaker 2: פשתן איז קאטאן.

Speaker 1: פשתן איז נישט קאטאן, צדיק. פשתן איז פלעקס. קאטאן באלס, דאס איז וואס דו מיינסט. פשתן איז נישט קאטאן. פשתן זעט אויס אזוי ווען ס׳וואקסט. און וואס מאכט מען פון פלעקס? פשתן! לינען!

Speaker 2: ניין. וואס הייסט ניין? פשתן איז לינען. ס׳זעט אויס אזוי. פשתן איז לינען.

Speaker 1: ניין, קאטאן איז נישט פשתן. פשתן איז פשתן. קאטאן איז עפעס אנדערש, ס׳קומט נישט דא אריין בכלל. פשתן איז דאך ס׳איז א פלאוער. טו מיר א טובה, האלאו, פליז. פשתן איז נישט קאטאן. פשתן איז לינען. צמר ופשתים, גארנישט קאטאן איז נישט קיין צמר ופשתים, ס׳קומט נישט דא אריין בכלל. ס׳איז דאך א זאך, ס׳זעט אויס ווי א פלאוער, ס׳זעט נישט אויס ווי א זאך וואס וואקסט. איך מיין, מ׳מאכט עס נישט פון די פלאוער, מ׳מאכט עס פון די… פון די… וויאזוי הייסט עס… פון די שטעקנס מאכט מען פשתן. אבער ס׳זעט אויס אייער אנדערש.

Speaker 2: נו, זעסטו שוין אז ס׳זעט אויס אנדערש, איז עס נישט טענה?

Speaker 1: ס׳איז אנדערש, ס׳זעט אויס אינגאנצן אנדערש. איז שוין, איז ממילא איז עס מער נישט טענה.

ס׳איז אויך קיין איסור. ס׳שטימט זייער גוט, ווייל די איסור איז אז מ׳זאל נישט זאגן, “אה, די געטשקע איז געווארן א ציצית.” ס׳פאסט נישט. אבער די זאך וואס די בוים דערפון האט דער מענטש געדינט, אה, קיינער געדענקט נישט.

הלכה יב: ציצית שעשאה גוי — ראיה אז “לשמה” מיינט נישט כוונה

Speaker 1: שוין, זאגט די רמ״א ווייטער, מ׳האט געזאגט ציצית דארף מען מאכן לשמה. “ציצית שעשאה גוי, תחילה, פסול, שנאמר ‘דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית׳”. דאס הייסט, אידן זאלן מאכן די ציצית. דאס הייסט, פארוואס זאגט ער נישט אז ס׳איז פסול ווייל א גוי קען נישט מאכן לשמה, אזויווי ער האט געזאגט לגבי אנדערע זאכן? זעסטו אז וואס? אז לשמה מיינט אזויווי די מפרשים מוטשען זיך אויף די קשיא.

אבער ביי תפילין האבן מיר יא געהאט אז א גוי, מ׳טראסט אים נישט אז ער טוט עס מיט א… ער קוקט שוין ווי אלע אנדערע זאכן. געדענקסטו די זאך? ס׳איז געשטאנען אזוי אין הלכות קידוש השם לגבי א ספר שכתבו מין, ס׳איז נישט געשטאנען אין הלכות ספר תורה, אבער אזוי האבן מיר געלערנט דארט. אבער דא רעדט מען נישט, דא איז נישט קיין זאך וואס מ׳דארף שרייבן, ס׳איז דאך א ציצית. א גוי טאר נישט מאכן ציצית ווייל ס׳שטייט “בני ישראל”, נישט א גוי.

דאס אלץ. אבער “אבל אם עשאה ישראל בלא כוונה כשירה”. זעסטו קלאר אז ווען מיר זאגן לשמה, ס׳מאכט נישט קיין סענס. דו קענסט נישט זאגן די טוויה דארף זיין לשמה אבער די עשיה דארף נישט זיין לשמה, ס׳מאכט נישט קיין סענס. מיר מוזן זאגן אזויווי מיר האבן געזאגט פשוט׳ע פשט, אז טוויה לשמה מיינט צו זאגן אז ס׳זאל זיין די חשוב׳ע זאך לשם ציצית, נישט עפעס א שריים וואס מ׳שניידט מיט א חרב. א גוי מאכט נישט קיין ציצית, עס איז גוי אשר.

מעבר להלכות תערובת

Speaker 1: די נעקסטע פאר הלכות זענען אין די ענין פון תערובת.

הלכות תעשה ולא מן העשוי בציצית

הקדמה: עיקר הדין פון תעשה ולא מן העשוי

די נעקסטע פאר הלכות זענען אין די ענין פון תעשה ולא מן העשוי. דאס איז אן הקדמה אז מ׳זאל מאכן ציצית, אז מ׳דארף מאכן זיכער אז ס׳געשעט נישט פון זיך אליין. ווען מ׳מאכט עס לשם מצוה, דעמאלטס זאל מען עס מאכן.

ס׳איז אן ענין פון כוונה, אז מ׳זאל עס מאכן דירעקט. ס׳דארף זיין א בגד אדער א הויז, און אויף דעם לייגט מען ציצית, נישט ס׳איז רעדי-מעיד. רעדי-מעיד איז נישט קיין וועג.

ס׳איז דא דעם ענין פון תעשה ולא מן העשוי אויך פאר א סוכה, ביי מזוזה, אסאך מאל איז דא תעשה ולא מן העשוי.

הלכה יב: ציצית שנעשה מן העשוי פסולה

זאגט דער רמב״ם אזוי: ציצית שנעשה מן העשוי מקודם, ציצית וואס מ׳באשטימט יעצט אז ס׳זאל זיין ציצית, אבער בעצם איז עס שוין גענייט, ס׳איז שוין געמאכט, איז פסולה.

דער רמב״ם איז עס מסביר, למשל, כיצד? הביא כנף שיש בו ציצית, ער ברענגט אן עק פון א בגד וואס האט ציצית, ותפרו על הבגד, און ער האט עס ארויפגענייט אויף א בגד. ער האט אפגעשניטן די גאנצע קליינע כנף מיט די ציצית, און ער האט ארויפגענייט די בגד צוזאמען מיט די ציצית. ער האט ארויפגענייט די ציצית פון אן ארבע כנפות מיט ציצית, און ס׳איז ארויפגענייט אויף א בגד, און יעצט האט די בגד ציצית.

אפילו יש בו כנף עמל אמה, אפילו די כנף אליין האט אן אמה על אמה, וואס דו קענסט אפשר טראכטן אז דאס איז אליין א בגד, איז אבער פסולה, שנאמר “ועשו להם ציצית”, זיי זאלן מאכן ציצית, לא מן העשוי, מ׳קען נישט יוצא זיין מצות ציצית ווען מ׳ברענגט א בגד וואס האט שוין ציצית און מ׳קאנעקט עס און מ׳מאכט עס זאל ווערן א בגד. הרי זה דומה למי שנעשה מאליו, ס׳איז אזויווי איינער וואס ס׳איז געמאכט געווארן פון זיך אליין. אזוי אויך וואס ס׳איז געווארן, ס׳איז געווארן פון זיך אליין.

הלכה יג: מתיר ציצית מבגד זה ונותנן לבגד אחר

ומותר להתיר ציצית מבגד זה ולתלותה בבגד אחר, בין לבן בין תכלת.

ווייטער זאגט ער, אז ס׳איז דא א מיינונג אז אלעס איז תעשה ולא מן העשוי, טאר מען נישט טון דאס אויך. ער זאגט אז דאס מעג מען יא. וואס מעג מען יא? מיט א היתר ציצית פון א בגד שני? פון בגד אחר, מעג ער אראפנעמען די ציצית פון איין בגד און נעמען נוצן די מחובר׳ע ציצית אויף אן אנדערע בגד? ווייל דאס הייסט נישט תעשה ולא מן העשוי.

דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין דעם דין

יא, ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם לייגט עס אריין אין די קאטעגאריע. לכאורה אין די גמרא ווערט עס געברענגט מער אין די קאנטעקסט אז ס׳איז א בזיון, ס׳פאסט נישט צו מאכן אזא מעלין בקודש ואין מורידין. ס׳איז דאך קלאר אז ס׳פאסט נישט אזא סארט זאך. אבער דער רמב״ם לייגט עס אריין אז יא, ס׳מאכט סענס, דו קענסט נישט… אויב דו ווילסט נעמען, אין קורצן, אויב דו ווילסט נעמען ציצית פון איין בגד און לייגן אויף א צווייטע, דארפסטו אראפרייסן… נישט רייסן, נאר אויף עפענען די גאנצע ציצית און עס לייגן אויף די נעקסטע, נישט לייגן די שטיקל בגד וואס זאל דיר מאכן די ארבעט גרינגער. אבער דאס טוט מען נישט.

Speaker 2: יא. אה, גוט.

הלכה יד: תלה חוטים משתי כנפים זו לזו

תלה חוטים משתי כנפים זו לזו, ער האט א בגד און צווישן די צוויי עקן איז דא חוטים. ער האט געלייגט… ער האט אנשטאט פון לייגן צוויי שטיקלעך, ער האט געטראכט ער מאכט זיך גרינגער עניוועי. וואס די פוינט איז, ער האט גענומען אנשטאט פון לייגן איין שטריק אויף די כנף און נאכאמאל א צווייטע, האט ער געלייגט א לאנגע שטריק, ער האט עס שוין אריינגעלייגט אין ביידע, און נאכדעם וועט ער עס געבן א שנייד אפ אין די מיטן.

Speaker 2: אה, די ציצית איז איין לאנגע ציצית.

און נאכדעם גייט ער עס שניידן. אפילו ער האט געזאגט אז ער גייט עס שניידן, איז פסולה. פארוואס? ווייל ער האט שוין געקניפט די ציצית, ער האט שוין געמאכט די גאנצע זאך פון ציצית, און בשעת שקשרם, ווען ער האט געמאכט די קניפן, איז עס געווען פסול, ווייל שתי כנפים אינן זו בזו בחוטין שביניהם.

דיסקוסיע: פארוואס איז עס פסול?

Speaker 2: אה, אינטערעסאנט. ס׳איז נישט געווען קיין ארבע כנפות. נישט די ציצית האט נישט געטויגט, נאר ס׳איז נישט געווען קיין ארבע כנפות, וואס דאס הייסט אזוי ווי איינס.

יא, ער האט שתי כנפים קרובים זה לזה דרך החוטין שביניהם. ובשעת שפסקי נעשו שתי ציציות. איך מיין אז ער מיינט די בגד, א בגד, ציצית דארף זיין עקסטער פאר יעדע פון די כנפות. א בגד וואס איז ביידע צוזאמען איז נישט כשר. סאו, ס׳פארשטייט זיך אזוי.

Speaker 2: אפשר מיינט ער צו זאגן די ציצית שעל הכנף, אפשר מיינט ער די צוויי עקן, די צוויי חוטים…

איך פארשטיי וואס דו זאגסט, אבער איך וואלט געטראכט אפשר… ווייסט נישט. די פוינט איז אז ס׳איז פסול אזוי, ציצית איז נישט כשר אזוי, דאס איז די נקודה. ממילא ווען ער מאכט עס, לייגט ער נישט דעמאלטס די ציצית, ער האט שוין געלייגט די ציצית פריער, אז ס׳איז בן עשייה.

הלכה טו: נתן ציצית על ציצית — מכוון לבטל vs. להוסיף

ווייטער זאגט דער ראב״ד, ער האט געלייגט ציצית אלס ציצית, ער האט געלייגט אויף די זעלבע קארנער וואו ס׳איז שוין דא ציצית, לייגט ער נאך ציצית. איז ווען ער איז מכוון לבטל את הראשונה, אז מיט דעם וואס ער לייגט יעצט זאל די יעצטיגע ווערן די ציצית און די פריערדיגע זאל ווערן אויס, איז מבטל את הראשונה, און ער קען ארויסנעמען די ראשונה, די פריערדיגע אריגינעלע ציצית. און דעמאלטס איז עס כשר.

אבער ווען ער איז מכוון להוסיף, ווען ער האט צוגעלייגט נאך ציצית האט ער אין זין געהאט אז ער וויל מוסיף זיין, ער וויל נישט טון די מצוה פון די תורה צו לייגן נאר אפאר ציצית, נאר ער וויל לייגן דאבל, ער וויל לייגן… און דאס טאר מען נישט, ווייל ס׳איז בל תוסיף. אבער ס׳איז דאך דא אכט און נישט צוויי, ער הייבט אן צו פסל׳ן. פארוואס? ער שרייבט “כשהוא מוסיף פסל את הכל”. ווען ער האט צוגעלייגט מער חוטים האט ער אלעס גע׳פסל׳ט. פארוואס? ווייל ס׳איז פאר אים א בל תוסיף.

חידוש: דער חילוק צווישן בשעת מעשה און נאכדעם

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל אריגינעל האט ער געזאגט אז די מספר החוטים האט נישט קיין מצוה פון די תורה, האט נישט קיין ענין. אבער דאס איז איינמאל, אבער מ׳קען נישט מאכן, ווייל וואטעווער מ׳מאכט איז כשר. נאכדעם לייגסטו צו נאך, איז פשוט דאס הייסט להוסיף, ווייל ס׳האט שוין, דאס האט שוין געהייסן פיר ציצית, נישט פינף ציצית, נישט פינף כנפות, נישט פינף ענפים, וואטעווער יא. ממילא ווערט עס דעמאלטס גע׳פסל׳ט.

אה, אזוי זאגט ער, אז די ענף הייסט נישט קיין חילוק וויפיל שטיקלעך, ס׳ווערט אנגערופן אן ענף. אבער די ענף ווערט איין ענף ווען ס׳ווערט געמאכט. אזוי, עפעס אזוי. ער מאכט צוויי, און ווייל בשעת ס׳ווערט געמאכט ווערט עס פסול, די גאנצע בגד ווערט פסול. אינטערעסאנט אז ס׳ווערט פסול, אבער אזוי זאגט ער. און ער שניידט עס, נעמט ער עס אראפ, איז נישט נעשה מן העשוי, שעשיית הראשונה פסולה היתה. ס׳האט נישט קיין פנים וויאזוי ס׳ווערט יעצט, אבער די גאנצע איז פסול.

דער ראב״ד איז דא א מחלוקת, ער זאגט אז ס׳שטייט נישט אזא זאך אין די גמרא. און אונז האבן מיר נישט קיין נערוון צו לערנען די גמרא און אויסגעפינען ווער איז גערעכט, סאו, מיר האבן געסקופט דעם ראב״ד. דער ראב״ד זאגט אז ער האט געקוקט אין די גמרא און ער האט נישט געזען. אבער דער ראב״ד האט נישט געקוקט דא אין די צימער, אז דא אין די צימער האט יעדער איינער נישט נערוון.

Speaker 2: יא.

הלכה טז: בעלת שלוש — ציצית אויף דריי כנפות

סאו ממילא, אמר רב מתנא לבעלת שלוש, אויב איינער לייגט ציצית אויף א בגד וואס האט נאר דריי כנפות, און נאכדעם האט מען צוגענייט די בגד און צוגענייט א דריטע כנף, און דעמאלטס האט מען צוגעלייגט צו די דריטע כנף חוטי ציצית, חוטין לרווחא, איז אויך פסולה, ס׳איז תעשה ולא מן העשוי, ווייל ווען מ׳האט געענדיגט נייען איז שוין געווען ציצית.

הלכה יז: אין כופלין את הטלית לשנים

און ווייטער, אין כופלין את הטלית לשנים, מ׳לייגט נישט צוזאם א טלית אין צוויי און מ׳טוט נישט ציצית אין אלע ארבע כנפותיה כשהיא כפולה. דאס טאר מען נישט טון. מ׳טאר נישט צוזאמלייגן א טלית און נאכדעם לייגן, אנשטאט צו לייגן אויף אלע פיר קען מען לייגן אויף צוויי.

Speaker 2: נא, ער מיינט טאקע צו זאגן אז דו גייסט מאכן א קלענערע טלית, אזוי פארשטיי איך. ער גייט מאכן א קלענערע טלית, ווייל ער גייט לייגן אויף די פיר בשעת ווען ס׳איז געפאלדעט, ער גייט לייגן אויף יענע פיר עקן, אבער נישט אויף די עכטע פיר עקן כביכול פון די בגד. אלא אם כן ער טוט א תפירה קלה, דעמאלטס איז יא, ווייל דעמאלטס איז עס שוין ממש געווארן א נייע קלענערע בגד, ווייל ער האט עס איינגעדרייט און פארלייגט שוין אפילו נאר פון איין זייט. אפשר פאר סאם ריזען וויל ער נישט לייגן אויף די פיר עכטע בגדים, מאכט ער, ער גייט אויסנייען די סיסטעם, ער גייט דאס פאלדן און דאס גייט זיין די כנפות, דאס גייט זיין די… איז נישט גוט.

אקעי.

הלכה יח: נפסק הכנף שיש בו הציצית

וואס איז טאמער נפסק הכנף שיש בו הציצית, ס׳האט זיך אפגעריסן די עק פון די בגד דארטן וואו ס׳איז דא די ציצית? איז אויב ס׳איז חוץ לשלוש אצבעות, דעמאלטס איז וואס? ווייל מיר האבן געשמועסט אז די ציצית זענען דריי אצבעות אוועק פון די כנף, איז אויב ס׳איז אוועק פון דארטן, דעמאלטס איז דאך למעשה האסטו גענוג פלאץ וואו עס צו טון. אבער תוך שלוש, לכתחילה זאל מען עס נישט טון אזוי. וואס זאל מען נישט טון אין תוך שלוש? ס׳ווערט תעשה ולא מן העשוי? דו ווייסט פארוואס? לאמיר טראכטן וואס גייט דאך אן. וואס איז די חילוק בין תוך שלוש אדער חוץ לשלוש?

דיסקוסיע: פארוואס איז תוך שלוש אנדערש?

Speaker 2: וואס שטייט אין די ברייתא? בקיצור, די ריזען איז אז בואו…

ס׳צייגט אזוי ווי ס׳הייסט פחות משלוש אצבעות, אבער אויב אזוי, פארוואס ווען ס׳איז דא א דריי אצבעות הייסט עס נאך כולו בגד? עפעס אזוי. וואס ס׳צייגט עס? אזוי קען מען זאגן א פשט.

Speaker 2: ניין, איך פארשטיי אן אנדערע פשט. אז אויב ס׳איז נאך אויב ס׳איז חסר שלוש אצבעות… איך ווייס נישט. וועל מיר טראכטן דערויף. די כנף איז אראפגעריסן געווארן. איז אויב ס׳איז חסר שלוש אצבעות, תופרן במקומו, נייט מען עס דארטן. דאס הייסט יעצט די עק, יא? דא רייסט זיך אפ, יא? אויב ס׳איז נאך אין די דריי אצבעות, וואס הייסט דאס יעצט די עק?

ניין, ער רעדט נישט פון דעם. ער רעדט סתם, ס׳האט זיך אפגענוצט די גאנצע כנף מיט די ציצית. יעצט די כנף מיט די ציצית, ער וויל יעצט צונייען צוריק די גאנצע שטיקל? יא.

Speaker 2: אה.

אזוי פארשטיי איך, אזוי בין איך געטיישט. איך ווייס נישט. תופרן במקומו, ער נייט יעצט צוריק ארויף דעם שטיקל אויף זיין פלאץ. איז עס דאך שלוש, ווייל דאס איז דאך שלוש איז אזוי ווי א שיעור מינימום פון א בגד.

Speaker 2: אה. סאו ס׳הייסט נישט אז ער האט א… אה, מילא איז עס פחות מן העשוי.

ס׳שטימט מיר נישט. זייער פאני.

אזוי זאגט דער מענטש פון די כסף משנה, איך כאפ נישט. ס׳איז דא עפעס אנדערע ריזענס אין די גמרא, אזוי כאפ איך נישט קלאר.

יריעה של בגד שנתמעטה — בגד וואס ס׳איז ווייניגער געווארן

נאכדעם, לאמיר זען די נעקסטע הלכה, אפשר די נעקסטע הלכה. יריעה של בגד שמיעט הציצית בסוף האריג, ס׳איז געווארן ווייניגער. אויף די זייט פון נעבן וואו די ציצית איז אפגעפאלן די חלקה פון די בגד. אפילו נישט מיט א רגלי געלע קולטשער, איך שער, ווילאנג דו האסט א קולטשער וואס קאנעקט די ציצית צו די בגד. דאס איז בעיסיקלי די פוינט, רייט? דאס איז די חילוק.

הלכה י״ח: דינים בנוגע ציצית שנפסקו או נתמעטו

Speaker 1:

עס איז דא עפעס אנדערע רעיזונס אין די גמרא אז עס כאפט מיך נישט קלאר. נאכנעם לאמיר זען די נעקסטע הלכה, אפשר די נעקסטע הלכה איז…

דין כשהכנף נפסק

Speaker 1:

יענער, נפסק הכנף שיש בה הציצית, חוץ לשלש אצבעות — אז די כנף פון דעם בגד, שמי חיטה הציצור מיין סוף פאר איג, ס׳איז געווארן ווייניגער. ס׳איז די ציצור, אויף די זייט פון דעם ווי די ציצור, איז עפעס אראפגעפאלן די חלקי פון די בגד. תופרה במקומה — אפילו נישט מען אראפגעריסן פון די חיטה הציצור, ווי לאנג ס׳איז דא עפעס א קולטש וואס קאנעקט די ציצור צו די בגד, דאס׳ס בעיסיקלי די פוינט, רייט? דאס׳ס איז דאך חורא פשוט.

Speaker 2:

איך האב נישט קלאר.

Speaker 1:

יא.

דין כשנתמעטו חוטי הציצית

Speaker 1:

די טרף, זאג דארא נאך הלכה. וכן, אם נתמעטו, חוטי הציצית — ס׳איז עפעס האבן זיך אראפגעריסן פון די חיטה הציצור, אפילו לא נשתייר מהן אלא כדי עניבה — ס׳איז געבליבן גענוג אז מ׳קען מאכן פון דעם עניבה — כשרה. עס דארף נישט זיין די גאנצע לאנגע דעם.

אבער אם נפסק החוט מעיקרו — אויב אבער דער חיטה האט זיך אינגאנצן אפגעריסן פון די בגד — אפילו חוט אחד, פסולה.

שאלה: פארוואס איז פסול אם נפסק מעיקרו?

Speaker 1:

איך האב ער פאר וואס מ׳האט דיך געלערנט אז מ׳דארף נישט מקריב די פיר חיט׳ן. אונז ווייסן נישט ווי די חיט׳ן מ׳דארפן אין די רייסע, פארוואס וואס איז פסול. איך האב קומען קאלט חוט אחד מיינט מסתם צאמגעלייגט די גאנצע חוט. קענט זיין אז עס שטייט נישט וויין ערוך. אבער אקעי. איך ווייס נישט. איין מאל מ׳האט עס שוין געלייגט אז עס איז שוין יום העקב? איך ווייס נישט. איך דארף טראכטן. גוטע שאלה.

דו שטייסט פארוואס? ער זאגט נישט פארוואס. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות ציצית פרק א׳

דער שיעור לערנט הלכות ציצית פרק א׳ אין רמב״ם, און באהאנדלט די יסודות פון דער מצוה: וואס מיינט “ציצית”, דער חילוק צווישן לבן און תכלת, און צי ס׳איז איין מצוה אדער צוויי. ס׳ווערט אויסגעארבעט די פראקטישע הלכות פון וויאזוי מ׳מאכט ציצית – וויפיל חוטים, וויפיל כריכות און חוליות, און די דינים פון שזירה און טוויה לשמה. צום סוף ווערן געלערנט די דינים פון תעשה ולא מן העשוי, אז מ׳טאר נישט נוצן שוין-גע׳מאכטע ציצית, און די הלכות ווען ציצית רייסן זיך אפ.