אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ג׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור — הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳

הקדמה לפרק

הרמב״ם: “שמונה הלכות יש במעשה התפילין”

פשט: פרק ג׳ עוסק כיצד עושים תפילין — לא הפרשיות (שכבר נלמדו בפרקים א׳-ב׳), אלא הבתים והרצועות. מנהג הרמב״ם בספר אהבה לומר מראש את מספר ההלכות.

זה מתקשר לפרק א׳ הלכה ג׳, שם נאמר: “עשרה דברים יש בתפילין, וכולן הלכה למשה מסיני… שמונה מהן הן במעשה התפילין”. שני הראשונים (דיו וקלף) כבר נלמדו; עתה לומדים את שמונת הנותרים.

חידושים והסברות:

1. כלל שהלכה למשה מסיני היא תמיד מעכבת: הרמב״ם אומר “לפיכך כולן מעכבות” — כל שמונת ההלכות מעכבות. היסוד לכך: הלכה למשה מסיני בתפילין אינה רק הידור או תוספת יפה — היא מגדירה את עצם המצווה. בלעדיה אין יודעים כלל מה פירוש “טוטפות”, מה פירוש “אתרוג”. הלכה למשה מסיני היא “מדריך טכני” כיצד לבנות את הכלי — בלעדיו אין מצווה. לכן היא מעכבת.

2. קושיא מקלף: קלף הוא גם הלכה למשה מסיני, אך הרמב״ם לא מנאו בין העשרה. גם בקלף הרי בדיעבד כשר בחומרים אחרים — מה שמראה שלא כל הלכה למשה מסיני מעכבת בכל הפרטים. תירוץ: צריך להבין מה בדיוק נכלל בגדר. לא כל פרט של הלכה למשה מסיני מעכב — אלא העיקר.

3. [דיגרסיה: האם אפשר לעשות תפילין מחומרים אחרים כשאין עור]: עיקר התפילין הוא “קמיע” עם ד׳ פרשיות על הראש; הלכה למשה מסיני קובעת תנאים כיצד זה יראה (יפה, מעשי), אך זה נשאר תנאים בתוך “מסגרת בסיסית”. במצב של עת לעשות לה׳ יכולים חכמי הדור לתקן אחרת — בדומה לחשמונאים שעשו מנורה משפודים (שפיחין). תשובת הרמב״ם לגבי קלף: כשאין קלף כשר, אומר הרמב״ם עת לעשות לה׳, שלא יפסיקו לקרוא תורה. רבינו יונה אומר שיברכו על קלף פסול, כי זה עדיף מכלום.

4. [דיגרסיה: תפילה בלא כוונה — ר׳ יצחק הוטנר]: ר׳ יצחק הוטנר אומר שתפילה בלא כוונה דומה לגמרא בסוכה שיש הווה אמינא לתת לילדים ד׳ מינים פסולים “כדי שלא תשתכח מהם תורת אתרוג” — אולי תיקנו תפילה בלא כוונה כדי שלא תשתכח תורת תפילה. אך מעירים שזה יכול דווקא לגרום לשכחה גדולה יותר של תורת תפילה.

5. טעם לפרטי הלכה למשה מסיני: הרמב״ם, המאמין שמצוות צריכות טעם, צריך להסביר מדוע תפילין צריכות להיות מרובעות. הצעה: הטעם הוא “משום יופי” — יופי ומעשיות. אך יופי הוא סובייקטיבי.

הלכה א — שמונת הלכות למשה מסיני

הרמב״ם: “ואלו הן: שיהיו הבתים מרובעות, תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע עד שיהיו להן ארבע זויות שוות…”

(1) בתים מרובעות

פשט: הבתים (קופסאות) של תפילין צריכות להיות מרובעות (ריבוע).

(2) תפירתן ברבוע

פשט: כשתופרים סביב התפילין, התפירה תהיה בצורת ריבוע, לא אקראית. הסופר אינו יכול לתפור בכל כיוון שירצה.

(3) אלכסונן ברבוע / חסומן ברבוע עד שימלא ארבע זויותיו

פשט: התחתית (תיתורא) תהיה גם כן ריבוע, עם ארבע פינות מלאות.

חידושים:

1. מדוע צריך לומר “אלכסונן ברבוע”? כשאומרים “מרובעות” לבד, יכול להיות מלבן, שיש גם ארבע פינות. “אלכסונן ברבוע” בא להוציא מלבן. האלכסון (אלכסון) של ריבוע מושלם יש לו שיעור מסוים, ובכך דורשים שכל ארבעת הצדדים יהיו שווים — ריבוע מושלם, לא רק ארבע פינות. כי “רבוע” לבדו יכול לפרש רק “ארבע פינות” (מלבן, יהלום וכו׳), אך “אלכסונן ברבוע” פירושו שהאלכסון יהיה האלכסון של ריבוע.

2. הריבוע הוא רק על ארכו כרחבו, לא על הגובה: דין הריבוע מתייחס רק לאורך ולרוחב (המשטח התחתון), אך גובה הבתים יכול להיות שונה. זה מאושר מאוחר יותר ברמב״ם.

3. האם צריך להיות מדויק עד למילימטר? הרמב״ם אומר רק “מרובעות” — שיהיה ריבוע. בדורות אלה עושים זאת בדיוק רב, אך הרמב״ם עצמו לא מדבר על חומרה כזו. אם זה מעט עגול, זה אכן לא ריבוע מושלם, אך זו לא נקודת העיקר של ההלכה.

(4) שי״ן של של ראש

הרמב״ם אומר “דמות שי״ן” — לא “אות שי״ן.” בצד ימין של תפילין של ראש יש שי״ן בעלת שלושה ראשים, ובצד שמאל (משמאל המניח) שי״ן בעלת ארבעה ראשים. שי״ן של תפילין היא הלכה למשה מסיני.

פשט: צריך לעשות צורה שנראית כמו שי״ן משני צדי הבית של ראש, בעוד העור עדיין רטוב.

חידושים:

1. ר׳ אברהם חיים (בשיעור בר מצווה של ר׳ יעקב/ר׳ קאפל שווארץ) חידש שמכיוון שהרמב״ם כותב “דמות שי״ן” ולא “אות שי״ן,” אין זה חייב להיות רמז לאות שי״ן כפשוטו. זה יכול להיות “עיצוב יפה” — אלמנט דקורטיבי, דומה לפרח. הוא גם הצביע שאין שי״ן בעלת ארבעה ראשים כאות — מה שתומך שזה לא דווקא רמז לאות שי״ן. (הפירוש המפורסם ששי״ן-דל״ת-יו״ד משקף את השם ש-ד-י אינו מוכרח לפי זה.)

2. הצעה שהשי״ן קשורה לצורת הבית: השי״ן בעלת שלושה ראשים כנגד שלושת החריצים, והשי״ן בעלת ארבעה ראשים כנגד ארבעת הבתים. רבנו מנוח אומר שיוצא שבעה (3+4). אך מעירים שהשי״ן נעשית בצד החלק, לא בצד המחולק — כלומר זה לא פשוט תוצאה של החריצים.

3. מדוע רק בשל ראש ולא בשל יד? כי של ראש נראית (היא גלויה), של יד לא נראית (היא מכוסה) — לכן אין ענין של נוי/יופי בשל יד.

4. “הלכה למשה מסיני” — מה פירושה? הלכה למשה מסיני פירושה שאין יודעים את הטעם — כי אם היה סברא, לא היינו צריכים מסורת ממשה. זה תומך שהשי״ן אינה רק דבר מעשי או אסתטי.

5. כיצד עושים היום את השי״ן למעשה? היום עושים את השי״ן עם “מסגרת” מיוחדת (frame/תבנית) — מרטיבים את העור ולוחצים את המסגרת. זה שונה מאופן הרמב״ם שבו “מחמשין” (מעצבים ביד). השי״ן של הרמב״ם הייתה יוצאת יותר “רפויה” — לא מושלמת כמו מכונה. הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות ממש שי״ן הלכתית (כמו בספר תורה עם תגין), אלא “דמות שי״ן” — משהו שמזכיר צורת שי״ן. זה בוודאי לא מעכב.

(5) מטלית (בד קטן) סביב הפרשיות, קשור בשער

רמב״ם: “שיערך עוטפן בשער על המטלית” — לפני שמכניסים את הפרשיות לבתים, כורכים אותן במטלית, וקושרים אותה בשער (שערה). השער פירושו לא שזה חייב להיות “הרמטי” (סגור הרמטית), אלא קושרים אותה בשערה. זה נעשה לפני שמכניסים לבתים, לא אחר כך. המטלית שומרת על הפרשיות.

(6) תופרן בגידין

פשט: תופרים את הבתים בגידין (גידים), לא בשער. שער משמש למטלית, אך התפירה של הבתים צריכה להיות בחומר חזק יותר — גידין.

(7) מעברתא

פשט: מאחורי התפילין עושים “מעברת” (מנהרה/חור קטן) מעור החיפוי, שדרכה עוברות הרצועות. הרמב״ם מפרש “טבור” כקיפול עור — מקום שבו מקפלים את העור כך שייווצר המעבר.

(8) רצועות שחורות

פשט: הרצועות צריכות להיות שחורות.

קשר

פשט: קשר הרצועות. הרמב״ם לא מתאר כאן כיצד נראה הקשר, אלא אומר שצריך לראות את המסורת.

הלכה ב (בערך) — כיצד עושים את הבתים למעשה (של ראש)

הרמב״ם: “לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו… ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו כשר… חופרין בו שלשה חריצים… לוקחין עור ומרטיבין אותו במים ומכפין בו את העץ ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ ומחמשין אותו עד שעושין מן העור דמות שיש לה שלשה ראשין…”

פשט: לוקחים חתיכת עץ מרובעת, חופרים שלושה חריצים (שעושים ארבעה חלקים), לוקחים עור רטוב, מניחים אותו סביב העץ, לוחצים אותו לתוך החריצים, עד שמקבל צורה עם שלושה “ראשים” — השי״ן.

חידושים:

1. מדוע הרמב״ם נותן הוראות מעשיות? הרמב״ם אינו מדריך מעשי לסופרים, אלא הוא נותן את הרקע כדי שיבינו על מה ההלכות מדברות. כשגמרא אומרת “תפירה של תפילין כך וכך,” צריך לדעת מהי תפירה — לכן הרמב״ם מתאר את כל התהליך. הוא אומר לך כל מה שנוגע כדי שתוכל לעשות זאת “על פי הלכותיו.”

2. “לוקחין עץ מרובע” אינו מעכב: שלוקחים חתיכת עץ מרובעת אינו לעיכובא, אלא עצה טובה / תיאור המציאות כיצד עושים זאת. עיקר הדין הוא שהתוצאה הסופית תהיה מרובעת.

3. “ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו כשר” — הריבוע הוא רק על ארכו כרחבו: זה מאשר את החידוש הקודם שהריבוע מתייחס רק לאורך ולרוחב, לא לגובה. התפילין יכולות להיות גבוהות או נמוכות יותר מרוחבן.

4. מדוע לא תיאר כיצד עושים קלף? כי עשיית קלף היא דבר ידוע שכולם יודעים, וזה לא הלכה ספציפית של תפילין. הרמב״ם מתאר רק מה שרלוונטי להלכה.

5. “חופרין בו שלשה חריצים”: חותכים שלושה חורים בעץ, שעושים ארבעה חלקים (כי את הצד לא צריך לחתוך). זה לשל ראש שצריכה ארבעה בתים נפרדים.

6. “ומחמשין אותו”: לוחצים את העור הרטוב לתוך החריצים חזק ככל האפשר, כי הוא רטוב ורך. בתהליך זה נוצרת גם השי״ן בצד — “דמות שיש לה שלשה ראשין.” כלומר, השי״ן לא נעשית בנפרד, אלא היא נוצרת באופן טבעי מתהליך לחיצת העור לתוך החריצים.

הלכה (בערך) — תפילין של יד — כיצד עושים אותה

הרמב״ם: “ונוטל עור שחור של בהמה טהורה, ועושה ממנו בית אחד מרובע, וזהו הנקרא בית של יד.”

פשט: לוקחים עור שחור של בהמה טהורה, עושים ממנו בית מרובע אחד — זהו בית של יד.

“ומכניס פרשה בכל בית, ומחזיר מקצת העור מלמטה, ותופרו מכל ארבע פנותיו.” — מכניסים פרשה, מחזירים מעט עור מלמטה, ותופרים אותו מכל ארבעת הצדדים.

“ומניחין מן העור שלמטה מקום שיוכנסו בו הרצועות, כמו תעלה. וזה המקום נקרא מעברתא.” — משאירים מקום מלמטה לרצועות, כמו מנהרה — זה נקרא “מעברתא.”

חידושים:

1. המחשה יפה — תפילין כמזוזה: במזוזה יש בית, ובפתח תולים פרשה. בתפילין בונים בית קטן (בית) לפרשה, סוגרים אותו, וב״דלת” (מעברתא) מניחים את הרצועה. ההבדל: במזוזה הפרשה נמצאת על פתח הבית (בחוץ), בתפילין הפרשה נמצאת במרכז הבית (בפנים) — “כל הבית נבנה בשביל הפרשיות.”

2. לגבי תפילין של היום לעומת פעם: היום עושים תפילין קשות מאוד (“כמעט כמו ברזל”). פעם (אצל הסבים) היה רך יותר, מצד אחר של העור, והריבוע בקושי החזיק מעמד.

הלכה (בערך) — שיעור גודל של תפילין של יד

הרמב״ם אומר שגובה (גובה) של של יד יהיה “כגובה אצבע יתירה” — לא קטן מאצבע.

חידושים:

1. מדוע הרמב״ם אומר שיעור רק בשל יד ולא בשל ראש? בשל ראש צריך ממילא מספיק מקום לארבעה בתים קטנים, כך שלא יכול להיות זעיר — שיעור לא נחוץ. אך בשל יד, שבה כל ארבע הפרשיות נמצאות בבית אחד ואפשר לדחוס את הקלף מאוד, אנשים ינסו לעשות אותה קטנה ככל האפשר (מעשית, כמו קמיע — “תן לי את המעשי ביותר, שלא יהיה עבה מדי”). לכן הרמב״ם אומר שיעור מינימום: לא קטן מאצבע.

2. קושיא: הרמב״ם מדבר רק על גובה (גובה), לא על רוחב (רוחב). מה הנפקא מינה של גובה דווקא? זו שאלה פתוחה.

3. האם השיעור מעכב: הרמב״ם לא אומר שזה מעכב. מוצע שזה דומה למה שהרמב״ם אומר ששל יד צריכה להיכנס למרפק — גדר מעשי, לא שיעור מחמיר.

4. שיטות אחרות: שו״ת מהרש״ל אומר שיש שיעור. ראשונים אחרים מדברים על שיעורים על הפרשיות עצמן. אך לא ברור שיש שיעור מבוסס.

5. תפילין גדולות: כמה יהודים (במיוחד חב״דניקים) יש להם תפילין גדולות, כי יש ראשונים שאומרים שיש שיעור (מינימום גדול). זה רלוונטי במיוחד בשל ראש שהיא בפומבי.

הלכה (בערך) — סדר הפרשיות בתפילין של ראש

הרמב״ם: “כיצד סדר הפרשיות בתפלה של ראש? מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית שיעלה מימין המניח, ושמע סמוך לו, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוך לשמע, וקדש לי בבית רביעי לשמאל המניח תפילין — כדי שהקורא שפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר.”

פשט: סדר הפרשיות בשל ראש הוא: מצד ימין של המניח — והיה אם שמוע, שמע, והיה כי יביאך, קדש. כלומר, מי שעומד מול המניח ומסתכל עליו, קורא את הפרשיות בסדר שהן עומדות בתורה (קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע — משמאל לימין מנקודת המבט של הקורא).

חידושים:

1. מה פירוש “ימין” — מצד מי? הרמב״ם מתכוון ש״ימין” היא מהקורא (מי שעומד מול), לא מהמניח. ימין המניח היא שמאל הקורא. הרמב״ם אומר שמניחים את הפרשיות כך שמנקודת המבט של הקורא קוראים אותן כסדר.

2. מחלוקת רש״י/רמב״ם נגד רבנו תם/ראב״ד: הראב״ד (כמו רבנו תם, וכמו רבנו חננאל) סובר שהסדר שונה — שני ה״והיה״ים (והיה כי יביאך ווהיה אם שמוע) יהיו באמצע, עם קדש ושמע משני הצדדים. לפי זה, מה שהגמרא אומרת “כסדר” מדבר רק על שמע ווהיה אם שמוע (שיהיו כסדר זה ליד זה), לא על כל ארבע הפרשיות.

3. מחלוקת על מציאות — תפילין של רב האי גאון: הראב״ד מביא ראיה שרב האי גאון הניח כרבנו תם. הרמב״ם עונה שהוא עצמו ראה תפילין של רב האי גאון (או מביא עדות של “חכם נאמן”) שרב האי גאון הניח כרש״י/רמב״ם. הוא גם מביא מעשה בר׳ משה הדרי, שבא מארץ המערב (מרוקו) לארץ ישראל, הניח כרבנו תם, אך כשהראו לו “דברי הגאונים והקדמונים” זרק את תפיליו ועשה חדשות. נקודה חשובה: כיצד תלמידי חכמים יכולים להתווכח על מציאות? ראשונים גדולים (רמב״ם וראב״ד) התווכחו לא רק על סברות הלכתיות, אלא על מציאות עובדתית — אילו תפילין היו לרב האי גאון.

4. פסול אם לא כסדר: הרמב״ם סובר שאם לא מניחים כסדר זה פסול (מעכב). זה עושה את המחלוקת רצינית מאוד — זו לא רק הידור אלא שאלה של כשרות.

5. למעשה — להניח שתי תפילין: השולחן ערוך פוסק כרש״י/רמב״ם, אך אומר שירא שמים יניח שתיהן (של רש״י ושל רבנו תם) כדי לצאת ידי שתי השיטות. הרבי מליובאוויטש אמר שבזמנים אלה כל אחד יניח שתיהן כבר מבר מצווה, כי זו חומרא שאפשר לעשות, ואין צורך להיות במדרגה רוחנית מיוחדת בשביל זה.

[דיגרסיה:] מעשה חסידית — חסיד שאל את הרבי “האם אני כבר מוכן להניח תפילין של רבנו תם?” ענה הרבי: “אם זו השאלה שמטרידה אותך באמת, אתה כבר ירא שמים.”

הלכה (בערך) — תפילין של יד: כתיבה על קלף אחד

הרמב״ם: תפילין של יד — כותבים בארבעה דפין באור אחד כספר תורה.

פשט: לכתחילה כותבים את כל ארבע הפרשיות על חתיכת קלף אחת, כמו היריעות של ספר תורה. אך אם כותבים על ארב

עה חתיכות קלף נפרדות ומניחים את כולן בבית אחד, גם יוצאים ידי חובה.

חידושים:

1. “כספר תורה” — מה פירושו? “כספר תורה” לא פירושו שזה ממש כמו ספר תורה עם הרבה עמודים, אלא שזה חתיכה אחת ארוכה (כמו שיריעות התורה תפורות יחד).

הלכה (בערך) — גלילת הפרשיות

הרמב״ם: “וכשהוא גולל הפרשה — גולל אותן מסופן לתחילתן, עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה.”

פשט: גוללים את הפרשיות מסוף להתחלה, כך שכשפותחים אותן, אפשר לקרוא כל שורה מתחילה לסוף.

חידושים:

1. תפילין לא נעשו להיפתח — אך עושים אותן “מוכנות לקריאה”: פרדוקס מעניין — תפילין סגורות, אי אפשר לפתוח אותן, לא רואים את הפרשיות. למרות זאת, ההלכה דורשת שיהיו טכנית מוכנות לקריאה אם היו נפתחות.

2. [דיגרסיה — תפילין כקמיע/זיכרון:] תפילין מושוות לקמיע — כמו שבגלות היו ליהודים שרשרת עם שמע ישראל ושם הסבתא. הבדל בין קמיעות מן המזיקים (הגנה) וקמיעות זיכרון (זכירה שמגיעים מיהודים, שיש בורא). תפילין היא “קמיע זיכרון” מקורית — ארבע הפרשיות מזכירות יציאת מצרים, הזיכרון המקורי. במצב גלות, כשליהודי אין ספר תורה, יש לו את ארבע הפרשיות בתפילין שמזכירות לו יציאת מצרים. מוזכר שבאושוויץ יהודים חשבו שתפילין הוא “פתק” — הם לא ידעו מה זה, מה שמוכיח את היבט הקמיע: בדרך כלל יהודי לא פותח וקורא מהפרשיות.

פשט נוסף בקמיע: קמיע הוא כמו תפילה או תורה, אלא שבמקום שאתה קורא אותו, “הוא נקרא מעצמו” — בעת שמניחים אותו, זה כאילו נקרא. לכן צריך שיהיה כתוב על גויל/קלף שאפשר לקרוא.

חידוש: תפילין היא “כמות” של תורה — למי שלא יכול ללמוד כל היום, יש לו לפחות תורה על הראש. זה “במקום ללמוד תורה כל היום.”

3. רצועות כחלק מתפילין: הרצועות הן גם חלק מהתפילין — כמו בקמיע, שבו מוודאים שהוא קשור היטב (משל למי שהולך לשדה תעופה ועצבני על ה״יקר” שלו — הוא מוודא שהוא תלוי היטב).

הלכה (בערך) — מטלית, שער, והכנסה לבתים

רמב״ם: “ומושיבין אותן בפרשיותיהן… ומושיבין במטלית” — כורכים את הפרשיות במטלית (בד קטן/מטפחת), וקושרים אותה בשער (שערה), “ואחר כך מכניסין אותה בתין” — אחר כך מכניסים אותה לבית.

פשט: הלכה למשה מסיני היא שכורכים את הפרשיות במטלית, קושרים בשערה, ומכניסים לבית. יש מנהג לתפור בקלף, אך זה לא מעכב.

שער מבהמה טהורה

רמב״ם: “והשער הזה צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה” — השער צריך להיות מבהמה או חיה טהורה, “למען תהיה תורת ה׳ בפיך” — אפילו מנבלות וטרפות שלהם, אבל ממין כשר.

חידוש — מנהג שער זנב העגלות: “ונהגו כל העם לכורכן בשער זנב העגלות” — המנהג הוא להשתמש בשער מזנב (זנב) של עגלים צעירים (עגלות), כי שם יש שער חזק. רבינו מנוח מביא שזה זכר לחטא העגל — להזכיר לא לעשות את חטא העגל. מעירים שעגל אינו אותו דבר כפרה (פרה אדומה) — עגל הוא פרה “תינוק”.

הלכה (בערך) — תפירת התפילין בגידין

רמב״ם: “אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבלות וטרפות שלהם”

פשט: תופרים את התפילין (בתים) רק בגידין של בהמה/חיה טהורה, אפילו מנבלות/טרפות.

חידוש — מהם “גידין”: “גיד” לא פירושו ורידים אלא גידים — הדבר שמחבר עצם לבשר (כמו גיד הנשה). הרמב״ם מתאר: “והם לבנים קשים” — גידים לבנים, קשים שנמצאים למטה ליד העקב של הבהמה.

הכנה מעשית של גידין

רמב״ם: “ומרככין אותן באבנים, וקוצצין אותן עד שיעשו כפשתן, ואז טווין אותן ושזרין אותן, ובהן תופרין את התפילין ואת יריעות ספר תורה”

פשט: מרככים את הגידים הקשים באבנים, חותכים אותם עד שנעשים כמו פשתן, אחר כך טווים אותם וסורגים אותם, ובהם תופרים תפילין וספר תורה.

הלכה (בערך) — צורת התפירה ברבוע

רמב״ם: “כשתופרין את התפילין, תופרין אותן… הלכה למשה מסיני שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשל יד בין בשל ראש”

פשט: התפירה צריכה להיות ברבוע — שלוש תפירות בכל צד = 12 בסך הכל. זו הלכה למשה מסיני.

חידושים:

1. זה לא מעכב: “אם עשה תפירות עשר או ארבע עשרה, עושה” — אפשר גם לעשות 10 או 14 תפירות, אבל צריך שיהיה מספר זוגי ומאוזן (ברבוע) — לא שצד אחד יש תפירה ארוכה אחת וצדדים אחרים שונה. ה-12 הוא מנהג/לכתחילה, לא חיוב.

2. “תפירות יחיד”: כל תפירה תהיה לולאה שלמה — פנימה והחוצה — לא זיגזג. רואים על תפילין שכל תפירה נכנסת ויוצאת בנפרד, לא למעלה-למטה כמו זיגזג.

הלכה (בערך) — חריץ בתפילין של ראש

רמב״ם: “וצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר”

פשט: החריץ (חריץ) בין הבתים של תפילין של ראש צריך להגיע עד למקום שבו תופרים — לא רק מלמעלה, אלא גם מלמטה יהיו ארבעה בתים נפרדים.

חידושים:

1. לכתחילה מול בדיעבד: “ומבחוץ יהא חריץ ניכר” — לכתחילה החריץ צריך להיות ניכר (נראה) מבחוץ, שכולם יראו שיש ארבעה בתים. “ואם אין חריץ ניכר, פסולות” — אם החריץ בכלל לא ניכר, זה פסול.

2. מנהג — חוט דרך החריצים: “והמנהג פשוט להעביר גיד מגידי הצבי בכל חריץ משלשתן” — המנהג הפשוט הוא להעביר גיד של צבי (איל) בכל אחד משלושת החריצים, כדי להפוך את ההבדל בין הבתים ליותר ניכר. זה נעשה בעת תפירת התפילין.

הלכה (בערך) — רצועות: שיעור רוחב

רמב״ם: “כיצד עושין הרצועות? לוקחין רצועה של עור, רחבה כרוחב שעורה” — רוחב הרצועה הוא כרוחב הצד של גרגר שעורה.

הלכה (בערך) — שיעור רצועה של ראש

רמב״ם: “כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה קשר, ויצאו שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט”

פשט: ארוך מספיק להקיף את הראש, לעשות קשר, ושני הקצוות יתלו עד הטבור או מעט מעליו.

הלכה (בערך) — שיעור רצועה של יד

רמב״ם: “רצועה של יד כדי שתקיף את זרועו ויקשור ממנה קשר ותמשוך רצועה אחת עד אצבעו האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור.”

פשט: השיעור המינימלי של רצועת היד הוא: מספיק להקיף את הזרוע, לעשות קשר, למשוך עד האצבע האמצעית, לכרוך שלוש פעמים סביב האצבע, ולקשור שוב.

חידושים:

1. הרמב״ם מדבר רק על שיעור מינימלי, לא מקסימלי. הוא אומר במפורש: “היו הרצועות ארוכות יוסיף על הכריכות ועל הקשירות” — אפשר להוסיף כריכות אם הרצועות ארוכות יותר.

2. הרמב״ם לא מזכיר כריכות נוספות על הזרוע (כמו המנהג של 7 כריכות על הזרוע) — הוא מדבר רק על הקפה אחת של הזרוע למעלה, ושלוש כריכות על האצבע.

הלכה (בערך) — קשר של ראש

רמב״ם: “מכניס הרצועה של ראש בטבור שלה ומקיף כמידת ראשו וקושר קשר…”

פשט: מכניסים את הרצועה לטבור (המעבר בבית של תפילין), מקיפים את הראש, ועושים קשר.

הלכה (בערך) — “קשר זה צריך כל אדם ללמדו”

רמב״ם: “קשר זה צריך כל אדם ללמדו” — הרמב״ם לא יכול לתאר בכתב כיצד עושים את הקשר, צריך לראות ולמוד מאחר.

חידושים:

1. מגבלת הכתב: הרמב״ם הסביר הכל על תפילין, אך את תמונת הקשר לא ניתן להעביר בכתב. הוא אומר ללומד: לך ראה זאת על תפילין אמיתיות.

2. מקור — גמרא מנחות: “אמר רבי אבין אמר רב: ג׳ דברים צריך תלמיד חכם ללמוד — כתב, שחיטה, ומילה. ואף קשר של תפילין, וברכת חתנים, וציצית.” תלמיד חכם צריך לדעת דברים מעשיים מלבד ללמוד תורה.

3. חידוש: זה חידוש — תלמיד חכם צריך להיות חכם, לא עושה תפילין. אך הגמרא אומרת שהוא צריך לדעת כיצד לעשות את הקשר. אם מישהו מבקש ממנו “תקן לי את התפילין” והוא לא יודע — זו בושה לתלמיד חכם.

4. הצעה: אולי הטעם הוא כי משה רבינו עצמו ראה את קשר התפילין (קשר של תפילין הראהו למשה), והתלמיד חכם הוא זה שמעביר את תורת משה — לכן הוא דווקא צריך לדעת זאת.

5. הצעה נוספת: אולי הגמרא מתכוונת שתלמיד חכם יודע את כל ההלכות הכתובות, אך את הקשר לא ניתן לכתוב — לכן צריך ללמוד אותו בדרך אחרת (בעל פה, דרך ראייה).

6. הערה על הרמ״א: הרמ״א לא מביא את כל הדברים האחרים מרשימת הגמרא (כתב, שחיטה, מילה, ברכת חתנים, ציצית). יש אומרים שהוא מביא זאת במשתמע.

7. [דיגרסיה:] בזמנים אלה אפשר כן לעשות תמונה/ציור של הקשר — הרמב״ם לא היה לו את הטכניקה בזמנו. זה מראה מגבלה של הרמב״ם כבשר ודם — אך אצל הרמב״ם צריך לחפש רמזים שהוא בשר ודם, בעוד שבספרים אחרים זה ברור.

הלכה (בערך) — קשר של יד כמין יו״ד, קשר של ראש כמין דל״ת

רמב״ם: “וחיים בשל יד קושר קשר כמין יו״ד… כדי שתהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בה עד שירצה לקשור על ידו.”

פשט: קשר של יד נראה כמו יו״ד, וקשר של ראש כמו דל״ת. בשל יד עושים את הקשר רופף מספיק שאפשר למשוך ולשחרר אותו — כי קושרים אותו מחדש כל יום.

חידושים:

1. הבדל בין של ראש ושל יד: בשל ראש עושים פעם אחת קשירה וזה נשאר כך (כמו שהרמב״ם אמר קודם “שליקשר על הראש”). בשל יד צריך כל יום לקשור — לכן הקשר חייב להיות עולה ויורדת, שאפשר להתאים.

2. ראיה נגד תספורת ארבע פעמים בשנה: מכך שקשר של ראש נשאר קבוע, יש קצת ראיה נגד המנהג להסתפר רק ארבע פעמים בשנה — כי כשהראש נעשה קטן/גדול יותר דרך שער, צריך להזיז את הקשר, וזה לא כל כך מדויק.

הלכה (בערך) — צבע רצועות

רמב״ם: “רצועות של תפילין בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים, וזו הלכה למשה מסיני. אבל אחורי הרצועה אם היו ירוקות או לבנות כשרות. אבל אדומות לא יעשה שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו.”

פשט: הצד החיצוני של הרצועות חייב להיות שחור — הלכה למשה מסיני. הצד הפנימי יכול להיות ירוק או לבן. אך אדום אסור לעשות, כי אם זה מתהפך זה גנאי.

חידושים:

1. מה פירוש “חיצונים”? זה מה שהאדם מולו רואה — זה העיקר. זה מתאים לכלל שבתפילין החיצוניות חשובה (כמו בסדר הפרשיות — “ראיית הקורא כנגדו”).

2. [דיגרסיה — פנימיות מול חיצוניות:] תפילין של יד היא כנגד הלב — זו פנימיות. אך בכל זאת רואים שחיצוניות גם חשובה — לא עושים זאת בעיקר לחיצוניות, אך צריך להראות זאת. הרמב״ם אינו מונה את הטעם של כנגד הלב עם ההלכות האחרות.

3. מדוע אדום הוא גנאי? רש״י אומר: יחשבו שהיה אצל נידה ונעשה מדמם. המגיד משנה נותן טעם אחר: זה לא צנוע, או כי הכמרים (גלחים) הולכים כך.

4. מה פירוש “שחורות” בדיוק? יש שאלה אם “שחור” פירושו בדיוק השחור שלנו, או גם שחור שדהה/חום. הרמב״ם מדבר על הצבעים האחרים של ירוקות, לבנות, אדומות — הוא לא מדבר על “פחות שחור”. גם מעירים שהרמב״ם קורא לתכלת “שחור” במקומות אחרים — אז “שחור” יכול אולי גם לכלול כחול.

5. נפקא מינה מעשית: היה מעשה עם מישהו שהיו לו תפילין שהן קצת חומות, ואנשים אמרו שלכאורה זה לא כשר.

הלכה (בערך) — “ולא יהיו אחורי הרצועה אלא כעין הקציצה”

רמב״ם: “ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה.”

פשט: הצד האחורי של הרצועות יהיה מאותו צבע כמו הקציצה (גוף התפילין).

חידושים:

1. זה לא הלכה למשה מסיני — זה דין של נוי תפילין (יופי). יפה הוא שכל הדבר יהיה אחיד שחור.

2. למעשה: יש סופרים שמוכרים תפילין צבועות שחור משני הצדדים (לפי הרמב״ם). אך העולם לא תמיד היה מקפיד על זה — פעם הצד האחורי היה הצבע הטבעי של העור.

הלכה (בערך) — מאיזה עור עושים רצועות ובתים

רמב״ם: “העור שעושין בו תפילין… מעור בהמה וחיה הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהם.”

פשט: אפשר לעשות תפילין מעור של בהמה או חיה טהורה — אפילו אם היא נבילה או טריפה.

חידושים:

1. העיקר הוא המין — זה חייב להיות ממין בהמה טהורה. אך המצב של הבהמה הספציפית (נבילה, טריפה) לא משנה.

2. סברא: עור לא אוכלים — זה לא אכילה. איסור נבילה/טריפה הוא על אכילה, לא על שימוש בעור. לכן זה כשר לתפילין.

3. הבדל בין בהמה טמאה לנבילה/טרפה: נבילה או טרפה לא הופכת ל״בהמה טמאה” — היא עדיין בהמה טהורה שאסור לאכול. איסור האכילה לא הופך את מין הבהמה למין טמא. מין טמא הוא רק כשכל מין הבהמה טמא.

הלכה (בערך) — עיבוד לשמה ברצועות ובתים

רמב״ם: “והאור הרצועות צריך עיבוד לשמה”

פשט: עור הרצועות צריך להיות מעובד לשמה (לשם תפילין).

חידושים:

1. הרמב״ם לא אומר שהבתים צריכים עיבוד לשמה — ה״לשמה” בבתים נלמד רק לגבי הקלף שכותבים עליו.

2. “אבל עור שמחפין בו… אינו צריך עיבוד כלל, ואפילו אם עשוי ממצה, כשר” — העור שמכסה את הבתים (החיפוי/ארמא) לא צריך כלל עיבוד, אפילו אם הוא “מצה” — כלומר בכלל לא מעובד.

3. מה פירוש “מצה” בעור? “דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ” (גמרא) — בכלל לא מטופל, גולמי, כמו שמצה היא חתיכת בצק גולמית.

4. לרמב״ן יש קושיא על זה, והוא אומר שהמנהג הוא כן לעבד (לעבד) את הבתים. השולחן ערוך פוסק שצריך כן לעבד את ארבעת הבתים. ראשונים אחרים חולקים, אך הרמב״ן אומר שצריך עיבוד לשמה לבתים — ואם צריך עיבוד לשמה, כל שכן שצריך עיבוד בכלל.

הלכה (בערך) — מי יכול לעשות תפילין — עשייתן ככתיבתן

רמב״ם: “עשייתן ככתיבתן” — עשיית התפילין (בתים) יש לה אותם דינים כמו הכתיבה.

פשט: רק יהודי כשר יכול לעשות את התפילין, בדיוק כמו שרק יהודי כשר יכול לכתוב את הפרשיות. גוי, קטן, אישה, מומר, מין — כולם פסולים.

חידושים:

1. טעם הרמב״ן: “מפני שי״ן שעושין בארכן ומשמרין” — כי עושים שי״ן בעור הבתים, יש לזה דין כתיבה, לכן צריך יהודי לעשות זאת. זה תורה מעניינת — השי״ן אינה רק קישוט ליופי, אלא יש לה ממש דין כתיבה.

2. קושיא על הרמב״ן: אם הטעם הוא רק בגלל השי״ן, מה עם תפילין של יד שאין בה שי״ן? ומה עם החלקים האחרים של הבתים?

3. תירוץ אפשרי: הרמב״ן אומר אולי עובדה פשוטה — גוי לא יודע כיצד לעשות שי״ן, זה יותר קשה. או: לפי שיטת הרמב״ן שעיבו

ד לשמה נחוץ, צריך יהודי שיש לו בדעתו לשמה.

4. לגבי הרמב״ם: לא בהכרח ללמוד מהרמב״ם שהוא סובר אותו טעם כמו הרמב״ן — יכול להיות לו סיבות אחרות מדוע גוי לא יכול לעשות תפילין. כל המפרשים שואלים על הרמב״ם הזה.

הלכה (בערך) — תפילין של ראש ושל יד — הבדלי קדושה

רמב״ם: “אין עושין של ראש של יד” — אי אפשר להוריד תפילין של ראש לעשות ממנה תפילין של יד, כי “אין מורידין בקודש.”

חידושים:

1. תפילין של ראש חשובה יותר כי יש בה ארבע פרשיות נוספות (ארבעה בתים נפרדים).

2. למעשה: אפשר לשבור את ארבעת הבתים ולעשות מהם בית גדול אחד? זה נראה קשה מעשית.

3. להיפך — משל יד לשל ראש — מותר (מעלין בקודש).

4. הפסוק “לאות” — “וראו” הוא דרשה, אך “לאות” פירושו משהו שאפשר לראות, סימן.

הלכה (בערך) — תפילין שנפסקה תפירתן — תפירות קרועות

רמב״ם (על פי מנחות): “תפילין שנפסקה תפירתן… אם נפסקו שלוש תפירות, אפילו אינן של קיימא, הרי אלו פסולות.”

פשט: אם שלוש תפירות נקרעו, התפילין פסולות, כי תפירה היא הלכה למשה מסיני — “תופרן בגידין.”

חידושים:

1. הבדל בין ישנות וחדשות: בתפילין ישנות (ישנות) שהעור כבר חלש, זה מהר יותר פסול כשתפירות נקרעות. אך בתפילין חדשות (חדשות), אם ה״טבלא” (חלק אחורי / קציצה / תיתורא) עדיין חזקה ומחזיקה, זה כשר אפילו עם כמה תפירות קרועות — כי העור מחזיק חזק גם בלי התפירות.

2. הרמ״א מביא: “אלו ואלו קדושות, אלא שאוחז המיעוט בידו שלא יקרע ויתפרע.”

הלכה (בערך) — רצועה שנפסקה — רצועה קרועה

רמב״ם: “אין קושרן ואין תופרן, אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת.”

פשט: רצועה קרועה אסור לקשור או לתפור — צריך להניח אותה בגניזה ולעשות חדשה.

חידושים:

1. הטעם: “קשירה תמה” — הגמרא דורשת “קשר תם”, קשירה יפה, לא מטולאת.

2. “שיעור הרצועה פסלום” — אם אחרי הקריעה נשאר חתיכה שיש לה עדיין את השיעור (למשל לאדם קטן יותר או לבחור בר מצווה קטן), אותה חתיכה כשרה לשימוש. מחזירים אותה להתחלה (ליד הקשר). זה לכאורה פשוט — אם יש לה את השיעור, היא כשרה.

הלכה (בערך) — פני עור הרצועות למעלה

רמב״ם: “לעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, בשעה שקושרן על ראשו ועל זרועו.”

פשט: צריך להיזהר שהצד היפה (השחור) של הרצועות יהיה למעלה / כלפי חוץ, כשקושרים אותן על הראש ועל הזרוע.

חידושים:

1. זה מתאים למה שנלמד קודם — שרק צד אחד שחור. האדם מולו יראה את הצד היפה.

2. המעשה של צום ארבעים יום: הגמרא מספרת שמישהו צם ארבעים יום כי רצועה של תפילין התהפכה. זה נחשב דבר רציני מאוד — כמעט כמו עיקר, כאילו המצווה נעשית “מאוסה” (מאוס).

3. הטעם המעשי לשחור משני הצדדים: הסופר/מוכר הרצועות טוען שהטעם העיקרי שעושים היום רצועות שחורות משני הצדדים הוא “בטיחות” — שלא יצטרכו לצבוע מחדש כל הזמן. כשצובעים רק את הצד העליון, זה מתקלף. הפטנט הוא שכל העור נצבע שחור לגמרי. זה יותר ממה שהרמב״ם דמיין — הרמב״ם לא חשב על ההידור הזה.

4. נפקא מינה מעשית ל״חברת רמב״ם”: מי שרוצה לקיים את הידור הרמב״ם של שחור משני הצדדים — עם רצועות של היום שהן שחורות משני הצדדים, לכאורה לא צריך לחשוש לבעיה של התהפכות.

5. אך אפילו ברצועות של היום: אפילו ברצועות שהן שחורות משני הצדדים, אולי צד אחד יותר מבריק/מצוחצח — כך שנשאר הבדל בין הצדדים.

6. קושיא: על הראש — כיצד זה מתהפך? על הראש, כיצד שייך שרצועה תתהפך? לא רואים את זה כל כך בקלות.

7. הקנס האמיתי — זלזול בתפילין: הטעם האמיתי לקנס החמור (צום ארבעים יום) אינו רק ההתהפכות הטכנית, אלא זה מראה שהאדם הניח תפילין בלי תשומת לב — הוא לא “שם לב.” כשאדם מניח תפילין בכוונה ובתשומת לב, לא קורה שדברים מתהפכים. זהו הזלזול בתפילין.

8. ספר אשכול בשם רב תימאך גאון:

קודם כל, לא צריך לצום — זו רק מידת חסידות, לא חיוב.

רק בשעת הנחה: כל הענין הוא רק אם בשעת הנחה כבר היה מהופך — כלומר, הוא הניח אותו כך. אך אם אחר כך זה התהפך, אין כלום — אפילו אם משנים את צורתם. אין זה בזיון כשזה מתהפך מעצמו — הענין הוא רק ההידור, שיניחו תפילין בכבוד, לא בזלזול.

סיום

זהו עד כאן ההלכות כיצד עושים את התפילין — הבתים, רצועות, תפירות, חריצים, שי״ן, קשרים, צבעים, עור, עיבוד לשמה, מי יכול לעשות, הבדלי קדושה, פסולים של תפירות ורצועות קרועות, והידור של פני עור הרצועות. הנקודה האחרונה שייכת כבר לפרק הבא — כיצד מניחים את התפילין.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳ — מעשה התפילין: בתים ורצועות

הקדמה לפרק ג׳

דובר 1: מורי ורבותי, אנו לומדים הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳. בפרק היום לומדים כיצד לעשות תפילין. לא את הפרשיות, את הפרשיות כבר למדנו בפרק הקודם. בפרק היום לומדים כיצד לעשות את שני החלקים האחרים של התפילין שצריך לעשות, שזה ה… נו, איך קוראים לזה? הבתים והרצועות.

שמונה הלכות במעשה התפילין

דובר 1: אומר הרמב״ם כך: “שמונה הלכות יש במעשה התפילין”. וואו, בספר אהבה זה מנהג הרמב״ם, הוא אוהב לומר מראש את מספר ההלכות.

אז, אנחנו צריכים לזכור שקודם, בפרק א׳, למדנו שיש עשר הלכות למשה מסיני בתפילין, שתיים מהן בכתיבת הפרשיות, ושמונה מהן ברצועות ובבתים. אז כשהוא אומר כאן שמונה, הוא מתכוון באמת לשמונה שנשארו מעשרת הדברים.

בפרק א׳ הלכה ג׳ היה כתוב “עשרה דברים יש בתפילין, וכולן הלכה למשה מסיני. ואלו הן: שמונה מהן הן במעשה התפילין”. הדרך שבה עושים את התפילין. השתיים הראשונות היו “שבכתיבתן, שכותבין אותן בדיו, ושנכתבות על הקלף”, זה היה כתוב בפרק א׳ הלכה ג׳. שתי הלכות מהדיו והקלף. עכשיו נלמד את כל ההלכות למשה מסיני.

מדוע הלכה למשה מסיני?

דובר 1: מדוע צריך לעמוד הלכה למשה מסיני? כי זה לא ספר טוב. עכשיו, דברים שהם הלכה למשה מסיני, למדנו, דברים שהם הלכה למשה מסיני, עד שנראה, לא כתוב בתורה, “ועשית ארבע בתים” ואני יודע מה. אבל קיבלנו ממשה מסיני שכך עושים תפילין.

לפיכך כולן מעכבות — הלכה למשה מסיני היא תמיד מעכבת

דובר 1: “ואלו הן: א. לפיכך כולן מעכבות”. אה, דבר חשוב. הלכה למשה מסיני, הרי יש כלל שהלכה למשה מסיני היא תמיד מעכבת.

למה? מה הסוד של זה? כי הלכה למשה מסיני אומרת תמיד כיצד לעשות את המצווה. לעיקר, אבל יכול להיות שזה לא מעכב. יכול להיות הלכה למשה מסיני כך לכתחילה, ובדיעבד זה לא מעכב.

אבל כפי שדרך הרמב״ם להסתכל על הלכה למשה מסיני היא שיש לך להסביר כיצד לעשות את המצווה. אני מסכים, אבל זה עדיין לא אומר שזה מעכב. נראה שלרמב״ם יש איזה כלל. הוא מביא שבביאור הלכה יש מקומות ש… אה, הרמב״ם עצמו אומר כבר אמרתי.

דיון: קושיא מקלף — האם הלכה למשה מסיני היא תמיד מעכבת?

דובר 2: כן, אבל קלף הוא רק כך הלכה למשה מסיני, הרמב״ם לא מנה אותו אחד מהעשרה, ממש. הלכה למשה מסיני, כן, זה כתוב בפרק א׳, כן. אפילו אם זה קלף זה הלכה למשה מסיני זה כשר. הלכה למשה מסיני היא שכותבים מעשה בראשית על הגויל, אבל בקלף זה כשר.

דובר 1: לא, כי זה לא מה שההלכה למשה מסיני היא.

דובר 2: אוקיי, זה אותו דבר. אוקיי, אני שומע.

דובר 1: אז, נראה, הוא מביא שיש אחרונים שחוקרים בחקירה הזו, שיש כלל כזה שהלכה למשה מסיני היא תמיד מעכבת.

לכאורה אתה צודק, אבל צריך לחשוב איך. השאלה היא, למשל, כשבא מישהו והוא מוסיף איזה דבר יפה, שיעשו מצווה מסוימת כך וכך, ויש דבר כזה, והוא לא טוען שזה מה שהקב״ה אמר שהתפילין צריכות להיות. נניח שמישהו בא, אני לא זוכר עכשיו מה הסגנון של השי״ן שחורטים. נניח דבר כזה, הוא לא אומר שזה הלכה למשה מסיני, יכול להיות איזה הידור, סתם הידור, הוא אומר שיוסיפו הידור.

אבל אם הלכה למשה מסיני היא כפי שהרמב״ם מסביר בהקדמה, שזו הדרך שבה אנחנו יכולים לדעת מה פירוש טוטפות בכלל, או מה פירוש אתרוג, אני מבין מה אתה אומר, אני מתכוון שאתה צודק, זה הגיוני יותר שזה יהיה מעכב, כי זה מה שהקב״ה אמר לנו על פי עדות, משה רבינו צריך רק למסור עם… אבל אפילו העדות, רק עם הדברים האחרים שהם תוספות יפות וענינים, למשל בתפילה הרמב״ם הסביר לנו, מוסיפים את זה לענין כי רוצים, זה לא הלכה למשה מסיני, זו לא צורת התפילה. צריך לומר שכל הדברים שהוא מונה, זה מה שמשה רבינו קיבל מה פירוש טוטפות.

אני מסכים איתך, אבל להיפך, ממה שהוא מביא בביאור הלכה אין קושיא כמו שאמרת, כי צריך לדעת מה בדיוק נכלל בגדר שכך זה חייב להיות. כמו שנראה כאן, זה צריך להיות שחורות, אבל לא הדבר האחר צריך להיות שחור. זה לא אומר שהלכה למשה מסיני פירושה שכל פרט חייב להיות כך. ואם זה טוב בדרך זו זה פסול. לכן לא רואים כל כך הרבה, כי או בהלכות תלמוד תורה… הלכות תלמוד תורה? לא כתוב בהלכות תלמוד תורה כיצד ללמוד דרך מסוימת. אוקיי, אני שומע מה אתה אומר.

דיון: הלכה למשה מסיני היא כמו מדריך טכני

דובר 2: דבר שהוא כמו מדריך טכני, כל הדברים שכתובים כאן בתורה, בדיוק כמו שאתה אומר, זה נראה כך.

דובר 1: נכון, ואדרבה, כשזה כתוב בתורה זה באמת באמת טוב. אבל זה לא אומר סתם “הן גאלדן איידיעס”, הוא מתכוון עשה את זה בצורה הזו, עשה כלי מסוים. כלי צריך להיות עם הרבה פרטים. התורה אומרת כאן הרבה מאוד פרטים שצריך לשים סדר על המטלות. זה ממשיך, אבל אתה שם פחות פרטים מ״כפתריה ופרחיה” של המנורה, כי זה חיבור שלא צריך לצעוק על הבנייה של משהו מלימוד, הוא צריך לומר לי איך זה נראה. הוא אומר את זה כפי שזה נראה, “כפתריה ופרחיה”.

אני מבין מה אתה אומר, אבל אוקיי. אבל אפשר לשאול מנין לרמב״ם שזה מעכב?

דובר 2: למה תשאל? נראה מנין, כי זה כתוב בלשון במשנה, הוא לא הבין בכלל שמה שכתוב פירושו שזה מעכב. כך זה נראה.

דיון: האם מצוות צריכות להיות עם טעם?

דובר 1: “ואלו הן, ואלה שמונת ההלכות האחרונות למשה מסיני.” זה בוודאי כנגד עשר הספירות.

לכאורה, למשל, הרמב״ם שמאמין שהמצוות צריכות להיות עם טעם, הוא לא צריך להסביר, למשל, למה התפילין צריכות להיות מרובעות? בדיוק למה לא? או שכל דבר צריך להיות עם סיבה? אני לא יודע. זה לכאורה חלק מהפרטים שצריכים להיות עם טעם. אני לא זוכר אם יש טעם לזה. הוא מביא שהישראלים אוהבים להביא, אני לא יודע אם יש טעם איפשהו. אני לא יודע אם יש טעם לדברים האלה. אני לא יודע.

לכאורה, הייתי אומר שהטעם לכל הדברים האלה הוא משום יופי, משום… זה מאוד קשה להתווכח על זה, כי יופי הוא מראה מסוים. אדרבה, זו הסכמה. עשית מראה אחר.

היה לי גם את המחשבה של “כפתריה ופרחיה”, למה לא תשאל קושיות? אבל שם כתוב כמו “נתקשה משה”, והקב״ה הראה לו. תפילין זה גם לא באופן, כי הקב״ה הראה. לא כתוב בתורה. זה מאוד שונה. אני אומר, אי אפשר להשוות שבדיוק כמו שיש דרך איך בונים מנורה, יש דרך איך עושים תפילין. כן? אולי כן? שם גם התורה לא מעכבת על כל הפרטים.

דיון: האם אפשר לעשות תפילין מחומרים אחרים?

דובר 2: הוא לא אמר, הרמב״ם אומר, הוא אומר מאיזה סוג עור אפשר לעשות את הקופסאות של התפילין, הבתים. אני רק רוצה לומר, כן. גם במעשה המשכן לא הכל מאה אחוז מעכב. צריך לדעת שם את ההלכה. למשל, החשמונאים עשו מנורה מיתדות. בדיעבד, לא עושים את העיקר על תורת הבהמה. זו מצווה, זו הלכה למשה מסיני, זו מצווה, זה פסוק. אבל יכול להיות שיהיו תפילין גם… זה כל מיני מה שהוא העיקר, שלא יהיה עור.

דובר 1: אתה הולך עכשיו לומר מה? שהעם היהודי יכול להגיע לעם במצב שאין עור? שהיהדות נדדה בעור? אין עורות טהורות? נניח, איזו סיבה. הולכים שם לחוקק חוקים שאסור להחזיק עור. ולכאורה לא יהיה אפשרות לחומרים אחרים. ההלכה למשה מסיני מניחה את זה מאוד ברור שזה לעולם ועד.

דובר 2: יכול להיות, שוב, תמיד יש את הקושיא של עת לעשות לה׳, שהרמב״ם אומר על עת לעשות לה׳, שאז צריך להיות בית דין שיחליט מה לעשות במצב.

דובר 1: לא, אני אומר, יכול להיות כמו שהחשמונאים עשו מיתדות. אני אומר שבכל מצוות יש את העיקר. זה באמת הלכה למשה מסיני. אבל נניח מצווה, אין יותר עור. איזו סיבה, שכחו איך עושים עור. עושים… אין יותר עור. אין יותר תפילין? אין?

דובר 2: לא. מאוד אפשרי שחכמי הדור יעשו איזה אופן אחר שיהיו את הפרשיות. יש לי בראש, זה היה מאוד דומה ליתדות. זכור שהעיקר כאן הוא שיהיה קמיע שיהיה בו ארבע פרשיות על הראש. ההלכה למשה מסיני היא תנאים שיהיה יפה וטוב ומעשי. וזה החכמים החזיקו שזו הדרך הכי מעשית להיות עם קמיע טוב על הראש.

דובר 1: אני לא חולק לגמרי איתך, אבל זו כבר יותר שאלה. אני שומע, אבל אני לא חולק לגמרי, כי עכשיו אתה נכנס לשאלה כמו שבית הדין צריך להחליט. כמו שהרמב״ם אמר, למשל, הבאתי את תשובת הרמב״ם קודם, שהיום הרמב״ם סובר שאין לנו את הקלף הנכון, נניח, ובעצם עיקר הדין זה צריך להיות פסול הלכה למשה מסיני, כי אותה הלכה למשה מסיני. אבל היום אין לנו את זה. אומר הרמב״ם, מה לעשות, לא לקרוא את התורה? עת לעשות לה׳. כך אומר הרמב״ם. זה דבר שיש. נניח יש שאלה, אין קלף, והחכמים יאמרו, עת לעשות לה׳, נצטרך לעשות. עת לעשות להשם.

אבל עת לעשות להשם יהיה הגיוני. זה לא יהיה כמו למשל, אין אוכל, הולך מישהו לומר בואו נתחיל לאכול אבנים כעת לעשות להשם. יש באמת הלכה למשה מסיני שזה יהיה קופסה או שזה יהיה שחור, זה לא אקראי, הכל עם מחשבה מסוימת. לכאורה, שיהיה יפה, או שיהיה מעשי, שיהיה משהו שאנשים יכולים לשים על הראש ולזכור את הקב״ה. ההלכה למשה מסיני אומרת כן ברור איך זה צריך להיות, אבל זה עדיין תנאים במסגרת הבסיסית.

דובר 2: אני מסכים, אבל כמו שם גם, כמו ספר תורה. הגיוני מה שרבינו יונה אומר, שאם אין לך קלף כשר תעשה ברכה על קלף פסול, כי זה עדיף מלא להיות עם תפילין בכלל. זה דברים פשוטים, זה לא…

סטייה: להתפלל בלי כוונה — רבי יצחק הוטנר

דובר 1: ראיתי שרבי יצחק הוטנר אומר, שלהתפלל בלי כוונה, הוא לא סובר כמוך שאתה אומר שכוונה פירושה רק לדעת שמתפללים, אלא הוא הולך עם ההנחה שכוונה פירושה ממש כוונה. הוא אומר שכשמתפללים בלי כוונה, זו הלכה כמו שהוא אומר הלכה, כמו שהגמרא יש לה הווה אמינא שיתנו לילדים ארבעה מינים שלא כשר כדי שלא תשתכח מהם תורת אתרוג, כן, פריש, אתה זוכר שיש גמרא בסוכה? הגמרא אומרת שלא לעשות את זה, אבל יש מהלך. יכול להיות שהם תיקנו שיתפללו תפילה שממש אין לה משמעות, כדי שלא תשתכח תורת תפילה.

אני חושש שזה גורם יותר לשכוח את תורת תפילה, כי אם תפילה פירושה כוונה, כמה יותר אומרים שיתפללו בלא כוונה… אוקיי, בואו לא נדבר על יוסף קדימה, אוקיי.

הלכה א׳ — בתים מרובעים, תפורתן בריבוע, חסומן בריבוע

דובר 1: ואלו הן: אלה שמונת ההלכות. בתים מרובעים, הבתים יהיו מרובעים, מרובעים. לכן, תפורתן בריבוע, התפילין נתפרות, והתפירה תהיה תפירה מרובעת, לא תהיה אקראית, הסופר לא יוכל לתפור לאיזה כיוון שהוא רוצה, זה יהיה תפור בריבוע. ועל חסומן בריבוע, גם המקום שבו התפילין…

דובר 2: קרא, קרא, אני נותן לך לתרגם.

דובר 1: ועל חסומן בריבוע, עד שימלא ארבע זויותיו. ועל חסומן בריבוע פירושו בסך הכל לומר שכשאני אומר לך שזה יהיה ריבוע, היית יכול לעשות את זה, כמו שמשנה ברורה עושה כאן פירוש, היית יכול לעשות את זה כך, או היית יכול לעשות מלבן.

הלכה ג׳ (המשך) — שמונת ההלכות למשה מסיני

דובר 1: כן, פריש, אתה זוכר את הגמרא בסוכה? הגמרא אומרת שלא לעשות. בכל מקרה, כן, אבל יש הלכה. יכול להיות שהם גזרו שיתפללו תפילה שממש לא תהיה משנה. אני חושש שזה גורם יותר לשכוח בתורה ובתפילה, כי אם תפילה פירושה כוונה, כמה יותר אומרים שמניחים בלי כוונה.

אוקיי, בואו לא נדבר שוב על יוסף תפילה.

שמונת ההלכות למשה מסיני

אוקיי, ואלו הן, אלה שמונת ההלכות. הבתים יהיו מרובעות.

“תפירתן ברבוע” — התפילין נתפרות, והתפירה תהיה תפירה מרובעת, לא תהיה אקראית, הסופר לא יוכל לתפור לאיזה כיוון שהוא רוצה. זה יהיה תפירתן ברבוע.

“ואלכסונן ברבוע עד שיהיו להן ארבע זויות שוות” — “אלכסונן ברבוע” פירושו חילוק לומר שכשאני אומר לך שזה צריך להיות ריבוע, היית יכול לעשות, למשל הוא עושה כאן תמונה, היית יכול לעשות כך… היית יכול לעשות מלבן. למלבן יש ריבוע בפינות, זה לא עגול. אבל יש… “אלכסונן ברבוע” פירושו חילוק. איך אומר אני שדבר יהיה ריבוע? במילים אחרות, יהיו ארבעה צדדים שווים. אומר אני לך כך, יהיה לו האלכסון של ריבוע. האלכסון של ריבוע אינו ריבוע. אלכסון פירושו כמה ארוך מפינה אחת לשנייה. הגמרא אומרת, בקיצור, יש חישוב איך מחשבים את האלכסון של ריבוע. זה חייב להיות האלכסון של ריבוע, שפירושו לומר שזה יהיה ריבוע מושלם, לא מלבן שיש לו ארבעה צדדים שווים… שיש לו ארבעה צדדים. כי ריבוע יכול להיות פירושו ארבע פינות. ארבע פינות יש גם למלבן, או לצורת יהלום, או לצורות אחרות.

אבל זה לא חייב להיות כל הקופסה הבחינה, שיכול להיות גבוה יותר מהרוחב. שם נראה, אמת, כי רק הריבוע הולך על הפינות, כמו שמתכוון כאן האורך על הרוחב. הגובה זה עוד דבר. אבל ה… יהיו ארבע זויות שוות. בקיצור, זה צריך להיות ריבוע. הרמב״ם לא אומר שזה צריך להיות מחודד, כן, זה שזה חייב להיות ממש במילימטר, לא יכול להיות איזו צורה שזה יהיה. הדורות של היום עושים את זה שיהיה ממש מחודד. אבל הרמב״ם אומר שזה יהיה ריבוע. אם זה קצת עגול זה קצת לא ריבוע? אמת, אבל לא על זה מדברים בהלכה. אמת.

עוד הלכה למשה מסיני, שהריבוע הוא מרובע עגול. לא ריבוע, ריבוע פירושו עשה את התפילין, אל תעשה את זה מלבן, אל תעשה את זה עיגול, עשה את זה ריבוע. ריבוע, בסדר.

ההלכות הנוספות למשה מסיני

אוקיי, ועוד דבר, ועוד דבר שני הוא, כלומר לריבוע יש כמו שני דברים, התפירה והריבוע יש שלושה לפחות הלכה למשה מסיני. דבר שני הוא, שבבית של הראש, שיש את השי״ן, יצא קצת מהעור, כמו שיש לנו צורה של שי״ן.

הלכה שלישית למשה מסיני, שלפני שמכניסים את הפרשיות לבתים, שמים אותן בשמטה קטנה.

דובר 2: כן, מה הענין של כבוד? סתם. או סיבה מעשית, אני לא יודע.

דובר 1: אה, מה למדנו שצריך לבדוק את זה אף פעם. כי עושים את זה טוב.

דובר 2: אה, זה שומר על זה. כן, כן, כן.

תרגום לעברית

דובר 1: ולא רק זאת, על המטלית מניחים “ושיערך עוטפן בשער על המטלית”. עושים את זה היטב, אחר כך קושרים את זה עם חתיכת שער. לא ואקום פקד, עם שער, עם שיער. עושים את זה חזק, עושים את זה הדוק. חזק אבל זה לא ההלכה. עושים את זה הדוק, כמו עם שער, זה הרי… שער לא אומר הדוק, שער אומר שמניחים גם את השיער, קושרים את זה עם שיער. קושרים את זה עם שיער, אז… אבל לא בגלל הדוק, אני לא יודע, אני לא רואה שהוא צריך לעשות הדוק.

זאת אומרת, לפני שמכניסים את זה פנימה, זה מה שהוא מתכוון לומר, עושים את המטלית ואת השער לפני שמכניסים את זה לתוך הבתים, לא אחר כך.

“תופרן בגידין”, אחר כך תופרים את הבתים בגידין. ההלכה החמישית הלכה למשה מסיני היא התפירה. למדנו שיש תפירה, התפירה היא מה שתופר יחד את הבתים שיהיו סגורים, שתהיה התפירה בגידין. אתה צריך לתפור בגידין. לא כמו שער שמשתמשים על המטלית, אפשר הרי גם לתפור בשערות, אבל צריך לעשות את זה בגידין, עם חומר חזק יותר. נראה מה גידין חזק יותר, גידין על החומר.

בואו נמשיך. מה עוד עושים עם חתיכת העור? כאן נאמר איך עושים את זה למעשה. ההלכה השישית מתוך שמונה ההלכות היא שעושים מעברת מעור החיפוי, זאת אומרת שבגב של התפילין עושים מקום, מעברת פירושו לשון עובר, מקום שהרצועות יוכלו לעבור. עושים כמו מנהרה קטנה, כמו חור בגב של של ראש.

דובר 2: גם זה עדשו יהדן. גם זה עדשו יהדן. סליחה, והבית הוא שהרצועות יכולות לעבור. להיות נעשה.

דובר 1: העוברות הולכות בתוך טובר שלא. טובר פירושו המקום שבו נעשה החור. הוא אומר טובר, הוא מתרגם, טובר הוא לשון של כיפול עור, מקום שמתקפל אליו. לוקחים את העורות ומקפלים אותם בצורה שייעשה המקום. כזה לוביר הוא עובד יותר את העורות על התפילין והוא יודע איך זה נראה. אותנו לא צריך להיות קשה. קשה להתאר, אבל אנחנו יודעים מה זה אומר.

דובר 2: כן, טובה היא… ה… החור שנכנס בו הרצועה שחורה…

דובר 1: עוד הלכה שביעית, הרצועה צריכה להיות שחורה, וההלכה השמינית היא… שהקשר שקושרים את הרצועה… הרמב״ם תמיד כותב… יקשר הוא, כי הרמב״ם תמיד הולך מיד לומר שהוא לא הולך לתאר איך נראה הקשר, וצריך לחפש בתוספתא.

דיון: האם הרמב״ם הוא מדריך מעשי

עכשיו הולך הרמב״ם לומר, הוא עכשיו סידר את ההלכה, שעכשיו הוא הולך לתת פרטים של… הוא הולך לומר איך עושים את זה. זה נראה קצת, אני חושב שהסיבה היא כי זה חם. היית חושב בדיוק שאני מתכוון. הוא לא רוצה שום חלק של מתכונים. אם זה נראה כאילו זה היה עבורו כסטות מהדרך שיכולות ליפול בדיוק זה פרטים. אני מאמין שזה לא יכול ליפול כשזה בעניין של פרטים, הנקודה היא, אני מתאר לעצמי שהוא רוצה לתאר מה עושה תפילין, כדי לומר מה זה פרסום רבי ואיזו תפירה? על מה מדברים? מה זה? על מה מדברים? כי הוא רוצה כאן לומר מה זה פרסום רבי ואיזו תפירה? על מה מדברים? כי הוא לא רוצה כאן לומר איך לעשות עור.

הלאה, הלאה הוא הולך. הרמב״ם לא רוצה כאן לומר, הוא לא מדריך, מדריך מעשי. הוא נותן הרי מדריך מעשי, מכיוון שהוא רוצה הרי בספרו לומר את כל ההלכות. חלק מההלכות הוא, מה זה בית? הוא הרי לא הסביר כראוי, הוא אמר עושים ארבעה בתים. מה זה אומר? איך נראים ארבעת הבתים? הדרך הטובה ביותר שאני יכול להתאר איך נראים ארבעת הבתים היא שהוא מספר, תן לי לספר לך איך המשפחה שלי הזמינה אותו. יכול להיות. אבל זה גם נכון, אני לא יודע, אני לא אוהב לחשוב שהרמב״ם הוא ספר מתכונים. אני לא יודע.

דובר 2: מה זה ספר מתכונים?

דובר 1: זה לא ספר מתכונים, הוא רוצה הרי את זה כדי להבין הכי טוב. במקום לומר לך, הוא היה יכול רק לומר ההלכה היא כך, הוא אומר רק איך ההלכה היא. אבל אני לא מאמין שהלוקחין עץ מרובע הוא מעכב.

דובר 2: לא, לא, אמת, זה לא מעכב, אבל הוא נותן לך עצה.

דובר 1: אז, הוא הלך לסופר והוא חזר הביתה, בוא נאמר, בוא נעשה דין שהרמב״ם הוא טוב, הוא רוצה לעזור לנו. אפשר לומר כך, הוא הלך לסופר, הוא ראה את השיטה איך הם עושים את זה, והוא עשה שזה מסתדר, בטוח שזה מסתדר עם כל הגמרות, ועם שמונה הלכה למשה מסיני שאני חושב שהוא בעצמו סידר שזה בא במספר ובסדר, והוא אומר לך את כל הדבר, הוא אומר איך הסופר עושה את זה, ושאם הוא עושה את זה בדרך הזו, והוא מחזיק אותנו בהלכה שאמרתי, זה עדיין לא שום קושיה.

דובר 2: לא, אבל לכאורה אני חושב שהסיבה היא כי הוא נותן לך את הרקע כדי שזה יהיה הגיוני. כי אם למשל מישהו לומד גמרא, זה אמת שלרמב״ם יש את הרעיון של להיות שלם, נכון? לפחות להיות ספר שאתה יכול לקרוא מכאן, אתה מסתכל בגמרא, הגמרא אומרת תפירה של תפילין כך וכך. מה זו תפירה? אני לא יודע על מה אתה מדבר. אומר לך הרמב״ם, קודם כל אתה צריך לדעת איך עושים את זה, אתה צריך לדעת הכל בדיוק על מה מדברים.

דובר 1: אוקיי. אז הרמב״ם הוא כאן ארגון חסד, הוא לא הולך לעזור לנו לעשות את העור, הוא אומר לך מאיפה ההלכה נוגעת. זאת אומרת, שמונה ההלכות כבר נוגעות. זאת אומרת, מרגע שלוקחים את העץ מרובע צריך כבר לדעת את ההלכות. הוא אומר לך הכל מה שנוגע כדי שתוכל לעשות את זה על פי הלכותיו.

הלכה ד — איך עושים את הבתים למעשה

לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו, לוקחים חתיכת עץ, עץ מרובע שהוא גבוה כך, קופסה. אומר הרמב״ם, ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו, גם אין בעיה, כי העיקר שיהיה כמו קופסה. נראה נראה נראה בפרט אחר כך בהלכה. אלא על ארכו שיהא כרחבו, זה חייב להיות מרובע כי זו ההלכה. התפילין עצמן יכולות להיות, אם רוצים, זה יכול להיות גבוה יותר ממה שזה רחב. מרובעות, רואים שהרמב״ם מגביל שזה אומר מרובעות. מרובעות לא אומר שזה חייב להיות ממש קופסה. אני מתכוון לא ממש קופסה, כי יש הרי עוד את התיתורא, את המעברתא. אוקיי, כן.

ומה עושים? חופרין בו שלשה חריצים, חופרים בזה, בקופסה. יש את הקופסה, זה הרי דבר. אה, חופרין בו, בעץ, בקופסה, חותכים שלושה, עושים שלושה חריצים כדי שיהא זה ראש וזה ראש. כן, מאוד פשוט. עושים שלושה, כשעושים שלושה חורים נעשה ארבעה, ארבעה, ארבעה, ארבעה, כי את הצד לא צריך לחתוך. זו הבריאה הפשוטה שהקב״ה עשה. אדם מזרע מלמטה, מלמטה, מלמטה. דבר פשוט. עכשיו יש לך בעצם חתיכת עץ עם ארבע אצבעות שמסתכלות החוצה, כמו בעצם, נכון? זה הרי ככה.

אחר כך לוקחים, כן, לוקחין עור ומרטיבין אותו במים. אתה צודק, זה לא מעכב את המרטיבין אותו, אבל זו הדרך איך עושים את הסופר, איך עושים את זה. הוא לא אמר איך עושים קלף, כי כולם עושים קלף. קלף זה לא הלכה. זה הרי יהודי, זה הרי לא רק דרך שמישהו צריך להיות לו קופסה כזו, אלא זו הרי הלכה איך עושים את זה. ואני חושב שזה מה שהוא רוצה להוציא. אוקיי.

ומרטיבין אותו במים, לוקחים את העור ועושים שיהיה רך ורטוב, אפשר לכופף אותו בקלות על העץ. ומכפין בו את העץ, מניחים את זה סביב סביב העץ. ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ, ממלאים את זה גם שהחורים יהיו מלאים עם חתיכת הקלף. ומחמשין אותו, מה זה ומחמשין אותו? דוחסים את זה פנימה כמה שאפשר, כי זה רטוב, ממילא זה רך, אפשר לדחוס. עד שעושין מן העור דמות שיש לה שלשה ראשין, השין. השין, אה, משהו שנראה כמו שין, כי כל הדבר נראה כמו שין. לא כל הדבר, הוא מדבר על השין שנעשית בצד. הוא אומר שעכשיו כשהוא עושה את זה רטוב, עושה את זה רטוב, אתה צריך כבר גם עכשיו להדליק את העור של השין, ואחד מהילקוטים צריכים לקחת שין. עכשיו מה שזה עוד…

דמות שי״ן — שלושה ראשים וארבעה ראשים

דובר 1: דמות שי״ן, אה, משהו שנראה כמו שי״ן, כי כל הדבר נראה כמו שי״ן.

דובר 2: לא כל הדבר, הוא מדבר על השי״ן שעושים בצד.

דובר 1: אז עכשיו כשאתה עושה את זה רטוב, אתה עושה כבר גם עכשיו רואים על העור של השי״ן? אחת ההלכות היא שצריך להיות שי״ן. עכשיו כשזה רטוב, אתה עושה, אתה יכול לעשות שי״ן?

דובר 2: ודמות שי״ן שיש לו ארבעה ראשים משמאל המניח. יש שתי שי״נים. הצד הימני של תפילין של ראש יש דמות שי״ן של שלושה ראשים, והצד השמאלי יש דמות שי״ן של ארבעה ראשים.

דובר 1: אתה יודע את הענין של זה?

דובר 2: לא.

דובר 1: וזה דבר יפה, שי״ן יפה, זה על פי קבלה. אני לא יודע.

ר׳ אברהם חיים׳ס חידוש על דמות שי״ן

דובר 1: הייתי פעם בשיעור של ר׳ אברהם חיים בבר מצווה של ר׳ יעקב שוורץ, הוא דיבר, והוא טען שהוא חושב שהשי״ן, אנשים חושבים ששי״ן היא אות שי״ן. הרמב״ם אבל לא אומר אות שי״ן, הרמב״ם אומר דמות שי״ן. אומר הוא, הוא טען שלא חייב להיות שזה רמז על האות שי״ן. יכול להיות, יש מי שאומר שזה ש-ד-י, כאן שי״ן, כאן דל״ת, ויו״ד. אבל הוא טען שלא חייב להיות שזה הפשט. יכול להיות שזה סתם עיצוב יפה, שיהיה יפה.

אתה רואה הרי לא שיש שי״ן של ארבעה ראשים. שי״ן יש הרי שלושה ראשים. האות שי״ן לא באה עם שלושה. אבל זה עיצוב יפה שיהיה…

דובר 2: שמעתי שדמות השי״ן נכנסת כאן גם כי כל הבית הוא כדמות שי״ן.

דובר 1: לא, זה כשעושים את החריצים, עושים חריץ של ארבעה, אתה מדבר על שי״ן של ארבעה, כאן דווקא. יש גם שלושה, כי יש שלושה חריצים. השלושה היא כנגד שלושת החריצים, והארבעה היא כנגד ארבעת הבתים.

דובר 2: אוקיי, אין בעיה.

דובר 1: רבנו מנוח אומר שיוצא שבעה.

דובר 2: לא, התכוונתי לומר שאתה הולך לומר שר׳ יעקב שוורץ התכוון לומר שלא צריך להיות שי״ן ברורה, אלא שאחר כך כשעושים את זה בחזרה, יהיה מאוד ברור ארבעת הבתים.

דובר 1: לא, לא, לא, הוא מדבר על עצם השי״ן. בצד צריך להיות שי״ן. כתוב בגמרא, שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני. צריך להיות שי״ן. אין ספק שצריך להיות שי״ן בצד של הבית. המצח לא צריך להיות שי״ן.

אני אומר, זו שי״ן, אבל השי״ן היא לא שי״ן אקראית כאות. השי״ן היא הדרך איך… ובגלל זה זה מסתדר. אף אחד לא נפל יפה על השי״ן. השי״ן היא פעמיים הפירוש כשעושים שי״ן בצד. אבל לא עושים את זה בצד שמחלק, עושים את זה בצד החלק.

למה רק על תפילין של ראש

דובר 1: הסיבה שזה רק על של ראש היא כי את של ראש רואים, את של יד לא רואים, אז אין שום גזירה שיהיה יפה.

דובר 2: הוא מביא תורות. מה זה בגלל יופי?

דובר 1: למה לא? אה, יופי. שי״ן. שי״ן זה יופי כתוב.

דובר 2: הייתי רוצה לראות את הגלימה שלך תהיה מלאה בשי״נים.

דובר 1: זה דבר יפה.

דובר 2: איך? הגלימה שלך יש הרבה שי״נים, אני מתכוון.

דובר 1: זה דבר יפה, עיצוב יפה.

דובר 2: כן. למה אתה לא עושה על הגלימה שלך חבורה של שי״נים?

דובר 1: אני עושה כן.

דובר 2: אה, אוקיי, עושה אוקיי, כן.

דובר 1: אני עושה כן. מה הטענה? אני עושה פרחים, אני יודע דברים אחרים. זה לא כל כך אקראי. עשו שי״ן, אבל באמת זה אומר סתם כמו פרח, פרח זה פרח. שי״ן נראית כמו פרח, אם שמת לב פעם.

דובר 2: צריך לעשות גימ״ל?

דובר 1: שי״נים נראות יותר יפות מגימ״לים.

דובר 2: איזה סנס זה עושה?

דובר 1: זה נכון שזה ר׳ קאפל שוורץ. זה יותר מחובר לצורת התפילין שזה ככה. אבל זה נראה לי שזה היה לפני השי״ן, לפני שחידשו את זה, כי אתה מסתכל על התמונות יותר מדי.

דובר 2: את התמונות הרמב״ם עשה.

דובר 1: הרמב״ם עשה את התמונות כדי להראות. כי הוא רוצה לדעת איך אתה צריך לעשות את העץ. אבל לפני הרמב״ם היו גם עושים שי״נים, זה עוד לפני התמונות.

התהליך של עשיית השי״ן

דובר 2: לא, בסוף, כשהוא מחזיק בידו את התפילין, הוא רואה שי״ן לפני שהוא סוגר, זו שי״ן פתוחה. ומכניס מלמטה כל אחד.

דובר 1: בתהליך של עשייה. יש ארבעה חורים, זה הכל.

דובר 2: הוא רואה עור עם ארבעה חורים. איפה יש שי״ן?

דובר 1: זה לא, זה עור אחד גדול עם ארבעה תאים כאלה. זה לא חורים, להיפך, זה… טכנית זה.

דובר 2: טכנית זה, כי זה נראה מה שאתה יכול לסגור.

דובר 1: אבל אתה יכול גם להסתכל כמו ארבע חתיכות עור שמחוברות עם חתיכת גב. אתה יכול להסתכל איך שאתה רוצה.

הלכה למשה מסיני — מה זה אומר?

דובר 1: בקיצור, אף אחד לא יודע. הלכה למשה מסיני אומר שלא יודעים מה זה אומר.

דובר 2: אמת.

דובר 1: יש כזה מין… זה ענין כמו כן. אם זו סברא לא צריך הרי משה, בוא נקרא לזה סברא כן. זו לא דרך יפה לעשות את זה, וזה ברור שלא צריך להיות הלכה למשה מסיני.

דובר 2: אוקיי, בקיצור, אה, נעצר לי הוידאו. בוא נראה מה אני יכול לעשות.

איך עושים את השי״ן למעשה

דובר 1: על העץ מורחים סביב כמו… אה, מה שהוא עושה כאן את השי״ן זה כן בטוח כי זה מעשי, כי אז צריך לעשות את זה כי זה רטוב. כשזה כבר קשה אי אפשר לעשות שי״ן.

דובר 2: נכון, ומניחין את העור על העץ, היום היו כן יכולים, כי אם הסחורה מאוד עבה אפשר אחר כך לגרד, לחתוך. אבל כאן, זה היום איך שעושים את זה דק יותר, כן, עושים את זה בעצם שיכסה את העץ.

דובר 1: אממ, יכול להיות.

דובר 2: ומחמשין אותה, היום עושים תפילין מאוד קשות, התפילין שלנו באות בסוף מאוד חזקות.

דובר 1: נכון, אני אומר אם זה כלל לדור קודם, לא היה היום. אני אומר סבא שלך, סבא שלך היו לו תפילין רכות, לא היה קשה כמו התפילין שיש לך עכשיו.

דובר 2: רך יותר, אבל לא כל כך…

דובר 1: סבא זקן שלך, תשאל אותו.

דובר 2: כמעט כמו ברזל.

דובר 1: זה כן היה. בקושי החזיק את הריבוע. זה היה עשוי מהצד השני של העור.

דובר 2: אהה.

עשיית השי״ן כיום

דובר 1: אממ, היום דווקא עושים את השי״ן בחוץ, אם אתה שואל את האנשים. הם לא עושים את זה בדיוק כמו שהרמב״ם אומר. אבל אין ספק שזה לא מעכב.

דובר 2: אה, יש מסגרת לשי״ן.

דובר 1: כן, בהחלט. יש מסגרות. הם עושים את זה רטוב והם עושים את זה פנימה.

דובר 2: למה זה כל כך מושלם? זה לא נראה כאילו אתה צריך את זה כמו אדם.

דובר 1: זה לא מחמשין אותה. זה לא נראה כמו מחמשין אותה. זה נראה כמו תפירה. הם עושים… הרמב״ם אומר שצריך לעשות תפירה את השי״ן. השי״נים שלנו אנחנו עושים יום טוב.

דובר 2: נכון, השי״ן של הרמב״ם הייתה יוצאת הרבה יותר רפויה. זה לא היה נראה כל כך מושלם כמו מכונה.

דובר 1: או כן, כי אם זה אמן טוב הוא עושה את זה יפה.

דובר 2: אני לא מתכוון יפה, אני מתכוון לשלמות, למרובע, זה נראה כל כך…

תרגום לעברית

דובר 1: אה, הוא לא היה עושה ממש שי״ן של ספר תורה עם התגין ועם כל הלבוש.

דובר 2: זו שי״ן הלכתית יפה, היא תמיד מושלמת, אין בה שום שריטה.

דובר 1: הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות ממש שי״ן הלכתית.

דובר 2: לא, שיעשו משהו שמזכיר צורת שי״ן.

דובר 1: מהעץ שיש לאומות. הוא קיבל את זה בעצמו, הוא לא קנה את זה מאף אחד.

הלכה ב — תפילין של יד

דובר 2: הוא אומר כך, “ונוטל עור שחור של בהמה טהורה, ועושה ממנו בית אחד מרובע, וזהו הנקרא בית של יד.” לוקחים עור שחור של בהמה טהורה, עושים ממנו בית אחד מרובע, וזה נקרא בית של יד.

“ונוטל עור שחור אחר, ועושה ממנו ארבעה בתים קטנים מרובעים, וזהו הנקרא בית של ראש.” לוקחים עוד עור שחור, ועושים ממנו ארבעה בתים קטנים מרובעים, וזה נקרא בית של ראש.

“ומניח בין כל בית ובית מעט מן העור, כדי שיהיו נראין ארבעה בתים.” משאירים בין כל בית ובית מעט מהעור, כדי שייראו כארבעה בתים.

“ומחברן יחד, עד שנעשו בית אחד שיש בו ארבעה בתים.” מחברים אותם יחד עד שנעשה בית אחד שיש בו ארבעה בתים בפנים.

“ומכניס פרשה בכל בית, ומחזיר מקצת העור מלמטה, ותופרו מכל ארבע פנותיו.” מכניסים פרשה בכל בית, ומחזירים מעט מהעור מלמטה, ותופרים אותו מכל ארבע צדדיו.

“ומניחין מן העור שלמטה מקום שיוכנסו בו הרצועות, כמו תעלה.” משאירים מהעור שלמטה מקום שהרצועות יוכנסו בו, כמו מנהרה.

“וזה המקום נקרא מעברתא.” והמקום הזה נקרא מעברתא.

המשכה: תפילין כמו מזוזות

דובר 2: העניין הוא כך: איך אנחנו עושים תפילין ומזוזות, תפילין נראות כמו אותו דבר כמו מזוזות, רק הפוך. יש לנו בית, ובפתח הבית מניחים פרשה. הם בונים לפרשה בית קטן, זה בית. “מכניסין פרשה בכל בית” ועושים אותו סגור, ובפתח שלו מניחים את הרצועה.

דובר 1: אוקיי, בכל מקרה… וזה תפילין של ראש.

דובר 2: וזה מרכז הבית. הפרשה היא מרכז הבית. אצלנו יש בית גדול, ויש בחוץ ממנו מזוזה קטנה.

דובר 1: אני מבין. אין מזוזה, יש מעברתא שאתה מתכוון לומר.

דובר 2: מה אגיד לך? יש את אותן הפרשיות, רק הפעם זה לא תלוי בחוץ.

דובר 1: אה, אתה אומר שהפרשיות נמצאות בבית. הפרשיות אצלנו נמצאות על פתח הבית, כאן זה נמצא במרכז הבית. הפוך, כל הבית בנוי בשביל הפרשיות.

דובר 2: אוקיי. ואיך עושים את תפילין של יד?

דובר 1: יש לך כאן תפילין של יד? אותו דבר, עם בית אחד, עם הבית.

דיון: השיעור המינימלי של תפילין

דובר 2: מה הרמב״ם אומר שהשיעור המינימלי? כי בשל ראש הוא אמר שיעור מינימלי, שצריך להיות גדול מספיק לעשות ארבעה בתים קטנים.

דובר 1: כן, אבל למה הוא לא אומר שיעור דהיינו הלכה, שצריך להיות בגודל מסוים?

דובר 2: לא, הוא אומר שם, פעם אחת אתה צריך לעשות ארבעה חורים, לא יכול להיות זעיר. אתה אומר שאומן מוכשר יכול לעשות קטן מאוד. הוא אומר שם שיהיה גובה כאצבע יתירה, יהיה קטן מאצבע, אפילו אם אתה מאוד מוכשר ואתה יכול לדחוס את זה קטן מאוד.

דובר 1: לא ברור. יש מי שהעולם מדבר על זה. יש מי שסוברים שיש שיעור כמה גדולות התפילין צריכות להיות. הרמב״ם לא אומר שזה מעכב בוודאי כגובה אצבע. מי יש לו אולי טענה שצריך להיות בשל יד? בשל יד צריך להיות כל כך גבוה, לא יותר גבוה? אני לא יודע למה.

דובר 2: מה, שיהיה קטן? שלא יהיה גבוה יותר מאצבע?

דובר 1: כן. אם כן, שיהיה. הוא מתכוון שיש שיעור, הוא לא מעכב בדיוק, אבל זה דומה לזה שהרמב״ם אומר שהשל יד צריך להיכנס למרפק. ממילא לא יהיה גבוה מדי. השל ראש אתה יכול לעשות אותו גבוה כמה שאתה רוצה, זה לא נוגע לך. מי? היו מי שעשו כך.

דובר 2: חשבתי שזה יותר דבר מעשי. שכאן הוא אומר לך שבתפילין של יד, כל אחד הולך לנסות לעשות קטן. אם אנחנו מסתכלים על זה כמו שזה פשוט שקית שבה אפשר לשים קמיע, כשמישהו הולך לבקש מעושה קמיעות, הוא יגיד לו, “תן לי את הכי מעשי, שלא יהיה עבה מדי.” כל אחד הולך לעשות קטן. אז בשל ראש אתה חייב להיות מספיק מקום להכניס ארבע פרשיות קטנות, הוא לא היה צריך לומר שיעור. אבל בשל יד אנשים הולכים לעשות קטן, הוא אומר, יהיה לפחות אצבע. לא יהיה ממש זעיר.

דובר 1: אבל אתה צריך להיות מקום לארבע פרשיות. אני לא מבין בדיוק מה ההבדל.

דובר 2: לא, זה הרבה יותר קטן, כי זה נכנס לחור קטן אחד. זה חור קטן, אתה עושה חור אחד, ואתה יכול לדחוס מאוד את הקלף.

דובר 1: אוקיי. אתה יכול לדחוס אותו חזק, אז הגיוני שהשל יד קל יותר לעשות קטן.

דובר 2: אני לא יודע. הוא מדבר על הגובה, הוא לא מדבר על הרוחב אבל, למשל. הוא מדבר רק על הגובה. מה נכנס הגובה? אני לא מחזיק בדבר הזה. הוא מדבר רק על הגובה, כן? הוא לא מדבר על הרוחב. אני לא יודע מה זה נכנס כאן. משהו, משהו אני מפספס. יכול להיות שזה בא מאיפשהו השיעור גובה. בגובהו. כמה גבוה. יש הבדל כמה גבוה זה. קודם אמרת שאין הבדל כמה גבוה זה.

דובר 1: לא, נראה שכל תורה ומצוה יש לה איזה שיעור.

דובר 2: לא נראה. כאן לא כתוב אבל. יש מצוות בלי שיעור. כאן לא כתוב שיש שיעור. אני לא יודע.

דובר 1: אבל הוא כבר היה צריך לומר את השיעור על הפרשיות, הראשונים אומרים על הפרשיות וידוי, אבל זה לא דווקא היום. לא רואים שיש שיעור שאומרים. שו״ת מהרש״ל אומר שיש שיעור, ראשונים אחרים, אבל לא כתוב שיעור כאן.

מחלוקת בגודל התפילין

דובר 1: יש מי שמקפידים על גדולות, כי גדולות… יש כן, יש יותר יהודים שיש להם תפילין כאלה שהן דווקא גדולות, כי יש ראשונים שאומרים שיש שיעור, אבל לא ברור.

דובר 2: זה גם על של ראש, לא?

דובר 1: אם הוא רואה, הוא מביא את השל ראש, כי השל ראש זה שבפומבי עושים גדול. אוקיי, אני לא יודע. לחסידי חב״ד יש אולי לכולם תפילין גדולות, שהוא הולך על הדבר בגמרא שיהיה גדול. אוקיי, נראה גדול.

לכאורה הרצועות צריכות גם להיות חלק מהתפילין. הוא אומר, אם זה פשוט קמיע, צריך להיות קשור טוב. כמו כשאדם הולך לשדה התעופה והוא מאוד עצבני על התיק שלו, הוא מוודא שזה קשור טוב שזה תלוי ממש מולו. הוא אומר, הרצועות שמסובבים סביב זה גם חלק מהתפילין.

דובר 2: רגע, מה נכנס… הוא עושה כבר על הרצועות, מה קרה עם הרצועות?

דובר 1: הלאה, אני לא מבין מה אתה מתכוון.

מכפין אותה בעור

דובר 1: וגובהו, כן, בקיצור, מכפין אותה בעור, אותו דבר, מכסים את זה, כן. מכפין אותה בעור רטוב, מניחין את העור עליהם עד שיתייבש ויקרוץ העור, ומכניס ארבע פרשיות במקום אחד, ומכסה את העור מלמתה, ותופר מארבע פנותיו, ומניח ממנו למטה מעט מן העור, כמו בגב החור שהרצועה יכולה לעבור דרכו, תופר מקום הרצועה, כלומר הוא עושה חור כמו שבר, שעושה חור לעבור דרכו.

דובר 2: תופר פירושו מנהרה, כמו שאומרים, נראה ממש כמו מנהרה, לולאה, שיהיה דבר. טוב מאוד.

הלכה ג – סדר הפרשיות בתפילין של ראש

דובר 1: אומר הרמב״ם, כיצד סדר הפרשיות בתפלה של ראש? מה הסדר? איזו פרשה מניחים באיזה צד?

אומר הרמב״ם, מכניס פרשה אחרונה, והיה אם שמוע בבית שיעלה מימין המניח, ושמע סמוך לו. הפרשה האחרונה מהארבע, לפי הסדר כמו שכתוב בתורה, היא קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. יוצא שוהיה אם שמוע היא האחרונה. אז הפרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע, מניחים בבית שיעלה מימין המניח. שם שמתחילים לכאורה, ימין מתחילים, ימין זו ההתחלה.

ושמע סמוך לו, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוך לשמע, וקדש לי בבית רביעי לשמאל המניח תפילין. כדי שהקורא שפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר.

הפשט: הסדר הוא לקורא, לא למניח

הפשט הוא שכותבים את זה, בעצם הסדר הוא, מניחים את זה על הסדר, רק הסדר לא של המניח, מה שהוא אומר זה למניח, אבל המניח לא רואה את זה, האדם שרואה את זה מנגד רואה את זה.

כל העניין, בכל מקרה לא רואים, כל העניין הוא שלא רואים מבחוץ את הסדר, וגם לא רואים את התפילין בכלל, אי אפשר לפתוח את זה, אי אפשר לראות. זה סגור. אבל כך כתוב בגמרא, הגמרא אומרת שרואים את זה על הסדר, והגמרא אומרת גמרא אחרת הפוכה, זה מדבר על המניח, זה מדבר על הקורא.

זו לא הסיבה, הוא אומר רק מה פירוש ימין שמאל. יהיה כך, שהראשונה תבוא בצד הימני של האדם שמניח את זה, הצד הימני שלו. הוא אומר לא, אני מסתכל על הצד הימני של מי שעומד מנגד, זה הצד הימני.

דובר 2: כן, זו שיטת הראב״ד הקדוש, הראב״ד חולק, היו מי שאמרו שיטה אחרת.

מחלוקת רבנו חננאל – שתי ההויו״ת באמצע

דובר 1: כן, רבנו חננאל אמר שוהיה באמצע, שכותבים קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע.

דובר 2: לא, והיה אם שמוע אחרי שמע, ששתי ההויו״ת יהיו אחת ליד השנייה. והיה כי יביאך ווהיה אם שמוע יהיו באמצע. אז קדש ושמע בשני הצדדים, ובאמצע שתי הויו״ת. ומה שכתוב כסדר מדבר רק על שמע ווהיה אם שמוע, זה לא מדבר על כל העניין, שהוהיה כי יביאך סדר דוחה את העניין של לפי סדר פרשיות, לפי סדר התורה.

דובר 1: בקיצור, יש על זה מחלוקת. הראב״ד סובר כך, זה גם, אנחנו קוראים לזה מחלוקת רש״י ורבנו תם, זו גם מחלוקת הרמב״ם והראב״ד, נכון? הראב״ד הולך כמו רבנו תם, והרמב״ם כתב תשובה על זה.

מחלוקת על מציאות – תפילין של רב האי גאון

בקיצור, זו פוליטיקה גדולה. הרמב״ם מכחיש את מה שהראב״ד אומר שרב האי גאון הניח כך, הוא אומר שהוא בעצמו ראה יד…

דובר 2: אה, את התפילין?

דובר 1: הרמב״ם אומר שהוא בעצמו ראה תפילין של רב האי גאון. זה עניין שאנשים חושבים, שאנשים הרבה פעמים מתרגשים כשמחלוקות הלכתיות נדונות, כאילו לא מאמינים לשני, וממש מתחילים לטעון על המציאות. איך תלמידי חכמים יכולים לחלוק על המציאות? רואים כאן שהראב״ד והרמב״ם חלקו על מציאות, איזה תפילין רב האי גאון הלך.

כי הראב״ד משיב לרמב״ם ואומר שהסדר צריך להיות כמו רב האי גאון, ששתי הוהיה׳ס יהיו באמצע, אומר הרמב״ם, “ראיתי תפילין של…” אני לא יודע אם זה היה ישירות, אבל הוא אומר את השני, שהוא שמע מיד ראשונה.

דובר 2: מה הלשון שוב? “אמר לי חכם נאמן”.

דובר 1: אהה. הוא מספר מעשה, שר׳ משה הדרי, הדרי? דרי? אני לא יודע, ר׳ משה דרי, הוא היה עושה כמו רב האי, כמו רבנו תם. הוא בא, לא, מארץ המערב, ממרוקו, לארץ ישראל, הלך כך, הראו לו דברי הגאונים והקדמונים, זרק את התפילין שלו והוא עשה…

דובר 2: אני מבין. אלה הדרדעים הראשונים, רואה? ר׳ משה הדרדעי.

דובר 1: לא, זה דבר אחר. דרדעים ודרי זה לא אותו דבר.

דובר 2: אבל ראיה ברורה מה ה…

דובר 1: בקיצור, הוא מביא ראיה, כבר. זה בקיצור, הרמב״ם הקדוש בוודאי סבר כך, וכך הוא אומר. שולחן ערוך אומר כך, אבל כבר. והראב״ד אומר להיפך, ורבנו תם אומר אחרת.

למעשה – להניח שתי תפילין

אבל התפילין שלנו זה בכל מקרה שילוב, כי בשעטנז גץ לוקחים…

דובר 2: מה לא מעכב?

דובר 1: מה לוקחים?

דובר 2: אנחנו עושים שניהם, והם עושים שניהם, והם עושים גם את השני שהוא של רש״י. כן? אז…

דובר 1: שאנחנו עושים שניהם מה?

דובר 2: אז רבנו תם סבר אחרת. אז בשולחן ערוך כתוב שיעשו, שמי שרוצה להחמיר להניח שניהם. יש מחלוקת רצינית, והרמב״ם אומר מה מעכב.

דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, כמו שכבר למדנו, איך עושים לפי סדר הפרשיות, כך שזה פסול, ורבנו תם מפרש אחרת. אז היתה מחלוקת גדולה, ושני הצדדים יש להם טענות רציניות לצדם. זו לא סתם מחלוקת. יש את הגמרא שהיא כמו סתירה איך לומדים שתי ברייתות בגמרא, והיתה מחלוקת מה רב האי גאון עשה, וכו׳ וכו׳. אז, ירא שמים הולך שתי תפילין ממש יוצא. כך אומר השולחן ערוך שיעשו.

דיון: מה פירוש “ירא שמים”?

אז ממילא, יש שאלה גדולה, איך יודעים אם אדם הוא ירא שמים?

דובר 2: אה, היה במקומות חסידיים ששאלו את הרבי, כן? האם אני כבר מוכן?

דובר 1: אענה לך, אם זו השאלה שלך שאתה מתייסר באמת, אתה ירא שמים, שאתה צריך להניח את התפילין. אם אתה מחפש רבי להיות זה לשאול…

הרבי מליובאוויטש אמר כך, הוא אמר שבזמנים של היום כל אחד מניח את התפילין של בר המצווה שלו שניהם כבר. הוא אפילו אמר שבכלל כך, שעושים כוונה, והכוונה כבר הגיעה.

דובר 2: מה זאת אומרת כוונה?

דובר 1: מה זה מצחיק, כל העניין זה חומרא, זו חומרא, שיעשו את זה. מה זה קשור לירא שמים? זה מאוד מצחיק. אדם לא יכול להיות במדרגה רוחנית. זו שאלה איך עושים את זה. פרום עושה שניהם, יוצא ידי שניהם. מה החידוש לומר שיעשו שניהם? כי יש את מצוות תפילין שהיא משהו עניין שכל היום יהיה קמיע מסוים שמזכיר את השם יתברך. אדם יהיה לו שתי סטים.

דובר 2: אתה אומר שזה מעכב. אם זה מעכב זה מעכב. מה כל יהודי יכריע לרמב״ם או לרש״י?

דובר 1: כמו שסבר הגאון מווילנא, אבל השולחן ערוך לא סבר כמו הגאון מווילנא.

הלכה ד – תפילין של יד

דובר 1: זה קורן הלכות תפילין של יד.

דובר 2: אה, תפילין של יד גם כותבים…

דובר 1: אה, ההבדל הוא רק, כותבים אותן בארבעה דפין באור אחד כספר תורה.

דובר 2: אה, הלשון “כספר תורה” לא פירושה פשוט כמו ספר תורה שיש הרבה עמודים, כמו האורך שיריעות התורה הן, כך גם. אותו סדר, כמו שהרמב״ם עושה תמונה, קדש והיה כי יביאך.

דובר 1: מה הרמב״ם לא כתב?

דובר 2: מה הרמב״ם לא כתב? שמע ישראל, והיה אם שמוע.

דובר 1: הוא אומר, לכתחילה כותבים את כל ארבע הפרשיות על חתיכה אחת, אבל אם כותבים על ארבע חתיכות ומניחים את זה בבית אחד, גם יוצא. אחד מניח את זה, אתה אפילו לא צריך לחבר את ארבע חתיכות הקלף. “אורות” פירושו כאן קלף.

גלילת הפרשיות – מסופן לתחילתן

וכשהוא גולל הפרשה, כשהוא מגלגל את הפרשיות כדי להכניס אותן ל… בתים של ראש ובתים של יד, גולל אותן מסופן לתחילתן, צריך כבר להיות מגולגל להתחלה, כמו…

דובר 2: אה, עד שתמצא כשתפתח הפרשה, תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה, תקרא כל שורה מהתחלה עד הסוף.

דובר 1: זה גם מצחיק, כי הלאה, תפילין לא נעשו לפתוח ולקרוא, אבל מעמידים פנים כל הזמן שקוראים את זה. זה הסדר איך עושים את זה, זה הסדר. אנחנו מגולגלים ומסובבים, ולמה אתה קורא?

דובר 2: סביב לבן, עומד ויי.

דובר 1: ממש פלא, כן.

דיגרסיה: תפילין כקמיע וזיכרון

תרגום לעברית

חשבו, מהו קמיע? הרבה פעמים קמיע הוא, כמו בסיפורי הגלות, כן, זה היה שקיק שהיה בתוכו שם הסבתא עם שמע ישראל לשם יחוד קודשא בריך הוא. חשבו, יכול להיות שהקמיע המקורי כמו שיש קמיעות מן המזיקים, יש קמיעות של זיכרון. זכור אני עם ישראל, זכור שיש בורא בעולם.

דובר 2: אה, אוקיי.

דובר 1: צריך להיות מוכן טכנית לפתוח אם אדם נמצא בגלות, אין לו שום סייעתא דשמיא בתורה. מה יש לו? יש לו את הפרשיות, את ארבע הפרשיות הוא יתחיל את המנהיגות של יציאת מצרים, וזה הרי הזיכרון המקורי המקורי. פעם אחת יהודי יפתח אותו, אתה אומר.

תפילין כקמיע של זיכרון

דובר 1: זה שקיק שיש בתוכו שם הסבתא עם שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. אז חשבו, יכול להיות שהקמיע המקורי המקורי, מין קמיע זה, יש קמיעות מן המזיקים ויש קמיעות של זיכרון. זכור אני עם ישראל, זכור שיש בורא בעולם. אז צריך להיות מוכן לפתוח, אם אדם נמצא בגלות, אין לו ספר תורה, מה יש לו? יש לו את הפרשיות, את ארבע הפרשיות, זה יזכיר לו את יציאת מצרים, זה הרי המקורי המקורי.

פעם אחת יהודי יפתח אותו, אתה אומר? הוא יזרוק אותו.

לכן זה נקרא קמיע בכלל, כי בדרך כלל יהודי לא ידע מזה. הוא לא ידע מה זה, הוא יראה יש לי משהו על הראש, רגע, מה זה? רואים במלחמת העולם השנייה באושוויץ שיהודים אמרו שהם חשבו שזה פתק. יכול להיות שאם אחר היה אומר אחרת, הוא היה אומר שיש ספרים משובחים, ופותחים אותם, לוקחים, וקוראים בהם כל יום, לא היה חסר, כי היום יהודים לא יודעים את הפרשיות. אבל חשבו על מצב כזה, אז התפילין היו פותחים, הם היו צריכים לפתוח, והוא ערבב אותם בהתחלה מוכן שאם צריך לקרוא בהם.

קמיע כקריאת התורה סימבולית

אפשר לומר גם כמו שראיתי שאחד מסביר, מהו קמיע? קמיע הוא פשוט כמו תפילה או תורה, שבמקום שתקרא אותו, הוא קורא אותו מעצמו. אז זה כאילו בשעה שאתה מניח אותו, זה כאילו נקרא. אז זה מין אחר של קריאת התורה. כאן יש קריאת התורה של קריאת שמע, וכאן יש שמניחים את קריאת שמע על הראש, אבל זה צריך להיות כתוב על מה שאפשר לקרוא בו, לכן צריך לכתוב אותו כתוב גויל, קלף, מה ההבדל? זה מונח על השכל, שם זה נקרא, הקב״ה קורא אותו, אני לא קורא אותו, זו קריאה סימבולית. אוקיי, ווטאבר. אנחנו לא מבינים נושא כל כך טוב של קמיעות, לכן אנחנו לא מבינים אותו.

דובר 2: לא, אני אומר, הקמיע הוא יותר קמיע של זכירה, וזה גם עומד טוב.

דובר 1: כן, אבל זה יכול להיות, אבל זה לא נכון שזה נעשה שיפתחו, כמו אותו מעשה של הילד שנתנו לו שקיק שגרם לו להישאר שם. אבל הזיכרון בשעה שאתה מניח אותו…

זה דרכון של להיות קמיע! לא פותחים אותו סתם כך, כי זה מאוד יקר, אבל יש מושג, נגיד, יש רעיון כזה שאני שם כאן את השם שלך והוא היה הסבתא שלך, אם זה הדבר האחרון שתהיה לך… אוקיי, זה מאוד טוב. זו המצווה בכלל, זה הגדר. כמעט שזה כאילו לומדים אותו. זה כאילו, משחק. כן.

הלכה יג — מטלית ושער

דובר 1: טוב, “ומושיבין אותן בפרשיותיהן וכו'”. אוקיי, הלאה. עכשיו נלמד על המטלית שמניחים. ההלכה למשה מסיני הייתה שמכניסים את הפרשיות לתוך בד כזה, ואחר כך קושרים אותו עם… אהא. אהא. אומר הרמב״ם, “ומושיבין אותן בפרשיותיהן וכו׳ ומושיבין במטלית”, עוטפים אותו עם… עם מטלית, עם בד, מטפחת. וכתוב עוד שנוהגים לתפור עם קלף, אבל זה לא חלק. רק שיהיה משהו קשור. כן. כי מטלית קושרים אותה עם שער, עם שערה, “ואחר כך מכניסין אותה בתין”. מכניסים אותה לבית, לבית של יד.

שער מבהמה טהורה

“והשער הזה”, אומר הרמב״ם, “צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה”. צריך להיות רק מדברים טהורים, כמו שלמדנו קודם שגם בקלף רק מבהמה וחיה טהורה, כי “למען תהיה תורת ה׳ בפיך”, אומר הרמב״ם את הטעם. אפילו מנבלות וטרפות שלהם, לא רק שהם צריכים להיות כשרים, הם צריכים להיות ממין הכשר.

מנהג — שער זנב העגלות

אומר הרמב״ם, יש מנהג, “ונהגו כל העם לכורכן בשער זנב העגלות”. אכן עגל הוא בהמה טהורה, כן, זו פרה, צעירה. לזנב יש שיער חזק כזה, נראה. והסיבה היא שיזכרו את חטא העגל, כך כתוב רבינו מנוח. זה זכר לחטא העגל, שלא יעשו את חטא העגל.

טוב, הלאה לשאלה הבאה.

דובר 2: לא, כל התפילין הן כאילו יש. באמת, תפילין הן כאילו, מי שלא יכול ללמוד, אנחנו מניחים קריאת שמע עם תפילין, אבל תפילין הן במקום קריאת שמע. במקום… אתה יכול לומר, במקום ללמוד תורה כל היום, מי שעובד שיניח תפילין, לפחות יש לו תורה על הראש. זו כמות של התורה, לפחות.

דובר 1: כן, אבל אמרתי שזה הענין של פרה אדומה, לא של… אבל הכוונה היא… לא, זה עגל, לא פרה. עגל זה לא אותו דבר כמו פרה. עגל הוא תינוק פרה, תינוק עגל.

הלכה יד — תפירת התפילין בגידין

דובר 1: אממ, טוב, הלאה. אה, לקיום מצוות עשה, זה הזכר של הפרה. תופרין את התפילין.

כן. כשקושרים את התפילין, כשלא קושרים, תופרים יחד, תופרים יחד את הבתים. אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה. והלאה אותו דבר, אפילו מנבלות וטרפות שלהם. שם לא מספיק צואר, צריך דבר חזק יותר, בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבלות וטרפות שלהם.

מהם גידין?

אומר הרמב״ם, מה עושים? זה כבר דבר יותר מעשי. איפה הגידים, הגידים העבים החזקים? למטה אצל העקב של הבהמה והחיה, עוברים דרכם הרבה ורידים, והם לבנים קשים, אלה גידים לבנים קשים.

אני די בטוח שגיד לא אומר ורידים, אלא… וואט דו יו קול איט? גידים. לא עורקים. גיד לא אומר ורידים. גיד אומר שרירים, או לא שרירים, ה… ה… הגידים זה אני חושב באנגלית. זה גיד הנשה. גיד הנשה זה לא וריד. זה… זה הדבר שמחבר את העצם ל… ל… לבשר. אני חושב שזה נקרא באנגלית טנדון.

דובר 2: כאן משמע שאתה אומר שיעור גידין. אני לא יודע, יש שאומרים שזה אומר עורקים או ורידים, אבל גידין כאן לעולם לא אומר ורידים. זה אומר במיוחד… איפה זה נקרא? כן, זה דבר חזק, נו. כן, כן. סחוס? לא. איפשהו בתורה כתוב על זה סחוס. אני לא יודע. אוקיי, יכול להיות. אולי זה עוד קצת מזה. אני לא בטוח מה התרגום, אבל אני חושב שזה…

הכנת הגידין

דובר 1: אוקיי. ומרככין אותן באבנים. הרמב״ם אומר לנו כאן איך לוקחים את הגידים ועושים אותם למעין חוטים. מרככין אותן באבנים, וקוצצין אותן עד שיעשו כפשתן, ואז טווין אותן ושזרין אותן, ובהן תופרין את התפילין ואת יריעות ספר תורה.

זה עכשיו כבר מעשי איך הוא עושה את זה. כי זה קשה, דבר חזק, עושים אותו רך קצת כדי שאפשר יהיה להשתמש בו לתפירה.

הלכה טו — תפירה ברבוע

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, כשתופרין את התפילין, תופרין אותן… אה, למדנו שצריך להיות ברבוע. התפירה גם צריכה להיות ברבוע. הלכה למשה מסיני שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשל יד בין בשל ראש. אתה אומר כאן, רואים את הריבוע של איך חותכים הוא בדרך כלל לא הריבוע הממש מדויק כמו הריבוע בקופסה האמיתית. למה? כי זה עושים עם מכונה.

מה פירוש “תופרן עושה ברבוע”?

על מה מדברים בדיוק? הלכה רווחת, לא ברור מה פירוש תופרן עושה ברבוע. את זה צריך לדעת. הרמב״ם אומר מה פירוש תופרן עושה ברבוע? עושים את זה ממילא, כי מקפלים אותו. אבל איך עושים את זה? אפשר לעשות אחד כך, אחד כך. כך אפשר לתפור את זה. אה, האם אני יכול לתפור עם קופסה? תפירה אקראית, חבורה של תפרים, סגרתי אותו. כך עושים הסופרים שלנו, אבל אני חושב שזה זה.

דובר 2: כן, זה זה, אבל ההלכה רווחת של הרמב״ם, הוא מתכוון לומר שזה מנהג, נכון? המנהג הוא שעושים שלוש. לא ברור. נכון, כי… כי זה מספר זוגי. מה הוא אומר כאן את המספר? אני מבין, אבל זה לא חיוב. אפשר לעשות ארבע וחמש. הוא יעשה יותר תפירות, כן.

בדיעבד — עשר או ארבע עשרה תפירות

דובר 1: איי, טוב. “אם עשה תפירות עשר או ארבע עשרה, עושה”. אפשר גם לעשות, אבל שיהיה מספר זוגי. שיהיה בתפירה, זו הנקודה. שיהיה ברבוע. שלא יהיה שבצד אחד יש תפירה ארוכה אחת, ועל… צריך גם להיות מאוזן. איך יש עשר או ארבע עשרה? מעשית, מעשית. אבל שלא יהיה שזה מעכב. מישהו רוצה דווקא לעשות…

תפירות יחיד — לולאות שלמות

“יחידא תפירות יחיד של אדם תופר ומסתיר ריחוץ”. מה זה אומר, אני לא יודע. “יחידא תפירות יחיד של אדם תופר”, אני מבין. אני חושב שהוא מתכוון שכשתופרים, כל תפר צריך לעבור לגמרי. לפעמים עושים זיגזג כזה, למעלה ולמטה. כשמסתכלים על התפילין, אין זיגזג. אתה נכנס, אתה יוצא, אתה נכנס, אתה יוצא. אתה לא עושה למעלה ולמטה זיגזג. אתה עושה לולאה שלמה על כל אחת. כך הוא אומר כאן, שיהיה על כל אחת שיהיה חזק יותר לכאורה.

הלכה טז — חריץ בתפילין של ראש

דובר 1: כן. עוד הלכה, “וצריך שיגיע החריץ”. למדתי שבתפילין של ראש עושים חריץ כזה. “וצריך שיגיע החריץ”, החריץ של תפילין של ראש, צריך להגיע “עד מקום התפר”. שלא יהיה, לא פשוט שיהיה ארבעה. שיראה כמו קופסה סגורה שלמה, ושיראו שיש כאן חריצים של בתים חיצוניים. קודם הוא מדבר על מה שאמיתי. מישהו היה יכול לעשות כמו, זה נעשה ארבעה רק מלמעלה, מלמטה זה אחד גדול. לא, צריך להיות ארבעה מלמטה.

לכתחילה לעומת בדיעבד

“ומבחוץ יהא חריץ ניכר כדי שיהא רשום ניכר לכל, אף בלא שום חריץ מגולה מכאן ומכאן, אפילו הכי כשרות”. אבל העור לא צריך להיות. זה שצריך להיות החריץ עד מקום התפר, זה רק לכתחילה. “ואם אין חריץ ניכר, פסולות”. צריך להיות ניכר שזה ארבעה חלקים.

מנהג — גיד דרך החריצים

וממילא מה עושים? יש מישהו, “ויעביר בתוך כל חריץ וחריץ חוט של עור או חוט של משיחה להעביר בין בית לבית”. תופרים מסביב כדי שיראו. מכניסים, מעבירים חוט. והמנהג הוא, “והמנהג פשוט להעביר גיד מגידי הצבי בכל חריץ משלשתן”, בכל אחד משלושת החריצים. המנהג הוא שמכניסים לא סתם חוט או משיחה, אלא מכניסים בדיוק את הגיד, אותו מין שמשתמשים לתפור את כל התפילין. אני חושב שבשעה שתופרים אותו מכניסים אותו אז. בשעה שתופרים אותו נותנים הכנסה דרך שם, כדי מה? שיהיה הבדל גבוה יותר בין בית לבית. חשוב שיראו שזה ארבעה חלקים, ארבעה בתים, ארבעה אהא.

הלכה יז — רצועות

דובר 1: כן. אומר הרמב״ם, “עד כאן הלכות התפילין”. איך עושים את הרצועות? אומר הרמב״ם, “כיצד עושין הרצועות? לוקחין רצועה של עור”. כמה רחב צריך להיות? “רחבה כרוחב שעורה”, האורך של… הצד הרחב של השעורה.

אורך הרצועות

“וארכה”, כמה ארוך צריך להיות? “רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה קשר, ויצאו שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט”. אחרי הלב, שיכסה אותנו בטלית חצי מ… כמה ארוכה רצועה של יד? “ואף רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע”, שיקיף את היד שמניחים עליה תפילין, ואיך כבר מעניק, ושיוכל בהכשר, ושיוכל לצאת… למשוך את הרצועה השנייה.

שיעור רצועה של יד

דובר 1:

כמה ארוכה רצועה של יד?

דברי הרמב״ם: “רצועה של יד כדי שתקיף את זרועו, שאפשר יהיה להקיף את היד שמניחים עליה תפילין, ויקשור ממנה קשר, ושאפשר יהיה לעשות קשר, ותמשוך רצועה אחת עד אצבעו האמצעית.”

הוא לא אומר שעושים כריכות נוספות על היד, קשירות נוספות על היד, אלא שאפשר יהיה להגיע עד… הוא מדבר כאן על השיעור, המינימום כמה ארוך צריך להיות. כן.

“ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור.”

צריך להיות כל כך ארוך שאפשר יהיה לסובב כאן פעם אחת למעלה אצל הזרוע, ועוד שלוש פעמים על האצבע, ואחר כך לעשות קשירה. אבל זה יכול להיות עוד יותר ארוך מזה.

“היו הרצועות ארוכות, יוסיף על הכריכות ועל הקשירות.”

זה שיעור, זה לא מקסימום. נכון. אוקיי.

קשר של ראש

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה:

“מכניס הרצועה של ראש בטבור שלה” — הטבור, המקום בחלק האחורי של התפילין שבו מכניסים דרכו את הרצועה, מכניסים — “ומקיף כמידת ראשו” — הרצועה מקיפה את הראש — “וקושר…”

שוב, הוא מדבר עכשיו איך עושים את הקשר. הוא שם חלק בערך בגודל של מידת ראשו, ואחר כך קושר קשר וכו׳.

“קשר זה צריך כל אדם ללמדו”

דובר 1:

אומר הרמב״ם: “קשר זה צריך כל אדם ללמדו.”

הוא אומר, הסברתי לך כאן הרבה איך לוקחים חתיכת עור, הכול, אבל איך אסביר לך כאן איך עושים את הקשר? כל יהודי, לכל דבר יש שיעור, אתה לא יכול להפוך רק לספר שלי. כבר למדת את כל השיעורים של ספר המדע עד היכן שמגיעים עכשיו, אתה תלמיד חכם, תבין את זה.

אבל הוא מתכוון לומר, יש הלכה שתלמיד חכם, כתוב בגמרא, הוא צריך לראות את זה בפועל על תפילין אחרות, הוא צריך לראות את זה על תפילין של מישהו, הוא צריך ללמוד את זה. יש הלכה, הוא אומר כאן שני דברים אחרים. יש דין שתלמיד חכם צריך לדעת איך לעשות קשר של תפילין. מהו תלמיד חכם? תלמיד חכם הוא מי שיודע תורה. מה שתלמיד חכם הוא, הוא צריך לדעת איך לעשות קשר. אבל מלבד שהוא צריך לדעת את כל ההלכות, הוא צריך גם לדעת איך לעשות קשר של תפילין. יש גמרא שתלמיד חכם צריך לדעת כמה דברים, מלבד שהוא צריך לדעת ללמוד, הוא צריך גם לדעת…

דובר 2:

קשר של תפילין?

דובר 1:

כן, קשר של תפילין. זו ההלכה שהגמרא אמרה שתלמיד חכם צריך לדעת. “אמר רבי אבין אמר רב, ג׳ דברים צריך תלמיד חכם ללמוד, כתב שחיטה ומילה, ואף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית.”

דובר 2:

וואו!

דיון: מדוע תלמיד חכם צריך לדעת קשר של תפילין?

דובר 1:

הדבר המעניין הוא שהרמ״א לא מביא כראוי את כל שאר הדברים. יש שאומרים שהרמ״א אולי מביא את זה כן משמע. העניין הוא, תלמיד חכם פשוט, מגיעה שאלה, מישהו ביקש ממנו, “תקן לי את התפילין,” והוא אומר, “אין לי מושג איך עושים תפילין.” “אה, גם לי תלמיד חכם שאתה, אתה אפילו לא יודע איך לעשות תפילין.” תלמיד חכם גמרא׳י צריך להיות חכם, לא עושה תפילין. זה הרי חידוש שתלמיד חכם צריך לדעת את זה.

דובר 2:

אני חושב כך, את הקשר הראשון של תפילין משה רבינו ראה, והתלמיד חכם הוא תמיד זה שמוסר את התורה ממשה, תלמיד חכם.

דובר 1:

אולי. יפה מאוד. אבל עכשיו הרמ״א אומר עוד דבר, שעד עכשיו אמרתי לך הכול בדיוק איך עושים את זה, אבל את הציור אני לא יכול לעשות בכתב.

דובר 2:

אולי זה הציור למה שהוא אמר, “אלא צריך תלמיד חכם ללמוד”? אולי הוא מתכוון לומר…

דובר 1:

אולי זה מה שהגמרא מתכוונת לומר גם, שתלמיד חכם הוא זה שיודע את כל הדברים הכתובים, אבל אי אפשר לכתוב בדיוק איך עושים קשר, על זה צריך ללמוד את זה בדרך אחרת.

דובר 2:

כן, אבל זה לא ברור, כי הגמרא יש כתב, שחיטה, ומילה, זה לא מצוות, זה לא חובות. הוא מתכוון מעשית. הגמרא, הדברים שתלמיד חכם צריך לדעת, הם דברים מעשיים.

דובר 1:

זה גם דבר מעשי. שיהיה צורת ד׳.

דובר 2:

ברכת חתנים וציצית?

דובר 1:

כן, אבל ציצית פירושו איך קושרים ציצית.

דובר 2:

ברכת חתנים זה הנוסח.

דובר 1:

הנוסח של סידור קידושין, שבע ברכות.

תרגום לעברית

דובר 2:

הנוסח של הברכות. כן, אבל אתה בא לחתונה ואתה לא יודע לעשות את הברכות, זה בושה.

דובר 1:

אבל אולי הכוונה יותר להלכות סביב זה.

דובר 2:

לא, לכאורה הכוונה לזה. הוא עושה כן. היום אפשר לעשות תמונה. אני מתכוון שהרמ״א פשוט לא ידע איך לעשות תמונה.

דובר 1:

אפשר לעשות תמונה של קשר של תפילין. אני מתכוון שזה לא בלתי אפשרי.

דובר 2:

אתה יודע מה, כל אחד שמצייר את זה שיעשה את זה במדויק.

דובר 1:

אפשר. צריך לכתוב הוראות. בסידורים של היום, הרבה יש הוראות. אתה יכול עדיין לעשות את זה שזה ייראה נכון.

דובר 2:

הרמ״א לא ידע איך לעשות את זה אז.

דובר 1:

כן, סליחה, כי הרמ״א הוא גם בשר ודם. ויכול להיות שאולי בזמנו לא הייתה טכניקה של תמונות, ככה זה. מה שיהיה. אבל בזמנים של היום, יש תמונה בצד, אתה יכול לראות. טוב מאוד. הרמב״ם הוא כל כך מושלם שכל הזמן צריך למצוא רמזים שהוא לא בשר ודם. בספרים אחרים לא חסר שאני אקרא לזה כל כמה דקות. אומר הרמב״ם, רגע.

אוקיי, בכל מקרה, זה מעניין, כי הרמב״ם הוא… אתה רואה את המגבלה שהרמב״ם כותב בפרק הזה. הוא רוצה לומר את זה, הוא משאיר את זה, אחר כך הוא אומר “אבל”, לך תשאל, לך תראה איך זה נראה. כי שם לא עשו את הציור של ארבעת הדברים שהוא כתב. אני לא יודע איך נראו התמונות שהוא ראה.

קשר של יד כמין יו״ד, קשר של ראש כמין דל״ת

דובר 1:

אוקיי. “וחיים בשל יד קושר קשר כמין יוד” — “כמין יוד”, זה נראה כמו יוד. אז של ראש היא דל״ת, ושל יד היא יוד.

“כדי שתהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בה עד שירצה לקשור על ידו.”

זאת אומרת, של ראש… הוא עושה עוד לולאה צריך לעשות. אני לא בטוח מה הרמב״ם מתכוון שצריך לעשות לולאה. יכול להיות שהוא מתכוון שצריך לעשות את הקשר רפוי כדי שיוכל לעלות. אני לא בטוח מה הוא מתכוון.

הנקודה היא, שבשל ראש עושים רק פעם אחת קשירה עם הראש וזה עולה ככה. כמו שהרמב״ם אמר, “וליהוי תפילין על ראשך”, “שליקשר על הראש”. מה שאין כן על היד צריך כל יום לקשור, איך שקושרים את זה כל יום. אומר הרמב״ם, צריך להשאיר את הקשר קצת רפוי, ומשאירים את הקשר עולה ויורדת, ואחר כך נותנים לזה קשר כל יום.

מכאן יש קצת ראיה נגד אלה שנוהגים שצריך להסתפר ארבע פעמים בשנה, כי אז צריך להזיז את הקשר של התפילין. אם מסתפרים כל פעם, זה לא כל כך מדויק.

צבע רצועות

דובר 1:

אוקיי, אני ממשיך. צריך להתחיל. רצועות של תפילין. אה, זה כבר שלוש. מה לעשות? לסיים? אני לא יכול לסיים בארבע דקות את כל הדבר. יש לך שיעור עכשיו או משהו?

אז עכשיו צריך ללמוד מה עושים את הרצועות, נכון? עד עכשיו היו ההלכות של הבתים. כבר למדנו על הרצועות, כבר למדנו על הקשר של הרצועות. הצבע של הרצועות למדנו שזה גם הלכה למשה מסיני, כן? מה למדנו קודם?

דברי הרמב״ם: “רצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד, שתיהן, פניהם החיצונים שחורים.”

החיצוני, מה זה אומר חיצוני? זאת אומרת, חיצוני, וגם לגבי הסדר של תפילין אמרו שהעיקר הוא החיצוני, איך האדם מולי רואה את זה. אה, תפילין זה כי אנשים אחרים יראו אותי… אני לא רוצה לדבר על החיצוניות. זה מאוד מעניין. והדעה אומרת לנו שזה כנגד הלב, זה מאוד חזק לפנימיות. רוצים לראות שיש גם את החיצוניות להראות. אתה לא עושה את זה, אתה עושה את זה בעיקר בשביל החיצוניות. הרמב״ם לא מונה את הטעם של כנגד הלב עם הדברים. הוא לא מונה את הטעם עם הדברים האחרים.

אוקיי, ובחוץ עושים שחורות, וזו הלכה למשה מסיני. הלכה למשה מסיני כתוב, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני, זאת אומרת החיצוניות של הרצועות.

“אבל אחורי הרצועה” — זה עולם רב שלמה אייגר, כי הם לא חשופים — “אם היו ירוקות או לבנות” — אם הם ירוקים או לבנים — “כשרות. אבל אדומות לא יעשה” — למה? לא יעשו — “שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו.”

אדומות זה גנאי. מה זה צבע שמח? מה זה הענין של אדום זה רע? אדום, אש אדום, הוא מביא שרש״י אומר שיחשבו שהוא היה נידה והוא נעשה מדמם. אה אני מבין. אחרים אומרים, הוא מביא שם טעם. המגיד משנה אומר שם פשט שזה לא צבע צנוע. או שהכומרים, הגלחים, הולכים ככה.

אני עכשיו הייתי מוחזק קצת, למישהו היו תפילין שהם קצת חומים, ואנשים אמרו לו שזה לכאורה לא כשר. אבל צריך לדעת כשהרמב״ם אומר שחורות, האם הוא מתכוון שזה חייב להיות בדיוק הצבע שחור שלנו, או שחור שנעשה דהוי? את זה אני לא יודע. אבל כשהרמב״ם מדבר לא על שחור, הוא אומר ירוקות או לבנות או אדומות, הוא לא מדבר על פחות שחור. גם זה מעניין, כי יש מקומות שכתוב… מה יכול להיות יש מקומות שרואים ששחור יכול להתכוון לכחול או… כן, אני זוכר, הרמב״ם אומר שהתכלת היא שחור, והוא מתכוון לכחול. נוטה לשחור, לא, הוא לא אומר נוטה לשחור. אבל אני זוכר שיש שיחה כזו שהוא קורא לזה שחור. אז אני לא יודע.

“ולא יהיו אחורי הרצועה אלא כעין הקציצה”

דובר 1:

אוקיי, “ונוי לתפילין…” אה, “ולא יהיו…” עוד דבר. אבל מה כן? “ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה.”

החלק האחורי של הרצועה לא חייב להיות שחור, כמו שדיברנו, אבל זה כן צריך להיות כעין הקציצה. צריך להיות מאותו צבע כמו הקציצה. הקציצה זה מה? החלק התחתון של… קציצה הוא מתכוון לתפילין. קציצה זה החלק לכאורה, כי החומר הוא שחור.

אבל כאן, זה לכאורה הנושא של כאן, זה יופי. זה לא הלכה למשה מסיני. יפה זה שכל הדבר הוא שחור. מעניין, אני הולך לתפילין ממש ש… אצל הרמב״ם, יש סופרים שמוכרים תפילין שצבועים שחור משני הצדדים. אבל העולם לא מקפיד על זה. היום רוב הרבה בא ככה כבר, כן. אבל העולם… לא, זה היה החלק האחורי היה פינה של הקציצה, כמו החלק התחתון של התפילין. אבל נעשה שהרמב״ם אומר שזה לא הוכנס עדיין עבור הסופרים לצבוע מה… הקושי הוא קשה כי אנחנו צריכים שזה יושחר, רק רבי זה נוגע לגרפים. כן. הרצועות נעשות מושחרות. לא בהכרח. בכל מקרה…

מאיזה עור עושים רצועות

דובר 1:

טוב, עכשיו, מאיזה עור אפשר לעשות את זה? מאיזה עור? האם זה בעצם אותה הלכה כמו שלמדנו עד עכשיו. כן?

דברי הרמב״ם: “העור שעושין בו תפילין, שאותן מעניין יערציית” — זה מאותו מין עור — “עור בהמה וחיה הטהורים” — עור בהמה וחיה טהורים, שצריך להיות ממין טהור — “ואפילו נבילות וטריפות שלהם.”

אפילו נבילות וטריפות שלהם, מה שלא כשר, אבל המין הוא טהור, העיקר והמין. מתכוון. מתכוון. טוב. אויוויי… אממ, סליחה. נראה שהעור של נבילות וטריפות הם לא מאותו מין כמו טומאה טהרה. נראה שהנבילות וטריפות זה לא בעלי חיים רעים, או שמשהו קרה להם, במקרה ככה… אסור לאכול אותם, אבל העור שלהם עדיין בסדר איתו. לאכול את הבשר שלהם אסור, אבל העור שלהם כשר, כביכול. אז נבילות וטריפות מקבלים את הקטגוריה של בהמה טמאה, כביכול, יש קטגוריה אחת שנקראת דברים שאסור לאכול, אבל לא רואים ככה, זה גדר בפני עצמו.

עור לא אוכלים, זה אפילו לא אכילה, מבין מה אני אומר? אפשר עוד לעשות היתר, אבל תפילין מבין מה אני אומר? זה כשר.

עור של נבילה וטרפה לגבי תפילין

זאת אומרת שהנבילה וטרפה לא נעשית בהמה רעה שמשהו קרה לה, זה פשוט כמו… אסור לאכול אותה, אבל העור שלה עדיין “nothing wrong with it”. לאכול את הבשר שלה אסור, אבל העור שלה כשר כביכול.

אז נבילה וטרפה מקבלת את הקטגוריה של בהמה טמאה. כביכול יש לך קטגוריה אחת שנקראת דברים שאסור לאכול. אבל לא רואים ככה, זה גדר בפני עצמו. עור לא אוכלים, זה אפילו לא אסור כביכול, מבין ככה? אפשר רק לעשות עור, אבל תפילין זה פשוט שזה כשר כביכול. יכול להיות שהאיסור לאכול, לא נעשה בהמה טמאה. בהמה טמאה רק שייך שכל המין בהמה הוא טמא.

אוקיי. עכשיו… אין חילוק, אפילו לגבי דיעות ורחיצות, אמת, יש טומאת נבילה, אבל זו בהמה טהורה. אממ, זה טמא, טמא זה בעיקר לאכילה, אבל זה מין טמא.

עיבוד לשמה ברצועות ובתים

אומר הוא הלאה, והעור הרצועות צריך עיבוד לשמה. כאן שכחת את נתנו עורות טמאים, עושה כיפה לתפילין מזהב, כי הוא בכלל לא השתמש בעור, הוא השתמש במתכת, הוא שם זהב. ההלכה היא שצריך להיות מעור בהמה טהורה דווקא.

אומר הוא הלאה, והעור הרצועות צריך עיבוד לשמה. העור של הרצועות צריך עיבוד לשמה. כשמעבדים את העור צריך להיות לשמה, כמו הבתים. להפך, הרמב״ם לא אומר. לא, הבתים לא צריך עיבוד לשמה, הם למדו לשמה בפורמט, סליחה, בפורמט שכותבים על זה.

אבל עור שמחפין בו, דהיינו הנרתיק שמכסים את הבתים, דהיינו הבתים, כן? מה שמכסה את הפרשיות, הנרתיק הקטן של הפרשיות, אינו צריך עיבוד כלל, ואפילו אם עשוי ממצה, כשר. מה זה עשוי ממצה? אה, חשבתי שזה עוד החמץ של מצה ב… בכלל לא עיבוד, ב… איך קוראים לזה? ב ב הבתים. נראה שאם העור הוא מצה וחמץ. מה זה חמץ? מעובד. ההפך של מעובד נקרא מצה. רואים שמצה זה בתרגום “דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ” כתוב בגמרא. בכלל לא מעובד. זה גולמי. כמו מצה, זה חתיכת בצק גולמי.

האם זו קושיא, הרמב״ן יש לו את הקושיא. ולא רק זה, אלא היו מקומות שכן נהגו, “במקומות שנהגו לחפות אותן בעור מצה”. יכול להיות שעור מצה זה עור קשה, כמו המצה שלנו שהיא קשה? לא, זה לא אומר מעובד. לא, לא, לא, זה אומר לא מעובד, זה אומר לאפוקי מעובד. יכול להיות שהארץ ארץ… הרמב״ן אומר שהמנהג הוא כן, שלנו צריך להיות מעובד. הרמב״ן אומר ככה. השולחן ערוך פוסק שצריך כן לעבד את ארבעת הבתים. הם אומרים שהראשונים האחרים חולקים, אבל הרמב״ן אומר שלא צריך. עבודה, עבודה לשמה עבור הבתים. אם צריך עבודה לשמה, כל שכן שצריך עבודה, כן?

מי יכול לעשות תפילין — עשייתן ככתיבתן

עכשיו נלמד מי יכול לעשות את זה. בדיוק כמו כתיבת התפילין צריך יהודי שהוא יהודי שומר מצוות, כן, מישהו שהוא לא מומר, לא מינות, לכתוב אותו דבר תפילין. עשיית התפילין, “אלה ישראל”, רק יהודי. “עשייתן ככתיבתן”. עשיית התפילין, זאת אומרת הבתים של התפילין, יש להם אותן הלכות כמו כתיבת התפילין.

כאן אומר הרמב״ן למה, מפני “שי״ן שעושין בארכן ומשמרין”. למדנו קודם שעושים שי״ן בעור. דווקא כאן רואים שזה לא רק קישוט ליופי, זה דווקא ש… אני שומע. יש לזה דין כתיבה. יש לזה דין כתיבה. זה תורה מעניינת של הרמב״ן.

אבל רבנו תם צריך שיהודי יעשה. כן, זה קצת קשה, אבל ככה, למה צריך יהודי לעשות את השי״ן ואת השאר… יכול להיות שהרמב״ן אומר עובדה פשוטה, שהגוי לא יודע איך לעשות שי״ן. אתה יכול להגיד לו לעשות בית, לעשות על זה שי״ן צריך כבר יהודי, זה כבר יותר קשה. אה, לפי מה שהרמב״ן הבין שעבודה לשמה צריך להיות, יש טעם לעשות טוב. כן, לא עושים שאף יהודי יכניס קרבנות לראש. זה הגיוני כי מישהו… כן, זה הגיוני. מכאן אי אפשר דווקא ללמוד שהרמב״ם סובר שצריך להיות… אין צריך להיות רוצה דבר סיבות, אין חילוק ולהיות מה היום שונה מהטען, כביכול… כן, אבל כל המפרשים שואלים על זה, על הרמב״ם, אז לא מבינים.

לא, אני לא יכול להיות שהשי״ן שלמדנו אתמול, הוא בסך הכל תכשיט כזה. אבל התכשיט הזה הוא שין, רוצים למוסלמים לא יודעים שזה נכתב על ידי בר חיו, אלא הנקודה היא, הרמב״ם אומר שהיום עושה לי… יש סיבות אחרות למה גוי לא עושה את זה, הוא שאל אותי לגבי הלכה האם גוי יכול, הוא אומר, צריך לכתוב שין, וגויים לא כותבים שין. זה בא מהגמרא הדבר הזה, מכיוון שכתוב השין, השאלה היא, אם כך מה עם תפילין של יד, ומה עם תפילין של יד, מה עם הדברים האחרים? אוקיי, לא רק השין, והחיפוי. מלבד זה, צריך דווקא גוי, מה שלמדנו קודם, קטן, אישה, עבד, עם הארץ, וכו׳ הוא יכול היה ללמוד על קדושת החלקה התפילין קדושת החלקה התפילין, כן.

תפילין של ראש ותפילין של יד — חילוקי קדושה

אומר הרמב״ם, עם תפילין של ראש, עושין עושין של יד, עם תפילין של ראש היא יותר חשובה, היא יותר עיקר מצוות תפילין, אולי עם יותר עיקר, אולי כתוב קודם בפסוק, וגויל עושין על יד חדות בארענען, לא, להפך, פעסט כתוב אחר כך. למה תפילין של ראש חשובה? מתי רואים את זה? כי יש לה ארבע פרשיות יותר! כיצור, אי אפשר להוריד, לעשות מורידים בקודש ולעשות על של יד? מה שכן, מותר לעשות, כעודו ואיך זה צריך להיות שוב אי אפשר?, אה, יש לך ארבע חלקים, קטנים. אני יודע ככה, איך אפשר לעשות את זה מעשית, לא יודע. אבל לשבור את החלקים באמצע ולעשות מהם אחד גדול, השלף רואה לי הכנסת. לאות, אפילו הפסוק “לאות” – “וראו” זו דרשה, אבל המילה “לאות” זה תרגום מה שאפשר לראות, סימן, פאן.

אוקיי. אבל להפך כן, אפילו…

אין רשות של תפילין של ראש אין נותן לתפילין של יד.

לא, טוב. אומר הרמב״ם, “מותר ברם וירם שלעולם שיהיו תפילין שבראשו עליו כל היום, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם, ואינו רשאי להניחן על ידו”. למה? כי החשיבות היא לא בחפץ, זה מסתדר עם מה שאמרת. החשיבות היא ממש בלבישה, בלבישה.

תולה להם עור אחד מלמעלה — איך עושים ארבעה בתים לאחד

אה, הקצות החושן… אה, הוא שואל קושיא נוראה, איך עושים שארבעה בתים יהיו אחד? תולה להם עור אחד מלמעלה. מה זה התרגום “תולה”? רבינו תם אומר “תולה” זה אומר שהוא משחק סביב הכל… תולה זה אומר לאטה, כמו מלשון “טלאי”, לא, “טלאי” אומרים? תולה, הוא עושה… הוא משטח את זה, הוא יוצא עוד חתיכת עור לכסות את… הוא מכסה את ארבעת החלקים עם עוד חתיכה. אז לכאורה התרגום…

אוקיי, הקשר של יהודה, כן, זה אומר קשר של יד, מה שאמרת. הנקודה היא, ככה זה נעשה תפילין של יד.

תפילין שנפסקה תפירתן — תפירות קרועות

אוקיי. תפילין שנפסקה תפירתן. נו, מה קורה אם נקרעת קצת התפילין, התפירה של התפילין? כן?

אממ, “תפילין שנפסקה תפירתן”, נקרע, נפתח קצת. כן, במנחות כתוב, “תפירה שנתרחקה, אם נפסקו שלוש תפירות, אפילו אינן של קיימא, הרי אלו פסולות”.

לא, טוב. למה זה פסול? כי נקרע, זה… תפירה היא אחת ההלכות, צריך להיות… תופרן בגידין, כן. מה? תופרן בגידין, ההלכה למשה מסיני, כמו שלומדים בתחילת הפרק. כן.

חילוק בין ישנות לחדשות

אוקיי, אבל אומרת הגמרא, אבא, אומר הרמב״ם, “מותר ברם וירם”… מה זה התרגום “ישנות”? תפילין ישנות, ולנו כבר נקרע. אז כבר לא הייתה איכות טובה של תפילין. אבל חדשות…

אם מאנשי בני טבלא קיימת, “טבלא” זה אומר החלק האחורי, מה שהוא קרא קודם “קציצה”. לכאורה, התיתורא…

אז ההלכה היא שזה כשר. כי זה מחזיק חזק. מאוחר יותר כשצריך כבר לקחת את התפירות, לתקן.

אה, זה הפשט של השו״ע. הרמ״א מביא את זה, “אלו ואלו קדושות, אלא שאוחז המיעוט בידו שלא יקרע ויתפרע, ותולה בו התפילין, ואם נכרת החוט אין בו אלא חדשות”. אהא. “ואם אין לו אלא ישנות, אם אירע ליקוי באלו ואלו נפסקו, אלו ישנות”.

חדשות – חזק יותר ופחות תפרים

החידוש הוא, כמו שאתה אומר, לא תפסתי את הפשט. החידוש הוא פשוט כי זה יותר חזק, ופחות בולטים התפרים. התפילין לא יכולות להיות תפילין חצי קרועות וחצי נפולות. ותפירה עוזרת. אני זוכר את העצה. תפירה עוזרת, כן.

רצועה שנפסקה — רצועה קרועה

טוב. מה עם רצועה שנקרעה, כן? התנתקה. “אין קושרן ואין תופרן, אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת”. זה לכאורה מעיקר הדין, כי התפילין צריכות להיות “קשירה תמה”. לגמרא יש דרשה מעניינת, “קשר תם” כתוב “קשירה תמה”, יפה, לא מקולקלת.

אוקיי. “שיעור הרצועה פסלום”. אהא. מה זה אומר? החתיכה שנשארה, יכולת לחשוב שאפשר להשתמש בה לילד? אפשר עכשיו לקחת את החתיכה הקטנה שנשארה לילד? הרי למדנו קודם ש״אורך הרצועה כשיעור”. אה, עכשיו. הרי למדנו קודם שיש שיעור, צריך להיות לכל אחת צריך להיות שיעור. אני לא מבין משהו.

אולי הוא מתכוון לומר ש… לא, “שיעור הרצועה” מתכוון שהצד השני נקרע, הרצועה הארוכה נקרעה באמצע, כן? מה אני עושה? אני לא יכול לקשור או לתפור, כי זה לא יפה. האם אולי אוכל לקחת את החתיכה האחרת להשתמש לתפילין? הבעיה היא שאין לה שיעור. זה לא חידוש, ההלכה היא פשוט כך. והחתיכה שהיא לבר מצווה קטן היא שיעור, היא כשרה. כן, תחזיר אותה להתחלה. מה זה לקשור את התפילין עצמן, אני לא מבין את… זה לכאורה פשוט. אני לא יודע למה הוא אומר את זה.

פני עור הרצועות — צד שחור למעלה

אומר הרמב״ם, “לעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, בשעה שקושרן על ראשו ועל זרועו”. הוא לימד אותו שזה שחור רק מצד אחד, אז לכאורה רק הוא זה שיש שחור מצד אחד. אה, כל הענין הוא שאמר שלתפילין יש הרבה סתומות, האדם מולו צריך לראות את זה, צריך להראות לו את הצד היפה.

כמו שכתוב איפשהו, “ונוהין לבאר”, כשהיה הגמרא מספרת מעשיות שהתהפכה רצועה של תפילין,

הלכת הרמב״ם על הרצועות

זה לכאורה פשוט, למה לא יהיה לך משני הצדדים?

אומר הרמב״ם, “ולעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, שהיא קשורה על ידו ועל ראשו”. אומר, שלמדנו שזה שחור רק מצד אחד, הוא מדבר לכאורה רק על זה שיש שחור מצד אחד. אה, כל הענין שאמרת שלתפילין יש הרבה קשר עם האנשים מולו שיראו את זה, והם יראו לו את הצד היפה. כך כתוב איפשהו, “ונוהין לבאר”.

המעשה של תענית ארבעים יום

כשהיה הגמרא מספרת את המעשה שהתהפכה רצועה של תפילין, והיה מישהו שהתענה ארבעים יום כי התהפכה רצועה של תפילין. זה מאוד מעניין, זה ממש פשוט כמו עיקר כאן. זה כמו המצווה שנעשתה מגונה. זה לכאורה, פעם אחת עושים את העצה של צביעה משני הצדדים, לא צריך להיות שום פחד, לא? זה הענין.

יכול עדיין להיות, אפילו התפילין של היום שעושים את שניהם, זה יותר יפה מצד אחד, לא? משהו עושים אולי חילוק, יודעים מה הצד היפה יותר. אני לא יודע.

טענת הסופר על רצועות של היום

הסופר שמוכר את הרצועות טוען שהאמת… הוא מביא כאן, הרמב״ם אומר “תמיד”. ארבעים יום, אתה יודע כמה זה חמור? להתענות ארבעים יום על תוצאה כל כך קטנה. כן, אתה יודע איך זה לא שווה להתענות ארבעים יום. אותם ארבעים יום הוא… ואני אומר, הסופר טוען שהסיבה שעושים היום את התפילין שחורות משני הצדדים היא בעיקר בטיחות, שלא יצטרכו לצבוע מחדש. אם צובעים רק את הצד העליון, בדרך כלל זה מתקלף. אז הוא טוען שהפטנט הוא, שלא רק מכל הצדדים, זה יותר ממה שהרמב״ם אומר, הם יעשו… איכשהו כל הדבר נעשה שחור. זה כבר לא עלה לרמב״ם אותו הידור. אבל אני קניתי את זה, כי הרמב״ם אומר שצריך להיות הידור יפה, אז אפשר לקיים את הידור של הרמב״ם. בגלל זה יותר קורה את זה, אין ענין להיות עצבני.

אז מישהו רוצה להיות מחבורת הרמב״ם, אהא, הנה יש לנו דרך, רצועות שחורות משני הצדדים. נו, ולכאורה צריך אז באמת לא לחשוש לצד השני, אני לא יודע. אני לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר כאן בכלל. על הראש זה לא שייך, איך זה מתהפך? מתי רואים את זה? על הראש לכאורה.

הקנס האמיתי: זלזול בתפילין

כן, אבל אז זה תפוס. יכול להיות שהקנס האמיתי הוא כי הנחת תפילין ולא שמת לב. כמו שאתה רוצה לעשות את זה יותר… אתה מניח תפילין ומאוד נחפז. כשאדם מניח תפילין והוא שם לב, לא קורה שהדברים מתהפכים.

אה, הוא מביא שבגלל זה זה זלזול בתפילין.

ספר אשכול בשם רב תימאך גאון

הוא מביא מספר אשכול בשם רב תימאך גאון, שזה שצריך להתענות, קודם כל לא צריך להתענות, זו רק מידת חסידות. אבל זה רק אם בשעת הנחה זה לא היה, אם אחר כך זה התהפך אין כלום. אפילו משנים את צורתם אין כלום. אין בזיון כשזה הפוך, רק ענין של הידור. שאתה לא מניח בכבוד את התפילין, שיש לך זלזול בתפילין.

סיום

אוקיי, עד כאן ההלכות איך עושים את התפילין. זה מעניין, זה כבר שייך לפרק הבא של איך מניחים את התפילין. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 3 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture — Laws of Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah, Chapter 3

Introduction to the Chapter

The Rambam: “There are eight laws in the making of tefillin”

Explanation: Chapter 3 deals with how one makes tefillin — not the parshiyot (which were already studied in chapters 1-2), but the batim (boxes) and retzuot (straps). The Rambam’s custom in Sefer Ahavah is to state in advance the number of laws.

This connects to Chapter 1, Halacha 3, where it stated: “There are ten things regarding tefillin, and all of them are halacha l’Moshe miSinai… eight of them are in the making of the tefillin”. The first two (ink and parchment) have already been studied; now we study the remaining eight.

Insights and Explanations:

1. General principle that halacha l’Moshe miSinai is always me’akev (indispensable): The Rambam says “therefore all of them are me’akev” — all eight laws are indispensable. The foundation for this: halacha l’Moshe miSinai regarding tefillin is not merely a beautification or nice addition — it defines the very essence of the mitzvah. Without it, we wouldn’t even know what “totafot” means, what an “etrog” means. Halacha l’Moshe miSinai is a “technical manual” for how to build the vessel — without it there is no mitzvah. Therefore it is me’akev.

2. Question regarding parchment: Parchment is also halacha l’Moshe miSinai, but the Rambam didn’t count it among the ten. Also, regarding parchment, it is kosher b’dieved on other materials — which shows that not every halacha l’Moshe miSinai is me’akev in all details. Answer: One must understand what exactly is included in the definition. Not every detail of a halacha l’Moshe miSinai is me’akev — only the essence.

3. [Digression: Can one make tefillin from other materials when leather is unavailable]: The essence of tefillin is an “amulet” with four parshiyot on the head; the halacha l’Moshe miSinai sets conditions for how it should look (beautiful, practical), but it remains conditions within a “basic framework.” In an et la’asot l’Hashem situation, the sages of the generation can institute differently — similar to the Hasmoneans who made a menorah from spits (shpichin). The Rambam’s responsum regarding parchment: when one doesn’t have kosher parchment, the Rambam says et la’asot l’Hashem, one should not stop reading Torah. Rabbeinu Yonah says one should make a blessing on invalid parchment, because it’s better than nothing.

4. [Digression: Praying without kavanah — R’ Yitzchak Hutner]: R’ Yitzchak Hutner says that praying without kavanah is similar to the Gemara in Sukkah where there was a hava amina to give children invalid four species “so that the Torah of etrog should not be forgotten from them” — perhaps they instituted praying without kavanah so that the Torah of prayer should not be forgotten. However, it is noted that this could actually cause more forgetting of the Torah of prayer.

5. Reason for the details of halacha l’Moshe miSinai: The Rambam, who believes that mitzvot must have a reason, must explain why tefillin must be square. A suggestion: the reason is “mishum yofi” — beauty and practicality. But beauty is subjective.

Halacha 1 — The Eight Halachot l’Moshe miSinai

The Rambam: “And these are they: that the batim should be square, their sewing should be square, and their diagonal should be square so that they have four equal corners…”

(1) Batim Meruba’ot (Square Boxes)

Explanation: The batim (boxes) of tefillin must be square.

(2) Tefiratam B’Ribu’a (Sewing in a Square)

Explanation: When one sews around the tefillin, the stitching should be in a square form, not random. The scribe cannot sew whichever way he wants.

(3) Alchsonan B’Ribu’a / Chasunan B’Ribu’a Ad Sheyimalei Arba Zaviyotav (Diagonal Square / Base Square)

Explanation: The base (titora) should also be square, with full four corners.

Insights:

1. Why must one say “alchsonan b’ribu’a”? When one says “meruba’ot” alone, one might think a rectangle, which also has four corners. “Alchsonan b’ribu’a” comes to exclude a rectangle. The diagonal of a perfect square has a specific measurement, and through this one requires that all four sides be equal — a perfect square, not just four corners. Because “ribu’a” alone can mean just “four corners” (rectangle, diamond, etc.), but “alchsonan b’ribu’a” means that the diagonal should be the diagonal of a square.

2. The ribu’a applies only to length and width, not to height: The ribu’a law refers only to the length and width (the bottom surface), but the height of the batim may be different. This is confirmed later in the Rambam.

3. Must it be precise to the millimeter? The Rambam only says “meruba’ot” — that it should be square. In contemporary times we make it very precise, but the Rambam himself doesn’t speak of such stringency. If it’s slightly rounded, it’s indeed not perfectly square, but that’s not the main point of the law.

(4) Shin of Shel Rosh

The Rambam says “demut shin” — not “ot shin.” On the right side of tefillin shel rosh is a shin of three heads, and on the left side (from the perspective of the one placing them) a shin of four heads. The shin of tefillin is halacha l’Moshe miSinai.

Explanation: One must make a form that looks like a shin on both sides of the bayit shel rosh, while the leather is still wet.

Insights:

1. R’ Avraham Chaim (at a bar mitzvah lecture by R’ Yaakov/R’ Kapel Schwartz) innovated that because the Rambam writes “demut shin” and not “ot shin,” it need not be a reference to the letter shin as such. It could be a “beautiful design” — a decorative element, similar to a flower. He also pointed out that a shin of four heads doesn’t exist as a letter — which supports that it’s not necessarily a reference to the letter shin. (The well-known interpretation that shin-dalet-yud reflects the name Sha-dai is according to this not necessary.)

2. A suggestion that the shin is connected to the form of the bayit: The three-headed shin corresponds to the three grooves, and the four-headed shin corresponds to the four batim. The Rabbeinu Manoach says it comes out to seven (3+4). But it’s rejected that the shin is made on the smooth side, not on the side that divides — so it’s not simply a result of the grooves.

3. Why only on shel rosh and not shel yad? Because shel rosh is visible (it’s uncovered), shel yad is not visible (it’s covered) — so there’s no concept of beauty/adornment for shel yad.

4. “Halacha l’Moshe miSinai” — what does it mean? Halacha l’Moshe miSinai means we don’t know the reason — because if it were based on logic, we wouldn’t need a tradition from Moshe. This supports that the shin is not merely a practical or aesthetic thing.

5. How do we make the shin nowadays? Today we make the shin with a special “frame” (mold) — we make the leather wet and press in the frame. This is different from the Rambam’s method where it was “mechamashin” (formed by hand). The Rambam’s shin would come out more “sloppy” — not as perfect as a machine. The Rambam doesn’t say one must make an actual halachic shin (as in a Sefer Torah with tagin), but “demut shin” — something that resembles the form of a shin. This is certainly not me’akev.

(5) Matlit (Small Cloth) Around the Parshiyot, Tied with a Hair

Rambam: “She’arak otfan b’se’ar al hamatlit” — before placing the parshiyot into the batim, one wraps them in a matlit, and ties it with a se’ar (hair). This se’ar doesn’t mean it must be “tight” (hermetically sealed), but one ties it with a hair. This is done before placing it into the batim, not after. The small cloth protects the parshiyot.

(6) Tofran B’Gidin (Sewing with Sinews)

Explanation: One sews the batim with gidin (sinews), not with hair. Hair is used for the matlit, but the sewing of the batim must be with a stronger material — gidin.

(7) Ma’avarta (Passage)

Explanation: In the back of the tefillin one makes a “ma’averet” (a small tunnel/hole) from the covering leather, through which the straps pass. The Rambam translates “tibur” as a fold of leather — a place where one pinches the leather so it becomes the passageway.

(8) Retzuot Shchorot (Black Straps)

Explanation: The straps must be black.

Kesher (Knot)

Explanation: The knot of the straps. The Rambam doesn’t describe here how the knot looks, but he says one must look at the tradition.

Halacha 2 (Approximately) — How One Makes the Batim Practically (Shel Rosh)

The Rambam: “One takes square wood, its length like its width like its height… and if its height is more than its width or less than it, it’s kosher… one digs in it three grooves… one takes leather and moistens it in water and covers the wood with it and inserts the leather between each groove and makes it into a form that has three heads…”

Explanation: One takes a square piece of wood, digs three grooves (which makes four sections), takes wet leather, places it around the wood, presses it into the grooves, until it gets a form with three “heads” — the shin.

Insights:

1. Why does the Rambam give practical instructions? The Rambam is not a practical guide for scribes, but he gives the background so one should understand what the laws are talking about. When a Gemara says “the sewing of tefillin is such and such,” one must know what sewing is — therefore the Rambam describes the entire process. He tells you everything that’s relevant so you can make it “according to its laws.”

2. “One takes square wood” is not me’akev: That one takes a square piece of wood is not le’ikuva, but good advice / description of the reality of how one makes it. The main law is that the end result should be square.

3. “And if its height is more than its width or less than it, it’s kosher” — the ribu’a applies only to length and width: This confirms the previous insight that “meruba’ot” means only the length and width, not the height. The tefillin may be higher or lower than they are wide.

4. Why didn’t he describe how to make parchment? Because parchment-making is a well-known thing that everyone knows, and it’s not a specific law of tefillin. The Rambam describes only what is halacha-relevant.

5. “One digs in it three grooves”: One cuts three holes in the wood, which makes four sections (because the side doesn’t need to be cut). This is for shel rosh which needs four separate batim.

6. “U’mechamashin oto”: One squeezes the wet leather into the grooves as strongly as possible, because it’s wet and soft. Through this process the shin is also formed on the side — “demut sheyesh lah sheloshah rashin.” That is, the shin is not made separately, but it arises naturally from the process of pressing the leather into the grooves.

Halacha (Approximately) — Tefillin Shel Yad — How One Makes It

The Rambam: “And one takes black leather of a kosher animal, and makes from it one square bayit, and this is called bayit shel yad.”

Explanation: One takes black leather from a kosher animal, makes from it one square bayit — this is the bayit shel yad.

“And one inserts a parshah in each bayit, and folds back some of the leather from below, and sews it from all four sides.” — One places in a parshah, folds back a bit of leather from below, and sews it from all four sides.

“And one leaves from the leather below a place where the straps can be inserted, like a channel. And this place is called ma’avarta.” — One leaves over a place from below for the straps, like a tunnel — this is called “ma’avarta.”

Insights:

1. A nice illustration — tefillin like mezuzah: By a mezuzah one has a house, and at the door one hangs a parshah. By tefillin one builds a small house (bayit) for the parshah, closes it, and at the “door” (ma’avarta) one places the strap. The difference: by a mezuzah the parshah lies at the door of the house (outside), by tefillin the parshah lies in the center of the house (inside) — “the entire house is built for the parshiyot.”

2. Regarding contemporary tefillin vs. old ones: Today we make tefillin very hard (“almost like iron”). In the past (by the grandfathers) it was softer, from a different type of hide, and the square barely held.

Halacha (Approximately) — Measurement of Size of Tefillin Shel Yad

The Rambam says that the height of shel yad should be “like the height of an extra finger” — not smaller than a finger.

Insights:

1. Why does the Rambam give a measurement only for shel yad and not for shel rosh? By shel rosh one anyway needs enough space for four small batim, so it can’t be tiny — a measurement isn’t necessary. But by shel yad, where all four parshiyot lie in one bayit and one can compress the parchment greatly, people will try to make it as small as possible (practical, like an amulet — “give me the most practical, that shouldn’t be too thick”). Therefore the Rambam says a minimum measurement: not smaller than a finger.

2. A question: The Rambam speaks only of height, not of width. What is the practical difference of height specifically? It remains an open question.

3. Whether the measurement is me’akev: The Rambam doesn’t say it’s me’akev. It’s suggested that it’s similar to what the Rambam says that shel yad must fit into the elbow — a practical boundary, not a strict measurement.

4. Other opinions: The responsa of Maharshal says there is a measurement. Other Rishonim speak about measurements on the parshiyot themselves. But it’s not clear that there’s an established measurement.

5. Large tefillin: Some Jews (especially Lubavitchers) have large tefillin, because there are Rishonim who say there is a measurement (minimum size). This is especially relevant for shel rosh which is in public.

Halacha (Approximately) — Order of Parshiyot in Tefillin Shel Rosh

The Rambam: “How is the order of parshiyot in tefillin shel rosh? One inserts the last parshah which is V’haya Im Shamo’a in the bayit that will be on the right of the one placing them, and Shema next to it, and V’haya Ki Yevi’acha in the third bayit next to Shema, and Kadesh Li in the fourth bayit to the left of the one placing tefillin — so that the reader whose face is opposite the face of the one placing them reads in order.”

Explanation: The order of the parshiyot in shel rosh is: from the placer’s right side — V’haya Im Shamo’a, Shema, V’haya Ki Yevi’acha, Kadesh. That is, someone standing opposite the placer and looking at him, reads the parshiyot in the order they appear in the Torah (Kadesh, V’haya Ki Yevi’acha, Shema, V’haya Im Shamo’a — from left to right from the reader’s perspective).

Insights:

1. What does “yamin” mean — from whose side? The Rambam means that “yamin” is from the reader (the one standing opposite), not from the placer. The placer’s right side is the reader’s left side. The Rambam says one places the parshiyot so that from the reader’s perspective one reads it in order.

2. Dispute of Rashi/Rambam vs. Rabbeinu Tam/Ra’avad: The Ra’avad (like Rabbeinu Tam, and like Rabbeinu Chananel) holds that the order is different — the two “V’haya”s (V’haya Ki Yevi’acha and V’haya Im Shamo’a) should be in the middle, with Kadesh and Shema on both sides. According to this, what the Gemara says “in order” refers only to Shema and V’haya Im Shamo’a (that they should be in order next to each other), not to all four parshiyot.

3. Dispute on a reality — tefillin of Rav Hai Gaon: The Ra’avad brings proof that Rav Hai Gaon placed them like Rabbeinu Tam. The Rambam answers that he himself saw tefillin of Rav Hai Gaon (or he brings testimony from a “trustworthy sage”) that Rav Hai Gaon placed them like Rashi/Rambam. He also brings a story of R’ Moshe HaDarsi, who came from the Western Land (Morocco) to Eretz Yisrael, he placed them like Rabbeinu Tam, but when they showed him “the words of the Geonim and early authorities” he threw away his tefillin and made new ones. An important point: How can Torah scholars argue about a reality? Great Rishonim (Rambam and Ra’avad) argued not only about halachic reasoning, but about factual reality — which tefillin Rav Hai Gaon had.

4. Invalid if not in order: The Rambam holds that if one doesn’t place them in order it’s invalid (me’akev). This makes the dispute very serious — it’s not just a beautification but a question of validity.

5. In practice — wear both tefillin: The Shulchan Aruch rules like Rashi/Rambam, but says that a yerei shamayim should wear both (Rashi’s and Rabbeinu Tam’s) to fulfill both opinions. The Lubavitcher Rebbe said that in contemporary times everyone should wear both from bar mitzvah, because it’s a stringency one can do, and one doesn’t need to be at a special spiritual level for it.

[Digression:] A Hasidic story — a Hasid asked the Rebbe “am I ready to wear Rabbeinu Tam’s tefillin?” The Rebbe answered: “If that’s your question that you’re truly struggling with, you’re already a yerei shamayim.”

Halacha (Approximately) — Tefillin Shel Yad: Writing on One Parchment

The Rambam: Tefillin shel yad — one writes on four columns on one parchment like a Sefer Torah.

Explanation: Ideally one writes all four parshiyot on one piece of parchment, like the sheets of a Sefer Torah. But if one writes on four separate pieces of parchment and places them all in one bayit, one also fulfills the obligation.

Insights:

1. “Like a Sefer Torah” — what does it mean? “Like a Sefer Torah” doesn’t mean it’s exactly like a Sefer Torah with many columns, but that it’s one long piece (just as the sheets of a Torah are sewn together).

Halacha (Approximately) — Rolling of the Parshiyot

The Rambam: “And when one rolls the parshah — one rolls it from its end to its beginning, so that when you open the parshah you read each line from its beginning to its end.”

Explanation: One rolls together the parshiyot from end to beginning, so that when one opens it, one can read each line from beginning to end.

Insights:

1. Tefillin is not made to be opened — but one makes it “ready for reading”: A seeming paradox — tefillin is closed, one cannot open it, one doesn’t see the parshiyot. Nevertheless, the law requires that it should be technically ready for reading if one were to open it.

2. [Digression — tefillin as amulet/remembrance:] Tefillin is compared to an amulet — just as in exile Jews had a note with Shema Yisrael and the grandmother’s name. A distinction between amulets against harmful spirits (protection) and amulets of remembrance (remembering that one descends from Jews, that there is a Creator). Tefillin is an original “remembrance-amulet” — the four parshiyot recall the Exodus from Egypt, the original remembrance. In an exile situation, when a Jew has no Sefer Torah, he has the four parshiyot in tefillin that remind him of the Exodus from Egypt. It’s mentioned that in Auschwitz Jews thought tefillin was a “note” — they didn’t know what it was, which proves the amulet aspect: normally a Jew doesn’t open and read from the parshiyot.

Another explanation of amulet: An amulet is like a prayer or Torah, except instead of you reading it, “it reads itself” — when one wears it, it’s as if it’s being read. Therefore it must be written on parchment that can be read.

Innovation: Tefillin is a “quantity” of Torah — for someone who cannot learn all day, he at least has Torah on his head. It’s “instead of learning Torah all day.”

3. Straps as part of tefillin: The straps are also part of tefillin — just like an amulet, where one makes sure it’s well tied (a parable of someone going to the airport and nervous about his “valuables” — he makes sure it hangs well).

Halacha (Approximately) — Matlit, Se’ar, and Placing into the Batim

Rambam: “And one places them in their parshiyot… and places them in a matlit” — one wraps the parshiyot around with a matlit (small cloth/kerchief), and ties it with a se’ar (hair), “and afterwards one inserts it into the bayit” — then one places it into the bayit.

Explanation: The halacha l’Moshe miSinai is that one wraps the parshiyot in a matlit, ties with a hair, and places into the bayit. There’s a custom to sew with parchment, but this is not me’akev.

Se’ar from a Kosher Animal

Rambam: “And this se’ar must be hair of a kosher animal or beast” — the hair must be from a kosher animal or beast, “so that the Torah of Hashem will be in your mouth” — even from their nevelot and terefot, as long as it’s from a kosher species.

Innovation — custom of calf tails: “And all the people were accustomed to wrap them in hair from the tail of calves” — the custom is to use hair from the tail of young cattle (calves), because there the hair is strong. The Rabbeinu Manoach brings that this is a remembrance of the sin of the calf — to remind oneself not to do the sin of the calf. It’s noted that a calf is not the same as a cow (red heifer) — a calf is a “baby” cow.

Halacha (Approximately) — Sewing of Tefillin with Gidin

Rambam: “One sews only with gidin of a kosher animal or beast, even from their nevelot and terefot”

Explanation: One sews the tefillin (batim) only with gidin from a kosher animal/beast, even from nevelot/terefot.

Innovation — what are “gidin”: “Gid” doesn’t mean veins but tendons — the thing that connects bone to flesh (like gid hanasheh). The Rambam describes: “And they are white and hard” — white, hard sinews found below at the heel of the animal.

Practical Preparation of Gidin

Rambam: “And one softens them with stones, and cuts them until they become like flax, and then spins them and twists them, and with them one sews the tefillin and the sheets of a Sefer Torah”

Explanation: One makes the hard sinews soft with stones, cuts them until they become like flax, then spins them and twists them together, and with this one sews tefillin and Sefer Torah.

Halacha (Approximately) — Form of Sewing in a Square

Rambam: “When one sews the tefillin, one sews them… halacha l’Moshe miSinai that there should be on each side three stitches, so that all together there are twelve stitches, both for shel yad and for shel rosh”

Explanation: The sewing must be in a square — three stitches on each side = 12 total. This is halacha l’Moshe miSinai.

Insights:

1. This is not me’akev: “If one made ten or fourteen stitches, it’s valid” — one can also make 10 or 14 stitches, as long as it’s an even amount and balanced (in a square) — not that one side has one long stitch and other sides different. The 12 is a custom/ideal, not an obligation.

2. “Individual stitches”: Each stitch should be a complete loop — in and out — not a zigzag. One sees on tefillin that each stitch goes in and out separately, not up-down like a zigzag.

Halacha (Approximately) — Groove in Tefillin Shel Rosh

Rambam: “And the groove must reach to the place of sewing”

Explanation: The groove (split) between the batim of tefillin shel rosh must reach to where one sews — not only from above, but also from below there should be four separate batim.

Insights:

1. Ideal vs. post facto: “And from outside there should be a visible groove” — ideally the groove must be visible from the outside, so everyone should see that it’s four batim. “And if there’s no visible groove, they’re invalid” — if the groove is not at all visible, it’s invalid.

2. Custom — thread through the grooves: “And the widespread custom is to pass a sinew from deer sinews through each of the three grooves” — the common custom is to place through a sinew from a deer in each of the three grooves, to make the separation between the batim more visible. This is done when one sews the tefillin.

Halacha (Approximately) — Straps: Width Measurement

Rambam: “How does one make the straps? One takes a strap of leather, wide like the width of a barley grain” — the width of the strap is like the wide side of a barley kernel.

Halacha (Approximately) — Measurement of Strap of Shel Rosh

Rambam: “Enough to encircle the head and tie a knot from it, and two straps should extend from here and here until they reach the navel or slightly above it”

Explanation: Long enough to go around the head, make a knot, and the two ends should hang down to the navel or slightly higher.

Halacha (Approximately) — Measurement of Strap of Shel Yad

Rambam: “The strap of shel yad enough to encircle his arm and tie a knot from it and extend one strap to his middle finger and wrap from it on his finger three wrappings and tie.”

Explanation: The minimum measurement of the strap of shel yad is: enough to go around the arm, make a knot, extend to the middle finger, wrap around the finger three times, and tie again.

Insights:

1. The Rambam speaks only of a minimum measurement, not a maximum. He says explicitly: “If the straps were long, one adds to the wrappings and ties” — one can add wrappings if the straps are longer.

2. The Rambam mentions not extra wrappings on the arm (like the custom of 7 wrappings on the arm) — he speaks only of going around the arm once above, and three wrappings on the finger.

Halacha (Approximately) — Knot of Shel Rosh

Rambam: “One inserts the strap of shel rosh into its tibur and encircles according to the measure of his head and ties a knot…”

Explanation: One places the strap into the tibur (the passage in the bayit of tefillin), goes around the head, and makes a knot.

Halacha (Approximately) — “This Knot Every Person Must Learn”

Rambam: “This knot every person must learn” — the Rambam cannot describe in writing how to make the knot, one must see it and learn from another.

Insights:

1. A limitation of writing: The Rambam explained everything about tefillin, but the picture of the knot cannot be conveyed in writing. He tells the student: go see it on real tefillin.

2. Source — Gemara Menachot: “R’ Avin said in the name of Rav: Three things a Torah scholar must learn — writing, slaughtering, and circumcision. And also the knot of tefillin, and the blessings of grooms, and tzitzit.” A Torah scholar must know practical things beyond learning Torah.

3. Innovation: This is an innovation — a Torah scholar must be a sage, not a tefillin-maker. Yet the Gemara says he must know how to make the knot. If someone asks him “fix my tefillin” and he doesn’t know — that’s a disgrace for a Torah scholar.

4. A suggestion: Perhaps the reason is because Moshe Rabbeinu himself saw the knot of tefillin (the knot of tefillin was shown to Moshe), and the Torah scholar is the one who transmits the Torah from Moshe — therefore he must specifically know this.

5. Another suggestion: Perhaps the Gemara means that a Torah scholar knows all written laws, but the knot cannot be written — therefore one must learn it in another way (orally, through seeing).

6. Note regarding the Rema: The Rema doesn’t bring all the other things from the Gemara’s list (writing, slaughtering, circumcision, blessings of grooms, tzitzit). Some say he brings it implicitly.

7. [Digression:] In contemporary times one can indeed

[Digression:] In contemporary times one can indeed make a picture of the knot — the Rambam didn’t have this technique in his time. This shows a limitation of the Rambam as a human being — but with the Rambam one must search for hints that he’s human, whereas with other books it’s obvious.

Halacha (Approximately) — Knot of Shel Yad Like a Yud, Knot of Shel Rosh Like a Dalet

Rambam: “And one ties on shel yad a knot like a yud… so that the strap of shel yad goes up and down within the knot so that one can widen and shorten it as one wishes to tie on his hand.”

Explanation: The knot of shel yad looks like a yud, and the knot of shel rosh like a dalet. For shel yad one makes the knot loose enough that one can pull it and release it — because one ties it anew each day.

Insights:

1. Distinction between shel rosh and shel yad: For shel rosh one makes one time a tying and it remains so (as the Rambam said earlier “and ties a knot on the head”). For shel yad one must tie each day — therefore the knot must be adjustable, so one can adjust it.

2. Proof against cutting hair only four times a year: From the fact that the knot of shel rosh remains fixed, there’s a bit of proof against the custom to cut hair only four times a year — because when the head becomes smaller/larger through hair, one must move the knot, and this is not so exact.

Halacha (Approximately) — Color of Straps

Rambam: “The straps of tefillin, both of shel rosh and of shel yad, their outer surfaces are black, and this is halacha l’Moshe miSinai. But the back of the strap, if they were green or white, they’re kosher. But red one should not make lest the strap turn over and it’s a disgrace for him.”

Explanation: The outer side of the straps must be black — halacha l’Moshe miSinai. The inner side can be green or white. But red one may not make, because if it turns over it’s a disgrace.

Insights:

1. What does “outer” mean? This is what the person opposite sees — that’s the main thing. This fits with the principle that regarding tefillin the externality is important (as with the order of parshiyot — “the viewing of the reader opposite him”).

2. [Digression — internality vs. externality:] Tefillin shel yad is opposite the heart — that’s internality. But yet we see that externality is also important — one doesn’t do it primarily for externality, but one must show it. The Rambam however doesn’t count the reason of opposite the heart with the other laws.

3. Why is red a disgrace? Rashi says: people will think he was with a menstruant woman and became bloody. The Maggid Mishneh gives another reason: it’s not modest, or because the priests (idolaters) go that way.

4. What does “black” mean exactly? There’s a question whether “black” means exactly our black, or also a black that’s faded/brownish. The Rambam speaks of the other colors as green, white, red — he doesn’t speak of “less black.” Also it’s noted that the Rambam calls techelet “black” in other places — so “black” can perhaps also mean blue.

5. Practical implication: There was a case with someone who had tefillin that were a bit brownish, and people said it’s apparently not kosher.

Halacha (Approximately) — “The Back of the Strap Should Only Be Like the Ketzitzah”

Rambam: “And the back of the strap should always only be like the color of the ketzitzah.”

Explanation: The back side of the straps should be of the same color as the ketzitzah (the body of the tefillin).

Insights:

1. This is not halacha l’Moshe miSinai — this is a law of beauty of tefillin. Beautiful is that the whole thing should be uniformly black.

2. Practically: There are scribes who sell tefillin painted black on both sides (according to the Rambam). But the world wasn’t always particular about this — in the past the back side was the natural color of the hide.

Halacha (Approximately) — From Which Leather One Makes Straps and Batim

Rambam: “The leather from which one makes tefillin… from the leather of kosher animals and beasts, even from their nevelot and terefot.”

Explanation: One can make tefillin from the hide of a kosher animal or beast — even if it’s a nevelah or terefah.

Insights:

1. The essence is the species — it must be a species of kosher animal. But the status of the particular animal (nevelah, terefah) doesn’t matter.

2. Logic: One doesn’t eat leather — it’s not eating. The prohibition of nevelah/terefah is on eating, not on using the hide. Therefore it’s kosher for tefillin.

3. Distinction between non-kosher animal and nevelah/terefah: A nevelah or terefah doesn’t become a “non-kosher animal” — it’s still a kosher animal that one may not eat. The eating prohibition doesn’t make the animal species into a non-kosher species. A non-kosher species is only when the entire animal species is non-kosher.

Halacha (Approximately) — Processing for the Sake of Tefillin for Straps and Batim

Rambam: “And the leather of the straps requires processing for their sake”

Explanation: The leather of the straps must be processed for the sake of tefillin (leshem tefillin).

Insights:

1. The Rambam doesn’t say that the batim require processing for their sake — the “leshem” for batim was learned only regarding the parchment on which one writes.

2. “But the leather with which one covers… doesn’t require processing at all, and even if it’s made from matzah, it’s kosher” — the leather that covers the batim (the covering/armor) doesn’t need processing at all, even if it’s “matzah” — meaning not processed at all.

3. What does “matzah” mean regarding leather? “That’s not salted and not treated with flour and not tanned” (Gemara) — not treated at all, raw, just as matzah is a raw piece of dough.

4. The Ramban has a question on this, and he says the custom is indeed to process the batim. The Shulchan Aruch rules that one must indeed process the four batim. Other Rishonim disagree, but the Ramban says one must process the batim for their sake — and if one must process for their sake, certainly one must process at all.

Halacha (Approximately) — Who Can Make Tefillin — Their Making Like Their Writing

Rambam: “Their making is like their writing” — the making of the tefillin (batim) has the same laws as the writing.

Explanation: Only a kosher Jew can make the tefillin, just as only a kosher Jew can write the parshiyot. A non-Jew, minor, woman, apostate, heretic — all are invalid.

Insights:

1. The Ramban’s reason: “Because of the shin that one makes in their length and preserves” — because one makes a shin in the leather of the batim, this has a law of writing, therefore a Jew must do it. This is an interesting teaching — the shin is not just a decorative feature, but it actually has a law of writing.

2. Question on the Ramban: If the reason is only because of the shin, what about tefillin shel yad where there’s no shin? And what about the other parts of the batim?

3. A possible answer: The Ramban perhaps says a simple fact — a non-Jew doesn’t know how to make a shin, it’s harder. Or: according to the Ramban’s opinion that processing for their sake is necessary, one needs a Jew who has in mind for their sake.

4. Regarding the Rambam: One cannot necessarily learn from the Rambam that he holds the same reason as the Ramban — he may have other reasons why a non-Jew cannot make tefillin. All commentators ask on this Rambam.

Halacha (Approximately) — Tefillin Shel Rosh and Shel Yad — Sanctity Distinctions

Rambam: “One doesn’t make shel rosh into shel yad” — one cannot downgrade tefillin shel rosh to make from it tefillin shel yad, because “one doesn’t lower in sanctity.”

Insights:

1. Tefillin shel rosh is more important because it has four extra parshiyot (four separate batim).

2. Practically: Can one break the four batim and make from them one large bayit? This seems difficult practically.

3. The reverse — from shel yad to shel rosh — is permitted (one elevates in sanctity).

4. The verse “le’ot” — “ve’ra’u” is a derasha, but “le’ot” means something one can see, a sign.

Halacha (Approximately) — Tefillin Whose Stitching Tore — Torn Stitches

Rambam (according to Menachot): “Tefillin whose stitching tore… if three stitches tore, even if they’re not permanent ones, these are invalid.”

Explanation: If three stitches have torn, the tefillin are invalid, because stitching is halacha l’Moshe miSinai — “one sews them with sinews.”

Insights:

1. Distinction between old and new: For old tefillin (yeshanot) where the leather is already weak, it’s more quickly invalid when stitches tear. But for new tefillin (chadashot), if the “tabla” (back piece / ketzitzah / titora) is still strong and holds, it’s kosher even with several torn stitches — because the leather holds strongly even without the stitches.

2. The Rema brings: “Both these and those are holy, but one holds the minority in his hand so it won’t tear and come apart.”

Halacha (Approximately) — A Strap That Tore — Torn Strap

Rambam: “One doesn’t tie them and doesn’t sew them, but one removes it and buries it and makes another.”

Explanation: A torn strap one may not knot or sew — one must put it away (burial) and make a new one.

Insights:

1. The reason: “complete tying” — the Gemara expounds “kesher tam,” a beautiful tying, not patched.

2. “The measurement of the strap invalidates them” — if after the tearing there remains a piece that still has the measurement (for example for a smaller person or a small bar mitzvah boy), that piece is kosher to use. One places it back at the beginning (at the knot). This is apparently simple — if it has the measurement, it’s kosher.

Halacha (Approximately) — The Outer Surface of the Leather of the Straps Upward

Rambam: “One should always be careful that the outer surface of the leather of the straps should be upward, when one ties them on his head and on his arm.”

Explanation: One must be careful that the beautiful (black) side of the straps should be upward / outward, when one ties them on the head and on the arm.

Insights:

1. This fits with what was learned earlier — that only one side is black. The person opposite should see the beautiful side.

2. The story of fasting forty days: The Gemara tells that someone fasted forty days because a strap of tefillin turned over. This is viewed as a very serious matter — almost like a fundamental, as if the mitzvah becomes “disgusting” (repulsive).

3. The practical reason for black on both sides: The scribe/strap-seller argues that the main reason why we make straps black on both sides today is “safety” — so one shouldn’t have to constantly re-dye. When one dyes only the top side, it scratches off. The solution is that the entire leather is dyed through black. This is more than what the Rambam envisioned — this beautification didn’t occur to the Rambam.

4. A practical implication for “Rambam followers”: Whoever wants to fulfill the Rambam’s beautification of black on both sides — with today’s straps that are black on both sides, one apparently doesn’t need to be concerned about the problem of turning over.

5. But even with today’s straps: Even with straps that are black on both sides, perhaps one side is more shiny/glossy — so there remains a distinction between the sides.

6. Question: On the head — how does it turn over? On the head, how is it possible that a strap should turn over? One doesn’t see it so easily.

7. The real penalty — disrespect for tefillin: The real reason for the severe penalty (fasting forty days) is not just the technical turning over, but this shows that the person put on tefillin without attention — he didn’t “pay attention.” When a person puts on tefillin with intention and attention, things don’t turn over. This is the disrespect for tefillin.

8. Sefer Eshkol in the name of Rav Taimach Gaon:

First of all, one doesn’t need to fast — it’s only a measure of piety, not an obligation.

Only at the time of placing: The entire matter is only if at the time of placing it was already turned over — that is, he put it on that way. But if later it turned over, it’s nothing — even if they completely change their form. It’s not a disgrace when it turns over by itself — the matter is only the beautification, that one should put on tefillin with honor, not with disrespect.

Conclusion

This is thus far the laws of how one makes the tefillin — the batim, straps, stitching, grooves, shin, knots, colors, leather, processing for their sake, who can make them, sanctity distinctions, invalidations of torn stitches and straps, and the beautification of the outer surface of the leather of the straps. This last point already actually belongs to the next chapter — how one puts on the tefillin.


📝 Full Transcript

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 3 — The Making of Tefillin: Batim and Straps

Introduction to Chapter 3

Speaker 1: My teachers and rabbis, we are learning Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 3. In today’s chapter we will learn how to make tefillin. Not the parshiyot (Torah passages), we already learned the parshiyot in the previous chapter. In today’s chapter we learn how to make the two other parts of the tefillin that must be made, which are the… well, what are they called? The batim (boxes) and the retzuot (straps).

Eight Laws in the Making of Tefillin

Speaker 1: The Rambam says as follows: “There are eight laws in the making of tefillin”. Wow, in Sefer Ahavah it is the Rambam’s custom, he likes to state in advance the number of laws.

So, we must remember that earlier, in Chapter 1, we learned that there are ten halachot l’Moshe miSinai (laws given to Moses at Sinai) regarding tefillin, two of them in the writing of the parshiyot, and eight of them in the straps and in the batim. So when he says here eight, he actually means the eight that remain from the ten things.

In Chapter 1, Law 3 it stated “There are ten things regarding tefillin, and all of them are halacha l’Moshe miSinai. And these are they: eight of them are in the making of the tefillin”. The way one makes the tefillin. The first two were “in their writing, that they are written with ink, and that they are written on parchment”, this was stated in Chapter 1, Law 3. Two laws about the ink and the parchment. Now we will learn all these halachot l’Moshe miSinai.

Why Halacha L’Moshe MiSinai?

Speaker 1: Why does he need to state halacha l’Moshe miSinai? Because it’s not a good book. Now, halacha l’Moshe miSinai things, we have learned, things that are halacha l’Moshe miSinai, it seems, it doesn’t say in the Torah, “and you shall make four boxes” and I don’t know what. But we received from Moshe miSinai that this is how one makes tefillin.

Therefore All Are Indispensable — Halacha L’Moshe MiSinai Is Always Indispensable

Speaker 1: “And these are they: A. Therefore all are indispensable”. Ah, an important thing. Halacha l’Moshe miSinai, there is a principle that halacha l’Moshe miSinai is always indispensable.

Why? What is the secret of this? Because halacha l’Moshe miSinai always tells how one should perform the mitzvah. Essentially, but it could be that it’s not indispensable. It could be a halacha l’Moshe miSinai for l’chatchila (ideally), and b’dieved (after the fact) it’s not indispensable.

But the Rambam’s way of looking at halacha l’Moshe miSinai is that it’s there to explain how to perform the mitzvah. I agree, but that still doesn’t say that it’s indispensable. It seems that the Rambam has some principle. He brings that the Biur Halacha, there are places where… ah, the Rambam himself says I said.

Discussion: Question from Parchment — Is Halacha L’Moshe MiSinai Always Indispensable?

Speaker 2: Yes, but parchment is just simply halacha l’Moshe miSinai, the Rambam didn’t count it as one of the ten, actually. A halacha l’Moshe miSinai, yes, it says in Chapter 1, yes. Even if it’s parchment is halacha l’Moshe miSinai it’s still kosher. Halacha l’Moshe miSinai is that one writes Maaseh Bereishit on gevil, but on parchment it’s still kosher.

Speaker 1: No, because that’s not what the halacha l’Moshe miSinai is.

Speaker 2: Okay, it’s the same thing. Okay, I hear.

Speaker 1: So, it seems, he brings that there are Acharonim who investigate this investigation, that there is such a principle that halacha l’Moshe miSinai is always indispensable.

Seemingly you’re right, but one must think how. The question is, for example, when someone comes and adds some nice thing, that one should perform a certain mitzvah in such and such a way, and there is such a thing, and he doesn’t claim that this is what the Almighty said that the tefillin must be. Let’s say someone comes, I don’t remember now what the style is of the shin that is engraved. Let’s say such a thing, he doesn’t say it’s halacha l’Moshe miSinai, it could be such a type of hiddur (enhancement), just a type of hiddur, he says one should add some enhancement.

But if halacha l’Moshe miSinai is as the Rambam explains in the introduction, that this is the way we can know what totafot means at all, or what etrog means, I understand what you’re saying, I mean that you’re right, it makes more sense that it should be indispensable, because this is what the Almighty told us through testimony, Moshe Rabbeinu only needs to transmit with a… but even the testimony, only with the other things that are nice additions and matters, for example by prayer the Rambam explained to us, one adds this for the matter because one wants, it’s not halacha l’Moshe miSinai, this is not the form of prayer. One must say that all these things that he lists, this is what Moshe Rabbeinu received what totafot means.

I agree with you, but conversely, from what he brings in Biur Halacha there is no difficulty as you said, because one must know what is exactly included in the definition that it must be so. As we will see here, it must be black, but not the other thing must be black. It doesn’t mean that halacha l’Moshe miSinai means that every detail must be so. And if it’s good in this way one is invalid. Therefore one doesn’t see so often, because either in Laws of Talmud Torah… Laws of Talmud Torah? It doesn’t say in Laws of Talmud Torah how one should learn a certain way. Okay, I hear what you’re saying.

Discussion: Halacha L’Moshe MiSinai Is Like a Technical Manual

Speaker 2: A thing that is like a technical manual, all these things that are stated here in the Torah, exactly as you say, it seems so.

Speaker 1: Right, and on the contrary, when it says in the Torah it’s actually really good. But it doesn’t mean just “here are golden ideas”, he means make it in this manner, make a certain vessel. A vessel must have many details. The Torah says here very many details that one should put an order on the garments. It goes further, but you put in fewer details than “its knobs and its flowers” of the menorah, because it’s a connection that doesn’t need to describe the building of something from learning, he needs to tell me how to look. He says it as it looks, “its knobs and its flowers”.

I understand what you’re saying, but okay. But one can still ask from where does the Rambam know that it’s indispensable?

Speaker 2: Why would you ask? It seems from where, because it says in the very language in the Mishnah, he didn’t understand at all that what it says means that it’s indispensable. That’s how it seems.

Discussion: Do Mitzvot Need to Have a Reason?

Speaker 1: “And these are they, and these are the last eight halacha l’Moshe miSinai.” It’s certainly against the ten sefirot.

Seemingly, for example, the Rambam who believes that the mitzvot must have a reason, he doesn’t need to explain, for example, why must the tefillin be box-shaped? Exactly why not? Or does every thing need to have a reason? I don’t know. This is seemingly a part of the details that need to have a reason. I don’t remember if there is a reason for this. He brings that the Israelites like to bring, I don’t know if there is a reason somewhere. I don’t know if there is a reason for these things. I don’t know.

Seemingly, I would say that the reason for all these things is because of beauty, because of… It’s very hard to argue about this, because beauty is a certain appearance. On the contrary, it’s an agreement. You made a different appearance.

I also had the thought of “its knobs and its flowers”, why don’t you ask questions? But there it says like “Moshe was perplexed”, and the Almighty showed him. Tefillin is also not in that manner, because the Almighty showed. It doesn’t say in the Torah. It’s very different. I say, one cannot establish that just as there is a way how one builds a menorah, there is a way how one makes tefillin. Yes? Perhaps yes? There too the Torah is not particular about all details.

Discussion: Can One Make Tefillin from Other Materials?

Speaker 2: He didn’t say, the Rambam says, he says from which type of leather one can make the boxes of the tefillin, the batim. I just want to say, yes. Also in the making of the Mishkan not one hundred percent everything is indispensable. One must know there the halacha. For example, the Hasmoneans made a menorah from spears. B’dieved, one doesn’t make the essence on Torat HaBehemah. It’s a mitzvah, it’s a halacha l’Moshe miSinai, it’s a mitzvah, it’s a verse. But it could be that one will have tefillin also… these are all types which is the essence, that one won’t have any leather.

Speaker 1: Are you now going to say that what? That the Jewish people can come to a people in a type of situation where there is no leather? That Judaism is wandered in leather? There are no pure hides? Let’s say, for what reason. One will pass laws there that one may not have to carry leather. And seemingly one won’t have a bunch of other types of materials. The halacha l’Moshe miSinai lays it down very clearly that this is it forever and ever.

Speaker 2: Could be, again, there is always the difficulty of “it is time to act for Hashem”, which the Rambam says about “it is time to act for Hashem”, that then there must be a Beit Din that should decide what one should do in the situation.

Speaker 1: No, I say, it could be like the Hasmoneans made from spears. I say that all mitzvot there is the essence. This is actually halacha l’Moshe miSinai. But let’s say a mitzvah, there is no more leather. For what reason, one forgot how one makes leather. One makes… there is no more leather. There are no more tefillin? There isn’t?

Speaker 2: No. Very possible that the sages of the generation will make some other manner that one should have the parshiyot. I have in mind, this would be very similar to the spears. Remember that the essential word here is that it should be an amulet that should have the four parshiyot on the head. The halacha l’Moshe miSinai is conditions that it should be nice and good and practical. And this the sages held is the best most practical way of having a good amulet on the head.

Speaker 1: I’m not completely in disagreement with you, but this is already more a question. I hear, but I’m not completely in disagreement, because now you’re going into a question like the Beit Din must decide. As the Rambam said, for example, I brought the responsum of the Rambam earlier, that today the Rambam holds that we don’t have the correct parchment, let’s say, and essentially according to the law it should be invalid halacha l’Moshe miSinai, because that halacha l’Moshe miSinai. But today we don’t have it. Says the Rambam, what should one do, not read the Torah? “It is time to act for Hashem”. So says the Rambam. This is a thing that exists. Let’s say there is a question, there is no parchment, and the sages will say, “it is time to act for Hashem”, one will need to do. “It is time to act for Hashem”.

But the “it is time to act for Hashem” will make sense. It won’t be like for example, there is no food, someone will go say let’s start eating stones as “it is time to act for Hashem”. There is actually a halacha l’Moshe miSinai that it should be a little box or that it should be black, it’s not random, it’s all with a certain thought. Seemingly, that it should be nice, or that it should be practical, that it should be something that people can put on their head and remember the Almighty. The halacha l’Moshe miSinai says yes clearly how it should be, but it’s still conditions in the basic framework.

Speaker 2: I agree, but as there too, as the Sefer Torah. It makes sense what Rabbeinu Yonah says, that if you don’t have kosher parchment you should make a blessing on invalid parchment, because it’s better than not having tefillin at all. It’s simple things, it’s not…

Digression: Praying Without Kavana — Rabbi Yitzchak Hutner

Speaker 1: I saw that Rabbi Yitzchak Hutner says, that praying without kavana (intention), he doesn’t hold like you who say that kavana means only knowing that one is praying, rather he goes with the assumption that kavana means actual kavana. He says that when one prays without kavana, it’s such a type of law as he says a law, like the Gemara has a hava amina (initial assumption) that one should give to children four species that are not kosher so that the law of etrog should not be forgotten from them, yes, Frisch, do you remember that there is a Gemara in Sukkah? The Gemara says that one should not do it, but there is an approach. Could be that they enacted that one should pray a prayer that has actually no meaning, so that the law of prayer should not be forgotten.

I fear that this causes more forgetting of the law of prayer, because if prayer means kavana, the more one says that one should pray without kavana… Okay, let’s not speak mockingly of Yosef further, okay.

Law 1 — Square Batim, Their Sewing in a Square, Their Diagonal in a Square

Speaker 1: And these are they: these are the eight laws. Batim meru’ba’im, the batim should be square, four-cornered. Here, tefiratam b’ribu’a, the tefillin are sewn around, and the sewing should be a square sewing, it shouldn’t be random, the scribe shouldn’t be able to pull whichever way he wants, it should be sewn in a square. V’alkhsonam b’ribu’a, also the place where the tefillin is…

Speaker 2: Read, read, I’ll let you translate.

Speaker 1: V’alkhsonam b’ribu’a, ad sheyimale arba zeviyotav. V’alkhsonam b’ribu’a means basically to say that when I tell you that it should be square, you could have made it, as Mishnah Berurah makes an explanation here, you could have made it like this, or you could have made it a rectangle.

Law 3 (Continued) — The Eight Halachot L’Moshe MiSinai

Speaker 1: Yes, Frisch, do you remember the Gemara in Sukkah? The Gemara says that one should not do it. Anyway, yes, but there is a law. Could be that they decreed that one should pray a prayer that should actually not be any Mishnah. I fear that this causes more forgetting in Torah and prayer, because if prayer means kavana, the more one says that one allows without kavana.

Okay, let’s not speak again about Yosef prayer.

The Eight Halachot L’Moshe MiSinai

Okay, and these are they, here are the eight laws. The batim should be square.

“Tefiratam b’ribu’a” — the tefillin are sewn around, and the sewing should be a square sewing, it shouldn’t be random, the scribe shouldn’t be able to sew together whichever way he wants. It should be sewn in a square.

“V’alkhsonam b’ribu’a ad sheyihyu lahem arba zaviyot shavot” — “alkhsonam b’ribu’a” means a distinction to say that when I tell you that it must be square, you could have made, for example he makes a picture here, you could have made it like this… you could have made a rectangle. A rectangle has square in the corners, it’s not crooked. But this is there… “alkhsonam b’ribu’a” means a distinction. How do I say that a thing should be square? In other words, it should be four equal sides. I tell you so, it should have the diagonal of a square. The diagonal of a square is not square. Diagonal means how long it is from one corner to the other. The Gemara says, in short, there is a calculation how one calculates the diagonal of a square. It must be the diagonal of a square, which means to say that it should be a perfect square, not a rectangle that has four equal sides… that has four sides. Because square can mean four corners. Four corners a rectangle also has, or a diamond shape, or other shapes.

But it doesn’t have to be the whole box the aspect, that it may be higher than the width. There we will see, true, because only the square goes on the corners, as it means here the length on the width. The height is another thing. But the… it should be four equal corners. In short, it must be square. The Rambam doesn’t say that it must be pointed, yes, that it must be exactly to the millimeter, it can’t be any which shape it should be. Today’s generations make it that it should be exactly pointy. But the Rambam says that it should be square. If it’s a bit round is it a bit not square? True, but not about this does one speak in the law. True.

Another halacha l’Moshe miSinai, that the square is a square circle. Not square, square means make the tefillin, don’t make it a rectangle, don’t make it a circle, make it a square. A square, alright.

The Further Halachot L’Moshe MiSinai

Okay, and another thing, and another second thing is, that is the square has like two things, the sewing and the square have three minimum halacha l’Moshe miSinai. A second thing is, that in the house of the head, where one has the shin, should come out a bit from the leather, like we have such a form of a shin.

A third halacha l’Moshe miSinai, that before one puts in the parshiyot into the batim, one puts it in such a little cloth.

Speaker 2: Yes, what is the matter of honor? Just. Or a practical reason, I don’t know.

Speaker 1: Ah, what did we learn that one never needs to check it. Because one makes it well.

Speaker 2: Ah, it protects it. Yes, yes, yes.

English Translation

Speaker 1: And not only that, on the cloth one places “and its hair wraps around the hair on the cloth”. One secures it well, then one ties it with a piece of hair. Not vacuum packed, with a hair, with a hair. One makes it tight, one makes it taut. Tight, however, is not the halacha. One makes it taut, like with a hair, that is a… hair doesn’t mean tight, hair means that one also adds the hair, one ties it with a hair. One ties it with a hair, so… but not about tight, I don’t know, I don’t see that he should make it tight.

That means, before one puts it in, that’s what he means to say, one makes the cloth and the hair before one puts it into the batim, not afterwards.

“Tofran b’gidin”, afterwards one sews the batim with sinews. The fifth halacha l’Moshe miSinai is the sewing. We learned that there is a sewing, the sewing is what sews together the batim so they should be closed, the sewing should be with sinews. You should sew with sinews. Not like hair which one uses on the cloth, one can also sew with hairs, but one must do it with sinews, with a stronger material. We will see what sinews is stronger, sinews on the material.

Let’s go further. What else does one do with the pieces of leather? Here we’re going to say how one does it practically. The sixth halacha of the eight halachos is that one makes a ma’avarta me’or hachipui, that means that in the back of the tefillin one makes a place, ma’avarta means a lashon over, a place where the straps should be able to pass through. One makes such a small tunnel, like a hole in the back of the shel rosh.

Speaker 2: Also is edshu yahden. Also is edshu yahden. Excuse me, and the beis is the retziyas can go through. A tunnel.

Speaker 1: The ovros vlachos b’soch tuvar shela. Tuvar means the place where the hole is made. He says tuvar, he translates, tuvar is a lashon of a fold of leather, a place where it folds onto itself. One takes the leathers and one presses it in a way that the place should be formed. Such a lubir is over more your leathers on tefillin and he knows how it looks. We don’t need to have difficulty. We can imagine it, but we know what it means.

Speaker 2: Yes, a tuva is the… the… the hole where the black strap goes in…

Speaker 1: Another seventh halacha, the strap should be black, and the eighth halacha is… that the knot with which one ties the strap… the the the Rambam always writes the… yekshar is the, because the Rambam always is going to say that he’s not going to describe what the knot looks like, and one must look at the tradition.

Discussion: Is the Rambam a Practical Guide

Now the Rambam is going to say, he has now laid out the halacha, that now he’s going to give details of… he’s going to say how one makes it. It’s going to be interesting, I think the question is why. You might think exactly what I’m saying. He doesn’t want any part of recipes. If it looks like it was why him writing earthly things that can fall into the details it’s details. I believe it can’t fall when it’s a matter of tradition, the point is, I imagine he wants to describe what makes tefillin, in order to tell you what means parshiyos and which sewing? What are we talking about? When who to you? Who are we talking about? Because he doesn’t want to say here how to make leather.

Further, further he goes. The Rambam doesn’t want to say here, he’s not a guide, a practical guide. He gives a practical guide, because he wants in his sefer to say all the halachos. Part of the halachos is, what does a bayis mean? He didn’t explain properly, he said one makes four batim. What does that mean? How do the four batim look? The best way that I can imagine how he looks at the four batim is he tells, let me tell you how my family ordered it. Could be. But it’s also correct, I don’t know, I don’t like to think that the Rambam is a recipe book. I don’t know.

Speaker 2: What does a recipe book mean?

Speaker 1: It’s not a recipe book, he wants this as the best understanding. Instead of telling you, he could have just said the halacha is thus, he just says how the halacha is. But I don’t believe that the taking thick wood is me’akev.

Speaker 2: No, no, true, it’s not me’akev, but he’s telling you an eitza.

Speaker 1: So, he went to the sofer and he came home, let’s say, let’s make a din that the Rambam is good, he wants to help us. One can say so, he went to the sofer, he looked at the method how they make this, and he made sure it’s correct, certainly that it fits with all the gemaros, and with the eight halachos l’Moshe miSinai that I think he himself was mesader that the number and the list come out, and he tells you the whole thing, he says how the sofer makes this, and if he makes it this way, and he keeps us in the halacha that I said, it’s still not a question.

Speaker 2: No, but it seems I think the reason is because he gives you the background so it should make sense. Because if for example someone learns a gemara, it’s true that the Rambam has the idea of being complete, right? At least being a sefer that you can read from here, you look in the gemara, the gemara says tefira of tefillin such and such. What is a tefira? I don’t know what you’re talking about. The Rambam tells you, first of all you need to know how one makes it, you need to know everything precisely what we’re talking about.

Speaker 1: Okay. So the Rambam is here a chesed organization, he’s not going to help us with making the leather, he tells you from where the halacha is relevant. That means, the eight halachos are already relevant. That means, from when one takes the thick wood one already needs to know the halachos. He tells you everything that’s relevant so you should be able to make it according to his halachos.

Halacha 4 — How One Makes the Batim Practically

Lokachin etz meruba arko k’rochbo k’govho, one takes a piece of wood, a square wood that is as high, a box. The Rambam says, v’im govho yater al rochbo o pachot mimenu, if its height is more than its width or less, it’s also not a problem, because the main thing is that it should be boxy. We’re going to see we’re going to see we’re going to see particularly later in the halacha. Ela al arko she’yehe k’rochbo, it must be square because that’s the halacha. The tefillin itself can be, if one wants, it may be higher than it is wide. Merubos, one sees that the Rambam is limiting that this means merubos. Merubos doesn’t mean that it must be exactly a box. I mean not exactly a box, because there’s still the titora, the ma’avarta. Okay, yes.

And what does one do? Chofrin bo shlosha charitzim, one digs in this, in this box. The box one has, it’s a thing. Ah, chofrin bo, in the wood, in the box, one cuts out three, one makes three grooves kedei she’yehe zeh rosh v’zeh rosh. Yes, very simple. One makes three, when one makes three holes it becomes four, four, four, four, because the side one doesn’t need to cut. This is the simple creation that the Almighty made. Adam muzretz milmata, milmata, milmata. A simple thing. Now you basically have a piece of wood with four fingers sticking out, like basically, right? That’s how it is.

Then one takes, yes, lokachin or u’martivin oto bamayim. You’re right, the martivin oto is not me’akev, but this is the way how one makes the craft, how one does it. He didn’t say how one makes klaf, because everyone makes klaf. Klaf is not a halacha. It’s a Jewish, it’s not just a way that someone should need to have such a box, but it’s a halacha how one does it. And I think that’s what he wants to bring out. Okay.

U’martivin oto bamayim, one takes the leather and one makes it so it should be soft and wet, one can easily bend it on the wood. U’mechafin bo et ha’etz, one lays it around and around the wood. U’machnisin et ha’or bein kol charitz v’charitz, one also fills it in so the holes should become filled with the piece of klaf. U’mechamsin oto, what does mechamsin oto mean? One presses it in as much as one can, because it’s wet, therefore it’s soft, one can press it. Ad she’osin min ha’or dmus she’yesh la shlosha rashin, the shin. The shin, ah, something that looks like a shin, because the whole thing looks like a shin. Not the whole thing, he’s talking about the shin that’s made on the side. He says that now when he makes it wet, makes it wet, you must already also now begin to have the leather of the shin, and one of the compartments should take on a shin. Now what’s still…

Dmus Shin — Three Heads and Four Heads

Speaker 1: Dmus shin, ah, something that looks like a shin, because the whole thing looks like a shin.

Speaker 2: Not the whole thing, he’s talking about the shin that’s made on the side.

Speaker 1: So now when you make it wet, do you already also now see on the leather of the shin? One of the halachos is that one must have a shin. Now when it’s wet, do you make, can you make a shin?

Speaker 2: And the dmus shin she’yesh lo arba’a rashin mismol hamaniyach. There are two shins. The right side of the tefillin shel rosh has a dmus shin of three heads, and the left side has a dmus shin of four heads.

Speaker 1: Do you know the inyan of this?

Speaker 2: No.

Speaker 1: And it’s a beautiful thing, a beautiful shin, it’s al pi kabbala. I don’t know.

Rav Avraham Chaim’s Chiddush About Dmus Shin

Speaker 1: I was once at a shiur of Rav Avraham Chaim at a bar mitzvah of Rav Yaakov Schwartz, he spoke, and he argued that he thinks that the shin, people think a shin is the letter shin. The Rambam however doesn’t say the letter shin, the Rambam says dmus shin. He says, he argued that it doesn’t have to be that it’s a remez to the letter shin. It could be, there are those who say it’s Sha-dai, here a shin, here a dalet, and a yud. But he argued that it doesn’t have to be that this is the pshat. It could be that it’s just a beautiful design, that it should be beautiful.

You don’t see that there’s a shin of four heads. A shin has three heads. The letter shin doesn’t come with three. But it’s a beautiful design that it should be…

Speaker 2: I heard that the dmus shin comes in here also because the whole bayis is like a dmus shin.

Speaker 1: No, that’s when one makes the charitzim, one makes a charitz of four, you’re talking about a shin of four, here specifically. There’s also three, because there are three charitzim. The three is against the three charitzim, and the four is against the four batim.

Speaker 2: Okay, no problem.

Speaker 1: The Rabbeinu Manoach says it comes out seven.

Speaker 2: No, I meant to say that you’re going to say Rav Yaakov Schwartz meant to say that it doesn’t have to be a clear shin, but that afterwards when one makes it back, it should be very clear the four batim.

Speaker 1: No, no, no, he’s talking about the essence of the shin. On the side there must be a shin. It says in the gemara, shin of tefillin halacha l’Moshe miSinai. There must be a shin. There’s no doubt that there must be a shin on the side of the bayis. The state doesn’t have to be a shin.

I’m saying, this is a shin, but the shin is not a random shin as a letter. The shin is the way how… and because of this it fits. No one has fallen the shin. The shin is twice the meaning when one makes a shin on the side. But one doesn’t do it on the side that divides, one does it on the smooth side.

Why Only on Tefillin Shel Rosh

Speaker 1: The reason why it’s made only on the shel rosh is because the shel rosh one sees, the shel yad one doesn’t see, so there’s no reason it should be beautiful.

Speaker 2: He brings toros. What is about beauty?

Speaker 1: Why not? Ah, a beauty. A shin. Shin is a beautiful writing.

Speaker 2: I would want to see your coat should be filled with shins.

Speaker 1: It’s a beautiful thing.

Speaker 2: How? Your coat has many shins, I mean.

Speaker 1: It’s a beautiful thing, a beautiful design.

Speaker 2: Yes. Why don’t you make on your coat a bunch of shins?

Speaker 1: I do yes.

Speaker 2: Ah, okay, you do okay, yes.

Speaker 1: I do yes. What’s the complaint? I make flowers, I know other things. It’s not so random. One made a shin, but actually it means just like a flower, perach is a flower. A shin looks like a flower, if you’ve ever noticed.

Speaker 2: Should one make a gimmel?

Speaker 1: Shins make more beautiful than gimmels.

Speaker 2: Which makes the sense that?

Speaker 1: It’s correct that this is Rav Kapel Schwartz. This is more connected to the tzuras hatefillin that it’s so. But it seems to me that this was before the shin, before it was mechadesh, because you look at the pictures too much.

Speaker 2: The pictures the Rambam made.

Speaker 1: The Rambam made the pictures in order to show. Because he wants to know how you should make by the wood. But before the Rambam they also used to make shins, this is before the pictures.

The Process of Making the Shin

Speaker 2: No, the end, when he holds in his hand the tefillin, he sees a shin before he closes it, it’s an open shin. And puts in from below each one.

Speaker 1: In the process of making it. There are four holes, that’s all.

Speaker 2: He sees a hide with four holes. Where is there a shin?

Speaker 1: It’s not, it’s one big hide with such four compartments. It’s not holes, on the contrary, it’s… technically it is.

Speaker 2: Technically it is, because it looks like what you can close.

Speaker 1: But you can also look at it like four pieces of hide that are connected with a back piece. You can look at it however you want.

Halacha L’Moshe MiSinai — What Does It Mean?

Speaker 1: In short, no one knows. Halacha l’Moshe miSinai means that one doesn’t know what it means.

Speaker 2: True.

Speaker 1: There’s such a… it’s an inyan like yes. If it’s a sevara it doesn’t need Moshe, let’s call it sevara yes. It’s not a beautiful way of making it, and it’s obvious that one doesn’t need to be a halacha l’Moshe miSinai.

Speaker 2: Okay, in short, ah, my video stopped. Let’s see what I can do.

How One Makes the Shin Practically

Speaker 1: On the wood one wraps around like… ah, what he does here the shin is yes certainly because it’s practical, because then one must make it because it’s wet. When it’s already hard one can’t make a shin.

Speaker 2: Right, and maniychin et ha’or al ha’etz, today one would yes be able to, because if the merchandise is very thick one can afterwards scrape out, cut out. But here, it’s today how one makes it thinner, yes, one makes it basically that it should cover the wood.

Speaker 1: Umm, could be.

Speaker 2: U’mechamsin ota, today one makes tefillin very hard, our tefillin come out in the end very strong.

Speaker 1: Right, I’m saying if it’s a rule for an old thinker, it wasn’t like today. I’m saying your grandfather, your grandfather had soft tefillin, it wasn’t hard like the tefillin you have now.

Speaker 2: Softer, but not so…

Speaker 1: Your older grandfather, ask him.

Speaker 2: Almost like iron.

Speaker 1: It was yes. The square barely held. It was made from the other side hide.

Speaker 2: Ahh.

Today’s Making of the Shin

Speaker 1: Umm, today actually they make the shin extra, if you ask the people. They don’t make it exactly like the Rambam says. But there’s no doubt that it’s not me’akev.

Speaker 2: Ah, they have a frame for the shin.

Speaker 1: Yes, absolutely. There are frames. They make it wet and they make it in.

Speaker 2: Why is it so perfect? It doesn’t look like you need it like a person.

Speaker 1: It’s not mechamsin ota. It doesn’t look like mechamsin ota. It looks like a tefira. They make… the Rambam says that one should make tefira the shin. Our shin we make yom tov’dik.

Speaker 2: Right, the Rambam’s shin would have come out much more sloppy. It wouldn’t have looked so perfect like a machine.

Speaker 1: Or yes, because if it’s a good artist he makes it beautiful.

Speaker 2: I don’t mean beautiful, I mean the perfection, the boxy, it looks so…

Speaker 1: Ah, he wouldn’t make exactly a shin of a sefer Torah with the taggin and with the entire garb.

Speaker 2: It’s a nice halachic shin, it’s always perfect, there’s no scratch in it.

Speaker 1: The Rambam doesn’t say that one must make exactly a halachic shin.

Speaker 2: No, one should make something that resembles a tzurat shin.

Speaker 1: From the wood that the nations have. He received it himself, he didn’t buy it from anyone.

Halacha 2 — Tefillin Shel Yad

Speaker 2: He says like this, “Venotel or shachor shel behema tehora, ve’oseh mimenu bayit echad meruba, vezeh hanikra bayit shel yad.” One takes a black leather from a kosher animal, one makes from it one square bayit, and this is called the bayit shel yad.

“Venotel or shachor acher, ve’oseh mimenu arba batim ketanim meruba’im, vezeh hanikra bayit shel rosh.” One takes another black leather, and one makes from it four small square batim, and this is called the bayit shel rosh.

“Umaniach bein kol bayit uvayit me’at min ha’or, kedei sheyihiyu nir’in arba batim.” One leaves between each bayit a little bit of leather, so that they should appear as four batim.

“Umechabran yachad, ad shena’asu bayit echad sheyesh bo arba batim.” One connects them together until it becomes one bayit with four batim inside.

“Umachnis parsha bechol bayit, umachazir miktzat ha’or milmata, vetofsro mikol arba penotav.” One inserts a parsha in each bayit, and one turns back a bit of the leather from below, and one sews it from all four sides.

“Umani’in min ha’or shelmata makom sheyuchnesu bo haretzu’ot, kemo te’ala.” One leaves from the leather from below a place where the retzu’ot should go in, like a tunnel.

“Vezeh hamakom nikra ma’abarta.” And this place is called ma’abarta.

Continuation: Tefillin Like Mezuzot

Speaker 2: The point is like this: How we make tefillin and mezuzot, tefillin looks the same thing as mezuzot, just the other way. We have a house, and by the door of the house one places a parsha. They build for the parsha a little house, this is a bayit. “Machnisin parsha bechol bayit” and one closes it, and by the door of it one places the retzu’a.

Speaker 1: Okay, anyway… and this is the tefillin shel rosh.

Speaker 2: And this is the center of the bayit. The parsha is the center of the bayit. By us there is a large bayit, and there is outside of it a small mezuza.

Speaker 1: I hear. There is no mezuza, there is a ma’abarta that you mean to say.

Speaker 2: What should I tell you? There are the same parshiyot, just this time it doesn’t hang outside.

Speaker 1: Ah, you’re saying that the parshiyot lies in the bayit. The parshiyot by us lies on the door of the bayit, here it lies in the center of the bayit. Opposite, the entire bayit is built for the parshiyot.

Speaker 2: Okay. And how does one make the tefillin shel yad?

Speaker 1: Do you have here the tefillin shel yad? The same thing, with one house, with the bayit.

Discussion: The Minimum Size of Tefillin

Speaker 2: What does the Rambam say the minimum size is? Because for the shel rosh he said a minimum size, that it must be large enough to make four small batim.

Speaker 1: Yes, but why doesn’t he say any size that is halacha, that it must be the size?

Speaker 2: No, he says there, once you need to make four holes, it can’t be tiny. You say that a skilled artist can make very small. He says there that it should be govah ke’etzba yeteira, should be smaller than a finger, even if you’re very skilled and you can compress it very small.

Speaker 1: Not clear. There are those who discuss this. There are those who hold that there is a shi’ur how large the tefillin must be. The Rambam doesn’t say that it’s me’akev certainly the kegovah etzba. Who perhaps has an argument that it must be by the shel yad? By the shel yad it must be this high, not higher? I don’t know why.

Speaker 2: What, it should be small? It shouldn’t be larger in height than a finger?

Speaker 1: Yes. If yes, let it be. He means that it’s a shi’ur, it’s not exactly me’akev, but it’s similar to how the Rambam says that the shel yad must fit into the elbow. Therefore it shouldn’t be too high. The shel rosh you can make as high as you want, it doesn’t matter to you. Who? There were those who did so.

Speaker 2: I thought that it’s more a practical thing. That here he tells you that on tefillin shel yad, everyone is going to try to make it small. If we look at it as it’s simply a pouch in which one can place an amulet, when someone goes to ask from an amulet-maker, he’ll tell him, “Give me the most practical one, that shouldn’t be too thick.” Everyone is going to make a small one. So by the shel rosh you must have enough space to insert four small parshiyot, he didn’t need to say a shi’ur. But by the shel yad people are going to make small, he says, it should be at least a finger. It shouldn’t be really tiny.

Speaker 1: But you need to have space for four parshiyot. I don’t exactly understand what the difference is.

Speaker 2: No, it’s much smaller, because it fits into one small hole. It’s a small hole, you make one hole, and you can compress very strongly the parchment.

Speaker 1: Okay. You can compress it strongly, so it makes sense that the shel yad is easier to make small.

Speaker 2: I don’t know. He speaks of the height, he doesn’t speak of the width though, for example. He only speaks of the height. What comes in the height? I don’t hold with this thing. He only speaks of the height, yes? He doesn’t speak of the width. I don’t know what this comes in here. Something, something I’m missing. It could be that the shi’ur height comes from somewhere. Begovho. How high. So there is a difference how high it is. Earlier you say that there’s no difference how high it is.

Speaker 1: No, it seems that every Torah and mitzva has some shi’ur.

Speaker 2: It doesn’t seem. But here it doesn’t say. There are mitzvot without a shi’ur. Here it doesn’t say that there is a shi’ur. I don’t know.

Speaker 1: But he already had to say the shi’ur on the parshiyot, the Rishonim say on the parshiyot vidui, but that’s not necessarily today. One doesn’t see that there is a shi’ur that one says. The Shut Maharshal says that there is a shi’ur, other Rishonim, but a shi’ur isn’t stated here.

Dispute About the Size of Tefillin

Speaker 1: There are those who are particular about large ones, because large… There are yes, there are more Jews who have such tefillin that is specifically large, because there are Rishonim who say that there is a shi’ur, but it’s not clear.

Speaker 2: Is this also on shel rosh, no?

Speaker 1: That he sees, he brings the shel rosh, because the shel rosh is that in public one makes large. Okay, I don’t know. The Lubavitchers perhaps all have large tefillin, that he goes on this thing in the Gemara that it should be large. Okay, it looks large.

Apparently the retzu’ot should also be a part of the tefillin. He says, if it’s simply an amulet, it should be well tied. Just like when a person goes to the airport and he’s very nervous about his bag, he makes sure that it’s well tied that it hangs right in front of him. He says, the retzu’ot that one wraps around is also a part of the tefillin.

Speaker 2: Nu, wait, what comes in… He already makes about the retzu’ot, what happened with the retzu’ot?

Speaker 1: Further, I don’t have what you mean.

Mechafin Ota Be’or

Speaker 1: Vegovho, yes, in short, mechafin ota be’or, the same thing, one covers it, yes. Mechafin ota be’or ratuv, mani’in et ha’or aleihem ad sheyityabesh veyikrotz ha’or, umachnis arba parshiyot bemakom echad, umechaseh et ha’or milmata, vetofer me’arba penotav, umani’ach mimenu lemata me’at min ha’or, just like in the back the hole where the retzu’a can go through, tofer mekom haretzu’a, that means he makes a hole like a shever, that makes a hole to go through.

Speaker 2: Tofer means a tunnel, just like they say, just like it looks exactly like a tunnel, a loop, it should be a thing. Very good.

Halacha 3 – Order of Parshiyot in Tefillin Shel Rosh

Speaker 1: Says the Rambam, Keitzad seder haparshiyot betefilah shel rosh? What is the order? Which parsha does one place by which side?

Says the Rambam, Machnis parsha achrona, vehaya im shamo’a bebayit sheya’aleh miyemin hamani’ach, uShema samuch lo. The last parsha of the four, according to the order as it stands in the Torah, is Kadesh, Vehaya ki yevia’acha, Shema, Vehaya im shamo’a. It comes out that Vehaya im shamo’a is the last. So the parsha achrona shehi Vehaya im shamo’a, one places bebayit sheya’aleh miyemin hamani’ach. There where one begins apparently, yemin one begins, yemin is the beginning.

UShema samuch lo, Vehaya ki yevia’acha bebayit shelishi samuch leShema, veKadesh li bebayit revi’i lismol hamani’ach tefillin. Kedei shehakore shepanav keneged penei hamani’ach kore al haseder.

Explanation: The Order is for the Reader, Not for the One Placing

The explanation is one writes it, basically the order is, one places it in order, just the order not from the mani’ach, what he says is for the mani’ach, but the mani’ach doesn’t see it, the person who sees it from opposite over sees it.

The whole thing, one doesn’t see anyway, the whole thing is that one doesn’t see from outside the order, and also one doesn’t see the tefillin at all, one can’t open it, one can’t see. It’s closed. But so it says in the Gemara, the Gemara says that one sees it al haseder, and the Gemara says another opposite Gemara, this speaks of the mani’ach, this speaks of the kore.

This isn’t the reason, he only says what means to say right left. It should be so, that the first should come by the right side of the person who places it, his right side. He says no, I look at the right side of the one who stands opposite over, so that’s the right side.

Speaker 2: Yes, this is the holy Ra’avad’s shita, the Ra’avad argues, there were those who said another shita.

Dispute of Rabbeinu Chananel – Both Vehayot in the Middle

Speaker 1: Yes, Rabbeinu Chananel said that vehaya is in the middle, that one writes Kadesh, Vehaya ki yevia’acha, Shema, Vehaya im shamo’a.

Speaker 2: No, Vehaya im shamo’a after Shema, that the two vehayot should be one next to the other. Vehaya ki yevia’acha and Vehaya im shamo’a should be in the middle. So it’s Kadesh and Shema on the two sides, and in the middle are both vehayot. And what says keseder speaks only of Shema and Vehaya im shamo’a, it doesn’t speak of the whole thing, that the Vehaya ki yebia’acha order overrides the thing of lefi seder parshiyot, lefi seder haTorah.

Speaker 1: In short, there is about this a dispute. The Ra’avad holds so, this is also, we call it a dispute of Rashi and Rabbeinu Tam, it’s also a dispute of the Rambam and the Ra’avad, right? The Ra’avad goes like Rabbeinu Tam, and the Rambam wrote a teshuva about this.

Dispute About a Reality – Tefillin of Rav Hai Gaon

In short, it’s a great politics. The Rambam denies what the Ra’avad says that Rav Hai Gaon placed so, he says that he himself saw a hand…

Speaker 2: Ah, the tefillin?

Speaker 1: The Rambam says that he himself saw tefillin of Rav Hai Gaon. This is a matter that people think, that people are very often upset when halachic disputes become, as if one doesn’t believe the other, and really one starts to argue about the reality. How can talmidei chachamim argue about reality? We see here that the Ra’avad and the Rambam argued about a reality, which tefillin Rav Hai Gaon wore.

Because the Ra’avad turns away the Rambam and says that the order must be like Rav Hai Gaon, that the two vehayot should be in the middle, says the Rambam, “I saw tefillin of…” I don’t know if it was direct, but he says the other, that he heard from firsthand.

Speaker 2: What is again the language? “Amar li chacham ne’eman.”

Speaker 1: Aha. He tells a story, that R’ Moshe Hadri, Hadri? Dri? I don’t know, R’ Moshe Dri, he used to do like Rav Hai, like Rabbeinu Tam. He came, no, from Eretz HaMa’arav, from Morocco, to Eretz Yisrael, went so, they showed him divrei haGeonim vehakadmonim, he threw away his tefillin and he made…

Speaker 2: I understand. These are the first Dardaim, see? R’ Moshe HaDarda’i.

Speaker 1: No, this is another thing. Dardaim and Dri isn’t the same thing.

Speaker 2: But a clear proof what is the…

Speaker 1: In short, he brings a proof, already. This is in short, the holy Rambam certainly held so, and so he says. Shulchan Aruch says so, but already. And the Ra’avad says opposite, and Rabbeinu Tam says differently.

In Practice – Placing Both Tefillin

But our tefillin is anyway a compromise, because with Shatnes Gets one takes on…

Speaker 2: What isn’t me’akev?

Speaker 1: What does one take on?

Speaker 2: We make both, and they make both, and they also make the other which is from Rashi. Yes? So…

Speaker 1: That we make both what?

Speaker 2: So Rabbeinu Tam held differently. So in Shulchan Aruch it says that one should make, that whoever wants to conduct himself to place both. There is a serious dispute, and the Rambam says what is me’akev.

Speaker 1: Yes, says the Rambam, as we already learned, how one makes according to seder haparshiyot, just as it’s pasul, and Rabbeinu Tam explains differently. So there was a great dispute, and both sides have serious arguments for their side. It’s not just a dispute. There is the Gemara which is like a contradiction how one learns two Braitot in the Gemara, and there was a dispute what Rav Hai Gaon did, etc. etc. So, a yerei shamayim goes both tefillin actually to fulfill. So says the Shulchan Aruch that one should do.

Discussion: What Does “Yerei Shamayim” Mean?

So therefore, there is a great question, how does one know if one is a yerei shamayim?

Speaker 2: Ah, there were in Chassidic places where one asked the Rebbe, yes? Am I already ready?

Speaker 1: I’ll answer you, if this is your question that you’re really squeezing yourself, are you a yerei shamayim, that you should put on the tefillin. If you seek a Rebbe to become to ask this…

The Lubavitcher Rebbe instituted so, he said that nowadays everyone places their own tefillin from the bar mitzva both already. He even said that generally so, that one does with intention, and the intention has already come.

Speaker 2: What means with intention?

Speaker 1: What is your face, the whole thing is a chumra, it’s a chumra, one should do it. What does it have to do with yerei shamayim? It’s very face. A person shouldn’t be able to be in a spiritual level. It’s a question how one does it. A frum person does both, yotzei yedei shneihem. What is the chiddush to say one should do both? Because there is the mitzva of tefillin is something a matter that one should have the whole day a certain amulet that reminds of the Almighty. A person should have two sets.

Speaker 2: You say that it’s me’akev. If it’s me’akev it’s me’akev. What should every Jew decide to Rambam or Rashi?

Speaker 1: Just as you held the Vilna Gaon, but the Shulchan Aruch didn’t hold like the Vilna Gaon.

Halacha 4 – Tefillin Shel Yad

Speaker 1: It’s a short halachot tefillin shel yad.

Speaker 2: Ah, tefillin shel yad also one writes…

Speaker 1: Ah, the difference is only, one writes it on four pages on one leather like a sefer Torah.

Speaker 2: Ah, further the language “like a sefer Torah” doesn’t mean simply like a sefer Torah that has many columns, like the length that the sheets of the Torah are, so also. The same order, as the Rambam makes a picture, Kadesh Vehaya ki yevia’acha.

Speaker 1: What didn’t the Rambam write?

Speaker 2: What didn’t the Rambam write? Shema Yisrael, Vehaya im shamo’a.

Speaker 1: He says, lechatchila one writes all four parshiyot on one piece, but if one writes on four pieces and one places it in one bayit, also yotzei. One places it, you don’t even need to connect the four pieces of parchment. “Orot” means here a parchment.

Rolling the Parshiyot – From Their End to Their Beginning

Ucheshehu golel haparsha, when he rolls together the parshiyot in order to insert it into the… batim shel rosh ubatim shel yad, golel otan misofan litchilatam, it must already be rolled to the beginning, just like…

Speaker 2: Ah, ad shetemtza cheshetiftach haparsha, tikra kol shita mitchilata lesofa, you should read each line from beginning to end.

Speaker 1: It’s also face, because further, tefillin isn’t made to open and read, but one pretends the whole time that one reads it. It’s the order how one makes it, so the order. We are rolled up and turned around, and why do you read?

Speaker 2: Around alben, stand way.

Speaker 1: Really a wonder, yes.

Digression: Tefillin as Amulet and Remembrance

Tefillin as an Amulet of Remembrance

Think, what is an amulet? Many times an amulet is, like in the stories from exile, yes, it’s a little pouch that had inside the grandmother’s name with Shema Yisrael, leshem yichud Kudsha Brich Hu. Think, it could be that the original amulet, just as there are amulets against harmful spirits, there are amulets of remembrance. Remember I am from the Jewish people, remember that there is a Creator in the world.

Speaker 2: Ah, okay.

Speaker 1: It must be ready technically to be able to open if a person finds himself in exile, he has no heavenly assistance in Torah. What does he have? He has the parshiyos, the four parshiyos, he will begin the leadership of the Exodus from Egypt, and this is indeed the original original remembrance. Once a Jew will open it, you say.

Tefillin as an Amulet of Remembrance

Speaker 1: It’s a little pouch that he has inside the grandmother’s name with Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem Echad. So think, it could be that the original original amulet, this type of amulet, there are amulets against harmful spirits and there are amulets of remembrance. Remember I am from the Jewish people, remember that there is a Creator in the world. So it must be ready to be able to open, if a person finds himself in exile, he doesn’t have a Sefer Torah, what does he have? He has the parshiyos, the four parshiyos, it will remind him of the Exodus from Egypt, this is indeed the original original.

Once a Jew will open it, you say? He will throw it away.

That’s why it’s called an amulet at all, because normally a Jew won’t know about it. He won’t know what it is, he’ll see I have something on my head, wait, what is this? We see from the Second World War in Auschwitz that Jews said that they thought it was a note. It could be that if someone else would have said differently, he would have said that there are praiseworthy books, and one will open it, take it, and one will read it every day, it wouldn’t have been lost, because today Jews don’t know the parshiyos. But think of such a situation, back then the tefillin had to be opened, they had to open them, and he mixed it up at the beginning ready that if one needs to read it.

Amulet as Symbolic Reading of the Torah

One can also say as I saw someone explains, what is an amulet? An amulet is simply like a prayer or a Torah, that instead of you reading it, it reads itself. So it’s as if when you put it on, it becomes as if read. So it’s another type of reading of the Torah. Here there is reading of the Torah from reading Krias Shema, and here there is that one places the Krias Shema on your head, but it must be written on what one can read it, therefore one must write it written on parchment, klaf, what is the difference? It places itself on the intellect, there it reads itself, the Almighty reads it, I don’t read it, it’s a symbolic reading. Okay, whatever. We don’t understand such a good topic of amulets, therefore we don’t understand it.

Speaker 2: No, I say, the amulet is more an amulet of remembrance, and it also stands well.

Speaker 1: Yes, but it could be, but it’s not correct that it’s made that one should open it, like that story is about the boy who was given a pouch that made him stay there. But the remembrance when you put it on…

It’s a passport of being an amulet! One doesn’t open it just like that, because it’s very precious, but there is a concept, let’s say, there is such an idea that I put in here your name and it becomes your grandmother, if this is the last thing you will have… Okay, it’s very good. This is the mitzvah in general, this is the definition. Almost it’s as if one learns it. This is a “as if,” a game. Yes.

Halacha 13 — Cloth and Hair

Speaker 1: So, “and we place them in their parshiyos etc.” Okay, further. Now we will learn about the cloth that one places. The halacha l’Moshe miSinai was that one places the parshiyos in such a little cloth, and afterwards one binds it with a… aha. Aha. Says the Rambam, “and we place them in their parshiyos etc., and we place them in a cloth,” one wraps it around with such a… with a cloth, with a little cloth, a kerchief. And it still says that one leads to sew with parchment, but it’s not part of it. But it should be something bound. Yes. Because a cloth, one binds it with hair, with a little hair, “and afterwards one inserts it into the bayis.” One places it into the bayis, into the bayis shel yad.

Hair from a Kosher Animal

“And this hair,” says the Rambam, “must be hair of a kosher animal or beast.” It must be only from pure things, just as we learned earlier that also by parchment it’s only from kosher animal and beast, because “so that the Torah of Hashem will be in your mouth,” says the Rambam this reason. Even from their neveilos and treifos, not only that they need to be kosher, they need to be from the type that is kosher.

Custom — Hair from Calves’ Tails

Says the Rambam, there is a custom, “and all the people were accustomed to wrap them in hair from calves’ tails.” Indeed a calf is a kosher animal, yes, it’s a cow, a young one. The tail has such strong hair, it seems. And the reason is that one should remember the sin of the Golden Calf, so says Rabbeinu Menachem. It’s a remembrance of the sin of the Golden Calf, not to do the sin of the Golden Calf.

So, further to the next question.

Speaker 2: No, the entire tefillin is as if there is. Really, tefillin is as if, whoever can’t learn, we place Krias Shema with tefillin, but tefillin is instead of Krias Shema. Instead of… You can say, instead of learning Torah all day, one who works should put on tefillin, at least he has a Torah on his head. It’s a quantity of the Torah, at least.

Speaker 1: Yes, but I said that it’s the matter of the Red Heifer, not from the… But the meaning is… No, it’s a calf, not a cow. A calf is not the same thing as a cow. A calf is a baby cow, a baby calf.

Halacha 14 — Sewing the Tefillin with Sinews

Speaker 1: Um, so, further. Ah, for the fulfillment of the positive commandment, it’s the remembrance of the cow. We sew the tefillin.

Yes. When one binds the tefillin, when one doesn’t bind, one sews together, one sews together the batim. We only sew with sinews of a kosher animal or beast. And further the same thing, even from their neveilos and treifos. There it’s not enough thread, one needs a stronger thing, sinews of a kosher animal or beast, and even from their neveilos and treifos.

What are Sinews?

Says the Rambam, what does one do? This is already more a practical thing. Where are the sinews, the thick strong sinews? Below by the heel of the animal and beast, many veins run through, “and they are white and hard,” these are white hard sinews.

I’m pretty sure that gid doesn’t mean veins, but… what do you call it? Tendons. Not arteries. Gid doesn’t mean veins. Gid means muscles, or not muscles, the… the… the tendons it’s called I think in English. It’s such a gid hanasheh. Gid hanasheh is not a vein. It’s such a… it’s the thing that connects the bone to the… to the… to the flesh. I think it’s called in English a tendon.

Speaker 2: Here it’s implied that you’re saying the measure of sinews. I don’t know, there are those who say that it means arteries or veins, but sinews here never means veins. It means specifically such a… where is it called? Yes, it’s such a strong thing, nu. Yes, yes. Cartilage? No. Somewhere in the Torah it says about this it’s cartilage. I don’t know. Okay, could be. Perhaps that is still a piece of this. I’m not sure what is the translation, but I think that this is…

Preparing the Sinews

Speaker 1: Okay. “And we soften them with stones.” The Rambam tells us here how one takes the sinews and makes them into a sort of threads. “We soften them with stones, and we cut them until they become like flax, and then we spin them and twist them, and with them we sew the tefillin and the sheets of a Sefer Torah.”

It’s now already practical how he makes it. Because it’s hard, a strong thing, one makes it soft a bit so that one can use it to sew.

Halacha 15 — Sewing in a Square

Speaker 1: Says the Rambam further, when we sew the tefillin, we sew them… ah, we learned that it must be in a square. The sewing should also be in a square. Halacha l’Moshe miSinai that there should be on each side three stitches, so that there will be all twelve stitches, both in the shel yad and in the shel rosh. You say here, you see the square of how one cuts is usually not the exact exact square like the square is in the actual box. Why? Because that one makes with a machine.

What Does “Sewing in a Square” Mean?

What are we talking about enough? Halacha prevalent, it’s not clear what this means sewing in a square. This one needs to know. The Rambam says what does sewing in a square mean? One makes it anyway, because you bend it over. But how will you make it? You can make one like this, one like this. This way one can sew it. Ah, can I make sewing with a box? Random sewing, a bunch of stitches, I sewed it around. That’s what our scribes do, but I think that this is it.

Speaker 2: Yes, it’s it, but the halacha prevalent from the Rambam, he means to say that it’s a custom, right? The custom is that one makes three. Not clear. It’s correct, because… because this is an even number. What does he say here the number? I understand, but it’s not an obligation. One can make four and five. He will make more stitches, yes.

B’dieved — Ten or Fourteen Stitches

Speaker 1: Eh, good. “If he made ten or fourteen stitches, it’s valid.” One can also make, but it should be an even amount. It should be in sewing, that’s the point. It should be in a square. It shouldn’t be that on one side is one long stitch, and on… it must also be balanced. How is there ten or fourteen? Practically, practically. But it shouldn’t be that it’s invalidating. Someone specifically wants to make…

Individual Stitches — Complete Loops

“Individual stitches, individual stitches of a person sews and hides washing.” What this means, I don’t know. “Individual stitches, individual stitches of a person sews,” I understand. I think he means when one sews, each stitch should go completely. Sometimes one makes such a zig-zag, up and down. When you look at the tefillin, it’s not a zig-zag. You go in, you go out, you go in, you go out. You don’t make up and down a zig-zag. You make a complete loop on each one. So he says here, it should be on each one it should be stronger supposedly.

Halacha 16 — Groove in the Tefillin Shel Rosh

Speaker 1: Yes. Another halacha, “and it’s necessary that the groove reach.” I learned that by tefillin shel rosh one makes such a groove. “And it’s necessary that the groove,” the groove of tefillin shel rosh, should reach “until the place of the sewing.” It shouldn’t be, not simply that it should be such four. It should look like a complete closed box, and one should see that there are grooves here from external batim. First he speaks about what is truly. Someone could have made it like, it becomes only four from above, from below it’s one big one. No, it should be four from below.

L’chatchila vs. B’dieved

“And from the outside there should be a visible groove so that it will be clearly marked for all, even without any groove revealed from here and there, even so they are kosher.” But the leather doesn’t need to be. That that it must be the groove until the place of sewing, this is only l’chatchila. “And if there is no visible groove, they are invalid.” It must be visible that it’s four pieces.

Custom — Sinew Through the Grooves

And consequently what does one do? There is someone, “and he will pass through each and every groove a thread of leather or a thread of silk to pass between bayis and bayis.” One sews around so that one should see. One places in, one places through a cord. And the custom is, “and the widespread custom is to pass a sinew from deer sinews in each groove of the three,” in each one of the three grooves. The custom is that one places in not just a thread or silk, but one places in specifically the sinew, the same type that one uses to sew the entire tefillin. I think that when one sews it one places it then. When one sews it one gives a placement through there, so that what? It should be a higher distinction between bayis and bayis. It’s important that one should see that it’s four pieces, four batim, four aha.

Halacha 17 — Straps

Speaker 1: Yes. Says the Rambam, “until here are the laws of the tefillin.” How does one make the straps? Says the Rambam, “how do we make the straps? We take a strap of leather.” How wide must it be? “Wide like the width of a barley grain,” the length of a… the width side of the barley grain.

Length of the Straps

“And its length,” how long must it be? “The strap of the head enough that it encircles the head and one ties from it a knot, and two straps emerge from here and there until they reach the navel or a bit above it.” After the heart, it should cover us in a tallis half of his… How long is the strap of the hand? “And also the strap of the hand enough that it encircles the arm,” it should encompass the hand on which one places tefillin, and how already managing, and should be able to be kosher, and should be able to go out… the measure is the strap.

Measure of the Strap Shel Yad

Speaker 1:

How long is the strap shel yad?

Words of the Rambam: “The strap shel yad enough that it encircles his arm, so that one can encompass the hand on which one places tefillin, and one ties from it a knot, and one strap extends until his middle finger.”

He doesn’t say one makes extra windings on the hand, extra bindings on the hand, but one should be able to go until… He speaks here about the measure, the minimum how long it must be. Yes.

“And one winds from it on his finger three windings and ties.”

It must be so long that one can wind around here once above by the arm, and another three times on the finger, and afterwards make a binding. But it can still be longer than this.

“If the straps were long, he adds to the windings and to the bindings.”

It’s a measure, it’s not a maximum. Right. Okay.

Knot of the Head

Speaker 1:

Says the Rambam further:

“He inserts the strap of the head into its ring” — the ring, the place in the back of the tefillin where one places through the strap, one places in — “and encircles according to the measure of his head” — the strap goes around the head — “and ties…”

Again, he speaks now how he makes the knot. He places a piece approximately as large as the measure of his head, and afterwards ties a knot etc.

“Every Person Must Learn This Knot”

Speaker 1:

Says the Rambam: “Every person must learn this knot.”

He says, I have explained to you here a lot how one takes a piece of hide, everything, but how should I explain to you here how one makes the knot? Every Jew, everything has a measure, you can’t just become in my book. You have already learned all the measures of Sefer HaMadda until where we hold now, you are a talmid chacham, figure it out.

But he means to say, there is a halacha that a talmid chacham, it says in the Gemara, he must actually see it on other tefillin, he must see it on someone’s tefillin, he must learn it. There is a halacha, he says here two other things. There is a law that a talmid chacham must know how to make a knot on tefillin. What is a talmid chacham? A talmid chacham is one who knows Torah. Whatever a talmid chacham is, he must know how to make a knot. But besides that he must know all the halachos, he must also know how to make a knot of tefillin. There is a Gemara that a talmid chacham must know a few things, besides that he must be able to learn, he must also know…

Speaker 2:

Knot of tefillin?

Speaker 1:

Yes, knot of tefillin. This is the halacha that the Gemara said that a talmid chacham must know. “Rabbi Avin said in the name of Rav, three things a talmid chacham must learn, writing, slaughtering and circumcision, and also the knot of tefillin and the blessings of grooms and tzitzis.”

Speaker 2:

Wow!

Discussion: Why Must a Talmid Chacham Know the Knot of Tefillin?

Speaker 1:

The interesting thing is that the Rema doesn’t bring properly all these other things. There are those who say that the Rema perhaps brings it yes implied. The word is, a talmid chacham simply, a question comes, someone asked him, “Fix my tefillin for me,” and he says, “I have no idea how one makes tefillin.” “Ah, also me a talmid chacham that you are, you don’t even know how to make tefillin.” A Gemara-like talmid chacham must be a wise person, not a tefillin maker. It’s indeed a novelty that a talmid chacham must know it.

Speaker 2:

I think like this, the first knot of tefillin Moshe Rabbeinu saw, and the talmid chacham is always the one who transmits the Torah from Moshe, talmid chacham.

Speaker 1:

Perhaps. Very good. But now the Rema says another thing, that I have told you until now everything precisely how one makes it, but the picture I cannot make in writing.

Speaker 2:

Perhaps this is the picture to what he said, “but a talmid chacham must learn”? Perhaps he means to say…

Speaker 1:

Perhaps this is what the Gemara means to say also, that a talmid chacham is the one who knows all written things, but one cannot write precisely how one makes a knot, for this you must learn it in another way.

Speaker 2:

Yes, but it’s not clear, because the Gemara has writing, slaughtering, and circumcision, it’s not mitzvos, it’s not obligations. He means practically. The Gemara, the things that a talmid chacham must know, are practical things.

Speaker 1:

This is also a practical thing. One should be a form of dalet.

Speaker 2:

Blessings of grooms and tzitzis?

Speaker 1:

Yes, but tzitzis means how one ties tzitzis.

Speaker 2:

Blessings of grooms is the text.

Speaker 1:

The text of the order of kiddushin, seven blessings.

Speaker 2:

The text of the blessings. Yes, but you come to a wedding and you don’t know how to make the blessings, that’s embarrassing.

Speaker 1:

But perhaps it means more the laws around it.

Speaker 2:

No, it apparently means this. He does make it. Today one can make a picture. I mean the Rema simply didn’t know how to make a picture.

Speaker 1:

One can make a picture of the kesher shel tefillin. I mean it’s not impossible.

Speaker 2:

You know what, everyone who draws it should transmit it accurately.

Speaker 1:

Can. One needs to write instructions. Today’s siddurim, there are many instructions. You can still make it so it looks right.

Speaker 2:

The Rema didn’t know how to do this back then.

Speaker 1:

Yes, sorry, because the Rema is also flesh and blood. And it could be perhaps in his time there wasn’t any technique of pictures, that’s how it goes. Whatever. But in today’s times, there’s a picture on the side, you can see. Very good. The Rambam is so perfect that the whole time we need to find hints that he’s not flesh and blood. By other sefarim it doesn’t fail that I should call it out every few minutes. The Rambam says, wait a minute.

Okay, anyways, it’s interesting, because the Rambam is… You see the limitation that the Rambam writes in this chapter. He wants to say it, he leaves it, then he says “but”, go ask, go look how it looks. Because there they didn’t make the drawing of the four things that he wrote. I don’t know what the pictures he saw looked like.

Kesher Shel Yad Like a Yud, Kesher Shel Rosh Like a Dalet

Speaker 1:

Okay. “And one ties the shel yad with a knot like a yud” — “like a yud”, it looks like a yud. So the shel rosh is a dalet, and the shel yad is a yud.

“So that the strap of the hand goes up and down through the knot so that he can widen and shorten it until he wants to tie it on his hand.”

That means, the shel rosh… He makes another loop one needs to make. I’m not sure what the Rambam means that one needs to make a loop. It could be that he means one should make the knot loose so it can go up. I’m not sure what he means.

The point is, that in the shel rosh one only makes one tying with the head and it goes up like that. As the Rambam said, “and the tefillin shall be on your head”, “that it should be tied on the head”. Unlike the hand where one needs to tie it every day, as one ties it each day. The Rambam says, one should leave the knot a bit loose, and one lets the knot go up and down, and then one gives it a tie each day.

From here there’s a bit of proof against those who conduct themselves that one needs to shave four times a year, because then one needs to move the knot of the tefillin. If one shaves every period of time, it’s not so exact.

Color of Straps

Speaker 1:

Okay, I continue. One needs to begin. Straps of tefillin. Ah, it’s already three o’clock. What should one do? Finish? I can’t finish the whole thing in four minutes. Do you have a shiur now or something?

So now one needs to learn what one makes the straps, right? Until now it was the laws of the batim. We already learned about the straps, we already learned about the knot of the straps. The color of the straps we learned that it’s also halacha l’Moshe miSinai, yes? What did we learn earlier?

Words of the Rambam: “The straps of tefillin, both of the head and of the hand, both, their outer surfaces are black.”

The outside, what does outside mean? That means, outside, and also regarding the order of tefillin it was said that the main thing is the outside, how the person opposite sees it. Ah, tefillin is because other people should me… I don’t want to speak about the outside. It’s very interesting. And the opinion tells us that it’s opposite the heart, it’s very strong for inwardness. One sees that it’s also the externality to show. You don’t do it, you do it mainly for the externality. The Rambam doesn’t reckon the reason of opposite the heart with things. He doesn’t reckon this reason with the other things.

Okay, and on the outside one makes them black, and this is halacha l’Moshe miSinai. Halacha l’Moshe miSinai it says, black straps halacha l’Moshe miSinai, meaning to say the externality of the straps.

“But the back of the strap” — it’s Olam Rav Shlomo Eiger, because they’re not exposed — “if they were green or white” — if they are green or white — “they’re also kosher. But red one should not make” — why? One will however not make it — “lest the strap turn over and it’s a disgrace for him.”

Red is a disgrace. What is a cheerful color? What is the matter that red is bad? Red, fire is red, he brings that Rashi says that one will think that he was a niddah and became bloody. Ah I understand. Others say, he brings there a reason. The Maggid Mishneh says there a pshat that it’s such an immodest color. Or that the priests, the idolaters, go like that.

I was just held up a bit, someone had tefillin that’s a bit brownish, and people told him that it’s apparently not kosher. But one needs to know when the Rambam says black, does he mean it must be exactly our color black, or a black that has become faded? That I don’t know. But when the Rambam doesn’t speak of black, he says green or white or red, he doesn’t speak of less black. Also it’s interesting, because there are places where it says… what could be there are places where one sees that black can mean blue or… Yes, I remember, the Rambam says that the techelet is black, and he means to say blue. Noteh l’shachor, no, he doesn’t say noteh l’shachor. But I remember there’s such a discussion that he calls it black. So I don’t know.

“And the Back of the Strap Should Only Be Like the Ketzitzah”

Speaker 1:

Okay, “And beauty for tefillin…” ah, “And they should not be…” another thing. But what yes? “And the back of the strap should never be except like the ketzitzah.”

The back of the strap doesn’t have to be black, as we discussed, but it should be like the ketzitzah. Should be from the same color as the ketzitzah. The ketzitzah is what? The bottom of the… ketzitzah he means to say the tefillin. Ketzitzah means the piece apparently, because the material is black.

But here, this is apparently the topic here, it’s beauty. This is not the halacha l’Moshe miSinai. Beautiful is that the whole thing is black. Interesting, I go tefillin actually that… By the Rambam, there are sofrim who sell tefillin that is painted black on both sides. But the world is not particular about this. Today most have already come like that, yes. But the world… No, it used to be the back was a corner of the ketzitzah, like the bottom of the tefillin. But it becomes that the Rambam says that this is not yet introduced for the sofrim to paint from the… The good is first difficult because we need that it becomes blackened, only rabbi it’s actually the grapes. Yes. The straps become blackened. Doesn’t mean. Anyways…

From Which Hide Does One Make Straps

Speaker 1:

Already, now, from which hide can one make it? From which leather? Is it basically the same law as we learned until now. Yes?

Words of the Rambam: “The hide that one makes tefillin with, that they are from the same type of hide” — is from the same type of hide — “hide of domesticated and wild kosher animals” — hide of domesticated and wild animals according to Torah, which should be from the type of Torah — “and even their neveilot and tereifot.”

Even their neveilot and tereifot, which is not kosher, but the type is kosher, the essence and the type. Means. Means. Good. Evil… Um, sorry. It seems that the hide of neveilot and tereifot are not from the same type as pure animals. It seems that the neveilah and tereifah is not a bad animal, or something happened to it, happens like that… One may not eat it, but its hide still has validity with it. Eating its meat one may not, but its hide is kosher, as it were. So neveilah and tereifah gets the category of a non-kosher animal, as it were, you have one type of category which means things that one may not eat, but one doesn’t see it that way, it’s a category by itself.

Hide one doesn’t eat, it’s not even eating, do you understand what I’m saying? One can still make a permit, but tefillin is do you understand what I’m saying? It’s kosher.

Hide from Neveilah and Tereifah Regarding Tefillin

That means that the neveilah and tereifah doesn’t become a bad animal that something happened to it, it’s simply like… One may not eat it, but its hide is still “nothing wrong with it”. Eating its meat one may not, but its hide is kosher as it were.

So neveilah and tereifah gets the category of a non-kosher animal. As it were you have one type of category which means things that one may not eat. But one doesn’t see it that way, it’s a category by itself. Hide we don’t eat, it’s not even forbidden as it were, do you understand? One can only make a hide, but tefillin it’s simply that it’s kosher as it were. Could be the prohibition to eat, it doesn’t become a non-kosher animal. Non-kosher animal is only relevant when the whole species of animal is non-kosher.

Okay. Now… No difference, even regarding opinions and washing, true, there is tumah of neveilah, but it’s a kosher animal. Um, it’s tamei, tamei means mainly for eating, but it’s a type of tamei.

Processing L’shmah by Straps and Batim

He says further, and the hide of the straps requires processing l’shmah. Here you forgot they gave non-kosher hides, makes a kippah for tefillin from gold, because he didn’t use hide at all, he used a metal, he placed gold. The law is that it must be from hide of kosher animals specifically.

He says further, and the hide of the straps requires processing l’shmah. The hide of the straps one needs processing l’shmah. When one processes the hide it must be l’shmah, like the batim. On the contrary, the Rambam doesn’t say. No, the batim don’t need processing l’shmah, they learned l’shmah by the format, sorry, by the format that one writes on it.

But the hide that one covers with it, meaning the covering that covers the batim, meaning the batim, yes? That which covers the parshiyot, the small case of the parshiyot, doesn’t require processing at all, and even if made from matzah, it’s kosher. What is made from matzah? Ah, I thought it’s still the chametz from matzah by… Not processed at all, by… What’s it called? By by the batim. It seems that if the hide is matzah and chametz. What does chametz mean? Processed. The opposite of processed is called matzah. One sees that matzah means “that is not salted and not floured and not baked” it says in the Gemara. Not processed at all. It’s too raw. Like matzah, it’s a raw piece of dough.

Is this a question, the Ramban has this question. And not only that, but there were places where one did conduct themselves, “in places where they were accustomed to cover them with matzah hide”. Could be that matzah hide means a hard hide, like our matzah is hard? No, it means not processed. No, no, no, it means not processed, it means as opposed to processed. Could be that the land land… The Ramban says that the custom is yes, ours should be processed. The Ramban says so. The Shulchan Aruch rules that one must process the four batim. They say that the other Rishonim argue, but the Ramban says that one doesn’t need. Processing, processing l’shmah for the batim. If one needs processing l’shmah, all the more so that one needs processing, yes?

Who Can Make Tefillin — Their Making Like Their Writing

Now we’ll learn who can make it. Just like writing the tefillin must be a Jew who is a pious Jew, yes, one who is not an apostate, not a heretic, write the same thing tefillin. Making the tefillin, “only a Jew”, only a Jew. “Their making is like their writing”. Making the tefillin, that means the batim of the tefillin, has the same laws as writing the tefillin.

Here the Ramban says why, because of “the shin that they make in the hide and preserve”. We learned earlier that one makes a shin in the hide. Precisely here one sees that it’s not just a decoration for beauty, it’s specifically that… I hear. It has the law of writing. It has the law of writing. It’s an interesting Torah from the Ramban.

But Rabbeinu Tam needs a Jew to do it. Yes, it’s a bit difficult, but so, why does a Jew need to make the shin and the rest… Could be that the Ramban says a simple fact, that the non-Jew doesn’t know how to make a shin. You can tell him to make a bayit, making a shin on it already needs to have a Jew, it’s already harder. Ah, according to how the Ramban understood that processing l’shmah one needs to have, it makes sense to do well. Yes, one doesn’t do any Jew will put sacrifices in the head. It makes sense because one… Yes, it makes sense. From here one can’t necessarily learn that the Rambam holds it must be… One must be wants a thing reasons, it’s no difference and be what today different from the then, as it were… Yes, but all commentators ask on this, on this Rambam, so don’t understand.

No, I can’t can further be that the shin that we learned last night, is basically such a decoration. But the decoration the ornament is a shin, it wants to the Muslims not today that it was written by a Jew, but the word is, the Rambam says that today does me… there are other reasons why a non-Jew doesn’t do it, he asked me regarding a law whether a non-Jew can, he says he, one needs he he finish writing a shin, and non-Jews don’t write any shin. It comes from the Gemara this thing, since the shin stands, the question is, if so what about tefillin shel yad, and what about tefillin shel yad, what about the other things? Okay, not only the shin, and covering. Besides that, it’s allowed a non-Jew, what we learned earlier, a minor, a woman, a servant, a am ha’aretz, etc. he could have learned about the sanctity of the part of tefillin the sanctity of the part of tefillin, yes.

Tefillin Shel Rosh and Tefillin Shel Yad — Holiness Differences

The Rambam says, with tefillin shel rosh, one makes makes shel yad, with tefillin shel rosh is more important, is more the essence of the mitzvah of tefillin, so with more essence, perhaps it stands first in the verse, and because makes on hand opposite in the head, no, on the contrary, first it stands afterwards. Why is tefillin shel rosh important? When will one see it? Because it has four parshiyot extra! In short, one can’t downgrade it, I make descending in holiness and make it shel yad? What it should yes, may one make, as long as and I it should admittedly again one can?, ah, have you four to pieces, can. I know fits so, how one can do it practically, I don’t know. But to break the pieces in the middle and make from it one large box, the Shulchan Aruch sees me the honest. Sign, even the verse “l’ot” – “and they shall see” is a drasha, but the word “l’ot” means what one can see, a sign, a flag.

Okay. But on the contrary yes, even…

From the authority of tefillin shel rosh one doesn’t give to tefillin shel yad.

No, good. The Rambam says, “It is permitted however that the tefillin on his head should always be on him all day, provided he doesn’t divert his attention from them, but he is not permitted to place them on his hand”. Why? Because the importance is not in the object, that agrees with what you said. The importance is actually with wearing them, with putting them on.

One Suspends for Them One Hide from Above — How Does One Make Four Batim into One

Ah, the Ketzot HaChoshen… Ah, he asks a tremendous question, how does one make that four batim should become one? One suspends for them one hide from above. What is the meaning of “suspends”? Rabbeinu Tam says “suspends” means he plays around all… Suspend means a patch, like from the language of “patches”, no, does one say “patches”? Suspend, he makes a… he flattens it, he goes out another piece of hide to cover the… he covers the four pieces with another piece. So apparently the meaning…

Okay, the kesher of Yehuda, yes, that means kesher shel yad, what you said. The point is, this way it becomes a tefillin shel yad.

Tefillin Whose Stitching Tore — Torn Stitches

Okay. Tefillin whose stitching tore. Well, what happened if the tefillin tears a bit, the stitching of the tefillin? Yes?

Um, “Tefillin whose stitching tore”, it tore, it opened a bit. Yes, in Menachot it says, “stitching that became distant, if three stitches tore, even if they’re not permanent ones, these are invalid”.

No, good. Why is it invalid? Because it tore, it’s a… stitching is one of the laws, it must be… one stitches them with sinews, yes. From? One stitches them with sinews, the halacha l’Moshe miSinai, as one learns at the beginning of the chapter. Yes.

Difference Between Old and New

Okay, but the Gemara says, but, the Rambam says, “it is permitted however”… What is the meaning of “old”? Old tefillin, and ours already tore. Then it was no longer good quality tefillin. But new…

If the back piece is permanent, “back piece” means the back piece, that which he earlier called “ketzitzah”. Apparently, the base…

So the law is that it’s kosher. Because it holds strongly. Later when one needs to take the stitches, afterwards.

Ah, that’s the pshat of the Shulchan Aruch. The Rema brings this, “these and these are holy, but one holds the minority in his hand so it won’t tear and come apart, and suspends the tefillin on it, and if the thread is cut there’s nothing in it except new ones”. Aha. “And if he has only old ones, if a defect occurred in these and these tore, these are old ones”.

That means chadashot is, as you say, I didn’t catch the simple meaning. Chadashot is simply because it’s stronger, and the stitching stands out less. The tefillin can’t be half torn and half fallen apart tefillin. And sewing helps. I remember the advice. Sewing helps, yes.

Retzu’ah Shenifskah — A Torn Strap

Good. What about a strap that tore, yes? It broke off. “Ein koshran ve’ein tofran, ela motzi’ah ugenazah ve’oseh acheret”. This is apparently from the basic law, because the tefillin must be “keshirah temah”. The Gemara has an interesting derasha, “kesher tam” means “keshirah temah”, a beautiful one, not patched up.

Okay. “Shi’ur haretzu’ah pesalum”. Aha. What does that mean? The piece that remained, you might think that you could use it for a child? Can you now take the small piece that remained for a child? Didn’t we learn earlier that it’s “orech haretzu’ah keshi’ur”? Ah, now. Didn’t we learn earlier that there’s a shi’ur, each one must have a shi’ur. I don’t understand something.

Perhaps he means to say that… No, “shi’ur haretzu’ah” means the other side tore, the long strap tore in the middle, yes? What do I do? I can’t tie it or sew it, because that’s not nice. Can I perhaps take the other piece to use for the tefillin? The problem is that it doesn’t have a shi’ur. It’s not a chiddush, the halachah is simply so. And the piece that’s for a small bar mitzvah boy is a shi’ur, it’s kosher. Yes, you’ll put it back at the beginning. What is tying the tefillin itself, I don’t understand the… It’s apparently simple. I don’t know why he says this.

Pnei Or Haretzu’ot — Black Side Up

The Rambam says, “Le’olam yizaher liheyot pnei or haretzu’ot lema’alah, besha’ah shekoshran al rosho ve’al zero’o”. He taught him that it’s only black on one side, so apparently only he is the one who has black on one side. Ah, the whole matter he said that the tefillin has many hidden things, the person opposite should see it, one must show him the beautiful side.

As it says somewhere, “venohin leba’er”, when the Gemara tells stories about a tefillin strap that turned over,

The Rambam’s Halachah About the Straps

It’s apparently simple, why shouldn’t you have both sides?

The Rambam says, “Ule’olam yizaher liheyot pnei or haretzu’ot lema’alah, shehi keshurah al yado ve’al rosho”. He says, that we learned that it’s only black on one side, he’s apparently only speaking about the one that has black on one side. Ah, the whole matter that you said that the tefillin has much to do with the people opposite should see it, and they will show him the beautiful side. So it says somewhere, “venohin leba’er”.

The Story of Fasting Forty Days

When the Gemara tells the story that a tefillin strap turned over, and there was someone who fasted forty days because a tefillin strap turned over. It’s very interesting, it’s simply so like a fundamental principle here. It’s like the mitzvah that became disgusting. Apparently, once you do the advice of dyeing both sides, you don’t need to have any fear, no? That’s the matter.

It can still be, even today’s tefillin that we make both, it’s more beautiful on one side, no? Perhaps one makes a distinction, one knows what the more beautiful side is. I don’t know.

The Sofer’s Claim About Today’s Straps

The sofer who sells the straps claims that the truth… He brings in here, the Rambam says “tamid”. Forty days, do you know how strict that is? Fasting forty days for such a small result. Yes, you know how it’s not worth fasting forty days. That forty days he… And I say, the sofer claims that the reason we make today’s tefillin black on both sides is mainly safety, so that one shouldn’t need to repaint. If you only paint the top, normally it scratches off. So he claims that the patent is, that not only on all sides, it’s more than the Rambam says, they will make… Somehow the whole thing becomes black. This hiddur didn’t occur to the Rambam. But I bought it, because the Rambam says one should have a beautiful hiddur, so one can fulfill the Rambam’s hiddur. About this more happens, it’s not a matter to be nervous.

So one wants to be from the Rambam group, aha, here we have a way, black straps on both sides. Fine, and apparently one really doesn’t need to be concerned about the second side then, I don’t know. I don’t know exactly what he’s talking about here at all. On the head it’s not relevant, how is it turned over? When does one see it then? On the head apparently.

The Real Fine: Disrespect for Tefillin

Yes, but then it’s occupied. It could be that the real fine is because you put on tefillin and didn’t pay attention. Just as you want to make it more… You put on tefillin and very rushed. When a person puts on tefillin and he pays attention, it doesn’t happen that things turn over.

Ah, he brings that about this it’s a disrespect for tefillin.

Sefer Eshkol in the Name of Rav Tzemach Gaon

He brings from the Sefer Eshkol in the name of Rav Tzemach Gaon, that this is that one must fast, first of all one doesn’t need to fast, it’s only a middat chassidut. But this is only if during the placement it wasn’t, if later it turned over it’s nothing. Even if one changes their form it’s nothing. It’s not a disgrace when it’s reversed, only the matter of hiddur. That you don’t put on the tefillin with respect, that you have disrespect for the tefillin.

Conclusion

Okay, until here the laws of how one makes the tefillin. It’s interesting, this already belongs to the next chapter of how one puts on the tefillin. Okay.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק ג׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור — הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳

הקדמה צום פרק

דער רמב״ם: “שמונה הלכות יש במעשה התפילין”

פשט: פרק ג׳ באהאנדלט ווי אזוי מ׳מאכט תפילין — נישט די פרשיות (וואס איז שוין געלערנט געווארן אין פרקים א׳-ב׳), נאר די בתים און רצועות. דער רמב״ם׳ס מנהג אין ספר אהבה איז צו זאגן פאראויס די צאל פון הלכות.

דאס פארבינדט זיך מיט פרק א׳ הלכה ג׳, וואו עס איז געשטאנען: “עשרה דברים יש בתפילין, וכולן הלכה למשה מסיני… שמונה מהן הן במעשה התפילין”. די ערשטע צוויי (דיו און קלף) זענען שוין געלערנט געווארן; יעצט לערנט מען די איבעריגע אכט.

חידושים און הסברות:

1. כלל אז הלכה למשה מסיני איז אלעמאל מעכב: דער רמב״ם זאגט “לפיכך כולן מעכבות” — אלע אכט הלכות זענען מעכב. דער יסוד דערפאר: הלכה למשה מסיני ביי תפילין איז נישט סתם א הידור אדער א שיינע צוגאב — עס דעפינירט דעם עצם פון דער מצוה. אן דעם ווייסט מען בכלל נישט וואס “טוטפות” מיינט, וואס אן “אתרוג” מיינט. הלכה למשה מסיני איז א “טעכניקל מעניועל” ווי אזוי צו בויען דעם כלי — אן דעם איז נישטא קיין מצוה. דעריבער איז עס מעכב.

2. קשיא פון קלף: קלף איז אויך הלכה למשה מסיני, אבער דער רמב״ם האט עס נישט גערעכנט צווישן די צען. אויך, ביי קלף איז דאך בדיעבד כשר אויף אנדערע מאטעריאלן — וואס ווייזט אז נישט יעדע הלכה למשה מסיני איז מעכב אויף אלע פרטים. תירוץ: מ׳דארף פארשטיין וואס פונקט איז בנכלל אין דער גדר. נישט יעדער פרט פון א הלכה למשה מסיני איז מעכב — נאר דער עיקר.

3. [דיגרעסיע: צי מ׳קען תפילין מאכן פון אנדערע מאטעריאלן ווען ס׳איז נישטא לעדער]: די עיקר פון תפילין איז א “קמיע” מיט ד׳ פרשיות אויפ׳ן קאפ; די הלכה למשה מסיני לייגט תנאים ווי עס זאל אויסקוקן (שיין, פראקטיש), אבער עס בלייבט תנאים אינערהאלב א “בעיסיק פריימווארק.” אין אן עת לעשות לה׳ סיטואציע קענען חכמי הדור מתקן זיין אנדערש — בדומה צו די חשמונאים וואס האבן געמאכט א מנורה פון שפיזן (שפיחין). דער רמב״ם׳ס תשובה בנוגע קלף: ווען מ׳האט נישט כשר׳ע קלף, זאגט דער רמב״ם עת לעשות לה׳, מ׳זאל נישט אויפהערן ליינען תורה. דער רבינו יונה זאגט אז מ׳זאל מאכן א ברכה אויף א פסול׳ע קלף, ווייל ס׳איז בעסער ווי גארנישט.

4. [דיגרעסיע: דאווענען אן כוונה — ר׳ יצחק הוטנער]: ר׳ יצחק הוטנער זאגט אז דאווענען אן כוונה איז בדומה צו דער גמרא אין סוכה וואו מ׳האט א הוה אמינא צו געבן קינדער פסול׳ע ד׳ מינים “כדי שלא תשתכח מהם תורת אתרוג” — אפשר האט מען מתקן געווען דאווענען אן כוונה כדי שלא תשתכח תורת תפילה. עס ווערט אבער באמערקט אז דאס קען דווקא גורם זיין מער שכחה פון תורת תפילה.

5. טעם פאר די פרטים פון הלכה למשה מסיני: דער רמב״ם, וואס גלייבט אז מצוות דארפן האבן א טעם, דארף מסביר זיין פארוואס תפילין דארפן זיין פירעקיג. א פארשלאג: דער טעם איז “משום יופי” — שיינקייט און פראקטישקייט. אבער יופי איז סובייעקטיוו.

הלכה א — די אכט הלכות למשה מסיני

דער רמב״ם: “ואלו הן: שיהיו הבתים מרובעות, תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע עד שיהיו להן ארבע זויות שוות…”

(1) בתים מרובעות

פשט: די בתים (באקסעס) פון תפילין דארפן זיין פירעקיג (סקווער).

(2) תפירתן ברבוע

פשט: ווען מ׳נייט ארום די תפילין, זאל די נייעכץ זיין אין א סקווער׳דיגע פארם, נישט ראנדאם. דער סופר קען נישט נייען וועלכע וועג ער וויל.

(3) אלכסונן ברבוע / חסומן ברבוע עד שימלא ארבע זויותיו

פשט: דער באדן (תיתורא) זאל אויך זיין סקווער, מיט פולע פיר ווינקלען.

חידושים:

1. פארוואס דארף מען זאגן “אלכסונן ברבוע”? ווען מען זאגט “מרובעות” אליין, וואלט מען געקענט מיינען א רעקטענגל, וואס האט אויך פיר ווינקלען. “אלכסונן ברבוע” קומט אויסצושליסן א רעקטענגל. דער אלכסון (דיאגאנאל) פון א פערפעקט סקווער האט א באשטימטע שיעור, און דורך דעם פאדערט מען אז אלע פיר זייטן זאלן זיין גלייך — א פערפעקט סקווער, נישט בלויז פיר ווינקלען. ווייל “רבוע” אליין קען טייטשן בלויז “פיר ווינקלען” (רעקטענגל, דיימאנד, אאז״וו), אבער “אלכסונן ברבוע” מיינט אז דער דיאגאנאל זאל זיין דער דיאגאנאל פון א סקווער.

2. דער ריבוע גייט נאר אויף ארכו כרחבו, נישט אויף דער הויך: דער ריבוע-דין באציט זיך נאר אויף די לענג און ברייט (די אונטערשטע פלאך), אבער די הויכקייט פון די בתים מעג זיין אנדערש. דאס ווערט שפעטער באשטעטיגט אין רמב״ם.

3. צי דארף עס זיין שפיציג ביז׳ן מילימעטער? דער רמב״ם זאגט נאר “מרובעות” — אז עס זאל זיין סקווער. אין היינטיגע דורות מאכט מען עס זייער פינקטלעך, אבער דער רמב״ם אליין רעדט נישט פון אזא שטרענגקייט. אויב עס איז אביסל רונדיג, איז עס טאקע נישט פערפעקט סקווער, אבער דאס איז נישט דער עיקר נקודה פון דער הלכה.

(4) שי״ן פון של ראש

דער רמב״ם זאגט “דמות שי״ן” — נישט “אות שי״ן.” אויף דער רעכטער זייט פון תפילין של ראש איז א שי״ן פון דריי ראשים, און אויף דער לינקער זייט (משמאל המניח) א שי״ן פון ארבעה ראשים. שי״ן של תפילין איז הלכה למשה מסיני.

פשט: מען דארף מאכן א צורה וואס זעט אויס ווי א שי״ן אויף ביידע זייטן פון דער בית של ראש, בעת דער עור איז נאך נאס.

חידושים:

1. ר׳ אברהם חיים (ביי א בר מצוה שיעור פון ר׳ יעקב/ר׳ קאפל שווארץ) האט מחדש געווען אז ווייל דער רמב״ם שרייבט “דמות שי״ן” און נישט “אות שי״ן,” מוז עס נישט זיין א רמז אויף דער אות שי״ן כפשוטו. עס קען זיין א “שיינע דיזיין” — א דעקאראטיווע עלעמענט, ענליך צו א בלום (פרח). ער האט אויך אנגעוויזן אז א שי״ן פון פיר ראשים עקזיסטירט נישט אלס אות — וואס שטיצט אז עס איז נישט דווקא א רמז אויף דעם אות שי״ן. (דער באקאנטער פירוש אז שי״ן-דל״ת-יו״ד שפיגלט אפ דעם נאמען ש-ד-י איז לויט דעם נישט מוכרח.)

2. א פארשלאג אז די שי״ן איז פארבונדן מיט דער צורת הבית: די דריי-קעפיגע שי״ן קעגן די דריי חריצים, און די פיר-קעפיגע שי״ן קעגן די פיר בתים. דער רבנו מנוח זאגט אז עס קומט אויס זיבן (3+4). אבער עס ווערט אפגעשטעלט אז די שי״ן ווערט געמאכט אויף דער גלאטער זייט, נישט אויף דער זייט וואס צוטיילט — אלזא עס איז נישט פשוט א רעזולטאט פון די חריצים.

3. פארוואס נאר אויף של ראש און נישט של יד? ווייל של ראש זעט מען (עס איז אנטפלעקט), של יד זעט מען נישט (עס איז פארדעקט) — אלזא איז נישטא קיין ענין פון נוי/שיינקייט ביי של יד.

4. “הלכה למשה מסיני” — וואס מיינט עס? הלכה למשה מסיני מיינט אז מען ווייסט נישט דעם טעם — ווייל אויב עס וואלט געווען א סברא, וואלט מען נישט געדארפט א מסורה פון משה. דאס שטיצט אז דער שי״ן איז נישט בלויז א פראקטישע אדער עסטעטישע זאך.

5. ווי מאכט מען היינט די שי״ן לעמאשה? היינט מאכט מען די שי״ן מיט א ספעציעלע “פרעים” (frame/מאלד) — מען מאכט דעם עור נאס און דריקט אריין דעם פרעים. דאס איז אנדערש פון דעם רמב״ם׳ס אופן וואו מען האט עס “מחמשין” (מיט די האנט געפארעמט). דער רמב״ם׳ס שי״ן וואלט ארויסגעקומען מער “סלאפי” — נישט אזוי פערפעקט ווי א מאשין. דער רמב״ם זאגט נישט אז מען דארף מאכן ממש א הלכה׳דיגע שי״ן (ווי אין ספר תורה מיט תגין), נאר “דמות שי״ן” — עפעס וואס דערמאנט א צורת שי״ן. דאס איז זיכער נישט מעכב.

(5) מטלית (שמאטעלע) ארום די פרשיות, צוגעבונדן מיט א שער

רמב״ם: “שיערך עוטפן בשער על המטלית” — פאר מען לייגט אריין די פרשיות אין די בתים, וויקלט מען זיי אריין אין א מטלית, און בינדט עס צו מיט א שער (האר). דאס שער מיינט נישט אז עס מוז זיין “טייט” (הערמעטיש פארמאכט), נאר מען בינדט עס צו מיט א האר. דאס ווערט געטון פאר מען לייגט עס אריין אין די בתים, נישט נאכדעם. דאס שמאטעלע היט אפ די פרשיות.

(6) תופרן בגידין

פשט: מען נייט צו די בתים מיט גידין (סיניוז), נישט מיט האר. האר ווערט גענוצט פאר דער מטלית, אבער די תפירה פון די בתים דארף זיין מיט א שטערקערע מאטעריאל — גידין.

(7) מעברתא

פשט: אין הינטן פון די תפילין מאכט מען א “מעברת” (א קליינע טונעל/לאך) פון דעם עור החיפוי, דורך וועלכע די רצועות גייען דורך. דער רמב״ם טייטשט “טבור” אלס א כיפל עור — א פלאץ וואו מען קנייטשט דעם עור אז עס זאל ווערן דער דורכגאנג.

(8) רצועות שחורות

פשט: די רצועות דארפן זיין שווארץ.

קשר

פשט: דער קשר פון די רצועות. דער רמב״ם גייט נישט דא באשרייבן וויאזוי דער קשר זעט אויס, נאר ער זאגט מען דארף קוקן אויס דער מסורה.

הלכה ב (בערך) — וויאזוי מען מאכט די בתים פראקטיש (של ראש)

דער רמב״ם: “לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו… ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו כשר… חופרין בו שלשה חריצים… לוקחין עור ומרטיבין אותו במים ומכפין בו את העץ ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ ומחמשין אותו עד שעושין מן העור דמות שיש לה שלשה ראשין…”

פשט: מען נעמט א סקווער שטיק האלץ, גראבט דריי חריצים (וואס מאכט פיר אפטיילונגען), נעמט נאסע לעדער, לייגט עס ארום דעם האלץ, דריקט עס אריין אין די חריצים, ביז עס באקומט א פארם מיט דריי “קעפ” — די שי״ן.

חידושים:

1. פארוואס גיט דער רמב״ם פראקטישע אנווייזונגען? דער רמב״ם איז נישט א פראקטישע גייד פאר סופרים, נאר ער גיט דעם בעקגראונד כדי מען זאל פארשטיין פון וואס די הלכות רעדן. ווען א גמרא זאגט “תפירה של תפילין כך וכך,” דארף מען וויסן וואס א תפירה איז — דערפאר באשרייבט דער רמב״ם דעם גאנצן פראצעס. ער זאגט דיר אלעס וואס איז נוגע כדי דו זאלסט עס קענען מאכן “על פי הלכותיו.”

2. “לוקחין עץ מרובע” איז נישט מעכב: דאס אז מען נעמט א סקווער שטיק האלץ איז נישט לעיכובא, נאר אן עצה טובה / באשרייבונג פון דער מציאות וויאזוי מען מאכט עס. דער עיקר דין איז אז דער סוף-רעזולטאט זאל זיין מרובע.

3. “ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו כשר” — דער ריבוע גייט נאר אויף ארכו כרחבו: דאס באשטעטיגט דעם פריערדיגן חידוש אז “מרובעות” מיינט נאר די לענג און ברייט, נישט די הויך. די תפילין מעגן זיין העכער אדער נידריגער ווי זיי זענען ברייט.

4. פארוואס האט ער נישט באשריבן וויאזוי מען מאכט קלף? ווייל קלף-מאכן איז א באקאנטע זאך וואס יעדער ווייסט, און עס איז נישט א ספעציפישע הלכה פון תפילין. דער רמב״ם באשרייבט נאר דאס וואס איז הלכה-רעלעוואנט.

5. “חופרין בו שלשה חריצים”: מען שניידט דריי לעכער אין דעם האלץ, וואס מאכט פיר אפטיילונגען (ווייל די זייט דארף מען נישט שניידן). דאס איז פאר של ראש וואס דארף פיר באזונדערע בתים.

6. “ומחמשין אותו”: מען קוועטשט דעם נאסן לעדער אריין אין די חריצים אזוי שטארק ווי מעגלעך, ווייל עס איז נאס און ווייך. דורך דעם פראצעס ווערט אויך געפורעמט די שי״ן אויף דער זייט — “דמות שיש לה שלשה ראשין.” דאס הייסט, די שי״ן ווערט נישט באזונדער אנגעמאכט, נאר זי ענטשטייט נאטירלעך פון דעם פראצעס פון אריינדריקן דעם לעדער אין די חריצים.

הלכה (בערך) — תפילין של יד — ווי מען מאכט עס

דער רמב״ם: “ונוטל עור שחור של בהמה טהורה, ועושה ממנו בית אחד מרובע, וזהו הנקרא בית של יד.”

פשט: מען נעמט א שווארצע עור פון א בהמה טהורה, מאכט דערפון איין מרובע׳דיגע בית — דאס איז דער בית של יד.

“ומכניס פרשה בכל בית, ומחזיר מקצת העור מלמטה, ותופרו מכל ארבע פנותיו.” — מען לייגט אריין א פרשה, דרייט צוריק אביסל עור פון אונטן, און נייט עס צו פון אלע פיר זייטן.

“ומניחין מן העור שלמטה מקום שיוכנסו בו הרצועות, כמו תעלה. וזה המקום נקרא מעברתא.” — מען לאזט איבער א פלאץ פון אונטן פאר די רצועות, ווי א טונעל — דאס הייסט “מעברתא.”

חידושים:

1. א שיינע המחשה — תפילין ווי מזוזה: ביי א מזוזה האט מען א הויז, און ביי דער טיר הענגט מען א פרשה. ביי תפילין בויט מען א קליינע הייזקעלע (בית) פאר די פרשה, מאכט עס צו, און ביי דער “טיר” (מעברתא) לייגט מען די רצועה. דער חילוק: ביי א מזוזה ליגט די פרשה אויף דער טיר פון דער בית (בחוץ), ביי תפילין ליגט די פרשה אין צענטער פון דער בית (בפנים) — “די גאנצע בית איז געבויט פאר די פרשיות.”

2. וועגן היינטיגע תפילין vs. אמאליגע: היינט מאכט מען תפילין זייער הארט (“כמעט אזוי ווי א בארזל”). אמאל (ביי די זיידעס) איז עס געווען סאפטער, פון אן אנדערע זייט הויט, און דער ריבוע האט זיך קוים געהאלטן.

הלכה (בערך) — שיעור גודל פון תפילין של יד

דער רמב״ם זאגט אז דער גובה (הויך) פון של יד זאל זיין “כגובה אצבע יתירה” — נישט קלענער פון אן אצבע.

חידושים:

1. פארוואס זאגט דער רמב״ם א שיעור נאר ביי של יד און נישט ביי של ראש? ביי של ראש דארף מען ממילא גענוג פלאץ פאר פיר קליינע בתים, אלזא קען עס נישט זיין פיצי — א שיעור איז נישט נויטיג. אבער ביי של יד, וואו אלע פיר פרשיות ליגן אין איין בית און מען קען דעם קלף שטארק צוזאמדרוקן, גייען מענטשן טרייען צו מאכן עס אזוי קליין ווי מעגליך (פראקטיש, ווי א קמיע — “געב מיר די מערסטע פראקטישע, וואס זאל נישט זיין צו דיק”). דעריבער זאגט דער רמב״ם א מינימום שיעור: נישט קלענער פון אן אצבע.

2. א קשיא: דער רמב״ם רעדט נאר פון גובה (הויך), נישט פון רוחב (ברייט). וואס איז דער נפקא מינה פון גובה ספעציפיש? עס בלייבט אן אפענע שאלה.

3. צי דער שיעור איז מעכב: דער רמב״ם זאגט נישט אז עס איז מעכב. עס ווערט פארגעשלאגן אז עס איז ענליך צו וואס דער רמב״ם זאגט אז של יד דארף זיך אריינלייגן אין דעם אלנבויגן — א פראקטישע גדר, נישט א שטרענגע שיעור.

4. אנדערע שיטות: דער שו״ת מהרש״ל זאגט אז עס איז דא א שיעור. אנדערע ראשונים רעדן וועגן שיעורים אויף די פרשיות אליין. אבער עס איז נישט קלאר אז עס איז דא אן עסטאבלישטע שיעור.

5. גרויסע תפילין: עטלעכע אידן (ספעציעל ליובאוויטשער) האבן גרויסע תפילין, ווייל עס זענען דא ראשונים וואס זאגן אז ס׳איז דא א שיעור (מינימום גרויס). דאס איז ספעציעל רעלעוואנט ביי של ראש וואס איז אין פובליק.

הלכה (בערך) — סדר הפרשיות בתפילין של ראש

דער רמב״ם: “כיצד סדר הפרשיות בתפלה של ראש? מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית שיעלה מימין המניח, ושמע סמוך לו, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוך לשמע, וקדש לי בבית רביעי לשמאל המניח תפילין — כדי שהקורא שפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר.”

פשט: די סדר פון די פרשיות אין של ראש איז: פון דעם מניח׳ס רעכטע זייט — והיה אם שמוע, שמע, והיה כי יביאך, קדש. דאס הייסט, איינער וואס שטייט אנטקעגן דעם מניח און קוקט אויף אים, ליינט די פרשיות אין דער סדר ווי זיי שטייען אין תורה (קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע — פון לינקס צו רעכטס פון דעם קורא׳ס פערספעקטיוו).

חידושים:

1. וואס מיינט “ימין” — פון וועמענס זייט? דער רמב״ם מיינט אז “ימין” איז פון דעם קורא (דער וואס שטייט אנטקעגן), נישט פון דעם מניח. דער מניח׳ס רעכטע זייט איז דעם קורא׳ס לינקע זייט. דער רמב״ם זאגט אז מ׳לייגט די פרשיות אזוי אז פון דעם קורא׳ס פערספעקטיוו ליינט מען עס כסדר.

2. מחלוקת רש״י/רמב״ם vs. רבנו תם/ראב״ד: דער ראב״ד (ווי רבנו תם, און ווי רבנו חננאל) האלט אז די סדר איז אנדערש — די צוויי “והיה״ס (והיה כי יביאך און והיה אם שמוע) זאלן זיין אינמיטן, מיט קדש און שמע אויף די ביידע זייטן. לויט דעם, דאס וואס די גמרא זאגט “כסדר” רעדט זיך נאר אויף שמע און והיה אם שמוע (אז זיי זאלן זיין כסדר איינס לעבן דאס אנדערע), נישט אויף אלע פיר פרשיות.

3. מחלוקת אויף א מציאות — תפילין פון רב האי גאון: דער ראב״ד ברענגט א ראיה אז רב האי גאון האט געלייגט ווי רבנו תם. דער רמב״ם ענטפערט אז ער האט אליין געזען תפילין פון רב האי גאון (אדער ער ברענגט עדות פון “חכם נאמן”) אז רב האי גאון האט געלייגט ווי רש״י/רמב״ם. ער ברענגט אויך א מעשה פון ר׳ משה הדרי, וואס איז געקומען פון ארץ המערב (מאראקא) קיין ארץ ישראל, האט ער געלייגט ווי רבנו תם, אבער ווען מ׳האט אים געוויזן “דברי הגאונים והקדמונים” האט ער אוועקגעווארפן זיינע תפילין און געמאכט נייע. א וויכטיגער פונקט: ווי קענען תלמידי חכמים זיך טענה׳ן אויף א מציאות? גרויסע ראשונים (רמב״ם און ראב״ד) האבן זיך געטענה׳ט נישט נאר אויף הלכה׳דיגע סברות, נאר אויף פאקטישע מציאות — וועלכע תפילין רב האי גאון האט געהאט.

4. פסול אויב נישט כסדר: דער רמב״ם האלט אז אויב מ׳לייגט נישט כסדר איז עס פסול (מעכב). דאס מאכט די מחלוקת זייער ערנסט — ס׳איז נישט סתם א הידור נאר א שאלה פון כשרות.

5. למעשה — לייגן ביידע תפילין: דער שולחן ערוך פסק׳נט ווי רש״י/רמב״ם, אבער זאגט אז א ירא שמים זאל לייגן ביידע (רש״י׳ס און רבנו תם׳ס) כדי יוצא צו זיין ביידע שיטות. דער ליובאוויטשער רבי האט געזאגט אז היינטיגע צייטן זאל יעדער איינער לייגן ביידע שוין פון בר מצוה, ווייל ס׳איז א חומרא וואס מ׳קען טון, און מ׳דארף נישט זיין אויף א ספעציעלע מדריגה רוחנית דערפאר.

[דיגרעסיע:] א חסיד׳ישע מעשה — א חסיד האט געפרעגט דעם רבי “בין איך שוין גרייט צו לייגן רבנו תם׳ס תפילין?” האט דער רבי געענטפערט: “אויב דאס איז דיין קשיא וואס דו קוועטשסט דיך עכט, ביסטו שוין א ירא שמים.”

הלכה (בערך) — תפילין של יד: שרייבן אויף איין קלף

דער רמב״ם: תפילין של יד — שרייבט מען בארבעה דפין באור אחד כספר תורה.

פשט: לכתחילה שרייבט מען אלע פיר פרשיות אויף איין שטיק קלף, אזוי ווי די יריעות פון א ספר תורה. אבער אויב מ׳שרייבט אויף פיר באזונדערע שטיקלעך קלף און לייגט זיי אלע אין איין בית, איז מען אויך יוצא.

חידושים:

1. “כספר תורה” — וואס מיינט עס? “כספר תורה” מיינט נישט אז עס איז ממש ווי א ספר תורה מיט אסאך עמודים, נאר אז עס איז איין לאנגע שטיק (אזוי ווי די יריעות פון א תורה זענען צוזאמגענייט).

הלכה (בערך) — גלילת הפרשיות

דער רמב״ם: “וכשהוא גולל הפרשה — גולל אותן מסופן לתחילתן, עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה.”

פשט: מ׳רולט צוזאם די פרשיות פון סוף צום אנהייב, אזוי אז ווען מ׳עפנט עס, קען מען ליינען יעדע שורה פון אנהייב ביז סוף.

חידושים:

1. תפילין איז נישט געמאכט צום עפענען — אבער מ׳מאכט עס “גרייט צום ליינען”: א פאני פאראדאקס — תפילין איז פארמאכט, מ׳קען עס נישט עפענען, מ׳זעט נישט די פרשיות. פונדעסטוועגן, די הלכה פארלאנגט אז עס זאל זיין טעכניש גרייט צום ליינען אויב מ׳וואלט עס געעפנט.

2. [דיגרעסיע — תפילין אלס קמיע/זכרון:] תפילין ווערט פארגליכן צו א קמיע — אזוי ווי אין גלות האבן אידן געהאט א קייטל מיט שמע ישראל און דער באבע׳ס נאמען. א חילוק צווישן קמיעות פון מזיקים (שוץ) און קמיעות פון זכרון (געדענקען אז מ׳שטאמט פון אידן, אז ס׳איז דא א באשעפער). תפילין איז אן אריגינעלע “זכרון-קמיע” — די פיר פרשיות דערמאנען יציאת מצרים, דאס אריגינעלע זכרון. אין א גלות-סיטואציע, ווען א איד האט נישט קיין ספר תורה, האט ער די פיר פרשיות אין תפילין וואס דערמאנען אים יציאת מצרים. עס ווערט דערמאנט אז אין אוישוויץ האבן אידן געמיינט אז תפילין איז א “צעטל” — זיי האבן נישט געוואוסט וואס עס איז, וואס באווייזט דעם קמיע-אספּעקט: נארמאל גייט א איד נישט עפענען און ליינען פון די פרשיות.

נאך א פּשט אין קמיע: א קמיע איז ווי א תפילה אדער תורה, נאר אנשטאט דו ליינסט עס, “ליינט עס זיך פון זיך אליין” — בשעת מ׳טוט עס אן, ווערט עס כאילו געליינט. דערפאר דארף עס זיין געשריבן אויף גויל/קלף וואס מ׳קען ליינען.

חידוש: תפילין איז א “בכמות” פון תורה — פאר איינער וואס קען נישט לערנען א גאנצן טאג, האט ער כאטש א תורה אויפן קאפ. עס איז “אינסטעד פון לערנען תורה א גאנצן טאג.”

3. רצועות אלס חלק פון תפילין: די רצועות זענען אויך א חלק פון תפילין — אזוי ווי ביי א קמיע, וואו מ׳מאכט זיכער אז עס איז גוט צוגעבונדן (א משל פון איינער וואס גייט אין עירפארט און איז נערוועז פאר זיין “דעיר” — ער מאכט זיכער אז עס הענגט גוט).

הלכה (בערך) — מטלית, שער, און אריינלייגן אין די בתים

רמב״ם: “ומושיבין אותן בפרשיותיהן… ומושיבין במטלית” — מ׳וויקלט די פרשיות ארום מיט א מטלית (שמאטעלע/טיכל), און מ׳בינדט עס צו מיט א שער (האר), “ואחר כך מכניסין אותה בתין” — דערנאך לייגט מען עס אריין אין דער בית.

פשט: די הלכה למשה מסיני איז אז מ׳וויקלט די פרשיות אין א מטלית, בינדט מיט א האר, און לייגט אריין אין דער בית. עס איז א מנהג צו נייען מיט קלף, אבער דאס איז נישט מעכב.

שער פון טהורה בהמה

רמב״ם: “והשער הזה צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה” — דער שער דארף זיין פון א טהורה בהמה אדער חיה, “למען תהיה תורת ה׳ בפיך” — אפילו פון נבלות וטרפות שלהם, אבי ממין הכשר.

חידוש — מנהג פון זנב העגלות: “ונהגו כל העם לכורכן בשער זנב העגלות” — דער מנהג איז צו נוצן האר פון דעם וויידל (שוואנץ) פון יונגע קי (עגלות), ווייל דארט איז שטארקע האר. דער רבינו מנוח ברענגט אז דאס איז א זכר לחטא העגל — צו דערמאנען זיך נישט צו טון דעם חטא העגל. עס ווערט באמערקט אז אן עגל איז נישט דאס זעלבע ווי א פרה (פרה אדומה) — אן עגל איז א “בעיבי” פרה.

הלכה (בערך) — תפירת התפילין בגידין

רמב״ם: “אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבלות וטרפות שלהם”

פשט: מ׳נייט די תפילין (בתים) נאר מיט גידין פון טהורה בהמה/חיה, אפילו פון נבלות/טרפות.

חידוש — וואס זענען “גידין”: “גיד” מיינט נישט veins (אדערן) נאר tendons — די זאך וואס פארבינדט ביין צום פלייש (ווי גיד הנשה). דער רמב״ם באשרייבט: “והם לבנים קשים” — ווייסע, הארטע גידין וואס געפינען זיך אונטן ביי דער עקב פון דער בהמה.

פּראקטישע הכנה פון גידין

רמב״ם: “ומרככין אותן באבנים, וקוצצין אותן עד שיעשו כפשתן, ואז טווין אותן ושזרין אותן, ובהן תופרין את התפילין ואת יריעות ספר תורה”

פשט: מ׳מאכט די הארטע גידין ווייך מיט שטיינער, שניידט זיי ביז זיי ווערן ווי פלאקס, דערנאך שפּינט מען זיי און דרייט זיי צוזאמען, און מיט דעם נייט מען תפילין און ספר תורה.

הלכה (בערך) — צורת התפירה ברבוע

רמב״ם: “כשתופרין את התפילין, תופרין אותן… הלכה למשה מסיני שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשל יד בין בשל ראש”

פשט: די תפירה דארף זיין ברבוע — דריי סטיטשעס אויף יעדע זייט = 12 בסך הכל. דאס איז הלכה למשה מסיני.

חידושים:

1. דאס איז נישט מעכב: “אם עשה תפירות עשר או ארבע עשרה, עושה” — מ׳קען אויך מאכן 10 אדער 14 תפירות, אבי עס זאל זיין אן even amount און באלאנסירט (ברבוע) — נישט אז איין זייט האט איין לאנגע תפירה און אנדערע זייטן אנדערש. די 12 איז א מנהג/לכתחילה, נישט א חיוב.

2. “תפירות יחיד”: יעדע סטיטש זאל זיין א גאנצע לופּ — אריין און ארויס — נישט א זיג-זעג. מ׳זעט אויף תפילין אז יעדע תפירה גייט אריין און ארויס באזונדער, נישט ארויף-אראפּ ווי א זיג-זעג.

הלכה (בערך) — חריץ בתפילין של ראש

רמב״ם: “וצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר”

פשט: דער חריץ (שפּאלט) צווישן די בתים פון תפילין של ראש דארף אנקומען ביז וואו מ׳נייט — נישט נאר פון אויבן, נאר אויך פון אונטן זאלן זיין פיר באזונדערע בתים.

חידושים:

1. לכתחילה vs. בדיעבד: “ומבחוץ יהא חריץ ניכר” — לכתחילה דארף דער חריץ זיין ניכר (זיכטבאר) פון אויסנווייניג, אז יעדער זאל זען אז ס׳איז פיר בתים. “ואם אין חריץ ניכר, פסולות” — אויב דער חריץ איז גארנישט ניכר, איז עס פּסול.

2. מנהג — חוט דורך די חריצים: “והמנהג פשוט להעביר גיד מגידי הצבי בכל חריץ משלשתן” — דער פּשוט׳ער מנהג איז צו לייגן אדורך א גיד פון א צבי (הירש) אין יעדע פון די דריי חריצים, כדי צו מאכן דעם הבדל צווישן די בתים מער ניכר. דאס ווערט געטון בשעת מ׳נייט די תפילין.

הלכה (בערך) — רצועות: שיעור ברייט

רמב״ם: “כיצד עושין הרצועות? לוקחין רצועה של עור, רחבה כרוחב שעורה” — די ברייט פון דער רצועה איז ווי די ברייטע זייט פון א שעורה (גערשטן-קערנדל).

הלכה (בערך) — שיעור רצועה של ראש

רמב״ם: “כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה קשר, ויצאו שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט”

פשט: לאנג גענוג ארומצונעמען דעם קאפּ, מאכן א קשר, און די צוויי ענדן זאלן אראפּהענגען ביז דעם טבור אדער אביסל העכער.

הלכה (בערך) — שיעור רצועה של יד

רמב״ם: “רצועה של יד כדי שתקיף את זרועו ויקשור ממנה קשר ותמשוך רצועה אחת עד אצבעו האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור.”

פשט: דער מינימום שיעור פון די רצועה של יד איז: גענוג צו ארומנעמען דעם זרוע, מאכן א קשר, ציען ביז דעם מיטלסטן פינגער, דריי מאל ארומדרייען דעם פינגער, און נאכאמאל א קשירה.

חידושים:

1. דער רמב״ם רעדט נאר פון א מינימום שיעור, נישט א מעקסימום. ער זאגט אויסדריקלעך: “היו הרצועות ארוכות יוסיף על הכריכות ועל הקשירות” — מ׳קען מוסיף זיין כריכות אויב די רצועות זענען לענגער.

2. דער רמב״ם דערמאנט נישט עקסטערע כריכות אויפן זרוע (ווי דער מנהג פון 7 כריכות אויפן ארעם) — ער רעדט נאר פון איין מאל ארומנעמען דעם זרוע אויבן, און דריי כריכות אויפן פינגער.

הלכה (בערך) — קשר של ראש

רמב״ם: “מכניס הרצועה של ראש בטבור שלה ומקיף כמידת ראשו וקושר קשר…”

פשט: מ׳לייגט אריין די רצועה אין דעם טבור (דער דורכגאנג אין די בית פון תפילין), מ׳נעמט ארום דעם קאפ, און מ׳מאכט א קשר.

הלכה (בערך) — “קשר זה צריך כל אדם ללמדו”

רמב״ם: “קשר זה צריך כל אדם ללמדו” — דער רמב״ם קען נישט באשרייבן אין שריפט וויאזוי מ׳מאכט דעם קשר, מ׳דארף עס זען און לערנען פון אן אנדערן.

חידושים:

1. א לימיטעישאן פון כתב: דער רמב״ם האט אלעס אויסגעלייגט וועגן תפילין, אבער דעם ציור פון דעם קשר קען מען נישט פארמיטלען בכתב. ער זאגט דעם לערנער: גיי זע עס אויף אמת׳ע תפילין.

2. מקור — גמרא מנחות: “אמר רבי אבין אמר רב: ג׳ דברים צריך תלמיד חכם ללמוד — כתב, שחיטה, ומילה. ואף קשר של תפילין, וברכת חתנים, וציצית.” א תלמיד חכם דארף וויסן פראקטישע זאכן חוץ פון לערנען תורה.

3. חידוש: דאס איז א חידוש — א תלמיד חכם דארף זיין א חכם, נישט א תפילין-מאכער. דאך זאגט די גמרא אז ער דארף וויסן וויאזוי צו מאכן דעם קשר. אויב איינער בעט אים “פיקס מיר מיין תפילין” און ער ווייסט נישט — איז דאס א בושה פאר א תלמיד חכם.

4. א פארשלאג: אפשר איז דער טעם ווייל משה רבינו אליין האט געזען דעם קשר של תפילין (קשר של תפילין הראהו למשה), און דער תלמיד חכם איז דער וואס גיט איבער די תורה פון משה — דעריבער מוז ער דוקא דאס וויסן.

5. נאך א פארשלאג: אפשר מיינט די גמרא אז א תלמיד חכם קען אלע געשריבענע הלכות, אבער דעם קשר קען מען נישט שרייבן — דעריבער דארף מען עס לערנען אויף אן אנדערע וועג (בעל-פה, דורך זען).

6. באמערקונג וועגן דעם רמ״א: דער רמ״א ברענגט נישט אלע אנדערע זאכן פון דער גמרא׳ס ליסטע (כתב, שחיטה, מילה, ברכת חתנים, ציצית). ס׳איז דא וואס זאגן אז ער ברענגט עס משמע.

7. [דיגרעסיע:] היינטיגע צייטן קען מען יא מאכן א בילד/פיקטשער פון דעם קשר — דער רמב״ם האט נישט געהאט דעם טעכניק אין זיין צייט. דאס ווייזט א לימיטעישאן פון דעם רמב״ם ווי א בשר ודם — אבער ביים רמב״ם דארף מען זוכן רמזים אז ער איז בשר ודם, בעת ביי אנדערע ספרים איז עס אפענזיכטלעך.

הלכה (בערך) — קשר של יד כמין יו״ד, קשר של ראש כמין דל״ת

רמב״ם: “וחיים בשל יד קושר קשר כמין יו״ד… כדי שתהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בה עד שירצה לקשור על ידו.”

פשט: די קשר פון של יד זעט אויס ווי א יו״ד, און די קשר פון של ראש ווי א דל״ת. ביי של יד מאכט מען דעם קשר לוס גענוג אז מ׳קען עס צוציען און אפלאזן — ווייל מ׳בינדט עס צו יעדן טאג אויפס ניי.

חידושים:

1. **חילוק צוו

ישן של ראש און של יד: ביי של ראש מאכט מען איין מאל א קשירה און ס׳בלייבט אזוי (ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט “שליקשר על הראש”). ביי של יד דארף מען יעדן טאג** צובינדן — דעריבער מוז דער קשר זיין עולה ויורדת, אז מ׳זאל קענען אדזשאסטן.

2. ראיה קעגן שערן פיר מאל א יאר: פון דעם אז דער קשר של ראש בלייבט פיקסט, איז דא א שטיקל ראיה קעגן דעם מנהג צו שערן זיך נאר פיר מאל א יאר — ווייל ווען דער קאפ ווערט קלענער/גרעסער דורך האר, דארף מען רוקן דעם קשר, און דאס איז נישט אזוי עקזאקט.

הלכה (בערך) — קאליר פון רצועות

רמב״ם: “רצועות של תפילין בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים, וזו הלכה למשה מסיני. אבל אחורי הרצועה אם היו ירוקות או לבנות כשרות. אבל אדומות לא יעשה שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו.”

פשט: די אויסנווייניגע זייט פון די רצועות מוז שווארץ זיין — הלכה למשה מסיני. די אינעווייניגע זייט קען גרין אדער ווייס זיין. אבער רויט טאר מען נישט מאכן, ווייל אויב עס דרייט זיך איבער איז עס א גנאי.

חידושים:

1. וואס הייסט “חיצונים”? דאס איז וואס דער מענטש אנטקעגן איבער זעט — דאס איז דער עיקר. דאס שטימט מיט דעם כלל אז ביי תפילין איז די חיצוניות וויכטיג (ווי ביי דער סדר פון פרשיות — “ראיית הקורא כנגדו”).

2. [דיגרעסיע — פנימיות vs. חיצוניות:] תפילין של יד איז כנגד הלב — דאס איז פנימיות. אבער דאך זעט מען אז חיצוניות איז אויך וויכטיג — מ׳טוט עס נישט בעיקר פאר חיצוניות, אבער מ׳דארף עס ווייזן. דער רמב״ם רעכנט אבער נישט דעם טעם פון כנגד הלב מיט די אנדערע הלכות.

3. פארוואס איז אדום גנאי? רש״י זאגט: מ׳וועט מיינען אז ער איז געווען ביי א נידה און געווארן בלוטיג. דער מגיד משנה גיט אן אנדער טעם: עס איז נישט צניעות׳דיג, אדער ווייל די כמרים (גלחים) גייען אזוי.

4. וואס הייסט “שחורות” עקזאקט? ס׳איז א שאלה אויב “שחור” מיינט עקזאקט אונזער שווארץ, אדער אויך א שווארץ וואס איז אפגעוועלקט/ברוינלעך. דער רמב״ם רעדט ביי די אנדערע קאלירן פון ירוקות, לבנות, אדומות — ער רעדט נישט פון “ווייניגער שווארץ.” אויך ווערט באמערקט אז דער רמב״ם רופט תכלת “שחור” אין אנדערע פלעצער — סאו “שחור” קען אפשר אויך בלוי מיינען.

5. פראקטישע נפקא מינה: עס איז געווען א מעשה מיט איינעם וואס האט געהאט תפילין וואס זענען א ביסל ברוינלעך, און מענטשן האבן געזאגט ס׳איז לכאורה נישט כשר.

הלכה (בערך) — “ולא יהיו אחורי הרצועה אלא כעין הקציצה”

רמב״ם: “ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה.”

פשט: די הינטערזייט פון די רצועות זאל זיין פון דער זעלבער קאליר ווי די קציצה (דער גוף פון די תפילין).

חידושים:

1. דאס איז נישט הלכה למשה מסיני — דאס איז א דין פון נוי תפילין (שיינקייט). שיין איז אז די גאנצע זאך זאל זיין איינהייטלעך שווארץ.

2. פראקטיש: ס׳איז דא סופרים וואס פארקויפן תפילין געפעינט שווארץ פון ביידע זייטן (לויט דעם רמב״ם). אבער די וועלט איז נישט אלעמאל מקפיד געווען אויף דעם — פריער פלעגט די הינטערזייט זיין די נאטירלעכע קאליר פון דער הויט.

הלכה (בערך) — פון וואסערע עור מאכט מען רצועות און בתים

רמב״ם: “העור שעושין בו תפילין… מעור בהמה וחיה הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהם.”

פשט: מ׳קען מאכן תפילין פון די הויט פון א טהור׳ע בהמה אדער חיה — אפילו אויב זי איז א נבילה אדער טריפה.

חידושים:

1. דער עיקר איז דער מין — ס׳מוז זיין א מין בהמה טהורה. אבער דער סטאטוס פון דער באזונדערע בהמה (נבילה, טריפה) מאכט נישט אויס.

2. סברא: עור עסט מען דאך נישט — ס׳איז נישט אכילה. דער איסור פון נבילה/טריפה איז אויף עסן, נישט אויף באנוצן די הויט. דעריבער איז עס כשר פאר תפילין.

3. חילוק צווישן בהמה טמאה און נבילה/טרפה: א נבילה אדער טרפה ווערט נישט קיין “בהמה טמאה” — עס איז נאך אלץ א בהמה טהורה וואס מ׳טאר נישט עסן. דער איסור אכילה מאכט נישט דעם מין בהמה פאר א מין טמא. א מין טמא איז נאר ווען דער גאנצער מין בהמה איז טמא.

הלכה (בערך) — עיבוד לשמה ביי רצועות און בתים

רמב״ם: “והאור הרצועות צריך עיבוד לשמה”

פשט: די עור פון די רצועות דארף אויסגעארבעט ווערן לשמה (לשם תפילין).

חידושים:

1. דער רמב״ם זאגט נישט אז די בתים דארפן עיבוד לשמה — דאס “לשמה” ביי בתים איז געלערנט געווארן נאר לגבי דעם קלף וואס מ׳שרייבט אויף.

2. “אבל עור שמחפין בו… אינו צריך עיבוד כלל, ואפילו אם עשוי ממצה, כשר” — דער עור וואס דעקט צו די בתים (די חיפוי/ארמא) דארף בכלל נישט קיין עיבוד, אפילו אויב עס איז “מצה” — דאס הייסט בכלל נישט אויסגעארבעט.

3. וואס הייסט “מצה” ביי עור? “דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ” (גמרא) — בכלל נישט באהאנדלט, רוי, אזוי ווי מצה איז א רויער שטיקל טייג.

4. דער רמב״ן האט א קשיא אויף דעם, און ער זאגט אז דער מנהג איז יא צו מעבד זיין (אויסארבעטן) די בתים. דער שולחן ערוך פסק׳נט אז מ׳דארף יא מעבד זיין די ארבעה בתים. אנדערע ראשונים חולקים, אבער דער רמב״ן זאגט מ׳דארף עיבוד לשמה פאר די בתים — און אויב מ׳דארף עיבוד לשמה, כל שכן אז מ׳דארף עיבוד בכלל.

הלכה (בערך) — ווער קען מאכן תפילין — עשייתן ככתיבתן

רמב״ם: “עשייתן ככתיבתן” — דאס מאכן פון די תפילין (בתים) האט די זעלבע דינים ווי דאס שרייבן.

פשט: נאר א כשר׳ער יוד קען מאכן די תפילין, פונקט ווי נאר א כשר׳ער יוד קען שרייבן די פרשיות. א גוי, קטן, אשה, מומר, מין — אלע זענען פסול.

חידושים:

1. דער רמב״ן׳ס טעם: “מפני שי״ן שעושין בארכן ומשמרין” — ווייל מ׳מאכט א שי״ן אין דעם עור פון די בתים, האט דאס א דין כתיבה, דעריבער דארף עס א יוד טון. דאס איז אן אינטערעסאנטע תורה — דער שי״ן איז נישט בלויז א פיטשעווקע פאר שיינקייט, נאר עס האט ממש א דין כתיבה.

2. קשיא אויף דעם רמב״ן: אויב דער טעם איז נאר צוליב דעם שי״ן, וואס איז מיט תפילין של יד וואו מ׳האט נישט קיין שי״ן? און וואס מיט די אנדערע חלקים פון די בתים?

3. א מעגליכע תירוץ: דער רמב״ן זאגט אפשר א פשוט׳ן פאקט — א גוי ווייסט נישט וויאזוי צו מאכן א שי״ן, ס׳איז שווערער. אדער: לויט דעם רמב״ן׳ס שיטה אז עיבוד לשמה איז נויטיג, דארף מען א יוד וואס האט אין זינען לשמה.

4. לגבי דעם רמב״ם: מ׳קען נישט דווקא לערנען פון דעם רמב״ם אז ער האלט דער זעלבער טעם ווי דער רמב״ן — ער קען האבן אנדערע סיבות פארוואס א גוי קען נישט מאכן תפילין. אלע מפרשים פרעגן אויף דעם רמב״ם.

הלכה (בערך) — תפילין של ראש און של יד — קדושה חילוקים

רמב״ם: “אין עושין של ראש של יד” — מ׳קען נישט דאונגרעידן תפילין של ראש צו מאכן דערפון תפילין של יד, ווייל “אין מורידין בקודש.”

חידושים:

1. תפילין של ראש איז חשוב׳ער ווייל עס האט פיר פרשיות עקסטער (פיר באזונדערע בתים).

2. פראקטיש: מ׳קען צוברעכן די פיר בתים און מאכן פון זיי איין גרויסע בית? דאס זעט אויס שווער פראקטיש.

3. פארקערט — פון של יד צו של ראש — איז מותר (מעלין בקודש).

4. דער פסוק “לאות” — “וראו” איז א דרשה, אבער “לאות” מיינט עפעס וואס מ׳קען זען, א סימן.

הלכה (בערך) — תפילין שנפסקה תפירתן — צעריסענע תפירות

רמב״ם (בהתאם צו מנחות): “תפילין שנפסקה תפירתן… אם נפסקו שלוש תפירות, אפילו אינן של קיימא, הרי אלו פסולות.”

פשט: אויב דריי תפירות האבן זיך צעריסן, זענען די תפילין פסול, ווייל תפירה איז הלכה למשה מסיני — “תופרן בגידין.”

חידושים:

1. חילוק צווישן ישנות און חדשות: ביי אלטע תפילין (ישנות) וואו דער עור איז שוין שוואך, איז עס גיכער פסול ווען תפירות רייסן זיך. אבער ביי נייע תפילין (חדשות), אויב די “טבלא” (בעק שטיקל / קציצה / תיתורא) איז נאך שטארק און האלט זיך, איז עס כשר אפילו מיט עטליכע צעריסענע תפירות — ווייל דער עור האלט זיך שטארק אן אויך אן די תפירות.

2. דער רמ״א ברענגט: “אלו ואלו קדושות, אלא שאוחז המיעוט בידו שלא יקרע ויתפרע.”

הלכה (בערך) — רצועה שנפסקה — צעריסענע רצועה

רמב״ם: “אין קושרן ואין תופרן, אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת.”

פשט: א צעריסענע רצועה טאר מען נישט צוקניפן אדער נייען — מ׳מוז עס אוועקלייגן (גניזה) און מאכן א נייע.

חידושים:

1. דער טעם: “קשירה תמה” — די גמרא דרשנ׳ט “קשר תם”, א שיינע קשירה, נישט פארלאטעוועט.

2. “שיעור הרצועה פסלום” — אויב נאך דעם רייסן בלייבט איבער א שטיקל וואס האט נאך דעם שיעור (למשל פאר א קלענערן מענטש אדער א קליינעם בר-מצווה בחור), איז דאס שטיקל כשר צו באנוצן. מ׳לייגט עס צוריק אין אנהייב (ביים קשר). דאס איז לכאורה פשוט — אויב עס האט דעם שיעור, איז עס כשר.

הלכה (בערך) — פני עור הרצועות למעלה

רמב״ם: “לעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, בשעה שקושרן על ראשו ועל זרועו.”

פשט: מ׳דארף אכטונג געבן אז די שיינע (שווארצע) זייט פון די רצועות זאל זיין אויבן / ארויס, ווען מ׳בינדט זיי אויפ׳ן קאפ און אויפ׳ן ארעם.

חידושים:

1. דאס שטימט מיט וואס פריער געלערנט — אז נאר איין זייט איז שווארץ. דער מענטש אקעגן איבער זאל זען די שיינע זייט.

2. די מעשה פון פאסטן פערציג טעג: די גמרא דערציילט אז איינער האט געפאסט פערציג טעג ווייל א רצועה של תפילין האט זיך איבערגעדרייט. דאס ווערט אנגעזען ווי א זייער ערנסטע זאך — כמעט ווי א עיקר, ווי די מצוה ווערט “עקלדיג” (מאוס).

3. דער מעשי׳דיגער טעם פאר שווארץ פון ביידע זייטן: דער סופר/רצועות-פארקויפער טענה׳ט אז דער עיקר טעם פארוואס מ׳מאכט היינט רצועות שווארץ פון ביידע זייטן איז “סעפטי” — אז מ׳זאל נישט דארפן שטענדיג איבערפארבן. ווען מ׳פארבט נאר די אויבערשטע זייט, קראצט זיך עס אפ. דער פאטענט איז אז די גאנצע לעדער ווערט דורכגעפארבט שווארץ. דאס איז מער ווי וואס דער רמב״ם האט פארגעשטעלט — דעם רמב״ם איז דער הידור נישט איינגעפאלן.

4. א פראקטישע נפקא מינה פאר “רמב״ם חברה”: ווער עס וויל מקיים זיין דעם רמב״ם׳ס הידור פון שווארץ פון ביידע זייטן — מיט היינטיגע רצועות וואס זענען שווארץ פון ביידע זייטן, דארף מען לכאורה נישט חושש זיין פאר דעם פראבלעם פון איבערדרייען.

5. אבער אפילו ביי היינטיגע רצועות: אפילו ביי רצועות וואס זענען שווארץ פון ביידע זייטן, איז אפשר איין זייט מער שיינענדיג/גלאנציג — אזוי אז עס בלייבט א חילוק צווישן די זייטן.

6. קשיא: אויפ׳ן קאפ — וויאזוי דרייט זיך עס איבער? אויפ׳ן קאפ, וויאזוי איז שייך אז א רצועה זאל זיך איבערדרייען? מ׳זעט עס דאך נישט אזוי לייכט.

7. דער אמת׳דיגער קנס — זלזול אין תפילין: דער אמת׳דיגער טעם פאר דעם שטרענגן קנס (פאסטן פערציג טעג) איז נישט בלויז דאס טעכנישע איבערדרייען, נאר דאס ווייזט אז דער מענטש האט תפילין געלייגט אן אויפמערקזאמקייט — ער האט נישט “פעיד אטענשאן.” ווען א מענטש לייגט תפילין מיט כוונה און אויפמערקזאמקייט, פאסירט נישט אז זאכן דרייען זיך איבער. דאס איז דער זלזול אין תפילין.

8. ספר אשכול בשם רב תימאך גאון:

קודם כל, מ׳דארף נישט פאסטן — עס איז נאר א מדת חסידות, נישט א חיוב.

נאר בשעת הנחה: דער גאנצער ענין איז נאר אויב בשעת הנחה איז עס שוין געווען איבערגעדרייט — דאס הייסט, ער האט עס אזוי אנגעטון. אבער אויב שפעטער האט זיך עס איבערגעדרייט, איז גארנישט — אפילו אויב מ׳טוישט זייער צורה. עס איז נישט קיין בזיון ווען עס דרייט זיך איבער אליין — דער ענין איז נאר דער הידור, אז מ׳זאל לייגן תפילין בכבוד, נישט מיט א זלזול.

סיום

דאס איז עד כאן די הלכות וויאזוי מ׳מאכט די תפילין — די בתים, רצועות, תפירות, חריצים, שי״ן, קשרים, קאלירן, עור, עיבוד לשמה, ווער קען מאכן, קדושה-חילוקים, פסולים פון צעריסענע תפירות און רצועות, און דער הידור פון פני עור הרצועות. דאס לעצטע נקודה באלאנגט שוין אייגנטליך צום נעקסטן פרק — וויאזוי מ׳לייגט די תפילין.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳ — מעשה התפילין: בתים ורצועות

הקדמה לפרק ג׳

Speaker 1: מורי ורבותי, מיר לערנען הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ג׳. אין די היינטיגע פרק גייט מען לערנען וויאזוי צו מאכן תפילין. נישט די פרשיות, די פרשיות האבן מיר שוין געלערנט אין די פריערדיגע פרק. אין די היינטיגע פרק לערנט מען וויאזוי צו מאכן די צוויי אנדערע פארטס פון די תפילין וואס מ׳דארף מאכן, וואס דאס איז די… נו, וויאזוי הייסט עס? די בתים און די רצועות.

שמונה הלכות במעשה התפילין

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי: “שמונה הלכות יש במעשה התפילין”. וואו, אין ספר אהבה איז דער רמב״ם זיין מנהג, ער האט ליב צו זאגן פאראויס די נאמבער פון די הלכות.

סאו, מיר דארפן געדענקען אז פריער, אין פרק א׳, האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא צען הלכות למשה מסיני ביי תפילין, צוויי פון זיי אין די כתיבת הפרשיות, און אכט פון זיי אין די רצועות און אין די בתים. סאו ווען ער זאגט דא אכט, מיינט ער באמת די אכט וואס איז געבליבן פון די עשרה דברים.

אין פרק א׳ הלכה ג׳ איז געשטאנען “עשרה דברים יש בתפילין, וכולן הלכה למשה מסיני. ואלו הן: שמונה מהן הן במעשה התפילין”. די וועג וויאזוי מ׳מאכט די תפילין. די ערשטע צוויי איז געווען “שבכתיבתן, שכותבין אותן בדיו, ושנכתבות על הקלף”, דאס איז געשטאנען אין פרק א׳ הלכה ג׳. צוויי הלכות פון די טינט און די קלף. יעצט גייען מיר לערנען די אלע הלכות למשה מסיני.

פארוואס הלכה למשה מסיני?

Speaker 1: פארוואס דארף ער שטיין הלכה למשה מסיני? ווייל ס׳איז נישט קיין גוטע ספר. יעצט, הלכה למשה מסיני זאכן, מיר האבן געלערנט, זאכן וואס זענען הלכה למשה מסיני, ביז ס׳זעט אויס, ס׳שטייט נישט אין די תורה, “ועשית ארבע בתים” און איך ווייס וואס. אבער מיר האבן מקבל געווען פון משה מסיני אז אזוי מאכט מען א תפילין.

לפיכך כולן מעכבות — הלכה למשה מסיני איז אלעמאל מעכב

Speaker 1: “ואלו הן: א. לפיכך כולן מעכבות”. אה, א וויכטיגע זאך. הלכה למשה מסיני, איז דאך דא א כלל אז הלכה למשה מסיני איז אלעמאל מעכב.

פארוואס? וואס איז די סוד פון דעם? ווייל הלכה למשה מסיני זאגט אייביג וויאזוי מ׳זאל טון די מצוה. לעיקר, אבער ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט מעכב. ס׳קען זיין א הלכה למשה מסיני אזוי לכתחילה, און בדיעבד איז עס נישט מעכב.

אבער אזוי ווי דער רמב״ם׳ס וועג פון אנקוקן הלכה למשה מסיני איז אז אז ס׳איז דא דיר צו עקספלעינען וויאזוי צו טון די מצוה. איך בין מסכים, אבער דאס זאגט נאך אלץ נישט אז ס׳איז מעכב. ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האט עפעס א כלל. ער ברענגט אז דער ביאור הלכה איז דא פלעצער וואס… אה, דער רמב״ם אליינס זאגט איך געזאגט.

דיסקוסיע: קשיא פון קלף — צי הלכה למשה מסיני איז אלעמאל מעכב?

Speaker 2: יא, אבער קלף איז דאך סתם אזוי הלכה למשה מסיני, דער רמב״ם האט עס נישט גערעכנט איינע פון די צען, ממש. א הלכה למשה מסיני, יא, ס׳שטייט אין פרק א׳, יא. אפילו ס׳איז קלף איז הלכה למשה מסיני איז דאך כשר. הלכה למשה מסיני איז מען שרייבט מעשה בראשית על הגויל, אבער אין קלף איז דאך כשר.

Speaker 1: ניין, ווייל דאס איז נישט וואס די הלכה למשה מסיני איז.

Speaker 2: אקעי, ס׳איז די זעלבע זאך. אקעי, איך הער.

Speaker 1: סאו, ס׳זעט אויס, ער ברענגט אז דא האבן אחרונים וואס זענען חוקר אין די חקירה׳דיגע, אז ס׳איז דא אזא כלל אז הלכה למשה מסיני איז אלעמאל מעכב.

לכאורה ביסטו גערעכט, אבער מ׳דארף טראכטן וויאזוי. די שאלה איז, למשל, ווען ס׳קומט איינער און ער לייגט צו עפעס א שיינע זאך, אז מ׳זאל טון א געוויסע מצוה אזוי און אזוי, און ס׳איז דא אזא זאך, און ער טענה׳ט נישט אז דאס איז וואס דער אייבערשטער האט געזאגט אז די תפילין דארף זיין. לאמיר זאגן איינער קומט, איך געדענק נישט יעצט וואס די סטייל איז פון די שי״ן וואס מ׳קריצט איין. לאמיר זאגן אזא מין זאך, ער זאגט נישט אז ס׳איז הלכה למשה מסיני, קען עס זיין אזא מין הידור, סתם א מין הידור, ער זאגט אז מ׳זאל עפעס צולייגן א הידור.

אבער אויב הלכה למשה מסיני איז אזויווי דער רמב״ם איז מסביר אין די הקדמה, אז דאס איז די וועג וויאזוי אונז קענען וויסן וואס טייטש טוטפות בכלל, אדער וואס טייטש אתרוג, איך פארשטיי וואס דו זאגסט, איך מיין אז דו ביסט גערעכט, ס׳מאכט מער סענס אז ס׳זאל זיין מעכב, ווייל דאס איז וואס דער אייבערשטער האט אונז געזאגט על פי עדות, משה רבינו דארף נאר איבערגעבן מיט א… אבער אפילו די עדות, נאר מיט די אנדערע זאכן וואס זענען שיינע הוספות און ענינים, למשל ביי תפילה האט אונז דער רמב״ם מסביר געווען, מ׳לייגט צו דאס פאר די ענין ווייל מ׳וויל, ס׳איז נישט הלכה למשה מסיני, דאס איז נישט די צורת התפילה. מ׳מוז זאגן אז די אלע זאכן וואס ער רעכנט אויס, דאס איז וואס משה רבינו האט מקבל געווען וואס טייטש טוטפות.

איך בין מסכים מיט דיר, אבער אומגעקערט, פון דעם וואס ער ברענגט אין ביאור הלכה איז נישט קיין קשיא ווי דו האסט געזאגט, ווייל מ׳דארף וויסן וואס איז פונקטליך בנכלל אין די גדר אז אזוי מוז עס זיין. אזויווי מיר גייען זען דא, ס׳דארף זיין שחורות, אבער נישט די אנדערע זאך דארף זיין שחורות. ס׳מיינט נישט אז הלכה למשה מסיני מיינט אז יעדער פרט מוז אזוי זיין. און ס׳איז גוט אין דעם וועג איז מען פסול. דעריבער זעט מען נישט אזוי אפט, ווייל אדער אין הלכות תלמוד תורה… הלכות תלמוד תורה? ס׳שטייט נישט אין הלכות תלמוד תורה וויאזוי מ׳זאל לערנען א געוויסע וועג. אקעי, איך הער וואס דו זאגסט.

דיסקוסיע: הלכה למשה מסיני איז ווי א טעכניקל מעניועל

Speaker 2: א זאך וואס איז אזוי ווי א טעכניקל מעניועל, די אלע זאכן וואס שטייען דא אין די תורה, פונקט ווי דו זאגסט, ס׳זעט אויס אזוי.

Speaker 1: רייט, און אדרבה, ווען ס׳שטייט אין די תורה איז עס טאקע טאקע גוט. אבער ס׳מיינט נישט סתם “הן גאלדן איידיעס”, ער מיינט מאך עס אויף דעם אופן, מאך א געוויסע כלי. א כלי דארף האבן אסאך פרטים. די תורה זאגט דא זייער אסאך פרטים וואס מ׳זאל לייגן א סדר אויף די מטלות. ס׳גייט ווייטער, אבער דו לייגסט אריין ווייניגער פרטים ווי “כפתריה ופרחיה” פון די מנורה, ווייל ס׳איז א חיבור וואס דארף נישט שרייען דעם בויען עפעס פון לערנען, ער דארף מיר זאגן וויאזוי אויסצוקוקן. זאגט ער דאס אזוי ווי ס׳קוקט אויס, “כפתריה ופרחיה”.

איך פארשטיי וואס דו זאגסט, אבער אקעי. אבער מ׳קען אבער פרעגן אז מנלן להרמב״ם אז ס׳איז מעכב?

Speaker 2: פארוואס זאלסטו פרעגן? ס׳זעט אויס מנלן, ווייל ס׳שטייט אין גאר א לשון אין משנה, האט ער גארנישט פארשטאנען אז וואס ס׳שטייט מיינט אז ס׳איז מעכב. אזוי זעט אויס.

דיסקוסיע: צי מצוות דארפן האבן א טעם?

Speaker 1: “ואלו הן, און דאס זענען די לעצטע אכט הלכה למשה מסיני.” ס׳איז זיכער קעגן די צען ספירות.

לכאורה, למשל, דער רמב״ם וואס גלייבט אז די מצוות דארפן האבן א טעם, ער דארף נישט זיין מסביר, למשל, פארוואס דארף די תפילין זיין באקסעדיג? פונקט פארוואס נישט? אדער יעדע זאך דארף האבן א סיבה? איך ווייס נישט. דאס איז לכאורה א פארט פון די פרטים וואס דארפן האבן א טעם. איך געדענק נישט צו ס׳איז דא א טעם פאר דעם. ער ברענגט אז די איזרעאלים האבן ליב צו ברענגען, איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א טעם ערגעץ. איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א טעם פאר די זאכן. איך ווייס נישט.

לכאורה, איך וואלט געזאגט אז די טעם פון די אלע זאכן איז משום יופי, משום… ס׳איז זייער שווער צו זיך דינגען אויף דעם, ווייל יופי איז א געוויסע אויסקוק. אדרבה, ס׳איז אן הסכמה. דו האסט געמאכט אן אנדערע אויסקוק.

איך האב אויך געהאט די מחשבה פון “כפתריה ופרחיה”, פארוואס פרעגסטו נישט קשיות? אבער דארטן שטייט אזוי ווי “נתקשה משה”, און דער אייבערשטער האט אים געוויזן. תפילין איז אויך נישט ביי אופן, ווייל דער אייבערשטער האט געוויזן. ס׳שטייט נישט אין די תורה. ס׳איז זייער אנדערש. איך זאג, מ׳קען עס נישט צושטעלן אז פונקט ווי ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳בויעט א מנורה, איז דא א וועג וויאזוי מ׳מאכט תפילין. יא? אפשר יא? דארט אויך איז די תורה נישט מעכב אויף אלע פרטים.

דיסקוסיע: קען מען מאכן תפילין פון אנדערע מאטעריאלן?

Speaker 2: ער האט נישט געזאגט, דער רמב״ם זאגט, ער זאגט פון וועלכע מין לעדער מ׳קען מאכן די באקסעס פון די תפילין, די בתים. איך וויל נאר זאגן, יא. אויך אין די מעשה המשכן איז נישט הונדערט פראצענט אלעס מעכב. מ׳דארף וויסן דארט די הלכה. למשל, די חשמונאים האבן געמאכט א מנורה פון שפיזן. בדיעבד, מ׳איז נישט מאכן די עיקר אויף תורת הבהמה. ס׳איז א מצוה, ס׳איז א הלכה למשה מסיני, ס׳איז א מצוה, ס׳איז א פסוק. אבער ס׳קען זיין אז מ׳וועט האבן תפילין אויך… דאס איז אלע מינים וואס איז די עיקר, אז מ׳וועט נישט האבן קיין לעדער.

Speaker 1: דו גייסט יעצט זאגן אז וואס? אז די אידישע פאלק קען אנקומען צו א פאלק אין א מין סיטואציע וואו ס׳איז נישט דא לעדער? אז די אידישקייט איז געוואנדן אין לעדער? ס׳איז נישטא קיין עורות טהורות? לאמיר זאגן, וואספארא סיבה. מ׳גייט דארט דורכפירן געזעצן אז מ׳מעג נישט האבן דורכפירן לעדער. און לכאורה וועט מען נישט האבן א באנטש אנדערע מיני מאטריאלן. די הלכה למשה מסיני לייגט עס אראפ זייער קלאר אז דאס איז עס פאר לעולם ועד.

Speaker 2: קען זיין, נאכאמאל, אלעמאל איז דא די קשיא פון עת לעשות לה׳, וואס דער רמב״ם זאגט אויף עת לעשות לה׳, אז דעמאלטס דארף זיין א בית דין וואס זאל מחליט זיין וואס מ׳זאל טון אין די סיטואציע.

Speaker 1: ניין, איך זאג, ס׳קען זיין אזוי ווי די חשמונאים האבן געמאכט פון שפיזן. איך זאג אז אלע מצוות איז דא די עיקר. דאס איז טאקע הלכה למשה מסיני. אבער לאמיר זאגן א מצוה, ס׳איז נישטא מער קיין לעדער. וואספארא סיבה, מ׳האט פארגעסן וויאזוי מ׳מאכט לעדער. מ׳מאכט… ס׳איז נישטא מער קיין לעדער. ס׳איז נישטא מער קיין תפילין? ס׳איז נישטא?

Speaker 2: ניין. זייער מעגליך אז די חכמי הדור וועלן מאכן עפעס אן אנדערע אופן וואס מ׳זאל האבן די פרשיות. איך האב אין קאפ, דאס וואלט געווען זייער ענליך צו די שפיזן. געדענק אז די עיקר ווארט דא איז אז ס׳זאל זיין א קמיע וואס זאל האבן די ד׳ פרשיות אויפ׳ן קאפ. די הלכה למשה מסיני איז תנאים אז ס׳זאל זיין שיין און גוט און פראקטיש. און דאס האבן די חכמים געהאלטן איז די בעסטע פראקטישסטע וועג פון האבן א גוטע קמיע אויפ׳ן קאפ.

Speaker 1: איך בין נישט מחולק אינגאנצן מיט דיר, אבער דאס איז שוין מער א שאלה. איך הער, אבער איך בין נישט אינגאנצן מחולק, ווייל יעצט גייסטו אריין אין א שאלה אזוי ווי די בית דין דארף מחליט זיין. אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט, למשל, איך האב געברענגט די תשובת הרמב״ם פריער, אז היינט דער רמב״ם האלט אז מ׳האט נישט די ריכטיגע קלף, לאמיר זאגן, און בעצם עיקר הדין דארף עס זיין פסול הלכה למשה מסיני, ווייל יענע הלכה למשה מסיני. אבער היינט האבן מיר עס נישט. זאגט דער רמב״ם, וואס זאל מען טון, נישט ליינען די תורה? עת לעשות לה׳. אזוי זאגט דער רמב״ם. דאס איז א זאך וואס איז דא. לאמיר זאגן ס׳איז דא א שאלה, ס׳איז נישטא קיין קלף, און די חכמים וועלן זאגן, עת לעשות לה׳, מ׳וועט דארפן טון. עת לעשות להשם.

אבער די עת לעשות להשם גייט מאכן סענס. ס׳גייט נישט זיין אזוי ווי למשל, ס׳איז נישטא קיין עסן, גייט איינער זאגן לאמיר אנהייבן עסן אבן מסמא אלס עת לעשות להשם. ס׳איז טאקע דא א הלכה למשה מסיני אז ס׳זאל זיין א באקס׳ל אדער אז ס׳זאל זיין שווארץ, איז עס נישט רענדאם, ס׳איז אלעס מיט א געוויסע געדאנק. לכאורה, אז ס׳זאל זיין שיין, אדער אז ס׳זאל זיין פראקטיש, אז ס׳זאל זיין עפעס וואס מענטשן קענען לייגן אויף די קאפ און געדענקען די אייבערשטער. די הלכה למשה מסיני זאגט יא קלאר וויאזוי ס׳זאל זיין, אבער ס׳איז נאך אלץ תנאים אין די בעיסיק פרעימווארק.

Speaker 2: איך בין מסכים, אבער אזויווי דארט אויך, אזויווי די ספר תורה. ס׳מאכט סענס וואס דער רבינו יונה זאגט, אז אויב דו האסט נישט קיין כשר׳ע קלף זאלסטו מאכן א ברכה אויף א פסול׳ע קלף, ווייל ס׳איז בעסער ווי נישט האבן קיין תפילין בכלל. ס׳איז דברים פשוטים, ס׳איז נישט קיין…

דיגרעסיע: דאווענען אן כוונה — רבי יצחק הוטנער

Speaker 1: איך האב געזען אז רבי יצחק הוטנער זאגט, אז דאווענען אן כוונה, ער האלט נישט אזויווי דיר וואס דו זאגסט אז כוונה מיינט נאר וויסן אז מ׳דאווענט, נאר ער גייט מיט די הנחה אז כוונה מיינט ממש כוונה. ער זאגט אז ווען מ׳דאווענט אן כוונה, איז עס אזא מין הלכה אזויווי ער זאגט א הלכה, אזויווי די גמרא האט א הוה אמינא אז מ׳זאל געבן פאר די קינדער ד׳ מינים וואס איז נישט כשר כדי שלא תשתכח מהם תורת אתרוג, יא, פריש, דו געדענקסט אז ס׳איז דא א גמרא אין סוכה? די גמרא זאגט אז מ׳זאל עס נישט טון, אבער ס׳איז דא א מהלך. קען זיין אז זיי האבן מתקן געווען אז מ׳זאל דאווענען א דאווענען וואס האט ממש נישט קיין משמעות, כדי שלא תשתכח תורת תפילה.

איך האב מורא אז דאס איז גורם מער פאר שכחה׳דיג זיין א תורת תפילה, ווייל אויב תפילה מיינט כוונה, וויפיל מער מ׳זאגט אז מ׳זאל דאווענען בלא כוונה… אקעי, לאמיר נישט רעדן לאכן פון יוסף פארדער, אקעי.

הלכה א׳ — בתים מרובעים, תפורתן בריבוע, חסומן בריבוע

Speaker 1: ואלו הן: דאס זענען די אכט הלכות. בתים מרובעים, די בתים זאלן זיין מרובע, פירעקיג. לכאן, תפורתן בריבוע, די תפילין ווערט ארומגענייט, און די ארומגענייעכץ זאל זיין א ריבוע׳דיגע ארומגענייעכץ, ס׳זאל נישט זיין רענדאם, די סופר זאל נישט קענען ציען אהין וועלכע וועג ער וויל, ס׳זאל זיין תפור בריבוע. ועל חסומן בריבוע, אויך די פלאץ וואו די תפילין איז…

Speaker 2: ליין, ליין, איך לאז דיר טייטשן.

Speaker 1: ועל חסומן בריבוע, עד שימלא ארבע זויותיו. ועל חסומן בריבוע מיינט סך הכל צו זאגן אז ווען איך זאג דיר אז ס׳זאל זיין סקווער, וואלסטו עס געקענט מאכן, ווי משנה ברורה מאכט דא א פירוש, דו וואלסט עס געקענט מאכן אזוי, אדער וואלסט עס געקענט מאכן א רעקטענגל.

הלכה ג (המשך) — די אכט הלכות למשה מסיני

Speaker 1: יא, פריש, געדענקסטו די גמרא אין סוכה? די גמרא זאגט אז מען זאל נישט טון. עניוווי, יא, אבער ס׳איז דא א הלכה. קען זיין אז זיי האבן גוזר געווען אז מען זאל דאווענען א דאווענען וואס ס׳זאל ממש נישט זיין קיין משנה. איך האב מורא אז דאס איז גורם מער פארגעסן אין תורה און תפילה, ווייל אויב תפילה מיינט כוונה, וויפיל מער מען זאגט אז מען לאזט אן כוונה.

אקעי, לאמיר נישט רעדן נאכאמאל אויף יוסף תפילה.

די אכט הלכות למשה מסיני

אקעי, ואלו הן, דא זענען די אכט הלכות. די בתים זאלן זיין מרובעות.

“תפירתן ברבוע” — די תפילין ווערט ארומגענייט, און די ארומגענייעכץ זאל זיין א רבוע׳דיגע ארומגענייעכץ, ס׳זאל נישט זיין רענדאם, דער סופר זאל נישט קענען צוזאמנייען וועלכע וועג ער וויל. ס׳זאל זיין תפירתן ברבוע.

“ואלכסונן ברבוע עד שיהיו להן ארבע זויות שוות” — “אלכסונן ברבוע” מיינט א חילוק צו זאגן אז ווען איך זאג דיר אז ס׳דארף זיין סקווער, וואלסטו געקענט מאכן, למשל ער מאכט דא א פיקטשער, וואלסטו געקענט מאכן אזוי… וואלסטו געקענט מאכן א רעקטענגל. א רעקטענגל האט רבוע אין די עקן, ס׳איז נישט קרום. אבער דאס איז דא… “אלכסונן ברבוע” מיינט א חילוק. וויאזוי זאג איך אז א זאך זאל זיין סקווער? אין אנדערע ווערטער, ס׳זאל זיין פיר איקוואל זייטן. זאג איך דיר אזוי, ס׳זאל האבן די אלכסון פון א רבוע. די אלכסון פון א רבוע איז נישט רבוע. אלכסון מיינט דאך ווי לאנג ס׳איז פון איין עק צום צווייטן. די גמרא זאגט, בקיצור, ס׳איז דא א חשבון וויאזוי מען רעכנט די אלכסון פון א רבוע. ס׳מוז זיין די אלכסון פון א רבוע, וואס דאס מיינט אנצוזאגן אז ס׳זאל זיין א פערפעקט סקווער, נישט א רעקטענגל וואס האט פיר איקוואל זייטן… וואס האט פיר זייטן. ווייל רבוע קען דאך זיין דייטש פיר קארנערס. פיר קארנערס האט א רעקטענגל אויך, אדער א דיימאנד שעיפ, אדער אנדערע שעיפס.

אבער ס׳מוז נישט זיין די גאנצע באקסל די בחינה, אז ס׳מעג זיין העכער ווי די ברייט. דארט וועלן מיר זען, אמת, ווייל נאר די רבוע גייט אויף די קענער, ווי מיינט דא די אורך אויף די רוחב. די הויכקייט איז נאך א זאך. אבער די… ס׳זאל זיין ארבע זויות שוות. בקיצור, ס׳דארף זיין סקווער. די רמב״ם זאגט נישט אז ס׳דארף זיין שפיציג, יא, דאס אז ס׳מוז זיין ממש ביי די מילימעטער, ס׳קען נישט לאכן קיין וועלכע שעיפ ס׳זאל זיין. די היינטיגע דורות מאכט מען עס אז ס׳זאל זיין ממש פוינטי. אבער די רמב״ם זאגט אז ס׳זאל זיין רבוע. אויב ס׳איז אביסל רונדיג איז עס אביסל נישט רבוע? אמת, אבער נישט אין דעם רעדט מען אין די הלכה. אמת.

נאך א הלכה למשה מסיני, אז די רבוע איז א מרובע עגול. נישט רבוע, רבוע מיינט מאך די תפילין, מאך עס נישט קיין רעקטענגל, מאך עס נישט קיין סירקל, מאך עס א רבוע. א רבוע, אלרייט.

די ווייטערדיגע הלכות למשה מסיני

אקעי, און נאך א זאך, און נאך א צווייטע זאך איז, דאס הייסט די רבוע האט אזוי ווי צוויי זאכן, די תפירה און די רבוע האבן דריי מינימום הלכה למשה מסיני. א צווייטע זאך איז, אז אין די הויז פון די ראש, וואס מען האט די שי״ן, זאל ארויסקומען אביסל פון די אור, אזוי ווי אונז האבן אזא צורה פון א שי״ן.

א דריטע הלכה למשה מסיני, אז פאר מען לייגט אריין די פרשיות אין די בתים, לייגט מען עס אין אזא שמאטעלע.

Speaker 2: יא, וואס איז די ענין פון כבוד? סתם. אדער א פראקטישע סיבה, איך ווייס נישט.

Speaker 1: אה, וואס האבן מיר געלערנט אז מען דארף עס קיינמאל נישט טשעקן. ווייל מען מאכט עס גוט.

Speaker 2: אה, ס׳היט עס אפ. יא, יא, יא.

Speaker 1: און נישט נאר דעם, אויף די מטלית לייגט מען “ושיערך עוטפן בשער על המטלית”. מען מאכט עס גוט צו, נאכדעם בינדט מען עס צו מיט א שטיקל האר. נישט וואקיום פעקד, מיט א שער, מיט א האר. מען מאכט עס שטארק צו, מען מאכט עס טייט. שטארק איז אבער נישט די הלכה. מען מאכט עס טייט, אזוי ווי מיט א שער, דאס איז דאך א… שער מיינט נישט טייט, שער מיינט אז מען לייגט צו אויך די האר, מען בינדט עס צו מיט א האר. מען בינדט עס צו מיט א האר, סאו… אבער נישט וועגן טייט, איך ווייס נישט, איך זע נישט אז ער זאל מאכן טייט.

דאס הייסט, פאר מען לייגט עס אריין, דאס מיינט ער צו זאגן, מען מאכט די מטלית און די שער פאר מען לייגט עס אריין אין די בתים, נישט נאכדעם.

“תופרן בגידין”, נאכדעם נייט מען צו די בתים מיט גידין. די פיפטע הלכה למשה מסיני איז די תפירה. מיר האבן געלערנט אז ס׳איז דא א תפירה, די תפירה איז דאך וואס נייט צוזאם די בתים זיי זאלן זיין פארמאכט, זאל זיין די תפירה מיט גידין. דו זאלסט תופר זיין מיט גידין. נישט אזויווי האר וואס מען נוצט אויף די מטלית, מען קען דאך אויך צו נייען מיט הארן, אבער מען דארף עס טון מיט גידין, מיט א שטערקערע מאטריאל. מיר וועלן זען וואס גידין איז שטערקער, גידין אויף די מאטריאל.

גיימיר ווייטער. וואס נאך טוט מען מיט די שטיקל אור? דא גייען מיר שוין זאגן וויאזוי מען טוט עס פראקטיש. די זעקסטע הלכה פון די שמונה הלכות איז אז מען מאכט א מעברת מעור החיפוי, דאס הייסט אז אין בעק פון די תפילין מאכט מען א פלאץ, מעברת מיינט א לשון עובר, א פלאץ וואו די רצועות זאלן קענען אריבערגיין. מען מאכט אזוי א קליינע טאנעל, אזוי ווי א לאך אין די בעק פון די של ראש.

Speaker 2: אויך איז עדשו יאהדן. אויך איז עדשו יאהדן. אנטשולדיג, און די בייעס איז די רציאת קענען אדורכגען. א טשטייער ווערן.

Speaker 1: די עוברות וולכות בתאך טובר שלא. טובר מיינט דער פלאץ וואו ס׳ווערט דער לאכט. ער זאגט טובר, ער טייטשט, טובר איז א לשון פון א כיפל אור, א פלאץ וואו ס׳לייגט זיך צו אים. מען נעמט די אורים און מען קנייטשן עס אויף א וועג אז עס זאל ווערן דער פלאץ. אזא לוביר איז עובד מער דיינע אורים אויף צפילן און ער ווייסט ביי די צו זעט אויס. אונז דארף נישט געווען דער שווער. מעטשן זיך פארצושטעלן, אבער אונז ווייסט נאך וואס ס׳מיינט.

Speaker 2: יא, א טובה איז דעי… דעי… דעי לאך וואס גייט אריין דאך דער רציאת שחורות…

Speaker 1: נאך א זיבעטע הלכה, דער רציאת זאל זיין שווייץ, און די אכטע הלכה איז… אז דער קשר וואס מען בינדעט צו דער רציאת… דער דער דער רבים אלעמאל שרייבט דער… יעקשר איז דער, ווייל דער רבים אלעמאל גייט באלד זאגן אז ער גייט נישט אראפשיפירן ווי ס׳זעט אויס דער רבי קשש, און מ׳דארף קוקן אויס דער טויסט.

דיסקוסיע: צי דער רמב״ם איז א פראקטישע גייד

יעצט גייט דער רבים אלעמאל זאגן, ער האט יעצט ארויסגעריכנט דער הלכה, אז יעצט גייט עס געבן פרטים פון… ער גייט זאגן וויאזוי מען מאכט עס. עם גייט קדיג איינטיג, איך מיין אז די רופ איז עס פארוואג hottest. עס וואלט דיך דיר מסבור זיין פונקט איך דערלכס מיינען. ער וויל נישט קיין טייל פון רעסיפי׳ס. אז עס זעט איר אויס וועגן געווען פארוואד אים כסטות ארץית וואס קענען פאלען פדי סטעיעווען ס׳איז דייטסיות. איך גלייב אז עס קען נישט פאלן ווען עס אנזישטן פון דערצברות, די פוינט איז, איך שטעל זיך פאר אז ער וויל דיך דיסקרייבן וואס מאכט א תפילין, כדי וויל דיך זאגן וואס הייסט פראסום רבי און וועלכע תפירה? פון וואס רעד מען? ווען ווער דיך דיר? ווער דיך רעדט מען? ווייל ער וויל נישט דא זאגן וויאזוי צו מאכן לעדער.

ווייטער, ווייטער גייט ער. דער רמב״ם וויל נישט דא זאגן, ער איז נישט קיין גייד, פראקטישע גייד. ער געבט דאך א פראקטישע גייד, וויבאלד ער וויל דאך אין זיין ספר זאגן אלע הלכות. פארט פון די הלכות איז, וואס מיינט א בית? ער האט דאך נישט מסביר געווען געהעריג, ער האט געזאגט מ׳מאכט פיר בתים. וואס מיינט דאס? וויאזוי לעבט אויס די פיר בתים? די בעסטע וועג וואס איך קען זיך פארשטעלן וויאזוי ער לעבט אויס די פיר בתים איז ער פארציילט, לאמיך דיר פארציילן וויאזוי מיין משפחה האט אים באשטעלט. קען זיין. אבער ס׳איז אויך גערעכט, איך ווייס נישט, איך האב נישט ליב צו טראכטן אז דער רמב״ם איז א רעסיפי בוק. איך ווייס נישט.

Speaker 2: וואס הייסט א רעסיפי בוק?

Speaker 1: ס׳איז נישט קיין רעסיפי בוק, ער וויל דאך דאס ווי די בעסטע פארשטיין. אנשטאט דיר זאגן, ער וואלט ווען געקענט נאר זאגן די הלכה איז אזוי, ער זאגט נאר וויאזוי די הלכה איז. אבער איך גלייב נישט אז די לוקחי עץ מרובע איז מעכב.

Speaker 2: ניין, ניין, אמת, ס׳איז נישט מעכב, אבער ער זאגט דיר אן עצה.

Speaker 1: סאו, ער איז געגאנגען צו די סופר און ער איז אהיימגעקומען, לאמיר זאגן, לאמיר מאכן א דין אז דער רמב״ם איז א גוטער, ער וויל אונז העלפן. קען מען לייגן אזוי, ער איז געגאנגען צו די סופר, ער האט געקוקט די מעטאד וויאזוי זיי מאכן דאס, און ער האט געמאכט אז ס׳שטימט, זיכער אז ס׳שטימט מיט די אלע גמרות, און מיט די אכט הלכה למשה מסיני׳ס וואס איך מיין ער איז אליין מסדר געווען אז ס׳קומט די נאמבער און די ליסט, און ער זאגט דיר די גאנצע זאך, ער זאגט אזוי וויאזוי די סופר מאכט דאס, און אז ער מאכט דאס די וועג, און ער האלט אונז אין די הלכה וואס איך האב געזאגט, איז עס נאך אלץ נישט קיין קשיא.

Speaker 2: ניין, אבער לכאורה איך טראכט אז די ריזן איז ווייל ער געבט דיר די בעקראונד כדי ס׳זאל מאכן סענס. ווייל אויב למשל איינער לערנט א גמרא, ס׳איז אמת אז דער רמב״ם האט די איידיע פון זיין קאמפליט, רייט? צום ווייניגסטן זיין א ספר וואס דו קענסט ליינען פון דא, קוקסט אין די גמרא, די גמרא זאגט תפירה של תפילין כך וכך. וואס איז דאס א תפירה? איך ווייס נישט וואס דו רעדסט. זאגט דיר דער רמב״ם, קודם כל דארפסטו וויסן וויאזוי מ׳מאכט עס, דארפסטו וויסן אלעס פונקטליך פון וואס מ׳רעדט.

Speaker 1: אקעי. סאו דער רמב״ם איז דא א חסד ארגאניזאציע, ער גייט אונז נישט העלפן מיט מאכן די לעדער, ער זאגט דיר פון וואו די הלכה איז נוגע. ס׳טייטש, די אכט הלכות איז שוין נוגע. ס׳טייטש, פון ווען מ׳נעמט די עץ מרובע דארף מען שוין וויסן די הלכות. ער זאגט דיר אלעס וואס ס׳איז נוגע כדי דו זאלסט עס קענען מאכן על פי הלכותיו.

הלכה ד — וויאזוי מען מאכט די בתים פראקטיש

לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו, מ׳נעמט א שטיק האלץ, א סקווער האלץ וואס איז אזוי הויך, א באקס. זאגט דער רמב״ם, ואם גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו, איז אויך נישט קיין פראבלעם, ווייל עיקר איז אז ס׳זאל זיין באקסי. מ׳גייט זען מ׳גייט זען מ׳גייט זען בפרט שפעטער אין די הלכה. אלא על ארכו שיהא כרחבו, עס מוז זיין סקווער ווייל דאס איז די הלכה. די תפילין אליינס קען זיין, אויב מ׳וויל, עס מעג זיין העכער ווי ס׳איז ברייט. מרובעות, זעט מען אז דער רמב״ם איז מגביל אז דאס מיינט מרובעות. מרובעות מיינט נישט אז עס דארף זיין ממש א באקס. איך מיין אויפן נישט ממש א באקס, ווייל ס׳איז דאך דא נאך די תיתורא, די מעברתא. אקעי, יא.

און וואס טוט מען? חופרין בו שלשה חריצים, מ׳גראבט אין דעם, אין דעם באקס. די באקס האט מען, ס׳איז דאך א זאך. אה, חופרין בו, אין די עץ, אין די באקס, שניידט מען אויס דריי, מ׳מאכט דריי חריצים כדי שיהא זה ראש וזה ראש. יא, זייער פשוט. מ׳מאכט דריי, אז מ׳מאכט דריי לעכער ווערט פיר, פיר, פיר, פיר, ווייל די זייט דארף מען נישט שניידן. דאס איז די פלאשע בריאה וואס דער אייבערשטער האט געמאכט. אדם מוזרעץ מלמטה, מלמטה, מלמטה. א פשוטע זאך. יעצט האסטו בעצם א שטיקל האלץ מיט פיר פינגערס וואס קוקן זיך ארויס, אזוי ווי בעצם, רייט? דאס איז דאך אזוי.

נאכדעם נעמט מען, יא, לוקחין עור ומרטיבין אותו במים. דו ביסט גערעכט, ס׳איז נישט מעכב דאס מרטיבין אותו, אבער דאס איז די וועג וויאזוי מ׳מאכט די סופט, וויאזוי מ׳מאכט עס. ער האט נישט געזאגט וויאזוי מ׳מאכט קלף, ווייל יעדער מאכט קלף. קלף איז נישט קיין הלכה. ס׳איז דאך א אידישע, ס׳איז דאך נישט נאר א וועג אז איינער זאל דארפן האבן אזא באקס, נאר ס׳איז דאך א הלכה וויאזוי מ׳טוט עס. און איך מיין אז דאס וויל ער ארויסברענגען. אקעי.

ומרטיבין אותו במים, מ׳נעמט די עור און מ׳מאכט עס אז ס׳זאל זיין ווייעך און נאס, קען מען עס גרינג בייגן אויף די האלץ. ומכפין בו את העץ, מ׳לייגט עס ארום און ארום די האלץ. ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ, מ׳פילט עס אויך אן אז די לעכער זאלן ווערן אנגעפילט מיט די שטיק קלף. ומחמשין אותו, וואס הייסט מחמשין אותו? מ׳קוועטשט עס אריין ווי רוב וואס מ׳קען, ווייל ס׳איז נאס, ממילא איז עס ווייעך, קען מען עס קוועטשן. עד שעושין מן העור דמות שיש לה שלשה ראשין, די שין. די שין, אה, עפעס וואס זעט אויס ווי א שין, ווייל די גאנצע זאך זעט אויס ווי א שין. נישט די גאנצע זאך, ער רעדט פון די שין וואס מאכט זיך אויף די זייט. ער זאגט אז יעצט ווען ער מאכט עס נאך, מאכט עס נאס, דארפסטו שוין אויך יעצט אנצינדן האבן די אור פון די שין, און איינע פון די ילקוט׳ס זאלן ארייננעמען א שין. יעצט וואס ס׳איז נאך…

דמות שי״ן — דריי ראשים און פיר ראשים

Speaker 1: דמות שי״ן, אה, עפעס וואס זעט אויס ווי א שי״ן, ווייל די גאנצע זאך זעט אויס ווי א שי״ן.

Speaker 2: נישט די גאנצע זאך, ער רעדט פון די שי״ן וואס מ׳מאכט אויף די זייט.

Speaker 1: איז יעצט ווען דו מאכסט עס נאס, מאכסטו שוין אויך יעצט זען אויף די אור פון די שי״ן? איינע פון די הלכות איז אז מ׳דארף האבן א שי״ן. יעצט ווען ס׳איז נאס, מאכסטו, קענסטו מאכן א שי״ן?

Speaker 2: און די דמות שי״ן שיש לו ארבעה ראשים משמאל המניח. ס׳איז דא צוויי שי״ן׳ס. די רעכטע זייט פון די תפילין של ראש האט א דמות שי״ן פון דריי ראשים, און די לינקע זייט האט א דמות שי״ן של ארבעה ראשים.

Speaker 1: דו ווייסט די ענין פון דעם?

Speaker 2: ניין.

Speaker 1: און ס׳איז א שיינע זאך, א שיינע שי״ן, ס׳איז על פי קבלה. איך ווייס נישט.

ר׳ אברהם חיים׳ס חידוש וועגן דמות שי״ן

Speaker 1: איך האב אמאל געווען ביי א שיעור פון ר׳ אברהם חיים ביי א בר מצוה פון ר׳ יעקב שווארץ, האט ער גערעדט, און ער האט גע׳טענה׳ט אז ער טראכט אז די שי״ן, מענטשן מיינען א שי״ן איז אן אות שי״ן. די רמב״ם זאגט אבער נישט אות שי״ן, די רמב״ם זאגט דמות שי״ן. זאגט ער, האט ער גע׳טענה׳ט אז ס׳מוז נישט זיין אז ס׳איז א רמז אויף די אות שי״ן. ס׳קען זיין, ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז ש-ד-י, דא א שי״ן, דא א דל״ת, און א יו״ד. אבער ער האט גע׳טענה׳ט אז ס׳מוז נישט זיין דאס איז די פשט. ס׳קען זיין אז ס׳איז סתם א שיינע דיזיין, אז ס׳זאל זיין שיין.

דו זעסט דאך נישט אז ס׳איז דא א שי״ן פון פיר ראשים. א שי״ן האט דאך דריי ראשים. די אות שי״ן קומט נישט מיט דריי. אבער ס׳איז א שיינע דיזיין אז ס׳זאל זיין…

Speaker 2: איך האב געהערט אז די דמות שי״ן פירט זיך דא אריין אויך ווייל די גאנצע בית איז כדמות שי״ן.

Speaker 1: ניין, דאס איז ווען מ׳מאכט די חריצים, מ׳מאכט א חריץ פון פיר, דו רעדסט פון א שי״ן פון פיר, דא דייקא. ס׳איז אויך דא דריי, ווייל ס׳איז דא דריי חריצים. די דריי איז קעגן די דריי חריצים, און די פיר איז קעגן די פיר בתים.

Speaker 2: אקעי, נאו פראבלעם.

Speaker 1: דער רבנו מנוח זאגט אז ס׳קומט אויס זיבן.

Speaker 2: ניין, איך האב געמיינט צו זאגן אז דו גייסט זאגן ר׳ יעקב שווארץ האט געמיינט צו זאגן אז ס׳דארף נישט זיין קיין קלארע שי״ן, נאר אז נאכדעם ווען מ׳מאכט עס צוריק צו, זאל זיין זייער קלאר די פיר בתים.

Speaker 1: ניין, ניין, ניין, ער רעדט פון די עצם פון די שי״ן. אויף די זייט דארף זיין א שי״ן. ס׳שטייט אין די גמרא, שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני. ס׳דארף זיין א שי״ן. ס׳איז נישט קיין ספק אז ס׳דארף זיין א שי״ן אויף די זייט פון די בית. דער שטאט דארף נישט זיין א שי״ן.

איך זאג, דאס איז א שי״ן, אבער די שי״ן איז נישט א רענדאם שי״ן אלס אן אות. די שי״ן איז די וועג וויאזוי… און וועגן דעם שטימט עס. קיינער האט נישט שיין געפאלן די שי״ן. די שי״ן איז צוויי מאל די טייטש ווען מ׳מאכט א שי״ן אויף די זייט. אבער מ׳טוט עס נישט אויף די זייט וואס צוטיילט, מ׳טוט עס אויף די גלאטע זייט.

פארוואס נאר אויף תפילין של ראש

Speaker 1: די ריזען פארוואס עס מאכט נאר אויף די של ראש איז ווייל די של ראש זעט מען, די של יד זעט מען נישט, איז נישט דא קיין גזל זאל זיין שיין.

Speaker 2: ער ברענגט תורות. וואס איז וועגן שיינקייט?

Speaker 1: פארוואס נישט? אה, א שיינקייט. א שי״ן. שי״ן איז א שרייבע שיינקייט.

Speaker 2: איך וואלט געוואלט זען דיין רעקל זאל זיין אנגעפילט מיט שי״נס.

Speaker 1: ס׳איז א שיינע זאך.

Speaker 2: ווי? דיין רעקל האט אסאך שי״נס, מיין איך.

Speaker 1: ס׳איז א שיינע זאך, א שיינע דיזיין.

Speaker 2: יא. פארוואס מאכסטו נישט אויף דיין רעקל א באנטש פון שי״נס?

Speaker 1: איך מאך יא.

Speaker 2: אה, אקעי, מאכסט אקעי, יא.

Speaker 1: איך מאך יא. וואס איז די טענה? איך מאך בלומען, איך ווייס אנדערע זאכן. ס׳איז נישט אזוי רענדאם. מ׳האט געמאכט א שי״ן, אבער באמת מיינט עס סתם אזוי ווי א בלום, פרח איז א בלום. א שי״ן זעט אויס ווי א בלום, אויב דו האסט באמערקט אמאל.

Speaker 2: זאל מען מאכן א גימ״ל?

Speaker 1: שי״נס מאכט שיינער ווי גימ״לס.

Speaker 2: וועלכע עסט די סענס טהארט?

Speaker 1: ס׳איז גערעכט אז דאס איז ר׳ קאפל שווארץ. דאס איז מער קאנעקטעד צו די צורת התפילין אז ס׳איז אזוי. אבער דאס זעט מיר אויס אז דאס איז געווען קודם די שי״ן, פאר מ׳האט דאס מחדש געווען, ווייל דו קוקסט אויף די פיקטשער צו פיל.

Speaker 2: די פיקטשער האט דער רמב״ם געמאכט.

Speaker 1: דער רמב״ם האט געמאכט די פיקטשער כדי צו ווייזן. ווייל ער וויל וויסן וויאזוי זאלסטו מאכן ביי די האלץ. אבער פאר׳ן רמב״ם פלעגט מען אויך מאכן שי״נס, דאס איז נאך פאר די פיקטשער.

די פראצעס פון מאכן די שי״ן

Speaker 2: ניין, די סוף, ווען ער האלט אין זיין האנט די תפילין, זעט ער א שי״ן פאר ער מאכט צו, איז עס אן אפענע שי״ן. און לייגט אריין פון אונטן יעדע איינס.

Speaker 1: אין די פראסעס פון עס מאכן. ס׳איז דא פיר לעכער, דעטס אלל.

Speaker 2: ער זעט א הויט מיט פיר לעכער. וואו איז דא א שי״ן?

Speaker 1: ס׳איז נישט, ס׳איז איין גרויסע הויט מיט אזעלכע פיר קאמערלעך. ס׳איז נישט לעכער, פארקערט, ס׳איז… טעקניקלי איז עס.

Speaker 2: טעקניקלי איז עס, ווייל ס׳זעט אויס וואס דו קענסט פארמאכן.

Speaker 1: אבער דו קענסט אויך אנקוקן ווי פיר שטיקלעך הויט וואס איז קאנעקטעד מיט א בעק שטיקל. דו קענסט אנקוקן וויאזוי דו ווילסט.

הלכה למשה מסיני — וואס מיינט עס?

Speaker 1: בקיצור, קיינער ווייסט נישט. הלכה למשה מסיני מיינט אז מ׳ווייסט נישט וואס ס׳מיינט.

Speaker 2: אמת.

Speaker 1: ס׳איז דא אזא מין… ס׳איז אן ענין אזוי ווי יא. אויב ס׳איז א סברא דארף דאך עס נישט משה, לאמיר עס קורא סברא איה. ס׳איז נישט א שיינע וועג פון עס מאכן, און ס׳איז obvious אז מ׳דארף נישט זיין קיין הלכה למשה מסיני.

Speaker 2: אקעי, בקיצור, אה, ס׳האט געסטאפט מיין ווידעו. לאמיר זען וואס איך קען טון.

ווי מען מאכט די שי״ן פראקטיש

Speaker 1: אויף די האלץ שמירט מען ארום אזוי ווי… אה, דאס וואס ער טוט דא די שי״ן איז יא זיכער ווייל ס׳איז פראקטיש, ווייל דעמאלט דארף מען עס מאכן ווייל ס׳איז נאס. ווען ס׳איז שוין הארט קען מען נישט מאכן קיין שי״ן.

Speaker 2: רייט, און מניחין את העור על העץ, היינט וואלט מען יא געקענט, ווייל אויב די סחורה איז זייער דיק קען מען נאכדעם אויסקראצן, אויסשניידן. אבער דא, ס׳איז היינט ווי מ׳מאכט עס דינער, יא, מ׳מאכט עס בסך הכל אז ס׳זאל באדעקן די האלץ.

Speaker 1: אממ, קען זיין.

Speaker 2: ומחמשין אותה, היינט מאכט מען תפילין זייער הארד, אונזערע תפילין קומען אן די ענדערס זייער שטארק.

Speaker 1: רייט, איך זאג אויב ס׳איז א כלל פאר א קמאי טראכט, ס׳פלעגט נישט זיין היינט. איך זאג דיין זיידע, דיין זיידע האט געהאט סאפט תפילין, ס׳איז נישט געווען הארט אזוי ווי די תפילין וואס דו האסט יעצט.

Speaker 2: סאפטער, אבער נישט אזוי…

Speaker 1: דיין עלטער זיידע, פרעג אים.

Speaker 2: כמעט אזוי ווי א בערזל.

Speaker 1: ס׳איז יא געווען. האט זיך קוים געהאלטן די רבוע. ס׳איז געווען געמאכט פון די אנדערע זייט הויט.

Speaker 2: אהה.

היינטיגע מעשה פון די שי״ן

Speaker 1: אממ, היינט טאקע מאכט מען די שי״ן עקסטער, אויב דו פרעגסט די מענטשן. זיי מאכן עס נישט גלייך אזוי ווי דער רמב״ם זאגט. אבער דאס איז נישט קיין ספק אז ס׳איז נישט מעכב.

Speaker 2: אה, מ׳האט א פרעים פאר די שי״ן.

Speaker 1: יא, אבסאלוטלי. ס׳איז דא פרעימס. זיי מאכן עס נאס און זיי מאכן עס אריין.

Speaker 2: פארוואס איז עס אזוי פערפעקט? ס׳זעט נישט אויס ווי דו דארפסט עס ווי א מענטש.

Speaker 1: ס׳איז נישט קיין מחמשין אותה. ס׳זעט נישט אויס ווי מחמשין אותה. ס׳זעט אויס ווי א תפירה. זיי מאכן… דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל מאכן תפירה די שי״ן. אונזערע שי״ן מאכן מיר יום טוב׳דיג.

Speaker 2: רייט, דער רמב״ם׳ס שי״ן וואלט ארויסגעקומען אסאך מער סלאפי. ס׳וואלט נישט אויסגעקוקט אזוי פערפעקט ווי א מאשין.

Speaker 1: אדער יא, ווייל אויב ס׳איז א גוטער ארטיסט מאכט ער עס שיין.

Speaker 2: איך מיין נישט שיין, איך מיין די פערפעקשאן, די באקסי, ס׳זעט אויס אזוי…

Speaker 1: אה, ער וואלט נישט געמאכט ממש א שי״ן של ספר תורה מיט די תגין און מיט די גאנצע לבוש.

Speaker 2: ס׳איז א שיינע הלכה׳דיגע שי״ן, ס׳איז אייביג פערפעקט, ס׳איז נישטא קיין קראץ דערין.

Speaker 1: דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף מאכן ממש א הלכה׳דיגע שי״ן.

Speaker 2: ניין, מ׳זאל מאכן עפעס וואס דערמאנט א צורת שי״ן.

Speaker 1: פון די עץ וואס די אומות האבן. ער האט עס באקומען אליין, ער האט עס נישט געקויפט פון קיינעם.

הלכה ב — תפילין של יד

Speaker 2: ער זאגט אזוי, “ונוטל עור שחור של בהמה טהורה, ועושה ממנו בית אחד מרובע, וזהו הנקרא בית של יד.” מען נעמט א שווארצע עור פון א בהמה טהורה, מען מאכט פון דעם איין מרובע׳דיגע בית, און דאס הייסט די בית של יד.

“ונוטל עור שחור אחר, ועושה ממנו ארבעה בתים קטנים מרובעים, וזהו הנקרא בית של ראש.” מען נעמט נאך א שווארצע עור, און מען מאכט דערפון פיר קליינע מרובע׳דיגע בתים, און דאס הייסט די בית של ראש.

“ומניח בין כל בית ובית מעט מן העור, כדי שיהיו נראין ארבעה בתים.” מען לאזט איבער צווישן יעדע בית אביסל עור, אז ס׳זאל אויסקוקן ווי פיר בתים.

“ומחברן יחד, עד שנעשו בית אחד שיש בו ארבעה בתים.” מען באהעפט זיי צוזאם ביז ס׳ווערט איין בית מיט פיר בתים אינעווייניג.

“ומכניס פרשה בכל בית, ומחזיר מקצת העור מלמטה, ותופרו מכל ארבע פנותיו.” מען לייגט אריין א פרשה אין יעדע בית, און מען דרייט צוריק אביסל פון די עור פון אונטן, און מען נייט עס צו פון אלע פיר זייטן.

“ומניחין מן העור שלמטה מקום שיוכנסו בו הרצועות, כמו תעלה.” מען לאזט איבער פון די עור פון אונטן א פלאץ וואו די רצועות זאלן אריינגיין, ווי א טונעל.

“וזה המקום נקרא מעברתא.” און די פלאץ הייסט מעברתא.

המשכה: תפילין ווי מזוזות

Speaker 2: די טרעף איז אזוי: וויאזוי מיר מאכן תפילין און מזוזות, תפילין זעט מען אויס די זעלבע זאך ווי מזוזות, נאר די אנדערע וועג. מיר האבן א הויז, און ביי די טיר פון די הויז לייגט מען א פרשה. זיי בויען פאר די פרשה א קליינע הייזקעלע, דאס איז א בית. “מכניסין פרשה בכל בית” און מען מאכט עס צו, און ביי די טיר דערפון לייגט מען די רצועה.

Speaker 1: אקעי, עניוועיס… און דאס איז די תפילין של ראש.

Speaker 2: און דאס איז די צענטער פון די בית. די פרשה איז די צענטער פון די בית. ביי אונז איז דא א גרויסע בית, און ס׳איז דא אינדרויסן פון דעם א קליינע מזוזה.

Speaker 1: איך הער. ס׳איז נישט דא קיין מזוזה, ס׳איז דא א מעברתא וואס דו מיינסט צו זאגן.

Speaker 2: וואס זאל איך דיר זאגן? ס׳איז דא די זעלבע פרשיות, נאר דאס מאל הענגט עס נישט אויס.

Speaker 1: אה, דו זאגסט אז די פרשיות ליגט אין די בית. די פרשיות ביי אונז ליגט עס אויף די טיר פון די בית, דא ליגט עס אין די צענטער פון די בית. פארקערט, די גאנצע בית איז געבויט פאר די פרשיות.

Speaker 2: אקעי. און וויאזוי מאכט מען די תפילין של יד?

Speaker 1: האסטו דא די תפילין של יד? די זעלבע זאך, מיט איין הויז, מיט די בית.

דיסקוסיע: די מינימום סייז פון תפילין

Speaker 2: וואס זאגט די רמב״ם די מינימום סייז איז? ווייל די של ראש האט ער געזאגט א מינימום סייז, אז ס׳מוז זיין גענוג גרויס צו מאכן פיר קליינע בתים׳לעך.

Speaker 1: יא, אבער פארוואס זאגט ער נישט קיין סייז דהיינו הלכה, אז ס׳מוז זיין די גודל?

Speaker 2: ניין, ער זאגט דארטן, איינמאל דו דארפסט מאכן פיר לעכער, קען עס נישט זיין פיצי. דו זאגסט אז א געלונגענער ארטיסט קען מאכן זייער קליין. זאגט ער דארטן אז ס׳זאל זיין גובה כאצבע יתירה, זאל זיין קלענער פון אן אצבע, אפילו אויב דו ביסט זייער געלונגען און דו קענסט עס צוזאמדרוקן זייער קליין.

Speaker 1: נישט קלאר. ס׳איז דא וואס דער עולם רעדט וועגן דעם. ס׳איז דא וואס האלטן אז ס׳איז דא א שיעור ווי גרויס די תפילין דארף זיין. דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז מעכב זיכער די כגובה אצבע. ווער האט אפשר א טענה אז ס׳מוז זיין ביי די של יד? ביי די של יד מוז זיין אזוי הויך, נישט העכער? איך ווייס נישט פארוואס.

Speaker 2: וואס, ס׳זאל זיין קליין? ס׳זאל נישט זיין גרעסער אין גובה ווי אן אצבע?

Speaker 1: יא. אויב יא, זאל זיין. ער מיינט אז ס׳איז א שיעור, ער איז נישט מעכב פונקטליך, אבער ס׳איז ענליך ווי דער רמב״ם זאגט אז די של יד דארף זיך אריינלייגן אין די אלנבויגן. ממילא זאל עס נישט זיין צו הויך. די של ראש קענסטו עס מאכן ווי הויך דו ווילסט, ס׳גייט דיר נישט אן. ווער? ס׳איז געווען וואס האבן אזוי געטון.

Speaker 2: איך האב געמיינט אז ס׳איז מער א פראקטישע זאך. אז דא זאגט ער דיר אז אויף תפילין של יד, יעדער איינער גייט עס טרייען צו מאכן קליין. אויב אונז קוקן עס אן ווי ס׳איז פשוט א בייטל וואס אין דעם קען מען לייגן א קמיע, ווען איינער גייט בעטן פון א קמיע-מאכער, וועט ער אים זאגן, “געב מיר די מערסטע פראקטישע, וואס זאל נישט זיין צו דיק.” יעדער איינער גייט מאכן א קליינע. סאו ביי די של ראש מוזטו האבן גענוג פלאץ אריינצולייגן פיר קליינע פרשיות, האט ער נישט געדארפט זאגן א שיעור. אבער ביי די של יד גייען מענטשן מאכן קליין, זאגט ער, ס׳זאל זיין עט ליעסט אן אצבע. ס׳זאל נישט זיין ממש פצפון.

Speaker 1: אבער דו דארפסט האבן פלאץ פאר פיר פרשיות. איך כאפ נישט פונקטליך וואס איז די חילוק.

Speaker 2: ניין, ס׳איז אסאך קלענער, ווייל ס׳פיט אריין אין איין קליינע לאך. ס׳איז א קליינע לאך, דו מאכסט איין לאך, און דו קענסט עס צוזאמדרוקן זייער שטארק די קלף.

Speaker 1: אקעי. דו קענסט עס שטארק צוזאמדרוקן, סאו מאכט סענס אז די של יד איז גרינגער צו מאכן קליין.

Speaker 2: איי דאונט נאו. ער רעדט פון די גובה, ער רעדט נישט פון די רוחב אבער, למשל. ער רעדט נאר פון די גובה. וואס קומט אריין די גובה? איך האלט נישט מיט די זאך. ער רעדט נאר פון די גובה, יא? ער רעדט נישט פון די רוחב. איך ווייס נישט וואס קומט דאס דא אריין. עפעס, עפעס בין איך מיסינג. ס׳קען זיין אז ס׳קומט פון ערגעץ די שיעור גובה. בגובהו. ווי הויך. איז דאך א חילוק ווי הויך ס׳איז. פריער זאגסטו אז ס׳איז נישט קיין חילוק ווי הויך ס׳איז.

Speaker 1: ניין, ס׳זעט אויס ווי יעדע תורה ומצוה האט עפעס א שיעור.

Speaker 2: ס׳זעט נישט. דא שטייט אבער נישט. ס׳איז דא מצוות אן א שיעור. דא שטייט נישט אז ס׳איז דא א שיעור. איך ווייס נישט.

Speaker 1: אבער ער האט שוין געדארפט זאגן די שיעור אויף די פרשיות, דער ראשונים זאגן אויף די פרשיות ווידוי, אבער דאס איז נישט דווקא היינט. מען זעט נישט אז ס׳איז דא א שיעור וואס מען זאגט. דער שו״ת מהרש״ל זאגט אז ס׳איז דא א שיעור, אנדערע ראשונים, אבער ס׳שטייט נישט א שיעור דא.

מחלוקת בגודל התפילין

Speaker 1: ס׳איז דא וואס זענען מקפיד אויף גרויסע, ווייל גרויסע… ס׳איז דא יא, ס׳איז דא מער אידן וואס האבן אזעלכע תפילין וואס איז דוקא גרויס, ווייל ס׳איז דא ראשונים וואס זאגן אז ס׳איז דא א שיעור, אבער מ׳איז נישט קלאר.

Speaker 2: וואס איז דאס אויך אויף של ראש, ניין?

Speaker 1: אז ער זעט, ער ברענגט די של ראש, ווייל די של ראש איז דאך אז אין פובליק מאכט מען גרויס. אקעי, איך ווייס נישט. די ליובאוויטשער האבן אפשר אלע גרויסע תפילין, אז ער גייט אויף די זאך אין די גמרא אז ס׳זאל זיין גרויס. אקעי, ס׳זעט אויס גרויס.

לכאורה די רצועות זאל אויך זיין א חלק פון די תפילין. ער זאגט, אויב ס׳איז פשוט א קמיע, זאל זיין גוט צוגעבינדן. אזויווי ווען א מענטש גייט אין די עירפארט און ער איז זייער נערוועז פאר זיין דעיר, מאכט ער זיכער אז ס׳איז גוט צוגעבינדן אז ס׳הענגט ממש אין פראנט פון אים. זאגט ער, די רצועות וואס מ׳דרייט ארום איז דאך אויך א חלק פון די תפילין.

Speaker 2: נו, ווארט, וואס קומט אריין… ער מאכט שוין וועגן די רצועות, וואס איז געווארן מיט די רצועות?

Speaker 1: ווייטער, איך האב נישט וואס דו מיינסט.

מכפין אותה בעור

Speaker 1: וגובהו, יא, קיצור, מכפין אותה בעור, די זעלבע זאך, מ׳דעקט עס צו, יא. מכפין אותה בעור רטוב, מניחין את העור עליהם עד שיתייבש ויקרוץ העור, ומכניס ארבע פרשיות במקום אחד, ומכסה את העור מלמתה, ותופר מארבע פנותיו, ומניח ממנו למטה מעט מן העור, אזויווי אין די בעק די לאך וואו די רצועה קען אדורך גיין, תופר מקום הרצועה, דאס הייסט ער מאכט א לאך אזויווי שבר, וואס מאכט א לאך אדורך צו גיין.

Speaker 2: תופר טייטשט א טונעל, אזויווי זיי זאגן, אזויווי ס׳זעט אויס ממש ווי א טונעל, א לופ, ס׳זאל זיין א צאך. זייער גוט.

הלכה ג – סדר הפרשיות בתפילין של ראש

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, כיצד סדר הפרשיות בתפלה של ראש? וואס איז די סדר? וועלכע פרשה לייגט מען ביי וועלכע זייט?

זאגט דער רמב״ם, מכניס פרשה אחרונה, והיה אם שמוע בבית שיעלה מימין המניח, ושמע סמוך לו. די פרשה אחרונה פון די פיר, לויט די סדר ווי ס׳שטייט אין די תורה, איז קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. קומט אויס אז והיה אם שמוע איז די לעצטע. איז די פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע, לייגט מען בבית שיעלה מימין המניח. דארט וואו מ׳הייבט אן לכאורה, ימין הייבט מען אן, ימין איז די אנהייב.

ושמע סמוך לו, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוך לשמע, וקדש לי בבית רביעי לשמאל המניח תפילין. כדי שהקורא שפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר.

פשט: די סדר איז פאר דעם קורא, נישט פאר דעם מניח

די פשט איז מ׳שרייבט עס, בעיסיקלי די סדר איז, מ׳לייגט עס אויף די סדר, נאר די סדר נישט פון די מניח, וואס ער זאגט איז פאר די מניח, אבער די מניח זעט עס נישט, דער מענטש וואס זעט עס פון אנטקעגן איבער זעט עס.

די גאנצע זאך, מ׳זעט עניוועי נישט, די גאנצע זאך איז אז מ׳זעט נישט פון דרויסן די סדר, און אויך מ׳זעט נישט די תפילין בכלל, מ׳קען עס נישט עפענען, מ׳קען נישט זען. ס׳איז פארמאכט. נאר אזוי שטייט אין די גמרא, די גמרא זאגט אז מ׳זעט עס על הסדר, און די גמרא זאגט אן אנדערע פארקערטע גמרא, דאס רעדט זיך פון די מניח, דאס רעדט זיך פון די קורא.

דאס איז נישט די סיבה, ער זאגט נאר וואס מיינט צו זאגן רעכטס לינקס. ס׳זאל זיין אזוי, אז די ערשטע זאל קומען ביי די רעכטע זייט פון דער מענטש וואס לייגט עס, זיין רעכטע זייט. זאגט ער ניין, איך קוק אויף די רעכטע זייט פון דער וואס שטייט אנטקעגן איבער, איז דאס די רעכטע זייט.

Speaker 2: יא, דאס איז די הייליגע ראב״ד׳ס שיטה, דער ראב״ד דינגט זיך, ס׳איז געווען וואס האבן געזאגט אן אנדערע שיטה.

מחלוקת רבנו חננאל – די ביידע הויו״ת אינמיטן

Speaker 1: יא, רבנו חננאל האט געזאגט אז והיה איז אינמיטן, אז מ׳שרייבט קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע.

Speaker 2: ניין, והיה אם שמוע נאך שמע, אז די ביידע הויו״ת זאלן זיין איינס לעבן די אנדערע. והיה כי יביאך און והיה אם שמוע זאלן זיין אינמיטן. סאו ס׳איז קדש און שמע אויף די ביידע זייטן, און אינמיטן איז ביידע הויו״ת. און דאס וואס שטייט כסדר רעדט זיך נאר פון שמע און והיה אם שמוע, עס רעדט זיך נישט פון די גאנצע זאך, אז די והיה כי יביאך סדר איז אוווערולד די זאך פון לפי סדר פרשיות, לפי סדר התורה.

Speaker 1: קיצור, איז דא וועגן דעם א מחלוקת. דער ראב״ד האלט אזוי, דאס איז אויך, אונז רופן עס מחלוקת רש״י און רבנו תם, ס׳איז אויך א מחלוקת הרמב״ם און הראב״ד, רייט? דער ראב״ד גייט ווי רבנו תם, און דער רמב״ם האט געשריבן א תשובה וועגן דעם.

מחלוקת אויף א מציאות – תפילין פון רב האי גאון

קיצור, ס׳איז א גרויסע פאליטיק. דער רמב״ם לייקנט אפ דאס וואס דער ראב״ד זאגט אז רב האי גאון האט געלייגט אזוי, ער זאגט אז ער האט אליין געזען א יד…

Speaker 2: אה, די תפילין?

Speaker 1: דער רמב״ם זאגט אז ער האט אליין געזען תפילין פון רב האי גאון. דאס איז אן ענין וואס מענטשן מיינען, אז מענטשן זענען אסאך מאל אויפגערעגט ווען הלכה׳דיגע מחלוקות ווערט אונטער, אזוי ווי מ׳גלייבט נישט יענעם, און ממש מ׳הייבט שוין אן טענה׳ן אויף די מציאות. ווי קענען תלמידי חכמים זיך טענה׳ן אויף די מציאות? זעען מיר דא אז דער ראב״ד און דער רמב״ם האבן זיך גע׳טענה׳ט אויף א מציאות, וועלכע תפילין רב האי גאון איז געגאנגען.

ווייל דער ראב״ד ווענדט אפ דעם רמב״ם און זאגט אז די סדר דארף זיין אזוי ווי רב האי גאון, אז די צוויי והיה׳ס זאלן זיין אינמיטן, זאגט דער רמב״ם, “איך האב געזען תפילין פון…” איך ווייס נישט צו ס׳איז געווען דירעקט, אבער ער זאגט די אנדערע, אז ער האט געהערט פון ערשט האנטיג.

Speaker 2: וואס איז נאכאמאל די לשון? “אמר לי חכם נאמן”.

Speaker 1: אהא. ער פארציילט א מעשה, אז ר׳ משה הדרי, הדרי? דרי? איך ווייס נישט, ר׳ משה דרי, ער פלעגט טון אזוי ווי רב האי, אזוי ווי רבנו תם. ער איז געקומען, ניין, פון ארץ המערב, פון מאראקא, קיין ארץ ישראל, איז געגאנגען אזוי, מ׳האט אים געוויזן דברי הגאונים והקדמונים, האט ער אוועקגעווארפן זיינע תפילין און ער האט געמאכט…

Speaker 2: איך פארשטיי. דאס זענען די ערשטע דרדעים, זעסט? ר׳ משה הדרדעעי.

Speaker 1: ניין, דאס איז אן אנדערע זאך. דרדעים און דרי איז נישט די זעלבע זאך.

Speaker 2: אבער א ראיה ברורה וואס איז די…

Speaker 1: בקיצור, ברענגט ער א ראיה, שוין. דאס איז בקיצור, דער הייליגער רמב״ם האט זיכער געהאלטן אזוי, און אזוי זאגט ער. שולחן ערוך זאגט אזוי, אבער שוין. און דער ראב״ד זאגט פארקערט, און רבנו תם זאגט אנדערש.

למעשה – לייגן ביידע תפילין

אבער אונזער תפילין איז עניוועי א צוזאמשטעל, ווייל מיט שעטנז געץ נעמט מען אן…

Speaker 2: וואס איז נישט מעכב?

Speaker 1: וואס נעמט מען אן?

Speaker 2: מיר מאכן ביידע, און זיי מאכן ביידע, און זיי מאכן אויך די אנדערע וואס איז פון רש״י. יא? איז…

Speaker 1: אז מיר מאכן ביידע וואס?

Speaker 2: איז רבנו תם האט געהאלטן אנדערש. איז אין שולחן ערוך שטייט אז מ׳זאל מאכן, אז דער וואס וויל זיך פירן צו לייגן ביידע. ס׳איז דא אן ערנסטע מחלוקת, און דער רמב״ם זאגט וואס איז מעכב.

Speaker 1: יא, זאגט דער רמב״ם, ווי מיר האבן געלערנט שוין, ווי מ׳מאכט לויט סדר הפרשיות, אזוי ווי ס׳איז פסול, און רבנו תם טייטשט אנדערש. איז דא איז געווען א גרויסע מחלוקת, און ביידע צדדים האבן ערנסטע טענות פאר זייער צד. ס׳איז נישט סתם א מחלוקת. ס׳איז דא די גמרא וואס איז ווי א סתירה וויאזוי מ׳לערנט צוויי ברייתות אין די גמרא, און ס׳איז געווען א מחלוקת וואס רב האי גאון האט געטון, וכו׳ וכו׳. סאו, איז ירא שמים גייט ביידע תפילין טאקע יוצא צו זיין. אזוי זאגט די שולחן ערוך אז מ׳זאל טון.

דיסקוסיע: וואס מיינט “ירא שמים”?

איז ממילא, ס׳איז דא א גרויסע שאלה, וויאזוי ווייסט מען אויב מ׳איז א ירא שמים?

Speaker 2: אה, ס׳איז געווען אין חסיד׳ישע פלעצער וואס מ׳האט געפרעגט די רבי, יא? בין איך שוין גרייט?

Speaker 1: וועל איך דיר ענטפערן, אויב דאס איז דיין קשיא וואס דו קוועטשסט דיך עכט, ביסטו א ירא שמים, וואס דו זאלסט אנטון די תפילין. אויב דו זוכסט א רבי ווערן דאס צו פרעגן…

דער ליובאוויטשער רבי האט איינגעזאגט אזוי, ער האט געזאגט אז היינטיגע צייטן לייגט יעדער איינער די אייגענע תפילין פון די בר מצוה ביידע שוין. ער האט אפילו געזאגט אז בכלל אזוי, אז מ׳טוט אן כוונה, און די כוונה איז שוין נאכגעקומען.

Speaker 2: וואס הייסט אן כוונה?

Speaker 1: וואס מ׳איז אייער פאני, די גאנצע זאך איז א חומרא, ס׳איז א חומרא, זאל מען עס טון. וואס האט עס צו טון מיט ירא שמים? ס׳איז זייער פאני. א מענטש זאל נישט קענען זיין אין א מדריגה רוחנית. ס׳איז א שאלה וויאזוי מ׳טוט עס. א פרומער טוט ביידע, יוצא ידי שניהם. וואס איז די חידוש צו זאגן מ׳זאל טון ביידע? ווייל ס׳איז דאך דא די מצות תפילין איז דאך עפעס אן ענין אז מ׳זאל א גאנצן טאג האבן א געוויסע קמיע וואס דערמאנט די אייבערשטן. א מענטש זאל האבן צוויי סעטס.

Speaker 2: דו זאגסט אז ס׳איז מעכב. אויב ס׳איז מעכב איז מעכב. וואס זאל יעדער איד מחליט זיין צו רמב״ם אדער רש״י?

Speaker 1: אזוי ווי דו האסט געהאלטן די ווילנער גאון, אבער דער שולחן ערוך האט נישט געהאלטן ווי דער ווילנער גאון.

הלכה ד – תפילין של יד

Speaker 1: ס׳איז א קארן הלכות תפילין של יד.

Speaker 2: אה, תפילין של יד אויכעט שרייבט מען…

Speaker 1: אה, די חילוק איז נאר, מ׳שרייבט עס בארבעה דפין באור אחד כספר תורה.

Speaker 2: אה, ווייטער די לשון “כספר תורה” מיינט נישט פשוט אזוי ווי א ספר תורה וואס האט אסאך עמודים, אזוי ווי די אריכות וואס די יריעות פון די תורה זענען, אזוי אויכעט. די זעלבע סדר, אזוי ווי דער רמב״ם מאכט א פיקטשער, קדש והיה כי יביאך.

Speaker 1: וואס האט דער רמב״ם נישט געשריבן?

Speaker 2: וואס האט דער רמב״ם נישט געשריבן? שמע ישראל, והיה אם שמוע.

Speaker 1: זאגט ער, לכתחילה שרייבט מען אלע פיר פרשיות אויף איין שטיקל, אבער אויב מ׳שרייבט אויף פיר שטיקלעך און מ׳צולייגט עס אין איין בית, אויכעט יוצא. איינער צולייגט עס, דו דארפסט אפילו נישט צו קאנעקטן די פיר שטיקלעך קלף. “אורות” מיינט עס דא א קלף.

גלילת הפרשיות – מסופן לתחילתן

וכשהוא גולל הפרשה, ווען ער לייגט צוזאם די פרשיות כדי עס אריינצולייגן אין די… בתים של ראש ובתים של יד, גולל אותן מסופן לתחילתן, ס׳דארף שוין זיין אויפגעמישט צו די אנפאנג, אזוי ווי…

Speaker 2: אה, עד שתמצא כשתפתח הפרשה, תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה, זאלסט ליינען יעדע ליין פון אנהייב ביז די ענד.

Speaker 1: ס׳איז אויכעט פאני, ווייל ווייטער, תפילין איז נישט געמאכט צו עפענען און ליינען, אבער מ׳פריטענדט די גאנצע צייט אז מ׳ליינט עס. ס׳איז די סדר וויאזוי מ׳מאכט עס, איז די סדר. מיר זענען אויפגעמישט און אויפגעדרייט, און פארוואס ליינסטו?

Speaker 2: ארום אלבן, סטענד וויי.

Speaker 1: טאקע א פלא, יא.

דיגרעסיע: תפילין אלס קמיע און זכרון

טראכט, וואס איז א קמיע? אסאך מאל א קמיע איז, אזוי אין די מעשיות פון גלות, יא, איז עס א קייטל וואס האט געהאט אינעווייניג די באבע׳ס נאמען מיט שמע ישראל לשם יחוד קודשא בריך הוא. טראכט, קען זיין אז די ארידזשינעל קמיע אזוי ווי ס׳איז דא קמיעות פון מזיקים, איז דא קמיעות פון זכרון. געדענקען איך שטאם פון אידן, געדענקען אז ס׳איז דא א באשעפער אויף דער וועלט.

Speaker 2: אה, אקעי.

Speaker 1: ס׳דארף זיין גרייט טעכניקלי צו קענען עפענען אויב א מענטש טרעפט זיך אין גלות, ער האט נישט קיין שום סייעתא דשמיא אין תורה. וואס האט ער? ער האט די פרשיות, די פיר פרשיות גייט ער אנהייבן די מנהיגות פון יציאת מצרים, און דאס איז דאך די אריגינעל אריגינעל זכרון. איינמאל גייט א איד עס עפענען, זאגסטו.

תפילין אלס א קמיע פון זכרון

Speaker 1: איז עס א קייטל וואס ער האט אינעווייניג די באבע׳ס נאמען מיט שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. סא טראכט, ס׳קען זיין אז די אריגינעל אריגינעל קמיע, די מין קמיע, ס׳איז דא קמיעות פון מזיקים און ס׳איז דא קמיעות פון א זכרון. געדענקען איך שטאם פון אידן, געדענקען אז ס׳איז דא א באשעפער אויף די וועלט. סא דארף זיין גרייט צו קענען עפענען, אויב א מענטש טרעפט זיך אין גלות, ער האט נישט קיין ספר תורה, וואס האט ער? ער האט די פרשיות, די פיר פרשיות, ס׳גייט אים דערמאנען יציאת מצרים, דאס איז דאך די אריגינעל אריגינעל.

איינמאל גייט א איד עס עפענען, זאגסטו? ער גייט צואווארפן.

פאר דעם הייסט עס א קמיע בכלל, ווייל נארמאל גייט א איד נישט וויסן דערפון. ער גייט נישט וויסן וואס ער איז, ער גייט זען איך האב עפעס א זאך אויף מיין קאפ, ווארט, וואס איז דאס? מ׳זעט די צווייטע וועלט מלחמה אין אוישוויץ אז אידן האבן געזאגט אז זיי האבן געמיינט אז ס׳איז א צעטל. ס׳קען זיין אז אויב א צווייטער וואלט געזאגט אנדערש, ער וואלט געזאגט אז ס׳איז דא משובח׳דיגע ספרים, און מ׳גייט עס עפענען, צונעמען, און מ׳גייט עס יעדן טאג ליינען אין דעם, האט נישט אויסגעפעלט, ווייל היינט אידן קענען נישט די פרשיות. אבער טראכט פון אזא סיטואציע, דעמאלטס האט די תפילין האבן אויפגעטון, זיי האבן געדארפט אויפטון, און ער האט עס אויפגעמישט אויף די אנפאנג גרייט אז אויב מ׳דארף עס ליינען.

קמיע אלס סימבאלישע קריאת התורה

מ׳קען זאגן אויך אזוי ווי איך האב געזען איינער איז מסביר, וואס איז א קמיע? א קמיע איז פשט אזוי ווי א תפילה אדער א תורה, וואס אנשטאט דו זאלסט עס ליינען, ליינט ער עס פון זיך אליין. סא ס׳איז כאילו בשעת דו טוסט עס אן, ווערט עס כאילו געליינט. סא ס׳איז אן אנדערע מין קריאת התורה. דא איז דא קריאת התורה פון ליינען קריאת שמע, און דא איז דא אז מ׳לייגט די קריאת שמע אויף דיין קאפ, אבער ס׳דארף זיין געשריבן אויף וואס מ׳קען עס ליינען, פאר דעם דארף מען עס שרייבן געשריבן גויל, קלף, וואס איז די חילוק? ס׳לייגט זיך אויפ׳ן שכל, דארט ליינט זיך עס, דער אייבערשטער ליינט עס, איך לייען עס נישט, ס׳איז א סימבאלישע ליינען. אקעי, וואטעווער. אונז פארשטייען נישט אזא גוטע נושא פון קמיעות, פאר דעם פארשטייען מיר עס נישט.

Speaker 2: ניין, איך זאג, די קמיע איז מער א קמיע פון זכירה, און ס׳שטייט זיך אויך גוט.

Speaker 1: יא, אבער דאס קען זיין, אבער ס׳איז נישט גערעכט אז ס׳איז געמאכט מ׳זאל עפענען, אזויווי יענע מעשה איז פון דעם יונגל וואס מ׳האט געגעבן א קייטל וואס האט אים געמאכט צו בלייבן דארט. אבער די זכרון בשעת דו טוסט עס אן…

ס׳איז א פאספארט פון זיין א קמיע! מ׳עפנט עס נישט סתם אזוי, ווייל ס׳איז זייער טייער, אבער ס׳איז דא א מושג, לאמיר זאגן, ס׳איז דא אזא מין איידיע אז איך לייג דא אריין דיין נאמען און ער ווערט דיין באבע געווען, אויב דאס איז די לעצטע זאך וואס דו גייסט האבן… אקעי, ס׳איז זייער גוט. דאס איז די מצוה בכלל, דאס איז די גדר. כמעט גייט אז דאס איז כאילו מ׳לערנט עס. דאס איז א כאילו, א שפיל. יא.

הלכה יג — מטלית און שער

Speaker 1: שוין, “ומושיבין אותן בפרשיותיהן וכו'”. אקעי, ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען וועגן די מטלית וואס מ׳לייגט. די הלכה למשה מסיני איז געווען אז מ׳לייגט אריין די פרשיות אין אזא שמאטעלע, און נאכדעם בינדט מען עס צו מיט א… אהא. אהא. זאגט דער רמב״ם, “ומושיבין אותן בפרשיותיהן וכו׳ ומושיבין במטלית”, מ׳וויקלט עס ארום מיט אזא… מיט א מטלית, מיט א שמאטעלע, א טיכל. און ס׳שטייט נאך אז מ׳פירט זיך צו נייען מיט א קלף, אבער ס׳איז נישט קיין חלק. נאר ס׳זאל זיין עפעס צוגעבינדן. יא. ווייל א מטלית בינדט מען עס צו מיט א שער, מיט א הארעלע, “ואחר כך מכניסין אותה בתין”. מ׳לייגט עס אריין אין די בית, אין די בית של יד.

שער פון בהמה טהורה

“והשער הזה”, זאגט דער רמב״ם, “צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה”. ס׳דארף זיין נאר פון טהור׳ע זאכן, אזויווי מיר האבן געלערנט פריער אז אויך ביי קלף איז נאר פון בהמה וחיה טהורה, ווייל “למען תהיה תורת ה׳ בפיך”, זאגט דער רמב״ם דעם טעם. אפילו מנבלות וטרפות שלהם, נישט נאר אז זיי דארפן זיין כשר, זיי דארפן זיין ממין הכשר.

מנהג — שער זנב העגלות

זאגט דער רמב״ם, ס׳איז דא א מנהג, “ונהגו כל העם לכורכן בשער זנב העגלות”. ס׳איז טאקע אן עגל איז א בהמה טהורה, יא, ס׳איז א פרה, א יונגע. די וויידל האט אזא שטארקע האר, זעט אויס. און די ריזען איז אז מ׳זאל געדענקען די חטא העגל, אזוי שטייט דער רבינו מנוח. ס׳איז א זכר לחטא העגל, ווייכן נישט צו טון די חטא העגל.

שוין, ווייטער די נעקסטע קשיא.

Speaker 2: ניין, די גאנצע תפילין איז כאילו ס׳איז דא. ריעלי, תפילין איז כאילו, ווער ס׳קען נישט לערנען, אונז לייגן קריאת שמע מיט תפילין, אבער תפילין איז אינסטעד פון קריאת שמע. אינסטעד פון… דו קענסט זאגן, אינסטעד פון לערנען תורה א גאנצן טאג, איינער וואס ארבעט זאל ער לייגן תפילין, עט ליעסט האט ער א תורה אויפן קאפ. ס׳איז א בכמות פון די תורה, עט ליעסט.

Speaker 1: יא, נאר איך האב געזאגט אז ס׳איז די מענער פון פרה אדומה, נישט פון די… אבער די מענט איז… ניין, ס׳איז אן עגל, נישט א פרה. אן עגל איז נישט די זעלבע זאך ווי א פרה. אן עגל איז א בעיבי פרה, א בעיבי עגל.

הלכה יד — תפירת התפילין בגידין

Speaker 1: אממ, שוין, ווייטער. אה, פאר קיום מצוות עשה, ס׳איז די זכר פון די פרה. תופרין את התפילין.

יא. ווען מ׳בינדט צו די תפילין, ווען מ׳נישט בינדט, מ׳נייט צוזאם, מ׳נייט צוזאם די בתים. אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה. און ווייטער די זעלבע זאך, אפילו מנבלות וטרפות שלהם. ס׳איז דארט נישט גענוג צאר, מ׳דארף א שטערקערע זאך, בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבלות וטרפות שלהם.

וואס זענען גידין?

זאגט דער רמב״ם, וואס טוט מען? דאס איז שוין מער א פראקטישע זאך. ווי זענען די גידין, די דיקע שטארקע גידין? אונטן ביי די עקב פון די בהמה וחיה, לויפט דורך אסאך וועינס, והם לבנים קשים, דאס זענען ווייסע הארטע גידין.

איך בין פריטי שור אז גיד מיינט נישט וועינס, נאר… וואט דו יו קאל איט? טענדאנס. נישט ארטעריס. גיד מיינט נישט וועינס. גיד מיינט מאסלס, אדער נישט מאסלס, די… די… די טענדאנס הייסט עס מיין איך אויף ענגליש. ס׳איז אזא גיד הנשה. גיד הנשה איז נישט קיין וועין. ס׳איז אזא… ס׳איז די זאך וואס קאנעקט די ביין צו די… צו די… צו די פלייש. איך מיין אז ס׳הייסט אויף ענגליש א טענדאן.

Speaker 2: דא איז משמע אז דו זאגסט שיעור גידין. איך ווייס נישט, ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳מיינט ארטעריס אדער וועינס, אבער גידין דא מיינט קיינמאל נישט וועינס. ס׳מיינט ספעציעל אזא… וואו הייסט עס? יא, ס׳איז אזא שטארקע זאך, נו. יא, יא. סחוס? ניין. ערגעץ אין די תורה שטייט עס אויף דעם איז סחוס. איך ווייס נישט. אקעי, קען זיין. אפשר יענס איז נאך א שטיקל דעם. איך בין נישט זיכער וואס איז די טייטש, אבער איך מיין אז דאס איז…

הכנת הגידין

Speaker 1: אקעי. ומרככין אותן באבנים. דער רמב״ם זאגט אונז דא וויאזוי מ׳נעמט די גידין און מ׳מאכט זיי אין אזא סארט חוטים. מרככין אותן באבנים, וקוצצין אותן עד שיעשו כפשתן, ואז טווין אותן ושזרין אותן, ובהן תופרין את התפילין ואת יריעות ספר תורה.

ס׳איז יעצט שוין פראקטיש וויאזוי ער מאכט עס. ווייל ס׳איז הארט, א שטארקע זאך, מאכט מען עס סאפט אביסל אז מ׳זאל עס קענען נוצן צו נייען.

הלכה טו — תפירה ברבוע

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, כשתופרין את התפילין, תופרין אותן… אה, מיר האבן געלערנט אז ס׳מוז זיין בריבוע. די תפירה זאל אויך זיין בריבוע. הלכה למשה מסיני שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשל יד בין בשל ראש. דו זאגסט דא, זעסט די רביעא פון וויאזוי מ׳שניידט איז געווענליך נישט די ממש עגזעקט רביעא אזוי ווי די רביעא איז אין די actual box. פארוואס? ווייל דאס מאכט מען מיט א מאשין.

וואס הייסט “תופרן עושה ברבוע”?

וואס רעדט מען איבערגענוג? הלכה רווחת, ס׳איז נישט קלאר וואס דאס טייטש תופרן עושה ברבוע. דאס דארף מען וויסן. דער רמב״ם זאגט וואס הייסט תופרן עושה ברבוע? מ׳מאכט עס דאך עניוועיס, ווייל דו בייגסט עס אריבער. נאר וויאזוי גייסטו עס מאכן? דו קענסט מאכן איינס אזוי, איינס אזוי. אזוי אזוי מ׳קען עס פארנייען. אה, קען איך מאכן נייען מיט א באקס? ראנדאם נייען, א באנטש סטיטשעס, איך האב עס ארומגענייט. אזוי טוען אונזערע סופרים, אבער איך מיין אז דאס איז עס.

Speaker 2: יא, ס׳איז עס, אבער די הלכה רווחת פון די רמב״ם, ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז מנהג, רייט? דער מנהג איז אז מ׳מאכט דריי. נישט קלאר. ס׳שטימט, ווייל… ווייל דאס איז אן even number. וואס זאגט ער דא די number? איך פארשטיי, אבער ס׳איז נישט קיין חיוב. מ׳קען מאכן פיר און פינעף. ער וועט מאכן מער תפירות, יא.

בדיעבד — עשר או ארבע עשרה תפירות

Speaker 1: איי, גוט. “אם עשה תפירות עשר או ארבע עשרה, עושה”. מ׳קען אויך מאכן, אבער ס׳זאל זיין אן even amount. ס׳זאל זיין בתפירה, דאס איז די נקודה. ס׳זאל זיין ברבוע. ס׳זאל נישט זיין אז אויף איין זייט איז איין לאנגע תפירה, און אויף… ס׳דארף אויך זיין באלאנסירט. וויאזוי איז דא עשר או ארבע עשרה? פראקטיש, פראקטיש. אבער ס׳זאל נישט זיין אז ס׳איז מעכב. איינער וויל דוקא מאכן…

תפירות יחיד — גאנצע לופּס

“יחידא תפירות יחיד של אדם תופר ומסתיר ריחוץ”. וואס דאס טייטש, ווייס איך נישט. “יחידא תפירות יחיד של אדם תופר”, איך פארשטיי. איך מיין אז ער מיינט ווען מ׳נייט, יעדע סטיטש זאל גיין פון גאנצן. אמאל מאכט מען אזא זיג-זעג, ארויף און אראפ. ווען דו קוקסט אויף די תפילין, ס׳איז נישט קיין זיג-זעג. דו גייסט אריין, דו גייסט ארויס, דו גייסט אריין, דו גייסט ארויס. דו מאכסט נישט ארויף און אראפ א זיג-זעג. דו מאכסט א גאנצע לופ אויף יעדע. אזוי זאגט ער דא, ס׳זאל זיין אויף יעדע ס׳זאל זיין שטארקער לכאורה.

הלכה טז — חריץ בתפילין של ראש

Speaker 1: יא. נאך א הלכה, “וצריך שיגיע החריץ”. איך האב געלערנט אז ביי תפילין של ראש מאכט מען אזא חריץ. “וצריך שיגיע החריץ”, די קריץ של תפילין של ראש, זאל אנקומען “עד מקום התפר”. ס׳זאל נישט זיין, נישט פשט אז ס׳זאל זיין אזא פיר. ס׳זאל אויסקוקן ווי א גאנצע צוגעמאכטע באקסל, און מ׳זאל זען אז ס׳איז דא דא חריצים פון עקסטערע בתים. קודם רעדט ער איבער וואס איז אמת׳דיג. איינער וואלט געקענט מאכן אזוי ווי, ס׳ווערט נאר פיר פון אויבן, פון אונטן איז איין גרויסע. ניין, ס׳זאל זיין פיר פון אונטן.

לכתחילה vs. בדיעבד

“ומבחוץ יהא חריץ ניכר כדי שיהא רשום ניכר לכל, אף בלא שום חריץ מגולה מכאן ומכאן, אפילו הכי כשרות”. אבער די עור מוז נישט זיין. דאס אז ס׳דארף זיין די חריץ ביז מקום התפר, דאס איז נאר לכתחילה. “ואם אין חריץ ניכר, פסולות”. ס׳מוז זיין ניכר אז ס׳איז פיר שטיקלעך.

מנהג — גיד דורך די חריצים

און ממילא וואס טוט מען? איז דא איינער, “ויעביר בתוך כל חריץ וחריץ חוט של עור או חוט של משיחה להעביר בין בית לבית”. מ׳נייט ארום אז מ׳זאל אנזען. מ׳לייגט אריין, מ׳לייגט אדורך א שטריק. און די מנהג איז, “והמנהג פשוט להעביר גיד מגידי הצבי בכל חריץ משלשתן”, אין יעדע איינס פון די דריי חריצים. די מנהג איז אז מ׳לייגט אריין נישט סתם א חוט או משיחה, נאר מ׳לייגט אריין עקשולי די גיד, די זעלבע מין וואס מ׳נוצט צו פארנייען די גאנצע תפילין. איך מיין אז בשעת מ׳פארנייט עס לייגט מען עס דעמאלטס. בשעת מ׳פארנייט עס גיבט מען א לייג אדורך דארט, כדי אז וואס? ס׳זאל זיין א העכער הבדל בין בית לבית. ס׳איז וויכטיג אז מ׳זאל זען אז ס׳איז פיר שטיקלעך, פיר בתים, פיר אהא.

הלכה יז — רצועות

Speaker 1: יא. זאגט דער רמב״ם, “עד כאן הלכות התפילין”. וויאזוי מאכט מען די רצועות? זאגט דער רמב״ם, “כיצד עושין הרצועות? לוקחין רצועה של עור”. ווי ברייט דארף עס זיין? “רחבה כרוחב שעורה”, די לענג פון א… די ברייטע זייט פון די שעורה.

אורך הרצועות

“וארכה”, ווי לאנג דארף עס זיין? “רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה קשר, ויצאו שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט”. נאך די הארץ, זאל אונז צודעקן אין טלית א האלב פון זיין… ווי לאנג איז דער רצועה של יד? “ואף רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע”, עס זאל ארומנעמען די הענטער וואס מען לייגט פילן, און וויאזוי שוין מעניק, און זאל קענען ביי הכשר, און זאל קענען ארויס… צומסך איז די שטייער רצועה.

שיעור רצועה של יד

Speaker 1:

ווי לאנג איז די רצועה של יד?

דברי הרמב״ם: “די רצועה של יד כדי שתקיף את זרועו, אז מ׳זאל קענען ארומנעמען די הענט אויף וואס מ׳לייגט תפילין, ויקשור ממנה קשר, און מ׳זאל קענען מאכן א קשר, ותמשוך רצועה אחת עד אצבעו האמצעית.”

ער זאגט נישט מ׳מאכט עקסטערע כריכות אויף די הענט, עקסטערע קשירות אויף די הענט, נאר מ׳זאל קענען גיין ביז… ער רעדט דא וועגן די שיעור, די מינימום ווי לאנג ס׳דארף זיין. יא.

“ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור.”

ס׳דארף זיין אזוי לאנג אז מ׳זאל קענען ארומדרייען דא איינמאל אויבן ביי די זרוע, און נאך דריי מאל אויף די פינגער, און נאכדעם מאכן א קשירה. אבער ס׳קען נאך זיין לענגער פון דעם.

“היו הרצועות ארוכות, יוסיף על הכריכות ועל הקשירות.”

ס׳איז א שיעור, ס׳איז נישט קיין מעקסימום. רייט. אקעי.

קשר של ראש

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם ווייטער:

“מכניס הרצועה של ראש בטבור שלה” — די טבור, די פלאץ אין די בעק פון די תפילין וואו מ׳לייגט דורך די רצועה, לייגט מען אריין — “ומקיף כמידת ראשו” — די רצועה נעמט ארום די קאפ — “וקושר…”

נאכאמאל, ער רעדט יעצט וויאזוי ער מאכט די קשר. ער לייגט א שטיקל בערך אזוי גרויס ווי מידת ראשו, און נאכדעם קושר קשר וכו׳.

“קשר זה צריך כל אדם ללמדו”

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם: “קשר זה צריך כל אדם ללמדו.”

ער זאגט, איך האב דיר דא אסאך מסביר געווען וויאזוי מ׳נעמט א שטיקל הויט, אלעס, אבער וויאזוי זאל איך דיר דא מסביר זיין וויאזוי מ׳מאכט די קשר? רב איד, אלעס האט א שיעור, דו קענסט נישט קיין נאר ווערן אין מיין ספר. דו האסט שוין געלערנט אלע שיעורים פון ספר המדע ביז וואו מ׳האלט יעצט, דו ביסט א תלמיד חכם, פיגער עס אויס.

נאר ער מיינט צו זאגן, ס׳איז דא א הלכה אז א תלמיד חכם, שטייט אין די גמרא, ער דארף עס עקטשועלי זען אויף אן אנדערע תפילין, ער דארף עס זען אויף איינעם׳ס תפילין, ער דארף עס לערנען. ס׳איז דא א הלכה, ער זאגט דא צוויי אנדערע זאכן. ס׳איז דא א דין אז א תלמיד חכם דארף וויסן וויאזוי צו מאכן א קשר על תפילין. וואס איז א תלמיד חכם? א תלמיד חכם איז איינער וואס קען תורה. וואטעווער א תלמיד חכם איז, ער דארף וויסן וויאזוי צו מאכן א קשר. אבער חוץ דעם וואס ער דארף וויסן אלע הלכות, דארף ער אויך וויסן וויאזוי צו מאכן א קשר של תפילין. ס׳איז דא א גמרא אז א תלמיד חכם דארף וויסן אפאר זאכן, חוץ פון דעם וואס ער דארף קענען לערנען, דארף ער אויך וויסן…

Speaker 2:

קשר של תפילין?

Speaker 1:

יא, קשר של תפילין. דאס איז די הלכה וואס די גמרא האט געזאגט אז א תלמיד חכם דארף וויסן. “אמר רבי אבין אמר רב, ג׳ דברים צריך תלמיד חכם ללמוד, כתב שחיטה ומילה, ואף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית.”

Speaker 2:

וואו!

דיסקוסיע: פארוואס דארף א תלמיד חכם וויסן קשר של תפילין?

Speaker 1:

די אינטערעסאנטע זאך איז אז די רמ״א ברענגט נישט געהעריג די אלע אנדערע זאכן. ס׳איז דא וואס זאגן אז די רמ״א אפשר ברענגט עס יא משמע. די ווארט איז, א תלמיד חכם פשוט, ס׳קומט אן שאלה, איינער האט אים געבעטן, “פיקס מיר מיין תפילין,” און ער זאגט, “איך האב נישט קיין אהנונג וויאזוי מ׳מאכט תפילין.” “אה, אויך מיר א תלמיד חכם וואס דו ביסט, דו ווייסט אפילו נישט וויאזוי צו מאכן תפילין.” א גמרא׳דיגע תלמיד חכם דארף זיין א חכם, נישט קיין תפילין מאכער. ס׳איז דאך א חידוש אז א תלמיד חכם דארף עס וויסן.

Speaker 2:

איך מיין אזוי, די ערשטע קשר של תפילין האט משה רבינו געזען, און דער תלמיד חכם איז אייביג דער וואס געבט איבער די תורה פון משה, תלמיד חכם.

Speaker 1:

אפשר. זייער גוט. אבער יעצט זאגט די רמ״א נאך א זאך, אז איך האב דיר ביז יעצט געזאגט אלעס פונקטליך וויאזוי מ׳מאכט עס, אבער די ציור קען איך נישט מאכן בכתב.

Speaker 2:

אפשר איז דאס די ציור צו וואס ער האט געזאגט, “אלא צריך תלמיד חכם ללמוד”? אפשר מיינט ער צו זאגן…

Speaker 1:

אפשר איז דאס וואס די גמרא מיינט צו זאגן אויך, אז א תלמיד חכם איז דער וואס קען אלע געשריבענע זאכן, אבער מ׳קען נישט שרייבן פונקטליך וויאזוי מ׳מאכט א קשר, אויף דעם דארפסטו עס לערנען אויף אן אנדערע וועג.

Speaker 2:

יא, אבער ס׳איז נישט קלאר, ווייל די גמרא האט כתב, שחיטה, און מילה, ס׳איז נישט קיין מצוות, ס׳איז נישט קיין חובות. ער מיינט פראקטיש. די גמרא, די זאכן וואס א תלמיד חכם דארף וויסן, איז פראקטישע זאכן.

Speaker 1:

דאס איז אויך א פראקטישע זאך. מ׳זאל זיין א צורת ד׳.

Speaker 2:

ברכת חתנים און ציצית?

Speaker 1:

יא, אבער ציצית מיינט עס וויאזוי מ׳שטריקט ציצית.

Speaker 2:

ברכת חתנים איז די נוסח.

Speaker 1:

די נוסח פון סידור קידושין, שבע ברכות.

Speaker 2:

די נוסח פון די ברכות. יא, אבער דו קומסט צו א חתונה און דו ווייסט נישט צו מאכן די ברכות, איז דאך א בושה.

Speaker 1:

אבער אפשר מיינט עס מער די הלכות ארום עס.

Speaker 2:

ניין, ס׳מיינט לכאורה דעם. ער מאכט יא. היינט קען מען יא מאכן א פיקטשער. איך מיין די רמ״א האט פשוט נישט געוואוסט וויאזוי צו מאכן א פיקטשער.

Speaker 1:

מ׳קען מאכן א פיקטשער פון די קשר של תפילין. איך מיין ס׳איז נישט אוממעגליך.

Speaker 2:

ווייסטו וואס, יעדער איינער וואס מאלט עס זאל עס איבערמאכן עקיורעט.

Speaker 1:

קען. מ׳דארף שרייבן אינסטרוקציעס. היינטיגע סידורים, אסאך איז דא אינסטרוקציעס. דו קענסט עס נאך מאכן אז ס׳זאל אויסקוקן ריכטיג.

Speaker 2:

די רמ״א האט נישט געוואוסט וויאזוי דאס צו טון דעמאלטס.

Speaker 1:

יא, סארי, ווייל די רמ״א איז אויך בשר ודם. און ס׳קען זיין אפשר אין זיין צייט איז נישט געווען קיין טעכניק פון פיקטשערס, אזוי גייט עס. וואטעווער. אבער היינטיגע צייטן, דא איז דא א פיקטשער אויף די זייט, קענסטו זען. זייער גוט. דער רמב״ם איז אזוי פערפעקט אז א גאנצע צייט דארף מען אונז טרעפן רמזים אז ער איז נישט קיין בשר ודם. ביי אנדערע ספרים פעלט נישט אויס איך זאל עס אנרופן יעדע פאר מינוט. זאגט דער רמב״ם, ווארט א מינוט.

אקעי, עניוועיס, ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל דער רמב״ם איז… דו זעסט די לימיטעישאן וואס דער רמב״ם שרייבט אין דעם פרק. ער וויל עס זאגן, ער לאזט עס, נאכדעם זאגט ער “אך”, גיי פרעג, גיי קוק וויאזוי ס׳זעט אויס. ווייל דארט האט מען עס נישט געמאכט די ציור פון די פיר זאכן וואס ער האט געשריבן. איך ווייס נישט וויאזוי ס׳האט אויסגעזען די פיקטשערס וואס ער האט געזען.

קשר של יד כמין יו״ד, קשר של ראש כמין דל״ת

Speaker 1:

אקעי. “וחיים בשל יד קושר קשר כמין יוד” — “כמין יוד”, עס זעט אויס ווי א יוד. אז די של ראש איז א דל״ת, און די של יד איז א יוד.

“כדי שתהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בה עד שירצה לקשור על ידו.”

דאס הייסט, די של ראש… ער מאכט נאך א לופּ דארף מען מאכן. איך בין נישט זיכער וואס דער רמב״ם מיינט אז מ׳דארף מאכן א לופּ. ס׳קען זיין אז ער מיינט אז מ׳זאל מאכן די קשר לוס אז ס׳זאל קענען ארויפגיין. איך בין נישט זיכער וואס ער מיינט.

די פוינט איז, אז אין די של ראש מאכט מען נאר איין מאל א קשירה מיט דעם ראש און ס׳גייט אזוי ארויף. אזוי ווי דער רמב״ם האט געזאגט, “וליהוי תפילין על ראשך”, “שליקשר על הראש”. מה שאין כן אויף די יד דארף מען יעדן טאג צובונדן, ווי מ׳בינדט עס צו יעדן טאג. זאגט דער רמב״ם, מ׳זאל לאזן די קשר אביסל לוס, און מ׳לאזט די קשר עולה ויורדת זיין, און נאכדעם גיבט מען עס א בונד צו יעדן טאג.

פון דא איז דא א שטיקל ראיה קעגן די וואס פירן זיך אז מ׳דארף זיך שערן די פיר מאל א יאר, ווייל דעמאלט דארף מען רוקן די קשר פון די תפילין. אויב מ׳שערט זיך יעדע שטיק צייט, איז עס נישט אזוי עגזעקט.

קאליר פון רצועות

Speaker 1:

אקעי, איך פאר. מ׳דארף אנהייבן. רצועות של תפילין. אה, ס׳איז שוין דריי אזייגער. וואס זאל מען טון? ענדיגן? איך קען נישט ענדיגן אין פיר מינוט די גאנצע זאך. האסט א שיעור יעצט אדער סאמטינג?

סאו יעצט דארף מען לערנען וואס מ׳מאכט די רצועות, רייט? ביז יעצט איז געווען די הלכות פון די בתים. מיר האבן שוין געלערנט וועגן די רצועות, מיר האבן שוין געלערנט וועגן די קשר פון די רצועות. די קאליר פון די רצועות האבן מיר געלערנט אז ס׳איז אויך הלכה למשה מסיני, יא? וואס האבן מיר געלערנט פריער?

דברי הרמב״ם: “רצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד, ביידע, פניהם החיצונים שחורים.”

די אויסייד, וואס הייסט אויסייד? דאס הייסט, אויסייד, און אויך לגבי די סדר פון תפילין האט מען געזאגט אז ס׳איז די עיקר די דרויסן, וויאזוי דער מענטש אנטקעגן איבער זעט דאס. אה, תפילין איז ווייל אנדערע מענטשן זאלן מיר… איך וויל נישט פאררעדן אין דרויסן. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. און די דעה זאגט מען אונז אז ס׳איז כנגד הלב, ס׳איז זייער שטארק פאר פנימיות. וויל מען זען אז ס׳איז אויך די חיצוניות צו ווייזן. דו טוסט עס נישט, דו טוסט עס בעיקר פאר די חיצוניות. דער רמב״ם רעכנט נישט די טעם פון כנגד הלב מיט זאכן. ער רעכנט נישט דעם טעם מיט די אנדערע זאכן.

אקעי, און אין דרויסן מאכט מען שחורות, וזו הלכה למשה מסיני. הלכה למשה מסיני שטייט, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני, מיינט צו זאגן די חיצוניות פון די רצועות.

“אבל אחורי הרצועה” — ס׳איז עולם רב שלמה אייגער, ווייל זיי זענען נישט עקספאוזד — “אם היו ירוקות או לבנות” — אויב זיי זענען גרין אדער ווייס — “איז אויך כשרות. אבל אדומות לא יעשה” — פארוואס? מען וועט עס אבער נישט מאכן — “שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו.”

אדומות איז גנאי. וואס איז א פרייליכע קאליר? וואס איז די ענין פון אדום איז שלעכט? אדום, אש אדום, ער ברענגט אז רש״י זאגט אז מען וועט מיינען אז ער איז געווען א נידה און ער איז געווארן בלוטיג. איי פארשטיי איך. אנדערע זאגן, ברענגט ער דארט אן טעם. דער מגיד משנה זאגט דארט אן פשט אז ס׳איז אזא נישט קיין צניעות׳דיגע קאליר. אדער אז די כמרים, די גלחים, גייען אזוי.

איך בין יעצט געווען מיטגעהאלטן עפעס א שטיקל, איינער האט געהאט תפילין וואס איז א ביסל ברוינליש, און מענטשן האבן אים אזוי געזאגט אז ס׳איז לכאורה נישט כשר. אבער מ׳דארף וויסן צו ווען דער רמב״ם זאגט שחורות, מיינט ער אז ס׳מוז זיין עקזעקטלי אונזער קאליר שווארץ, אדער א שווארץ וואס איז געווארן אפגעוועלקט? דאס ווייס איך נישט. אבער ווען דער רמב״ם רעדט נישט פון שווארץ, זאגט ער ירוקות או לבנות או אדומות, ער רעדט נישט פון ווייניגער שווארץ. אויך איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז דא פלעצער וואס ס׳שטייט… וואס קען זיין דא פלעצער וואס מ׳זעט אז שחור קען מיינען בלוי אדער… יא, איך געדענק, דער רמב״ם זאגט אז די תכלת איז שחור, און ער מיינט צו זאגן בלוי. נוטה לשחור, ניין, ער זאגט נישט נוטה לשחור. אבער איך געדענק ס׳איז דא אזא שמועס אז ער רופט עס שחור. סאו איך ווייס נישט.

“ולא יהיו אחורי הרצועה אלא כעין הקציצה”

Speaker 1:

אקעי, “ונוי לתפילין…” אה, “ולא יהיו…” נאך א זאך. אבער וואס יא? “ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה.”

די בעק פון די רצועה מוז נישט זיין שווארץ, ווי מ׳האט געשמועסט, אבער ס׳זאל יא זיין כעין הקציצה. זאל זיין פון די זעלבע קאליר ווי די קציצה. די קציצה איז וואס? די אונטן פון די… קציצה מיינט ער צו זאגן די תפילין. קציצה הייסט דאך די שטיקל לכאורה, ווייל די שטאף איז שווארץ.

אבער דא, דאס איז דאך לכאורה די נושא פון דא, עס איז שיינקייט. דאס איז נישט די הלכה למשה מסיני. שיין איז אז די גאנצע זאך איז שווארץ. אינטערעסאנט, איך גיי תפילין טאקע וואס… ביי די רמב״ם, עס איז דא סופרים וואס פארקויפן תפילין וואס איז געפעינט שווארץ ביידע זייטן. אבער די וועלט איז נישט מקפיד אויף דעם. היינט איז רוב זייער אסאך געקומען אזוי שוין, יא. אבער די וועלט… ניין, עס פלעגט זיין די בעק איז געווען א קארנער פון די קציצה, אזוי ווי אונטן פון די תפילין. אבער עס ווערט אז דער רמב״ם זאגט אז דאס איז נישט איינגעפירט נאכנישט פאר די סופרים צו פעינטן פון די… די גוט איז ערשט שווער ווייל מיר דארפן אז עס ווערט פארשווארצט, נאר רבי עס איז טאטש די גראפן. יא. די רצועות ווערט דאך פארשווארצט. הייסט נישט. עניוועיס…

פון וואסערע עור מאכט מען רצועות

Speaker 1:

שוין, יעצט, פון וואסערע הויט קען מען עס מאכן? פון וואסערע א אור? איז עס בעצם די זעלבע הלכה ווי מ׳האט געלערנט ביז יעצט. יא?

דברי הרמב״ם: “העור שעושין בו תפילין, שאותן מעניין יערציית” — איז פון די זעלבע מין אור — “עור בהמה וחיה הטהורים” — אור בהמה וחיה אויף תורה, וואס זאל זיין פון מין תורה — “ואפילו נבילות וטריפות שלהם.”

אפילו נבילות וטריפות שלהם, וואס איז נישט כשר, אבער די מין איז תא, די עיקר און די מין. מיינט. מיינט. גוט. אייוויל… ואום, סארי. ס׳זעט אויס אז די עשר פון נבילות וטריפות זענען נישט פון די זעלבע מין ווי תומן תהרה. ס׳זעט אויס אז דער נבילות וטריפות איז נישט קיין שלעכטע בעל חיה׳ס, אדער עפעס איז געשען צו אים, צויפאסט אזוי… מ׳טאר עסט נישט עסן, אבער זיין אור האט נאכטן געלונג מיט עס. עסן זיין פלייש טאר מען נישט, אבער זיין אור איז כשר, כאילו. אז נבילות וטריפות עס באקומט די קעטעגארי פון א בהמה טמאה, כאילו, ס׳איז דא איין מין קעטעגארי וואס הייסט זאכן וואס מ׳טאר נישט עסן, אבער מ׳זעט נישט אזוי, ס׳איז א גדר פאר זיך.

עור עסט מען דאך נישט, ס׳איז נישט אפילו אכילה, פארשטייסט וואס איך זאג? מ׳קען עס נאך מאכן א היתר, אבער תפילין איז פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז כשר.

עור פון נבילה וטרפה לגבי תפילין

דאס הייסט אז די נבילה וטרפה ווערט נישט קיין שלעכטע בהמה חיה אז עס איז עפעס געשען צו אים, ס׳איז פשוט אזוי ווי… מ׳טאר עס נישט עסן, אבער זיין עור איז נאך “nothing wrong with it”. עסן זיין פלייש טאר מען נישט, אבער זיין עור איז כשר כביכול.

אז נבילה וטרפה באקומט די קאטעגאריע פון א בהמה טמאה. כביכול האסטו איין מין קאטעגאריע וואס הייסט זאכן וואס מ׳טאר נישט עסן. אבער מ׳זעט נישט אזוי, ס׳איז א גדר פאר זיך. אדער עסן מיר דאך נישט, ס׳איז נישט אפילו אסור כביכול, פארשטייסטו דאך אזוי? מ׳קען עס נאר מאכן א הויט, אבער תפילין איז עס פשוט אז ס׳איז כשר כביכול. קען זיין די איסור צו עסן, ס׳ווערט נישט א טמאה בהמה. טמאה בהמה איז נאר שייך אז די גאנצע מין בהמה איז טמא.

אקעי. יעצט… נישט קיין חילוק, אפילו לגבי דיעות ורחיצות, אמת, ס׳איז דאך דא טומאת נבילה, אבער ס׳איז דאך א בהמה טהורה. אהם, ס׳איז טמא, טמא מיינט לאכילה בעיקר, אבער ס׳איז א מין טמא.

עיבוד לשמה ביי רצועות און בתים

זאגט ער ווייטער, והאור הרצועות צריך עיבוד לשמה. דא האסטו פארגעסן די נתנו עורות טמאים, עושה כיפה לתפילין מזהב, ווייל ער האט בכלל נישט גענוצט עור, ער האט גענוצט א מעטאל, ער האט געלייגט זהב. ס׳איז די הלכה איז אז ס׳דארף זיין פון עור בהמה טהורה דווקא.

זאגט ער ווייטער, והאור הרצועות צריך עיבוד לשמה. די עור הרצועות דארף מען עיבוד לשמה. ווען מ׳ארבעט אויס די עור דארף זיין לשמה, אזוי ווי די בתים. פארקערט, דער רמב״ם זאגט נישט. ניין, די בתים דארף נישט עיבוד לשמה, זיי האבן געלערנט לשמה ביי די פארמעט, סארי, ביי די פארמעט וואס מ׳שרייבט אויף דעם.

אבל עור שמחפין בו, דהיינו די ארמא וואס מ׳דעקט צו די בתים, דהיינו די בתים, יא? דאס וואס דעקט צו די פרשיות, די קליינע נרתיק פון די פרשיות, אינו צריך עיבוד כלל, ואפילו אם עשוי ממצה, איז כשר. וואס איז עשוי ממצה? אה, איך האב געמיינט אז ס׳איז נאך די חמץ פון מצה ביי… בכלל נישט עיבוד, ביי… ווי הייסט עס? ביי ביי די בתים. זעט דאס אויס אז אויב די עור איז דא מצה און חמץ. וואס הייסט חמץ? מעובד. די אפוזיט פון מעובד הייסט מצה. זעט מען אז מצה איז בטייטש “דלא מליח ודלא קמיח ודלא אפיץ” שטייט אין די גמרא. בכלל נישט אויסגעארבעט. ס׳איז צו רוי. אזויווי מצה, ס׳איז א רויע שטיקל דעג.

איז דאס א קשיא, די רמב״ן האט די קשיא. און נישט נאר דאס, נאר ס׳איז דאך געווען פלעצער וואו מ׳האט זיך דאך יא געפירט, “במקומות שנהגו לחפות אותן בעור מצה”. ס׳קען זיין אז עור מצה מיינט א הארטע הויט, אזויווי אונזער מצה איז הארט? ניין, ס׳מיינט נישט אויסגעארבעט. ניין, ניין, ניין, ס׳מיינט נישט אויסגעארבעט, ס׳מיינט לאפוקי מעובד. ס׳קען זיין אז די ארץ ארץ… די רמב״ן זאגט אז די מנהג איז יא, אונזער זאל זיין מעובד. די רמב״ן זאגט אזוי. די שולחן ערוך פסק׳נט אז מ׳דארף יא מעבד זיין די ארבעה בתים. זיי זאגן אז די אנדערע ראשונים דינגען זיך, אבער די רמב״ן זאגט אז מ׳דארף נישט. עבודה, עבודה לשמה פאר די בתים. אויב מ׳דארף עבודה לשמה, כל שכן אז מ׳דארף עבודה, יא?

ווער קען מאכן תפילין — עשייתן ככתיבתן

יעצט גייען מיר לערנען ווער ס׳קען עס מאכן. פונקט אזויווי די שרייבן די תפילין דארף א יוד וואס איז א פרומער יוד, יא, איינער וואס איז נישט קיין מומר, נישט קיין מינות, שרייבן די זעלבע זאך תפילין. עשיית התפילין, “אלה ישראל”, נאר א יוד. “עשייתן ככתיבתן”. די מאכן די תפילין, דאס הייסט די בתים פון די תפילין, האט די זעלבע הלכות ווי די כתיבת התפילין.

דא זאגט די רמב״ן פארוואס, מפני “שי״ן שעושין בארכן ומשמרין”. מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳מאכט א שי״ן אין די עור. גראדע דא זעט מען אז ס׳איז נישט נאר א פיטשעווקע פאר שיינקייט, ס׳איז א דוקא אז… איך הער. ס׳האט דין כתיבה. ס׳האט דין כתיבה. ס׳איז אן אינטערעסאנטע תורה פון די רמב״ן.

מאר רבנו תם דארף עס א יוד טון. יא, ס׳איז אביסל שווער, אבער אזוי, פארוואס דארף א יוד מאכן די שי״ן און די רעסט… ס׳קען זיין אז די רמב״ן זאגט א פשוט׳ע פאקט, אז די גוי ווייסט נישט וויאזוי צו מאכן א שי״ן. דו קענסט אים זאגן צו מאכן א בית, מאכן אויף דעם א שי״ן דארף שוין האבן א יוד, ס׳איז שוין שווערער. אה, לויט ווי די רמב״ן האט פארשטאנען אז עבודה לשמה דארף מען האבן, האט אין זין צו מאכן גוט. יא, מ׳טוט נישט קיין איד וועט קרבנות אריינלייגן אין די קאפ. ס׳מאכט סענס ווייל איינער… יא, ס׳מאכט סענס. אויפן דא קען מען נישט דווקא לערנען אז דער רמב״ם האלט דארף זיין… אן דארף זיין ווילסט א דינק סיבות, עס איז נישט קיין חילוקס און זיין וואס היינט אינדערענט פון די טען, כאילו… יא, אבער אלע מפרשן פרעגן אויף דעם, אויף דער רמב״ם, אזוי פארשטייער נישט.

ניין, איך קען נישט קען ווייטן זיין אז דער יישין וואס אונז האבן נעכטן געלערנט, איז בסך הכל א תכשיד אזא. אבער דער תכשיד דער תליסט איז א שין, עס וויילן צום מוסלימים נישט היינער אז עס איז דאס געשריבן געווארן דורך א בר חייו, נאר די ווארט איז, דער רמב״ם זאגט אז היינט טוט מיך… איז דא אנדערע סיבות פארוואס א גוי טוט עס נישט, ער האט איך געפרעגט וויינגען א הלכה צו א גוי קען, ער זאגט ער, מ׳דארף זיך ער ער ועדיגער שרייבן א שין, און גוים שרייבן איך נישט קיין שין. ס׳קומען פון דער גמרא דער זאך, וויבאלד שטייט דער שין, שאלה איז, אויב אזוי וואס מ׳טפילן של יד, און וואס מ׳טפילן של יד, וואס מ׳טארף די אנדערע זאכן? אקעי, נישט נאר דער שין, און חופה. וויידער דעם, ס׳תלף דאסקא גוי, וואס מ׳געלערנט פריער, א קטן, א א אישה, א עובד, א עמיעין, וכו׳ ער האט געקענט לערנען וועגן די קידושת החלקה התפילין די קידושת החלקה התפילין, יא.

תפילין של ראש און תפילין של יד — קדושה חילוקים

ס׳זאגט דער רמביי, מיט תפילין של ראש, איין עושן עושן של יד, מיט תפילין של ראש איז חשוב׳ער, איז א מער עיקר מצות תפילין, מילא מיט מער עיקר, אפשר שטייט עס פריער אין פסוק, און גוייל עושן על יד חדות בארענען, נא, פארקערט, פאסט קעשטייט עס נאכדעם. פארוואס איז עס פילין של ראש חשוב? ווען וועלכט מען עס זעהן? ווייל עס האט פיר פרשיס עקסטער! כיצור, מ׳קען עס נישט דאונגרעידן, איך מאכן מורידים בקודש און עס מאכן אויף השאל יד? וואס עס זאלט יא, מעג מען מיר מאכן, כעודו ואיך עס זאל אדמינדישט ווידער מ׳קען?, אה, האסט וויאכן חפיר צו שטיקלעך, קענדערש. איך ווייס פפסט אזוי, וויאזוי מ׳קען עס טהן פראקטיש, ווייס איך נישט. אבער צו ברעכן די שטיקלעך אינמיטן און מאכן פון אים איין גרויסע דאך, דער שלעף זעט מיר דער כאנשט. לאות, אפילו דער פסוק “לאות” – “וראו” איז א דרשה, אבער דאס ווארט “לאות” איז טייטש וואס מ׳קען זען, א סיין, א פאן.

אקעי. אבער פארקערט יא, אפילו…

אין רשות של תפילין של ראש אין נותן לתפילין של יד.

ניין, גוט. זאגט דער רמב״ם, “מותר ברם וירם שלעולם שיהיו תפילין שבראשו עליו כל היום, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם, ואינו רשאי להניחן על ידו”. פארוואס? ווייל די חשיבות איז נישט אין די חפץ, דאס שטימט מיט וואס דו האסט געזאגט. די חשיבות איז טאקע מיט׳ן עס גיין, מיט׳ן עס אנטון.

תולה להם עור אחד מלמעלה — וויאזוי מאכט מען פיר בתים צו איינס

אה, דער קצות החושן… אה, פרעגט ער א מורא׳דיגע קשיא, וויאזוי מאכט מען אז פיר בתים זאל ווערן איינס? תולה להם עור אחד מלמעלה. וואס איז די טייטש “תולה”? רבינו תם זאגט “תולה” מיינט ער שפילט זיך ארום אלס… תולה מיינט א לאטע, אזוי ווי מלשון “לטלאי”, ניין, “טלאי” זאגט מען? תולה, ער מאכט א… ער פלאטעוועט עס, ער גייט ארויס נאך א שטיקל עור צו דעקן די… ער דעקט צו די פיר שטיקלעך מיט נאך א שטיקל. איז לכאורה די טייטש…

אקעי, די קשר של יהודא, יא, דאס מיינט קשר של יד, וואס דו האסט געזאגט. די פוינט איז, אזוי ווערט עס א תפילין של יד.

תפילין שנפסקה תפירתן — צעריסענע תפירות

אקעי. תפילין שנפסקה תפירתן. נו, וואס איז געשען אויב ס׳ווערט אביסל צוריסן די תפילין, די תפירה פון די תפילין? יא?

אהם, “תפילין שנפסקה תפירתן”, ס׳האט זיך צוריסן, ס׳האט זיך געעפנט אביסל. יא, אין מנחות שטייט, “תפירה שנתרחקה, אם נפסקו שלוש תפירות, אפילו אינן של קיימא, הרי אלו פסולות”.

ניין, גוט. פארוואס איז עס פסול? ווייל ס׳האט זיך צוריסן, ס׳איז א… תפירה איז איינע פון די הלכות, ס׳דארף זיין… תופרן בגידן, יא. פון? תופרן בגידן, די הלכה למשה מסיני, אזוי ווי מ׳לערנט אנהייב פרק. יא.

חילוק צווישן ישנות און חדשות

אקעי, אבער זאגט די גמרא, אבא, זאגט דער רמב״ם, “מותר ברם וירם”… וואס איז די טייטש “ישנות”? אלטע תפילין, און אונז האט זיך שוין צוריסן. דעמאלטס איז שוין נישט געווען קיין גוטע קוואליטי תפילין. אבל חדשות…

אויב איז מאנשי בני טבלא קיימת, “טבלא” מיינט די בעק שטיקל, דאס וואס ער האט פריער גערופן “קציצה”. לכאורה, די תיתורא…

איז דאך די הלכה אז ס׳איז כשר. ווייל ס׳האלט זיך שטארק. שפעטער ווען מ׳דארף שוין נעמען די תפירות, נאכצענט.

אה, דאס איז דער פשט פון די שו״ע. דער רמ״א ברענגט דאס צו, “אלו ואלו קדושות, אלא שאוחז המיעוט בידו שלא יקרע ויתפרע, ותולה בו התפילין, ואם נכרת החוט אין בו אלא חדשות”. אהא. “ואם אין לו אלא ישנות, אם אירע ליקוי באלו ואלו נפסקו, אלו ישנות”.

הייסט חדשות איז, ווי דו זאגסט, איך האב נישט געכאפט די פשט. חדשות איז פשוט ווייל ס׳איז שטארקער, און ס׳פעלט ווייניגער אויס די תפירות. די תפילין קען נישט זיין א האלב צעריסענע און האלב צעפאלענע תפילין. און תפירה העלפט. איך געדענק די עצה. תפירה העלפט, יא.

רצועה שנפסקה — צעריסענע רצועה

גוט. וואס איז מיט א רצועה וואס האט זיך צעריסן, יא? ס׳האט זיך אפגעהאקט. “אין קושרן ואין תופרן, אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת”. דאס איז לכאורה מעיקר הדין, ווייל די תפילין דארף זיין “קשירה תמה”. די גמרא האט אן אינטערעסאנטע דרשה, “קשר תם” שטייט “קשירה תמה”, א שיינע, נישט פארלאטעוועט.

אקעי. “שיעור הרצועה פסלום”. אהא. וואס מיינט דאס? די שטיקל וואס איז געבליבן איבער, וואלסטו געקענט מיינען אז מ׳קען עס נוצן פאר א קינד? קענסט יעצט נעמען די קליינע שטיקל וואס איז געבליבן פאר א קינד? מ׳האט דאך געלערנט פריער אז ס׳איז “אורך הרצועה כשיעור”. אה, יעצט. מ׳האט דאך געלערנט פריער אז ס׳איז דא א שיעור, ס׳דארף זיין יעדע איינע דארף האבן א שיעור. איך כאפ נישט עפעס.

אפשר מיינט ער צו זאגן אז… ניין, “שיעור הרצועה” מיינט די אנדערע זייט האט זיך צעריסן, די ארוכה רצועה האט זיך צעריסן אינמיטן, יא? וואס טו איך? איך קען עס נישט צוקניפן אדער נייען, ווייל דאס איז נישט שיין. קען איך אפשר נעמען די אנדערע שטיקל נוצן פאר די תפילין? די פראבלעם איז אז ס׳האט נישט קיין שיעור. ס׳איז נישט קיין חידוש, די הלכה איז פשוט אזוי. און די שטיקל וואס איז פאר א קליינע בר מצווה בחור׳ל איז א שיעור, איז עס כשר. יא, דו וועסט עס צוריקלייגן אין די אנהייב. וואס איז צובינדן די תפילין אליין, איך כאפ נישט דעם… ס׳איז לכאורה פשוט. איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט דאס.

פני עור הרצועות — שווארצע זייט אויבן

זאגט דער רמב״ם, “לעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, בשעה שקושרן על ראשו ועל זרועו”. האט ער אים געלערנט אז ס׳איז נאר שווארץ אויף איין זייט, איז לכאורה נאר ער איז דער וואס האט שווארץ אויף איין זייט. אה, דער גאנצער ענין האט ער געזאגט אז די תפילין האט אסאך סתומות, דער מענטש אקעגן איבער זאל עס זען, מוז מען אים ווייזן די שיינע זייט.

ווי ס׳שטייט ערגעץ וואו, “ונויין לבאר”, ווען ס׳איז געווען די גמרא פארציילט מעשיות וואס האט זיך איבערגעדרייט א רצועה של תפילין,

דער רמב״ם׳ס הלכה וועגן די רצועות

ס׳איז לכאורה פשוט, פארוואס זאלסטו נישט האבן ביידע זייטן?

זאגט דער רמב״ם, “ולעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה, שהיא קשורה על ידו ועל ראשו”. זאגט ער, אז מ׳האט געלערנט אז ס׳איז נאר שווארץ אויף איין זייט, רעדט ער לכאורה נאר פון דער וואס האט שווארץ אויף איין זייט. אה, די גאנצע ענין וואס דו האסט געזאגט אז די תפילין האט אסאך צו טון מיט די מענטשן אנטקעגן איבער זאלן עס זען, און זיי וועלן אים ווייזן די שיינע זייט. אזוי שטייט ערגעץ וואו, “ונוהין לבאר”.

די מעשה פון פאסטן פערציג טעג

ווען ס׳איז געווען די גמרא פארציילט די מעשה אז ס׳האט זיך איבערגעדרייט א רצועה של תפילין, און ס׳איז געווען איינער וואס האט געפאסט פערציג טעג ווייל ס׳האט זיך איבערגעדרייט א רצועה של תפילין. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז ממש פשוט אזוי ווי א עיקר דא. ס׳איז אזוי ווי די מצוה וואס איז געווארן עקלדיג. ס׳איז לכאורה, איינמאל מ׳טוט די עצה פון פארבן ביידע זייטן, דארפסטו נישט האבן קיין פחד, ניין? דאס איז די ענין.

קען נאך אלץ זיין, אפילו די היינטיגע תפילין וואס מ׳מאכט די ביידע, ס׳איז מער שייניג אויף איין זייט, ניין? עפעס מאכט מען אפשר א חילוק, מ׳ווייסט וואס די שיינערע זייט איז. איך ווייס נישט.

דער סופר׳ס טענה וועגן היינטיגע רצועות

דער סופר וואס פארקויפט די רצועות טענה׳ט אז די אמת׳ע… ער ברענגט דא אריין, דער רמב״ם זאגט “תמיד”. פערציג טעג, דו ווייסט ווי שטרענג דאס איז? פאסטן פערציג טעג פאר אזא קליינע רעזולטאט. יא, דו ווייסט ווי ס׳איז נישט ווערד צו פאסטן פערציג טעג. יענער פערציג טעג האט ער… און איך זאג, דער סופר טענה׳ט אז די ריזן פארוואס מ׳מאכט היינט די תפילין שווארץ פון ביידע זייטן איז בעיקר סעפטי, אז מ׳זאל נישט דארפן איבערפעינטן. אויב מ׳פעינט נאר די טאפ, נארמאלערהייט קראצט זיך עס אפ. אזוי ער טענה׳ט אז די פאטענט איז, אז נישט נאר אויף אלע זייטן, ס׳איז מער ווי דער רמב״ם זאגט, זיי וועלן מייקן… סאו סאמהאו די גאנצע זאך ווערט שווארץ. דאס איז שוין דעם רמב״ם נישט איינגעפאלן יענע הידור. אבער איך האב עס געקויפט, ווייל דער רמב״ם זאגט אז מ׳זאל האבן א שיינע הידור, סאו קען מען מקיים זיין דעם רמב״ם׳ס הידור. וועגן דעם מערער פאסירט דאס, ס׳איז נישט קיין ענין צו זיין נערוועז.

אזוי איינער וויל זיין פון די רמב״ם חברה, אהא, דא האבן מיר א וועג, שווארצע רצועות פון ביידע זייטן. שוין, און לכאורה דארף מען דעמאלטס טאקע נישט חושש זיין פאר די צווייטע זייט, I don’t know. איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער רעדט דא בכלל. אויפ׳ן קאפ איז נישט שייך, וויאזוי איז עס איבערגעדרייט? ווען זעט מען עס דען? אויפ׳ן קאפ לכאורה.

דער אמת׳דיגער קנס: זלזול אין תפילין

יא, אבער דעמאלטס איז עס פארנומען. ס׳קען זיין אז די אמת׳דיגע קנס איז ווייל דו האסט געלייגט תפילין און נישט געפעיט אטענשאן. אזויווי דו ווילסט עס מאכן מער… דו לייגסט תפילין און זייער געכאפט. ווען א מענטש לייגט תפילין און ער פעיט אטענשאן, געשעט נישט אז די זאכן דרייען זיך איבער.

אה, ער ברענגט אז וועגן דעם איז דאס א זלזול אין תפילין.

ספר אשכול בשם רב תימאך גאון

ער ברענגט פון די ספר אשכול בשם רב תימאך גאון, אז דאס איז אז מ׳דארף פאסטן, קודם כל מ׳דארף נישט פאסטן, ס׳איז נאר א מדת חסידות. אבער דאס איז נאר אז בשעת הנחה איז עס נישט געווען, אויב שפעטער האט זיך עס איבערגעדרייט איז גארנישט. אפילו מ׳טוישט זייער צורה איז גארנישט. ס׳איז נישט קיין בזיון צו ווען ס׳איז פארקערט, נאר די ענין פון הידור. אז דו לייגסט נישט בכבוד די תפילין, אז דו האסט א זלזול אין די תפילין.

סיום

אקעי, עד כאן די הלכות וויאזוי מ׳מאכט די תפילין. ס׳איז אינטערעסאנט, דאס באלאנגט שוין צום נעקסטן פרק פון וויאזוי מ׳לייגט די תפילין. אקעי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

ספר דברים פרק כ (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)

אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט

סיכום השיעור 📋

ספר דברים פרק כ׳ — דיני מלחמה (פרשת שופטים)

דער הקשר און דער ארט אין פרשת שופטים

די גאנצע פרשת שופטים האנדלט פון ציבור׳דיגע געזעצן און דעם ציבור׳דיגן סדר. פרק כ׳ ווענדט זיך ספעציעל צו דיני מלחמה — געזעצן וואס זענען גאנץ נייע אין ספר דברים מיט קיין שום שייכות צו די פריערדיגע פיר ספרים. דאס פאסט צו דעם שטייגער וואס דער רמב״ן ברענגט אריבער איבער און איבער: עטלעכע דינים אין משנה תורה חזר׳ן איבער פריערדיגע ספרים, עטלעכע זענען אנדערש אין דעם ציור אדער אין די פרטים, און עטלעכע זענען גאנץ נייע, וואס געהער׳ן ספעציעל צו דעם הקשר פון א פאלק וואס שטייט אויפן שוועל ארייןצוגיין און כובש צו זיין דאס לאנד.

כאטש עס זענען געווען פריער *מעשיות* פון משה רבינו׳ס מלחמות (סוף ספר במדבר), און עטלעכע הלכות פון יענע מעשיות קען מען זאגן אז זיי ארבעט׳ן ווי כלל׳דיגע דיני מלחמה (למשל, די טהרה פון טומאת מת נאך דער מלחמה, די דינים פון דער מלחמה קעגן מדין), פרק כ׳ גיט איבער דעם פאזיטיוון, כלל׳דיגן געשטעל — ווי אזוי מ׳פירט א מלחמה, די גבולים אויף מלחמה, און די תנאים פאר שלום צוזאמען מיט די השלכות פאר די וואס ווייזן אפ דעם שלום. די צוויי זייטן מוזן נאטירלעך גיין צוזאמען: מ׳קען נישט האבן געזעצן וואס געבן א ארט פאר שלום אינעם מלחמה אן אויך צו האבן א הרתעה פאר די וואס ווייזן אפ דעם שלום.

וואס פעלט אויסגעלאזט פון דעם שמועס איז די שאלה וואס שפעטער הייסט “גערעכטע מלחמה” — וועלכע מלחמות מ׳זאל כלל פירן. דער פסוק נעמט פשוט אן כי תצא למלחמה על אויביך — “ווען דו גייסט ארויס צו מלחמה קעגן דיינע שונאים.” דער באשלוס פון *צי* צו גיין צו מלחמה געהערט צום מלך (וואס מ׳רעדט דערפון פריער אין דער פרשה) און מעגלעך דארף מען די הסכמה פון סנהדרין (לויט דער גמרא). דאס איז משמע נישט עפעס וואס מ׳קען מחוקק זיין; נאר די *אופן* פון מלחמה איז מחוקק.

פסוק כ׳:א׳ — דער ערשטער דין: זאלסט נישט מורא האבן

די ערשטע הוראה: ווען דו גייסט ארויס צו מלחמה און זעסט פערד, מרכבות, און רייטער וואס זענען פיל מער ווי דו — זאלסט נישט מורא האבן פאר זיי, ווארום השם דיין גאט איז מיט דיר, וואס האט דיך ארויסגענומען פון מצרים.

דאס פארבינדט זיך צו א גרויסן ענין אין ספר דברים: יציאת מצרים אלס משל. מצרים איז געווען באוואוסט פונקט פאר אירע מרכבות (שש מאות רכב בחור), און השם האט געראטעוועט כלל ישראל דורך א סארט מלחמה ביי קריעת ים סוף. דער לימוד: פונקט ווי השם האט דעמאלט באזיגט מצרים׳ס מיליטערישע כח, קען ער העלפן איצט — אויב מ׳פירט די מלחמה לויט די ווערטן פון דעם גאט וואס האט דיך גאול געווען.

דער רמב״ם רעכנט דאס אלס א ממש׳דיגע מצוה/דין. די גלייכע קשיא: ווי אזוי קען מען *מצווה זיין* איינעם נישט צו האבן מורא? דער תירוץ איז אז “מצווה” דא מיינט דאס איז א סטרוקטור׳דיגע דרישה פון גיין צו מלחמה. פחדנות און פארלירן דעם מוראל זענען די גרעסטע סיבות פון נידערלאגע, ספעציעל אין אלטע מלחמות (כאטש דאס בלייבט אמת אויך היינט). זיך באהאנדלען מיט מורא איז נישט בלויז חיזוק — עס איז א יסוד׳דיגער עלעמענט פון דעם הלכה׳דיגן געשטעל פאר מלחמה.

פסוקים כ׳:ב׳-ד׳ — דער כהן׳ס רייד פאר דער מלחמה

ווי די צבא נענטערט זיך צו דער מלחמה, טרעט דער כהן פאר און רעדט צו די לייט. ער עפנט מיט שמע ישראל — “הער צו, ישראל” — דער געוויינטלעכער אופן ווי רייד הייבט אן אין ספר דברים (פאראלעל צום באוואוסטן טעגלעכן שמע, אבער דא ארבעט עס פשוט ווי “הערט צו”).

די רייד: איר גייט צו מלחמה קעגן אייערע שונאים. זאלט נישט מורא האבן. די משנה באטאנט אינטערעסאנט די ווערטער על אויביכם — “קעגן אייערע *שונאים*.” אמאל דארפן חיילים א דערמאנונג אז די קעגנשטעלערישע כח איז טאקע דער שונא. דאס איז נישט קיין בירגער קריג; דאס זענען שונאים וואס האנדלען ווי שונאים, און איר מוזט ענטפערן דערנאך. זאלט נישט פארמישט ווערן.

פיר כמעט-סינאנימישע ווערטער פאר מורא ווערן גענוצט: אל תיראו (זאלט נישט מורא האבן), אל תחפזו (זאלט נישט אנטלויפן), אל תערצו (זאלט נישט צעבראכן ווערן) — אלע דריקן אויס דעם זעלבן עיקר׳דיגן געדאנק: זאלט נישט לאזן מורא זאל אייך צעברעכן, ווארום השם אייער גאט גייט מיט אייך צו קעמפן פאר אייך און ראטעווען אייך.

פסוקים כ׳:ה׳-ח׳ — פיר קאטעגאריעס פון פטור פון מלחמה

פון דעם יסוד אז מוראל איז דער עיקר קומט ארויס א פראקטישע השלכה: מענטשן וואס ווילן ווארשיינלעך זיין דערשראקן אדער צעטיילט זאלן ווערן אהיימגעשיקט, ווארום זיי וועלן אונטערגראבן די צבא׳ס ווירקזאמקייט. דאס ברענגט ארויס דריי שטאפלען פון דעם זעלבן געדאנק: (1) די כלל׳דיגע מצוה נישט צו האבן מורא, (2) דער כהן׳ס מוראל רייד, און (3) די שוטרים (אפיצירן/דורכפירער פון אנהייב פון דער פרשה) זאגן אן די פטורים.

דריי פטורים באזירט אויף לעגיטימע לעבנס אומשטענדן

1. א מאן וואס האט געבויט א נייע הויז און האט עס נאך נישט איינגעווייט (לא חנכו) — ער האט מורא צו שטארבן איידער ער האט אמאל געוואוינט דארט; איינער אנדערש וועט נעמען זיין הויז.

2. א מאן וואס האט געפלאנצט א ווייַנגארטן און האט נאך נישט געהאט הנאה פון זיינע ערשטע פירות (לא חללו) — די זעלבע סברא. דאס ווארט חלל אין הקשר פון א ווייַנגארטן מיינט צו עסן פון זיינע ערשטע פירות.

3. א מאן וואס האט מקדש געווען א פרוי אבער האט זי נאך נישט חתונה געהאט (ארש אשה) — דאס איז איינע פון די מקורות אין פסוק פאר דעם חילוק צווישן אירוסין (קידושין) און נישואין (חתונה). ער האט אריינגעלייגט מי און ארבעט אריינצוקריגן א פרוי אבער האט קיינמאל נישט געמאכט די חתונה.

דער אונטערליגנדער יסוד פאר אלע דריי: די מענטשן זענען אין א שטאפל פון לעבן וואו טויט וואלט געווען *ספעציעל* ביטער — נישט אז טויט אין א גערעכטע מלחמה איז אביעקטיוו אומרעכט פאר זיי, נאר אז זייער מורא צו שטארבן איידער זיי פארענדיגן עפעס וויכטיגס וועט שוואכן זייער קעמפן כח. דער פסוק זאגט אויס זייער אינעווייניגע דאגה (“פן ימות ואיש אחר יחנכנו/יחללנו/יקחנה”), און דער פראקטישער מסקנא איז: גיי אהיים.

א פערטער, ברייטערער פטור

מי האיש הירא ורך הלבב — ווער עס איז פשוט דערשראקן אדער ווייך-הארציג זאל אויך גיין אהיים, כדי נישט צו פארמוטיגן אנדערע. דער פערטער קאטעגאריע איז אנדערש פון די ערשטע דריי: יענע דריי האבן ספעציפישע באגריינדעטע סיבות; דאס איז א כלל׳דיגער אויפנעמער פאר ווער עס זיין מורא, אומבאקוקט פון דער סיבה, וואלט אנשטעקן די רעשט פון דער צבא.

א באוואוסטע *מחלוקת תנאים* באהאנדלט צי דער דערשראקענער מאן איז איינער וואס האט מורא צוליב זיינע *עבירות* (זינד וואס מאכן אים פילן נישט ווערדיג פון השגחה אלקית) אדער פשוט איינער וואס פעלט אים ממש מוט און קען נישט אויסהאלטן דעם בליק פון מלחמה. ווי עס איז, זאל ער גיין אהיים.

פסוק כ׳:ט׳ — איבערגאנג צו מלחמה: באשטימען גענעראלן

נאכדעם די *שוטרים* ענדיגן רעדן, ופקדו שרי צבאות בראש העם — גענעראלן ווערן באשטימט צו פירן די לייט אין מלחמה. די סדר איז וויכטיג: ערשט מאך זיכער אז אלעמען איז גרייט און די וואס זאלן אוועקגיין זענען אוועקגעגאנגען, דערנאך ארגאניזיר דעם סדר פון מלחמה. די משנה לייענט דאס אלס שטעלן א פונקט פון נישט-אומקערן — אמאל די געלעגנהייט אוועקצוגיין איז פארביי, ווערט אוועקגיין דעזערשאן, שטראפבאר און פיזיש פארמיטן.

פסוקים כ׳:י׳-י״ד — דער פארשלאג פון שלום צו שונא שטעט

א קריטישער דין רעגירט ווי אזוי תנאים ווערן געגעבן צום שונא. פאר דער מלחמה, וקראת אליה לשלום — מ׳מוז פארשלאגן שלום. דער “שלום” איז טאקע א פארשלאג פון אונטערווארפונג/אונטערגעבונג, נישט צוריקציען. א קריטישער און אפט מיספארשטאנענער פונקט: דער פארשלאג פון שלום נעמט אן א *גערעכטפארטיגטע* מלחמה. די תורה זאגט נישט “פירט נישט אומנויטיגע מלחמות” — דאס איז גלייך. אדרבה, אפילו ווען מלחמה איז גערעכטפארטיגט, אפילו ווען דער שונא פארדינט אונטערווארפונג, מוזט דו נאך אלץ פארשלאגן תנאי שלום.

צוויי אויסגאנגען

1. אויב זיי נעמען אן שלום — זיי עפענען זייערע טויערן, און די באפעלקערונג ווערט *מס* (טריביוט/שטייער אונטערטאנען). אלטע *מס* איז נישט געווען נאטווענדיג געלט — עס קען מיינען נעמען קראפס אדער אויסשרייבן ארבעט. די לייט בלייבן לעבעדיג אלס א אונטערטעניגע שטאט אונטער דעם כובש׳דיגן מלך.

2. אויב זיי ווייזן אפ שלום — מ׳לייגט א צור. ביי נצחון ווערן אלע זכרים (*כל זכורה* — מיינט חיילים/מיליטער-עלטערע מענער, נישט קינדער) אומגעבראכט. פרויען, קינדער, בהמות, און פארמעגן ווערן שלל מלחמה.

די שארפע תנאים פאר אפווייזונג זענען נויטיג צו מאכן דעם שלום פארשלאג גלויבווערדיג — דאס איז פאראלעל צו רוימישע געזעץ וואו אמאל דער שטורעם-באק טאפט די וואנט, לויפן די שלום תנאים אויס. אן ריכטיגע השלכות פאר אפווייזונג, וואלטן שונאים פשוט אנגענומען שלום אינעם לעצטן מינוט, מאכנדיג דעם פארשלאג נישטיג.

פסוקים כ׳:ט״ו-י״ח — די אויסנאם פון די זיבן אומות

דער רמב״ם, ציטירנדיג א גמרא, האלט אז אפילו די זיבן כנענישע אומות (*שבע עממין*) זענען געווען פארגעשלאגן שלום בתחילה. דער חילוק איז נאר נאכדעם שלום איז אפגעוויזן:

ווייטע שטעט — די געוויינטלעכע תנאים אויבן ווערן אנגעווענדט (אונטערווארפונג אדער צור מיט טיילווייזע חורבן).

די זיבן אומות (חתי, אמורי, כנעני, פריזי, חיווי, יבוסי) — אויב זיי ווייזן אפ שלום, לא תחיה כל נשמה — גארנישט לעבעדיגס בלייבט איבער, אריינגערעכנט פרויען און קינדער. נאך מער, *חרם* (גאנצע פארבאט) ווערט אנגעווענדט: אפילו זייערע פארמעגנס און מאטעריעלע קולטור מוז ווערן חרוב, נישט גענומען אלס שלל.

די סיבה איז בפירוש געזאגט: ווארום די אומות וועלן וואוינען נעבן ישראל, וואלטן אונטערוואָרפענע שונאים ווייטער פירן זייער אומגעהייערע קולטור — אריינגערעכנט קינד קרבנות — און לערנען עס צו ישראל. ככל תועבותם — זייער קולטורעלער השפעה איז די סכנה. דאס פארבינדט זיך צו דער ווארענונג אנדערש: פן תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך — אפילו נעמען זייער גאלד, זילבער, אדער שיינע זאכן איז א סכנה ארייןצוברענגען זייער עבודה זרה׳דיגע קולטור. דער *חרם* מיינט דעריבער חרוב מאכן אלע מאטעריעלע קולטור, נישט נאר מענטשן.

פסוקים כ׳:י״ט-כ׳ — דער דין פון פרוכט ביימער ביי א צור

א לעצטע גבול אויף צור מלחמה: לא תשחית את עצה — זאלסט נישט חרוב מאכן פרוכט-טראגנדיגע ביימער ביי א לאנגע צור. די רעטארישע קשיא כי האדם עץ השדה — “איז א בוים א מענטש אז ער זאל אריינקומען אין דער צור קעגן דיר?” — מאכט די סברא קלאר.

דער ברייטערער יסוד: אויסער דעם הקשר פון די זיבן אומות, איז דער ציל קיינמאל נישט גאנצע חורבן. דער כוונה איז צו כובש זיין און *איבערהאלטן* די שטאט אלס א פונקציאנירנדיגער ארט. חרוב מאכן וויכטיגע אינפראסטרוקטור — פרוכט ביימער וואס געבן עסן — איז קעגן-פראדוקטיוו. מ׳דארף יענע ביימער פאר זיך אליין נאך דעם כיבוש.

אבער, נישט-פרוכט-טראגנדיגע ביימער *מעג* מען אפשניידן פאר בויען צור עקוויפמענט (טערעם, אאז״וו). דער פראקטישער באלאנס: איבערהאלטן פראדוקטיווע אינפראסטרוקטור בשעת מ׳ניצט נישט-פראדוקטיווע רעסורסן פאר מיליטערישע צוועקן. די צור גייט ווייטער עד רדתה — ביז די שטאט גיט זיך איבער.


תמלול מלא 📝

דיני מלחמה אין ספר דברים פרק כ׳

הקדמה: דער קאנטעקסט פון די דינים פון מלחמה אין פרשת שופטים

מיר לערנען ספר דברים, פרק כ׳. ווי מיר האבן שוין געזאגט, די גאנצע סדרה – די גאנצע פרשת שופטים – איז וועגן ציבור-געזעצן אדער דינים פון דעם ציבור-סדר. און איצט, מער ספעציפיש, האבן מיר דינים פון מלחמה.

די פרשה וואס הייבט אן כי תצא למלחמה – יעדערער ווייסט דעם דין, וואס איז דער אנהייב פון דער קומענדיגער פרשה, וואס הייסט כי תצא נאך אירע ערשטע ווערטער – האנדלט מיט ספעציפישע דינים פון מלחמה. אבער דא האבן מיר די תקנות, די דינים פון מלחמה, מער דעם אנהייב פון דער מלחמה, די כלליות׳דיגע דינים פון מלחמה. ס׳איז דא עטלעכע הין און צוריק צו אנדערע חלקים און דערנאך קומט עס צוריק צו דעם, ווי מיר וועלן זען אין די קומענדיגע פרקים.

דאס איז, דאך, א חלק פון די דינים, אדער א סארט דין, וואס ווערט בכלל נישט דערמאנט אין די פריערדיגע ספרים. א סך פון משנה תורה – איינס פון די זאכן וואס מיר דארפן שטענדיג באמערקן, און רמב״ן רעדט שטענדיג וועגן דעם – איז וועלכע דינים זענען חזרות פון די פריערדיגע פיר ספרים, וועלכע דינים האבן עטלעכע חילוקים אין דער אופן ווי זיי ווערן געזאגט אדער אין זייערע פרטים פון די פריערדיגע פיר ספרים, און וועלכע דינים זענען גאנץ נייע, גאנץ נאר געהעריג צו דעם קאנטעקסט פון דער תורה וואס ווערט געגעבן צו די מענטשן וואס זענען ביים שוועל פון אריינגיין אין ארץ ישראל און עס כובש זיין. און גאנץ פשוט, די דינים פון מלחמה זענען די וואס געהערן צו דער קאטעגאריע.

פריערדיגע מעשיות פון מלחמה און זייערע דינים

דאך, מיר האבן שוין געהאט מעשיות פון משה רבינו׳ס קעמפן מלחמות, ספעציפיש אין סוף ספר במדבר, וואס מיר האבן דארטן געלערנט. און ס׳איז דא עטלעכע דינים וואס מען קען פארשטיין אז זיי זענען כלליות׳דיגע דינים פון מלחמה, ווי די מלחמות זאלן געקעמפט ווערן – ספעציפיש די הלכות פון דער מלחמה קעגן מדין, די הלכות פון טהרה פון טומאת מת, וואס קומען נאך די דינים פון מלחמה. און א גרויסער חלק דערפון איז אז מען דארף זיך מטהר זיין פון נוגע זיין אין טויטע מענטשן, אדער אפשר אפילו פון דעם מעשה פון הרגענען זיי אין א מלחמה.

אבער דא האבן מיר מער כלליות׳דיגע דינים פון מלחמה. מיט אנדערע ווערטער, אויך די פאזיטיווע זייטן – אויך ווי די מלחמה ווערט געקעמפט, און עטלעכע דינים וועגן דעם, און עטלעכע באגרעניצונגען, אדער עטלעכע, וואס מיר וואלטן איצט גערופן, דיני מלחמה, עטלעכע באגרעניצונגען אויף ביז וואו מלחמות קענען געקעמפט ווערן, אבער אויך עטלעכע פון דעם היפך. און די גייען צוזאמען, ווי מיר וועלן דערקלערן, און דאס איז גאנץ פשוט פאר יעדן וואס פאלגט ווי די זאכן ארבעטן. מען קען נישט האבן דינים פון שלום, פון ווי אזוי מען גיט ארט פאר שלום אינעווייניג א מלחמה, אויב ס׳איז נישטא אויך די אנדערע זייט, וואס איז די סארט שטראף אדער אפשרעקונג פאר נישט אננעמען דעם שלום, אדער פאר נישט ארבעטן צוזאמען מיט דער מלחמה.

דער פעלן פון “גערעכטע מלחמה” תורה

דאך, וואס פעלט גאנץ אין די דיונים איז די שאלה, שפעטער גערופן די שאלה פון גערעכטע מלחמה – ווי וועלכע מלחמות זאל מען בכלל גיין? די שאלה ווערט נישט דיסקוטירט דא. און ס׳איז פשוט אנגענומען ווי דער פסוק הייבט אן: איר וועט ארויסגיין צו מלחמה אויף אייערע שונאים. אזוי דאך, מען קען זאגן זייערע שונאים זענען זייערע שונאים ווייל זיי זענען געגאנגען צו מלחמה קעגן זיי. אבער צו לייענען עס אויף א מער גלייבהאפטיגן אופן, וואס איז, דאך, די באשלוס צו מאכן מלחמה איז מסתמא די באשלוס וואס דער מלך מאכט, וואס מיר האבן געזען פריער, אדער עפשר די שופטים – אין דער גמרא, ס׳קוקט אויס ווי ס׳איז א דין, אזוי מיר דארפן פרעגן די שופטים. אבער זיכער, ס׳איז די עבודה פון דעם מלך, און דאס איז די עבודה פון א ריכטיגן מלך צו באשליסן – איינע פון זיינע הויפט עבודות איז צו באשליסן וועלכע מלחמות זענען ריכטיג און געראטן צו קעמפן.

דאס ווערט נישט דיסקוטירט דא און עפשר נישט געזען ווי עפעס וואס קען געמאכט ווערן א דין. דאס איינציגע וואס ווערט געמאכט א דין איז דער אופן ווי אזוי מען קעמפט. און ס׳איז דא עטלעכע ספעציפישע חילוקים צווישן פארשידענע סארטן מלחמה און וואס פאר תנאים זאלן געגעבן ווערן אין יעדן פון זיי, ווי מיר וועלן זען. דאס קוקט אויס צו זיין דער דין.

דער ערשטער דין פון מלחמה: זאלסט נישט מורא האבן (פסוקים כ׳:א׳)

איצט, דאס ערשטע וואס מיר דארפן הייבן אן ביים אנהייב. דער ערשטער דין פון מלחמה, די ערשטע אנווייזונג פאר מלחמה – ס׳איז שווער צו באשליסן צי דאס איז א דין. דער רמב״ם מיינט דאס איז ממש א דין. אבער דאך, אפילו דער רמב״ם האט פארשטאנען וואס דאס מיינט. ס׳איז נישט ווי א דין אין דעם זין פון א דין פון עבודה, וואס איז אזוי.

דער ערשטער דין איז: ווי איר וועט ארויסגיין צו מלחמה, וועט איר זען פערד, וועט איר זען מרכבות, רייטער, פיל מער מענטשן ווי איר. און דאך, איר וועט דארפן אויסרעכענען פריער צי ס׳איז דא א געלעגנהייט צו געווינען. ס׳זאגט נישט אז איר זאלט ארויסגיין צו מלחמות אין וועלכע איר זענט אונטערצאליג. וואס עס זאגט איז אז אפילו אויב איר גייט צו מלחמה און איר זעט פיל פערד, פיל רייטער, פיל מרכבות, מער ווי איר, זאלט איר נישט מורא האבן פון זיי ווייל השם, אייער גאט, איז מיט אייך, וואס האט אייך ארויסגענומען פון ארץ מצרים.

די לימוד פון יציאת מצרים

דאס איז איינס פון די וויכטיגע לימודים פון יציאת מצרים, וואס מיר לערנען איבער גאנץ ספר דברים פון אנהייב דערפון, פון משה׳ס גרויסע רייד אין אנהייב. און אין דעם דין דא, פונקט ווי גאט האט אונז ארויסגענומען פון מצרים, וואס האט אויך געהאט מרכבות – דאס איז די זאך וואס מצרים האט געהאט מערסט באוואוסט, זייערע גרויסע שש מאות רכב בחור פון יציאת מצרים – און גאט האט אונז געראטעוועט דורך מלחמה, ריכטיג, און א סארט מלחמה, ביי קריעת ים סוף פון די מצרים, אזוי אויף דעם זעלבן אופן, קען ער העלפן אייך אין דער מלחמה. דאך, אנגענומען אז דאס ווערט געטון לויט די מעלות, לויט די ווערטן פון דעם גאט וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים, ווי מיר האבן געלערנט אין פריערדיגע שיעורים, ווי אזוי איר טוט אין דעם וועג פון יענעם גאט וואס לערנט אייך און יענע מעשה וואס ווייזט אייך.

פארוואס דאס ווערט באטראכט ווי א דין

און דא איז די כלליות׳דיגע זאג: זאלט נישט מורא האבן פון זיי. דאך, דער רמב״ם זאגט ס׳איז ווי א דין, ווייל דאך יעדערער ווייסט אז פחדנות און פארלירן די מוראל איז די גרעסטע זאך וואס מאכט מענטשן פארלירן מלחמות, און ספעציעל אין דעם אופן ווי אלטע מלחמות זענען געקעמפט געווארן, וואו ס׳איז נאך ווייניגער נחיצות אין עטלעכע זין אויף טעכנישע, מאטעריעלע כח, אבער אויך אין דעם אופן – ס׳איז נאך אזוי אין אסאך אופנים. און דערפאר מאכט עס א זין פאר מענטשן ווי דער רמב״ם צו זאגן אז דאס איז א דין, ווייל דאס זענען די יסודות׳דיגע זאכן וואס דארפן געטון ווערן אין דעם דין.

מען קען נישט זאגן, נו, עס זאל זיין נאר הבטחות אדער חיזוק, מען זאל זאגן מענטשן אז זיי זאלן נישט מורא האבן, אבער ווי קען מען זיי באפעלן נישט צו מורא האבן? אבער ווען מיר זאגן באפעלן, מיינען מיר נאר צו זאגן דאס איז איינס פון די סטרוקטורעלע זאכן וואס דארפן געטון ווערן אויב מען גייט צו מלחמה. מען דארף גיין צו מלחמה, מען דארף זיך אכטן אויף מורא, מען דארף זיך אכטן אויף די פחדנות, און דערפאר דארף מען זאגן די מענטשן, ערשטנס, אז די דינים אליין, די תורה אליין זאגט די מענטשן: זאלט נישט מורא האבן פון זיי.

דער כהן׳ס רייד פאר דער מלחמה (פסוקים כ׳:ב׳-ד׳)

און דערנאך האבן מיר דעם קומענדיגן חלק פון דעם דין. ווי איר קומט נאענט צו דער מלחמה, צו דער שלאכט – מסתמא איבערגעזעצט ווי שלאכט דא – דערנאך גייט דער כהן און רעדט צו די מענטשן און ער זאגט זיי דאס פונקט׳דיגע זאך וואס איך האב אייך פונקט געזאגט בכלל. ער זאגט זיי דאס, און ער הייבט אן א רייד: שמע ישראל.

דאס איז ווי רייד ווערן אנגעהויבן אין ספר דברים, איינס פון די הויפט אופנים ווי רייד ווערן אנגעהויבן. שמע ישראל – דאך ווייסן מיר די באוואוסטע שמע ישראל וואס מיר זאגן יעדן טאג, אבער דאס איז ווי, איצט זאגן מיר “הערט צו,” הערט, שמע ישראל.

דער תוכן פון דער רייד

איר גייט איצט צו מלחמה אויף אייערע שונאים, זאלט נישט מורא האבן. די משנה לייענט דאס אינטערעסאנט, על אויביכם, אז מען דארף דאס באטוינען צו מענטשן. אמאל פארשטייען מענטשן נישט אז די מענטשן קעגן וועמען זיי גייען צו מלחמה זענען זייערע שונאים. ווי איר גייט נישט – דאס איז נישט קיין אינערלעכע מלחמה. אויב עס וועט זיין אן אינערלעכע מלחמה דאן גילטן די דינים נישט, דאן דארפן מיר געפינען א פארשידענע – איך מיין מיר זאלן נישט טון יענע מלחמה. אבער איר גייט צו מלחמה אויף אייערע שונאים, קעגן אייערע שונאים, וואס מיינט זיי טוען זיך צו אייך ווי שונאים, און דערפאר זאלט איר זיך טון צו זיי ווי שונאים. זאלט נישט פארמישט ווערן.

און דערפאר זאלט נישט לאזן אייערע הערצער זיין ווייך, און דאס מיינט נישט, אדער לכל הפחות נישט נאר, זייט שטארק – עס מיינט זאלט נישט מורא האבן, ריכטיג, זאלט נישט מורא האבן. און ס׳איז דא פיר פארשידענע ווערטער וואס מיינען אין עצם דאס זעלבע: זאלט נישט מורא האבן, זאלט נישט זיין עפעס ווי שנעל צו אנטלויפן, זאלט נישט צעבראכן ווערן. דאס זענען אלע אופנים פון זאגן דאס זעלבע: זאלט נישט צעבראכן ווערן דורך דער מורא, ווייל השם אייער גאט גייט מיט אייך, צו קעמפן מיט אייך, צו ראטעווען אייך.

די פראקטישע אנווענדונג: פטורים פון שלאכט (פסוקים כ׳:ה׳-ח׳)

איצט האבן מיר – אזוי דאס איז די מוראל-שטארקנדיגע רייד וואס דער כהן דארף געבן, אדער ווערט געזאגט צו געבן איצט, אין אנהייב פון דער מלחמה, ווי זיי קומען נאענט צו דער שלאכט. איצט איז דא אויך א פראקטישע תוצאה פון דער געדאנק.

דער יסוד הינטער די פטורים

זינט מיר פארשטייען אז די געפערלעכסטע זאך אין מלחמה איז צו פארלירן מוט, צו פארלירן די מוראל, איז דא אויך פראקטישע דינים וואס זאגן אז מענטשן וואס אין אסאך אופנים וועלן צעשטערן די מוראל, צי פאר זיך אליין אדער פאר זייערע חברים, זאלן ליבער נישט גענומען ווערן צו מלחמה. מען גייט נישט צו מלחמה מיט מענטשן וואס וועלן מורא האבן; זיי וועלן נאר מאכן אז איר פארלירט. אזוי גייט נישט אפילו צו מלחמה מיט יענע מענטשן.

אזוי ס׳איז דא דריי מדרגות פון דער זעלבער געדאנק, וואס איז אלעס וועגן דעם מוט און די אינערלעכע שטארקייט וואס מענטשן דארפן צו גיין צו מלחמה:

1. די מצוה בכלל: זאלט נישט מורא האבן

2. דער כהן גיט די רייד: זאלט נישט מורא האבן

3. דערנאך די שוטרים, וואס מיר האבן געזען אין אנהייב פון דער פרשה, ריכטיג, שופטים ושוטרים – די מענטשן וואס זענען, ס׳איז נישט קלאר וואס שוטרים מיינט, ריכטיג, מיר איבערזעצן ווי פאליציי, עפעס ווי די דורכפירער, די פירער – רעדן צו די מענטשן און זיי זאגן זיי די פיר זאכן, פיר מענטשן וואס זאלן אומקערן, וואס זאלן אומקערן אהיים.

די פיר קאטעגאריעס פון פטור

און זיי ווערן אפגעטיילט אין דריי און איינס, ווייל זיי זענען א ביסל אנדערש. די דריי זענען אזעלכע וואס האבן עפעס פון א גוטע תירוץ פאר זיין מוראדיג פון גיין צו מלחמה, פאר נישט זיין גרייט, פאר נישט זיין אין דעם מצב פון לעבן וואו מען ווילט גיין צו מלחמה.

אויב מען ווילט גיין צו מלחמה דארף מען זיין אין דער סארט מצב אין לעבן וואו מען איז גרייט צו גיין אין מלחמה, און א חלק פון גיין צו מלחמה מיינט מען איז גרייט צו שטארבן אין יענעם מצב און עס וועט נישט זיין די ערגסטע זאך פאר אים צו שטארבן. דאך שטארבן איז שטענדיג א שלעכטע זאך, ספעציעל שטארבן אין שלאכט – מיינט עס איז נישט קיין דערוואַרטעטער לעבן אדער טויט – אבער ס׳איז נאך דא מענטשן וואס זענען אין דעם מצב פון לעבן וואו ס׳איז ערגער פאר זיי. און זינט ס׳איז ערגער פאר זיי וועלן זיי נישט קעמפן צו זייער פולער פעאיגקייט. דאס איז דער אמת׳ער פראבלעם: זיי וועלן נישט קעמפן צו זייער פולער פעאיגקייט און דערפאר קענען מיר נישט האבן יענע מענטשן אין מלחמה.

ערשטער פטור: דאס נייע הויז

און יענע מענטשן זענען: דער ערשטער מענטש וואס האט געבויט א נייע הויז און האט נאך נישט אריינגעצויגן אין אים, אדער נישט פונקט קלאר, אבער האט נישט אנגעהויבן לעבן אין אים. איך בין נישט פונקט קלאר וואס דאס מיינט – עס האט נישט אנגעהויבן, ווי, עס אויפגעשטעלט, נישט עס איינגעווייט. אזוי ער איז זארגעוודיג וועגן זיין הויז. ער איז ווי, איך קען נישט שטארבן, איך האב אריינגעלייגט אלע די השתדלות אין בויען א נייע הויז און דערנאך וועל איך קיינמאל נישט אפילו האבן איין טאג פון לעבן אין אים. און דער פסוק זאגט, פן תמות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. אבער דאך רעדט דאס פאר דעם מענטש׳ס מורא.

ס׳איז גארנישט שלעכט מיט עמעצן שטארבן אויב ס׳איז דא א גערעכטע מלחמה, דאן פון דער פערספעקטיוו פון דעם אביעקטיווען פונקט פון דער מלחמה, איז גארנישט שלעכט מיט א איד וואס האט א נייע הויז שטארבן אין דער מלחמה. אבער דער פונקט איז אז ער וועט – דערפאר פארשטיי איך – ער וועט דאס טראכטן און ס׳איז ווי זיין שטענדיג זארגעוודיג: וואַרט, עמעצער אנדערש וועט נעמען מיין הויז וואס איך האב אריינגעלייגט אלע די השתדלות און איך וועל קיינמאל נישט לעבן אין אים. און דאס וועט מאכן אז ער קען נישט קעמפן. אזוי דערפאר גיי אהיים.

צווייטער פטור: דער נייער וויינגארטן

זעלבע זאך: עמעצער האט געפלאנצט א וויינגארטן און קיינמאל נישט געטרונקען פון די ערשטע פירות דערפון. דאס איז וואס דאס ווארט חלל מיינט, דער תוכן פון א וויינגארטן. זעלבע זאך: גיי אהיים ווייל דו האסט מורא עמעצער – דו וועסט שטארבן און עמעצער אנדערש וועט עס טון אנשטאט אין דיין ארט.

דריטער פטור: דער מארוס׳טער מאן

זעלבע זאך: אויב דו האסט מארוסט א פרוי. דאס איז איינס פון די ערטער וואו מיר זען אז ס׳איז דא א באגריף פון אירוסין, באזונדער פון נישואין, ריכטיג. דאס מיינט דו האסט צוגעזאגט א פרוי אז דו וועסט איר חתונה האבן, דו האסט איר געמאכט צוזאגן אדער איר טאטע, ווער עס איז אין פארענטפערונג פון איר, אז דו וועסט איר חתונה האבן. און די זעלבע זאך: איך בין געגאנגען צו אלע די השתדלות צו באקומען א ווייב און איך האב קיינמאל נישט געענדיגט די חתונה. זעלבע זאך: גיי אהיים.

פערטער פטור: דער מוראדיגער און ווייך-הארציגער

און דערנאך לייגן זיי צו נאך איין זאך. אזוי דאס זענען דריי מענטשן וואס האבן עפעס פון א גוטע תירוץ. אבער דערנאך לייגן זיי צו נאך אלע די, זאגן זיי: ווער עס איז מוראדיג, ווער עס איז מוראדיג, וואס האט א ווייכקייט פון הארץ, זאל ביטע גיין אהיים און נישט מאכן ווייך [די הערצער פון זיינע ברידער]—

דער מוראדיגער זעלנער און דער פונקט פון נישט אומקערן

אזוי דאס איז, איך טראכט, דער כלליות׳דיגער פונקט פון אלע די דינים, אבער ס׳איז דא נאך איינס פאר מפורש, און וועגן אים, ווי מכלך ישראל, דאס מיינט עמעצער איז מוראדיג אז ער האט געטון אן עבירה און דערפאר איז ער נישט ווערט צו גיין צו מלחמה, אדער די אנדערע שיטה, ממש׳דיגע שיטה איז נאר מוראדיג, עמעצער וואס האט נישט דעם מוט, עטלעכע מענטשן קענען נישט זען שווערדן עפענען, קענען נישט זען, ממש קענען נישט זען די מלחמה, אזוי ער האט נישט דעם מוט דערפאר, אזוי דערפאר איז בעסער פאר אים צו גיין אהיים.

און דערנאך, נאכדעם וואס זיי טוען דאס אלעס, דערנאך זענען זיי גרייט, נאכדעם וואס די שוטרים ענדיגן רעדן צו די מענטשן, געבן זיי די פירער, די גענעראלן, צו גיין אין קאפ פון די מענטשן און זיי פירן אין שלאכט. אזוי דאס זענען אלע צוגרייטונגען פאר שלאכט און, מיט אנדערע ווערטער, מען דארף ארגאניזירן אן ארדענונג פון שלאכט פאר מען ווייסט מיט וועמען מען וועט שלאכטן, אזוי ערשט דארפן מיר מאכן זיכער אז יעדערער איז גרייט און דערנאך שטעלן מיר דאס אויף.

ס׳קען אויך זיין א מיינונג אין דעם, וואס איז ווי, נאכדעם, האסטו נישט קיין געלעגנהייט צו פארלירן, אזוי ווי די משנה לייענט עס, נאכדעם וואס דו ביסט, דו ביסט נישט איינער פון די מענטשן וואס האט גענומען די געלעגנהייט, מען גיט א געלעגנהייט צו מענטשן צו גיין אהיים, נאכדעם, האסטו נישט קיין געלעגנהייט צו גיין אהיים, ביסטו באטראכט א דעזערטער, ווערסטו באשטראפט, ווערסטו פיזיש פארשפארט פון גיין אהיים, דו קענסט נישט, ס׳איז נישטא קיין וועג צוריק.

אזוי דאס איז דער דין פון דער פערספעקטיוו פון די מענטשן וואס גייען צו מלחמה, די קעמפער, די זעלנער.

דער פארשלאג פון שלום: באהערשונג, נישט צוריקציִען

איצט האבן מיר אן וויכטיגן, דעם צווייטן וויכטיגן דין פון מלחמה, די צווייטע זייט, וואס איז ווי די תנאים ווערן געגעבן צום שונא, ווי טוען מיר זיך מיט דעם שונא, און ס׳איז ווידער אן וויכטיגן דין פון פאר דער שלאכט. דאס ערשטע איז, ווי איר קומט נאענט צו א שטאט און איר ווילט קעמפן וועגן איר, ערשט רופט איר עס, איר געבט עס אן פארשלאג פון שלום.

און דא איז דא צוויי אפציעס, זייער וויכטיג צו באמערקן אז דער פארשלאג פון שלום ארבעט מיט די צוויי אפציעס. דאך איז דא אן פארשלאג פון שלום, טאקע איז עס אן פארשלאג פון באהערשונג, ריכטיג, ס׳איז נישט קיין פארשלאג פון שלום אין דעם זין וואס איז גייענדיג אוועקגיין, ווייל פשוט איז דא א סיבה פאר דער מלחמה, ווי מיר האבן געלערנט, די תורה דיסקוטירט נישט פארוואס מען גייט צו מלחמה אין ערשטן ארט, מען גייט פשוט צו מלחמה אין ערשטן ארט פאר עפעס א סיבה, ס׳איז געווען עפעס, עפעס האבן יענע מענטשן געטון פאלש, ס׳איז דא עפעס א סיבה פארוואס איר פארדינט צו גיין צו מלחמה צו זיי און זיי צו געווינען.

פארוואס פארשלאגן שלום אין א גערעכטיגטע מלחמה?

אבער מ׳דארף נאך אלץ, דערפאר איז עס וויכטיג, מענטשן פארשטייען נישט, מענטשן מיינען אז אויב איך זאג עס אזוי, אוקיי דעמאלט פארוואס ביטן מיר איבערהויפט שלום, ניין, מ׳ביט שלום פונקט ווען די מלחמה איז געווען באַרעכטיגט, אויב ס׳איז נישט באַרעכטיגט דעמאלט איז נישטא קיין טעם אין דער גאנצער זאך. דאס ביטן שלום זאגט נישט מ׳זאל נישט טאן מלחמה ווען מ׳דארף נישט, דאס איז פשוט. דאס ביטן שלום זאגט אפילו איינער וואס פארדינט צו ווערן אונטערגעווארפן, זיי פארדינען צו האבן א מלחמה קעגן זיי, מ׳דארף זיי נאך אלץ ביטן שלום, וואס מיינט טאקע צו ביטן זיי אונטערווארפקייט, עס מיינט צו ביטן זיי עפעס א געפיל פון מורא, תנאי כניעה, דאס איז טאקע די סארט כניעה וואס די תורה האט אין זינען.

די צוויי אויסקומען: אונטערווארפקייט אדער מצור

ס׳איז אזוי: אויב זיי וועלן ענטפערן דיר מיט שלום, אויב זיי וועלן עפענען די טיר פאר דיר איצט, אויב זיי וועלן עפענען די טירן פון דער שטאט פאר דיר, דעמאלט וועסטו נעמען די מענטשן און זיי וועלן, וואס איז א וועג צו זאגן זיי וועלן זיין דיינע קנעכט, אדער געווענליך איבערזעצן מיר מס ווי שטייער, אבער די אלטע שטייער איז נישט געווען שטענדיג ממש געלט, עס קען זיין נעמען זייערע תבואות, עס קען זיין נעמען עטלעכע פון זייערע מענטשן צו ארבעטן פאר דיר, אבער זיי וועלן בלייבן לעבעדיג, זיי וועלן נאר זיין וואס מ׳רופט א שטאט אונטער דער מלוכה, אונטער אן אנדער מלך.

אבער אויב נישט, אויב זיי וועלן נישט מאכן שלום און זיי וועלן מלחמה האבן מיט דיר, דעמאלט וועסטו לייגן מצור צו דער שטאט, יא, זיי האבן נישט געעפנט פאר דיר דעמאלט מוזסטו לייגן מצור צו זיי, און די תורה הבטחט אדער האפט אז השם וועט געבן איר אין דיינע הענט, וועסטו געווינען די שלאכט.

די תנאים מוזן זיין גלויביג

און דעמאלט, דאס איז דער תוצאה פון א שלאכט, און דאס איז אויך, איך מיין די תנאים דארפן זיין זייער קלאר ווארום אנדערש האבן מענטשן קיינמאל נישט קיין תמריץ צו מאכן שלום, זיי זאגן שטענדיג אוקיי, איך וועל מאכן שלום אין דער לעצטער מינוט, ס׳איז זייער וויכטיג, און דאס איז אויך געווען ווי א רוימישע געזעץ, אמאל דער שטורעם-קאפ טאפט די ווענט פון דער שטאט, איז נישטא מער קיין שלום תנאים, ווארום דאס איז דער איינציגער וועג אז דיין ביטן שלום קען זיין גלויביג. דאס ביטן שלום איז נישט ווי א שיינע שלום, ס׳איז א שטארקע שלום, יא, ס׳איז א שלום וואו עס זאגט, זייער אנדער ברירה איז דאס, דעריבער דארף די אנדער ברירה זיין דארט, איך מיין נישט אז עס קען ארבעטן אן דעם.

דער גורל פון די געכאפטע

דעמאלט הרגסטו אלע מענער, יא, אלע זכרים, אבער עס מיינט אלע מענער, נישט קינדער, יא, אנדערע ווערטער, אלע זעלנער, ווארום אין דער אלטער מלחמה, און טאקע אויך היינט, מענטשן, מיר ווילן זיך פארשטעלן אז ס׳איז דא מענער וואס זענען נישט זעלנער, אבער זיי זענען סארט פון שטענדיג, אויב ס׳איז דא א ריכטיגע מצור אויף דיין שטאט, דעמאלט בדרך כלל, אלע דיינע פעאיגע, וואס מ׳רופט אמאל מלחמה-עלטער מענער, זיי זענען אלע דיינע זעלנער, דעמאלט ווערן זיי אלע אומגעבראכט. איך ווייס נישט ביז וואס מאס, ווי, יא, מ׳קען טאקע איבערלאזן עטלעכע, עס זאגט נישט, ווארום פשוט נאר אין דעם נעקסטן פסוק, ווי, אין דער מעשה פון שבע עממים, זאגט עס דיר בפירוש נישט איבערצולאזן קיין לעבעדיגע זאך, אזוי, אבער דאס מוז זיין, עס מוז זיין ווי א פולע אפגעבן.

אבער וועסטו נעמען זייערע ווייבער, זייערע קינדער, זייערע חיות, זייער בהמות, אלעס, אלע זייערע נכסים, נעמסטו זיי, און דאס איז די שלל מלחמה, וואס השם האט דיר געגעבן, און דו האסט דאס, דעמאלט דאס זענען די צוויי ברירות פון גיין צו מלחמה.

די אויסנאם פון די זיבן פעלקער

איצט איז דא אן אויסנאם געשטעלט צו דער ברירה, ס׳איז נישט קלאר אינגאנצן צו וועלכע אויסנאם, אין וועלכן שלב דער אויסנאם איז געשטעלט, איך מיין אז מיר זאלן עס מסתמא לייענען, און איך מיין דער רמב״ם און אנדערע לייענען עס אזוי, ווי זייענדיג נאך שלום איז נישט אנגענומען געווארן. דעמאלט דער רמב״ם ציטירט בפירוש א גמרא וואס זאגט, אפילו פאר די מלחמות, און די מענטשן, אפילו די שבע עממים, די זיבן פעלקער פון כנען, איז געווען א ביטן שלום, זיי האבן געקענט אננעמען דאס, אבער נאך דעם, איז דא א חילוק.

ווייטע שטעט קעגן די זיבן פעלקער

אין דער, אין יעדע שטאט וואס איז ווייט פון דיר, וואס איז נישט א חלק פון דעם ארט וואו דו מוזט טאקע וואוינען, דעמאלט איז דא אן אפציע פון, ווי, אונטערווארפן זיי, און זיי זענען אונטער דיר. אבער פון די שטעט, אויב זיי נעמען נישט אן תנאי שלום, וואס איז זיי אננעמען טאקע צו וואוינען אונטער דיר, און לויט דיינע תנאים, דעמאלט וועסטו מוזן טאן עפעס מער ווי דאס, לאז נישט לעבן קיין לעבעדיגע זאך, כל נשמה, לאז נישט קיין זאך לעבעדיג, און דאס מיינט מסתמא דאס איז דער יסוד׳דיגער נקודה.

דער דין פון חרם

און, אבער, מ׳דארף טאן חרם, יא, חרם מיינט צעשטערן עס אינגאנצן, אנדערע ווערטער, מ׳וועט נישט אפילו נעמען זייער שלל, יא? טאקע, דאס איז נישט אינגאנצן געטאן געווארן, אפילו יהושע האט געטאן עטלעכע חרם, נישט אינגאנצן, נאר געוויסע שטעט, אבער וואס דאס מיינט אויך איז נישט צו נעמען קיין פון זייערע זאכן, און מיר ווייסן אין ספר דברים, אסאך מאל איז דא א דאגה אז דו וועסט נעמען זייערע זאכן, דו וועסט נעמען זייערע עבודה זרה, דו וועסט נעמען זייער, און דעמאלט וועסטו ענדיגן טאן די זעלבע זאך.

אבער, וועסטו שטעלן זיי צו חרם, אבער מאכן א חרם, און עס גיט א רשימה פון פונקט ווער, דעמאלט דאס איז א זייער גענויע דין, די זיבן פעלקער, ווי גאט באפעלט דיר.

דער טעם: קולטורעלע פארפּעסטיגונג

און דער טעם פאר דעם, דאס איז נישט, ס׳איז נישטא, ס׳איז א וויכטיגער טעם פאר דעם, ווארום די זענען מענטשן וואס וועלן וואוינען מיט דיר, דעמאלט אויב זיי נעמען אן אינגאנצן, דאס איז איין זאך, אבער אזוי לאנג ווי זיי זענען שונאים, אונטערגעווארפענע שונאים, די פראבלעם איז אז זיי וועלן ווייטער מיט זייער שלעכטע קולטור, און דו ווילסט נישט אז זיי זאלן דיר לערנען אלע זייערע תועבות, וואס זיי טאן פאר זייערע געטער, ווי די תורה זאגט אין אנדערע ערטער, עס מיינט זיי וועלן דיר לערנען קרבן קינדער, און אזעלכע זאכן, און דו וועסט זינדיגן צו השם דיין גאט, דעמאלט ווילסטו נישט אז זיי זאלן דאס לערנען צו דיר.

דעמאלט מוזסטו זיי אינגאנצן צעשטערן, נישט צעשטערן אלע זייערע קולטור, אפילו זייער מאטעריעלע קולטור, יא, נעם נישט אפילו זייער גאלד און זילבער, זייערע שיינע זאכן, און אזוי ווייטער. דאס איז דער דין פון חרם פון די זיבן פעלקער. דאס איז, אזוי, און דאס איז ווי א תנאי פאר דעם דין פון וואס מ׳טוט ווען מ׳געווינט א שטאט. דעמאלט, פאר דעם, איז דא א תנאי אז ס׳איז נישט די זעלבע, ווען מ׳רעדט וועגן די פעלקער, וואס מ׳מוז וואוינען מיט זיי, ווארום דעמאלט מוז מען זיין באזארגט וועגן זייער השפעה, אפילו נאך מ׳האט געוואונען, דאס איז א וויכטיגע זאך.

דער דין פון פרוכט ביימער ביי מצור

איצט איז דא נאך איין דין, ווידער, א באגרעניצונג אויף דער מלחמה, דעמאלט מיר האבן דיסקוטירט, און דאס איז אויך א תנאי, עפעס מיר האבן געלערנט, מיר האבן דיסקוטירט אז אויב דו, אז דאס איז אלעס וועגן מצור מלחמה, וועגן כובש שטעט דורך מצור, דעמאלט איז דא א וויכטיגע באגרעניצונג אויפן מצור, ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו פארשטיין דעם דין, וואס דער נקודה דערפון איז.

אפהיטן פּראדוקטיווע אינפראסטרוקטור

און דער דין איז, אויב ווען מ׳לייגט מצור צו א שטאט, פאר אסאך טעג, יא, דאס איז ווי די היגיון פון א מצור, מ׳מוז עס טאן פאר אסאך טעג ביז די שטאט גיט אויף, אדער מ׳געפינט מ׳ברעכט עס, דעמאלט זאלסטו נישט צעשטערן אירע ביימער. מ׳שנייט נישט אפ די ביימער, מ׳לאזט נישט א האק פאלן אויף זייערע ביימער, אנדערע ווערטער, די ביימער וואס ברענגען פרוכט, דאס איז דער געווענליכער בוים דערמאנט אין תנ״ך, ס׳איז נישט נאר א בוים מיט בלעטער, ס׳איז די ביימער וואס ברענגען פרוכט, אבער מ׳זאל עסן דערפון, אבער שנייד עס נישט אפ.

די רעטארישע קשיא

און עס גיט א סארט טעם פאר, ווי א בוים, ווי נישט, יא, ס׳איז א זאך און א קשיא, ס׳איז א רעטארישע קשיא, איז א בוים א מענטש וואס וועט לויפן און קומען אין דעם מצור פאר דיר? אנדערע ווערטער, מיר נעמען אן, און דאס פאסט צו וואס מיר האבן געזאגט, די כוונה דא, און ספעציעל נישט פון די שבע עממים, איז נישט טאטאלע חורבן, מיר ווילן שטענדיג כובש זיין די שטאט, מיר ווילן האבן די שטאט אזויפיל ווי מיר קענען, מיר ווילן נישט צעשטערן מער ווי מיר דארפן.

דעמאלט אויב ס׳איז דא אן אינפראסטרוקטור, דאס איז דער וועג, דער ברייטערער וועג צו זאגן דאס, יא, ס׳איז דא אינפראסטרוקטור, ס׳איז דא פרוכט ביימער וואס געבן ארויס פרוכט, צעשטער נישט די ביימער, מ׳דארף זיי צו עסן פאר זיך אליין, מ׳דארף זיי, אמאל מ׳כובש די שטאט, ווילסטו נישט די שטאט זאל זיין אינגאנצן צעשטערט, דעמאלט צעשטער נישט זייער וויכטיגע אינפראסטרוקטור וואס גיט זיי עסן, ווארום דאס איז נישט קלוג. מענטשן, מ׳צעשטערט נישט, זיי וועלן זיין געשטעקט אין דעם מצור, און יא, ווילסטו אז זיי זאלן זיך אונטערגעבן אין סוף, ווילסטו טאקע אז זיי זאלן בלייבן. אבער א בוים, פשוט צעשטערן, דאס איז נישט וואס מ׳קען טאן.

ניצן נישט-פרוכט ביימער פאר מצור געצייג

אבער טאקע, מ׳דארף ביימער פאר דיין מצור, יא, א מצור, מ׳בויט אלערליי זאכן פון האלץ, מצור טערעם און אזעלכע זאכן, דעמאלט דאס איז וואס עס זאגט, וועסטו אפשנייטן די ביימער וואס זענען נישט, נישט ביימער וואס געבן ארויס עסן, נישט פרוכט ביימער, וועסטו אפשנייטן און שאפן א מצור, און דעמאלט וועסטו לייגן מצור צו דער שטאט ביז זי גייט אראפ, ביז זי גיט זיך אונטער פאר, פאר דיר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

דברים פרק כ׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

ספר דברים פרק כ׳ — דיני מלחמה (פרשת שופטים)

הקשר והמיקום בתוך פרשת שופטים

כל פרשת שופטים עוסקת במשפט ציבורי ובסדר הציבורי. פרק כ׳ פונה באופן ספציפי לדיני מלחמה — דינים שהם חדשים לחלוטין לספר דברים ללא מקבילה בארבעת הספרים הקודמים. זה מתאים לדפוס שהרמב״ן מדגיש שוב ושוב: חלק מהדינים במשנה תורה חוזרים על ספרים קודמים, חלק שונים במסגרת או בפרטים, וחלק הם חדשים לחלוטין, שייכים באופן ספציפי להקשר של עם על סף כניסה וכיבוש הארץ.

אמנם היו קודם לכן *סיפורים* על מלחמות שמשה נלחם (סוף ספר במדבר), וחלק מההלכות מאותם סיפורים עשויות לתפקד כדיני מלחמה כלליים (למשל, טהרה מטומאת מת לאחר קרב, דיני מלחמת מדין), אך פרק כ׳ מספק את המסגרת החיובית והכללית — כיצד נלחמים מלחמה, מגבלות על לחימה, ותנאים לשלום לצד השלכות לדחיית שלום. שני הצדדים הללו בהכרח הולכים יחד: אי אפשר לקיים דינים המציעים מרחב לשלום בתוך מלחמה מבלי שיהיה גם הרתעה למי שדוחה את השלום.

נעדר באופן בולט מהדיון הזה השאלה שנקראת מאוחר יותר “מלחמת צדק” — אילו מלחמות בכלל צריך לנהל. הפסוק פשוט מניח כי תצא למלחמה על אויביך. ההחלטה *האם* לצאת למלחמה שייכת למלך (שנדון קודם לכן בפרשה) ואולי דורשת אישור של הסנהדרין (לפי התלמוד). זה כנראה לא משהו שניתן לחוקק; רק *ניהול* המלחמה מחוקק.

פסוק כ׳:א׳ — הדין הראשון: אל תירא

ההוראה הפותחת: כשאתה יוצא למלחמה ורואה סוסים, רכב ופרשים המרובים ממך בהרבה — לא תירא מהם, כי ה׳ אלוהיך עמך, המעלך מארץ מצרים.

זה מתחבר לנושא מרכזי בספר דברים: יציאת מצרים כפרדיגמה. מצרים הייתה מפורסמת דווקא ברכבה (שש מאות רכב בחור), והקב״ה הושיע את ישראל דרך מעין קרב בקריעת ים סוף. הלקח: כשם שה׳ הביס אז את הכוח הצבאי של מצרים, כך הוא יכול לעזור עכשיו — בהנחה שהמלחמה מתנהלת על פי ערכיו של האלוהים שגאל אותך.

הרמב״ם מונה זאת כמצווה/דין ממשי. השאלה המובנת: איך אפשר *לצוות* על מישהו לא לפחד? התשובה היא ש״ציווי” כאן פירושו שזו דרישה מבנית של יציאה למלחמה. פחדנות ואובדן מורל הם הגורמים הגדולים ביותר לתבוסה, במיוחד בלחימה עתיקה (אם כי זה נשאר נכון גם היום). התייחסות לפחד אינה רק עידוד — זה מרכיב יסודי במסגרת החוקית של מלחמה.

פסוקים כ׳:ב׳-ד׳ — נאום הכהן לפני הקרב

כשהצבא מתקרב לקרב, הכהן צועד קדימה ופונה אל העם. הוא פותח בשמע ישראל — “שמע ישראל” — הדרך הסטנדרטית שבה נאומים מתחילים בספר דברים (מקביל לשמע היומי המפורסם, אך כאן מתפקד פשוט כ״הקשיבו”).

הנאום: אתם הולכים למלחמה על אויביכם. אל תיראו. המשנה מדגישה באופן מעניין את המילים על אויביכם — “על *אויביכם*”. לפעמים חיילים צריכים תזכורת שהכוח המנוגד הוא באמת האויב. זו לא מלחמת אחים; אלה אויבים שפועלים כאויבים, ואתם חייבים להגיב בהתאם. אל תתבלבלו.

ארבעה מונחים כמעט נרדפים לפחד משמשים: אל תיראו, אל תחפזו (אל תמהרו לברוח), אל תערצו (אל תישברו/תתמוטטו) — כולם מבטאים את אותו רעיון מרכזי: אל תתנו לפחד לשבור אתכם, כי ה׳ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם.

פסוקים כ׳:ה׳-ח׳ — ארבע קטגוריות של פטור מקרב

מהעיקרון שהמורל הוא עליון נובעת השלכה מעשית: אנשים שסביר שיפחדו או יוסחו צריכים להישלח הביתה, כי הם יערערו את יעילות הצבא. זה מניב שלוש רמות של אותו רעיון: (1) המצווה הכללית לא לפחד, (2) נאום המורל של הכהן, ו-(3) השוטרים (קצינים/אוכפים מתחילת הפרשה) מכריזים על פטורים.

שלושה פטורים המבוססים על נסיבות חיים לגיטימיות

1. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו — הוא חושש למות לפני שאי פעם גר בו; מישהו אחר ייקח את ביתו.

2. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו — אותו היגיון. הפועל חלל בהקשר של כרם פירושו אכילה מפירותיו הראשונים.

3. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה — זה אחד המקורות הטקסטואליים להבחנה בין אירוסין לנישואין. הוא השקיע מאמץ בהשגת אישה אך מעולם לא השלים את הנישואין.

העיקרון הבסיסי לשלושתם: אנשים אלה נמצאים בשלב בחיים שבו מוות יהיה *במיוחד* מר — לא שמוות במלחמת צדק הוא אובייקטיבית לא נכון עבורם, אלא שהפחד שלהם למות לפני השלמת משהו חשוב יפגע ביכולת הלחימה שלהם. הפסוק מביע את דאגתם הפנימית (“פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו/יחללנו/ייקחנה”), והמסקנה המעשית היא: לך הביתה.

פטור רביעי, רחב יותר

מי האיש הירא ורך הלבב — כל מי שפשוט פחדן או רך לב צריך גם כן ללכת הביתה, כדי לא להוריד את המורל של אחרים. קטגוריה רביעית זו שונה משלוש הראשונות: אותן שלוש יש להן סיבות ספציפיות מוצדקות; זו היא כלל גורף כללי לכל מי שהפחד שלו, ללא קשר לסיבה, יידבק בשאר הצבא.

מחלוקת תנאים מפורסמת עוסקת בשאלה האם האיש הפחדן הזה הוא מישהו שפוחד בגלל *עוונותיו* (חטאים שגורמים לו להרגיש לא ראוי להגנה אלוהית) או פשוט מישהו שממש חסר אומץ ואינו יכול להתמודד עם מראה הקרב. כך או כך, הוא צריך ללכת הביתה.

פסוק כ׳:ט׳ — מעבר לקרב: מינוי שרי צבאות

לאחר שה*שוטרים* מסיימים לדבר, ופקדו שרי צבאות בראש העם — שרי צבאות ממונים להוביל את העם לקרב. הרצף חשוב: תחילה יש לוודא שכולם מוכנים ושאלה שצריכים לעזוב עזבו, ואז לארגן את סדר הקרב. המשנה קוראת זאת כקביעת נקודת אל חזור — ברגע שההזדמנות לעזוב חלפה, עזיבה הופכת לעריקה, הניתנת לעונש ונמנעת פיזית.

פסוקים כ׳:י׳-י״ד — הצעת השלום לערי האויב

דין קריטי שולט באופן שבו מציעים תנאים לאויב. לפני הקרב, וקראת אליה לשלום. “שלום” זה הוא באמת הצעה של שליטה/כניעה, לא נסיגה. נקודה קריטית ולעתים קרובות לא מובנת: הצעת השלום מניחה מלחמה *מוצדקת*. התורה לא אומרת “אל תילחמו מלחמות מיותרות” — זה ברור. אלא, אפילו כשהמלחמה מוצדקת, אפילו כשהאויב ראוי לכיבוש, עדיין חייבים להציע תנאי כניעה.

שתי תוצאות

1. אם הם מקבלים שלום — הם פותחים את שעריהם, והאוכלוסייה הופכת ל*מס* (נתיני מס/מחווה). *מס* עתיק לא היה בהכרח כספי — זה יכול היה להיות לקיחת יבולים או גיוס עבודה. האנשים נשארים בחיים כעיר נתינה תחת המלך הכובש.

2. אם הם דוחים שלום — מטילים מצור. עם הניצחון, כל הזכרים (*כל זכורה* — כלומר חיילים/גברים בגיל צבאי, לא ילדים) נהרגים. נשים, ילדים, בהמה ורכוש הופכים לשלל מלחמה.

התנאים הקשים לסירוב חיוניים כדי להפוך את הצעת השלום לאמינה — זה מקביל למשפט הרומי שבו ברגע שכבש המצור נוגע בחומה, תנאי השלום פוקעים. ללא השלכות אמיתיות לסירוב, אויבים פשוט היו מקבלים שלום ברגע האחרון, מה שהופך את ההצעה לחסרת משמעות.

פסוקים כ׳:ט״ו-י״ח — החריג של שבעת העממים

הרמב״ם, בהסתמך על גמרא, סובר שאפילו לשבעת עממי כנען (*שבע אומות*) הוצע שלום בתחילה. ההבחנה חלה רק לאחר שהשלום נדחה:

ערים רחוקות — התנאים הסטנדרטיים לעיל חלים (כיבוש או מצור עם הרס חלקי).

שבעת העממים (חתי, אמורי, כנעני, פריזי, חוי, יבוסי) — אם הם דוחים שלום, לא תחיה כל נשמה — שום דבר חי לא נשאר בחיים, כולל נשים וילדים. יתרה מזאת, *חרם* (איסור מוחלט) חל: אפילו רכושם ותרבותם החומרית חייבים להיהרס, לא להילקח כשלל.

הסיבה מוצהרת במפורש: מכיוון שעממים אלה יחיו לצד ישראל, אויבים כבושים ימשיכו לתרגל את תרבותם המתועבת — כולל הקרבת ילדים — וילמדו אותה לישראל. ככל תועבותם — השפעתם התרבותית היא הסכנה. זה מתחבר לאזהרה במקום אחר: פן תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך — אפילו לקיחת הזהב, הכסף או החפצים האטרקטיביים שלהם מסתכנת בייבוא תרבות עבודה זרה שלהם. ה*חרם* פירושו אפוא השמדת כל התרבות החומרית, לא רק אנשים.

פסוקים כ׳:י״ט-כ׳ — דין עצי פרי בזמן מצור

מגבלה אחרונה על לוחמת מצור: לא תשחית את עצה — אל תשמיד עצי פרי במהלך מצור ממושך. השאלה הרטורית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור — “האם עץ הוא אדם שצריך להיכנס במצור נגדך?” — מבהירה את ההיגיון.

העיקרון הרחב יותר: מחוץ להקשר של שבעת העממים, המטרה אינה לעולם הרס מוחלט. המטרה היא לכבוש ו*לשמר* את העיר כמקום מתפקד. הרס תשתית חיונית — עצי פרי המספקים מזון — הוא לא פרודוקטיבי. אתה צריך את העצים האלה לעצמך לאחר הכיבוש.

עם זאת, עצים שאינם עצי פרי *מותר* לכרות לבניית ציוד מצור (מגדלים וכו׳). האיזון המעשי: שמירה על תשתית פרודוקטיבית תוך שימוש במשאבים לא פרודוקטיביים למטרות צבאיות. המצור נמשך עד רדתה — עד שהעיר נכנעת.


תמלול מלא 📝

דיני מלחמה בספר דברים פרק כ׳

מבוא: ההקשר של דיני המלחמה בפרשת שופטים

אנחנו קוראים בספר דברים, פרק כ׳. כפי שדיברנו, כל הסדרה הזאת — כל פרשת שופטים — עוסקת במשפט ציבורי או בדיני הסדר הציבורי. ועכשיו, באופן ספציפי יותר, יש לנו דיני מלחמה.

הפרשה שמתחילה כי תצא למלחמה — כולם מכירים את הדין הזה, שהוא תחילת הפרשה הבאה, הנקראת כי תצא על שם פתיחתה — עוסקת בדינים ספציפיים של מלחמה. אבל כאן יש לנו את ההסדרה, את דיני המלחמה, יותר את תחילת המלחמה, את הדינים הכלליים של מלחמה. יש קצת הלוך ושוב לחלקים אחרים ואז זה חוזר לזה, כפי שנראה בפרקים הבאים.

זה, כמובן, חלק מהדין, או סוג של דין, שלא מוזכר כלל בספרים הקודמים. הרבה ממשנה תורה — אחד הדברים שתמיד צריך לשים לב אליהם, והרמב״ן כל הזמן מדבר על זה — זה אילו דינים הם חזרות על ארבעת הספרים הקודמים, אילו דינים יש בהם הבדל כלשהו באופן שהם ממוסגרים או בפרטים שלהם מארבעת הספרים הקודמים, ואילו דינים הם חדשים לגמרי, שייכים רק להקשר הזה של התורה שניתנת לעם שנמצא על סף הכניסה לארץ וכיבושה. ודי ברור שדיני המלחמה הם אלה ששייכים לקטגוריה הזאת.

סיפורי מלחמה קודמים והדינים שלהם

כמובן, כבר היו לנו סיפורים על משה שנלחם מלחמות, במיוחד בסוף ספר במדבר, שדיברנו עליהם שם. ויש כמה דינים שאפשר להבין שהם דינים כלליים של מלחמה, איך צריך להילחם במלחמות — במיוחד הלכות המלחמה נגד מדין, הלכות הטהרה מטומאת מת, שבאות אחרי דיני המלחמה. וחלק גדול מזה הוא שצריך להיטהר מנגיעה באנשים מתים, או אולי אפילו ממעשה ההריגה שלהם במלחמה.

אבל כאן יש לנו דינים כלליים יותר של מלחמה. במילים אחרות, גם את ההיבטים החיוביים — גם איך נלחמת המלחמה, וכמה דינים על זה, וכמה הגבלות, או כמה, מה שהיינו קוראים עכשיו, דיני מלחמה, כמה הגבלות על המידה שבה אפשר להילחם במלחמות, אבל גם קצת מההיפך. ואלה הולכים ביחד, כפי שנסביר, וזה די ברור לכל מי שעוקב אחרי איך הדברים האלה עובדים. אי אפשר לקיים דיני שלום, של איך נותנים מקום לשלום בתוך מלחמה, אם אין גם את הצד השני, שהוא סוג של עונש או הרתעה על אי קבלת השלום הזה, או על אי שיתוף פעולה עם המלחמה.

היעדר תורת “מלחמת צדק”

כמובן, מה שחסר לגמרי בדיונים האלה הוא השאלה, שנקראת מאוחר יותר שאלת מלחמת הצדק — כמו לאילו מלחמות בכלל צריך לצאת? השאלה הזאת לא נדונה כאן. וזה ברור שמניחים כפי שהפסוק מתחיל: תצא למלחמה על אויביך. אז כמובן, אפשר לומר שהאויבים שלהם הם אויבים כי הם יצאו למלחמה נגדם. אבל לקרוא את זה בצורה יותר הגיונית, שזה, כמובן, ההחלטה לעשות מלחמה היא כנראה ההחלטה שהמלך עושה, שראינו קודם, או אולי השופטים — בתלמוד, נראה שזה דין, אז צריך לשאול את השופטים. אבל בוודאי, זו עבודת המלך, וזו עבודתו של מלך צדיק להחליט — אחת מעבודותיו העיקריות היא להחליט אילו מלחמות נכון וראוי להילחם.

זה לא נדון כאן ואולי לא נראה כמשהו שאפשר לחוקק. הדבר היחיד שמחוקק הוא הדרך שבה נלחמים. ויש כמה הבדלים ספציפיים בין סוגים שונים של מלחמה ואיזה סוג של תנאים צריך לתת בכל אחת מהן, כפי שנראה. זה נראה שזה הדין.

הדין הראשון של מלחמה: אל תפחד (פסוקים כ׳:א׳)

עכשיו, הדבר הראשון שצריך להתחיל בו בהתחלה. הדין הראשון של מלחמה, ההוראה הראשונה למלחמה — קשה להחליט אם זה דין. הרמב״ם חושב שזה ממש דין. אבל כמובן, אפילו הרמב״ם הבין מה זה אומר. זה לא כמו דין במובן של דין פולחני, שהוא כזה.

הדין הראשון הוא: כשתצא למלחמה, תראה סוסים, תראה רכב, רוכבים, הרבה יותר אנשים ממך. וכמובן, צריך לחשב מראש אם יש סיכוי לנצח. זה לא אומר שצריך לצאת למלחמות שבהן אתה במיעוט. מה שזה אומר הוא שגם אם אתה יוצא למלחמה ואתה רואה הרבה סוסים, הרבה רוכבים, הרבה רכב, יותר ממך, אל תפחד מהם כי ה׳ אלוקיך עמך, אשר העלך מארץ מצרים.

הלקח של יציאת מצרים

זה אחד הלקחים החשובים של יציאת מצרים, שאנחנו לומדים לאורך ספר דברים מההתחלה שלו, מהנאום הגדול של משה בהתחלה. ובדין כאן, בדיוק כמו שאלוקים הוציא אותנו ממצרים, שברור שהיו להם גם רכב — זה הדבר שהיה למצרים בצורה המפורסמת ביותר, שש מאות רכב בחור שלהם מיציאת מצרים — ואלוקים הציל אותנו במלחמה, נכון, ובסוג של מלחמה, בקריעת ים סוף מהמצרים, אז באותה דרך, הוא יכול לעזור לך במלחמה הזאת. כמובן, בהנחה שזה נעשה לפי המידות, לפי הערכים של האלוקים שהוציא אותך ממצרים, כפי שדיברנו בשיעורים קודמים, איך אתה פועל בדרך של האלוקים הזה שמלמד אותך והסיפור הזה שמראה לך.

למה זה נחשב דין

וכאן יש את ההצהרה הכללית הזאת: אל תפחד מהם. כמובן, הרמב״ם אומר שזה כמו דין, כי כמובן כולם יודעים שפחדנות ואובדן המורל הוא הדבר הכי גדול שגורם לאנשים להפסיד מלחמות, ובמיוחד בדרך שבה נלחמו מלחמות עתיקות, שבהן יש אפילו פחות דגש במובן מסוים על כוח חומרי, טכני, אבל גם בדרך — זה עדיין ככה במובנים רבים. וזו הסיבה שזה הגיוני לאנשים כמו הרמב״ם לומר שזה דין, כי אלה הדברים הבסיסיים שצריך לטפל בהם בדין.

אי אפשר לומר, טוב, זה צריך להיות רק הבטחות או חיזוק, צריך להגיד לאנשים שהם לא צריכים לפחד, אבל איך אפשר לצוות עליהם לא לפחד? אבל כשאנחנו אומרים לצוות, אנחנו רק מתכוונים לומר שזה אחד הדברים המבניים שצריך לטפל בהם אם יוצאים למלחמה. צריך לצאת למלחמה, צריך לטפל בפחד, צריך לטפל בפחדנות, ולכן צריך להגיד לאנשים, קודם כל, שהדין עצמו, התורה עצמה אומרת לאנשים: אל תפחד מהם.

נאום הכהן לפני הקרב (פסוקים כ׳:ב׳-ד׳)

ואז יש לנו את החלק הבא של הדין הזה. כשמתקרבים למלחמה, לקרב — כנראה מתורגם ככה כאן — אז הכהן ניגש ומדבר אל העם והוא אומר להם בדיוק את הדבר הזה שאמרתי לכם באופן כללי. הוא אומר להם את זה, והוא מתחיל נאום: שמע ישראל.

ככה מתחילים נאומים בספר דברים, אחת הדרכים העיקריות שמתחילים נאומים. שמע ישראל — כמובן אנחנו מכירים את השמע ישראל המפורסם שאנחנו אומרים כל יום, אבל זה כמו, עכשיו אנחנו אומרים “תקשיבו”, שמע, שמע ישראל.

תוכן הנאום

אתם עכשיו יוצאים למלחמה על אויביכם, אל תיראו. המשנה באופן מעניין קוראת את זה, על אויביכם, שצריך להדגיש את זה לאנשים. לפעמים אנשים לא מבינים שהאנשים שהם יוצאים נגדם למלחמה הם האויבים שלהם. כאילו אתה לא יוצא — זו לא מלחמת אחים. אם תהיה מלחמת אחים אז הדינים האלה לא חלים, אז צריך למצוא אחר — כלומר לא צריך לעשות את המלחמה הזאת. אבל אתה יוצא למלחמה על אויביך, נגד אויביך, מה שאומר שהם פועלים כלפיך כאויבים, ולכן אתה צריך לפעול אליהם כאויבים. אל תתבלבל.

ולכן אל ירך לבבכם, וזה לא אומר, או לפחות לא רק אומר, תהיו קשים — זה אומר אל תפחדו, נכון, אל תפחדו. ויש ארבע מילים שונות שסוג של אומרות את אותו הדבר: אל תיראו, אל תחפזו, אל תערצו, אל תעריצו. אלה כולן דרכים לומר את אותו הדבר: אל תישברו מהפחד, כי ה׳ אלוקיכם ההולך עמכם, להילחם לכם, להושיע אתכם.

היישום המעשי: פטורים מהקרב (פסוקים כ׳:ה׳-ח׳)

עכשיו יש לנו — אז זה נאום חיזוק המורל שהכהן צריך לתת, או נאמר לו לתת עכשיו, בתחילת המלחמה, כשמתקרבים לקרב. עכשיו יש גם תוצאה מעשית מהרעיון הזה.

העיקרון מאחורי הפטורים

מכיוון שאנחנו מבינים שהדבר המסוכן ביותר במלחמה הוא לאבד אומץ, לאבד את המורל, יש גם דינים מעשיים שאומרים שאנשים שבדרכים רבות יהרסו את המורל, או לעצמם או לחבריהם, עדיף שלא ייקחו אותם למלחמה. לא יוצאים למלחמה עם אנשים שהולכים לפחד; הם רק יגרמו לך להפסיד. אז אפילו אל תצא למלחמה עם האנשים האלה.

אז יש שלוש רמות של אותו רעיון, שהכל קשור לאומץ ולכוח הפנימי שאנשים צריכים כדי לצאת למלחמה:

1. המצווה בכלל: אל תפחד

2. הכהן נותן את הנאום הזה: אל תפחד

3. אחר כך השוטרים, שראינו בתחילת הפרשה, נכון, שופטים ושוטרים — האנשים שהם, לא ברור מה שוטרים אומר, נכון, אנחנו מתרגמים כמשטרה, משהו כמו האוכפים, המנהיגים — מדברים אל העם והם אומרים להם את ארבעת הדברים האלה, ארבעה אנשים שצריכים לחזור, שצריכים לחזור הביתה.

ארבע קטגוריות של פטור

והם מחולקים לשלושה ואחד, כי הם קצת שונים. השלושה הם כאלה שיש להם קצת תירוץ טוב לפחד מלצאת למלחמה, לא להיות מוכנים, לא להיות במצב של חיים שבו רוצים לצאת למלחמה.

אם רוצים לצאת למלחמה צריך להיות בסוג של מצב בחיים שבו מוכנים לצאת למלחמה, וחלק מלצאת למלחמה אומר שמוכנים למות בשלב הזה וזה לא יהיה הדבר הכי גרוע למות. כמובן למות זה תמיד דבר רע, במיוחד למות בקרב — כלומר זה לא מוות צפוי או חיים — אבל עדיין יש אנשים שנמצאים בשלב של חיים שבו זה יותר גרוע להם. ומכיוון שזה יותר גרוע להם הם לא ילחמו במלוא היכולת שלהם. זו הבעיה האמיתית: הם לא ילחמו במלוא היכולת שלהם ולכן אנחנו לא יכולים לקחת את האנשים האלה למלחמה.

פטור ראשון: הבית החדש

והאנשים האלה הם: האדם הראשון שבנה בית חדש ועדיין לא עבר לגור בו, או לא בדיוק ברור, אבל לא התחיל לגור בו. אני לא בדיוק ברור מה זה אומר — הוא לא התחיל, כמו, לבסס אותו, לא חנך אותו. אז הוא דואג לגבי הבית שלו. הוא כמו, אני לא יכול למות, השקעתי את כל המאמץ הזה בבניית בית חדש ואז לעולם לא יהיה לי אפילו יום אחד של מגורים בו. והפסוק אומר, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. אבל כמובן זה מדבר בשביל הפחדים של האדם.

אין שום דבר רע באדם שמת אם יש מלחמת צדק, אז מנקודת המבט האובייקטיבית של המלחמה הזאת, אין שום דבר רע בבחור שיש לו בית חדש שמת במלחמה. אבל הנקודה היא שהוא — זו הסיבה שאני מבין — הוא יחשוב את זה וזה כמו להיות תמיד מודאג: רגע, מישהו אחר הולך לקחת את הבית שלי שהשקעתי בו את כל המאמץ הזה ואני לעולם לא אגור בו. וזה יגרום לו לא להיות מסוגל להילחם. אז לכן לך הביתה.

פטור שני: הכרם החדש

אותו דבר: מישהו שנטע כרם ומעולם לא שתה מהפירות הראשונים שלו. זה מה שהפועל חלל אומר, התוכן של כרם. אותו דבר: לך הביתה כי אתה פחדת שמישהו — אתה תמות ומישהו אחר יעשה את זה במקומך.

פטור שלישי: המאורס

אותו דבר: אם ארשת אישה. זה אחד המקומות שבהם אנחנו רואים שיש מושג של אירוסין, נבדל מנישואין, נכון. זה אומר שהבטחת לאישה שתתחתן איתה, גרמת לה להבטיח או לאביה, מי שאחראי עליה, שתתחתן איתה. ואותו דבר: יצאתי לכל המאמץ הזה כדי להשיג אישה ומעולם לא קיימתי נישואין. אותו דבר: לך הביתה.

פטור רביעי: הפחדן ורך הלבב

ואז הם מוסיפים עוד דבר אחד. אז אלה שלושה אנשים שיש להם משהו של תירוץ טוב. אבל אז הם מוסיפים אחרי כל זה, הם אומרים: כל מי שירא, כל מי שירא, שיש לו רכות לב, בבקשה שילך הביתה ולא ירכך את לבב אחיו—

החייל הפחדן ונקודת האל-חזור

אז זו, אני חושב, הנקודה הכללית של כל הדינים האלה, אבל יש עוד אחד מפורש, ולגביו, כמי שירא בישראל, זה אומר מישהו שפחד שעשה עבירה ולכן לא כדאי לו לצאת למלחמה, או השיטה האחרת, שיטה מילולית היא פשוט פחדן, מישהו שאין לו את האומץ, יש אנשים שלא יכולים לראות חרבות פתוחות, לא יכולים לראות, ממש לא יכולים לראות את המלחמה, אז אין לו את האומץ לזה, אז לכן עדיף לו ללכת הביתה.

ואז, אחרי שעושים את כל זה, אז הם מוכנים, אחרי שהשוטרים סיימו לדבר אל העם, הם נותנים למנהיגים, למפקדים, ללכת בראש העם ולהוביל אותם לקרב. אז אלה כל ההכנות לקרב ובמילים אחרות, צריך לארגן סדר קרב לפני שיודעים עם מי הולכים להילחם, אז קודם צריך לוודא שכולם מוכנים ואז מסדרים את זה.

אולי יש גם משמעות בזה, שזה כמו, אחרי זה, אין לך סיכוי להפסיד, ככה המשנה קוראת את זה, אחרי שאתה, אתה לא אחד מהאנשים שניצלו את ההזדמנות, נותנים הזדמנות לאנשים ללכת הביתה, אחרי זה, אין לך הזדמנות ללכת הביתה, אתה נחשב עריק, אתה מקבל עונש, אתה נחסם פיזית מללכת הביתה, אתה לא יכול, אין דרך חזרה.

אז זה הדין מנקודת המבט של האנשים שיוצאים למלחמה, הלוחמים, החיילים.

הצעת השלום: שליטה, לא נסיגה

עכשיו יש לנו חשוב, הדין החשוב השני של מלחמה, הצד השני, שהוא איך נותנים את התנאים לאויב, איך מתמודדים עם האויב, ויש שוב דין חשוב מלפני הקרב. הדבר הראשון הוא, כשמתקרבים לעיר ורוצים להילחם עליה, קודם קוראים לה, נותנים לה הצעת שלום.

וכאן יש שתי אפשרויות, חשוב מאוד לשים לב שהצעת השלום עובדת עם שתי האפשרויות האלה. כמובן שיש הצעת שלום, באמת זו הצעת שליטה, נכון, זו לא הצעת שלום במובן שהולכים להסתלק, כי ברור שיש סיבה למלחמה הזאת, כפי שדיברנו, התורה לא דנה למה יוצאים למלחמה מלכתחילה, ברור שיוצאים למלחמה מלכתחילה מאיזושהי סיבה, היה משהו, האנשים האלה עשו משהו לא בסדר, יש איזושהי סיבה למה מגיע לך לצאת למלחמה נגדם ולנצח אותם.

למה להציע שלום במלחמה מוצדקת?

אבל בכל זאת, זו הסיבה שזה חשוב, אנשים לא מבינים, אנשים חושבים שאם אני אומר את זה ככה, אוקיי אז למה בכלל אנחנו מציעים שלום, לא, אתה מציע שלום דווקא כשהמלחמה הייתה מוצדקת, אם היא לא מוצדקת אז אין טעם בכל העניין. הצעת השלום לא אומרת אל תעשה מלחמה כשאתה לא צריך, זה ברור. הצעת השלום אומרת שאפילו מישהו שמגיע לו להיות משועבד, מגיעה להם מלחמה נגדם, אתה עדיין צריך להציע להם שלום, שבעצם אומר להציע להם כניעה, זה אומר להציע להם איזשהו תחושה של פחד, תנאי כניעה, זה באמת סוג הכניעה שהתורה מדמיינת.

שתי התוצאות: כניעה או מצור

זה ככה: אם יענו אותך לשלום, אם יפתחו לך את הדלת עכשיו, אם יפתחו לך את שערי העיר, אז תיקח את האנשים והם יהיו, שזו דרך לומר שהם יהיו עבדים שלך, או בדרך כלל אנחנו מתרגמים מס כמס, אבל המס העתיק לא תמיד היה בהכרח כסף, זה יכול להיות לקיחת היבול שלהם, זה יכול להיות לקיחת חלק מהאנשים שלהם לעבוד בשבילך, אבל הם יישארו בחיים, הם פשוט יהיו מה שנקרא עיר תחת האימפריה, תחת מלך אחר.

אבל אם לא, אם לא יעשו שלום ויעשו עמך מלחמה, אז תצור על העיר, נכון, הם לא פתחו לך אז אתה צריך לצור עליהם, והתורה מבטיחה או מקווה שה׳ יתננה בידך, אתה תנצח בקרב.

התנאים חייבים להיות אמינים

ואז, זו התוצאה של קרב, וזה גם, אני חושב שהתנאים האלה צריכים להיות מאוד ברורים כי אחרת לאנשים אף פעם אין תמריץ לעשות שלום, הם תמיד אומרים אוקיי, אני אעשה שלום ברגע האחרון, זה מאוד חשוב, וזה גם היה כמו חוק רומי, ברגע שכבש המצור נוגע בחומת העיר, אין יותר תנאי שלום, כי זו הדרך היחידה שהצעת השלום שלך יכולה להיות אמינה. הצעת השלום הזו היא לא כמו שלום נחמד, זה שלום חזק, נכון, זה שלום שבו נאמר, האופציה השנייה שלהם היא זו, אז זו הסיבה שהאופציה השנייה הזו חייבת להיות שם, אני לא חושב שזה יכול לעבוד בלי זה.

גורל הנכבשים

אז אתה הורג את כל הגברים, נכון, כל הזכרים, אבל זה אומר כל הגברים, לא ילדים, נכון, במילים אחרות, כל החיילים, כי במלחמה העתיקה, ובאמת גם היום, אנשים, אנחנו אוהבים לדמיין שיש גברים שהם לא חיילים, אבל הם די תמיד, אם יש מצור אמיתי על העיר שלך, אז כברירת מחדל, כל הכשירים שלך, מה שקורים לפעמים גברים בגיל צבאי, כולם החיילים שלך, אז כולם נהרגים. אני לא יודע עד כמה, כאילו, כן, אולי אפשר להשאיר כמה, זה לא אומר, כי ברור שרק בפסוק הבא, כאילו, בסיפור של שבע עממין, זה אומר לך במפורש לא להשאיר שום דבר חי, אז, אבל זה חייב להיות, זה חייב להיות כמו הפסד מלא.

אבל תיקח את הנשים שלהם, הילדים שלהם, החיות שלהם, המקנה שלהם, הכל, כל הרכוש שלהם, אתה לוקח אותם, וזה שלל המלחמה, שה׳ נתן לך, ויש לך את זה, אז אלו שתי האופציות של יציאה למלחמה.

החריג של שבעת העממים

עכשיו, יש חריג לאופציה הזו, לא לגמרי ברור לאיזה חריג, באיזה שלב החריג הזה נקבע, אני חושב שכנראה צריך לקרוא את זה, ואני חושב שהרמב״ם ואחרים קוראים את זה ככה, כשזה אחרי ששלום לא התקבל. אז הרמב״ם מצטט במפורש גמרא שאומרת, אפילו למלחמות, והאנשים האלה, אפילו שבע עממין, שבעת עממי כנען, הייתה הצעת שלום, הם יכלו לקבל את זה, אבל אחרי זה, יש הבדל.

ערים רחוקות מול שבעת העממים

ב, בכל עיר שרחוקה ממך, שהיא לא חלק מהמקום שבו אתה באמת צריך לחיות, אז יש אופציה של, כאילו, לשעבד אותם, והם להיות תחתיך. אבל מהערים האלה, אם הם לא יקבלו תנאי שלום, שזה שהם מקבלים באמת לחיות תחתיך, ועל פי התנאים שלך, אז תצטרך לעשות משהו יותר מזה, לא תחיה כל נשמה, כל נשמה, אל תשאיר שום דבר חי, וזה כנראה אומר שזו הנקודה הבסיסית.

דין החרם

ו, אבל, אתה צריך לעשות חרם, נכון, חרם אומר להרוס את זה לגמרי, במילים אחרות, אתה אפילו לא הולך לקחת את השלל שלהם, נכון? כמובן, זה לא נעשה לגמרי, אפילו יהושע עשה קצת חרם, לא לגמרי, רק ערים מסוימות, אבל מה שזה אומר גם זה אל תיקח שום דבר מהחפצים שלהם, ואנחנו יודעים בספר דברים, הרבה פעמים יש דאגה שתיקח את החפצים שלהם, תיקח את האלילים שלהם, תיקח את ה, ואז בסוף תעשה את אותו הדבר.

אבל, תשים אותם בחרם, אבל תעשה חרם, וזה נותן רשימה של בדיוק מי, אז זה חוק מאוד מדויק, שבעת העמים האלה, כמו שאלוקים מצווה אותך.

הסיבה: זיהום תרבותי

והסיבה לזה, זה לא, אין, יש סיבה חשובה לזה, מכיוון שאלה אנשים שהולכים לחיות איתך, אז אם הם מקבלים לגמרי, זה דבר אחד, אבל כל עוד הם אויבים, אויבים משועבדים, הבעיה היא שהם ימשיכו עם התרבות הרעה שלהם, ואתה לא רוצה שהם ילמדו אותך את כל התועבות שלהם, שהם עושים לאלוהיהם, כמו שהתורה אומרת במקומות אחרים, זה אומר שהם ילמדו אותך הקרבת ילדים, ודברים כאלה, ותחטא לה׳ אלוקיך, אז אתה לא רוצה שהם ילמדו את זה אותך.

אז אתה צריך להרוס אותם לגמרי, לא להרוס את כל התרבות שלהם, אפילו התרבות החומרית שלהם, נכון, אל תיקח אפילו את הזהב והכסף שלהם, הדברים היפים שלהם, וכן הלאה. זה דין החרם של שבעת העממים. זה, אז, וזה כמו הגבלה לדין של מה שאתה עושה כשאתה מנצח עיר. אז, לזה, יש הגבלה שזה לא בדיוק אותו דבר, כשאתה מדבר על העמים האלה, שאתה צריך לחיות איתם, כי אז אתה צריך לדאוג מההשפעה שלהם, אפילו אחרי שניצחת, זה דבר חשוב.

דין אילני מאכל במצור

עכשיו יש עוד חוק אחד, שוב, הגבלה על המלחמה, אז דיברנו, וזו גם הגבלה, משהו שלמדנו, דיברנו שאם אתה, שכל זה עוסק במלחמת מצור, על כיבוש ערים במצור, אז יש הגבלה חשובה על המצור, זה מאוד מעניין להבין את החוק הזה, מה הנקודה שלו.

שימור תשתית פרודוקטיבית

והחוק הוא, אם כשאתה שם מצור על עיר, ימים רבים, נכון, זה ההיגיון של מצור, אתה צריך לעשות את זה ימים רבים עד שהעיר נכנעת, או שאתה מוצא שאתה פורץ אותה, אז אתה לא צריך להרוס את העצים שלה. אתה לא כורת את העצים, אתה לא נותן לגרזן ליפול על העצים שלהם, במילים אחרות, העצים שמייצרים פרי, זה העץ הרגיל שמוזכר בתנ״ך, זה לא רק עץ עם עלים, זה העצים שמייצרים פרי, אבל אתה צריך לאכול ממנו, אבל אל תכרות אותו.

השאלה הרטורית

וזה נותן סוג של סיבה ל, כעץ, כלא, נכון, זה דבר ושאלה, זו שאלה רטורית, האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור? במילים אחרות, אנחנו מניחים, וזה תואם למה שאמרנו, המטרה כאן, ובמיוחד לא משבע עממין, היא לא הרס מוחלט, אנחנו תמיד רוצים לכבוש את העיר, אנחנו רוצים שתהיה לנו את העיר כמה שיותר אפשר, אנחנו רוצים לא להרוס יותר ממה שאנחנו צריכים.

אז אם יש תשתית, זו הדרך, הדרך הרחבה יותר לומר את זה, נכון, יש תשתית, יש עצי פרי שנותנים פרי, אל תהרוס את העצים האלה, אתה צריך אותם לאכול בעצמך, אתה צריך אותם, ברגע שאתה כובש את העיר, אתה לא רוצה שהעיר תהיה הרוסה לגמרי, אז אל תהרוס את התשתית החיונית שלהם שנותנת להם אוכל, כי זה לא חכם. בני אדם, אתה לא הורס, הם הולכים להיות תקועים במצור, וכן, אתה רוצה שהם ייכנעו בסוף, אתה באמת רוצה שהם יישארו. אבל עץ, פשוט להרוס ככה, זה לא מה שאתה יכול לעשות.

שימוש בעצים שאינם עצי פרי לציוד מצור

אבל כמובן, אתה צריך עצים למצור שלך, נכון, מצור, אתה בונה כל מיני דברים מעץ, מגדלי מצור ודברים כאלה, אז זה מה שזה אומר, אתה תכרות את העצים שהם לא, לא עצים שנותנים אוכל, לא עצי פרי, אתה תכרות ותבנה מצור, ואז תצור על העיר עד שהיא יורדת, עד שהיא נכנעת לפניך.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Devarim Chapter 20 – Transcript

סיכום השיעור 📋

Sefer Devarim Chapter 20 — Laws of War (Parshat Shoftim)

Context and Placement within Parshat Shoftim

The entire Parshat Shoftim deals with public law and the public order. Chapter 20 turns specifically to laws of war — laws that are entirely new to Sefer Devarim with no parallel in the previous four books. This fits the pattern Ramban repeatedly highlights: some laws in Mishneh Torah repeat earlier books, some differ in framing or detail, and some are entirely new, belonging specifically to the context of a people on the threshold of entering and conquering the land.

While there were earlier *stories* of Moshe fighting wars (end of Sefer Bamidbar), and some halachot from those narratives might function as general war laws (e.g., purification from tumat met after battle, the laws of the war against Midyan), chapter 20 provides the positive, general framework — how war is fought, limitations on warfare, and conditions for peace alongside consequences for rejecting peace. These two sides necessarily go together: you cannot have laws offering space for peace within war without also having deterrence for those who reject that peace.

Notably absent from this discussion is the question later called “just war” — which wars should be fought at all. The pasuk simply assumes כי תצא למלחמה על אויביך — “when you go out to war against your enemies.” The decision of *whether* to go to war belongs to the king (discussed earlier in the parsha) and possibly requires the Sanhedrin’s approval (per the Talmud). This is apparently not something that can be legislated; only the *conduct* of war is legislated.

Pasuk 20:1 — The First Law: Do Not Fear

The opening instruction: when you go out to war and see horses, chariots, and riders far outnumbering you — do not fear them, because Hashem your God is with you, who took you out of Egypt.

This connects to a major theme of Sefer Devarim: Yetziat Mitzrayim as paradigm. Egypt was famous precisely for its chariots (שש מאות רכב בחור), and God saved Israel through a kind of battle at Kriyat Yam Suf. The lesson: just as God defeated Egypt’s military might then, He can help now — assuming the war is conducted according to the values of the God who redeemed you.

The Rambam counts this as a literal mitzvah/law. The obvious question: how can you *command* someone not to be afraid? The answer is that “command” here means this is a structural requirement of going to war. Cowardice and loss of morale are the greatest causes of defeat, especially in ancient warfare (though this remains true today). Addressing fear is not merely encouragement — it is a foundational element of the legal framework for war.

Pesukim 20:2-4 — The Kohen’s Speech Before Battle

As the army approaches battle, the Kohen steps forward and addresses the people. He opens with שמע ישראל — “Listen, Israel” — the standard way speeches begin in Sefer Devarim (parallel to the famous daily Shema, but here functioning simply as “Listen up”).

The speech: You are going to war against your enemies. Do not be afraid. The Mishnah interestingly emphasizes the words על אויביכם — “against your *enemies*.” Sometimes soldiers need reminding that the opposing force truly is the enemy. This is not a civil war; these are enemies who act as enemies, and you must respond accordingly. Don’t get confused.

Four near-synonymous terms for fear are used: אל תיראו (don’t fear), אל תחפזו (don’t rush to flee), אל תערצו (don’t be broken/shattered) — all expressing the same core idea: do not let fear break you, because Hashem your God goes with you to fight for you and save you.

Pesukim 20:5-8 — Four Categories of Exemption from Battle

From the principle that morale is paramount flows a practical consequence: people likely to be afraid or distracted should be sent home, because they will undermine the army’s effectiveness. This yields three levels of the same idea: (1) the general mitzvah not to fear, (2) the Kohen’s morale speech, and (3) the Shotrim (officers/enforcers from the beginning of the parsha) announcing exemptions.

Three Exemptions Based on Legitimate Life Circumstances

1. A man who built a new house and has not yet inaugurated it (לא חנכו) — He fears dying before ever living in it; someone else will take his house.

2. A man who planted a vineyard and has not yet enjoyed its first fruits (לא חללו) — Same logic. The verb חלל in the context of a vineyard means partaking of its first produce.

3. A man who betrothed a woman but has not yet married her (ארש אשה) — This is one of the textual sources for the distinction between erusin (betrothal) and nisuin (marriage). He invested effort in securing a wife but never consummated the marriage.

The underlying principle for all three: these people are at a stage of life where death would be *especially* bitter — not that death in a just war is objectively wrong for them, but that their fear of dying before completing something important will compromise their fighting ability. The pasuk voices their inner worry (“lest he die and another man take his house/vineyard/wife”), and the practical conclusion is: go home.

A Fourth, Broader Exemption

מי האיש הירא ורך הלבב — Anyone who is simply afraid or soft-hearted should also go home, so as not to demoralize others. This fourth category differs from the first three: those three have specific justifiable reasons; this one is a general catch-all for anyone whose fear, regardless of reason, would infect the rest of the army.

A famous *machloket tannaim* addresses whether this fearful man is someone afraid because of his *aveirot* (sins making him feel unworthy of divine protection) or simply someone who literally lacks courage and cannot face the sight of battle. Either way, he should go home.

Pasuk 20:9 — Transition to Battle: Appointing Generals

After the *shotrim* finish speaking, ופקדו שרי צבאות בראש העם — generals are appointed to lead the people into battle. The sequence matters: first ensure everyone is ready and those who should leave have left, then organize the order of battle. The Mishnah reads this as establishing a point of no return — once the opportunity to leave has passed, departure becomes desertion, punishable and physically prevented.

Pesukim 20:10-14 — The Offer of Peace to Enemy Cities

A critical law governs how terms are given to the enemy. Before battle, וקראת אליה לשלום — you must offer peace. This “peace” is really an offer of domination/submission, not withdrawal. A crucial and often misunderstood point: the offer of peace presupposes a *justified* war. The Torah isn’t saying “don’t fight unnecessary wars” — that’s obvious. Rather, even when war is justified, even when the enemy deserves subjugation, you must still offer surrender terms.

Two Outcomes

1. If they accept peace — they open their gates, and the population becomes *mas* (tributary/tax subjects). Ancient *mas* wasn’t necessarily monetary — it could mean taking crops or conscripting labor. The people remain alive as a subject city under the conquering king.

2. If they refuse peace — siege is laid. Upon victory, all males (*kol zachura* — meaning soldiers/military-aged men, not children) are killed. Women, children, livestock, and possessions become spoils of war.

The harsh terms for refusal are essential to making the peace offer credible — this parallels Roman law where once the battering ram touches the wall, peace terms expire. Without real consequences for refusal, enemies would simply accept peace at the last minute, making the offer meaningless.

Pesukim 20:15-18 — The Exception of the Seven Nations

The Rambam, citing a Gemara, holds that even the seven Canaanite nations (*Sheva Amam*) were offered peace initially. The distinction applies only after peace is rejected:

Distant cities — the standard terms above apply (subjugation or siege with partial destruction).

The seven nations (Hitti, Emori, Kna’ani, Prizzi, Hivi, Yevusi) — if they reject peace, לא תחיה כל נשמה — nothing living is left alive, including women and children. Furthermore, *cherem* (total ban) applies: even their possessions and material culture must be destroyed, not taken as spoils.

The reason is explicitly stated: since these nations will be living alongside Israel, subjugated enemies would continue practicing their abominable culture — including child sacrifice — and teach it to Israel. כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם — their cultural influence is the danger. This connects to the warning elsewhere: פן תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך — even taking their gold, silver, or attractive objects risks importing their idolatrous culture. The *cherem* thus means destroying all material culture, not just people.

Pesukim 20:19-20 — The Law of Fruit Trees During Siege

A final limitation on siege warfare: לא תשחית את עצה — do not destroy fruit-bearing trees during a prolonged siege. The rhetorical question כי האדם עץ השדה — “Is a tree a human being that it should come into the siege against you?” — makes the logic clear.

The broader principle: outside the context of the seven nations, the goal is never total destruction. The aim is to conquer and *retain* the city as a functioning place. Destroying vital infrastructure — fruit trees that provide food — is counterproductive. You need those trees for yourself after conquest.

However, non-fruit-bearing trees *may* be cut down for building siege equipment (towers, etc.). The practical balance: preserve productive infrastructure while using non-productive resources for military purposes. The siege continues עד רדתה — until the city surrenders.


תמלול מלא 📝

Laws of War in Sefer Devarim Chapter 20

Introduction: The Context of War Laws in Parshat Shoftim

We’re reading Sefer Devarim, chapter 20. As we discussed, this entire series — the entire Parshat Shoftim — is about public law or laws of the public order. And now, more specifically, we have laws of war.

The parsha that starts כי תצא למלחמה [Ki Teitzei l’milchama — When you go out to war] — everyone knows this law, which is the beginning of the next parsha, called Ki Teitzei after its opening words — deals with specific laws of war. But here we have the regulation, the laws of war, more the beginning of the war, the general laws of war. There’s some back and forth to other parts and then it comes back to that, as we’ll see in the next chapters.

This is, of course, a part of the law, or a kind of law, which isn’t mentioned at all in the previous books. So much of Mishneh Torah — one of the things we always should notice, and Ramban keeps on talking about this — is which laws are repeats of the previous four books, which laws have some difference in the way they’re framed or in their details than the previous four books, and which laws are entirely new, entirely just belonging to this context of the Torah being given to the people who are at the threshold of going into the land and conquering it. And pretty obviously, the laws of war are those that belong to this category.

Previous War Narratives and Their Laws

Of course, we already had stories of Moshe fighting wars, specifically in the end of Sefer Bamidbar, which we’ve discussed over there. And there’s some laws which might be taken to be general laws of war, how the wars should be fought — specifically the halachot of the war against Midyan, the halachot of purification from tumat met [ritual impurity from contact with the dead], which come after the laws of war. And a big part of it is that you need to purify yourself from touching dead people, or maybe even from the act of killing them in a war.

But here we have more general laws of war. In other words, also the positive aspects — also how the war is fought, and some laws about that, and some limitations, or some, what we would call now, laws of war, some limitations on the extent to which wars can be fought, but also some of the opposite. And these go together, as we’ll explain, and that’s pretty obvious to anyone that follows how these things work. You can’t have laws of peace, of like how you give space for peace within a war, if there isn’t also the other side, which is the sort of punishment or deterrence for not accepting that peace, or for not working along with the war.

The Absence of “Just War” Theory

Of course, what is missing entirely in these discussions is the question, later called the question of just war — like which wars should you go to at all? This question isn’t discussed here. And it’s obviously assumed as the pasuk starts: you will go out to war on your enemies. So of course, you could say their enemies are their enemies because they went to war against them. But to read it in a more plausible way, which is, of course, the decision to make war is probably the decision that the king makes, which we’ve seen earlier, or possibly the judges — in the Talmud, it seems like it’s a law, so we have to ask the judges. But for sure, it’s the job of the king, and that’s the job of a rightful king to decide — one of his main jobs is to decide which wars are right and correct to fight.

That’s not discussed here and possibly not seen as something that could be legislated. The only thing that’s legislated is the way in which you fight. And there are some specific differences between different kinds of war and what kind of terms should be given in each of them, as we’ll see. That seems to be the law.

The First Law of War: Do Not Fear (Pesukim 20:1)

Now, the first thing we have to start at the beginning. The first law of war, the first instruction for war — it’s hard to decide if this is a law. The Rambam thinks this is literally a law. But of course, even the Rambam understood what that means. It’s not like a law in the sense of a ritual law, which is like this.

The first law is: as you will go out to war, you will see horses, you will see chariots, riders, many more people than you. And of course, you would have to calculate beforehand if there’s a chance of winning. It doesn’t say that you should go out to wars in which you’re outnumbered. What it’s saying is that even if you go to war and you see many horses, many riders, many chariots, more than you, do not fear them because Hashem, your God, is with you, who has taken you out of the land of Egypt.

The Lesson of Yetziat Mitzrayim

This is one of the important lessons of Yetziat Mitzrayim [the Exodus from Egypt], which we learn throughout Sefer Devarim from the beginning of it, from Moshe’s big speech in the beginning. And in the law here, just as God has taken us out of Egypt, which obviously had also chariots — that’s the thing that Egypt had most famously, their great שש מאות רכב בחור [shesh me’ot rechev bachur — six hundred choice chariots] from Yetziat Mitzrayim — and God has saved us by battle, right, and a kind of battle, by Kriyat Yam Suf [the splitting of the Sea of Reeds] from the Egyptians, so in the same way, He can help you in this war. Of course, assuming that this is done according to the virtues, according to the values of the God that took you out of Egypt, as we’ve discussed in previous shiurim, how you act in the way of that God teaching you and that story showing you.

Why This Is Considered a Law

And here there’s this general statement: don’t fear them. Of course, the Rambam says it’s like a law, because of course everyone knows that cowardice and loss of morale is the biggest thing that makes people lose wars, and especially in the way ancient wars were fought, where there’s even less emphasis in some sense on technical, material power, but also in the way — it’s still this way in many ways. And this is why it makes sense for people like the Rambam to say that this is a law, because these are the basic things that need to be taken care of in the law.

You can’t say, well, it should be just promises or chizuk [encouragement], you should tell people that they shouldn’t be afraid, but how could you command them not to be afraid? But when we say command, we just mean to say this is one of the structural things that need to be taken care of if you go to war. You need to go to war, you need to take care of fear, you need to take care of the cowardice, and therefore you have to tell the people, firstly, that the law themselves, the Torah themselves tells the people: don’t fear them.

The Kohen’s Speech Before Battle (Pesukim 20:2-4)

And then we have the next part of this law. As you get close to the war, to the battle — probably translated as battle here — then the priest goes and speaks to the people and he tells them this precise thing that I’ve just told you in general. He tells them that, and he starts a speech: שמע ישראל [Shema Yisrael — Listen, Israel].

This is how speeches are started in Sefer Devarim, one of the main ways speeches are started. שמע ישראל — of course we know the famous Shema Yisrael that we say every day, but this is like, now we say “Listen up,” listen, Shema Yisrael.

The Content of the Speech

You are now going to war on your enemies, do not be afraid. The Mishnah interestingly reads this, על אויביכם [al oyvechem — on your enemies], that you have to emphasize this to people. Sometimes people don’t realize that the people they’re going to war against are their enemies. Like you’re not going — this is not a civil war. If there will be a civil war then these laws don’t apply, then we have to find out a different — I mean we shouldn’t do that war. But you’re going to war on your enemies, against your enemies, which means they act toward you as enemies, and therefore you should act to them as enemies. Don’t get confused.

And therefore don’t let your hearts be soft, and this doesn’t mean, or at least doesn’t only mean, be hard — it means don’t be afraid, right, don’t be afraid. And there’s four different words that sort of mean the same thing: don’t be afraid, don’t be something like fast to run away, don’t be broken. These are all ways of saying the same thing: don’t get broken by the fear, because Hashem your God is going with you, to fight with you, to save you.

The Practical Application: Exemptions from Battle (Pesukim 20:5-8)

Now we have — so that’s the morale-boosting speech that the Kohen has to give, or is told to give now, in the beginning of the war, as they get close to the battle. Now there’s also a practical result from this idea.

The Principle Behind the Exemptions

Since we understand that the most dangerous thing in war is to lose courage, to lose the morale, there’s also practical laws which say that people who in many ways will destroy the morale, either for themselves or for their friends, should rather not be taken to war. You don’t go to war with people who are going to be afraid; they’re just going to make you lose. So don’t even go to war with those people.

So there’s three levels of the same idea, which is all about the courage and the internal strength that people need to go to war:

1. The mitzvah in general: don’t be afraid

2. The Kohen gives this speech: don’t be afraid

3. Afterwards the Shotrim, which we’ve seen in the beginning of the parsha, right, שופטים ושוטרים [Shoftim v’Shotrim — Judges and officers] — the people who are, it’s not clear what Shotrim means, right, we translate as police, something like the enforcers, the leaders — speak to the people and they tell them these four things, four people who should return, who should return home.

The Four Categories of Exemption

And they’re divided into three and one, because they’re slightly different. The three are ones that have somewhat of a good excuse for being fearful of going to war, for not being ready, for not being in the state of life where you want to go to war.

If you want to go to war you need to be in the kind of state in life where you are ready to go into war, and part of going to war means you’re ready to die in that stage and it won’t be the worst thing for you to die. Of course dying is always a bad thing, especially dying in battle — meaning it’s not an expected life or death — but there are still people who are in the stage of life where it’s worse for them. And since it’s worse for them they will not fight to their full ability. That’s the real problem: they will not fight to their full ability and therefore we can’t have those people in war.

First Exemption: The New House

And those people are: the first person who built a new house and has not yet moved into it, or not exactly clear, but has not started living in it. I’m not exactly clear what this means — it has not started, like, established it, not initiated it. So he’s worried about his house. He’s like, I can’t die, I put in all this effort into building a new house and then I will never even have even one day of living in it. And the pasuk says, lest you die in the war and someone else will take it. But of course this is speaking for the person’s fears.

There’s nothing wrong with someone dying if there’s a just war, then from the perspective of the objective point of this war, there’s nothing wrong with a guy that has a new house dying in the war. But the point is that he will — that’s why I understand — he will think that and it’s like being always worried: wait, someone else is going to take my house that I’ve put in all this effort and I will never live in it. And that will cause him not to be able to fight. So therefore go home.

Second Exemption: The New Vineyard

Same thing: someone has planted a vineyard and never drank from the first fruits of it. That’s what the verb חלל [chilel] means, the content of a vineyard. Same thing: go home because you were afraid someone — you will die and someone else will do it instead in your place.

Third Exemption: The Betrothed Man

Same thing: if you have betrothed a woman. This is one of the places where we see that there’s a concept of אירוסין [erusin — betrothal], distinct from נישואין [nisuin — marriage], right. That means you promised a woman that you will marry her, you made her promise or her father, whoever is in charge of her, that you will marry her. And the same thing: I’ve went to all this effort to get a wife and I’ve never consummated a marriage. Same thing: go home.

Fourth Exemption: The Fearful and Soft-Hearted

And then they add one more thing. So these are three people who have something of a good excuse. But then they add after all of this, they say: anyone who’s afraid, anyone who’s afraid, who has a softness of heart, should please go home and not make soft [the hearts of his brothers]—

The Fearful Soldier and the Point of No Return

So this is, I think, the general point of all of these laws, but there’s one more for explicit, and as of him, as Mechlech Yisrael [the fearful one in Israel], this means someone is afraid that he did a virus [aveirah — sin] and therefore he doesn’t worth it to go to war, or the other shithead, literal shithead is just afraid, someone who doesn’t have the courage, some people can’t see swords open, can’t see, literally can’t see the war, so he doesn’t have the courage for that, so therefore it’s better for him to go home.

And then, after they do all of this, then they’re ready, after the Shaitan [shotrim — officers] finished speaking to the people, they give the leaders, the generals, to go in the head of the people and lead them into battle. So these are all preparations for battle and, in other words, you need to organize an order of battle before you know who you’re going to battle with, so first we have to make sure that everyone is ready and then we set that up.

There might be also a meaning in this, which is like, after that, you don’t have a chance to lose, that’s how the Mishnah reads it, after you’ve, you’re not one of the people that took the chance, you give a chance to people to go home, after that, you don’t have a chance to go home, you’re considered a deserter, you get punished, you get physically blocked from going home, you can’t, there’s no way back.

So that’s the law from the perspective of the people going to war, the fighters, the soldiers.

The Offer of Peace: Domination, Not Withdrawal

Now we have an important, the second important law of war, the second side, which is how the terms are given to the enemy, how do we deal with the enemy, and there’s again an important law from before the battle. The first thing is, as you get close to a city and you want to fight about it, first you call it, you give it an offer of peace.

And here there’s two options, very important to notice that the offer of peace works with these two options. Of course there’s an offer of peace, really it’s an offer of domination, right, it’s not an offer of peace in the sense which is going to go away, because obviously there’s a reason for this war, as we discussed, the Torah doesn’t discuss why you’re going to war in the first place, you’re obviously going to war in the first place for some reason, there was some, something did, those people did something wrong, there’s some reason why you deserve to go to war to them and to win them.

Why Offer Peace in a Justified War?

But you should still, this is why it’s important, people don’t realize, people think if I say it this way, okay so then why are we even offering peace, no, you offer peace precisely when the war was justified, if it’s not justified then there’s no point in the whole thing. The offer of peace is not saying don’t do war when you don’t need to, that’s obvious. The offer of peace is saying even someone who deserves to be subjugated, they deserve to have a war against them, you should still offer them peace, which really means offering them submission, it means offering them some sense of fear, surrender terms, that’s really the kind of surrender that the Torah imagines.

The Two Outcomes: Submission or Siege

It’s like this: if they will answer you with peace, if they will open the door to you now, if they will open the doors for the city to you, then you will take the people and they will, which is a way of saying they will be your slaves, or usually we translate mas [tribute/tax] as tax, but the ancient tax wasn’t always necessarily money, it might be taking their crops, it might be taking some of their people to work for you, but they will be kept alive, they will just be what’s called a city under the empire, under another king.

But if not, if they will not make peace and they will war with you, then you will lay siege to the city, right, they didn’t open to you so you have to lay siege to them, and the Torah promises or hopes that Hashem will give her in your hands, you will win the battle.

The Terms Must Be Credible

And then, this is the result of a battle, and this is also, I think these terms need to be very clear because otherwise people never have an incentive to make peace, they always say okay, I’ll make peace at the last minute, it’s very important, and this was also like a Roman law, once the battering ram touches the wall of the city, there’s no peace terms anymore, because that’s the only way your offer of peace can be credible. This offer of peace isn’t like a nice peace, it’s a strong peace, right, it’s a peace where it says, their other option is this, so this is why this other option has to be there, I don’t think it can work without that.

The Fate of the Conquered

So you kill all men, right, all males, but it means all men, not children, right, in other words, all soldiers, because in the ancient war, and really also nowadays, people, we like to imagine that there’s men that are not soldiers, but they’re kind of always, if there’s a real siege on your city, then by default, all your able, what they call sometimes military-aged men, they are all your soldiers, so they all get killed. I don’t know to what extent, like, yeah, you might be able to leave some over, it doesn’t say, because obviously only in the next verse, like, in the story of Shiv Amen [Sheva Amim — the seven nations], it tells you explicitly not to leave over any living thing, so, but this has to be, it has to be like a full loss.

But you will take their women, their children, their animals, their livestock, everything, all their possessions, you take them, and this is the spoils of war, which Hashem gave you, and you have that, so those are the two options of going to war.

The Exception of the Seven Nations

Now, there’s an exception set to this option, it’s not clear entirely to which exception, at which stage this exception is set, I think that we should probably read it, and I think Rambam and others read it this way, as being after peace was not accepted. So Rambam quotes explicitly a gemara that says, even for the wars, and these people, even the Shiv Amen, the seven nations of Canaan, there was an offering of peace, they could have accepted that, but after that, there’s a difference.

Distant Cities vs. The Seven Nations

In the, in any city that’s far from you, that’s not part of the place where you have to actually live, so there’s an option of, like, subjugating them, and they’re being under you. But from these cities, if they do not accept terms of peace, which is them accepting really to live under you, and by your terms, then you will have to do something more than that, do not let alive any living being, Kal Neshumah [kol neshamah — any soul], don’t let anything alive, and this probably means that’s the basic point.

The Law of Cherem

And, but, you should do Kerem [cherem — total destruction/ban], right, Kerem means destroying it entirely, in other words, you’re not even going to take their soul [spoils], right? Of course, this was not entirely done, even Yeshua [Yehoshua — Joshua] did some Kerem, not entirely, only certain cities, but what this means also is don’t take any of their stuff, and we know in Sefer Devarim, many times there’s a concern that you’ll take their stuff, you’ll take their idols, you’ll take their, and then you will end up doing the same thing.

But, you will put them to ban, but make a Kerem, and it gives a list of precisely who, so this is a very precise law, these seven people, as God is commanding you.

The Reason: Cultural Contamination

And the reason for this, this is not, there’s no, there’s an important reason for this, since these are people that are going to be living with you, so if they entirely accept, that’s one thing, but as long as they’re enemies, subjugated enemies, the problem is that they will continue with their evil culture, and you do not want them to teach you all their abominations, which they do for their gods, as the Torah in other places says, it means they will teach you child sacrifice, and things like that, and you will send [sin] to Hashem your God, so you don’t want them to teach that to you.

So you have to entirely destroy them, not destroy all of their culture, even their material culture, right, don’t even take their gold and silver, their nice things, and so on. That’s the law of the Kerem of the seven nations. That’s, so, and this is like a qualification for the law of what you do when you win a city. So, for that, there’s a qualification that it’s not the exact same, when you are talking about these nations, that you have to live with them, because then you have to be worried about their influence, even after you won, that’s an important thing.

The Law of Fruit Trees During Siege

Now there’s one more law, again, a limitation on the war, so we discussed, and this is also a qualification, something we learned, we discussed that if you, that this is all about siege warfare, about conquering cities by siege, so there’s an important limitation on the siege, it’s very interesting to understand this law, what the point of it is.

Preserving Productive Infrastructure

And the law is, if when you place siege to a city, for many days, right, that’s how the logic of a siege, you have to do it for many days until the city gives up, or you find you breach it, then you should not destroy its trees. You do not cut up the trees, you do not let an axe fall on their trees, in other words, the trees that produce fruit, that’s the regular tree mentioned in the Tanakh, it’s not just a tree with leaves, it’s the trees that produce fruit, but you should eat from it, but do not cut it down.

The Rhetorical Question

And it gives a sort of reason for, as a tree, as not, right, it’s a thing and a question, it’s a rhetorical question, is a tree a human being that will run and come into the siege for you? In other words, we assume, and this is matching what we said, the aim in here, and specifically not from the Shevam [Sheva Amim], is not total destruction, we always want to conquer the city, we want to have the city as much as we can, we want to not destroy more than we need to.

So if there’s an infrastructure, that’s the way, the broader way to say this, right, there’s infrastructure, there are fruit trees that give out fruit, don’t destroy those trees, you need them to eat for yourself, you need them, once you conquer the city, you don’t want the city to be entirely destroyed, so don’t destroy their vital infrastructure that gives them food, because that’s not smart. Humans, you’re not destroying, they’re going to be stuck in the siege, and yes, you want them to surrender in the end, you really want them to stay. But a tree, just outright destroying, that’s not what you can do.

Using Non-Fruit Trees for Siege Equipment

But of course, you need trees for your siege, right, a siege, you build all kinds of things out of wood, siege towers and stuff like that, so that’s what it says, you’ll cut down the trees that are not, not trees that give out food, not fruit trees, you will cut down and create a siege, and then you will lay siege to the city until it goes down, until it surrenders in front, before you.

✨ Transcribed by OpenAI Whisper + Sofer.ai, Merged by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.