מחלוקת הקדושה והטהרה ואחדותם | זוהר קרח תשפ״ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
קדושה וטהרה בפרשת קרח – סוד אי-ההפרדה בין הבחינות
דרך הזוהר – פירוש על סדר התורה
כדי לעשות התקדמות אמיתית בדרך הזוהר, יש להתחיל תמיד מן הפרשה השבועית, שכן זוהי דרכו של הזוהר ואחד מסודות גישתו. ויש בכך חילוק מהותי, לא בתוכן בלבד אלא אף בסגנון, בין ספרים כזוהר לבין ספרים כרמב״ם או אף חובות הלבבות וההולכים בעקבותיהם, שכן הזוהר הוא פירוש על סדר התורה.
ניתן להמחיש זאת מתוך השוואה בין הרמב״ם והרמב״ן. ידוע לכל שהרמב״ם והרמב״ן חולקים זה על זה בסוגיות רבות בפירושיהם, אך יש ביניהם מחלוקת יסודית יותר, מחלוקת שבעצם סגנון הכתיבה, וממנה ניתן ללמוד חילוק גדול אשר אף יוכל לבאר את אשר אנו עוסקים בו כעת בענין הקדושה, שכן זהו ציור אחר לגמרי של מושג הקדושה.
הרמב״ם, כאשר הוא בא לבאר את טעמי המצוות, או את יסודות התורה כולם, אינו כותב פירוש על סדר התורה אלא ספר ההולך על סדר הענינים. כך מורה נבוכים – אף שסדרו אינו ברור בפני עצמו, ברי שאיננו על פי סדר התורה, אין זה מדרש ולא פירוש על סדר הפרשיות, אלא ספר ההולך לפי סדר הנושאים. תחילה הוא מבקש לבאר את ענין מציאות השם, אחר כך את ענין טעמי המצוות, את ענין הנבואה, את ענין ההשגחה, כל נושא בפני עצמו – וזהו סדר מורה נבוכים.
הרמב״ן חלוק על הרמב״ם בדרכים רבות, בענין טעמי המצוות, בענין ההשגחה, בענין הקדושה ובנושאים רבים, אך אין הוא כותב השגות למורה נבוכים ולא ספר נוסף בסגנונו, אלא כותב ספר על התורה, ורוב מחלוקותיו עם הרמב״ם נכתבות בתוך פירושו על התורה. אמת שיש לרמב״ן חיבורים מסודרים יותר לפי ענינים, דרשותיו וספרים כשער הגמול, אך אף הם מלוקטים, שכן תחילה כתב על התורה ואחר כך העתיק ושיבץ דברים בדרשות לפי סדר הענינים.
אך הזוהר, עוד יותר מן הרמב״ן, נכתב בכוונה תחילה ובדוקא לפי סדר התורה. אמנם יש בו חלקים ההולכים לפי סדר הענינים, כאידרות וספרא דצניעותא – אגב, ספרא דצניעותא הוא פירוש על פרשת בראשית, אך האידרות הולכות לפי סדר ההשתלשלות וסדר הענינים ואינן במקורן על סדר התורה – אבל ברור, וכך מבאר הרמ״ק, שהזוהר הוא במפורש ספר ההולך לפי סדר התורה. ומה כוונת הדבר? כוונתו לומר שכאשר יהודי עוסק השבועות הללו בסוגיית הקדושה ומבקש לעשות התקדמות, יש כאן ענין עמוק יותר מסתם אמירת תורה על סדר הפרשה. יש כאן שאלה מהיכן שואב היהודי את השראתו, ולא את השראתו בלבד אלא אף את עצם לימודו – מהיכן הוא לומד טוב יותר. במקום לחפש סתם היכן נידון ענין הקדושה, באיזה ספר ובאילו חלקים, כדרך שאהב חובות הלבבות לשאול כמה חלקים יש בנושא, הולך היהודי אל הפרשה.
הפרשה כדרך התגלות השם
הריני חי, הריני יהודי, ויש לי פרשה של השבוע, והפרשה של השבוע היא הדרך, אם תרצה, היא התגלות השם, היא הדרך שבה רוצה הקדוש ברוך הוא לדבר עמי השבוע. מי קבע שזוהי הפרשה של השבוע? זהו המנהג, זהו הסדר שנקבע, אך מכל מקום זוהי בפועל פרשת השבוע, וזוהי הקדושה, השראת השכינה, המשכת השפע האלוקי והסייעתא דשמיא היורדים אל העולם השבוע.
ולא זו בלבד שאני משתמש בה, אלא שאני לומד ממנה. בתורה נכתבו דברים רבים, נכתב מעשה קרח ושאר הפרשיות והמצוות העומדות השבוע בסדרה, ובמעשה זה טמון עומק, הוא פועל משהו, הוא מדבר על בעיה מסוימת.
יותר מכך, יש כאן הקדמה נוספת: כל פרשה בתורה, אף אם היא מעשה, ניתן לכתבה מחדש כשיעור, כשיעור עיון, כשיעור של פילוסופיה. קרח ואהרן – אמנם יש הפשט הפשוט שקרח מערער על הכהונה ועל משה ועל הנבואה ועל השליחות, אך אליבא דאמת, וכך לומד הזוהר במפורש, יש בין קרח ואהרן מחלוקת, ובה חקירה פילוסופית תיאולוגית בעבודת השם, מהו אדם ומהו יהודי ומה הוא הנכון. ואמנם הפרשה כתובה כמעשה, ובאה בה הכרעה שאהרן צודק בסופו של דבר, אך עדיין יש כאן סוגיא.
ומאחר שזה מעשה, קשה להגיע ממנו אל שאלותינו ולדעת מהו טעם הקדושה ואם משמעו כך או כך, לשם כך יש לקבל את המסורת של דרך הדרש ודרך הלימוד. ואמת שעיקר המסורה הוא לשאול ממנו את השאלה, כמאמר הבעש״ט שכאשר יש ליהודי שאלה, עליו לשאול את שאלתו מן הזוהר, מן התורה. זהו פירוש הדבר שבתורה טמון האור הגנוז, האור שבעת הימים, האור של העולם כולו – משם הוא מקבל. וכמובן שהשאלה היא ראשית הפעולה והעבודה, ואחר כך באים כל מיני דרכים, דרש רמז ופשט, כיצד לפתח את הנושא מתוך מה שהפרשה נותנת לנו.
ומובן מאליו, כפי שאמרנו, שהקדושה לדרך הזוהר עניינה הרבה בחיים שבתוך המעשה, בסיפורי הדברים שבהם בא הקדוש ברוך הוא ובחר בישראל, ורוצה להחזיק בנו כאנשיו, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א), הקדוש ברוך הוא קורא להם בנים וקורא להם עם סגולה וקורא להם עם קדוש, ואמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט, ב). וכאשר אני מבקש להבין סוגיא כלשהי, אני מתבונן ואומר: לא רק שיש לי בעיה, אלא שיש כאן סוגיא בנפרדות, יש כאן מעשה שבו בחר הקדוש ברוך הוא בישראל ונתן לנו את התורה וקידשנו בקדושת התורה, וכאשר אני אוחז בתורה, אני אוחז בכל, בשורש החיים ובשורש היופי ובשורש השלימות של הכל, ובו בודאי טמון תירוץ שאלתי, וגם יש בו מהלך כיצד לעשות התקדמות ולפתח ממנו דבר מה. ועל כן למדנו עד כאן הקדמות הדברים, כמנהג הזוהר לפתוח תמיד בשבחא דאורייתא ובשבחן של ישראל.
מושג הקדושה בפרשה – דברי קרח ומשה
בפרשתנו נזכר מושג הקדושה מיד בראשיתה. קרח אמר, ‘רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה” (במדבר טז, ג). ומשה משיב לו, ומזכיר אף הוא את מושג הקדושה, באמרו לקרח שיביא את המחתות: ‘בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו׳ (במדבר טז, ה), ובפסוק הסמוך, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ (במדבר טז, ז). זוהי תשובת משה לטענת קרח בענין הקדושה.
הלומד על פי פשט רואה שמשה וקרח מתנצחים באותם לשונות ממש. כנגד לשון ‘רב לכם׳ של קרח, משיב משה ‘רב לכם בני לוי׳ (במדבר טז, ז). כנגד ‘כלם קדושים ובתוכם ה” ו׳מדוע תתנשאו על קהל ה”, משיב משה ‘הביאו קטרת לפני ה”, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳. אתה אומר ‘כלם קדושים׳, ואני אומר לך שאין הדבר פשוט כל כך, אלא ‘את הקדוש והקריב אליו׳.
זו המחלוקת שבין משה וקרח. וכל אחד יכול להבין שיש ביניהם חקירה. ואם לומדים כדרך שאמרנו, שאין הפרשה סתם מעשה שהיה, הרי שאמנם קרח אינו צודק מאה אחוז ומשה צודק מאה אחוז, אך לקרח יש טענה מסוימת, ויתכן שהיא טעות – וטעות שונה מחטא, אלו שני דברים נפרדים – יש לו טעות, ובה הבעיה. ולקרח יש טענה או בעיה מסוימת, ומשה אומר אחרת. ואחד הדברים שהם חולקים בו הוא סוגיית הקדושה: מה פירוש שישראל קדושים, ומיהו הקדוש. על פי הפשט הפשוט, השאלה היא מי הקדוש בפועל, אך על פי העומק אי אפשר שזו תהיה שאלה אישית גרידא של מי הקדוש – האם כל ישראל, האם משה מתנשא, האם הקדוש ברוך הוא בוחן מי קדוש. אלא העומק הוא שלקרח הבנה והשגה מסוימת בסוגיית קדושת ישראל, ולמשה הבנה אחרת, מעולה יותר. ועלינו להבין מעט מן הדבר, שכן טמון כאן מהלך שבו ניתן לעשות משהו, להבין טוב יותר.
הערה על פי פשט – הקדושה היא ‘לי׳
אקדים הערה על פי הפשט. למדנו בשבוע שעבר, ‘והייתם קדשים לאלקיכם׳ (במדבר טו, מ), וזוהי גם הסמיכות שבין שתי הפרשיות, שכן בחומש נכתב ‘והייתם קדושים לאלקיכם אני ה׳ אלקיכם׳, ועל זה ממש סובבת מחלוקת משה וקרח. מהו פשט הכתוב ‘אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים׳ (במדבר טו, מא), ומהו פשט ‘והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה”? יפה היא הסמיכות כאשר מבינים את סוגיית הקדושה.
ומה אמרנו? שהקדושה היא ‘לי׳, שהיא דבר הבא עם למ״ד, שהאדם שייך ומשויך באופן מסוים אל הקדוש ברוך הוא הבוחר בו. וכמו שניתן לראות במפורש בפסוקי ספר דברים, ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה” (דברים ז, ו) – כשסדר הפסוק מפרש את עצמו בכפילות לשונותיו: אתה עם קדוש, ומהו עם קדוש? ‘ובך בחר ה”. וכן ‘והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט, ו) – אבחר בכם, ‘והייתם לי׳, ותהיו לי גוי קדוש.
וכך ניתן לראות בבירור גם כאן. אם לומדים את הפסוק כדרך שאמרנו, שהקדושה והבחירה ‘לי׳ היינו הך, הרי ש׳האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ – קדוש הוא תואר שמקבל מי שהקדוש ברוך הוא בחר בו. ולמעלה מזה אמר זאת ביתר בירור, ‘וידעתם את אשר לו׳ – מי שייך לו, ‘ואת הקדוש והקריב אליו׳ – מי שקירבו הקדוש ברוך הוא ובחר בו, הוא הקדוש. וזה מה שאומר משה, להפך מדברי קרח: שמי שקדוש הוא זה שבו בחר הקדוש ברוך הוא.
לשון קרח – ‘בתוכם ה”
ואמנם ניתן היה לראות זאת אף מטענת קרח, אלא שדיבר מעט אחרת. קרח לא דיבר על כך שהקדוש הוא ‘לה”, אלא אמר ‘כלם קדושים ובתוכם ה”. אך לשון ‘בתוכם ה” באה מלשון ‘ושכנתי בתוכם׳ (שמות כה, ח), שאחרי ‘ועשו לי מקדש׳ (שמות כה, ח), וגם זו לשון קדושה – ‘מקדש׳, מקום קדוש, מקום המוקדש לכך שהקדוש ברוך הוא ישכון בו, ‘ושכנתי בתוכם׳. ואם הקדוש ברוך הוא בתוכם, יוצא שכלם קדושים. זו היתה טענת קרח. ורש״י מבאר על קרח מהו ‘כלם קדושים ובתוכם ה” – ‘כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה׳ (רש״י במדבר טז, ג). הרי שלומר ‘והייתם לי קדושים… להיות לי לאלקים׳ היינו הך כמו להיות קדוש.
נמצא בבירור בפשט הכתובים כאן שהקדושה והנבחרות, להיות נבחר לה׳ ולהיות קדוש אליו, היינו הך, וזוהי השמועה. ועל זה היה לקרח מעין ניגוח עם משה, אם לומר ‘בתוכם ה” או ‘לה”. חקירה מעניינת, ואיני בא כעת לתת בה פשט או מהלך הבנוי על החילוק שבין ‘בתוכם׳ לבין ‘אליו׳; אפשר שיש כאן חילוק, ויש להתבונן בו. זוהי הערה, פתיחה, פתח שניתן לפתוח בו.
הזוהר – ‘את אשר לו ואת הקדוש׳: שתי בחינות
אך מה שאני מבקש לבאר יותר הוא דבר שאומר הזוהר, הלומד מעט אחרת ממה שלמדתי. הזוהר אומר שנכתב ‘את אשר לו ואת הקדוש׳, ואינו מפרש כפי שביארתי – שזה היינו הך, ככפל ענין שבפשט הכתובים – אלא מפרש שמדובר כאן בשני דברים שונים. ויש להתבונן בכך.
באופן כללי, על פי פשט, דרך לימוד הכתובים כפי שלמדו הראשונים תמיד על דרך הפשט היא שהפסוק מפרש את עצמו בשני לשונות על אותו דבר, והוא כפל ענין במילים שונות. אך פעמים רבות במדרשים ובזוהר, וודאי במפרשים מאוחרים יותר, רואה הזוהר בבירור שאותה כפילות שעל פי פשט אינה אלא חזרה, רומזת על פי סוד לבחינה אחרת.
ויש להתבונן כיצד לחבר את הפשט והסוד, שתי דרכי קריאת הפסוק. איני מבקש לומר שזו סתם מחלוקת, שהזוהר חלק וסבר שאין פשט הפסוק לקראו כיחידה אחת. אדרבה, נראה לי יותר שהזוהר מבין שכאשר חוזרים על דבר, טמון בכך שיש בדבר שני צדדים, ולשם כך חוזרים עליו. אין זה כפל סתמי, אלא נוטלים כאן שני אספקטים, והזוהר נותן שמות לאותם אספקטים – זוהי דרכו של הזוהר, לתת שמות לאספקטים.
חטא קרח – מקצץ בנטיעות
ובזה עצמו טמון מעט מחטאו של קרח, ואומר כך. וזהו ענייננו בזוהר, ואפשר שכבר מרומז ברמב״ן על התורה ויש לעיין בו. שקרח – וכך לומדים הזוהר והמקובלים כמעט על כל החטאים, ומעניין הדבר שהמקובלים נותנים אותו פשט עצמו לכל חטא: שהוא מפריד, שהוא עושה קיצוץ בנטיעות.
יש בחינות שונות. כאן בפרשה יש חסד וגבורה, אהרן הוא בחינת חסד, כהן, ולוי הוא בחינת גבורה, וכך מבואר בזוהר לאורך כל הפרשה. וכן אומר הזוהר שקרח וחבריו, אנשיו, היו אנשי השם, כדור הפלגה ש׳נעשה לנו שם׳, שביקשו ליטול את המלכות בלא התפארת המרומזת על משה. ובודאי הדברים קשורים, שהחסד מקושר יותר לתפארת והגבורה מקושרת יותר למלכות. אך מכל מקום, בדרך הזוהר כמעט כל מי שחטא, אף שיש לו טענה ויש לו סברא אלא שטעה, חטאו הוא שהפריד יתר על המידה בין בחינות מסוימות.
הבחינות אליבא דאמת היינו הך
מה כוונת הדבר? כך יש להבין: כל הבחינות שאנו מדברים בהן בקבלה הן נפרדות, בחינות יתרות, ‘ימין ושמאל׳, ‘קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. וכמו שבעל התניא מבאר במקום אחד, שכאשר אומרים ‘בחינה׳, פירוש הדבר שאין זה אמיתי בחפץ עצמו, בדבר עצמו, בעצם הנידון אין חילוק.
היכן החילוק? כעיגול שיש לו פנים וחוץ. היכן החילוק? בראשי, במחשבתי – ואין זה בראשי בלבד, כביכול אפשר להתבונן בו אף מבחוץ, אך במציאות הוא אותו דבר עצמו, אלא שאתה מתבונן מצד זה או מצד זה, מדבר מצד זה או מצד זה. ואין זה תלוי רק כיצד אתה מתבונן, שכן ניתן לדבר משני הצדדים, משתי הבחינות של אותו דבר עצמו, אך כל הבחינות אליבא דאמת היינו הך, ואינן באמת בחינות אחרות. אלא מאחר שהשכל האנושי, כח הבינה שדיברנו בו, מבין דברים על ידי שהוא מחלקם לבחינות שונות ולדינים שונים – לבחינת השפעה אלוקית, לבחינת דעת המצמצמת ולבחינת דעת המחיה.
ואין זה שייך אצל הקדוש ברוך הוא, שאצל האמת, אצל המקור, היינו הך. על ידי שהוא מצמצם הוא בורא, דרך משל חסד וגבורה, ומהו צמצום אם לא בהשפעה. אין אלו אליבא דאמת שני דברים שונים, אלא אנו, לפי מושגינו, כדי שנבין, צריכים לחלק למילים שונות ולמה שאנו קוראים בחינות. ועל כן עולה יפה שהזוהר נוטל פסוק כזה שנכתב בו ‘את אשר לו׳ ו׳את הקדוש׳ – שעל פי פשט הוא היינו הך, ואכן אליבא דאמת היינו הך, שכן מי שמבין את הרוחניות, את השכל ואת הפנימיות שלהם הכוונה, מבין שהכוונה לדבר אחד. אך כדי להבינו כראוי יש לדבר משתי בחינות.
הטהרה הנדרשת ללימוד קבלה
ומשום כך יהודי פשוט שאין לו השגה מופשטת, שאינו רגיל לחשוב בבחינה מופשטת – וזו אמיתת הכוונה – אסור לו ללמוד זוהר וקבלה. ואכן בני אדם סוברים שזהו ממש ענין הקדושה והטהרה הנדרשים לכך. כך נכתב בכל הקדמות הספרים, דרך משל בהקדמת ראשית חכמה: מדוע כתב רבי אליהו די וידאש את ספרו? לפי שהעולם החל ללמוד קבלה, ונדפס בנתינת רשות ספר פרדס רימונים של רבו הרמ״ק,
וידוע לכל שכדי ללמוד קבלה יש להיות במדרגה, יש להיות קדוש וטהור. על כן כתב ספר מוסר כיצד יתנהג האדם במעשה שבחכמה, כפי שלמדנו בשבוע שעבר, אותו חלק המעשה שעל ידו יהיה האדם מוכשר ויהיה מקבל ראוי שיוכל ללמוד את הקבלה.
סוברים בני אדם שפירוש הדבר שכדי ללמוד קבלה יש להיות צדיק, כאילו זה פרס – מי שאינו זולל וסובא ומי שהוא פרוש, יש לו פרס שיכול לזכות ללמוד קבלה. וכאילו הקבלה שונאת אותו. וכך אכן עולה מן המעשה שמספרת הקבלה, כפי שלמדנו בסוף השבוע שעבר, שכדי להיכנס להיכל המלך צריך להיות ראוי. אך אין זה אלא מעשה, אינו אלא סיפור, היכל מלך גשמי. אין הקדוש ברוך הוא שוכן בארמון בעל כתלים שאין נכנסים אליו – הכל משל על אמת.
הנמשל – חלוקת דברים שהם אחד
ומהו הנמשל, או אחד הנמשלים? הנמשל הוא שהקבלה מחלקת לשניים דברים שאליבא דאמת הם אחד. ומעניין הדבר. ידוע לכל שעל הקבלה לחבר דברים, אך הקבלה באה כדי שיבין אותה האדם, היא חכמה ובינה, מן שערי בינה, ובני אדם מבינים דברים על ידי שמחלקים אותם, ואומרים שיש בחינת חסד ויש בחינת גבורה. ולא בני אדם מחלקים אותם בלבד, ואין זה במחשבתם בלבד, אלא הם מחולקים באמת בין בני אדם.
כאשר אומרים שכהן הוא בחינת חסד ולוי בחינת גבורה, מה כוונת הדבר? לפי שכאן בעולם הזה, מאחר שבני אדם צריכים להבין את הקדוש ברוך הוא ואת הנהגת האלוקות בהבנה מצומצמת מסוימת שאפשר לתפשה – ואף בעבודה למעשה, כיצד פועלים בני אדם ומתעוררים ומתפעלים באופן מסוים, ומתנהגים בדרך מסוימת על ידי מידה מסוימת ומהלך מסוים ומעשה מסוים בחיים. והאדם, מאחר שהוא בגוף ושכלו מצומצם, חי בעולם הבינה, ואף בינה כבר טובה לו, וחי בעולם הזה, בעולם של ששת ימי בראשית, אינו יכול להיות הכל בבת אחת, אלא יכול להיות דבר אחד.
וכמאמר הבעש״ט, ‘אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל׳ (עירובין יג, ב) – ‘אלקים חיים׳ הוא עולם הבינה. הרי שלמעלה, בבינה, הכל אלוקי, אך כאן בעולם הזה שמאי והלל אומרים שני דברים שונים, וזו מחלוקת לשם שמים. ומכל מקום, מאחר שבני אדם יכולים לחיות ולהבין רק כשמחלקים דברים, נעשה החילוק אצל בני אדם פירוד. ובאה הקבלה, בא הזוהר, להוריד את הציבורים המיוחדים אל תוך הפירוד כביכול, אל תוך הכלים, כדי שנוכל להבין ולקיים ולהיות מקושרים אל המדרגות ולהתנהג בהן, וקוראים להן בשמות שונים, ‘יהי רצון׳ של משה ו׳יהי רצון׳ של קרח, שמות שונים.
הטהרה האמיתית – להבין בהבנה עדינה
אך זו הטהרה הנדרשת לפני שלומדים זוהר. מי שמבין, מי שיש לו הבנה עדינה יותר, אפשר לומר שזכה לשבעה משיבי טעם. הרמ״ק אומר שמי שאינו למדן ואינו מבין למדנות, אסור לו ללמוד קבלה. זהו תנאי אמיתי ועמוק יותר מן התנאי שאומרים, שיהיה לו שמירת הברית. ואליבא דאמת אין שמירת הברית אלא התגלות שיוכל האדם להבין דברים עמוקים ורחבים יותר, פחות מגושמים ועדינים יותר ממה שמדברים בו בשכל הפשוט של אדם הגס שאינו יכול לראות דברים אלא בדמיונות ובדברים הנראים לעין ונחושים.
נמצא שהטהרה הנדרשת ללימוד זוהר היא בעצמה הלשמה, היא קדושה וטהרה. להבין במה מדברים. אם מבין אדם שאכן אנו מדברים בשני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ושאף נוכל לומר שבני אדם שונים מגלים ומגשמים בהנהגתם שני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ומכל מקום האמת תמיד אותו דבר – זהו ‘ה׳ אחד ושמו אחד׳, שאף שמו הוא הקדוש ברוך הוא. ואף מה שקוראים לו שם הוא בחינת המלכות, שכן עלינו להיות יכולים לדבר עליו ולתפשו ולהתקשר בו, ואנו מתקשרים בשם.
אך אם אתה מפריד את השכינה מן הקדוש ברוך הוא, ממילא אתה מפריד את הימין מן השמאל, וממילא אתה מפריד את הכל, שכן אצלך השמות שונים. וכך יש לדאבון לב בני אדם מחוקרי הקבלה, וחקירה כזו הולכת ואומרת שמקובל פלוני אמר מילה זו ומקובל אחר אמר מילה אחרת, ויוצאת מחלוקת. שוטה, זהו קיצוץ בנטיעות! אין הקבלה מונחת במילים שהמקובלים אומרים, אלא אתה סובר שהמילים הן מציאות אמיתית כביכול ושם מונח הדבר האמיתי, ואתה מקצץ בנטיעות, חלילה. הקבלה מונחת באור שבה, בעצם הדבר. ומשום כך נדרשים טהרה וקדושה, כל אותן הכנות של סור מרע ועשה טוב, בעיקר כדי שיהיה האדם כלי קיבול, אדם שיכול להבין כך, ולשם כך עליו להיות בעל ביטול ובעל כל המידות הטובות שהמקובלים מדברים בהן כהכנה. וזה אליבא דאמת מאבקו של קרח, זו טעותו.
קדושה וטהרה – שתי מדרגות
נחזור למה שביקשנו לומר מן הזוהר. אומר הזוהר ש׳איש אשר לו׳ אינו היינו הך כמו ‘איש הקדוש׳. ‘איש אשר לו׳, אומר הזוהר, הוא בחינת טהור, והזוהר מדייק בכך. אמת שבזוהר פרשת נשא יש מעין דיון בענין זה ומחלוקת בין חברי הזוהר, בין רבי יהודה ובין אחרים, אך זו המסקנה: שיש שתי מדרגות הנקראות קדושה וטהרה.
קדושה היא מה שיש לכהן, ‘וקדשתו׳ (ויקרא כא, ח), הכהן הוא קדוש, ‘ואיש קדוש׳. הלוי אינו קדוש – ואמנם באופן כללי קוראים לו לפעמים אף הוא קדוש שהוא הגון, אך אליבא דאמת יש לו שם אחר, הוא נקרא טהור. והזוהר בפרשת חקת אומר שמשום כך אין הכהן זה שזורק את הפרה, אלא ‘מצוותה בסגן׳, שהכהן נותן לאחר ואינו עושה זאת בעצמו, אלא הסגן עושה את שריפת הפרה. ו׳ואסף איש טהור׳ (במדבר יט, ט) אינו כהן כלל. מדוע? לפי שטהרה היא מדרגה קטנה מקדושה. קדוש היא מדרגת הכהן, וטהור היא מדרגת הלוי או סגן הכהונה, מן משמרות הכהונה.
והזוהר מבאר שם ומוסיף מילה. נכתב כאן סתם ‘קדוש׳ ו׳טהור׳, שתי בחינות. אליבא דאמת היתה זו בחינה אחת, אך בפועל ובהבנת בני אדם הן שתיים. לכן נכתב ‘אשר לו יעשה קדוש׳, וטעות קרח היתה שלא הבין זאת והפריד בין שני הדברים. הוא רצה שהלוי הטהור יהיה אף כהן, ואין זה היינו הך.
טהרה יש לה הפך מטומאה, וקדושה מחול
והזוהר מבאר בפרשת חקת שטהרה היא דבר שעניינו בטומאה. לטהרה יש הפך, ‘טהרה יש לה הפך׳, והפך הטהרה הוא טומאה. ולטהר פירושו לטהר דבר טמא, כאפר פרה המטהר טמאים, אך מתוך כך יש בה גם יסוד של מטמא טהורים, שכן טהרה היא דבר הנוגע בטומאה ויש לו יחס עמה.
קדוש, הפכו אינו טומאה. ואף שיש פסוקים שמהם משמע, וכמו שמדבר על כך רש״ר הירש, שיש הפך לקדושה שהוא טומאה, מכל מקום האמת היא שהפך הקדושה בדרך כלל חול, לא טומאה. וחול אינו דבר רע, אלא שאינו קדושה, והוא שם שלילי בלבד, דבר של חולין. מה שאינו של שבת הוא של חול. נמצא שהפך הקדוש הוא חול, והפך הטהור הוא טומאה, ואלו שתי בחינות שונות. כהן עוסק בקדושה לאפוקי חולין, ולוי עוסק בטהרה לאפוקי טומאה.
פרישות ותענוגי הגוף
כעת, בענין סוגיית הפרישות שאנו עוסקים בה, אבקש לומר את הפשט שלדעתי הוא הפשט הפשוט – וכבר אמרתיו בהקשרים אחרים ובשיעורים אחרים לגבי פרשת חקת – ולפיו ניתן לבאר מעט את טעות קרח, שהיא בעצמה כשלון בטהרה, ואינה הטהרה הראויה.
מה שאנו רוצים לומר הוא כך: טהרה קרובה אולי, אף שלא ממש – ועדיין ניתן לדבר בדרך הקבלה שהיא ניקוי וטיהור מן הקליפות – אך טהרה היא יותר הדבר שאנו קוראים פרישות, וקדושה היא יותר הדבר החיובי. כמו שאומרים שבת קדוש, ואין אומרים שבת טהור. ואף שהשבת אינה של חול, יש להיטהר מן החול; ערב שבת מיטהרים, הולכים למקוה, וזהו ענין של טהרה, והמקוה נותן טהרה ואינו נותן קדושה, ואחר כך באה הקדושה. הקדושה היא מצוות השבת, הדברים החיוביים, מצוות עשה, ואף שמירת מצוות לא תעשה, אך הקדושה היא מדרגה אחרת.
וכך מדבר רבי שמשון רפאל הירש כאן לגבי החילוק שבין הרמב״ם והרמב״ן. ויכולתי להאריך הרבה יותר בכך, אך רק החילותי בהקדמה זו, ובעזרת השם נמשיך בה בשבועות הקודמים והבאים. עלי רק לסיים עוד חמש דקות של הפרק.
טהרה מביאה לידי קדושה
נאמר כך: טהרה היא ההפשטה מלהימשך אחר תענוגי הגוף ומלאחוז שהם טובים, שהם אליבא דאמת טובים. זה פירוש טהרה בדרך העבודה. וקדושה – זה דיברנו בשיעור הבעש״ט בשני הדברים – פירושה הטעם, המשכת האור כפי שניתן לקרוא לכך על פי קבלה, מן הטובה עצמה. זה פירוש קדושה. וכך אמר רבי פנחס בן יאיר, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳ (עבודה זרה כ, ב). מה פירוש? שכאשר אדם מטהר עצמו ומפשיט את מחשבותיו ואת דיבוריו ואת מעשיו מדברים רעים, הוא בא לכלל הכנה לקבל קדושה – אך עדיין אין זו קדושה.
תפקיד הלוי אכן כך, וכפי שרואים פעמים רבות בספר במדבר המדבר בלוויים שטיהרו עצמם. תפקיד הלוי הוא לשמור ולוודא שזר הקרוב לא יקרב אל הקודש. הוא עוסק בטהרה שהיא שלב לפני הקדושה. זהו תפקיד הטהרה, וזה הניקיון, הטיהור, אי-היות אדם גס. זה פירוש טהרה.
היסוד – אליבא דאמת היינו הך
אך היסוד הוא שטהרה אליבא דאמת היינו הך כקדושה. אדרבה, האמת היא שהיא אותו דבר ממש כקדושה. אלא שבעולמנו, בפעולתנו, אלו שני דברים: צריך להיות טהרה, ואחריה קדושה. וקדושה פירושה המשכת האור, ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳, להתקרב לה׳ ולהידמות לה׳ – זהו ‘כי קדוש אני׳. זה פירוש קדושה. קדושה היא החיות והשמחה והאור והשפע שיש לאדם בחיים קדושים. אפשר לומר שיש לו אהבה, אפשר לומר שיש לו עבודת המידות באברים, בראיה, בכל מדרגות מחשבה דיבור ומעשה – יש לו קדושה. זוהי קדושה.
ויש תנאי לקדושה, שתהיה טהרה, היינו פרישות. שכן אם הדבר מעורב – וטהרה פירושה ריין, נקי, בלתי מעורב – אם הוא מעורב בדברים אחרים, מעורב בחשק לעולם הזה, אין לו קדושה.
שתי הטעויות – קדושה בלא טהרה וטהרה בלא קדושה
או שניתן לטעות בשתי הדרכים. ניתן לומר שיש קדושה בלא טהרה. אביא משל. קדושה בלא טהרה פירושה שאחד אומר שיש מחלוקת בין הרמב״ם ובין – נאמר לא הרמב״ן, אלא איגרת הקודש שאפשר שכתבה רבי יוסף ג׳יקטיליא, המדברת בענין הקדושה. שכן הרמב״ם אומר שאדם צריך להיות פרוש גמור, והרמב״ן בפרשת קדושים אומר שעליו לפרוש מתענוגי הגוף ככל שיוכל – וזו טהרה. אך המקובלים, איגרת הקודש, אומרת שכל הפעולות שעושה אדם בגופו כולן קודש, כל זמן שהוא עושן באופן הראוי, בזמן הראוי ובכוונה הראויה – זו לשונה, ואלו ארבעה תנאים, ואין הדבר פשוט כל כך.
אך אותם תנאים אצלה הם תנאי קדושה, לא התנאים שהרמב״ם היה מבין. שכן הרמב״ם אומר אף הוא שאליבא דאמת אדם צריך להיזקק לגוף במידה הנכונה. הוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף; איגרת הקודש אומרת שמי שאומר ‘חוש המישוש חרפה׳ וכו׳, הוא כאומר שהקדוש ברוך הוא עשה דבר רע, ואין זה נכון. לכל הפחות הרמב״ם, והיא מביאתו שם במפורש, ולדעתי זו טעות ואינו נכון – שהוא עושה דבר רע, חוש המישוש. וכשהוא מדבר בחוש המישוש, מדבר הוא בהשתעבדות לתענוגי חוש המישוש.
והרמב״ם עצמו בשמונה פרקים מאריך ואומר שמי שאומר שצריך לעשות סיגופים כאילו הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף, הולך אחר הגויים, ואין זו שיטה יהודית ואין זה אמת. והרמב״ם רוגז מאוד על כך. הרי שאותה טענה ממש שרבי יוסף ג׳יקטיליא, מחבר גינת אגוז, אומר על הסגנון האומר ‘חושי המישוש חרפה המה לנו׳ – אומרהּ הרמב״ם עצמו כנגד הסיגופים. אומר הרמב״ם שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף ואינו רוצה שיבזוהו, אלא רוצה שייטיב אדם עם גופו.
החילוק – קדושה היא הכוונה, וטהרה היא השלילה
אלא מהו? כאן הוא החילוק שבין קדושה וטהרה. מה שהרמב״ם מדגיש הוא תמיד חלק הטהרה. והאמת היא שאף רבי יוסף ג׳יקטיליא מדגיש זאת, ש׳ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו, לט) הוא בכוונה רעה, לא לשם כוונות אלא לכוונת תענוג. כוונת קיום הגוף, כוונת המצוה, כוונת החסד, כל הכוונות שיש באכילה ובזיווג ובעניינים הגשמיים בקדושה – הן העושות אותם קדושה. אך הטהרה היא השלילה: שלא יכוון להנאת עצמו ולא לרוב, שלא יבנה על אופן גס, שלא יעשה דברים אסורים וכדומה – זה פירוש טהרה.
כעת, כיצד יתכן שיערב אדם זה בזה? קדושה בלא טהרה, דרך משל, פירושה שאחד אומר: אם המקובלים אומרים שזה קודש, נמצא שכל מה שעושים בכל אופן הוא קודש – כאילו יכול אתה להיות כהן בלא לעבור את שמירת הלוי.
סוד קרח – ‘ועבד הלוי הוא׳
וזו בודאי היתה טענת קרח. קרח אומר שאי אפשר להיות כהן בלא לעבור את הלוי, ויוצא שהלוי חשוב יותר, ‘ועבד הלוי הוא׳ (במדבר יח, כג), הלוי חשוב מאוד. הזוהר בסוף הפרשה אומר ש׳ועבד הלוי הוא׳ – ‘הוא׳ רומז על המדרגה העליונה, ‘הוא׳ רומז על עתיקא. אומר הזוהר שהלוי פירושו המדרגה הקטנה, ‘ירוד הוא׳, טהרה, אי-היליכה אחר תענוגי הגוף, מה שהמשגיח אומר. אומר הזוהר ‘ועבד הלוי הוא׳, שאלמלא מידת המלכות, אלמלא היראה, לא היה איש יודע את המדרגה העליונה. זו בעצם טענת קרח, והזוהר עצמו בסוף הפרשה מעלה את טענת קרח.
אך מצד שני אף זה אינו נכון. וזה שוב סודו של קרח, וקרח נשרף בגיהנום, ‘וירדו חיים שאלה׳ (במדבר טז, ל) – ושאול הוא בעצמו מידת הגבורה, התוקף, כח האומר ‘אסור להיות אדם גס׳. אך אם נשארים שם ואין מכניסים את חיות הקדושה, יש בכך מיאוס גדול עוד יותר במובן מסוים. שכן הראשון מוריד את הקדושה לחול, והשני נשאר רק עם השלילה, ולו אכן גיהנום חלילה, אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא.
דעת משה – הכל היינו הך
אך אליבא דאמת, ובדעתו של משה – ולכן הוא משה ולא קרח, ומשה אינו מחזיק במחלוקת – משה הוא בחינת מידת התפארת, עץ החיים. משה מבין שהכל היינו הך, שאין הדבר שונה כל כך. יתכן שבהכרח האחד מביא את השני, טהרה מביאה לידי קדושה, ואליבא דאמת זה היינו הך. אין חילוק מהיכן מתחילים. ‘סוף דבר הכל נשמע׳ (קהלת יב, יג), ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (שבועות כ, ב). בין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳לא׳, ובין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳כן׳, בסופו של דבר אתה מגיע לאותו דבר עצמו. אין זה אליבא דאמת חילוק בהבנה, בכמה משה מבין.
ובמעשה בני אדם, יכול אדם להיות כל כך ממוקד בגיהנום של העולם הזה עד שנופל אכן בגיהנום. ויכול אדם להיות כל כך ממוקד בק
דושה, עד שכשהוא עושה בקדושה הוא נופל הלאה, לפי שאינו מפריש את הקדושה אלא מערב קודש בחול. אין לו שמירת הלוי לפני הכהן, כשאר הפגמים שאנו לומדים, כנדב ואביהוא. נדב ואביהוא הם הפך קרח: הם הכהנים שנכנסו בקודש רחוק מדי, בלא לוויים. וקרח הוא הלוי הסובר שדי לו להיות בלא היותו טוב, בלא חיות הקדושה; שדי בערב שבת בלא השבת, או בליל שבת בלא השבת ביום, איך שתרצה לקראו בלשון הקבלה. אך אליבא דאמת, בדעת משה הכל היינו הך.
וזה שיעורי על פרשת קרח. דרשה יפה היא. אקוה שנתבהר מעט לעולם מהו פירוש טהרה ומהו פירוש קדושה, ושיהיה לכם שבת שמחה.
תמלול מלא 📝
קדושה וטהרה בפרשת קרח: הסוד של אי הפרדת הבחינות
הקדמה: הסוגיה של קדושה לפי הזוהר
מורי ורבותי, היום הוא ערב שבת קודש פרשת קרח תשפ״ו, ואנו הולכים ללמוד את השיעור השלישי על סוגיית הקדושה — זהו הנושא של ההתנהגות הנכונה כלפי תענוגי הגוף, שבזוהר נקרא זה סוגיית הקדושה. זה בנוי על הפסוק “קדושים תהיו” (ויקרא יט, ב). לפי הרמב״ן פירוש “קדושים תהיו” — “פרושים תהיו”, שיהיה פרוש, בדרך המיעוט ביחס לתענוגי הגוף. אבל אני רוצה כאן ללמוד להיפך: לפי הזוהר “פרושים תהיו” פירושו “קדושים תהיו”.
כלומר שסוגיית הפרישות כלולה תחת ענין הקדושה. וזה קשור לפירוש הקדושה — שפירושו הקדשה, המיוחדות, הבחירה, הבחירה של ישראל כלפי הקב״ה. כפי שהוצאנו בשבוע שעבר, שקדושה — לפחות כשמדברים על קדושת נבראים — אינה דבר שנמצא בנברא, אלא זה דבר שנמצא בין הנברא לבין הדבר הקדוש שהוא מתקדש עליו, שהוא קרוב אליו, קודש לה׳.
דרך הזוהר: פירוש על סדר התורה
כפי שהסדר הוא, צריכים אנו להתחיל עם הסדרה השבועית; זו תמיד הדרך איך לעשות התקדמות בדרך הזוהר. יש הבדל בסגנון — לא רק בתוכן — בין ספרים כמו הזוהר, לבין ספרים כמו הרמב״ם או חובת הלבבות שהולכים יותר באותה דרך. אחד ההבדלים הגדולים הוא, שהזוהר הוא פירוש על התורה, כמו גם הרמב״ן על התורה. כולם יודעים שלרמב״ם ולרמב״ן יש הרבה מאוד מחלוקות בהרבה סוגיות, אבל יש מחלוקת יסודית יותר בין השניים — בסגנון עצמו — שזה יכול גם להסביר את מה שאנו מדברים עכשיו על קדושה, כי זה סוג אחר של ציור של מושג הקדושה.
הרמב״ם: על סדר הענינים
הרמב״ם לא כותב פירוש על סדר התורה. הוא כותב מורה נבוכים — על סדר הענינים. הסדר של מורה נבוכים אינו ברור בפני עצמו, אבל זה בוודאי לא על פי סדר התורה. הוא רוצה להסביר קודם את ענין מציאות ה׳, את ענין טעמי המצוות, את ענין הנבואה, את ענין ההשגחה — כל נושא בפני עצמו.
הרמב״ן: ספר על התורה
הרמב״ן חולק בהרבה דרכים על הרמב״ם — על טעמי המצוות, על השגחה, על קדושה — אבל הוא לא כותב השגות למורה נבוכים. מה הוא עושה? הוא כותב ספר על התורה, ורוב המחלוקות עם הרמב״ם נכתבות בפירוש הרמב״ן על התורה. אמנם לרמב״ן יש חיבורים מסוימים שמסודרים יותר לפי סדר הענין — דרשותיו, או שער הגמול — אבל אותם ספרים מלוקטים; הרמב״ן למד קודם בפירוש על התורה, ואחר כך העתיק יסודות מסוימים על סגנון דרשות לפי סדר ענינים.
הזוהר: בכוונה לפי סדר התורה
בוודאי שהזוהר, אף יותר מהרמב״ן, נכתב בפירוש בכוונה לפי סדר התורה. אמנם, לזוהר יש חלקים שהם לפי סדר ענינים, כמו האידרא שהיא לפי סדר ההשתלשלות (ספרא דצניעותא היא כן פירוש על פרשת בראשית). אבל ברור, כך מסביר הרמ״ק, שהזוהר הוא בפירוש ספר לפי סדר התורה. ומה זה אומר? שיהודי שעוסק השבוע בסוגיית הקדושה ורוצה לעשות התקדמות — הוא לוקח את ההשראה שלו, ואפילו את הלימוד שלו, מהפרשה השבועית.
יש הבדל גדול. לא סתם שאומרים תורה על סדר הפרשה כי זה המנהג; יש דבר עמוק יותר — מאיפה יהודי לומד טוב יותר. במקום סתם לחפש ולעשות חיפוש איך מדברים על קדושה, הוא לוקח את ההשראה שלו מהפרשה עצמה. וזו הדרך של כמעט כל הספרים החסידיים — חוץ מיוצא מן הכלל כמו תניא — שהם פירושים או דרשות על סדר התורה. זו דרך עבודה בפני עצמה.
הפרשה כדרך של התגלות ה׳
בזה עצמו טמון חלק גדול מדרך היהדות. יש לנו תורה, ולחיות כיהודי פירושו להיות סוג כזה של אדם שאצלו עכשיו זה ערב שבת פרשת קרח. להיות אדם כולל הרבה מאוד שאלות, ואם החיים שלי עכשיו קשורים להבנת סוגיית הקדושה — אני לא לוקח סתם חיפוש, כמה חלקים וכמה חלקים יש לנושא, כמו שחובת הלבבות אהב לשאול. אלא אני הרי יהודי, יש לי פרשה של השבוע, והפרשה היא הדרך של התגלות ה׳ — איך הקב״ה רוצה לדבר איתך השבוע.
מי אמר שזו הפרשה השבוע? זה הסדר. אבל זה לא רק מיוצג — זו הקדושה, השראת השכינה, המשכת שפע אלוקי וסייעתא דשמיא שיורדת לעולם השבוע. ואני לא רק משתמש בזה — אני לומד מזה. בתורה כתוב מעשה של קרח והפרשיות האחרות, ובמעשה הזה טמון עומק כלשהו; זה מדבר על בעיה מסוימת.
כל פרשה היא שיעור עיון
כל פרשה בתורה, אפילו זה מעשה, היא בעצם מה שאתה יכול לשכתב כשיעור עיון, שיעור פילוסופיה. קרח עם אהרן — בוודאי יש את הפשט הפשוט שקרח התקנא על הכהונה, על משה, על הנבואה. אבל כך לומד הזוהר בפירוש, שלקרח ולאהרן יש מחלוקת: יש חקירה פילוסופית, תיאולוגית בעבודת ה׳ — במה הוא אדם, מה הוא יהודי, ומה נכון. בוודאי זה כתוב במעשה, ובאה הכרעה שאהרן בסוף צודק, אבל עדיין יש סוגיה.
קשה להגיע מהשאלות שלנו ולדעת מה פירוש קדושה כפי שכתוב בפרשת קרח. לשם כך צריך לקבל את המסורה של דרך הדרש ודרך הלימוד. והמסורה העיקרית היא לשאול ממנו את השאלה — כמו שהבעל שם טוב היה אומר, שיהודי שיש לו שאלה צריך הוא לשאול את השאלה מהזוהר, מהתורה. זה הפירוש שבתורה טמון האור הגנוז, אור שבעת הימים. ואחר כך יש דרש, רמז, פשט — כל מיני דרכים איך לפתח את הנושא דרך מה שהפרשה נותנת לנו.
כפי שאמרנו, שקדושה לפי דרך הזוהר קשורה הרבה לחיות במעשה, בסיפורי דברים שהקב״ה בא ובחר את ישראל, “בנים אתם לה׳ אלקיכם” (דברים יד, א), וקורא להם בני, ועם סגולה, ועם קדוש, ואמר “קדושים תהיו כי קדוש אני” (ויקרא יט, ב). כלומר, אם אני רוצה להבין את הסוגיה שלי, אני אומר: יש כאן עניין כלשהו בנפרדות. הקב״ה בחר בישראל, הוא קידש אותנו בקדושת התורה, וכשאני נאחז בתורה, אני נאחז בשורש החיים, שורש היופי, שורש השלמות של הכל. בזה טמון התירוץ לשאלתי, וגם מהלך איך לעשות התקדמות.
עד כאן הקדמות הדברים, כמנהג הזוהר להתחיל בשבחא דאורייתא ושבח ישראל.
מושג הקדושה בפרשה: דברי קרח ומשה
בפרשה מוזכר מושג הקדושה מיד בהתחלה. קרח אמר, “רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה׳” (במדבר טז, ג). ומשה עונה לו, ומזכיר גם את מושג הקדושה. משה אומר לקרח שיביא את המחתות: “בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו” (במדבר טז, ה), ו“והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש” (במדבר טז, ז).
מי שלומד על פי פשט רואה שמשה וקרח מתווכחים באותן לשונות. בלשון ששאל קרח “רב לכם”, מוציא משה “רב לכם בני לוי” (במדבר טז, ז). קרח אומר “כולם קדושים ובתוכם ה׳”, “ומדוע תתנשאו על קהל ה׳”, אומר משה “הביאו קטורת לפני ה׳”, “והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש”. אתה אומר “כולם קדושים”, אני אומר לך שזה לא כל כך פשוט — יש “את הקדוש והקריב אליו”.
אפשר להבין שלמשה ולקרח יש חקירה כלשהי. קרח לא מאה אחוז לא צודק עם חטא; יש לו טעות. (חטא וטעות הם שני דברים אחרים.) לקרח יש הבנה מסוימת במושג קדושת ישראל, ולמשה יש הבנה טובה יותר. מה זה אומר שישראל קדושים? מי הוא הקדוש? על פי עומק לא יכול להיות שזה סתם אישי מי הוא הקדוש.
הערה על פי פשט: קדושה היא “לי”
אומר אני קודם הערה על פי הפשט שתפסתי בשבת. בשבוע שעבר, “והייתם קדושים לאלקיכם” (במדבר טו, מ) — זו גם הסמיכות של שתי הפרשיות. מה הפשט של “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים” (במדבר טו, מא)? מה הפשט של “והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳”?
קדושה היא “לי”. קדושה היא דבר שבא עם למ״ד: אדם שייך, הוא קשור, הוא משויך לקב״ה שבחר בו. כמו שכתוב “עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳” (דברים ז, ו) — סדר הפסוקים מפרש את עצמו בכפילות: מה זה עם קדוש? “ובך בחר ה׳”. כמו “והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו).
ואפשר לראות זאת בבירור כאן: אם קדושה ובחירה “לי” הם אותו דבר, אז “האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש” — קדוש הוא תואר שמי שהקב״ה בחר בו מקבל. או יותר ברור: “וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו” — מי ששייך “לו”, מי שהקב״ה קירב אליו, הוא הקדוש. זה מה שמשה אומר להיפך מקרח.
לשון קרח: “בתוכם ה׳”
קרח דיבר קצת אחרת. הוא לא דיבר על כך שהקדוש הוא “לה׳”, אלא “כולם קדושים ובתוכם ה׳”. ה״בתוכם ה׳” בא מהלשון של “ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח), “ועשו לי מקדש” (שמות כה, ח) — מקום שמוקדש שהקב״ה ישכון שם. אם הקב״ה בתוכם, יצא שכולם קדושים. ורש״י מסביר על קרח, “כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה” (רש״י במדבר טז, ג). כלומר ש״להיות לי לאלקים” זה אותו דבר של להיות קדוש.
רואים בבירור רבה בפשט הפסוקים שקדושה עם נבחרות זה אותו דבר. ועל זה היה לקרח ויכוח עם משה: האם לדבר “בתוכם ה׳” או “לו ה׳”. חקירה מעניינת. אין לי עכשיו מהלך בנוי על ההבדל של “בתוכם” או “אליו”; זו פתיחה, אפשר לפתוח את הדבר.
הזוהר: “את אשר לו ואת הקדוש” — שתי בחינות
אבל מה שאני כן רוצה לדבר יותר זה מה שהזוהר אומר. הזוהר לומד אחרת ממה שלמדתי: הוא לא מפרש ש״את אשר לו” ו״את הקדוש” הם אותו דבר, אלא שכאן מדברים על שני דברים אחרים.
על פי פשט, הדרך שבה הראשונים למדו על דרך הפשט, היא שהפסוק מפרש את עצמו — שתי לשונות על אותו דבר, כפל ענין במילים שונות. אבל הרבה פעמים רואה הזוהר שמה שהפסוק חוזר על עצמו פשוט, רמוז בזה על פי סוד בחינה אחרת.
צריך לחשוב איך לחבר את הפשט והסוד. הזוהר לא סבר שפשט הפסוק אינו שקוראים אותו כחתיכה אחת. הייתי חושב שהזוהר מבין שכשאומרים דבר, טמון בזה שבדבר יש שני צדדים — שני אספקטים — ולכן אומרים אותו שוב. והזוהר נותן שמות לאספקטים.
החטא של קרח: מקצץ בנטיעות
וזה עצמו היה קצת החטא של קרח. כך לומד הזוהר והמקובלים על כמעט כל החטאים — וזה מאוד מעניין, שיש להם אותו פשט על כל חטא: הוא מפריד, הוא עושה קציצה בנטיעות.
כאן בפרשה יש חסד וגבורה: אהרן הוא בחינת חסד, כהן; לוי הוא בחינת גבורה. או כמו שהזוהר אומר שקרח וחסידיו היו אנשי השם, כמו דור הפלגה, “ויעשו להם שם” — הם רצו לקחת את המלכות בלי התפארת, שמרומז על משה (החסד יותר מחובר לתפארת, והגבורה למלכות). על כל פנים, בדרך הזוהר, כמעט כל מי שחטא יש לו סברא אבל עם טעות — הוא מפריד יותר מדי בחינות מסוימות.
בחינות הן באמת אותו דבר
כל הבחינות שאנו מדברים בקבלה הן בחינות נוספות — “ימין ושמאל”, “קודשא בריך הוא ושכינתיה”. כמו שבעל התניא מסביר, שהמילה “בחינה” פירושה שאין באמת בחפץ עצמו הבדל.
איפה ההבדל? כמו שלמעגל יש פנים וחוץ — ההבדל הוא בראש שלי. כביכול אפשר לחשוב על זה מבחוץ, אבל במציאות זה אותו דבר; זה רק מאיזה צד אתה מסתכל או מדבר. אפשר לדבר על שתי בחינות של אותו דבר, אבל הן באמת אותו דבר. רק מכיוון שכוח הבינה של האדם מבין דברים דרך חלוקה שלהם לבחינות שונות, לבחינת השפעה אלוקית, לבחינת דעת שמצמצם, לבחינת דעת שמחיה.
זה לא שייך אצל הקב״ה. אצל המקור זה אותו דבר: על ידי זה שהוא מצמצם — למשל חסד וגבורה — אינם באמת שני דברים אחרים, אלא לפי המושגים שלנו אנו צריכים לחלק למילים שונות שאנו קוראים להן בחינות.
אז מתאים מאוד שהזוהר לוקח פסוק כזה שכתוב “את אשר לו” ו״את הקדוש”. פשט זה אותו דבר, ובאמת זה אותו דבר, כי הפנימיות שהוא מתכוון היא אותו דבר. אבל כדי להבין אותו נכון צריך לדבר על שתי בחינות.
הטהרה ללמוד קבלה
ובשביל זה אסור ליהודי פשוט, למי שלא רגיל לחשוב בחינת מופשט (זה באמת מה ש״הוא מתכוון”), ללמוד זוהר, לא קבלה. אנשים חושבים שזה ממש הנושא של קדושה וטהרה. כתוב בכל הקדמות הספרים — למשל ספר ראשית חכמה כותב בהקדמתו שהוא כותב זאת כי העולם לומד קבלה, וזה נדפס (הוא אומר “ניתן רשות להדפיס”) הפרדס רימונים של רבו הרמ״ק. וכולם יודעים שכדי ללמוד קבלה צריך להיות קדוש וטהור, אז הוא כותב ספר מוסר שיתנהגו במעשה שבחכמה — דרך זה האדם יהיה המקבל הנכון.
חושבים אנשים שזה אומר שכדי ללמוד קבלה צריך להיות צדיק כאילו זה פרס — מי שאינו אוכל גדול והוא פרוש, יש לו פרס, הוא יכול לזכות ללמוד קבלה. כך הרי המעשה שהקבלה מספרת, שכדי להיכנס להיכל המלך צריך להיות ראוי. אבל זה רק משל; הקב״ה לא נמצא בארמון עם קירות שאנשים נכנסים פנימה. הכל משל על אמת כלשהי.
הנמשל: לחלק דברים שהם אחד
ומה הנמשל? שקבלה מחלקת דברים שהם באמת אחד לשניים. כולם יודעים שקבלה צריכה לחבר דברים, אבל קבלה באה שאדם יבין אותה — זו חכמה, בינה, משערי בינה — ואנשים מבינים דברים דרך חלוקה שלהם, ואומרים יש בחינת חסד ובחינת גבורה. ולא רק בראש שלנו; זה באמת מחולק בין אנשים.
אם אומרים כהן הוא בחינת חסד ולוי בחינת גבורה, מה זה אומר? מכיוון שכאן בעולם הזה אנשים צריכים להבין את הנהגת האלוקות עם הבנה שיכולה להתצמצם. ואפילו למעשה — איך אנשים מתעוררים, מתפעלים, מתנהגים — דרך מידה מסוימת, מהלך מסוים, מעשה מסוים. אדם, מכיוון שהוא בגוף עם שכל מצומצם, הוא חי בעולם הזה, בעולם של ששת ימי בראשית, הוא לא יכול להיות הכל בבת אחת, אלא אחד.
כמו שהבעל שם טוב אמר, “אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל” (עירובין יג, ב). “אלקים חיים” זה עולם הבינה: למעלה, בבינה, הכל אלוקי. אבל כאן בעולם הזה שמאי והלל אומרים שני דברים אחרים — אלו מחלוקת לשם שמים. מכיוון שאנשים יכולים רק לחיות ולהבין כשמחלקים דברים, נעשה אצל אנשים פירוד. הזוהר, הקבלה באה להוריד את הציורים המיוחדים בפירוד כביכול, בכלים, שיוכלו להבין, לקיים, ולהתקשר למדרגות, וקוראים לזה בשמות אחרים — יהי רצון משה ויהי רצון קרח, שמות אחרים.
הטהרה האמיתית: להבין בהבנה עדינה
תרגום לעברית
אבל זו היא הטהרה שצריך להיות לפני שלומדים זוהר. אם למישהו יש הבנה יותר עדינה, הוא זוכה לשבעה משיבי טעם. הרמ״ק אומר שמי שאינו מבין למדנות אסור לו ללמוד קבלה — זה תנאי יותר עמוק משמירת הברית. האמת היא ששמירת הברית היא רק התגלות שאדם יוכל להבין דברים יותר עמוקים, רחבים יותר שהם יותר עדינים, פחות גשמיים, מהשכל הפשוט של אדם רחוב שיכול רק לראות דברים עם דמיונות ועם העיניים.
אז הטהרה ללמוד זוהר, זו בעצמה הלשמה, קדושה וטהרה: להבין על מה מדברים. אם אחד יכול להבין שאנחנו מדברים על שני דברים שונים מאותו דבר, ושאנשים שונים מגשימים בהנהגתם שני דברים שונים מאותו דבר, אבל האמת היא הכל אותו דבר — זה ה׳ אחד ושמו אחד. אפילו מה שקוראים שם, זה בחינת המלכות, כי אנחנו צריכים לדעת לדבר, לתפוס, ולהתחבר עם שם.
אבל אם אתה מפריד את השכינה מהקודשא בריך הוא, אתה מפריד את הימין מהשמאל, אתה מפריד הכל, כי אצלך השמות שונים. כמו שיש חוקרי קבלה מסוימים, שחקירה הולכת שהמקובל אומר מילה אחת והמקובל השני אומר מילה אחרת, יוצאת מחלוקת. שוטה! זה קוצץ בנטיעות. הקבלה לא נמצאת במילים שהמקובלים אומרים; אתה חושב שהמילים הן המציאות האמיתית, ואתה הולך וקוצץ בנטיעות. הקבלה נמצאת באור שבה, בעצם הדבר. ובשביל זה צריך טהרה וקדושה, כל ההכנות, סור מרע ועשה טוב — בעיקר כדי שאדם יהיה כלי קיבול כזה שיכול להבין כך, ולכן הוא צריך להיות בעל ביטול וכל המידות הטובות שהמקובלים מדברים כהכנה. וזו באמת הטעות של קרח.
קדושה וטהרה: שתי מדרגות
בואו נחזור למה שהזוהר אומר. “איש אשר לו” זה לא אותו דבר כמו “איש הקדוש”. “איש אשר לו”, אומר הזוהר, פירושו בחינת טהור. (בזוהר פרשת נשא יש קצת מחלוקת בין החברים, בين רבי יהודה ואחרים, אבל כך המסקנא, שיש שתי מדרגות שנקראות קדושה וטהרה.)
קדושה היא מה שיש לכהן, “וקדשתו” (ויקרא כא, ח) — כהן הוא קדוש, “ואיש קדוש”. לוי אינו קדוש; יש לו שם אחר, הוא נקרא טהור. והזוהר בשבוע הבא חוקת אומר שבגלל זה הכהן אינו זה שזורק את הפרה, אלא “מצוותה בסגן” — הסגן עושה את שריפת הפרה. “ואסף איש טהור” (במדבר יט, ט) בכלל אינו כהן. למה? כי טהרה היא מדרגה קטנה יותר מקדושה: קדוש היא מדרגת הכהן, טהור היא מדרגת הלוי או הסגן.
כאן כתוב “את הקדוש” שתי בחינות. באמת זו בחינה אחת, אבל בהבנה של האנשים שלנו אלו שתיים. לכן כתוב “אשר לו… הקדוש”, וטעות קרח הייתה שהוא הפריד את שני הדברים — הוא רצה שהלוי שהוא טהור יהיה גם כהן, לא הבין שזה לא אותו דבר.
לטהרה יש הפך של טומאה; לקדושה של חול
והזוהר מסביר בפרשת חוקת, שטהרה קשורה לטומאה: “טהרה יש לה הפך” — ההפך של טהרה הוא טומאה. להיטהר פירושו שאתה מטהר דבר טמא, כמו שאפר פרה מטהר טמאים. אבל מזה יש גם יסוד של מטמא טהורים, כי לטהרה יש יחס עם טומאה.
ההפך של קדוש אינו טומאה. אף על פי שהרש״ר הירש מדבר על כך שיש פסוקים שמשמע שההפך של קדושה הוא טומאה, אבל האמת היא שההפך של קדושה הוא חול. חול אינו דבר רע; חול הוא שם שלילי — מה שאינו שבתי הוא חולי. אז ההפך של קדוש הוא חול, וההפך של טהור הוא טומאה. כהן עוסק בקדושה לאפוקי חולין, ולוי עוסק בטהרה לאפוקי טומאה.
פרישות ותענוגי הגוף
עכשיו, לגבי הסוגיה של פרישות, אני רוצה לומר פשט שאני חושב שהוא פשט יותר פשוט — לפי מה שאפשר להסביר את הטעות של קרח, שהיא בעצמה כשלון בטהרה.
טהרה היא יותר קרובה (אף על פי שלא ממש) למה שאנחנו קוראים פרישות; אפשר עדיין לדבר בדרך הקבלה שזה ניקוי וטיהור מהקליפות. וקדושה היא יותר הדבר החיובי. כמו שאומרים שבת היא קדושה, לא ששבת היא טהורה. ערב שבת מטהרים את עצמנו, הולכים למקווה — המקווה נותנת טהרה, לא קדושה. אחר כך יש קדושה: מצוות שבת, מצוות עשה, או אפילו השמירה ממצוות לא תעשה — אבל הקדושה היא רמה אחרת. וכך מדבר רבי שמשון רפאל הירש על זה לגבי החילוק של הרמב״ן.
טהרה מביאה לידי קדושה
טהרה פירושה ההפשטה מלא ללכת אחרי, מלא להחזיק שזה באמת טוב תענוגי הגוף. זה פירוש טהרה בדרך עבודה. קדושה פירושה הטעם, המשכת אור (כך אפשר לקרוא לזה על פי קבלה) מהטובה עצמה. כך כתוב, רבי פנחס בן יאיר אמר, “טהרה מביאה לידי קדושה” (עבודה זרה כ, ב). כשאחד מטהר את עצמו, הוא מפשיט את מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו מדברים רעים, הוא בא להיות מוכן לקבל קדושה — זה עדיין לא קדושה.
תפקיד הלוי, כמו שרואים הרבה פעמים בספר במדבר שהלוויים היו מטהרים את עצמם, הוא לשמור, לוודא שזר הקרב לא יגיע אל הקודש. הוא עוסק בטהרה שהיא שלב לפני הקדושה — הניקיון, לא להיות בחור גס.
היסוד: באמת אותו דבר
אבל היסוד הוא שזה באמת אותו דבר כמו קדושה. בעולם שלנו, בפעולה שלנו, אלו שני דברים שונים: צריכה להיות טהרה, ואחר כך קדושה. קדושה פירושה המשכת אור, “קדושים תהיו כי קדוש אני” — להתקרב לה׳, להידמות לה׳. זו קדושה: החיות, השמחה, האור, השפע שלאדם יש חיים קדושים. אפשר לומר שיש לו אהבה, יש לו עבודת המידות באברים, בראייה, בכל המדרגות של מחשבה, דיבור ומעשה יש לו קדושה.
יש תנאי לקדושה — להיות בעל טהרה, כלומר פרישות — כי טהרה פירושה נקי, לא מעורב. אם הוא מעורב עם חשק לעולם הזה, אין לו קדושה.
שתי הטעויות: קדושה בלי טהרה וטהרה בלי קדושה
אפשר לטעות משני הכיוונים. קדושה בלי טהרה — הבה נאמר משל. יש מחלוקת בין הרמב״ם והאגרת הקודש (שאולי ר׳ יוסף ג׳יקטיליא כתב). הרמב״ם אומר שאדם צריך להיות פרוש לגמרי; הרמב״ן בפרשת קדושים אומר שהוא צריך להתפרש מתענוגי הגוף כמה שאפשר — זו טהרה. אבל האגרת הקודש אומרת שכל הפעולות שאדם עושה בגופו הן כולן קודש, כל זמן שהוא עושה זאת באופן ראוי, בזמן ראוי, בכוונה ראויה — ארבעה תנאים.
אבל אותם תנאים, אצלו הם תנאים של קדושה, לא התנאים שהרמב״ם היה מבין. כי הרמב״ם אומר גם שאדם צריך לעשות לגוף במידה הנכונה; הקב״ה לא שונא את הגוף. האגרת הקודש אומרת שמי שאומר “חוש המישוש חרפה” — והוא מביא שם מפורש את הרמב״ם — אינו צודק, הוא עושה את חוש המישוש דבר רע. כשהוא מדבר על חוש המישוש, הוא מדבר על להשתעבד לתענוגים.
והרמב״ם עצמו בשמונה פרקים מאריך ואומר שמי שעושה סיגופים כאילו הקב״ה שונא את הגוף, עושה כמו הגויים, זו לא שיטה יהודית. כלומר, אותה טענה שר׳ יוסף ג׳יקטיליא (המחבר של גינת אגוז) אומר על הסגנון שאומר “חוש המישוש חרפה המה לנו”, אומר הרמב״ם עצמו נגד הסיגופים: הקב״ה רוצה שיהיה טוב עם הגוף.
החילוק: קדושה היא הכוונה, טהרה היא השלילה
אלא מה? כאן החילוק בין קדושה לטהרה. מה שהרמב״ם מדגיש הוא תמיד החלק של הטהרה. ומה שר׳ יוסף ג׳יקטיליא מדגיש: ה“ולא תתורו אחרי לבבכם” (במדבר טו, לט) הוא בכוונה רעה, לא לשם כוונות, אלא לכוונה של תענוג. כוונת קיום הגוף, כוונת המצווה, כוונת החסד — כל הכוונות שיש באכילה, בזיווג ובענייני גשמיות בקדושה — זה מה שעושה את זה קדושה. אבל טהרה היא השלילה: לא להתכוון לעצמו, לא להתכוון יותר מדי, לא לאכול באופן גס, לא דברים אסורים.
אז איך אפשר לערבב אחד עם השני? קדושה בלי טהרה פירושה: אחד אומר, אם המקובלים אומרים שזה קדוש, פשוט שבכל אופן שעושים זה קדוש — כאילו אתה יכול להיות כהן בלי לעבור את השמירה של הלוי.
סוד קרח: “ועבד הלוי הוא”
וזו בוודאי הטענה של קרח. קרח אומר, אי אפשר להיות כהן בלי לעבור את הלוי. יוצא שהלוי יותר חשוב — “ועבד הלוי הוא” (במדבר יח, כג). הזוהר אומר בסוף הפרשה ש״הוא” רומז למדרגה העליונה ביותר, לעתיקא. הלוי פירושו המדרגה הקטנה ביותר — “ירוד הוא” — טהרה, לא ללכת אחרי תענוגי הגוף, כמו שהמשגיח אומר. אומר הזוהר “ועבד הלוי הוא”: אם לא מידת המלכות, היראה, אף אחד לא היה יודע את המדרגה העליונה ביותר. זו בעצם הטענה של קרח, שהזוהר עצמו בסוף הפרשה מוציא.
אבל מצד שני גם לא נכון. זה עוד הסוד של קרח, שנשרף בגיהנום, “וירדו חיים שאולה” (במדבר טז, ל). שאול היא בעצמה מידת הגבורה, התוקף, כוח שאומר “אסור להיות בחור גס”. אבל אם נשארים שם ולא מכניסים את חיות הקדושה, זו מיאוסות אפילו יותר גדולה במובן מסוים. הראשון (נדב ואביהו) מוריד את הקדושה לחול; השני נשאר רק עם הלא, ויש לו ממש גיהנום — לא עולם הזה ולא עולם הבא.
דעת משה: הכל אותו דבר
אבל אמת לאמיתה, ובדעתו של משה — כי משה אינו מחזיק במחלוקת, משה הוא מידת התפארת, עץ החיים. משה מבין שזה היינו הך, זה לא כל כך שונה. יכול להיות שבהכרח אחד מביא את השני — טהרה מביאה לידי קדושה — וזה באמת אותו דבר. אין חילוק מאיפה מתחילים: “סוף דבר הכל נשמע” (קהלת יב, יג), “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (שבועות כ, ב). אם אתה מתחיל מלהבין שזה לא, או שזה כן — בסופו של דבר מגיע לאותו דבר.
בפרקטיקה אדם יכול להיות כל כך ממוקד בגיהנום של עולם הזה שהוא נופל ממש לגיהנום. או שהוא יכול להיות כל כך ממוקד בקדושה שאפילו כשעושים זאת בקדושה הוא נופל עוד יותר פנימה, כי הוא לא מפריש את הקדושה, הוא מערב קודש בחול — אין לו שמירה של הלוי לפני הכהן, כמו נדב ואביהו, ההפך של קרח. הם הכהנים שהלכו בקודש רחוק מדי, בלי לוויים. וקרח הוא הלוי שחושב שמספיק להיות לא רע, בלי חיות הקדושה — מספיק להיות ערב שבת בלי השבת. אבל אמת לאמיתה, בדעת משה הכל אותו דבר.
וזה השיעור שלי על פרשת קרח. אני מקווה שהציבור קצת התבהר מה פירוש טהרה ומה פירוש קדושה, ושיהיה לנו שבת שמח.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
The Dispute of Holiness and Purity and Their Unity | Zohar Korach 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Holiness and Purity in Parashat Korach – The Secret of Non-Separation Between Aspects
The Way of the Zohar – Commentary Following the Order of the Torah
In order to make true progress in the way of the Zohar, one must always begin with the weekly Torah portion, for this is the way of the Zohar and one of the secrets of its approach. And there is a fundamental difference, not only in content but also in style, between books like the Zohar and books like the Rambam or even Chovot HaLevavot and those who follow in their footsteps, for the Zohar is a commentary following the order of the Torah.
This can be illustrated through a comparison between the Rambam and the Ramban. It is known to all that the Rambam and the Ramban disagree with each other on many topics in their commentaries, but there is between them a more fundamental disagreement, a disagreement in the very style of writing, and from it one can learn a great distinction which can also explain what we are now dealing with regarding holiness, for this is a completely different portrayal of the concept of holiness.
The Rambam, when he comes to explain the reasons for the commandments, or the foundations of the entire Torah, does not write a commentary following the order of the Torah but rather a book that follows the order of topics. Thus the Moreh Nevuchim – although its order is not clear in itself, it is certainly not according to the order of the Torah, it is not a midrash nor a commentary following the order of the portions, but rather a book that follows the order of subjects. First he seeks to explain the matter of God’s existence, then the matter of the reasons for the commandments, the matter of prophecy, the matter of divine providence, each topic by itself – and this is the order of Moreh Nevuchim.
The Ramban disagrees with the Rambam in many ways, regarding the reasons for the commandments, regarding providence, regarding holiness and many topics, but he does not write objections to Moreh Nevuchim nor another book in its style, but rather writes a book on the Torah, and most of his disagreements with the Rambam are written within his commentary on the Torah. It is true that the Ramban has compositions more organized by topics, his sermons and books like Sha’ar HaGemul, but even they are compiled, for first he wrote on the Torah and then copied and incorporated things in sermons according to the order of topics.
But the Zohar, even more than the Ramban, was written intentionally and specifically according to the order of the Torah. Indeed there are parts in it that follow the order of topics, like the Idrot and Sifra DeTzniuta – incidentally, Sifra DeTzniuta is a commentary on Parashat Bereishit, but the Idrot follow the order of emanation and the order of topics and are not in their source according to the order of the Torah – but it is clear, and thus the Ramak explains, that the Zohar is explicitly a book that follows the order of the Torah. And what is the intent of this? Its intent is to say that when a Jew is engaged these weeks in the topic of holiness and seeks to make progress, there is here a matter deeper than merely saying Torah according to the order of the portion. There is here a question of where the Jew draws his inspiration, and not only his inspiration but also his very learning – where does he learn better. Instead of simply searching where the matter of holiness is discussed, in which book and in which sections, as Chovot HaLevavot loved to ask how many parts there are in a topic, the Jew goes to the portion.
The Portion as the Way of God’s Revelation
I am alive, I am a Jew, and I have a portion of the week, and the portion of the week is the way, if you will, it is the revelation of God, it is the way in which the Holy One, blessed be He, wishes to speak with me this week. Who determined that this is the portion of the week? This is the custom, this is the established order, but in any case this is actually the portion of the week, and this is the holiness, the indwelling of the Shechinah, the drawing down of divine abundance and the siyata dishmaya (heavenly assistance) descending to the world this week.
And not only do I use it, but I learn from it. In the Torah many things were written, the story of Korach and the other portions and the commandments that stand this week in order were written, and in this story depth is hidden, it does something, it speaks about a certain problem.
Moreover, there is here an additional introduction: every portion in the Torah, even if it is a story, can be rewritten as a lesson, as an in-depth lesson, as a lesson of philosophy. Korach and Aharon – indeed there is the simple peshat (literal meaning) that Korach challenges the priesthood and Moshe and prophecy and the mission, but in truth, and thus the Zohar learns explicitly, there is between Korach and Aharon a disagreement, and in it a philosophical theological inquiry in the service of God, what is a person and what is a Jew and what is correct. And indeed the portion is written as a story, and a decision comes in it that Aharon is right in the end, but still there is here a sugya (talmudic topic).
And since this is a story, it is difficult to arrive from it at our questions and to know what is the reason for holiness and whether it means thus or thus, for this one must receive the tradition of the way of derash (homiletical interpretation) and the way of learning. And it is true that the essence of the tradition is to ask from it the question, as the Baal Shem Tov says that when a Jew has a question, he should ask his question from the Zohar, from the Torah. This is the meaning of the matter that in the Torah is hidden the concealed light, the light of the seven days, the light of the entire world – from there he receives. And of course the question is the beginning of the action and the work, and then come all kinds of ways, derash, remez (hint) and peshat, how to develop the topic from what the portion gives us.
And it is self-evident, as we said, that holiness according to the way of the Zohar is very much concerned with the life within the deed, in the stories of things in which the Holy One, blessed be He, came and chose Israel, and wants to hold us as His people, ‘you are children to Hashem your God’ (Deuteronomy 14:1), the Holy One, blessed be He, calls them children and calls them a treasured people and calls them a holy people, and said ‘you shall be holy for I am holy’ (Leviticus 19:2). And when I seek to understand any sugya, I contemplate and say: not only do I have a problem, but there is here a sugya separately, there is here a story in which the Holy One, blessed be He, chose Israel and gave us the Torah and sanctified us with the holiness of the Torah, and when I grasp the Torah, I grasp everything, the root of life and the root of beauty and the root of the perfection of everything, and in it certainly lies the answer to my question, and also there is in it a process of how to make progress and develop from it something. And therefore we have learned until now the introductions to the matters, as is the custom of the Zohar to always open with praise of the Torah and praise of Israel.
The Concept of Holiness in the Portion – The Words of Korach and Moshe
In our portion the concept of holiness is mentioned immediately at its beginning. Korach said, ‘it is too much for you, for the entire congregation, all of them are holy and Hashem is among them, and why do you raise yourselves above the congregation of Hashem’ (Numbers 16:3). And Moshe answers him, and he too mentions the concept of holiness, saying to Korach that he should bring the fire-pans: ‘in the morning Hashem will make known who is His and who is holy and will bring him near to Him, and whom He will choose He will bring near to Him’ (Numbers 16:5), and in the adjacent verse, ‘and it shall be that the man whom Hashem chooses, he is the holy one’ (Numbers 16:7). This is Moshe’s answer to Korach’s claim regarding holiness.
One who learns according to peshat sees that Moshe and Korach are arguing using the very same language. Against Korach’s language of ‘it is too much for you’, Moshe responds ‘it is too much for you, sons of Levi’ (Numbers 16:7). Against ‘all of them are holy and Hashem is among them’ and ‘why do you raise yourselves above the congregation of Hashem’, Moshe responds ‘bring incense before Hashem’, ‘and it shall be that the man whom Hashem chooses, he is the holy one’. You say ‘all of them are holy’, and I tell you that the matter is not so simple, but rather ‘the holy one He will bring near to Him’.
This is the disagreement between Moshe and Korach. And anyone can understand that there is between them an inquiry. And if one learns in the way we said, that the portion is not just a story that happened, then indeed Korach is not one hundred percent right and Moshe is one hundred percent right, but Korach has a certain claim, and it may be an error – and an error is different from a sin, these are two separate things – he has an error, and in it is the problem. And Korach has a certain claim or problem, and Moshe says otherwise. And one of the things they disagree about is the topic of holiness: what is the meaning that Israel is holy, and who is holy. According to the simple peshat, the question is who is actually holy, but according to the depth it cannot be that this would be merely a personal question of who is holy – whether all of Israel, whether Moshe is raising himself, whether the Holy One, blessed be He, examines who is holy. Rather the depth is that Korach has a certain understanding and conception in the topic of the holiness of Israel, and Moshe has another understanding, a superior one. And we must understand a bit of the matter, for hidden here is a process through which one can do something, understand better.
A Note According to Peshat – Holiness is ‘to Me’
I will preface a note according to peshat. We learned last week, ‘and you shall be holy to your God’ (Numbers 15:40), and this is also the connection between the two portions, for in the Chumash it is written ‘and you shall be holy to your God, I am Hashem your God’, and on this very thing revolves the disagreement of Moshe and Korach. What is the peshat of the verse ‘who brought you out from the land of Egypt to be for you as God’ (Numbers 15:41), and what is the peshat of ‘and you shall be holy to Me for I am holy, Hashem’? The connection is beautiful when one understands the topic of holiness.
And what did we say? That holiness is ‘to Me’, that it is something that comes with the prefix lamed, that the person belongs and is connected in a certain way to the Holy One, blessed be He, who chooses him. And as can be seen explicitly in the verses of the book of Deuteronomy, ‘you are a holy people to Hashem your God and Hashem chose you’ (Deuteronomy 7:6) – when the order of the verse explains itself in the doubling of its language: you are a holy people, and what is a holy people? ‘And Hashem chose you’. And likewise ‘and you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation’ (Exodus 19:6) – I will choose you, ‘and you shall be to Me’, and you will be to Me a holy nation.
And thus one can see clearly here as well. If one learns the verse in the way we said, that holiness and being chosen ‘to Me’ are the same, then ‘the man whom Hashem chooses, he is the holy one’ – holy is a description that one who the Holy One, blessed be He, chose in him receives. And above this he said this more clearly, ‘and you shall know who is His’ – who belongs to Him, ‘and the holy one He will bring near to Him’ – whom the Holy One, blessed be He, brought near and chose, he is the holy one. And this is what Moshe says, contrary to Korach’s words: that who is holy is the one whom the Holy One, blessed be He, chose.
Korach’s Language – ‘Hashem is Among Them’
And indeed one could have seen this also from Korach’s claim, except that he spoke a bit differently. Korach did not speak about the holy one being ‘to Hashem’, but rather said ‘all of them are holy and Hashem is among them’. But the language ‘Hashem is among them’ comes from the language ‘and I will dwell among them’ (Exodus 25:8), which comes after ‘and they shall make for Me a sanctuary’ (Exodus 25:8), and this too is language of holiness – ‘sanctuary’, a holy place, a place sanctified for the Holy One, blessed be He, to dwell in it, ‘and I will dwell among them’. And if the Holy One, blessed be He, is among them, it follows that all of them are holy. This was Korach’s claim. And Rashi explains about Korach what is ‘all of them are holy and Hashem is among them’ – ‘all of them heard the words at Sinai from the mouth of the Almighty’ (Rashi Numbers 16:3). Thus to say ‘and you shall be holy to Me… to be for Me as God’ is the same as being holy.
It is found clearly in the peshat of the verses here that holiness and chosenness, to be chosen to Hashem and to be holy to Him, are the same, and this is the teaching. And on this Korach had a kind of clash with Moshe, whether to say ‘among them Hashem’ or ‘to Hashem’. An interesting inquiry, and I am not coming now to give in it a peshat or an approach built on the distinction between ‘among them’ and ‘to Him’; it is possible that there is here a distinction, and one should contemplate it. This is a note, an opening, an opening that can be opened.
The Zohar – ‘Who is His and the Holy One’: Two Aspects
But what I seek to explain more is something the Zohar says, which learns a bit differently from what I learned. The Zohar says that it is written ‘who is His and the holy one’, and does not explain as I explained – that this is the same, as a doubling of a matter in the peshat of the verses – but rather explains that we are speaking here of two different things. And one should contemplate this.
In general, according to peshat, the way of learning the verses as the Rishonim always learned according to the way of peshat is that the verse explains itself in two languages about the same thing, and it is a doubling of a matter in different words. But many times in the midrashim and in the Zohar, and certainly in later commentators, the Zohar sees clearly that the same doubling that according to peshat is nothing but repetition, hints according to sod (secret) to another aspect.
And one should contemplate how to connect the peshat and the sod, the two ways of reading the verse. I do not seek to say that this is just a disagreement, that the Zohar disagreed and held that the peshat of the verse is not to read it as one unit. On the contrary, it seems to me more that the Zohar understands that when one repeats something, hidden in this is that there are in the matter two sides, and for this they repeat it. This is not a simple doubling, but rather we take here two aspects, and the Zohar gives names to those aspects – this is the way of the Zohar, to give names to aspects.
Korach’s Sin – Cutting the Plantings
And in this itself is hidden a bit of Korach’s sin, and I say thus. And this is our matter in the Zohar, and it is possible that it is already hinted at in the Ramban on the Torah and one should examine it. That Korach – and thus the Zohar and the Kabbalists learn about almost all sins, and it is interesting that the Kabbalists give the same peshat itself to every sin: that he separates, that he makes kitzutz bintiyot (cutting the plantings).
There are different aspects. Here in the portion there are chesed (kindness) and gevurah (strength), Aharon is the aspect of chesed, a kohen (priest), and a Levi is the aspect of gevurah, and thus is explained in the Zohar throughout the entire portion. And likewise the Zohar says that Korach and his companions, his men, were people of the name, like the generation of the dispersion who ‘let us make for ourselves a name’, who sought to take the malchut (kingship) without the tiferet (beauty) hinted at in Moshe. And certainly the matters are connected, that chesed is more connected to tiferet and gevurah is more connected to malchut. But in any case, in the way of the Zohar almost anyone who sinned, even though he has a claim and he has reasoning but erred, his sin is that he separated excessively between certain aspects.
The Aspects in Truth Are the Same
What is the intent of this? Thus one should understand: all the aspects that we speak of in Kabbalah are separate, additional aspects, ‘right and left’, ‘the Holy One, blessed be He, and His Shechinah’. And as the Baal HaTanya explains in one place, that when we say ‘aspect’, the meaning is that this is not real in the object itself, in the thing itself, in the essence of the matter there is no distinction.
Where is the distinction? Like a circle that has inside and outside. Where is the distinction? In my head, in my thought – and it is not only in my head, as it were one can contemplate it also from outside, but in reality it is the same thing itself, except that you contemplate from this side or from that side, speak from this side or from that side. And it does not depend only on how you contemplate, for one can speak from both sides, from both aspects of the same thing itself, but all the aspects in truth are the same, and they are not truly other aspects. Rather since the human intellect, the power of binah (understanding) that we spoke of, understands things by dividing them into different aspects and different laws – into the aspect of divine influence, into the aspect of da’at (knowledge) that contracts and into the aspect of da’at that gives life.
And this is not relevant to the Holy One, blessed be He, that to the truth, to the source, they are the same. Through His contracting He creates, for example chesed and gevurah, and what is contraction if not in influence. These are not in truth two different things, but we, according to our concepts, in order that we understand, need to divide into different words and into what we call aspects. And therefore it comes out well that the Zohar takes a verse like this in which is written ‘who is His’ and ‘the holy one’ – which according to peshat is the same, and indeed in truth is the same, for one who understands the spirituality, the intellect and the inner meaning that is their intent, understands that the intent is one thing. But in order to understand it properly one must speak from two aspects.
The Purity Required for Learning Kabbalah
And therefore a simple Jew who does not have abstract comprehension, who is not accustomed to thinking in an abstract aspect – and this is the true intent – it is forbidden for him to learn Zohar and Kabbalah. And indeed people think that this is precisely the matter of holiness and purity required for this. Thus is written in all the introductions to the books, for example in the introduction to Reishit Chochmah: why did Rabbi Eliyahu de Vidas write his book? Because the world began to learn Kabbalah, and Pardes Rimonim of his teacher the Ramak was printed with permission, and it is known to all that in order to learn Kabbalah one must be at a level, one must be holy and pure. Therefore he wrote a book of mussar (ethics) how a person should conduct himself in the deed of wisdom, as we learned last week, that part of deed through which a person will be fit and will be a proper recipient who can learn the Kabbalah.
People think that the meaning is that in order to learn Kabbalah one must be a tzaddik (righteous person), as if this is a prize – one who is not a glutton and drunkard and one who is abstinent, has a prize that he can merit to learn Kabbalah. And as if the Kabbalah hates him. And thus indeed comes out from the story that the Kabbalah tells, as we learned at the end of last week, that in order to enter the king’s palace one must be worthy. But this is only a story, it is only a tale, a physical king’s palace. The Holy One, blessed be He, does not dwell in a palace with walls that one does not enter – everything is a parable about truth.
The Nimshal – Dividing Things That Are One
And what is the nimshal (the lesson of the parable), or one of the nimshalim? The nimshal is that the Kabbalah divides into two things that in truth are one. And it is interesting. It is known to all that the Kabbalah is supposed to connect things, but the Kabbalah comes so that a person will understand it, it is chochmah (wisdom) and binah, from the gates of binah, and people understand things by dividing them, and say that there is the aspect of chesed and there is the aspect of gevurah. And not only do people divide them, and it is not only in their thought, but they are truly divided among people.
When we say that a kohen is the aspect of chesed and a Levi the aspect of gevurah, what is the intent? Because here in this world, since people need to understand the Holy One, blessed be He, and the conduct of divinity in a certain contracted understanding that is possible to grasp – and also in actual service, how people act and are aroused and are affected in a certain way, and conduct themselves in a certain way through a certain measure and a certain process and a certain deed in life. And the person, since he is in a body and his intellect is contracted, lives in the world of binah, and even binah is already good for him, and lives in this world, in the world of the six days of creation, cannot be everything at once, but can be one thing.
And as the Baal Shem Tov says, ‘these and these are the words of the living God but the halachah is like Beit Hillel’ (Eruvin 13b) – ‘living God’ is the world of binah. Thus above, in binah, everything is divine, but here in this world Shammai and Hillel say two different things, and this is a disagreement for the sake of heaven. And in any case, since people can live and understand only when dividing things, the division becomes among people a separation. And the Kabbalah comes, the Zohar comes, to bring down the unique aspects into the separation as it were, into the vessels, so that we can understand and fulfill and be connected to the levels and conduct ourselves in them, and we call them by different names, the ‘yehi ratzon’ (may it be Your will) of Moshe and the ‘yehi ratzon’ of Korach, different names.
The True Purity – To Understand with Refined Understanding
But this is the purity required before learning Zohar. One who understands, one who has a more refined understanding, one can say that he merited the seven who restore taste. The Ramak says that one who is not a scholar and does not understand scholarship, it is forbidden for him to learn Kabbalah. This is a true and deeper condition than the condition they say, that he should have shemirat habrit (guarding the covenant). And in truth shemirat habrit is nothing but a revelation that a person will be able to understand deeper and broader things, less coarse and more refined than what is spoken of in the simple intellect of a coarse person who cannot see things except in imaginations and in things visible to the eye and tangible.
It is found that the purity required for learning Zohar is itself lishmah (for its own sake), it is holiness and purity. To understand what we are speaking about. If a person understands that indeed we are speaking of two different things of the same thing itself, and that we can even say that different people reveal and embody in their conduct two different things of the same thing itself, and in any case the truth is always the same thing – this is ‘Hashem is one and His name is one’, that even His name is the Holy One, blessed be He. And even what we call Him a name is the aspect of malchut, for we must be able to speak of Him and grasp Him and connect to Him, and we connect through the name.
But if you separate the Shechinah from the Holy One, blessed be He, automatically you separate the right from the left, and automatically you separate everything, for to you the names are different. And thus there are unfortunately people who investigate Kabbalah, and such investigation goes and says that such-and-such kabbalist said this word and another kabbalist said another word, and a disagreement emerges. Fool, this is kitzutz bintiyot! The Kabbalah is not situated in the words that the kabbalists say, but you think that the words are actual reality as it were and there lies the true thing, and you are cutting the plantings, God forbid. The Kabbalah is situated in the light in it, in the essence of the thing. And therefore purity and holiness are required, all those preparations of turning from evil and doing good, primarily so that the person will be a vessel of reception, a person who can understand thus, and for this he must be one with bittul (self-nullification) and with all the good character traits that the kabbalists speak of as preparation. And this is in truth Korach’s struggle, this is his error.
Holiness and Purity – Two Levels
Let us return to what we sought to say from the Zohar. The Zohar says that ‘the man who is His’ is not the same as ‘the holy man’. ‘The man who is His’, says the Zohar, is the aspect of tahor (pure), and the Zohar is precise in this. It is true that in the Zohar Parashat Naso there is a kind of discussion on this matter and a disagreement among the companions of the Zohar, between Rabbi Yehudah and others, but this is the conclusion: that there are two levels called kedushah (holiness) and taharah (purity).
Kedushah is what the kohen has, ‘and you shall sanctify him’ (Leviticus 21:8), the kohen is kadosh (holy), ‘and a holy man’. The Levi is not kadosh – and indeed in general they sometimes call him also kadosh that he is proper, but in truth he has another name, he is called tahor. And the Zohar in Parashat Chukat says that therefore it is not the kohen who throws the parah (red heifer), but rather ‘its commandment is with the deputy’, that the kohen gives to another and does not do it himself, but the deputy does the burning of the parah. And ‘and a pure man shall gather’ (Numbers 19:9) is not a kohen at all. Why? Because taharah is a smaller level than kedushah. Kadosh is the level of the kohen, and tahor is the level of the Levi or the deputy of the priesthood, from the priestly watches.
And the Zohar explains there and adds a word. It is written here simply ‘kadosh’ and ‘tahor’, two aspects. In truth this was one aspect, but in actuality and in people’s understanding they are two. Therefore it is written ‘who is His will make holy’, and Korach’s error was that he did not understand this and separated between the two things. He wanted the tahor Levi to also be a kohen, and this is not the same.
Purity Has an Opposite from Impurity, and Holiness from the Mundane
And the Zohar explains in Parashat Chukat that taharah is something whose matter is in tumah (impurity). Taharah has an opposite, ‘taharah has an opposite’, and the opposite of taharah is tumah. And to purify means to purify something impure, like the ashes of the parah that purify the impure, but from this there is also a foundation of making pure ones impure, for taharah is something that touches tumah and has a relationship with it.
Kadosh, its opposite is not tumah. And although there are verses from which it seems, and as Rabbi Samson Raphael Hirsch speaks about this, that there is an opposite to kedushah which is tumah, in any case the truth is that the opposite of kedushah generally is chol (mundane), not tumah. And chol is not a bad thing, but rather it is not kedushah, and it is only a negative name, something of chullin (mundane things). What is not of Shabbat is of chol. It is found that the opposite of kadosh is chol, and the opposite of tahor is tumah, and these are two different aspects. A kohen deals with kedushah as opposed to chullin, and a Levi deals with taharah as opposed to tumah.
Abstinence and Physical Pleasures
Now, regarding the topic of abstinence that we are dealing with, I wish to say the peshat that in my opinion is the simple peshat – and I have already said it in other contexts and in other shiurim regarding Parashat Chukat – and according to it one can explain a bit Korach’s error, which is itself a failure in taharah, and it is not the proper taharah.
What we want to say is thus: taharah is close perhaps, although not exactly – and still one can speak in the way of Kabbalah that it is cleansing and purification from the kelipot (husks) – but taharah is more the thing we call perishut (abstinence), and kedushah is more the positive thing. As we say Shabbat kadosh, and we do not say Shabbat tahor. And although Shabbat is not of chol, one must purify from chol; erev Shabbat one purifies, goes to the mikveh, and this is a matter of taharah, and the mikveh gives taharah and does not give kedushah, and then comes the kedushah. The kedushah is the mitzvot of Shabbat, the positive things, the positive commandments, and also keeping the negative commandments, but kedushah is another level.
And thus Rabbi Samson Raphael Hirsch speaks here regarding the distinction between the Rambam and the Ramban. And I could elaborate much more on this, but I have only begun with this introduction, and with God’s help we will continue with it in the coming and previous weeks. I only need to finish another five minutes of the section.
Purity Leads to Holiness
Let us say thus: taharah is the abstraction from being drawn after physical pleasures and from holding that they are good, that they are in truth good. This is the meaning of taharah in the way of service. And kedushah – this we spoke of in the Baal Shem Tov’s shiur on the two things – its meaning is the taste, the drawing down of the light as it can be called according to Kabbalah, from the good itself. This is the meaning of kedushah. And thus said Rabbi Pinchas ben Yair, ‘taharah leads to kedushah’ (Avodah Zarah 20b). What is the meaning? That when a person purifies himself and abstracts his thoughts and his speech and his deeds from bad things, he comes to the level of preparation to receive kedushah – but this is still not kedushah.
The Levi’s task is indeed thus, and as we see many times in the book of Numbers speaking of the Levites who purified themselves. The Levi’s task is to guard and ensure that a stranger who approaches does not approach the holy. He deals with taharah which is a stage before kedushah. This is the task of taharah, and this is the cleanliness, the purification, a person not being coarse. This is the meaning of taharah.
The Foundation – In Truth They Are the Same
But the foundation is that taharah in truth is the same as kedushah. On the contrary, the truth is that it is the very same thing as kedushah. Except that in our world, in our action, these are two things: there must be taharah, and after it kedushah. And kedushah means the drawing down of the light, ‘you shall be holy for I am holy’, to draw near to Hashem and to be similar to Hashem – this is ‘for I am holy’. This is the meaning of kedushah. Kedushah is the vitality and joy and light and abundance that a person has in a holy life. One can say he has love, one can say he has service of the character traits in the limbs, in sight, in all the levels of thought, speech and deed – he has kedushah. This is kedushah.
And there is a condition for kedushah, that there be taharah, meaning
perishut. For if the thing is mixed – and taharah means rein, clean, unmixed – if it is mixed with other things, mixed with desire for this world, he has no kedushah.
Two Errors – Holiness Without Purity and Purity Without Holiness
Or one can err in two ways. One can say there is kedushah without taharah. I will bring an example. Kedushah without taharah means that someone says there is a disagreement between the Rambam and – let us say not the Ramban, but rather Iggeret HaKodesh which it is possible that Rabbi Yosef Gikatilla wrote, which speaks about the matter of kedushah. For the Rambam says that a person must be completely abstinent, and the Ramban in Parashat Kedoshim says that he must abstain from physical pleasures as much as he can – and this is taharah. But the kabbalists, Iggeret HaKodesh, says that all the actions that a person does with his body are all kodesh (holy), as long as he does them in the proper manner, at the proper time and with the proper intention – this is its language, and these are four conditions, and the matter is not so simple.
But those conditions for it are conditions of kedushah, not the conditions that the Rambam would understand. For the Rambam also says that in truth a person must engage with the body in the correct measure. He says that the Holy One, blessed be He, does not hate the body; Iggeret HaKodesh says that one who says ‘the sense of touch is a disgrace’ etc., is like one who says that the Holy One, blessed be He, made something bad, and this is not correct. At the very least the Rambam, and it brings him there explicitly, and in my opinion this is an error and is not correct – that he makes something bad, the sense of touch. And when he speaks of the sense of touch, he speaks of enslavement to the pleasures of the sense of touch.
And the Rambam himself in Shemonah Perakim elaborates and says that one who says that one must do mortifications as if the Holy One, blessed be He, hates the body, follows the gentiles, and this is not a Jewish approach and is not the truth. And the Rambam is very angry about this. Thus that very same claim that Rabbi Yosef Gikatilla, author of Ginat Egoz, says about the style that says ‘the senses of touch are a disgrace to us’ – the Rambam himself says it against mortifications. The Rambam says that the Holy One, blessed be He, does not hate the body and does not want it to be degraded, but rather wants a person to do good with his body.
The Distinction – Holiness is the Intention, and Purity is the Negation
Rather what is it? Here is the distinction between kedushah and taharah. What the Rambam emphasizes is always the part of taharah. And the truth is that Rabbi Yosef Gikatilla also emphasizes this, that ‘and you shall not stray after your hearts’ (Numbers 15:39) is with bad intention, not for the sake of intentions but for the intention of pleasure. The intention of maintaining the body, the intention of the mitzvah, the intention of chesed, all the intentions that exist in eating and in marital relations and in physical matters in kedushah – they are what make them kedushah. But the taharah is the negation: that he not intend for his own pleasure and not for excess, that he not build on a coarse manner, that he not do forbidden things and the like – this is the meaning of taharah.
Now, how is it possible that a person would mix this with that? Kedushah without taharah, for example, means that someone says: if the kabbalists say that this is kodesh, it follows that everything that is done in any manner is kodesh – as if you can be a kohen without passing through the guarding of the Levi.
Korach’s Secret – ‘And the Levi Shall Serve, He’
And this was certainly Korach’s claim. Korach says that it is impossible to be a kohen without passing through the Levi, and it comes out that the Levi is more important, ‘and the Levi shall serve, he’ (Numbers 18:23), the Levi is very important. The Zohar at the end of the portion says that ‘and the Levi shall serve, he’ – ‘he’ hints at the highest level, ‘he’ hints at Atika. The Zohar says that Levi means the small level, ‘it is lowly’, taharah, not going after physical pleasures, what the mashgiach says. The Zohar says ‘and the Levi shall serve, he’, that were it not for the attribute of malchut, were it not for fear, no one would know the highest level. This is essentially Korach’s claim, and the Zohar itself at the end of the portion raises Korach’s claim.
But on the other hand this too is not correct. And this again is Korach’s secret, and Korach was burned in Gehinnom, ‘and they descended alive to Sheol’ (Numbers 16:30) – and Sheol is itself the attribute of gevurah, the severity, the power that says ‘it is forbidden for a person to be coarse’. But if one remains there and does not bring in the vitality of kedushah, there is in this an even greater disgust in a certain sense. For the first one lowers kedushah to chol, and the second remains only with the negation, and to him indeed Gehinnom God forbid, he has neither this world nor the World to Come.
Moshe’s Understanding – Everything is the Same
But in truth, and in Moshe’s understanding – and therefore he is Moshe and not Korach, and Moshe does not hold with disagreement – Moshe is the aspect of the attribute of tiferet, the Tree of Life. Moshe understands that everything is the same, that the matter is not so different. It may be that necessarily the one brings the other, taharah leads to kedushah, and in truth this is the same. There is no distinction from where one begins. ‘The end of the matter, all has been heard’ (Ecclesiastes 12:13), ‘remember and observe were said in one utterance’ (Shevuot 20b). Whether you begin from the understanding of ‘no’, and whether you begin from the understanding of ‘yes’, in the end you arrive at the same thing itself. This is not in truth a distinction in understanding, in how much Moshe understands.
And in the deeds of people, a person can be so focused on the Gehinnom of this world that he actually falls into Gehinnom. And a person can be so focused on kedushah, that when he acts in kedushah he falls further, because he does not separate the kedushah but rather mixes kodesh with chol. He does not have the guarding of the Levi before the kohen, like the other defects that we learn, like Nadav and Avihu. Nadav and Avihu are the opposite of Korach: they are the kohanim who entered the holy too far, without Levites. And Korach is the Levi who thinks it is enough for him to be without being good, without the vitality of kedushah; that erev Shabbat is enough without Shabbat, or Shabbat night without Shabbat during the day, however you want to call it in the language of Kabbalah. But in truth, in Moshe’s understanding everything is the same.
And this is my shiur on Parashat Korach. It is a beautiful derasha. I hope it has become somewhat clear to the world what is the meaning of taharah and what is the meaning of kedushah, and may you have a joyous Shabbat.
📝 Full Transcript
Holiness and Purity in Parshas Korach: The Secret of Not Separating the Aspects
Introduction: The Topic of Holiness According to the Zohar
My teachers and rabbis, today is Erev Shabbos Kodesh Parshas Korach 5786, and we are going to learn the third shiur on the topic of holiness — this is the subject of proper conduct regarding physical pleasures, which in the Zohar is called the topic of holiness. This is based on the verse “kedoshim tihiyu” (Leviticus 19:2). According to the Ramban, “kedoshim tihiyu” means “perushim tihiyu” — one should be separated, in a way of minimization regarding physical pleasures. But I want to learn here the opposite: according to the Zohar, “perushim tihiyu” means “kedoshim tihiyu.”
This means that the topic of separation is included under the concept of holiness. And this has to do with the meaning of holiness — in English it means dedication, the specialness, the chosenness, the choice of the Jews toward the Almighty. As we explained last week, that holiness — at least when we speak of holiness of created beings — is not something that lies within the creation itself, but it is something that lies between the creation and the holy thing to which it is sanctified, to which it is close, kodesh laHashem.
The Way of the Zohar: A Commentary Following the Order of the Torah
As is the order, we must begin with the weekly portion; this is always the way to make progress in the way of the Zohar. There is a difference in style — not just in content — between books like the Zohar, and books like the Rambam or Chovos HaLevavos that go more in that other way. One of the great differences is that the Zohar is a commentary on the Torah, just like the Ramban on the Torah. Everyone knows that the Rambam and the Ramban have very many disputes on many topics, but there is a more fundamental dispute between the two — in the style itself — which can also explain what we are now discussing about holiness, because it is a different kind of picture of the concept of holiness.
The Rambam: According to the Order of Topics
The Rambam does not write a commentary following the order of the Torah. He writes Moreh Nevuchim — according to the order of topics. The order of Moreh Nevuchim is not clear in itself, but it is certainly not according to the order of the Torah. He wants to explain first the concept of God’s existence, the concept of reasons for the commandments, the concept of prophecy, the concept of Divine providence — each topic by itself.
The Ramban: A Book on the Torah
The Ramban disagrees with the Rambam in many ways — on reasons for commandments, on providence, on holiness — but he does not write objections to Moreh Nevuchim. What does he do? He writes a book on the Torah, and most of the disputes with the Rambam are written in the Ramban’s commentary on the Torah. It is true that the Ramban did have certain compositions that are more organized according to the order of topics — his sermons, or Sha’ar HaGemul — but those books are compiled; the Ramban first learned in his commentary on the Torah, and afterward transcribed certain principles in the style of sermons according to the order of topics.
The Zohar: Deliberately According to the Order of the Torah
Certainly the Zohar, even more than the Ramban, is explicitly deliberately written according to the order of the Torah. True, the Zohar has sections that are according to the order of topics, such as the Idra which is according to the order of emanation (Sifra D’Tzniusa is indeed a commentary on Parshas Bereishis). But it is clear, as the Ramak explains, that the Zohar is explicitly a book according to the order of the Torah. And what does this mean? That a Jew who is engaged this week in the topic of holiness and wants to make progress — he takes his inspiration, and even his learning, from the weekly portion.
There is a great difference. Not just that one says a Torah thought on the weekly portion because it is the custom; there is something deeper — from where does a Jew learn better. Instead of just searching and doing a search for how holiness is discussed, he takes his inspiration from the portion itself. And this is the way of almost all Chassidic books — except for exceptions like Tanya — which are commentaries or sermons on the order of the Torah. This is a way of service in itself.
The Portion as the Way of God’s Revelation
In this itself lies a great part of the way of Judaism. We have a Torah, and to live as a Jew means to be the kind of person for whom it is now Erev Shabbos Parshas Korach. To be a person includes very many questions, and if my life is now connected to understanding the topic of holiness — I don’t just take a search, how many parts and how many sections the topic has, as Chovos HaLevavos loved to ask. Rather, I am a Jew, I have a weekly portion, and the portion is the way of God’s revelation — how the Almighty wants to speak with you this week.
Who said that this is the portion this week? This is the order. But this is not just represented — this is the holiness, the indwelling of the Divine Presence, the drawing down of Divine abundance and heavenly assistance that comes down to the world this week. And I don’t just use this — I learn from it. In the Torah there is a story of Korach and the other portions, and in this story lies some depth; it speaks of a certain problem.
Every Portion is an In-Depth Lesson
Every portion in the Torah, even if it is a story, is essentially what you can rewrite as an in-depth lesson, a philosophy lesson. Korach with Aharon — certainly there is the simple meaning that Korach was jealous of the priesthood, of Moshe, of the prophecy. But as the Zohar explicitly learns, Korach and Aharon have a dispute: there is a philosophical, theological inquiry in the service of God — what is a person, what is a Jew, and what is right. Certainly it is written as a story, and a decision comes that Aharon in the end is right, but there is still a topic.
It is difficult to come from our questions and know what holiness means as it appears in Parshas Korach. For this one must accept the tradition of the way of interpretation and the way of learning. And the main tradition is to ask the question from it — as the Baal Shem Tov would say, that a Jew who has a question must ask the question from the Zohar, from the Torah. This is the meaning that in the Torah lies the hidden light, the light of the seven days. And afterward there is derash, remez, peshat — all kinds of ways to develop the topic through what the portion gives us.
As we have said, that holiness according to the way of the Zohar has much to do with living in the story, in the narratives where the Almighty came and chose the Jews, “banim atem laHashem Elokeichem” (Deuteronomy 14:1), and calls them His children, and a treasured nation, and a holy people, and said “kedoshim tihiyu ki kadosh ani” (Leviticus 19:2). That is, if I want to understand my topic, I say: there is something of a topic in separation. The Almighty chose the Jews, He sanctified us with the holiness of the Torah, and when I grasp the Torah, I grasp the root of life, the root of beauty, the root of perfection of everything. In this lies the answer to my question, and also a path of how to make progress.
Thus far the introductions, as is the custom of the Zohar to begin with praise of the Torah and praise of Israel.
The Concept of Holiness in the Portion: The Words of Korach and Moshe
In the portion, the concept of holiness is mentioned right at the beginning. Korach said, “rav lachem ki chol ha’edah kulam kedoshim uvesocha Hashem umadua tisnasu al kehal Hashem” (Numbers 16:3). And Moshe answers him, and also mentions the concept of holiness. Moshe tells Korach to bring the fire pans: “boker veyoda Hashem es asher lo ve’es hakadosh vehikriv eilav ve’es asher yivchar bo yakriv eilav” (Numbers 16:5), and “vehayah ha’ish asher yivchar Hashem hu hakadosh” (Numbers 16:7).
Whoever learns according to the simple meaning sees that Moshe and Korach are arguing with the same language. With the language that Korach asked “rav lachem,” Moshe responds “rav lachem bnei Levi” (Numbers 16:7). Korach says “kulam kedoshim uvesocha Hashem,” “umadua tisnasu al kehal Hashem,” Moshe says “bring incense before Hashem,” “vehayah ha’ish asher yivchar Hashem hu hakadosh.” You say “kulam kedoshim,” I tell you it’s not so simple — there is “es hakadosh vehikriv eilav.”
One can understand that Moshe and Korach have some inquiry. Korach is not one hundred percent wrong with a sin; he has an error. (Sin and error are two different things.) Korach has a certain understanding of the concept of the holiness of Israel, and Moshe has a better understanding. What does it mean that the Jews are holy? Who is the holy one? According to the depth, it cannot be that it is simply personal who is the holy one.
A Note According to the Simple Meaning: Holiness is “To Me”
Let me first say a note according to the simple meaning that I grasped on Shabbos. Last week, “viheyisem kedoshim lElokeichem” (Numbers 15:40) — this is also the juxtaposition of the two portions. What is the simple meaning of “asher hotzeisi eschem me’eretz Mitzrayim liheyos lachem lElohim” (Numbers 15:41)? What is the simple meaning of “viheyisem li kedoshim ki kadosh ani Hashem”?
Holiness is “to Me.” Holiness is something that comes with a lamed: a person belongs, he is connected, he is bound to the Almighty who chose him. As it says “am kadosh atah laHashem Elokecha uvecha bachar Hashem” (Deuteronomy 7:6) — the order of the verses explains itself with the repetition: what does “am kadosh” mean? “Uvecha bachar Hashem.” As it says “viheyisem li mamleches kohanim vegoy kadosh” (Exodus 19:6).
And one can see this very clearly here: if holiness and being chosen “to Me” are the same thing, then “ha’ish asher yivchar Hashem hu hakadosh” — holy is a title that the one whom the Almighty has chosen receives. Or even clearer: “veyoda Hashem es asher lo ve’es hakadosh vehikriv eilav” — whoever belongs “to Him,” the one whom the Almighty has brought close to Him, he is the holy one. This is what Moshe says opposite to Korach.
Korach’s Language: “Besocha Hashem”
Korach spoke a bit differently. He did not speak of the holy one being “laHashem,” but “kulam kedoshim uvesocha Hashem.” The “besocha Hashem” comes from the language of “veshachanti besocham” (Exodus 25:8), “ve’asu li mikdash” (Exodus 25:8) — a place that is sanctified for the Almighty to dwell there. If the Almighty is among them, it comes out that all are holy. And Rashi explains about Korach, “all of them heard the words at Sinai from the mouth of the Almighty” (Rashi Numbers 16:3). This means that “liheyos li lElohim” is the same thing as being holy.
One sees very clearly in the simple meaning of the verses that holiness and chosenness are the same thing. And about this Korach had an argument with Moshe: whether one should speak of “besocha Hashem” or “lo Hashem.” An interesting inquiry. I don’t now have a path built on the difference between “besocham” or “eilav”; it is an opening, one can open up the matter.
The Zohar: “Es Asher Lo Ve’es Hakadosh” — Two Aspects
But what I do want to speak more about is what the Zohar says. The Zohar learns differently than I learned: it does not interpret that “es asher lo” and “es hakadosh” are the same thing, but that here we are speaking of two different things.
According to the simple meaning, the way the Rishonim learned according to the way of the simple meaning, is that the verse explains itself — two expressions for the same thing, repetition of a concept in different words. But many times the Zohar sees that what the verse simply repeats, in this according to the secret is hinted another aspect.
One must think how to connect the simple meaning and the secret. The Zohar did not hold that the verse’s simple meaning is not that one reads it as one piece. I would have thought that the Zohar understands that when one repeats something, it implies that in the thing there are two sides — two aspects — and therefore one repeats it. And the Zohar gives names to the aspects.
The Sin of Korach: Cutting the Plantings
And this itself was somewhat the sin of Korach. This is how the Zohar and the Kabbalists learn about almost all sins — and it is very interesting, that they have the same explanation for every sin: he separates, he makes a cutting in the plantings.
Here in the portion there is chesed and gevurah: Aharon is the aspect of chesed, a kohen; Levi is the aspect of gevurah. Or as the Zohar says that Korach and his followers were people of the Name, like the generation of the dispersion, “vena’aseh lanu shem” — they wanted to take the kingdom without the beauty, which is hinted at Moshe (the chesed is more connected with beauty, and the gevurah with the kingdom). In any case, in the Zohar’s way, almost everyone who sinned has a reasoning but with an error — he separates too much certain aspects.
Aspects Are Truly the Same Thing
All these aspects that we speak of in Kabbalah are external aspects — “right and left,” “the Holy One Blessed Be He and His Presence.” As the author of the Tanya explains, that the word “aspect” means that there is not truly in the object itself a difference.
Where is the difference? Just as a circle has an inside and an outside — the difference is in my mind. As it were, one can think of it from the outside, but in reality it is the same; it is only from which side you look or speak. One can speak of both aspects of the same thing, but they are truly the same. Only because man’s power of understanding understands things by dividing them into different aspects, into the aspect of Divine influence, into the aspect of knowledge that contracts, into the aspect of knowledge that gives life.
This is not relevant to the Almighty. At the source they are identical: through this that He contracts — for example chesed and gevurah — are not truly two different things, but according to our concepts we must divide into different words that we call aspects.
So it fits very well that the Zohar takes such a verse that says “es asher lo” and “es hakadosh.” The simple meaning is it’s the same thing, and truly it is the same thing, because the inner meaning that it intends is the same. But in order to understand it properly one must speak of two aspects.
The Purity to Learn Kabbalah
And for this a simple Jew, one who is not accustomed to thinking in abstract terms (this is truly what “he means”), may not learn Zohar, not Kabbalah. People think that this is precisely the topic of holiness and purity. It is written in all the introductions to books — for example the book Reishis Chochmah writes in his introduction that he writes it because people are learning Kabbalah, and it has been printed (he says “permission was given to print”) the Pardes Rimonim of his teacher the Ramak. And everyone knows that in order to learn Kabbalah one must be holy and pure, so he writes a mussar book that one should conduct oneself with the deed of wisdom — through this the person will be the proper recipient.
People think that this means that in order to learn Kabbalah one must be a tzaddik as if it is a prize — whoever is not a big eater and is separated, has a prize, he can merit to learn Kabbalah. This is the story that Kabbalah tells, that in order to enter the king’s palace you must be worthy. But this is only a parable; the Almighty does not lie in a palace with walls where people come in. It is all a parable for some truth.
The Application: Dividing Things That Are One
And what is the application? That Kabbalah divides things that are truly one into two. Everyone knows that Kabbalah must connect things, but Kabbalah comes so that a person should understand it — it is a wisdom, an understanding, from the gates of understanding — and people understand things by dividing them, and saying there is the aspect of chesed and the aspect of gevurah. And not only in our mind; it is truly divided among people.
If one says a kohen is the aspect of chesed and a Levi the aspect of gevurah, what does this mean? Because here in this world people must understand the Divine conduct with an understanding that can be contracted. And even in practice — how people are awakened, are they affected, do they conduct themselves — through a certain attribute, a certain path, a certain deed. A person, because he is in a body with a contracted intellect, he lives in this world, in the world of the six days of creation, he cannot be everything at once, but one thing.
As the Baal Shem Tov said, “eilu ve’eilu divrei Elokim chayim, vehalakha keBeis Hillel” (Eruvin 13b). “Elokim chayim” is the world of binah: above, in binah, everything is Divine. But here in this world Shammai and Hillel say two different things — these are disputes for the sake of Heaven. Because people can only live and understand when one divides things, among people there becomes a separation. The Zohar, the Kabbalah came to bring down the unique images into the as-it-were separation, into the vessels, so that one should be able to understand, fulfill, and be connected to the levels, and one calls them by different names — the will of Moshe and the will of Korach, different names.
The True Purity: To Understand with Refined Understanding
But this is the purity (tahara) that one must have before learning Zohar. If someone has a more refined understanding, he merits the seven restorers of taste. The Ramak says that one who doesn’t understand scholarship may not learn Kabbalah — this is a deeper condition than guarding the covenant (shemiras habris). The truth is that shemiras habris is only a revelation so that a person should be able to understand deeper, broader things that are more refined, less coarse, than the simple intellect of a common person who can only see things with imagination and with the eyes.
So the purity to learn Zohar, this itself is the lishmah, holiness and purity: to understand what one is talking about. If someone can understand that we are speaking of two different things from the same thing, and that different people embody in their conduct two different things from the same thing, but the truth is it’s all the same thing — this is “Hashem is one and His name is one.” Even what we call a name, this is the aspect of Malchus, because we need to be able to speak, grasp, and connect with a name.
But if you separate the Shechina from the Holy One Blessed Be He, you separate the right from the left, you separate everything, because for you the names are different. Just as there are certain researchers of Kabbalah, where an investigation goes that this kabbalist says this word and that kabbalist says another word, a dispute emerges. You fool! This is “cutting among the plantings” (kotzetz bintiyos). The Kabbalah doesn’t lie in the words that the kabbalists say; you think that the words are the true reality, and you go cutting among the plantings. The Kabbalah lies in the light within it, in the essence of the thing. And for this one needs purity and holiness, all the preparations, turn from evil and do good — primarily so that a person should be such a vessel of reception that can understand this way, and therefore he must have self-nullification and all the good character traits that the kabbalists speak of as preparation. And this is truly the error of Korach.
Holiness and Purity: Two Levels
Let us return to what the Zohar says. “Ish asher lo” is not the same thing as “ish hakadosh.” “Ish asher lo,” says the Zohar, means the aspect of pure (tahor). (In Zohar Parshas Naso there is a bit of dispute among the friends, between Rabbi Yehuda and others, but this is the conclusion, that there are two levels called holiness (kedusha) and purity (tahara).)
Holiness is what a Kohen has, “vekidashto” (Vayikra 21:8) — a Kohen is holy, “ve’ish kadosh.” A Levi is not holy; he has a different name, he is called pure (tahor). And the Zohar next week in Chukas says that therefore the Kohen is not the one who throws the red heifer, rather “her commandment is with the deputy” — the deputy performs the burning of the heifer. “Ve’asaf ish tahor” (Bamidbar 19:9) is not a Kohen at all. Why? Because purity is a lesser level than holiness: holy is the level of the Kohen, pure is the level of the Levi or the deputy.
Here it says “es hakadosh” — two aspects. Truly it is one aspect, but in the understanding of our people there are two. Therefore it says “asher lo… hakadosh,” and Korach’s error was that he separated the two things — he wanted that the Levi who is pure should also be a Kohen, not understanding that it’s not the same thing.
Purity Has an Opposite of Impurity; Holiness of the Mundane
And the Zohar explains in Parshas Chukas, that purity has to do with impurity: “Tahara has an opposite” — the opposite of purity is impurity. To purify means you are purifying an impure thing, just as the ashes of the red heifer purify the impure. But from this it also has a foundation of making the pure impure, because purity has a relationship with impurity.
The opposite of holy is not impurity. Although Rabbi Samson Raphael Hirsch speaks about there being verses where it seems that the opposite of holiness is impurity, but the truth is that the opposite of holiness is mundane (chol). Mundane is not a bad thing; mundane is a negative term — what is not Shabbos-like is weekday-like. So the opposite of holy is mundane, and the opposite of pure is impurity. A Kohen is engaged in holiness to exclude the mundane, and a Levi is engaged in purity to exclude impurity.
Abstinence and Physical Pleasures
Now, regarding the topic of abstinence (prishus), I want to say an interpretation that I think is the simpler interpretation — according to how one can explain the error of Korach, which is itself a failure in purity.
Purity is closer (though not exactly) to what we call abstinence; one can still speak in the way of Kabbalah that it is cleansing and purifying from the kelippos. And holiness is more the positive thing. Just as we say Shabbos is holy, not Shabbos is pure. Erev Shabbos one purifies oneself, one goes to the mikveh — the mikveh gives purity, not holiness. Afterwards there is holiness: the mitzvah of Shabbos, the positive commandments, or even the observance of negative commandments — but the holiness is a different level. And so Rabbi Samson Raphael Hirsch speaks about this regarding the distinction of the Ramban.
Purity Leads to Holiness
Purity means the abstraction from not pursuing, from not holding that physical pleasures are truly good. This is the meaning of purity in the way of service. Holiness means the taste, the drawing down of light (as one can call it according to Kabbalah) from the goodness itself. So it says, Rabbi Pinchas ben Yair said, “Purity leads to holiness” (Avodah Zarah 20b). When someone purifies himself, he strips his thoughts, speech and actions from evil things, he comes to be ready to receive holiness — it’s not yet holiness.
The Levi’s job, as we see many times in the Book of Numbers that the Levites purified themselves, is to guard, to make sure that a stranger who approaches should not come to the holy. He is engaged in the purity which is a step before the holiness — the cleanliness, not being a coarse fellow.
The Foundation: Truly the Same Thing
But the foundation is that this is truly the same thing as holiness. In our world, in our action, they are two different things: there must be purity, and afterwards holiness. Holiness means the drawing down of light, “You shall be holy for I am holy” — to become close to Hashem, similar to Hashem. This is called holiness: the vitality, the joy, the light, the abundance that a person has a holy life. One can say he has love, he has service of character traits in the limbs, in sight, in all levels of thought, speech, and action he has holiness.
There is a condition for holiness — to have purity, that is abstinence — because purity means clean, not mixed. If he is mixed with desire for this world, he has no holiness.
The Two Errors: Holiness Without Purity and Purity Without Holiness
One can make the error from both directions. Holiness without purity — let’s say a parable. There is a dispute between the Rambam and the Iggeres HaKodesh (which perhaps R’ Yosef Gikatilla wrote). The Rambam says that a person must be completely abstinent; the Ramban in Parshas Kedoshim says that he must abstain from physical pleasures as much as possible — this is purity. But the Iggeres HaKodesh says that all the actions that a person does with his body are all holy, as long as he does it in the proper manner, at the proper time, with the proper intention — four conditions.
But those conditions, for him they are conditions of holiness, not the conditions that the Rambam would understand. Because the Rambam also says that a person must attend to the body in the proper measure; the Almighty is not an enemy of the body. The Iggeres HaKodesh says that whoever says “the sense of touch is a disgrace” — and he brings there explicitly the Rambam — is not correct, he makes the sense of touch an evil thing. When he speaks of the sense of touch, he speaks of enslaving oneself to the pleasures.
And the Rambam himself in the Eight Chapters elaborates and says that one who makes mortifications as if the Holy One Blessed Be He hates the body, acts like the gentiles, it’s not a Jewish approach. That is, the same claim that R’ Yosef Gikatilla (the author of Ginnas Egoz) says against the style that says “the sense of touch is a disgrace to us,” the Rambam himself says against mortifications: the Almighty wants one to be good with the body.
The Distinction: Holiness is the Intention, Purity is the Negation
But what? Here is the distinction between holiness and purity. What the Rambam emphasizes is always the part of purity. And what R’ Yosef Gikatilla emphasizes: that “and you shall not stray after your hearts” (Bamidbar 15:39) is with evil intention, not for the sake of intentions, but for the intention of pleasure. The intention of maintaining the body, the intention of the mitzvah, the intention of kindness — all the intentions that exist in eating, in marital relations and in physical matters in holiness — this is what makes it holiness. But purity is the negation: not intending for oneself, not intending too much, not building in a coarse manner, not forbidden things.
So how can one mix one with the other? Holiness without purity means: someone says, if the kabbalists say that it’s holy, then the simple meaning is that in any manner one does it, it’s holy — as if you can be a Kohen without going through the guarding of the Levi.
Korach’s Secret: “And the Levi Shall Serve, He”
And this is certainly what Korach’s claim was. Korach says, one cannot become a Kohen without going through the Levi. It comes out that the Levi is more important — “ve’avad haLevi hu” (Bamidbar 18:23). The Zohar says at the end of the parsha that “hu” alludes to the highest level, to Atika. The Levi means the lowest level — “descended is he” — purity, not pursuing physical pleasures, which the mashgiach says. Says the Zohar “ve’avad haLevi hu”: if not for the attribute of Malchus, the fear, no one would know the highest level. This is essentially the claim of Korach, which the Zohar itself at the end of the parsha brings out.
But on the other hand it’s also not correct. This is further the secret of Korach, who was burned in Gehinnom, “and they descended alive to the grave” (Bamidbar 16:30). The grave (she’ol) is itself the attribute of Gevurah, the severity, a force that says “one may not be a coarse fellow.” But if one remains there and doesn’t bring in the vitality of holiness, this is an even greater abomination in a certain sense. The first (Nadav and Avihu) brings down the holiness to the mundane; the second remains only with the negative, and he indeed has Gehinnom — not this world and not the World to Come.
The Knowledge of Moshe: Everything is the Same Thing
But truly, and in the knowledge of Moshe — because a Moshe is not one who holds onto dispute, a Moshe is the attribute of Tiferes, the Tree of Life. Moshe understands that it’s the same thing, it’s not so different. It may be that necessarily one brings the other — purity leads to holiness — and it’s truly the same thing. There is no difference from where one begins: “The end of the matter, all has been heard” (Koheles 12:13), “Remember and observe were said in one utterance” (Shevuos 20b). Whether you begin from understanding that this is not, or that this is yes — ultimately you arrive at the same thing.
In practice a person can be so focused on the Gehinnom of this world that he actually falls into Gehinnom. Or he can be so focused on the holiness that even when he does it in holiness he still falls in, because he doesn’t separate the holiness, he mixes holy with mundane — he has no guarding of the Levi before the Kohen, just like Nadav and Avihu, the opposite of Korach. They are the Kohanim who went into the holy too far, without any Levites. And Korach is the Levi who thinks it’s enough to be without being good, without the vitality of holiness — enough to have Erev Shabbos without Shabbos. But truly, in the knowledge of Moshe everything is the same thing.
And this is my shiur on Parshas Korach. I hope that the audience has become somewhat clearer about what purity means and what holiness means, and may we have a joyous Shabbos.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
מחלוקת הקדושה והטהרה ואחדותם | זוהר קרח תשפ״ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
קדושה וטהרה בפרשת קרח – סוד אי-ההפרדה בין הבחינות
דרך הזוהר – פירוש על סדר התורה
כדי לעשות התקדמות אמיתית בדרך הזוהר, יש להתחיל תמיד מן הפרשה השבועית, שכן זוהי דרכו של הזוהר ואחד מסודות גישתו. ויש בכך חילוק מהותי, לא בתוכן בלבד אלא אף בסגנון, בין ספרים כזוהר לבין ספרים כרמב״ם או אף חובות הלבבות וההולכים בעקבותיהם, שכן הזוהר הוא פירוש על סדר התורה.
ניתן להמחיש זאת מתוך השוואה בין הרמב״ם והרמב״ן. ידוע לכל שהרמב״ם והרמב״ן חולקים זה על זה בסוגיות רבות בפירושיהם, אך יש ביניהם מחלוקת יסודית יותר, מחלוקת שבעצם סגנון הכתיבה, וממנה ניתן ללמוד חילוק גדול אשר אף יוכל לבאר את אשר אנו עוסקים בו כעת בענין הקדושה, שכן זהו ציור אחר לגמרי של מושג הקדושה.
הרמב״ם, כאשר הוא בא לבאר את טעמי המצוות, או את יסודות התורה כולם, אינו כותב פירוש על סדר התורה אלא ספר ההולך על סדר הענינים. כך מורה נבוכים – אף שסדרו אינו ברור בפני עצמו, ברי שאיננו על פי סדר התורה, אין זה מדרש ולא פירוש על סדר הפרשיות, אלא ספר ההולך לפי סדר הנושאים. תחילה הוא מבקש לבאר את ענין מציאות השם, אחר כך את ענין טעמי המצוות, את ענין הנבואה, את ענין ההשגחה, כל נושא בפני עצמו – וזהו סדר מורה נבוכים.
הרמב״ן חלוק על הרמב״ם בדרכים רבות, בענין טעמי המצוות, בענין ההשגחה, בענין הקדושה ובנושאים רבים, אך אין הוא כותב השגות למורה נבוכים ולא ספר נוסף בסגנונו, אלא כותב ספר על התורה, ורוב מחלוקותיו עם הרמב״ם נכתבות בתוך פירושו על התורה. אמת שיש לרמב״ן חיבורים מסודרים יותר לפי ענינים, דרשותיו וספרים כשער הגמול, אך אף הם מלוקטים, שכן תחילה כתב על התורה ואחר כך העתיק ושיבץ דברים בדרשות לפי סדר הענינים.
אך הזוהר, עוד יותר מן הרמב״ן, נכתב בכוונה תחילה ובדוקא לפי סדר התורה. אמנם יש בו חלקים ההולכים לפי סדר הענינים, כאידרות וספרא דצניעותא – אגב, ספרא דצניעותא הוא פירוש על פרשת בראשית, אך האידרות הולכות לפי סדר ההשתלשלות וסדר הענינים ואינן במקורן על סדר התורה – אבל ברור, וכך מבאר הרמ״ק, שהזוהר הוא במפורש ספר ההולך לפי סדר התורה. ומה כוונת הדבר? כוונתו לומר שכאשר יהודי עוסק השבועות הללו בסוגיית הקדושה ומבקש לעשות התקדמות, יש כאן ענין עמוק יותר מסתם אמירת תורה על סדר הפרשה. יש כאן שאלה מהיכן שואב היהודי את השראתו, ולא את השראתו בלבד אלא אף את עצם לימודו – מהיכן הוא לומד טוב יותר. במקום לחפש סתם היכן נידון ענין הקדושה, באיזה ספר ובאילו חלקים, כדרך שאהב חובות הלבבות לשאול כמה חלקים יש בנושא, הולך היהודי אל הפרשה.
הפרשה כדרך התגלות השם
הריני חי, הריני יהודי, ויש לי פרשה של השבוע, והפרשה של השבוע היא הדרך, אם תרצה, היא התגלות השם, היא הדרך שבה רוצה הקדוש ברוך הוא לדבר עמי השבוע. מי קבע שזוהי הפרשה של השבוע? זהו המנהג, זהו הסדר שנקבע, אך מכל מקום זוהי בפועל פרשת השבוע, וזוהי הקדושה, השראת השכינה, המשכת השפע האלוקי והסייעתא דשמיא היורדים אל העולם השבוע.
ולא זו בלבד שאני משתמש בה, אלא שאני לומד ממנה. בתורה נכתבו דברים רבים, נכתב מעשה קרח ושאר הפרשיות והמצוות העומדות השבוע בסדרה, ובמעשה זה טמון עומק, הוא פועל משהו, הוא מדבר על בעיה מסוימת.
יותר מכך, יש כאן הקדמה נוספת: כל פרשה בתורה, אף אם היא מעשה, ניתן לכתבה מחדש כשיעור, כשיעור עיון, כשיעור של פילוסופיה. קרח ואהרן – אמנם יש הפשט הפשוט שקרח מערער על הכהונה ועל משה ועל הנבואה ועל השליחות, אך אליבא דאמת, וכך לומד הזוהר במפורש, יש בין קרח ואהרן מחלוקת, ובה חקירה פילוסופית תיאולוגית בעבודת השם, מהו אדם ומהו יהודי ומה הוא הנכון. ואמנם הפרשה כתובה כמעשה, ובאה בה הכרעה שאהרן צודק בסופו של דבר, אך עדיין יש כאן סוגיא.
ומאחר שזה מעשה, קשה להגיע ממנו אל שאלותינו ולדעת מהו טעם הקדושה ואם משמעו כך או כך, לשם כך יש לקבל את המסורת של דרך הדרש ודרך הלימוד. ואמת שעיקר המסורה הוא לשאול ממנו את השאלה, כמאמר הבעש״ט שכאשר יש ליהודי שאלה, עליו לשאול את שאלתו מן הזוהר, מן התורה. זהו פירוש הדבר שבתורה טמון האור הגנוז, האור שבעת הימים, האור של העולם כולו – משם הוא מקבל. וכמובן שהשאלה היא ראשית הפעולה והעבודה, ואחר כך באים כל מיני דרכים, דרש רמז ופשט, כיצד לפתח את הנושא מתוך מה שהפרשה נותנת לנו.
ומובן מאליו, כפי שאמרנו, שהקדושה לדרך הזוהר עניינה הרבה בחיים שבתוך המעשה, בסיפורי הדברים שבהם בא הקדוש ברוך הוא ובחר בישראל, ורוצה להחזיק בנו כאנשיו, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א), הקדוש ברוך הוא קורא להם בנים וקורא להם עם סגולה וקורא להם עם קדוש, ואמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט, ב). וכאשר אני מבקש להבין סוגיא כלשהי, אני מתבונן ואומר: לא רק שיש לי בעיה, אלא שיש כאן סוגיא בנפרדות, יש כאן מעשה שבו בחר הקדוש ברוך הוא בישראל ונתן לנו את התורה וקידשנו בקדושת התורה, וכאשר אני אוחז בתורה, אני אוחז בכל, בשורש החיים ובשורש היופי ובשורש השלימות של הכל, ובו בודאי טמון תירוץ שאלתי, וגם יש בו מהלך כיצד לעשות התקדמות ולפתח ממנו דבר מה. ועל כן למדנו עד כאן הקדמות הדברים, כמנהג הזוהר לפתוח תמיד בשבחא דאורייתא ובשבחן של ישראל.
מושג הקדושה בפרשה – דברי קרח ומשה
בפרשתנו נזכר מושג הקדושה מיד בראשיתה. קרח אמר, ‘רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה” (במדבר טז, ג). ומשה משיב לו, ומזכיר אף הוא את מושג הקדושה, באמרו לקרח שיביא את המחתות: ‘בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו׳ (במדבר טז, ה), ובפסוק הסמוך, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ (במדבר טז, ז). זוהי תשובת משה לטענת קרח בענין הקדושה.
הלומד על פי פשט רואה שמשה וקרח מתנצחים באותם לשונות ממש. כנגד לשון ‘רב לכם׳ של קרח, משיב משה ‘רב לכם בני לוי׳ (במדבר טז, ז). כנגד ‘כלם קדושים ובתוכם ה” ו׳מדוע תתנשאו על קהל ה”, משיב משה ‘הביאו קטרת לפני ה”, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳. אתה אומר ‘כלם קדושים׳, ואני אומר לך שאין הדבר פשוט כל כך, אלא ‘את הקדוש והקריב אליו׳.
זו המחלוקת שבין משה וקרח. וכל אחד יכול להבין שיש ביניהם חקירה. ואם לומדים כדרך שאמרנו, שאין הפרשה סתם מעשה שהיה, הרי שאמנם קרח אינו צודק מאה אחוז ומשה צודק מאה אחוז, אך לקרח יש טענה מסוימת, ויתכן שהיא טעות – וטעות שונה מחטא, אלו שני דברים נפרדים – יש לו טעות, ובה הבעיה. ולקרח יש טענה או בעיה מסוימת, ומשה אומר אחרת. ואחד הדברים שהם חולקים בו הוא סוגיית הקדושה: מה פירוש שישראל קדושים, ומיהו הקדוש. על פי הפשט הפשוט, השאלה היא מי הקדוש בפועל, אך על פי העומק אי אפשר שזו תהיה שאלה אישית גרידא של מי הקדוש – האם כל ישראל, האם משה מתנשא, האם הקדוש ברוך הוא בוחן מי קדוש. אלא העומק הוא שלקרח הבנה והשגה מסוימת בסוגיית קדושת ישראל, ולמשה הבנה אחרת, מעולה יותר. ועלינו להבין מעט מן הדבר, שכן טמון כאן מהלך שבו ניתן לעשות משהו, להבין טוב יותר.
הערה על פי פשט – הקדושה היא ‘לי׳
אקדים הערה על פי הפשט. למדנו בשבוע שעבר, ‘והייתם קדשים לאלקיכם׳ (במדבר טו, מ), וזוהי גם הסמיכות שבין שתי הפרשיות, שכן בחומש נכתב ‘והייתם קדושים לאלקיכם אני ה׳ אלקיכם׳, ועל זה ממש סובבת מחלוקת משה וקרח. מהו פשט הכתוב ‘אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים׳ (במדבר טו, מא), ומהו פשט ‘והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה”? יפה היא הסמיכות כאשר מבינים את סוגיית הקדושה.
ומה אמרנו? שהקדושה היא ‘לי׳, שהיא דבר הבא עם למ״ד, שהאדם שייך ומשויך באופן מסוים אל הקדוש ברוך הוא הבוחר בו. וכמו שניתן לראות במפורש בפסוקי ספר דברים, ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה” (דברים ז, ו) – כשסדר הפסוק מפרש את עצמו בכפילות לשונותיו: אתה עם קדוש, ומהו עם קדוש? ‘ובך בחר ה”. וכן ‘והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט, ו) – אבחר בכם, ‘והייתם לי׳, ותהיו לי גוי קדוש.
וכך ניתן לראות בבירור גם כאן. אם לומדים את הפסוק כדרך שאמרנו, שהקדושה והבחירה ‘לי׳ היינו הך, הרי ש׳האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ – קדוש הוא תואר שמקבל מי שהקדוש ברוך הוא בחר בו. ולמעלה מזה אמר זאת ביתר בירור, ‘וידעתם את אשר לו׳ – מי שייך לו, ‘ואת הקדוש והקריב אליו׳ – מי שקירבו הקדוש ברוך הוא ובחר בו, הוא הקדוש. וזה מה שאומר משה, להפך מדברי קרח: שמי שקדוש הוא זה שבו בחר הקדוש ברוך הוא.
לשון קרח – ‘בתוכם ה”
ואמנם ניתן היה לראות זאת אף מטענת קרח, אלא שדיבר מעט אחרת. קרח לא דיבר על כך שהקדוש הוא ‘לה”, אלא אמר ‘כלם קדושים ובתוכם ה”. אך לשון ‘בתוכם ה” באה מלשון ‘ושכנתי בתוכם׳ (שמות כה, ח), שאחרי ‘ועשו לי מקדש׳ (שמות כה, ח), וגם זו לשון קדושה – ‘מקדש׳, מקום קדוש, מקום המוקדש לכך שהקדוש ברוך הוא ישכון בו, ‘ושכנתי בתוכם׳. ואם הקדוש ברוך הוא בתוכם, יוצא שכלם קדושים. זו היתה טענת קרח. ורש״י מבאר על קרח מהו ‘כלם קדושים ובתוכם ה” – ‘כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה׳ (רש״י במדבר טז, ג). הרי שלומר ‘והייתם לי קדושים… להיות לי לאלקים׳ היינו הך כמו להיות קדוש.
נמצא בבירור בפשט הכתובים כאן שהקדושה והנבחרות, להיות נבחר לה׳ ולהיות קדוש אליו, היינו הך, וזוהי השמועה. ועל זה היה לקרח מעין ניגוח עם משה, אם לומר ‘בתוכם ה” או ‘לה”. חקירה מעניינת, ואיני בא כעת לתת בה פשט או מהלך הבנוי על החילוק שבין ‘בתוכם׳ לבין ‘אליו׳; אפשר שיש כאן חילוק, ויש להתבונן בו. זוהי הערה, פתיחה, פתח שניתן לפתוח בו.
הזוהר – ‘את אשר לו ואת הקדוש׳: שתי בחינות
אך מה שאני מבקש לבאר יותר הוא דבר שאומר הזוהר, הלומד מעט אחרת ממה שלמדתי. הזוהר אומר שנכתב ‘את אשר לו ואת הקדוש׳, ואינו מפרש כפי שביארתי – שזה היינו הך, ככפל ענין שבפשט הכתובים – אלא מפרש שמדובר כאן בשני דברים שונים. ויש להתבונן בכך.
באופן כללי, על פי פשט, דרך לימוד הכתובים כפי שלמדו הראשונים תמיד על דרך הפשט היא שהפסוק מפרש את עצמו בשני לשונות על אותו דבר, והוא כפל ענין במילים שונות. אך פעמים רבות במדרשים ובזוהר, וודאי במפרשים מאוחרים יותר, רואה הזוהר בבירור שאותה כפילות שעל פי פשט אינה אלא חזרה, רומזת על פי סוד לבחינה אחרת.
ויש להתבונן כיצד לחבר את הפשט והסוד, שתי דרכי קריאת הפסוק. איני מבקש לומר שזו סתם מחלוקת, שהזוהר חלק וסבר שאין פשט הפסוק לקראו כיחידה אחת. אדרבה, נראה לי יותר שהזוהר מבין שכאשר חוזרים על דבר, טמון בכך שיש בדבר שני צדדים, ולשם כך חוזרים עליו. אין זה כפל סתמי, אלא נוטלים כאן שני אספקטים, והזוהר נותן שמות לאותם אספקטים – זוהי דרכו של הזוהר, לתת שמות לאספקטים.
חטא קרח – מקצץ בנטיעות
ובזה עצמו טמון מעט מחטאו של קרח, ואומר כך. וזהו ענייננו בזוהר, ואפשר שכבר מרומז ברמב״ן על התורה ויש לעיין בו. שקרח – וכך לומדים הזוהר והמקובלים כמעט על כל החטאים, ומעניין הדבר שהמקובלים נותנים אותו פשט עצמו לכל חטא: שהוא מפריד, שהוא עושה קיצוץ בנטיעות.
יש בחינות שונות. כאן בפרשה יש חסד וגבורה, אהרן הוא בחינת חסד, כהן, ולוי הוא בחינת גבורה, וכך מבואר בזוהר לאורך כל הפרשה. וכן אומר הזוהר שקרח וחבריו, אנשיו, היו אנשי השם, כדור הפלגה ש׳נעשה לנו שם׳, שביקשו ליטול את המלכות בלא התפארת המרומזת על משה. ובודאי הדברים קשורים, שהחסד מקושר יותר לתפארת והגבורה מקושרת יותר למלכות. אך מכל מקום, בדרך הזוהר כמעט כל מי שחטא, אף שיש לו טענה ויש לו סברא אלא שטעה, חטאו הוא שהפריד יתר על המידה בין בחינות מסוימות.
הבחינות אליבא דאמת היינו הך
מה כוונת הדבר? כך יש להבין: כל הבחינות שאנו מדברים בהן בקבלה הן נפרדות, בחינות יתרות, ‘ימין ושמאל׳, ‘קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. וכמו שבעל התניא מבאר במקום אחד, שכאשר אומרים ‘בחינה׳, פירוש הדבר שאין זה אמיתי בחפץ עצמו, בדבר עצמו, בעצם הנידון אין חילוק.
היכן החילוק? כעיגול שיש לו פנים וחוץ. היכן החילוק? בראשי, במחשבתי – ואין זה בראשי בלבד, כביכול אפשר להתבונן בו אף מבחוץ, אך במציאות הוא אותו דבר עצמו, אלא שאתה מתבונן מצד זה או מצד זה, מדבר מצד זה או מצד זה. ואין זה תלוי רק כיצד אתה מתבונן, שכן ניתן לדבר משני הצדדים, משתי הבחינות של אותו דבר עצמו, אך כל הבחינות אליבא דאמת היינו הך, ואינן באמת בחינות אחרות. אלא מאחר שהשכל האנושי, כח הבינה שדיברנו בו, מבין דברים על ידי שהוא מחלקם לבחינות שונות ולדינים שונים – לבחינת השפעה אלוקית, לבחינת דעת המצמצמת ולבחינת דעת המחיה.
ואין זה שייך אצל הקדוש ברוך הוא, שאצל האמת, אצל המקור, היינו הך. על ידי שהוא מצמצם הוא בורא, דרך משל חסד וגבורה, ומהו צמצום אם לא בהשפעה. אין אלו אליבא דאמת שני דברים שונים, אלא אנו, לפי מושגינו, כדי שנבין, צריכים לחלק למילים שונות ולמה שאנו קוראים בחינות. ועל כן עולה יפה שהזוהר נוטל פסוק כזה שנכתב בו ‘את אשר לו׳ ו׳את הקדוש׳ – שעל פי פשט הוא היינו הך, ואכן אליבא דאמת היינו הך, שכן מי שמבין את הרוחניות, את השכל ואת הפנימיות שלהם הכוונה, מבין שהכוונה לדבר אחד. אך כדי להבינו כראוי יש לדבר משתי בחינות.
הטהרה הנדרשת ללימוד קבלה
ומשום כך יהודי פשוט שאין לו השגה מופשטת, שאינו רגיל לחשוב בבחינה מופשטת – וזו אמיתת הכוונה – אסור לו ללמוד זוהר וקבלה. ואכן בני אדם סוברים שזהו ממש ענין הקדושה והטהרה הנדרשים לכך. כך נכתב בכל הקדמות הספרים, דרך משל בהקדמת ראשית חכמה: מדוע כתב רבי אליהו די וידאש את ספרו? לפי שהעולם החל ללמוד קבלה, ונדפס בנתינת רשות ספר פרדס רימונים של רבו הרמ״ק, וידוע לכל שכדי ללמוד קבלה יש להיות במדרגה, יש להיות קדוש וטהור. על כן כתב ספר מוסר כיצד יתנהג האדם במעשה שבחכמה, כפי שלמדנו בשבוע שעבר, אותו חלק המעשה שעל ידו יהיה האדם מוכשר ויהיה מקבל ראוי שיוכל ללמוד את הקבלה.
סוברים בני אדם שפירוש הדבר שכדי ללמוד קבלה יש להיות צדיק, כאילו זה פרס – מי שאינו זולל וסובא ומי שהוא פרוש, יש לו פרס שיכול לזכות ללמוד קבלה. וכאילו הקבלה שונאת אותו. וכך אכן עולה מן המעשה שמספרת הקבלה, כפי שלמדנו בסוף השבוע שעבר, שכדי להיכנס להיכל המלך צריך להיות ראוי. אך אין זה אלא מעשה, אינו אלא סיפור, היכל מלך גשמי. אין הקדוש ברוך הוא שוכן בארמון בעל כתלים שאין נכנסים אליו – הכל משל על אמת.
הנמשל – חלוקת דברים שהם אחד
ומהו הנמשל, או אחד הנמשלים? הנמשל הוא שהקבלה מחלקת לשניים דברים שאליבא דאמת הם אחד. ומעניין הדבר. ידוע לכל שעל הקבלה לחבר דברים, אך הקבלה באה כדי שיבין אותה האדם, היא חכמה ובינה, מן שערי בינה, ובני אדם מבינים דברים על ידי שמחלקים אותם, ואומרים שיש בחינת חסד ויש בחינת גבורה. ולא בני אדם מחלקים אותם בלבד, ואין זה במחשבתם בלבד, אלא הם מחולקים באמת בין בני אדם.
כאשר אומרים שכהן הוא בחינת חסד ולוי בחינת גבורה, מה כוונת הדבר? לפי שכאן בעולם הזה, מאחר שבני אדם צריכים להבין את הקדוש ברוך הוא ואת הנהגת האלוקות בהבנה מצומצמת מסוימת שאפשר לתפשה – ואף בעבודה למעשה, כיצד פועלים בני אדם ומתעוררים ומתפעלים באופן מסוים, ומתנהגים בדרך מסוימת על ידי מידה מסוימת ומהלך מסוים ומעשה מסוים בחיים. והאדם, מאחר שהוא בגוף ושכלו מצומצם, חי בעולם הבינה, ואף בינה כבר טובה לו, וחי בעולם הזה, בעולם של ששת ימי בראשית, אינו יכול להיות הכל בבת אחת, אלא יכול להיות דבר אחד.
וכמאמר הבעש״ט, ‘אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל׳ (עירובין יג, ב) – ‘אלקים חיים׳ הוא עולם הבינה. הרי שלמעלה, בבינה, הכל אלוקי, אך כאן בעולם הזה שמאי והלל אומרים שני דברים שונים, וזו מחלוקת לשם שמים. ומכל מקום, מאחר שבני אדם יכולים לחיות ולהבין רק כשמחלקים דברים, נעשה החילוק אצל בני אדם פירוד. ובאה הקבלה, בא הזוהר, להוריד את הציבורים המיוחדים אל תוך הפירוד כביכול, אל תוך הכלים, כדי שנוכל להבין ולקיים ולהיות מקושרים אל המדרגות ולהתנהג בהן, וקוראים להן בשמות שונים, ‘יהי רצון׳ של משה ו׳יהי רצון׳ של קרח, שמות שונים.
הטהרה האמיתית – להבין בהבנה עדינה
אך זו הטהרה הנדרשת לפני שלומדים זוהר. מי שמבין, מי שיש לו הבנה עדינה יותר, אפשר לומר שזכה לשבעה משיבי טעם. הרמ״ק אומר שמי שאינו למדן ואינו מבין למדנות, אסור לו ללמוד קבלה. זהו תנאי אמיתי ועמוק יותר מן התנאי שאומרים, שיהיה לו שמירת הברית. ואליבא דאמת אין שמירת הברית אלא התגלות שיוכל האדם להבין דברים עמוקים ורחבים יותר, פחות מגושמים ועדינים יותר ממה שמדברים בו בשכל הפשוט של אדם הגס שאינו יכול לראות דברים אלא בדמיונות ובדברים הנראים לעין ונחושים.
נמצא שהטהרה הנדרשת ללימוד זוהר היא בעצמה הלשמה, היא קדושה וטהרה. להבין במה מדברים. אם מבין אדם שאכן אנו מדברים בשני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ושאף נוכל לומר שבני אדם שונים מגלים ומגשמים בהנהגתם שני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ומכל מקום האמת תמיד אותו דבר – זהו ‘ה׳ אחד ושמו אחד׳, שאף שמו הוא הקדוש ברוך הוא. ואף מה שקוראים לו שם הוא בחינת המלכות, שכן עלינו להיות יכולים לדבר עליו ולתפשו ולהתקשר בו, ואנו מתקשרים בשם.
אך אם אתה מפריד את השכינה מן הקדוש ברוך הוא, ממילא אתה מפריד את הימין מן השמאל, וממילא אתה מפריד את הכל, שכן אצלך השמות שונים. וכך יש לדאבון לב בני אדם מחוקרי הקבלה, וחקירה כזו הולכת ואומרת שמקובל פלוני אמר מילה זו ומקובל אחר אמר מילה אחרת, ויוצאת מחלוקת. שוטה, זהו קיצוץ בנטיעות! אין הקבלה מונחת במילים שהמקובלים אומרים, אלא אתה סובר שהמילים הן מציאות אמיתית כביכול ושם מונח הדבר האמיתי, ואתה מקצץ בנטיעות, חלילה. הקבלה מונחת באור שבה, בעצם הדבר. ומשום כך נדרשים טהרה וקדושה, כל אותן הכנות של סור מרע ועשה טוב, בעיקר כדי שיהיה האדם כלי קיבול, אדם שיכול להבין כך, ולשם כך עליו להיות בעל ביטול ובעל כל המידות הטובות שהמקובלים מדברים בהן כהכנה. וזה אליבא דאמת מאבקו של קרח, זו טעותו.
קדושה וטהרה – שתי מדרגות
נחזור למה שביקשנו לומר מן הזוהר. אומר הזוהר ש׳איש אשר לו׳ אינו היינו הך כמו ‘איש הקדוש׳. ‘איש אשר לו׳, אומר הזוהר, הוא בחינת טהור, והזוהר מדייק בכך. אמת שבזוהר פרשת נשא יש מעין דיון בענין זה ומחלוקת בין חברי הזוהר, בין רבי יהודה ובין אחרים, אך זו המסקנה: שיש שתי מדרגות הנקראות קדושה וטהרה.
קדושה היא מה שיש לכהן, ‘וקדשתו׳ (ויקרא כא, ח), הכהן הוא קדוש, ‘ואיש קדוש׳. הלוי אינו קדוש – ואמנם באופן כללי קוראים לו לפעמים אף הוא קדוש שהוא הגון, אך אליבא דאמת יש לו שם אחר, הוא נקרא טהור. והזוהר בפרשת חקת אומר שמשום כך אין הכהן זה שזורק את הפרה, אלא ‘מצוותה בסגן׳, שהכהן נותן לאחר ואינו עושה זאת בעצמו, אלא הסגן עושה את שריפת הפרה. ו׳ואסף איש טהור׳ (במדבר יט, ט) אינו כהן כלל. מדוע? לפי שטהרה היא מדרגה קטנה מקדושה. קדוש היא מדרגת הכהן, וטהור היא מדרגת הלוי או סגן הכהונה, מן משמרות הכהונה.
והזוהר מבאר שם ומוסיף מילה. נכתב כאן סתם ‘קדוש׳ ו׳טהור׳, שתי בחינות. אליבא דאמת היתה זו בחינה אחת, אך בפועל ובהבנת בני אדם הן שתיים. לכן נכתב ‘אשר לו יעשה קדוש׳, וטעות קרח היתה שלא הבין זאת והפריד בין שני הדברים. הוא רצה שהלוי הטהור יהיה אף כהן, ואין זה היינו הך.
טהרה יש לה הפך מטומאה, וקדושה מחול
והזוהר מבאר בפרשת חקת שטהרה היא דבר שעניינו בטומאה. לטהרה יש הפך, ‘טהרה יש לה הפך׳, והפך הטהרה הוא טומאה. ולטהר פירושו לטהר דבר טמא, כאפר פרה המטהר טמאים, אך מתוך כך יש בה גם יסוד של מטמא טהורים, שכן טהרה היא דבר הנוגע בטומאה ויש לו יחס עמה.
קדוש, הפכו אינו טומאה. ואף שיש פסוקים שמהם משמע, וכמו שמדבר על כך רש״ר הירש, שיש הפך לקדושה שהוא טומאה, מכל מקום האמת היא שהפך הקדושה בדרך כלל חול, לא טומאה. וחול אינו דבר רע, אלא שאינו קדושה, והוא שם שלילי בלבד, דבר של חולין. מה שאינו של שבת הוא של חול. נמצא שהפך הקדוש הוא חול, והפך הטהור הוא טומאה, ואלו שתי בחינות שונות. כהן עוסק בקדושה לאפוקי חולין, ולוי עוסק בטהרה לאפוקי טומאה.
פרישות ותענוגי הגוף
כעת, בענין סוגיית הפרישות שאנו עוסקים בה, אבקש לומר את הפשט שלדעתי הוא הפשט הפשוט – וכבר אמרתיו בהקשרים אחרים ובשיעורים אחרים לגבי פרשת חקת – ולפיו ניתן לבאר מעט את טעות קרח, שהיא בעצמה כשלון בטהרה, ואינה הטהרה הראויה.
מה שאנו רוצים לומר הוא כך: טהרה קרובה אולי, אף שלא ממש – ועדיין ניתן לדבר בדרך הקבלה שהיא ניקוי וטיהור מן הקליפות – אך טהרה היא יותר הדבר שאנו קוראים פרישות, וקדושה היא יותר הדבר החיובי. כמו שאומרים שבת קדוש, ואין אומרים שבת טהור. ואף שהשבת אינה של חול, יש להיטהר מן החול; ערב שבת מיטהרים, הולכים למקוה, וזהו ענין של טהרה, והמקוה נותן טהרה ואינו נותן קדושה, ואחר כך באה הקדושה. הקדושה היא מצוות השבת, הדברים החיוביים, מצוות העשה, ואף שמירת מצוות לא תעשה, אך הקדושה היא מדרגה אחרת.
וכך מדבר רבי שמשון רפאל הירש כאן לגבי החילוק שבין הרמב״ם והרמב״ן. ויכולתי להאריך הרבה יותר בכך, אך רק החילותי בהקדמה זו, ובעזרת השם נמשיך בה בשבועות הקודמים והבאים. עלי רק לסיים עוד חמש דקות של הפרק.
טהרה מביאה לידי קדושה
נאמר כך: טהרה היא ההפשטה מלהימשך אחר תענוגי הגוף ומלאחוז שהם טובים, שהם אליבא דאמת טובים. זה פירוש טהרה בדרך העבודה. וקדושה – זה דיברנו בשיעור הבעש״ט בשני הדברים – פירושה הטעם, המשכת האור כפי שניתן לקרוא לכך על פי קבלה, מן הטובה עצמה. זה פירוש קדושה. וכך אמר רבי פנחס בן יאיר, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳ (עבודה זרה כ, ב). מה פירוש? שכאשר אדם מטהר עצמו ומפשיט את מחשבותיו ואת דיבוריו ואת מעשיו מדברים רעים, הוא בא לכלל הכנה לקבל קדושה – אך עדיין אין זו קדושה.
תפקיד הלוי אכן כך, וכפי שרואים פעמים רבות בספר במדבר המדבר בלוויים שטיהרו עצמם. תפקיד הלוי הוא לשמור ולוודא שזר הקרוב לא יקרב אל הקודש. הוא עוסק בטהרה שהיא שלב לפני הקדושה. זהו תפקיד הטהרה, וזה הניקיון, הטיהור, אי-היות אדם גס. זה פירוש טהרה.
היסוד – אליבא דאמת היינו הך
אך היסוד הוא שטהרה אליבא דאמת היינו הך כקדושה. אדרבה, האמת היא שהיא אותו דבר ממש כקדושה. אלא שבעולמנו, בפעולתנו, אלו שני דברים: צריך להיות טהרה, ואחריה קדושה. וקדושה פירושה המשכת האור, ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳, להתקרב לה׳ ולהידמות לה׳ – זהו ‘כי קדוש אני׳. זה פירוש קדושה. קדושה היא החיות והשמחה והאור והשפע שיש לאדם בחיים קדושים. אפשר לומר שיש לו אהבה, אפשר לומר שיש לו עבודת המידות באברים, בראיה, בכל מדרגות מחשבה דיבור ומעשה – יש לו קדושה. זוהי קדושה.
ויש תנאי לקדושה, שתהיה טהרה, היינו פרישות. שכן אם הדבר מעורב – וטהרה פירושה ריין, נקי, בלתי מעורב – אם הוא מעורב בדברים אחרים, מעורב בחשק לעולם הזה, אין לו קדושה.
שתי הטעויות – קדושה בלא טהרה וטהרה בלא קדושה
או שניתן לטעות בשתי הדרכים. ניתן לומר שיש קדושה בלא טהרה. אביא משל. קדושה בלא טהרה פירושה שאחד אומר שיש מחלוקת בין הרמב״ם ובין – נאמר לא הרמב״ן, אלא איגרת הקודש שאפשר שכתבה רבי יוסף ג׳יקטיליא, המדברת בענין הקדושה. שכן הרמב״ם אומר שאדם צריך להיות פרוש גמור, והרמב״ן בפרשת קדושים אומר שעליו לפרוש מתענוגי הגוף ככל שיוכל – וזו טהרה. אך המקובלים, איגרת הקודש, אומרת שכל הפעולות שעושה אדם בגופו כולן קודש, כל זמן שהוא עושן באופן הראוי, בזמן הראוי ובכוונה הראויה – זו לשונה, ואלו ארבעה תנאים, ואין הדבר פשוט כל כך.
אך אותם תנאים אצלה הם תנאי קדושה, לא התנאים שהרמב״ם היה מבין. שכן הרמב״ם אומר אף הוא שאליבא דאמת אדם צריך להיזקק לגוף במידה הנכונה. הוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף; איגרת הקודש אומרת שמי שאומר ‘חוש המישוש חרפה׳ וכו׳, הוא כאומר שהקדוש ברוך הוא עשה דבר רע, ואין זה נכון. לכל הפחות הרמב״ם, והיא מביאתו שם במפורש, ולדעתי זו טעות ואינו נכון – שהוא עושה דבר רע, חוש המישוש. וכשהוא מדבר בחוש המישוש, מדבר הוא בהשתעבדות לתענוגי חוש המישוש.
והרמב״ם עצמו בשמונה פרקים מאריך ואומר שמי שאומר שצריך לעשות סיגופים כאילו הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף, הולך אחר הגויים, ואין זו שיטה יהודית ואין זה אמת. והרמב״ם רוגז מאוד על כך. הרי שאותה טענה ממש שרבי יוסף ג׳יקטיליא, מחבר גינת אגוז, אומר על הסגנון האומר ‘חושי המישוש חרפה המה לנו׳ – אומרהּ הרמב״ם עצמו כנגד הסיגופים. אומר הרמב״ם שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף ואינו רוצה שיבזוהו, אלא רוצה שייטיב אדם עם גופו.
החילוק – קדושה היא הכוונה, וטהרה היא השלילה
אלא מהו? כאן הוא החילוק שבין קדושה וטהרה. מה שהרמב״ם מדגיש הוא תמיד חלק הטהרה. והאמת היא שאף רבי יוסף ג׳יקטיליא מדגיש זאת, ש׳ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו, לט) הוא בכוונה רעה, לא לשם כוונות אלא לכוונת תענוג. כוונת קיום הגוף, כוונת המצוה, כוונת החסד, כל הכוונות שיש באכילה ובזיווג ובעניינים הגשמיים בקדושה – הן העושות אותם קדושה. אך הטהרה היא השלילה: שלא יכוון להנאת עצמו ולא לרוב, שלא יבנה על אופן גס, שלא יעשה דברים אסורים וכדומה – זה פירוש טהרה.
כעת, כיצד יתכן שיערב אדם זה בזה? קדושה בלא טהרה, דרך משל, פירושה שאחד אומר: אם המקובלים אומרים שזה קודש, נמצא שכל מה שעושים בכל אופן הוא קודש – כאילו יכול אתה להיות כהן בלא לעבור את שמירת הלוי.
סוד קרח – ‘ועבד הלוי הוא׳
וזו בודאי היתה טענת קרח. קרח אומר שאי אפשר להיות כהן בלא לעבור את הלוי, ויוצא שהלוי חשוב יותר, ‘ועבד הלוי הוא׳ (במדבר יח, כג), הלוי חשוב מאוד. הזוהר בסוף הפרשה אומר ש׳ועבד הלוי הוא׳ – ‘הוא׳ רומז על המדרגה העליונה, ‘הוא׳ רומז על עתיקא. אומר הזוהר שהלוי פירושו המדרגה הקטנה, ‘ירוד הוא׳, טהרה, אי-היליכה אחר תענוגי הגוף, מה שהמשגיח אומר. אומר הזוהר ‘ועבד הלוי הוא׳, שאלמלא מידת המלכות, אלמלא היראה, לא היה איש יודע את המדרגה העליונה. זו בעצם טענת קרח, והזוהר עצמו בסוף הפרשה מעלה את טענת קרח.
אך מצד שני אף זה אינו נכון. וזה שוב סודו של קרח, וקרח נשרף בגיהנום, ‘וירדו חיים שאלה׳ (במדבר טז, ל) – ושאול הוא בעצמו מידת הגבורה, התוקף, כח האומר ‘אסור להיות אדם גס׳. אך אם נשארים שם ואין מכניסים את חיות הקדושה, יש בכך מיאוס גדול עוד יותר במובן מסוים. שכן הראשון מוריד את הקדושה לחול, והשני נשאר רק עם השלילה, ולו אכן גיהנום חלילה, אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא.
דעת משה – הכל היינו הך
אך אליבא דאמת, ובדעתו של משה – ולכן הוא משה ולא קרח, ומשה אינו מחזיק במחלוקת – משה הוא בחינת מידת התפארת, עץ החיים. משה מבין שהכל היינו הך, שאין הדבר שונה כל כך. יתכן שבהכרח האחד מביא את השני, טהרה מביאה לידי קדושה, ואליבא דאמת זה היינו הך. אין חילוק מהיכן מתחילים. ‘סוף דבר הכל נשמע׳ (קהלת יב, יג), ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (שבועות כ, ב). בין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳לא׳, ובין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳כן׳, בסופו של דבר אתה מגיע לאותו דבר עצמו. אין זה אליבא דאמת חילוק בהבנה, בכמה משה מבין.
ובמעשה בני אדם, יכול אדם להיות כל כך ממוקד בגיהנום של העולם הזה עד שנופל אכן בגיהנום. ויכול אדם להיות כל כך ממוקד בקדושה, עד שכשהוא עושה בקדושה הוא נופל הלאה, לפי שאינו מפריש את הקדושה אלא מערב קודש בחול. אין לו שמירת הלוי לפני הכהן, כשאר הפגמים שאנו לומדים, כנדב ואביהוא. נדב ואביהוא הם הפך קרח: הם הכהנים שנכנסו בקודש רחוק מדי, בלא לוויים. וקרח הוא הלוי הסובר שדי לו להיות בלא היותו טוב, בלא חיות הקדושה; שדי בערב שבת בלא השבת, או בליל שבת בלא השבת ביום, איך שתרצה לקראו בלשון הקבלה. אך אליבא דאמת, בדעת משה הכל היינו הך.
וזה שיעורי על פרשת קרח. דרשה יפה היא. אקוה שנתבהר מעט לעולם מהו פירוש טהרה ומהו פירוש קדושה, ושיהיה לכם שבת שמחה.
תמלול מלא 📝
קדושה און טהרה אין פרשת קרח: די סוד פון נישט מפריד זיין די בחינות
הקדמה: די סוגיא פון קדושה לויט די זוהר
מורי ורבותי, היינט איז ערב שבת קודש פרשת קרח תשפ״ו, און מיר גייען לערנען די דריטע שיעור אויף די סוגיא פון קדושה — דאס איז די נושא פון די ריכטיגע התנהגות כלפי תענוגי הגוף, וואס אין די זוהר הייסט דאס די סוגיא פון קדושה. דאס איז געבויט אויף די פסוק “קדושים תהיו” (ויקרא יט, ב). לויט די רמב״ן מיינט “קדושים תהיו” — “פרושים תהיו”, מ׳זאל זיין פרוש, בדרך המיעוט ביחס צו תענוגי הגוף. אבער איך וויל דא לערנען פארקערט: לויט די זוהר איז “פרושים תהיו” טייטש “קדושים תהיו”.
הייסט אז די סוגיא פון פרישות איז אינקלודעד אונטער די ענין פון קדושה. און דאס האט צו טון מיט קדושה׳ס טייטש — אויף ענגליש מיינט עס דעדיקעישאן, די ספעציאלקייט, די נבחרות, די בחירה פון אידן כלפי דער אייבערשטער. אזוי ווי מיר האבן אויסגעפירט לעצטע וואך, אז קדושה — לפחות ווען מ׳רעדט קדושה פון נבראים — איז נישט קיין זאך וואס ליגט אין די נברא, נאר ס׳איז א זאך וואס ליגט צווישן די נברא און די דבר הקדוש וואס ער איז זיך מקדש עליו, וואס ער איז קרוב אליו, קודש להשם.
דרך הזוהר: א פירוש על סדר התורה
אזוי ווי די סדר איז, דארפן מיר אנהייבן מיט די וואכעדיגע סדרה; דאס איז אלעמאל די וועג וויאזוי צו מאכן פראגרעס בדרך הזוהר. ס׳איז דא א חילוק פון די סגנון — נישט נאר פון די תוכן — צווישן ספרים אזויווי זוהר, און ספרים אזויווי דער רמב״ם אדער חובת הלבבות וואס גייען מער אויף יענע וועג. איינס פון די גרויסע חילוקים איז, אז די זוהר איז א פירוש על התורה, אזויווי אויך די רמב״ן על התורה. יעדער ווייסט אז דער רמב״ם און דער רמב״ן האבן זייער אסאך מחלוקת׳ן אין אסאך סוגיות, אבער ס׳איז דא א מער יסודות׳דיגע מחלוקת פון די צוויי — אין די סטייל אליינס — וואס דאס קען אויך מסביר זיין דאס וואס מיר רעדן יעצט פון קדושה, ווייל ס׳איז אן אנדערע סארט ציור פון די מושג פון קדושה.
דער רמב״ם: על סדר הענינים
דער רמב״ם שרייבט נישט קיין פירוש על סדר התורה. ער שרייבט מורה נבוכים — על סדר הענינים. די סדר פון מורה נבוכים איז נישט קלאר בפני עצמו, אבער ס׳איז זיכער נישט על פי סדר התורה. ער וויל מסביר זיין קודם די ענין פון מציאות השם, די ענין פון טעמי המצוות, די ענין פון נבואה, די ענין פון השגחה — יעדע נושא בפני עצמו.
דער רמב״ן: א ספר על התורה
דער רמב״ן איז אין אסאך וועגן מחולק אויף דער רמב״ם — אויף טעמי המצוות, אויף השגחה, אויף קדושה — אבער ער שרייבט נישט קיין השגות למורה נבוכים. וואס טוט ער? ער שרייבט א ספר על התורה, און די רוב מחלוקת׳ן מיט דער רמב״ם ווערן געשריבן אין פירוש הרמב״ן על התורה. אמת אז דער רמב״ן האט יא געוויסע חיבורים וואס זענען מער מסודר לפי סדר הענין — זיינע דרשות, אדער שער הגמול — אבער יענע ספרים זענען מלוקט; דער רמב״ן האט קודם געלערנט אין פירוש על התורה, און נאכדעם איבערגעשריבן געוויסע יסודות אויף די סטייל פון דרשות לפי סדר ענינים.
דער זוהר: בכוונה לפי סדר התורה
זיכער אז דער זוהר, נאך מער פון דער רמב״ן, איז בפירוש בכוונה געשריבן לפי סדר התורה. אמת, דער זוהר האט חלקים וואס זענען לפי סדר ענינים, אזויווי די אידרא וואס איז לפי סדר השתלשלות (ספרא דצניעותא איז יא א פירוש אויף פרשת בראשית). אבער ס׳איז קלאר, אזוי איז מסביר דער רמ״ק, אז דער זוהר איז בפירוש א ספר לפי סדר התורה. און וואס מיינט דאס? אז א איד וואס איז עוסק די וואך אין די סוגיא פון קדושה און וויל מאכן פראגרעס — נעמט ער זיין השראה, און אפילו זיין לימוד, פון די וואכעדיגע פרשה.
ס׳איז דא א גרויסע חילוק. נישט סתם אז מ׳זאגט א תורה על סדר הפרשה ווייל ס׳איז דער מנהג; ס׳איז דא א טיפערע זאך — פון וואו לערנט א איד בעסער. אנשטאט סתם זוכן און מאכן א search ווי רעדט זיך קדושה, נעמט ער זיין השראה פון די פרשה אליינס. און דאס איז דער דרך פון כמעט אלע חסידישע ספרים — חוץ פון יוצא מן הכלל אזויווי תניא — וואס זענען פרושים אדער דרשות על סדר התורה. דאס איז א דרך עבודה אליינס.
די פרשה אלס די וועג פון התגלות השם
אין דעם אליינס ליגט א גרויסע חלק פון די וועג פון אידישקייט. אונז האבן א תורה, און צו לעבן בתור איד מיינט צו זיין אזא סארט מענטש וואס ביי אים איז יעצט ערב שבת פרשת קרח. צו זיין א מענטש אינקלודט זייער אסאך שאלות, און אויב מיין לעבן איז יעצט צוטון מיט פארשטיין די סוגיא פון קדושה — נעם איך נישט סתם א search, וויפיל parts און וויפיל חלקים האט די נושא, אזוי ווי די חובת הלבבות האט ליב געהאט צו פרעגן. נאר איך בין דאך א איד, איך האב א פרשה פון די וואך, און די פרשה איז דער וועג פון התגלות השם — וויאזוי דער אייבערשטער וויל רעדן מיט דיר די וואך.
ווער האט געזאגט אז דאס איז די פרשה די וואך? דאס איז דער סדר. אבער דאס איז נישט נאר רעפרעזענטירט — דאס איז די קדושה, די השראת השכינה, די המשכת שפע אלוקי און סייעתא דשמיא וואס קומט אראפ אויף די וועלט די וואך. און איך ניץ דאס נישט בלויז — איך לערן פון דעם. אין די תורה שטייט א מעשה פון קרח און די אנדערע פרשיות, און אין דעם מעשה ליגט עפעס א עומק; עס רעדט פון א געוויסע פראבלעם.
יעדע פרשה איז א שיעור עיון
יעדע פרשה אין די תורה, אפילו ס׳איז א מעשה, איז בעצם וואס דו קענסט איבערשרייבן אלס א שיעור עיון, א שיעור פילאסאפיע. קרח מיט אהרן — אוודאי איז דא דער פשוט׳ער פשט אז קרח האט מערער געווען אויף די כהונה, אויף משה, אויף די נבואה. אבער אזוי לערנט דער זוהר בפירוש, אז קרח מיט אהרן האבן א מחלוקה: ס׳איז דא א פילאסאפישע, טעאלאגישע חקירה אין עבודת ה׳ — אין וואס איז א מענטש, וואס איז א איד, און וואס איז ריכטיג. אוודאי איז עס געשריבן אין א מעשה, און ס׳קומט א הכרעה אז אהרן צום סוף איז גערעכט, אבער ס׳איז נאך אלץ דא א סוגיא.
ס׳איז שווער אנצוקומען פון אונזערע שאלות און וויסן וואס טייטשט קדושה ווי עס שטייט אין פרשת קרח. פאר דעם דארף מען מקבל זיין די מסורה פון דרך הדרש ודרך הלימוד. און די עיקר מסורה איז צו פרעגן פון אים די שאלה — אזוי ווי דער בעל שם טוב וואלט געזאגט, אז א איד וואס האט א שאלה דארף ער פרעגן די שאלה פון די זוהר, פון די תורה. דאס איז די טייטש אז אין די תורה ליגט די אור הגנוז, די אור שבעת הימים. און נאכדעם איז דא דרש, רמז, פשט — אלע מיני וועגן וויאזוי אנטוויקלען די נושא דורך דעם וואס די פרשה געט אונז צו.
אזוי ווי אונז האבן געזאגט, אז קדושה לפי דרך הזוהר האט אסאך צו טון מיט לעבן אין די מעשה, אין די סיפורי דברים וואס דער אייבערשטער איז געקומען און בחר געווען די אידן, “בנים אתם לה׳ אלקיכם” (דברים יד, א), וקורא להם בני, ואל סגולה, ועם קדוש, ואמר “קדושים תהיו כי קדוש אני” (ויקרא יט, ב). הייסט, אויב איך וויל פארשטיין מיין סוגיא, זאג איך: ס׳איז דא עפעס א סוגיא אין נפרדות. דער אייבערשטער האט בחר געווען די אידן, ער האט אונז מקדש געווען בקדושת התורה, און ווען איך כאפ זיך אן אין די תורה, כאפ איך זיך אן אין שורש החיים, שורש היופי, שורש השלימות פון אלעס. אין דעם ליגט די תירוץ פון מיין שאלה, און אויך א מהלך וויאזוי צו מאכן פראגרעס.
עד כאן הקדמות הדברים, כמנהג הזוהר אנצוהייבן מיט שבחא דתורה און שבח ישראל.
די מושג פון קדושה אין די פרשה: דברי קרח ומשה
אין די פרשה ווערט דערמאנט דער מושג פון קדושה גלייך אין אנהייב. קרח האט געזאגט, “רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה׳” (במדבר טז, ג). און משה ענטפערט אים, און דערמאנט אויך דער מושג פון קדושה. משה זאגט פאר קרח ער זאל ברענגען די מחתות: “בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו” (במדבר טז, ה), און “והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש” (במדבר טז, ז).
ווער ס׳לערנט על פי פשט זעט אז משה און קרח דינגען זיך מיט די זעלבע לשונות. בלשון ששאל קרח “רב לכם”, פירט אויס משה “רב לכם בני לוי” (במדבר טז, ז). קרח זאגט “כלם קדושים ובתוכם ה׳”, “ומדוע תתנשאו על קהל ה׳”, זאגט משה “הביאו קטורת לפני ה׳”, “והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש”. דו זאגסט “כלם קדושים”, איך זאג דיר אז ס׳איז נישט אזוי סימפל — ס׳איז דא “את הקדוש והקריב אליו”.
מ׳קען פארשטיין אז משה און קרח האבן עפעס א חקירה. קרח איז נישט הונדערט פראצענט אומגערעכט מיט א חטא; ער האט א טעות. (חטא און טעות זענען צוויי אנדערע זאכן.) קרח האט א געוויסע הבנה אין די מושג פון קדושת ישראל, און משה האט א בעסערע הבנה. וואס מיינט עס אז די אידן זענען קדוש? ווער איז דער קדוש? על פי עומק קען נישט זיין אז ס׳איז סתם פערזענליך ווער איז דער קדוש.
הערה על פי פשט: קדושה איז “לי”
זאל איך קודם זאגן א הערה על פי הפשט וואס איך האב געכאפט שבת. לעצטע וואך, “והייתם קדושים לאלקיכם” (במדבר טו, מ) — דאס איז אויך די סמיכות פון די צוויי פרשיות. וואס איז די פשט פון “אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים” (במדבר טו, מא)? וואס איז די פשט פון “והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳”?
קדושה איז “לי”. קדושה איז א זאך וואס קומט מיט א למ״ד: א מענטש באלאנגט, ער איז שייך, ער איז משויך צו דער אייבערשטער וואס האט בוחן געווען אין אים. אזוי ווי ס׳שטייט “עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳” (דברים ז, ו) — די סדר הפסוקים איז זיך אליין מפרש מיט די כפילות: וואס הייסט עם קדוש? “ובך בחר ה׳”. אזוי ווי “והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” (שמות יט, ו).
און מ׳קען דאס זען זייער קלאר דא: אויב קדושה און בחירה “לי” זענען די זעלבע זאך, איז “האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש” — קדוש איז א טיטל וואס דער וואס דער אייבערשטער האט בוחן געווען באקומט. אדער נאך קלארער: “וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו” — ווער איז שייך “לו”, דער וואס דער אייבערשטער האט מקרב געווען צו אים, ער איז דער קדוש. דאס איז וואס משה זאגט פארקערט פון קרח.
קרח׳ס לשון: “בתוכם ה׳”
קרח האט גערעדט אביסל אנדערש. ער האט נישט גערעדט פון דעם אז דער קדוש איז “לה׳”, נאר “כולם קדושים ובתוכם ה׳”. די “בתוכם ה׳” קומט פון די לשון פון “ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח), “ועשו לי מקדש” (שמות כה, ח) — א מקום וואס איז מוקדש פאר דער אייבערשטער זאל דארט רוען. אויב דער אייבערשטער איז בתוכם, קומט אויס אז כולם קדושים. און רש״י איז מסביר אויף קרח, “כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה” (רש״י במדבר טז, ג). הייסט אז “להיות לי לאלקים” איז די זעלבע זאך פון זיין קדוש.
מ׳זעט זייער קלאר אין פשט הפסוקים אז קדושה מיט נבחרות איז די זעלבע זאך. און אויף דעם האט קרח געהאט א זיגוג מיט משה: צו מ׳זאל רעדן “בתוכם ה׳” אדער “לו ה׳”. אינטערעסאנטע חקירה. איך האב נישט יעצט קיין מהלך געבויט אויף די חילוק פון “בתוכם” אדער “אליו”; ס׳איז א פתיחה, מ׳קען עפענען די זאך.
דער זוהר: “את אשר לו ואת הקדוש” — צוויי בחינות
אבער וואס איך וויל יא רעדן מער איז וואס דער זוהר זאגט. דער זוהר לערנט אנדערש ווי איך האב געלערנט: ער טייטשט נישט אז “את אשר לו” און “את הקדוש” זענען די זעלבע זאך, נאר אז דא רעדט מען פון צוויי אנדערע זאכן.
על פי פשט, די וועג וויאזוי די ראשונים האבן געלערנט על דרך הפשט, איז אז דער פסוק איז זיך אליינס מפרש — צוויי לשונות אויף די זעלבע זאך, כפל ענין במילים שונות. אבער אסאך מאל זעט דער זוהר אז דאס וואס דער פסוק חזר׳ט זיך פשוט איבער, איז אין דעם על פי סוד מרומז אן אנדערע בחינה.
מ׳דארף טראכטן וויאזוי צו קאנעקטן דער פשט און דער סוד. דער זוהר האט נישט געהאלטן אז דער פסוק׳ס פשט איז נישט אז מ׳ליינט עס אלס איין שטיקל. איך וואלט געטראכט אז דער זוהר פארשטייט אז ווען מ׳זאגט איבער א זאך, ליגט אין דעם אז אין די זאך זענען דא צוויי צדדים — צוויי אספעקטן — און פאר דעם זאגט מען עס איבער. און דער זוהר געבט נעמען פאר די אספעקטן.
דער חטא פון קרח: מקצץ בנטיעות
און דאס אליינס איז געווען א שטיקל די חטא פון קרח. אזוי לערנט דאך די זוהר און די מקובלים אויף כמעט אלע חטאים — און ס׳איז זייער אינטערעסאנט, אז זיי האבן די זעלבע פשט אויף יעדע חטא: ער איז מפריד, ער מאכט א קטיעות בנטיעות.
דא אין די פרשה איז דא חסד און גבורה: אהרן איז בחינת חסד, כהן; לוי איז בחינת גבורה. אדער אזוי ווי די זוהר זאגט אז קרח וחסידיו זענען געווען אנשי השם, אזוי ווי דער דור הפלגה, “ויעשו להם שם” — זיי האבן געוואלט נעמען די מלכות אן די תפארת, וואס איז מרמז אויף משה (די חסד איז מער קאנעקטעד מיט תפארת, און די גבורה מיט די מלכות). על כל פנים, אין די זוהר׳ס דרך, כמעט יעדער וואס האט געזינדיגט האט א סברא נאר מיט א טעות — ער איז מפריד צופיל געוויסע בחינות.
בחינות זענען אמת׳דיג די זעלבע זאך
די אלע בחינות וואס אונז רעדן אין קבלה זענען עקסטרע בחינות — “ימין ושמאל”, “קודשא בריך הוא ושכינתיה”. אזוי ווי דער בעל התניא איז מסביר, אז די ווארט “בחינה” מיינט אז ס׳איז נישט אמת׳דיג אין די חפץ אליינס א חילוק.
וואו איז די חילוק? אזוי ווי א סירקל האט אן אינסייד און אן אוטסייד — די חילוק איז אין מיין קאפ. כביכול מ׳קען עס טראכטן פון דעם עקסטער, אבער אין די מציאות איז עס די זעלבע; ס׳איז נאר פון וועלכע זייט דו קוקסט אדער רעדסט. מ׳קען רעדן פון ביידע בחינות פון די זעלבע זאך, אבער זיי זענען אמת׳דיג די זעלבע. נאר וויבאלד אז דער מענטש׳ס כח הבינה פארשטייט זאכן דורך זיי צו צעטיילן אויף פארשידענע בחינות, אויף בחינת השפעה אלוקית, אויף בחינת דעת וואס איז מצמצם, אויף בחינת דעת וואס איז מחיה.
דאס איז נישט שייך ביי דער אייבערשטער. ביי דער מקור איז היינו הך: על ידי זה שהוא מצמצם — למשל חסד און גבורה — זענען נישט אמת׳דיג צוויי אנדערע זאכן, נאר לויט אונזערע מושגים דארפן מיר צעטיילן אויף פארשידענע ווערטער וואס אונז רופן בחינות.
איז שטימט זייער גוט אז דער זוהר נעמט אזא פסוק וואס שטייט “את אשר לו” ו״את הקדוש”. פשט איז עס די זעלבע זאך, און אמת׳דיג איז עס די זעלבע זאך, ווייל דער פנימיות וואס ער מיינט איז די זעלבע. אבער כדי עס צו פארשטיין ריכטיג דארף מען רעדן פון צוויי בחינות.
די טהרה צו לערנען קבלה
און פאר דעם טאר א פשוט׳ער איד, איינער וואס איז נישט צוגעוואוינט צו טראכטן בחינת מופשט (דאס איז אמת׳דיג וואס “ער מיינט”), נישט לערנען קיין זוהר, נישט קיין קבלה. מענטשן מיינען אז דאס איז ממש די נושא פון קדושה וטהרה. ס׳שטייט אין אלע הקדמות ספרים — למשל דער ספר ראשית חכמה שרייבט אין זיין הקדמה אז ער שרייבט עס ווייל דער עולם לערנט קבלה, און ס׳איז געדרוקט געווארן (ער זאגט “ניתן רשות להדפיס”) דער פרדס רימונים פון זיין רבי דער רמ״ק. און יעדער ווייסט אז כדי צו לערנען קבלה דארף מען זיין קדוש וטהור, איז שרייבט ער א מוסר ספר אז מ׳זאל זיך פירן מיט די מעשה שבחכמה — דורכדעם וועט דער מענטש זיין דער ריכטיגער מקבל.
מיינען מענטשן אז דאס מיינט אז כדי צו לערנען קבלה דארף מען זיין א צדיק כאילו ס׳איז א פרייז — ווער ס׳איז נישט קיין גרויסער פרעסער און איז א פרוש, האט א פרייז, ער קען זוכה זיין צו לערנען קבלה. אזוי איז דאך די מעשה וואס די קבלה פארציילט, אז כדי אריינצוגיין אין היכל המלך דארפסטו זיין ראוי. אבער דאס איז נאר א משל; דער אייבערשטער ליגט נישט אין א פאלאץ מיט ווענט וואו מענטשן קומען אריין. ס׳איז אלעס א משל אויף עפעס אמת.
דער נמשל: צעטיילן זאכן וואס זענען איינס
און וואס איז דער נמשל? אז קבלה צעטיילט זאכן וואס זענען אמת׳דיג איינס אויף צוויי. יעדער ווייסט אז קבלה דארף מחבר זיין זאכן, אבער קבלה קומט אז א מענטש זאל עס פארשטיין — ס׳איז א חכמה, א בינה, פון די שערי בינה — און מענטשן פארשטייען זאכן דורך זיי צעטיילן, און זאגן ס׳איז דא בחינת חסד און בחינת גבורה. און נישט נאר אין אונזער קאפ; ס׳איז אמת׳דיג צעטיילט צווישן מענטשן.
אויב מ׳זאגט א כהן איז בחינת חסד און א לוי בחינת גבורה, וואס מיינט דאס? וויבאלד דא אין עולם הזה דארפן מענטשן פארשטיין די הנהגת אלקות מיט א הבנה וואס קען מצומצם ווערן. און אפילו למעשה — וויאזוי ווערן מענטשן נתעורר, ווערן זיי נתפעל, פירן זיי זיך — דורך א געוויסע מדה, א געוויסע מהלך, א געוויסע מעשה. א מענטש, וויבאלד ער איז אין א גוף מיט א מצומצמ׳דיגע שכל, ער לעבט אין עולם הזה, אין די עולם פון ששת ימי בראשית, קען ער נישט זיין אלעס אויף איינמאל, נאר איינס.
אזוי ווי דער בעל שם טוב האט געזאגט, “אלו ואלו דברי אלקים חיים, והלכה כבית הלל” (עירובין יג, ב). “אלקים חיים” איז די עולם פון בינה: למעלה, אין בינה, איז אלעס געטליך. אבער דא אין עולם הזה זאגן שמאי און הלל צוויי אנדערע זאכן — דאס זענען מחלוקת לשם שמים. וויבאלד אז מענטשן קענען נאר לעבן און פארשטיין ווען מען צעטיילט זאכן, ווערט ביי מענטשן א פירוד. די זוהר, די קבלה איז געקומען אראפצוברענגען די ציורים המיוחדים אין די כביכול פירוד, אין די כלים, אז מ׳זאל קענען פארשטיין, מקיים זיין, און מקושר זיין צו די מדרגות, און מ׳רופט עס מיט אנדערע נעמען — יהי רצון משה און יהי רצון קרח, אנדערע שמות.
די אמת׳דיגע טהרה: צו פארשטיין מיט איידעלע הבנה
אבער דאס איז די טהרה וואס מ׳דארף האבן פאר מ׳לערנט זוהר. אויב איינער האט מער אן איידעלע הבנה, ער איז זוכה צו שבעה משיבי טעם. דער רמ״ק זאגט אז איינער וואס פארשטייט נישט למדנות טאר נישט לערנען קבלה — דאס איז א טיפערער תנאי ווי שמירת הברית. די אמת איז אז שמירת הברית איז נאר א התגלות אז א מענטש זאל קענען פארשטיין טיפערע, ברייטערע זאכן וואס זענען מער איידל, ווייניגער מגושם, ווי די שכל הפשוט פון א גאסן מענטש וואס קען נאר זען זאכן מיט דמיונות און מיט די אויגן.
סאו די טהרה צו לערנען זוהר, דאס איז אליינס די לשמה, קדושה וטהרה: פארשטיין וואס מ׳רעדט. אויב איינער קען פארשטיין אז מיר רעדן פון צוויי אנדערע זאכן פון די זעלבע זאך, און אז פארשידענע מענטשן זענען מגשם אין זייער הנהגה צוויי אנדערע זאכן פון די זעלבע זאך, אבער דער אמת איז אלץ די זעלבע זאך — דאס איז ה׳ אחד ושמו אחד. אפילו דאס וואס מ׳רופט א שם, דאס איז בחינת המלכות, ווייל אונז דארפן קענען רעדן, תופס זיין, און זיך קאנעקטן מיט א נאמען.
אבער טאמער דו ביסט מפריד די שכינה פון די קודשא בריך הוא, ביסטו מפריד די ימין פון די שמאל, ביסטו מפריד אלעס, ווייל ביי דיר איז די נעמען אנדערש. אזוי ווי ס׳איז דא געוויסע חוקרי קבלה, וואו א חקירה גייט אז דער מקובל זאגט יענע ווארט און יענער מקובל זאגט אן אנדער ווארט, קומט אויס א מחלוקת. דו נער! דאס איז א קצוץ בנטיעות. די קבלה ליגט נישט אין די ווערטער וואס די מקובלים זאגן; דו מיינסט אז די ווערטער זענען די אמת׳דיגע מציאות, און דו גייסט מקצץ בנטיעות. די קבלה ליגט אין די אור שבה, אין די עצם זאך. און וועגן דעם פעלט אויס טהרה וקדושה, אלע הכנות, סור מרע ועשה טוב — בעיקר כדי א מענטש זאל זיין אזא כלי קיבול וואס קען אזוי פארשטיין, און דערפאר דארף ער האבן ביטול און אלע מידות טובות וואס די מקובלים רעדן בתור הכנה. און דאס איז אמת׳דיג דער טעות פון קרח.
קדושה און טהרה: צוויי מדריגות
זאלן מיר צוריקגיין צו וואס דער זוהר זאגט. “איש אשר לו” איז נישט די זעלבע זאך ווי “איש הקדוש”. “איש אשר לו”, זאגט דער זוהר, הייסט בחינת טהור. (אין זוהר פרשת נשא איז דא א שטיקל מחלוקת צווישן די חברים, צווישן רבי יהודה און אנדערע, אבער אזוי איז די מסקנא, אז ס׳איז דא צוויי מדריגות וואס הייסן קדושה און טהרה.)
קדושה איז וואס א כהן האט, “וקדשתו” (ויקרא כא, ח) — א כהן איז קדוש, “ואיש קדוש”. א לוי איז נישט קדוש; ער האט אן אנדערע נאמען, ער הייסט טהור. און דער זוהר נעקסטע וואך חוקת זאגט אז וועגן דעם דער כהן איז נישט דער וואס זורק די פרה, נאר “מצוותה בסגן” — דער סגן מאכט די שריפת הפרה. “ואסף איש טהור” (במדבר יט, ט) איז בכלל נישט קיין כהן. פארוואס? ווייל טהרה איז א קלענערע מדריגה פון קדושה: קדוש איז די מדריגה פון דער כהן, טהור איז די מדריגה פון דער לוי אדער דער סגן.
דא שטייט “את הקדוש” צוויי בחינות. אמת׳דיג איז עס איין בחינה, אבער אין די הבנה פון אונזערע מענטשן זענען עס צוויי. פאר דעם שטייט “אשר לו… הקדוש”, און קרח׳ס טעות איז געווען אז ער האט מפריד געווען די צוויי זאכן — ער האט געוואלט אז די לוי וואס איז טהור זאל זיין אויך א כהן, נישט פארשטאנען אז ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
טהרה האט אן אפאזיט פון טומאה; קדושה פון חול
און די זוהר איז מסביר אין פרשת חקת, אז טהרה האט צו טון מיט טומאה: “טהרה יש לה הפך” — די הפך פון טהרה איז טומאה. מטהר זיין מיינט דו ביסט מטהר א דבר טמא, אזוי ווי די אפר פרה איז מטהר טמאים. אבער דערפון האט עס אויך א יסוד פון מטמא טהורים, ווייל טהרה האט א יחס מיט טומאה.
די הפך פון קדוש איז נישט טומאה. הגם דער רש״ר הירש רעדט וועגן דעם אז ס׳איז דא פסוקים וואס ס׳איז משמע אז די הפך פון קדושה איז טומאה, אבער די אמת איז אז די הפך פון קדושה איז חול. חול איז נישט קיין שלעכטע זאך; חול איז א שם שלילי — וואס איז נישט שבת׳דיג איז וואכעדיג. סאו די אפאזיט פון קדוש איז חול, און די אפאזיט פון טהור איז טומאה. א כהן איז עוסק בקדושה לאפוקי חולין, און א לוי איז עוסק בטהרה לאפוקי טומאה.
פרישות און תענוגי הגוף
יעצט, לגבי די סוגיא פון פרישות, וויל איך זאגן א פשט וואס איך מיין אז ס׳איז פשוט׳ער פשט — לויט וואס מ׳קען מסביר זיין די טעות פון קרח, וואס איז אליינס א פעיליער אויף טהרה.
טהרה איז נענטער (הגם נישט ממש) צו וואס אונז רופן פרישות; מ׳קען נאך אלץ רעדן בדרך הקבלה אז ס׳איז ניקוי ורייניגן פון די קליפות. און קדושה איז מער די פאזיטיווע זאך. אזוי ווי מ׳זאגט שבת איז קדוש, נישט שבת איז טהור. ערב שבת איז מען זיך מטהר, מ׳גייט אין מקוה — די מקוה געט טהרה, נישט קיין קדושה. נאכדעם איז דא קדושה: די מצוה פון שבת, די מצוות עשה, אדער אפילו די שמירה פון מצוות לא תעשה — אבער די קדושה איז אן אנדערע לעוועל. און אזוי רעדט רבי שמשון רפאל הירש וועגן דעם לגבי די חילוק פון דער רמב״ן.
טהרה מביא לידי קדושה
טהרה הייסט די הפשטה פון נישט נאכגיין, פון נישט האלטן אז ס׳איז אמת׳דיג גוט תענוגי הגוף. דאס איז טייטש טהרה אין דרך עבודה. קדושה הייסט די געשמאק, די המשכת אור (אזוי קען מען עס רופן על פי קבלה) פון די טובה אליינס. אזוי שטייט, רבי פנחס בן יאיר האט געזאגט, “טהרה מביאה לידי קדושה” (עבודה זרה כ, ב). אז איינער רייניגט זיך, ער איז זיך מפשיט זיינע מחשבות, דיבורים און מעשים פון דברים רעים, קומט ער צו מוכן מקבל זיין קדושה — ס׳איז נאכנישט קדושה.
די לוי׳ס דזשאב, אזוי ווי מ׳זעט אסאך מאל אין ספר במדבר אז די לוויים האבן זיך מטהר געווען, איז צו היטן, צו מאכן זיכער אז א זר הקרוב זאל נישט צוקומען צו די קודש. ער איז עוסק אין די טהרה וואס איז א סטעפ פאר די קדושה — די נקיון, נישט זיין א גראבער יונג.
די יסוד: אמת׳דיג די זעלבע זאך
אבער די יסוד איז אז דאס איז אמת׳דיג די זעלבע זאך ווי קדושה. אין אונזער וועלט, ביי אונזער פעולה, איז עס צוויי אנדערע זאכן: ס׳דארף זיין טהרה, און נאכדעם קדושה. קדושה מיינט די המשכת אור, “קדושים תהיו כי קדוש אני” — צו ווערן קרוב לה׳, דומה לה׳. דאס הייסט קדושה: די חיות, די שמחה, די אור, די שפע וואס א מענטש האט א חיים קדושים. מ׳קען זאגן ער האט אהבה, ער האט עבודת המידות באברים, אין ראיה, אין אלע מדריגות פון מחשבה, דיבור, און מעשה האט ער קדושה.
ס׳איז דא א תנאי פאר קדושה — צו האבן טהרה, דאס הייסט פרישות — ווייל טהרה איז טייטש ריין, נישט צומישט. אויב ער איז צומישט מיט חשק פאר עולם הזה, האט ער נישט קיין קדושה.
די צוויי טעותים: קדושה אן טהרה און טהרה אן קדושה
מ׳קען מאכן די טעות פון ביידע וועגן. קדושה אן טהרה — לאמיר זאגן א משל. ס׳איז דא א מחלוקת דער רמב״ם און די אגרת הקודש (וואס אפשר ר׳ יוסף ג׳יקטיליא האט געשריבן). דער רמב״ם זאגט אז א מענטש דארף זיין א גאנצן פרוש; דער רמב״ן אין פרשת קדושים זאגט אז ער דארף זיך פורש זיין פון תענוגי הגוף וויפיל מ׳קען — דאס איז טהרה. אבער די אגרת הקודש זאגט אז די אלע פעולות וואס א מענטש טוט אין זיין גוף זענען אלע קודש, כל זמן וואס ער טוט עס באופן ראוי, בזמן ראוי, בכוונה ראויה — פיר תנאים.
אבער יענע תנאים, ביי אים זענען זיי תנאים פון קדושה, נישט די תנאים וואס דער רמב״ם וואלט פארשטאנען. ווייל דער רמב״ם זאגט אויך אז א מענטש דארף צוטון צום גוף במידה הנכונה; דער אייבערשטער האט נישט פיינט די גוף. די אגרת הקודש זאגט אז ווער ס׳זאגט “חוש המישוש חרפה” — און ער ברענגט דארט מפורש דער רמב״ם — איז נישט ריכטיג, ער מאכט די חושי המשוש א דבר רע. ווען ער רעדט חושי המשוש, רעדט ער פון זיך משעבד זיין צו די תענוגים.
און דער רמב״ם אליינס אין שמונה פרקים איז מאריך און זאגט אז דער וואס מאכט סיגופים כאילו הקב״ה שונא את הגוף, מאכט נאך די גוים, ס׳איז נישט קיין אידישע שיטה. דאס הייסט, די זעלבע טענה וואס ר׳ יוסף ג׳יקטיליא (דער מחבר פון גינת אגוז) זאגט אויף די סטייל וואס זאגט “חושי המשוש חרפה המה לנו”, זאגט דער רמב״ם אליינס קעגן די סיגופים: דער אייבערשטער וויל מ׳זאל זיין גוט מיט די גוף.
דער חילוק: קדושה איז די כוונה, טהרה איז די שלילה
נאר וואס? דא איז דער חילוק צווישן קדושה מיט טהרה. וואס דער רמב״ם איז מדגיש איז אלעמאל די חלק הטהרה. און וואס ר׳ יוסף ג׳יקטיליא איז מדגיש: דאס “ולא תתורו אחרי לבבכם” (במדבר טו, לט) איז בכוונה רעה, נישט לשם כוונות, נאר לכוונה של תענוג. די כוונת קיום הגוף, די כוונת המצוה, די כוונת החסד — אלע כוונות וואס ס׳איז דא אין אכילה, אין זיווג און אין ענינים גשמיים בקדושה — דאס איז וואס מאכט עס קדושה. אבער טהרה איז די שלילה: נישט מיינען זיך, נישט מיינען צופיל, נישט בויפן אויף א גראבע אופן, נישט דברים אסורים.
סא וויאזוי קען איינער צעמישן איינס מיט די צווייטע? קדושה אן טהרה הייסט: איינער זאגט, אויב די מקובלים זאגן אז ס׳איז הייליג, איז פשט אז בכל אופן וואס מ׳טוט איז עס הייליג — כאילו דו קענסט זיין א כהן אן אדורכגיין די שמירה פון די לוי.
קרח׳ס סוד: “ועבד הלוי הוא”
און דאס איז אוודאי וואס קרח׳ס טענה איז געווען. קרח זאגט, מ׳קען נישט ווערן א כהן אן אדורכגיין די לוי. קומט אויס אז די לוי איז מער חשוב — “ועבד הלוי הוא” (במדבר יח, כג). די זוהר זאגט סוף פרשה אז “הוא” איז מרמז אויף די העכסטע מדריגה, אויף עתיקא. די לוי מיינט די קלענסטע מדריגה — “ירוד הוא” — טהרה, נישט נאכגיין די תענוגי הגוף, וואס די משגיח זאגט. זאגט די זוהר “ועבד הלוי הוא”: ווען נישט די מידת המלכות, די יראה, וואלט קיינער נישט געוואוסט די העכסטע מדריגה. דאס איז בעצם די טענה פון קרח, וואס די זוהר אליינס אין סוף פרשה ברענגט ארויס.
אבער מצד שני איז אויך נישט ריכטיג. דאס איז ווייטער די סוד פון קרח, וואס איז פארברענט געווארן אין גיהנום, “וירדו חיים שאולה” (במדבר טז, ל). שאול איז אליינס די מידת הגבורה, די תוקף, א כח וואס זאגט “מ׳טאר נישט זיין קיין גראבער יונג”. אבער טאמער מ׳בלייבט דארט און מ׳ברענגט נישט אריין די חיות הקדושה, איז דאס א נאך גרעסערע מיאוס׳קייט אין א געוויסע זין. דער ערשטער (נדב ואביהוא) איז מוריד די קדושה צום חול; דער צווייטער בלייבט נאר מיט די נישט, און ער האט טאקע גיהנום — נישט עולם הזה און נישט עולם הבא.
דעת משה: אלעס איז די זעלבע זאך
אבער אמת לאמיתו, ובדעתו של משה — ווייל א משה איז נישט קיין מחזיק במחלוקת, א משה איז די מידת התפארת, דער עץ חיים. משה פארשטייט אז ס׳איז היינו הך, ס׳איז נישט אזוי אנדערש. ס׳קען זיין אז בהכרח ברענגט איינער דעם צווייטן — טהרה מביא לידי קדושה — און ס׳איז אמת׳דיג די זעלבע זאך. ס׳איז נישט קיין חילוק פון וואו מ׳הייבט אן: “סוף דבר הכל נשמע” (קהלת יב, יג), “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (שבועות כ, ב). צו דו הייבסט אן פון פארשטיין אז דאס איז נישט, אדער אז דאס איז יא — אלטימעיטלי קומסטו אן צו די זעלבע זאך.
אין די פראקטיק קען א מענטש זיין אזוי פאוקעסט אויף די גיהנום פון עולם הזה אז ער פאלט טאקע אין גיהנום. אדער ער קען זיין אזוי פאוקעסט אויף די קדושה אז אפילו ווען מ׳טוט עס בקדושה פאלט ער ווייטער אריין, ווייל ער איז נישט מפריש די קדושה, ער איז מערב קודש בחול — ער האט נישט קיין שמירה פון די לוי פאר די כהן, אזוי ווי נדב ואביהוא, די אפאזיט פון קרח. זיי זענען די כהנים וואס זענען געגאנגען בקודש צו ווייט, אן קיין לוויים. און קרח איז די לוי וואס מיינט אז ס׳איז גענוג צו זיין אן זיין גוט, אן די חיות הקדושה — גענוג צו האבן די ערב שבת אן די שבת. אבער אמת לאמיתו, אין דעת משה איז אלעס די זעלבע זאך.
און דאס איז מיין שיעור אויף פרשת קרח. איך האף אז דער עולם איז אביסל קלאר געווארן וואס טייטשט טהרה און וואס טייטשט קדושה, און מ׳זאל האבן א פרייליכן שבת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
מחלוקת הקדושה והטהרה ואחדותם | זוהר קרח תשפ״ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/wdzfbbv0h964hvfgc255e/Z500-_-_.mp4?rlkey=cmdl5e98q4cl2d3dk8yglows3&dl=0
📌 This Shiur Also On
מחלוקת הקדושה והטהרה ואחדותם | זוהר קרח תשפ״ו – וידאו
📌 This Shiur Also On
מחלוקת הקדושה והטהרה ואחדותם | זוהר קרח תשפ״ו
אין דעם שיעור ווערט אויסגעלערנט דער חילוק צווישן קדושה און טהרה לויט דעם זוהר, מיט א פארבינדונג צו פרשת קרח. קרח׳ס טעות איז געווען אז ער האט מפריד געווען צוויי בחינות וואס זענען אמת׳דיג די זעלבע זאך — טהרה (די לוי׳ס מדריגה, נישט נאכגיין תענוגי הגוף) און קדושה (די כהן׳ס מדריגה, די פאזיטיווע המשכת אור אלוקי). ביידע טעותים ווערן דערקלערט: קדושה אן טהרה איז ווי א כהן אן לוי, און טהרה אן קדושה ברענגט א מענטש צו בלייבן אין גיהנום — אויסמיידן עולם הזה אן האבן דעם אמת׳ן חיים פון קדושה.
📌 This Shiur Also On