הלכות תשובה פרק ב (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על הלכות תשובה פרק ב’
—
כללי מבוא: המבנה של פרק א’ לפרק ב’
מבנה הרמב”ם: פרק א’ עסק במצוות התשובה — וידוי, כפרה, חלוקת הכפרה, מתי אומרים וידוי, מתי באה הכפרה. פרק ב’ עובר להסביר מהי תשובה אמיתית — מציאות התשובה.
חידושים:
1. החילוק בין “מצוות תשובה” ל”מציאות התשובה”: פרק א’ עסק בעולם המעשה — ההלכות המעשיות. פרק ב’ נכנס לעצם, היסוד העצמי של תשובה — ה”רעיון הפילוסופי.” אם תשובה לא הייתה מצווה, אלא מציאות — מה זה היה אומר? זה הנושא של פרק ב’.
2. קולא או חומרא? אפשר לקרוא את פרק ב’ בשני אופנים: (א) קולא — תשובה גמורה היא דרישה קלה יותר מפרק א’, כי כאן אפילו לא מוזכר וידוי, רק הפסקת החטא; (ב) חומרא — תשובה גמורה היא מדרגה גבוהה יותר, כי בפרק א’ דובר על תשובת יום כיפור שבה אנשים נכשלים שוב, וכאן מדובר במי ששינה באמת את טבעו.
3. שיטת החתם סופר: החתם סופר אומר ש”תשובה גמורה” בפרק ב’ יש לה נפקא מינה הלכתית — למשל, רשע חמס פסול לעדות, ורק וידוי לא מועיל להחזירו לכשרות לעדות. לכן צריך תשובה גמורה — צריך לראות שהוא כבר לא רשע כזה (למשל מחזיר אבידה בדבר גדול). אבל זה לא בדיוק אותו דבר כמו כאן, כי שם מדובר איך בית דין ידע, וכאן מדובר על חובה כלפי שמיים.
—
הלכה א — איזו היא תשובה גמורה
דברי הרמב”ם: “איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבעל אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר — זהו בעל תשובה גמורה.”
פשט: תשובה גמורה היא כשאותו ניסיון בא שוב, יש לו אפשרות לחטוא, אבל הוא מתאפק — לא מפחד, לא מחולשה — אלא כי עשה תשובה.
חידושים:
1. המשל של “בעל אשה בעבירה” — שאלה על יחוד: הרמב”ם מביא את הדוגמה: “נתייחד עמה” — הוא שוב לבד איתה. יחוד עצמו הוא עבירה — יחוד פירושו להיות במצב שאפשר לחטוא. איך הרמב”ם מביא דוגמה לתשובה גמורה שבה הוא עובר על איסור אחר? התירוץ: הרמב”ם לא מדבר על איסור יחוד עצמו, אלא על כך שיש לו שוב את ההזדמנות לחטוא איתה.
2. פשט ב”נתייחד עמה”: “נתייחד עמה” פירושו שהוא אכן התייחד. אפילו אם יש לו עדיין את החולשה שהוא מסתובב עם האישה (כלומר, הוא לא הפסיק לגמרי להסתובב), אבל נמנע מעצם העבירה — זו כבר תשובה גמורה. הדרך האידיאלית הייתה להימנע לגמרי, אבל הרמב”ם אומר שאפילו כך זו תשובה גמורה.
3. המשל של אלכוהוליסט: אדם רגיל יכול לשתות במתינות. אלכוהוליסט יכול לעשות נדר לא לשתות כלל — זו לא תשובה גמורה, זו רק בריחה מהניסיון. תשובה גמורה היא כשהוא עדיין אוהב יין, אבל למד לשתות במתינות — יש לו שליטה על עצמו. הרמב”ם מתכוון: לא לברוח מהניסיון, אלא לנצח את הניסיון.
4. יחוד כגדר בפני עצמו: יחוד הוא גדר לעבירות — עבירה בפני עצמה, אבל גם סייג. מי שנמנע מעצם העבירה אבל לא מיחוד — הוא לא בעל תשובה מושלם על כל המצוות, אבל הוא כן בעל תשובה גמורה על עצם העבירה. הוא צדיק גדול בהיבט הזה, אף שיש לו עדיין חולשה ביחוד.
5. חידוש האמשינובר רבי על פגם הברית: אנשים הנאבקים בעבירות של פגם הברית — כל יום שהם מתאפקים הוא למעשה תשובה גמורה, כי הניסיון הוא מצד עצמו (לא תלוי באדם אחר), והוא בניסיון כל הזמן. הוא אפילו לא צריך לעשות תיקונים (שמדברים על מי שאין לו תשובה גמורה) — אם הוא באותו מצב ומתאפק, זו תשובה גמורה. אפילו אם הוא שם פילטר (באינטרנט וכדומה) — זה כבר נמנע מחטא ברמה אחרת, אבל אפילו בלי זה, אם הוא מתאפק — זו תשובה גמורה.
—
הלכה א (המשך) — תשובה בימי זקנה
דברי הרמב”ם: “ואם לא שב אלא בימי זקנותו, בעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אע”פ שאינה תשובה מעולה — מועלת היא לו ובעל תשובה הוא.”
פשט: אם אדם עושה תשובה רק כשהוא זקן ואינו יכול עוד לחטוא — זו לא תשובה מעולה, אבל היא כן טובה והוא נקרא בעל תשובה.
חידושים:
1. “מעולה” לעומת “גמורה”: הרמב”ם משתמש כאן בלשון “אינה תשובה מעולה” — לא “גמורה.” זה מראה ש”גמורה” פירושה תשובה חשובה ומעולה, אבל אפילו בלעדיה — למעשה זה טוב, הוא נקרא בעל תשובה.
2. הפסוק “זכור את בוראך בימי בחורותיך” (קהלת יב:א): הרמב”ם מפרש: עשה תשובה כשאתה עדיין צעיר, כי אז ההוכחה שיש לך עדיין את הכוחות ועדיין יכולת לחטוא. אם באים כבר “ימי הרעה” — השנים המבוגרות שבהן אין עוד תאווה (חפץ) — אי אפשר לומר שזו תשובה אמיתית.
3. תשובה של גוסס — חרטה ללא עתיד: כשאדם יודע שהוא הולך למות, מה שייך לומר “לא אשוב לחטא זה לעולם”? הוא הולך למות! התירוץ: לחרטה יש ערך בפני עצמה — חרטה היא לא רק הקדמה ל”לא אחטא יותר,” אלא היא תשובה עצמית. זה חידוש במהות החרטה.
—
הלכה א (המשך) — אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו
דברי הרמב”ם: “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו… כל עונותיו מחולין.”
פשט: אפילו מי שחטא כל חייו ועושה תשובה ביום מותו, כל עוונותיו נמחלים.
חידושים:
1. שאלה על תשובה ביום מיתתו: איך אפשר לדבר על “לא יחטא עוד” כשהוא הולך למות? אין לו בחירה! התירוץ: העיקר הוא לא התוצאה המעשית, אלא שיש לו חרטה אמיתית והוא באמת נעשה אדם טוב יותר מבפנים. הרצון לחטוא הוא עצמו חטא קטן — אם הוא זורק גם את זה, זו תשובה אמיתית.
2. בעיית ההחייאה: מה היה קורה אם הרופא אומר לו שהוא בריא — האם היה חוזר לעבירותיו? מובא דוגמת דוסטויבסקי, שעמד לפני הירי וזה שינה את חייו באופן יסודי — כשאדם רואה את המוות לנגד עיניו, זה יכול להביא לתשובה עמוקה יותר, לא רק “ממילא אני מת.” יש שני סוגי אנשים — כאלה שנשארים עם תשובתם אחרי שניצלו, וכאלה שלא.
3. תשובה מיראה לעומת תשובה אמיתית ביום מיתתו: אם התשובה ביום מיתתו היא רק מיראה (פחד מעונש), זו לא תשובה מעולה/גמורה. מדובר כאן במי שעשה התבוננות עמוקה ובאמת נעשה אדם טוב יותר.
4. פסוק “עד אשר תשקע החמה”: הפסוק “ואור וירח וכוכבים ושבו העבים אחר הגשם” מתפרש על יום המוות — כשהכל נעשה חשוך לאדם. מכאן לומדים שאדם צריך לעשות תשובה לפני מותו, ולכן אמרו חז”ל “שוב יום אחד לפני מיתתך” — כיון שלא יודעים מתי ימותו, צריך לעשות תשובה כל יום.
—
הלכה ב — ומה היא התשובה (יסודות התשובה)
דברי הרמב”ם: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשנו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו… וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.”
פשט: תשובה מורכבת מ: (א) עזיבת החטא, (ב) הסרה מהמחשבה, (ג) החלטה בלב לא לעשות עוד, (ד) חרטה על העבר, (ה) העדת ה’ שלא ישוב לחטא זה.
חידושים:
1. ההבדל בין תשובה גמורה (הלכה א) לתשובה רגילה (הלכה ב): קודם דיבר הרמב”ם על תשובה גמורה — כשבא לאותו מצב ולא נכשל. כאן הוא מדבר על תשובה רגילה — מהם יסודות התשובה? זה למעשה הסבר של “פנימיות הוידוי” — מה פירוש הוידוי שהוזכר בפרק א’.
2. “יסירנו ממחשבתו” — לא עם מחשבתו, אלא ממחשבתו: הוא לא מסיר את העבירה עם מחשבתו (כי הוא יזכור), אלא הוא מסיר את העבירה ממחשבתו — כלומר הוא מסיר את ה”התרגשות,” את התכנון, את המבט החיובי על העבירה. “מחשבה” בלשון הקודש פירושה תכנון (“חושב מחשבות”), לא רק מחשבה. הוא מסיר את התכנון לחטוא שוב.
3. חידוש בסדר: תחילה “יסירנו ממחשבתו” ואחר כך “יתנחם על שעבר”: הרמב”ם שם את החרטה על העבר אחרי שהוא מסיר מהמחשבה. הפשט: כל עוד אדם עדיין רואה את העבירה כדבר טוב — כשהוא חושב עליה יש לו רגשות טובים, הוא שמח כמה טוב היה — המחשבה עצמה היא עוולה. למשל, מי שעבר על אשת איש, וכל פעם שהוא חושב על זה הוא מתלהב בתאווה — המחשבה עצמה היא חטא. רק אחרי ש”יסירנו ממחשבתו” — אין לו עוד תכנון, הוא לא רואה עוד את העבירה כמשהו חיובי — רק אז יכול להיות לו חרטה אמיתית “על שעבר.” כי עכשיו זה באמת רק דבר של עבר, לא עוד דבר של הווה או עתיד.
4. הדיוק ב”שעבר”: הרמב”ם מדייק דווקא “על שעבר” — כי כל עוד אדם עדיין “תקוע” בחטא, העבירה היא עבר, הווה ועתיד ביחד. כל פעם שהוא חושב, הוא חושב כמה טוב היה וכמה טוב יהיה שוב. רק אחרי ש”יסירנו ממחשבתו” להבא, רק אז זה באמת רק “שעבר” — דבר של עבר.
5. פסוק “אחרי שובי נחמתי” (ירמיהו לא): “אחרי שובי” — אחרי שעשיתי תשובה (= עזיבת החטא), “נחמתי” — התחרטתי על העבר. זה תומך בסדר של הרמב”ם: תחילה עזיבה, אחר כך חרטה. “אחרי הוודעי” — אחרי שנודע לי על חטאי, “ספקתי על ירך” — הכיתי על ירכי מצער. קושיא: אם “שובי” פירושו כבר תשובה, מה פירוש אחר כך “נחמתי”? תירוץ: “שובי” פירושו השלב הראשון — עזיבת החטא, ו”נחמתי” הוא השלב השני — חרטה על שעבר.
6. “ויעיד עליו יודע תעלומות” — פשט הוידוי: זה לא אומר שה’ יעיד, אלא שבעל התשובה מעיד את ה’ על תשובתו. הוא עומד לפני ה’ ואומר: אתה עד שאני באמת לא רוצה עוד. זה הפשט האמיתי של וידוי — עומדים לפני ה’ ולוקחים אותו כעד.
7. “יודע תעלומות” פירושו יודע תעלומות הלב: לא שה’ יודע את העתיד, אלא שהוא יודע מה בלב. אדם אומר “אני לא רוצה עוד” — זה דבר פנימי, אף אחד לא יודע אם זה אמת, רק ה’ יודע. אדם יכול לראות אם אתה עושה “מעשים”, אבל ה’ רואה מה אתה רוצה מבפנים.
8. “דרכיו” הוא לשון מידות/דעות: הרמב”ם מביא את הלשון “דרכיו” גם בהלכות דעות לגבי מידות. מידות פירושן רצון פנימי — הוידוי מדבר על כך שלומדים את הרצון.
9. קשר לתשובה גמורה: בתשובה גמורה (הלכה א) יש הוכחה מעשית — הוא בא לאותו מצב ולא נכשל. כאן בתשובה רגילה אין הוכחה כזו, אבל התשובה כל כך אמיתית שהוא יכול לומר לפני ה’: אם היה מצב כזה, לא הייתי נכשל. ה’ הוא העד על כך.
10. הפסוק “ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו” (הושע יד) כמקור לוידוי: עבודה זרה היא כשאדם יוצר פסל ואומר “אלהי” — הוא מקבל מעשה ידיו כאלוה. תשובה פירושה שאומרים “לא אומר זאת עוד.” הפסוק “שובה ישראל… קחו עמכם דברים ושובו אל ה’” (הפטרת שבת שובה) הוא המקור שוידוי הוא “קבוע לעתיד” — וידוי דברים המדבר על עתיד. שם הם אומרים בוידויים: “אשור לא יושיענו… ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו” — הם מדברים על מה שלא יעשו עוד.
11. [פירוש חסידי] כשעבירה נעשית כל כך חזקה שהיא “שולטת” על האדם (התמכרות): האדם אומר: “לא אתן עוד לחטא לשלוט עלי — ה’ שולט עלי.” כשאדם נכשל שוב, החטא שולט עליו, הוא לא יכול להתרחק ממנו.
12. קושיית תשובת יום כיפור: אדם שבכל יום כיפור הוא עושה תשובה על משהו וכל שנה אחרי יום כיפור הוא עושה זאת שוב — אצלו החרטה היא לא “על שעבר,” כי החטא עדיין קיים בו, זה עדיין דבר של הווה. זו לא “יתנחם על שעבר” אמיתית.
13. [סטייה: חוויות דרמטיות ותשובה] “Near death experiences” וחוויות דרמטיות מסוימות יכולות לשנות באופן יסודי את נקודת המבט של אדם — הוא מתחיל להבין שהוא כאן באופן זמני, וזה יכול להביא לתשובה אמיתית.
—
הלכה ב (המשך) — וידוי בשפתיו לעומת גמר בליבו
דברי הרמב”ם: “וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו… וכל המתודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו… שנאמר ומודה ועוזב ירוחם.”
פשט: צריך לומר את הוידוי בפה, אבל ללא החלטה פנימית לעזוב את החטא זה כמו לטבול עם שרץ ביד.
חידושים:
1. צריך לקרוא את שתי ההלכות ביחד: הרמב”ם מתכוון שצריך לומר בפה, וגם גמר בליבו. למה צריך לומר בפה? יש מעלה באמירה — זה עוזר.
2. המשל של “טובל ושרץ בידו” — ניתוח: לכאורה, כשטובלים עם שרץ, נעשים טהורים ברגע הטבילה, אבל כשיוצאים ועדיין מחזיקים את השרץ, חוזרים להיות טמאים. כך גם בוידוי: הוא אומר “אני לא מחזיק יותר בעשיית החטא” — נוצר איזשהו רצון, אבל הוא לא מחזיק בזה, זה כמו טבילה. אבל לאמירה יש ערך — הרמב”ם אומר ש”הוא טובל,” לא שהוא לא עושה כלום. לא צריך חלילה להפסיק לומר, אבל שרץ בידו לא עוזר.
3. [סטייה: “מי שהולך למקווה בלי לשלם הוא טובל ושרץ בידו.”] זיכרון עם ראש הישיבה ר’ אברהם’לה, שהיה כתוב בבית המדרש שמי שהולך למקווה בלי לשלם הוא טובל ושרץ בידו. קושיא: אפשר לומר שהוא גזלן, אבל למה “טובל ושרץ בידו”? כי הטבילה מדברת על ענייני אמונות — זה יותר מ”מצווה הבאה בעבירה.”
4. הפסוק “ומודה ועוזב ירוחם” (משלי כח:יג): “מודה” הוא וידוי, אבל זה צריך להיות ביחד עם “ועוזב” — רק אז “ירוחם.” אולי “מודה” גורם ל”עוזב” — אדם שלא מודה שחטא, לא מפסיק לחטוא.
5. “מכסה פשעיו לא יצליח” — שני פירושים: (א) הוא מכסה, הוא לא מודה שחטא. (ב) הוא אומר וידוי אבל ממשיך בחטא — הוא “מכסה” עם הוידוי עצמו, הוא “תולה עצמו בוידוי” ועושה את עצמו צדיק בכך. הרמב”ם מתכוון לשני הפירושים.
—
הלכה ב (סוף) — צריך לפרוט את החטא
דברי הרמב”ם: “וצריך לפרוט את החטא, שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.”
פשט: צריך לפרט במדויק מה היה החטא.
חידושים:
1. פירוט החטא קשור ל”מכסה פשעיו”: כשאדם עדיין לא באמת עזב, הוא יאמר וידוי כללי יותר, כי הוא עדיין “תקוע” במשהו. הדין של פירוט החטא מכריח אותו להיות ספציפי.
2. מחלוקת בגמרא: הרמב”ם פוסק כרבי יהודה בן בבא (שצריך לפרט) נגד רבי עקיבא. המקור הוא מוידוי משה רבינו בעגל הזהב, שם הוא פירט במפורש “ויעשו להם אלהי זהב.”
—
הלכה ג — מדרכי התשובה
**דברי הרמב”ם: “מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה’ בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומרחי
ק הרחק מן הדבר אשר חטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.”**
פשט: הרמב”ם מונה דברים שעוזרים לתשובה: זעקה לה’, צדקה, התרחקות מהחטא, שינוי שם, שינוי מעשים, וגלות.
חידושים:
1. “בבכי ובתחנונים” — בקשה שה’ ימחל: זה פירושו להתפלל שה’ ימחל לו.
2. צדקה — למה? מה הקשר של צדקה לתשובה, במיוחד כשהעבירה היא בין אדם למקום? בעבירות בין אדם לחברו (כמו גניבה) אפשר להבין — אבל בין אדם למקום? תשובה: צדקה עוזרת לכפר על העונשים, ואולי צדקה גורמת לתשובה. מקור: “מקרעין גזר דינו של אדם — צדקה וצעקה ותשובה.” גם: “תשובה, תפילה, וצדקה” מתנא דבי אליהו.
3. “כפי כחו” — מה הפירוש? מחלוקת: (א) זה יכול להיות הכי הרבה שהוא יכול, (ב) זה יכול להיות לא יותר מכפי כוחו — לא בלי סוף. שיטת בעל התניא: נראה שמי שעושה תשובה נותן יותר מחומש (השיעור הרגיל של צדקה). האדמו”ר הזקן מסביר: תשובה היא פיקוח נפש, ובפיקוח נפש מותר יותר מחומש.
4. “ומרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו” — לא כמו תשובה גמורה: בתשובה גמורה (הלכה א) הוא בא לאותו מצב ומתגבר. כאן, ב”דרכי התשובה,” להפך — הוא צריך להתרחק מהמצב לגמרי.
5. “ומשנה שמו” — פירוש: “שמו” לא בהכרח שם המשפחה, אלא המעמד/האישיות שלו. הרמב”ם מסביר בעצמו: “כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים.” אבל זה יכול להיות גם ממש שינוי שם — כמו ששמים שם לחולה. חידוש: בחולה ששמים לו שם, זה לא רק סגולה (שמלאך המוות לא יודע את הכתובת), אלא זה עוזר “בדרך תשובה” — השם החדש מזכיר לו תמיד שעשה תשובה כשהיה חולה, והוא לא ישכח את זה.
6. “ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה” — לא רק העבירה עצמה: האופי שלך גם הביא לעבירות. לא מספיק רק להפסיק את העבירה הספציפית — הוא צריך לשנות את כל מעשיו. “לדרך ישרה” יכול להיות מידות ממוצעות/דרך בינונית (כמו הלכות דעות): למשל, הוא גנב כי יש לו תאוות הממון — שישים לב לא להיות קיצוני עם כסף.
7. “וגולה ממקומו” — טעם הרמב”ם: אפשר היה ללמוד פשוט שהוא צריך להתרחק משכנים רעים. אבל הרמב”ם נותן טעם אחר: “שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.” בגלות אדם לא במעמדו, הוא מתחיל להרגיש יותר צנוע. הרמב”ם מפרש את שני הדברים (משנה שמו ומשנה מקומו) שאפשר היה לחשוב שהם סגולה, והוא מסביר איך זה באמת עוזר לעשות תשובה.
—
הלכה ד — וידוי ברבים
דברי הרמב”ם: “ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב וניחם.”
פשט: זו מעלה גדולה כשבעל התשובה מתוודה ברבים במיוחד על עבירות בין אדם לחברו.
חידושים:
1. דווקא עבירות שבינו לבין חברו: הרמב”ם מגביל את “וידוי ברבים” לעבירות בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום.
2. זה עוזר גם לניזוק: הרבה פעמים הניזוק מרגיש פגוע ומבויש, וכשהחוטא אומר ברבים “טעיתי” זה תיקון לבושת אותו אדם. אבל גם לחוטא עצמו זה חלק מ”משנה שמו ומעשיו” — עד עכשיו הכירו אותו כמי שפוגע בכולם, ועכשיו הוא משנה את זהותו הציבורית.
3. “מכסה פשעיו לא יצליח” — בבין אדם לחברו: מי ששומר עבירות שעשה כנגד אנשים אחרים, תשובתו לא שלמה, והוא יחזור לחטא.
—
הלכה ה — עבירות בין אדם למקום: לא לפרסם
דברי הרמב”ם: “בעבירות שבינו לבין המקום אין צריך לפרסם עצמו, וגסות פנים היא לו אם יגלה אותם… אלא שב לפני האל ברוך הוא ומתודה לפניו ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם בפני רבים סתם… וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.”
פשט: בעבירות בין אדם למקום צריך להתוודות רק לפני ה’ בפירוט, וברבים אומרים רק סתם “חטאתי” בלי פרטים.
חידושים:
1. הטעם העמוק למה לא לפרסם: היחסים בין אדם לה’ צריכים להיות דבר אינטימי. כמו שאדם לא רוצה לספר לכל אחד את הדברים האינטימיים ביותר שלו, כך לא צריך לפרסם עבירות בין אדם למקום. זה לא רק דין, אלא “גסות פנים” — זה מראה חוסר ברצינות של היחסים.
2. “אשרי נשוי פשע כסוי חטאה” — חילול השם: כשאנשים יודעים שמישהו חטא, יש ענין של חילול השם. כשהולכים ואומרים “חטאתי,” אנשים אחרים יכולים להצדיק את החטאים שלהם — “אפשר לחטוא, זו אופציה.” לכן עדיף להתבייש בזה ולשמור את זה.
—
הלכה ו — עשרת ימי תשובה ויום כיפור
דברי הרמב”ם: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה’ בהמצאו… וביום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.”
פשט: תשובה טובה תמיד, אבל עשרת ימי תשובה טובה יותר, ויום כיפור הוא סוף המחילה והסליחה, לכן כולם חייבים בתשובה ווידוי ביום כיפור.
חידושים:
1. קשר לענין הקודם: המעבר של הרמב”ם לעשרת ימי תשובה הוא אולי המשך למה שאמר שעבירות בין אדם למקום לא צריך לדבר עליהן ברבים — לכן קבעו זמן מיוחד לתשובה, שבו עוסקים בדברים חיוביים ומצוות.
2. “יפה לעולם” — בלי הזמנים המיוחדים: הלשון “יפה לעולם” פירושו שתשובה וצעקה טובים תמיד, אפילו בלי הזמנים המיוחדים. אפילו שיש היום כל מיני סגולות ויארצייטן, צריך לזכור שעשרת ימי תשובה עדיין חשובים יותר.
3. “מתקבלת היא מיד” — קשר לתליה: זה מתאים למה שהרמב”ם אמר קודם שבעבירות חמורות תשובה “תולה” (תולה) עד שיום כיפור מכפר. בעשרת ימי תשובה לא נשארים זמן רב “תלויים” — יורדים מיד מהתליה, כי יום כיפור בא מיד ומסיים את התהליך.
4. “בהמצאו” / “בהיותו קרוב” — מתי ה’ קרוב? ה’ קרוב תמיד, מה פירוש “בהיותו קרוב”? תירוץ: הוא קרוב כי העולם עושה תשובה — הוא “קרוב לאוהביו.” כשהעולם כבר התחיל במצוות, הם הלכו למקווה, הם כבר התפללו — אז ה’ קרוב.
5. יחיד לעומת רבים — “בכל קראנו אליו”: הפסוק “מי כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” מתפרש על רבים — כשלוקחים ביחד ציבור ועושים יום תפילה, יום תשובה, זה טוב כמו עשרת ימי תשובה. יחיד זה יותר קשה, כי אדם לבדו צריך לפרוץ דרך סביבתו. אבל ברבים אפשר לעשות “קראנו אליו” בכל זמן. הרמב”ם אומר שעשרת ימי תשובה מיוחדים ליחיד, אבל בציבור שצועק בלב שלם נענים תמיד.
6. “קץ מחילה וסליחה” — שני פשטים:
– פשט א: “קץ” פירושו דדליין. ספר החינוך אומר שאדם צובר חטאים ודוחה תשובה — “מחר, מחר.” יום כיפור הוא הדדליין שמכריח אותו לפעול.
– פשט ב: “קץ” פירושו סוף עשרת ימי תשובה. הרמב”ם אמר שעשרת ימי תשובה חשובים, ויום כיפור הוא היום האחרון שלהם — סוף הזמן המיוחד. זה מתאים לכך שתשובה “תולה” עד יום כיפור.
7. “לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות” — מה פירוש “הכל”? אם מישהו כבר עשה תשובה קודם, למה הוא חייב? תירוץ: וידוי שונה מתשובה גמורה. הרמב”ם מתכוון שמי שאומר וידוי, זה מראה שהוא רוצה לעשות תשובה, אבל לא בהכרח תשובה גמורה. בזמן התשובה אומרים וידוי כי וידוי הוא מה שעושה תשובה — מקבלים לשוב.
—
הלכה ז — סדר וידוי יום כיפור
דברי הרמב”ם: “מצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא יחנק בסעודה קודם שיתוודה. ואף על פי שנתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בליל יום הכיפורים ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה. והיכן אומרו? יחיד אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית.”
פשט: מתחילים וידוי ערב יום כיפור לפני הסעודה, וחוזרים עליו בכל תפילה של יום כיפור. היחיד אומר אחרי שמונה עשרה, השליח ציבור באמצע שמונה עשרה בברכה הרביעית.
חידושים:
1. “שמא יחנק בסעודה” — למה זה טעם? אם הוא מת בסעודה, יש לו בכל מקרה יום המיתה שמכפר. אבל הרמב”ם רוצה שיהיה לו תשובה לפני זה. גם, “יחנק” לא בהכרח פירושו למות — הוא יכול להיות חולה או בסכנה, ואז הוא לא יכול עוד לומר וידוי. גם: כיון שאוכלים את סעודת המפסקת בזמן שבוכים ובתשובה, לא בחיות, אפשר בקלות להיחנק.
2. למה חוזרים על וידוי כל כך הרבה פעמים? — ארבעה תירוצים:
– תירוץ א: “שמא יארע לו דבר עבירה בינתיים” — אולי חטא בינתיים (לשון הגמרא).
– תירוץ ב: קשר לצעקה — הרמב”ם אמר קודם ש”תשובה וצעקה” עובדים ביחד. כל תפילה היא צעקה, וכל פעם שעושים צעקה עושים גם וידוי. אולי לא כל תפילה היא צעקה, אבל אולי אחת מהן תהיה צעקה אמיתית, ולצד זה גם הוידוי יהיה אמיתי.
– תירוץ ג: כי תשובה גמורה צריכה רק וידוי אחד, אבל יום כיפור הוא “כולי האי ואולי” — אומרים כל כך הרבה פעמים וידוי כדי שהאדם יתפוס שהוא באמת לא הולך לחטוא יותר. זה תהליך של העמקת הקבלה.
– תירוץ ד (נשאל אבל לא נפתר): אם מישהו יודע בוודאות שלא חטא ביום כיפור, אולי הוא לא צריך כל כך הרבה וידויים — זה נשאר שאלה פתוחה.
3. “יחיד אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית”: היחיד אומר וידוי אחרי שמונה עשרה, והשליח ציבור אומר באמצע שמונה עשרה בברכה הרביעית. בפועל אומרים גם באמצע שמונה עשרה (לפי הרמ”א).
—
הלכה ח — נוסח הוידוי
דברי הרמב”ם: “והוידוי שנהגו בו כל ישראל הוא ‘אבל חטאנו’ וכו’ — והוא עיקר הוידוי.”
פשט: הנוסח העיקרי שכל ישראל נהגו הוא “אבל אנחנו ואבותינו חטאנו” — וזה מספיק לעיקר הוידוי.
חידושים:
1. המילה “אבל” בוידוי: “אבל” פירושו: אני לא כמו מי שאומר “לא חטאתי” — אלא “אבל, אנחנו חטאנו.” זה לבדו כבר עיקר הוידוי.
2. הבדל בין וידוי של פרק א’ לוידוי של יום כיפור: קודם בהלכות תשובה (פרק א’) מדובר על הנוסח המלא עם פרטים — “חטאתי, עויתי, פשעתי” וכו’ — זה מדבר על הרעיון של תשובה בכלל. אבל ביום כיפור, עיקר הוידוי הוא רק “אבל חטאנו”, ויוצאים בזה. ה”על חטא” וכו’ שמאריכים, אינו מעכב.
—
הלכה ט — חזרת וידוי על עבירות של שנים קודמות
דברי הרמב”ם: “עבירות שהתודה עליהם ביום כיפורים זה, חוזר ומתודה עליהם ביום כיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר ‘כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד’.”
פשט: אפילו אם אדם כבר עשה תשובה ולא חזר על אותן עבירות, הוא צריך להתוודות עליהן שוב בכל יום כיפור.
חידושים:
1. טעם לכל כך הרבה “על חטא”: זה הטעם למה אומרים כל כך הרבה “על חטא” — כי אפילו עבירות שעשו רק פעם אחת, אומרים אותן כל שנה מחדש.
2. הפסוק “כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד”: אדם צריך לזכור תמיד את פשעיו — הם צריכים להיות תמיד לפניו.
3. [שאלה פתוחה:] אם מישהו יודע בוודאות שלא חטא ביום כיפור, אולי הוא לא צריך כל כך הרבה וידויים — אבל זה לא התברר.
—
הלכה ט (המשך) — תשובה בין אדם לחברו
דברי הרמב”ם: “אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המקלל חבירו או גוזלו, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.”
פשט: תשובה ויום כיפור עוזרים רק לעבירות בין אדם למקום (כמו אכילת איסור, ביאה אסורה). לעבירות בין אדם לחברו (חובל, מקלל, גונב) צריך תחילה לשלם מה שחייב, ואחר כך לרצות את האדם.
חידושים:
1. חידוש גדול — ריצוי מעבר לתשלומים: הרמב”ם אומר ש”אפילו השיב לו מה שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולבקש ממנו שימחול לו.” תשלום לבדו לא מספיק. לאדם יש כוח — הוא עדיין כועס, הוא עדיין שונא. “למחול” פירושו צריך “לחבר אותו מחדש” — הוא לא צריך להישאר שונא. זה יותר מעניין כספי — זה תיקון אישי, רגשי.
2. אפילו בדברים: אפילו אם רק ציער אותו במילים (לא פיזית, לא כספית), צריך לפייסו עד שימחל.
—
הלכה ט (המשך) — תהליך הפיוס
דברי הרמב”ם: “לא נתרצה, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ומפגיעין בו… לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה — מניחו והולך לו, ואותו שלא מחל הוא החוטא.”
פשט: אם האדם לא רוצה למחול, מביאים שלוש פעמים שלושה חברים. אחרי שלוש פעמים, אם הוא עדיין לא רוצה — עוזבים אותו, ומי שלא מוחל הוא עצמו החוטא.
חידושים:
1. “מפגיעין בו” — לא טקס: הרמב”ם לא מתכוון לטקס פורמלי. זה כמו כשאדם רוצה שמישהו ילווה לו כסף — הוא משתמש במכריו, ב”קשרים הפוליטיים” שלו. מביאים אנשים שיכולים לומר “הוא באמת לא התכוון, הוא חבר שלך.” זו השתדלות מעשית, חברתית.
2. אצל רבו — אלף פעמים: “אם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.” אצל רבו שיעור הפיוס בלתי מוגבל.
3. למה מי שלא מוחל הוא חוטא: כי אותו אדם השפיל את עצמו, הוא השתפל, הוא הסביר שלא התכוון, הוא הביא חברים — “תמחל לי” לא פירושו רק מילים, פירושו שהוא מרצה, מסביר, מתחייב להיות טוב יותר. כשמישהו עושה כל כך הרבה והאחר מתעקש — הוא החוטא.
4. עשרה אנשים — ענין מנין: קודם בתהליך הפיוס יוצא עשרה (3×3 + הניזוק).
—
הלכה י — אסור להיות אכזרי
דברי הרמב”ם: “אסור לאדם שיהא אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול — ימחול בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו והרבה לו — לא יקום ולא יטור.”
פשט: אדם לא רשאי להיות אכזרי. הוא צריך להיות קל לפיוס וקשה לכעוס. כשמבקשים ממנו מחילה, צריך למחול בלב שלם.
חידושים:
1. “וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון”: מחילה היא סימן של יהדות. הרמב”ם מביא זאת כמידה שמגדירה לבבות יהודיים.
2. “אבל הגוים ערלי לב — ועברתם שמרו לנצח”: גויים שומרים את כעסם ונקמתם לנצח. הרמב”ם מקשר זאת להלכה ש”ערלים” מתייחס בעיקר לגויים (כמו ב”מדירני מן הערלים”).
3. **ראיה מהגב
עונים:** הגבעונים התחזו ליהודים, אבל הבינו שהם לא יהודים כי לא היו להם מידות יהודיות — הם לא רצו למחול. כששבעה מבני שאול נתלו על פי דרישתם, אמרה הגמרא “ארורים הגוים ולא ישראל” — יהודי היה מוחל אפילו אם הרגו חבורה שלמה.
4. [הערה חשובה — נגד סברה הפוכה:] יש אנשים שחושבים שמוסר גויי מלמד מחילה ומוסר יהודי מלמד נקמה. הרמב”ם מראה בדיוק להפך: המוסר היהודי הוא למחול, והגבעונים/גויים — “לא ידעו רחמים.”
—
הלכה יא — כשהניזוק נפטר
דברי הרמב”ם: כשהאדם שפגעו בו נפטר, מביאים עשרה בני אדם, מעמידים אותם ליד קברו, ואומרים “חטאתי לה’ אלקי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך.” אם חייב כסף, נותנים ליורשים. אם אין יורשים או לא יודעים מי הם — מניחן בבית דין.
פשט: גם אחרי מות הניזוק נשארת החובה של תשובה בין אדם לחברו. מביאים מנין לקבר ומתוודים בפרהסיא.
חידושים:
1. עשרה אנשים — ענין מנין: גם כאן ליד הקבר מביאים עשרה — יש ענין של מנין, מקביל לתהליך הפיוס (3×3 + הניזוק = 10).
2. למה ליד הקבר — לא “קסם”: זה לא שהולכים לקבר כי המת שומע. העיקר הוא הצד הציבורי/חברתי: כולם יודעים שהיו כועסים. צריך לתקן את כבוד הנפטר בפומבי. מובאת מעשה של חסיד שפגע ברבו, והרבי שלח אותו לקבר — כי כל החסידים כועסים עליו בגלל זה. כלומר: עושים תשובה בין יהודים, זה תיקון חברתי.
3. בין אדם לחברו יש ממד חברתי שהולך מעבר לניזוק עצמו: אפילו כשהאדם כבר לא חי, נשאר הנזק החברתי — כולם יודעים מה עשו. לכן צריך וידוי ציבורי ליד הקבר.
4. כסף לבית דין: אם אין יורשים, מפקידים את הכסף בבית דין — כמו בגזילת הרבים, שבו עושים צרכי ציבור כי אי אפשר לדעת מי כל הניזוקים.
—
הערה כללית על מבנה פרק ב’
הלכות בין אדם לחברו נכנסות בפרק ב’ באמצע הדיון על יום כיפור. הטעם: לתשובה יש שני צדדים — בין אדם למקום ובין אדם לחברו — ושניהם חלקים מהלכות תשובה.
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ב’: מהות התשובה האמיתית
מבוא: המעבר מפרק א’ לפרק ב’
אומר הרמב”ם הקדוש, הלכות תשובה פרק ב’. בעיקרון כך, בפרק הראשון למדנו, אפשר לומר את מצוות התשובה. מצוות התשובה, הכפרה, כפרה היא חלק ממצוות התשובה, כן? יהודי צריך לעשות תשובה, ולכן צריך להתכפר, זה חלק מאותה הלכה. יש כללים והלכות מתי צריך לומר וידוי, יהודי צריך לומר וידוי, מתי שווה הכפרה, וכדומה.
עכשיו בא הרמב”ם בפרק ב’ לומר מהי תשובה אמיתית. יש אפילו סתירה מסוימת, וכאן הוא עושה את התשובה קלה יותר, הוא לא אומר ממש שצריך לומר וידוי אפילו. הוא מסביר בעצם, הוא אומר כן במילה אחת, אבל הוא מסביר את עיקר התשובה, מהי תשובה אמיתית.
קולא או חומרא? שני אופנים בתשובה גמורה
מה אני מתכוון? יש, אפשר לומר קולא וחומרא.
מהי הקולא? אפשר לומר שתשובה גמורה פירושה תשובה חלשה יותר מקודם. קודם למדנו תשובה עם וידוי, עם חלוקי כפרה. עצם התשובה, המציאות של תשובה, לא מצוות התשובה. ומה פירוש תשובה? תשובה פירושה לא לחטוא יותר.
או אפשר לומר להיפך, תשובה פירושה מדרגה גבוהה עוד יותר. קודם אמרנו שיש יום כיפור, והאדם עשה תשובה, והוא לא היה רוצה לחטוא שוב, אבל לצערנו הרבה יהודים נופלים עוד. האם תשובה גמורה פירושה מדרגה גבוהה יותר של תשובה.
שיטת החתם סופר: תשובה גמורה להלכה
אני רואה שהוא מביא כאן כמה מהלכים. הוא אומר שהחתם סופר אומר תשובה גמורה פירושה, הרמב”ם מתכוון כאן להלכה, שיש דין למשל שעבריין אינו כשר לעדות, כן, רשע דחמס. על זה לא עוזר מה שהוא אמר וידוי. על זה צריך לדעת שהוא אינו עוד רשע דחמס. על זה צריך תשובה גמורה.
נכון, אבל בינתיים גם לא עוזר מה שהוא עומד כאן. הוא צריך להראות, הוא צריך שיוכלו לראות, הוא צריך להחזיר אבידה בדבר גדול וכדומה. זה לא בדיוק אותו הדבר, יש דברים, יש פושע יד על פקדון, פושע יד על אשה, ששם חייב להיות שהיה לו שוב הזדמנות לרמות, והוא לא רימה. נכון, באשה זה יותר. זה יותר מזה, שם צריך שיוכלו לראות, וכדומה, זה מקום אחר, יש גדרים שם, שיש להם יותר קשר לאיך בית הדין ידעו שהוא עשה באמת תשובה. כאן מדברים על החובה כלפי שמיא יותר.
עולם המעשה לעומת העצם הפילוסופי
אני חושב שהעיקר הוא שקודם היה יותר על עולם המעשה, יותר על מה שעומד. עכשיו אומר הרמב”ם, הוא אומר את האמת, הרבה פעמים יש כך שצריך לדחוס לתוך פרק הלכתי, להבין פרטי דינים, אחר כך יש את העצם, אתה יכול לומר את הרעיון הפילוסופי, היסוד, היסוד העצמי של תשובה.
אולי אם היינו הולכים לספר החינוך שאמרנו קודם, אומר הרמב”ם שהאופן של תשובה הוא עם וידוי. עכשיו הוא אומר, התשובה עצמה בלי המצווה, אם תשובה לא הייתה מצווה, אלא רק הייתה מציאות שצריך לעשות תשובה, הוא אומר, אז מה פירוש המציאות של לעשות תשובה? כן, אבל זה הוא אומר זו אז המצווה, זה הלקח מספר החינוך.
הלכה א’: איזו היא תשובה גמורה
לשון הרמב”ם
אומר הרמב”ם, איזו תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, בא לו שוב אותו ניסיון, בא לו שוב אפשרות, הזדמנות, על דבר שכבר עבר עליו בעבר. ואפשר בידו לעשותו, יש לו את האפשרות שוב לחטוא, ופירש ולא עשה מפני התשובה, אבל הוא פירש, הוא מתאפק מזה, הוא פירש מזה, ולא עשה, הוא לא עשה את זה, והוא לא עשה את זה מפני התשובה, כי הוא עשה תשובה. לא, לא מיראה, לא, הוא לא עשה את זה בגלל שיש לו אולי פחד ממישהו, ולא מכשלון כח, כי הוא נחלש או שאין לו היום את האומץ לעשות את העבירה, אלא הוא עושה את זה בגלל תשובה, כי הוא רוצה לא לעשות יותר עבירות. כן, טוב. זו תשובה.
המשל של בעל אשה בעבירה
בקיצור, הרמב”ם מסביר, רשע שבעל אשה בעבירה, אדם בעל אשה בעבירה, ועכשיו באה שוב הזדמנות, ולאחר זמן נתייחד עמה, הוא בדיוק יחד איתה לבד.
דיון: מה פירוש “נתייחד עמה”?
דובר 1: הוא לא מתכוון לומר באופן שהוא עובר על יחוד, כי זה עצמו חטא. הוא מתכוון לומר שיש לו שוב את ההזדמנות לחטוא איתה. האמת היא שהוא כן עובר, כי בוודאי באופן שהוא יכול לחטוא, זה איסור יחוד. זה בכל מקרה. יחוד פירושו להיות במצב שאפשר לחטוא. הוא בוודאי עשה את העבירה, אבל הרמב”ם לא מתכוון לומר את זה. זה יכול גם לומר שהוא שוב באזור שלה והוא יכול לעשות שיחת טלפון ולהיות איתה. יש לו את ההזדמנות.
דובר 2: הרבי אומר, הרבי אומר, נתייחד עמה, נתייחד עמה פירושו באמת, והוא התייחד. זה קשה לומר. הוא מדבר על חיים לא, איזה יחוד, הוא מדבר יותר שרואים את התשובה. בסדר.
דובר 1: ושוב, יחוד יש אופן שלא עוברים על יחוד סתם כך, אבל הוא יכול… אותו אופן שעוברים על יחוד… אם זה באופן שמספיק שיוכל לעשות את העבירה, זה פירוש יחוד. זה בטוח, שעוברים על… ברור, פשוט יחוד…
חידוש: תשובה גמורה אפילו עם חולשות
בעיצומו של תשובה הוא עשה, ואז רואים שתשובה היא בסדר, כאן יש כלל. אפילו מדברים כבר על מישהו שהוא עדיין מסתובב עם נשים, לא שהוא הפסיק להסתובב. אז, בוודאי הדרך האמיתית של לעשות תשובה היא לא תשובה גמורה. הדרך האמיתית של התשובה להפסיק להסתובב לגמרי, שאין נשים, אני לא נמצא שנה שנה במקומות כאלה וכדומה, שזה נעשה אבל הולך לומר מאוחר יותר, כמו שנה כזו, אני חושב, זה עומד בנפרד שצריך באמת לא לעשות את זה, אבל הוא אומר שאפילו לא, הוא אפילו פשוט, אני אומר פשוט, מה זו תשובה?
מה זו תשובה היא… אני תמיד אני מסכים אני הולך לאותם מקומות, ויש לי תמיד אהבה, יש לי תמיד? יש לי עדיין עם מה שעבר עליה עדיין אוהב, אבל כוח גופו הוא יכול שוב לעשות את העבירות, אבל מפני שהוא בעל, ושוב באותו אזור רואה אני…
דיון: יחוד כגדר בפני עצמו
דובר 2: יחוד הוא לא יחוד והמרדכי… כן, אבל הוא מתכוון לומר, אולי לא יחוד שאנחנו במקום אחר, ששם יש מישהו שיכול יותר לשמוע, וכדומה. זה אחרת זה טריש. יחוד הוא לא אם היה, על העשר הוא נר, כבר הרבי העשר הוא כשר, כבר הרבי זה. ראה איך תמיד גמרא… עם טעם לזה יש את מה שזה הכריח אותו עם המילה מסוים אחד, שזה זה קשה לומר, היה שוב גמרא, כשהוא כך מחזיק יותר על אשתו דרך. אפשר לומר לו לשמוע שאפשר כן. יחוד הוא עדיין רק גדר בפני עצמו, לכן UE, עשר הוא לא. אבל זה גדר לכן.
דובר 1: אבל, לפי מה שהוא אשה שצריך לומר, בעל תשובה גמורה פירושו מהיחוד הוא בעל תשובה גמורה מהאיסור אשה שיש, הוא לא בעל תשובה גמורה מהאיסור יחוד, על זה צריך להיות הזדמנות הבאה לעבור על יחוד, באמת, אבל גם על יחוד, כאן יש כל כך גדר בפני עצמו, זו עבירה בפני עצמה, אבל זה גדר לעבירות. זה לא קסם בהלכה.
הוא כן, הוא לא בעל תשובה מלא, יש לו עדיין לא שליטה על כל המצוות, כמו מישהו שמיחוד הוא עדיין היה. הוא כן, הוא אפילו יותר, הוא קיים מה שיש ביחוד את זה, אפילו עם הקב”ה עצמו. הוא צדיק גדול, ואני הייתי נותן לו קוויטלך. זה לא קונץ.
אתה צודק, אבל אני רוצה לומר לך, שכתוב בעל תשובה גמורה, פירושו שזה בעל תשובה גמורה, הוא באמת ויתר על יחוד. אני חושב שצריך לשבח את האדם, הייתי נותן קרדיט לאדם הזה, בסדר? שהוא התמודד עם העבירות שלו, אבל אדרבה, שלא יעשו את זה. אדרבה, שיעשו את זה. היו מפרשים שאומרים מה שהוא יעשה את זה, אבל אדרבה, שלא יעשו את זה. אבל מדברים שאפילו יש אופן, זו תשובה גמורה. ירושלמי אומר. אהם.
דובר 2: יכול להיות שבאופן זה היו לו גם ייסורים, אולי צריך את הייסורים.
דובר 1: לא, אבל צריך אני להבין, מה הוא רוצה להוציא? אם מישהו לא כך, התחיל להיות מאוד מקפיד על יחוד, הפשט לא פתר את הבעיה שלו של לבעול את האשה. כי, אם יש מוטה, מה עושה יחוד? היחוד הוא לא דבר, אפשר להשתמש בהכל. אבל לפעמים נעשה, שאלה עם מאוד לא, אבל לפעמים נעשה.
משל: האלכוהוליסט
מישהו הוא, נניח, אלכוהוליסט, נכון? אדם רגיל יכול לשתות במתינות, כי רגיל שותה קצת, ולא ישתכר. מישהו הוא אלכוהוליסט, והוא אומר, אני לא יכול, אני לא יכול לעשות הנזא, אני אהיה פורא לא לשתות כוס אחת, נכון? אותו אדם שלא יכול להיות בעל תשובה גמורה, היה הדרך היחידה לעשות תשובה לברוח מיד מאוד רחוק מהיין, אולי הוא צריך לעשות כך, כי לא היה לו זה באמת גרוע יותר, אבל בעל תשובה גמורה הוא, שיש לו עדיין חשק ליין, אבל הוא למד לשתות במתינות, לא יותר מדי, כי עומד להביא כאן בזה המהלך, אתה אומר שזה לא מעשי, לא תהיה רציני, שהמאיר דייטס של בליך כאן? אנונימי, אולי אנונימי…
הפסוק “זכור את בוראך בימי בחורותיך”
זכור את בוראך בימי בחורותיך, לזכור את ה’ בשנים הצעירות שלך, עד שלא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. מפרש שם הרמב”ם יפה מאוד, שמזהירים אדם, עשה תשובה כשאתה עדיין צעיר, כי אז ההוכחה שיש לך עדיין את הכוחות ועדיין היית יכול לחטוא.
הלכה ב’: תשובה בימי זקנותו
כי אם באו ימי הרעה, השנים המבוגרות, הם שנים של רע, ושנים שאז אין לך כבר חפץ, שמתכוונים כאן תאווה, אין לך אז שום שייקאפ, חפץ. אומרים, אה הוא התבגר, הוא נזרק מהעבירות שלו, הוא לא יכול לומר כך, מישהו הוא שונא עבירה, אין לו כבר ממה לדבר בבית הכנסת ומתחיל לא לשלוח, שזו תשובה רעה, אבל תשובה היא כשהוא היה שם עם הכוחות.
חידושו של האדמו”ר מאמשינוב על פגם הברית
טוב מאוד. שמעתי שהאדמו”ר מאמשינוב אומר, שהרבה אנשים מתמודדים עם עבירות של פגם הברית וכדומה, הוא אומר שזה למעשה תשובה לעשות, כי הרי הוא לא… הוא אפילו לא צריך אונס אשה, זה הרי מצד עצמו, שכל יום הוא בעצם תשובה גמורה.
אם הוא מתאפק והוא לא צריך לעשות תיקונים, כי זה תיקונים שמדברים על מישהו שאין לו תשובה גמורה, אם הוא באותו מצב, אם הוא שם פילטר וכו’ אז הוא כבר נמנע מחטא, ברמה אחרת, אפילו אין לו והוא מתאפק, זו התשובה גמורה.
לשון הרמב”ם: תשובה בימי זקנותו
אומר הרמב”ם, ואם לא שב אלא בימי זקנותו, מה קורה כשאדם לא יכול היה לעשות את העבירה והוא פירש? הוא עשה את התשובה כשאין לו כבר שום פוטנציאל, כשהוא כבר זקן, בעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אומר הרמב”ם, אע”פ שאינה תשובה מעולה, אבל זה רואים כן, גמורה פירושה חשובה מעולה, הוא אומר לא.
בסדר כן, אמת. ואפילו זו לא תשובה מעולה, מעולה סאילוי, זה בכל זאת טוב לו! זה מעולה לו. זה אומר… הוא נקרא בעל תשובה? כי למעשה… הנקודה היא לא להיות, לא להיות כזה… הנקודה היא שהוא לא ייכשל יותר בחטא, הוא לא יהיה יותר דבר כזה. הוא אומר, אידיאל הוא כך, אבל למעשה זה טוב גם כך. אנונימי, זה טוב גם כך. זה עדיף מכלום, אפילו הוא כבר זקן והוא עושה תשובה בימי זקנותו, גם זה טוב. אמת. אבל צריך לומר את כל זה, זכור את בוראך בימי בחורותיך.
שאלה: תשובה של גוסס
ומסבירים תשובתו, היה מעניין, כשהוא יודע שהוא הולך למות, ומה שייך לומר שהוא לא יחטא יותר, “לא אשוב לחטא זה לעולם”? הולכים למות. אבל הוא עשה, הייתה חרטה אמיתית.
לוקחים, זה כמו… מעניין, כי אם אנחנו חושבים שחרטה היא רק הקדמה למה שאני לא אחטא יותר לעולם, זה לא שייך כשהוא הולך למות. נו, כן, אפשר להבין. יכול להיות מהצד השני ה… ה…
הלכה ב’ (המשך): תשובה ביום מיתתו
דובר 1:
כי למעשה, הנקודה היא לא להראות קונצים, להראות שהוא יכול, הנקודה היא שלא ייכשל יותר בחטא.
אומרים אידיאל הוא כך, אבל למעשה טוב גם כך. העבירה לא נעשתה עדיף לא לעשות. הרמב”ם אומר, “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו”, כך הוא עשה את זה. הוא אומר כבר קודם גם, ראיתי את זה כל השנים. מה הוא אומר שם? העיקר הוא זכירת בניו. ושם אמת מה שאתה אומר, זה אמת.
קושיא: איך אפשר לדבר על תשובה ביום מיתתו?
דובר 1:
זה בכל זאת דבר מעניין, כשהוא יודע שהוא הולך למות, מה שייך לומר שהוא לא יחטא יותר? הוא הולך למות. אבל הייתה לו חרטה אמיתית. זה כמו מעניין, כי אם אנחנו חושבים שחרטה היא רק הקדמה למה שאני לא אחטא יותר לעולם, זה לא שייך כשהוא הולך למות.
דובר 2:
כן, אפשר להבין. יכול להיות מהצד השני, הבעיה השנייה היא רק שהוא לא ייכשל שוב. ברגע שהוא מת, אין לו כבר גם את הבעיה.
דובר 1:
שוב, הם מתכוונים שיש לו חרטה והוא באמת נעשה אדם טוב יותר במובן מסוים, והוא נעשה אדם טוב, הוא לא היה חוטא. הרצון לחטוא הוא עדיין קצת חטא.
דובר 2:
כן, אבל אם הרופא אומר לו שהייתה טעות, הוא בריא וחזק, אז הוא היה חוזר לעבירות שלו.
דובר 1:
אני לא יודע, זו שאלה טובה, זו שאלה טובה.
דוגמה מדוסטויבסקי
דובר 1:
כלום, יש את איזה סופר גדול, דוסטויבסקי, אני לא יודע מה, הוא כבר עמד לפני הירי, וזה שינה את חייו מאוד. זה דבר, כשאדם רואה את יום המיתה מול העיניים, יכול להיות שזו באמת תשובה עמוקה יותר, ולא רק “בכל מקרה אני מת, יש לי חרטה, מה הייתה לי מזה?” ומתחילים לפחד.
תשובה מיראה לעומת תשובה אמיתית
דובר 1:
גם הרמב”ם היה אומר, אם עושים את זה מיראה, זו לא תשובה מעולה. התשובה ביום מיתתו אינה תשובה גמורה. עכשיו הוא לא מדבר על מישהו שנכשל באחת. הוא עומד שביום מיתתו זה גם לא מיראה, כי אם זה מיראה, יש לו פחד שהוא יקבל מכות. מדברים כאן שהוא עשה תשובה כי הוא עשה התבוננות עמוקה, והוא כן נעשה אדם טוב יותר.
דיון: מה קורה כשהוא ניצל?
דובר 2:
מה קורה באמת כשאדם במצב כזה? אחר כך קורה שהוא ניצל. יש שני סוגי אנשים. יש אנשים שנשארים, ויש אנשים שמיד כשהוא מתגלגל הוא, נשאר הוא נשאר.
דובר 1:
לא, זו לא ראיה, אבל לא שוכחים. יש אנשים שנשארים עם התשובה שלהם, ויש אנשים שלא. יש שניהם.
יש אנשים שהיו חולים, וזה שינה את חייהם, כי הם התחילו לקבל פרספקטיבה אחרת, הם התחילו לעשות דברים אחרת. יש שאומרים שחוויות דרמטיות, “ניר דת’ אקספיריאנסס”, עם סמים מסוימים שיש להם יעילות כזו, זה שינה מאוד את הפרספקטיבה, זה גרם לאדם להבין באמת שנמצאים כאן זמנית, ואפשר לקחת ולהתחיל פרספקטיבות טובות יותר על העולם.
פסוק “עד אשר תשקע החמה”
דובר 2:
מה הוא אומר “כל עונותיו של זה מחולין”?
דובר 1:
כל עונותיו של זה מחולין, המחילה היא על כל העבירות, שנאמר… זה המשך של הפסוק, נכון? זה הפסוק הבא.
דובר 2:
כן. “תשובת אנוש תאריך אפו”.
דובר 1:
החכמה היא שזה תלוי בבחירתי בכל מקרה. אבל על כל פנים, “עד אשר תשקע החמה”, זה עוד לפני שהשמש שוקעת. כלומר, כשאדם מת, “ואור וירח וכוכבים”, עד שהכל נעשה חשוך. כשאדם מת, השמש חשוכה עבורו, הוא קורא מנקודת המבט שלו. אולי הכוונה לעיניו. “ואור וירח וכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם”.
דובר 2:
כן, זה בא מ… “ושבו העבים אחר הגשם”, מה זה?
דובר 1:
“שהוא יום המיתה”. בכלל, מכאן לומדים, “אדם יראה וישוב קודם שימות, שלא יאמר”. נו, על זה אומרים חז”ל, “שוב יום אחד לפני מיתתך”.
דובר 2:
כן, כי אתה לא יודע מתי אתה הולך למות, אז, הוא אומר, תמשיך הלאה.
הלכה ג – ומה היא התשובה
דובר 1:
עכשיו נלך ללמוד, “ומה היא התשובה?” זו כבר השלישית.
דובר 2:
טוב מאוד. מה הדבר השלישי?
מהי עיקר התשובה?
דובר 1:
“ומה היא התשובה?” מהי עיקר התשובה? תשובה כלומר, עכשיו הוא כבר לא מדבר על תשובה גמורה. קודם דיבר שיש מצווה שכאשר עושים תשובה צריך שיהיה באופן של וידוי. עכשיו הוא אמר, איך יודעים שאדם עשה תשובה? מה שחטא, הוא לא עושה שוב. עכשיו הוא אומר, מהי תשובה?
“הוא שיעזוב החוטא חטאו”. זו לא תשובה גמורה. תשובה גמורה היא פשוט, הוא הגיע למצב אחד והוא לא עושה את העבירה. עכשיו אומרים, בעצם מה שהוא הולך עכשיו להסביר זה בעיקר הפשט של וידוי, אם אתה רוצה שם אתה יכול לכתוב. מה שהוא מדבר כאן זה, מה זה אומר וידוי? מה זה אומר מה שכתבתי “פנימיות הוידוי”? כי הוא עובר כאן על סדר הוידוי והוא מסביר את כל הדברים שהוא אמר שם.
אז כאן הוא יותר מסביר מהי תשובה, מה היא לא תשובה גמורה. מה זה אומר שהוא צריך לעשות תשובה? אולי אפשר לתרגם שה”עשה תשובה” הולך על החלק השני, מה שהוא אומר “עשה תשובה”, וה”ויתוודה” הולך על התשובה. אבל באמת לא צריך להיכנס שוב למצב הזה.
שלושה חלקים של תשובה
דובר 1:
אז מהי התשובה? “שיעזוב החוטא חטאו”, הוא עוזב את זה. “ויסירנו ממחשבתו”, הוא מסיר את זה ממחשבתו.
חידוש: “ויסירנו ממחשבתו” – לא עם מחשבתו, אלא ממחשבתו
דובר 1:
מעניין, הוא לא מסיר את זה עם מחשבתו, כי הוא הולך לזכור את זה, “יתנחם על שעבר”. כלומר שהוא מסיר את ההתרגשות. זה שהוא מסתכל על העבירה כעל משהו חיובי, כמשהו שהוא רוצה לעשות שוב, והוא מסיר את זה. מחשבה היא בדרך כלל, בלשון הקודש עומדת כבר תוכנית, משהו כזה, “חושב מחשבות” שהוא רוצה…
דובר 2:
כן, זה אומר תוכנית, הוא חושב…
דובר 1:
הוא מסיר את זה מה… תוכנית זה כבר לא אפילו. “ויגמור בלבו”, הוא מחזק בתוך… בדעתו, “שלא יעשנה עוד”, זה לא הולך לקרות יותר.
“שנאמר”, רואים פסוק, “יעזוב רשע דרכו”, הרשע יעזוב את דרכו, שזה ה”יעזוב וכו’ החטא”. “ואיש און מחשבותיו”, יסיר את המחשבה, התוכנית לחטוא שוב.
חידוש: הסדר – תחילה “יסירנו ממחשבתו” ואחר כך “יתנחם על שעבר”
דובר 1:
אבל זה לא מספיק, כי זה רק צער על העבר. זה לא רק לא היה מכוון. כתוב “בושתי”, אבל אני חושב שזה אומר פשוט, במקום שזה קרה. היה צריך, היה צריך שזה יהיה אחרת. זה לא מסובך מדי.
דובר 2:
לא, זה אותו דבר כמו נחום מטרייסן, נחמה טרייסן.
דובר 1:
לא, זה אומר שזה הופך לנחום, אני חושב שזה לשון צער על העבר.
דובר 2:
הממ, אני רואה. אני חושב שזה לשון צער על מה שעבר.
דובר 1:
אין הבדל. שניהם אומרים אותו דבר. אני חושב שזה אומר על העבר. אני חושב שזה אומר על העבר. כי הוא מביא את הפסוק “אחרי שובי נחמתי”. זה אומר כך. אחרי.
דובר 2:
אוקיי… שנאמר “אחרי שובי”, אחרי שעשיתי תשובה.
דובר 1:
זה עדיין אחרי שהוא עשה את עזיבת… “נחמתי” – אולי אם זה הטעות?!
דובר 2:
לא, אני חושב שזה פשט טוב – בוא נבדוק. כי הפסוק? אה… “השיבני ואשובה אחרי שובי נחמתי”… אני לא יודע. מה הפירוש של הסדר הזה. נו…
דובר 1:
אוקיי “אחרי שובי נחמתי”, אחרי שעשיתי תשובה “נחמתי” יש לי צער על העבר. “אחרי הוודעי” לו החטא והעבירה, “ספקתי על ירכי”, הוא הכה את ידו מצער, אבל את העבירה הוא עשה.
דיון: מה זה אומר “אחרי שובי”?
דובר 2:
מה זה אומר תשובה? אחרי תשובה? אולי זה אומר אחרי שקיבל מוסר?
דובר 1:
אבל אני כבר עושה תשובה, תשובה זה אומר את זה.
דובר 2:
לא, תשובה זה אומר שיעזוב, שהוא זורק את ה…
הסבר: למה תחילה “יסירנו ממחשבתו” ואחר כך “יתנחם על שעבר”
דובר 1:
אני אגיד לך פשט פשוט וטוב. כל זמן שהוא מסתכל עדיין על העבירה כדבר טוב, כדבר שכאשר הוא חושב עליו זה עושה לו רגשות טובים, “וואו, אני אוכל לעשות את זה שוב, זה יהיה כל כך כיף”, אז החשיבה עצמה היא משהו רע. אז הוא צריך קודם להסתכל אחרת על העבירה, ולהסיר ממחשבתו, שכאשר הוא חושב על העבירה הוא יחשוב כמו משהו שאני לא רוצה יותר לעשות, זה דבר רע. ורק אחר כך הוא יכול להתחיל להתחרט על שעבר. כי כל זמן שהוא עדיין מסתכל על העבירה כדבר טוב, יש לו רגשות טובים כשהוא חושב אחורה, אז זה אותו דבר.
אני ראיתי דבר פשוט, כשאדם חושב שהיה לו חוויה, הוא עבר, כמו שאמרת קודם, הוא עבר על אשת איש, וואו, וכל פעם שהוא חושב על זה תופס אותו תאווה כמה טוב היה, אז החשיבה עצמה על זה היא עבירה. אז רק אחרי שהוא כבר יסירנו ממחשבתו, אין לי יותר תוכנית, אני לא הולך לעשות את זה יותר, זה בטוח רק מהעבר.
דיוק ב”שעבר”
דובר 1:
על זה הרמב”ם אולי הדגיש את המילה “שעבר”. עכשיו זה רק דבר מהעבר, זה כבר לא דבר שהוא בהווה, זה לא דבר יותר שהוא עדיין בתוכנית שלו להמשיך. כל זמן שאדם עדיין תקוע בחטא, זה עבר, הווה, וגם עתיד. כל פעם שהוא חושב, הוא חושב כמה טוב היה וכמה טוב יהיה שוב. עכשיו הוא חושב שזה משהו מה”שעבר”, כי הוא כבר התיר את עצמו ממחשבתו על להמשיך.
דיון: האם כל זה דבר אחד?
דובר 2:
אני חושב שכל הדברים האלה לא ממש כל כך חיצוניים. כי הנקודה היא, אני לא מחזיק יותר שזה דבר טוב. חשבתי שזה דבר טוב, חטאתי. עכשיו אני מחזיק שזה לא דבר טוב. זה כבר כולל חרטה, זה כולל הכל. אתה מפרק כאן דבר אחד לרמות רבות מאוד, אבל באמת זה הכל אותו דבר.
דובר 1:
זה לא כך. כי אני אגיד לך, למשל אדם שכל יום כיפור הוא עושה תשובה על משהו, וכל שנה אחרי יום כיפור הוא עושה את זה שוב. אז מה שהוא עושה ביום כיפור זה לא רציני, כי יש אמנם איזה “יסור נחם”, אבל ה”יסור נחם” הוא לא על שעבר. ה”יסור נחם” הוא על משהו שעדיין נמצא בו. אנחנו מדברים יותר מדי על אותם מקרים, זה לא ממש מה שקורה בדרך כלל. אצלנו זה יותר קיין ברעדינג, אנחנו לא מדברים, אבל לא, אנחנו מדברים על מישהו שהוא יותר פשוט. בוא נדמיין שאנחנו מדברים על מקרה יותר פשוט. חשבתי שזה היה טוב, זה לא טוב. יום טוב, אני הולך הלאה, זה לא.
“ויעיד עליו יודע תעלומות” – הפשט של וידוי
דובר 1:
אוקיי, אומר הוא הלאה, “ויעיד” – זה אומר, והוא יעשה עדות על עצמו.
אה, אז קודם דיברנו על מישהו שהוא הולך שוב להיות במצב דומה ולא להיכשל. כאן מדברים על אדם שאין הוכחה שהוא הולך שוב לנסות, כי כאן מדברים על תשובה. אבל מה כן, יודע תעלומות, הקב”ה, או אם מישהו היה יכול להיות בראש שלו, הוא היה מודה שהתשובה היא כל כך אמיתית שהוא באמת לא רוצה לחזור.
אז אני אומר לך את הפירוש, הפירוש של הלקח משנה, הפירוש האמיתי.
דובר 2:
כן, כאן זה לא אומר שהקב”ה יעיד, זה אומר שהוא יעשה את הקב”ה עדות עבורו.
דובר 1:
הוא יגיד לו לפני הקב”ה, זה ההסבר של כל ההלכה, זה בעצם הסבר של מה זה אומר וידוי. וידוי זה לפני הקב”ה, כי אני כלומר, אני כלומר לפני הקב”ה, אני כלומר, הקב”ה יודע שאני לא רוצה יותר.
אז אני לא הולך להוכיח, זה לא כמו בהתחלה, מדברים על מצב שהוא יכול להוכיח, כי מדברים על… כשהוא זקן או כשהוא… אבל התשובה היא כל כך אמת, בוא לא נחזור אליי. התשובה היא כל כך חזק אמת שאם היה מצב כזה לא הייתי נכשל. התשובה היא כל כך חזק אמת, הוא אומר את זה לפני הקב”ה. הוא לוקח את הקב”ה כעדות על זה.
דובר 2:
אתה אומר שזה כל כך חזק אמת, אז זה מתאים מאוד יפה.
דובר 1:
כך זה שוב אותו לימוד כמו קודם, רק הפעם אין לו את המציאות שהוא יוכיח את זה, אבל הוא אומר שזה כל כך אמיתי כמו אז.
זה הפשט של וידוי
דובר 1:
אז זה הפירוש של וידוי, שלמדנו בפרק הקודם, מהו וידוי? זה לפני הקב”ה. מה זה אומר, אני לוקח את הקב”ה כעדות על זה. אני אומר לו, הקב”ה הוא עדות שאני לא רוצה יותר. אף אחד לא יודע שאני לא רוצה, רק הקב”ה יודע. יודע תעלומות זה אומר תעלומות לב, לא תעלומות שהוא יודע את העתיד. אדם אומר אני לא רוצה יותר, זה דבר פנימי.
כל הוידוי שכתוב כאן, התווכחתי איתכם פעם, הדרכים, הלשון שהרמב”ם שם על הלכות דעות, על מידות, מידות זה אומר רגש פנימי, רצון פנימי שאני רוצה. אז כאן אתה רוצה להתוודות לקב”ה.
הלכה ג’ (המשך): וידוי בשפתיו וגמר בליבו
דובר 1:
אז, אבל זה הפירוש של וידוי, כי הוא לקח בפסקה הקודמת, מה צריך להיות וידוי לפני הקב”ה? כי זה אומר, אני לוקח את הקב”ה על עדות על זה. אני אומר לו, הקב”ה הוא עד שאני לא רוצה יותר. אף אחד לא יודע שאתה לא רוצה, רק הקב”ה יודע.
יודע תעלומות זה אומר תעלומות לב, לא תעלומות שהוא יודע את העתיד. אדם אומר, אני לא רוצה יותר, זה דבר פנימי. כל הוידוי שכתוב כאן, חשבתי פעם, דרכיו זו לשון שהרמב”ם מביא על הלכות דעות, על מידות. מידות זה אומר רגש פנימי, רצון פנימי שאני רוצה. אז כאן אתה רוצה להתוודות לרצון. מי יודע מה אתה רוצה? אף אחד לא יודע. אדם יכול לראות אם אתה עושה מעשים, אבל הקב”ה יכול לראות מה אתה רוצה. זה היודע תעלומות.
יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. תשובתו, עזיבתו, וחרטתו על שעבר תהיה כל כך חזקה שהוא לא רוצה. כמו שאתה אומר, כל כך חזק שאם מישהו היה יכול לראות תעלומות, היה רואה שזה כל כך אמיתי כמו כשאדם עושה תשובה ויש לו אחר כך הזדמנות והוא לא עושה את זה.
שנאמר, “ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו”. איך זה מתאים? שנאמר, לא הבנתי? אדם אומר, אני לא הולך יותר… לעבוד עבודה זרה זה כמו לקבל את מעשה ידיו כאלוה. אדם יוצר פסל והוא אומר “אלהי”, ואני הולך לעשות תשובה כל כך חזק שאני לא הולך לומר את זה יותר.
זה הפסוק אומר “שובה ישראל”, זו ההפטרה של שבת שובה. “קחו עמכם דברים”, הוא אומר, וידוי דברים. כן, “ושובו אל ה’”. טוב מאוד. הפסוק מסביר, מה הוא יאמר? “אשור לא יושיענו”. מה זה? הם אומרים כחלק מהוידוי שלהם. אתה רואה כאן זה המקור שוידוי קבוע לעתיד, מה שהרמב”ם אמר. כאן הם אומרים, מה הם אומרים? אנחנו לא הולכים יותר לעשות את… הם אומרים שהם לא הולכים יותר לקבל כאלוה את מעשה ידינו.
וידוי בשפתיו וגמר בליבו
הרמב”ם, “וצריך להתוודות בשפתיו”. טוב מאוד. “ולומר עניינות אלו”. אני חושב על הפירוש החסידי שלי, הרבה פעמים כאן כשהעבירה נעשית כל כך חזקה, שזה נעשה כמו ה… זה נעשה שולט עליו, הוא מכור לעבירה. אוקיי, אני עוזב, אני עוזב. אני לא צריך יותר לעשות שהחטא שולט עליי, הקב”ה שולט עליי. כשאדם נכשל שוב ושוב, החטא שולט עליך, אתה לא יכול להתרחק ממנו.
אז הרמב”ם אומר, אני חושב שצריך לקרוא את שתי ההלכות ביחד. צריך לומר את זה בפה, לומר מה שהוא אמר, גמר בליבו. למה? אני לא יודע למה, זה עוזר. יש איזו מעלה שאומרים את זה בפה.
אבל, כל המתודה בדברים, מי שמתוודה רק במילים, ולא גמר בליבו לעזוב, הוא לא באמת גמר בלבו לעזוב את החטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו. הוא כמו מי שטובל, מקווה עוזרת באמת, אבל הוא עדיין מחזיק את העבירה שלו בידו. הוא אומר את המילים הנכונות, המילים הן אולי מקווה, מקווה מטהרת, אבל ולא גמר בליבו, הוא עדיין מחזיק בידו את הדבר שהוא החטא.
זה מאוד מעניין, החוטא, כשטובלים עם שרץ בידו, לכאורה ברגע שטבלת אתה טהור, רק ברגע שיוצאים עדיין מחזיקים את השרץ, אז נעשים חזרה טמא. נראה שכאן הוא אומר… אוקיי, זה נושא אחר. אבל לא, אני מבין מה הוא מתכוון, הטהרה לא נעשית טהורה במקווה, אבל האדם כן נעשה טהור, רק הוא נעשה חזרה טמא באותה שנייה. יכול להיות אותו דבר, הוא אומר, הוא אומר, “אני לא מחזיק יותר בעשיית החטא,” נעשה איזה רצון מסוים, אבל אתה לא מחזיק בזה, אז זה כאילו אתה טובל. אבל אתה כן טובל, הוא אומר שהוא טובל, הוא לא אומר שהוא לא אומר כלום. לומר זה שווה משהו, אני לא חושב שלא צריכים חלילה לומר, אבל שרץ בידו לא עוזר.
דיגרסיה: טובל ושרץ בידו – ללכת למקווה בלי לשלם
אני זוכר, עם ראש הישיבה שלי ר’ אברהם’לה, דיברנו בבית המדרש, וכתוב שם, “מי שהולך למקווה בלי לשלם הוא טובל ושרץ בידו.” מה זה? זה שרץ! אתה יכול לומר שאדם שהולך בלי לשלם הוא גזלן, הוא שרץ. אבל למה הוא טובל ושרץ בידו? הטבילה עוזרת בענייני אמונות. זה יותר ממצווה הבאה בעבירה.
ומודה ועוזב ירוחם
אומר הרמב”ם הלאה, וכן הוא אומר, כך כתוב בפסוק, “ומודה ועוזב ירוחם”. שמודה זה הוידוי, אבל זה צריך להיות ביחד עם ה”ועוזב”. רק אחר כך ירוחם יש רחמנות אפילו. אם הוא מודה ולא עוזב, זה לא שייך. זה מפורש בפסוק “מכסה פשעיו לא יצליח”. הוא לא אומר וידוי, הוא שומר את זה, הוא לא יצליח. אבל “ומודה ועוזב ירוחם”.
אולי המודה גורם לעוזב. כמו שאמרת ממש בהתחלה כשלמדנו, שאדם שלא מודה שחטא, הוא לא מפסיק לחטוא הלאה. אז, כנראה הפסוק ממשלי מדבר לכאורה על זה, שאדם לא יאמר לעצמו שהוא צדיק.
אני חושב שהרמב”ם מתכוון לכל הפסוק. אני אעשה לך יפה. כי “מכסה פשעיו” יכול להיות, כמו שאמרת, שהוא מכסה, הוא מכסה את זה. הוא לא מחזיק את זה חזק בידיים שלו, הוא מחזיק את זה רק ב… הוא לא מודה. אבל במקרה אחר יכול להיות “מכסה פשעיו” שהוא אומר וידוי, אבל הוא עדיין מחזיק את זה. הוא מכסה עם הוידוי. כמו “תולה עצמו בוידוי”. הוא מחזיק את זה עם הוידוי, הוא עושה את עצמו עדיין צדיק גם, שהוא אומר עוד וידוי.
צריך לפרוט את החטא
אומר הרמב”ם, “וצריך לפרוט את החטא”, לפרט את החטא, שנאמר “אנא חטא העם הזה חטאה גדולה”, ואחר כך הוא מפרט איזה חטא זה היה, “ויעשו להם אלהי זהב”.
“צריך לפרוט את החטא” – האם זה דין נוסף?
“צריך לפרוט את החטא” – האם זה דין נוסף, או שמא זה דין ש… כשאדם עדיין לא באמת עזב, אז הוא יאמר יותר כללי, כי הוא עדיין תקוע עם איזה חטא. זה דין בוידוי. הרמב”ם מביא מחלוקת בגמרא, רבי עקיבא התווכח, אבל רבי יהודה בן בבא אמר שצריך להביא פסוק. משה רבינו לא רצה להיכנע ליהודים, הוא אמר “אני לא יכול לומר לכם ענינים”. אני חושב שזה קשור ל”מכסה פשעיו לא יצליח”. אלה שמכסים, כמו שאתה אומר, הוא חטא, מה בדיוק הוא חטא? אה.
הלכה ד’: מדרכי התשובה
אומר הרמב”ם הלאה… אוקיי, עד עכשיו למדנו עיקרי התשובה. נכון. למדנו מה זה תשובה, מצוות התשובה, מה זה תשובה גמורה, מהי התשובה. עכשיו נלמד “מדרכי התשובה”, דברים נוספים שעוזרים לתשובה, ועוד ענינים של תשובה.
“מדרכי התשובה”, אומר הרמב”ם כך, “להיות השב צועק תמיד לפני ה’ בבכי ובתחנונים”. שהאדם שעושה תשובה, יזעק להקב”ה, בקשות, תפילות, בבכי ובתחנונים. אני חושב שזה אומר בכי שהקב”ה יעזור לו לעשות תשובה, לא? שהקב”ה ימחל לו. הוא מתפלל שהקב”ה ימחל לו.
צדקה כפי כוחו
מה חסר כאן צדקה כפי כוחו? מה חסר כאן צדקה? תשובה, תפילה, צדקה, רואים בתנא דבי אליהו.
דובר 2:
כן, אבל צדקה… צדקה, אפילו למשל אם החטא שלו היה… צדקה זה אומר שהוא לא נתן צדקה?
דובר 1:
אני חושב שהצדקה היא איזו דרך, אולי צדקה גורמת לתשובה? אני לא יודע. זה עוזר שהקב”ה ימחל את העבירה, ואולי זה עוזר לכפר את העונשים שהיו צריכים לבוא. כן?
דובר 2:
הייתי אומר כך, כשהעבירה היא בענינים שבין אדם לחבירו, אני יכול לשמוע שלמשל הוא גנב, עכשיו הוא נותן הרבה צדקה. אבל כשהעבירה הייתה בין אדם למקום, צריך עדיין צדקה?
דובר 1:
אוקיי, יכול להיות כמו שאתה אומר, שזה עדיין ענינים של יותר תשובה, מדרגות גבוהות יותר של תשובה. כתוב “מקרעין גזר דינו של אדם צדקה וצעקה ותשובה”, זה אחד המקורות בחלק הזה של הרמב”ם.
ומרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו
אבל מה זה מרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו? הוא הולך משם. לא כמו שאתה אומר שם למשל אצל בסייעתא דשמיא, להיפך, הוא צריך להתגבר יותר בנקודה הזו.
ומשנה שמו
“ומשנה שמו, כלומר שאני אחר”, הוא צריך לעשות אצלו… “שמו” זה אומר הסטטוס שלו, זה לא אומר את שם המשפחה שלו. כן, “שמו”, אפשר לדבר עליו כאחרון שנכנס לבית הכנסת ומדבר לשון הרע. הוא צריך לשנות את האישיות שלו. כן, יכול להיות שהוא ממש ישנה את שמו, אבל הנקודה, הרמב”ם מסביר, מה זה יעזור? “שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים”, אני עכשיו דבר חדש.
טוב מאוד, זה מה שנוהגים שמישהו חולה, ומשנים את שמו. אולי לכאורה הוא מתכוון גם לזה. אהה, “איני אותו פלוני”, אוקיי.
ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה
“ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה”. הוא משנה את כל מעשיו, לא רק… הוא משנה את הדרך ככה. הוא לוקח את מעשיו, זה דבר מעניין. כי משהו באופי שלך גם הביא את העבירות. לא, זה לא העבירה עצמה. אהה, “מעשיו כולן לטובה”, הוא מתנהג יותר אצילי, יש לזה השפעה עליך. טוב מאוד, טוב מאוד. “לטובה ולדרך ישרה”.
אצל שלושת הדברים כתוב “ארבעה דברים משנים”, משנה מקום, משנה מעשה, משנה מעשה זה תשובה עצמה. זה זה. לא, יכול גם להיות “לטובה ולדרך ישרה” אומר שהוא צריך לעבוד יותר על מידות ממוצעות, על דרך בינונית. הקב”ה העניש אותו שהוא גנב, הוא מבין שיש לו תאוות הממון, אז הוא גם צריך לשים לב יותר לא להיות קיצוני עם כסף.
שמתי לב שכשהרמב”ם אומר גם צדקה, מה זה צדקה? אומר הרמב”ם, הוא מוסיף בסוגריים, “שלא תאמר שתשובה מגעת עד שיתן כל ממונו לעניים”. ויכול גם להיות שזורקים עד שגם זה מחלוקת אצל בעל התניא. בעל התניא אומר שנוהגים לתת יותר מחומש. מה ידוע שהמנהג לתת יותר מחומש בצדקה? זה תשובה. והאדמו”ר הזקן אומר שהתורה אומרת שזו תשובה, ותשובה היא פיקוח נפש, ופיקוח נפש מותר. אבל כאן מדברים לא על כל כך צדקה, גם עד כפי כוחו. כן?
כפי כוחו אומר הכי הרבה שהוא יכול, אבל כן.
דיגרסיה: שינוי שם אצל חולה
כששמים שם חדש לאדם שחולה, יכול להיות שזה עוזר קצת, הוא נעשה קצת אחר. אני לא יעקב, אני יעקב מאיר. כמו ה”שלא תתורו אחרי לבבכם”, או מאתמול. לא, אני לא מדבר על אמונה. האדם חושב שזו סגולה, מלאך המוות לא יודע את הכתובת, הוא יתבלבל. אני אומר שזה יכול לעזור בדרך תשובה, כמו כאן. יש אדם שחגג עד יום המיתה, ועכשיו קוראים לו אחרת. זה יזכיר לו תמיד ש, אה, זוכר כשהיית חולה עשית תשובה. הוא אמנם ישכח. אבל יש לו שם אחר, הוא לא ישכח, הוא קצת… אני שומע, אני שומע.
וגולה ממקומו
וגולה ממקומו. אבל אני לא בטוח שמה שהוא אומר על צדקה כאן אומר כפי כוחו, אפשר להבין להיפך, הכי הרבה שהוא יכול. לא חייב להיות רק מצומצם. אולי, אוקיי, יש לי קצת יותר מהמצומצם, אבל לא אין סוף, לא יותר מכפי כוחו.
אומר הוא הלאה, “וגולה ממקומו”, הוא צריך ללכת מהמקום שלו. זה מעניין, כי פשוט היינו יכולים ללמוד כמו שלמדנו קודם, שאדם נמשך למקום שלו. הוא חטא, כנראה היו לו שכנים רעים שמהם הוא למד. אבל כאן אומר הרמב”ם משהו אחר: “שגלות מכפרת עוון, לפי שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח”. בגלות אף אדם לא במעמד שלו, זה כך. הוא מתחיל להרגיש יותר אדם, כי הוא סגר את הדלת. אתה רואה שהרמב”ם מפרש כאן את שני הדברים שאפשר לחשוב שזה כמו סגולה, משנה שמו ומקומו, והרמב”ם מסביר איך זה יכול לעזור לו באמת לעשות תשובה.
אוקיי.
הלכה ד’ (המשך): וידוי ברבים
אומר הרמב”ם הלאה, “ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם”. למדנו קודם שהוא צריך להתוודות לפני הקב”ה, “ויאמר לפני ה’”. הוא מדבר להקב”ה. אבל כאן יש ענין שהוא צריך לדבר לציבור, הוא צריך להתוודות לפני הקב”ה ברבים, או אולי אפילו הוא צריך להתוודות לפני הציבור. אני רוצה לומר לכם מה עשיתי.
תראה מה כתוב: “ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים”. אה, דווקא עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, זה עשה עוול לאנשים אחרים. “ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם”. אני מדבר על מה שעשיתי.
אני חושב שזה עוזר גם לאותו אדם, כי הרבה פעמים אותו אדם מרגיש שעשו לו עוול, ואותו אדם היה בושה, והוא אומר, “הייתי טועה.”
אבל גם בשבילך, זה חלק ממשנה שמו ומעשיו. עד עכשיו הכירו אותך כזה שמציק לכל אחד. בכל עם גאה אני והוא אין יכולין לדור, מישהו שמתנהג בגאווה, והוא לא יכול להיות איתך.
“אבל המכסה פשעיו, אין לו תשובה גמורה, שנאמר, ‘מכסה פשעיו לא יצליח’.” זו ההתחלה של הפסוקים שראינו קודם. הוא לא יצליח לעשות תשובה, הוא יחזור לחטוא.
הלכה ח’: וידוי ביחיד – עבירות בין אדם למקום
דובר 1:
אבל אני חושב גם, כי יש הרבה פעמים אדם שמבזה את האחר ברבים, ואחר כך מתבייש מאוד, הוא אומר, “אין לי דרך.”
אומר הוא: “במה דברים אמורים? בעבירות שבינו לבין חבירו. אבל עבירות שבינו לבין המקום, אין צריך לפרסם עצמו”. שם שהוא חטא בינו לבין המקום, רק הקב”ה, הוא חטא נגד הקב”ה, אין צריך לפרסם עצמו, “וגסות פנים היא לו אם יגלה אותם”. זו גסות רוח אם הוא יגלה זאת.
דיון: למה לא לגלות עבירות בין אדם למקום?
דובר 2:
למה לא לגלות כשחטאו? כשמישהו אומר וידוי, הוא רוצה להוציא את הלכלוך מעצמו, את החטא.
דובר 1:
כן, כי היחסים בין אדם להקב”ה צריכים להיות דבר אינטימי. זה צריך להיות דבר שלוקחים כל כך ברצינות, כמו שאדם לא רוצה לספר לסתם מישהו את הדברים האינטימיים ביותר שלו. כן?
אוקיי. “אלא שב לפני האל ברוך הוא, ומתודה לפניו, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם בפני רבים סתם”. הוא אומר, “כן, חטאתי,” אבל הוא לא אומר מה הוא עשה. “וטובה היא לו שלא נתגלה עונו”. זו טובה לאדם שהעוון שלו לא מתגלה.
וכתוב “אשרי נשוי פשע כסוי חטאה”, מה זה לאדם שנשמר או נשכח. “נשוי” אומר, לדעתי, שזה לא טוב שיודעים שאדם חטא, כי יש סוג של דבר עם חילול השם, כי כשעושים עבירה ברבים יש ענין של חילול השם.
דובר 2:
לא, אני חושב ש, כך הייתי חושב, שזה אומר שאדם הולך ואומר “חטאתי”, מתחילים שני אנשים נכון. לא, אפשר לחטוא. אפשר לחטוא, יש אפשרות.
דובר 1:
לא, עדיף שיתבייש בזה. טוב מאוד.
הלכה ט’: עשרת ימי תשובה
דובר 1:
עכשיו הרמב”ם ילך לדבר על הזמן המיוחד של תשובה, שזה חידוש של הרמב”ם. למדתי עכשיו שיש ענין של צעקה וכל הדברים האלה, שזה לא תשובה עצמה, זו תשובה, ויש דברים שעוזרים לעשות תשובה, זו עצה לתשובה. אומר הרמב”ם, אחת העצות היא סדר מעשה תשובה בעצם. כן?
יכול להיות שזה קשור למה שהוא אמר עכשיו, שיש דרכים מסוימות איך אסור לדבר על החטאים שלו. אומר הוא עכשיו עוד דבר, שזה גם דבר טוב שצריך להקדיש זמן מסוים לתשובה. אולי, אני לא יודע, כמו שהוא אומר שענינים שבינו לבין המקום צריך לדבר רק להקב”ה ולדברים, זה לא טוב שמדברים מזה ברבים. אולי זה המשך, שבגלל הסיבה הזו יש גם שעשו זמן לתשובה. אגב, צריך רק להיות עסוק בדברים חיוביים, במצוות. אני לא יודע, לא חשבתי. אני חושב שיכול להיות, הייתי חושב שהוא אומר כבר, לא להוסיף. הוא אומר שאחת העצות, מדרכי התשובה, היא שעשו את עשרת ימי תשובה. וזה עוזר גם שיש רבים איתו.
אומר הרמב”ם ש“אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם”, לזעוק להקב”ה, יפה לעולם זה דבר נצחי, תמיד דבר טוב, תשובה, ערב ראש חודש ניסן, והרמב”ם מדבר. לא, לפני שהוא אומר את כל הזמנים, ערב יום הכיפורים, וכן הלאה. “יפה לעולם” אומר בכל הזמנים שלנו. זה אומר תמיד לזעוק להקב”ה. כך הוא נתן עצה, כמו שהרמב”ם אומר, כאילו יש את כל הדברים האלה היום, כשיהודי עושה תשובה, יש איזו סגולה, איזו יארצייט, ואיזו תפילה לזה. אבל הוא רוצה לומר, זכור שעשרת ימי תשובה עדיין חשובים יותר מיארצייט של רבי שמעון. עשרת ימי תשובה “בין ראש השנה ויום הכיפורים, ויפה ביותר”. עשרת הימים בין ראש השנה ויום כיפור, עשרת ימי תשובה, הם הזמן הכי טוב לתשובה, ומתקבלים מיד, ומיד התשובה שלהם מתקבלת.
זה מתאים מאוד, כי קודם הוא אמר שצריך לעקוב אחרי יום כיפור. אז לא נשאר תלוי יותר מדי זמן, אתה לא תלוי הרבה זמן, אתה יורד מיד מהתלייה, כי מגיע מיד יום כיפור ואתה מסיים את התשובה.
“שנאמר ‘דרשו ה’ בהמצאו’”, אתה צריך לדרוש את הקב”ה, לחפש את הקב”ה כשהוא נמצא בין הציבור. “‘קראוהו בהיותו קרוב’”, אבל את זה צריך חז”ל. מתי הוא בהיותו קרוב? “אמרו חז”ל”, מתי זה? זה בעשרת ימי תשובה, כשהקב”ה נמצא בין… כן.
דיון: מה זה אומר “בהיותו קרוב”?
דובר 2:
איך מפרשים “בהיותו קרוב” כשהקב”ה נמצא בין הציבור? אני אומר, מתי הוא לא? אני אומר, הוא תמיד קרוב, במיוחד כשעשרת ימי תשובה הוא יותר קרוב.
דובר 1:
הסיבה היא כי הציבור עושה תשובה. הוא קרוב כי הציבור עושה תשובה, הוא קרוב לאוהביו, לאוהביו. נכון, כי הציבור כבר לקח את המצווה, הם כבר הלכו למקווה, הם כבר התפללו.
דובר 2:
אבל זה לא דווקא אחד ששולח את הקב”ה. אני חושב כך.
דובר 1:
אומר הרמ”א במיוחד, זה עשרת ימי תשובה עוד יותר טוב. אבל בציבור, זה מתאים מאוד למה שאמרת עכשיו, שעשרת ימי תשובה כבר יש ציבור. אבל כשהציבור עושה תשובה, “וכל זמן שעושין תשובה צועקין בלב שלם, הם נענים, שנאמר ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’.” הקב”ה תמיד, כשקוראים לו הוא תמיד. אם לוקחים ביחד את הציבור, “קראנו אליו”, כשלוקחים ביחד את הציבור ועושים יום תפילה, יום תשובה, אז זה טוב כמו עשרת ימי תשובה. אין הבדל.
דובר 2:
אה, זה כתוב “בכל קראנו אליו”. מתי “קראנו אליו”? ברבים. ברבים אפשר לעשות את “קראנו אליו” בכל זמן. יחיד זה יותר קשה, כי החינוך של אדם לבד, לפרוץ את הסביבה מסביב.
דובר 1:
מה לא מתאים? שהרמב”ם דיבר על עשרת ימי תשובה. עכשיו הוא אומר, השיא, התשובה הכי טובה היא יום כיפור.
הלכה י’: יום הכיפורים
דובר 1:
“וביום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל”. זה הסוף של מחילת סליחה לישראל.
אני חושב כך כי למדו קודם שתשובה מתחילה את התהליך של להיפטר מהחטא, ויום כיפור מסיים את זה. תרגמתי פעם, קץ זה דדליין. צריך תמיד, מתי אני אלך לעשות תשובה? מחר, מחר תשובה, יום אחד אעשה תשובה. ספר החינוך אומר שאדם צובר וצובר, ואחר כך לא יכול, הוא נעשה דיקטט, הוא נעשה, המשא מונח עליו. זה היום שזה נעשה דדליין. זה הקץ. קץ מחילת סליחה, זה הקץ.
דובר 2:
אוקיי, אלה שני פירושים טובים. קץ מחילת סליחה, זו לשון הגמרא ביומא. זה בפיוטים, כן.
דובר 1:
אבל אני אומר, יש פירוש טוב, כי זה העיקר, שזה תלוי עד יום כיפור, אז זה הקץ.
“לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים”. כל אחד חייב לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים. אה, אולי לעשות תשובה על ידי להתוודות. אז אז יתקבל תשובה למה שהתלבטנו קודם. הלשון אומרת מי שאומר וידוי, כי וידוי אומר שהוא רוצה לעשות תשובה, אבל לא אומרים שהוא עושה תשובה גמורה וכו’.
דיון: למה “חייבין הכל”?
דובר 2:
ושוב, איך הוא לומד את ה”לפיכך חייבין הכל”? למה חייבין הכל? אם הוא עשה פטורים אחרים?
דובר 1:
אה, וידוי זה אחרת. וידוי זה אחרת. הכל תלוי בתשובה. בזמן תשובה אומרים וידוי, כי וידוי זה מה שעושה תשובה, אתה מקבל לשוב. משהו כזה.
זה חשוב, אני חושב, תפוס, זה ה… איך אומרים? עכשיו יש מבצע על מכנסיים, תפוס, כל אחד יקנה מכנסיים. הוא אומר, קץ מחילת סליחה אומר שזה היום האחרון של עשרת ימי תשובה. הוא אמר שעשרת ימי תשובה חשובים. הוא אומר, זה הקץ של עשרת ימי תשובה.
דובר 2:
למה דווקא על זה? אני אומר… אוקיי.
הלכה יא’: סדר וידוי יום הכיפורים
דובר 1:
לפיכך חייבין הכל… כן, דיברנו. כי כל אחד צריך לעשות תשובה ולומר וידוי יום כיפור.
תרגום לעברית
“מצוות וידוי יום הכיפורים, שיאמר מערב היום קודם שיאכל.” המצווה היא שכאשר ערב היום, כשיום הכיפורים נכנס, סוף היום של ערב יום כיפור, עדיין לפני שאוכלים. למה לפני שאוכלים? “שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה.” אולי יחנק בסעודה קודם שיתודה, והוא לא עשה תשובה.
זה דבר יפה… זה דבר מעניין למדי, כי הרי הוא לא יהיה לו יום כיפור, אבל יהיה לו יום המיתה, האדם שהולך חלילה להיחנק. אבל החכמים רצו לפני כן תשובה. לכן אומרים וידוי במנחה. אם הוא לא אוכל אולי יחנק. יחנק לא אומר שהוא ימות, יכול להיות שהוא יהיה חולה, יהיה בסכנה. אני לא יודע מה יכול אפילו לקרות. אני יכול לחשוב, כי אוכלים את אותה סעודה כשבוכים ובתשובה, לא סעודה שאוכלים בחיות. אפשר להיחנק.
אומר הוא הלאה, “ואף על פי שנתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בליל יום הכיפורים ערבית.” בלילה עושים שוב וידוי. למה? כי עכשיו זה כבר באמת יום כיפור, במקום שלפני כן זה היה רק הכנה ליום כיפור, עכשיו זה יום כיפור עצמו. “וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה.”
דיון: למה חוזרים על הוידוי כל כך הרבה פעמים?
דובר 2:
מה הפשט? אני חושב שזה כי אולי הוא חטא בינתיים.
דובר 1:
אבל אתה אמרת קודם צעקה. אני רואה שיש לזה קשר לצעקה. כל תפילה היא גם צעקה. אתה אמרת שצעקה עם תשובה עובדים טוב מאוד ביחד. אז כל פעם שיש צעקה, תפילה, עושים גם וידוי?
דובר 2:
למה כתוב שעושים זאת שוב? כן, אבל למה? למה להתוודות כל כך הרבה פעמים? אנחנו מפריעים ביום כיפור, אומרים את כל הוידוי, כבר שמעתי. נו, מה אתה רוצה? למה אתה רודף? משהו צריך להיות סיבה גדולה לזה. אני חושב שאולי הוא חטא בינתיים. אני לא יודע בבירור.
דובר 1:
אני חושב שצריך להבין למה צעקה עוזרת לתשובה. אם צעקה עוזרת לתשובה… לא, אתה מתכוון לא צעקה, אתה מתכוון וידוי. אני אומר לך שוב, שוב, שוב. כל פעם שעושים שוב צעקה, עושים שוב תשובה, עושים שוב וידוי. בדיוק למה, צריך להבין. אבל אני אומר, יש לזה קשר לכך שצעקה עוזרת לתשובה.
דובר 2:
אה, טוב מאוד. אם תשובה גמורה, תשובה גמורה צריך לומר וידוי רק פעם אחת. אבל ביום כיפור עושים, אומרים כל כך הרבה פעמים וידוי, כולי האי ואולי שאדם יתפוס שהוא לא יחטא יותר.
יכול גם להיות שצעקה היא לא כל תפילה היא צעקה. צעקה היא בעצם תפילה שהלכה, יש בה צעקה. צעקה פירושה כשאדם צועק. כל פעם שאתה מתפלל, מה שאתה עושה, אתה מנסה. אולי אחת מהן תהיה צעקה, שיש אז ליד וידוי גם. זה יותר מצעקה.
דובר 1:
אתה מתכוון לומר כי כתוב תשובה וצעקה?
דובר 2:
אוקיי, אני רוצה לומר, אני רוצה להישאר בפשט שלי. שיום כיפור עושים לא, אומרים ביום כיפור את הוידויים כל כך הרבה פעמים, אולי כולי האי ואולי שזה יעזור. הגמרא כתובה, “שמא יארע לו דבר עבירה בינתיים”. נעשה כך שביום כיפור עצמו הוא חטא. זה כמו המעשה של רבי ר’ אלימלך. כן. אני לא יודע. זה לא ברור. אוקיי. הלאה. אם מישהו יודע בוודאות שהוא לא חטא ביום כיפור, אולי הוא לא צריך כל כך הרבה פעמים וידוי.
דובר 1:
אני לא יודע.
טוב, בואו נמשיך הלאה.
מקום הוידוי בתפילה
דובר 1:
אומר בני כך, אומר הרמ”א, “יחיד אחר תפילתו”, כל יחיד בסוף שמונה עשרה יש וידוי, “ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית.” כי אנחנו נוהגים כן ששליח הציבור אומר אחרי התפילה. לא, לא. אה, כן, איפשהו באמצע התפילה. כל כיפור, כל… אני אומר גם באמצע שמונה עשרה.
הלכה יא’ (המשך): נוסח הוידוי ומקומו בתפילה
כן, אני לא יודע. לא ברור. אוקיי.
אם מישהו יודע בוודאות שהוא לא חטא ביום כיפור, אולי הוא לא צריך לומר כל כך הרבה וידוי. אני לא יודע. טוב, בואו נמשיך הלאה.
מקום הוידוי בתפילה — יחיד ושליח ציבור
הלאה עם השאלות. אומר הרמב”ם, “יחיד אחר תפילתו”. היחיד, בסוף שמונה עשרה, יש וידוי. “ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית”. מעניין. אצלנו נוהגים כן ששליח הציבור אומר אחרי התפילה. אה, כן, איפשהו באמצע התפילה, יום כיפור, כן. באמצע שמונה עשרה.
עיקר נוסח הוידוי — “אבל חטאנו”
אומר הרמב”ם כך: “והוידוי שנהגו בו כל ישראל הוא אבל חטאנו וכו’ והוא עיקר הוידוי”. אומר הרמב”ם, עיקר הנוסח הוא שנאמר “אבל”. האמת היא, ענין אחד הוא, אני לא כמו זה שאומר “לא חטאתי”, אלא “אבל אנחנו אבותינו חטאנו”. וזה מספיק, “והוא עיקר הוידוי”.
אתה רואה בבירור, וההלכה כתובה קודם שצריך לומר כשהוא חוזר את כל הנוסח. זה מדבר על הרעיון של תשובה. ביום כיפור, אומרים חטאתי, זה עיקר הוידוי, ויוצאים. כתוב בגמרא, נקרא שאתה מאריך, אתה אומר “על חטא” וכו’, אבל זה כבר לא מעכב.
חזרת וידוי על עבירות שעברו
אומר הרמב”ם הלאה, “עבירות שהתודה עליהם יום כיפורים זה, אף על פי שעומד בתשובתו” — עבירות אלו שהתוודה עליהן שנה אחת ביום כיפור, מה קורה בשנה הבאה? השנה הוא לא חטא בעבירות האלה. אומר הוא, אומרים זאת שוב, “חוזר ומתודה עליהם יום כיפורים אחר”. זו הסיבה למה אומרים כל כך הרבה “על חטא”, כי אפילו עבירות שעשו רק פעם אחת, אומרים אותן כל פעם. אפילו מישהו באמת עשה תשובה, “שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד”. אדם צריך תמיד לזכור, את פשעי אני יודע, וחטאי תמיד לפני.
הלכה יב’: תשובה בין אדם לחבירו
אוקיי, עכשיו נלמד על תשובה בין אדם לחבירו. חלק חשוב מאוד מתשובה.
החילוק בין עבירות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו
אומר הרמב”ם, “אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל ביאה אסורה וכיוצא בהן, אלו הן עבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, החובל בחבירו, או המקלל את חבירו, או אחד שגנב ממנו אפילו שוה פרוטה, אין נמחלין לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו”. החובל צריך ליתן לו נזק צער ריפוי שבת ובושת, וירצהו ויבקש ממנו. זה דבר נוסף, כן? הרמב”ם אומר אפילו השיב לו מה שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולבקש ממנו שימחול לו.
חידוש — מחילה פירושה לחזור להיות חברים
ראה איזה חידוש גדול כאן, שלאדם יש כוח למחול. הוא שילם לו, אבל לאדם יש משהו… הוא עדיין כועס. יכול להיות שמישהו הכה את זה, הוא שילם לו את חובותיו. כן, אבל מי אומר שיש לי דבר כזה מחילה שהוא יהיה חבר שלי? החזרתי לו. כן, כן, צריך לחזור להיות חבר שלו. זה החידוש, למחול פירושו שצריך לחזור להיות חבר שלו, שהוא לא יהיה שונא.
הלכה יג’: פיוס אפילו בדברים
אומר הרמב”ם, אפילו לא חטא לו חבירו אלא בדברים, אפילו הוא רק ציער אותו במילים, צריך לפייסו, הוא צריך לפייס אותו, ולהפגיע בו, ולפגוע, עד שימחול לו. לפגוע, זה נשמע שטוח. הוא צריך לבקש ממנו, הוא צריך לבקש ממנו, הוא צריך לבקש ממנו, שוב ושוב עד שהוא מוחל לו.
הלכה יד’: תהליך הפיוס
הבאת שורות של בני אדם
ואם לא נתרצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו, ומפגיעין בו ומבקשין ממנו. זה לא אומר שצריך לעשות טקס. הרמב”ם אומר כמו כשאדם רוצה שמישהו ישאיל לו כסף, הוא פוגש מכרים והוא מנהל משא ומתן, הוא מוודא לחזור להיות חבר שלו. הוא צריך להשתמש בקשרים הפוליטיים שלו. הוא לא צריך ללכת למשטרה השיעור, אבל מה התקן? הוא קורא לזה, הוא מביא את החברים שלו לקרוא. הם אומרים לו שהוא באמת לא התכוון, הם אומרים לו שהוא חבר שלו.
לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית. הוא מביא לו אנשים גדולים יותר. לא רצה, מניחו והולך לו, ואותו שלא מחל הוא החוטא. אז עשית את שלך, ומי שלא מוחל, זו כבר הבעיה שלו, הוא החוטא. והוא צריך לבקש ממנו סליחה.
אצל רבי — אלף פעמים
לאדם יש שיעור כמה הוא צריך לבקש סליחה מזה. אבל אם היה רבו, אם הוא רבו, הרבי שלו, כאן מתכוונים סתם למי שלמד תורה, לא? הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו. הוא צריך למחול לו יותר ויותר. אבל הרבי תמיד צודק. יכול להיות, just to be clear, עונים שזה לא אומר, זה אומר למה זה שלא צריך למחול לו?
למה מי שלא מוחל הוא חוטא
כי זה השפיל עצמו לפניך, לא פשוט הוא מבקש “תמחל לי”.
“תמחל לי” לא אומר כלום.
זה אומר שהוא מרצה, הוא מסביר שהוא לא התכוון, הוא ילך יותר, הוא יהיה טוב יותר, וכולי.
אז זה מושך אותו בחזרה, הוא אשים אותך באשמה, אז למה אתה מתעקש?
זו המילה, כן?
זה לא סתם שיש חובה למחול, זה אחרי המחילה.
הלכה טו’: חיוב להיות נוח לרצות
כן, זה אומר הרמב”ם, זה אומר הרמב”ם שצריך למחול.
אסור להיות אכזרי
“אסור לאדם”, כן, אומר הרמב”ם, “אסור לאדם שיהא אכזרי ולא יתפייס”.
אדם לא רשאי להיות אכזרי ונוקם ונוטר, לשמור את השנאה, “ולא יתפייס”.
“אלא יהא נוח לרצות”, הוא צריך להיות קל לרצות, להיות מפויס, “וקשה לכעוס”, וקשה לכעוס.
אומר הרמב”ם, “ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול”, כשהאדם שחטא נגדו מבקש ממנו שימחל לו, “ימחול בלב שלם ובנפש חפצה”, צריך למחול בלב שלם ובנפש חפצה, הוא צריך להיות מוכן, הוא צריך…
כן.
“ואפילו הצר לו והרבה לו”, אפילו אם האדם ציער אותו הרבה ועשה לו הרבה נגדו, “לא יקום ולא יטור”, לא יהיה נוקם והוא לא ישמור את… לא יטור את השנאה בלב.
דרכם של זרע ישראל — מחילה היא מידה יהודית
אומר הרמב”ם, “וזהו דרכם של זרע ישראל”, זו הדרך של ילדים יהודים, כן, זה אחד הסימנים של יהודים, כן, אלו הסימנים של זרע ישראל, “ולבם הנכון”, זו הדרך שבה לבבות יהודיים הם.
“אבל הגוים”, אבל מה שאין כן הלא-יהודים, “ערלי לב”, הגויים הם ערלי לב, כמו שכתוב בהלכה שכאשר מישהו אומר “מדירני מן הערלים”, הוא מותר בערלי ישראל ואסור מן הגוים, כי הגויים הם הערלים האמיתיים, ערלי לב, הם סתומים.
“אלא ועברתם שמרו לנצח”, העברה שלהם, חרון האף שלהם, הנקמה שלהם, הכעס שלהם הוא לנצח.
ראיה מהגבעונים
ועל הגבעונים שהתחזו כאילו הם יהודים, מה היה הסימן לדעת שהם לא יהודים?
כי ראו שאין להם מידות יהודיות.
והם לא מוחלים, “לפי שלא מחל ולא נתפייס”. אבל מאחר שהגבעונים לומדים בני ישראל הינו. אתה זוכר את המעשה שהיה עם הגבעונים עם בני שאול? הם אמרו שצריך לתלות את בני שאול, כי שאול הרג את הגבעונים. והם אמרו שהנקמה תהיה שיתלו את בניו. ובני ישראל ביקשו זאת ברחמים, והם אכן עשו כך. אבל הגמרא אומרת, על זה כתוב הפסוק “והגבעונים לא מבני ישראל המה”. הגמרא מבינה בגמרא שיהודי לא היה עושה כך. אפילו הרגו חבורה שלמה, היה מוחל. זו לא מידה יהודית.
הערה — נגד סברה הפוכה
שמעתי פעם מחלוקת. יש אנשים שאומרים שהמוסר הגויי אומר שצריך למחול לשונא, והמוסר היהודי אומר שצריך לנקום. כאן כתוב בדיוק הפוך. הגבעונים, מוסר יהודי… גבעוני הוא “לא ידעו רחמים”. מוסר יהודי, מוסר יהודי, הוא למחול.
הלכה טז’: כאשר הנפגע נפטר
וידוי ליד הקבר
מה עושה היורש החי? “מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו”. מביאים מנין. כי קודם גם יצא לעשרה אנשים, כי קודם היה צריך להביא שלוש פעמים שלושה אנשים, וביחד עם הנפגע זה עשרה. כאן יש לך ענין של מנין. אבל כאן, הראשון מת, צריך עשרה אנשים. ו“מעמידם על קברו”, מביאים אותו לקבר, “ואומר בפניהם”, אומרים “חטאתי לה’ אלקי ישראל ולפלוני זה שהרגתי אותו כך וכך”. זה מאוד מעניין, כי במקום, זה ענין של תשובה. אני חושב שזה יותר מהצד הציבורי. כולם יודעים שהוא הרג אותו. אז עד שמפייסים את החרטה של כבוד האדם. כן, הכבוד שלך, זה… כן.
החזרת ממון ליורשים
דמי חבירו, דמי ממונו, לא עוזר. זה לא מספיק שהוא יחזיר את הכבוד. ליורשיו, הוא צריך להחזיר את הכסף ליורשים. ואם לא היה לו יורש, אם אין לו יורש, או לא היה יודע מי יורשו, או שהוא לא יודע מי היורש, מניחן בבית דין, צריך להשאיר את הכסף בבית דין. כמו הדין כשמישהו גזל ממישהו. אם גזלו מהרבים, צריך לעשות זאת לצרכי ציבור. לא צריך לדעת מי כל הרבים.
דיון — למה בית דין?
ואני שומע שאם תשים זאת בבית דין, בוודאי שבית הדין לא יידע מי היורש, ואם לא, הם ישארו עם הכסף, אז בית הדין על הסתם יוכל להביא זאת אלי. יש לי בית דין. איך זה בוודאי. לכן זה כבר טוב כשמישהו פרסם שהוא הולך, בנקיות פנים, שהוא הולך לקחת את הכסף ממי שגזלת, אז כל אחד יוכל לרוץ להתייצב. כן. הנקודה טובה מאוד.
אבל כך כתוב בגמרא, שמישהו גזל ממישהו והוא אליבא דאמת אין יורשים, נותן זאת לבית דין, וכך הוא יוצא. זה מאוד מעניין, כי כאן, כאן, זה מעניין, כי איפה זה בא? שבמקרה כזה, מספיק שאתה מתוודה לפני הקב”ה. שכביכול, כל העניין של לפייס את זה הוא כל עוד אותו אדם חי. אבל אותו אדם מת. אבל אתה רואה שזה לא כך. אתה רואה שיש ענין של בין אדם לחבירו גם. כביכול, זה דבר חברתי. לצער אדם אחר זה דבר חברתי. אם זה לא חי, כבר פגשתי אחרים ממני ופייסתי את חבריו והתוודיתי. אבל זה לא כך, כי אולי כל העולם יודע שאתם כועסים. אתה רואה ש…
מעשה — החסיד שפגע ברבו
אוקיי, איפה אנחנו רואים את זה במעשה? שאחד החסידים פגע ברבו, והוא שלח אותו לקברו הלאה. למה? כי כל החסידים כועסים. כל חברי זה כועסים עליך בגלל זה, אז. כך, אתה עושה תשובה בין יהודים. זו לא עבודה, זה לא “קסם” שהולכים לקבר של זה.
סיכום — מבנה של פרק ב’
אוקיי. זה עד כאן פרק ב’. זה מאוד מעניין. השני, הלכות בין אדם לחבירו נכנס לגבי יום כיפור. איפה זה נכנס בדיוק כאן, הלכות תשובה בין אדם לחבירו? זו גם תשובה, כן. יש תשובה בין אדם למקום, ויש תשובה בין אדם לחבירו. אוקיי.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
Laws of Repentance, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of Lecture on Laws of Repentance Chapter 2
—
General Introduction: The Structure from Chapter 1 to Chapter 2
Rambam’s Structure: Chapter 1 dealt with the mitzvah of teshuva — vidui (confession), atonement, divisions of atonement, when one must say vidui, when atonement occurs. Chapter 2 proceeds to explain what is true teshuva — the reality of teshuva.
Novel Points:
1. The distinction between “mitzvat teshuva” and “metziut hateshuva”: Chapter 1 dealt with olam hama’aseh — the practical laws. Chapter 2 enters into the essence, the essential foundation of teshuva — the “philosophical idea.” If teshuva were not a mitzvah, but rather a reality — what would that mean? This is the subject of Chapter 2.
2. Leniency or stringency? One can read Chapter 2 in two ways: (a) Leniency — teshuva gemurah is a weaker requirement than Chapter 1, because here vidui is not even mentioned, only ceasing to sin; (b) Stringency — teshuva gemurah is a higher level, because in Chapter 1 we spoke of Yom Kippur teshuva where people fall again, and here we speak of one who has truly overcome his nature.
3. The Chatam Sofer’s approach: The Chatam Sofer says that “teshuva gemurah” in Chapter 2 has a practical halachic consequence — for example, a rasha dechamass is invalid as a witness, and vidui alone does not help restore him to validity as a witness. Therefore one needs teshuva gemurah — one must see that he is no longer such a rasha (for example, returning a lost object in a significant matter). But this is not exactly the same as here, because there it concerns how the beit din should know, and here we speak of an obligation before Heaven.
—
Law 1 — What is Teshuva Gemurah
Rambam’s words: “What is teshuva gemurah? When one encounters the same situation in which he sinned, and it is possible for him to do it, but he separates himself and does not do it because of teshuva, not from fear and not from weakness of strength. How so? Behold one who had relations with a woman in sin, and after a time he was secluded with her, and he still loves her and has physical strength and is in the same country where he sinned, but he separates himself and does not sin — this is a ba’al teshuva gemurah.”
Simple meaning: Teshuva gemurah is when the same test comes again, he has the ability to sin, but he restrains himself — not from fear, not from weakness — but because he has done teshuva.
Novel Points:
1. The example of “ba’al isha ba’aveira” — question about yichud: The Rambam brings this example: “nityached imah” — he is again alone with her. Yichud itself is a sin — yichud means being in a situation where one can sin. How can the Rambam bring an example of teshuva gemurah where he transgresses another prohibition? The answer: The Rambam is not speaking about the prohibition of yichud itself, but about the fact that he has again the opportunity to sin with her.
2. Simple meaning of “nityached imah”: “Nityached imah” means he was actually secluded. Even if he still has the weakness that he still associates with the woman (i.e., he has not completely stopped associating), but he restrained himself from the actual sin — this is already teshuva gemurah. The ideal way would be to completely refrain, but the Rambam says that even so it is teshuva gemurah.
3. The example of an alcoholic: A normal person can drink in moderation. An alcoholic can make a vow not to drink at all — this is not teshuva gemurah, this is only fleeing from the test. Teshuva gemurah is when he still loves wine, but he has learned to drink in moderation — he has control over himself. The Rambam means: not fleeing from the test, but overcoming the test.
4. Yichud as a fence in itself: Yichud is a fence for sins — a sin in itself, but also a safeguard. One who restrained himself from the actual sin but not from yichud — he is not a complete ba’al teshuva on all mitzvot, but he is indeed a ba’al teshuva gemurah on the actual sin. He is a great tzaddik in this respect, although he still has a weakness in yichud.
5. The Amshinover Rebbe’s novel point about pgam habrit: People who struggle with sins of pgam habrit — every day they restrain themselves is essentially teshuva gemurah, because the test is from themselves (not dependent on another person), and they are constantly in this test. They don’t even need to make any tikkunim (which are spoken of for one who does not have teshuva gemurah) — if they are in the same situation and restrain themselves, this is teshuva gemurah. Even if they install a filter (on the internet, etc.) — this is already refraining from sin on another level, but even without this, if they restrain themselves — this is teshuva gemurah.
—
Law 1 (continued) — Teshuva in Old Age
Rambam’s words: “And if one does not repent until his old age, at a time when it is impossible for him to do what he used to do, even though it is not teshuva me’ulah — it is effective for him and he is a ba’al teshuva.”
Simple meaning: If one does teshuva only when he is old and can no longer sin — it is not teshuva me’ulah, but it is indeed good and he is called a ba’al teshuva.
Novel Points:
1. “Me’ulah” vs. “gemurah”: The Rambam uses here the language “it is not teshuva me’ulah” — not “gemurah.” This shows that “gemurah” means an important, excellent teshuva, but even without this — in practice it is good, he is called a ba’al teshuva.
2. The verse “Remember your Creator in the days of your youth” (Kohelet 12:1): The Rambam interprets: Do teshuva when you are still young, because then is the proof that you still have the strength and you could still have sinned. If there come already “the evil days” — the older years when one no longer has desire (chefetz) — one cannot say this is true teshuva.
3. Teshuva of a dying person — regret without a future: When one knows he is going to die, what does it mean to say “I will not return to this sin ever”? He is going to die! The answer: Regret has value in itself — regret is not only a preface to “I will not sin again,” but it is an essential teshuva. This is a novel point in the nature of regret.
—
Law 1 (continued) — Even if He Sinned All His Days and Did Teshuva on the Day of His Death
Rambam’s words: “Even if he sinned all his days and did teshuva on the day of his death… all his sins are forgiven.”
Simple meaning: Even one who sinned his entire life and does teshuva on the day of his death, all his sins are forgiven.
Novel Points:
1. Question about teshuva on the day of death: How can one speak of “he will not sin again” when he is going to die? He has no choice at all! The answer: The essence is not the practical result, but that he has true regret and he truly becomes a better person internally. The will to sin is itself still somewhat of a sin — if he would also cast that away, this is true teshuva.
2. Problem of revival: What would happen if the doctor tells him he is actually healthy — would he return to his sins? The example is brought of Dostoevsky, who stood before a firing squad and it fundamentally changed his life — when a person sees death before his eyes, it can bring a deeper teshuva, not just “anyway I’m dying.” There are both types of people — those who remain with their teshuva after being saved, and those who do not.
3. Teshuva from fear vs. true teshuva on the day of death: If the teshuva on the day of death is only from fear (fear of punishment), it is not teshuva me’ulah/gemurah. We speak here of one who made a deep contemplation and truly became a better person.
4. Verse “before the sun sets”: The verse “and the light and the moon and the stars and the clouds return after the rain” is interpreted about the day of death — when everything becomes dark for the person. From here we learn that a person should do teshuva before his death, and therefore the Sages say “repent one day before your death” — because one does not know when one will die, one must do teshuva every day.
—
Law 2 — What is Teshuva (Elements of Teshuva)
Rambam’s words: “And what is teshuva? That the sinner abandon his sin, and remove it from his thoughts, and resolve in his heart not to do it again… as it says ‘let the wicked abandon his way and the man of iniquity his thoughts’… and likewise regret the past… and call upon the Knower of secrets to testify that he will never return to this sin.”
Simple meaning: Teshuva consists of: (a) abandoning the sin, (b) removing from thought, (c) resolving in the heart not to do it again, (d) regret for the past, (e) making the Almighty as witness that he will not return.
Novel Points:
1. The difference between teshuva gemurah (Law 1) and plain teshuva (Law 2): Earlier the Rambam spoke of teshuva gemurah — when one comes to the same situation and is not nichshal. Here he speaks of plain teshuva — what are the elements of teshuva? This is essentially an explanation of “the inner dimension of vidui” — what does the vidui mentioned in Chapter 1 mean.
2. “Remove it from his thoughts” — not with his thought, but from his thought: He does not remove the sin with his thought (because he will remember), but he removes the sin from his thought — this means he removes the “excitement,” the plan, the positive view of the sin. “Machshava” in Hebrew means a plan (“choshev machshavot”), not just a thought. He removes the plan to sin again.
3. Novel point in the order: first “remove it from his thoughts” and then “regret the past”: The Rambam places regret for the past after removing from thought. The simple meaning: As long as a person still views the sin as a good thing — when he thinks of it he has good feelings, he is happy how good it was — this thinking itself is a sin. For example, one who transgressed with a married woman, and every time he thinks of it he is seized with desire — this thinking itself is a sin. Only after he has already “removed it from his thoughts” — he no longer has a plan, he no longer views the sin as something positive — only then can he have true regret “for the past.” Because now it is truly only a thing of the past, no longer a thing of the present or future.
4. The precision in “she’avar”: The Rambam specifically expresses “for the past” — because as long as a person is still “stuck” in sin, the sin is past, present, and future all at once. Every time he thinks, he thinks how good it was and how good it will be again. Only after he has already “removed it from his thoughts” for the future, only then is it truly only “she’avar” — a thing of the past.
5. Verse “after my returning I regretted” (Yirmiyahu 31): “After my returning” — after I did teshuva (= abandoning the sin), “I regretted” — I had regret for the past. This supports the Rambam’s order: first abandonment, then regret. “After my knowing” — after I became aware of my sin, “I slapped my thigh” — I struck my hand in pain. Question: If “shubi” already means teshuva, what does “nichamti” mean afterward? Answer: “Shubi” means the first step — abandoning the sin, and “nichamti” is the second step — regret for the past.
6. “And call upon the Knower of secrets to testify” — the simple meaning of vidui: This does not mean that the Almighty will testify, but that the ba’al teshuva makes the Almighty as witness to his teshuva. He stands before the Almighty and says: You are witness that I truly do not want to anymore. This is the true simple meaning of vidui — one stands before the Almighty and takes Him as witness.
7. “Knower of secrets” means secrets of the heart: Not that the Almighty knows the future, but that He knows what is in the heart. A person says “I don’t want to anymore” — this is an internal matter, no one knows if it is true, only the Almighty knows. A person can see if you make “cases” (actions), but the Almighty sees what you want inside.
8. “His ways” is a language of character traits/opinions: The Rambam brings the language “his ways” also in Laws of Character Traits regarding middot. Middot means an internal will — the vidui speaks of training oneself to the will.
9. Connection to teshuva gemurah: By teshuva gemurah (Law 1) one has a practical proof — he comes to the same situation and is not nichshal. Here by plain teshuva there is no such proof, but the teshuva is so true that he can say before the Almighty: if there were such a situation, I would not be nichshal. The Almighty is the witness to this.
10. The verse “and we will no longer say ‘our god’ to the work of our hands” (Hoshea 14) as a source for vidui: Idolatry is when a person creates an idol and says “my god” — he accepts the work of his hands as a god. Teshuva means that one says “I will no longer say it.” The verse “Return, Israel… take with you words and return to Hashem” (haftarah of Shabbat Shuva) is the source that vidui is “fixed for the future” — vidui of words that speaks about the future. There they say in their vidui: “Assyria will not save us… and we will no longer say ‘our god’ to the work of our hands” — they speak about what they will no longer do.
11. [Chassidic interpretation] When a sin becomes so strong that it “rules” over the person (addiction): The person says: “I should no longer make the sin rule over me — the Almighty rules over me.” When a person is nichshal again, the sin rules over him, he cannot get away from it.
12. Question of Yom Kippur teshuva: A person who every Yom Kippur does teshuva on something and every year after Yom Kippur does it again — by him the regret is not “for the past,” because the sin is still there in him, it is still a present thing. This is not a true “regret for the past.”
13. [Digression: dramatic experiences and teshuva] “Near death experiences” and certain dramatic experiences can fundamentally change a person’s perspective — he begins to realize that one is here temporarily, and this can bring true teshuva.
—
Law 2 (continued) — Vidui with the Lips vs. Resolution in the Heart
Rambam’s words: “And one must confess with his lips and say these matters that he resolved in his heart… and anyone who confesses in words but has not resolved in his heart to abandon, behold this is like one who immerses while holding a sheretz… as it says ‘and one who confesses and abandons will be shown mercy.’”
Simple meaning: One must say the vidui with the mouth, but without an internal decision to abandon the sin it is like immersing while holding a sheretz in hand.
Novel Points:
1. One must read the two laws together: The Rambam means that one must say it with the mouth, and in addition resolve in the heart. Why must one say it with the mouth? There is a virtue in saying it out loud — it helps.
2. The parable of “immersing while holding a sheretz” — analysis: Seemingly, when one immerses with a sheretz, one becomes pure at the moment of immersion, but when one comes out and still holds the sheretz, one becomes impure again. So too with vidui: he says “I no longer hold to doing the sin” — something of a will is created, but he does not hold to it, so it is like immersing. But saying is still worth something — the Rambam says that “he is immersing,” not that he does nothing. One should not, God forbid, stop saying, but sheretz in hand does not help.
3. [Digression: “Whoever goes to the mikveh without paying is immersing while holding a sheretz.”] A memory with the Rosh Yeshiva R’ Avraham’le, where it was posted in a beit midrash that whoever goes to the mikveh without paying is immersing while holding a sheretz. Question: One can say he is a thief, but why “immersing while holding a sheretz”? Because the immersion speaks of matters of faith — it is more than a “mitzvah that comes through a sin.”
4. The verse “and one who confesses and abandons will be shown mercy” (Mishlei 28:13): “Confesses” is vidui, but it must be together with “and abandons” — only then “will be shown mercy.” Perhaps “confesses” causes “abandons” — a person who does not confess that he sinned, he does not stop sinning.
5. “One who covers his transgressions will not succeed” — two interpretations: (a) He covers it, he does not confess that he sinned. (b) He says vidui but continues in sin — he is “covering” with the vidui itself, he “hangs himself on vidui” and makes himself still a tzaddik with it. The Rambam means both interpretations.
—
Law 2 (end) — One Must Specify the Sin
Rambam’s words: “And one must specify the sin, as it says ‘Please, this people has sinned a great sin and made for themselves a god of gold.’”
Simple meaning: One must specify exactly what the sin was.
Novel Points:
1. Specifying the sin relates to “covering his transgressions”: When a person has not yet truly abandoned, he will say a more general vidui, because he is still “stuck” with some sin. The law of specifying the sin forces him to be specific.
2. Dispute in the Gemara: The Rambam rules like Rabbi Yehuda ben Bava (that one must specify) against Rabbi Akiva. The source is from Moshe Rabbeinu’s vidui by the Golden Calf, where he specifically specified “and made for themselves a god of gold.”
—
Law 3 — Ways of Teshuva
Rambam’s words: “Among the ways of teshuva is that the penitent should cry out constantly before Hashem in weeping and supplication, and do charity according to his ability, and distance himself greatly from the thing in which he sinned, and change his name meaning I am different and I am not that person who did those deeds, and change all his deeds for good and to the straight path, and go into exile from his place, for exile atones for sin because it causes him to be submissive and to be humble and lowly of spirit.”
Simple meaning: The Rambam lists things that help teshuva: crying out to the Almighty, charity, distancing oneself from the sin, changing one’s name, changing one’s deeds, and going into exile.
Novel Points:
1. “In weeping and supplication” — praying that the Almighty should forgive: This means praying that the Almighty should forgive him.
2. Charity — why? What does charity have to do with teshuva, especially when the sin is between man and God? By sins between man and his fellow (like theft) one can understand — but between man and God? Answer: Charity helps atone for the punishments, and perhaps charity causes teshuva. Source: “They tear up a person’s decree — charity and crying out and teshuva.” Also: “Teshuva, prayer, and charity” from Tana D’vei Eliyahu.
3. “According to his ability” — what does it mean? A dispute: (a) It can mean the most he can, (b) It can mean not more than his ability — not endlessly. The Ba’al HaTanya’s approach: It appears that one who does teshuva gives more than a fifth (the regular measure of charity). The Alter Rebbe explains: Teshuva is pikuach nefesh, and for pikuach nefesh one may give more than a fifth.
4. “And distance himself greatly from the thing in which he sinned” — not like teshuva gemurah: By teshuva gemurah (Law 1) he comes to the same situation and overcomes. Here, by “ways of teshuva,” it is the opposite — he should distance himself from the situation entirely.
5. “And change his name” — interpretation: “His name” does not necessarily mean his last name, but his status/persona. The Rambam explains himself: “meaning I am different and I am not that person who did those deeds.” But it can also be literally changing a name — just as one changes a name for a sick person. Novel point: By a sick person whose name is changed, it is not only a segulah (that the Angel of Death doesn’t know the address), but it helps “in the way of teshuva” — the new name always reminds him that he did teshuva when he was sick, and he will not forget it.
6. “And change all his deeds for good and to the straight path” — not just the sin itself: Your character also brought you to the sins. It is not enough just to stop the specific sin — he must change all his deeds. “To the straight path” can mean moderate character traits/the middle way (like Laws of Character Traits): for example, he stole because he has a lust for money — let him be careful not to be extreme with money anymore.
7. “And go into exile from his place” — the Rambam’s reason: One could have learned simply that he should get away from bad neighbors. But the Rambam gives another reason: “for exile atones for sin because it causes him to be submissive and to be humble and lowly of spirit.” In exile a person is not in his position, he begins to feel more humble. The Rambam interprets both things (changing name and changing place) which one could have thought are a segulah, and he explains how they actually help do teshuva.
—
Law 4 — Vidui in Public
Rambam’s words: “And it is a great praise for a penitent who confesses in public and makes known his transgressions to them, and reveals sins between him and his fellow to others, and says to them ‘Indeed I sinned against so-and-so and did such-and-such to him and behold today I repent and regret.’”
Simple meaning: It is a great virtue when the ba’al teshuva confesses in public specifically about sins between man and his fellow.
Novel Points:
1. Specifically sins between him and his fellow: The Rambam limits the “vidui in public” to sins between man and his fellow, not between man and God.
2. This also helps the injured party: Often the victim feels damaged and shamed, and when the sinner says in public “I was wrong” this is a repair for the other’s shame. But also for the sinner himself it is a part of “changing his name and deeds” — until now people knew him as one who insults everyone, and now he changes his public identity.
3. “One who covers his transgressions will not succeed” — by sins between man and his fellow: Whoever keeps sins that he did against other people, his teshuva is not complete, and he will fall back into sin.
—
Law 5 — Sins Between Man and God: Not to Publicize
Rambam’s words: “For sins between him and God one need not publicize himself, and it is brazenness for him if he reveals them… but he repents before God blessed be He and confesses before Him and specifies his sins before Him, and confesses about them before the public in general… and it is good for him that his sin was not revealed, as it says ‘Happy is one whose transgression is forgiven, whose sin is covered.’”
Simple meaning: For sins between man and God one should only confess before the Almighty in detail, and in public one says only generally “I sinned” without details.
Novel Points:
1. The deeper reason why not to publicize: The relationship between a person and the Almighty must be an intimate thing. Just as a person does not want to tell just anyone his most intimate things, so one should not publicize sins between man and God. This is not only a law, but a “brazenness” — it shows a lack in the seriousness of the relationship.
2. “Happy is one whose transgression is forgiven, whose sin is covered” — desecration of God’s name: When people know that someone sinned, there is an issue of desecration of God’s name. When one goes around and says “I sinned,” other people can justify their own sins — “one can sin, it’s an option.” Therefore it is better that one is ashamed of it and keeps it.
—
Law 6 — The Ten Days of Teshuva and Yom Kippur
Rambam’s words: “Even though teshuva and crying out are good always, in the ten days between Rosh Hashanah and Yom Kippur it is especially good and is accepted immediately, as it says ‘Seek Hashem when He is found’… and on Yom Kippur it is a time of teshuva for all, for the individual and for the many, and it is the end of pardon and forgiveness for Israel, therefore all are obligated to do teshuva and confess on Yom Kippur.”
Simple meaning: Teshuva is always good, but the Ten Days of Teshuva are better, and Yom Kippur is the end of pardon and forgiveness, therefore everyone is obligated in teshuva and vidui on Yom Kippur.
Novel Points:
1. Connection to the previous topic: The Rambam’s transition to the Ten Days of Teshuva is perhaps a continuation of what he said that sins between man and God should not be spoken of in public — therefore a special time for teshuva was established, where one is busy with positive things and mitzvot.
2. “Good always” — without the special times: The language “good always” means that teshuva and crying out are always good, even without the special times. Even though today we have all kinds of segulot and yahrzeits, one should remember that the Ten Days of Teshuva are still more important.
3. “It is accepted immediately” — connection to suspension: This fits with what the Rambam said earlier that for severe sins teshuva “suspends” until Yom Kippur atones. During the Ten Days of Teshuva one does not remain long “suspended” — one comes down from the suspension immediately, because Yom Kippur comes right away and finishes the process.
4. “When He is found” / “when He is near” — when is the Almighty near? The Almighty is always near, what does “when He is near” mean? Answer: He is near because the world does teshuva — He is “near to those who love Him.” When the world has already taken to mitzvot, they have gone to the mikveh, they have already prayed — then the Almighty is near.
5. Individual versus many — “whenever we call to Him”: The verse “Who is like Hashem our God whenever we call to Him” is interpreted about the many — when one takes together a community and makes a day of prayer, a day of teshuva, it is as good as the Ten Days of Teshuva. An individual is harder, because a person alone must break through his environment. But in public one can make “we call to Him” at any time. The Rambam says that the Ten Days of Teshuva are special for an individual, but for a community that cries out with a whole heart they are always answered.
6. “End of pardon and forgiveness” — two interpretations:
– Interpretation a: “End” means a deadline. The Sefer HaChinuch says that a person accumulates sins and postpones teshuva — “tomorrow, tomorrow.” Yom Kippur is the deadline that forces him to act.
– Interpretation b: “End” means the end of the Ten Days of Teshuva. The Rambam said that the Ten Days of Teshuva are important, and Yom Kippur is the last day of them — the end of the special time. This fits with teshuva being “suspended” until Yom Kippur.
7. “Therefore all are obligated to do teshuva and confess” — what does “all” mean? If someone already did teshuva earlier, why is he obligated? Answer: Vidui is different from teshuva gemurah. The Rambam means that whoever says vidui, this shows that he wants to do teshuva, but one does not necessarily mean a teshuva gemurah. In the time of teshuva one says vidui because vidui is what makes teshuva — one accepts to return.
—
Law 7 — Order of Vidui on Yom Kippur
Rambam’s words: “The mitzvah of vidui on Yom Kippur is that one begins on the eve of the day before eating, lest he choke at the meal before confessing. And even though he confessed before eating, he returns and confesses on the night of Yom Kippur at Maariv, and returns and confesses at Shacharit and at Musaf and at Mincha and at Ne’ilah. And where does he say it? An individual after his prayer, and the prayer leader in the middle of his prayer in the fourth blessing.”
Simple meaning: One begins vidui on Erev Yom Kippur before the meal, and repeats it at every prayer of Yom Kippur. The individual says it after Shemoneh Esrei, the prayer leader in the middle of Shemoneh Esrei in the fourth blessing.
Novel Points:
1. “Lest he choke at the meal” — why is this a reason? If he dies at the meal, he has in any case a day of death which atones. But the Rambam wants him to have teshuva before that. Also, “choke” does not necessarily mean die — he can become sick or in danger, and then he can no longer say vidui. Also: because one eats the final meal while crying and in teshuva, not with liveliness, one can easily choke.
2. Why does one repeat vidui so many times? — Four answers:
– Answer a: “Lest something of sin happen to him in the meantime” — perhaps he sinned in between (language of the Gemara).
– Answer b: Connection to crying out — the Rambam said earlier that “teshuva and crying out” work together. Every prayer is a crying out, and every time one makes a crying out one also does vidui. Perhaps not every prayer is a crying out, but perhaps one of them will be a true crying out, and alongside it the vidui will also be true.
– Answer c: Because teshuva gemurah requires vidui only once, but Yom Kippur is “all this and perhaps” — one says vidui so many times so that the person should grasp that he is truly not going to sin anymore. It is a process of deepening the acceptance.
– Answer d (asked but not resolved): If one knows for certain that he did not sin on Yom Kippur, perhaps he does not need vidui so many times — this remains an open question.
3. “An individual after his prayer, and the prayer leader in the middle of his prayer in the fourth blessing”: The individual says vidui after Shemoneh Esrei, and the prayer leader says it in the middle of Shemoneh Esrei in the fourth blessing. In practice one
Law 7 (continued) — Order of Vidui on Yom Kippur
3. “An individual after his prayer, and the prayer leader in the middle of his prayer in the fourth blessing”: The individual says vidui after Shemoneh Esrei, and the prayer leader says it in the middle of Shemoneh Esrei in the fourth blessing. In practice one also says it in the middle of Shemoneh Esrei (according to the Rema).
—
Law 8 — Text of the Vidui
Rambam’s words: “And the vidui that all Israel has customarily used is ‘Aval chatanu’ etc. — and this is the essence of vidui.”
Simple meaning: The essential text that all of Israel has customarily used is “Aval anachnu va’avoteinu chatanu” — and this is sufficient for the essence of vidui.
Novel Points:
1. The word “aval” in vidui: “Aval” means: I am not like one who says “I have not sinned” — rather “aval, we have sinned.” This itself is already the essence of vidui.
2. Difference between vidui of Chapter 1 and vidui of Yom Kippur: Earlier in Laws of Teshuva (Chapter 1) we speak of the full text with details — “chatati, aviti, pashati” etc. — that speaks of the idea of teshuva in general. But on Yom Kippur, the essence of vidui is only “aval chatanu”, and one fulfills the obligation with this. The “al chet” etc. that one elaborates is not indispensable.
—
Law 9 — Repeating Vidui on Sins from Previous Years
Rambam’s words: “Sins that he confessed about on this Yom Kippur, he returns and confesses about them on another Yom Kippur, even though he stands in his repentance, as it says ‘For my transgressions I know and my sin is before me always.’”
Simple meaning: Even if a person already did teshuva and has not returned to the same sins, he must confess about them again every Yom Kippur.
Novel Points:
1. Reason for so many “al chet”s: This is the reason why one says so many “al chet”s — because even sins that one did only once, one says them every year anew.
2. The verse “For my transgressions I know and my sin is before me always”: A person should always remember his transgressions — they should constantly be before him.
3. [Open question:] If one knows for certain that he did not sin on Yom Kippur, perhaps he does not need so much vidui — but this was not clarified.
—
Law 9 (continued) — Teshuva Between Man and His Fellow
Rambam’s words: “Neither teshuva nor Yom Kippur atone except for sins between man and God… but sins between man and his fellow, such as one who injures his fellow or curses his fellow or robs him, he is never forgiven until he gives his fellow what he owes him and appeases him.”
Simple meaning: Teshuva and Yom Kippur only help for sins between man and God (like eating forbidden food, forbidden relations). For sins between man and his fellow (injuring, cursing, stealing) one must first pay what one owes, and then appease the person.
Novel Points:
1. Great novel point — appeasement beyond payment: The Rambam says that “even if he returned to him what he owes him, he must appease him and request from him that he forgive him.” Payment alone is not enough. The person has power — he is still angry, he still holds hatred. “To forgive” means one must “re-befriend him” — he should not remain an enemy. This is more than a financial thing — it is a personal, emotional repair.
2. Even with words: Even if one only caused the other pain with words (not physically, not financially), one must appease him until he forgives.
—
Law 9 (continued) — The Process of Appeasement
Rambam’s words: “If he was not appeased, he brings to him a row of three people from his friends and they intercede with him… if he was not appeased by them, he brings a second and third. If he did not want — he leaves him and goes, and the one who did not forgive is the sinner.”
Simple meaning: If the person does not want to forgive, one brings three times three friends. After three times, if he still does not want — one leaves him, and the one who does not forgive is himself the sinner.
Novel Points:
1. “They intercede with him” — not a ritual: The Rambam does not mean a formal ceremony. It is like when a person wants someone to lend him money — he uses his acquaintances, his “political connections.” One brings people who can say “he really didn’t mean it, he is your friend.” It is a practical, social effort.
2. By a rabbi — a thousand times: “If it was his rabbi, he goes and comes even a thousand times until he forgives him.” By a rabbi the measure of appeasement is unlimited.
3. Why the one who does not forgive is a sinner: Because the other humbled himself, he degraded himself, he declared that he did not mean it, he brought friends — “forgive me” does not mean just words, it means he is appeasing, explaining, committing to be better. When one does so much and the other is stubborn — he is the sinner.
4. Ten people — the concept of a minyan: Earlier in the appeasement process it comes out to ten (3×3 + the injured party).
—
Law 10 — Forbidden to Be Cruel
Rambam’s words: “It is forbidden for a person to be cruel and not be appeased, rather he should be easy to appease and hard to anger. And at the time when the sinner requests from him to forgive — he should forgive with a whole heart and a willing soul. And even if he troubled him and sinned against him greatly — he should not take revenge or bear a grudge.”
Simple meaning: A person must not be cruel. He should be easy to appease and hard to anger. When one asks him for forgiveness, he should forgive with a whole heart.
Novel Points:
1. “And this is the way of the seed of Israel and their proper heart”: Forgiveness is a sign of Jewishness. The Rambam brings this as a character trait that defines Jewish hearts.
2. “But the nations are uncircumcised of heart — and their wrath they keep forever”: Gentiles keep their anger and revenge forever. The Rambam connects this with the law that “uncircumcised” refers primarily to gentiles (as in “save me from the uncircumcised”).
3. Proof from the Gibeonites: The Gibeonites pretended to be Jews, but one recognized that they were not Jews because they did not have Jewish character traits — they did not want to forgive. When Saul’s children were hanged at their demand, the Gemara said “cursed are the gentiles and not Israel” — a Jew would have forgiven even if an entire group had been killed.
4. [Important note — against a mistaken notion:] There are people who think that gentile morality teaches forgiveness and Jewish morality teaches revenge. The Rambam shows exactly the opposite: Jewish morality is to forgive, and the Gibeonites/gentiles — “they know not mercy.”
—
Law 11 — When the Injured Party Has Died
Rambam’s words: When the person who was offended has died, one brings ten people, stands them by his grave, and says “I sinned to Hashem God of Israel and to so-and-so whom I did such-and-such.” If one owes money, one gives it to the heirs. If there are no heirs or one does not know who they are — one leaves it with the court.
Simple meaning: Even after the death of the injured party the obligation of teshuva between man and his fellow remains. One brings a minyan to the grave and confesses publicly.
Novel Points:
1. Ten people — the concept of a minyan: Here at the grave one also brings ten — it is a concept of a minyan, parallel to the appeasement process (3×3 + the injured party = 10).
2. Why at the grave — not “magic”: It is not that one goes to the grave because the deceased hears. The essential concept is the public/social side: everyone knows that one was angry. One must repair the honor of the deceased in public. A story is brought of a chassid who offended his rabbi, and the rabbi sent him to the grave — because all the chassidim are angry with him about this. This means: one makes teshuva among Jews, it is a social repair.
3. Between man and his fellow has a social dimension that goes beyond the injured party himself: Even when the person no longer lives, the social damage remains — everyone knows what was done. Therefore one needs a public vidui at the grave.
4. Money to the court: If there are no heirs, one places the money in the court — just as by theft from the public, where one does public needs because one cannot know who all the injured parties are.
—
General Observation About the Structure of Chapter 2
Laws between man and his fellow come into Chapter 2 in the middle of the discussion about Yom Kippur. The reason: Teshuva has two sides — between man and God and between man and his fellow — and both are parts of Laws of Teshuva.
📝 Full Transcript
Laws of Repentance Chapter 2: The Nature of True Repentance
Introduction: The Transition from Chapter 1 to Chapter 2
The holy Rambam says, Laws of Repentance Chapter 2. Basically, it’s like this: in the first chapter we learned, one can say, the mitzvah (commandment) of teshuva (repentance). The mitzvah of teshuva, the kapara (atonement), kapara is part of the mitzvah of teshuva, yes? A Jew must do teshuva, and therefore he must achieve atonement, it’s part of the same halacha (law). It has rules and laws about when one must say viduy (confession), a Jew must say viduy, when the kapara takes effect, and so forth.
Now the Rambam comes in Chapter 2 to say what is true teshuva. There’s even a certain contradiction, and here he makes teshuva easier, he doesn’t even say that one must actually say viduy. He is explaining essentially, he says yes in a word, but he is explaining the essence of teshuva, what is true teshuva.
Leniency or Stringency? Two Approaches to Complete Repentance
What do I mean? There is, one can say, a leniency and a stringency.
What is the leniency? One can say that teshuva gemura (complete repentance) means a weaker teshuva than before. Previously we learned teshuva with viduy, with the divisions of kapara. The essence of teshuva, the reality of teshuva, not the mitzvah of teshuva. And what does teshuva mean? Teshuva means not sinning anymore.
Or one can say the opposite, teshuva means an even higher level. Previously we said that it’s Yom Kippur, and the person did teshuva, and he wouldn’t want to sin again, but unfortunately many Jews fall again. Does teshuva gemura mean a higher level of teshuva?
The Approach of the Chatam Sofer: Complete Repentance in Halacha
I see he brings here several approaches. He says that the Chatam Sofer says teshuva gemura means, the Rambam means here regarding halacha, that there is a law for example that a criminal is not valid for testimony, yes, a wicked person who commits violence. For this, it doesn’t help that he said viduy. For this, one must know that he is no longer a wicked person who commits violence. For this, one needs teshuva gemura.
Right, but meanwhile it also doesn’t help what he says here. He must show, he must be able to demonstrate, he must return a lost object in a significant matter and so forth. It’s not exactly the same, there are things, there is one who misappropriates a deposit, one who misappropriates regarding a woman, where there must be that he again has an opportunity to swindle, and he didn’t swindle. Right, with a woman it’s more. It’s more than that, there one must be able to see, and so forth, it’s a different place, there are boundaries there, which has more to do with how the court should know that he actually did teshuva. Here we’re speaking more about the obligation toward Heaven.
The World of Action Versus the Philosophical Essence
I think that the main thing is that previously it was more about the world of action, more about what stands. Now the Rambam says, he says the truth, often there is such that one must squeeze into a halachic chapter, understand specific laws, afterwards there is the essence, you can say the philosophical idea, the foundation, the essential foundation of teshuva.
Perhaps if one would go into the Sefer HaChinuch which was mentioned earlier, the Rambam says that the manner of teshuva is with viduy. Now he says, the teshuva itself without the mitzvah, if teshuva were not a mitzvah, but it would only be a reality that one must do teshuva, he says, then what does the reality of doing teshuva mean? Yes, but this he says is then the mitzvah, this is the understanding from Sefer HaChinuch.
Law 1: What is Complete Repentance
The Language of the Rambam
The Rambam says, What is complete repentance? This is when one encounters the same thing in which he transgressed, he encounters again the same test, he encounters again a possibility, an opportunity, for something in which he already transgressed in the past. And it is possible for him to do it, he has the ability to sin again, and he separates himself and does not do it because of repentance, but he separates himself, he holds himself back from it, he separates himself from it, and he does not do it, and he did not do it because of repentance, because he did teshuva. Not, not from fear, not, he didn’t do it because he perhaps fears someone, and not from weakness of strength, because he didn’t become weak or he doesn’t have today the courage to do the sin, rather he does it because of teshuva, because he wants to no longer do any sins. Yes, good. This is teshuva.
The Example of One Who Had Relations with a Woman in Sin
In short, the Rambam explains, a wicked person who had relations with a woman in sin, a person had relations with a woman in sin, and now comes again an opportunity, and after a time he was secluded with her, he is exactly together with her alone.
Discussion: What Does “Secluded with Her” Mean?
Speaker 1: He doesn’t mean to say in a manner that he transgresses yichud (seclusion), because that itself is a sin. He means to say he again has the opportunity to sin with her. The truth is that it is indeed a transgression, because certainly in such a manner that he can sin, that is the prohibition of yichud. It’s no form. Yichud means being in a situation where one can sin. He certainly did the sin, but the Rambam doesn’t mean to say that. It can also mean he is again in her vicinity and he can make a phone call and be with her. He has the opportunity.
Speaker 2: The Rebbe says, the Rebbe says, secluded with her, secluded with her means actually, and he was secluded. This is difficult to say. He’s not speaking about life, which yichud, he’s speaking more one sees the teshuva. Okay.
Speaker 1: And again, yichud there is a manner in which one doesn’t transgress yichud just like that, but he can still… That manner is one transgresses yichud… If it’s in a manner that it’s enough that it could enable the sin, that’s the meaning of yichud. That’s certain, that one transgresses… Clear, plain simple yichud…
Innovation: Complete Repentance Even with Weaknesses
In the midst of teshuva he did, and then one sees that a teshuva is okay, as long as there is a boundary. Even if we’re already speaking of one who still turns around with women, not that he has stopped turning around. Then, certainly the true way of doing teshuva is not complete repentance. The true way of teshuva is to stop turning to places where there are women, I don’t know, for a year or two and such, that it becomes, but he’s going to say later, how for a year or two, I think, it says explicitly that one should actually not do this, but he says that even not, he is even simple, I say simple, what is true teshuva?
True teshuva is… I always, I agree I still go to the same places, and she still loves me, does she still? Does she still love me, but physically he can still do the sin, but from the side of teshuva, and again in the same vicinity I see…
Discussion: Yichud as a Boundary in Itself
Speaker 2: Yichud is not yichud and the Mordechai… Yes, but he means to say, perhaps not yichud that one is in another place, where there is someone who can hear more, and so forth. It’s different. Yichud is not if it was, on the sin itself, the sin is a transgression, the sin is. See how complete repentance… With the reason for this, what it means with that certain word, what it is difficult to say, would be repentance, when he holds himself back from the woman. One can say he heard that one can yes. Yichud is still just a boundary, for this, the sin is not. But it’s a boundary for this.
Speaker 1: But, according to what one should say, a complete penitent means from this is a complete penitent from the first woman that is, he doesn’t have complete repentance from the first yichud, for this there must be the next opportunity to transgress yichud, in truth, but also yichud, here there is a boundary in itself, this is a sin in itself, but it’s a boundary for sins. It’s not magic in halacha.
He is yes, he’s not a full penitent, he still doesn’t have control over all mitzvot, like one who from yichud he still was. He is yes, he is even more, he fulfilled what is in yichud before, even with the Almighty Himself. He’s a great tzaddik (righteous person), and I would give him notes. This is no trick.
You’re right, but I want to tell you, that it says complete penitent, does it mean that it’s a complete penitent, he actually gave up yichud. I think that one must praise the person, I would give credit to the person, okay? That he took on his sins, but on the contrary, one should not do it. On the contrary, one should do it. There were some commentators who say what should he do it, but on the contrary, one should not do it. But we’re speaking that even if it’s a manner, this is complete repentance. The Yerushalmi says. Okay.
Speaker 2: It could be that in this manner he also had suffering, perhaps this requires suffering.
Speaker 1: No, but I need to understand, what does he want to bring out? If one is not so, he has begun to become very careful about yichud, the simple one hasn’t solved his problem of having relations with the woman. Because, if it has a motive, what does yichud do? The yichud is not a thing, one can use everything. But sometimes it happens, very much not, but sometimes it happens.
Parable: The Alcoholic
One is, let’s say, an alcoholic, right? A normal person can drink in moderation, because a normal person drinks a little, and won’t get drunk. One is an alcoholic, and he says, I can’t, I can make a vow, I will absolutely not drink one glass, right? That person who can’t be a complete penitent, if the only way to repentance is to instantly run very far from the wine, perhaps he must do so, for his sake it is indeed worse, but a complete penitent is, that he still loves wine, but he learned to drink in moderation, not too much, for this brings out here in this approach, you say it’s not practical, you’re not serious, that you remain here? Anonymously, perhaps anonymously…
The Verse “Remember Your Creator in the Days of Your Youth”
Remember your Creator in the days of your youth, which is remembering the Almighty in your young years, before the evil days come and the years arrive of which you will say I have no pleasure in them. The Rambam explains there very nicely, that one warns a person, do teshuva when you are still young, because then the proof is that you still have the strength and you would still have been able to sin.
Law 2: Repentance in the Days of Old Age
Because if the evil days have come, the older years, the years of bad, and years when then one no longer has desire, which means here lust, you don’t have then any capability, a desire. One says, ah he became older, he cast off his sins, he can’t say so, one is a hater of sin, he no longer has from this to speak in shul and begins not to send, that this is bad teshuva, but teshuva is when he was there with the strength.
The Amshinover Rebbe’s Innovation Regarding Blemish of the Covenant
Very good. I heard that the Amshinover Rebbe says, that many people struggle with sins of blemishing the covenant and so forth, he says that it’s actually teshuva to do, because since he is not… he doesn’t even need a woman, it’s from his own side, that every day he is essentially complete repentance.
If he holds himself back and he doesn’t need to make rectifications, because this is rectifications that speaks of one who doesn’t have complete repentance, if he is in the same situation, if he puts a filter etc. then he is already prevented from sin, another level, even if he doesn’t have and he holds himself back, this is complete repentance.
The Language of the Rambam: Repentance in the Days of Old Age
The Rambam says, And if he did not repent except in the days of his old age, what happens when a person couldn’t do the sin and he separated himself? He did teshuva when he already has no potential, when he is already old, at a time when it is impossible for him to do what he used to do, the Rambam says, even though it is not excellent repentance, but this one sees yes, complete means important excellent, he says no.
Okay yes, true. And even if it’s not excellent repentance, excellent perhaps, it is however good for him! It is excellent for him. It means… is he called a penitent? Because in practice… the point is not to become, not to become such… the point is that he no longer stumbles in sin, he no longer has such a thing. He says, ideal is so, but in practice this is also good. Anonymously, it’s also good this way. This is better than nothing, even if he is already old and he does teshuva in the days of his old age, this is also good. True. But one must say all this, remember your Creator in the days of your youth.
Question: Repentance of a Dying Person
And one explains his repentance, it was interesting, when he knows he is going to die, and what is relevant to say he will no longer sin, “I will not return to this sin ever”? One is going to die. But he had regret, it was true regret.
One takes, it’s like… interesting, because if we think that regret is only a preparation for what I will never sin again, it’s not relevant when he’s going to die. Well, yes, one can understand. It could be from the other side the… the…
Law 2 (Continued): Repentance on the Day of Death
Speaker 1:
Because in practice, the point is not to show tricks, to show that he can, the point is that one no longer stumbles in sin.
One says ideal is so, but in practice it’s also good this way. The sin didn’t become better not to do. The Rambam says, “even if he transgressed all his days and did teshuva on the day of his death”, so he did it. He says already earlier also, I saw it all the years. What does he say there? The main thing is remembering his Creator. And there is truth what you say, it is true.
Question: How Can One Speak of Repentance on the Day of Death?
Speaker 1:
But it’s an interesting thing, when he knows he is going to die, what is relevant to say that he will no longer sin? He’s going to die. But he had true regret. It’s like interesting, because if we think that regret is only a preparation for what I will never sin again, it’s not relevant when he’s going to die.
Speaker 2:
Yes, one can understand. It could be from the other side, the other problem is only that he won’t stumble again. Once he dies, he no longer has the problem either.
Speaker 1:
Again, they mean that he has regret and he actually becomes a better person in a certain sense, and he becomes a good person, he would no longer sin. The will to sin is still a bit of a sin.
Speaker 2:
Yes, but if the doctor tells him that it was a mistake, he is healthy and strong, then he would grab back his sins.
Speaker 1:
I don’t know, that’s a good question, that’s a good question.
Example from Dostoevsky
Speaker 1:
Nothing, there is that which great writer, Dostoevsky, I don’t know what, he already stood before the shooting, and his life changed very strongly. This is a thing, when a person sees the day of death in front of his eyes, it could be that it is actually something a deeper teshuva, and not just “anyway I’m dying, I have regret, what did I have from it?” and one begins to have fear.
Repentance from Fear vs. True Repentance
Speaker 1:
Also the Rambam would say, if one does it from fear, it’s not called excellent repentance. The teshuva on the day of death is not complete repentance. Now he’s not speaking of one who stumbles in one. It says that on the day of death is also not from fear, because if it’s from fear, he fears he will get punished. We’re speaking here that he did teshuva because he made a deep contemplation, and he indeed became a better person.
Discussion: What Happens When He is Saved?
Speaker 2:
What actually happens when a person is in such a situation? Later it happens that he is saved. There are both kinds of people. There are people who remain, and there are people who immediately when he is rolled over becomes, if he remains he remains.
Speaker 1:
No, that’s not a proof, but one doesn’t forget. There are people who remain with their teshuva, and there are people who don’t. There are both.
There are people who were sick, and it changed their life, because they began to have a different perspective, they began to do things differently. There are those who say that dramatic experiences, “near death experiences”, with certain drugs that have such effectiveness, it very strongly changed the perspective, it made that a person should truly realize that one is here temporarily, and one can take and begin better perspectives on the world.
Verse “Until the Sun Sets”
Speaker 2:
What does it say, “all the sins of this one are forgiven”?
Speaker 1:
“All the sins of this one are forgiven”, the forgiveness is for all sins, “as it says”… it’s the continuation of that verse, right? It’s the next verse.
Speaker 2:
Yes. “You return man to dust, You extend Your anger”.
Speaker 1:
The wisdom is that it depends on my choice either way. But in any case, “until the sun sets”, is still before the sun goes down. Meaning, when a person dies, “and the light and the moon and the stars”, until everything becomes dark. When a person dies, the sun is dark for him, at least from his perspective. Perhaps it means his eyes. “And the light and the moon and the stars, and the clouds return after the rain”.
Speaker 2:
Yes, it comes from… “and the clouds return after the rain”, what is that?
Speaker 1:
“That is the day of death”. In general, from here we learn, “a person should see and repent before he dies, lest he say”. So, on this the Sages say, “repent one day before your death”.
Speaker 2:
Yes, because you don’t know when you’re going to die, so, he says, continue.
Halacha 3 – What is Teshuva?
Speaker 1:
Now we’re going to learn, “What is teshuva?” It’s already the third.
Speaker 2:
Very good. What is the third thing?
What is the Essential Teshuva?
Speaker 1:
“What is teshuva?” What is the essential teshuva? Teshuva, he means, now he’s not talking about complete teshuva anymore. Earlier he spoke about there being a mitzvah that when one does teshuva it should be in a manner with vidui (confession). Now he said, how does one know that a person has done teshuva? That which he sinned, he doesn’t do it again. Now he says, what is teshuva?
“It is that the sinner abandons his sin”. It’s not complete teshuva. Complete teshuva is simply, he came to the same situation and he doesn’t do the sin. Now one says, essentially what he’s going to explain here is mainly the plain meaning of vidui, if you want you can write there. What he’s talking about here is, what does vidui mean? What does it mean what I wrote “the inner dimension of vidui”? Because he goes through here the order of vidui and he explains all the things that he said there.
So here he’s explaining more what is teshuva, which is not complete teshuva. What does it mean that he should do teshuva? Perhaps one can interpret that the “do teshuva” refers to the second part, what he says “do teshuva”, and the “and confess” refers to the teshuva. But actually one doesn’t need to go into that situation again.
Three Parts of Teshuva
Speaker 1:
So what is teshuva? “That the sinner abandons his sin”, he leaves it. “And removes it from his thoughts”, he takes it away from his thoughts.
Innovation: “And Removes It From His Thoughts” – Not With His Thoughts, But From His Thoughts
Speaker 1:
Interestingly, he doesn’t take it away with his thoughts, because he’s going to remember it, “he regrets the past”. It means to say that he removes the excitement. That is, he looks at the sin as something positive, as something he wants to do again, and he removes it. Thought is usually, in the holy tongue it already means a plan, something like, “one who devises plans” which he wants…
Speaker 2:
Yes, it means a plan, he thinks…
Speaker 1:
He removes it from his… not even a plan anymore. “And resolves in his heart”, he strengthens in his… in his mind, “that he will not do it again”, it won’t happen to him anymore.
“As it says”, we see a verse, “let the wicked abandon his way”, the wicked should abandon his way, so that’s the “abandon etc. the sin”. “And the man of iniquity his thoughts”, should remove the thought, the plan to sin again.
Innovation: The Order – First “Remove It From His Thoughts” and Then “Regret the Past”
Speaker 1:
But that’s not enough, because that’s only regret about the past. It’s not just that it wasn’t worthwhile. It says “I am ashamed”, but I think it simply means, instead of what happened. It would have been better, it would have been different otherwise. It’s not too complicated.
Speaker 2:
No, it’s the same thing as comfort from sorrow, comfort from sorrow.
Speaker 1:
No, it means that it means to be comforted, I mean such regret about the past.
Speaker 2:
Um, I see. I mean regret about what has passed.
Speaker 1:
There’s no difference. Both mean the same thing. I think it means the past. I think it means the past. Because he brings the verse “after I returned I regretted”. It means like that. Afterwards.
Speaker 2:
Okay… “as it says ‘after I returned’”, after I did teshuva.
Speaker 1:
It’s still after he did the abandonment… “I regretted” – perhaps if this is the interpretation?!
Speaker 2:
No, I think it’s a good interpretation – let me explain first. Because the verse? Ah… “Return me and I will return, after I returned I regretted”… I don’t know. What is the interpretation of this passage. Well…
Speaker 1:
Okay “after I returned I regretted”, after I did teshuva “I regretted” I have regret about the past. “After I was made aware” of the sin and transgression, “I struck my thigh”, he clapped his hand from pain, but the sin he did.
Discussion: What Does “After I Returned” Mean?
Speaker 2:
What does that teshuva mean? After teshuva? Perhaps it means after he received rebuke?
Speaker 1:
But I’m already doing teshuva, teshuva means that.
Speaker 2:
No, teshuva means abandoning, that he throws away the…
Explanation: Why First “Remove It From His Thoughts” and Then “Regret the Past”
Speaker 1:
I’ll tell you a simple good interpretation. As long as he still looks at the sin as a good thing, as something that when he thinks about it gives him good feelings, “wow, I can do it again, it’s going to be so much fun”, then the thinking itself is something bad. So he must first look at the sin differently, and remove it from his thoughts, so that when he thinks about the sin he should think of it as something I don’t want to do anymore, it’s a bad thing. And only afterwards can he begin to have regret about the past. Because as long as he still looks at the sin as a good thing, he has good feelings when he thinks back, then that’s the same thing.
I saw a simple thing, when a person thinks that he had an experience, he transgressed, as you said earlier, he transgressed with a married woman, wow, and every time he thinks about it he’s seized with desire for how good it was, then the thinking itself about this is a transgression. So only after he has already removed it from his thoughts, I have no more plans, I’m not going to do it anymore, it’s certainly only from the past.
Precision in “The Past”
Speaker 1:
About this the Rambam perhaps emphasized the word “the past”. Now it’s only a thing of the past, it’s no longer something that exists in the present, it’s not a thing anymore that’s still in his plans going forward. As long as a person is still stuck in sin, it’s past, present, and also future. Every time he thinks, he thinks how good it was and how good it’s going to be again. Now he thinks that it’s something from “the past”, because he has already removed it from his thoughts about the future.
Discussion: Is This All One Thing?
Speaker 2:
I think that all these things aren’t really so separate. Because the point is, I no longer hold that it’s a good thing. I thought it was a good thing, I sinned. Now I hold that it’s not a good thing. That already includes regret, that includes everything. You’re dividing one thing into many levels, but in truth it’s all the same thing.
Speaker 1:
It’s not like that. Because I’ll tell you, for example a person who every Yom Kippur does teshuva for something, and every year after Yom Kippur he does it again. So what he does on Yom Kippur isn’t serious, because there is indeed some “removal and regret”, but the “removal and regret” isn’t about the past. The “removal and regret” is about something that’s still there in him. We talk too much about those cases, it’s not really what usually happens. With us there’s more… we don’t talk, but no, we’re talking about someone who’s more simple. Let’s imagine that we’re talking about a more simple case. I thought it was good, it’s not good. Good day, I’m moving on, it’s not.
“And Testify About Him to the Knower of Secrets” – The Meaning of Vidui
Speaker 1:
Okay, but he says further, “and testify” – that means, and he should make testimony about himself.
Ah, so earlier we spoke about someone who will again be in a similar situation and not stumble. Here we’re talking about a person where there’s no proof that he’ll be tested again, because here we’re talking about teshuva. But what yes, the Knower of Secrets, the Almighty, or if someone could be in his head, he would testify that the teshuva is so genuine that he truly doesn’t want to return.
So I’m telling you the interpretation, the interpretation of the Lechem Mishneh, the true interpretation.
Speaker 2:
Yes, here it doesn’t mean that the Almighty will testify, it means he should make the Almighty a testimony for himself.
Speaker 1:
He will tell Him before the Almighty, this is the explanation of the entire halacha, it’s essentially an explanation of what vidui means. Vidui is before the Almighty, because I mean to say, I mean to say before the Almighty, I mean to say, the Almighty knows that I don’t want to anymore.
So I’m not going to be able to prove it, it’s not like the beginning of the chapter, we’re talking about a situation where he can prove it, because we’re talking about… when he’s old or when he’s… but the teshuva is so true, let’s not return to me. The teshuva is so strongly true that if there were such a situation I wouldn’t stumble. The teshuva is so strongly true, he says this before the Almighty. He takes the Almighty as testimony about this.
Speaker 2:
You’re saying it’s so strongly true, so it fits very well.
Speaker 1:
So it’s again the same teaching as before, except this time he doesn’t actually have the reality to prove it, but he says it’s as genuine as then.
This is the Meaning of Vidui
Speaker 1:
So this is the meaning of vidui, which we learned in the previous chapter, what is vidui? This is before the Almighty. What does that mean to say, I take the Almighty as testimony about this. I tell Him, the Almighty is testimony that I don’t want to anymore. No one knows that I don’t want to, only the Almighty knows. Knower of Secrets means secrets of the heart, not secrets that He knows the future. A person says I don’t want to anymore, that’s an internal matter.
The entire vidui that’s written here, I once argued with you, the ways, the language that the Rambam uses for Hilchot Deot, about character traits, character traits means an internal feeling, an internal will of what I want. So here I want to express myself to the Almighty.
Halacha 3 (Continued): Vidui With His Lips and Resolution in His Heart
Speaker 1:
So, but this is the meaning of vidui, because he took in the previous paragraph, what must vidui be before the Almighty? Because it means to say, I take the Almighty as testimony for this. I tell Him, the Almighty is witness that I don’t want to anymore. No one knows that you don’t want to, only the Almighty knows.
Knower of Secrets means secrets of the heart, not secrets that He knows the future. A person says, I don’t want to anymore, it’s an internal matter. The entire vidui that’s written here, I once thought, his ways is a language that the Rambam brings regarding Hilchot Deot, regarding character traits. Character traits means an internal feeling, an internal will of what I want. So here you want to express yourself to the will. Who knows what you want? No one knows. A person can see if you make a case, but the Almighty can see what you want. That’s the Knower of Secrets.
“Knower of Secrets that he will not return to this sin ever.” His teshuva, his abandonment, and his regret about the past should be so strong that he doesn’t want to. As you say, so strong that if someone could see secrets, he would see that it’s as genuine as when a person does teshuva and he has an opportunity afterwards and he doesn’t do it.
“As it says, ‘and we will no longer say our god to the work of our hands’.” How does it fit? As it says, I didn’t understand? A person says, I will no longer… serving idolatry is like accepting the work of one’s hands as god. A person creates a little idol and he says “my god”, and I’m going to do teshuva so strongly that I won’t say it anymore.
This is what the verse says “Return Israel”, this is the haftarah of Shabbat Shuva. “Take with you words”, he says, vidui words. Yes, “and return to Hashem”. Very good. The verse explains, what should he say? “Assyria will not save us”. What is that? They’re saying as part of their vidui. You see here is the source that vidui is fixed for the future, which the Rambam said. Here they say, what do they say? We will no longer make our… they’re saying they will no longer accept as god the work of their hands.
Vidui With His Lips and Resolution in His Heart
The Rambam, “and one must confess with his lips”. Very good. “And say these matters.” I think my Hasidic interpretation, many times here when the sin becomes so strong, that it becomes like his… it becomes dominant over him, he’s addicted to the sin. Okay, I’m leaving, I’m leaving. I should no longer make the sin dominant over me, the Almighty is dominant over me. When a person stumbles again and again, the sin is dominant over you, you can’t get away from it.
So the Rambam says, I think one must read the two halachot together. One must say it with the mouth, say what he said, resolution in his heart. Why? I don’t know why, it helps. There’s some virtue in saying it out with the mouth.
But, “anyone who confesses in words, one who confesses only with words, but has not resolved in his heart to abandon, he hasn’t truly resolved in his heart to abandon the sin, behold this is like one who immerses while holding a dead reptile.” He’s like one who immerses, a mikveh does help, but he’s still holding his sin in his hand. He says the right words, the words are perhaps a mikveh, a mikveh purifies, but he hasn’t resolved in his heart, he’s still holding in his hand the thing which is the sin.
It’s very interesting, the sinner, when one immerses with a reptile in his hand, seemingly the moment he immerses he’s pure, but the moment he comes out he’s still holding the reptile, so he becomes impure again. It seems that here he says… okay, that’s a different topic. But no, I understand what he means, the purity doesn’t become pure in the mikveh, but the person does become pure, but he becomes impure again the same second. It could be the same thing, he says, he says, “I’m no longer doing the sin,” something of a certain will is created, but you’re not holding to it, so it’s like you’re immersing. But you are immersing, he says that he’s immersing, he doesn’t say that he’s saying nothing. Saying is worth something, I don’t hold that one shouldn’t say God forbid, but a reptile in his hand doesn’t help.
Digression: Immersing While Holding a Reptile – Going to the Mikveh Without Paying
I remember, with my Rosh Yeshiva R’ Avraham’le, we spoke in a beit midrash, and it says there, “whoever goes to the mikveh without paying is immersing while holding a reptile.” What kind of thing is that? It’s a reptile! You can say that a person who goes without paying is a thief, is a reptile. But why is he immersing while holding a reptile? The immersion helps in matters of beliefs. It’s more than a mitzvah that comes through a transgression.
“One Who Confesses and Abandons Will Find Mercy”
The Rambam says further, “and so it says, so it’s actually written in the verse, ‘one who confesses and abandons will find mercy’.” So confession is the vidui, but it must be together with the “and abandons”. Only afterwards will he find mercy. If he confesses but doesn’t abandon, it’s not applicable. It’s explicitly stated in the verse “‘one who covers his transgressions will not succeed’.” He doesn’t say vidui, he keeps it, he won’t succeed. But “‘one who confesses and abandons will find mercy’.”
Perhaps the confession causes the abandonment. Just as you literally said at the beginning when we learned, that a person who doesn’t confess that he sinned, doesn’t stop sinning further. So, apparently from this verse from Proverbs it speaks about this, that a person shouldn’t convince himself that he’s righteous.
I think the Rambam means the entire verse. I’ll translate it nicely for you. Because “covers his transgressions” can mean, as you said, that he covers, he conceals it. He doesn’t hold it strongly in his hands, he only holds it in his… he doesn’t confess. But in another sense it can mean “covers his transgressions” that he says vidui, but he still holds onto it. He covers with the vidui. Like “hangs himself on vidui”. He holds it with the vidui, he makes himself a righteous person too, that he even says vidui.
One Must Detail the Sin
The Rambam says, “and one must detail the sin”, to enumerate the sin, “as it says ‘please, this people has sinned a great sin’”, and afterwards he enumerates what sin it was, “and they did such and such”.
English Translation
“One must specify the sin” is another law, or perhaps it’s a law in… that when a person hasn’t truly abandoned [the sin] yet, then he will say something more general, because he’s still stuck with some sin. This is a law in viduy (confession). The Rambam has a dispute in the Gemara, Rabbi Akiva held, but Rabbi Yehuda ben Bava said that one must bring a verse. Moshe Rabbeinu didn’t want to give in to the Jews, he said “I can’t tell you any matters.” I think it has to do with “mechaseh peshav lo yatzliach” (one who covers his transgressions will not succeed). Those who conceal, as you say, he sinned, what exactly did he sin? Ah.
Law 4: From the Ways of Teshuva
The Rambam says further… okay, so until now we’ve learned the fundamentals of teshuva. Right. We’ve learned what teshuva is, the mitzvah of teshuva, what is complete teshuva, what is teshuva. Now we’re going to learn “midarkhei hateshuva” (from the ways of teshuva), other things that help teshuva, and other matters of teshuva.
“From the ways of teshuva,” says the Rambam, “is that the penitent should cry out constantly before Hashem with weeping and supplication.” That the person doing teshuva should cry out to the Almighty, requests, prayers, with weeping and supplication. I think this means crying that the Almighty should help him do teshuva, no? That the Almighty should forgive him. He prays that the Almighty should forgive him.
Tzedaka According to His Ability
What about tzedaka according to his ability? What about tzedaka? Teshuva, tefilla, tzedaka, we see this in the Tanna D’vei Eliyahu.
Speaker 2:
Yes, but tzedaka… tzedaka, even for example if his sin was… tzedaka means he didn’t give tzedaka?
Speaker 1:
I think that tzedaka is some kind of way, perhaps tzedaka causes teshuva? I don’t know. It helps that the Almighty should forgive the sin, and perhaps it helps to atone for the punishments that were supposed to come. Yes?
Speaker 2:
I would say this: when the sin is in matters between man and his fellow, I can hear that, let’s say, he stole, now he gives a lot of tzedaka. But when the sin was between man and God, does one still need tzedaka?
Speaker 1:
Okay, it could be as you say, that these are still matters of more teshuva, higher levels of teshuva. It says “three things tear up a person’s decree: tzedaka, crying out, and teshuva,” this is one of the sources in this piece of Rambam.
And Distance Himself Far from the Thing He Sinned With
But what is “distance himself far from the thing he sinned with”? He goes away. Not as you say there, for example, with siyata dishmaya (divine assistance), on the contrary, he should strengthen himself more in that point.
And Change His Name
“And change his name, meaning I am different,” he should make by himself… “his name” means his status, it doesn’t mean his last name. Yes, “his name,” one can speak of him as the last one who comes into shul speaking lashon hara (evil speech). He should change his persona. Yes, it could be he should actually change his name, but the point, the Rambam explains, what will it help? “I am different and I am not that person who did those deeds,” I am now something new.
Very good, this is what is done when someone is sick, and one changes his name. Perhaps literally he also means that. Aha, “I am not that so-and-so,” okay.
And Change All His Deeds for Good and the Straight Path
“And change all his deeds for good and the straight path.” He changes all his deeds, not just… he changes the way like this. He takes his deeds, it’s an interesting thing. Because somehow your character also brought about the sins. No, it’s not the sin itself. Aha, “all his deeds for good,” he conducts himself more refined, it has an influence on you. Very good, very good. “For good and the straight path.”
Regarding the three things it says “four things change,” change place, change deed, change deed is teshuva itself. That’s it. No, it could also be “for good and the straight path” means that he should work more on balanced character traits, on the middle path. The Almighty punished him for stealing, he understands that he has a desire for money, he should also be careful not to be extreme with money.
I noticed when the Rambam also says tzedaka, what is tzedaka? Says the Rambam, he adds in brackets, “lest you say that teshuva reaches until he gives all his money to the poor.” And it could also be that one throws in, this too is a dispute in the Baal HaTanya. The Baal HaTanya says that one is led to give more than a fifth. What is known that the custom to give more than a fifth in tzedaka? Is a teshuva. And the Alter Rebbe says that the Torah says this is a teshuva, and teshuva is pikuach nefesh (saving a life), and for pikuach nefesh one may. But here we’re talking about not so much tzedaka, also according to his ability. Yes?
The “according to his ability” means the most he can, but yes.
Digression: Changing a Name for a Sick Person
When one changes the name of a person who is sick, it could be it actually helps a bit, he becomes a bit different. I’m not Yaakov, I’m Yaakov Meir. Like the “do not stray after your hearts,” or from last night. No, I’m not talking about belief. The person thinks it’s a segula (spiritual remedy), the Angel of Death doesn’t know the address, he’ll get confused. I say it can help through the path of teshuva, as it is here. There’s a person who celebrated until the day of death, and now he’s called differently. It will always remind him that, ah, remember when you were sick you did teshuva. But he’ll forget. But he has a different name, he won’t forget it, he’ll a bit… I hear, I hear.
And Exile from His Place
And exile from his place. But I’m not sure that what he says about tzedaka here means according to his ability, one could mean on the contrary, the most he can. It doesn’t have to mean only the minimum. Perhaps, okay, I have a bit more than the minimum, but not endlessly, not more than his ability.
He says further, “and exile from his place,” he should go away from his place. It’s interesting, because simply one could have learned it as we learned earlier, that a person is drawn after his place. He sinned, presumably he had bad neighbors from whom he learned. But here the Rambam says something different: “for exile atones for sin, because it causes him to be submissive and to be humble and lowly of spirit.” In exile no person is in his position, his status. He begins to feel more like a person, because he closed the door. You see that the Rambam interprets here the two things that one might think are like a segula, change his name and place, and the Rambam explains how this can actually help him do teshuva.
Okay.
Law 4 (Continued): Confession in Public
The Rambam says further, “and it is a great praise for the penitent that he confess publicly and make known his transgressions to them.” We learned earlier that he should confess before the Almighty, “and say before Hashem.” He speaks to the Almighty. But here there is a matter that he should speak to the people, he should confess before the Almighty publicly, or perhaps even he should confess before the people. I want to tell you what I did.
Look what it says: “and one who speaks to them and reveals sins between him and his fellow to others.” Ah, specifically sins between him and his fellow to others, this wronged other people. “And says to them: Indeed I sinned against so-and-so and did such and such to him, and behold today I repent and regret.” I speak about what I did.
I think this also helps for the other person, because often the other person feels wronged, and the other person holds that I wronged him for…
Law 7: Public Confession – Sins Between Man and His Fellow
Speaker 1:
But there’s also a matter that he should speak to the people. He should confess perhaps before the Almighty publicly, but perhaps even he should confess before the people. He should say before the people, “I want to tell you what I did.”
Look what it says: “and reveals sins between him and his fellow to others.” Ah, specifically sins between him and his fellow to others. This wronged other people. “And says to them, indeed I sinned against so-and-so and did such and such to him, and behold today I repent and regret.” I regret what I did.
I think this also helps for the other person, because often the other person feels wronged, the other person was embarrassed, and he says, “I was wrong.”
But also for you, this is part of changing his name and deeds. Until now you were known as the one who attacks everyone. “In all the proud I and he cannot dwell,” one who holds himself in pride, and he can’t be with you.
“But one who covers his transgressions has no complete teshuva, as it says, ‘one who covers his transgressions will not succeed.’” This is the beginning of the verses we saw earlier. He won’t succeed in doing teshuva, he’ll fall back into sin.
Law 8: Private Confession – Sins Between Man and God
Speaker 1:
But I also think, because there are many times the person who shames another publicly, and afterwards is very ashamed, he says, “I have no way.”
He says: “When does this apply? To sins between him and his fellow. But sins between him and God, he need not publicize himself.” There where he sinned between him and God, only the Almighty, he sinned against the Almighty, he need not publicize himself, “and it is brazenness for him if he reveals them.” It’s brazenness if he reveals this.
Discussion: Why Shouldn’t One Reveal Sins Between Man and God?
Speaker 2:
Why shouldn’t one reveal when one has sinned? When someone says viduy, he wants to speak out the filth from himself, the sin.
Speaker 1:
Yes, because the relationship between a person and the Almighty must be an intimate thing. It must be something that one takes so seriously, just as a person doesn’t want to tell just anyone his most intimate things. Yes?
Okay. “Rather he repents before God, blessed be He, and confesses before Him, and details his sins before Him, and confesses them before the public in general.” He says, “Yes, I sinned,” but he doesn’t say what he did. “And it is good for him that his sin not be revealed.” It’s good for a person that his sin not be revealed.
And it says “happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered,” which is for the person who is concealed or forgotten. “Forgiven” means, I think, that it’s not good that one knows that a person sinned, because there’s a kind of thing with desecration of God’s name, because when one does a sin publicly there’s a matter of desecration of God’s name.
Speaker 2:
No, I think that, this is how I used to think, that it means a person goes around saying “I sinned,” two people are right. No, one can sin. One can sin, there’s an option.
Speaker 1:
No, it’s better that one be ashamed of it. Very good.
Law 9: The Ten Days of Repentance
Speaker 1:
Now the Rambam will speak about the special time of teshuva, which is a novelty of the Rambam. I’ve now learned that there’s a matter of crying out and all these things, which isn’t teshuva itself, it’s for teshuva, and there are things that help do teshuva, it’s advice for teshuva. Says the Rambam, one of the pieces of advice is the order of the act of teshuva basically. Yes?
It could be that it’s connected with what he just said, that there are certain ways how it’s forbidden to speak about one’s sins. He now says another thing, that it’s also a good thing that one should set aside a certain time for teshuva. Perhaps, I don’t know, just as he says that matters between him and God one should only speak to the Almighty and such, it’s not good that one speaks publicly. Perhaps this is a continuation, that for this reason there’s also that a time was made for teshuva. By the way, one should only be busy with positive things, with mitzvot. I don’t know, I haven’t thought about it. I think it could be, I would have thought that he’s already saying, one shouldn’t add. He says that one of the pieces of advice, the ways of teshuva, is that the Ten Days of Repentance were made. And it also helps that there’s a public with him.
The Rambam says that “although teshuva and crying out are always good,” crying out to the Almighty, always good is an eternal thing, always a good thing, teshuva, the eve of Rosh Chodesh Nissan, and the Rambam speaks. No, before he says all these times, the eve of Yom Kippur, and so on. “Always good” means in our times. It means always crying out to the Almighty is good. So he gave himself advice, as the Rambam says, as if we have all these things today, when a Jew does teshuva, it’s some segula, some yahrzeit, and some prayer for this. But he wants to say, remember that the Ten Days of Repentance are still more important than Rabbi Shimon’s yahrzeit. The Ten Days of Repentance are “between Rosh Hashana and Yom Kippur, and even better.” The ten days between Rosh Hashana and Yom Kippur, the Ten Days of Repentance, are the best time for teshuva, and one is immediately accepted, and immediately his teshuva is accepted.
This fits very well, because earlier he said that one must follow through until Yom Kippur. So you don’t remain hanging too long, you don’t hang long, you come right down from the suspension, because Yom Kippur comes immediately and you finish the teshuva.
“As it says ‘Seek Hashem when He is found,’” you should seek the Almighty, seek the Almighty when He is found among the people. “‘Call upon Him when He is near,’” but this needs Chazal. When is He “when He is near”? “Chazal said,” when is this? This is in the Ten Days of Repentance, when the Almighty is among… Yes.
Discussion: What Does “When He is Near” Mean?
Speaker 2:
How does one interpret “when He is near” when the Almighty is among the people? I mean, when is He not? I mean, He’s always near, especially during the Ten Days of Repentance He’s more near.
Speaker 1:
The reason is because the people do teshuva. He’s near because the people do teshuva, He’s near to those who love Him, to those who love Him. Right, because the people have already taken to the mitzvah, they’ve already gone to the mikveh, they’ve already prayed.
Speaker 2:
But this isn’t necessarily one who sends away the Almighty. I mean like this.
Speaker 1:
The Rama says specifically, this is the Ten Days of Repentance are even better. But in public, this fits very well with what you just said, that the Ten Days of Repentance already has a public. But when the people make teshuva, “and whenever they do teshuva crying out with a whole heart, they are answered, as it says ‘For what great nation has a God so near to it as Hashem our God whenever we call to Him.’” The Almighty is eternal, when one calls Him He’s eternal. If one takes together the people, “we call to Him,” that when one takes together the people and makes a day of prayer, a day of teshuva, then it’s as good as the Ten Days of Repentance. There’s no difference.
Speaker 2:
Ah, it says “whenever we call to Him.” When is “we call to Him”? Publicly. Publicly one can make this “we call to Him” any time. An individual is harder, because the education of a person alone, to break through the environment all around.
Speaker 1:
What doesn’t fit? That the Rambam spoke about the Ten Days of Repentance. Now he says, the peak, the best teshuva is Yom Kippur.
Law 10: Yom Kippur
Speaker 1:
“And on Yom Kippur it is a time of teshuva for all, for the individual and for the public, and it is the end of forgiveness and pardon for Israel.” This is the end of the forgiveness and pardon for Israel.
I think so because they learned earlier that teshuva begins the process of being exempted from the sin, and Yom Kippur finishes it. I once interpreted, “end” is a deadline. One must always, when will I go do teshuva? Tomorrow, tomorrow teshuva, one day I’ll do teshuva. The Sefer HaChinuch says that a person accumulates and accumulates, and then he can’t, he becomes a dictator, he becomes, the burden lies on him. This is the day that becomes a deadline. This is the end. The end of forgiveness and pardon, this is the end.
Speaker 2:
Okay, these are two good interpretations. The end of forgiveness and pardon, this is the language of the Gemara in Yoma. This is in the piyutim (liturgical poems), yes.
Speaker 1:
But I say, we have a good interpretation, because this is the main thing, that it’s suspended until Yom Kippur, so this is the end.
“Therefore all are obligated to do teshuva and confess on Yom Kippur.” Everyone is obligated to do teshuva and confess on Yom Kippur. Ah, perhaps to do teshuva through confessing. So then will be answered what we struggled with earlier. The language means whoever says viduy, because viduy means that he wants to do teshuva, but it doesn’t mean that he makes a complete teshuva etc.
Discussion: Why “All Are Obligated”?
Speaker 2:
And again, how does he learn “therefore all are obligated”? Why are all obligated? If he did other exemptions?
Speaker 1:
Ah, viduy is different. Viduy is different. Everything depends on teshuva. In the time of teshuva one says viduy, because viduy is what makes teshuva, you’re accepting to return. Something like that.
It’s important, I think, grab it, this is the… how does one say? Now there’s a sale on pants, grab it, everyone should buy pants. He says, the end of forgiveness and pardon means it’s the last day of the Ten Days of Repentance. He said that the Ten Days of Repentance are important. He says, this is the end of the Ten Days of Repentance.
Speaker 2:
Why specifically about this? I mean… okay.
Law 11: The Order of Viduy on Yom Kippur
Speaker 1:
Therefore all are obligated… yes, we spoke. Because everyone must do teshuva and say viduy on Yom Kippur.
“The mitzvah of vidui (confession) on Yom Kippur, that one should say it on the eve of the day before eating.” The mitzvah is that on erev Yom (the eve of the day), when Yom Kippur comes in, at the end of the day of erev Yom Kippur, still before eating. Why before eating? “Lest he choke at the meal before he confesses.” Perhaps he will be choked at the meal before he confesses, and he hasn’t done teshuva (repentance).
It’s a beautiful… it’s actually an interesting thing, because he won’t have Yom Kippur, but he will have a yom hamita (day of death), the person who will, God forbid, be choked. But the Rabbis wanted teshuva beforehand. Therefore one says vidui at mincha. If he doesn’t eat, perhaps he might choke. Choke doesn’t mean he will die, it could be that he will become sick, he will be in danger. I don’t know what could even happen. I can think, because one eats that meal when one is crying and one is in teshuva, not a meal that one eats with liveliness. One can choke.
He says further, “And even though he confessed before eating, he repeats and confesses on the night of Yom Kippur at maariv.” At night one does vidui again. Why? Because now it’s truly Yom Kippur, whereas before it was only a preparation for Yom Kippur, now it’s Yom Kippur itself. “And he repeats and confesses at shacharit and at musaf and at mincha and at neilah.”
Discussion: Why Do We Repeat Vidui So Many Times?
Speaker 2:
What’s the explanation? I mean it’s because perhaps he sinned in between.
Speaker 1:
But you said before tzaaka (crying out). I see that it has something to do with tzaaka. Every tefilla (prayer) is also tzaaka. You said tzaaka with teshuva work very well together. So every time there is a tzaaka, a tefilla, one also does vidui?
Speaker 2:
Why does it say one does it again? Yes, but why? Why should one confess so many times? We’re disturbed by Yom Kippur, one says the entire vidui, I’ve already heard it. Nu, what do you want? Why are you pursuing? There must be a huge reason for this. I think perhaps he sinned in between. I don’t know clearly.
Speaker 1:
I think one needs to understand why tzaaka helps for teshuva. If tzaaka helps for teshuva… No, you don’t mean tzaaka, you mean vidui. I’m telling you again, again, again. Every time one does tzaaka again, one does teshuva again, one does vidui again. Exactly why, one needs to understand. But I’m saying, it has something to do with the fact that tzaaka helps for teshuva.
Speaker 2:
Ah, very good. If teshuva gemura (complete repentance), teshuva gemura one only needs to say vidui once. But on Yom Kippur one does, one says vidui so many times, kuli hai v’ulai (all this and perhaps) that a person should grasp that he won’t sin anymore.
It could also be that tzaaka isn’t – every tefilla isn’t a tzaaka. Tzaaka is basically a tefilla that has gone, there is in it a tzaaka. Tzaaka means when a person cries out. Every time you daven, what you do, you try. Perhaps one of them will be a tzaaka, which is then besides a vidui also. That is more than tzaaka.
Speaker 1:
You mean to say because it says teshuva and tzaaka?
Speaker 2:
Okay, I want to say, I want to stay with my explanation. That on Yom Kippur one doesn’t, one says on Yom Kippur the viduis so many times, perhaps kuli hai v’ulai it should help. The Gemara says, “Perhaps something of sin will happen to him in the meantime.” It happens that on Yom Kippur itself he should have sinned. It’s like the Rebbe Reb Elimelech’s story. Yes. I don’t know. It’s not clear. Okay. Further. If someone knows for certain that he didn’t sin on Yom Kippur, perhaps he doesn’t need vidui so many times.
Speaker 1:
I don’t know.
Alright, let’s go further.
The Place of Vidui in Prayer
Speaker 1:
My son says like this, says the Rema, “An individual after his prayer”, every individual at the end of the Shemoneh Esrei there is a vidui, “and the shaliach tzibur (prayer leader) in the middle of his prayer in the fourth blessing.” Because we conduct ourselves that the shaliach tzibur says it after davening. No, no. Ah, yes, somewhere in the middle of davening. Every Kippur, every… I say also in the middle of the Shemoneh Esrei.
Law 11 (Continued): The Text of Vidui and Its Place in Prayer
Yes, I don’t know. Not clear. Okay.
If someone knows for certain that he didn’t sin on Yom Kippur, perhaps he doesn’t need to say vidui so many times. I don’t know. Alright, let’s go further.
The Place of Vidui in Prayer — Individual and Shaliach Tzibur
Further with the questions. The Rambam says, “An individual after his prayer”. The individual, at the end of the Shemoneh Esrei, there is a vidui. “And the shaliach tzibur in the middle of his prayer in the fourth blessing”. Interesting. By us we conduct ourselves that the shaliach tzibur says it after davening. Ah, yes, somewhere in the middle of davening, Yom Kippur, yes. In the middle of the Shemoneh Esrei.
The Essential Text of Vidui — “Aval Chatanu”
The Rambam says like this: “And the vidui that all of Israel are accustomed to is ‘Aval chatanu’ etc., and this is the essence of vidui”. The Rambam says, the essential text has become to say “Aval” (but). The truth is, one thing is, I’m not like the one who says “I have not sinned,” rather “But we and our fathers have sinned.” And this is enough, “and this is the essence of vidui.”
You see clearly, and the law states earlier that one must say when he reviews the entire text. That speaks of the idea of teshuva. On Yom Kippur, one says chatati (I have sinned), this is the essential vidui, and one fulfills the obligation. It says in the Gemara, meaning if you extend it, you say “Al chet” etc., but this is no longer indispensable.
Repeating Vidui for Past Sins
The Rambam says further, “Sins that he confessed for on this Yom Kippur, even though he stands in his repentance” — these sins he confessed for one year on Yom Kippur, what happens next year? This year he didn’t sin with these sins. He says, one says it again, “he repeats and confesses for them on another Yom Kippur”. This is the reason why one says so many “Al chets,” because even sins that one only committed once, one says it every time. Even if someone truly did teshuva, “as it says ‘For I know my transgressions, and my sin is always before me.’” A person should always remember, my transgressions I know, and my sins are always in front of me.
Law 12: Teshuva Between Man and His Fellow
Okay, now we’re going to learn about teshuva between man and his fellow. A very important part of teshuva.
The Distinction Between Sins Between Man and God and Between Man and His Fellow
The Rambam says, “Neither teshuva nor Yom Kippur atone except for sins between man and God, such as one who ate something forbidden or had forbidden relations and the like, these are sins between man and God. But sins between man and his fellow, one who injures his fellow, or curses his fellow, or one who stole from him even a perutah’s worth, are never forgiven until he gives his fellow what he owes him”. One who injures must give him damages, pain, medical costs, loss of time, and embarrassment, and appease him and ask from him. This is an extra thing, yes? The Rambam says even if he returned to him what he owes him, he must appease him and ask from him that he forgive him.
Innovation — Forgiving Means Befriending Again
See what a great innovation here, that a person has the power to forgive. He paid him, but the person has something… he’s still angry. It could be that someone hit someone, he paid him his debts. Yes, but who says I have such a thing as mechila (forgiveness) that he should be my friend? I gave it back to him. Yes, yes, one must befriend him again. This is the innovation, forgiving means one must befriend him again, he shouldn’t be an enemy.
Law 13: Appeasement Even With Words
The Rambam says, even if his fellow didn’t sin against him except with words, even if he only pained him with words, he must appease him, he must appease him, and approach him, and approach, until he forgives him. Approach, that sounds flat. He should beg him, he should beg him, he should beg him, again and again until he forgives him.
Law 14: The Process of Appeasement
Bringing Rows of People
And if his fellow is not appeased to forgive him, he brings to him a row of three people from his friends, and they approach him and ask from him. This doesn’t mean one should make a ritual. The Rambam says just like when a person wants someone to lend him money, he meets acquaintances and he negotiates, he makes sure to become his friend again. He should use his political connections. He shouldn’t go to the police for this matter, but what is the standard? He calls him, he brings his friends to call. They tell him that he really didn’t mean it, they tell him that he’s his friend.
If they don’t appease him, he brings him a second and third. He brings him even greater people. If he doesn’t want, he leaves him and goes, and the one who didn’t forgive is the sinner. Then you’ve done your part, and the one who doesn’t forgive, that’s already his problem, he is the sinner. And he must beg him.
By a Rabbi — A Thousand Times
A person has a limit how much he must beg someone. But if it was his rabbi, if it’s his rabbi, his teacher, here we mean simply one from whom he learned Torah, no? He goes and comes even a thousand times until he forgives him. He must forgive him more and more. But the rabbi is always right. It could be, just to be clear, one answers that it doesn’t mean, it means why is the one who shouldn’t forgive him?
Why the One Who Doesn’t Forgive Is a Sinner
Because the other one humbled himself to you, it’s not simple that he begs “forgive me.”
“Forgive me” doesn’t mean anything.
It means that he appeases, he explains that he didn’t mean it, he’ll go further, he’ll be better, etc.
And so the other one holds back, he insulted you, so why are you being stubborn?
That’s the point, yes?
It’s not simply that there’s an obligation to forgive, it’s after forgiving.
Law 15: The Obligation to Be Easy to Appease
Yes, this the Rambam says, this the Rambam says that one must forgive.
It Is Forbidden to Be Cruel
“It is forbidden for a person”, yes, says the Rambam, “it is forbidden for a person to be cruel and not be appeased.”
A person may not be cruel and vengeful and bear a grudge, hold the hatred, “and not be appeased.”
“Rather he should be easy to appease”, he should be easy to appease, to let himself be begged, “and hard to anger”, and hard to anger.
The Rambam says, “And when the sinner asks him to forgive”, when the person who sinned against him asks him to forgive him, “he should forgive with a whole heart and a willing soul”, he should forgive with a whole heart and with a soul that is willing, he should be willing, he should…
Yes.
“And even if he troubled him and did much to him”, even if the person pained him greatly and did much against him, “he should not take revenge or bear a grudge”, he should not be vengeful and he should not bear… hold the hatred in his heart.
The Way of the Seed of Israel — Forgiveness Is a Jewish Trait
The Rambam says, “And this is the way of the seed of Israel”, this is the way that Jewish children, yes, it’s one of the signs of Jews, yes, these are the signs of the seed of Israel, “and their upright heart”, this is the way that Jewish hearts are.
“But the nations”, but not so the non-Jews, “uncircumcised of heart”, the gentiles are uncircumcised of heart, as it says in halacha that when someone says “I am forbidden to benefit from the uncircumcised,” he is permitted with uncircumcised Jews and forbidden with gentiles, because the gentiles are the true uncircumcised, uncircumcised of heart, they are blocked.
“Rather ‘their wrath they keep forever’”, their wrath, their fierce anger, their vengeance, their anger is forever.
Proof from the Gibeonites
And regarding the Gibeonites who pretended they were Jews, what was the sign to know they weren’t Jews?
Because one saw that they don’t have Jewish traits.
And they don’t forgive, “because they didn’t forgive and weren’t appeased.” But seeing that the Gibeonites were learning among the children of Israel. Do you remember the story that was with the Gibeonites with Saul’s children? They said that one should hang the children of Saul, because Saul killed the Gibeonites. And they said that the revenge should be to hang his children. And the children of Israel begged them with mercy, and they actually did so. But the Gemara says, on this stands the verse “and the Gibeonites were not of the children of Israel.” The Gemara understands in the Gemara that a Jew wouldn’t have done so. Even if one killed an entire group, he would have forgiven. It’s not a Jewish trait.
Note — Against a Mistaken Reasoning
I once heard an argument. There are people who say that gentile morality says one should forgive for hatred, and Jewish morality says one should take revenge. Here it says exactly the opposite. The Gibeonites, Jewish morality… Gibeonite is “they knew no mercy.” Jewish morality, Jewish ethics, is to forgive.
Law 16: When the Injured Party Has Died
Vidui at the Grave
What does the living heir do? “He brings ten people and stands them at his grave”. One brings a minyan. Because earlier it also came out to ten people, because earlier one had to bring three times three people, and together with the injured party is ten. Here you have a concept of a minyan. But here, the first one is dead, one needs ten people. And “stands them at his grave”, one brings him to the grave, “and says before them”, one says “I have sinned to Hashem, God of Israel, and to so-and-so whom I did such and such to him”. It’s very interesting, because in place, it’s a concept of teshuva. I think it’s more from the public side. Everyone knows he killed him. So it’s until one appeases the regret of that person’s honor. Yes, your honor, the other… Yes.
Returning Money to the Heirs
The money of his fellow, his monetary value, doesn’t help. It’s not enough that he should return the honor. To his heirs, he must return the money to the heirs. And if he had no heir, if he has no heir, or he didn’t know who his heir is, or he doesn’t know who the heir is, he leaves it with the beit din (rabbinical court), he should leave the money with the beit din. Like the law when someone robbed someone. If one robbed from the public, one must do it for public needs. One doesn’t need to know who all the public are.
Discussion — Why Beit Din?
And I hear that if you will put it in beit din, it’s certain that the beit din won’t know who is the heir, and if not, they will be left with the money, then the beit din can probably bring it to me. I have a beit din. How certain. Therefore it’s good when someone has advertised that he’s going, openly, that he’s going to take the money from whom you robbed, so everyone can run to give themselves. Yes. The point is very good.
But so it says in the Gemara, that if someone robbed someone and there truly are no heirs, he gives it to the beit din, and so he fulfills his obligation. It’s very interesting, because here, here, it’s interesting, because where does this come in? That in such a case, it’s enough that you confess before the Almighty. That as it were, the whole thing of appeasing the other is as long as that person lives. But that person has died. But you see it’s not so. You see there’s a concept of between man and his fellow also. As it were, it’s a social thing. Paining another person is a social thing. If the other doesn’t live, I’ve already met others of mine and appeased his friends and confessed. But it’s not so, because perhaps the whole world knows that you’re fighting. You see that…
Story — The Chassid Who Approached His Rabbi
Okay, where do we see this in the story? That one of the chassidim approached his rabbi, and he sent him to his grave further. Why? Because all the chassidim are fighting. All that one’s friends are fighting with you because of this, so. So, you do teshuva among Jews. It’s not work, it’s not “magic” that one goes to that one’s grave.
Summary — Structure of Chapter 2
Okay. This is until here is chapter 2. It’s very interesting. The second, the laws between man and his fellow come in regarding Yom Kippur. Where does it come in exactly, laws of teshuva between man and his fellow? It’s also teshuva, yes. There is teshuva between man and God, and there is teshuva between man and his fellow. Okay.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות תשובה פרק ב – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור אויף הלכות תשובה פרק ב’
—
כללי מבוא: דער אויפבוי פון פרק א’ צו פרק ב’
רמב”ם’ס שטרוקטור: פרק א’ האט געהאנדלט וועגן די מצוה פון תשובה — וידוי, כפרה, חלוקי כפרה, ווען מ’דארף זאגן וידוי, ווען די כפרה ווערט. פרק ב’ גייט איבער צו דערקלערן וואס איז אמת’דיגע תשובה — די מציאות פון תשובה.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן “מצות תשובה” און “מציאות התשובה”: פרק א’ האט געהאנדלט וועגן עולם המעשה — די פראקטישע הלכות. פרק ב’ גייט אריין אין דער עצם, דער יסוד העצמי פון תשובה — די “פילאסאפישע אידעע.” אויב תשובה וואלט נישט געווען קיין מצוה, נאר א מציאות — וואס וואלט דאס געמיינט? דאס איז דער נושא פון פרק ב’.
2. קולא אדער חומרא? מ’קען פרק ב’ לייענען אויף צוויי אופנים: (א) קולא — תשובה גמורה איז א שוואכערע פאדערונג ווי פרק א’, ווייל דא ווערט נישט אמאל דערמאנט וידוי, בלויז אויפהערן זינדיגן; (ב) חומרא — תשובה גמורה איז א העכערע מדרגה, ווייל אין פרק א’ האט מען גערעדט פון יום כיפור תשובה וואו מענטשן פאלן דורך ווייטער, און דא רעדט מען פון איינער וואס האט באמת איבערגעבויגן זיין טבע.
3. שיטת החתם סופר: דער חתם סופר זאגט אז “תשובה גמורה” אין פרק ב’ האט א הלכה’דיגע נפקא מינה — למשל, א רשע דחמס איז פסול לעדות, און בלויז וידוי העלפט נישט אים צוריקצוברענגען צו כשרות לעדות. דערפאר דארף מען תשובה גמורה — מ’דארף זען אז ער איז מער נישט אזא רשע (למשל מחזיר אבידה בדבר גדול). אבער דאס איז נישט עקזאקט דאס זעלבע ווי דא, ווייל דארט גייט עס וויאזוי בית דין זאל וויסן, און דא רעדט מען וועגן חוב כלפי שמיא.
—
הלכה א — איזו היא תשובה גמורה
רמב”ם’ס ווערטער: “איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבעל אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר — זהו בעל תשובה גמורה.”
פשט: תשובה גמורה איז ווען דער זעלבער נסיון קומט נאכאמאל, ער האט די מעגליכקייט צו זינדיגן, אבער ער האלט זיך אפ — נישט פון מורא, נישט פון שוואכקייט — נאר ווייל ער האט תשובה געטון.
חידושים:
1. דער משל פון “בעל אשה בעבירה” — שאלה וועגן יחוד: דער רמב”ם ברענגט דעם ביישפיל: “נתייחד עמה” — ער איז נאכאמאל אליין מיט איר. יחוד אליין איז דאך אן עבירה — יחוד מיינט זיין אין א מצב וואס מ’קען זינדיגן. ווי קען דער רמב”ם ברענגען א ביישפיל פון תשובה גמורה וואו ער איז עובר אויף אן אנדער איסור? דער תירוץ: דער רמב”ם רעדט נישט וועגן דעם איסור יחוד אליין, נאר וועגן דעם אז ער האט נאכאמאל די אפארטוניטי צו זינדיגן מיט איר.
2. פשט אין “נתייחד עמה”: “נתייחד עמה” מיינט טאקע ער איז נתייחד געווען. אפילו אויב ער האט נאך אלץ די שוואכקייט אז ער דרייט זיך נאך מיט דער פרוי (ד.ה. ער האט נישט אינגאנצן אויפגעהערט זיך צו דרייען), אבער ער האט זיך אפגעהאלטן פון דער עצם עבירה — איז דאס שוין תשובה גמורה. דער אידעאלער וועג וואלט געווען זיך אינגאנצן אפצוהאלטן, אבער דער רמב”ם זאגט אז אפילו אזוי איז עס תשובה גמורה.
3. דער משל פון אלקאהאליק: א נארמאלער מענטש קען טרינקען מעסיגערהייט. אן אלקאהאליק קען מאכן נדר נישט צו טרינקען בכלל — דאס איז נישט תשובה גמורה, דאס איז בלויז אנטלויפן פון דעם נסיון. תשובה גמורה איז ווען ער האט נאך אלץ ליב וויין, אבער ער האט זיך אויסגעלערנט צו טרינקען מעסיגערהייט — ער האט שליטה איבער זיך. דער רמב”ם מיינט: נישט אנטלויפן פון דעם נסיון, נאר באזיגן דעם נסיון.
4. יחוד אלס גדר בפני עצמה: יחוד איז א גדר פאר עבירות — אן עבירה בפני עצמה, אבער אויך א סייג. איינער וואס האט זיך אפגעהאלטן פון דער עצם עבירה אבער נישט פון יחוד — ער איז נישט א פולער בעל תשובה אויף אלע מצוות, אבער ער איז יא א בעל תשובה גמורה אויף דער עצם עבירה. ער איז א גרויסער צדיק אין דעם הינזיכט, כאטש ער האט נאך א שוואכקייט אין יחוד.
5. דער אמשינאווער רבי’ס חידוש וועגן פגם הברית: מענטשן וואס מוטשען זיך מיט עבירות פון פגם הברית — יעדן טאג וואס זיי האלטן זיך צוריק איז בעצם תשובה גמורה, ווייל דער נסיון איז מצד עצמו (נישט תלוי אין אן אנדער מענטש), און ער איז כסדר אין דעם נסיון. ער דארף אפילו נישט מאכן קיין תיקונים (וואס רעדן זיך פון איינער וואס האט נישט קיין תשובה גמורה) — אויב ער איז אין דער זעלבער סיטואציע און האלט זיך צוריק, איז דאס תשובה גמורה. אפילו אויב ער לייגט א פילטער (אויף אינטערנעט וכדו’) — דאס איז שוין נמנע מחטא אויף אן אנדער לעוועל, אבער אפילו אן דעם, אויב ער האלט זיך צוריק — איז דאס תשובה גמורה.
—
הלכה א (המשך) — תשובה בימי זקנה
רמב”ם’ס ווערטער: “ואם לא שב אלא בימי זקנותו, בעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אע”פ שאינה תשובה מעולה — מועלת היא לו ובעל תשובה הוא.”
פשט: אויב איינער טוט תשובה ערשט ווען ער איז אלט און קען שוין נישט זינדיגן — איז עס נישט תשובה מעולה, אבער עס איז יא גוט און ער הייסט א בעל תשובה.
חידושים:
1. “מעולה” vs. “גמורה”: דער רמב”ם נוצט דא דעם לשון “אינה תשובה מעולה” — נישט “גמורה.” דאס ווייזט אז “גמורה” מיינט א חשוב’ע, מעולה’דיגע תשובה, אבער אפילו אן דעם — למעשה איז עס גוט, ער הייסט בעל תשובה.
2. דער פסוק “זכור את בוראך בימי בחורותיך” (קהלת יב:א): דער רמב”ם טייטשט: טו תשובה ווען דו ביסט נאך יונג, ווייל דעמאלטס איז דער באווייז אז דו האסט נאך די כוחות און דו וואלסט נאך געקענט זינדיגן. אויב ס’קומען שוין “ימי הרעה” — די עלטערע יארן וואו מ’האט שוין נישט קיין תאוה (חפץ) — קען מען נישט זאגן אז דאס איז אן אמת’ע תשובה.
3. תשובה פון א גוסס — חרטה אן צוקונפט: ווען איינער ווייסט אז ער גייט שטארבן, וואס איז שייך צו זאגן “לא אשוב לחטא זה לעולם”? ער גייט דאך שטארבן! דער תירוץ: חרטה האט א ווערט בפני עצמה — חרטה איז נישט בלויז א הקדמה צו “איך וועל מער נישט זינדיגן,” נאר עס איז א עצם’דיגע תשובה. דאס איז א חידוש אין דעם מהות פון חרטה.
—
הלכה א (המשך) — אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו
רמב”ם’ס ווערטער: “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו… כל עונותיו מחולין.”
פשט: אפילו איינער וואס האט געזינדיגט זיין גאנצע לעבן און טוט תשובה אויפ’ן טאג פון זיין טויט, ווערן אלע זיינע עבירות מוחל.
חידושים:
1. שאלה אויף תשובה ביום מיתתו: ווי קען מען רעדן פון “ער וועט מער נישט זינדיגן” ווען ער גייט שטארבן? ער האט דאך גאר נישט קיין ברירה! דער תירוץ: דער עיקר איז נישט דער פראקטישער רעזולטאט, נאר אז ער האט אן אמת’ע חרטה און ער ווערט באמת א בעסערער מענטש אינערליך. דער ווילן צו זינדיגן איז אליין נאך א שטיקל חטא — אויב ער וואלט דאס אויך אוועקגעווארפן, איז דאס אן אמת’ע תשובה.
2. פראבלעם פון אויפלעבן: וואס וואלט געווען אויב דער דאקטאר זאגט אים אז ער איז דאך געזונט — וואלט ער צוריקגעכאפט זיינע עבירות? עס ווערט געברענגט דער ביישפיל פון דאסטאיעווסקי, וואס איז געשטאנען פארן שיסן און עס האט זיין לעבן פונדאמענטאל געטוישט — ווען א מענטש זעט דעם טויט פאר זיינע אויגן, קען דאס ברענגען א טיפערע תשובה, נישט בלויז “עניוועי שטארב איך.” עס זענען דא ביידע סארטן מענטשן — אזעלכע וואס בלייבן מיט זייער תשובה נאך’ן ניצול ווערן, און אזעלכע וואס נישט.
3. תשובה מיראה vs. תשובה אמיתית ביום מיתתו: אויב די תשובה ביום מיתתו איז בלויז מיראה (מורא פאר שטראף), איז עס נישט קיין תשובה מעולה/גמורה. מ’רעדט דא פון איינעם וואס האט זיך געמאכט א טיפע התבוננות און איז באמת געווארן א בעסערער מענטש.
4. פסוק “עד אשר תשקע החמה”: דער פסוק “ואור וירח וכוכבים ושבו העבים אחר הגשם” ווערט געטייטשט אויף דעם טאג פון טויט — ווען אלעס ווערט טונקל פאר דעם מענטש. פון דא לערנט מען ארויס אז א מענטש זאל תשובה טון פאר זיין טויט, און דערפאר זאגן חז”ל “שוב יום אחד לפני מיתתך” — ווייל מ’ווייסט נישט ווען מ’וועט שטארבן, דארף מען יעדן טאג תשובה טון.
—
הלכה ב — ומה היא התשובה (עלעמענטן פון תשובה)
רמב”ם’ס ווערטער: “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשנו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו… וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם.”
פשט: תשובה באשטייט פון: (א) אוועקלאזן דעם חטא, (ב) אוועקנעמען פון מחשבה, (ג) באשליסן אין הארצן מער נישט צו טון, (ד) חרטה אויפ’ן עבר, (ה) מאכן דעם אייבערשטן אלס עדות אז ער וועט מער נישט צוריקקערן.
חידושים:
1. דער אונטערשייד צווישן תשובה גמורה (הלכה א) און סתם תשובה (הלכה ב): פריער האט דער רמב”ם גערעדט פון תשובה גמורה — ווען מ’קומט צו דער זעלבער מצב און ווערט נישט נכשל. דא רעדט ער פון סתם תשובה — וואס זענען די עלעמענטן פון תשובה? דאס איז בעצם א הסבר פון “פנימיות הוידוי” — וואס מיינט דער וידוי וואס איז דערמאנט געווארן אין פרק א’.
2. “יסירנו ממחשבתו” — נישט מיט זיין מחשבה, נאר פון זיין מחשבה: ער נעמט נישט אוועק די עבירה מיט זיין מחשבה (ווייל ער וועט זיך דאך געדענקען), נאר ער נעמט אוועק די עבירה פון זיין מחשבה — דאס מיינט ער נעמט אוועק דעם “עקסייטמענט,” דעם פלאן, דעם פאזיטיוון קוק אויף די עבירה. “מחשבה” אין לשון קודש מיינט א פלאן (“חושב מחשבות”), נישט בלויז א געדאנק. ער נעמט אוועק דעם פלאן צו זינדיגן נאכאמאל.
3. חידוש אין דער סדר: ערשט “יסירנו ממחשבתו” און דערנאך “יתנחם על שעבר”: דער רמב”ם שטעלט חרטה אויפ’ן עבר נאך נאכדעם וואס ער נעמט אוועק פון מחשבה. דער פשט: ווי לאנג א מענטש קוקט נאך אן די עבירה ווי א גוטע זאך — ווען ער טראכט דערפון האט ער גוטע פילינגס, ער פרייט זיך ווי גוט עס איז געווען — איז דאס טראכטן אליין אן עולה. למשל, איינער וואס איז עובר געווען אויף אשת איש, און יעדע מאל ער טראכט דערפון כאפט אים אן מיט תאווה — דאס טראכטן אליין איז א חטא. נאר נאכדעם וואס ער האט שוין “יסירנו ממחשבתו” — ער האט מער נישט קיין פלאן, ער קוקט מער נישט אן די עבירה ווי עפעס פאזיטיוועס — ערשט דאן קען ער האבן אמת’ע חרטה “על שעבר.” ווייל יעצט איז עס טאקע נאר א זאך פון דער פעסט, נישט מער א זאך פון הווה אדער עתיד.
4. דער דיוק אין “שעבר”: דער רמב”ם דריקט דווקא “על שעבר” — ווייל ווי לאנג א מענטש איז נאך “סטאק” אין חטא, איז די עבירה עבר, הווה, און עתיד אין איינעם. יעדע מאל ער טראכט, טראכט ער ווי גוט עס איז געווען און ווי גוט עס גייט זיין נאכאמאל. נאר נאכדעם וואס ער האט שוין “יסירנו ממחשבתו” אויף ווייטער, ערשט דאן איז עס טאקע נאר “שעבר” — א זאך פון דער פארגאנגענהייט.
5. פסוק “אחרי שובי נחמתי” (ירמיהו לא): “אחרי שובי” — נאכדעם וואס איך האב תשובה געטון (= עזיבת החטא), “נחמתי” — האב איך חרטה אויפ’ן עבר. דאס שטיצט דעם סדר פון רמב”ם: ערשט עזיבה, דערנאך חרטה. “אחרי הוודעי” — נאכדעם וואס איך האב דערוואוסט פון מיין חטא, “ספקתי על ירך” — האב איך געקלאפט מיין האנט פון צער. קשיא: אויב “שובי” מיינט שוין תשובה, וואס מיינט דערנאך “נחמתי”? תירוץ: “שובי” מיינט דעם ערשטן שטאפל — עזיבת החטא, און “נחמתי” איז דער צווייטער שטאפל — חרטה על שעבר.
6. “ויעיד עליו יודע תעלומות” — דער פשט פון וידוי: דאס מיינט נישט אז דער אייבערשטער וועט מעיד זיין, נאר אז דער בעל תשובה מאכט דעם אייבערשטן אלס עדות אויף זיין תשובה. ער שטעלט זיך פאר’ן אייבערשטן און זאגט: דו ביסט עדות אז איך וויל באמת מער נישט. דאס איז דער אמת’דיגער פשט פון וידוי — מ’שטעלט זיך פאר’ן אייבערשטן און מ’נעמט אים אלס עדות.
7. “יודע תעלומות” מיינט תעלומות לב: נישט אז דער אייבערשטער ווייסט די צוקונפט, נאר אז ער ווייסט וואס איז אין הארצן. א מענטש זאגט “איך וויל מער נישט” — דאס איז א דבר פנימי, קיינער ווייסט נישט אויב עס איז אמת, נאר דער אייבערשטער ווייסט. א מענטש קען זען אויב דו מאכסט “קעיסעס” (מעשים), אבער דער אייבערשטער זעט וואס דו ווילסט אינעווייניג.
8. “דרכיו” איז א לשון פון מידות/דעות: דער רמב”ם ברענגט דעם לשון “דרכיו” אויך אין הלכות דעות בנוגע מידות. מידות מיינט אן אינערליכע רצון — דער וידוי רעדט דערפון אז מען לערנט זיך אויס צום רצון.
9. פארבינדונג צו תשובה גמורה: ביי תשובה גמורה (הלכה א) האט מען א פראקטישע פרואוו — ער קומט צו דער זעלבער מצב און ווערט נישט נכשל. דא ביי סתם תשובה איז נישטא אזא פרואוו, אבער די תשובה איז אזוי אמת אז ער קען זאגן פאר’ן אייבערשטן: ווען עס וואלט געווען אזא מצב, וואלט איך נישט נכשל געווארן. דער אייבערשטער איז דער עדות דערויף.
10. דער פסוק “ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו” (הושע יד) אלס מקור פאר וידוי: עבודה זרה איז ווען א מענטש באשאפט א געצל און זאגט “אלהי” — ער איז מקבל מעשה ידיו באלוה. תשובה מיינט אז מען זאגט “איך גיי עס מער נישט זאגן.” דער פסוק “שובה ישראל… קחו עמכם דברים ושובו אל ה’” (הפטורת שבת שובה) איז דער מקור אז וידוי איז “קבוע לעתיד” — וידוי דברים וואס רעדט וועגן צוקונפט. דארט זאגן זיי אין זייער וידוי: “אשור לא יושיענו… ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו” — זיי רעדן וועגן וואס זיי וועלן מער נישט טון.
11. [חסידישער טייטש] ווען א עבירה ווערט אזוי שטארק אז ס’ווערט “שולט” אויף דעם מענטש (אדיקשאן): דער מענטש זאגט: “איך זאל מער נישט מאכן אז די חטא איז שולט אויף מיר — דער אייבערשטער איז שולט אויף מיר.” ווען א מענטש ווערט נאכאמאל נכשל, איז דער חטא שולט אויף אים, ער קען נישט אוועקגיין דערפון.
12. קשיא פון יום כיפור’דיגע תשובה: א מענטש וואס יעדע יום כיפור טוט ער תשובה אויף עפעס און יעדע יאר נאך יום כיפור טוט ער עס נאכאמאל — ביי אים איז די חרטה נישט “על שעבר,” ווייל דער חטא איז נאך דא אין אים, עס איז נאך א הווה-זאך. דאס איז נישט אן אמת’ע “יתנחם על שעבר.”
13. [דיגרעסיע: דראמאטישע עקספיריענסעס און תשובה] “Near death experiences” און געוויסע דראמאטישע ערפארונגען קענען א מענטש’ס פערספעקטיוו פונדאמענטאל טוישן — ער הייבט אן ריעליזירן אז מ’איז דא צייטווייליג, און דאס קען ברענגען צו אמת’ע תשובה.
—
הלכה ב (המשך) — וידוי בשפתיו vs. גמר בליבו
רמב”ם’ס ווערטער: “וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו… וכל המתודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו… שנאמר ומודה ועוזב ירוחם.”
פשט: מען דארף זאגן דעם וידוי מיט’ן מויל, אבער אן אינערליכע החלטה צו עוזב זיין דעם חטא איז עס ווי טובל’ן מיט א שרץ אין האנט.
חידושים:
1. מען דארף ליינען די צוויי הלכות צוזאמען: דער רמב”ם מיינט אז מ’דארף עס זאגן מיט די מויל, און דערצו גמר בליבו. פארוואס דארף מען עס זאגן מיט’ן מויל? ס’איז דא א מעלה אז מ’זאגט עס ארויס — עס העלפט.
2. דער משל פון “טובל ושרץ בידו” — אנאליזע: לכאורה, ווען מען טובל’ט מיט א שרץ, ווערט מען טהור אין דער רגע פון טבילה, נאר ווען מען קומט ארויס און האלט נאך דעם שרץ, ווערט מען צוריק טמא. אזוי אויך ביי וידוי: ער זאגט “איך האלט מער נישט ביים טון דעם חטא” — ס’מאכט זיך עפעס א רצון, אבער ער האלט נישט דערביי, איז עס ווי טובל’ן. אבער זאגן איז אלץ עפעס ווערט — דער רמב”ם זאגט דאך אז “ער איז טובל,” נישט אז ער טוט גארנישט. מ’זאל חלילה נישט אויפהערן זאגן, אבער שרץ בידו העלפט עס נישט.
3. [דיגרעסיע: “ווער ס’גייט אין מקוה אן צאלן איז טובל ושרץ בידו.”] א זכרון מיט’ן ראש ישיבה ר’ אברהם’עלע, וואו ס’איז געשטאנען אין א בית המדרש אז ווער ס’גייט אין מקוה אן צאלן איז טובל ושרץ בידו. קשיא: מ’קען זאגן אז ער איז א גזלן, אבער פארוואס “טובל ושרץ בידו”? ווייל די טבילה רעדט פון עניני אמונות — ס’איז מער ווי א “מצוה הבאה בעבירה.”
4. דער פסוק “ומודה ועוזב ירוחם” (משלי כח:יג): “מודה” איז וידוי, אבער ס’דארף זיין צוזאמען מיט “ועוזב” — נאר דעמאלט “ירוחם.” אפשר איז “מודה” גורם צו “עוזב” — א מענטש וואס איז נישט מודה אז ער האט געזינדיגט, הערט ער נישט אויף צו זינדיגן.
5. “מכסה פשעיו לא יצליח” — צוויי פירושים: (א) ער פארדעקט עס, ער איז נישט מודה אז ער האט געזינדיגט. (ב) ער זאגט וידוי אבער האלט נאך אן אין חטא — ער איז “מכסה” מיט די וידוי אליין, ער “תולה עצמו בוידוי” און מאכט זיך נאך א צדיק דערמיט. דער רמב”ם מיינט ביידע פירושים.
—
הלכה ב (סוף) — צריך לפרוט את החטא
רמב”ם’ס ווערטער: “וצריך לפרוט את החטא, שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.”
פשט: מען דארף אויסרעכענען ספעציפיש וואס די חטא איז געווען.
חידושים:
1. פרט את החטא האט צוטון מיט “מכסה פשעיו”: ווען א מענטש האט נאך נישט באמת עוזב געווען, וועט ער זאגן מער א כלליות’דיגע וידוי, ווייל ער איז נאך “סטאק” מיט עפעס א חטא. דער דין פון פרט את החטא צווינגט אים צו זיין ספעציפיש.
2. מחלוקת אין גמרא: דער רמב”ם פסק’נט ווי רבי יהודה בן בבא (אז מען דארף פרט’ן) קעגן רבי עקיבא. דער מקור איז פון משה רבינו’ס וידוי ביים עגל הזהב, וואו ער האט ספעציפיש אויסגערעכנט “ויעשו להם אלהי זהב.”
—
הלכה ג — מדרכי התשובה
רמב”ם’ס ווערטער: “מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה’ בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אויס זאכן וואס העלפן תשובה: שרייען צום אייבערשטן, צדקה, זיך אוועקהאלטן פון דעם חטא, טוישן זיין נאמען, טוישן זיינע מעשים, און גיין אין גלות.
חידושים:
1. “בבכי ובתחנונים” — בעטן אז דער אייבערשטער זאל מוחל זיין: דאס מיינט מתפלל זיין אז דער אייבערשטער זאל אים מוחל זיין.
2. צדקה — פארוואס? וואס האט צדקה צוטון מיט תשובה, ספעציעל ווען די עבירה איז בין אדם למקום? ביי עבירות בין אדם לחבירו (ווי גנבה) קען מען פארשטיין — אבער בין אדם למקום? ענטפער: צדקה העלפט מכפר זיין די עונשים, און אפשר איז צדקה גורם צו תשובה. מקור: “מקרעין גזר דינו של אדם — צדקה וצעקה ותשובה.” אויך: “תשובה, תפילה, וצדקה” פון תנא דבי אליהו.
3. “כפי כחו” — וואס מיינט עס? א מחלוקת: (א) ס’קען מיינען די מערסטע וואס ער קען, (ב) ס’קען מיינען נישט יותר מכפי כחו — נישט אן א סוף. דער בעל התניא’ס שיטה: ס’פירט זיך אז איינער וואס טוט תשובה גיט מער ווי חומש (דער רגילער שיעור פון צדקה). דער אלטער רבי ערקלערט: תשובה איז פיקוח נפש, און פיקוח נפש מעג מען מער ווי חומש.
4. “ומרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו” — נישט ווי תשובה גמורה: ביי תשובה גמורה (הלכה א) קומט ער צו דער זעלבער סיטואציע און איז מתגבר. דא, ביי “דרכי התשובה,” איז פארקערט — ער זאל זיך אוועקהאלטן פון דער סיטואציע בכלל.
5. “ומשנה שמו” — טייטש: “שמו” מיינט נישט דווקא זיין לעצטע נאמען, נאר זיין סטאטוס/פערסאנע. דער רמב”ם ערקלערט אליין: “כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים.” אבער ס’קען אויך זיין ממש טוישן א נאמען — אזוי ווי מען טוישט א נאמען פאר א קראנקן. חידוש: ביי א קראנקן וואס מען טוישט זיין נאמען, איז עס נישט נאר א סגולה (אז דער מלאך המוות ווייסט נישט די אדרעס), נאר עס העלפט “בדרך תשובה” — דער נייער נאמען דערמאנט אים אלעמאל אז ער האט תשובה געטון ווען ער איז קראנק געווען, און ער וועט עס נישט פארגעסן.
6. “ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה” — נישט נאר די עבירה אליין: דיין קערעקטער האט אויך געברענגט צו די עבירות. ס’איז נישט גענוג נאר אויפהערן מיט דער ספעציפישע עבירה — ער דארף זיינע אלע מעשים טוישן. “לדרך ישרה” קען מיינען מדות ממוצעות/דרך בינונית (ווי הלכות דעות): למשל, ער האט גע’גנב’עט ווייל ער האט א תאוות הממון — זאל ער אכטונג געבן מער נישט צו זיין עקסטרעם מיט געלט.
7. “וגולה ממקומו” — דער רמב”ם’ס טעם: מ’וואלט געקענט לערנען פשוט אז ער זאל אוועקגיין פון שלעכטע שכנים. אבער דער רמב”ם גיט אן אנדער טעם: “שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.” אין גלות איז א מענטש נישט אין זיין פאזיציע, ער הייבט אן פילן מער דעמוטיג. דער רמב”ם פארטייטשט ביידע זאכן (משנה שמו ומשנה מקומו) וואס מ’וואלט געקענט מיינען ס’איז א סגולה, און ער ערקלערט וויאזוי עס העלפט באמת תשובה טון.
—
הלכה ד — וידוי ברבים
רמב”ם’ס ווערטער: “ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב וניחם.”
פשט: ס’איז א גרויסע מעלה ווען דער בעל תשובה איז מתוודה ברבים ספעציפיש אויף עבירות בין אדם לחבירו.
חידושים:
1. דווקא עבירות שבינו לבין חבירו: דער רמב”ם באגרעניצט דעם “וידוי ברבים” צו עבירות בין אדם לחבירו, נישט בין אדם למקום.
2. דאס העלפט אויך פאר דעם נחבל: אסאך מאל פילט דער נפגע זיך געשעדיגט און פארשעמט, און ווען דער חוטא זאגט ברבים “איך בין געווען ראנג” איז דאס א תיקון פאר יענעם’ס בושה. אבער אויך פאר דעם חוטא אליין איז עס א חלק פון “משנה שמו ומעשיו” — ביז יעצט האט מען אים געקענט אלס איינער וואס באליידיגט יעדן, און יעצט ענדערט ער זיין פובליקע אידענטיטעט.
3. “מכסה פשעיו לא יצליח” — ביי בין אדם לחבירו: ווער עס באהאלט עבירות וואס ער האט געטון קעגן אנדערע מענטשן, זיין תשובה איז נישט גמור, און ער וועט צוריקפאלן אין חטא.
—
הלכה ה — עבירות בין אדם למקום: נישט מפרסם זיין
רמב”ם’ס ווערטער: “בעבירות שבינו לבין המקום אין צריך לפרסם עצמו, וגסות פנים היא לו אם יגלה אותם… אלא שב לפני האל ברוך הוא ומתודה לפניו ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם בפני רבים סתם… וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.”
פשט: ביי עבירות בין אדם למקום זאל מען נאר מתוודה זיין פאר דעם אייבערשטן בפרטות, און ברבים זאגט מען נאר סתם “חטאתי” אן פרטים.
חידושים:
1. דער טיפערער טעם פארוואס נישט מפרסם זיין: די באציאונג צווישן א מענטש און דעם אייבערשטן דארף זיין אן אינטימע זאך. אזוי ווי א מענטש וויל נישט דערציילן פאר סתם יעדן זיינע מערסט אינטימע זאכן, אזוי דארף מען נישט מפרסם זיין עבירות בין אדם למקום. דאס איז נישט בלויז א דין, נאר א “גסות פנים” — עס ווייזט א מאנגל אין דעם ערנסטקייט פון דער באציאונג.
2. “אשרי נשוי פשע כסוי חטאה” — חילול השם: ווען מענטשן ווייסן אז איינער האט געזינדיגט, איז דא אן ענין פון חילול השם. ווען מ’גייט ארום און זאגט “איך האב געזינדיגט,” קענען אנדערע מענטשן רעכטפערטיגן זייערע אייגענע זינד — “מ’קען זינדיגן, ס’איז דא אן אפציע.” דעריבער איז בעסער אז מ’שעמט זיך דערמיט און מ’באהאלט עס.
—
הלכה ו — עשרת ימי תשובה און יום כיפור
רמב”ם’ס ווערטער: “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר דרשו ה’ בהמצאו… וביום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.”
פשט: תשובה איז אלעמאל גוט, אבער עשרת ימי תשובה איז בעסער, און יום כיפור איז דער סוף פון מחילה וסליחה, דעריבער איז יעדער מחויב תשובה און וידוי יום כיפור.
חידושים:
1. שייכות צום פריערדיגן ענין: דער רמב”ם’ס איבערגאנג צו עשרת ימי תשובה איז אפשר א המשך פון דעם וואס ער האט געזאגט אז עבירות בין אדם למקום זאל מען נישט רעדן ברבים — דעריבער האט מען אויסגעשטעלט א ספעציעלע צייט פאר תשובה, וואו מען איז ביזי מיט פאזיטיווע זאכן און מצוות.
2. “יפה לעולם” — אן די ספעציעלע זמנים: דער לשון “יפה לעולם” מיינט אז תשובה וצעקה איז אלעמאל גוט, אפילו אן די ספעציעלע צייטן. אפילו מ’האט היינט אלערליי סגולות און יארצייטן, זאל מען געדענקן אז עשרת ימי תשובה איז נאך אלץ חשוב’ער.
3. “מתקבלת היא מיד” — שייכות צו תליה: דאס שטימט מיט וואס דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז ביי שווערע עבירות איז תשובה “תולה” (הענגט) ביז יום כיפור מכפר. ביי עשרת ימי תשובה בלייבט מען נישט לאנג “תולה” — מ’קומט גלייך אראפ פון דער תליה, ווייל יום כיפור קומט גלייך און ענדיגט דעם פראצעס.
4. “בהמצאו” / “בהיותו קרוב” — ווען איז דער אייבערשטער קרוב? דער אייבערשטער איז דאך אלעמאל קרוב, וואס מיינט “בהיותו קרוב”? תירוץ: ער איז קרוב ווייל די עולם טוט תשובה — ער איז “קרוב לאוהביו.” ווען די עולם האט זיך שוין גענומען צו מצוות, זיי זענען געגאנגען אין מקוה, זיי האבן שוין געדאוונט — דעמאלטס איז דער אייבערשטער קרוב.
5. יחיד לעומת רבים — “בכל קראנו אליו”: דער פסוק “מי כה’ אלקינו בכל קראנו אליו” ווערט געטייטשט אויף רבים — ווען מ’נעמט צוזאמען א ציבור און מ’מאכט א יום תפילה, א יום תשובה, איז עס גוט אזוי ווי עשרת ימי תשובה. א יחיד איז שווערער, ווייל א מענטש אליין דארף זיך דורכברעכן דורך זיין סביבה. אבער ברבים קען מען מאכן “קראנו אליו” אין יעדע צייט. דער רמב”ם זאגט אז עשרת ימי תשובה איז ספעציעל פאר א יחיד, אבער ביי א ציבור וואס שרייט בלב שלם ווערן זיי אלעמאל ענטפערט.
6. “קץ מחילה וסליחה” — צוויי פשטים:
– פשט א: “קץ” מיינט א דעדליין. דער ספר החינוך זאגט אז א מענטש זאמלט אן חטאים און שיבט אפ תשובה — “מארגן, מארגן.” יום כיפור איז דער דעדליין וואס צווינגט אים צו האנדלען.
– פשט ב: “קץ” מיינט דער סוף פון עשרת ימי תשובה. דער רמב”ם האט געזאגט אז עשרת ימי תשובה איז חשוב, און יום כיפור איז דער לעצטער טאג דערפון — דער סוף פון דעם ספעציעלן זמן. דאס שטימט מיט דעם אז תשובה איז “תולה” ביז יום כיפור.
7. “לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות” — וואס מיינט “הכל”? אויב איינער האט שוין געטון תשובה פריער, פארוואס איז ער מחויב? תירוץ: וידוי איז אנדערש פון תשובה גמורה. דער רמב”ם מיינט אז ווער עס זאגט וידוי, דאס ווייזט אז ער וויל תשובה טון, אבער מ’מיינט נישט דווקא א תשובה גמורה. אין דעם זמן פון תשובה זאגט מען וידוי ווייל וידוי איז וואס מאכט תשובה — מ’איז מקבל לשוב.
—
הלכה ז — סדר וידוי יום כיפור
רמב”ם’ס ווערטער: “מצות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל, שמא יחנק בסעודה קודם שיתוודה. ואף על פי שנתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתוודה בליל יום הכיפורים ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה. והיכן אומרו? יחיד אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית.”
פשט: מ’הייבט אן וידוי ערב יום כיפור פאר דער סעודה, און מ’חזר’ט עס ביי יעדע תפילה פון יום כיפור. דער יחיד זאגט עס נאך שמונה עשרה, דער ש”ץ אינמיטן שמונה עשרה אין דער פערטער ברכה.
חידושים:
1. “שמא יחנק בסעודה” — פארוואס איז דאס א טעם? אויב ער שטארבט ביי דער סעודה, האט ער דאך סיי ווי א יום המיתה וואס איז מכפר. אבער דער רמב”ם וויל אז ער זאל האבן תשובה פאר דעם. אויך, “יחנק” מיינט נישט דווקא שטארבן — ער קען ווערן קראנק אדער אין א סכנה, און דעמאלטס קען ער נישט מער זאגן וידוי. אויך: ווייל מ’עסט די סעודה המפסקת בשעת מ’וויינט און מ’איז אין תשובה, נישט מיט א חיות, קען מען זיך לייכט טשאקן.
2. פארוואס חזר’ט מען וידוי אזויפיל מאל? — פיר תירוצים:
– תירוץ א: “שמא יארע לו דבר עבירה בינתיים” — אפשר האט ער געזינדיגט אינצווישן (לשון הגמרא).
– תירוץ ב: שייכות צו צעקה — דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז “ת
שובה וצעקה” ארבעטן צוזאמען. יעדע תפילה איז א צעקה, און יעדע מאל ווען מ’טוט א צעקה טוט מען אויך וידוי. אפשר נישט יעדע תפילה איז א צעקה, אבער אפשר איינע פון זיי וועט זיין א אמת’ע צעקה, און נעבן דעם וועט דער וידוי אויך זיין אמת’דיג.
– תירוץ ג: ווייל תשובה גמורה דארף מען נאר איינמאל וידוי, אבער יום כיפור איז “כולי האי ואולי” — מ’זאגט אזויפיל מאל וידוי בדי דער מענטש זאל כאפן אז ער גייט באמת נישט מער זינדיגן. עס איז א פראצעס פון פארטיפן דעם קבלה.
– תירוץ ד (געפרעגט אבער נישט אויסגעלייזט): אויב איינער ווייסט זיכער אז ער האט נישט געזינדיגט יום כיפור, אפשר דארף ער נישט אזויפיל מאל וידוי — דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
3. “יחיד אחר תפילתו, ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית”: דער יחיד זאגט וידוי נאכן שמונה עשרה, און דער ש”ץ זאגט עס אינמיטן שמונה עשרה אין דער פערטער ברכה. אין דער פראקטיק זאגט מען אויך אינמיטן שמונה עשרה (לויט דעם רמ”א).
—
הלכה ח — נוסח הוידוי
רמב”ם’ס ווערטער: “והוידוי שנהגו בו כל ישראל הוא ‘אבל חטאנו’ וכו’ — והוא עיקר הוידוי.”
פשט: דער עיקר נוסח וואס כלל ישראל האט מנהג געווען איז “אבל אנחנו ואבותינו חטאנו” — און דאס איז גענוג פאר עיקר הוידוי.
חידושים:
1. דער וואָרט “אבל” אין וידוי: “אבל” מיינט: איך בין נישט אזוי ווי דער וואס זאגט “לא חטאתי” — נאר “אבל, אנחנו חטאנו.” דאס אליין איז שוין דער עיקר וידוי.
2. אונטערשייד צווישן וידוי פון פרק א’ און וידוי פון יום כיפור: פריער אין הלכות תשובה (פרק א’) רעדט מען פון דער פולער נוסח מיט פרטים — “חטאתי, עויתי, פשעתי” וכו’ — יענץ רעדט זיך פון דער אידעע פון תשובה בכלל. אבער אין יום כיפור, דער עיקר וידוי איז בלויז “אבל חטאנו”, און מ’איז יוצא דערמיט. דאס “על חטא” וכו’ וואס מ’איז מאריך, איז נישט מעכב.
—
הלכה ט — חזרת וידוי אויף עבירות פון פריערדיגע יארן
רמב”ם’ס ווערטער: “עבירות שהתודה עליהם ביום כיפורים זה, חוזר ומתודה עליהם ביום כיפורים אחר, אף על פי שהוא עומד בתשובתו, שנאמר ‘כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד’.”
פשט: אפילו אויב א מענטש האט שוין תשובה געטון און האט נישט חוזר געווען אויף די זעלבע עבירות, דארף ער זיך נאכאמאל מתוודה זיין אויף זיי יעדן יום כיפור.
חידושים:
1. טעם פאר אזויפיל “על חטא’ס”: דאס איז דער טעם פארוואס מ’זאגט אזויפיל “על חטא’ס” — ווייל אפילו עבירות וואס מ’האט נאר איינמאל געטון, זאגט מען עס יעדע יאר אויפסניי.
2. דער פסוק “כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד”: א מענטש זאל אייביג געדענקען זיינע פשעים — זיי זאלן שטענדיג זיין פאר אים.
3. [אפענע שאלה:] אויב איינער ווייסט זיכער אז ער האט נישט געזינדיגט אין יום כיפור, אפשר דארף ער נישט אזויפיל וידוי — אבער דאס איז נישט קלאר געווארן.
—
הלכה ט (המשך) — תשובה בין אדם לחבירו
רמב”ם’ס ווערטער: “אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל בחבירו או המקלל חבירו או גוזלו, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.”
פשט: תשובה און יום כיפור העלפן נאר פאר עבירות בין אדם למקום (ווי אכילת איסור, ביאה אסורה). פאר עבירות בין אדם לחבירו (חובל, מקלל, גונב) מוז מען ערשט באצאלן וואס מ’איז שולדיג, און דערנאך מרצה זיין דעם מענטש.
חידושים:
1. גרויסער חידוש — ריצוי איבער תשלומין: דער רמב”ם זאגט אז “אפילו השיב לו מה שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולבקש ממנו שימחול לו.” באצאלן אליין איז נישט גענוג. דער מענטש האט א כח — ער איז נאך צוקריגט, ער האלט נאך א שנאה. “מוחל זיין” מיינט מ’דארף אים “צוריקפריינטן” — ער זאל נישט בלייבן א שונא. דאס איז מער ווי א פינאנציעלע זאך — ס’איז א פערזענליכע, עמאציאנעלע תיקון.
2. אפילו בדברים: אפילו אויב מ’האט יענעם נאר מצער געווען מיט ווערטער (נישט פיזיש, נישט פינאנציעל), דארף מען אים מפייס זיין ביז ער איז מוחל.
—
הלכה ט (המשך) — דער פראצעס פון פיוס
רמב”ם’ס ווערטער: “לא נתרצה, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ומפגיעין בו… לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה — מניחו והולך לו, ואותו שלא מחל הוא החוטא.”
פשט: אויב דער מענטש וויל נישט מוחל זיין, ברענגט מען דריי מאל דריי פריינט. נאך דריי מאל, אויב ער וויל נאך אלץ נישט — לאזט מען אים, און דער וואס איז נישט מוחל איז אליין דער חוטא.
חידושים:
1. “מפגיעין בו” — נישט א ריטואל: דער רמב”ם מיינט נישט א פארמעלע צערעמאניע. ס’איז אזויווי ווען א מענטש וויל אז איינער זאל אים בארגן געלט — ער נוצט זיינע באקאנטע, זיינע “פאליטישע קאנעקשאנס.” מ’ברענגט מענטשן וואס קענען זאגן “ער האט עס עכט נישט געמיינט, ער איז דיין פריינט.” ס’איז א פראקטישע, סאציאלע השתדלות.
2. ביי א רבי — אלף פעמים: “אם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.” ביי א רבי איז דער שיעור פון פיוס אומבאגרעניצט.
3. פארוואס דער וואס איז נישט מוחל איז א חוטא: ווייל יענער האט זיך מכניע געווען, ער האט זיך דערנידעריגט, ער האט דערקלערט אז ער האט נישט געמיינט, ער האט געבראכט חברים — “זייט מיר מוחל” מיינט נישט סתם ווערטער, ס’מיינט אז ער איז מרצה, מסביר, מתחייב צו זיין בעסער. ווען איינער טוט אזויפיל און דער אנדערער עקשנ’ט זיך — איז ער דער חוטא.
4. צען מענטשן — ענין פון מנין: פריער ביים פיוס-פראצעס קומט אויס צען (3×3 + דער נפגע).
—
הלכה י — אסור צו זיין אכזרי
רמב”ם’ס ווערטער: “אסור לאדם שיהא אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול — ימחול בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו והרבה לו — לא יקום ולא יטור.”
פשט: א מענטש טאר נישט זיין אכזריות’דיג. ער זאל זיין לייכט צו איבערבעטן און שווער צו כעס’ן. ווען מ’בעט אים מחילה, זאל ער מוחל זיין מיט א גאנצע הארץ.
חידושים:
1. “וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון”: מחילה איז א סימן פון אידישקייט. דער רמב”ם ברענגט דאס אלס א מידה וואס דעפינירט אידישע הערצער.
2. “אבל הגוים ערלי לב — ועברתם שמרו לנצח”: גוים האלטן זייער כעס און נקמה אויף אייביג. דער רמב”ם פארבינדט דאס מיט דער הלכה אז “ערלים” רעפערירט עיקר צו גוים (ווי ביי “מדירני מן הערלים”).
3. ראיה פון די גבעונים: די גבעונים האבן זיך פארשטעלט אלס אידן, אבער מ’האט דערקענט אז זיי זענען נישט אידן ווייל זיי האבן נישט געהאט אידישע מידות — זיי האבן נישט געוואלט מוחל זיין. ווען שאול’ס קינדער זענען געהאנגען געווארן אויף זייער פאדערונג, האט די גמרא געזאגט “ארורים הגוים ולא ישראל” — א איד וואלט מוחל געווען אפילו מ’האט געהארגעט א גאנצע חברה.
4. [חשוב’ע הערה — קעגן א פארקערטע סברא:] עס איז דא מענטשן וואס מיינען אז גוי’אישע מוסר לערנט מחילה און אידישע מוסר לערנט נקמה. דער רמב”ם ווייזט פונקט פארקערט: אידישע מאראל איז מוחל צו זיין, און די גבעונים/גוים — “לא ידעו רחמים.”
—
הלכה יא — ווען דער נפגע איז נפטר
רמב”ם’ס ווערטער: ווען דער מענטש וואס מ’האט באליידיגט איז נפטר, ברענגט מען עשרה בני אדם, מ’שטעלט זיי ביי זיין קבר, און מ’זאגט “חטאתי לה’ אלקי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך.” אויב מ’איז שולדיג געלט, גיט מען עס צו די יורשים. אויב נישטא קיין יורשים אדער מ’ווייסט נישט ווער זיי זענען — מניחן בבית דין.
פשט: אויך נאכ’ן טויט פון דעם נפגע בלייבט דער חיוב פון תשובה בין אדם לחבירו. מ’ברענגט א מנין צום קבר און איז זיך מתוודה בפרהסיא.
חידושים:
1. צען מענטשן — ענין פון מנין: דא ביים קבר ברענגט מען אויך צען — ס’איז אן ענין פון מנין, פאראלעל צום פיוס-פראצעס (3×3 + דער נפגע = 10).
2. פארוואס ביים קבר — נישט “מעדזשיק”: ס’איז נישט אז מ’גייט צום קבר ווייל דער מת הערט. דער עיקר ענין איז דער פובליקער/סאציאלער זייט: אלע ווייסן אז מ’איז צוקריגט געווען. מ’דארף מתקן זיין דעם כבוד פון דעם נפטר אין דער עפנטליכקייט. ס’ווערט געבראכט א מעשה פון א חסיד וואס האט זיין רבי’ן פגע’ט, און דער רבי האט אים געשיקט צום קבר — ווייל אלע חסידים זענען צוקריגט מיט אים וועגן דעם. דאס מיינט: מ’מאכט תשובה צווישן אידן, ס’איז א סאציאלע תיקון.
3. בין אדם לחבירו האט א סאציאלע דימענסיע וואס גייט ווייטער פון דעם נפגע אליין: אפילו ווען דער מענטש לעבט שוין נישט, בלייבט דער סאציאלער שאדן — אלע ווייסן וואס מ’האט געטון. דערפאר דארף מען א פובליקע וידוי ביים קבר.
4. געלט צו בית דין: אויב נישטא קיין יורשים, לייגט מען די געלט אין בית דין — אזויווי ביי גזילת הרבים, וואו מ’טוט צרכי ציבור ווייל מ’קען נישט וויסן ווער אלע נפגעים זענען.
—
כללי’דיגע באמערקונג וועגן סטרוקטור פון פרק ב’
הלכות בין אדם לחבירו קומען אריין אין פרק ב’ אינמיטן דער דיסקוסיע וועגן יום כיפור. דער טעם: תשובה האט צוויי זייטן — בין אדם למקום און בין אדם לחבירו — און ביידע זענען חלקים פון הלכות תשובה.
תמלול מלא 📝
הלכות תשובה פרק ב’: מהות התשובה האמיתית
מבוא: המעבר מפרק א’ לפרק ב’
זאגט דער הייליגער רמב”ם, הלכות תשובה פרק ב’. איז בעיסיקלי אזוי, די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט, מ’קען זאגן די מצוה פון תשובה. די מצוה פון תשובה, די כפרה, כפרה איז א פארט פון די מצוה פון תשובה, יא? א יוד דארף תשובה טון, און דערפאר דארף ער מכפר זיין, ס’איז פארט פון די זעלבע הלכה. ס’האט כללים און הלכות ווען מ’דארף זאגן וידוי, א יוד דארף זאגן וידוי, ווען ס’איז ווערט די כפרה, וכדומה.
יעצט קומט דער רמב”ם גייט אין פרק ב’ זאגן וואס איז אמת’דיג תשובה. ס’איז דא אפילו א געוויסע סתירה, און דא מאכט ער תשובה גרינגער, ער זאגט נישט ממש מ’דארף זאגן וידוי אפילו. ער איז מסביר בעצם, ער זאגט יא אין א ווארט, אבער ער איז מסביר די עיקר תשובה, וואס איז תשובה אמת’דיג.
קולא אדער חומרא? צוויי אופנים אין תשובה גמורה
וואס מיין איך? ס’איז דא, מ’קען זאגן א קולא און א חומרא.
וואס איז די קולא? מ’קען זאגן אז תשובה גמורה מיינט א שוואכערע תשובה ווי פריער. פריער האבן מיר געלערנט תשובה מיט וידוי, מיט די חלוקי כפרה. די עצם תשובה, די מציאות פון תשובה, נישט די מצוה פון תשובה. און וואס מיינט תשובה? תשובה מיינט מער נישט זינדיגן.
אדער קען מען זאגן פארקערט, תשובה מיינט נאך א העכערע מדרגה. פריער האבן מיר געזאגט אז ס’איז יום כיפור, און דער מענטש האט תשובה געטון, און ער וואלט נישט געוואלט נאכאמאל זינדיגן, אבער ליידער אסאך אידן פאלן ווייטער דורך. הייסט תשובה גמורה מיינט דאך א העכערע מדרגה פון תשובה.
שיטת החתם סופר: תשובה גמורה להלכה
איך זע ער ברענגט דא אפאר מהלכים. ער זאגט אז דער חתם סופר זאגט תשובה גמורה מיינט, דער רמב”ם מיינט דא להלכה, אז ס’איז דא א דין למשל אז א עבריין איז נישט כשר לעדות, יא, רשע דחמס. אויף דעם העלפט נישט דאס וואס ער האט געטון וידוי. אויף דעם דארף מען וויסן אז ער איז מער נישט קיין רשע דחמס. אויף דעם דארף מען תשובה גמורה.
רייט, אבער דערווייל העלפט אויך נישט וואס ער שטייט דא. ער דארף ווייזן, ער דארף קענען זען, ער דארף מחזיר זיין אן אבידה בדבר גדול וכדומה. ס’איז נישט עקזעקטלי די זעלבע, ס’איז דא זאכן, ס’איז א פושע יד על פקדון, פושע יד על אשה, אז דארט מוז זיין ער האט נאכאמאל א געלעגנהייט צו שווינדלען, און ער האט נישט געשווינדלט. רייט, ביי אשה איז מור. ס’איז מור דען דעט, דארט דארף מען קענען זען, וכדומה, ס’איז אן אנדערע פלאץ, ס’איז דא גדרים דארט, וואס ס’האט מער צו טון מיט וויאזוי די בית דין זאלן וויסן אז ער האט טאקע תשובה געטון. דא רעדט מען די חוב כלפי שמיא מער.
עולם המעשה לעומת העצם הפילוסופי
איך מיין אז די עיקר זאך איז אז פריער איז געווען מער על עולם המעשה, מער אויף וואס ס’שטייט. יעצט זאגט דער רמב”ם, זאגט ער די אמת, אסאך מאל איז דא אזוי וואס מ’דארף אריינקוועטשן אין א הלכה’דיגע קאפיטל, פארשטיין פרטי דינים, נאכדעם איז דא די עצם, דו קענסט זאגן די פילאסאפישע איידיע, דער יסוד, דער יסוד העצמי פון תשובה.
אפשר אויב מ’וואלט געגאנגען אין די ספר החינוך וואס מ’האט געזאגט פריער, זאגט דער רמב”ם אז דער אופן פון תשובה איז מיט וידוי. יעצט זאגט ער, די תשובה אליין אן די מצוה, ווען תשובה וואלט נישט געווען קיין מצוה, נאר ס’וואלט נאר געווען א מציאות אז מ’דארף תשובה טון, זאגט ער, דעמאלטס וואס מיינט די מציאות פון תשובה טון? יא, אבער דאס זאגט ער איז דעמאלטס די מצוה, דאס איז די לוקח פון ספר החינוך.
הלכה א’: איזו היא תשובה גמורה
לשון הרמב”ם
זאגט דער רמב”ם, איזו תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ס’איז אים אנגעקומען נאכאמאל דער זעלבער נסיון, ס’איז אנגעקומען צו אים נאכאמאל א מעגליכקייט, א געלעגנהייט, אויף א זאך וואס ער האט שוין עובר געווען אין די פעסט. ואפשר בידו לעשותו, ער האט די מעגליכקייט נאכאמאל צו זינדיגן, ופירש ולא עשה מפני התשובה, אבער ער פירש, ער האלט זיך אפ דערפון, ער איז זיך פירש דערפון, ולא עשה, ער האט עס נישט געטון, און ער האט עס נישט געטון מפני התשובה, ווייל ער האט תשובה געטון. נישט, לא מיראה, נישט, ער האט עס נישט געטון וועגן דאס אז ער האט אפשר מורא פאר איינעם, ולא מכשלון כח, ווייל ער איז נישט געווארן שוואכער אדער ער האט נישט היינט די קוראזש צו טון די עבירה, נאר ער טוט עס וועגן תשובה, וועגן ער וויל מער נישט טון קיין עבירות. יא, גוט. דאס איז תשובה.
דער משל פון בעל אשה בעבירה
בקיצור, דער רמב”ם מסביר, א רשע שבעל אשה בעבירה, א מענטש האט בעל געווען אן אשה בעבירה, און יעצט קומט נאכאמאל א געלעגנהייט, ולאחר זמן נתייחד עמה, ער איז פונקט צוזאמען מיט איר אליין.
דיסקוסיע: וואס מיינט “נתייחד עמה”?
Speaker 1: ער מיינט נישט צו זאגן באופן אז ער איז עובר אויף יחוד, ווייל דאס אליין איז א חטא. ער מיינט צו זאגן ער האט נאכאמאל די אפארטוניטי צו זינדיגן מיט איר. דער אמת איז אז ס’איז יא עובר, ווייל אוודאי אין אזא אופן וואס ער קען זינדיגן, דאס איז די איסור יחוד. ס’איז דאך קיין פארמע. יחוד מיינט זיין אין א מצב וואס מ’קען זינדיגן. ער האט אוודאי געטון די עבירה, אבער דער רמב”ם מיינט נישט צו זאגן דאס. ס’קען אויך מיינען ער איז נאכאמאל אין איר געגנט און ער קען מאכן א פאון קאל און זיין מיט איר. ער האט די אפארטוניטי.
Speaker 2: דער רבי זאגט, דער רבי זאגט, נתייחד עמה, נתייחד עמה מיינט טאקע, און ער איז נתייחד געווען. דאס איז שווער צו זאגן. ער רעדט לעבן נישט, וועלכעס ייחוד, ער רעדט מער זעט מען זיך די תשובה. אקעי.
Speaker 1: און נאכאמאל, ייחוד איז דאך דא אן אופן וואס מ’איז נישט עובר אויף ייחוד סתם אזוי, אבער ער קען דאך דאך דאך… יענער אופן איז מ’עובר אויף ייחוד… אויב ס’איז אויף אן אופן וואס עס איז גענוג אז עס זאל קענען אנטון די עבירה, איז דאס די טייטש ייחוד. דאס איז זיכער, אז מ’איז עובר אויף… קלאר, פלעין פשוט ייחוד…
חידוש: תשובה גמורה אפילו מיט שוואכקייטן
אין די רעדיסט פון תשובה האט ער געטון, און טעמאל זעט מען אז א תשובה איז עס אקעי, כדי דיך דא איז א כילה. אפילו מ’רעדט שוין פון איינער וויז ער דרייט זיך נאך אלץ מיט ווייב, נישט עס האט אויפגעקערט זיך צו דרייען. דעמאלטס, אוודאי דער אמתיגער וועג פון תשובה טון איז נישט דער תשובה גמירה. דער אמת’דיגע רעג פון די תשובה טער זיך אויפגעהויבן דרייינע טלעצטער, וואס איז דא ווייבער, איך לאנד זיך זיין א יאר א יאר א היכע זאכדומה, אז עס ווערט דער אמבער גייט זאגן שפעטער, ווי זאר א יאר א היכע, דער מיך דערנק, דאס שטייט עקסטער אז מ’זאל טאקע דעיס נישט טון, אבער ער זאגט אז אפילו נישט, ער איז אפילו א פשוט, איך זאג א דער פשוט, וואס עכט א תשובה?
עכט א תשובה איז די… איך אלעץ איך מסכים איך דארג גייט אן זעלבע פלעצער, און האט מיך אלץ ליב, האט איך אלץ? האט איך יאר מיט בא וואס איבא אויף איר ווייטער ליב, אבער כח גופו ער קען נאכאמאל טון די עווירים, אבל מדינה שאוה באל, און נאכאמאל אין די זעלבע געגנט זעט איך איך…
דיסקוסיע: יחוד אלס גדר בפני עצמה
Speaker 2: יחד איז נישט יחד און די מרדכי… יא, אבער ער מיינט זאגן, אפשר נישט יחד די מען אין אנדערע פלאץ, וואס דארט איז דא איינער קען מער הערן, וכדוי. עס איז אנדערש איז טריש. יחד איז נישט אויב געווען, אויף די עשר איז נער, איז שוין רבי די עשר איז אן כשר’א, איז שוין רבי עס איז. זעה ווי אלטשיבה גמראה… מיט צו טעם פאר דעם האבן זיך די וואס עס האט אים געמיטסט מיט די ווארט מסוי אחד, וואס עס עס איז שוועט זאגן, וואלט שויוו געמראה, ווען ער זאך האלטס אייגער אויף אישו דורייך. זיי מען זאגן דעם איים הארן אז מ’קען יא. יחד איז נאך נאר א גדה אייוו, פאר דעם א UE, עשר איז נישט. אבער עס איז א גדה פאר דעם.
Speaker 1: אבער, לויט ווי דער איז איש וואס זאל מען זאגן, בעל תשובה גמירה מיינט פון דעי איז א בעל תשובה גמיר פון דער איסטער איש וואס איז, ער האט נישט קיין בעל תשובה גמיר פון דער איסטער איחוד, אויף דעם דארף זיין נעקסטע געלעגנהייט צו עובד זיין איתר יוחר, אן אמת, אבער אויך איתר יוחר, דא איז דא כל כילה א גדה בפני דתה, דאס איז אן עבירה בפני עצמה, אבער ס’איז א גדר פאר עבירות. ס’איז נישט קיין מעדזשיק אין הלכה.
ער איז יא, ער איז נישט קיין פול בעל תשובה, ער האט נאך אלץ נישט קיין שליטה אויף אלע מצוות, אזוי ווי איינער וואס איז פון יחוד האט ער נאך אלץ געווען. ער איז יא, ער איז אפילו מער, ער האט מקיים געווען וואס איז אין יחוד דאס פאר, אפילו מיט’ן אויבערשטן אליין. ער איז א גרויסער צדיק, און איך וואלט אים געגעבן קוויטלעך. דאס איז נישט קיין קונצן.
דו ביסט גערעכט, אבער איך וויל דיר זאגן, אז ס’שטייט בעל תשובה גמורה, מיינט עס אז ס’איז א בעל תשובה גמורה, ער האט טאקע אויפגעגעבן יחוד. איך מיין אז מ’דארף משבח זיין דעם מענטש, איך וואלט דאס אויפגעגעבן א קרעדיט פאר דעם מענטש, אקעי? אז ער האט זיך צוגענומען זיין עבירות, אבער אדרבה, זאל מען עס נישט טון. אדרבה, זאל מען עס טון. ס’איז געווען איינס געווען מפרשים וואס זאגן וואס זאל ער עס טון, אבער אדרבה, זאל מען עס נישט טון. אבער מ’רעדט דאך אז אפילו ס’איז א אופן, דאס איז תשובה גמורה. ירושלמי עומר. אהם.
Speaker 2: ס’קען זיין אז באופן זה האט ער אויך געהאט יסורים, אפשר דארף דאס יסורים.
Speaker 1: ניין, דארפסט איך אבער פארשטייען, אז וואס וויל ער ארויסברענגען? אויב איינער איז נישט אזוי, ס’האט אנגעהויבן צו ווערן זייער מקפיד אויף יחוד, דער פשטער האט נישט גע’סיילט זיין פראבלעם פון בויל זיין דער פרוי. ווייל, אויב ס’האט זיין א מאטע, וואס מאכט דאך יחוד? די יחוד איז דאך נישט קיין זאך, מען קען נוצ’ער זיין אלעס. אבער אמאל מאכט זיך, שוale מיט זייער נישט, אבער אמאל מאכט זיי.
משל: דער אלקאהאליק
איינער איז, לאמיר זאגן, אן אלקאהאליק, רייט? א נארמאלער מענטש קען טרינקען מעסיגעהייט, ווייל א נארמאלער טרינקט א ביסל, און וועט נישט שיכור. איינער איז אלקאהאליק, און ער זאגט, איך קען נישט, איך קען מאכן הנזא, איך וועל פורא זיין נישט טרינקען איין גלאז, רייט? יענע מענטש וואס קען נישט קיין בעל תשובה גמורה, וואלט ס’איז איינציגסטע וועג קיין תשובה צו אינסטאנט לויפן זייער ווייט פון די וויין, אפשר דארף ער אזוי טון, פאר זיין נישט האט עס טאקע זיין ערגער, אבער א בעל תשובה גמורה איז, אז ער האט נאך האלס ליב וואלן, אבער ער האט זיך אויסגעלערנט צו טרינקען מעסיגהייט, נישט צופיל, פאר שטייסט זיך ברענגען ארויס דא אין דעם המהלה, די זאגסט אז עס איז נישט פראקטיש, ביזאלסט נישט די ערנסט, אז די מאיר דייטס פון בלייך דא? איינאמנאמי, אפשר איינאמנאמי…
דער פסוק “זכור את בוראך בימי בחורותיך”
זכור את בוראך בימי בחורותיך, וואס דאס געדענקען דעם אייבערשטער אין דיינע יונגע יארן, עד שלא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. ס’טייטשט דארט דער רמב”ם זייער שיין, אז מען ווארענט א מענטש, טוה תשובה ווען דו ביסט נאך יונג, ווייל דעמאלטס איז די פראוו אז דו האסט נאך די כוחות און דו וואלסט נאך געווען געקענט זינדיגן.
הלכה ב’: תשובה בימי זקנותו
ווייל אויב ס’איז געקומען די ימי הרעה, די עלטערע יארן, איז די יארן פון שלעכט, און יארן וואס דעמאלט מען האט שוין נישט קיין חפץ, וואס מען מיינט דא תאווה, האסטו נישט דעמאלטס קיין שיק-קאפ, א חפץ. מען זאגט, אה ער איז געווארן עלטער, ער האט זיך מושלך געווען זיין עבירות, קען ער נישט זאגן אזוי, איינער איז א שונא עבירה, ער האט שוין נישט פון דעם צו שמועסן אין שולע און הייבט אן נישט צו שיקן, אז דאס איז א שלעכטע תשובה, אבער תשובה איז ווען ער איז דארט מיט די כוחות געווען.
דער אמשינאווער רבי’ס חידוש וועגן פגם הברית
זייער גוט. איך האב געהערט אז דער אמשינאווער רבי זאגט, אז אסאך מענטשן מוטשען זיך מיט עבירות פון פגם הברית וכדומה, זאגט ער אז עס איז אייגנטליך תשובה צו טון, ווייל וויבאלד ער איז דאך נישט קיין… ער דארף אפילו נישט קיין אונס אשה, עס איז דאך מצד עצמו, אז יעדן טאג איז ער בעצם תשובה גמורה.
אויב ער האלט זיך צוריק און ער דארף נישט מאכן קיין תיקונים, ווייל דאס איז א תיקונים וואס רעדט זיך פון איינער וואס האט נישט קיין תשובה גמורה, אויב ער איז אין די זעלבע סיטואציע, אויב ער לייגט א פילטער און וכו’ דעמאלטס איז ער שוין נמנע מחטא, אן אנדערע לעוועל, אפילו ער האט נישט און ער האלט זיך צוריק, איז דאס די תשובה גמורה.
לשון הרמב”ם: תשובה בימי זקנותו
זאגט דער רמב”ם, ואם לא שב אלא בימי זקנותו, וואס טוט זיך ווען א מענטש האט נישט געקענט טון די עבירה און ער האט זיך פורש געווען? ער האט די תשובה געטון ווען ער האט שוין גארנישט קיין פאטענציאל, ווען ער איז שוין אלט, בעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, זאגט דער רמב”ם, אע”פ שאינה תשובה מעולה, אבער דאס זעט מען יא, א גמורה מיינט א חשוב’ע מעולה, זאגט ער לא.
אוקעי יא, אמת. און אפילו ס’איז נישט קיין תשובה מעולה, מעולה סאילוי, עס איז אבער גוט פאר אים! עס איז מעולה פאר אים. עס הייסט… ער הייסט בעל תשובה? ווייל למעשה… די פוינט איז נישט צו ווערן, נישט צו ווערן אזוי קיין… די פוינט איז אז ער ווערט מער נישט נכשל בחטא, ער ווערט מער נישט דא אזא זאך. ער זאגט, אידעאל איז אזוי, אבער למעשה איז דאס גוט אזוי אויך. איינאמנאמי, ס’איז גוט אזוי אויך. דאס איז בעסער ווי גארנישט, אפילו ער איז שוין אלט און ער טוט תשובה בימי זקנותו, איז דאס אויך גוט. אמת. אבער מען דארף דאס אלעס זאגן, זכור את בוראך בימי בחורותיך.
שאלה: תשובה פון א גוסס
און מ’איז מסביר תשובתו, ס’איז געווען אינטערעסאנט, ווען ער ווייסט אז ער גייט שטארבן, און וואס איז שייך צו זאגן ער גייט מער נישט זינדיגן, “לא אשוב לחטא זה לעולם”? מ’גייט דאך שטארבן. אבער ער האט דאך געשעט, ס’איז געווען אן אמת’ע חרטה.
מ’נעמט, ס’איז אזוי ווי… אינטערעסאנט, ווייל אויב מיר טראכטן אז חרטה איז נאר א הקדמה צו דאס וואס איך גיי מער קיינמאל נישט זינדיגן, איז נישט שייך דאס ווען ער גייט שטארבן. נו, יא, מ’קען פארשטיין. ס’קען זיין פון די אנדערע זייט די… די…
הלכה ב’ (המשך): תשובה ביום מיתתו
Speaker 1:
ווייל למעשה, דער פוינט איז נישט צו ווייזן קונצן, צו ווייזן אז ער קען, די פוינט איז אז מען ווערט מער נישט נכשל בחטא.
מען זאגט אידיאל איז אזוי, אבער למעשה איז גוט אזוי אויך. די עבירה איז נישט געווארן בעסער נישט צו געטון. דער רמב”ם זאגט דאך, “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו”, אזוי האט ער עס געטון. ער זאגט שוין פריער אויך, איך האב עס געזען די אלע יארן. וואס זאגט ער דארט? עיקר איז די זכירת בניו. און דארט איז אמת וואס דו זאגסט, עס איז אמת.
קשיא: ווי קען מען רעדן פון תשובה ביום מיתתו?
Speaker 1:
עס איז אבער קיין אינטערעסאנטע זאך, ווען ער ווייסט אז ער גייט שטארבן, וואס איז שייך צו זאגן אז ער גייט מער נישט זינדיגן? ער גייט זיך שטארבן. אבער ער האט דאך אן אמת’ע חרטה. עס איז ווי אינטערעסאנט, ווייל אויב אונז טראכטן אז חרטה איז נאר אן הקדמה צו דעם וואס איך גיי מער קיינמאל נישט זינדיגן, איז עס נישט שייך ווען ער גייט שטארבן.
Speaker 2:
יא, מ’קען פארשטיין. עס קען זיין פון די אנדערע זייט, די אנדערע פראבלעם איז נאר אז ער גייט נאכאמאל נישט נכשל ווערן. איינמאל ער שטארבט, האט ער שוין נישט די פראבלעם אויך נישט.
Speaker 1:
נאכאמאל, זיי מיינען אז ער האט חרטה און ער ווערט טאקע א בעסערער מענטש אין א געוויסן זין, און ער ווערט א גוטער מענטש, ער וואלט שוין נישט זינדיגן. דער ווילן צו זינדיגן איז נאך א שטיקל חטא.
Speaker 2:
יא, אבער אויב דער דאקטאר זאגט אים אז עס איז געווען א מיסטעיק, ער איז געזונט און שטארק, דאן וואלט ער צוריקגעכאפט זיינע עבירות.
Speaker 1:
איך ווייס נישט, דאס איז א גוטע שאלה, דאס איז א גוטע שאלה.
ביישפיל פון דאסטאיעווסקי
Speaker 1:
גארנישט, עס איז דא דער וועלכער גרויסער שרייבער, דאסטאיעווסקי, איך ווייס נישט וואס, ער איז שוין געשטאנען פארן שיסן, און עס האט זיך געטוישט זיין לעבן זייער שטארק. דאס איז א זאך, ווען א מענטש זעט דעם יום המיתה פארנט פון די אויגן, קען זיין אז עס איז טאקע עפעס א מער טיפערע תשובה, און נישט נאר “עניוועי שטארב איך, האב איך חרטה, וואס האב איך געהאט דערפון?” און מען הייבט אן מורא האבן.
תשובה מיראה vs. תשובה אמיתית
Speaker 1:
אויך וואלט דער רמב”ם געזאגט, אויב טוט מען עס מיראה, הייסט עס נישט קיין תשובה מעולה. די תשובה ביום מיתתו איז נישט קיין תשובה גמורה. יעצט רעדט ער נישט פון איינער וואס איז נכשל אין איינער. ער שטייט דאך אז ביום מיתתו איז אויך נישט מיראה, ווייל אויב איז עס מיראה, האט ער מורא ער גייט כאפן פעטש. מען רעדט דא אז ער האט געטון תשובה ווייל ער האט זיך געמאכט א טיפע התבוננות, און ער איז יא געווארן א בעסערער מענטש.
דיסקוסיע: וואס געשעט ווען ער ווערט ניצול?
Speaker 2:
וואס געשעט טאקע ווען א מענטש איז אין אזא מצב? שפעטער געשעט אז ער ווערט ניצול. ס’איז דא ביידע סארט מענטשן. ס’איז דא מענטשן וואס בלייבן, און ס’איז דא מענטשן וואס גלייך ווען ער ווערט מגולגל ווערט ער, בלייבט ער בלייבט ער.
Speaker 1:
ניין, דאס איז נישט קיין ראיה, אבער מען פארגעסט נישט. ס’איז דא מענטשן וואס בלייבן מיט זייער תשובה, און ס’איז דא מענטשן וואס נישט. ס’איז דא ביידע.
ס’איז דא מענטשן וואס זענען געווען קראנק, און ס’האט געטוישט זייער לעבן, ווייל זיי האבן אנגעהויבן האבן אן אנדערע פערספעקטיוו, זיי האבן אנגעהויבן טון זאכן אנדערש. ס’איז דאך דא וואס זאגן אז דראמאטישע עקספיריענסעס, “נעיר דעט עקספיריענסעס”, מיט געוויסע דראגס וואס האבן אזא מין עפעקטיווענעסס, ס’האט זייער שטארק געטוישט די פערספעקטיוו, ס’האט געמאכט אז א מענטש זאל אמת’דיג ריעלייזן אז מ’איז דא צייטווייליג, און מ’קען נעמען און אנהייבן בעסערע פערספעקטיווס אויף די וועלט.
פסוק “עד אשר תשקע החמה”
Speaker 2:
וואס זאגט ער “כל עונותיו של זה מחולין”?
Speaker 1:
כל עונותיו של זה מחולין, די מחילה איז אלע עבירות, שנאמר… ס’איז די המשך פון דעם פסוק, רייט? ס’איז די נעקסטע פסוק.
Speaker 2:
יא. “תשובת אנוש תאריך אפו”.
Speaker 1:
די חכמה איז אז ס’איז תלוי אין מיין בחירה סיי ווי. אבער על כל פנים, “עד אשר תשקע החמה”, איז נאך איידער די זון גייט אונטער. מ’מיינט, ווען א מענטש שטארבט, “ואור וירח וכוכבים”, ביז ווען אלעס ווערט טונקל. ווען א מענטש שטארבט, איז די זון טונקל פאר אים, עט ליעסט פון זיין פערספעקטיוו. אפשר מיינט עס זיינע אויגן. “ואור וירח וכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם”.
Speaker 2:
יא, ס’קומט פון… “ושבו העבים אחר הגשם”, וואס איז דאס?
Speaker 1:
“שהוא יום המיתה”. בכלל, פון דא לערנט מען ארויס, “אדם יראה וישוב קודם שומתו, שלא יאמר”. נו, אויף דעם זאגן חז”ל, “שוב יום אחד לפני מיתתך”.
Speaker 2:
יא, ווייל דו ווייסט נישט ווען דו גייסט שטארבן, סאו, זאגט ער, גיימיר ווייטער.
הלכה ג – ומה היא התשובה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר לערנען, “ומה היא התשובה?” ס’איז שוין די דריטע.
Speaker 2:
זייער גוט. וואס איז די דריטע זאך?
וואס איז די עיקר תשובה?
Speaker 1:
“ומה היא התשובה?” וואס איז די עיקר תשובה? תשובה מיינט ער, יעצט רעדט ער שוין נישט פון תשובה גמורה. פריער האט ער גערעדט אז ס’איז דא א מצוה אז ווען מ’טוט תשובה זאל זיין באופן מיט וידוי. יעצט האט ער געזאגט, וויאזוי ווייסט מען אז א מענטש האט תשובה געטאן? דאס וואס ער האט געזינדיגט, טוט ער נישט נאכאמאל. יעצט זאגט ער, וואס איז תשובה?
“הוא שיעזוב החוטא חטאו”. ס’איז נישט תשובה גמורה. תשובה גמורה איז פשוט, ער איז געקומען צו איין זאך און ער טוט נישט די עבירה. יעצט זאגט מען, בעצם וואס ער גייט דא יעצט מסביר זיין איז בעיקר די פשט פון וידוי, אויב דו ווילסט דארט קענסטו שרייבן. וואס ער רעדט דא איז, וואס מיינט וידוי? וואס מיינט דאס וואס איך האב געשריבן “פנימיות הוידוי”? ווייל ער גייט דא אדורך אויף די סדר פון וידוי און ער איז מסביר די אלע זאכן וואס ער האט געזאגט דארט.
סאו דא איז ער מער מסביר וואס איז תשובה, וואס איז נישט תשובה גמורה. וואס מיינט אז ער זאל תשובה טאן? אפשר קען מען טייטשן אז די עשה תשובה גייט אויף די צווייטע שטיקל, דאס וואס ער זאגט “עשה תשובה”, און די “ויתוודה” גייט אויף די תשובה. אבער באמת דארף מען נישט אריינגיין נאכאמאל אין דעם מצב.
שלושה חלקים פון תשובה
Speaker 1:
סאו וואס איז די תשובה? “שיעזוב החוטא חטאו”, ער לאזט עס אוועק. “ויסירנו ממחשבתו”, ער נעמט עס אוועק פון זיין מחשבה.
חידוש: “ויסירנו ממחשבתו” – נישט מיט זיין מחשבה, נאר פון זיין מחשבה
Speaker 1:
אינטערעסאנט, ער נעמט עס נישט אוועק מיט זיין מחשבה, ווייל ער גייט איר געדענקען, “יתנחם על שעבר”. ס’מיינט צו זאגן אז ער נעמט אוועק די עקסייטמענט. דאס איז ער קוקט אן די עבירה ווי עפעס א פאזיטיוו זאך, ווי עפעס ער וויל נאכאמאל טון, און ער נעמט עס אוועק. מחשבה איז געווענליך, אין די עפל לשון קודש שטייט שוין א פלאן, עפעס אזוי, “חושב מחשבות” וואס ער ווילט…
Speaker 2:
יא, ס’איז מיינט א פלאן, ער טראכט…
Speaker 1:
ער נעמט עס אוועק פון זיין… א פלאן דאס מער נישט אפילו. “ויגמור בלבו”, ער מאכט שטארק אפ ביי זיין… אין זיין מיינד, “שלא יעשנה עוד”, דאס גייט מער נישט צו איש.
“שנאמר”, מען זעט א פסוק, “יעזוב רשע דרכו”, דער רשע זאל איבערלאזן זיין וועג, אז דאס איז דער “יעזוב וכו’ החטא”. “ואיש און מחשבותיו”, זאל אוועקנעמען דעם מחשבה, די פלאן צו זינדיגן נאכאמאל.
חידוש: דער סדר – ערשט “יסירנו ממחשבתו” און דערנאך “יתנחם על שעבר”
Speaker 1:
אבער דאס איז נישט גענוג, ווייל דאס איז נאר צער אויף דער עבר. ס’איז נישט נאר נישט געווען געצייל. ס’שטייט “בושתי”, אבער איך מיין אז ס’מיינט פשוט, אנשטאט וואס עס איז געשעהן. ס’וואלט גאלט, ס’וואלט עס ענדערש געווען די אנדערש. ס’איז נישט צו קאמפליקעיטעד.
Speaker 2:
ניין, ס’איז די זעלבע מיר זאך ווי נחום פון טרייסן, נחמה טרייסן.
Speaker 1:
ניין, ס’מיינט אז עס מיינט אז עס ווערן נחום, איך מיין אזא לשאובר אויף די פעסט.
Speaker 2:
אים, א ראינו. איך מיין אלשאובר אויף דעם וואס עס האט עובד געווען.
Speaker 1:
ס’איז נישט קיין חילוק. ביידע מיינט די זעלבע זאך. איך מיין אז ס’מיינט די פעסט. איך מיין אז ס’מיינט די פעסט. ווייל ער ברענגט זיך די פזוק “אחרי שובי נחמתי”. ס’מיינט אזוי. נאכדעם.
Speaker 2:
אקעייייי… שנאמר “אחרי שובי”, נאכדעם וואס איך האב תשובה געטון.
Speaker 1:
ס’נאך נאך דעם וואס ער האט צו געטון די עזיבת… “נחמתי” – אפשר אויב דעיס איז די טעהלץ?!
Speaker 2:
ניין, איך טראפט די א גוט פשעה – לאמיר ער צויילערסטערנען. ווייל די פסדוק? אא… “אשיבני וויל ישיבה אחרי שובי נחמתי”… איך וויס נישט. וואס איז יער א טייטש וואס די די זימאנדזש און פאסטעק. נא…
Speaker 1:
אקעי “אחרי שובי נחמתי”, נאכדעם וואס איך האב דער תשובה טון “נחמתי” האב איך א ראט אויף דער אבר. “אחרי הוודעי” לו החטא והעבירה, “ספקתי על ירכי”, ער האט געקלאפט זיין האנט פון צער, אבער די עבירה האט ער געטון.
דיסקוסיע: וואס מיינט “אחרי שובי”?
Speaker 2:
וואס מיינט דאס תשובה? אחרי תשובה? אפשר מיינט עס נאכדעם וואס ער האט באקומען מוסר?
Speaker 1:
אבער איך מאך שוין תשובה, תשובה מיינט דאך דאס.
Speaker 2:
ניין, תשובה מיינט שיעזוב, אז ער ווארפט אוועק די…
הסבר: פארוואס ערשט “יסירנו ממחשבתו” און דערנאך “יתנחם על שעבר”
Speaker 1:
איך וועל דיר שוין זאגן א פשוט’ע גוטע פשט. ווי לאנג ער קוקט נאך אן די עבירה ווי א גוטע זאך, ווי א זאך וואס ווען ער טראכט דערפון מאכט עס אים גוטע פילינגס, “וואו, איך גיי עס קענען טון נאכאמאל, עס גייט זיין אזויפיל פאן”, איז דאך די טראכטן אליין עפעס א שלעכטע זאך. סאו ער דארף קודם אנקוקן אנדערש די עבירה, און אוועקנעמען מחשבתו, אז ווען ער טראכט פון די עבירה זאל ער טראכטן ווי עפעס איך וויל מער נישט טון, ס’איז א שלעכטע זאך. און נאר נאכדעם קען ער אנהייבן זיך חרטה האבן על שעבר. ווייל ווי לאנג ער קוקט נאך אויף די עבירה ווי א גוטע זאך, ער האט גוטע פילינגס ווען ער טראכט צוריק, איז דאך דאס די זעלבע זאך.
איך האב געזען א פשוט’ע זאך, ווען א מענטש טראכט אז ער האט געהאט אן עקספיריענס, ער איז עובר געווען, אזויווי דו האסט פריער געזאגט, ער איז עובר געווען אויף אן אשת איש, וואו, און יעדע מאל ער טראכט דערפון כאפט אים אן מיט א תאווה ווי גוט ס’איז געווען, איז דאך די טראכטן אליין פון דעם איז אן עולה. סאו נאר נאכדעם וואס ער האט שוין יסירנו ממחשבתו, איך האב מער נישט קיין פלאן, איך גיי עס מער נישט טון, ס’איז זיכער נאר פון די פעסט.
דיוק אין “שעבר”
Speaker 1:
וועגן דעם האט דער רמב”ם אפשר געדריקט אויף די ווארט “שעבר”. יעצט איז עס נאר א זאך פון די פעסט, ס’איז מער נישט קיין זאך וואס איז בהווה, ס’איז נישט א זאך מער וואס איז נאך אין זיין פלאן ווייטער. ווי לאנג א מענטש איז נאך סטאק אין חטא, איז עס עבר, הווה, און אויך עתיד. יעדע מאל ער טראכט, ער טראכט ווי גוט ס’איז געווען און ווי גוט ס’גייט זיין נאכאמאל. יעצט טראכט ער אז ס’איז עפעס פון די “שעבר”, ווייל ער האט זיך שוין מותר געווען ממחשבתו אויף ווייטער.
דיסקוסיע: צי איז דאס אלעס איין זאך?
Speaker 2:
איך טראכט אז די אלע זאכן זענען נישט עכט אזוי עקסטערע. ווייל די פוינט איז, איך האלט מער נישט אז ס’איז א גוטע זאך. איך האב געמיינט אז ס’איז א גוטע זאך, איך האב געזינדיגט. יעצט האלט איך אז ס’איז נישט קיין גוטע זאך. דאס קלערט שוין חרטה, דאס קלערט אלעס. דו פארסט דא איין זאך אין זייער אסאך לעוועלס, אבער אין אמת’ן איז עס אלעס די זעלבע זאך.
Speaker 1:
ס’איז נישט אזוי. ווייל איך וועל דיר זאגן, למשל א מענטש וואס יעדע יום כיפור טוט ער תשובה אויף עפעס, און יעדע יאר נאך יום כיפור טוט ער עס נאכאמאל. סאו דאס וואס ער טוט יום כיפור איז נישט סיריעס, ווייל ס’איז טאקע דא עפעס א “יסור נחם”, אבער די “יסור נחם” איז נישט על שעבר. די “יסור נחם” איז אויף עפעס וואס איז נאך דא אין אים. אונז רעדן צופיל פון יענע קעיס, ס’איז נישט עכט וואס געשעט געווענליך. ביי אונז איז מער קיין ברעדינג, אונז רעדן נישט, אבער נישט, אונז רעדן פון אזא איינער וואס איז מער פשוט. לאמיר זיך פארשטעלן אז אונז רעדן פון א מער פשוט’ע קעיס. איך האב געמיינט אז ס’איז געווען גוט, ס’איז נישט גוט. א גוטן טאג, איך גיי ווייטער, ס’איז נישט.
“ויעיד עליו יודע תעלומות” – דער פשט פון וידוי
Speaker 1:
אקעי, זאגט ער אבער ווייטער, “ויעיד” – דאס טייטשט, און ער זאל מאכן אן עדות אויף אים.
אה, סאו פריער האבן מיר גערעדט וועגן איינער וואס ער גייט נאכאמאל זיין אין אן ענליכע מצב און נישט נכשל ווערן. דא רעדט מען פון א מענטש וואס ס’איז נישט דא קיין פראוו אז ער גייט נאכאמאל פרואוון, ווייל דא רעדט מען פון א תשובה. אבער וואס יא, יודע תעלומות, דער אייבערשטער, אדער אויב איינער וואלט ווען געקענט זיין אין זיין קאפ, וואלט ער מודה געווען אז די תשובה איז אזוי עכט אז ער וויל באמת נישט צוריקגיין.
סאו איך זאג דיר די טייטש, די טייטש פון די לקח משנה, די אמת’דיגע טייטש.
Speaker 2:
יא, דא מיינט נישט אז דער אייבערשטער וועט מעיד זיין, ס’מיינט ער זאל מאכן דעם אייבערשטן אן עדות פאר אים.
Speaker 1:
ער וועט אים זאגן פארנט פונעם אייבערשטן, דאס איז די הסבר פון די גאנצע הלכה, ס’איז בעצם א הסבר פון וואס מיינט ווידוי. ווידוי איז דאך פאר’ן אייבערשטן, ווייל איך מיין צו זאגן, איך מיין צו זאגן פאר’ן אייבערשטן, איך מיין צו זאגן, דער אייבערשטער ווייסט אז איך וויל מער נישט.
סאו איך גיי נישט קענען פרואוון, ס’איז נישט ווי אנפאנג סוף, מ’רעדט פון א מצב וואס ער גייט קענען פרואוון, ווייל מ’רעדט פון א… ווען ער איז אלט אדער ווען ער איז… אבער די תשובה איז אזוי אמת, לאמיר זיך נישט צוריקקערן צו מיר. די תשובה איז אזוי שטארק אמת אז ווען ס’וואלט ווען געווען אזא מצב וואלט איך נישט נכשל געווארן. די תשובה איז אזוי שטארק אמת, ער זאגט דאס פארנט פונעם אייבערשטן. ער נעמט דעם אייבערשטן אלס אן עדות אויף דעם.
Speaker 2:
ער זאגסט אז ס’איז אזוי שטארק אמת, סאו ס’שטימט זייער גוט.
Speaker 1:
אזוי איז עס נאכאמאל די זעלבע לימוד ווי פריער, נאר דאס מאל האט ער טאקע נישט די מציאות אז ער זאל עס פרואוון, אבער ער זאגט אז ס’איז אזוי עכט ווי דעמאלטס.
דאס איז דער פשט פון וידוי
Speaker 1:
סאו דאס איז די טייטש ווידוי, וואס מיר האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרק, וואס איז ווידוי? דאס איז פארנט פונעם אייבערשטן. וואס דאס מיינט צו זאגן, איך נעם דעם אייבערשטן אלס אן עדות אויף דעם. איך זאג אים, דער אייבערשטער איז עדות אז איך וויל מער נישט. קיינער ווייסט נישט אז איך וויל נישט, נאר דער אייבערשטער ווייסט. יודע תעלומות מיינט תעלומות לב, נישט תעלומות אז ער ווייסט די פיוטשער. א מענטש זאגט איך וויל מער נישט, דאס איז דאך א דבר פנימי.
די גאנצע ווידוי וואס שטייט דא, איך האב מיט אייך גע’טענה’ט אמאל, די דרכים, די לשון וואס דער רמב”ם רוקט אויף הלכות דעות, אויף מידות, מידות מיינט אן אינערליכע געפיל, אן אינערליכע רצון וואס איך וויל. סאו דא וויל איך גיין אויספויען צום אייבערשטן.
הלכה ג’ (המשך): וידוי בשפתיו וגמר בליבו
Speaker 1:
סאו, באט דאס איז דאך טייטש וידוי, ווייל ער האט דאך גענומען אין דער פריערדיגער פאראגראף, וואס דארף צו זיין וידוי פאר’ן אייבערשטן? ווייל ס’מיינט זאגן, איך נעם דעם אייבערשטן אויף עדות פאר דעם. איך זאג אים, דער אייבערשטער איז עד אז איך וויל מער נישט. קיינער ווייסט נישט אז דו ווילסט נישט, נאר דער אייבערשטער ווייסט.
יודע תעלומות מיינט תעלומות לב, נישט תעלומות אז ער ווייסט די פיוטשער. א מענטש זאגט, איך וויל מער נישט, עס איז מיר א דבר פנימי. דער גאנצער וידוי וואס שטייט דא, איך האב מיטגעטראכט אמאל, דרכיו איז א לשון וואס דער רמב”ם ברענגט אויף הלכות דעות, אויף מידות. מידות מיינט אן אינערליכע געפיל, אן אינערליכע רצון וואס איך וויל. סאו דא ווילסטו זיך אויסלערנען צום רצון. ווער ווייסט וואס דו ווילסט? קיינער ווייסט נישט. א מענטש קען זען אויב דו מאכסט זיך קעיס, אבער דער אייבערשטער קען זען וואס דו ווילסט. דאס איז דער יודע תעלומות.
יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זיין תשובה, זיין עזיבה, און זיין חרטה על שעבר זאל זיין אזוי שטארק אז ער וויל נישט. אזוי ווי דו זאגסט, אזוי שטארק אז ווען איינער וואלט ווען געקענט זען תעלומות, וואלט ער געזען אז ס’איז אזוי עכט ווי ווען א מענטש טוט תשובה און ער האט נאכדעם א געלעגנהייט און ער טוט עס נישט.
שנאמר, “ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו”. וויאזוי שטימט עס נישט? שנאמר, איך האב איך נישט פארשטאנען? א מענטש זאגט, איך גיי מער נישט… דינען עבודה זרה איז אזוי ווי מקבל זיין מעשה ידיו באלוה. א מענטש באשאפט עס אין א געצקעלע און ער זאגט “אלהי”, און איך גיי תשובה טון אזוי שטארק אז איך גיי עס מער נישט זאגן.
דאס איז דאך די פסוק זאגט “שובה ישראל”, דאס איז דאך די הפטורה פון שבת שובה. “קחו עמכם דברים”, זאגט ער, וידוי דברים. יא, “ושובו אל ה’”. זייער גוט. דער פסוק איז מסביר, וואס זאל ער זאגן? “אשור לא יושיענו”. וואס איז דאס? זיי זאגן פארט פון זייער וידוי. זעסטו דא איז דאך דער מקור אז וידוי איז קבוע לעתיד, וואס דער רמב”ם האט געזאגט. דא זאגן זיי, וואס זאגן זיי? אונז גייען מער נישט מאכן אונזערע… זיי זאגן זיי גייען מער נישט מקבל זיין באלוה די מעשה ידינו.
וידוי בשפתיו און גמר בליבו
דער רמב”ם, “וצריך להתוודות בשפתיו”. זייער גוט. “ולומר עניינות אלו”. איך טראכט מיין חסיד’ישע טייטשל, אסאך מאל דא ווען די עבירה ווערט אזוי שטארק, אז ס’ווערט אזוי ווי זיינע… עס ווערט שולט אויף אים, ער איז אדיקטעד צו די עבירה. אקעי, איך לאז, איך לאז. איך זאל מער נישט מאכן אז די חטא איז שולט אויף מיר, דער אייבערשטער איז שולט אויף מיר. ווען א מענטש ווערט נאכאמאל און נאכאמאל נכשל, דער חטא איז שולט אויף דיר, דו קענסט נישט אוועקגיין דערפון.
איז דער רמב”ם זאגט, איך מיין אז מ’דארף ליינען די צוויי הלכות די עק צוזאמען. מ’דארף עס זאגן מיט די מויל, זאגן וואס ער האט געזאגט, גמר בליבו. פארוואס? איך ווייס נישט פארוואס, עס העלפט. ס’איז דא עפעס א מעלה אז מ’זאגט עס ארויס מיט די מויל.
אבער, כל המתודה בדברים, איינער וואס איז מתודה נאר מיט ווערטער, ולא גמר בליבו לעזוב, ער האט נישט באמת גומר געווען אין זיין הארץ צו איבערלאזן דעם חטא, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו. ער איז ווי איינער וואס טובל’ט זיך, א מקוה העלפט טאקע, אבער ער האלט נאך זיין עבירה אין זיין האנט. ער זאגט טאקע די ריכטיגע ווערטער, די ווערטער איז אפשר א מקוה, א מקוה איז מטהר, אבער ולא גמר בליבו, ער האלט נאך אן אין זיין האנט די זאך וואס איז די חטא.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, דער חטא’גער, ווען מ’טובל’ט מיט א שרץ בידו, לכאורה די רגע וואס מ’האט זיך גע’טובל’ט איז מען טהור, נאר די רגע וואס מ’קומט ארויס האלט מען נאך די שרץ, איז מען ווערט צוריק טמא. ס’זעט אויס אז דא זאגט ער… אקעי, דאס איז אן אנדערע נושא. אבער ניין, איך פארשטיי וואס ער מיינט, די טהרה ווערט נישט טהור אין מקוה, אבער דער מענטש ווערט יא טהור, נאר ער ווערט צוריק טמא די זעלבע סעקונדע. קען זיין די זעלבע זאך, ער זאגט, ער זאגט, “איך האלט מער נישט ביים טון דעם חטא,” ס’מאכט זיך עפעס א געוויסע רצון, אבער דו האלטסט נישט דערביי, איז עס ווי דו ביסט טובל. אבער דו ביסט יא טובל, ער זאגט דאך אז ער איז טובל, ער זאגט נישט אז ער זאגט גארנישט. זאגן איז עפעס ווערט, איך האלט נישט אז מ’זאל חלילה נישט זאגן, אבער שרץ בידו העלפט עס נישט.
דיגרעסיע: טובל ושרץ בידו – גיין אין מקוה אן צאלן
איך געדענק, מיט מיין ראש ישיבה ר’ אברהם’עלע, האבן מיר גערעדט אין א בית המדרש, און ס’שטייט דארטן, “ווער ס’גייט אין מקוה אן צאלן איז טובל ושרץ בידו.” וואס איז דאס פאר א מין זאך? ס’איז א שרץ! דו קענסט זאגן אז א מענטש וואס גייט אן צאלן איז א גזלן, איז א שרץ. אבער פארוואס איז ער טובל ושרץ בידו? די טבילה העלפט דאך אין עניני אמונות. ס’איז מער ווי א מצוה הבאה בעבירה.
ומודה ועוזב ירוחם
זאגט דער רמב”ם ווייטער, וכן הוא אומר, אזוי שטייט טאקע אין פסוק, “ומודה ועוזב ירוחם”. אז מודה איז די וידוי, אבער ס’דארף זיין צוזאמען מיט דעם “ועוזב”. נאר נאכדעם יריחו האט מען רחמנות אפילו. אויב איז ער מודה ולא עוזב, איז נישט שייך. ס’איז דאך מפורש אין פסוק “מכסה פשעיו לא יצליח”. ער זאגט נישט וידוי, ער באהאלט עס, וועט ער נישט מצליח זיין. אבער “ומודה ועוזב ירוחם”.
אפשר די מודה איז גורם זיין עוזב. אזוי ווי דו האסט ממש געזאגט אנהייב ווען מיר האבן געלערנט, אז א מענטש איז נישט מודה אז ער האט געזינדיגט, הערט ער נישט אויף צו זינדיגן ווייטער. סאו, פארט פון דעם פסוק פון משלי רעדט לכאורה פון דעם, אז א מענטש זאל זיך נישט איינרעדן אז ער איז א צדיק.
איך מיין אז דער רמב”ם מיינט די גאנצע פסוק. איך וועל דיר מאכן איבער שיין. ווייל “מכסה פשעיו” קען מיינען, אזוי ווי דו האסט געזאגט, אז ער איז מכסה, ער פארדעקט עס. ער האלט עס נישט שטארק אין זיינע הענט, ער האלט עס נאר אין זיין… ער איז נישט מודה. אבער אין אנדערע פעלער קען מיינען “מכסה פשעיו” אז ער זאגט וידוי, אבער ער האלט עס נאך אן. ער איז מכסה מיט די וידוי. אזוי ווי “תולה עצמו בוידוי”. ער האלט עס מיט די וידוי, ער מאכט זיך נאך א צדיק אויך, אז ער זאגט נאך וידוי.
צריך לפרוט את החטא
זאגט דער רמב”ם, “וצריך לפרוט את החטא”, אויסצורעכענען די חטא, שנאמר “אנא חטא העם הזה חטאה גדולה”, און נאכדעם רעכנט ער אויס וואסערע חטא עס איז געווען, “ועשיתי כך וכך”.
“צריך לפרוט את החטא” איז נאך א דין, אדער אפשר איז עס א דין אין… אז ווען א מענטש האט נאך נישט באמת עוזב געווען, דעמאלטס וועט ער זאגן מער א כלליות’דיגע, ווייל ער איז נאך סטאק מיט עפעס א חטא. דאס איז א דין אין וידוי. דער רמב”ם האט א מחלוקת אין די גמרא, רבי עקיבא האט זיך געדינגען, אבער רבי יהודה בן בבא האט געזאגט אז מען דארף ברענגען א פסוק. משה רבינו האט זיך נישט געוואלט איינגעבן פאר די יודען, ער האט געזאגט “איך קען אייך נישט זאגן קיין ענינים”. איך מיין אז ס’האט צוטון מיט דעם “מכסה פשעיו לא יצליח”. די וואס באהאלטן, אזוי ווי דו זאגסט, ער האט געזינדיגט, וואס האט ער פונקטליך געזינדיגט? אה.
הלכה ד’: מדרכי התשובה
זאגט דער רמב”ם ווייטער… אקעי, סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט עיקרי התשובה. רייט. מיר האבן געלערנט וואס איז תשובה, די מצוה פון תשובה, וואס איז תשובה גמורה, מהי התשובה. יעצט גייען מיר לערנען “מדרכי התשובה”, נאך זאכן וואס העלפן תשובה, און נאך ענינים פון תשובה.
“מדרכי התשובה”, זאגט דער רמב”ם אזוי, “להיות השב צועק תמיד לפני ה’ בבכי ובתחנונים”. אז דער מענטש וואס טוט תשובה, זאל שרייען צו דער אייבערשטער, בקשות, תפילות, בבכי ובתחנונים. איך מיין אז דאס מיינט בכי אז דער אייבערשטער זאל אים העלפן תשובה טון, ניין? אז דער אייבערשטער זאל אים מוחל זיין. ער איז מתפלל אז דער אייבערשטער זאל אים מוחל זיין.
צדקה כפי כחו
וואס פעלט אויס צדקה כפי כחו? וואס פעלט אויס צדקה? תשובה, תפילה, צדקה, זעט מען דאך אין די תנא דבי אליהו.
Speaker 2:
יא, אבער צדקה… צדקה, אפילו למשל אויב זיין חטא איז געווען… צדקה איז טייטש ער האט נישט געגעבן צדקה?
Speaker 1:
איך מיין אז די צדקה איז עפעס א וועג, אפשר איז צדקה איז עס גורם אויף תשובה? איך ווייס נישט. ס’העלפט אז דער אייבערשטער זאל מוחל זיין די עבירה, און אפשר העלפט עס מכפר זיין די עונשים וואס מ’האט געדארפט קומען. יא?
Speaker 2:
איך וואלט געזאגט אזוי, ווען די עבירה איז אין ענינים שבין אדם לחבירו, קען איך הערן אז, לאמיר זאגן, ער האט גע’גנב’עט, יעצט גיט ער אסאך צדקה. אבער ווען די עבירות איז געווען בין אדם למקום, דארף מען נאך אלץ צדקה?
Speaker 1:
אקעי, ס’קען זיין אזוי ווי דו זאגסט, אז ס’איז אלץ נאך ענינים פון מער תשובה, העכערע מדריגות פון תשובה. ס’שטייט “מקרעין גזר דינו של אדם צדקה וצעקה ותשובה”, דאס איז איינער פון די מקורות אין דעם שטיקל רמב”ם.
ומרחיק הרחק מן הדבר אשר חטא בו
אבער וואס איז די רעכעק הרחק מן הדבר אשר חטא בו? ער גייט אוועק. נישט אזוי ווי דו זאגסט דארטן למשל ביים בסיעתא דשמיא, פארקערט, ער זאל זיך מער מתגבר זיין אין דער נקודה.
ומשנה שמו
“ומשנה שמו, כלומר שאני אחר”, ער זאל מאכן ביי מיר… “שמו” מיינט זיין סטאטוס, ס’מיינט נישט זיין לעצטע נאמען. יא, “שמו”, מ’קען אים אלס דער לעצטער וואס קומט אריין אין שול רעדן לשון הרע. ער זאל טוישן זיין פערסאנע. יא, ס’קען זיין ער זאל ממש טוישן זיין נאמען, אבער די פוינט, דער רמב”ם מסביר, וואס גייט עס העלפן? “שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים”, איך בין יעצט א נייע זאך.
זייער גוט, דאס איז וואס מ’פירט זיך אז איינער איז קראנק, און מ’טוישט זיין נאמען. אפשר לכאורה מיינט ער אויך דאס. אהא, “איני אותו פלוני”, אקעי.
ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה
“ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה”. ער טוישט זיינע אלע מעשים, נישט נאר… ער טוישט די וועג אזוי. נעמט ער זיינע מעשים, ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך. ווייל עפעס דיין קערעקטער האט אויך געברענגט די עבירות. ניין, ס’איז נישט די עבירה אליין. אהא, “מעשיו כולן לטובה”, ער פירט זיך אויף מער איידל, ס’האט א השפעה אויף דיר. זייער גוט, זייער גוט. “לטובה ולדרך ישרה”.
ביי די דריי זאכן שטייט “ארבעה דברים משנים”, משנה מקום, משנה מעשה, משנה מעשה איז דאך תשובה אליין. דאס איז דאס. ניין, ס’קען אויך זיין “לטובה ולדרך ישרה” מיינט אז ער זאל מער ארבעטן אויף מדות ממוצעות, אויף דרך בינונית. דער אייבערשטער האט אים באשטראפט אז ער האט גע’גנב’עט, ער פארשטייט אז ער האט א תאוות הממון, זאל ער אויך אכטונג געבן מער נישט צו זיין פון די עקסטרעם מיט געלט.
איך האב באמערקט ווען דער רמב”ם זאגט אויך צדקה, וואס איז צדקה? זאגט דער רמב”ם, לייגט ער צו אין די קוואדראטן, “שלא תאמר שתשובה מגעת עד שיתן כל ממונו לעניים”. און ס’קען אויך זיין אז מען ווארפט ביז אויך דאס איז א מחלוקת אין בעל התניא. דער בעל התניא זאגט אז עס פירט זיך איינער צו געבן מער ווי החומש. וואס איז געוואוסט אז דער מנהג צו געבן מער ווי החומש אין צדקה? איז א תשובה. און דער אלטער רבי זאגט אז די תורה זאגט דאס איז א תשובה, און תשובה איז דאך פיקוח נפש, און פיקוח נפש מעג מען. אבער דא רעדט מען אריין אין נישט אזוי צדקה, אויך עד כפי כחו. יא?
דער כפי כחו מיינט די מערסטע וואס ער קען, אבער יא.
דיגרעסיע: טוישן א נאמען ביי א קראנקן
ווען מ’טוישט א נאמען פון א מענטש וואס איז קראנק, קען זיין ס’העלפט טאקע אביסל, ער ווערט אביסל אנדערש. איך בין נישט יעקב, איך בין יעקב מאיר. אזוי ווי דער “שלא תתורו אחרי לבבכם”, אדער פון נעכטן. ניין, איך רעד נישט פון גלויבן. דער מענטש מיינט אז ס’איז א סגולה, דער מלאך המוות ווייסט נישט די אדרעס, ער גייט ווערן צומישט. איך זאג אז ס’קען העלפן בדרך תשובה, אזוי ווי דא איז. ס’איז דא א מענטש וואס האט געפייערט ביז יום המיתה, און אזוי יעצט הייסט ער אנדערש. ס’וועט אים געדענקען אלעמאל אז, אה, געדענקסט ווען דו ביסט געווען קראנק האסטו תשובה געטאן. ער גייט אבער פארגעסן. ער האט אבער אן אנדערע נאמען, ער גייט עס נישט פארגעסן, ער גייט אביסל… איך הער, איך הער.
וגולה ממקומו
וגולה ממקומו. אבער איך בין נישט זיכער אז דאס וואס ער זאגט וועגן צדקה דא מיינט כפי כחו, מ’קען מיינען פארקערט, די מערסטע וואס ער קען. ס’מוז נישט מיינען נאר מיט די מצומצם. אפשר, אקעי, איך האב אביסל מער ווי די מצומצם, אבער נישט אן א סוף, נישט יותר מכפי כחו.
זאגט ער ווייטער, “וגולה ממקומו”, ער זאל אוועקגיין פון זיין פלאץ. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל פשוט וואלט מען עס געקענט לערנען ווי מיר האבן פריער געלערנט, אז א מענטש ווערט נמשך נאך זיין פלאץ. ער האט געזינדיגט, מסתמא האט ער געהאט שלעכטע שכנים פון וועמען ער האט זיך אפגעלערנט. אבער דא זאגט דער רמב”ם עפעס אנדערש: “שגלות מכפרת עון, לפי שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח”. אין גלות איז דאך נישט קיין מענטש אין זיין פאזיציע, זיין דאס. ער איז הייבט אן פילן מער א מענטש, ווייל ער האט פארמאכט די טיר. דו זעסט אז דער רמב”ם פארטייטשט דא די צוויי זאכן וואס מ’קען מיינען אז ס’איז ווי א סגולה, משנה שמו ומקומו, און דער רמב”ם מסביר וויאזוי דאס קען אים העלפן טאקע תשובה טון.
אקעי.
הלכה ד’ (המשך): וידוי ברבים
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם”. מיר האבן פריער געלערנט אז ער זאל זיך מתוודה זיין פארן אייבערשטן, “ויאמר לפני השם”. ער רעדט צום אייבערשטן. אבער דא איז דא אן ענין אז ער זאל רעדן צו די עולם, ער זאל זיך מתוודה זיין פאר די אייבערשטן ברבים, אדער אפשר אפילו ער זאל זיך מתוודה זיין פאר די עולם. איך וויל ענק זאגן וואס איך האב געטון.
קוק וואס עס שטייט: “ודיבור שואב להם ומגלה עבירה שבינו לבין חבירו לאחרים”. אה, דווקא עבירה שבינו לבין חבירו לאחרים, דאס האט בא’עוולה’ט אנדערע מענטשן. “ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם”. איך רעד איבער דעם וואס איך האב געטון.
איך מיין אז דאס העלפט אויך פאר יענעם, ווייל אסאך מאל יענער פילט זיך בא’עוולה’ט, און יענער האלט אז איך האב אים בא’עוולה’ט פאר…
הלכה ז’: וידוי ברבים – עבירות בין אדם לחבירו
Speaker 1:
אבער אויך איז דא אן ענין אז ער זאל רעדן צו די עולם. ער זאל מתוודה זיין אפשר פאר’ן אייבערשטער ברבים, אבער אפשר אפילו ער זאל מתוודה זיין פאר די עולם. ער זאל זאגן פאר די עולם, “איך וויל אייך זאגן וואס איך האב געטון.”
קוק וואס עס שטייט: “ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים.” אה, דייקא עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים. דאס האט גע’עוול’ט אנדערע מענטשן. “ואומר להם, אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם.” איך האב חרטה אויף דעם וואס איך האב געטון.
איך מיין אז דאס העלפט אויך פאר יענעם, ווייל אסאך מאל יענער פילט זיך גע’עוול’ט, יענער האט בושה געווען, און ער זאגט, “איך בין געווען ראנג.”
נאר אבער אויך פאר דיר, דאס איז א חלק פון משנה שמו ומעשיו. ביז יעצט האט מען דיך געקענט אלס דער וואס פליקט אריין יעדן איינעם. בכל עם גאה אין אני והוא יכולין לדור, איינער וואס האלט זיך צו בגאוה, און ער קען נישט מיט דיר זיין.
“אלא מכסה פשעיו, אין לו תשובה גמורה, שנאמר, ‘מכסה פשעיו לא יצליח’.” דאס איז די אנהייב פון די פסוקים וואס מיר האבן געזען פריער. ער גייט נישט מצליח זיין תשובה צו טון, ער וועט צוריקפאלן בחטא.
הלכה ח’: וידוי ביחיד – עבירות בין אדם למקום
Speaker 1:
אבער איך מיין אויך, ווייל עס איז דא אסאך מאל דער מענטש וואס איז מבזה יענעם ברבים, און נאכדעם ביטערע מבויש, ער זאגט, “איך האב נישט קיין וועג.”
זאגט ער: “במה דברים אמורים? בעבירות שבינו לבין חבירו. אבל עבירות שבינו לבין המקום, אין צריך לפרסם עצמו.” דארט ווי ער האט געזינדיגט בינו לבין המקום, נאר דער אייבערשטער, ער האט געזינדיגט קעגן דעם אייבערשטער, אין צריך לפרסם עצמו, “וגסות פנים היא לו אם יגלה אותם.” ס’איז א גסות פנים אויב ער וועט דאס מגלה זיין.
דיסקוסיע: פארוואס זאל מען נישט מגלה זיין עבירות בין אדם למקום?
Speaker 2:
פארוואס זאל מען נישט מגלה זיין ווען מען האט געזינדיגט? ווען איינער זאגט וידוי, ער וויל זיך ארויסרעדן די שמוץ פון זיך, די זינד.
Speaker 1:
יא, ווייל די רילעישאנשיפ צווישן א מענטש און דער אייבערשטער דארף זיין אן אינטימע זאך. ס’דארף זיין א זאך וואס מ’נעמט אזוי ערנסט, אזויווי א מענטש וויל נישט פארציילן פאר סתם איר איינעם זיינע מאוסט אינטימע זאכן. יא?
אקעי. “אלא שב לפני האל ברוך הוא, ומתודה לפניו, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם בפני רבים סתם.” ער זאגט, “יא, איך האב געזינדיגט,” אבער ער זאגט נישט וואס ער האט געטון. “וטובה היא לו שלא נתגלה עונו.” ס’איז א טובה פאר א מענטש אז זיין עון ווערט נישט נתגלה.
און ס’שטייט “אשרי נשוי פשע כסוי חטאה”, וואס איז פאר דעם מענטש וואס איז באהאלטן אדער פארגעסן. “נשוי” מיינט, מיין איך, אז ס’איז נישט גוט אז מען ווייסט אז א מענטש האט געזינדיגט, ווייל ס’איז דא א סארט זאך מיט חילול השם, ווייל ווען מ’טוט אן עבירה ברבים איז דא אן ענין פון חילול השם.
Speaker 2:
ניין, איך מיין אז, אזוי פלעג איך האבן מיין, אז ס’מיינט אז א מענטש גייט ארום זאגן “איך האב געזינדיגט”, הייבן אן צוויי מענטשן רעכט. ניין, מ’קען זינדיגן. מ’קען זינדיגן, ס’איז דא אן אפשען.
Speaker 1:
ניין, ס’איז בעסער אז מ’שעמט זיך דערמיט. זייער גוט.
הלכה ט’: עשרת ימי תשובה
Speaker 1:
יעצט גייט דער רמב”ם רעדן וועגן די ספעציעלע צייט פון תשובה, וואס איז א חידוש פון רמב”ם. האב איך יעצט געלערנט אז ס’איז דא אן ענין פון צעקה און די אלע זאכן, וואס איז נישט תשובה אליין, ס’איז דאך א תשובה, און ס’איז דא זאכן וואס העלפט תשובה טון, ס’איז אן עצה צו תשובה. זאגט דער רמב”ם, איינע פון די עצות איז סדר מעשה תשובה בעסיקלי. יא?
ס’קען זיין אז ס’איז קאנעקטעד מיט דעם וואס ער האט יעצט געזאגט, אז ס’איז דא געוויסע וועגן וויאזוי ס’איז אסור צו רעדן וועגן זיינע חטאים. זאגט ער יעצט נאך א זאך, אז ס’איז אויך א גוטע זאך אז מ’זאל אוועקגעבן א געוויסע צייט פאר תשובה. אפשר, איך ווייס נישט, אזוי ווי ער זאגט אז ענינים שבינו לבין המקום זאל מען נאר רעדן צו דער אייבערשטער און צו זאכן, ס’איז נישט גוט אז מ’רעדט פון ברבים. אפשר איז דאס א המשך, אז פאר די סיבה איז אויך דא אז מ’האט געמאכט א צייט פאר תשובה. איבריגנס, זאל מען נאר זיין ביזי מיט פאזיטיווע זאכן, מיט מצוות. איך ווייס נישט, איך האב נישט געטראכט. איך מיין אז ס’קען זיין, איך וואלט געטראכט אז ער זאגט שוין, מ’זאל נישט צוזאגן. ער זאגט אז איינע פון די עצות, די מדרכי התשובה, איז אז מ’האט געמאכט די עשרת ימי תשובה. און ס’העלפט אויך אז ס’איז דא א רבים מיט אים.
זאגט דער רמב”ם אז “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם”, ס’איז שרייען צו דער אייבערשטער, יפה לעולם איז אן אייביגקייט’דיגע זאך, אלעמאל א גוטע זאך, תשובה, ערב ראש חודש ניסן, און די רמב”ם רעדט. ניין, פארדעם וואס ער זאגט די אלע זמנים, ערב יום הכיפורים, און אזוי ווייטער. “יפה לעולם” מיינט אן אונזערע זמנים. ס’מיינט אלעמאל איז שרייען צו דער אייבערשטער. אזוי האט ער זיך געגעבן אן עצה, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט, כאילו מ’האט די אלע זאכן היינט, ווען א איד טוט תשובה, איז עפעס א סגולה, עפעס א יארצייט, און עפעס א תפילה פאר דעם. אבער ער וויל דאך זאגן, אז געדענק אז די עשרת ימי תשובה איז נאך אלץ חשוב’ער ווי ר’ שמעון’ס יארצייט. די עשרת ימי תשובה איז “בין ראש השנה ויום הכיפורים, ויופה ביותר.” די צען טעג צווישן ראש השנה און יום כיפור, די עשרת ימי תשובה, איז די בעסטע צייט פאר תשובה, און מען ווערט תיכף מקובל, און גלייך ווערט זיין תשובה אנגענומען.
דאס שטימט זייער גוט, ווייל פריער האט ער געזאגט אז מ’דארף נאכגיין יום כיפור. אזוי בלייבסטו נישט צו לאנג תולה, דו הענגסט נישט לאנג, דו קומסט גלייך אראפ פון די תליה, ווייל ס’קומט גלייך יום כיפור און דו ענדיגסט די תשובה.
“שנאמר ‘דרשו ה’ בהמצאו’”, דו זאלסט דורש זיין דעם אייבערשטן, זוכן דעם אייבערשטן ווען ער געפינט זיך צווישן די עולם. “‘קראוהו בהיותו קרוב’”, אבער דעם דארף מען שוין חז”ל. ווען איז ער בהיותו קרוב? “איז אמרו חז”ל”, ווען איז דאס? דאס איז בעשרת ימי תשובה, ווען דער אייבערשטער איז צווישן… יא.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בהיותו קרוב”?
Speaker 2:
וויאזוי טייטשט מען “בהיותו קרוב” ווען דער אייבערשטער איז צווישן די עולם? איך מיין, ווען איז ער נישט? איך מיין, ער איז דאך אלעמאל קרוב, בפרט ווען די עשרת ימי תשובה איז ער מער קרוב.
Speaker 1:
די ריזן איז ווייל די עולם טוט תשובה. ער איז קרוב ווייל די עולם טוט תשובה, ער איז קרוב לאוהביו, לאוהביו. רייט, ווייל די עולם האט זיך שוין גענומען צו די מצוה, זיי האבן זיך שוין געגאנגען אין מקוה, זיי האבן שוין געדאוונט.
Speaker 2:
אבער דאס איז נישט דווקא אן אחד וואס שיקט אוועק דעם אייבערשטן. איך מיין אזוי.
Speaker 1:
זאגט דער רמ”א אין מדבר במיוחד, דאס איז עשרת ימי תשובה איז נאך בעסער. אבער בציבור, דאס שטימט זייער גוט מיט וואס דו האסט יעצט געזאגט, אז עשרת ימי תשובה איז שוין דא א ציבור. אבער ווען די עולם מאכט תשובה, “וכל זמן שעושין תשובה צועקין בלב שלם, הם נענים, שנאמר ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’.” דער אייבערשטער איז אייביג, ווען מ’רופט אים איז ער אייביג. אויב מ’נעמט צוזאם די עולם, “קראנו אליו”, אז ווען מ’נעמט צוזאם די עולם און מ’מאכט א יום תפילה, א יום תשובה, דעמאלטס איז עס גוט אזוי ווי עשרת ימי תשובה. ס’איז נישט קיין חילוק.
Speaker 2:
אה, דאס שטייט “בכל קראנו אליו”. ווען איז “קראנו אליו”? ברבים. ברבים קען מען מאכן די “קראנו אליו” עני טיים. א יחיד איז שווערער, ווייל דער חינוך פון א מענטש אליין, זיך דורכברעכן די סביבה ארום און ארום.
Speaker 1:
וואס שטימט נישט? אז דער רמב”ם האט גערעדט וועגן עשרת ימי תשובה. יעצט זאגט ער, די פיק, די בעסטע תשובה איז יום כיפור.
הלכה י’: יום הכיפורים
Speaker 1:
“וביום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל.” דאס איז די ענד פון די מחילת סליחה לישראל.
איך מיין אזוי ווייל זיי האבן פריער געלערנט אז תשובה הייבט אן די פראסעס פון פטור ווערן פון די חטא, און יום כיפור ענדיגט עס צו. איך האב אמאל געטייטשט, קץ איז א דעדליין. מ’דארף דאך אלעמאל, ווען וועל איך גיין תשובה טון? מארגן, מארגן תשובה, איין טאג וועל איך תשובה טון. דער ספר החינוך זאגט אז א מענטש זאמלט אן און זאמלט אן, און נאכדעם קען נישט, ער ווערט א דיקטעט, ער ווערט, די לאסט ליגט אויף אים. דאס איז די טאג וואס עס ווערט א דעדליין. דאס איז די קץ. קץ מחילת סליחה, דאס איז די קץ.
Speaker 2:
אקעי, דאס איז צוויי גוטע פשטים. קץ מחילת סליחה, דאס איז די לשון פון די גמרא אין יומא. דאס איז אין די פיוטים, יא.
Speaker 1:
אבער איך זאג, מ’האט דאך א גוטע פשט, ווייל דאס איז דאך די הויפט זאך, אז עס איז תולה ביז יום כיפור, איז דאס די קץ.
“לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים.” יעדער איינער איז מחויב תשובה צו טון ולהתוודות ביום הכיפורים. אה, אפשר תשובה טון על ידי להתוודות. סאו דעמאלטס וועט פארענטפערט ווערן וואס מיר האבן זיך געמוטשעט פריער. די לשון מיינט ווער ס’זאגט ווידוי, ווייל ווידוי מיינט דאך אז ער וויל תשובה טון, אבער מ’מיינט נישט אז ער מאכט א תשובה גמורה וכו’.
דיסקוסיע: פארוואס “חייבין הכל”?
Speaker 2:
און נאכאמאל, וויאזוי לערנט ער אריין דעם “לפיכך חייבין הכל”? פארוואס איז חייבין הכל? אויב האט ער געטון אנדערע פטורי פטרי דם?
Speaker 1:
אה, ווידוי איז אנדערש. ווידוי איז אנדערש. אלעס איז תלוי אין תשובה. אין די זמן תשובה זאגט מען ווידוי, ווייל ווידוי איז דאך וואס מאכט תשובה, דו ביסט דאך מקבל לשוב. עפעס אזוי.
ס’איז חשוב, איך מיין, כאפ אריין, דאס איז די… וויאזוי זאגט מען? יעצט איז דא א סעיל אויף הויזן, כאפ אריין, יעדער איינער זאל קויפן הויזן. ער זאגט, קץ מחילת סליחה מיינט ס’איז די לעצטע טאג פון די עשרת ימי תשובה. ער האט דאך געזאגט אז עשרת ימי תשובה איז חשוב. ער זאגט, דאס איז די קץ פון די עשרת ימי תשובה.
Speaker 2:
פארוואס טאקע וועגן דעם? איך מיין… אקעי.
הלכה יא’: סדר וידוי יום הכיפורים
Speaker 1:
לפיכך חייבין הכל… יא, האבן מיר גערעדט. ווייל מ’דארף יעדער איינער תשובה טון און זאגן ווידוי יום כיפור.
“מצוות ווידוי יום הכיפורים, שיאמר מערב היום קודם שיאכל.” די מצוה איז אז ווען ערב היום, ווען דער יום כיפור קומט אריין, סוף טאג פון ערב יום כיפור, נאך פאר מ’עסט. פארוואס נאך פאר מ’עסט? “שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה.” אפשר וועט ער ווערן גע’טשאוקט ביי די סעודה קודם שיתודה, און ער האט נישט אנגעטון תשובה.
ס’איז א שיינע… ס’איז א פארט אינטערעסאנטע זאך, ווייל ער גייט דאך נישט האבן יום כיפור, אבער ער גייט דאך האבן א יום המיתה, דער מענטש וואס גייט דאך חלילה דערשטיקט ווערן. אבער די רבנן האבן געוואלט פארדעם תשובה. פארדעם זאגט מען ווידוי ביי מנחה. אויב ער עסט נישט קען ער אפשר יחנק. יחנק מיינט נישט אז ער וועט שטארבן, עס קען זיין אז ער וועט זיך ווערן קראנק, ער וועט ווערן א סכנה. איך ווייס נישט וואס קען זיך אפילו מאכן. איך קען טראכטן, ווייל מ’עסט דאך יענע סעודה ווען מ’איז וויינענדיג און מ’איז אין תשובה, נישט קיין סעודה וואס מ’עסט מיט א חיות. קען מען זיך טשאקן.
זאגט ער ווייטער, “ואף על פי שנתוודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בליל יום הכיפורים ערבית.” ביינאכט טוט מען נאכאמאל וידוי. פארוואס? ווייל יעצט איז שוין עכט יום כיפור, אנשטאט פריער איז עס נאר געווען א הכנה צו יום כיפור, יעצט איז יום כיפור אליין. “וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה.”
דיסקוסיע: פארוואס חזר’ט מען וידוי אזויפיל מאל?
Speaker 2:
וואס איז דער פשט? איך מיין אז דאס איז ווייל אפשר האט ער געזינדיגט אינצווישן.
Speaker 1:
אבער דו האסט פריער געזאגט צעקה. איך זע אז עס האט עפעס צו טון מיט צעקה. יעדע תפילה איז דאך אויך צעקה. דו האסט געזאגט צעקה מיט תשובה ארבעט זייער גוט צוזאמען. סאו יעדע מאל ווען עס איז דא א צעקה, א תפילה, טוט מען אויך וידוי?
Speaker 2:
פארוואס שטייט אז מ’טוט עס נאכאמאל? יא, אבער פארוואס? פארוואס זאל מען זיך מתוודה זיין אזויפיל מאל? מיר שטערט עס יום כיפור, מ’זאגט די גאנצע וידוי, איך האב שוין געהערט. נו, וואס ווילסטו? פארוואס רודפ’סטו? עפעס דארף זיין א ריזען פאר דעם. איך מיין אז אפשר האט ער געזינדיגט אינצווישן. איך ווייס נישט קלאר.
Speaker 1:
איך מיין אז מ’דארף פארשטיין פארוואס צעקה העלפט פאר תשובה. אויב צעקה העלפט פאר תשובה… ניין, דו מיינסט נישט צעקה, דו מיינסט וידוי. איך זאג דיר נאכאמאל, נאכאמאל, נאכאמאל. יעדע מאל ווען מ’טוט נאכאמאל א צעקה, טוט מען נאכאמאל תשובה, טוט מען נאכאמאל וידוי. פונקטליך פארוואס, דארף מען פארשטיין. אבער איך זאג, עס האט עפעס צו טון מיט דעם אז צעקה העלפט פאר תשובה.
Speaker 2:
אה, זייער גוט. אויב תשובה גמורה, תשובה גמורה דארף מען נאר זאגן וידוי איינמאל. אבער יום כיפור מאכט מען, מ’זאגט אזויפיל מאל וידוי, כולי האי ואולי אז א מענטש זאל כאפן אז ער גייט נישט מער זינדיגן.
קען אויך זיין אז צעקה איז נישט יעדע תפילה איז א צעקה. צעקה איז בעיסיקלי א תפילה וואס איז געגאנגען, איז דא דערין א צעקה. צעקה מיינט ווען א מענטש שרייט ארויס. יעדע מאל דו דאווענסט, וואס דו טוסט, דו טרייסט. אפשר איינס פון זיי וועט זיין א צעקה, וואס עס איז דאן נעבן א וידוי אויך. דאס איז מער אלס צעקה.
Speaker 1:
דו מיינסט צו זאגן ווייל עס שטייט תשובה וצעקה?
Speaker 2:
אקעי, איך וויל געזאגט, איך וויל בלייבן ביי מיין פשט. אז יום כיפור טוט מען נישט, מ’זאגט יום כיפור די וידויים אזויפיל מאל, אפשר כולי האי ואולי עס זאל העלפן. די גמרא שטייט דאך, “שמא יארע לו דבר עבירה בינתיים”. עס מאכט זיך אזוי יום כיפור אליין זאל ער געזינדיגט. ס’איז ווי די רבי ר’ אלימלך’ס מעשה. יא. איך ווייס נישט. ס’איז נישט קלאר. אקעי. ווייטער. אויב איינער ווייסט זיכער אז ער האט נישט געזינדיגט יום כיפור, אפשר דארף ער נישט אזויפיל מאל וידוי.
Speaker 1:
איך ווייס נישט.
שוין, לאמיר גיין ווייטער.
מקום הוידוי בתפלה
Speaker 1:
זאגט מיין זון אזוי, זאגט דער רמ”א, “יחיד אחר תפילתו”, דער יעדער ייחוד סוף פון די שמונה עשרה איז דא א וידוי, “ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית.” ווייל מיר פירן זיך יא אז דער שליח ציבור זאגט נאכן דאווענען. ניין, ניין. אה, יא, ערגעץ אינמיטן דאווענען. יעדער כיפור, יעדער… איך זאג מיר אויך אינמיטן די שמונה עשרה.
הלכה יא’ (המשך): נוסח הוידוי ומקומו בתפילה
יא, איך ווייס נישט. נישט קלאר. אקעי.
אויב איינער ווייסט זיכער אז ער האט נישט געזינדיגט אין יום כיפור, אפשר דארף ער נישט זאגן אזויפיל וידוי. איך ווייס נישט. שוין, לאמיר גיין ווייטער.
מקום הוידוי בתפילה — יחיד ושליח ציבור
ווייטער מיט די שאלות. זאגט דער רמב”ם, “יחיד אחר תפילתו”. דער יחיד, סוף פון די שמונה עשרה, איז דא א וידוי. “ושליח ציבור באמצע תפילתו בברכה רביעית”. אינטערעסאנט. ביי אונז פירט מען זיך יא אז דער שליח ציבור זאגט נאכ’ן דאווענען. אה, יא, ערגעץ אינמיטן דאווענען, יום כיפור, יא. אינמיטן די שמונה עשרה.
עיקר נוסח הוידוי — “אבל חטאנו”
זאגט דער רמב”ם אזוי: “והוידוי שנהגו בו כל ישראל הוא אבל חטאנו וכו’ והוא עיקר הוידוי”. זאגט דער רמב”ם, די עיקר נוסח איז געווארן געזאגט “אבל”. די אמת איז, איין ענין איז, איך בין נישט אזוי ווי דער וואס זאגט “לא חטאתי”, נאר “אבל אנחנו אבותינו חטאנו”. און דאס איז גענוג, “והוא עיקר הוידוי”.
דו זעסט קלאר, און די הלכה שטייט פריער אז מ’דארף זאגן ווען ער חוזר די גאנצע נוסח. יענץ רעדט זיך פון די אידעע פון תשובה. אין יום כיפור, מ’זאגט חטאתי, דאס איז די עיקר וידוי, און מ’איז יוצא. ס’שטייט אין די גמרא, ס’הייסט דו מאריך איז, דו זאגסט “על חטא” וכו’, אבער דאס איז שוין נישט מעכב.
חזרת וידוי על עבירות שעברו
זאגט דער רמב”ם ווייטער, “עבירות שהתודה עליהם יום כיפורים זה, אף על פי שעומד בתשובתו” — עבירות האלו איז ער מתוודה געווען איין יאר אין יום כיפור, וואס טוט זיך נעקסטע יאר? דעם יאר האט ער נישט געזינדיגט מיט די עבירות. זאגט ער, מ’זאגט עס נאכאמאל, “חוזר ומתודה עליהם יום כיפורים אחר”. דאס איז די סיבה פארוואס מ’זאגט אזויפיל “על חטא’ס”, ווייל אפילו עבירות וואס מ’האט נאר געמאכט איינמאל, זאגט מען עס יעדע מאל. אפילו איינער איז באמת בתשובה געווען, “שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד”. א מענטש זאל אייביג געדענקען, מיינע פשעים ווייס איך, און מיינע חטאים זענען אייביג אין פראנט פון מיר.
הלכה יב’: תשובה בין אדם לחבירו
אקעי, יעצט גייען מיר לערנען וועגן תשובה בין אדם לחבירו. זייער א וויכטיגער חלק פון תשובה.
דער חילוק בין עבירות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו
זאגט דער רמב”ם, “אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל ביאה אסורה וכיוצא בהן, אלו הן עבירות שבין אדם למקום. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, החובל בחבירו, או המקלל את חבירו, או אחד שגנב ממנו אפילו שוה פרוטה, אין נמחלין לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו”. החובל צריך ליתן לו נזק צער ריפוי שבת ובושת, וירצהו ויבקש ממנו. דאס איז אן עקסטרע זאך, יא? דער רמב”ם זאגט אפילו השיב לו מה שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולבקש ממנו שימחול לו.
חידוש — מוחל זיין מיינט צוריקפריינטן
זעט וואס א גרויסע חידוש דא, אז דער מענטש האט די כח מוחל צו זיין. ער האט אים באצאלט, אבער דער מענטש האט עפעס… ער איז נאך צוקריגט. עס קען זיין אז איינער האט יענעם אנגעשלאגן, ער האט אים געצאלט זיינע חובות. יא, אבער ווער זאגט אז איך האב אזא זאך ווי מחילה אז ער זאל זיין מיין פריינט? איך האב אים צוריקגעגעבן. יא, יא, מ’דארף אים צוריקפריינטן. דאס איז די חידוש, מוחל זיין מיינט מ’דארף אים צוריקפריינטן, ער זאל נישט זיין קיין שונא.
הלכה יג’: פיוס אפילו בדברים
זאגט דער רמב”ם, אפילו לא חטא לו חבירו אלא בדברים, אפילו ער האט אים נאר מצער געווען מיט ווערטער, צריך לפייסו, ער דארף אים מפייס זיין, ולהפגיע בו, און פגע’ן, עד שימחול לו. פגע’ן, דאס סאונדט פלאך. ער זאל אים בעטן, ער זאל אים בעטן, ער זאל אים בעטן, נאכאמאל און נאכאמאל ביז ער איז אים מוחל.
הלכה יד’: דער פראצעס פון פיוס
ברענגען שורות פון בני אדם
ואם לא נתרצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו, ומפגיעין בו ומבקשין ממנו. דאס מיינט נישט אז מ’זאל מאכן א ריטשועל. דער רמב”ם זאגט דאך אזויווי ווען א מענטש וויל איינער זאל אים בארגן געלט, טרעפט ער באקאנטע און ער פארהאנדלט, ער מאכט זיכער צו ווערן צוריק זיין פריינט. ער זאל נוצן זיינע פאליטישע קאנעקשאנס. ער זאל נישט גיין אין די פאליציי די שיעור, אבער וואס איז די סטאנדארט? ער קאלט יענעם, ער ברענגט די חברים זיינע קאלן. זיי זאגן אים אז ער האט עס עכט נישט געמיינט, זיי זאגן אים אז ער איז זיין פריינט.
לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית. ער ברענגט אים נאך גרויסע מענטשן. לא רצה, מניחו והולך לו, ואותו שלא מחל הוא החוטא. דעמאלטס האסטו געטון דיינס, און דער וואס איז נישט מוחל, אין דעם איז שוין זיין פראבלעם, ער איז דער חוטא. און ער דארף אים איבערבעטן.
ביי א רבי — אלף פעמים
א מענטש האט א שיעור וויפיל ער דארף איבערבעטן יענעם. אבל אם היה רבו, אויב ער איז רבו, זיין רבי, דא מיינט מען סתם אין שלמד תורה, ניין? הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו. ער דארף אים מוחל זיין מער און מער. אבער דער רבי איז אלעמאל גערעכט. ס’קען זיין, just to be clear, מ’פארענטפערט אז ס’מיינט נישט, ס’מיינט פארוואס איז יענער וואס זאל נישט מוחל זיין אויף אים?
פארוואס דער וואס איז נישט מוחל איז א חוטא
ווייל יענער האט דאך זיך מכניע געווען צו דיר, נישט פשוט ער בעט זיך “זייט מיר מוחל”.
“זייט מיר מוחל” מיינט נישט גארנישט.
ס’מיינט דאך אז ער איז מרצה, ער איז מסביר אז ער האט נישט געמיינט, ער גייט מער, ער גייט זיין בעסער, וכולי.
און סאו יענער טוט זיך שוין צוריק, ער האט דיך געטשאלדעט, סאו וואס עקשנ’סטו זיך?
דאס איז די ווארט, יא?
ס’איז נישט סתם אז ס’איז א חוב צו מוחל זיין, ס’איז נאכן מוחל.
הלכה טו’: חיוב להיות נוח לרצות
יא, דאס זאגט דער רמב”ם, דאס זאגט דער רמב”ם אז מ’דארף דאך מוחל זיין.
אסור להיות אכזרי
“אסור לאדם”, יא, זאגט דער רמב”ם, “אסור לאדם שיהא אכזרי ולא יתפייס”.
א מענטש טאר נישט זיין אכזריות’דיג און נוקם און נוטר זיין, האלטן די שנאה, “ולא יתפייס”.
“אלא יהא נוח לרצות”, ער זאל זיין לייכט צו מרצה זיין, צו זיך לאזן איבערבעטן, “וקשה לכעוס”, און שווער צו כעס’ן.
זאגט דער רמב”ם, “ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול”, ווען דער מענטש וואס האט חוטא געווען אקעגן אים בעט אים ער זאל אים מוחל זיין, “ימחול בלב שלם ובנפש חפצה”, זאל ער זיין מוחל מיט א גאנצע הארץ און מיט א נפש וואס איז וויליג, ער זאל זיין וויליג, ער זאל…
יא.
“ואפילו הצר לו והרבה לו”, אפילו אז דער מענטש האט אים אסאך מצער געווען און אסאך געטון געווען אקעגן אים, “לא יקום ולא יטור”, זאל ער נישט נוקם זיין און ער זאל נישט האלטן די… נוטר זיין די שנאה אין הארץ.
דרכם של זרע ישראל — מחילה איז אן אידישע מידה
זאגט דער רמב”ם, “וזהו דרכם של זרע ישראל”, דאס איז די וועג וויאזוי אידישע קינדער, יא, ס’איז איינע פון די סימנים פון אידן, יא, דאס איז די סימנים פון זרע ישראל, “ולבם הנכון”, דאס איז די וועג וויאזוי אידישע הערצער זענען.
“אבל הגוים”, אבער מה שאין כן די נישט-אידן, “ערלי לב”, די גוים זענען דאך ערלי לב, אזויווי ס’שטייט אין הלכה אז ווען איינער זאגט “מדירני מן הערלים”, איז ער מותר בערלי ישראל ואסור מן הגוים, ווייל די גוים זענען די עכטע ערלים, ערלי לב, זיי זענען פארשטאפט.
“אלא ועברתם שמרו לנצח”, זייער עברה, זייער חרון אף, זייער נקמה, זייער כעס איז אויף אייביג.
ראיה פון די גבעונים
און אויף די גבעונים וואס האבן זיך פארשטעלט ווי זיי זענען אידן, וואס איז געווען די סימן צו וויסן אז זיי זענען נישט אידן?
ווייל מ’האט געזען אז זיי האבן נישט קיין אידישע מידות.
און זיי זענען נישט מוחל, “לפי שלא מחל ולא נתפייס”. אבער אנגעזען אז די גבעונים לומדים בני ישראל היינו. דו געדענקסט די מעשה וואס איז געווען מיט די גבעונים מיט שאול’ס קינדער? זיי האבן געזאגט אז מ’זאל הענגען די קינדער פון שאול, ווייל שאול האט זיי געהארגעט די גבעונים. און זיי האבן געזאגט אז די נקמה זאל זיין אז מ’זאל הענגען זיינע קינדער. און די בני ישראל האבן עס געבעטן מיט רחמים, און זיי האבן טאקע אזוי געטון. אבער די גמרא זאגט, אויף דעם שטייט די פסוק “והגבעונים לא מבני ישראל המה”. די גמרא פארשטייט אין גמרא אז א איד וואלט נישט אזוי געטון. אפילו מ’האט געהארגעט א גאנצע חברה, וואלט ער מוחל געווען. ס’איז נישט קיין אידישע מידה.
הערה — קעגן א פארקערטע סברא
איך האב אמאל געהערט א מחלוקת. ס’איז דא מענטשן וואס זאגן אז די גוי’אישע מוסר זאגט אז מ’זאל מוחל זיין פאר די סאנע, און די אידישע מוסר זאגט אז מ’זאל נוקם זיין. דא שטייט פונקט פארקערט. די גבעונים, מוסר יהודי… גבעוני איז “לא ידעו רחמים”. מוסר יהודי, אידישע מאראל, איז מוחל צו זיין.
הלכה טז’: ווען דער נפגע איז נפטר
וידוי ביים קבר
וואס טוט דער יורש חי? “מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו”. מ’ברענגט א מנין. ווייל פריער איז אויך אויסגעקומען צו צען מענטשן, ווייל פריער האט מען געדארפט ברענגען דריי מאל דריי מענטשן, און צוזאמען מיט די נפגע איז צען. דא האסטו אן ענין פון א מנין. אבער דא, דער ערשטער אין טויט, דארף מען צען מענטשן. און “מעמידם על קברו”, מ’ברענגט אים ביי די קבר, “ואומר בפניהם”, מ’זאגט “חטאתי לה’ אלקי ישראל ולפלוני זה שהרגתי אותו כך וכך”. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל במקום, ס’איז אן ענין פון תשובה. איך מיין אז ס’איז מער פון די פובליק זייט. יעדער ווייסט אז ער האט אים געהארגעט. אזוי איז ביז מ’פייס’ט די חרטה פון דעם מענטש’ס כבוד. יא, דיין כבוד, יענער… יא.
החזרת ממון ליורשים
דמי חבירו, דמי ממונו, העלפט נישט. ער איז נישט גענוג אז ער זאל צוריקגעבן די כבוד. ליורשיו, ער דארף צוריקגעבן די געלט צו די יורשים. ואם לא היה לו יורש, אויב ער האט נישט קיין יורש, או לא היה יודע מי יורשו, אדער ער ווייסט נישט ווער די יורש איז, מניחן בבית דין, זאל ער איבערלאזן די געלט ביי בית דין. אזויווי די דין ווען איינער האט באעוולט איינעם. אויב מ’האט געגזלט פון די רבים, דארף מען עס טון צרכי ציבור. מ’דארף נישט וויסן ווער די גאנצע רבים זענען.
דיסקוסיע — פארוואס בית דין?
און איך הער אז אויב דו וועסט עס לייגן אין בית דין, איז וואדע אז די בית דין וועט נישט וויסן ווער ווער איז די יורש, און אויב נישט, זיי וועלן זיך איבערלאזן מיט די געלט, דאן וועט בית דין אויפ’ן סתם קענען עס אהערברענגען צו מיר. איך האב א בית דין. ווי איז וואדע. דערפאר איז שוין גוט ווען איינער האט געאדווערטייזד אז ער גייט, בנקיות פנים, אז ער גייט נעמען די געלט פון וועם דו האסט געגזלט, אזוי וועט יעדער איינער קענען לויפן זיך איינצו געבן. יא. דער פוינט איז זייער גוט.
אבער אזוי שטייט אין די גמרא, אז איינער האט געגזלט איינעם און ער איז אליבא דאמת נישטא קיין יורשים, גיבט ער עס צו בית דין, און אזוי איז ער יוצא. ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא, דא, ס’איז אינטערעסאנט, ווייל וואו קומט דאס אן? אז אין אזא פאל, איז גענוג אז דו ביסט זיך מתוודה פאר’ן אייבערשטן. אז כביכול, די גאנצע זאך פון יענעם מפייס זיין איז ווילאנג יענער מענטש לעבט. אבער יענער מענטש איז געשטארבן. אבער דו זעסט אז ס’איז נישט אזוי. דו זעסט אז ס’איז אן ענין פון בין אדם לחבירו אויך. כביכול, ס’איז א סאציאלע זאך. מצער זיין א צווייטן מענטש איז א סאציאלע זאך. אויב יענער לעבט נישט, האב איך שוין געטראפן אנדערע פון מיר און מפייס געווען זיינע חברים און זיך מתוודה געווען. אבער דאס איז נישט אזוי, ווייל אפשר די גאנצע וועלט ווייסט אז איר זענט צוקריגט. זעסט דאך אז…
מעשה — דער חסיד וואס האט געפגע’ט אין זיין רבי’ן
אקעי, וואו זעען מיר דאס אין די מעשה? אז איינער פון די חסידים האט געפגע’ט אין זיין רבי’ן, און ער האט אים געשיקט צו זיין קבר ווייטער. פארוואס? ווייל אלע חסידים זענען צוקריגט. אלע יענעם’ס חברים זענען צוקריגט מיט דיר וועגן דעם, סאו. אזוי, דו מאכסט תשובה צווישן אידן. ס’איז נישט אן ארבעט, ס’איז נישט קיין “מעדזשיק” אז מ’גייט צו יענעם’ס קבר.
סיכום — סטרוקטור פון פרק ב’
אקעי. דאס איז עד כאן איז פרק ב’. ס’איז זייער אינטערעסאנט. די צווייטע, די הלכות בין אדם לחבירו קומט אריין וועגן יום כיפור. וואו קומט עס דא אריין פונקטליך, הלכות תשובה בין אדם לחבירו? ס’איז אויך תשובה, יא. ס’איז דא תשובה בין אדם למקום, און ס’איז דא תשובה בין אדם לחבירו. אקעי.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
הלכות תשובה פרק ב – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/q5f8rhxj0wcjk3o6sisu3/DR050.mp4?rlkey=nobs86fguk883md44cuim6q63&dl=0