במדבר פרק י”ז (אויטאָמאַטיש איבערגעזעצט)
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק י”ז — נאך קרח און דער נסיון פון די שטעקן
1. דער גורל פון די מחתות פון די 250 מענטשן (י”ז, א-ה)
טעקסט: די ערשטע פסוקים מסיים’ן דעם מעשה פון קרח פון פריערדיגן פרק.
עיקר ביאורים:
קרח, דתן און אבירם זענען פארשלונגען געווארן דורך דער ערד — זיי זענען גאנץ אוועק געווארן פון דער קהל. אבער די 250 מענטשן וואס האבן געקרבנ’ט קטורת און זענען פארברענט געווארן דורך פייער, זייערע גופים זענען נאך געבליבן. זיי זענען געבליבן “א חלק פון דער קהל” אין טויט, פונקט ווי דער ענין פון “ויאסף אל עמיו” מיינט צו זאגן קבורה צווישן משפחה. זייער טענה איז, אין א געוויסן זין, נאך געווען דא.
השם באפעלט משה צו זאגן אלעזר (נישט אהרן) צו זאמלען די מחתות. דער דיוק ווייזט אז אלעזר האט שוין אנגענומען כהונה תפקידים — א סימן אז דער מעשה געהערט צום דריטן חלק פון ספר במדבר, וואו אלעזר איבערגייט אין דער תפקיד נאך אהרן.
די מחתות זענען געווארן הייליג (כי קדשו). דער עיקר איז, די מענטשן זענען נישט אומגעקומען ווייל זייערע קרבנות זענען אפגעווארפן געווארן ווי חול. דאס פארקערטע איז אמת: ווייל די קטורת איז געווען הייליג, זענען זיי פארברענט געווארן. די מחתות האלטן דעריבער די קדושה און מען מוז זיי איבערניצן.
די עבירה איז געווען פערזענלעך (חטאי האנשים האלה בנפשותם) — זיי האבן געזינדיגט קעגן זיך אליין, נישט קעגן דער גאנצער עדה. אבער די הייליגע כלים מוזן נאך דינען דעם משכן.
די מחתות ווערן געהאמערט צו דינע בלעכער (רקועי פחים) צו באדעקן דעם חיצון’דיגן מזבח (מזבח החיצון). דער מזבח האט געשטאנען אין א פובליק’ן ארט וואו אלעמען האט געקענט זען, און דאס מאכט די באדעקונג א שטענדיגן אות און זכרון — א ווארענונג אז קיין איש זר זאל נישט קרבן’ען קטורת. דער פרק זאל לאגיש דא זיך מסיים’ן.
חידוש: כמעט יעדער מעשה פון דעם סארט לאזט איבער א פיזישן שאריות ווי אן אות. דער מעשה אליין איז אן אות, אבער דער ממשות’דיגער זכרון פארשטארקט די לימוד איבער דורות.
—
2. די טענה פון דעם עם און די מגפה (י”ז, ו-ט”ו)
טעקסט: די עדה קלאגט דעם צווייטן טאג; א מגפה ברעכט אויס און ווערט אפגעשטעלט דורך אהרן’ס קטורת.
עיקר ביאורים:
טראץ קרח’ס דראמאטישן חורבן, איז דער עם נישט איבערגעצייגט געווארן. זיי האבן באשולדיגט משה און אהרן: “אתם המתם את עם ה'” — איר האט אומגעבראכט השם’ס עם. דאס איז אן אפקלאנג פון קרח’ס אריגינעלע טענה — כל העדה כולם קדושים — די גאנצע עדה איז הייליג, אזוי אז אומברענגען עטלעכע פון זיי ווייל זיי האבן געוואלט קדושה אדער כהונה האט אויסגעזען אומגערעכט.
א גרונטיגע יסוד קומט ארויס: אומברענגען קעגנערס באווייזט נישט אז דו ביסט גערעכט. אפילו נסיות’דיגע טויטן (בריאה יברא ה’) זענען נישט גענוג ראי’ — מענטשן קענען רעכענען אז א צדיק ווי משה האט פשוט די כח צו טון נסים. מען דארף עפעס מער.
השם שרעקט ווידער מיט גאנצן חורבן (הרומו… ואכלה). משה און אהרן פאלן אויף זייערע פנימער, אבער דאס מאל קען משה נישט דאווענען מיט זיין פריערדיגן טענה (האיש אחד יחטא) ווייל די קלאג קומט פון דער גאנצער עדה, נישט פון איין מסית.
אנשטאט, ניצט משה א *סגולה* — ער זאגט אהרן צו נעמען א מחתה מיט פייער פון מזבח (דוקא נישט אש זרה), צולייגן קטורת, און גיין צווישן דעם עם צו מכפר זיין. די זעלבע קטורת וואס האט אומגעבראכט די 250 מענטשן ראטעווט איצט די איבעריגע. דער חילוק: ווען אהרן טוט עס אויף דעם ריכטיגן אופן, הייל’ט עס אנשטאט צו חרובן.
אהרן שטייט ממש צווישן די מתים און די לעבעדיגע, שאפנדיג א מחיצה מיט דער קטורת וואס שטעלט אפ די מגפה’ס פארשפרייטונג — באשריבן כמעט ווי א מדבק וואס גייט פון איינעם צום צווייטן. 14,700 שטארבן, צוגעלייגט צו קרח’ס גרופע און די 250.
—
3. דער נסיון פון די שטעקן (י”ז, ט”ז-כ”ד)
טעקסט: השם באפעלט א נייע בחינה — צוועלף שטעקן געלייגט אין אהל מועד.
עיקר ביאורים:
אפילו נאך דער מגפה, בלייבט די טענה פון דעם עם. השם שאפט דעריבער א פאזיטיווע הוכחה אנשטאט א שטראפנדיגע.
יעדער שבט גיט א שטעקן (מטה) — דער ווארטשפיל איז וויכטיג, ווייל מטה מיינט סיי “שטעקן” און סיי “שבט”, ווייל א שבט ווערט סימבאליש פארטראטן דורך דעם פירער’ס שטעקן. יעדער פירער’ס נאמען ווערט געשריבן אויף זיין שטעקן; אהרן’ס נאמען גייט אויף דעם שטעקן פון לוי.
די שטעקן ווערן געלייגט איבערנאכט לפני ה’ אין אהל מועד. אין דער פרי, האט אהרן’ס שטעקן געשפראצט, געבליט, און געבראכט מאנדלען (שקדים) — דריי שטופן פון וואוקס. מאנדלען ווערן אויסגעקליבן ווייל זיי וואקסן שנעל, פארשטארקנדיג די נסיות’דיגע גיכקייט און לעבעדיגקייט פון דעם אות.
דער פסוק וועקסלט צווישן די נעמען אהל מועד און אהל העדות — משה לייגט די שטעקן אין אהל מועד אבער גייט אריין אין אהל העדות דעם צווייטן מארגן. דער וועקסל איז א חוזר’דיגע ענין וואס איז ווערט צו באמערקן.
דער עיקר חידוש: אומברענגען מענטשן איז א שוואכע סימן פון אויבערשטנ’ס רצון. מאכן בלומען וואקסן — ווייזנדיג לעבן און שאפונג אנשטאט חורבן — איז א פיל שטארקערע ראי’ פון אויסדערוויילטקייט. דאס איז דער אות וואס וועט ענדלעך שטילן (והשקטי מעלי) די קלאגעס פון דעם עם.
—
4. דער שטעקן ווי א שטענדיגער זכרון (י”ז, כ”ה-כ”ו)
טעקסט: גאט’ס באפעל צו אפהיטן אהרן’ס שטעקן.
עיקר ביאורים:
פונקט ווי די מחתות פון די זינדיגע זענען געהאמערט געווארן אויפן מזבח ווי א זכרון און שטענדיגן אות, ווערט אהרן’ס שטעקן אויך צוריקגעלייגט לפני העדות ווי א בלייבנדיגער זכרון — אבער דאס איז דער *שענערער* אות, אן אות פון לעבן אנשטאט טויט.
די אנדערע שטעקן ווערן צוריקגעגעבן צו זייערע בעלים, אבער אהרן’ס נסיות’דיג געשפראצטער שטעקן ווערט געהאלטן למשמרת לאות לבני מרי — אפגעהיט ווי אן אות פאר די מורדיגע.
די כוונה איז בפירוש שיצנדיג: כדי זיי זאלן נישט קלאגן ווידער ולא ימותו — און זיי זאלן נישט שטארבן. גאט העלפט דעם עם אויסמיידן צוקונפטיגע טויטליכע קלאגעס. צוגיין צום משכן אן רשות איז טויטליך, ווי עס איז געוויזן געווארן איבער און איבער, אזוי אז דער אות דינט סיי ווי א ווארענונג און סיי ווי א באשטעטיגונג אז אהרן איז אויסדערוויילט געווארן.
משה פירט אויס גאט’ס באפעלן פונקטליך.
—
5. סטרוקטור באמערקונגען
די פרק חילוק איז פארשטעלט אין צוויי הינזיכטן. ערשטנס, דער נאטירלעכער אפשניט זאל קומען נאך דעם מחתות מעשה (י”ז, ה), וואס מסיים’ט דעם קרח מעשה ממש. וואס קומט דערנאך — די קלאג, מגפה, און שטעקן נסיון — איז א נייער מעשה, כאטש עס איז טעמאטיש ממשיך. דער סדר איז: (1) עונש פון קרח, (2) זכרון פון די מחתות, (3) דער עם בלייבט נישט איבערגעצייגט, (4) מגפה און קטורת ישועה, (5) די פאזיטיווע ראי’ פון דעם בליענדיגן שטעקן. יעדע שטופע גייט העכער ווייל די פריערדיגע הוכחה איז געווען נישט גענוג.
צווייטנס, די לעצטע צוויי פסוקים פון פרק י”ז געהערן טאקע טעמאטיש מיטן קומענדיגן פרק, ווייל זיי שטעלן א קשיא וואס דער פאלגנדיגער פרק ענטפערט. זיי וועלן באהאנדלט ווערן מיט דעם קומענדיגן פרק’ס שמועס.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י”ז: די מחתות, די מגפה, און דער בליענדיגער שטעקן
די המשך פון קרח’ס מרידה
ווי מיר האבן געשמועסט נעכטן, דאס איז טאקע א המשך פון דער מעשה. זאל איך איבערמאכן דעם לעצטן חלק פון דער מעשה פון פריער און דערנאך איז דא נאך א חלק וואס טאקע אויב עמיצער וואלט געוואלט מאכן א שניט דאן זאל ער האבן געשניטן נאך דעם חלק.
זא וואס מיר האבן איז אזוי. געדענקט אז קרח און זיין משפחה און דתן ואבירם און זייערע משפחות, זיי אלע זענען פארשלונגען געווארן אין דער ערד. די ערד האט זיך געעפנט און זיי פארשלונגען. זא דאס איז איין זאך און דאס זעט אויס צו זיין דער סוף פון דעם. זא זיי זענען אוועק פון דער קהל. זיי זענען נישט קיין חלק פון דער וועלט מער. אין א געוויסן זין קען מען זאגן עס איז זייער קלאר. מ’קוקט ארום, מ’זעט אז ער איז נישט דא. זא מ’זעט אז דאס איז וואס איז געשען מיט קרח.
אבער איצט די 250 מענטשן וואס האבן געפרואווט צו זיין כהנים און זענען פארברענט געווארן, זיי זענען נאך דא. זייערע גופים זענען נאך דא. זיי זענען נישט לעבעדיג אריין אין שאול. זייערע גופים זענען נאך דא. זא זיי זענען נאך א חלק פון דער קהל אין א געוויסן זין. ווי מיר זען, ווען מ’ווערט מאסף צו דיין פאלק, צו דיין משפחה, דאס איז וואס געשעט ווען מ’שטארבט, ווען מ’ווערט באגראבן מיט דיין משפחה און אזוי ווייטער. זא די מענטשן זענען באגראבן געווארן מיט זייער משפחה. עס זאגט נישט אז זיי זענען באגראבן געווארן אבער מיר נעמען אן זיי זענען באגראבן געווארן ווי די מענטשן האבן געטאן מיט זייערע משפחות, גופים אין דער מדבר. זיי זענען נישט אוועק. זא זיי זענען נאך ארום. אין א געוויסן זין זייער טענה איז נאך דא.
דער ציווי צו זאמלען די מחתות
דערפאר איז דא א ספעציעלע מצוה, א ספעציעלער המשך, נישט א מצוה נאר טאקע דער סוף פון דער מעשה צו ווייזן וואס געשעט מיט דעם, אז מיר מאכן דאס אין א סארט סימן, אין א סארט זייער וויכטיגע בשורה, די דברים, פאר אלע דורות צו וויסן אז די מענטשן האבן פארלוירן. און דאס איז א ספעציעלע מצוה.
וידבר ה’ צו משה און ער זאגט אים צו זאגן צו אהרן, אנטשולדיגט צו אלעזר, דער זון פון אהרן. אהרן איז דער כהן גדול. ער מישט זיך נישט אריין אבער אלעזר, ווי מיר זען שפעטער, איז אויך איינע פון די זאכן אין וועלכן די מעשה איז שוין א חלק פון דעם דריטן חלק פון ספר במדבר ווו אלעזר ווערט דער כהן נאך אהרן. אהרן איז געווען אלט שוין, אפשר אלעזר האט שוין איבערגענומען פונקציעס, פונקציאנאלע זאכן, כאטש זאכן וואס מיר דארפן ארבעט. אלעזר האט זיך געזארגט.
די קדושה פון די מחתות
ער זאגט, נעם די מחתות, נעם די כלים, די זאכן אין וועלכע זיי האבן געברענגט זייער קטורת, וואַרף אוועק דאס פייער. פייער מיינט דא, נישט ממש פייער, ריכטיג? עס מיינט קוילן אדער וואס דאס פייער איז אין. וואַרף עס אוועק, צעשפרייט עס, ווארום די מחתות זענען געווארן הייליג, זיי זענען געהייליגט געווארן, זיי זענען געמאכט קודש, זיי זענען געגעבן געווארן צום משכן, זיי זענען געגעבן געווארן צו די קטורת.
זא דער פאקט אז זיי זענען פארברענט געווארן איז ווייל זיי זענען געווען הייליג. עס איז נישט אז די קודש איז נישט אנגענומען געווארן און דערפאר זייער קודש איז א סארט חולין, עס איז נישט הייליג. עס איז פארקערט. עס איז ווייל זיי זענען געווען הייליג אז זיי זענען פארברענט געווארן. זא דערפאר דארפן מיר נעמען די מחתות, כאטש זיי האבן געזינדיגט אויף זיך אליין, ריכטיג? מיט אנדערע ווערטער, עס איז נישט קיין זינד פון דער קהל, עס איז א זינד פון זייער מענטש, עס איז פערזענלעכע זינד. אבער השם זאגט די מחתות זענען נאך א חלק פון דעם משכן, זיי זענען נאך כשר.
שאפן א זכרון אויפן מזבח
זא דערפאר זאלן מיר עס נעמען, מיר זאלן מאכן פון דעם א באדעקונג, א סימן, א סארט רקועי פחים, מ’באדעקט עס, מ’קלאפט עס אראפ ביז עס איז דין און עס ווערט א באדעקונג, א שיינע באדעקונג פארן מזבח. דער מזבח איז נישט געווען באדעקט ביז דעמאלט אזוי שיין, משמע, אדער זיי האבן נאר צוגעלייגט צו דער באדעקונג. עס זאגט נישט פון וואס די מחתות זענען געווען געמאכט, צי זיי זענען געווען גאלד, מסתמא קופער, ווייל דער מזבח איז געווען באדעקט אין קופער.
און דאס איז ווייל זיי האבן עס געברענגט פאר השם און זיי זענען געווארן הייליג. און דערנאך, אבער דער עיקר פונקט איז, דאס וועט זיין א סימן פאר די בני ישראל. זא חוץ פון דעם פאקט אז עס איז א מחתה, עס קען נאר ווערן גענוצט אין א וועג. עס איז ספעציעל געלייגט געווארן אויפן מזבח, דער מזבח איז אין א ציבורדיגן ארט, דער מזבח איז עפעס ווו יעדערער קען זען, עס איז נישט אינעווייניג ווו קיינער קען נישט זען, עס איז אן אויסערדיגע זאך. און יעדעס מאל ווען עמיצער גייט צום מזבח, וועסטו זען, דאס איז משונה, די באדעקונג פון דעם מזבח, די פלאטירונג אויפן מזבח, איז א חלק פון דעם סימן, עס זאגט, קוק וואס געשעט צו מענטשן וואס פרואווען צו נעמען אוועק די כהונה פון לוי, פון אהרן און זיינע קינדער.
זא מיט אנדערע ווערטער, דאס איז נישט נאר ווי א משונה זאך ווו עס איז געווארן הייליג, זא דערפאר מוז עס זיין א חלק, נאר עס איז ווי א לימוד אזוי, און דאס איז עפעס וואס מיר זען אין אלע די מעשיות, עס איז כמעט אלעמאל עפעס וואס בלייבט איבער צו זיין א סימן, אפילו די מעשה אליין איז א סימן, אבער דער פאקט אז דאס איז איבערגעבליבן איז א סימן צו ווייזן אונז די בשורה, דעם לימוד פון דער מעשה.
און ער האט עס געטאן, זא דאס איז געווען דער ציווי, און אלעזר טוט עס, ער מאכט עס, און עס ווערט א זכרון, און דא אין דער מעשה, און ווען עס ווערט געטאן, דער פסוק דערקלערט דאס בעסער, עס ווערט א זכרון פאר די בני ישראל, א סימן, א שטיק זכרון, אז א פרעמדער, עמיצער וואס איז נישט פון די קינדער פון אהרן זאל עס נישט נעמען אוועק, און ער זאל נישט זיין ווי קרח און זיינע לייט, און ער האט דאס געטאן ווי השם האט געזאגט משה צו טאן.
איצט, דאס איז דער סוף, דא איז דער סוף פון דעם חלק פון דער מעשה, אזוי שניידט איך עס אויף, און דאס איז ווו דער פרק זאל געווען זיין.
די קלאג פון די מענטשן דעם צווייטן טאג
איצט, משמע דאס איז נישט געווען גענוג, זא בפירוש משה האט געווונען דעם קאמף, קרח איז אומגעקומען, עס זענען געווען 250 מענטשן אומגעקומען, אבער עס זעט אויס ווי די מענטשן האבן נאך געטראכט אז זיי האבן א גוטע טענה, מענטשן האבן נאך געטראכט אז זיי האבן א פונקט, זא דער פאקט אז זיי זענען געשטארבן איז נישט געווען גענוג.
הרג’ענען איז נישט קיין גענוגענדע ראי’
זא דא זען מיר עפעס זייער וויכטיגס, הרג’ענען מענטשן איז נישט קיין גענוגענדע ראי’ אז דו ביסט גערעכט, מ’דארף אויך ווייזן אז מ’איז גערעכט, מ’דארף כאטש ברענגען א בעסערן סימן, דאך אפילו זיי זענען אומגעקומען נסיים ווי משה האט געזאגט, דאס אלעס איז נאך נישט גענוג, משמע משה, ער קען טאן נסים, ער קען מאכן אז נסים זאלן געשען אויך, דאס באווייזט נישט פיל, זא מיר דארפן ווייזן עפעס מער.
זא מיר האבן די קלאג, זא דאס איז ווי נאך א טריט פון דער מעשה, טאקע נאך א מעשה, עס איז ווי אסאך מעשיות מ’הייבט נאר אן מיט א קלאג, די מעשיות קען האבן אנגעהויבן דא, אבער דאך עס קלאגט זיך איבער וואס איז געשען פריער, איבער דער מעשה פון קרח. די עדה ווידער, די מענטשן קלאגן זיך אויף משה, דעם צווייטן טאג אויף משה און זיי זאגן, איר האט אומגעברענגט השם’ס פאלק, געדענקט, דאס איז געווען קרח’ס טענה, מיר זענען השם, און איצט האט איר זיי אומגעברענגט, איר האט אומגעברענגט עטלעכע פון אונז, נאר פאר וועלן צו זיין קודש, נאר פאר וועלן צו זיין כהנים, עס זעט אויס נישט פייר, עס זעט אויס ווי זיי האבן נישט באוויזן זייער פונקט נאך.
השם’ס כעס און די סכנה פון חורבן
און איצט ווידער, השם איז זייער אויפגעברויזט, זא דאס איז פונקט ווי אין יעדער קלאג, השם איז אויפגעברויזט, זיי אלע זאמלען זיך צוזאמען אויף משה, זיי קומען צום אהל מועד און ווידער, דער ענן איז דארט, דער ענן האט באדעקט דעם אהל מועד, דער כבוד פון השם איז דארט, משה און אהרן גייען אריין אין דעם אהל מועד און השם רעדט צו משה די זעלבע זאך וואס ער האט גערעדט פריער, הרומו, שיידט זיך אפ פון דעם, און דערנאך וועל איך חרובן זיי אלעמען.
און וואס האבן משה און אהרן געטאן? די זעלבע זאך וואס זיי טוען די גאנצע צייט, זיי פאלן אויף זייערע פנימער, עס זאגט נישט אז משה טוט עפעס, און דא איז דא א נייע זאך, א זייער אינטערעסאנטע מעשה, אנשטאט משה קומט און זאגט, ער קען נישט האבן געזאגט דאס, ווייל דאס איז כל העדה, ווידער, כאטש אלע די פארשטייערס, עס איז נישט טאקע עמיצער וואס זאגט, און דאך, ווי מיר האבן דערקלערט נעכטן, עס איז נאך משה קען האבן געטענה’ט אז קרח האט אויפגעהעצט אלעס, אבער עס האט אויסגעזען ווי עס האט נישט געהאלפן, דער פאקט אז קרח איז חרובן געווארן, קרח האט פארלוירן זייער קלאר, האט נישט געהאלפן אז די רעשט פון די מענטשן, אדער עטלעכע פון די רעשט פון די מענטשן זענען נאך געווען אויף זיין זייט, זענען נאך געווען קלאגנדיג איבער, נישט נאר אויף זיין זייט, זיי זענען געווען קלאגנדיג איבער וואס משה האט געטאן צו אים.
אהרן שטעלט אפ די מגפה מיט קטורת
זא דערפאר, זיי דארפן טאן אסאך מער, זיי דארפן, השם איז נאך זייער אויפגעברויזט, און ער וויל חרובן זיי אלעמען, און איצט משה קען נישט דאווענען, ער האט נישט קיין טענה איבער, אבער ער האט א וועג, ער האט א וועג, עס איז זייער אינטערעסאנט, דאך, די זעלבע קטורת וואס האט אומגעברענגט די 250 מענטשן וועט ראטעווען די רעשט פון די מענטשן, זא עפעס זייער מאדנע גייט פאר דא.
דער ציווי צו ברענגען קטורת
אבער משה זאגט אהרן, איך האב א תירוץ, נעם די מחתה, לייג פייער פון דעם מזבח, זא זייער וויכטיג, דאס איז נישט אש זרה, פייער פון דעם מזבח, און גיי צו די מענטשן און מכפר זיי, זא משמע קטורת איז עפעס וואס מכפר פאר א זינד, מכפר פאר א מגפה, עס קען האבן עטלעכע מעדיצינישע אייגנשאפטן אין א וועג, עטלעכע מענטשן קען זאגן דאס, אבער אין יעדן פאל, עס איז עפעס וואס קען לייזן דעם פראבלעם, עס איז דא א נגף, עס האט אנגעהויבן א מגפה, א מגפה האט אנגעהויבן, גיי לייג קטורת דארט, עס וועט עס אפשטעלן.
שטייענדיג צווישן די טויטע און די לעבעדיגע
און דאס איז וואס אהרן האט געטאן, ער לויפט, תיכף, אריין אין דער עדה, אריין אין די געזאמלטע מענטשן, און ער זעט אז דאס איז אמת, דער נגף האט אנגעהויבן, די מגפה האט אנגעהויבן, ער לייגט קטורת, ער שטייט צווישן די טויטע און די לעבעדיגע, מיט אנדערע ווערטער, ביז ווו אהרן איז געקומען, מענטשן זענען געשטארבן, און פון דער קטורת און ווייטער, אפשר ממש, ווי ער איז געשטאנען, און עס איז ווי א מגפה וואס שפרייט זיך, ווי אויף א אנשטעקנדיגן אופן, ריכטיג, זא עס שפרייט זיך, עס ברענגט אום איינעם, דעם צווייטן, און דערנאך וואו אהרן שטייט, ער האט געמאכט ווי א מחיצה מיט זיין קטורת, און דאס איז ווו די מגפה האט אפגעשטעלט, און די מגפה האט אפגעשטעלט.
און מיר האבן אין סוף פון דעם זאץ וואס זאגט ווי פיל מענטשן זענען אומגעקומען אין דער מגפה, 14,700 מענטשן זענען אומגעקומען אין דעם נגף, חוץ פון קרח און די 250 מענטשן וואס זענען אומגעקומען, און אהרן קומט צוריק צו משה און א סארט באריכט צו דעם נגף, און דאס איז א סארט דער נגף האט אפגעשטעלט.
זא דאס איז דער סוף פון דער צווייטער מעשה, עס איז געווען א נגף, און עס איז געלייזט געווארן דורך די קטורת, די זעלבע קטורת וואס האט אומגעברענגט יעדערן, ווען אהרן האט עס געטאן, דאס איז טאקע מסתמא דער פשוט’ער סברא, ווען אהרן האט עס געטאן, עס איז געווען אויפן ריכטיגן אופן, און דערפאר איז געווען נישט עפעס וואס האט אומגעברענגט קיינעם.
דער נסיון פון די שטעקן
אבער איצט ווידער, דאס איז נישט גענוג צו ווייזן, מענטשן האבן נאך א טענה, זיי האבן נאך א פראבלעם, זא השם פרואווט צו טאן עפעס צו ווייזן עפעס, אז אהרן איז דער איינער וואס איז אויסדערוויילט, משמע זיי האבן נישט, דער פאקט אז ער קען הרג’ענען זיינע לייט וואס זענען קעגן, וואס טשאלענדזשן אים, איז נישט גענוג, זא ער זאגט עפעס אנדערש, ער זאגט עפעס נייעס.
דער ציווי צו ברענגען די שטעקן
און ער זאגט דאס, השם רעדט צו משה, און ער זאגט זיי, זאג יעדן פון די שבטים, יעדן פירער פון, אדער יעדן שבט, 12 פון זיי, צו נעמען א שטעקן, מטה, עס איז אינטערעסאנט ווייל מטה איז א שטעקן, און מטה איז אויך דאס בילד, דער משל, ריכטיג, וואס ווערט גענוצט, משל וואס ווערט גענוצט צו פארשטעלן א שבט, ריכטיג, א שבט איז ממש אויך א שטעקן, אדער א מטה מיינט אמאל עפעס ווי מיר רופן א שבט, א שבט, אבער עס ווערט גערופן א שבט, ווייל דער שבט ווערט געפירט דורך עמיצן מיט א שטעקן, עפעס אזוי.
זא איצט נעמען זיי דעם שטעקן, וואס איז ווי ממש סימבאליש פון דעם שבט, לייג יעדן איינעמס נאמען אויף זיין שטעקן, אהרן אויף זיין שטעקן, אדער דער שטעקן וואס פארשטעלט לוי, און דו וועסט לייגן אלע די שטעקן אין דעם אהל מועד, און איצט וועט עס זיין א נייער וועג פון ווייזן ווער איז אויסדערוויילט, ווער עס איז אויסדערוויילט, זיין שטעקן וועט בליען, זא א שטעקן דאך איז געמאכט פון האלץ, עס איז אן אומנאטירלעכע זאך, עס ווערט גענוצט נאר ווי א שטעקן, אבער אויב עס איז געמאכט פון האלץ, דאן קען עס זיין, עס קען שפראצן, עפעס קען וואקסן אויף אים.
א בעסערער סימן: לעבן אנשטאט טויט
זא השם וועט ווייזן, נסיים, אבער אין א וועג, אז אהרן’ס שטעקן האט שפראצונג, עס שפראצט, עס וואקסט, עס לעבט, און דאס וועט ווייזן אז אהרן איז אויסדערוויילט געווארן, און איך וועל שטילן, איך וועל שטילן פון מיר די קלאגן פון די מענטשן, זא דאס איז זייער שיין, איך טראכט עס איז א זייער פשוט’ער פונקט, הרג’ענען מענטשן איז נישט קיין זייער גוטער סימן, אבער אויב מ’קען מאכן בלומען וואקסן מער ווי אנדערע מענטשן, דאס איז א סארט בעסערער סימן.
דער נס פון דעם בליענדיגן שטעקן
און דאס איז וואס זיי טוען, משה רעדט צו די מענטשן, זיי יעדער גיט אים א מטה, ער לייגט דעם מטה אהרן צוזאמען, ער לייגט עס אלעס אין דעם אהל מועד, און ער לאזט עס דארט איבער נאכט, דערנאך אין דער פרי, משה קומט צום אהל העדות, ווידער אהל העדות, אהל מועד, טוישן נעמען, און דא זען מיר, דאך, אז דער מטה אהרן האט געבליט, עס האט ציץ, עס האט נאך א מדרגה פון בלום, אפשר ווי די שפיציגע טיילן וואס קומען ארויס, די מאנדלען, און עטלעכע מאנדלען, עס האט טאקע פרוכט, עס קומט צו וואקסן, שקדים איז עפעס וואס וואקסט שנעל, זא דאס איז די סארט בילד.
און משה ברענגט עס ארויס, און ער ווייזט זיי, קוקט, דאס איז דער איינער וואס האט געשפראצט, און איצט ווערט דאס אויך א זכרון, פונקט ווי מיר האבן געהאט—
דער שטעקן אפגעהיט ווי אן אייביגער זכרון
דער מטה ווערט אויך צוריקגעלייגט און ווערט א זכרון אויף אייביג, דער שענערער סימן. אז אהרן’ס שטעקן האט געשפראצט און דאס איז וואס גאט זאגט משה צו ברענגען צוריק דעם מטה און אלע די אנדערע האבן זיי צוריקגעגעבן. אבער דער אהרן וואס איז נסיים געשפראצט, לייג צוריק פאר עדות, וועט זיין די למשמרת פאר עפעס געהיטס. עס וועט ווערן געהיט. עס וועט ווערן געוואכט. עס וועט בלייבן דארט אז זיי זאלן נישט קלאגן איבער דעם.
מיט אנדערע ווערטער, דאס איז גאט העלפט זיי נישט צו האבן קלאגן. אויב זיי שטארבן, דאן וועלן זיי גיין צום משכן און זיי וועלן שטארבן. ווי מיר זען די גאנצע צייט, מ’קען שטארבן פון גיין נאנט צום משכן ווען מ’איז נישט אויטאריזירט. זא דאס וועט זיין א סימן צו ווייזן זיי אז דער אהרן איז אויסדערוויילט געווארן און זיי זאלן נישט טאן גארנישט. משה, דאס איז וואס גאט זאגט און דאס איז וואס געשעט.
א באמערקונג וועגן פרק-איינטיילונג
איצט, די מעשה גייט ווייטער אין א דריטן מדרגה און דער פרק דא איז אפגעשניטן געווארן טאקע אין דעם אומריכטיגן ארט דא. איך וועל זיי נישט נאכפאלגן. מיר וועלן אנהייבן דעם ערשטן פסוק, דעם לעצטן פסוק, אדער די לעצטע פסוקים פון דעם פרק. מיר וועלן טאן מארגן אין דעם קומענדיגן פרק ווייל דאס איז טאקע די שאלה, איך טראכט, וואס ענטפערט. עס איז דא א שאלה און תשובה דארט.
במדבר פרק י”ז (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק יז — לאחר מחלוקת קרח ומבחן המטות
1. גורל המחתות של 250 האיש (יז, א–ה)
הטקסט: הפסוקים הפותחים משלימים את סיפור קרח מהפרק הקודם.
הסברים מרכזיים:
קרח, דתן ואבירם נבלעו בארץ — הם נעלמו לחלוטין מן הקהילה. אך 250 האיש שהקריבו קטורת ונשרפו באש עדיין היו גופותיהם נוכחות. הם נשארו “חלק מהקהילה” במותם, בדומה למושג “ויאסף אל עמיו” שמרמז על קבורה בין בני המשפחה. טענתם, במובן מסוים, עדיין הייתה נוכחת.
ה’ מצווה על משה לומר לאלעזר (לא לאהרן) לאסוף את המחתות. פרט זה משקף כיצד אלעזר כבר היה נוטל על עצמו תפקידים כהונתיים — סימן לכך שסיפור זה שייך לחלק השלישי של ספר במדבר, שבו אלעזר עובר לתפקיד לאחר אהרן.
המחתות נעשו קדושות (כי קדשו). באופן קריטי, האנשים לא נהרגו מפני שקרבנותיהם נדחו כחולין. ההיפך הוא הנכון: מפני שהקטורת הייתה קדושה, הם נשרפו. המחתות לכן שומרות על קדושתן וצריכות לשמש מחדש למטרה אחרת.
החטא היה אישי (חטאי האנשים האלה בנפשותם) — הם חטאו נגד עצמם, לא נגד כל העדה. ובכל זאת הכלים הקדושים חייבים עדיין לשרת את המשכן.
המחתות מרוקעות לרקועי פחים לכסות את המזבח החיצון (מזבח החיצון). המזבח עמד במקום ציבורי הנראה לכל, מה שהופך את הכיסוי הזה לאות ולזיכרון קבוע — אזהרה שאיש זר לא יקריב קטורת. הפרק היה צריך להסתיים כאן באופן הגיוני.
תובנה: כמעט כל סיפור מסוג זה משאיר אחריו שריד פיזי כאות. הסיפור עצמו הוא אות, אך הזיכרון המוחשי מחזק את הלקח לאורך הדורות.
—
2. תלונת העם והמגפה (יז, ו–טו)
הטקסט: העדה מתלוננת למחרת; פורצת מגפה ונעצרת על ידי קטורת אהרן.
הסברים מרכזיים:
למרות השמדתו הדרמטית של קרח, העם לא השתכנע. הם האשימו את משה ואהרן: “אתם המתם את עם ה'”. זה מהדהד את טענתו המקורית של קרח — כל העדה כולם קדושים — אז הריגת חלק מהם על רצונם לקדושה או לכהונה נראתה בלתי צודקת.
עיקרון מכריע עולה: הריגת מתנגדים אינה מוכיחה שאתה צודק. אפילו מיתות נסיות (בריאה יברא ה’) אינן הוכחה מספקת — אנשים יכולים לנמק שצדיק כמו משה פשוט יש לו את הכוח לעשות ניסים. נדרש משהו נוסף.
ה’ שוב מאיים בהשמדה מוחלטת (הרומו… ואכלה). משה ואהרן נופלים על פניהם, אך הפעם משה אינו יכול להתפלל עם הטיעון הקודם שלו (האיש אחד יחטא) מפני שהתלונה באה מכל העדה, לא ממסית אחד.
במקום זאת, משה משתמש ב*סגולה* — הוא אומר לאהרן לקחת מחתה עם אש מהמזבח (באופן מובהק לא אש זרה), להוסיף קטורת, וללכת בין העם לכפר. אותה קטורת שהרגה את 250 האיש כעת מצילה את השאר. ההבדל: כאשר אהרן מבצע אותה בדרך הנכונה, היא מרפאה במקום להרוס.
אהרן ממש עומד בין המתים ובין החיים, יוצר מחסום עם הקטורת שעוצר את התפשטות המגפה — המתוארת כמעט כמחלה מדבקת העוברת מאדם לאדם. 14,700 מתים, בנוסף לקבוצת קרח ול-250.
—
3. מבחן המטות (יז, טז–כד)
הטקסט: ה’ מצווה על מבחן חדש — שנים עשר מטות מונחים באהל מועד.
הסברים מרכזיים:
אפילו לאחר המגפה, טענת העם נמשכת. ה’ לכן מעצב הפגנה חיובית במקום עונשית.
כל שבט (שבט) מספק מטה (מטה) — משחק המילים משמעותי, שכן מטה פירושו גם “מקל/שרביט” וגם “שבט”, מאחר ושבט מיוצג באופן סמלי על ידי מטה המנהיג. שמו של כל נשיא נכתב על מטהו; שמו של אהרן עולה על מטה לוי.
המטות מונחים בין לילה לפני ה’ באהל מועד. בבוקר, מטה אהרן פרח, הוציא ציץ, ויגמול שקדים — שלושה שלבי צמיחה. שקדים נבחרים מפני שהם גדלים במהירות, מה שמחזק את המהירות הנסית והחיוניות של האות.
הטקסט מתחלף בין השמות אהל מועד ואהל העדות — משה מניח את המטות באהל מועד אך נכנס לאהל העדות למחרת בבוקר. חילוף זה הוא מאפיין חוזר שראוי לשים לב אליו.
התובנה המרכזית: הריגת אנשים היא אות גרוע לחסד אלוהי. גרימת פרחים לצמוח — הפגנת חיים ויצירתיות במקום הרס — היא הוכחה הרבה יותר משכנעת לבחירה. זהו האות שסוף סוף ישקיט (והשקטי מעלי) את תלונות העם.
—
4. המטה כזיכרון קבוע (יז, כה–כו)
הטקסט: הוראת ה’ לשמר את מטה אהרן.
הסברים מרכזיים:
בדיוק כפי שמחתות החוטאים רוקעו על המזבח כזיכרון ואות קבועה, גם מטה אהרן מוחזר לפני העדות כזיכרון מתמשך — אך זהו האות *היפה* יותר, אות של חיים במקום מוות.
המטות האחרים מוחזרים לבעליהם, אך מטה אהרן שפרח בנס נשמר למשמרת לאות לבני מרי — משומר כאות למורדים.
המטרה היא במפורש מגינה: כדי שלא יתלוננו שוב ולא ימותו. ה’ עוזר לעם להימנע מתלונות קטלניות עתידיות. התקרבות למשכן ללא הרשאה היא קטלנית, כפי שהוכח שוב ושוב, אז אות זה משמש גם כאזהרה וגם כאישור שאהרן נבחר.
משה מבצע את הוראות ה’ בדיוק.
—
5. הערות מבניות
חלוקת הפרקים שגויה בשני מובנים. ראשית, ההפסקה הטבעית צריכה לבוא אחרי פרשת המחתות (יז, ה), שמסיימת את סיפור קרח עצמו. מה שבא אחר כך — התלונה, המגפה ומבחן המטות — מהווה קשת סיפורית חדשה, אם כי היא רציפה מבחינה נושאית. ההתקדמות היא: (1) עונש קרח, (2) זיכרון המחתות, (3) העם נשאר לא משוכנע, (4) מגפה והצלה בקטורת, (5) ההוכחה החיובית של המטה הפורח. כל שלב מסלים מפני שההפגנה הקודמת לא הייתה מספקת.
שנית, שני הפסוקים האחרונים של פרק יז שייכים למעשה מבחינה נושאית לפרק הבא, שכן הם מציבים שאלה שהפרק הבא עונה עליה. הם יטופלו בדיון על הפרק הבא.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק יז: המחתות, המגפה ומטה הפריחה
ההמשך ממרד קרח
כפי שדיברנו אתמול, זה באמת המשך של הסיפור. אז הרשו לי לסיים את החלק האחרון של הסיפור הקודם ואז יש עוד חלק שבאמת אם מישהו היה רוצה לעשות חתך אז הוא היה צריך לחתוך אחרי החלק הזה.
אז מה שיש לנו זה ככה. זכרו שקרח ומשפחתו ודתן ואבירם ומשפחותיהם, כולם נבלעו לתוך האדמה. האדמה נפתחה ובלעה אותם. אז זה דבר אחד ונראה שזה סוף הסיפור. אז הם אבדו מהקהילה. הם לא חלק מהעולם יותר. במובן מסוים אפשר לומר שזה מאוד ברור. אתה מסתכל מסביב, אתה רואה שהוא לא כאן. אז אתה רואה שזה מה שקרה עם קרח.
אבל עכשיו 250 האנשים שניסו להיות כהנים ונשרפו, הם עדיין כאן. גופותיהם עדיין כאן. הם לא ירדו חיים לשאול. גופותיהם עדיין כאן. אז הם עדיין חלק מהקהילה במובן מסוים. כפי שאנחנו רואים, כשאתה נאסף אל עמך, אל משפחתך, זה מה שקורה כשאתה מת, כשאתה נקבר עם משפחתך וכן הלאה. אז האנשים האלה נקברו עם משפחתם. זה לא אומר שהם נקברו אבל אנחנו מניחים שהם נקברו איפה שהעם עשה עם משפחותיהם, גופות במדבר. הם לא אבדו. אז הם עדיין בסביבה. במובן מסוים הטיעון שלהם עדיין כאן.
הציווי לאסוף את המחתות
אז לכן יש מצווה מיוחדת, המשך מיוחד, לא מצווה אבל באמת סוף הסיפור להראות מה קורה עם זה, שאנחנו עושים מזה איזשהו סימן דרך, איזשהו מסר חשוב מאוד, הדברים, לכל הדורות לדעת שהאנשים האלה הפסידו. וזו מצווה מיוחדת.
וידבר ה’ אל משה והוא אומר לו לומר לאהרן, סליחה לאלעזר, בן אהרן. אהרן הוא הכהן הגדול. הוא לא מתערב אבל אלעזר, כפי שאנחנו רואים מאוחר יותר, הוא גם אחד הדברים שבהם הסיפור הזה כבר חלק מהחלק השלישי של ספר במדבר שבו אלעזר הופך להיות הכהן אחרי אהרן. אהרן היה כבר זקן, אולי אלעזר כבר היה לוקח על עצמו תפקידים, דברים תפקודיים, לפחות דברים שאנחנו צריכים עבודה. אלעזר היה מטפל.
קדושת המחתות
הוא אומר, קח את המחתות, קח את הכלים, הדברים שבהם הם הביאו את הקטורת שלהם, זרוק את האש. אש פירושה כאן, לא ממש אש, נכון? זה אומר גחלים או מה שהאש נמצאת בתוכו. זרוק את זה, פזר את זה, כי המחתות האלה נעשו קדושות, הן התקדשו, הן נעשו קודש, הן ניתנו למשכן, הן ניתנו לקטורת.
אז העובדה שהם נשרפו היא בגלל שהם היו קדושים. זה לא שהקודש האלה לא התקבלו ולכן הקודש שלהם הוא סוג של חילוני, זה לא קדוש. זה ההיפך. זה בגלל שהם היו קדושים שהם נשרפו. אז לכן אנחנו צריכים לקחת את המחתות האלה, למרות שהם חטאו על עצמם, נכון? במילים אחרות, הם לא חטא של הקהל, הם חטא של האדם שלהם, הם חטאים אישיים. אבל ה’ אומר שהמחתות האלה עדיין חלק מהמשכן, הם עדיין כשרים.
יצירת זיכרון על המזבח
אז לכן אנחנו צריכים לקחת את זה, אנחנו צריכים לעשות מזה כיסוי, סימן, סוג של רקועי פחים, אתה מכסה את זה, אתה דופק את זה עד שזה דק וזה הופך לכיסוי, כיסוי יפה למזבח. המזבח לא היה מכוסה עד אז כל כך יפה, כנראה, או שהם פשוט הוסיפו לכיסוי. זה לא אומר ממה המחתות האלה היו עשויות, האם הם היו זהב, כנראה נחושת, כי המזבח היה מכוסה בנחושת.
וזה בגלל שהם הביאו את זה לה’ והם נעשו קדושים. ואז, אבל העיקר הוא, זה יהיה אות לבני ישראל. אז מלבד העובדה שזה מחתה, זה יכול פשוט להיות משומש באיזשהו אופן. זה הושם במיוחד על המזבח, המזבח הוא במקום ציבורי, המזבח הוא משהו שכולם יכולים לראות, זה לא בפנים שאף אחד לא יכול לראות, זה דבר חיצוני. וכל פעם שמישהו הולך למזבח, אתה תראה, זה מוזר, הכיסוי הזה של המזבח, הציפוי הזה על המזבח, הוא חלק מהאות, זה אומר, תראה מה קורה לאנשים שמנסים לקחת את הכהונה מלוי, מאהרן ומבניו.
אז במילים אחרות, זה לא רק איזה דבר מוזר שבו זה נעשה קדוש, ולכן זה חייב להיות חלק, אלא זה כמו לקח כזה, וזה משהו שאנחנו רואים בכל הסיפורים האלה, יש כמעט תמיד משהו שנשאר להיות אות, אפילו הסיפור עצמו הוא אות, אבל העובדה שזה נשאר היא אות להראות לנו את המסר, את הלקח של הסיפור הזה.
והוא עשה את זה, אז זה היה הציווי, ואלעזר עושה את זה, הוא עושה את זה, וזה הופך לזיכרון, וכאן בפעולה, וכשזה נעשה, הפסוק מסביר את זה טוב יותר, זה הופך לזיכרון לבני ישראל, סימן דרך, חתיכת זיכרון, כדי שזר, מישהו שהוא לא מבני אהרן לא יקח את זה, והוא לא יהיה כמו קרח ואנשיו, והוא עשה את זה כמו שה’ אמר למשה לעשות.
עכשיו, זה הסוף, הנה הסוף של החלק הזה של הסיפור, ככה אני חותך את זה, וזה איפה שהפרק היה צריך להיות.
תלונת העם למחרת
עכשיו, כנראה שזה לא היה מספיק, אז ברור שמשה ניצח את המאבק הזה, קרח נהרג, היו 250 אנשים שנהרגו, אבל נראה שהעם עדיין חשב שיש להם טיעון טוב, אנשים עדיין חשבו שיש להם נקודה, אז העובדה שהם מתו לא הייתה מספיקה.
הריגה אינה הוכחה מספקת
אז כאן אנחנו רואים משהו חשוב מאוד, להרוג אנשים זה לא הוכחה מספקת שאתה צודק, אתה צריך גם להראות שאתה צודק, אתה צריך לפחות להביא סימן טוב יותר, כמובן אפילו הם נהרגו בנס כמו שמשה אמר, כל זה עדיין לא מספיק, כנראה משה, הוא יכול לעשות ניסים, הוא יכול לגרום לניסים לקרות גם, זה לא מוכיח הרבה, אז אנחנו צריכים להראות משהו יותר.
אז יש לנו את התלונה, אז זה כמו שלב נוסף של הסיפור, באמת סיפור אחר, זה כמו הרבה סיפורים שאתה פשוט מתחיל עם תלונה, הסיפורים יכלו להתחיל כאן, אבל כמובן זה מתלונן על מה שקרה לפני, על הסיפור של קרח. העדה שוב, האנשים מתלוננים על משה, למחרת על משה והם אומרים, אתם המתם את עם ה’, זכרו, זה היה הטיעון של קרח, אנחנו ה’, ועכשיו אתם הרגתם אותם, אתם הרגתם כמה מאיתנו, רק בגלל שרצינו להיות קדושים, רק בגלל שרצינו להיות כהנים, זה נראה לא הוגן, נראה שהם לא הוכיחו את הנקודה שלהם עדיין.
כעס ה’ והאיום בהשמדה
ועכשיו שוב, ה’ מאוד כועס, אז זה בדיוק כמו בכל תלונה, ה’ כועס, כולם מתאספים יחד על משה, הם באים לאהל מועד ושוב, הענן שם, הענן כיסה את אהל מועד, כבוד ה’ שם, משה ואהרן נכנסים לאהל מועד וה’ מדבר אל משה את אותו הדבר שהוא דיבר לפני, הרומו, הבדלו מתוך זאת, ואז אני אשמיד את כולם.
ומה עשו משה ואהרן? אותו הדבר שהם עושים כל הזמן, הם נופלים על פניהם, זה לא אומר שמשה עושה משהו, וכאן יש דבר חדש, סיפור מאוד מעניין, במקום שמשה יבוא ויגיד, הוא לא יכול היה לומר את זה, כי זה כל העדה, שוב, לפחות כל הנציגים, אין באמת מישהו שאומר, וכמובן, כמו שהסברנו אתמול, זה עדיין משה יכול היה לטעון שקרח הסית את הכל, אבל נראה שזה לא עזר, העובדה שקרח הושמד, קרח הפסיד מאוד ברור, לא עזרה ששאר האנשים, או כמה משאר האנשים עדיין היו בצד שלו, עדיין התלוננו על, לא רק בצד שלו, הם התלוננו על מה שמשה עשה לו.
אהרן עוצר את המגפה עם קטורת
אז לכן, הם צריכים לעשות הרבה יותר, הם צריכים, ה’ עדיין מאוד כועס, והוא רוצה להשמיד את כולם, ועכשיו משה לא יכול להתפלל, אין לו טיעון שנשאר, אבל יש לו דרך, יש לו דרך, זה מאוד מעניין, כמובן, אותה קטורת שהרגה את 250 האנשים הולכת להציל את שאר האנשים, אז משהו מאוד מוזר קורה כאן.
הציווי להביא קטורת
אבל משה אומר לאהרן, יש לי פתרון, קח את המחתה, שים אש מהמזבח, אז מאוד חשוב, זו לא אש זרה, אש מהמזבח, ולך אל העם וכפר עליהם, אז כנראה קטורת היא משהו שמכפר על חטא, מכפר על מגפה, אולי יש לה תכונות רפואיות באיזשהו אופן, כמה אנשים אולי יגידו את זה, אבל בכל מקרה, זה משהו שיכול לפתור את הבעיה הזו, יש נגף, זה התחיל מגפה, מגפה התחילה, לך שים קטורת שם, זה יעצור את זה.
עומד בין המתים והחיים
וזה מה שאהרן עשה, הוא רץ, מיד, לתוך העדה, לתוך האנשים המתאספים, והוא רואה שזה נכון, הנגף התחיל, המגפה התחילה, הוא שם קטורת, הוא עומד בין המתים והחיים, במילים אחרות, עד איפה שאהרן הגיע, אנשים מתו, ומהקטורת והלאה, אולי ממש, כמו שהוא עמד, ויש כמו מגפה שמתפשטת, כמו בצורה מדבקת, נכון, אז זה מתפשט, זה הורג אחד, הבא, ואז איפה שאהרן עומד, הוא עשה כמו מחיצה עם הקטורת שלו, וזה איפה שהמגפה נעצרה, והמגפה נעצרה.
ויש לנו בסוף המשפט שאומר כמה אנשים נהרגו במגפה, 14,700 אנשים נהרגו בנגף, מלבד קרח ו-250 האנשים שנהרגו, ואהרן חוזר אל משה וסוג של מדווח על הנגף, וזה סוג של הנגף נעצר.
אז זה סוף הסיפור השני הזה, היה נגף, והוא נפתר על ידי הקטורת, אותה קטורת שהרגה את כולם, כשאהרן עשה את זה, זה באמת כנראה ההיגיון הפשוט, כשאהרן עשה את זה, זה היה בדרך הנכונה, ולכן לא היה משהו שהרג מישהו.
מבחן המטות
אבל עכשיו שוב, זה לא מספיק להראות, לאנשים עדיין יש טיעון, עדיין יש להם איזושהי בעיה, אז ה’ מנסה לעשות משהו להראות איזה, שאהרן הוא זה שנבחר, כנראה שהם לא, העובדה שהוא יכול להרוג את האנשים שלו שנגד, שמאתגרים אותו, זה לא מספיק, אז הוא אומר משהו אחר, הוא אומר משהו חדש.
הציווי להביא את המטות
והוא אומר את זה, ה’ מדבר אל משה, והוא אומר להם, אמור לכל אחד מהשבטים, כל מנהיג של, או כל שבט, 12 מהם, לקחת מקל, מטה, זה מעניין כי מטה זה מקל, ומטה זה גם התמונה, הדימוי, נכון, שמשתמשים בו, דימוי שמשתמשים בו כדי לייצג שבט, נכון, שבט הוא ממש גם מקל, או מטה לפעמים אומר משהו כמו מה שאנחנו קוראים שבט, שבט, זה נקרא שבט, כי השבט מובל על ידי מישהו עם מקל, משהו כזה.
אז עכשיו הם לוקחים את המקל הזה, שהוא כמו ממש סמלי של השבט, שים את השם של כל אדם על המקל שלו, אהרן על המקל שלו, או המקל שמייצג את לוי, ואתה תשים את כל המקלות האלה באהל מועד, ועכשיו זה יהיה דרך חדשה להראות מי נבחר, מי שנבחר, המקל שלו יפרח, אז מקל כמובן עשוי מעץ, זה דבר מלאכותי, זה משמש רק כמקל, אבל אם זה עשוי מעץ, אז זה יכול להיות, זה יכול לנבוט, משהו יכול לצמוח עליו.
סימן טוב יותר: חיים במקום מוות
אז ה’ הולך להראות, בנס, אבל באיזשהו אופן, שהמקל של אהרן יש לו ניבוט, זה נובט, זה גדל, זה חי, וזה יראה שאהרן נבחר, ואני אשקיט, אני אשקיט מעלי את תלונות העם, אז זה מאוד יפה, אני חושב שזו נקודה מאוד פשוטה, להרוג אנשים זה לא סימן טוב מאוד, אבל אם אתה יכול לגרום לפרחים לצמוח יותר מאנשים אחרים, זה סוג של סימן טוב יותר.
נס המטה הפורח
וזה מה שהם עושים, משה מדבר אל העם, כל אחד נותן לו מטה, הוא שם את מטה אהרן ביחד, הוא שם את הכל באהל מועד, והוא משאיר את זה שם בלילה, אז בבוקר, משה בא לאהל העדות, שוב אהל העדות, אהל מועד, משנים שמות, וכאן אנחנו רואים, כמובן, שמטה אהרן פרח, יש לו ציץ, יש לו עוד רמה של פרח, אולי כמו החלקים המחודדים שיוצאים, השקדים, וכמה שקדים, זה בעצם יש פרי, זה מתחיל לצמוח, שקדים זה משהו שצומח מהר, אז זה סוג של תמונה.
ומשה מוציא את זה, והוא מראה להם, תראו, זה זה שנבט, ועכשיו זה הופך גם לזיכרון, בדיוק כמו שהיה לנו—
המטה נשמר כזיכרון נצחי
המטה גם מוחזר ונעשה זיכרון לעולם, הסימן היפה יותר. שמטה אהרן פרח וזה מה שאלוהים אומר למשה להחזיר את המטה וכל האחרים הם החזירו. אבל האהרן שפרח בנס, תחזיר לפני העדות, יהיה למשמרת למשהו שנשמר. זה הולך להישמר. זה הולך להישמר. זה הולך להישאר שם כדי שהם לא יתלוננו על זה.
במילים אחרות, זה אלוהים עוזר להם לא להיות להם תלונות. אם הם ימותו, אז הם ילכו למשכן והם ימותו. כפי שאנחנו רואים כל הזמן, אתה יכול למות מלהתקרב למשכן כשאתה לא מורשה. אז זה יהיה סימן להראות להם שהאהרן נבחר והם לא צריכים לעשות שום דבר. משה, זה מה שאלוהים אומר וזה מה שקורה.
הערה על חלוקת הפרקים
עכשיו, הסיפור ממשיך ברמה שלישית והפרק כאן נחתך בעצם במקום הלא נכון כאן. אני לא הולך לעקוב אחריהם. נתחיל את הפסוק הראשון, הפסוק האחרון, או הפסוקים האחרונים של הפרק הזה. נעשה מחר בפרק הבא כי זה באמת השאלה, אני חושב, שעונה. יש שאלה ותשובה שם.
Bamidbar Chapter 17 – Transcript
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 17 — The Aftermath of Korach and the Test of the Staffs
1. The Fate of the 250 Men’s Fire-Pans (17:1–5)
Text: The opening verses complete the Korach narrative from the previous chapter.
Key Explanations:
Korach, Datan, and Aviram were swallowed by the earth — they vanished entirely from the community. But the 250 men who offered *ketoret* and were consumed by fire still had their bodies present. They remained “part of the community” in death, much as the concept of being “gathered to one’s people” (*vaye’asef el amav*) implies burial among family. Their argument, in a sense, was still present.
Hashem commands Moshe to tell Elazar (not Aharon) to collect the fire-pans (*machtot*). This detail reflects how Elazar was already assuming priestly functions — a marker that this narrative belongs to the third section of Sefer Bamidbar, where Elazar transitions into the role after Aharon.
The fire-pans became holy (*ki kadashu*). Critically, the men were not killed because their offerings were rejected as profane. The opposite is true: because the *ketoret* was holy, they were consumed. The *machtot* therefore retain sanctity and must be repurposed.
The sin was personal (*chatai ha’anashim ha’eleh b’nafshosam*) — they sinned against themselves, not against the entire congregation. Yet the holy vessels must still serve the Mishkan.
The *machtot* are hammered into thin plating (*rikuei pachim*) to cover the outer altar (*mizbeach hachitzon*). The altar stood in a public space visible to all, making this covering a permanent sign (*ot*) and memorial (*zikaron*) — a warning that no non-Aaronide (*ish zar*) should offer *ketoret*. The chapter should logically have ended here.
Insight: Nearly every story of this type leaves behind a physical remnant as a sign. The narrative itself is a sign, but the tangible memorial reinforces the lesson across generations.
—
2. The People’s Complaint and the Plague (17:6–15)
Text: The congregation complains the next day; a plague breaks out and is stopped by Aharon’s *ketoret*.
Key Explanations:
Despite Korach’s dramatic destruction, the people were not convinced. They accused Moshe and Aharon: “You have killed Hashem’s people” (*atem hamitem et am Hashem*). This echoes Korach’s original claim — *kol ha’edah kulam kedoshim* — the entire congregation is holy, so killing some of them for wanting *kedushah* or *kehunah* seemed unjust.
A crucial principle emerges: killing opponents does not prove you are right. Even miraculous deaths (*bri’ah yivra Hashem*) are insufficient proof — people can rationalize that a *tzaddik* like Moshe simply has the power to perform miracles. Something more is needed.
Hashem again threatens total destruction (*heromu… va’achaleh*). Moshe and Aharon fall on their faces, but this time Moshe cannot pray with his previous argument (*ha’ish echad yecheta*) because the complaint comes from the entire congregation, not one instigator.
Instead, Moshe employs a *segulah* — he tells Aharon to take a *machtah* with fire from the altar (pointedly not *eish zarah*), add *ketoret*, and go among the people to atone. The same *ketoret* that killed the 250 men now saves the rest. The difference: when Aharon performs it in the correct manner, it heals rather than destroys.
Aharon literally stands between the dead and the living, creating a barrier with the *ketoret* that halts the plague’s spread — described almost as a contagion moving person to person. 14,700 die, in addition to Korach’s group and the 250.
—
3. The Test of the Staffs (17:16–24)
Text: Hashem commands a new test — twelve staffs placed in the Ohel Moed.
Key Explanations:
Even after the plague, the people’s argument persists. Hashem therefore devises a positive demonstration rather than a punitive one.
Each tribe (*shevet*) provides a staff (*mateh*) — the wordplay is significant, as *mateh* means both “staff/stick” and “tribe,” since a tribe is symbolically represented by the leader’s staff. Each leader’s name is written on his staff; Aharon’s name goes on the staff of Levi.
The staffs are placed overnight *lifnei Hashem* in the Ohel Moed. In the morning, Aharon’s staff has sprouted, flowered, and produced almonds (*shekedim*) — three stages of growth. Almonds are chosen because they grow quickly, reinforcing the miraculous speed and vitality of the sign.
The text alternates between the names *Ohel Moed* and *Ohel Ha’edut* — Moshe places the staffs in the *Ohel Moed* but enters the *Ohel Ha’edut* the next morning. This alternation is a recurring feature worth noting.
The core insight: Killing people is a poor sign of divine favor. Making flowers grow — demonstrating life and creativity rather than destruction — is a far more compelling proof of chosenness. This is the sign that will finally quiet (*v’hashikoti mei’alai*) the people’s complaints.
—
4. The Staff as a Permanent Memorial (17:25–26)
Text: God’s instruction to preserve Aharon’s staff.
Key Explanations:
Just as the fire-pans of the sinners were hammered onto the *Mizbeach* as a *zikaron* and permanent sign, Aharon’s staff is also placed back *lifnei Ha’edut* as a lasting memorial — but this is the *nicer* sign, a sign of life rather than death.
The other staffs are returned to their owners, but Aharon’s miraculously sprouted staff is kept *l’mishmeret l’ot livnei meri* — preserved as a sign for the rebellious ones.
The purpose is explicitly protective: so that they will not complain again *v’lo yamutu* — and they will not die. God is helping the people avoid future fatal complaints. Approaching the *Mishkan* without authorization is deadly, as has been demonstrated repeatedly, so this sign serves as both a warning and a confirmation that Aharon was chosen.
Moshe carries out God’s instructions exactly.
—
5. Structural Notes
The chapter division is misplaced in two respects. First, the natural break should come after the fire-pan episode (17:5), which concludes the Korach story proper. What follows — the complaint, plague, and staff test — constitutes a new narrative arc, though it is thematically continuous. The progression is: (1) punishment of Korach, (2) memorial of the fire-pans, (3) the people remain unconvinced, (4) plague and *ketoret* rescue, (5) the positive proof of the flowering staff. Each stage escalates because the previous demonstration was insufficient.
Second, the last two verses of chapter 17 actually belong thematically with the next chapter, as they pose a question that the following chapter answers. They will be treated with the next chapter’s discussion.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 17: The Fire-Pans, the Plague, and the Flowering Staff
The Continuation from Korach’s Rebellion
As we’ve discussed yesterday, this is really a continuation of the story. So let me finish off the last part of the story of the previous and then there’s another part which really if someone would have wanted to make a cut then he should have cut after this part.
So what we have is like this. Remember that Korach and his family and Datan and Aviram and their families, all of them were swallowed into the earth. The earth opened up and swallowed them. So that’s one thing and that seems to be the end of that. So they’re lost from the community. They’re not part of the world anymore. In some sense you could say it’s very obvious. You look around, you see that he’s not here. So you see that that’s what happened with Korach.
But now the 250 people who tried to be *kohanim* [priests] and were burned, they’re still here. Their bodies are still here. They didn’t go alive into *Sheol* [the grave]. Their bodies are still here. So they’re still part of the community in some sense. As we see, when you get gathered to your people, to your family, that’s what happens when you die, when you get buried with your family and so on. So these people were buried with their family. It doesn’t say that they were buried but we assume they were buried wherever the people did with their families, bodies in the *Midbar* [wilderness]. They’re not lost. So they’re still around. In some sense their argument is still here.
The Command to Collect the Fire-Pans
So therefore there’s a special *mitzvah* [commandment], a special continuation, not a *mitzvah* but really the end of the story to show what happens with this, that we make this into some kind of signpost, into some kind of very important message, the *devarim* [words], for all the generations to know that these people lost. And this is a special *mitzvah*.
Vayedaber Hashem [And Hashem spoke] to Moshe and he tells him to tell to Aharon, sorry to Elazar, the son of Aharon. Aharon is the *Kohen Gadol* [High Priest]. He doesn’t get involved but Elazar, as we see later, is also one of the things in which this story is already part of the third part of *Sefer Bamidbar* [the Book of Numbers] where Elazar becomes the *Kohen* [priest] after Aharon. Aharon was old already, maybe Elazar was already taking over functions, functional things, at least things that we need work. Elazar was taken care of.
The Sanctity of the Fire-Pans
He says, take the *machtot* [fire-pans], take the vessels, the things in which they brought their *ketoret* [incense], throw away the fire. Fire means here, not literally fire, right? It means coals or whatever the fire is in. Throw it away, scatter it, because these *machtot* became holy, they were sanctified, they were made *kodesh* [holy], they were given to the *Mishkan* [Tabernacle], they were given to the *ketoret*.
So the fact that they got burned is because they were holy. It’s not that these *kodesh* were not accepted and therefore their *kodesh* is sort of secular, it’s not holy. It’s the opposite. It’s because they were holy that they got burned. So therefore we need to take these *machtot*, although they’ve sinned on themselves, right? In other words, they’re not sin of the *kahal* [congregation], they’re sin of their person, they’re personal sins. But Hashem is saying these *machtot* are still part of the *Mishkan*, they’re still kosher.
Creating a Memorial on the Altar
So therefore we should take it, we should make out of it a covering, a sign, kind of a *rikuei pachim* [hammered plates], you cover it, you bang it down until it’s thin and it becomes a cover, a nice cover for the *mizbeach* [altar]. The *mizbeach* wasn’t covered until then so nicely, apparently, or they just added to the covering. It doesn’t say what these *machtot* were made out of, were they gold, probably copper, because the *mizbeach* was covered in copper.
And this is because they brought it for Hashem and they became holy. And then, but the main point is, this would be a sign for the *Bnei Yisrael* [Children of Israel]. So besides for the fact that it’s a *machtah*, it could just be used in some way. It was particularly put on the *mizbeach*, the *mizbeach* is in a public place, the *mizbeach* is something where everyone can see, it’s not inside where nobody can see, it’s an outside thing. And every time someone goes to the *mizbeach*, you will see, this is weird, this covering of the *mizbeach*, this plating on the *mizbeach*, is part of the sign, it’s saying, look what happens to people that try to take away the *kehunah* [priesthood] from Levi, from Aharon and his children.
So in other words, this is not just like some weird thing where it became holy, so therefore it has to be part, but it’s like a lesson like this, and this is something we see in all of these stories, there’s almost always something that’s left over to be a sign, even the story itself is a sign, but the fact that this was left over is a sign to show us the message, the lesson of this story.
And he did it, so this was the command, and Elazar does it, he makes it, and it becomes a memory, and here in the action, and when it gets done, the *pasuk* [verse] explains this better, it becomes a memory for the *Bnei Yisrael*, a signpost, a piece of memory, so that a stranger, someone who is not from the children of Aharon should not take it away, and he should not be like Korach and his people, and he did this as Hashem told Moshe to do.
Now, this is the end, here is the end of this part of the story, that’s how I cut it up, and that’s where the chapter should have been.
The People’s Complaint the Next Day
Now, apparently this was not enough, so obviously Moshe won this fight, Korach was killed, there was 250 people killed, but it seems like the people still thought that they had a good argument, people still thought that they had a point, so the fact that they died wasn’t enough.
Killing Is Not Proof Enough
So here we see something very important, killing people is not a proof enough that you’re right, you have to also show that you’re right, you have to at least bring a better sign, of course even they were killed miraculously as Moshe said, all of that is still not enough, apparently Moshe, he can do miracles, he can get miracles to happen too, that doesn’t prove much, so we have to show something more.
So we have the complaint, so this is like another step of the story, really another story, it’s like many stories you just start with a complaint, the stories could have started here, but of course it’s complaining about what happened before, about the story of Korach. The congregation again, the people complain on Moshe, the next day on Moshe and they say, you have killed Hashem’s people, remember, this was Korach’s argument, we are Hashem, and now you killed them, you killed some of us, just for wanting to be *kodesh* [holy], just for wanting to be *kohanim*, it seems not fair, it seems like they didn’t prove their point yet.
Hashem’s Anger and the Threat of Destruction
And now again, Hashem is very upset, so this is just like in every complaint, Hashem is upset, they all gather together on Moshe, they come to the *Ohel Moed* [Tent of Meeting] and again, the cloud is there, the cloud has covered the *Ohel Moed*, the glory of Hashem is there, Moshe and Aharon go into the *Ohel Moed* and Hashem speaks to Moshe the same thing that he spoke before, Heromu [Separate yourselves], separate yourself from this, and then I will destroy all of them.
And what did Moshe and Aharon do? The same thing they’re doing all this time, they fall on their faces, it doesn’t say that Moshe does something, and here there’s a new thing, a very interesting story, instead of Moshe coming and saying, he couldn’t say that, because this is *kol ha’edah* [the whole congregation], again, at least all the representatives, there isn’t really someone saying, and of course, as we explained yesterday, it’s still Moshe could have claimed that Korach instigated everything, but it seemed like it didn’t help, the fact that Korach was destroyed, Korach lost very clearly, didn’t help that the rest of the people, or some of the rest of the people still were on his side, still were complaining about, not only on his side, they were complaining about what Moshe did to him.
Aharon Stops the Plague with Ketoret
So therefore, they have to do a lot more, they have to, Hashem is still very upset, and he wants to destroy all of them, and now Moshe cannot pray, he doesn’t have an argument left, but he has a way, he has a way, it’s very interesting, of course, the same *ketoret* that killed the 250 people is going to save the rest of the people, so something very curious is going on here.
The Command to Bring Ketoret
But Moshe tells Aharon, I have a solution, take the *machtah* [fire-pan], put fire from the *mizbeach*, so very important, this is not *eish zarah* [strange fire], fire from the *mizbeach*, and go to the people and atone to them, so apparently *ketoret* is something that atones for a sin, atones for a *magefah* [plague], it might have some medicinal properties in some way, some people might say that, but in any case, it’s something that can solve this problem, there’s a *negef* [plague], it started a *magefah*, a plague started, go put *ketoret* there, it will stop it.
Standing Between the Dead and the Living
And that’s what Aharon did, he runs, immediately, into the congregation, into the gathered people, and he sees that’s true, the *negef* started, the *magefah* started, he puts *ketoret*, he stands between the dead and the living, in other words, until where Aharon came, people died, and from the *ketoret* and on, maybe literally, like he was standing, and there’s like a plague spreading, like in a contagious way, right, so it spreads, it kills one, the next, and then wherever Aharon stands, he made like a *mechitzah* [partition] with his *ketoret*, and that’s where the *magefah* has stopped, and the *magefah* has stopped.
And we have at the end of the sentence that says how many people were killed in *magefah*, 14,700 people were killed in the *negef*, besides for Korach and the 250 people that killed, and Aharon comes back to Moshe and sort of reports to the *negef*, and that’s sort of the *negef* stopped.
So this is the end of this second story, there was a *negef*, and it was solved by the *ketoret*, the same *ketoret* that killed everyone, when Aharon did it, that’s really probably the simple reasoning, when Aharon did it, it was in the correct way, and therefore was not something that killed anyone.
The Test of the Staffs
But now again, this is not enough to show, people still have an argument, they still have some problem, so Hashem is trying to do something to show some, that Aharon is the one that is chosen, apparently they didn’t, the fact that he can kill his people that are against, that challenge him, is not enough, so he’s saying something else, he’s saying something new.
The Command to Bring the Staffs
And he says this, Hashem speaks to Moshe, and he tells them, tell each of the *shevatim* [tribes], each leader of, or each *shevet*, 12 of them, to take a stick, *mateh* [staff], it’s interesting because *mateh* is a stick, and *mateh* is also the image, the simile, right, that is used, simile that is used to represent a *shevet*, right, a *shevet* is literally also a stick, or a *mateh* sometimes means something like what we call a *shevet*, a tribe, but it’s called a tribe, because the tribe is led by someone with a stick, something like that.
So now they take this stick, which is like literally symbolic of the *shevet*, put each person’s name on his stick, Aharon on his stick, or the stick that represents Levi, and you’ll put all these sticks in the *Ohel Moed*, and now it will be a new way of showing who is chosen, whoever is chosen, his stick will flower, so a stick of course is made out of wood, it’s an artificial thing, it’s used just as a stick, but if it’s made out of wood, then it can be, it can sprout, something can grow on it.
A Better Sign: Life Instead of Death
So Hashem is going to show, miraculously, but in some way, that Aharon’s stick has sprouting, it sprouts, it’s growing, it’s alive, and this will show that Aharon was chosen, and I will quiet down, I will quiet from me the complaints of the people, so this is very nice, I think it’s a very simple point, to kill people is not a very good sign, but if you can make flowers grow more than other people, that’s sort of a better sign.
The Miracle of the Flowering Staff
And that’s what they do, Moshe speaks to the people, they each give him a *mateh*, he puts the *mateh* Aharon together, he puts it all in the *Ohel Moed*, and he leaves it there overnight, then in the morning, Moshe comes to the *Ohel Ha’edut* [Tent of Testimony], again *Ohel Ha’edut*, *Ohel Moed*, change names, and here we see, of course, that the *mateh* Aharon has flowered, it has *tzitz* [blossoms], it has some more level of flower, maybe like the pointy parts that come out, the almonds, and some almonds, it’s actually having fruit, it’s coming to grow, *shekedim* [almonds] is something that grows quickly, so that’s the kind of image.
And Moshe brings it out, and he shows them, look, this is the one that sprouted, and now this becomes also a memory, just like we had—
The Staff Preserved as a Lasting Memorial
The matah [staff] also gets put back and becomes a memory forever, the nicer sign. That Aharon’s stick sprouted and that’s what God tells Moshe to bring back the matah and all the other ones they gave back. But the Aharon [staff] which was miraculously sprouted, put back in front of Edut [testimony], will be the l’mishmeret [for safekeeping] for something saved. It’s going to be saved. It’s going to be watched. It’s going to stay there so that they not complain about that.
In other words, this is God helping them not to have complaints. If they die, then they will go to the Mishkan and they will die. As we see all the time, you can die from going close to the Mishkan when you’re not authorized. So this will be a sign to show them that the Aharon [staff] was chosen and they should not do anything. Moshe, this is what God says and that’s what happens.
A Note on Chapter Division
Now, the story continues in a third level and the chapter here was cut off in actually the wrong place here. I’m not going to follow them. We’ll start the first Pesach [verse], the last Pesach, or the last pesukim [verses] of this chapter. We will do tomorrow in the next chapter because that’s really the question, I think, that answers. There’s a question and answer there.
Bamidbar Chapter 17 – Video
Bamidbar Chapter 17
# הלכות דעות פרק ז (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב”ם הלכות דעות פרק ז׳
הקדמה כללית
הפרקים האחרונים של הלכות דעות עוסקים בבין אדם לחבירו – כיצד מתנהגים עם אנשים אחרים, כיצד צריך להוכיח, לאהוב יהודי אחר, להתחבר עם הסוג הנכון של יהודים. פרק ז׳ עובר לשני נושאים עיקריים: רכילות/לשון הרע ונקמה/נטירה. הרמב”ם עוסק כאן בעיקר בדיבור – לשון הרע, רכילות, מוציא שם רע.
נקודה כללית חשובה: הרמב”ם, בניגוד לחפץ חיים שמפרט הרבה פרטי הלכות, מתאר יותר את סוג האדם – זה שייך אצלו לנושא דעות, זו סוג של מדה רעה.
—
הלכה א – הלאו של “לא תלך רכיל” והמרגל
דברי הרמב”ם: “המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תלך רכיל בעמיך. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה… עוון גדול הוא וגורם להריגת נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך.”
פשט
מי שהוא מרגל – מרגל, אוסף מידע ומעביר אותו – עובר על הלאו של “לא תלך רכיל”. אף על פי שאין מקבלים מלקות על כך, זו עבירה חמורה שיכולה לגרום להריגת נפשות, ולכן היא עומדת יחד עם “לא תעמוד על דם רעך”.
חידושים וביאורים
1. פירוש “מרגל”: המילה “מרגל” פירושה מרגל – הוא אוסף מידע ומעביר אותו הלאה למכור. הוא מעביר מידע. הרמב”ם מתאר אותו כמי ש”הולך ומגלה סוד” – הוא “נושא מים” של מידע של אנשים.
2. “גורם להריגת נפשות” – כפשוטו: הרמב”ם מתכוון ממש להריגה, לא במטאפורה. הראיה היא מדואג האדומי: דואג סיפר לשאול המלך שאחימלך הכהן נתן לדוד לאכול מהמשכן. על כך שאול הרג את כל עיר הכהנים – הריגה גדולה מקצת רכילות.
3. חידוש מהמעשה עם דואג: דואג לא ידע את האמת. אחימלך בכלל לא התכוון לנקוט עמדה נגד שאול. דוד היה מאוד חכם באופן שבו דיבר עם אחימלך – אחימלך חשב שדוד בא בשליחות של שאול, לא הייתה לו ברירה. דואג רואה מעשה חלקי – שאחימלך לוקח את צד דוד – ומספר את זה. זה יסוד הרכילות: מספרים מעשים חלקיים, וגורמים לנפשות רבות.
—
הלכה א (המשך) – “כך וכך אמר פלוני” – אפילו אמת
דברי הרמב”ם: “ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אומר אמת – הרי זה מחריב את העולם.”
פשט
אפילו כשהרכיל אומר אמת, הוא מחריב את העולם.
חידושים וביאורים
1. “מחריב את העולם” – כיצד? לאנשים יש כל כך הרבה לחץ. כששואלים ממי אתה מפחד – מתכוונים מכל העולם. אבל באמת, ממי אתה מפחד? מאותה יכנה אחת, אותו נושא ומביא אחד. זה מה שמחריב את העולם. אנשים שנושאים “עוגה שלמה” של מידע – “אני לא יכול לעזור לך, כי מישהו סיפר לי” – הם מחריבים את העולם. אדם צריך לדבר על “מעלות, חסדים וחכמה” – לא על אנשים אחרים.
2. רכילות אינה דווקא דברים של גנאי: חידוש חשוב ברמב”ם – רכילות לא חייבת להיות דברים רעים. הרכיל הוא “סוחר אנשים” – הוא מעביר מידע מאחד לשני, מה כל אחד עשה, מה אמר השני. עצם העברת המידע היא האיסור, אפילו בלי גנאי.
3. החילוק בין רכילות ללשון הרע: רכילות היא בדרך כלל מאחד לשני – “תדע שהשני חושב עליך כך”, “השני אמר עליך”. הרכיל מביא בין אנשים. הוא לא חייב לומר דברים רעים – הוא המערבב, הוא מוודא שכל המידע שנמצא אצל אחד יהיה אצל כל העיר. לשון הרע לעומת זאת היא כשהוא אומר סתם בגנות חבירו – לא “השני אמר עליך”, אלא “השני הוא עבריין”.
4. “הולך רכיל מגלה סוד”: הפסוק משמש לתיאור הרכיל. חידוש: כשהשני שולח אותך לומר משהו – זה דבר אחד. אבל כשהוא לא שולח אותך ואתה מספר עליו לשני – זה מגלה סוד, זו רכילות.
5. ה”איש רכיל” – כיצד מזהים אותו: זה סוג של אדם שזו עבודתו – הוא “מעביר מידע”. ה”מעלה” שלו היא שהוא תמיד יודע מה השני אמר על השני. זו סוג של “חברה מקובלת” – אנשים שאין להם מה למכור, אלא מידע.
—
הלכה ב – לשון הרע ומוציא שם רע
דברי הרמב”ם: “ויש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע. והוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו.”
פשט
לשון הרע היא עבירה חמורה יותר מרכילות, אבל גם היא בכלל אותו לאו. לשון הרע פירושה שאומרים גנות על חבר, אפילו אמת. כשאומרים שקר, זה נקרא מוציא שם רע.
חידושים וביאורים
1. החידוש שלשון הרע היא אפילו אמת: החידוש העיקרי הוא שאפילו כשזה אמת שלאותו אדם יש ענין של גנאי – אסור לספר את זה. זה יסוד לשון הרע.
2. מוציא שם רע – קטגוריה נוספת: הרמב”ם לא אומר שמוציא שם רע חמור יותר מלשון הרע – הוא רק אומר שיש לזה שם נוסף: מוציא שם רע. החידוש טמון בכך שלשון הרע היא אפילו כשהוא אומר אמת – זה החידוש העיקרי. מוציא שם רע היא כשהוא אומר שקר, שזו קטגוריה מיוחדת.
3. “בעל לשון הרע” – סוג האדם: הרמב”ם מדבר על “בעל לשון הרע” – לא סתם מי שעבר פעם אחת, אלא מי שזו מידתו התמידית. הוא “יושב ואומר” – הוא יושב (כי בעמידה מתעייפים!) והוא דורש: “כך וכך עשה פלוני, כך וכך אבותיו, כך שמעתי עליו”. זו כבר מדרגה של רשעות – הוא בעל לשון הרע.
4. רכילות vs. לשון הרע – שתי נוסחאות: רכילות היא “קצת יותר עדינה” – הרכיל לא יגיד מה שלא אמת, הוא המערבב, הוא מוודא שהמידע יזרום. לשון הרע היא “החתיכה הגדולה” – מי שיושב ומכה על השני, הוא אומר דברים של גנאי.
—
הלכה ב (המשך) – “יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות”
דברי הרמב”ם: “על זה הכתוב אומר: יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות.”
חידושים וביאורים
1. פירוש “שפתי חלקות”: בדרך כלל פירושו דברי חנופה – דיבור חלק. זה מקושר לפסוק “שלומי דברי ישראל, שפת חלקות, בלב ולב ידברו”.
2. פירוש “לשון מדברת גדולות”: נדון האם “מדברת” הוא מלשון דיבור או מלשון חיתוך. המסקנה היא ש”לשון מדברת גדולות” פירושה הוא מדבר גדול – הוא מגדיל את עצמו על ידי השפלת אחרים, כמו “מתלאבלב להון חבריא” – הוא מתגדל על ידי הקטנת אחרים.
3. “נגביר” – קשר ל”גדולות”: הפסוק “ללשוננו נגביר” מתאים יחד עם “מדברות גדולות” – בעל לשון הרע הוא “גבור” על לשונו, לשונו היא חרבו, זה מה שמגדיל אותו.
—
הלכה ג – חומרת לשון הרע: כנגד שלש עבירות חמורות
דברי הרמב”ם: “אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולן.”
פשט
שלוש עבירות הן כל כך חמורות שמקבלים עונש גם בעולם הזה וגם לעולם הבא – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. לשון הרע היא כנגד כל שלושתן יחד.
חידושים וביאורים
1. הדבר המפורסם של החפץ חיים: החפץ חיים אמר שלדבר לשון הרע חמור יותר מאכילת חזיר – זה חמור כמו שלוש החמורות. נדון מה פירוש “כנגד כולן” – אולי שלשון הרע גורמת לרציחה, ואולי גם לשאר החמורות.
—
הלכה ג (המשך) – לשון הרע ככפירה בעיקר
דברי הרמב”ם: “ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר ‘אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו מי אדון לנו’.”
פשט
מי שמדבר לשון הרע הוא כאילו כופר בעיקר – הפסוק מתאר אנשים שאומרים “לשוננו מחזקת אותנו, מי הבעל הבית עלינו?”
חידושים וביאורים
1. הסבר רבינו יונה (דרך השל”ה) – מדוע זו כפירה: בעל לשון הרע שמתנהג יפה בכל שאר הדברים – הוא לא עושה עבירות, הוא לא הולך להכות את השני – אבל את פיו הוא חושב שהוא הפקר, הקב”ה לא שולט על הפה. הוא סבור שהקב”ה שולט על כל שאר האיברים, אבל הפה חופשי. זו מין כפירה – “מי אדון לנו” – מי הבעל הבית על פי?
2. הסבר נוסף – כפירה דרך כוח הדיבור: אדם מוגבל מאוד במה שהוא יכול לעשות בידיו, אבל בפה אפשר לעשות הרבה מאוד – אפשר להרוס אנשים, משפחות, קהילות. מי שמנצל את כוח הדיבור ללשון הרע, הוא מתנהג בעולם כאילו “אין אלוקים” – אין אלוקים, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זו ממש כפירה.
—
הלכה ג (המשך) – לשון הרע הורגת שלושה
דברי הרמב”ם: “אמרו חכמים, שלשה לשון הרע הורגתן: האומרו, והמקבלו, והנאמר עליו. והמקבלו יותר מהאומרו.”
פשט
לשון הרע הורגת שלושה אנשים: מי שאומר אותה, מי שמקבל אותה, ומי שמדברים עליו. המקבל חמור יותר מהאומר.
חידושים וביאורים
1. מה פירוש “הורגתן”? לשון הרע היא הסיבה למחלוקת. המדבר גורם לזה, אבל המחלוקת נעשית על ידי השומע – אחרי שהוא שומע את זה, מתחילים כל הצרות.
2. מדוע המקבל חמור יותר מהאומר? נשאלת השאלה: מה פירוש “יותר מהאומרו” – האם זה אומר שהוא נהרג יותר, או שהוא יותר אשם? ההסבר: האומר אולי צוחק, הוא יודע שזה לא לúplně אמת. אבל המקבל לוקח את זה כאמת – ומזה בא הנזק האמיתי.
—
הלכה ד – אבק לשון הרע
דברי הרמב”ם: דוגמאות לאבק לשון הרע: “מי יאמר לפלוני שיהא כמו שהוא עתה” – “שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע לו” – “וכיוצא בדברים אלו.”
פשט
אבק לשון הרע היא כשלא אומרים משהו רע במפורש, אבל כולם מבינים את המסר הרע.
חידושים וביאורים
1. “מי יאמר לפלוני שיהא כמו שהוא עתה”: אתה אומר “מי היה מאמין שהשני יגיע למצב כזה?” – לא אמרת שום דבר רע, אבל אמרת הרבה מאוד – שבעבר הוא היה יותר גרוע.
2. “שתקו מפלוני”: “בואו לא נדבר על מה שקרה לשני” – הרמב”ם מביא ממש שפה של היום. לא אמרת שום דבר רע, אבל כולם הבינו.
3. אבק לשון הרע vs. ממש לשון הרע: בפועל, כשאומרים “בואו לא נדבר על השני נבך,” ממש דיברו לשון הרע. הרמב”ם קורא לזה “אבק” כי זה פחות מלומר ממש רע, אבל באמת זה מאוד קרוב ללשון הרע ממש.
4. משבח בפני שונאיו: “וכן המספר בטובת חבירו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שהוא גורם להם שיספרו בגנותו.” כשאומרים דברים טובים על אדם בפני שונאיו, זה אבק לשון הרע, כי השונא לא יכול להתאפק וילך לדבר בגנותו.
5. הפסוק של שלמה המלך: “מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם, קללה תחשב לו.” שני פירושים:
– פירוש אחד: אכלת ארוחת ערב אצל השני בלילה, ואתה מודה לו בקול גדול למחרת בבוקר – “קללה תחשב לו” כי כולם יבואו לבקש ממנו אוכל עכשיו.
– פירוש הרמב”ם: הוא מביא את זה לנושא של משבח בשבחו בפני שונאיו – “בבוקר השכם” אולי פירושו זמן שבו כולם שומעים, בפומבי, ובין השומעים יש שונאים שלא יסלחו לו.
6. [דיגרסיה: אוהב שלום ורודף שלום]: צריך לדעת כיצד להיות “אוהב שלום ורודף שלום” – הרבה פעמים כשחושבים שרודפים שלום, הולכים לומר מחמאה על שונא של השני, וזה לא אוהב שלום – זה גורם לשיחה על כמה השני רע. צריך לדעת שהשני לא טוב איתו, ולא להיות “צדיק שמספר.”
—
הלכה ד (המשך) – לשון הרע דרך שחוק
דברי הרמב”ם: “וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה.”
פשט
מי שעושה תמיד בדיחה על חשבון השני, אבל לא מתכוון לרע.
חידושים וביאורים
1. הפסוק של שלמה: “כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני.” כמו אדם שמשחק בנשק וזורק “חצים ומות” – כך הוא מי שמרמה את חברו ואומר “זו בדיחה, זה פורים שפיל.” אבל אתה לא יודע – לשני זה יכול לכאוב מאוד.
—
הלכה ד (המשך) – לשון הרע דרך רמיזות / תמימות
דברי הרמב”ם: “וכן המספר לשון הרע דרך רמיזות… והוא שיספר בתמימות כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא… ואומר ‘איני יודע אם אלו מעשיו של פלוני’.”
פשט
מי שמספר רע בתמימות, כאילו הוא לא יודע שזו לשון הרע, או שהוא אומר “אני לא יודע אם זה אמת על השני” – גם זו לשון הרע.
חידושים וביאורים
1. המנגנון: הוא אומר “ראיתי את השני עושה את זה ואת זה, אבל אני לא יודע אם זה אמת” – דרך ה”אני לא יודע” הוא מתכוון להיות פטור, אבל באמת הוא כבר הכניס את הרעיון לראש של השומע.
—
הלכה ד (סוף) – בעלי לשון הרע: אסור לדור בשכונתם
דברי הרמב”ם: “כל אלו הן בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם.”
פשט
כל סוגי לשון הרע שנמנו – ממש לשון הרע, אבק לשון הרע, רמזים, כל הקטגוריות – כשמישהו עושה את זה באופן קבוע הוא “בעל לשון הרע” ואסור לגור בשכנותו, וקל וחומר לא לשבת איתו ולשמוע את דבריו.
חידושים וביאורים
1. “בעל לשון הרע” – לא סתם מי שמדבר: הרמב”ם לא אומר סתם “מדבר לשון הרע” אלא “בעל לשון הרע” – זה אומר מי שזה טבעו, הוא עושה את זה באופן קבוע. זה כולל אפילו אבק לשון הרע, רמזים, כל הסוגים.
2. המציאות המעשית של רכילות: אפילו אם לומדים הלכות לשון הרע, אפילו ב”עיר חרדית,” המציאות היא שמה שמספרים מגיע. אל תשכנע את עצמך ש”אף אחד לא מדבר רכילות.” זו עובדה, בין אם לקחת את החפץ חיים או לא.
3. שני טעמים מדוע אסור לגור עם בעלי לשון הרע:
א) כי הם מגלים על רשעות של כולם: כשבעל לשון הרע מגלה דברים רעים של כולם, מתוודעים לכך שהמקום מלא ברשעים. זה מוביל לכך שלא משתפרים – כי אם כולם רעים, כולם “מושחתים,” אז חושבים “למה אני אהיה היחיד שאסור לו לגנוב? כולם גונבים, גם אני.” כך לשון הרע יוצרת שחיתות שמשפיעה רע על אנשים.
ב) כי זה מסוכן: בעל לשון הרע יזיק לך בעצמך – הוא ידבר גם עליך.
4. הראיה מהמרגלים: הרמב”ם מביא: “לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד, שנאמר ‘וינסו אותי זה עשר פעמים’.” עשר פעמים הם חטאו ולא היה גזר דין, אבל בלשון הרע (המרגלים) היה גזר דין. חומר לשון הרע היא שעושים “נרטיב” – יוצרים תמונה שזה קשה, שזו סכנה גדולה, עד שבאמת לא יכולים ללכת. זה כוח לשון הרע – היא יוצרת מציאות דרך דיבור.
—
הלכה ה – לשון הרע בפניו ושלא בפניו; דברים שגורמים היזק
דברי הרמב”ם: לשון הרע היא בין בפני חבירו בין שלא בפניו. “מספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש” – אם זה ממשיך מאדם לאדם וגורם היזק “לחבירו בגופו או בממונו” – אפילו אם השומע הראשון כבר יודע.
פשט
לשון הרע היא כשמזיקים לשני דרך דיבור – בין ישירות, בין בעקיפין דרך כך שזה ממ
שיך הלאה.
חידושים וביאורים
1. המנגנון של היזק: אתה אומר משהו לחברך, אבל אתה יודע שהוא ילך עם זה הלאה – זו רכילות שתמשיך הלאה. גם: כל אחד שאומר את זה הלאה מוסיף טיפה של גוזמא, ואז זה נעשה מסוכן.
2. אפילו להצילו או להוכיחו: אפילו אם מדברים את זה בסוד, זה לא נשאר סוד. אפילו אם זה לא יכול להזיק בגופו ובממונו, אלא רק פחד – זו עדיין לשון הרע גדולה.
—
הלכה ה (המשך) – ההיתר של “בפני שלושה” (אפי תלתא)
דברי הרמב”ם: “ואם נאמרו הדברים האלו בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע. ובלבד שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר.”
פשט
דבר ששלושה אנשים כבר יודעים, כבר יודע כל העולם. אם אחד מהשלושה ילך לספר את זה הלאה, זו לא לשון הרע – כי זה כבר לא מזיק יותר, זה כבר ידוע. אבל אם יש לו כוונה להגדיל את השמועה, זו כן לשון הרע.
חידושים וביאורים
1. עמדת החפץ חיים: החפץ חיים היה מאוד לא מרוצה מהיתר זה – הוא חיפש מאוד לצמצם את ההיתר של “בפני שלושה.”
2. רכילות vs. לשון הרע בהקשר זה: נדון: אולי מה שקוראים כאן לשון הרע הוא בעצם רכילות – אתה מעביר הלאה מה שאנשים אומרים על השני. התירוץ: לשון הרע היא כשמזיקים לאדם, ואם זה כבר ידוע, אז להמשיך לספר את זה לא מזיק יותר – לכן זו לא לשון הרע.
3. הסברא היסודית: שיטת הרמב”ם היא שלשון הרע היא ביסודה עבירה מבוססת היזק – מה שמזיקים לשני דרך דיבור. לכן, כשזה כבר ידוע, נופל ההיזק, ולכן נופל האיסור (כל עוד אין כוונה להגדיל).
—
הלכה ו – נקמה
דברי הרמב”ם: “הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תקום’. ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם, שהכל אצל בעלי השכל דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם.”
“וכיצד היא הנקמה? אמר לו ‘השאילני קרדומך’, אמר לו ‘איני משאילך’. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו ‘השאילני קרדומך’, אמר לו ‘איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך’ – הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לשאול ממנו, יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו.”
פשט
נקמה היא לאו, אף על פי שאין מקבלים מלקות. אדם צריך להיות מעביר על כל דברי העולם – אצל מבינים אמיתיים הכל הבל.
חידושים וביאורים
1. “מעביר על כל דברי העולם” – רמה חדשה לגמרי: הרמב”ם לא אומר סתם “היה מעביר על מידותיו” (כמו שאומרים בדרך כלל), אלא הוא מגיע לנקודה הרבה יותר עמוקה: כל העולם לא שווה כלום. “שהכל אצל בעלי השכל דברי הבל והבאי” – מבינים אמיתיים מבינים שהעיקר הוא אלוקות, דעת ה’, וכל שאר הדברים הם דברי הבל ורעות רוח. קודם (בפרק ז׳) הרמב”ם אמר שאם אדם עושה לך רע, תחשוב שיש לו דעה משובשת. עכשיו הוא אומר יותר: לכל האנשים יש במקצת דעה משובשת, כל מה שקשור לעולם הזה פגום. כל העולם לא שווה אפילו אנחה אחת.
2. מדוע צריך להגיע עד לשם? יש לרמב”ם כאן בעיה: נקמה היא לכאורה דבר רציונלי – השני עשה לי רע, אני עושה לו בחזרה. מה רע בזה? לכן הרמב”ם היה חייב להגיע להסבר העמוק הזה – שצריך בכלל לא להיפגע, כי כל העולם הוא הבל. לא מספיק לומר “היה נחמד” – צריך ללכת לשורש הענין, לביטול עולם הזה בכלל. עצם “לא תקום” הוא דבר קשה לבקש מאדם, ולכן צריך להגיע להשקפה כל כך עמוקה כדי להסביר את זה.
3. הפסוק של דוד המלך: הרמב”ם מביא את הפסוק “אם גמלתי שולמי רע ואחלצה צוררי ריקם” (תהלים ז:ה). דוד אומר: מעולם לא החזרתי רע למי שעשו לי רע. “ואחלצה צוררי ריקם” – הפשט הוא שדוד מציב את עצמו ב”חליצה” (הצהרה דמוית שבועה): אם הייתי נוקם, אז “ירדוף אויב נפשי” – יקרה לי כך וכך. אבל לא עשיתי כך – אפילו לשונאי, כמו שרואים אצל שאול, דוד לא נקם.
4. המצב של “השאילני קרדומך” – מי משאיל למי? נשאלת שאלה חשובה: כיצד אפשר לקיים “לא תקום”? אדם לא משאיל לכל אחד בעולם – הוא משאיל לחבריו, למי שזה הגיוני. התירוץ: הפשט במצב הוא שמדובר בשני אנשים שכבר יש להם קשר – הוא היה משאיל כי זה הגיוני. הנקמה אינה ה”לא” עצמו, אלא המניע – “איני משאילך כדרך שלא השאלתני.” כשבאמת לא הגיוני להשאיל, אתה יכול להמשיך לומר לא. העוולה בשניהם (נקמה ונטירה) היא המילים שאומרים – ניהול החשבונות, לא ההשאלה עצמה.
5. מדוע נקמה היא “שטות”: שיטת הרמב”ם היא שנקמה היא סימן לקטנות – “אתה קטנוני, אתה עסוק בחשבונות מטופשים, אתה מחזיק פנקס של מי עשה לך מה.” זה מתחת לכבוד של אדם עם שכל.
—
הלכה ז – נטירה
דברי הרמב”ם: “הנוטר עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תקום ולא תטור את בני עמך’.”
“כיצד? ראובן אמר לשמעון ‘השאילני קרדומך’, אמר לו ‘איני משאילך’. לימים הוצרך שמעון לשאול מראובן, אמר לו ראובן ‘הא לך, איני כמותך שלא השאלתני’ – זהו נוטר.”
“אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה התורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.”
פשט
נטירה היא כשעושים כן את הטובה, אבל מזכירים לשני שהוא התנהג רע. “נוטר” הוא לשון שמירה – הוא שומר את הרגש, הוא לא נותן לו ללכת. צריך למחוק את הדבר מהלב לגמרי.
חידושים וביאורים
1. נטירה היא איסור על מחשבה: אחד הדברים המשמעותיים הוא שנטירה היא איסור על המחשבה עצמה – צריך למחוק את הדבר מהלב. זה דומה ל”לא תשנא את אחיך בלבבך” – אולי אם לא היה כתוב “לא תטור” היה גם אסור מצד “לא תשנא.”
2. החידוש שנטירה היא עבירה, לא סתם חסרון במידת חסידות: היינו חושבים שכשמישהו עושה כן את הטובה אבל מזכיר לשני – זה דבר יפה, מידת חסידות, כי הוא נותן כן, הוא רק מוחל בלב. אבל הרמב”ם אומר שזו עבירה. אפילו ההזכרה – “איני כמותך” – אסורה. היינו חושבים שזה דבר לגיטימי: האדם ירגיש רע, הוא ישתפר בפעם הבאה. אבל לא, זה אסור.
3. הטעם: “שמא יבוא לנקום”: הרמב”ם נותן טעם מעשי – אם זוכרים את הדבר, בסופו של דבר יבואו לנקמה. לכן התורה עשתה איסור על נטירה עצמה, כדי למחוק את השורש.
4. “ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם” – טעם מעשי, לא רק אידיאליסטי: בנקמה הרמב”ם הגיע לכך שכל העולם הוא הבל – טעם פילוסופי, אידיאליסטי. אבל בנטירה הוא חוזר לטעם מעשי: כך אפשר לקיים ישוב הארץ, שאנשים יוכלו להתנהל אחד עם השני. הניגוד מאוד מעניין: לפני רגע כל העולם לא שווה כלום, ופתאום עולם הזה גם כדאי לתקן. ההסבר: שני הטעמים אמת – כן, אידיאליסטית הכל הבל, אבל גם מעשית: אם אדם יחזיק חשבונות שלושה דורות אחורה, זו לא דרך. אנשים חלשים, אנשים עושים עוול אחד לשני לפעמים, וכשיזכרו את זה כל הזמן לא יהיה סוף.
5. שאלה: אולי נטירה חמורה יותר מנקמה? נשאלת השאלה: לכאורה בנקמה הרמב”ם היה צריך להגיע ל”ביטול העולם הזה” – מדרגה גבוהה יותר. בנטירה הוא נותן רק טעם מעשי. אולי זה אומר שנטירה חמורה יותר? התירוץ: לא, זה לא יכול להיות חמור יותר, כי הרמב”ם אומר שנטירה “שמא יבוא לנקום” – נטירה היא הדרך לנקמה, לא חמורה יותר מנקמה עצמה.
6. קשר ל”לא תשנא את אחיך בלבבך”: בנטירה רואים את אותו יסוד כמו “לא תשנא את אחיך בלבבך” – שניהם איסורים על מה שבלב. אולי אם לא היה כתוב “לא תטור” במפורש, היה גם אסור מצד “לא תשנא.”
7. אדם לא יכול לדרוש “דברים עדינים”: הרבה פעמים ה”עוולה” שמרגישים אינה עוולה אמיתית – השני לא חייב לך ב”דברים עדינים.” לא אפשר לדרוש שהשני יחייך אליך, שהוא יהיה “נחמד יותר.” כשהוא באמת עשה לך עוול, אפשר להחזיק לו. אבל על סתם “הוא לא היה נחמד אלי” – זה לא הוגן להחזיק חשבון.
8. [דיגרסיה: “הריני מוחל” כל לילה:] זה דבר יפה לומר כל לילה “הריני מוחל” – שנזכור שכל העולם לא שווה כלום, זה הכל “חלום יעוף,” וזורקים את כל ה”מטען.”
—
הלכה ז (המשך) – נקמה ונטירה: גדרים מעשיים
חידושים וביאורים
1. העבירה בנקמה ונטירה היא במילים: בשניהם – נקמה ונטירה – האיסור העיקרי הוא במה שאומרים: “אני לא משאיל לך כי אתה לא השאלת לי,” או “אני משאיל לך, אבל לא כמו שאתה התנהגת אלי.” כלומר, החשבון עצמו – החזקת “פנקס” של מי עשה לי מה – זו הבעיה.
2. שאלה מעשית – רשימות חתונה ומשלוח מנות: נשאלת השאלה: למישהו יש רשימה של מי בא לחתונה שלו, והוא הולך רק לחתונה של השני אם השני בא לשלו – האם זו נטירה? החילוק: לא, זו לא נטירה. אדם יכול להיות לו רמות שונות של חברות. יש חבר מספר אחת, חבר מכיתה, חבר מכיתה, ומכר שרואים רק רגע פה ושם. זה חילוק לגיטימי ביחסים, לא נטירה. אותו דבר עם קישורי צדקה ומשלוח מנות – לא חייבים להחליף עם כולם, כי לא נמצאים ברמה כזו של חברות.
3. מתי זו כן נטירה: נטירה היא כששואלים אותו ישירות “למה לא באת לחתונה שלי?” והוא עונה “כי אתה לא באת לחתונה שלי.” זה ריב, זו נטירה – כי המניע הוא נקמה, לא חילוק טבעי ברמות של חברות.
4. הכלל: צריך לחשוב בכל מקרה מתי זו כן נטירה/נקמה ומתי לא. המטרה היא להרבות אהבה בעולם – אבל לא צריך להיות נאיבי, מותר להיות לנו חילוקים לגיטימיים בכמה קרובים אנחנו עם אנשים שונים.
—
סיום הלכות דעות – הערות כלליות
בזה מסיימים את הלכות דעות בשלמות. סיכום של מה שלמדנו: מה צריך לעשות, מה צריך לדעת, מה צריך עם תורה, כיצד מתנהגים עם אנשים אחרים.
[דיגרסיה: קשר להלכות אחרות] אחרי הלכות דעות באה אהבת הגר ואהבת רעך כמוך, והלכות תלמוד תורה מחוברת יותר ליסודי התורה (דברים שצריך לדעת). אבל בהלכות דעות עצמן יש גם את הענין של כבוד לחבב תלמידי חכמים, שמתחבר לשניהם – גם לדעות וגם לתלמוד תורה.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות דעות פרק ז׳ – לשון הרע, רכילות, נקמה ונטירה
הקדמה – מבנה הלכות דעות
דובר 1: כן, פרק הלכות דעות פרק שביעי, פרק ז’. הפרק השביעי, הפרק השביעי. שיהיה ברור, אני רק צריך לדעת.
אה, הלכות דעות יש בהן בכלל הרבה מצוות שיש להן קשר לבין אדם לחבירו, מתחילים מצריך צריך, כדי שיהיה לי מצווה לא צריך שום בין אדם לחבירו. אבל הפרקים האחרונים הם על בין אדם לחבירו.
בפרק האחרון דיברנו על הרבה הלכות לגבי איך אדם מתחבר עם אנשים אחרים, איך מתנהגים כשמישהו מתנהג אלי, איך אני צריך להוכיח על מסכים.
כאן ממשיכים לדבר על מלך אבירא, אבל זה בעיקר ההלכה היא קשורה לדיבור. מתחיל בלשון הרע, רכילות, נקמה, נטירה…
אז בעצם שתיים, אני מתכוון, אפשר להבין עד עכשיו גם שהן מצוות מאוד ברורות. לאהוב יהודי אחר, להסתובב עם סוג הנכון של יהודים, איך להוכיח יהודי אחר. אלה כולן דברים מאוד בסיסיים, איך להתנהג עם אנשים אחרים.
ועכשיו נלמד עוד שני דברים בסיסיים. בעצם, אחד הוא הנושא של רכילות, לא לדבר על יהודי אחר, והשני הוא הנושא של נקמה, שהוא דבר מאוד בסיסי. יכול להיות שיש הרבה מאוד פרטים, ואחר כך ואחרי התואר של ניטן, אני יודע שם, אפשר להתעמק בכל הדברים האלה, אבל אלה הבסיס.
הלכה א – המרגל בחבירו: האיסור של “לא תלך רכיל”
דובר 1: טוב. אומר הרמב”ם, כאן מתחיל הרמב”ם מיד עם המצווה, “מרגל בחברו, עובר בלאו. שנאמר” – המילה מרגל פירושה… הוא עדיין לא אמר מה הוא מתכוון, והפסוק הבא… רגל פירושו, הוא מרגל, אבל מה הוא מתכוון… הוא הולך לומר בחלק הבא מה הוא מתכוון.
דובר 2: כן, אוקיי.
דובר 1: הוא הולך לומר כבר את כל הדברים? כי נאמר “לא תלך רכיל בעמך”, שלא תהיה רכיל, לא יחנה, לא מרגל, “ואף על פי שאין לוקין עליו” – לכאורה גם אין לוקין עליו במעשה… “בדין גדול” אומר הרמב”ם, “וגורם להריגת נפשות רבות מישראל” – זה גורם… הריגה פירושו ממש נהרג, או…
דובר 2: תספר לי מה הוא הולך לומר, כן כן, הוא מתכוון כפשוטו.
דובר 1: זה גורם שאדם, שימות. “ולפיכך סמוך לו לא תעמוד על דם רעך”, כי רכילות יכולה להביא שפיכות דמים.
הראיה מדואג האדומי
הרמב”ם לומד מדואג האדומי, שהוא סיפר לשאול המלך משהו על דוד. הוא סיפר לשאול המלך שהכהן שם, אחימלך, נתן לדוד לאכול מהמשכן שם, ובגלל זה שאול הרג את כל עיר הכהנים. זה גרם הרכילות הקטנה שהוא אמר, הוא רצה להגן על עצמו, מה שלא יהיה, זה גרם לרצח עם גדול.
חידוש: דואג לא ידע את המעשה האמיתי
אני חושב שרואים גם מדואג האדומי, הוא היה מרגל, אבל הוא לא ידע באמת את המעשה. כי כשמסתכלים על המעשה, רואים שאחימלך בכלל לא התכוון לקחת עמדה. אחימלך עזר לדוד. דוד היה מאוד חכם באופן שהוא דיבר עם אחימלך, לאחימלך לא הייתה ברירה. אחימלך חשב שהוא בא בשליחות של שאול.
אז דואג האדומי רואה מעשה שאחימלך לוקח את הצד של דוד, אבל זה קרה עם רמאות. אתה מספר חצי מעשיות, וזה גורם להריגת נפשות רבות מישראל.
הלכה א (המשך) – איזהו רכיל: המרגל והיחנה
דובר 1: עכשיו הולך הרמב”ם לומר עוד כמה סוגים של דברים שנכללים בלא תלך רכיל. המרגל הוא זה שמלשין על הכל. יש סוגים שונים, העיקר שנקרא רכילות, אבל יש עוד דברים שנקראים לשון הרע ומוציא שם רע, שגם הם בכלל האיסור, אפילו שהם אולי לא העיקר של לשון האיסור. העיקר של הלשון הוא לכאורה הרכילות, אבל יש עוד דברים שהם בעייתיים.
דובר 2: כמו שאתה אומר, הוא לא סתם עושה דברים, הוא עמוס בדברים, כן.
דובר 1: הוא מרגל, הוא אוסף מידע, הוא יחנה שאוסף מידע, ואחר כך הולך למכור אותו. “הולך ומגלה סוד”.
דובר 2: הוא סוחר מידע.
דובר 1: כן, “ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אומר אמת הרי זה מחריב את העולם” – הוא הורס את העולם.
“מחריב את העולם” – הלחץ של היחנה
זה דבר אמיתי, כי לאנשים יש כל כך הרבה לחץ. כשאומרים לחץ, ממי אתה מפחד? אתה מפחד מכל העולם. באמת, ממי אתה מפחד? מהיחנה האחת, הסוחר והמביא האחד.
שיטת הרמב”ם: לתאר את סוג האדם
דובר 2: יפה מאוד.
דובר 1: יש את הרמב”ם, כמו שכבר דיברנו, אבל אחרת מהחפץ חיים שעושה מאוד הלכות מפורטות, כמו שיש מצוות שבדיבור, הרמב”ם מתאר יותר את סוג האדם. זה יותר אצלו שייך לנושא דעות, זו מידה רעה, לשון הרע.
כאן יש סוג אדם שהוא… אתה קורא לו יחנה, אני לא יודע אם יחנה היא התרגום הטוב ביותר. יחנה זה דרך רעה, סתם יחנה עוברת, יחנה זו שבת קודש שעסוקה במי צריך עזרה, למי צריך שידוך, ואת מי צריך לחזק. אז אולי היא מחפשת… אני לא יודע.
אבל נכון, אולי הוא מתכוון יותר כמו… שיש אנשים כאלה שזו העבודה שלהם. הם סוחרי מידע. זה דבר של יהודים יפים, החבר, העולם לא תופס שהוא איש רכיל.
והרמב”ם מתאר את זה כך, הוא מביא את הגמרא, “כך וכך שמעתי, כך וכך אמרו”. זה הרבה פעמים גם חברה כזו מקבלת, על אנשים שאין להם מה למכור. המעלה שלו היא, הוא תמיד יודע מה מישהו אמר על מישהו. וזה דבר אחד, אחר כך יש עוד דברים.
הלכה ב – לשון הרע: “עון גדול מזה עד מאד”
דובר 1: אומר הרמב”ם, “ויש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע”. הוא מסביר, “והוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת”.
רכיל פירושו בא לומר משהו שנוגע לך, שתדע, מישהו דיבר עליך, הוא מביא בין אנשים. זה דבר כללי, הוא אומר על מישהו גנאי.
דיון: ההבדל בין רכילות ללשון הרע
דובר 2: כן, רכיל לא חייב להיות דווקא דברים רעים, רואה? רכיל זה לא דווקא מזיק, לא מזיק. לשון הרע זה מזיק, הוא אומר דברים רעים, דברים של גנאי. נראה מהרמב”ם שרכיל זה לאו דווקא דברים של גנאי. רכיל זה כמו היחנה, הוא סוחר אנשים, הוא סוחר כל הזמן. הוא נושא מידע מאחד לשני, מה כל אחד עשה ומה מישהו אמר, וכן הלאה.
דובר 1: כשמישהו מספר משהו שבכלל אינו גנאי, הוא לכאורה לא עובר על איסור רכילות. המידה של רכילות יש לו, אין איסור לדבר על מישהו.
דובר 2: כן, יש. “טעון דברים מיותרים”, אומר הרמב”ם. הוא לא מתכוון לדברים רעים. לא כתוב דברים רעים. כתוב “משיב טעון”, מי שגורם שמישהו יאמר. זה לא… אדם צריך לדבר על, כמו שהרמב”ם אומר, “מעלות חסדים וחכמה”, לא על אנשים אחרים.
דובר 1: לכאורה רכילות היא עצם האיסור לדבר על אנשים אחרים.
דובר 2: לא, כשהוא אומר שמישהו עשה לך עוול, מישהו אמר עליך משהו. לא כתוב כלום על שהוא אמר דבר רע. ולשון הרע זה כשהוא אומר סתם בגנות חבירו, לא שמישהו אמר עליך, אלא שמישהו הוא עבריין, מישהו הוא עבריין.
דובר 1: מישהו אמר. הוא לא מתכוון לרע. זה הורס את העולם. העולם נעשה שכל אחד יודע את העסק שלו, ולא להתערב בעסק של מישהו אחר כל הזמן.
דובר 2: אתה יכול לומר שעובר על איסור כל פעם שמדבר על מישהו?
דובר 1: כן. אפשר כן לומר. אבל מה אי אפשר לומר? כי אנשים לא נזהרים בזה? רואה שהעולם באמת נהרס בגלל דברים כאלה? רואה? רואה שהעולם נהרס? כמו שאתה אומר כל האנשים שאומרים כל הזמן, אני לא יכול לעזור לך, כי מישהו דיבר עליך בקיצור, הדורך, והורסים את העולם.
אני קצת מגזים. כי זה חלק מהעולם, אם לא חלק מהעולם עולה גדול, כי מישהו, מישהו, מה עושה כל מישהו מצא ובא…
דיון: “הולך רכיל מגלה סוד” – מתי זה מותר?
אז עומד לך, אם הוא שלח אותך, אם הוא שלח אותך, אם הוא שולח אותך ברכה, זה דבר אחד, אבל אם הוא לא שולח אותך, “כל דבר שבעל טובים ראוי שימלא יימורא”, כך כתוב במדרש. זה דבר קיצוני של לגלות למישהו סוד, רכיל, זה רכיל, מגלה סוד, “הולך רכיל מגלה סוד”, בדיוק זה. הסוג האמיתי, מספר מה שמישהו אמר? מישהו שלח אותך לספר? אהא, אז זו מצווה. אם לא שלח אותך, אתה מספר עלי למישהו אחר שזה לא נוגע? לא לדבר באופן נורמלי, אם זה נוגע, זה לא נוגע? אהא, זה לא נראה לי נכון. זה איזה סוג של לשון הרע. אולי להיפך, אולי הרע. רגע, בוא נראה. אוקיי.
הלכה ב (המשך) – מוציא שם רע: כשאומרים שקר
דובר 1: והנה, ולשון הרע זה אפילו כשאומרים אמת. אומרים דבר של גנאי, אפילו אם זה אמת שלמישהו יש עניין של גנאי, אבל לספר את זה זה איסור.
אומר הרמב”ם, שאם אומרים לשון הרע שהוא שקר, אומרים על מישהו דברים שזה לא אמת, יש עוד קטגוריה שחז”ל קוראים לה “מוציא שם רע על חבירו נקרא”. הוא לא אומר אפילו שזה חמור, הוא אומר שיש לזה עוד שם מוציא שם רע, שזה אותו חומר. זה החידוש שלשון הרע זה אפילו כשאומר אמת.
הלכה ב (המשך) – בעל לשון הרע: “יושב ואומר”
דובר 1: אבל בעל לשון הרע זה אפילו כשזה לא בעל, לא הוא אדם שהוא נושא תמיד לשון הרע, הוא עבר עכשיו פעם אחת על איסור. אבל בעל לשון הרע זה יותר חמור, מי שהוא בעל לשון הרע, הוא נושא תמיד לשון הרע.
זה כבר “יושב ואומר”. אני מתכוון, כשעומדים אי אפשר לדבר בעמידה, מתעייפים. יושבים בנחת והוא דורש, והוא יושב על הטלפון והוא אומר “כך וכך, ופלוני כך וכך, ואבותיו כך וכך, וכך שמעתי” וכו’.
הבדל: רכילות, לשון הרע, ובעל לשון הרע
זה סוג אחר של רכילות. הרכילות קצת יותר עדין. הרכיל לא הולך לומר מה שלא אמת. אבל רכילות זה המערבב. רכילות זה מי שמוודא שכל המידע שיש אצל אחד יהיה אצל כל העיר.
לשון הרע זה הדבר החמור, מי שיושב והוא מכה על מישהו. שני סוגים אחרים.
רכילות, בדרך כלל, זה מאחד לשני, “שתדע שמישהו חושב עליך כך”, “מישהו אמר עליך”. כך כתוב כאן ברמב”ם, או כך אתה אומר.
דובר 2: אוקיי, אבל אמת, כן.
דובר 1: לשון הרע זה הוא מספר את הדבר הרע. הוא נושא מים, נושא מידע על אנשים. לשון הרע זה מי שהוא מדבר תמיד, כמו שהרמב”ם אומר עם דברים של גנאי.
הלכה ב (המשך) – “יכרת ה’ כל שפתי חלקות”
דובר 1: “על זה הכתוב אומר, ‘יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות'”. זה לא כתוב כל כך ברור, אולי חלקות פירושו רע, חלק. “מדברת גדולות” אולי פירושו כמו שהוא מכה על מישהו. אני לא יודע בדיוק מה הפירוש. “מדברת” זה לשון של מדבר או של חיתוך?
דובר 2: “מדברת גדולות” זה חיתוך. לא, “מדברת גדולות”.
דובר 1: אני חושב שהרבה פעמים, מה פירוש “לשון מדברת גדולות”? שהוא מדבר דברים גדולים, או שהוא מתכוון למשהו. “שפתי חלקות” זה בדרך כלל מה שאמרו שפירושו דברי חנופה. או נאמר קודם שחלקות פירושו… אולי באמת זה… אני לא יודע.
דובר 2: כן, כך מבין פסוק קודם, “שלומי דברי ישראל שפת חלקות בלב ולב ידברו”.
דובר 1: אבל לכאורה הלשון היא העיקר “לשון מדברת גדולות”, הוא מדבר גדול. אני מתכוון משהו נגד אדם אחר, לא?
הלכה ב (המשך) – שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה
דובר 1: אומר הרמב”ם, “אמרו חכמים, שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא”. שלוש עבירות הן חמורות מאוד, מלבד שמקבלים עונש בעולם הזה…
הלכה ג – חומרת לשון הרע: כנגד שלש עבירות חמורות
אני לא יודע בדיוק מה הפירוש.
אה, מדברות זה לשון של מדבר או של חיתוך? לא, מדברות גדולות זה חיתוך? לא, מדברות גדולות… אבל אני חושב שזה הרבה פעמים… מה פירוש למשל מדברות גדולות? הוא מדבר דברים גדולים? זה בטח מתכוון למשהו. זה משהו חלקות. שמעתי מישהו אומר שפירושו דברי חנופה. כן. כן. אולי באמת זה… אני לא יודע. כן, כך הוא מבין על פסוק קודם, “שפתיו דובבות שקרים, ישפר חלקות בלבו ולבו ידבר”.
אבל לכאורה הלשון היא, הנקודה העיקרית כאן היא הלשון “מדברת גדולות”, הוא מדבר גדול. וגדול פירושו נגד אחר. איך פירושו גדול נגד אחר? יכול להיות שהוא מגדיל את עצמו, כמו “מתלאבלב להון חבריא”. לשון שמגדילה את עצמה על ידי הורדת אנשים אחרים. זה כך, הוא מחשיב את עצמו גדול ממך, הוא מוריד אותך. אני לא בטוח, אני לא רוצה לומר.
אומרת הגמרא, אומר הרמב”ם, “אמרו חכמים, שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא”. שלוש עבירות הן חמורות מאוד, שגם מקבלים עונש בעולם הזה, וגם לעולם הבא. “עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולן”. לשון הרע חמור יותר מכל אלה השלושה. זה חמור כמו כל השלושה ביחד, אולי זה פירוש “כנגד כולן”.
אה, “כנגד כולן”. כבר הדבר המפורסם שהחפץ חיים אמר שלדבר לשון הרע זה כמו לאכול חזיר. זה יותר חמור מלאכול חזיר, זה כמו שלוש החמורות. לכאורה מה גורם לשלוש החמורות? שמעתי, זה גורם רציחה, זה יכול לגרום גם לדברים האחרים אולי. אני לא יודע.
לשון הרע ככפירה בעיקר
“ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר ‘אשר אמרו ללשוננו נגביר'”. אנשים שאומרים על לשונם, בואו נשחרר את לשוננו, הוא מדבר על אנשים… אה, אז אתה רואה עוד את “גדולות”, את “נגביר”. הוא גיבור על לשונו, לשונו חזקה. מי שלשונו היא חרבו, לשונו היא מה שמגדיל אותו. יש לו… הוא לא מפחיד שיש לו לשון חזקה. “שפתינו אתנו מי אדון לנו”. אדם כזה הוא כאילו לא מאמין בבורא. “מי אדון לנו”? מי הבעל הבית עלינו?
והוא מסיים. זו כפירה.
מה זה בדיוק איך כופרים בעיקר? צריך להבין מה הקשר. העונשים והעונשים, אבל מה השורש? למה בדיוק? זו כפירה. הוא מתכוון לומר שזו חומרה כזו. לא כתוב שזו חומרה כזו. כמו שכתוב שזה חמור כנגד עבודה זרה.
הוא מביא את רבינו יונה והוא אומר שבעל לשון הרע פשוט, שהוא מתנהג בדברים אחרים, הוא לא עושה עבירות, הוא לא הולך להכות מישהו. אבל הפה שלו הוא חושב שהפה הוא הפקר, הקב”ה לא שולט על הפה, הקב”ה שולט על כל האיברים האחרים. כך אומר רבינו יונה, הוא מביא את זה מהשל”ה, זה דבר מעניין.
הייתי חושב שאמונה, אני מתכוון זה גם כאילו, אמונה בה’ פירושה כאילו הקב”ה מנהל את העולם, והוא לא יכול לעשות הכל בעצמו. אדם מוגבל מאוד במה שהוא יכול לעשות בידיו, אבל בפה אפשר לעשות הרבה מאוד. מי שאומר את חירותו לגבי לשון הרע, הוא באמת מאוד חזק, הוא באמת כאילו מנהל את עצמו בעולם כאילו הוא אומר “אין אלוהים”, אין אלוהים, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
לשון הרע הורגת שלושה
הגמרא אומרת “אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגתן”: לשון הרע הורג שלושה אנשים. האומרו, זה הורג את מי שאומר אותו, כי זה הופך אותו לרשע, כן? זה הופך אותו לכנגד שלוש עבירות חמורות. והמקבלו, מי שמקבל לשון הרע גם, כן? הוא המשחית. הורג פירושו הוא משחית, כן? לא, הורג פירושו זה הורג אותו, כמו שאומרים “אם הוא אומר דברים”, זה מחטיא את הרבים, הוא גם נהרג. צריך לתת שהוא ינקום בו.
והנאמר עליו, והמקבלו יותר מהאומרו, המקבל חמור יותר ממי שאומר את זה. זה מעניין, למה המקבל חמור יותר ממי שאומר את זה?
תרגום לעברית
אני לא יודע אם קשה יותר, זה הורג אותו יותר. אתה שואל שאלה טובה. בשניהם היו. יכול להיות שהמקבל גרוע יותר מהאומר, כי האומר נבך צוחק, הוא יודע שזה לא אמת. המקבל נבך הולך לקבל את זה כאמת.
אומר הרמב”ם, המילה “הורגתן” מתכוונת שלשון הרע היא הגורם להרבה מאוד, זה עושה מחלוקת. ומי עושה את המחלוקת? לא הדובר, נכון? הוא גרם לזה, אבל את המחלוקת עושה האומר, סליחה, השומע. אחר כך זה מתחיל איתו אחר כך. בסך הכל כולם מתים, כן?
אז זה הנושא של לשון הרע עצמו.
הלכה ד – אבק לשון הרע
אחר כך יש דברים שהם פחות חמורים מלשון הרע עצמו, אבל זה בגדר לשון הרע. זה נקרא אבק לשון הרע, אבק של לשון הרע. לשון הרע הוא אבן כזו גדולה, וזה אבק שיורד ממנו.
למשל, “מי יאמר לפלוני שיהא כמו שהוא עתה?” מה הפירוש? אחד אומר, “מי היה מאמין שפלוני עוד יגיע למצב כזה?” אתה לא אומר כלום על פלוני, אבל תראה מי האדם הזה, מי היה מאמין שהוא נבך ירד כל כך? לא אמרת כלום עליו, אבל אמרת הרבה מאוד.
או שיאמר “שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע לו.” “בוא לא נדבר.” הרמב”ם מביא ממש כמו השפה של היום. “בוא לא נדבר על מה שקרה לפלוני.” וכיוצא בדברים אלו. זה אבק לשון הרע. לא אמרת כלום רע, אבל כולם הבינו.
זה אמת, זה ממש לשון הרע. צריך לחשוב שזה פחות ממה שאמרנו, כי מה שאמרנו, “בוא לא נדבר על פלוני נבך,” אמרת ממש לשון הרע.
משבח בפני שונאיו
הוא אומר, “וכן המספר בטובת חבירו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע.” הוא מעורר, הוא אומר דברים טובים על פלוני בפני שונאיו, זה אבק לשון הרע. למה? “שהוא גורם להם שיספרו בגנותו.” כי השונא לא יוכל להתאפק, הוא ידבר בגנותו, “הרי זה כעושה לשון הרע.”
ועל ענין זה אמר שלמה… זה שלמה, הוא הבין מאוד טוב. כשמדובר בשלום בית עם החברה, מביאים שלמה שלם. שלמה המלך אומר, “מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו.” מה הפסוק? “מברך רעהו בקול גדול” – בלילה, אכלת ארוחת ערב אצל פלוני ואתה מודה לו. “בבקר השכם,” למחרת בבוקר, “קללה תחשב לו,” כי כולם ילכו עכשיו לבקש ממנו אוכל. אני מתכוון שזה המשל.
אבל הרמב”ם אומר משהו אחר. אני לא יודע למה נכנס הפרי, מה זה “בבקר השכם”. הרמב”ם מדבר בכלליות שהוא… הרמב”ם מדבר כאן, שהוא אומר בפומבי דברים על אדם, ובין האנשים יש שם את שונאיו, שונאיו לא יקנאו לו. “בבוקר אשכים” מתכוון לכאורה לזמן שכולם שומעים, אולי זה משהו כזה. הוא מתכוון כבר לקנאה. הרמב”ם מדבר כבר מהדוגמה, הרמב”ם מביא את זה לנושא של “משבח בשבחו בפני שונאיו”. אוקיי, אולי מתכוון לרחוץ פלוני, אבל הוא לא מביא את אותה דוגמה.
כן, זה מאוד חשוב שאדם ידע שפלוני לא טוב איתו, אל תהיה צדיק שמספר. זה סוג של רכילות גם, אבל זה יכול, הוא לא מתכוון לדבר, הוא מתכוון כאן בכל חנה. אבל בין חברים זו מצוה לדבר. רכילות מתכוונת על מה פלוני עושה, איך הוא הולך. הוא אומר שהוא עמד חכם ואין זו רכילות, לא התכוונתי לומר את זה השבוע. כך צריך לדעת איך להיות “אוהב שלום ורודף שלום”. הוא מתכוון שהרבה פעמים כשאתה חושב שאתה רודף שלום, אתה הולך עכשיו לומר מחמאה על שונאו של פלוני, וזה לא אוהב שלום, זה גורם למחלוקת. נכון, כי אתה גורם לכך שהשיחה תהיה כמה רע פלוני.
לשון הרע דרך שחוק
וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, ועושה כל הזמן בדיחה על חשבונו של פלוני. וזהו ששלמה אמר, זה מה ששלמה אומר, “כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות”. זה כמו אדם שמשחק עם אקדח, הוא משחק, הוא זורק “חצים ומות”. “כן איש רימה את רעהו”, מה נכנס כאן בעניין, רק זה. לא התכוונתי לצ’אפר. הוא עושה מתיחה. “ואמר הלא משחק אני”, זו בדיחה, זה פורים שפיל, זה הכל, אנחנו מתכוונים לבדיחה. אבל אתה לא יודע, כבר לפלוני זה יכול לעשות מאוד כואב.
לשון הרע דרך רמיזות / תמימות
וכן המספר לשון הרע דרך רמיזות. אה, הוא אומר, “והוא שיספר בתמימות כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא”. הוא מספר, הוא אומר, “ראיתי את פלוני עושה את זה ואת זה.” אה, לא ידעתי שאסור. “או שיש בו מום זה, או שיש בו מום זה, ומזכירם לפניו, ואומר ‘איני יודע אם אלו מעשיו של פלוני'”. מה זאת אומרת אני לא יודע, אני לא יודע, כן. אה, אולי אמרו, יש אנשים שעושים כך. אה, אתה מתכוון לפלוני? אה, לא ידעתי שפלוני באמת כזה.
אולי זה? לא ידעתי שזה לשון הרע.
הלכה ה – לשון הרע בפניו ושלא בפניו; דברים שגורמים היזק
אסביר לך לשון הרע בפני חבירו ושלא בפניו. לשון הרע זה גם כשאתה אומר את זה בפני חבירו, זה באמת האדם שעליו אתה מדבר, וגם שלא בפניו.
המספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש, אם אתה אומר משהו שאם זה ימשיך, זה גורם היזק לחבירו בגופו או בממונו, אפילו אם לאדם שעליו אתה אומר את זה עדיין אין…
זה לא לשון הרע. אם אתה אומר שלשון הרע זה באמת מזיק למישהו, זה אומר שאתה הולך למישהו ואתה עושה לו חתן, אתה אומר לו מידע רע שהוא לא אמת. זה לשון הרע. אבל אתה אומר, “לא, אני אומר את זה לחבר שלי,” אבל אתה יודע שזה יכול להגיע, הוא ייקח את זה הלאה, וזו רכילות, שתמשיך הלאה.
יכול להיות שאדם אומר משהו שאם כולם יאמרו את זה יוסיפו טיפה גוזמא, ואז זה מסוכן.
אפילו אם הוא מדבר את זה בסוד, זה לא נשאר סוד. אפילו אם הוא עושה את זה להצילו או להוכיחו, אפילו אם לא יהיה היזק, זה יכול רק להיות פחד, זה לא יכול להזיק בגופו ובממונו, זה מאוד לשון הרע גדול.
הלכה ה (המשך) – היתר דאפי תלתא (בפני שלשה)
ואם נאמרו הדברים האלו בפני שלשה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע.
זאת אומרת, הרמב”ם אומר לשון הרע זה באמת כשמזיקים לפלוני. אפילו היזק קטן זה מזיק לו דרך זה שמספרים משהו רע עליו. במילים אחרות, אתה מספר את זה למישהו שלא יודע, או אפילו למישהו שכבר יודע, אבל דרך זה שאתה מספר את זה זה עובר לאדם הבא. אבל אם דבר ששלושה אנשים כבר יודעים, כבר כל העולם יודע. אם אתה הולך לספר את זה הלאה אין בזה כלום, זה לא מזיק יותר. ובלבד שלא יתכוין, אם יש לך כן כוונה להגדיל, אז זה כן לשון הרע.
החפץ חיים לא היה מאוד שמח עם ההיתר הזה, הוא חיפש מאוד לצמצם את ההיתר הזה.
דיון: רכילות מול לשון הרע בהקשר הזה
אבל צריך לחשוב, כי יכול להיות שמה שאתה קורא לשון הרע זה רכילות. אתה נושא, אתה אומר הלאה מה אנשים אומרים על פלוני, זה גם רכילות.
לא, זה גם לא לשון הרע. לשון הרע זה כשמזיקים לאדם, וזו לא מצוה להיות כזה. כל הסיבה של מה שגורמים אם נשמעו איש מפי איש זה כי אתה עושה ריחוק. צריך, אי אפשר לומר שמה שמביא את הנקודה. יש כאן איסור גדול של רכילות, אפילו הוצאתי שיש דברים שהאדם אפילו לא תופס שזה דבר רע. זה עדיין לא אומר שצריך להרגיש…
הלכה ד (המשך) – בעלי לשון הרע: אסור לדור בשכונתם
אי אפשר לומר… אני רק רוצה להוציא את הנקודה. זה שיש איסור גדול על רכילות, אפילו מה שהוצאתי שיש דברים שאנשים אפילו לא תופסים שזה דבר רע, זה עדיין לא אומר שצריך להתנהג בעולם כאילו אין רכלנים. אחד אומר, “אה, זו עיר חרדית, אף אחד לא אומר רכילות.” העובדה היא שמה שמספרים מגיע. זו מציאות. זה כן קיים, בין אם לקחו את החפץ חיים או לא לקחו את החפץ חיים, זו העובדה. ועוד, חלק מהלשון הרע הוא לא לעשות דברים ש, מכיוון שזו העובדה, זה יגרום היזק לשני.
אומר הרמב”ם הלאה, עכשיו סיימנו את האיסורים של לשון הרע ורכילות. בואו נלמד… דבר אחד, כל אלו. אומר הרמב”ם, “כל אלו הן בעלי לשון הרע”, כל אלה שמנינו נקראים בעלי לשון הרע, “שאסור לדור בשכונתם”. בזה הוא התחיל את ההלכות, “מלמד שאסור לאדם לדור בשכונת רשעים”. מה זה רשעים? רשעים זה בעלי לשון הרע.
הרמב”ם לא אומר רק לשון הרע, אלא “בעל לשון הרע”, שעושה את זה כסדר. במילים אחרות, לא רק, לכאורה מה שהוא אומר עכשיו, זה לא רק מי שאומר ממש, הוא אומר “כך וכך עשה פלוני”. אפילו אבק לשון הרע, אפילו הרמזים, אפילו כל הדברים האלה, מי שהוא כזה סוג, הוא עושה את זה כסדר, הוא בעל לשון הרע. “וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם”.
החומר של לשון הרע – מעשה המרגלים
הוא מסיים עם עוד אחד… הוא מנה כל כך הרבה מאמרי חז”ל על גנות לשון הרע. “לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד”. הם עמדו שם ודיברו לשון הרע על הקב”ה? לא. על ארץ ישראל? לא, הוא מתכוון למרגלים. אבל המשנה מביאה את זה. “לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר ‘וינסו אותי זה עשר פעמים'”. ובסוף, זה אצל המרגלים, כשעשר פעמים חטאו לא היה גזר דין, אבל לשון הרע היה גזר דין.
אני חושב שסיימנו את הפרק. והנחלתם גזלנים. אני חושב שהמילה היא שרואים שם מתעוררים על מי היה לשון הרע. אני לא יודע. הנקודה היא שהבעיה היא שאתה מאתגר ללכת לאיזשהו מקום, זה כל אחד בוודאי לא חידוש ללומדים. הם עשו נרטיב שזה קשה, וזו סכנה גדולה, באמת לא יכלו ללכת. זה החומר של לשון הרע. עושים נרטיב, זה נקרא באנגלית. ביידיש, אני לא יודע באיזו שפה.
שתי סיבות למה אסור לגור עם בעלי לשון הרע
אז, עד כאן הלכות… עוד סיבה למה אסור לגור עם בעלי לשון הרע זה כי הם יגלו את רשעות של כולם. פתאום תתעורר שהמקום הזה הוא מקום של רשעים שאסור לגור שם. ולמה? כי אתה משכנע את עצמך כך, לא תשתפר. ממש כך, כי אם תשמע על כולם רע, באמת לא תשתפר. כולם רעים, כולם מושחתים, גם אני רשאי להיות. כולם רשעים, למה אני אהיה היחיד שאסור לו לגנוב? כולם גונבים, גם אני אגנוב. זה מתחיל עם לשון הרע. זה השחיתות שמשפיעה לרעה על אנשים. זו אמת.
אוקיי. אומר הרמב”ם הלאה. אבל גם כי זה מסוכן. אתה לא רוצה לגור בשכנותו. הוא יזיק לך. חתם על זה. עכשיו נלמד על איסור נקמה.
הלכה ז – נקמה
אומר הרמב”ם, “הנוקם מחבירו, עובר בלא תעשה, שנאמר ‘לא תקום'”. אומר הרמב”ם, “אף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד”. מידה רעה. “אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם”. אה, זה עולה לרמה חדשה. פשט חדש לגמרי.
“מעביר על כל דברי העולם” – כל העולם הוא הבל
מה? זה עולה לפשט חדש לגמרי. לא רק להיות מעביר על מדותיו, אלא כי כל העולם לא שווה כלום. הוא אמר קודם שאם אדם עשה לך כואב, תחשוב שיש לו דעה משובשת. הוא אומר עכשיו, כל האנשים יש להם קצת דעה משובשת. כל מה שקשור לעולם הוא פגום. וחכמים לומדים מעביר על כל דברי העולם. כל ענייני העולם צריך לבטל אצל עצמו. כל העולם לא שווה אנחה אחת. “שהכל אצל בעלי השכל דברי הבל והבאי”. מבינים אמיתיים מבינים שהעיקר הוא אלוקות. העיקר הוא דעת ה’, כל שאר הדברים זה דברי הבל ורעות רוח, השטויות. כדי לנקום, לא כדאי להתרגז עליהם. כן. לכאורה הרמב”ן היה לו כאן בעיה, כי נקמה היא לכאורה דבר רציונלי מאוד, הוא היה צריך להגיע להסבר השלם למה לא להיפגע בכלל. למה נקמה רעה? פלוני עשה לי, אני עושה לו בחזרה, אני הולך להקשיב לו. כן? מה אתה קורא? הוא עשה לך משהו, ואתה לא רוצה להשאיל לו את הפטיש שלו. הפטיש ירד, צריך לרדת כל כך רחוק עד לביטול של כל העולם הזה. כן. צריך ללכת לשורש העניין, כמו… צריך ללכת ל… כן. אני אומר, אם זה חידוש, כי בדרך כלל אפשר לומר, אה, זה אולי… אוקיי, אברהם עזר לסושל. לא, כאן היה צריך להגיע עד שם, כי עצם לא תקום, נראה שזה דבר קשה לבקש מאדם. צריך להגיע עד שם כדי להסביר את זה.
וכיצד היא הנקמה – המשל של הפטיש שלך
וכיצד היא הנקמה? אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. אלא כיצד יעשה? כשבא לשאול ממנו יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דוד במידותיו הטובות, אם גמלתי שולמי רע, אני מעולם לא החזרתי… אם הייתי מחזיר על ה… לא, אני מעולם לא התנהגתי כך להחזיר רע למי שעשו לי רע. ואחלצה צוררי ריקם.
ואני הייתי… הוא הולך בהמשך, ומה זה “ואחלצה”? הוא מתכוון שאני גמלתי שולמי רע ונתתי לצוררי ריקם, ריקנות? כמו שרש”י מפרש… לא ברור. פשוט היה, אה, כן, הייתי מוציא אותם עירומים. אז ירדוף אם… הוא אומר, אם… הוא שם את עצמו בחלצה, אם נתתי למי שעושה לי רע, הייתי נוקם בחזרה, אז יכול לקרות לי כך וכך. אבל לא עשיתי כך, כי אני, אפילו לשונאי, כמו שרואים באמת אצל שאול, הוא לא נקם אפילו בשונאיו. המלך הוא באמת צדיק גדול, אי אפשר להשוות אליו, אבל אוקיי.
דיון: מי משאיל למי? המצב של “השאילני קרדומך”
וזה הנושא של נקמה. עכשיו אפשר לדבר על עוד דבר שדומה לזה שנקרא נטירה. אחד, אפילו הוא לא עושה בחזרה, אלא נטירה, שומרים, זוכרים, נפגעים, זוכרים את זה. נטירה, שומרים את השנאה. אני לא נוטר. נוטר זה לשון שמירה, הוא שומר את הרגש, לא שהוא נותן לזה לעבור. “עובר בלא תקום ולא תטור את בני עמך”.
כיצד? ראובן אמר לשמעון “השאלני קרדומך”. אמר לו “איני משאילך”. לימים הוצרך שמעון לשאול מראובן. אמר לו ראובן “הא לך, איני כמותך שלא השאלתני”. זהו ששנו חכמים “איזהו נטירה? כל שאמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני”. זהו נטירה.
מלבד זה עובר בלא תטור. מאוד מעניין, כי אחד הדברים הוא האיסור לחשוב. דוד המלך גם אמר, “אם גמלתי”. הוא לא דיבר באופן אישי לאדם מסוים, הוא מדבר לקב”ה.
המשך תרגום – חלק 3
דובר 2: זה מאוד טוב מה שאתה אומר. יש לך קושיה, מישהו שאל, אמרתי לך איך אפשר לקיים “לא תקום”? אתה הולך, אתה משאיל לכל אחד בעולם את שלך… למי אתה משאיל? למי שאתה משאיל… זה מתאים לו כשהוא אומר את הלשון, “השם שלשה פנים”, יש שלושה אנשים. מאוד טוב. אז, הפשט הוא, לא מדברים סתם, אדם בוודאי ישאיל לחבריו. הוא לא מחויב עכשיו להסכים לכל העולם. הוא מסכים למי שמתאים לו, שזה הגיוני. אבל הנקמה באה לומר, “אה, לא היית חבר שלי, אבל עכשיו, הפעם השנייה…” הפשט הוא שכן, כן, השנייה כבר יש לה זהות עם הראשונה כשהוא חוזר. אז הפשט בסיטואציה רק שניים, אני יודע שיש לו שניים. היית משאיל, כי זה הגיוני. בדרך זו, כשזה לא הגיוני אתה יכול להמשיך לומר לא. אז אתה יכול לומר שהעוולה אצל שניהם כשהם באים בתורה היא המילים שאומרים. להשאיל כן, להשאיל לא, החשבונות מחזיקים. אם סתם, לא היה לי מספיק, היה לי מצב רוח רע, אוקיי. אז לכאורה זה מה שהרמב”ם אומר שזה שטות, כי אתה תינוק, אתה קטנוני, אתה עסוק בחשבונות מטופשים, אתה מחזיק פנקס של מי…
הלכה ז (המשך) – נטירה
אלא, והרמב”ם אומר הלאה, אלא, מה צריך לעשות? אלא, ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה התורה על הנטירה עד שימחה העוון מלבו כלל ולא יזכרנו. וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.
הניגוד בין הטעמים של נקמה ונטירה
זו המידה הנכונה איך אפשר שהעולם יהיה מקום יישוב, כשאדם יוכל להתמודד, כי אנשים חלשים, אנשים עושים עוול לפעמים אחד לשני. וכשיזכרו את זה כל הזמן, לא יהיה סוף.
זה מאוד מעניין, כי לפני רגע אצל נקמה הרמב”ם הגיע לכך שכל העולם לא שווה. פתאום הוא חוזר שהעולם הזה גם כדאי לתקן אותו. כי הוא מתכוון לומר, כן, אם אדם יחזיק חשבונות שלושה דורות אחורה, זו לא דרך.
נטירה היא עבירה, לא רק חסרון במידת חסידות
זה מאוד מעניין, למחול נטירה היא לכאורה לפנים משורת הדין. אבל אפילו נטירה, הוא כבר עושה כן את המחילה בלב, אנחנו תמיד היינו חושבים שזו מידת חסידות גדולה. אבל הוא אומר שזו עבירה. אם אתה חושב, זה דבר יפה, כי האדם זוכר שלא שכרת אותו אתמול, והוא יודע ששכרת אותו היום. אם לא היית אומר לו, הוא לא היה יודע. כן, הוא הולך סוף סוף לכאורה להרגיש רע, והוא יעשה משהו בחזרה על דבר טוב בפעם הבאה, אם הוא אדם טוב, אם הוא… כן. אבל אתה רואה שהרמב”ם אומר שזה לא… צריך כבר את הלגיטימציה לזה… לא רק פעם אחת, אני אישית משאיר הביתה. העולם נופל אם לא ימחלו לך, כי אם לא יהיה, כמו שאותו אמר, כל העולם יחזיק חשבונות אחד לשני, אחד נושא את זה, עד שכל העולם יהיה בלגן אחד. כן, זו לא דרך. בשלב מסוים צריך למחול. זו חובה.
דיון: מדוע אצל נקמה טעם פילוסופי ואצל נטירה טעם מעשי?
דובר 2: זה אולי לא יותר טוב, כי אם כך צריך להבין מדוע אצל נקמה הוא כן אמר “בואו נהיה דיבורי אהבה”, כי הוא יאמר כי כך אפשר למחול. יודע, אולי נטירה יותר חמורה? זה כמו לשיטתך שאלתי, אולי לא יכול להיות יותר חמור, כי הוא אומר שזה הולך להביא לידי קטטה. אה, נכון.
“הריני מוחל” כל לילה
זה דבר יפה לומר כל לילה “הריני מוחל”. זה דבר נפלא. שיזכרו שכל העולם לא שווה כלום, הכל חלום יעוף, וזורקים את כל המטען. אני רואה שבנטירה רואים שאותו דבר כמו “לא תשנא את אחיך בלבבך”, כמו שנאה, שמדובר כאן, אולי אם לא היה כתוב “לא תטור” היה גם אסור בגלל “לא תשנא”.
אדם לא יכול לדרוש “דברים עדינים”
דבר חזק שכל אחד צריך ממש להיות מודע, שתאמר לו, הוא הרי הרגיז אותך. אבל כל אחד הרי לא מודע, אותו הרי לא מחויב לי בדברים. אה, מאוד טוב. הוא מביא לעצמו את החיוב. אתה אומר הוא כל כך עדין, הוא לא היה נחמד אלי. זה לא שאני עושה לו חיוב. זה הרי דברים עדינים. אתה יכול לדרוש משהו, אתה צריך להיות נחמד אלי. אז הוא כבר באמת. ואתה בא לומר, מה, לא החמיאת לי. זה לא מאוד הוגן. כשהוא עשה לך עוול, אפשר להחזיק לו, לומר שלא מדברים איתו יותר.
דובר 2: זה מאוד טוב מה שאתה אומר. יש לך קושיה, מישהו שאל, אמרתי לך איך אפשר לקיים “לא תקום”? אתה הולך, אתה משאיל לכל אחד בעולם את שלך… למי אתה משאיל? למי שאתה משאיל… זה מתאים לו כשהוא אומר את הלשון, “השם שלשה פנים”, יש שלושה אנשים. מאוד טוב. אז, הפשט הוא, לא מדברים סתם, אדם בוודאי ישאיל לחבריו. הוא לא מחויב עכשיו להסכים לכל העולם. הוא מסכים למי שמתאים לו, שזה הגיוני. אבל הנקמה באה לומר, “אה, לא היית חבר שלי, אבל עכשיו, הפעם השנייה…” הפשט הוא שכן, כן, השנייה כבר יש לה זהות עם הראשונה כשהוא חוזר. אז הפשט בסיטואציה רק שניים, אני יודע שיש לו שניים. היית משאיל, כי זה הגיוני. בדרך זו, כשזה לא הגיוני אתה יכול להמשיך לומר לא. אז אתה יכול לומר שהעוולה אצל שניהם כשהם באים בתורה היא המילים שאומרים. להשאיל כן, להשאיל לא, החשבונות מחזיקים. אם סתם, לא היה לי מספיק, היה לי מצב רוח רע, אוקיי. אז לכאורה זה מה שהרמב”ם אומר שזה שטות, כי אתה תינוק, אתה קטנוני, אתה עסוק בחשבונות מטופשים, אתה מחזיק פנקס של מי…
הלכה ז’ (המשך) – העבירה אצל נקמה ונטירה היא במילים
היית משאיל, כי זה הגיוני בדרך זו, כשזה לא הגיוני אתה יכול להמשיך לומר לא. אז אתה יכול לומר שהעבירה אצל שניהם כשמדובר בנקמה ונטירה היא המילים שאומרים. להשאיל כן, להשאיל לא, חשבונות, לעזור החשבונות. אם סתם, לא נתנו לי, עשו לי ממצב רוח רע. אוקיי.
אז לכאורה, זה מה שהרמב”ם אומר, שזה שטות, כי אתה תינוק, אתה קטנוני, אתה עסוק בחשבונות מטופשים, אתה מחזיק חוברת של מי עשה לי כך, עשית לי כך. לך, לך הלאה, תמחל, תעבור. אם אותו התנהג אז באמת יש דבר אמיתי.
שאלה מעשית: רשימות חתונה, משלוח מנות, וקישורי צדקה
מה זה, למישהו יש רשימה מי בא לחתונה שלו, הוא הולך לחתונה של אותו? הוא עבר על פסוק? לא, שמענו, יש רמה של חברים. אדם רשאי לדעת, הוא חבר שלי מספר אחת, הוא חבר שלי מהכיתה, הוא חבר שלי מהכיתה, ואותו הוא כזה מרגע נכנס ויצא, רוקדים, חברים. זו לא נטירה.
מה שכן נטירה זה כשאתה שואל אותו, “למה לא באת לחתונה שלי?” “כי לא באת לחתונה שלי.” זה היה ויכוח.
לאנשים תמיד יש את הקישורים. כן, יש לו קישור לצדקה, והאדם שנתן לו, הוא נותן בחזרה, ואותו לא. אני לא מחויב, כי אנחנו לא החברים שמחליפים משלוח מנות כל הזמן.
בסדר, טוב. אז צריך בוודאי לחשוב מתי כן ומתי לא. צריך לקיים, להרבות אהבה בעולם, אבל כן.
—
סיום הלכות דעות
נו, היה קצר ומלהיב באמת. נו, סיימנו הלכות דעות. עכשיו אנחנו יודעים גם מה צריך לעשות, גם מה צריך לדעת, גם מה צריך עם התורה, מה צריך עם התורה.
קשר להלכות אחרות
אחר כך יש אהבת הגר, ואהבת לרעך כמוך, אפשר מאוד ללמוד, להתפלל. לכאורה הלכות תלמוד תורה מחוברות יותר ליסודי התורה, שהם דברים שצריך לדעת. אה, יש גם בדעות של כבוד לחבב תלמידי חכמים, זה מאוד מעניין, זה מתחבר לשניהם. אוקיי, הגענו, בעזרת השם מחר.