הלכות ברכות פרק ב׳ (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות ברכות, פרק ב׳ (רמב״ם ספר אהבה)
—
הלכה א׳: סדר ברכת המזון – ארבע הברכות ומי תיקן אותן
דברי הרמב״ם:
“סדר ברכת המזון כך הוא” – יש ארבע ברכות: (1) ברכת הזן, (2) ברכת הארץ, (3) בונה ירושלים, (4) הטוב והמטיב. ברכה ראשונה – משה רבינו תקנה בשעה שירד להם המן. שנייה – יהושע תקנה כשהכניס את ישראל לארץ ישראל. שלישית – תקנו דוד ושלמה בנו – בונה ירושלים. רביעית – הטוב והמטיב – חכמי המשנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר שניתנו לקבורה.
פשט:
הרמב״ם מפרט את סדר ברכת המזון: ארבע ברכות, כל אחת תוקנה בתקופה שונה על ידי דמות שונה. שלוש הראשונות קשורות למתנות היסטוריות (מן, ארץ ישראל, ירושלים/בית המקדש), והרביעית לנס מאוחר יותר.
חידושים והסברים:
א) מה פירוש “משה רבינו תקנה” – חקירה רחבה:
שאלה קשה: מה פירוש “משה רבינו תקנה”? לא יתכן שמשה תיקן את עצם המצווה של ברכת המזון, שהרי זו מצווה מן התורה – “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך” – שהקב״ה ציווה, ומשה היה רק המעביר. אם “תקנה” פירושה רק שהעביר את המצווה, הרי זה לשון מוזר “תקנה”.
כמה מהלכים:
(1) משה תיקן את האופן/הפורמט, לא את הנוסח: כמו בתפילה (הלכות תפילה) אמר הרמב״ם שעצם המצווה היא להתפלל באופן שבח, הודאה, ובקשה, אבל את הנוסח סידרו רק אנשי כנסת הגדולה – כך גם כאן: משה תיקן שיש לברך באופן של הודאה על אכילה, אבל את המילים הספציפיות ניסחו אנשי כנסת הגדולה מאוחר יותר. זה מתאים למה שהרמב״ם אמר קודם שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח כל הברכות והתפילות.
(2) משה אכן עשה נוסח, אבל לא את הנוסח שלנו: הוא נתן נוסח כשירד המן, אבל מאוחר יותר אנשי כנסת הגדולה “שיחזרו” או חידשו את הנוסח – כמו שחז״ל אומרים “שכחו וחזרו ויסדום”. הפשט ב״משה רבינו תקנה” הוא שהוא לימד את ישראל לברך עם איזה נוסח, אבל אותו נוסח אינו הנוסח הנוכחי שלנו.
(3) אולי תקנת משה הייתה האופן של הודאה + בקשה: ברכת המזון היא בעיקר הודאה (להודות לה׳), אבל יש בה גם בקשה – כמו למשל “יחזיר עבודתו למקומה” (בבונה ירושלים). זה מזכיר את כלל הרמב״ם בהלכות תפילה שתפילה צריכה להיות באופן של שבח, הודאה, ובקשה. אולי זו הייתה תקנת משה רבינו – שברכת המזון תכיל תמיד גם הודאה גם בקשה, כמו בתפילה.
ב) שיטת הרמב״ן ומחלוקתו עם הרמב״ם:
הרמב״ן בהשגותיו אומר שלשון ברכת המזון אינו מן התורה, והנביאים תיקנו נוסח מסודר. שיטת הרמב״ן מנותחת בהקשר של מחלוקתו עם הרמב״ם לגבי הלל: הרמב״ם אמר שהלל לא יכול להיות מדאורייתא כי הלל נמצא בתהלים (שהוא מאוחר יותר ממשה). הרמב״ן השיב: מה הבעיה? – כמו שמשה רבינו תיקן ברכת המזון, קריאת שמע, תפילה, כך גם הלל יכול להיות מדאורייתא אפילו אם דוד המלך עשה את הנוסח הספציפי מאוחר יותר.
החידוש: מהראיה של הרמב״ן רואים שהרמב״ן מבין “תיקן” כממש עשיית נוסח – כי הוא מביא ראיה מתקנת משה לברכת המזון כדי להוכיח שאפשר שתהיה מצווה מדאורייתא אפילו כשהנוסח נעשה מאוחר יותר.
ג) ראיה מ״כאמור פותח את ידך” שהנוסח אינו מקורי ממשה:
הבית יוסף שואל: בנוסח שלנו של ברכת הזן כתוב “כאמור פותח את ידך” – אבל זה פסוק מתהלים, שנכתב על ידי דוד המלך, מאות שנים אחרי משה רבינו! איך זה יכול להיות בברכה שמשה רבינו תיקן? התירוץ הפשוט: החלק “כאמור פותח את ידך” משה אכן לא אמר – זו תוספת מאוחרת. (יש גם תירוץ ש״פותח את ידך” היה פתגם לפני תהלים, אבל זה לא הפשט הפשוט.)
ד) “דוד ושלמה בנו” – לא ממש שני מתקנים:
איך נכנסים דוד ושלמה יחד כמתקני בונה ירושלים? ההסבר: “דוד ושלמה” לא פירושו ממש ששניהם ישבו ותיקנו נוסח. זה כמו שאומרים “אנשי כנסת הגדולה” או “בית דינו של שאול” – הכוונה לאותה תקופה, לרוח הדברים של אותו זמן. דוד העלה את ירושלים לבירה והביא את הארון לשם, שלמה בנה את בית המקדש – יחד הם הביאו לכלל ישראל את חשיבות ירושלים, שגרמה לברכת “בונה ירושלים”. זה יותר מדרש – רוח אותה תקופה, לא תקנה ספציפית של שניהם באופן אישי.
ה) הטוב והמטיב – הרוגי ביתר:
את הברכה הרביעית “הטוב והמטיב” תיקנו חכמי המשנה. האירוע: אחרי חורבן בית שני, בעיר ביתר (שם בר כוכבא הוביל את מרידתו), הקיסר הרומי אדריאנוס הרג יהודים רבים. ההרוגים לא נקברו זמן רב. כשסוף סוף הותר לקוברם (“שניתנו הרוגי ביתר לקבורה”), תיקנו חכמי המשנה “הטוב והמטיב” – “הטוב” שהגופות לא נרקבו, “והמטיב” שאפשר היה לקוברם.
ו) האופי הגלותי של הטוב והמטיב:
הברכה הרביעית היא “ברכה עלובה” – גלותית מאוד במהותה. הברכות הקודמות יש בהן לפחות קצת גאולה. אבל הטוב והמטיב תוקנה על ישועה מינימלית: כבר הרגו אותנו, אבל לפחות היה קצת רחמנות על הגופות. זו ברכה על “the less of the evils” – שמחים על חלק הישועה, אבל באופן מינימליסטי. זה מתאים לכלל שמברכים על הרע כשם שמברך על הטוב.
ז) האופי האינדיבידואלי של הטוב והמטיב לעומת בונה ירושלים:
בבונה ירושלים מבקשים “major milestone” – גאולה כללית, בניין ירושלים. אבל הטוב והמטיב מדבר על נחמה וחיזוק לאדם האינדיבידואלי – “הוא זן ומפרנס לכל אדם שבור.” המילים בהטוב והמטיב – “רחמים, חן וחסד ורחמים, הצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה” – כולן דברים אינדיבידואליים. אם היה לך יום קצת יותר טוב, קצת שמחה בבית – זה המקום לשים את זה.
ח) שכבות היסטוריות בברכת המזון – מקביל לתפילה:
כמו בשלוש התפילות מביאים שאברהם, יצחק, יעקב תיקנו אותן (אף שהרמב״ם מביא כנגד קרבנות), כך גם בברכת המזון יש שכבות היסטוריות: תחילה הקב״ה נתן לאכול (מן), אחר כך ארץ ישראל (ירושה), אחר כך ירושלים (דוד המלך). כשאדם מברך, הוא חי את כל ההיסטוריה.
[דיגרסיה: מוזכר מקור מר׳ יצחק אייזיק טירנא (או ראשוני אשכנז אחרים) ש“על הנסים” תוקן על ידי הישיבה בנהרדעא. ההסבר: יהודי ארץ ישראל ראו ששמחותיהם לא היו קיימות, אמרו שבח על ניסי ה׳. לא בהכרח שדווקא אותם אנשים שראו את הניסים עשו את הנוסח – אלא הישיבה בנהרדעא ניסחה את הנוסח “על הנסים”. זה משל לאיך “תיקנו” לא תמיד פירושו ממש אותם אנשים ספציפיים, אלא רוח אותה תקופה.]
—
הלכה א׳ (המשך): דין פועלים – עובדים שאוכלים אצל בעל הבית
דברי הרמב״ם:
פועלים שאוכלים מלחם בעל הבית – אינם מברכין לפניהם (לא עושים ברכה ראשונה), ולאחר הסעודה עושים שתי ברכות בלבד – ברכת הזן וברכת הארץ – כדי שלא יבטלנו ממלאכתו בעל הבית. אבל אם הם אוכלים משלהם (משלהם), או שבעל הבית מיסב עמהם – מברכין ארבע ברכות כשאר כל אדם.
פשט:
עובדים שמשולמים באוכל מבעל הבית, לא צריכים לעשות ברכה ראשונה, ואחרי האכילה אומרים רק שתי ברכות (הזן והארץ), כדי לא לבטל את זמן בעל הבית. אבל אם הם אוכלים משלהם, או שבעל הבית יושב איתם, מברכים ארבע ברכות מלאות.
חידושים וביאורים:
א) קושיה על הפטור מברכה ראשונה:
ברכת המוציא היא חצי רגע! איך יכול בעל הבית הכי קמצן להתלונן על ברכה כל כך קצרה? התירוץ: לא רק הברכה עצמה. העובד צריך להיכנס לכובד ראש, אולי לחשוב אם ידיו נקיות – כל ההליך לוקח זמן. בנוסף, ברכה ראשונה היא רק מדרבנן, והרבנן לא תיקנו למי שמחזיק באמצע עבודה. ברכה אחרונה (ברכת המזון) היא אבל דאורייתא, לכן אי אפשר לבטל לגמרי – רק לקצר לשתי ברכות.
ב) איך בונה ירושלים נכנס לברכת הארץ (אצל פועלים):
כשהפועל אומר רק שתי ברכות, בונה ירושלים נכללת בברכת הארץ – “כולל בונה ירושלים בברכת הארץ.” היסוד: בונה ירושלים בעצם מחוברת לברכת הארץ – זה כמו הבהרה או תנאי בברכת הארץ. זה מושווה ל“הביננו” בתפילה – שם שמים את כל הבקשות יחד בברכה אחת כשאין זמן, אבל התוכן נשאר.
ג) שורש בונה ירושלים כברכה נפרדת:
בונה ירושלים מעיקרא אינה ברכה נפרדת – היא חלק מברכת הארץ. כשדוד ושלמה תיקנו אותה, הוציאו אותה כברכה נפרדת, כי יפה יותר לעשות ברכות נוספות. אבל אצל פועלים, שצריך לקצר, מחזירים אותה לברכת הארץ – כי זה המקום המקורי.
ד) “בעל הבית מיסב עמהם” – שני פירושים:
(1) כשבעל הבית יושב איתם, הוא לא מקפיד על זמנם; (2) כשבעל הבית שם, הוא עצמו גם צריך לעשות ברכת המזון, כך שממילא אין ביטול. יכול להיות שניהם.
ה) “והם היו אוכלים משלהם” – מוסר השכל:
כשעובדים אוכלים משלהם, אומרים חכמים: רשע כזה (בעל הבית שלא נותן לאכול) – תברך ברכה ארוכה! כלומר, כשבעל הבית לא משלם באוכל, אינך תחת לחץ הזמן שלו, ואתה מברך במלואו.
ו) האם ההלכות רלוונטיות היום:
היום לא נוהגים כך, כי: (1) בעלי בתים לא מקפידים על דברים כאלה; (2) לא עובדים באינטנסיביות כמו פעם – פועל פיזי אכן לא היה לו רגע, אבל היום מדברים בטלפון בעבודה; (3) לא לוקחים ברכות מספיק ברצינות – חוטפים את כל ברכת המזון, כך שההבדל בין שתי ברכות לארבע ברכות לא כל כך גדול. אבל מוסר ההשכל הוא שצריך ללמוד מההלכות לקחת ברכות יותר ברצינות.
[הערה בצד: קיים נוסח קצר של ברכת המזון (על יסוד מה שחז״ל עשו קיצורים לפועלים), שנבדק על ידי גדולי ישראל.]
—
הלכה ב׳: ברכת הארץ – נוסח, תוכן, ומשמעות
דברי הרמב״ם:
ברכת הארץ צריך לומר הודאה בתחילתה ובסופה, והחתימה היא “על הארץ ועל המזון”. כל שלא אמר “ארץ חמדה טובה ורחבה” בברכת הארץ – לא יצא ידי חובתו. וצריך להזכיר בה ברית ותורה, וברית קודם לתורה.
פשט:
ברכת הארץ צריכה להכיל הודאה בתחילה ובסוף. חייבים להזכיר “ארץ חמדה טובה ורחבה”, וגם ברית (מילה) ותורה – ברית לפני תורה.
חידושים וביאורים:
א) “על הארץ ועל המזון” – למה מזון מוזכר שוב:
אף שכבר אמרנו ברכת הזן על המזון, המזון מוזכר שוב בחתימת ברכת הארץ. הפשט: “על הארץ ועל המזון” פירושו “על הארץ ועל המזון שלה” – המזון שבא מהארץ. הארץ מתוארת כי היא “טובה ורחבה” – היא מייצרת מזון.
ב) הקושיה הגדולה: מה פירוש ברכת הארץ בחוץ לארץ?
כשיהודי יושב בחוץ לארץ ואין לו ארץ, מה תוכן ברכת הארץ? הארץ לא מייצרת את המזון שלו, הוא לא שם – מה חושבים כשאומרים “ארץ חמדה טובה ורחבה” באמריקה?
תירוץ הזוהר: הזוהר שואל את אותה קושיה ועונה שהכוונה “ארץ העליונה” – השכינה. אבל בפשט הפשוט הקושיה נשארת ללא מענה.
ג) תירוץ אפשרי – ברכת הארץ היא ברכה על היהדות:
ברכת הארץ אינה סתם ברכה על חתיכת אדמה – זו ברכה על היהדות בכלל. הראיה: צריך להזכיר באותה ברכה: (1) ארץ חמדה טובה ורחבה – הארץ, (2) ברית מילה – הסימן הגופני, (3) תורה – התוכן הרוחני. אלה כל “הסימנים הלאומיים” – דברים שבהם יהודים מיוחדים מכל העמים: יש להם ארץ משלהם, גוף משלהם (ברית מילה), ותורה משלהם. אם כך, ברכת הארץ כמעט כמו ברכת התורה – ברכה על “אני יהודי, אני שייך לארץ ישראל”, אפילו כשנמצאים פיזית בחוץ לארץ. זה קצת תירוץ על הקושיה – בחוץ לארץ אומרים ברכת הארץ כי מזכירים את כל הזהות היהודית.
ד) “ארץ חמדה טובה ורחבה” – למה דווקא בגלות:
דווקא בגלות צריך לומר “ארץ חמדה טובה ורחבה” – אסור לשכוח את ארץ ישראל שהייתה לנו. הארץ שמוזכרת היא הארץ שמתגעגעים אליה, שגורשנו ממנה. זו לא “ארץ העליונה” – זו ארץ ישראל הממשית.
ה) “לא יצא ידי חובתו” – מה פירוש זה?
הרדב״ז וראשונים אחרים אומרים בפירוש ש״לא יצא” לא פירושו שצריך לברך שוב – פירושו רק שלא עשה כמו שחז״ל אמרו, אבל בדיעבד יצא.
ו) ברית קודם לתורה – ביאור הראב״ד:
הרמב״ם אומר שברית קודם לתורה. הראב״ד מסביר: ברית קודמת בזמן – הקב״ה כבר נתן ברית מילה לאברהם אבינו (פרשת לך לך), לפני מתן תורה.
ז) שלוש עשרה בריתות בברית מילה – “מילת מנחה” (מילת מפתח):
בפרשת לך לך (בברית מילה) כתוב שלוש עשרה פעמים המילה “ברית”. גם בסוף ספר דברים (בברית לתורה) כתוב שלוש עשרה פעמים “ברית”. לעומת זאת, “תורה כולה נכרתה על שלש בריתות” – התורה בכלל רק שלוש פעמים “ברית”.
[דיגרסיה: המושג של “מילת מנחה” (מילת מפתח) – מונח מחכמת המקרא של היום. פירושו שבפרשיות מסוימות בתורה מילה מסוימת חוזרת פעמים רבות כאמצעי סגנוני, לרמז משמעות מיוחדת. דוגמאות: (1) “טוב” בבראשית א׳ – “וירא כי טוב” חוזר, (2) “כהן” בפרשת חוקת – שבע פעמים, (3) “נרות” במנורה, (4) הזוהר גם סופר חשבונות כאלה. הפשט: כשהתורה כותבת שלוש עשרה פעמים “ברית” בפרשה אחת, היא רוצה לרמז שברית היא “חשובה פי שלוש עשרה” – משהו חשוב במיוחד.]
ח) ברית מילה חשובה יותר מתורה?
לברית מילה יש שלוש עשרה בריתות, ולכל התורה כולה רק שלוש. בוודאי לא אומרים שברית חשובה יותר מתורה – ברית מילה עצמה אנו מחויבים רק כי כתוב בתורה. אבל במובן מסוים יש לברית מילה חשיבות לפני התורה – זה מדרש שיש לו משמעות עמוקה יותר.
ט) הירושלמי – תורה צריכה להיות סמוכה לארץ:
הרמב״ם מביא ירושלמי: ר׳ יוסי ברבי בון אמר, למה צריך לסמוך תורה לברכת הארץ? כדי שאף אחד לא יאמר שארץ בלי תורה שווה משהו. התורה היא תנאי בארץ ישראל. אם יש ארץ בלי תורה, היא הופכת למערות (חורבן). ברכת הארץ לא פירושה סתם ארץ, אלא ארץ יהודית שהולכת עם תורה ועם ברית.
—
הלכה ב׳ (המשך): ברכה שלישית – בונה ירושלים
דברי הרמב״ם:
ברכה שלישית פותח בה “רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”, או “נחמנו ה׳ אלקינו בירושלים עירך”. ומסיים “בונה ירושלים” או “מנחם עמו בבנין ירושלים”. וכל מי שאינו אומר מלכות בית דוד בברכה זו – לא יצא ידי חובתו.
פשט:
הברכה השלישית מתחילה בבקשה על רחמנות/נחמה לכלל ישראל ולירושלים, ומסיימת ב״בונה ירושל
ים” או “מנחם עמו בבנין ירושלים”. חייבים להזכיר מלכות בית דוד.
חידושים וביאורים:
א) רחם vs. נחם – שני נוסחאות, שתי משמעויות:
בגמרא יש שתי אפשרויות לפתיחה:
– “רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך” – פירושו: ליהודים יש הרבה בעיות (גורל, חיים, זיווגים, רפואות, ישועות), הם צריכים רחמנות; ירושלים בחורבן, צריכה רחמנות. זו בקשה רחבה – רחמנות לפני צרה.
– “נחמנו ה׳ אלקינו בירושלים עירך” – פירושו: הצרה שלנו היא ספציפית שאין לנו ירושלים; נחם אותנו על ידי שתתן לנו ירושלים. זו נחמה אחרי צרה – יותר ספציפית.
ב) שבת – נחם: הפשטות בגמרא משמע ששבת צריך לומר “נחם” במקום “רחם”, כי שבת היא יותר זמן של נחמה.
ג) “נחמנו” מראה שישראל וירושלים צריכים להתאחד: הנוסח “נחמנו” מראה שישראל עמך וירושלים עירך יתאחדו – זה עיקר הנחמה.
ד) מלכות בית דוד – לא יצא ידי חובתו:
הרמב״ם פוסק שמי שלא מזכיר מלכות בית דוד בברכה השלישית, לא יצא. רש״י בברכות אומר: “שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.” ירושלים בלי מלכות בית דוד אינה בשלמות. אם אין מלכות בית דוד, עדיין צריך רחמנות, עדיין צריך נחמה. סתם מדינה בירושלים בלי מלכות דוד אינה הסוף.
ה) חקירה: ירושלים ומלכות בית דוד – דבר אחד או שניים?
האם ירושלים ומלכות בית דוד הם שני מילים נרדפות או שני דברים נפרדים? מה היה קורה אם חס ושלום בונים מלכות בית דוד בטבריה במקום ירושלים? דוד המלך עצמו היה מלך בחברון שבע שנים לפני שבא לירושלים.
המסקנה: הם שני דברים נפרדים אבל מחוברים. “בונה ירושלים” פירושו בפשטות בניין העיר ובית המקדש. “מלכות בית דוד” פירושו המלוכה שמנהיגה משם. אפשר לבקש ירושלים בלי מלכות דוד (כמו מלכות ישראל בשומרון), לכן צריך להזכיר ספציפית מלכות בית דוד.
ראיה: בשמונה עשרה יש אכן שתי ברכות נפרדות – “בנה ירושלים” ו״את צמח דוד עבדך” – שמראה שהם שני ענייניים. אבל בבונה ירושלים אומרים גם “וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין” – שמים את זה יחד. היו אפילו נוסחאות שהיו להן רק ברכה אחת לשניהם.
ו) דוד ושלמה לא תיקנו את הנוסח, אלא את הענין:
דוד ושלמה, שתיקנו את הברכה השלישית, לא התפללו על תפארת מלכות בית דוד – הם התפללו על הצלחה או נצחיות. מכאן רואים שהם לא תיקנו את הנוסח, אלא את הענין (תירוץ הרמב״ן). עד זמן דוד אמרו סתם “ה׳ יעזור ויצליח”, ומאוחר יותר הוסיפו מלכות בית דוד.
ז) הנוסח המקורי של בונה ירושלים בזמן בית המקדש:
בשם הרמב״ן: בזמן דוד ושלמה, כשבית המקדש עדיין עמד, הנוסח לא היה “בונה ירושלים” (בקשה), אלא שבח – תודה שיש בית המקדש. רק אחרי החורבן שינו את זה לבקשה.
—
הלכה ב׳ (המשך): נוסח לשבת בברכה שלישית
דברי הרמב״ם:
בשבת מתחיל “רחם ה׳ אלקינו” או “נחמנו”, ומסיים “מנחם עמו בבנין ירושלים” או “בונה ירושלים”. באמצע אומר: “אלקינו ואלקי אבותינו רצה והחליצנו ה׳ אלקינו במצותיך ובמצות יום השביעי הזה הגדול והקדוש הזה, כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך.”
פשט:
בשבת מוסיפים באמצע הברכה השלישית בקשה מיוחדת – “רצה והחליצנו” – על מנוחת שבת.
חידושים וביאורים:
א) “והחליצנו” – מילה נדירה:
“והחליצנו” פירושו להרגיע, לחזק, להרגיש טוב. זה בא מהלשון “חיים שחילץ עצמות” (= חיים שהגוף עובד איתם, נמצא במיטבו). אולי פירושו שיהיה לנו נשמה יתירה – “שבת וינפש” – שהגוף יעבוד עם הנשמה, לא רק רעיונות טובים אבל בלי אנרגיה.
[דיגרסיה: שבת סוף סעודה, כשמברכים אחרי צ׳ולנט, זה דווקא לא “חיים של חילוף עצמות” – מבקשים שתהיה נשמה יתירה, “שאינה לא אכילה ולא שתיה ולא אנחה” – שלא נאכל כל כך הרבה צ׳ולנט.]
ב) נוסח הרמב״ם vs. הנוסח שלנו:
נוסח הרמב״ם מתחיל “אלקינו ואלקי אבותינו רצה והחליצנו” – אנחנו לא אומרים “אלקינו ואלקי אבותינו”, אנחנו אומרים ישר “רצה והחליצנו”. גם, נוסח הרמב״ם קצר יותר – הנוסח שלנו ארבע פעמים יותר ארוך אבל אומר את אותו דבר.
ג) “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו”: הנוסח שלנו יש בו בקשה “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו” – זה נוסף בנוסח שלנו.
ד) כלל הגמרא – “מתחיל בנחמה וחותם בנחמה”:
מתחילים בנחמה (או רחם) ב״רצה והחליצנו”, ומסיימים בנחמה. הנוסח שלנו מתאים לירושלמי – מסיימים “ברוך אתה ה׳ מנחם ציון” במקום לומר שוב “ונחם ירושלים”.
—
הלכה ב׳ (המשך): תוספות – יעלה ויבוא, על הנסים, סדר ההזכרות
דברי הרמב״ם:
מוסיף באמצע ברכה שלישית (בונה ירושלים) יעלה ויבוא ביום טוב וראש חודש. בחנוכה ופורים מוסיף מעין המאורע – על הנסים – בברכת הארץ, כדרך שמוסיפין בתפילה. ויום טוב וראש חודש שחל להיות בשבת – מזכיר של שבת תחילה ואחר כך של יום טוב. ואם ראש חודש טבת חל להיות בשבת (בזמן חנוכה) – מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ואחר כך רצה, ויעלה ויבוא ונחמנו.
פשט:
ביום טוב וראש חודש מוסיפים יעלה ויבוא בברכת בונה ירושלים. בחנוכה ופורים מוסיפים על הנסים בברכת הארץ. כשיש כמה הזכרות, יש סדר: שבת קודם, אחר כך יום טוב/ראש חודש, ועל הנסים בא בברכת הארץ בנפרד.
חידושים וביאורים:
א) למה יעלה ויבוא דווקא בברכת בונה ירושלים?
כמה תירוצים:
1. ברכת בונה ירושלים היא מקום הבקשות – כמו בשמונה עשרה, שבקשות באות בברכות האמצעיות. ברכת בונה ירושלים מסתיימת ב״אל תצריכנו ואל תכלימנו” – זו ברכה עם אופי של בקשה. יעלה ויבוא היא גם בקשה (“יעלה ויבוא ויגיע… זכרוננו”), ממילא שייכת לבקשות.
2. הקשר התוכני לירושלים – יעלה ויבוא מדברת על “זכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון ירושלים עיר קדשך, וזכרון כל עמך בית ישראל” – יש לזה קשר ישיר למלכות בית דוד ולירושלים.
3. זה דומה לרצה בשמונה עשרה – בתפילה יעלה ויבוא נכנס לרצה, שהוא גם “דבר של עבודה” – מבקשים על חזרת העבודה לירושלים.
4. למה לא בברכה רביעית? – כי ברכה רביעית היא רק דרבנן – זה לא המקום הנכון להזכרה כזו.
ב) למה על הנסים בברכת הארץ ולא בבונה ירושלים?
ההבדל היסודי: על הנסים היא הודאה – מודים על ניסים, לכן צריך להצמיד אותה לנוסח של הודאה. ברכת הארץ מתחילה ב״מודים אנחנו לך” – זו ממש ברכת הודאה. לכן על הנסים שייכת שם. זה מקביל לתפילה, שעל הנסים נכנס למודים (הודאה), לא לברכת בקשה. משא״כ יעלה ויבוא היא בקשה, ממילא שייכת לבונה ירושלים שהוא מקום הבקשות.
ג) הקשר בין שבת לירושלים:
שבת היא “מקדש בזמן” – קדושה בזמן, מקביל לירושלים שהיא קדושה במקום. זה נותן קשר עמוק יותר למה הזכרות שבת נכנסות בבונה ירושלים.
ד) נוסח ברכת בונה ירושלים – ערבוב נוסחאות:
הסידור שלנו הוא “סתם מעורבב” – הגמרא עושה הבחנה בין נוסחאות: אפשר להתחיל “רחם נא” או “ורצה והחליצנו”, ואחר כך להמשיך. אבל בסידורים שלנו זה מעורבב. ביעלה ויבוא כן לקחו את הנוסח “אלוקינו ואלוקי אבותינו”, אבל ברצה אמרו שלא לומר “אלוקינו ואלוקי אבותינו”.
—
הלכה ב׳ (המשך): שכח ולא הזכיר – דינים של שכחת הזכרות
דברי הרמב״ם:
“שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום – אם נזכר קודם שיאמר ברכה רביעית” – בשבת אומר: “ברוך אשר נתן שבתות מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש”. בימים טובים: “ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה”. בראש חודש – “ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון” – בלא חתימה, ומתחיל ברכה רביעית. “ואם לא נזכר עד שהתחיל ברכה רביעית – גומרה” בראש חודש, “וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים” – לא צריך לחזור.
פשט:
כששוכחים להזכיר שבת/יום טוב בברכת המזון: אם נזכרים לפני ברכה רביעית, עושים ברכה מיוחדת. בשבת/יום טוב – עם חתימה; בראש חודש – בלי חתימה. אם כבר התחילו ברכה רביעית: בשבת/יום טוב צריך לחזור; בראש חודש, חול המועד, חנוכה, פורים – לא.
חידושים וביאורים:
א) “לאות ולברית קודש” – שבת כברית:
הנוסח “לאות ולברית קודש” בשבת הוא מקור חזק ששבת עצמה היא ברית קודש. הביטוי “ברית קודש” מתייחס כאן לשבת, לא לברית מילה. זה מתאים ל״לאות היא” (שמות ל״א, י״ג). הביטוי “ברית קודש” כפי שמשתמשים בו בלשון יומיומי (ברית קודש = ברית מילה) הוא למעשה לא הפשט העיקרי – המקור העיקרי של “ברית קודש” הוא שבת.
ב) למה אפשר להוסיף ברכה בשבת/יום טוב?
בדרך כלל אסור להוסיף ברכות, אבל כאן עושים ברכה מיוחדת כששכחו. התירוץ: יכול להיות שבמקור שבת באה עם ברכה נוספת (כמו מקדש השבת), רק שהחכמים שילבו אותה בבונה ירושלים. אם שכחו, עושים את הברכה הנוספת המקורית.
ג) למה ראש חודש בלי חתימה – ההבדל בין שבת/יום טוב לראש חודש:
למה לראש חודש אין חתימה כמו שבת/יום טוב? שבת ויום טוב יש בהם חיוב סעודה – חייבים לאכול. לכן ברכת המזון של שבת/יום טוב היא מטבע משלה עם תוספות, וכששוכחים, עושים ברכה מלאה עם חתימה. ראש חודש אין בו חיוב סעודה – אסור בתענית (אסור להתענות), אבל לא להתענות ולאכול סעודה זה דבר אחר. אפשר לאכול מעט, פירות – זו לא קביעות סעודה. לכן לראש חודש אין מטבע משלו של ברכת המזון, והברכה היא רק בלי חתימה.
ד) היסוד: לשבת יש “ברכת מזון שבתית”:
ההבדל העיקרי: שבת ויום טוב יש להם ברכת מזון משלהם – המטבע שטבעו חכמים אומרת שכל תפילה/ברכה של שבת צריכה להיות עם תוספות. ממילא, כששוכחים, צריך לחזור (או לעשות ברכה מיוחדת). ראש חודש, חול המועד, חנוכה, פורים – אין פשט שהיום יש מטבע אחר של ברכת המזון, כי אין חיוב סעודה. לכן, אם שכחו, גומרה – מסיימים ולא צריך לחזור.
ה) פורים – קושיה על היסוד:
לפורים יש חיוב משתה ושמחה – למה הוא באותה קטגוריה כמו ראש חודש? חיוב משתה ושמחה אולי לא ברור שהוא חיוב סעודה עם פת (לחם), ולכן זה לא מספיק כדי ליצור מטבע משלו של ברכת המזון.
ו) מחלוקת רמב״ם וראב״ד – עד מתי אפשר לחזור:
הרמב״ם סובר: ברגע שהתחילו ברכה רביעית (הטוב והמטיב) – “ברוך אתה” – הוא פוסק, לא צריך לחזור לראש. הראב״ד חולק. הרמב״ן אומר שהראב״ד טעה. הרמב״ן מביא ראיה: מי שרגיל לומר תחנון אחרי תפילה ושכח משהו בתפילה – הוא לא יכול לחזור לעבודה (רצה), כי תחנון הוא כבר שלב חדש. כך גם: אף שהטוב והמטיב אינו מדאורייתא, אבל זה חלק מהברכה (הרגילות), וברגע שהתחילו אותו, אי אפשר לחזור.
הראב״ד היה מודה שכשסיימו לגמרי (אחרי יהי רצון או אחרי כל הבקשות), אי אפשר יותר לחזור. אבל כל עוד מחזיקים עדיין באמצע – אפילו בברכה רביעית – עדיין אפשר לחזור לתחילת בונה ירושלים (לא לראש, אלא לברכה שלישית).
—
הלכה ג׳: ברכה רביעית – הטוב והמטיב, שלוש מלכיות
דברי הרמב״ם:
ברכה רביעית – הטוב והמטיב. צריך שיאמר בה שלוש מלכיות. הנוסח כולל “המלך הטוב והמטיב לכל”, “מלך העולם”, ו״הוא ימלוך עלינו לעולם ועד”.
פשט:
בברכה רביעית צריך להזכיר מלכות שלוש פעמים. זו תקנה מיוחדת לברכה.
חידושים וביאורים:
א) למה שלוש מלכיות?
כמה הסברים:
1. “ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד” – “היה, הווה, ויהיה” – עבר, הווה, עתיד. אבל זה לא בהכרח הפשט כאן.
2. התירוץ הפשוט (מראשונים): שלוש הברכות הראשונות לא אומרות מלכות (חוץ מברכה ראשונה שאומרת “אלוקינו מלך העולם”). שתי הברכות האחרונות (ברכת הארץ ובונה ירושלים) אין בהן מלכות. לכן בברכה רביעית השלימו בשלוש מלכיות – אחת לגופה (לברכה רביעית עצמה) ושתיים לאלו שחסרות.
3. “לא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא” – חידוש חשוב (מובא בספר משנה): בברכת בונה ירושלים מדברים על מלכות בית דוד. לא רצו להכניס מלכות שמים שם, כדי לא להשוות מלכות ארצית למלכות שמימית. לכן הניחו את כל הזכרות המלכות בברכה רביעית, שם ברור שמדברים רק על מלכות שמים.
ב) מוסר ההשכל של שלוש מלכיות:
בברכת המזון עוברים פרוגרסיה – תחילה הקב״ה כמו “אבא טוב שנותן לחם” (ברכה ראשונה), אחר כך “גנרל שנותן ארצות” (ברכת הארץ), אחר כך “בונה ירושלים” (ברכה שלישית), ובברכה רביעית מחזירים לו מלכות – מכירים שהוא מלך העולם. מלכות היא מדרגה גבוהה יותר. יהודי שיש לו קרבה אמיתית לה׳, צריך לחשוב: עכשיו אין לנו מלכות בית דוד, אבל הקב״ה הוא המלך שלנו. הוא נשאר מלך אפילו בגלות.
—
הלכה ג׳ (המשך): תוספות בברכה רביעית – ברכת בעל הבית, בית האבל, בית חתנים
דברי הרמב״ם:
“שבחא דאורחא אצל בעל הבית” – מוסיף בברכה רביעית ברכה לבעל הבית. הרמב״ם נותן הצעה לנוסח, אבל לפי הרמב״ם אפשר לחבר נוסחאות משלו, כי על זה אין ענין של מטבע שטבעו חכמים.
בבית האבל – מוסיפים בברכה רביעית נוסח מיוחד: “המלך החי הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, האומר לעולמו די, שליט בעולמו לעשות כרצונו, שאנחנו עבדיו ועמו, ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, ומוסיפים “הרחמן הוא ינחם אבלים אלו”.
בבית חתנים – מברכין ברכת חתנים אחר ברכת המזון.
פשט:
ברכה רביעית היא המקום שמוסיפים תוספות מיוחדות לפי המצב – אצל בעל הבית, אצל אבל, אצל חתן.
חידושים וביאורים:
א) ברכת בעל הבית – אין נוסח קבוע:
הרמב״ם נותן הצעה לנוסח, אבל הוא מבין מהגמרא שלא חייבים בנוסח קבוע. הראיה: בגמרא ר׳ יוחנן אומר נוסח אחד, ור׳ יהודה (או ר׳ יוסף) “מוסיף בדברים” – אפשר להוסיף. הרמב״ם מבין את זה שלא פירושו שצריך לומר את הנוסח, אלא שאפשר להוסיף נוסח משלו. ממילא אין מטבע שטבעו חכמים על זה. לא צריך ברכה קבועה, אלא אפשר וצריך לומר מחמאות וברכות לבעל הבית.
ב) נוסח בבית האבל – צידוק הדין בתוך הברכה:
נוסח בית האבל מוסבר בפשט עמוק:
– “המלך החי” – הקב״ה עדיין חי, אפילו כשאותו אדם נפטר.
– **”אל אמת, ד
יין אמת, שופט בצדק”** – זה צידוק הדין, הקב״ה צודק.
– “שליט בעולמו לעשות כרצונו” – לא שהקב״ה היה חייב לעשות, הוא עשה כי רצה כך, הוא צודק, יש לו היכולת.
– “שאנחנו עבדיו ועמו” – הוא נשאר אלוקים בחיינו, אנחנו עבדיו.
– “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו” – בכל מצב יש מקום להודות. זה היסוד של “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” – צריך להודות אפילו כשקשה.
ג) הטעם של ברכה רביעית מואר על ידי בית האבל:
נוסח בית האבל מתאים מאוד לטעם ברכה רביעית בכלל: להביע הכרת תודה אפילו כשקשה. זה עיקר “הטוב והמטיב” – להכיר בטובת ה׳ בכל המצבים. הנוסח מובא בתוספות רי״ד, במנהגי אשכנז, וגם בטור.
—
הלכה ג׳ (המשך): ברכת חתנים אחר ברכת המזון
דברי הרמב״ם:
“ובבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם.” הרמב״ם אומר אחת מברכת חתנים (לא שבע). “ואימתי מברכין ברכות אלו? ומי מברך אותן? לא עבדים ולא קטנים.” “אם היה אלמן שנשא אלמנה – מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם היה בחור שנשא אלמנה, או אלמן שנשא בתולה – ברכה זו עושין כל שבעת ימי המשתה.” “ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין.” “במה דברים אמורים? שהיו האוכלין הן שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות. אבל אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין – מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין.” “וצריך שיהיו עשרה בברכת חתנים, והחתנים מן המנין.”
פשט:
ברכת חתנים היא תוספת לברכת המזון בבית חתנים. באלמן עם אלמנה – רק יום אחד; בבחור עם אלמנה או אלמן עם בתולה – כל שבעת הימים. כשהעשרה כבר שמעו את שבע הברכות בחופה, אומרים רק ברכה אחת (האחרונה משבע). כשיש אנשים חדשים (פנים חדשות) שלא שמעו, אומרים את כל שבע הברכות. צריך עשרה אנשים, והחתן נספר עמהם.
חידושים וביאורים:
א) ברכת חתנים היא תוספת לברכת המזון, לא הלכה נפרדת:
הרמב״ם מניח את הלכות ברכת חתנים כאן בהלכות ברכות (לא רק בהלכות אישות) כי זה מחובר לברכת המזון – זו תוספת לארבע הברכות. ההלכות האמיתיות של שבע ברכות של נישואין נמצאות בהלכות אישות, אבל הרמב״ם מזכיר את זה כאן כי זה חלק מסדר ברכת המזון.
ב) “לא עבדים ולא קטנים” – הכשרה מיוחדת בברכת חתנים:
עד עכשיו הרמב״ם לא אמר שעבדים וקטנים לא יכולים לברך בברכת המזון. כאן אולי יש ענין של כבוד הציבור – בברכת חתנים, שהיא ברכה ציבורית עם עשרה אנשים, יש הכשרה מיוחדת.
ג) המקור של “פנים חדשות”:
כשהעשרה כבר שמעו את הברכות בחופה, אומרים רק ברכה אחת (האחרונה). רק כשבאים אנשים חדשים שעדיין לא שמעו, אומרים את כל שבע. כל שבעת הימים צריך להיות פנים חדשות – אלו ששמעו כבר בחופה לא יכולים לעשות שוב.
ד) “בית חתנים” – אוהל החתן:
“בית חתנים” פירושו בדרך כלל האוהל (אוהל) שהחתן הקים בבית חמיו לעשות שם את הסעודה.
ה) החתן מן המנין:
החתן נספר כאחד מהעשרה. לא צריך עשרה מלבדו.
ו) ברכת המזון הפכה ל״הזדמנות תפילה”:
ברכת המזון התפתחה להיות יותר מסתם תודה על אכילה – היא הפכה להזדמנות נוספת של תפילה. בדרך כלל היינו חושבים שכל התוספות (יעלה ויבוא, על הנסים, שבע ברכות) שייכות לתפילה (שמונה עשרה). אבל ברגע שהוספו בונה ירושלים וענינים אחרים, ברכת המזון הפכה לפלטפורמה לכל מיני תוספות. בנוסף: ברכת המזון יותר מתפילה מדאורייתא – יש לה מקור מדאורייתא, ובהיבטים מסוימים היא אפילו חזקה יותר מתפילה. לכן זה מקום מתאים לתוספות כאלה.
—
נוסחאות של ברכת המזון – נוסחאות קצרות יותר
חידושים:
א) הנוסחאות הארוכות בסידורים נוספו מאוחר יותר:
הנוסחאות שנמצאות בסידורים נוספו הרבה יותר מאוחר – “זה הדפיס הדפוס”, כלומר שדורות מאוחרים הוסיפו. לראשונים היו נוסחאות הרבה יותר קצרות. גדולי ישראל כבר הורו לעשות נוסחאות קצרות יותר.
[דיגרסיה: הנהגת החזון איש – אכילה בלי ברכה:
החזון איש היה אוכל הרבה פעמים בלי ברכה, כי הוא סבר שאין לו כוח להיות בכוונה (קדושה) בברכה, והוא לא רצה לומר ברכה בלי כוונה. זה מראה רצינות אדירה. לאכול צריך – אין שאלה. ברכה ראשונה היא מדרבנן, וכשלא יכול, לא יכול. אבל ברכת המזון דאורייתא הוא כנראה ניסה לעשות – אולי אמר משהו כמו “בריך רחמנא דהאי פיתא” (ברכה קצרה בלי שם ומלכות), אולי פחד משם ומלכות בלי כוונה. האיסור של אכילה בלי ברכה (כאילו גזל את הקב״ה) הוא כשיכול לומר ברכה – כשלא יכול, זו מציאות אחרת.]
—
ברכות במחשבה – שיטת הרמ״א
חידושים:
א) הרמ״א: יוצא בדיעבד בברכות במחשבה:
הרמ״א אומר שיוצא בדיעבד בברכות במחשבה (בלי לומר בקול). השולחן ערוך (סימן ק״י) אומר את זה במפורש. אולי החזון איש כן אמר במחשבה.
ב) “כיוון בליבו” – לחשוב במילים vs. במושגים:
כשהרמ״א אומר “כיוון בליבו”, הוא מדבר דווקא לאנשים שחושבים באותיות/מילים – אדם כזה חושב “השם, הזן, המלך” – הוא מנסח את הברכה בראשו. אבל אנשים אחרים חושבים במושגים או ברגשות – כשאומרים להם “תודה לה׳”, הם חושבים על הרגש של “הכרת תודה”, לא על המילים “ברוך אתה ה׳”. זה גם סוג של “מכוון בליבו” – רגש של הכרת תודה.
ג) האם “רגש” מספיק?
אם לאדם יש רגש של “וואו, תודה רבה” או “הכרת תודה” – לכאורה לא, כי צריך שם ומלכות (להזכיר את שם הקב״ה). אבל עצם הרגש של הכרת תודה לא לזלזל בו – זה סוג של כוונה בליבו.
—
שיכור וברכת המזון – פורים
חידושים:
א) שיכור רשאי לברך ברכת המזון:
זה דין ברור ללא ספק. בתפילה הרמב״ם אמר ששיכור אסור להתפלל, אבל בברכת המזון הוא מותר.
ב) פורים ושיכור:
פורים יש בו חיוב של משתה ושמחה, אבל “משתה ושמחה” לא בהכרח קשור לפת (לחם) – אפשר לקיים משתה בלי לחם. לכאורה יוצא ששיכור לא צריך לחזור על ברכת המזון (כי לפורים אין חיוב סעודה עם פת). הרמ״א אומר שאפשר להוסיף חשבון לפורים, אבל הוא לא דיבר ספציפית על שיכור.
ג) הזוהר יש בו שיחה ארוכה ויפה למה שיכור רשאי לברך – ספציפית למה הוא רשאי לברך על יין.
[דיגרסיה: ברכת המזון היא כמו שמונה עשרה שלמה – יש בה בקשה, שבח, כמעט הכל. אם שיכור אפשר לעשות בברכת המזון דרשה ארוכה.]
—
שכח לברך – חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל
דברי הרמב״ם:
אם נזכר קודם שיתעכל המזון במעיו – חוזר ומברך. “בירכתי או לא בירכתי” – חוזר ומברך, כי עדיין לא נתעכל המזון במעיו, כי אז לא הרגיש רעבון.
פשט:
מי ששכח לברך – אם הוא נזכר לפני שהאוכל מתעכל בבטן – צריך לחזור ולברך. אפילו כשמסופק אם בירך או לא – חוזר ומברך, כי ברכת המזון היא דאורייתא.
חידושים וביאורים:
א) “פעמיים נאכל”:
האוכל נאכל פעמיים: פעם אחת בפה (עם שיניים), ופעם נוספת בבטן (מערכת העיכול, “גם שם שיניים בפנים”). השיעור של כדי עיכול הוא עד שהבטן מסיימת ל״אכול”.
ב) ר׳ מני – מסופק:
הרמב״ם מביא את הדין של ר׳ מני – לא רק מי ששכח, אלא אפילו מי שלא יודע ומסופק (“בירכתי או לא בירכתי”) – חוזר ומברך. הסימן שעדיין לא נתעכל הוא שלא הרגיש רעבון – כל זמן שעדיין שבע, חייב לברך.
ג) כלל: חייב לברך כל זמן ששבע. אבל כשהאוכל כבר התעכל – זה נגמר, אי אפשר יותר לברך.
—
[דיגרסיה: “תודה לבורא” – הכרת תודה יהודית פשוטה]
כשאדם אוכל דבר טוב והוא אומר “אוי, תודה לבורא” – ברור שזה דבר טוב. הוא בוער באהבה לה׳. הוא יהודי פשוט שמזכיר את ה׳ כל הזמן. “תודה” מדברת ביידיש – הוא אומר לך תודה.
“יישר כוח” לה׳ זו בעיה כי הקב״ה לא צריך כוח – אבל זה הפך לשם משאל (ביטוי מטאפורי) ל״תודה”.
למה חז״ל עשו נוסח הברכות: כשמדברים לה׳, צריך לזכור שהוא לא החבר שלך – לא לשון סלנג (לשון לא פורמלית). לכן חז״ל תיקנו נוסח הברכות – כי בלי זה אנשים היו אומרים “תודה רבה השם” או “תודה לבורא”. הנוסח נותן צורה הולמת, מכובדת להכרת תודה.
—
עד כאן הלכות ברכת המזון פרק ב׳.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכות פרק ב׳ – סדר ברכת המזון
הלכה א׳: ארבע הברכות של ברכת המזון
דובר 1:
רבותי, אנחנו לומדים הלכות ברכות בספר אהבה של הרמב״ם, ואנחנו מחזיקים בברכת המזון, פרק ב׳, הפרק השני. אנחנו הולכים ללמוד כאן את הנוסח של ברכת המזון, את הסדר שאנחנו מברכים.
טוב, זה העיקר. אומר הרמב״ם… התכוונתי לומר בקיצור, כי זה המשך של הפרק הראשון, שלמדנו שמדאורייתא יש רק דבר אחד, זה מדאורייתא, כן? המצווה של “ואכלת ושבעת וברכת”, ועל זה הוא מתחיל לכאורה עם זה. זו הנקודה. כן.
אז אומר הרמב״ם, הלכה א׳, אומר הרמב״ם: “סדר ברכת המזון כך הוא”. מה הסדר של ברכת המזון? מה מברכים? אומר לנו כאן הרמב״ם, יש ארבע ברכות. הוא לא אמר שיש ארבע ברכות? לא, הוא הזכיר זאת, כי הוא דיבר על כך שאומרים אמן בשלישית, כי זה רק מקורי, אבל זה קצת הפוך.
אומר הוא כך, יש ארבע ברכות. “הראשונה היא ברכת הזן”, הברכה הוודאית, הברכה על שהקב״ה האכיל אותנו, “זן” אותנו. כאן באות עוד ברכות מעניינות, שנראה מאוחר יותר למה הן נוספו לברכת המזון. “ברכת הארץ”, ברכה להודות להקב״ה על ארץ ישראל. “בונה ירושלים”, ברכה, או תפילה, על ירושלים. ספציפית, הוא אומר שהמתנה הראשונה היא ארץ ישראל, החשובה יותר מזה היא ירושלים. והברכה הרביעית היא “הטוב והמטיב”, להודות להקב״ה על ניסים, שהרמב״ם הולך עכשיו לומר מי תיקן מה.
מי תיקן את הברכות
אומר הרמב״ם, “ברכה ראשונה, משה רבנו תקנה”. כשמשה רבנו אמר “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך”, הוא אמר לברך. אני לא יודע אם הוא מתכוון לומר שמשה עשה את הנוסח. אני לא מאמין שהרמב״ם היה אומר שמשה רבנו עשה את הנוסח. אבל תקנת הברכה, זה ש״ואכלת ושבעת וברכת”, או אולי האופן… הוא לא אומר שהקב״ה ציווה אותנו “ואכלת ושבעת” זו מצווה. “משה רבנו תקנה” אולי כן, אולי הסדר שצריך…
דובר 2:
לא, אבל אתה צודק שאמרת שהוא לא מתכוון לנוסח. הוא מתכוון לזה, כמו שהרמב״ם אומר, כלומר הרמב״ם לא אומר, אבל חז״ל לא מתכוונים לנוסח, כי את הנוסח הוא אמר שאנשי כנסת הגדולה עשו. נכון, נכון, אז יכול להיות ש״תקנה” פירושו… איך אנחנו מברכים, כי עצם הברכה הוא אמר שהמצווה “ואכלת”, אז משהו עוד קצת. כמו בתפילה הוא אמר שצריך להיות באופן הודאה ובקשה למשל, משה רבנו כבר… התקנה היא רק איך לומר את הנוסח. בוא נראה.
דובר 1:
לא, אה, אבל זה לא מסתדר, כי אם משה רבנו מתכוון לתקנה זה לא הגיוני, כי הקב״ה, כלומר, זו מצוות מן התורה.
דובר 2:
לא, זה מה שאני אומר, אם זו תקנה כשהוא אמר “וברכת את ה׳ אלקיך”, שהקב״ה ציווה, זה נעשה מצווה, משה רבנו היה המעביר. מניחים שתקנה היא שהוא תיקן את האופן איך צריך לומר את זה. מאוחר יותר אנשי כנסת הגדולה עשו את הנוסח.
דובר 1:
לא, אני אומר, בתפילה היה לנו מהלך. בתפילה אמרנו שעצם המצווה היא לומר באופן הודאה ובקשה, או לומר שבח הודאה ובקשה. זה היה עוד לפני תקנת אנשי כנסת הגדולה. אבל איך לעשות, זה נשאר לאנשי כנסת הגדולה. אז צריך לחשוב באיזה חלק משה רבנו תיקן. בוא נראה, זה יתברר מאוחר יותר.
דובר 2:
אני לא רואה שזה מתברר, לא בפרק הזה לפחות. אז זה בטח לא עצם המצווה של “ואכלת”, נכון? לכאורה לא. כלומר, אפשר אולי לפרש כך, אבל אז זה היה חידוש, שכאן יש לשון “משה רבנו תיקן”, וזה אומר בעצם שכאן יש ברכה, מצווה.
דובר 1:
לכאורה הגיוני יותר לומר שהוא רק אמר זאת כמו שאמר לומר קריאת שמע. הייתי מניח שהוא כן עשה את הנוסח, הוא כן עשה את הנוסח, אבל זה לא אומר שמעכבים את הנוסח. יכול להיות כמו שאתה אומר, הוא עשה נוסח, ואנשי כנסת הגדולה שינו את הנוסח לפי הענין.
דובר 2:
אז מה שהרמב״ם אמר קודם שהנוסח של כל הברכות והתפילות אנשי כנסת הגדולה תיקנו, הוא לא מתכוון לברכת המזון?
דובר 1:
אולי הנוסח הסופי שיש לנו. אז משה רבנו עשה משהו. הוא אמר לומר ברכת המזון, והוא אמר עם איזה נוסח, אבל זה לאו דווקא שלא כתוב בתורה אותו נוסח.
שיטת הרמב״ן
דובר 2:
אה, זה טוב מאוד. הרמב״ן אומר כך. הרמב״ן בהשגה אומר שלשון ברכת המזון אינה מן התורה, והנביאים תיקנו נוסח מסודר. אה, הוא גם לא אומר מה משה רבנו תיקן. הרמב״ן לכאורה חולק על הרמב״ם, שהרמב״ם אמר, לפני זה אני חושב שזה לא מסתדר כל כך טוב, כי הרמב״ן אמר שזה השורש להבין את הרמב״ם. אם אני זוכר נכון, הרמב״ן דיבר גם על תפילה.
דובר 1:
לא, אני מדבר על הלל. המחלוקת היא על הלל. הרמב״ם אמר שלא יכול להיות שהלל הוא מדאורייתא, כי הלל לא כתוב בתהלים. אומר הרמב״ן, מה זאת אומרת שלא יכול להיות? זה יכול להיות כמו שמשה רבנו אמר ברכת המזון, וכמו שהוא אמר דברים אחרים שהוא מזכיר. מה הוא אמר? קריאת שמע, תפילה. זה לא אומר שמשה רבנו עשה את הנוסח, זה אומר שהוא אמר את הרעיון. מאוחר יותר, וכלומר יוצאים ידי חובת הלל עם נוסח אחר מדאורייתא. דוד המלך עשה את הנוסח שאנחנו אומרים.
אבל נראה משם שהרמב״ן לא סובר כך. הרמב״ן מבין שכשאומרים “תיקן” מתכוונים שעשה את הנוסח. כי לא מסכים לו שיטת הרמב״ם על הלל, שאמר שלא יכול להיות שזו מצווה לומר הלל מדאורייתא. אז אני לא יודע איך אפשר להבין. מבין? אז כאן שיטת הרמב״ן קצת קשה להבין מה היה הלשון של “תיקן”. אלא מאי, צריך לומר שמשה אכן עשה את הנוסח. איך יכול להיות שאין לנו את הנוסח?
מתי משה רבנו תיקן את ברכת הזן
דובר 1:
משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. הרי יש גם מה שנאמר “ואכלת ושבעת וברכת”. כשירד המן הוא אמר ליהודים, “בואו נודה להקב״ה”. אין לנו את הלשון שהוא אמר. אנשי כנסת הגדולה כאילו שיחזרו, כמו שחז״ל “שכחו וחזרו ויסדום”. אבל בכל מקרה, “לימדן ברכת הזן” זה יותר מסתם לומר “ואכלת ושבעת וברכת”. הפשט הוא, היהודים, ירד המן, והוא לימד את היהודים לברך. כנראה הוא נתן להם איזה חלק נוסח, או משהו הוא אמר להם.
דובר 2:
לכאורה, למה לא יכול להיות שאכן הנוסח שלנו הוא ממשה רבנו?
דובר 1:
אני זוכר שיש בית יוסף מעניין שאומר… אה, עכשיו אתה הולך עם הנוסח שכתוב בסידור שלנו. זה יכול להיות סוגיה רחבה מאוד, ונראה אם לרמב״ם יש אותו נוסח. אני זוכר שיש מחלוקת, זאת אני זוכר, בבית יוסף, שבנוסח שלנו כתוב בספרים אחרי הברכה הראשונה “ככתוב ‘פותח את ידך׳” או “כאמור ‘פותח את ידך׳”. שואל בית יוסף קושיה, “כאמור”? זה בתהלים, שהיה אחרי משה רבנו. אפשר לומר פותח את ידך, זה כתוב בתהלים. אז יש שאומרים תירוץ שיכול להיות שזה היה פתגם פותח את ידך לפני כן, וזה לא היה תהלים בהתחלה. אבל הפשט הפשוט הוא לא כלום, כי החלק הזה משה לא אמר. אבל איך הרמב״ם למד אני לא יודע.
האם יש בקשה בברכת המזון?
דובר 1:
זה דבר מעניין, אני חושב עכשיו, שבברכת המזון מודים רק להקב״ה כל הזמן, אבל יש גם בקשה קטנה על העתיד, כי “יחזיר עבודתו למקומה”. צריך לבדוק את הנוסח. יכול להיות, אם אני חושב על זה, אולי זו היתה התקנה. למשה היתה התקנה שתמיד יהיה גם שבח וגם בקשה. האם יש בקשה, כמו שכתוב ברמב״ם הלכות תפילה. יכול להיות שהיה צריך בברכת המזון שיהיה באופן הודאה ובקשה. צריך לדעת אם זה…
דובר 2:
יש לי נוסח ארוך, אני חושב שלרמב״ם יש נוסח קצר יותר. צריך לבדוק את הנוסח הבא. הרמב״ם אומר “יחזיר עבודתו למקומה”. זה כשאתה הולך לעשיר ואתה אומר, “אני מקווה שתיתן לי” – מגיע בקרוב קמפיין ברחם השם – “אני מקווה שתיתן לי חמישים אלף דולר”. מה זה, זו בקשה או כזה? באמת אתה מתכוון לומר לעשיר, “אני בטוח שתיתן לי”.
המעשה של הגור אריה
דובר 1:
אוקיי, אז זה מאוד מעניין. אבל זה הגיוני, כי זה מאוד יפה המעשה שהגור אריה מספר כאן. קודם כל, משה רבנו נתן ליהודים לאכול מן, הוא עשה ברכת המזון. יפה מאוד. כשיהושע נתן ליהודים את ארץ ישראל, הוא אמר, “ממשיכים באותו אופן, בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים”. יפה מאוד. זה אומר שהאבות עשו ברכות עם היהודים, הודו להקב״ה ביחד עם היהודים. יפה מאוד.
ושלישית, הברכה השלישית, תיקן דוד ושלמה בנו, היא בונה ירושלים. בונה ירושלים זה נכנס לארץ ישראל, וכי… לארץ ישראל. כתוב שדוד המלך לקח את הארון עשרים ניסיונות, ויהושע קבע את מקום המקדש בירושלים, נכון? יהושע קבע את מקום המקדש בירושלים. כתוב במדרש, עיקר מקום המקדש היה על מקום הבניה בפעם הראשונה. זה מראה שכבר בימי דוד ושלמה הם בנו את בית המקדש. יש שם כל מעשה כתובה, ועוד כנראה שלמה עצמו ביקש את בית המקדש. ושלישית תקנו דוד ושלמה בנו. יש לך עוד שזה לא פשט שדוד תיקן זאת ממש, כי איך נכנס שלמה? אם דוד עוד מלך, דוד מלך. אם שלמה מלך, שלמה מלך. מה זה אומר, אני לא יודע, יכול להיות מדרש כזה. כלומר זה כמו שכתוב “אנשי כנסת הגדולה”, “בית דינו של שאול”, או “בית דינו של שם”. זה אומר שזו אותה תקופה, זה מרוח הדברים של אותה תקופה. זה לא כל כך ספציפי. זה יותר מדרש.
ההשוואה ל״על הנסים”
דובר 1:
כמו שמוזכר בראשונים, אשכנז, ש״על הנסים” הישיבה בנהרדעא אכן היתה. למה? כי יהודי ארץ ישראל ראו שאנחנו לא שומרים את כל שלוש השמחות קיום, אמרו שבח להקב״ה שיש לנו אויבים שלנו. זה לא אומר דווקא שהם זכרו את הניסים, אלא הישיבה בנהרדעא עשתה את הנוסח “על הנסים” לשבחה. כך כתוב בר׳ יצחק אייזיק טירנא.
אני אומר קצת יותר. אני אומר כמו למשל מישהו אומר שהדבר הזה הוא אחד מיסודות החסידות של הבעל שם טוב הקדוש. יכול להיות שזה משהו שבא ממאה שנה מאוחר יותר, אבל זה בסך הכל בא מרבי אלימלך. אנחנו מדברים במדרשו.
רוח הדברים של דוד ושלמה
דובר 1:
אז דוד ושלמה עשו את ירושלים לדבר הגדול, בניין בית המקדש, מלכות בית דוד, שתמיד ביחד עם ירושלים. ורוח הדברים, אני רוצה לומר, אם זה לא ממש שדוד ושלמה עשו את הנוסח, הרוח שדוד ושלמה הביאו ליהודים, שהם העלו את חשיבות ירושלים, גרם לברכה של “בונה ירושלים”. והברכה של “הטוב והמטיב” חכמי המשנה תיקנו.
הטוב והמטיב – הרוגי ביתר
דובר 1:
מתי חכמי המשנה תיקנו זאת? כתוב בגמרא, יש גם יום טוב, “שלא ניתנו הרוגי ביתר לקבורה”. אחרי חורבן בית המקדש, כשהרגו את החכמים, הרבה חכמי הגמרא גרו בעיר ביתר. וטיטוס היה… איך הוא היה? מאוחר יותר אחרי טיטוס, אדריאנוס. איך קראו לו? הרוצח הרומי? כן, כן, כן. אדריאנוס. וביתר זה בר כוכבא. בר כוכבא היה המלך בביתר בימי הספירה. וכשהרוגי ביתר נהרגו, כשהתירו לקבור אותם, כלומר כבר היה קצת יותר קל, אדריאנוס קוראים לו המלך, אבל אומרים לי טובה ומיטב, זה מעניין.
הלכה א׳ (המשך): ברכת הטוב והמטיב – אופי ומשמעות
דברי הרמב״ם
הברכה הרביעית, ברכת “הטוב והמטיב”, חכמי המשנה תקנוה.
מתי זה אכן היה? כתוב בגמרא, גם בשנים שירושלים לא היתה בנויה, אבל הרוגי ביתר ניתנו לקבורה. אחרי חורבן בית המקדש, כשהרגו את החכמים, היו הרבה חכמי הגמרא בעיר ביתר. ומי היה שם? מאוחר יותר אחר כך, איך קראו לו? הרוצח של הרומאים… אדריאנוס… אגב, הרוגי ביתר נהרגו, וכשהתירו לקבור אותם, כתוב שכבר היה קצת יותר קל. אדריאנוס קוראים לו, המלך. אבל אומרים “הטוב והמטיב”.
האופי הגלותי של הטוב והמטיב
זה מאוד מעניין, זה מאוד גלותי. הקודמת, כלומר דוד, זה קצת גאולה. הברכה הרביעית היא ברכה מאוד נבכית. זה אומר, אותנו כבר נבך הרגו, אבל לפחות, היה קצת רחמנות על הגופים. אז צריך גם ברכה כזו, כמו שמברכים על הרע כשם שמברך על הטוב. אז עושים מאוד אמת. לא, שמחים על חלק הישועה, אבל זה מאוד באופן… מאוד מינימליסטי. שמחים לפחות שהגופים לא הסריחו.
בונה ירושלים לעומת הטוב והמטיב
בונה ירושלים מבקשים שיהיה אבן דרך גדולה. בוא נחשוב קצת יותר רחב. אבל אני חושב, זה עוד מעשה. כמו שאנחנו אומרים, זה מעשה מאוד יפה, כי אתה זוכר למשל, את שלוש התפילות הרמב״ם לא הביא. הרמב״ם הביא שזה כנגד קרבנות. מובא גם שאברהם, יצחק, יעקב תיקנו זאת. אני לא זוכר. יעקב ישן שם בלילה, הוא התייסר, הוא התפלל מעריב.
אותו דבר, כשאדם מברך, ברכת המזון היא עוד יותר היסטוריה. הוא אומר, אה, קודם כל היה להם לאכול, הקב״ה נתן לאכול ליהודים, את המן, היה להם גם ארץ ישראל בירושה, והיה להם גם ירושלים מדוד המלך. ומכיוון שיש חורבן, מבקשים בונה ירושלים. כנראה היה נוסח אחר שאומר דוד, הוא לא אמר בונה ירושלים, הוא אמר שבח שיש בית המקדש. כך אומר הרמב״ן במקום הזה. אחר כך הטוב והמטיב, אני חושב שהייתי צריך לחשוב שהיום אכן אין ירושלים, אבל יש הרבה דברים טובים.
האופי האינדיבידואלי של הטוב והמטיב
יפה מאוד. בהטוב והמטיב מבקשים נחמה וחיזוק. בהטוב והמטיב לא מדברים על אדם שנמצא במלוכה, ויש מלך, וזה ממש נפלא. מדברים שהקב״ה זן ומפרנס כל אדם שבור. זה גם אינדיבידואליסטי, לא מדברים על כלל ישראל, כמו בונה ירושלים, כמו… התפילות אכן שם. אבל המילים בירושלים הן לא על… הן מאוד חזקות עלינו, כמו… כללי אתה מתכוון לומר. כן.
השתיים הראשונות. “בהרחבתנו ה׳ אלקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה”.
אה, זה עוד ברחם, סליחה. התבלבלתי עם… מה הנוסח שם. אבל גם מבקשים נחמה, מבקשים חיזוק, ועל הקשיים שלנו. אבל זה עוד כללי.
בזה זה מתאים להריגות בתים, שזה יותר כמו “less of the evils”. מבקשים מעט מאוד דברים, מבקשים קצת חכמה וחיזוק. יותר הודאה, במילים אחרות, אומרים שיש הרבה דברים טובים. יש הרבה דברים טובים. זה סך הכל היום. אכן, אנחנו לא במזל רע. כמו שהוא אומר, הריגות בתים היא אולי הדוגמה הגדולה ביותר. למעשה, יש הרבה דברים שהולכים לנו טוב, כך גם הולך לכל אחד… “הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד”. כן, הוא תמיד ייתן לנו. יש כל מיני דברים טובים. “רחמים, חן וחסד ורחמים, הצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה”. כן, זה כל דברים אינדיבידואליסטיים כאלה. אם היה לך יום קצת יותר טוב בבית, היה לך קצת שמחה בבית, היה לך יום שמח ומסובב, אתה צודק, לא הולכים מאוחר יותר, שמים את זה לתפילות, שמים את זה לכזה לחץ, ואז בטח זה המקום.
תחנונים אחרי ברכת המזון
מעניין מאוד, הרמב״ם הולך לומר שיש תחנונים אחרי ברכת המזון, כן? אוקיי, עוד נגיע לזה. אז זה חכמי המשנה, קורא לזה הרמב״ם. חכמי המשנה תיקנו. כי זה היה בזמן חכמי המשנה ממש, תנאים. רבי עקיבא, כן, כן.
—
הלכה א׳ (המשך): דין פועלים – עובדים שאוכלים אצל בעל הבית
התורה ניתנה לכל ישראל
כמו שדיברנו בהלכות תפילה, שהתורה לא ניתנה ליהודים יפים או לאברכי כוללים. התורה ניתנה לכל ישראל. ובגלל זה יש פתרונות. כמו שאדם נמצא על ראש עץ, עשו לו תפילה מיוחדת. גם בברכת המזון אותו דבר.
דברי הרמב״ם
פועלים שאוכלים מלחם בעל הבית, עובדים שעובדים אצל בעל הבית, לא קבלן שעובד על חשבונו, ממש שכיר, אדם שכור, ואכלו פתן, הם עושים סעודה לאכול, אינם מברכין לפניהם, אינם רשאים לעשות ברכה לפני האכילה.
זה פלא גדול לי, כי ברכת המוציא לחם היא רק חצי רגע. אתה יודע כמה שווה חצי רגע של יהודי?
קושיה: איך אפשר לא לעשות ברכת המוציא?
לא, זה ממש תמוה. את בעל הבית הקמצן ביותר אני לא יכול לראות שברגע שאתה מוציא את פרוסת הלחם מהצלחת ואתה עושה ברכה, שיהיה לו טענה איתך. שמעתי תירוץ שבעלי בתים של היום אינם מקפידים על זה. אם לא עומד, שיעמוד.
אבל אני חושב שזה דבר רציני מאוד. אני לוקח את זה מאוד ברצינות, הדבר שאמרת עכשיו, שזה יהודי, זה מדרבנן, כן, ברכה אחרונה היא דאורייתא, אבל זה מדרבנן. הרבנן לא תיקנו למי שנמצא באמצע עבודה שיעשה ברכות. אפשר לומר משהו כזה. אפילו הברכה לא אורכת הרבה זמן, אבל הוא צריך להיכנס לאיזושהי כובד ראש, אולי לחשוב שידיו נקיות. אתה יכול לאכול, כי העובד לא צריך לחשוב על כלום, הוא רק זוכר שאחר כך איפשהו יצטרך לומר שתי ברכות בלבד. כי הברכה אחרונה היא דאורייתא, אמרו שהברכה לפניהם היא רק מדרבנן.
האם הדין נוגע היום?
יש שני דברים: אנחנו בוודאי לא נוהגים כך, אמרתי לך, מניחים שבעלי בתים אינם מקפידים. אבל יש שני דברים: או שאנחנו לא עובדים ברצינות מספקת, או שאנחנו מאוד… גם הזמן השתנה. אדם, כשהוא עובד שתים עשרה שעות, לא פשוט שהוא עובד שישים דקות בשעה. הוא מדבר בטלפון. עובד פיזי, פועל שמדברים עליו כאן, לא, הוא… ואני חושב שמתוזמן יותר יפה, לא לוקחים ברכות ברצינות מספקת. הוא עושה ברכה, הוא לוקח פנימה. לא, אבל האמת היא שאם חושבים על ה… בואו נראה הלאה.
שתי ברכות בלבד
לפניהם לא עושים ברכה, ולאחר הסעודה עושים שתי ברכות בלבד. לא אומרים את כל ארבע, אומרים רק הזן והארץ, כדי שלא יבטלנו ממלאכתו בעל הבית. כדי שבעל הבית לא יבטל אותו ממלאכתו. אבל אני חושב שהנוסח שלנו הוא גם נוסח ארוך. יכול להיות ששתי הברכות הן גם קצת יותר ארוכות מהמוציא לחם מן הארץ. אבל… אמת.
מה הראשונה? אומר הוא, ברכה ראשונה תקנו, תיקנו ברכת הזן. שנית, עושים דבר כזה, בסך הכל ברכת הארץ מתחילה בהודיה על ארץ ישראל, ומסתיימת בנודה לך, אבל מה יש, וכולל, ומסיימים, במקום לסיים, במקום לעשות ברכת הארץ ואחר כך צריך עוד לעשות בונה ירושלים, עשו כך, בעצם זה כבר בונה ירושלים, אבל זה דבר טוב להזכיר בונה ירושלים, שבברכת הארץ תזכיר בונה ירושלים.
דיון: איך בונה ירושלים מתאימה לברכת הארץ?
דובר 1: כולל, אמרתי, אחד צריך רק לעשות את ברכת ירושלים, ולזאת יש לו. אני חושב שכך ר׳ שלמה לא תירגם. הייתי מתרגם שהפשט הוא, בעצם ברכת הארץ ובונה ירושלים הן מאוד דומות. אני חושב שכמו שדיברנו קודם, למשל צריך לזכור כל ההלכות בברכות הולכים לזכור, הם למדו… הביננו. מה זה הביננו? הביננו שם כתוב, במקום לעשות ברוך אתה ה׳ נפרד על כל אחת משתים עשרה שלוש עשרה הבקשות שעושים, אפשר לשים אותן כולן יחד בברכה אחת. אבל רואים שתמיד היה קיצור, והולך הרבה פעמים עם הלוגיקה. שזה צריך להתאים. אפשר, התוכן נשאר, אבל שמים את זה בברכות נפרדות. זה יותר יפה לעשות ברכות נפרדות, אבל אין זמן, שמים את זה בברכה אחת.
לא צריך להבין מה זה בונה ירושלים. בונה ירושלים היא לכאורה משהו שמחובר לברכת הארץ. מה אמרו? שזה נמשך עם זה. צריך כך, נניח פעם דוד ושלמה… נניח, כשהיתה מלכות יהודה ומלכות ישראל, ויהודי עושה ברכה על הארץ, מי שהיה חסיד גדול של דוד שלמה, כמו כל היהודים הישרים. אבל צריך להוסיף, אבל כשאני אומר כך הארץ אני מתכוון לירושלים. לא, זה נראה גם משהו כזה, אפילו פטור היו אומרים, מה חסר, שתתן הזכרה מזכיר את ירושלים? לא, לא, אני אומר לך, הייתי חסיד טוב של העיר כשלא פטור מבונה ירושלים. לא, אבל יכול להיות שהסיבה שמזכירים בכלל בונה ירושלים היא כי כאן אומרים ברכת הארץ. אוקיי. אתה יכול לומר שבונה ירושלים היא סוג של תנאי בברכת הארץ, כמו הבהרה אולי לברכת הארץ.
דובר 2: שני דברים, יש שני דברים. אפשר לעשות את זה באופן כולל, איך עושים כפרות? אפשר לעשות לכל אחד כפרות נפרדות, ואפשר לעשות כפרה גדולה אחת לכולם. אין זמן, עושים על אחד גדולה. יש זמן, עושים נפרד.
כאשר פועלים עושים ארבע ברכות
“והם היו אוכלים משלהם בלבד”, אם הפועלים אינם… לא שבעל הבית נותן להם קצת רשות… להיפך, לא הם… שהם עושים בעצמם את סעודתם. לא, לא, לא, אני חושב שלא למדת טוב את אותה הלכה. הם עובדים, הם לא מקבלים שכר הולם. הם פועלים עובדים, הם רק מקבלים אוכל מעט. או שבעל הבית מיסב עמהם, זה פשוט שאין לו רשות… זה אומר שבעל הבית צריך גם לעשות ברכת המזון. זה מה שהוא מתכוון? או אולי כי בעל הבית נמצא שם איתם, פשוט שבעל הבית אינו מקפיד. יכול להיות שניהם. אז עושים כראוי…
אבל מוצא חן בעיני “והם היו אוכלים משלהם בלבד”, אומרים החכמים שרשע כזה יברך ברכה ארוכה. אה, ידעתי שלמדו את אותה הלכה בהלכות תפילה, שיש חילוק. חשבתי שיש דבר כזה לפועל עני. אה, לא קרה כלום, אתה לא צריך לעבוד, אתה כבר עובד. אפשר לומר משהו כזה. אנחנו כבר לא בנושא, אנחנו כבר עובדים יותר מדי סתם.
אוקיי. אומר כאן… אז מברכין ארבע ברכות כשאר כל אדם, עושים ארבע ברכות כמו כל אדם. טוב מאוד. זו הנקודה.
מוסר השכל: צריך לקחת ברכות יותר ברצינות
זה מאוד נכון, וכל ההלכות האלה אינן נוהגות, כי אצלנו, חוטפים את כל ברכת המזון, אין חילוק גדול. חס ושלום. אבל צריך ללמוד מכל ההלכות האלה לקחת הרבה יותר ברצינות את כל הדברים האלה.
אני חושב שאתה צריך להסתובב עם יהודים ישרים, טובים יותר. אני לא מכיר יהודים שחוטפים אחרי הבנטשן. מודים לקב״ה על הלחם. אנשים רגילים לנוסח. רציתי לומר שצריך לחטוף, כי הרבה נוסף בנוסח, וחוזרים שלוש פעמים על כל דבר. למה לומר כל כך ארוך? בקיצור, אצל אחד בדיוק במצב רוח טוב, הוא רוצה לומר שלוש פעמים כל דבר. על כל פנים… אם אתה רוצה להחליף את הנוסח, עשו נוסח קצר. אם אתה רוצה את הנוסח הקצר, אתה יכול לקרוא לי, אני אשלח לך את הנוסח. עשיתי שגדולי ישראל יעברו על זה, אבל אני לא לוקח אחריות על זה.
הלכה ב׳: ברכת הארץ – נוסח, תוכן ומשמעות
הלכות ברכת הארץ של הרמב״ם
דובר 1: על כל פנים… צריך להוסיף רחמים. לא, זה לא עם פרשת רחמים. רואים מיד, פרשת רחמים היא הרבה יותר קצרה. מה שיש נוסחאות בסידורים, זה הדפוס כתב, לא הדפוס, אני מתכוון לומר, הרבה יותר מאוחר. לראשונים היו נוסחאות הרבה יותר קצרות.
דובר 2: כן, אבל… כל עוד אין לך תחליף, אי אפשר לזרוק את זה.
דובר 1: יש לי תחליף, אתה יודע כמה תחליף? אם עשית נוסח קצר יותר, אפשר לראות. אם אתה רוצה נוסח קצר יותר, אפשר לקרוא לחולה משוגע. עשיתי שגדולי גדולי ישראל כבר אישרו. אני לא לוקח להיות באחריות. על זה אני לא לוקח אחריות. תמשיך לומר מה שכתוב בבנטשר, לא יקרה כלום.
דובר 2: לא, יקרה כן, כי מתרגלים שבנטשן בפסח, וצריך לומר חמש מאות מילים.
דובר 1: הפתרון שלך יסיר את כל הבעיות.
דובר 2: תקווה, תקווה תסיר את כל הבעיות.
דובר 1: וואו! עוד מזל שיש לנו אותך. תודה. אני הולך בשמך לעשות ברכה חדשה. תגיד את האמת.
פועלים שצריכים לקצר בברכת המזון
דובר 1: בכל אופן, אתה רואה שכאשר אדם עובד, או כשעובדים לאחר לפחות, צריך לקצר בברכת המזון.
הנהגת החזון איש – אכילה בלי ברכה
החזון איש הקדוש היה אוכל הרבה פעמים בלי ברכה, מי שיודע את הסוד, הוא סבר שאין לו כוח להיות בקדושה, אז אכל בלי ברכה. רק, אבל הוא ידע רצינות אדירה, הוא לא חשב על אופציה כזו לומר ברכה כשהוא לא מכוון.
דובר 2: כן.
דובר 1: זה דבר. כן, אכילה יש לה כח המדמה, אכילה נותנת כוח. אכילה צריך, אין שאלה, הוא צריך לאכול, כשלא… ברכה היא מדרבנן. כשלא יכול, לא יכול.
דובר 2: אוקיי, עכשיו תן לנו את הלכות הברכה.
דובר 1: אבל בטוח שהוא לכאורה ניסה לעשות את הברכה דאורייתא, כמו בריך רחמנא דהאי פיתא, הוא כנראה אמר משהו, אולי לא את הברכה, את השם ומלכות, אולי פחד.
דובר 2: אולי זה לא רק ידוע.
דובר 1: לא, הדבר של כאילו גזל את הקדוש ברוך הוא, הוא לכאורה איסור שזה משתנה. כמו שהוא אומר, אני לא יכול ללכת לקחת, אני לא כאן. אז זה כשיכול, כשלא יכול זה עניין אחר.
דובר 2: לא יודע.
דובר 1: יכול להיות שהקושי היה השם ומלכות. אבל לומר תודה, תודה, תודה על הלחם.
דובר 2: לא זה המעשה.
דובר 1: יש לי אגב, מי יודע שלומר תודה יותר קל? לפעמים, כי כשאומרים ישר כוח זה דבר סמלי. זה לא אומר שהצלת אותי ממש עכשיו מאיזה שעבוד, אף אחד לא היה בלעדיך. זו באמת מדרגה. זה לומר את המילים, כך זה מורגל. ישר כוח לבורא על הלחם שנתת לי.
ברכות במחשבה – שיטת הרמ״א
דובר 2: אולי בשם זה מספיק?
דובר 1: טוב מאוד. אולי במחשבה זה מספיק. למדתי קודם, אמת, אמרתי שהרמ״א אומר שיוצאים בדיעבד ברכות במחשבה. שולחן ערוך אומר מפורש בסימן ק״י, אבל אולי הוא כן אמר במחשבה בכלל.
דובר 2: אומרים שהוא לא אמר.
דובר 1: אני לא יודע.
דובר 2: אוקיי, זה לא נוגע לי למה הוא לא אמר.
דובר 1: זה לא נוגע לי למה, אבל צריך כן להוציא את המילים של הברכות. זו שאלה. לפי הרמ״א, כשהוא העריך האם יש לו כוח לומר או לא, והוא חשב את המילה “ברכה”, הוא כבר יצא. הוא חשב על ברכה. רציתי להודות לקב״ה, וחיפשתי איך יש לי כוח לעשות את זה.
דיון: חשיבה במילים מול חשיבה בקונספטים
דובר 2: אוקיי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות מסוימות של איך לחשוב.
דובר 1: זה פשוט מזה שהרמ״א אומר שאפשר לצאת בראש, הוא מדבר דווקא לאנשים שחושבים באותיות. כי אדם שחושב בקונספטים או בתמונות, ואומרים לו “תודה לקב״ה”, היה חושב, “וואו, אני כל כך אסיר תודה.” הוא היה חושב על המילה “אסיר תודה”, הוא לא היה חושב על “ה׳, הזן, המלך”. כשהרמ״א אומר “כיוון בליבו”, הוא מדבר על מי שחושב במילים. הוא צריך לחשוב, לא מי ש… אנשים אחרים יש להם דרך אחרת של חשיבה. כשאומרים להם “תחשוב על ברכה”, הם יותר יחשבו על הקונספט, על הודיה, ישר כוח לבורא.
דובר 2: צריך להיות מדויק. אני לא בטוח. אתה אומר, מה שאתה אומר, אתה חושב על קונספט, אבל שמעתי איך אתה מתאר את זה, אתה חושב במילים אחרות. אתה אומר שאתה חושב בלי מילים.
דובר 1: לא, אבל אני לא חושב במילים, אני חושב כמו, אה, וואו, יש לי עכשיו תחושה של הכרת תודה.
דובר 2: אתה עכשיו אמרת משפט שלם, אמת?
דובר 1: כן, לא, לא אמרתי. תחושה של להיות אסיר תודה. להרגיש את התחושה.
דובר 2: זה בעצם מכוון בליבו. אם לאדם יש את סוג התחושה הזו של מכוון בליבו של “וואו, ישר כוח” או “הכרת תודה”, לא לשאול את הרמ״א. הוא יצא לפי הרמ״א.
דובר 1: לכאורה לא, כי צריך שם ומלכות.
דובר 2: אבל כשהרמ״א אומר “כיוון בליבו”, הוא מתכוון כן שאדם חושב.
דובר 1: דבר אחר הוא הפרק האחרון, הפרק הבא.
דובר 2: כן, זה ברכת הארץ.
דובר 1: שם הרמ״א לא אומר הרבה על… ברכת הזן, מה שזה מאושר שזו הלכה. זה כתוב זה הכל בגמרא. על הברכה יש הלכות. על הברכה הקודמת לא כתוב בגמרא הלכות, אז אנחנו לא יודעים.
הלכה ג׳: ברכת הארץ – נוסח ותוכן
דובר 2: אוקיי. כן.
דובר 1: אומר הרמב״ם, ברכת הארץ צריך לומר הודאה בתחילתה ובסופה. ברכת הארץ צריך להודות על הארץ בתחילתה ובסופה, וחתימת הברכה היא “על הארץ ועל המזון”. זה נקרא באמת ברכת הארץ, אבל זה מזכיר שוב מזון. באמת מעניין, כבר אמרנו “על המזון”. הסיבה שבגללה התכנסנו, למה התאספנו כאן, היא על המזון. זו ברכת המזון. לכאורה.
ברכת הארץ היא… הארץ עצמה היא טובה ורחבה שיש בה מזון. “על הארץ ועל המזון” אפשר לומר כמו “על הארץ ועל המזון שלה”. זה התרגום, כן.
הקושיה הגדולה: מה משמעות ברכת הארץ בחוץ לארץ?
זה מאוד קשה כשיושב מישהו בחוץ לארץ ואין לו ארץ, מה נכנס ברכת הארץ? נניח שהוא אומר ברכת הארץ שהוא מקווה שיהיה יום אחד, אבל הארץ לא מייצרת מזון. אני לא מבין מה חושבים כשאומרים ברכת הארץ באמריקה. אין לי מושג מה העולם ראה.
ראיתי שהזוהר שואל את הקושיה שלי, והזוהר אומר שמתכוונים לומר הארץ העליונה, השכינה. אוקיי, אין בעיה. אבל פשט פשוט לא נענה. צריך לחשוב היטב.
ראיתי פעם יהודי מחזיק שלט עם דגל ישראלי עם איקס, והוא בהפגנה, והוא צריך לשבת בצד משהו לאכול ולעשות ברכת המזון, והוא אומר “ארץ חמדה טובה ורחבה”… זה קצת מבלבל מה קורה כאן. לאותו יהודי יש יותר בעיות מהקושיה עצמה.
“ארץ חמדה טובה ורחבה” – חיוב
דובר 2: אוקיי, בכל שלא יאמר… עוד רמב״ם.
דובר 1: בכל שלא יאמר “ארץ חמדה טובה ורחבה” בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו. צריך להזכיר שזו ארץ חמדה טובה ורחבה. דבר נפלא, שיהיה נוסח אחר. וכנראה, כך אומר הראב״ד לא בפירוש, אבל הרדב״ז בצד וראשונים אחרים כתוב בפירוש, אבל זה לא אומר “לא יצא”, זה אומר שראינו כמה דברים כאלה. כל דברי “לא יצא” שאומרים ברכת התורה, “לא יצא” לומר “ארץ חמדה טובה ורחבה”, אין חיוב לומר.
דובר 2: לא, אין חיוב לומר “ארץ חמדה טובה ורחבה”, זה מה שזה אומר.
דובר 1: אבל זה יכול לומר, “לא יצא” דווקא הוא כשאנחנו אומרים באופן שחז״ל אמרו לנו.
דובר 2: אוקיי, אתה יכול את זה לנו…
דובר 1: אבל זה באמת פלא, למה לא לומר? שמספר כשזה בגלות לא לומר לפחות “טובה ורחבה”?
תרגום לעברית
אני מתכוון לומר להיפך, להיפך, להיפך. בגלות צריך קודם לומר את כל הדברים האלה, אסור לשכוח את ארץ ישראל שהייתה לנו. לא לומר “ארץ העליונה”, לא, לא “ארץ העליונה” בוודאי. אותה “ארץ טובה ורחבה” שהתרחקנו ממנה, יתקנו את הברכה. אבל הארץ שנזכרת כאן, שמתגעגעים אליה, היא “ארץ חמדה טובה ורחבה”.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אבל אני מתכוון לומר שכאשר אני רוצה לומר “לא יצא”, אני מתכוון לומר שאם לא עשו כך לא אומר שצריך לברך שוב. אפשר להודות לו על “ארץ חמדה טובה ורחבה”.
ברית ותורה בברכת הארץ
עוד דבר שצריך להוסיף: “וצריך להזכיר בה ברית ותורה”. וצריך להזכיר שהקב״ה כרת ברית עם ישראל, וזה מתייחס לברית מילה, כמו שכתוב במקומות אחרים לכאורה. צריך להודות להקב״ה על ברית המילה, דבר פלאי. צריך להזכיר בעצם את כל הדברים שעושים את היהודים, שהם סימנים לאומיים יהודיים, כן, דברים שבהם היהודים מיוחדים מכל העמים. יש להם את ארצם, יש להם אפילו את מתנתם המיוחדת, יש להם ברית מילה. הוא מוסיף את זה, וברית צריך להזכיר לפני תורה.
קודם נתן הקב״ה ברית, כי ברית כבר נתן מוקדם, אומר הראב״ד, אה, וזה לא קודם בזמן של אברהם.
שלוש עשרה בריתות בברית מילה
בפרשת לך לך כתוב שלוש עשרה פעמים את המילה ברית. “תורה כאילו נכרתו עליה שלוש עשרה בריתות”, אומר הראב״ד, שלוש עשרה פעמים שהקב״ה עם היהודים כתבו את החוזים של ברית. לא שלוש עשרה פעמים, אגב, הלשון כתוב שלוש עשרה פעמים, וכאשר בזמן שהקב״ה עשה את הברית לפני התורה בסוף ספר דברים, כתוב שלוש עשרה פעמים את המילה ברית. זה כי אחרי מתן תורה הייתה ברית, כן, זה כתוב בסוף משפטים, אבל הביטוי שלש עשרה בריתות הוא… אני חושב שזה… שהתורה התכוונה לשלש עשרה בריתות.
זה מאוד מעניין, והעניין הוא… היום קוראים לזה… איך זה נקרא? חכמת המקרא של היום יש להם…
דיגרסיה: “מילת מנחה” – מילת מפתח בתורה
בואו נסיים, הרמב״ן מביא שלוש פעמים עילה דברה ברית, מלבד הברית אשר כרת יצחק יצחק ומכורה, לאברהם כרת ברית. מעניין, “נכרתו לו”, לשון מעניינת מאוד, לא “שנכתב לו”.
דובר 2: כן, נכון.
דובר 1: אז במילים אחרות, הייתי רוצה לומר כך, כל פעם שכתוב בתורה שהתורה כורתת ברית… תראה, זה הייתי רוצה להסביר, זו דרך היום בחכמת המקרא של היום נקראת, אני לא זוכר איך קוראים לזה, מילת מנחה אני חושב, מילת מפתח, מילה שמובילה. אתה יכול לראות בפרשיות מסוימות בתורה שהתורה חוזרת ואומרת מילה מסוימת, למשל בפרשה של ברית מילה, וזה כתוב גם במדרש אחר, אני זוכר, בפרשת חוקת כתוב “שבעה כהנים” ושבע פעמים כתוב את המילה “כהן”, ולומדים מזה הלכות. אבל יש דבר כזה שכאשר כתוב בפרשה מסוימת שלוש עשרה פעמים מילה מסוימת, חייבת להיות כוונה. זה סטיליסטיקה, זה… כשאתה כותב משהו, כמו מישהו שכותב שיר יפה, והוא כותב מאה פעמים את שם האדם.
כמו למשל המילה “טוב” מלווה מאוד את הפרשה הראשונה בתורה. בדיוק כך כתוב “וירא כי טוב וירא כי טוב”.
דובר 2: כתוב בזוהר, נכון, הזוהר סופר, כן, יש מי שאומרים שבמנורה כתוב מסוים… שבע פעמים “נרות” כתוב, יש חשבון.
דובר 1: כן, זה לא יצא מזה עכשיו.
אבל כתוב שלושים ושש בריתות, הפשט הוא שהתורה רוצה לרמז לנו שם משהו. היא רוצה לרמז שברית חשובה פי שלוש עשרה, משהו כזה. שמואל אמר ש״מלאה לו שלש עשרה”, הוא היה צריך לעמוד שבע פעמים לפני היום השמיני.
דובר 2: כן, תראה כאן, אתה תראה שלוש עשרה פעמים, כתוב אולי אפילו יותר פעמים, צריך לדעת איך…
דובר 1: לא, סליחה, הוא מתחיל לפני המבול.
“תורה כולה נכרתה על שלש בריתות”, זה מאוד מעניין, כי בוודאי לא אומרים שברית חשובה יותר מתורה.
דובר 2: כן, בדרך זו, כי ברית מילה גם אנחנו מחויבים רק כי זה כתוב בתורה.
דובר 1: לגבי, אבל במובן מסוים יש לברית מילה חשיבות לפני התורה, היא חשובה פי שלוש עשרה, וכל התורה כולה רק פי שלושה חשובה. זה מדרש, יש לזה משמעות על משהו.
ברכת הארץ היא ברכה על יהדות
אבל על זה חשבתי שמכניסים בארץ, הפשט הוא שמדברים כאן על דברים שבהם היהודים מיוחדים. מה זה אומר שאני יהודי? יש לי ארץ? יש לי גוף אחר? כן, יש לי חותם, סמל חזק.
דובר 2: מאוד טוב.
דובר 1: והתורה. אולי זה באמת… ומהבחינה הזו ברית קודמת.
אולי זה באמת קצת תירוץ למה ששאלתי מה עושים בחוץ לארץ. הפשט הוא שברכת הארץ היא לא סתם ברכה, זו יותר ברכה על יהדות. אני מודה לך על ארץ ישראל. זה כמעט כמו ברכת התורה. זה מאוד מעניין.
ברכת הארץ – ברית ותורה בחוץ לארץ
דובר 1:
זה מדרש, יש לזה משמעות.
לא, על זה חשבתי שמכניסים את זה בארץ, הפשט הוא שמדברים כאן על דברים שבהם היהודים מיוחדים. מה זה אומר שאני יהודי? יש לי ארץ, יש לי גוף אחר, כן, חותם, סמל חזק. מאוד טוב. והתורה. מהבחינה הזו ברית קודמת. אולי זה אכן קצת תירוץ למה ששאלתי, מה עושים בחוץ לארץ? הפשט הוא, ברכת הארץ היא לא סתם ברכה, אלא ברכה על יהדות. אני שייך לארץ ישראל. כמעט כמו ברכת התורה, מאוד מעניין. כמעט כמו ברכת התורה, מודה אני לפניך ה׳ אלוקי ששמת חלקי…
תורה, ולא רק תורה, אלא יותר ההקשר הרחב, הברית, ארץ ישראל. מאוד טוב. יכול להיות גם שתיקנו להזכיר בה, שכאשר אין ארץ, יש לפחות ברית ותורה. זה מה שעושה אותך ליהודי, מה שמחזיק אותך כיהודי. זו הלכה של חוץ לארץ, זה כתוב אכן בתלמוד בבלי. האם הם הכניסו את זה בחוץ לארץ? אני לא יודע. בירושלמי זה לא כתוב? לא, זה כתוב גם בירושלמי, אני לא אומר. מאוד טוב.
אומר הרמב״ם, ברכה שלישית, הברכה השלישית… אבל הוא מביא, תראה, אבל זה מאוד חשוב, והירושלמי מביא אכן, תראה, הוא מביא כאן ירושלמי, כתוב בירושלמי, ר׳ יוסי בר׳ בון אמר, למה צריך לסמוך תורה לברכת הארץ? שאף אחד לא יאמר חס ושלום ציונות, שזה אומר שארץ בלי תורה שווה משהו. כמו הזוהר, “יורדי ים באניות”, למה? לא ציונות, למה? “באו יושבי נחלים”. התורה היא תנאי בארץ. אם יש ארץ בלי תורה, היא הופכת למערות. זה מאוד חשוב שברכת הארץ לא מתכוונת סתם שיהיה לנו ארץ, זה מתכוון שיהיה לנו ארץ שהיא ארץ יהודית, שהולכת עם התורה, שהולכת עם הברית. זה הפירוש. מאוד טוב, פירוש פשוט. זה כתוב בירושלמי מפורש. כן, מאוד טוב.
למרות שבדרך כלל בבבלי כתובים הדברים האלה. אבל הירושלמי אומר את זה בדיוק בדרך המדויקת. זה אומר, הוא מביא פסוק, “יורדי הים באניות… באו יושבי נחלים”. תרגום עברי.
אוקיי, מאוד טוב.
—
הלכה ד׳: ברכה שלישית – בונה ירושלים
דברי הרמב״ם
דובר 1:
ברכה שלישית, ברכה שלישית פותח בה “רחם ה׳ אלוקינו”, כבר אמרנו מזון וארץ, עכשיו אומרים ברכת ירושלים. כבר ביקשנו ברחם, שהקב״ה ירחם על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו׳. או יכול להיות או רחמנות או נחמינו. אחד אומר שיכול להיות רחמנות זה כמו לפני צרה, ונחמינו זה נחמה, לנחם אחרי צרה. אני לא יודע למה זה לא יכול להיות שניהם. גם הסיום יהיה אותו דבר. או בונה ירושלים, או מנחם עמו בבנין ירושלים.
רחם לעומת נחם – שני נוסחאות
דובר 1:
זה מאוד מעניין. בגמרא כתובות שתי אפשרויות, נראה, מובאות שתי הדברים. הפשטות משמע בגמרא שזה בשבת. בשבת צריך לומר במקום רחמנות, נחמה, כי שבת היא אולי יותר זמן של נחמה. כך נראה כאן קצת ב… זה מאוד מעניין. אולי זה מה שהוא מתכוון כאן לומר, אפשר לומר כך, ממילא שבת זה הפשט כך.
אבל רחם ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך אומר כך, שישראל עמך יש להם הרבה בעיות, צריך לרחם עליהם. ירושלים עירך יש לה הרבה בעיות, צריך לרחם עליה. נחמנו ה׳ אלוקינו בירושלים עירך זה משהו אחר לגמרי. הוא אומר, הצרה שלנו היא שאין לנו ירושלים, נחם אותנו בכך שתיתן לנו ירושלים. זה אותו דבר. ורחם ונחם עמו בבנין ירושלים. זה הרבה יותר ספציפי. רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך, היהודים צריכים הרבה ישועות, גורל חיים, זיווגים, רפואות, ישועות, וירושלים היא בחורבנה, והיהודים יתאחדו עם ירושלים.
אני אומר, נחמינו מראה שזה צריך ללכת ביחד. ישראל עמך וירושלים עירך יתאחדו.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
אבל מה באמת ההבדל? רחם ונחם נשמע לי אותו דבר.
הפועל יוצא הוא אותו דבר.
הפעם הראשונה זה התברר באותו סידור.
לא, לא, יש שני נוסחאות, רחם או נחם.
מלכות בית דוד – לא יצא ידי חובתו
דובר 1:
עוד הלכה: וכל מי שאינו אומר מלכות בית דוד בברכה זו, לא יצא ידי חובתו. כי העניין של ירושלים הוא מלכות בית דוד.
זה מה שהרמב״ם אומר כאן. רש״י בברכות אומר, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.
בסדר, טוב. זה עוד דבר אנטי-ציוני. זה מעניין, למה הוא לא אומר שהמילה ירושלים, סתם ירושלים באה עם מלכות, והמלכות האמיתית היא אולי לא מה ש… אפילו עם בנייה. הוא אומר שיש דין ברחם או בנחם. הברכה על היהודים מתכוונת לשני דברים, מתכוונת לתת ירושלים ומתכוונת לתת מלכות בית דוד. בלי מלכות בית דוד זה לא בשלמות. אם אין מלכות בית דוד, אז לא צריך להיות כל כך מרוצים, עדיין צריך רחמנות, עדיין צריך נחמה. זו המילה.
דיון: למה מלכות בית דוד דווקא?
דובר 2:
מה זה מלכות בית דוד? זו עוד שאלה, אבל משהו נכד של דוד המלך. יש גמרא נוראה, “עתידה מלכות בית דוד לחזור”. מה הבעיה? מה הנקודה של הרמב״ם? שצריכה להיות ארץ, וצריכה להיות מלכות טובה. נו, אם דוד המלך היה מלכות טובה, שיהיה נכד של דוד, שיהיה נכד של שאול. אפילו מדרך דוד אביו. למה כתוב ברמב״ם “מלכות בית דוד”? יכול להיות עשה מאהבה עשה מיראה.
דובר 1:
כן. אז על כל פנים חייב להיות. זה מעניין, כי הברכה השלישית דוד ושלמה תיקנו, הם לא ביקשו על תפארת מלכות בית דוד. הם ביקשו על הצלחה, או על נצחיות מלכות בית דוד. אז מכאן רואים שהנוסח הם לא תיקנו, הם רק תיקנו את העניין.
מאוד טוב. חייב להיות, זה תירוץ הרמב״ן במקומות. הוא אומר שחייב להיות, עד דוד אמרו “שהקב״ה יעזור והקב״ה יצליח”, כך הוא אומר. מאוד טוב. מאוד טוב.
חקירה: ירושלים ומלכות בית דוד – דבר אחד או שניים?
דובר 1:
אוקיי. אבל זה אותו רעיון, מה היה בבנין בנו בניין. עדיין אפשר לומר “בונה ירושלים ה׳”. מה שאמרתי, אני חושב האם בית דוד וירושלים הם שני מילים נרדפות או שני דברים? מה קורה חס ושלום לא יצליח ירושלים, הוא בונה מלכות בית דוד בטבריה. האם אנחנו בסדר? כי העיקר הוא… לא, כי לנו את לישועתך מלכות בית דוד, או מלכות בית דוד מתכוונת למלכות של דוד בירושלים? דוד המלך עצמו היה מלך בחברון לפני שהיה בירושלים. שבע שנים, אז. זה לא שני דברים שונים, ירושלים היא ממילא ביחד. מה הבעיה?
אני אומר סתם, אני שואל שאלת אדם. אוקיי, אתה יודע מה, בורא עולם, אם אתה נותן לי ירושלים, נקבל את לישועתך מלכות בית דוד, האם נבקש על זה או לא? זו סתירה. מלכות בית דוד היא מלכות של ירושלים. אני אגיד לך עוד מחשבה, שמלכי יהודה שלטו בירושלים, והיתה לנו מלכות בצד השני של ארץ ישראל, בשומרון. וכשאומרים “מלכות בונה ירושלים”, האם מתכוונים בונה מלכות בית דוד? לא, לא, לא, לא מתכוונים. זה בונה ירושלים מתכוון בפשטות לבנייה, שהעיר, שבית המקדש. אפשר לומר אפילו… כן, מלכות בית דוד, הכל חלק. ולומר בבירור שירושלים מתכוונת לירושלים ולבית המקדש, והמלכות היא המלכות שמנהלת משם, שנמצאת שם, שמנהלת את המלוכה. זה שני דברים שונים, זה שניהם ביחד, אבל זה מעניין, אתה צודק שמי שאמר “לא עלתה על דעתך” שלא עלה על דעתו של מישהו לבקש מלכות דוד בטבריה, אבל עלה על דעתו שמישהו יבקש ירושלים בלי מלכות דוד, זה עלה על דעתו. כמו שאתה אומר, אולי מלכות ישראל מהצד השני.
ולכן חילקו לנו גם לשתי ברכות, שני דברים: “בנה ירושלים” ו״את צמח דוד עבדך”. שם יש שני דברים. ואנחנו אומרים כן “וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין” ב״בונה ירושלים”. מכניסים את זה שם. היו אפילו נוסחאות שהיו להם רק ברכה אחת לשניהם, אכן אותה חקירה.
אוקיי, זה העניין של… איך קוראים לזה… של הברכה השלישית.
—
הלכה ה׳: נוסח לשבת ויום טוב בברכה שלישית
דברי הרמב״ם
דובר 1:
עכשיו, בברכה השלישית, משנים קצת את הנוסח בשבת ויום טוב. אומר הרמב״ם, בשבת ויום טוב מתחילים עדיין ב״נחם”. כאן הוא אומר, כאן בוודאי צריך לומר “נחם”. כך חשבתי בגמרא, אבל אחר כך הסתכלתי ברמב״ם, תראה פנימה, כ״ט. אהא, מתחילים ב״רחם” ומסיימים ב״מרחם”, כמו שאמרת, “בונה ירושלים” או “מנחם עמו”. ובאמצע צריך לעשות נוסח מיוחד לשבת. והוא אומר כך, כ״ט, “מתחיל ‘רחם ה׳ אלוקינו׳ בעירך, או, כמו שכבר אמרת שיש שתי התחלות, ‘רחם ה׳ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳, נכון, ומסיים ‘מנחם עמו בבנין ירושלים׳ או ‘בונה ירושלים׳. גם שתי האפשרויות. אבל באמצע הוא צריך לומר על שבת.
“רצה והחליצנו” – הנוסח לשבת
דובר 1:
מה הוא אומר באמצע בשבת? הוא אומר כך, “אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה והחליצנו”. אנחנו לא אומרים “אלוקינו ואלוקי אבותינו”, אנחנו אומרים ישר “רצה והחליצנו”. “והחליצנו” היא מילה מעניינת. מעטים יודעים את הפירוש של “והחליצנו”. אני יכול לעשות שיעור על זה. זה אומר להרגיע, אבל זו מילה נדירה מאוד. זה דבר שמובא פעם אחת שם, “חיים שחילץ עצמות”. זה מאותו סוג, מבקשים את זה, “חיים שחילץ עצמות”. “והחליצנו” – שנרגיש טוב, שנהיה מחולצים. אולי זה אומר שיהיה לנו נשמה יתירה, “שבת וינפש”, “נפשי קצרה”. להיות גופו לא עובד איתו. יש לו רעיונות טובים, הכל, אבל אין לו את האנרגיה. חיים של חילוף עצמות אומר שהוא יהיה במיטבו, כמו יזם שמתחיל את היום עם פעילות גופנית, החברה שמדברת על זה, שגופו יעבוד איתו.
הוא מביא הרבה מנוחה ואנרגיה. כן, מנוחה. על זה אמרתי ששבת, אוקיי, לומר יום השביעי, אמרתי ששבת בסוף סעודה כשמברכים ואומרים רצה, אז לא בדרך כלל חיים של חילוף עצמות. מבקשים, שיהיה נשמה יתירה, שאינה לא אכילה ולא שתיה ולא אנחה. שלא נאכל כל כך הרבה צ׳ולנט.
ברצה אנחנו אומרים, “וצויתנו ה׳ אלוקינו על אכילת מצה זו ועל שתיית כוס ישועות זה.” אה, לא, זה פסח. אוקיי, סליחה.
הנוסח המלא לשבת
דובר 1:
“רצה והחליצנו ה׳ אלוקינו במצותיך ובמצות יום השביעי הזה הגדול והקדוש הזה, כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך.”
ואני שואל אותך שאלה, משהו בכל המילים האלה שאתה מכניס באמצע, האם הן נותנות משהו? לא. הן אומרות את אותו דבר. זה כמו שהרמב״ם אומר, אומרים יום השביעי, כך, “ונשבות בו וננוח בו כמצות רצונך.”
כן, וכאן יש בקשה, “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו.” ומה אנחנו אומרים? אותו דבר, רק פי ארבעה יותר ארוך?
סיום הברכה
דובר 1:
ואחר כך מסיימים שוב עם העניין של רחם. לא, אני חושב שאנחנו עושים… אני חושב שהלשון רצה היא סתם מה שהוסיפו ברצה.
הנוסח שלנו בסיום – רצה שבת
הנוסח שלנו מגיע בסיום של זה, כשמסיימים רצה שבת, מסיימים כבר את הנוסח שלנו, דייטש, אנחנו אומרים את המנהג של הירושלמי, “והרננו ה׳ אלקינו את קולך, ברוך אתה ה׳ מנחם ציון.” אנחנו לא אומרים “ונחם ציון ונחם עמך ונחם ירושלים.” אנחנו לא אומרים “ונחם ירושלים” שוב. אנחנו אומרים פשוט, “ברוך אתה ה׳ מנחם ציון.” זה מתאים לנו מאוד. לא, אולי לא צריך לומר לפני זה את “רחם”, אני מתכוון לומר. הניסוח הוא שאני כבר מכניס את “רחם” בסוף. לא, לא, אני מתחיל. הגמרא אומרת “מתחיל בנחמה וחותם בנחמה”. מתחילים, אפשר להתחיל “נחמנו” ב״רצה והחליצנו”, או “רחם” ב״רצה והחליצנו”, ואחר כך אפשר לסיים.
הסדר שלנו הוא סתם לומר. אבל השאלה היא, מתי אומרים “יעלה ויבוא” כשאומרים את “אלוקינו ואלוקי אבותינו”? ב״רצה” לא אומרים את זה שוב את “אלוקינו ואלוקי אבותינו”.
הלכה ב (המשך): הוספות בברכת בונה ירושלים – יעלה ויבוא
דובר 1:
אפשר פשוט לומר ברוך אתה ה׳ מנחם ציון, וזה מתאים מאוד.
דובר 2:
לא, אולי לא צריך לומר לפני זה את רחם אני מתכוון לומר. הנוסח הוא, אני כבר מכניס את רחם ברחמיך הרבים, לא, לא, שיתחילו. זה הגמרא אומרת, עושים חילוק בין נוסחאות. מתחילים, אפשר להתחיל רחם נא, ורצה והחליצנו, או רחם נא, ורצה והחליצנו, ואחר כך אפשר לסיים. זאת אומרת, הסידור שלנו הוא סתם מעורבב. אבל הסוג, אצלנו אומרים ביעלה ויבוא יש לנו כן את אלוקינו ואלוקי אבותינו. ברצה אמרו משהו שלא לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו.
דובר 1:
ביום טוב אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו יעלה ויבוא, שהרמ״א כבר הביא את הלשון קודם, או שהוא מביא את זה בסידור. או שהוא מביא את זה אחר כך, כן. רחם ברחמיך הרבים וכו׳, מוסיף באמצע ברכה שלישית יעלה ויבוא. כאן מכניסים יעלה ויבוא. טוב מאוד. למה זה נכנס לברכה, אתה יודע או שאתה לא יודע? מה הסוד? למה זה נכנס כאן? למה דווקא בבונה ירושלים אומרים את זה? זכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון ירושלים עיר קדשך, וזכרון כל עמך בית ישראל. יעלה ויבוא יש קשר עם שבת, שבת ויום חג המצות הזה.
דיון: למה יעלה ויבוא דווקא בברכת בונה ירושלים?
דובר 1:
יש לך אולי סוד למה דווקא זה נכנס כאן?
דובר 2:
האם זה כי ברחם זה איפה שמבקשים בקשות, מסיימים הרי עם אל תצריכנו ואל תכלימנו. יש בקשה קדושה. אני לא יודע.
דובר 1:
בדרך כלל קבעו שבת ב, למשל, באמצע, כן, בין השלוש והשלוש. אה, כאן שמו את זה בברכה האחרונה. זה ממש כאן. אוקיי, אתה יכול לומר פעם אחת את הברכה הרביעית? אתה לא יכול, כי הברכה הרביעית היא רק מדרבנן. זה משהו בסוף.
דובר 2:
לא, אני חושב, למה זה בא… או שיש לזה קשר עם בונה ירושלים? לא ברור. או שזה משהו של… משהו כזה בסוף.
דובר 1:
ככה זה נשמע, שבסוף. אתה רואה הרי שלמשל, שהם אמרו ש… במעין שלוש אומרים או ברצה או בברכת הארץ, כן? או בברכה האמצעית מזכיר, כן? יום טוב, כשזה בחול, אומרים את זה ברצה. למה ברצה? כי זו הבקשה האחרונה כמעט. על הנסים זה הודאה, זה ענין של הודאה. אותו דבר כאן זה האחרון, ו… זה לא ברור. לפני הודאה, שההטוב והמטיב דומה לברכת מודים, כן? זה לא פשט טוב יותר.
דובר 2:
אמרתי שביעלה ויבוא מתאים כל מלכות בית דוד עם הענין של ירושלים, כי בית דוד, יעלה ויבוא…
דובר 1:
כן, אולי זה בדיוק, אני לא יודע. כן, צריך באמת לחשוב. אה, זה הרי נכנס ברצה, ורצה זה גם דבר של עבודה, אתה אומר אותו דבר. שיבקשו כמעט על העבודה לחזור לירושלים.
דובר 2:
אוקיי. בחנוכה ופורים אבל…
דובר 1:
כן, צריך לחשוב לירושלים להיות, לירושלים להיות. לפי הפשט ששבת היא מקדש בזמן…
דובר 2:
בסדר. הלאה הוא אומר…
דובר 1:
כן, טוב מאוד, יש קשר בין… של שבת וירושלים. כן.
הלכה ב (המשך): על הנסים בברכת הארץ
דובר 1:
הוא אומר, בחנוכה ופורים מוסיפים גם מעין המאורע של חג, כמו יעלה ויבוא, אבל לא עושים את זה בברכת רצה, אלא עושים את זה באמצע ברכת הארץ. אומרים על הנסים כדרך שמוסיפין בתפילה. למה באמת? אה, כי על הנסים זה… מודים על הנסים, צריך את זה תמיד לצרף לנוסח של תודה, ענין של הודאה.
את זה הוא אמר, רצה זו בקשה, ממילא שייך לבקשות. לכאורה, בשלוש ברכות ראשונות, המקום של בקשות הוא בונה ירושלים. משא״כ על הנסים זו הודאה, שייך לברכת הארץ שבה ההודאה. מודים אנחנו לך, זה מתחיל ממש ככה, מודים אנחנו לך, כן.
דובר 2:
אוקיי, טוב מאוד.
הלכה ב (המשך): סדר ההזכרות כשחלים כמה ביחד
דובר 1:
ויום טוב וראש חודש שחל להיות בשבת, מזכיר של שבת תחילה ואחר כך של יום טוב. הוא אומר את הסדר, מה תדיר ומה לא תדיר. ואם ראש חודש טבת חל להיות בשבת, שזה בחנוכה, מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ואחר כך רצה, ויעלה ויבוא ונחמנו. זה הסדר. טוב מאוד.
הלכה ג: דיני ברכה רביעית – הטוב והמטיב
שלוש מלכיות בברכה רביעית
דובר 1:
דיני ברכה רביעית. עכשיו נלמד את הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, מה זה. בשלוש ברכות הרביעית, יש שם הרי שלוש מלכיות. צריך הרי להזכיר שלוש פעמים מלכות. אנחנו אומרים הרי “המלך הטוב והמטיב לכל”, ואחר כך אנחנו אומרים “מלך העולם”, ואחר כך אנחנו אומרים “הוא ימלוך עלינו לעולם ועד”. מזכירים שלוש פעמים מלכות. מה הענין של שלוש מלכיות? אומרים הרי גם “ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד”. זה משהו ענין של שלוש מלכיות. מלכות תמיד מסבירים את זה עם “היה, הווה, ויהיה”, אני לא יודע בדיוק.
אבל כאן זה לא ממש זה. כן, אפשר לומר את התורה, אפשר לומר על פי קבלה ככה, כן. אבל זה לא מוכרח כאן, כי כאן זה יותר ככה סתם שלוש פעמים, אולי זה משהו יפה… “שבחא דאורחא אצל בעל הבית”, מוסיף בברכה לבעל הבית. מוסיף בברכה הרביעית, מוסיף ברכה לבעלי הבתים. נכון?
דיון: למה שלוש מלכיות?
דובר 2:
אני חושב שהברכה הרביעית צריכה הרי להיות בה שלוש מלכיות. אני חושב שאולי ככה, כי בדברים כאלה אנחנו מורידים את הקב״ה כמו אבא טוב שנותן לחם. ואחר כך הקב״ה הוא הגנרל שלנו שנותן לנו ירושלים, והוא בונה, הוא בונה ירושלים, הוא אחד שנותן ארצות. וכאן אנחנו נותנים לו בחזרה מלכות. מלכות היא הרי מדרגה גבוהה יותר, הוא מלך העולם, הוא…
דובר 1:
טוב מאוד. יש תירוץ פשוט, עומד בראשונים, הסיבה היא כי שלוש הברכות הראשונות לא אומרות מלכות, או שתי הברכות האחרונות, עכשיו השלימו לשלוש שחסר. הראשונה אומרת כן, “אלוקינו מלך העולם”. למה יצטרכו עוד שתיים?
דובר 2:
טוב מאוד. חדא לגופא וחדא… אולי השתיים שלא אמרו מלכות, ובעצם זה בא. מה יש לארץ לעשות עם מלכות? ובוודאי לירושלים יש לעשות עם מלכות. מילא, לא רצו לצרף מלכות שמים עם מלכות בית דוד.
דובר 1:
אה, יכול להיות. נו? ראיתי את זה בספר משנה. לא רצו לצרף, בבונה ירושלים באה גם מלכות, אבל לא הכניסו שם כי “לא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא”.
דובר 2:
אה, זה מה שאתה אומר, שלוש המלכיות. עכשיו ביקשנו כן מלכות בית דוד, אבל עוד יותר אנחנו נרגשים למלכות שמים. אי אפשר לערבב את זה עם מלכותא דארעא. זו הנקודה לכאורה. זה פשט פשוט. אוקיי. זה דבר מיוחד, הפשט הוא שיהודי שיש לו אמת… יהודי שקרוב לקב״ה, הוא צריך לחשוב שעכשיו אין לנו מלכות בית דוד, אבל הקב״ה הוא המלך שלנו.
דובר 1:
טוב מאוד, זה מתאים מאוד, זה מתאים. שנדע שהקב״ה נושא אותנו.
הלכה ג (המשך): ברכת בעל הבית
דובר 1:
הוא אומר הלאה, שבחא דאורחא אצל בעל הבית – מוסיף בברכה רביעית ברכה לבעל הבית. כשאורח נמצא אצל בעל הבית והוא מברך, הוא מתכוון לו סתם את הברכה. הוא מתכוון לומר, אם האורח הוא זה שהוא שליח ציבור, שאומר בקול רם ברכת המזון וכולם עונים אמן אחריו, כמו שדיברנו שבכל הברכות שאחד יכול לומר בקול רם. מוסיף ברכה לבעל הבית, מוסיף ברכה לבעל הבית, ברכה קצרה, איך הוא מברך? יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא**.
מעניין. מה אומרים לו המילים? הוא נותן לך הצעה של נוסח? ואז אומר הרמ״א, ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה, יכול לפתוח את הנוסחאות שלו. מאחר שעל זה אין ענין של מטבע שטבעו חכמים. כשנאמר, מה מתחיל הוא בכלל פעם ביהי רצון? נאמר שלא לומר שם מלכות, או איפה משהו מהרמב״ם את זה?
דיון: האם יש נוסח קבוע לברכת בעל הבית?
דובר 2:
זה כן קטע שעומד בגמרא. כן יש קטע בגמרא, אבל…
דובר 1:
טוב מאוד. הגמרא מביאה יותר נוסח. אבל הרמ״א הבין, שזה… אה, עומד לי קודם בגמרא. ר׳ יוחנן אמר את הנוסח שהרמ״א מביא, ור׳ יהודה מוסיף בדברים… ומה שעומד אצלנו לפרש ר׳ יוסף בדברים, מותר להוסיף. הרמ״א הבין, שזה לא אומר שחייבים לומר את הנוסח. אפשר להוסיף את הנוסח שלך. ממילא, לא על שום, יש אנשים שהם נוהגים ככה, קודם כל הליטאים מקפידים על הנוסח. ברכה, צריכים לומר שלפי הרמ״א, זה לא נכון. ההתחלה חסרה. אני מקפיד אז לדבר מחמאות לבעל הבית. אבל ברכה, צריך לתת ברכה. כן. אבל חלק מהברכה הוא לתת ברכה ודרשה. כמו שאנחנו קמים. כמו שנותנים דרשה לבעל הברית או מה. קמים על זה להיות מחמאות. כאן אפשר לעשות את זה אצל אנשים, קמים עוד אצל “לא יחסרנו”. אני רוצה כאן לדבר חלש, אני לא רוצה להיכנס לדרכי הקב״ה, איך הוא מנהל את העולם. אוקיי, אומר הקב״ה, אתה יכול להיות, אבל אתה מבקש לתת ברכה, תפילה, וברכה.
הלכה ג (המשך): ברכת בית האבל
דובר 1:
יש ברכה שאומרים שבאורחין בבית האבל. אם מברכים ברכת המזון בבית האבל, אם מברכים ברכה רביעית, מוסיפים בברכה רביעית, עומד כבר “הטוב והמטיב”, יש גם נוסח מיוחד. אצלנו לא אומרים את זה היום, אבל יש בית אבל, כן, יש אחרים שלא יצאו מזה, ומותר לומר את זה, זו לא טעות, זה נוסח יפה. וכן, כמו שאתה אומר, בתוספות רי״ד זה מודפס באשכנז, אומרים אולי לא ממש את נוסח הרמב״ם, אבל יש נוסחאות כאלה של בית אבל, כן, זה גם מובא בטור, שזכרתי. אבל זה מתאים גם בדיוק מאוד בטעם, שתראה רק את הראשון, אה, שהלאה זה ענין של, של למצוא את האור, גילוי למצוא את, להוציא הכרת תודה אפילו כשקשה.
נוסח ברכת בית האבל
דובר 1:
אם מברכים ברכה רביעית אומרים ככה: “המלך החי הטוב והמטיב”, הקב״ה שחי וטוב ומטיב, “אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק”, עומד כאן קטע כזה, “האומר לעולמו די”, הקב״ה חי עדיין, כי אותו אדם, הבה נבין, הקב״ה חי עדיין, וכו׳. הקב״ה אבל צודק, הוא שופט בצדק, הוא הרג את אותו אדם, זה צידוק הדין, “שליט בעולמו לעשות כרצונו”, לא שהקב״ה היה חייב לעשות, הקב״ה עשה כי הוא רצה ככה, הוא צודק, יש לו את היכולת, “שאנחנו עבדיו ועמו”, למעשה, הוא נשאר אלוקים בחיינו, אנחנו עבדיו, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, בכל מצב יש מקום ל״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, ולכן אפשר לעשות “הרחמן הוא ינחם אבלים אלו”, ואומרים בזה שהקב״ה יעזור שהמשפחה תהיה מנוחמת וכדומה, כן? מוסיפים את הנוסח שלך, זה מאוד חשוב, צריך להוסיף את הנוסח שלך, כמו שאתה אומר תעשה דרשה, או שאתה אומר תוסיף “הרחמן”, לא, חזור לסדר.
הלכה ג (המשך): ברכת חתנים
דובר 1:
כן, הוא אומר הלאה, ובבית חתנים יש גם, בבית חתנים, מברכין בבית חתנים, אה, כאן מדברים אחרי סיום ברכת המזון, אחרי שבע ברכות, אחר ברכת המזון. כן, אבל אחר ברכת המזון, לא כמו בית האבל בפנים. הלאה, לא מוסיפים לסיים את זה. עכשיו היום, היום אחר ברכת המזון. אה, טוב. מה תעשה קומפלקס חדש. אתה לא יכול, כי הברכה הרביעית היא רק מדרבנן. זה משהו בסוף.
דובר 2:
לא, אני חושב, למה זה בא… או שיש לזה קשר עם בונה ירושלים? לא ברור. או שזה משהו של… משהו כזה בסוף.
דובר 1:
ככה זה נשמע, שבסוף. אתה רואה הרי שלמשל, שהם אמרו ש… במעין שלוש אומרים או ברצה או בברכת הארץ, כן? או בברכה האמצעית מזכיר, כן? יום טוב, כשזה בחול, אומרים את זה ברצה. למה ברצה? כי זו הבקשה האחרונה כמעט. על הנסים זו הודאה, זה ענין של הודאה. אותו דבר כאן זה האחרון, ו… זה לא ברור. לפני הודאה, שההטוב והמטיב דומה לברכת מודים, כן? זה לא פשט טוב יותר.
דובר 2:
אמרתי שביעלה ויבוא מתאים כל מלכות בית דוד עם הענין של ירושלים, כי בית דוד, יעלה ויבוא…
דובר 1:
כן, אולי זה בדיוק, אני לא יודע. כן, צריך באמת לחשוב. אה, זה הרי נכנס ברצה, ורצה זה גם דבר של עבודה, אתה אומר אותו דבר. שיבקשו כמעט על העבודה לחזור לירושלים.
דובר 2:
אוקיי. בחנוכה ופורים אבל…
דובר 1:
כן, צריך לחשוב לירושלים להיות, לירושלים להיות. לפי הפשט ששבת היא מקדש בזמן…
דובר 2:
בסדר. הלאה הוא אומר…
דובר 1:
כן, טוב מאוד, יש קשר בין… של שבת וירושלים. כן.
הלכה ב (המשך): על הנסים בברכת הארץ
דובר 1:
הוא אומר, בחנוכה ופורים מוסיפים גם מעין המאורע של חג, כמו יעלה ויבוא, אבל לא עושים את זה בברכת רצה, אלא עושים את זה באמצע ברכת הארץ. אומרים על הנסים כדרך שמוסיפין בתפילה. למה באמת? אה, כי על הנסים זה… מודים על הנסים, צריך את זה תמיד לצרף לנוסח של תודה, ענין של הודאה.
את זה הוא אמר, רצה זו בקשה, ממילא שייך לבקשות. לכאורה, בשלוש ברכות ראשונות, המקום של בקשות הוא בונה ירושלים. משא״כ על הנסים זו הודאה, שייך לברכת הארץ שבה ההודאה. מודים אנחנו לך, זה מתחיל ממש ככה, מודים אנחנו לך, כן.
דובר 2:
אוקיי, טוב מאוד.
הלכה ב (המשך): סדר ההזכרות כשחלים כמה ביחד
דובר 1:
ויום טוב וראש חודש שחל להיות בשבת, מזכיר של שבת תחילה ואחר כך של יום טוב. הוא אומר את הסדר, מה תדיר ומה לא תדיר. ואם ראש חודש טבת חל להיות בשבת, שזה בחנוכה, מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ואחר כך רצה, ויעלה ויבוא ונחמנו. זה הסדר. טוב מאוד.
הלכה ג: דיני ברכה רביעית – הטוב והמטיב
שלוש מלכיות בברכה רביעית
דובר 1:
דיני ברכה רביעית. עכשיו נלמד את הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, מה זה. בשלוש ברכות הרביעית, יש שם הרי שלוש מלכיות. צריך הרי להזכיר שלוש פעמים מלכות. אנחנו אומרים הרי “המלך הטוב והמטיב לכל”, ואחר כך אנחנו אומרים “מלך העולם”, ואחר כך אנחנו אומרים “הוא ימלוך עלינו לעולם ועד”. מזכירים שלוש פעמים מלכות. מה הענין של שלוש מלכיות? אומרים הרי גם “ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד”. זה משהו ענין של שלוש מלכיות. מלכות תמיד מסבירים את זה עם “היה, הווה, ויהיה”, אני לא יודע בדיוק.
אבל כאן זה לא ממש זה. כן, אפשר לומר את התורה, אפשר לומר על פי קבלה ככה, כן. אבל זה לא מוכרח כאן, כי כאן זה יותר ככה סתם שלוש פעמים, אולי זה משהו יפה… “שבחא דאורחא אצל בעל הבית”, מוסיף בברכה לבעל הבית. מוסיף בברכה הרביעית, מוסיף ברכה לבעלי הבתים. נכון?
דיון: למה שלוש מלכיות?
דובר 2:
אני חושב שהברכה הרביעית צריכה הרי להיות בה שלוש מלכיות. אני חושב שאולי ככה, כי בדברים כאלה אנחנו מורידים את הקב״ה כמו אבא טוב שנותן לחם. ואחר כך הקב״ה הוא הגנרל שלנו שנותן לנו ירושלים, והוא בונה, הוא בונה ירושלים, הוא אחד שנותן ארצות. וכאן אנחנו נותנים לו בחזרה מלכות. מלכות היא הרי מדרגה גבוהה יותר, הוא מלך העולם, הוא…
דובר 1:
טוב מאוד. יש תירוץ פשוט, עומד בראשונים, הסיבה היא כי שלוש הברכות הראשונות לא אומרות מלכות, או שתי הברכות האחרונות, עכשיו השלימו לשלוש שחסר. הראשונה אומרת כן, “אלוקינו מלך העולם”. למה יצטרכו עוד שתיים?
דובר 2:
טוב מאוד. חדא לגופא וחדא… אולי השתיים שלא אמרו מלכות, ובעצם זה בא. מה יש לארץ לעשות עם מלכות? ובוודאי לירושלים יש לעשות עם מלכות. מילא, לא רצו לצרף מלכות שמים עם מלכות בית דוד.
דובר 1:
אה, יכול להיות. נו? ראיתי את זה בספר משנה. לא רצו לצרף, בבונה ירושלים באה גם מלכות, אבל לא הכניסו שם כי “לא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא”.
דובר 2:
אה, זה מה שאתה אומר, שלוש המלכיות. עכשיו ביקשנו כן מלכות בית דוד, אבל עוד יותר אנחנו נרגשים למלכות שמים. אי אפשר לערבב את זה עם מלכותא דארעא. זו הנקודה לכאורה. זה פשט פשוט. אוקיי. זה דבר מיוחד, הפשט הוא שיהודי שיש לו אמת… יהודי שקרוב לקב״ה, הוא צריך לחשוב שעכשיו אין לנו מלכות בית דוד, אבל הקב״ה הוא המלך שלנו.
דובר 1:
טוב מאוד, זה מתאים מאוד, זה מתאים. שנדע שהקב״ה נושא אותנו.
הלכה ג (המשך): ברכת בעל הבית
דובר 1:
הוא אומר הלאה, שבחא דאורחא אצל בעל הבית – מוסיף בברכה רביעית ברכה לבעל הבית. כשאורח נמצא אצל בעל הבית והוא מברך, הוא מתכוון לו סתם את הברכה. הוא מתכוון לומר, אם האורח הוא זה שהוא שליח ציבור, שאומר בקול רם ברכת המזון וכולם עונים אמן אחריו, כמו שדיברנו שבכל הברכות שאחד יכול לומר בקול רם. מוסיף ברכה לבעל הבית, מוסיף ברכה לבעל הבית, ברכה קצרה, איך הוא מברך? יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא**.
מעניין. מה אומרים לו המילים? הוא נותן לך הצעה של נוסח? ואז אומר הרמ״א, ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה, יכול לפתוח את הנוסחאות שלו. מאחר שעל זה אין ענין של מטבע שטבעו חכמים. כשנאמר, מה מתחיל הוא בכלל פעם ביהי רצון? נאמר שלא לומר שם מלכות, או איפה משהו מהרמב״ם את זה?
דיון: האם יש נוסח קבוע לברכת בעל הבית?
דובר 2:
זה כן קטע שעומד בגמרא. כן יש קטע בגמרא, אבל…
דובר 1:
טוב מאוד. הגמרא מביאה יותר נוסח. אבל הרמ״א הבין, שזה… אה, עומד לי קודם בגמרא. ר׳ יוחנן אמר את הנוסח שהרמ״א מביא, ור׳ יהודה מוסיף בדברים… ומה שעומד אצלנו לפרש ר׳ יוסף בדברים, מותר להוסיף. הרמ״א הבין, שזה לא אומר שחייבים לומר את הנוסח. אפשר להוסיף את הנוסח שלך. ממילא, לא על שום, יש אנשים שהם נוהגים ככה, קודם כל הליטאים מקפידים על הנוסח. ברכה, צריכים לומר שלפי הרמ״א, זה לא נכון. ההתחלה חסרה. אני מקפיד אז לדבר מחמאות לבעל הבית. אבל ברכה, צריך לתת ברכה. כן. אבל חלק מהברכה הוא לתת ברכה ודרשה. כמו שאנחנו קמים. כמו שנותנים דרשה לבעל הברית או מה. קמים על זה להיות מחמאות. כאן אפשר לעשות את זה אצל אנשים, קמים עוד אצל “לא יחסרנו”. אני רוצה כאן לדבר חלש, אני לא רוצה להיכנס לדרכי הקב״ה, איך הוא מנהל את העולם. אוקיי, אומר הקב״ה, אתה יכול להיות, אבל אתה מבקש לתת ברכה, תפילה, וברכה.
הלכה ג (המשך): ברכת בית האבל
דובר 1:
יש ברכה שאומרים שבאורחין בבית האבל. אם מברכים ברכת המזון בבית האבל, אם מברכים ברכה רביעית, מוסיפים בברכה רביעית, עומד כבר “הטוב והמטיב”, יש גם נוסח מיוחד. אצלנו לא אומרים את זה היום, אבל יש בית אבל, כן, יש אחרים שלא יצאו מזה, ומותר לומר את זה, זו לא טעות, זה נוסח יפה. וכן, כמו שאתה אומר, בתוספות רי״ד זה מודפס באשכנז, אומרים אולי לא ממש את נוסח הרמב״ם, אבל יש נוסחאות כאלה של בית אבל, כן, זה גם מובא בטור, שזכרתי. אבל זה מתאים גם בדיוק מאוד בטעם, שתראה רק את הראשון, אה, שהלאה זה ענין של, של למצוא את האור, גילוי למצוא את, להוציא הכרת תודה אפילו כשקשה.
נוסח ברכת בית האבל
דובר 1:
אם מברכים ברכה רביעית אומרים ככה: “המלך החי הטוב והמטיב”, הקב״ה שחי וטוב ומטיב, “אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק”, עומד כאן קטע כזה, “האומר לעולמו די”, הקב״ה חי עדיין, כי אותו אדם, הבה נבין, הקב״ה חי עדיין, וכו׳. הקב״ה אבל צודק, הוא שופט בצדק, הוא הרג את אותו אדם, זה צידוק הדין, “שליט בעולמו לעשות כרצונו”, לא שהקב״ה היה חייב לעשות, הקב״ה עשה כי הוא רצה ככה, הוא צודק, יש לו את היכולת, “שאנחנו עבדיו ועמו”, למעשה, הוא נשאר אלוקים בחיינו, אנחנו עבדיו, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, בכל מצב יש מקום ל״חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, ולכן אפשר לעשות “הרחמן הוא ינחם אבלים אלו”, ואומרים בזה שהקב״ה יעזור שהמשפחה תהיה מנוחמת וכדומה, כן? מוסיפים את הנוסח שלך, זה מאוד חשוב, צריך להוסיף את הנוסח שלך, כמו שאתה אומר תעשה דרשה, או שאתה אומר תוסיף “הרחמן”, לא, חזור לסדר.
הלכה ג (המשך): ברכת חתנים
דובר 1:
כן, הוא אומר הלאה, ובבית חתנים יש גם, בבית חתנים, מברכין בבית חתנים, אה, כאן מדברים אחרי סיום ברכת המזון, אחרי שבע ברכות, אחר ברכת המזון. כן, אבל אחר ברכת המזון, לא כמו בית האבל בפנים. הלאה, לא מוסיפים לסיים את זה. עכשיו היום, היום אחר ברכת המזון. אה, טוב. מה תעשה קומפלקס חדש. אתה לא יכול, כי הברכה הרביעית היא רק מדרבנן. זה משהו בסוף.
דובר 2:
לא, אני חושב, למה זה בא… או שיש לזה קשר עם בונה ירושלים? לא ברור. או שזה משהו של… משהו כזה בסוף.
דובר 1:
נכון, לא מוסיפים אחרת בזה. עכשיו, ממשיכים עם ברכת המזון, אחרי ברכת המזון. אה, טוב, צריך לעשות פרק חדש. אתה כבר יכול לומר אחר כך.
הרמב״ם שם את זה כאן, צריך לחשוב. הרמב״ם שם את זה, כולו, זה עוד תוספת לברכת המזון, רק שמו את זה מיד אחרי ברכת המזון. זו עוד תוספת. כלומר, במילים אחרות, בבית האבל מברכים, עושים ארבע ברכות, בבית חתנים עושים עשר ברכות. יש יותר ברכות, כן.
לשון הרמב״ם
אומר הרמב״ם, “ובבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם”. הוא אומר ברכת חתנים, ברכה אחת.
אומר הרמב״ם, “ואימתי מברכין ברכות אלו?” הוא הולך כבר לומר שיש מצבים שאומרים שבע ברכות.
אומר הרמב״ם, “ואימתי מברכין ברכות אלו? ומי מברך אותן? לא עבדים ולא קטנים”.
דיון: למה מזכיר הרמב״ם כאן עבדים וקטנים?
עד עכשיו הוא לא אמר לנו שעבד וקטן יכולים להיות המברכים. לא נאמר בברכת חתנים, אני לא יודע למה זה ענין אולי של כשירות.
דובר 2:
למדנו כן קודם שעבדים וקטנים לא יכולים לברך עבור אחרים?
דובר 1:
לא?
דובר 2:
למדנו בפרק א׳ משהו על זה?
דובר 1:
לא? פרק א׳ לא עמד על זה? מוציאין?
דובר 2:
כן. ב״מוציאין אחרים”?
דובר 1:
אמן. לא, עמד כאן ב… משהו לא עמד? “כל השומע ברכה כעונה”, לא עמד שזה חייב להיות גדול. עמד “מוציא מי שחייב בו מן התורה”, זה עמד, כן. עבד גם חייב לכאורה. לא עמד, אני לא יודע. אני לא יודע ברור. תמשיך.
דובר 2:
לא, צריך להבין על זה, מה הנקודה.
דובר 1:
אוקיי, בוא נבדוק עוד. תמשיך.
דובר 2:
לא, יכול להיות שכאן זה פשוט ענין של כבוד הציבור.
המשך הרמב״ם: עד מתי מברכין ברכת חתנים
דובר 1:
“עד כמה מברכין אותה?” עד מתי? זאת אומרת, איך… בית חתנים מתכוון בדרך כלל לחתונה. בית חתנים מתכוון לאוהל, היה הרבה פעמים אוהל שהחתן הקים בבית חמיו לעשות שם את הסעודה. אבל עד מתי? זאת אומרת, מה קורה אם עושים שם את הלילה הבא אחרי החתונה שוב סעודה?
“עד כמה מברכין אותה? אם היה אלמן שנשא אלמנה”, זה רק פעם אחת, “מברכין אותה ביום ראשון בלבד”, רק בחתונה. היום הראשון עשו את הסעודה, זה היום.
“ואם היה בחור שנשא אלמנה, או אלמן שנשא בתולה”, שמשמעותו שאחד מהם הוא או בחור או בתולה, יש התרגשות גדולה יותר. “ברכה זו עושין כל שבעת ימי המשתה”. כל שבעת הימים.
איזו ברכה אומרים?
אומר הרמב״ם, על איזו ברכה מדברים כאן? “ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין”. כשתלמד בספר הלכות אישות, הרי הרמב״ם שם מדבר יותר על נישואין, ושם יש שבע ברכות. האחרונה שבהן היא מה שאומרים אחרי ברכת המזון בבית חתנים.
דין פנים חדשות
אומר הרמב״ם, “במדברים אמורים?” אומרים רק ברכה אחת, רק ברכה אחרונה? “שהיו האוכלין הן שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות”. כשאלה שאוכלים הם אלה שכבר השתתפו קודם בחופה ושמעו את הברכות שעשו אחרי החופה, שבע הברכות.
“אבל אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין”, אם יש אבל אנשים חדשים שעדיין לא שמעו את ברכת הנישואין, “מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין”. עושים עבורם עכשיו את כל שבע הברכות.
תרגום לעברית
זה הקריאה של פנים חדשות, זה בא מכאן. אלה שעדיין לא שמעו ברכת נישואין, כל שבע הברכות, עושים אותן עכשיו. זה ברכות יפות מאוד, לכבוד החתן והכלה, וכאן יש לנו הסבר עם כל הדברים האלה. אלה כבר שמעו את זה, זה לא מעניין, אבר אם יש אנשים חדשים, אומרים את זה שוב.
דובר 2:
תהיה מסביר, מדברים כאן שבעת ימים, אז… זה לא סתם ככה. כל שבעת הימים יותר… אה, כל שבעת הימים צריך באמת להיות פנים חדשות. כל אלה ששמעו את זה כבר בחופה לא יכולים לעשות שוב.
דובר 1:
כל יום באים אנשים חדשים.
דובר 2:
כל יום באים אנשים חדשים.
הדין של עשרה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “וצריך שיהיו עשרה בברכת חתנים”, בשבע ברכות, בברכת המזון צריך להיות עשרה אנשים, “והחתנים מן המנין”. החתן יכול להיות העשירי. לא צריך להיות אחד עשר חוץ ממנו, עשרה חוץ ממנו.
דיון: האם אפשר לעשות שבע ברכות עם כמה חתנים?
דובר 2:
אפשר לאסוף כמה חתנים והם יתאספו ויעשו שבע ברכות, וישמחו אחד את השני. זה רעיון משתלם.
דובר 1:
זה לא התכוונו כאן.
דובר 2:
יכול להיות, אפשר.
דובר 1:
אני לא יודע.
דובר 2:
לא, החתנים עצמם, אה, הם יכולים לעשות אחד לשני.
דובר 1:
מתאספים כמה חתנים שזה עתה נישאו, הם יכולים להתאסף לסעודה.
דובר 2:
עשרה חתנים.
דובר 1:
אולי בטיש של הרבי עושים כזה.
דובר 2:
זו בעיה אבל, מי ילך להרים את החתן על הספסל? כשכולם חתנים.
ברכת חתנים כחלק מברכת המזון
דובר 1:
זה כמו פתיחה של ענין גדול. זה כמו הראשון כאילו כהנים, מה יהיה בעיה עם ברכת כהנים, זו ברכת הדיוט. אבל עכשיו הולך הטיש של הרבי, כי כל אחד בא לשני.
אבל זה מעניין, הלכות ברכת אירוסין וברכת שבע ברכות זו הלכה בהלכות אישות. הרמב״ם מזכיר את זה כאן כי זה מחובר לברכת המזון.
דובר 2:
נכון, זה נשמע מהרמב״ם כאן… זה אמת, אתה צודק, שברכת אירוסין עושים גם בחופה לפני הכתובה, פשוט. אבל זה נשמע מהרמב״ם שאתה מצרף את זה לסעודה לפי הענין. אתה תאמר עוד את הברכה הראשונה, ואחר כך יש לך בונה ירושלים, וכל שש הברכות זה חלק מברכת המזון. כך זה נראה.
ברכת המזון כהזדמנות של תפילה
דובר 1:
זה נשמע כאילו ברכת המזון הפכה להזדמנות נוספת של תפילה, אם אתה מסתכל איך זה הולך. כי בדרך כלל היית חושב, כל מה שאתה צריך לומר, תזכיר בתפילה. בתפילה אתה מזכיר את יעלה ויבוא, ובשומע תפילה אפשר להזכיר בקשות נוספות. מאיפה נכנסים עוד דברים צדדיים? ברכת המזון היא להודות לקב״ה על הלחם. אבל ברגע שהוסיפו בונה ירושלים וכדומה, אז כבר…
דובר 2:
כן, זה נראה, זה נראה.
דובר 1:
נו, אני יכול להגיד לך, אתה צריך לחשוב, ברכת המזון היא יותר מתפילה מדאורייתא, אבל לא הסדר. נראה שלברכת המזון יש אפילו מקור מדאורייתא, ודברים מסוימים יותר מתפילה, או לפחות שווה. נראה שזה סדר שלם.
ואני יכול להגיד לך, בית חתנים זה דבר מרגש, זה לא משהו שאפשר להוסיף בתפילה. זה ענין שקשור לסעודה. כן, אני לא מדבר רק, לא רק בית חתנים, אני מתכוון באופן כללי, אבל…
—
הלכה ב׳ (המשך): שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, “שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום”. הוא לא הזכיר שבת או יום טוב קדושת היום. אה, עכשיו נלמד מה קרה, לא… ההלכות שצריך לעשות. מה קרה אם שכחו משהו?
אומר הרמב״ם, “אם נזכר קודם שיאמר ברכה רביעית”. אז כך, בשבת הוא אומר שם… כלומר הוא מוסיף ברכה רביעית, והוא אומר, “ברוך אשר נתן שבתות מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש”.
“לאות ולברית קודש” – שבת כברית
זה מעניין, כאן כתוב ששבת עצמה היא ברית קודש.
דובר 2:
בוודאי, הרי כתוב “לאות היא”.
דובר 1:
זו ברית, כן. לא ראיתי שהוא יאמר מקדש השבת.
דובר 2:
לא, טוב. אני רק רוצה לומר, כל אחד יודע את המילים ברית קודש, זה מקור חזק שברית קודש היא שבת, יותר מברית מילה. ברית מילה היא כמו כתר. למה אומרים ברית קודש? איפה כתוב “וחותם באות ברית קודש נתן”?
דובר 1:
אומרים כן, “ואות ברית קודש”.
דובר 2:
לא, אבל המילים “ברית קודש”, הביטוי “ברית קודש” זה לא… בברכות, ברכת המזון אומרים…
דובר 1:
כן כן, “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”. ו״ועל תורתך שלמדתנו”. “ועל חוקיך שהודעתנו”. “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”.
דובר 2:
אוקיי, מאוד טוב. כאן שבת היא אות ברית קודש.
המשך הרמב״ם: בימים טובים ובראש חודש
דובר 1:
“וחדשים ובקרים”, שבת. אבל ימים טובים, “ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה”, “וחדשים ובקרים” ישראל והזמנים.
ואז הוא עושה ברכה רביעית, ואז עושים עוד ברכה. אין לו בעיה עם זה שלא להוסיף ברכה או מה. בדרך כלל אכן לא עושים את זה, אבל במקרה הזה, כן, הענין של ברכת המזון חזק מספיק כדי להוסיף ברכה. כן.
למה אפשר להוסיף ברכה?
יכול להיות כאילו שבמקור מגיעה לשבת ברכה נוספת של מקדש השבת, אלא שהחכמים חיברו את זה. אם אתה רוצה, כמו שזה במקור, אם שכחת, אתה עושה באמת את הברכה הנוספת. מאוד טוב.
אם כבר התחיל ברכה רביעית
ומתי זה ברכה רביעית, כשקורא את שמו, ברכה רביעית, אז מה?
דובר 2:
הוא כבר סיים נחם על הכל, הוא לא פוסק.
דובר 1:
לא, הוא אומר התחיל, התחיל. ברגע שהוא כבר התחיל ברכה רביעית, הוא כבר התחיל לומר “ברוך אתה”, פוסק שהוא לא צריך לחזור לראש, כמו בברכת המזון הוא צריך רק להגיע עד תחילת הזן.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
כך אומר הרמב״ם הקדוש. אבל הראב״ד הקדוש חולק. הרמב״ם אומר שהראב״ד לא מדבר לענין, אבל הרמב״ם עשה טעות.
כי הרמב״ם אומר, והרמב״ם למד הלכה שמי שרגיל לומר תחנון, הרמב״ם מביא הלכה אחרי תפילה, מי שאומר תחנון עושה פלוס, והוא שכח, הוא לא יכול לחזור. הוא לא יכול לחזור להתפלל, הוא לא יכול לחזור לעבודה. לא שהוא חייב, הוא לא יכול לומר שהוא צריך לחזור על העבודה.
לכאורה אותו דבר, אף על פי שטוב ומטיב אינו מדאורייתא, אבל הוא סובר שזה כמו רגילות. כלומר, אצלו זה אומר חלק מהבנטשן. זה יכול רק לחזור לנחם.
הראב״ד היה מודה שכאשר כבר סיים לגמרי. הוא אומר, כל עוד עדיין באמצע התפילה זה אומר עדיין. כלומר הראב״ד אומר כך… לכאורה, לפי החשבון הזה, הראב״ד אומר שעד שמסיים, איפה שזה מסיים, יש מה לומר עוד יהי רצון, עד אחרי יהי רצון. הוא מפרש שהוא אמר שזה עוד הבקשות צרכי.
לפי אותו שכל שהראב״ד אומר, שכל עוד הוא לא סיים לגמרי, הוא צריך רק לחזור ל“תחלת בונה ירושלים”.
—
הלכה ב׳ (המשך): דיני ראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים
לשון הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, בראשי חדשים, מה אתה לא יכול לומר “רצה והחליצנו”?
דובר 2:
כך אומר אכן הראב״ד, מה זה על המזל?
דובר 1:
מסתכלים באחרוני הפוסקים נראה שזה לא כל כך פשוט.
ראש חודש – ללא חתימה
אומר הוא ראש חודש. אני אומר לך, ראש חודש שונה. ראש חודש, אם הוא נזכר לפני ברכה רביעית, אומר “ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון”, אבל הוא לא אומר “ברוך אתה ה׳”, אין לו חתימה, כמו בשבת וביום טוב, “ומתחיל ברכה רביעית וגומר”.
דיון: למה ראש חודש שונה?
למה? מה שונה ראש חודש? למה לא בא בראש חודש חתימה?
דובר 2:
רק במוסף אומרים את הברכה הנוספת.
דובר 1:
נו, מה רע? למה לא אומרים בראש חודש “מקדש ישראל וראשי חדשים”, כמו שעושים במוסף? נו, נו, מה שונה ראש חודש משבת?
דובר 2:
אפשר אולי גם לומר, כי ביום טוב חייבים לאכול, אבל בראש חודש לא חייבים לאכול.
דובר 1:
אה, טוב. אז יש חילוק. פשוט, ראש חודש אסור בתענית, אבל לא להתענות ולאכול זה דבר אחר. איך זה קשור בדיוק?
דובר 2:
כן, אבל… אה, אפשר לאכול משהו קטן, אפשר לאכול פירות, כלומר, זה לא קביעות סעודה.
דובר 1:
אוקיי, הלאה.
ראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים – לא צריך לחזור
אלה הדינים של ראש חודש. הלאה, “ואם לא נזכר עד שהתחיל ברכה רביעית, גומרה”, ולא צריך לחזור להתחיל לברך מתחילת ראש חודש. “וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים”.
זה מאוד מעניין, כי זה ששבת ויום טוב חייבים לאכול, פשוט ששבת יש לה ברכת המזון משלה, והמטבע שטבעו חכמים אומר שכל תפילה של שבת צריכה להיות עם התוספות של החכמים. ממילא, היום הבנטשן השבתי יש בו תוספת.
מה שאין כן ראש חודש, מישהו אומר חיוב לאדם להתרחץ? אפילו אנשים מתרחצים, נניח, אבל זה לא פשוט שהמטבע שטבעו חכמים של היום של בנטשן בא עם ברכת המזון, שלא דווקא היום יש ברכת המזון. זה מעניין, זו המסקנה.
“וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים”, ימים שאין בהם חיוב אכילה.
דיון: פורים – קושיה
זה מעניין, כי פורים הייתי יכול לומר שהרי יש חיוב משתה ושמחה. מה יכול להיות חיוב משתה ושמחה אולי ברור לא פת.
דובר 2:
נכון, כך לכאורה צריך להסביר את החשבון כאן.
דובר 1:
שכרות היא ענין חוזר.
דובר 2:
מה?
דובר 1:
כן, לכאורה כך יוצא החשבון כאן.
דובר 2:
לכאורה צריך לחשוב כך, כן.
דובר 1:
ענין אחד חוזר, כך כתוב, כן.
דובר 2:
הרמ״א אומר שאפשר להתייחד, כי…
דובר 1:
פורים יש סיבות אחרות.
דובר 2:
פורים יש סיבות אחרות. הרמ״א לא אמר על שיכור. שיכור, שיכור עם…
הלכה ב׳ (סוף): שיכור ובנטשן
דובר 1: זה זמן, כי פורים הייתי יכול לומר חיוב משתה ושמחה. אולי משתה ושמחה לא דורש פת. נכון, כך לכאורה צריך לצאת ששיכור לא צריך להיות חוזר. מה? לכאורה כך יוצא החשבון כאן. אני מתכוון שחושבים כך, כן.
דובר 2: אחד חוזר, כך כתוב.
דובר 1: כן, הרמ״א אומר שאפשר להוסיף את החשבון. פורים יש סיבה אחרת. הרמ״א לא אמר על שיכור.
דובר 2: שיכור מותר לברך.
דובר 1: כן, כך כתוב, לזוהר יש שיחה על זה למה שיכור מותר לברך, למה הוא מותר לברך על יין. אבל בתפילה הוא אמר לנו.
דובר 2: אז אני אומר פורים, הוא כנראה לא שייך, כי חוץ מזה אין שמחה.
דובר 1: אני מבין, שיכור זה לא תפילה, אבל בנטשן…
דובר 2: כן, אני מבין את זה. כי זה הסדר, הדין הוא שמברכים שיכור. לזוהר יש שיחה ארוכה ויפה על זה למה שיכור מותר לברך.
דובר 1: כן, אבל העובדה בטוחה שהוא מותר. אין ספק על זה.
נקודה מעשית: בנטשן בפורים
דובר 1: אוקיי, אז הוא צריך, אם פורים צריך לומר שצריך לברך, להתפלל מותר לו שיכור, אבל לברך צריך בכל מקרה. נכון. זו הזדמנות טובה, כי אז אפשר להוסיף דרשות.
דובר 2: אה, מאוד טוב.
דובר 1: לא, הדרשות מוסיפים על על אלה.
דובר 2: למדתי עכשיו שברכת המזון היא כמו שמונה עשרה שלמה. יש בקשה, שבח, יש כמעט הכל.
דובר 1: מאוד טוב. אם שיכור אפשר לעשות בברכת המזון דרשה ארוכה.
הלכה ג׳: שכח לברך – חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל
דובר 1: אוקיי, עכשיו, לא הוא שכח, הוא עשה טעות, נכון? הוא שכח לברך.
דובר 2: כן.
דובר 1: הוא לא שכח לאכול, כמו שהמלמדים היו אומרים. לאכול הוא לא שכח.
דובר 2: אהה.
הדין: כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו
דובר 1: אז כך, אם נזכר קודם שיתעכל המזון במעיו, כלומר, האוכל נאכל פעמיים. הוא נאכל פעם אחת בפה, והוא נאכל שוב בבטן.
דובר 2: כן, שיתעכל המזון במעיו.
דובר 1: כמו שיש כאן שיניים, יש גם בפנים שיניים.
דובר 2: כן, המערכת.
דובר 1: אבל המילה היא שזה כדי עיכול. חוזר ומברך.
ר׳ מני – מסופק אם בירך
דובר 1: וכיון דאמרינן ר׳ מני ולא ידע, לא רק שהוא שכח, הוא לא יודע, הוא מסופק, האם הוא בירך או לא, הוא לא זוכר, “בירכתי או לא בירכתי”, חוזר ומברך. כי זה לא שיתעכל המזון במעיו, כי אז הוא לא הרגיש רעב. נכון, אבל כל עוד הרעב קיים, צריך לעשות, מתברר שחייבים לברך כל זמן שהוא שבע. אבל הנכד כבר לא יכול, זה נגמר.
עד כאן הלכות ברכות.
דיגרסיה: “שכוח באשעפער” – תודה יהודית פשוטה
דובר 2: שמעתי שמישהו אמר שהוא לא רוצה לומר “שכוח באשעפער” כי הוא אכל. הוא אומר, קשה לא להתפרץ, קשה לא להתפרץ.
דובר 1: אה, אתה אומר ש… אוקיי, אבל זו הנקודה של…
הגנה על “שכוח באשעפער”
דובר 1: צריך מאוד חזק בסגנון שיהודים יאמרו “שכוח באשעפער”. ברור שכאשר אדם מחזיק באמצע האכילה והוא אוכל דבר טוב, הוא אומר “אוי, שכוח באשעפער”, ברור שזה דבר טוב. כי עכשיו הוא עושה ברכת המזון, זו כבר עבודה דרבנן. אז הוא מתאפק, הוא בוער באהבה לקב״ה, מחכה עד שיאמר ברכת המזון.
דובר 2: אני לא אומר לו שכוח? זה לא הגיוני. תן, תן לו. אל תהיה כל כך אליטיסט. לא כל אדם נוצר לחשוב על פלוטינוס ועל אני לא יודע מה.
דובר 1: מה, שכוח פירושו אני נותן לך כוח? שכוח באשעפער! הוא יהודי פשוט, הוא מזכיר כל הזמן את הקב״ה, הוא אוכל את פנים החבר. שכוח מדבר ביידיש, הוא אומר לך תודה.
“יישר כח” והשם המושאל
דובר 2: אה, יישר כח זו בעיה כי הקב״ה לא צריך כוח.
דובר 1: אבל זה הפך להיות שם משאל כזה לתודה. לא, אנחנו יכולים להשתמש בתודה.
למה חז״ל עשו נוסח הברכות
דובר 1: הם אומרים, כשמדברים לקב״ה, אנחנו יכולים לזכור שהקב״ה הוא לא החבר שלך. לא, לא לשון גסה. בשביל זה חז״ל עשו נוסח הברכות, כי אנשים יגידו “תודה השם” או “שכוח באשעפער”.
דובר 2: אתה אומר שיגידו “תודה השם”? פקח עיניך ותראה, זה דבר יותר יפה “תודה השם”. תסתכל פנימה.
דובר 1: באים האנשים ומסובבים את הגלגל אחורה. לא, אבל זה…
דובר 2: נו, כן, בסדר.
—
עד כאן הלכות ברכת המזון פרק ב׳.
Laws of Blessings, Chapter 2 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
Summary of the Lecture – Laws of Blessings, Chapter 2 (Rambam, Sefer Ahava)
—
Halacha 1: The Order of Birkat HaMazon – The Four Blessings and Who Established Them
The Rambam’s Words:
“The order of Birkat HaMazon is as follows” – There are four blessings: (1) Birkat HaZan, (2) Birkat HaAretz, (3) Boneh Yerushalayim, (4) HaTov VeHaMeitiv. The first blessing – Moshe Rabbeinu established it when the manna descended. The second – Yehoshua established it when he brought the Jews into Eretz Yisrael. The third – David and his son Shlomo established it – Boneh Yerushalayim. The fourth – HaTov VeHaMeitiv – the Sages of the Mishna established it corresponding to the slain of Beitar who were given burial.
Explanation:
The Rambam lays out the order of Birkat HaMazon: four blessings, each established in a different period by a different figure. The first three are connected to historical gifts (manna, Eretz Yisrael, Yerushalayim/Beit HaMikdash), and the fourth with a later miracle.
Insights and Explanations:
a) What does “Moshe Rabbeinu established it” mean – a broad inquiry:
A difficult question: What does “Moshe Rabbeinu established it” mean? It cannot mean that Moshe established the essence of the mitzvah of Birkat HaMazon, because that is a mitzvah from the Torah – “You shall eat and be satisfied and bless Hashem your God” – which the Almighty commanded, and Moshe was only the transmitter. If “established” only means that he transmitted the mitzvah, that would be a strange usage of the term “established.”
Several approaches:
(1) Moshe established the manner/format, not the text: Just as with prayer (Hilchot Tefillah) the Rambam said that the essence of the mitzvah is to pray in the manner of praise, thanksgiving, and request, but the text was only formulated later by the Anshei Knesset HaGedolah – so too here: Moshe established that one should bentch in the manner of thanksgiving for food, but the specific words were formulated later by the Anshei Knesset HaGedolah. This fits with what the Rambam said earlier that the Anshei Knesset HaGedolah established the text of all blessings and prayers.
(2) Moshe actually made a text, but not our text: He gave a text when the manna fell, but later the Anshei Knesset HaGedolah “reconstructed” or renewed the text – as Chazal say “they forgot it and re-established it”. The meaning of “Moshe Rabbeinu established it” is that he taught the Jews to bentch with some text, but that text is not our current text.
(3) Perhaps Moshe’s establishment was the manner of thanksgiving + request: Birkat HaMazon is primarily thanksgiving (thanking the Almighty), but there is also request – such as “may He restore His service to its place” (in Boneh Yerushalayim). This recalls the Rambam’s principle in Hilchot Tefillah that prayer must be in the manner of praise, thanksgiving, and request. Perhaps this was Moshe Rabbeinu’s establishment – that Birkat HaMazon should always contain both thanksgiving and request, just like prayer.
b) The Ramban’s position and his dispute with the Rambam:
The Ramban in his Hasagot says that the text of Birkat HaMazon is not from the Torah, and the prophets established an organized text. The Ramban’s position is analyzed in the context of his dispute with the Rambam regarding Hallel: The Rambam said that Hallel cannot be from the Torah because Hallel is in Tehillim (which is later than Moshe). The Ramban responded: What do you mean it cannot be? – Just as Moshe Rabbeinu established Birkat HaMazon, Kriat Shema, prayer, so too Hallel can be from the Torah even if David HaMelech later made the specific text.
The innovation: From the Ramban’s proof we see that the Ramban understands “established” as literally making a text – because he brings proof from Moshe’s establishment of Birkat HaMazon to demonstrate that one can have a mitzvah from the Torah even when the text was made later.
c) Proof from “as it is said, You open Your hand” that the text is not original from Moshe:
The Beit Yosef asks: In our text of Birkat HaZan it says “as it is said, You open Your hand” – but this is a verse from Tehillim, which was written by David HaMelech, hundreds of years after Moshe Rabbeinu! How can this be in a blessing that Moshe Rabbeinu established? The simple answer: This piece “as it is said, You open Your hand” Moshe indeed did not say – it is a later addition. (There is also an answer that “You open Your hand” was a saying before Tehillim, but that is not the simple explanation.)
d) “David and his son Shlomo” – not literally two establishers:
How do David and Shlomo together come in as establishers of Boneh Yerushalayim? The explanation: “David and Shlomo” does not literally mean that both sat down and established a text. It is like saying “Anshei Knesset HaGedolah” or “the court of Shaul” – it means that period, the spirit of that time. David elevated Yerushalayim as the capital and brought the Ark there, Shlomo built the Beit HaMikdash – together they brought to Klal Yisrael the importance of Yerushalayim, which caused the blessing of “Boneh Yerushalayim.” It is more of a midrash – the spirit of that period, not a specific enactment by both individuals.
e) HaTov VeHaMeitiv – the slain of Beitar:
The fourth blessing “HaTov VeHaMeitiv” was established by the Sages of the Mishna. The occasion: After the destruction of the Second Temple, in the city of Beitar (where Bar Kochba led his rebellion), the Roman emperor Hadrian killed many Jews. The slain were not buried for a long time. When they were finally permitted to bury them (“when the slain of Beitar were given burial”), the Sages of the Mishna established “HaTov VeHaMeitiv” – “HaTov” that the bodies did not decompose, “VeHaMeitiv” that they were able to bury them.
f) The exilic character of HaTov VeHaMeitiv:
The fourth blessing is a “pitiful blessing” – very exilic in its essence. The previous blessings at least have a piece of redemption in them. But HaTov VeHaMeitiv was established for a minimal salvation: we were already killed, but at least there was some mercy on the bodies. This is a blessing on “the lesser of the evils” – we rejoice in the portion of salvation, but in a minimalist way. It fits with the principle that one makes a blessing on the bad just as one blesses on the good.
g) The individualistic character of HaTov VeHaMeitiv versus Boneh Yerushalayim:
In Boneh Yerushalayim we request a “major milestone” – a collective redemption, the building of Yerushalayim. But HaTov VeHaMeitiv speaks of comfort and encouragement for the individual person – “He nourishes and sustains every broken person.” The words in HaTov VeHaMeitiv – “mercy, grace and kindness and mercy, success, blessing, salvation, comfort, sustenance and support” – are all individualistic things. If you had a slightly better day, a bit of joy at home – this is the place where you put it.
h) Historical layers in Birkat HaMazon – parallel to prayer:
Just as with the three prayers we bring that Avraham, Yitzchak, Yaakov established them (although the Rambam brings against the korbanot), so too with Birkat HaMazon there is a historical layering: First the Almighty gave food (manna), then Eretz Yisrael (inheritance), then Yerushalayim (David HaMelech). When a person bentches, he lives through the entire history.
[Digression: It is mentioned a source from R’ Yitzchak Eizik Tirna (or other Rishonim of Ashkenaz) that “Al HaNissim” was established by the yeshiva in Nehardea. The explanation: The Jews of Eretz Yisrael saw that their joys did not have permanence, so they said praise for the Almighty’s miracles. It does not necessarily mean that specifically those people who saw the miracles made the text – rather the yeshiva in Nehardea formulated the text “Al HaNissim”. This is a parallel to how “established” does not always mean literally those specific people, but rather the spirit of that period.]
—
Halacha 1 (continued): The Law of Workers – Workers Who Eat at the Employer’s Home
The Rambam’s Words:
Workers who eat from the employer’s bread – they do not make a blessing before (do not make a first blessing), and after the meal they make only two blessings – Birkat HaZan and Birkat HaAretz – so as not to cause the employer to be idle from his work. But if they eat from their own (from their own food), or if the employer reclines with them – they bless four blessings like all other people.
Explanation:
Workers who are paid with food from the employer should not make a first blessing, and after eating they say only two blessings (HaZan and HaAretz), so as not to waste the employer’s time. But if they eat from their own, or the employer sits with them, they bentch fully with four blessings.
Insights and Clarifications:
a) Question on the exemption from the first blessing:
Birkat HaMotzi is half a moment! How can the stingiest employer have a complaint about such a short blessing? The answer: It’s not just about the blessing itself. The worker needs to enter into a serious frame of mind, perhaps think whether his hands are clean – the whole procedure takes time. Additionally, the first blessing is only rabbinic, and the rabbis did not establish it for someone who is in the middle of working. The final blessing (Birkat HaMazon) is from the Torah, therefore it cannot be completely removed – only shortened to two blessings.
b) How does Boneh Yerushalayim fit into Birkat HaAretz (for workers):
When the worker says only two blessings, Boneh Yerushalayim is incorporated into Birkat HaAretz – “he includes Boneh Yerushalayim in Birkat HaAretz.” The foundation: Boneh Yerushalayim is essentially connected to Birkat HaAretz – it is like a clarification or a condition in Birkat HaAretz. This is compared to “Havineinu” in prayer – where all requests are put together in one blessing when there is no time, but the content remains.
c) The root of Boneh Yerushalayim as a separate blessing:
Boneh Yerushalayim is originally not a separate blessing – it is part of Birkat HaAretz. When David and Shlomo established it, they took it out as a separate blessing, because it is nicer to make extra blessings. But for workers, where one must shorten, it is put back into Birkat HaAretz – because that is the original place.
d) “The employer reclines with them” – two explanations:
(1) When the employer sits with them, he is not particular about their time; (2) When the employer is there, he himself must also make Birkat HaMazon, so there is no waste anyway. It can be both.
e) “And they were eating from their own” – a moral lesson:
When workers eat from their own, the Sages say: Such a wicked person (the employer who does not give food) – you should bentch a long bentching! That is, when the employer does not pay with food, you are not under his time pressure, and you bentch fully.
f) Are these laws relevant today:
Today we do not conduct ourselves this way, because: (1) Employers are not particular about such things; (2) We do not work as intensively as in the past – a physical laborer truly had no moment, but today people talk on the phone at work; (3) We do not take blessings seriously enough – we rush through the entire Birkat HaMazon, so the difference between two blessings and four blessings is not so great. But the moral lesson is that we should learn from these laws to take blessings more seriously.
[Note aside: There is a short version of Birkat HaMazon (based on what Chazal made abbreviations for workers), which has been reviewed by gedolei Yisrael.]
—
Halacha 2: Birkat HaAretz – Text, Content, and Meaning
The Rambam’s Words:
In Birkat HaAretz one must say thanksgiving at its beginning and at its end, and the conclusion is “for the land and for the food”. Anyone who does not say “a desirable, good and spacious land” in Birkat HaAretz – has not fulfilled his obligation. And one must mention in it brit and Torah, and brit comes before Torah.
Explanation:
Birkat HaAretz must contain thanksgiving at the beginning and at the end. One must mention “a desirable, good and spacious land,” and also brit (circumcision) and Torah – brit before Torah.
Insights and Clarifications:
a) “For the land and for the food” – why is food mentioned again:
Although we already said Birkat HaZan for the food, food is mentioned again in the conclusion of Birkat HaAretz. The explanation: “For the land and for the food” means “for the land and for the food of it” – the food that comes from the land. The land is praised because it is “good and spacious” – it produces food.
b) The great question: What does Birkat HaAretz mean in chutz la’aretz?
When a Jew sits in chutz la’aretz and has no land, what is the content of Birkat HaAretz? The land does not produce his food, he is not there – what does one think when saying “a desirable, good and spacious land” in America?
The Zohar’s answer: The Zohar asks the same question and answers that one means “the upper land” – the Shechina. But on the simple level the question remains unanswered.
c) A possible answer – Birkat HaAretz is a blessing on Jewishness:
Birkat HaAretz is not just a blessing on a piece of land – it is a blessing on Jewishness in general. The proof: One must mention in the same blessing: (1) A desirable, good and spacious land – the land, (2) Brit milah – the physical sign, (3) Torah – the spiritual content. These are all “national symbols” – things with which Jews are distinguished from all peoples: they have their own land, their own body (brit milah), and their own Torah. If so, Birkat HaAretz is almost like a Birkat HaTorah – a blessing on “I am a Jew, I belong to Eretz Yisrael,” even when one is physically in chutz la’aretz. This is somewhat of an answer to the question – in chutz la’aretz one says Birkat HaAretz because one mentions the entire Jewish identity.
d) “A desirable, good and spacious land” – specifically in exile:
Specifically in exile one must say “a desirable, good and spacious land” – one must not forget Eretz Yisrael that we had. The land that is mentioned is the land that one longs for, from which one has been exiled. This is not “the upper land” – it is the actual Eretz Yisrael.
e) “Has not fulfilled his obligation” – what does it mean?
The Radbaz and other Rishonim say explicitly that “has not fulfilled” does not mean that one must bentch again – it only means that one has not done as Chazal said, but after the fact one has fulfilled the obligation.
f) Brit before Torah – the Raavad’s explanation:
The Rambam says that brit comes before Torah. The Raavad explains: Brit comes first in time – the Almighty already gave brit milah to Avraham Avinu (Parshat Lech Lecha), before Matan Torah.
g) Thirteen covenants by brit milah – “keyword” (leitmotif):
In Parshat Lech Lecha (by brit milah) the word “brit” appears thirteen times. Also at the end of Sefer Devarim (by the covenant for the Torah) “brit” appears thirteen times. In contrast, “the entire Torah was made with three covenants” – the Torah in general is only three times “brit.”
[Digression: The concept of “keyword” (leitmotif) – a term from modern biblical scholarship. This means that in certain portions of the Torah a particular word is repeated many times as a stylistic device, to hint at a special meaning. Examples: (1) “Good” in Bereishit 1 – “and He saw that it was good” is repeated, (2) “Priest” in Parshat Chukat – seven times, (3) “Lights” by the menorah, (4) The Zohar also counts such calculations. The explanation: When the Torah writes “brit” thirteen times in one portion, it wants to hint that brit is “important times thirteen” – something especially important.]
h) Is brit milah more important than Torah?
Brit milah has thirteen covenants, and the entire Torah has only three. Obviously one does not say that brit is more important than Torah – we are only obligated in brit milah because it is written in the Torah. But in a certain sense brit milah has importance before the Torah – it is a midrash that has a deeper meaning.
i) The Yerushalmi – Torah must be adjacent to the land:
The Rambam brings a Yerushalmi: R’ Yose beRabbi Bun said, why must one make Torah adjacent to Birkat HaAretz? So that no one should say that land without Torah is worth anything. The Torah is a condition in Eretz Yisrael. If one has land without Torah, it becomes transformed into ruins (destruction). Birkat HaAretz does not mean just a land, but a Jewish land that goes with Torah and with brit.
—
Halacha 2 (continued): The Third Blessing – Boneh Yerushalayim
The Rambam’s Words:
The third blessing begins with “Have mercy, Hashem our God, on Israel Your people and on Yerushalayim Your city,” or “Console us, Hashem our God, in Yerushalayim Your city.” And concludes “Builder of Yerushalayim” or “Who consoles His people in the building of Yerushalayim.” And anyone who does not mention the kingdom of the house of David in this blessing – has not fulfilled his obligation.
Explanation:
The third blessing begins with a request for mercy/consolation for Klal Yisrael and Yerushalayim, and ends with “Builder of Yerushalayim” or “Who consoles His people in the building of Yerushalayim.” One must mention the kingdom of the house of David.
Insights and Clarifications:
a) Rachem vs. Nachem – two versions, two meanings:
In the Gemara there are two options for the beginning:
– “Have mercy, Hashem our God, on Israel Your people and on Yerushalayim Your city” – means: Jews have many problems (fate, life, matches, healing, salvations), they need mercy; Yerushalayim is in ruins, needs mercy. This is a broad request – mercy for a trouble.
– “Console us, Hashem our God, in Yerushalayim Your city” – means: Our trouble is specifically that we do not have Yerushalayim; console us by giving us Yerushalayim. This is consolation after a trouble – more specific.
b) Shabbat – Nachem: The simple meaning in the Gemara suggests that on Shabbat one should say “Nachem” instead of “Rachem,” because Shabbat is more a time of consolation.
c) “Console us” shows that Israel and Yerushalayim must come together: The version “Console us” shows that Israel Your people and Yerushalayim Your city should come together – this is the essence of the consolation.
d) The kingdom of the house of David – has not fulfilled his obligation:
The Rambam rules that whoever does not mention the kingdom of the house of David in the third blessing has not fulfilled the obligation. Rashi in Berachot says: “For there is no complete consolation except with the return of the kingdom of the house of David.” Yerushalayim without the kingdom of the house of David is not complete. If one does not have the kingdom of the house of David, one still needs mercy, still needs consolation. Just a state in Yerushalayim without the kingdom of David is not the end.
e) Inquiry: Yerushalayim and the kingdom of the house of David – one thing or two?
Are Yerushalayim and the kingdom of the house of David two synonyms or two separate things? What would be if, God forbid, one builds the kingdom of the house of David in Tiberias instead of Yerushalayim? David HaMelech himself was king in Hebron for seven years before he came to Yerushalayim.
The conclusion: They are two separate but connected things. “Builder of Yerushalayim” simply means the building of the city and the Beit HaMikdash. “The kingdom of the house of David” means the monarchy that leads from there. One can request Yerushalayim without the kingdom of David (like the kingdom of Israel in Shomron), therefore one must specifically mention the kingdom of the house of David.
Proof: In Shemoneh Esrei there are indeed two separate blessings – “Build Yerushalayim” and “The offspring of David Your servant” – which shows that they are two matters. But in Boneh Yerushalayim we also say “and the throne of David Your servant speedily establish within it” – we put it in together. There were even versions that had only one blessing for both.
f) David and Shlomo did not establish the text, but the matter:
David and Shlomo, who established the third blessing, did not pray for the glory of the kingdom of the house of David – they prayed for success or eternity. From here we see that they did not establish the text, but the matter (the Ramban’s answer). Until David’s time one said simply “the Almighty should help and succeed,” and later one added the kingdom of the house of David.
g) The original text of Boneh Yerushalayim in the time of the Beit HaMikdash:
In the name of the Ramban: In the time of David and Shlomo, when the Beit HaMikdash still stood, the text was not “Builder of Yerushalayim” (a request), but praise – a thanks that there is a Beit HaMikdash. Only after the destruction was it changed to a request.
—
Halacha 2 (continued): Text for Shabbat in the Third Blessing
The Rambam’s Words:
On Shabbat one begins “Have mercy, Hashem our God” or “Console us,” and concludes “Who consoles His people in the building of Yerushalayim” or “Builder of Yerushalayim.” In the middle one says: “Our God and God of our fathers, be pleased and strengthen us, Hashem our God, in Your commandments and in the commandment of the seventh day, this great and holy day, for this day is great and holy before You to rest on it and be at ease on it in love according to the commandment of Your will.”
Explanation:
On Shabbat one inserts in the middle of the third blessing a special request – “Be pleased and strengthen us” – regarding Shabbat rest.
Insights and Clarifications:
a) “VeHachalitzeinu” – a rare word:
“VeHachalitzeinu” means to calm, strengthen, feel good. It comes from the expression “a life that strengthens the bones” (= a life where the body works well, one is at one’s best). Perhaps it means that one should have a neshamah yeteirah – “Shabbat vayinafash” – the body should work together with the soul, not just have good ideas but without energy.
[Digression: Shabbat at the end of the meal, when one bentches after cholent, is specifically not a “life of strengthening bones” – we pray that we should have a neshamah yeteirah, “which has no eating, no drinking, no sighing” – we should not eat so much cholent.]
b) The Rambam’s text vs. our text:
The Rambam’s text begins “Our God and God of our fathers, be pleased and strengthen us” – we do not say “Our God and God of our fathers,” we say directly “Be pleased and strengthen us.” Also, the Rambam’s text is shorter – our text is four times as long but says the same thing.
c) “And let there be no trouble or sorrow on our day of rest”: Our text has a request “And let there be no trouble or sorrow on our day of rest” – this is added in our text.
d) The Gemara’s principle – “begins with consolation and ends with consolation”:
One begins with consolation (or mercy) in “Be pleased and strengthen us,” and ends with consolation. Our text fits with the Yerushalmi – we end “Blessed are You, Hashem, Who consoles Zion” instead of saying again “and console Yerushalayim.”
—
Halacha 2 (continued): Additions – Ya’aleh VeYavo, Al HaNissim, Order of Mentions
The Rambam’s Words:
One adds in the middle of the third blessing (Boneh Yerushalayim) Ya’aleh VeYavo on Yom Tov and Rosh Chodesh. On Chanukah and Purim one adds about the event – Al HaNissim – in Birkat HaAretz, as one adds in prayer. And Yom Tov and Rosh Chodesh that fall on Shabbat – one mentions Shabbat first and then Yom Tov. And if Rosh Chodesh Tevet falls on Shabbat (during Chanukah) – one mentions Al HaNissim in Birkat HaAretz, and then Retzeh, Ya’aleh VeYavo and Nachamenu.
Explanation:
On Yom Tov and Rosh Chodesh one inserts Ya’aleh VeYavo in the blessing of Boneh Yerushalayim. On Chanukah and Purim one inserts Al HaNissim in Birkat HaAretz. When there are multiple mentions, there is an order: Shabbat first, then Yom Tov/Rosh Chodesh, and Al HaNissim comes in Birkat HaAretz separately.
Insights and Clarifications:
a) Why does Ya’aleh VeYavo come specifically in the blessing of Boneh Yerushalayim?
Several answers:
1. The blessing of Boneh Yerushalayim is the place of requests – just as in Shemoneh Esrei, where requests come in the middle blessings. The blessing of Boneh Yerushalayim ends with “do not make us need and do not shame us” – it is a blessing with a request character. Ya’aleh VeYavo is also a request (“may our remembrance rise and come and arrive…”), therefore it belongs with requests.
2. The content connection to Yerushalayim – Ya’aleh VeYavo speaks of “remembrance of Mashiach son of David Your servant, and remembrance of Yerushalayim Your holy city, and remembrance of all Your people the house of Israel” – this has a direct connection with the kingdom of the house of David and Yerushalayim.
3. It is similar to Retzeh in Shemoneh Esrei – in prayer Ya’aleh VeYavo comes in Retzeh, which is also a “matter of service” – we request that the service return to Yerushalayim.
4. Why not in the fourth blessing? – Because the fourth blessing is only rabbinic – it is not the right place for such a mention.
b) Why does Al HaNissim come in Birkat HaAretz and not in Boneh Yerushalayim?
The fundamental difference: Al HaNissim is thanksgiving – we thank for miracles, therefore it must be attached to a text of thanksgiving. Birkat HaAretz begins with “We thank You” – it is literally a blessing of thanksgiving. Therefore Al HaNissim belongs there. This is parallel to prayer, where Al HaNissim comes in Modim (thanksgiving), not in a request-blessing. In contrast, Ya’aleh VeYavo is a request, therefore it belongs with Boneh Yerushalayim which is the place of requests.
c) The connection between Shabbat and Yerushalayim:
Shabbat is a “sanctuary in time” – a holiness in time, parallel to Yerushalayim which is a holiness in place. This gives a deeper connection why Shabbat-mentions come in Boneh Yerushalayim.
d) Text of the blessing of Boneh Yerushalayim – mixture of versions:
Our siddur is “just mixed together” – the Gemara makes a distinction between versions: one can begin “Have mercy” or “Be pleased and strengthen us,” and then continue. But in our siddurim it is put together. For Ya’aleh VeYavo we did take the text “Our God and God of our fathers,” but for Retzeh it was said not to say “Our God and God of our fathers.”
—
Halacha 2 (continued): Forgot and Did Not Mention – Laws of Forgetting Mentions
The Rambam’s Words:
“If one forgot and did not mention the sanctity of the day on Shabbat or Yom Tov – if he remembered before saying the fourth blessing” – on Shabbat he says: “Blessed is He who gave Sabbaths of rest to His people Israel as a sign and holy covenant.” On Yamim Tovim: “Blessed is He who gave festivals to His people Israel for joy and gladness.” On Rosh Chodesh – “Blessed is He who gave new months to His people Israel for remembrance” – without a conclusion, and begins the fourth blessing. “And if he did not remember until he began the fourth blessing – he completes it” on Rosh Chodesh, “and so on Chol HaMoed and on Chanukah and Purim” – one does not need to repeat.
Explanation:
When one forgets to mention Shabbat/Yom Tov in Birkat HaMazon: If one remembers before the fourth blessing, one makes a special blessing. On Shabb
Explanation:
When one forgets to mention Shabbat/Yom Tov in Birkat HaMazon: If one remembers before the fourth blessing, one makes a special blessing. On Shabbat/Yom Tov – with a conclusion; on Rosh Chodesh – without a conclusion. If one has already begun the fourth blessing: On Shabbat/Yom Tov one must repeat; on Rosh Chodesh, Chol HaMoed, Chanukah, Purim – not.
Insights and Clarifications:
a) “As a sign and holy covenant” – Shabbat as a covenant:
The text “as a sign and holy covenant” on Shabbat is a strong source that Shabbat itself is a holy covenant. The expression “holy covenant” here refers to Shabbat, not to brit milah. This fits with “it is a sign” (Shemot 31:13). The expression “holy covenant” as we use it in everyday language (holy covenant = brit milah) is actually not the main meaning – the main source of “holy covenant” is Shabbat.
b) Why can one add a blessing on Shabbat/Yom Tov?
Usually one may not add blessings, but here one makes a special blessing when one has forgotten. The answer: It may be that originally Shabbat came with an extra blessing (like Kiddush), but the Sages combined it into Boneh Yerushalayim. If one forgot, one makes the original extra blessing.
c) Why Rosh Chodesh without a conclusion – the distinction between Shabbat/Yom Tov and Rosh Chodesh:
Why does Rosh Chodesh not have a conclusion like Shabbat/Yom Tov? Shabbat and Yom Tov have an obligation of a meal – one must eat. Therefore the Birkat HaMazon of Shabbat/Yom Tov has its own formulation with additions, and when one forgets, one makes a full blessing with a conclusion. Rosh Chodesh does not have an obligation of a meal – it is forbidden to fast (one may not fast), but not fasting and eating a meal are different things. One can eat a small amount, fruits – it is not a fixed meal. Therefore Rosh Chodesh does not have its own formulation of Birkat HaMazon, and the blessing is only without a conclusion.
d) The foundation: Shabbat has a “Shabbat Birkat HaMazon”:
The main distinction: Shabbat and Yom Tov have their own Birkat HaMazon – the formulation that the Sages established says that every prayer/blessing of Shabbat must be with additions. Therefore, when one forgets, one must repeat (or make a special blessing). Rosh Chodesh, Chol HaMoed, Chanukah, Purim – it is not the case that today there is a different formulation of Birkat HaMazon, because there is no obligation of a meal. Therefore, if one forgot, one completes – one finishes and does not need to repeat.
e) Purim – a question on this foundation:
Purim has a obligation of feasting and joy – why is it in the same category as Rosh Chodesh? The obligation of feasting and joy is perhaps not clearly an obligation of a meal with bread, and therefore it is not enough to create its own formulation of Birkat HaMazon.
f) Dispute between Rambam and Raavad – until when can one go back:
The Rambam holds: Once one has begun the fourth blessing (HaTov VeHaMeitiv) – “Blessed are You” – he stops, he does not need to repeat from the beginning. The Raavad disagrees. The Ramban says that the Raavad made a mistake. The Ramban brings a proof: Someone who is accustomed to say Tachanun after prayer and forgot something in prayer – he cannot go back to Avodah (Retzeh), because Tachanun is already a new stage. So too: Although HaTov VeHaMeitiv is not from the Torah, it is part of bentching (habit), and once one has begun it, one cannot go back.
The Raavad would agree that when one has completely finished (after Yehi Ratzon or after all requests), one can no longer go back. But as long as one is still in the middle – even in the fourth blessing – one can still go back to the beginning of Boneh Yerushalayim (not to the beginning, but to the third blessing).
—
Halacha 3: The Fourth Blessing – HaTov VeHaMeitiv, Three Mentions of Kingship
The Rambam’s Words:
The fourth blessing – HaTov VeHaMeitiv. One must say in it three mentions of kingship. The text includes “the King Who is good and does good to all,” “King of the universe,” and “He shall reign over us forever and ever.”
Explanation:
In the fourth blessing one must mention kingship three times. This is a special enactment for the blessing.
Insights and Clarifications:
a) Why three mentions of kingship?
Several explanations:
1. “Hashem was King, Hashem is King, Hashem will reign forever and ever” – “was, is, and will be” – past, present, future. But this is not necessarily the meaning here.
2. The simple answer (from Rishonim): The first three blessings do not say kingship (except for the first blessing which says “our God, King of the universe”). The last two blessings (Birkat HaAretz and Boneh Yerushalayim) do not have kingship. Therefore in the fourth blessing one completes with three mentions of kingship – one for itself (for the fourth blessing itself) and two for those that are missing.
3. “Not to equate earthly kingship with heavenly kingship” – an important innovation (brought in Sefer Mishnah): In the blessing of Boneh Yerushalayim we speak of the kingdom of the house of David. One did not want to insert the kingdom of Heaven there, so as not to compare earthly kingship with heavenly kingship. Therefore all kingship-mentions were placed in the fourth blessing, where it is clear that we speak only of the kingdom of Heaven.
b) The moral lesson of three mentions of kingship:
In Birkat HaMazon one goes through a progression – first the Almighty is like a “good father who gives bread” (first blessing), then a “general who gives lands” (Birkat HaAretz), then a “builder of Yerushalayim” (third blessing), and in the fourth blessing we give Him back kingship – we recognize that He is the King of the universe. Kingship is a higher level. A Jew who has a true closeness to the Almighty must think: Now we do not have the kingdom of the house of David, but the Almighty is our King. He remains King even in exile.
—
Halacha 3 (continued): Additions in the Fourth Blessing – Blessing for the Host, House of Mourning, House of Grooms
The Rambam’s Words:
“Praise of the guest for the host” – one adds in the fourth blessing a blessing for the host. The Rambam gives a suggested text, but according to the Rambam one can make up one’s own texts, because for this there is no concept of a formulation that the Sages established.
In a house of mourning – one adds in the fourth blessing a special text: “The living King Who is good and does good, God of truth, true Judge, Who judges with righteousness, Who says to His world ‘enough,’ Who rules in His world to do as He wills, for we are His servants and His people, and for everything we are obligated to thank Him and bless Him,” and one adds “May the Merciful One console these mourners.”
In a house of grooms – one blesses the blessings of grooms after Birkat HaMazon.
Explanation:
The fourth blessing is the place where one adds special additions according to the situation – at a host’s home, at a mourner’s home, at a groom’s home.
Insights and Clarifications:
a) Blessing for the host – no fixed text:
The Rambam gives a suggested text, but he understands from the Gemara that one is not obligated in a fixed text. The proof: In the Gemara R’ Yochanan says one text, and R’ Yehudah (or R’ Yosef) “adds words” – one may add. The Rambam understands this to mean that it does not mean one must say the text, but one can add one’s own text. Therefore there is no formulation that the Sages established for this. One does not need a fixed blessing, but one can and should say compliments and blessings for the host.
b) Text in a house of mourning – justification of the judgment in bentching:
The text of a house of mourning is explained with a deep meaning:
– “The living King” – the Almighty still lives, even when that person has passed away.
– “God of truth, true Judge, Who judges with righteousness” – it is a justification of the judgment, the Almighty is righteous.
– “Who rules in His world to do as He wills” – not that the Almighty had to do it, He did it because He wanted to, He is righteous, He has the ability.
– “For we are His servants and His people” – He remains God in our lives, we are His servants.
– “And for everything we are obligated to thank Him and bless Him” – in every situation there is a place to give thanks. This is the foundation of “a person is obligated to bless on the bad just as he blesses on the good” – one must give thanks even when it is difficult.
c) The reason for the fourth blessing is illuminated through the house of mourning:
The text of the house of mourning fits very well with the reason for the fourth blessing in general: to bring out gratitude even when it is difficult. This is the essence of “HaTov VeHaMeitiv” – to recognize God’s goodness in all situations. The text is brought in Tosafot Rid, in Ashkenazic customs, and also in the Tur.
—
Halacha 3 (continued): Blessings of Grooms After Birkat HaMazon
The Rambam’s Words:
“And in a house of grooms one blesses the blessings of grooms after these four blessings at every meal that they eat there.” The Rambam says one blessing of grooms (not seven). “And when does one bless these blessings? And who blesses them? Not slaves and not minors.” “If it was a widower who married a widow – one blesses it on the first day only. And if it was a bachelor who married a widow, or a widower who married a virgin – this blessing is done all seven days of the feast.” “This blessing that is added in a house of grooms is the last blessing of the seven blessings of marriage.” “When does this apply? When the diners were those who stood at the marriage blessing and heard the blessings. But if there were other diners who did not hear the marriage blessing at the time of marriage – one blesses for them after Birkat HaMazon seven blessings as one blesses at the time of marriage.” “And there must be ten for the blessings of grooms, and the grooms are part of the count.”
Explanation:
The blessings of grooms are an addition to Birkat HaMazon in a house of grooms. For a widower with a widow – only one day; for a bachelor with a widow or a widower with a virgin – all seven days. When the ten have already heard the seven blessings at the chuppah, one says only one blessing (the last of the seven). When there are new people (new faces) who have not heard, one says all seven blessings. One needs ten people, and the groom counts with them.
Insights and Clarifications:
a) The blessings of grooms are an addition to Birkat HaMazon, not a separate law:
The Rambam places the laws of the blessings of grooms here in Hilchot Berachot (not only in Hilchot Ishut) because it is connected to Birkat HaMazon – it is an addition to the four blessings. The actual laws of the seven blessings of marriage are in Hilchot Ishut, but the Rambam mentions it here because it is part of the order of Birkat HaMazon.
b) “Not slaves and not minors” – a qualification specific to the blessings of grooms:
Until now the Rambam has not said that slaves and minors cannot bless in Birkat HaMazon. Here perhaps there is a matter of honor of the community – for the blessings of grooms, which is a public blessing with ten people, there is a special qualification.
c) The source of “new faces”:
When the ten have already heard the blessings at the chuppah, one says only one blessing (the last one). Only when new people come who have not yet heard, one says all seven. All seven days one must have new faces – those who already heard at the chuppah cannot do it again.
d) “House of grooms” – the groom’s tent:
“House of grooms” usually means the tent that the groom set up in his father-in-law’s house to make the meal there.
e) The groom is part of the count:
The groom counts as one of the ten. One does not need to have ten besides him.
f) Birkat HaMazon has become an “occasion for prayer”:
Birkat HaMazon has developed to be more than just thanks for food – it has become another occasion for prayer. Normally one would think that all additions (Ya’aleh VeYavo, Al HaNissim, seven blessings) belong in prayer (Shemoneh Esrei). But once Boneh Yerushalayim and other matters were added, Birkat HaMazon became a platform for all kinds of additions. Additionally: Birkat HaMazon is more than prayer from the Torah – it has a source from the Torah, and in certain respects it is even stronger than prayer. Therefore it is a suitable place for such additions.
—
Versions of Birkat HaMazon – Shorter Versions
Insights:
a) The long versions in siddurim were added later:
The versions found in the siddurim were added much later – “the printer wrote this,” meaning that later generations added. The Rishonim had much shorter versions. Gedolei Yisrael have already instructed to make shorter versions.
[Digression: The Chazon Ish’s practice – eating without a blessing:
The Chazon Ish would often eat without a blessing, because he held that he did not have the strength to have proper intention (holiness) in the blessing, and he did not want to say a blessing without intention. This shows tremendous seriousness. One must eat – there is no question. A first blessing is rabbinic, and when one cannot, one cannot. But Birkat HaMazon from the Torah he apparently tried to make – perhaps he said something like “Blessed is the Merciful One for this bread” (a short blessing without God’s name and kingship), perhaps he was afraid of God’s name and kingship without intention. The prohibition of eating without a blessing (as if stealing from the Holy One Blessed be He) is when one can say a blessing – when one cannot, it is a different reality.]
—
Blessings in Thought – The Rema’s Position
Insights:
a) The Rema: One fulfills after the fact with blessings in thought:
The Rema says that one fulfills after the fact with blessings in thought (without saying them out loud). The Shulchan Aruch (Siman 110) says it explicitly. Perhaps the Chazon Ish indeed said it in thought.
b) “Intended in his heart” – thinking in words vs. concepts:
When the Rema says “intended in his heart,” he speaks specifically to people who think in letters/words – such a person thinks “Hashem, Who nourishes, the King” – he formulates the blessing in his head. But other people think in concepts or feelings – when one tells them “thank the Almighty,” they think of the feeling of “thankfulness,” not of the words “Blessed are You, Hashem.” This is also a kind of “intending in his heart” – a feeling of gratitude.
c) Is a “feeling” enough?
If a person has a feeling of “wow, thank you” or “thankfulness” – apparently not, because one must have God’s name and kingship (mention the name of the Holy One Blessed be He). But the very feeling of gratitude is not to be dismissed – it is a kind of intention in his heart.
—
A Drunk Person and Birkat HaMazon – Purim
Insights:
a) A drunk person may bentch Birkat HaMazon:
This is a clear law without doubt. For prayer the Rambam said that a drunk person may not pray, but for Birkat HaMazon he is permitted.
b) Purim and a drunk person:
Purim has an obligation of feasting and joy, but “feasting and joy” does not necessarily go with bread – one can fulfill feasting without bread. Apparently it comes out that a drunk person does not need to repeat Birkat HaMazon (because Purim does not have an obligation of a meal with bread). The Rema says that one can add a calculation for Purim, but he did not speak specifically about a drunk person.
c) The Zohar has a long beautiful discussion of why a drunk person may bentch – specifically why he may bentch on wine.
[Digression: Birkat HaMazon is like an entire Shemoneh Esrei – it has request, praise, almost everything. If one is drunk one can make a long sermon at Birkat HaMazon.]
—
Forgot to Bentch – One Repeats as Long as the Food Has Not Been Digested
The Rambam’s Words:
If he remembered before the food is digested in his intestines – he repeats and blesses. “Did I bless or did I not bless” – he repeats and blesses, because it is still not yet digested in his intestines, because at that time he did not feel hunger.
Explanation:
Whoever forgot to bentch – if he remembers before the food is digested in the stomach – he must repeat and bentch. Even when he is in doubt whether he bentched or not – he repeats and blesses, because Birkat HaMazon is from the Torah.
Insights and Clarifications:
a) “Eaten twice”:
The food is eaten twice: Once in the mouth (with teeth), and again in the stomach (the digestive system, “also there are teeth inside”). The measure of the time for digestion is until the stomach finishes “eating.”
b) R’ Mani – in doubt:
The Rambam brings the law of R’ Mani – not only whoever forgot, but even whoever does not know and is in doubt (“did I bless or did I not bless”) – he repeats and blesses. The sign that it is not yet digested is that he has not felt hunger – as long as one is still satisfied, one is obligated to bentch.
c) Principle: One is obligated to bentch as long as one is satisfied. But when the food is already digested – it is finished, one can no longer bentch.
—
[Digression: “Thank the Creator” – Simple Jewish Gratitude]
When a person eats something good and he says “Oh, thank the Creator” – it is clear that it is a good thing. He burns with love for the Almighty. He is a simple Jew who mentions the Almighty all the time. “Thank” speaks in Yiddish – he says thank you.
“Well done” to the Almighty is a problem because the Almighty does not need strength – but it has become a borrowed term (a metaphorical expression) for “thank you.”
Why Chazal made the text of blessings: When one speaks to the Almighty, one must remember that He is not your friend – not informal language. Therefore Chazal established a text of blessings – because without it people would say “thank you, Hashem” or “thank the Creator.” The text gives a proper, dignified form for gratitude.
—
Thus far the laws of Birkat HaMazon, Chapter 2.
📝 Full Transcript
Laws of Blessings Chapter 2 – The Order of Birkat HaMazon
Law 1: The Four Blessings of Birkat HaMazon
Speaker 1:
Rabbosai, we are learning Hilchos Berachos in Sefer Ahava of the Rambam, and we’re holding at Birkat HaMazon, chapter 2, the second chapter. We’re going to learn here the nusach (text) of Birkat HaMazon, the order in which we bentch (recite Grace After Meals).
Alright, this is the main point. The Rambam says… I had intended to say it briefly, because it’s a continuation of the first chapter, where we learned that from the Torah there is only one thing, this is from the Torah, yes? The mitzvah of “v’achalta v’savata u’verachta” (and you shall eat and be satisfied and bless), regarding this he seemingly begins with this. This is the point. Yes.
So, the Rambam says, law 1, the Rambam says: “The order of Birkat HaMazon is as follows”. What is the order of Birkat HaMazon? What does one bentch? The Rambam tells us here, there are four blessings. Didn’t he say there are four blessings? No, he mentioned it, because he spoke about saying Amen at the third one, because it’s only original, but it’s a bit backwards.
He says like this, there are four blessings. “The first is Birkat HaZan” (the blessing of nourishment), the obvious one, the blessing for the fact that the Almighty has fed us, nourished us. Here come additional interesting blessings, which we’ll see later why they were added to Birkat HaMazon. “Birkat HaAretz” (the blessing of the Land), a blessing to thank the Almighty for Eretz Yisrael. “Boneh Yerushalayim” (Builder of Jerusalem), a blessing, or a prayer, for Jerusalem. Specifically, he says that the first gift is Eretz Yisrael, the more important one than that is Jerusalem. And the fourth blessing is “HaTov v’HaMeitiv” (Who is good and does good), thanking the Almighty for miracles, which the Rambam is now going to say who instituted what.
Who Instituted the Blessings
The Rambam says, “The first blessing, Moshe Rabbeinu instituted it”. When Moshe Rabbeinu said “v’achalta v’savata u’verachta es Hashem Elokecha,” he said one should bentch. I don’t know if he means to say that Moshe made the nusach. I don’t believe the Rambam would say that Moshe Rabbeinu made the nusach. But the takanas haberachah (institution of the blessing), that “v’achalta v’savata u’verachta,” or perhaps the manner… He doesn’t say that the Almighty commanded us “v’achalta v’savata” is a mitzvah. “Moshe Rabbeinu tikein” (instituted) perhaps means yes, perhaps the order that one should…
Speaker 2:
No, but you’re right that you said he doesn’t mean the nusach. He means this, as the Rambam says, I mean the Rambam doesn’t say, but Chazal don’t mean the nusach, because the nusach he said that the Anshei Knesses HaGedolah (Men of the Great Assembly) made. Right, right, so it could be that “takanah” (institution) means… the manner how we bentch, because the essence of bentching he said the mitzvah “v’achalta,” so, something a minute more. Just as with prayer he said it must be in a manner of thanksgiving and request for example, Moshe Rabbeinu already… The takanah is only how to say the nusach. Let’s see.
Speaker 1:
No, ah, but it doesn’t make sense, because if Moshe Rabbeinu means takanah doesn’t make any sense, because the Almighty, I mean, it’s a mitzvah from the Torah.
Speaker 2:
No, that’s what I’m saying, if it’s a takanah when he said “u’verachta es Hashem Elokecha,” that the Almighty commanded, it became a mitzvah, Moshe Rabbeinu was the transmitter. We assume that takanah is that he instituted the manner how one should say it. Later the Anshei Knesses HaGedolah made the nusach.
Speaker 1:
No, I’m saying, by prayer we had an approach. By prayer we said that the essence of the mitzvah is to say it in a manner of thanksgiving and request, or to say praise, thanksgiving and request. That stood before the takanas Anshei Knesses HaGedolah. But how to do it, turned to Anshei Knesses HaGedolah. So we need to think in which part Moshe Rabbeinu instituted. Let’s see, it will become clear later.
Speaker 2:
I don’t see that it becomes clearer, not in this chapter at least. So it certainly doesn’t mean the essence of the mitzvah of “v’achalta,” right? Seemingly not. I mean, one could perhaps interpret it that way, but then it would be a chiddush (novelty), that here there is a language “Moshe Rabbeinu tikein,” and it means essentially that here there is a blessing, a mitzvah.
Speaker 1:
Seemingly it makes more sense to say that he only said it just as he said that one should say Krias Shema. I would probably think that he did make the nusach, he did make the nusach, but it doesn’t mean that the nusach is indispensable. It could be as you say, he made a nusach, and the Anshei Knesses HaGedolah changed the nusach according to the matter.
Speaker 2:
So what the Rambam said earlier that the nusach of all blessings and prayers the Anshei Knesses HaGedolah instituted, doesn’t he mean Birkas HaMazon?
Speaker 1:
Perhaps the final nusach that we have. So Moshe Rabbeinu did something. He said that one should say Birkas HaMazon, and he said it with some nusach, but it’s not necessarily that it doesn’t stand in the Torah that nusach.
The Ramban’s Position
Speaker 2:
Ah, that’s very good. The Ramban says so. The Ramban in the Hasagah (critique) says that the language of Birkas HaMazon is not from the Torah, and the prophets instituted an organized nusach. Ah, he also doesn’t say what Moshe Rabbeinu instituted. The Ramban is seemingly in disagreement with the Rambam, which the Rambam said, therefore I think it doesn’t fit so well, because the Ramban said that this is the root of disagreeing with the Rambam. If I remember correctly, the Ramban also spoke about prayer.
Speaker 1:
No, I’m talking about Hallel. The dispute is about Hallel. The Rambam said that it can’t be that Hallel is from the Torah, because Hallel doesn’t appear in Tehillim. The Ramban says, what do you mean it can’t be? It can be just as Moshe Rabbeinu said Birkas HaMazon, and just as he said other things that he mentions. What did he say? Krias Shema, prayer. It doesn’t mean that Moshe Rabbeinu made the nusach, it means he said the idea. Later, and I mean one fulfills Hallel with a different nusach from the Torah. Dovid HaMelech made the nusach that we say.
But it appears from there that the Ramban doesn’t hold that way. The Ramban understands that when one says “tikein” one means made the nusach. Because the Rambam’s approach about Hallel doesn’t suit him, where he said that it can’t be that it’s a mitzvah to say Hallel from the Torah. So, I don’t know how one can understand. Do you understand? So here the Ramban’s position is a bit difficult to understand what was the language of “tikein.” Rather what, one must say that Moshe actually made the nusach. How can it be that we don’t have the nusach?
When Did Moshe Rabbeinu Institute Birkas HaZan
Speaker 1:
Moshe instituted for them, for Israel, Birkas HaZan when the manna descended for them. But there’s also what it says “v’achalta v’savata u’verachta.” When the manna fell he said to the Jews, “Let us thank the Almighty.” We don’t have the language that he said. It was the Anshei Knesses HaGedolah who kind of reconstructed, just as Chazal did the thing “shachchu v’chazru v’yisdum” (they forgot and returned and established them). But in any case, “limdan Birkas HaZan” (he taught them Birkas HaZan) is more than just saying “v’achalta v’savata u’verachta.” The simple meaning is, the Jews, the manna fell, and he taught the Jews to bentch. Presumably he gave them some certain piece of nusach, or something he told them.
Speaker 2:
Seemingly, why can’t it be that actually our nusach is from Moshe Rabbeinu?
Speaker 1:
I remember there’s an interesting Beis Yosef that says… Ah, now you’re going with the nusach that appears in our siddur. It could be quite a broad topic, and we’ll see if the Rambam has the same nusach. I remember there’s a dispute, I do remember this though, in the Beis Yosef, that in our nusach it says in the books after the first blessing “kakasuv ‘poseiach es yadecha’” (as it is written “You open Your hand”) or “ka’amur ‘poseiach es yadecha’” (as it is said “You open Your hand”). The Beis Yosef asks a question, “ka’amur”? This is in Tehillim, which was after Moshe Rabbeinu. One can say “poseiach es yadecha,” it’s in Tehillim. So, there are those who answer that it could be that it wasn’t such a saying “poseiach es yadecha” before, and it wasn’t a Tehillim with that first. But the simple meaning is nothing at all, because that piece Moshe didn’t actually say. But how the Rambam learned I don’t know.
Is There a Request in Birkas HaMazon?
Speaker 1:
It’s an interesting thing, I’m thinking now, that in Birkas HaMazon one only thanks the Almighty the whole time, but there’s also a small request for the future, because “yachzir avodaso limkomo” (may He restore the service to its place). One needs to look at the nusach. It could be, if I think about this, perhaps that was the takanah. Moshe had the takanah that it should always be both praise and request. Is there a request, as it says in Rambam Hilchos Tefillah. It could be that one needed in Birkas HaMazon that it should be in a manner of thanking and asking. One needs to know if that is…
Speaker 2:
I have a long nusach, I think the Rambam has a shorter nusach. One needs to look at the coming nusach. The Rambam does say “yachzir avodaso limkomo.” It’s when you go to a wealthy person and you say, “I hope you’ll give me” – there’s soon a campaign in yerachem Hashem – “I hope you’ll give me fifty thousand dollars.” What is that, is that a request or such? Do you really mean to say to the wealthy person, “I trust that you’ll give me.”
The Story from the Gur Aryeh
Speaker 1:
Okay, so it’s very interesting. But it makes sense, because it’s very beautiful the story that the Gur Aryeh tells here. First of all, Moshe Rabbeinu gave the Jews to eat manna, he made Birkas HaMazon. Very good. When Yehoshua gave the Jews Eretz Yisrael, he said, “We continue with the same way, b’shuv Hashem es shivas Tzion hayinu k’cholmim” (when Hashem returned the captivity of Zion we were like dreamers). Very good. This means that the forefathers made blessings with the Jews, one thanked the Almighty together with the Jews. Very good.
And third, the third blessing, Dovid and Shlomo his son instituted, is Boneh Yerushalayim. Boneh Yerushalayim is entering into Eretz Yisrael, and because… in Eretz Yisrael. It says that Dovid HaMelech took the Aron twenty attempts, and Yehoshua designated the place of the Mikdash in Jerusalem, right? Yehoshua designated the place of the Mikdash in Jerusalem. It says in the Midrash, the main place of the Mikdash was on the threshing floor the first time. It shows that already in the times of Dovid and Shlomo they built the Beis HaMikdash. There’s a whole story there it says, and presumably Shlomo himself prayed for the Beis HaMikdash. And third they instituted Dovid and Shlomo his son. You have further that it’s not simple that Dovid literally instituted it, because how does Shlomo come in? If Dovid is still king, Dovid is king. If Shlomo is king, Shlomo is king. What it means, I don’t know, it could be such a Midrash. I think it’s like it says “Anshei Knesses HaGedolah,” “beis dino shel Shaul,” or “beis dino shel Shem.” It means that it’s that period, it’s from the spirit of those times. It’s not so specific. It’s more a Midrash.
The Comparison to “Al HaNissim”
Speaker 1:
Just as it’s mentioned in the Rishonim, Ashkenaz, that “Al HaNissim” (for the miracles) was actually the yeshiva in Neradea. Why? Because the Eretz Yisrael Jews saw that we don’t have all these three festivals any existence, they said a praise to the Almighty that we have our own holidays. It doesn’t necessarily mean that they remembered the miracles, rather the yeshiva in Neradea made the nusach “Al HaNissim” for praise. So it says in R’ Yitzchak Eizik Tirna.
I’m saying a bit more. I’m saying just as for example one says that the thing is one of the foundations of Chassidus of the holy Baal Shem Tov HaKadosh. It could be that it’s something that comes from a hundred years later, but it’s all comes from Rebbe Elimelech. We bite from his teachings.
The Spirit of Dovid and Shlomo
Speaker 1:
So Dovid and Shlomo made Jerusalem the great thing, the building of the Beis HaMikdash, the kingdom of Beis Dovid, which is always together with Jerusalem. And the spirit of the matter, I want to say, if it’s not exactly that Dovid and Shlomo made the nusach, the spirit that Dovid and Shlomo brought to the Jews, that they elevated the importance of Jerusalem, caused the blessing of “Boneh Yerushalayim.” And the blessing of “HaTov v’HaMeitiv” the Sages of the Mishnah instituted.
HaTov v’HaMeitiv – The Slain of Beitar
Speaker 1:
When did the Sages of the Mishnah institute this? It says in the Gemara, there’s also a holiday, “that the slain of Beitar were not given for burial”. After the destruction of the Beis HaMikdash, when they killed the Sages, many Sages of the Gemara lived in the city of Beitar. And Titus was… how was he? Later after Titus, Hadrian. What was his name? The murderer from Rome? Yes, yes, yes. Hadrian. And Beitar is Bar Kochba. Bar Kochba was the king in Beitar in the days of the counting. And when the slain of Beitar were killed, when they were troubled to bury them, it means it was already a bit easier, Hadrian they call him the king, but they say to me a favor and good, it’s interesting.
Law 1 (Continued): The Blessing of HaTov v’HaMeitiv – Character and Meaning
The Rambam’s Words
The fourth blessing, the blessing of “HaTov v’HaMeitiv,” the Sages of the Mishnah instituted it.
When was this actually? It says in the Gemara, also in the years when Jerusalem wasn’t built, but the slain of Beitar were given for burial. After the destruction of the Beis HaMikdash, when they killed the Sages, many Sages of the Gemara were in the city of Beitar. And who was there? Later after that, what was his name? The murderer of the Romans… Hadrian… By the way, the slain of Beitar were killed, and when they permitted them to be buried, it says it was already a bit easier. Hadrian they call him, the king. But one says “HaTov v’HaMeitiv.”
The Exilic Character of HaTov v’HaMeitiv
It’s very interesting, it’s very exilic. The previous one, I mean Dovid, at least reads a piece of redemption. The fourth blessing is very such a pitiful blessing. It means, we were already killed unfortunately, but at least, they had a bit of mercy on the bodies. Then one also needs such a blessing, just as one makes a blessing on the bad just as one blesses on the good. Then one makes very truthfully. No, one rejoices on the part of salvation, but it’s very in such a manner… very minimalist. One rejoices at least that the bodies didn’t rot.
Boneh Yerushalayim Versus HaTov v’HaMeitiv
Boneh Yerushalayim one asks that one should have a major milestone. Let’s think a bit broader. But I think, it’s another story. Just as we say, it’s a very beautiful story, because you remember for example, the three prayers the Rambam didn’t bring. The Rambam brought that it’s corresponding to sacrifices. It’s also brought that Avraham, Yitzchak, Yaakov instituted this. I don’t remember. Yaakov slept there at night, he struggled, he prayed Maariv.
The same thing, when a person bentches, Birkas HaMazon is even more history. He says, ah, first of all they had to eat, the Almighty gave to eat to the Jews, for the manna, they also had Eretz Yisrael from inheritance, and they also had Jerusalem from Dovid HaMelech. And because there’s destruction, one asks Boneh Yerushalayim. There was presumably a different nusach that means Dovid, he didn’t say Boneh Yerushalayim, he said a praise that there is a Beis HaMikdash. So says the Ramban in that place. After that HaTov v’HaMeitiv, I think I would have to think that today there actually isn’t Jerusalem, but there are many good things.
The Individualistic Character of HaTov v’HaMeitiv
Very good. In HaTov v’HaMeitiv one asks for comfort and encouragement. In HaTov v’HaMeitiv one doesn’t speak of a person who is in a kingdom, and there’s a king, and it’s really tremendous. One speaks of the Almighty nourishing and sustaining every broken person. It’s also individualistic, one doesn’t speak of Klal Yisrael, such a building of Jerusalem, such… The prayers are actually there. But the words in Jerusalem aren’t on… are very strongly on us, just as… a general you mean to say. Yes.
The first two. “Who brought us out Hashem our God from the land of Egypt, and redeemed us from the house of bondage, for Your covenant that You sealed in our flesh, and for Your Torah that You taught us, and for Your statutes that You made known to us, and for life, grace and kindness that You granted us, and for the eating of food that You nourish and sustain us constantly every day and at every time and at every hour.”
Ah, that’s still in Rachem, excuse me. I got mixed up with… what’s the nusach there. But also one asks for comfort, one asks for encouragement, and about one’s own difficulties. But it’s further general.
In this it fits with the slain of Beitar, that it’s more like the “less of the evils.” One asks for very few things, one asks for a bit of wisdom and encouragement. More thanksgiving, in other words, says that there are many good things. There are many good things. It’s the whole day. Actually, we’re not unlucky. As he says, the slain of Beitar is perhaps the greatest example. In practice, there are many things that go well for us, so also goes every… “He has bestowed upon us, He bestows upon us, He will bestow upon us forever.” Yes, He will always give us. There are all kinds of good things. “Mercy, grace and kindness and compassion, success, blessing, salvation, comfort, sustenance and support.” Yes, it’s all such individualistic things. If you had a bit of a better day at home, you had a bit of joy in the house, you had a happy festive day, you’re right, one doesn’t go later, one adds it to prayers, one adds it to such a squeeze, and then it’s certainly the place.
Supplications After Birkas HaMazon
Translation
Very interesting, the Rambam is going to say, there are supplications (tachanun) after Birkat HaMazon (Grace After Meals), yes? Okay, we’ll still come to that. So, this is the Sages of the Mishnah (Chachmei HaMishnah), the Rambam calls it. The Sages of the Mishnah enacted. Because this was in the time of the Sages of the Mishnah indeed, the Tannaim. Rabbi Akiva, yes, yes.
—
Law 1 (Continued): The Law of Workers – Workers Who Eat at the Employer’s Home
The Torah Was Given for All Jews
Just as we spoke in the Laws of Prayer, that the Torah was not given for refined Jews or for kollel students. The Torah was given for all Jews. And therefore there are solutions. Just as a person finds himself at the top of a tree, they made for him a special prayer. Also by Birkat HaMazon the same thing.
The Rambam’s Words
Workers who eat from the employer’s bread, workers who work for the employer, we must say not a contractor who works on his own terms, but literally a hired worker, an employed person, and they ate his bread, they make a meal to eat, they do not bless beforehand, they may not make a blessing beforehand.
This is very puzzling to me, because the blessing of HaMotzi Lechem (the blessing over bread) is just half a moment. Do you know how much half a moment of a Jew is worth?
Question: How Can One Not Make the Blessing of HaMotzi?
No, it’s truly wondrous. The stingiest employer I cannot see that the moment when you take out the piece of bread from the plate and you make a blessing, that he should have a complaint with you. I heard an answer that today’s employers are not particular about this. If it doesn’t say so, let it be.
But I think it’s a very serious matter. I take very seriously this thing that you just said, that this is a Jew, this is rabbinic law, yes, the final blessing is from the Torah, but this is rabbinic. The Rabbis did not enact for someone who is in the middle of working that he should make blessings. One can say that even though the blessing doesn’t take long, but he needs to enter into a certain state of seriousness, perhaps think whether his hands are clean. You can eat, because the worker doesn’t need to think about anything, he only remembers that afterward somewhere he will need to say two blessings only. Because the final blessing is from the Torah, they said that the blessing beforehand is only rabbinic.
Is This Law Relevant Today?
There are two things: we certainly don’t conduct ourselves this way, I told you, we assume that employers are not particular. But there are two things: either we don’t work seriously enough, or we are very… also the times have changed. A person, when he works twelve hours, it’s not simple that he works sixty minutes an hour. He talks on the phone. A physical worker, a laborer that we’re talking about here, no, he… and I think that times are different, we don’t take blessings seriously enough. He makes a blessing, he takes in. No, but the truth is, that if you think into the… let’s see further.
Two Blessings Only
Beforehand one doesn’t make a blessing, and after the meal one makes two blessings only. One doesn’t say all four, one only says HaZan and HaAretz, so that the employer should not nullify him from his work. So that the employer should not nullify him from his work. But I think that our version is also a long version. It could be that the two blessings is also a bit longer than HaMotzi Lechem Min HaAretz. But… true.
What is the first? He says, they enacted the first blessing, they enacted the blessing of HaZan. Second, one does such a thing, basically the blessing of HaAretz begins with thanking for the Land of Israel, and it ends with “we thank You,” but what is, and includes, and one ends, instead of ending, instead of making the blessing of HaAretz and afterward one still needs to make Boneh Yerushalayim (Builder of Jerusalem), they made it this way, essentially this is already Boneh Yerushalayim, but it’s a good thing to mention Boneh Yerushalayim, so in the blessing of HaAretz you should mention Boneh Yerushalayim.
Discussion: How Does Boneh Yerushalayim Fit Into the Blessing of HaAretz?
Speaker 1: Includes, I said, one only needs to make the Jerusalem blessing, and that’s it. I think that’s not how Rashi explained it. I would explain that the simple meaning is, essentially the blessing of HaAretz and Boneh Yerushalayim are very similar. I think like we spoke earlier, for example you need to remember all the laws in blessings they go remember, they learned… Havineinu. What is Havineinu? Havineinu it says there, instead of making an extra “Blessed are You, Hashem” on each one of the twelve thirteen requests that one makes, one can put them all together in one blessing. But we see that it was always shortened, and often goes with the logic. But it must fit. One can, the content remains, but one puts it in extra blessings. It’s nicer to make extra blessings, but if one doesn’t have time, one puts it in one blessing.
One doesn’t need to understand what Boneh Yerushalayim is. Boneh Yerushalayim is apparently something that is connected to the blessing of HaAretz. What did they say? That it goes along with it. It must be so, let’s say once David and Solomon… let’s say, when there was the kingdom of Judah and the kingdom of Israel, and a Jew makes a blessing on the land, the one who was a great devotee of David and Solomon, like all honest Jews. But should add, but when I say HaAretz I mean Jerusalem. No, this also looks something like, even if one is exempt, what would they say, who lacks, should you give a mention you mean to Jerusalem? No, no, I tell you, I would be a good devotee of the city when one is not exempt from Boneh Yerushalayim. No, but it could be that the reason why one mentions Boneh Yerushalayim at all is because here you say the blessing of HaAretz. Okay. You can say that Boneh Yerushalayim is somewhat a kind of condition in the blessing of HaAretz, like a clarification perhaps for the blessing of HaAretz.
Speaker 2: Two things, there are two things. One can do it in an inclusive way, how does one do kapparot (atonement ritual)? One can make each one separate kapparot, and one can make one big kapparah for everyone. If one doesn’t have time, one makes one big one. If one has time, one makes separate ones.
When Workers Make Four Blessings
The “and they were eating from their own only”, if the workers are not… it’s not that the employer gives them a bit of permission… on the contrary, not they… that they make their own meal. No, no, no, I think you didn’t learn the same law well. They work, they don’t receive proper payment. They are worker laborers, they only receive poor payment, a bit of food. Or if the employer reclines with them, the simple meaning is that he doesn’t have permission… this means that the employer also needs to make Birkat HaMazon. Does this mean? Or perhaps it’s because the employer is there with them, simple meaning that if the employer is not particular. Could be both. Then they make properly…
But I like the “and they were eating from their own only”, the Sages say that such a wicked person should bentch a long bentching. Ah, I knew that we learned the same law in the Laws of Prayer, that there is a distinction. I thought that there is such a thing for a poor worker. Ah, nothing happened, you don’t need to work, you’re already working. One can say something like this. We are no longer under this topic, we already work too much just like that.
Okay. Say here… then they bless four blessings like all other people, they make four blessings like every person. Very good. This is the point.
Moral of the Story: We Must Take Blessings More Seriously
This is very correct, and all these laws are not practiced by us, because we, we rush through the entire Birkat HaMazon, there’s no great difference. God forbid. But we must learn from all these laws to take all these things much more seriously.
I think you need to associate with more honest, better Jews. I don’t know any Jews who rush after bentching. One thanks the Almighty for the bread. People are accustomed to the version. I wanted to say that one must rush, because much has been added to the version, and it’s repeated three times everything. Why should one say so long? In short, for one person it’s just in a good mood, he wants to say everything three times. In any case… if you want to replace the version, they made a short version. If you want the short version, you can call me, I’ll send you the version. I had great Torah scholars review it, but I don’t take any responsibility for it.
Law 2: The Blessing of HaAretz – Text, Content, and Meaning
The Rambam’s Laws of the Blessing of HaAretz
Speaker 1: In any case… one must add Rachamim (mercy). No, this is not with the paragraph of Rachamim. One sees immediately, the paragraph of Rachamim is much shorter. What there are versions in the siddurim, the printer wrote that, I don’t mean the printer, I mean to say, much later. The Rishonim had much shorter versions.
Speaker 2: Yes, but… as long as you don’t have a replacement, one cannot throw this out.
Speaker 1: I have a replacement, do you know what a replacement? If you made a shorter version, one can see. If you want a shorter version, one can call a sick, crazy person. I had great, great Torah scholars approve it. I don’t take any responsibility. On this I don’t take any responsibility. Keep saying what’s written in the bentcher, nothing will happen.
Speaker 2: No, it will happen yes, because one becomes accustomed that bentching on Pesach, and one needs to say five hundred words.
Speaker 1: Your solution will remove all problems.
Speaker 2: A hope, a hope will remove all problems.
Speaker 1: Wow! We’re lucky we have you. Thank you. I’ll go make a new blessing in your name. Tell the truth.
Workers Who Need to Shorten Birkat HaMazon
Speaker 1: Anyway, you see when a person works, or when one works for another at least, one needs to shorten in Birkat HaMazon.
The Chazon Ish’s Practice – Eating Without a Blessing
The holy Chazon Ish would often eat without a blessing, whoever knows the secret, he held that he didn’t have the strength to have holiness, so he ate without a blessing. Only, but he knew a tremendous seriousness, he didn’t think of such an option as saying a blessing when he is not concentrating.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: This is a thing. Eating has an imaginative power, eating gives strength. One must eat, there’s no question, he must eat, when one is not… a blessing is rabbinic. When one cannot, one cannot.
Speaker 2: Okay, now give us the laws of blessing.
Speaker 1: But it’s certain that he apparently tried to make the Torah blessing, like “Blessed is the Merciful One who gave this bread,” he probably said something, perhaps not the blessing, the Name and Kingship, perhaps was afraid.
Speaker 2: Perhaps this is not only knowledge.
Speaker 1: No, the thing of as if robbing the Holy One Blessed Be He, is apparently a prohibition that it changes. Like he says, I may not go take, I’m not here. That this is when one can, when one cannot is a different chapter.
Speaker 2: Don’t know.
Speaker 1: It could be a difficulty was the Name and Kingship. But to say thank you, thank you, thank you for the bread.
Speaker 2: This is not the story.
Speaker 1: I have by the way, who knows that saying thank you is easier? Sometimes, because when one says yasher koach (well done) it’s a symbolic thing. It doesn’t mean to say that you literally just now saved me from some slavery or whatever, no one would have been without you. This is indeed a level. It’s saying the words, that’s how it’s ingrained. Yasher koach to the Creator for the bread that You gave me.
Blessings in Thought – The Rama’s Position
Speaker 2: Perhaps in the name is enough?
Speaker 1: Very good. Perhaps in thought is enough. I learned earlier, true, I said that the Rama says that one fulfills one’s obligation after the fact with blessings in thought. The Shulchan Aruch says explicitly in chapter 110, but perhaps he did say in thought in general.
Speaker 2: We say he didn’t say.
Speaker 1: I don’t know.
Speaker 2: Okay, this is not relevant to me why he didn’t say.
Speaker 1: It’s not relevant to me why, but one must indeed say the words of the blessings. It’s a question. According to the Rama, when he estimated whether he has the strength to say or not, and he thought the word “blessing,” he already fulfilled his obligation. He thought about blessing. I wanted to thank the Almighty, and I sought how I have the strength to do this.
Discussion: Thinking in Words Versus Thinking in Concepts
Speaker 2: Okay, we will learn certain laws of how to think.
Speaker 1: The simple meaning of this is that the Rama says that one can fulfill one’s obligation in the mind, he’s speaking specifically to people who think in letters. Because a person who thinks in concepts or in pictures, and one tells him “thank the Almighty,” he would think, “wow, I’m so thankful.” He would think of the word “thankful,” he wouldn’t think of “Hashem, HaZan, the King.” When the Rama says “he concentrated in his heart,” he’s speaking of one who thinks in words. He needs to think, not the one who… other people have another way of thinking. When one tells them “think of a blessing,” they will think more of the concept, of thanking, yasher koach to the Creator.
Speaker 2: One must be precise. I’m not sure. You say, what you say, you think of a concept, but I heard how you described it, you think in other words. You say you think without words.
Speaker 1: No, but I don’t think in the words, I think like, ah, wow, I now have a feeling of thankfulness.
Speaker 2: You just said a whole sentence, true?
Speaker 1: Yes, no, I didn’t say. A feeling of being thankful. Feeling the feeling.
Speaker 2: That’s basically concentrating in his heart. If a person has this kind of feeling of concentrating in his heart of “wow, yasher koach” or “thankfulness,” it’s not to ask the Rama. He fulfilled his obligation according to the Rama.
Speaker 1: Apparently not, because one needs to have Name and Kingship.
Speaker 2: But when the Rama says “he concentrated in his heart,” he means yes that a person thinks.
Speaker 1: Another thing is the last chapter, the next chapter.
Speaker 2: Yes, this is the blessing of HaAretz.
Speaker 1: There the Rama doesn’t say much about… the blessing of HaZan, which this is confirmed that this is a law. This is written, this is all in the Gemara. On the blessing there are laws. On the previous blessing there are no laws written in the Gemara, so we don’t know.
Law 3: The Blessing of HaAretz – Text and Content
Speaker 2: Okay. Yes.
Speaker 1: The Rambam says, the blessing of HaAretz one needs to say thanksgiving at its beginning and at its end. The blessing of HaAretz one needs to thank for the land at its beginning and at its end, and the conclusion of the blessing is “for the land and for the food”. It’s indeed called the blessing of HaAretz, but it mentions food again. Indeed interesting, we already said “for the food.” The reason we gathered, why we gathered here, is for the food. It’s Birkat HaMazon (Grace After Meals). Apparently.
The blessing of HaAretz is… the land itself is good and spacious that has food. “For the land and for the food” one can say like “for the land and for its food.” This is the translation, yes.
The Great Question: What Does the Blessing of HaAretz Mean Outside the Land?
It’s very difficult when someone sits outside the Land and he doesn’t have a land, what comes in the blessing of HaAretz? Let’s say he says the blessing of HaAretz that he hopes that it will be one day, but the land doesn’t produce any food. I don’t understand what one thinks when one says the blessing of HaAretz in America. I have no idea what the people saw.
I saw that the Zohar asks my question, and the Zohar says that we mean to say the supernal land, the Shechinah (Divine Presence). Okay, no problem. But the simple meaning was not answered. One must think well.
I once saw a Jew holding a sign with an Israeli flag like this with an axe, and he’s at a protest, and he needs to sit on the side somewhere to eat and make Birkat HaMazon, and he says “a desirable, good and spacious land”… it’s a bit confusing what’s going on here. That Jew has more problems than the question itself.
“A Desirable, Good and Spacious Land” – An Obligation
Speaker 2: Okay, in any case one should not say… another Rambam.
Speaker 1: In any case if one does not say “a desirable, good and spacious land” in the blessing of HaAretz, one has not fulfilled one’s obligation. One must mention that this is a desirable, good and spacious land. A wondrous thing, it should be a different version. And probably, so the Raavad doesn’t say explicitly, but the Radbaz on the side and other Rishonim it’s written explicitly, but this doesn’t mean “one has not fulfilled,” this means to say that we have seen a few such things. All the “one has not fulfilled” things that say the blessing of the Torah, “one has not fulfilled” to say “a desirable, good and spacious land,” it’s not an obligation to say.
Speaker 2: No, it’s not an obligation to say “a desirable, good and spacious land,” that’s what it means.
Speaker 1: But this can mean, “one has not fulfilled” specifically is when we say in the manner that the Sages told us.
Speaker 2: Okay, can you…
Speaker 1: But it’s indeed puzzling, why shouldn’t one say? That a number when it’s in exile one should at least not say “good and spacious”?
Translation
I mean to say the opposite, the opposite, the opposite. In exile (galus), one must first say all these things, one must not forget the Eretz Yisrael that we had. One should not say “Eretz Ha’elyonah” (the superior land), no, certainly not “Eretz Ha’elyonah”. That “Eretz tovah u’rechavah” (good and spacious land) from which one was exiled, one will rectify the blessing. But the land that is mentioned here, which one longs for, is “Eretz chemdah tovah u’rechavah” (desirable, good and spacious land).
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: But I mean to say that when I want to say “lo yatza” (did not fulfill the obligation), I mean to say that if one did not do so, it doesn’t mean one must bentch (recite Birkas Hamazon) again. One can thank Him for the “Eretz chemdah tovah u’rechavah”.
Bris and Torah in Birkas Ha’aretz
Another thing that must be added: “One must mention in it bris and Torah.” And one must mention that the Almighty has a bris (covenant) with the Jews, and it means bris milah (circumcision), as it appears in other places, seemingly. One must thank the Almighty for bris milah, an amazing thing. One must mention basically all the things that make Jews, which are Jewish national symbols, yes, things with which Jews are distinguished from all nations. They have their land, they even have their own body, they have bris milah. He adds this, and bris must be mentioned before Torah.
First the Almighty gave bris, because bris He already gave at the time, says the Ra’avad, ah, and it’s not earlier in the time of Avraham.
Thirteen Brisos by Bris Milah
In Parshas Lech Lecha the word bris appears thirteen times. “Torah, as if thirteen brisos were made upon it,” says the Ra’avad, thirteen times that the Almighty with the Jews wrote the tablets of bris. Not thirteen times, by the way, the language appears thirteen times, and at the time when the Almighty made the bris for the Torah at the end of Sefer Devarim, the word bris appears thirteen times. Because after Matan Torah there was a bris, yes, it appears at the end of Mishpatim, but the phrase “thirteen brisos” is a… I mean that it’s a… that the Torah meant thirteen brisos.
It’s very interesting, and the thing is… today it’s called… what was it called? Today’s biblical scholarship has a…
Digression: “Millas Manchah” – Leitwort in Torah
Let me finish, the Ramban brings three times the reason spoke bris, besides the bris that was made with Yitzchak and sold, to Avraham a bris was made. Interesting, “nichresu lo” (were cut for him), a very interesting language, not “she’nichtav lo” (that was written for him).
Speaker 2: Yes, right.
Speaker 1: So, in other words, I would want to say this, every time it appears in the Torah that the Torah makes a bris… say, this is what I would want to explain, this is a method today in today’s biblical scholarship it’s called, I don’t remember what it’s called, millas manchah I think, a leitwort, a word that leads. You can see in certain portions in the Torah that the Torah keeps repeating a certain word, for example in the portion of bris milah, and it also appears in another midrash, I remember, by Parshas Chukas it says “seven kohanim” and seven times the word “kohen” appears, and laws are derived from this. But there is such a thing that when a certain word appears thirteen times in a certain portion, there must be an intention. It’s a stylistic, it’s a… when you write something, like someone who writes a beautiful poem, and he writes the person’s name a hundred times.
Like for example the word “tov” (good) accompanies very much the first portion in the Torah. Just like it says “vayar ki tov vayar ki tov” (and He saw that it was good and He saw that it was good).
Speaker 2: It appears in the Zohar, right, the Zohar counts, yes, there are those who say that by the menorah a certain… seven times “neiros” (lamps) appears, there’s a calculation.
Speaker 1: Yes, this didn’t come out of this now.
But it says thirty-six brisos, the simple meaning is that the Torah wants to hint to us something there. It wants to hint that bris is important times thirteen, something like that. Shmuel said that “filled for him thirteen,” he had to stand seven times for the eighth day.
Speaker 2: Yes, look here, you’ll see thirteen times, it appears perhaps even more times, one must know how…
Speaker 1: No, sorry, he begins before the flood.
“The entire Torah was made upon three brisos,” it’s very interesting, because one certainly doesn’t say that bris is more important than Torah.
Speaker 2: Yes, in a way, because bris milah we are also only obligated because it appears in the Torah.
Speaker 1: Logically, but in a certain sense bris milah has importance before the Torah, it’s thirteen times important, and the entire Torah is only three times important. It’s a midrash, it has some meaning about something.
Birkas Ha’aretz is a Blessing on Jewishness
But about this I thought that one puts it into land, the simple meaning is that we’re talking here about things with which Jews are distinguished. What does it mean that I’m a Jew? I have a land? I have a different body? Yes, I have a seal, a strong symbol.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: And the Torah. Perhaps this is truly… and from this perspective bris is even earlier.
Perhaps this is truly a bit of an answer to what I asked, what does one do in chutz la’aretz (outside the Land). The simple meaning is that Birkas Ha’aretz is not just a blessing, it’s more a blessing on Jewishness. I thank You for Eretz Yisrael. It’s almost like Birkas HaTorah. It’s very interesting.
Birkas Ha’aretz – Bris and Torah in Chutz La’aretz
Speaker 1:
It’s a midrash, it has some meaning.
No, about this I thought that one puts it into land, the simple meaning is that we’re talking here about things with which Jews are distinguished. What does it mean that I’m a Jew? I have a land, I have a different body, yes, a seal, a strong symbol. Very good. And the Torah. From this perspective bris is even earlier. Perhaps this is indeed a bit of an answer to what I asked, what does one do in chutz la’aretz? The simple meaning is, Birkas Ha’aretz is not just a blessing, but a blessing on Jewishness. I belong to Eretz Yisrael. Almost like Birkas HaTorah, very interesting. Almost like Birkas HaTorah, modeh ani lefanecha Hashem Elokai shessamta chelki (I thank You before You, Hashem my God, that You placed my portion)…
Torah, and not just Torah, but more the broader context, the bris, the Eretz Yisrael. Very good. It can indeed also be that they established it to mention in it, that when one doesn’t have land, one at least has bris and Torah. This makes you a Jew, what keeps you a Jew. This is a law from chutz la’aretz, it indeed appears in the Talmud Bavli. Did they put it in in chutz la’aretz? I don’t know. It doesn’t appear in the Yerushalmi? No, it also appears in the Yerushalmi, I’m not saying. Very good.
Says the Rambam, the third blessing, the third blessing… but he brings, look, but it’s very important, and the Yerushalmi indeed brings, look, he brings here a Yerushalmi, it appears in the Yerushalmi, Rabbi Yosi bar Rabbi Bun said, why must one juxtapose Torah to Birkas Ha’aretz? So that no one should say, God forbid, any Zionism, meaning that land without Torah is worth something. Like the Zohar, “yordei yam ba’aniyos” (those who go down to the sea in ships), why? Not Zionism, why? “Ba’u yoshvei nechalim” (come dwellers of streams). The Torah is a condition in the land. If one has land without Torah, it transforms into caves. It’s very important that Birkas Ha’aretz doesn’t mean just that we should have a land, it means that we should have a land that is a Jewish land, that goes with the Torah, that goes with the bris. That’s the meaning. Very good, simple meaning. It appears in the Yerushalmi explicitly. Yes, very good.
Although usually in the Bavli these kinds of things appear. But the Yerushalmi already says it the exact way. That means, he brings a verse, “yordei hayam ba’aniyos… ba’u yoshvei nechalim”. Hebrew translation.
Okay, very good.
—
Law 4: The Third Blessing – Boneh Yerushalayim
The Rambam’s Words
Speaker 1:
The third blessing, the third blessing one opens with “rachem Hashem Elokeinu” (have mercy, Hashem our God), we’ve already said food and land, now we say the blessing of Yerushalayim. We’ve already asked with rachem, the Almighty should have mercy al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha (on Yisrael Your people and on Yerushalayim Your city) etc. Or it can be either rachamanus (mercy) or nachameinu (console us). One says that rachamanus is like for a trouble, and nachameinu is consolation, comforting after a trouble. I don’t know why it couldn’t be both. Also the ending will be the same. Either boneh Yerushalayim (Builder of Yerushalayim), or menachem amo b’vinyan Yerushalayim (Consoler of His people in the building of Yerushalayim).
Rachem vs. Nachem – Two Versions
Speaker 1:
It’s very interesting. In the Gemara two options appear, it seems, both things are brought. The simple understanding is implied in the Gemara that it’s Shabbos. On Shabbos one should say instead of rachamanus, nechamah (consolation), because Shabbos is perhaps more a time of nechamah. So it appears here a bit in the… It’s very interesting. Perhaps this is what he means here to say, one can say this, automatically Shabbos is the simple meaning this way.
But rachem Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha means this, that Yisrael amecha have many problems, one needs to have mercy on them. Yerushalayim irecha has many problems, one needs to have mercy on them. Nachameinu Hashem Elokeinu b’Yerushalayim irecha is very something different. He says, our trouble is that we don’t have Yerushalayim, comfort us by giving us Yerushalayim. It’s the same thing. U’rachem v’nachem amo b’vinyan Yerushalayim. It’s much more specific. Rachem na Hashem Elokeinu al Yisrael amecha, Jews need many salvations, good livelihood, matches, healings, salvations, and Yerushalayim is in its destruction, and Jews should come together with Yerushalayim.
I’m saying, nachameinu shows that it must go together. Yisrael amecha and Yerushalayim irecha should come together.
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
But what is indeed the difference? Rachem and nachem sounds the same to me.
The end result is the same.
The first time it was explained in that siddur.
No, no, there are two versions, rachem or nachem.
Malchus Beis David – Lo Yatza Yedei Chovaso
Speaker 1:
Another law: Anyone who does not mention malchus Beis David (the kingdom of the House of David) in this blessing, has not fulfilled his obligation. Because the matter of Yerushalayim is malchus Beis David.
This is what the Rambam says here. Rashi in Berachos says, there is no complete consolation except with the return of malchus Beis David.
Fine, good. This is another such anti-Zionist thing. It’s interesting, why doesn’t he say that the word Yerushalayim, just Yerushalayim comes with a kingdom, and the true kingdom is perhaps not what… even with building. He says that it’s a law in rachem or in nachem. The blessing on Jews means both things, means giving Yerushalayim and means giving malchus Beis David. Without malchus Beis David it’s not complete. If one doesn’t have malchus Beis David, then one shouldn’t be so satisfied, one still needs mercy, one still needs consolation. That’s the point.
Discussion: Why Specifically Malchus Beis David?
Speaker 2:
What is malchus Beis David? That’s another question, but something a grandchild of David HaMelech. Something a tremendous Gemara is there, “asidah malchus Beis David lachzor” (the kingdom of the House of David is destined to return). What’s the problem? What’s the Rambam’s point? That there must be a land, and one must have a good kingdom. Well, if David HaMelech was indeed a good kingdom, let it be a grandchild of David, let it be a grandchild of Shaul. Even through David his father. Why does it say in the Rambam “malchus Beis David”? It can be such an aseh me’ahavah aseh miyirah (positive commandment from love, positive commandment from fear).
Speaker 1:
Yes. So in any case it must be. This is interesting, because the third blessing David and Shlomo established, they didn’t pray for the glory of malchus Beis David. They prayed for success, or for the eternity of malchus Beis David. So from here we see that the text they didn’t establish, they only established the matter.
Very good. It must be, this is the Ramban’s answer in those places. He says it must be, until my David one said “the Almighty should help and the Almighty should succeed,” so he says. Very good. Very good.
Investigation: Yerushalayim and Malchus Beis David – One Thing or Two?
Speaker 1:
Okay. But it’s the same idea, what was by building one built a building. One can still say “boneh Yerushalayim Hashem” (Hashem builds Yerushalayim). What I said, I think are Beis David and Yerushalayim two synonyms or two things? What happens, God forbid, Yerushalayim won’t work out, he builds malchus Beis David in Tiberias. Are we good? Because the main thing is indeed… No, because for us it’s es lishuascha malchus Beis David (Your salvation, the kingdom of the House of David), or does malchus Beis David mean the kingdom of David in Yerushalayim? David HaMelech himself was king in Chevron before he was in Yerushalayim. Seven years, then. It’s not two different things, Yerushalayim is indeed further together. What’s the problem?
I’m just saying, I’m asking a person’s question. Okay, you know what, Creator, if You give me Yerushalayim, we’ll have es lishuascha malchus Beis David, should we pray for it or not? It’s a contradiction. Malchus Beis David is a kingdom of Yerushalayim. I’ll tell you another thought, that the kings of Yehudah subjugated Yerushalayim, and we had a kingdom on the other side of Eretz Yisrael, in Shomron. And when one says “malchus boneh Yerushalayim” (kingdom builds Yerushalayim), does one mean boneh malchus Beis David? No, no, no, one doesn’t mean. This is boneh Yerushalayim means simply building, that the city, that the Beis HaMikdash. One can even say… Yes, malchus Beis David, everything is a part. And say clearly that Yerushalayim means Yerushalayim and the Beis HaMikdash, and the kingdom is the kingdom that leads from there, that lies there, that conducts the monarchy. It’s two different things, it’s both together, but it’s interesting, you’re right that the one who said “lo alsah al da’atcha” (it didn’t occur to you) that it didn’t occur to someone to pray for malchus David in Tiberias, but it did occur to him that someone will pray for Yerushalayim without malchus David, that occurred to him. As you say, perhaps malchus Yisrael from the other side.
And therefore we were also divided into two blessings, two things: “boneh Yerushalayim” and “es tzemach David avdecha” (the offspring of David Your servant). There are two things there. And we say yes “v’chisei David avdecha meheirah l’sochah tachin” (and the throne of David Your servant quickly establish within it) in “boneh Yerushalayim”. One puts it in there. There were even versions that had only one blessing for both, indeed the same investigation.
Okay, this is the matter of… what’s it called… of the third blessing.
—
Law 5: Text for Shabbos and Yom Tov in the Third Blessing
The Rambam’s Words
Speaker 1:
Now, in the third blessing, one changes the text a bit for Shabbos and Yom Tov. Says the Rambam, on Shabbos and Yom Tov one still begins with “nachem”. Here he says, here one should certainly say “nachem”. So I thought in the Gemara, but afterwards I looked in the Rambam, look inside, 29. Aha, one begins with “rachem” and ends with “merachem” (Who has mercy), as you said, “boneh Yerushalayim” or “menachem amo” (Consoler of His people). And in the middle one must make a special text for Shabbos. And he says this, 29, “One begins ‘rachem Hashem Elokeinu’ in Your city, or,” as you already said that there are two beginnings, ‘rachem al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha’, right, and concludes ‘menachem amo b’vinyan Yerushalayim’ or ‘boneh Yerushalayim’. Also the two options. But in the middle he must say about Shabbos.
“Retzeh V’hachalitzeinu” – The Text for Shabbos
Speaker 1:
What does he say in the middle for Shabbos? He says this, “Elokeinu vEilokei avoseinu retzeh v’hachalitzeinu” (Our God and God of our fathers, be pleased and give us rest). We don’t say “Elokeinu vEilokei avoseinu”, we say directly “retzeh v’hachalitzeinu”. “V’hachalitzeinu” is an interesting word. Few know the meaning of “v’hachalitzeinu”. I can make a shiur on it. It means to calm, but it’s a very weird word. It’s a thing that is brought once there, “chayim shechiletz atzamos” (life that strengthens bones). It’s from the same type, we ask for it, “chayim shechiletz atzamos”. “V’hachalitzeinu” – we should feel good, we should be chalatz (strengthened). Perhaps it means we should have a neshamah yeseirah (additional soul), “Shabbos vayinafash” (Shabbos and was refreshed), “nafshi katzrah” (my soul is short). His body doesn’t work with him. He has good ideas, everything, but he doesn’t have the energy. Chayim shel chiluf atzamos means he should be at his best, like an entrepreneur starts his day with exercise, the group that talks about this, his body should cooperate.
He brings much rest and energy. Yes, rest. About this I said that Shabbos, okay, to say yom hashvi’i (the seventh day), I said that Shabbos at the end of the meal when one bentches and says retzeh, then it’s not usually a chayim shel chiluf atzamos. We ask, we should have neshamah yeseirah, she’einah lo achilah v’lo shtiyah v’lo anachah (that has no eating and no drinking and no sighing). We shouldn’t eat so much cholent.
In retzeh we say, “v’tzivitanu Hashem Elokeinu al achilas matzah zu v’al shtiyat kos yeshuos zeh” (and You commanded us, Hashem our God, regarding eating this matzah and drinking this cup of salvations). Ah, no, that’s Pesach. Okay, excuse me.
The Entire Text for Shabbos
Speaker 1:
“Retzeh v’hachalitzeinu Hashem Elokeinu b’mitzvosecha u’v’mitzvos yom hashvi’i hazeh hagadol v’hakadosh hazeh, ki yom zeh gadol v’kadosh hu lefanecha lishbos bo v’lanuach bo b’ahavah k’mitzvos retzonecha.” (Be pleased and give us rest, Hashem our God, in Your commandments and in the commandment of this great and holy seventh day, for this day is great and holy before You to rest on it and be at ease on it with love according to the commandment of Your will.)
And I ask you a question, something in all these words that you put in the middle, do they add something? No. They say over the same thing. It’s like the Rambam says, one says yom hashvi’i, so, “v’nishbos bo v’nanuach bo k’mitzvos retzonecha” (and we will rest on it and be at ease on it according to the commandment of Your will).
Yes, and here there is a request, “v’al yehi tzarah v’yagon b’yom menuchaseinu” (and let there be no trouble or sorrow on our day of rest). And what do we say? The same thing, just four times as long?
The Conclusion of the Blessing
Speaker 1:
And afterwards one concludes again with the matter of rachem. No, I mean that we do… I mean that the language of retzeh is just what was added into the retzeh.
Our Nusach and the Conclusion of Shabbat Mention
Our nusach, when finishing this section, after “retzei v’shabbat,” we conclude and carry out our nusach, the German custom. We say the custom of the Yerushalmi: “V’harninu Hashem Elokeinu et kolecha, baruch atah Hashem menachem Tzion.” We don’t say “v’nachem Tzion v’nachem amcha v’nachem Yerushalayim.” We don’t say “v’nachem Yerushalayim” again. We simply say, “Baruch atah Hashem menachem Tzion.” It fits us very well. No, perhaps one doesn’t need to say the “rachem” beforehand, I mean to say. The formulation is that I already insert the “rachem” at the end. No, no, I begin. The Gemara says “matchil b’nechama v’chotem b’nechama” – one begins and concludes with consolation. One begins, one can begin “nachameinu” with “retzei v’hachilitzenu,” or “rachem” with “retzei v’hachilitzenu,” and afterwards one can continue.
Our order is simply to say. But the question is, when does one say “ya’aleh v’yavo” when one says “Elokeinu v’Elokei avoteinu”? By “retzei” one doesn’t say “Elokeinu v’Elokei avoteinu” again.
Halacha 2 (Continued): Additions in the Blessing of Boneh Yerushalayim – Ya’aleh V’yavo
Speaker 1:
One can simply say “baruch atah Hashem menachem Tzion,” and it fits very well.
Speaker 2:
No, perhaps one doesn’t need to say the “rachem” beforehand, I mean to say. The nusach is, I already place the “rachem b’rachamecha harabim,” no, no, one should begin. This is what the Gemara says, one makes a distinction between nuscha’ot. One begins, one can begin “rachem na,” “u’retzei v’hachilitzenu,” or “rachem na,” “u’retzei v’hachilitzenu,” and afterwards one can continue. That is, our siddur is simply mixed together. But regarding this, when we say “ya’aleh v’yavo” we have indeed taken “Elokeinu v’Elokei avoteinu.” By “retzei” someone said that one shouldn’t say “Elokeinu v’Elokei avoteinu.”
Speaker 1:
On Yom Tov one says “Elokeinu v’Elokei avoteinu ya’aleh v’yavo,” which the Rema already brought this language earlier, or he brings it in the siddur. Or he brings it later, yes. “Rachem b’rachamecha harabim” etc., one adds in the middle of the third blessing “ya’aleh v’yavo.” Here one inserts “ya’aleh v’yavo.” Very good. Why does it come into this blessing, do you know or don’t you know? What’s the secret? Why does it come in here? Why specifically by “boneh Yerushalayim” does one say it? “Zichron Mashiach ben David avdecha, v’zichron Yerushalayim ir kodshecha, v’zichron kol amcha beit Yisrael.” “Ya’aleh v’yavo” has a connection with Shabbat, Shabbat and Yom Tov, the festival of Matzot.
Discussion: Why Does Ya’aleh V’yavo Come Specifically in Boneh Yerushalayim?
Speaker 1:
Do you perhaps have a secret why it comes specifically here?
Speaker 2:
Is it because in “rachem” is where one makes requests, it ends with “al tatzricheinu v’al tachlimennu.” It has a holy request. I don’t know.
Speaker 1:
Usually Shabbat was established, for example, in the middle, yes, between the three and the three. Ah, here it was placed in the last blessing. It’s literally here. Okay, can you say the fourth blessing once? You can’t, because the fourth blessing is only from the Rabbanan. It’s something at the end.
Speaker 2:
No, I think, why does it come… or does it have some connection with “boneh Yerushalayim”? Not clear. Or is it something of… something like the end.
Speaker 1:
It sounds like at the end. You see that for example, they said that… in Me’ein Shalosh one says either by “retzei” or by Birkat HaAretz, yes? Or in the middle blessing one mentions, yes? Yom Tov, when it’s on a weekday, one says it by “retzei.” Why by “retzei”? Because that’s the last request almost. “Al HaNissim” is thanksgiving, it’s a matter of thanksgiving. The same thing here is the last, and… it’s not clear. Before thanksgiving, that “HaTov v’HaMeitiv” is similar to Birkat Modim, yes? It’s not a better explanation.
Speaker 2:
I said that by “ya’aleh v’yavo” it fits all the kingship of the House of David with the matter of Yerushalayim, because the House of David, “ya’aleh v’yavo”…
Speaker 1:
Yes, perhaps that’s exactly it, I don’t know. Yes, one really needs to think. Ah, it comes into “retzei,” and “retzei” is also a matter of the Temple service, you’re saying the same thing. One should almost request for the service to return to Yerushalayim.
Speaker 2:
Okay. But on Chanukah and Purim…
Speaker 1:
Yes, one needs to think about Yerushalayim, about Yerushalayim. According to the explanation that Shabbat is a mikdash in time…
Speaker 2:
Okay. Further he says…
Speaker 1:
Yes, very good, there’s a connection between… Shabbat and Yerushalayim. Yes.
Halacha 2 (Continued): Al HaNissim in Birkat HaAretz
Speaker 1:
He says, on Chanukah and Purim one also adds about the event of the holiday, like “ya’aleh v’yavo,” but one doesn’t do it in Birkat Retzei, rather one does it in the middle of Birkat HaAretz. One says “Al HaNissim k’derech she’mosifin b’tefillah” – just as one adds in prayer. Why indeed? Ah, because “Al HaNissim” is… one thanks for the miracles, one must always attach this to a formula of thanksgiving, a matter of thanksgiving.
This is what he said, “retzei” is a request, therefore it belongs with requests. Apparently, in the first three blessings, the place for requests is “boneh Yerushalayim.” However, “Al HaNissim” is thanksgiving, it belongs with Birkat HaAretz where there is thanksgiving. “Modim anachnu lach,” it literally begins like this, “modim anachnu lach,” yes.
Speaker 2:
Okay, very good.
Halacha 2 (Continued): The Order of Mentions When Multiple Occur
Speaker 1:
“V’Yom Tov v’Rosh Chodesh she’chal lihiyot b’Shabbat, mazkir shel Shabbat techilah v’achar kach shel Yom Tov” – He says the order, what is frequent and what is not frequent. “V’im Rosh Chodesh Tevet chal lihiyot b’Shabbat” – which is during Chanukah – “mazkir Al HaNissim b’Birkat HaAretz, v’achar kach retzei, v’ya’aleh v’yavo v’nachameinu.” This is the order. Very good.
Halacha 3: Laws of the Fourth Blessing – HaTov V’HaMeitiv
Three Mentions of Kingship in the Fourth Blessing
Speaker 1:
Laws of the fourth blessing. Now we’re going to learn the fourth blessing, Birkat HaTov v’HaMeitiv, what it is. In the fourth blessing, there are three mentions of kingship. One must mention kingship three times. We say “HaMelech HaTov v’HaMeitiv lakol,” and afterwards we say “Melech HaOlam,” and afterwards we say “Hu yimloch aleinu l’olam va’ed.” One mentions kingship three times. What is the matter of three kingships? One also says “Hashem malach, Hashem melech, Hashem yimloch l’olam va’ed.” It’s something of three kingships. Kingship is always explained with “hayah, hoveh, v’yihiyeh” – was, is, and will be – I don’t know exactly.
But here it’s not exactly that. Yes, one can say according to Torah, one can say according to Kabbalah like this, yes. But it’s not necessary here, because here it’s more just three times, perhaps it’s something nice… “shevach d’orchah etzel ba’al habayit” – praise of the guest to the host, one adds blessing to the host. He adds in the fourth blessing, he adds a blessing for the hosts. Right?
Discussion: Why Three Kingships?
Speaker 2:
I think that the fourth blessing must have three kingships. I think perhaps like, because with such things we bring down the Almighty like a good father who gives bread. And afterwards the Almighty is our general who gives us Yerushalayim, and He builds, He is “boneh Yerushalayim,” He is one who gives lands. And here we give Him back kingship. Kingship is a higher level, He is King of the Universe, He is a…
Speaker 1:
Very good. There’s a simple answer, it says in the Rishonim, the reason is because the first three blessings don’t say kingship, or the last two blessings, now they were completing for the three that are missing. The first one does say, “Elokeinu Melech HaOlam.” Why would they need two more?
Speaker 2:
Very good. “Chada l’gufah v’chada…” Perhaps the two that didn’t say kingship, and actually it comes. What does the land have to do with kingship? And certainly Yerushalayim has to do with kingship. Fine, one didn’t want to combine the kingship of Heaven with the kingship of the House of David.
Speaker 1:
Ah, it could be. Nu? I looked at this in Sefer Mishnah. One didn’t want to add, in “boneh Yerushalayim” kingship also comes, but one didn’t insert it there because “lo l’hashvot malchuta d’ara l’malchuta d’rakia” – not to equate earthly kingship with heavenly kingship.
Speaker 2:
Ah, that’s what you’re saying, the three kingships. Now we have indeed requested the kingship of the House of David, but even more we are excited for the kingship of Heaven. One can’t mix it with earthly kingship. That’s the point apparently. That’s a simple explanation. Okay. It’s an interesting thing, the simple meaning is that a Jew who has a true… a Jew who is close to the Almighty Creator, he must think that now we don’t have the kingship of the House of David, but the Almighty is our King.
Speaker 1:
Very good, it fits very well, it fits. Know that the Almighty sustains us.
Halacha 3 (Continued): Blessing for the Host
Speaker 1:
He says further, “shevach d’orchah etzel ba’al habayit – mosif b’vracha revi’it bracha l’va’al habayit” – praise of the guest to the host – one adds in the fourth blessing a blessing for the host. When a guest is at the host’s home and he benches, he means him in the blessing. He means if the guest is the one who is the prayer leader, who says bentching aloud and everyone answers Amen from him, as was discussed that at all the blessings one can say aloud. “Mosif a bracha l’va’al habayit” – one adds a blessing for the host, a short blessing. How does he bless? “Yehi ratzon shelo yevosh ba’al habayit ba’olam hazeh v’lo yikkalem l’olam haba” – May it be the will that the host not be ashamed in this world nor humiliated in the World to Come.
Very interesting. What do these words say? Does he give you a suggestion of a formula? And then the Rema says, “v’yesh lo reshut l’hosif b’virkat ba’al habayit u’l’ha’arich bah” – one has permission to add to the blessing for the host and to lengthen it – one can create one’s own formulas. Since on this there is no matter of “matbei’a shetav’u chachamim” – the formula that the Sages established. When it’s said, what does he begin with in the “yehi ratzon”? It’s said that one shouldn’t say Shem Malchut, or is this something from the Rambam?
Discussion: Is There a Fixed Formula for the Host’s Blessing?
Speaker 2:
This is yes a piece that’s in the Gemara. Yes there is a piece in the Gemara, but…
Speaker 1:
Very good. The Gemara requests more of a formula. But the Rema understood that this is… ah, it’s stated first in the Gemara. Rabbi Yochanan said the formula that the Rema brings, and Rabbi Yehuda adds with words… and what’s written in our text, Rabbi Yosef with words, one may add. The Rema understood that it doesn’t mean one must say the formula. One can add one’s own formula. Therefore, not on any, there are people who conduct themselves this way, especially Lithuanians are particular about the formula. A blessing, they should say that according to the Rema, it’s not correct. The beginning is missing. I’m particular then to speak compliments for the host. But a blessing, one must go with a blessing. Yes. But part of the blessing is to give a blessing and a speech. We stand up for that. Just as one gives a speech for the ba’al habrit or whatever. One stands up to be complimentary. Here one can do it with people, one stands up still at “lo yechsarenu.” I want to speak weakly here, I don’t want to interfere in the Almighty’s ways, how He runs the world. Okay, the Almighty says, you can be, but you’re asking to give a blessing, a prayer, and a blessing.
Halacha 3 (Continued): Blessing in a House of Mourning
Speaker 1:
There is a blessing that one says “she’orchin b’veit ha’avel” – that guests say in a house of mourning. If one benches Birkat HaMazon in a house of mourning, if one benches the fourth blessing, one adds in the fourth blessing, it already says “HaTov v’HaMeitiv,” there is also a special formula. We don’t say it today, but there is a house of mourning, yes, there are others who haven’t abandoned this, and one may say it, it’s not a mistake, it’s a nice formula. And yes, as you say, in the Tosafot Rid it’s printed in Ashkenaz, one perhaps doesn’t say exactly the Rambam’s formula, but there are such formulas for a house of mourning, yes, it’s also brought in the Tur, which I remembered. But it also fits very well in the reason, that you’ll see only the first, ah, that further it’s a matter of, of finding the light, revealing finding the, bringing out gratitude even when it’s difficult.
The Formula for a House of Mourning
Speaker 1:
If one benches the fourth blessing one says thus: “HaMelech HaChai HaTov v’HaMeitiv” – the Almighty who is living and good and does good, “El emet, Dayan emet, shofet b’tzedek” – there’s such a piece here, “ha’omer l’olamo dai” – the Almighty still lives, because that one is, let’s understand, the Almighty still lives, etc. But the Almighty is just, He is a righteous judge, He killed that one, it’s a tzidduk hadin – justification of judgment, “shalit b’olamo la’asot kirtzono” – not that the Almighty had to do, the Almighty did because He wanted to, He is righteous, He has the ability, “she’anachnu avadav v’amo” – in practice, He remains God in our lives, we are His servants, “v’al hakol anachnu chayavim l’hodot lo u’l’varcho” – and for everything we are obligated to thank Him and bless Him – in every situation there is a place for “chayav adam l’varech al hara’ah k’shem she’mevarech al hatovah” – a person is obligated to bless on the bad just as he blesses on the good, “v’al hakol anachnu chayavim l’hodot lo u’l’varcho” – and for everything we are obligated to thank Him and bless Him, and therefore one can make “HaRachaman hu yenachem avelim eilu” – May the Merciful One comfort these mourners, and one says in this that the Almighty should help the family to be uplifted and the like, yes? One adds one’s own, it’s very important, one must add one’s own formula, as you say make a speech, or you say add “HaRachaman,” no, go back to the order.
Halacha 3 (Continued): Blessing for Grooms
Speaker 1:
Yes, he says further, “u’v’veit chatanim” – and in a house of grooms – there is also, “b’veit chatanim, mevarchin b’veit chatanim” – ah, here one speaks after finishing bentching, after the seven blessings, “achar Birkat HaMazon” – after Birkat HaMazon. Yes, but after Birkat HaMazon, not like a house of mourning in the home. Further, not one adds to finish the… Now today one, today after Birkat HaMazon. Ah, good. What will you make a new complaint. You can’t from our after, the Rebbe one places it down here, that one must think. The one places it down, entirely, that it’s still a story to Chassidut Yehuda she’ochel l’shem. He says, one blessing of the assumption, one blessing.
Halacha 2 (Continued): Blessing for Grooms After Birkat HaMazon
Speaker 1:
Right, not one adds differently in this. Now, one still holds with bentching, after bentching. Ah, good, you must make a new chapter. You can already say after.
The Rambam places it down here, one must think. The Rambam places it down, entirely, it’s still an addition to Birkat HaMazon, only one placed it right after Birkat HaMazon. It’s still an addition. Or, in other words, in a house of mourning one benched, one makes four blessings, in a house of grooms one makes ten blessings. One has more blessings, yes.
The Rambam’s Language
The Rambam says, “u’v’veit chatanim mevarchin Birkat Chatanim achar arba brachot eilu b’chol se’udah u’se’udah she’ochlin sham” – and in a house of grooms one blesses Birkat Chatanim after these four blessings at every meal that they eat there. He says one blessing for grooms, one blessing.
The Rambam says, “v’eimatai mevarchin brachot eilu?” – and when does one bless these blessings? He’s going to say that there are situations when one says seven blessings.
The Rambam says, “v’eimatai mevarchin brachot eilu? U’mi mevarech otan? Lo avadim v’lo ketanim” – and when does one bless these blessings? And who blesses them? Not slaves and not minors.
Discussion: Why Does the Rambam Mention Here Slaves and Minors?
Until now he hasn’t told us that a slave and a minor can be the one bentching. It hasn’t said by Birkat Chatanim, I don’t know why it’s a matter perhaps of a qualification.
Speaker 2:
Did we learn earlier that slaves and minors cannot bless for others?
Speaker 1:
No?
Speaker 2:
Did we learn in Chapter 1 something about this?
Speaker 1:
No? Chapter 1 didn’t say about this? Motzi being?
Speaker 2:
Yes. In “motziin acheirim”?
Speaker 1:
Amen. No, it was stated here by… something wasn’t stated? “Kol hashomei’a bracha k’oneh” – all who hear a blessing are like one who answers, it wasn’t stated that it must be an adult. It was stated “motzi mi she’chayav bo min haTorah” – one who is obligated from the Torah can exempt, that was stated, yes. A slave is also obligated apparently. It wasn’t stated, I don’t know. I don’t know clearly. Go further.
Speaker 2:
No, one must understand about this, what’s the point.
Speaker 1:
Okay, let’s look further. Say more.
Speaker 2:
No, it could be that here it’s simply a matter of honor of the community.
Continuation of the Rambam: Until When Does One Bless Birkat Chatanim
Speaker 1:
“Ad kamah mevarchin otah?” – Until when? That is, how… A house of grooms usually means the wedding. A house of grooms means the tent, there was often a tent that the groom set up at his father-in-law’s house to make the meal there. But until when? That is, what happens if one makes there the next night after the wedding again a meal?
“Ad kamah mevarchin otah? Im hayah almon she’nasa almanah” – if it was a widower who married a widow, it’s only once, “mevarchin otah b’yom rishon bilvad” – only at the wedding. The first day they made the meal, that’s the day.
“V’im hayah bachur she’nasa almanah, o almon she’nasa betulah” – which means that one of them is either a bachelor or a virgin, there is greater excitement. “Bracha zo osin kol shivat yemei hamishteh” – this blessing is done all seven days. All seven days.
Which Blessing Does One Say?
The Rambam says, about which blessing are we speaking here? “Bracha zo she’mosifin b’veit chatanim hi bracha achronah misheva brachot shel nissu’in” – this blessing that one adds in a house of grooms is the last blessing of the seven blessings of marriage. When you go to learn in Sefer Hilchot Ishut, the Rambam there speaks more about marriage, and there are seven blessings. The last of them is what one says after bentching in a house of grooms.
The Law of Panim Chadashot – New Faces
The Rambam says, “Bameh devarim amurim?” – In what case is this said? One says only one blessing, only the last blessing? “She’hayu ha’ochlin hen she’amdu b’virkat nissu’in v’sham’u habrachot” – when those who are eating are those who already previously participated in the chuppah and heard the blessings that were made after the chuppah, the seven blessings.
“Aval im hayu ochlin acheirim shelo sham’u Birkat Nissu’in bi’she’at nissu’in” – but if there are new people who haven’t yet heard the Birkat Nissu’in, “mevarchin bishevilon achar Birkat HaMazon sheva brachot k’derech she’mevarchin bi’she’at nissu’in” – one blesses for them now after Birkat HaMazon seven blessings just as one blesses at the time of marriage.
English Translation
This is the call for panim chadashot (new faces), it comes from here. Those who haven’t yet heard birkat nisuin (the wedding blessings), all seven blessings, we make them now. They’re very beautiful blessings, in honor of the chatan and kallah (groom and bride), and here we have an explanation with all these things. Those who have already heard it, it’s not interesting, but when there are new people, we say it again.
Speaker 2:
They explain, we’re talking here about seven days, so… it’s not just like that. All seven days more… ah, all seven days one actually needs to have panim chadashot. All those who already heard it at the chuppah (wedding canopy) can’t repeat it again.
Speaker 1:
Every day new people come.
Speaker 2:
Every day new people come.
The Law of Ten
Speaker 1:
Says the Rambam, “v’tzarich sheyiheyu asarah b’birkat chatanim” (and there need to be ten for the groom’s blessing), at a sheva brachot (seven blessings), at a bentching (grace after meals) there need to be ten people, “v’hachatanim min haminyan” (and the grooms are counted in the quorum). The groom can be the tenth. One doesn’t need to have eleven besides him, ten besides him.
Discussion: Can One Make Sheva Brachot with Several Grooms?
Speaker 2:
One can gather a bunch of grooms and they should come together and make a sheva brachot, and rejoice with each other. It’s an affordable idea.
Speaker 1:
That’s not what they meant here.
Speaker 2:
Maybe, one can.
Speaker 1:
I don’t know.
Speaker 2:
No, the grooms themselves, ah, they can make one for the other.
Speaker 1:
A few grooms who just had weddings come together, they can gather for a meal.
Speaker 2:
Ten grooms.
Speaker 1:
Perhaps at the Rebbe’s tisch (table) one does such things.
Speaker 2:
There’s a problem though, who will lift the groom on a bench? When they’re all grooms.
Birkat Chatanim as Part of Birkat HaMazon
Speaker 1:
It’s like an opening of a great matter. It’s like the first as if kohanim (priests), what should one have a problem with birkat kohanim (priestly blessing), this is birkat hedyot (a layman’s blessing). But now goes the Rebbe’s tisch, because each one comes for another.
But it’s interesting, the laws of birkat erusin (betrothal blessing) and birkat sheva brachot is a law in hilchot ishut (laws of marriage). The Rambam mentions it here because it’s connected to birkat hamazon (grace after meals).
Speaker 2:
Right, it sounds from the Rambam here… it’s true, you’re right, that birkat erusin one also makes at the chuppah before the ketubah (marriage contract), simply. But it sounds from the Rambam that you add it to the meal according to the matter. You’ll say the first blessing, and after that you have boneh Yerushalayim (who rebuilds Jerusalem), and all six blessings are part of birkat hamazon. That’s how it looks.
Birkat HaMazon as an Opportunity for Prayer
Speaker 1:
It sounds like birkat hamazon has become another opportunity for prayer, if you look at how it goes. Because normally one would think, everything you need to say, mention it at prayer. At prayer you mention ya’aleh v’yavo (may it rise and come), and at shome’a tefillah (who hears prayer) one can mention extra requests. Where do other side things come in? Birkat hamazon is thanking the Almighty for the bread. But once they added boneh Yerushalayim and that, it’s already…
Speaker 2:
Yes, it looks, it looks.
Speaker 1:
Well, I can tell you, you need to think, birkat hamazon is more than prayer from the Torah, but not the order. It looks like birkat hamazon even has a source from the Torah, and certain things more than prayer, or at least equally. It looks like it’s a whole order.
And I can tell you, beit chatanim (house of grooms) is an exciting thing, it’s not something one can add during davening (prayer). It’s a matter that has to do with a meal. Yes, I’m not just talking, not just beit chatanim, I mean in general, but…
—
Halacha 2 (Continued): Forgot and Didn’t Mention on Shabbat or Yom Tov
The Rambam’s Language
Speaker 1:
Says the Rambam further, “shachach v’lo hizkir b’Shabbat o b’yom tov kedushat hayom” (forgot and didn’t mention on Shabbat or yom tov the sanctity of the day). He didn’t mention Shabbat or yom tov kedushat hayom. Ah, now we’re going to learn what happened, one didn’t… the laws that one needs to do. What happened if one forgot something?
Says the Rambam, “im nizkar kodem she’yomar beracha revi’it” (if he remembered before saying the fourth blessing). So, on Shabbat he says there… that means he adds a fourth blessing, and he says, “baruch asher natan Shabbatot menuchah l’amo Yisrael l’ot ul’vrit kodesh” (blessed is He who gave Sabbaths of rest to His people Israel as a sign and holy covenant).
“L’ot ul’vrit kodesh” – Shabbat as a Covenant
It’s interesting, here it says that Shabbat itself is a brit kodesh (holy covenant).
Speaker 2:
Certainly, it says “l’ot hi” (it is a sign).
Speaker 1:
It’s a brit, yes. I haven’t seen him say mekadesh haShabbat (who sanctifies the Shabbat).
Speaker 2:
No, good. I just want to say, everyone knows the words brit kodesh, this is a strong source that brit kodesh is Shabbat, more than brit milah (circumcision). Brit milah is like a crown. Why does one say a brit kodesh? Where does it say “v’chotam b’ot brit kodesh natan” (and sealed with the sign of the holy covenant)?
Speaker 1:
One says yes, “v’ot brit kodesh” (and the sign of the holy covenant).
Speaker 2:
No, but the words “brit kodesh,” the expression “brit kodesh” isn’t… in the blessings, birkat hamazon one says…
Speaker 1:
Yes yes, “v’al britcha shechatamta bivesarenu” (and for Your covenant which You sealed in our flesh). And “v’al Toratcha shelimadtanu” (and for Your Torah which You taught us). “V’al chukecha shehodatanu” (and for Your statutes which You made known to us). “V’al britcha shechatamta bivesarenu” (and for Your covenant which You sealed in our flesh).
Speaker 2:
Okay, very good. Here Shabbat is the ot brit kodesh (sign of the holy covenant).
Continuation of the Rambam: On Festivals and Rosh Chodesh
Speaker 1:
“V’chadashim u’vkarim” (and months and mornings), Shabbat. But festivals, “baruch asher natan yamim tovim l’amo Yisrael l’sason ul’simchah” (blessed is He who gave festivals to His people Israel for joy and gladness), “v’chadashim u’vkarim” Israel and the times.
And then he makes a fourth blessing, and then one makes another blessing. He has no problem with adding a blessing or what. Usually one doesn’t do it, but in this case, yes, the matter of birkat hamazon is strong enough that one should add a blessing. Yes.
Why Can One Add a Blessing?
It could be as if originally on Shabbat there comes an extra blessing of mekadesh haShabbat, but the Sages combined it. If you want, as it is originally, if you forgot, you actually make the extra blessing. Very good.
If One Already Started the Fourth Blessing
And when it’s the fourth blessing, when one is kore’a et shemo (calls His name), the fourth blessing, then what?
Speaker 2:
He already finished al hakol (for everything), he doesn’t stop.
Speaker 1:
No, he says started, started. Once he already started the fourth blessing, he already started to say “baruch atah” (blessed are You), he stops that he doesn’t need to return to the beginning, in any case with birkat hamazon he only needs to come until the beginning of hazan (who nourishes).
Dispute Between Rambam and Ra’avad
So says the holy Rambam. But the holy Ra’avad disagrees. The Rambam says that the Ra’avad doesn’t speak to the matter, but the Rambam made a mistake.
Because the Rambam says, and the Rambam learned a law that one who is accustomed to say tachanun (supplication), the Rambam brings a law after prayer, one who says tachanun makes plus, and he forgot, he can’t return. He can’t return to pray, he can’t return to the service. Not he must, he can’t say that he needs to return to the service.
Seemingly the same thing, although tov u’meitiv (who is good and does good) is not from the Torah, but he holds that it’s like a custom. That means, for him it means a part of bentching. It can only go back to nachem (console).
The Ra’avad would have agreed that when one has already completely finished. He says, as long as one is still in the middle of davening it’s still called. That means the Ra’avad says so… seemingly, according to this calculation, the Ra’avad says that until one finishes, wherever finishing is, there’s what to say after yehi ratzon (may it be Your will), until after yehi ratzon. He interprets that he said that this is still the requests of needs.
According to the same logic that the Ra’avad says, that as long as he hasn’t completely finished, he only needs to go back to “techilat boneh Yerushalayim” (the beginning of who rebuilds Jerusalem).
—
Halacha 2 (Continued): Laws of Rosh Chodesh, Chol HaMoed, Chanukah and Purim
The Rambam’s Language
Speaker 1:
Says the Rambam further, on Rosh Chodesh (new month), what can’t you say “retzeh v’hachalitzenu” (be pleased and strengthen us)?
Speaker 2:
So says indeed the Ra’avad, what is this about the mazal (constellation)?
Speaker 1:
We’ll look in the later authorities and we’ll see that it’s not so simple.
Rosh Chodesh – No Seal
He says Rosh Chodesh. I tell you, Rosh Chodesh is different. Rosh Chodesh, if he remembered before the fourth blessing, he says “baruch shenatan Rashei Chadashim l’amo Yisrael l’zikaron” (blessed is He who gave new months to His people Israel as a remembrance), but he doesn’t say “baruch atah Hashem” (blessed are You, God), he has no seal, as with Shabbat and yom tov, “u’matchil beracha revi’it v’gomer” (and begins the fourth blessing and finishes).
Discussion: Why Is Rosh Chodesh Different?
Why? What’s different about Rosh Chodesh? Why doesn’t Rosh Chodesh get a seal?
Speaker 2:
But at musaf (additional service) one says the extra blessing.
Speaker 1:
Well, what’s wrong? Why doesn’t one say on Rosh Chodesh “mekadesh Yisrael v’Rashei Chadashim” (who sanctifies Israel and the new months), as one does at musaf? Well, well, what’s different about Rosh Chodesh than Shabbat?
Speaker 2:
One can perhaps also say it, because on yom tov one must eat, but on Rosh Chodesh one doesn’t have to eat.
Speaker 1:
Ah, good. So there’s a distinction. Simply, Rosh Chodesh is forbidden in fasting, but not fasting and eating is another thing. How is this exactly relevant?
Speaker 2:
Yes, but… ah, one can eat a little something, one can eat fruits, that means, it’s not a fixed meal.
Speaker 1:
Okay, continue.
Rosh Chodesh, Chol HaMoed, Chanukah and Purim – One Doesn’t Need to Return
These are the laws of Rosh Chodesh. Further, “v’im lo nizkar ad shehitchil beracha revi’it, gomrah” (and if he didn’t remember until he started the fourth blessing, he finishes it), and one doesn’t need to start bentching again from the beginning of Rosh Chodesh. “V’chen b’cholo shel mo’ed uv’Chanukah u’Purim” (and so on the intermediate days of the festival and on Chanukah and Purim).
It’s very interesting, because that Shabbat and yom tov one must eat, it’s simple that Shabbat has for itself a birkat hamazon, and the formula the Sages established says that every prayer of Shabbat needs to be with the additions of the Sages. Therefore, today’s Shabbat bentching has in it an addition.
Not so Rosh Chodesh, does one say an obligation for a person to wash? Even people wash, let’s say, but it’s not simple that today’s formula the Sages established of bentching comes with a birkat hamazon, which not necessarily today there is a birkat hamazon. It’s interesting, this is the conclusion.
“V’chen b’cholo shel mo’ed uv’Chanukah u’Purim” (and so on the intermediate days of the festival and on Chanukah and Purim), days when there’s no obligation to eat.
Discussion: Purim – A Question
It’s interesting, because Purim I could have said that there is an obligation of mishteh v’simchah (feasting and joy). What can be an obligation of mishteh v’simchah perhaps clearly not bread.
Speaker 2:
Right, so seemingly one needs to work out the calculation here.
Speaker 1:
Intoxication is a returning matter.
Speaker 2:
What?
Speaker 1:
Yes, seemingly that’s how the calculation comes out here.
Speaker 2:
Seemingly one must think so, yes.
Speaker 1:
One returning matter, so it says, yes.
Speaker 2:
The Rema says that one can be secluded, because…
Speaker 1:
Purim has other reasons.
Speaker 2:
Purim has other reasons. The Rema didn’t say about a drunk. A drunk, a drunk with…
Halacha 2 (End): A Drunk and Bentching
Speaker 1: There’s a time, because Purim I could have said the obligation of mishteh v’simchah. Perhaps mishteh v’simchah doesn’t require bread. Right, so seemingly one needs to come out that a drunk doesn’t need to return. What? Seemingly that’s how the calculation comes out here. I mean one thinks so, yes.
Speaker 2: One returns, so it says.
Speaker 1: Yes, the Rema says that one can add the calculation. Purim has another reason. The Rema didn’t say about a drunk.
Speaker 2: A drunk may bentch.
Speaker 1: Yes, so it says, the Zohar has a discussion about why a drunk may bentch, why he may bentch on wine. But at prayer he told us.
Speaker 2: So I say Purim, he’s probably not relevant, because besides that there’s no joy.
Speaker 1: I understand, a drunk is not prayer, but bentching…
Speaker 2: Yes, I understand that. Because that’s the order, the law is that one bentches drunk. The Zohar has a long beautiful discussion about why a drunk may bentch.
Speaker 1: Yes, but the fact is certainly that he may. No doubt about it.
Practical Point: Bentching on Purim
Speaker 1: Okay, so he needs, if on Purim one needs to say that one needs to bentch, davening is permitted for him drunk, but bentching one needs anyway. Right. It’s a good opportunity, because then one can add sermons.
Speaker 2: Ah, very good.
Speaker 1: No, the sermons one adds on al eleh (for these).
Speaker 2: I learned now that birkat hamazon is like a whole Shemoneh Esreh (eighteen blessings). There’s request, praise, there’s almost everything.
Speaker 1: Very good. If one is drunk one can make at birkat hamazon a long sermon.
Halacha 3: Forgot to Bentch – Returns and Blesses As Long As It Hasn’t Been Digested
Speaker 1: Okay, now, not he forgot, he made a mistake, right? He forgot to bentch.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: He didn’t forget to eat, as the teachers used to say. To eat he didn’t forget.
Speaker 2: Ahh.
The Law: As Long As the Food Hasn’t Been Digested in His Intestines
Speaker 1: So it is, im nizkar kodem sheyit’achel hamazon b’me’av (if he remembered before the food is digested in his intestines), that means, the food is eaten twice. It’s eaten once in the mouth, and it’s eaten again in the stomach.
Speaker 2: Yes, sheyit’achel hamazon b’me’av (that the food is digested in his intestines).
Speaker 1: Just as there are teeth here, there are also inner teeth.
Speaker 2: Yes, the system.
Speaker 1: But the point is that it’s enough for digestion. Chozer u’mevarech (he returns and blesses).
Rabbi Mani – Uncertain If He Bentched
Speaker 1: V’cheiván d’amrinan Rabbi Mani v’lo yada (and since we say Rabbi Mani and he doesn’t know), not only he forgot, he doesn’t know, he’s uncertain, whether he bentched or not, he doesn’t remember, “birachti o lo birachti” (did I bless or didn’t I bless), chozer u’mevarech (he returns and blesses). Because it’s not sheyit’achel hamazon b’me’av (that the food is digested in his intestines), because then he didn’t feel satisfaction. Right, but as long as the satisfaction is there, one needs to make, it shows that one is obligated to bentch as long as one is satisfied. But the grandchild can’t anymore, it’s finished.
Thus far the laws of blessings.
Digression: “Shkoyach BaShefer” – Simple Jewish Gratitude
Speaker 2: I heard that someone said that he doesn’t want to say “shkoyach BaShefer” (thanks to the Creator) because he ate. He says, it’s hard not to burst out, it’s hard not to burst out.
Speaker 1: Ah, you’re saying that… okay, but that’s the point of…
Defense of “Shkoyach BaShefer”
Speaker 1: One needs very strongly in the style that Jews should say “shkoyach BaShefer.” It’s clear that when a person is in the middle of eating and he eats something good, he says “oy, shkoyach BaShefer,” it’s clear that it’s a good thing. Because now he makes birkat hamazon, that’s already a rabbinic service. So he holds himself in, he burns with love for the Almighty, wait until he’ll say birkat hamazon.
Speaker 2: I shouldn’t say shkoyach to Him? It doesn’t make sense. Let, let him. Don’t be so elitist. Not every person is made to think about Plotinus and about I don’t know what.
Speaker 1: What, shkoyach means I give you strength? Shkoyach BaShefer! He’s a simple Jew, he mentions the Almighty all the time, he eats the insides of the oats. Shkoyach speaks in Yiddish, he says thank you.
“Yasher Koach” and the Borrowed Name
Speaker 2: Ah, yasher koach (may your strength be firm) is a problem because the Almighty doesn’t need strength.
Speaker 1: But it’s become such a borrowed name for thanks. No, we may use a thanks.
Why Chazal Made the Formula of Blessings
Speaker 1: They say, when one speaks to the Almighty, we may remember that the Almighty is not your friend. No, not any vulgar language. For this Chazal (our Sages of blessed memory) made the formula of blessings, because people will say “thank you Hashem” or “shkoyach BaShefer.”
Speaker 2: You’re saying one should say “thank you Hashem”? Open your eyes and see, it’s a more beautiful thing “thank you Hashem.” Look inside.
Speaker 1: People come and turn back the wheel. No, but this…
Speaker 2: Well, yes, already.
—
Thus far the laws of birkat hamazon chapter 2.
הלכות ברכות פרק ב׳ – תמלול
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער שיעור – הלכות ברכות, פרק ב׳ (רמב״ם ספר אהבה)
—
הלכה א׳: סדר ברכת המזון – די פיר ברכות און ווער האט זיי מתקן געווען
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“סדר ברכת המזון כך הוא” – ס׳איז דא פיר ברכות: (1) ברכת הזן, (2) ברכת הארץ, (3) בונה ירושלים, (4) הטוב והמטיב. ברכה ראשונה – משה רבינו תקנה בשעה שירד להם המן. שנייה – יהושע תקנה ווען ער האט אריינגעפירט אידן אין ארץ ישראל. שלישית – תקנו דוד ושלמה בנו – בונה ירושלים. רביעית – הטוב והמטיב – חכמי המשנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר שניתנו לקבורה.
פשט:
דער רמב״ם לייגט אויס די סדר פון ברכת המזון: פיר ברכות, יעדע מתוקן געווארן אין א באזונדערע תקופה דורך א באזונדערע פיגור. די ערשטע דריי זענען פארבונדן מיט היסטארישע מתנות (מן, ארץ ישראל, ירושלים/בית המקדש), און די פערטע מיט א שפעטערדיגע נס.
חידושים און הסברים:
א) וואס מיינט “משה רבינו תקנה” – א ברייטע חקירה:
א שווערע שאלה: וואס הייסט “משה רבינו תקנה”? ס׳קען דאך נישט מיינען אז משה האט מתקן געווען די עצם מצוה פון ברכת המזון, ווייל דאס איז א מצוה מן התורה – “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך” – וואס דער אייבערשטער האט געהייסן, און משה איז נאר געווען דער איבערגעבער. אויב “תקנה” מיינט בלויז אז ער האט איבערגעגעבן די מצוה, וואלט דאס געווען א מאדנע לשון “תקנה”.
עטלעכע מהלכים:
(1) משה האט מתקן געווען דעם אופן/פארמאט, נישט די נוסח: אזוי ווי ביי תפילה (הלכות תפילה) האט דער רמב״ם געזאגט אז די עצם מצוה איז צו דאווענען באופן שבח, הודאה, ובקשה, אבער די נוסח האבן ערשט די אנשי כנסת הגדולה מסדר געווען – אזוי אויך דא: משה האט מתקן געווען אז מ׳זאל בענטשן באופן פון הודאה אויף עסן, אבער די ספעציפישע ווערטער האבן די אנשי כנסת הגדולה שפעטער פארמולירט. דאס שטימט מיט וואס דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז אנשי כנסת הגדולה האבן מתקן געווען די נוסח פון אלע ברכות און תפילות.
(2) משה האט טאקע געמאכט א נוסח, אבער נישט אונזער נוסח: ער האט געגעבן א נוסח ווען ס׳איז געפאלן מן, אבער שפעטער האבן די אנשי כנסת הגדולה “ריקאנסטראקטעד” אדער באנייט די נוסח – אזוי ווי חז״ל זאגן “שכחו וחזרו ויסדום”. דער פשט אין “משה רבינו תקנה” איז אז ער האט אויסגעלערנט די אידן צו בענטשן מיט עפעס א נוסח, אבער יענע נוסח איז נישט אונזער הייַנטיגע נוסח.
(3) אפשר משה׳ס תקנה איז געווען דער אופן פון הודאה + בקשה: ברכת המזון איז בעיקר הודאה (דאנקען דעם אייבערשטן), אבער ס׳איז אויך דא בקשה – ווי למשל “יחזיר עבודתו למקומה” (אין בונה ירושלים). דאס ערינערט אן דעם רמב״ם׳ס כלל אין הלכות תפילה אז תפילה דארף זיין באופן פון שבח, הודאה, ובקשה. אפשר דאס איז געווען משה רבינו׳ס תקנה – אז ברכת המזון זאל אייביג אנטהאלטן סיי הודאה סיי בקשה, אזוי ווי ביי תפילה.
ב) דער רמב״ן׳ס שיטה און זיין מחלוקת מיט׳ן רמב״ם:
דער רמב״ן אין זיינע השגות זאגט אז די לשון פון ברכת המזון איז נישט מן התורה, און די נביאים האבן מתקן געווען א נוסח מסודר. דער רמב״ן׳ס שיטה ווערט אנאליזירט אין קאנטעקסט פון זיין מחלוקת מיט׳ן רמב״ם וועגן הלל: דער רמב״ם האט געזאגט אז הלל קען נישט זיין מדאורייתא ווייל הלל שטייט אין תהלים (וואס איז שפעטער ווי משה). דער רמב״ן האט געענטפערט: וואס הייסט ס׳קען נישט זיין? – אזוי ווי משה רבינו האט מתקן געווען ברכת המזון, קריאת שמע, תפילה, אזוי קען אויך הלל זיין מדאורייתא אפילו אויב דוד המלך האט שפעטער געמאכט די ספעציפישע נוסח.
דער חידוש: פון דעם רמב״ן׳ס ראיה זעט מען אז דער רמב״ן פארשטייט “תיקן” ווי ממש מאכן א נוסח – ווייל ער ברענגט ראיה פון משה׳ס תקנה אויף ברכת המזון צו באווייזן אז מ׳קען האבן א מצוה מדאורייתא אפילו ווען די נוסח איז שפעטער געמאכט געווארן.
ג) ראיה פון “כאמור פותח את ידך” אז די נוסח איז נישט אריגינעל פון משה:
דער בית יוסף פרעגט: אין אונזער נוסח פון ברכת הזן שטייט “כאמור פותח את ידך” – אבער דאס איז דאך א פסוק פון תהלים, וואס איז געשריבן געווארן דורך דוד המלך, הונדערטער יאר נאך משה רבינו! ווי קען דאס זיין אין א ברכה וואס משה רבינו האט מתקן געווען? דער פשוט׳ער תירוץ: דאס שטיקל “כאמור פותח את ידך” האט משה טאקע נישט געזאגט – ס׳איז א שפעטערע צוגאב. (ס׳איז דא אויך א תירוץ אז “פותח את ידך” איז געווען א שפריכווארט פאר תהלים, אבער דאס איז נישט דער פשוט׳ער פשט.)
ד) “דוד ושלמה בנו” – נישט ליטעראלי צוויי מתקנים:
ווי קומט אריין דוד און שלמה צוזאמען אלס מתקנים פון בונה ירושלים? דער הסבר: “דוד ושלמה” מיינט נישט ליטעראלי אז ביידע האבן זיך אוועקגעזעצט און מתקן געווען א נוסח. ס׳איז אזוי ווי מ׳זאגט “אנשי כנסת הגדולה” אדער “בית דינו של שאול” – ס׳מיינט יענע תקופה, דער רוח הדברים פון יענע צייט. דוד האט אויפגעהויבן ירושלים אלס הויפטשטאט און געברענגט דעם ארון אהין, שלמה האט געבויט דעם בית המקדש – צוזאמען האבן זיי אריינגעברענגט ביי כלל ישראל די חשיבות פון ירושלים, וואס האט גורם געווען די ברכה פון “בונה ירושלים”. ס׳איז מער א מדרש – די רוח פון יענע תקופה, נישט א ספעציפישע תקנה פון ביידע אינדיווידועל.
ה) הטוב והמטיב – הרוגי ביתר:
די פערטע ברכה “הטוב והמטיב” האבן חכמי המשנה מתקן געווען. דער אנלאס: נאך חורבן בית שני, אין שטאט ביתר (וואו בר כוכבא האט געפירט זיין מרידה), האט דער רוימישער קייזער אדריאנוס אויסגעהרג׳עט אסאך אידן. די הרוגים זענען נישט באגראבן געווארן א לאנגע צייט. ווען מ׳האט ענדלעך דערלויבט זיי צו באגראבן (“שניתנו הרוגי ביתר לקבורה”), האבן חכמי המשנה מתקן געווען “הטוב והמטיב” – “הטוב” אז די גופים זענען נישט פארפוילט געווארן, “והמטיב” אז מ׳האט זיי געקענט מקבר זיין.
ו) דער גלות׳דיגער אופי פון הטוב והמטיב:
די ברכה רביעית איז א “נעבעכדיגע ברכה” – זייער גלות׳דיג אין איר וועזן. די פריערדיגע ברכות האבן כאטש א שטיקל גאולה אין זיך. אבער הטוב והמטיב איז מתוקן געווארן אויף א מינימאלע ישועה: מ׳האט אונז שוין נעבעך געהארגעט, אבער כאטש מ׳האט אביסל רחמנות געהאט אויף די גופים. דאס איז א ברכה אויף “the less of the evils” – מ׳פרייט זיך אויף דעם חלק הישועה, אבער אויף א מינימאליסטישן אופן. עס שטימט מיט דעם כלל אז מ׳מאכט א ברכה על הרע כשם שמברך על הטוב.
ז) דער אינדיווידואליסטישער כאראקטער פון הטוב והמטיב לעומת בונה ירושלים:
בונה ירושלים בעט מען פאר א “major milestone” – א כלל׳דיגע גאולה, בנין ירושלים. אבער הטוב והמטיב רעדט פון נחמה און חיזוק פאר דעם אינדיווידועלן מענטש – “הוא זן ומפרנס פאר יעדן צעבראכענעם מענטש.” די ווערטער אין הטוב והמטיב – “רחמים, חן וחסד ורחמים, הצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה” – זענען אלעס אינדיווידואליסטישע זאכן. אז דו האסט געהאט אביסל א בעסערע טאג, אביסל שמחה אין שטוב – דאס איז דער פלאץ וואו מ׳לייגט עס צו.
ח) היסטארישע שיכטן אין ברכת המזון – פאראלעל צו תפילה:
אזוי ווי ביי די דריי תפילות ברענגט מען אז אברהם, יצחק, יעקב האבן זיי מתקן געווען (כאטש דער רמב״ם ברענגט כנגד קרבנות), אזוי אויך ביי ברכת המזון איז דא א היסטארישע שיכטונג: ערשט האט דער אייבערשטער געגעבן צו עסן (מן), דערנאך ארץ ישראל (ירושה), דערנאך ירושלים (דוד המלך). ווען א מענטש בענטשט, לעבט ער דורך די גאנצע היסטאריע.
[דיגרעסיע: עס ווערט דערמאנט א מקור פון ר׳ יצחק אייזיק טירנא (אדער אנדערע ראשוני אשכנז) אז “על הנסים” איז מתוקן געווארן דורך די ישיבה אין נהרדעא. דער הסבר: די ארץ ישראל׳דיגע אידן האבן געזען אז זייערע שמחות האבן נישט געהאט קיום, האבן זיי געזאגט שבח אויף דעם אייבערשטן׳ס נסים. ס׳מיינט נישט דווקא אז דוקא יענע מענטשן וואס האבן געזען די נסים האבן געמאכט די נוסח – נאר די ישיבה אין נהרדעא האט פארמולירט די נוסח “על הנסים”. דאס איז א משל צו ווי “תקנו” מיינט נישט אייביג ליטעראלי יענע ספעציפישע מענטשן, נאר דער רוח פון יענער תקופה.]
—
הלכה א׳ (המשך): דין פועלים – ארבעטער וואס עסן ביים בעל הבית
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
פועלים שאוכלים מלחם בעל הבית – אינם מברכין לפניהם (מאכן נישט קיין ברכה ראשונה), ולאחר הסעודה מאכן זיי שתי ברכות בלבד – ברכת הזן און ברכת הארץ – כדי שלא יבטלנו ממלאכתו בעל הבית. אבער אויב זיי עסן משלהם (פון זייער אייגענעם), או שבעל הבית מיסב עמהם – מברכין ארבע ברכות כשאר כל אדם.
פשט:
ארבעטער וואס ווערן באצאלט מיט עסן פון בעל הבית, דארפן נישט מאכן ברכה ראשונה, און נאכן עסן זאגן זיי נאר צוויי ברכות (הזן און הארץ), כדי נישט צו מבטל זיין דעם בעל הבית׳ס צייט. אבער אויב זיי עסן פון זייער אייגענעם, אדער דער בעל הבית זיצט מיט זיי, בענטשן זיי פולשטענדיג פיר ברכות.
חידושים און ביאורים:
א) קשיא אויף דעם פטור פון ברכה ראשונה:
ברכת המוציא איז דאך א האלבע רגע! וויאזוי קען דער קארגסטער בעל הבית האבן א טענה אויף אזא קורצע ברכה? דער תירוץ: ס׳גייט נישט בלויז אום די ברכה אליין. דער ארבעטער דארף אריינגיין אין א כובד ראש, אפשר טראכטן צי זיינע הענט זענען ריין – דאס גאנצע פראצעדור נעמט צייט. דערצו, ברכה ראשונה איז נאר מדרבנן, און די רבנן האבן נישט מתקן געווען פאר איינעם וואס האלט אינמיטן ארבעטן. ברכה אחרונה (ברכת המזון) איז אבער דאורייתא, דערפאר קען מען עס נישט אינגאנצן אוועקנעמען – נאר מקצר זיין צו צוויי ברכות.
ב) וויאזוי פאסט בונה ירושלים אריין אין ברכת הארץ (ביי פועלים):
ווען דער פועל זאגט נאר צוויי ברכות, ווערט בונה ירושלים אריינגעלייגט אין ברכת הארץ – “כולל בונה ירושלים בברכת הארץ.” דער יסוד: בונה ירושלים איז בעצם קאנעקטעד צו ברכת הארץ – ס׳איז ווי א קלעריפיקעישאן אדער א תנאי אין ברכת הארץ. דאס ווערט פארגליכן צו “הביננו” ביי תפילה – וואו מ׳לייגט אלע בקשות צוזאמען אין איין ברכה ווען מ׳האט נישט קיין צייט, אבער דער תוכן בלייבט.
ג) דער שורש פון בונה ירושלים אלס באזונדערע ברכה:
בונה ירושלים איז מעיקרא נישט א באזונדערע ברכה – ס׳איז א חלק פון ברכת הארץ. ווען דוד און שלמה האבן עס מתקן געווען, האבן זיי עס ארויסגענומען אלס א באזונדערע ברכה, ווייל ס׳איז שענער צו מאכן עקסטערע ברכות. אבער ביי פועלים, וואו מ׳דארף מקצר זיין, לייגט מען עס צוריק אריין אין ברכת הארץ – ווייל דאס איז דער אריגינעלער פלאץ.
ד) “בעל הבית מיסב עמהם” – צוויי פשטים:
(1) ווען דער בעל הבית זיצט מיט זיי, איז ער נישט מקפיד אויף זייער צייט; (2) ווען דער בעל הבית איז דארט, דארף ער אליינס אויך מאכן ברכת המזון, אזוי אז ס׳איז ממילא קיין ביטול. ס׳קען זיין ביידע.
ה) “והם היו אוכלים משלהם” – א מוסר השכל:
ווען ארבעטער עסן פון זייער אייגענעם, זאגן חכמים: אזא רשע (דער בעל הבית וואס גיט נישט צו עסן) – זאלסטו בענטשן א לאנגע בענטשן! דאס הייסט, ווען דער בעל הבית באצאלט נישט מיט עסן, ביסטו נישט אונטער זיין צייט-דרוק, און דו בענטשסט פולשטענדיג.
ו) צי זענען די הלכות נוגע היינט:
היינט פירט מען זיך נישט אזוי, ווייל: (1) בעלי בתים זענען נישט מקפיד אויף אזעלכע זאכן; (2) מ׳ארבעט נישט אזוי אינטענסיוו ווי אמאל – א פיזישער פועל האט טאקע נישט קיין רגע, אבער היינט רעדט מען אויפ׳ן פאון ביי דער ארבעט; (3) מ׳נעמט ברכות נישט גענוג ערנסט – מ׳כאפט דורך די גאנצע ברכת המזון, אזוי אז דער חילוק צווישן צוויי ברכות און פיר ברכות איז נישט אזוי גרויס. אבער דער מוסר השכל איז אז מ׳דארף לערנען פון די הלכות צו נעמען ברכות מער ערנסט.
[הערה בצד: ס׳איז פארהאן א קורצע נוסח פון ברכת המזון (אויף דעם יסוד פון דעם וואס חז״ל האבן געמאכט קיצורים פאר פועלים), וואס איז איבערגעקוקט געווארן דורך גדולי ישראל.]
—
הלכה ב׳: ברכת הארץ – נוסח, אינהאלט, און באדייטונג
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
ברכת הארץ צריך לומר הודאה בתחילתה ובסופה, און די חתימה איז “על הארץ ועל המזון”. כל שלא אמר “ארץ חמדה טובה ורחבה” בברכת הארץ – לא יצא ידי חובתו. וצריך להזכיר בה ברית ותורה, און ברית קודם לתורה.
פשט:
ברכת הארץ דארף אנטהאלטן א הודאה אין אנהייב און אין סוף. מען מוז דערמאנען “ארץ חמדה טובה ורחבה”, און אויך ברית (מילה) און תורה – ברית פאר תורה.
חידושים און ביאורים:
א) “על הארץ ועל המזון” – פארוואס ווערט מזון נאכאמאל דערמאנט:
כאטש מען האט שוין געזאגט ברכת הזן אויף דעם מזון, ווערט מזון נאכאמאל דערמאנט אין דער חתימה פון ברכת הארץ. דער פשט: “על הארץ ועל המזון” מיינט “על הארץ ועל המזון שלה” – דער מזון וואס קומט פון דער ארץ. די ארץ ווערט געלויבט ווייל זי איז “טובה ורחבה” – זי פראדוצירט מזון.
ב) דער גרויסער קשיא: וואס מיינט ברכת הארץ אין חוץ לארץ?
ווען א איד זיצט אין חוץ לארץ און האט נישט קיין ארץ, וואס איז דער אינהאלט פון ברכת הארץ? די ארץ פראדוצירט נישט זיין מזון, ער איז נישט דארט – וואס טראכט מען ווען מען זאגט “ארץ חמדה טובה ורחבה” אין אמעריקע?
דער זוהר׳ס תירוץ: דער זוהר פרעגט דעם זעלבן קשיא און ענטפערט אז מען מיינט “ארץ העליונה” – די שכינה. אבער אויפ׳ן פשוט׳ן פשט בלייבט דער קשיא אומבאענטפערט.
ג) א מעגליכער תירוץ – ברכת הארץ איז א ברכה אויף אידישקייט:
ברכת הארץ איז נישט סתם א ברכה אויף א שטיק לאנד – ס׳איז א ברכה אויף אידישקייט בכלל. דער ראיה: מען דארף דערמאנען אין דער זעלבער ברכה: (1) ארץ חמדה טובה ורחבה – דאס לאנד, (2) ברית מילה – דער גוף׳ליכער סימן, (3) תורה – דער גייסטיגער אינהאלט. דאס זענען אלע “סימנים לאומיים” – זאכן מיט וואס אידן זענען מיוחד פון אלע פעלקער: זיי האבן זייער אייגענע לאנד, זייער אייגענע גוף (ברית מילה), און זייער אייגענע תורה. אויב אזוי, איז ברכת הארץ כמעט ווי א ברכת התורה – א ברכה אויף דעם וואס “איך בין א איד, איך באלאנג צו ארץ ישראל”, אפילו ווען מען איז פיזיש אין חוץ לארץ. דאס איז א שטיקל תירוץ אויפ׳ן קשיא – אין חוץ לארץ זאגט מען ברכת הארץ ווייל מען דערמאנט דעם גאנצן אידישן אידענטיטעט.
ד) “ארץ חמדה טובה ורחבה” – פארוואס דוקא אין גלות:
דוקא אין גלות דארף מען ערשט זאגן “ארץ חמדה טובה ורחבה” – מען טאר נישט פארגעסן ארץ ישראל וואס מיר האבן געהאט. די ארץ וואס ווערט דערמאנט איז די ארץ וואס מען גלוסט צו איר, וואס מען איז פארשיעבד געווארן פון איר. דאס איז נישט “ארץ העליונה” – ס׳איז די ממש׳דיגע ארץ ישראל.
ה) “לא יצא ידי חובתו” – וואס מיינט עס?
דער רדב״ז און אנדערע ראשונים זאגן בפירוש אז “לא יצא” מיינט נישט אז מען דארף איבערבענטשן – ס׳מיינט בלויז אז מען האט נישט געטון ווי חז״ל האבן געזאגט, אבער בדיעבד איז מען יוצא.
ו) ברית קודם לתורה – דער ראב״ד׳ס ביאור:
דער רמב״ם זאגט אז ברית קודם לתורה. דער ראב״ד ערקלערט: ברית איז קודם אין צייט – דער אייבערשטער האט שוין געגעבן ברית מילה צו אברהם אבינו (פרשת לך לך), פריער ווי מתן תורה.
ז) דרייצן בריתות ביי ברית מילה – “מילת מנחה” (לייטוואָרט):
אין פרשת לך לך (ביי ברית מילה) שטייט דרייצן מאל די ווארט “ברית”. אויך אין סוף ספר דברים (ביי דער ברית פאר די תורה) שטייט דרייצן מאל “ברית”. דאגעגן, “תורה כולה נכרתה על שלש בריתות” – די תורה בכלל איז נאר דריי מאל “ברית”.
[דיגרעסיע: דער מושג פון “מילת מנחה” (לייטוואָרט) – א טערמין פון דער היינטיגער חכמת המקרא. דאס מיינט אז אין געוויסע פרשיות אין תורה ווערט א באשטימטע ווארט איבערגעחזר׳ט פילע מאל אלס א סטיליסטישער מיטל, צו מרמז זיין א באזונדערע באדייטונג. ביישפילן: (1) “טוב” אין בראשית א׳ – “וירא כי טוב” ווערט איבערגעחזר׳ט, (2) “כהן” אין פרשת חוקת – זיבן מאל, (3) “נרות” ביי דער מנורה, (4) דער זוהר רעכנט אויך אזעלכע חשבונות. דער פשט: ווען די תורה שרייבט דרייצן מאל “ברית” אין איין פרשה, וויל זי מרמז זיין אז ברית איז “חשוב פי שלש עשרה” – עפעס באזונדערס וויכטיג.]
ח) ברית מילה חשוב׳ער ווי תורה?
ברית מילה האט דרייצן בריתות, און כל התורה כולה האט נאר דריי. לאגיש זאגט מען זיכער נישט אז ברית איז חשוב׳ער ווי תורה – ברית מילה אליין זענען מיר נאר מחויב ווייל ס׳שטייט אין תורה. אבער אין א געוויסע זין האט ברית מילה א חשיבות פאר דער תורה – ס׳איז א מדרש וואס האט א טיפערע באדייטונג.
ט) דער ירושלמי – תורה מוז זיין מסמיך צו ארץ:
דער רמב״ם ברענגט א ירושלמי: ר׳ יוסי ברבי בון האט געזאגט, פארוואס דארף מען מסמיך זיין תורה צו ברכת הארץ? כדי אז קיינער זאל נישט זאגן אז ארץ אן תורה איז עפעס ווערד. די תורה איז א תנאי אין ארץ ישראל. אויב מ׳האט ארץ אן תורה, ווערט עס פארוואנדלט אין מערות (חורבן). ברכת הארץ מיינט נישט סתם א לאנד, נאר א אידישע לאנד וואס גייט מיט תורה און מיט ברית.
—
הלכה ב׳ (המשך): ברכה שלישית – בונה ירושלים
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
ברכה שלישית פותח בה “רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך”, אדער “נחמנו ה׳ אלקינו בירושלים עירך”. ומסיים “בונה ירושלים” אדער “מנחם עמו בבנין ירושלים”. וכל מי שאינו אומר מלכות בית דוד בברכה זו – לא יצא ידי חובתו.
פשט:
די דריטע ברכה הייבט אן מיט א בקשה אויף רחמנות/נחמה פאר כלל ישראל און ירושלים, און ענדיגט מיט “בונה ירושלים” אדער “מנחם עמו בבנין ירושלים”. מען מוז דערמאנען מלכות בית דוד.
חידושים און ביאורים:
א) רחם vs. נחם – צוויי נוסחאות, צוויי משמעות׳ן:
אין דער גמרא שטייען צוויי אפציעס פאר דעם אנהייב:
– “רחם ה׳ אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך” – מיינט: אידן האבן אסאך פראבלעמס (גורל, חיים, זיווגים, רפואות, ישועות), דארפן זיי רחמנות; ירושלים איז אין חורבן, דארף מען רחמנות. דאס איז א ברייטע בקשה – רחמנות פאר א צרה.
– “נחמנו ה׳ אלקינו בירושלים עירך” – מיינט: אונזער צרה איז ספעציפיש אז מיר האבן נישט ירושלים; טרייסט אונז דורך אונז געבן ירושלים. דאס איז א נחמה נאך א צרה – מער ספעציפיש.
ב) שבת – נחם: פשטות אין דער גמרא איז משמע אז שבת זאל מען זאגן “נחם” אנשטאט “רחם”, ווייל שבת איז מער א זמן פון נחמה.
ג) “נחמנו” ווייזט אז ישראל און ירושלים דארפן צוזאמקומען: דער נוסח “נחמנו” ווייזט אז ישראל עמך און ירושלים עירך זאלן זיך צאמקומען – דאס איז דער עיקר פון דער נחמה.
ד) מלכות בית דוד – לא יצא ידי חובתו:
דער רמב״ם פסק׳נט אז ווער עס דערמאנט נישט מלכות בית דוד אין דער דריטער ברכה, איז נישט יוצא. רש״י אין ברכות זאגט: “שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.” ירושלים אן מלכות בית דוד איז נישט בשלימות. אויב מ׳האט נישט קיין מלכות בית דוד, דארף מען נאך אלץ רחמנות, נאך אלץ נחמה. סתם א מדינה אין ירושלים אן מלכות דוד איז נישט דער סוף.
ה) חקירה: ירושלים און מלכות בית דוד – איין זאך אדער צוויי?
צי זענען ירושלים און מלכות בית דוד צוויי סינאנימס אדער צוויי באזונדערע זאכן? וואס וואלט געווען אויב חס ושלום מ׳בויט אויף מלכות בית דוד אין טבריה אנשטאט ירושלים? דוד המלך אליינס איז געווען מלך אין חברון זיבן יאר פאר ער איז געקומען קיין ירושלים.
דער מסקנא: ס׳זענען צוויי באזונדערע אבער פארבונדענע זאכן. “בונה ירושלים” מיינט בפשטות דעם בנין פון דער שטאט און בית המקדש. “מלכות בית דוד” מיינט די מלוכה וואס פירט פון דארט. איינער קען בעטן ירושלים אן מלכות דוד (אזוי ווי מלכות ישראל אין שומרון), דערפאר מוז מען ספעציפיש דערמאנען מלכות בית דוד.
ראיה: אין שמונה עשרה זענען דא טאקע צוויי באזונדערע ברכות – “בנה ירושלים” און “את צמח דוד עבדך” – וואס ווייזט אז ס׳זענען צוויי ענינים. אבער אין בונה ירושלים זאגט מען אויך “וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין” – מ׳לייגט עס אריין צוזאמען. ס׳איז געווען אפילו נוסחאות וואס האבן געהאט נאר איין ברכה פאר ביידע.
ו) דוד און שלמה האבן נישט מתקן געווען דעם נוסח, נאר דעם ענין:
דוד און שלמה, וואס האבן מתקן געווען די דריטע ברכה, האבן זיך נישט געבעטן אויף תפארת מלכות בית דוד – זיי האבן זיך געבעטן אויף הצלחה אדער נצחיות. פון דא זעט מען אז זיי האבן נישט מתקן געווען דעם נוסח, נאר דעם ענין (דער רמב״ן׳ס תירוץ). ביז דוד׳ס צייט האט מען געזאגט סתם “דער אייבערשטער זאל העלפן און מצליח זיין”, און שפעטער האט מען צוגעלייגט מלכות בית דוד.
ז) דער אריגינעלער נוסח פון בונה ירושלים בזמן בית המקדש:
בשם דעם רמב״ן: בזמן דוד און שלמה, ווען בית המקדש איז נאך געשטאנען, איז דער נוסח נישט געווען “בונה ירושלים” (א בקשה), נאר א שבח – א דאנק אז ס׳איז דא א בית המקדש. ערשט נאכן חורבן האט מען עס געטוישט צו א בקשה.
—
הלכה ב׳ (המשך): נוסח פאר שבת אין ברכה שלישית
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
אין שבת מתחיל “רחם ה׳ אלקינו” אדער “נחמנו”, ומסיים “מנחם עמו בבנין ירושלים” אדער “בונה ירושלים”. אינמיטן זאגט מען: “אלקינו ואלקי אבותינו רצה והחליצנו ה׳ אלקינו במצותיך ובמצות יום השביעי הזה הגדול והקדוש הזה, כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך.”
פשט:
שבת לייגט מען אריין אינמיטן פון דער דריטער ברכה א ספעציעלע בקשה – “רצה והחליצנו” – וועגן שבת׳דיגע מנוחה.
חידושים און ביאורים:
א) “והחליצנו” – א זעלטענע ווארט:
“והחליצנו” מיינט בארואיגן, שטארקן, זיך פילן גוט. ס׳קומט פון דעם לשון “חיים שחילץ עצמות” (= א לעבן וואו דער גוף ארבעט מיט, מ׳איז אין זיין בעסט). אפשר מיינט עס אז מ׳זאל האבן א נשמה יתירה – “שבת וינפש” – דער גוף זאל מיטארבעטן מיט דער נשמה, נישט נאר גוטע רעיונות האבן אבער אן ענערגיע.
[דיגרעסיע: שבת סוף סעודה, ווען מ׳בענטשט נאך טשאלנט, איז דווקא נישט א “חיים של חילוף עצמות” – מ׳בעט אז מ׳זאל האבן נשמה יתירה, “שאינה לא אכילה ולא שתיה ולא אנחה” – מ׳זאל נישט עסן אזויפיל טשאלנט.]
ב) דער רמב״ם׳ס נוסח vs. אונזער נוסח:
דער רמב״ם׳ס נוסח הייבט אן “אלקינו ואלקי אבותינו רצה והחליצנו” – מיר זאגן נישט “אלקינו ואלקי אבותינו”, מיר זאגן גלייך “רצה והחליצנו”. אויך, דער רמב״ם׳ס נוסח איז קירצער – אונזער נוסח איז פיר מאל אזוי לאנג אבער זאגט איבער די זעלבע זאך.
ג) “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו”: אונזער נוסח האט א בקשה “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו” – דאס איז צוגעלייגט אין אונזער נוסח.
ד) דער גמרא׳ס כלל – “מתחיל בנחמה וחותם בנחמה”:
מ׳הייבט אן מיט נחמה (אדער רחם) ב״רצה והחליצנו”, און מ׳ענדיגט מיט נחמה. אונזער נוסח שטימט מיט דעם ירושלמי – מ׳ענדיגט “ברוך אתה ה׳ מנחם ציון” אנשטאט צו זאגן נאכאמאל “ונחם ירושלים”.
—
הלכה ב׳ (המשך): הוספות – יעלה ויבוא, על הנסים, סדר ההזכרות
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
מוסיף באמצע ברכה שלישית (בונה ירושלים) יעלה ויבוא ביום טוב און ראש חודש. בחנוכה ופורים מוסיף מעין המאורע – על הנסים – בברכת הארץ, כדרך שמוסיפין בתפילה. ויום טוב וראש חודש שחל להיות בשבת – מזכיר של שבת תחילה ואחר כך של יום טוב. ואם ראש חודש טבת חל להיות בשבת (בזמן חנוכה) – מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ואחר כך רצה, ויעלה ויבוא ונחמנו.
פשט:
ביום טוב און ראש חודש לייגט מען אריין יעלה ויבוא אין ברכת בונה ירושלים. ביי חנוכה און פורים לייגט מען אריין על הנסים אין ברכת הארץ. ווען עס טרעפט זיך מערערע הזכרות, איז דא א סדר: שבת קודם, דערנאך יום טוב/ראש חודש, און על הנסים קומט אין ברכת הארץ באזונדער.
חידושים און ביאורים:
א) פארוואס קומט יעלה ויבוא דווקא אין ברכת בונה ירושלים?
מערערע תירוצים:
1. ברכת בונה ירושלים איז דער פלאץ פון בקשות – אזוי ווי אין שמונה עשרה, וואו בקשות קומען אין די מיטלסטע ברכות. ברכת בונה ירושלים ענדיגט זיך מיט “אל תצריכנו ואל תכלימנו” – ס׳איז א ברכה מיט א בקשה-כאראקטער. יעלה ויבוא איז אויך א בקשה (“יעלה ויבוא ויגיע… זכרוננו”), ממילא באלאנגט עס ביי בקשות.
2. דער אינהאלטלעכער קשר צו ירושלים – יעלה ויבוא רעדט פון “זכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון ירושלים עיר קדשך, וזכרון כל עמך בית ישראל” – דאס האט א דירעקטן קשר מיט מלכות בית דוד און ירושלים.
3. ס׳איז ענליך צו רצה אין שמונה עשרה – אין תפילה קומט יעלה ויבוא אריין אין רצה, וואס איז אויך א “דבר של עבודה” – מען בעט אויף די עבודה צוריקצוקומען צו ירושלים.
4. פארוואס נישט אין ברכה רביעית? – ווייל ברכה רביעית איז בלויז דרבנן – ס׳איז נישט דער ריכטיגער פלאץ פאר אזא הזכרה.
ב) פארוואס קומט על הנסים אין ברכת הארץ און נישט אין בונה ירושלים?
דער פונדאמענטאלער אונטערשייד: על הנסים איז א הודאה – מען דאנקט אויף נסים, דארום מוז עס צוגעטשעפעט ווערן צו א נוסח פון הודאה. ברכת הארץ הייבט זיך אן מיט “מודים אנחנו לך” – ס׳איז ליטעראלי א ברכת הודאה. דערפאר באלאנגט על הנסים דארט. דאס איז פאראלעל צו תפילה, וואו על הנסים קומט אריין אין מודים (הודאה), נישט אין א בקשה-ברכה. משא״כ יעלה ויבוא איז א בקשה, ממילא באלאנגט עס ביי בונה ירושלים וואס איז דער פלאץ פון בקשות.
ג) דער קשר צווישן שבת און ירושלים:
שבת איז א “מקדש בזמן” – א הייליגקייט אין צייט, פאראלעל צו ירושלים וואס איז א הייליגקייט אין ארט. דאס גיט א טיפערן קשר פארוואס שבת-הזכרות קומען אריין ביי בונה ירושלים.
ד) נוסח פון ברכת בונה ירושלים – צומישונג פון נוסחאות:
אונזער סידור איז “סתם צונויפגעמישט” – די גמרא מאכט א חילוק צווישן נוסחאות: מען קען אנהייבן “רחם נא” אדער “ורצה והחליצנו”, און נאכדעם אויספירן. אבער אין אונזערע סידורים איז עס צוזאמגעלייגט. ביי יעלה ויבוא האט מען יא גענומען דעם נוסח “אלוקינו ואלוקי אבותינו”, אבער ביי רצה האט מען געזאגט מען זאל נישט זאגן “אלוקינו ואלוקי אבותינו”.
—
הלכה ב׳ (המשך): שכח ולא הזכיר – דינים פון פארגעסן הזכרות
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום – אם נזכר קודם שיאמר ברכה רביעית” – ביי שבת זאגט ער: “ברוך אשר נתן שבתות מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש”. ביי ימים טובים: “ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה”. ביי ראש חודש – “ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון” – בלא חתימה, און מתחיל ברכה רביעית. “ואם לא נזכר עד שהתחיל ברכה רביעית – גומרה” ביי ראש חודש, “וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים” – מ׳דארף נישט חוזר זיין.
פשט:
ווען מ׳פארגעסט דערמאנען שבת/יום טוב אין ברכת המזון: אויב מ׳דערמאנט זיך פאר ברכה רביעית, מאכט מען א באזונדערע ברכה. ביי שבת/יום טוב – מיט חתימה; ביי ראש חודש – אן חתימה. אויב מ׳האט שוין אנגעהויבן ברכה רביעית: ביי שבת/יום טוב דארף מען חוזר זיין; ביי ראש חודש, חול המועד, חנוכה, פורים – נישט.
חידושים און ביאורים:
א) “לאות ולברית קודש” – שבת אלס ברית:
דער נוסח “לאות ולברית קודש” ביי שבת איז א שטארקע מקור אז שבת אליין איז א ברית קודש. דער אויסדרוק “ברית קודש” רעפערירט דא צו שבת, נישט צו ברית מילה. דאס שטימט מיט “לאות היא” (שמות ל״א, י״ג). דער אויסדרוק “ברית קודש” ווי מ׳נוצט עס אין אלטעגליכן לשון (ברית קודש = ברית מילה) איז אייגנטליך נישט דער עיקר פשט – דער עיקר מקור פון “ברית קודש” איז שבת.
ב) פארוואס קען מען צולייגן א ברכה ביי שבת/יום טוב?
געווענליך טאר מען נישט מוסיף זיין ברכות, אבער דא מאכט מען א באזונדערע ברכה ווען מ׳האט פארגעסן. דער תירוץ: ס׳קען זיין אז ארגינעל איז שבת געקומען מיט אן עקסטערע ברכה (אזוי ווי מקדש השבת), נאר די חכמים האבן עס צוזאמגעלייגט אין בונה ירושלים. אוי
ב מ׳האט פארגעסן, מאכט מען טאקע די ארגינעלע עקסטערע ברכה.
ג) פארוואס ראש חודש אן חתימה – דער חילוק צווישן שבת/יום טוב און ראש חודש:
פארוואס האט ראש חודש נישט קיין חתימה ווי שבת/יום טוב? שבת און יום טוב האבן א חיוב סעודה – מ׳מוז עסן. דערפאר איז ברכת המזון פון שבת/יום טוב אן אייגענע מטבע מיט הוספות, און ווען מ׳פארגעסט, מאכט מען א פולע ברכה מיט חתימה. ראש חודש האט נישט קיין חיוב סעודה – ס׳איז אסור בתענית (מ׳טאר נישט פאסטן), אבער נישט פאסטן און עסן א סעודה איז אן אנדערע זאך. מ׳קען עסן א קלייניגקייט, פירות – ס׳איז נישט קיין קביעות סעודה. דערפאר האט ראש חודש נישט קיין אייגענע מטבע פון ברכת המזון, און די ברכה איז נאר אן חתימה.
ד) דער יסוד: שבת האט א “שבת׳דיגע ברכת המזון”:
דער עיקר חילוק: שבת און יום טוב האבן פאר זיך אן אייגענע ברכת המזון – די מטבע שטבעו חכמים זאגט אז יעדע תפילה/ברכה פון שבת דארף זיין מיט הוספות. ממילא, ווען מ׳פארגעסט, מוז מען חוזר זיין (אדער מאכן א באזונדערע ברכה). ראש חודש, חול המועד, חנוכה, פורים – ס׳איז נישט פשט אז היינט איז דא אן אנדערע מטבע פון ברכת המזון, ווייל ס׳איז נישט דא קיין חיוב סעודה. דערפאר, אויב מ׳האט פארגעסן, גומרה – מ׳ענדיגט און דארף נישט חוזר זיין.
ה) פורים – א קשיא אויף דעם יסוד:
פורים האט דאך א חיוב משתה ושמחה – פארוואס איז עס אין דער זעלבער קאטעגאריע ווי ראש חודש? חיוב משתה ושמחה איז אפשר נישט קלאר א חיוב סעודה מיט פת (ברויט), און דערפאר איז עס נישט גענוג צו שאפן אן אייגענע מטבע פון ברכת המזון.
ו) מחלוקת רמב״ם און ראב״ד – ביז ווען קען מען צוריקגיין:
דער רמב״ם האלט: איינמאל מ׳האט אנגעהויבן ברכה רביעית (הטוב והמטיב) – “ברוך אתה” – איז ער פוסק, ער דארף נישט חוזר זיין לראש. דער ראב״ד איז מחולק. דער רמב״ן זאגט אז דער ראב״ד האט געמאכט א טעות. דער רמב״ן ברענגט א ראיה: איינער וואס איז רגיל צו זאגן תחנון נאך תפילה און האט פארגעסן עפעס אין תפילה – ער קען נישט חוזר זיין צו עבודה (רצה), ווייל תחנון איז שוין א נייער שלב. אזוי אויך: הגם הטוב והמטיב איז נישט מדאורייתא, אבער ס׳איז א חלק פון בענטשן (רגילות), און איינמאל מ׳האט עס אנגעהויבן, קען מען נישט צוריקגיין.
דער ראב״ד וואלט מודה געווען אז ווען מ׳האט אינגאנצן געענדיגט (נאך יהי רצון אדער נאך אלע בקשות), קען מען נישט מער צוריקגיין. אבער ווי לאנג מ׳האלט נאך אינמיטן – אפילו אין ברכה רביעית – קען מען נאך צוריקגיין צו תחלת בונה ירושלים (נישט לראש, נאר צו ברכה שלישית).
—
הלכה ג׳: ברכה רביעית – הטוב והמטיב, שלוש מלכיות
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
ברכה רביעית – הטוב והמטיב. צריך שיאמר בה שלוש מלכיות. דער נוסח כולל “המלך הטוב והמטיב לכל”, “מלך העולם”, און “הוא ימלוך עלינו לעולם ועד”.
פשט:
אין ברכה רביעית דארף מען דערמאנען מלכות דריי מאל. דאס איז א ספעציעלע תקנה פאר דער ברכה.
חידושים און ביאורים:
א) פארוואס דריי מלכיות?
מערערע הסברים:
1. “ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד” – “היה, הווה, ויהיה” – פארגאנגענהייט, געגנווארט, צוקונפט. אבער דאס איז נישט מוכרח דער פשט דא.
2. דער פשוט׳ער תירוץ (פון ראשונים): די ערשטע דריי ברכות זאגן נישט מלכות (חוץ פון ברכה ראשונה וואס זאגט “אלוקינו מלך העולם”). די לעצטע צוויי ברכות (ברכת הארץ און בונה ירושלים) האבן נישט מלכות. דערפאר האט מען אין ברכה רביעית משלים געווען מיט דריי מלכיות – איינע לגופא (פאר ברכה רביעית אליין) און צוויי פאר די וואס פעלן.
3. “לא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא” – א וויכטיגער חידוש (געברענגט אין ספר משנה): אין ברכת בונה ירושלים רעדט מען פון מלכות בית דוד. מען האט נישט געוואלט אריינלייגן מלכות שמים דארט, כדי נישט צו פארגלייכן ארדישע מלכות מיט הימלישע מלכות. דערפאר האט מען אלע מלכות-הזכרות אוועקגעלייגט אין ברכה רביעית, וואו ס׳איז קלאר אז מען רעדט נאר פון מלכות שמים.
ב) דער מוסר-השכל פון שלוש מלכיות:
אין ברכת המזון גייט מען דורך א פראגרעסיע – ערשט איז דער אייבערשטער ווי א “גוטער טאטע וואס גיט ברויט” (ברכה ראשונה), דערנאך א “גענעראל וואס גיט לענדער” (ברכת הארץ), דערנאך א “בונה ירושלים” (ברכה שלישית), און אין ברכה רביעית גיט מען אים צוריק מלכות – מען דערקענט אז ער איז דער מלך העולם. מלכות איז א העכערע מדריגה. א איד וואס האט אן אמת׳דיגע נאנטקייט צום אייבערשטן, דארף ער טראכטן: יעצט האבן מיר נישט מלכות בית דוד, אבער דער אייבערשטער איז אונזער מלך. ער בלייבט מלך אפילו אין גלות.
—
הלכה ג׳ (המשך): הוספות אין ברכה רביעית – ברכת בעל הבית, בית האבל, בית חתנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“שבחא דאורחא אצל בעל הבית” – מוסיף בברכה רביעית ברכה לבעל הבית. דער רמב״ם גיט א סוגעסטן פון א נוסח, אבער לויט דעם רמב״ם קען מען אויפמאכן זיינע אייגענע נוסחאות, ווייל אויף דעם איז נישט דא קיין ענין פון מטבע שטבעו חכמים.
בבית האבל – לייגט מען צו אין ברכה רביעית א ספעציעלע נוסח: “המלך החי הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, האומר לעולמו די, שליט בעולמו לעשות כרצונו, שאנחנו עבדיו ועמו, ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, און מען לייגט צו “הרחמן הוא ינחם אבלים אלו”.
בבית חתנים – מברכין ברכת חתנים נאך ברכת המזון.
פשט:
ברכה רביעית איז דער פלאץ וואו מען לייגט צו ספעציעלע הוספות לויט דעם מצב – ביי א בעל הבית, ביי א אבל, ביי א חתן.
חידושים און ביאורים:
א) ברכת בעל הבית – קיין פעסטער נוסח:
דער רמב״ם גיט א סוגעסטן פון א נוסח, אבער ער פארשטייט פון דער גמרא אז מען איז נישט מחויב אין א פעסטן נוסח. דער ראיה: אין גמרא זאגט ר׳ יוחנן איין נוסח, און ר׳ יהודה (אדער ר׳ יוסף) “מוסיף בדברים” – מען מעג צולייגן. דער רמב״ם פארשטייט דאס אז ס׳מיינט נישט אז מען מוז זאגן דעם נוסח, נאר מען קען צולייגן דעם אייגענעם נוסח. ממילא איז דא קיין מטבע שטבעו חכמים אויף דעם. מען דארף נישט א פעסטע ברכה, נאר מען קען און מען זאל זאגן קאמפלימענטן און ברכות פאר דעם בעל הבית.
ב) נוסח בבית האבל – צידוק הדין אינעם בענטשן:
דער נוסח פון בית האבל ווערט אויסגעלייגט מיט א טיפן פשט:
– “המלך החי” – דער אייבערשטער לעבט נאך, אפילו ווען יענער איז נפטר געווארן.
– “אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק” – ס׳איז א צידוק הדין, דער אייבערשטער איז גערעכט.
– “שליט בעולמו לעשות כרצונו” – נישט אז דער אייבערשטער האט זיך געמוזט טון, ער האט געטון ווייל ער האט געוואלט אזוי, ער איז גערעכט, ער האט די יכולת.
– “שאנחנו עבדיו ועמו” – ער בלייבט גאט אין אונזער לעבן, מיר זענען זיינע קנעכטעלעך.
– “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו” – אין יעדן מצב איז דא א מקום צו דאנקען. דאס איז דער יסוד פון “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” – מען דארף דאנקען אפילו ווען ס׳איז שווער.
ג) דער טעם פון ברכה רביעית ווערט באלויכטן דורך בית האבל:
דער נוסח פון בית האבל פאסט זייער גוט מיט דעם טעם פון ברכה רביעית בכלל: ארויסצוברענגען דאנקבארקייט אפילו ווען ס׳איז שווער. דאס איז דער עיקר פון “הטוב והמטיב” – צו דערקענען גאט׳ס גוטסקייט אין אלע מצבים. דער נוסח איז געברענגט אין תוספות רי״ד, אין אשכנז׳ישע מנהגים, און אויך אין טור.
—
הלכה ג׳ (המשך): ברכת חתנים נאך ברכת המזון
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
“ובבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם.” דער רמב״ם זאגט איין ברכת חתנים (נישט זיבן). “ואימתי מברכין ברכות אלו? ומי מברך אותן? לא עבדים ולא קטנים.” “אם היה אלמן שנשא אלמנה – מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם היה בחור שנשא אלמנה, או אלמן שנשא בתולה – ברכה זו עושין כל שבעת ימי המשתה.” “ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין.” “במה דברים אמורים? שהיו האוכלין הן שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות. אבל אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין – מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין.” “וצריך שיהיו עשרה בברכת חתנים, והחתנים מן המנין.”
פשט:
ברכת חתנים איז א תוספת צו ברכת המזון אין בית חתנים. ביי אלמן מיט אלמנה – נאר איין טאג; ביי בחור מיט אלמנה אדער אלמן מיט בתולה – אלע זיבן טעג. ווען די עסערס האבן שוין געהערט די שבע ברכות ביי די חופה, זאגט מען נאר איין ברכה (די לעצטע פון די זיבן). ווען ס׳זענען דא נייע מענטשן (פנים חדשות) וואס האבן נישט געהערט, זאגט מען אלע זיבן ברכות. מ׳דארף צען מענטשן, און דער חתן צעלט מיט.
חידושים און ביאורים:
א) ברכת חתנים איז א תוספת צו ברכת המזון, נישט א באזונדערע הלכה:
דער רמב״ם לייגט אראפ די הלכות פון ברכת חתנים דא ביי הלכות ברכות (נישט נאר ביי הלכות אישות) ווייל ס׳איז קאנעקטעד צו ברכת המזון – ס׳איז א תוספת צו די פיר ברכות. די אייגנטליכע הלכות פון שבע ברכות של נישואין שטייען אין הלכות אישות, אבער דער רמב״ם מענשאנט עס דא ווייל ס׳איז א חלק פון דער סדר ברכת המזון.
ב) “לא עבדים ולא קטנים” – א קוואליפיקאציע ספעציעל ביי ברכת חתנים:
ביז יעצט האט דער רמב״ם נישט געזאגט אז עבדים און קטנים קענען נישט מברך זיין ביי ברכת המזון. דא איז אפשר אן ענין פון כבוד הציבור – ביי ברכת חתנים, וואס איז א ציבור׳דיגע ברכה מיט צען מענטשן, איז דא א באזונדערע קוואליפיקאציע.
ג) דער מקור פון “פנים חדשות”:
ווען די עסערס האבן שוין געהערט די ברכות ביי די חופה, זאגט מען נאר איין ברכה (די אחרונה). נאר ווען ס׳קומען נייע מענטשן וואס האבן נאכנישט געהערט, זאגט מען אלע זיבן. אלע זיבן טעג דארף מען טאקע האבן פנים חדשות – די וואס האבן שוין געהערט ביי די חופה קענען נישט איבערמאכן נאכאמאל.
ד) “בית חתנים” – דער חתן׳ס אוהל:
“בית חתנים” מיינט געווענליך דעם אוהל (טענט) וואס דער חתן האט אויפגעשטעלט בבית חמיו צו מאכן דארטן די סעודה.
ה) דער חתן מן המנין:
דער חתן צעלט אלס איינער פון די צען. מ׳דארף נישט האבן צען חוץ פון אים.
ו) ברכת המזון איז געווארן א “געלעגנהייט פון תפילה”:
ברכת המזון האט זיך אנטוויקלט צו זיין מער ווי נאר א דאנק אויף עסן – ס׳איז געווארן נאך א געלעגנהייט פון תפילה. נארמאל וואלט מען געטראכט אז אלע הוספות (יעלה ויבוא, על הנסים, שבע ברכות) געהערן ביי תפילה (שמונה עשרה). אבער איינמאל מ׳האט צוגעלייגט בונה ירושלים און אנדערע ענינים, איז ברכת המזון געווארן א פלאטפארמע פאר אלערליי הוספות. דערצו: ברכת המזון איז מער ווי תפילה מדאורייתא – ס׳האט א מקור מדאורייתא, און אין געוויסע הינזיכטן איז עס אפילו שטערקער ווי תפילה. דערפאר איז עס א פאסיגע פלאץ פאר אזעלכע הוספות.
—
נוסחאות פון ברכת המזון – קורצערע נוסחאות
חידושים:
א) די לאנגע נוסחאות אין סידורים זענען שפעטער צוגעלייגט:
די נוסחאות וואס מען געפינט אין די סידורים זענען אסאך שפעטער צוגעלייגט געווארן – “דאס האט דער דרוקער געשריבן”, מיינענדיג אז שפעטערדיגע דורות האבן צוגעלייגט. די ראשונים האבן אסאך קורצערע נוסחאות געהאט. גדולי ישראל האבן שוין געהייסן מאכן קורצערע נוסחאות.
[דיגרעסיע: דער חזון איש׳ס הנהגה – עסן אן א ברכה:
דער חזון איש פלעגט אסאך מאל עסן אן א ברכה, ווייל ער האט געהאלטן אז ער האט נישט קיין כח צו האבן כוונה (קדושה) ביי דער ברכה, און ער האט נישט געוואלט זאגן א ברכה אן כוונה. דאס ווייזט א געוואלדיגע ערנסטקייט. עסן מוז מען – ס׳איז נישט קיין שאלה. א ברכה ראשונה איז מדרבנן, און ווען מען קען נישט, קען מען נישט. אבער ברכת המזון דאורייתא האט ער לכאורה געטרייט צו מאכן – אפשר האט ער געזאגט עפעס ווי “בריך רחמנא דהאי פיתא” (א קורצע ברכה אן שם ומלכות), אפשר האט ער מורא געהאט פון שם ומלכות אן כוונה. דער איסור פון עסן אן א ברכה (כאילו גזל את הקב״ה) איז ווען מען קען זאגן א ברכה – ווען מען קען נישט, איז אן אנדערע מציאות.]
—
ברכות במחשבה – דער רמ״א׳ס שיטה
חידושים:
א) דער רמ״א: יוצא בדיעבד ברכות במחשבה:
דער רמ״א זאגט אז מען איז יוצא בדיעבד ברכות במחשבה (אן ארויסזאגן). דער שולחן ערוך (סימן ק״י) זאגט עס מפורש. אפשר האט דער חזון איש יא געזאגט במחשבה.
ב) “כיוון בליבו” – טראכטן אין ווערטער vs. קאנצעפטן:
ווען דער רמ״א זאגט “כיוון בליבו”, רעדט ער דוקא צו מענטשן וואס טראכטן אין אותיות/ווערטער – אזא מענטש טראכט “השם, הזן, המלך” – ער פארמולירט די ברכה אין זיין קאפ. אבער אנדערע מענטשן טראכטן אין קאנצעפטן אדער פילינגס – ווען מען זאגט זיי “דאנק דעם אייבערשטן”, טראכטן זיי פון דעם פילינג פון “טענקפולנעס”, נישט פון די ווערטער “ברוך אתה ה׳”. דאס איז אויך א מין “מכוון בליבו” – א פילינג פון דאנקבארקייט.
ג) צי איז א “פילינג” גענוג?
אויב א מענטש האט א פילינג פון “וואו, יישר כח” אדער “טענקפולנעס” – לכאורה נישט, ווייל מען דארף האבן שם ומלכות (דערמאנען דעם נאמען פון הקב״ה). אבער דער עצם פילינג פון דאנקבארקייט איז נישט אוועקצופרעגן – ס׳איז א מין כוונה בליבו.
—
שיכור און ברכת המזון – פורים
חידושים:
א) א שיכור מעג בענטשן ברכת המזון:
דאס איז א קלארער דין אן ספק. ביי תפילה האט דער רמב״ם געזאגט אז א שיכור טאר נישט דאווענען, אבער ביי ברכת המזון איז ער מותר.
ב) פורים און שיכור:
פורים האט א חיוב פון משתה ושמחה, אבער “משתה ושמחה” קלאפט נישט דווקא מיט פת (ברויט) – מ׳קען מקיים זיין משתה אן ברויט. לכאורה קומט אויס אז א שיכור דארף נישט זיין חוזר ברכת המזון (ווייל פורים האט נישט קיין חיוב סעודה מיט פת). דער רמ״א זאגט אז מ׳קען צולייגן א חשבון פאר פורים, אבער ער האט נישט גערעדט ספעציפיש וועגן א שיכור.
ג) דער זוהר האט א לאנגע שיינע שמועס פארוואס א שיכור מעג בענטשן – ספעציפיש פארוואס ער מעג בענטשן אויף וויין.
[דיגרעסיע: ברכת המזון איז ווי א גאנצע שמונה עשרה – עס האט בקשה, שבח, כמעט אלעס. אויב מ׳איז שיכור קען מען מאכן ביי ברכת המזון א לאנגע דרשה.]
—
פארגעסן צו בענטשן – חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל
דער רמב״ם׳ס ווערטער:
אם נזכר קודם שיתעכל המזון במעיו – חוזר ומברך. “בירכתי או לא בירכתי” – חוזר ומברך, ווייל עס איז נאך נישט שיתעכל המזון במעיו, ווייל דעמאלטס האט ער נישט געפילט רעבון.
פשט:
ווער עס האט פארגעסן צו בענטשן – אויב ער דערמאנט זיך איידער דאס עסן ווערט פארדייט אין בויך – דארף ער חוזר זיין און בענטשן. אפילו ווען ער איז מסופק צי ער האט געבענטשט צי נישט – חוזר ומברך, ווייל ברכת המזון איז דאורייתא.
חידושים און ביאורים:
א) “צוויי מאל געגעסן”:
דאס עסן ווערט צוויי מאל געגעסן: איינמאל אין מויל (מיט ציינער), און נאכאמאל אין בויך (דער פארדייאונגס-סיסטעם, “אויך דא אינעווייניג ציינער”). דער שיעור פון כדי עיכול איז ביז ווען דער בויך ענדיגט דאס “עסן”.
ב) ר׳ מני – מסופק:
דער רמב״ם ברענגט דעם דין פון ר׳ מני – נישט נאר ווער עס האט פארגעסן, נאר אפילו ווער עס ווייסט נישט און איז מסופק (“בירכתי או לא בירכתי”) – חוזר ומברך. דער סימן אז עס איז נאך נישט שיתעכל איז אז ער האט נישט געפילט רעבון – כל זמן מ׳איז נאך זאט, איז מען מחויב צו בענטשן.
ג) כלל: מ׳איז מחויב צו בענטשן כל זמן מ׳איז זאט. אבער ווען דאס עסן איז שוין פארדייט – איז עס געענדיגט, מ׳קען שוין נישט בענטשן.
—
[דיגרעסיע: “שכוח באשעפער” – פשוט׳ע אידישע דאנקבארקייט]
ווען א מענטש עסט א גוטע זאך און ער זאגט “אוי, שכוח באשעפער” – ס׳איז קלאר אז ס׳איז א גוטע זאך. ער ברענט זיך אן מיט אהבה צום אייבערשטן. ער איז א פשוט׳ער איד וואס דערמאנט א גאנצע צייט דעם אייבערשטן. “שכוח” רעדט אויף אידיש – ער זאגט דיר א דאנק.
“יישר כח” צום אייבערשטן איז א פראבלעם ווייל דער אייבערשטער דארף נישט קיין כח – אבער עס איז געווארן א השם המושאל (א מעטאפארישער אויסדרוק) פאר “דאנק”.
פארוואס חז״ל האבן געמאכט נוסח הברכות: ווען מ׳רעדט צום אייבערשטן, דארף מען געדענקען אז ער איז נישט דיין פרענד – נישט קיין לשון אילג (אינפארמעלע שפראך). דערפאר האבן חז״ל מתקן געווען א נוסח הברכות – ווייל אן דעם וואלטן מענטשן געזאגט “טענק יו השם” אדער “שכוח באשעפער”. דער נוסח גיט א פאסיגע, ווירדיגע פארם פאר דאנקבארקייט.
—
עד כאן הלכות ברכת המזון פרק ב׳.
תמלול מלא 📝
הלכות ברכות פרק ב׳ – סדר ברכת המזון
הלכה א׳: די פיר ברכות פון ברכת המזון
Speaker 1:
רבותי, מיר לערנען הלכות ברכות אין ספר אהבה פון הרמב״ם, און מיר האלטן ביי ברכת המזון, פרק ב׳, צווייטע פרק. מיר גייען דא לערנען די נוסח פון ברכת המזון, די סדר וואס מיר בענטשן.
איי גוט, דאס איז די עיקר. זאגט דער רמב״ם… איך האב געמיינט צו זאגן בקיצור, ווייל ס׳גייט א המשך פון די ערשטע פרק, אז מיר האבן געלערנט אז מדאורייתא איז נאר דא די איין זאך, דאס איז מדאורייתא, יא? די מצוה פון “ואכלת ושבעת וברכת”, וועגן דעם הייבט ער לכאורה אן מיט דעם. דאס איז די נקודה. יא.
שוין, זאגט דער רמב״ם, הלכה א׳, זאגט דער רמב״ם: “סדר ברכת המזון כך הוא”. וואס איז די סדר פון ברכת המזון? וואס בענטשט מען? זאגט אונז דא דער רמב״ם, ס׳איז דא פיר ברכות. ער האט נישט געזאגט אז ס׳איז דא פיר ברכות? ניין, ער האט עס דערמאנט, ווייל ער האט גערעדט וועגן דעם אז מ׳זאגט אמן ביי די דריטע, ווייל ס׳איז נאר אריגינעל, אבער ס׳איז בעקווארדס אביסל.
זאגט ער אזוי, ס׳איז דא פיר ברכות. “הראשונה היא ברכת הזן”, די אוודאי׳דיגע, די ברכה אויף דעם וואס דער אייבערשטער האט אונז געשפייזט, “זן” געווען. דא קומען צו נאך אינטערעסאנטע ברכות, וואס מיר וועלן זען שפעטער פארוואס ס׳איז צוגעקומען צו די ברכת המזון. “ברכת הארץ”, א ברכה צו דאנקען דעם אייבערשטן אויף ארץ ישראל. “בונה ירושלים”, א ברכה, אדער א תפילה, אויף ירושלים. ספעציפיש, ער זאגט אז די ערשטע מתנה איז ארץ ישראל, די נאך חשוב׳ערע פון דעם איז ירושלים. און די פערטע ברכה איז “הטוב והמטיב”, דאנקען דעם אייבערשטן אויף נסים, וואס דער רמב״ם גייט שוין יעצט זאגן ווער האט געמאכט וואס.
ווער האט מתקן געווען די ברכות
זאגט דער רמב״ם, “ברכה ראשונה, משה רבנו תקנה”. ווען משה רבנו האט געזאגט “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך”, האט ער געזאגט מ׳זאל בענטשן. איך ווייס נישט צו ער מיינט צו זאגן אז משה האט געמאכט די נוסח. איך גלייב נישט אז דער רמב״ם וואלט געזאגט אז משה רבנו האט געמאכט די נוסח. אבער די תקנת הברכה, דאס אז “ואכלת ושבעת וברכת”, אדער אפשר די אופן… ער זאגט נישט אז דער אייבערשטער האט אונז געהייסן “ואכלת ושבעת” איז א מצוה. “משה רבנו תקנה” מיינט אפשר יא, אפשר די סדר אז מ׳זאל…
Speaker 2:
ניין, אבער דו ביסט גערעכט אז דו האסט געזאגט אז ער מיינט נישט די נוסח. ער מיינט דאס, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, איך מיין דער רמב״ם זאגט נישט, אבער די חז״ל מיינען נישט די נוסח, ווייל די נוסח האט ער געזאגט אז די אנשי כנסת הגדולה האבן געמאכט. רייט, רייט, סאו ס׳קען זיין אז “תקנה” מיינט… אופן וויאזוי מיר בענטשן, ווייל די עצם בענטשן האט ער געזאגט די מצוה “ואכלת”, שוין, עפעס מינוט מער. אזוי ווי ביי דאווענען האט ער געזאגט אז עס דארף זיין באופן הודאה ובקשה למשל, האט משה רבינו יענץ שוין… די תקנה איז נאר וויאזוי צו זאגן די נוסח. לאמיר זען.
Speaker 1:
ניין, אה, אבער עס שטימט נישט, ווייל אויב משה רבינו מיינט תקנה מאכט דאך נישט קיין סענס, ווייל די אייבערשטער, איך מיין, עס איז דאך א מצוה מן התורה.
Speaker 2:
ניין, דאס זאג איך, אויב איז דאס תקנה ווען ער האט געזאגט “וברכת את ה׳ אלקיך”, אז די אייבערשטער האט געהייסן, איז עס מצווה געווארן, משה רבינו איז געווען דער איבערגעבער. מ׳נעמט אן אז תקנה איז אז ער האט מתקן געווען די אופן וויאזוי מ׳זאל עס זאגן. שפעטער האבן די אנשי כנסת הגדולה געמאכט די נוסח.
Speaker 1:
ניין, איך זאג, ביי תפילה האבן מיר געהאט א מהלך. ביי תפילה האבן מיר געזאגט אז די עצם מצוה איז צו זאגן באופן הודאה ובקשה, אדער צו זאגן שבח הודאה ובקשה. דאס איז געשטאנען אז עס איז נאך פאר די תקנת אנשי כנסת הגדולה. נאר וויאזוי צו מאכן, האט געווענדעט אין אנשי כנסת הגדולה. סא מ׳דארף טראכטן אין וואסערע חלק איז משה רבינו מתקן געווען. לאמיר זען, ס׳וועט ווערן קלאר שפעטער.
Speaker 2:
איך זע נישט אז ס׳ווערט קלארער, נישט אין די פרק עט ליעסט. סא ס׳מיינט זיכער נישט די עצם מצוה פון “ואכלת”, רייט? לכאורה נישט. איך מיין, מ׳קען אפשר אזוי טייטשן, אבער דעמאלטס וואלט געווען א חידוש, אז דא איז דא א לשון “משה רבינו תיקן”, און ס׳מיינט בעצם אז דא איז דא א ברכה, א מצוה.
Speaker 1:
לכאורה מאכט עס מער סענס צו זאגן אז ער האט עס נאר געזאגט אזוי ווי ער האט געזאגט אז מ׳זאל זאגן קריאת שמע. איך וואלט מסתמא געטראכט אז ער האט יא געמאכט די נוסח, ער האט יא געמאכט די נוסח, אבער ס׳מיינט נישט אז מ׳איז מעכב די נוסח. ס׳קען זיין אזוי ווי דו זאגסט, ער האט געמאכט א נוסח, און די אנשי כנסת הגדולה האבן געטוישט די נוסח לפי ענין.
Speaker 2:
סא וואס דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז די נוסח פון אלע ברכות און תפילות האבן די אנשי כנסת הגדולה מתקן געווען, מיינט ער נישט ברכת המזון?
Speaker 1:
אפשר די פיינעל נוסח וואס אונז האבן. סא משה רבינו האט עפעס געמאכט. ער האט געזאגט אז מ׳זאל זאגן ברכת המזון, און ער האט געזאגט מיט עפעס א נוסח, אבער ס׳איז לאו דוקא אז ס׳שטייט נישט אין די תורה יענע נוסח.
דער רמב״ן׳ס שיטה
Speaker 2:
אה, ס׳איז זייער גוט. דער רמב״ן זאגט אזוי. דער רמב״ן אין די השגה זאגט אז די לשון ברכת המזון איז נישט מן התורה, און די נביאים האבן מתקן געווען א נוסח מסודר. אה, ער זאגט אויך נישט וואס משה רבינו האט מתקן געווען. דער רמב״ן איז לכאורה מחולק מיט׳ן רמב״ם, וואס דער רמב״ם האט געזאגט, פארדעם טראכט איך אז ס׳שטימט נישט אזוי גוט, ווייל דער רמב״ן האט געזאגט אז דאס איז די שורש איינלאדענען דעם רמב״ם. אויב איך געדענק ריכטיג, דער רמב״ן האט דאך אויך גערעדט וועגן תפילה.
Speaker 1:
ניין, איך רעד פון הלל. די מחלוקת איז וועגן הלל. דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳קען נישט זיין אז הלל איז מדאורייתא, ווייל הלל שטייט נישט אין תהלים. זאגט דער רמב״ן, וואס הייסט ס׳קען נישט זיין? ס׳קען דאך זיין אזוי ווי משה רבינו האט געזאגט ברכת המזון, און אזוי ווי ער האט געזאגט אנדערע זאכן וואס ער דערמאנט. וואס האט ער געזאגט? קריאת שמע, תפילה. ס׳מיינט נישט אז משה רבינו האט געמאכט די נוסח, ס׳מיינט ער האט געזאגט די איידיע. שפעטער, און איך מיין מ׳איז יוצא הלל מיט אן אנדערע נוסח מדאורייתא. דוד המלך האט געמאכט די נוסח וואס אונז זאגן.
אבער ס׳זעט אויס פון דארט אז דער רמב״ן האלט נישט אזוי. דער רמב״ן פארשטייט אז ווען מ׳זאגט “תיקן” מיינט מען געמאכט די נוסח. ווייל נישט שטימט אים נישט די רמב״ם׳ס תורה וועגן הלל, וואס ער האט געזאגט אז ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז א מצוה צו זאגן הלל מדאורייתא. סאו, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳קען פארשטיין. פארשטייסט? סאו דא די רמב״ן׳ס שיטה איז אביסל שווער צו פארשטיין וואס איז געווען די לשון פון “תיקן”. אלא מאי, מ׳מוז זאגן אז משה האט טאקע געמאכט די נוסח. וויאזוי קען זיין אז מ׳האט נישט די נוסח?
ווען האט משה רבינו מתקן געווען ברכת הזן
Speaker 1:
משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. ס׳איז דאך אויך דא וואס ס׳איז געזאגט “ואכלת ושבעת וברכת”. ווען ס׳איז געפאלן מן האט ער געזאגט פאר די אידן, “לאמיר דאנקען דעם אייבערשטן”. אונז האבן נישט די לשון וואס ער האט געזאגט. ס׳איז געווען די אנשי כנסת הגדולה האבן אזוי ווי ריקאנסטראקטעד, אזוי ווי די חז״ל האבן די זאך “שכחו וחזרו ויסדום”. אבער על כל פנים, “לימדן ברכת הזן” איז מער ווי סתם זאגן “ואכלת ושבעת וברכת”. די פשט איז, די אידן, ס׳איז געפאלן מן, און ער האט אויסגעלערנט פאר די אידן צו בענטשן. מסתמא האט ער זיי געגעבן עפעס א געוויסע שטיקל נוסח, אדער עפעס האט ער זיי געזאגט.
Speaker 2:
לכאורה, פארוואס קען נישט זיין אז טאקע אונזער נוסח איז פון משה רבינו?
Speaker 1:
איך געדענק אז ס׳איז דא אן אינטערעסאנטע בית יוסף וואס זאגט… אה, יעצט גייסטו שוין מיט די נוסח וואס שטייט אין אונזער סידור. ס׳קען זיין א גאר א ברייטע סוגיא, און מ׳וועט זען צו דער רמב״ם האט די זעלבע נוסח. איך געדענק אז ס׳איז דא א מחלוקת, דאס געדענק איך אבער, אין די בית יוסף, אז אין אונזער נוסח שטייט אין די ספרים נאך די ערשטע ברכה “ככתוב ‘פותח את ידך׳” אדער “כאמור ‘פותח את ידך׳”. פרעגט די בית יוסף א קשיא, “כאמור”? דאס איז דאך אין תהלים, וואס איז געווען נאך משה רבינו. קען זאגן פותח את ידך, ס׳שטייט דאך אין תהלים. סאו, ס׳איז דא וואס זאגן א תירוץ אז ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט געווען אזא שפריכווארט פותח את ידך פארדעם, און ס׳איז נישט געווען א תהלים מיט דעם ערשטן. אבער פשוט׳ע פשט איז נישט קיין גארנישט, ווייל דאס שטיקל האט טאקע משה נישט געזאגט. אבער וויאזוי דער רמב״ם האט געלערנט ווייס איך נישט.
איז דא א בקשה אין ברכת המזון?
Speaker 1:
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, איך טראכט יעצט, אז אין ברכת המזון דאנקט מען נאר דעם אייבערשטן א גאנצע צייט, אבער ס׳איז אויך דא א קליינע בקשה על העתיד, ווייל “יחזיר עבודתו למקומה”. מ׳דארף קוקן די נוסח. ס׳קען זיין, אויב טראכט איך פון דעם, אפשר דאס איז געווען די תקנה. משה האט געהאט די תקנה אז ס׳זאל אייביג זיין סיי שבח און סיי בקשה. איז דא א בקשה, אזוי ווי ס׳שטייט אין רמב״ם הלכות תפילה. ס׳קען זיין אז מ׳האט געדארפט אין ברכת המזון אז ס׳זאל זיין באופן דאנקען און בעטן. מ׳דארף וויסן אויב יענץ איז…
Speaker 2:
איך האב א לאנגע נוסח, איך מיין אז דער רמב״ם האט א קורצערע נוסח. מ׳דארף קוקן די קומענדיגע נוסח. דער רמב״ם זאגט דאך “יחזיר עבודתו למקומה”. ס׳איז ווען דו גייסט צו אן עושר און דו זאגסט, “איך האף דו וועסט מיר געבן” – ס׳קומט באלד א קאמפיין אין ירחם השם – “איך האף דו וועסט מיר געבן פופציק טויזנט דאלאר”. וואס איז דאס, איז דאס א בקשה אדער אזא? עכט מיינסטו צו זאגן פאר דעם עושר, “איך טראסט אז דו גייסט מיר געבן”.
די מעשה פון דער גור אריה
Speaker 1:
אקעי, סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אבער ס׳מאכט סענס, ווייל ס׳איז זייער שיין די מעשה וואס דער גור אריה פארציילט דא. קודם כל, משה רבינו האט געגעבן פאר אידן צו עסן מן, האט ער געמאכט ברכת המזון. זייער גוט. ווען יהושע האט געגעבן פאר אידן ארץ ישראל, האט ער געזאגט, “מ׳גייט ווייטער מיט דעם זעלבן וועג, בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים”. זייער גוט. ס׳הייסט אז די אבות האבן געמאכט ברכות מיט אידן, מ׳האט געדאנקט דעם אייבערשטן צוזאמען מיט די אידן. זייער גוט.
און שלישית, די דריטע ברכה, תיקן דוד ושלמה בנו, איז בונה ירושלים. בונה ירושלים איז דאך אריינגעגאנגען אין ארץ ישראל, און ווייל… אין ארץ ישראל. ס׳שטייט אז דוד המלך האט גענומען די ארון צוואנציק נסיונות, און יהושע האט באשטימט די מקום המקדש אין ירושלים, רייט? יהושע האט באשטימט די מקום המקדש אין ירושלים. ס׳שטייט אין מדרש, די עיקר מקום המקדש איז געווען אויף די פלאץ פון בויערן די ערשטע מאל. ס׳ווייזט אז שוין אין צייטן פון דוד און שלמה האבן זיי געבויט די בית המקדש. ס׳איז דאך א גאנצע מעשה דארט שטייט, און נאך האט מסתמא שלמה אליין געבעטן די בית המקדש. און שלישית תקנו דוד ושלמה בנו. האסטו ווייטער אז ס׳איז נישט פשט אז דוד האט עס ליטעראלי מתקן געווען, ווייל ווי קומט אריין שלמה? אויב דוד איז נאך מלך, איז דוד מלך. אויב שלמה איז מלך, איז שלמה מלך. וואס ס׳מיינט, איך ווייס נישט, ס׳קען זיין אזא מדרש. איך מיין אז ס׳איז אזוי ווי ס׳שטייט “אנשי כנסת הגדולה”, “בית דינו של שאול”, אדער “בית דינו של שם”. ס׳מיינט אז ס׳איז יענע תקופה, ס׳איז מרוח הדברים פון יענע תקופה. ס׳איז נישט אזוי ספעציפיש. ס׳איז מער א מדרש.
דער פארגלייך צו “על הנסים”
Speaker 1:
אזוי ווי ס׳איז דערמאנט אין די ראשונים, אשכנז, אז “על הנסים” האט די ישיבה אין נרדעה טאקע געווען. פארוואס? ווייל די ארץ ישראל׳דיגע אידן האבן געזען אז אונז דינען נישט די אלע שלוש שמחות קיין קיום, האבן זיי געזאגט א שבח פאר׳ן אייבערשטן אז אונז האבן אן אכני קודם משלנו. ס׳מיינט נישט דווקא אז זיי האבן געדענקט די נסים, נאר די ישיבה אין נרדעה האט געמאכט די נוסח “על הנסים” לשבחה. אזוי שטייט אין ר׳ יצחק אייזיק טירנא.
איך זאג אביסל מער. איך זאג אזוי ווי למשל איינער זאגט אז די זאך איז איינע פון די יסודות פון חסידות פון הייליגן בעל שם טוב הקדוש. ס׳קען זיין אז ס׳איז עפעס וואס קומט פון הונדערט יאר שפעטער, נאר ס׳איז סך הכל קומט דאס פון רבי אלימלך. מיר בייסן מדרשוי.
די רוח הדברים פון דוד ושלמה
Speaker 1:
סאו דוד און שלמה האבן געמאכט ירושלים פאר די גרויסע זאך, די בנין בית המקדש, מלכות בית דוד, וואס איז אייביג צוזאמען מיט ירושלים. און די רוח הדברים, איך וויל זאגן, אויב ס׳איז נישט ממש אז דוד און שלמה האבן געמאכט די נוסח, די רוח וואס דוד און שלמה האבן אריינגעברענגט ביי אידן, וואס זיי האבן ארויפגעברענגט די חשיבות פון ירושלים, האט גורם געווען די ברכה פון “בונה ירושלים”. און די ברכה פון “הטוב והמטיב” האבן חכמי המשנה מתקן געווען.
הטוב והמטיב – הרוגי ביתר
Speaker 1:
ווען האבן חכמי המשנה דאס מתקן געווען? שטייט אין די גמרא, אויך איז דא א יום טוב, “שלא ניתנו הרוגי ביתר לקבורה”. נאך חורבן בית המקדש, ווען מ׳האט אויסגעהרג׳עט די חכמים, אסאך חכמי הגמרא האבן געוואוינט אין שטאט ביתר. און טיטוס איז געווען… ווי איז ער געווען? שפעטער נאך טיטוס, אדריאנוס. וויאזוי האט ער געהייסן? דער רוצח פון רומי? יא, יא, יא. אדריאנוס. און ביתר איז בר כוכבא. בר כוכבא האט געווען דער מלך אין ביתר אין די ימי הספירה. און ווען די הרוגי ביתר זענען געהרג׳עט געווארן, ווען מ׳האט מטריח געווען זיי צו באגראבן, ס׳הייסט מ׳איז שוין געווען אביסל מער גרינגער, אדריאנוס רופט מען אים דער מלך, אבער מ׳זאגט מיר א טובה אמיטב, ס׳איז אינטערעסאנט.
הלכה א׳ (המשך): ברכת הטוב והמטיב – אופי און באדייטונג
דער רמב״ם׳ס ווערטער
די ברכה הרביעית, די ברכה פון “הטוב והמטיב”, חכמי המשנה תקנוה.
ווען איז דאס טאקע געווען? שטייט אין די גמרא, אויך אין די יארן וואס ירושלים איז נישט געווען געבויט, אבער די הרוגי ביתר זענען געגעבן געווארן לקבורה. נאך חורבן בית המקדש, ווען מ׳האט אויסגעהארגעט די חכמים, איז אסאך חכמי הגמרא געווען אין שטאט ביתר. און ווער איז דארט געווען? שפעטער נאכדעם, וויאזוי האט ער געהייסן? דער רוצח פון די רוימער… אדריאנוס… אגב, די הרוגי ביתר זענען געהארגעט געווארן, און ווען מ׳האט מתיר געווען זיי צו באגראבן, שטייט אז מ׳איז שוין געווען אביסל מער גרינג. אדריאנוס רופט מען אים, דער מלך. אבער מ׳זאגט “הטוב והמטיב”.
דער גלות׳דיגער אופי פון הטוב והמטיב
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז זייער גלות׳דיג. די פריערדיגע, איך מיין דוד, איז אט ליעסט א שטיקל גאולה. די ברכה הרביעית איז זייער אזא נעבעכדיגע ברכה. ס׳טייטש, אונז האט מען שוין נעבעך געהארגעט, אבער אט ליעסט, מ׳האט אביסל רחמנות געהאט אויף די גופים. דעמאלטס דארף מען אויך אזא ברכה, אזויווי מ׳מאכט א ברכה על הרע כשם שמברך על הטוב. דעמאלטס מאכט מען זייער אן אמת. ניין, מ׳פרייט זיך אויף די חלק הישועה, אבער ס׳איז זייער אזוי באופן… זייער א מינימאליסט. מ׳פרייט זיך אט ליעסט אז די גופים האבן נישט מסריח געווען.
בונה ירושלים לעומת הטוב והמטיב
בונה ירושלים בעט מען אז מ׳זאל האבן א מעידזשער מאלסטאון. לאמיר טראכטן אביסל מער ברייטער. אבער איך טראכט, ס׳איז נאך א מעשה. אזויווי מיר זאגן, ס׳איז א זייער שיינע מעשה, ווייל דו געדענקסט למשל, די דריי תפילות האט דער רמב״ם נישט געברענגט. דער רמב״ם האט געברענגט אז ס׳איז כנגד קרבנות. ס׳ווערט געברענגט אויך אז אברהם, יצחק, יעקב האבן דאס מתקן געווען. איך געדענק נישט. יעקב האט געשלאפן דארט ביינאכט, ער האט זיך געמוטשעט, ער האט געדאוונט מעריב.
די זעלבע זאך, ווען א מענטש בענטשט, איז ברכת המזון נאך מער היסטאריע. ער זאגט, אה, קודם כל זיי האבן צו עסן, דער אייבערשטער האט געגעבן צו עסן פאר די אידן, פאר דעם מן, זיי האבן אויך געהאט ארץ ישראל פון ירושה, און זיי האבן אויך ירושלים פון דוד המלך. און ווייל ווייל איז חורבן, בעט מען בונה ירושלים. ס׳איז מסתמא געווען א אנדערע נוסח וואס מיינט דוד, ער האט נישט געזאגט בונה ירושלים, ער האט געזאגט א שבח אז ס׳איז דא א בית המקדש. אזוי זאגט דער רמב״ן אין דעם פלאץ. נאכדעם הטוב והמטיב, מיין איך וואלט איך געדארפט טראכטן אז היינט איז טאקע נישט דא ירושלים, אבער ס׳איז דא אסאך גוטע זאכן.
דער אינדיווידואליסטישער כאראקטער פון הטוב והמטיב
זייער גוט. אין הטוב והמטיב בעט מען פאר נחמה און חיזוק. אין הטוב והמטיב רעדט מען נישט פון א מענטש וואס איז אין א מלוכה, און ס׳איז דא א מלך, און ס׳איז ממש געוואלדיג. מ׳רעדט פון דער אייבערשטער איז זן ומפרנס פאר יעדן צעבראכענעם מענטש. ס׳איז דאך אויך אינדיווידואליסטיק, מ׳רעדט נישט פון כלל ישראל, אזא בונין ירושלים, אזא… די תפילות זענען טאקע דארט. אבער די ווערטער אין ירושלים זענען נישט אויף… זענען זייער שטארק אויף מיר, אזוי ווי… א כללי׳דיגע מיינסטו צו זאגן. יא.
די ערשטע צוויי. “בהרחבתנו ה׳ אלקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים חן וחסד שחוננתנו, ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה”.
אה, דאס איז נאך אין רחם, אנטשולדיגט. איך האב מיך פארמישט מיט… וואס איז דארט די נוסח. אבער אויך מ׳בעט פאר נחמה, מ׳בעט פאר חיזוק, און וועגן די אייגענע שוועריקייטן. אבער ס׳איז ווייטער כללי׳דיג.
אין דעם שטימט עס מיט די הריגות בתים, אז ס׳איז מער אזוי ווי די “less of the evils”. מ׳בעט פאר זייער ווייניג זאכן, מ׳בעט פאר א ביסל חכמה און חיזוק. מער הודאה, אין אנדערע ווערטער, זאגט אז ס׳איז דא אסאך גוטע זאכן. ס׳איז דא אסאך גוטע זאכן. ס׳איז דאך די סך הכל יום. טאקע, אונז זענען נישט קיין ביש מזל. ווי ער זאגט, די הריגות בתים איז אפשר די גרעסטע דוגמאות. למעשה, ס׳איז דא אסאך זאכן וואס גייט אונז גוט, אזוי אויך גייט יעדער… “הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד”. יא, ער גייט אונז אייביג געבן. ס׳איז דא אלע מיני גוטע זאכן. “רחמים, חן וחסד ורחמים, הצלחה, ברכה, ישועה, נחמה, פרנסה וכלכלה”. יא, ס׳איז אלעס אזעלכע אינדיווידואליסטישע זאכן. אז דו האסט געהאט אביסל א בעסערע טאג אין דערהיים, האסטו געהאט אביסל שמחה אין שטוב, האסטו געהאט א פרייליכע מסבה׳דיגע טאג, האסטו גערעכט, מ׳גייט נישט שפעטער, מ׳לייגט עס צו תפילות, מ׳לייגט עס צו אזא קנייטש, און דעמאלטס איז זיכער די פלאץ.
תחנונים נאך ברכת המזון
זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם גייט זאגן, ס׳איז דא תחנונים נאך ברכת המזון, יא? אקעי, מיר וועלן נאך קומען צו דעם. שוין, דאס איז חכמי המשנה, רופט עס דער רמב״ם. חכמי המשנה תיקנו. ווייל דאס איז געווען בזמן חכמי המשנה טאקע, תנאים. רבי עקיבא, יא, יא.
—
הלכה א׳ (המשך): דין פועלים – ארבעטער וואס עסן ביים בעל הבית
די תורה איז געגעבן געווארן פאר אלע אידן
אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין הלכות תפילה, אז די תורה איז נישט געגעבן געווארן פאר שיינע אידן אדער פאר כולל יונגעלייט. די תורה איז געגעבן געווארן פאר אלע אידן. און וועגן דעם איז דא סאלושענס. אזוי ווי א מענטש טרעפט זיך אויף א שפיץ פון א בוים, האט מען געמאכט פון אים א ספעציעלע תפילה. אויך ביי ברכת המזון די זעלבע זאך.
דער רמב״ם׳ס ווערטער
פועלים שאוכלים מלחם בעל הבית, ארבעטער וואס ארבעטן ביי די בעל הבית, מ׳מוז זאגן נישט א קבלן וואס ארבעט אויף זיין אייגענע פרידאם, ממש א שכיר, א געדינגענער מענטש, ואכלו פתן, זיי מאכן א סעודה צו עסן, אינם מברכין לפניהם, זיי טארן נישט מאכן א ברכה פארדעם.
דאס איז מיר א גרויסע פלא, ווייל די ברכת המוציא לחם איז דאך א האלבע רגע. דו ווייסט וויפיל א האלבע רגע פון א איד איז ווערד?
קשיא: וויאזוי קען מען נישט מאכן ברכת המוציא?
ניין, ס׳איז ממש וואונדערליך. די קארגסטע בעל הבית קען איך נישט זען זאל די רגע ווען דו נעמסט ארויס די שטיקל ברויט פון די טעלער און דו מאכסט א ברכה, מ׳זאל האבן מיט דיר א טענה. איך האב געהערט א תירוץ אז היינטיגע בעלי בתים זענען נישט מקפיד אויף דעם. אויב ס׳שטייט נישט, זאל עס שטיין.
אבער איך מיין אז ס׳איז א זייער ערנסטע זאך. איך נעם דאס זייער ערנסט, די זאך וואס דו האסט נארוואס געזאגט, אז דאס איז א איד, דאס איז דאך מדרבנן, יא, ברכה אחרונה איז דאורייתא, אבער דאס איז מדרבנן. די רבנן האבן נישט מתקן געווען פאר איינער וואס האלט אינמיטן ארבעטן אז ער זאל מאכן ברכות. מ׳קען זאגן אז אפילו ס׳דויערט נישט לאנג די ברכה, אבער ער דארף אריינגיין אין א געוויסע כובד ראש זאנע, אפשר טראכטן צו זיינע הענט זענען ריין. דו קענסט עסן, ווייל דער ארבעטער דארף גארנישט טראכטן, ער געדענקט נאר אז נאכדעם ערגעץ וועט ער דארפן זאגן צוויי ברכות בלבד. ווייל די ברכה אחרונה איז דאך דאורייתא, האבן זיי געזאגט אז די ברכה לפניהם איז נאר מדרבנן.
צי איז דער דין נוגע היינט?
ס׳איז צוויי זאכן: אונז פירן זיך נישט בוודאי אזוי, איך האב דיר געזאגט, מ׳נעמט אן אז בעלי בתים זענען נישט מקפיד. אבער ס׳איז צוויי זאכן: סיי אונז ארבעטן נישט גענוג ערנסט, סיי אונז זענען זייער… אויך די צייט האט זיך געטוישט. א מענטש, ווען ער ארבעט צוועלף שעה, איז נישט פשט אז ער ארבעט זעכציג מינוט א שעה. ער רעדט אויפ׳ן פאון. א פיזישע ארבעטער, א פועל פון וואס מ׳רעדט דא, ניין, דער… און איך מיין אז מ׳צייט שיינער, מ׳נעמט נישט ברכות גענוג ערנסט. ער מאכט א ברכה, ער נעמט אריין. ניין, אבער די אמת איז, אז מ׳טראכט אריין די… לאמיר זען ווייטער.
שתי ברכות בלבד
לפניהם מאכט מען נישט קיין ברכה, ולאחר הסעודה מאכט מען צוויי ברכות בלבד. מ׳זאגט נישט אלע פיר, מ׳זאגט נאר הזן והארץ, כדי שלא יבטלנו ממלאכתו בעל הבית. כדי דער בעל הבית זאל אים נישט מבטל זיין פון זיין מלאכה. אבער איך טראכט אז אונזער נוסח איז אויך א לאנגע נוסח. ס׳קען זיין די שתי ברכות איז אויך אביסל לענגער ווי המוציא לחם מן הארץ. אבער… אמת.
וואס איז די ערשטע? זאגט ער, ברכה ראשונה תקנו, האבן זיי מתקן געווען ברכת הזן. שנית, מאכט מען אזא זאך, בסך הכל ברכת הארץ הייבט אן מיט דאנקען פאר ארץ ישראל, און ס׳ענדיגט זיך מיט נודה לך, אבער וואס איז, און כולל, און מען ענדיגט, אנשטאט צו ענדיגן, אנשטאט צו מאכן ברכת הארץ און נאכדעם דארף מען נאך דאך מאכן בונה ירושלים, האבן זיי געמאכט אזוי, בעצם דאס איז דאך שוין בונה ירושלים, אבער ס׳איז דאך א גוטע זאך צו דערמאנען בונה ירושלים, זאלסטו אין די ברכת הארץ זאלסטו דערמאנען בונה ירושלים.
דיסקוסיע: וויאזוי פאסט בונה ירושלים אריין אין ברכת הארץ?
Speaker 1: כולל, איך האב געזאגט, איינער דארף נאר מאכן די ירושלים ברכה, ולזאת איר אים. איך מיין אזוי ר׳ שלמה האט נישט געטייטשט. איך וואלט געטייטשט אז די פשט איז, בעצם ברכת הארץ און בונה ירושלים איז דאך זייער ענליך. איך מיין אזוי ווי מיר האבן גערעדט פריער, למשל דארפסט געדענקען אלע הלכות אין ברכות גייען זיי געדענקען, זיי האבן געלערנט… הביננו. וואס איז הביננו? הביננו האט דארט שטייט, אנשטאט צו מאכן אן עקסטערע ברוך אתה ה׳ אויף יעדע איינער פון די צוועלף דרייצן בקשות וואס מען מאכט, קען מען זיי אלע צוזאמען לייגן אין איין ברכה. אבער מען זעט אז אלעמאל איז קצר געווען, און גייט אסאך מאל מיט די לאדזשיק. אז ס׳דארף אבער שטימען. מען קען, דארף די תוכן בלייבט, אבער מען לייגט עס אין עקסטערע ברכות. עס איז שענער מאכט עקסטערע ברכות, אבער מען האט נישט קיין צייט, לייגט מען עס אין איין ברכה.
מען דארף נישט פארשטיין וואס בונה ירושלים איז. בונה ירושלים איז לכאורה עפעס וואס איז קאנעקטעד צו ברכת הארץ. וואס האבן זיי געזאגט? אז ס׳שלעפט זיך מיט. ס׳דארף אזוי, לאמיר זאגן איינמאל דוד און שלמה… לאמיר זאגן, ווען עס איז געווען מלכות יהודה און מלכות ישראל, און א איד מאכט א ברכה אויף ארץ, איז דער וואס איז געווען א גרויסער חסיד פון דוד שלמה, אזוי ווי אלע ערליכע אידן. אבער שולעל צוגעלייגט, אבער ווען איך זאג אזוי הארץ מיין איך ירושלים. ניין, דאס זעט אויך עפעס אזוי, אפילו איז פטור וואלן וואס זאגן, ווער חסרות, זאלסטו געבן א דערמאנען דערמיינסט צו ירושלים? ניין, ניין, איך זאג דיך, איך וואלט א גוטער חסיד פון די שטאט ווען מען איז נישט פטור פון בונה ירושלים. ניין, אבער ס׳קען זיין אז די סיבה פארוואס מ׳דערמאנט בכלל בונה ירושלים איז ווייל דא זאגסטו ברכת הארץ. אקעי. דו קענסט זאגן אז בונה ירושלים איז עפעס א מין תנאי אין ברכת הארץ, אזוי ווי א קלעריפיקעישאן אפשר פאר ברכת הארץ.
Speaker 2: צוויי זאכן, ס׳איז צוויי זאכן. מ׳קען עס מאכן אויף אן אופן כולל, וויאזוי מאכט מען כפרות? מ׳קען מאכן יעדער איינער עקסטערע כפרות, און מ׳קען מאכן איין גרויסע כפרה פאר יעדער. מ׳האט נישט קיין צייט, מאכט מען אויף איינס א גרויסע. מ׳האט צייט, מאכט מען עקסטער.
ווען פועלים מאכן ארבע ברכות
די “והם היו אוכלים משלהם בלבד”, אויב די פועלים זענען נישט… ס׳איז נישט אזוי אז די בעל הבית גיבט זיי אביסל רשות… פארקערט, נישט זיי… אז זיי מאכן אליין זייער סעודה. ניין, ניין, ניין, איך מיין אז דו האסט נישט גוט געלערנט די זעלבע הלכה. זיי ארבעטן, זיי באקומען נישט געהעריג צאלונג. זיי זענען פועלים ארבעטער, זיי באקומען נאר נעבעך באצאלט אביסל עסן. או שבעל הבית מיסב עמהם, דאס איז פשט אז ער האט נישט די רשות… דאס מיינט אז די בעל הבית דארף אויך מאכן א ברכת המזון. דאס מיינט ער? אדער אפשר איז ווייל די בעל הבית איז דארט מיט זיי, פשט אז ער איז נישט דער בעל הבית איז נישט מקפיד. קען זיין ביידע. דעמאלטס מאכן זיי געהעריג…
אבער ס׳געפעלט מיר די “והם היו אוכלים משלהם בלבד”, זאגן די חכמים אז אזא רשע בענטש א לאנגע בענטשן. אה, איך האב געוואוסט אז מ׳האט געלערנט די זעלבע הלכה אין הלכות תפילה, אז ס׳איז דא א חילוק. איך האב געמיינט אז ס׳איז דא אזא זאך פאר אן ארימע פועל. אה, ס׳איז גארנישט געשען, דו דארפסט נישט ארבעטן, דו ארבעטסט שוין. מ׳קען זאגן עפעס אזוי. אונז זענען שוין נישט אונטער די נושא, אונז ארבעטן שוין צופיל סתם אזוי.
אקעי. זאג דא… איז דעמאלטס מברכין ארבע ברכות כשאר כל אדם, מאכן זיי פיר ברכות אזויווי יעדער מענטש. זייער גוט. דאס איז די נקודה.
מוסר השכל: מ׳דארף נעמען ברכות מער ערנסט
דאס איז זייער ריכטיג, און אונז די אלע הלכות זענען נישט נוהג, ווייל אונז, מ׳איז חוטף די גאנצע ברכת המזון, ס׳איז נישט קיין גרויסע חילוק. חס ושלום. אבער מ׳דארף זיך לערנען פון די אלע הלכות צו נעמען אסאך מער ערנסט די אלע זאכן.
איך מיין דו דארפסט זיך דרייען מיט ערליכערע, בעסערע אידן. איך קען נישט קיין אידן וואס כאפן נאכן בענטשן. מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף די ברויט. מענטשן זענען צוגעוואוינט צו די נוסח. איך האב געוואלט זאגן אז מ׳דארף כאפן, ווייל ס׳איז אסאך צוגעלייגט אין די נוסח, און ס׳איז חזר׳ט איבער דריי מאל יעדע זאך. פארוואס זאל מען זאגן אזוי לאנג? בקיצור, ביי איינעם איז פונקט אין א גוטע מוט, ער וויל זאגן דריי מאל יעדע זאך. על כל פנים… אויב דו ווילסט ריפלעיסן דעם נוסח, האבן זיי געמאכט א קורצע נוסח. אויב דו ווילסט די קורצע נוסח, קענסטו מיר רופן, איך וועל דיר שיקן די נוסח. איך האב געמאכט גדולי ישראל זאלן עס איבערקוקן, אבער איך נעם נישט קיין אחריות אויף דעם.
הלכה ב׳: ברכת הארץ – נוסח, אינהאלט, און באדייטונג
דער רמב״ם׳ס הלכות ברכת הארץ
Speaker 1: על כל פנים… מען דארף דאך צולייגן לב רחמים. ניין, דאס איז נישט מיט פרשת לב רחמים. מען זעט באלד אן, דער פרשת לב רחמים איז אסאך קורצער. די וואס איז דא נוסחאות אין די סידורים, דאס האט דער דרוקער געשריבן, הייסט נישט דער דרוקער, איך מיין צו זאגן, אסאך שפעטער. די ראשונים האבן אסאך קורצערע נוסחאות.
Speaker 2: יא, אבער… ווילאנג דו האסט נישט קיין רעפלעיסמענט, קען מען נישט דאס ווארפן.
Speaker 1: איך האב א רעפלעיסמענט, ווייסטו וויפיל א רעפלעיסמענט? אויב דו האסט געמאכט א קורצערע נוסח, קען מען זען. אויב דו ווילסט א קורצערע נוסח, קען מען רופן א חולה משוקע׳דיגער. איך האב געמאכט גדולי גדולי ישראל האבן שוין געהייסן. איך נעם נישט צו זיין אין קיין אחריות. אויף דעם נעם איך נישט קיין רעספאנסעביליטי. קיפ אן סעיאינג וואס שטייט אין דעם בענטשער, עס וועט גארנישט געשען.
Speaker 2: ניין, עס וועט געשען יא, ווייל מען ווערט צוגעוואוינט אז בענטשן אין פסח, און מען דארף זאגן פינף הונדערט ווערטער.
Speaker 1: דיין סאלושן גייט אוועקנעמען אלע פראבלעמס.
Speaker 2: א האפענונג, א האפענונג גייט אלע פראבלעמס.
Speaker 1: וואו! נאך מזל אונז האבן דיר. טענקיו. איך גיי בשם דעם מאכן א נייע ברכה. זאג דעם אמת.
פועלים וואס דארפן מקצר זיין אין ברכת המזון
Speaker 1: עניוועיס, דו זעסט ווען א מענטש ארבעט, אדער ווען מען ארבעט פאר א צווייטן עט ליעסט, דארף מען מקצר זיין אין ברכת המזון.
דער חזון איש׳ס הנהגה – עסן אן א ברכה
דער הייליגער חזון איש פלעגט אסאך מאל עסן אן א ברכה, ווער ס׳ווייסט דעם סיקרעט, ער האט געהאלטן אז ער האט נישט קיין כח צום אינזין האבן א קדושה, האט ער געגעסן אן א ברכה. נאר, אבער ער ווייסט א געוואלדיגע ערנסטקייט, ער האט נישט געטראכט פון אזא אפשן ווי זאגן א ברכה ווען ער איז נישט מכוון.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: דאס איז א זאך. איי, עסן האט א כח המדמה, עסן גיט כח. עסן מוז מען, עס איז נישט קיין שאלה, ער מוז מען עסן, ווען מען איז נישט… א ברכה איז מדרבנן. ווען מען קען נישט, קען מען נישט.
Speaker 2: אקעי, יעצט גיב אונז די הלכות ברכה.
Speaker 1: אבער עס איז זיכער אז ער האט לכאורה געטרייט צו מאכן די ברכה דאורייתא, אזוי ווי בריך רחמנא דהאי פיתא, האט ער מסתמא עפעס געזאגט, אפשר נישט די ברכה, די שם ומלכות, אפשר מורא געהאט.
Speaker 2: אפשר דאס איז נישט נאר וויסן.
Speaker 1: ניין, די זאך פון כאילו גזל את הקדוש ברוך הוא, איז לכאורה אן איסור אז עס טוישט זיך. אזוי ווי ער זאגט, איך טאר נישט גיין נעמען, איך בין נישט דא. אז דאס איז ווען מען קען, אז מען קען נישט איז אן אנדערע פאטער.
Speaker 2: ווייסט נישט.
Speaker 1: עס קען זיין א שווערקייט איז געווען די שם ומלכות. אבער זאגן שכוח, שכוח, שכוח פאר די ברויט.
Speaker 2: נישט דאס איז די מעשה.
Speaker 1: איך האב אגב, ווער ווייסט אז צו זאגן שכוח איז גרינגער? אמאל, ווייל ווען מ׳זאגט יישר כח איז עס א סימבאלישע זאך. ס׳מיינט נישט זאגן אז דו האסט מיר ממש יעצט געראטעוועט פון קיין שפחה יאט געווערטאק, קיין איינער וואלט נישט געווען אן דיר. דאס איז טאקע א מדרגה. ס׳איז זאגן די ווערטער, אזוי איז דאך עס מורגל. יישר כח באשעפער פאר די ברויט וואס דו האסט מיר געגעבן.
ברכות במחשבה – דער רמ״א׳ס שיטה
Speaker 2: אפשר אין די נאמען איז גענוג?
Speaker 1: זייער גוט. אפשר אין מחשבה איז גענוג. איך האב געלערנט פריער, אמת, איך האב געזאגט אז דער רמ״א זאגט אז מ׳איז יוצא בדיעבד ברכות במחשבה. שולחן ערוך זאגט מפורש אין פרק ק״י, אבער אפשר האט ער יא געזאגט במחשבה בכלל.
Speaker 2: מ׳זאגט ער האט נישט געזאגט.
Speaker 1: איך ווייס נישט.
Speaker 2: אקעי, דאס איז מיר נישט נוגע פארוואס ער האט נישט געזאגט.
Speaker 1: ס׳איז מיר נישט נוגע פארוואס, אבער מ׳דארף יא ארויסזאגן די ווערטער פון די ברכות. ס׳איז דאך א שאלה. לויט׳ן רמ״א, ווען ער האט געשאצט צי ער האט די כח צו זאגן אדער נישט, און ער האט געטראכט די ווארט “ברכה”, האט ער שוין יוצא געווען. ער האט געטראכט וועגן ברכה. איך האב געוואלט דאנקען דעם אייבערשטן, און איך האב געזוכט וויאזוי איך האב די כח צו דאס טון.
דיסקוסיע: טראכטן אין ווערטער קעגן טראכטן אין קאנצעפטן
Speaker 2: אקעי, מיר גייען מיר לערנען געוויסע הלכות פון ווי אזוי צו טראכטן.
Speaker 1: ס׳איז פשט פון דעם אז דער רמ״א זאגט אז מ׳קען יוצא זיין אין די קאפ, ער רעדט דאך דוקא צו מענטשן וואס טראכטן אין אותיות. ווייל א מענטש וואס טראכט אין קאנצעפטס אדער אין פיקטשערס, און מ׳זאגט אים “דאנק דעם אייבערשטן”, וואלט ער געטראכט, “וואו, איך בין אזוי טענקפול.” ער וואלט געטראכט פון די ווארט “טענקפול”, ער וואלט נישט געטראכט פון “השם, הזן, המלך”. ווען דער רמ״א זאגט “כיוון בליבו”, רעדט ער פון דער וואס טראכט אין ווערטער. ער דארף טראכטן, נישט דער וואס… אנדערע מענטשן האבן אן אנדערע וועג פון טראכטן. ווען מ׳זאגט זיי “טראכט פון א ברכה”, וועלן זיי מער טראכטן פון די קאנצעפט, פון דאנקען, יישר כח באשעפער.
Speaker 2: מ׳דארף מדייק זיין. איך בין נישט זיכער. דו זאגסט, וואס דו זאגסט, דו טראכטסט פון א קאנצעפט, אבער איך האב געהערט ווי דו דיסקרייבסט עס, דו טראכטסט אין אנדערע ווערטער. דו זאגסט דו טראכטסט אן ווערטער.
Speaker 1: ניין, אבער איך טראכט נישט אין די ווערטער, איך טראכט אזויווי, אה, וואו, איך האב יעצט א פילינג פון טענקפולנעס.
Speaker 2: דו האסט יעצט געזאגט א גאנצע סענטענס, אמת?
Speaker 1: יא, ניין, איך האב נישט געזאגט. א פילינג פון זיין טענקפול. פילן די פילינג.
Speaker 2: דאס איז בעיסיקלי מכוון בליבו. אויב א מענטש האט דעם מין פילינג פון מכוון בליבו פון “וואו, יישר כח” אדער “טענקפולנעס”, איז נישט אוועקצופרעגן די רמ״א. ער איז יוצא געווען לויט׳ן רמ״א.
Speaker 1: לכאורה נישט, ווייל מ׳דארף האבן שם ומלכות.
Speaker 2: אבער ווען דער רמ״א זאגט “כיוון בליבו”, מיינט ער יא אז א מענטש טראכט.
Speaker 1: אן אנדערע זאך איז די לעצטע פרק, די נעקסטע פרק.
Speaker 2: יא, דאס איז ברכת הארץ.
Speaker 1: דארט זאגט דער רמ״א נישט קיין סאך וועגן… ברכת הזן, וואס דאס איז א קאנפירמט אז דאס איז אן הלכה. דאס שטייט דאס איז אלעס אין גמרא. אויף די ברכה איז דא הלכות. אויף די פריערדיגע ברכה שטייט נישט אין די גמרא קיין הלכות, סאו מיר ווייסן נישט.
הלכה ג׳: ברכת הארץ – נוסח און אינהאלט
Speaker 2: אקעי. יא.
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, ברכת הארץ צריך לומר הודאה בתחילתה ובסופה. די ברכת הארץ דארף מען דאנקען אויף די ארץ בתחילתה ובסופה, און די חתימת הברכה איז “על הארץ ועל המזון”. עס הייסט טאקע ברכת הארץ, אבער עס דערמאנט נאכאמאל מזון. טאקע אינטערעסאנט, מ׳האט שוין געזאגט “על המזון”. די סיבה לשמה התכנסנו, פארוואס מ׳איז זיך דא צוזאמגעקומען, איז אויף די מזון. ס׳איז דאך א ברכת המזון. לכאורה.
ברכת הארץ איז דאך… ארץ אליין איז דאך טובה ורחבה וואס האט מזון. “על הארץ ועל המזון” קען מען זאגן אזויווי “על הארץ ועל המזון שלה”. דאס איז די טייטש, יא.
דער גרויסער קשיא: וואס מיינט ברכת הארץ אין חוץ לארץ?
ס׳איז זייער שווער ווען ס׳זיצט איינער אין חוץ לארץ און ער האט נישט קיין ארץ, וואס קומט אריין ברכת הארץ? לאמיר זאגן אז ער זאגט ברכת הארץ אז ער האפט אז ס׳וועט זיין איין טאג, אבער די ארץ פראדוסט נישט קיין מזון. איך פארשטיי נישט וואס מ׳טראכט ווען מ׳זאגט ברכת הארץ אין אמעריקע. איך האב נישט קיין אנונג וואס די עולם האט געזען.
איך האב געזען אז די זוהר פרעגט מיין קשיא, און די זוהר זאגט אז מ׳מיינט צו זאגן די ארץ העליונה, די שכינה. אקעי, נו פראבלעם. אבער פשוט פשט האט מען נישט פארענטפערט געווארן. מ׳דארף זיך גוט טראכטן.
כ׳האב געזען אמאל א איד האלטן א סיין מיט אן איזראעלי פלעג אזוי מיט אן עקס, און ער איז ביי א פראטעסט, און ער דארף זיך זעצן ביי די זייט עפעס עסן און מאכן א ברכת המזון, און ער זאגט “ארץ חמדה טובה ורחבה”… ס׳איז אביסל קאנפיוזינג וואס דא גייט פאר. יענער איד האט מער פראבלעמען ווי די קשיא אליין.
“ארץ חמדה טובה ורחבה” – א חיוב
Speaker 2: אקעי, בכל שלא יאמר… נאך א רמב״ם.
Speaker 1: בכל שלא יאמר “ארץ חמדה טובה ורחבה” בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו. מ׳דארף דערמאנען אז דאס איז אן ארץ חמדה טובה ורחבה. א פעלערדיגע זאך, עס זאל זיין אן אנדערע נוסח. און מסתמא, אזוי זאגט דער ראב״ד נישט בפירוש, אבער דער רדב״ז אויף די זייט און אנדערע ראשונים שטייט בפירוש, אבער דאס מיינט נישט “לא יצא”, דאס מיינט צו זאגן אז אונז האבן געזען אפאר אזעלכע זאכן. אלע “לא יצא” זאכן וואס זאגן די ברכת התורה, “לא יצא” צו זאגן “ארץ חמדה טובה ורחבה”, ס׳איז נישט קיין חיוב צו זאגן.
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט קיין חיוב צו זאגן “ארץ חמדה טובה ורחבה”, דאס מיינט עס.
Speaker 1: אבער דאס קען עס מיינען, “לא יצא” דייקא איז ווען אונז זאגן באופן וויאזוי חז״ל האבן אונז געזאגט.
Speaker 2: אקעי, קענסטו דאס אונז…
Speaker 1: אבער ס׳איז טאקע א פלא, פארוואס זאל מען נישט זאגן? אז א צאל ווען ס׳איז אין גלות זאל מען עט ליעסט נישט זאגן “טובה ורחבה”?
איך מיין צו זאגן פארקערט, פארקערט, פארקערט. אין גלות דארף מען ערשט זאגן די אלע זאכן, מ׳דארף נישט פארגעסן די ארץ ישראל וואס מיר האבן געהאט. מ׳זאל נישט זאגן “ארץ העליונה”, ניין, נישט “ארץ העליונה” זיכער. די יעניגע “ארץ טובה ורחבה” וואס מ׳איז געגאנגען פארשיעבד פון איר, וועט מען מתקן זיין די ברכה. אבער די ארץ וואס איז נזכר דא, וואס מ׳גלוסט צו איר, איז “ארץ חמדה טובה ורחבה”.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: אבער איך מיין צו זאגן אז ווען איך וויל זאגן “לא יצא”, מיין איך צו זאגן אז אויב מ׳האט נישט געטון אזוי מיינט נישט אז מ׳דארף איבערבענטשן. דאס קען מען אים דאנקען אויף די “ארץ חמדה טובה ורחבה”.
ברית ותורה אין ברכת הארץ
נאך א זאך וואס מ׳דארף צולייגן: “וצריך להזכיר בה ברית ותורה”. און מ׳דארף דערמאנען דאס אז דער אייבערשטער האט א ברית מיט אידן, און ס׳מיינט ברית מילה, ווי ס׳שטייט אזוי אין אנדערע פלעצער לכאורה. מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף די ברית מילה, א פלא פון א זאך. מ׳דארף דערמאנען בעיסיקלי אלע זאכן וואס מאכט אידן, וואס זענען אידישע סימנים לאומיים, יא, זאכן מיט וואס אידן זענען מיוחד פון אלע פעלקער. זיי האבן זייער לאנד, זיי האבן אפילו זייער אייגענע גיפט, זיי האבן א ברית מילה. ער לייגט דעם, און ברית דארף מען דערמאנען פאר תורה.
קודם האט דער אייבערשטער געגעבן ברית, ווייל ברית האט ער שוין געגעבן שעה, זאגט דער ראב״ד, אה, און ס׳איז נישט קודם אין צייט פון אברהם.
דרייצן בריתות ביי ברית מילה
אין פרשת לך לך שטייט דרייצן מאל די ווארט ברית. “תורה כאילו נכרתו עליה שלוש עשרה בריתות”, זאגט דער ראב״ד, דרייצן מאל ווי דער אייבערשטער מיט די אידן האבן געשריבן די חורות פון ברית. נישט דרייצן מאל, אגב, דער לשון שטייט דרייצן מאל, און ווען דער צייט ווען דער אייבערשטער האט געמאכט די ברית פאר די תורה אין סוף ספר דברים, שטייט דרייצן מאל די ווארט ברית. זיין ווייל נאך מתן תורה איז געווען א ברית, יא, עס שטייט סוף משפטים, אבער די ווארט שלש עשרה בריתות איז א… איך מיין אז ס׳איז א… אז די תורה האט געמיינט שלש עשרה בריתות.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, און די זאך איז… היינט רופט מען עס… וויאזוי האט עס געהייסן? די היינטיגע חכמת המקרא האבן א…
דיגרעסיע: “מילת מנחה” – לייטווארט אין תורה
לאמיר ענדיגן, דער רמב״ן ברענגט דריי מאל עילה דברה ברית, מלבד הברית אשר כרת יצחק יצחק ומכורה, לאברהם כרת ברית. אינטערעסאנט, “נכרתו לו”, זייער אן אינטערעסאנטע לשון, נישט “שנכתב לו”.
Speaker 2: יא, רייט.
Speaker 1: סאו, אין אנדערע ווערטער, וואלט איך געוואלט זאגן אזוי, יעדע מאל ס׳שטייט אין די תורה אז די תורה מאכט א ברית… זאגער, דאס וואלט איך געוואלט מסביר זיין, דאס איז א וועג היינט אין די היינטיגע חכמת המקרא הייסט עס, איך געדענק נישט וויאזוי מ׳רופט עס, מילת מנחה מיין איך, א לייט ווארט, א ווארט וואס פירט. דו קענסט זען אין געוויסע פרשיות אין די תורה אז די תורה האלט אין איין איבערזאגן א געוויסע ווארט, למשל אין די פרשה פון ברית מילה, און ס׳שטייט אויך אין אן אנדערע מדרש, איך געדענק איך, ביי פרשת חוקת שטייט “שבעה כהנים” און זיבן מאל שטייט די ווארט “כהן”, און מ׳לערנט אפ הלכות פון דעם. אבער ס׳איז דא אזא זאך אז ווען ס׳שטייט אין א געוויסע פרשה דרייצן מאל א געוויסע ווארט, דארף צו זיין די כוונה. ס׳איז א סטייליסטיק, ס׳איז א… ווען דו שרייבסט עפעס, אזויווי איינער וואס שרייבט א שיינע פאום, און ער שרייבט הונדערט מאל די מענטש׳ס נאמען.
אזוי ווי למשל די ווארט “טוב” באגלייט זייער אסאך די ערשטע פרשה אין די תורה. פונקט אזוי שטייט “וירא כי טוב וירא כי טוב”.
Speaker 2: שטייט אין זוהר, רייט, דער זוהר רעכנט, יא, ס׳איז דא וואס זאגן אז ביי די מנורה שטייט א געוויסע… זיבן מאל “נרות” שטייט, ס׳איז דא א חשבון.
Speaker 1: יא, דאס איז נישט אויסגעגאנגען פון דעם יעצט.
אבער שטייט זעקס און דרייסיג בריתות, פשט איז אז די תורה וויל אונז עפעס מרמז זיין דארטן. זי וויל מרמז זיין אז ברית איז חשוב פי דרייצן, עפעס אזא זאך. שמואל האט געזאגט אז “מלאה לו שלש עשרה”, ער האט געדארפט שטיין זיבן מאל פאר די אכטע טאג.
Speaker 2: יא, קוק דא, דו וועסט זען דרייצן מאל, ס׳שטייט אפשר אפילו מער מאל, מ׳דארף וויסן וויאזוי…
Speaker 1: ניין, סארי, ער הייבט אן פאר די מבול.
“תורה כולה נכרתה על שלש בריתות”, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל מ׳זאגט זיכער נישט אז ברית איז חשוב׳ער ווי תורה.
Speaker 2: יא, אין די וועג, ווייל ברית מילה זענען מיר אויך נאר מחויב ווייל ס׳שטייט אין די תורה.
Speaker 1: לאגיש, אבער אין א געוויסע זין האט ברית מילה א חשיבות פאר די תורה, ס׳איז דרייצן מאל חשוב, און כל התורה כולה איז נאר דריי מאל חשוב. ס׳איז א מדרש דאס, ס׳האט עפעס א מינינג אויף עפעס.
ברכת הארץ איז א ברכה אויף אידישקייט
נאר אויף דעם האב איך געטראכט אז מ׳לייגט אריין אין ערד, פשט איז אז מ׳רעדט דא וועגן זאכן מיט וואס אידן זענען מיוחד. וואס מיינט אז איך בין א איד? איך האב א לאנד? איך האב אן אנדערע גוף? יא, איך האב א חותם, א שטארקע סימבאל.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: און די תורה. אפשר דאס איז אמת׳דיג… און די בחינה איז ברית נאך פריער.
אפשר דאס איז אמת׳דיג א שטיקל תירוץ וואס איך האב געפרעגט וואס טוט מען אין חוץ לארץ. פשט איז אז די ברכת הארץ איז נישט סתם א ברכה, ס׳איז מער א ברכה אויף אידישקייט. איך באלאנג דיך פאר ארץ ישראל. ס׳איז כמעט אזויווי א ברכת התורה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
ברכת הארץ – ברית ותורה אין חוץ לארץ
Speaker 1:
ס׳איז א מדרש דאס, ס׳האט עפעס א מינינג.
ניין, וועגן דעם האב איך געטראכט אז מ׳לייגט עס אריין אין ארץ, איז פשט אז מ׳רעדט דא וועגן זאכן מיט וואס אידן זענען מיוחד. וואס מיינט אז איך בין א איד? איך האב א לאנד, איך האב אן אנדערע גוף, יא, א חותם, א שטארקע סימבאל. זייער גוט. און די תורה. פון די בחינה איז ברית נאך פריער. אפשר דאס איז טאקע א שטיקל תירוץ צו וואס איך האב געפרעגט, וואס טוט מען אין חוץ לארץ? פשט איז, די ברכת הארץ איז נישט סתם א ברכה, נאר א ברכה אויף אידישקייט. איך באלאנג צו ארץ ישראל. כמעט אזוי ווי ברכת התורה, זייער אינטערעסאנט. כמעט ווי ברכת התורה, מודה אני לפניך ה׳ אלקי ששמת חלקי…
תורה, און נישט נאר תורה, נאר מער די ברייטערע קאנטעקסט, די ברית, די ארץ ישראל. זייער גוט. ס׳קען טאקע אויך זיין אזוי ווי אז מ׳האט עס מתקן געווען להזכיר בה, אז ווען מ׳האט נישט ארץ, האט מען כאטשיג ברית ותורה. דאס מאכט דיך פאר א איד, וואס האלט דיך פאר א איד. דאס איז א הלכה פון חוץ לארץ, ס׳שטייט טאקע אין תלמוד בבלי. האבן זיי עס אריינגעלייגט אין חוץ לארץ? איך ווייס נישט. אין ירושלמי שטייט עס נישט? ניין, ס׳שטייט אויך אין ירושלמי, איך זאג נישט. זייער גוט.
זאגט דער רמב״ם, ברכה שלישית, די דריטע ברכה… אבער ער ברענגט, קוק, אבער ס׳איז זייער וויכטיג, און דער ירושלמי ברענגט דאך טאקע, קוק, ער ברענגט דא א ירושלמי, ס׳שטייט אין ירושלמי, ר׳ יוסי ברבי בון האט געזאגט, פארוואס דארף מען מסמיך זיין תורה צו ברכת הארץ? אז קיינער זאל נישט זאגן חס ושלום קיין ציונות, וואס מיינט אז ארץ אן תורה איז עפעס ווערד. אזויווי דער זוהר, “יורדי ים באניות”, פני מה? נישט ציונות, פני מה? “באו יושבי נחלים”. די תורה איז א תנאי אין די ארץ. אויב מ׳האט ארץ אן תורה, איז דאך פארוואנדלט אין מערות. ס׳איז זייער וויכטיג אז ברכת הארץ מיינט נישט סתם אז מ׳זאל האבן א לאנד, ס׳מיינט אז מ׳זאל האבן א לאנד וואס איז א אידישע לאנד, וואס גייט מיט די תורה, וואס גייט מיט די ברית. דאס איז די טייטש. זייער גוט, פשוט׳ע טייטש. ס׳שטייט אין ירושלמי מפורש. יא, זייער גוט.
כאטש וואס געווענליך אין בבלי שטייט די מיני זאכן. אבער דער ירושלמי זאגט עס שוין די עקזעקט וועג. דאס מיינט, ער ברענגט א פסוק, “יורדי הים באניות… באו יושבי נחלים”. עברי טייטש.
אקעי, זייער גוט.
—
הלכה ד׳: ברכה שלישית – בונה ירושלים
דער רמב״ם׳ס ווערטער
Speaker 1:
ברכה שלישית, ברכה שלישית פותח בה “רחם ה׳ אלקינו”, מ׳האט שוין געזאגט מזון און ארץ, יעצט זאגט מען ברכת ירושלים. מ׳האט שוין געבעטן מיט רחם, דער אייבערשטער זאל רחמנות האבן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וכו׳. אדער ס׳קען זיין אדער רחמנות אדער נחמינו. איינער זאגט אז עס קען זיין רחמנות איז אזוי ווי פאר א צרה, און נחמינו איז א נחמה, טרייסטן נאך א צרה. איך ווייס נישט פארוואס ער זאל עס נישט קענען ביידע זיין. אויך וועט די ענדע זיין די זעלבע. אדער בונה ירושלים, אדער מנחם עמו בבנין ירושלים.
רחם vs. נחם – צוויי נוסחאות
Speaker 1:
ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אין די גמרא שטייט צוויי אפציעס, זעט אויס, עס ווערט געברענגט די ביידע זאכן. פשטות איז משמע אין די גמרא אז עס איז שבת. שבת זאל מען זאגן אנשטאט רחמנות, נחמה, ווייל שבת איז אפשר מער א זמן פון נחמה. אזוי זעט אויס דא אביסל אין די… ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אפשר איז דאס וואס ער מיינט דא צו זאגן, מען קען זאגן אזוי, ממילא שבת איז פשט אזוי.
אבער רחם ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך מיינט אזוי, אז ישראל עמך האבן אסאך פראבלעמס, דארפן זיי רחמנות האבן אויף זיי. ירושלים עירך האט אסאך פראבלעמס, דארף מען רחמנות האבן אויף זיי. נחמנו ה׳ אלוקינו בירושלים עירך איז זייער עפעס אנדערש. ער זאגט, אונזער צרה איז אז מיר האבן נישט ירושלים, טרייסט אונז מיט אונז געבן ירושלים. דאס איז די זעלבע זאך. ורחם ונחם עמו בבנין ירושלים. ס׳איז אסאך מער ספעציפיש. רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך, אידן דארפן אסאך ישועות, גורל חיים, זיווגים, רפואות, ישועות, און ירושלים איז אין איר חורבן, און אידן זאלן זיך צאמקומען מיט ירושלים.
איך זאג, נחמינו ווייזט אז ס׳דארף גיין צוזאמען. ישראל עמך און ירושלים עירך זאלן זיך צאמקומען.
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
אבער וואס איז טאקע די חילוק? רחם און נחם סאונדט די זעלבע פאר מיר.
די פועל יוצא איז די זעלבע.
די ערשטע מאל האט זיך עס אויסגעמעקט אין יענע סידור.
ניין, ניין, ס׳איז צוויי נוסחאות, רחם אדער נחם.
מלכות בית דוד – לא יצא ידי חובתו
Speaker 1:
נאך א הלכה: וכל מי שאינו אומר מלכות בית דוד בברכה זו, לא יצא ידי חובתו. ווייל די ענין פון ירושלים איז א מלכות בית דוד.
דאס איז וואס דער רמב״ם זאגט דא. רש״י אין ברכות זאגט, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.
פיין, גוט. דאס איז נאך אזא אנטי-ציוניסטישע זאך. ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס זאגט ער נישט אז די ווארט ירושלים, סתם ירושלים קומט מיט א מלכות, און די אמת׳ע מלכות איז אפשר נישט וואס… אפילו מיט בויען. ער זאגט אז ס׳איז א דין אין רחם אדער אין נחם. די ברכה זאל מען אויף אידן מיינט ביידע זאכן, מיינט געבן ירושלים און מיינט געבן מלכות בית דוד. אן מלכות בית דוד איז עס נישט בשלימות. אויב מ׳האט נישט קיין מלכות בית דוד, דעמאלטס זאל מען נישט זיין אזוי צופרידן, מ׳דארף נאך אלץ רחמנות, מ׳דארף נאך אלץ נחמה. דאס איז די ווארט.
דיסקוסיע: פארוואס מלכות בית דוד ספעציפיש?
Speaker 2:
וואס איז מלכות בית דוד? דאס איז נאך א שאלה, אבער עפעס אן אייניקל פון דוד המלך. עפעס א מורא׳דיגע געמירא איז דא, “עתידה מלכות בית דוד לחזור”. וואס איז די פראבלעם? וואס איז די רמב״ם׳ס פוינט? אז ס׳דארף זיין א לאנד, און מ׳דארף האבן א גוטע מלכות. נו, אז דוד המלך איז דאך געווען א גוטע מלכות, זאל עס זיין אן אייניקל פון דוד, זאל עס זיין אן אייניקל פון שאול. אפילו מדרך דוד אביו. פארוואס שטייט אין רמב״ם “מלכות בית דוד”? קען זיין אזא עשה מאהבה עשה מיראה.
Speaker 1:
יא. סאו על כל פנים מוז עס זיין. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל די דריטע ברכה האט דוד און שלמה מתקן געווען, זיי האבן זיך נישט געבעטן אויף תפארת מלכות בית דוד. זיי האבן זיך געבעטן אויף הצלחה, אדער אויף נצחיות מלכות בית דוד. סאו פון דא זעט מען אז די נוסח האבן זיי נישט מתקן געווען, זיי האבן נאר מתקן געווען די ענין.
זייער גוט. ס׳מוז זיין, דאס איז די רמב״ן׳ס תירוץ אין די פלעצער. ער זאגט אז ס׳מוז זיין, ביז מיין דוד האט מען געזאגט “דער אייבערשטער זאל העלפן און דער אייבערשטער זאל מצליח זיין”, אזוי זאגט ער. זייער גוט. זייער גוט.
חקירה: ירושלים און מלכות בית דוד – איין זאך אדער צוויי?
Speaker 1:
אקעי. אבער ס׳איז די זעלבע איידיע, וואס איז געווען ביי בנין האט מען געבויט א בנין. מ׳קען נאך אלץ זאגן “בונה ירושלים ה׳”. וואס איך האב געזאגט, איך טראכט צו בית דוד און ירושלים זענען צוויי סינאנימס אדער זענען צוויי זאכן? וואס טוט זיך חס ושלום ס׳וועט זיך נישט אויסארבעטן ירושלים, ער בויט אויף מלכות בית דוד אין טבריה. זענען מיר אונז גוט? ווייל די עיקר איז דאך… ניין, ווייל אונז איז את לישועתך מלכות בית דוד, אדער מלכות בית דוד מיינט די מלכות פון דוד אין ירושלים? דוד המלך אליינס איז געווען מלך אין חברון פאר ער איז געווען אין ירושלים. זיבן יאר, דעמאלטס. ס׳איז נישט קיין צוויי אנדערע זאכן, ירושלים איז דאך ווייטער צוזאמען. וואס איז די פראבלעם?
איך זאג סתם, איך פרעג זיך א מענטש׳ס שאלה. אקעי, ווייסטו וואס, באשעפער, אויב דו געסט מיר ירושלים, וועלן מיר האבן את לישועתך מלכות בית דוד, זאלן מיר בעטן דערפאר אדער ניין? ס׳איז א סתירה. מלכות בית דוד איז א מלכות פון ירושלים. איך וועל דיר זאגן נאך א טראכט, אז מלכי יהודה האבן משעבד געווען ירושלים, און מיר האבן געהאט א מלכות אין די אנדערע זייט ארץ ישראל, אין שומרון. און ווען מ׳זאגט “מלכות בונה ירושלים”, מיינט מען בונה מלכות בית דוד? ניין, ניין, ניין, מ׳מיינט נישט. דאס איז בונה ירושלים מיינט בפשטות בנין, אז די שטאט, אז די בית המקדש. מ׳קען זאגן אפילו… יא, מלכות בית דוד, אלעס איז א חלק. און זאגן קלאר אז ירושלים מיינט ירושלים און די בית המקדש, און די מלכות איז די מלכות וואס פירט פון דארט, וואס ליגט אין דארט, וואס פירט די מלוכה. ס׳איז צוויי אנדערע זאכן, ס׳איז ביידע צוזאמען, אבער ס׳איז אינטערעסאנט, דו ביסט גערעכט אז דער וואס האט געזאגט “לא עלתה על דעתך” אז ס׳איז נישט איינגעפאלן איינער זאל בעטן מלכות דוד אין טבריה, אבער ס׳איז אים איינגעפאלן אז איינער וועט בעטן ירושלים אן מלכות דוד, דאס איז אים איינגעפאלן. אזוי ווי דו זאגסט, אפשר מלכות ישראל פון די אנדערע זייט.
און דערפאר האט מען אונז צעטיילט אויך אין צוויי ברכות, צוויי זאכן: “בנה ירושלים” און “את צמח דוד עבדך”. דארט איז דא צוויי זאכן. און מיר זאגן יא “וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין” אין “בונה ירושלים”. מ׳לייגט עס דארט אריין. ס׳איז געווען אפילו נוסחאות וואס האבן געהאט נאר איין ברכה פאר די ביידע, טאקע די זעלבע חקירה.
אקעי, דאס איז די ענין פון… וויאזוי הייסט עס… פון די דריטע ברכה.
—
הלכה ה׳: נוסח פאר שבת און יום טוב אין ברכה שלישית
דער רמב״ם׳ס ווערטער
Speaker 1:
יעצט, אין די דריטע ברכה, טוישט מען אביסל די נוסח שבת און יום טוב. זאגט דער רמב״ם, אין שבת און יום טוב הייבט מען נאך אלץ אן מיט “נחם”. דא זאגט ער, דא זאל מען זיכער זאגן “נחם”. אזוי האב איך געטראכט אין די גמרא, אבער נאכדעם האב איך געקוקט אין רמב״ם, קוק אריין, כ״ט. אהא, מ׳הייבט אן מיט “רחם” און מ׳ענדיגט מיט “מרחם”, אזוי ווי דו האסט געזאגט, “בונה ירושלים” אדער “מנחם עמו”. און אינמיטן דארף מען מאכן א ספעציעלע נוסח פאר שבת. און ער זאגט אזוי, כ״ט, “מתחיל ‘רחם ה׳ אלוקינו׳ בעירך, או, אזוי ווי דו האסט שוין געזאגט אז ס׳איז דא צוויי אנהייבס, ‘רחם ה׳ על ישראל עמך ועל ירושלים עירך׳, רייט, ומסיים ‘מנחם עמו בבנין ירושלים׳ או ‘בונה ירושלים׳. אויך די צוויי אפציעס. אבער אינמיטן דארף ער זאגן וועגן שבת.
“רצה והחליצנו” – דער נוסח פאר שבת
Speaker 1:
וואס זאגט ער אינמיטן ביי שבת? זאגט ער אזוי, “אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה והחליצנו”. אונז זאגן נישט “אלוקינו ואלוקי אבותינו”, אונז זאגן גלייך “רצה והחליצנו”. “והחליצנו” איז אן אינטערעסאנטע ווארט. ווייניג ווייסן טייטש “והחליצנו”. איך קען מאכן א שיעור דערויף. ס׳מיינט בארואיגן, אבער ס׳איז זייער א ווערד. ס׳איז א זאך וואס ווערט איינמאל געברענגט דארטן, “חיים שחילץ עצמות”. ס׳איז פון די זעלבע מין, מ׳בעט עס, “חיים שחילץ עצמות”. “והחליצנו” – אונז זאלן זיך פילן גוט, אונז זאלן זיין מחולץ. אפשר מיינט עס אונז זאלן האבן א נשמה יתירה, “שבת וינפש”, “נפשי קצרה”. זיין באדי ארבעט נישט מיט. ער האט גוטע רעיונות, אלעס, אבער ער האט נישט די ענערדזשי. חיים של חילוף עצמות מיינט ער זאל זיין אין זיין בעסט, אזוי ווי אן אנטרעפרענאר הייבט אן זיין טאג מיט עקסערסייז, די חברה וואס רעדן וועגן דעם, זיין באדי זאל מיטארבעטן.
ער ברענגט אסאך מנוחה און ענערדזשי. יא, מנוחה. וועגן דעם האב איך געזאגט אז שבת, אקעי, מיט צו זאגן יום השביעי, איך האב געזאגט אז שבת סוף סעודה ווען מ׳בענטשט און מ׳זאגט רצה, דעמאלטס איז נישט געווענליך א חיים של חילוף עצמות. מ׳בעט, מ׳זאל האבן נשמה יתירה, שאינה לא אכילה ולא שתיה ולא אנחה. מ׳זאל נישט עסן אזויפיל טשאלנט.
אין רצה זאגן מיר, “וצויתנו ה׳ אלקינו על אכילת מצה זו ועל שתיית כוס ישועות זה.” אה, ניין, דאס איז פסח. אקעי, אנטשולדיגט.
דער גאנצער נוסח פאר שבת
Speaker 1:
“רצה והחליצנו ה׳ אלקינו במצותיך ובמצות יום השביעי הזה הגדול והקדוש הזה, כי יום זה גדול וקדוש הוא לפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך.”
און איך פרעג דיך א שאלה, עפעס אין די אלע ווערטער וואס דו לייגסט אריין אינמיטן, געבן זיי עפעס צו? ניין. זיי זאגן איבער די זעלבע זאך. איז אזוי ווי די רמב״ם זאגט, מ׳זאגט יום השביעי, אזוי, “ונשבות בו וננוח בו כמצות רצונך.”
יא, און דא איז דא א בקשה, “ואל יהי צרה ויגון ביום מנוחתנו.” און וואס זאגן אונז? די זעלבע זאך, נאר פיר מאל אזוי לאנג?
דער סיום פון דער ברכה
Speaker 1:
און נאכדעם ענדיגט מען נאכאמאל צו מיט די ענין פון רחם. ניין, איך מיין אז אונז טוען אונז… איך מיין אז די לשון רצה איז סתם וואס מ׳האט צוגעלייגט אריין אין די רצה.
אונזער נוסח קומט ביים ענדיגן פון דעם, אזויפיל רצה שבת, ענדיגט מען פירט שוין אויס אונזער נוסח, דייטש, מיר זאגן דעם מנהג פון די ירושלמי, “והרנינו ה׳ אלקינו את קולך, ברוך אתה ה׳ מנחם ציון.” מיר זאגן נישט “ונחם ציון ונחם עמך ונחם ירושלים.” מיר זאגן נישט “ונחם ירושלים” נאכאמאל. מיר זאגן פשוט, “ברוך אתה ה׳ מנחם ציון.” אונז שטימט זייער גוט. ניין, אפשר דארף מען נישט זאגן דערפאר דעם “רחם”, מיין איך צו זאגן. דער ניסוח איז איך לייג שוין אריין די “רחם” ביי די ענד. ניין, ניין, איך הייב אן. די גמרא זאגט “מתחיל בנחמה וחותם בנחמה”. מ׳הייבט אן, מ׳קען אנפאנגען “נחמינו” ב״רצה וחליצנו”, אדער “רחם” ב״רצה וחליצנו”, און נאכדעם קען מען אויספירן.
אונזער סדר איז סתם צו זאגן. אבער די שאלה איז, ווען זאגט מען “יעלה ויבוא” ווען מ׳זאגט דעם “אלוקינו ואלוקי אבותינו”? ביי “רצה” זאגט מען עס נישט צוריק דעם “אלוקינו ואלוקי אבותינו”.
הלכה ב (המשך): הוספות אין ברכת בונה ירושלים – יעלה ויבוא
Speaker 1:
מען קען פשוט זאגן ברוך אתה ה׳ מנחם ציון, און ס׳שטימט זייער גוט.
Speaker 2:
ניין, אפשר דארף מען נישט זאגן פאר דעם די רחם מיין איך צו זאגן. די נוסח איז, איך לייג שוין אז די רחם ברחמיך הרבים, ניין, ניין, מ׳זאל אנהייבן. דאס איז די גמרא זאגט, מען מאכט חילוק בין נוסחאות. מ׳הייבט אן, מ׳קען אנהייבן רחם נא, ורצה והחליצנו, אדער רחם נא, ורצה והחליצנו, און נאכדעם קען מען אויספירן. דאס הייסט, אונזער סידור איז סתם צונויפגעמישט. אבער די סארט, אונז זאגן ביי יעלה ויבוא האבן מיר יא גענומען די אלוקינו ואלוקי אבותינו. ביי רצה האט מען עפעס געזאגט אז מ׳זאל נישט זאגן אלוקינו ואלוקי אבותינו.
Speaker 1:
ביום טוב אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו יעלה ויבוא, וואס דער רמ״א האט שוין געברענגט די לשון פריער, אדער ער ברענגט עס אין די סידור. אדער ער ברענגט עס שפעטער, יא. רחם ברחמיך הרבים וכו׳, מוסיף באמצע ברכה שלישית יעלה ויבוא. דא לייגט מען אריין יעלה ויבוא. זייער גוט. פארוואס קומט עס אריין אין די ברכה, ווייסטו אדער דו ווייסט נישט? וואס איז די סוד? פארוואס קומט עס דא אריין? פארוואס פונקט ביי בונה ירושלים זאגט מען עס? זכרון משיח בן דוד עבדך, וזכרון ירושלים עיר קדשך, וזכרון כל עמך בית ישראל. יעלה ויבוא א קשר מיט שבת, שבת ויום חג המצות הזה.
דיסקוסיע: פארוואס קומט יעלה ויבוא דווקא אין ברכת בונה ירושלים?
Speaker 1:
האסטו אפשר א סוד פארוואס פונקט ס׳קומט דא אריין?
Speaker 2:
איז עס ווייל אין רחם איז וואו מ׳בעט בקשות, מ׳ענדיגט דאך מיט אל תצריכנו ואל תכלימנו. ס׳האט א הייליגע בקשה. איך ווייס נישט.
Speaker 1:
געווענליך האט מען קובע געווען שבת ביי, למשל, אינמיטן, יא, צווישן די דריי און די דריי. אה, דא האט מען עס געלייגט ביי די לעצטע ברכה. ס׳איז ממש דא. אקעי, קענסטו זאגן איינמאל די פערטע ברכה? קענסט נישט, ווייל די פערטע ברכה איז נאר מיט די רבנן. ס׳איז עפעס ביי די ענד.
Speaker 2:
ניין, איך טראכט, פארוואס קומט עס… אדער האט עס עפעס א קשר מיט בונה ירושלים? נישט קלאר. אדער איז עס עפעס א זאך פון… עפעס אזוי די ענד.
Speaker 1:
אזוי סאונדט עס, אז ביי די ענד. דו זעסט דאך אז למשל, אז זיי האבן געזאגט אז… אין נישט מעין שלש זאגט מען אדער ביי רצה אדער ביי די ברכת הארץ, יא? אדער ביי די מיטלסטע ברכה איז א מזכיר, יא? יום טוב, ווען ס׳איז בחול, זאגט מען דאס ביי רצה. פארוואס ביי רצה? ווייל דאס איז די לעצטע בקשה כמעט. על הנסים איז א הודאה, ס׳איז אן ענין פון הודאה. די זעלבע זאך דא איז די לעצטע, און… ס׳איז נישט קלאר. פאר הודאה, אז די הטוב והמטיב איז ענליך צו ברכת מודים, יא? ס׳איז נישט קיין בעסערע פשט.
Speaker 2:
כ׳האב געזאגט אז ביי יעלה ויבוא שטימט עס אלס די מלכות בית דוד מיט די ענין פון ירושלים, ווייל בית דוד, יעלה ויבוא…
Speaker 1:
יא, אפשר דאס איז פונקט, איך ווייס נישט. יא, מ׳דארף טאקע טראכטן. אה, ס׳קומט דאך אריין אין רצה, און רצה איז אויך א דבר של עבודה, דו זאגסט די זעלבע זאך. מ׳זאל כמעט בעטן אויף די עבודה צוריקצוקומען צו ירושלים.
Speaker 2:
אקעי. ביי חנוכה און פורים אבער…
Speaker 1:
יא, מ׳דארף טראכטן צו ירושלים זיין, צו ירושלים זיין. לויט די פשט אז שבת איז א מקדש אין הזמן…
Speaker 2:
שוין. ווייטער זאגט ער…
Speaker 1:
יא, זייער גוט, עס איז א קאנעקשן צווישן… פון שבת און ירושלים. יא.
הלכה ב (המשך): על הנסים אין ברכת הארץ
Speaker 1:
זאגט ער אריין, ביי חנוכה און פורים לייגט מען צו אויך מעין המאורע של חג, אזויווי יעלה ויבוא, אבער מ׳טוט עס נישט אין ברכת רצה, נאר מ׳טוט עס אינמיטן ברכת הארץ. זאגט מען על הנסים כדרך שמוסיפין בתפילה. פארוואס איז טאקע? אה, ווייל על הנסים איז… מ׳דאנקט אויף די נסים, דארף מען דאס אייביג צוטשעפען צו א נוסח פון דאנקען, אן ענין פון הודאה.
דאס האט ער געזאגט, רצה איז א בקשה, ממילא באלאנגט עס ביי בקשות. לכאורה, אין די דריי ברכות ראשונות, די פלאץ פון בקשות איז בונה ירושלים. משא״כ על הנסים איז א הודאה, באלאנגט עס ביי ברכת הארץ וואס דארט איז די הודאה. מודים אנחנו לך, ס׳הייבט זיך ליטעראלי אן אזוי, מודים אנחנו לך, יא.
Speaker 2:
אקעי, זייער גוט.
הלכה ב (המשך): סדר ההזכרות ווען עס טרעפט זיך מערערע
Speaker 1:
ויום טוב וראש חודש שחל להיות בשבת, מזכיר של שבת תחילה ואחר כך של יום טוב. זאגט ער די סדר, וואס איז תדיר און וואס איז נישט תדיר. ואם ראש חודש טבת חל להיות בשבת, וואס איז אום חנוכה, מזכיר על הנסים בברכת הארץ, ואחר כך רצה, ויעלה ויבוא ונחמנו. דאס איז די סדר. זייער גוט.
הלכה ג: דיני ברכה רביעית – הטוב והמטיב
שלוש מלכיות אין ברכה רביעית
Speaker 1:
דיני ברכה רביעית. יעצט גייען מיר לערנען די פערטע ברכה, ברכת הטוב והמטיב, וואס דאס איז. אין די דריי ברכות הרביעית, ס׳איז דאך דארט שלוש מלכיות. דארף מען דאך דערמאנען דריי מאל מלכות. מיר זאגן דאך “המלך הטוב והמטיב לכל”, און נאכדעם זאגן מיר “מלך העולם”, און נאכדעם זאגן מיר “הוא ימלוך עלינו לעולם ועד”. מ׳דערמאנט דריי מאל מלכות. וואס איז דער ענין פון דריי מלכיות? מ׳זאגט דאך אויך “ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד”. ס׳איז עפעס אן ענין פון דריי מלכיות. מלכות איז אייביג מ׳איז עס מסביר מיט “היה, הווה, ויהיה”, איך ווייס נישט פונקטליך.
אבער דא איז נישט ממש דאס. יא, מ׳קען זאגן די תורה, מ׳קען זאגן על פי קבלה אזוי, יא. אבער ס׳איז נישט מוכרח דא, ווייל דא איז עס מער אזוי סתם דריי מאל, אפשר איז עס עפעס א שיינע… “שבחא דאורחא אצל בעל הבית”, מוסיף בברכה לבעל הבית. לייגט ער צו אין די פערטע ברכה, לייגט ער צו א ברכה פאר די בעלי בתים. שטימט?
דיסקוסיע: פארוואס דריי מלכיות?
Speaker 2:
איך טראכט אז די ברכה רביעית דארף דאך האבן שלוש מלכיות. איך טראכט צו מיר אפשר אזוי ווי, ווייל ביי אזאנע זאכן לייגן מיר אראפ דעם אייבערשטן ווי א גוטער טאטע וואס געט ברויט. און נאכדעם איז דער אייבערשטער אונזער גענעראל וואס געט אונז ירושלים, און ער בויט, ער איז א בונה ירושלים, ער איז איינער וואס געט לענדער. און דא געבן מיר אים צוריק מלכות. מלכות איז דאך א העכערע מדריגה, ער איז א מלך העולם, ער איז א…
Speaker 1:
זייער גוט. ס׳איז דא א פשוט׳ע תירוץ, שטייט אין די ראשונים, די ריזן איז ווייל די ערשטע דריי ברכות זאגן נישט מלכות, אדער די לעצטע צוויי ברכות, יעצט האבן זיי משלים געווען פאר די דריי וואס ס׳פעלט. די ערשטע זאגט זיך יא, “אלוקינו מלך העולם”. פארוואס זאלן זיי דארפן נאך צוויי?
Speaker 2:
זייער גוט. חדא לגופא וחדא… אפשר די צוויי וואס האבן נישט געזאגט מלכות, און בעצם קומט עס. וואס האט בעצם ארץ צו טון מיט מלכות? און אוודאי ירושלים האט צו טון מיט מלכות. מילא, מ׳האט נישט געוואלט צוזאמלייגן מלכות שמים מיט מלכות בית דוד.
Speaker 1:
אה, ס׳קען זיין. נו? איך האב דאס געקוקט אין ספר משנה. מ׳האט נישט געוואלט צולייגן, אין בונה ירושלים קומט דאך אויך מלכות, אבער מ׳האט נישט אריינגעלייגט דארט ווייל “לא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא”.
Speaker 2:
אה, דאס איז וואס דו זאגסט, די שלוש מלכיות. יעצט האבן מיר יא געבעטן מלכות בית דוד, אבער נאך מער זענען מיר עקסייטעד פאר מלכות שמים. מ׳קען עס נישט צומישן מיט מלכותא דארעא. דאס איז די נקודה לכאורה. דאס איז א פשוט׳ע פשט. אקעי. ס׳איז א מודיגע זאך, פשט איז אז א איד וואס האט אן אמת׳דיגע… א איד וואס איז נאנט צו דער אייבערשטער באשעפער, דארף ער טראכטן אז יעצט האבן אונז נישט מלכות בית דוד, אבער דער אייבערשטער איז אונזער מלך.
Speaker 1:
זייער גוט, ער שטימט זייער גוט, ער שטימט זיך. וועסן מיט זיך אז דער אייבערשטער טרייט אונז.
הלכה ג (המשך): ברכת בעל הבית
Speaker 1:
זאגט ער ווייטער, שבחא דאורחא אצל בעל הבית – מוסיף בברכה רביעית ברכה לבעל הבית. אז ווען אן אורח איז ביי די בעל הבית און ער בענטשט, ער מיינט אים סתם די ברכה. ער מיינט ער זאגן, אויב דער אורח איז דער וואס איז דער שליח ציבור, וואס זאגט הויך בענטשן און אלע ענטפערן אמן פון אים, אזויווי מען האט געשמועסט אז ביי די אלע ברכות אז איינער קען זאגן הויך. מוסיף א ברכה לבעל הבית, לייגט ער צו א ברכה לבעל הבית, קצר ברכה, וויאזוי בענטשט ער? יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא**.
מען אינטערעסאנט. וואס זאגט אים די ווערטער? ער גיבט דיך א סוגעסטן פון א נוסח? און דערמאל זאגט דער רמ״א, ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה, קען אויפמאכן זיינע אייגענע נוסחאות. זייט עס אז אויפדעם איז נישט דא קיין ענין פון מטבע שטבעו חכמים. ווען עס איז געזאגן, וואס הייבט ער בכלל אמאל אין דער יהי רצון? עס איז געזאגן אז מען זאל נישט זאגן שם מלכות, אדער ערווען עפעס מרמב״ם זיין דעם?
דיסקוסיע: איז דא א פעסטער נוסח פאר ברכת בעל הבית?
Speaker 2:
דאס איז יא א שטיקל וואס שטייט אין דער גמרא. יא איז דא א שטיקל אין דער גמרא, אבער…
Speaker 1:
זייער גוט. דער גמרא בעט מער א נוסח. אבער דער רמ״א האט פארשטאנען, אז דאס איז… אה, ס׳שטייט מיר ערשט אין דער גמרא. ר׳ יוחנן האט געזאגט דער נוסח וואס דער רמ״א ברענגט, און ר׳ יהודה מוסיף בדברים… און דאס וואס ס׳שטייט אין אונז עס צעדירן ר׳ יוסף בדברים, מען מעגן צולייגן. האט דער רמ״א פארשטאנען, אז ס׳מיינט נישט אז מען מוז זאגן דער נוסח. מען קען צולייגן דעם אייגענעם נוסח. ממילא, נישט אויף קיין שום, עס איז דא מענטשן וואס זיי פירן זיך אזוי, קודם זיך אויבן זיי ליטוואקערס זענען מקפיד אויף דעם נוסח. א ברכה, עס זאלן דארפן זאגן אז לויט דער רמ״א, עס איז נישט ריכטיג. די אנהייב עס פעלט ארויס. איך בין מקפיד דעמאלטס צו רעדן קאמפלימענטס פאר די בעל הבית. אבער א ברכה, דארפסט מען גיין א ברכה. יא. אבער א פארט פון די ברכה איז צו צו גיבן א ברכה און א דרשה. דעמען מיר זיך אויפשטעלן. אזוי ווי מען גיבן א דרשה פאר בעל הברית אדער וואס. מען שטעלט זיך אויף דעם צו זיין קאמפלימענטס. דא קען מען עס טון ביי מענטשן, שטעלט זיך אויף נאך ביי “לא יחסרנו”. איך וויל דא רעדן שוואך, איך וויל נישט אריינרעדן אין די אייבערשטנ׳ס וועגן, וויאזוי ער פירט די וועלט. אקעי, זאגט די אייבערשטער, דו קענסט זיין, אבער דו בעטסט געבן א ברכה, א תפילה, און א ברכה.
הלכה ג (המשך): ברכת בית האבל
Speaker 1:
עס איז דא א ברכה וואס מ׳זאגט שבאורחין בבית האבל. אויב מ׳בענטשט ברכת המזון בבית האבל, אויב מ׳בענטשט ברכה רביעית, לייגט מען צו אין ברכה רביעית, ס׳שטייט שוין “הטוב והמטיב”, איז אויך דא א ספעציעלע נוסח. אונז זאגן מיר עס נישט היינט, אבער ס׳איז דא א בית אבל, יא, ס׳איז דא אנדערע וואס זענען נישט אויסגעגאנגען דעם, און מ׳מעג עס זאגן, ס׳איז נישט קיין השגה, ס׳איז א שיינע נוסח. און יא, אזוי ווי דו זאגסט, אין די תוספות רי״ד איז עס אריינגעדרוקט אין אשכנז, מ׳זאגט אפשר נישט ממש די רמב״ם׳ס נוסח, אבער ס׳איז דא אזעלכע נוסחאות פון בית אבל, יא, ס׳איז אויך געברענגט אין די טור, וואס איך האב געדענקט. אבער ס׳שטימט אויך גראדע זייער גוט אין די טעם, אז דו וועסט זען נאר די ערשטע, אה, אז ווייטער איז עס אן ענין פון, פון טרעפן די אור, גילוי טרעפן די, ארויסצוברענגען דאנקבארקייט אפילו ווען ס׳איז שווער.
נוסח ברכת בית האבל
Speaker 1:
אויב מ׳בענטשט ברכה רביעית זאגט מען אזוי: “המלך החי הטוב והמטיב”, דער אייבערשטער וואס איז חי און טוב ומטיב, “אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק”, ס׳שטייט דא אזא שטיקל, “האומר לעולמו די”, דער אייבערשטער לעבט נאך, ווייל יענער איז, לאמיר פארשטיין, דער אייבערשטער לעבט נאך, וכו׳. דער אייבערשטער איז אבער גערעכט, ער איז א שופט בצדק, ער האט געהרגעט יענעם, ס׳איז א צידוק הדין, “שליט בעולמו לעשות כרצונו”, נישט אז דער אייבערשטער האט זיך געמוזט טון, דער אייבערשטער האט געטון ווייל ער האט געוואלט אזוי, ער איז גערעכט, ער האט די יכולת, “שאנחנו עבדיו ועמו”, למעשה, ער בלייבט גאט אין אונזער לעבן, מיר זענען זיינע קנעכטעלעך, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, אין יעדן מצב איז דא א מקום צו די “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, “ועל הכל אנו חייבים להודות לו ולברכו”, און דערפאר קען מען מאכן “הרחמן הוא ינחם אבלים אלו”, און מ׳זאגט אין דעם אזוי זאל דער אייבערשטער העלפן די משפחה זאל זיין אויפגעראכטן ווערן וכדומה, יא? מ׳לייגט צו זיין אייגענע, ס׳איז זייער וויכטיג, מ׳דארף צולייגן די אייגענע נוסח, אזוי ווי דו זאגסט מאך א דרשה, אדער דו זאגסט לייג צו “הרחמן”, ניין, גיי צוריק צו די סדר.
הלכה ג (המשך): ברכת חתנים
Speaker 1:
יא, זאגט ער ווייטער, ובבית חתנים איז אויך דא, בבית חתנים, מברכין בבית חתנים, אה, דא רעדט מען נאכ׳ן ענדיגן בענטשן, נאך די זיבן ברכות, אחר ברכת המזון. יא, אבער אחר ברכת המזון, נישט אזוי ווי בית האבל אין דער היים. ווייטער, נישט מען לייגט צו ענדיגן די אייל. יעצט הייט מען, הייט מען נאך ברכת המזון. איי, גוט. וואס וועסטו מאכן א נייע קאפלענט. קענסט נישט פונזער נאך, דער רבי מען לייגט עס דא אראפ, אז מען דארף טראכטמען. דער דעם לייגט עס אראפ, כולו, אז ס׳איז נאך אייס סיפור צו חסידות יהודה שאוכל לשם. ער זאגט, איין ברכת הסתם, איין ברכה.
הלכה ב׳ (המשך): ברכת חתנים אחר ברכת המזון
Speaker 1:
רייט, נישט מ׳לייגט צו ענדערש אין דעם. יעצט, מ׳האלט נאך מיט בענטשן, נאך בענטשן. אה, גוט, מוזטו מאכן א נייע קעפל. דו קענסט שוין זאגן נאך.
דער רמב״ם לייגט עס דא אראפ, מ׳דארף טראכטן. דער רמב״ם לייגט עס אראפ, כולי, עס איז נאך א תוספת צו ברכת המזון, נאר מ׳האט עס געלייגט גלייך נאך ברכת המזון. ס׳איז נאך א תוספת. צו, אין אנדערע ווערטער, אין בית האבל האט מען געבענטשט, מאכט מען פיר ברכות, בבית חתנים מאכט מען צען ברכות. מ׳האט מער ברכות, יא.
דער רמב״ם׳ס לשון
זאגט דער רמב״ם, “ובבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם”. ער זאגט איין ברכת חתנים, איין ברכה.
זאגט דער רמב״ם, “ואימתי מברכין ברכות אלו?” ער גייט שוין זאגן אז ס׳איז דא מצבים ווען מ׳זאגט זיבן ברכות.
זאגט דער רמב״ם, “ואימתי מברכין ברכות אלו? ומי מברך אותן? לא עבדים ולא קטנים”.
דיסקוסיע: פארוואס דערמאנט דער רמב״ם דא עבדים וקטנים?
ביז יעצט האט ער אונז נישט געזאגט אז א עבד און א קטן קענען זיין די בענטשער. ס׳האט נישט געזאגט ביי ברכת חתנים, איך ווייס נישט פארוואס ס׳איז אן ענין אפשר א קוואליפיקאציע.
Speaker 2:
האבן מיר יא געלערנט פריער אז עבדים וקטנים קענען נישט מברך זיין פאר אנדערע?
Speaker 1:
ניין?
Speaker 2:
האבן מיר געלערנט אין פרק א׳ עפעס וועגן דעם?
Speaker 1:
ניין? פרק א׳ איז נישט געשטאנען וועגן דעם? מוציא זיין?
Speaker 2:
יא. אין מוציאין אחרים”?
Speaker 1:
אמן. ניין, ס׳איז געשטאנען דא ביי… עפעס איז נישט געשטאנען? כל השומע ברכה כעונה”, ס׳איז נישט געשטאנען אז ס׳מוז זיין א גדול. ס׳איז געשטאנען “מוציא מי שחייב בו מן התורה”, דאס איז געשטאנען, יא. עבד איז אויך חייב לכאורה. ס׳איז נישט געשטאנען, איך ווייס נישט. איך ווייס נישט קלאר. גיי ווייטער.
Speaker 2:
ניין, מ׳דארף פארשטיין וועגן דאס, וואס איז די נקודה.
Speaker 1:
אקעי, לאמיר נאך קוקן. זאג ווייטער.
Speaker 2:
ניין, ס׳קען זיין אז דא איז פשוט אן ענין פון כבוד הציבור.
המשך דער רמב״ם: ביז ווען מברכין ברכת חתנים
Speaker 1:
“עד כמה מברכין אותה?” ביז ווען? דאס הייסט, ווי… בית חתנים מיינט געווענליך די חתונה. בית חתנים מיינט די טענט, ס׳איז געווען אזא אסאך מאל אן אוהל וואס דער חתן האט אויפגעשטעלט בבית חמיו צו מאכן דארטן די סעודה. אבער ביז ווען? דאס הייסט, וואס טוט זיך אויב מ׳מאכט דארטן די נעקסטע נאכט נאך די חתונה נאכאמאל א סעודה?
“עד כמה מברכין אותה? אם היה אלמן שנשא אלמנה”, איז עס נאר איין מאל, “מברכין אותה ביום ראשון בלבד”, נאר ביי די חתונה. די ערשטע טאג האט מען געמאכט די סעודה, דאס איז די טאג.
“ואם היה בחור שנשא אלמנה, או אלמן שנשא בתולה”, וואס טייטשט אז איינער פון זיי איז אדער א בחור אדער א בתולה, איז דא א גרעסערע עקסייטמענט. “ברכה זו עושין כל שבעת ימי המשתה”. אלע זיבן טעג.
וועלכע ברכה זאגט מען?
זאגט דער רמב״ם, אויף וועלכע ברכה רעדט מען דא? “ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין”. ווען דו גייסט לערנען אין ספר הלכות אישות, גייט דאך דער רמב״ם דארטן רעדן מער וועגן נישואין, און דארטן איז דא זיבן ברכות. די לעצטע פון זיי איז וואס מ׳זאגט נאכ׳ן בענטשן אין בית חתנים.
דער דין פון פנים חדשות
זאגט דער רמב״ם, “במדברים אמורים?” מ׳זאגט נאר איין ברכה, נאר ברכה אחריתא? “שהיו האוכלין הן שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות”. ווען די וואס עסן זענען די וואס האבן שוין פריער מיטגעהאלטן די חופה און געהערט די ברכות וואס מ׳האט געמאכט נאך די חופה, די זיבן ברכות.
“אבל אם היו אוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין”, אויב איז אבער נייע מענטשן וואס האבן נאכנישט געהערט די ברכת נישואין, “מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין”. מאכט מען פאר זיי יעצט אלע זיבן ברכות.
דאס איז דער רוף פון פנים חדשות, ס׳קומט פון דא. אז די וואס האבן נאכנישט געהערט ברכת נישואין, אלע זיבן ברכות, מאכט מען אונז יעצט. ס׳איז זייער שיינע ברכות, לכבוד החתן והכלה, און דא האבן מיר אן הסבר מיט די אלע זאכן. די האבן עס שוין געהערט, איז נישט אינטערעסאנט, אבער אז ס׳איז דא נייע מענטשן, זאגט מען עס איבער.
Speaker 2:
זייטס מסביר, מ׳רעדט דאך דא זיבן טעג, סאו… ס׳איז נישט סתם אזוי. אלע זיבן טעג מער… אה, אלע זיבן טעג דארף מען טאקע האבן פנים חדשות. די אלע וואס האבן עס שוין געהערט ביי די חופה קענען נישט איבערמאכן נאכאמאל.
Speaker 1:
ס׳קומט יעדן טאג נייע מענטשן.
Speaker 2:
יעדן טאג קומען נייע מענטשן.
דער דין פון עשרה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, “וצריך שיהיו עשרה בברכת חתנים”, ביי א שבע ברכות, ביי א בענטשן דארף זיין צען מענטשן, “והחתנים מן המנין”. די חתן קען זיין דער צענטער. מ׳דארף נישט האבן עלף חוץ פון אים, צען חוץ פון אים.
דיסקוסיע: קען מען מאכן שבע ברכות מיט עטליכע חתנים?
Speaker 2:
מ׳קען צוזאמנעמען א באנטש חתנים און זיי זאלן זיך צוזאמנעמען און מאכן א שבע ברכות, און זיך פרייען איינער דעם צווייטן. ס׳איז אן אפארדעבל איידיע.
Speaker 1:
דאס האבן זיי נישט געמיינט דא.
Speaker 2:
קען זיין, מ׳קען.
Speaker 1:
איך ווייס נישט.
Speaker 2:
ניין, די חתנים אליין, אה, זיי קענען מאכן איינס פאר די צווייטע.
Speaker 1:
ס׳קומען זיך צוזאם אפאר חתנים וואס האבן דזשאסט חתונה געהאט, זיי קענען זיך צוזאמנעמען א סעודה.
Speaker 2:
צען חתנים.
Speaker 1:
אפשר ביי דער רבי׳ס טיש מאכט מען אזאנס.
Speaker 2:
ס׳איז א פראבלעם אבער, ווער גייט הייבן דעם חתן אויף א בענקל? ווען זיי זענען אלע חתנים.
ברכת חתנים אלס חלק פון ברכת המזון
Speaker 1:
ס׳איז אזויווי אן עפענונג פון א גרויסע ענין. ס׳איז אזויווי די ערשטע כאילו כהנים, וואס זאל מען האבן א פראבלעם מיט ברכת כהנים, דאס איז ברכת הדיוט. אבער יעצט גייט דער רבי׳ס טיש, ווייל יעדער איינער קומט פאר א צווייטן.
אבער ס׳איז אינטערעסאנט, די הלכות ברכת אירוסין און ברכת שבע ברכות איז א הלכה אין הלכות אישות. דער רמב״ם מענשאנט עס דא ווייל ס׳איז קאנעקטעד צו ברכת המזון.
Speaker 2:
רייט, ס׳סאונדס פון די רמב״ם דא… ס׳איז אמת, דו ביסט גערעכט, אז ברכת אירוסין מאכט מען אויך ביי די חופה פאר די כתובה, פשוט. אבער ס׳סאונדס פון די רמב״ם אז דו לייגסט עס צו ביי די סעודה לפי הענין. דו וועסט דאך נאך די ערשטע ברכה, און נאכדעם האסטו דאך בונה ירושלים, און אלע זעקס ברכות איז דאך א פארט פון ברכת המזון. אזוי זעט אויס.
ברכת המזון אלס געלעגנהייט פון תפילה
Speaker 1:
ס׳סאונדס אזוי אז ברכת המזון איז געווארן נאך א געלעגנהייט פון תפילה, אויב דו קוקסט וויאזוי ס׳גייט. ווייל נארמאל וואלט מען געטראכט, אלעס וואס דו דארפסט זאגן, דערמאן ביי תפילה. ביי תפילה דערמאנסטו עס יבוא ויעלה, און ביי שומע תפילה קען מען דערמאנען עקסטרע בקשות. וואו קומט נאך אריין נאך זייטיגע זאכן? ברכת המזון איז דאנקען דעם אייבערשטן אויף די ברויט. אבער איינמאל מ׳האט צוגעלייגט בונה ירושלים און דאס, איז שוין…
Speaker 2:
יא, ס׳זעט אויס, ס׳זעט אויס.
Speaker 1:
נו, איך קען דיר זאגן, דו דארפסט טראכטן, ברכת המזון איז מער ווי תפילה מדאורייתא, אבער נישט די סדר. ס׳זעט אויס אז ברכת המזון האט אפילו א מקור מדאורייתא, און א געוויסע זאכן מער ווי תפילה, אדער עטליעסט אזוי איקוועל. ס׳זעט אויס אז ס׳איז א גאנצע סדר.
און איך קען דיר זאגן, בית חתנים איז אן עקסייטינג זאך, ס׳איז נישט עפעס וואס מ׳קען צולייגן ביים דאווענען. ס׳איז אן ענין וואס האט צו טון מיט סעודה. יא, איך רעד נישט נאר, נישט נאר בית חתנים, איך מיין באופן כללי, אבער…
—
הלכה ב׳ (המשך): שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום”. ער האט נישט דערמאנט שבת אדער יום טוב קדושת היום. אה, יעצט גייען מיר לערנען וואס איז געשען, מען האט נישט… די הלכות וואס מ׳דארף טון. וואס איז געשען אז מ׳האט פארגעסן עפעס?
זאגט דער רמב״ם, “אם נזכר קודם שיאמר ברכה רביעית”. איז אזוי, בשבת זאגט ער דארטן… דאס הייסט ער לייגט צו א פערטע ברכה, און ער זאגט, “ברוך אשר נתן שבתות מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש”.
“לאות ולברית קודש” – שבת אלס ברית
ס׳איז אינטערעסאנט, דא שטייט אז שבת אליין איז א ברית קודש.
Speaker 2:
אוודאי, ס׳שטייט דאך “לאות היא”.
Speaker 1:
איז א ברית, יא. איך האב נישט געזען ער זאל זאגן מקדש השבת.
Speaker 2:
ניין, גוט. איך וויל נאר זאגן, יעדער איינער ווייסט דאס ווארט ברית קודש, דאס איז א שטארקע מקור אז ברית קודש איז שבת, מער ווי ברית מילה. ברית מילה איז דאך ווי כתר. פארוואס זאגט מען א ברית קודש? וואו שטייט “וחותם באות ברית קודש נתן”?
Speaker 1:
מ׳זאגט יא, “ואות ברית קודש”.
Speaker 2:
ניין, אבער די ווארט “ברית קודש”, די אויסדרוק “ברית קודש” איז נישט קיין… ביי די ברכות, ברכת המזון זאגט מען…
Speaker 1:
יא יא, “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”. און “ועל תורתך שלמדתנו”. “ועל חוקיך שהודעתנו”. “ועל בריתך שחתמת בבשרנו”.
Speaker 2:
אקעי, זייער גוט. דא איז שבת די אות ברית קודש.
המשך דער רמב״ם: ביי ימים טובים און ראש חודש
Speaker 1:
“וחדשים ובקרים”, שבת. אבער ימים טובים, “ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה”, “וחדשים ובקרים” ישראל והזמנים.
און דעמאלטס מאכט ער א ברכה רביעי, און דעמאלטס מאכן מען נאך א ברכה. ער האט נישט קיין פראבלעם מיט דעם אז מ׳זאל נישט מוסיף זיין א ברכה אדער וואס. געווענליך טאקע טוט מען עס נישט, אבער ביי די עובדא, יא, די ענין פון ברכת המזון איז גענוג שטארק אז מ׳זאל מוסיף זיין א ברכה. יא.
פארוואס קען מען צולייגן א ברכה?
ס׳קען זיין כאילו אז ארגינעל קומט פאר שבת אן עקסטערע ברכה פון מקדש השבת, נאר די חכמים האבן עס צוזאמגעלייגט. אויב דו ווילסט, אזויווי ס׳איז ארגינעל, אויב דו האסט פארגעסן, מאכסטו טאקע די עקסטערע ברכה. זייער גוט.
אויב מ׳האט שוין אנגעהויבן ברכה רביעית
און ווען ס׳איז ברכה רביעית, ווען מ׳איז קורע את שמו, ברכה רביעית, דעמאלטס איז וואס?
Speaker 2:
ער האט שוין געענדיגט נאך על הכל, ער איז נישט פוסק.
Speaker 1:
ניין, ער זאגט אנגעהויבן, אנגעהויבן. איינמאל ער האט שוין אנגעהויבן ברכה רביעית, ער האט שוין אנגעהויבן צו זאגן “ברוך אתה”, איז פוסק אז ער דארף נישט חוזר זיין לראש, סיי ווי ביי ברכת המזון דארף ער נאר אנקומען ביז אנהייב פון הזן.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד
אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ן. אבער דער הייליגער ראב״ד איז מחולק. דער רמב״ן זאגט אז דער ראב״ד רעדט נישט צו די זאך, אבער דער ראב״ן האט געמאכט א טעות.
ווייל דער רמב״ן זאגט, און דער רמב״ן האט זיך געלערנט א הלכה אז איינער וואס איז רגיל צו זאגן תחנון, דער רמב״ן ברענגט א הלכה נאך תפילה, איינער וואס זאגט תחנון מאכט פלוס, און ער האט פארגעסן, ער קען נישט חוזר זיין. ער קען נישט חוזר זיין צו דאווענען, ער קען נישט חוזר זיין לעבודה. נישט ער מוז, ער קען נישט זאגן אז ער דארף חוזר זיין על העבודה.
לכאורה די זעלבע זאך, הגם אז טוב ומטיב איז נישט מדאורייתא, אבער ער האלט אז ס׳איז אזויווי רגילות. דאס הייסט, ביי אים הייסט עס א חלק פון בענטשן. ס׳קען נאר צוריקגיין צו נחם.
דער ראב״ד וואלט מודה געווען אז ווען מ׳האט שוין אינגאנצן געענדיגט. ער זאגט, ווי לאנג מ׳האלט נאך אינמיטן דאווענען הייסט עס נאך. הייסט דער ראב״ד אזוי… לכאורה, לויט דעם חשבון, דער ראב״ד זאגט אז ביז מ׳ענדיגט, ווארעווער איז ענדיגן, ס׳איז דא וואס זאגן נאך יהי רצון, ביז נאך יהי רצון. ער טייטשט אז ער האט געזאגט אז דאס איז נאך די בקשות צורכי.
לויט די זעלבע סייכל וואס דער ראב״ד זאגט, אז ווי לאנג ער האט נישט אינגאנצן געענדיגט, דארף ער נאר צוריקגיין צו “תחלת בונה ירושלים”.
—
הלכה ב׳ (המשך): דיני ראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים
דער רמב״ם׳ס לשון
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, בראשי חדשים, וואס קענסטו נישט זאגן “רצה והחליצנו”?
Speaker 2:
אזוי זאגט טאקע דער ראב״ד, וואס איז דאס דאך על המזל?
Speaker 1:
מ׳קוקט אין די אחרוני הפוסקים וועלן מיר זען אז ס׳איז נישט אזוי סימפל.
ראש חודש – אן חתימה
זאגט ער דאך ראש חודש. איך זאג דיר, ראש חודש איז אנדערש. ראש חודש, אויב האט ער זיך דערמאנט פאר ברכה רביעית, זאגט ער “ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון”, אבער ער זאגט נישט “ברוך אתה ה׳”, ער האט נישט קיין חתימה, אזוי ווי ביי שבת און יום טוב, “ומתחיל ברכה רביעית וגומר”.
דיסקוסיע: פארוואס איז ראש חודש אנדערש?
פארוואס? וואס איז אנדערש ראש חודש? פארוואס קומט נישט אין ראש חודש קיין חתימה?
Speaker 2:
נאר ביי מוסף זאגט מען דאך די עקסטערע ברכה.
Speaker 1:
נו, וואס איז שלעכט? פארוואס זאגט מען נישט אין ראש חודש “מקדש ישראל וראשי חדשים”, אזוי ווי מ׳טוט ביי מוסף? נו, נו, וואס איז אנדערש ראש חודש ווי שבת?
Speaker 2:
מ׳קען אים אפשר אויך זאגן, ווייל יום טוב מוז מען עסן, אבער ראש חודש מוז מען נישט עסן.
Speaker 1:
אה, גוט. איז דאך א חילוק. פשט, ראש חודש איז אסור בתענית, אבער נישט פאסטן און עסן איז אן אנדערע זאך. וויאזוי איז דאס שייך פונקטליך?
Speaker 2:
יא, אבער… אה, מ׳קען עסן א קלייניגקייט, מ׳קען עסן פירות, דאס הייסט, ס׳איז נישט קיין קביעות סעודה.
Speaker 1:
אקעי, ווייטער.
ראש חודש, חול המועד, חנוכה ופורים – מ׳דארף נישט חוזר זיין
דאס זענען די דינים פון ראש חודש. ווייטער, “ואם לא נזכר עד שהתחיל ברכה רביעית, גומרה”, און מ׳דארף נישט צוריק אנהייבן בענטשן פון אנהייב ראש חודש. “וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים”.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דאס אז שבת און יום טוב מוז מען עסן, איז פשט אז שבת האט פאר זיך א ברכת המזון, און די מטבע שטבעו חכמים זאגט אז יעדע תפילה פון שבת דארף זיין מיט די הוספות פון די חכמים. ממילא, היינט די שבת׳דיגע בענטשן האט אין זיך א הוספה.
מה שאין כן ראש חודש, איינער זאגט א חיוב פאר א מענטש צו וואשן זיך? אפילו מענטשן וואשן זיך, לאמיר זאגן, אבער ס׳איז נישט פשט אז די היינטיגע מטבע שטבעו חכמים פון בענטשן קומט מיט א ברכת המזון, וואס לאו דווקא היינט איז דא א ברכת המזון. ס׳איז אינטערעסאנט, דאס איז די מסקנא.
“וכן בחולו של מועד ובחנוכה ופורים”, טעג וואס ס׳איז נישט דא קיין חיוב עסן.
דיסקוסיע: פורים – א קשיא
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל פורים וואלט איך געקענט זאגן אז ס׳איז דאך דא א חיוב משתה ושמחה. וואס קען זיין א חיוב משתה ושמחה אפשר קלאר נישט קיין פס.
Speaker 2:
רייט, אזוי לכאורה דארף מען אויסשטעלן די חשבון דא.
Speaker 1:
שכרות איז אן ענין חוזר.
Speaker 2:
וואס?
Speaker 1:
יא, לכאורה אזוי קומט אויס דער חשבון דא.
Speaker 2:
לכאורה מוז מען טראכטן אזוי, יא.
Speaker 1:
איין ענין חוזר, אזוי שטייט, יא.
Speaker 2:
דער רמ״א זאגט אז מען קען זיך מייחד זיין, ווייל…
Speaker 1:
פורים איז דא אנדערע סיבות.
Speaker 2:
פורים איז דא אנדערע סיבות. דער רמ״א האט נישט געזאגט וועגן א שיכור. שיכור, א שיכור מיט…
הלכה ב׳ (סוף): שיכור און בענטשן
Speaker 1: ס׳איז א צייט, ווייל פורים וואלט איך געקענט זאגן די חיוב משתה ושמחה. אפשר משתה ושמחה קלאפט נישט קיין פת. רייט, אזוי לכאורה דארף מען אויסקומען אז א שיכור דארף נישט זיין חוזר. וואס? לכאורה אזוי קומט אויס די חשבון דא. איך מיין מ׳טראכט אזוי, יא.
Speaker 2: איינער חוזר, אזוי שטייט.
Speaker 1: יא, דער רמ״א זאגט אז מ׳קען צולייגן די חשבון. פורים איז דא אן אנדערע סיבה. דער רמ״א האט נישט געזאגט וועגן א שיכור.
Speaker 2: א שיכור מעג בענטשן.
Speaker 1: יא, אזוי שטייט, דער זוהר האט א שמועס וועגן דעם פארוואס א שיכור מעג בענטשן, פארוואס ער מעג בענטשן אויף וויין. אבער ביי תפילה האט ער אונז געזאגט.
Speaker 2: סאו איך זאג פורים, ער איז מסתמא נישט שייך, ווייל אויסער דעם איז נישט קיין שמחה.
Speaker 1: איך פארשטיי, א שיכור איז נישט קיין תפילה, אבער בענטשן…
Speaker 2: יא, איך פארשטיי דעם. ווייל דאס איז דאך די סדר, דער דין איז אז מ׳בענטשט שיכור. דער זוהר האט א לאנגע שיינע שמועס וועגן דעם פארוואס א שיכור מעג בענטשן.
Speaker 1: יא, אבער דער פאקט איז זיכער אז ער מעג. נישט קיין ספק וועגן דעם.
פראקטישע נקודה: בענטשן אויף פורים
Speaker 1: אקעי, סאו ער דארף, אויב פורים דארף מען זאגן אז מ׳דארף אים צו בענטשן, דאווענען איז מותר אים שיכור, אבער בענטשן דארף מען עניוועיס. רייט. ס׳איז א גוטע געלעגנהייט, ווייל דעמאלטס קען מען מוסיף זיין דרשות.
Speaker 2: אה, זייער גוט.
Speaker 1: ניין, די דרשות איז מ׳מוסיף אויף על אלה.
Speaker 2: איך האב געלערנט יעצט אז ברכת המזון איז ווי א גאנצע שמונה עשרה. ס׳איז דא בקשה, שבח, ס׳איז דא כמעט אלעס.
Speaker 1: זייער גוט. אויב מ׳איז שיכור קען מען מאכן ביי ברכת המזון א לאנגע דרשה.
הלכה ג׳: פארגעסן צו בענטשן – חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל
Speaker 1: אקעי, יעצט, נישט ער האט פארגעסן, ער האט געמאכט א טעות, רייט? ער האט פארגעסן צו בענטשן.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ער האט נישט פארגעסן צו עסן, אזויווי די מלמדים פלעגן זאגן. צו עסן האט ער נישט פארגעסן.
Speaker 2: אהה.
דער דין: כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו
Speaker 1: איז עס אזוי, אם נזכר קודם שיתעכל המזון במעיו, ס׳הייסט, די עסן ווערט צוויי מאל געגעסן. ס׳ווערט איינמאל געגעסן אין די מויל, און ס׳ווערט נאכאמאל געגעסן אין די בויך.
Speaker 2: יא, שיתעכל המזון במעיו.
Speaker 1: אזוי ווי ס׳איז דא דא ציינער, איז אויך דא אינעווייניג ציינער.
Speaker 2: יא, די סיסטעם.
Speaker 1: אבער די ווארט איז אז ס׳איז כדי עיכול. חוזר ומברך.
ר׳ מני – מסופק צי ער האט געבענטשט
Speaker 1: וכיון דאמרינן ר׳ מני ולא ידע, נישט נאר ער האט פארגעסן, ער ווייסט נישט, ער איז מסופק, צו ער האט געבענטשט צו נישט, ער געדענקט נישט, “בירכתי או לא בירכתי”, חוזר ומברך. ווייל ס׳איז נישט שיתעכל המזון במעיו, ווייל דעמאלטס האט ער נישט געפילט רעבון. רייט, אבער אזוי ווי די רעבון איז דא, דארף מען מאכן, ווייזט אויס אז מ׳איז מחויב צו בענטשן כל זמן מ׳איז זאט. אבער דאס אייניקל קען עס שוין נישט, עס איז געענדיגט.
עד כאן הלכות ברכות.
דיגרעסיע: “שכוח באשעפער” – פשוט׳ע אידישע דאנקבארקייט
Speaker 2: איך האב געהערט אז איינער האט געזאגט אז ער וויל נישט זאגן “שכוח באשעפער” ווייל ער האט געגעסן. ער זאגט, עס איז שווער צו נישט אויסצופלאקערן, עס איז שווער צו נישט אויסצופלאקערן.
Speaker 1: אה, דו זאגסט אז… אקעי, דאס איז אבער די נקודה פון…
פארטיידיגונג פון “שכוח באשעפער”
Speaker 1: מ׳דארף זייער שטארק אין סטייל יודן זאלן אריינזאגן “שכוח באשעפער”. ס׳איז קלאר אז ווען א מענטש האלט אינמיטן עסן און ער עסט א גוטע זאך, ער זאגט “אוי, שכוח באשעפער”, ס׳איז קלאר אז ס׳איז א גוטע זאך. ווייל יעצט מאכט ער ברכת המזון, דאס איז שוין אן עבודה דרבנן. סא ער האלט זיך איין, ער ברענט זיך אן אהבה צו די אייבערשטער, ווארט צו ביז ער וועט זאגן ברכת המזון.
Speaker 2: איך זאל אים נישט זאגן שכוח? ס׳מאכט נישט קיין סענס. לאז, לאז אים. זיי נישט אזוי עליטיסט. נישט יעדער מענטש איז געמאכט צו טראכטן וועגן פלוטינוס און וועגן איך ווייס נישט וואס.
Speaker 1: וואס, שכוח מיינט איך געב דיר כח? שכוח באשעפער! ער איז א פשוט׳ער איד, ער דערמאנט א גאנצע צייט די אייבערשטער, ער עסט זיך די אינער פון די האבער. שכוח רעדט אויף אידיש, ער זאגט דיר א דאנק.
“יישר כח” און השם המושאל
Speaker 2: אה, יישר כח איז א פראבלעם ווייל די אייבערשטער דארף נישט קיין כח.
Speaker 1: אבער ס׳איז אזוי געווארן אזא השם המושאל פאר דאנק. ניין, מיר מעגן נוצן א דאנק.
פארוואס חז״ל האבן געמאכט נוסח הברכות
Speaker 1: זיי זאגן דאך, ווען מ׳רעדט צו די אייבערשטער, מעגן מיר געדענקען אז די אייבערשטער איז נישט דיין פרענד. ניין, נישט קיין לשון אילג. פאר דעם האבן חז״ל געמאכט נוסח הברכות, ווייל מענטשן וועלן זאגן “טענק יו השם” אדער “שכוח באשעפער”.
Speaker 2: דו זאגסט אז מ׳זאל זאגן “טענק יו השם”? פקח עיניך ותראה, ס׳איז א זאך מער ביוטיפול “טענק יו השם”. קוק אריין.
Speaker 1: קומען די מענטשן און דרייען צוריק די רעדל. לא, אבער דאס…
Speaker 2: נא, יא, שוין.
—
עד כאן הלכות ברכת המזון פרק ב׳.
הלכות ברכות פרק ב׳ – Non-Youtube Video
https://www.dropbox.com/scl/fi/mjbwzny8sn3ha7b1o5236/DR092.mp4?rlkey=nik223jm5fy5frnutzm7icjii&dl=0
הלכות ברכות פרק ב׳ – וידאו
הלכות ברכות פרק ב׳
אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון ברכת המזון פרק ב׳ פון רמב״ם. ס׳ווערט באהאנדלט די פיר ברכות פון בענטשן (הזן, הארץ, בונה ירושלים, הטוב והמטיב), ווער האט זיי מתקן געווען, און די נוסחאות פאר שבת, יום טוב, ראש חודש, חנוכה און פורים. אויך ווערן דורכגענומען די דינים פון פועלים וואס עסן ביים בעל הבית, ברכת בעל הבית, ברכת בית האבל, שבע ברכות ביי חתונה, און וואס טוט מען אז מ׳האט פארגעסן צו דערמאנען שבת אדער יום טוב אין בענטשן.