שיטת הבעל שם טוב הוא חידוש בעיקר הנבואה ולא בעיקר ההשגחה
שיטת הבעל שם טוב הוא חידוש בעיקר הנבואה ולא בעיקר ההשגחה (תורגם אוטומטית)
📋 Shiur Overview
Shiur Summary: The Baal Shem Tov’s Approach to Divine Providence and Communication with God
Central Theme and Main Question
The shiur deals with the Baal Shem Tov’s approach to divine providence (hashgacha pratis), but the lecturer argues there is a fundamental error in presenting this approach as a “novelty in divine providence.” The Baal Shem Tov was not engaged in philosophical inquiry about “how providence works,” but rather in a practical problem: How can it be that we are called “God’s people” yet there is no feedback? How does a person understand what God wants from him? The real subject is the matter of prophecy, devekut (cleaving to God), and communication – there must be a reciprocal relationship in which the Holy One, Blessed Be He, speaks back to us.
The Central Argument and Sources
The Baal Shem Tov teaches that everything that happens to a person – troubles, foreign thoughts, difficulties – are “communication” from the Holy One, Blessed Be He, a way to indicate what to pray for. The Midrash in Parshat Beshalach brings a parable of a king who sent bandits against his son so that he would cry out for help – and thus the king could speak with him. Regarding “a heavenly voice (bat kol) goes forth from Mount Horeb” (cited in Toldot Yaakov Yosef), the Baal Shem Tov asks: What do I care if no one hears it? His answer: The thoughts of repentance that every person has – that is the bat kol. The lecturer also brings the Sfat Emet who says that belief in reward and punishment requires that a person be able to know (through “estimation of the heart”) which trouble came for which transgression. The source for communication with God is the verse “for not so has the Lord your God given you” – the Holy One, Blessed Be He, promised not to leave Israel without a response.
The Practical Innovation and Dangers
The Baal Shem Tov’s true innovation is not theological but practical – he gave “a specific path for the common person (mentchen).” While the Rambam (end of Moreh Nevuchim Part III, Chapter 51) writes that the essence of Torah is to think about the Holy One, Blessed Be He, he does not give detailed advice for foreign thoughts or difficult periods. Chassidic books are like “an eyeglass shop” – a way to read other sources (Zohar, the Arizal) and see the same ideas in them. However, the lecturer warns that this teaching is dangerous – if every thought is a “bat kol,” people might “go crazy.” Therefore they say “go to the Rebbe” or “look in the Shulchan Aruch.” The Arizal (beginning of Shaar Ruach HaKodesh) gives a test: if the maggid (spiritual messenger) speaks secrets of Torah – it is from holiness; if nonsense – it is from the sitra achra (the other side).
Conclusion
All the beliefs of the Baal Shem Tov are not meant merely to be believed, but to do something practical – to find a way to speak with the Holy One, Blessed Be He, and to understand how He speaks to us, “so that one may know what to do.” In every place there is Torah – even when working or traveling. The point is not to overcome the entire world, but to find the Torah within it.
📝 Full Transcript
Part 1: Opening and Introduction to the Baal Shem Tov’s Approach
Opening Discussion
What, do we need to do something different? Say more, you need to talk more, I can’t just speak into thin air.
I need to buy books, I need to remember to buy books.
I want to bring my Baal Shem Tov every week, I have a nice Baal Shem Tov, I already told you that I should start using it.
What do you want to understand? What don’t you understand?
I mean that there’s every point from what you wrote about… I don’t understand it, but it’s very good, they’re hints.
A Story from the Sanzer Rebbe: The Blow and the Friend
You wrote what you said. I told you there’s a story from the Sanzer Rebbe that a person gave a slap to his friend, and he got upset, “Who’s hitting me here?” He turns around, he sees it’s his friend, he says, “Ah,” he has pleasure.
The Sanzer Rebbe said, yes, when his daughter passed away, and he saw who had struck him, he says, “Ah, it’s the Creator,” he calmed down. Yes?
The Parable from the Game and the Challenge
I took out from the words of a shiur that he said on Friday, that there’s a certain game, a person loves the game. For example, a person flies on something where he loses his stability, and just like that he would have been very frightened, but if it was his decision that he’s now going to fly on this and that thing, he has pleasure from it, it’s worth a challenge, and he has pleasure from it.
So when a person gets a slap on the shoulder, it’s as if someone is hitting you, he takes away control over you. When you turn around, you see, “Ah, that one is playing a game with me, it was my decision.” Ah, for my friend I agree, as if I agree to be, I have pleasure from the game.
And the Almighty gives a person a punishment, it won’t help and won’t save, if you understand that it’s a game, I will choose the Almighty, the Almighty chooses me, He lets me be hit, and this way I meet Him. The game, the challenge, this moves a person. On the contrary, I have pleasure from the challenge, it’s delightful.
Clarification: A Different Intention
What do you say R’ Yitzchak? But I didn’t mean that, you say that was the intention, I had a different intention. I was talking about this, we talked about this the last few weeks, don’t you remember?
I only spoke about the point, that the entire path of the Baal Shem Tov revolves around the… How does the language stand? “When a person knows that the Master of the world is there, all his deeds will be recounted.” It’s one of his expressions that he loves very much.
Stages and Levels in Divine Service
What I wanted to bring out there, that there truly are very many stages, very many levels or stages, truly, and steps in this sort of thing. Whether he speaks about foreign thoughts in prayer, whether we speak in a general way, whether we speak about the Arizal’s intentions, without any distinction, there are many stages.
And I wanted to argue that what the Baal Shem Tov says, for example his approach that foreign thoughts come so that we should elevate them, or when we say “and Pharaoh drew near,” yes, various obstacles come so that we should sweeten them, and the Baal Shem Tov says that the sweetening is “when one knows” that the Almighty sent it.
There’s about this like a contradiction, or there are two different approaches about this, but the point I saw is that there’s the faith or recognition from the first moment that all these things that happen to a person, or all his evil inclinations, or all things that happen to him, are essentially a certain communication, a certain language, a certain way how the Almighty tells him, “Now pray for this.”
The Principle: Divine Communication Through Troubles
For example, such an order of prayer, now today is to pray for this. I didn’t want to, I wanted to pray for something else, but I’m not the one who needs to decide what to pray for. It seems that today one needs to pray for this, that’s how it goes.
And this is clearly an answer to the question I just said. Why? I want, everyone wants to pray, but I want to pray for my problems, I don’t want to pray for the Shechinah’s problems.
But this is how the Almighty leads, that you every day have a new trouble that I didn’t want should happen, this trouble. This is like an invitation, it says, “Okay, now today is to pray for this.” This is a solution only for this point. Besides that now one really needs to pray for it, now one really needs to rectify the foreign thought etc., it’s another stage.
But the confusion, perhaps it will come out in a certain way, but the confusion or the complaints that a person has, that I would have wanted to live a different life, I would have wanted as you say, I would have wanted to pray according to I don’t know, according to a different path, meanwhile I need to pray for this trouble, because I can’t pray if I can’t get through the trouble, what should I just do? So this is the explanation.
The Midrash: The Holy One Blessed Be He Desires Their Prayers
So it’s like how it says in the Midrash “that the Holy One Blessed Be He desires their prayers,” yes? I said the Midrash, I didn’t say the whole Midrash, I spoke at Shalosh Seudos more at length about the Midrash from Beshalach, from Parshas Bo.
It says in the Midrash that the parable, I said the parable from the Midrash at the shiur Friday night, do you remember? About the Midrash says a parable of a king who had either a daughter, a son, or a wife who had gotten married, with others, there are different versions in the Midrashim, and the king sought how he should speak with her, or how he should speak with his son, and he saw that there’s no way, until he made that he “incited the bandits against him,” he made, arranged that his soldiers should grab the person, and he screamed “Save us,” he said, “Ah, good morning, I’m here, I’ll speak with you indeed.” This was his way of awakening him.
The Midrash says that this is “and Pharaoh drew near,” because the Jews had already cried out to the Almighty in Egypt. Afterwards he saw that he doesn’t speak with him, he said, “Okay, you don’t speak with me, I need to find a way.” He made this thing. This was the explanation.
The Solution: Troubles as Instructions for Intentions
What I learned is the explanation is not simply that there’s a trouble, I need to pray very well. No, the l’chatchila, the thing was simply that no one knows which intentions one needs to have when praying each day, yes? It’s quite a difficult thing. One needs to know all the writings of the Arizal, one needs to know all the reincarnations that were, one needs to know which… In the Siddur of the Rashash it’s written which day, yes, according to the order of the weeks and the shemitos, which aspects one needs to rectify.
But the Baal Shem Tov argues that there’s an easy way to know what one needs to rectify: which problems there are today, or which thing you didn’t want should happen. That’s the thing one needs to rectify. Or which thoughts, that’s the thoughts. Both of these ways.
And this I said, this is a solution for the point. Sometimes this is already the whole solution, sometimes this already solved the whole thing, this was the main rectification. But not necessarily, it could be that one still needs to work on the thing itself, there’s “subdue your enemy,” “rectify,” all these sorts of things. But this is a solution, you stand on this that what’s going on that there are so many things? The answer is, it seems that the Shechinah needs such prayers today. That’s the… that was my Torah on Friday.
Continuation of the Discussion
But I afterwards a stage… I only answered the matters you asked, what’s relevant with kadmon. Yes, you have another stage. You’re saying something else.
The chiddush you’re talking about, the drasha of teshuvah, there was also an honest drasha of teshuvah that we had. That what? That the chiddush of the Baal Shem Tov, that all thoughts that the Almighty sends into people, the entire four cubits, that the Almighty sends in, it’s all certain combinations that… that need to go through many levels, and this is the level that you need to protect a way. You see in Jewish life, how many years such things? It’s essentially the concept of tziruf yishkin. It’s one way how it will come out, yes.
There’s an approach that says one needs to indeed deal with the sin, the bad sin that comes.
Yes, but that’s what I’m saying, that’s already stage B or stage C, what one does with it. First I’m telling you that you can even say that…
What it comes for.
What? Yes, or why. There’s a stage before that. There’s a certain concealment that’s still before that. There’s a certain stumbling block that exists by people, or if he’s such a tzaddik there’s such a concealment, that who knows what to do? What does one do with the problem? The answer is, let it go.
There’s a formal answer to say that there’s a Baal Shem Tov, there’s a language of the Baal Shem Tov.
Hashgacha Pratis: The Dispute of the Rishonim and the Baal Shem Tov’s Approach
What does the history matter to you?
It’s certain that… What do you mean? I’ll tell you, there’s a… In Lubavitch or they say, also in later, I mean the Rayatz, I also saw in Munkatch also says so, and in almost what say that there’s like a dispute of the Rishonim about hashgacha pratis, how far it goes, what’s the explanation? General providence, individual providence.
And they say there’s an approach of the Baal Shem Tov that says hashgacha pratis to the end, that the Almighty, there’s such a language “Rabbi Pinchas said,” that the Almighty decides which side the straw should lie, if straw falls down, the Almighty leads which way it should lie, to the right or to the left.
And when one goes in this, when one puts oneself in like this, I mean that it says here in later books this point. I mean in all the early Chassidic books this language doesn’t stand, that it’s like a chiddush in hashgacha pratis. And there’s a piece from the Radziner also that he explains that it doesn’t mean exactly so, one needs to understand it, but he talks about this also.
Now, I think that what you’re asking, if one puts it down like this to say that according to – I don’t know – according to the approach of the Rishonim, according to the approach of the Rambam, the Ramban, it’s hard to find even one Rishon who would say like the formulation of the Baal Shem Tov.
The Lubavitcher Rebbe has a whole letter where he struggles to find anyone at all who would say so. Maybe there’s a Rashi somewhere, one can find, but it’s not simple.
Part 2: The Baal Shem Tov Is Not Engaged in Philosophy of Hashgacha Pratis
When one delves into this, when one puts it like this – I think this stands only in later books, this point. I mean that in all the early Chassidic books the language doesn’t stand that this is like a chiddush in hashgacha pratis. And there’s a piece from the Radziner also that he explains that it doesn’t mean exactly so, one needs to understand it, but he talks about this also.
Now, I think that’s what’s being asked. If one puts it down like this, to say that according to – I don’t know – according to the approaches of the Rishonim, according to the approach of the Rambam, the Ramban, it’s hard to find even one Rishon who would say like the formulation of the Baal Shem Tov. The Lubavitcher Rebbe has a whole letter where he struggles to find anyone at all who would say so. Maybe Rav Saadia Gaon somewhere one can find, but it’s not simple in the world. Even the Kabbalists, the Ramak – in short, it’s a problem.
So it seems to me that this is a bit of a mistake, this whole question. I don’t know how to explain it in the language of theology, of history, philosophy, but it seems clear from the Baal Shem Tov that the Baal Shem Tov is not at all engaged in investigation, as it were, of how the providence of the Holy One Blessed Be He works. That’s so scientific, that’s science, that’s philosophy. He’s not interested in philosophy, that’s not his subject at all.
The Practical Problem: How Does a Person Understand What Hashem Wants From Him
He’s interested in… a person needs… a Jew… this is the important thing he’s interested in, and he wants to solve it, he wants to solve the problem. He’s interested in the question? Yes, there’s the question, I’ll think about it. I mean that this is one of the very fundamental things, almost all the teachings of the Baal Shem Tov can be reached through this approach.
The Example: “A Heavenly Voice Goes Out from Mount Horeb”
Yes, there’s the thing of the Baal Shem Tov. The Baal Shem Tov asks a question, the Toldos brings it ten-fifteen times, each time he changes how the question goes: that it’s written “Every single day a heavenly voice goes out from Mount Horeb and says, ‘Woe to the creatures from the insult to the Torah.'” The Baal Shem Tov asks: What do I care that there’s a heavenly voice? No one heard the heavenly voice. Once the Toldos says: If someone would say he heard, they would say he’s a false prophet. There’s no heavenly voice. Something is written, bring proof that it really was. Or they’ll just say he’s crazy. And if one doesn’t hear, asks the Kesem Avraham, why is something written in the Mishnah that one doesn’t hear? This is the Baal Shem Tov’s question.
And the Baal Shem Tov says: I have an answer. The answer is that yes, there is the heavenly voice, yes one hears. One hears – everyone has thoughts of repentance every day. Even a complete wicked person has thoughts of repentance, this is the order of things. And where do the thoughts of repentance come from? You think it’s by chance? It comes from yourself? It comes from the heavenly voice. And he even goes – truly, the Baal Shem Tov even admits this in the Toldos, in certain places one sees that it’s really – when we spoke about worlds souls divinity, how one sees worlds in prayer, one of the ways is that at the time a person prays and certain thoughts fall to him, he says that’s a heavenly voice. A good thought is a heavenly voice without a garment, a bad thought is a heavenly voice that you need to turn around the combinations, you understand what you need to use in the correct way.
Solving the Problem of “Prophecy Has Ceased”
But he wants here to solve the problem of “prophecy has ceased,” yes? The problem that it can’t be that we’re called the people of Hashem or servants of Hashem, and there’s no feedback, as they say, there’s no communication. One does what’s written in the book, and goes home, hopes that maybe Moshiach will come, maybe we’ll die, I don’t know when, and we’ll know what we’re doing here, what we’re accomplishing. There’s no logic in this.
The Real Issue: Prophecy and Communication, Not Hashgacha Pratis
And all these teachings that as if he says hashgacha pratis – I mean that’s not the word “hashgacha pratis.” One needs to say it differently, one needs to put it in a completely different sugya. It’s a different sugya how one divides it. Let’s say, one can learn how it divides, how everything fits together. But this speaks, this is found in a completely different sugya.
For example, when someone asks a question from one sugya, it’s not found here. The piece of Torah of the Baal Shem Tov that says the Holy One Blessed Be He speaks to you through your thoughts, or through how you encounter things – this is not at all found in the sugya of hashgacha pratis, hashgacha klalis. These are other topics. How we divide the learning, one can learn how it divides, how everything fits together, but this is found in a completely different sugya.
This is found in the sugya of – one can call it the sugya of prophecy if something. Even prophecy is perhaps also by the Rishonim with all the discussions how prophecy works – nonsense. But the foundation of prophecy, the foundation of – one can call it – devekus, or communication. There must be some way that a person who is a servant of Hashem, a Jew, he as a Jew, or a servant of Hashem as a servant of Hashem, or a person as a person – how he has a relationship with Hashem, and it’s mutual, the Holy One Blessed Be He speaks back to him. Otherwise there can’t be a person, there can’t be a Jew, there’s no logic in it, there can’t be such a thing.
The Teachings on Hashgacha Pratis Come to Solve a Practical Problem
So all the teachings that speak about hashgacha pratis, that one needs to use every small detail to find in it some message, yes, some message, something that says something from Hashem, this is built to solve the problem. This is built to solve the problem of how do I speak with Hashem, how… yes, Shaul, please open and close the door. How Hashem speaks with me. This is the problem.
Now, since we – there must be, it’s simple, yes, there’s no difference which theory of a prophet, yes, that he does like magic, if we say – one can ask the question on the Rambam in Moreh Nevuchim, or on the teachings of the Rishonim that speak about hashgacha pratis. So what is a prophet? A prophet is essentially that something comes that the prophet sees, he understands, he receives some voice, however we understand it, and he says this is the Holy One Blessed Be He. So it’s still difficult: If the Holy One Blessed Be He doesn’t lead the world with hashgacha pratis, but in a general way, however we understand with nature – how can one say this is the word of Hashem? There must be some exception, there must be something out of the ordinary at least for prophecy, so it will be possible to say this is prophecy. The commentators on the Rambam talk about this, how in their way one can solve this, and the Kabbalists talk about this.
The Practical Approach of the Baal Shem Tov
But the Baal Shem Tov comes simply to do this practically. He’s very practical, everything he says he tries to solve things in a practical way. The practical problem: How do I understand what Hashem wants from me? How people say – yes, also something one sees very much later, once I looked – today when one hears certain people say: “You know, there’s a trouble, and we don’t know what Hashem demands from our nation, what the Holy One Blessed Be He wants, and there’s no prophet.” And they know what the Holy One Blessed Be He wants from such. This is the problem of today, we need guidance how to hear this.
Starting from the Last Detail
והדרך שהוא אומר היא – היא בנויה על זה – אתה צריך להתחיל מהפרט האחרון, אתה חייב להתחיל מאיפה שאני נמצא. אם תאמר שהקב”ה נמצא רק בעולמות עליונים, הקב”ה הוא זה שמנהיג באופן כללי, איני יודע – אבל אתה לא יכול לומר שאיך הקש מונח פה אומר לי משהו על ה’ שאני צריך לעשות – אני בהכרח אהיה מנותק, אני בהכרח אהיה מנותק מה’, כי איפה אני נמצא? אני תמיד נמצא באיזה דבר קטן, כל חיי הם דבר קטן, אין דרך לצאת מזה. כמו שאמרת, במחשבה אתה יכול לחשוב על דברים גדולים, מאוד טוב, אבל אני רוצה לדעת איך לחיות את החיים הקטנים שלי.
אני רוצה לדעת איך אני הולך להתפלל עכשיו. אני לא מתפלל – כן, כשאדם מתפלל – אני מתפלל עכשיו מנחה של יום חמישי פרשת יתרו תשפ”ה בעיר הזו. אני לא מתפלל מנחה, המושג של מנחה. כן, המושג של מנחה הוא בעולמות עליונים, איני יודע איפה. אני מתפלל את המנחה שלי, את המנחה המאוד פרטית שלי. אז אם אני רוצה שבמנחה שלי שעשיתי, שהתפללתי – אני רוצה להבין שהקב”ה צריך לענות לי, כן, אני צריך לקבל משהו מהמנחה הזו, לדעת מה לעשות, אני צריך לשמוע איזושהי קריאה, אני צריך לשמוע איזושהי בת קול.
אז חייבת להיות דרך איך אני יכול למצוא את המחשבה שנכנסת לי, או איך – את כל הדרכים שהוא לומד – אני אצטרך לדעת ללמוד איך המנחה הזו הולכת לומר לי היום אחר הצהריים מה לעשות.
זו לא בעיה פילוסופית אלא מעשית
עכשיו, אם תצטרך לענות לי איך השגחה פרטית – זו כבר בעיה לפילוסופים, שזה יהיה מוסבר איך זה עובד במערכת, איך המכניקה עובדת של זה. אבל הקב”ה לא רוצה להיות עסוק בזה. הוא עסוק, וחייב להיות – אני מתכוון שאין דרך לצאת מזה. מי שרוצה לחיות עם הקב”ה בסוג כזה של דרך – צריכות להיות דרכים אחרות, מאוד באופן כללי. איני יודע איך אנשים אחרים חיים.
דוגמה: אמונה בשכר ועונש למעשה
למשל, כן, אני אומר עוד משל. אני רוצה לומר – כתוב בספרים חסידיים בפירוש: יהודי מאמין בשכר ועונש, כן, ככה זה הולך, כך כתוב בסידור, שמאמינים בשכר ועונש. שכר ועונש מתכוון להשגחה פרטית, לא כך? כמו שהרמב”ן לומד, שצריך להיות נס, נס בתוך טבע. איני יודע, זו כבר פילוסופיה. אבל עכשיו, אחר כך הולך אדם והוא אומר: איני יודע, היום לא הצליח לי העסק, או כן הצליח.
ויש כזה – איני יודע, איני יודע אם יש מחלוקת אצל הראשונים, לא ראיתי מספיק אנשים מדברים על זה באופן מעשי. ראיתי קטע בספר אמת שהוא אומר את זה מפורש, אבל לא ראיתי מספיק באופן מעשי. נראה לי, אדם יכול לומר: אתה יכול לדעת בוודאות? כן, יש הרבה פעמים את השפה – אתה רואה אדם, אתה יכול לדעת בוודאות כי חטאת את החטא הזה לכן אין לך שידוך לבנך? אולי היה חטא שני. אולי בכלל, אתה רואה איך זה בדיוק “צדיק ורע לו”, כן? רוצים לשים את זה על חשבונו של האחר. זה לא – זה בדיוק הדבר שלא מבינים למה זה כך.
כל התורות האלה מאוד טובות, ואפשר גם להתווכח על מה הרמז. איני יודע מה הרמז, צריך ללמוד מאוד הרבה, וצריך להבין מאוד טוב. אבל באופן מעשי, כדי לחיות כאדם, כדי לחיות כיהודי – אם אדם חי עם ראיות, זו אחת ההנהגות שאני מחזיק בה, יש הנהגות אחרות, אני לא אומר שזו לא ההנהגה היחידה, אבל זו הנהגה מאוד יסודית בתורה – חייב להיות שאדם יוכל לומר באיזה אופן לדעת איזו צרה קיבל על איזו עבירה. הוא ינסה, הוא יעשה ניסיון, הוא יעשה תשובה, זה יעזור לו, איני יודע. אולי הוא עשה טעות, הוא צריך לעשות תשובה על משהו אחר.
אבל ראיתי שהשפת אמת אומר את זה, שזה נקרא אמונה בהשגחה פרטית, או בשכר ועונש – זה מחייב. שאפשר יהיה לומר – חייבת להיות קצת השערת הלב, אני לא יכול לדעת בוודאות. בסדר, בוודאות אין. אבל לא יכול להיות שיאמרו: כי לא אפשר לדעת בוודאות, או כי זה לא יכול לעמוד באיזה ספר כללים פסוקי הלכה שהעיקר הוא שהצרה באה מאותה עבירה – ממילא לא נוכל לחיות עם הסוג הזה של השגחה פרטית, עם הסוג הזה של יחס, עם הסוג הזה של התקשרות.
חייב להיות – אני מתכוון שכל התורות האלה באו קצת לומר כן באופן מעשי. הן באו לפתור את הבעיה, לעשות משהו עם זה, למצוא דרך איך אתה יכול לומר שזה רצון ה’, דבר ה’, הנבואה, הבת קול היוצאת בהר חורב – איך שרק נקרא לזה. מובן, זה מאוד מעורבב, כי אנחנו חיים בעולם מעורבב. מאוד טוב, על זה יש את כל הדרכים של ליישר את הצירופים חזרה על הישר עם כל מיני דברים.
האמונה העיקרית: מציאת יחס בפרטיות
אבל האמונה הראשונה שאנחנו מדברים עליה, שאנשים קוראים לה האמונה, השגחה פרטית, או “מלווה מלכה רצה כבודו” – כל הדברים האלה – זה בעצם לא זה. זה משהו – הנקודה העיקרית היא שיש דרך איך למצוא יחס בפרטיות שלי, בחיים שלי. חייב להיות. אנשים יכולים לומר שזה שיגעון גדלות, זה משוגע, כן, הקב”ה מדבר איתך. על זה אומר הבעל שם טוב שכן, כן, זה כל הספרים החסידיים כולם מדברים על זה – הקדושת לוי כל ליל מוצאי שבת – שהסוג הזה של גאווה חייב אדם להיות לו, שהקב”ה מדבר איתך.
חלק ג: התמודדות עם טענת הגאווה
אה, עכשיו אתה שואל שזה לפעמים גאווה? התירוץ הוא שהקב”ה כל כך גדול, זה לא עושה אותי יותר גדול, זה לא עושה אותי יותר קטן, אין שום הבדל. הקב”ה לא מדבר רק עם יהודים חשובים, הוא מדבר גם עם נמלים. אבל חייב להיות את זה, כן, אני מחזיק בגאווה לפי ערך מה שרוב אנשים חושבים. רוב אנשים לא יכולים להעלות על הדעת שהם נביאים. כמו שאתה אומר, זה נביא שקר. וחנפן, לגבי לומר לאחרים, צריך לדעת אם יש לזה דין נביא, איני יודע. אבל לגבי האמונה הפנימית, לגבי הידיעה, לגבי ההתעוררות, חייב להיות סוג כזה של דבר. אני לא רואה איך אפשר אחרת להיות יהודי. כלומר, אפשר להיות יהודי באופן כללי, אבל אם אתה רוצה הדרכה פרטית, צריך להיות לך את הסוג הזה, חייב להיות שמוצאים את זה.
נכון מה שאני אומר? אם אתה לא מסכים, אמור שאני מדבר שטויות. זו הטענה שלי.
העץ שנופל ביער הוא כלום?
אני לא מדבר על אותו עץ. זו שאלה לפילוסופים, שיחקרו מה רוצה הקב”ה מאותו עץ. איני יודע. אולי יש נמלה מתחתיו, כמו שהיום טוב ערליך אומר, מישהו שהוא רוצה לחמם. יפה, זה לא העיקר. העיקר הוא מה שאני רוצה, אני מתכוון כך. יכול להיות, זו חקירה אחרת. אני לא רואה שהבעל שם טוב מודאג מזה.
מה שאתה אומר זה דבר הרבה יותר גדול, עוד יותר חידוש רדיקלי, אה?
מה?
עוד חידוש יותר גדול מהניגון של יום טוב ערליך.
החידוש של יום טוב ערליך הוא שהתורה אומרת שהקב”ה מתעסק עם הדברים הקטנים בעולם. זה פשט המילה. מה שאתה אומר שיש עוד כיוון אחר, שחשוב לדבר לעצמך, הכיוון הוא שהקב”ה אמר שלא ללכת לאובות וידעונים, והקב”ה אמר “כי לא כן נתן לך ה’ אלוקיך”. כלומר, שהקב”ה אמר שהוא לא ישאיר את היהודים בלי תשובה.
חלק ד: בעיות טכניות
אתה לא רואה אותי, נכון? כן. זה טוב ככה? מה אני צריך לעשות? מה אני צריך לעשות שזה לא עובד?
תראה, זה כנראה משהו שחטאתי, נכון? לא, אני יכול… אבל דווקא אני יודע מה חטאתי, שהנחתי על זה מצלמה אחרת, זה לא עובד כל כך טוב. אני בא, אני אחליף, תראה אותי שוב. לא, יש לי שתיים, ההיא קצת יותר טובה, אבל זה לא עובד כל כך טוב. מה לעשות? נו, מה לעשות? צריך לראות, לא צריך לדעת את זה.
אבל זה בנגיעה, אתה מבין כן? אני לא צריך לתלות אם זה לא היה, אני צריך לחפש מה שבור. אני יודע דווקא מה שבור, אני הרי משחק, צריך לראות… יכול להיות שכאן יש קצת יותר בעומק, זה דבר שאני צריך לראות, אבל אני צריך כבר להגיע לזה. יש לי גם באמת דיבור מסוים, דבר מסוים, אני לא יכול עכשיו לשחק, אני פשוט אשים את זה ודי.
כן, אתה מבין את העניין? זה נתקע, זה מתנתק, אני לא יודע למה. אוקיי.
וזה לא היה העיקר של העבודה של הנביאים, העיקר של העבודה של הנביאים היה ה…
העיקר השישי של הרמב”ם
מה השאלה? גם, אני אענה לך על השאלה עוד דקה. כן?
כן, אני אומר שזה קשור לעיקר השישי של הרמב”ם. מאוד טוב. שהעיקר של נבואה. כן. יותר מהעיקר של… איני יודע, הרי יש עיקר של השגחה פרטית, איני יודע, לא הסתכלתי על זה, אבל יותר מזה. הידיעה קיימת.
שכנראה, ואני מתכוון… אה, עכשיו, אם תשאל את השאלה אם זה כתוב לפני כן, שוב החקירה ההיסטורית. התירוץ הוא שזה לא כתוב וזה כן כתוב. כלומר, אני מתכוון שזה באמת סוד גדול, כי זה כן, זה לא שכתוב הפוך. אני לא מאמין שכתוב הפוך. אבל אני מתכוון שאם מסתכלים כך בספרים של כאלה, איך קוראים לזה, אנשים שהיו להם השגות, כאלה בעלי השגה, אנשים שניהלו איזה קשר עם הקב”ה באופן אישי, כן? זה באמת חידוש גדול. זה כתוב לפני כן, אבל יש מובן מסוים שזה חידוש גדול שבכלל, היום כולם אומרים כך. אני מתכוון שכל אחד אומר כך, אבל לא מתכוונים לזה ברצינות כמו שאני מתכוון לזה, כן? זה ניסיון שיהיה לו קשר עם הקב”ה, relationship, כן, מערכת יחסים, וכן הלאה. איני יודע כמה ברצינות רוב אנשים מתכוונים לזה כשהם אומרים את זה. אני מתכוון שהם מתכוונים לזה סתם רגשות, צדקות, אני לא יכול לומר.
החידוש המעשי של הבעל שם טוב
מה שרציתי לומר הוא, זה נכון שלמשל, אני מתכוון לפני כן, אני רוצה לראות את זה יותר כחידוש מעשי. זה נכון למשל שרוב, באופן כללי, אין כל כך הרבה ספרים יהודיים שמדברים על פנימיות התורה, על איך להבין באמת דברים. אני מתכוון, זה לא כאילו שיש הרבה, אבל המעט שיש, באופן כללי, הסדר, הדרך של היהודים היא לדבר מאוד באופן כללי, לדבר מאוד באופן מופשט, לדבר מאוד, איך אומרים, מדעי, אובייקטיבי כך.
אחד הדברים שהבעל שם טוב עושה מאוד טוב, וזה כמעט, אני מתכוון, אפשר למצוא הכל אם רוצים מקור כביכול, אבל הפעולה שהוא עושה לא באמת אפשר למצוא לפניו בדרך הזו, שהוא נותן דרך פרטית לאנשים.
אולי לפי מצב הדור הבינו מהרמב”ם פשוט, איני יודע. אבל לפי מה שיהודים הם אפילו היום, אבל בוודאי בזמנו שזה יותר מתאים בדיוק למצב שהיה בזמנו, אבל אפילו לומר להיכנס לסוג כזה של שאלה, למשל, השאלה שהתולדות מדבר עליה כל הזמן, מה עושה אדם כשהוא מתפלל ונופלת לו איזו מחשבה?
זה לא כתוב בשום ספר הקושיה. לא שיש קושיה ויש תירוץ, יש משהו, אני לא אומר שזה לא כתוב, אבל אין עסק בזה, זה לא דבר. הרי כתוב שונות, האריז”ל, אפשר למצוא משהו קצת בספרים אחרים קצת, אבל באופן כזה ללכת מעשית בפרטיות איפה שהמעשיות נמצאת, ולנסות לתת תירוץ, מענה לסוג כזה של בעיות, לא היה המנהג, בוודאי לא לכתוב. יכול להיות שמתורה שבעל פה תמיד היו כנראה אנשים ששוחחו ביניהם, אבל בוודאי לכתוב או לעשות כך באופן פרסום את הסוג הזה של דבר, הבעל שם טוב והספרים החסידיים עושים מאוד הרבה.
הרמב”ם והחסידות: תיאוריה ופרקטיקה
אני מתכוון, כן, לקחת את אותו דבר, כן, אפשר להיכנס לחקירות אם הרמב”ם מבין בדיוק כך או לא כך, אין הבדל. אבל הרמב”ם מבין בוודאי, למשל, כתוב בפירוש בסוף מורה נבוכים, שעיקר עבודת השם, עיקר תורה ותפילה, כן, מה שהבעל שם טוב היה מדבר עליו מה שקוראים לזה לשמה, עיקר תורה ותפילה הוא לחשוב על הקב”ה, לא לחשוב על דברים אחרים. כתוב בפירוש ברמב”ם, זה לא דבר שהספרים החסידיים המציאו. אבל לא למצוא שהרמב”ם יכתוב…
מה?
וידאו מהרמב”ם?
סוף מורה, חלק ג’ פרק נ”א. זה, זה מובא ברמ”א. הרמ”א הרי כנראה חלק מאותו רמב”ם, הסימן הראשון בשולחן ערוך, “שויתי ה’ לנגדי תמיד”. כתוב שם מאוד ברור שזו הכוונה האמיתית, כן, הרי יש כל כך הרבה תרי”ג מצוות. מעניין, הוא אומר טעמי המצוות על כל דבר, ובסוף הוא אומר שהכוונה היא כל המצוות, וזה קצת סתירה אפילו עם כל טעמי המצוות.
אבל לא למצוא ברמב”ם שהוא ייכנס באופן פרטי לומר עצות לאדם, תהיה טוב. אתה אומר לאדם את זה, הוא אומר כן שם שהוא מחייב, הרמב”ם, צריך לדעת מה עושים, וזה לא דבר פשוט, תהיה טוב. אבל למעשה, נגיד שניסו לעשות את זה, לא למצוא ברמב”ם ספר שלם של עצות לנושא, של מה עושים, מה עושים כשזה לא הולך, מה עושים כשמרגישים רע, מה עושים שיש תקופות של… יש ספר היושר לרבינו תם שמדבר קצת על זה, ימי סיני, כמעט אין באופן מפורט בספרים הקודמים שיעשו את זה. ואפשר לומר מסיבות טכניות, אולי החזיקו שלא צריך לכתוב, שזה בטל, יכול להיות סיבות יותר עמוקות, אבל באופן כללי זה לא קיים. אם מישהו רוצה מעשית לעשות את כל הדברים האלה, הוא חייב להסתכל בספרים חסידיים, כי זה פשוט לא קיים. אולי יש ספרים גויים שמדברים על זה, איני יודע, אבל בוודאי לא בספרים היהודיים. כמעט אין גדר אחר של אנשים, של רבנים, שעוסקים בדעות.
עצמאות השיטה מהתיאולוגיה
זה לא המילה חידוש בתור רעיונות חדשים כאלה. אפשר, יכול להיות, אני חושב שאנשים מדברים על זה תמיד, אנשי ההיסטוריה, אפשר לחקור איזה זה חידוש של הבעל שם טוב, זה לא חידוש של הבעל שם טוב. המפעל המעשי שהבעל שם טוב רוצה לעשות, יכול היה לעבוד עם מאוד הרבה תיאולוגיות, זה מה שאני חושב. כלומר, כמו שהוא אומר למשל להיות נביא, להיות לך איזה דרך איך לנהל תקשורת, יכול להיות עם אמונה בהשגחה פרטית, אפשר לגרום לזה לעבוד עם הרבה תורות. לא חייבים להסכים בדיוק עם… דווקא הספרים החסידיים מקבלים את האריז”ל הרי סוף סוף, הם הולכים עם שיטות מסוימות ביהדות, ודרך אגב הם בנויים על זה. אבל זה לא פשט כן לעבוד על התאוות, אני מתכוון שכל הדברים שספרים חסידיים מדברים עליהם, לאכול לשם שמים, זה לא מוכרח שזה יעבוד רק עם התורות האלה. דווקא, אולי זה עובד יותר טוב עם התורות האלה, אולי התורה יותר מתאימה לסוג הדברים שהם רוצים לעשות. כל הדברים האלה יכולים להיות, אבל זה שני דברים אחרים.
אני מסתכל על זה שאם מישהו יאמר אני ליטאי, אני מאמין בכל מה שהגאון מווילנא האמין, אני לא מאמין במילה אחת ממה שהבעל שם טוב האמין, הוא עדיין יכול לעשות הכל. הוא יצטרך לשנות קצת את הכוונה, לכתוב בסידור שלו הוא יכתוב קצת אחרת. לא דבר גדול. אני מדמיין, אני אומר, זה יהיה יותר דבר מעשי. כך אני מחזיק הפוך, אני מחזיק הפוך.
היחס בין חסידות לכוונות האריז”ל
יכול להיות, אולי זה עובד יותר טוב עם התורה, אולי התורה יותר מתאימה לסוג הדברים שהם רוצים לעשות. כל הדברים האלה יכולים להיות, אבל זה שני דברים אחרים. אני מסתכל על זה שאם מישהו יאמר אני אפיקורס, אני מאמין בכל מה שהגאון מווילנא האמין, אני לא מאמין במילה אחת ממה שהבעל שם טוב האמין, הוא עדיין יכול לעשות הכל, הוא רק צריך לשנות קצת את הכוונה, ובסידור שלו הוא צריך לכתוב קצת אחרת. זה לא דבר גדול. אני מדמיין שזה דבר יותר מעשי.
אני מחזיק שחסידות מעולם לא שמה דגש על כוונות בתפילה, כוונות האריז”ל. אני לא מתכוון דווקא כוונות, אני מתכוון בנייה בכלל. אפילו כל ספרי החסידות בנויים על כוונות האריז”ל. אם לא היו כוונות האריז”ל, זה היה בנוי על כוונות אחרות. זה לא מעכב. זה יותר ה… שהם עשו ניסיונות, הם הרבה נכנסו לראות איך זה עובד, מה עובד כן ומה לא עובד. יכול להיות שבכל דור משתנה לפי הטבע של האדם מה עובד, וכדומה. וזה הרבה יותר מפעל גדול של ספרי החסידות מאשר התורה, מאשר התיאוריה. כך אני מתכוון.
ספרי חסידות כ”חנות משקפיים”
אבל על כל פנים, זה כן קיים, זה בוודאי שלומדים באריז”ל, יש על איך לקרוא את האריז”ל. הכל תלוי איך קוראים את זה. כן, הרי זה משקפיים. העניין של הדברים בספר חסידי הוא לא רק שהוא אומר תורות, הוא גם מוכר לך דברים, חנות משקפיים, כן? הוא מוכר לך משקפיים מסוימות איך אתה קורא ספרים אחרים דרכם גם. אם אתה קורא זוהר או אריז”ל עם המשקפיים של ספרי החסידות, אתה רואה שכתוב שם את זה.
בזוהר רואים אלפי פעמים, למשל, רבי שמעון הלך עם חבריו בדרך, והם ראו איזה פרח, ואמרו תורה על הפרח. אחר כך הגיע הבוקר, וכמעט כל קטע בזוהר מדבר על כך שהגיע הבוקר, ומהו סוד חצות ועלות השחר וכל הדברים. וזה פשוט לפי הזמן, כי הם היו קמים בחצות ללמוד, אז דיברו על זה.
זו בדיוק דרכו של הבעל שם טוב, שהוא אומר שכל דבר… הוא מספר ממש סיפורים כאלה, כמו שלמדתי על פרשת פנחס, כל הסיפור היה שרבי פנחס מקוריץ הלך, וראה איזה נשר שבא לעוף, אמר תורה, מהו סוד הנשר? הוא ראה שהנשר הביא איזו שושנה, זה אומר שהתפארת לקחה את המלכות. נשר הוא תפארת, ושושן הוא מלכות. זו הקבלה, אבל היא בנויה, היא חייבת להיות בנויה על סוג כזה של אמונה, שמה שאדם רואה, היום אתה יכול לומר שזה מקרה, סתם. אבל זו לא שאלה של השגחה פרטית, זו יותר שאלה שזה סוג של נבואה, סוג של התגלות, זה מדבר, זה אומר משהו. אם אתה מבין סודות הקבלה, אתה מבין הרי באופן פרטי, אתה מבין הרי מה שאתה יכול לומר באופן כללי, אין הבדל, אבל אני רואה את הדבר.
הסכנה: “הרבה אנשים ישתגעו”
אני מתכוון אבל שהרבה, ובאופן, שהאמת היא שאסור לומר דברים כאלה לרוב האנשים בדרשה, שאתה אומר שזה מאוד רדיקלי, לרוב האנשים, הרבה אנשים ישתגעו. אני מתכוון, אולי כבר הרבה אנשים השתגעו מזה. כי אדם, אדם, לכן אומרים לך לגשת לרבי, לשאול את הרבי, או להסתכל בשולחן ערוך, כי אדם יבנה כל יום לפי מה שעולה לו בראש. אני מתכוון, הוא יגיד שכל המחשבות שלי הן בת קול, אני מתכוון זו בעיה, זה יכול להיות, אבל אין מספיק שכל, מספיק יישוב הדעת, להכריע לעצמו, לכן הוא יכול, אני יכול לומר לך שיש הרבה משוגעים שחיים ככה, כן, זה לא, יש על זה מה שזה באמת לא…
המבחן: איך יודעים אם זו קדושה או סטרא אחרא?
לכן יש שכל, הגמרא אומרת הרי, שיש שכל, ועל השכל הזה בא לבוש. כן. לפעמים צריך להבין הפוך איך זה כתוב. אה, זה הבעל שם טוב שלא אמרתי. אבל איך יודעים את זה? עוד צריך, זו ההדרכה של האריז”ל. האריז”ל בקטע הראשון בשער רוח הקודש, שהבעל שם טוב בנוי עליו, אומר שאיך יודעים לגבי מגיד, האם הוא אומר לך אמת? תלוי, אם הוא מדבר, אם הוא מלאך אמיתי, אם הוא מדבר אליך דברים, אם הוא אומר לך סודות התורה, אז הוא מגיד מהקדושה. אם הוא מדבר לך שטויות, אז הוא מהסטרא אחרא. איך יודעים מה קדושה ומה שטויות? מבין?
אבל יש, יש על זה, אנחנו יכולים, אנחנו יכולים, אבל כן, אבל אתה מבין הרי למה זה קצת קשה. כן, צריך להתאים לזה. אם אומרים שזו תורת אמונה כללית, אז יותר קל לאנשים. אני חושב שעל זה הרביים האחרונים התחילו לומר שצריך להאמין בהשגחה פרטית, כי לא שייך לא לומר ככה לאף אחד. אבל האמת היא שכן, אני מתכוון אפילו הרבי מליובאוויטש למשל, זה היה מאוד קשור לזה, לא ממש באופן הזה, אבל הוא היה אומר תורות, כן, למה היום דווקא יצא שהשיעור הזה מתחבר יחד. היה לזה יותר משמעות, זה לא היה רק אמונה כזו, זה משהו, אתה יכול ללמוד משהו מזה. אני לא יודע אם הוא ממש לימד שממילא צריך לעשות משהו, אבל הוא אמר תורה לפחות. כן, אז כן יש משהו כזה…
שאלות ותשובות
וזה מה ששאלתם, כל העניין. כבר רציתי לעבור לפסח.
שאלה: תגיד לי שוב, כשאתה אומר שרשע נמצא בבראד, שאין רמז בשם של בעל שם הקדוש. נו, פה לא היה שום רמז, כביכול אלפי אלפים של עולם. אני רואה בראשון, שהכתר מופיע שמגילת אסתר היא זכר פנים ואחור. אהה. כביכול אלפי. זה היה קשור לחושב, כשהאקט של הדבר בשקר פה. זה אומר… זה חיזק את האקטואליות של העיוורים ואת החלק של הדבר. אפשר לומר ככה, אבל אני חושב שהנקודה של הדבר היא… אני מתכוון, השאלה אם יש דרך לומר את זה בלי זה. למה יגידו לי סונדר רח? אני מתכוון, מה האופציה? מה היה רע אם הקב”ה היה רק דברים טובים?
תשובה: אומרים הרי עם אפשר חרדים וזה שילמדו מה שכתוב בליטרס, לא? כן, אבל הוא באמת מודאג מהקושיה התיאולוגית. יש לו איזו קושיה שלא טוב ללמוד תורה בבית הכסא. אני מתכוון, מה כבר אם מישהו לומד? מה הבעיה הגדולה שהוא לומד תורה בבית הכסא?
פה כתוב מישהו הבעיה.
הרב לא יהיה נצרך מהקב”ה.
כן, זה מה שאני אומר, אבל אני מתכוון, אנשים… אני מבין שתיאולוגית, כאילו מבחינת אמונה נהיית בעיה. מה זה אומר? אתה אומר שהקב”ה בעשן. זה לא אומר שהוא בעשן, כן? זה אומר שהקב”ה לא נטמא מלהיות בבית הכסא, כן? זה אבל כן לאנשים שהם נטמאים מלהיות בבית הכסא. זו כל החכמה של להיות אלוקים, שלא נטמאים מללכת לבית הכסא. אני מתכוון, הוא לא הולך לבית הכסא, אבל הוא צריך להיות שם, זה לא משפיע עליו. זה רק משפיע על זה. זה הולך רק בכיוון אחד.
הבעיה עם “יוצא מן הכלל”
אבל למה צריך להגיע בכלל לזה? צריך להגיע, אני מתכוון, לגבי כעין בעיה כזו שאמרת באמונה. כי, אני אגיד לך מה אני חושב מעשית. מעשית זה ככה: כל פעם שאומרים כלל יפה, אמרה יפה, יודע, שהקב”ה מנהיג את העולם, אם יש יוצא מן הכלל אחד, תמיד הולך להיות היוצא מן הכלל. כן?
אתה יודע, אמרתי לך את התורה שלי על התורה של האפיקורסים? כן? בתניא כתוב בפרק ל”ב שצריך לאהוב כל יהודי. לא כתוב “מקרב לתורה ואוהב את הבריות”, כתוב “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. לכל היותר אם אהבת מישהו ולא קירבת אותו, לא זכית במצוות “ואהבת לרעך כמוך”, זו לא עבירה.
בתניא כתוב בסוף, “חוץ ממינים ואפיקורסים שעליהם נאמר ‘משנאיך ה’ אשנא'”. ומה קורה? עכשיו כל אחד שאני צריך לשנוא, במקום שאני צריך למצוא שהוא רשע, הגמרא אומרת רשע צריך לשנוא, התניא אומר לא, רשע לא. סך הכל אני צריך לשנות את ההגדרה. במקום לכתוב על הפתק שלי שהלה הוא רשע, אני צריך לעשות אותו לאפיקורס. וידוע, שאז פשוט עושים כל אחד לאפיקורס.
אז הרבי מליובאוויטש, כבר הרבי הקודם מליובאוויטש, אמר שהוא אמר איזה תירוץ, אפילו על אפיקורסות. הוא יודע, הוא לא עונה לי על שום שאלה, אתה הולך לומר את התירוץ למה דווקא. אני מרגיש שאם אומרים את זה ככה, הרגע שאתה אומר יוצא מן הכלל, תמיד, תמיד, כתוב ברישיון הנהיגה חוץ מכשיש סטרא אחרא גדולה, הכל יהפוך לזה.
התשובה לקושיית הקליפות
אנחנו מתחילים הרי מבעיה. אם היינו מבינים הכל, אם היה ברור, אם לא היה את מה שקוראים הסתרה – אני סובר שאין, אבל זה נושא אחר – אז לא היינו צריכים את כל התורה לכתחילה. היינו יודעים, לא הייתי יודע לפני הבעל שם טוב. בא הבעל שם טוב, הוא אומר לא, אתה יכול למצוא, אתה יכול ללכת, מאיפה שאתה נמצא, אתה לא צריך ללכת למקום אחר, אתה לא צריך לעוף לאיזה דבר, מאיפה שאתה נמצא, שם אתה יכול למצוא את הקב”ה, שם אתה יכול למצוא דרך לקב”ה, שם אתה יכול להבין מה הקב”ה רוצה ממך.
יבוא מישהו ויגיד, כן, יפה מאוד, בעל שם טוב, אתה מדבר ליהודים גדולים, אבל אני הרי חתיכת יצר הרע, אני הרי מלא קליפות ותאוות. אפשר לומר שהקב”ה מדבר דרך קליפה? אני אומר שכן, אני מתכוון שאני חושב שאפשר. זה קשה, זו קושיית נפש החיים? בא פתח לשוב, מתרצים את הקושיה. זה לא העניין. מבחינתי הרי זה ככה בכל מקרה, אבל חייבת הרי תמיד להיות דרך החוצה. כל עולם העשייה הוא הרי עולם של קליפות. מה הולכים עכשיו לעשות? הולכים להיות מנותקים כי לא יכולה להיות הרי קליפה? חייב להיות ככה. אני לא רואה שאפשר לקיים אמונה כזו בלי זה.
כשאתה אומר איך זה עובד, יש עשרים וחמישה מהלכים אחרים של הבעל שם טוב איך זה מכוון לדעת. כן, הוא אומר כל יום פירוש אחר איך הרע הוא כיסא לטוב. הוא לא ננעל על פירוש אחד, הוא אומר כל הזמן תורות אחרות על זה. פעם הוא אומר כי יתרון האור מן החושך, פעם הוא אומר כי יש איזו שבירה, פעם הוא אומר לכאן, פעם הוא אומר לשם. אבל היסוד באופן כללי, אני חושב שאין דרך באמת לקיים את האמונה הזו או את ההתקשרות בלי לבטל את הבעיה, את הכישוף. מה עם היצר הרע? מה עם הרע? הרע גם. זה רק להסתובב עוד רמה אחת, כן? עוד לוול אחד, סך הכל. ההבדל הוא הרי רק עוד אחד.
שאלה: איך הבעיה אחת? איך הבעיה אחת מהתורה ומצוות? שמעתי חברה אחרת, זו הרי בעיה עמוקה יותר. הוא אומר שהכל זה אלוקים, אז השולחן גם אלוקים. נו, ממילא.
חלק ו: התמודדות עם שאלת היצר הרע והאמונה המעשית
השאלה על היצר הרע והמחשבות הרעות
מה עם היצר הרע? מה עם הרע? תסתובב גבוה. זו הרי רק עוד נפש אחת, כן? עוד לוול אחד סך הכל. ההבדל הוא הרי רק עוד אחד.
אבל האם הבעיה היא כן לפני התורה ומצוות? שמעתי מחשבה אחרת, שיש בעיה עמוקה יותר. הוא אומר שהכל זה אלוקים, אז השולחן גם אלוקים. נו, ממילא? אתה אומר הרי בעצמך.
קודם כל, איזו סתירה שהעולם הוא עולם. מה פירוש המילה “הוא”? זו סתם טעות ממה שמפרשים את המילה “הוא”. הכל תלוי בזה. זה אומר שהשולחן הוא אלוקים. נו, נהיה השולחן… אני מתכוון, לשולחן יש מציאות עצמאית? הוא עשה את עצמו? יפה מאוד.
מה אתה מתכוון לומר מעשית? אני רוצה לשמוע מעשית. תסביר לי מה אתה מתכוון. אני אגיד לך מה אתה מתכוון. כשאתה רואה שולחן, יש דרך שהשולחן מספר לך על אלוקים. כמו “השמים מספרים כבוד אל”, גם הארץ מספרת כבוד אל, וגם שולחן וספסל מספרים. מה פירוש הסתרה? שאתה רואה פה שולחן, השולחן רק מגלה את האלוקים. אני אומר, השולחן עצמו הוא כלום. אני יודע, אלה רק מילים, אני יודע מה אתה מתכוון. מה זה אומר? אתה מתכוון לומר שזה לא מחייב כלום. אני לא מבין. אני לא מבין מה נכנס לכאן.
לא, הפשט הוא, יש עולם, רק העולם הוא… אתה צריך להתגלות, אתה צריך להתגלות בעולם. הוא אומר לא, הכל זה דרך של הקב”ה, אז מה זה משנה? לא, זה מה שאתה רוצה… אני מתכוון לומר, אני לא מבין בדיוק מה אתה מתכוון. אני אגיד לך שאני לא מבין בדיוק מה אתה מתכוון.
הדוגמא ממחשבות רעות ותירוץ הסתירה
יש דבר שאוהבים לומר, עוד לא ראיתי אותו. תמצא לי את האדם, או תספר לי את הסיפור, שהייתה לו הבעיה הזו, כי מעולם לא הייתה לי הבעיה הזו. אני לא יודע למה. כי למה שתהיה לי… אמרתי לך בעיה, אמרתי לך שיש בעיה יותר טובה. יש אנשים, אני רואה את הבעיה. יש אדם שהבסדר אמר שהמחשבות שנופלות לך לא הולדת בעצמך, הן באות מקריאז, שהקריאז הוא השתלשלות מעוד קריאז עד הבורא עצמו, כן? ככה הם אומרים.
עכשיו, בא אדם ואומר לי, “נפל לי, מעשה שהיה, נפל לי שאני צריך לעשות את השטות הזו והזו. מאיפה זה נפל לי? מהראש שלי זה נפל לי? אנחנו רואים ש… זה גם בא מהקב”ה. זה נכון, החלק הזה בא מהקב”ה.” נו, מה הם אמרו?
אז מה התירוץ לזה הוא, צריך להבין, צריך להשתמש בשכל שלך. קודם כל, אם מישהו באמת לא יודע… אם מישהו יודע… לא, אבל אתה שוכח את זה… זו אבל בעיה, כי כמו שהוא אומר, למשל, בוא נגיד משל, כן? נפלה לי מחשבה שאעשה אולי עבירה. קורה, כן? נופל… קורה… אני לא יודע, לא קרה הרבה זמן, אבל קורה, כן? לא היה באיש, ואחד האיש… אה, לא באיש האציל. כתוב בספרים שקורה דבר כזה.
אז עכשיו, קודם כל, אם לא הייתי יודע כלום חוץ מהמחשבה, כן, הייתי תינוק שנולד, נולדתי היום, לא הייתה לי מחשבה אחת בחיים, אפילו לא מה שאמא שלי אמרה לי אפילו, כן, חוץ מזה, אנוכי נאמן, כבר אי אפשר לטעון עליך. נראה שהקב”ה רצה שתעשה את העבירה, אין דרך החוצה.
אבל אנחנו לא מדברים על המציאות הזו, כן? זו לא המחשבה היחידה שהייתה לי אי פעם. למדתי הרי הרבה דברים אחרים. יש לי את המחשבה שהרבי שלי אמר לי, שלמדתי בחדר, שמעתי לא רק את זה, אני יודע בעצמי שלא את כל העבירות צריך לעשות, כן, רק חלק מהעבירות, לא את כולן. אה, המחשבה הזו גם מהקב”ה, כן? מאיפה אתה חושב שהיא באה? זה מאוד מצחיק לומר שהקב”ה רק בזה, אבל אתמול מה שאני זוכר שאסור לעשות עבירות, זה לא הקב”ה. מה זה? אה, זו סתירה, שני אלוקים.
זה טוב מאוד, התירוץ פשוט לסתירה. התירוץ הוא, אה, אני חושב שזה פשוט לומר, לא כל כך פשוט לעשות, אבל התירוץ הוא, הקב”ה רוצה שיהיה לך בראש דבר חזק שלא עושים עבירות. נשאלת שאלה, אם כך, למה הקב”ה אומר לי עכשיו כן לעשות את העבירה? התירוץ הוא, כי הקב”ה רוצה… אני אומר שהקב”ה רוצה שתהיה מגושם, אבל בוא נגיד ככה, התירוץ הוא שלקב”ה יש משחק כזה לפעמים שאנשים לא יקשיבו למה שהוא אומר. אוקיי, זה כבר נשמע מצחיק. שאנשים לא יקשיבו ליצר הרע, כן, לשליח שלו, הזונה, כן? משחק כזה. למה? קושיה על מה עשה ה’ ככה? לומדים תורה למה. ככה עושה הקב”ה, גם דבר, כן? וזה התירוץ על הסתירה מההערות. למה הקב”ה שלח גם את היצר טוב וגם את היצר הרע? כי ככה הקב”ה אוהב שיהיה ככה, ושיעשו מהיצר טוב, שיתגברו על היצר הרע, וכו’. זה תירוץ אחד. יש עוד תירוצים, אפשר ללמוד על זה בהרחבה.
הבעיה של עבודה זרה והאמונה הנכונה
אבל אני נותן לך רק את הנקודה, שזו בכלל לא בעיה. זו רק קושיה אם אתה חושב שהקב”ה עשה רק את זה. אני מתכוון, זה הספיריט. זה כשמקשים את הקושיה, אם עבודה זרה גם אמת? זה אמת. הבעיה של עבודה זרה היא, ואותו דבר אפילו בית המקדש. כתוב “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב”. אם מישהו אומר שכל הקב”ה… אם מישהו אומר שכל הקב”ה היחיד נמצא באבן הזו, הוא עובד עבודה זרה. זאת אומרת, הוא מפריד. הוא אומר שרק באבן הזו, איפה כל העולם? אלה הרי דברים אחרים. אם מישהו אומר שהקב”ה גם לגמרי באבן הזו – הקב”ה נמצא בכל מקום לגמרי, כי הוא לא מתחלק – אבל אם הוא אומר שהוא גם לגמרי באבן הזו, אז זו האמונה הנכונה. זה הפשט הפשוט.
דיאלוג על התורה והמחשבות
מה השאלה?
כי הוא אומר שהמחשבה שאומרת לי מה לעשות בעבודה, הוא אומר שהקב”ה מרומז בה. אתה אומר שיש תורה שאומרת לי מה לעשות עם המחשבה. אני אומר לא, תעזוב את המחשבה כמות שהיא, כי זה בא מהקב”ה.
אם אתה תעזוב את המחשבה הטובה כמות שהיא, תעזוב גם את המחשבה הרעה כמות שהיא.
לא, אני לא עוזב. לא עוזבים את הקב”ה כמות שהוא. זה הרי כל היסוד של “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”, כן?
אבל אתה חוזר לזה שאתה מציית לתורה.
לא, זה פשוט שמצייתים למה שכתוב בתורה. התורה היא דרך אחת. לא אמרתי שהתורה חזקה יותר מהקב”ה. התורה היא חכמתו של הקב”ה. ואיינשטיין אמר שזה הדבר היחיד שהוא לא מבין מהקב”ה.
האם זו האמונה הנכונה לומר שצריך פשוט לציית למה שכתוב בתורה? לא, טוב מאוד. הבורא. שאותו אדם, אותו אדם שאומר שהוא רוצה רק לציית למה שכתוב בתורה, הוא גם אפיקורוס. כלומר, אני לא אוהב להשתמש במילים האלה, אבל חסר לו גם האפקט כלפי הקב”ה, כי הוא הרי האמין שלא שזה הקב”ה. הוא עשה את זה איתו. זה משהו אחר, את זה הוא עשה בעצמו. הקב”ה עשה את התורה, נניח שזה אמת. הקב”ה נתן את התורה, הקב”ה שלח. אבל את המחשבה הזרה הקב”ה לא שלח, את זה שלח איזה אלוהים אחר. אלהים אחרים. מי? אני לא יודע מי. יכול להיות שהקב”ה שולח הרי אלהים אחרים, יכול להיות. אבל אולטימטיבית הקב”ה שלח גם את זה. אה, למה הוא שלח את זה? טוב מאוד. דווקא כי, אני אומר לך דרך אגב, יש דבר כזה עבירה לשמה, יש דבר כזה ש… אני לא אומר שהתורה היא לא הפתרון. אני מתכוון שיש, יש מה לומר גם כך. אבל לא צריך דווקא לומר שהתורה היא התירוץ. אני רק אומר בסך הכל שאתה לא יכול לומר שהמחשבה הזו הקב”ה שלח לך, אבל מחשבה אחרת, את התורה הוא שלח. לא. את התורה הוא גם שלח. ואת כל השאר, עם המחשבה שיש לך.
התורה והשגחה פרטית
התורה ישירות הרי לא מדברת לאף אחד. כן, יש לך הרי… אה, נניח לא לקחת את השיעור שלי טוב עליו, אוקיי? היתה לך הרי מחשבה לציית לתורה, כן? יש חינוך מסוים, כדי להיות באמת יותר אקטואלי מהתורה, התורה באופן מופשט הרי לא נוגעת לאף אחד. אנחנו מדברים הרי ממה שיש לך עם התורה, כן? יש לי משהו עם התורה, למה? כן, דרך אגב, אדם, יש הרי גם כך כמו קשר. יודע בדיוק כמו אני לא יודע מי, כן, למה אני יהודי? כי יש הרי השגחה פרטית בסך הכל, כן? בלי ההשגחה פרטית, כלומר, הייתי יכול להיוולד ביפן. אז זה גם רק כי הקב”ה רוצה. מה הוא רוצה מהאנשים ביפן, זו בעיה שלהם. אבל זה הרי גם מסומן כחלק מה… אתה מבין מה אני אומר?
התורה היא לא איזה פתרון קסם לדברים. זה עובד הרי רק גם אם מאמינים באיזו השגחה פרטית מסוימת.
העיקר: אמונה כדבר מעשי
מה? מה המסקנה מהמבחן הזה? זה המבחן של השאלה שלך. המסקנה, העיקר והיסוד שאנחנו לומדים, הוא שכל העניין, כל האמונות, אמונה היא דבר מעשי, האמונה. כל האמונות של הבעל שם טוב והספרים החסידיים לא נעשו כדי להאמין, הם נעשו כדי לעשות איתם. ומה צריך לעשות? צריך למצוא איתם איזו דרך איך לדבר עם הקב”ה, או איך הקב”ה מדבר אליך, למען ידע מה יעשה, שתדע מה לעשות, שתדע מה האמת, שתשמור על קשר עם הקב”ה, כל הסיבות האלה. ואחרת קשה מאוד לשמור על קשר עם הקב”ה, כי אחד הוא כזה, הוא רוצה להיות יותר כזה פילוסופי טהור, אבל הוא הרי חי בעולם, וכל יום הוא נזכר משטויות אחרות.
תורה בכל מקום
כל התורות שאומרות שבזה יש ניצוץ, אתה רוצה לדעת אם יש ניצוץ, איך נראה הניצוץ, כמה מציאויות יש, איך הן עובדות, זה כבר חקירות, אלה חקירות טובות. הספרים החסידיים לא כל כך מתעניינים בזה. הספרים החסידיים יותר מתעניינים בזה כן, אבל מה הפשט שאני עושה שטויות כאלה כל יום? מה הפשט, לא אני עושה, קורות שטויות כאלה. מה הפשט שהיה הרי יותר טוב לשבת בכולל? זה לא היה יותר טוב, כי הקב”ה עשה ששורש הנשמה יתפזר לכל הקצוות. והקב”ה שולח לך, בדיוק כמו שאתה קח עוד דרך, זה גם דבר תורה. עוד דרך לומר את זה, זה הלשון של הבעל שם טוב קצת, אבל מספרים חסידיים אחרים הרבה יותר בפירוש, כן, עוד דרך לומר את כל הנקודה היא קודם לומר שיש בכל מקום תורה, כן? אני אוהב קצת יותר את הנוסח, כי זה מסביר קצת יותר טוב מה הכוונה.
כן, בכל דבר יש דברי תורה. זה לא נכון שכשעובדים לא לומדים תורה, זה רק סגנון אחר של לימוד תורה. זה לא נכון שכשצריך לנסוע לאיזשהו מקום זה לא דבר תורה, זה גם דבר תורה. מי מבין את דברי התורה האלה? יש אנשים שמבינים, ויש אנשים שמאמינים בזה. אבל אין תורה שכתובה במדרש שהיה יותר טוב להישאר שם. לא, אני מבין שצריך להתגבר על כל העולם, לא צריך. זו הנקודה.
מה?
עוד דבר אחד, והולכים לישון, אמרתי.
מה?
צריך ללכת לישון, הוא אמר.
אם אתה רוצה ללכת לישון, לך לישון.
אם אתה רוצה להישאר…
אהה.
אל תלך, יש מספיק אוכל, לא נכון?
לא.
אוקיי.
אוקיי, אני הולך לישון.
שיטת הבעל שם טוב הוא חידוש בעיקר הנבואה ולא בעיקר ההשגחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: שיטת הבעל שם טוב בהשגחה פרטית ותקשורת עם ה’
הנושא המרכזי והשאלה העיקרית
השיעור עוסק בשיטת הבעל שם טוב בעניין השגחה פרטית, אך המרצה טוען שיש טעות יסודית בהצגת השיטה כ”חידוש בהשגחה פרטית”. הבעש”ט לא עסק בחקירה פילוסופית על “איך עובדת ההשגחה”, אלא בבעיה מעשית: איך יתכן שאנו נקראים “עם ה'” ואין שום פידבק? איך אדם מבין מה ה’ רוצה ממנו? הסוגיא האמיתית היא סוגיית הנבואה, הדביקות והתקשורת – חייב להיות יחס הדדי שבו הקב”ה מדבר חזרה אלינו.
הטענה המרכזית והמקורות
הבעש”ט מלמד שכל מה שקורה לאדם – צרות, מחשבות זרות, קשיים – הם “תקשורת” מהקב”ה, דרך להורות על מה להתפלל. המדרש בפרשת בשלח מביא משל למלך ששלח ליסטים על בנו כדי שיצעק לעזרה – וכך יוכל לדבר עמו. בעניין “בת קול יוצאת מהר חורב” (מובא בתולדות יעקב יוסף), הבעש”ט שואל: מה אכפת לי אם אף אחד לא שומע? תשובתו: הרהורי תשובה שיש לכל אדם – זו הבת קול. המרצה מביא גם את השפת אמת שאמונה בשכר ועונש מחייבת שאדם יוכל לדעת (ב”השערת הלב”) איזו צרה באה על איזו עבירה. המקור לתקשורת עם ה’ הוא הפסוק “כי לא כן נתן לך ה’ אלוקיך” – הקב”ה הבטיח שלא ישאיר את ישראל בלי מענה.
החידוש המעשי והסכנות
החידוש האמיתי של הבעש”ט אינו תיאולוגי אלא פרקטי – הוא נתן “דרך פרטית למענטשן”. בעוד הרמב”ם (סוף מו”נ ח”ג פנ”א) כותב שעיקר התורה לחשוב מהקב”ה, הוא לא נותן עצות מפורטות למחשבות זרות או תקופות קשות. ספרי החסידות הם “חנות משקפיים” – דרך לקרוא מקורות אחרים (זוהר, אריז”ל) ולראות בהם את אותם רעיונות. אך המרצה מזהיר שתורה זו מסוכנת – אם כל מחשבה היא “בת קול”, אנשים עלולים “להשתגע”. לכן אומרים “לך לרבי” או “תסתכל בשולחן ערוך”. האריז”ל (תחילת שער רוח הקודש) נותן מבחן: אם המגיד מדבר סודות תורה – הוא מקדושה; אם שטויות – מסטרא אחרא.
המסקנה
כל האמונות של הבעש”ט אינן נועדו רק להאמין בהן, אלא לעשות משהו מעשי – למצוא דרך לדבר עם הקב”ה ולהבין איך הוא מדבר אלינו, “למען ידע מה יעשה”. בכל מקום יש תורה – גם כשעובדים או נוסעים. הנקודה היא לא להתגבר על כל העולם, אלא למצוא את התורה בתוכו.
תמלול מלא 📝
חלק א: פתיחה ומבוא לשיטת הבעל שם טוב
דיון פתיחה
וואס, מ’דארף עפעס אנדערש טון? זאג מער, ענק דארפן מער רעדן מער, איך קען נישט סתם רעדן אין די לופט אריין.
איך דארף קויפן ספרים, איך דארף געדענקען צו קויפן ספרים.
איך וויל יעדע וואך ברענגען מיין בעל שם טוב, איך האב א שיין בעל שם טוב, איך האב דיר שוין געזאגט אז איך זאל אים אנפאנגען ניצן.
וואס ווילן ענק פארשטיין? וואס פארשטייט מען נישט?
איך מיין אז ס’איז דא יעדן נקודה פון וואס דו האסט געשריבן וועגן… איך פארשטיי עס נישט, אבער ס’איז זייער גוט, ס’איז רמזים.
מעשה מהצאנזער רב: המכה והחבר
דו האסט געשריבן דאס וואס דו האסט געזאגט. איך האב דיר געזאגט אז ס’איז דא א מעשה פון צאנזער רב אז א מענטש האט געגעבן א קלאפ פאר זיין חבר, און ער האט זיך אויפגערעגט, “ווער האקט מיר דא?” ער דרייט זיך ארום, ער זעט אז ס’איז זיין חבר, זאגט ער, “אה,” ער האט א הנאה.
האט דער צאנזער רב געזאגט, יא, אז זיין טאכטער איז אוועק, און ער האט געזען ווער ס’האט אים געשלאגן, זאגט ער, “אה, ס’איז דער באשעפער,” האט ער זיך בארואיגט. יא?
המשל מהמשחק והאתגר
איך האב ארויסגענומען פון די ווערטער פון א שיעור וואס ער האט געזאגט פרייטאג, אז ס’איז דא א געוויסע שפיל, א מענטש האט ליב די שפיל. למשל, א מענטש פליט אויף עפעס וואס ער פארלירט די יציבות זיינע, און סתם אזוי וואלט ער געווען זייער דערשראקן, אבער אויב ס’איז געווען זיין החלטה אז ער גייט יעצט פליען אויף דעם און דעם זאך, האט ער הנאה פון דעם, ס’איז ווערט אן אתגר, און ער האט הנאה פון דעם.
איז בשעת אז א מענטש געט א קלאפ אין פלייצע, איז כאילו איינער שלאגט דיר, ער נעמט אוועק די שליטה איבער דיר. ווען דו דרייסט זיך ארום, זעסטו, “אה, יענער שפילט א משחק מיט מיר, ס’איז געווען מיין החלטה.” אה, פאר מיין חבר בין איך מסכים, כאילו איך בין מסכים צו זיין, איך האב הנאה פון דעם משחק.
און דער אייבערשטער גיבט פאר א מענטש אן עונש, לא יועיל ולא יציל, אויב דו פארשטייסט אז ס’איז א משחק, איך וועל אויס דעם אייבערשטן, דער אייבערשטער וועלט מיך אויס, ער לאזט מיר מיך שלאגן, און אזוי טרעף איך אים. די משחק, די אתגר, דאס באוועגט די מענטש. פארקערט, איך האב הנאה פון דעם אתגר, ס’איז א געשמאק.
הבהרה: כוונה אחרת
וואס זאגסטו ר’ יצחק? איך האב אבער נישט געמיינט דאס, דו זאגסט אז דאס איז געווען די כוונה, איך האב געהאט אן אנדערע כוונה. איך האב גערעדט וועגן דעם, מ’האט גערעדט וועגן דעם די לעצטע וואכן, דו געדענקסט נישט.
איך האב נאר גערעדט וועגן די נקודה, אז די גאנצע דרך פון בעל שם טוב דרייט זיך ארום די… וויאזוי שטייט די לשון? כשיודע אדם שאלוף של עולם שם, יספרו כל פעליו. ס’איז איינע פון זיינע לשונות וואס ער האט זייער ליב.
שלבים ומדרגות בעבודת ה’
וואס איך האב דארט געוואלט ארויסברענגען, אז ס’איז אמת’דיג דא זייער אסאך שלבים, זייער אסאך מדרגות אדער שלבים, אמת’דיג, און סטעפס אין די סארט זאך. סיי ווי ער רעדט וועגן מחשבות זרות בתפילה, סיי ווי מ’רעדט באופן כללי, סיי ווי מ’רעדט פון כוונת האר”י, אן שום חילוק, ס’איז דא אסאך שלבים.
ואני איך האב געוואלט טענה’ן אז דאס וואס דער בעל שם טוב זאגט, למשל זיין מהלך אז מחשבות זרות קומען כדי מ’זאל זיי מעלה זיין, אדער אז מ’זאגט “ופרעה יקרב”, יא, פארשידענע עצירות קומען כדי מ’זאל זיך אמתיק זיין, און דער בעל שם טוב זאגט אז די מתיקה איז “כשיודע” אז דער אייבערשטער האט געשיקט.
ס’איז דא וועגן דעם אזויווי א סתירה, אדער ס’איז דא צוויי אנדערע מהלכים וועגן דעם, אבער די נקודה וואס איך האב געזען איז אז ס’איז דא די אמונה אדער הכרה פון די ערשטע רגע שטייט אז די אלע זאכן וואס געשעט צו א מענטש, אדער זיינע אלע יצר הרע’ס, אדער אלע זאכן וואס געשעט צו אים, זענען בעצם א געוויסע תקשורת, א געוויסע שפראך, א געוויסע וועג וויאזוי דער אייבערשטער זאגט אים, “יעצט דאווען אויף דעם”.
העיקרון: התקשורת האלוקית דרך הצרות
למשל, אזא סדר תפילה, יעצט היינט איז צו דאווענען אויף דעם. איך האב נישט געוואלט, איך האב געוואלט דאווענען אויף עפעס אנדערש, אבער איך בין נישט דער וואס דארף מחליט זיין אויף וואס מען זאל דאווענען. עס זעט אויס אז היינט דארף מען דאווענען אויף דעם, אזוי גייט עס.
און דאס איז קלאר א תירוץ אויף די קשיא וואס איך האב יעצט געזאגט. פארוואס? איך וויל, יעדער איינער וויל דאווענען, אבער איך וויל דאווענען פאר מיינע פראבלעמען, איך וויל נישט דאווענען פאר די שכינה’ס פראבלעמען.
אבער דאס איז דער אייבערשטער פירט אז דו יעדן טאג האסטו א נייע צרה וואס איך האב נישט געוואלט ס’זאל געשען די צרה. דאס איז אזוי ווי א הזמנה, עס שטייט, “אקעי, יעצט היינט איז צו דאווענען אויף דעם”. דאס איז א פתרון נאר אויף די נקודה. חוץ וואס יעצט דארף מען טאקע דאווענען דערויף, יעצט דארף מען טאקע מתקן זיין די מחשבה זרה וכו’, ס’איז נאך א שלב.
אבער די צעמישקייט, אפשר וועט זיך עס ארויסנעמען אויף א געוויסע וועג, אבער די צעמישקייט אדער די תרעומות וואס א מענטש האט, אז איך וואלט געוואלט לעבן אן אנדער לעבן, איך וואלט געוואלט אזוי ווי דו זאגסט, איך וואלט געוואלט דאווענען על פי איך ווייס נישט, על פי אן אנדערע דרך, ביז דערווייל דארף איך דאווענען אויף דעם צרה, ווייל איך קען דאך נישט דאווענען אז איך קען נישט אדורכגיין די צרה, וואס זאל איך נאר טון? איז דאס איז די פשט.
המדרש: הקב”ה מתאוה לתפילתן
איז אזוי ווי אזוי ווי עס שטייט אין די מדרש שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן, יא? איך האב געזאגט די מדרש, איך האב נישט געזאגט די גאנצע מדרש, איך האב גערעדט ביי שלש סעודות מער באריכות וועגן די מדרש פון בשלח, פון פרשת בא.
שטייט אין די מדרש אז די משל, איך האב געזאגט די משל פון די מדרש ביי די שיעור פרייטאג צונאכטס, דו געדענקסט? וועגן די מדרש זאגט א משל פון א מלך וואס האט געהאט אדער א טאכטער, א זון, אדער א פרוי וואס האט געהאט חתונה געהאט, מיט אנדערע, ס’איז דא אין מדרשים אנדערע גרסאות, און דער מלך האט געזוכט וויאזוי ער זאל רעדן מיט איר, אדער וויאזוי ער זאל רעדן מיט זיין זון, און ער האט געזען אז ס’איז נישטא קיין וועג, ביז ער האט געמאכט אז ער האט גירה בו את הליסטים, ער האט געמאכט, אנגערירט אז זיינע סאלדאטן זאלן כאפן דעם מענטש, און ער האט געשריגן “הצילנו”, האט ער געזאגט, “אה, גוט מארגן, איך בין דא, איך וועל רעדן מיט דיר טאקע.” דאס איז געווען זיין וועג פון אים אויפוועקן.
דער מדרש זאגט אז דאס איז דער “פרעה היקרב”, ווייל די אידן האבן שוין געשריגן צום אייבערשטן אין מצרים. נאכדעם האט ער געזען אז ער רעדט נישט מיט אים, האט ער געזאגט, “אקעי, דו רעדסט נישט מיט מיר, איך דארף טרעפן א וועג.” האט ער געמאכט דעם זאך. דאס איז געווען דער פשט.
הפתרון: הצרות כהוראה על הכוונות
וואס איך האב געלערנט איז דער פשט איז נישט פשט אז ס’איז דא א צרה, איך דארף מתפלל זיין זייער גוט. ניין, די לכתחילה, די זאך איז געווען פשוט אז קיינער ווייסט דאך נישט וועלכע כוונות מ’דארף האבן ביים דאווענען יעדן טאג, יא? ס’איז דאך א גאר שווערע זאך. מ’דארף קענען גאנץ כתבי האר”י, מ’דארף וויסן אלע גלגולים וואס זענען געווען, מ’דארף וויסן וועלכע… אין סידור הרש”ש שטייט אריינגעשריבן וועלכע טאג, יא, לויט די סדר פון די שבועות און די שמיטות, וועלכע בחינות מ’דארף מתקן זיין.
אבער דער בעל שם טוב טענה’ט אז ס’איז דא א גרינגע וועג צו וויסן וואס מ’דארף מתקן זיין: וועלכע פראבלעמען ס’איז דא היינט, אדער וועלכע זאך דו האסט נישט געוואלט זאל געשען. דאס איז די זאך וואס מ’דארף מתקן זיין. אדער וועלכע הרהורים, דאס איז די הרהורים. ביידע פון די וועגן.
און דאס האב איך געזאגט, דאס איז א פתרון פאר די נקודה. אמאל איז דאס שוין די גאנצע סאלושן, אמאל האט שוין דאס פותר געווען די גאנצע זאך, דאס איז געווען די עיקר התיקון. אבער לאו דווקא, ס’קען זיין אז מ’דארף נאך ארבעטן אויף די זאך אליין, ס’איז דא “הכנע אויבך”, “תקן”, די אלע סארט דברים. אבער דאס איז א סאלושן, דו שטייסט אויף דעם אז וואס גייט פאר אז ס’איז דא אזויפיל זאכן? דער תירוץ איז, ס’זעט אויס אז די שכינה דארף אזעלכע תפילות היינט. דאס איז דער… דאס איז געווען מיין תורה פרייטאג.
המשך הדיון
אבער איך האב זיך נאכדעם א שלב… איך האב נאר געענטפערט אויף די ענינים וואס דו האסט געפרעגט, וואס איז שייך מיט קדמון. יא, דו האסט נאך א שלב. דו זאגסט עפעס אן אנדערע זאך.
די חידוש וואס דו רעדסט וועגן, די דרשת תשובה, ס’איז געווען אויך אן ערליכע דרשת תשובה וואס מיר האבן געהאט. אז וואס? אז די חידוש פון בעל שם טוב, אז אלע מחשבות וואס דער אייבערשטער שיקט אריין אין די מענטשן, די גאנצע ד’ אמות, וואס דער אייבערשטער שיקט אריין, ס’איז אלעס געוויסע צירופים וואס… וואס דארפן דורכגיין אסאך מדריגות, און דאס איז די דרגא וואס דו דארפסט מגען א וועג. דו זעסט אין אידישע לעבן, וויפיל יארן אזעלכע זאכן? ס’איז דאך בעצם די רעיון פון צירוף ישקין. ס’איז איין וועג ווי מ’וועט ארויסגעבן, יא.
ס’איז דא א שיטה וואס זאגט אז מ’דארף זיך יא פארנעמען מיט די עבירה, די שלעכטע עבירה וואס קומט.
יא, אבער דאס זאג איך, דאס איז שוין שלב ב’ אדער שלב ג’, וואס מ’טוט מיט דעם. קודם זאג איך דיר אז דו קענסט אפילו זאגן אז…
אויף וואס ס’קומט.
וואס? יא, אדער פאר וואס. ס’איז א שלב פאר דעם. ס’איז א געוויסע הסתרה וואס איז נאך פאר דעם. ס’איז א געוויסע תקלה וואס איז דא ביי מענטשן, אדער אויב איז ער אזא צדיק איז דא אזא הסתרה, אז ווער ווייסט וואס צו טון? וואס טוט מען מיט די פראבלעם? דער תירוץ איז, לאז עס אפ.
ס’איז דא א פארמאלע תשובה צו זאגן אז ס’איז דא א בעל שם טוב, ס’איז דא א בעל שם טוב’ס לשון.
השגחה פרטית: מחלוקת הראשונים ושיטת הבעל שם טוב
וואס גייט דיך אן וואס די היסטאריע האבן?
ס’איז זיכער אז… וואס הייסט? איך וועל דיר זאגן, ס’איז דא א… אין ליובאוויטש אדער זאגט מען, אויך אין נאך שפעטער, איך מיין דער רי”ץ, איך האב געזען אויך אין מונקאטשער אויך זאגט אזוי, און אין כמעט וואס זאגן אז ס’איז דא אזויווי א מחלוקת ראשונים וועגן השגחה פרטית, ווי ווייט ס’גייט, וואס איז דער פשט? השגחה כללית, השגחה פרטית.
און זאגן זיי אז ס’איז דא א שיטה פון בעל שם טוב וואס זאגט השגחה פרטית עד הסוף, אז דער אייבערשטער, ס’איז דא אמר ר’ פנחס אזא לשון, אז דער אייבערשטער איז מכריע וועלכע זייט דער שטרוי זאל ליגן, אויב ס’פאלט אראפ שטרוי, דער אייבערשטער פירט וועלכע וועג ס’זאל ליגן, אויף רעכטס אדער אויף לינקס.
און ווען מ’גייט אין דעם, ווען מ’לייגט זיך אזוי אריין, איך מיין אז ס’שטייט דא אין שפעטערדיגע ספרים די נקודה. איך מיין אין אלע ספרי חסידות הראשונים שטייט נישט די לשון, אז ס’איז אזויווי א חידוש אין השגחה פרטית. און ס’איז דא א שטיקל פון דער ראדזינער אויך וואס ער איז מסביר אז ס’מיינט נישט ממש אזוי, מ’דארף עס פארשטיין, אבער ער רעדט וועגן דעם אויך.
יעצט, איך טראכט אז דאס וואס דו פרעגסט, אויב מ’לייגט זיך אזוי אראפ צו זאגן אז על פי איך ווייס, על פי שיטת הראשונים, על פי שיטת הרמב”ם, הרמב”ן, ס’איז שווער צו טרעפן אפילו איין ראשון וואס זאל זאגן אזוי ווי דער נוסח פון בעל שם טוב.
דער ליובאוויטשער רבי האט א גאנצע בריוו ווי ער מוטשעט זיך צו טרעפן בכלל איינער וואס זאל זאגן אזוי. אפשר איז דא א רש”י ערגעץ, מ’קען טרעפן, אבער ס’איז נישט.
חלק ב: הבעל שם טוב אינו עוסק בפילוסופיה של השגחה פרטית
כשמתעמקים בזה, כשמניחים את זה כך – אני סבור שזה עומד רק בספרים מאוחרים יותר, הנקודה הזו. אני מתכוון שבכל ספרי החסידות הראשונים לא עומדת הלשון שזה כמו חידוש בהשגחה פרטית. ויש קטע מהראדזינער גם שהוא מסביר שזה לא ממש כך, צריך להבין את זה, אבל הוא מדבר על זה גם.
עכשיו, אני חושב שזה מה ששואל. אם מניחים את זה כך, לומר שעל פי – איני יודע – על פי שיטות הראשונים, על פי שיטת הרמב”ם, הרמב”ן, קשה למצוא אפילו ראשון אחד שיאמר כמו הנוסח של הבעל שם טוב. הליובאוויטשער רבי יש לו מכתב שלם שהוא מתאמץ למצוא בכלל מישהו שיאמר כך. אולי רב סעדיה גאון איפשהו אפשר למצוא, אבל זה לא פשוט בעולם. אפילו המקובלים, הרמ”ק – בקיצור, זו בעיה.
אז נראה לי שזו קצת טעות, כל השאלה הזו. איני יודע איך להסביר את זה בלשון של תיאולוגיה, של היסטוריה, פילוסופיה, אבל נראה ברור מהבעל שם טוב שהבעל שם טוב בכלל לא עוסק בחקירה, כביכול, של איך עובדת ההשגחה של הקב”ה. זה כל כך מדעי, זו מדע, זו פילוסופיה. הוא לא מתעניין בפילוסופיה, זה בכלל לא הנושא שלו.
הבעיה המעשית: איך אדם מבין מה ה’ רוצה ממנו
הוא מתעניין ב… אדם צריך… יהודי… זה הדבר החשוב שהוא מתעניין בו, והוא רוצה לפתור את זה, הוא רוצה לפתור את הבעיה. הוא מתעניין בשאלה? כן, יש את השאלה, אני אחשוב על זה. אני מתכוון שזה אחד הדברים היסודיים מאוד, כמעט כל התורות של הבעל שם טוב אפשר להגיע אליהן דרך המהלך הזה.
הדוגמה: “בת קול יוצאת מהר חורב”
כן, יש את הדבר של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב שואל קושיה, התולדות מביא את זה עשר-חמש עשרה פעמים, כל פעם הוא משנה איך הקושיה הולכת: שכתוב “בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”. שואל הבעל שם טוב: מה איכפת לי שיש בת קול? אף אחד לא שמע את הבת קול. פעם אחת אומר התולדות: אם מישהו יאמר ששמע, יאמרו שהוא נביא שקר. אין בת קול. כתוב דבר, תביא ראיה שזה באמת היה. או סתם יאמרו שהוא משוגע. ואם לא שומעים, שואל החתם אברהם, למה כתוב במשנה דבר שלא שומעים? זו קושיית הבעל שם טוב.
והבעל שם טוב אומר: יש לי תירוץ. התירוץ הוא שכן, יש את הבת קול, כן שומעים. שומעים – כל אחד יש לו הרהורי תשובה כל יום. אפילו רשע גמור יש לו הרהורי תשובה, כך הוא סדר הדברים. ומאיפה באים הרהורי התשובה? אתה חושב שזה במקרה? זה בא ממך עצמך? זה בא מהבת קול. והוא הולך אפילו – באמת, הבעל שם טוב אפילו מודה בזה בתולדות, במקומות מסוימים רואים שזה באמת – כשדיברנו על עולמות נשמות אלקות, איך רואים עולמות בתפילה, אחת הדרכים היא שבשעה שאדם מתפלל ונופלות לו מחשבות מסוימות, הוא אומר שזו בת קול. מחשבה טובה היא בת קול בלי לבוש, מחשבה רעה היא בת קול שאתה צריך לסובב את הצירופים, אתה מבין מה אתה צריך להשתמש בצורה נכונה.
פתרון בעיית “פסקה הנבואה”
אבל הוא רוצה כאן לפתור את הבעיה של “פסקה הנבואה”, כן? הבעיה שלא יכול להיות שאנחנו נקראים עם ה’ או עבדי ה’, ואין שום פידבק, כמו שאומרים, אין שום תקשורת. עושים מה שכתוב בספר, והולכים הביתה, מקווים שאולי משיח יבוא, אולי נמות, איני יודע מתי, ונדע מה עושים פה, מה מבצעים. אין בזה שום היגיון.
הסוגיא האמיתית: נבואה ותקשורת, לא השגחה פרטית
וכל התורות האלה שכאילו הוא אומר השגחה פרטית – אני מתכוון שזו לא המילה “השגחה פרטית”. צריך לומר את זה אחרת, צריך להכניס את זה בכלל לסוגיא אחרת. זו סוגיא אחרת איך מחלקים את זה. נניח, אפשר ללמוד איך זה מתחלק, איך הכל מסתדר. אבל זה מדבר, זה נמצא בכלל בסוגיא אחרת.
למשל, כשמישהו שואל קושיה מסוגיא אחת, זה לא נמצא כאן. הקטע תורה של הבעל שם טוב שאומר שהקב”ה מדבר אליך דרך המחשבות שלך, או דרך איך אתה נתקל בדברים – זה בכלל לא נמצא בסוגיא של השגחה פרטית, השגחה כללית. אלה נושאים אחרים. איך נחלק את הלמדנות, אפשר ללמוד איך זה מתחלק, איך הכל מסתדר, אבל זה בכלל נמצא בסוגיא אחרת.
זה נמצא בסוגיא של – אפשר לקרוא לזה סוגיית הנבואה אם משהו. אפילו נבואה היא אולי גם אצל הראשונים עם כל השיחות איך נבואה עובדת – שטויות. אבל היסוד של נבואה, היסוד של – אפשר לקרוא לזה – דביקות, או תקשורת. חייב להיות איזושהי דרך שאדם שהוא עובד ה’, יהודי, הוא בתור יהודי, או עובד ה’ בתור עובד ה’, או אדם בתור אדם – איך יש לו יחס עם ה’, וזה הדדי, הקב”ה מדבר חזרה אליו. אחרת לא יכול להיות אדם, לא יכול להיות יהודי, אין בזה היגיון, לא יכול להיות דבר כזה.
התורות על השגחה פרטית באות לפתור בעיה מעשית
אז כל התורות שמדברות על השגחה פרטית, שצריך להשתמש בכל פרט קטן כדי למצוא בזה איזה מסר, כן, איזה מסר, משהו שאומר משהו מה’, זה בנוי כדי לפתור את הבעיה. זה בנוי כדי לפתור את הבעיה של איך אני מדבר עם ה’, איך… כן, שאול, בבקשה פתח וסגור את הדלת. איך ה’ מדבר איתי. זו הבעיה.
עכשיו, מכיוון שאנחנו – חייב להיות, זה פשוט, כן, אין הבדל איזו תיאוריה של נביא, כן, שהוא עושה כמו כישוף, אם נאמר – אפשר לשאול את הקושיה על הרמב”ם במורה נבוכים, או על תורת הראשונים שמדברים על השגחה פרטית. אז מה זה נביא? נביא זה בעצם שבא משהו שהנביא רואה, הוא מבין, הוא מקבל איזה קול, איך שרק נבין את זה, והוא אומר שזה הקב”ה. אז עדיין קשה: אם הקב”ה לא מנהיג את העולם עם השגחה פרטית, אלא באופן כללי, איך שנבין עם טבע – איך אפשר לומר שזה דבר ה’? חייב להיות איזושהי חריגה, חייב להיות משהו יוצא מן הכלל לכל הפחות לנבואה, שאפשר יהיה לומר שזו נבואה. המפרשים של הרמב”ם מדברים על זה, איך בדרכם איך אפשר לפתור את זה, והמקובלים מדברים על זה.
הגישה הפרקטית של הבעל שם טוב
אבל הבעל שם טוב בא פשוט לעשות את זה למעשה. הוא מאוד פרקטי, כל מה שהוא אומר הוא מנסה לפתור דברים באופן מעשי. הבעיה המעשית: איך אני מבין מה ה’ רוצה ממני? איך אנשים אומרים – כן, גם דבר שרואים מאוד מאוחר יותר, פעם הסתכלתי – היום כששומעים אנשים מסוימים אומרים: “אתה יודע, יש צרה, ולא יודעים מה ה’ דורש מעמנו, מה הקב”ה רוצה, ואין נביא.” ויודעים מה הקב”ה רוצה מכזה. זו הבעיה של היום, צריכים הנחיות איך לשמוע את זה.
התחלה מהפרט האחרון
והדרך שהוא אומר היא – היא בנויה על זה – אתה צריך להתחיל מהפרט האחרון, אתה חייב להתחיל מאיפה שאני נמצא. אם תאמר שהקב”ה נמצא רק בעולמות עליונים, הקב”ה הוא זה שמנהיג באופן כללי, איני יודע – אבל אתה לא יכול לומר שאיך הקש מונח פה אומר לי משהו על ה’ שאני צריך לעשות – אני בהכרח אהיה מנותק, אני בהכרח אהיה מנותק מה’, כי איפה אני נמצא? אני תמיד נמצא באיזה דבר קטן, כל חיי הם דבר קטן, אין דרך לצאת מזה. כמו שאמרת, במחשבה אתה יכול לחשוב על דברים גדולים, מאוד טוב, אבל אני רוצה לדעת איך לחיות את החיים הקטנים שלי.
אני רוצה לדעת איך אני הולך להתפלל עכשיו. אני לא מתפלל – כן, כשאדם מתפלל – אני מתפלל עכשיו מנחה של יום חמישי פרשת יתרו תשפ”ה בעיר הזו. אני לא מתפלל מנחה, המושג של מנחה. כן, המושג של מנחה הוא בעולמות עליונים, איני יודע איפה. אני מתפלל את המנחה שלי, את המנחה המאוד פרטית שלי. אז אם אני רוצה שבמנחה שלי שעשיתי, שהתפללתי – אני רוצה להבין שהקב”ה צריך לענות לי, כן, אני צריך לקבל משהו מהמנחה הזו, לדעת מה לעשות, אני צריך לשמוע איזושהי קריאה, אני צריך לשמוע איזושהי בת קול.
אז חייבת להיות דרך איך אני יכול למצוא את המחשבה שנכנסת לי, או איך – את כל הדרכים שהוא לומד – אני אצטרך לדעת ללמוד איך המנחה הזו הולכת לומר לי היום אחר הצהריים מה לעשות.
זו לא בעיה פילוסופית אלא מעשית
עכשיו, אם תצטרך לענות לי איך השגחה פרטית – זו כבר בעיה לפילוסופים, שזה יהיה מוסבר איך זה עובד במערכת, איך המכניקה עובדת של זה. אבל הקב”ה לא רוצה להיות עסוק בזה. הוא עסוק, וחייב להיות – אני מתכוון שאין דרך לצאת מזה. מי שרוצה לחיות עם הקב”ה בסוג כזה של דרך – צריכות להיות דרכים אחרות, מאוד באופן כללי. איני יודע איך אנשים אחרים חיים.
דוגמה: אמונה בשכר ועונש למעשה
למשל, כן, אני אומר עוד משל. אני רוצה לומר – כתוב בספרים חסידיים בפירוש: יהודי מאמין בשכר ועונש, כן, ככה זה הולך, כך כתוב בסידור, שמאמינים בשכר ועונש. שכר ועונש מתכוון להשגחה פרטית, לא כך? כמו שהרמב”ן לומד, שצריך להיות נס, נס בתוך טבע. איני יודע, זו כבר פילוסופיה. אבל עכשיו, אחר כך הולך אדם והוא אומר: איני יודע, היום לא הצליח לי העסק, או כן הצליח.
ויש כזה – איני יודע, איני יודע אם יש מחלוקת אצל הראשונים, לא ראיתי מספיק אנשים מדברים על זה באופן מעשי. ראיתי קטע בספר אמת שהוא אומר את זה מפורש, אבל לא ראיתי מספיק באופן מעשי. נראה לי, אדם יכול לומר: אתה יכול לדעת בוודאות? כן, יש הרבה פעמים את השפה – אתה רואה אדם, אתה יכול לדעת בוודאות כי חטאת את החטא הזה לכן אין לך שידוך לבנך? אולי היה חטא שני. אולי בכלל, אתה רואה איך זה בדיוק “צדיק ורע לו”, כן? רוצים לשים את זה על חשבונו של האחר. זה לא – זה בדיוק הדבר שלא מבינים למה זה כך.
כל התורות האלה מאוד טובות, ואפשר גם להתווכח על מה הרמז. איני יודע מה הרמז, צריך ללמוד מאוד הרבה, וצריך להבין מאוד טוב. אבל באופן מעשי, כדי לחיות כאדם, כדי לחיות כיהודי – אם אדם חי עם ראיות, זו אחת ההנהגות שאני מחזיק בה, יש הנהגות אחרות, אני לא אומר שזו לא ההנהגה היחידה, אבל זו הנהגה מאוד יסודית בתורה – חייב להיות שאדם יוכל לומר באיזה אופן לדעת איזו צרה קיבל על איזו עבירה. הוא ינסה, הוא יעשה ניסיון, הוא יעשה תשובה, זה יעזור לו, איני יודע. אולי הוא עשה טעות, הוא צריך לעשות תשובה על משהו אחר.
אבל ראיתי שהשפת אמת אומר את זה, שזה נקרא אמונה בהשגחה פרטית, או בשכר ועונש – זה מחייב. שאפשר יהיה לומר – חייבת להיות קצת השערת הלב, אני לא יכול לדעת בוודאות. בסדר, בוודאות אין. אבל לא יכול להיות שיאמרו: כי לא אפשר לדעת בוודאות, או כי זה לא יכול לעמוד באיזה ספר כללים פסוקי הלכה שהעיקר הוא שהצרה באה מאותה עבירה – ממילא לא נוכל לחיות עם הסוג הזה של השגחה פרטית, עם הסוג הזה של יחס, עם הסוג הזה של התקשרות.
חייב להיות – אני מתכוון שכל התורות האלה באו קצת לומר כן באופן מעשי. הן באו לפתור את הבעיה, לעשות משהו עם זה, למצוא דרך איך אתה יכול לומר שזה רצון ה’, דבר ה’, הנבואה, הבת קול היוצאת בהר חורב – איך שרק נקרא לזה. מובן, זה מאוד מעורבב, כי אנחנו חיים בעולם מעורבב. מאוד טוב, על זה יש את כל הדרכים של ליישר את הצירופים חזרה על הישר עם כל מיני דברים.
האמונה העיקרית: מציאת יחס בפרטיות
אבל האמונה הראשונה שאנחנו מדברים עליה, שאנשים קוראים לה האמונה, השגחה פרטית, או “מלווה מלכה רצה כבודו” – כל הדברים האלה – זה בעצם לא זה. זה משהו – הנקודה העיקרית היא שיש דרך איך למצוא יחס בפרטיות שלי, בחיים שלי. חייב להיות. אנשים יכולים לומר שזה שיגעון גדלות, זה משוגע, כן, הקב”ה מדבר איתך. על זה אומר הבעל שם טוב שכן, כן, זה כל הספרים החסידיים כולם מדברים על זה – הקדושת לוי כל ליל מוצאי שבת – שהסוג הזה של גאווה חייב אדם להיות לו, שהקב”ה מדבר איתך.
חלק ג: התמודדות עם טענת הגאווה
אה, יעצט דו פרעגסט אז ס’איז אמאל גאווה? די תירוץ איז, אז דער אייבערשטער איז אזוי גרויס, ס’מאכט מיך נישט גרעסער, ס’מאכט מיך נישט קלענער, ס’איז נישט קיין חילוק. דער אייבערשטער רעדט נישט נאר מיט חשוב’ע אידן, ער רעדט אויך מיט מוראשקעס. אבער ס’מוז זיין דאס, יא, איך האלט א גאווה לפי ערך וואס רוב מענטשן טראכטן. רוב מענטשן קענען נישט מעלה על הדעת זיין אז זיי זענען נביאים. אזויווי דו זאגסט, דאס איז א נביא שקר. און א חנמאי, לגבי זאגן פאר אנדערע, דארף מען וויסן צו ס’האט א דין נביא, איך ווייס נישט. אבער לגבי די אמונה פנימית, לגבי די וויסן, לגבי די התעוררות, ס’מוז זיין אזא סארט זאך. איך זע נישט וויאזוי מ’קען אנדערש זיין א איד. דאס הייסט, מ’קען זיין א איד באופן כללי, אבער אויב דו ווילסט א הדרכה פרטית, מוז מען האבן די סארט, ס’מוז זיין אז מ’טרעפט עס.
שטימט וואס איך זאג? אויב דו ביסט נישט מסכים, זאג איך רעד שטותים. דאס איז מיין טענה.
די בוים וואס פאלט אין די וואלד איז גארנישט?
איך רעד נישט פון יענע בוים. דאס איז א שאלה פאר די פילאסאפן, זאלן זיי חוקר זיין וואס וויל דער אייבערשטער פון יענע בוים. איך ווייס נישט. אפשר איז דא א מוראשקע אונטער דעם, ווי דער יום טוב ערליך זאגט, איינער וואס ער וויל ווארעמען. פיין, ס’איז נישט די עיקר. די עיקר איז וואס איך וויל, איך מיין אזוי. ס’קען זיין, דאס איז אן אנדערע חקירה. איך זע נישט אז דער בעל שם טוב איז דערפאר באזארגט.
וואס דו זאגסט איז א סאך א גרעסערע זאך, נאך א מער ראדיקאלע חידוש, אה?
וואס?
נאך א גרעסערע חידוש ווי יום טוב ערליך’ס ניגון.
יום טוב ערליך’ס חידוש איז אז די תורה זאגט אז דער אייבערשטער איז מתעסק מיט די קליינע זאכן אין די וועלט. דאס איז פשט די ווארט. וואס דו זאגסט אז ס’איז דא נאך א כיוון אנדערש, אז ס’איז וויכטיג צו רעדן צו זיך, דער כיוון איז אז דער אייבערשטער האט געזאגט אז מ’זאל נישט גיין צו די אובות וידעונים, און דער אייבערשטער האט געזאגט “כי לא כן נתן לך ה’ אלוקיך”. דאס הייסט, אז דער אייבערשטער האט געזאגט אז ער וועט נישט איבערלאזן די אידן אן אן ענטפער.
חלק ד: בעיות טכניות
דו זעסט מיך נישט, אמת? יא. ס’איז גוט אזוי? וואס זאל איך טון? וואס זאל איך טון אז ס’גייט נישט?
קוק, ס’איז מסתמא עפעס וואס איך האב געזינדיגט, אמת? ניין, איך קען… אבער גראדע ווייס איך וואס איך האב געזינדיגט, אז איך האב געלייגט אויף ס’איז אן אנדערע קעמערע, ס’ארבעט נישט אזוי גוט. איך קום, איך וועל טוישן, וועסטו מיך צוריקזען. ניין, איך האב צוויי, יענע איז אביסל א בעסערע, אבער ס’ארבעט נישט אזוי גוט. וואס זאל מען טון? שוין, וואס זאל מען טון? מ’דארף זען, מ’דארף נישט וויסן דאס.
אבער דאס איז בנגיעה, דו כאפסט יא? איך דארף נישט תולה זיין אויב ס’וואלט נישט געווען, איך דארף עס זוכן וואס ס’איז צעבראכן. איך ווייס גראדע וואס ס’איז צעבראכן, איך שפיל דאך ארום, מ’דארף זען… ס’קען זיין אז דא איז אביסל מער בעומק, ס’איז א זאך וואס איך דארף זען, אבער איך דארף שוין קומען צו דעם. איך האב אויך טאקע א געוויסע דיבור, א געוויסע זאך, איך קען נישט יעצט זיך שפילן, איך וועל פשוט לייגן דעם און שוין.
יא, פארשטייסטו די זאך? ס’ווערט, ס’האקט זיך אפ, איך ווייס נישט פארוואס. אקעי.
און דאס איז נישט געווען די עיקר פון די עבודה פון די נביאים, די עיקר פון די עבודה פון די נביאים איז געווען די…
העיקר השישי של הרמב”ם
וואס איז די שאלה? אויך, איך גיי דיר ענטפערן די שאלה איין מינוט. יא?
יא, איך זאג אז ס’האט צוטון מיט די זעקסטע עיקר פון די רמב”ם. זייער גוט. אז די עיקר פון נבואה. יא. מער ווי די עיקר פון… איך ווייס נישט, ס’איז דאך אן עיקר פון השגחה פרטית, איך ווייס נישט, איך האב נישט געקוקט דאס, אבער מער ווי יענץ. די ידיעה איז דא.
אז אפנים, און איך מיין… אה, יעצט, אויב וועסטו פרעגן די שאלה צו ס’שטייט פארדעם, ווייטער די היסטארישע חקירה. דער תירוץ איז אז ס’שטייט נישט און ס’שטייט יא. דהיינו, איך מיין אז דאס איז אמת’דיג א גרויסע סוד, ווייל דאס איז יא, ס’איז נישט אז ס’שטייט פארקערט. איך גלייב נישט אז ס’שטייט פארקערט. אבער איך מיין אז דער… אויב מ’קוקט אזוי אין ספרים פון אזעלכע, וויאזוי מ’רופט עס, מענטשן וואס האבן געהאט השגות, אזעלכע בעלי השגה, מענטשן וואס האבן מנהל געווען עפעס א קשר מיט’ן אייבערשטן פערזענליך, יא? דאס איז אמת’דיג א גרויסע חידוש. ס’שטייט פארדעם, אבער ס’איז א געוויסע זין א גרויסע חידוש אז בכלל, היינט זאגט יעדער אזוי. איך מיין אז יעדער איינער זאגט אזוי, אבער מ’מיינט נישט אזוי ערנסט ווי איך מיין עס, יא? ס’איז א נסיון אז ער זאל האבן א קשר מיט’ן אייבערשטן, א רילעישאנשיפ, יא, מערכת יחסים, אזוי ווייטער. איך ווייס נישט ווי ערנסט רוב מענטשן מיינען עס ווען זיי זאגן עס. איך מיין זיי מיינען עס סתם פילינגס, צדקות, איך קען נישט זאגן.
החידוש המעשי של הבעל שם טוב
וואס איך האב געוואלט זאגן איז, דאס איז אמת אז למשל, איך מיין פארדעם, איך וויל עס מער זען אויף א פראקטישע חידוש. ס’איז אמת למשל אז רוב, באופן כללי, ס’איז נישטא אזויפיל אידישע ספרים וואס רעדן וועגן פנימיות התורה, וועגן וויאזוי צו פארשטיין אמת’דיג זאכן. איך מיין, ס’איז נישט כאילו אז ס’איז דא אסאך, אבער די פאר וואס ס’איז דא, באופן כללי, די סדר, די דרך פון די אידן איז צו רעדן זייער באופן כללי, צו רעדן זייער באופן נפשט, צו רעדן זייער, וויאזוי זאגט מען, סייענטיפיש, אביעקטיוו אזוי.
איינע פון די זאכן וואס דער בעל שם טוב טוט זייער גוט, און ס’איז כמעט, איך מיין, מען קען אלעס טרעפן אויב מען וויל א מקור כביכול, אבער די פעולה וואס ער טוט קען מען נישט עכט טרעפן פאר אים אין דעם וועג, אז ער וועט געבן א דרך פרטית פאר מענטשן.
אפשר לפי מצב הדור האט מען פארשטאנען פון דעם רמב”ם פשוט, איך ווייס נישט. אבער לפי וואס אידן זענען אפילו היינט, אבער זיכער בזמנו וואס איז מער צוגעפאסט פונקטליך צו די מצב וואס איז געווען אין זיין צייט, אבער אפילו צו זאגן צו אריינגיין אין אזא סארט שאלה, למשל, די שאלה וואס דער תולדות רעדט די גאנצע צייט, וואס טוט א מענטש ווען ער דאווענט און ס’פאלט אים איין עפעס א מחשבה?
ס’שטייט נישט אין קיין שום ספר די קשיא. נישט אז ס’איז דא א קשיא און ס’איז דא א תירוץ, ס’איז דא עפעס, איך זאג נישט אז ס’שטייט נישט, אבער ס’איז נישט קיין עסק וועגן דעם, ס’איז נישט קיין זאך. ס’שטייט דאך פארשידענע, אריז”ל, קענסטו טרעפן עפעס אביסל אין אנדערע ספרים אביסל, אבער אויף אזא אופן צו גיין פראקטיש אין די פרטיות ווי די פראקטישקייט ליגט, און פרובירן צו געבן א תירוץ, א מענה פאר אזעלכע סארט בעיות, איז נישט געווען דער מנהג, זיכער נישט צו שרייבן. קען זיין מתורת בעל פה איז אלעמאל געווען מסתמא מענטשן וואס האבן געשמועסט צווישן זיך, אבער אודאי צו שרייבן אדער צו מאכן אזוי באופן פרסום די סארט זאך, איז דער בעל שם טוב און די חסידישע ספרים טוען זייער אסאך.
הרמב”ם והחסידות: תיאוריה ופרקטיקה
איך מיין, יא, נעמען די זעלבע זאך, יא, מען קען אריינגיין אין חקירות צו דער רמב”ם פארשטייט פונקטליך אזוי אדער נישט אזוי, נישט קיין חילוק. אבער דער רמב”ם פארשטייט זיכער, למשל, ס’שטייט בפירוש אין סוף מורה נבוכים, אז די עיקר עבודת השם, עיקר תורה ותפילה, יא, וואס דער בעל שם טוב וואלט גערעדט וועגן וואס מען רופט עס לשמה, די עיקר תורה ותפילה איז טראכטן פון דעם אייבערשטן, נישט טראכטן פון אנדערע זאכן. ס’שטייט בפירוש אין רמב”ם, ס’איז נישט קיין זאך וואס די חסידישע ספרים האבן אויסגעטראכט. אבער ס’איז נישט צו טרעפן אז דער רמב”ם זאל שרייבן…
וואס?
א ווידיאו פון רמב”ם?
סוף מורה, חלק ג’ פרק נ”א. דאס איז, דאס ווערט געברענגט אין רמ”א. דער רמ”א איז דאך מסתמא א שטיקל פון יענעם רמב”ם, דער ערשטער סימן אין שולחן ערוך, “שויתי ה’ לנגדי תמיד”. ס’שטייט דארט זייער קלאר אז דאס איז די אמת’ע כוונה, יא, דאך דא אזויפיל תרי”ג מצוות. אינטערעסאנט, ער זאגט טעמי המצוות אויף יעדע זאך, און צום סוף זאגט ער אז די כוונה איז כל המצוות, און דאס איז א שטיקל סתירה אפילו מיט אלע טעמי המצוות.
אבער ס’איז נישט טרעפן אין רמב”ם אז ער זאל אריינגיין באופן פרטי צו זאגן עצות פאר א מענטש, זיי א גוטער. דו זאגסט פאר א מענטש דאס, ער זאגט יא דארט אז ער איז מחייב, דער רמב”ם, מ’דארף וויסן וואס מ’טוט, און ס’איז נישט קיין פשוט’ע זאך, זיי א גוטער. אבער למעשה, לאמיר זאגן אז מ’האט פרובירט עס צו טון, איז נישט טרעפן אין רמב”ם א גאנצע ספר פון עצות פאר די נושא, פון וואס מ’טוט, וואס טוט מען ווען ס’גייט נישט, וואס טוט מען ווען מ’פילט זיך שלעכט, וואס טוט מען אז ס’איז דא תקופות פון… ס’איז דא ספר היושר לרבינו תם וואס רעדט אביסל וועגן דעם, ימי סיני, ס’איז כמעט נישט דא באופן מפורט אין די פריערדיגע ספרים וואס זאלן דאס טון. און מ’קען זאגן פאר טעכנישע סיבות, אפשר האט מען געהאלטן אז מ’דארף נישט שרייבן, אז ס’איז בטל, ס’קען זיין מער טיפע סיבות, אבער באופן כללי איז עס נישט דא. אויב איינער וויל פראקטיש טון די אלע זאכן, מוז ער קוקן אין חסידישע ספרים, ווייל ס’איז פשוט נישט דא. אפשר איז דא גוי’אישע ספרים וואס רעדן וועגן דעם, איך ווייס נישט, אבער זיכער נישט אין די אידישע ספרים. כמעט נישט דא אן אנדערע גדר פון מענטשן, פון רבי’ס, וואס זענען עוסק אין דעות.
עצמאות השיטה מהתיאולוגיה
ס’איז נישט די ווארט חידוש בתור אזעלכע נייע געדאנקען. מ’קען, ס’קען זיין, איך טראכט אז מענטשן רעדן וועגן דעם אלעמאל, די היסטאריאנער מענטשן, מ’קען מחוקר זיין וועלכע דאס איז א חידוש פונעם בעל שם טוב, דאס איז נישט קיין חידוש פונעם בעל שם טוב. די פראקטישע אויפטו וואס דער בעל שם טוב וויל אויפטון, האט געקענט ארבעטן מיט זייער אסאך טעאלאגיעס, דאס איז וואס איך טראכט. דאס הייסט, אזוי ווי ער זאגט למשל צו זיין א נביא, צו האבן עפעס א וועג וויאזוי צו פירן א תקשורת, ס’קען זיין מיט גלייבן אין השגחה פרטית, מ’קען עס מאכן ארבעטן מיט אסאך תורות. מ’מוז נישט שטימען פונקט מיט… גראדע די חסידישע ספרים נעמען אן די אריז”ל דאך ענדליך, זיי גייען מיט געוויסע שיטות אין אידישקייט, און דרך אגב זענען זיי געבויט אויף דעם. אבער ס’איז נישט פשט יא ארבעטן אויף די תאוות, איך מיין אז אלע זאכן וואס חסידישע ספרים רעדן וועגן, עסן לשם שמים, ס’איז נישט מוכרח אז ס’זאל ארבעטן נאר מיט די תורות. גראדע, אפשר ארבעט עס בעסער מיט די תורות, אפשר איז די תורה בעסער צוגעפאסט פאר די סארט זאכן וואס זיי ווילן אויפטון. די אלע זאכן קענען זיין, אבער עס איז צוויי אנדערע זאכן.
איך קוק עס אן אז טאמער איינער זאגט איך בין א ליטוואק, איך גלייב אלעס וואס דער ווילנער גאון האט געגלייבט, איך גלייב נישט אין איין ווארט וואס דער בעל שם טוב האט געגלייבט, קען ער נאך אלץ טון אלעס. ער וועט דארפן טוישן אביסל די כוונה, שרייבן אין זיין סידור’ל וועט ער שרייבן אביסל אנדערש. נישט קיין גרויסע זאך. איך שטעל זיך פאר, איך זאג, עס וועט זיין מער א פראקטישע זאך. אזוי האלט איך פארקערט, איך האלט פארקערט.
היחס בין חסידות לכוונות האריז”ל
קען זיין, אפשר ארבעט עס בעסער מיט די תורה, אפשר איז די תורה בעסער צוגעפאסט פאר די סארט זאכן וואס זיי ווילן אויפטון. די אלע זאכן קענען זיין, אבער ס’איז צוויי אנדערע זאכן. איך קוק עס אן אז טאמער איינער זאגט איך בין אן אפיקורס, איך גלייב אלעס וואס דער ווילנער גאון האט געגלייבט, איך גלייב נישט אין איין ווארט וואס דער בעל שם טוב האט געגלייבט, קען ער נאך אלץ טון אלעס, ער דארף נאר טוישן אביסל די כוונה, און אין זיין סידור דארף ער שרייבן אביסל אנדערש. ס’איז נישט קיין גרויסע זאך. איך שטיי זיך פאר אז ס’איז א מער פראקטישע זאך.
איך האלט אז חסידות האט קיינמאל נישט געלייגט א דגוש אויף כוונות בתפילה, כוונות האריז”ל. איך מיין נישט דוקא כוונות, איך מיין בויען בכללי. אפילו אלע חסידות ספרים זענען געבויט אויף כוונות האריז”ל. אויב ס’וואלט נישט געווען כוונות האריז”ל, וואלט עס געווען געבויט אויף אנדערע כוונות. ס’איז נישט מעכב. ס’איז מער די… אז זיי האבן געמאכט נסיונות, זיי האבן אסאך אריינגעגאנגען צו זען וויאזוי דאס ארבעט, וואס ארבעט יא און וואס ארבעט נישט. קען זיין אז אין יעדן דור טוישט זיך לויט די טבע פון מענטש וואס ארבעט, וכדומה. און דאס איז אסאך א גרעסערע אויפטו פון די חסידות ספרים ווי די תורה, ווי די טעאריע. אזוי מיין איך.
ספרי חסידות כ”חנות משקפיים”
אבער על כל פנים, ס’איז יא דא, ס’איז זיכער אז מ’לערנט אין אריז”ל, ס’איז דא וועגן וויאזוי צו ליינען דעם אריז”ל. ס’איז אלץ תלוי וויאזוי מ’ליינט עס. יא, ס’איז דאך ברילן. די זאך פון די זאכן אין א חסידישן ספר איז נישט נאר וואס ער זאגט תורות, ער פארקויפט דיר דאך אויך צו זאכן, א חנות משקפיים, יא? ער פארקויפט דיר געוויסע ברילן וויאזוי דו ליינסט אנדערע ספרים דורך זיי אויך. אויב דו ליינסט א זוהר אדער אן אריז”ל מיט די משקפיים פון די חסידות ספרים, זעסטו אז ס’שטייט דארט דאס.
אין זוהר זעט מען טויזנטער מאל, למשל, ס’איז געגאנגען רבי שמעון מיט זיינע חברים אויפן וועג, און זיי האבן געזען עפעס א בלום, און זיי האבן געזאגט תורה אויף די בלום. נאכדעם איז געווארן אינדערפרי, און כמעט יעדע שטיקל זוהר רעדט וועגן דעם אז ס’איז געווארן אינדערפרי, און וואס איז די סוד פון חצות און עלות השחר און אלע זאכן. און ס’איז פשוט לפי הזמן, ווייל זיי פלעגן אויפשטיין חצות לערנען, האבן זיי גערעדט וועגן דעם.
דאס איז דירעקט דער בעל שם טוב’ס וועג, אז ער זאגט אז יעדע זאך… ער זאגט ממש אזעלכע מעשיות, ווי איך האב געלערנט וועגן דעם וועגן פרשת פנחס, די גאנצע מעשה איז געגאנגען דער רבי פנחס פון קאריץ, און ער האט געזען עפעס א נשר איז געקומען צו פליען, ער האט געזאגט תורה, וואס איז דער סוד פון א נשר? ער האט געזען אז דער נשר האט געברענגט עפעס א שושן, דאס מיינט אז דער תפארת האט גענומען די מלכות. נשר איז תפארת, און שושן איז מלכות. דאס איז די קבלה, אבער עס איז געבויט, עס מוז זיין געבויט אויף אזא סארט אמונה, אז וואס א מענטש זעט, היינט קענסטו זאגן אז עס איז א מקרה, סתם. אבער עס איז נישט די שאלה פון השגחה פרטית, עס איז מער די שאלה אז עס איז א סארט נבואה, עס איז א סארט התגלות, עס רעדט, עס זאגט עפעס. אויב דו פארשטייסט סודות הקבלה, דו פארשטייסט דאך באופן פרטי, דו פארשטייסט דאך וואס דו קענסט זאגן באופן כללי, נישט קיין חילוק, אבער איך זע די זאך.
הסכנה: “אסאך מענטשן וועלן משוגע ווערן”
איך מיין אבער אז אסאך, און באופן, אז די אמת איז אז מען טאר אזוינס נישט זאגן פאר רוב מענטשן די דרשה, אז דו זאגסט אז ס’איז זייער ראדיקאל, פאר רוב מענטשן, אסאך מענטשן וועלן משוגע ווערן. איך מיין, אפשר זענען שוין אסאך מענטשן משוגע געווארן פון דעם. ווייל א מענטש, א מענטש, דערפאר זאגט מען גיי צו דער רבי, פרעג דעם רבי, אדער קוק אין שולחן ערוך, ווייל א מענטש וועט יעדן טאג בויען לויט וואס עס פאלט אים איין. איך מיין, ער וועט זאגן אז אלע מיינע מחשבות זענען א בת קול, איך מיין עס איז א בעיה, עס קען זיין, אבער מען האט נישט גענוג שכל, גענוג ישוב הדעת, מחריע זיין פאר זיך צו, דערפאר ער קען זיך, איך קען דיר זאגן אז ס’איז דא אסאך משוגעים וואס לעבן אזוי, יא, ס’איז נישט, ס’איז דא וועגן דעם וואס עס איז אן אמת’דיג נישט קיין…
המבחן: איך יודעים אם זו קדושה או סטרא אחרא?
דערפאר איז דא א שכל, די גמרא זאגט דאך, אז ס’איז דא א שכל, און אויף דעם שכל קומט א לבוש. יא. אמאל דארף מען פארשטיין פארקערט וויאזוי עס שטייט. אה, דאס איז דער בעל שם טוב וואס איך האב נישט געזאגט. אבער וויאזוי ווייסט מען דאס? ווייטער דארף מען, ס’איז די הדרכה פון אריז”ל. דער אריז”ל אין די ערשטע שטיקל אין שער רוח הקודש, וואס דער בעל שם טוב איז געבויט אויף, זאגט אז וויאזוי ווייסט מען איבער א מגיד, ער זאגט דיר אמת? ווענדט זיך, אויב ער רעדט, אויב ער איז אן אמת’דיגער מלאך, אויב ער רעדט צו דיר זאכן, אויב ער זאגט דיר סודות התורה, דעמאלטס איז ער א מגיד פון די קדושה. אויב ער רעדט דיר שטותים, דעמאלטס איז ער פון די סטרא אחרא. וויאזוי ווייסט מען וואס איז קדושה און וואס איז שטותים? פארשטייסט?
אבער ס’איז דא, ס’איז דא וועגן, מיר קענען, מיר קענען, אבער יא, אבער דו פארשטייסט דאך פארוואס ס’איז א שטיקל. יא, מ’דארף זיך גלייבן פאר דעם. אויב מ’זאגט אז ס’איז א תורה אמונה כללית, דעמאלטס איז גרינגער פאר מענטשן. איך מיין אז וועגן דעם האבן די לעצטע רבי’ס אנגעהויבן זאגן אז מ’דארף גלייבן אין השגחה פרטית, ווייל ס’איז נישט שייך נישט פאר קיינעם נישט צו זאגן אזוי. אבער די אמת איז אז יא, איך מיין אפילו דער ליובאוויטשער רבי למשל, ס’איז געווען אזוי זייער צו טון מיט דעם, נישט ממש אויף דעם אופן, אבער ער פלעגט זאגן תורות, יא, פארוואס היינט איז דער פונקט אויסגעקומען אז דער שיעור פון דעם קומט אויס צוזאמען. ס’האט געהאט מער א משמעות, ס’איז נישט געווען נאר אזא אמונה, ס’איז עפעס, דו קענסט עפעס לערנען דערפון. איך ווייס נישט צו ער האט ממש געלערנט אז ממילא דארף מען עפעס טון, אבער ער האט געזאגט תורה לפחות. יא, אזוי ס’איז יא דא עפעס אזא…
שאלות ותשובות
און דאס איז וואס איר האט געפרעגט, די גאנצע זאך. איך האב שוין געוואלט גיין צו פסח.
שאלה: זאג מיר איבער, ווען דו זאגסט אז א רשע געפינט זיך אין דער בראד, וואס איז נישט קיין רמז אין די השם פון בעל שם הקדוש. נו, דא וואלט אין גארנישט געווען קיין רמז, כביכול אלפי אלפים של עולם. איך זע אין דער ראשון, איז די כתר מופיע אז מגילת אסתר איז א זכר פנים ואחור. אהה. כביכול אלפי. דאס איז דאס געהאט צו דעם חושב, ווען די עקט פון דער רער אין שיקר דא. דאס הייסט… דאס האט מחזק גענאכט דארף די עקטליכע די עורים און די חלק פון דער רער. מ’קען זאגן אזא, אבער איך מיין אז די נקודה פון דער רער איז… איך מיין, די שאלה צו עס איז דא א וועג צו זאגן דאס אן דעם. פארוואס וועט מיר זאגן א זונדער רח? איך מיין, וואס איז די אפטי? וואס זאל געווען שלעכט אז די אייבערשטער איז נאר גוטע זאכן?
תשובה: זאגן מיר דאך מיט עפערשט א חרדים און דאס זאלן אפלערנען וואס עס שטייט אין די ליטערס, ניין? יא, אבער ער איז טאקע באזארגט וועגן די טעאלאגישע קשיא. ער האט עפעס אזא קשיא אז ס’איז נישט גוט צו לערנען תורה אין בית הכסא. איך מיין, וואס איז שוין זיין אז איינער לערנט? וואס איז די גרעסטע פראבלעם אז ער לערנט תורה אין בית הכסא?
דא שטייט איינער די בעיה.
דער רב זאל נישט זיין קיין נוטיג פון די אייבערשטער.
יא, דאס זאג איך, אבער איך מיין, מענטשן… איך פארשטיי אז טעאלאגיש, כאילו מבחינת אמונה ווערט א בעיה. וואס מיינט דאס? דו זאגסט אז דער אייבערשטער איז אין די רויעכער. ס’מיינט נישט אז ער איז אין די רויעכער, יא? ס’מיינט אז דער אייבערשטער ווערט נישט טמא פון זיין אין בית הכסא, יא? דאס איז אבער יא פאר מענטשן אז זיי ווערן טמא פון זיין אין בית הכסא. דאס איז די גאנצע חכמה פון זיין א גאט, אז מען ווערט נישט טמא פון גיין אין בית הכסא. איך מיין, ער גייט נישט אין בית הכסא, אבער ער דארף זיין דארט, ס’איז נישט משפיע אויף אים. ס’איז נאר משפיע אויף דעם. ס’גייט נאר איין וועג.
הבעיה עם “יוצא מן הכלל”
אבער פארוואס דארף מען אנקומען בכלל צו דעם? מ’דארף אנקומען, איך מיין, וועגן כעין אזא בעיה וואס דו האסט געזאגט אין די אמונה. ווייל, איך וועל דיר זאגן וואס איך טראכט פראקטיש. פראקטיש איז דאך אזוי: יעדע מאל וואס מ’זאגט א שיינע כלל, א שיינע מימרא, ווייסט, אז דער אייבערשטער פירט די וועלט, אויב ס’איז דא איין יוצא מן הכלל, איז אלעמאל גייט זיין דער יוצא מן הכלל. יא?
דו ווייסט, איך האב דיר געזאגט די תורה פון מיין תורה פון די אפיקורסים? יא? אין תניא שטייט אין פרק ל”ב אז מ’דארף ליב האבן יעדער איד. ס’שטייט נישט “מקרב לתורה ואוהב את הבריות”, ס’שטייט “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. העכסטנס אז דו האסט ליב געהאט איינעם און דו האסט אים נישט מקרב געווען, האסטו נישט פארדינט די מצוה פון “ואהבת לרעך כמוך”, ס’איז נישט קיין עבירה.
אין תניא שטייט פון סוף, “חוץ במינים ואפיקורסים שעליהם נאמר ‘משנאיך ה’ אשנא'”. און וואס געשעט? יעצט יעדער איינער וואס איך דארף פיינט האבן, אנשטאט איך דארף טרעפן אז ער איז א רשע, די גמרא שטייט א רשע דארף מען פיינט האבן, די תניא זאגט ניין, א רשע נישט. סך הכל דארף איך טוישן די הגדרה. אנשטאט צו שרייבן אויף מיין צעטל אז יענער איז א רשע, דארף איך אים מאכן פאר אן אפיקורס. ודבר ידוע, אז א דעמאלטס מאכט מען פשוט יעדן איינעם פאר אן אפיקורס.
איז דער ליובאוויטשער רבי, שוין דער פריערדיגער ליובאוויטשער רבי, האט געזאגט אז ער האט געזאגט עפעס א תירוץ, אפילו אן אפיקורסות. ער ווייסט, ער פארענטפערט מיר קיין שאלה נישט, ביסטו וועגן צו זאגן די תירוץ פארוואס פונקט. איך פיל אז אויב מען זאגט דאס אזוי, דער רגע וואס דו זאגסט א יוצא מן הכלל, אלעמאל, אלעמאל, עס שטייט אין דרייווער’ס לייסענס חוץ פון ווען ס’איז דא א גרויסע סטרא אחרא, וועט אלעס ווערן יענץ.
התשובה לקושיית הקליפות
אונז הייבן דאך אן פון א בעיא. אויב מען וואלט פארשטאנען אלעס, אויב עס וואלט געווען קלאר, אויב עס וואלט נישט געווען דאס וואס מען רופט אן הסתרה – איך האלט אז ס’איז נישט דא, אבער ס’איז אן אנדערע נושא – דעמאלטס וואלט מען דאך נישט געדארפט האבן די גאנצע תורה לכתחילה. וואלט מען געוואוסט, איך וואלט נישט געוואוסט פארן בעל שם טוב. ס’קומט דער בעל שם טוב, ער זאגט ניין, דו קענסט טרעפן, דו קענסט גיין, פון וואו דו ביסט, דו דארפסט נישט גיין ערגעץ אנדערש, דו דארפסט נישט פליען אין עפעס א זאך, פון וואו דו ביסט, דארט קענסטו טרעפן דעם אייבערשטן, דארט קענסטו טרעפן א וועג צום אייבערשטן, דארט קענסטו פארשטיין וואס דער אייבערשטער וויל פון דיר.
וועט איינער זאגן, יא, זייער גוט, בעל שם טוב, דו רעדסט פאר גרויסע אידן, אבער איך בין דאך א שטיק יצר הרע, איך בין דאך א שטיק מלא קליפות ותאוות. מ’קען דען זאגן אז דער אייבערשטער רעדט דורך א קליפה? זאג איך אז יא, איך מיין אז איך מיין אז מ’קען. ס’איז שווער, ס’איז א נפש החיים’ס קשיא? ס’קומט א פתח לשוב, מ’פארענטפערט די קשיא. ס’איז נישט די ווארט. פון מיר דאך איז אזוי סיי ווי, אבער ס’מוז דאך אלעמאל זיין א וועג ארויס. די גאנצע עולם עשיה איז דאך אן עולם פון קליפות. וואס גייט מען יעצט טון? מ’גייט ווערן מנוטרג ווייל ס’קען נישט זיין דאך א קליפה? ס’מוז אזוי זיין. איך זע נישט אז מ’קען האבן אזא מין אמונה אן דעם.
אז דו זאגסט וויאזוי ס’ארבעט, איז דא פינף און צוואנציג אנדערע מהלכים פונעם בעל שם טוב וויאזוי ס’איז מכוון לדעת. יא, ער זאגט יעדן טאג א צווייטע פשט וויאזוי די רע איז כיסא לטוב. ער איז נישט ננעל אויף איין פשט, ער זאגט א גאנצע צייט אנדערע תורות וועגן דעם. איינמאל זאגט ער ווייל יתרון האור מן החושך, איינמאל זאגט ער ווייל ס’איז דא עפעס א שבירה, איינמאל זאגט ער אהער, איינמאל זאגט ער אהין. אבער דער יסוד באופן כללי, איך מיין אז ס’איז נישטא קיין וועג אמת’דיג צו האבן די אמונה אדער די התקשרות אן מבטל זיין די בעיה, די כשוף. וואס איז מיט די יצר הרע? וואס איז מיט די רע? די רע אויך. ס’איז נאר דריי דיך נאר נאך איין ניווא, יא? נאך איין לעוועל, סך הכל. די חילוק איז דאך נאר נאך איינס.
שאלה: וויאזוי איז די בעיה איינס? וויאזוי איז די בעיה איינס פון דעם תורה ומצוות? איך האב געהערט אן אנדערע חברה, ס’איז דאך א טיפערע בעיה. ער זאגט אז אלעס איז גאט, איז די טיש אויך גאט. נו, ממילא.
חלק ו: התמודדות עם שאלת היצר הרע והאמונה המעשית
השאלה על היצר הרע והמחשבות הרעות
וואס איז מיט די יצר הרע? וואס איז מיט די רע? דריי הויכעט. ס’איז דאך נאר נאך איין נפש, יא? נאך איין לעוועל סך הכל. די חילוק איז דאך נאר נאך איינס.
אבער איז די ביי יא איז פארדעם תורה ומצוות? איך האב געהערט אן אנדערע געדאנק, אז ס’איז דא א טיפערע ביי יא. ער זאגט אז אלעס איז גאט, איז די טיש אויך גאט. נו, ממילא? דו זאגסט דאך אליין.
קודם כל, עפעס א סתירה אז די וועלט איז וועלט. וואס מיינט די ווארט “איז”? דאס איז סתם א טעות פון וואס מ’טייטשט די ווארט “איז”. אלעס איז תלוי אין דעם. דאס הייסט אז די טיש איז גאט. נו, ווערט די טיש… איך מיין, די טיש האט אן אייגענע מציאות? ער האט זיך אליינס געמאכט? זייער גוט.
וואס מיינסטו צו זאגן פראקטיש? איך וויל הערן פראקטיש. זיי מיר מסביר וואס דו מיינסט. איך וועל דיר זאגן וואס דו מיינסט. ווען דו זעסט א טיש, איז דא א וועג ווי די טיש פארציילט דיר וועגן גאט. אזוי ווי “השמים מספרים כבוד אל”, איז אויך די ארץ מספרת כבוד אל, און אויך א טיש און א בענקל מספרים. וואס מיינט הסתרה? אז דו זעסט דא א טיש, די טיש איז נאר מגלה די גאט. איך זאג, די טיש אליין איז גארנישט. איך ווייס, ס’איז נאר ווערטער, איך ווייס וואס דו מיינסט. וואס מיינט דאס? דו מיינסט צו זאגן אז ס’איז גארנישט מחייב. איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט וואס קומט דא אריין.
ניין, די פשט איז, ס’איז דא א וועלט, נאר די וועלט איז… דו דארפסט דיך מגלה זיין, דו דארפסט מגלה זיין אין די וועלט. ער זאגט ניין, ס’איז אלעס דער אייבערשטער’ס א ווי, אז וואס מאכט עס פארטלי? ניין, דאס איז וואס דו ווילסט… איך מיין צו זאגן, איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דו מיינסט. איך וועל דיר זאגן אז איך פארשטיי נישט פונקטליך וואס דו מיינסט.
הדוגמא ממחשבות רעות ותירוץ הסתירה
ס’איז דא א זאך וואס מ’האט ליב צו זאגן, איך האב עס נאך נישט געזען. טרעף מיר דעם מענטש, אדער פארצייל מיר די מעשה, וואס האט געהאט די ביי יא, ווייל איך האב נאך קיינמאל נישט געהאט די ביי יא. איך ווייס נישט פארוואס. ווייל פארוואס זאל איך האבן… איך האב דיר געזאגט א ביי יא, איך האב דיר געזאגט אז ס’איז דא א בעסערע ביי יא. ס’איז דא מענטשן, איך זע די ביי יא. ס’איז דא א מענטש וואס די בסדר האט געזאגט אז די מחשבות וואס פאלט דיר איין האסטו נישט אליינס מוליד געווען, זיי קומען פון א קריעז, וואס דער קריעז איז א השתלשלות פון נאך א קריעז ביז דער באשעפער אליינס, יא? אזוי זאגן זיי.
יעצט, קומט א מענטש און זאגט צו מיר, “איינגעפאלן, מעשה שהיה, מיר איז איינגעפאלן אז איך דארף טון דעם און דעם שטות. פון וואו איז עס מיר איינגעפאלן? פון מיין אייגענעם קאפ איז עס מיר איינגעפאלן? מיר זעען אז… דאס קומט אויך פון אייבערשטן. ס’איז אמת, דער חלק קומט פון אייבערשטן.” נו, וואס האבן זיי געזאגט?
סאו וואס איז דער תירוץ פאר דעם איז, דארפסט פארשטיין, דארפסט נוצן דיין שכל. קודם כל, אויב איינער ווייסט טאקע נישט… אויב איינער ווייסט… ניין, אבער דו פארגעסט יענע… דאס איז אבער א יא, ווייל ווי ער זאגט, למשל, לאמיר זאגן א משל, יא? ס’איז מיר אריינגעפאלן א מחשבה אז איך זאל טון אפשר אן עבירה. מאכט זיך, יא? ס’פאלט איין… מאכט זיך… איך ווייס נישט, ס’איז לאנג נישט געשען, אבער ס’מאכט זיך, יא? ס’איז געווען נישט אין די איש, און איין דער איש… אה, נישט אין דעם איידעלן איש. ס’שטייט אין ספרים אז ס’מאכט זיך אזא זאך.
איז יעצט, איז קודם כל, אויב איך וואלט נישט געוואוסט גארנישט חוץ פון די מחשבה, יא, איך וואלט געווען א תינוק שנולד, איך בין היינט געבוירן געווארן, איך האב נישט געהאט קיין איין מחשבה אין מיין לעבן, אפילו נישט וואס מיין מאמע האט מיר דאס געזאגט אפילו, יא, חוץ פון דעם, ענכי נאמן, מ’קען שוין נישט האבן קיין טענות אויף דיר. ס’זעט אויס אז דער אייבערשטער האט געוואלט דו זאלסט טון די עבירה, ס’איז נישטא קיין וועג ארויס.
אבער מיר רעדן דאך נישט פון די מציאות, יא? ס’איז נישט די איינציגסטע מחשבה וואס איך האב אמאל געהאט. איך האב דאך אסאך אנדערע זאכן געלערנט. איך האב די מחשבה וואס מיין רבי האט מיר געזאגט, וואס איך האב געלערנט אין חדר, איך האב געהערט נישט נאר דאס, איך ווייס אליינס אז נישט אלע עבירות דארף מען טון, יא, נאר א חלק עבירות, נישט אלע. אה, די מחשבה איז אויך פון דער אייבערשטער, יא? פון וואו מיינסטו ס’איז געקומען? ס’איז זייער פאני צו זאגן אז דער אייבערשטער איז נאר דערין, אבער נעכטן וואס איך געדענק אז מען טאר נישט טון קיין עבירות, דאס איז נישט דער אייבערשטער. וואס איז דאס? אה, ס’איז א סתירה, צוויי אייבערשטערס.
ס’איז זייער גוט, דער תירוץ איז פשוט פאר די סתירה. דער תירוץ איז, אה, איך מיין אז דאס איז פשוט צו זאגן, ס’איז נישט אזוי פשוט צו טון, אבער דער תירוץ איז, דער אייבערשטער וויל אז דו זאלסט האבן אין דיין קאפ א שטארקע זאך אז מען טוט נישט קיין עבירות. ס’פרעגט זיך א קשיא, אויב אזוי, פארוואס זאגט מיר דער אייבערשטער יעצט יא צו טון די עבירה? דער תירוץ איז, ווייל דער אייבערשטער וויל… איך זאג אז דער אייבערשטער וויל דו זאלסט זיין א מגושם, אבער לאמיר זאגן אזוי, דער תירוץ איז אז דער אייבערשטער האט אזא משחק אמאל אז מענטשן זאלן נישט פאלגן וואס ער זאגט. אקעי, דאס סאונדט שוין פאני. אז מענטשן זאלן נישט פאלגן די יצר הרע, יא, זיין שליח, די זונה, יא? אזא משחק. פארוואס? קשיא על מה עשה ה’ ככה? מען לערנט תורה פארוואס. אזוי אזוי מאכט דער אייבערשטער, אויך א זאך, יא? און דאס איז דער תירוץ אויף די סתירה פון די הערות. פארוואס האט דער אייבערשטער געשיקט אויך די יצר טוב און אויך די יצר הרע? ווייל אזוי האט דער אייבערשטער ליב אז עס זאל זיין אזוי, און מ’זאל מאכן פון די יצר טוב, מ’זאל זיך מתגבר זיין אויף די יצר הרע, און וכו’. דאס איז איין תירוץ. ס’זענען נאך תירוצים, מ’קען לערנען וועגן דעם באריכות.
הבעיה של עבודה זרה והאמונה הנכונה
אבער איך גיי דיר נאר די נקודה, אז ס’איז בכלל נישט קיין פראבלעם. ס’איז נאר א קשיא אויב דו מיינסט אז דער אייבערשטער האט נאר געטון דאס. איך מיין, דאס איז די ספיריט. דאס איז ווען מ’פרעגט די קשיא, אויב איז עבודה זרה איז אויך אמת? ס’איז אמת. די בעיה פון עבודה זרה איז, און די זעלבע זאך איז אפילו די בית המקדש. ס’שטייט “לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב”. אויב איינער זאגט אז די גאנצע אייבערשטער… אויב איינער זאגט אז די איינציגסטע גאנצע אייבערשטער ליגט אין דעם שטיין, איז ער אן עובד עבודה זרה. דאס הייסט, ער איז מפריד. ער זאגט אז נאר אין דעם שטיין, וואו איז די גאנצע וועלט? דאס איז דאך אנדערע זאכן. אויב איינער זאגט אז דער אייבערשטער איז אויך אינגאנצן אין דעם שטיין – דער אייבערשטער איז איבעראל אינגאנצן, ווייל ער צעטיילט זיך נישט – אבער אויב ער זאגט אז ער איז אויך אינגאנצן אין דעם שטיין, דעמאלט איז דאס די ריכטיגע אמונה. דאס איז די פשוט’ע פשט.
דיאלוג על התורה והמחשבות
וואס איז די שאלה?
ווייל ער זאגט אז די מחשבה וואס זאגט מיר וואס צו טון אין עבודה, ער זאגט אז דער אייבערשטער איז מרומז. דו זאגסט אז ס’איז דא א תורה וואס זאגט מיר וואס צו טון מיט די מחשבה. איך זאג ניין, לאז די מחשבה כמות שהיא, ווייל דאס קומט פון דעם אייבערשטן.
אויב דו וועסט די גוטע מחשבה לאזן כמות שהיא, לאז די שלעכטע מחשבה אויך כמות שהיא.
ניין, איך לאז נישט. מ’לאזט נישט דעם אייבערשטן כמות שהוא. דאס איז דאך די גאנצע יסוד פון “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”, יא?
אבער דו קומסט צוריק צו דעם אז דו פאלגסט די תורה.
ניין, דאס איז פשוט אז מ’פאלגט וואס ס’שטייט אין די תורה. די תורה איז איין וועג. איך האב נישט געזאגט אז די תורה איז שטערקער ווי דער אייבערשטער. די תורה איז חכמתו פון דעם אייבערשטן. און איינשטיין האט געזאגט אז דאס איז די איינציגסטע זאך וואס ער פארשטייט נישט פון דעם אייבערשטן.
איז דאס די ריכטיגע אמונה צו זאגן אז מ’דארף פשוט פאלגן וואס ס’שטייט אין די תורה? ניין, זייער גוט. דער באשעפער. אז יענער מענטש, יענער מענטש וואס זאגט ער וויל נאר פאלגן וואס שטייט אין די תורה, ער איז אויך אן אפיקורס. איך מיין, איך האב נישט ליב צו נוצן די ווערטער, אבער ס’פעלט אים אויך די אפעקט צום אייבערשטן, ווייל ער האט ער האט דאך געגלייבט אז נישט אז ס’איז דער אייבערשטער. ער האט דאס געטון מיט אים. דאס איז עפעס אנדערש, דאס האט ער אליינס געמאכט. דער אייבערשטער האט געמאכט די תורה, זאל זיין אז ס’איז אן אמת. דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה, האט דער אייבערשטער געשיקט. אבער די מחשבה זרה האט דער אייבערשטער נישט געשיקט, דאס האט געשיקט עפעס אן אנדערע גאט. אלהים אחרים. ווער? איך ווייס נישט ווער. איך קען זיין אז דער אייבערשטער שיקט דאך אלהים אחרים, קען זיין. אבער איז אלטימעיטלי האט דער אייבערשטער דאס אויך געשיקט. איי, פארוואס האט ער דאס געשיקט? זייער גוט. טאקע ווייל, איך זאג דיר דורך אגב, ס’איז דא אזא זאך ווי עבירה לשמה, ס’איז דא אזא זאך אז… איך זאג נישט אז די תורה איז נישט די פתרון. איך מיין אז ס’איז דא, ס’איז דא וואס צו זאגן אויך אזוי. אבער מ’דארף דוקא נישט זאגן אז די תורה איז די תירוץ. איך זאג נאר סך הכל אז דו קענסט נישט זאגן אז די מחשבה האט דיר דער אייבערשטער געשיקט, אבער אן אנדערע מחשבה, די תורה האט ער געשיקט. איז נישט. די תורה האט ער אויך געשיקט. און אלע אנדערע, מיט די מחשבה וואס דו האסט.
התורה והשגחה פרטית
די תורה דירעקט רעדט דאך נישט צו קיינעם. יא, דו האסט דאך… אה, אנגענומען נישט מיין שיעור נעמען גוט עליו, אקעי? דו האסט דאך געהאט א מחשבה צו פאלגן די תורה, יא? ס’איז דא א געוויסע חינוך, כדי זיך באמת מער אקטואל ווי די תורה, די תורה באופן מופשט איז דאך נישט נוגע צו קיינעם. מיר רעדן דאך פון וואס דו האסט מיט די תורה, יא? איך האב עפעס מיט די תורה, פארוואס? יא, דורך אגב, א מענטש, ס’איז דאך אויך דא אזוי ווי א קשר. ווייסט פונקט ווי איך ווייס נישט ווער, יא, פארוואס בין איך א איד? ווייל ס’איז דאך דא השגחה פרטית סך הכל, יא? אן די השגחה פרטית, איך מיין, איך וואלט געקענט געבוירן ווערן אין יאפאן. איז דאס אויך נאר ווייל דער אייבערשטער וויל. וואס ער וויל פון די מענטשן אין יאפאן, איז א בעיה שלהם. אבער ס’איז דאך אויך געצייכנט א חלק פון די… דו פארשטייסט וואס איך זאג?
די תורה איז נישט עפעס א פתרון קסם פאר זאכן. ס’ארבעט דאך נאר אויך אויב מ’גלייבט אין עפעס א געוויסע השגחה פרטית.
העיקר: אמונה כדבר מעשי
וואס? וואס איז די אויספיר פון דעם פארהער? דאס איז די פארהער פון דיין קשיא. די אויספיר, די עיקר און יסוד וואס מיר לערנען, איז אז די גאנצע זאך, די אלע אמונות, אמונה איז א דבר מעשי, די אמונה. די אלע אמונות פון בעל שם טוב און די חסידישע ספרים זענען נישט געמאכט צו גלייבן, זיי זענען געמאכט צו טון מיט זיי. און וואס דארף מען טון? מען דארף טרעפן מיט זיי עפעס א וועג וויאזוי צו רעדן מיט’ן אייבערשטן, אדער וויאזוי דער אייבערשטער רעדט צו דיר, למען ידע מה יעשה, אז דו זאלסט וויסן וואס צו טון, אז דו זאלסט וויסן וואס איז דער אמת, אז דו זאלסט האלטן א קשר מיט’ן אייבערשטן, די אלע סיבות. און אנדערש איז זייער שווער צו האלטן א קשר מיט’ן אייבערשטן, ווייל איינער איז אזוי ווי, ער וויל זיין מער אזוי ווי ריין פילאזאפיש, אבער ער לעבט דאך אין א וועלט, און יעדן טאג דערמאנט ער זיך פון אנדערע שטותים.
תורה בכל מקום
די אלע תורות וואס זאגן אז אין דעם איז דא א ניצוץ, דו ווילסט וויסן צו ס’איז דא א ניצוץ, וויאזוי ס’זעט אויס די ניצוץ, וויפיל מציאות עס זענען דא, וויאזוי זיי ארבעטן, דאס איז שוין חקירות, דאס איז גוטע חקירות. די חסידישע ספרים זענען נישט אזוי אינטערעסירט אין דעם. די חסידישע ספרים זענען מער אינטערעסירט אין דעם ביי יא, אבער וואס איז די פשט אז איך טו אזעלכע שטותים יעדן טאג? וואס איז די פשט, נישט איך טו, ס’געשעט אזעלכע שטותים. וואס איז די פשט אז ס’וואלט דאך געווען בעסער צו זיצן אין כולל? דאס וואלט נישט געווען בעסער, ווייל דער אייבערשטער האט געמאכט די שורש הנשמה זאל זיך צעפארן אויף אלע עקן. און דער אייבערשטער שיקט דיר, פונקט אזוי ווי דו נעם נאך א וועג, דאס איז אויך א דבר תורה. נאך א וועג פון זאגן דאס, דאס איז די לשון פון בעל שם טוב אביסל, אבער פון אנדערע חסידישע ספרים אסאך מער בפירוש, יא, נאך א וועג פון זאגן די גאנצע נקודה איז קודם צו זאגן אז ס’איז דא איבעראל תורה, יא? איך האב אביסל בעסער ליב די נוסח, ווייל ס’איז מסביר אביסל בעסער וואס ס’מיינט.
יא, אלעס איז דא דברי תורה. ס’איז נישט אמת אז ווען מ’ארבעט לערנט מען נישט תורה, ס’איז נאר אן אנדערע סטייל פון לערנען תורה. ס’איז נישט אמת אז ווען מ’דארף פארן ערגעץ איז נישט קיין דבר תורה, ס’איז אויך א דבר תורה. ווער פארשטייט די דברי תורה? ס’איז דא מענטשן וואס פארשטייען, און ס’איז דא מענטשן וואס גלייבן עס. אבער ס’איז נישט דא א תורה וואס שטייט אין מדרש וואלט געווען בעסער צו בלייבן דארט. ניין, איך פארשטיי אז מ’דארף זיך מתגבר זיין אויף די גאנצע וועלט, מ’דארף נישט. דאס איז די נקודה.
וואס?
נאך איין זאך, און מ’גייט שלאפן, האב איך געזאגט.
Vos?
M’darf geyn shlofn, hot er gezogt.
Az du vilst geyn shlofn, gey shlofn.
Az du vilst blaybn…
Ahh.
Gey nisht, s’iz da genug shpayz, nisht emes?
Neyn.
Okay.
Okay, ich gey shlofn.
Vayikra Chapter 26 (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור על ויקרא פרק כ”ו
נושא מרכזי
המבנה והמשמעות של הברכות והקללות בויקרא פרק כ”ו, הסבר כיצד פרק זה מתפקד כברית בין ה’ וישראל בסיום ספר ויקרא, ומגיע לשיאו בגלות ובמשמעות האולטימטיבית של הברית עם האבות.
המיקום בתוך ספר ויקרא
– פרק זה משמש כסיום התמטי של ספר ויקרא, בעקבות הדפוס שבו כל גרסה של תורה מסתיימת בברכות וקללות (בדומה למשנה תורה/דברים)
– מתפקד כברית – התנאים של שכר ועונש על שמירה או אי-שמירה של התורה
– למרות שעוד מצווה אחת באה אחר כך, זהו הסיום התמטי, המסתיים ב”אלה החקים והמשפטים והתורת” – לשון של ברית
– כתוב בסגנון שירי האופייני לתנ”ך עם הכפלות והגברות
מבנה הברכות
– מבנה בסיסי: “אם בחקתי תלכו, אז [ברכות]; אם לא, אז [קללות]”
– הברכות עוקבות אחר סדר הגיוני של מדינה מצליחה: גשם ← הארץ מניבה ← שובע ← ביטחון ← שלום ← ניצחון על אויבים ← הברית מתקיימת
מבנה הירידה של הקללות
הקללות מאורגנות כשלבי ירידה, כל אחד מוצג ב”ואם”, עם הגברה של “שבע”:
1. שלב א’: מחלות, אויבים אוכלים את יבולכם, הפסד בקרבות, בריחה ללא רודף (פשיטות)
2. שלב ב’: רעב קיצוני – “וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה”
3. שלב ג’: חיות רעות (אולי מטאפורה לאויבים) תוקפות את המקנה, דרכים שוממות
4. שלב ד’: מלחמה/מצור אמיתי (חרב), מגפה מהצפיפות, קיצוב קיצוני (עשר נשים חולקות תנור אחד)
5. שלב ה’: מסלים ל”חמת קרי” – תגובת ה’ הולכת ומחמירה, ומגיעה לשיא האימה של אכילת בשר אדם במצור
הרס המקומות הדתיים
– גם במות לגיטימיות וגם חמנים (מזבחות לעבודת השמש) ייהרסו
– פגרים יפלו על הגילולים (עבודה זרה) – היפוך אירוני
– ה’ מכריז “וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם” – ההיפך מהשראת השכינה
– כל המקדשים נהרסים – גם המקדש בירושלים וגם מרכזים דתיים אחרים
– קרבנות לא יתקבלו עוד
הגלות
– “וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם” – מפוזרים בין האומות
– החרב רודפת גם בגלות
– הארץ נשממת עם אויבים היושבים בה
קיום אירוני של השבת
– “אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ” – הארץ “תשלים” את שבתותיה בזמן השממה
– מכיוון שישראל לא שמרו שמיטה/שבת כראוי, הם מקבלים “שבת כפויה” דרך החורבן
נבואת גדליה בן אחיקם
– ה”נשארים” מתייחס לאלה שנותרו אחרי החורבן
– מתאר את פחדם, בריחתם וסכסוכיהם הפנימיים – מתאים לסיפור גדליה בספר מלכים
– גם השארית הקטנה נלחמת בינה לבין עצמה, וגורמת לאויבים ללעוג
הווידוי וההכרה
– “וְהִתְוַדּוּ” – בדרך כלל נקרא כתשובה, אבל למעשה פירושו הכרה שה’ צדק
– הכרה שהעונש היה מגיע על חטאיהם וחטאי אבותיהם
הברית עם האבות
– ה’ זוכר ברית עם יעקב, יצחק ואברהם
– הברית האברהמית בולטת בכך שלא היו לה תנאים – הבחנה משמעותית
– הבטחה: ישראל לא יושמדו לחלוטין בגלות
– אין הבטחה מפורשת לשיבה מהגלות – רק שלא יושמדו לגמרי
– הברית פירושה “אי אפשר באמת לצאת מהעסקה” – גם הגנה וגם חובה
סיכום
הפרק משקף אירועים היסטוריים כמו סוף ספר מלכים ומצור נבוכדנצר על ירושלים, ומראה כיצד הקללות מתארות התקדמות ריאליסטית של שקיעה לאומית משגשוג דרך שלבי עונש ועד לגלות הסופית.
תמלול מלא 📝
ויקרא פרק כ”ו: ברית הברכות והקללות
מבוא ומיקום בתוך ספר ויקרא
היום אנחנו לומדים פרק כ”ו. נתחיל בפסח אחרי תחילת הפרק, שהוא גם תחילת הפרשה, וזו הדרך הנכונה להתחיל. הפרק הזה די ארוך – 44 פסוקים – אז נעבור עליו מהר. בעיקר אנסה להראות את הסיפור, את המבנה, מה כתוב, כי רוב האנשים לא באמת מבינים את זה כשהם קוראים את הפרשה הזו.
קודם כל, לדבר על המקום הכללי של הפרשה הזו במבנה של ספר ויקרא. דיברנו על כך שלויקרא יש גרסה משלו, סיפור משלו של התורה. הוא נותן לנו מה התורה היא – תורת כהנים – וכמו שאנחנו קוראים בכל גרסה של התורה, היא מסתיימת בדיוק כמו במשנה תורה, דברים, החוק השני, מסתיים עם קללות, שהן התנאים, השכר והעונש שמובטחים על שמירה או אי-שמירה של התורה.
באופן דומה, בצורה קצרה, יש לנו בפרשת משפטים, שנקרא בשבוע הבא בפרשה. יהיה לנו בפרשת – יש לנו גרסה מאוד קצרה כבר בפרשת ישראל, שנוכל לדבר עליה שם. ובאותו אופן, זה עבור ספר ויקרא – מה קורה, מה מקבלים, או מה השכר והעונש על קריאת התורה. זה, כמו שאנחנו קוראים לזה, הברית. זו הברית שנכרתה בין נותן התורה, בין ה’ לבין מקבל התורה. זה הולך ככה: אתם תשמרו את חוקיי ואני אתן לכם את זה, ואם לא, אני אתן לכם את זה.
אז זה המקום הכללי, ולכן זה סוף הספר, כמו שזה הסדר, כמו שזה הסגנון של ספר ויקרא. אחרי זה יש עוד מצווה אחת, אז זה לא ממש הפרשה האחרונה, אבל זה סוף הספר, וזה גם נותן לנו סיום. סוף הפרק הזה אומר, תראו כאן, אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת – אלה שלוש מילים שנקראות לתורה, לחוקים – שה’ נתן בינו לבינם. אז זו שפה של ברית, כמו שזו ברית בינו לבינם, מה הוא יעשה ומה הם יעשו ומה הוא יעשה לפי מה שהם יעשו. וזה סוף ספר ויקרא. למרות שיש עוד הלכה אחת אחרי זה, זה עדיין סוג של סיום. אלה כל החוקים שהוא נתן להם.
המבנה הבסיסי: ברכות וקללות
הדרך שזה בנוי היא פשוטה מאוד: אם תלכו ב – זו תמונה, נכון – אם תלכו בחוקותיי, תשמרו את חוקיי, אז יהיה לכם כך וכך. ואם לא, אז יהיה לכם כך וכך. אז זה המבנה העיקרי הראשון שאפשר לראות.
אפשר לראות גם, כמו שארגנתי את זה כאן, שזה כתוב בסגנון שירי. הסגנון השירי של התנ”ך, כמו שכולם יודעים, הוא שהוא מכפיל הכל. הוא אומר הכל פעמיים, או לפעמים מעצים את זה בחלק השני, לפעמים פשוט חוזר על זה במילים אחרות. זה באמת סוג של אותו דבר. כמובן יש ניואנסים, הבדל בכל אחד, אבל צריך לקרוא את זה ככה.
סדר הברכות
מה שתקבלו הוא: הגשם יבוא. לכן – ויש סדר לדברים האלה, זו לא סתם רשימה אקראית של ברכות, יש סדר – ככה עובדת מדינה מצליחה. זה מה זה אומר להצליח:
– כשיש גשם בזמן הנכון
– ואז האדמה נותנת את פירותיה
– העצים נותנים את פירותיהם
– יש לכם הרבה לאכול, ואתם שבעים
– יש לכם מספיק לאכול, לשרוד, לחיות בשמחה
– ואתם חיים בביטחון, כי כמובן אם הכלכלה הולכת טוב, אז יש לכם מספיק כסף להוציא על ביטחון
– ויש לכם שלום, אף אחד לא יפריע לכם
זה אולי – חתכתי את זה ככה, אבל זה אולי באמת אותו דבר. אם חיות רעות אולי רגשי לאויבים, אולי לא ממש אומר חיות רעות, השאלה. ותנצחו את אויביכם. וזה נותן את הגרסה המוגזמת, הקיצונית: חמישה מכם ירדפו אחרי – מה התוצאה של קרב מוצלח בכל התנ”ך? – מאה. מאה, עשרת אלפים. זו הדרך הסטנדרטית של שירה, נכון? אז ממאה מגיעים לעשרת אלפים. והם יפלו. ותהיה לכם הברית איתכם. זה כמו הצד הטוב. זה כשהוא ישמור את חלקו בעסקה.
עכשיו זה הסיפור הבסיסי העיקרי כאן. אנחנו נכנסים לאותו סדר רגיל שאנחנו ממשיכים לשים לב אליו, איך אחרי שאנחנו מסיימים את הסיפור העיקרי עדיין יש כמה דברים שקורים. זה חוזר, מה שכבר אמר איכשהו קודם, זו העסקה הכללית. זו הברית הכללית שבאמת נאמרה בכל התורה. זה כולל הכל: אני אהיה האלוהים שלכם, אתם תהיו העם שלי. וזה חתום. ואז שוב, אחרי החתימה, יש עוד קצת ברכה: יהיה לכם עצמאות והצלחה. זו הברכה הכי פשוטה, הבסיסית. זה זה. זה מה שקורה כשדברים הולכים טוב.
מבנה הקללות: שלבי הירידה
עכשיו, מה אם זה – וכאן רואים שיש מבנה, וזה מבנה של ירידה. זה מבנה של שקיעה ונפילה. אז בכל חלק, ויש הרבה “ואם”, אז נראה שהנקודה היא שהוא נותן לכם אחד – כמובן יש רק דרך אחת שדברים הולכים טוב והרבה דרכים שדברים הולכים רע – אבל יותר מזה, זה אומר שיהיו הרבה שלבים. וזה באמת איך, אם קוראים את סוף ספר מלכים, נכון, שסוג של מתאר את זה, רואים את שלבי הירידה מהגדולה שלהם.
אז קודם יש לכם את הדבר הרע הזה שקורה, ואז לאט לאט התנאים מתדרדרים. זה באמת, דבר אחד גורם לזה, נכון? דברים נהיים יותר גרועים. ואז אלה, כשעדיין לא משיגים את זה, עדיין לא משתפר, דברים נהיים עוד יותר גרועים. אז זה ה – וזה כל אחד מהחלקים האלה שחתכתי כאן. כל אחד מהחלקים הקטנים האלה הוא כמו שלב אחד של הירידה.
שלב ראשון: ירידה ראשונית
אז תראו, קודם זה מתאר מה תעשו רע, ויש ארבע שורות של זה. אז מה אני אעשה. אז זה מה שאתם תעשו, זה מה שאני אעשה.
אז קודם יש לכם רשימה של מחלות. יהיה לכם בהלה – אני לא בטוח מה זה ממש אומר – אבל יש לכם רשימה של שתי מחלות, שזה אומר שלא תהיו בריאים, תהיו חולים. עוד דבר אחד שאומר שלא תיהנו מפרי עמלכם – האויבים שלכם יאכלו אותו. אבל אפשר לתאר את זה כמשהו כמו פשיטות. ואז תיהרסו, תפסידו קרבות מול האויבים שלכם. תברחו בלי אף אחד. זה ההיפך מחמישה מכם רודפים אחרי מאה. עכשיו תברחו בלי אף אחד, כמו עוד יותר גרוע, נכון, בלי שאף אחד אפילו רודף אחריכם.
אבל אפשר לתאר את זה כשלב שבו יש כמו פשיטות, פשיטות אקראיות, שבהן אתם כמו – אנחנו רואים הרבה דברים כאלה – אנשים אקראיים באים וגונבים את האוכל שלהם, אנשים עושים פשיטות והם מפסידים כמה קרבות, אבל זו עדיין לא הפסד אמיתי.
שלב שני: רעב קיצוני
אוקיי, אז, אם עדיין לא תשמעו לי, ואז אוסיף לכם שבע על מה שחטאתם. זה שוב חלק מהשפה של הגזמה כאן. שבע פעמים, שבעתיים. יהיה לכם עונש שבעתיים ממה שאתם עושים. כמובן זה לא אומר שזה לא אומר שבע פעמים צריך להיות פחד, אבל הנקודה היא עדיין, תקבלו, דברים יהיו עוד יותר גרועים. זה מה שזה אומר.
ועכשיו מה יקרה כאן זה רעב עוד יותר קיצוני. אז קודם לא היה לנו שום רעב, רק היו האויבים לפעמים, אתם יודעים, באים וגונבים את הדברים שלהם. עכשיו יש לנו רעב. השמיים יהיו כברזל, האדמה כנחושת. שום דבר לא יגדל. זה בדיוק נגד מה שנאמר כאן – הדברים האלה לא יקרו. לא יהיה לכם שום אוכל. אז זה עוד יותר גרוע במצב האוכל. זה כבר שלב שני.
שלב שלישי: חיות בר
עכשיו שלב שלישי: אם גם זה לא יקרה, שזה אומר משהו כמו תתעלמו ממני, לא תיקחו אותי ברצינות, אז שוב יהיה לכם שבעתיים. ומה שיהיה לכם הוא, כאן זה די ברור שזה אומר חיות ממש. זה שוב נגד מה שהיה לנו בברכה. החיות, חיות הבר יאכלו את החיות שלכם, את חיות הבית שלכם. וזה גם משהו שאנחנו רואים מאוד ברור, למשל, בשבוע שעבר. הדרכים שלכם יהיו שוממות, כי אנשים, כשהמצב רע בחוץ, אנשים לא נוסעים הרבה. אז זה שלב אחד, שניים, שלושה. זה שלב שלוש.
שלב רביעי: מצור ומגפה
עכשיו שלב ארבע: אם גם זה לא יקרה, אם זה לא יעזור, עדיין תהיה יותר גרוע. אז שוב, תתעלמו ממני, אני אתעלם מכם. שוב יהיה לכם שבעתיים. וכאן יהיה לכם מלחמה אמיתית. יהיה לכם מצור באמת. עד עכשיו לא היה לנו מצור. כאן יש שלב מצור, נכון? כמובן אנחנו יודעים את זה מסוף ספר מלכים, כשנבוכדנצר בא ועשה מצור על ירושלים.
זו חרב. זה יהיה ה – החרב של האויב באה לנקום את הברית איתי שלא שמרתם. אז לא רק, כמו קודם, הם יודעים שהדרכים לא בטוחות, אנחנו לא יכולים להגן על הכבישים, אבל אתם לא תוכלו אפילו לעזוב את העיר שלכם בכלל. ולכן, ברגע שאתם תקועים בעיר, אז מה שקורה מאוד לעתים קרובות במצבי מצור: מקבלים מגפה, מקבלים מגפות, מקבלים מחלות, כי, אתם יודעים, חיידקים נוסעים ודברים כאלה. ושוב, אני לא חושב שזה אומר ממש עדיין שהאויב ינצח, אבל אתם מתחילים לנצח.
ואז יהיה רעב קיצוני, נכון? קודם דיברנו על רעב שבו זה פשוט כמו שאין להם, אתם יודעים, אוכל, זה לא גדל טוב. כאן יש, אתם לא יכולים להכניס שום אוכל לעיר. אז אתם באמת, באמת במצב קיצוני של רעב. עשר נשים יאפו את הלחם שלהן בתנור אחד. הן יצטרכו למדוד את משקל הלחם, אתם יודעים, לחלק אותו, לקצב אותו. יצטרכו להיות לכם מנות. זה מצב מצור קיצוני. ולא תוכלו לאכול, להיות שבעים, כי זה לא יהיה מספיק.
שלב חמישי: החרפה
עכשיו, שלב הבא, שוב, אני לא סופר נכון, מספר חמש או שש. זה עדיין לא יקרה. אז שוב, אפשר לראות את זה נהיה יותר גרוע, נכון? עכשיו זה לא רק קרי, זה חמת קרי. זה כמו קרי כועס. ושוב, שבעתיים. עכשיו –
שלב שישי: תנאי מצור קיצוניים וקניבליזם
לא רק שהם צריכים לקצב את הלחם שלהם, אלא זה ממש מתאר קניבליזם: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ, כי זה מה שקורה במקרים באמת קיצוניים של רעב, של מצור.
עכשיו משהו מעניין שזה דן בו הוא שהם יהרסו את הבמות שלכם ואת החמנים שלכם. חמנים הם ממש במות מוקדשות לשמש, והגופות שלכם, הגוויות שלכם, יהיו על הגוויות של הפסלים שלכם, של הגילולים שלכם. וזה ההיפך ממה שנאמר: אני אגעל בכם, אני לא אהיה איתכם. אבל גם מעניין איך זה נראה מתאר את חורבן המקדשים – לא רק המקדשים שנוצרו לאלוהים, אלא גם המקדשים שנוצרו לגילולים, שהם עצמם, כמובן, הסיבה הגדולה, החלק הגדול של אי-שמירה על מה שהם צריכים לשמור.
שלב שביעי: חורבן הערים והמקדשים
וכאן, זה סוג של השלב, באמת, שבו מדברים על החורבן. הערים שלכם ייחרבו – שוב, רבים, כל המקדשים שלכם. גם, אולי האחד, המקדש, המקדש בירושלים שהיה לנו, אבל גם כל מקדש שנוצר, המרכזים הדתיים שלהם, לא יקבלו את הקורבנות שלכם. והארץ תהיה שוממה. האויבים שלכם יישבו שם בשממה, אבל אתם לא תהיו שם, תהיו ריקים. במילים אחרות, כאן מדברים על הגלות.
הגלות והרדיפה המתמשכת
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם – תתפזרו בגויים. וגם שם זה לא יעזור, נכון? החרב תרדוף אתכם שם. בכל מקרה, זה מסיים את החלק של הארץ תהיה שוממה. אז זה – ירדנו כל הדרך דרך שישה או שבעה רמות, עד הסוף, הגלות.
השבת האירונית של הארץ
ואז נאמר, מה יקרה אז? אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ – אז הארץ תרצה את שבתותיה. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבֹּת הָאָרֶץ. זה מאוד אירוני, ויש לי הרבה הסברים להסביר מה זה באמת אומר. אבל במילים אחרות, מכיוון שהגלות ממוסגרת כ”לא שמרתם את השבת, לא שמרתם את שבת הארץ”, או השבת בכלל – אז שבת היא סוג של שממה, נכון? לא עושים כלום. זה כשעושים את זה נכון. יש לכם פעם בשבוע שבת, או פעם בשבע שנים יש לכם שבת. עכשיו יהיה לכם שבת כפויה. יהיה לכם שבת כפויה, מכיוון שהארץ תהיה שוממה והרוסה, והאויבים שלכם יישבו שם.
הנבואה על גדליה בן אחיקם
גם אלה שנשארו – ואני חושב, די בטוח שזו נבואה על גדליה בן אחיקם, נכון? המילים “נשארו” – הוא השאיר כמה אנשים עניים. ועכשיו האנשים העניים האלה, מה הם יקבלו? הם יפחדו, הם יברחו, כמו מה שקרה עם גדליה. הרוצחים של גדליה, הם ברחו למצרים. הם פחדו – זה אפילו לא היה באמת משהו לפחד ממנו, אבל הם נבהלו. הם ייכשלו אחד בשני, כי זה באמת מה שקרה. הם נכנסו למלחמת אזרחים עם גדליה. ולא יישארו לכם אפילו אנשים. האויבים שלכם יצחקו עליכם – כמו יש לכם שלושה אנשים שנשארו ואתם כבר הורגים אחד את השני. ואלה שנשארו יאבדו.
ואז שוב, אני חושב שזה אומר לא אלה שנשארו בישראל, אלא אלה בבבל ולאן שהם הלכו. אני לא יודע, משהו כמו שהם יירקבו, כמו אוכל שנרקב, בגלל החטאים שלהם וחטאי הוריהם בארצות אויביהם.
הווידוי – הודאה בחטא
ואז הם יודו. אני חושב שאנחנו קוראים את זה בדרך כלל כחלק מתשובה, כמו שאנחנו עושים וידוי, אבל באמת מה שזה אומר הוא: אז תכירו שאני צדקתי. בואו נראה מי צדק. תראו שאתם צדקתם. תודו בחטאים שלכם ובחטאי הוריכם, שעשיתם את כל הדברים הרעים האלה, ותבינו שזו הסיבה שזה קרה. ואחרי כל זה, אולי, אולי אז, מה שלא שומע, ישמע.
הברית עם האבות
ועכשיו אז, וכאן נאמר, כאן יש סוג של קצת טוב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר, והארץ. כמובן, הברית – זכרו, הברית היא לא דבר כל כך טוב לזכור, כי ברית זה התנאים האלה. אבל כנראה עם אברהם לא היו באמת תנאים. זו דיון מאוד מעניין. והוא אמר אני אזכור את זה.
אבל הארץ תיעזב, תישאר מכם, תהיה שוממה. ואתם, העם, תהיו בארצות הגויים שלהם, בארצות אויביהם, כי לא שמרתם את החוקים שלי.
ההבטחה של אי-השמדה
אבל אחרי כל זה, אחרי כל זה, לא אשכח אתכם. לא אשכח אתכם. מה זה אומר לא אשכח אתכם? לא תיהרסו לגמרי, כי עדיין יש ברית. עדיין יש ברית עם האבות, שזה אומר שבשלב מסוים – וזה איפה זה נגמר – נאמר אני אזכור את הברית שלי שעשיתי עם ראשונים. במילים אחרות, איתכם, נכון? זה נאמר בדור הזה של יציאת מצרים. ואני אזכור את זה לדור שלכם. אלה האבות, נכון? אני אזכור את זה לילדים שלכם.
זה לא באמת מבטיח שהוא יוציא אותם, אז הם יזכרו את זה. במילים אחרות, הם לא יושמדו לגמרי בגלות. אין חזרה מהגלות שמנובאת או מוסברת כאן במפורש, אבל נאמר שהם יזכרו. וכמו שאמרתי, יש משהו טוב ורע, אבל זה אומר שאתם לא יכולים באמת לצאת מהעסקה, נכון? זו הבעיה.
אז, וזה איפה הסיפור נגמר. זה סוף הפרק הזה.
Vayikra Chapter 26 – Transcript
📋 Shiur Overview
Summary of Vayikra Chapter 26 Lecture
Main Topic
The structure and meaning of the brachot and klalot (blessings and curses) in Vayikra chapter 26, explaining how this chapter functions as the brit (covenant) between Hashem and Israel at the conclusion of Sefer Vayikra, culminating in exile and the ultimate meaning of the brit with the avot.
Placement within Sefer Vayikra
– This chapter serves as the thematic ending of Sefer Vayikra, following the pattern where each version of Torah ends with blessings and curses (similar to Mishneh Torah/Devarim)
– Functions as the brit – the conditions of reward and punishment for following or not following the Torah
– Though one more mitzvah follows, this is the thematic conclusion, ending with “these are the chukim, mishpatim, and Torot” – language of covenant
– Written in poetic style characteristic of Tanakh with doubling/intensifying statements
Structure of the Blessings
– Basic structure: “If you walk in my laws, then [blessings]; if not, then [curses]”
– The blessings follow a logical order of a successful polity: rain → earth produces → satiation → security → peace → victory over enemies → brit fulfilled
The Descent Structure of Curses
The curses are organized as stages of decline, each introduced by “ve’im” (and if), with “sevenfold” intensification:
1. Stage 1: Sicknesses, enemies eating your produce, losing battles, fleeing without pursuit (raids)
2. Stage 2: Extreme famine – “heaven like iron, earth like bronze”
3. Stage 3: Chayot ra’ot (wild/evil animals, possibly metaphorical for enemies) attacking livestock, desolate roads
4. Stage 4: Real war/siege (cherev), plague from confinement, extreme rationing (10 women sharing one oven)
5. Stage 5: Escalates to “chamat keri” (angry ignoring) – God’s increasingly severe response, culminating in the ultimate horror of cannibalism during siege
Destruction of Religious Sites
– Both legitimate bamot and idolatrous chamanim (sun-worship altars) will be destroyed
– Corpses will fall upon the gilulim (idols) – an ironic reversal
– God declares “I will be disgusted with you” – the opposite of divine presence
– All mikdashim destroyed – both the Mikdash in Yerushalayim and other religious centers
– Korbanot will no longer be accepted
The Galus (Exile)
– “V’etchem ezareh ba-goyim” – scattered among nations
– The sword pursues even in exile
– Land becomes desolate with enemies dwelling there
Ironic Shabbat Fulfillment
– “Az tirtzeh ha-aretz” – the land will “make up” its Shabbatot during desolation
– Since Israel didn’t keep Shemitah/Shabbat properly, they receive a “forced Shabbat” through destruction
Prophecy of Gedaliah ben Achikam
– The “nish’arim” (remnant) refers to those left after the churban
– Describes their fear, flight, and civil conflict – matching the Gedaliah narrative in Sefer Melachim
– Even the small remnant fights among themselves, causing enemies to mock
The Vidui and Recognition
– “V’hitvadu” – usually read as teshuvah, but actually means acknowledging God was right
– Recognition that punishment was deserved for their sins and their parents’ sins
The Brit with the Avot
– God remembers brit with Yaakov, Yitzchak, and Avraham
– The Abrahamic brit notably had no conditions – a significant distinction
– Promise: Israel will not be fully destroyed in exile
– No explicit promise of return from exile – only that they won’t be entirely destroyed
– The brit means “you can’t really get out of the deal” – both protection and obligation
Conclusion
The chapter mirrors historical events like the end of Sefer Melachim and Nevuchadnezzar’s siege of Jerusalem, showing how the curses describe a realistic progression of national decline from prosperity through stages of punishment to ultimate exile.
📝 Full Transcript
Vayikra Chapter 26: The Covenant of Blessings and Curses
Introduction and Placement within Sefer Vayikra
Today we’re learning chapter 26. We’re going to start at Pesach after the beginning of the chapter, which is also the beginning of the parasha, and that’s the correct way of starting this. This chapter is pretty long—44 pesukim—so we’re going to go through it quickly. I’m mainly going to try to show the story, the structure, what it says, because most people don’t really get that when they read this parasha.
First, to talk about the general place of this parasha within the structure of Sefer Vayikra. We discussed Vayikra has its own sort of version, its own story of the Torah. It gives us what the Torah is—Torat Kohanim—and as we read in every version of the Torah, it ends just like in Mishneh Torah, the Deuteronomy, the second law, ends with curses, which is the conditions, the reward and punishment that are promised for following or not following the Torah.
In a similar way, in a short way, we have in parashat Mishpatim, which we’ll read next week in the parasha. We’re going to have in parashat—we have a very short version in parashat Yisrael already, which we can talk about over there. And the same way, this is for Sefer Vayikra—what happens, what you get out of, or what the reward and punishment is for reading the Torah. This is, as we call, the brit. This is the covenant made between the noten Torah, between Hashem and the mekabel of the Torah. It goes that you will follow my laws and I will give you this, and if you don’t, I will give you that.
So that’s the general place, and therefore it’s the end of the book, as is this order, as is the style of Sefer Vayikra. After that there’s still one more mitzvah, so it’s not like the literal last parasha, but it is the end of the book, and it also gives us an ending. The end of this chapter says, you’ll see here, these are the chukim, the mishpatim, the Torot—these are three words called for the Torah, for the laws—that Hashem gave between him and them. So that’s the language of a brit, like it’s a brit between him and them, what he will do and what they will do and what he will do according to what they will do. And that’s the end of Sefer Vayikra. Although there’s one more halacha after that, it’s still sort of the ending. This is all the laws that he gave them.
The Basic Structure: Blessings and Curses
The way this is structured is very simply: If you will go in my—this is an image, right—if you will walk in my laws, you’ll follow my laws, then you will have this and that. And if you will not, then you will have this and that. So that’s the first major structure you can see.
You can see also, as I’ve organized it here, that it’s written in a poetic style. The poetic style of the Tanakh, as everyone knows, is that it doubles everything. It says everything twice, or sometimes intensifies it in the second part, sometimes just repeats it in different words. That’s really sort of the same thing. Of course there’s nuances, difference in each one, but it should be read this way.
The Order of Blessings
What you will get is: the rain will come. Therefore—and there’s an order to these things, they’re not just a random list of blessings, there’s an order—this is how a successful polity works. This is what it means to be successful:
– When there’s the rain in the right time
– And then the earth gives its fruits
– The trees give their fruits
– You have a lot to eat, and you’re sated
– You have enough to eat, to survive, to live happily
– And you live with security, because of course if the economy goes well, then you have enough money to spend for security
– And you have peace, nobody will bother you
This might—I’ve cut this like this, but it might be really the same thing. If the chayot ra’ot might be emotional for enemies, it might not literally mean bad animals, the question. And you will win your enemies. And it gives this exaggerated, extreme version: five of you will chase after—what is the result of a successful battle in the whole Tanakh?—a hundred. A hundred, ten thousand. That’s the standard way of poetry, right? So from a hundred you get to ten thousand. And they will fall. And you will have the brit with you. This is like the good side. That’s when he will follow his part of the deal.
Now that’s the main basic story here. We get into the same regular order that we keep on noticing, how after we finish the main story there’s still some things going on. It repeats, which already said somehow before, that’s the general deal. That’s the general brit really said in the whole Torah. This includes everything: I will be your God, you will be my people. And it’s signed. And then again, after the signature, there’s this little more blessing: you will have independence and success. That is the most simple, the basic blessing. That’s this. This is what happens when things go well.
The Structure of Curses: Stages of Descent
Now, what if that—and here you see that there’s a structure, and it’s a structure of descent. It’s a structure of decline and fall. So in each part, and there’s many ve’im, so it seems like the point is that he gives you one—of course there’s only one way of things going good and many ways of things going bad—but more than that, it’s saying that there will be a lot of stages. And this is really how, if you read the end of Sefer Melachim, right, which sort of describes this, you see the stages of the descent from their greatness.
So first you have this bad thing happen, and then slowly the conditions deteriorate. This is really, one thing causes that, right? Things get worse. And then those, when you still don’t achieve it, it’s still not getting better, things get even worse. So that’s the—and that’s each one of these parts that I’ve cut up here. Each of these little parts is like one stage of the descent.
Stage One: Initial Decline
So you’ll see, first it describes what you will do bad, and there’s four lines of that. Then what will I do. So this is what you will do, this is what I will do.
So first you have a list of sicknesses. You’ll have beholah—I’m not sure what that literally means—but you have a list of the two sicknesses, which are that means you will not be healthy, you will not be sick. One more thing which means you will not enjoy the fruits of your labor—your enemies will eat it. But this can be described as something like raids. And then you will be destroyed, you will be losing battles in front of your enemies. You will run away without anyone. This is the opposite of five of you chasing after a hundred. Now you will be running away without anyone, like even worse, right, with nobody even chasing you.
But this can be described as the stage where there’s like raids, random raids, where you’re like—we see many things like this—random people coming and stealing their food, people having raids and they’re losing some battles, but it’s not yet a real loss.
Stage Two: Extreme Famine
Okay, then, if you will still not listen to me, and then I will add you seven on what you sin. This is again part of the language of exaggeration here. Seven times, sevenfold. You will have sevenfold punishment from what you do. Of course it doesn’t mean it doesn’t mean seven times there has to be fear, but the point is still, you will get, things will get even worse. That’s what it means to say.
And now what will happen here is an even extreme famine. So before we didn’t have any famine, we just had the enemies sometimes, you know, coming and stealing their stuff. Now we have a famine. The heaven will be like iron, the earth like bronze. Nothing will grow. This is precisely against what it said here—those things will not happen. You’ll not have any food. So that’s even worse in the food situation. That’s already step two.
Stage Three: Wild Animals
Now step three: if even this will not happen, which means something like you will ignore me, you will not take me seriously, then again you will have sevenfold. And what you will have is, here it’s pretty clear that this means animals literally. This is again against what we had in the blessing. The animals, wild animals will eat your animals, your domestic animals. And this is also something we see very clearly, for example, last week. Your ways will be desolate, because people, when the situation is bad outside, people don’t travel much. So that’s the step one, two, three. That’s step three.
Stage Four: Siege and Plague
Now step four: if even that will not happen, if that will not help, you will still get worse. Then again, you will be ignoring me, I will ignore you. Again you will have sevenfold. And here you will have a real war. You will have a siege really. Up until now we didn’t have a siege. Here there’s a siege stage, right? Of course we know that from the end of Sefer Melachim, when Nevuchadnezzar came and made a siege on Jerusalem.
That’s a cherev. It would be the chemist—the sword of the enemy is coming to avenge the brit with me that you haven’t followed. So not only, like before, they know the ways are not safe, we can’t defend the roads, but you will not even be able to leave your city at all. And therefore, once you’re stuck in the city, then what happens very often in siege situations: you get plague, you get plagues, you get sicknesses, because, you know, germs travel and things like that. And again, I don’t think this means literally yet the enemy will win, but you’re starting to win.
And then there will be extreme famine, right? Before we talked about famine where it’s just like they don’t have, you know, food, it’s not growing well. Here there’s, you can’t get any food into the city. So you’re really, really extreme situation of famine. Ten women will bake their bread in one oven. They will have to measure the weight of the bread, you know, to give it out, to ration it. You will have to have rations. This is an extreme siege situation. And you will not be able to eat, to be sated, because it won’t be enough.
Stage Five: Intensification
Now, next step, again, I’m not counting correctly, number five or six. This will still not happen. Then again, you can see it getting worse, right? Now it’s not only keri, it’s chamat keri. It’s like an angry keri. And again, sevenfold. Now—
[End of Chunk 1]
Stage Six: Extreme Siege Conditions and Cannibalism
Not only do they have to ration their bread, but it literally describes cannibalism: “You will have to eat the flesh of your sons and daughters,” because that’s what happens in really extreme cases of famine, of siege.
Now something interesting which it discusses here is they will destroy your bamot and your chamanim. Chamanim are literally bamot dedicated to the sun, and your dead bodies, your corpses, will be on the corpses of your idols, of your gilulim. And this is the opposite of what it says: “I will be disgusted with you, I will not be with you.” But also it’s interesting how it seems to describe the destruction of the temples—not only the temples created to God, but also the temples created to the gilulim, which are themselves, of course, the big cause, the big part of the not following what they should be following.
Stage Seven: The Destruction of Cities and Mikdashim
And here, this is sort of the stage, really, where it’s talking about the churban. Your cities will be destroyed—again, plural, all your mikdashim. Both, maybe the one, the Mikdash, the Mikdash in Yerushalayim we had, but also every mikdash that was created, their religious centers, will not accept your korbanot. And the land will be desolate. Your enemies will be sitting there in the desolation, but you will not be there, you will be empty. In other words, this is where it’s talking about the galus.
The Galus and Continued Pursuit
“V’etchem ezareh ba-goyim”—will be spread out in the nations. And even there it won’t help, right? The sword will chase you there. In any case, this ends the part of the land will be desolate. So this is—we’ve descended all the way through six or seven levels, until the end, the galus.
The Land’s Ironic Shabbat
And then it says, what will happen then? “Az tirtzeh ha-aretz”—that’s when the land will atone for its Shabbat. “Kol yemei ha-shamah, v’atem b’eretz oyvechem, az tishbot ha-aretz.” This is very ironic, and I have a lot of explanations to explain what it really means. But in other words, since the galus is framed as “you didn’t keep the Shabbat, you didn’t keep the Shabbat ha-aretz,” or the Shabbat in general—so Shabbat is a kind of desolation, right? You don’t do anything. That’s when you do it correctly. You have once a week Shabbat, or once in seven years you have Shabbat. Now you will have a forced Shabbat. You will have a forced Shabbat, since the land will be desolate and destroyed, and your enemies will be sitting there.
The Prophecy of Gedaliah ben Achikam
Even those left over—and I think, pretty sure that this is a nevuah of Gedaliah ben Achikam, right? The words “left over”—he left over some poor people. And now those poor people, what will they get? They will be scared, they will run away, like what happened with Gedaliah. Gedaliah’s killers, they ran away to Mitzrayim. They were afraid—it wasn’t even really something to be afraid of, but they got afraid. They will be stumbling one on the other, because that’s really what happened. They got into a civil war with Gedaliah. And you will not even have people left. Your enemies will laugh at you—like you have three people left and you’re already killing each other. And the ones that were staying will be lost.
And then again, I think this means not the ones left in Israel, but the ones in Bavel and wherever they went. I don’t know, something like they will become spoiled, like food that goes spoiled, because of their sins and the sins of their parents in the lands of their enemies.
The Vidui—Admission of Sin
And then they will admit. I think we read it usually as part of teshuvah, like we do vidui, but really what it means is: then you will recognize that I was right. Let’s see who was right. You will see that you were right. You will admit your sins and your parents’ sins, that you’ve done all these bad things, and you’ll understand that this is why this happened. And after all this, maybe, maybe then, which doesn’t listen, will listen.
The Brit with the Avot
And now then, and here it says, here there’s some kind of a little bit of good: “I will remember my brit with Avraham,” and the land. Of course, the brit—remember, the brit is not such a good thing to remember, because brit is these conditions. But apparently with Avraham that didn’t really have conditions. That’s a very interesting discussion. And he said I will remember that.
But the land will be left, will be left over from you, will be desolate. And you, the people, will be in the lands of their nations, of the lands of their enemies, because they have not followed my laws.
The Promise of Non-Destruction
But after all of this, after all of this, I will not forget you. I will not forget you. What does it mean I will not forget you? You will not be fully destroyed, because there’s still a brit. There’s still a brit with the avot, which means that at some point—and that’s where it ends—it says I’ll remember my brit that I made with rishonim. In other words, with you, right? This is being said in this generation of the Yetziat Mitzrayim. And I’ll remember it for your generation. These are the avot, right? I’ll remember it for your children.
It doesn’t really promise that he will take them out, so they will remember that. In other words, they will not be entirely destroyed in exile. There’s no return from exile explicitly prophesied or explained here, but it says they will remember. And like I said, there’s something good and bad, but it means that you can’t really get out of the deal, right? That’s the problem.
So, and that’s where the story finishes. That’s the end of this chapter.