אודות
תרומה / חברות

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק א׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה ופרק א׳

הקדמה להלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

א. סדר ההלכות – מדוע תפילין קודם ספר תורה?

הרמב״ם מסדר את ההלכות בסדר: תפילין, מזוזה, ספר תורה (תמ״ס), ולא כסדר הרגיל של סת״ם (ספר תורה, תפילין, מזוזה).

פשט: הרמב״ם מתחיל בתפילין, אחר כך מזוזה, אחר כך ספר תורה.

חידושים והסברות:

– ר׳ יצחק שאל מדוע הרמב״ם מתחיל בתפילין ולא בספר תורה. הרי אין זה שתפילין קדושים יותר מספר תורה – להיפך, יש חומרות בספר תורה על פני תפילין, וגם חומרות בתפילין על פני ספר תורה. הסדר אינו אפוא לפי קדושה.

– התירוץ העיקרי: כל ספר אהבה עוסק במצוות שאדם עושה בכל יום (תפילה, ברכות, וכו׳). תפילין היא מצוה שמקיימים בכל יום והיא קשורה לתפילה ולקריאת שמע (כפי שהרמב״ם מביא מאוחר יותר מחז״ל שיש לקרוא קריאת שמע כשיש לו תפילין). ספר תורה היא מצוה כללית יותר – לכתוב ספר תורה – ולא ממש מצוה יומיומית. בנוסף, תפילין היא מצוה של יחיד, בעוד שספר תורה קשורה יותר לציבור.

– בספר אהבה כמעט אין מצוות לא תעשה – כל ספר אהבה הוא מצוות עשה. “אהבה היא מה שעושים כן, לא מה שעושים לא.”

ב. מנין המצוות – חמש מצוות עשה

הרמב״ם מונה: “יש בכללן” חמש מצוות עשה: (1) להניח תפילין על הראש, (2) לקשור תפילין על היד, (3) לקבוע מזוזה בפתחי השערים, (4) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, (5) לכתוב המלך ספר תורה שני.

פשט: תפילין של ראש ותפילין של יד הן שתי מצוות נפרדות. מזוזה היא מצוה אחת. ספר תורה יש בה שתי מצוות – אחת לכל יהודי, ואחת נפרדת למלך.

חידושים והסברות:

תפילין של ראש ושל יד – שתי מצוות: הרמב״ם מביא בספר המצוות את המקור ממנחות שכתוב בו ש״תפילין של ראש אינו מעכב את של יד” – אינן מעכבות זו את זו, משום שכל אחת היא מצוה נפרדת. לכן גם מברכים שתי ברכות. זוהי הראיה שהן שתי מצוות נפרדות, ולא מצוה אחת עם שני חלקים.

מזוזה – השם: השם “מזוזה” פירושו בתורה למעשה את המשקוף (doorpost). עם הזמן “מזוזה” הפך לשם נרדף לכתב שמניחים על המשקוף. מזוזה היא במובן מסוים “תפילין על דלת הבית” – מניחים תפילין על הראש ומזוזה על הדלת.

ספר תורה של המלך: למלך יש מצוה נפרדת לכתוב ספר תורה שני, ולא רק אותה מצוה כמו כל יהודי. יהודי פשוט שכותב ספר תורה שני אינו מקיים מצוה חדשה – הוא מקיים שוב את אותה מצוה. אבל למלך יש מצוה חדשה ונפרדת לספר השני. מלך שנעשה מלך בצעירותו וטרם קיים את מצות כתיבת ספר תורה ככל יהודי – צריך לכתוב שניים: אחד ככל יהודי, ועוד אחד כמלך.

ג. מדוע תפילין, מזוזה, ספר תורה ביחד במסכת אחת?

פשט: הרמב״ם מציב את שלושתם יחד בסט הלכות אחד.

חידושים והסברות:

– המכנה המשותף לכולם הוא שכולם צריכים להיות כתובים אצל סופר סת״ם – כולם חלקים מהתורה שנכתבים (ספר תורה – כל התורה, תפילין – ארבע פרשיות, מזוזה – שתי פרשיות). נקודת החיבור היא דין הכתיבה – כתב אשורי, שרטוט, וכו׳.

המבנה הפנימי: פרקים א׳-ה׳ = הלכות תפילין; פרקים ו׳-ז׳ = הלכות מזוזה; פרק ז׳ והלאה = הלכות ספר תורה. אבל ההתחלה (הפרקים הראשונים) עוסקת בהלכות כלליות של כתיבה החלות על שלושתם.

פרק א׳, הלכה א׳ – ארבע הפרשיות של תפילין

דברי הרמב״ם:

“ארבע פרשיות אלו הן: קדש לי, והיה כי יביאך – שבספר שמות; שמע, והיה אם שמוע – שבספר דברים. הן שנכתבות בפני עצמן, ומקיפין אותן בעור, ונקראין תפילין. ונותנין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. אפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.”

פשט: הרמב״ם מונה את ארבע הפרשיות לפי הסדר שבו הן מופיעות בתורה: (1) קדש לי (שמות יג:א-י), (2) והיה כי יביאך (שמות יג:יא-טז), (3) שמע (דברים ו:ד-ט), (4) והיה אם שמוע (דברים יא:יג-כא). כותבים אותן בנפרד, עוטפים אותן בעור (עור), וזה נקרא “תפילין”. מניחים אותן על הראש ועל היד. אפילו קוצו של אות אחת מארבע הפרשיות מעכב – הכל צריך להיות שלם כתיקונו.

חידושים והסברות:

א. סדר הפרשיות – לפי התורה

הרמב״ם מונה את ארבע הפרשיות לפי הסדר שבו הן מופיעות בתורה – תחילה שתי הפרשיות מספר שמות, ואחר כך השתיים מספר דברים. הסדר שבו מכניסים אותן לתפילין (שיכול להיות שונה) נדון רק בפרק ג׳.

ב. “נכתבות בפני עצמן” – כתיבה נפרדת

הלשון “נכתבות בפני עצמן” פירושו שכותבים את הפרשיות במיוחד לתפילין – אין גוזרים אותן מספר תורה שכבר נכתב או מכתב אחר.

ג. מדוע הרמב״ם אינו מתחיל בהקדמה?

לעתים קרובות הרמב״ם מתחיל בהקדמה (למשל הלכות תפילה – “נחלת אבות וזכות אבות”). כאן הוא קופץ ישר לפרשיות מבלי לומר “יש מצוה להניח תפילין, וחז״ל אומרים שתפילין הן ארבע פרשיות.”

התירוץ: שיטת הרמב״ם כאן היא שתחילה צריך לדעת מהם תפילין, לפני שאפשר לדבר על הנחת תפילין. הפרקים הראשונים הם למעשה הקדמה – הם מתארים את החפצא (האובייקט). רק מאוחר יותר (פרק ג׳-ד׳) הוא מדבר על המצווה של הנחת תפילין. זה מקביל להלכות סוכה, שבהן גם הרמב״ם מתחיל במה שאפשר לעשות סוכה (החפצא), ורק אחר כך מדבר על מצות ישיבה בסוכה. ההלכות הראשונות אינן מצווה נפרדת – הן תנאים של החפצא דקדושה.

ד. המקור לארבע הפרשיות

בתורה כתוב “וכתבתם” – אבל זה לא אומר במפורש “כתוב דווקא את הפרשה הזו.” אפשר לטעון ש״וכתבתם” פירושו כתוב משהו – אולי עשרת הדברות, אולי דברים חשובים אחרים.

חז״ל אמרו ש״טוטפות” פירושו ארבע (טט = שתיים בקטפי, פס = שתיים באפריקי), וארבע הפרשיות הן דווקא ארבע הפרשיות שבהן מוזכרת מצות תפילין. אבל זה לא מוכרח – מדוע דווקא לכתוב את הפרשיות שבהן מוזכרים תפילין? אפשר היה ללמוד אחרת. זוהי מסורה – כך קיבלו החכמים. הרמב״ם אינו מביא את המקור כאן – הוא אינו נכנס לדרשה של “טוטפות” או “וכתבתם” בהקשר זה.

[סטייה: צדוקים ותפיליהם] צדוקים כתבו דברים אחרים בתפיליהם. הרשב״ם העלה בתורה שתפילין יכולים להיות קמיע (amulet), והצדוקים כנראה סברו שאפשר לכתוב מה שרוצים. הרמב״ם אינו מודאג מכך.

ה. “ונקראין תפילין” – מדוע נקראים תפילין? דיון רחב

הרמב״ם אומר רק “ונקראין תפילין” אבל אינו נותן הסבר אטימולוגי. התירוץ על יסוד הרדב״ז: דברים שהם פשוטים וידועים לכל, הרמב״ם אינו נכנס להסבירם.

הבעיה עם המילה “טוטפות” בתורה: בתורה כתוב “והיו לטוטפות בין עיניך”. המילה “טוטפות” היא למעשה בלתי מובנת – אף אחד לא יודע מה היא אומרת. “טוטפות” היא אחת המילים שמופיעות נדיר מאוד בתנ״ך (הרב שרגא פרנק כתב ספר עם כל המילים שמופיעות רק פעם אחת בכל התנ״ך). מכיוון שאין הזדמנות אחרת בתנ״ך שבה המילה משמשת, אי אפשר להבין אותה מהקשר.

תרגום אונקלוס מתרגם “טוטפות” כ״תפילין”. אבל זה לא באמת תרגום – זה רק “מחלוקת בין שם לשם”: בלשון התורה זה נקרא “טוטפות”, בלשון חכמים זה נקרא “תפילין”. התרגום אומר לך מהו החפץ (כי אתה כבר יודע מהם תפילין), אבל הוא לא מסביר את המילה עצמה.

פירוש הטור – מלשון “פלילים”: הטור טוען ש״תפילין” הוא מלשון “פלילים” (כמו “ונתנו בפלילים”) – משפט, ויכוח, שיחה כלפי מעלה עם הקב״ה, כמו “תפילה”. תפילין הוא מלשון “אות” – ראיה, עדות ש״שם ה׳ נקרא עליך”.

הפירוש הפשוט יותר – תפילין פירושו “קמיע”: המילה “תפילין” הייתה בימים ההם השם ל״קמיע” – פיסת קלף עם משהו חשוב כתוב עליה, עטופה בעור, שאדם חובש על עצמו. התורה אומרת: קחו את הפרשיות המדברות על אמונה ויציאת מצרים, ועשו מהן “קמיע” כזה.

ראיה מתרגום השבעים (Septuagint): באנגלית אומרים “phylacteries” – זה בא מהמילה היוונית “phylakteria” שפירושה קמיע. שני התרגומים – אונקלוס (תפילין) ותרגום השבעים (phylakteria/קמיע) – מראים שבלשון הקודש עצמה אין דרך טובה להסביר את המילה.

מה פירוש “קמיע” בהקשר זה: “קמיע” לא בהכרח פירושו שמירה ממזיקים. קמיע יכול להיות דבר שאדם נושא כי הוא חשוב לו – סנטימנטלי, או כזיהוי. כמו אדם שנושא תמונה של אביו בארנק, או כמו השרשראות של החטופים, או מדבקות פגוש. “לזכרון בין עיניך” – זה שומר מלשכוח, זה מזכיר. בתורה עצמה לא רואים קמיעות אחרות מלבד טוטפות – המושג של קמיעות נפגש רק בחז״ל (מסכת שבת). אבל בחז״ל אכן מוצאים את הלשון “קמיע” על תפילין עצמם, מה שמאשר שהם הבינו שתפילין הם למעשה סוג כזה של דבר.

[סטייה: הרמב״ם עצמו אומר שאסור להשתמש בספר תורה כקמיע. המקובלים סוברים שלתפילין יש אכן היבט של שמירה, אבל הרמב״ם לא היה “שמח” מכך.]

ו. קשירה בשל יד לעומת של ראש

הרמב״ם מביא בשל יד את הלשון “וקשרתם לאות על ידך” – לשון קשירה (קשירה). אבל בשל ראש הוא לא מביא את לשון הקשירה. זה מתאים למציאות: של ראש מונח על הראש – הראש שטוח מספיק כדי להניח עליו – זה לא ממש “קשור” באותו אופן. בתורה עצמה כתוב בפרשה הראשונה “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך” – גם שם “אות” (סימן) ביד, ו״טוטפת” בראש, ללא לשון קשירה.

ז. “אפילו קוצו של אות אחת מעכבות” – מחלוקת ראשונים מהו “קוצו של יוד”

לשון הרמב״ם לעומת הגמרא: הרמב״ם כותב “קוצו של אות אחת” – אבל בגמרא כתוב “קוצו של יוד”. הרמב״ם כתב יותר כוללני – כל אות, לא רק יוד.

שיטת רש״י – הפירוש הפשוט: רש״י מבין ש״קוצו של יוד” פירושו הפינה הקטנה של היוד. ליוד יש שני חלקים: למעלה יש קו, ובצד ימין יורד קצת. אם עושים רק נקודה מלמעלה, לא יודעים שזה יוד – זה מעכב, זה לא יוד.

פירוש פשוט יותר – צורת האות: “קוצו של יוד” יכול לומר את ה״חדות/עגלגלות” של האות – ההבדל שעושה אות אחת שונה מאחרת. למשל: סמך וסופית-מם הם כמעט אותו דבר, רק ההבדל הוא העגלגלות. דלת וריש – ההבדל הוא רק שהריש עגולה יותר והדלת חדה יותר. זו לכאורה שיטת הרמב״ן.

שיטת רבינו תם – הקוץ משמאל ליוד: רבינו תם מחדש שליוד יש עוד חלק: בצד שמאל יורד “שערה” קטנה (כך עושים כל האשכנזים בכתבם). זהו “קוצו של יוד” שמעכב – חידוש בכתב.

שיטות אחרות: יש שמפרשים ש״קוץ” פירושו התגין (כתרים על אותיות מסוימות).

“קוצו של יוד” כביטוי: יוד היא האות הקטנה ביותר, ו״קוצו של יוד” פירושו “החלק הקטן ביותר של האות הקטנה ביותר” – כביטוי למשהו מינימלי. באנגלית גם אומרים “not one iota” – ו”iota” היא פשוט המילה היוונית ליוד.

הלכה א׳ (המשך) – שלימות במזוזה ובספר תורה

דברי הרמב״ם:

“וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן שמע והיה אם שמוע, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ – אינו תורה עד שישנם לכשיהיו בשלימות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת – פסול.”

פשט: אותה הלכה של שלימות שחלה בתפילין, חלה גם במזוזה ובספר תורה. בכל שלושתם הכתיבה צריכה להיות שלמה, ללא חסרון.

חידושים והסברות:

הבדל בין תפילין/מזוזה לספר תורה ב״קוצו של אות”: הבדל מעניין: בתפילין הרמב״ם אומר “אפילו קוצו של אות אחת”, במזוזה הוא אומר “אפילו חצי קוץ”, אבל בספר תורה הוא אומר רק “שחסר אפילו אות אחת” – הוא לא מזכיר “קוצו של אות”. אולי בספר תורה קצת פחות מחמיר, שקוץ חסר לא פוסל? יש מפרשים שלא מסכימים עם הבדל זה.

המקור לפסול בספר תורה שחסר אות אחת: הכסף משנה מתקשה למצוא את המקור – כי זה לא כתוב במפורש בגמרא. הוא מביא שאולי אפשר ללמוד זאת ממדרש (“אפילו ספר תורה חסר אות אחת”). אבל מאותו מדרש משמע שזו סברא פשוטה.

הלכה למעשה – אם מוצאים חסרון בבית הכנסת: הרמב״ם לכאורה אומר במפורש שספר תורה עם אות חסרה הוא פסול. אבל הב״ח טען: מכיוון שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות, אי אפשר לומר שזה פסול כשמוצאים חסר/יתר. גם השאגת אריה דן בעניין זה. סברת הב״ח: בגמרא כתוב רק “אי איכא חדא – פסול”, שמשמע רק כשיודעים בוודאות שחסר. הרמב״ם אבל בוודאי סבר שזה פסול.

הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, הלכה למשה מסיני

דברי הרמב״ם:

“עשרה דברים יש בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.”

פשט: יש עשר הלכות בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני, כולן מעכבות.

חידושים והסברות:

רשימת העשר של הרמב״ם – לא מהגמרא: הלשון “עשרה דברים” לא כתוב בגמרא. הרמב״ם עצמו הרכיב את הרשימה.

מה פירוש “הלכה למשה מסיני” בתפילין: לפי הקדמת הרמב״ם, הלכה למשה מסיני פירושה דבר שלא כתוב בתורה, אלא דבר שראו ומסרו מדור לדור. תפילין הוא דבר מעשי – הלכו לבית המדרש, ראו תפילין, יודעים שכך עשו מאז משה רבינו. לכן כמעט לא כתוב דבר במשנה על הלכות תפילין (רק שתיים-שלוש הלכות), כי זו הייתה ידיעה מעשית שכולם ראו.

– [סטייה: השוואה לאתרוג:] אתרוג הוא גם הלכה למשה מסיני (ש״פרי עץ הדר” פירושו אתרוג), אף על פי שיש דרשה על כך. אבל באתרוג, מכיוון שזה רק פעם בשנה, צריך יותר ראיות מפסוקים. בתפילין, שמניחים כל יום, זו הייתה מסורה חיה.

הלכה ג׳ (המשך) – שניים מהעשרה: דיו וקלף

דברי הרמב״ם:

“והרי הן: השניים שבעיקר כתיבתן – שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, ושיהיו כל הכתובים על הקלף.”

פשט: משתי ההלכות העשר שתיים נוגעות לכתיבה עצמה: (1) צריך לכתוב דווקא בדיו, (2) צריך לכתוב דווקא על קלף.

חידושים: השכל של שתי ההלכות הוא שתהיה כתיבה טובה – כתיבה יפה, ברורה, עמידה.

הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו (מתכון הדיו)

דברי הרמב״ם:

**”כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן, וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולוחצין אותו ודכין אותו עד שיהיה עשוי כעיגולין, ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, וכותב בו – שאם תרצה למחוק, ימחק. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי

עפצים וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק – כשר.”**

פשט: הרמב״ם נותן את המתכון לדיו: אוספים עשן של שמנים/זפת/שעווה, לשים אותו עם שרף העץ ומעט דבש, עושים כדורים קטנים עגולים, מייבשים אותו. בעת הכתיבה שורים אותו במי עפצים – שגורם לכך שאפשר למחוק אותו. זוהי מצווה מן המובחר. בדיעבד, עם מי עפצים וקלקנתוס (שעומד ולא נמחק) – גם כשר.

חידושים והסברות:

מדוע דווקא דיו שאפשר למחוק לכתחילה? הרמב״ם מביא את הטעם: “שאם תרצה למחוק, ימחק.” בסוטה כתוב “ומחה” – מוחקים את שם ה׳ במים. משם לומדים שהדיו הנכון לסת״ם צריך להיות כזה שאפשר למחוק.

דעת חז״ל על דיו של משה רבינו: חז״ל סברו שמשה רבינו עצמו השתמש במתכון הטוב ביותר לדיו. סברתם: משה רבינו בוודאי חשב את התורה מספיק כדי שלקח את הדיו הטוב ביותר.

המתכון הספציפי אינו מעכב: הסבר הרמב״ם הוא שגדר ההלכה אינו על המתכון הספציפי, אלא על כך שיהיה “דבר המתקיים” – דיו באיכות טובה. לכן סופרים כיום אינם משתמשים במתכון של הרמב״ם.

קושיית הרמב״ם על עצמו – מהי אפוא ההלכה למשה מסיני? אם המתכון הספציפי אינו מעכב, מה נשאר? תירוץ הרמב״ם: ההלכה למשה מסיני היא “שיהיו בצבעונים” – שצריך להיות שחור. “דיו” פירושו שחור. אם כותבים אפילו אות אחת בצבע אחר, או בזהב, זה פסול.

מדוע חז״ל לא אמרו פשוט “שחור”? המילה “דיו” מכילה שני היבטים: (א) צבע שחור, (ב) איכות טובה. כמשל: אם הולכים לחנות לקנות שחור – לא רוצים סתם שחור, רוצים שחור באיכות טובה.

הדיו התפתח במהלך השנים: הגמרא מציבה את השיטה הטובה ביותר של כתיבה שהייתה בזמן מסוים. זה לא אומר שדווקא משה רבינו השתמש באותו מתכון. העיקר הלכה למשה מסיני הוא שיש להשתמש בדיו טוב, חזק, שחור.

הלכה למעשה: לרמב״ם יש אריכות (בתשובה) על איך בדיוק לעשות את הדיו. אבל סופרים כיום כותבים ברוב המקרים לא עם המתכון הספציפי של הרמב״ם.

הלכה ה׳ – שלושה עורות: גויל, קלף, דוכסוסטוס

דברי הרמב״ם:

“שלשה עורות הן: גויל, קלף, ודוכסוסטוס. כיצד? מפשיטים את העור של בהמה או חיה, מעבירים את השער, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו – זהו הנקרא גויל. ואם לקחו עור אחר שעיבדוהו וחילקו אותו לשניים כמו שהעבדנין עושין – החלק שהוא מול השער נקרא קלף, והחלק העב והרע שהוא מול הבשר נקרא דוכסוסטוס.”

פשט: הרמב״ם מסביר את שלושת סוגי העורות:

גויל – כל העור לאחר העיבוד (עם מלח, קמח, עפצא), אבל לפני שחתכו אותו בעובי.

קלף – כשחותכים את העור המעובד בעובי (באמצע), החלק שהיה ליד השער (צד חיצוני).

דוכסוסטוס – החלק האחר, שהיה ליד הבשר (צד פנימי) – “עב ורע”.

חידושים והסברות:

“שלושה מיני עורות” – לא שלוש חיות שונות: זה עור אחד מבהמה אחת, רק שאפשר לעבד אותו בשלוש דרכים.

תהליך החיתוך בעובי: הרמב״ם מעיר שחיתוך של עור בעובי (באמצע) הוא טכניקה מסובכת – “כמו שהעבדנין עושין” – צריך לשאול את המומחים.

עפצא – קשר מעניין: עפצא (gall nuts) משמש גם בדיו וגם בעיבוד העור – “עפצא בעפצא.” לחומר יש תפקיד של כיווץ (צמצום) וחיזוק (חיזוק) את העור.

הלכה ו׳ – על איזה עור כותבים מה, ועל איזה צד

דברי הרמב״ם:

“הלכה למשה מסיני שיהו כותבין ספר תורה על הגויל, וכותבין במקום השער. תפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. מזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השער. כל הכותב בקלף במקום שער – פסול. כתב ספר תורה על הקלף – כשר, ולא נאה. אבל אם כתב על דוכסוסטוס – פסול. וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל – כשר.”

פשט: הלכה למשה מסיני:

ספר תורה – על גויל, בצד השער (חיצוני).

תפילין – על קלף, בצד הבשר (פנימי).

מזוזה – על דוכסוסטוס, בצד השער (חיצוני).

אם כותבים בצד ההפוך – פסול. בדיעבד: ספר תורה על קלף – כשר אבל לא נאה; ספר תורה על דוכסוסטוס – פסול. מזוזה על קלף או גויל – כשר.

חידושים והסברות:

דוכסוסטוס אינו איכות נמוכה יותר – זה דין של “צד”: אפשר היה לחשוב שדוכסוסטוס פסול לספר תורה כי זה חומר נחות יותר. אבל זה לא נכון, כי מזוזה צריכה דווקא על דוכסוסטוס! זה לא עניין של איכות, אלא דין של איזה צד כותבים.

ספר תורה על גויל – לוגיקה הפוכה? לכאורה היו חושבים להיפך: ספר תורה, שהוא גדול, יש לכתוב על עור דק יותר (קלף) כדי לחסוך, ותפילין שהם קטנים יש לקחת עור עבה יותר. אבל ההלכה למשה מסיני היא בדיוק הפוך.

איננו יודעים בדיוק את הטעם: זוהי גזירת הכתוב (הלכה למשה מסיני).

קלף בזמן הזה – למעשה נוהגים אחרת

חידושים והסברות:

רבינו מנוח מביא ששאלו את הרמב״ם עצמו על הבעיה שאף אחד לא יודע איך לעשות את העיבוד במי עפצים כראוי. תשובת הרמב״ם: כל עוד לא יודעים איך, אין לכתוב ספר תורה מזה. האשכול גם מביא שרבינו תם סבר שעפצים אינו מעכב למעשה.

כל ההבדל של קלף, גויל, דוכסוסטוס – אנחנו בכלל לא נוהגים כך בזמן הזה. כותבים הכל (תפילין, ספר תורה, מזוזות) על אותו סוג קלף. לא חותכים את העור לשני חלקים. לוקחים את הקלף הרגיל מהחנות, מגרדים אותו קצת, וכותבים ממקום הבשר.

נוסחאות שונות ברמב״ם – לפי גירסאות מסוימות יוצא שהקלף שלנו כיום אינו נכון. אבל הפוסקים כבר פסקו שהקלף שלנו קרוב יותר ל״קלף” מאשר ל״דוכסוסטוס”. הערוך השולחן גם מביא זאת.

התירוץ למנהג – השוואה לדיו: כמו שבדיו העיקר הוא שיהיה שחור – כך גם בקלף, העיקר הוא שיהיה יפה וטוב. אבל ההבדל: בדיו הרמב״ם אמר בבירור מה העיקר (שחור), אבל בקלף הוא אומר דווקא דוכסוסטוס, דווקא גויל, דווקא קלף – יותר מפורט.

בעל המאור אומר שהכל כשר, כל ההבדל הוא רק למצווה (לכתחילה). רבינו תם אמר שהקלף שלנו כיום יש לו דין “קלף” וכותבים אותו מצד הבשר.

“פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר” – כלל הרמב״ן: הלכה למשה מסיני בקלף לא עוברת דרך רשימות, אלא מסופר לסופר, מפה לפה.

דבר אחד הרמב״ם ברור: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה” – ספר תורה בצד הלא נכון הוא פסול.

הלכה – עור בהמה טהורה

דברי הרמב״ם:

“אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים. אפילו נבילות וטריפות שלהם – כשר.”

פשט: צריך לכתוב סת״ם רק על עור של מינים כשרים (טהורים) של בעלי חיים. לא צריך להיות בהמה ששוחטה – אפילו נבילות וטריפות כשרות, רק המין צריך להיות טהור.

חידושים:

דג טהור – לדג טהור אין את הבעיה של טומאה, אבל יש בעיה מעשית: עור של דג מלוכלך (חלקלק), אי אפשר לנקות ולעבד אותו כראוי. בעיבוד הוא מתפורר.

– [סטייה: עור תנין – איכות טובה, אבל תנין אינו טהור.]

הלכה – עיבוד לשמה

דברי הרמב״ם:

“עורות של ספר תורה וקלפי תפילין – צריך לעבד אותן לשמן. ואם עיבדן שלא לשמן – פסול. לפיכך אם עיבדן הגוי – פסולין, אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין – פסול, שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. אבל מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.”

פשט: עיבוד הקלף לספר תורה ותפילין צריך להיות לשמה. גוי לא יכול לעשות זאת, כי אפילו אם אומרים לו למה, הוא עושה זאת על דעת עצמו. מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.

חידושים והסברות:

“על דעת עצמו הוא עושה” – יסוד הרמב״ם: לגוי אין את המושג של לעשות עבור אחר. הוא עושה הכל לעצמו. הוא לא מבין להשפיל את עצמו, אין לו בדעתו את השכינה הקדושה, אין לו יראת שמים. אפילו אם הוא יודע שהוא עושה זאת לתפילין – הוא עושה זאת כי הוא רוצה, לא כי הוא מכוון לשמה.

הבדל בין גוי לפועל יהודי: גם פועל יהודי חושב על כספו! התירוץ: זו לא הנקודה של הכסף. יהודי מבין את המושג של לעשות עבור אחר, גוי לא מבין זאת. יהודי – אפילו לא דתי – גם עושה “עבור ספר תורה.”

חרש שוטה וקטן – עומד על גביו: הרמב״ם מביא בהלכות גיטין שחרש שוטה וקטן, כשמישהו עומד מעליו – כשר, כי הוא עושה “על דעת העושה”. אבל גוי לא עושה על דעת העושה.

מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה – מדוע? תשובת הרמב״ם: כתוב בגמרא בספר תורה ותפילין, ולא כתוב במזוזה! מזוזה היא חובת הבית – זו לא חובת הגברא כמו ספר תורה ותפילין. אדם אין לו חיוב לעשות מזוזה – יש לו רק חיוב להניח מזוזה אם יש לו דלת. כמו ציצית – אינך מחויב להיות לך בגד, אבל אם יש לך אחד, אתה מחויב.

הסבר חדש של הרמב״ם לעיבוד לשמה (מתשובה): הרמב״ם אומר: “כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה” – כדי שיהיה זריז בעיבוד ויעשה אותה יפה. זהו חידוש גדול: אפשר היה לחשוב שעיבוד לשמה הוא משהו של קדושה, אבל הרמב״ם אומר שזה דבר מעשי – שידע למה הוא עושה זאת, כדי שיעשה זאת טוב!

החידוש הגדול – מה פירוש “לשמה”: כשהרמב״ם אומר שצריך לעשות את המצווה “לשמה”, הוא לא מתכוון לכוונה מיסטית, אלא שיעשו עבודה טובה – שיעשו זאת ברצינות, שיוודאו שזה כשר, שיעשו זאת באיכות. המשל: כשכותבים על מאפיית מצות “לשם מצת מצווה”, לא מתכוונים רק “אני מחזיק בדעתי”, אלא “אני עושה כאן דבר רציני, אני מוודא שאין כאן חמץ”. בעיבוד העור ספציפית: מישהו עושה עבודה חלשה – זה מתפורר אחרי שנתיים. מישהו עושה עבודה טובה – זה מחזיק מאה שנה. זהו פירוש לשמה לפי תשובת הרמב״ם.

קושיה: גוי יכול גם לעשות עבודה טובה: אם לשמה פירושו רק “עבודה טובה”, מדוע גוי יהיה פסול? התירוץ: “לשמה” פירושו לא רק איכות טכנית, אלא גם הרצינות של “אני עושה כאן למצווה” – שלגוי אין.

הלכה ו׳ – שרטוט (שרטוט שורות)

דברי הרמב״ם:

“הלכה למשה מסיני: אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט. תפילין אינן צריכין שרטוט.”

פשט: ספר תורה ומזוזה צריך שרטוט – עושים קווים ישרים עם סרגל על הקלף לפני הכתיבה. תפילין אינן צריכות שרטוט.

חידושים והסברות:

הטעם לשרטוט – עבור הקורא, לא רק עבור הכותב: שרטוט הוא לא רק כדי שהסופר יכתוב ישר, אלא זה עוזר יותר לקורא מאשר לכותב. זה עוזר לקורא לעקוב אחר השורה, במיוחד כשזה כתוב קטן. זהו “לנוי קריאה”.

מדוע תפילין אינן צריכות שרטוט: ספר תורה קוראים – צריך לדעת לקרוא אותו טוב. מזוזה – גם כן, אפשר לראות אותה, אפשר לקרוא אותה (רבי יחיאל מאיר טוען שצריך להשאיר את המזוזה פתוחה, שאפשר יהיה לקרוא אותה). אבל תפילין סגורות מאוד – לא פותחים אותן, לא מסתכלים פנימה. כמו שקמיעות היו כתובות סתם (בלי שרטוט), כי לא פתחו אותן.

דעה אחרת: יש שטוענים שמזוזה צריך לבדוק (בודק להיות), לכן צריך שרטוט (כי יקראו אותה בבדיקה). משא״כ תפילין – לא בודקים אותן כל כך לעתים קרובות.

הלכה ז׳ – כתיבה שלא מן הכתב (בעל פה)

דברי הרמב״ם:

“מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב, שהכל גורסין פרשה זו. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.”

פשט: תפילין ומזוזות מותר לכתוב בעל פה (בלי להסתכל בספר), כי כולם יודעים היטב את הפרשיות. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת בלי להסתכל בכתב.

חידושים והסברות:

מה פירוש “שהכל גורסין פרשה זו”? האם הוא מתכוון שכל היהודים אומרים את הפרשיות (שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך), או שהוא מתכוון שכל הסופרים יודעים אותן? המנהג הוא לומר את הפרשיות כל יום (זה כתוב בסידור), אבל זה לא הלכה – זה מנהג. נראה שכאן המקור לאותו מנהג.

סברא מעשית: סופר כותב מאות תפילין ומזוזות – הוא כבר יודע את ארבע הפרשיות בעל פה. אבל ספר תורה לוקח כמה שנים לכתוב – לא פשוט שסופר יודע את כל התורה כולה רק כי כתב עשרה ספרי תורה.

רבנו יונה – ספר תורה היא גזירה, לא רק חשש טעות: רבנו יונה אומר בבירור: אפילו אם אתה גאון עצום שיודע את כל התורה, אסור לכתוב ספר תורה שלא מן הכתב – כי אף אחד לא יודע אותה (זו גזירה). הסיבה: שהתורה תישאר טהורה ומדויקת. משא״כ תפילין – אם אתה תלמיד חכם, יש הקלה, כי אנשים באמת יכולים לדעת זאת.

הבדל תפילין לגבי מזוזה (רבנו יונה): בדרך כלל לא מסתכלים בתפילין (הן סגורות), אבל מזוזות אפשר לראות. אין מצווה לפתוח (לפתוח) את התפילין.

הלכה – ספר תורה, תפילין, מזוזות שנכתבו על ידי פסולים

דברי הרמב״ם:

“אם כתבן מין – ישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד (לעבודה זרה), או מוסר, או עבד, או אשה, או קטן – פסולים, וטעונים גניזה.”

פשט: כתיבת מין – שורפים (ישרפו). גוי, ישראל משומד, מוסר, עבד, אישה, קטן – פסולים, אבל צריך לגונזם (גניזה), לא לשרוף.

חידושים והסברות:

מין לעומת גוי – שני דינים שונים: יש שתי הלכות: (א) האם הכתיבה כשרה או פסולה, (ב) איך מתייחסים לכתבי הקודש – האם צריך גניזה או שריפה. במין – שורפים, כי הוא לא מקדש את השמות, הוא לא מאמין בכל העניין. בגוי – זה פסול אבל נותנים לו גניזה, כי הוא לא קיבל קדושה (הוא לא מחויב), אבל הוא גם לא חילל באופן אקטיבי.

מהו “ישראל משומד”? משומד פירושו כאן משומד לעבודה זרה – הוא הצהיר על עצמו כנוצרי או משהו דומה. הוא לא מין (מין הוא יותר גרוע – הוא מכחיש בעצם).

מין לעומת משומד – ההבדל: מין – שורפים. משומד – פסול, אבל גניזה. מין, כשהוא כותב את השם, הוא מתכוון למשהו דווקא הפוך (לשם עבודה זרה), או שלא סומכים עליו שעשה לשמה.

מוסר – מדוע הוא כמו גוי? מוסר (מי שמוסר את חברו ביד גויים) – הוא “כגוי”. מוסר הוא “לא יהודי” – זו מיתה בידי שמים.

עבד, אישה, קטן – מדוע פסולים? הם לא מחויבים במצווה. הכלל: צריך להיות מחויב בדבר כדי לכתוב סת״ם.

גניזה לעומת שריפה: במין, אם שורפים – זו קולא לגבי ההלכה הרגילה של שמירת כתבי הקודש. במין אומרים: זו מצווה לא להשאיר שום שם למעשה מין.

כשמוצאים ספרים אצל מין ולא יודעים מי כתב אותם: “ואין יודעין מי כתבו” – יגנזו, כי

מספק לא שורפים. מין יכול בעצמו לכתוב (למינים יש עניין דווקא לכתוב מזוזות ותפילין), אבל יכול להיות גם שמישהו אחר כתב אותם.

סברת הרמב״ם מדוע ספרי מין נשרפים: אצל מין השריפה היא גם “מעשה פוליטי” – רוצים לפרסם שאין לנו שום שייכות למינות. זה גם – הלכתית פסול וגם מעשה של הרחקה ממינות.

תקנה: לא לקנות סת״ם מגנבים גויים ביותר מהשווי

דברי הרמב״ם:

לא קונים ספרים, מזוזות, תפילין שנגנבו מגויים ביותר משוויים – “שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול.”

פשט: תקנה שלא משלמים יותר מהשווי עבור סת״ם גנובים.

חידושים:

היסוד – דומה לפדיון שבויים: אדם חושב שהוא עושה מצווה – הוא פודה ספרים קדושים מגויים. אבל ככל שמשלמים יותר, כך נותנים לגוי תמריץ לגנוב יותר. לכן גדרו שלא משלמים יותר מהשווי.

– לקנות סת״ם מגוי הוא בעצם כשר. הבעיה היא רק כשמשלמים יותר מכדי דמיהם.

הלכה י״ג – ספר תורה שלא נכתב לפי ההלכות: פסול בדיעבד

דברי הרמב״ם:

“אם כתבו תורה על עור בהמה טמאה, או על גבי עור שלא עיבדו, או עור שעיבדו שלא לשמה – הרי אלו פסולים.”

פשט: כל ההלכות הללו (עור בהמה טהורה, עיבוד, לשמה) – אם לא עשו אותן, זה פסול אפילו בדיעבד.

חידושים:

מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת שוב? הרי הוא כבר אמר הכל קודם! התירוץ: קודם הוא למד מה צריך לעשות לכתחילה. כאן הוא לומד שבדיעבד זה גם פסול. אפשר היה לחשוב שבדיעבד אולי יש לזה קדושת ספר תורה – בא הרמב״ם ואומר: לא, הרי אלו פסולים.

שרטוט לא מוזכר כאן בין הפסולים, למרות ששרטוט הוא גם הלכה למשה מסיני.

הלכה י״ג (המשך) – כוונה בכתיבת סת״ם והזכרת השם

דברי הרמב״ם:

“כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה – פסול. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו – פסול.”

פשט: אם הסופר לא היה לו כוונה בשעת כתיבה – פסול. אם כתב שם ה׳ בלי כוונה לשמו – פסול.

חידושים והסברות:

מה פירוש “לא היה לו כוונה”? – הגדרה פילוסופית: כוונה פירושה לא שהסופר צריך להיות מרוכז 100% על כל אות. סופר ששומע מוזיקה או רדיו בזמן הכתיבה – זה לא פסול מצד חסרון כוונה. זו יכולה להיות בעיה של כבוד השם, אבל זו הלכה נפרדת.

כוונה היא לא תוספת במוח שלך לראות מה נמצא שם. כוונה היא: כשמישהו שואל אותך “מה אתה עושה?”, זו התשובה. אם הסופר היה עונה “אני כותב ספר תורה” – יש לו כוונה. אם הוא לא היה יכול לענות – אין לו.

משל מעשי: בימים עברו סופר כתב הרבה דברים – שטרות, ספרים, פתקים. אם הוא לא יודע שהוא כותב ספר תורה, הוא מעתיק סתם פתקים מהקיר – זהו חסרון כוונה.

“כתב שם שלא לשמו” – מה פירוש זה? הסופר כותב א-ד-נ-י, והוא מתכוון “אדוני” במובן של “אדון” (אדם), הוא לא יודע שהוא כותב שם ה׳. הוא לא קידש את השם.

ההבדל בין כוונה לכבוד:

כוונה = הוא יודע מה הוא עושה, הוא כותב לשם ספר תורה / לשם קדושת השם. בלי זה – פסול.

כבוד שמים / רצינות = הוא צריך לכתוב בדרך ארץ, לא לשמוע מוזיקה, לא להפסיק לשטויות. בלי זה – לא פסול, אבל חסר בכבוד.

שני הדברים “משולבים” בשם ה׳ – גם דין כוונה (לשמה) וגם דין כבוד. אבל הם לא אותו דבר.

מותר להפסיק בין שמות: מותר להפסיק בין שם לשם – זה מראה שהדין של לא להפסיק הוא ספציפית בכתיבת השם עצמו, לא בין שמות.

מי שהפסיק לדבר עם מלך – לא פסול: אבל זה יכול ליצור סכנה שאחר כך ישכח שהוא כותב שם קודש.

[סטייה: כוונה בנהיגת מכונית – גם בנהיגה צריך “כוונה” (קשב), ואנשים עושים כל מיני דברים צדדיים. כוונה לא פירושה ריכוז אובססיבי, אלא מודעות למה שעושים.]

הלכות כבוד בכתיבת השם – דינים שונים

חידושים והסברות:

טבילת הקולמוס לכתוב את השם: לפני כתיבת שם ה׳, צריך תחילה לכתוב משהו אחר (מילה קודמת) כדי להכין, שהשם לא יהיה מטושטש. זהו דין של כבוד.

תולה אותה בין השיטות: כששכחו לכתוב את שם ה׳, מותר לכתוב אותו בין השורות עם קו שמראה לאן הוא שייך.

הבדל בין שם ה׳ לשאר תיבות בתליה: אי אפשר לעשות ספר תורה מכוער לגבי השם. אבל במילים רגילות – מותר לכתוב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה.

תולה אפילו אות אחת לעומת שוכח אפילו אות אחת: בתולה – מותר אפילו אות אחת. אבל בשוכח אפילו אות אחת – גונז מה שכתב וכותב אחרת.

כתיבה כסדרן – חקירה בספר תורה לעומת תפילין: הרבה מפרשים אומרים שכאן יש דין כתיבה כסדרן. אבל הרמב״ם לא אומר את אותה הלכה כאן. מכאן לוקחים אנשים שספר תורה לא צריך לכתוב כסדרן – זה בוודאי. השאלה היא האם תפילין צריך כן כסדרן.

כתיבת השם על מקום הגרוד או מקום המחק: כשגרדו או מחקו חלק מהקלף, מותר לכתוב שם את שם ה׳ – זו קולא.

הפיכת היריעה – כבוד ספר תורה: סופרים רוצים להפוך את היריעה שהצד הכתוב יהיה אל השולחן. ההלכה אומרת שאסור – זה לא כבוד. אלא פורס עליו בגד או כופלה – מכסים אותה בבד, או מקפלים אותה. החידוש: יש לה כבר קדושה אפילו באמצע הכתיבה – לא רק כשמשתמשים בה. כי כותבים אותה לשמה, יש לה כבר קדושה.

הלכה – נאמנות של סופר שאומר שלא כתב לשמה

דברי הרמב״ם:

“ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר ‘לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה׳ – אינו נאמן לפסלן. אבל הבא עליו בתחילה – לא ישלם לו.”

פשט: הוא לא נאמן לפסול את ספר התורה שלו, אבל לא משלמים לו.

חידושים והסברות:

מדוע הוא לא נאמן: סברת הרמב״ם: כשסופר אומר הצהרה כזו, הוא רוצה לגרום נזק למי שקנה אותה. הוא לא יודע שבאמת זה פוסל את כל ספר התורה – כי אי אפשר למחוק שם ה׳, וממילא אי אפשר לתקן אותו. הוא חושב שהוא יפסיד רק את הטרחה של כתיבת השמות. זו הלכה שלא כל אחד יודע, לכן לא מאמינים לו – הוא לא תופס את ההשלכות המלאות.

הבדל: כשהוא אומר שהעורות לא לשמה – אז הוא כן נאמן: בעורות (עיבוד הקלף) כל אחד יודע שבלי זה כל הדבר לא כשר. הוא יודע שהוא מפסיד את כל עבודתו, ממילא אי אפשר לומר שהוא לא מתכוון ברצינות. ההבדל: בכתיבת השמות לשמה – הוא לא יודע את ההשלכות המלאות, לכן לא נאמן; בעיבוד העורות – הוא יודע היטב מה הוא מפסיד, לכן כן נאמן.

הלכה – כתב אשורי וכתיבת ספר תורה ביוונית

דברי הרמב״ם:

“תפילין ומזוזות צריך לכתוב בכתב אשורי. אבל בספרים – לפי רבן שמעון בן גמליאל – לא התירו לכתבם אלא יוונית בלבד. אבל כבר נשתכחה יוונית מן העולם ונשתבשה. לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא בכתב אשורי.”

פשט: תפילין ומזוזות – רק כתב אשורי. ספר תורה – לפי רשב״ג התירו גם יוונית. אבל מכיוון שיוונית כבר לא ידועה כראוי, כותבים היום את כל שלושתם רק בכתב אשורי.

חידושים והסברות:

הלוגיקה של הרמב״ם מדוע יוונית הייתה מותרת: הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר: יוונית הייתה שפה יפה שיהודים ידעו היטב. ההוכחה היא התרגום של תלמי המלך (ספטואגינטה), ששבעים חכמים תרגמו. התרגום נעשה כל כך ידוע שיוונית הפכה אצל יהודים כמו שירה.

קושיה – יוונית עדיין קיימת: ביוון מדברים יוונית עד היום הזה! איך יכול הרמב״ם לומר “נשתכחה יוונית מן העולם”?

תירוץ: הרמב״ם מתכוון לא שאף אחד כבר לא יודע יוונית. כוונתו: ההיתר הוא רק על היוונית הנכונה – התרגום הספציפי של תלמי המלך. “נשתבשה” פירושו שהשפה השתנתה עם הזמן, ואי אפשר עוד להיות בטוחים שתרגום חדש תואם את התרגום המקורי. זו לא שאלה של ידיעת השפה, אלא שאלה של אותנטיות.

הרמב״ם לא ידע יוונית: הרמב״ם מעולם לא ידע יוונית. הוא לא ידע לקרוא אותיות יווניות, וכשמופיעה מילה יוונית במשנה, הוא מתרגם אותה לא נכון. ספר הערוך ידע יוונית, אבל הרמב״ם לא. זה לא חיסרון ברמב״ם.

העמדה העובדתית של הרמב״ם – שיוונית לא קיימת יותר – היא פשוט לא נכונה. אבל זה לא משנה להלכה למעשה.

“אין כותבין” לא פירושו “פסול”: הרמב״ם אומר “אין כותבין” – לא כותבים. הוא לא אומר את המילה “פסול”. הוא אומר מציאות – שאי אפשר לעשות זאת כי אין לנו את השפה – לא תנאי הלכתי.

אין תנאי של הבנה: אין תנאי שצריך להבין את שפת ספר התורה.

הלכה – שלימות האותיות: מוקף גויל

דברי הרמב״ם:

“וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.”

פשט: כל אות צריכה להיות מוקפת במקום ריק (גויל/אוויר) מכל ארבע הצדדים. אם אות נדבקת לאות אחרת, היא פסולה.

הלכה – תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש

דברי הרמב״ם:

“כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.”

פשט: אות שלא כתובה היטב – השיעור הוא: לוקחים ילד שאינו חכם מאוד ולא טיפש, ובודקים אם הוא יכול לזהות את האות.

חידושים:

מדוע דווקא לא חכם ולא טיפש: חכם – הוא כבר יודע את הפסוק, הוא כבר יודע מה צריך להיות שם, אז הוא “יקרא” את האות אפילו אם היא לא כתובה היטב (הוא קורא מהזיכרון). טיפש – הוא לא יכול לקרוא כלום. צריך ילד שקורא באמת על האבן – הוא קורא כל אות ספציפית, לא את המילה.

[סטייה: כמו לגבי אכילה, אם כלב אוכל את זה עדיין, זה עדיין נקרא אוכל – כך גם כאן: אם ילד (הבנה אנושית מינימלית) עדיין יכול לקרוא את זה, זו עדיין אות.]

הלכה – צורת האותיות: יוד לא תדמה לוו

דברי הרמב״ם:

“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היוד לווו.”

חידושים:

– מהרמב״ם רואים שההבדל בין יוד לוו הוא לא לפי שיטת הבית יוסף (שאומר הלכות על צורת האותיות עם קוצים). הרמב״ם מדבר פשוט על הגודל – יוד לא תיראה כמו וו.

הלכה – נקב (חור) בקלף

דברי הרמב״ם:

“לא יכתוב על נקב כלל. וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר. אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו.”

פשט: לא לכתוב במקום שיש חור בקלף. קל וחומר חור שהדיו עובר דרכו. אפילו סדק קטן למטה – לא לכתוב שם.

חידושים:

“אין הנקב מפסיק הכתב כלל” – אבל לכתחילה לא: נקב לא גורם לכתב להיות פסול, אבל לכתחילה לא לכתוב על נקב.

עור עוף – לכתחילה לא: לכתחילה לא לכתוב על עור של עוף, כי לרוב יש בו חורים קטנים – מהמקום שבו היו הנוצות.

הלכה – נקב לאחר שכבר כתבו (בדיעבד)

דברי הרמב״ם:

“נקב בעור אחר שנכתב – אם נקב בתוך האות, כגון תוך הא או תוך מם – כשרה. אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה – והוא שלא תדמה ליוד – אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה.”

פשט: אם לאחר שכבר כתבו, נעשה חור באמצע אות כמו הא או מם (שיש בהם ממילא מקום ריק באמצע) – כשר. אבל אם החור חתך חלק מהאות – כשר רק אם נשאר מספיק שזה לא נראה כמו יוד.

חידושים:

הבדל בין לכתחילה (לפני הכתיבה) ובדיעבד (אחרי הכתיבה): לכתחילה – לא לכתוב איפה שיש חור. בדיעבד – אם נעשה חור אחרי הכתיבה, תלוי איפה החור.

שאלה מעשית: חלק נקרע באמצע שורה בתורה ישנה – זה לא “נקב בתוך האות”, זה קריעה (קרע). זה נשאר כשאלה פתוחה למעשה.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה ופרק א׳

הקדמה: מדוע תפילין קודם ספר תורה?

רבותי, אנו לומדים עם הרמב״ם הקדוש, אנו מתחילים היום דבר חדש. עד עכשיו למדנו על מה שאומרים, עכשיו נלך ללמוד על מה שכותבים, או מה שמניחים על הראש או על הקיר.

הלכות סת״ם, תפילין מזוזה וספר תורה. לא סת״ם, כי סת״ם הוא ספר תורה, תפילין, מזוזה. כאן כתוב קודם תפילין, תמ״ס, תפילין, מזוזה, ספר תורה.

ר׳ יצחק שאל מדוע הוא מתחיל עם תפילין, מזוזה, ואחר כך ספר תורה. אמרתי שתפילין מאוד מחובר לתפילה, זה דבר שעושים כל יום. כתוב בחז״ל, שהרמב״ם מביא זאת מאוחר יותר, שצריך לקרוא קריאת שמע כשיש תפילין, וכן הלאה.

כן, יש חומרות מסוימות בתפילין יותר מספר תורה. יש גם חומרות בספר תורה יותר מתפילין. לכאורה, אני לא יודע אם זה הולך לפי סדר הקדושה, לא יותר קדוש תפילין מספר תורה.

לכאורה התירוץ הוא מה שאתה אומר, כי ספר אהבה, שאמרת טוב יותר קודם, ספר אהבה הוא מצוות שאומרים כל יום. מצוות תפילין היא לא ממש מצוה של כל יום, זו מצוה שקוראים ממנה, מצוה כללית לכתוב, אבל לא ממש מצוה של כל יום. או כל יום, אבל ספר תורה יש לו קשר לציבור, ותפילין יש לו קשר ליחיד.

סטייה: מצוות כתיבת ספר תורה והנדבן שלנו

טוב, זו מצוה, אנו הולכים ללמוד על מצוות כתיבת תורה, זה גם עולה כסף. גם ללמוד את התורה עולה כסף. ממילא, אנו מדברים על הנדבן שלנו, הרב ר׳ יואל, המכון כולם, שהוא מקיים את מצוות כתיבת ספר תורה על ידי שהוא קונה לנו ספרים, והוא קונה את… אני לא יודע איך קוראים לספר, וידאו, יש לזה איזה דין כתיבה, כי זה נכתב במחשב. יש לזה אותו ענין, ומזכה רבים. לא חלילה, הלכה אי אפשר לקבל מכאן, אבל לברך ולעודד זה בטח טוב.

מנין המצוות: חמש מצוות עשה

כן, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הרמב״ם מונה, יש בכללן, כמו שהרמב״ם הנצחי רוצה לקבוע את תרי״ג מצוות כפי שכבר הזכרנו, הוא אומר אילו מצוות יש בסך הכל בין שלושת סוגי המצוות, תפילין, מזוזה, וספר תורה.

אומר הרמב״ם, חמש.

– אחת, ללבוש תפילין על הראש.

– שתי מצוות עשה.

מעניין שבספר אהבה בדקתי פעם, אני לא זוכר את כולן, כמעט אין מצוות לא תעשה, אני זוכר אולי יש כמה לא תעשה בספר אהבה הזה.

אה, זה מה שאתה לא רואה מאהבה. טוב מאוד. אהבה היא מה שעושים כן, לא מה שלא עושים. שערות היא מה שלא עושים. כאן יש לנו רק רשימה, כן. שמונה מצוות עשה, אחת עשרה מצוות עשה, זה כל המעשה. כן, טוב מאוד. אוקיי, טוב מאוד, זו באמת החלוקה של אהבה.

תפילין – שתי מצוות נפרדות

טוב מאוד. יש את מצוות תפילין, שתי מצוות נפרדות, על ראש ועל יד. טוב מאוד. איך שתיהן ביחד, זה מאוד מעניין, הרמב״ם מראה זאת, הסתכלתי בספר המצוות קודם, יש לו דרך אחרת, שכתוב בגמרא שתפילין אין מעכבי זה את זה, במנחות, כתוב שם תפילין של ראש אינו מעכב את של יד.

אומרת הגמרא פשוט, כי אחת היא מצוה אחת וזו מצוה שנייה. אומר הרמב״ם, אתה רואה שאלו שתי מצוות נפרדות. מה השאלה? נכון, צריך להניח שתיהן ביחד, אבל שתיהן שתי מצוות. לכן אנו עושים שתי ברכות, ורואים מה הרמב״ם אומר אבל.

מזוזה

כן. אחר כך, המצוה הבאה היא מצוות מזוזה, לקבוע מזוזה בפתחי השערים, להניח מזוזה. אומרים שהמצוה היא להניח את הכתב על המזוזה של פתחי השערים, כי מזוזה פירושה משקוף. כן, בתורה זה פירושו המשקוף. מזוזה הפכה לשם נרדף לקמיע, לתפילין בעצם. זה להניח תפילין על הראש ועל דלת הבית. אבל קוראים לזה לקבוע מזוזה, זה מעניין. בפתחי השערים. טוב מאוד, זו מצוות עשיית מזוזה.

ספר תורה – שתי מצוות

אחר כך יש שתי מצוות של ספר תורה, מצוה אחת, לכתוב כל איש ספר תורה, שתי מצוות של כתיבת ספר תורה, וזה שכל יהודי יכתוב ספר תורה לעצמו, מצוות כתיבת ספר תורה. ואחר כך למלך יש מצוה מיוחדת שיכתוב ספר תורה שני.

בדרך כלל לאדם שיש לו רק מצוה של תורה אחת, אם הוא כותב עוד אחד, הוא קיים שוב את אותה מצוה, אולי לא קיים מצוה חדשה. אבל למלך יש מצוה חדשה שיכתוב ספר שני. כן, כביכול יוצא שיש לו שני ספרי תורה. אבל סוף כל סוף אין מצוה אחת שהמלך יעשה שתי תורות. יש לו מצוה כמו כל יהודי. עכשיו כשהוא מלך יש לו עוד מצוה לכתוב עוד תורה.

כך אני גם חושב, שאם הוא עדיין לא קיים, נניח הוא נעשה מלך בצעירותו, הוא עדיין לא קנה את ספר התורה, הוא צריך לעשות אחד, אחד, ובזה הוא עדיין לא יוצא בספר שני למלך.

המכנה המשותף: מה מחבר תפילין, מזוזה, וספר תורה?

טוב מאוד. אצלנו רצינו לעמוד על ההקדמה, וכבר למדנו זאת כמה פעמים, למעשה, כבר אמרנו שההלכות, אה, בספר אהבה, הלכות עבודה זרה, למשל, הן הלכות גם תפילה, ברכות, קנינים. תפילה, ברכות, קנינים הן שתי מצוות נפרדות. הרמב״ם חיבר אותן למסכת אחת, ואמרנו את הסברא. אמרנו שזה נושא אחד או סובייקט אחד, תפילה, ברכות, קנינים הם כל הדברים שעושים בבית המדרש, כך בסדר.

וגם כאן, החיבור של כל הדברים הוא שכל הדברים שכותבים, כותבים חלקים מהתורה, או את כל התורה. היה פלא מדוע הוא רצה לכתוב זאת, מאחר שהרמב״ם כתב הלכות כתיבת ספר תורה.

אה, טוב מאוד, מה שרציתי לומר. הטעם הוא כי המכנה המשותף של כל שלושתן הוא שהן צריכות להיות כתובות אצל סופר סת״ם.

המבנה הפנימי של ההלכות

אבל למעשה פנימה זה פחות או יותר חמשת הפרקים הראשונים, כמו שאמרו? חמשת הפרקים הראשונים הם הלכות תפילין, אחר כך הולך מו׳-ז׳ הם הלכות מזוזה, אחר כך מפרק ז׳ והלאה הם הלכות ספר תורה.

אבל ההתחלה היא בעצם הלכות כלליות. הוא הולך לומר קצת, הוא הולך להתחיל עם תפילין בפרק א׳, אבל הוא הולך לומר כמו שאתה אומר, הלכות של כתיבה, שחלק הלכות שונות במזוזה ובספר תורה, אבל יש טבעת, הוא אומר הכל בבת אחת. מה פירוש סופר סת״ם? כתב אשורית, שרטוט.

פרק א׳, הלכה א׳: ארבע הפרשיות של תפילין

מדוע הרמב״ם לא מתחיל בהקדמה?

אומר הרמב״ם כך, הוא מתחיל עם… קודם הולכים ללמוד מה כותבים בתפילין. אה, מה כותבים בתפילין ומה כותבים במזוזה. ומכאן הולכת ההלכה, שהוא הולך לומר, אה, יש לך, כתבת טוב.

שתי ההלכות הראשונות כאן יהיו כך: יש תפילין, מזוזה, ספר תורה, כולם כתובים חלקים מהתורה. ספר תורה הוא הכל, תפילין ארבע פרשיות, מזוזה שתי פרשיות. והוא הולך עכשיו לומר אילו דברים הם.

המשנה אומרת לנו שתפילין יש בהם ארבע פרשיות, והרמב״ם הולך ישר פנימה. הוא רוצה לומר שממילא כשכותבים זאת צריך שיהיה הכל. זו העיקר הלכה שהוא אומר כאן, בין במזוזה, בין בתפילין, בין בספר תורה, אפילו אות אחת מעכבת, צריך להיות בשלמות ארבע הפרשיות. זו אותה הלכה לכל שלושת הדברים, רק כל אחד לפי ענינו מה שהוא, צריך לומר מה הוא ושצריך להיות הכל. זו ההלכה.

הרבה פעמים הרמב״ם מתחיל עם הקדמה קטנה, כמו למשל הוא התחיל הלכות תפילה, נחלת אבות וזכות אבות, והאחרים. הוא לא אומר לנו כאן שהתורה אומרת לנו להניח תפילין, וחז״ל אומרים לנו שתפילין הם ארבע פרשיות. הוא קופץ ישר לאיזה שלב שני. הוא בכלל לא מתחיל עם הקדמה כזו כמו שאתה אומר, ארבע הפרשיות שיש להן הקדמה היסטורית כל כך יפה, אבל בדרך כלל ברוב ההלכות האחרות הוא מתחיל עם מצוות עשה כך, כאן הוא לא מתחיל.

דיון: הפרקים הראשונים כהקדמה

אבל יכול להיות, אני חושב עכשיו אולי, שבאופן מסוים זה כן הגיוני כאן, כי ארבע הפרשיות הן איפה שכתוב להניח תפילין. כן, אבל הוא הולך לומר מאוחר יותר שזו מצוה להניח תפילין, אבל אתה צריך קודם לדעת מה זה תפילין לפני שאתה יכול להניח אותן.

אז באופן מסוים, הפרק הוא ההקדמה, או שני הפרקים הראשונים, עד שהוא הולך בפרק ג׳ אני חושב, או פרק ד׳, רק בפרק ד׳ הולך לעמוד… אני זוכר גם בהלכות סוכה למשל הוא גם מתחיל כך. אה, סוכה. אתה צריך קודם לדעת ממה מותר לעשות סוכה, ואחר כך אתה יכול לדבר על לשבת בסוכה. נכון, לא על לשבת, על לישב בסוכה. לשבת בסוכה, או… לשבת בסוכה. כתוב קודם מאילו חומרים אפשר לעשות סוכה.

קודם, מה זו סוכה? טכנית יש גם כאן הלכות, אתה יכול לומר שזו מצוה לשבת בסוכה, ומהי סוכה כשרה. אבל הרמב״ם חושב כאילו, אתה צריך קודם להיות לך סוכה, ואחר כך כשיש לך סוכה אתה יכול לשבת בה, ההלכות של ישיבה.

אז הוא אומר כאן, קודם צריך להיות לך תפילין, אתה יודע מה זה תפילין, הוא הולך לומר לך מתי מניחים אותן, מה עושים איתן. אז אולי לפי זה זה דווקא כן הגיוני, אתה יכול לומר שזו ההקדמה.

הוא לא התחיל סתם לומר הלכות כתיבת ספר תורה, הוא התחיל לומר מהו ספר תורה. כי במילים אחרות, באיזו מצוה נמצאת ההלכה? אין מצוה, אלו התנאים של החפצא דקדושה. מה עושה תפילין כשרים?

נכון, אבל הרמב״ם גם לא מונה דבר בסיסי כזה שזו הלכה למשה מסיני שתפילין צריכים להיות בהם ארבע הפרשיות.

איי, הוא הולך לומר. אה, כי זה… זה… להביא מקור, איך יודעים שצריך לכתוב את הפרשיות?

דיון: המקור לארבע הפרשיות

כתוב בתורה בכלל שיש ארבע פרשיות? כתוב במשנה, כתוב כן, ארבע הפרשיות. על ארבע הפרשיות כתוב “וכתבתם אותם על מזוזות ביתך ובשעריך”. כתוב “וכתבתם” פירושו הוא מדבר על עצמו, “וכתבתם” את הדבר שאני מדבר עכשיו, את החלק, את הפרשה תכתוב.

כן, הרמב״ם לא מביא זאת כאן, אולי מאוחר יותר הוא מביא זאת, כן, על זה. הוא בכלל לא מביא את… איך ה… אוקיי. אבל אתה צריך לזכור, הפרק אפילו לא מדבר על זה. אני מתכוון שקצת בפרק א׳ הוא מדבר על הפרשיות, בפרק ג׳ הוא מדבר על סדר הפרשיות. הוא אף פעם לא מביא את הנקודה שאתה אומר, הוא מדבר על זה בכלל. אבל הנושא של הפרק הוא לא באמת זה, אתה צודק, הסקופ קטן.

לא הצגת שמישהו הולך… היו אבל חכמים, אני יודע צדוקים שכתבו דברים אחרים בתפילין שלהם. אבל הרמב״ם נראה לא מודאג מזה.

כי הצדוקים כנראה סברו שתפילין פירושו קמיע, ואיזו קמיע פירושה שמניחים כל דבר.

לא לא, זה לא נכון. זה הרשב״ם העלה בתורה. הצדוקים בפועל והדברים כתבו פשוט דברים אחרים בתפילין שלהם. אז אני לא יודע, הם סברו שתפילין פירושו קמיע, ואיזו קמיע אפשר… לא כתוב, כן, הרמב״ם לא מדבר על זה.

לא כתוב בפסוק “וכתבתם פרשה זו”, כתוב “וכתבתם”. אני יכול לומר כתוב עשרת הדברות, אני יודע מה.

החכמים אמרו שטוטפות פירושו ארבע פרשיות, טט ופס, כן. הם אמרו שטוטפות פירושו ארבע פרשיות, והם אמרו אילו ארבע פרשיות. ארבע הפרשיות שבהן מוזכרת מצוות תפילין.

נכון, אבל זה לא דווקא. למה לכתוב את מצוות תפילין? אולי לכתוב סתם מצוות חשובות, אני יודע. אפשר היה ללמוד אחרת. זו המסורה, החכמים כך הבינו, כך קיבלו.

אבל הרמב״ם לא נכנס לזה, אתה צודק, הוא יכול היה לכתוב. אולי הרמב״ם לא היה מודאג. הרבה פעמים הרמב״ם מודאג שמישהו יאמר פירוש אחר. כאן נראה שזה הולך מהפירושים האחרים, הוא לא היה מודאג מזה.

אבל זה בטוח שהפרק לא מדבר על זה. הפרק מתאר מהם תפילין, מהי…

ארבע הפרשיות – לשון הרמב״ם

הוא אומר כך, “ארבע פרשיות אלו הן פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך שבספר שמות”, השבוע הוא והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ, יש שם אפיקורסים או אני יודע מה.

זה השבוע והיה כי יביאך מפרשת מה שמדבר על תפילין, פטר חמור, והדברים האלה. משמע, והיה אם שמוע, ארבע הפרשיות.

הן, הוא מונה אותן, הרמב״ם כאן מונה אותן לפי הסדר כפי שכתוב בתורה, נכון?

כן. קדש לי, כך לפי הסדר כפי שהוא

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ הלכה א׳ (המשך)

מדוע הרמב״ם לא כותב את מצוות תפילין?

דובר 1: כי, אתה יכול היית לומר לאו דווקא, למה לכתוב את מצוות תפילין? אולי לכתוב סתם מצוות חשובות. אני יודע, אפשר היה ללמוד אחרת, זו המסורה, החכמים כך הבינו, כך קיבלו. אבל הרמב״ם לא נכנס לזה.

דובר 2: אתה צודק, הוא יכול היה לכתוב.

דובר 1: אולי הרמב״ם לא היה מודאג, הרבה פעמים הרמב״ם מודאג שמישהו יאמר פירוש אחר. הוא לא מוציא שזה הולך מהפירושים האחרים, הוא לא היה מודאג מזה. אבל זה בטוח שהפרק לא מדבר על זה. הפרק מתאר מהם תפילין, מהי…

הלכה א׳: ארבע הפרשיות של תפילין

דברי הרמב״ם

דובר 1: הוא אומר כך: ארבע פרשיות אלו, שהן פרשת קדש לי, ופרשת והיה כי יביאך, שבסוף ספר שמות, ושמע, והיה אם שמוע.

דובר 2: ומבוכים, והיה כי יביאך, שמע, ווטאבר, הם היו להם בקיאות אחרת, או מילה אחרת.

דובר 1: זה והיה כי יביאך מפרשת בא, שמדבר על תפילין, פטר חמור, וכל הדברים האלה, ושמע והיה אם שמוע. ארבע הפרשיות, כן, הן… הוא מונה אותן, הרמב״ם כאן מונה אותן לפי הסדר כפי שהן עומדות בתורה, נכון?

דובר 2: כן, קדש לי, לפי הסדר כפי שהן עומדות.

דובר 1: כן, כן, מיד בפרק ג׳ נראה מהו הסדר שצריך להניח. אבל כאן פשוט הוא מונה אותן כפי שבא בתורה.

נכתבות בפני עצמן

דובר 1: הן שנכתבות בפני עצמן – הן נכתבות בנפרד, זה לא אומר שחותכים אותן מספר תורה כתוב או משהו.

ומקיפין אותן בעור – מקיפים אותן בעור.

ונקראין תפילין – לוקחים את ארבע הפרשיות, מכסים אותן בעור, מאוחר יותר הוא יאמר יותר מדויק איך מכסים אותן בעור, ונקראין תפילין. זה הפירוש תפילין. כלומר, זה נקרא תפילין.

דיון: מדוע נקרא תפילין?

הבעיה עם המילה “טוטפות”

דובר 1: חיפשנו מדוע נקרא תפילין, זה מאוד מעניין. הרמב״ם, שוב, אפילו אתה צודק, הרמב״ם היה צריך אולי להיכנס לזה. אולי התירוץ הוא כמו שדיברנו מהרדב״ז בהלכה הקודמת, שדברים שפשוטים שכל אחד עושה, כל אחד יודע, הרמב״ם לא נכנס לזה. אני לא יודע אם זה תירוץ טוב, אבל לא ראיתי עד עכשיו תירוץ טוב יותר.

אבל התייסרנו, בתורה כתוב “וקשרתם לאות” ו“והיו לטוטפות”. “אות” אתה יודע מה זה, סימן, אות, סימן. אבל “טוטפות” אף אחד לא יודע מה הפירוש. הגמרא אומרת, הפירוש של “טט” בכתפי, “פת” באפריקי, אני לא יודע מה הפירוש העברי. “טוטפות” כך נקרא הדבר, “טוטפות”, תרגם לי משהו.

והתרגום… כך נקרא דבר כזה טוטפות. היה צריך למצוא זאת עוד איפשהו את הטוטפות. איפשהו בכל מלחמת שלמה המלך הציגו כתר וטוטפותיו. אני לא יודע מה, אבל זה נפל בטעות פעם. לא נופל בטעות דבר כזה.

דובר 2: זה באמת, זה לא יכול להיות.

תרגום לעברית

דובר 1: זה לא מוזכר בשום מקום anyway. חיפשנו והרי ראינו שנופת צופים וטוטפות יש להם קשר, אבל זו לא הלשון, אלא זה דרך גימטריא. יש עוד כמה מילים. הרב שרגא פרנק כתב ספר, אני לא זוכר איך קוראים לו, עם כל המילים שמופיעות רק פעם אחת בכל התנ״ך, כמה מאות מילים שמופיעות רק פעם אחת. זה קורה, כי דווקא כאן אין הזדמנות אחרת להזכיר את הטוטפות, מה אעשה? מה אפשר לעשות עם זה? אין לך מילון.

התרגום אונקלוס – תפילין

דובר 1: אז מה אני מחפש כאן? אה, תפילין. כן, אז ראינו ש… אה, אה, בא התרגום. תראה אם אתה מניח… אתמול למדנו שצריך ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום, כי לא יודעים מה זה טוטפות. אז צריך לומר… עכשיו אתה יודע, לא שני דברים, כי גם לא יודע מה זה תפילין. התרגום מתכוון לומר שניהם תפילין, כי אתה רואה איך זה. התרגום כן הרגיע. התרגום אמר שאנחנו יודעים מה זה אומר טוטפות, ויש פשט שזה נקרא תפילין.

דובר 2: כן, אבל זה לא תרגום, זה רק עוד… זה רק מחלוקת בין שם לשם.

דובר 1: בתורה זה נקרא טוטפות, ובלשון חכמים, בדרשות של חכמים זה נקרא תפילין. ממילא הוא אומר לך מה זה. עכשיו אתה יודע מה זה כי אתה הולך לבית הכנסת, אבל אם היית גוי לא היית יודע מה זה.

אז ממילא עד היום הזה לא יודעים מה זה.

הטור – מלשון פלילים

דובר 1: הטור טוען שתפילין הוא מלשון פלילים, מלשון כמו משפט, “ונתנו בפלילים”, ויכוח כלפי מעלה עם הקב״ה, שיחה עם הקב״ה. כמו תפילה. תפילה מתאים כך, אבל לכאורה הוא הבין שטוטפות, או תפילין, הוא מלשון אות. כמו שכתוב “לאות”, ובתורה כתוב “אות”, אז זה כמו ראיה, זו ראיה ש“שם ה׳ נקרא עליך”, או שיש אלוקים, whatever. זה כמו ראיה, זה מביא ארגומנט לדבר. כן, בשבילו זה מלשון פלילים שזו ראיה, זה מלשון אות או עדות. כך הבין הטור.

הפשט הפשוט – תפילין פירושו קמיע

דובר 1: אחרים טוענים, כך נראה לנו פשט יותר פשוט, שהמילה תפילין, או תפילה, אחד נקרא תפילה ושניים תפילין, היה בזמנים הקדומים, כך קראו לכמו קמיע, דבר שעטוף בסוג כזה של דברים. זה שם לחפץ. רצו להזמין באמזון פיסת נייר קטנה שעטופה בחתיכת עור עבה, זה נקרא תפילין. והתורה אומרת שצריך לקחת את הפרשיות ולעשות מזה קמיע כזה.

נראה שהיה סוג של תופעה של קמיע, כמו שאדם לובש משהו, כמו שרואים בגמרא בהלכות שבת, לובשים משהו והולכים עם זה. וזה קיים עד היום הזה, אדם שיש לו דבר שחשוב לו, או שזה סנטימנטלי, או כי הוא מרגיש שזה שמירה. התורה אומרת, קחו את הפרשיות בתורה שמדברות על אמונה ועל יציאת מצרים, עשו מהם קמיע.

אז לכאורה זה התרגום.

ראיה מתרגום השבעים – phylacteries

דובר 1: גם באנגלית אומרים “phylacteries”, וזה בא מהיוונית, תרגום השבעים, שהם כתבו החכמים הגדולים על תפילין, הם כתבו “phylacteria”, שזה ביוונית, וביוונית phylacteria מתרגם קמיע. אז נראה שהתרגום הוא קמיע, ותפילין נראה גם מילה כזו.

אז נראה שהבאת שתי דוגמאות, אחת מאונקלוס ואחת מתרגום יווני, שאכן בלשון הקודש אכן אין דרך טובה להסביר מה זה, אבל מכניסים מילה משפה אחרת. אתה יודע כך לא יודע מה זה.

מה פירוש קמיע?

דובר 2: לא, אבל אתה רואה שיהודים לא אכלו הרבה את הקמיע, כי זה לא מובא הרבה, אנחנו לא נתקלים בזה בתורה.

דובר 1: אה, עוד קמיעות?

דובר 2: לא, זו הקמיע היהודית.

דובר 1: לא, הדבר היחיד שאנחנו נתקלים בו הוא במסכת שבת שם בחז״ל. אתה רואה שבתורה לא היו קמיעות אחרות מלבד הטוטפות.

מוצאים כן בחז״ל את הלשון קמיע, הפועל, הפועל קמיע, או השם קמיע, לפעמים על תפילין. אז רואים שהם הבינו שזה בעצם… במילים אחרות, זה אומר לנו כדי לענות על קושיה. הרבה פעמים יכול אדם לשאול קושיה שהתפילין הוא דבר מוזר, לומדים עור, מניחים נייר, זה לא נכנס בכלל, כי אנחנו לא רגילים בכלל לסוג כזה של דברים. למשל, ספר תורה כל אחד מבין, יש דבר כמו ספר, זה סוג של ספר, זה עשוי בדרך העתיקה וכו׳, כל אחד מבין. אבל תפילין, העולם לא יודע בכלל מה זה.

עכשיו גילינו שתפילין הוא קמיע. מה זה קמיע? לוקחים פיסת בד, כותבים בפנים דבר חשוב, מניחים את זה… זה כמו שהרבה אנשים יש להם בארנק תמונה של אביהם שכבר לא חי, כן? זה סוג של קמיע. קמיע לא אומר שזה שומר עליי ממזיקים, זה שומר עליי משכחה. זה שומר עליי מ… זה מביא לי זכרון, כן, “לזכרון בין עיניך”. יש אנשים שיש להם סוג מסוים של שרשרת, אני יודע מי יש לו מבני הערובה, ברוך השם הוא כבר יצא. משהו חשוב להם מאוד, זה דבר נורמלי, אנשים שמים היום מדבקות פגוש או כל מיני דרכים אחרות להזדהות. קמיע הוא או קמיע ממזיקים, או פשוט עדות שהם מזדהים עם הקב״ה והם מזדהים עם יהדות.

אבל לכן זה נקרא תפילין, כי תפילין הוא פשוט תרגום קמיע. סוג כזה של קמיע, אולי סוג כזה של קמיע שהעיקר לא להגנה. אבל המקובלים אומרים כן, אני מתכוון אולי הרמב״ם לא היה שמח שתפילין, למה נקרא שמם תפילין, כי כן, המקובלים אומרים כן חז״ל כך, כן, יש מקומות. אבל הרמב״ם אומר קודם שאסור להשתמש בספר תורה לקמיע. הוא הולך לומר למה זה כך, על זה.

מה עושים עם התפילין?

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה עושים עם זה? הרמב״ם לא אומר… כאן עושה הרמב״ם ממש הפתעה, הוא אומר, זה נקרא תפילין. זו לא הייתה המילה תפילין. תפילין הוא הקופסה עם הפרשיות. ומה עושים עם זה? מניחים את זה על הראש, “והיה לך לאות על ידך”, ו“וקשרתם לאות על ידך”, קושרים את זה סביב היד.

קשירה בשל יד לעומת של ראש

דובר 1: הרמב״ם לא אומר “וקשרתם על הראש”, אלא על היד הוא מביא את לשון קשירה. גם במצווה, שימו לב, “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. מעניין. וב״וקשרתם”, ב״וקשרתם” כתוב של יד. של ראש, של ראש של הראש מניחים את זה, זה לא קשור. מעניין. הראש מספיק שטוח, אפשר להניח את זה. זה עושה קשר. מעבירים את זה דרך רצועות, אבל הרצועות הרי לא העיקר תפילין, הרצועות הרי ה… זה חלק מהתפילין.

אבל כאן הוא לא מתכוון לומר את המצווה, איך המצווה היא. הוא מתכוון לומר שזה מה שתפילין הוא, דבר כזה שעושים את זה איתו.

אפילו קוצו של אות אחת מעכב

ההלכה

דובר 1: ההלכה שהוא רוצה לומר היא זו, שאפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.

מחלוקת ראשונים: מה זה “קוצו של יו״ד”?

דובר 1: אז כאן יש מעשה מעניין. הרמב״ם אומר את הלשון “קוצו של אות אחת”. עכשיו, בגמרא, הלשון של הגמרא היה “קוצו של יו״ד”. אפילו “קוצו של יו״ד”. יש מחלוקת גדולה בראשונים מה התרגום “קוצו של יו״ד”.

שיטת רש״י – הפשט הפשוט

דובר 1: פירושו פינה קטנה של יוד. כמו למשל יוד יש כמו שני חלקים, כן? בצד ימין יורד חתיכה קטנה, ומלמעלה יש קו. אז פשוטו של דבר, כמו שרש״י תרגם, שהקוץ פירושו החתיכה. אם תעשה רק נקודה מלמעלה, לא תדע שזה בכלל יוד, זה מעכב, זה לא יוד. זה התרגום הפשוט, קוצו של יוד.

פשט עוד יותר פשוט – צורת האות

דובר 1: ויש שרוצים לומר אפילו עוד יותר פשוט, שקוצו של יוד יכול לומר שפשוט הריבועיות שלו. במילים אחרות, יש אותיות, למשל ביוד, זה לא ממש כך, אבל סמ״ך עם מ״ם, מ״ם סופית עם סמ״ך זה אותו דבר, רק ההבדל הוא העגלגלות. או גם דל״ת עם רי״ש, אנחנו עושים דל״ת ואנחנו מוסיפים עוד חתיכה, אבל פעם הייתה גם שיטה שהדל״ת ורי״ש זה אותו דבר, רק הרי״ש עגולה יותר והדל״ת חדה. אז זה הקוץ, שזה חייב להיות, ולא שאתה יכול להתבלבל עם אות. אבל זה הפשט הפשוט אפילו קוץ אחד מעכב, וזה לכאורה הרמב״ן, שקוץ אחד פירושו פשוט החלק העליון.

שיטת רבינו תם – הקוץ שמאל

דובר 1: רבינו תם אבל סבר שזה לא נכון, כי בוודאי הוא סבר שזה פשוט, אפילו קוצו של יוד, בוודאי צריך להיות יוד, לא שום יוד. ממילא חידש רבינו תם שיוד יש עוד חתיכה, בצד שמאל עושים, כך עושים כל האשכנזים עושים כך, ביוד שלנו מניחים קצת, בספר תורה קצת יורד שערה קטנה כזו, וזה נקרא הקוצו של יוד שמעכב. בסוף, זאת אומרת בהתחלה זה מסיבי, יוד הולך, נראה כך, הולך, בצד שמאל, ליד ה… כן, יוצא משהו חתיכה.

יש אחרים שמתרגמים שקוץ פירושו התגין, אבל זה נקרא קוצו של רבינו תם, כי רבינו תם חידש יסוד חדש, חידוש בכתב, כי לא כתוב קוצו של יוד, כתוב משנה גיין קוצו של יוד.

פשט פשוט – יוד היא האות הקטנה ביותר

דובר 1: אה, פשוט, יש לי עוד פשט פשוט, אני רוצה להיזכר, אני נזכר. תסלחו לי שאני אומר כל כך הרבה דברים, נמשיך ללמוד הלאה. יוד היא האות הקטנה ביותר. לכן אומרים אפילו יוד, כי קוצו של יוד הוא הקטן מהקטנים. באנגלית גם יש ביטוי, אפילו “one iota”, אני לא יודע אם שמעתם פעם. “Iota” הוא פשוט יווני ליוד. שיוד ביוונית הוא “iota”. כותבים את זה קצת אחרת ביוונית, שחוקים פחות או יותר קו קטן, וזה פשוט אותו…

דובר 2: כתבת לאחרונה ספר שנקרא “קיצור שולחן ערוך” או מה?

דובר 1: לא, אני אומר לך סתם. לא כתבתי. אני אומר לך סתם דבר מעניין. קיצור שולחן ערוך ומנורת המאור זו אותה נקודה. זו ההלכה, שזה צריך להיות נכון.

טוב מאוד. אפילו אם חסרה אחת מהאותיות זה לא תורה, כי הדעה היא שזה צריך להיות כל הפרשיות.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): “קוצו של יוד”, עשרה דברים בתפילין, והלכות דיו וקלף

הלכה א׳ (המשך) – “קוצו של יוד” ו”one iota”

דובר 1: one iota, כן. iota הוא פשוט מילה יוונית ליוד. שיוד ביוונית הוא iota. זה אומר, כותבים את זה קצת אחרת ביוונית, זה גם פחות או יותר קו קטן, וזה פשוט אותה אות. יש ספר שנקרא “קיצור של יוד” או מה?

דובר 2: לא, אני אומר לך סתם, זה מעניין לראות. “קיצור של יוד” ו”one iota” זו אותה נקודה. זו הלכה, זה צריך להיות בשלמות. טוב מאוד. אפילו אם חסרה אחת מהאותיות זה לא תורה, כי זה צריך להיות מה שיש את כל ארבע הפרשיות, חייב להיות בשלמות.

הרמב״ם על מזוזה וספר תורה

דובר 2: הרמב״ם דרך אגב, אתה יודע שהכתיבה של ארבע פרשיות הוא לא אומר, הוא אומר ספר תורה שלם, אפילו אם חסרה אות אחת. רגע, בוא נראה, קודם בוא נראה. בקיצור, חיפשתי אותו. אותה הלכה בשניהם. וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן “שמע” ו״והיה אם שמוע”, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ, חסר אפילו זווית אחת, אינה כשרה עד שיהיו כולן בשלימות.

זאת אומרת אותה הלכה, כמו שמזוזה צריכה להיות כתובה בלי שום חיסרון, אותו דבר לגבי מזוזה ואותו דבר לגבי ספר תורה. אה, וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול. אבל ספר תורה הוא לא אומר אפילו “קוצו של אות”, מעניין. אולי ספר תורה הוא קצת פחות, יכול לחסור קוץ? יש אפילו מפרשים שלא מסכימים. רואים שהכסף משנה מתקשה, מה המקור של הרמב״ם שספר תורה שחסר אות אחת פסול? לא כתוב בפירוש בגמרא.

דיון: המקור של פסול בספר תורה שחסר אות אחת

דובר 1: הרמב״ם לקח את זה סתם מהגמרא.

דובר 2: כן כן, אבל זה מדרש, זה לא גמרא בהלכה. הוא מביא שאולי אפשר ללמוד משם, “אפילו ספר תורה חסר אות אחת”. אבל משם לומדים רק ש… זה כבר כתוב. מאותו מדרש משמע שהם סברו שזו סברא פשוטה, שזה יישאר כתיקונה.

דובר 1: אמת. אף אחד לא חולק שצריך לכתוב את כל האותיות בתורה.

דובר 2: השאלה היא, נעשית השאלה הלכה למעשה גם, אם הולכים לבית הכנסת ורואים שחסרה אות אחת, האם צריך להפסיק לקרוא את התורה. הרמב״ם לכאורה אומר בפירוש שזה פסול. יש בטח מפרשים, ראשונים ואחרונים אחרים שחולקים על הרמב״ם. אני חושב, ראיתי לאחרונה שיש תשובה מהב״ח, הוא גם טען שמאחר ואנחנו לא בקיאים בחסרות ויתרות, יש על זה גם שאגת אריה. ממילא, אם נמצא יוד שכתוב חסר ויתר… ומכיוון שלא יודעים בכל מקרה מה האמת, אז ממילא אי אפשר לומר שזה פסול. כמו שהב״ח טוען, הרי העיקר בגמרא כתוב רק “אי איכא חדא פסול”, משמע שלא. אז, אבל הרמב״ם בטח סבר שזה פסול. אבל לא ל… אבל אפילו הרמב״ם נראה שיש הבדל, שלא כל כך יודעים. לא יודעים.

אוקיי, עד כאן באופן כללי. עכשיו נלך ללמוד עוד הלכות של הכתיבה.

הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני

דובר 2: כן. אומר הרמב״ם, כן? זה כבר על תפילין ספציפית. כן, אבל מיד נראה שיש דברים שהם גם על ספרי תורה. “עשרה דברים יש בתפילין”, כמו שקראנו כמה הלכות אחורה, הוא עשה מספר, כל כך כל כך הלכות חשוב לזכור, עשר הלכות יש בתפילין. “כולן הלכה למשה מסיני”. אני מתכוון שהלשון “עשרה” כתובה בגמרא, או שהרמב״ם עשה את הרשימה?

דובר 1: לא כתוב, הוא עשה את זה בעצמו.

דובר 2: אוקיי. “כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.” אם עשו אחרת באחד מעשרת הדברים.

מה פירוש “הלכה למשה מסיני” בתפילין

דובר 2: כן, ואז אנחנו רואים שבתפילין יש דברים שהם הלכה למשה מסיני. והסיבה היא לכאורה, כי כמו שהרמב״ם הסביר בהקדמה שלו, הלכה למשה מסיני לא אומר שאין ראיה, זה אומר שזה דבר שלא כתוב, זה רק דבר שראו. ומסתבר שתפילין הוא דבר שהיה, ראו שצריך לעשות את זה כך, וממילא החכמים אמרו אילו חלקים ממה שהיה צריך להמשיך לעשות כך, אבל זה לא דבר שצריך לכתוב. כי כמו שלא כתוב במשנה כמעט על הלכות תפילין, כתוב רק ממש שתיים שלוש הלכות, כי תפילין, הולכים לבית המדרש, רואים תפילין, אז צריך לומר הלכה למשה מסיני, שיודעים שזה ממשה רבינו, הלכו עם תפילין כאלה, אז צריך לעשות כך.

דיגרסיה: השוואה לאתרוג

דובר 2: למשל, אתרוג, הלכות של אתרוג אפשר ללמוד מהפסוק, כי גם אתרוג, “הדר” הרמב״ם מסביר, זה דבר שבא מרחוק, הולכים להביא אותו, אז צריך ללמוד את זה מהפסוקים. אבל העצם שזה אתרוג, אומר היום הרמב״ם שזה הלכה למשה מסיני. זה דווקא כן יש דרשה על זה, אבל גם זה מעט, זה פעם בשנה, וזה יותר. אבל תפילין מניחים כל יום. אז מה הם עשרת הדברים, עשר ההלכות?

שניים מהעשרה: דיו וקלף

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: דיו ועורות

דובר 2: הוא לא הולך לומר את כל עשרת הדברים. שניים שבעיקר כתיבתן. שניים מהם נוגעים לכתיבה, אנחנו מדברים כאן בפרק, הפרק עוסק בכתיבה, כתיבת הפרשיות, וגם בכתיבה וברצועה לכסות בעור, כמו שאמרנו קודם, אנחנו מכסים את זה בעור, כתיבה היא שהרצועות יהיו קשורות ברצועה של עור. יש שמונה הלכות. אומר הרמב״ם, והרי הן השניים שבעיקר כתיבתן, אלו הן שתי ההלכות הנוגעות לכתיבת התפילין. אחת, שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, צריך לכתוב דווקא בדיו ולא באופן אחר של כתיבה. והשנייה, שיהיו כל הכתובים על הקלף, שיהיו כתובים על קלף ולא על… אומר הרמב״ם, אני הולך להסביר לך עכשיו בהלכות הבאות מה פירוש דיו ומה פירוש קלף.

הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו

דובר 2: כן? הוא אומר כאן, זה מאוד מעניין. כאן יש דברים טכניים שאני לא מספיק בקי לדעת בדיוק מה הוא מתכוון, נאמר מה שכתוב, ואם המנהג שונה שיעשו כמו שהמנהג, אני לא יודע. כיצד מעשה הדיו? מה הפשט? לכאורה השכל, אם רוצים לדבר על השכל בזה, השכל של כל הדברים האלה הוא פשוט שיהיה כתוב היטב. זה דיו יפה. מה זה דיו? אנחנו אומרים דיו פירושו דיו, אבל אתה רואה שדיו פירושו במקור סוג מסוים של דבר, נכתב טוב יותר, זה יותר ברור, או מה שזה לא יהיה. צריך שיהיה כתוב טוב יותר, זה לכאורה ההיגיון של זה. יש כזה קלף, פעם היו כותבים גם על פפירוס, פפירוס מחזיק פחות מקלף, זה כזה, כן, זה כזה גרוע.

דיון: האם הדיו והקלף התפתחו במהלך השנים?

דובר 2: אומר הוא, נראה לי שהקלף והדיו התפתחו במהלך השנים. זה מעניין, הגמרא קובעת את השיטה הטובה ביותר לכתיבה שיש בזמן מסוים, בזמנו, או אולי הגמרא של אותה הלכה היא כבר כמה מאות שנה לפניו.

דובר 1: למה לא משה רבינו? למה לא לומר שום קלף? לא, לא כתוב בתורה פעם כתוב על המילה דיו או קלף?

דובר 2: לא, ושנית, לפני כן אומרים שזה הלכה למשה מסיני.

דובר 1: נכון, אומרים הלכה למשה מסיני, צריך לעשות כך. תמיד היו סוגים שונים של רמות של כתיבה רצינית. הוא אומר, זפת ושעווה או מה שזה לא יהיה, אלו דברים שבאזורים מסוימים גדלים סוגי החומרים האלה, ובזמן מסוים התחילו לערבב אותם וכדומה. אבל זו ההלכה תמיד הייתה. שתעשה דווקא עם החומר הזה.

דובר 2: כן, השאלה היא כאן שאלה. בוא נלמד, בוא נראה מה הרמב״ם אומר. כי אתה רואה שכאן יש יותר פרט שצריך להבין.

המתכון של הדיו

דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, כן, כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעווה. עשן, שבא כשבוער אש, של שמנים או של זפת ושעווה, מוציא סוג חזק של אפר, שחרות. אבל השחרות עצמה היא פחם, אי אפשר לעשות ממנה דיו.

מערבבים אותו, וגובלין אותו, לשים אותו, בשרף האילן, עם איזה סירופ שבא מהעצים, ומדבש. ולוחצין אותו ועושין הרבה. מה פירוש לוחצין אותו? לשים אותו.

דובר 1: לוחצין זה כמו שראינו בהלכות פסח? זה אומר שמכניסים מים חמים על זה? משהו כזה?

דובר 2: לא, חליטה זה ההוא, לא.

דובר 1: אה, לוחצין. כן, לולתא חטין. אה, זה אומר מכניסים מים, משהו כזה. עושים את זה רטוב.

דובר 2: איזה בצק?

דובר 1: עושים את זה רטוב.

דובר 2: איזה לשון לוחצין אני זוכר מהלכות פסח.

דובר 1: כן, אתה צודק, אתה אמרת שחליטה.

דובר 2: לוחצין אותו, כן, משרים אותו במים.

דובר 1: מכניסים מים, משהו כזה.

דובר 2: משרים אותו. ודכין אותו, אחר כך טוחנים אותו, עד שיהיה עשוי כעיגולין. עושים מזה כאלה קרקרים כאילו, כאלה חתיכות קטנות. ומייבשין אותו, מייבשים אותו, ומצניעין אותו, מניחים אותו בצד. וכשצריכים אותו, משתמשים בו לכתיבה.

אומר הרמב״ם הלאה, ובשעת כתיבה, כשלוקחים אותו ורוצים לכתוב איתו, משרים אותו קצת במי עפצים וכיוצא בו.

דיון: מה זה עפצים?

דובר 1: מה זה עפצים, אתה יודע?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: זה אנגלית, איך אומרים עפצים? מה הפירוש?

דובר 2: זה סוג של פרח או סוג של פרי.

דובר 1: וזה עוזר מאוד, זה עושה את הדיו טוב. אני חושב שזה עושה את הדיו טוב, זה אתה יכול לראות, כן.

דובר 2: מה אני יכול לראות? אני מדמיין שהרמב״ם אומר שזה סוג של פרח או…

דובר 1: למה לא? זה שחור, זה נעשה קשה, הוא עושה קשה.

למה מי עפצים? – כדי שאפשר יהיה למחוק

דובר 2: הוא אומר למה כל כך חשוב מי עפצים וכיוצא בו, שאם תרצה למחוק, ימחק. מי עפצים עוזר שאם צריך למחוק משהו, שאפשר יהיה למחוק. זה עושה את הדיו פחות קבוע. בסדר.

אומר הרמב״ם, “וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות”. זה הדיו הטוב ביותר. “ואם כתב שלשתן” – אם כתב…

דובר 1: הוא אומר שעפצים זה פרי. איזה מי פירות, אני לא יודע. בסדר. גידולי הארץ, גידולי הארץ שגדלים מהאדמה. משהו שגדל. עשב שגדל על… בסדר.

בדיעבד: מי עפצים וקנקנתום – כשר

דובר 2: בסדר, זה הדיו שמצווה מן המובחר לכתוב ספרים תפילין ומזוזות. “ואם כתב” – אם כתב אחד משלושת אלה, ספרים תפילין ומזוזות, לא עם הדיו של אפר, אלא השתמש במי עפצים עם קנקנתום… כן, סוג אחר של דיו. מי עפצים, זה שלמדנו עכשיו, שמערבבים אותו עם הדיו. אבל עכשיו לומדים שאפשר לכתוב עם זה לבד. “שהוא עומד ואינו נמחק” – אה, זה שונה. כלומר, הדיו יותר נמחק. זה יותר לכתחילה כי אפשר למחוק אותו. והוא אומר שרואים שבסוטה כתוב “ומחה”, זה דבר שנמחק. אז לוקחים מזה שזה יותר לכתחילה כי זה נמחק. כך הדיו הנכון. אולי ההוא רוצים למחוק, נפל. יש איזה שכל בזה. בסדר.

אם עשו את זה עם מי עפצים וקנקנתום, שאי אפשר למחוק אותו, גם זה כשר. טוב מאוד.

חידוש: “דיו” פירושו הגדרה רחבה יותר

דובר 1: אה, טוב מאוד. הנה התירוץ לשאלתך ששאלת האם דיו פירושו בדיוק איזו טכנולוגיה מסוימת שהייתה. נראה מהרמב״ם, אני לא יודע איך הרמב״ם הבין, אבל נראה מהרמב״ם מההלכה הזו, אפילו מבדיעבד, שדיו פירושו דיו חזק וטוב. הדיו שהוא לכתחילה, אולי זה היה אצל משה, או אולי מה שהוא הטוב ביותר, זה שנתנו עכשיו את המתכון. אבל בדיעבד, כל דבר טוב, כל עוד זה “כתב שחור המתקיים”.

זה הלכה למשה מסיני שספר תורה יהיה כתוב בדיו טוב מאוד, מה שדיו טוב מאוד אומר. כן, טכנית מביא כאן הרמב״ם. אני מביא כאן את הרמב״ם, איך חז״ל הגדירו את הדיו הטוב ביותר. זה לא רק משל. איך חז״ל הגדירו אותו גם לא החזיקו שזה מה שמשה רבינו השתמש. הם החזיקו שמשה רבינו השתמש במשחה הלבנה של אהל. אני לא יודע. אבל הם היו בטוחים שמשה רבינו בטח השתמש…

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: דיו ועורות

הלכה ד׳: דיו – ההלכה למשה מסיני

מתכון הרמב״ם לדיו

זו הלכה למשה מסיני שספר תורה יהיה כתוב בדיו טוב מאוד. מה שדיו טוב מאוד נקרא. כן, טכנית זה אומר דבר ספציפי מסוים. מביא כאן הרמב״ם מה חז״ל הגדירו כדיו הטוב ביותר. זה לא רק משל.

הם החזיקו שזה מה שמשה רבינו השתמש. הם סברו שמשה רבינו השתמש במים של ארץ ישראל. הם היו בטוחים שמשה רבינו בטח החשיב מספיק את התורה שהוא לקח את הדיו הטוב ביותר שהיה לו.

מאוד מעניין. מעניין שזה לא מעכב, אבל כן, הפירוש של המילה דיו, שכשכתוב בגמרא דיו, זה אומר את המתכון שהרמב״ם מביא. דיו זה לא סתם דבר שחור. אבל ההלכה היא לא, היה להם שכל מהתורה שספר התורה המקורי צריך להימחק במים, ממעשה סוטה. אז חיפשו איך יכול להיות דיו טוב שאפשר גם למחוק. אז הם החזיקו שזה ה… זה כנראה היה המנהג באמת.

אבל מה שהוא אומר, בסך הכל הרמב״ם מוסיף שגדר ההלכה הוא לא על החומר הפיזי של הדיו, הגדר הוא שיהיה דבר המתקיים, דיו טוב. אז אני חושב שהיום הסופרים לא משתמשים במתכון של הרמב״ם.

קושיית הרמב״ם: מה ההלכה למשה מסיני?

שואל הרמב״ם, אם כן, בסדר, תראה, בחלק האחרון הוא אומר את זה גם יותר ברור. אם כן, מה היא אותה הלכה שנאמר בה שהיא כותבין בדיו? פעם אתה אומר שאני אומר לך הלכה למשה מסיני היא דיו, וזה פירוש דיו, אבל ברגע שאני אומר לך שזה לאו דווקא, אז מה כן ההלכה למשה מסיני? שיכתבו טוב? כל התורה צריך לעשות טוב, אני מתכוון. אה, זה קל וחומר, צריך לעשות הכל בסדר, על פי המצוות.

אומר הוא, אלא שיהיו בצבעונים, שיהיה שחור. אז דיו פירושו שחור, בעצם. כגון אודם ואודם יוצא בהם, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בצבע אחר, או בזהב, מתכת אחרת, הרי אלו פסולים. אז בעצם, כשכתוב הלכה למשה מסיני שצריך להיות דיו, מתכוונים לומר הלכה למשה מסיני שצריך להיות צבע שחור.

טוב מאוד. כך לומד הרמב״ם, כמו שכתוב בגמרא, איך הוא לקח את כל החלק, כך הוא מבין. בסדר. זה לא כל כך ברור, הרמב״ם למד כך. זה לא דברים מפורשים. בסדר.

קושיא: למה חז״ל לא אמרו “שחור”?

זה מאוד מעניין, כי הקושיא הפשוטה על זה היא, זו ההלכה למשה מסיני שזה שחור, הם ידעו לומר שחור. לא, דיו, אבל יכול להיות, זו איכות טובה, אם כך רוצים איכות טובה. לא, אבל אנחנו רוצים איכות טובה לדיו. זה כאילו הלכת לחנות, רצית לקנות שחור, אמרו כן. רצית לקנות ירוק, אמרו אדום, אני לא יודע, מה שזה לא יהיה. כלומר, אנחנו צריכים לדעת האם המילה פירושה בדיוק החומר שהיה, או הרעיון. הרמב״ם אומר כך, יש לו ראיות מהגמרא וכדומה, זה לא פשוט מאוד ברור.

הלכה למעשה: סופרים של היום

מה זאת אומרת תשובות לקחת? אני זוכר שהסופרים של היום ברובם לא כותבים עם המתכון של הרמב״ם, ולא רק, אם אני זוכר בפוסקים כתוב שלא מתנהגים לעשות בדיוק את המתכון הישן, מתנהגים בעיקר כמו שהרמב״ם מסביר שדיו טוב כן זה העיקר. אבל לא בטוח. הרמב״ם יש אריכות על איך בדיוק לעשות את הדיו. תשובה. בסדר, אני לא רואה כאן את הרמב״ם שאומר את ההלכה למעשה, אני לא יודע איך זה הלך.

הלכה ו׳-ז׳: שלושה עורות – גויל, קלף, דוכסוסטוס

תהליך עשיית הגויל

בסדר, הלאה. עכשיו נלמד את ההלכות של הקלף שעליו כותבים, העור. אומר הרמב״ם, שלושה עורות הן. למדנו קודם שצריך להיות הכל קלף, קודם צריכים לדעת מה פירוש קלף. אומר הרמב״ם כך, יש שלושה סוגי עורות שעליהם כותבים. הרמב״ם הולך להסביר, יש שלושה חלקים, אין שלושה עורות, יש הרבה סוגי עורות. הוא הולך לומר שלושה חלקים, שלושה סוגי עורות שכותבים. בהמה רגילה יש לה שלושת סוגי העורות. הוא הולך לומר איך זה הולך. גויל, משהו שקוראים גויל. יכול להיות כמו שבגמרא אומרים גויל אליבא דמאן דאמר, מה שזה לא יהיה, וגויל אליבא דריש לקיש, וקלף ודוכסוסטוס. שלושה, כך קוראים להם.

הרמב״ם מסביר, כיצד? מפשיטים את העור מבהמה או מחיה, ומסירים את כל השיער, מעבירין השער, כן, עושים חלק, אני חושב שכך זה נקרא, מסירים את השיער. ואחר כך מולחין אותו במלח, אחר כך מניחים אותו, מולחים אותו. ואחר כך מעבדין אותו בקמח, אחר כך מעבדים אותו בקמח. כל הדברים האלה משפרים את העור. ואחר כך בעפצא, משתמשים עוד במלח וקמח משתמשים בעפצא. מעניין שמשתמשים בעפצא בדיו ובעור. יש עפצא בעפצא. כן, יש הרבה עפצא. אני לא יודע מה העפצא, אבל מה שזה לא יהיה, זה בכל זאת עפצא בעפצא. וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, מאוד מעניין. העור מאוד מפושט, ורוצים לעשות שיהיה מהודק, לוקחים אותו ביחד, שיהיה מכווץ, שיהיה חזק, ומחזקין אותו, זהו הנקרא גויל.

תהליך חיתוך לקלף ודוכסוסטוס

כל חתיכת העור, העור כשזה עדיין כל השכבה, העור אחרי שהוא עדיין מעובד היטב אבל עדיין לא חתוך כלום, לעבד צריך, זה צריך לדעת. כשזה מעובד זה נקרא גויל. ואחר כך עושים את התהליך של חיתוך העור ועשיית שכבות דקות יותר. איך עושים את זה? ואם לקחו עור אחר שעיבדוהו וחילקו אותו לשניים, חותכים אותו בעובי, כלומר חותכים באמצע העור, כמו שהעבדנין עושין, כמו שהאנשים שעובדים עם עור עושים. מה הם עושים לפעמים? הוא מתכוון כמו שהעבדנין, שאם אתה רוצה לדעת את הטכניקה איך לחתוך, זה דבר דק, איך לחתוך אותו ברוחב, כמו באמצע, צריך לשאול את העבדנין איך לעשות את זה. אני לא חתכתי חתיכה בעובי של העור, זה דבר מסובך, צריך לשאול את העבדנין איך לעשות, עד שיעשו שני עורות.

מה קורה אז הוא שהעור מתחלק לחצי, יש שכבה דקה יותר, זה מול השער, החלק החיצוני, מבחוץ לבהמה, ואחד עב ורע שהוא מול הבשר, זה מבפנים של הבהמה, שם שצריך לגעת בבשר. ומעבדים אותו היטב, כמו שמעבדים אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא, שוב אותו דבר, משתמשים באותם שלושה חומרים לעיבוד. אז כך, עכשיו עשית מגויל, אבא גויל יש לו עכשיו שני תינוקות, קלף ודוכסוסטוס. החלק שהוא מול השער, החלק של העור העור שהוא ליד העור, החלק החיצוני נקרא החיצוניות, וזה שלמעלה מן הבשר נקרא קלף.

הלכה ח׳: על איזה עור כותבים מה

ההלכה למשה מסיני

וההלכה למשה מסיני היא כך, שמה? הלכה למשה מסיני, ההלכה הבאה היא שיהו כותבין ספר תורה על הגויל.

עכשיו מה עושים עם כל החלוקות? אומר הוא, המנהג הוא, ההלכה היא, על גויל. מה פירוש גויל? כל העור כשיש לו עוד את כל החלוקות, כל העובי עוד לפני שחתכו אותו, זה נקרא גויל. אז ההלכה למשה מסיני שספר התורה כותבים על עור עבה יותר שיש לו עוד את שני החלוקות, על גויל. ועל איזה צד של הגויל? הגויל יש לו את שני החלוקות. אומר הוא, עושים את זה במקום שם שיקרא מאוחר יותר החיצוניות, כותבין במקום השער. כותבים על צד השער.

אותה הלכה למשה מסיני אומרת גם שתפילין לא צריך לכתוב על עור עבה כזה שנקרא עוד גויל, אלא אפשר לחתוך כבר את העור אחרי שחתכו אותו, על קלף. לכתוב תפילין על קלף. תפילין כותבים על הקלף. מה פירוש קלף? זה החלק הפנימי ביותר, וכותבים אותו מבפנים. כותבין במקום הבשר, החלק הפנימי ביותר. אותו דבר, משתמשים בהלכה שצריך להשתמש בחלק האחר של הגויל, לא החלק שמשתמשים לתפילין. משתמשים בחיצוניות, ועכשיו כותבים כותבין במקום השער, החלק החיצוני. מבפנים לא כותבים לעולם. כותבים או מבחוץ או מבפנים. כל חלק, אם זה השלם, כותבים על איזה צד? על החיצון. אם זה השניים, אז הפנימי כותבים על הפנימי.

דינים של כתיבה על הצד ההפוך

זה מאוד מעניין. כל הכותב בקלף במקום שער, מישהו שמשתמש בקלף, וצריך לכתוב על המקום הפנימי ביותר, והוא כותב על צד השער, פסול. או שכתב בגויל במקום הבשר, פסול, כי הוא לא כתב על הצד הנכון.

היגיון הפוך: למה ספר תורה על גויל?

תרגום לעברית

זה מעניין, ספר תורה צריך להיות על גויל מעור. אז היה אפשר להבין שספר תורה אולי אפשר להשתמש פחות, בחתוכה. אם אתה רוצה לחסוך, זה חיסכון גדול כשאתה אומר שלספר תורה מספיק עור דק. אבל כאן עושים בדיוק להיפך. ספר תורה היו רוצים שיהיה ספר תורה כבד גדול עם פורמט עבה מאוד, וקלף ומזוזות מספיק דקים יותר. אבל זה עושה הבדל, צריך את החורבן של המזוזות, חורבן של העור. יכול להיות שספר תורה מספיק ספר תורה אחד לכמה אלפי יהודים, בית מדרש גדול. אמנם יש מצווה שכל אחד ישכתוב ספר תורה, אבל תפילין זה הרבה יותר שכל אחד צריך להניח כל יום.

הלכה ט׳: בדיעבד – ספר תורה על קלף

פסק הרמב״ם

אוקיי, אז בואו נבהיר. ההלכה למשה מסיני, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הענין. הענין הוא לא שזה היה הסדר הטוב ביותר איך לעשות את זה. אתה לא מבין בקלף, אני שואל את הסופר. אתה מאמין באמונה שלמה שאתה רואה מאה אחוז? נדבר על זה הלכה למעשה בעוד שנייה. בואו נבהיר מה הרמב״ם אומר.

הרמב״ם פוסק הלכה למשה מסיני. הוא אומר שהסדר, ספר תורה, אם יש לך את שלושת מיני העור, ואתה כותב את שלושת מיני סת״ם על שלושת האחרים שלהם, זו ההלכה למשה מסיני. אבל אם לא עשו כך, אלא כתב ספר תורה על הקלף, כתבו ספר תורה על הדק, על הקלף עצמו, כן, אז כשר. ולא נאה. אבל על מה אי אפשר לכתוב? אי אפשר לכתוב שום ספר תורה על דוכסוסטוס. ולא נתן גויל אלא למטה מן הדוכסוסטוס. נתנו גויל, רצו לזכור שדוכסוסטוס לא. אם כתב עליו ספר פסלה. על דוכסוסטוס אי אפשר לכתוב שום ספר תורה. זה הצד, במילים אחרות.

וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל. מזוזה בכלל אפשר לכתוב על איזה צד שרוצים. מה שלמדנו שמזוזה צריך לעשות על דוכסוסטוס, וכן, זה ולא נתן הדוכסוסטוס אלא למזוזה. זו מצווה לכתוב. מה עם תפילין? הוא לא אומר. כשלמדת שדוכסוסטוס פסול, חשבת אולי שדוכסוסטוס הוא לא אותו חומר, אולי חומר חלש יותר. אבל אתה רואה שמזוזה דווקא על דוכסוסטוס. זה לא איכות, זה לא שזה חלש יותר. זה פיינקייס, שצריך להחליף את הצד. כמו שאמרתי לך, זה הולך פנימה, זה הולך החוצה. יש סיבה ענקית למה כל אחד.

הלכה למעשה: עיבוד בזמן הזה

עכשיו צריך לדעת, הלכה למעשה קודם כל הרמב״ם אומר שכל קלף, כל הסוגים, צריכים להיות מעובד במי עפצים וכדומה. אבל הלכה למעשה לא נוהגים כך. ועושים עיבוד, אבל ווטאבר המנהג עיבוד בזמן הזה. רבינו מנוח מביא שהרמב״ם כבר שאל את הרמב״ם עצמו, הוא אומר שאף אחד לא יודע איך לעשות את…

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): קלף בזמן הזה, עור בהמה טהורה, ועיבוד לשמה

הלכה ג׳ (המשך) – קלף בזמן הזה: למעשה נוהגים אחרת

אבל הלכה למעשה לא נוהגים כך. כלומר, אנחנו עושים עיבוד, אבל ווטאבר העיבוד המנהגי בזמן הזה.

רבינו מנוח: תשובת הרמב״ם על עיבוד במי עפצים

רבינו מנוח מביא שהרמב״ם כבר שאל את הרמב״ם עצמו, הוא אומר שאף אחד לא יודע איך לעשות את הקלף על הצדדים שהגמרא לכאורה מעכבת, כי קלף פירושו, חוץ מההגדרה של כל הדברים הוא שהם יהיו מעובד במי עפצים. כך משמע בגמרא. אבל אנחנו לא יודעים איך לעשות את העיבוד במי עפצים. אולי סתם היום יש חכם שכבר יודע כן.

אומר הרמב״ם, כך צריך לעשות, הוא לא ישכתוב שום ספר תורה בגלל זה. זה מחמת ספר תורה. הרמב״ם מביא תשובה מאשכול, לדעתי עומד שם גם שרבינו תם אומר דבר כזה, שהוא לא מעכב את העפצים. הוא כבר סבר שההלכה צריכה להיות מעכבת, אבל לא למעשה.

הפרקטיקה בזמן הזה: כותבים הכל על אותו קלף

אותו דבר, כל החילוק של קלף וגויל, הלאה, אנחנו בכלל לא נוהגים כך. אנחנו כותבים, מי שמסתכל בתפילין ובספר תורה שלו, הכל אנחנו כותבים על אותו. ושנית, אנחנו בכלל לא חותכים את הקלף בכלל.

מה שאנחנו עושים, הקלף הרגיל שקונים בחנות הוא קצת מגורד, זה לא כל העובי של זה. ועל איזה צד כותבים? כותבים מצד… איך קוראים לזה… מאיזה צד אנחנו כותבים? אנחנו כותבים ממקום הבשר, אני חושב.

בקיצור, יש הרבה נוסחאות שיש בקלף, ולא דווקא בגמרא, אלא אפילו ברמב״ם יש נוסחאות שונות. יש נוסחאות מסוימות שמעוררות שלפי הפשט הפשוט של ההלכה יוצא שהקלף שלנו לא נכון.

תירוץ הפוסקים: הקלף שלנו קרוב יותר לקלף מאשר לדוכסוסטוס

אבל הפוסקים כבר אמרו שהקלף שלנו קרוב יותר לקלף מכאן מאשר לדוך, והדוך עמד ברור שזה רק לכתחילה שיהיה שחור.

מה פירוש קרוב יותר? כן, אבל הקלף שלנו הוא מעור. זה מעור, אבל זה לא עשוי באותה דרך. אנחנו לא חותכים את העור לשניים, ועוד, אנחנו חותכים כל… אנחנו עושים אותו דק יותר מה… בהמה היא עבה מאוד, והם עושים אותה דקה מאוד מזה. הם חותכים את העובי ממנה, ואני לא יודע בדיוק מה עושים. כשעושים קטן… אנחנו קוראים לזה קלף לסאם ריזן.

השוואה לדיו: העיקר הוא יפה וטוב

על כל פנים, לכאורה התירוץ הקודם כמו שהוא מביא שההלכה היא שהעיקר הוא שיהיה יפה, שיהיה טוב ויפה, והם לא רוצים שום בעיה. כל ההלכות האלה הן כמו שהרמב״ם למד על דיו. דווקא, הלכה למשה מסיני פירושה שזה הטוב ביותר, אבל… לא, אבל בדיו הוא אמר לנו יותר, הוא אמר לנו שהמילה העיקרית היא שיהיה דיו שחור. כאן הוא אומר לנו, הוא לא אומר שיהיה המין הטוב ביותר של נייר שיש.

אמת, אמת. זה הרבה יותר מפורט. וגם אי אפשר לומר שהתורה רק רצתה שיהיה הטוב ביותר, כי דווקא הדוכסוסטוס ודווקא הגויל ודווקא הקלף.

אני יודע שהרמב״ם אומר, זה לא ברור מפורש בגמרא, אלא הוא למד שצד השער הוא לא הצד הנכון לכתוב, ופשוט מה שרואים שזו מצווה לכתוב כך. אולי כי רואים שזה נמשך, יש ענין שיהיה חלש יותר, אני לא יודע.

בעל המאור ורבינו תם: הכל כשר, עושים מה שעשו

אני קייס, כך אומר גם בעל המאור, אני חושב, שההלכה היא שהכל כשר, הכל כשר כל הדבר למצווה, אלא רבנו תם אמר שהדיו שלנו יש לו דין קלף, וכותבים אותו מצד הבשר. בקיצור, יש שונות, יש אנשים היום שיש להם חומרות והם עושים אחרת, אבל רבנו תם כבר אמר שעושים מה שעשו כבר.

“פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר”

כך הולכת ההלכה למשה מסיני. הרמב״ן אומר, “פוק חזי מאי עמא דבר”, ו״שאל לסופר”. שאל מה הסופר אומר, עשה מה שהסופר אומר. כבר. כך אני נוהג. יש אנשים אחרים שהם עושים טוב יותר והם יודעים טוב יותר מה הסופר… הלכה למשה מסיני לא עוברת לרשימות, זה עובר מסופר לסופר, כמו מפה לפה ומרב לרב, למי שזה נוגע.

כן, אבל ברור שיש אחרים שעשו אחרת. אני חושב שהרמב״ם אומר שהסופר המפורסם מדבר עם הסופר המפורסם הבא, אין שום מחלוקת. הם עושים כמו הרמב״ם, ורבנו תם אמר שעושים אחרת. כבר, כבר.

דבר אחד פסול: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה”

למעשה יוצא לך טעות שזה חייב להיות שזה כשר. כבר, למדנו אבל ההלכה היא, והרמב״ם גם לכאורה אומר שזה בדיעבד, אבל דבר אחד אומר הרמב״ם, כן, זה פסול: שאם כותבים על הצד הלא נכון את התורה, זה פסול.

אהא, זה כבר בא. זה הוא עכשיו אמר, “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס, פסולה”. תורה אסור להיות על הדוכסוסטוס. אם מישהו רוצה לטעון שהקלף של היום יש לו דין דוכסוסטוס, אז לפי הרמב״ם זה פסול. גם על זה, על ההלכה הזאת יש שיטות וחילוקים אחרים, אומרים שזה כן כשר בדיעבד.

סברא: אולי כל החילוק לא שייך

אוקיי, עד כאן למדנו איזה חלק מהעור, מה נקרא קלאף, החלקים שצריך לכתוב. אבל יכול להיות שאפילו על פי הלכה, אם אתה לא יכול להכיר הבדל בין הקלף של היום לגויל… אפשר להכיר הבדל, השאלה היא האם זה לא יכול לפסול משהו, כי של היום אינם משהו דין, משהו הלכה, דין כזה שהיה ליד הבשר. זה שם של חומר חלש יותר קלאף. אם התהליך שלו כל כך שונה, שכולם חומרים טובים, חוץ מאיך שזה עשוי… אני מכיר את הערוך השולחן הקדוש, הוא מביא את זה גם.

הלכה י׳ – עור בהמה טהורה

אוקיי, עכשיו נלך ללמוד את ההלכה קודם. יש טענות, אפשר לטעון שההלכה לא חייבת להיות. גם דרך אגב, אני יודע מה טוב יותר ומה אני יודע. תמיד יכול להיות שלא יודעים לעשות אותה דרך, כי זה יוצא לנו טוב יותר כך, כי זה ידע מה להיות, יכול להיות שהספרים של היום מספקים בוקר אחד. אניווייס…

עכשיו נלך ללמוד שתפילין וספרי תורה צריך לעשות לשמה, זה מחזיקים לפני זה, מחזיקים כאן לשמה. אבל עומד כאן משהו קודם, כתבתי לשמה, כן, כאן עוד הלכה. עוד דין של מה הקלף צריך להיות.

דברי הרמב״ם

אומר הרמב״ם: “אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. צריך להיות קלף מבעלי חיים כשרים. “הבא כותב על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. צריך להיות טהור.

אומר הרמב״ם, זה לא אומר שזה צריך להיות כשר, שזה צריך להיות מבהמה ששחטו, אפילו נבילות וטריפות שלהם טוב. רק שיהיה ממין הטהור.

דג טהור – בעיה מעשית

אומר הרמב״ם הלאה: דג טהור אין לו את הבעיה, זה לא טמא. אבל יש סיבה אחרת, על עור של דג טהור אי אפשר לכתוב, כי זה האמס, זה מאוד מלוכלך, זה לא עור שאפשר לנקות. שיינע המוסר פוסקים, באבדו, בעת עיבודו, בעבודה, המוסד אני לא יודע מה. אחרת מעורות אחרים של… דג הוא דגי, זה לא יכול להיות דג טהור.

דוגמאות: תנין, כלב ים

למשל חשבתי לעצמי, שכאן רואים עור איכותי טוב שהוא מתנינים, תנין הוא לא דג, תנין הוא בהמה, אולי מאיזה… כן, אולי מאיזה שרץ המים, איזו חיה. הוא מדבר כאן על דג טהור? ויש גם סכנה מסוימת. כלב ים יש לו גם עור חלק טוב מאוד. לא הייתי רוצה לעשות תפילין ממנו.

אבל כשלומדים הלכה אפשר כן לדבר מי. אני דווקא כן מוכן לדבר מי. אה, ווטאבר, אני מתכוון… אוקיי, זה לא נוגע מה אתה חושב. תורה, דוגמאות מסוימות יש רמז כזה, לא נוגע.

הלכה י״א – עיבוד לשמה

אומר הרמב״ם הלאה. סאו עכשיו אומרים, נלמד שהעיבוד צריך לעשות אותו לשם ספר תורה. מה צריך להיות לשמה?

דברי הרמב״ם

אומר הרמב״ם, “עורות של ספר תורה וקלפי תפילין, עושה אותן לספר תורה”. זה לא פשוט אתה קונה אותו בשוק, אלא צריך לעשות אותו. “צריך לעבד אותן לשמן”, צריך לעשות אותו לשמן. “ואם עיבדן שלא לשמן”, אם עיבד אותו שלא לשמן, לא לשם תפילין או ספר תורה, אלא סתם כשעושים עור, בלי לדעת לראות למה להשתמש בו, זה פסול.

גוי לא יכול לעשות לשמה

אומר הרמב״ם, יוצא מזה הלכה כזו, שיהודי חייב לעשות את זה, כי זה צריך להיות לשמה, צריך יהודי לראות למה זה. “לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין”, אם הגוי מעבד את זה זה פסול. “אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין”, אפילו אתה אומר לו שהעור הזה צריך לספר או לתפילין, זה עדיין פסול. למה? “שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו”.

סברת הרמב״ם: “על דעת עצמו הוא עושה”

הגוי לא חושב על תפילין ומזוזות כשהוא עובד על זה, אפילו אם הזמנת אותו. הוא בכלל לא חושב עליך, הוא חושב על עצמו. הוא עושה הכל על דעת עצמו. גוי לא מבין לעשות בשביל שני. הוא לא משפיל את עצמו שיש לו בראש את השכינה הקדושה, שיש לו יראת שמים. הוא יודע שהוא עושה את זה לתפילין ולספר תורה, אבל גוי שעובד ליהודי, הוא יודע שהוא עושה את זה לעצמו. גוי לא מבין את הקונספט של לעשות בשביל שני. הוא על דעת עצמו הוא עושה. הוא עושה את זה כי הוא רוצה.

דיון: חילוק בין גוי לפועל יהודי

סאו אם למשל יש לך פועל יהודי זול, ואתה אומר לו, “אני צריך את זה”, הפועל היהודי חושב גם על עצמו, הוא חושב על שמונה דולר לשעה שלו. זו לא הנקודה. מה הנקודה? אתה צריך לשלם לפועל היהודי. גוי הוא על דעת עצמו הוא עושה, כי הוא עושה רק את עבודתו. כל אחד עושה רק את העבודה.

לא, לא, לא. גוי לא מבין את הקונספט של לעשות בשביל יהודי שני. יהודי מבין את זה, גוי לא מבין. הוא עושה את זה על דעת עצמו. “לא על דעת השוכר אותו”. אני מתכוון, גוי לא מבין לעשות בשביל שני.

כלל: “כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי – פסול”

לפיכך, באמת זו ההלכה, זה על פי רוב. מה עומד אצל דברים אחרים גם? זה אחרת. למשל… לא, יש, הרמב״ם אומר שהוא סובר שזה בכלל לא לגבי ספר תורה. לא, לא, זו המילה. זה עירוד או מין טרופן. לא, זו המילה. לא, זה… לשמה פירושו שהוא אומר את הדבר.

חרש שוטה וקטן – עומד על גביו

עומד, הוא מביא את הרמב״ם עוד, עומד בהלכות גיטין גם כך. נקרא חרש שוטה וקטן למשל, עומד על גביו והוא כותב, אז כן כשר. כי הוא עושה על דעת הטוען. מה פירוש זה? גוי לא עושה על דעת הטוען, גוי עושה לעצמו. יהודי שאינו חרדי, יהודי עושה גם לספר תורה. גוי אין לו לספר תורה, אולי יש לו בכוכב. אדם הוא לא גוי שמישהו בשבילך יודע, כן, זה לא פשוט שזה מספיק. אוקיי, אבל מזוזה כן.

מזוזה לא צריכה עיבוד לשמה

יש לנו כלל, כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי פסול. כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם גוי עשה את זה זה פסול. זה גם כנראה סוכה לכאורה. סוכה צריכה להיות לשמה, אבל… מעשה סכך, כן. אה, גם לא. אולי לשם צל.

אבל הרמב״ם אומר הלאה, אבל מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה. מזוזה לא צריכה לשמה. לא יודע עבודה, זה מעבד. עבודה, עבודה. יודע איך כותבים? זה מעבד, מהתורה עומד בלודי המקובלות. לא עבודה. עבודה זה דבר אחר, אבל כאן עומד עבודה. כן, כן. לעבד עור זה, לא לעבוד על עור זה. כן, כן, לעבד.

תשובת הרמב״ם: למה מזוזה לא צריכה עיבוד לשמה

ו… שאלו, חכמי לובלין שאלו את הרמב״ם, למה מזוזה לא צריכה שום עבודה לשמה, הוא אמר, הוא לא יודע למה, זה עומד בגמרא אצל זה, וזה לא עומד אצל זה!

טוב, נראה שמזוזה היא חלשה יותר, זה גם יכול להיות מהדחיות שפסול לזה. אתה אומר אני עושה הצד השווה, זה שניהם דבר דומה? הוא אומר לא, זה לא אותו דבר, שספר תורה ותפילין זה חובת… אה, הוא אומר כך, מזוזה היא חובת הבית.

כי אין לו בית, הוא לא צריך… לא שאין לו בית. רוב האנשים יש להם בתים. אני מתכוון לומר, אין לו חיוב לעשות מזוזה, יש לו רק חיוב לשים מזוזה אם יש לו דלת. זה מאוד מעניין. תסתכל על הלשון פנימה. כן, אבל תסתכל על הלשון.

חידוש הרמב״ם: עיבוד לשמה הוא כדי שיעשה אותה יפה

הרמב״ם אומר קצת אחרת. סליחה, סליחה, סליחה. הרמב״ם אומר, למה צריך עיבוד לשמה? **”כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה”**. זו עמדה חדשה, סליחה, זו למדנות חדשה ש… זה אומר הרמב״ם בתשובה. כן, הוא מביא את לשון הרמב״ם. כלומר, חשבתי שעיבוד לשמה הוא משהו של קדושה. זה פשוט הצד שצריך לדעת לעשות טוב.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳, הלכות ה׳-ט׳: לשמה, סרטוט, שלא מן הכתב, והסופר

הלכה ה׳ (המשך) – לשמה בעיבוד: תשובת הרמב״ם

דובר 1:

אבל זה בכל זאת מה שהוא אומר שגוי, הגוי אין לו חשיבות לתפילין. אפילו הוא הולך לעשות טוב, הוא חושב על עור יותר יקר, הוא מחפש לעשות יותר טוב. אין לו את ה… הוא לא הולך לעשות כל כך טוב. יהודי עושה את זה ביראת שמים גדולה יותר. ממילא, אומר הרמב״ם, לא מפריע לנו שיהיה כלי. למה? כי “נוה ויש לו בית”.

אה, לכאורה הוא מתכוון, אני תופס מה הוא מתכוון לומר. הוא לא מביא את זה כל כך טוב. כי ספר תורה צריך, ותפילין מניחים, צריך להיות יהודי.

דובר 2:

לא, לא, לא, זה דבר פשוט. זו מצוה קיומית. ספר תורה ותפילין זה חיוב. כל יהודי חייב להיות לו ספר תורה. מניחים עליו תורה, כשכותבים אותה. כשכותבים או קונים. מזוזה אינה חיוב, אלא כמו ציצית, אם יש לך בית. בדיוק. זה לא חיוב, זו לא מצוה כל כך חזקה. אתה לא מחויב להיות לך בגד, אתה לא מחויב להיות לך בית. רוב האנשים יש להם בתים, אבל זה לא כל כך… כלומר מצוה פחות חמורה אצלו בגלל זה.

החידוש הגדול: מה פירוש “לשמה”

דובר 2:

אבל התגלה חידוש גדול, שכשעומד כאן שעושים את המצוה לשמה, הוא מתכוון לומר שיעשו עבודה טובה. זה לא סתם משהו מיסטי. כך אומר הרמב״ם הקדוש בתשובתו, שהכסף משנה וכולם מביאים את הדף.

אה טוב. אבל לא הולכים להשתמש בזה בכל מקרה למעשה, הלכה למעשה. הנפקא מינה היא בכל זאת לכאורה ההבנה.

דיון: גוי יכול גם לעשות עבודה טובה

דובר 1:

אני מתכוון, בחברה הולכים היום לייצר את התפילין הטובים ביותר.

דובר 2:

לא, אני אומר אבל הבנה שלשמה, מה מתכוונים לומר אצל גוי? גוי עושה גם… הוא נכנס לחברה ענקית. זה לא שגוי לא עושה טוב. הוא הולך לעשות אותו כך שהוא הטוב מהטובים.

העבודה לשמה פירושה רק… אני אומר, כשכותבים על מאפיית המצות “לשם מצת מצוה”, זה לא שצריך רק לחשוב, “אני מחזיק במחשבה, אני מחזיק במחשבה”. צריך לחשוב, “אני עושה כאן דבר רציני, אני עושה כאן בשביל המצוה, זה צריך להיות בוודאי כשר, אני מוודא שאין כאן חמץ”. צריך לעשות את זה ברצינות. כמו הכוונה לתפילה פירושה גם, שתדע מה אתה עושה עכשיו.

זה פשוט, אבל כאן זה יותר שאתה רוצה לעשות עבודה טובה. העיבוד, עיבוד העור, יש מי שעושה עבודה חלשה, זה נופל סתם אחרי שנתיים. הוא עושה עבודה טובה, זה מחזיק מאה שנה. זה הפירוש לשמה.

אוקיי, אני הולך לעשות הפסקה, אני צריך לעצור להביא את התינוק שלי. בוא נראה.

הלכה ו׳ – סרטוט (שרטוט שורות)

דובר 2:

אז, דיברנו שצריך לעשות הרדל. עכשיו אפשר לראות עוד דינים של הקלף או הכתיבה, איך שאתה רוצה לקרוא. עוד הלכה למשה מסיני, לא לקנות ספר תורה… זה כמו בין הקלף והכתיבה.

זו הלכה למשה מסיני, “אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בסרטוט”. ספר תורה ומזוזה צריך סרטוט. תפילין אינו מעכב שצריך דווקא לסרטט, אבל אצלנו אנחנו שורטטים. כלומר, עושים קו עם סרגל, עושים קו ישר. הם קוראים לזה המילה “סרגל” שם.

הטעם לסרטוט

דובר 2:

ולמה זה? שיהיה יפה, במקום שירקוד ה… אבל תפילין אינו מעכב, משא״כ ספר תורה קורים, ומזוזה נראה גם שזה משהו שאפשר לראות אותו. זה תלוי, אבל משהו אפשר לראות אותו, אפשר לקרוא אותו. רבי יחיאל מאיר טוען שצריך להשאיר את המזוזה פתוחה, שאפשר יהיה לקרוא אותה. אבל צריך שאפשר יהיה לראות, כך זה נראה כאן.

אבל נראה שסרטוט, כי קורים, נראה שזה עוזר יותר לקורא מאשר לכותב. הסופר עושה שהוא יכול לפגוע מאוד טוב, הוא לא… שיהיה יפה, לא שירקוד. זה עוזר לקורא לעקוב אחרי השורה, במיוחד כשזה כתוב קטן.

מדברים בכל זאת שהקמיעות היו כתובות סתם. כן, זה יותר יפה, זה פשוט יותר יפה, אבל זה יותר יפה לנוי קריאה. אבל זה לא מעכב. נראה שהדרך שבה כל הקמיעות היו, זה היה שזה היה סגור מאוד, לא פתחו אותו. הגיוני שלא יוכלו לראות הרבה בפנים. אפילו.

יש מי שטוענים אחרת שמזוזה צריך לבדוק, משא״כ תפילין, משא״כ ספר תורה.

אוקיי.

הלכה ז׳ – כתיבה שלא מן הכתב (מבעל פה)

דובר 2:

עכשיו, עוד הלכה, עוד חילוק, גם החילוק של תפילין מזוזות עם ספר תורה. כאן זה הפוך, כאן תפילין אותו דבר כמו מזוזות, ושונה מספר תורה.

אומר הוא, עוד הלכה, מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב. אם הסופר זוכר את שתי הפרשיות, יכול הוא לכתוב אותן מהראש שלו. למה? שהכל גורסין פרשה זו, כי כולם יודעים היטב את הפרשיות. אבל ספר תורה אסור.

אילו פרשיות?

דובר 2:

הפרשיות של “שמע” ו״והיה אם שמוע”. אומרים אותן, “קדש” ו״והיה כי יביאך”. אצלנו יש לנו מנהג בסידור כתוב שצריך לומר אותן כל יום, אבל אין זו הלכה שחייבים לומר אותן. נראה שעדיין היה המנהג שאומרים אותן.

דובר 1:

לא, זה גם פשוט, מי שכותב תפילין ומזוזות ממשיך לכתוב תפילין ומזוזות.

דובר 2:

אבל הוא אומר “שהכל”, כולם יודעים את זה. שוב, אה, “שהכל גורסין פרשה זו”. אם הוא מתכוון לומר, כל הסופרים, כל מי שכותבים.

דובר 1:

יכול להיות פשוט שזו פרשה קטנה יותר, אפשר לחזור עליה.

דובר 2:

לא, הגיוני, הסופר כבר יודע את ארבע הפרשיות, כי הוא כותב אותן כמה פעמים. ספר תורה, זה לוקח לו כמה שנים. זה לא פשט שסופר יודע כל התורה כולה כי הוא כבר כתב עשרה ספרי תורה. לא, הגיוני, זה מוגבל, הוא כותב את זה הרבה פעמים. הוא כותב מאות תפילין ומזוזות.

נו, כתוב כאן “שהכל גורסין”.

דובר 1:

אתה שואל איך אומרים את זה?

דובר 2:

המנהג שלנו הוא לומר את זה עם התפילין. נראה שכאן המקור למנהג ההוא. וקורים את זה גם בפסח. אף אחד לא שומע את קריאת התורה בפסח… דווקא זו המחלוקת מאתמול אם שומעים את קריאת התורה.

אוקיי.

ספר תורה – אסור שלא מן הכתב

דובר 2:

אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. זו גזירת הכתוב. אפילו אם יש מישהו תלמיד חכם שזוכר כל התורה כולה, אבל מותר רק לכתוב מן הכתב. אבל תפילין ומזוזות, כיוון שכולם יודעים את זה, מותר לכתוב שלא מן הכתב.

רבנו יונה: ספר תורה הוא גזירה

דובר 2:

החידוש הוא אבל בוודאי, בוא נבין ברור, אפילו… כך אומר רבנו יונה, ברור שאפילו תורה, אפילו אם אתה כן גאון עצום ותלמיד חכם ואתה יודע את כל החצי לא עוזר, כי אף אחד לא יודע את זה, זו גזירה. והסיבה היא בכל זאת פשוט גזירה שהתורה תישאר נכונה. נכון?

משא״כ בתפילין, אם אתה תלמיד חכם ואתה יודע מה אתה יודע, זה דבר שאינו רוב האנשים, לכן יש הקל שנכנס, כי אנשים יכולים לדעת את זה.

חילוק תפילין לגבי מזוזה

דובר 2:

הוא אומר טוב רבנו יונה, שהחילוק של תפילין לגבי מזוזה הוא, בדרך כלל לא מסתכלים במזוזות. אין מצוה שצריך לבדוק את המזוזות. את התפילין הולכים ללמוד בכשרות, ההלכה של המשנה, שזה חייב להיות סגור, זה לא יכול להיות פתוח.

ההלכה הבאה של התנאים, של עשרת הדברים, עם התפילין והמזוזה הנכונים שלום מקס״ר, ולא ספר תורה.

מבנה של פרק א׳ ופרק ב׳

דובר 1:

אוקיי, ועכשיו עוד הלכה, אני לא יודע למה ספר תורה, והדברים זה בשביל תפילין. עכשיו ספר תורה הוא ה… עכשיו הוא כבר סיים עם עשרת הדברים שלו?

דובר 2:

לא, הוא אמר שניים מהם, והפרק הבא שלי הוא הולך לחזור ל… אה, הוא כבר נכנס לפרק דיני הקלף, או בקלף או ב…

דובר 1:

כן, כך זה נראה, אני צריך לבדוק יותר טוב. כי הוא אמר ש, כן, השמונה האחרים הם בכשירה, הוא הולך ללמוד מיד בפרק ב׳ ג׳ איפשהו. עכשיו לומדים הכל מהלכות כתיבה, וגם יש לזה הרבה מאוד פרטים מה זהה לספר תורה ומה שונה.

הלכה ט׳ – ספר תורה, תפילין, מזוזות שנכתבו על ידי פסולים

דובר 2:

אז עכשיו ככה, כאן ההלכה היא הכל אותו דבר, נכון? כל ספרי התורה, תפילין, מזוזות, אותה הלכה, שאם מין כתב אותם, ישרפו, שורפים אותם. ראינו כבר את ההלכה בעצם בהלכות קידוש השם, כן? כי מין אינו מקדש את השמות, הוא לא מאמין בכל העניין, ממילא מותר לשרוף אותם, חייבים לשרוף אותם.

גוי – פסול אבל גניזה

דובר 2:

אבל גוי, כאן יש חילוק, גוי… יש שתי הלכות, יש את ההלכה של איך מתייחסים לכתבי הקודש, האם זה כשר או לא כשר. אבל יש לנו כאן דין נוסף של שלא להשאיר שום שם למעשה מין.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

אז זה שלא להשאיר שום שם זה כאילו קולא לגבי ההלכה הרגילה של לשמור… ספרי התורה לא נעשו בשימוש. בשביל מצוה של מין צריך… זו מצוה לאפוקי היתר, או מצוה? זו הלכה, זו לא הלכה למעשה, זו איזושהי מעלה. מעלה מעל ההלכה הרגילה של…

דובר 1:

כן, אוקיי.

דובר 2:

…של לכבד משהו שכתוב. אבל גוי בכל זאת לא קיבל שום קדושה.

דובר 1:

אהה. אוקיי. כמו גניזה. כלומר שגוי גם לא קיבל שום קדושה.

בוא נקרא את ההלכה

דובר 2:

כך כתוב כאן, בוא נקרא מה כתוב כאן. מין שורפים אותו. מותר לשרוף? אולי צריך לשרוף? צריך לשרוף. אה, גוי או ישראל משומד.

מהן הדעות? מהו ישראל משומד? משומד לכל התורה? או משומד פירושו עובד עבודה זרה?

דובר 1:

לא, הוא מין. אז מן הסתם פירושו שהוא הצהיר על עצמו כנוצרי, דבר כזה.

דובר 2:

כן, כלומר הוא…

דובר 1:

כן. משומד לעבודה זרה.

דובר 2:

כן, אבל לא… אבל לא מין. מין זה יותר גרוע.

דובר 1:

מין זה יותר גרוע, כן.

מוסר, עבד, אשה, קטן

דובר 2:

או עבד, או אשה, או קטן. אלה פסולים. מוסר? מוסר, כן, מוסר. אה, הוא צריך להיות גם הדבר האחר. מוסר זה דבר כזה. מוסר הוא יהודי. בדבר פלא. כן, כן. אלה פסולים. זה יהודי. זו מיתה בידי שמים, לא כך?

דובר 1:

אה, זו מיתה בידי שמים.

דובר 2:

עבד, אשה, קטן אני מבין, הם לא מחויבים. צריך להיות מחויב, זה הכתב תם. וכתוב על שניהם שהם ריין כגוי, שהיא כגוי. על מוסר גם כך? שנאמר על המוסר, מוסר חברו ביד גוים, מוסר חברו שהיא כגוי. אה, מוסר הוא כמו גוי.

דובר 1:

לא, לא, לא, דברים אחרים. אה, אה, אה. כלומר, גוי, מה שגוי לא יכול לעשות שום קדושה, זה אני מבין, כי הוא לא מחויב. כמו עבד, אשה, קטן. אבל ישראל משומד ומוסר, נראה שזה קנס שמתחשבים איתו. התפילין שלו פסולים. לא אומרים שהוא מין.

למה משומד ומוסר פסולים?

דובר 2:

לא מין, פשט הוא כותב לשם עבודה זרה. כשהוא כותב השם, הוא מתכוון למשהו דווקא הפוך. או יכול להיות שאתה לא סומך שהוא עשה לשמה. כמו שאמרנו לשם עצמו יוסף.

דובר 1:

כן, אבל כאן מדברים על הכתיבה, לא על עיבוד העור.

דובר 2:

אוקיי, אני קורא את כל זה. כתוב שאין אנו מכשירים אלא כשרים וכל שאינו מזרע ישראל הכשרים ומאמין בה׳ או שהם זרים. והוא מאמין באמונה שלמה. הבעל שם טוב הקדוש אומר, “ישנו”. מה פירוש “ישנו”? לא רק הדבר המצומצם, ר׳ יחיאל, אלא הוא חלק בזה. הוא צריך להאמין שהוא נעשה, הלשון בהלכות קדושים, ונעשה שהוא מסתכל שתפילה היא תפילה, והשני הוא עוד סגולה, ועוד סגולה היא עוד סגולה.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳ – כתיבה על ידי גוי, מין, וכוונה

הלכה ו׳ (המשך) – כתיבה גויית, מין, גניזה, ושריפה

דובר 1: אבל לזה מדברים על הכתיבה, לא על עיבוד העור. הוא מדבר בעיקר כאן על הזכרת השם.

אה, כתוב כבר “הנכתב בכתב”, “כל שמזהר לקשירה ומאמין בה”, שהם מזהרים ומאמינים, כי “שירת לכל שבו ישנו”, אומר הוא “ישנו” פירושו לא רק המצמצם את הזכרון מחייב, אלא הוא חלק בזה.

הוא צריך להאמין, כמו הלשון בהלכות קדושת השם שהיה, שהוא מסתכל שתפילין הם בכל זאת תפילין, תפילין שניים הם עוד משהו סגולה, זה משהו כזה… נראה כזה מוסר, זה איזושהי מילה מהר״לית, זה לא יכול להיות שאתה לוקח את התפילין ברצינות, אני מכיר אותך, אתה מוסר יהודים למסור לגוי, ואתה יהודי, אתה לוקח ברצינות את הקדושה, מה שמעניין.

זה מאוד דומה להלכה שהיתה לנו בקלף, שחושבים שהגוי עושה את זה בשביל עצמו, הוא לא לוקח את זה ברצינות. נכון, אבל כאן זו קדושה, כאן כבר כן, לא שם אמרנו שהוא צריך לעשות את זה טוב, כאן זה ממש כן, זה לא חלה הקדושה על תפילין או ספר תורה, כי הוא גוי או קטן אפילו.

הדין של ספרים שמוצאים אצל מין או גוי

דובר 1: עד כאן ראינו כך, יודעים שהם כתבו אותם, אז אם זה מין שורפים אותם, גוי זה טעון גניזה. מה אם מוצאים אותם אצל מין, לא יודעים, לוקחים את זה כמו אצל מין, “ואין יודעין מי כתבו”, יכול להיות יהודי כתב את זה, יכול להיות גוי, אצל מין יגנזו, כי מספק לא שורפים, אבל…

דיון: מה פירוש “יגנזו” – חומרא או קולא?

דובר 2: כי אני רוצה לדעת, מתי זו החומרא? כשאומרים יגנזו, זה אומר שצריך לכבד את זה כמו שמות, או גניזה היא לא שריפה, מעלה לא? ומין, כבר ראינו את ההלכה אצלו. מתי זו החומרא, מה זו קולא או חומרא?

דובר 1: לא, זו לא קולא, אנחנו צריכים לשרוף את זה אם אין לזה קדושה.

דובר 2: לא, גוי… בהגה׳ חייבים לגנוז, אבל אסור לשרוף. ולא יוצאים, אבל אי אפשר…

דובר 1: כלומר יגנזו פירושו שיש להם איזה דין קדושה אבל צריך לגנוז אותם, אי אפשר לשרוף אותם. אסור לשרוף.

דובר 2: לא, זה בכל זאת איזה שם, משהו כזה. זה מעניין. מישהו אמר לי שכשהם שלא לשמה זה בכל זאת ברור, יגנזו פירושו שהם טובים, אבל כל כך צריך, שלא יהיה יותר גרוע מחומש, משהו כזה. איזושהי קדושה יש לזה.

דובר 1: אבל מין רוצים אנחנו שיהיה מפורסם או שלא יהיה לנו שום… זו פעולה פוליטית של הורדת המין. מין הוא טריט כזה, מין הוא…

דובר 2: אבל גם, כן, שניהם, שניהם. אתה רואה, אני מבין את זה. אני מתכוון כך. זה מידי כזה. צריך לראות אם יש יותר מזה.

החילוק בין מין לגוי כשמוצאים ספרים

דובר 1: עכשיו, אם מוצאים את זה אצל מין, אז אצל מין יגנזו, מה החילוק מספר? יכול להיות המין כתב את זה, יכול להיות גוי או אחר כתב את זה. אז מין גוי, לא שורפים את זה. אה, זו התשובה לכאורה לשאלה שלנו. לא שורפים את זה, לא צריך לשרוף את זה.

דובר 2: אני לא יודע, אני לא יודע בדיוק מה אתה מתכוון. שניהם זה… זה שניהם. אני לא…

דובר 1: אם זה נכתב על ידי גוי, כשירים. אם מוצאים את זה אצל גוי…

מין יכול להיות שהוא כותב. למינים יש עניין דווקא לכתוב מזוזות ותפילין. אבל גוים, רק גוים, זה סתם טעות שנכתבה.

תקנה: לא לקנות סת״ם מגנבים גויים

דובר 1: וכאן יש הלכה חשובה שאינה ממש הלכה בהלכות סת״ם, אלא תקנה כזו לטובת הציבור, שלא קונים ספרים, מזוזות, תפילין שנגנבו מגויים ביותר מהמחיר. הוא אומר, עכשיו נניח שיש לך אצל גוי כשרים. הוא אומר, עכשיו ילך אדם לחשוב, “אה, יש לי כאן מקום טוב לקנות מגנבים גויים.” אומר, אסור לקנות מגנבים גויים כשהם מוכרים ביותר מהמחיר, שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול, שלא יתרגלו. זה כמו בגיטין, כמו פדיון שבויים יותר על דמיהם. זה, אדם חושב שהוא עושה מצווה, הוא פודה את התפילין מגוי. להיפך, שנית, ככל שפודים יותר, כך נותנים לו יותר תמריץ לגנוב יותר, ויהודים יעשו את המצווה של פדיון.

דיון: כמה מותר לשלם?

דובר 2: כן, מותר לקנות מגוי, להיפך, הוא מוכר. אין שאלה. הבעיה היא שמשלמים קצת פחות מהדמים. קצת פחות.

דובר 1: לא, קצת פחות, כי כדי הדמים עושה… זה עדיין מספיק סיבה גדולה לגוי לגנוב.

דובר 2: לא, כי קודם כל אני יודע כבר שהתפילין כל כך יקרות. אם ישלמו אלפיים דולר, נו, יש לך מספיק כסף. זה עושה, גניזה שלא שווה כל כך, מי יודע מאיפה זה בא. אבל כמו פדיון שבויים, זו מצווה, אסור להשאיר אצל הגויים את קדושת ספר תורה. אבל הוא יתחיל לקרוע בשביל הכסף, ויהודים עוד ישלמו כי זו מצווה. זו לא דרך.

דובר 1: אז עכשיו, ולמדנו קודם, זו החזית תיבה שלמדנו קודם.

הלכה י״ג – ספר תורה שלא נכתב לפי ההלכות: פסול בדיעבד

דובר 2: אני לא יודע למה, מה הוא רוצה לומר?

דובר 1: הוא אומר שאם כתבו תורה על עור בהמה טמאה, או על גבי עור שלא עיבדו, או עור שעיבדו שלא לשמה, הרי אלו פסולים. אלו כל ההלכות שכבר אמרנו קודם.

דובר 2: אני לא יודע, זה פסול. קודם יכולנו לחשוב שרק לכתחילה צריך לעשות כך, אומרים שזה פסול אפילו בדיעבד?

דובר 1: אני לא מבין. אני צריך לבדוק, כך נראה. כלומר לדעת שיש דברים שהם כן רק פסולים לכתחילה. כמו שהוא אומר שאולי הארה צריך לכתוב שזה פסול בדיעבד, כי אם לא, רק כי זה מותר, יכול להיות שבדיעבד יש כן קדושת ספר תורה. מה שאין כן עור בהמה טמאה, או עור שלא עיבדו, או שעיבדו שלא לשמה, פסול לגמרי. זה קצת מעניין, הוא היה צריך לכתוב זאת קודם, הוא כתב את ההלכות.

כאן מתחיל חלק חדש – הלכות בדיעבד

דובר 1: אז באמת, כאן הכל… אז בואו נבין, קבוצת ההלכות, אפשר לעשות כאן היום עוד פרק. כאן מתחילות הלכות בדיעבד, לא בדיעבד, אילו ספרי תורה כשרים למרות שלא עשו אותם כראוי. עד עכשיו למדנו מה צריך לעשות, עכשיו אפשר ללמוד דבר חדש.

דובר 2: אין כאן שרטוט, כן? הוא לא אמר שכתב בלי שרטוט זה פסול.

דובר 1: לא, אין, לא נראה. הכל מצוות. עכשיו, מכאן… זה גם לא הלכה למשה מסיני שצריך שרטוט.

דובר 2: נכון, אבל מכאן, מהלכה י״ג, נראה שמתחילות הלכות של כשמוצאים תורה שלא נכתבה לפי ההלכות, מה ההלכה. עכשיו נלמד עוד דבר.

הלכה ט״ו – כוונה בכתיבת סת״ם והזכרת השם

דובר 1: מה הטעם הר״י? לא הייתה כוונה. כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה, לא היה לו בדעת. הוא לא ידע שהוא כותב לשם קדושת ספר תורה, לשם תפילין. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו. אני לא בטוח מה זה אומר הזכרה שלא לשמו. הוא לא ידע שזה שם ה׳? הוא לא חשב כך? הוא לא תפס שזה שם ה׳? משהו כזה? זה פסול.

דיון: מה זה “כוונה”?

דובר 2: לא, כוונה אף פעם לא אומרת ריכוז. כוונה אומרת שהוא יודע מה הוא עושה. הוא עושה בכוונה, הוא יודע מה הוא עושה. אבל יכול להיות שהוא מעתיק, הוא ממש מוסח דעת, הוא שומע מוזיקה, הוא צריך להגיד משהו למישהו. מכונת העתקה אין לה כוונה, אבל לא אדם, לאדם יש. אם תשאל אותו, “איזה פסוק סיימת לכתוב עכשיו?”, אם לא היה יכול לומר לך, זה אומר שהוא ממש לא נוכח.

דובר 1: בזה אני לא בטוח. הוא לגמרי מוסח דעת, הוא באמריקה אחרת.

דובר 2: בזה אני לא בטוח. זה אגב הלכות פוקוס. אני חושב שהמילה היא, לא היה בדעתו שהוא כותב ספר תורה. אני לא יודע, אני מעתיק, מה שכותבים אני מעתיק.

דובר 1: לא, התשובה היא לא שלנו זה נראה מוזר כי זה כל עסק של קלף. אבל בימים קדומים כתבו הרבה ספרים. יש מישהו שהוא סופר, ונותנים לו לכתוב גם ספרי תורה ודברים אחרים. הוא כותב אולי שטרות, אני לא יודע. ואם הוא לא יודע שזה בכלל משהו רציני, הוא לא מתרכז, זה מעורבב, נניח, פתקים על הקיר, והוא כותב אותם. כך חשבתי. אני לא מאמין שאי פעם כוונה אומרת ריכוז. אם כי, בהלכה הבאה רואים כן, “הכותב את השם”, מכיוון ש…

כוונה אינה ריכוז – הגדרה פילוסופית

דובר 1: זה ממש שאלה גדולה מאוד נגלה למעשה. איך זה נגלה למעשה? זה מה זה אומר כוונה. אין ספק בזה. כשמונח פורמט גדול עם הידיים, ואתה מסכים, אוטומטית כל הסביבה אומרת… כאן כתוב שזה לא לשם. אבל יש פורמט, נניח, כמו כשאדם בבית כנסת עם מגילה בידו, יש דגל קטן שהוא צריך להיות. אין שום ספק בזה להלכה. יש מינימום של המילה כוונה שצריך להיות. נכון שחושבים שכוונה אומרת ריכוז. נכון שזה דבר טוב להתרכז כשעושים מצווה, אבל כוונה לא אומרת זאת.

דובר 2: אגב, כן, אבל יכול להיות ב… אבל השם, השם הוא הנקודה. יכול להיות, יכול להיות שהוא מתכוון למשל… זו נפקא מינה, למשל הוא כותב, צריך לקדש את השם, הוא כותב א-ד-נ-י, והוא מתכוון אדוני, הוא מתכוון אדון, פשוט הוא לא יודע שהוא כותב השם, הוא לא יודע מה הוא עושה, הוא חושב שהוא כותב אדם. אבל אפילו זה לא מספיק טוב, כי הוא בכלל לא, אין ספק שזה אומר זאת. הוא לא יודע, הוא לא יכול לדעת, לשם שמים. זו הסיבה שמותר להפסיק. כמו כבוד, למדנו קודם, זה הכבוד הגדול ביותר שצריך להיות. אבל לאו דווקא, שלא יענה לו באמצע הכתיבה, כי הוא… זה אומר כוונה של…

דובר 1: זה קשור לכבוד? אני חושב שזה כבוד של שם ה׳.

דובר 2: יש שתי הלכות, יש ענין של כוונה, ויש ענין של כבוד שמים. וזה משולב. פשוט כך.

דובר 1: הא, כן, זה ברור כך.

מותר להפסיק בין שמות

דובר 2: הוי כוזבן שתיים שלוש שמות, החוצה, מפסיקים בין אני מאמין לשם, אז יכול כן, כי אין ענין שאסור להפסיק בין כתיבת השמות. המילה היא, אני אגיד לך, אנשים…

דובר 1: שבין השם ואלוקים מותר לו בין השם ואלוקים…

דובר 2: מישהו היום יאמר, למשל, יש סופר ש, אני יודע, הוא שומע מוזיקה או רדיו, אני לא יודע מה, בזמן הכתיבה. אין שום שאלה, אין לו חסרון בכוונה. יכול להיות שאין רצינות, שצריך לכתוב ברצינות, זה אחר, הכבוד של השם, אבל זה לא פסול.

דובר 1: זה כולל גם מי שהפסיק לדבר עם המלך, זה לא פסול. אבל זה יכול להתבלבל, אז יכול עוד לחשוב שהוא כותב שם חול.

דובר 2: לא, הוא צריך לקחת ברצינות, זה הקשר. אבל בעצם, זה מה שרציתי לחשוב לך, כי אתה תראה את ארבע ההלכות הבאות.

משל של נהיגה – מה זה כוונה

דובר 1: כי למשל, כל יום אדם נוהג, ובנהיגה צריך להיות כוונה מלאה שלא להיכנס לאנשים. וכל אחד עושה כל מיני דברים, וזו כוונה.

דובר 2: לא, אסור. כשעושים זאת לא, זה עומד בלאו של הנהיגה, שאסור לנהוג, וצריך להיות כוונה.

דובר 1: לא, שוב, אתה לא יכול לעשות הכל ממש, אתה לא יכול להסתובב באמצע. אבל אותנו אפשר לדבר בטלפון או… כוונה לא אומרת כמו שאנשים אומרים, OCD אומר שצריך לקרוא את המגילה.

כוונה היא, אני אומר הרבה פעמים, כוונה אומרת שמישהו שואל, זו התשובה לשאלה מה אתה עושה. אם שואלים מה אתה עושה, זו התשובה. יש אדם שכל כך מוסח דעת, הוא לא יודע מה הוא עושה. אבל כוונה לא אומרת מה שנמצא בראש. זה נוסח יפה כזה שגנבתי מפילוסוף בהקשר אחר, אבל הוא אומר שאנשים חושבים שכוונה היא אינטנציה. אינטנציה לא אומרת שאני עושה צילום של הראש שלי ורואה מה נמצא שם. לא זה. המשמעות היא, אני שואל אותך מה אתה עושה, וזו התשובה. התיאור של מה אתה עושה, זו המשמעות של כוונה.

דובר 2: משמעות טובה, לדעתי.

דובר 1: משמעות טובה מאוד, זה מתאים יותר. ברוב ההלכות, זה מתאים יותר. אבל יש כן. טוב אפשר לראות עוד כמה הלכות שקשורות לכבוד. רואים, זה לא רק כוונה.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: כוונה, כבוד, נאמנות הסופר, וכתב אשורי

כוונה – הגדרה פילוסופית (המשך)

דובר 1:

אבל כוונה לא אומרת מה שנמצא בראש. זה נוסח יפה כזה שגנבתי מפילוסוף בהקשר אחר. הוא אומר שאנשים חושבים שכוונה היא “אינטנציה”, ו״אינטנציה” לא אומרת – זה לעשות צילום של הראש שלי ולראות מה נמצא שם. לא זה המשמעות. אני שואל אותך מה זה, וזו התשובה שלך, ה״תיאור” של מה זה – זו המשמעות של כוונה. משמעות טובה, לדעתי. זה מתאים יותר, ברוב ההלכות זה מתאים יותר.

אבל יש כן, דווקא אפשר לראות עוד כמה הלכות שקשורות לכבוד, רואים שזה לא רק כוונה.

הלכות כבוד בכתיבת השם

טבילת הקולמוס לכתוב את השם

דובר 1:

למשל, טבילת הקולמוס לכתוב את השם. כשכותבים, טובלים את העט בדיו, כן, בדיו, לכתוב את השם, לעשות השם. למה? כי בדרך כלל החלק הראשון שמצייר קצת יותר גס, זה לא כל כך יפה. יכול בקלות לקרות טעות בכתיבה, שלא יתלכלך אות טובה כזו, שלא יתלכלך על שם ה׳. זה כבוד, כי צריך לעשות הכנה אסור מן קודש השם, כך מביאים הפוסקים.

תולה אותה בין השיטות – כששכח מילה

דובר 1:

וממילא כותב קודם את הקודמת, ואחר כך, יש שיטה, לכתוב את השם. נניח ששכח לכתוב שם ה׳, דבר המאורע כלום. מה הוא עושה? תולה אותה בין השיטות, הוא כותב בין שתי השורות. לא, זה מותר לעשות. מותר.

חילוק בין שם ה׳ לשאר תיבות בתליה

דובר 1:

כלומר, כאן רואים, אם חסרה מילה, רואים, מותר לכתוב כמו שעושים בכתב יד, נותנים קו מלמעלה שיתפסו איפה זה שייך. המוחק את השם בשיטה מקצתה תולה – פסול. אי אפשר לעשות כבר ספר תורה מכוער שהוא כתב. לגבי השם, אבל בשאר תיבות כן. כותב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה, מותר לתת קו קטן כזה למטה, אף על פי שזה לא כל כך יפה, אבל למילים פשוטות אין פגם. אבל בשם, זה ספר תורה. אה, אבל מזה לא מוכרח.

תולה אפילו אות אחת vs. שוכח אפילו אות אחת

דובר 1:

תולה אפילו אות אחת, אולם שוכח אפילו אות אחת – גונז מה שכתב וכותב אחרת. מה ההבדל? לא ברור. אף על פי שבספר תורה הצורך גדול מאוד, כי זה ספר ארוך, וקל מאוד שבספר תורה שלם תהיה באמת טעות.

כתיבה כסדרן – חקירה בספר תורה vs. תפילין

דובר 1:

אז זה הכסף משנה. הרבה מפרשים אומרים שכאן יש דין כתיבה כסדרן, והם מבינים שכסדרן אומר שזה חייב להיכתב אחד אחרי השני. דילגת על מילה, עכשיו כותב את המילה אחרי המילה הקודמת. יש שמתווכחים, הרמב״ם לא אומר אותה הלכה כאן, אפשר ללמוד אחרת. וזה אומרים דווקא, כאן לוקחים אנשים שספר תורה לא צריך לכתוב כסדרן. בטוח שלא חייבים לכתוב כסדרן, השאלה היא האם תפילין צריך כן. זו החקירה. אבל כאן, כך לומדים האחרונים המפרשים האחרים. יכול להיות גם שסתם מה שהוא אומר, שתפילין צריך להיות יפה, פרשה קטנה, כתוב מחדש.

כתיבת השם על מקום הגרד או מקום המחק

דובר 1:

אוקיי, ועוד הלכה היא, אם בא לכתוב את השם על מקום הגרד, או על מקום המחק, אותו דבר, שמחקת חלק, או שגרדת את הקלף, כי הדיו כבר היה עבה, ועשו משהו, אין בעיה לומר שכאן אסור לכתוב שם ה׳, כי הקלף לא כל כך חלק או כל כך יפה. מותר. זו קולא.

הפיכת היריעה – כבוד ספר תורה

דובר 1:

שוב, כותב תפילין, ספרים תפילין ומזוזות, אחרי הכתיבה, הם לא רוצים שיתלכלך או שילדים יגעו שם, רוצים להפוך את היריעה שהצד הכתוב יהיה אל השולחן. אומרת ההלכה שאסור, אין זה כבוד לספר תורה, אלא פורס עליו בגד או כופלה. אלא מכסים אותו במשהו. או כופלה, שמדברים כאן, כן, אתה מכסה אותו בעצמו, אתה עושה אותו מקופל, כופל אומר כפל.

אבל מה שונה בדבר הוא שיש לו כבר קדושה, כי זה עדיין באמצע הכתיבה. לפני שהשתמשו בו, או הרבה אפשר לחשוב שזה משתמשים, זה עושה את החשיבות. כותבים אותו לשם, גם שכותבים אותו לשם. כשמדפיסים אותו, יאמרו שזה כתוב בספר. ברור שאולי אפילו הקלף שהכינו יש לו משהו קדושה, שההזמנה עוזרת על השנה.

נאמנות הסופר – כשהוא אומר שלא כתב לשמה

הפשט: אינו נאמן לפסלן

דובר 1:

ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”. מה קורה לסופר, שילמו לו מאה אלף דולר שזה עולה לכתוב ספר תורה, ונתנו לו, הוא רק קורבן כזה, הוא קורא לעצמו “לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה”. אחרי שהוא יצא משם. עכשיו למדנו שצריך לכתוב לשמה, והדבר לא היה מתוקן, הדבר הוא שאף אחד לא יודע, זה דבר שבלב. אומרת ההלכה, “אינו נאמן לפסלן”. הוא לא נאמן לפסול את ספר התורה שלו. הבא עליו בתחילה, לשלם לא ישלמו לו, אבל אותו יעשו שהוא קודם כל, זו מוטיבציה טובה שלא יעשה זאת. הקהילה לא תסבול כלום, הם לא יצטרכו לשלם לו. למה?

סברא: שמא לא נתכוון אלא להפסיד ללוקח את שכרו

דובר 1:

דיסקוסיה על כתיבת ספר תורה ביוונית – והלכות שלמות האותיות

דיסקוסיה: שיטת הרמב״ם לגבי יוונית (המשך)

עמדת הרמב״ם בפועל

ממילא הוא כתב זאת. המציאות שהרמב״ם כותב היא אמת לדורו ולמקומו, אף אחד לא יכול. גם נכון שלא מצאתי אף אחד. אפילו היום גם אין, אבל אין שום עניין שהולך להחזיק בזה.

לא צריך להחזיק, זה תנאי שאפילו הרמב״ם לא אומר. אין שום תנאי שצריך להבין. אין שום עניין של כתיבת התורה בשפה שאף אחד לא מבין. לא אמרתי שיש עניין בזה.

דובר 2:

למה קורא אדם את ספר התורה בלשון הקודש שאף אחד לא מבין?

דובר 1:

סיפורי טובה, מבינים קצת. שם לא כתוב שום… נו, למד יוונית, תבין.

אוקיי, אוקיי. חשבתי שהרמב״ם עושה אפיל, מבקשים מהעולם שישלחו, והולכים לעשות הכנסת ספר תורה, וכותבים ספר תורה ביוונית. תפסיק! במה נתעסק כאן?

שוב, כשהרמב״ם היה אומר… זה לא נכון מאוד. הרמב״ם אומר שבלשון יוון יש שפה אחת מוכרת של התנ״ך, זו שכתבו לתלמי המלך, שחז״ל מדברים עליה. אני אומר שזה מאה אחוז נשמר. זה עדיין קיים. אני אומר שיש כמה טעויות שהכניסו. עכשיו אפשר לסמוך עלינו.

והרמב״ם יש לו עכשיו אותה חסידות כמוך, שהוא לא הולך לעשות שום תפילה… רגע, ריבונו של עולם, האנשים מחזיקים באחד שאומרים, אני לא יודע מה הם רוצים. אחת מהתורות שאמרתי עכשיו לא עומדת. הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות בסוף של תלמי המלך. הרמב״ם אומר שיוונית לא קיימת בעולם. עכשיו באים ואומרים שהתוכנית לא נכונה. נכון שהרמב״ם, איפה שהוא גר…

מה כתוב ברמב״ם

רגע אחד, קודם אגיד מה כתוב כאן. “תרגום שתורגם בלשון יוונית לתלמי המלך, ואין לנו לשון יוונית עד שנדע אם נשתנה אם לאו, ואין לנו אלא תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכן תרגום ירושלמי, וכן תרגום ראשונים כאילו יאשיהו.”

אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. הרמב״ם אומר שאין יוונית, הוא לא אומר “אם יש תרגום המקורי של תלמי המלך”. גם בפירוש המשניות לא כתוב כל הדברים שאמרת. לא כתוב שהוא אמר “למדו פשוט יוונית עממית מודרנית”.

דעת הרמב״ם לגבי כתיבה ביוונית

אבל בכל זאת הרמב״ם גילה שיש דעה שאפשר לכתוב ספר תורה ביוונית. טוב מאוד, זה אני אומר לך. טוב מאוד, זה אני אומר לך. אין שום לימוד לחשוב כי לא כתוב שצריך לנסות לומר שכל אחד צריך לדעת יוונית, וגם לא שצריך לנסות לומר שצריך להיות לנו את הפעם השנייה.

אוקיי, זה מה שאני מתווכח עם הפירוש המשניות. אוקיי, אוקיי, אתה אומר את הדבר, זה לא נכון. לא בפירוש המשניות כתוב מה שאתה אומר, ולא כאן כתוב מה שאתה אומר. הרמב״ם אומר עובדה שאינה נכונה. כתובה עובדה שאינה קיום רצון, שאינה נכונה. יש יוונים שמדברים עדיין יוונית. וגם יש, אם אתה רוצה לומר שצריך להיות לנו את התרגום המקורי – מה שהרמב״ם לא אומר! הרמב״ם לא אומר שצריך להיות לנו את התרגום המקורי של תלמי המלך. הוא אומר סך הכל שצריך להיזהר ביווני, והוא לא אומר את זה, הוא אומר שלשון יווני אינו טבעו של עולם. בשביל זה לא צריך להיות הרמב״ם מפולק להיות.

“אין כותבין” לא אומר “פסול”

הרמב״ם רוצה כאן לומר את ההלכה. הרמב״ם לא אומר מנהג, הוא לא אומר נהגו שלא לכתוב יוונית. אני מסכים שזה לא המנהג, אני לא עושה עוד ספר תורה, זה מנהג כי זה לא חסר. אבל אם מישהו רוצה לכתוב, נראה לי שזה יהיה כשר על פי המשנה. הוא לא אומר פסול. הוא אומר “אין כותבין”. “אין כותבין” לא אומר פסול. הוא לא אומר את המילה פסול, כי צריך לחשוב קודם שהיה לזה דין.

הרמב״ם אמר, אם זה ספר התורה של תלמי המלך. הוא לא אומר בפירוש המשניות שהמשנה אומרת לא מה שאתה אומר עוד. לא כתוב שאתה צריך להיות לך אותו תלמי המלך. כתוב להיפך, שמאחר שהיה יום שאהבו את זה. הוא לא אומר שצריך להיות לנו אותו. לא כתובה ההלכה, וגם בגמרא לא כתובה ההלכה.

הרמב״ם לא ידע יוונית

אוקיי, בכל מקרה, הרמב״ם, הדעה שר׳ נחום אומר, שצריך להביא את הרמב״ם, שכל שנה כאן, זה פשוט לא נכון. הרמב״ם מעולם לא שמע על תרגום יונתן, הוא לא יודע שזה קיים. הוא לא ידע לקרוא שום אות יוונית. וכשיש מילה יוונית במשנה, הוא מתרגם אותה לא נכון. הוא לא ידע שום יוונית הרמב״ם. הספר ערוך ידע יוונית, הרמב״ם לא ידע שום יוונית.

אז כשהוא אומר את הדעה, אם היה יודע, היה אומר אחרת. לא צריך שום אפליקציה, הרמב״ם לא היה צריך לדעת הכל, הוא היה צדיק גדול, והוא לא ידע. ההלכה כביכול השתנתה. כי לא היה לו מניין יווני. הלאה, מה יהיה מלא שום צד? לא, המנהג הוא הלאה כך.

סיכום הדיסקוסיה

אוקיי, מספיק. הוא אומר רק שצריך לקרוא את השפה כמו העולם. לא, אפילו נניח במקומות שההלכה אומרת שלא חייב להיות, יכול להיות מחלוקת, לא תהיה השפה שהעולם מדבר, זה בכל זאת מפקיע שערים מפחיד.

והוא אומר בכל זאת עצה טובה. הנה, עכשיו זו עצה טובה. אני מדבר על ההלכה. עכשיו, עד כאן היא השפה.

הלכה כ׳ – שלמות האותיות

מוקף גויל – כל אות צריכה להיות מוקפת

עכשיו נלמד על שלמות האותיות, אוקיי? יש הלכה שכל אות תהיה שלמה, תהיה מוקף גויל. אומר הרמב״ם, “וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.” שקועה, צריך להיות יפה מוקפת.

תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש

ועוד הלכה, “כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.” אות שלא כתובה כל כך טוב, ומה השיעור? שלוקחים תינוק שאינו חכם מאוד ולא טיפש גדול, ובודקים אם הוא מזהה את האות. אם ילד לא יכול לזהות, פסול.

כמו לגבי אוכל, מי שיש לו הבנה חלשה באוכל הוא כלב. אם כלב עדיין אוכל את זה, זה עדיין נקרא אוכל. אוקיי, ורק צריך ילד קדוש. אם ילד עדיין קורא את זה, פשט שזו עדיין אות. זה ילד. אני אומר, אנושי… אבל אני אומר, החכמה… החכם… הוא חייב… אני מתכוון שאתה תהיה צודק.

החכמה של התינוק היא פשט ש, אם הוא חכם, הוא יודע את הפסוק. הוא כבר יודע שזה צריך להיות כך. אבל אם זה מצב אולי. החכם לא טיפש כי הוא קורא ממש מעל האבן. הוא קורא כל דבר אחרת, הוא עדיין לא קורא את המילה. טוב מאוד.

צורת האותיות – הבדל בין י׳ ו-ו׳

“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו״ד לווי״ו.” או… הוא או יוד. נראה מכאן שהקוץ של יוד, אינו הקוץ של יוד של רבינו פלוני. כלומר, אם יש עדיין את ההבדל בין היוד והוו כי היוד יש לו קוץ. נכון, זה אותו מהרבים כאן, לא כמו בית יוסף, שאומר הלכות שלמות של צורות האותיות והפרטים, אלא זה לא הוו הבדל ושיוכלו.

נקב בקלף – לכתחילה

אם יש נקב, לא תכתוב על הקלף, לא תכתוב על החור, קלף מחורר.

“לא יכתוב גבי נקב כלל”, אומר הוא, מה זה נקב? לפעמים נעשה חור קטן. אומר הוא, “וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר”, נקב שהדיו עובר לצד השני, “שאין כותבין עליו”, לא יכתוב על זה. “אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו”, אפילו יש רק סדק קטן מתחתיו. “ואין הנקב מפסיק הכתב כלל”, והנקב לא אומר שיש חור, “מכל מקום לכתחילה לא”.

עור עוף

“ולפיכך נראה לכתחילה”, אומר הוא, “שעל עור עוף אין כותבין”, שלא יכתוב על עור עוף, “אף על פי שעל פי רוב יש בו נקבים קטנים”, כי לרוב יש בו חורים, זה מספיק קטן שאפשר לכתוב. היה כמו שהנוצות היו, יש חורים קטנים. אה, הנוצות, כן.

נקב בדיעבד – אחרי שכתבו

“נקב בעור אחר שנכתב”, זה כך, זה להיפך, נעשה חור אחרי שכבר כתבו. כאן מדברים לכתחילה, לכתחילה לא יכתוב איפה שיש חור. כאן מדברים בדיעבד, כתבו ספר תורה על קלף טוב, ונעשה חור. טוב מאוד.

“אם נקב בתוך האות, כגון תוך ה׳ או תוך מ׳”, אם זה באמצע אות שהנקב לא משנה את המשמעות, טוב מאוד, “וכן בשאר אותיות, כשרה”. זה לא משנה את המשמעות. זה ה׳ ומ׳, נעשה כאן חור באמצע, באמצע ה׳ ומ׳ ממילא יש חור.

נקב בירך של אות

“אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה”, אם נחתך קצת מאות, אז זה כשר, אבל רק בתנאי, אם זה נשאר כמו אות קטנה. כלומר, למשל הוא מתכוון לומר, למשל ו׳, נחתך קצת מהו׳. זה לא מספיק, הוא אומר, “והוא שלא תדמה ליו״ד”, אם זה נהיה י׳, יש בעיה. אם זה נשאר עדיין קצת יותר ארוך מי׳, “אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה”.

שאלה מעשית – קרע באמצע שורה

אז, מה צריך להיקרע קצת באמצע? הוא לא אומר כראוי. כי בשבת ראיתי בספר תורה, באחד מהתורות שאינו כאן, חתיכה כזו נקרעה באמצע שורה. זה כמו שזה תורה ישנה, אבל לא עומד כאן כראוי מה ההדרכה של זה באמת. זה לא נקוב בתוך עת המעמד, זה נקוב, אבל זה נפסקה. אבל זה לא נקב, זה קרע. מה זה אומר נקוב? אני צריך להבין. אוקיי, נהדר. אני צריך לשאול את הרבנים מה ההדרכה. אוקיי.

יישר כוח, כן, מה שמגיע לי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 1 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Lecture: Laws of Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah – Introduction and Chapter 1

Introduction to the Laws of Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah

A. The Order of the Laws – Why Tefillin Before Sefer Torah?

The Rambam arranges the laws in the order: tefillin, mezuzah, sefer Torah (TaMaS), not like the usual order of STaM (sefer Torah, tefillin, mezuzah).

Simple meaning: The Rambam begins with tefillin, then mezuzah, then sefer Torah.

Novelties and explanations:

– Rav Yitzchak asked why the Rambam begins with tefillin and not with sefer Torah. It’s not that tefillin is holier than a sefer Torah – on the contrary, there are stringencies in sefer Torah over tefillin, and also stringencies in tefillin over sefer Torah. So the order doesn’t follow holiness.

– The main answer: The entire Sefer Ahavah deals with mitzvot that a person performs every day (prayer, blessings, etc.). Tefillin is a mitzvah that one fulfills every day and is connected to prayer and Kriat Shema (as the Rambam brings later from Chazal that one should read Kriat Shema when wearing tefillin). Sefer Torah is more of a general mitzvah – to write a sefer Torah – not really a daily mitzvah. Additionally, tefillin is a mitzvah of the individual, whereas sefer Torah has more to do with the community.

– In Sefer Ahavah there are almost no negative commandments – the entire Sefer Ahavah is positive commandments. “Love is what you do, not what you don’t do.”

B. The Count of Mitzvot – Five Positive Commandments

The Rambam counts: “Included in them are” five positive commandments: (1) to wear tefillin on the head, (2) to bind tefillin on the arm, (3) to affix a mezuzah on doorposts, (4) for every man to write a sefer Torah for himself, (5) for the king to write a second sefer Torah.

Simple meaning: Tefillin shel rosh and tefillin shel yad are two separate mitzvot. Mezuzah is one mitzvah. Sefer Torah has two mitzvot – one for every Jew, and a special one for the king.

Novelties and explanations:

Tefillin shel rosh and shel yad – two mitzvot: The Rambam brings in Sefer HaMitzvot the source from Menachot where it states that “tefillin shel rosh does not prevent the shel yad” – they don’t prevent each other, because each is a separate mitzvah. Therefore one also makes two blessings. This is the proof that they are two separate mitzvot, not one mitzvah with two parts.

Mezuzah – the name: The name “mezuzah” actually means in the Torah the doorpost. Over time, “mezuzah” became a synonym for the writing that is placed on the doorpost. Mezuzah is in a certain sense “tefillin on the door of the house” – one places tefillin on the head and mezuzah on the door.

The king’s sefer Torah: The king has a special mitzvah to write a second sefer Torah, not just the same mitzvah as every Jew. A regular Jew who writes a second sefer Torah has not fulfilled a new mitzvah – he has fulfilled the same mitzvah again. But the king has a new, special mitzvah for the second sefer. A king who became king in his youth and has not yet fulfilled the mitzvah of writing a sefer Torah like every Jew – must write two: one like every Jew, and another as king.

C. Why Are Tefillin, Mezuzah, Sefer Torah Together in One Tractate?

Simple meaning: The Rambam places all three together in one set of laws.

Novelties and explanations:

– The common denominator of all three is that they all must be written by a STaM scribe – all three are parts of the Torah that are written (a sefer Torah – the entire Torah, tefillin – four passages, mezuzah – two passages). The connecting point is the law of writing – Assyrian script, scoring, etc.

The internal structure: Chapters 1-5 = laws of tefillin; chapters 6-7 = laws of mezuzah; chapter 7 and onward = laws of sefer Torah. But the beginning (first chapters) deals with general laws of writing that apply to all three.

Chapter 1, Law 1 – The Four Passages of Tefillin

The Rambam’s Words:

“These four passages are: Kadesh Li, VeHaya Ki Yevi’acha – in the book of Exodus; Shema, VeHaya Im Shamoa – in the book of Deuteronomy. They are written separately, and surrounded with leather, and are called tefillin. And they are placed on the head and bound on the arm. Even the tip of one letter from the four passages invalidates all of them from the Torah, until they are written complete as prescribed.”

Simple meaning: The Rambam lists the four passages according to the order they appear in the Torah: (1) Kadesh Li (Exodus 13:1-10), (2) VeHaya Ki Yevi’acha (Exodus 13:11-16), (3) Shema (Deuteronomy 6:4-9), (4) VeHaya Im Shamoa (Deuteronomy 11:13-21). They are written separately, surrounded with leather, and this is called “tefillin”. They are placed on the head and on the arm. Even a kotzo of one letter from the four passages is invalidating – everything must be complete as prescribed.

Novelties and explanations:

A. The Order of the Passages – According to the Torah

The Rambam lists the four passages according to the order they appear in the Torah – first the two passages from the book of Exodus, then the two from the book of Deuteronomy. The order in which they are placed in the tefillin (which may be different) is only discussed in chapter 3.

B. “Written Separately” – Separately Written

The language “written separately” means that the passages are written specifically for tefillin – they are not cut out from an already-written sefer Torah or another writing.

C. Why Doesn’t the Rambam Begin with an Introduction?

Often the Rambam begins with an introduction (for example, Laws of Prayer – “the heritage of the forefathers and the merit of the forefathers”). Here he jumps right into the passages without saying “there is a mitzvah to wear tefillin, and Chazal say that tefillin is four passages.”

The answer: The Rambam’s approach here is that first you need to know what tefillin is, before you can talk about wearing tefillin. The first chapters are essentially an introduction – they describe the object. Only later (chapters 3-4) does he talk about the mitzvah of putting on tefillin. This is parallel to Laws of Sukkah, where the Rambam also begins with what one can make a sukkah from (the object), and only afterward does he talk about the mitzvah of sitting in the sukkah. The first laws are not a separate mitzvah – they are conditions of the sacred object.

D. The Source for the Four Passages

In the Torah it says “and you shall write them” – but this doesn’t explicitly say “write specifically this passage.” One could argue that “and you shall write them” means write something – perhaps the Ten Commandments, perhaps other important things.

Chazal said that “totafot” means four (tat = two in Katfi, fot = two in Afriki), and the four passages are specifically the four passages where the mitzvah of tefillin is mentioned. But this is not necessarily so – why should one specifically write the passages where tefillin is mentioned? One could have learned differently. This is a tradition – this is how the Sages received it. The Rambam doesn’t bring the source here – he doesn’t go into the derivation of “totafot” or “and you shall write them” in this context.

[Digression: Sadducees and their tefillin] Sadducees wrote other things in their tefillin. The Rashbam suggested in the Torah that tefillin could mean an amulet, and the Sadducees probably held that one can write whatever one wants. The Rambam is not concerned with this.

E. “And Are Called Tefillin” – Why Is It Called Tefillin? A Broad Discussion

The Rambam only says “and are called tefillin” but doesn’t give an etymological explanation. The answer based on the Radbaz: things that are simple and known to everyone, the Rambam doesn’t go into explaining.

The problem with the word “totafot” in the Torah: In the Torah it says “and they shall be for totafot between your eyes.” The word “totafot” is practically incomprehensible – no one knows what it means. “Totafot” is one of the words that appears very rarely in Tanach (Rav Shraga Frank wrote a book with all the words that appear only once in all of Tanach). Because there is no other occasion in Tanach where this word is used, one cannot understand it from context.

Targum Onkelos translates “totafot” as “tefillin”. But this is not really a translation – it’s just a “dispute between names”: in the language of the Torah it’s called “totafot”, in the language of the Sages it’s called “tefillin”. The Targum tells you what the object is (because you already know what tefillin are), but it doesn’t explain the word itself.

The Tur’s explanation – from the language of “pelilim”: The Tur argues that “tefillin” is from the language of “pelilim” (as in “and they shall put them in pelilim”) – a judgment, an argument, a conversation upward with the Almighty, like “tefillah”. Tefillin is from the language of “sign” – a proof, testimony that “the name of Hashem is called upon you”.

The more simple explanation – tefillin means “amulet”: The word “tefillin” was in ancient times the name for an “amulet” – a piece of parchment with something important written on it, surrounded with leather, that a person wears. The Torah says: take the passages that speak about faith and the Exodus from Egypt, and make such an “amulet” with them.

Proof from the Septuagint: In English one says “phylacteries” – this comes from the Greek word “phylakteria” which means an amulet. Both translations – Onkelos (tefillin) and the Septuagint (phylakteria/amulet) – show that in the Holy Tongue itself there is no good way to explain this word.

What does “amulet” mean in this context: “Amulet” doesn’t necessarily mean protection from harmful spirits. An amulet can be something a person wears because it’s important to him – sentimental, or as identification. Like a person who carries a picture of his father in his wallet, or like the necklaces of the hostages, or bumper stickers. “For a memorial between your eyes” – it keeps from forgetting, it brings to remembrance. In the Torah itself one doesn’t see other amulets except totafot – the concept of amulets is only encountered in Chazal (Tractate Shabbat). But in Chazal one does find the language “amulet” on tefillin themselves, which confirms that they understood that tefillin is essentially such a thing.

[Digression: The Rambam himself says that one may not use a sefer Torah as an amulet. The Kabbalists hold that tefillin do have a protective aspect, but the Rambam would not be “happy” with this.]

F. Binding by Shel Yad vs. Shel Rosh

The Rambam brings by shel yad the language “and you shall bind them for a sign on your arm” – language of binding. But by shel rosh he doesn’t bring the language of binding. This fits with reality: the shel rosh sits on the head – the head is flat enough that one can place it – it’s not really “bound” in the same way. In the Torah itself it says in the first passage “and it shall be for you for a sign on your arm and for totafot between your eyes” – there too “sign” (mark) is by the arm, and “totafot” by the head, without the language of binding.

G. “Even the Tip of One Letter Invalidates” – Dispute Among Rishonim What Is “Kotzo Shel Yud”

The Rambam’s language vs. the Gemara: The Rambam writes “the tip of one letter” – but in the Gemara it says “kotzo shel yud”. The Rambam wrote more inclusively – every letter, not just a yud.

Rashi’s approach – the simple meaning: Rashi understands that “kotzo shel yud” means the small corner of the yud. A yud has two parts: on top is a line, and on the right side comes down a piece. If one makes only a dot from above, one doesn’t know it’s a yud – it’s invalidating, it’s not a yud.

An even simpler meaning – the shape of the letter: “Kotzo shel yud” can mean the “pointedness/roundedness” of the letter – the difference that makes one letter different from another. For example: a samech and a final mem are almost the same thing, only the difference is the roundedness. A dalet and a resh – the difference is only that the resh is rounder and the dalet is more pointed. This is apparently the Ramban’s approach.

Rabbeinu Tam’s approach – the left tip of the yud: Rabbeinu Tam innovates that a yud has another piece: on the left side comes down a small “hair” (this is how all Ashkenazim make it in their script). This is the “kotzo shel yud” that is invalidating – a novelty in the script.

Other approaches: There are those who interpret that “kotz” means the crowns (taggin on certain letters).

“Kotzo shel yud” as an expression: A yud is the smallest letter, and “kotzo shel yud” means “the smallest part of the smallest letter” – as an expression for something minimal. In English one also says “not one iota” – and “iota” is simply the Greek word for yud.

Law 1 (Continued) – Completeness by Mezuzah and Sefer Torah

The Rambam’s Words:

“And similarly the two passages of mezuzah, which are Shema and VeHaya Im Shamoa, even one letter from the two passages, even half a kotz – it is not Torah until they are complete. And similarly a sefer Torah that is missing even one letter – is invalid.”

Simple meaning: The same law of completeness that applies to tefillin also applies to mezuzah and to sefer Torah. By all three the writing must be complete, without any deficiency.

Novelties and explanations:

Difference between tefillin/mezuzah and sefer Torah regarding “kotzo shel ot”: An interesting difference: by tefillin the Rambam says “even kotzo shel ot achat”, by mezuzah he says “even half a kotz”, but by sefer Torah he only says “that is missing even one letter” – he doesn’t mention “kotzo shel ot”. Perhaps by sefer Torah it’s a bit less strict, that a missing kotz doesn’t invalidate? There are commentators who don’t agree with this difference.

The source for invalidation by a sefer Torah missing one letter: The Kesef Mishneh struggles to find the source – because it’s not stated explicitly in the Gemara. He brings that perhaps one can learn it from a Midrash (“even a sefer Torah missing one letter”). But from that Midrash it’s implied that it’s a simple reasoning.

Practical law – if one finds a deficiency in shul: The Rambam apparently says explicitly that a sefer Torah with a missing letter is invalid. But the Bach argued: since we are not expert in deficiencies and additions, one cannot say it’s invalid when one finds a deficiency/addition. Also the Shagat Aryeh dealt with this matter. The Bach’s reasoning: in the Gemara it only says “if there is one – invalid”, which implies only when one knows for certain that it’s missing. But the Rambam certainly held that it’s invalid.

Law 3 – Ten Things in Tefillin, Halacha LeMoshe MiSinai

The Rambam’s Words:

“There are ten things in tefillin, all are halacha leMoshe miSinai, and all are invalidating, and if one changed in any of them the tefillin are invalid.”

Simple meaning: There are ten laws by tefillin, all are halacha leMoshe miSinai, all are invalidating.

Novelties and explanations:

The Rambam’s list of ten – not from the Gemara: The language “ten things” is not stated in the Gemara. The Rambam himself compiled the list.

What does “halacha leMoshe miSinai” mean by tefillin: According to the Rambam’s introduction, halacha leMoshe miSinai means something that is not written in the Torah, but something that was seen and transmitted from generation to generation. Tefillin is a practical thing – one went to the beit midrash, one saw tefillin, one knows that this is how it was made since Moshe Rabbeinu. Therefore almost nothing is stated in the Mishnah about laws of tefillin (only two-three laws), because it was practical knowledge that everyone saw.

– [Digression: comparison to etrog:] Etrog is also halacha leMoshe miSinai (that “pri etz hadar” means an etrog), although there is a derivation on it. But by etrog, because it’s only once a year, one needs more proofs from verses. By tefillin, which one wears every day, it was a living tradition.

Law 3 (Continued) – Two of the Ten: Ink and Parchment

The Rambam’s Words:

“And here they are: The two that are in the essence of their writing – that all their writing is written only in ink, and that all the writings should be on parchment.”

Simple meaning: Of the ten laws, two are relevant to the writing itself: (1) one must write specifically with ink, (2) one must write specifically on parchment.

Novelties: The reason for both laws is that it should be well written – a beautiful, clear, durable writing.

Law 4 – How to Make Ink (The Recipe for Ink)

The Rambam’s Words:

“How is ink made? One gathers the soot of oils or of pitch and wax and the like, and kneads it with tree resin and a little honey, and presses it and grinds it until it is made like circles, and dries it and stores it. And at the time of writing one soaks it in gall water and the like, and writes with it – that if you want to erase, it can be erased. And this is the ink that it is a mitzvah min hamuvchar to write with it books, tefillin and mezuzot. And if one wrote all three with gall water and vitriol, which stands and cannot be erased – it is valid.”

Simple meaning: The Rambam gives the recipe for ink: one gathers soot from oils/pitch/wax, kneads it with tree resin and honey, makes small round pieces, dries it. When writing one soaks it in gall water – which makes it erasable. This is mitzvah min hamuvchar. Bedi’eved, with gall water and vitriol (which stands firm) – also valid.

Novelties and explanations:

Why is specifically erasable ink lechatchila? The Rambam brings the reason: “that if you want to erase, it can be erased.” By a sotah it says “and he shall erase” – one erases the name of Hashem in water. From there one learns that the proper ink for STaM should be such that one can erase.

Chazal’s opinion about Moshe Rabbeinu’s ink: Chazal held that Moshe Rabbeinu himself used the best recipe for ink. Their reasoning: Moshe Rabbeinu certainly valued the Torah enough that he took the best ink.

The specific recipe is not invalidating: The Rambam’s explanation is that the definition of the law is not on the specific recipe, but on it being a “davar hamitkayyem” – a good quality ink. Therefore today’s scribes don’t use the Rambam’s recipe.

The Rambam’s question on himself – what then is the halacha leMoshe miSinai? If the specific recipe is not invalidating, what remains? The Rambam’s answer: the halacha leMoshe miSinai is “that they should be in colors” – that it must be black. “Deyo” means black. If one writes even one letter with another color, or with gold, it is invalid.

Why didn’t Chazal simply say “black”? The word “deyo” contains two aspects: (a) black color, (b) good quality. Like an analogy: if one goes to a store to buy black – one doesn’t want just black, one wants good quality black.

The ink has developed over the years: The Gemara sets down the best method of writing that existed at a certain time. It doesn’t mean that specifically Moshe Rabbeinu used the same recipe. The main halacha leMoshe miSinai is that one should use good, strong, black ink.

Practical law: The Rambam has a lengthy discussion (in a responsum) about how precisely one should make the ink. But today’s scribes generally don’t write with the Rambam’s specific recipe.

Law 5 – Three Types of Leather: Gevil, Klaf, Duchsustus

The Rambam’s Words:

“There are three types of leather: gevil, klaf, and duchsustus. How so? One skins the hide of an animal or beast, removes the hair, and afterward salts it with salt, and afterward processes it with flour, and afterward with gall and the like from things that contract the hide and strengthen it – this is called gevil. And if they took another hide that they processed and split it in two as the processors do – the part that is opposite the hair is called klaf, and the thick and bad one that is opposite the flesh is called duchsustus.”

Simple meaning: The Rambam explains the three types of leather:

Gevil – the entire hide after processing (with salt, flour, gall), but before splitting it in thickness.

Klaf – when one splits the processed hide in thickness (in the middle), the part that was near the hair (outer side).

Duchsustus – the other part, which was near the flesh (inner side) – “thick and bad”.

Novelties and explanations:

“Three types of leather” – not three different animals: It’s one hide from one animal, but one can process it in three ways.

The process of splitting in thickness: The Rambam notes that splitting a hide in thickness (in the middle) is a complicated technique – “as the processors do” – one must ask the professionals.

Gall – interesting connection: Gall (gall nuts) is used both in ink and in processing hide – “gall in gall.” The material has a function of contracting and strengthening the hide.

Law 6 – On Which Leather One Writes What, and On Which Side

The Rambam’s Words:

“It is halacha leMoshe miSinai that they should write a sefer Torah on gevil, and write on the side of the hair. Tefillin on klaf, and write on the side of the flesh. Mezuzah on duchsustus, and write on the side of the hair. Anyone who writes on klaf on the side of the hair – invalid. If one wrote a sefer Torah on klaf – valid, but not proper. But if one wrote on duchsustus – invalid. And similarly if one wrote a mezuzah on klaf or on gevil – valid.”

Simple meaning: Halacha leMoshe miSinai:

Sefer Torah – on gevil, on the hair side (outside).

Tefillin – on klaf, on the flesh side (inside).

Mezuzah – on duchsustus, on the hair side (outside).

If one writes on the wrong side – invalid. Bedi’eved: sefer Torah on klaf – valid but not proper; sefer Torah on duchsustus – invalid. Mezuzah on klaf or gevil – valid.

Novelties and explanations:

Duchsustus is not a weaker quality – it’s a law of “side”: One might have thought that duchsustus is invalid for sefer Torah because it’s a weaker material. But this isn’t correct, because mezuzah must be specifically on duchsustus! It’s not a matter of quality, but a law of which side one writes.

Sefer Torah on gevil – a reverse logic? Seemingly one would have thought the opposite: sefer Torah, which is large, should be written on thinner hide (klaf) to save, and tefillin which is small should take thicker. But the halacha leMoshe miSinai is exactly the opposite.

We don’t know precisely the reason: It’s a gezeirat hakatuv (halacha leMoshe miSinai).

Klaf in Our Time – In Practice We Do Differently

Novelties and explanations:

Rabbeinu Menuach brings that they asked the Rambam himself about the problem that no one knows how to do the processing with gall water properly. The Rambam’s answer: as long as one doesn’t know how, one should not write a sefer Torah from it. The Eshkol also brings that Rabbeinu Tam held that gall is not invalidating in practice.

The entire distinction of klaf, gevil, duchsustus – we don’t conduct ourselves this way at all in our time. Everything (tefillin, sefer Torah, mezuzot) is written on the same type of klaf. The hide is not split into two parts. One takes the normal klaf from the store, somewhat scraped, and writes on the flesh side.

Different versions in the Rambam – according to certain versions it comes out that our current klaf is not correct. But the poskim have already ruled that our klaf is closer to “klaf” than to “duchsustus”. The Aruch HaShulchan also brings this.

The answer for the custom – comparison to ink: Just as by ink the main thing is that it should be black – so too by klaf, the main thing is that it should be nice and good. But the difference: by ink the Rambam clearly said what the main thing is (black), but by klaf he says specifically duchsustus, specifically gevil, specifically klaf – more detailed.

The Baal HaMaor says that everything is valid, the entire distinction is only for the mitzvah (lechatchila). Rabbeinu Tam said that our current klaf has the law of “klaf” and one writes it on the flesh side.

“Go out and see what the people do” – “Ask the scribe” – the Ramban’s principle: halacha leMoshe miSinai by klaf doesn’t pass through lists, but from scribe to scribe, from mouth to mouth.

One thing the Rambam is clear: “If one wrote on klaf on the duchsustus side – it is invalid” – a sefer Torah on the wrong side is invalid.

Law – Hide of a Kosher Animal

The Rambam’s Words:

“One may only write books, tefillin and mezuzot on the hide of kosher animals, beasts and birds. Even their neveilot and tereifot – are valid.”

Simple meaning: One must write STaM only on hide of kosher (pure) species of animals. It doesn’t have to be an animal that was slaughtered – even neveilot and tereifot are valid, but the species must be pure.

Novelties:

Kosher fish – a kosher fish doesn’t have the problem of impurity, but there’s a practical problem: hide of a fish is slimy (scales), one cannot properly clean and process it. During processing it disintegrates.

– [Digression: crocodile leather – good quality, but a crocodile is not pure.]

Law – Processing Leshem

The Rambam’s Words:

“The hides of a sefer Torah and the klaf of tefillin – must be processed for their sake. And if one processed them not for their sake – invalid. Therefore if a non-Jew processed them – they are invalid, even if we told him to process this hide for the sake of a book or for the sake of tefillin – invalid, for the non-Jew does it according to his own mind, not according to the mind of the one hiring him. But mezuzah does not require processing for its sake.”

Simple meaning: The processing of klaf for sefer Torah and tefillin must be leshem. A non-Jew cannot do this, because even if one tells him why, he does it according to his own mind. A mezuzah doesn’t require processing leshem.

Novelties and explanations:

“He does it according to his own mind” – the Rambam’s foundation: A non-Jew doesn’t have the concept of doing for another. He does everything for himself. He doesn’t understand to humble himself, he doesn’t have in mind the Holy Presence, he doesn’t have fear of Heaven. Even if he knows he’s doing it for tefillin – he does it because he wants to, not because he intends leshem.

Difference between a non-Jew and a Jewish worker: Even a Jewish worker thinks about his money! The answer: it’s not the point of money. A Jew understands the concept of doing for another, a non-Jew doesn’t understand this. A Jew – even a non-religious one – also does “for a sefer Torah.”

Deaf-mute, imbecile and minor – standing over him: The Rambam brings in Laws of Divorce that a deaf-mute, imbecile and minor, when someone stands over him – valid, because he does “according to the mind of the doer”. But a non-Jew doesn’t do according to the mind of the doer.

Mezuzah doesn’t require processing leshem – why? The Rambam’s answer: it’s stated in the Gemara by sefer Torah and tefillin, and it’s not stated by mezuzah! Mezuzah is an obligation of the house – it’s not an obligation of the person like sefer Torah and tefillin. A person doesn’t have an obligation to make a mezuzah – he only has an obligation to place a mezuzah if he has a door. Like tzitzit – you’re not obligated to have a garment, but if you have one, you’re obligated.

The Rambam’s new explanation for processing leshem (from a responsum): The Rambam says: “So that he should be diligent in its processing and make it beautiful” – that he should be diligent in the processing and make it nice. This is a great novelty: one would have thought that processing leshem is some holiness matter, but the Rambam says it’s a practical thing – that he should know why he’s making it, so that he should make it well!

The great novelty – what does “leshem” mean: When the Rambam says that one must do the mitzvah “leshem”, he doesn’t mean a mystical intention, but that one should do a good job – one should do it seriously, one should make sure it’s kosher, one should make it with quality. The analogy: when one writes on a matzah bakery “for the sake of

the mitzvah of matzah”, one doesn’t mean only “I have in mind”, but “I’m making a serious thing here, I’m making sure there’s no chametz”. By processing the hide specifically: someone makes a weak job – it falls apart after two years. Someone makes a good job – it lasts a hundred years. This is the meaning of leshem according to the Rambam’s responsum.

Question: a non-Jew can also make a good job: If leshem only means “a good job”, why should a non-Jew be invalid? The answer: “leshem” doesn’t mean only technical quality, but also the seriousness of “I’m making here for a mitzvah” – which a non-Jew doesn’t have.

Law 6 – Sirtut (Scoring Lines)

The Rambam’s Words:

“It is halacha leMoshe miSinai: one may only write a sefer Torah and mezuzah with scoring. Tefillin do not require scoring.”

Simple meaning: Sefer Torah and mezuzah require sirtut – one makes straight lines with a ruler on the klaf before writing. Tefillin don’t require sirtut.

Novelties and explanations:

The reason for sirtut – for the reader, not just for the writer: Sirtut is not just so the scribe should write straight, but it helps more for the reader than for the writer. It helps the reader to follow the line, especially when it’s written small. This is “for the beauty of reading”.

Why tefillin don’t require sirtut: Sefer Torah one reads – one must be able to read it well. Mezuzah – also, one can see it, one can read it (Rabbi Yechiel Meir argues that one must leave the mezuzah open, one should be able to read it). But tefillin are tightly closed – one doesn’t open them, one doesn’t look inside. Just as amulets were simply written (without sirtut), because one didn’t open them.

Another opinion: There are those who argue that a mezuzah one must check (be bodek), therefore one needs sirtut (because one will read it during the checking). As opposed to tefillin – one doesn’t check them as often.

Law 7 – Writing Not from the Text (From Memory)

The Rambam’s Words:

“It is permitted to write tefillin and mezuzot not from the text, for everyone knows these passages. But a sefer Torah it is forbidden to write even one letter not from the text.”

Simple meaning: Tefillin and mezuzot may be written from memory (without looking in a book), because everyone knows the passages well. But a sefer Torah one may not write even one letter without looking in a text.

Novelties and explanations:

What does “for everyone knows these passages” mean? Does he mean that all Jews say the passages (Shema, VeHaya Im Shamoa, Kadesh, VeHaya Ki Yevi’acha), or does he mean that all scribes know them? The custom is to say the passages every day (it’s in the siddur), but it’s not a law – it’s a custom. It appears that here is the source of that custom.

Practical reasoning: A scribe writes hundreds of tefillin and mezuzot – he already knows the four passages by heart. But a sefer Torah takes several years to write – it’s not simple that a scribe knows the entire Torah only because he’s already written ten sifrei Torah.

Rabbeinu Yonah – sefer Torah is a decree, not just a concern for error: Rabbeinu Yonah says clearly: even if you’re a great genius who knows the entire Torah, you may not write a sefer Torah not from the text – because no one can know it (it’s a decree). The reason: so that the Torah should remain pure and accurate. As opposed to tefillin – if you’re a Torah scholar, there is a leniency, because people can actually know it.

Difference between tefillin and mezuzah (Rabbeinu Yonah): Usually one doesn’t look in the tefillin (they are closed), but mezuzot one can see. There is no mitzvah to unbind (open) the tefillin.

Law – Sefer Torah, Tefillin, Mezuzot Written by Invalid People

The Rambam’s Words:

“If a heretic wrote them – they should be burned. If a non-Jew wrote them, or an apostate Jew (to idolatry), or an informer, or a slave, or a woman, or a minor – they are invalid, and require burial.”

Simple meaning: A heretic’s writing – one burns (they should be burned). A non-Jew, apostate Jew, informer, slave, woman, minor – are invalid, but one must bury them (genizah), not burn them.

Novelties and explanations:

Heretic vs. non-Jew – two separate laws: There are two laws: (a) whether the writing is valid or invalid, (b) how one treats sacred writings – whether one requires genizah or burning. By a heretic – one burns, because he doesn’t sanctify the names, he doesn’t believe in the whole thing. By a non-Jew – it’s invalid but one gives it genizah, because he didn’t receive any holiness (he’s not obligated), but he also didn’t actively desecrate.

What is an “apostate Jew”? Apostate here means apostate to idolatry – he declared himself a Christian or something similar. He’s not a heretic (heretic is worse – he denies fundamentally).

Heretic vs. apostate – the difference: A heretic – one burns. An apostate – invalid, but genizah. A heretic, when he writes the Name, means something specifically opposite (for the sake of idolatry), or one doesn’t trust him that he did it leshem.

Informer – why is he like a non-Jew? An informer (one who informs on his fellow to non-Jews) – he is “like a non-Jew”. An informer is “no longer a Jew” – it’s a death by Heaven.

Slave, woman, minor – why invalid? They are not obligated in the mitzvah. The principle: one must be obligated in the matter in order to write STaM.

Genizah vs. burning: By a heretic, that one burns – this is a leniency regarding the regular law of preserving sacred writings. By a heretic one says: it’s a mitzvah not to leave any trace of a heretic’s deed.

When one finds books by a heretic and doesn’t know who wrote them: “And we don’t know who wrote them” – they should be buried, because out of doubt one doesn’t burn. A heretic can himself write (heretics have an interest specifically to write mezuzot and tefillin), but it could also be that someone else wrote them.

The Rambam’s reasoning why a heretic’s books are burned: By a heretic the burning is also “a political act” – one wants to publicize that one has no connection to heresy. It’s both – halachically invalid and an act of distancing from heresy.

Enactment: Not to Buy STaM from Non-Jewish Thieves for More Than Their Worth

The Rambam’s Words:

One doesn’t buy books, mezuzot, tefillin that were stolen from non-Jews for more expensive than their worth – “so as not to accustom them to steal and rob.”

Simple meaning: An enactment that one doesn’t pay more than the worth for stolen STaM.

Novelties:

The foundation – similar to redemption of captives: A person thinks he’s doing a mitzvah – he’s redeeming holy books from non-Jews. But the more one pays, the more one gives the non-Jew an incentive to steal more. Therefore they enacted that one doesn’t pay more than the worth.

– Buying STaM from a non-Jew is essentially valid. The problem is only when one pays more than their value.

Law 13 – Sefer Torah That Is Not Written According to the Laws: Invalid Bedi’eved

The Rambam’s Words:

“If one wrote a Torah on the hide of a non-kosher animal, or on hide that was not processed, or hide that was processed not for its sake – these are invalid.”

Simple meaning: All these laws (hide of kosher animal, processing, leshem) – if one didn’t do them, it’s invalid even bedi’eved.

Novelties:

Why does the Rambam need to say this again? He already said everything earlier! The answer: Earlier he taught what one must do lechatchila. Here he teaches that bedi’eved it’s also invalid. One might have thought that bedi’eved it perhaps has the holiness of a sefer Torah – the Rambam comes and says: no, these are invalid.

Sirtut is not mentioned here among the invalidations, although sirtut is also halacha leMoshe miSinai.

Law 13 (Continued) – Intent in Writing STaM and Mentioning the Name

The Rambam’s Words:

“One who writes a sefer Torah, tefillin and mezuzot, at the time of writing had no intent – invalid. And in a place where one needs to write a mention [of God’s name], he wrote a name not for its sake – invalid.”

Simple meaning: If the scribe didn’t have intent at the time of writing – invalid. If he wrote a name of Hashem without intent for its sake – invalid.

Novelties and explanations:

What does “had no intent” mean? – A philosophical definition: Intent doesn’t mean not that the scribe must be 100% concentrated on every letter. A scribe who listens to music or radio while writing – it’s not invalid due to lack of intent. It could be a problem of honor of the Name, but that’s a separate law.

Intent is not an x-ray of your head to see what’s there. Intent is: when someone asks you “what are you doing?”, that’s the answer. If the scribe would have answered “I’m writing a sefer Torah” – he has intent. If he couldn’t have answered – he doesn’t have.

A practical analogy: in ancient times a scribe wrote many things – contracts, books, notes. If he doesn’t know he’s writing a sefer Torah, he’s simply copying notes from the wall – this is lack of intent.

“He wrote a name not for its sake” – what does this mean? The scribe writes alef-dalet-nun-yud, and he means “adonai” in the sense of “lord” (a person), he doesn’t know he’s writing the name of Hashem. He didn’t sanctify the name.

The difference between intent and honor:

Intent = he knows what he’s doing, he writes for the sake of a sefer Torah / for the sake of the holiness of the Name. Without this – invalid.

Honor of Heaven / seriousness = he should write with respect, not listen to music, not interrupt for nonsense. Without this – not invalid, but it lacks honor.

Both things are “combined” by the name of Hashem – both a law of intent (leshem) and a law of honor. But they’re not the same.

One may interrupt between names: One may interrupt between name and name – this shows that the law of not interrupting is specifically when writing the name itself, not between names.

One who interrupted to speak with a king – not invalid: But it can create a danger that afterward he’ll forget he’s writing a holy name.

[Digression: intent when driving a car – when driving one also needs “intent” (attention), and people do all sorts of side things. Intent doesn’t mean OCD-like concentration, but an awareness of what one is doing.]

Laws of Honor in Writing the Name – Various Laws

Novelties and explanations:

Immersing the quill to write the Name: Before writing the name of Hashem, one must first write something else (a previous word) in order to make a preparation, so that the name shouldn’t be smudged. This is a law of honor.

Suspending it between the lines: When one forgot to write the name of Hashem, one may write it in between the lines with a mark that shows where it belongs.

Difference between the name of Hashem and other words regarding suspension: One cannot make an ugly sefer Torah regarding the name. But by simple words – one may write part of a word on the line and part above.

Suspending even one letter vs. forgetting even one letter: By suspending – one may even one letter. But by forgetting even one letter – bury what was written and write another.

Writing in order – inquiry by sefer Torah vs. tefillin: Many commentators say that here there is a law of writing in order. But the Rambam doesn’t say that law here. From here people take that sefer Torah one doesn’t need to write in order – this is certain. The question is whether tefillin one does need in order.

Writing the Name on a place of scraping or erasing: When one has scraped or erased a piece of klaf, one may write the name of Hashem there – this is a leniency.

Turning over the sheet – honor of sefer Torah: Scribes want to turn over the sheet so the written side should be to the table. The law says one may not – it’s not honorable. Rather spread a cloth over it or fold it – one covers it with a cloth, or one folds it. The novelty: it already has holiness even in the middle of writing – not only when one uses it. Because one writes it leshem, it already has holiness.

Law – Trustworthiness of a Scribe Who Says He Didn’t Write Leshem

The Rambam’s Words:

“A sefer Torah, tefillin, and mezuzot that the scribe said ‘I didn’t write the holiness in them for their sake’ – he is not believed to invalidate them. But one who comes upon him initially – one should not pay him.”

Simple meaning: He is not believed to invalidate his own sefer Torah, but one doesn’t pay him.

Novelties and explanations:

Why is he not believed: The Rambam’s reasoning: when a scribe makes such a statement, he wants to cause harm to the one who bought it. He doesn’t know that actually this invalidates the entire sefer Torah – because one cannot erase the name of Hashem, and therefore one cannot fix it. He thinks he’s only going to lose the effort of writing the names. This is a law that not everyone knows, therefore one doesn’t believe him – he doesn’t grasp the full consequences.

Difference: when he says the hides are not leshem – then he is believed: By hides (processing the klaf) everyone knows that without this the whole thing is not valid. He knows he’s losing his entire work, therefore one cannot say he doesn’t mean it seriously. The difference: by writing the names leshem – he doesn’t know the full implications, therefore not believed; by processing the hides – he knows well what he’s losing, therefore yes believed.

Law – Assyrian Script and Writing a Sefer Torah in Greek

The Rambam’s Words:

“Tefillin and mezuzot one must write in Assyrian script. But in books – according to Rabban Shimon ben Gamliel – they only permitted to write them in Greek alone. But Greek has already been forgotten from the world and has been corrupted. Therefore one doesn’t write today all three except in Assyrian script.”

Simple meaning: Tefillin and mezuzot – only Assyrian script. Sefer Torah – according to Rabban Shimon ben Gamliel they permitted also Greek. But because Greek is no longer properly known, today one writes all three only in Assyrian script.

Novelties and explanations:

The Rambam’s logic why Greek was permitted: The Rambam in the Commentary on the Mishnah explains: Greek was a beautiful language that Jews knew well. The proof is the translation of King Ptolemy (Septuagint), which seventy sages translated. The translation became so well-known that Greek became like poetry among Jews.

Question – Greek still exists: In Greece they speak Greek to this very day! How can the Rambam say “Greek has been forgotten from the world”?

Answer: The Rambam doesn’t mean not that no one knows Greek anymore. His intent: the permission is only on the correct Greek – the specific translation of King Ptolemy. “Has been corrupted” means that the language has changed over time, and one can no longer be certain that a new translation matches the original translation. It’s not a question of language knowledge, but a question of authenticity.

The Rambam didn’t know Greek: The Rambam never knew Greek. He couldn’t read any Greek letters, and when a Greek word appears in the Mishnah, he translates it incorrectly. The Sefer Aruch knew Greek, but the Rambam didn’t. This is no deficiency in the Rambam.

The Rambam’s factual position – that Greek no longer exists – is simply not correct. But this doesn’t change for the practical law.

“One doesn’t write” doesn’t mean “invalid”: The Rambam says “one doesn’t write” – one doesn’t write. He doesn’t say not the word “invalid”. He says a reality – that one cannot do it because one doesn’t have the language – not a halachic condition.

No condition of understanding: There is no condition that one must understand the language of the sefer Torah.

Law – Completeness of Letters: Surrounded by Blank Space

The Rambam’s Words:

“And one must be careful in their writing that a letter should not stick to a letter, for any letter that doesn’t have air surrounding it from its four directions is invalid.”

Simple meaning: Every letter must be surrounded by empty space (blank/air) from all four sides. If a letter sticks to another letter, it is invalid.

Law – A Child Who Is Neither Wise Nor Foolish

The Rambam’s Words:

“Any letter that a child who is neither wise nor foolish cannot read, is invalid.”

Simple meaning: A letter that is not well written – the measure is: one takes a child who is not very smart and not a fool, and one sees if he can identify the letter.

Novelties:

Why specifically not wise and not foolish: A wise one – he already knows the verse, he already knows what should be there, so he will “read” the letter even if it’s not well written (he reads from memory). A fool – he can’t read anything. One needs a child who reads actually over the stone – he reads each letter specifically, not the word.

[Digression: just as regarding eating, if a dog still eats it, it’s still food – so too here: if a child (a minimal human understanding) can still read it, it’s still a letter.]

Law – Shape of Letters: Yud Should Not Resemble Vav

The Rambam’s Words:

“And one must be careful with the shape of the letters that the yud should not resemble a vav.”

Novelties:

– From the Rambam one sees that the difference between a yud and a vav is not according to the Beit Yosef’s approach (which says laws about the shape of letters with tips). The Rambam speaks simply of the size – a yud should not look like a vav.

Law – Hole in the Klaf

The Rambam’s Words:

“One should not write on a hole at all. And all the more so a hole where the ink passes to the other side. Even though there is only a small tear beneath it.”

Simple meaning: One should not write on a place where there is a hole in the klaf. Kal vachomer a hole where the ink goes through. Even a small crack below – one should not write there.

Novelties:

“The hole doesn’t interrupt the writing at all” – but lechatchila not: A hole doesn’t make the writing invalid, but lechatchila one should not write on a hole.

Bird hide – lechatchila not: Lechatchila one should not write on hide of a bird, because usually it has small holes – from where the feathers were.

Law – Hole After One Has Already Written (Bedi’eved)

The Rambam’s Words:

“A hole in the hide after it was written – if the hole is inside the letter, such as inside a heh or inside a mem – it is valid. But if the hole is in the leg of a letter until it was cut off – and this is if it doesn’t resemble a yud – but if there remains from it the fullness of a small letter, it is valid, and if not invalid.”

Simple meaning: If after one has already written, a hole was made inside a letter like a heh or mem (where there is anyway an empty space inside) – it is valid. But if the hole cut off a piece of the letter – it is valid only if enough remains that it doesn’t look like a yud.

Novelties:

Difference between lechatchila (before writing) and bedi’eved (after writing): Lechatchila – one should not write where there is a hole. Bedi’eved – if a hole was made after writing, it depends where the hole is.

Practical question: A piece tore in the middle of a line in an old Torah – this is not a “hole inside a letter”, it’s a tear (rip). This remains as an open question in practice.


📝 Full Transcript

Laws of Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah – Introduction and Chapter 1

Introduction: Why Tefillin Before Sefer Torah?

Rabbosai, we are learning with the holy Rambam, we are beginning something new today. Until now we have learned about what one says, now we are going to learn about what one writes, or what one places on the head or on the wall.

Hilchos STaM, tefillin mezuzah and sefer Torah. Not STaM, because STaM is sefer Torah, tefillin, mezuzah. Here it says first tefillin, TMaS, tefillin, mezuzah, sefer Torah.

Reb Yitzchak asked why does he begin with tefillin, mezuzah, and then sefer Torah. I said that tefillin is very connected with tefillah, it’s something one does every day. It says in Chazal, which the Rambam brings later, that one should read Krias Shema when one has tefillin, and so on.

Yes, there are certain stringencies in tefillin over sefer Torah. There are also stringencies in sefer Torah over tefillin. Ostensibly, I don’t know if it goes in the order of holiness, tefillin is not holier than a sefer Torah.

Ostensibly the answer is what you say, because Sefer Ahavah, which you said better before, Sefer Ahavah is mitzvos that one says every day. The mitzvah of tefillin is not exactly a mitzvah of every day, it’s a mitzvah one reads about, a general mitzvah to write, but not exactly a mitzvah of every day. Or every day, but sefer Torah has something to do with the community, and tefillin has something to do with individuals.

Digression: The Mitzvah of Writing a Sefer Torah and Our Donor

So, it’s a mitzvah, we are going to learn about the mitzvah of writing a Torah, it also costs money. Also to learn the Torah costs money. Therefore, we speak of our donor, HaRav Rabbi Yoel, the Machon Kulam, who fulfills the mitzvah of writing a sefer Torah through buying us sefarim, and he buys the… I don’t know what you call a sefer, a video, it has some din of writing, because it gets written into the computer. It has the same concept, and is mezakeh the rabbim. Not chas v’shalom, one cannot derive a halachah from here, but to greet and warm up is certainly good.

Enumeration of Mitzvos: Five Positive Commandments

Yes, Hilchos Tefillin u’Mezuzah v’Sefer Torah, the Rambam counts, yesh b’chlalan, as the eternal Rambam wants to establish the 613 mitzvos as we have already mentioned, he says which mitzvos there are in total among the three types of mitzvos, tefillin, mezuzah, and sefer Torah.

The Rambam says, five.

– One, lilbosh tefillin al harosh.

– Two positive commandments.

It’s interesting that in Sefer Ahavah I once checked, I don’t remember all of them, there are almost no negative commandments, I remember perhaps there are some negative commandments in this Sefer Ahavah.

Ah, that’s what you don’t see from love. Very good. Love is what one does yes, not what one doesn’t do. Shevuos is what one doesn’t do. Here we have only a list, yes. Eight positive commandments, eleven positive commandments, that’s the whole thing. Yes, very good. Okay, very good, that is indeed the division of Ahavah.

Tefillin – Two Separate Mitzvos

Very good. There is the mitzvah of tefillin, two separate mitzvos, on the head and on the arm. Very good. How the two together, it’s very interesting, the Rambam shows this, I looked in Sefer HaMitzvos earlier, he has another way, which it says in the Gemara that tefillin are not me’akev zeh es zeh, in Menachos, it says there tefillin shel rosh eino me’akev es shel yad.

The Gemara says simply, because one is one mitzvah and this is a second mitzvah. The Rambam says, you see that they are two separate mitzvos. What’s the question? It’s true, we should look at what concerns us, we put both together, but they are both two mitzvos. Therefore we make two berachos, and see what the Rambam says however.

Mezuzah

Yes. Then, the next mitzvah is the mitzvah of mezuzah, likvo’a mezuzah b’pischei hasha’arim, to place a mezuzah. They say that the mitzvah is to place the writing on the mezuzah of the doorposts, because mezuzah means doorpost. Yes, in the Torah it means the doorpost. Mezuzah became a synonym for the amulet, for the tefillin essentially. It’s placing tefillin on the head and on the door of the house. But it’s called likvo’a mezuzah, it’s interesting. B’pischei hasha’arim. Very good, that’s the mitzvah of making a mezuzah.

Sefer Torah – Two Mitzvos

Then there are two mitzvos of sefer Torah, one mitzvah, lichsov kol ish sefer Torah, two mitzvos of writing a sefer Torah, and that is that every Jew should write a sefer Torah for himself, the mitzvah of writing a sefer Torah. And then for a king there is a special mitzvah that he should write a second sefer Torah.

Usually for a person who only has the mitzvah of one Torah, if he writes another one, he has fulfilled the same mitzvah again, perhaps he hasn’t fulfilled a new mitzvah. But the king has a new mitzvah that he should write a second sefer. Yes, so to speak it comes out that he has two sifrei Torah. But ultimately it’s not one mitzvah that the king should make two Torahs. He has a mitzvah that he has just like a Jew. Now that he is a king he has another mitzvah to write another Torah.

So I also think, that if he hasn’t yet fulfilled, let’s say he became a king in his youth, he hasn’t yet bought the sefer Torah, he needs to make one, one, and with that he still hasn’t fulfilled the sefer sheni l’melech.

The Common Denominator: What Connects Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah?

Very good. By us we wanted to focus on the introduction, and we have already learned this a few times, actually, we already said that the halachos, ah, in Sefer Ahavah, Hilchos Avodah Zarah, for example, is halachos also tefillah, berachos, kri’as Shema. Tefillah, berachos, Kri’as Shema are two separate mitzvos. The Rambam put them together in one tractate, and we said the reasoning. We said that it’s one topic or one subject, tefillah, berachos, Kri’as Shema are all things that one does in the beis hamidrash, so in that order.

And here also, the connection of all these things is that all these things that one writes, one writes portions of the Torah, or the entire Torah. It was a wonder why he wanted to write it, since the Rambam wrote Hilchos Ksivas Sefer Torah.

Ah, very good, what I wanted to say. The reason is because the common denominator of all three is that they need to be written by a sofer STaM.

The Internal Structure of the Halachos

But in practice internally it’s more or less the first five, as was said? The first five chapters are Hilchos Tefillin, then from 6-7 is Hilchos Mezuzah, then from chapter 7 and on is Hilchos Sefer Torah.

But the beginning is essentially general halachos. He’s going to say a bit, he’s going to begin with tefillin in chapter 1, but he’s going to say as you say, laws of writing, where some laws are different in mezuzah and sefer Torah, but it’s a thread, he says it all at once. What does a sofer STaM mean? Ksiav Ashuri, a shirtut.

Chapter 1, Halachah 1: The Four Parshiyos of Tefillin

Why Doesn’t the Rambam Begin with an Introduction?

The Rambam says thus, he begins with… first one is going to learn what one writes in the tefillin. Ah, what one writes in the tefillin and what one writes in the mezuzah. And from here goes the halachah, which he’s going to say, ah, I have you, you wrote well.

The first two halachos here are going to be like this: There are tefillin, mezuzah, sefer Torah, all are written portions of the Torah. A sefer Torah is the whole thing, tefillin four parshiyos, a mezuzah two parshiyos. And he’s now going to say which things they are.

The Mishnah tells us that tefillin contains four parshiyos, and the Rambam goes right in. He wants to say that therefore when one writes this it must be the whole thing. That’s the main halachah he says here, both by mezuzah, both by tefillin, both by sefer Torah, even one letter is me’akev, it must be complete the four parshiyos. That’s the same halachah for all three things, only each one according to its matter what it is, one must say what it is and that it must be the whole thing. That’s the halachah.

Many times the Rambam begins with a small introduction, like for example he began Hilchos Tefillah, nachalas avos u’zechus avos, and the others. He doesn’t tell us here that the Torah tells us to put on tefillin, and Chazal tell us that tefillin is four parshiyos. He jumps right in to something like the second level. He doesn’t begin at all with such a kind of introduction as you say, the four parshiyos sections that have such a beautiful historical introduction, but usually in most other halachos he begins with mitzvas aseh like this, here he doesn’t begin.

Discussion: The First Chapters as Introduction

But it can be, I’m thinking now perhaps, that in a certain sense it does make sense here, because the four parshiyos is where it says that one should put on tefillin. Yes, but he’s going to say later that it’s a mitzvah to put on tefillin, but you need to know first what tefillin is before you can put it on.

So in a certain sense, the chapter is the introduction, or the first two chapters, until he goes chapter 3 I think, or chapter 4, only in chapter 4 it’s going to say… I also remember in Hilchos Sukkah for example he also begins like this. Ah, sukkah. You need to know first with what one may make a sukkah, and then you can talk about dwelling in the sukkah. Right, not about dwelling, about leisheiv basukkah. Sitting in the sukkah, or… sitting in the sukkah. It says first with which materials one can make a sukkah.

First, what is a sukkah? Technically there are also halachos, you can say that it’s a mitzvah to dwell in a sukkah, and what is a kosher sukkah. But the Rambam thinks as if, you need to have a sukkah first, and then when you have a sukkah you can sit in it, the laws of sitting.

So he says here, first you need to have tefillin, you know what tefillin is, he’s going to tell you when one puts it on, what one does with it. So perhaps according to this it makes exactly yes sense, you can say that this is the introduction.

He didn’t begin just to say Hilchos Ksivas Sefer Torah, he began to say what is a sefer Torah. Because in other words, in which mitzvah is the halachah? It’s not a mitzvah, it’s the conditions of the cheftza d’kedushah. What makes it a kosher tefillin?

Right, but the Rambam also doesn’t count such a basic thing as that it’s halachah l’Moshe miSinai that tefillin must have the four parshiyos.

Eh, he’s going to say. Ah, because that’s a… that’s a… bringing a source, how does one know that one must write the parshiyos?

Discussion: The Source for the Four Parshiyos

Does it say in the Torah at all that there are four parshiyos? It says in a Mishnah, it says yes, the four parshiyos. On the four parshiyos it says “u’chsavtam osam al mezuzos beisecha u’vish’arecha”. It says “u’chsavtam” means he’s talking about itself, “u’chsavtam” the thing that I’m talking about now, this piece, this parshah you should write.

Yes, the Rambam doesn’t bring that here, perhaps later he brings that, yes, about this. He doesn’t bring at all the… how the… okay. But you need to remember, the chapter doesn’t even talk about this. I mean that a bit in chapter 1 he talks about the parshiyos, in chapter 3 he talks about the order of the parshiyos. He never brings the point that you say, he talks about this at all. But the topic of the chapter is not really that, you’re right, the scope is small.

You didn’t introduce that someone is going to… there were however those who disagreed with the Sages, I know Tzedokim who wrote other things indeed in their tefillin. But the Rambam it seems is not worried about that.

Because the Tzedokim probably held that tefillin means an amulet, and which amulet means that one puts anything.

No no, that’s not correct. That’s what the Rashbam came up with in the Torah. The actual Tzedokim and those things wrote simply other things in their tefillin. So I don’t know, they held that tefillin means an amulet, and which amulet one can already… it doesn’t say, yes, the Rambam doesn’t talk about this.

It doesn’t say in the pasuk “u’chsavtem parshah zo”, it says “u’chsavtem”. I can say write the Ten Commandments, I don’t know what.

The Sages said that totafos means four parshiyos, tat and pas, yes. They said that totafos means four parshiyos, and they said which four parshiyos. The four parshiyos where the mitzvah of tefillin is mentioned.

Right, but it’s not necessarily. Why should one write the mitzvah of tefillin? Perhaps one should write just important mitzvos, I don’t know. One could have learned differently. That’s the mesorah, the Sages understood it this way, they received it.

But the Rambam doesn’t go into this, you’re right, he could have written. Perhaps the Rambam wasn’t worried. Many times the Rambam is worried that someone will say another interpretation. Here it seems that it goes from the other interpretations, he wasn’t worried about it.

But this is certain that the chapter doesn’t talk about this. The chapter is described what is tefillin, what is a…

The Four Parshiyos – The Rambam’s Language

He says thus, “arba parshiyos elu hen parshas kadesh li u’parshas v’hayah ki y’vi’acha shebesefer Shemos”, this week is v’hayah ki y’vi’acha Hashem el ha’aretz, there are there apikorsim or I don’t know what.

Is that the week v’hayah ki y’vi’acha from the parshah that talks about tefillin, peter chamor, and those things. From Shema, v’hayah im shamo’a, the four parshiyos.

They, he counts them, the Rambam here counts them according to the order as it says in the Torah, right?

Yes. Kadesh li, so according to the order as it is

Laws of Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah – Chapter 1 Halachah 1 (Continued)

Why Doesn’t the Rambam Write the Mitzvah of Tefillin?

Speaker 1: Because, you could say not necessarily, why should one write the mitzvah of tefillin? Perhaps one should write just important mitzvos. I don’t know, one could have learned differently, that’s the mesorah, the Sages understood it this way, they received it. But the Rambam doesn’t go into this.

Speaker 2: You’re right, he could have written.

Speaker 1: Perhaps the Rambam wasn’t worried, many times the Rambam is worried that someone will say another interpretation. He doesn’t rule out that it goes from the other interpretation, he wasn’t worried about it. But this is certain that the chapter doesn’t talk about this. The chapter is described what is tefillin, what is a…

Halachah 1: The Four Parshiyos of Tefillin

The Rambam’s Words

Speaker 1: He says thus: Arba parshiyos elu, she’hen parshas kadesh li, u’parshas v’hayah ki y’vi’acha, shebesof sefer Shemos, u’Shema, v’hayah im shamo’a.

Speaker 2: And the confused ones, v’hayah ki y’vi’acha, Shema, whatever, they had a different knowledge, or a different word.

Speaker 1: Is that the v’hayah ki y’vi’acha from parshas Bo, which talks about tefillin, peter chamor, and all those things, u’Shema v’hayah im shamo’a. The four parshiyos, yes, they… he counts them, the Rambam here counts them according to the order as they stand in the Torah, right?

Speaker 2: Yes, kadesh li, according to the order as they stand.

Speaker 1: Yes, yes, soon in chapter 3 one will see what is the order that one must place. But here he simply counts them as they come in the Torah.

Nichtavos Bifnei Atzman

Speaker 1: Hen shenichs’tavos bifnei atzman – they are written separately, it doesn’t mean one doesn’t cut them out from a written sefer Torah or something.

U’makifin osan b’or – one surrounds them with hide.

V’nikra’in tefillin – one takes the four parshiyos, one covers them with hide, later he will say more precisely how one covers them with hide, v’nikra’in tefillin. That’s the meaning of tefillin. That is, this is called tefillin.

Discussion: Why Is It Called Tefillin?

The Problem with the Word “Totafos”

Speaker 1: We searched for why it’s called tefillin, it’s very interesting. The Rambam, again, even you’re right, the Rambam should have perhaps gone into this. Perhaps the answer is as we spoke about the Radbaz in the previous halachah, that things that are simple what everyone does, everyone knows, the Rambam didn’t go into this. I don’t know if it’s a good answer, but I haven’t seen until now any better answer.

But we struggled, in the Torah it says “u’kshartam l’os” and “v’hayu l’totafos”. “Os” you know what it is, a sign, a mark, a sign. But “totafos” nobody knows what the meaning is. The Gemara says, the meaning of “tat” in Kaspi, “pas” in African, I don’t know what is the Hebrew translation. “Totafos” is so it’s called the thing, “totafos”, go translate me something.

And the Targum… so it’s called such a thing totafos. One had to find somewhere else the totafos. Somewhere in the entire war of King Solomon they displayed a crown and his totafos. I don’t know what, but it fell in by mistake once. Such a thing doesn’t fall in by mistake.

Speaker 2: It’s indeed, it can’t be.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Torah Scroll – Chapter 1 (Continued): “The Tip of a Letter”, Ten Things in Tefillin, and Laws of Ink and Parchment

Speaker 1: It’s not mentioned anywhere anyway. We searched for it, that we see nofes tzufim and totafos have a connection, but it’s not the language, rather it’s through a gematria. There are a few more words. Rav Shraga Frank wrote a book, I don’t remember what it’s called, with all the words that appear only once in the entire Tanach, a few hundred words that appear only once. It happens, because precisely here there is no other opportunity to mention the totafos, what should I do? What can one do about this? You don’t have a dictionary.

The Targum Onkelos – Tefillin

Speaker 1: So, what am I looking for here? Ah, tefillin. Yes, so we saw that… ah, ah, the Targum comes. Look if you put on… Yesterday we learned that one must learn shnayim mikra v’echad targum, because we don’t know what totafos is. So one must say… Now you know, not two things, because you also don’t know what tefillin is. The Targum means to say both tefillin, because you see how it is. The Targum did indeed clarify. The Targum said that we know what totafos means, and there is an interpretation that it means tefillin.

Speaker 2: Yes, but it’s not a translation, it’s just another… It’s just a dispute between one term and another.

Speaker 1: In the Torah it was called totafos, and in lashon chachamim, in the drashos of the sages it’s called tefillin. Therefore he tells you what it is. Now you know what it is because you go to shul, but if you were a non-Jew you wouldn’t know what it is.

So therefore until today one doesn’t know what it is.

The Tur – From the Language of Plilim

Speaker 1: The Tur argues that tefillin is from the language of plilim, from the language like a judgment, “v’nasnu b’flilim”, an argument upward with the Almighty, a conversation with the Almighty. Like tefillah. Tefillah fits that way, but apparently he understood that totafos, or tefillin, is from the language of os (sign). Like it says “l’os”, and in the Torah it says “os”, so this is like a proof, it’s a proof that “shem Hashem nikra alecha”, or that there is a God, whatever. It’s like a proof, it brings an argument for something. Yes, for him it’s from the language of plilim that it’s a proof, it’s from the language of os or edus (testimony). That’s how the Tur understood.

The Simple Interpretation – Tefillin Means Amulet

Speaker 1: Others argue, this seems to us a more simple interpretation, that the word tefillin, or tefillah, one is called tefillah and two tefillin, was in ancient times, that’s what they called something like an amulet, something that encompasses such sorts of things. It’s a name for the object. They wanted to order on Amazon a small piece of paper that is wrapped with a thick piece of leather, that’s called tefillin. And the Torah says that one should take the parshiyos and make such an amulet with them.

It seems that it was a kind of phenomenon of an amulet, like a person puts something on, as we see in the Gemara in the laws of Shabbos, one puts something on and goes with it. And it exists until today, a person who has something that is important to the person, or it’s sentimental, or because he feels it’s a protection. The Torah says, take the parshiyos in the Torah that speak about faith and about the Exodus from Egypt, make them into an amulet.

So apparently that’s the translation.

Proof from the Septuagint – Phylacteries

Speaker 1: Also in English they say “phylacteries”, and that comes from the Greek, the Septuagint, where the great sages wrote about tefillin, they wrote “phylacteria”, which is in Greek, and in Greek phylacteria means amulet. So it seems that the translation is amulet, and tefillin also seems to be such a word.

So it seems that you’ve brought two examples, one from Onkelos and one from the Greek translation, that indeed in lashon hakodesh there really isn’t a good way to explain what it is, but one brings in a word from another language. You still don’t know what this is.

What Does Amulet Mean?

Speaker 2: No, but you see that Jews didn’t consume much the amulet, because it’s not brought much, we don’t encounter it in the Torah.

Speaker 1: Ah, other amulets?

Speaker 2: No, this is the Jewish amulet.

Speaker 1: No, the only thing we encounter is in Maseches Shabbos there in Chazal. You see that in the Torah there weren’t any other amulets except the totafos.

We do find in Chazal the language kameia, the verb, the verb kameia, or the noun kameia, sometimes on tefillin. So we see that they understood that it’s essentially… In other words, this tells us in order to answer a question. Often a person can ask a question that tefillin is a strange thing, one learns hide, one puts in paper, it doesn’t fit in at all, because we’re not accustomed at all to such sorts of things. For example, a Sefer Torah everyone understands, there is something like a book, it’s a sort of book, it’s made in the old-fashioned way etc., everyone understands. But tefillin, the world doesn’t know at all what it is.

Now we’ve discovered that tefillin is an amulet. What does an amulet mean? One takes a piece of parchment, writes in it an important thing, puts it… It’s like many people have in their wallet a picture of their father who no longer lives, yes? That’s a kind of amulet. An amulet doesn’t mean that it protects me from harmful spirits, it protects me from forgetting. It protects me from… It brings me remembrance, yes, “l’zikaron bein einecha”. There are people who have a certain kind of chain, I know who has it from the hostages, baruch Hashem he’s already out. Something is very important to them, it’s a normal thing, people put bumper stickers today or all other kinds of ways of identifying themselves. An amulet is either an amulet from harmful spirits, or is simply a testimony that they identify with the Almighty and they identify with Judaism.

But therefore it’s called tefillin, because tefillin is simply translated as amulet. Such a sort of amulet, perhaps such a sort of amulet that is primarily not for protection. But the mekubalim say yes, I mean perhaps the Rambam wouldn’t be happy that tefillin, why are they called tefillin, because yes, the mekubalim say yes Chazal say so, yes, there are places. But the Rambam says earlier that one may not use a Sefer Torah as an amulet. He goes on to say why this is so, about this.

What Does One Do with the Tefillin?

Speaker 1: The Rambam says further, what does one do with this? But the Rambam doesn’t say… Here the Rambam does indeed make a surprise, he says, this is called tefillin. This wasn’t the word tefillin. Tefillin is the box with the parshiyos. And what does one do with this? One puts it on the head, “v’haya lecha l’os al yadecha”, and “u’kshartam l’os al yadecha”, one binds it around the hand.

Binding by the Shel Yad vs. Shel Rosh

Speaker 1: The Rambam doesn’t say “u’kshartam al harosh”, but on the hand he brings the language of binding. Also by the mitzvah, notice, “v’haya lecha l’os al yadecha ul’totafos bein einecha”. Interesting. And by “u’kshartam”, by “u’kshartam” stands the shel yad. The shel rosh, the shel rosh of the head one places it, it’s not bound. Interesting. The head is flat enough, one can place it. It makes a knot. One puts it through straps, but the straps aren’t the main tefillin, the straps are the… It’s a part of the tefillin.

But here he doesn’t mean to say the mitzvah, how the mitzvah is. He means to say that this is what tefillin is, such a thing that one does this with.

Even the Tip of One Letter Invalidates

The Law

Speaker 1: The law that he wants to say is this, that even the tip of one letter from the four parshiyos invalidates all of them from the Torah, until they are written complete according to their proper form.

Dispute of Rishonim: What is “Kotzo Shel Yud”?

Speaker 1: So here there is an interesting matter. The Rambam says the language “kotzo shel os achas”. Now, in the Gemara, the language of the Gemara was “kotzo shel yud”. Even “kotzo shel yud”. There is a great dispute among Rishonim what is the meaning of “kotzo shel yud”.

The Opinion of Rashi – The Simple Interpretation

Speaker 1: It means a tiny corner of a yud. Like for example a yud has like two parts, yes? On the right side comes down a small piece, and on top is a line. So the simple translation, as Rashi translated, that the kotz means that piece. If you only make a dot on top, you won’t know that it’s a yud at all, it’s invalid, it’s not a yud. That’s the simple translation, kotzo shel yud.

An Even Simpler Interpretation – The Form of the Letter

Speaker 1: And there are those who want to say even simpler, that kotzo shel yud can mean that simply the squareness of it. In other words, there are letters, for example by yud, it’s not exactly so, but a samech with a mem, a final mem with a samech is the same thing, only the difference is the roundness. Or also a dalet with a reish, we make a dalet and we add another piece, but there was once also an opinion that the dalet and reish is the same thing, only the reish is rounder and the dalet is pointed. So that’s the kotz, that it must be, and not that you can confuse it with another letter. But that’s the simple interpretation even a kotz invalidates, and that is apparently the Ramban, that a kotz echad means simply the upper part.

The Opinion of Rabbeinu Tam – The Left Kotz

Speaker 1: But Rabbeinu Tam held that this doesn’t make sense, because certainly he held that this is simple, even a kotzo shel yud, certainly you must have a yud, not no yud. Therefore Rabbeinu Tam was mechadesh that a yud has another piece, on the left side one makes, that’s how all Ashkenazim do, in our yud one puts down a bit, in a Sefer Torah a bit comes down a small hair like that, and that’s called the kotzo shel yud that invalidates. At the end, that is at the beginning is massive, a yud goes, looks like this, goes, on the left side, next to the… yes, something comes out a piece.

There are others who translate that kotz means the tagin, but that’s called kotzo of Rabbeinu Tam, because Rabbeinu Tam was mechadesh a new, a new principle, a chiddush in the script, because it doesn’t say kotzo shel yud, it says going a kotzo shel yud.

A Simple Interpretation – Yud is the Smallest Letter

Speaker 1: Ah, simple, I have another simple interpretation, I want to remember, I remember. You should forgive me that I say so many things, we’ll learn further. A yud is the smallest letter. Therefore one says even a yud, because a kotzo shel yud is the smallest of the smallest. In English also there is an expression, even “one iota”, I don’t know if you’ve ever heard. “Iota” is simply Greek for yud. That yud in Greek is “iota”. One writes it a bit differently in Greek, that one more or less draws a small line, and it’s simply the same…

Speaker 2: Did you recently write a book called “Kitzur Shulchan Aruch” or what?

Speaker 1: No, I’m just telling you. I didn’t write. I’m just telling you an interesting thing. Kitzur Shulchan Aruch and Menoras HaMaor is the same point. That’s the law, that it must be correct.

Very good. Even if one of the letters is missing it has come a Torah, because the understanding is that it has all of the yud.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Torah Scroll – Chapter 1 (Continued): “Kotzo Shel Yud”, Ten Things in Tefillin, and Laws of Ink and Parchment

Law 1 (Continued) – “Kotzo Shel Yud” and “One Iota”

Speaker 1: One iota, yes. Iota is simply a Greek word for a yud. That a yud in Greek is an iota. It means, one writes it a bit differently in Greek, it’s also more or less a small line, and it’s simply the same letter. Is there a book called “Kitzur Shel Yud” or what?

Speaker 2: No, I’m just telling you, it’s interesting to see. “Kitzur shel yud” and “one iota” is the same point. That’s a law, it must be complete. Very good. Even if one of the letters is missing it’s not a Torah, because it must be what has all four parshiyos, must be complete.

The Rambam on Mezuzah and Sefer Torah

Speaker 2: The Rambam by the way, you know that the writing of four parshiyos he doesn’t say, he says an entire Sefer Torah, even if one letter is missing. One minute, let’s see, first let’s see. In short, I looked it up. The same law by both. And so the two parshiyos of mezuzah, which are “Shema” and “V’haya im shamoa”, even one letter from the two parshiyos, even half a kotz, even one corner is missing, it’s not Torah until they are complete.

That is the same law, just as mezuzah must be written without any deficiency, the same is regarding mezuzah and the same thing regarding a Sefer Torah. Ah, and so a Sefer Torah that is missing even one letter, is invalid. But regarding a Sefer Torah he doesn’t say even “kotzo shel os”, interesting. Perhaps a Sefer Torah is a bit less, it may be missing a kotz? There are even commentators who don’t agree. We see the Kesef Mishneh struggles, what is the source of the Rambam that a Sefer Torah that is missing one letter is invalid? It doesn’t say explicitly in the Gemara.

Discussion: The Source for Invalidity of a Sefer Torah Missing One Letter

Speaker 1: The Rambam simply took it from the Gemara.

Speaker 2: Yes yes, but it’s a midrash, it’s not a Gemara in halachah. He brings that perhaps one can learn from there, “even a Sefer Torah missing one letter”. But from there one only learns that… It already says. From that midrash it’s implied that they held that it’s a simple reasoning, it should remain in its proper form.

Speaker 1: True. No one disputes that one should write all the letters in the Torah.

Speaker 2: The question is, the question arises halachah l’maaseh also, if one goes to shul and sees one letter is missing, whether one must stop reading the Torah. The Rambam apparently says explicitly that it’s invalid. There are certainly commentators, other Rishonim and Acharonim who dispute the Rambam. I think, I saw recently that there is a responsum from the Bach, he also argued that since we are not expert in chaseir and yaseir, there is also a Shagas Aryeh about this. Therefore, if it happened to be a yud that is chaseir or yaseir… And because we don’t know anyway what the truth is, therefore one cannot say that it’s invalid. As the Bach argues, it’s the main thing in the Gemara it only says “if there is one invalid”, implying that not. So, but the Rambam certainly held that it’s invalid. But not to not… But even the Rambam it seems that there is a difference, that one is not so knowledgeable. One doesn’t know.

Okay, until here is in general. Now we’ll learn more laws of the writing.

Law 3 – Ten Things in Tefillin, All Are Halachah L’Moshe MiSinai

Speaker 2: Yes. The Rambam says, yes? This is already on tefillin specifically. Yes, but soon we’ll see that there are things that are also on Sifrei Torah. “There are ten things in tefillin”, as we read a few laws back, he made a number, so many so many laws it’s important to remember, ten laws there are by tefillin. “All of them are halachah l’Moshe miSinai”. I mean does the language “ten” appear in the Gemara, or did the Rambam make the list?

Speaker 1: It doesn’t say, he made it himself.

Speaker 2: Okay. “All of them are halachah l’Moshe miSinai, and all of them are indispensable, and if one changed in one of them behold the tefillin are invalid.” If one did differently with one of the ten things.

What Does “Halachah L’Moshe MiSinai” Mean by Tefillin

Speaker 2: Yes, and so we see that by tefillin there are things that are halachah l’Moshe miSinai. And the reason is apparently, because as the Rambam explained in his introduction, halachah l’Moshe miSinai doesn’t mean that there is no proof, it means that it’s something that isn’t written, it’s only something that was seen. And it’s reasonable that tefillin is something that was, one saw that one must do it this way, and therefore the sages said which parts of what it was one must continue to do this way, but it’s not something that one must write. Because as it doesn’t say in the Mishnah almost about the laws of tefillin, it only says literally two three laws, because tefillin, one goes to the beis midrash, one sees tefillin, so one must say halachah l’Moshe miSinai, that one knows that this is from Moshe Rabbeinu, one went with such tefillin, so one must do so.

Digression: Comparison with Esrog

Speaker 2: For example, esrog, laws of esrog one can derive from the verse, because also esrog, “hadar” the Rambam explains, it’s something that comes from before, one goes to bring it, so one must derive it from the verses. But the essence that it’s an esrog, today the Rambam says that it’s halachah l’Moshe miSinai. There is indeed a derasha on this, but also this is little, it’s once a year, and it’s more. But tefillin one puts on every day. So what are the ten things, the ten laws?

Two of the Ten: Ink and Parchment

Speaker 2: He’s not going to say all ten. Shnayim she’ikar ksivasam. Two of them relate to writing, we’re talking here in this chapter, the chapter is about writing, writing the parshiyos, and also b’ksivah uvirtzuah covering with leather, as we said before, we cover it over with leather, writing is that the straps should be tied, the strap of leather. There are eight laws. Says the Rambam, v’harei hen hashnayim she’ikar ksivasam, these are the two laws that relate to writing the tefillin. One, shekol ksivan eino nichtav ela b’dyo, one must specifically write with ink and not with another type of writing. And the second, sheyihu kol haketuvim al haklaf, they should be written on parchment and not on another… Says the Rambam, I’m going to explain to you now in the next few laws what ink means and what parchment means.

Halacha 4 – How is the Ink Made

Speaker 2: Yes? He says here, it’s very interesting. Here are technical things that I’m not expert enough to know exactly what he means, we’ll say what it says, and if the custom is different one should continue doing what the custom is, I don’t know. Keitzad maaseh hadyo? What is the meaning? Seemingly the logic, if we want to talk about the logic of this, the logic of all these things is simply that it should be well written. It’s a good ink. What does dyo mean? We say dyo means ink, but you see that dyo originally means a certain type of thing, it writes better, it’s clearer, or whatever. One needs that it should be written better, that is seemingly the reasoning for it. But there’s such a parchment, sometimes they used to write on papyrus, papyrus lasts less than parchment, it’s such a, yes, it’s such a thing.

Discussion: Did Ink and Parchment Develop Over the Years?

Speaker 2: He says, it seems to me that the parchment and the ink developed over the years. It’s interesting, the Gemara sets down the best method of writing that exists at a certain time, in its time, or perhaps the Gemara of that law is already a few hundred years before him.

Speaker 1: Why not Moshe Rabbeinu? Why not say parchment? No, doesn’t it say in the Torah, is the word dyo or klaf ever written?

Speaker 2: No, and secondly, before that we say it’s halacha l’Moshe miSinai.

Speaker 1: Right, we say halacha l’Moshe miSinai, one must do it this way. There have always been different types of levels of serious writing. He says, zefes and sha’avah or whatever, these are things that in certain regions these types of materials grow, and at a certain time they began to mix them and so forth. But this is the halacha that has always been. You should do it specifically with this material.

Speaker 2: Yes, the question here is a question. Let’s learn, let’s see what the Rambam says. Because you see that here there’s more detail that we need to understand.

The Recipe for Ink

Speaker 2: Yes, says the Rambam, yes, keitzad maaseh hadyo? Mekabtzin he’ashan shel shemanim o shel zefes vesha’avah. Smoke, that comes when a fire burns, from oils or from zefes and sha’avah, it releases a strong type of ash, a blackness. But the blackness itself is burnt, you can’t make it into ink.

One mixes it, vegovlin oso, one kneads it, biseraf ha’ilan, with some syrup that comes from trees, umidvash. Velochatsin oso ve’osin harbe. What does lochatsin oso mean? One kneads it.

Speaker 1: Lochatsin is like we saw in hilchos Pesach? It means that one puts hot water on it? Something like that?

Speaker 2: No, chalitah is that, no.

Speaker 1: Ah, lochatsin. Yes, lulsa chitin. Ah, it means one puts water, something like that. One makes it wet.

Speaker 2: Some kind of dough?

Speaker 1: One makes it wet.

Speaker 2: Some kind of expression lochatsin I remember from hilchos Pesach.

Speaker 1: Yes, you’re right, you said that chalitah.

Speaker 2: Lochatsin oso, yes, one soaks it in water.

Speaker 1: One puts water, something like that.

Speaker 2: One soaks it. Vedachin oso, then one grinds it, ad sheyiheyeh asuy ke’igulin. One makes from this such crackers like, such small pieces. Umeyabshin oso, one dries it, umatzni’in oso, one puts it away. And when one needs it, one uses it for writing with this.

Says the Rambam further, uvish’as ksivah, when one takes it out and wants to write with it, one puts it to soak a bit b’mei afatzim vechayotza bo.

Discussion: What is Afatzim?

Speaker 1: What is afatzim, do you know?

Speaker 2: I don’t know.

Speaker 1: It’s English, how do you say afatzim? What’s the translation?

Speaker 2: It’s a type of flower or a type of fruit.

Speaker 1: And it helps very much, it makes the ink good. I mean it makes the ink good, you can see that, yes.

Speaker 2: What can I see? I imagine that the Rambam says it’s a type of flower or…

Speaker 1: Why not? It’s black, it becomes hard, he makes a hard.

Why Mei Afatzim? – So That One Can Erase

Speaker 2: He says why the mei afatzim vechayotza bo is so important, she’im tirtzeh limchok, yimachek. The mei afatzim helps that if one needs to erase something, one can erase it. It makes the ink less permanent. Okay.

Says the Rambam, “vehu hadyo shemitzvah min hamuvchar lichtov bo sefarim tefillin umezuzos”. This is the best ink. “Ve’im kasav sheloshtan” – if he wrote…

Speaker 1: He says that afatzim is a fruit. Some kind of mei peiros kind of thing, I don’t know. Okay. Gidulei ha’aretz, gidulei ha’aretz that grow from the earth. Something that grows. A weed that grows on… Okay.

B’dieved: Mei Afatzim and Kankantus – Kosher

Speaker 2: Okay, this is the ink that is mitzvah min hamuvchar to write sefarim tefillin umezuzos. “Ve’im kasav” – if he wrote one of the three, sefarim tefillin umezuzos, not with the ink from ash, but he used mei afatzim with kankantus… yes, another type of ink. Mei afatzim, what we just learned, that one mixes into the ink. But now we learn that one can write with that itself. “She’hu omed ve’eino nimchak” – ah, it’s different. That means, the ink is more erasable. It’s more l’chatchilah because one can erase it. And he says that by a sotah it says “umachah”, it’s something that erases. So we take from this that it’s more l’chatchilah because it erases. That’s the proper ink. Perhaps that one wants to erase it, it fell in. There’s some logic in this. Okay.

If one made it with mei afatzim and kankantus, which one cannot erase, it’s also kosher. Very good.

Innovation: “Dyo” Means a Broader Definition

Speaker 1: Ah, very good. Here is the answer to your question that you asked whether dyo means exactly some certain technology that existed. It appears from the Rambam, I don’t know how the Rambam understood, but it appears from the Rambam from this law, even from b’dieved, that dyo means a strong good ink. The dyo that is l’chatchilah, perhaps that’s what it was by Moshe, or perhaps what is the best, is what we just gave the recipe for. But b’dieved, anything is good, as long as it’s “kesav shachor hamiskayyem”.

It’s halacha l’Moshe miSinai that a sefer Torah should be written with very good ink, whatever very good ink means. Yes, technically the Rambam brings here. I bring here the Rambam, how Chazal worked out the best ink. It’s not just an example. How Chazal worked it out, they also didn’t hold that this is what Moshe Rabbeinu used. They held that Moshe Rabbeinu used the white anointing oil. I don’t know. But they were certain that Moshe Rabbeinu certainly used…

Hilchos Tefillin Umezuzah Vesefer Torah – Chapter 1: Ink and Hides

Halacha 4: Ink – The Halacha L’Moshe MiSinai

The Rambam’s Recipe for Ink

It’s halacha l’Moshe miSinai that a sefer Torah should be written with very good ink. Whatever very good ink is called. Yes, technically it means a certain specific thing. The Rambam brings here what Chazal worked out as the best ink. It’s not just an example.

They held that this is what Moshe Rabbeinu used. They held that Moshe Rabbeinu used the water of Eretz Yisrael. They were certain that Moshe Rabbeinu certainly valued the Torah enough that he took the best ink that he had.

Very interesting. It’s interesting that it’s not me’akev, but yes, the meaning of the word dyo, that when it says in the Gemara dyo, it means the recipe that the Rambam brings. Dyo is not just a black thing. But the halacha is not, they had a reasoning from the Torah that the original sefer Torah needs to erase in water, from the story of sotah. So they searched how can there be a good ink that one can also erase. They held that this is the… it’s probably this was indeed the custom.

But what he says, in total the Rambam adds that the definition of the halacha is not on the physical piece of ink, the definition is that it should be a davar hamiskayyem, a good ink. So I mean that today the sofrim don’t use the Rambam’s recipe.

The Rambam’s Question: What is the Halacha L’Moshe MiSinai?

The Rambam asks, if so, okay, look, in the last piece he also says it more clearly. Im ken, mah hi oso halacha shene’emar bah shehi kosvim b’dyo? Once you say that I tell you halacha l’Moshe miSinai is dyo, and that’s what dyo means, but the minute I tell you that it’s not specifically, so what is indeed the halacha l’Moshe miSinai? That one should write well? The entire Torah one should do well, I mean. Ah, it’s a kal vachomer, one should do everything in order, according to the mitzvos.

He says, ela sheyihyu bitziv’onim, that it should be black. So dyo means black, basically. Kegon odem ve’odem yotzei bahem, she’im kasav basefarim o batefillin o bamezuzos afilu os achas b’tzeva acher, o bezahav, another metal, harei elu pesulim. So basically, when it says halacha l’Moshe miSinai that it must be dyo, we mean to say halacha l’Moshe miSinai that it must be a black color.

Very good. That’s how the Rambam learns, as it says in the Gemara, how he took this whole piece, that’s how he understands it. Okay. It’s not so clear, the Rambam learned it this way. It’s not explicit things. Okay.

Question: Why Didn’t Chazal Say “Shachor”?

It’s very interesting, because the simple question on this is, this is the halacha l’Moshe miSinai that it’s shachor, they knew how to say black. No, dyo, but it can be, it’s a good quality, if so we want a good quality. No, but we want good quality for dyo. It’s like you went into a store, one wanted to buy a black one, they said yes. One wanted to buy a green one, they said red, I don’t know, whatever. That means, we need to know whether the word means exactly the material that existed, or the idea. The Rambam says so, he has from this proofs from the Gemara and so forth, it’s not simply very clear.

Halacha L’maaseh: Today’s Sofrim

What do you mean take responsa? I remember that today’s sofrim generally don’t write with the Rambam’s recipe, and not only that, if I remember in the poskim it says that one doesn’t conduct oneself to make exactly the old recipe, one conducts oneself mainly like the Rambam’s explanation that a good state yes that is the main thing. But not certain. The Rambam has a lengthy discussion about how exactly one should make the ink. A responsum. Okay, I don’t see here the Rambam saying the halacha l’maaseh, I don’t know how it went.

Halacha 6-7: Three Hides – Gevil, Klaf, Duchsustus

The Process of Making Gevil

Okay, further. Now we’re going to learn the laws of the parchment on which one writes, the hide. Says the Rambam, sheloshah oros hen. We learned before that it must all be klaf, first we need to know what klaf means. Says the Rambam thus, there are three types of hides on which one writes. The Rambam is going to explain, there aren’t three hides, there are many types of hides. He’s going to say three parts, three types of hides that one writes on. A regular animal has these three types of hides. He’s going to say how it goes. Gevil, something called gevil. It could be like in the Gemara one says gevil according to the one who says, whatever, and gevil according to Reish Lakish, and klaf and duchsustus. Three, that’s what they’re called.

The Rambam explains, keitzad? One skins the hide from an animal or from a beast, and one removes all the hair, m’avir hase’ar, yes, one makes it smooth, I mean that’s what it’s called, one takes off the hair. Ve’achar kach molchin oso b’melach, then one puts it, one salts it. Ve’achar kach me’abdin oso b’kemach, then one works it out with flour. All these things make the hide better. Ve’achar kach b’afatza, one uses after salt and flour one uses afatza. Interesting that one uses afatza in ink and in the hide. It’s afatza b’afatza. Yes, there’s a lot of afatza. I don’t know what the afatza is, but whatever it is, it’s afatza b’afatza. Vechayotza bahen midevarim shemekavtzin es ha’or umechazkin oso, very interesting. Hide is completely spread out, and one wants to make it tight, one brings it together, that it should be contracted, that it should be strong, umechazkin oso, zeh hanikra gevil.

The Process of Cutting to Klaf and Duchsustus

The whole piece of hide, the hide when it’s still the whole layer, after being well worked out but not yet cut at all, worked out one must, that one must be able to do. When it’s worked out it’s called gevil. And then one does the process of cutting the hide and making thinner layers. How does one do it? Ve’im lakchu or achar she’ibduhu vechalku oso lishnayim, one cuts it in thickness, that means one cuts inside the hide, kemo she’ha’abdanin osin, as the people who work with hide do. What do they do sometimes? He means like the abdanin, if you want to know the technique how to cut, it’s a thin thing, how to cut it in width, like in between, one must ask from the abdanin how to do it. I haven’t cut a piece in the thickness of the hide, it’s a complicated thing, one must ask from the abdanin how to do it, ad sheya’asu shnei oros.

What happens then is that the hide is divided in half, there’s a thinner layer, this is mul hase’ar, the outer part, outside of the animal, ve’echad av vera she’hu mul habasar, this is from inside the animal, there where it must touch the flesh. And one works it well, just as one works it out with salt, ve’achar kach b’kemach, ve’achar kach b’afatza, again the same thing, one uses the same three materials to work it out. So now, now you’ve made from gevil, the father gevil now had two babies, klaf and duchsustus. Hachalek she’hu mul hase’ar, the part of the hide the leather that is near the hide, the outer part is called the exterior, vezeh shelemaalah min habasar nikra klaf.

Halacha 8: On Which Hide Does One Write What

The Halacha L’Moshe MiSinai

And the halacha l’Moshe miSinai is thus, that what? Halacha l’Moshe miSinai, the next halacha is sheyihu kosvim sefer Torah al hagevil.

Now what does one do with all these divisions? He says, the custom is, the halacha is, on gevil. What does gevil mean? The whole hide when it still has all the divisions, the whole thickness before one cut it, that’s called gevil. So the halacha l’Moshe miSinai is that the sefer Torah should be written on a thicker hide that still has both divisions, on gevil. And on which side of the gevil? The gevil has the two divisions. He says, one does this in the place there where it will later be called the exterior, kosvim bimkom hase’ar. One writes on the side of the hair.

The same halacha l’Moshe miSinai also says that tefillin one shouldn’t write on such a thick hide that is still called gevil, but one can already cut the hide after one has cut it, on klaf. One should write tefillin on klaf. One writes tefillin on the klaf. What does klaf mean? This is the innermost part, and one writes it from inside. Kosvim bimkom habasar, the innermost part. The same thing, one uses the halacha that one should use the other part of the gevil, not the part that one uses for tefillin. One uses the exterior, and now one writes kosvim bimkom hase’ar, the outer part. From inside one never writes. One writes either from the outside or from the inside. Each part, if it’s the whole, on which side does one write? On the outside. If it’s both, then the inside one writes on the inside.

Laws of Writing on the Wrong Side

It’s very interesting. Kol hakosev baklaf bimkom se’ar, one who uses klaf, and one must write on the innermost place, and he writes on the hair side, it’s invalid. O shekasav bagevil bimkom habasar, it’s invalid, because he didn’t write it on the correct side.

A Reverse Logic: Why Sefer Torah on Gevil?

It’s interesting, for a Sefer Torah one needs to have a gevil made from hide. Back then, one could have understood that perhaps for a Sefer Torah one could use less, the thinner one. If you want to save, it’s a great savings when you say that for a Sefer Torah a thinner hide is sufficient. But here they do exactly the opposite. For a Sefer Torah they wanted to have such a heavy, large Sefer Torah with very thick parchment, and for klaf and mezuzos the thinner one is sufficient. But it makes a difference, it requires the destruction of the little mezuzos, destruction of the hide. It could be that one Sefer Torah is enough for several thousand Jews, a large beis medrash. Okay, even though there is a mitzvah that each person should write a Sefer Torah, but tefillin is much more, where each person needs to put them on every day.

Halacha 9: Bedieved – Sefer Torah on Klaf

The Rambam’s Ruling

Okay, so let’s bring it out. The halacha l’Moshe miSinai, which we don’t know exactly what the matter is. The matter is not that this was the best order of how to make it. You’re not an expert on klaf, I ask the sofer. Do you believe with complete faith that you see one hundred percent? We’ll talk about this halacha l’maaseh in a second. Let’s bring out what the Rambam says.

The Rambam rules halacha l’Moshe miSinai. He says that the order, a Sefer Torah, if you have the three types of hide, and you write the three types of STA”M on the other three of them, that is the halacha l’Moshe miSinai. But if one didn’t do so, rather wrote a Sefer Torah on the klaf, one wrote a Sefer Torah on the thinner one, on the klaf itself, yes, it is kosher. But not beautiful. But on what can one not write? One cannot write any Sefer Torah on duchsustus. And gevil was only given for below the duchsustus. Gevil was given, one wanted to remember that not duchsustus. If one wrote on it a Sefer, it is invalid. On duchsustus one cannot write any Sefer Torah. That’s the side, in other words.

And similarly if one wrote a mezuzah on the klaf or on the gevil. A mezuzah in general can be written on whichever side one wants. What we learned that a mezuzah must be made on duchsustus, and yes, that is and duchsustus was only given for mezuzah. It’s a mitzvah to write. What about tefillin? He doesn’t say. When you learned that duchsustus is invalid, you perhaps thought that duchsustus is not the same material, perhaps it’s a weaker material. But you see that mezuzah is specifically on duchsustus. It’s not quality, it’s not that it’s weaker. It’s a technicality, that one must switch the side. As I told you, this goes inside, this goes outside. There’s a great reason for each one.

Halacha L’maaseh: Processing in Our Time

Now we need to know, halacha l’maaseh is first of all the Rambam says that all klaf, all the types, need to be processed with mei afatzim and the like. But halacha l’maaseh we don’t conduct ourselves this way. And we do processing, but whatever the customary processing is in our time. Rabbeinu Menucah brings that the Rambam already asked the Rambam himself, he says that no one knows how to make the…

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah – Chapter 1 (Continued): Klaf in Our Time, Hide of Kosher Animals, and Processing L’shmah

Halacha 3 (Continued) – Klaf in Our Time: In Practice We Conduct Ourselves Differently

But halacha l’maaseh we don’t conduct ourselves this way. That is, we do processing, but whatever the customary processing is in our time.

Rabbeinu Menucah: The Rambam’s Response Regarding Processing with Mei Afatzim

Rabbeinu Menucah brings that the Rambam already asked the Rambam himself, he says that no one knows how to make the klaf on the sides that the Gemara apparently requires, because klaf means, part of the definition of all these things is that they should be processed with mei afatzim. That’s what’s implied in the Gemara. But we don’t know how to do the processing with mei afatzim. Perhaps nowadays there is a wise person who already knows.

The Rambam says, this is what one should do, he should not write any Sefer Torah because of this. This is because of Sefer Torah. The Rambam brings a responsum from Eshkol, in my opinion it also says there that Rabbeinu Tam says such a thing, that he doesn’t require the afatzim. He already held that the halacha should be required, but not in practice.

The Practice in Our Time: We Write Everything on the Same Klaf

The same thing, the entire distinction between klaf and gevil, furthermore, we don’t conduct ourselves this way at all. We write, whoever looks in his tefillin and Sefer Torah, we write everything on the same. And secondly, we don’t cut the klaf at all.

What we do is, the normal klaf that one buys in the store is a bit scraped, it’s not the entire thickness of it. And on which side does one write? One writes from the… what’s it called… from which side do we write? We write from the place of the flesh, I think.

In short, there are many versions that we have in the klaf, and not specifically in the Gemara, but even in the Rambam there are different versions. There are certain versions that arouse that according to the simple understanding of the halacha it comes out that our klaf is not correct.

The Poskim’s Answer: Our Klaf is Closer to Klaf Than to Duchsustus

But the poskim have already said that our klaf is closer to the klaf here than the duchsustus, and the duchsustus it was clear that it’s only lechatchila that it should be black.

What does closer mean? Yes, but our klaf is from hide. It’s from hide, but it’s not made the same way. We don’t cut the hide in two, and also, we don’t cut off an entire… we make it thinner than the… an animal is very thick, and they make it very thin from it. They cut off the coarseness from it, and I don’t know exactly what they do. When one makes a small… we call it klaf for some reason.

Comparison to Ink: The Main Thing is Beautiful and Good

In any case, apparently the previous answer as he brings through that the halacha is that the main thing is that it should be beautiful, it should be good and beautiful, and they don’t want any problem. All these halachos are like the Rambam learned about ink. Indeed, halacha l’Moshe miSinai means that this is the best, but… no, but by ink he told us more, he told us that the main word is that it should be black ink. Here he tells us, he doesn’t say that it should be the best type of paper that exists.

True, true. It’s much more detailed. And also you can’t say that the Torah only wanted it to be the best, because specifically the duchsustus and specifically the gevil and specifically the klaf.

I know that the Rambam says, it’s not clearly explicit in the Gemara, but he learned that the hair side is not the correct side to write, and simply what we see is that it’s a mitzvah to write this way. Perhaps because we see that it stretches, there’s a matter that it should be weaker, I don’t know.

Baal HaMaor and Rabbeinu Tam: Everything is Kosher, We Do What Has Been Done

In any case, this is also what the Baal HaMaor says, I think, that the halacha is that everything is kosher, everything is kosher the whole thing for the mitzvah, but Rabbeinu Tam said that our ink has a din of klaf, and we write it from the side of the flesh. In short, there are different ones, there are today’s people who have chumros and they do differently, but Rabbeinu Tam already said that we do what has been done already.

“Puk Chazi Mai Ama Dvar” – “Ask the Sofer”

This is how the halacha l’Moshe miSinai goes. The Ramban says, “puk chazi mai ama dvar,” and “ask the sofer.” Ask what the sofer says, do what the sofer says. Done. That’s how I conduct myself. There are other people who do better and they know better what the sofer… halacha l’Moshe miSinai doesn’t pass over to lists, it passes over from sofer to sofer, just as from mouth to mouth and rav to rav, for those to whom it’s relevant.

Yes, but it’s clear that there are others who have done differently. I think that the Rambam says that the known sofer speaks with the next known sofer, there’s no dispute. They do like the Rambam, and Rabbeinu Tam said that we do differently. Done, done.

One Thing is Invalid: “If One Wrote on the Klaf on the Side of the Duchsustus – It’s Invalid”

In practice, don’t make the mistake that it must be that it’s kosher. Done, but we’ve learned the halacha is, and the Rambam also apparently says that it’s bedieved, but one thing the Rambam says, yes, it’s invalid: if one writes on the wrong side the Torah, it’s invalid.

Aha, that’s already coming. That’s what he just said, “if one wrote on the klaf on the side of the duchsustus, it’s invalid”. A Torah may not be on the duchsustus. If someone wants to argue that today’s klaf has a din of duchsustus, then according to the Rambam this is invalid. Also on this, on this halacha also there are other opinions and distinctions, saying that it is indeed kosher bedieved.

Reasoning: Perhaps the Entire Distinction Doesn’t Apply

Okay, until now we’ve learned which part of the hide, what klaf means, the parts that one must write. But it could be that even according to halacha, if you can’t recognize a distinction between today’s klaf and gevil… one can recognize a distinction, the question is whether it can’t invalidate something, because today’s ones aren’t something a din, something a halacha, a din such that it would have been next to the flesh. It’s a name of a weaker material klaf. If the process of it is so different, that all of them are good materials, aside from how it’s made… I know the holy Aruch HaShulchan, he also brings this.

Halacha 10 – Hide of a Kosher Animal

Okay, now we’re going to learn the earlier halacha. There are arguments, one can argue that the halacha doesn’t have to be. Also by the way, I know what’s better and what do I know. It could always be that one doesn’t know how to make that way, because it comes out better for us this way, because it knew what to be, it could be the sofrim of today foresee one tomorrow. Anyway…

Now we’re going to learn that tefillin and Sifrei Torah must be made l’shmah, that’s what we hold before this, we hold here l’shmah. But it says here something earlier, I wrote l’shmah, yes, here another halacha. Another din of what the klaf should be.

The Rambam’s Words

The Rambam says: “One only writes scrolls, tefillin and mezuzos on hide of kosher animals, beasts and birds”. It must be klaf from kosher living creatures. “One who comes writes on hide of kosher animals, beasts and birds”. It must be kosher.

The Rambam says, it doesn’t mean that it must be kosher, that it must be from an animal that was slaughtered, even their neveilos and treifos are good. It should just be from the kosher species.

Kosher Fish – Practical Problem

The Rambam says further: A kosher fish doesn’t have this problem, it’s not any impurity. But there’s another reason, on the skin of a kosher fish one cannot write, because it’s slimy, it’s very dirty, it’s not a hide that one can clean. Beautiful ethical poskim, when processing it, in processing, the institution I don’t know what. Different from other hides of… a fish is fishy, it can’t be a kosher fish.

Examples: Crocodile, Sea Lion

For example I thought to myself, that here we see good quality leather that’s from crocodiles, a crocodile is not a fish, a crocodile is an animal, perhaps from some… yes, perhaps from some sheretz hamayim, some beast. Is he talking here about a kosher fish? And there’s also certain danger. A sea lion also has a very slippery good hide. I wouldn’t want to make tefillin from it.

But when one learns halacha one can indeed talk about who. I’m actually indeed ready to talk about who. Ah, whatever, I mean… Okay, it’s not relevant what you rule. Torah law, certain examples there’s such a hint, not relevant.

Halacha 11 – Processing L’shmah

The Rambam says further. So now they say, we learn that the processing must be done for the sake of a Sefer Torah. What needs to be l’shmah?

The Rambam’s Words

The Rambam says, “The hides of a Sefer Torah and the klaf of tefillin, one makes them for a Sefer Torah”. It’s not simple you buy it in the market, but one must make it. “One must process them for their sake”, one must make it for their sake. “And if one processed them not for their sake”, if one processed it not for their sake, not for the sake of tefillin or Sefer Torah, but simply when one makes leather, without knowing to see why to use it, it’s invalid.

A Non-Jew Cannot Make L’shmah

The Rambam says, it comes out from this such a halacha, that a Jew must do it, because it must be l’shmah, a Jew must see why it is. “Therefore if a non-Jew processed them they’re invalid”, if the non-Jew processes it it’s invalid. “Even if we told him to process this hide for the sake of a scroll or for the sake of tefillin”, even if you tell him that this hide is needed for a scroll or for tefillin, it’s still invalid. Why? “Because the non-Jew does it according to his own mind, not according to the mind of the one who hires him”.

The Rambam’s Reasoning: “He Does It According to His Own Mind”

The non-Jew doesn’t think about tefillin and mezuzos when he works on it, even if you ordered him. He doesn’t think about you at all, he thinks about himself. He does everything according to his own mind. A non-Jew doesn’t understand to do for another. He doesn’t humble himself that he has in mind the holy Shechinah, that he has fear of Heaven. He knows that he’s doing it for tefillin and for Sefer Torah, but a non-Jew who works for a Jew, he knows that he’s doing it for himself. A non-Jew doesn’t understand the concept of doing for another. He does it according to his own mind. He does it because he wants to.

Discussion: Distinction Between a Non-Jew and a Jewish Worker

So if for example you have a cheap Jewish worker, and you tell him, “I need it,” the Jewish worker also thinks about himself, he thinks about his eight dollars an hour. That’s not the point. What’s the point? You need to pay for the Jewish worker. A non-Jew does it according to his own mind, because he only does his work. Everyone only does the work.

No, no, no. A non-Jew doesn’t understand the concept of doing for another Jew. A Jew understands this, a non-Jew doesn’t understand. He does it according to his own mind. “Not according to the mind of the one who hires him”. I mean, a non-Jew doesn’t understand to do for another.

General Rule: “Anything That Requires an Action L’shmah, If a Non-Jew Did It – It’s Invalid”

Therefore, in truth this is the halacha, this is generally speaking. What does it say by other things also? It’s different. For example… no, there is, the Rambam says that he holds that it’s nothing regarding a Sefer Torah. No, no, that’s the word. It’s an eruv or some drops. No, that’s the word. No, that’s a… l’shmah means that he says the thing.

Cheresh Shoteh V’katan – Standing Over Him

It says, he brings the Rambam further, it says in the laws of gittin also this way. There’s a cheresh shoteh v’katan for example, standing over him and he writes, it is indeed kosher. Because he does it according to the mind of the one standing. What does this mean? A non-Jew doesn’t do according to the mind of the one standing, a non-Jew does for himself. A Jew who is not pious, a Jew also does for a Sefer Torah. A non-Jew doesn’t have for a Sefer Torah, perhaps he has himself in a star. A person is not a non-Jew that one for you knows, yes, it’s not simple that it’s enough. Okay, but a mezuzah yes.

Mezuzah Doesn’t Require Processing L’shmah

We have a rule, anything that requires an action l’shmah, if a non-Jew did it it’s invalid. Every thing that requires an action l’shmah, if a non-Jew made it it’s invalid. It’s also presumably a sukkah apparently. A sukkah must be l’shmah, but… the action of s’chach, yes. Ah, also not. Perhaps for the sake of shade.

But the Rambam says further, but a mezuzah doesn’t require processing l’shmah. A mezuzah doesn’t need l’shmah. You don’t know processing, it’s processed. Processing, processing. Do you know how to write? It’s processed, from the Torah it says in the accepted traditions. Not avodah. Avodah is another thing, but here it says ibbud. Yes, yes. To process this hide, not to work on this hide. Yes, yes, l’abed.

The Rambam’s Response: Why Mezuzah Doesn’t Require Processing L’shmah

And the… they asked, the sages of Lublin asked the Rambam, why doesn’t a mezuzah require processing l’shmah, he said, he doesn’t know why, it says in the Gemara by this one, and it doesn’t say by that one!

Good, it appears that a mezuzah is weaker, it’s also could be from the rejections that are invalid for that one. You say I’ll make a tzad hashaveh, it’s both a similar thing? He says no, it’s not the same thing, that Sefer Torah and tefillin is an obligation of… ah, he says this, a mezuzah is an obligation of the house.

Because he doesn’t have a house, he doesn’t need… not he doesn’t have a house. Most people have houses. I mean to say, he doesn’t have an obligation to make a mezuzah, he only has an obligation to put a mezuzah if he has a door. It’s very interesting. Look at the language inside. Yes, but look at the language.

The Rambam’s Innovation: Processing L’shmah is So That He Should Make It Beautiful

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah – Chapter 1, Laws 5-9: Lishmah, Sirtut, Not from Written Text, and the Scribe

Law 5 (Continued) – Lishmah in Processing: The Rambam’s Responsum

The Rambam says something a bit different. Sorry, sorry, sorry. The Rambam says, why does one need processing lishmah? “So that he will be diligent in its processing and make it well”. It’s a new position, sorry, it’s a new approach in learning that… that’s what the Rambam says in a responsum. Yes, he brings the language of the Rambam. That is, I thought that processing lishmah is some kind of holiness. It’s the simple side that one needs to know to make it well.

Speaker 1:

But isn’t it what he says that a non-Jew, the non-Jew has no regard for tefillin. Even if he’s going to make it well, he thinks out a more expensive hide, he seeks to make it better. He doesn’t have the… he won’t make it as well. A Jew makes it with greater fear of Heaven. Therefore, says the Rambam, it doesn’t bother us that it will become a vessel. Why? Because “he dwells and has a house.”

Ah, apparently he means, I understand what he means to say. He doesn’t bring it so well. Because a Sefer Torah one must, and tefillin one lays, one needs to have a Jew.

Speaker 2:

No, no, no, it’s a simple thing. It’s a fulfillment mitzvah. A Sefer Torah and tefillin is an obligation. Every Jew must have a Sefer Torah. One gives him a Torah, when one writes it. When one writes or buys. A mezuzah is not an obligation, but like tzitzit, if you have a house. Exactly. It’s not an obligation, it’s not such a strong mitzvah. You’re not obligated to have a garment, you’re not obligated to have a house. Most people have houses, but it’s not such a… That is, a less severe mitzvah for him because of this.

The Great Innovation: What Does “Lishmah” Mean

Speaker 2:

But it was revealed as a great innovation, that when it says here that one makes the mitzvah lishmah, he means to say that one should do a good job. It’s not just some mystical thing. So says the holy Rambam in his responsum, which the Kesef Mishneh and all bring down on the side.

Okay good. But one won’t use it anyway in practice, halachah l’maaseh. The practical difference is apparently the understanding.

Discussion: A Non-Jew Can Also Do a Good Job

Speaker 1:

I mean, at a company today they produce the best tefillin.

Speaker 2:

No, but I’m saying an understanding that lishmah, what does one mean to say by a non-Jew? A non-Jew also makes… he goes into a huge company. It’s not that a non-Jew doesn’t make well. He’ll make it so that it’s the best of the best.

The work lishmah only means… I’m saying, when one writes on the matzah bakery “for the sake of the mitzvah of matzah,” it’s not that one should just think, “I’m keeping in mind, I’m keeping in mind.” One should think, “I’m making something serious here, I’m making this for the mitzvah, it must be certainly kosher, I’m making sure it’s not chametz.” One should do it with seriousness. Just as the intention for prayer also means, you should know what you’re doing now.

It’s simple, but here it’s more that you want to do a good job. The processing, the working of the hide, there’s someone who does a weak job, it just falls apart after two years. He does a good job, it lasts a hundred years. That’s the meaning of lishmah.

Okay, I’m going to take a break, I’m going to need to stop and bring my baby. Let’s see.

Law 6 – Sirtut (Scratching Lines)

Speaker 2:

So, we spoke that one must make a hardal. Now one can see more laws of the parchment or the writing, whatever you want to call it. Another halachah l’Moshe miSinai, not to buy a Sefer Torah… This is like between the parchment and the writing.

It’s a halachah l’Moshe miSinai, “One does not write a Sefer Torah or mezuzah except with sirtut”. A Sefer Torah and mezuzah require sirtut. Tefillin it’s not me’akev that one should actually do sirtut, but we do scratch. That is, one makes a line with a ruler, one makes a straight line. They call it the word “sargel” there.

The Reason for Sirtut

Speaker 2:

And this is why? It should be beautiful, instead of the… dancing around. But tefillin is not me’akev, unlike a Sefer Torah one reads, and a mezuzah also looks like it’s something that one can see it. It hangs, but something one can see it, one can read it. Rabbi Yechiel Meir argues that one must leave the mezuzah open, one should be able to read it. But one must be able to see it, so it looks here.

But it looks like sirtut, because one reads, it looks like it helps more for the reader than for the writer. The scribe makes that he can hit very well, he’s not… It should be beautiful, not that it should dance around. It helps for the reader to follow the line, especially when it’s written small.

One speaks that the amulets were just written. Yes, it’s nicer, it’s simply nicer, but it’s nicer for the beauty of reading. But it’s not me’akev. It looks like the way all the amulets were, was that it was strongly closed, one didn’t open it. It makes sense that one shouldn’t be able to see much inside. Even.

There are those who argue differently that a mezuzah one must check, unlike tefillin, unlike a Sefer Torah.

Okay.

Law 7 – Writing Shelo Min HaKetav (From Memory)

Speaker 2:

Now, another law, another distinction, also the distinction of tefillin and mezuzot from Sefer Torah. Here it’s reversed, here tefillin is the same as mezuzot, and different from Sefer Torah.

He says, another law, it’s permitted to write tefillin and mezuzot shelo min haketav. If the scribe remembers the two portions, he can write it from his head. Why? Because everyone knows this portion, because everyone knows the portions well. But a Sefer Torah is forbidden.

Which Portions?

Speaker 2:

The portions of “Shema” and “V’hayah im shamoa.” One says it, “Kadesh” and “V’hayah ki yevi’acha.” We have a custom in the siddur it says that one should say it every day, but it’s not a law that one must say it. It looks like it was still the custom that one says it.

Speaker 1:

No, it’s also simple, the one who writes tefillin and mezuzot keeps writing tefillin and mezuzot.

Speaker 2:

But he says “shehakol,” everyone knows it. Again, ah, “shehakol gorsin parshah zo.” If he means to say, all scribes, all who write.

Speaker 1:

It could be simply that it’s a smaller portion, one can review it.

Speaker 2:

No, it makes sense, the scribe already knows the four portions, because he writes it multiple times. A Sefer Torah, it takes him several years. It’s not simple that a scribe knows the entire Torah because he’s already written ten Sifrei Torah. No, it makes sense, this is limited, he writes it many times. He writes hundreds of tefillin and mezuzot.

Well, it says here “shehakol gorsin.”

Speaker 1:

Are you asking how one says it?

Speaker 2:

Our custom is to say this with the tefillin. It looks like here is the source of that custom. And one also reads it on Pesach. No one hears the Torah reading on Pesach… actually that’s the dispute from yesterday whether one hears the Torah reading.

Okay.

Sefer Torah – Forbidden Shelo Min HaKetav

Speaker 2:

But a Sefer Torah it’s forbidden to write even one letter shelo min haketav. This is a decree of the verse. Even if there’s someone a Torah scholar who remembers the entire Torah, but one may only write it from written text. But tefillin and mezuzot, just as everyone knows it, one may write it shelo min haketav.

Rabbeinu Yonah: Sefer Torah Is a Decree

Speaker 2:

The innovation is certainly, let’s understand clearly, even… So says Rabbeinu Yonah, it’s clear that even Torah, even if you are indeed a great genius and a Torah scholar and you know the entire half doesn’t help, because no one knows it, it’s a decree. And the reason is simply a decree that the Torah should remain accurate. Right?

Unlike in tefillin, if you’re a Torah scholar and you know what you know, this is something that’s not most people, therefore there’s a leniency that comes in, because people can know it.

Distinction of Tefillin Regarding Mezuzah

Speaker 2:

He says well Rabbeinu Yonah, that the distinction of tefillin regarding mezuzah is, usually one doesn’t look in the mezuzot. There’s no mitzvah that one should bind the mezuzot. The tefillin one goes to learn in kashrut, the law of the Mishnah, that it must be closed, it can’t be open.

The next law of the Tannaim, of the ten things, with the proper tefillin and mezuzah already max”r, and not Sefer Torah.

Structure of Chapter 1 and Chapter 2

Speaker 1:

Okay, and now another law, I don’t know why Sefer Torah, and the things are for tefillin. Now Sefer Torah is the… now has he already finished with his ten things?

Speaker 2:

No, he said two of them, and the next chapter I think he goes back to the… ah, he’s already into chapter laws of the parchment, or in the parchment or in…

Speaker 1:

Yes, so it looks, I need to check better. Because he said that, yes, the other eight are in the writing, he’s going to learn soon in chapter 2 or 3 somewhere. Now one learns all from laws of writing, and also it has very many details what’s the same as Sefer Torah and what’s different.

Law 9 – Sefer Torah, Tefillin, Mezuzot Written by Invalid People

Speaker 2:

So now like this, here the law is all the same, right? All Sifrei Torah, tefillin, mezuzot, the same law, that if a heretic wrote them, they’re burned, one burns them. We’ve already seen this law actually in the laws of sanctification of God’s name, yes? Because a heretic doesn’t sanctify the names, he doesn’t believe in the whole thing, therefore one may burn it, one must burn it.

Non-Jew – Invalid but Genizah

Speaker 2:

But a non-Jew, here there’s a distinction, a non-Jew… There are two laws, there’s the law of how one treats holy writings, whether it’s kosher or not kosher. But we have here an extra law that one shouldn’t leave any name for the act of heresy.

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

So that one shouldn’t leave any name is like it’s a leniency regarding the regular law of preserving… The Sefer Torah wasn’t used. For a mitzvah of a heretic one must… Is it a mitzvah to exclude permission, or a mitzvah? It’s a law, it’s not a practical law, it’s some excellence. An excellence above the regular law of…

Speaker 1:

Yes, okay.

Speaker 2:

…of honoring something that’s written. But a non-Jew didn’t receive any holiness.

Speaker 1:

Ahh. Okay. Like a genizah. That means that a non-Jew also didn’t receive any holiness.

Let’s Read the Law

Speaker 2:

So it says here, let’s read what it says here. A heretic one burns. May one burn? Perhaps one should burn? Should burn. Ah, a non-Jew or an apostate Jew.

What are the opinions? What is an apostate Jew? An apostate for the entire Torah? Or apostate means he serves idolatry?

Speaker 1:

Not, he’s a heretic. So presumably he means that he declared himself a Christian, such a sort of thing.

Speaker 2:

Yes, that means he’s…

Speaker 1:

Yes. An apostate to idolatry.

Speaker 2:

Yes, but not… but not a heretic. A heretic is worse.

Speaker 1:

A heretic is worse, yes.

Informer, Slave, Woman, Minor

Speaker 2:

Or a slave, or a woman, or a minor. These are invalid. An informer? An informer, yes, an informer. Ah, he must also be the other. An informer is such a thing. An informer is out of the Jewish people. A wondrous thing. Yes, yes. These are invalid. It’s out of the Jewish people. It’s a death by Heaven, isn’t it?

Speaker 1:

Ah, it’s a death by Heaven.

Speaker 2:

A slave, woman, minor I understand, they’re not obligated. One must be obligated, that’s the proper writing. And it says about both of them that they’re purely like a non-Jew, she is like a non-Jew. About an informer also so? It says about the informer, one who informs on his fellow to the hands of non-Jews, informs on his fellow who is like a non-Jew. Ah, an informer is like a non-Jew.

Speaker 1:

No, no, no, other things. Ah, ah, ah. That means, a non-Jew, those that a non-Jew can’t make any holiness, that I understand, because he’s not obligated. Just like a slave, a woman, a minor. But an apostate Jew and an informer, it looks like it’s a penalty that one counts with him. His tefillin are invalid. One doesn’t say that he’s a heretic.

Why Are Apostate and Informer Invalid?

Speaker 2:

Not a heretic, simply he writes for the sake of idolatry. When he writes the Name, he means something specifically opposite. Or it could be that you don’t trust that he did it lishmah. Just as we said for the sake of itself Yosef.

Speaker 1:

Yes, but here we’re speaking of the writing, not of the processing of the hide.

Speaker 2:

Okay, I’m reading all this. It says that we only validate the kosher ones and all who are not from the seed of kosher Israel and believers in God or who are strangers. And he believes with complete faith. The holy Baal Shem Tov says, “Yeshno.” What does “Yeshno” mean? Not just the limited thing, Reb Yechiel, but he’s a part in this. He must believe that he becomes, the language in the laws of sanctifying, and been that he looks at that a tefillin is a tefillin, and the second is another segulah, and another segulah is another segulah.

Laws of Tefillin, Mezuzah and Sefer Torah Chapter 1 – Writing by a Non-Jew, Heretic, and Intention

Law 6 (Continued) – Non-Jewish Writing, Heretic, Genizah, and Burning

Speaker 1: But to this we’re speaking of the writing, not of the processing of the hide. He speaks mainly here of the mention of the Name.

Ah, it already says “that which is written in writing”, “all who are careful about binding and believe in it”, that there are those who are careful and believe, because “song for all in which there is”, he says “there is” means not just the limited memory obligation, but he’s a part in this.

He must believe, just as the language in the laws of sanctification of the Name was, that he looks at that a tefillin is indeed tefillin, a second tefillin is another something a segulah, is something such a… It looks like such an informer, it’s a kind of Maharal-like word, it can’t be that you take the tefillin seriously, I know you, you inform on Jewish people to the non-Jew, and you’re a Jew, you take seriously the holiness, which is interesting.

It’s very similar to the law we had by the parchment, that they think that the non-Jew does it for himself, he doesn’t take it seriously. Right, but here is holiness, here is indeed yes, not there we said that he must make it well, here is truly yes, the holiness doesn’t take effect on tefillin or a Sefer Torah, because he’s a non-Jew or even a minor.

The Law of Books Found by a Heretic or Non-Jew

Speaker 1: So far we’ve seen thus, one knows that they wrote it, then if it’s a heretic one burns it, a non-Jew it requires genizah. What if one finds it by a heretic, one doesn’t know, does one take it like by a heretic, “and we don’t know who wrote them”, it could be a Jew wrote it, it could be a non-Jew, by a heretic they should be put in genizah, because out of doubt one doesn’t burn, but…

Discussion: What Does “Yignazu” Mean – Stringency or Leniency?

Speaker 2: Because I want to know, when is the stringency? When one says yignazu, does it mean that one must respect it like names, or genizah is not burning, an excellence not? And a heretic, we’ve already seen the law by him. When is the stringency, what’s a leniency or a stringency?

Speaker 1: No, it’s not a leniency, we must burn it if it has no holiness.

Speaker 2: No, a non-Jew… in the margin one must put in genizah, but one may not burn. And one doesn’t fulfill, but one can’t…

Speaker 1: That means yignazu means that they have some law of holiness but one must put it in genizah, one can’t burn it. One may not burn.

Speaker 2: No, it’s some name, something like that. It’s interesting. Someone told me that when they’re shelo lishmah it’s certainly clear, yignazu means that they’re good, but so much one must, it shouldn’t be worse than a Chumash, something like that. Some holiness it has.

Speaker 1: But a heretic we want one should publicize or one shouldn’t have any… It’s a political act of bringing down the heretic. A heretic is such a threat, a heretic is a…

Speaker 2: But also, yes, both, both. You see, I understand that. I mean like this. It’s such a measure. One must see if there’s more than this.

The Distinction Between a Heretic and Non-Jew When Finding Books

Speaker 1: Now, if one finds it by a heretic, by a heretic yignazu, what’s the distinction from a book? It could be the heretic wrote it, it could be a non-Jew or another wrote it. By a heretic non-Jew, one doesn’t burn it. Ah, that’s the answer apparently to our question. One doesn’t burn it, one doesn’t have to burn it.

Speaker 2: I don’t know, I don’t know exactly what you mean. Both it’s… It’s both. I haven’t…

Speaker 1: If it’s written by a non-Jew, kosher. If one finds it by a non-Jew…

A heretic could be that he writes. Heretics have an interest specifically to write mezuzot and tefillin. But non-Jews, just non-Jews, it’s just a mistake written.

Enactment: Not to Buy STaM from Non-Jewish Thieves

Speaker 1: And here there is an important halacha which is not exactly a halacha in hilchos sta”m (laws of Torah scrolls, tefillin, and mezuzos), but rather a takana (enactment) for the benefit of the community, that one should not buy sefarim (books), mezuzos, tefillin that were stolen from non-Jews for more than the money. He says, now suppose you have kosher ones from a non-Jew. He says, now a person will think, “Ah, I have here a good place to buy from non-Jewish thieves.” He says, one may not buy from non-Jewish thieves when they sell it for more than the price, shelo lehargil osam lignov v’ligzol (so as not to accustom them to steal and rob), that they should not become accustomed. This is like in Gittin, like pidyon shvuyim yoser al dmeihem (redeeming captives for more than their value). It is, a person thinks he is doing a mitzva, he is redeeming the tefillin from a non-Jew. On the contrary, secondly, the more one redeems, the more one gives him an incentive to steal more, and Jews will indeed do the mitzva of redeeming.

Discussion: How Much May One Pay?

Speaker 2: Yes, one may buy from a non-Jew, on the contrary, he is selling it. It’s not a question. The problem is that one pays a bit less than the value. A bit less.

Speaker 1: No, a bit less, because the value makes… It’s still enough of a great reason for a non-Jew to steal.

Speaker 2: No, because first of all I already know that the tefillin is so expensive. If one will pay two thousand dollars, well, you have enough money. This makes, a geniza that is not worth so much, who knows where it comes from. But just like pidyon shvuyim, it’s a mitzva, one may not leave with the non-Jews the sanctity of a sefer Torah. But he will start to tear for the money, and Jews will still pay because it’s a mitzva. This is not a way.

Speaker 1: So now, and we learned earlier, this is the Chazis Teiva that we learned earlier.

Halacha 13 – A Sefer Torah That Was Not Written According to the Laws: Invalid Bedi’eved

Speaker 2: I don’t know why, what does he want to say?

Speaker 1: He says that if one wrote a Torah on the hide of a non-kosher animal, or on a hide that was not processed, or a hide that was processed not for its sake, these are invalid. These are all the laws that were already said earlier.

Speaker 2: I don’t know, it’s invalid. Earlier one could have thought that it’s only lechatchila (initially) that one must do it, so it says that it’s invalid even bedi’eved (after the fact)?

Speaker 1: I don’t understand. I need to look into it, it seems. That is to say, to know that there are things that are indeed only invalid lechatchila. Like he says that perhaps here he needs to write that it’s invalid bedi’eved, because if not, just because it’s permitted, it could be that bedi’eved it indeed has the sanctity of a sefer Torah. Which is not so with the hide of a non-kosher animal, or a hide that was not processed, or that was processed not for its sake, is completely invalid. It’s a bit interesting, he should have written it earlier, he wrote the laws.

Here Begins a New Section – Laws of Bedi’eved

Speaker 1: So really, here everything… So let’s understand, this group of laws, one can make here today another chapter. Here begin laws of bedi’eved, not bedi’eved, which sifrei Torah are kosher even though they were not made properly. Until now we learned what one must do, now one can learn a new thing.

Speaker 2: There is not mentioned here shirtut (scoring lines), yes? He didn’t say that if he wrote without shirtut it’s invalid.

Speaker 1: No, it’s not there, it doesn’t seem so. It’s all mitzvos. Now, from here… It’s also not a halacha l’Moshe miSinai that it requires shirtut.

Speaker 2: Right, but from here, from halacha 13, it seems it begins laws of when one finds a Torah that was not written according to the laws, what is the halacha. Now we will learn another thing.

Halacha 15 – Intent in Writing Sta”m and Mentioning the Name

Speaker 1: What is the reason of the Ri? There was no intent. One who writes a sefer Torah, tefillin, and mezuzos, at the time of writing he had no intent, he didn’t have it in mind. He didn’t know that he was writing this for the sake of the sanctity of a sefer Torah, for the sake of tefillin. And in the place where one needs to write the mention [of God’s name], he wrote the Name not for its sake. I’m not sure what this means hazkara (mention) not for its sake. He didn’t know that it’s the Name of God? He didn’t think so? He didn’t grasp that it’s the Name of God? Something like that? It’s invalid.

Discussion: What Does “Kavana” Mean?

Speaker 2: No, kavana (intent) never means focused mind. Kavana means that he knows what he is doing. He does it with kavana, he knows what he is doing. But it could be that he copies, he is completely distracted, he hears music, he must have something to someone. A copy machine has no kavana, but not a person, a person does have. If you ask him, “Which verse did you just finish writing?”, if he couldn’t tell you, it means that he is completely not there.

Speaker 1: I’m not sure about that. He is completely distracted, he is in another America.

Speaker 2: I’m not sure about that. This is by the way laws of focus. I think the word is, he doesn’t have in mind that he is writing a sefer Torah. I don’t know, I’m a copier, whatever is written I copy.

Speaker 1: No, the answer is not that for us it seems crazy because it’s a whole business of a parchment. But in earlier times people wrote many books. So there is someone who is a scribe, and they give him to write also sifrei Torah and other things. He writes perhaps contracts, I don’t know. And if he doesn’t know that it’s at all something serious, he doesn’t focus, it’s mixed up, let’s say, papers on the wall, and he writes them over. That’s how I thought. I don’t believe that kavana ever means focus. Although, the next halacha one sees indeed, “One who writes the Name”, since…

Kavana Is Not Focus – A Philosophical Definition

Speaker 1: It’s really a very great practical matter. How is it practical? It’s what is the meaning of kavana. There is no doubt about this. When there lies a large format with the handles, and you go agree, automatically the whole environment says… Here it says that it’s not for its sake. But there is a format, let’s say, like when a person is in shul with a megilla in his hand, there is a narrow flag that he must have. There is no doubt about this in halacha. There is a minimum of the word kavana that one must have. It’s true that one thinks that kavana means focus. It’s true that it’s a good thing to focus when one does a mitzva, but kavana doesn’t mean that.

Speaker 2: The ways, yes, but can indeed be with… But the Name, the Name is the point. It could be, it could be that he means for example… This is a practical difference, for example he writes, one must sanctify the Name, he writes alef-dalet-nun-yud, and he means Adonai, he means Lord, simply he doesn’t know that he is writing the Name, he doesn’t know what he is doing, he means that he is writing a person. But even that is not good enough, because he didn’t at all, there is no doubt that this means that. He doesn’t know, he can’t know, for the sake of Heaven. That’s why one may interrupt him. Like with honor, we learned earlier, this is indeed the greatest honor that must be. But not necessarily, he should not answer him in the middle of writing, because he should… This means kavana of…

Speaker 1: This has to do with honor? I think that this is an honor of the Name of God.

Speaker 2: There are two laws, there is a matter of kavana, and there is a matter of honor of Heaven. And it’s indeed combined. Simply so.

Speaker 1: Ha, yes, it’s clear so.

One May Interrupt Between Names

Speaker 2: Behold between two or three Names, out, one interrupts between Ani Ma’amin and the Name, then he can indeed, because there is no matter that one may not interrupt between writing the Names. The word is, I’ll tell you, people are…

Speaker 1: That between the Name and Elokim he may between the Name and Elokim…

Speaker 2: Someone today will say, for example, there is a sofer who, I know, he listens to music or the radio, I don’t know what, while writing. There is no question, he has no lack of kavana. It could be that it’s not seriousness, which one must write with seriousness, it’s another, the honor of the Name, but it’s not invalid.

Speaker 1: This includes also the one who interrupted to speak to the king, it’s not invalid. But it will be able to mix up, then he can further think that he is writing a mundane name.

Speaker 2: No, he must take it seriously, that’s the connection. But essentially, this is what I wanted to think to you, because you will see the next few laws.

Example of Driving – What Kavana Means

Speaker 1: Because for example, every day a person drives, and while driving one must have full kavana that one should not crash into people. And everyone does all new things, and that means kavana.

Speaker 2: No, one may not. When one doesn’t do it, this stands in the law of driving, that one may not drive, and one must have kavana.

Speaker 1: No, again, you can’t do everything exactly, you can’t turn around in the middle of it. But us one can talk on the phone or… Kavana doesn’t mean like people say, OCD means that one must read the megilla.

Kavana is, I say it many times, kavana means that if someone asks, this is the answer to the question what you are doing. If you ask what you are doing, this is the answer. There is a person who is so distracted, he doesn’t know what he is doing. But kavana is not the meaning of what lies in your head. This is my such a nice formulation that I stole from a philosopher in another context, but he says that people think kavana is “intention”. Intention doesn’t mean – it’s making an x-ray of my head and seeing what lies there. Not that is the meaning. I ask you what this is, and this is your answer, the “description” of what this is – that is the meaning of kavana. A good meaning, I think. It fits better, in most laws it fits better.

But there indeed is, precisely one can see a few more laws that have to do with honor, one sees that it’s not only kavana.

Laws of Honor in Writing the Name

Immersing the Quill to Write the Name

Speaker 1:

For example, immersing the quill to write the Name. When one writes, one dips the pen into the… yes, into the ink, into the dyo, to write the Name, when one makes the Name. Why? Because usually the first bit that one paints is a bit thicker, it’s not so nice. It can easily happen a mistake in writing, it shouldn’t smudge such a good letter, that it shouldn’t smudge on the Almighty’s Name. It’s often an honor, because one must make a preparation forbidden from before the sanctity of the Name, so the poskim bring.

Suspending It Between the Lines – When One Forgot a Word

Speaker 1:

And therefore he writes first the previous one, and afterwards, there is an opinion, to write the Name. Suppose one forgot to write the Name of God, the thing happened nothing. What does he do? Toleh osah bein hashitos (suspends it between the lines), he writes it in between the two lines. No, this he may do. One may.

Distinction Between the Name of God and Other Words in Suspension

Speaker 1:

That is, here one sees, if a word is missing, one sees, one may write it in like one does when one writes a manuscript, one gives a little line from above so one should grasp where it belongs. One who erases the Name in the line partially suspends it – invalid. One cannot make already a disgusting sefer Torah that he wrote. Regarding the Name, but with other words it is indeed. One writes part of a word in the line and part above, one may give such a small hook down, although it’s not so nice, but for simple words there is no problem. But with a Name, it’s a sefer Torah. Ah, but from this it’s not necessarily so.

Suspending Even One Letter vs. Forgetting Even One Letter

Speaker 1:

One suspends even one letter, however if one forgets even one letter – he buries what he wrote and writes another. What is the difference? Not clear. Although with a sefer Torah the need is very great, because it’s a long book, and it’s very easy that in a whole sefer Torah there should indeed be a mistake.

Writing in Order – Investigation Regarding Sefer Torah vs. Tefillin

Speaker 1:

So this is the Kessef Mishne. Many commentators say that here there is a law of writing in order, and they understand that in order means that it must be written one after another. You skipped a word, now you write the word after the previous word. There are those who argue, the Rambam doesn’t say that law here, one can learn differently. And this they indeed say, here people take that a sefer Torah one doesn’t need to write in order. It’s certain that one doesn’t have to write in order, the question is whether tefillin one must indeed. This is the investigation here. But here, so learn the Acharonim the other commentators. It could also be that simply what he says, that tefillin must be nice, a small parsha, write it over.

Writing the Name on a Scraped Place or Erased Place

Speaker 1:

Okay, and another law is, if one comes to write the Name on a scraped place, or on an erased place, the same thing, that you smoothed a piece, or you scratched the parchment, because the ink was already stuck, and something was done, there is no problem to say that here one may not write the Almighty’s Name, because the parchment is not so straight or so nice. One may. It’s a leniency.

Turning Over the Sheet – Honor of Sefer Torah

Speaker 1:

Already, one who writes tefillin, sefarim tefillin and mezuzos, after writing, they don’t want it to become dirty or children should touch there, they want to turn over the sheet so the written side should be to the table. The law says that one may not, it’s not an honor for the sefer Torah, rather one spreads over it a cloth or folds it. Only one covers it with something. Or folds it, what we’re talking about here, yes, you cover it with itself, you make it folded, kofel means fold.

But what is different in this thing is that it already has sanctity, because it’s still in the middle of writing. Before one used it, or much one can think that this one uses, this makes the importance. One writes it for its sake, also when one writes it for its sake. When you print it, one will indeed say that is written in the book. It’s clear that perhaps even the parchment that was prepared has some sanctity, that the designation helps for that year.

Trustworthiness of the Scribe – When He Says He Didn’t Write For Its Sake

The Simple Meaning: He Is Not Trusted to Invalidate

Speaker 1:

A sefer Torah, tefillin, and mezuzos that the scribe said “I will write the Name”, “I will write the Name”, “I will write the Name”. What happens with a scribe, one paid him the hundred thousand dollars that it costs to write a sefer Torah, and one has him, he is just such a victim type, he calls himself “I did not write the sanctity in them for their sake”. After he left from there. One has now learned that one must write for its sake, and the thing was not fixed, the thing is no one knows, it’s a matter of the heart. The law says, “He is not trusted to invalidate”. He is not trusted to invalidate his own sefer Torah. One who comes upon him initially, one should not pay him, but one will make him that he should first of all, it’s a good motivation he should not do it. The community will suffer nothing, they will indeed not need to pay him. Why?

Reasoning: Perhaps He Only Intended to Cause the Buyer to Lose His Payment

Speaker 1:

So he explains, he gave it to him to invalidate it, “perhaps he only intended to cause the buyer to lose his payment.” Seemingly, when he says this, it’s simple that he should be clever. But a person makes such a statement because he wants to harm the person who bought it from him. But he doesn’t know exactly, meaning, what does he think he’s going to lose? He’s going to lose the labor of writing all the names. With the names he exerted himself extra. No, he didn’t, he claims that he didn’t. No, but names is where one must exert oneself, where it must be lishmah, and he says “I didn’t write it lishmah.” He thinks he’s going to lose all the letters. Let’s say one must rewrite the letters, one simply pays him for all the letters so they shouldn’t pay him now. But he doesn’t know that the truth is that the entire sefer Torah will be invalid. One can’t fix it. One can fix it, one can erase each one and rewrite. One cannot erase the name of Hashem.

Therefore, what is therefore? Since he doesn’t grasp it, but one will believe him that he doesn’t mean it seriously. He doesn’t mean the whole thing seriously, but you know what? You said such a thing, I won’t pay you any money because you made it invalid. This is presumably some incident that once happened and it became a halacha, like many gemaras. One doesn’t know, it appears that it’s a nice halacha.

Distinction: When he says that the hides are not lishmah – then he is indeed believed

Speaker 1:

However, says the Rambam, “therefore if he testifies about himself that he didn’t write the hides for their sake,” there are both. He says that the whole thing, not only that he didn’t do it lishmah, but that the hides are not good. Since the entire reason why we don’t believe him to invalidate the Torah is because he doesn’t know that this invalidates the entire Torah, because this is a halacha that not everyone knows. But the hides, everyone knows that he loses his entire work. Therefore, one may not take the loss of payment, he is believed that he loses the entire payment. Also to take to invalidate them, “so that all the letters should be erased for nothing.” Everyone knows that without this the whole thing is not kosher. Therefore, this is an interesting halacha, one must understand the laws of testimony better to enter into the learning of it, but such is the halacha. Then he is indeed already.

Ashurit Script – Writing a Sefer Torah in Greek

The Simple Meaning: Tefillin and Mezuzot – Ashurit Script; Sefer Torah – Greek Only (Formerly)

Speaker 1:

Another halacha about how one must write it, or another section, the last section of halachot about the letters, the completeness of the letters. The first halacha is that tefillin and mezuzot must certainly be written in Ashurit script. Ashurit script means what we call the alef-bet, which comes from Ashur. Now, however in books, in a sefer Torah, “the Torah in books they only wrote in Greek alone.” It was with you in the Mishnah it says that in books – this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel which the Rambam rules – that only in the Greek language may one write a sefer Torah.

Says the Rambam however, the reason why one may write in Greek is, as it says there in Chazal, because the Greek language was very comfortable for Jews, and Jews knew exactly what it says in the sefer Torah in Greek, it was correct. But, so says the Gemara, so rules the Rambam, but one no longer writes in Greek, why? “Greek has already been forgotten from the world,” the Greek language is no longer so popular, “and has become corrupted,” it has also become mixed up, as the Rambam says in language, “or people go changing language,” like waking up that it’s no longer a good language, “therefore today we don’t write all three,” and therefore the halacha has also changed regarding a sefer Torah, and all three we only write in Ashurit script.

Discussion: Question on the Rambam – Greek Still Exists

Speaker 2:

Yes, it’s certainly true that I would never see anyone write a sefer Torah in Greek, but I don’t understand what the Rambam says “forgotten,” does he mean to say in the Rambam’s times, where the Rambam lived, they still knew Greek. In Greece they still know Greek.

Speaker 1:

But with the introduction it fits very well, because when Chazal permitted Greek it was for a reason, because after they translated the Torah into Greek in the days of Ptolemy the king, it was… no, the opposite. When the Shulchan Aruch speaks of that halacha, actually, Ptolemy the king came, he wanted, and they only permitted then to write a sefer Torah in Greek, why? Because it held that Greek is a beautiful language, it’s fitting for a sefer Torah to make in Greek. So it says in the Gemara, so it says. There is also in Chazal that the world was very… the people were very sad. The Jews began to learn Torah in Greek after it was written. Not about that. The permission was to write in Greek. And the Rambam comes and he says that today there is no Greek.

Speaker 2:

The permission is only on the correct… what is the Rambam’s logic?

Speaker 1:

The Rambam’s logic is not what you say. The Rambam’s logic is, the permission is only on the correct Greek. On the false Greek…

Speaker 2:

I don’t understand what the Rambam says. I can buy today on Amazon the correct Greek, as correct as that other book from long ago, in the time of Ptolemy the king himself. They were able to write the sefer Torah in Greek. The Rambam didn’t know any Greek, that’s his problem.

Speaker 1:

First of all, speak with respect. We’re dealing with the Rambam. But he says, it’s not a reality in the world. It’s not a reality in the world.

Speaker 2:

In Greece they speak Greek to this very day. And in Netanya they once spoke Arabic.

Speaker 1:

No, the Rambam doesn’t say that there’s a community of Salonika that held Greek is a sefer Torah. He says yes, he says one intention. He says he no longer says anything. Greek is the only one for Jews that all Greek language… He says it’s not a thing. It has nothing to do with knowing Greek. The Rambam doesn’t say that one must know Greek. The Rambam doesn’t say that one must know Greek. Look in the Perush HaMishnayot, you’ll see that the Rambam… Let’s learn the Perush HaMishnayot, perhaps it will make it clearer.

The Rambam’s Logic in Perush HaMishnayot

Speaker 1:

“The distinguished Greek, which is a beautiful language from all languages, which was known among Israel, as we see according to most of the translation for Ptolemy the king.” Why did it become known? “That that translation became publicized among them until that language became among them like the language of poetry.” The Rambam says that Ptolemy the king’s sefer Torah went through seventy sages, and we know for certain that it was the correct translation. Therefore it’s like poetry, because I trust it. But not so you’re going to be similar with your book.

Speaker 2:

He doesn’t say so.

Speaker 1:

Therefore it’s like poetry, because I trust it.

Speaker 2:

He doesn’t say so. He doesn’t say with yours. He says with your Greek. I have your Greek. I have it.

Speaker 1:

Not with Rav Zundel’s. I have it. We’re not talking about another generation. We’re talking about Ptolemy the king’s book. Seemingly the Rambam says it no longer exists. Why? It exists.

Speaker 2:

Ptolemy the king’s book exists. He didn’t know that it still exists after Ptolemy the king’s.

Speaker 1:

The translation was written, the Christians copied it in all generations after Hillel the Elder.

Speaker 2:

But my sense is that what the Rambam writes is true for his generation and his place, that no one can copy it.

Discussion About Writing a Sefer Torah in Greek – and Laws of Completeness of Letters

Discussion: The Rambam’s Position on Greek (Continued)

The Rambam’s Actual Position

Therefore he wrote this. The reality that the Rambam writes is true for his generation and his place, no one can. Also it’s true that I haven’t found anyone. Even today there also isn’t, but there’s no matter that will maintain then.

One doesn’t need to maintain, this is a condition that even the Rambam doesn’t say. There’s no condition that one must understand. There’s no matter of writing the Torah in a language that no one understands. I didn’t say that there’s a matter of it.

Speaker 2:

Why does one read the sefer Torah in the holy tongue that no one understands?

Speaker 1:

Good stories, one understands it a bit. There it doesn’t say… well, learn Greek, you’ll understand.

Okay, okay. I thought the Rambam makes an appeal, one asks the people to send in, and one will make a hachnasas sefer Torah, and one writes a sefer Torah in Greek. Stop it! What should we obsess about here?

Again, when the Rambam would have said… it’s not very true. The Rambam says that in Greek there is one known language of the Tanach, that which was written for Ptolemy the king, which Chazal speak about. I say that this is one hundred percent maintained. That one still exists. I say that there are a few mistakes that they put in. Now one can trust us.

And the Rambam now has the same piety as you, that he won’t make any prayer… wait here, Master of the Universe, people are holding in one saying, I don’t know what they want. One of the Torahs that I just said doesn’t stand. The Rambam doesn’t say that one must do at the end of Ptolemy the king. The Rambam says that Greek doesn’t exist in the world. Now they come and say that the plan isn’t correct. It’s true that the Rambam, where he lives…

What It Says in the Rambam

One minute, first I’ll say what it says here. “The translation was translated into Greek for Ptolemy the king, and we don’t have Greek until we know if it changed or not, and we only have the translation of Onkelos and Yonatan ben Uziel, and also the Jerusalem translation, and also the early translation like Yoshiyahu.”

I don’t know what you want from me. The Rambam says there is no Greek, he doesn’t say “if there is an original translation of Ptolemy the king.” Also in Perush HaMishnayot it doesn’t say the whole thing that you said. It doesn’t say that he said “learn plain modern folk Greek.”

The Rambam’s Opinion About Writing in Greek

But yet the Rambam revealed that there is an opinion that one can write a sefer Torah in Greek. Very good, that I tell you. Very good, that I tell you. There is no learning to think because it doesn’t say that one must try to say that everyone must know Greek, and it’s also not that one must try to say that one must have the second time.

Okay, that’s what I argue with the Perush HaMishnayot. Okay, okay, you say this thing, it’s not correct. Not in Perush HaMishnayot does it say what you say, and not here does it say what you say. The Rambam says a fact which is not correct. There stands a fact which is not a fulfillment of will, which is not correct. There are Greeks who still speak Greek. And there also is, if you want to say that one must have the original translation – which the Rambam doesn’t say! The Rambam doesn’t say that one must have the original translation of Ptolemy the king. He only says that one must follow Greek, and he doesn’t say that, he says that Greek is not the nature of the world. For this one doesn’t need to be the Rambam from folk to be.

“We Don’t Write” Doesn’t Mean “Invalid”

The Rambam wants to say the halacha here. The Rambam doesn’t say a custom, he doesn’t say they had the custom not to write Greek. I agree that it’s not the custom, I’m not making another sefer Torah, it’s a custom because it doesn’t work out. But if someone wants to write, let us know that it will be kosher according to the Mishnah. He doesn’t say invalid. He says “we don’t write.” “We don’t write” doesn’t mean invalid. He doesn’t say the word invalid, because one must first think that it had a law.

The Rambam said, if it’s Ptolemy the king’s sefer Torah. He doesn’t say in Perush HaMishnayot that the Mishnah doesn’t say what you say either. It doesn’t say that you must have that Ptolemy the king. It says the opposite, that since there was a day when it was beloved. He doesn’t say that one must have that one. The halacha doesn’t say, and also in the Gemara the halacha doesn’t say.

The Rambam Didn’t Know Greek

Okay, in any case, the Rambam, the opinion that R’ Nachum says, that one must bring the Rambam, that a whole year here, it’s simply not correct. The Rambam never heard of a Targum Yonatan, he doesn’t know that it exists. He couldn’t read any Greek letter. And when there’s a Greek word in the Mishnah, he translates it falsely. He didn’t know any Greek, the Rambam. The Sefer Aruch knew Greek, the Rambam didn’t know any Greek.

So when he says this opinion, if he could have, he would have said differently. One doesn’t need to apply, the Rambam didn’t have to know everything, he was a great tzaddik, and he didn’t know. The halacha seemingly changed. Because he didn’t have any Greek minyan. Further, what should be from no side? No, the custom continues so.

Summary of the Discussion

Okay, enough. He only says that one must read the language like the people. No, even let’s say the places where the halacha says it must not be, it can be a dispute, you shouldn’t be the language that the people speak, it’s a terrible uprooting.

And he says good advice. Hello, now is good advice. I’m talking about the halacha. Now, until here is the language.

Halacha 20 – Completeness of the Letters

Mukaf Gevil – Each Letter Must Be Surrounded

Now we’re going to learn about the completeness of the letters, okay? There’s a halacha that each letter should be whole, should be mukaf gevil. Says the Rambam, “And one must be careful in writing them that a letter not stick to a letter, for any letter that doesn’t have air surrounding it from its four directions is invalid.” Stuck together, must be nicely surrounded.

A Child Who Is Neither Wise Nor Foolish

And another halacha, “Any letter that a child who is neither wise nor foolish cannot read, is invalid.” A letter that is not so well written, and what is the measure? That one takes a child who is not very smart and not a great fool, and one looks if he identifies the letter. If a child cannot identify it, it’s invalid.

Just as regarding food, one who has a weak understanding of food is a dog. If a dog still eats it, it’s still called food. Okay, and we only need a holy boy. If a boy still reads it, it’s simple that it’s still a letter. It’s a child. I say, a human… But I say, the wisdom… The wise one… He is must… I mean that you’ll be right.

The wisdom of the child is simple that, if he’s wise, he knows the verse. He already knows that it must be so. But it’s a marginal situation. The distinction between wise and foolish because he actually reads over the line. He reads each one expertly, he doesn’t yet read the word. Very good.

The Form of the Letters – Distinction Between Yud and Vav

“And one must be careful with the form of the letters that the yud not resemble a vav.” Or… the vav yud. One sees from here that the tail of the yud, is not the tail of the yud from Rabbeinu’s plan. One, if yes already grasps the distinction between the yud and the vav because the yud has a tail. Right, it’s that from the many here, not like the Beit Yosef, which says whole halachot from the forms of letters and the details, but it’s not the vav a distinction and should be able.

A Hole in the Parchment – L’chatchila

If there’s a hole, you don’t write on the format, you write on the hole, a holey format.

“One should not write on a hole at all,” he says, what does a hole mean? Sometimes a tiny hole forms. He says, “And all the more so a hole where the ink passes to the other side,” a hole where the ink goes over to the other side, “that one should not write on it,” one should not write on it. “Even though there is only a small tear beneath it,” even if there’s only a small crack under it. “And the hole doesn’t interrupt the writing at all,” and the hole doesn’t mean that there’s a hole, “nevertheless l’chatchila no.”

Bird Skin

“And therefore it appears l’chatchila,” he says, “that on bird skin one should not write,” that one should not write on bird skin, “even though usually it has small holes,” because usually it has holes, there are wings in it, but it’s small enough that one can write. It had where the feathers were, there are little holes. Ah, the feathers, yes.

A Hole B’dieved – After One Has Written

“A hole in the skin after it was written,” is so, it’s the opposite, a hole formed after one has already written. Here we speak l’chatchila, l’chatchila one should not write where there’s a hole. Here we speak b’dieved, one wrote a sefer Torah on good parchment, and a hole formed. Very good.

“If a hole is within the letter, such as within a hei or within a mem,” if it’s in the middle of a letter where the hole doesn’t change the meaning, very good, “and so with other letters, it’s kosher.” It doesn’t change the meaning. It’s a hei and a mem, a hole forms here in the middle, in the middle of a hei and a mem there’s a hole anyway.

A Hole in the Leg of a Letter

“But if it was perforated in the leg of a letter until it was severed”, if a bit of a letter has been chipped off, then it is kosher, but only with a condition, if it remains like a small letter. That means, for example he means to say, for example a vav, a piece of the vav has been chipped off. It’s not enough, he says, “and this is provided it does not resemble a yud”, if it has become a yud, there is a problem. If it still remains a bit longer than a yud, “but if there remains from it the size of a small letter, it is kosher, and if not, it is invalid”.

Practical Question – A Tear in the Middle of a Line

So, what if there’s a bit of a tear in the middle? He doesn’t say properly. Because on Shabbos I saw in the Sefer Torah, in one of the Torahs that isn’t here, such a piece was torn in the middle of a line. It’s like it’s an old Torah, but it doesn’t say here properly what the guidance for it truly is. It’s not perforated within the letter itself, it’s perforated, but it’s severed. But it’s not a perforation, it’s torn. What does perforated mean? I need to understand. Okay, excellent. I need to ask the rabbis what the guidance is. Okay.

A yasher koach, yes, as far as I’m concerned.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק א׳ – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער שיעור: הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה און פרק א׳

הקדמה צו הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

א. סדר פון די הלכות – פארוואס תפילין קודם ספר תורה?

דער רמב״ם שטעלט די הלכות אין דער סדר: תפילין, מזוזה, ספר תורה (תמ״ס), נישט ווי דער רגיל׳ער סדר פון סת״ם (ספר תורה, תפילין, מזוזה).

פשט: דער רמב״ם הייבט אן מיט תפילין, דערנאך מזוזה, דערנאך ספר תורה.

חידושים און הסברות:

– ר׳ יצחק האט געפרעגט פארוואס דער רמב״ם הייבט אן מיט תפילין און נישט מיט ספר תורה. עס איז דאך נישט אזוי אז תפילין איז מער הייליג פון א ספר תורה – פארקערט, ס׳איז דא חומרות אין ספר תורה איבער תפילין, און אויך חומרות אין תפילין איבער ספר תורה. דער סדר גייט אלזא נישט לויט קדושה.

– דער עיקר תירוץ: דאס גאנצע ספר אהבה האנדלט מיט מצוות וואס א מענטש טוט יעדן טאג (תפילה, ברכות, א.א.וו.). תפילין איז א מצוה וואס מ׳מקיים יעדן טאג און איז פארבונדן מיט תפילה און קריאת שמע (ווי דער רמב״ם ברענגט שפעטער פון חז״ל אז מ׳זאל ליינען קריאת שמע ווען מ׳האט תפילין). ספר תורה איז מער א כללית׳ע מצוה – צו שרייבן א ספר תורה – נישט ממש א טעגליכע מצוה. אויסערדעם, תפילין איז א מצוה פון דעם יחיד, בעת ספר תורה האט מער צו טון מיט ציבור.

– אין ספר אהבה זענען כמעט נישטא קיין מצוות לא תעשה – דאס גאנצע ספר אהבה איז מצוות עשה. „אהבה איז וואס מ׳טוט יא, נישט וואס מ׳טוט נישט.”

ב. די מנין המצוות – פינף מצוות עשה

דער רמב״ם רעכנט אויס: „יש בכללן” פינף מצוות עשה: (1) ללבוש תפילין על הראש, (2) לקשור תפילין על היד, (3) לקבוע מזוזה בפתחי השערים, (4) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו, (5) לכתוב המלך ספר תורה שני.

פשט: תפילין של ראש און תפילין של יד זענען צוויי באזונדערע מצוות. מזוזה איז איין מצוה. ספר תורה האט צוויי מצוות – איינע פאר יעדן איד, און א באזונדערע פאר דעם מלך.

חידושים און הסברות:

תפילין של ראש ושל יד – צוויי מצוות: דער רמב״ם ברענגט אין ספר המצוות דעם מקור פון מנחות וואו עס שטייט אז „תפילין של ראש אינו מעכב את של יד” – זיי זענען נישט מעכב איינער דעם אנדערן, ווייל יעדע איז א באזונדערע מצוה. דערפאר מאכט מען אויך צוויי ברכות. דאס איז דער ראיה אז עס איז צוויי באזונדערע מצוות, נישט איין מצוה מיט צוויי חלקים.

מזוזה – דער נאמען: דער נאמען „מזוזה” מיינט אייגנטליך אין תורה דעם שוועל (doorpost). מיט דער צייט איז „מזוזה” געווארן א שם נרדף פאר דעם כתב וואס מ׳לייגט אויף דעם שוועל. מזוזה איז אין א געוויסן זין „תפילין אויף דער טיר פון הויז” – מ׳לייגט תפילין אויפ׳ן קאפ און מזוזה אויף דער טיר.

ספר תורה פון דעם מלך: דער מלך האט א באזונדערע מצוה צו שרייבן א צווייטע ספר תורה, נישט בלויז די זעלבע מצוה ווי יעדער איד. א פשוט׳ער איד וואס שרייבט א צווייטע ספר תורה האט נישט מקיים א נייע מצוה – ער האט נאכאמאל מקיים געווען די זעלבע מצוה. אבער דער מלך האט א נייע, באזונדערע מצוה פאר דעם צווייטן ספר. א מלך וואס איז יונגערהייט געווארן מלך און האט נאך נישט מקיים געווען די מצוה פון כתיבת ספר תורה ווי יעדער איד – דארף ער שרייבן צוויי: איינס ווי יעדער איד, און נאך איינס אלס מלך.

ג. פארוואס זענען תפילין, מזוזה, ספר תורה צוזאמען אין איין מסכתא?

פשט: דער רמב״ם שטעלט אלע דריי צוזאמען אין איין סעט הלכות.

חידושים און הסברות:

– דער מכנה משותף פון אלע דריי איז אז זיי אלע דארפן זיין געשריבן ביי א סופר סת״ם – אלע דריי זענען חלקים פון דער תורה וואס ווערן געשריבן (א ספר תורה – די גאנצע תורה, תפילין – פיר פרשיות, מזוזה – צוויי פרשיות). דער פארבינדונגס-פונקט איז דער דין כתיבה – כתב אשורית, שרטוט, א.א.וו.

די אינעווייניגסטע סטרוקטור: פרקים א׳-ה׳ = הלכות תפילין; פרקים ו׳-ז׳ = הלכות מזוזה; פרק ז׳ און ווייטער = הלכות ספר תורה. אבער דער אנהייב (ערשטע פרקים) האנדלט מיט כללי׳ע הלכות פון שרייבן וואס געלטן פאר אלע דריי.

פרק א׳, הלכה א׳ – די פיר פרשיות פון תפילין

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„ארבע פרשיות אלו הן: קדש לי, והיה כי יביאך – שבספר שמות; שמע, והיה אם שמוע – שבספר דברים. הן שנכתבות בפני עצמן, ומקיפין אותן בעור, ונקראין תפילין. ונותנין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. אפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.”

פשט: דער רמב״ם רעכנט אויס די פיר פרשיות לויט דער סדר ווי זיי שטייען אין דער תורה: (1) קדש לי (שמות יג:א-י), (2) והיה כי יביאך (שמות יג:יא-טז), (3) שמע (דברים ו:ד-ט), (4) והיה אם שמוע (דברים יא:יג-כא). מ׳שרייבט זיי באזונדער, מ׳נעמט זיי ארום מיט הויט (לעדער), און דאס ווערט גערופן “תפילין”. מ׳לייגט זיי אויפ׳ן קאפ און אויף דער האנט. אפילו א קוצו פון איין אות פון די פיר פרשיות איז מעכב – אלעס מוז זיין שלם כתקונו.

חידושים און הסברות:

א. דער סדר פון די פרשיות – לויט דער תורה

דער רמב״ם רעכנט די פיר פרשיות אויס לויט דער סדר ווי זיי שטייען אין דער תורה – ערשט די צוויי פרשיות פון ספר שמות, דערנאך די צוויי פון ספר דברים. דער סדר ווי מ׳לייגט זיי אריין אין די תפילין (וואס קען זיין אנדערש) ווערט ערשט באהאנדלט אין פרק ג׳.

ב. “נכתבות בפני עצמן” – באזונדער געשריבן

דער לשון “נכתבות בפני עצמן” מיינט אז מ׳שרייבט די פרשיות ספעציעל פאר תפילין – מ׳שניידט זיי נישט ארויס פון א שוין-געשריבענע ספר תורה אדער אן אנדער כתב.

ג. פארוואס הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט א הקדמה?

אסאך מאל הייבט דער רמב״ם אן מיט א הקדמה (למשל הלכות תפילה – „נחלת אבות וזכות אבות”). דא שפרינגט ער גלייך אריין אין די פרשיות אן צו זאגן „ס׳איז א מצוה צו לייגן תפילין, און חז״ל זאגן אז תפילין איז פיר פרשיות.”

דער תירוץ: דער רמב״ם׳ס שיטה דא איז אז קודם דארפסטו וויסן וואס א תפילין איז, איידער דו קענסט רעדן וועגן לייגן תפילין. די ערשטע פרקים זענען בעצם א הקדמה – זיי דיסקרייבן דעם חפצא (דעם אביעקט). ערשט שפעטער (פרק ג׳-ד׳) גייט ער רעדן וועגן דער מצוה פון אנטון תפילין. דאס איז פאראלעל צו הלכות סוכה, וואו דער רמב״ם הייבט אויך אן מיט וואס מ׳קען מאכן א סוכה (דער חפצא), און ערשט דערנאך רעדט ער וועגן דער מצוה פון זיצן אין דער סוכה. די ערשטע הלכות זענען נישט קיין באזונדערע מצוה – זיי זענען תנאים פון דעם חפצא דקדושה.

ד. דער מקור פאר די פיר פרשיות

אין דער תורה שטייט „וכתבתם” – אבער דאס זאגט נישט עקספליציט „שרייב דוקא די פרשה.” מ׳קען טענה׳ן אז „וכתבתם” מיינט שרייב עפעס – אפשר עשרת הדברות, אפשר אנדערע וויכטיגע זאכן.

חז״ל האבן געזאגט אז „טוטפות” מיינט פיר (טט = צוויי אין קאטפי, פס = צוויי אין אפריקי), און די פיר פרשיות זענען דוקא די פיר פרשיות וואו עס ווערט דערמאנט די מצוה פון תפילין. אבער דאס איז נישט מוכרח – פארוואס זאל מען דוקא שרייבן די פרשיות וואו תפילין ווערט דערמאנט? מ׳האט געקענט לערנען אנדערש. דאס איז א מסורה – אזוי האבן די חכמים מקבל געווען. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם מקור דא – ער גייט נישט אריין אין דער דרשה פון „טוטפות” אדער „וכתבתם” אין דעם קאנטעקסט.

[Digression: צדוקים און זייערע תפילין] צדוקים האבן געשריבן אנדערע זאכן אין זייערע תפילין. דער רשב״ם האט אויפגעקומען אין דער תורה אז תפילין קען מיינען א קמיע (amulet), און די צדוקים האבן מסתמא געהאלטן אז מ׳קען שרייבן וואס מ׳וויל. דער רמב״ם איז נישט וואריד פון דעם.

ה. “ונקראין תפילין” – פארוואס הייסט עס תפילין? א ברייטע דיסקוסיע

דער רמב״ם זאגט בלויז “ונקראין תפילין” אבער ער גיט נישט קיין עטימאלאגישע הסבר. דער תירוץ אויף יסוד דעם רדב״ז: זאכן וואס זענען פשוט און באקאנט ביי יעדן, גייט דער רמב״ם נישט אריין צו ערקלערן.

די פראבלעם מיט דעם ווארט “טוטפות” אין דער תורה: אין דער תורה שטייט “והיו לטוטפות בין עיניך”. דאס ווארט “טוטפות” איז פראקטיש אומפארשטענדלעך – קיינער ווייסט נישט וואס עס מיינט. “טוטפות” איז איינס פון די ווערטער וואס קומט פאר זייער זעלטן אין תנ״ך (דער רב שרגא פראנק האט געשריבן א ספר מיט אלע ווערטער וואס קומען נאר איינמאל פאר אין גאנץ תנ״ך). ווייל ס׳איז נישטא קיין אנדערע געלעגנהייט אין תנ״ך וואו דאס ווארט ווערט געברויכט, קען מען עס נישט פארשטיין פון קאנטעקסט.

דער תרגום אונקלוס טייטשט “טוטפות” אלס “תפילין”. אבער דאס איז נישט טאקע א טייטש – ס׳איז בלויז א “מחלוקת בין שם לשם”: אין לשון התורה הייסט עס “טוטפות”, אין לשון חכמים הייסט עס “תפילין”. דער תרגום זאגט דיר וואס דער חפץ איז (ווייל דו ווייסט שוין וואס תפילין זענען), אבער ער ערקלערט נישט דעם ווארט גופא.

דער טור׳ס פשט – מלשון “פלילים”: דער טור טענה׳ט אז “תפילין” איז מלשון “פלילים” (ווי “ונתנו בפלילים”) – א משפט, א ויכוח, א שמועס כלפי מעלה מיט׳ן אייבערשטן, אזוי ווי “תפילה”. תפילין איז מלשון “אות” – א ראיה, א עדות אז “שם ה׳ נקרא עליך”.

דער מער פשוט׳ער פשט – תפילין מיינט “קמיע”: דאס ווארט “תפילין” איז געווען אין די אמאליגע צייטן דער נאמען פאר א “קמיע” – א שטיקל פארמענט מיט עפעס וויכטיגס געשריבן, ארומגענומען מיט לעדער, וואס א מענטש טוט זיך אן. די תורה זאגט: נעמט די פרשיות וואס רעדן וועגן אמונה און יציאת מצרים, און מאכט מיט זיי אזא “קמיע”.

ראיה פון תרגום השבעים (Septuagint): אויף ענגליש זאגט מען “phylacteries” – דאס קומט פון דעם יוונישן ווארט “phylakteria” וואס מיינט א קמיע. ביידע תרגומים – אונקלוס (תפילין) און תרגום השבעים (phylakteria/קמיע) – ווייזן אז אין לשון הקודש גופא איז נישטא א גוטע וועג צו ערקלערן דאס ווארט.

וואס מיינט “קמיע” אין דעם קאנטעקסט: “קמיע” מיינט נישט נויטווענדיג א שמירה פון מזיקים. א קמיע קען זיין א זאך וואס א מענטש טראגט ווייל ס׳איז וויכטיג פאר אים – סענטימענטאל, אדער אלס אידענטיפיקאציע. ווי א מענטש וואס טראגט א בילד פון זיין טאטע אין זיין בערזל, אדער ווי די קייטלעך פון די חטופים, אדער באמפער סטיקערס. “לזכרון בין עיניך” – ס׳היט אפ פון פארגעסן, ס׳ברענגט צום געדענקען. אין דער תורה גופא זעט מען נישט אנדערע קמיעות אויסער טוטפות – דאס קאנצעפט פון קמיעות באגעגנט מען ערשט אין חז״ל (מסכת שבת). אבער אין חז״ל טרעפט מען יא דעם לשון “קמיע” אויף תפילין אליין, וואס באשטעטיגט אז זיי האבן פארשטאנען אז תפילין איז בעצם אזא סארט זאך.

[Digression: דער רמב״ם אליין זאגט אז מ׳טאר נישט ניצן א ספר תורה פאר א קמיע. די מקובלים האלטן אז תפילין האבן יא א שמירה-אספעקט, אבער דער רמב״ם וואלט דערמיט נישט “העפי” געווען.]

ו. קשירה ביי של יד vs. של ראש

דער רמב״ם ברענגט ביי של יד דעם לשון “וקשרתם לאות על ידך” – לשון קשירה (בינדן). אבער ביי של ראש ברענגט ער נישט דעם לשון קשירה. דאס שטימט מיט דער מציאות: די של ראש ליגט אויפ׳ן קאפ – דער קאפ איז פלאך גענוג אז מ׳קען עס לייגן – ס׳איז נישט ממש “געבונדן” אויפ׳ן זעלבן אופן. אין דער תורה גופא שטייט ביי דער ערשטער פרשה “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך” – אויך דארט איז “אות” (צייכן) ביי דער יד, און “טוטפת” ביי דער ראש, אן דעם לשון קשירה.

ז. “אפילו קוצו של אות אחת מעכבות” – מחלוקת ראשונים וואס איז “קוצו של יו״ד”

דער רמב״ם׳ס לשון vs. די גמרא: דער רמב״ם שרייבט “קוצו של אות אחת” – אבער אין דער גמרא שטייט “קוצו של יו״ד”. דער רמב״ם האט מער כוללות׳דיג געשריבן – יעדע אות, נישט נאר א יו״ד.

שיטת רש״י – דער פשוט׳ער פשט: רש״י פארשטייט אז “קוצו של יוד” מיינט דער קליינער עק פון דער יו״ד. א יו״ד האט צוויי חלקים: אויבן איז א ליין, און אויף דער רעכטער זייט קומט אראפ א שטיקל. אויב מ׳מאכט בלויז א דאט פון אויבן, ווייסט מען נישט אז ס׳איז א יו״ד – ס׳איז מעכב, ס׳איז אויס יו״ד.

א נאך פשוט׳ערער פשט – צורת האות: “קוצו של יוד” קען מיינען די “שפיציגקייט/רונדיגקייט” פון דעם אות – דער חילוק וואס מאכט איין אות אנדערש פון א צווייטן. למשל: א סמ״ך און א סופית-מ״ם זענען כמעט די זעלבע זאך, נאר דער חילוק איז די רונדיגקייט. א דל״ת און א רי״ש – דער חילוק איז בלויז אז די רי״ש איז רונדיגער און די דל״ת איז שפיציגער. דאס איז לכאורה דער רמב״ן׳ס שיטה.

שיטת רבינו תם – דער קוץ שמאל פון דער יו״ד: רבינו תם איז מחדש אז א יו״ד האט נאך א שטיקל: אויף דער לינקער זייט קומט אראפ א קליינע “הארעלע” (אזוי מאכן אלע אשכנזים אין זייער כתב). דאס איז דער “קוצו של יוד” וואס איז מעכב – א חידוש אין דער כתב.

אנדערע שיטות: ס׳איז דא וואס טייטשן אז “קוץ” מיינט די תגין (קרוינעלעך אויף געוויסע אותיות).

“קוצו של יוד” אלס אויסדרוק: א יו״ד איז דער קלענסטער אות, און “קוצו של יוד” מיינט “דער קלענסטער חלק פון דעם קלענסטן אות” – אלס אויסדרוק פאר עפעס מינימאלעס. אויף ענגליש זאגט מען אויך “not one iota” – און “iota” איז פשוט דאס יוונישע ווארט פאר יו״ד.

הלכה א׳ (המשך) – שלימות ביי מזוזה און ספר תורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן שמע והיה אם שמוע, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ – אינו תורה עד שישנם לכשיהיו בשלימות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת – פסול.”

פשט: די זעלבע הלכה פון שלימות וואס גילט ביי תפילין, גילט אויך ביי מזוזה און ביי ספר תורה. ביי אלע דריי מוז די כתיבה זיין שלם, אן קיין חסרון.

חידושים און הסברות:

חילוק צווישן תפילין/מזוזה און ספר תורה ביי “קוצו של אות”: אן אינטערעסאנטער חילוק: ביי תפילין זאגט דער רמב״ם “אפילו קוצו של אות אחת”, ביי מזוזה זאגט ער “אפילו חצי קוץ”, אבער ביי ספר תורה זאגט ער נאר “שחסר אפילו אות אחת” – ער דערמאנט נישט “קוצו של אות”. אפשר איז ביי ספר תורה א ביסל ווייניגער שטרענג, אז א פעלנדיגער קוץ פסל׳ט נישט? עס זענען דא מפרשים וואס זענען נישט מסכים מיט דעם חילוק.

דער מקור פאר פסול ביי ספר תורה שחסר אות אחת: דער כסף משנה מוטשעט זיך צו געפינען דעם מקור – ווייל עס שטייט נישט בפירוש אין גמרא. ער ברענגט אז אפשר קען מען עס לערנען פון א מדרש (“אפילו ספר תורה חסר אות אחת”). אבער פון יענעם מדרש איז משמע אז עס איז א פשוט׳ע סברא.

הלכה למעשה – אויב מען געפינט א חסרון אין שול: דער רמב״ם לכאורה זאגט בפירוש אז א ספר תורה מיט א פעלנדיגע אות איז פסול. אבער דער ב״ח האט געטענה׳ט: וויבאלד מיר זענען נישט בקי בחסירות ויתירות, קען מען נישט זאגן אז ס׳איז פסול ווען מען טרעפט א חסר/יתר. אויך דער שאגת אריה האט דעם ענין באהאנדלט. דער ב״ח׳ס סברא: אין גמרא שטייט נאר “אי איכא חדא – פסול”, וואס משמע אז נאר ווען מען ווייסט זיכער אז עס פעלט. דער רמב״ם אבער האט זיכער געהאלטן אז ס׳איז פסול.

הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, הלכה למשה מסיני

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“עשרה דברים יש בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.”

פשט: עס זענען דא צען הלכות ביי תפילין, אלע זענען הלכה למשה מסיני, אלע זענען מעכב.

חידושים און הסברות:

דער רמב״ם׳ס ליסט פון צען – נישט פון גמרא: די לשון “עשרה דברים” שטייט נישט אין גמרא. דער רמב״ם אליינס האט צוזאמענגעשטעלט די ליסט.

וואס מיינט “הלכה למשה מסיני” ביי תפילין: לויט דעם רמב״ם׳ס הקדמה, הלכה למשה מסיני מיינט א זאך וואס שטייט נישט געשריבן אין תורה, נאר א זאך וואס מ׳האט געזען און מסר׳ט פון דור צו דור. תפילין איז א פראקטישע זאך – מ׳איז געגאנגען אין בית המדרש, מ׳האט געזען תפילין, מ׳ווייסט אז אזוי האט מען עס געמאכט זינט משה רבינו. דערפאר שטייט כמעט גארנישט אין משנה וועגן הלכות תפילין (נאר צוויי-דריי הלכות), ווייל ס׳איז געווען א פראקטישע ידיעה וואס יעדער האט געזען.

– [Digression: פארגלייך מיט אתרוג:] אתרוג איז אויך הלכה למשה מסיני (אז “פרי עץ הדר” מיינט אן אתרוג), כאטש ס׳איז דא א דרשה אויף דעם. אבער ביי אתרוג, ווייל ס׳איז נאר איינמאל א יאר, דארף מען מער ראיות פון פסוקים. ביי תפילין, וואס מ׳לייגט יעדן טאג, איז ס׳געווען א לעבעדיגע מסורה.

הלכה ג׳ (המשך) – צוויי פון די צען: דיו און קלף

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“והרי הן: השניים שבעיקר כתיבתן – שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, ושיהיו כל הכתובים על הקלף.”

פשט: פון די צען הלכות זענען צוויי נוגע צו דער כתיבה גופא: (1) מ׳דארף שרייבן דוקא מיט דיו, (2) מ׳דארף שרייבן דוקא אויף קלף.

חידושים: דער שכל פון ביידע הלכות איז אז ס׳זאל זיין גוט געשריבן – א שיינע, קלארע, דויערהאפטע כתיבה.

הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו (דער רעצעפט פון דיו)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן, וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולוחצין אותו ודכין אותו עד שיהיה עשוי כעיגולין, ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו, וכותב בו – שאם תרצה למחוק, ימחק. וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצים וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק – כשר.”

פשט: דער רמב״ם גיט דעם רעצעפט פאר דיו: מ׳זאמלט אויף עשן פון שמנים/זפת/וואקס, קנעט עס מיט שרף האילן און האניג, מאכט קליינע רונדע שטיקלעך, טרוקנט עס אויס. ביים שרייבן ווייקט מען עס אין מי עפצים – וואס מאכט אז מ׳קען עס אויסמעקן. דאס איז מצוה מן המובחר. בדיעבד, מיט מי עפצים וקלקנתוס (וואס שטייט פעסט) – אויך כשר.

חידושים און הסברות:

פארוואס איז דוקא אויסמעקבארע דיו לכתחילה? דער רמב״ם ברענגט דעם טעם: “שאם תרצה למחוק, ימחק.” ביי א סוטה שטייט “ומחה” – מ׳מעקט אויס דעם שם ה׳ אין וואסער. פון דארט לערנט מען אז די ריכטיגע דיו פאר סת״ם זאל זיין אזעלכע וואס מ׳קען אויסמעקן.

חז״ל׳ס מיינונג וועגן משה רבינו׳ס דיו: חז״ל האבן געהאלטן אז משה רבינו אליין האט גענוצט דעם בעסטן רעצעפט פאר דיו. זייער סברא: משה רבינו האט זיכער גענוג מחשיב געווען די תורה אז ער האט גענומען די בעסטע טינט.

דער ספעציפישער רעצעפט איז נישט מעכב: דער רמב״ם׳ס אויספיר איז אז דער גדר פון די הלכה איז נישט אויף דעם ספעציפישן רעצעפט, נאר אויף דעם אז עס זאל זיין א “דבר המתקיים” – א גוטע קוואליטי טינט. דערפאר נוצן היינטיגע סופרים נישט דעם רמב״ם׳ס רעצעפט.

דער רמב״ם׳ס קשיא אויף זיך אליין – וואס איז דען די הלכה למשה מסיני? אויב דער ספעציפישער רעצעפט איז נישט מעכב, וואס בלייבט? דער רמב״ם׳ס תירוץ: די הלכה למשה מסיני איז “שיהיו בצבעונים” – אז עס מוז זיין שווארץ. “דיו” טייטש שווארץ. אויב מ׳שרייבט אפילו איין אות מיט אן אנדערע פארב, אדער מיט גאלד, איז עס פסול.

פארוואס האבן חז״ל נישט סתם געזאגט “שחור”? דאס ווארט “דיו” אנטהאלט צוויי אספעקטן: (א) שווארצע פארב, (ב) א גוטע קוואליטי. ווי א משל: אז מ׳גייט אין א געשעפט קויפן א שווארצן – מ׳וויל נישט סתם שווארץ, מ׳וויל א גוטע קוואליטי שווארץ.

די דיו האט זיך אנטוויקלט במשך די יארן: די גמרא שטעלט אראפ די בעסטע מעטאד פון שרייבן וואס איז געווען אין א געוויסע צייט. ס׳מיינט נישט אז דוקא משה רבינו האט גענוצט דעם זעלבן רעצעפט. דער עיקר הלכה למשה מסיני איז אז מ׳זאל נוצן א גוטע, שטארקע, שווארצע דיו.

הלכה למעשה: דער רמב״ם האט אן אריכות (אין א תשובה) וועגן וויאזוי פונקטליך מ׳זאל מאכן די דיו. אבער היינטיגע סופרים שרייבן על פי רוב נישט מיט דעם רמב״ם׳ס ספעציפישן רעצעפט.

הלכה ה׳ – שלשה עורות: גויל, קלף, דוכסוסטוס

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“שלשה עורות הן: גויל, קלף, ודוכסוסטוס. כיצד? מ׳שינדט אפ די עור פון א בהמה אדער חיה, מ׳איז מעביר השער, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו – זהו הנקרא גויל. ואם לקחו עור אחר שעבדוהו וחלקו אותו לשנים כמו שהעבדנין עושין – החלק שהוא מול השער נקרא קלף, ואחד עב ורע שהוא מול הבשר נקרא דוכסוסטוס.”

פשט: דער רמב״ם דערקלערט די דריי סארטן עורות:

גויל – די גאנצע הויט נאכ׳ן אויסארבעטן (מיט מלח, קמח, עפצא), אבער נאך איידער מ׳האט עס צושניטן אין דער דיקקייט.

קלף – ווען מ׳שניידט די אויסגעארבעטע הויט אין דער דיקקייט (אינמיטן), דער חלק וואס איז געווען לעבן דער שער (דרויסנדיגע זייט).

דוכסוסטוס – דער אנדערער חלק, וואס איז געווען לעבן דער בשר (אינעווייניגסטע זייט) – “עב ורע”.

חידושים און הסברות:

“דריי מיני עורות” – נישט דריי באזונדערע חיות: עס איז איין הויט פון איין בהמה, נאר מ׳קען עס פראצעסירן אויף דריי אופנים.

דער פראצעס פון שניידן אין דער דיקקייט: דער רמב״ם באמערקט אז דאס שניידן פון א הויט אין דער דיקקייט (אינמיטן) איז א קאמפליצירטע טעכניק – “כמו שהעבדנין עושין” – מ׳דארף פרעגן פון די פאכלייט.

עפצא – אינטערעסאנטע פארבינדונג: עפצא (gall nuts) ווערט גענוצט סיי אין דיו סיי אין דער אויסארבעטונג פון הויט – “עפצא בעפצא.” דער מאטריאל האט א פונקציע פון מכווץ זיין (צוזאמציען) און מחזק זיין (שטארקן) דעם עור.

הלכה ו׳ – אויף וועלכע עור שרייבט מען וואס, און אויף וועלכע זייט

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“הלכה למשה מסיני שיהו כותבין ספר תורה על הגויל, וכותבין במקום השער. תפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר. מזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השער. כל הכותב בקלף במקום שער – פסול. כתב ספר תורה על הקלף – כשר, ולא נאה. אבל אם כתב על דוכסוסטוס – פסול. וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל – כשר.”

פשט: הלכה למשה מסיני:

ספר תורה – אויף גויל, אויף דער זייט פון שער (דרויסן).

תפילין – אויף קלף, אויף דער זייט פון בשר (אינעווייניג).

מזוזה – אויף דוכסוסטוס, אויף דער זייט פון שער (דרויסן).

אויב מ׳שרייבט אויף דער פארקערטער זייט – פסול. בדיעבד: ספר תורה אויף קלף – כשר אבער נישט נאה; ספר תורה אויף דוכסוסטוס – פסול. מזוזה אויף קלף אדער גויל – כשר.

חידושים און הסברות:

דוכסוסטוס איז נישט א שוואכערע קוואליטי – עס איז א דין פון “צד”: מ׳וואלט געקענט טראכטן אז דוכסוסטוס איז פסול פאר ספר תורה ווייל עס איז א שוואכערע מאטריאל. אבער דאס שטימט נישט, ווייל מזוזה דארף דוקא אויף דוכסוסטוס! עס איז נישט א ענין פון קוואליטי, נאר א דין פון וועלכע צד מ׳שרייבט.

ספר תורה אויף גויל – א פארקערטע לאגיק? לכאורה וואלט מען געמיינט פארקערט: ספר תורה, וואס איז גרויס, זאל מען שרייבן אויף א דינערע הויט (קלף) כדי צו שפארן, און תפילין וואס איז קליין זאל מען נעמען א דיקערע. אבער די הלכה למשה מסיני איז פונקט פארקערט.

מיר ווייסן נישט פונקטליך דעם טעם: עס איז א גזירת הכתוב (הלכה למשה מסיני).

קלף בזמן הזה – למעשה פירט מען זיך אנדערש

חידושים און הסברות:

רבינו מנוח ברענגט אז מ׳האט געפרעגט דעם רמב״ם אליין וועגן דעם פראבלעם אז קיינער ווייסט נישט וויאזוי צו מאכן די עיבוד במי עפצים ריכטיג. דער רמב״ם׳ס תשובה: אזוי לאנג ווי מ׳ווייסט נישט וויאזוי, זאל מען נישט שרייבן קיין ספר תורה דערפון. דער אשכול ברענגט אויך אז רבינו תם האט געהאלטן אז עפצים איז נישט מעכב למעשה.

דער גאנצער חילוק פון קלף, גויל, דוכסוסטוס – אונז פירן זיך בכלל נישט אזוי בזמן הזה. מ׳שרייבט אלעס (תפילין, ספר תורה, מזוזות) אויף דער זעלבער מין קלף. מ׳שניידט נישט די עור אויף צוויי חלקים. מ׳נעמט די נארמאלע קלף פון געשעפט, אביסל אפגעריבן, און מ׳שרייבט ממקום הבשר.

פארשידענע נוסחאות אין רמב״ם – לויט געוויסע גירסאות קומט אויס אז אונזער היינטיגע קלף איז נישט ריכטיג. אבער די פוסקים האבן שוין פסק׳נט אז אונזער קלף איז מער נאנט צו “קלף” ווי צו “דוכסוסטוס”. דער ערוך השולחן ברענגט דאס אויך.

דער תירוץ פאר׳ן מנהג – פארגלייך צו דיו: אזוי ווי ביי דיו דער עיקר איז אז ס׳זאל זיין שחור – אזוי אויך ביי קלף, דער עיקר איז אז ס׳זאל זיין שיין און גוט. אבער דער חילוק: ביי דיו האט דער רמב״ם קלאר געזאגט וואס דער עיקר איז (שחור), אבער ביי קלף זאגט ער דווקא דוכסוסטוס, דווקא גויל, דווקא קלף – מער דעטאלירט.

דער בעל המאור זאגט אז אלעס איז כשר, דער גאנצער חילוק איז נאר למצוה (לכתחילה). רבינו תם האט געזאגט אז אונזער היינטיגע קלף האט א דין “קלף” און מ׳שרייבט עס מצד הבשר.

“פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר” – דער רמב״ן׳ס כלל: הלכה למשה מסיני ביי קלף גייט נישט אריבער דורך ליסטעס, נאר פון סופר צו סופר, פון מויל צו מויל.

איין זאך איז דער רמב״ם קלאר: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה” – א ספר תורה אויף דער פאלשער זייט איז פסול.

הלכה – עור בהמה טהורה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים. אפילו נבילות וטריפות שלהם – כשר.”

פשט: מ׳דארף שרייבן סת״ם נאר אויף הויט פון כשר׳ע (טהור׳ע) מינים בעלי חיים. ס׳דארף נישט זיין א בהמה וואס איז געשאכטן געווארן – אפילו נבילות און טריפות זענען כשר, נאר דער מין מוז זיין טהור.

חידושים:

דג טהור – א טהור׳ער פיש האט נישט דעם פראבלעם פון טומאה, אבער ס׳איז א פראקטישער פראבלעם: הויט פון א פיש איז שמוציג (האמס), מ׳קען עס נישט ריכטיג רייניגן און באארבעטן. ביים באארבעטן גייט עס צו גרונד.

– [Digression: קראקאדייל-לעדער – גוטע קוואליטעט, אבער א קראקאדייל איז נישט טהור.]

הלכה – עיבוד לשמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“עורות של ספר תורה וקלפי תפילין – צריך לעבד אותן לשמן. ואם עיבדן שלא לשמן – פסול. לפיכך אם עיבדן הגוי – פסולין, אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין – פסול, שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. אבל מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה.”

פשט: דער עיבוד פון קלף פאר ספר תורה און תפילין מוז זיין לשמה. א גוי קען דאס נישט טון, ווייל אפילו אויב מ׳זאגט אים פארוואס, טוט ער עס על דעת עצמו. א מזוזה דארף נישט עיבוד לשמה.

חידושים און הסברות:

“על דעת עצמו הוא עושה” – דער רמב״ם׳ס יסוד: א גוי האט נישט די קאנצעפט פון טון פאר א צווייטן. ער טוט אלעס פאר זיך. ער פארשטייט נישט צו זיין משפיל זיך, ער האט נישט אין זינען די שכינה הקדושה, ער האט נישט יראת שמים. אפילו אויב ער ווייסט אז ער טוט עס פאר תפילין – ער טוט עס ווייל ער וויל, נישט ווייל ער איז מכוון לשמה.

חילוק צווישן גוי און אידישער ארבעטער: אויך אן אידישער ארבעטער טראכט פון זיין געלט! דער תירוץ: ס׳איז נישט די פוינט פון געלט. א איד פארשטייט די קאנצעפט פון טון פאר א צווייטן, א גוי פארשטייט דאס נישט. א איד – אפילו א נישט-פרומער – טוט אויך “פאר א ספר תורה.”

חרש שוטה וקטן – עומד על גביו: דער רמב״ם ברענגט אין הלכות גיטין אז א חרש שוטה וקטן, ווען איינער שטייט איבער אים – כשר, ווייל ער טוט “על דעת הטוען”. אבער א גוי טוט נישט על דעת הטוען.

מזוזה דארף נישט עיבוד לשמה – פארוואס? דער רמב״ם׳ס תשובה: ס׳שטייט אין גמרא ביי ספר תורה און תפילין, און ס׳שטייט נישט ביי מזוזה! מזוזה איז א חובת הבית – ס׳איז נישט א חובת הגברא ווי ספר תורה און תפילין. א מענטש האט נישט א חיוב צו מאכן א מזוזה – ער האט נאר א חיוב צו לייגן א מזוזה אויב ער האט א טיר. אזוי ווי ציצית – דו ביסט נישט מחויב צו האבן א בגד, אבער אויב דו האסט איינס, ביסטו מחויב.

דער רמב״ם׳ס נייע הסבר פאר עיבוד לשמה (פון א תשובה): דער רמב״ם זאגט: “כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה” – אז ער זאל זיין זריז אין דער באארבעטונג און עס מאכן שיין. דאס איז א חידוש גדול: מ׳וואלט געמיינט אז עיבוד לשמה איז עפעס א קדושה-ענין, אבער דער רמב״ם זא

גט אז ס׳איז א פראקטישע זאך – אז ער זאל וויסן פארוואס ער מאכט עס, כדי ער זאל עס מאכן גוט!

דער גרויסער חידוש – וואס מיינט “לשמה”: ווען דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף מאכן די מצוה “לשמה”, מיינט ער נישט א מיסטישע כוונה, נאר אז מ׳זאל מאכן א גוטע דזשאב – מ׳זאל עס טון מיט ערנסטקייט, מ׳זאל זיכער מאכן אז עס איז כשר, מ׳זאל עס מאכן מיט קוואליטעט. דער משל: ווען מ׳שרייבט אויף א מצות בעקעריי “לשם מצת מצוה”, מיינט מען נישט נאר “איך האלט אין זינען”, נאר “איך מאך דא אן ערנסטע זאך, איך מאך זיכער ס׳איז נישט קיין חמץ”. ביי עיבוד העור ספעציפיש: איינער מאכט א שוואכע דזשאב – עס פאלט אויסאנאנד נאך צוויי יאר. איינער מאכט א גוטע דזשאב – עס האלט הונדערט יאר. דאס איז די טייטש פון לשמה לויט דעם רמב״ם׳ס תשובה.

קשיא: א גוי קען דאך אויך מאכן א גוטע דזשאב: אויב לשמה מיינט נאר “א גוטע דזשאב”, פארוואס זאל א גוי זיין פסול? דער תירוץ: “לשמה” מיינט נישט נאר טעכנישע קוואליטעט, נאר אויך די ערנסטקייט פון “איך מאך דא פאר א מצוה” – וואס א גוי האט נישט.

הלכה ו׳ – סרטוט (שורות קראצן)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“הלכה למשה מסיני: אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בסרטוט. תפילין אינן צריכין שרטוט.”

פשט: ספר תורה און מזוזה דארף מען סרטוט – מ׳מאכט גראדע ליניעס מיט א רולער אויפ׳ן קלף איידער מ׳שרייבט. תפילין דארפן נישט סרטוט.

חידושים און הסברות:

דער טעם פאר סרטוט – פאר דעם קורא, נישט נאר פאר דעם כותב: סרטוט איז נישט נאר כדי דער סופר זאל שרייבן גלייך, נאר עס העלפט מער פאר דעם ליינער ווי פאר דעם שרייבער. עס העלפט דעם קורא צו פאלגן די ליין, ספעציעל ווען עס איז געשריבן קליין. דאס איז “לנוי קריאה”.

פארוואס תפילין דארפן נישט סרטוט: ספר תורה ליינט מען – מ׳דארף עס קענען ליינען גוט. מזוזה – אויך, מ׳קען עס זען, מ׳קען עס ליינען (רבי יחיאל מאיר טענה׳ט אז מ׳דארף לאזן די מזוזה אפן, מ׳זאל עס קענען ליינען). אבער תפילין זענען שטארק צוגעמאכט – מ׳עפנט זיי נישט, מ׳קוקט נישט אינעווייניג. אזוי ווי קמיעות זענען געווען סתם געשריבן (אן סרטוט), ווייל מ׳האט זיי נישט געעפנט.

אנדערע מיינונג: ס׳איז דא וואס טענה׳ן אז א מזוזה דארף מען טשעקן (בודק זיין), דעריבער דארף מען סרטוט (ווייל מ׳וועט עס ליינען ביים בדיקה). משא״כ תפילין – מ׳טשעקט זיי נישט אזוי אפט.

הלכה ז׳ – שרייבן שלא מן הכתב (פון אויסנוועניג)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב, שהכל גורסין פרשה זו. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.”

פשט: תפילין און מזוזות מעג מען שרייבן פון אויסנוועניג (אן קוקן אין א ספר), ווייל אלע קענען גוט די פרשיות. אבער ספר תורה טאר מען נישט שרייבן אפילו איין אות אן קוקן אין א כתב.

חידושים און הסברות:

וואס מיינט “שהכל גורסין פרשה זו”? צו מיינט ער אז אלע אידן זאגן די פרשיות (שמע, והיה אם שמוע, קדש, והיה כי יביאך), אדער מיינט ער אז אלע סופרים קענען עס? דער מנהג איז צו זאגן די פרשיות יעדן טאג (ס׳שטייט אין סידור), אבער ס׳איז נישט קיין הלכה – ס׳איז א מנהג. ס׳זעט אויס אז דא איז די מקור פון יענעם מנהג.

פראקטישע סברא: א סופר שרייבט הונדערטער תפילין און מזוזות – ער קען שוין די פיר פרשיות אויסנוועניג. אבער ספר תורה דויערט אפאר יאר צו שרייבן – ס׳איז נישט פשט אז א סופר קען כל התורה כולה נאר ווייל ער האט שוין געשריבן צען ספרי תורה.

רבנו יונה – ספר תורה איז א גזירה, נישט נאר א חשש טעות: רבנו יונה זאגט קלאר: אפילו אויב דו ביסט א ריזן גאון וואס קען די גאנצע תורה, טארסטו נישט שרייבן ספר תורה שלא מן הכתב – ווייל קיינער קען עס נישט (ס׳איז א גזירה). די סיבה: אז די תורה זאל בלייבן ריין און אקוראט. משא״כ תפילין – אויב דו ביסט א תלמיד חכם, איז דא א הקלה, ווייל מענטשן קענען עס באמת קענען.

חילוק תפילין לגבי מזוזה (רבנו יונה): געווענליך קוקט מען נישט אין די תפילין (זיי זענען פארמאכט), אבער מזוזות קען מען זען. ס׳איז נישטא קיין מצוה צו צובינדן (עפענען) די תפילין.

הלכה – ספר תורה, תפילין, מזוזות געשריבן דורך פסולים

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“אם כתבן מין – ישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד (לעבודה זרה), או מוסר, או עבד, או אשה, או קטן – פסולים, וטעונים גניזה.”

פשט: א מין׳ס כתיבה – פארברענט מען (ישרפו). א גוי, ישראל משומד, מוסר, עבד, אשה, קטן – זענען פסול, אבער מ׳דארף זיי גונז זיין (גניזה), נישט פארברענען.

חידושים און הסברות:

מין vs. גוי – צוויי באזונדערע דינים: ס׳איז דא צוויי הלכות: (א) צו די כתיבה איז כשר אדער פסול, (ב) וויאזוי מ׳טריט מיט כתבי הקודש – צו מ׳דארף גניזה אדער שריפה. ביי א מין – מ׳פארברענט, ווייל ער איז נישט מקדש די שמות, ער גלייבט נישט אין דער גאנצער זאך. ביי א גוי – ס׳איז פסול אבער מ׳גיבט עס גניזה, ווייל ער האט נישט באקומען קיין קדושה (ער איז נישט מחויב), אבער ער האט אויך נישט אקטיוו מחלל געווען.

וואס איז א “ישראל משומד”? משומד מיינט דא משומד לעבודה זרה – ער האט זיך דעקלערט א קריסט אדער עפעס דערגלייכן. ער איז נישט א מין (מין איז ערגער – ער לייקנט בעצם).

מין vs. משומד – דער חילוק: א מין – מ׳פארברענט. א משומד – פסול, אבער גניזה. א מין, ווען ער שרייבט השם, מיינט ער עפעס דוקא פארקערט (לשם עבודה זרה), אדער מ׳טרוסט אים נישט אז ער האט געטון לשמה.

מוסר – פארוואס איז ער ווי א גוי? א מוסר (איינער וואס מוסר׳ט זיין חבר ביד גוים) – ער איז “כגוי”. א מוסר איז “אויס יוד” – ס׳איז א מיתה בידי שמים.

עבד, אשה, קטן – פארוואס פסול? זיי זענען נישט מחויב אין די מצוה. דער כלל: מ׳דארף זיין מחויב בדבר כדי צו שרייבן סת״ם.

גניזה vs. שריפה: ביי א מין, אז מ׳פארברענט – דאס איז א קולא לגבי דער רעגולער הלכה פון אפהיטן כתבי הקודש. ביי א מין זאגט מען: ס׳איז א מצוה נישט צו איבערלאזן קיין שם פאר א מעשה מין.

ווען מ׳טרעפט ספרים ביי א מין און מ׳ווייסט נישט ווער האט עס געשריבן: “ואין יודעין מי כתבו” – יגנזו, ווייל מספק פארברענט מען נישט. א מין קען דאך אליין שרייבן (מינים האבן אן אינטערעסע דוקא צו שרייבן מזוזות און תפילין), אבער ס׳קען אויך זיין אז עמעצער אנדערש האט עס געשריבן.

דער רמב״ם׳ס סברא פארוואס א מין׳ס ספרים ווערן פארברענט: ביי א מין איז דאס פארברענען אויך “א פאליטישע אקט” – מ׳וויל מפרסם זיין אז מ׳האט נישט קיין שייכות צו מינות. עס איז ביידע – הלכה׳דיג פסול און א מעשה פון הרחקה פון מינות.

תקנה: נישט קויפן סת״ם פון גוי׳אישע גנבים פאר מער ווי דער ווערט

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

מ׳קויפט נישט ספרים, מזוזות, תפילין וואס זענען גע׳גנב׳עט געווארן פון גוים פאר טייערער ווי זייער ווערט – “שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול.”

פשט: א תקנה אז מ׳צאלט נישט מער ווי דער ווערט פאר גע׳גנב׳עטע סת״ם.

חידושים:

דער יסוד – ענליך צו פדיון שבויים: א מענטש מיינט ער טוט א מצוה – ער לייזט אויס הייליגע ספרים פון גוים. אבער ווי מער מ׳צאלט, אלץ מער גיט מען דעם גוי אן אינסענטיוו צו גנב׳ענען מער. דעריבער האט מען מגדר געווען אז מ׳צאלט נישט מער ווי דער ווערט.

– קויפן סת״ם פון א גוי איז בעצם כשר. דער פראבלעם איז נאר ווען מ׳צאלט יותר מכדי דמיהם.

הלכה י״ג – ספר תורה וואס איז נישט געשריבן לויט די הלכות: פסול בדיעבד

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“אויב מ׳האט געשריבן א תורה אויף עור בהמה טמאה, אדער על גבי עור שלא עיבדו, אדער עור שעיבדו שלא לשמה – הרי אלו פסולים.”

פשט: אלע דאזיגע הלכות (עור בהמה טהורה, עיבוד, לשמה) – אויב מ׳האט עס נישט געטון, איז עס פסול אפילו בדיעבד.

חידושים:

פארוואס דארף דער רמב״ם דאס נאכאמאל זאגן? ער האט דאך שוין פריער אלעס געזאגט! דער תירוץ: פריער האט ער געלערנט וואס מ׳דארף טון לכתחילה. דא לערנט ער אז בדיעבד איז עס אויך פסול. מ׳וואלט געקענט מיינען אז בדיעבד האט עס אפשר קדושת ספר תורה – קומט דער רמב״ם און זאגט: ניין, הרי אלו פסולים.

שרטוט ווערט נישט דערמאנט דא צווישן די פסולים, הגם שרטוט איז אויך הלכה למשה מסיני.

הלכה י״ג (המשך) – כוונה ביי כתיבת סת״ם און הזכרת השם

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה – פסול. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו – פסול.”

פשט: אויב דער סופר האט נישט געהאט כוונה בשעת כתיבה – פסול. אויב ער האט געשריבן א שם השם אן כוונה לשמו – פסול.

חידושים און הסברות:

וואס מיינט “לא היה לו כוונה”? – א פילאזאפישע הגדרה: כוונה מיינט נישט אז דער סופר מוז זיין 100% קאנצענטרירט אויף יעדן אות. א סופר וואס הערט מוזיק אדער ראדיא בשעת׳ן שרייבן – ס׳איז נישט פסול מצד חסרון כוונה. עס קען זיין א פראבלעם פון כבוד השם, אבער דאס איז א באזונדערע הלכה.

כוונה איז נישט אן עקסרעי פון דיין קאפ צו זען וואס ליגט דארט. כוונה איז: ווען איינער פרעגט דיך “וואס טוסטו?”, איז דאס די תשובה. אויב דער סופר וואלט געענטפערט “איך שרייב א ספר תורה” – האט ער כוונה. אויב ער וואלט נישט געקענט ענטפערן – האט ער נישט.

א פראקטישער משל: אין אמאליגע צייטן האט א שרייבער געשריבן אסאך זאכן – שטרות, ספרים, צעטלעך. אויב ער ווייסט נישט אז ער שרייבט א ספר תורה, ער קאפירט סתם צעטלעך פון דער וואנט – דאס איז חסרון כוונה.

“כתב שם שלא לשמו” – וואס מיינט דאס? דער סופר שרייבט א-ד-נ-י, און ער מיינט “אדוני” אין זין פון “האר” (א מענטש), ער ווייסט נישט אז ער שרייבט שם השם. ער האט נישט מקדש געווען דעם שם.

דער חילוק צווישן כוונה און כבוד:

כוונה = ער ווייסט וואס ער טוט, ער שרייבט לשם ספר תורה / לשם קדושת השם. אן דעם – פסול.

כבוד שמים / ערנסטקייט = ער זאל שרייבן מיט דרך ארץ, נישט הערן מוזיק, נישט זיין מפסיק פאר נארישקייטן. אן דעם – נישט פסול, אבער עס פעלט אין כבוד.

ביידע זאכן זענען “קאמביינד” ביי שם השם – סיי א דין כוונה (לשמה) סיי א דין כבוד. אבער זיי זענען נישט דאס זעלבע.

מ׳מעג מפסיק זיין צווישן שמות: מ׳מעג מפסיק זיין צווישן שם און שם – דאס ווייזט אז דער דין פון נישט מפסיק זיין איז ספעציפיש ביים שרייבן דעם שם אליין, נישט צווישן שמות.

דער וואס איז מפסיק געווען צו רעדן מיט א מלך – נישט פסול: אבער עס קען שאפן א סכנה אז נאכדעם וועט ער פארגעסן אז ער שרייבט א שם קודש.

[Digression: כוונה ביים דרייוון א קאר – ביים דרייוון דארף מען אויך “כוונה” (אויפמערקזאמקייט), און מענטשן טוען אלערליי נעבנזאכן. כוונה מיינט נישט OCD-מעסיגע קאנצענטראציע, נאר א באוואוסטזיין פון וואס מ׳טוט.]

הלכות כבוד ביי כתיבת השם – פארשידענע דינים

חידושים און הסברות:

טבילת הקולמוס לכתוב את השם: בעפאר מ׳שרייבט דעם שם השם, דארף מען ערשט שרייבן עפעס אנדערש (א פריערדיגע ווארט) כדי צו מאכן אן הכנה, אז דער שם זאל נישט אפגעפאטשקעט ווערן. דאס איז א דין פון כבוד.

תולה אותה בין השיטות: ווען מ׳האט פארגעסן צו שרייבן דעם שם השם, מעג מען עס אריינשרייבן צווישן די שורות מיט א שטרייכל וואס ווייזט וואו עס באלאנגט.

חילוק צווישן שם השם און שאר תיבות ביי תליה: מ׳קען נישט מאכן א מיאוס׳ע ספר תורה לגבי דעם שם. אבער ביי פשוט׳ע ווערטער – מעג מען שרייבן מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה.

תולה אפילו אות אחת vs. שוכח אפילו אות אחת: ביי תולה – מעג מען אפילו איין אות. אבער ביי שוכח אפילו איין אות – גונז מה שכתב וכותב אחרת.

כתיבה כסדרן – חקירה ביי ספר תורה vs. תפילין: אסאך מפרשים זאגן אז דא איז דא א דין כתיבה כסדרן. אבער דער רמב״ם זאגט נישט יענע הלכה דא. פון דא נעמען מענטשן אז ספר תורה דארף מען נישט שרייבן כסדרן – דאס איז זיכער. די שאלה איז צו תפילין דארף מען יא כסדרן.

כתיבת השם על מקום הגרד אדער מקום המחק: ווען מ׳האט אויסגעקראצט אדער איבערגעמעקט א שטיקל קלף, מעג מען דארט שרייבן דעם שם השם – דאס איז א קולא.

איבערדרייען די יריעה – כבוד ספר תורה: סופרים ווילן איבערדרייען די יריעה אז די געשריבענע זייט זאל זיין צו די טיש. די הלכה זאגט אז מ׳טאר נישט – ס׳איז נישט קיין כבוד. אלא פורס עליו בגד או כופלה – מ׳דעקט עס צו מיט א טוך, אדער מ׳פאלד עס. דער חידוש: ס׳האט שוין א קדושה אפילו אינמיטן שרייבן – נישט ערשט ווען מ׳נוצט עס. ווייל מ׳שרייבט עס לשמה, האט עס שוין קדושה.

הלכה – נאמנות פון א סופר וואס זאגט ער האט נישט געשריבן לשמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר ‘לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה׳ – אינו נאמן לפסלן. אבל הבא עליו בתחילה – צאלן זאל מען אים נישט צאלן.”

פשט: ער איז נישט נאמן צו פסל׳ן זיין אייגענע ספר תורה, אבער מ׳באצאלט אים נישט.

חידושים און הסברות:

פארוואס איז ער נישט נאמן: דער רמב״ם׳ס סברא: ווען א סופר זאגט אזא סטעיטמענט, וויל ער שאדן מאכן פאר דעם וואס האט עס געקויפט. ער ווייסט נישט אז באמת פסל׳ט דאס די גאנצע ספר תורה – ווייל מ׳קען נישט אויסמעקן שם השם, און ממילא קען מען עס נישט פיקסן. ער מיינט אז ער גייט פארלירן נאר די טרחה פון שרייבן די שמות. דאס איז א הלכה וואס נישט יעדער איינער ווייסט, דערפאר גלייבט מען אים נישט – ער כאפט נישט די פולע קאנסעקווענצן.

חילוק: ווען ער זאגט אז די עורות זענען נישט לשמה – דעמאלט איז ער יא נאמן: ביי עורות (עיבוד הקלף) ווייסט יעדער איינער אז אן דעם איז די גאנצע זאך נישט כשר. ער ווייסט אז ער איז מפסיד זיין גאנצע ארבעט, ממילא קען מען נישט זאגן אז ער מיינט עס נישט ערנסט. דער חילוק: ביי כתיבת השמות לשמה – ער ווייסט נישט די פולע השלכות, דערפאר נישט נאמן; ביי עיבוד העורות – ער ווייסט גוט וואס ער פארלירט, דערפאר יא נאמן.

הלכה – כתב אשורי און שרייבן א ספר תורה אויף יוונית

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“תפילין און מזוזות דארף מען שרייבן אין כתב אשורי. אבער בספרים – לויט רבן שמעון בן גמליאל – לא התירו לכתבם אלא יוונית בלבד. אבער כבר נשתכחה יוונית מן העולם ונשתבשה. לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא בכתב אשורי.”

פשט: תפילין און מזוזות – נאר כתב אשורי. ספר תורה – לויט רשב״ג האט מען מתיר געווען אויך יוונית. אבער ווייל יוונית איז שוין נישט מער ריכטיג באקאנט, שרייבט מען היינט אלע דריי נאר אין כתב אשורי.

חידושים און הסברות:

דער רמב״ם׳ס לאדזשיק פארוואס יוונית איז געווען מותר: דער רמב״ם אין פירוש המשניות ערקלערט: יוונית איז געווען א שיינע שפראך וואס אידן האבן גוט געקענט. דער באווייז איז דער תרגום פון תלמי המלך (ספטואגינטא), וואס זיבעציג חכמים האבן איבערגעשריבן. דער תרגום איז אזוי באקאנט געווארן אז יוונית איז ביי אידן געווארן ווי א שירה.

קשיא – יוונית עקזיסטירט נאך: אין גריכנלאנד רעדט מען יוונית עד היום הזה! ווי קען דער רמב״ם זאגן “נשתכחה יוונית מן העולם”?

תירוץ: דער רמב״ם מיינט נישט אז קיינער קען מער נישט יוונית. זיין כוונה: די היתר איז נאר אויף די ריכטיגע יוונית – דער ספעציפישער תרגום פון תלמי המלך. “נשתבשה” מיינט אז די שפראך האט זיך געטוישט מיט דער צייט, און מ׳קען מער נישט זיכער זיין אז א נייע איבערזעצונג שטימט מיט דעם אריגינעלן תרגום. ס׳איז נישט א שאלה פון שפראך-קענטעניש, נאר א שאלה פון אויטענטיציטעט.

דער רמב״ם האט נישט געקענט יוונית: דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געקענט יוונית. ער האט נישט געקענט ליינען קיין יוונישע אותיות, און ווען ס׳קומט פאר א יוונישע ווארט אין דער משנה, טייטשט ער עס פאלש. דער ספר ערוך האט געקענט יוונית, אבער דער רמב״ם נישט. דאס איז קיין חסרון אויפ׳ן רמב״ם.

דער רמב״ם׳ס פאקטישע שטעלונג – אז יוונית איז נישטא מער – איז פשוט נישט ריכטיג. אבער דאס טוישט נישט אויס פאר דער הלכה למעשה.

“אין כותבין” טייטשט נישט “פסול”: דער רמב״ם זאגט “אין כותבין” – מ׳שרייבט נישט. ער זאגט נישט דאס ווארט “פסול”. ער זאגט א מציאות – אז מ׳קען עס נישט טון ווייל מ׳האט נישט די שפראך – נישט א הלכה׳שע תנאי.

קיין תנאי פון פארשטיין: ס׳איז נישטא קיין תנאי אז מ׳דארף פארשטיין די שפראך פון דער ספר תורה.

הלכה – שלימות האותיות: מוקף גויל

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.”

פשט: יעדע אות דארף זיין ארומגענומען מיט ליידיגן פלאץ (גויל/אויר) פון אלע פיר זייטן. אויב אן אות קלעבט זיך צו אן אנדערע אות, איז זי פסול.

הלכה – תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.”

פשט: אן אות וואס איז נישט גוט געשריבן – דער שיעור איז: מ׳נעמט א קינד וואס איז נישט זייער קלוג און נישט א נער, און מ׳קוקט אויב ער קען אידענטיפיצירן די אות.

חידושים:

פארוואס דווקא נישט א חכם און נישט א טיפש: א חכם – ער קען שוין דעם פסוק, ער ווייסט שוין וואס דארף דארט שטיין, אזוי ער וועט “ליינען” די אות אפילו אויב זי איז נישט גוט געשריבן (ער ליינט פון זיכרון). א טיפש – ער קען גארנישט ליינען. מ׳דארף א קינד וואס ליינט טאקע איבער דעם שטיין – ער ליינט יעדע אות ספעציפיש, נישט דאס ווארט.

[Digression: אזויווי לגבי עסן, אויב א הונט עסט עס נאך, הייסט עס נאך עסן – אזוי אויך דא: אויב א קינד (א מענטשליכע מינימאלע הבנה) קען עס נאך ליינען, איז עס נאך אן אות.]

הלכה – צורת האותיות: י׳ זאל נישט דמה׳ן צו ו׳

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו״ד לווי״ו.”

חידושים:

– פון דעם רמב״ם זעט מען אז דער חילוק צווישן א י׳ און א ו׳ איז נישט לויט דעם בית יוסף׳ס שיטה (וואס זאגט הלכות וועגן צורת האותיות מיט קוצין). דער רמב״ם רעדט פשוט פון דעם גרויס – א י׳ זאל נישט אויסזען ווי א ו׳.

הלכה – נקב (לאך) אין קלף

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“לא יכתוב על נקב כלל. וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר. אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו.”

פשט: מ׳זאל נישט שרייבן אויף א פלאץ וואו ס׳איז דא א לאך אין קלף. קל וחומר א לאך וואו די טינט גייט דורך. אפילו א קליינע קרעק אונטן – זאל מען נישט שרייבן דארט.

חידושים:

“אין הנקב מפסיק הכתב כלל” – אבער לכתחילה נישט: א נקב מאכט נישט אז דער כתב איז פסול, אבער לכתחילה זאל מען נישט שרייבן אויף א נקב.

עור עוף – לכתחילה נישט: לכתחילה זאל מען נישט שרייבן אויף עור פון א פויגל, ווייל רוב מאל האט עס קליינע לעכערלעך – פון וואו די פעדערן זענען געווען.

הלכה – נקב נאכדעם וואס מ׳האט שוין געשריבן (בדיעבד)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

“נקב בעור אחר שנכתב – אם נקב בתוך האות, כגון תוך ה׳ או תוך מ׳ – כשרה. אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה – והוא שלא תדמה ליו״ד – אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה.”

פשט: אויב נאכדעם וואס מ׳האט שוין געשריבן, האט זיך געמאכט א לאך אינמיטן אן אות ווי א ה׳ אדער מ׳ (וואו ס׳איז סיי ווי דא א ליידיגער פלאץ אינמיטן) – איז כשר. אבער אויב דער לאך האט אפגעהאקט א שטיק פון דער אות – איז כשר נאר אויב ס׳בלייבט גענוג אז עס זעט נישט אויס ווי א י׳.

חידושים:

חילוק צווישן לכתחילה (פאר׳ן שרייבן) און בדיעבד (נאכ׳ן שרייבן): לכתחילה – זאל מען נישט שרייבן וואו ס׳איז דא א לאך. בדיעבד – אויב ס׳האט זיך געמאכט א לאך נאכ׳ן שרייבן, קומט עס אן וואו דער לאך איז.

פראקטישע שאלה: א שטיק האט זיך צוריסן אינמיטן א שורה אין אן אלטע תורה – דאס איז נישט א “נקב בתוך האות”, ס׳איז א קריעה (ריס). דאס בלייבט אלס אן אפענע שאלה למעשה.


תמלול מלא 📝

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – הקדמה און פרק א׳

הקדמה: פארוואס תפילין קודם ספר תורה?

רבותי, מיר לערנען מיט׳ן הייליגן רמב״ם, מיר הייבן אן היינט א נייע זאך. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וועגן וואס מ׳זאגט, יעצט גייען מיר לערנען וועגן וואס מ׳שרייבט, אדער וואס מ׳לייגט אויפ׳ן קאפ אדער אויפ׳ן וואנט.

הלכות סת״ם, תפילין מזוזה וספר תורה. נישט סת״ם, ווייל סת״ם איז ספר תורה, תפילין, מזוזה. דא שטייט קודם תפילין, תמ״ס, תפילין, מזוזה, ספר תורה.

ר׳ יצחק האט געפרעגט פארוואס הייבט ער אן מיט תפילין, מזוזה, און נאכדעם ספר תורה. איך האב געזאגט אז תפילין איז זייער קאנעקטעד מיט תפילה, ס׳איז א זאך וואס מ׳טוט יעדן טאג. ס׳שטייט אין חז״ל, וואס דער רמב״ם ברענגט עס שפעטער, אז מ׳זאל ליינען קריאת שמע ווען מ׳האט תפילין, און אזוי ווייטער.

יא, ס׳איז דא געוויסע חומרות אין תפילין איבער ספר תורה. ס׳איז דא אויך חומרות אין ספר תורה איבער תפילין. ס׳איז לכאורה, איך ווייס נישט אויב ס׳גייט אין די סדר פון די קדושה, ס׳איז נישט מער הייליג א תפילין ווי א ספר תורה.

לכאורה דער תירוץ איז וואס דו זאגסט, ווייל ספר אהבה, וואס דו האסט בעסער געזאגט פריער, ספר אהבה איז דאך מצוות וואס מ׳זאגט יעדן טאג. די מצוה פון תפילין איז נישט ממש א מצוה פון יעדן טאג, ס׳איז א מצוה מ׳ליינט דערפון, מצוה פון כלל צו שרייבן, אבער נישט ממש א מצוה פון יעדן טאג. אדער יעדן טאג, אבער ספר תורה האט עפעס צו טון מיט ציבור, און תפילין האט עפעס צו טון מיט יחידות.

דיגרעסיע: די מצוה פון כתיבת ספר תורה און אונזער נדבן

שוין, ס׳איז א מצוה, מיר גייען לערנען וועגן די מצוה פון שרייבן א תורה, ס׳קאסט אויך געלט. אויך צו לערנען די תורה קאסט אויך געלט. ממילא, מיר רעדן פון אונזער נדבן, הרב ר׳ יואל, דער מכון כולם, וואס ער איז מקיים די מצוה פון כתיבת ספר תורה דורכדעם וואס ער קויפט אונז ספרים, און ער קויפט די… איך ווייס נישט וואס הייסט א ספר, א ווידעא, עפעס א דין כתיבה האט עס, ווייל ס׳שרייבט זיך אריין אין די קאמפיוטער. ס׳האט די זעלבע ענין, און מזכה טובים. נישט חלילה, א הלכה קען מען דא נישט אננעמען, אבער צו באגריסן און אריינווארעמען איז עס זיכער גוט.

מנין המצוות: פינף מצוות עשה

יא, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, דער רמב״ם רעכנט אויס, יש בכללן, אזויווי דער אייביגער רמב״ם וויל דאך קובע זיין די תרי״ג מצוות ווי מיר האבן שוין דערמאנט, זאגט ער וואסערע מצוות זענען דא אין טאטאל צווישן די דריי סארט מצוות, תפילין, מזוזה, און ספר תורה.

זאגט דער רמב״ם, פינף.

– איינס, ללבוש תפילין על הראש.

– צוויי מצוות עשה.

ס׳איז אינטערעסאנט אז אין ספר אהבה איך האב אמאל געטשעקט, איך געדענק נישט צו די אלע, כמעט נישט דא קיין מצוות לא תעשה, איך געדענק אפשר דא זענען דא זערא לא תעשה׳ס אין דעם ספר אהבה.

אה, דאס איז וואס דו זעסט נישט פון אהבה. זייער גוט. אהבה איז וואס מ׳טוט יא, נישט וואס מ׳טוט נישט. שערות איז וואס מ׳טוט נישט. דא האבן מיר דאך נאר א ליסט, יא. אכט מצוות עשה, עלף מצוות עשה, דאס איז די גאנצע מעשה. יא, זייער גוט. אקעי, זייער גוט, דאס איז טאקע די צעטיילונג פון אהבה.

תפילין – צוויי באזונדערע מצוות

זייער גוט. ס׳איז דאך דא די מצוה פון תפילין, צוויי עקסטערע מצוות, אויף ראש און אויף יד. זייער גוט. וויאזוי די ביידע צוזאמען, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם ווייזט דאס, איך האב געקוקט אין ספר המצוות פריער, ער האט אן אנדערע וועג, וואס שטייט אין די גמרא אז תפילין אין מעכבי זה את זה, אין מנחות, שטייט דארט תפילין של ראש אינו מעכב את של יד.

זאגט די גמרא פשוט, ווייל איינס איז איין מצוה און דאס איז א צווייטע מצוה. זאגט דער רמב״ם, זעסטו אז ס׳איז צוויי עקסטערע מצוות. וואס איז די שאלה? ס׳איז אמת, שטייט אונז קוקן וואס אונז גייט אן, סעט לייגן ביידע צוזאמען, אבער ס׳איז ביידע צוויי מצוות. פארדעם אונז מאכן צוויי ברכות, און זעסט וואס דער רמב״ם זאגט אבער.

מזוזה

יא. נאכדעם, די נעקסטע מצוה איז די מצוה פון מזוזה, לקבוע מזוזה בפתחי השערים, צו לייגן א מזוזה. זיי זאגן אז די מצוה איז צו לייגן די כתב אויף די מזוזה פון די פתחי השערים, ווייל מזוזה מיינט דאך שוועל. יא, אין די תורה מיינט דאס די שוועל. מזוזה איז געווארן א שם נרדף פאר די קמיע, פאר די תפילין בעצם. ס׳איז לייגן תפילין אויף די קאפ און אויף די טיר פון די הויז. אבער מ׳רופט עס לקבוע מזוזה, ס׳איז אינטערעסאנט. בפתחי השערים. זייער גוט, דאס איז די מצוה פון מאכן א מזוזה.

ספר תורה – צוויי מצוות

נאכדעם איז דא צוויי מצוות פון ספר תורה, איין מצוה, לכתוב כל איש ספר תורה, צוויי מצוות פון שרייבן א ספר תורה, און דאס איז אז יעדער איד זאל שרייבן א ספר תורה פאר זיך, מצוה פון כתיבת ספר תורה. און נאכדעם פאר א מלך איז דא א מצוה מיוחדת אז ער זאל שרייבן א צווייטע ספר תורה.

געווענליך פאר א מענטש וואס האט נאר די מצוה פון איין תורה, אז ער שרייבט נאך איינס, האט ער נאכאמאל מקיים געווען די זעלבע מצוה, אפשר האט ער נישט מקיים געווען א נייע מצוה. אבער דער מלך האט א נייע מצוה אז ער זאל שרייבן א צווייטע ספר. יא, אזוי צו זאגן קומט אויס אז ער האט צוויי ספרי תורה. אבער סוף כל סוף איז נישט איין מצוה אז דער מלך זאל מאכן צוויי תורות. ער האט א מצוה וואס ער האט סתם אזוי ווי א איד. יעצט אז ער איז א מלך האט ער נאך א מצוה צו שרייבן נאך א תורה.

אזוי מיין איך אויך, אז אויב ער האט נאך נישט מקיים געווען, לאמיר זאגן ער איז געווארן א מלך יונגערהייט, ער האט נאך נישט געקויפט די ספר תורה, דארף ער מאכן איינס, איינס, און מיט דעם איז ער נאך נישט יוצא די ספר שני למלך.

די מכנה משותף: וואס פארבינדט תפילין, מזוזה, און ספר תורה?

זייער גוט. ביי מיר האבן מיר זיך געוואלט אפשטעלן אויף די הקדמה, און מיר האבן דאס שוין געלערנט אפאר מאל, עקשעלי, מיר האבן שוין געזאגט אז די הלכות, אה, אין ספר אהבה, הלכות עבודה זרה, למשל, איז הלכות אויך תפילה, ברכות, קנינים. תפילה, ברכות, קנינים איז צוויי עקסטערע מצוות. דער רמב״ם האט עס צאמגעשטעלט אין איין מסכת, און מיר האבן געזאגט די סברא. מיר האבן געזאגט אז עס איז איין נושא אדער איין סאבדזשעקט, תפילה, ברכות, קנינים איז אלע זאכן וואס מ׳טוט אין בית המדרש, אזוי אין די סדר.

און דא אויכעט, די קאנעקשאן פון די אלע זאכן איז אז די אלע זאכן וואס מ׳שרייבט, מ׳שרייבט חלקים פון די תורה, אדער די גאנצע תורה. ס׳איז א פלאי געווען פארוואס ער האט עס געוואלט שרייבן, וויבאלד דער רמב״ם האט געשריבן הלכות כתיבת ספר תורה.

אה, זייער גוט, דאס וואס איך האב געוואלט זאגן. די טעם איז ווייל די מכנה משותף פון אלע דריי איז אז זיי דארפן זיין געשריבן ביי א סופר סת״ם.

די אינעווייניגסטע סטרוקטור פון די הלכות

אבער למעשה אינעווייניג איז מער ווייניגער די ערשטע פינף, ווי ס׳האט מען געזאגט? די ערשטע פינף פרקים איז הלכות תפילין, נאכדעם גייט פון ו׳-ז׳ איז הלכות מזוזה, נאכדעם פון פרק ז׳ און ווייטער איז הלכות ספר תורה.

אבער די אנהייב איז בעצם הלכות כלליות. ער גייט זאגן אביסל, ער גייט אנהייבן מיט תפילין אין פרק א׳, אבער ער גייט זאגן אזוי ווי דו זאגסט, הלכות פון שרייבן, וואס א חלק הלכות זענען אנדערש אין מזוזה און ספר תורה, אבער ס׳איז דאך א רינג, ער זאגט עס אלעס אויף איין מאל. וואס מיינט א סופר סת״ם? א כתב אשורית, א שרטוט.

פרק א׳, הלכה א׳: די פיר פרשיות פון תפילין

פארוואס הייבט דער רמב״ם נישט אן מיט א הקדמה?

זאגט דער רמב״ם אזוי, ער הייבט אן מיט… איז קודם גייט מען לערנען וואס מ׳שרייבט אין די תפילין. אה, וואס מ׳שרייבט אין די תפילין און וואס מ׳שרייבט אין די מזוזה. און פון דא גייט די הלכה, וואס ער גייט זאגן, אה, איך האב דיך, האסט געשריבן גוט.

די ערשטע צוויי הלכות דא גייט זיין אזוי: ס׳איז דא תפילין, מזוזה, ספר תורה, זענען אלע געשריבן חלקים פון די תורה. א ספר תורה איז די גאנצע, א תפילין פיר פרשיות, א מזוזה צוויי פרשיות. און ער גייט יעצט זאגן וועלכע זאכן זענען עס.

די משנה זאגט אונז אויס אז תפילין האט אין זיך פיר פרשיות, און דער רמב״ם גייט שוין גלייך אריין. ער וויל זאגן איז אז ממילא ווען מ׳שרייבט דאס דארף עס זיין די גאנצע. דאס איז די עיקר הלכה וואס ער זאגט דא, סיי ביי מזוזה, סיי ביי תפילין, סיי ביי ספר תורה, איז אפילו אות אחת איז מעכב, ס׳מוז זיין בשלימות די פיר פרשיות. דאס איז די זעלבע הלכה פאר אלע דריי זאכן, נאר יעדער איינער לויט זיין ענין וואס ער איז, דארף מען זאגן וואס ער איז און אז ס׳דארף זיין די גאנצע. דאס איז די הלכה.

אסאך מאל הייבט דער רמב״ם אן מיט א קליינע הקדמה, אזוי ווי למשל ער האט אנגעהויבן הלכות תפילה, נחלת אבות וזכות אבות, און די אנדערע. ער זאגט אונז נישט דא אז די תורה זאגט אונז מ׳זאל לייגן תפילין, און די חז״ל זאגן אונז אז תפילין איז פיר פרשיות. ער שפרינגט גלייך אריין צו עפעס ווי די צווייטע שטאפל. ער הייבט בכלל נישט אן מיט נישט אזא סארט הקדמה אזוי ווי דו זאגסט, די ד׳ פרשיות פלעטער וואס האבן אזוי ממש א שיינע היסטארישע הקדמה, אבער געווענליך אין רוב אנדערע הלכות הייבט ער אן מיט מצוות עשה אזוי, דא הייבט ער נישט אן.

דיסקוסיע: די ערשטע פרקים אלס הקדמה

ס׳קען אבער זיין, איך טראכט יעצט אפשר, אז אין א געוויסע זין מאכט עס יא סענס דא, ווייל די ד׳ פרשיות איז וואו ס׳שטייט אז מ׳זאל לייגן תפילין. יא, אבער ער גייט שפעטער זאגן אז ס׳איז א מצוה צו לייגן תפילין, אבער דו דארפסט קודם וויסן וואס א תפילין איז פאר דו קענסט עס לייגן.

סא אין א געוויסע זין, די פרק איז די הקדמה, אדער די ערשטע צוויי פרקים, ביז ער גייט פרק ג׳ מיין איך, אדער פרק ד׳, נאר אין פרק ד׳ גייט שטיין… איך געדענק אויך אין הלכות סוכה למשל הייבט ער אויך אן אזוי. אה, סוכה. דו דארפסט קודם וויסן מיט וואס מ׳מעג מאכן א סוכה, און נאכדעם קענסטו רעדן וועגן וואוינען אין די סוכה. רייט, נישט וועגן וואוינען, וועגן לישב בסוכה. זיצן אין די סוכה, אדער… זיצן אין די סוכה. ס׳שטייט קודם מיט וואסערע מאטריאל מ׳קען מאכן א סוכה.

קודם, וואס איז א סוכה? טעקניקלי איז אויך דא הלכות, דו קענסט דאך זאגן אז ס׳איז א מצוה צו וואוינען אין א סוכה, און וואס איז א סוכה כשרה. אבער דער רמב״ם טראכט כאילו, דו דארפסט קודם האבן א סוכה, און נאכדעם אז דו האסט א סוכה קענסטו זיצן אין דעם, די הלכות פון זיצן.

זאגט ער דאך דא, קודם דארפסטו האבן א תפילין, דו ווייסט וואס א תפילין איז, גייט ער דיר זאגן ווען מ׳טוט עס אן, וואס מ׳טוט מיט דעם. סא אפשר לויט דעם מאכט עס גראדע יא סענס, קענסטו זאגן אז דאס איז די הקדמה.

ער האט נישט אנגעהויבן סתם צו זאגן הלכות כתיבת ספר תורה, ער האט אנגעהויבן צו זאגן וואס איז א ספר תורה. ווייל אין אנדערע ווערטער, אין וועלכע מצוה איז די הלכה? ס׳איז נישט קיין מצוה, ס׳איז די תנאים פון די חפצא דקדושה. וואס מאכט דאס פאר א כשר׳ע תפילין?

רייט, אבער דער רמב״ם רעכנט אויך נישט אויס אזא מין בעיסיק זאך ווי אז ס׳איז הלכה למשה מסיני אז תפילין דארף האבן די פיר פרשיות.

איי, ער גייט זאגן. אה, ווייל דאס איז א… דאס איז א… ברענגען א מקור, וויאזוי ווייסט מען אז מ׳דארף שרייבן די פרשיות?

דיסקוסיע: דער מקור פאר די פיר פרשיות

ס׳שטייט אין תורה בכלל אז ס׳איז דא פיר פרשיות? ס׳שטייט אין א משנה, ס׳שטייט יא, די פיר פרשיות. אויף די פיר פרשיות שטייט “וכתבתם אותם על מזוזות ביתך ובשעריך”. שטייט “וכתבתם” מיינט ער רעדט וועגן זיך, “וכתבתם” די זאך וואס איך רעד יעצט, די שטיקל, די פרשה זאלסטו שרייבן.

יא, דער רמב״ם ברענגט נישט דאס דא, אפשר שפעטער ברענגט ער דאס, יא, וועגן דעם. ער ברענגט בכלל נישט די… ווי די… אקעי. אבער דו דארפסט געדענקען, די פרק רעדט אפילו נישט פון דעם. איך מיין אז אביסל אין פרק א׳ רעדט ער וועגן די פרשיות, אין פרק ג׳ רעדט ער פון די סדר הפרשיות. ער ברענגט קיינמאל נישט די נקודה וואס דו זאגסט, ער רעדט וועגן דעם בכלל. אבער די נושא פון די פרק איז נישט באמת יענץ, דו ביסט גערעכט, די סקופ איז קליין.

דו האסט נישט איינגעפירט אז איינער גייט… ס׳איז געווען אבער אוברי חכמים, איך ווייס צדוקים וואס האבן געשריבן אנדערע זאכן טאקע אין זייערע תפילין. אבער דער רמב״ם זעט אויס איז נישט וואריד פון יענץ.

ווייל די צדוקים האבן מסתמא געהאלטן אז תפילין מיינט א קמיע, און וועלכע קמיע מיינט אז מ׳לייגט עניטינג.

ניין ניין, דאס איז נישט ריכטיג. דאס האט דער רשב״ם אויפגעקומען אין די תורה. די עקטשועל צדוקים און די זאכן האבן געשריבן פשוט אנדערע זאכן אין זייערע תפילין. סאו איך ווייס נישט, זיי האבן געהאלטן אז תפילין מיינט א קמיע, און וואסערע קמיע קען מען שוין… ס׳שטייט דאך נישט, יא, דער רמב״ם רעדט נישט וועגן דעם.

ס׳שטייט דאך נישט אין די פסוק “וכתבתם פרשה זו”, ס׳שטייט “וכתבתם”. איך קען זאגן שרייב עשרת הדברות, איך ווייס וואס.

די חכמים האבן געזאגט אז טוטפות מיינט פיר פרשיות, טט און פס, יא. זיי האבן געזאגט אז טוטפות מיינט פיר פרשיות, און זיי האבן געזאגט וועלכע פיר פרשיות. די פיר פרשיות וואו ס׳ווערט דערמאנט די מצוה פון תפילין.

רייט, אבער ס׳איז נישט דווקא. פארוואס זאל מען שרייבן די מצוה פון תפילין? אפשר זאל מען שרייבן סתם וויכטיגע מצוות, איך ווייס. מ׳האט געקענט לערנען אנדערש. דאס איז די מסורה, די חכמים האבן אזוי פארשטאנען, האבן זיי מקבל געווען.

אבער דער רמב״ם גייט נישט אריין אין דעם, דו ביסט גערעכט, ער וואלט געקענט שרייבן. אפשר איז דער רמב״ם נישט געווען וואריד. אסאך מאל איז דער רמב״ם וואריד אז איינער זאל זאגן אן אנדערע פשט. דא זעט אויס אז ס׳גייט פון די אנדערע פשטן, ער איז נישט געווען וואריד דערוועגן.

אבער דאס איז זיכער אז די פרק רעדט נישט וועגן דעם. די פרק איז דיסקרייבד וואס איז א תפילין, וואס איז א…

די פיר פרשיות – לשון הרמב״ם

ער זאגט אזוי, “ארבע פרשיות אלו הן פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך שבספר שמות”, די וואך איז והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ, איז דא דארטן אפיקורסים אדער איך ווייס וואס.

איז דאס די וואך והיה כי יביאך פון פרשת וואס רעדט וועגן תפילין, פטר חמור, און די פאר זאכן. פון שמע, והיה אם שמוע, די פיר פרשיות.

זיי, ער רעכנט עס אויס, דער רמ״א דא רעכנט זיי אויס לויט די סדר ווי עס שטייט אין די תורה, רייט?

יא. קדש לי, אזוי לויט די סדר ווי עס איז

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ הלכה א׳ (המשך)

פארוואס שרייבט דער רמב״ם נישט די מצוה פון תפילין?

Speaker 1: ווייל, דו וואלסט געקענט זאגן לאו דווקא, פארוואס זאל מען שרייבן די מצוה פון תפילין? אפשר זאל מען שרייבן סתם וויכטיגע מצוות. איך ווייס, מ׳האט געקענט לערנען אנדערש, דאס איז די מסורה, די חכמים האבן עס אזוי פארשטאנען, האבן זיי מקבל געווען. אבער די רמב״ם גייט נישט אריין אין דעם.

Speaker 2: דו ביזט גערעכט, ער וואלט געקענט שרייבן.

Speaker 1: אפשר איז די רמב״ם נישט געווען וואריד, אסאך מאל איז די רמב״ם וואריד אז איינער זאל זאגן אן אנדערע פשט. ער טוט נישט אויס אז ס׳גייט פון די אנדערע פשט, ער איז נישט געווען וואריד דערוועגן. אבער דאס איז זיכער אז די פרק רעדט נישט וועגן דעם. די פרק איז דעסקרייבד וואס איז א תפילין, וואס איז א…

הלכה א׳: די פיר פרשיות פון תפילין

דער רמב״ם׳ס ווערטער

Speaker 1: ער זאגט אזוי: ארבע פרשיות אלו, שהן פרשת קדש לי, ופרשת והיה כי יביאך, שבסוף ספר שמות, ושמע, והיה אם שמוע.

Speaker 2: וכן נבוכים, והיה כי יביאך, שמע, וואטעווער, זיי האבן געהאט אן אנדערע בקיאות, אדער אן אנדערע ווארט.

Speaker 1: איז דאס די והיה כי יביאך פון פרשת בא, וואס רעדט וועגן תפילין, פטר חמור, און די אלע זאכן, ושמע והיה אם שמוע. די פיר פרשיות, יא, זיי… ער רעכנט זיי אויס, די רמב״ם דא רעכנט זיי אויס לויט די סדר ווי זיי שטייען אין די תורה, רייט?

Speaker 2: יא, קדש לי, לויט די סדר ווי זיי שטייען.

Speaker 1: יא, יא, באלד אין פרק ג׳ וועט מען זען וואס איז די סדר וואס מ׳דארף לייגן. אבער דא פשוט רעכנט ער עס אויס ווי ס׳קומט אין די תורה.

נכתבות בפני עצמן

Speaker 1: הן שנכתבות בפני עצמן – זיי ווערן געשריבן עקסטער, ס׳טייטש נישט מ׳שניידט זיי נישט ארויס פון א געשריבענע ספר תורה אדער עפעס.

ומקיפין אותן בעור – מ׳נעמט עס ארום מיט הויט.

ונקראין תפילין – מ׳נעמט די פיר פרשיות, מ׳דעקט עס צו מיט הויט, שפעטער וועט ער זאגן מער פונקטליך וויאזוי מ׳דעקט עס צו מיט הויט, ונקראין תפילין. דאס איז די טייטש תפילין. דאס הייסט, דאס ווערט גערופן תפילין.

דיסקוסיע: פארוואס הייסט עס תפילין?

די פראבלעם מיט דעם ווארט “טוטפות”

Speaker 1: אונז האבן געזוכט פארוואס הייסט עס תפילין, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. די רמב״ם, אגיין, אפילו דו ביסט גערעכט, די רמב״ם וואלט געדארפט אפשר אריינגיין אין דעם. אפשר די תירוץ איז אזוי ווי מיר האבן גערעדט פון די רדב״ז אין די פריערדיגע הלכה, אז זאכן וואס ס׳איז פשוט וואס יעדער איינער טוט, יעדער איינער ווייסט, האט די רמב״ם נישט אריינגעגאנגען אין דעם. איך ווייס נישט צו ס׳איז א גוטע תירוץ, אבער איך האב נישט געזען ווילאנג קיין בעסערע תירוץ.

אבער אונז האבן זיך געמוטשעט, אין די תורה שטייט “וקשרתם לאות” און “והיו לטוטפות”. “אות” ווייסטו וואס ס׳איז, א צייכן, א סימן, א צייכן. אבער “טוטפות” ווייסט קיינער נישט וואס ס׳איז די טייטש. די גמרא זאגט דאך, די טייטש פון “טט” בכתפי, “פת” באפריקי, איך ווייס נישט וואס איז די עברי טייטש. “טוטפות” איז אזוי הייסט די זאך, “טוטפות”, גיי טייטש מיר עפעס.

און די תרגום… אזוי הייסט אזא מין זאך טוטפות. מ׳האט עס געדארפט נאך ערגעצוואו טרעפן די טוטפות. ערגעצוואו אין גאנצן מלחמת שלמה המלך האבן זיי אויסגעשטעלט אן קרוין און זיינע טוטפות. איך ווייס נישט וואס, אבער ס׳איז אריינגעפאלן בטעות אמאל. ס׳פאלט נישט בטעות אריין אזא זאך.

Speaker 2: ס׳איז טאקע, ס׳קען נישט זיין.

Speaker 1: ס׳איז נישטא ערגעץ anyway דערמאנט. אונז האבן עס דאך געזוכט אז מ׳זעט נופת צופים און טוטפות האבן זיי א קשר, אבער ס׳איז נישט די לשון, נאר ס׳איז דורך א גמטריא. ס׳איז דא נאך אפאר ווערטער. דער רב שרגא פראנק האט געשריבן א ספר, איך געדענק נישט וויאזוי ס׳הייסט, מיט אלע ווערטער וואס שטייט נאר איינמאל אין גאנץ תנ״ך, אפאר הונדערט ווערטער וואס שטייט נאר איינמאל. ס׳מאכט זיך, ווייל פונקט דא איז נישט דא אן אנדערע געלעגנהייט צו דערמאנען דעם טוטפות, זאל איך טון? וואס קען מען טון וועגן דעם? דו האסט נישט קיין ווערטערבוך.

דער תרגום אונקלוס – תפילין

Speaker 1: סאו, וואס זוכ איך דא? אה, תפילין. יא, סאו מיר האבן געזען אז… אה, אה, ס׳קומט דער תרגום. קוק אויב דו לייגסט אן… נעכטן האבן מיר געלערנט אז מ׳דארף לערנען שניים מקרא ואחד תרגום, ווייל מ׳ווייסט נישט וואס ס׳איז טוטפות. סאו מ׳דארף זאגן… יעצט ווייסטו, נישט צוויי זאכן, ווייל דו ווייסט אויך נישט וואס תפילין איז. דער תרגום מיינט צו זאגן ביידע תפילין, ווייל דו זעסט וויאזוי ס׳איז. דער תרגום האט דאך יא בארואיגט. דער תרגום האט געזאגט אז אונז ווייסן מיר וואס ס׳מיינט טוטפות, און ס׳איז דא א פשט אז ס׳הייסט תפילין.

Speaker 2: יא, אבער ס׳איז נישט קיין טייטש, ס׳איז נאר נאך… ס׳איז נאר א מחלוקת בין שם לשם.

Speaker 1: אין די תורה האט עס געהייסן טוטפות, און בלשון חכמים, אין די דרשות פון חכמים הייסט עס תפילין. ממילא זאגט ער דיר וואס ס׳איז. יעצט ווייסטו וואס ס׳איז ווייל דו גייסט אין שול, אבער ווען דו וואלסט געווען א גוי וואלסטו נישט געוואוסט וואס ס׳איז.

איז ממילא עד היום הזה ווייסט מען נישט וואס ס׳איז.

דער טור – מלשון פלילים

Speaker 1: דער טור טענה׳ט אז תפילין איז מלשון פלילים, מלשון אזויווי א משפט, “ונתנו בפלילים”, א ויכוח כלפי מעלה מיט׳ן אייבערשטן, א שמועס מיט׳ן אייבערשטן. אזוי ווי תפילה. תפילה שטימט אזוי, אבער לכאורה האט ער פארשטאנען אז טוטפות, אדער תפילין, איז מלשון אות. אזויווי ס׳שטייט “לאות”, און אין די תורה שטייט דאך “אות”, איז דאס איז ווי א ראיה, ס׳איז א ראיה אז “שם ה׳ נקרא עליך”, אדער אז ס׳איז דא א גאט, whatever. ס׳איז ווי א ראיה, ס׳ברענגט אן ארגומענט פאר א זאך. יא, פאר אים איז מלשון פלילים אז ס׳איז א ראיה, ס׳איז מלשון אות אדער עדות. אזוי האט דער טור פארשטאנען.

דער פשוט׳ער פשט – תפילין מיינט קמיע

Speaker 1: אנדערע טענה׳ן, אזוי זעט מיר אויס מער פשוט׳ע פשט, אז די ווארט תפילין, אדער תפילה, איינס הייסט תפילה און צוויי תפילין, איז געווען אין די אמאל׳יגע צייטן, אזוי האט מען גערופן אזויווי א קמיע, א זאך וואס איז ארומגענומען אזעלכע סארט זאכן. ס׳איז א נאמען פאר די חפץ. זיי האבן געוואלט באשטעלן אויף עמעזאן א קליינע שטיקל צעטל וואס איז ארומגענומען מיט א דיקע שטיקל לעדער, ווערט דאס אנגערופן תפילין. און די תורה זאגט אז מ׳זאל נעמען די פרשיות און מאכן מיט דעם אזא קמיע.

ס׳זעט אויס אז ס׳איז געווען אזא מין פענאמען פון א קמיע, ווי א מענטש טוט זיך עפעס אן, ווי מ׳זעט אין די גמרא אין הלכות שבת, מ׳טוט זיך עפעס אן און מ׳גייט דערמיט. און ס׳איז דא עד היום הזה, א מענטש וואס איז א זאך וואס איז וויכטיג פאר דעם מענטש, אדער ס׳איז סענטימענטאל, אדער ווייל ער פילט אז ס׳איז א שמירה. די תורה זאגט, נעמט די פרשיות אין די תורה וואס רעדט וועגן אמונה און וועגן יציאת מצרים, מאכט זיי א קמיע.

איז לכאורה דאס איז די טייטש.

ראיה פון תרגום השבעים – phylacteries

Speaker 1: אויך אויף ענגליש זאגט מען “פילעקטעריס”, און דאס קומט פון די יווניש, די תרגום השבעים, וואס זיי האבן געשריבן די גרויסע חכמים פון תפילין, זיי האבן געשריבן “פילעקטעריא”, וואס איז אויף יווניש, און אויף יווניש פילעקטעריא טייטשט קמיע. סאו ס׳זעט אויס אז די טייטש איז קמיע, און תפילין איז זעט אויס אויך אזא ווארט.

סאו זעט אויס אז דו האסט געברענגט צוויי דוגמאות, איינס פון אונקלוס און איינס פון תרגום יווני, אז טאקע אין לשון הקודש איז טאקע נישט דא קיין גוטע וועג פון מסביר זיין וואס ס׳איז, אבער מ׳ברענגט אריין א מילה פון אן אנדערע שפראך. דו ווייסט אזוי נישט וואס דאס איז.

וואס מיינט קמיע?

Speaker 2: ניין, אבער דו זעסט אז אידן האבן נישט אויפגעגעסן אסאך די קמיע, ווייל ס׳ווערט נישט געברענגט אסאך, אונז באגעגענען עס נישט אין די תורה.

Speaker 1: אה, נאך קמיעות?

Speaker 2: ניין, דאס איז די אידישע קמיע.

Speaker 1: ניין, די איינציגסטע זאך וואס מיר באגעגענען איז אין מסכת שבת דארטן אין חז״ל. דו זעסט אז אין די תורה איז נישט געווען קיין אנדערע קמיעות אויסער די טוטפות.

מ׳טרעפט יא אין חז״ל די לשון קמיע, די פועל, די ווערב קמיע, אדער די נאוון קמיע, סאמטיים אויף תפילין. סאו זעט מען אז זיי האבן פארשטאנען אז ס׳איז בעצם… אין אנדערע ווערטער, דאס זאגן אונז ווייל מ׳זאל פארענטפערן א קשיא. אסאך מאל קען פרעגן א מענטש א קשיא אז די תפילין איז א פאני זאך, מ׳לערנט הויט, מ׳לייגט א פעיפער, ס׳קומט נישט אריין בכלל, ווייל אונז זענען נישט צוגעוואוינט בכלל צו די סארט זאכן. למשל, א ספר תורה פארשטייט יעדער איינער, ס׳איז דא א זאך ווי א בוק, דאס איז א סארט בוק, ס׳איז געמאכט אויף די אלטמאדישע וועג וכו׳, פארשטייט יעדער איינער. אבער תפילין, די עולם ווייסט בכלל נישט וואס ס׳איז.

יעצט האבן מיר דיסקאווערט אז תפילין איז א קמיע. וואס הייסט א קמיע? מ׳נעמט א שטיקל פארמענט, מ׳שרייבט אריין א וויכטיגע זאך, מ׳לייגט עס… ס׳איז אזוי ווי אסאך מענטשן האבן אין זייער בערזל א פיקטשער פון זייער טאטע וואס לעבט שוין נישט, יא? דאס איז א מין קמיע. א קמיע מיינט נישט אז ס׳היט מיך אפ פון מזיקים, ס׳היט מיך אפ פון פארגעסן. ס׳היט מיך אפ פון… ס׳ברענגט מיר געדענקען, יא, “לזכרון בין עיניך”. ס׳איז דא מענטשן וואס האבן א געוויסע מין קייטל, איך ווייס ווער האט עס פון די האסטעדזשעס, ברוך השם ער איז שוין ארויס. עפעס איז זייער וויכטיג, ס׳איז א נארמאלע זאך, מענטשן לייגן היינט באמפער סטיקערס אדער אלע אנדערע מיני וועגן פון זיך אידענטיפייען. א קמיע איז אדער א קמיע פון מזיקים, אדער איז פשוט אן עדות אז זיי אידענטיפייען זיך מיט׳ן אייבערשטן און זיי אידענטיפייען זיך מיט אידישקייט.

אבער פארדעם הייסט עס תפילין, ווייל תפילין איז פשוט׳ע טייטש קמיע. אזא סארט קמיע, אפשר אזא סארט קמיע וואס איז די עיקר נישט להגנה. אבער די מקובלים זאגן יא, איך מיין אפשר דער רמב״ם וואלט נישט געווען העפי אז תפילין, למה נקרא שמם תפילין, ווייל יא, די מקובלים זאגן יא חז״ל אזוי, יא, ס׳איז דא פלעצער. אבער דער רמב״ם זאגט פריער אז מ׳טאר נישט ניצן א ספר תורה פאר א קמיע. ער גייט אויף זאגן פארוואס דאס איז אזוי, וועגן דעם.

וואס טוט מען מיט די תפילין?

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט מען מיט דעם? דער רמב״ם זאגט אבער נישט… דא טוט דער רמב״ם יא ממש א סורפרייז, ער זאגט, דאס הייסט תפילין. דאס איז נישט געווען דאס ווארט תפילין. תפילין איז די באקסעלע מיט די פרשיות. און וואס טוט מען מיט דעם? מ׳לייגט עס אויפ׳ן קאפ, “והיה לך לאות על ידך”, און “וקשרתם לאות על ידך”, מ׳בינדט עס ארום די האנט.

קשירה ביי של יד vs. של ראש

Speaker 1: דער רמב״ם זאגט נישט “וקשרתם על הראש”, נאר אויף די יד ברענגט ער די לשון קשירה. אויך ביי די מצוה, באמערקט, “והיה לך לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך”. אינטערעסאנט. און ביי “וקשרתם”, ביי “וקשרתם” שטייט דאך די של יד. די של ראש, די של ראש פון קאפ ליגט עס, ס׳איז נישט געבינדן. אינטערעסאנט. די ראש איז גענוג פלאך, מ׳קען עס לייגן. ס׳מאכט א קשר. מ׳לייגט עס דורך רצועות, אבער די רצועות איז דאך נישט די עיקר תפילין, די רצועות איז דאך די… ס׳איז א חלק פון די תפילין.

אבער דא מיינט ער נישט צו זאגן די מצוה, וויאזוי די מצוה איז. ער מיינט צו זאגן אז דאס איז וואס א תפילין איז, אזא זאך וואס מ׳טוט דאס מיט.

אפילו קוצו של אות אחת מעכב

די הלכה

Speaker 1: די הלכה וואס ער וויל זאגן איז דאס, אז אפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות מעכבות כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלימות כתקונן.

מחלוקת ראשונים: וואס איז “קוצו של יו״ד”?

Speaker 1: סאו דא איז דא אן אינטערעסאנטע מעשה. דער רמב״ם זאגט די לשון “קוצו של אות אחת”. יעצט, אין די גמרא, די לשון פון די גמרא איז געשטאנען “קוצו של יו״ד”. אפילו “קוצו של יו״ד”. ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת ראשונים וואס איז די טייטש “קוצו של יו״ד”.

שיטת רש״י – דער פשוט׳ער פשט

Speaker 1: מיינט א קליינטשיגע עק פון א יוד. אזוי ווי למשל א יוד האט דאך אזוי ווי צוויי חלקים, יא? אויף די רעכטע זייט קומט אראפ אזא קליינע שטיקל, און אויבן איז אזא ליין. איז פשטות טייטש, ווי רש״י האט געטייטשט, אז די קוץ מיינט דאס שטיקל. אויב דו וועסט נאר מאכן א דאט פון אויבן, וועסטו נישט וויסן אז ס׳איז בכלל א יוד, ס׳איז מעכב, ס׳איז אויס יוד. דאס איז די פשטות׳דיגע טייטש, קוצו של יוד.

א נאך פשוט׳ערער פשט – צורת האות

Speaker 1: און ס׳איז דא אפילו וואס ווילן זאגן אפילו נאך פשוט׳ער, אז קוצו של יוד קען מיינען אז פשוט די סקווערנעסס דערפון. אין אנדערע ווערטער, ס׳איז דא אותיות, למשל ביי יוד, ס׳איז נישט ממש אזוי, אבער א סמ״ך מיט א מ״ם, אן ענד-מ״ם מיט א סמ״ך איז די זעלבע זאך, נאר די חילוק איז די רונדיגקייט. אדער אויך א דל״ת מיט א רי״ש, אונז מאכן מיר א דל״ת און מיר לייגן צו נאך א שטיקל, אבער ס׳איז אמאל געווען אויך א שיטה אז די דל״ת און רי״ש איז די זעלבע זאך, נאר די רי״ש איז רונדיגער און די דל״ת איז שפיציג. איז דאס איז די קוץ, אז ס׳מוז זיין, און נישט דו קענסט זיך פארטוישן מיט אן אות. אבער דאס איז די פשוט׳ע פשט אפילו א קוצו איז מעכב, און דאס איז לכאורה די רמב״ן, אז א קוץ אחד מיינט פשוט די חלק העליון.

שיטת רבינו תם – דער קוץ שמאל

Speaker 1: רבינו תם אבער האט געהאלטן אז דאס שטימט נישט, ווייל אוודאי האט ער געהאלטן אז דאס איז פשוט, אפילו א קוצו של יוד, אוודאי דארפסטו האבן א יוד, נישט קיין יוד. ממילא האט רבינו תם מחדש געווען אז א יוד האט נאך א שטיקל, אויף די לינקע זייט מאכט מען, אזוי מאכן אונז אלע אשכנזים מאכן אזוי, אין אונזער יוד לייגט מען אראפ אביסל, אין א ספר תורה אביסל קומט אראפ אזא קליינע הארעלע אזא, און דאס הייסט די קוצו של יוד וואס איז מעכב. ביי די ענד, דאס הייסט ביי די אנהייב איז מאסיוו, א יוד גייט, זעט אויס אזוי, גייט, ביי די לינקע זייט, לעבן די… יא, ס׳קומט עפעס ארויס א שטיקל.

ס׳איז דא אנדערע וואס טייטשן אז קוץ מיינט די תגין, אבער דאס הייסט קוצו של רבינו תם, ווייל רבינו תם האט מחדש געווען א נייע, א נייע יסוד, חידוש אין די כתב, ווייל ס׳שטייט נישט קוצו של יוד, ס׳שטייט משנה גיין א קוצו של יוד.

א פשוט׳ער פשט – יוד איז די קלענסטע אות

Speaker 1: אה, פשוט, איך האב נאך א פשוט׳ע פשט, איך וויל זיך דערמאנען, איך דערמאן זיך. איר זאלט מיר מוחל זיין אז איך זאג אזויפיל זאכן, מיר וועלן שוין לערנען ווייטער. א יוד איז די קלענסטע אות. וועגן דעם זאגט מען אפילו א יוד, ווייל א קוצו של יוד איז די קלענסטע פון די קלענסטע. אויף ענגליש אויך איז דא אן עקספרעשאן, אפילו “one iota”, איך ווייס נישט אויב איר האט אמאל געהערט. “Iota” איז פשוט א יווניש פאר יוד. אז יוד אין יווניש איז “iota”. מען שרייבט עס אביסל אנדערש אין יוונית, אז מען האקט מער ווייניגער א קליינע ליין, און ס׳איז פשוט די זעלבע…

Speaker 2: דו האסט לעצטנס געשריבן א בוך וואס הייסט “קיצור שולחן ערוך” אדער וואס?

Speaker 1: ניין, איך זאג דיר סתם. איך האב נישט געשריבן. איך זאג דיר סתם אן אינטערעסאנטע זאך. קיצור שולחן ערוך און מנורת המאור איז די זעלבע נקודה. דאס איז די הלכה, אז ס׳דארף זיין שטימען.

זייער גוט. אפילו אויב ס׳פעלט איינע פון די אותיות איז אנגעקומען א תורה, ווייל די באנד איז דעת אז ס׳האט אלע פון די איד.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): “קוצו של יוד”, עשרה דברים בתפילין, והלכות דיו וקלף

הלכה א׳ (המשך) – “קוצו של יוד” און “וואן איוטע”

Speaker 1: וואן איוטע, יא. איוטע איז פשוט א יווניש ווארט פאר א יוד. אז א יוד אין יווניש איז אן איוטע. עס מיינט, מען שרייבט עס א ביסל אנדערש אין יווניש, עס איז אויך מער ווייניגער א קליינע ליין, און עס איז פשוט די זעלבע לעטער. עס איז דא א בוק וואס הייסט “קיצור של יוד” אדער וואס?

Speaker 2: ניין, איך זאג דיר סתם, ס׳איז אינטערסאנט צו זען. “קיצור של יוד” און “וואן איוטע” איז די זעלבע נקודה. דאס איז א הלכה, עס דארף זיין בשלימות. זייער גוט. אפילו אויב ס׳פעלט איינע פון די אותיות איז עס נישט קיין תורה, ווייל דאס דארף זיין דאס וואס האט אלע פיר פרשיות, מוז זיין בשלימות.

דער רמב״ם אויף מזוזה און ספר תורה

Speaker 2: דער רמב״ם דרך אגב, דו ווייסט אז די שרייבן פון פיר פרשיות זאגט ער נישט, ער זאגט א גאנצע ספר תורה, אפילו אויב ס׳פעלט איין אות. איין מינוט, לאמיר זען, קודם לאמיר זען. קיצור, איך האב אים אויפגעזוכט. די זעלבע הלכה ביי ביידע. וכן שתי פרשיות מזוזה, שהן “שמע” ו״והיה אם שמוע”, אפילו אות אחת משתי הפרשיות, אפילו חצי קוץ, עס פעלט אפילו איין ווינקל, אינו תורה עד שישנם לכשיהיו בשלימות.

דאס הייסט די זעלבע הלכה, אזוי ווי מזוזה דארף זיין געשריבן אן קיין שום חסרון, די זעלבע איז לגבי מזוזה און די זעלבע זאך לגבי א ספר תורה. אה, וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול. אבער ספר תורה זאגט ער נישט אפילו “קוצו של אות”, אינטערסאנט. אפשר א ספר תורה איז א ביסל ווייניגער, עס מעג פעלן א קוץ? עס איז דא אפילו מפרשים וואס זענען נישט מסכים. מ׳זעט דער כסף משנה מוטשעט זיך, וואס איז דער מקור פונעם רמב״ם אז א ספר תורה וואס עס פעלט איין אות איז פסול? ס׳שטייט נישט בפירוש אין גמרא.

דיסקוסיע: דער מקור פון פסול ביי ספר תורה שחסר אות אחת

Speaker 1: דער רמב״ם האט עס סתם גענומען פונעם גמרא.

Speaker 2: יא יא, אבער ס׳איז א מדרש, עס איז נישט קיין גמרא אין הלכה. ער ברענגט אז אפשר קען מען לערנען פון דארט, “אפילו ספר תורה חסר אות אחת”. אבער פון דארט לערנט מען נאר אז… עס שטייט שוין. פון יענעם מדרש איז משמע אז זיי האבן געהאלטן אז ס׳איז א פשוט׳ע סברא, עס זאל בלייבן כתיקונה.

Speaker 1: אמת. קיינער זענען נישט מחלק אז מען זאל שרייבן אלע אותיות אין די תורה.

Speaker 2: די שאלה איז, ס׳מאכט זיך די שאלה הלכה למעשה אויך, אויב מען גייט אין שול און מען זעט עס פעלט איין אות, צי מען דארף אויפהערן ליינען די תורה. דער רמב״ם לכאורה זאגט בפירוש אז עס איז פסול. ס׳איז דא זיכער מפרשים, אנדערע ראשונים און אחרונים וואס זענען מחלק אינעם רמב״ם. איך דענק, איך האב געזען לעצטנס אז עס איז דא א תשובה פונעם ב״ח, ער האט אויך געטענה׳ט אז וויבאלד אונז זענען נישט בקי בחסירות ויתירות, עס איז דא איבער דעם אויך א שאגת אריה. ממילא, איז אויב עס איז געטראפן א יוד וואס עס שטייט חסר ויתר… און ווייל מ׳ווייסט נאך עניוועי נישט וואס דער אמת איז, איז ממילא קען מען נישט זאגן אז ס׳איז פסול. אזוי ווי דער ב״ח טענה׳ט, ס׳איז דאך די עיקר אין די גמרא שטייט נאר “אי איכא חדא פסול”, משמע אז נישט. סאו, אבער דער רמב״ם האט זיכער געהאלטן אז ס׳איז פסול. אבער נישט צו נישט… אבער אפילו דער רמב״ם זעט אויס אז ס׳איז דא א חילוק, אז מ׳איז נישט אזוי יודע כל. מ׳ווייסט נישט.

אקעי, עד כאן איז באופן כללי. יעצט גייען מיר לערנען מער הלכות פון די כתיבה.

הלכה ג׳ – עשרה דברים בתפילין, כולן הלכה למשה מסיני

Speaker 2: יא. זאגט דער רמב״ם, יא? דאס איז שוין אויף תפילין ספעציפיש. יא, אבער באלד וועלן מיר זען אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען אויך אויף ספרי תורה. “עשרה דברים יש בתפילין”, אזוי ווי מיר האבן געליינט א פאר הלכות צוריק, האט ער געמאכט א נומער, אזויפיל אזויפיל הלכות איז וויכטיג צו געדענקען, צען הלכות איז דא ביי תפילין. “כולן הלכה למשה מסיני”. איך מיין אז די לשון “עשרה” שטייט אין די גמרא, אדער דער רמב״ם האט געמאכט די ליסט?

Speaker 1: ס׳שטייט נישט, ער האט עס אליינס געמאכט.

Speaker 2: אקעי. “כולן הלכה למשה מסיני, וכולן מעכבין, ואם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות.” אויב האט מען געמאכט אנדערש מיט איינע פון די צען זאכן.

וואס מיינט “הלכה למשה מסיני” ביי תפילין

Speaker 2: יא, און סאו מיר זעען אז ביי תפילין איז דא זאכן וואס זענען הלכה למשה מסיני. און די ריזען איז לכאורה, ווייל אזויווי דער רמב״ם האט מסביר געווען אין זיין הקדמה, הלכה למשה מסיני מיינט נישט אז ס׳איז נישט דא קיין ראיה, ס׳מיינט אז ס׳איז א זאך וואס שטייט נישט געשריבן, ס׳איז נאר א זאך וואס מ׳האט געזען. און ס׳איז מסתבר אז תפילין איז א זאך וואס איז געווען, מ׳האט געזען אז מ׳דארף עס אזוי טון, און ממילא די חכמים האבן געזאגט וועלכע חלקים פון וואס ס׳איז געווען דארף מען ווייטער נאכמאכן אזוי, אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳דארף שרייבן. ווייל אזויווי ס׳שטייט נישט אין די משנה כמעט וועגן הלכות תפילין, ס׳שטייט נאר ממש צוויי דריי הלכות, ווייל תפילין, מ׳גייט אין בית המדרש, מ׳זעט תפילין, סאו דארף מען זאגן הלכה למשה מסיני, אז מ׳ווייסט אז דאס איז פון משה רבינו, מ׳איז געגאנגען מיט אזעלכע תפילין, סאו דארף מען מאכן אזוי.

דיגרעסיע: פארגלייך מיט אתרוג

Speaker 2: למשל, אתרוג, הלכות פון אתרוג קען מען ארויסלערנען פון פסוק, ווייל אויך אתרוג, “הדר” איז דער רמב״ם מסביר, ס׳איז א זאך וואס קומט פון פארן, מ׳גייט עס ברענגען, סאו דארף מען עס ארויסלערנען פון די פסוקים. אבער די עצם אז ס׳איז אן אתרוג, זאגט היינט דער רמב״ם אז ס׳איז הלכה למשה מסיני. ס׳איז גראדע יא דא א דרשה אויף דעם, אבער אויך איז דאס ווייניג, ס׳איז איינמאל א יאר, און ס׳איז מער. אבער תפילין לייגט מען יעדן טאג. סאו וואס זענען די צען דברים, די צען הלכות?

צוויי פון די צען: דיו און קלף

Speaker 2: ער גייט נישט זאגן אלע צען. שניים שבעיקר כתיבתן. צוויי פון זיי איז נוגע כתיבה, מיר רעדן דא די פרק, די פרק איז וועגן כתיבה, כתיבה פון די פרשיות, און אויך בכתיבה וברצועה דעקן מיט עור, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט, מיר דעקן עס איבער מיט עור, כתיבה איז די רצועות זאל מען צובונדן די רצועה של עור. האט אכט הלכות. זאגט דער רמב״ם, והרי הן השניים שבעיקר כתיבתן, דאס זענען די צוויי הלכות וואס איז נוגע ביים שרייבן די תפילין. איינס, שכל כתבן אינו נכתב אלא בדיו, מ׳דארף עס דוקא שרייבן מיט א דיו און נישט מיט אן אנדערע מין וועג פון שרייבן. און די צווייטע, שיהיו כל הכתובים על הקלף, זיי זאלן זיין געשריבן אויף פארמעט און נישט אויף אן אנדערע… זאגט דער רמב״ם, איך גיי דיר מסביר זיין יעצט אין די נעקסטע פאר הלכות וואס די טייטש דיו און וואס די טייטש קלף.

הלכה ד׳ – כיצד מעשה הדיו

Speaker 2: יא? ער זאגט דא, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. דא איז שוין טעכניקל זאכן וואס איך בין נישט גענוג א בקי צו וויסן פונקטליך וואס ער מיינט, מיר וועלן זאגן וואס ס׳שטייט, און אויב דער מנהג איז אנדערש זאל מען טון ווייטער וואס דער מנהג איז, איך ווייס נישט. כיצד מעשה הדיו? וואס איז די פשט? לכאורה די שכל, אויב מ׳וויל רעדן די שכל פון דעם, די שכל פון די אלע זאכן איז פשוט אז מ׳זאל זיין גוט געשריבן. ס׳איז א שיינע דיו. וואס הייסט דיו? אונז זאגן דיו מיינט טינט, אבער דו זעסט אז דיו מיינט אריגינעל א געוויסע סארט זאך, ס׳שרייבט זיך בעסער, ס׳איז מער קלאר, אדער וואטעווער. מ׳דארף אז ס׳זאל זיין געשריבן בעסער, דאס איז לכאורה די ריזענינג דערפון. ס׳איז אבער אזא קלף, אמאל פלעגט מען שרייבן נאך אויף פאפירוס, פאפירוס האלט זיך ווייניגער ווי קלף, ס׳איז אזא, יא, ס׳איז אזא גרויל.

דיסקוסיע: צי האט זיך דיו און קלף אנטוויקלט במשך די יארן?

Speaker 2: זאגט ער, ס׳שטייט מיר פאר אז די קלף און די דיו האט זיך אנטוויקלט במשך די יארן. ס׳איז אינטערעסאנט, די גמרא שטעלט אראפ די בעסטע מעטאד פון שרייבן וואס איז דא אין א געוויסע צייט, אין זיין צייט, אדער אפשר די גמרא פון יענע הלכה איז שוין פאר אפאר הונדערט יאר פאר אים.

Speaker 1: פארוואס נישט משה רבינו? פארוואס נישט זאגן קיין קלף? ניין, ס׳שטייט נישט אין די תורה שטייט אמאל געשריבן וועגן די ווארט דיו אדער קלף?

Speaker 2: ניין, און צווייטנס, פארדעם זאגט מען אז ס׳איז הלכה למשה מסיני.

Speaker 1: רייט, מ׳זאגט הלכה למשה מסיני, מ׳דארף עס טון אזוי. ס׳איז געווען אלעמאל געווען פארשידענע סארטן לעוועלס פון סיריעס שרייבן. ער זאגט, זפת ושעוה אדער וואטעווער, דאס זענען זאכן וואס אין געוויסע געגנטער וואקסט די מיני מאטריאלן, און אין א געוויסע צייט האט מען עס אנגעהויבן פארמירן וכדומה. אבער דאס איז די הלכה אלעמאל געווען. זאלסט טון דווקא מיט די מאטריאל.

Speaker 2: יא, די שאלה איז דא א שאלה. לאמיר לערנען, לאמיר זען וואס דער רמב״ם זאגט. ווייל דו זעסט אז דא איז דא מער א דיטעיל וואס מ׳דארף פארשטיין.

דער רעצעפט פון דיו

Speaker 2: יא, זאגט דער רמב״ם, יא, כיצד מעשיה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה. עשן, וואס קומט ווען ס׳ברענט א פייער, פון שמנים או של זפת ושעוה, לאזט עס ארויס א שטארקע סארט אש, א שווארצקייט. אבער די שווארצקייט אליין איז חרוך, מ׳קען עס נישט נאכנישט קיין טינט.

מ׳מישט עס, וגובלין אותו, מ׳קנעט עס, בשרף האילן, מיט עפעס א סירופ וואס קומט פון די בוים, ומהדבש. ולוחצין אותו ועושין הרבה. וואס מיינט לוחצין אותו? מ׳קנעט עס.

Speaker 1: לוחצין איז אזויווי מ׳האט געזען אין הלכות פסח? ס׳מיינט אז מ׳לייגט הייסע וואסער דערויף? עפעס אזוי?

Speaker 2: ניין, חליטה איז יענץ, ניין.

Speaker 1: אה, לוחצין. יא, לולתא חטין. אה, ס׳מיינט מ׳לייגט וואסער, עפעס אזוי. מ׳מאכט עס נאס.

Speaker 2: עפעס אזא טייג?

Speaker 1: מ׳מאכט עס נאס.

Speaker 2: עפעס אזא לשון לוחצין געדענק איך פון הלכות פסח.

Speaker 1: יא, דו ביסט גערעכט, דו האסט געזאגט אז חליטה.

Speaker 2: לוחצין אותו, יא, מ׳ווייקט עס אין וואסער.

Speaker 1: מ׳לייגט וואסער, עפעס אזא זאך.

Speaker 2: מ׳ווייקט עס. ודכין אותו, נאכדעם צעמאלט מען עס, עד שיהיה עשוי כעיגולין. מ׳מאכט פון דעם אזעלכע קרעקערס אזויווי, אזעלכע קליינע שטיקלעך. ומייבשין אותו, מ׳פארטרוקנט עס, ומצניעין אותו, מ׳לייגט עס אוועק. און ווען מ׳דארף עס, ניצט מען עס פאר צו שרייבן מיט דעם.

זאגט דער רמב״ם ווייטער, ובשעת כתיבה, ווען מ׳נעמט עס ארויס און מ׳וויל שרייבן מיט דעם, לייגט מען עס אביסל איינווייקן אין מי עפצים וכיוצא בו.

דיסקוסיע: וואס איז עפצים?

Speaker 1: וואס איז עפצים, ווייסטו?

Speaker 2: איך ווייס נישט.

Speaker 1: ס׳איז ענגליש, וויאזוי זאגט מען עפצים? וואס איז די טייטש?

Speaker 2: ס׳איז א מין בלום אדער א מין פרי.

Speaker 1: און ס׳העלפט זייער שטארק, ס׳מאכט די דיו גוט. איך מיין אז ס׳מאכט די דיו גוט, דאס קענסטו זען, יא.

Speaker 2: וואס קען איך זען? איך שטעל זיך פאר אז דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז א מין בלום אדער…

Speaker 1: פארוואס נישט? ס׳איז דאך שווארץ, ס׳ווערט הארט, ער מאכט א הארטע.

פארוואס מי עפצים? – אז מ׳זאל קענען אויסמעקן

Speaker 2: ער זאגט פארוואס ס׳איז אזוי וויכטיג די מי עפצים וכיוצא בו, שאם תרצה למחוק, ימחק. די מי עפצים העלפט אז אויב דארף מען עפעס אויסמעקן, זאל מען עס קענען אויסמעקן. עס מאכט די דיו ווייניגער permanent. אקעי.

זאגט דער רמב״ם, “וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות”. דאס איז די בעסטע דיו. “ואם כתב שלשתן” – אויב האט ער געשריבן…

Speaker 1: ער זאגט אז א פוצם איז א פירה. עפעס א מי פירות kind of thing, I don’t know. אקעי. גידולי הארץ, גידולי הארץ וואס וואקסן פון דער ערד. עפעס וואס וואקסן. א weed וואס וואקסט אויף… אקעי.

בדיעבד: מי עפצים וקלקנתוס – כשר

Speaker 2: אקעי, דאס איז די דיו וואס איז מצוה מן המובחר צו שרייבן ספרים תפילין ומזוזות. “ואם כתב” – אויב האט ער געשריבן איינע פון די דריי, ספרים תפילין ומזוזות, נישט מיט די דיו פון אש, נאר ער האט גענוצט מי עפצים מיט קלקנתוס… יא, אן אנדערע סארט טינט. מי עפצים, דאס וואס מ׳האט יעצט געלערנט, וואס מ׳מישט עס אריין מיט די דיו. אבער יעצט לערנט מען אז מ׳קען שרייבן מיט יענץ אליינס. “שהוא עומד ואינו נמחק” – אה, ס׳איז אנדערש. דאס הייסט, די דיו איז מער נמחק. ס׳איז מער לכתחילה ווייל מ׳קען עס אויסמעקן. און ער זאגט אז מ׳זעט אז ביי א סוטה שטייט “ומחה”, ס׳איז א זאך וואס מעקט זיך אויס. איז נעמט מען פון דעם אז ס׳איז מער לכתחילה ווייל ס׳מעקט זיך. אזוי איז די ריכטיגע טינט. אפשר יענץ וויל מען עס מעקן, איז איינגעפאלן. ס׳איז דא עפעס א שכל אין דעם. אקעי.

אויב האט מען עס געמאכט מיט מי עפצים וקלקנתוס, וואס מ׳קען עס נישט אויסמעקן, איז עס אויך כשר. זייער גוט.

חידוש: “דיו” מיינט א ברייטערע דעפיניציע

Speaker 1: אה, זייער גוט. דא איז דער תירוץ פאר דיין שאלה וואס דו האסט געפרעגט צו דיו מיינט פונקט עפעס א געוויסע טעכנאלאגיע וואס איז געווען. זעט אויס פון דער רמב״ם, איך ווייס נישט וויאזוי דער רמב״ם האט פארשטאנען, אבער ס׳זעט אויס פון דער רמב״ם פון די הלכה, אפילו פון בדיעבד, אז דיו איז טייטש א שטארקע גוטע טינט. די דיו וואס איז לכתחילה, אפשר איז דאס געווען ביי משה, אדער אפשר וואס איז די בעסטע, איז די וואס מ׳האט יעצט געגעבן די recipe. אבער בדיעבד, anything איז גוט, ווי לאנג ס׳איז “כתב שחור המתקיים”.

ס׳איז הלכה למשה מסיני אז ספר תורה זאל זיין געשריבן מיט זייער גוטע טינט, whatever זייער גוטע טינט מיינט. יא, איר טעכניקלי ברענגט דא די רמב״ם. איך ברענג דא די רמב״ם, וויאזוי חז״ל האבן אויסגעמשל׳ט די בעסטע טינט. ס׳איז נישט נאר א משל. וויאזוי חז״ל האבן עס אויסגעמשל׳ט האבן זיי אויך נישט געהאלטן אז דאס האט משה רבינו גענוצט. זיי האבן געהאלטן אז משה רבינו האט גענוצט די ווייסע משחה אהילה. איך ווייס נישט. אבער זיי זענען געווען זיכער אז משה רבינו האט זיכער גענוצט…

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: דיו און עורות

הלכה ד׳: דיו – די הלכה למשה מסיני

דער רמב״ם׳ס רעצעפט פאר דיו

ס׳איז הלכה למשה מסיני אז א ספר תורה זאל זיין געשריבן מיט זייער גוטע טינט. וואטעווער זייער גוטע טינט ווערט גערופן. יא, טעכניקלי מיינט עס א געוויסע ספעציפישע זאך. ברענגט דא דער רמב״ם וואס חז״ל האבן אויסגעמשל׳ט די בעסטע טינט. ס׳איז נישט נאר א משל.

זיי האבן געהאלטן אז דאס איז וואס משה רבינו האט גענוצט. זיי האבן געטיילט אז משה רבינו האט גענוצט די וואסער פון ארץ ישראל. זיי זענען געווען זיכער אז משה רבינו האט זיכער גענוג מחשיב געווען די תורה אז ער האט גענומען די בעסטע טינט וואס ער האט געהאט.

זייער אינטערעסאנט. ס׳איז אינטערעסאנט אז ס׳איז נישט מעכב, אבער יא, די טייטש פון די ווארט דיו, אז ווען ס׳שטייט אין די גמרא דיו, מיינט עס די רעצעפט וואס דער רמב״ם ברענגט. דיו איז נישט סתם א שווארצע זאך. אבער די הלכה איז נישט, זיי האבן געהאט א קלער אריין פון די תורה אז די אריגינעלע ספר תורה דארף זיך אויסמעקן אין וואסער, פון די מעשה פון סוטה. האבן זיי געזוכט ווי קען זיין א גוטע דיו וואס מ׳קען אויך אויסמעקן. האבן זיי געהאלטן אז דאס איז די… ס׳איז מסתמא דאס איז געווען די מנהג טאקע.

אבער וואס ער זאגט, סך הכל דער רמב״ם לייגט צו אז די גדר הלכה איז נישט אויף די פיזישע שטיקל דיו, די גדר איז אז ס׳זאל זיין א דבר המתקיים, א גוטע טינט. סאו איך מיין אז היינט די סופרים נוצן נישט דער רמב״ם׳ס רעצעפי.

דער רמב״ם׳ס קשיא: וואס איז די הלכה למשה מסיני?

פרעגט דער רמב״ם, אם כן, אקעי, קוק, אין די לעצטע שטיקל זאגט ער עס אויך מער קלאר. אם כן, מה היא אותה הלכה שנאמר בה שהיא כותבין בדיו? איינמאל דו זאגסט אז איך זאג דיר הלכה למשה מסיני איז דיו, און דאס טייטש דיו, אבער אין די מינוט וואס איך זאג דיר אז ס׳איז לאו דווקא, סאו וואס איז יא די הלכה למשה מסיני? אז מ׳זאל שרייבן גוט? די גאנצע תורה זאל מען טון גוט, איך מיין. אה, זה קל וחומר, מ׳זאל אלעס טון אין סדר, על פי די מצוות.

זאגט ער, אלא שהם יהיו בצבעונים, אז ס׳זאל זיין שווארץ. סאו דיו טייטש שווארץ, בעיסיקלי. כגון אודם ואודם יוצא בהם, שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בצבע אחר, או בזהב, אן אנדערע מעטאל, הרי אלו פסולים. סאו בעיסיקלי, ווען ס׳שטייט הלכה למשה מסיני אז ס׳דארף זיין דיו, מיינט מען צו זאגן הלכה למשה מסיני אז ס׳דארף זיין א שווארצע פארב.

זייער גוט. אזוי לערנט דער רמב״ם, אזוי ווי ס׳שטייט אין די גמרא, ווי ער האט גענומען דעם גאנצן שטיקל, אזוי פארשטייט ער. אקעי. ס׳איז נישט אזוי קלאר, דער רמב״ם האט אזוי געלערנט. ס׳איז נישט קיין מפורש׳ע זאכן. אקעי.

קשיא: פארוואס האבן חז״ל נישט געזאגט “שחור”?

ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די פשוט׳ע קשיא אויף דעם איז, דאס איז די הלכה למשה מסיני אז ס׳איז שחור, זיי האבן געוואוסט אזוי צו זאגן שווארץ. ניין, דיו, אבער ס׳קען זיין, ס׳איז א גוטע קוואליטי, אויב אזוי ווילן מיר א גוטע קוואליטי. ניין, אבער מיר ווילן גוטע קוואליטי פאר דיו. ס׳איז אזויווי דו ביסט געגאנגען אין געשעפט, מ׳האט געוואלט קויפן א שווארצן, האט מען געזאגט יא. מ׳האט געוואלט קויפן א גרינעם, האט מען געזאגט אדום, איך ווייס נישט, וואטעווער. דאס הייסט, מיר דארפן וויסן צו די ווארט מיינט פונקט די חומר וואס איז געווען, אדער די איידיע. דער רמב״ם זאגט אזוי, ער האט פון דעם ראיות פון די גמרא וכדומה, ס׳איז נישט פשוט מורא׳דיג קלאר.

הלכה למעשה: היינטיגע סופרים

וואס דו הייסט תשובות נעמען? איך געדענק איז די היינטיגע סופרים על פי רוב שרייבן נישט מיט די רמב״ם׳ס רעסיפי, און נישט נאר, אויב איך געדענק אין די פוסקים שטייט אז מ׳פירט זיך נישט צו מאכן פונקט די אמאל׳יגע רעסיפי, מ׳פירט זיך בעיקר אזויווי די רמב״ם׳ס אויספיר אז א גוטע שטאט יא איז דאס די עיקר. אבער נישט זיכער. דער רמב״ם האט אן אריכות וועגן וויאזוי פונקטליך מ׳זאל מאכן די דיו. א תשובה. אקעי, איך זע נישט דא דער רמב״ם וואס זאגט די הלכה למעשה, איך ווייס נישט ווי ס׳איז געגאנגען.

הלכה ו׳-ז׳: שלשה עורות – גויל, קלף, דוכסוסטוס

דער פראצעס פון מאכן גויל

אקעי, ווייטער. יעצט גייען מיר לערנען די הלכות פון די פרגמענט אויף וואס מ׳שרייבט, די עור. זאגט דער רמב״ם, שלשה עורות הן. מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳דארף זיין אלע קלף, קודם דארפן מיר וויסן וואס איז די טייטש קלף. זאגט דער רמב״ם אזוי, ס׳איז דא דריי מיני עורות אויף וואס מ׳שרייבט. דער רמב״ם גייט מסביר זיין, ס׳איז דא דריי פארטס, ס׳איז נישט דא דריי עורות, ס׳איז דא אסאך מיני עורות. ער גייט זאגן דריי פארטס, דריי מיני עורות וואס מ׳שרייבט. א רעגולער בהמה האט די דריי סארט עורות. ער גייט זאגן וויאזוי ס׳גייט. גוויל, עפעס וואס מ׳רופט גוויל. ס׳קען זיין אזויווי אין די גמרא זאגט מען גוויל אליבא דמאן דאמר, וואטעווער, וגוויל אליבא דריש לקיש, וקלף ודוכסוסטוס. דריי, אזוי הייסן זיי.

דער רמב״ם איז מסביר, כיצד? מ׳שינדט אפ די עור פון א בהמה אדער פון א חיה, און מ׳רייסט אראפ אלע האר, מ׳איז מעביר השער, יא, מ׳מאכט חלק, איך מיין אזוי הייסט עס, מ׳נעמט אראפ די שער. ואחר כך מולחין אותו במלח, נאכדעם לייגט מען עס, זאלצט מען עס. ואחר כך מעבדין אותו בקמח, נאכדעם ארבעט מען עס אויס מיט קמח. די אלע זאכן מאכט בעסער די הויט. ואחר כך בעפצא, נוצט מען נאך מלח און קמח נוצט מען עפצא. אינטערעסאנט אז מען נוצט עפצא אין דיו און אין די הויט. ס׳איז עפצא בעפצא. יא, ס׳איז דא אסאך עפצא. איך ווייס נישט וואס די עפצא איז, אבער whatever דאס איז, איז עס אבער עפצא בעפצא. וכיוצא בהן מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, זייער אינטערעסאנט. עור איז גאנץ אויסגעשפרייט, און מ׳וויל מאכן אז ס׳זאל זיין טייט, מ׳נעמט עס צוזאם, אז ס׳זאל זיין מכווץ, אז ס׳זאל זיין שטארק, ומחזקין אותו, זהו הנקרא גויל.

דער פראצעס פון שניידן צו קלף און דוכסוסטוס

די גאנצע שטיק עור, די עור ווען ס׳איז נאך די גאנצע טעפ, נאכ׳ן ווערן גוט אויסגעארבעט אבער נאך גארנישט צעשניטן, אויסארבעטן מוז מען, דאס מוז מען קענען. ווען ס׳איז אויסגעארבעט הייסט עס גויל. און דערנאך טוט מען די פראצעס פון שניידן די עור און מאכן דינערע שיכטן. וויאזוי טוט מען עס? ואם לקחו עור אחר שעבדוהו וחלקו אותו לשנים, מען שניידט עס אין די דיקקייט, דאס הייסט מ׳שניידט אינמיטן פון די הויט, כמו שהעבדנין עושין, אזויווי די מענטשן וואס ארבעטן מיט הויט טוען. וואס טוען זיי סאמטיימס? ער מיינט אזויווי כמו שהעבדנין, אז דו ווילסט וויסן די טעכניק וויאזוי צו שניידן, ס׳איז דאך א דינע זאך, וויאזוי צו שניידן עס אין די ברייט, אזויווי אינצווישן, מוז מען פרעגן פון די עבדנין וויאזוי צו טון עס. איך האב דאך נישט געשניטן א שטיקל אין די דיקקייט פון די הויט, ס׳איז דאך א קאמפליצירטע זאך, מוז מען פרעגן פון די עבדנין וויאזוי ס׳צו טון, עד שיעשו שני עורות.

וואס געשעט דעמאלטס איז אז די הויט ווערט צוטיילט אין האלב, איז דא א דינערע שיכט, דאס איז מול השער, די דרויסנדיגע פארט, דרויסן פון די בהמה, ואחד עב ורע שהוא מול הבשר, דאס איז פון אינעווייניג פון די בהמה, דארטן וואו ס׳דארף טאטשן די בשר. און מ׳ארבעט עס גוט, אזוי ווי מ׳ארבעט עס אויס מיט מלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא, נאכאמאל די זעלבע זאך, מ׳נוצט די זעלבע דריי מאטריאלן אויסצוארבעטן. איז אזוי, יעצט האסטו געמאכט פון גויל, דער טאטע גויל האט יעצט געהאט צוויי בעיביס, קלף און דוכסוסטוס. החלק שהוא מול השער, די חלק פון די עור דער לעדער וואס איז לעבן די הויט, דער דרויסנדיגער פארט ווערט אנגערופן די חיצוניות, וזה שלמעלה מן הבשר נקרא קלף.

הלכה ח׳: אויף וועלכע עור שרייבט מען וואס

די הלכה למשה מסיני

און די הלכה למשה מסיני איז אזוי, אז וואס? הלכה למשה מסיני, די נעקסטע הלכה איז שיהו כותבין ספר תורה על הגויל.

יעצט וואס טוט מען מיט די אלע חלוקים? זאגט ער, די מנהג איז, די הלכה איז, אויף גויל. וואס טייטש גויל? די גאנצע הויט ווען ס׳האט נאך אלע חלוקים, די גאנצע דיקקייט נאך איידער מ׳האט עס צושניטן, דאס הייסט גויל. איז די הלכה למשה מסיני אז די ספר תורה זאל מען שרייבן אויף א דיקערע הויט וואס האט נאך די ביידע חלוקים, אויף גויל. און אויף וועלכע זייט פון די גויל? די גויל האט דאך די צוויי חלוקים. זאגט ער, טוט מען דאס במקום דארט וואו ס׳גייט שפעטער ווערן גערופן די חיצוניות, כותבין במקום השער. מ׳שרייבט אויף די זייט פון די שער.

די זעלבע הלכה למשה מסיני זאגט אויך אז תפילין דארף מען נישט שרייבן אויף אזא דיקע הויט וואס הייסט נאך גויל, נאר מ׳קען עס שוין שניידן אויף די הויט נאכדעם וואס מ׳האט עס צושניטן, אויף קלף. מ׳זאל שרייבן תפילין אויף קלף. תפילין שרייבט מען אויף די קלף. וואס איז די טייטש קלף? דאס איז די אינעווייניגסטע חלק, און מ׳שרייבט עס פון אינעווייניג. כותבין במקום הבשר, די אינעווייניגסטע חלק. די זעלבע זאך, מ׳נוצט די הלכה אז מ׳זאל נוצן די אנדערע חלק פון די גויל, נישט די חלק וואס מ׳נוצט פאר תפילין. מ׳נוצט די חיצוניות, און יעצט שרייבט מען כותבין במקום השער, די דרויסנדיגע פארט. פון אינעווייניג שרייבט מען קיינמאל נישט. מ׳שרייבט אדער פון די אוטסייד אדער פון די אינסייד. יעדער חלק, אויב ס׳איז די גאנצע, שרייבט מען אויף וועלכע זייט? אויף די אוטסייד. אויב ס׳איז די ביידע, דאן די אינסייד שרייבט מען אויף די אינסייד.

דינים פון שרייבן אויף די פארקערטע זייט

ס׳איז זייער אינטערעסאנט. כל הכותב בקלף במקום שער, איינער וואס נוצט קלף, און מ׳דארף שרייבן אויף די אינעווייניגסטע פלאץ, און ער שרייבט אויף די שער זייט, איז פסול. או שכתב בגויל במקום הבשר, איז פסול, ווייל ער האט עס נישט געשריבן אויף די ריכטיגע זייט.

א פארקערטע לאגיק: פארוואס ספר תורה אויף גויל?

ס׳איז אינטערעסאנט, ספר תורה דארף מען האבן א גויל מיט עור. דעמאלטס וואלט מען דאך געקענט פארשטיין אז ספר תורה זאל מען אפשר קענען נוצן ווייניגער, די צושניטענע. אויב דו ווילסט שפארן, ס׳איז א גרויסע שפארעריי ווען דו זאגסט אז פאר ספר תורה איז גענוג א דינערע הויט. אבער דא טוט מען פונקט פארקערט. ספר תורה וואלט מען געוואלט האבן אזא העווי גרויסע ספר תורה מיט זייער דיקע פארמעט, און קלף און מזוזות איז גענוג דינערע. אבער עס מאכט אן אפסטעידזש, עס דארף די חורבן פון די מזוזה׳לעך, חורבן פון די הויט. עס קען אפשר זיין אז א ספר תורה איז גענוג איין ספר תורה פאר אפאר טויזנט אידן, א גרויסע בית המדרש. אקעי, הגם עס איז דא א מצוה אז יעדער איינער זאל שרייבן א ספר תורה, אבער תפילין איז אסאך מער וואס יעדער איינער דארף אנטון יעדן טאג.

הלכה ט׳: בדיעבד – ספר תורה אויף קלף

דער רמב״ם׳ס פסק

אקעי, איז לאמיר ארויספירן. די הלכה למשה מסיני, וואס מיר ווייסן נישט פונקטליך וואס די ענין איז. די ענין איז נישט אז דאס איז געווען די בעסטע סדר וויאזוי עס צו מאכן. דו ביסט נישט קיין מבין אויף קלף, איך פרעג די סופר. דו גלייבסט באמונה שלימה אז דו זעסט הונדערט פראצענט? מיר וועלן רעדן וועגן דעם הלכה למעשה אין א סעקונדע. לאמיר אויספירן וואס די רמב״ם זאגט.

די רמב״ם פסק׳נט דאך הלכה למשה מסיני. ער זאגט אז די סדר, א ספר תורה, אויב דו האסט די דריי מיני הויט, און דו שרייבסט די דריי מיני סת״ם אויף די אנדערע דריי פון זיי, דאס איז די הלכה למשה מסיני. אבער אויב מ׳האט נישט געטון אזוי, נאר כתב ספר תורה על הקלף, מ׳האט געשריבן א ספר תורה אויף די דינערע, אויף די קלף אליין, יא, איז כשר. ולא נאה. אבער אויף וואס קען מען נישט שרייבן? מ׳קען נישט שרייבן קיין ספר תורה אויף קיין דוכסוסטוס. ולא נתן גויל אלא למטה מן הדוכסוסטוס. מ׳האט געגעבן גויל, מ׳האט געוואלט געדענקען אז דוכסוסטוס נישט. אם כתב עליו ספר פסלה. אויף דוכסוסטוס קען מען נישט שרייבן קיין ספר תורה. דאס איז די סייד, אין אנדערע ווערטער.

וכן אם כתב מזוזה על הקלף או על הגויל. מזוזה בכלל קען מען שרייבן אויף וועלכע צד מ׳וויל. דאס וואס מיר האבן געלערנט אז א מזוזה דארף מען מאכן אויף א דוכסוסטוס, און יא, דאס איז ולא נתן הדוכסוסטוס אלא למזוזה. ס׳איז א מצוה צו שרייבן. וואס איז מיט תפילין? זאגט ער נישט. ווען דו האסט געלערנט אז דוכסוסטוס איז פסול, האסטו געטראכט אפשר אז דוכסוסטוס איז נישט די זעלבע מאטריאל, איז אפשר א שוואכערע מאטריאל. אבער דו זעסט אז מזוזה איז דוקא אויף דוכסוסטוס. ס׳איז נישט קוואליטי, ס׳איז נישט אז ס׳איז שוואכער. ס׳איז א פייכאנס, אז מ׳דארף טוישן די צד. ווי איך האב דיר געזאגט, דאס גייט אינסייד, דאס גייט אוטסייד. ס׳איז דא א ריזן פארוואס יעדע איינס.

הלכה למעשה: עיבוד בזמן הזה

יעצט דארפן מיר וויסן, הלכה למעשה איז קודם כל די רמב״ם זאגט אז אלע קלף, די אלע סארטן, דארפן זיין מעובד במי אפצים וכדומה. אבער הלכה למעשה פירט מען זיך נישט אזוי. און מ׳מאכט עיבוד, אבער וואטעווער די מנהג עיבוד איז בזמן הזה. רבי אברהם נח ברענגט אז דער רמב״ם האט שוין געפרעגט דעם רמב״ם אליין, ער זאגט אז קיינער ווייסט נישט ווי צו מאכן די…

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳ (המשך): קלף בזמן הזה, עור בהמה טהורה, ועיבוד לשמה

הלכה ג׳ (המשך) – קלף בזמן הזה: למעשה פירט מען זיך אנדערש

אבער הלכה למעשה פירט מען זיך נישט אזוי. דאס הייסט, אונז מאכן עיבוד, אבער וואטעווער דער מנהג׳דיגער עיבוד איז בזמן הזה.

רבינו מנוח: דער רמב״ם׳ס תשובה וועגן עיבוד במי עפצים

רבינו מנוח ברענגט אז דער רמב״ם האט שוין געפרעגט דעם רמב״ם אליין, ער זאגט אז קיינער ווייסט נישט וויאזוי צו מאכן די קלף אויף די צדדים וואס די גמרא איז לכאורה מעכב, ווייל קלף מיינט, פארט פון די דעפיניציע פון די אלע זאכן איז אז זיי זאלן זיין מעובד במי עפצים. אזוי איז משמע אין די גמרא. אבער אונז ווייסן נישט וויאזוי צו מאכן די עיבוד במי עפצים. אפשר סתם היינט איז דא א חכם וואס ווייסט שוין יא.

זאגט דער רמב״ם, אזוי זאל מען טון, ער זאל נישט שרייבן קיין ספר תורה וועגן דעם. דאס איז מחמת ספר תורה. דער רמב״ם ברענגט א תשובה פון אשכול, לדעתי שטייט דארט אויך אז רבינו תם זאגט אזא זאך, אז ער איז נישט מעכב די עפצים. ער האט שוין געהאלטן אז די הלכה דארף זיין מעכב, אבער נישט למעשה.

די פראקטיק בזמן הזה: מ׳שרייבט אלעס אויף דער זעלבער קלף

די זעלבע זאך, דער גאנצער חילוק פון קלף און גויל, ווייטער, אונז פירן זיך בכלל נישט אזוי. אונז שרייבן, ווער ס׳קוקט אין זיין תפילין און ספר תורה, אלעס שרייבן מיר אויף די זעלבע. און צווייטנס, אונז שניידן בכלל נישט די קלף בכלל.

וואס אונז טוען איז, די נארמאלע קלף וואס מ׳קויפט אין די געשעפט איז אביסל אפגעריבן, ס׳איז נישט די גאנצע דיקקייט פון דעם. און אויף וועלכע זייט שרייבט מען? מ׳שרייבט פון די… וויאזוי הייסט עס… פון וועלכע זייט שרייבן אונז? אונז שרייבן ממקום הבשר, מיין איך.

בקיצור, ס׳איז דא אסאך נוסחאות וואס מ׳האט אין די קלף, און נישט דווקא אין די גמרא, נאר אפילו אין די רמב״ם זענען דא פארשידענע נוסחאות. ס׳איז דא געוויסע נוסחאות וואס זענען מעורר אז לויט די פשוט׳ע פשט פון די הלכה קומט אויס אז אונזערע קלף איז נישט ריכטיג.

די פוסקים׳ס תירוץ: אונזער קלף איז מער נאנט צו קלף ווי צו דוכסוסטוס

אבער די פוסקים האבן שוין געזאגט אז אונזער קלף איז מער נאנט צו די קלף פון דא ווי די דוך, און די דוך איז געשטאנען קלאר אז ס׳איז נאר לכתחילה אז ס׳זאל זיין שחור.

וואס הייסט עס מער נאנט? יא, אבער אונזער קלף איז פון אור. ס׳איז פון אור, אבער ס׳איז נישט געמאכט די זעלבע וועג. אונז שניידן נישט די אור אויף צוויי, און נאך, אונז שניידן אפ א גאנצע… אונז מאכן עס דינער ווי די… א בהמה איז זייער דיק, און זיי מאכן עס זייער דין דערפון. זיי שניידן אפ די גראבקייט דערפון, און איך ווייס נישט פונקטליך וואס מ׳טוט. ווען מ׳מאכט א קליינע… אונז רופן עס קלף פאר סאם ריזן.

פארגלייך צו דיו: דער עיקר איז שיין און גוט

על כל פנים, לכאורה דער פריערדיגער תירוץ אזוי ווי ער ברענגט דורך אז די הלכה איז דא אז די עיקר איז אז ס׳זאל זיין שיין, ס׳זאל זיין גוט און שיין, און זיי ווילן נישט קיין פראבלעם. די אלע הלכות איז אזוי ווי דער רמב״ם האט געלערנט אויף דיו. טאקע, הלכה למשה מסיני מיינט אז דאס איז די בעסטע, אבער… ניין, אבער ביי דיו האט ער אונז געזאגט מער, האט ער אונז געזאגט אז די עיקר ווארט איז אז ס׳זאל זיין דיו שחור. דא זאגט ער אונז, ער זאגט נישט אז ס׳זאל זיין די בעסטע מין פעיפער וואס איז דא.

אמת, אמת. ס׳איז אסאך מער דעטאלט. און אויך קענסטו נישט זאגן אז די תורה האט נאר געוואלט אז ס׳זאל זיין די בעסטע, ווייל דווקא די דוכסוסטוס און דווקא די גויל און דווקא די קלף.

איך ווייס אז דער רמב״ם זאגט, ס׳איז נישט קלאר מפרש אין די גמרא, נאר ער האט געלערנט אז די צד השער איז נישט די ריכטיגע זייט צו שרייבן, און איינפאך וואס מ׳זעט אז ס׳איז א מצוה צו שרייבן אזוי. אפשר ווייל מ׳זעט אז ס׳גייט זיך אויסציען, ס׳איז אן ענין אז ס׳זאל זיין שוואכער, איך ווייס נישט.

בעל המאור און רבינו תם: אלעס איז כשר, מ׳טוט וואס מ׳האט געטון

עני קעיס, דער אזוי זאגט אויך דער בעל המאור, מיין איך, אז די הלכה איז אז אלעס איז כשר, אלעס איז כשר די גאנצע זאך למצוה, נאר רבנו תם האט געזאגט אז אונזער דיו האט א דין קלף, און מ׳שרייבט עס מצד הבשר. בקיצור, ס׳איז דא פארשידענע, ס׳איז דא היינטיגע מענטשן וואס האבן חומרות און זיי מאכן אנדערש, אבער רבנו תם האט שוין געזאגט אז מ׳טוט וואס מ׳האט געטון שוין.

“פוק חזי מאי עמא דבר” – “שאל לסופר”

אזוי גייט די הלכה למשה מסיני. דער רמב״ן זאגט, “פוק חזי מאי עמא דבר”, און “שאל לסופר”. פרעג וואס דער סופר זאגט, טו וואס דער סופר זאגט. שוין. אזוי פיר איך זיך. ס׳איז דא אנדערע מענטשן וואס זיי טוען בעסער און זיי ווייסן בעסער וואס דער סופר… הלכה למשה מסיני גייט נישט אריבער צו ליסטעס, ס׳גייט אריבער פון סופר צו סופר, אזוי ווי פון מויל צו מויל און רב צו רב, פאר וועמען ס׳איז נוגע.

יא, אבער ס׳איז קלאר אז ס׳איז דא אנדערע וואס האבן געטוהן אנדערש. איך מיין אז דער רמב״ם זאגט אז דער באקאנטער סופר רעדט מיט די נעקסטע באקאנטע סופר, ס׳איז נישט דא קיין מחלוקת. זיי טוען אזוי ווי דער רמב״ם, און רבנו תם האט געזאגט אז מ׳טוט אנדערש. שוין, שוין.

איין זאך איז פסול: “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס – פסולה”

למעשה גייט דיך א טעות אז ס׳מוז זיין אז ס׳איז כשר. שוין, האבן מיר געלערנט אבער די הלכה איז, און דער רמב״ם אויך לכאורה זאגט אז ס׳איז בדיעבד, אבער איין זאך זאגט דער רמב״ם, יא, ס׳איז פסול: אז אויב מ׳שרייבט אויף די ראנג זייט די תורה, איז עס פסול.

אהא, דאס קומט שוין זיין. דאס האט ער יעצט געזאגט, “אם כתב על הקלף בצד הדוכסוסטוס, פסולה”. א תורה טאר נישט זיין אויף די דוכסוסטוס. אויב איינער וויל טענה׳ן אז די היינטיגע קלף האט א דין דוכסוסטוס, איז דעמאלטס לויט דעם רמב״ם איז דאס פסול. אויך אויף דעם, אויף די הלכה אויכעט איז דא אנדערע שיטות און חילוקים, זאגן אז עס איז יא כשר בדיעבד.

סברא: אפשר איז דער גאנצער חילוק נישט שייך

אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועלכע חלק פון די עור, וואס הייסט קלאף, די חלקים וואס מען דארף שרייבן. עס קען אבער זיין אז אפילו על פי הלכה, אויב דו קענסט נישט דערקענען א חילוק צווישן די היינטיגע קלאף און גוויל… מען קען דערקענען א חילוק, די שאלה איז צי עס קען נישט עפעס פסל׳ן, ווייל די היינטיגע זענען נישט עפעס א דין, עפעס א הלכה, א דין אזא אז עס וואלט געווען לעבן די בשר. ס׳איז דאך א נאמען פון א שוואכערע מאטעריאל קלאף. אויב די פראסעס דערפון איז אזוי אנדערש, אז אלע פון זיי זענען גוטע מאטעריאלס, אפגעזען פון וויאזוי ס׳איז געמאכט… איך קען דעם הייליגן ערוך השולחן, ער ברענגט דאס אויך.

הלכה י׳ – עור בהמה טהורה

אקעי, יעצט גייען מיר לערנען די הלכה פריער. ס׳איז דא טענות, מען קען טענען אז די הלכה מוז נישט זיין. אויך דרך אגב, איך ווייס וואס איז בעסער און וואס ווייס איך. אלעמאל קען זיין אז מען ווייסט נישט צו מאכן יענע וועג, ווייל עס קומט אונז אויס בעסער אזוי, ווייל עס האט געוויסט וואס זיין, עס קען זיין די ספורים פון היינט פארזעען איין מארגן. עניוועיס…

יעצט גייען מיר לערנען אז תפילין און ספרי תורה דארף מען מאכן לשמה, דאס האלט מען פאר דעם, מען האלט דא לשמה. אבער ס׳שטייט דא עפעס פריער, איך האב געשריבן לשמה, יא, דא נאך א הלכה. נאך א דין פון וואס די קלאף זאל זיין.

דער רמב״ם׳ס ווערטער

זאגט דער רמב״ם: “אין כותבין ספרים, תפילין ומזוזות אלא על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. דארף זיין קלאף פון כשר׳ע בעלי חיים. “הבא כותב על עור בהמה וחיה ועוף הטהורים”. דארף זיין טהור.

זאגט דער רמב״ם, עס מיינט נישט אז עס דארף זיין כשר, אז עס דארף זיין פון א בהמה וואס מען האט געשאכטן, אפילו נבילות וטריפות שלהם איז גוט. עס זאל נאר זיין ממין הטהור.

דג טהור – פראקטישער פראבלעם

זאגט דער רמב״ם ווייטער: דאג טהור האט נישט דעם פראבלעם, ס׳איז נישט קיין טמא׳נע. אבער ס׳איז א אנדערע סיבה, אויף הויט פון א דאג טהור קען מען נישט שרייבן, ווייל עס איז האמס, ס׳איז זייער שמוציג, ס׳איז נישט קיין הויט וואס מען קען רייניגן. שיינע המוסר פוסקים, באבדו, ביים עס באארבעטן, בעבודה, המוסד איך ווייס נישט וואס. אנדערש ווי אנדערע עורות פון… א פיש איז פישיג, עס קען נישט זיין א פיש דאג טהור.

דוגמאות: קראקאדייל, סי ליין

למשל איך האב געטראכט צו מיך, אז דא זעט מען גוטע קוואליטי לעדער וואס איז פון קראקאדיילס, א קראקאדייל איז נישט קיין פיש, קראקאדייל איז א בהמה, אפשר פון עפעס א… יא, אפשר פון עפעס א שרץ המים, עפעס א חיה. רעדט ער דא פון א דאג טהור? און ס׳איז אויך געוויסע סכנה. סי ליין האט אויך זייער א גליטשיגע גוטע הויט. איך וואלט נישט געוואלט מאכן א תפילין פון אים.

אבער ווען מ׳לערנט הלכה קען מען יא רעדן ווער. איך בין דוקא יא גרייט צו רעדן ווער. אה, וואטעווער, איך מיין… אקעי, ס׳איז נישט נוגע וואס דו פאסט. דאך תורה, געוויסע דוגמאות איז דא אזא רמז, נישט נוגע.

הלכה י״א – עיבוד לשמה

זאגט דער רמב״ם ווייטער. סאו יעצט זאגט מען, לערנען מיר אז די עיבוד דארף מען עס טון לשם ספר תורה. וואס דארף זיין א לשמה?

דער רמב״ם׳ס ווערטער

זאגט דער רמב״ם, “עורות של ספר תורה וקלפי תפילין, עושה אותן לספר תורה”. ס׳איז נישט פשוט דו קויפסט עס אין די מארקעט, נאר מ׳דארף עס מאכן. “צריך לעבד אותן לשמן”, מ׳דארף עס מאכן לשמן. “ואם עיבדן שלא לשמן”, אויב מ׳האט עס אויסגעארבעט שלא לשמן, נישט לשם תפילין אדער ספר תורה, נאר סתם ווען מ׳מאכט לעדער, אן צו וויסן צו זען פארוואס עס צו נוצן, איז עס פסול.

א גוי קען נישט מאכן לשמה

זאגט דער רמב״ם, קומט ארויס פון דעם אזא הלכה, אז א איד מוז עס טון, ווייל ס׳דארף זיין לשמה, דארף א איד אונז זען פארוואס ס׳איז. “לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין”, אויב דער גוי באארבעט עס איז עס פסול. “אפילו אמרנו לו לעבד עור זה לשם ספר או לשם תפילין”, אפילו דו זאגסט אים אז די הויט דארף מען צו א ספר אדער צו תפילין, איז עס נאך אלץ פסול. פארוואס? “שהרי הגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו”.

דער רמב״ם׳ס סברא: “על דעת עצמו הוא עושה”

דער גוי טראכט נישט פון תפילין און מזוזות ווען ער ארבעט דערויף, אפילו אויב דו האסט אים געהייסן. ער טראכט בכלל נישט פון דיר, ער טראכט פון זיך. ער טוט אלץ על דעת עצמו. א גוי פארשטייט נישט צו טון פאר א צווייטן. ער איז זיך נישט משפיל אז ער האט אין זינען די שכינה הקדושה, אז ער האט יראת שמים. ער ווייסט אז ער טוט עס פאר תפילין און פאר ספר תורה, אבער א גוי וואס ארבעט פאר א איד, ער ווייסט אז ער טוט עס פאר זיך. א גוי פארשטייט נישט די קאנצעפט פון טון פאר א צווייטן. ער איז על דעת עצמו הוא עושה. ער טוט עס ווייל ער וויל.

דיסקוסיע: חילוק צווישן גוי און אידישער ארבעטער

סאו אויב למשל דו האסט א טשיפ אידישע ארבעטער, און דו זאגסט אים, “איך דארף עס”, די אידישע ארבעטער טראכט אויך פון זיך, ער טראכט פון זיין אכט דאלאר א שעה. ס׳איז נישט די פוינט. וואס איז די פוינט? דו דארפסט צאלן פאר די אידישע ארבעטער. א גוי איז על דעת עצמו הוא עושה, ווייל ער טוט נאר זיין ארבעט. יעדער איינער טוט נאר די ארבעט.

ניין, ניין, ניין. א גוי פארשטייט נישט די קאנצעפט פון טון פאר א צווייטן איד. א איד פארשטייט דאס, א גוי פארשטייט נישט. ער טוט עס על דעת עצמו. “לא על דעת השוכר אותו”. איך מיין, א גוי פארשטייט נישט צו טון פאר א צווייטן.

כלל: “כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי – פסול”

לפיכך, באמת איז דאס די הלכה, דאס איז על פי רוב. וואס שטייט ביי אנדערע זאכן אויך? ס׳איז אנדערש. למשל… ניין, ס׳איז דא, דער רמב״ם זאגט אז ער האלט אז ס׳איז גארנישט לגבי ספר תורה. ניין, ניין, דאס איז די ווארט. ס׳איז א עירוד אדער מין טראפן. ניין, דאס איז די ווארט. ניין, דאס איז א… לשמה מיינט אז ער זאגט די זאך.

חרש שוטה וקטן – עומד על גביו

ס׳שטייט, ער ברענגט דעם רמב״ם נאך, ס׳שטייט אין הלכות גיטין אויך אזוי. ס׳הייסט א חרש שוטה וקטן למשל, עומד על גביו והוא כותב, איז יא כשר. ווייל ער טוט על דעת הטוען. וואס הייסט דעם? א גוי טוט נישט על דעת הטוען, א גוי טוט פאר זיך. א איד וואס איז נישט קיין פרומער, א איד טוט אויך פאר א ספר תורה. א גוי האט נישט פאר א ספר תורה, אפשר האט ער זיך אין א שטערן. א מענטש איז נישט א גוי וואס איינער פאר דיר ווייסט, יא, ס׳איז נישט פשוט אז ס׳איז גענוג. אקעי, אבער א מזוזה יא.

מזוזה דארף נישט עיבוד לשמה

מיר האבן א כלל, כל דבר שצריך מעשה לשמה, אם עשאהו גוי פסול. יעדע זאך וואס דארף א מעשה לשמה, אויב א גוי האט עס געמאכט איז פסול. ס׳איז אויך מסתמא א סוכה לכאורה. א סוכה דארף זיין לשמה, אבער… מעשה סכך, יא. אה, אויך נישט. אפשר לשם צל.

אבער דער רמב״ם זאגט ווייטער, אבער מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה. א מזוזה דארף נישט לשמה. ווייסטו נישט עבודה, ס׳איז א מעבד. עבודה, עבודה. ווייסט וויאזוי מ׳שרייבט? ס׳איז מעבד, פון די תורה שטייט אין לוודי המקובלות. נישט עבודה. עבודה איז אן אנדערע זאך, אבער דא שטייט עבודה. יא, יא. לעבד אור זה, נישט לעבוד על אור זה. יא, יא, לעבד.

דער רמב״ם׳ס תשובה: פארוואס מזוזה דארף נישט עיבוד לשמה

און דער… מ׳האט געפרעגט, די חכמי לובלין האבן געפרעגט פאר׳ן רמב״ם, פארוואס א מזוזה דארף נישט קיין עבודה לשמה, האט ער געזאגט, ער ווייסט נישט פארוואס, ס׳שטייט אין די גמרא ביי דעם, און ס׳שטייט נישט ביי יענץ!

גוט, ס׳זעט אויס אז א מזוזה איז א שוואכערע, ס׳איז אויך קען זיין פון די דחיות וואס איז פסול פאר יענעם. זאגסטו איך מאך הצד השווה, ס׳איז ביידע אן ענליכע זאך? ער זאגט ניין, ס׳איז נישט די זעלבע זאך, אז ספר תורה און תפילין איז א חובת… אה, ער זאגט אזוי, א מזוזה איז א חובת הבית.

ווייל ער האט נישט קיין הויז, דארף ער נישט… נישט ער האט נישט קיין הויז. רוב מענטשן האבן הייזער. איך מיין צו זאגן, ער האט נישט קיין חיוב צו מאכן א מזוזה, ער האט נאר א חיוב צו לייגן א מזוזה אויב ער האט א טיר. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. קוק אויף די לשון אריין. יא, אבער קוק אויף די לשון.

דער רמב״ם׳ס חידוש: עיבוד לשמה איז כדי שיעשה אותה יפה

דער רמב״ם זאגט אביסל אנדערש. סארי, סארי, סארי. דער רמב״ם זאגט, פארוואס דארף מען עיבוד לשמה? “כדי שיהא זריז בעיבודה ויעשה אותה יפה”. ס׳איז א נייע עמדה, סארי, ס׳איז א נייע למדנות אז… אז דאס זאגט דער רמב״ם אין תשובה. יא, ער ברענגט די לשון הרמב״ם. ס׳הייסט, איך האב געמיינט אז עיבוד לשמה איז עפעס א קדושה. ס׳איז פשוט׳ע זייט אז מ׳דארף עס וויסן צו מאכן גוט.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳, הלכות ה׳-ט׳: לשמה, סרטוט, שלא מן הכתב, והסופר

הלכה ה׳ (המשך) – לשמה ביי עיבוד: דער רמב״ם׳ס תשובה

Speaker 1:

אבער ס׳איז דאך דאס וואס ער זאגט אז א גוי, דער גוי האט נישט קיין חשיבות פאר תפילין. אפילו ער גייט עס מאכן גוט, טראכט ער אויס א מער א טייערערע איירן, ער זוכט עס צו מאכן בעסער. ער האט נישט די… ער גייט עס נישט מאכן אזוי גוט. א איד מאכט עס מיט א גרעסערע יראת שמים. ממילא, זאגט דער רמב״ם, ס׳שטערט אונז נישט אז ס׳וועט ווערן א כלי ווערן. פארוואס? ווייל “נוה ויש לו בית”.

אה, לכאורה מיינט ער, איך כאפ וואס ער מיינט צו זאגן. ער ברענגט עס נישט אזוי גוט. ווייל א ספר תורה מוז מען, און תפילין לייגט מען, דארף מען האבן א איד.

Speaker 2:

ניין, ניין, ניין, ס׳איז א פשוט׳ע זאך. ס׳איז א מצוה קיומית. א ספר תורה און א תפילין איז א חיוב. יעדע איד מוז האבן א ספר תורה. מ׳לייגט אים א תורה, אז מ׳שרייבט עס. אז מ׳שרייבט אדער מ׳קויפט. א מזוזה איז נישט קיין חיוב, נאר אזוי ווי ציצית, אויב דו האסט א הויז. עקזעקטלי. ס׳איז נישט קיין חיוב, ס׳איז נישט אזא שטארקע מצוה. דו ביסט נישט מחויב צו האבן א געיט, דו ביסט נישט מחויב צו האבן א בית. רוב מענטשן האבן הייזער, אבער ס׳איז נישט אזא… ס׳הייסט א ווייניגער חמור׳דיגע מצוה ביי אים וועגן דעם.

דער גרויסער חידוש: וואס מיינט “לשמה”

Speaker 2:

אבער ס׳איז נתגלה געווארן א גרויסע חידוש, אז ווען מ׳שטייט דא אז מ׳מאכט די מצוה לשמה, מיינט ער צו זאגן אז מ׳זאל מאכן א גוטע דזשאב. ס׳איז נישט סתם עפעס א מיסטישע זאך. אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם אין זיין תשובה, וואס דער כסף משנה און אלע ברענגען אראפ די זייט.

איי גוט. אבער מ׳גייט עס נישט נוצן עניוועי אויף למעשה, הלכה למעשה. די נפקא מינה איז דאך לכאורה די הבנה.

דיסקוסיע: א גוי קען דאך אויך מאכן א גוטע דזשאב

Speaker 1:

איך מיין, ביי א קאמפאני גייט מען היינט פראדוצן די בעסטע תפילין.

Speaker 2:

ניין, איך זאג אבער א הבנה אז לשמה, וואס מיינט מען צו זאגן ביי א גוי? א גוי מאכט דאך אויך… ער גייט אריין אין א ריזיגע קאמפאני. ס׳איז נישט אז א גוי מאכט נישט גוט. ער גייט אים מאכן אזוי אז ער איז דער בעסטער פון די בעסטע.

די עבודה לשמה מיינט נאר… איך זאג, ווען מ׳שרייבט אויף די מצות בעקעריי “לשם מצת מצוה”, איז נישט אז מ׳זאל נאר טראכטן, “איך האלט אין זינען, איך האלט אין זינען”. מ׳זאל טראכטן, “איך מאך דא אן ערנסטע זאך, איך מאך דא פאר די מצוה, עס דארף זיין זיכער כשר, איך מאך זיכער ס׳איז נישט קיין חמץ”. מ׳זאל עס טון מיט אן ערנסטקייט. אזוי ווי די כוונה לתפילה מיינט אויך, דו זאלסט וויסן וואס דו טוסט יעצט.

ס׳איז פשוט, אבער דא איז עס מער אז דו ווילסט טון א גוטע דזשאב. די עיבוד, די אויסארבעטן די עור, איז דא איינער וואס מאכט א שוואכע דזשאב, עס פאלט סתם נאך צוויי יאר. ער מאכט א גוטע דזשאב, עס האלט הונדערט יאר. דאס איז די טייטש לשמה.

אקעי, איך גיי מאכן א הפסקה, איך גיי דארפן סטאפן ברענגען מיין בעיבי. לאמיר זען.

הלכה ו׳ – סרטוט (שורות קראצן)

Speaker 2:

שוין, האבן מיר גערעדט אז מ׳דארף מאכן א הרדל. יעצט קען מען זען נאך דינים פון די קלף אדער די כתיבה, וואס דו ווילסט רופן. נאך א הלכה למשה מסיני, נישט איינקויפן א ספר תורה… דאס איז אזויווי צווישן די קלף און די כתיבה.

ס׳איז א הלכה למשה מסיני, “אין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בסרטוט”. ספר תורה און מזוזה דארף מען סרטוט. תפילין איז נישט מעכב אז מ׳זאל טאקע סרטוט׳ן, אבער אונז מאכן מיר קראצן. דאס הייסט, מ׳מאכט א ליין מיט א רולער, מ׳מאכט א גראדע ליין. זיי רופן עס די ווארט “סרגל” דארטן.

דער טעם פאר סרטוט

Speaker 2:

און דאס איז פארוואס? ס׳זאל זיין שיין, אנשטאט ס׳זאל ארומטאנצן די… אבער תפילין איז נישט מעכב, משא״כ ספר תורה ליינט מען, און מזוזה זעט אויך אויס אז ס׳איז עפעס וואס מ׳קען עס זען. ס׳הענגט, אבער עפעס מ׳קען עס זען, מ׳קען עס ליינען. רבי יחיאל מאיר טענה׳ט אז מ׳דארף לאזן די מזוזה אפן, מ׳זאל עס קענען ליינען. אבער מ׳דארף עס קענען זען, אזוי זעט דא אויס.

אבער ס׳זעט אויס אז סרטוט, ווייל מ׳ליינט, ס׳זעט אויס ס׳העלפט מער פאר די קורא ווי פאר די כותב. דער סופר איז מאכט אז ער קען זייער גוט טראפן, ער איז נישט… ס׳זאל זיין שיין, נישט ס׳זאל ארומטאנצן. ס׳העלפט פאר די ליינער צו פאלגן די ליין, ספעציעל ווען ס׳איז געשריבן קליין.

מ׳רעדט דאך אז די קמיעות זענען געווען סתם געשריבן. יא, ס׳איז שענער, ס׳איז פשוט שענער, אבער ס׳איז שענער לנוי קריאה. אבער ס׳איז נישט מעכב. ס׳זעט אויס אז די וועג וויאזוי די אלע קמיעות זענען געווען, איז געווען אז ס׳איז געווען שטארק צוגעמאכט, מ׳האט עס נישט געעפנט. ס׳מאכט סענס אז מ׳זאל נישט קענען אסאך זען אינעווייניג. אפילו.

ס׳איז דא וואס טענה׳ן אנדערש אז א מזוזה דארף מען טשעקן, משא״כ א תפילין, משא״כ א ספר תורה.

אקעי.

הלכה ז׳ – שרייבן שלא מן הכתב (פון אויסנוועניג)

Speaker 2:

יעצט, נאך א הלכה, נאך א חילוק, אויך די חילוק פון תפילין מזוזות מיט ספר תורה. דא איז פארקערט, דא איז תפילין די זעלבע ווי מזוזות, און אנדערש ווי ספר תורה.

זאגט ער, נאך א הלכה, מותר לכתוב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב. אויב דער סופר געדענקט די צוויי פרשיות, קען ער עס שרייבן פון זיין קאפ. פארוואס? שהכל גורסין פרשה זו, ווייל אלע קענען גוט די פרשיות. אבער ספר תורה אסור.

וועלכע פרשיות?

Speaker 2:

די פרשיות פון “שמע” און “והיה אם שמוע”. מען זאגט עס, “קדש” און “והיה כי יביאך”. אונז האבן מיר א מנהג אין די סידור שטייט אז מ׳זאל עס זאגן יעדן טאג, אבער ס׳איז נישט קיין הלכה אז מ׳דארף עס זאגן. ס׳זעט אויס אז ס׳איז נאך אלץ געווען דער מנהג אז מ׳זאגט עס.

Speaker 1:

ניין, ס׳איז דאך אויך פשוט, דער וואס שרייבט תפילין און מזוזות האלט אין איין שרייבן תפילין און מזוזות.

Speaker 2:

אבער ער זאגט “שהכל”, יעדער ווייסט עס. נאכאמאל, אה, “שהכל גורסין פרשה זו”. אז ער מיינט צו זאגן, אלע סופרים, אלע וואס שרייבן.

Speaker 1:

קען זיין פשוט אז ס׳איז א קלענערע פרשה, מ׳קען זיך עס איינחזר׳ן.

Speaker 2:

ניין, ס׳מאכט סענס, דער סופר קען שוין די פיר פרשיות, ווייל ער שרייבט עס מערערע מאל. ספר תורה, ס׳דויערט אים אפאר יאר. ס׳איז נישט פשט אז א סופר קען כל התורה כולה ווייל ער האט שוין געשריבן צען ספר תורות. ניין, ס׳מאכט סענס, דאס איז א מוגבל, ער שרייבט עס פיל מאל. ער שרייבט הונדערטער תפילין און מזוזות.

נו, ס׳שטייט דא “שהכל גורסין”.

Speaker 1:

פרעגסטו וויאזוי מ׳זאגט עס?

Speaker 2:

אונזער מנהג איז דאס צו זאגן מיט די תפילין. ס׳זעט אויס אז דא איז די מקור פון יענעם מנהג. און מ׳ליינט עס אויך פסח. קיינער הערט אויס די קריאת התורה פסח… טאקע דאס איז די מחלוקת פון נעכטן צו מ׳הערט אויס די קריאת התורה.

אקעי.

ספר תורה – אסור שלא מן הכתב

Speaker 2:

אבער ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב. דאס איז א גזירת הכתוב. אפילו אויב ס׳איז דא איינער א תלמיד חכם וואס געדענקט כל התורה כולה, אבער מ׳מעג עס נאר שרייבן מן הכתב. אבער תפילין און מזוזות, אזויווי יעדער קען עס, מעג מען עס שרייבן שלא מן הכתב.

רבנו יונה: ספר תורה איז א גזירה

Speaker 2:

דער חידוש איז אבער א וודאי, לאמיר פארשטיין קלאר, אפילו… אזוי זאגט רבנו יונה, ס׳איז קלאר אז אפילו תורה, אפילו אויב דו ביסט יא א ריזן גאון און א תלמיד חכם און דו קענסט די גאנצע העלפט נישט, ווייל קיינער קען עס נישט, ס׳איז א גזירה. און די סיבה איז דאך פשוט א גזירה אז די תורה זאל בלייבן קלין. רייט?

משא״כ אין תפילין, איז אויב דו ביסט א תלמיד חכם און דו ווייסט וואס דו קענסט, איז דאס א זאך וואס איז נישט רוב מענטשן, פארדעם איז דא א הקל קומט אריין, ווייל מענטשן קענען עס קענען.

חילוק תפילין לגבי מזוזה

Speaker 2:

ער זאגט גוט רבנו יונה, אז דער חילוק פון תפילין לגבי מזוזה איז, געווענליך מען קוקט נישט אין די מזוזות. ס׳איז נישטא קיין מצוה אז מען זאל צובונדן די מזוזות. די תפילין גייט מען לערנען אין כשרות, די הלכה פון די משנה, אז ס׳מוז זיין פארמאכט, ס׳קען נישט זיין אפן.

די נעקסטע הלכה פון די תנאים, פון די צען זאכן, מיט די ליכטיגע תפילין און מזוזה שלוין מקס״ר, און נישט ספר תורה.

סטרוקטור פון פרק א׳ און פרק ב׳

Speaker 1:

אקעי, און יעצט נאך א הלכה, איך ווייס נישט פארוואס ספר תורה, און די זאכן איז פאר תפילין. יעצט ספר תורה איז די… יעצט האט ער שוין געענדיגט מיט זיינע צען זאכן?

Speaker 2:

ניין, ער האט געזאגט צוויי פון זיי, און די נעקסטע פרק מיינעך גייט ער צוריקגיין צו די… אה, ער איז שוין אריין אין פרק דיני הקלף, אדער אין הקלף אדער אין…

Speaker 1:

יא, אזוי קוקט עס אויס, איך דארף טשעקן בעסער. ווייל ער האט געזאגט אז, יא, די אנדערע אכט זענען אין די כשירה, ער גייט לערנען באלד אין פרק ב׳ ג׳ סאמווער. יעצט לערנט מען אלץ פון הלכות כתיבה, און אויך האט עס זייער אסאך פרטים וואס איז די זעלבע ווי ספר תורה און וואס איז אנדערש.

הלכה ט׳ – ספר תורה, תפילין, מזוזות געשריבן דורך פסולים

Speaker 2:

איז יעצט אזוי, דא די הלכה איז אלעס די זעלבע, רייט? אלע ספרי תורה, תפילין, מזוזות, די זעלבע הלכה, אז אויב א מין האט זיי געשריבן, ישרפו, פארברענט מען זיי. מיר האבן שוין געזען די הלכה בעצם אין הלכות קידוש השם, יא? ווייל א מין איז נישט מקדש די שמות, ער גלייבט נישט אין די גאנצע זאך, ממילא מעג מען עס פארברענען, מען מוז עס פארברענען.

גוי – פסול אבער גניזה

Speaker 2:

אבער א גוי, דא איז דא א חילוק, א גוי… ס׳איז דא צוויי הלכות, ס׳איז דא די הלכה פון וויאזוי מען טריט כתבי הקודש, צו ס׳איז כשר אדער נישט כשר. נאר מ׳האט דא אן עקסטערע דין פון אז מ׳זאל נישט איבערלאזן קיין שם פאר די מעשה מין.

Speaker 1:

יא.

Speaker 2:

סאו דאס אז מ׳זאל נישט איבערלאזן קיין שם איז אזוי ווי ס׳איז א קולא לגבי די רעגולער הלכה פון אפהיטן… די ספרי תורה איז נישט געווארן געניצט. פאר א מצוה פון א מין דארף מען… ס׳איז א מצוה לאפוקי היתר, אדער א מצוה? ס׳איז א הלכה, ס׳איז נישט קיין הלכה למעשה, ס׳איז עפעס א מעלה. א מעלה איבער די רעגולער הלכה פון…

Speaker 1:

יא, אקעי.

Speaker 2:

…פון מכבד זיין עפעס וואס איז געשריבן. אבער א גוי האט דאך נישט באקומען קיין קדושה.

Speaker 1:

אהה. אקעי. ווי א גניזה. דאס הייסט אז א גוי האט אויך נישט באקומען קיין קדושה.

לאמיר ליינען די הלכה

Speaker 2:

אזוי שטייט עס דא, לאמיר ליינען וואס עס שטייט דא. א מין פארברענט מען. מען מעג פארברענען? אפשר מען זאל פארברענען? זאל פארברענען. אה, א גוי אדער ישראל משומד.

וואס זענען די בדעות? וואס איז א ישראל משומד? משומד לכל התורה? אדער משומד מיינט ער דינט עבודה זרה?

Speaker 1:

נישט, ער איז זיך א מין. איז מן הסתם מיינט ער אז ער האט זיך דעקלערט א קריסט, אזא סארט זאך.

Speaker 2:

יא, ס׳הייסט ער איז…

Speaker 1:

יא. משומד לעבודה זרה.

Speaker 2:

יא, אבער נישט… אבער נישט קיין מין. מין איז ערגער.

Speaker 1:

מין איז ערגער, יא.

מוסר, עבד, אשה, קטן

Speaker 2:

אדער עבד, אדער אשה, אדער קטן. די זענען פסול. א מוסר? א מוסר, יא, א מוסר. אה, ער דארף אויך זיין דאס אנדערע. א מוסר איז אזא זאך. א מוסר איז אויס יוד. בדבר פלא. יא, יא. די זענען פסול. ס׳איז אויס יוד. ס׳איז א מיתה בידי שמים, נישט אזוי?

Speaker 1:

אה, ס׳איז א מיתה בידי שמים.

Speaker 2:

א עבד, אשה, קטן פארשטיי איך, זיי זענען נישט מחויב. מען דארף זיין מחויב, דאס איז די כתב תם. און ס׳שטייט אויף די ביידע אז זיי זענען א ריין כגוי, שהיא כגוי. אויף א מוסר אויך אזוי? שנאמר על המוסר, מוסר חברו ביד גוים, מוסר חברו שהיא כגוי. אה, א מוסר איז ווי א גוי.

Speaker 1:

ניין, ניין, ניין, אנדערע זאכן. אה, אה, אה. ס׳הייסט, א גוי, די וואס א גוי קען נישט מאכן קיין קדושה, דאס פארשטיי איך, ווייל ער איז נישט מחויב. אזויווי א עבד, א אשה, א קטן. אבער א ישראל משומד און א מוסר, זעט אויס אז ס׳איז א קנס אז מען רעכנט זיך מיט אים. זיינע תפילין זענען פסול. מען זאגט נישט אז ער איז א מין.

פארוואס איז משומד און מוסר פסול?

Speaker 2:

נישט א מין, פשט איז ער שרייבט לשם עבודה זרה. ווען ער שרייבט השם, מיינט ער עפעס דוקא פארקערט. אדער ס׳קען זיין אז דו טראסט נישט אז ער האט געטון לשמה. אזויווי אונז האבן געזאגט לשם עצמו יוסף.

Speaker 1:

יא, אבער דא רעדט מען פון די כתיבה, נישט פון די עיבוד העור.

Speaker 2:

אקעי, איך לייז דאס אלעס. ס׳שטייט שאין אנו מכשירים אלא כשרים וכל שאינו מזרע ישראל הכשרים ומאמין בה׳ או שהם זרים. און ער איז מאמין באמונה שלימה. דער בעל שם טוב הקדוש זאגט, “ישנו”. וואס מיינט “ישנו”? נישט נאר די מצומצם׳דיגע זאך, ר׳ יחיאל, נאר ער איז א חלק אין דעם. ער דארף גלייבן אז ער ווערט, די לשון אין הלכות קדושים, און געווען אז ער קוקט אן אז א תפילה איז א תפילה, און דער צווייטער איז נאך א סגולה, און נאך א סגולה איז נאך א סגולה.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א׳ – כתיבה דורך א גוי, מין, און כוונה

הלכה ו׳ (המשך) – גוי׳אישע כתיבה, מין, גניזה, און פארברענען

Speaker 1: אבער דערצו רעדט מען פון די כתיבה, נישט פון די עיבוד העור. ער רעדט בעיקר דא פון די הזכרת השם.

אה, עס שטייט שוין “הנכתב בכתב”, “כל שמיזהר לקשירה ומאמין בה”, אז עס זענען פארן מזהר ומאמין, ווייל “שירת לכל שבו ישנו”, זאגט ער “ישנו” מיינט נישט נאר דער מצמצם די זכרון מחייב, נאר ער איז א חלק אין דעם.

ער דארף גלייבן, אזוי ווי דער לשון אין הלכות קדושת השם געווען, אז ער קוקט אן אז א תפילין איז דאך תפילין, א צווייטע תפילין איז נאך עפעס א סגולה, איז עפעס אזא… עס זעט אויס אזא מוסר, עס איז א מין מהר״ל׳דיגע ווארט, עס קען נישט זיין אז דו נעמסט די תפילין ערנסט, איך קען דיך, דו געבסט מענטשן יידן מוסר פאר דער גוי, און דו ביסט א ייד, דו נעמסט ערנסט די קדושה, וואס איז אינטערעסאנט.

ס׳איז זייער ענליך צו די הלכה וואס מ׳האט געהאט ביי די קלף, אז עס טראכטן אז דער גוי טוט עס פאר זיך, ער נעמט עס נישט ערנסט. רייט, אבער דא איז א קדושה, דא איז שוין יא, נישט דארט האבן מיר געזאגט אז ער דארף עס מאכן גוט, דא איז ממש יא, עס איז נישט חלה די קדושה אויף א תפילין אדער א ספר תורה, ווייל ער איז א גוי אדער א קטן אפילו.

דער דין פון ספרים וואס מ׳טרעפט ביי א מין אדער א גוי

Speaker 1: אזוי ווייט האבן מיר געזען אזוי, מ׳ווייסט אז זיי האבן עס געשריבן, דעמאלטס אויב ס׳איז א מין איז פארברענט מען עס, א גוי איז עס טעון גניזה. וואס איז טאמער מ׳טרעפט עס ביי א מין, מ׳ווייסט נישט, נעמט מען עס ווי ביי א מין, “ואין יודעין מי כתבו”, ס׳קען זיין א ייד האט עס געשריבן, ס׳קען זיין א גוי, ביי א מין יגנזו, ווייל מספק פארברענט מען נישט, אבער…

דיסקוסיע: וואס מיינט “יגנזו” – חומרא אדער קולא?

Speaker 2: ווייל איך וויל וויסן, ווען איז די חומרא? ווען מען זאגט יגנזו, עס מיינט אז מען דארף עס רעספעקטן אזוי ווי שמות, אדער גניזה איז נישט פארברענען, א מעלה נישט? און א מין, איז שוין געזען די הלכה ביי אים. ווען איז די חומרא, וואס איז א קולא אדער א חומרא?

Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט קיין קולא, מיר דארפן עס פארברענען אז עס האט נישט קיין קדושה.

Speaker 2: ניין, א גוי… אין הגה׳ מוז מען גונז זיין, אבער מ׳טאר נישט פארברענען. און מ׳איז נישט יוצא, אבער מ׳קען עס נישט…

Speaker 1: ס׳הייסט יגנזו מיינט אז זיי האבן עפעס א דין א קדושה אבער מ׳דארף עס גונז זיין, מ׳קען עס נישט פארברענען. מ׳טאר נישט פארברענען.

Speaker 2: ניין, ס׳איז דאך עפעס א שם, עפעס אזוי. ס׳איז אינטערעסאנט. איינער האט מיר געזאגט אז ווען זיי זענען שלא לשמה איז דאך קלאר, יגנזו מיינט אז זיי גוט, אבער אזויפיל דארף מען, ס׳זאל נישט זיין ערגער פון א חומש, עפעס אזוי. עפעס א קדושה האט עס.

Speaker 1: אבער א מין ווילן אונז מ׳זאל מפרסם זיין אדער מ׳זאל נישט האבן קיין… ס׳איז א פאליטישע אקט פון אראפברענגען די מין. א מין איז אזא טרעט, א מין איז א…

Speaker 2: אבער אויך, יא, ביידע, ביידע. דו זעסט, איך פארשטיי דאס. איך מיין אזוי. ס׳איז א מידי אזא. מ׳דארף זען אויב ס׳איז דא מער פון דעם.

דער חילוק צווישן א מין און א גוי ווען מ׳טרעפט ספרים

Speaker 1: יעצט, אויב מ׳טרעפט עס ביי א מין, איז ביי א מין יגנזו, וואס איז די חילוק פון א ספר? קען זיין די מין האט עס געשריבן, עס קען זיין א גוי אדער א צווייטער האט עס געשריבן. איז א מין גוי, מ׳פארברענט עס נישט. אה, דאס איז די ענטפער לכאורה צו אונזער שאלה. מ׳פארברענט עס נישט, מ׳דארף עס נישט פארברענען.

Speaker 2: איך ווייס נישט, איך ווייס נישט פונקטליך וואס דו מיינסט. ביידע איז עס… ס׳איז ביידע. איך האב נישט…

Speaker 1: אויב ס׳איז געשריבן דורך א גוי, כשירים. אויב מ׳טרעפט עס ביי א גוי…

א מין קען דאך זיין אז ער שרייבט. מינים האבן אן אינטערעסע דוקא צו שרייבן מזוזות און תפילין. אבער גוים, איז נאר גוים, איז סתם א טעות געשריבן.

תקנה: נישט קויפן סת״ם פון גוי׳אישע גנבים

Speaker 1: און דא איז דא א וויכטיגע הלכה וואס איז נישט ממש א הלכה אין הלכות סת״ם, נאר אזא תקנה פאר די טובת הציבור, אז מ׳קויפט נישט קיין ספרים, מזוזות, תפילין וואס איז גע׳גנב׳עט פון גוים פאר טייערער ווי די געלט. ער זאגט, יעצט נעמט צו אז דו האסט ביי א גוי כשירים. ער זאגט, יעצט גייט א מענטש טראכטן, “אה, איך האב דא א גוטע פלאץ וואו צו קויפן פון גוי׳אישע גנבים.” זאגט ער, מ׳טאר נישט קויפן פון גוי׳אישע גנבים ווען זיי פארקויפן עס פאר א טייערערע ווי די פרייז, שלא להרגיל אותם לגנוב ולגזול, אז זיי זאלן זיך נישט מרגיל זיין. דאס איז אזוי ווי אין גיטין, אזוי ווי פדיון שבויים יותר על דמיהם. ס׳איז, א מענטש מיינט אז ער טוט א מצוה, ער לייזט אויס די תפילין פון א גוי. פארקערט, שני, ווי מער מ׳גאל׳ט, דאס מער געבט מען אים אן אינסענטיוו צו גנב׳ענען מער, און יודן וועלן דאך טון די מצוה פון אויסלייזן.

דיסקוסיע: וויפיל מעג מען צאלן?

Speaker 2: יא, מ׳מעג קויפן פון א גוי, פארקערט, ער פארקויפט עס. ס׳איז נישט קיין שאלה. די פראבלעם איז אז מ׳צאלט א ביסל ווייניגער ווי די דמים. א ביסל ווייניגער.

Speaker 1: ניין, א ביסל ווייניגער, ווייל כדי די דמים מאכט… ס׳איז נאך אלץ גענוג א גרויסע סיבה פאר א גוי צו גנב׳ענען.

Speaker 2: ניין, ווייל קודם כל ווייס איך שוין אז די תפילין איז אזוי טייער. אויב מ׳וועט צאלן צוויי טויזנט דאלאר, נו, האסטו גענוג געלט. די מאכט, א גניזה וואס איז נישט ווערט אזויפיל, גיי ווייס פון וואו ס׳קומט. אבער אזויווי פדיון שבויים, ס׳איז א מצוה, מ׳טאר נישט לאזן ביי די גוים די קדושת ספר תורה. אבער ער וועט אנהייבן צו רייסן פאר דעם געלט, און אידן וועלן נאך צאלן ווייל ס׳איז א מצוה. דאס איז נישט קיין וועג.

Speaker 1: איז יעצט, און מ׳האט פריער געלערנט, דאס איז די חזית תיבה וואס מ׳האט פריער געלערנט.

הלכה י״ג – ספר תורה וואס איז נישט געשריבן לויט די הלכות: פסול בדיעבד

Speaker 2: איך ווייס נישט פארוואס, וואס וויל ער זאגן?

Speaker 1: ער זאגט אז אויב מ׳האט געשריבן א תורה אויף א עור בהמה טמאה, אדער על גבי עור שלא עיבדו, אדער עור שעיבדו שלא לשמה, הרי אלו פסולים. דאס איז אלע די הלכות וואס מ׳האט שוין פריער געזאגט.

Speaker 2: איך ווייס נישט, ס׳איז פסול. פריער האט מען געקענט מיינען אז ס׳איז נאר לכתחילה דארף מען עס טון, זאגט מען אז ס׳איז פסול אפילו בדיעבד?

Speaker 1: איך כאפ נישט. איך דארף זיך ווייקן, אזוי זעט עס אויס. דאס הייסט צו קענען אז ס׳איז דא זאכן וואס זענען יא נאר פסול לכתחילה. אזוי ווי ער זאגט אז אפשר די ארא דארף ער שרייבן אז ס׳איז פסול בדיעבד, ווייל אויב נישט, נאר ווייל ס׳איז מותר, קען זיין אז בדיעבד איז עס יא א קדושת ספר תורה. מה שאין כן די עור בהמה טמאה, אדער עור שלא עיבדו, אדער שעיבדו שלא לשמה, איז אינגאנצן פסול. ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ער וואלט עס געדארפט שרייבן פריער, ער האט געשריבן די הלכות.

דא הייבט זיך אן א נייע סעקציע – הלכות בדיעבד

Speaker 1: סאו ריעלי, דא אלעס… סאו לאמיר פארשטיין, די גרופע הלכות, מ׳קען דא מאכן דא היינט נאך א קעפל. דא הייבט זיך אן הלכות בדיעבד, נישט בדיעבד, וועלכע ספר תורה זענען כשר ווייל מ׳האט זיי נישט געמאכט גוט. ביז יעצט האבן מיר געלערנט וואס מ׳דארף טון, יעצט קען מען לערנען א נייע זאך.

Speaker 2: ס׳איז נישט אויסגערעכנט דא שרטוט, יא? ער האט נישט געזאגט אז ער האט געשריבן אן שרטוט צו פסול.

Speaker 1: ניין, ס׳איז נישט דא, ס׳זעט נישט אויס. ס׳איז אלעס מצוות. יעצט, פון דא… ס׳איז נישט אויך הלכה למשה מסיני אז ס׳דארף שרטוט.

Speaker 2: רייט, אבער פון דא, פון די הלכה י״ג, זעט אויס ס׳הייבט זיך אן הלכות פון ווען מ׳טרעפט א תורה וואס איז נישט געשריבן לויט די הלכות, וואס איז די הלכה. יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך.

הלכה ט״ו – כוונה ביי כתיבת סת״ם און הזכרת השם

Speaker 1: וואס איז טעם הר״י? דארט נישט געווען קיין כוונה. כותב ספר תורה תפילין ומזוזות, בשעת כתיבה לא היה לו כוונה, ער האט נישט געהאט אין זין. ער האט נישט געוואוסט אז ער שרייבט דאס לשם קדושת ספר תורה, לשם תפילין. ובמקום שצריך לכתוב הזכרה, כתב שם שלא לשמו. איך בין נישט זיכער וואס דאס מיינט הזכרה שלא לשמו. ער האט נישט געוואוסט אז ס׳איז שם השם? ער האט נישט געטראכט אזוי? ער האט נישט געכאפט אז ס׳איז שם השם? עפעס אזוי? איז פסול.

דיסקוסיע: וואס מיינט “כוונה”?

Speaker 2: ניין, כוונה איז קיינמאל נישט טייטש צוגעלייגט קאפ. כוונה איז די טייטש אז ער ווייסט וואס ער טוט. ער טוט עס בכוונה, ער ווייסט וואס ער טוט. אבער ס׳קען זיין אז ער קאפיט, ער איז ממש דיסטרעקטעד, ער הערט מוזיק, ער מוז האבן עפעס צו איינעם. א קאפי מאשין האט נישט קיין כוונה, אבער נישט קיין מענטש, א מענטש האט יא. אז דו פרעגסט אים, “וואסערע פסוק האסטו יעצט געענדיגט שרייבן?”, אויב וואלט ער נישט געקענט דיר זאגן, איז טייטש אז ער איז ממש נישט דא.

Speaker 1: דאס בין איך נישט זיכער. ער איז אינגאנצן דיסטרעקטעד, ער איז אין אן אנדערן אמעריקע.

Speaker 2: דאס בין איך נישט זיכער. דאס איז אגב הלכות פאקוס. איך מיין אז די ווארט איז, ער האט נישט אין זין אז ער שרייבט א ספר תורה. איך ווייס נישט, איך בין א קאפיער, וואס מ׳שרייבט שרייב איך איבער.

Speaker 1: ניין, די ענטפער איז נישט אז פאר אונז זעט עס אויס מאדנע ווייל ס׳איז א גאנצע עסק פון א קלף. אבער אמאליגע צייטן האט מען דאך געשריבן אסאך ספרים. איז דא איינער וואס ער איז א שרייבער, און מ׳געבט אים צו שרייבן אויך ספרי תורה און אנדערע זאכן. ער שרייבט אפשר שטרות, איך ווייס נישט. און אויב ער ווייסט נישט אז ס׳איז בכלל עפעס אן ערנסטע זאך, ער פאקוסט נישט, ס׳איז אויפגעמישט, לאמיר זאגן, צעטלעך אויף די וואנט, און ער שרייבט זיי נאך. אזוי האב איך געטראכט. איך גלייב נישט אז קיינמאל כוונה איז טייטש פאקוס. הגם, די נעקסטע הלכה זעט מען יא, “הכותב את השם”, וויבאלד אז…

כוונה איז נישט פאקוס – א פילאזאפישע דעפיניציע

Speaker 1: ס׳איז ממש א זייער א גרויסע נגלה למעשה דאס. ווי איז עס נגלה למעשה? ס׳איז וואס איז טייטש כוונה. ס׳איז נישט קיין ספק אין דעם. ווען ס׳ליגט א גרויסע פארמעט מיט די הענטלער, און דו גייסט מסכים, אויטאמאטיש איז די גאנצע ענווייראנמענט זאגט… דא שטייט אז ס׳איז נישט לשם. אבער ס׳איז דא א פארמעט, לאמיר זאגן, אזויווי ווען א מענטש איז אין שול מיט א מגילה אין זיין האנט, איז דא א שמאלע פלעג וואס ער דארף האבן. ס׳איז נישטא קיין שום ספק אין דעם להלכה. ס׳איז דא א מינימום פון די ווארט כוונה וואס מ׳דארף האבן. ס׳איז אמת אז מ׳מיינט אז כוונה מיינט פאקוס. ס׳איז אמת אז ס׳איז א גוטע זאך צו פאקוסן ווען מ׳טוט א מצוה, אבער כוונה איז נישט טייטש דאס.

Speaker 2: די וועגס, יא, קען אבער יא זיין ביי… אבער די שם, די שם איז די נקודה. ס׳קען זיין, ס׳קען זיין אז ער מיינט למשל… דאס איז א נפקא מינה, למשל ער שרייבט, מ׳דארף מקדש זיין די שם, ער שרייבט א-ד-נ-י, און ער מיינט אדוני, ער מיינט האר, פשוט ער ווייסט נישט אז ער שרייבט השם, ער ווייסט נישט וואס ער טוט, ער מיינט אז ער שרייבט א מענטש. אבער אפילו דאס איז נישט גענוג גוט, ווייל ער האט בכלל נישט, דאס איז נישט קיין ספק אז דאס מיינט דאס. ער ווייסט נישט, ער קען נישט וויסן, לשם שמים. דאס איז פארוואס מען מעג דיך מפסיק זיין. אזוי ווי מיט א כבוד, האט מען פריער געלערנט, דאס איז דאך די גרעסטע כבוד וואס דארף זיין. אבער לאו דוקא, ער זאל נישט אים ענטפערן אינמיטן שרייבן, ווייל ער זאל… דאס הייסט כוונה פון…

Speaker 1: דאס האט צו טון מיט די כבוד? איך מיין אז דאס איז א כבוד פון די שם השם.

Speaker 2: ס׳איז דא צוויי הלכות, ס׳איז דא אן ענין פון כוונה, און ס׳איז דא אן ענין פון כבוד שמים. און ס׳איז דאך קאמביינד. פשוט אזוי.

Speaker 1: הא, יא, ס׳איז קלאר אזוי.

מ׳מעג מפסיק זיין צווישן שמות

Speaker 2: הוי כוזבן שתיים שלוש שמות, ארויס, מען איז מפסיק בין אני מאמין לשם, דעמאלטס קען ער יא, ווייל ס׳איז נישט קיין ענין אז מען טאר נישט מפסיק זיין צווישן שרייבן די שמות. די ווארט איז, איך גיי דיר זאגן, מענטשן זענען…

Speaker 1: אז צווישן די שם און אלוקים מעג ער צווישן די שם און אלוקים…

Speaker 2: איינער היינט וועט זאגן, למשל, ס׳איז דא א סופר וואס, איך ווייס, ער הערט אויס מוזיק אדער די ראדיא, איך ווייס נישט וואס, בשעת׳ן שרייבן. ס׳איז נישט קיין שום שאלה, ער האט נישט קיין חסרון אין כוונה. ס׳קען זיין אז ס׳איז נישט קיין ערנסטקייט, וואס מען דארף שרייבן מיט ערנסטקייט, ס׳איז אן אנדערע, די כבוד פון השם, אבער ס׳איז נישט פסול.

Speaker 1: דאס איז כולל אויך דער וואס איז מפסיק געווען צו רעדן דעם מלך, ס׳איז נישט פסול. אבער ס׳וועט זיך קענען צעמישן, דעמאלטס קען ער ווייטער מיינען אז ער שרייבט א שם חול.

Speaker 2: ניין, ער דארף עס נעמען ערנסט, דאס איז די קאנעקשן. אבער בעצם, דאס איז וואס איך האב געוואלט דיר געטראכט, ווייל דו גייסט זען די נעקסטע פאר הלכות.

משל פון דרייוון – וואס מיינט כוונה

Speaker 1: ווייל למשל, יעדן טאג א מענטש דרייווט, און ביים דרייוון דארף מען האבן פולע כוונה אז מען זאל נישט אריינקראכן אין מענטשן. און יעדער איינער טוט אלע נייע זאכן, און דאס הייסט כוונה.

Speaker 2: ניין, מען טאר נישט. ווען מען טוט עס נישט, דאס שטייט אין די לאו פון די דרייוון, אז מען טאר נישט דרייוון, און מ׳מוז האבן כוונה.

Speaker 1: ניין, נאכאמאל, דו קענסט נישט טון אלעס ממש, דו קענסט זיך נישט ארומדרייען אינמיטן דאס. אבער אונז קען מען רעדן אויפן פאון אדער… כוונה מיינט נישט אזויווי די מענטשן זאגן, OCD מיינט אז מען דארף ליינען די מגילה.

כוונה איז, איך זאג עס אסאך מאל, כוונה איז די טייטש אז איינער פרעגט, דאס איז די תירוץ צו די שאלה וואס דו טוסט. אז דו פרעגסט וואס דו טוסט, איז דאס די תירוץ. ס׳איז דא א מענטש וואס איז אזוי הסיח הדעת, ער ווייסט נישט וואס ער טוט. אבער כוונה איז נישט די טייטש וואס ליגט אין דיין קאפ. דאס איז מיין אזא שיינע נוסח וואס איך האב גע׳גנב׳עט פון א פילאזאף אין אן אנדערע קאנטעקסט, אבער ער זאגט אז מענטשן מיינען כוונה איז אינטענשאן. אינטענשאן איז נישט די טייטש אז איך מאך אן עקסרעי פון מיין קאפ און איך זע וואס ליגט דארט. נישט דאס. די טייטש איז, איך פרעג דיך וואס דו טוסט, און דאס איז די תירוץ. די דיסקריפשאן פון וואס דו טוסט, דאס איז די טייטש פון כוונה.

Speaker 2: א גוטע טייטש, מיין איך.

Speaker 1: זייער גוטע טייטש, ס׳שטימט בעסער. א רוב הלכה, ס׳שטימט דאס בעסער. אבער ס׳איז יא דא. גוט קען מ׳זעהן נאך אפאר הלכה וואס האבן צו טון מיט כבוד. מ׳זעהן, דאס איז נישט נאר כיוונה.

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה – פרק א׳: כוונה, כבוד, נאמנות הסופר, וכתב אשורי

כוונה – פילאסאפישע הגדרה (המשך)

Speaker 1:

אבער כוונה איז נישט די טייטש וואס ליגט אין דיין קאפ. דאס איז מיין אזא שיינע ניסוח וואס איך האב גע׳גנב׳עט פון א פילאסאף אין אן אנדערע קאנטעקסט. ער זאגט אז מענטשן מיינען כוונה איז “אינטענשאן”, און “אינטענשאן” איז נישט טייטש – ס׳איז מאכן אן עקסרעי פון מיין קאפ און זען וואס ליגט דארט. נישט דאס איז די טייטש. איך פרעג דיך וואס דאס איז, און דאס איז דיין תירוץ, די “דיסקריפשאן” פון וואס דאס איז – דאס איז די טייטש פון כוונה. א גוטע טייטש, מיין איך. ס׳שטימט בעסער, אין רוב הלכות שטימט עס בעסער.

אבער ס׳איז יא דא, גראדע קען מען זען נאך אפאר הלכות וואס האבן צוטון מיט כבוד, מ׳זעט אז ס׳איז נישט נאר כוונה.

הלכות כבוד ביי כתיבת השם

טבילת הקולמוס לכתוב את השם

Speaker 1:

למשל, א טבילת הקולמוס לכתוב את השם. ווען מ׳שרייבט, מ׳שרייבט זיך מיט די טינט אריין די פען אין די… יא, אין די אינק, אין די דיו, לכתוב את השם, לאז מ׳עושה השם. פארוואס? ווייל געווענליך די ערשטע שטיקל וואס מ׳פיינט איז אביסל גרעבער, ס׳איז נישט אזוי שיין. ס׳קען גרינג געשען א מיסטעיק ביים שרייבן, זאל נישט אפ׳פאטשקענען אזא אותיות טובה, אז ס׳זאל נישט פאטשקענען אויפ׳ן אייבערשטנ׳ס נאמען. ס׳איז אפט א כבוד, ווייל מ׳דארף מאכן אן הכנה אסור מן קודש השם, אזוי ברענגט די פוסקים.

תולה אותה בין השיטות – ווען מ׳האט פארגעסן א ווארט

Speaker 1:

און ממילא שרייבט ער קודם די פריערדיגע, און נאכדעם, ס׳איז דא א שיטה, לכתוב את השם. נניח מ׳האט פארגעסן צו שרייבן די שם השם, די דבר המאורע גארנישט. וואס טוט ער? תולה אותה בין השיטות, ער שרייבט עס אריין צווישן די צוויי שורות. ניין, דאס מעג ער טון. מ׳מעג.

חילוק צווישן שם השם און שאר תיבות ביי תליה

Speaker 1:

דאס הייסט, דא זעט מען, אויב ס׳פעלט א ווארט, זעט מען, מ׳מעג אריינשרייבן אזוי ווי מ׳טוט ווען מ׳שרייבט א כתב יד, מ׳געבט א שטרייכל פון אויבן מ׳זאל כאפן וואו ס׳באלאנגט. המוחק את השם בשיטה מקצתה תולה – פסול. מ׳קען נישט מאכן שוין א מיאוס׳ע ספר תורה וואס ער האט געשריבן. לגבי די שם, אבער בשאר תיבות איז יא. כותב מקצת תיבה בשיטה ומקצתה למעלה, מ׳מעג געבן אזא קליינע קרוק אראפ, כאטש ס׳איז נישט אזוי שיין, אבער פאר פשוט׳ע ווערטער איז נישט קיין פעלער. אבער ביי א שם, ס׳איז א ספר תורה. אה, אבער פון דעם איז נישט מוכרח.

תולה אפילו אות אחת vs. שוכח אפילו אות אחת

Speaker 1:

תולה אפילו אות אחת, אולם שוכח אפילו אות אחת – גונז מה שכתב וכותב אחרת. וואס איז די חילוק? נישט קלאר. כאטש אז ביי א ספר תורה איז די צורך זייער גרויס, ווייל ס׳איז א לאנגע ספר, און ס׳איז זייער גרינג אז אין א גאנצע ספר תורה זאל טאקע זיין א מיסטעיק.

כתיבה כסדרן – חקירה ביי ספר תורה vs. תפילין

Speaker 1:

איז דאס איז די כתב משנה. אסאך מפרשים זאגן אז דא איז דא א דין כתיבה כסדרן, און זיי פארשטייען אז כסדרן מיינט אז עס מוז זיין געשריבן איינס נאכן אנדערן. דו האסט געסקיפט א ווארט, יעצט שרייבסטו דאס ווארט נאך די פריערדיגע ווארט. ס׳איז דא וואס דינגען זיך, דער רמב״ם זאגט נישט יענע הלכה דא, מ׳קען לערנען אנדערש. און דאס זאגן טאקע, דא נעמען מענטשן אז ספר תורה דארף מען נישט שרייבן כסדרן. ס׳איז זיכער אז מ׳מוז נישט שרייבן כסדרן, די שאלה איז צו תפילין דארף מען יא. דאס איז דא די חקירה. אבער דא, אזוי לערנען די אחרונים די אנדערע מפרשים. ס׳קען זיין אויך אז סתם וואס ער זאגט, אז תפילין דארף זיין שיין, א קליינע פרשה, שרייב עס איבער.

כתיבת השם על מקום הגרד אדער מקום המחק

Speaker 1:

אקעי, און נאך א הלכה איז, אם בא לכתוב את השם על מקום הגרד, אדער על מקום המחק, די זעלבע זאך, אז דו האסט איבערגעמעקט א שטיקל, אדער דו האסט אויסגעקראצט די קלף, ווייל ס׳איז שוין די דיו איז שוין געווען סטאק, און מ׳האט עפעס געמאכט, איז נישטא קיין פראבלעם צו זאגן אז דא טאר מען נישט שרייבן די אייבערשטנ׳ס נאמען, ווייל די פארמענט איז נישט אזוי גראד אדער אזוי שיין. מ׳מעג. ס׳איז א קולא.

איבערדרייען די יריעה – כבוד ספר תורה

Speaker 1:

שוין, כותב תפילין, ספרים תפילין ומזוזות, נאכן שרייבן, זיי ווילן נישט אז ס׳זאל ווערן שמוציג אדער קינדער זאלן דארטן טאטשן, ווילן זיי איבערדרייען די יריעה אז די געשריבענע זייט זאל זיין צו די טיש. זאגט די הלכה אז מ׳טאר נישט, ס׳איז נישט קיין כבוד פאר די ספר תורה, אלא פורס עליו בגד או כופלה. נאר מ׳דעקט עס צו מיט עפעס. אדער כופלה, וואס מיר רעדן דא, יא, דו צודעקסט עס מיט זיך אליינס, דו מאכסט עס פאלד, כופל הייסט דאך כפל.

אבער וואס איז אנדערש אין די זאך איז אז ס׳האט שוין א קדושה, ווייל ס׳איז נאך אינמיטן די שרייבן. פאר מ׳האט עס גענוצט, אדער אסאך מ׳קען מיינען אז דאס נוצט מען, דאס מאכט די חשיבות. מ׳שרייבט עס לשם, אויך אז מ׳שרייבט עס לשם. ווען דו דרוקסט עס אפ, וועט מען דאך זאגן יענץ איז געשריבן אין די ספר. ס׳איז קלאר אז אפשר אפילו די קלף וואס מ׳האט צוגעגרייט האט עפעס א קדושה, אז די הזמנה העלפט אויף דעם יאר.

נאמנות הסופר – ווען ער זאגט ער האט נישט געשריבן לשמה

הפשט: אינו נאמן לפסלן

Speaker 1:

ספר תורה, תפילין, ומזוזות שאמר הסופר “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”, “אכתוב את השם”. וואס טוט זיך א סופר, מ׳האט אים באצאלט די הונדערט טויזנט דאלאר וואס ס׳קאסט צו שרייבן א ספר תורה, און מ׳האט אים, ער איז בלויז אזא וויקטים טייפ, ער רופט זיך אן “לא כתבתי את הקדושה שבהם לשמה”. נאכדעם וואס ער איז ארויס פון דארט. מ׳האט יעצט געלערנט אז מ׳דארף שרייבן לשמה, און די זאך איז נישט געווען צוגעפיקסט, די זאך איז קיינער ווייסט נישט, ס׳איז א דבר שבלב. זאגט די הלכה, “אינו נאמן לפסלן”. ער איז נישט נאמן צו פסל׳ן זיין אייגענע ספר תורה. הבא עליו בתחילה, צאלן זאל מען אים נישט צאלן, אבער אים גייט מען מאכן אז ער זאל קודם כל, ס׳איז א גוטע מאטיוועישאן ער זאל עס נישט טון. די קהילה גייט גארנישט ליידן, זיי גייען דאך אים נישט דארפן צאלן. פארוואס?

סברא: שמא לא נתכוון אלא להפסיד ללוקח את שכרו

Speaker 1:

איז ער מסביר, ער האט עס אים געגעבן לפסלו, שמא לא נתכוון אלא להפסיד ללוקח את שכרו. לכאורה, ווען ער זאגט אזוי איז פשט אז ער זאל זיין קלוג. אבער א מענטש זאגט אזא סטעיטמענט, וויל ער שאדן מאכן פאר די מענטש וואס האט עס געקויפט פון אים. ער ווייסט אבער נישט פונקטליך, ער מיינט, וואס טראכט ער אז ער גייט פארלירן? ער גייט פארלירן די טרחה פון שרייבן די אלע שמות. ביי די שמות האט ער זיך עקסטער אנגעשטרענגט. ניין, ער האט נישט, ער טענה׳ט אז ער האט נישט. ניין, אבער שמות איז וואו מ׳דארף זיך אנשטרענגען, וואו ס׳דארף זיין לשמה, און ער זאגט “איך האב נישט געשריבן לשמה”. ער מיינט אז ער גייט פארלירן די אלע אותיות. לאמיר זאגן מ׳דארף איבערשרייבן די אותיות, מ׳באצאלט אים פשוט די אלע אותיות זאל מען אים נישט יעצט באצאלן. אבער ער ווייסט נישט אז די אמת איז אז די גאנצע ספר תורה גייט זיין פסול. מ׳קען עס נישט פיקסן. מ׳קען עס פיקסן, מ׳קען אויסמעקן יעדע איינס און איבערשרייבן. מ׳קען נישט אויסמעקן שם השם.

ממילא איז ממילא וואס? וויבאלד ער כאפט נישט, אבער מ׳גייט אים גלייבן אז ער מיינט עס נישט ערנסט. ער מיינט די גאנצע זאך נישט ערנסט, אבער ווייסטו וואס? דו האסט געזאגט אזא זאך, איך גיי דיר נישט צאלן קיין געלט ווייל דו האסט עס געמאכט פסול. דאס איז מסתמא עפעס א מעשה וואס איז אמאל געשען און ס׳איז געווארן אן הלכה, אזוי ווי אסאך גמרות. מ׳ווייסט נישט, ס׳זעט זיך אויס אז ס׳איז א שיינע הלכה.

חילוק: ווען ער זאגט אז די עורות זענען נישט לשמה – דעמאלט איז ער יא נאמן

Speaker 1:

אבער, זאגט דער רמב״ם, לפיכך אם הוא מעיד על עצמו שלא כתב את העורות לשמן, איז דא ביידע. ער זאגט אז די גאנצע זאך, נישט נאר אז ער האט נישט געמאכט לשמה, נאר אז די עורות איז נישט גוט. וויבאלד די גאנצע ריזן פארוואס אונז גלייבן אים נישט לפסול את התורה, איז ווייל ער ווייסט נישט אז דאס פסל׳ט די גאנצע תורה, ווייל דאס איז א הלכה וואס נישט יעדער איינער ווייסט. אבער די עורות ווייסט יעדער איינער אז ער איז מפסיד זיין גאנצע ארבעט. ממילא, מ׳טאר נישט נעמען די הפסד שכרו, ער איז נאמן אז ער פארלירט די גאנצע שכירות. אויך נעמען לפסלן, שיהיו כל האותיות נשמעין לכל זכר. יעדער איינער ווייסט אז אן דעם איז די גאנצע זאך נישט כשר. ממילא, דאס איז אן אינטערעסאנטע הלכה, מען דארף מער פארשטיין די הלכות אמונה בעסער צו אריינגיין אין די למדנות דערפון, אבער אזוי איז די הלכה. דעמאלט איז ער יא שוין.

כתב אשורי – שרייבן א ספר תורה אויף יוונית

הפשט: תפילין ומזוזות – כתב אשורי; ספר תורה – יוונית בלבד (לשעבר)

Speaker 1:

נאך איין הלכה וועגן וויאזוי מען דארף עס שרייבן, אדער נאך א באנטש, די לעצטע באנטש הלכות וועגן די אותיות, די שלימות האותיות. ערשטע הלכה איז אז תפילין און מזוזות דארף מען שרייבן זיכער אין כתב אשורי. כתב אשורי טייטשט וואס אונז רופן אין אלף בית, וואס קומט פון אשור. יעצט, אבער בספרים, אין א ספר תורה, “תורה שבספרים לא כתבום אלא יוונית בלבד”. ס׳איז געווען מיט דיר אין די משנה שטייט אז בספרים – דאס איז די שיטה פון רבן שמעון בן גמליאל וואס די רמב״ם פסק׳נט – אז נאר בלשון יוונית מעג מען שרייבן א ספר תורה.

זאגט די רמב״ם אבער, די סיבה פארוואס מען מעג שרייבן אין יוונית איז, אזוי שטייט דארט אין חז״ל, ווייל לשון יווני איז געווען זייער קאמפארטעבל פאר אידן, און אידן האבן געוואוסט עכט וואס ס׳שטייט אין ספר תורה בלשון יווני, ס׳האט געשטימט. אבער, אזוי זאגט די גמרא, אזוי פסק׳נט די רמב״ם, אבער מען שרייבט מער נישט לשון יווני, פארוואס? “כבר נשתכחה יוונית מן העולם”, די שפראך יווני איז שוין נישט אזוי פאפולער, “ונשתבשה”, ס׳איז געווארן אויך פארפלעקט, אזוי ווי די רמב״ם זאגט אין לשון, “אילן גייען מענטשן טוישן שפראך”, ווי אויפוועקן אז ס׳איז מער נישט א גוטע שפראך, “לפיכך אין כותבין היום שלשתן”, און דערפאר האט זיך געטוישט די הלכה אויך לגבי ספר תורה, און די אלע דריי שרייבט מען נאר אין לשון אשורי.

דיסקוסיע: קשיא אויפ׳ן רמב״ם – יוונית עקזיסטירט נאך

Speaker 2:

יא, ס׳איז אוודאי אמת אז איך וואלט קיינמאל נישט געזען אז איינער שרייבט א ספר תורה אויף יוונית, אבער איך פארשטיי נישט וואס די רמב״ם זאגט “נשתכחה”, ער מיינט צו זאגן אין די רמב״ם׳ס צייטן, וואו די רמב״ם האט געוואוינט, האט מען נאך געקענט יוונית. אין יון קען מען נאך יוונית.

Speaker 1:

אבער מיט די הקדמות שטימט עס זייער גוט, ווייל ווען די חז״ל האבן מתיר געווען ביוונית איז געווען פאר א סיבה, ווייל נאכדעם וואס מ׳האט איבערגעשריבן די תורה אין יוונית בימי תלמי המלך, איז געווען… ניין, די אפאזיט. ווען די שולחן ערוך רעדט פון יענע הלכה, בעצם, ס׳איז געקומען תלמי המלך, ער האט געוואלט, און מ׳האט דעמאלטס דאך נאר מתיר געווען צו שרייבן א ספר תורה אין יוונית, פארוואס? ווייל ס׳האט געהאלטן אז יוונית איז א שיינע שפראך, ס׳פאסט פאר א ספר תורה צו מאכן אין יוונית. אזוי שטייט אין די גמרא, אזוי שטייט. ס׳איז אויך דא אין חז״ל אז די וועלט איז געווען זייער… די עולם איז געווען זייער טרויעריג. די אידן האבן אנגעהויבן צו לערנען תורה אויף יוונית נאכדעם וואס עס איז געשריבן געווארן. נישט וועגן דעם. די היתר איז געווען צו שרייבן אויף יוונית. און קומט דער רמב״ם און ער זאגט אז היינט איז נישטא קיין יוונית.

Speaker 2:

די היתר איז דאך נאר אויף די ריכטיגע… וואס איז די רמב״ם׳ס לאדזשיק?

Speaker 1:

די רמב״ם׳ס לאדזשיק איז נישט וואס דו זאגסט. די רמב״ם׳ס לאדזשיק איז, די היתר איז נאר אויף די ריכטיגע יוונית. אויף דעם פאלשע יוונית…

Speaker 2:

איך פארשטיי נישט וואס דער רמב״ם זאגט. איך קען קויפן היינט אין עמעזאן די ריכטיגע יוונית, נאך אזוי ריכטיג ווי יענע אנדערע ספר פון אמאל, אין די צייט פון די תלמי המלך אליין. זיי האבן געקענט שרייבן די ספר תורה אויף יוונית. דער רמב״ם האט נישט געקענט קיין יוונית, דאס איז זיין פראבלעם.

Speaker 1:

קודם כל, רעד מיט דרך ארץ. ס׳האנדלט זיך פונעם רמב״ם. אבער ער זאגט, ס׳איז נישט קיין מציאות אין עולם. ס׳איז נישט קיין מציאות אין עולם.

Speaker 2:

אין גריכנלאנד רעדט מען יוונית עד היום הזה. און אין נתניה האט מען אמאל גערעדט אראביש.

Speaker 1:

ניין, דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳איז דא א קהילת סלוניקי וואס האבן געהאלטן יוונית איז א ספר תורה. ער זאגט יא, ער זאגט איין כוונה. ער זאגט אז ער זאגט מער נישט קיין זאך. יוונית איז די איינציגסטע פאר אידן אז אלע לשון יוונית… ער זאגט אז ס׳איז נישט קיין זאך. ס׳האט גארנישט מיט קענען יוונית. דער רמב״ם זאגט נישט אז מען דארף קענען יוונית. דער רמב״ם זאגט נישט אז מען דארף קענען יוונית. קוק אין פירוש המשניות, זעסט אז דער רמב״ם… לאמיר לערנען די פירוש המשניות, אפשר וועט עס מאכן קלארער.

דער רמב״ם׳ס לאדזשיק אין פירוש המשניות

Speaker 1:

“מיוחשי היונים, שהיא לשון יפה מכל הלשונות, שהיתה ידועה אצל ישראל, כמו שאנו רואים לפי רוב התרגום לתלמי המלך.” פארוואס איז עס געווארן באקאנט? “שנתפרסם אצלם אותו התרגום עד שנעשה אצלם אותו הלשון כלשון השירה.” דער רמב״ם זאגט אז די תלמי המלך ספר תורה איז דורכגעגאנגען אין זיבעציג חכמים, און אונז ווייסן זיכער אז ס׳איז געווען די ריכטיגע טרענסלעישאן. ממילא איז עס אזויווי א שירה, ווייל איך טראסט עס. מה שאין כן דו גייסט עס זיין דומה מיט דיין ספר.

Speaker 2:

ער זאגט נישט אזוי.

Speaker 1:

ממילא איז עס אזויווי א שירה, ווייל איך טראסט עס.

Speaker 2:

ער זאגט נישט אזוי. ער זאגט נישט מיט דיין. ער זאגט מיט דיין יוונית. איך האב די דיין יוונית. איך האב עס.

Speaker 1:

נישט מיט רב זונדל׳ס. איך האב עס. מ׳רעדט נישט פון נאך א דור. מ׳רעדט פון תלמי המלך׳ס ספר. לכאורה דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נישטא מער. פארוואס? ס׳איז דא.

Speaker 2:

ס׳איז דא תלמי המלך׳ס ספר. ער האט נישט געוואוסט אז עס עקזיסטירט נאך תלמי המלך׳ס.

Speaker 1:

די תרגום האט געשריבן, די נוצרים האבן עס איבערגעשריבן אין אלע דורות נאך הלל הזקן.

Speaker 2:

אבער מיינע זענען האט דאס געשריבן, די ריעליטי וואס דער רמב״ן שרייבט איז אמת לדורו ולמקומו, אז קיינער קען עס נישט איבערשרייבן.

דיסקוסיע וועגן שרייבן א ספר תורה אין יוונית – און הלכות שלימות האותיות

דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה וועגן יוונית (המשך)

דער רמב״ם׳ס פאקטישע שטעלונג

ממילא האט ער דאס געשריבן. די ריעליטי וואס דער רמב״ם שרייבט איז אמת לדורו ולמקומו, קיינער קען עס נישט. אויך איז אמת אז איך האב נישט געטראפן קיין איינער. אפילו היינט איז אויך נישטא, אבער ס׳איז נישטא קיין ענין וואס גייט מיטהאלטן דאן.

מען דארף נישט מיטהאלטן, דאס איז א תנאי וואס אפילו דער רמב״ם זאגט נישט. ס׳איז נישטא קיין תנאי אז מען דארף פארשטיין. ס׳איז נישטא קיין ענין פון שרייבן די תורה אין א שפראך וואס קיינער פארשטייט נישט. איך האב נישט געזאגט אז ס׳איז דא אן ענין דערפון.

Speaker 2:

פארוואס ליינט מען די ספר תורה אין לשון הקודש וואס קיינער פארשטייט נישט?

Speaker 1:

סיפורי טובה, מען פארשטייט עס אביסל. דארט שטייט קיין… נו, לערן דיך יוונית, וועסטו פארשטיין.

אקעי, אקעי. איך האב געמיינט אז דער רמב״ם מאכט אן אפיל, מען בעט די עולם זאלן אריינשיקן, און מען גייט מאכן א הכנסת ספר תורה, און מ׳שרייבט א ספר תורה אין יוונית. הער אויף! וואס זאלן מיר אבסעסן דא?

נאכאמאל, ווען דער רמב״ם וואלט געזאגט… ס׳איז נישט אמת זייער גוט. דער רמב״ם זאגט אז אין לשון יוון איז דא איין באקאנטע לשון התנ״ך, דאס וואס מ׳האט געשריבן פאר תלמי המלך, וואס די חז״ל רעדן וועגן דעם. איך זאג אז דאס איז הונדערט פראצענט אויסגעהאלטן. יענער איז נאך דא. איך זאג אז ס׳איז דא אפאר מיסטעיקס וואס זיי האבן אריינגעלייגט. יעצט קען מען אונז טראסטן.

און דער רמב״ם האט יעצט די זעלבע חסידות ווי דיר, אז ער גייט נישט מאכן קיין תפילה… ווארט דא, רבונו של עולם, די לייט האלטן אין איין אריינזאגן, איך ווייס נישט וואס זיי ווילן. איינע פון די תורות וואס איך האב יעצט געזאגט שטייט נישט. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף טון אין די ענד פון תלמי המלך. דער רמב״ם זאגט אז יוונית איז נישטא אויף די וועלט. יעצט קומען זיי און זאגן אז די פלען איז נישט ריכטיג. ס׳איז אמת אז דער רמב״ם, וואו ער וואוינט…

וואס שטייט אין דער רמב״ם

איין מינוט, קודם זאג איך וואס דא שטייט. “תרגום יתורגם בלשון יוונית לתלמי המלך, ואין לנו לשון יוונית עד שנדע אם נשתנה אם לאו, ואין לנו אלא תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, וכן תרגום ירושלמי, וכן תרגום ראשונים כאילו יאשיהו.”

איך ווייס נישט וואס דו ווילסט פון מיר. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נישטא קיין יוונית, ער זאגט נישט “אויב איז דא א תרגום המקורי של תלמי המלך”. אויך אין פירוש המשניות שטייט נישט די גאנצע דברים וואס דו האסט געזאגט. ס׳שטייט נישט אז ער האט געזאגט “לערנט פלעין מאדערן פאלקס יווניש”.

דער רמב״ם׳ס דעה וועגן שרייבן אין יוונית

אבער דאך האט דער רמב״ם מגלה געווען אז ס׳איז דא א דעה אז מ׳קען שרייבן א ספר תורה אין יוונית. זייער גוט, דאס זאג איך דיר. זייער גוט, דאס זאג איך דיר. איז נישט קיין שום לימוד צו טראכטן ווייל ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף טרייען צו זאגן אז יעדער איינער דארף קענען יוונית, און ס׳איז אויך נישט אז מ׳דארף טרייען צו זאגן אז מ׳דארף האבן די צווייטע מאל.

אקעי, דאס איז וואס איך קריג זיך מיט די פירוש המשניות. אקעי, אקעי, דו זאגסט דעם זאך, ס׳איז נישט ריכטיג. נישט אין פירוש המשניות שטייט וואס דו זאגסט, און נישט דא שטייט וואס דו זאגסט. דער רמב״ם זאגט א פאקט וואס איז נישט ריכטיג. ס׳שטייט א פאקט וואס איז נישט א קיום וואוילן, וואס איז נישט ריכטיג. ס׳איז דא יוונים וואס רעדן נאך אלץ יוונית. און ס׳איז אויך דא, אויב דו ווילסט זאגן אז מ׳דארף האבן די אריגינעלע טרענסלעישאן – וואס דער רמב״ם זאגט נישט! דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳דארף האבן די אריגינעלע טרענסלעישאן פון תלמי המלך. ער זאגט סך הכל אז מ׳דארף נאכטון זיין יווני, און ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אז לשון יווני איז נישט טבעו של עולם. פאר דעם דארף מען נישט זיין דער רמב״ם פון פאלק צו זיין.

“אין כותבין” טייטשט נישט “פסול”

דער רמב״ם וויל דא זאגן די הלכה. דער רמב״ם זאגט נישט א מנהג, ער זאגט נישט נהגו שלא לכתוב יוונית. איך בין מסכים אז ס׳איז נישט דער מנהג, איך מאך נישט קיין נאך ספר תורה, ס׳איז א מנהג ווייל ס׳פעלט נישט אויס. אבער אויב איינער וויל שרייבן, לן נרע אז ס׳וועט זיין כשר על פי די משנה. ער זאגט נישט פסול. ער זאגט “אין כותבין”. “אין כותבין” טייטש נישט פסול. ער זאגט נישט די ווארט פסול, ווייל מ׳דארף טראכטן ערשט אז ס׳איז געהאט א דין.

דער רמב״ם האט געזאגט, אויב ס׳איז די תלמי המלך׳ס ספר תורה. ער זאגט נישט אין פירוש המשניות אז די משנה זאגט נישט וואס דו זאגסט נאך. ס׳שטייט נישט אז דו דארפסט האבן יענע תלמי המלך. ס׳שטייט פארקערט, אז וויבאלד ס׳איז געווען א טאג וואס מ׳האט עס ליב געהאט. ער זאגט נישט אז מ׳דארף האבן יענע. ס׳שטייט נישט די הלכה, און אויך אין די גמרא שטייט נישט די הלכה.

דער רמב״ם האט נישט געקענט יוונית

אקעי, אין עני קעיס, דער רמב״ם, די דעה וואס ר׳ נחום זאגט, אז מ׳מוז ברענגען די רמב״ם, אז א גאנצע יאר דא, ס׳איז פשוט נישט ריכטיג. דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געהערט פון א תרגום יונתן, ער ווייסט נישט אז ס׳עקזיסטירט. ער האט נישט געקענט ליינען קיין אות יוונית. און ווען ס׳איז דא א ווארט יוונית אין די משנה, טייטשט ער עס פאלש. ער האט נישט געוואוסט קיין יוונית דער רמב״ם. דער ספר ערוך האט געקענט יוונית, דער רמב״ם האט נישט געקענט קיין יוונית.

סאו ווען ער זאגט די דעה, וואלט ער געקענט, וואלט ער געזאגט אנדערש. מ׳מוז נישט קיין אפליי, דער רמב״ם האט נישט געמוזט קענען אלעס, ער איז געווען א גרויסער צדיק, און ער האט נישט געקענט. די הלכה האט זיך לכאורה געטוישט. ווייל ער האט נישט קיין יוונישע מנין. ווייטער, וואס זאל זיין פון נישט קיין זייט? ניין, דער מנהג איז ווייטער אזוי.

סיכום די דיסקוסיע

אקעי, גענוג. זאגט ער נאר אז מ׳דארף ליינען די שפראך ווי דער עולם. ניין, אפילו לאמיר זאגן די פלעצער ווי די הלכה זאגט אז ס׳מוז נישט זיין, ס׳קען זיין מחלוקת, זאלסטו נישט זיין די שפראך ווי דער עולם רעדט, ס׳איז דאך א מורא׳דיגע מפקיע שערים.

און ער זאגט דאך אן עצה טובה. העלא, יעצט איז עצה טובה. איך רעד פון די הלכה. יעצט, ביז אהער איז די שפראך.

הלכה כ׳ – שלימות האותיות

מוקף גויל – יעדע אות דארף זיין ארומגענומען

יעצט גייען מיר לערנען וועגן די שלימות האותיות, אקעי? ס׳איז דא א הלכה אז יעדע אות זאל זיין גאנץ, זאל זיין מוקף גויל. זאגט דער רמב״ם, “וצריך להיזהר בכתיבתן שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין אויר מקיף לה מארבע רוחותיה פסולה.” איינגעטונקען, דארף זיין שיין ארומגענומען.

תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש

און נאך א הלכה, “כל אות שאין תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יכול לקרותה, פסולה.” א אות וואס איז נישט אזוי גוט געשריבן, און וואס איז די שיעור? אז מ׳נעמט א תינוק וואס איז נישט זייער קלוג און נישט א גרויסער נער, און מ׳קוקט אויב ער אידענטיפייט די אות. אויב א קינד קען עס נישט אידענטיפייען, איז פסול.

אזויווי לגבי עסן, איינער וואס האט א שוואכע הבנה אין עסן איז א הונט. אויב א הונט עסט עס נאך, הייסט עס נאך עסן. אקעי, און נאר דארפן א הייליגע יונגל. אויב א יונגל ליינט עס נאך, איז פשט אז ס׳איז נאך א אות. ס׳איז א קינד. איך זאג, א מענטשליכע… אבער איך זאג, די חכמה… דער חכם… ער איז מאז… איך מיין אז דו וועסט זיין גערעכט.

די חכמה פון די תינוק איז פשט אז, אויב ער איז א חכם, ער קען די פסוק. ער ווייסט שוין אז ער דארף זיין אזוי. אבער א ס׳איז מאגע סיטשוועישאן. די חלוי חכמ׳ער טיפיש ווייל ער ליינט טאקע איבער דער שטיין. ער ליינט יעדער עס עקפער, ער ליינט נאך נישט די ווארט. זייער גוט.

צורת האותיות – חילוק צווישן י׳ און ו׳

“וצריך להיזהר בצורת האותיות שלא תדמה היו״ד לווי״ו.” אדער… דער וואו איד. ס׳זעט פון דא אז די קיצן של איד, איז נישט די קיצן של איד פון דער רבינו פלאן. מען, אויב יא האפט נאך שוין די חילוק צווישן די אידן דער וואו ווייל דער איד האט א קווץ. רייטס, ס׳איז יענט פון די רבים דא, נישט אזוי ווי די בית יוסף, וואס זאגט גאנצע תהלכות פון די צעורת אוצרות און די פאר, נאר עס איז נישט דער וואו א חילוק און זאלס קענען.

נקב אין קלף – לכתחילה

אויב ס׳איז דא א נקב, שרייבסטו נישט אויף די פארמעט, שרייבסטו אויף די לאך, א לעכעריגע פארמעט.

“לא יכתוב גבי נקב כלל”, זאגט ער, וואס טייטש א נקב? ס׳מאכט זיך אמאל א פיצי לאך. זאגט ער, “וכל שכן נקב שהדיו עובר לצד אחר”, א נקב וואס די טינט גייט אריבער צום אנדערן זייט, “שאין כותבין עליו”, זאל מען נישט שרייבן אויף דעם. “אף על פי שאין שם אלא קרע קטן תחתיו”, אפילו ס׳איז נאר דא א קליינע קרעק אונטער דעם. “ואין הנקב מפסיק הכתב כלל”, און די נקב הייסט נישט אז ס׳איז דא א לאך, “מכל מקום לכתחילה לא”.

עור עוף

“ולפיכך נראה לכתחילה”, זאגט ער, “שעל עור עוף אין כותבין”, אז מ׳זאל נישט שרייבן אויף עור עוף, “אף על פי שעל פי רוב יש בו נקבים קטנים”, ווייל רוב מאל האט עס לעכער, ס׳איז דא פליגלעך דערין, אבער ס׳איז גענוג קליין אז מ׳קען שרייבן. ס׳האט געהאט ווי די פעדערן זענען געווען, ס׳איז דא לעכערלעך. אה, די פעדערן, יא.

נקב בדיעבד – נאכדעם וואס מ׳האט געשריבן

“נקב בעור אחר שנכתב”, איז אזוי, ס׳איז פארקערט, ס׳איז געווארן א לאך נאכדעם וואס מ׳האט שוין געשריבן. דא רעדט מען לכתחילה, לכתחילה זאל מען נישט שרייבן וואו ס׳איז דא א לאך. דא רעדט מען בדיעבד, מ׳האט געשריבן א ספר תורה אויף א גוטן קלף, און ס׳האט זיך געמאכט א לאך. זייער גוט.

“אם נקב בתוך האות, כגון תוך ה׳ או תוך מ׳”, אויב ס׳איז אינמיטן א אות וואס די נקב גייט נישט טוישן די מינינג, זייער גוט, “וכן בשאר אותיות, כשרה”. ס׳גייט נישט טוישן די מינינג. ס׳איז א ה׳ און א מ׳, מאכט זיך דא א לאך אינמיטן, אינמיטן א ה׳ און א מ׳ איז עניוועי דא א לאך.

נקב בירך של אות

“אבל אם נקב בירך של אות עד שנפסקה”, אויב ס׳האט זיך אפגעהאקט אביסל פון א אות, דעמאלטס איז עס כשר, אבער נאר מיט א תנאי, אויב ס׳בלייבט אזוי ווי א קליינע אות. דאס הייסט, למשל ער מיינט צו זאגן, למשל א ו׳, ס׳האט זיך אפגעהאקט א שטיקל פון די ו׳. ס׳איז נישט גענוג, ער זאגט, “והוא שלא תדמה ליו״ד”, אויב ס׳איז געווארן א י׳, איז דא א פראבלעם. אויב ס׳האלט נאך אביסל לענגער ווי א י׳, “אבל אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה, כשרה, ואם לאו פסולה”.

פראקטישע שאלה – צוריסן אינמיטן א שורה

סאו, וואס דארף זיך צוריסן אביסל אינמיטן? ער זאגט נישט געהעריג. ווייל שבת האב איך געזען אין די ספר תורה, אין איינע פון די תורות וואס איז נישט דא, אזא שטיקל האט זיך צוריסן אינמיטן א שורה. ס׳איז ווי ס׳איז אן אלטע תורה, אבער ס׳שטייט נישט דא געהעריג וואס די הדרכה דערפון איז אמת. ס׳איז נישט נקוב בתוך עת המעמד, ס׳איז נקוב, אבער ס׳איז נפסקה. אבער ס׳איז נישט קיין נקוב, ס׳איז צוריסן. וואס הייסט נקוב? איך דארף פארשטיין. אקעי, געוואלדיג. איך דארף פרעגן די רבנים וואס די הדרכה איז. אקעי.

א יישר כח, יא, וואס מיר גייט צו.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות תפילין מזוזה וספר תורה פרק א׳

אין דעם שיעור לערנט מען די הקדמה און ערשטן פרק פון הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. דער רמב״ם באשרייבט די פיר פרשיות פון תפילין, די הלכות פון דיו און קלף (גויל, קלף, דוכסוסטוס), און די דינים פון עיבוד לשמה. עס ווערט אויך דורכגענומען די הלכות פון כוונה ביי כתיבה, וועמען מעג שרייבן סת״ם, און די דינים פון שלימות האותיות און כתב אשורי.