אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ה – הלכה כא – כו – הגעלת כלי חמץ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: הלכות חמץ ומצה פרק ה’ — הלכות כלים

סקירה כללית ומבנה

השיעור עוסק בהלכות חמץ ומצה מהלכה ה’ בערך של פרק ה’, החל מדף ק’. הקטע דן בכלים שהשתמשו בהם עם חמץ — כיצד מכשירים אותם לפסח, ואילו כלים בכלל אי אפשר להכשיר.

מבנה הפרק: הפרק עד כה עסק ב: (א) אילו מיני דגן מחמיצים, (ב) כיצד נעשה חמץ, (ג) ושמרתם את המצות — שמירה שהמצה לא תחמיץ, (ד) הלכות אפיית מצות, (ה) מצה עשירה (מי פירות). הקטע החדש על כלים הוא המשך לענין השמירה — יש להקפיד גם שהכלים לא יעשו תערובת חמץ.

מדוע הלכות כלים כאן ולא בהלכות מאכלות אסורות? הרמב”ם כתב הלכות הגעלת כלים בהלכות מאכלות אסורות פרק י”ז (כבולעו כך פולטו, טבילת כלים, גיעולי כלי מדין). ההבדל: שם מדובר על הדין הכללי של הגעלה בכל מאכלות אסורות; כאן מדובר ספציפית על כלי חמץ, שיש בהם דברים שונים מכל מאכלות אסורות. זהו היסוד של הקטע.

הלכה א — כלי חרס שנשתמש בו חמץ בצונן

דברי הרמב”ם

“כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן — משתמשין בהן מצה בצונן. חוץ מכלי שמניחין בו את השאור, או כלים שמניחין בו חרוסת, שהן חריפין, ומושכין חמיצן קשה.”

פשט

כלי חרס שהשתמשו בו עם חמץ רק בצונן (קר), מותר להשתמש בו בפסח למצה בצונן. אבל כלים שמניחים בהם שאור (שאור) או חרוסת (דברים חריפים/חמוצים) — אלו אסור להשתמש בהם בפסח כלל.

חידושים והסברות

1) מקור בגמרא — שלוש הלכות משלושה אמוראים (פסחים ל:):

הרמב”ם בונה שלוש הלכות על שלושה מקומות בגמרא:

הלכה 1 — בית השאור: משמואל — “כל הכלים המשתמשין בהן חמץ בצונן משתמשין בהן מצה חוץ מבית השאור הואיל וחמיצתו קשה.”

הלכה 2 — בית חרוסת: מרב אשי — “בית חרוסת נמי כבית השאור דמיא הואיל ואגב דמלחא דחריפא.”

הלכה 3 — כלי שנשתמש בו חומץ: מרבא.

כולן בנויות על אותו יסוד.

2) הבנת “חמיצן קשה”:

“חמיצן קשה” אינו אומר שנבלע יותר חזק (בליעה), אלא ששאור וחרוסת הם דברים חמוצים/חריפים, שנאחזים חזק יותר בכלי — הם “מחמיצים חזקים”. זה מקביל לכלל הידוע שדבר חריף מבליע יותר. לשון הגמרא הוא “הואיל ואיז בה קיוהא” — בולעת, בצונן נמי חמצן — דבר חריף, אפילו קר, נחשב כדבר חם שנבלע.

3) מהו “בית השאור”:

המגיד משנה מביא שבית השאור הוא הכלי שמניחים בו את השאור (השאור), והבצק שוכב שם זמן רב עד שמתפח. הכלי שלשים בו את הבצק אינו אותו דבר — הבצק לא שוכב שם זמן רב. אבל כלי בית השאור יש בו תמיד שאור — בכל פעם שעושים חלה, מוסיפים עוד, ונשארת בליעה מתמדת. רבינו יונה מביא שמכיוון ששוכב שם הרבה פעמים עם בצק ושאור, זהו סימן טוב לכלי חמץ.

4) חרוסת — מה הכוונה:

אין הכוונה לחרוסת של פסח (שהיא פסחית), אלא חרוסת של כל השנה — “דיפ” חריף חמצי שיש בו חומץ (חומץ). עיקר החריפות באה מהחומץ, לא מהלחם עצמו. כאשר טובלים לחם/בצק בחומץ כל השנה, זה נעשה “כל דבר שיש בו קיוהא” — החריפות של החומץ גורמת שאפילו דברים קרים נבלעים כחמים.

[דיגרסיה: חרוסת של פסח לעומת חרוסת של כל השנה] רבי נתן אומר שעושים בצק מיוחד משום זכר לחרוסת. תפקיד החרוסת הוא להמתיק — להסיר את החריפות של המרור. לחרוסת יש חומץ קשה, חריפות. מנהגנו לעשות חרוסת מתוקה, אבל אולי זו לא החרוסת הנכונה של הגמרא.

5) קושיא חזקה — מדוע רק מצה בצונן?

אם כלי שהשתמשו בו עם חמץ קר אין בו בליעות, מדוע מותר רק להניח מצה בצונן? היה צריך להיות מותר להניח אפילו מצה חמה, כי הכלי לא ספג חמץ! ואם הכלי יש בו בליעות מחמץ חם, מדוע מצה יבשה קרה תהיה בעיה — כיצד מצה יבשה קשה יכולה לבלוע מצלחת נקייה?

6) שתי גירסאות בגמרא — גירסת הרמב”ם והרי”ף:

המגיד משנה מביא שיש שתי גירסאות:

הגמרא שלנו: “משתמשין בהן מצה” — סתם, בלי תוספת של “בצונן”. לפי זה היה נראה שמותר להשתמש אפילו במצה בחמין, כי החמץ מעולם לא היה חם.

גירסת הרמב”ם והרי”ף: “משתמשין בהן מצה בצונן” — רק בצונן. כלומר אפילו כשהחמץ היה בצונן, מותר להשתמש במצה רק בצונן.

7) הסבר החומרא בכלי חרס — מגיד משנה:

המגיד משנה שואל: מדוע לא יהיה מותר להשתמש במצה בחמין, אם החמץ היה רק בצונן? הוא עונה: מפני שכלי חרס אין לו תקנה בהגעלה. בכלים אחרים, אפילו כשהשתמשו בחמץ בחמין, אפשר להכשיר בהגעלה. אבל כלי חרס אי אפשר להכשיר. לכן החמירו חז”ל: אפילו כשהחמץ היה בצונן, אסור להשתמש במצה בחמין — שמא פעם אחת היה חם ואינו זוכר, ואין תקנה בהכשרה.

8) שני מהלכים בהבנת החומרא:

שיטה א (מגיד משנה): שתי החומרות יחד — (א) חמץ בצונן אסור להשתמש במצה בחמין, (ב) חמץ בחמין אסור להשתמש במצה אפילו בצונן. זו חומרא כללית בכלי חרס.

שיטה ב (ראשונים אחרים לפי הגירסא האחרת): רק חמץ בחמין אסור — אז אסור להשתמש אפילו במצה בצונן, כי כלי חרס אין לו תקנה. אבל חמץ בצונן עם מצה בחמין מותר.

9) שיטת רבינו מנוח:

לרבינו מנוח יש פירוש מיוחד. הוא מבין שהחומרא אינה רק על בליעות, אלא שזו גזירה — שמא כשהמצה חמה, היא יכולה להוציא מכלי החרס את טעם החמץ, ואולי המצה עצמה תחמיץ. זו גישה חידושית — לא רק שהטעם הוא בעיה, אלא שהמצה עצמה יכולה להיפגם מזה.

10) היסוד: כלי חרס יש בו חומרא מיוחדת בחמץ:

בחמץ החמירו בכלי חרס יותר משאר איסורים — “חמץ הוא דבר נורא מבליע… אפילו כלי חרס גזרו עליו שאר כלים, מה שאין כן בשאר איסורים.” ההבדל העיקרי: בכלים אחרים אפשר להכשיר בהגעלה, אבל כלי חרס — מכיוון שאין לו תקנה — הוסיפו רמה נוספת של חומרא.

11) כלי שאור/חרוסת — מדוע בכלל אי אפשר להשתמש בהם?

מדוע לא יהיה אפשר אפילו להניח מצה קרה על כלי כזה, אם שטפו אותו היטב? אולי זה לא רק ענין של בליעות, אלא הכלי הוא כביכול “סמל של חמץ” — “אבי אבות החמץ” — אבל זו נשארת שאלה פתוחה.

12) נפקא מינה למעשה — מכסה חלה:

מכסה החלה שמניחים בו לחם כל השנה — לכל הדעות אפשר להניח בו מצת פסח, כי זה צונן בצונן. צריך רק לנקותו מפירורים, כמו כל דבר בבית שצריך לנקות. לא כתוב שצריך “להפכו” — רק לבדוק פירורים. מוזכר שיש הלכה על “רבדים של נשים” — בודקים רבדים מסוימים כי שם יש הרבה פירורים (גמרא פסחים). אין להחמיר בכל דבר שמותר — “אינך מחמיר בכל דבר שמותר.”

13) הבדל בין כלים שמכינים בהם חמץ לעומת כלים שמניחים בהם אחרי האפייה:

כלים שמניחים בהם אחרי שהחמץ כבר נאפה (קר) — זה מותר בפסח.

כלים שמכינים בהם — שמניחים בהם את הסולת, שמניחים את המיקסר — אלו לא להשתמש בהם.

הלכה ב — בור של חרס (ביב של חרס)

דברי הרמב”ם

“בור של חרס שהיו מניחין בו חמין כל השנה, אין אופין בו את המצה בפסח. אבל ממלאו גחלים, והואיל ונתלבן כל מקום שמבשלין בו את החמץ, מותר לבשל בו.”

פשט

בור חרס (תנור אדמה/חתיכת תנור) שהשתמשו בו לחמץ כל השנה, אסור לאפות בו מצה בפסח. אבל אפשר להכשירו על ידי מילוי בגחלים (גחלים לוהטות), וכאשר המקום שבישלו בו חמץ מתלבן, מותר לבשל בו אחר כך.

חידושים והסברות

1) מהו ה”בור”?

רבינו מנוח מתרגם: “כלי שעושין בו אופין עתיקים” — לוקחים חתיכת כלי חרס שנפלה מהגג (רעפים/שינגלס), חתיכה גדולה שאפשר להניח בתנור. הפשט הוא שזה כלי חרס שמניחים בתנור — כמו מגש מתכת או חרס ששמים בתנור, והחלה/לחם שוכבת עליו, כדי שלא תיגע ישירות בקירות התנור. זה משהו בין תנור לסיר (קדירה).

2) חרכו מבפנים לעומת חרכו מבחוץ:

בתנור סתום יש הבדל: חרכו מבפנים (התלבן מבפנים) — מותר; חרכו מבחוץ (התלבן מבחוץ) — אסור. הבור מתחמם מבחוץ (חרכו מבחוץ), לכן צריך הכשר מיוחד — מילוי גחלים מבפנים — כדי ללבן את המקום שהיה בו החמץ.

3) מדוע לא מספיק החום הרגיל של האפייה?

קושיא חזקה: כאשר אופים מצה בבור, הרי הבור על האש — מדוע זה לא מספיק לעשות הגעלה, לפי הכלל של “כבולעו כך פולטו”? הבור הרי באותה רמת חום כמו כשבלע את החמץ!

התירוץ: כאשר מתחמם מבחוץ (חרכו מבחוץ), זה לא מנקה מבפנים. עצם החימום אינו מספיק — צריך חום ישיר על מקום הבליעה עצמו. במים רותחים (הגעלה) זה ממש נשרף, לא רק שזה מתחמם. לכן צריך מילוי גחלים מבפנים.

4) שינוי לשון הרמב”ם מ”אופין” ל”מבשל”:

הרמב”ם מתחיל ב”אין אופין בו את המצה” (אפייה), ומסיים ב”מותר לבשל בו” (בישול). מדוע הוא משנה מאפייה לבישול? בנוסחאות מסוימות כתוב “לאפות” במקום “לבשל” — שהיה עקבי. הגמרא עצמה אומרת “לקדירה” — בקדירה חוששים שתישבר, לכן לא ממלאים באבנים סתם.

5) “מקום שמבשלין בו את החמץ” — איפה ה”מקום”?

“מקום” פירושו הצד הפנימי של הבור — כי בדרך כלל מסיקים (מחממים) מבחוץ, והחמץ נבלע מבפנים.

6) בליעה היא מקומית:

בליעה פועלת מקומית — רק המקום הספציפי שהחמץ היה בו נבלע. לכן, אם היו הופכים את הכלי ומשתמשים בצד השני, אולי היה שונה. הרמב”ם מדבר על “מקום שמבשלין בו” — המקום הספציפי צריך להתלבן.

7) מדוע בבור של חרס אפשר להכשיר, אבל בכלי חרס אחר לא?

בכלי חרס אחר אומרים פשוט “הניחם בצד,” אבל בבור של חרס מצאו דרך להכשיר (מחזירן לכבשונן). הטעם: בור הוא כלי גדול יותר, קשה להשיג חדש, ומכיוון שמניחים אותו תמיד בתנור, אין חשש כל כך שלא יעשו זאת כראוי. בכלי חרס קטנים יותר חוששים שהאדם יפחד שיישבר, ולא יעשה זאת כראוי. רבנו יונה אומר שכלי חרס חדשים מן הכבשונות מותר, כי אז עושים אותו “כחדשים” — אבל בכלי חרס רגילים לא כדאי, הטירחה גדולה מדי.

8) מבנה הלכות הרמב”ם:

הרמב”ם כתב תחילה את היוצאים מן הכלל (exceptions): ראשית צונן (קר), אחר כך הבור עם חרכו מבחוץ. שניהם כלי חרס עם דינים מיוחדים. החומרא העיקרית בחרס היא: אם השתמשו בו בחמין (חם) עם חמץ, אי אפשר להשתמש בו למצה כלל (הגעלה לא עוזרת בחרס). הבור הוא מקרה מיוחד שאפשר להכשירו על ידי מילוי גחלים.

הלכה ג — הגעלת כלים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון

דברי הרמב”ם

“כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין, בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין — נותן לתוך קדירה גדולה וממלא עליה מים ומרתיחן בתוכה, ואחר כך שוטפן ומותרין להשתמש בהן במצה.”

פשט

כלים של מתכת או אבן שבישלו בהם חמץ בכלי ראשון (כמו סירים ומחבתות) — מניחים אותם בסיר גדול, ממלאים עליהם מים, מרתיחים אותם בתוכו, אחר כך שוטפים אותם, ואז מותר להשתמש בהם בפסח.

חידושים והסברות

1) מהו “אלפס”:

אלפס הוא סיר שטוח יותר (דומה ל”מחבת”). המילה “אלפס” באה אולי מהעיר פאס (Fez) במרוקו — “אל-פאסי” פירושו אחד מפאס (כמו שם התוספות יום טוב). [דיגרסיה: שיחה על האטימולוגיה של “אלפס” והעיר פאס, וכיצד סירים מפאס דומים ל”כלי חרסינה.”]

2) העצה המעשית של הרמב”ם — קדירה גדולה:

הרמב”ם נותן שיטה מעשית: לוקחים סיר גדול, מניחים בו את הכלים הקטנים יותר, ממלאים במים, ומרתיחים. זו הדרך הרגילה — שמים את הסיר הגדול על האש, וכך הכלי מתבשל באותה רמת חום שנחשף אליה (כבולעו כך פולטו).

3) “במצה” — מה הכוונה:

“במצה” פירושו בפסח — מתי מותר להשתמש, לא אילו מיני מאכלים. זה מתאים לאופן שהרמב”ם קורא להלכות “חמץ ומצה.”

4) כלי ראשון — כבולעו כך פולטו:

מכיוון שהכלי בלע חמץ דרך כלי ראשון (ברותחין), גם ההגעלה צריכה להיות בכלי ראשון. הפרי חדש מציין שהכלל “כלי ראשון עושים הגעלה בכלי ראשון, כלי שני בכלי שני” לא כתוב מפורש בפסחים, אלא הוא בנוי על הלכות ביורה דעה.

5) “מניחם בתוכה” — לא רק להניח:

הלשון “מניחם בתוכה” מראה שצריך להיות זמן מסוים בתוך המים. לא מספיקה טבילה קצרה — צריך להשאיר את הכלים בפנים “עד שיפלוט” (עד שיפלוט) — שתהיה אפשרות אמיתית לחומר הבלוע לצאת.

6) שטיפה בצונן אחרי הגעלה:

הרמב”ם כותב “שוטפן” — צריך גם לשטוף אחר כך בצונן. זה בא מההלכה בזבחים: “מריקה בחמין ושטיפה בצונן.” השם הגדולים מציין שלא כתוב מפורש בגמרא בפסחים, אבל הגאונים והאחרונים סוברים שצריך אכן גם צונן אחרי ההגעלה.

מדוע צריך מים קרים? אחרי שהכניסו כלי חמץ לסיר מבשל והוא פלט — עכשיו יש במים משהו מחמץ. המים הקרים עוצרים את התהליך ושוטפים — זו צורך מעשי, לא רק חומרא.

7) כלי עץ — מדוע לא מוזכר בכלי ראשון:

הרמב”ם מזכיר כלי מתכות וכלי אבנים בכלי ראשון, אבל לא כלי עץ. כלי עץ אי אפשר להשתמש בהם ככלי ראשון (לבישול) כי העץ ישרף על האש. כלי עץ (כמו צלחות עץ) הם רק כלי שני — אוכלים בהם, שופכים בהם אוכל חם, אבל לא מבשלים בהם. לכן כלי עץ מוזכרים בכלי שני (כמו קערות וכוסות) אבל לא בכלי ראשון.

כלי אבנים בכלי ראשון: כלי אבן יכולים לעמוד בחום — כמו “תנור לבנים” עשוי מאבנים, ומשתמשים במגשי אבן לאפייה (כמו ללחמי “סאוורדאו”).

8) הגהות מיימוניות — כלי שני:

ההגהות מיימוניות אומר שההלכה (של הגעלה קלה יותר) טובה רק כאשר יודעים בוודאות שהכלי היה רק כלי שני. הבעיה המעשית: מי יכול להיות בטוח? אולי פעם אחת השתמשו בכף בסיר (כלי ראשון)? הרמ”א מביא מרבינו יונה ואחרים שאין הולכים אחר רוב תשמישו — צריך להיות בטוחים שאף פעם לא היה כלי ראשון. הטעם: אפילו פעם אחת כלי ראשון יכול לעשות בליעה חזקה שרוב התשמיש ככלי שני לא יכול לבטל.

סכינים

דברי הרמב”ם

סכינים שהשתמשו בהם עם חמץ — צריך לעשות הגעלה.

חידושים

1) סכינים בפסחים:

הפרי חדש אומר שלא כתוב בפסחים כלל, אלא זה בא מ”דין הפריטה והשחזה.”

2) ניצב (ידית) ולהב (חלק חד):

בסכין צריך להכשיר רק את החלק שנוגע באוכל — כלומר החלק החד. הניצב (ידית) מטופל אחרת. הגמרא מזכירה שהניצב שמים “בטינה” (טיט/בוץ)

והקתא (ידית) שמים ברותחין. למעשה הגמרא מסיקה שאפשר לעשות את שני החלקים ברחיצה (שטיפה) או בכלי ראשון.

3) ליבון לעומת הגעלה בסכינים:

ליבון הוא יותר מכלי ראשון — זו אש ממש עצמה, לא רק מים חמים. ההגהות מיימוניות מביא מפסחים את הרשב”ם על הגעלה וליבון.

כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

דברי הרמב”ם

“כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין — בין כלי ראשון (קדירות), בין כלי שני (קערות), בין כוסות ששותין בהן שכר (בחמין) — מניחן לאחר הפסח, ומדיחן ומשתמש בהן.”

פשט

כלי חרס שהשתמשו בהם עם חמץ בחמין — כל הסוגים, כלי ראשון, כלי שני, וכוסות לשכר — אסור להשתמש בהם בפסח אפילו בצונן. מניחים אותם עד אחרי פסח, שוטפים אותם, ומשתמשים בהם שוב.

חידושים והסברות

1) השוואה בין שתי ההלכות — חמץ בצונן לעומת חמץ בחמין:

ההבדל ברור מאוד — אם השתמשו בחמץ בחמין, הבליעה חזקה יותר, ואסור להשתמש בכלל בפסח, אפילו בצונן.

2) הקלה בשולחן ערוך בשכר:

לשולחן ערוך יש הקלה לגבי כוסות של שכר, אבל הרמב”ם לא עושה הבדל — הוא מחשיב שכר יחד עם כל החמין האחרים. מי שהולך לפי הרמב”ם, זו חומרא.

3) מחלוקת רב ושמואל — כלי חרס שנשתמש בו חמץ:

רב אמר: כלי שדרכו להשתמש בו בפסח — ישבור (צריך לשבור אותו). הטעם: גזירה שמא ילמד בו — חוששים שיבואו להשתמש בו. רב סבר שחמץ בלוע בכלי לא בטל, ממילא זה חמץ בפסח, בל יראה ובל ימצא.

שמואל אמר: אין צריך לשבור אותו, אפשר להניחו בצד.

4) המעשה עם שמואל ומוכרי הסירים:

שמואל אמר למוכרי כלי חרס שימכרו בזול יותר, ואם לא הוא ידרוש כרבי שמעון — שמותר להשתמש בכלי חרס אחרי פסח (חמץ שעבר עליו הפסח מותר). הגמרא שואלת: האם הוא צדק — האם רבנים יכולים לשנות הלכה כי יהודים רוצים מחירים זולים יותר? התירוץ: שמואל סבר שזו רק חומרא / תקנת דרבנן, ובמצב כזה אפשר להקל.

חידוש על אחריות הרבנים: מהסוגיא לומדים שכאשר רבנים סוברים שמשהו הוא רק חומרא (לא מעיקר הדין), עליהם לוותר על החומרא כדי שיהודים יוכלו לקנות בזול יותר. זה לא ממש “לשנות” את ההלכה — אלא כאשר הם סוברים שזה בעצם כשר, לא לאסור סתם.

5) כלי חרס כ”חד פעמי” של פעם:

כלי חרס היה ה”גרסה הישנה של חד פעמי” — שוברים אותם כל פסח וקונים חדשים. זה מתאים לשיטת רב (ישבור). מוצאים ארכיאולוגית הרבה מאוד כלי חרס עתיקים, כי עשו אותם בזול וזרקו. זה היה עסק טוב למוכרי הכלים. המהרש”א אומר שהשבירה של כלי חרס הייתה זכר לחורבן.

6) חידוש של “עשיית חדש”:

אם אפשר לעשות כלי חרס כמו חדש (שכל אחד היה חושב בחנות שהוא חדש), הוא כחדש. זה מושווה לתשובה מאהבה — “זה נעשה בריאה חדשה.”

7) רבנו מנוח — חרס עם סמ”ך או שי”ן:

רבנו מנוח כותב “חרס” עם סמ”ך (חרס), והוא לא ראה ברמב”ם שי”ן. רב, רבי מרדכי ז”ל, מביא שהרמב”ם כותב תמיד את מה שכתוב בתורה.

[דיגרסיה: כלי חרס היום — פורצלן, פלסטיק]

כלי חרס של היום (פורצלן) אינם אותו דבר כמו כלי חרס של פעם. כלי חרס של פעם ממש החזיקו טעם — אפשר להרגיש את זה. פורצלן הוא מחלוקת האם הוא כלי חרס. גם נדון פלסטיק — זה תלוי באיזה סוג: מיכלים חלקים שונים מפלסטיק מחוספס.

דיון גדול: מהי “בליעות” — מציאות פיזית או דין?

1) אפשרות א: מציאות פיזית. כלים של פעם (כלי חרס, כלי אבנים) היו מחומרים חלשים יותר, יותר נקבוביים — “מחוספס” — שממש ספגו. אפילו אבן, כאשר שופכים עליה מים, היא סופגת דרך פתחים מיקרוסקופיים קטנים. כלים של היום יותר מוצקים ובאיכות טובה יותר, לכן קשה לנו להבין.

2) אפשרות ב: דין. אולי אנחנו לא יודעים בדיוק איך בליעות עובדות, אבל חז”ל תיקנו על סמך הבנתם.

[דיגרסיה: כיצד נעשים אבנים/סלעים?] דיון על ההבדל בין אבן (אבן טבעית, נעשית על ידי לחץ וחום במשך שנים רבות) ולבנה (לבנה מעשה ידי אדם). שניהם נעשים על ידי לחץ וחום — התהליך הטבעי רק לוקח יותר זמן. חומרים מודרניים כמו משטחי קוורץ הם חיקוי של התהליך הטבעי (אבני חצץ קטנות דחוסות עם אפוקסי).

3) הלכות בליעות הן קולות, לא חומרות: חידוש חשוב — הלכות ההגעלה הן בעיקר קולות. כאשר הכלי עדיין מעט מלוכלך, ההלכה אומרת שהגעלה מספיקה — אין צורך לעשות את הכלי “כחדתא” (כמו חדש). זו קולא: אפילו נשאר מעט, הוא כשר אחרי הגעלה.

4) “כחדתא” — כמו חדש: כאשר כלי נראה חדש, אין צורך לשאול איך הוא נעשה חדש. אבל בדרך כלל הוא לא נראה חדש אחרי הגעלה — וההלכה אומרת שזה בסדר.

5) דוגמאות מעשיות של לכלוך: בישיבה הצלחות תמיד היו מעט מלוכלכות. גריל נעשה מלוכלך, אבל הלכלוך “נשרף” (נפחם) — זה ליבון. סיר של פעם היה מאוד מוערך — כתוב על סיר שמבשלים בו מרק כבר אלף שנה, “חוזר ונעור”, תמיד מוסיפים.

סוגיא בעבודה זרה — הגעלת כלים גדולים

פשט

הגמרא בעבודה זרה מביאה שיטה: “מקיף לה ספל של טהור על שפתה מבחוץ, ושומט ידו מתוך ספל של טהור, וממלא מים עד שיגיעו המים על שפתה, ומרתיח המים בתוכה, ודיו” — שמים כלי טהור סביב השפה מבחוץ, שופכים מים עד שמגיעים לשפה, מרתיחים את המים בפנים, וזה מספיק.

חידושים

– כלי ראשון רותח כשר לכתחילה להגעלה.

– חכמתו של רבי עקיבא מוזכרת — “מאן חכם למעבד כל מילתא” — חכם יכול לעשות הכל.

– החלק סביב “אלף” (השפה) הוא אולי רק כאשר זה מתבשל מעל הסיר — הבדל טכני בהגעלה.

ערב פסח — ביעור חמץ ושבירת כלי חרס

התמונה של ערב פסח בבית דין הגדול — כולם באו לאמצע העיר למקום שמבערים חמץ, והייתה שם אש ענקית ששוברים בה כלי חרס. כלי חרס אפשר לעשות מחדש — אין זה זלזול בסחורה (קפשונא).


תמלול מלא 📝

הגעלת כלים לפסח — כלי חרס וכלי מתכות

סקירה כללית: היכן אנו עומדים בהלכות חמץ ומצה

דובר 1: אנחנו הולכים ללמוד הלכות לכבוד פסח, הלכות חמץ ומצה. אני רואה שהכנתי כאן, לא הראיתי את זה, אני חושב שלמדנו בשנה שעברה עד בערך פרק י’, ואנחנו עומדים באמצע פרק י’. אנחנו נהיה מפרק י’, מדף ק”י, מדף ק”י.

אז בואו נתחיל. אנחנו הולכים ללמוד על חמץ, ההלכות של תשביתו שאור. ק”פ, יא. אני רואה שעשיתי עד שם, אז לפחות אני צריך להתחיל משם זה נעשה יותר נוגע למעשה גם. למעשה הולכים לקחת הרבה יותר נושאים מעשיים.

אוקיי, טוב. ק”פ, יא. למה זה שייך? זה חלק חדש. זה לא מחובר לקודם.

אז בואו נראה באיזו קטגוריה של מצווה זה נמצא. הרמב”ם כאן יש לו הלכות חמץ ומצה. מה? לא, לא ממש. בואו נראה. יש בכללן שמונה מצוות: להשבית שאור, ושלא יראה חמץ כל שהוא, נכון?

אז לא דיברנו על זה. אז תחילת הסימן היה, הוא אמר אילו סוגי דברים הם חמץ, אילו מיני דגן. איך זה נעשה חמץ? באיזה אופן? אם זה מתבשל, אם זה נצלה לפני כן זה לא נעשה חמץ, סוגים כאלה של שיחות.

ואחר כך הוא דיבר איך עושים את המצות, איך מוודאים שהמצות… היה ענין של ושמרתם את המצות, שיש מצווה לשמור שלא יהיה חמץ. יש חומרות בהלכה איך צריך לשמור את הדגן, השמירה משעת קצירה, וכן הלאה, מה מחמיץ ומה לא. ואחר כך קצת ההלכות כשאופים מצות, מה צריך יותר להיזהר שלא יהיה מחמיץ, מים חמים מחמיצים יותר מהר, דברים כאלה, הלכות. ואחר כך היו הלכות של כשנותנים לאכול לבעלי חיים, איך לוודא שלא יהיה חמץ. כי אסור… מה אסור להשאיר עם חמץ? זה ענין להיות יהודי? כן, כן. יש חומרות וזהירות כאלה בלא ליצור חמץ בפסח.

אממ, אז כאן אנחנו עומדים ב… אנחנו יכולים להתחיל מק’. אנחנו יכולים להתחיל ממצה עשירה אולי? לא, ק”א. ק”א, טוב מאוד. אוקיי. ק’ זו הלכה של מצה עשירה, שמותר כן, כי כאן דיברנו שכשיש מי פירות… אני לא יודע המשך של התשובה, זה אומר מה ההלכה של מי פירות, אבל שפסח עצמו צריך להיות לחם עוני. טוב מאוד.

השאלה: למה נמצאות הלכות כלים בפרק הזה?

דובר 1: עכשיו מתחילה הלכה של אילו כלים מותר להשתמש בפסח אם נשתמש בהם לחמץ. רגע, עצם הדין של הכשרת, של הגעלת כלים, נמצא במקום אחר ברמב”ם? יש דין שהגמרא לומדת משם בכלי מדין, שכשקונים כלים מגוי, וכן הלאה, כלי נכרים, איך מכשירים. אתה שואל אם לרמב”ם יש במקום אחר הלכות הגעלה? הלכות כלים? כן. צריכים אנחנו ללכת לבדוק? הייתי מעוניין לראות, להשוות בין שני המקומות איך הוא כיסה אילו נושאים.

בואו רק נבין, מה שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו זה אילו סוגי כלים מותר להשתמש בפסח. זה קשור לכך שאסור לאכול חמץ בפסח? כן, זה מאוד קשור לפרקים של “ושמרתם”, שצריך להיות שמירה יתרה. זה חלק חדש… בואו נראה אם המפרשים מסבירים למה זה נמצא כאן באמצע. צריך להיות קצת הסבר למה זה כאן. כן, כן, כן.

אממ, אסור לעשות שום… עוד רגע, הוא אומר שהפרק קשור ל… אני חושב שהוא אומר כאן בהקדמה לפרק שזה המשך של הלכות חמץ ומצה, כי זה מתחיל עם זה שחמץ הוא רק הדברים שאפשר לעשות מהם מצה, ומצה אפשר לעשות רק מדברים שיכולים להיות חמץ. ומזה הוא נכנס בדיוק איך לעשות שהמצה לא תהיה חמץ. אבל החלק השני של הלכה ה’ הוא דברים מאוד מעניינים, זה הלכות כלי חמץ.

מה שאוכלים זה מה שעושה את השמירה יותר מעצם “לא יראה לך חמץ”.

דובר 2: לא, זה חלק מ…

דובר 1: ובהלכות מאכלות אסורות, בסוף הלכות מאכלות אסורות, הרמב”ם מדבר על ההלכות של הגעלת כלים, גיעולי כלי מדין, “כל אשר יבא באש”, ושם הרמב”ם מסביר את הענינים של כבולעו כך פולטו, וטבילת כלים הוא מדבר שם.

אני חושב שאלה הענינים של כבולעו כך פולטו.

דובר 2: הגעלה, כן, הגעלה וטבילת כלים הוא מדבר שם.

דובר 1: טוב, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לסוגיה.

דובר 2: אבל, כן, פרק י”ז, הלכות מאכלות אסורות.

דובר 1: אז, אז כאן, עכשיו אני חושב שזה בא קצת אחרי מה שלומדים מתערובות, כאילו שאם יש בסיר זה פשוט שמתחילה לי שאלה של תערובות, שזה מתערב. לא, אבל סתם ככה שקונים כלים מגוי, תמיד יש חשש שיש תערובות דבר איסור. אז על זה יש הפסוקים של “וזה הדבר אשר תעשו להם”, ויש רמז “כל אשר יבא באש”. אוקיי, לא חשוב.

וכאן בואו נראה, אם אנחנו הולכים לראות קצת מבליעות, זה היסוד של ההלכה, זה בעצם לא בחמץ יש דברים שונים מכל מאכלות אסורות, זה מה שהוא מדבר כאן. בואו נראה, בואו נכנס קצת, בואו נראה על מה מדברים.

הלכה כ”א: כלי חרס שנשתמש בו חמץ בצונן

דובר 1: אוקיי, אומר הרמב”ם: “כל כלי חרס שנשתמש בו בחמין”, כן, “כל כלי חרס שנשתמש בו בחמין”, שהשתמשו בכלי חרס חמץ, אבל זה היה רק בצונן, ולא היה מזה שום דבר נבלע, מותר להשתמש בהן מצה בצונן. חוץ, מה היוצא מן הכלל? חוץ מכלי שמניחין בו את השאור, או כלים שמניחין בו חרוסת, שהן חריפין, ומושכין חמיצן קשה.

הבנת “חמיצן קשה”

הלשון “חמיצן קשה”, לכאורה פירושו שהם דברים חריפים, ממילא החמץ נספג טוב יותר. “חמיצן קשה” פירושו שזה מקרה קשה יותר של חמץ, זה מצב חמור יותר של חמץ. כי אני לא חושב שהוא מתכוון ב”חמיצן קשה” שזה נספג מאוד חזק, ממילא יוציא את זה טוב יותר. אלא זה דבר חמוץ, ממילא נתפס חזק יותר, ממילא חמיצן קשה, זה עושה מאוד חמצי, זה עושה חמץ חמור מאוד, זה מחמיץ חזק.

אבל לכאורה זו המילה, כן, כי אנחנו יודעים ממקומות אחרים שדבר חריף או דבר שנספג חזק יותר. מה הצד של ההלכה של הכלי? אוקיי, בואו נראה. אוקיי, אני לא יודע, אוקיי. אני לא יודע, אני לא יודע.

קושיה: למה רק בצונן?

דובר 1: אוקיי, הגמרא לימדה אותנו שאסור לאכול חמץ בפסח. עכשיו הגמרא מלמדת אותנו דבר חדש, אסור לאכול אפילו חמץ. כלים שהשתמשו בהם עם חמץ אסור גם להשתמש בהם עם דברים בפסח. וזה על תערובת חמץ, זה על מה? לא משנה למה, נכון? הוא לא רוצה. גם ראינו שמותר להשתמש במצה בצונן, בפסח בצונן. אבל למה רק בצונן? אם אומרים שהכלי שהשתמשו בו בחמץ קר לא היה שום בליעה, היה צריך עכשיו להיות מותר לשים על כלים של פסח דברים חמים, מה שאפשר רק לשים חם, ועוד יותר. ולכאורה היה צריך להיות מותר לשים מצות קרות, מצות רגילות היה צריך להיות מותר לשים אפילו אם השתמשו בזה לחמץ חם, כי איך המצה היבשה הקשה תבלע מצלחת נקייה? אוקיי. צריך להבין את זה. נראה שפגשנו כאן חומרא גדולה. אוקיי.

דיון: כלי שאור וחרוסת — למה בכלל לא?

דובר 1: אממ… מה זה אם חמצו קשה זה מה? אני לא יודע מה זה קשור. מה הדמיון?

אוקיי, זה חמצו קשה, ממילא מה צריך לעשות? זה צריך להיות… אה, “לכן הראוי שלא לשום מעט חמץ המונח שם אולי יחמיץ, וראוי להחמיר כבית השאור”. זה אותו דבר כמו הכלי שמניחין בו את השאור? כן. אותה הלכה כמו בית השאור שרק אמרנו. ממילא, משתמשים בזה בפסח. זה הכלי שחמצו קשה, וזה בכלל לא בפסח.

הדברים שלא עושים, לא עושים בכלל בפסח. אנחנו לא יודעים למה. זה קשור לבליעות או משהו? אנחנו לא יודעים למה. אולי זה דבר מאוד חמצי, זה סמל של חמץ, זה המקום שעושים בו את החמץ, אבי אבות החמץ. אני לא יודע! אנחנו לא יודעים למה! למה לא לומר בליעות? למה לא לומר שמצה קרה, אם הכלי התייבש, זה יכול להריח עד מחר של חמוץ, אבל אם זה נשטף, זה בסדר. נכון? אוקיי, אי אפשר לתקן אותו. הוא ממש כמו שאמא רואה כלי שיש בו סיר מאפה, אני לא יודע, דבר משוגע. צריך להבין למה.

מצה יבשה, מדברים בוודאי לא על אופן שכולם רואים ש… כשיש פירורים וחמץ אף אחד לא צריך לומר שהוא יניח על זה מצה. אני רוצה לומר לך משהו חומרא חדשה, שבכלל אם אתה לא רואה שיש ממש חשש, צריך להיות כן עוד חשש.

דברי הרמב”ם והגמרא

רוצים ללמוד? אז, להגהות מיימוניות פוסק על זה אז כשבית, כתוב אמר רבא בר אבא אמר רב אשי ושמואל, כל הכלים המשתמשין בהן חמץ בצונן, משתמשין בהן מצה, חוץ מבית השאור, הואיל וחמיצתו קשה. אמר רב אשי, ובית חרוסת אוכלא כבית השאור דמיא, הואיל ואגב דמלחא דחריפא כבית השאור דמיא.

זאת אומרת זה לא בית השאור. אתה מסתכל במגיד משנה? והפשיטא מביא יותר בסוף הגמרא. אוקיי, נו נו.

פירוש המגיד משנה – מה זה בית השאור

בית השאור, המגיד משנה מביא, הכלל הוא רייב ושלשום, כשאין לנו בית השאור. זה רק… הוא מחשיב את זה דומיא דבית השאור. זה רק… יש את הקנטן, שמים את הבצק, אבל בסוף שמים את זה בשאור. זה שוכב שם זמן רב, עד שזה גדל, עד שזה גדל, whatever.

הוא אמר, והכלי שלשים בו את הבצק שוכב גם בשאור זמן רב? כך הוא אומר. כך הוא אומר. אבל התדיר למי שאינו בקי בהן, זה לא שומרים בסדר, אולי לא זמן רב בסדר, זה שוכב גם בשאור כל הזמן, כל פעם עושים עוד חלה. עושים, הוא שם עוד בתוך השאור! ו… כל כלי אז שהצליח חלה, יש גם טיפה קטנה של שאור! ולא רואים את זה, אז מדברים כאן! לשון רדיקלית!

הקושיה – למה זה אסור

צריך להבין, אבל למה זה אסור? האם כי הבליעות חזקות יותר! וזה יהיה קצת יותר מובן!

בואו נאמר את העובדה, מה אומרת הגמרא! שתי ההלכות שהרמב”ם מביא, נכון? כלי חרס שלא נשתמש בו חוץ מבית השאור, ובית חרוסת, שזה צריך לתת הרבה יותר להבין, אחת משלוש ההלכות היא סוף ההלכה הראשונה היא משמואל, והרמב”ם כאן יש לו שלוש הלכות.

שלוש הלכות משלושה אמוראים

ההלכה מספר 1 בית השאור, זו ההלכה של שמואל, וההלכה מספר 2 בית חרוסת, זו ההלכה של רב אשי, וההלכה מספר 3 הריב”ש לשון חומץ, זו ההלכה של רבא. אלה כולן בנויות על אותו רעיון, יש להתמודד עם זה.

וגם ההלכה הראשונה היתה רק כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ. הוא מתכוון כבר לכלים אחרים. רוב הכלים אין חילוק מאיזה חומר. זה אפילו ממשהו שאפשר להכשיר בדרך כלל. לא משתמשים בפסח. במשהו שאי אפשר להכשיר.

שתי גירסאות בגמרא

אומר המגיד משנה שיש שתי גירסאות בגמרא. בגמרא שלנו כתוב כלי שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמשין בהן מצה, לא בצונן, סתם משתמשין בהן מצה הוא אמר. אה, זה לכאורה היה אומר מצה אפילו חם, כי החמץ מעולם לא היה חם. כי לא היה חמץ בכלי, לא היה אם חושבים שרק כשזה חם זה נבלע או משהו בדיוק מה זה אומר. אז גם חם זה בעיה, אבל הרמב”ם והרי”ף היו גורסים משתמשין במצה בצונן. רק בצונן.

הסבר המגיד משנה – למה צריך לשטוף בחמין

אומר המגיד משנה הפשט הוא לכאורה, הוא רוצה כאן להבין למה, אומר המגיד משנה שאפילו כשהשתמשו בזה רק בצונן, צריך לשטוף את זה בחמין. אומר המגיד משנה כך, צריך להבין למה. אפילו כשהשתמשו בזה רק בצונן, צריך לשטוף את זה בחמין. הגעלה, סתם שטיפה בחמין בכלי חרס אפשר להבין, כי זה היה כתוב כך בגמרא או משהו.

כשכלי חרס הרמב”ם סובר שזו חומרא גדולה. אם אי אפשר לתקן אותו. נכון? כן. כלי אחר מותר להשתמש, בוודאי. אפילו בחמין מותר להשתמש בו, רק צריך להכשיר אותו. אבל כלי חרס, אם נשתמש בחמץ בחמין, אין משתמשין בו מצה אפילו בצונן.

שתי חומרות בכלי חרס

מההלכה אפשר ללמוד שני דברים, שתי חומרות. אחת, שאם היה חמץ בצונן, לא להשתמש בו במצה בצונן. אני מתכוון, סליחה, אם היה חמץ בצונן, לא להשתמש בו במצה חם, ואם היה חמץ חם, לא להשתמש בו במצה אפילו קר.

מה צריך להיות גם חמץ בצונן וגם מצה בצונן? אומר הוא, דווקא בכלי חרס. אם זה לא היה כלי חרס, היה צריך לעשות בחמין. כל הזמן היו מאכלים קרים. לא, לא היה צריך לעשות שם. כי הרמב”ם אומר בפירוש, אפילו כשזה לא כלי חרס, אפילו כשזה בחמין אפשר להכשיר ומותר להשתמש בחמין. כי כלי חרס אין לו תקנה, אסרו את זה אפילו כשלא השתמשו בו בחמין, זו המילה. אהא.

הסבר החומרא – כי לכלי חרס אין תקנה

ואומר הרמב”ם כך, זו חומרא שלך לעמוד רחוק מכלי חרס בפסח, זו החומרא בכלי חרס שהשתמשו בו בחמץ, כי אם זה עם חמין, אז אין לו תקנה, לא תשתמש בשום כלי חרס שנשתמש בו אפילו בצונן.

אוקיי, זו לא סברא רעה של המגיד משנה. זו חומרא בכלי חרס, כי לכלי חרס אין תקנה דרך חמין, לא משתמשים בו בפסח אפילו בצונן. אפשר לשמוע, אולי פעם היה חם, אתה לא זוכר. אפשר לשמוע, זו לא חומרא מוגזמת כל כך. מה שאין לו תקנה על ידי הגעלה או הכשרה, אסרו אותו לגמרי שזה לא כלי שמשתמשים בו בפסח. אפשר לשמוע למה אפילו כשנשתמש בצונן. אני יודע, גזירה, שאולי פעם היה חם וכו’, ואין תקנה דרך הכשרה. דרך הגעלה אסרו אותו לגמרי מלהשתמש בפסח. חומרא. חומרא בכלי חרס.

דיון – הגירסא האחרת

אבל צריך את ההלכה הבאה מעבר. לפי זה הוא מביא גמרא שיכול להיות שבכלל הרמ”א לא מתכוון לזה. האחרים שטוענים שלא, הפשט הוא, האחרים כולם גורסים שלא כתוב כך, ממילא על זה הסתמכו על חמץ בחמין. אבל אפילו לפי הגירסא לא היה כל כך פשוט. ואפילו לפי הגירסא, מה שהם אומרים שזה לא אומר מצה בצונן, אפילו מצה בחמין, זה לא אומר את זה, זה אומר רק חמץ בחמין. שאז זה אפילו מצה בצונן, זו כן מצה, החומרא האחרת היא כן השיטה השנייה. נכון, חמץ בחמין אסור להשתמש בשום אופן, זו המילה.

ולמרות שגם אין בליעה חריפה שהיא בצונן, החריפה היה מותר, אבל מאחר שלכלי אין תקנה, אסרו את הכלי. זה ההסבר האחר. זה הפשט האחר. אוקיי, בכל מקרה, זה הפשט.

הקושיה – מה החומרא הגדולה

זה קצת לא ברור מה הפשט של החומרא הגדולה כאן. הוא מביא בבאר, שחמץ הוא משהו נורא נבלע שהוא חריף. אפילו כלי חרס גזרו עליו שאר כלים, מה שאין כן בשאר איסורים. חמץ בחמין יש להם הכשר. צריך לדעת למה לא כלי חרס? אתה מבין את השאלה?

השאלה היא האם עושים את שניהם. אתה יכול לומר שצריך להיות שאסור גם בצונן, חמץ בצונן ומצה בצונן, או רק חמץ בצונן תמיד אסור אבל מצה בצונן… צריך לדעת מה האג’נדה עם כלי חרס, למה אסרו כל כך חזק כלי חרס.

הסבר החומרא – גזירה כי לכלי חרס אין תקנה

תרגום לעברית

זה מעניין, כשהוא אומר שהיה בכלי חרס, כלי חרס הוא ייאוש שאי אפשר להכשירו, אמרו חכמים שלא להשתמש בשום כלי חרס שהשתמשו בו עם חמץ לא להשתמש בו בפסח. הוא אומר לפי החומרא הלכה, לפי המגיהי משניות המחמירים, שם תנן משנה מצה בחמין, נכון? שוב, צונן, כן, נכון, נכון, נכון.

יש בטח מקרה שמותר. שניהם צונן בטח מותר. יש בטח מקרה שמותר. או כלי חרס כי זה קשה, זה יותר מדי, הוסיפו רמה של חומרא. רמה של חומרא היא אפילו לא השתמשו בו לחמץ, אם לא משתמשים בו לחם על מצה. דווקא.

שיטת רבינו מנוח

אה, כאן יש את רבינו מנוח, שאפשר ללמוד מה זה אומר בפשטות. יונה מצה בויער מנויך ונוח ולכער משעתר. כן. איך אני רואה? שיונה כבר כבר בנו מנויך? כן, כאן יש את הדבר. אה, אה, אה. כן. הרבה, אמרי שכח. אמרי שכח. הוא אומר הרבה. כן, נראה. נו, נכון קצת. כן, אבל הוא רק. וועסל יערסן זאלן מ’זי סעאלד.

הוא מדבר על דבר אחר שהמצה נאסרת. כי הוא אומר כאן… כי יש כאן מרח מלשון של לך תחילה. כן, אפשר להבין מה זה אומר באמת שזה לא פשוט? כן. אבל זה לא עם הערווארד. לו נעסט ראים מצה. אבל זה לא רוצה תמישי בן חמא. לו נעסט ראים מצה. שזה יהיה חידוש, לא. לא.

אבל אם לומדים שזה איזושהי גזירה, הבין רבינו מנוח שזה איזה כן, ואולו דו איז שתמש בן חמא. לא. זה לא שבאמת זה לא עולה. כי זה לא יכול לעשות לך כלום. לא. כי המצות, אולי כשהמלחמה תחמיץ את המצה חמא, ואולי זה עוד יותר בדוק, אולי לא. את זה אפשר כבר לשמוע, אבל… אבל זו השיטה של השיטת הרב. אבל כבר דווקא ולאך. לא, סליחה, אני מבין אותך כל הזמן. בוא עוד. את זה אפשר כבר לשמוע. אוקיי.

ועושים רבינו מנוח. חילוק שאף על פי שהרבים מדברים על מה שהוא אמר בהמה.

בית השאור וחרוסת – המשך הדיון

דובר 1:

אפשר לשמוע שבית השאור הוא תמיד יותר חזק מאשר מקום סתם כשמכניסים חתיכת לחם, שאין שום חיבור, הלחם לא נספג פנימה. אני אומר שבית השאור הוא כן פשוט, אפשר לשמוע, אבל לקושיות, אני לא אמרתי כלום בענין, לא אמרתי כלום, אני לא מבין שום לחם.

אוקיי, בואו נמשיך הלאה. ב’ חרוסת. אבל רבינו יונה אומר כמו הדברים המונחים בבית השאור, אה, אריכותא דבית השאור, שמונח שם הרבה פעמים עם הבצק, עם השאור, זה סימן טוב לכלים חמצים, אני לא יודע.

לשון הגמרא היא “הואיל ויש בה קיוהא”, קיוהא היא איזושהי חריפות, בולעת, בצונן נמי חמצן. זו הלשון, אני לא יודע מה הלשון, רבינו יונה מביא, דבר חריף, אפילו שזה קר, נחשב כמו דבר חם.

מהי חרוסת?

אוקיי, הוא אומר מהי חרוסת, הוא אומר חרוסת מתכוון רק לחרוסת שיש בה חומץ, כי זה חריף. החרוסת לא מתכוונת לחרוסת של פסח, לכאורה כי זה פסחדיק, אלא חרוסת של כל השנה. לכאורה כן. אה, נכון. זה כל העניין של חרוסת כל השנה. אני חושב שחרוסת היא דבר מיוחד לפסח. בינתיים חרוסת היא איזה דבר. למה תהיה חרוסת חמצה? אם חרוסת היא משהו שהוא מאוד חריף, חמץ עצמו הוא חמץ? זה החומץ.

לא, הוא אומר כשמכניסים איזה לחם עם חומץ, שהחומץ הוא הדבר החריף שנספג פנימה, לא הלחם. זה גורר איתו לחם, נו, אבל… אבל חרוסת, מהי חרוסת? חרוסת, נגיד שעושים אותה עם… ראשית יש בה כמה פירורי לחם, קרוטונים, וזה לא עושה שהבליעה לא תהיה בליעה של חמץ לכאורה, כי הבליעה היא רק מהחריפות של החומץ. הוא אומר שכן, שהלחם תופס חום. כך הוא אומר. החומץ הוא “כל דבר שיש בו קיוהא”, הגילוי הוא לחומץ, וכשטובלים אותו שם בבצק כל השנה, הקמח שהחמץ עושה הוא קיוהא. משהו, זה איזה דיפ חריף. דיפ חמצה. זו המילה. דיפ חמצה חריפה. נכון?

הדין של ערב פסחים במיוחד

עכשיו, אה, דווקא ערב פסחים במיוחד יש לשון של רבא, אגן חמר אגנא דמחוזא, הוה תדירא למילא שבי חמירא, ומשרא בה חמירא, שמונח שם לשרות שם, זה כבית האוצר של מחמיצי כותח. כי מונח שם הרבה עם החומץ. עם השאור?

קושיא על שיטת הרמב”ם

אני לא מבין איך זה עובד. מוצאים מימרא של שמואל שסתם כך אומר קולא, ובונים מזה שיש גזירה של חכמים. למה יעשו גזירה? זה בכל מקרה, אני לא מבין איך זה עובד. מבין מה אני שואל אותך? שיטת הרמב”ם היא, זה לא מסתדר. אני צריך לעמוד כך, אני צריך לעמוד גדול בחום, אני צריך לעמוד במיוחד בכלי חרס, כי ממילא הוא אומר שזה קורה. סתם כך זה קורה. למה ילכו ויאמרו שזה… זה קצת מצחיק, נכון? זה קצת מצחיק.

הלכה כא – צונן בכלי חרס

אוקיי, בואו נמשיך הלאה, הלכה הבאה. אוקיי, כבר. אנחנו יודעים לפחות שצונן בטח לכל הדעות מותר אפילו כלי חרס שאי אפשר לעשות לו הגעלה. אם היה רק חמץ צונן, מותר להשתמש בו עם מצה צוננה. נכון?

קולא מעשית – מכסה חלה

למשל, אני רוצה להוציא כאן את הקולא, אני אוהב קולות. למשל המכסה שאתה מכניס בו את הלחם שלך כל השנה, לכל הדעות אתה יכול להכניס את המצה שלך בפסח. יותר נכון, זה טיפשות שאדם יהיה לו מכסה חלה נוסף ותיק מצה. אתה יכול לקחת את מכסה החלה. אם אתה רוצה דווקא להרחיב את המנהג, אתה יכול לומר כך.

דיון: האם צריך לנקות את הפירורים?

עוד, אתה יודע את הפירורים, צריך לנקות? צריך לנקות. צריך לנקות כמו כל דבר בבית שצריך לנקות. לא כתוב שאתה צריך להפוך אותו. לא כתוב שאתה צריך להפוך אותו. כתוב שאתה צריך לבדוק פירורים. מכסה חלה הוא מקום שיש בו הרבה פירורים. יש הלכה, יש הלכה על רהיטים של נשים, בודקין רהיטים ספציפיים, כי שם יש הרבה פירורים. שם יש גמרא בפסחים, נדמה לי, שבדיקת חמץ היא עם בליעה, לא בעין. נכון? צריך לעשות הגעלה. אבל אני לא רוצה מהמכסה חלה, אני רוצה לשאול מורא דאתרא.

דובר 2:

כן, אבל כאן נראה שמותר להחזיק. מה אתה אומר, שצריך לנער אותו?

דובר 1:

אוקיי, אני צריך לנער אותו. אני לא יודע. יכול להיות. לא כתוב כאן.

דובר 2:

לא, אני מתכוון, כלי חרס אין לו את הדבר הזה. יש פירורים?

דובר 1:

אוקיי, לכתחילה אין פירורים. זה לא משהו שנדבק בו פירורים. זו חומרא קטנה. שוב, אני רוצה דווקא להחמיר, ואני רוצה להחמיר, שיתנו מבט על מכסה החלה למשך דקה עד שתיים, לכסות עם מצות, וללכת הלאה.

דובר 2:

למה אתה עושה? אתה מחמיר לא בכל דבר שמותר. לנו יש רשימה ארוכה מאוד אם מותר לעשות כל דבר שמותר.

דובר 1:

לא, אמרתי שאם נוצר איזה זמן בצוקה, אני יודע, יש לך אמונה אדירה, ואתה צריך להגיד את זה לציבור הבוטחים, ואז עולים עם אוסף שלם של קולות. אבל קולות שלא חסר, אתה יודע, לך הלאה.

החילוק בין כלים שמכינים בהם לבין כלים שמניחים בהם אחרי האפייה

במילים אחרות, בואו נעמוד על המילים להבין מה כתוב כאן. בדרך כלל, שיש כלים שאופים בהם את החמץ, הם… הכלים שמניחים בהם את החמץ האפוי, זה כבר קר, זה מותר. היחידים שאסור, הם הכלים שמכינים בהם, שם שמכניסים את הסולת, ושם שמניחים את המיקסר, את זה לא להשתמש.

יכול גם להיות, היום יש ואפל, שם ש… לפי מה שכתוב כאן.

הלכה כב – ביב של חרס

כבר, אני לא יודע. “ביב של חרס”. ביב של חרס, אני לא יודע מה הוא אומר. איזה דבר בחרס, שעליו עושים… כבר, חלות חמץ כל השנה. מישהו שמשתמש בזה בפסח. מהו ביב? האם זה חלק תנור? מגש שמכניסים לתנור? נראה, רבינו מנוח, “כלי שעושין בו אופין עתיקים”, לוקחים חתיכה שנפלה מהגג. מה? רעפים זה הגג? שינגלס, מה שלא יהיה, החלקים של הגג. בעברית, אני חושב שרעפים זה גג.

בקיצור, מוצאים איזה חתיכת מתכת גדולה שנפלה, אפשר בקלות להכניס לתנור למה? כבר, אפילו חלות חמץ כל השנה, ואפילו למעשה, אני יודע, כי יש בו בליעות מ… מעכשיו. כן, כבר, מלאו, כן. אבל…

דיון: מהו ביב?

דובר 2:

ביב, אמרת הדבר שמבשלים בו, איזה חתיכת תנור, חשבתי שזה שונה מתנור רגיל אצלנו בבית. מה? מה אתה מתכוון?

דובר 1:

כן. הנריא… כדי רעס… ביב הוא חתיכת תנור. ביב נראה משהו שמכניסים. אתה מתרגם כך?

הדין של הגעלה לביב

הלכה, היי בחיא, אומרת הגמרא, היי בחיא, סייקן בחוץ, סייקן בחוץ, אסור. כשלא חיים שם את… אה, ואימא, בואו נבצע, ואימא מילא גחלים והיסק מקום שאינו מבשל חמץ, מותר לבשל בו למעשה. זה לא בדיוק מה המציאות של מה שמדברים כאן. יש גמרא ארוכה שלמה של… כזה כדי רע… אמרה הגמרא שיש חילוק של תנור של… שקרי של חתבל חילוק. כסקים בפנים, כסקים בחוץ. כסקים בפנים זה… מה? כסקים בחוץ זה עסוקים. כן.

דובר 2:

רגע, עוד פעם. מה נראה לנו עם הבור… כי אפשר להכשיר אותנו מספיק.

דובר 1:

כן. מילוי גחלים. איפה סקים מקום שלמה ושל דרך חמץ?

דובר 2:

כן. אני ירוק. לא יודעים לקחת מיטל חורא אז. אני צריך לעשות משהו צד מיוחד.

דובר 1:

אוקיי. עם גחלים. מילוי גחלים מתכוון…

בור של חרס – המשך הדיון

הגמרא והרמב”ם: תנור סתום וחריץ

דובר 1: תנור סתום, אם יש לו חריץ וחרכו מבפנים וחרכו מבחוץ. חרכו מבפנים מותר, וחרכו מבחוץ אסור. חרכו, נכון? חרכו, כן, אני מניח.

רגע, רגע, עוד לפני זה. מה נראה לנו עם הבור? כי אפשר להכשיר אותו מספיק, כן? מילוי גחלים ויציקת מים רותחין על מקום שנתן בו החמץ. כן, לא רק עם ליבון, אלא צריך לעשות משהו מיוחד כזה. אוקיי, עם גחלים. מילוי גחלים מתכוון מה? התנור? כן. ואיפה הוא הכניס את מקום שנתן בו החמץ.

מה שהוא אומר הוא, יש חרכו מבחוץ או חרכו מבפנים. תנור רגיל, כן, שמכניסים בו את האש, כן, שתנור יהיה משל, שיש תנור, לא כמו התנורים המפוארים של הבית, התנורים של הלחם, ממש הכל נמצא שם. תנור רגיל, שהתנור מכניסים בו, על הקירות מניחים את הלחם. צריך לקרר אותו. פעם אחת עושים הגעלה, מה שלא יהיה איטס קאלד, ומותר להשתמש בו.

מה שאין כן הדבר, עושים לא את הדרך שאופים בו לא כמו קדרה, לא חרכו מבפנים. לא תנור, ממילא הפעם התנור הרגיל שלנו מקורר. זה חרכו מבפנים של הבור. כך יש לו, כזה דבר בסגנון עליון. נכון, החלק העליון שאתה מכניס לתנור, אז ביחס לחלה זה כמו תנור נוסף. אתה לא צריך להכניס את החלה לתוכו. אני חושב שהוא מסביר כאן שזה איזו חתיכה של תנור. זה באמת חתיכת עץ גסה או חתיכת מתכת גסה. חתיכת מתכת גסה על האבן, כן. זה מתכוון למגש כזה, כמו מגש מתכת שהוא מכניס לתנור, כך החלה נשארת על המתכת, שזה לא יגע. אוקיי, אוקיי, כן, אוקיי.

דובר 2: אה, הוא לא אומר שזה חרס, הוא אומר שזה ברזל מתכת.

דובר 1: מתכת הוא לא אמר. לא, מתכת מגיע הלכה נוספת. אוקיי, נסיים מתכת. צריך מקום שנתן בו החמץ, ואיך זה קדרה? לא, זו קדרה שחרכו מבחוץ. חרכו מבחוץ הפשט שזה נאפה פחות בצד התחתון. אבל העובדה היא שצריך למלא אותו מבפנים. עומד צריך למלא אותו מבפנים עם הגחלים, צריך לראות מה מספיק.

שינוי הלשון של הרמב”ם: “אופין” ו”מבשל”

דובר 1: אבל דבר אחר, סתם מוזר, הרמב”ם משנה את הלשון מ”אופין” ל”מבשל”. “מקום שאופין בו לא יאפה בו, מקום שמבשלין בו מותר לבשל בו”. מה זה סתם מצחיק, סתם מוזר הלשון. הוא מתחיל עם “אופין” ו”אופין”, והוא עובר ל”מבשל” ו”מבשל”.

אני לא יודע מה הלשון, אני מחזיק בהלכה. על כל פנים, “בור של חרס שהיו מניחין בו חמין כל השנה, אין אופין בו את המצה בפסח. אבל ממלאו גחלים, והואיל ונתלבן כל מקום שמבשלין בו את החמץ, אין בו חמץ”. הלשון סתם מוזרה.

כן, הוא אומר את אותה הלכה, וזה גם הגיוני. “אופין” – מדברים על סוג של תנור. זה משהו בין תנור לדוד, על זה הוא מדבר שהמגש הוא איך נכנס לתנור או לטפח. “אופין בו חמץ, אין אופין בו”. ואחר כך הוא עובר ל”מקום שמבשלין בו חמץ, מותר לבשל בו”. אני לא יודע למה הוא שינה את הלשון.

דובר 2: אה, בנוסחאות באמת, הוא מוחק את שני ה”לבשל’ס”. “אופין” ו”לאפות”.

דובר 1: המילה היא רק… אה, ובגמרא כתוב באמת “לקדירה למשל”. לא עושים את זה בתנור, כי לקדירה חוששים שזה ישבר. כאן צריך להיות… לא ממלאים אבנים בתנור. ובגחלים, כל שכן הדבר, יפול החלק הבא של הגג, וזה פחות חשוב למה. הליבוב פחות חשוב. אבל זו הנקודה, דבר שאופים בו, שואל שאלה למה זה יותר גרוע.

קושיא: למה לא מספיק החום הרגיל?

דובר 1: אני מבין מה הכיבודים הולכים ליפול העבודה. על אילו דברים לא קרה מההיתר של ארד. כבר אלף זה לא מנוקה שם שם שם בהילט חשמחלות הסורות. אנחנו בינתיים עדיין לא ראינו בהילט חיים צומח. אז אני רוצה להבין משהו. נגיד הביוו הוא מגש, כל פעם שאופים זה שייך שנבלע פנימה החמץ, זה נאפה פנימה, זו בליעה. אז אתה לא יכול לעשות את הדבר עם המצה, כי כשהוא מניח את המצה עליו המצה תתחבר למקום שיש שם בליעות של חמץ. אז הביוו. מילא, לא מספיק שהסטם דרס שבשני המקרים זה נשרף, ולא מספיק, בשני המקרים זה נשרף, אולי יש כאן איזו לחלוחית או איזו בליעה, הוא אומר הוא מניח את המצה עליו שזה אז בעצמו כאן על אש, אבל אז זה הזמן שכשאנחנו אה, כאן הוסיפו רמה חדשה, שמלבד שם שיהיה פנימי.

אני רוצה להבין… אה, הוא היה מאשטעלענד, שלמה לא מספיק הרגלר לכשבון לבחפות? שם צריך להבין, אוקיי. יש לי חומרא כאן. אוקיי, זה ישן וולכס קליחה עכשיו, אוקיי.

תירוץ: חום מבחוץ לא מנקה מבפנים

דובר 1: אפשר לשמוע תירוץ פשוט, שלתנורים יש טמפרטורה תמיד. אז, אפשר תמיד לבוא ולומר שזה יותר חם ממה שהיה, בשעה שהבליעה הייתה. אבל אני רוצה להגיד משהו, אבל תשמע, אז, כשיאמרו רק, שצריך להכניס אותו לאותו תנור, באותו מקום, באותו אישר, באותו עודות, ושזה יעשה הגעלה, צריך עוד לעמוד, אולי זה לא כל כך חם כמו פעמים אחרות. אבל שהוא מכניס אותו לתנור, זה ברור רמה גבוהה יותר של חום שעושה הגעלה טובה?

אני רק רוצה אני רק רוצה להבין שזה יעשה הגיון, שזה יהיה ברור ששכל הישר.

דובר 2: איזה כלל? הכלל של כשם שבולעו כך פולטו? למה לא מספיק שמכניסים את חתיכת הבשר באותה רמה של חום? לא רק רמה גבוהה יותר של חום, אלא אותה רמה של חום.

דובר 1: למה? כי מאותן סיבות למה היה קודם בליעה. למה הייתה בליעה? כי כשדבר נעשה מאוד חם, זה בולע. משהו יש, זה לא אנושי, זה מדע, זה פיזיקה. משהו יש בליעה, במיוחד שאתה אומר שהכלים פעם לא היו כל כך קשים וכל כך מושחזים.

תרגום לעברית

דובר 2: אני אומר לך רק עובדה, שכאשר זה מתבשל מבחוץ, זה לא מתנקה מבפנים. זה מה שאני אומר. לחמם דבר לא מנקה אותו.

דובר 1: אנחנו לא מדברים כאן על ניקוי ממשי, אנחנו מדברים אם משהו דבוק בטעם.

דובר 2: מעולם לא שמעתי שמנקים דבר על ידי חימום. מעולם לא ראיתי בעולם דבר כזה.

דובר 1: לא, אין כאן ניקוי, זה שורפים. אם יש שם לכלוך או משהו…

דובר 2: אה, אתה אומר שזה לא נשרף.

דובר 1: אני אומר לך, שכאשר שמים את זה במים רותחים, זה ממש נשרף, לא רק שזה נעשה חם. אם נשאר שם משהו דבוק, כבר אין שם כלום. זו הדרך איך עושים הגעלה על דבר שמשתמשים בו למצה.

חזרה: העיקר

דובר 1: בקיצור, אל נלמד, אל נראה דברים שנכניס לראש שלנו, אנחנו צריכים לראות איך כתוב שם, להבהיר את זה, מאיפה זה בא, מה המקור של זה. עד עכשיו, שכל הישר עושה סנס, בראש שלי נכנס מאוד טוב מה שכתוב שם.

חידוש: בליעה היא מקומית

דובר 1: אבל ראינו כאן לכאורה משהו אחר, שהבליעה לא פועלת על… אומרים על כל הבשר יש בליעות, אבל אפשר לומר שזה מקומי על אותו חתיכת בשר. זה אומר שהוא היה כשמשתמש בצד השני ממה שהשתמש לחמץ למצה, הוא מסובב את השולחן והוא מדבר פנימה, כי הוא אומר “מקום שרוב תשמישו בחמץ, מותר לבשל עליו מצה”. “מותר לבשל עליו” פירושו עליו על אותו מקום?

דובר 2: מקום פירושו לומר בפנים, כי בדרך כלל מסיקים את החוץ.

דובר 1: אה, זה פירושו “מקום שרוב תשמישו בחמץ” – הפנים של התנור שבו מבשלים את החמץ. הפנים של הסיר. אה, מעניין. אה, התנור, כן. אה, מעניין. כי חשבתי שמקום פירושו על הסיר.

דובר 2: כן, יש לך סיר גדול, היית תמיד שם את החמץ שם. אני זוכר שאם אתה רוצה לשים שם על אותו חלק, על אותו מקום על הסיר, שזה לא סיר…

דובר 1: לא, לא, אבל כאן הוא מדבר על מקום שרוב תשמישו. אני מתכוון שזה לא הסיר.

דובר 2: זו שאלה אחרת. אני איתך. אני לא יודע אם האנשים האחרים יבינו שזה עובר על הסיר והדבר. צריך לדון בזה.

סיכום: המבנה של הלכות הרמב”ם

חזרה על ההלכות עד עכשיו

דובר 1: אוקיי, עכשיו, אוקיי, עד כאן למדנו על כלי חרס צונן. עכשיו נלמד על חמין. קודם נדבר על… לא, עד עכשיו למדנו, אפשר לומר, שני ענינים של חרס. שניהם היה כלי חרס, כן?

דובר 2: אה, עוד צונן.

דובר 1: כן, אבל זה כמו מוזר, כי הסדר…

כלי חרס יש להם חומרות. מה היו החומרות? שאם נעשה שימוש בחמין, אי אפשר בכלל להשתמש בו למצה.

דובר 2: זה לא באמת אמר את זה. אנחנו רק מדמיינים שזה אמר את זה. זה לא באמת אומר את זה.

דובר 1: אם כן, אני רוצה לראות את החומרות. ואותו דבר היה חומרא שלא משתמשים בכלל בכלים שיש בהם חמץ קשה. השיעור קודם, יש שלושה סוגי כלים שיש בהם חמץ קשה. אני מתכוון שזה היה העיקר.

וגם החומרא השנייה על חרס הייתה שצריך חומרא אם מחממים אותו מבפנים. וכל אחד יראה מה כתוב בגמרא, לא חרס, אלא מאכלות וכלים אחרים, שאצל הכלים האחרים אפשר להכשירם יותר בקלות.

סדר הרמב”ם: יוצאים מן הכלל קודם

דובר 1: באמת מה שקורה הוא שקודם הרמב”ם כתב את ההלכות של שני היוצאים מן הכלל. הראשון הוא צונן, והחומרא הראשונה הוא מתכוון. אני לא מאמין שהוא מתכוון לעשות את החומרא. פעם אחת הרמב”ם היה צריך לכתוב שיש חומרא שהצונן… אני יודע, אני לא מרוצה מכל החלק תורה הסתפקו בדברים שלהם, שמדייקים בחידוש. אני לא בטוח. אני לא יודע, הרמב”ם כשהוא רוצה לומר משהו חומרא הוא אומר את זה בבירור, הוא לא יכול… מי יכול לחשוב שהוא אומר את זה פשוט בבירור? הוא אומר מותר סתם ככה.

דובר 2: נו נו, הוא אומר את זה בבירור, אני יכול לעשות לך את שני הדיוקים שעשיתי לך אחר כך מאוחר יותר, שרק חמין אסור.

הלכה ג’ – הגעלת כלים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין (כלי ראשון)

דברי הרמב”ם והסבר הפשט

דובר 1: הפעם הראשונה הוא מתכוון, אני לא מאמין שהוא מתכוון לעשות את החומרא. אני לא יודע, או שהרמב”ם היה צריך לכתוב שיש חומרא שהצונן… אני לא יודע. אני לא מומחה ב… כל החלק תורה לא נתקלו בכל הדברים האלה, שמדייקים בחידוש. אני לא בטוח. אני אראה ברמב”ם שלי. הרמב”ם, כשהוא רוצה לומר משהו חומרא, הוא אומר את זה בבירור. הוא אומר את זה בבירור מפורש, הוא אומר בלשון סתם של צונן.

אבל אחר כך הוא אומר בבירור, אני יכול עוד לעשות את שני הדיוקים שעשית. אחר כך הוא אומר מאוחר יותר שרק חמין אסור. אני לא יודע, אני לא מומחה ב…

בואו נלמד הלכה ג’, בואו נראה. אני רוצה לנסות לראות את ההלכה. בארבע הלכות הוא אומר את כל רשב”ג והרמב”ם. אני לא יודע, זה מאוד ברור.

אחר כך הוא אומר כך, כן. “כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין, בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין” – קדרות פירושו סיר, אלפסין זה גם דבר של בישול. כן, סיר שטוח יותר, מעשה אלפס. מחבת, זה נקרא? מחבת נקראת אלפס, כן? אני אשאל את הרב.

דובר 2: כן, זה נקרא אלפס.

דיגרסיה: מה זה “אלפס”

דובר 1: מישהו אמר לי פעם, הוא עשה חיזוק שהאשכנזים חושבים שאלפס זה סיר. כן, כי האחרים קוראים לזה אלפס כי המן אכל סיר. לא, הוא עשה בדיחה עם השפה. הוא עשה בדיחה, הוא אמר שהרמב”ם לא ידע סוג דבר כזה.

זה פסול, גם בפסול הוא עשה בדיחה. זה נקרא אלפס.

יש לשון בגמרא, גזירה שמא יעשה אלפס, לשון במקרא, מעשה אלפס בקרבנות, לא? מעשה מחבת, מעשה מרחשת, מעשה… לא כתוב אלפס? אני לא יודע, אני אבדוק. אתה לא זוכר? אני לא זוכר. אני אשאל. לא, לא כתוב.

בכל אופן, זה אומר שבישלו בזה. הם באים מעיר שנקראת פאס. אל פאסי, נכון? והתוספות יום טוב הוא מי ש… אל פאסי פירושו הפאסי, הפאסי. אלף, זה צרפתית. אל ה-, אלג’יריה, מה שלא יהיה. זו ידיעה גבוהה. ואל פאסי פירושו מי שבא מפאס. והוא גר בפאס, זה הכל.

אוקיי, חזרה בדיוק לענייננו של האל פאסי. למעשה, כן, זה… יש סיר כזה שבא מפאס, צריך לדעת, זה דבר שהוא כלי חרס. סיר מהעיר פאס. שמעתי פעם שיעור מר’ דוד, הוא אמר שהאשכנזים לא ידעו על העיר פאס, אז הם חשבו שהוא נקרא על שם האלפס, אבל הם לא ידעו. לא, אבל יכול להיות שהסיר הזה נקרא על שם אותה עיר, שם פאס. כמו הלבנים בחרסינה מי… שמעתי בדיחה כזו. אוקיי, לא בדיחה, חזרה לסוגייתנו דתורה. אוקיי.

העצה המעשית של הרמב”ם – קדירה גדולה

דובר 1: “נותן לתוך קדירה גדולה”. אבל הוא השתמש בזה עם חמץ ברותחין. אוקיי, הוא השתמש בזה עם חמץ ברותחין, והוא אומר כלי ראשון. בישלו בזה חמץ. מה עושים? “נותן לתוך קדירה גדולה וממלא עליה מים”. הוא אומר, הרמב”ם אומר דרך מעשית איך אפשר, אפילו לא צריך כל סיר בנפרד ללכת ולהרתיח, אלא לוקחים קדירה גדולה. מה עושים? שמים בתוך קדירה גדולה. יש הרבה על איך עושים? נראה לי שהוא נותן עצה.

דובר 2: לא, לא, זו הדרך, אין דרך אחרת.

דובר 1: אפשר לקחת את הכלי האחד ולהכשירו.

דובר 2: לא, אי אפשר.

דובר 1: אבל אי אפשר.

דובר 2: אפשר כן.

דובר 1: טוב, נסה שוב, אי אפשר.

דובר 2: יש דרך החוצה, אבל הדרך הרגילה היא, צריך לקחת את זה לקדירה גדולה…

דובר 1: אה, זו המכה בפטיש הרגילה שהוא אומר.

דובר 2: בדיוק.

דיון: כבולעו כך פולטו – הקדירה הגדולה על האש

דובר 1: צריך לקחת קדירה גדולה, למלא במים, ו“מרתיחן בתוכה, ואחר כך שוטפן ונוהגין להשתמש בהן במצה”. אז מותר להשתמש בפסח. כאן הוא לא אומר עם מצה. במצה. לא זה פסח. זה בא מזה, זה פסח.

דובר 2: “משתמש בהם במאי”? בפסח.

דובר 1: הוא מתכוון לומר מתי מותר להשתמש, לא איזה מיני מאכלים, מאכלי מצה.

דובר 2: בדיוק, משתמשים בזה למצה. זה למעשה כמו שהרמב”ם קורא לפסח חמץ ומצה.

דובר 1: לא, אני לא יודע. אני מתכוון שזה היה. אוקיי.

הלכת סכינים

דובר 1: היו סכינים שחתכו בהם חמץ בחריפות גדולה. מעניין שהוא מביא כאן בצד, זה בא, הוא אומר, זה כתוב בהלכות ערב, הוא מעמיד חומרא שכלי ראשון עושים הגעלה בכלי ראשון, כלי שני הגעלה בכלי שני. כך לא מובא בגמרא בפסחים. זה בנוי על הלכות שולחן ערוך ביורה דעה, הוא אומר, מביא. מעניין.

“מרתיחן בסכין”, פירושו לכאורה ששמים את הכלי הגדול על האש, כן? אוקיי. אז יוצא שהקדירה מתבשלת באותה רמה של חום שהיא נגעה. אהא, חידוש. אממ, סכינים לא צריך לעשות את כל הסכין, אלא את החלק שנוגע בחריפות של… רק החלק החד. כי החלק החד צריך את זה בגלל החריפות של הסכין.

דיון: ניצב ולהב – מה צריך להכשיר

דובר 1: הוא אומר, “אסלא”, אה, כשזה ניצב משני צדדים צריך להשתמש בחום. אני מתכוון לומר אם היה ברותחין, הוא אומר, אם לא רותחין. אם היה רותחין, זו הגמרא. לוקחים את זה משני הצדדים צריך להשתמש בשיטה מנוגדת. משני הצדדים?

דובר 2: כן, יש שיטה אחרת, אני לא יודע.

דובר 1: מה פירוש משני הצדדים?

דובר 2: כך נעשה בו שימוש בחום, רק החריפות היא מה שנוגע.

דובר 1: צריך ללמוד מה כתוב, אחר כך ישאלו קושיות.

דובר 2: ההלכה שכתובה כאן היא… כתוב הלאה, עדיין לא היה לי על מה לשאול קושיות.

דובר 1: לא אמרתי משהו רע, אני לא יודע.

דובר 2: תודה על אמירת מה שכתוב.

דובר 1: אוקיי, בואו נלמד כל חלק נתחיל.

הגמרא בפסחים על סכינים

דובר 1: פעם ראשונה, בפסחים, זה כן כתוב בגמרא בפסחים על הסכינים. הפרי חדש אומר שלא כתוב בפסחים בכלל, אבל בסכינים כתוב, “בדין הפריטה והשחזה”. מה זה מעשה פריטה? אתה יודע?

דובר 2: פעם ראשונה. לא.

דובר 1: הרב אומר שזה מותר. אני לא יודע. אני מתכוון שזה גביה. אני לא יודע מה זה. אוקיי. הוא אומר, “אה, אני גם לא עושה ממש חדש, אני עושה את זה טרי.” מה הוא עושה? “הניצוץ שם בטינה”. מה פירוש בטינה אני לא יודע. טיט. “ולאחר מכן שם את הקתא ברותחין”. אני לא יודע מה פירוש בטינה, אני לא יודע את התרגום. אממ, אחר כך הגמרא אומרת שההלכה היא ששניהם עושים ברותחין. קלינה עושים עם משהו, הוא מנקה את זה משהו, אחר כך שם את זה באש, בקיצור, הוא מנקה את זה היטב עד שזה נעשה כמו חדש. זו המילה. למעשה יוצא שהגמרא מסיקה שלא, אפשר לעשות שניהם, גם רחיצה וגם כלי ראשון.

דיון: ליבון לעומת הגעלה

דובר 1: למה בעצם צריך לשים את הניצוץ בכל הדברים? אני לא יודע. למה הרחיצה עוזרת יותר? אני לא יודע. אה, מסבירים שרחיצה היא יותר מכלי ראשון, זו אש אמיתית בעצמה. הליבון הוא אש אמיתית בעצמה. אהא. אחר כך יש את הקלינה, שזה תהליך שלם. הגמרא מסיקה שלא, צריך פשוט לעשות את כל הדבר.

למה אתה אומר לי על רשב”ם? ההגהות מיימוניות מביא מפסחים את הרשב”ם… הגעלה וליבון. אני עדיין לא יכול להבין את הרמב”ם.

שטיפה בצונן אחר הגעלה

דובר 1: וזה גם עם תשמישים. בחמץ כתוב, הדבר הוא מגעילן ומטבילן. זו הלשון של הגמרא, מגעילן ומטבילן והן טהורין. לא, לאו דווקא, הוא התכוון מגעילן, ששמים את זה באש.

מה ה… לכאורה זו אותה הלכה כמו נותר וחמץ. זה לא שונה, נכון? למה צריך את השטיפה אחר כך? לא יודע בבירור. שאתה עושה אחר כך גם שוטפים בצונן. כך מסיק השם הגדולים. לא כתוב בגמרא מפורש, מובן? הוא לא שוטף אותן.

דיון: מריקה בחמין ושטיפה בצונן

דובר 1: אה, הוא אומר במשנה, כן, זה לפי הפשט, שצריך לשטוף אותו. מה כתוב בזבחים “מריקה בחמין ושטיפה בצונן”. אמרת שלא צריך.

דובר 2: הצונן השני.

דובר 1: הצונן השני, כן. מה עושה הצונן השני בדיוק?

דובר 2: על כל פנים, הוא אומר שהגאונים והאחרונים סוברים כך, כדברי הבנין, שצריך באמת כן גם צונן.

כלי עץ – למה לא מוזכר בכלי ראשון

דובר 1: אוקיי, זו הלכה של כלי ראשון. בואו נבין מה זה כלי ראשון. מה זה כלי מתכות, אבנים, וכלי עץ? בואו נסתכל בכלי עץ רגע. למה אין כלי עץ?

דובר 2: אני מבין שלא משתמשים בזה כל כך יפה.

דובר 1: כמו קערות וכוסות.

דובר 2: כן, קערות וכוסות זו דוגמה שאוכלים בזה, רוחצים בזה, אבל לא מבשלים בזה.

דובר 1: כלי מתכות, אבנים, כלי עץ. למה אין כלי עץ?

דובר 2: לא מבשלים על עץ.

דובר 1: אה, זה מתחיל לבעור. ניסית פעם?

דובר 2: לא ניסיתי, אבל אני מתכוון שזה יבער, זה הדבר הפשוט. לבשל עם סיר מעץ? אין לי צלחות מעץ, אין לי סיר מעץ.

דובר 1: אבל כלי עץ יכול להתכוון לצלחות.

דובר 2: כלי שני.

דובר 1: על כלי שני, קודם אמרת כלי ראשון. אוקיי, זה אומר שאין כלי ראשון לכאורה. זה כלי שני שמשתמשים בו לפעמים, ובדיוק יש מחלוקת הפוסקים, הולכים אחר רוב תשמישו. אבל זה הגיוני מאוד שכלי ראשון הוא תמיד מתכות ואבנים, כמו קדירות שמבשלים בהן, וכלי שני יכול להיות עץ. כן?

דובר 2: הגיוני.

דובר 1: אתה אומר את ברכת הבית?

דובר 2: לא ברכת הבית, אלא נסה את זה. קח עץ ונסה לבשל בו, זה יישרף.

דובר 1: כבר נהניתי מכל העולם, אני כמה שנים בן, ועדיין לא ראיתי שום סיר עשוי מעץ.

דובר 2: ראיתי מאבנים.

דובר 1: אבנים יש כן, כי חרסינה היא בסך הכל מתכת. אבנים, כן, כמו למשל אבנים… תנורים עשויים מאבן. אבן מחזיקה מאוד טוב בחום. “תנור לבנים” עשוי מאבנים. אבן מחזיקה מאוד טוב בחום, יש כן. דווקא את כל חלות ה”סאוורדו” שמים על מגש כזה מאבנים. שמים אבנים קטנות כאלה, אבן קשה רגילה, שזה עושה את זה פריך, זה עושה את זה טוב יותר. איכות של החלות. אוקיי, אבל על עץ לא, ואל תתחיל איתי עם מלחמות קרתנו, כקודת וכסדות, נותן נותן נותן כלי גדול, נותן עליהם מרסכם, כן הוא לא אומר כאן מרתיחם בתוכו.

המשך: התהליך של הגעלה — “מניחם בתוכה עד שיפלוט”

דובר 1: אוקיי, אבל על עצים לא, ואל תתחיל עם מלחמות קרישיינו שום קורת וכוסת, נותן נותן נותן כלי גדול, ונותן עליהם מים. כן, הוא לא אומר כאן “מרתיחם בתוכה”, הוא עושה את זה לכלי ראשון, בכל הדבר, אלא הוא אומר נותן עליהם מים, אז זה נעשה הגעלה ברמה של כלי ראשון, כי זה נכנס למים החמים ב… לא זה לא בעצמו הגבי או אש. ומניחם בתוכה… מטושא מניחם בתוכה… הוא שם פנימה את הקטן… ומניחם בתוכה זו לשון מעניינת כן, אתה רואה את זה אפס ראג כאן? אה, מניחם, לא ששמים את זה פנימה! מניחם בתוכה! משאירים את זה מספיק זמן, עד שיפלוט…

תרגום לעברית

אה, החילוק לא הפריע לי שמנוחם… הוא מניח את הכלים במים כבר אמר קודם במנוחם. אם הוא אומר מנוחם… משאירים אותם… הוא כבר הניח קודם… משאירים אותם בינתיים… תשורי פלוטי. הוא רוצה לומר כאן בעצם שלא מספיק זמן מועט. לא נאמר כמה השיעור, צריך להיות איזה שיעור זמן…

תראה… האם יצא כאן… אני מחפש תראה. כשאני מחפש כאן תראה, צריך זה להיות בהלכה. כי אני רוצה את ההלכה, תוודא תראה ותוודא שאין יותר לשתות דם. אה, אני לא רק שהפליטה היא משהו שאפשר ממש לראות בעיניים איך זה יוצא החוצה איזו פליטה, אלא מיוחם את סוכר, וצריך להשאיר זמן מה שיהיה סיכוי לפליטה, כי אני לא רואה שום שטיפה מהפליטה, כי זה יכול להיות טרי בשר, כן?

דובר 2: כן? כי המים יש בהם תערובת של דברים לא טובים?

דובר 1: כן, זה אותו דבר שנאמר קודם, הפליטה הזו נאמרה. לומדים מהלכה של… כך עומד פסוק לגבי… לומדים מפסוק לגבי קדשים משהו. אז הוא אומר, אז זה הולך רק על גבי קדשים, וכאן אין את הדין.

דובר 2: כן, הוא אומר שאין את הדין, זה דבר מעשי משהו.

דובר 1: אוקיי. אוקיי. אוקיי. אני רואה ש… אני לא יכול בעיה במצה. אבל אני אומר, באופנים מבינים מאוד למה זה נופל אחר כך להניח מים קרים, כי כאן מדברים באופנים שהניחו כמה כלים חמצים בסיר וזה התבשל. ואחר כך הוא אומר “עד שיפלוט”, כן, איך יש עכשיו כאן במים משהו חמץ? הייתי חושב שזו בוודאי שאלה.

דובר 2: כן, זה… זה סתם חומרא. מדברים דוקא חומרא דחומרא. הוא לא אומר משהו… הוא לא אומר שצריך ללכת מעיקר הדין לעשות כך.

דובר 1: לא, זה לא כך. זה ברור. אני לא מבין מה ה… האומנות הלמדנית. זה נעשה חמץ, זה כבר לא חמץ. תראה, זו דרך. לפעמים לא צריך לחפש דברים כאלה. איך מנקים דבר? כך מנקים. זה אחד. הרמב”ם שואל את אשתו, “איך מנקים משהו?” אומרת האישה, “מנקים עם סבון”. שואל הרמב”ם, “מתכוננים לרמב”ם כבר”. אז זה דוקא הדבר הבסיסי, לא שום חכמה גדולה לכל הדברים האלה. כך מנקים, כך מנקים. זה לא קשה להבין.

הגהות מיימוניות: הבעיה של כלי שני

דובר 1: כן, ההגהות מיימוניות במקום אחד אומרת שההלכה טובה רק כשיודעים בוודאות שזה היה רק בכלי שני. מה יש הרבה קערות? מה, אולי אתה לא זוכר? אולי פעם השתמשו בכף להוציא? הוא דוקא צודק. אני יודע שאתה מסתובב במטבח, ואתה יושב אז בבית המדרש בעולם המחשבה. מביאים דוקא, אבל מסתובבים פעם עם כף בסיר, זה קורה דוקא פעם. לוקחים את הכף ולא נותנים ערבוב. הוא עדיין דוקא כלי שני, כמו שמשתמשים פעם.

דובר 2: אה, אה, הרמ”א לא מדבר על זה. הרמ”א אומר שנראה שלא הולכים אחר רוב תשמישו, והוא מביא מעוד רבינו יונה ואחרים, אלא צריך לעשות בטוח שמעולם לא היה כלי ראשון.

דיון: למה לא רוב תשמישו?

דובר 1: זה מעניין. למה היו אומרים שילכו אחר רוב תשמישו? אם יש דבר שעם יותר חום יש בליעה חזקה יותר, להיפך, יותר אפשרי שיאמרו כמו שאתה אומר, שהולכים אחר הרוב. אבל אם אומרים שעם רמת חום גבוהה יותר יש בליעה גדולה יותר, אם אומרים שחכמים לא יודעים, אמרתי, אני לא פיזיקאי. יש דבר כמו בליעות, יש דבר שזה יכול להיספג לחום מסוים, לחריפות מסוימת. אני חושב שצריך לעשות מזה תקנה חזקה שצריך לשטוף מאוד טוב ככל שאפשר. אם רק היו אומרים אם ורק אם לא היינו יודעים בדיוק איך הבליעות עובדות, אתה צודק. אבל לכאורה אי אפשר לומר שכן, היה להם משהו ידוע מסוים, החכם של העיירה שהבין בפיזיקה, הוא אמר.

התירוץ הוא אבל, תראה ב… לא, התירוץ הוא, אתה צודק שבדיוק כך בפעם הבאה יכול… אם אומרים שחום מוציא, הפשט הוא שכל פעם שאתה מערבב בסיר את המרק, הכף פולטת את המרק הקודם וזה סופג את המרק החדש. זה לא עובד בדיוק כך. כי לא חושבים על דברים פשוטים. זה לא כל פעם, זה לא מפעם אחת זה לא נעשה מלוכלך, ומשתי פעמים זה לא נעשה מלוכלך.

דיון: מה זה בליעות — מציאות פיזית או דין?

אפשרות א: בליעות היא דבר פיזי ממשי

דובר 1: אני יכול לומר שלושה דברים. אני יכול לומר שמדברים כאן על משהו שקשה לנו להבין, כי הדברים שלנו יותר מוצקים ובאיכות טובה יותר. כי אם כלי מתכות, כלי אבנים היו באיכות חלשה יותר משלנו, ושלנו היו יותר מחוספסים, באמת היה הרבה מקום לספיגה. ואפילו, דרך אגב, אתה יכול לראות שזה נספג. לוקחים אבן ושופכים עליה מים, תראה שזה סופג מים, כי יש חורים קטנים… לוקחים לבנת צמנט, יש שם מיקרוסקופית חורים קטנים מקום לספוג דברים.

דובר 2: צמנט זה לא אבן, אתה יודע. כלי אבנים, אבנים לא אומר צמנט. כמו שהוא אומר, זה דוקא נעשה אבן. יש אבנים שנעשו דרך הבריאה, כי אבנים נעשו זמן רב, מתדבק ביחד חתיכות. מה? אבן זה לא לבנה, אבן זה אבן, זה ענין. לבנה שאנשים עושים, אני אומר אבן שגם נעשתה במשך הרבה שנים, וזה שוכב תחת הלחץ. בערך כמו שאנשים עושים לבנים, בערך באותה דרך האבנים נעשו. למה? לחץ עם חום עם שנים. זה לא סתם תורות. כך אני מבין. מה שקראת למעלה, יודע אני, זה דבר אחר. זה להיפך, זה היום, למשל קוורץ, עושים מהרבה אבנים קטנות ביחד דחוסות ו-epoxy. אבל זה בערך מחקה את היצירה המקורית של כמה שנים.

דובר 1: כן, מאה אחוז. כי מינרלים וכל הדברים מתפתחים בהרבה שנים. אוקיי, אוקיי, אוקיי, בואו נחזור לסוגיה כאן.

אפשרות ב: בליעות היא דין, וההלכות הן קולות

דובר 1: לא, אבל ניסיתי לומר משהו. אפשר לומר שבליעות היא ממש ממש דבר פיזי אמיתי, והיום קשה לנו להבין כי אנחנו קצת פחות, אבל יכול להיות כלים מסוימים שיש בהם ממש ברור בליעה. או אפשר לומר שהכל דין, אולי יש בליעות ואנחנו לא יודעים בדיוק. הכל דברים פשוטים, אנחנו מאוד רגילים שדברים יהיו יחסית מאוד מותאמים.

דרך אגב, אגב, כשאתה הולך למקום שאתה מבשל באמת, כשאתה מבשל על אש, זה לא נעשה כל כך בקלות נקי. התנור שלך תמיד נקי לגמרי, למשל. אבל תנור הוא מלוכלך. וכשאתה עושה הגעלה של הסיר שלך, כלי קערות וקדירות, זה דוקא… כי לא על זה מדברת התורה. התורה מדברת, כל ההלכות מדברות על דברים שהם באמת מלוכלכים. כשאומרים “מנהיג הוא אדום שחור”, זה מלוכלך, אתה רואה שזה מלוכלך. זה דברים פשוטים. זה לא מדבר על דברים נקיים שמדמים שיש בליעות, זה מדבר על דברים מלוכלכים.

דובר 2: ואם כך, ההלכה הייתה צריכה לומר יותר פשוט: תוודא שזה נקי. זו הנקודה, זה מה שאתה רוצה לומר.

דובר 1: לא, כי ההלכה היא קולא. ההלכה היא קולא, ההלכה אומרת שאפילו רואים עדיין קצת מלוכלך, זו הנקודה. זה לא מספיק נקי. ההלכה לא מדברת רק על מה שנקי, ההלכה מדברת על למה זה לא כל כך נקי. נקי זה דוקא רק כשאתה רואה שזה כחדש. עשית כחדש, זה מה שהרבנים כותבים. דרך אגב, יש לי פטנט, אתה עושה את זה נראה חדש. זה פטנט שלם. בדרך כלל זה לא נראה חדש. אם אדם אומר שהכלי שלי חדש, לא צריך לשאול אותו איך זה נעשה חדש. זה חדש. אבל אם זה לא חדש, חברא אומר.

דרך אגב, אתה לא יכול לראות הבדל בין כף ישנה לכף חדשה? אתה יכול לראות. אבל אי אפשר לראות דרך בליעות, אפשר לראות דרך שריטות. לא דיברתי על שריטות. לכלוך? מבליעות אי אפשר לראות. אדם שיכול להתפלל טוב, יש לו טעם טוב בבוקר. אם יש לך טעם טוב בבוקר, וכן הלאה.

דיון: המציאות של לכלוך וההלכות של הגעלה

דובר 1: עכשיו לכלוך, מה שנכנס לענין. עכשיו, למה זה נעשה מלוכלך? זה דוקא ממילא, מה שאין כניסה ממשית, אבל זה דוקא באופן רגיל נעשה מלוכלך. אני בישיבה, כל יום הצלחת הייתה מלוכלכת, הטבח לא הצליח לסיים לנקות טוב. זה דוקא ממש יש במציאות, מחממים כל שבת. וכל ההלכות של שזה מספיק, אני חושב מדברים שזה באופן שנשאר קצת מלוכלך תמיד. לא בתורת חומרא, אלא תמיד בתורת קולא. יש לי כלל תורה טובה, רק באתי לומר קולות, לא חומרות.

אוקיי, בכל מקרה, מה הדבר? לא נכנסים לכל הדברים. כאן לוקחים דברים פשוטים. מה יש כאן שני שמות, דיברתי קודם שרוב תשמישו אין לו גזירה בפני עצמה, והולכים אחר רוב תשמישו. זה פעם ערבבו את החולנט עם הכף, ואחר כך זה נעשה לחולנט. זו דוקא המציאות, נכון? פעם כן. אם משתמשים בזה הרבה, פעם כן. הכלים שמשתמשים בגריל, כן? לא הייתי משתמש בזה למשהו אחר. לא לחלבי, כי זה נעשה מלוכלך פעם. אבל הדבר הוא, אבל זה נעשה מלוכלך, כי הלכלוך נעשה מיד נשרף משם. מאוד טוב, אין בעיה. זה לא כתוב דברים ממשיים.

בואו נגיד שזה ההיתר שהוא דוקא היקר בצד שלנו. אתה רואה דוקא כלל. תראה אותו, זה לא אפשרי לעשות בבית. אולי אפשרי מה שחד לכימיקל ובהרבה תנורים שמשתמשים הרבה, שמשתמשים למסעדה בבישול, זה משהו יותר מסובך. אפילו סיר, כי איך, אפילו סיר, הקודם שמשתמשים. הייתי באירופה, אבל קראתי על סיר שמבשלים בו את המרק כבר אלף שנה. באמת. זה עומד על אש, ממשיכים להוסיף, חוזר וחוזר, כי תמיד אוכלים משהו מאכל לא נגמר לילה. כן, אסתטית. זה אסתטי, אבל זה כנראה הפשט על כתוב.

דובר 2: לא, לא, זה עושה הרבה מאוד הגיון. יכול להיות שכף עתיקה כך השתמשו. בדיוק.

דובר 1: רואים במסעדות מסוימות, מסוימות… אני אומר לך, מחבתות הטיגון, יש מחבתות טיגון טובות שאפשר לנקות, זה מיוחד נון-סטיק. מחבת טיגון רגילה, נשאר מלוכלך תמיד. אתה לא יכול לשטוף את זה. אתה דוקא שורה את זה אחד מאתמול, אפשר לקרוא את זה. אבל בעצם,

כלי חרס — נשתמש בהן חמץ בחמין

הלכה כ”ה — כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

דובר 1:

אני יודע כמה טריפות שוכב בבתים.

דובר 2:

כן. אתה יכול לנקות את זה. אני אומר לך, זה מה שהפוסקים כותבים.

דובר 1:

לא, לא, זה עושה הרבה מאוד הגיון, כי יכול להיות שפעם כך השתמשו.

דובר 2:

בדיוק. פעם השתמשו עם הדברים האלה.

סטייה: מחבתות טיגון והגעלה

דובר 1:

אני אומר לך, מחבת הטיגון, יש מחבתות טיגון טובות שאפשר לנקות, יש מיוחד נון-סטיק. מחבת טיגון רגילה שנשארים עם מאכלים דבוקים, לא יכול להיות, זה דוקא איסור בליעה מאתמול, אפשר לחשוב. אני לא יודע. אבל בעצם, אנחנו יכולים דוקא לומר מאוד טוב, הלכות הגעלה אומרת איך עושים את זה כן נקי. איך עושים את זה כן נקי? שורפים את זה טוב קודם. זה דוקא איסור יקר, זה לא איסורים פנים איסורים, זה דוקא איסור יקר. יש כאן איסורים, לא ראו כלום.

כלי חרס היום — פורצלן ופלסטיק

דובר 1:

כלי חרס זה דוקא הרמב”ם, אבל כלי חרס, דרך אגב, בחשבון זה בדיוק כלי החרס העתיק. רואים שכלי חרס הוא ממש דבר ששומר זמן רב טעם. אפשר להרגיש את זה. אין לנו כלי חרס מזה. יש לנו רק חומר של כלי חרס, כמו פורצלן, שאנשים מתווכחים מה זה כלי חרס, מה זה חתיכה. העתיק, כלי החרס האמיתי, רואים שזה פלסטיק. באותו דבר פלסטיק, גם אפשר להיות נקי. כתוב דוקא, תלוי איזה, יש איזה פלסטיק. המיכלים החלקים זה לא אפשרי. זה דוקא פלסטיק שנקי לא, אין לו את הברק, זה לא מלא נכנס. אולי יש פטנט, אתן תוכנית איך לעשות.

חידוש: לעשות חדש

דובר 1:

אה, יש חידוש אחד אצלי, אחי אמר לי את החידוש. הוא אומר שאפשר לעשות את זה חדש, זה דוקא כלים חדשים, ואם כלים חדשים זה דוקא אין שאלה. אם יש לך דרך איך לעשות חדש, זה חדש. זה נראה חדש, כל אחד שיקנה בחנות יחשוב שזה חדש. זה כמו שתי מדרגות בתשובה, תשובה מאהבה ותשובה מיראה. זה כמו חדש, זה נעשה בריאה חדשה. יש שבירה ויש התעוררות.

רבינו מנוח — חרס עם סמ”ך או שי”ן

דובר 2:

אוקיי, כלי חרס, הוא סובר שצריך לסיים שזה הולך גם. אוקיי, כלי חרס.

דובר 1:

לא, חרס. אני מדבר על כלי חרס עם שי”ן, הוא כתב קודם עם סמ”ך.

דובר 2:

כן, והוא אומר, רב צדיק, רבי מרדכי ז”ל, הטענה. הוא אומר שהרמב”ם כותב תמיד מה שכתוב בתורה. למשל, רבינו מנוח אומר שכלי חרס הוא עם סמ”ך, הוא לא ראה ברמב”ם שום שי”ן. יש כתובים מסוימים.

לשון הרמב”ם — כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

דובר 2:

אוקיי. חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין. בין כלי ראשון, כגון קדירות, בין כלי שני, כגון קערות, בין כוסות ששותין בהן שכר, והשכר הוא בחמין, כלומר חם. יש מי שאומרים שכלי חרס הוא כך יותר, אפילו בזה יש בשולחן ערוך הקלה, בעין שכרות משום הר, אין חילוק. מי שחושב על המצה, הוא ישתמש מהרמב”ם. זו חומרא.

השוואה בין שתי ההלכות — חמץ בצונן לעומת חמץ בחמין

דובר 2:

אפילו עכשיו מבינים אנחנו את ההלכה של כלי חרס לעומת ההלכה הקודמת של כלי חרס. הקודמת היא חמץ בצונן, ועכשיו הוא מדבר, אה, כבר יש חמץ בחמין. קודם הזכרנו חמץ בצונן, מותר להשתמש במצה בצונן, חוץ מסוג צונן שהוא אבל כמו חמין, שהוא חומץ חזק. וכאן הוא אמר עוד דבר, עד שאופים על מה שכבר כן בחמין, יש דרך איך לכשר את זה. אבל נשתמש בהן חמץ בחמין, אסור להשתמש אפילו בצונן. זה עומד מאוד ברור, זה עומד מאוד ברור, החלק עומד מאוד ברור, צריך להניח את זה אחרי פסח. זה לכאורה מה שמבינים.

ביב של חרס — למה יש דרך להכשיר

דובר 2:

אבל מעניין שביב של חרס כן מצאו דרך איך לעשות את זה. לא אמרו על זה, כמו כל שאר כלי חרס תניח אותם, תהיה לך אחר. אבל ביב של חרס רואים שאולי כי זה יותר… זה קשה לאדם למצוא, זה כלי גדול יותר, יש כן על זה טריק. יש על זה טריק שאפשר לעשות את זה בשביל זה.

דובר 1:

הרבה מזה הוא דוקא מעשי שכלי חרס כתוב שאו כי אי אפשר להוציא את זה טוב, אין את הפליטה עובדת לא טוב, או יש דברים מסוימים שההלכה על זה אומרת שכי חוששים שהאדם חושש שזה ישבר ממנו, וזה היה בשנים קודמות כדאי. אבל כן, כאן הוא מדבר על חמין. הוא מניחן לאחר הפסח ומדיחן ומשתמש בהן. אז אם נשתמש בהן חמץ בחמין, בוודאי אסור אפילו להשתמש בצונן.

דובר 2:

נכון, כל השאלה היא רק, אז לכן כתוב בוודאי. השאלה היא כשהרמב”ם אומר קודם שנשתמש בהן חמץ בצונן, מותר להשתמש במצה בחמץ. אז, לכאורה השיטה השנייה של מגן אברהם צודקת, שלא כתוב לשון שצריך לחשוב ש… מה כתוב זה אומר?

דובר 1:

כן. זו השאלה.

דיון: חלה דעקל — מחלוקת בגמרא

דובר 2:

אז, כאן יש מחלוקת בגמרא. חלה דעקל מותר גם, חלה דעקל שאפשר להשתמש בו על חמץ, צריך לשמור אותו, נכון?

דובר 1:

לא, זה אומרת הגמרא.

תרגום לעברית

דובר 2:

לכאורה, לא, לכאורה להיפך, לא להיפך. לכאורה, משתמשים בזה כשיש חמץ, בטח אסור להחזיק את זה. אין חמץ בפסח, למה? אבל אני רואה כאן שעל זה יש מחלוקת בגמרא. רבה אמר שצריך לשבור לגמרי. למה? כי יש בל יראה ובל ימצא. ושמואל אמר שאפשר לשים בצד. שמואל אמר, משתמשים בזה, אה, שוב. רבה אמר “ישבור”. נכון, שכחתי, כן. אמר רב, כלי שדרכו להשתמש בו בפסח, ישבור. אומרת הגמרא, זו גזירה, גזירה שמא ילמד בו בימינו. שמואל אמר, מה שימוש יש בו? ועוד, בימינו מה שלומינו?

מעשה עם שמואל ומוכרי הכלים

דובר 2:

זו טענתו של שמואל. שמעו את המעשה של שמואל, כן? שמואל אמר למוכרי הכלים או משהו, שימכור בזול, ואם לא הוא ידרוש כמו רבי שמעון שמה? שאפשר להשתמש אחרי פסח. מה הנקודה? אני חושב מה הנקודה של הגמרא.

אז זו הגמרא. אה, הוא כבר לא שואל את כולם, המגן אברהם, למה זה לא עוזר כמו ביטול חמץ? זה דומה, הוא אומר למה זה לא דומה? מה זה ביטול חמץ? למה זה לא שונה מביטול חמץ? למה לא עובד אותו היתר? למה לא עובד אותו היתר כאן?

רבנו יונה — כלי חרס חדשים מן הכבשונות

דובר 2:

אה, ומחזירן לכבשונן אפשר כן. אבל הוא אומר שם זה עובד כן. אולי הוא לא נותן מספיק. אה, אבל לכאורה, זה כתוב כאן, כך הוא אמר. לכאורה הוא בעצם כן סבר, ובעצם ממילא כלי החרס הרגילים, כלי החרס הגדולים שהוא לכאורה סבר, הוא חושש שלא תעשה זאת טוב, שלא תשבור כלום. לא, לא תיתן לעשות. לא תשבור כלום.

אה, אפשר לומר שזה הדבר. אפשר לומר שבכלי חרס, שבהם מכניסים תמיד לתנור, אין כל כך פחד.

דובר 1:

לא.

דובר 2:

ממילא, אפשר לומר שבדברים אחרים יש פחד שלא תעשה זאת טוב, וממילא לא תעשה. הוא אומר שאפילו, רבנו יונה אומר שאפילו כתוב שכלי חרס חדשים מן הכבשונות מותר, כי אז עושים אותם ממש כחדשים. אבל מה לא עושים, כי זה לא משתלם. הטירחה חלשה מדי, בקיצור. כאן אין שום טירחה. אתה לא צריך לחשוש שלא תעשה זאת טוב. בסדר.

דובר 1:

אה, שיעשו עוד. היו עושים. בכל מקרה.

דיון: מין בשאינו מינו

דובר 2:

ומה הנקודה של מין בשאינו מינו, אני לא מבין. המחלוקת שהייתה בין האמוראים?

דיון: למה רב אמר ישבור?

דובר 2:

וזו השאלה על רב. למה רב לא אמר שצריך לשבור? כי רב סבר שמאחר ויש בזה חמץ, זה לא בטל. ממילא, חמץ בפסח, צריך לשבור. ואחרי פסח, אם מצאת, צריך לשבור? לא, צריך לשבור לפני פסח. למה ביטול וכל הדברים שיש?

אה, הוא שואל בדיוק להיפך. טריקים אחרים, למכור לגוי.

דובר 1:

לא, למכור לגוי לא עלה בדעתם. זה טריקים מאוחרים יותר. הוא משחק סתם ככה. לא, כתוב כן שלומדים, זה מובא, אבל לא טריק כזה. אה, כתוב כן, כן. בספרים מספרד כתוב שלומדים. משחק סתם ככה. בקיצור, השאלה היא האם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מהתורה. זו באמת הייתה המחלוקת של רב ושמואל, שהרמב”ם מסביר זאת. והשולחן ערוך. בקיצור, זה מה ש.

מעשה עם שמואל — האם הוא צדק?

דובר 1:

וזה מעשה יפה שהגמרא, ששמואל אמר שהוא הולך לדרוש שמותר, ומוכרי הכלים לא יעשו מספיק זול את ה… כן, והגמרא שואלת, האם הוא צדק? למה… שומע? בבית, הייתה מחלוקת של רב ושמואל. רב סבר, אני זוכר.

כלי חרס כחד פעמי של פעם

דובר 1:

כלי חרס זה הגרסה העתיקה של החד פעמי. כן, בני לבנים, לוקחים היום קצת חרס, ועושים מזה. לא שזה חינם, אבל זה זול מאוד. מוצאים הרבה מזה. אה, נכון. כלי חרס ישנים, אבל מה היה… מה הוא מחפש אחרת? זה לא דבר ידוע. זה הרעיון שאישה כי זה לא, שזה משל. כי צריך להשתמש במשל. פעם, צריך להשתמש באבן פינה. העובר מרסיס אבנים, בסדר. בכל מקרה, אז הנקודה היא, אפשר להרשות לעצמך. לא מפסיד בהפסד. או שהמנהיג היה כמו רב. כי שוברים כלים כל פסח. קונים חדש, קונים חדש, קונים כלים חדשים לפני פסח.

טענת שמואל למוכרים

דובר 1:

שמואל אמר, ל… שמעו שמואל היה מאוד חכם. הוא אמר למוכרי הכלים. שידעו, שאם לא יוזילו את המחירים, הוא יאמר לכל אחד שלא צריך לקנות. שואלת הגמרא, האם הוא צדק? ממש, והרבנים צריכים לשנות את ההלכה, כדי שהיהודים ירצו כלים זולים יותר לא לשנות. הם אומרים כשהם סוברים שזו רק חומרא בגלל איסור דרבנן.

סיום

דובר 1:

זה היה דבר מעניין, כי אני עושה משהו כזה… זה היה מעניין, כי לכאורה התמונה של ערב פסח ובאיסור דרבנן נראתה אחרת.

המשך: עמדת שמואל לגבי שיעור מצה

שואלת הגמרא, הוא צודק, שמואל סובר שזה כשר, למה יאסרו הרבנים? ינהגו כמו רב. אבל הוא איים, הוא אמר שהוא הולך לומר את דעתו.

מה לומדים כאן שהרבנים צריכים לשנות בהלכה כדי שהיהודים יוכלו לקנות בזול יותר? לא לשנות, הם אומרים כשהם סוברים שזו רק חומרא בגלל איסור דרבנן.

ערב פסח: ביעור חמץ ושבירת כלי חרס

זה דבר מעניין, כי לכאורה התמונה של ערב פסח באיסור דרב נראתה אחרת, כולם באו לאמצע העיר למקום שבו שורפים את החמץ, והייתה מדורה ענקית שבה שברו כלי חרס, כן? כמו אולי היה כמו ביובל שבו שוברים כלים, אבל לשבור כלים.

נראה שזה היה עסק טוב למוכרי הכלים. כן כן, הם עשו כסף. אבל לא בדרך הנכונה הוא אמר, הוא יעשה שלא יעשו כסף. כלי חרס אפשר להכשיר, אפשר לחדש, אפשר לקחת את השברים ולחדש. זה לא דבר שהוא זלזול בכבשונות.

המהרש”א אומר שזה היה זכר לחורבן. זו באמת הייתה השאלה, שזו באמת הייתה השאלה שהרבנים, אם תוותר ותסבור שבעצם שיעור מצה כשר, תוכל לומר למוכרים שיחזיקו מעט, שלא יעשו כלום, שלא יוציאו את האנשים, שיחזיקו כזית מצות. למה לאסור? שאלתי, הוא איים על הרבנים.

הלכה כ”ו: הגעלת כלי ראשון גדול

בסדר. כ”ו, קצר, זו גמרא, גמרא רחבה, וזה דבר מעשי. אני לא מתכוון מעשי, אלא זה אולי היתר מסוים, נכון? כלי חרס, כלי ראשון רותח לכתחילה, ומשתמשים בכלי ראשון לכתחילה, אבל כאן יש יראה גדולה.

אומרת הגמרא: מקיף לה ספל של טהור על שפתה מבחוץ, ושומט ידו מתוך ספל של טהור, וממלא מים עד שיגיעו המים על שפתה, ומרתיח המים בתוכה, ודיו.

דיון: חכמתו של רבי עקיבא

חשבתי לעצמי, זו גמרא בעבודה זרה, מה כתוב גדולה כזו? לגמרא יש מעשיות כאלה אצל רבי עקיבא, עשו כך, עשו כך, עשו כך, חשבו סברא כזו? והוא אומר, אבל מן חכם למעבד כל מילתא, רבי עקיבא הוא הרבי הגדול ביותר. מבין מה אמרתי לך?

שהחלק הגדול צריך קהילה חיצונית? כן, שהרבי יותר, אבל זה כפליים. בעצם, החלק סביב האלף הוא כמו שזה אולי גם רק כשזה מתבשל על הכיריים. ובאותה דרך אפשר לעשות עוד חכמה כזו. כשאתה מבין שזה לכאורה לא כך, זה לא כתוב כך.

ביאור על חרוסת

אה, הוא אומר יפה מאוד עכשיו, הרב רבי נתן אומר יפה מאוד, שכאן הוא עושה סעיף מיוחד בהלכות מצה, לומר שצריך לעשות בצק מיוחד. כי בוודאי פסח אי אפשר לעשות בבצק שהוא חמץ. אה, אה, אה. אבל מה שעושים הוא משום זכר לחרוסת.

בכל מקרה, זה כל הענין. והוא אומר שאותה חרוסת, בוודאי יש בה חומץ חזק, בוודאי יש בה חריפות. הדבר היחיד הוא שחרוסת היא משהו מתוק להמתיק, להסיר את החריפות של המרור. בוודאי זה לא מסיר את החריפות, זה מסיר את ה… אני לא יודע. והחרוסת שאנחנו עושים אנחנו עושים אותה ממש מתוקה, כי זה המנהג. יש לו ביאור מרבי דוד’ל שהוא מסיר. אני לא יודע, אולי זו לא החרוסת הנכונה של הגמרא.

סיום: מה נלמד הלאה?

מה נלמד עכשיו? קצת שמונה פרקים, או נלמד את ההלכות הבאות? או נלמד על ההגדה? או אפשר ללמוד על ההגדה לא רק מעשית? כן, כן, כן. מה שלא באמצע. רגע אחד.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Chametz and Matzah Chapter 5 – Laws 21-26 – Kashering Chametz Vessels (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur: Laws of Chametz and Matzah Chapter 5 — Laws of Vessels

Overview and Structure

The shiur deals with the laws of chametz and matzah from approximately halacha 5 of chapter 5, beginning from page 100. This section discusses vessels that were used with chametz — how to make them kosher for Pesach, and which vessels cannot be made kosher at all.

Structure of the chapter: The chapter has dealt until now with: (a) which types of grain become chametz, (b) how it becomes chametz, (c) u’shemartem et hamatzot — guarding so that matzah should not become chametz, (d) laws of baking matzot, (e) matzah ashirah (mei peirot). The new section about vessels is a continuation of the topic of shemirah — one must also be careful that the vessels should not create a mixture of chametz.

Why are the laws of vessels here and not in the laws of forbidden foods? The Rambam has the laws of kashering vessels in Hilchot Ma’achalot Asurot chapter 17 (kebolo kach polto, immersion of vessels, kashering vessels from Midian). The difference: there we speak about the general law of hag’alah for all forbidden foods; here we speak specifically about chametz vessels, where there are things that are different from all forbidden foods. This is the foundation of this section.

Halacha 1 — Earthenware Vessels Used with Chametz in Cold

Words of the Rambam

“All earthenware vessels that were used with chametz in cold — one may use them with matzah in cold. Except for vessels in which one places the se’or, or vessels in which one places charoset, which are sharp, and draw their fermentation strongly.”

Plain Meaning

An earthenware vessel that was used with chametz only in cold, may be used on Pesach for matzah in cold. But vessels in which one places se’or (sourdough) or charoset (sharp/sour things) — these may not be used on Pesach at all.

Novelties and Explanations

1) Source in the Gemara — three laws from three Amoraim (Pesachim 30b):

The Rambam builds three laws on three places in the Gemara:

Law 1 — beit hase’or: From Shmuel’s law — “All vessels that are used with chametz in cold may be used with matzah except for beit hase’or since its fermentation is strong.”

Law 2 — beit charoset: From Rav Ashi — “Beit charoset is also like beit hase’or since it is because of the salt which is sharp.”

Law 3 — a vessel used with vinegar: From Rava.

All three are built on the same foundation.

2) Understanding “chamitzan kashah”:

“Chamitzan kashah” doesn’t mean that it absorbed more strongly (beli’ah), but that se’or and charoset are sour/sharp things, which penetrate more strongly into the vessel — they are “heavy chametz-makers.” This is parallel to the well-known principle that a davar charif (sharp thing) is more mavli’a. The language of the Gemara is “hoil ve’it bah kiyuha” — bole’at, betzonen nami chamtzan — a sharp thing, even cold, is considered like a hot thing that is absorbed.

3) What is a “beit hase’or”:

The Maggid Mishneh brings that a beit hase’or is the vessel where one places the se’or (the sourdough), and the dough sits there a long time until it rises. The vessel in which one kneads the dough is not the same — the dough doesn’t sit there long. But the vessel of beit hase’or constantly has se’or in it — every time one makes a challah, one puts in more, and there remains a constant absorption. Rabbeinu Yonah brings that because it sits there many times with dough and se’or, this is a good sign for chametz vessels.

4) Charoset — what does it mean:

This doesn’t mean the charoset of Pesach (which is Pesach’dik), but a year-round charoset — a sharp chametz’dik “dip” that contains chometz (vinegar). The main sharpness comes from the chometz, not from the bread itself. When one dips bread/dough into vinegar all year, this becomes a “kol davar she’yesh bo kiyuha” — the sharpness of vinegar makes even cold things absorbed like hot ones.

[Digression: Pesach charoset vs. year-round charoset] Rabbi Natan says that one makes a special mixture in remembrance of charoset. Charoset’s function is lehamtik — to remove the sharpness of maror. Charoset has a chometz kashah, a sharpness. Our custom is to make charoset sweet, but perhaps this is not the proper charoset of the Gemara.

5) A difficult question — why only matzah in cold?

If a vessel that was used with cold chametz has no absorption, why may one only place matzah in cold? One should be able to place even hot matzah items, because the vessel didn’t absorb any chametz! And if the vessel does have absorption from hot chametz, why should dry cold matzah be a problem — how can a dry hard matzah be absorbed from a clean plate?

6) Two versions in the Gemara — the version of the Rambam and the Rif:

The Maggid Mishneh brings that there are two versions:

Our Gemara: “mishtamshin bahen matzah” — plain, without adding “betzonen.” According to this, one would think that one may use even matzah bechamim, because the chametz was never hot.

Version of the Rambam and Rif: “mishtamshin bahen matzah betzonen” — only in cold. This means that even when the chametz was in cold, one may use matzah only in cold.

7) Explanation of the stringency in earthenware vessels — Maggid Mishneh:

The Maggid Mishneh asks: Why shouldn’t one be able to use matzah bechamim, if the chametz was only in cold? He answers: Because earthenware vessels have no remedy through hag’alah. With other vessels, even when one used chametz bechamim, one can make kosher through hag’alah. But earthenware vessels cannot be made kosher. Therefore Chazal were stringent: even when the chametz was in cold, one may not use matzah bechamim — because perhaps it once became hot and one doesn’t remember, and there is no remedy through kashering.

8) Two approaches to understanding the stringency:

Approach A (Maggid Mishneh): Both stringencies go together — (a) chametz in cold, one may not use matzah bechamim, (b) chametz bechamim, one may not use matzah even in cold. This is a general stringency in earthenware vessels.

Approach B (other Rishonim according to the other version): Only chametz bechamim is forbidden — then one may not use even matzah in cold, because earthenware vessels have no remedy. But chametz in cold with matzah bechamim is permitted.

9) The opinion of Rabbeinu Manoach:

Rabbeinu Manoach has a unique interpretation. He understands that the stringency is not only about absorption, but that it is a decree — perhaps when the matzah is hot, it can extract from the earthenware vessel the chametz taste, and perhaps the matzah itself becomes chametz. This is a novel approach — not only that the taste is a problem, but that the matzah itself can become defective through this.

10) The foundation: Earthenware vessels have a special stringency with chametz:

With chametz, they were stringent with earthenware vessels more than with other forbidden foods — “chametz is something terribly absorbent… even earthenware vessels they decreed upon it like other vessels, which is not so with other forbidden foods.” The main difference: with other vessels one can make kosher through hag’alah, but earthenware vessels — because they have no remedy — they added an extra level of stringency.

11) Se’or/charoset vessels — why can’t they be used at all?

Why shouldn’t one be able to even place cold matzah on such a vessel, if one washed it well? Perhaps this is not only a matter of absorption, but the vessel is as if a “symbol of chametz” — “avi avot hachametz” — but this remains an open question.

12) Practical difference — challah cover:

The challah cover/basket where one places bread all year — according to all opinions one can place Pesach matzah in it, because it is cold in cold. One only needs to clean it from crumbs, just as everything in the house needs to be cleaned. It doesn’t say that one needs to “turn it over” — only check for crumbs. It is mentioned that there is a law about “reivot shel nashim” — one checks specific folds because there are many crumbs there (Gemara Pesachim). One shouldn’t make stringencies on every leniency — “you don’t become stringent on everything that is permitted.”

13) Difference between vessels used to prepare chametz vs. vessels used after baking:

Vessels in which one places after the chametz is already baked (cold) — this is permitted on Pesach.

Vessels in which one prepares — where one places the flour, where one leaves the mixer — this should not be used.

Halacha 2 — Earthenware Pit (Earthenware Tube)

Words of the Rambam

“An earthenware pit in which they would place chamim all year, one does not bake matzah in it on Pesach. But one fills it with coals, and since every place where they cook chametz in it becomes white-hot, it is permitted to cook in it.”

Plain Meaning

An earthenware pit (an earth-pot/oven-piece) that was used for chametz the whole year, one may not bake matzah in it on Pesach. But one can make it kosher by filling it with coals (glowing coals), and when the place where one cooked chametz becomes white-hot, one may then cook in it.

Novelties and Explanations

1) What is the “bor”?

Rabbeinu Manoach translates: “keli she’osin bo ofin atikim” — one takes a piece of earthenware vessel that fell from the roof (tiles/shingles), a large piece that one can place in an oven. The plain meaning is that it is an earthenware vessel that one places in an oven — like a metal or earthenware pot/plate that one places in an oven, and the challah/bread lies on it, so it won’t directly touch the oven walls. It is something between an oven and a pot (kederah).

2) Charcho mibifnim vs. charcho mibachutz:

With a closed tanur there is a difference: charcho mibifnim (white-hot from inside) — permitted; charcho mibachutz (white-hot from outside) — forbidden. The bor is heated from outside (charcho mibachutz), therefore one needs a special kashering — filling with coals from inside — in order to make white-hot the place where the chametz was.

3) Why isn’t the regular heat from baking enough?

A strong question: When one bakes matzah in the bor, the bor is on fire — why isn’t this enough to make hag’alah, according to the principle of “kebolo kach polto”? The bor is at the same level of heat as when it absorbed the chametz!

The answer: When it becomes hot from outside (charcho mibachutz), it doesn’t clean out from inside. Just making something hot itself is not enough — one needs direct heat on the place of absorption itself. With boiling water (hag’alah) it literally burns out, not just that it becomes hot. Therefore one needs filling with coals from inside.

4) The Rambam’s language change from “ofin” to “mevashel”:

The Rambam begins with “ein ofin bo et hamatzah” (baking), and ends with “mutar levashel bo” (cooking). Why does he switch from baking to cooking? In certain versions it says “le’efot” instead of “levashel” — which would be consistent. The Gemara itself says “likederah” — with a kederah one is concerned that it will break, therefore one doesn’t fill it with stones unnecessarily.

5) “Makom shemevashlin bo et hachametz” — where is the “place”?

“Makom” means the innermost side of the bor — because usually one heats (mesik) from outside, and the chametz is absorbed from inside.

6) Absorption is local:

Absorption works locally — only the specific spot where the chametz lay has absorption. Therefore, if one would turn over the vessel and use the other side, it would perhaps be different. The Rambam speaks of “makom shemevashlin bo” — the specific place needs to be made white-hot.

7) Why with earthenware bor can one make kosher, but with other earthenware vessels not?

With other earthenware vessels one simply says “put them away,” but with an earthenware bor one did find a way to make kosher (machziron lekhivshanan). The reason: a bor is a larger vessel, hard to get a new one, and because one always places it in an oven, there isn’t such a concern that one won’t do it properly. With smaller earthenware vessels one is concerned that the person will be afraid it will break, and won’t do it well enough. Rabbeinu Yonah says that new earthenware vessels from the kiln are permitted, because then one makes it “kachadashim” — but with normal earthenware vessels it’s not worth it, the effort is too great.

8) Structure of the Rambam’s laws:

The Rambam first wrote the exceptions: first cold, then the bor with charcho mibachutz. Both are earthenware vessels with special laws. The main stringency with earthenware is: if it was used bechamim (hot) with chametz, one cannot use it at all for matzah (hag’alah doesn’t help with earthenware). The bor is a special case where one can make it kosher through filling with coals.

Halacha 3 — Kashering Vessels Used with Chametz in Boiling in a First Vessel

Words of the Rambam

“Metal vessels and stone vessels that were used with chametz in boiling, in a first vessel, such as pots and alfasim — one places into a large pot and fills water over them and boils them in it, and afterwards rinses them and they are permitted to use with matzah.”

Plain Meaning

Vessels of metal or stone that one cooked chametz in them in a first vessel (like pots and pans) — one places them in a large pot, fills with water, boils them, afterwards rinses them, and then one may use them on Pesach.

Novelties and Explanations

1) What is an “alfas”:

An alfas is a flatter pot (similar to a “pan”). The word “alfas” perhaps comes from the city of Fez in Morocco — “al-Fasi” means one from Fez (like the Tosafot Yom Tov’s name). [Digression: a discussion about the etymology of “alfas” and the city of Fez, and how pots from Fez are similar to “china dishes.”]

2) The Rambam’s practical advice — a large pot:

The Rambam gives a practical method: one takes a large pot, places the smaller vessels inside, fills with water, and boils. This is the normal way — one places the large pot on the fire, and thus the vessel is boiled with the same level of heat as it was used (kebolo kach polto).

3) “Bamatzah” — what does this mean:

“Bamatzah” means on Pesach — when one may use it, not which types of foods. This fits with how the Rambam calls the laws “chametz and matzah.”

4) First vessel — kebolo kach polto:

Because the vessel absorbed chametz through a first vessel (boiling), the hag’alah must also be in a first vessel. The Pri Chadash mentions that the principle “first vessel one makes hag’alah in a first vessel, second vessel in a second vessel” is not explicit in Pesachim, but it is built on laws in Yoreh De’ah.

5) “Mani’ach betochah” — not just placing:

The language “mani’ach betochah” shows that it must be a certain time inside the water. It is not enough a short immersion — one must leave the vessels inside “ad sheyiflot” (until it spits out) — so there should be a real possibility for the absorbed material to come out.

6) Rinsing in cold after hag’alah:

The Rambam writes “shotfan” — one must also wash in cold afterwards. This comes from the law in Zevachim: “merikah bechamim ushtifah betzonen.” The Shem HaGedolim mentions that it is not explicit in the Gemara in Pesachim, but the Geonim and Acharonim hold that one must indeed also have cold after hag’alah.

Why does one need cold water? After one placed chametz vessels in a boiling pot and it spat out — now there is something of chametz in the water. The cold water stops the process and washes off — it is a practical necessity, not just a stringency.

7) Wooden vessels — why not mentioned with first vessel:

The Rambam mentions metal vessels and stone vessels with first vessel, but not wooden vessels. Wooden vessels cannot be used as a first vessel (for cooking) because wood will burn on the fire. Wooden vessels (like plates of wood) are only second vessel — one eats in them, one pours hot food into them, but one doesn’t cook in them. Therefore wooden vessels are mentioned with second vessel (like bowls and cups) but not with first vessel.

Stone vessels with first vessel: Stone vessels can indeed withstand heat — like a “brick oven” is made of stones, and one uses stone plates for baking (like for “sourdough” challahs).

8) Hagahot Maimoniyot — second vessel:

The Hagahot Maimoniyot says that this law (of a lighter hag’alah) is only good when one knows for certain that the vessel was only a second vessel. The practical problem: Who can be certain? Perhaps one once used the spoon in a pot (first vessel)? The Rema brings from Rabbeinu Yonah and others that one doesn’t go according to majority of use — one must make sure that never was there a first vessel. The reason: even one time as a first vessel can make a strong absorption that the majority of use as a second vessel cannot undo.

Knives

Words of the Rambam

Knives that were used with chametz — one must make hag’alah.

Novelties

1) Knives in Pesachim:

The Pri Chadash says that it is not in Pesachim at all, but it comes from “the law of peritah and shechizah.”

2) Nitzav (handle) and lahav (sharp part):

With a knife one only needs to kasher the part that touches the food — this means the sharp part. The nitzav (handle) is treated differently. The Gemara mentions that the nitzav one places “betinah” (clay/mud) and the kata (handle) one places in boiling. In practice the Gemara concludes that one can do both parts with rechitzah (washing) or first vessel.

3) Libun vs. hag’alah with knives:

Libun is more than first vessel — it is an actual fire itself, not just hot water. The Hagahot Maimoniyot brings from Pesachim the Rashbam about hag’alah and libun.

Earthenware Vessels Used with Chametz in Hot

Words of the Rambam

“Earthenware vessels that were used with chametz in hot — whether first vessel (pots), whether second vessel (bowls), whether cups in which they drink beer (in hot) — one puts them away after Pesach, and rinses them and uses them.”

Plain Meaning

Earthenware vessels that were used with chametz in hot — all types, first vessel, second vessel, and cups for beer — one may not use on Pesach even in cold. One puts them away until after Pesach, washes them, and uses them further.

Novelties and Explanations

1) Comparison between the two laws — chametz in cold vs. chametz in hot:

The difference stands very clearly — if one used chametz in hot, the absorption is stronger, and one may not use anything on Pesach, even in cold.

2) Shulchan Aruch’s leniency with beer:

The Shulchan Aruch has a leniency regarding cups of beer, but the Rambam makes no distinction — he counts beer together with all other hot items. Whoever goes according to the Rambam, this is a stringency.

3) Dispute of Rav and Shmuel — earthenware vessel used with chametz:

Rav said: A vessel whose way is to use on Pesach — yishbor (one must break it). The reason: a decree lest one learn from it — one is afraid that one will come to use it. Rav held that chametz absorbed in a vessel does not become nullified, therefore it is chametz on Pesach, bal yera’eh uval yimatzei.

Shmuel said: One doesn’t need to break it, one can put it away.

4) The incident with Shmuel and the pot sellers:

Shmuel told the sellers of earthenware vessels that they should sell cheaper, and if not he will expound like Rabbi Shimon — that one may use earthenware vessels after Pesach (chametz she’avar alav haPesach is permitted). The Gemara asks: Was he right — can rabbis change a law because Jews want cheaper prices? The answer: Shmuel held that it is only a stringency / rabbinic decree, and in such a situation one can be lenient.

Novel idea about rabbis’ responsibility: From this sugya we learn that when rabbis hold that something is only a stringency (not from the essential law), they must waive the stringency so that Jews can buy cheaper. This is not really “changing” the law — but when they hold that it is essentially kosher, they should not forbid it arbitrarily.

5) Earthenware vessels as the “disposable” of old:

Earthenware vessels were the “old-fashioned version of disposable” — one broke them every Pesach and bought new ones. This fits with Rav’s opinion (yishbor). One finds archaeologically very many old earthenware pieces, because they were made cheaply and thrown away. It was a good business for the vessel sellers. The Maharsha says that this breaking of earthenware vessels was in remembrance of the destruction.

6) Novel idea of “making new”:

If one can make an earthenware vessel like new (so that everyone would think in the store that it’s new), it is like new. This is compared to teshuvah me’ahavah — “it becomes a new creation.”

7) Rabbeinu Manoach — cheres with samech or shin:

Rabbeinu Manoach writes “cheres” with a samech (חרס), and he didn’t see in the Rambam any shin. A rabbi, Rabbi Mordechai z”l, brings that the Rambam always writes what appears in the Torah.

[Digression: Earthenware vessels today — porcelain, plastic]

Today’s “earthenware vessels” (porcelain) are not the same as old earthenware vessels. Old earthenware vessels really held a taste — one can feel it. Porcelain is a dispute whether it is earthenware. Also discussed is plastic — it depends which type: smooth containers are different from rough plastic.

Great Discussion: What is “Absorption” — Physical Reality or Law?

1) Possibility A: Physical reality. Old vessels (earthenware vessels, stone vessels) were from weaker, more porous materials — “mechuspas” — which really soaked in. Even a stone, when one pours water on it, it soaks in through microscopic small openings. Today’s vessels are more solid and better quality, therefore it is hard for us to understand.

2) Possibility B: A law. Perhaps we don’t know exactly how absorption works, but Chazal established based on their understanding.

[Digression: How are stones/rocks made?] A discussion about the difference between even (natural stone, made through pressure and heat over many years) and levenah (man-made brick). Both are made through pressure and heat — the natural process just takes longer. Modern materials like quartz countertops are an imitation of the natural process (small stones pressed together with epoxy).

3) Laws of absorption are leniencies, not stringencies: An important novelty — the laws of hag’alah are essentially leniencies. When the vessel is still a bit dirty, the law says that hag’alah is enough — one doesn’t need to make the vessel “kechadta” (like new). This is a leniency: even if a bit remains, it is kosher after hag’alah.

4) “Kechadta” — like new: When a vessel looks new, one doesn’t need to ask how it became new. But normally it doesn’t look new after hag’alah — and the law says that this is fine.

5) Practical examples of dirt: In yeshiva the plates were always a bit dirty. A grill gets dirty, but the dirt becomes “farsraft” (burned) — this is libun. Old pots were very valued — it says about a pot that one cooks soup for a thousand years, “chozer vene’or”, always adding.

Sugya in Avodah Zarah — Kashering Large Vessels

Plain Meaning

The Gemara in Avodah Zarah brings a method: “makif lah sefel shel tahor al sefatah mibachutz, veshomet yado mitoch sefel shel tahor, umemale mayim ad sheyagi’u hamayim al sefatah, umartei’ach hamayim betochah, vedayo” — one places a clean vessel around the rim from outside, one pours water until it reaches the rim, one boils the water inside, and this is enough.

Novelties

– Boiling first vessel is ideally kosher for hag’alah.

– Rabbi Akiva’s wisdom is mentioned — “man chacham leme’evad kol milta” — a wise person can do everything.

– The part around “elef” (the rim) is perhaps only when it boils over the pot — a technical distinction in hag’alah.

Erev Pesach — Destroying Chametz and Breaking Earthenware Vessels

The picture of erev Pesach in the great court — everyone came to the middle of the city to the place where one burns chametz, and there was a huge fire where one broke earthenware vessels. Earthenware vessels can be remade — it is not a disgrace of merchandise.


📝 Full Transcript

Hag’alas Keilim for Pesach — Earthenware Vessels and Metal Vessels

Overview: Where We Are Holding in Hilchos Chametz U’Matzah

Speaker 1: We’re going to learn halachos in honor of Pesach, Hilchos Chametz U’Matzah. I see I prepared here, I didn’t show it, I believe we learned last year until approximately perek yud (chapter 10), and we’re holding in the middle of perek yud. We’re going to be from perek yud, from daf kuf yud (page 110), from daf kuf yud.

So, let’s go. We’re going to learn about chametz, the halachos of tashbisu se’or. Kuf pei, yud alef (chapter 10, halacha 11). I see that I made it until there, so at least I need to start from here it becomes more nogei’a l’ma’aseh (practically relevant) also. L’ma’aseh one goes and takes much more wild topics.

Okay, good. Kuf pei, yud alef. What does this relate to? This is a new piece. This hasn’t connected with the previous ones.

So, let’s see in which category of mitzvah this is. The Rambam has here Hilchos Chametz U’Matzah. What? No, not exactly. Let’s see. There are included in them eight mitzvos: to destroy se’or, and that chametz should not be seen at all, yes?

So, we haven’t spoken about this. So, the beginning of the siman was, he said which types of things are chametz, which types of grain. How does it become chametz? In what manner? If it’s cooked, if it’s roasted beforehand it doesn’t become chametz, such types of discussions.

And afterwards he spoke about how one makes matzos, how one ensures that the matzos… there was a matter of “u’shemartem es ha’matzos,” that one has a mitzvah to guard that it shouldn’t become chametz. There are chumros in the halacha how one must guard the grain, the shemirah from the time of harvesting, and so on, what does become chametz and what doesn’t. And afterwards a bit the halachos when one bakes matzos, what one needs to pay more attention to that it shouldn’t be chametz, warm water becomes chametz faster, such things, halachos. And afterwards there were halachos of when one gives food to animals, how to ensure that it doesn’t become chametz. Because one may not… what may not remain with chametz? Is it a matter of being a Jew? Yes, yes. There are such chumros and precautions in not creating chametz on Pesach.

Um, so, and here we’re holding by… we can go by kuf. We can start from matzah ashirah perhaps? No, kuf alef. Kuf alef, very good. Okay. Kuf is a halacha of matzah ashirah, that one may indeed, because we discussed here that when it has mei peiros… I don’t know any continuation of an answer, it says what is a halacha of mei peiros, but that Pesach itself should be lechem oni. Very good.

The Question: Why Do Halachos of Keilim Appear in This Chapter?

Speaker 1: Now a halacha is going to begin about which keilim one may use on Pesach if they were used for chametz. Wait, the essential din of hechsher, of hag’alas keilim, is in another place in the Rambam? There is a din that the Gemara learns from there in kelei Midian, that when one buys keilim from a non-Jew, and so on, kelei nochrim, how one is machshir. You’re asking if the Rambam has in another place halachos of hag’alah? Hilchos Keilim? Yes. Do we need to go prepared to see? I would be interested to see, to compare the two places how he covered which Friday.

Let’s just understand, what we’re now going to learn is which types of keilim one may use on Pesach. Does this have to do with the fact that one may not eat chametz on Pesach? Yes, it has very much to do with the chapters of “u’shemartem,” that there should be extreme shemirah. Is this a new… let’s see if the mefarshim explain why it’s here in the middle. It needs to have a bit of an explanation why it’s here. Yes, yes, yes.

Um, one may not make any… wait, he says that the perek still has to do with… I mean he says here in the introduction to the perek that this is a continuation of Hilchos Chametz U’Matzah, because it begins with the fact that chametz is only those things from which one can make matzah, and matzah one can only make from things that can become chametz. And from this he goes into exactly how to make the matzah so it shouldn’t become chametz. But the second part of halacha hei is very interesting things, these are halachos of kelei chametz.

What one eats makes the shemirah more than the essence of “lo yeira’eh lecha chametz.”

Speaker 2: No, this is part of…

Speaker 1: And in Hilchos Ma’achalos Asuros, at the end of Hilchos Ma’achalos Asuros, the Rambam speaks about the halachos of hag’alas keilim, gi’ulei kelei Midian, “kol asher yavo ba’eish,” and there the Rambam explains the matters of k’vol’o kach polto, and tevilas keilim he speaks there.

I mean these are the matters of k’vol’o kach polto.

Speaker 2: Hag’alah, yes, hag’alah and tevilas keilim he speaks there.

Speaker 1: Good, I don’t want to go into the sugya now.

Speaker 2: But, yes, perek yud zayin (chapter 17), Hilchos Ma’achalos Asuros.

Speaker 1: So, so here, now I think it comes a bit after what one learns from ta’arovos, as if when there is in the pot it’s clear that a question of ta’arovos begins, that it gets mixed in. No, but just so that one buys keilim from a non-Jew, there’s always the concern that there are ta’arovos of a forbidden thing. So on this there are the pesukim of “v’zeh ha’davar asher ta’asu lahem,” and there’s a hint “lo kol asher yavo ba’eish.” Okay, not important.

And here let’s see, if we’re going to see a bit about bli’os, this is the foundation of the halacha, this is essentially not by chametz there are things that are different from all ma’achalos asuros, this is what he speaks about here. Let’s see, let’s go in a bit, let’s see what we’re talking about.

Halacha Chof Alef: Earthenware Vessels Used with Chametz Cold

Speaker 1: Okay, the Rambam says: “Kol kli cheres she’nishtamesh bo be’chamin”, yes, “kol kli cheres she’nishtamesh bo be’chamin”, that one used in the earthenware vessel chametz, but it was only cold, and nothing was absorbed from it, it’s permitted to use them for matzah cold. Except, what’s the exception? Except for a vessel in which one places se’or, or vessels in which one places charoses, for they are sharp, and draw chametz strongly.

Understanding “Chamitzan Kashah”

The language “chamitzan kashah,” seemingly means to say that they are sharp things, therefore the chametz absorbs better. “Chamitzan kashah” means it’s a harder case of chametz, it’s a more severe situation of chametz. Because I don’t think he means “chamitzan kashah” that it absorbed very strongly, therefore it will be better absorbed. Rather it’s a sour thing, therefore it catches in stronger, therefore chamitzan kashah, it makes very chametz-like, it makes very severely chametz-like, it’s a severe chametz-maker, it’s a severe chametz maker.

But seemingly this is the word, yes, because we know from other places that a sharp thing or a thing that absorbs more strongly. What is the side of the halacha of the vessel? Okay, let’s see. Okay, I don’t know, okay. I don’t know, I don’t know.

Question: Why Only Cold?

Speaker 1: Okay, the Gemara taught us that one may not eat chametz on Pesach. Now the Gemara teaches us a new thing, one may not eat even chametz. Keilim that one used with chametz one also may not use with things on Pesach. And this is about ta’arovos chametz, this is about what? It doesn’t matter why, right? Because it doesn’t. Also we saw that one may use it for matzah cold, on Pesach cold. But why only cold? If one says that the vessel that one used cold chametz there was no bli’ah, should one now indeed be able to put on Pesach vessels hot things, that which one can only put hot, and even more so. And seemingly one should be able to put cold matzos, plain matzos one should be able to put even if one used it for hot chametz, because how will the dry hard matzah be absorbed from a clean plate? Okay. This needs to be understood. It appears that we’ve encountered a great chumra here. Okay.

Discussion: Kelei Se’or and Charoses — Why Not at All?

Speaker 1: Um… what is if chamitzo kashah is what? I don’t know what that has to do with it. What is the similarity?

Okay, it’s chamitzo kashah, therefore what should one do? It should be… ah, “therefore it’s proper not to place a bit of chametz that’s placed there lest it become chametz, and it’s proper to be stringent like the beis ha’or.” Is this the same as the vessel in which one places the or? Yes. The same halacha as the beis ha’or that we just said. Therefore, one uses it on Pesach. This is the vessel that is chamitzo kashah, and this is not at all for Pesach.

The things that one doesn’t do, one doesn’t do at all for Pesach. We don’t know why. Does this have to do with bli’os or anything? We don’t know why. Perhaps it’s a very chametz-like thing, it’s a symbol of chametz, it’s the place where one makes the chametz, the avi avos of chametz. I don’t know! We don’t know why! Why shouldn’t one say bli’os? Why shouldn’t one say that a cold matzah, if the vessel was dried, it can smell until tomorrow of sour, but if it was washed, it became good. Right? Okay, one can’t fix it. It’s exactly like a mother sees a vessel has a baked pot, I don’t know, a crazy thing. One needs to understand why.

A dry matzah, we’re certainly not talking about a manner when everyone sees that… when crumbs and chametz are lying no one needs to say that he’ll put any matzah on that. I want to tell you something a new chumra, that a whole if you don’t see that there should be exactly a concern, there needs to be yes still a concern.

The Words of the Rambam and the Gemara

Do you want to learn? So, for Hagahos Maimoniyos rules on this then when the beis, it says Rava bar Abba said in the name of Rav Ashi and Shmuel, all vessels that are used with chametz cold, one uses them for matzah, except for beis ha’se’or, since its fermentation is strong. Rav Ashi said, and beis charoses is like beis ha’se’or, since because of the salt which is sharp it’s like beis ha’se’or.

That means it’s not a beis ha’se’or. You’re looking in Maggid Mishneh? And the obvious brings more at the end of the Gemara. Okay, well well.

Explanation of Maggid Mishneh — What is Beis Ha’Se’or

Beis ha’se’or, the Maggid Mishneh brings, the rule is a rebbe and shalshom, when we’re not a beis ha’se’or. It’s only a… he holds it’s similar to beis ha’se’or. It’s only a… it has the kneading, one puts the dough, but in the end one puts it into the se’or. It lies there a long time, until it grows, until it grows, whatever.

Did he say, and the vessel in which one kneads the dough also lies in the se’or long? So he says. So he says. But the regular for one who isn’t expert in them, this one doesn’t keep regularly, perhaps not a long time regularly, it also lies in the se’or the whole time, every time one makes another challah. One makes, he puts more into the zer! And… every vessel then that made challah, also has a small drop of zer! And one doesn’t see it, then we’re talking here! A relevant language!

The Question — Why Is It Forbidden

One can needs to understand, but why is it forbidden? Is it because the bli’os are stronger! And this will give a bit more to understand!

Let’s say the fact, what does the Gemara say! The two halachos that the Rambam brings, right? Kli cheres that wasn’t used except with beis ha’or, and beis charoses, which should give much more to understand, one of the third halacha is the end of the first halacha is from Shmuel, and the Rambam here has three halachos.

Three Halachos from Three Amora’im

Halacha number 1 beis ha’or, this is the halacha of Shmuel, and halacha number 2 beis charoses, this is the halacha of Rav Ashi, and halacha number 3 the Rivash’s language of vinegar, this is the halacha of Rava. They’re all built on the same idea, there’s to lead with this.

And also this has the first halacha only been kol kli cheres she’nishtamesh bahen chametz. He already means any other vessel. A rebbe in the vessel isn’t any distinction of which material. It’s even from something that one can generally make kosher. One doesn’t use on Pesach. On something that one cannot make kosher.

Two Versions in the Gemara

The Maggid Mishneh says that there are two versions in the Gemara. In our Gemara it says keilim she’nishtamesh bahen chametz be’tzonen, mishtamshin bahen matzah, not cold, just used them for matzah he said as it said. Ah, this seemingly one would have meant matzah even hot, because the chametz was never hot. Because there was no chametz in the vessel, there wasn’t if one thinks that only when it’s hot is it absorbed or something exactly what that means. So hot is also a problem, but the Rambam and the Rif had the version mishtamshin be’matzah be’tzonen. Only cold.

Explanation of Maggid Mishneh — Why One Must Wash in Hot Water

The Maggid Mishneh says the explanation is seemingly, he wants to understand here why, the Maggid Mishneh says that even when one used it only cold, one must wash it in hot water. The Maggid Mishneh says so, one needs to understand why. Even when one used it only cold, one must wash it in hot water. A hag’alah, just washing in hot water in an earthenware vessel one can understand, because that’s how it stood in the Gemara or something.

When an earthenware vessel the Rambam holds that it’s a great chumra. If one can’t fix it. Right? Yes. Another vessel one may use, certainly. Even in hot water one may use it, one just needs to make it kosher. But kli cheres, if it was used with chametz in hot water, one doesn’t use it for matzah even cold.

Two Chumros in Kli Cheres

From this halacha one can learn two things, two chumros. One, that if there was chametz cold, one shouldn’t use it for matzah cold. I mean, sorry, if there was chametz cold, one shouldn’t use it for matzah warm, and if there was chametz warm, one shouldn’t use it for matzah even cold.

What needs to be both chametz cold and also matzah cold? He says, specifically in kli cheres. If it weren’t kli cheres, one would have had to do it in hot water. A whole long time there were cold foods. No, one didn’t have to do there. Because the Rambam says explicitly, even when it’s not kli cheres, even when it’s in hot water one can make kosher and one may use it in hot water. Because kli cheres has no remedy, they forbade it even when one didn’t use it in hot water, that’s the word. Aha.

Explanation of the Chumra — Because Kli Cheres Has No Remedy

And the Rambam says so, it’s a chumra for you to stand far from kli cheres on Pesach, this is being stringent with kli cheres that was used for chametz, because if it’s with hot water, then it has no remedy, you shouldn’t use any kli cheres that was used even cold.

Okay, it’s not a bad reasoning of the Maggid Mishneh. It’s a chumra in kli cheres, because kli cheres has no remedy through hot water, one doesn’t use it on Pesach even cold. One can hear, perhaps it once became hot, you don’t remember. One can hear, it’s not such an extreme chumra. What has no remedy through hag’alah or hechsher, one completely forbade it that it’s not a vessel that one uses on Pesach. One can hear why even when it’s used cold. I know, a gezeirah, that sometimes it became hot etc., and there’s no remedy through making it kosher. Through hag’alah one completely forbade it from using on Pesach. A chumra. A chumra in kli cheres.

Discussion — The Other Version

But one needs the next halacha from over there. According to this he brings a Gemara that it can be that in general the Rama doesn’t mean this. The others who argue that no, the explanation is, the others all have the version that it doesn’t say so, therefore regarding this one relied on chametz in hot water. But even according to the version it wouldn’t be so simple. And even according to the version, what they say that it doesn’t mean matzah cold, even matzah in hot water, it doesn’t mean that, it only means chametz in hot water. That then is even matzah cold, this is indeed matzah, the other chumra is indeed the second opinion. Right, chametz in hot water one may not use in any manner, that’s the word.

And although it’s also not any absorbed thing that is cold, the absorbed one could have, but since the vessel has no remedy, one forbade the vessel. This is the other explanation. This is the other interpretation. Okay, anyway, this is the explanation.

The Question — What Is the Great Chumra

It’s a bit unclear what the explanation of the great chumra is here. He brings in the Be’er, that chametz is something terribly absorbed that is absorbed. Even kli cheres they decreed on it other vessels, which is not so with other forbidden foods. Chametz in hot water they have hechsher. One needs to know why isn’t kli cheres? Do you understand the question?

The question is if one makes both. You can say that it needs to be that one may not both cold, chametz cold and matzah cold, or only chametz cold is always forbidden but matzah cold… one needs to know what is the agenda with kli cheres, why did one forbid so strongly kli cheres.

Explanation of the Chumra — A Decree Because Kli Cheres Has No Remedy

Continuation of Discussion on Chametz Vessels

It’s interesting, when he says that it was in a keres (earthenware vessel), a kli cheres is a ye’ush (despair) that you can’t make it kosher, the Chachamim said that one should not use any earthenware vessel that was used with chametz, one should not use it with Pesach. He says according to the stringent halacha, according to the stringent Magihei Mishnayos, where it says in the Mishnah “matzah b’chamin” (matzah in hot water), right? Again, cold, yes, right, right, right.

There is certainly a case that is permitted. Both cold is certainly permitted. There is certainly a case that is permitted. Or earthenware vessels because it’s difficult, it’s too much, they added a level of stringency. A level of stringency is even if it wasn’t used for chametz, if it’s not used for hot on matzah. Specifically.

The Position of Rabbeinu Menuach

Ah, here we have Rabbeinu Menuach, from which we can learn what this means. Yonah matzah boer menuach v’noach u’lecher meshater. Yes. How do I see? That Yonah already already benu menuach? Yes, here we have the thing. Ah, ah, ah. Yes. A lot, Imrei Shach. Imrei Shach. He says a lot. Yes, we’ll see. Well, I’m a bit. Yes, but he is only. Vessels first should we see old.

He speaks about something else regarding the matzah becoming forbidden. Because he says here a… because they have a proof from a language from the lech techilah (go first). Yes, can one say to you that what what what does it mean that it’s not a problem? Yes. But it’s not with the word. Lo nesst raim matzah. But it doesn’t want to be tamish ben chama. Lo nesst raim matzah. It should be a chiddush (novelty), no. No.

But if one learns that it’s some kind of decree, Rabbeinu Menuach understood that it’s something yes, valu du iz shtamsh ben chama. No. It’s not that actually it’s not cost. Because it can’t do anything to you. No. Because the matzos, perhaps when the war should turn the matzah into chametz, and perhaps it’s still further both, perhaps not. This we can already hear, but… But this is the foundation of the position of the Rav. But already specifically ulach. No, sorry, I understand you the whole time. Enter again. This we can already hear. Okay.

And one makes a Rabbeinu Menuach. A distinction that although the Rabbis speak about what he said about an animal.

Beis HaSe’or and Charoses – Continuation of Discussion

Speaker 1:

Can one hear that the beis hase’or (leavening house) is always stronger than a place where one simply puts in a piece of bread, where there is no connection, the bread doesn’t soak in. I say that the beis hase’or is yes simple, one can hear, but regarding difficulties, I didn’t say anything about the matter, I said nothing, I don’t understand any bread.

Okay, let’s go further. Two, charoses. But Rabbeinu Yonah says like the things placed in the beis hase’or, ah, the length of the beis hase’or, that it lies there many times with the dough, with the se’or, is this a good reason for chametz vessels, I don’t know.

The language of the Gemara is “ho’il v’ish bah kiuha”, kiuha is some sharpness, bole’as, b’tzonen nami chamtzan. This is the language, I don’t know what the language is, Rabbeinu Yonah brings, a sharp thing, even if it’s cold, is considered like a hot thing.

What is Charoses?

Okay, he says what is charoses, he means only charoses that has vinegar, because it’s sharp. The charoses doesn’t mean the charoses of Pesach, apparently because it’s Pesach’dik, but rather a year-round charoses. Apparently yes. Ah, right. This is the whole thing of charoses all year. I mean that charoses is a special thing for Pesach. Meanwhile charoses is something. Why should there be a chametz’dik charoses? If charoses is something that is very sharp, is chametz itself chametz? This is the vinegar.

No, he says when one puts in something bread with vinegar, that the vinegar is the sharp thing that soaks in, not the bread. It drags along bread, well, but… But charoses, what is charoses? Charoses, let’s say one makes it with… First there are in it a few bread crumbs, croutons, and it doesn’t make the absorption doesn’t become any absorption of chametz apparently, because the absorption is only from the sharpness of the vinegar. He says yes, that the bread catches a ride. So he says. The vinegar is “kol davar she’yesh bo kiuha”, the revelation is to vinegar, and when one dips it there into dough all year, the flour that the chametz makes is a kiuha. Something, it’s some kind of sharp dip azans. A chametz’dik dip, that’s the word. A sharp chametz’dik dip. Right?

The Law of Erev Pesach Specifically

Now, ah, specifically the erev Pesach specifically is a language of Rava, agan chamar agna d’Mechuza, haveh tedira l’mila shvei chamira, u’mashra bah chamira, that it lies there to soak there, this is k’veis ha’otzer shel machmitzei kutach. Because it lies there a lot with the vinegar. With the se’or?

Question on the Rambam’s Position

I don’t understand how this works. One finds a statement of Shmuel who simply says a leniency, and from this one builds that there is a decree from the Chachamim. Why should they make a decree? This is anyway, I don’t understand how this works. Do you understand what I’m asking you? The position of the Rambam is, it doesn’t make sense. I need to stand thus, I need to stand great in heat, I need to stand specifically in earthenware vessels, because anyway he says this happens. It simply happens. Why should they go say that it’s… It’s a bit funny, right? It’s a bit funny.

Halacha 21 – Cold in Earthenware Vessels

Okay, let’s go further, next halacha. Okay, already. We know at least that cold is certainly permitted according to all opinions even an earthenware vessel that one cannot make hagalah. If it was only cold chametz, one may use it with cold matzah. Right?

Practical Leniency – Challah Cover

For example, I want to bring out here the leniency, I love leniencies. For example the cover that you put in your bread all year, according to all opinions you can put in your matzah for Pesach. Better said, it’s foolishness that a person should have an extra challah cover and a matzah bag. You can take the challah cover. If you want specifically to spread the custom, you can say so.

Discussion: Does One Need to Clean the Crumbs?

Further, you know the crumbs, does one need to clean it? One needs to clean it. One needs to clean it just like everything in the house one needs to clean. It doesn’t say that you need to turn it over. It doesn’t say that you need to turn it over. It says that you need to check for crumbs. A challah cover is a place where there are many crumbs. There is a halacha, there is a halacha about a women’s sieve, they check specific sieves, because there are many crumbs there. There is a Gemara in Pesachim, it seems to me, that checking for chametz is with absorption, not with the eye. Right? One needs to do hagalah. But I don’t want from the challah cover, I want to ask a kingdom mara d’ara.

Speaker 2:

Yes, but here it appears that one may have. What do you say, that one needs to shake it out?

Speaker 1:

Okay, I need to shake it out. I don’t know. Could be. It doesn’t say here.

Speaker 2:

No, I mean, earthenware vessels don’t have this thing. Are there crumbs?

Speaker 1:

Okay, so l’chatchilah there are no crumbs. It’s not something that crumbs stick to. It’s a bit of stringency. Again, I want specifically to be stringent, and I want to be stringent, one should give a look at the challah cover for a minute or two, cover with matzos, and go further.

Speaker 2:

Why are you doing? You’re not being stringent in every thing that is permitted. We have a very long list if one may do every thing that is permitted.

Speaker 1:

No, I said that if there comes some time of need, I know, you have tremendous faith, and you need to say it for the trusting public, and then one comes up with a whole collection of leniencies. But leniencies that don’t fall out, you know, go further.

The Distinction Between Vessels One Prepares In and Vessels One Places In After Baking

In other words, let’s stand the words to understand what’s written here. Usually, if there are any vessels that one bakes the chametz in, they are too… The vessels that one places in after the baked chametz, it’s already cold, that is permitted. The only ones that one may not, are the vessels that one prepares in, there where one puts in the flour, and there where one leaves the mixer, that one should not use.

It can also be, nowadays there is probably, there where one… According to what’s written here.

Halacha 22 – Biv Shel Cheres

Already, I don’t know. “Biv shel cheres”. Biv shel cheres, I don’t know what he says. Something in earthenware, on which one makes… Already, chalos chametz kol hashanah. Someone who uses this for Pesach. What is a biv? Is this an oven piece? A tray that one puts into the oven? It appears, Rabbeinu Menuach, “kli she’osin bo ofin atikim”, one takes a piece that fell from the roof. To what? Refim is the roof? Shingles, whatever, the parts of the roof. In Hebrew, I mean that refim is roof.

In short, one finds some large piece of metal that fell down, one can easily put into the oven to what? Already, afilu chalos chametz kol hashanah, and even in practice, I know, because it has absorptions from… from now. Yes, already, from a lav, yes. But…

Discussion: What is a Biv?

Speaker 2:

A biv, you said the thing that one cooks in, some kind of oven piece, I thought it’s different from a normal oven in our house. What? What do you mean?

Speaker 1:

Yes. The nria… kli res… a biv is an oven piece. A biv appears something that one puts in. You translate like?

The Law of Hagalah for Biv

Halacha, hai b’chaya, says the Gemara, hai b’chaya, saikan b’chutz, saikan b’chutz, forbidden. When one doesn’t live there the… ah, v’ima, let’s explain, v’ima mila gachalim v’hisek makom she’eino mevashel chametz, permitted to cook in it in practice. It’s not exactly what the reality of what we’re speaking about here. It’s a whole long Gemara of… such a kli re… the Gemara said that there is a distinction of tanur shel… a shakri shel chatvel distinction. Kasakim bifnim, kasakim bachutz. Kasakim bifnim is… white? Kasakim bachutz is occupied. Yes.

Speaker 2:

A minute, again. What should we see with the ber… because we can enough kosher it.

Speaker 1:

Yes. Milui gachalim. Where is sakim makom shlomo vashel through chametz?

Speaker 2:

Yes. We is green. Don’t know take mitl chura then. We need to make it something special side.

Speaker 1:

Okay. With coals. Milui gachalim means…

Bor Shel Cheres – Continuation of Discussion

The Gemara and Rambam: Sealed Oven and Groove

Speaker 1: Sealed oven, if it has a groove and its groove is from inside and its groove is from outside. Its groove from inside is permitted, and its groove from outside is forbidden. Its groove, right? Its groove, yes, I guess.

A minute, a minute, before that. What should we see with the bor? Because one can enough kosher it, yes? Milui gachalim v’yetzikah mayim rotchin al makom shenatan bo hachametz. Yes, not only with libun (heating), but one needs to make it something special. Okay, with coals. Milui gachalim means what? The oven? Yes. And he put in the makom shenatan bo hachametz.

What he says is, there is its groove from outside or its groove from inside. A normal oven, yes, where one puts in the fire, yes, what an oven should go for example, that one has an oven, not like the fancy ovens of the house, the ovens of the bread, it’s literally everything is there. A normal oven, where the oven one puts in, on the walls one puts in the bread. One needs to cook it off. Once one makes hagalah, whatever it’s called, and one may use it.

What is not so the thing, one doesn’t make the way that one bakes in this is not like a pot, not its groove from inside. Not an oven, therefore this time our normal oven is cooked out. It’s its groove from inside of the bor. So he has it, such a top style thing. Right, the top that you put into the oven, so regarding the challah it’s like an external oven. You don’t need to put in the challah in this. I mean that he explains here that it’s some piece of an oven. It’s actually from a rough piece of wood or a rough piece of metal. A rough piece of metal on the stone, yes. This means such a tray, like a metal tray that he puts into the oven, so the challah stays on the metal, it shouldn’t touch. Okay, okay, yes, okay.

Speaker 2: Ah, he doesn’t say that it’s earthenware, he says that it’s a metal vessel.

Speaker 1: Metal he didn’t say. No, metal comes extra halacha. Okay, we’ll finish metal. One needs makom shenatan bo hachametz, and how is it a pot? No, it’s a pot she’charko mibachutz. Charko mibachutz means simply that it becomes less baked the bottom side. But the fact is that one needs to fill it from inside. Standing one needs to fill it from inside with the coals, one needs to see what is enough.

The Rambam’s Language Change: “Ofin” and “Mevashel”

Speaker 1: But another thing, simply weird, the Rambam changes the language from “ofin” (baking) to “mevashel” (cooking). “Makom she’ofin bo lo ya’afeh bo, makom shemevashlin bo muter levashel bo”. What is simply funny, simply mad this language. He starts with “ofin” and “ofin”, and he goes to “mevashel” and “mevashel”.

I don’t know what this language is, I hold it’s a halacha. In any case, “bor shel cheres shehayah manihin bo chamin kol hashanah, ein ofin bo es hamatzah b’Pesach. But one fills it with coals, and since it was whitened every place that one cooks the chametz in, there is no chametz in it”. The language is simply mad.

Yes, he says the same halacha, and it also makes sense. “Ofin” – we’re speaking about a type of oven. It’s something between an oven and a pot, about this he speaks that the tray is how it goes into the oven or into a tefach. “Ofin bo chametz, ein ofin bo”. And then he goes to “makom shemevashlin bo chametz, muter levashel bo”. I don’t know why he changed the language.

Speaker 2: Ah, in the versions it’s actually, he crosses out the two “levashel’s”. “Ofin” and “la’afos”.

Speaker 1: The word is only… ah, and the Gemara actually says “likdeirah l’mashal”. One doesn’t do this in it, because for a pot one is concerned that it will break. One needs to be… One won’t fill it with stones in it. And with coals, all the more so the thing, the next piece will fall from the roof, and that one is too less important to what. The hibub is less important. But this is the point, a thing that one bakes in, you ask a question why is it worse.

Question: Why Isn’t the Regular Heat Enough?

Speaker 1: I understand what the honors are going to fall the work. On which things didn’t happen from the permission of erd. Already a thousand it doesn’t get cleaned in there in there in hilt chasmachalos hasoros. We meanwhile haven’t yet seen in hilt chaim tzomeach. So I want to understand something. Let’s say the biuv is a tray, so every time one bakes it’s possible that the chametz gets absorbed in, it bakes in, it’s a mevli’ah. So you can’t do the thing with the matzah, because when he puts the matzah on it the matzah will connect to a place where there are through bli’os and chametz. So the biuv. Granted, isn’t it enough that the stem says that both times it gets burned out, and not enough, both times it gets burned out, there remains in it some moisture or some absorption, he says he puts the matzah on it that it’s then itself there on fire, but then is the time when one is the ah, here one added a new level, that besides there where its inside.

I want to understand… ah, he was standing, that why isn’t the regular kashering l’chafos? One needs to understand, okay. I have is a stringency here. Okay, this is old which kliya now, okay.

Answer: Heat from Outside Doesn’t Clean from Inside

Speaker 1: One can hear a simple answer, that ovens have a temperature always. So, one can always come say that it’s hotter than it was, when the bli’ah was. But I want to say something, but listen, so, when one should say only, that one needs to put it into the same oven, at the same place, at the same fire, at the same testimony, and they should make it a hagalah, it needs to still stand, perhaps it’s not as hot as other times. But if he puts it into the oven, is it clearly a higher level of heat that makes a good hagalah?

I just want I just want to understand that it should make sense, it should make clear that it’s common sense.

Speaker 2: Which principle? The principle of k’shem shebole’o kach polto (as it absorbs so it releases)? Why isn’t it enough that one puts in this piece of meat at the same level of heat? Not only a higher level of heat, but the same level of heat.

Speaker 1: Why? Because for the same reasons why there was absorption before. Why was there absorption? Because when something becomes very hot, it absorbs. Something is there, it’s not human, it’s science, it’s physics. Something is there absorption, especially if you say that the vessels once weren’t so hard and so sharpened.

Continuation: The Process of Hag’alah — “Placing Them Inside Until They Expel”

Speaker 2: I’m just telling you a fact, that when it cooks from the outside, it doesn’t clean out from the inside. That’s what I’m saying. Making something hot doesn’t clean it out.

Speaker 1: We’re not talking here about actual cleaning, we’re talking about whether something is sticky the taste.

Speaker 2: I’ve never heard that you clean out something by making it hot. I’ve never seen such a thing in the world.

Speaker 1: No, it’s not cleaning, it’s burning out. If there’s any dirt or anything inside…

Speaker 2: Ah, you’re saying it doesn’t get burned out.

Speaker 1: I’m telling you, when you put it in boiling water, it literally burns out, not just that it gets hot. If something stuck there remained, there’s nothing left. That’s the way one does hag’alah on something used for matzah.

Review: The Main Point

Speaker 1: In short, we shouldn’t have learned, we shouldn’t see certain things that we should in our heads, we need to look at how it’s written there, clarify it, where it comes from, what is the source of it. Until now, seichel hayashar makes sense, in my head it goes in very well what’s written there.

Innovation: Bli’ah is Local

Speaker 1: But we saw here apparently something else, that the bli’ah doesn’t work on… One says on the entire meat there are bli’os, but one can say that it’s local on that piece of meat. This means that if he had used the other side from what he used for chametz for matzah, he turns around the table and he talks into it, because he says “makom sherub tashmeesho b’chametz, mutar l’vashel alav matzah”. “Mutar l’vashel alav” means alav on that place?

Speaker 2: Makom means he’s saying inside, because usually one heats the outside.

Speaker 1: Ah, that means “makom sherub tashmeesho b’chametz” – the inside of the oven where one cooks the chametz. The inside of the pot. Ah, interesting. Ah, the oven, yes. Ah, interesting. Because I thought makom means on the pot.

Speaker 2: Yes, you have a large pot, you always used to put the chametz there. I remember that if you want to put there on that piece, on that spot on the pot, that it’s not a pot…

Speaker 1: No, no, but here he’s talking about makom sherub tashmeesho. I mean that this isn’t the pot.

Speaker 2: That’s a different question. I’m with you. I don’t know if the other people will understand that it goes over the pot and the thing. One needs to discuss it.

Summary: The Structure of the Rambam’s Laws

Review of the Laws Until Now

Speaker 1: Okay, now, okay, until now we learned about kli cheres cold. Now we’re going to learn about chamin. First we’re going to talk about… no, until now we learned, one can say, two matters of cheres. Both were kli cheres, yes?

Speaker 2: Ah, still cold.

Speaker 1: Yes, but it’s like weird, because the order…

Kli cheres have stringencies. What were the stringencies? That if it was used with chamin, one cannot use it at all for matzah.

Speaker 2: It didn’t actually say that. We’re just imagining that it said that. It isn’t really saying that.

Speaker 1: If yes, I want to see the stringencies. And the same thing was a stringency that one doesn’t use at all any vessels that have hard chametz. The shiur before, there are three types of vessels that have hard chametz. I mean that this was the main point.

And also the second stringent law about cheres was that it needs a stringency if one makes it hot from the inside. And everyone will see what’s written in the Gemara, not cheres, but foods and other vessels, that with other vessels one can kasher them more easily.

The Rambam’s Order: Exceptions First

Speaker 1: Really what’s going on is that first the Rambam wrote the laws of the two exceptions. The first is cold, and the first stringency he means. I don’t believe that he means to make the stringency. Once the Rambam would have had to write that there’s a stringency that the cold… I know, I’m not happy with the whole piece of Torah one was satisfied with their things, that one is medayek in the chiddush. I’m not sure. I don’t know, the Rambam when he wants to say something a stringency he says it clearly, he can’t… Who can mean that he says it simply clearly? He says mutar just like that.

Speaker 2: Well well, he says it clearly, I can make you the two diyukim that I made you afterwards later, that only chamin one may not.

Halachah 3 – Hag’alas Keilim That Were Used With Chametz in Boiling Water (Kli Rishon)

The Rambam’s Words and Explanation of the Simple Meaning

Speaker 1: The first woman he means, I don’t believe that he means to make the stringency. I don’t know, or the Rambam had to write that there’s a stringency that the cold… I don’t know. I’m not an expert in the… The whole piece of Torah one didn’t encounter all these things, that one is medayek in the chiddush. I’m not sure. I’ll look in my Rambam. The Rambam, when he wants to say something a stringency, he says it clearly. He says it explicitly clearly, he says with the plain language of cold.

But afterwards he says clearly, I can still make the two diyukim that you made. Afterwards he says later that only chamin one may not. I don’t know, I’m not an expert in the…

Let’s learn halachah 3, let’s see. I want to try to look at the halachah. The four halachos he says the whole Rabban Shimon ben Gamliel and the Rambam. I don’t know, it’s very clear.

Afterwards he says like this, yes. “Kli matacos u’kli avanim shenishamshu bahen chametz b’roshin, b’kli rishon, k’gon kedeiros v’alfasin” – kedeiros means a pot, alfasin is also a thing for cooking. Yes, a flatter pot, ma’aseh alfas. A pan, is that called? A pan is called alfas, yes? I’ll ask the Rav.

Speaker 2: Yes, it’s called alfas.

Digression: What is an “Alfas”

Speaker 1: Someone once told me, he made a chazakah that the Ashkenazim think that alfas is a pot. Yes, because the others call it alfas because the man ate a pot. No, he made a joke with the language. He made a joke, he said that the Rambam didn’t know such a type of thing.

It’s invalid, also in invalid he made a joke. It’s called alfas.

There’s a language in the Gemara, a decree lest he make alfas, a language in Scripture, ma’aseh alfas by the sacrifices, no? Ma’aseh machavat, ma’aseh marcheshes, ma’aseh… It doesn’t say alfas? I don’t know, I’ll look it up. You don’t remember? I don’t remember. I’ll ask. No, it doesn’t say.

Anyway, it means that one cooked in it. They come from a city called Fez. Al fasi, right? And the Tosafos Yom Tov is one who… Al fasi means the one from Fez, the one from Fez. Alef, that’s French. Al the, Algeria, whatever. That’s advanced knowledge. And al fasi means one who comes from Fez. And he lived in Fez, that’s all.

Okay, back straight to our matter of the al fasi. Actually, yes, that’s a… There’s such a pot that comes from Fez, one needs to know, that’s something that is china dishes. Pot from the city of Fez. I once heard a shiur from Rav David, he said that the Ashkenazim didn’t know that the city of Fez, so they thought that he was called something after the alfas, but they didn’t know. No, but it could be that the pots here are named after that city, the name Fez. Like in the whites in china who… I heard such a joke. Okay, not a joke, back to our sugya of Torah. Okay.

The Practical Advice of the Rambam – Large Pot

Speaker 1: “Poseach v’nosein l’soch kedeirah gedolah”. But he used it with chametz b’roshin. Okay, he used it with chametz b’roshin, and he says kli rishon. One cooked chametz in it. What does one do? “Nosein l’soch kedeirah gedolah u’memalei aleha mayim”. He says, the Rambam says a practical way how one can, not even does one need each pot extra to go and boil, but one takes a large pot. What does one do? One puts it into a large pot. Is there a lot about how one does? It seems to me like he’s giving advice.

Speaker 2: No, no, that’s the way, there isn’t another way.

Speaker 1: One can take the one vessel and kasher it.

Speaker 2: No, one can’t.

Speaker 1: But can one not.

Speaker 2: Can yes.

Speaker 1: Already, try again, one can’t.

Speaker 2: There’s a way out, but the normal way is, one needs to take it in a large pot…

Speaker 1: Ah, that’s the normal finishing touch that he says.

Speaker 2: Exactly.

Discussion: K’vol’o Kach Polto – The Large Pot on the Fire

Speaker 1: One needs to take a large pot, fill it with water, and “marsichan b’sochah, v’achar kach shotfan v’nohagim l’hishtamesh bahen b’matzah”. Then one may use it on Pesach. Here he doesn’t say with matzah. B’matzah. Not that’s Pesach. That came from that, that’s Pesach.

Speaker 2: “Mishtamesh bahem b’mai”? B’Pesach.

Speaker 1: He means to say when one may use it, not which types of foods, matzah foods.

Speaker 2: Exactly, one uses it for matzah. That’s actually how the Rambam calls Pesach chametz u’matzah.

Speaker 1: No, I don’t know. I mean it was. Okay.

The Law of Knives

Speaker 1: One had knives that one used to cut chametz with great sharpness. It’s interesting that he brings here on the side, this comes, he says, this is written in the laws of arayos, he establishes a stringency that one puts a kli rishon one does hag’alah in kli rishon, kli sheini a hag’alah in kli sheini. So it’s not brought in the Gemara in Pesachim. It’s built on the laws of Shulchan Aruch in Yoreh De’ah, he says, he brings. Interesting.

“Marsichan b’sakin”, means apparently that one puts the large vessel on the fire, yes? Okay. So it comes out that the pot is cooked with the same level of heat as it was touched. Aha, a chiddush. Um, knives one doesn’t need to do the whole knife, only the part that touches the sharpness of the… only the sharp part. Like the sharp part needs that because of the sharpness of the knife.

Discussion: Nitzav and Lahav – What Needs to be Kashered

Speaker 1: He says, “asla”, ah, when it’s nitzav on both sides one needs to use with heat. I mean to say if it was b’roshin, he says, it’s not roshin. If it was roshin, that’s the Gemara. One takes it both parts one needs to use opposite method. Both parts?

Speaker 2: Yes, there’s another method, I don’t know.

Speaker 1: What means both parts?

Speaker 2: That’s how it was used with heat, only the sharpness is what touches.

Speaker 1: One needs to learn what’s written, afterwards one will ask questions.

Speaker 2: The halachah that’s written here is… It says further, I haven’t yet had what to ask questions.

Speaker 1: I didn’t say bad things, I don’t know.

Speaker 2: Forget about saying what’s written.

Speaker 1: Okay, let’s learn each piece we’ll begin.

The Gemara in Pesachim About Knives

Speaker 1: First time, in Pesachim, that’s written yes in the Gemara in Pesachim about the knives. The Pri Chadash says that it’s not written in Pesachim at all, but in knives it says, “b’din hapreitah v’hashchazah”. What is this act of preitah? Do you know?

Speaker 2: First time. No.

Speaker 1: The Rav says that it’s permitted. I don’t know. I mean that it’s a scraping. I don’t know what that is. Okay. He says, “Ah, I also don’t make it really new, I make it fresh.” What does he do? “The nitzutz he puts in clay”. What means in clay I don’t know. Clay. “And afterwards I put the handle in boiling water”. I don’t know what means in clay, I don’t know the translation. Um, afterwards the Gemara says that the halachah is that both one does in boiling water. Cleaning one does with something very, he cleans it out something, afterwards he puts it into a fire, in short, he cleans it well until it becomes like new. That’s the word. In practice it comes out that the Gemara brings out that no, one can do both, like washing and like kli rishon.

Discussion: Libun vs. Hag’alah

Speaker 1: Why exactly does one need to put the fire in all these things? I don’t know. Why does washing help more? I don’t know. Ah, one explains that washing is more than kli rishon, it’s a real fire itself. The libun is a real fire itself. Aha. Afterwards there’s the cleaning, which is a whole procedure. The Gemara brings out that no, one just needs to do the whole thing.

Why are you telling me from Rashbam? The Hagahos Maimoniyos brings from Pesachim the Rashbam… hag’alah and libun. I still can’t understand the Rambam.

Rinsing in Cold Water After Hag’alah

Speaker 1: And this is also with uses. By chametz it says, the thing is mag’ilin u’matbilin. That’s the language of the Gemara, mag’ilin u’matbilin v’hen tehorin. No, not necessarily, he meant mag’ilin, that one puts it into a fire.

What is the… apparently this is the same halachah as nosar and chametz. That’s nothing different, right? Why does one need the rinsing afterwards? I don’t know clearly. That you do afterwards also washing in cold. So brings out the Shem HaGedolim. It’s not written in the Gemara explicitly, understood? He doesn’t rinse them.

Discussion: Merikah B’chamin U’shtifah B’tzonen

Speaker 1: Ah, he says in the Mishnah, yes, that’s according to the simple meaning, that one needs to wash it. What’s written in Zevachim “merikah b’chamin u’shtifah b’tzonen”. You said that one doesn’t need to.

Speaker 2: The second cold.

Speaker 1: The second cold, yes. What does the second cold do exactly?

Speaker 2: In any case, he says that the Geonim and Acharonim hold so, like the words of the building, that one needs indeed yes also cold.

Kli Eitz – Why Not Mentioned By Kli Rishon

Speaker 1: Okay, that’s a halachah of kli rishon. Let’s understand what is kli rishon. What is kli matacos, avanim, and kli eitz? Let’s look into kli eitz for a minute. Why isn’t there any kli eitz?

Speaker 2: I understand that one doesn’t use it so nicely.

Speaker 1: Like bowls and cups.

Speaker 2: Yes, bowls and cups is an example that one eats in it, one serves in it, but one doesn’t cook in it.

Speaker 1: Kli matacos, avanim, kli eitz. Why isn’t there any kli eitz?

Speaker 2: One doesn’t cook on wood.

Speaker 1: Ah, it starts to burn. Have you ever tried?

Speaker 2: I haven’t tried, but I mean that it will burn, that’s the simple thing. Cook with a pot of wood? I don’t have plates of wood, I don’t have a pot of wood.

Speaker 1: But kli eitz can mean plates.

Speaker 2: Kli sheini.

Speaker 1: About kli sheini, earlier you said kli rishon. Okay, that means that there isn’t any kli rishon apparently. That’s a kli sheini that one uses sometimes, and exactly there’s a dispute of the poskim, one goes after rov tashmeesho. But it makes very much sense that kli rishon is always metal and stone, like pots that one cooks in, and kli sheini can be wood. Yes?

Speaker 2: Makes sense.

Speaker 1: The Birchas HaBayis you say?

Speaker 2: Not the Birchas HaBayis, but try it out. Take wood and try to cook in it, it will burn.

Speaker 1: I’ve already enjoyed the whole world, I’m many years old, and I’ve never yet seen any pot made of wood.

Speaker 2: I’ve seen of stone.

Speaker 1: Stone there is yes, because porcelain is basically metal. Stone, yes, like for example stone… ovens are made of stone. Stone holds very strongly in heat. A “brick oven” is made of stones. Stone holds very strongly in heat, there is yes. Exactly all the “sourdough” challahs one puts on such a plate of stones. One puts such small thin stones, plain hard stone, that makes it crispy, it makes it better. Quality of the challahs. Okay, but on wood not, and don’t challenge me with wars of our ancestors, like pots and vessels, he gave he gave he gave a large vessel, he gave upon them water, yes he doesn’t say here boiling them inside.

Continuation: The Process of Hag’alah — “Placing Them Inside Until They Expel”

Speaker 1: Okay, but on wood not, and don’t challenge me with wars of our ancestors like pots and vessels, he gives he gives he gave a large vessel, and he gave upon them water. Yes, he doesn’t say here “boiling them inside”, he makes it for a kli rishon, in the whole thing, but he says he places upon them water, so it becomes a wave of a level of kli rishon, because it enters into the hot water in the… not that’s not itself heating or fire. And placing them inside… from where placing them inside… he puts in the small… and placing them inside is interesting language yes, do you see it perhaps written here? Ah, a placing them, not one puts it in! Placing them inside! One leaves it long enough, until it expels…

Translation

Ah, the Chafetz Chaim didn’t surprise me that Menachem… he puts the vessels in the water, he already said earlier in Menachem. If he says Menachem… one leaves them over… he already put them in earlier… one leaves them over in the meantime… a teshuvah pelutei. He wants to say here basically that a momentary time is not enough. It doesn’t say how much the measure is, some measure of time must be…

Look… to go out here… I’m looking. When I look here, it was in the halacha. Because when the halacha, make sure to look and make sure that there’s no more blood to drink. Eh, I’m not saying that the blood is something that one can actually see with the eyes how it’s coming out, some blood, but miyucham et socher, and one must let it be for a bit of time so that it gives a chance for the blood, because I’m looking at washing off the blood, because it can be freshly boiled, yes?

Speaker 2: Yes? Because the water has absorbed not good things?

Speaker 1: Yes, that’s the same thing it says earlier, the verse says it. We learn it from a halacha of… so it says a verse regarding… we learn it from a verse regarding kodashim something. So he says, so it only goes regarding kodashim, and here there is no such law.

Speaker 2: Yes, he says there is no such law, it’s a practical thing something.

Speaker 1: Okay. Okay. Okay. I’m looking at… I can’t be certain with matzah. But I say, in certain ways one understands very well why it’s necessary to put in cold water afterwards, because here you’re talking in ways that one put in a few chametz vessels in a pot and it cooked. And afterwards he says “ad sheyiflot”, yes, how is there now chametz in the water? I would have thought it’s certainly a question.

Speaker 2: Yes, that’s… that’s just a stringency. We’re talking about a stringency of a stringency. He’s not saying something… he’s not saying that one must go from the basic law to do so.

Speaker 1: No, it’s not so. It’s clear. I don’t understand what is the… the scholarly trick. It became chametz, it’s no longer chametz. Look, that’s one way. Sometimes one doesn’t need to search for such things. How does one clean something? That’s how one cleans. That’s one thing. The Rambam asks his wife, “How does one clean something?” The wife says, “One cleans with soap.” The Rambam asks, “One prepares for the Rambam already”. So that’s the basic thing, not some great wisdom for all these things. That’s how one cleans, that’s how one cleans. That’s not hard to understand.

Hagahot Maimoniyot: The Problem of Keli Sheni

Speaker 1: Yes, the Hagahot Maimoniyot in one place says that the halacha is only good when one knows for certain that it was only in a keli sheni. What is there so many pots? What, perhaps you don’t remember? Perhaps sometimes one used the pot to stir? He’s actually right. I know that you’re busy in the kitchen, and you sit then in the beit midrash in the world of thought. One brings, but one stirs sometimes with a spoon in the pot, it happens sometimes. One takes one’s spoon and doesn’t give a stir. It’s still a keli sheni, how one uses sometimes.

Speaker 2: Ah, ah, the Rema doesn’t talk about that. The Rema says that it seems that one doesn’t go according to rov tashmisho, and he brings from the Rabbeinu Yonah and others, but one must make sure that it was never a keli rishon.

Discussion: Why Not Rov Tashmisho?

Speaker 1: It’s interesting. Why would one say that one should go according to rov tashmisho? If there is a thing that with more heat there is a stronger absorption, on the contrary, it’s more likely that one should say as you say, that one goes according to the majority. But if you say that with a higher level of heat there is a greater absorption, if you say that the Sages don’t know, I said, I’m not a physicist. There is a thing like absorptions, there is a thing that it can absorb to different heat, to different sharpness. I mean that one should make from that a strong enactment that one must wash out very well the best one can. If one would have only said if and only if one wouldn’t have known exactly how the absorptions work, you’re right. But seemingly one cannot say that yes, they had some certain one, the sage of the town who understood physics, he said.

The answer is however, look in your… No, the answer is, you’re right that just so next time can… if one says that heat takes out, it’s simple when each time you stir into a pot in the soup, the spoon spits out the previous soup and it absorbs the new soup. It doesn’t work exactly so. Because one doesn’t think about simple things. It’s not each time, it’s not from one time it doesn’t become dirty, and from two times it doesn’t become dirty.

Discussion: What is Bli’ot — Physical Reality or Law?

Possibility A: Bli’ot is an Actual Physical Thing

Speaker 1: I can say three things. I can say that we’re talking here about something nothing that we have a hard time understanding, because our things are more solid and better quality. Because if metal vessels, stone vessels were weaker quality than ours, and ours were more porous, there was actually a lot of room for absorption. And even, by the way, you can see that it absorbs. Take a stone and you pour water on it, you’ll see that it absorbs water, because it has small cracks… Take a cement brick, there are there microscopic small cracks, places to absorb things.

Speaker 2: Cement is not stone, you know. Keli avanim, avanim doesn’t mean cement. As he says, it became a stone. There are stones that happened through creation, because stones took long to happen, pieces stick together. What? A stone is not a brick, a stone is a stone, it’s a concept. A brick that people make, I’m saying a stone that also made itself over many years, and it lies under the pressure. Approximately like people make bricks, approximately the same way the stones were made. Why? Pressure with heat with years. It’s not just theories. That’s how I understand. What you read up above, I know, that’s another thing. It’s the opposite, it’s today, for example quartz, one makes from many small stones pressed together and epoxied. But it’s approximately imitating the original creation of a few years.

Speaker 1: Yes, one hundred percent. Because minerals and all things develop over many years. Okay, okay, okay, let’s go back to the sugya here.

Possibility B: Bli’ot is a Law, and the Halachot are Leniencies

Speaker 1: No, but I tried to say something. One can say that bli’ot is really really an actual physical thing, and today it’s hard for us to understand because we are a bit less, but it can be certain vessels where there is really clearly an absorption. Or one can say that it’s all a law, perhaps there is bli’ot and we don’t know exactly. It’s all simple things, we are very accustomed that things should be relatively very appropriate.

By the way, incidentally, when you go to a place where you cook authentically, when you cook on fire, it doesn’t become so easily clean. Your oven is always spotlessly clean, for example. But an oven is dirty. And when you do hag’alah of your pot, cooking vessels and pots, it’s… because that’s not what the Torah talks about. The Torah talks, all these halachot talk about things that are really dirty. When one says “minhig hu adom shachor”, it’s dirty, you see that it’s dirty. It’s simple things. It doesn’t talk about clean things where one imagines that there is bli’ot, it talks about dirty things.

Speaker 2: And if so, the halacha should have said more simply: make sure it’s clean. That’s the point, that’s what you want to say.

Speaker 1: No, because the halacha is a leniency. The halacha is a leniency, the halacha says that even if one still sees a bit dirty, that’s the point. It’s not cleaned enough. The halacha doesn’t only talk about what is clean, the halacha talks about why it’s not so clean. Clean is only when you see that it’s like new. You made it like new, that’s what the Rabbis write. By the way, I have a patent, you make it look new. That’s a whole patent. Normally it doesn’t look new. If a person says that my vessel is new, one doesn’t need to ask him how it became new. It’s new. But if it’s not new, the friend says.

By the way, can’t you see a difference between an old spoon and a new spoon? You can see. But one cannot see through bli’ot, one can see through scratches. I didn’t talk about scratches. Dirt? From bli’ot one cannot see. A person who can pray well, he has a good taste in the morning. If you have a good taste in the morning, and so on.

Discussion: The Reality of Dirt and the Laws of Hag’alah

Speaker 1: Now dirt, what goes into this matter. Now, why does it become dirty? It’s automatically, what is not an actual going in, but it’s in a normal way it becomes dirty. I in yeshiva, every day the plate was dirty, the cook couldn’t finish cleaning well. It’s really there in reality, one heats up every Shabbat. And all these halachot that this is enough, I mean it’s being said that it’s in a way that it remains a bit dirty always. Not as a stringency, but always as a leniency. I have a generally good Torah, I only came to say leniencies, not stringencies.

Okay, anyways, what is the thing? One doesn’t go into all these things. Here one takes simple things. What here are two takes, I spoke in before that the rov tashmisho has no decree by itself, and goes according to rov tashmisho. It’s sometimes one stirred the cholent with the spoon, and afterwards it became for cholent. That’s the reality, right? Sometimes yes. If one uses it a lot, sometimes yes. The vessels that one uses by the grill, yes? I wouldn’t use it for something else. Not for dairy, because it becomes dirty sometimes. But the thing is, but it becomes dirty, because the dirt becomes immediately burned from there. Very good, no problem. That’s not written actual things.

Let’s say that this is the leniency which is dear to our end. You see the rule. Look at him, it’s not possible to do at home. Perhaps it’s possible what absorbs chemicals and in many ovens that one uses a lot, that it uses for a restaurant in the old cooking, is something more involved. Even a pot, because how, even a pot, the previous one used. I was in Europe, but I read about a pot that one cooks the soup for a thousand years. Truly. It stands on an ember, I keep adding, over and over, because it always eats something, a food doesn’t stop at night. Yes, aesthetically. It’s aesthetic, but that’s presumably the simple meaning of writing.

Speaker 2: No, no, it makes a lot of sense. It can be that an old pot one managed so. Exactly.

Speaker 1: One sees in certain restaurants, certain… I tell you, the frying pans, there are good frying pans that one can clean, it’s special non-stick. A normal frying pan, it remains dirty always. You can’t wash it off. You actually soak it one from last night, one can read it. But essentially,

Keli Cheres — Used with Chametz in Hot

Halacha 25 — Keli Cheres That Were Used with Chametz in Hot

Speaker 1:

I know how much non-kosher lies in the houses.

Speaker 2:

Yes. You can clean it. I tell you, that’s what the poskim write.

Speaker 1:

No, no, it makes a lot of sense, because it can be that once one managed so.

Speaker 2:

Exactly. Once one managed with these things.

Digression: Frying Pans and Hag’alah

Speaker 1:

I tell you, the frying pan, there are good frying pans that one can clean, there is special non-stick. A normal frying pan to remain with stuck foods, that can’t be, it’s a prohibition of absorption from last night, one can think. I don’t know. But essentially, we can say very well, the laws of hag’alah say how one makes it yes clean. How does one make it yes clean? One burns it out well beforehand. It’s dear prohibition, it’s not prohibitions within prohibitions, it’s dear prohibition. There are prohibitions here, one saw nothing.

Keli Cheres Today — Porcelain and Plastic

Speaker 1:

Keli cheres is the Rambam, but keli cheres, by the way, in the calculation is exactly the old keli cheres. You see that keli cheres is really a thing that holds a taste long. One can feel it. We don’t have any keli cheres from that. We only have a material of keli cheres, like porcelain, which people argue what this is a keli cheres, what this is a piece. The old, the real keli cheres, you see that this is a plastic. By the same thing a plastic, is also possible to become clean. It says, it depends which, there is which plastic. The smooth containers is not possible. It’s a plastic that is not clean, it doesn’t have the gloss, it’s not fully gone in. Perhaps there is a patent, I’ll give a plan how to make.

Innovation: Making New

Speaker 1:

Ah, this has one innovation yesterday, my brother told me this innovation. He says that one can make it new, it’s new vessels, and if new vessels it’s not a question. If you have a way how to make new, it’s new. It looks new, every one who will buy in the store will think that it’s new. It’s like two levels in repentance (teshuva), repentance from love and repentance from fear. It’s like new, it becomes a new creation. There is a breaking and there is an awakening.

Rabbeinu Menuach — Cheres with Samech or Shin

Speaker 2:

Okay, keli cheres, he thinks that one must finish that it also goes. Okay, keli cheres.

Speaker 1:

No, cheres. I’m talking about keli cheres with a shin, he wrote earlier with a samech.

Speaker 2:

Yes, and he says, a rabbi a righteous one, Rabbi Mordechai of blessed memory, the claim. He says that the Rambam writes always what it says in the Torah. For example, the Rabbeinu Menuach says that keli cheres is with a samech, he didn’t see in this Rambam any shin. There are certain written.

Language of the Rambam — Keli Cheres That Were Used with Chametz in Hot

Speaker 2:

Okay. Cheres that were used with chametz in hot. Whether a keli rishon, like pots, whether a keli sheni, like bowls, whether cups that one drinks in them beer, and the beer is in hot, means living. There are those who say that keli cheres is so more, even in this there is in the Shulchan Aruch a leniency, regarding intoxication because of the beer, there is no difference. One who thinks about the matzah, he will use from the Rambam. This is a stringency.

Comparison Between the Two Halachot — Chametz Cold vs. Chametz Hot

Speaker 2:

Even now we understand the halacha of keli cheres versus the previous halacha of keli cheres. The previous is chametz cold, and now he talks, ah, one already has chametz in hot. Earlier we mentioned chametz cold, one may use the matzah cold, except a type of cold that is however like hot, which is a strong vinegar. And here he said another thing, until what one bakes on what is already yes in hot, there is a way how to kosher this. But used with chametz in hot, one may not use even cold. This is very clear, this is very clear, the part is very clear, one must put it away after Pesach. That’s seemingly what one understands.

Biv Shel Cheres — Why is There a Way to Kosher It

Speaker 2:

But it’s interesting that the biv shel cheres one did yes find a way how to do this. One didn’t say about this, like all other keli cheres put them away, have another. But biv shel cheres one sees that perhaps because it’s more a… it’s hard for a person to find, it’s a larger vessel, there is yes on this a trick. There is on this a trick that one can do for this.

Speaker 1:

Much of this is actually practical that keli cheres it says that either because one cannot take it out well, there is no full work doesn’t work well, or there are certain things that the halacha on this says that because one is afraid that the person is concerned that it will be broken by him, and it was previous years worthwhile. But yes, here he talks about hot. He puts them away after Pesach and rinses them and uses them. So if it was used with chametz in hot, certainly one may not even use cold.

Speaker 2:

Right, the whole question is only, so therefore it’s certain. The question is when the Rambam says earlier that used with chametz cold, with using matzah with chametz. So, seemingly the second opinion of Magen Avraham is right, that it doesn’t say any language that one should think that… what does this say?

Speaker 1:

Yes. That’s the question.

Discussion: Challah Cover — Dispute in the Gemara

Speaker 2:

So, here there is a dispute in the Gemara. The challah cover one may also, the challah cover that one can use it on chametz, one must keep it, right?

Speaker 1:

No, that’s what the Gemara says.

English Translation

Speaker 2:

Seemingly, no, seemingly the opposite, not the opposite. Seemingly, one uses it when there is chametz (leavened bread), one certainly may not have it. One doesn’t have any chametz over Pesach (Passover), why? But I see here that there is a dispute about this in the Gemara (Talmud). Rava said one must break it completely. Why? Because it’s bal yera’eh u’val yimatzei (the prohibition of seeing or possessing chametz). And Shmuel said one can put it away. Shmuel said, one uses it, ah, again. Rava said “yishbor” (he should break it). Right, I forgot it, yes. Amar Rav, kli she’darko l’hishtamesh bo b’Pesach, yishbor. Says the Gemara, this is a decree, gezeirah shema yilmod bo b’yameinu. Shmuel amar, mah shimush yesh bo? V’od, b’yameinu mah shelomeinu?

The Story with Shmuel and the Pot Sellers

Speaker 2:

This is Shmuel’s argument. Listen to the story of Shmuel, yes? Shmuel told the sellers of pots or something, that he should sell cheaply, and if not he will expound like Rabbi Shimon that what? That one can use after Pesach. What is the point? I’m thinking what the point of the Gemara is.

So this is the Gemara. Ah, he’s already not asking everyone, the Magen Avraham, why doesn’t it help like bitul chametz (nullification of chametz)? It’s somewhat similar, he says why isn’t it similar? What is bitul chametz? Why isn’t it different from bitul chametz? Why doesn’t the same heter (leniency) work? Why doesn’t that heter work here?

Rabbeinu Yonah — New Earthenware Vessels from the Kilns

Speaker 2:

Ah, and machzirin l’kivshunan (returning them to their kiln) one can yes. But he says that there it works yes. Perhaps he doesn’t give enough. Ah, but seemingly, this indeed stands here, so he said. Seemingly he essentially held yes, and essentially therefore the normal earthenware vessels, the large earthenware vessels which he seemingly held, he is concerned that you won’t do it properly, you won’t break it at all. You won’t, you won’t allow yourself to do it. You won’t break it at all.

Ah, one can say that this is the point. One can say that with earthenware vessels, where you always put them in the oven, you don’t have such a strong fear.

Speaker 1:

No.

Speaker 2:

Therefore, one can say that with other things one fears that you won’t do it properly, and therefore you won’t do it. He says that even, Rabbeinu Yonah says that even though it says kli cheres chadashim min ha’kivshanot iz muter (new earthenware vessels from the kilns are permitted), because then one indeed makes them like new. But what doesn’t one do, because it’s not worthwhile. The tircha (effort) is too weak, in short. Here there is no tircha. You don’t need to be concerned that you won’t do it properly. Fine.

Speaker 1:

Oh, they should make more. They used to make. Anyway.

Discussion: Min B’she’eino Mino

Speaker 2:

And what is the point of min b’she’eino mino (one type mixed with another type), I don’t understand. The dispute that was among the Amoraim?

Discussion: Why Did Rav Say Yishbor?

Speaker 2:

And this is the question on Rav. Why didn’t Rav say that one must break it? Because Rav held that since there is chametz in it, it doesn’t become nullified. Therefore, it’s chametz on Pesach, one must break it. And after Pesach, if one found it, must one break it? No, must one break it before Pesach. Why is bitul and all these things that exist?

Ah, he asks exactly the opposite. Other tricks, selling to a non-Jew.

Speaker 1:

No, selling to a non-Jew didn’t occur to them. That’s later tricks. He’s just playing around. No, it indeed says that one learns, it’s brought, but not such a trick. Ah, it indeed says, yes. In Sephardic books it says that one learns. Just playing around. In short, the question is whether chametz she’avar alav ha’Pesach (chametz that passed over Pesach) is forbidden from the Torah. This was indeed the dispute of Rav and Shmuel, which the Rambam explains this. And the Shulchan Aruch. In short, this is what.

The Story with Shmuel — Was He Right?

Speaker 1:

And this is a beautiful story that the Gemara, that Shmuel said that he’s going to expound that it’s permitted, and the pot sellers won’t make their… cheap enough, yes, and the Gemara asks, was he right? Why… Do you hear? The house, there was a dispute of Rav and Shmuel. Rav held, I think I remember.

Earthenware Vessels as the Old-Fashioned Disposables

Speaker 1:

Earthenware vessels are the old-fashioned version of disposables. Yes, bnei levanim (sons of bricks), one takes today a bit of clay, and one makes from it. It shouldn’t be that it’s free, but it’s very cheap here. One finds before this, and one finds so much of this. Ah, right. Old pottery, but what is… what was such a thing for… what what does he seek otherwise? It’s not a known thing. It’s the idea that wives because it’s not, what it’s a parable. Because one needs to use it for a parable. Sometimes, one needs to use a cornerstone. The one who carries stones, okay. Anyway, so the point is, one can afford. You don’t lose in a hipshet. Or was the custom like Rav. Because one broke vessels every Pesach. One buys new, one buys new, one buys new vessels before Pesach.

Shmuel’s Argument to the Sellers

Speaker 1:

Shmuel said, for the… Listen, Shmuel was very bold. He said to the vessel sellers. They should know that, if they don’t make the prices cheap, he’ll tell everyone that one doesn’t need to buy new ones. The Gemara asks, was he indeed right? The Gemara asks, was he right? Therefore, and the rabbis need to change the halacha, so that Jews want cheaper vessels not to change. They say when they hold that it’s only a stringency regarding the rabbinical prohibition.

Conclusion

Speaker 1:

It was an interesting thing, because I’m doing something like… It was interesting, because seemingly the picture of erev Pesach (Passover eve) and the rabbinical prohibition looked different.

Continuation: Shmuel’s Position Regarding the Measure of Matzah

The Gemara asks, he is indeed right, Shmuel indeed holds that it’s kosher, why should the rabbis forbid it? One will conduct oneself like Rav. But he threatened, he said he’s going to say his opinion.

What do we learn here that the rabbis need to change the halacha so that Jews can buy cheaper? Not change, they say when they hold that it’s only a stringency regarding the rabbinical prohibition.

Erev Pesach: Destroying Chametz and Breaking Earthenware Vessels

It’s an interesting thing, because seemingly the picture of erev Pesach in Rav’s time looked different, everyone came to the middle of the city to the place where one burns the chametz, and there was a huge fire where one broke earthenware vessels, yes? Just as perhaps it was like in Yovel (Jubilee) where one breaks vessels, but breaking vessels.

It seems it was a good business for the vessel sellers. Yes yes, they made money. But not in the right way he said, he’ll make it so they won’t make money. Earthenware vessels one can indeed re-boil, one can remake them, one can take the pieces and remake them. It’s not something that is ziluta d’kifsuna (degradation of the kiln).

The Maharsha says it was zecher l’churban (remembrance of the destruction). This was indeed the question, that this was indeed the question that the rabbis, if you’ll be lenient and hold that essentially the measure of matzah is kosher, can you tell the sellers to hold back, they shouldn’t lie and make, they shouldn’t charge people, they should hold the k’zayit (olive-sized) measures. Why should you forbid? I asked, he threatened the rabbis.

Law 26: Kashering a Large First Vessel

Okay. Twenty-six, short, this is a Gemara, a broad Gemara, and this is a practical thing. I don’t mean practical, but it’s perhaps a certain leniency, right? Earthenware vessels, a first vessel is boiling l’chatchilah (from the outset), and one uses a first vessel l’chatchilah, but here there is a great fear.

So the Gemara says: Makif lah sefel shel tahor al sfatah mi’bachutz, v’shomet yado mitoch sefel shel tahor, u’memalei mayim ad she’yagi’u ha’mayim al sfatah, u’martei’ach ha’mayim b’tochah, v’dayo. (He surrounds it with a vessel of pure [water] on its rim from outside, and places his hand inside the vessel of pure [water], and fills water until the water reaches its rim, and boils the water inside it, and that’s sufficient.)

Discussion: The Wisdom of Rabbi Akiva

I thought to myself, this is a Gemara in Avodah Zarah, what stands such a great thing? The Gemara has stories like this by Rabbi Akiva such a thing, they did this, they did this, they did this, did they think of such a reasoning? And he says, but min chacham la’avad kol milta (from a wise man to do everything), Rabbi Akiva is the greatest rabbi. Do you understand what I told you?

That the great part you need an external community? Yes, that the rabbi is more, but this is double and double. Essentially, the part around the thousand is like this is perhaps also only when it boils over the top. And the same way one can make another such wisdom. When you grasp that this is seemingly not so, it doesn’t stand so.

Explanation Regarding Charoset

Ah, he says very nicely now, Rav Rabbi Natan says very nicely, that here he makes a special section in the laws of matzah, to say that one must make a special dough. Because certainly Pesach one cannot make in dough that is chametz. Ah, ah, ah. But what one does is mishum zecher l’charoset (in remembrance of charoset).

Anyway, this is the whole matter. And he says that the same charoset, certainly has a strong vinegar, certainly has sharpness. The only thing is that charoset is something sweet l’hamtik (to sweeten), to remove the sharpness of the maror (bitter herbs). Certainly it doesn’t remove the sharpness, it removes the… I don’t know. And the charoset that we make, we indeed make it sweet, because that’s the custom. He has an explanation from Rabbi David which he removes. I don’t know, perhaps this isn’t the correct charoset of the Gemara.

Conclusion: What Will We Learn Further?

What are we going to learn now? A bit of Shemonah Perakim (Eight Chapters), or are we going to learn the next laws? Or are we going to learn on the Haggadah? Or can one learn on the Haggadah not only practically? Yes, yes, yes. What is nothing in the middle. One minute.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות חמץ ומצה פרק ה – הלכה כא – כו – הגעלת כלי חמץ

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער שיעור: הלכות חמץ ומצה פרק ה’ — הלכות כלים

איבערבליק און סטרוקטור

דער שיעור באהאנדלט הלכות חמץ ומצה פון בערך הלכה ה’ פון פרק ה’, אנהייבנדיג פון דף ק’. דער אפשניט רעדט וועגן כלים וואס מען האט גענוצט מיט חמץ — ווי מאכט מען זיי כשר פאר פסח, און וועלכע כלים קען מען בכלל נישט מכשיר זיין.

סטרוקטור פון דעם פרק: דער פרק האט ביז איצט געהאנדלט מיט: (א) וועלכע מיני דגן ווערן חמץ, (ב) וויאזוי ווערט עס חמץ, (ג) ושמרתם את המצות — שמירה אז מצה זאל נישט ווערן חמץ, (ד) הלכות באקן מצות, (ה) מצה עשירה (מי פירות). דער נייער אפשניט וועגן כלים איז א המשך פון דעם ענין פון שמירה — מען מוז אויך אכטונג געבן אז די כלים זאלן נישט מאכן א תערובת חמץ.

פארוואס שטייען הלכות כלים דא און נישט אין הלכות מאכלות אסורות? דער רמב”ם האט הלכות הגעלת כלים אין הלכות מאכלות אסורות פרק י”ז (כבולעו כך פולטו, טבילת כלים, גיעולי כלי מדין). דער חילוק: דארט רעדט מען וועגן דעם כללי’דיגן דין פון הגעלה ביי כל מאכלות אסורות; דא רעדט מען ספעציפיש וועגן חמץ-כלים, וואו עס זענען דא זאכן וואס זענען אנדערש ווי אלע מאכלות אסורות. דאס איז דער יסוד פון דעם אפשניט.

הלכה א — כלי חרס שנשתמש בו חמץ בצונן

דברי הרמב”ם

“כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן — משתמשין בהן מצה בצונן. חוץ מכלי שמניחין בו את השאור, או כלים שמניחין בו חרוסת, שהן חריפין, ומושכין חמיצן קשה.”

פשט

א כלי חרס וואס מען האט גענוצט מיט חמץ נאר בצונן (קאלט), מעג מען נוצן אויף פסח פאר מצה בצונן. אבער כלים וואס מען לייגט אריין שאור (זויערטייג) אדער חרוסת (שארפע/זויערע זאכן) — די טאר מען בכלל נישט נוצן אויף פסח.

חידושים און הסברות

1) מקור אין גמרא — דריי הלכות פון דריי אמוראים (פסחים ל:):

דער רמב”ם בויט דריי הלכות אויף דריי שטעלן אין גמרא:

הלכה 1 — בית השאור: פון שמואל’ס הלכה — „כל הכלים המשתמשין בהן חמץ בצונן משתמשין בהן מצה חוץ מבית השאור הואיל וחמיצתו קשה.”

הלכה 2 — בית חרוסת: פון רב אשי — „בית חרוסת נמי כבית השאור דמיא הואיל ואגב דמלחא דחריפא.”

הלכה 3 — כלי שנשתמש בו חומץ: פון רבא.

אלע דריי זענען געבויט אויף דער זעלבער יסוד.

2) פארשטאנד פון “חמיצן קשה”:

“חמיצן קשה” מיינט נישט אז עס האט שטארקער איינגעזויגן (בליעה), נאר אז שאור און חרוסת זענען זויערע/שארפע זאכן, וואס כאפן זיך שטארקער איין אין דעם כלי — זיי זענען “שווערע חמץ-מאכערס”. דאס איז פאראלעל צו דעם באקאנטן כלל אז א דבר חריף (שארפע זאך) איז מער מבליע. דער לשון הגמרא איז “הואיל ואיז בה קיוהא” — בולעת, בצונן נמי חמצן — א שארפע זאך, אפילו קאלט, רעכנט זיך ווי א הייסע זאך וואס ווערט בולע.

3) וואס איז א “בית השאור”:

דער מגיד משנה ברענגט אז א בית השאור איז דער כלי וואו מען לייגט אריין דעם שאור (דער זויערטייג), און דער טייג ליגט דארט א לאנגע צייט ביז עס גייט אויף. דער כלי וואס מען קנעט דעם טייג איז נישט דאס זעלבע — דער טייג ליגט דארט נישט לאנג. אבער דער כלי פון בית השאור האט שטענדיג שאור אינעם — יעדע מאל ווען מען מאכט א חלה, לייגט מען נאך אריין, און עס בלייבט א שטענדיגער בליעה. רבינו יונה ברענגט אז ווייל עס ליגט דארט אסאך מאל מיט טייג און שאור, איז דאס א גוטער סימן פאר חמץ’דיגע כלים.

4) חרוסת — וואס מיינט עס:

דאס מיינט נישט די חרוסת פון פסח (וואס איז פסח’דיג), נאר א גאנץ-יעריגע חרוסת — א שארפע חמץ’דיגע “דיפ” וואס האט אין זיך חומץ (עסיג). דער עיקר שארפקייט קומט פון דעם חומץ, נישט פון דעם ברויט אליין. ווען מען טונקט אריין ברויט/טייג אין חומץ א גאנצע יאר, ווערט דאס א “כל דבר שיש בו קיוהא” — די שארפקייט פון חומץ מאכט אז אפילו קאלטע זאכן ווערן בולע ווי הייסע.

[דיגרעסיע: חרוסת פון פסח vs. חרוסת פון גאנץ יאר] רבי נתן זאגט אז מ’מאכט א ספעציעלע בצק משום זכר לחרוסת. חרוסת’ס תפקיד איז להמתיק — אוועקצונעמען די שארפקייט פון מרור. חרוסת האט א חומץ קשה, א שארפקייט. אונזער מנהג איז צו מאכן חרוסת זיס, אבער אפשר איז דאס נישט די ריכטיגע חרוסת פון די גמרא.

5) שווערע קשיא — פארוואס נאר מצה בצונן?

אויב א כלי וואס מען האט גענוצט מיט קאלטע חמץ האט נישט קיין בליעות, פארוואס טאר מען נאר לייגן מצה בצונן? מען וואלט געדארפט מעגן לייגן אפילו הייסע מצה-זאכן, ווייל דער כלי האט נישט אריינגעזויגן קיין חמץ! און אויב דער כלי האט יא בליעות פון הייסע חמץ, פארוואס זאל א טרוקענע קאלטע מצה זיין א פראבלעם — וויאזוי קען א טרוקענע הארטע מצה בולע זיין פון א ריינעם טעלער?

6) צוויי גירסאות אין גמרא — גירסת הרמב”ם והרי”ף:

דער מגיד משנה ברענגט אז עס זענען דא צוויי גירסאות:

אונזער גמרא: „משתמשין בהן מצה” — סתם, אן צוגאב פון „בצונן”. לויט דעם וואלט מען געמיינט אז מען מעג נוצן אפילו מצה בחמין, ווייל דער חמץ איז קיינמאל נישט געווען הייס.

גירסת הרמב”ם והרי”ף: „משתמשין בהן מצה בצונן” — נאר בצונן. דאס הייסט אז אפילו ווען דער חמץ איז געווען בצונן, מעג מען נוצן מצה נאר בצונן.

7) הסבר פון דער חומרא אין כלי חרס — מגיד משנה:

דער מגיד משנה פרעגט: פארוואס זאל מען נישט מעגן נוצן מצה בחמין, אויב דער חמץ איז געווען נאר בצונן? ער ענטפערט: ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה דורך הגעלה. ביי אנדערע כלים, אפילו ווען מען האט גענוצט חמץ בחמין, קען מען מכשיר זיין דורך הגעלה. אבער כלי חרס קען מען נישט מכשיר זיין. דעריבער האבן חז”ל מחמיר געווען: אפילו ווען דער חמץ איז געווען בצונן, טאר מען נישט נוצן מצה בחמין — ווייל אפשר איז עס אמאל געווארן הייס און מען געדענקט נישט, און ס’איז נישטא קיין תקנה דורך הכשרה.

8) צוויי מהלכים אין פארשטיין די חומרא:

שיטה א (מגיד משנה): ביידע חומרות גייען צוזאמען — (א) חמץ בצונן טאר מען נישט נוצן מצה בחמין, (ב) חמץ בחמין טאר מען נישט נוצן מצה אפילו בצונן. דאס איז א כללית’ע חומרא אין כלי חרס.

שיטה ב (אנדערע ראשונים לויט דער אנדערער גירסא): נאר חמץ בחמין איז אסור — דעמאלט טאר מען נישט נוצן אפילו מצה בצונן, ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה. אבער חמץ בצונן מיט מצה בחמין איז מותר.

9) שיטת רבינו מנוח:

רבינו מנוח האט א באזונדערן פשט. ער פארשטייט אז די חומרא איז נישט נאר וועגן בליעות, נאר אז עס איז א גזירה — אפשר ווען די מצה איז חם, קען עס ארויסציען פון דעם כלי חרס דעם חמץ’דיגן טעם, און אפשר ווערט די מצה גופא חמץ. דאס איז א חידוש’דיגער צוגאנג — נישט נאר אז דער טעם איז א פראבלעם, נאר אז די מצה אליין קען ווערן פגום דורך דעם.

10) דער יסוד: כלי חרס האט א באזונדערע חומרא ביי חמץ:

ביי חמץ האט מען מחמיר געווען אין כלי חרס מער ווי ביי שאר איסורים — „חמץ איז עפעס מורא’דיג מבליע… אפילו כלי חרס גזרו עליו שאר כלים, מה שאין כן בשאר איסורים.” דער עיקר חילוק: ביי אנדערע כלים קען מען מכשיר זיין דורך הגעלה, אבער כלי חרס — ווייל ס’האט נישט קיין תקנה — האט מען צוגעלייגט אן עקסטרא לעוול פון חומרא.

11) שאור/חרוסת כלים — פארוואס קען מען זיי בכלל נישט נוצן?

פארוואס זאל מען נישט קענען אפילו א קאלטע מצה לייגן אויף אזא כלי, אויב מען האט עס גוט אפגעוואשן? אפשר איז דאס נישט נאר א ענין פון בליעות, נאר דער כלי איז כביכול א “סימבאל פון חמץ” — “אבי אבות החמץ” — אבער דאס בלייבט אן אפענע פראגע.

12) פראקטישע נפקא מינה — חלה דעקל:

דער חלה דעקל/לעדל וואס מען לייגט אריין ברויט א גאנצע יאר — לכל הדעות קען מען אריינלייגן מצה פסח, ווייל עס איז צונן בצונן. מען דארף עס נאר קלינען פון פירורים, אזוי ווי אלעס אין הויז דארף מען קלינען. עס שטייט נישט אז מען דארף עס “איבערדרייען” — נאר טשעקן פאר פירורים. עס ווערט דערמאנט אז עס איז דא א הלכה וועגן “רייוועס של נשים” — מען בודק ספעציפישע רייוועס ווייל דארט איז דא אסאך פירורים (גמרא פסחים). מען דארף נישט מאכן חומרות אויף יעדע קולא — “דו ווערסט מחמיר נישט אין יעדע זאך וואס איז מותר.”

13) חילוק צווישן כלים וואס מען גרייט צו חמץ vs. כלים וואס מען לייגט אריין נאכן באקן:

כלים וואס מען לייגט דערין נאכדעם וואס דער חמץ איז שוין געבאקן (קאלט) — דאס איז מותר אויף פסח.

כלים וואס מען גרייט צו דערין — וואו מען לייגט אריין דעם סולת, וואו מען לאזט דעם מיקסער — דאס זאל מען נישט ניצן.

הלכה ב — בור של חרס (ביב של חרס)

דברי הרמב”ם

“בור של חרס שהיו מניחין בו חמין כל השנה, אין אופין בו את המצה בפסח. אבל ממלאו גחלים, והואיל ונתלבן כל מקום שמבשלין בו את החמץ, מותר לבשל בו.”

פשט

א חרס-בור (אן ערד-טאפ/אויוון-שטיקל) וואס מען האט גענוצט פאר חמץ דאס גאנצע יאר, טאר מען נישט באקן מצה דערין אויף פסח. אבער מען קען עס כשר’ן דורך אנפילן מיט גחלים (גליענדיגע קוילן), און ווען דער מקום וואו מען האט געקאכט חמץ ווערט אויסגעגליט, מעג מען דערנאך קאכן דערין.

חידושים און הסברות

1) וואס איז דער “בור”?

רבינו מנוח טייטשט: “כלי שעושין בו אופין עתיקים” — מען נעמט א שטיקל כלי חרס וואס איז אראפגעפאלן פון דעם דאך (רעפים/שינגלס), א גרויס שטיק וואס מען קען אריינלייגן אין אויוון. דער פשט איז אז עס איז א חרס-כלי וואס מען לייגט אריין אין אן אויוון — אזוי ווי א מעטאלענע אדער חרס’ענע טאץ/פלאטע וואס מען שטעלט אריין אין אויוון, און די חלה/ברויט ליגט דערויף, אז עס זאל נישט דירעקט רירן די אויוון-ווענט. עס איז עפעס צווישן אן אויוון און א טאפ (קדירה).

2) חרכו מבפנים vs. חרכו מבחוץ:

ביי א סתום’ע תנור איז דא א חילוק: חרכו מבפנים (אויסגעגליט פון אינעווייניג) — מותר; חרכו מבחוץ (אויסגעגליט פון אויסנווייניג) — אסור. דער בור ווערט געהייצט פון אויסנווייניג (חרכו מבחוץ), דערפאר דארף מען א ספעציעלע כשר’ונג — מילוי גחלים פון אינעווייניג — כדי אויסצוגליען דעם מקום וואו דער חמץ איז געווען.

3) פארוואס איז נישט גענוג די רעגולערע היץ פון באקן?

א שטארקע קשיא: ווען מען באקט מצה אין דעם בור, איז דאך דער בור אויף פייער — פארוואס איז דאס נישט גענוג צו מאכן הגעלה, לויט דעם כלל פון “כבולעו כך פולטו”? דער בור איז דאך אויף דער זעלבער לעוועל היץ ווי ווען ער האט בלוע געווען דעם חמץ!

דער תירוץ: ווען עס ווערט הייס פון אויסנווייניג (חרכו מבחוץ), קלינט עס נישט אויס פון אינעווייניג. דאס הייס מאכן א זאך הייס אליין איז נישט גענוג — מען דארף דירעקטע היץ אויף דעם מקום הבליעה גופא. ביי מים רותחים (הגעלה) ברענט זיך עס ממש אויס, נישט נאר אז עס ווערט הייס. דערפאר דארף מען מילוי גחלים פון אינעווייניג.

4) דער רמב”ם’ס לשון-טוישונג פון “אופין” צו “מבשל”:

דער רמב”ם הייבט אן מיט “אין אופין בו את המצה” (באקן), און ענדיגט מיט “מותר לבשל בו” (קאכן). פארוואס טוישט ער פון אפיה צו בישול? אין געוויסע נוסחאות שטייט “לאפות” אנשטאט “לבשל” — וואס וואלט געווען קאנסיסטענט. די גמרא אליין זאגט “לקדירה” — ביי א קדירה איז מען חושש אז עס גייט צוברעכן, דערפאר גייט מען נישט ממלא זיין מיט אבנים אומזיסט.

5) “מקום שמבשלין בו את החמץ” — וואו איז דער “מקום”?

“מקום” מיינט די אינעווייניגסטע זייט פון דעם בור — ווייל געוויינטלעך הייצט מען (מסיק) פון אויסנווייניג, און דער חמץ ווערט בלוע פון אינעווייניג.

6) בליעה איז לאקאל:

בליעה ארבעט לאקאל — נאר דער ספעציפישער פלאץ וואו דער חמץ האט געליגן האט בלוע. דערפאר, אויב מען וואלט אומגעדרייט דעם כלי און גענוצט די אנדערע זייט, וואלט עס אפשר געווען אנדערש. דער רמב”ם רעדט פון “מקום שמבשלין בו” — דער ספעציפישער מקום דארף אויסגעגליט ווערן.

7) פארוואס ביי בור של חרס קען מען יא מכשיר זיין, אבער ביי אנדערע כלי חרס נישט?

ביי אנדערע כלי חרס זאגט מען פשוט “לייג זיי אוועק,” אבער ביי א בור של חרס האט מען יא געטראפן א וועג צו מכשיר זיין (מחזירן לכבשונן). דער טעם: א בור איז א גרעסערע כלי, שווער צו באקומען א נייע, און ווייל מ’לייגט עס אייביג אריין אין אויוון, איז נישטא אזוי שטארק די חשש אז מ’וועט עס נישט טון גוט. ביי קלענערע כלי חרס איז מען חושש אז דער מענטש וועט מורא האבן עס וועט צובראכן ווערן, און וועט עס נישט טון גוט גענוג. רבנו יונה זאגט אז כלי חרס חדשים מן הכבשונות איז מותר, ווייל דעמאלט מאכט מען עס “כחדשים” — אבער ביי נארמאלע כלי חרס לוינט זיך נישט, די טירחא איז צו גרויס.

8) סטרוקטור פון דעם רמב”ם’ס הלכות:

דער רמב”ם האט קודם געשריבן די יוצאים מן הכלל (exceptions): ערשטנס צונן (קאלט), דערנאך דער בור מיט חרכו מבחוץ. ביידע זענען חרס-כלים מיט ספעציעלע דינים. דער עיקר חומרא ביי חרס איז: אויב עס איז גענוצט געווארן בחמין (הייס) מיט חמץ, קען מען עס בכלל נישט נוצן פאר מצה (אן הגעלה העלפט נישט ביי חרס). דער בור איז א ספעציעלער פאל וואו מען קען עס כשר’ן דורך מילוי גחלים.

הלכה ג — הגעלת כלים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון

דברי הרמב”ם

“כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין, בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין — נותן לתוך קדירה גדולה וממלא עליה מים ומרתיחן בתוכה, ואחר כך שוטפן ומותרין להשתמש בהן במצה.”

פשט

כלים פון מעטאל אדער שטיין וואס מען האט געקאכט חמץ אין זיי אין א כלי ראשון (ווי טעפ און פענער) — מען לייגט זיי אריין אין א גרויסע טאפ, פילט אן מיט וואסער, קאכט זיי אויף, נאכדעם שטיפט מען זיי אפ, און דאן מעג מען זיי נוצן אויף פסח.

חידושים און הסברות

1) וואס איז אן “אלפס”:

אן אלפס איז א פלאכערע טאפ (ענלעך א “פען”). דער ווארט “אלפס” קומט אפשר פון דער שטאט פעז (Fez) אין מאראקא — “אל-פאסי” מיינט איינער פון פעז (ווי דער תוספות יום טוב’ס נאמען). [דיגרעסיע: א שמועס וועגן דער עטימאלאגיע פון “אלפס” און דער שטאט פעז, און ווי טעפ פון פעז זענען ענלעך צו “טשיינע דישעס.”]

2) די פראקטישע עצה פון דער רמב”ם — קדירה גדולה:

דער רמב”ם גיט אן א פראקטישע מעטאד: מען נעמט א גרויסע קדירה, לייגט אריין די קלענערע כלים, פילט אן מיט וואסער, און קאכט אויף. דאס איז דער נארמאלער וועג — מען שטעלט ארויף די גרויסע קדירה אויפ’ן פייער, און אזוי ווערט דער כלי געקאכט מיט דעם זעלבן לעוועל פון היץ ווי ער איז געווען צוגעטאטשט (כבולעו כך פולטו).

3) “במצה” — וואס מיינט דאס:

“במצה” מיינט בפסח — ווען מען מעג זיך משתמש זיין, נישט וועלכע מיני מאכלים. דאס שטימט מיט ווי דער רמב”ם רופט די הלכות “חמץ ומצה.”

4) כלי ראשון — כבולעו כך פולטו:

ווייל דער כלי האט בלוע חמץ דורך כלי ראשון (ברותחין), דארף די הגעלה אויך זיין בכלי ראשון. דער פרי חדש דערמאנט אז דער כלל “כלי ראשון מאכט מען הגעלה בכלי ראשון, כלי שני בכלי שני” שטייט נישט מפורש אין פסחים, נאר עס איז געבויט אויף הלכות אין יורה דעה.

5) “מניחם בתוכה” — נישט בלויז אריינלייגן:

דער לשון “מניחם בתוכה” ווייזט אז עס דארף זיין א געוויסע צייט אינעווייניג אין די וואסער. עס איז נישט גענוג א קורצע טבילה — מען דארף לאזן די כלים אינעווייניג “עד שיפלוט” (ביז עס שפּייט אויס) — אז עס זאל זיין א ריעלע מעגליכקייט פאר דעם בלוע חומר ארויסצוקומען.

6) שטיפה בצונן נאך הגעלה:

דער רמב”ם שרייבט “שוטפן” — מען דארף נאכדעם אויך וואשן בצונן. דאס קומט פון דער הלכה אין זבחים: “מריקה בחמין ושטיפה בצונן.” דער שם הגדולים דערמאנט אז עס שטייט נישט מפורש אין דער גמרא אין פסחים, אבער די גאונים און אחרונים האלטן אז מען דארף טאקע יא אויך צונן נאך דער הגעלה.

פארוואס דארף מען קאלט וואסער? נאכדעם מען האט אריינגעלייגט חמץ’דיגע כלים אין א קאכעדיגן טאפ און עס האט אויסגעשפיגן — איז דאך יעצט אין די וואסער עפעס חמץ. דאס קאלטע וואסער שטאפט דעם פראצעס און וואשט אפ — עס איז א פראקטישע נויטווענדיקייט, נישט בלויז א חומרא.

7) כלי עץ — פארוואס נישט דערמאנט ביי כלי ראשון:

דער רמב”ם דערמאנט כלי מתכות וכלי אבנים ביי כלי ראשון, אבער נישט כלי עץ. כלי עץ קען מען נישט נוצן אלס כלי ראשון (צום קאכן) ווייל האלץ וועט זיך פארברענען אויפ’ן פייער. כלי עץ (ווי טעלערס פון האלץ) זענען נאר כלי שני — מען עסט אין זיי, מען גיסט אריין הייס עסן, אבער מען קאכט נישט אין זיי. דערפאר ווערן כלי עץ דערמאנט ביי כלי שני (ווי קערות וכוסות) אבער נישט ביי כלי ראשון.

כלי אבנים ביי כלי ראשון: שטיינערנע כלים קענען יא אויסהאלטן היץ — ווי א “בריק אווען” איז געמאכט פון אבנים, און מען נוצט שטיינערנע טאצן צום באקן (ווי פאר “סאורדאו” חלות).

8) הגהות מיימוניות — כלי שני:

די הגהות מיימוניות זאגט אז די הלכה (פון א קאלערע הגעלה) איז נאר גוט ווען מען ווייסט זיכער אז דער כלי איז נאר געווען כלי שני. דער פראקטישער פראבלעם: ווער קען זיכער זיין? אפשר האט מען אמאל גענוצט דעם לעפל אין א טאפ (כלי ראשון)? דער רמ”א ברענגט פון רבינו יונה און אנדערע אז מען גייט נישט נאך רוב תשמישו — מען דארף מאכן זיכער אז קיינמאל איז נישט געווען כלי ראשון. דער טעם: אפילו איין מאל כלי ראשון קען א שטארקע בליעה מאכן וואס דער רוב תשמישו ככלי שני קען נישט אויסמאכן.

סכינים

דברי הרמב”ם

סכינים וואס מען האט גענוצט מיט חמץ — מען דארף מאכן הגעלה.

חידושים

1) סכינים אין פסחים:

דער פרי חדש זאגט אז עס שטייט נישט אין פסחים בכלל, נאר עס קומט פון “דין הפריטה והשחזה.”

2) ניצב (האנטל) און להב (שארפע טייל):

ביי א סכין דארף מען נאר כשר’ן דעם חלק וואס טאטשט דאס עסן — דאס מיינט די שארפע חלק. דער ניצב (האנטל) ווערט באהאנדלט אנדערש. די גמרא דערמאנט אז דעם ניצב לייגט מען “בטינה” (טיט/לעם) און דעם קתא (האנטל) לייגט מען ברותחין. למעשה פירט אויס די גמרא אז מען קען מאכן ביידע טיילן מיט רחיצה (וואשן) אדער כלי ראשון.

3) ליבון vs. הגעלה ביי סכינים:

ליבון איז מער ווי כלי ראשון — עס איז אן עכטע פייער אליין, נישט נאר הייס וואסער. די הגהות מיימוניות ברענגט פון פסחים דעם רשב”ם וועגן הגעלה וליבון.

כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

דברי הרמב”ם

“כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין — סיי כלי ראשון (קדירות), סיי כלי שני (קערות), סיי כוסות ששותין בהן שכר (בחמין) — מניחן לאחר הפסח, ומדיחן ומשתמש בהן.”

פשט

כלי חרס וואס מ’האט גענוצט מיט חמץ בחמין — אלע סארטן, כלי ראשון, כלי שני, און כוסות פאר שכר — טאר מען נישט נוצן אויף פסח אפילו בצונן. מ’לייגט זיי אוועק ביז נאך פסח, וואשט זיי אפ, און נוצט זיי ווייטער.

חידושים און הסברות

1) פארגלייך צווישן די צוויי הלכות — חמץ בצונן vs. חמץ בחמין:

דער חילוק שטייט זייער קלאר — אויב מ’האט גענוצט חמץ בחמין, איז דער בליעה שטארקער, און מ’טאר גארנישט נוצן אויף פסח, אפילו בצונן.

2) שולחן ערוך’ס הקלה ביי שכר:

דער שולחן ערוך האט א הקלה בנוגע כוסות פון שכר, אבער דער רמב”ם מאכט נישט קיין חילוק — ער רעכנט שכר צוזאמען מיט אלע אנדערע חמין. ווער עס גייט לויט’ן רמב”ם, איז דאס א חומרא.

3) מחלוקת רב און שמואל — כלי חרס שנשתמש בו חמץ:

רב האט געזאגט: כלי שדרכו להשתמש בו בפסח — ישבור (מ’דארף עס צעברעכן). דער טעם: גזירה שמא ילמד בו — מ’האט מורא אז מ’וועט קומען עס נוצן. רב האט געהאלטן אז חמץ בלוע אין כלי ווערט נישט בטל, ממילא איז עס חמץ בפסח, בל יראה ובל ימצא.

שמואל האט געזאגט: מ’דארף עס נישט צעברעכן, מ’קען עס אוועקלייגן.

4) די מעשה מיט שמואל און די טעפ-פארקויפערס:

שמואל האט געזאגט פאר די פארקויפערס פון כלי חרס אז זיי זאלן פארקויפן ביליגער, און אויב נישט וועט ער דרש’נען כר’ שמעון — אז מ’מעג נוצן כלי חרס נאך פסח (חמץ שעבר עליו הפסח מותר). די גמרא פרעגט: האט ער טאקע גערעכט — צי מעגן רבנים טוישן א הלכה ווייל אידן ווילן ביליגערע פרייזן? דער תירוץ: שמואל האט געהאלטן אז ס’איז נאר א חומרא / עשר דרבנן, און ביי אזא מצב קען מען מקיל זיין.

חידוש וועגן רבנים’ס אחריות: פון דער סוגיא לערנט מען אז ווען רבנים האלטן אז עפעס איז נאר א חומרא (נישט מעיקר הדין), דארפן זיי מוותר זיין אויף דער חומרא כדי אז אידן זאלן ביליגער קענען קויפן. דאס איז נישט ממש “טוישן” די הלכה — נאר ווען זיי האלטן אז עס איז בעצם כשר, זאלן זיי נישט אסר’ן סתם.

5) כלי חרס אלס “דיספאזעבל” פון אמאל:

כלי חרס איז געווען דער “אלד-פעשן ווערסיע פון דיספאזעבל” — מ’האט זיי צעבראכן יעדע פסח און געקויפט נייע. דאס פאסט מיט רב’ס שיטה (ישבור). מ’טרעפט ארכעאלאגיש זייער אסאך אלטע חרסים, ווייל מ’האט זיי ביליג געמאכט און אוועקגעווארפן. עס איז געווען א גוטע ביזנעס פאר די כלים-פארקויפערס. דער מהרש”א זאגט אז דאס צעברעכן כלי חרס איז געווען זכר לחורבן.

6) חידוש פון “מאכן ניי”:

אויב מ’קען א כלי חרס מאכן ווי ניי (אז יעדער וואלט געמיינט אין סטאר אז ס’איז ניי), איז עס כחדש. דאס ווערט פארגליכן צו תשובה מאהבה — “ס’ווערט א בריאה חדשה.”

7) רבנו מנוח — חרס מיט סמ”ך אדער שי”ן:

רבנו מנוח שרייבט “חרס” מיט א סמ”ך (חרס), און ער האט נישט געזען אין רמב”ם קיין שי”ן. א רב, רבי מרדכי ז”ל, ברענגט אז דער רמב”ם שרייבט אלעמאל דאס וואס שטייט אין תורה.

[דיגרעסיע: כלי חרס היינט — פארצעליין, פלאסטיק]

היינטיגע “כלי חרס” (פארצעליין) זענען נישט דאס זעלבע ווי אמאליגע כלי חרס. אמאליגע כלי חרס האבן ממש געהאלטן א טעם — מ’קען עס פילן. פארצעליין איז א מחלוקת צי עס איז כלי חרס. אויך ווערט דיסקוטירט פלאסטיק — עס ווענדט זיך וועלכע סארט: גלאטע קאנטעינערס זענען אנדערש ווי ראפע פלאסטיק.

גרויסער דיון: וואס איז “בליעות” — פיזישע מציאות אדער דין?

1) מעגליכקייט א: פיזישע מציאות. אמאליגע כלים (כלי חרס, כלי אבנים) זענען געווען פון שוואכערע, מער פאראזע מאטעריאלן — “מחוספס” — וואס האבן ממש איינגעזאפט. אפילו א שטיין, ווען מען גיסט וואסער דערויף, זאפט עס איין דורך מייקראסקאפישע קליינע עפענונגען. היינטיגע כלים זענען מער סאליד און בעסערע קוואליטי, דערפאר איז אונז שווער צו פארשטיין.

2) מעגליכקייט ב: א דין. אפשר ווייסן מיר נישט פונקטליך ווי בליעות ארבעט, אבער חז”ל האבן מתקן געווען באזירט אויף זייער פארשטאנד.

[דיגרעסיע: ווי ווערן שטיינער/אבנים געמאכט?] א דיון וועגן דעם אונטערשייד צווישן אבן (נאטירליכער שטיין, געמאכט דורך פרעשור און היץ איבער אסאך יארן) און לבנה (מענטשן-געמאכטע ציגל). ביידע ווערן געמאכט דורך פרעשור און היץ — דער נאטירליכער פראצעס נעמט נאר לענגער. מאדערנע מאטעריאלן ווי קווארץ קאונטערטאפס זענען א נאכמאכונג פון דעם נאטירליכן פראצעס (קליינע שטיינדלעך צוזאמענגעפרעסט מיט עפאקסי).

3) הלכות בליעות זענען קולות, נישט חומרות: א וויכטיגער חידוש — די הלכות פון הגעלה זענען בעיקר קולות. ווען דער כלי איז נאך אביסל שמוציג, זאגט די הלכה אז הגעלה איז גענוג — מען דארף נישט מאכן דעם כלי “כחדתא” (ווי ניי). דאס איז א קולא: אפילו ס’בלייבט אביסל, איז עס כשר נאך הגעלה.

4) “כחדתא” — ווי ניי: ווען א כלי קוקט אויס ניי, דארף מען נישט פרעגן ווי ס’איז געווארן ניי. אבער נארמאלערהייט קוקט עס נישט אויס ניי נאך הגעלה — און די הלכה זאגט אז דאס איז בסדר.

5) פראקטישע ביישפילן פון שמוץ: אין ישיבה זענען די טעלער אייביג אביסל שמוציג געווען. א גריל ווערט שמוציג, אבער דער שמוץ ווערט “פארסרף’ט” (פארברענט) — דאס איז ליבון. אמאליגע טעפ האט מען זייער געווערטשאפט — עס שטייט וועגן א טאפ וואס מען קאכט שוין זופ פאר טויזנט יאר, “חוזר ונעור”, אייביג צולייגנדיג.

סוגיא אין עבודה זרה — הגעלת כלים גדולים

פשט

די גמרא אין עבודה זרה ברענגט א מעטאד: “מקיף לה ספל של טהור על שפתה מבחוץ, ושומט ידו מתוך ספל של טהור, וממלא מים עד שיגיעו המים על שפתה, ומרתיח המים בתוכה, ודיו” — מ’שטעלט א ריינעם כלי ארום דעם שפה פון דרויסן, מ’גיסט אריין וואסער ביז עס גרייכט דעם שפה, מ’קאכט אויף דאס וואסער אינעווייניג, און דאס איז גענוג.

חידושים

– כלי ראשון רותח איז לכתחילה כשר פאר הגעלה.

– רבי עקיבא’ס חכמה ווערט דערמאנט — “מן חכם למעבד כל מילתא” — א חכם קען מאכן אלעס.

– דער חלק ארום “אלף” (דער שפה) איז אפשר נאר ווען עס קאכט זיך איבער דער טאפ — א טעכנישער חילוק אין הגעלה.

ערב פסח — ביעור חמץ און צעברעכן כלי חרס

דער ציור פון ערב פסח אין בי”ד הגדול — יעדער איז געקומען אינמיטן שטאט צו דער פלאץ וואו מ’פארברענט חמץ, און עס איז געווען א ריזיגע פייער וואו מ’האט צעבראכן כלי חרס. כלי חרס קען מען איבערמאכן — עס איז נישט קיין זילותא דקפשונא (קיין ביזיון פון סחורה).


תמלול מלא 📝

הגעלת כלים לפסח — כלי חרס וכלי מתכות

איבערבליק: וואו מיר האלטן אין הלכות חמץ ומצה

Speaker 1: מיר גייען לערנען הלכות לכבוד פסח, הלכות חמץ ומצה. איך זעה איך האב מיר אנגעגרייט דא, איך האב עס נישט געוויזן, איך האלט אז מיר האבן געלערנט לעצטע יאר ביז בערך פרק י’, און מיר האלטן אינמיטן פרק י’. מיר גייען זיין פון פרק י’, פון דף ק”י, פון דף ק”י.

אזוי, לאמיר גיין. מיר גייען זיך לערנען וועגן חמץ, די הלכות פון תשביתו שאור. ק”פ, יא. איך זעה אז איך האב ביז דארט געמאכט, סאו לכל הפחות דארף איך אנפאנגען פון דא ווערט עס מער נוגע למעשה אויך. למעשה גייט מען דאך נעמען אסאך מער ווילדע נושאים.

אקעי, שוין. ק”פ, יא. וואס איז דאס שייך? דאס איז דאך א נייע שטיקל. דאס האט זיך נישט קאנעקטעד מיט די פריערדיגע.

סאו, לאמיר זען אין וועלכע קאטעגאריע פון מצוה איז דאס. די רמב”ם האט דא הלכות חמץ ומצה. וואס? ניין, נישט ממש. לאמיר זען. יש בכללן שמונה מצוות: להשבית שאור, ושלא יראה חמץ כל שהוא, יא?

סאו, מיר האבן נישט גערעדט וועגן דעם. סאו, אנפאנג פון די סימן איז געווען, ער האט געזאגט וועלכע סארטן זאכן איז חמץ, וועלכע מיני דגן. וויאזוי ווערט עס חמץ? אויף וועלכע מין אופן? אויב ס’ווערט געקאכט, אויב ס’ווערט געבראטן פארדעם ווערט עס נישט חמץ, אזעלכע סארט שמועסן.

און נאכדעם האט ער גערעדט וויאזוי מ’מאכט די מצות, וויאזוי מ’מאכט זיכער אז די מצות… ס’איז געווען אן ענין פון ושמרתם את המצות, אז מ’האט א מצוה פון אפהיטן אז ס’זאל נישט ווערן חמץ. ס’איז דא חומרות אין די הלכה וויאזוי מ’דארף אפהיטן די דגן, די שמירה משעת קצירה, און אזוי ווייטער, וואס איז יא מחמיץ און וואס נישט. און נאכדעם אביסל די הלכות ווען מ’באקט מצות, וואס מ’דארף מער אכטונג געבן אז ס’זאל נישט מחמיץ זיין, ווארעמע וואסער איז שנעלער מחמיץ, אזעלכע זאכן, הלכות. און נאכדעם איז געווען הלכות פון ווען מ’געבט צו עסן פאר די בעלי חיים, וויאזוי צו מאכן זיכער אז ס’ווערט נישט חמץ. ווייל מ’טאר נישט… וואס טאר נישט בלייבן מיט חמץ? ס’איז אן ענין צו זיין א יוד זיין? יא, יא. ס’איז אזעלכע חומרות און זהירות אין נישט קריעטן חמץ אין פסח.

אממ, סאו, און דא האלטן מיר ביי… מיר קענען גיין ביי ק’. מיר קענען אנהייבן פון מצה עשירה אפשר? ניין, ק”א. ק”א, זייער גוט. אקעי. ק’ איז א הלכה פון מצה עשירה, אז מ’מעג יא, ווייל מ’האט דא געשמועסט אז ווען ס’האט מי פירות… איך ווייס נישט קיין המשך פון ענטפער, ס’זאגט וואס איז א הלכה פון מי פירות, אבער אז פסח אליין זאל זיין לחם עוני. זייער גוט.

די שאלה: פארוואס שטייען הלכות כלים אין דעם פרק?

Speaker 1: יעצט גייט זיך אנהייבן א הלכה פון וועלכע כלים מ’מעג נוצן פסח אויב ס’איז געווארן גענוצט אויף חמץ. א מינוט, דער עצם דין פון הכשרת, פון הגעלת כלים, איז אין אן אנדערע פלאץ אין דער רמב”ם? ס’איז דאך דא א דין וואס די גמרא לערנט ארויס פון דארט אין כלי מדין, אז ווען מ’קויפט כלים פון א גוי, און אזוי ווייטער, כלי נכרים, וויאזוי מ’איז מכשיר. דו פרעגסט צו דער רמב”ם האט אין אן אנדערע פלאץ הלכות הגעלה? הלכות כלים? יא. דארפן מיר גיין אייגריכט צו זען? איך וואלט געווען אינטערעסאנט צו זען, צו טאפירן די צוויי פלעצער ווי ער האט קאווערד וועלכע פרייטאג.

לאמיר נאר פארשטיין, וואס אונז גייען יעצט לערנען איז וועלכע סארט כלים מ’מעג נוצן פסח. דאס האט צו טון מיט דעם וואס מ’טאר נישט עסן חמץ פסח? יא, ס’האט זייער שוין צו טון מיט די קעפל פון “ושמרתם”, אז מ’זאל זיין עקסטערע שמירה. איז דאס א נייע… לאמיר זען צו די מפרשים זענען מסביר פארוואס ס’איז דא אינמיטן. ס’דארף האבן א ביסל אן הסבר פארוואס ס’איז דא. יא, יא, יא.

אממ, מ’טאר נישט מאכן קיין…נאך טשעה, ער זאגט אז דער פרק האט נאך צו טון מיט… איך מיין אז ער זאגט דא בהקדמה אויף דעם פרק אז דאס איז א המשך פון הלכות חמץ ומצה, ווייל עס הייבט זיך אן מיט דעם אז חמץ איז נאר די זאכן וואס מען קען מאכן מצה, און מצה קען מען נאר מאכן פון זאכן וואס קענען ווערן חמץ. און פון דעם גייט ער אריין אין פונקטליך ווי אזוי צו מאכן די מצה זאל נישט ווערן חמץ. אבער די צווייטע חלק פון הלכה ה’ איז זייער אינטערעסאנטע זאכן, דאס איז הלכות כלי חמץ.

דאס וואס מ’עסט איז דאס מאכט די שמירה מער ווי די עצם “לא יראה לך חמץ”.

Speaker 2: ניין, דאס איז א חלק פון…

Speaker 1: און אין הלכות מאכלות אסורות, ביי די סוף הלכות מאכלות אסורות, רעדט דער רמב”ם וועגן די הלכות פון הגעלת כלים, גיעולי כלי מדין, “כל אשר יבא באש”, און דארטן איז דער רמב”ם מסביר די ענינים פון כבולעו כך פולטו, און טבילת כלים רעדט ער דארטן.

איך מיין אז דאס איז די ענינים פון כבולעו כך פולטו.

Speaker 2: הגעלה, יא, הגעלה און טבילת כלים רעדט ער דארטן.

Speaker 1: טוב, איך וויל יעצט נישט אריינגיין אין די סוגיא.

Speaker 2: באט, יא, פרק י”ז, הלכות מאכלות אסורות.

Speaker 1: סאו, סאו דא, יעצט מיין איך אז עס קומט אזוי אביסל נאכדעם וואס מ’לערנט פון תערובות, כאילו אז אויב ס’איז דא אין די טאפ איז פשט אז ס’הייבט זיך מיר אן א שאלה פון תערובות, אז ס’ווערט אריינגעמישט. ניין, אבער סתם אזוי אז מ’קויפט כלים פון א גוי, איז אייביג דא די חשש אז ס’איז דא תערובות דבר איסור. איז אויף דעם איז דא די פסוקים פון “וזה הדבר אשר תעשו להם”, און ס’איז דא א רמז “לא כל אשר יבא באש”. אקעי, נישט וויכטיג.

און דא לאמיר אונז זען, אויב מיר גייען מיר זען אביסל פון בליעות, דאס איז די יסוד פון די הלכה, דאס איז בעצם נישט ביי חמץ איז דא זאכן וואס זענען אנדערש ווי אלע מאכלות אסורות, דאס איז וואס ער רעדט דא. לאמיר זען, לאמיר אונז אריינגיין אביסל, לאמיר זען פון וואס מ’רעדט.

הלכה כ”א: כלי חרס שנשתמש בו חמץ בצונן

Speaker 1: אקעי, זאגט דער רמב”ם: “כל כלי חרס שנשתמש בו בחמין”, יא, “כל כלי חרס שנשתמש בו בחמין”, וואס מ’האט גענוצט אין די כלי חרס חמץ, אבער ס’איז נאר געווען בצונן, און ס’איז נישט געווען דערפון קיין, האט גארנישט נבלה געווארן, איז מותר להשתמש בהן מצה בצונן. חוץ, וואס איז די יוצא מן הכלל? חוץ מכלי שמניחין בו את השאור, או כלים שמניחין בו חרוסת, שהן חריפין, ומושכין חמיצן קשה.

פארשטאנד פון “חמיצן קשה”

די לשון “חמיצן קשה”, לכאורה מיינט עס צו זאגן אז זיי זענען שארפע זאכן, ממילא זאפט זיך די חמץ בעסער איין. “חמיצן קשה” מיינט אז ס’איז א הארבערע קעיס פון חמץ, ס’איז א שווערערע סיטואציע פון חמץ. ווייל איך גלייב נישט ער מיינט “חמיצן קשה” אז ס’האט זייער שטארק איינגעזויגן, ממילא וועט נעמען עס איז בעסער מבליע. נאר ס’איז א זויערע זאך, ממילא כאפט זיך שטארקער איין, ממילא איז חמיצן קשה, ס’מאכט זייער חמץ’דיג, ער מאכט זייער שווער חמץ’דיג, ס’איז א שווערע אן-חמץ’ער, ס’איז א שווערע חמץ מאכער.

אבער לכאורה דאס איז די ווארט, יא, ווייל מיר ווייסן פון אנדערע פלעצער אז א שארפע זאך אדער א זאך וואס זויגט שטארקער איין. וואס איז די צד פון די הלכה פון די כלי? אקעי, לאמיר זען. אקעי, איך ווייס נישט, אקעי. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט.

קשיא: פארוואס נאר בצונן?

Speaker 1: אקעי, די גמרא האט אונז געלערנט אז מ’טאר נישט עסן חמץ פסח. יעצט לערנט אונז די גמרא א נייע זאך, מ’טאר נישט עסן אפילו חמץ. כלים וואס מ’האט גענוצט מיט חמץ טאר מען אויך נישט נוצן מיט זאכן מיט פסח. און דאס איז וועגן תערובת חמץ, דאס איז וועגן וואס? ס’איז נישט משנה פארוואס, רייט? דער ווייל נישט. אויך האבן מיר געזען אז מ’מעג עס נוצן במצה בצונן, בפסח בצונן. אבער פארוואס נאר בצונן? אויב זאגט מען אז די כלי וואס מ’האט גענוצט קאלטע חמץ איז נישט געווען קיין בליעות, האט מען יעצט יא געדארפט מעגן לייגן אויף פסח’דיגע כלים הייסע זאכן, דאס וואס מ’קען נאר לייגן הייס, און אים נאך מער. און לכאורה וואלט מען געדארפט מעגן לייגן קאלטע מצות, פלעין מצות וואלט מען געדארפט מעגן לייגן אפילו אויב מ’האט עס געניצט אויף הייסע חמץ, ווייל וויאזוי גייט די טרוקענע הארטע מצה בולע זיין פון א ריינע טעלער? אקעי. דאס דארף מען פארשטיין. ס’זעט אויס אז אונז האבן דא געטראפן א גרויסע חומרא. אקעי.

דיסקוסיע: כלי שאור וחרוסת — פארוואס בכלל נישט?

Speaker 1: אממ… וואס איז אויב חמצו קשה איז וואס? איך ווייס נישט וואס דאס האט צו טין. וואס איז די דמיון?

אקעי, ס’איז חמצו קשה, ממילא וואס זאל מען טון? ס’זאל זיין… אה, “לכן הראוי שלא לשום מעט חמץ המונח שם אולי יחמיץ, וראוי להחמיר כבית האור”. איז דאס די זעלבע ווי די כלי שמניחין בו את האור? יא. די זעלבע הלכה ווי די בית האור וואס מיר האבן דזשאסט געזאגט. ממילא, מ’איז משתמש דערמיט פסח. דאס איז די כלי וואס איז חמצו קשה, און דאס איז בכלל נישט פסח.

די זאכן וואס מ’טוט נישט, טוט מען בכלל נישט מיט צום פסח. אונז ווייסן נישט פארוואס. דאס האט צו טון מיט בליעות אדער עניטינג? אונז ווייסן נישט פארוואס. אפשר איז דאס א זייערע חמצ’דיגע זאך, ס’איז א סימבאל פון חמץ, ס’איז די פלאץ ווי מ’מאכט די חמץ, די אבי אבות החמץ. איך ווייס נישט! אונז ווייסן נישט פארוואס! פארוואס זאל מען נישט זאגן בליעות? פארוואס זאל מען נישט זאגן אז א קאלטע מצה, אויב די כלי איז געווארן אפגעטרוקנט, ס’קען שמעקן ביז איבערמארגן פון צויער, אבער אויב ס’איז געווארן אפגעוואשן, איז עס געווארן גוט. רייט? אקעי, מ’קען אים נישט פיקסן. ער איז ממש אזויווי א מאמע זעט א כלי האט א באכעריגע טאפ, איך ווייס נישט, א שגעת’דיגע זאך. דארף מען פארשטיין פארוואס.

א טרוקענע מצה, מ’רעדט אוודאי נישט אויף אן אופן ווען יעדער זעט אז… ווען ס’ליגט ברעקלעך און חמץ דארף קיינער נישט זאגן אז ער וועט ליינען אויף דעם קיין מצה. איך וויל איך דיר זאגן עפעס א נייע חומרא, אז א גאנצע אויב זעסטו נישט אז עס זאל זיין ממש א חשש, עס דארף זיין יא זיין נאך א חשש.

דברי הרמב”ם והגמרא

וויל מען לערנען? אזוי, פאר הגהות מיימוניות פסק’נט אויף דעם דאמאלס ווען די בית, שטייט אמר רבא בר אבא אמר רב אשי ושמואל, כל הכלים המשתמשין בהן חמץ בצונן, משתמשין בהן מצה, חוץ מבית השאור, הואיל וחמיצתו קשה. אמר רב אשי, ובית חרוסת אוכלא כבית השאור דמיא, הואיל ואגב דמלחא דחריפא כבית השאור דמיא.

דאס הייסט עס איז נישט קיין בית השאור. דו קוקסט אין מגיד משנה? און די פשיטא ברענגט מער ביי סוף די גמרא. אקעי, נו נו.

פירוש המגיד משנה – וואס איז בית השאור

בית השאור, דער מגיד משנה ברענגט, דער כלל איז א רייב ושלשום, ווען מיר נישט קיין בית השאור. עס איז נאר א… ער האלט עס א דומיא דבית השאור. עס איז נאר א… עס האט דעם קנעטן, לייגט מען די טייג, אבער סוף מען דעם לייגט אריין אין די שאור. עס ליגט דארט א לאנגע צייט, ביז עס וואקסט, ביז עס וואקסט, whatever.

האט ער געזאגט, און דער כלי וואס מען קנעט די טייג ליגט אויך אין די שאור לאנג? אזוי זאגט ער. אזוי זאגט ער. אבל התדיר למי שאינו בקי בהן, דאס באהאלט מען נישט כסדר, אפשר נישט א לאנגע צייט כסדר, עס ליגט אויך אין דעם שאור א גאנצע צייט, יעדע מאל מאכט מען נאך א חלה. מאכט מען, ער לייגט נאך אריין אינעם צער! און… יעדע כלי דעמאלט וואס איז געלונגען חלה, איז אויך דא א קליינע טראפעלע צער! און מען זעט עס נישט, דעמאלט רעדט מען דא! א רעדישע לשון!

הקושיא – פארוואס איז עס אסור

קען מען דארף פארשטיין, אבער פארוואס איז עס אסור? צו עס ווייל די בליעות זענען שטערקער! און דאס גייט זיך געבן אביסל מער צו פארשטיין!

לאמיר זאגן די פאקט, וואס זאגט די גמרא! די צוויי הלכות וואס דער רמב”ם ברענגט, רייט? כלי חרס איז נישט נשתמש בן חוץ מיט בית האור, און בית חרוסת, וואס דאס זאל געבן א סאך מער צו פארשטיין, איינע פון די דריטע הלכה איז די סוף פון די ערשטע הלכה איז פון שמואל, און דער רמב”ם דא האט דריי הלכות.

דריי הלכות פון דריי אמוראים

די הלכה נומער 1 בית האור, דאס איז די הלכה פון שמואל, און די הלכה נומער 2 בית חרוסת, דאס איז די הלכה פון רב אשי, און די הלכה נומער 3 הריב”ש לשון חומץ, דאס איז די הלכה פון רבא. די זענען אלע געבויט אויף די זעלבע איידיע, ס’דא צו פירן מיט דעם.

און אויך האט דאס די ערשטע הלכה נאר געווען כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ. ער מיינט שוין קיין אנדערע כלי. א ריבה אין די כלי איז נישט קיין חילוק פון וועלכן מאטעריאל. עס איז אפילו פון עפעס וואס מען קען כשר’ן בדרך כלל. ניצט מען נישט פסח. אויף עפעס וואס מען קען נישט כשר’ן.

צוויי גירסאות אין גמרא

זאגט דער מגיד משנה אז עס זענען דא צוויי גירסאות אין די גמרא. אין אונזער גמרא שטייט כלי שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמשין בהן מצה, נישט בצונן, סתם נשתמש בהן מצה האט ער ווי עס געזאגט. אה, דאס לכאורה וואלט מען געמיינט מצה אפילו הייס, ווייל די חמץ איז קיינמאל נישט געווען הייס. ווייל עס איז נישט געווען קיין חמץ אין די כלי, ס’איז נישט געווען אויב מען טראכט אז נאר ווען ס’איז הייס איז עס מבליע אדער עפעס עקזעקטלי וואס דאס מיינט. איז דאך הייס אויך א פראבלעם, אבער דער רמב”ם און דער רי”ף האבן גורס געווען משתמשין במצה בצונן. נאר בצונן.

הסבר המגיד משנה – פארוואס דארף מען אויסוואשן בחמין

זאגט דער מגיד משנה דער פשט איז לכאורה, ער וויל דא פארשטיין פארוואס, זאגט דער מגיד משנה אז אפילו ווען מען האט עס גענוצט נאר בצונן, דארף מען עס אויסוואשן בחמין. זאגט דער מגיד משנה אזוי, דארף מען פארשטיין פארוואס. אפילו ווען מען האט עס גענוצט נאר בצונן, דארף מען עס אויסוואשן בחמין. א הגעלה, דאס סתם אויסוואשן בחמין אין א כלי חרס קען מען דאך פארשטיין, ווייל דאס איז געשטאנען אזוי אין די גמרא אדער עפעס.

ווען א כלי חרס דער רמב”ם האלט אז ס’איז א גרויסע חומרא. אויב מ’קען עס נישט פיקסן. רייט? יא. אן אנדערע כלי מעג מען נוצן, אוודאי. אפילו בחמין מעג מען עס נוצן, מ’דארף עס נאר מכשיר זיין. אבל כלי חרס, אם נשתמש בחמץ בחמין, אין משתמשין בו מצה אפילו בצונן.

צוויי חומרות אין כלי חרס

פון די הלכה קען מען אויסלערנען צוויי זאכן, צוויי חומרות. איינס, אז אויב ס’איז געווען חמץ בצונן, זאל מען עס נישט נוצן ביי מצה בצונן. איך מיין, סארי, אויב ס’איז געווען חמץ בצונן, זאל מען עס נישט נוצן ביי מצה ווארעם, און אויב ס’איז געווען חמץ ווארעם, זאל מען עס נישט נוצן ביי מצה אפילו קאלט.

וואס דארף זיין סיי חמץ בצונן און סיי מצה בצונן? זאגט ער, דווקא בכלי חרס. ווען ס’וואלט נישט געווען כלי חרס, וואלט מען עס געדארפט טון בחמין. א גאנצע לאנגע צייט איז געווען קאלטע מאכלים. ניין, מ’האט נישט געדארפט דארט טון. ווייל דער רמב”ם זאגט דאך בפירוש, אפילו ווען ס’איז נישט קיין כלי חרס, אפילו ווען ס’איז בחמין קען מען דאך מכשיר זיין און מ’מעג עס נוצן בחמין. ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה, אסר מן דאס אפילו ווען מ’האט עס נישט גענוצט בחמין, דאס איז די ווארט. אהא.

הסבר החומרא – ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה

און זאגט דער רמב”ם אזוי, ס’איז א חומרא פון דיר צו שטיין ווייט פון כלי חרס פסח, דאס איז די מחמיר זיין אין כלי חרס וואס מ’האט גענוצט חמץ, ווייל אויב ס’איז מיט בחמין, דעמאלט האט עס נישט קיין תקנה, זאלסטו נישט נוצן קיין כלי חרס וואס איז געווארן גענוצט אפילו בצונן.

אקעי, ס’איז נישט קיין שלעכטע סברא די מגיד משנה. ס’איז א חומרא אין כלי חרס, ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה דורך חמין, נוצט מען עס נישט פסח אפילו בצונן. מ’קען הערן, אפשר איז עס אמאל געווארן הייס, דו געדענקסט נישט. מ’קען הערן, ס’איז נישט אזא אפגעפרעגטע חומרא. וואס ס’האט נישט קיין תקנה על ידי הגעלה אדער הכשרה, האט מען עס אינגאנצן גע’אסר’ט אז ס’איז נישט קיין כלי וואס מ’נוצט פסח. מ’קען הערן פארוואס אפילו ווען ס’איז גענוצט בצונן. איך ווייס, א גזירה, אז אמאל איז עס געווארן הייס וכו’, און ס’איז נישטא קיין תקנה דורך עס מכשיר זיין. דורך הגעלה האט מען עס אינגאנצן גע’אסר’ט פון נוצן פסח. א חומרא. א חומרא אין כלי חרס.

דיון – די אנדערע גירסא

נאר מ’דארף די נעקסטע הלכה פון אריבער. לויט דעם ברענגט ער א גמרא אז ס’קען זיין אז בכלל דער רמ”א מיינט נישט דאס. די אנדערע וואס טענה’ן אז ניין, די פשט איז, די אנדערע זענען אלע גורס אז ס’שטייט נישט אזוי, ממילא וועגן דעם האט מען זיך פארלאזט אויף חמץ בחמין. אבער אפילו לויט די גרסא וואלט נישט געווען אזוי פשוט. און אפילו לויט די גרסא, דאס וואס זיי זאגן אז ס’מיינט נישט מצה בצונן, אפילו מצה בחמין, דאס מיינט עס נישט, דאס מיינט עס נאר חמץ בחמין. אז דעמאלט איז אפילו מצה בצונן, דאס איז יא מצה, די אנדערע חומרא איז יא די צווייטע שיטה. רייט, חמץ בחמין טאר מען נישט נוצן בשום אופן, דאס איז די ווארט.

און הגם ס’איז אויך נישט קיין חורי מבליע וואס איז בצונן, די חורי האט מען געמעגט, אבער היות די כלי האט נישט קיין תקנה, האט מען גע’אסר’ט די כלי. דאס איז די אנדערע הסבר. דאס איז די אנדערע פשט. אקעי, עניוועי, דאס איז די פשט.

הקושיא – וואס איז די גרויסע חומרא

ס’איז אביסל נישט קלאר וואס די פשט פון די גרויסע חומרא איז דא. ער ברענגט אן אין באר, אז חמץ איז עפעס מורא’דיג מבליע וואס איז חורי. אפילו כלי חרס גזרו עליו שאר כלים, מה שאין כן בשאר איסורים. חמץ בחמין יש להם הכשר. מ’דארף דאך וויסן פארוואס איז נישט כלי חרס? דו פארשטייסט די שאלה?

די שאלה איז צו מ’מאכט די ביידע. דו קענסט זאגן אז ס’דארף זיין צו מ’טאר נישט סיי בצונן, חמץ בצונן און מצה בצונן, אדער נאר חמץ בצונן איז אלעמאל אסור אבער מצה בצונן… מ’דארף וויסן וואס איז די אגענדע מיט כלי חרס, פארוואס האט מען גע’אסר’ט אזוי שטארק כלי חרס.

הסבר החומרא – גזירה ווייל כלי חרס האט נישט קיין תקנה

ס’איז אינטערעסאנט, ווען ער זאגט דאך אז ס’איז געווען אין קערעסע, א כלי חרס איז א ייאוש אז מ’קען עס נישט מכשיר זיין, האבן חכמים געזאגט אז מ’זאל נישט נוצן קיין שום כלי חרס וואס מ’האט גענוצט מיט חמץ זאל מען נישט נוצן מיט פסח. ער זאגט דאך לויט די חומרא הלכה, לויט די מגיהי משניות מחמיר’דיגע, דא דתנן משנה מצה בחמין, רייט? נאכאמאל, צונן, יא, רייט, רייט, רייט.

ס’איז דא זיכער א קעיס וואס איז מותר. ביידע צונן איז זיכער מותר. ס’איז דא זיכער א קעיס וואס איז מותר. סאו כלי חרס ווייל ס’איז שווער, ס’איז טו מאטש, האט מען צוגעלייגט א לעוול פון חומרא. א לעוועל פון חומרא איז אפילו נישט גענוצט געווארן פאר א חמץ, טאמער עס איז נישט נוצן פאר הייז אויף מצה. דייקא.

שיטת רבינו מנוח

אה, דא האבן עס די רבנו מנוח, וואס מ’קען לערנען וואס דאס פאראייטע פשעת’ן. יונא מצה בויער מנויך ונוח ולכער משעתר. יא. ווי זעה איך? אז יונא שוין שוין בנו מנויך? יא, דא האבן די זאך. אה, אה, אה. יא. אסאך, אמרי שכח. אמרי שכח. ער זאגט אסאך. יא, וועל מיר זעהן. נע, נער איך ביסל. יא, אבער ער איז נאר. וועסל יערסן זאלן מ’זי סעאלד.

ער רעדט א אנדער זאך צו די מצה ווערט גע’אסר’ט. ווייל ער זאגט דא א… ווייל דער האבן מרח פון א לשון פון די לך תחילה. יא, קען מען זיך דיר אז וואס וואס וואס מיינט ענערדיג אז ס’איז נישט קיין פראהסן? יא. אבער עס איז נישט מיט די ערווארד. לו נעסט ראים מצה. אבער עס וויל נישט תמישי בן חמא. לו נעסט ראים מצה. עס זאל גיין א חידוש, ניין. ניין.

אבער אויב מען לערנט אז עס איז עפעס אזא גזירה, האט דער רביינו מנוח פרשטיין אז עס איז עפעס אזשם יא, וואלו דו איז שתמש בן חמא. ניין. ס’איז נישט אז עקט שוין איז א עס איז נישט קאסט. ווייל עס קען דיך גארנישט טון. ניין. ווייל די מצה’ס, אפשר ווען די מלחמה זאל צווירן די מצה חמא, און אפשר איז נאך פרוטער באדע, אפשר נישט. דאס קען מיר שוין הערן, אבער… אבער דאס איז די שטיפה פון דער שטעת הרב. אבער שוין דאכקע ולאך. ניין, סארי, איך פארשטיין דיך די גאנצע צייט דאך. אריינע נאך. דאס קען מיר שוין הערן. אקעי.

און מ’מאכט א רבינו מנוח. א חילוק אז כאטש די רבים רעדט מען ווען וואס ער האט געזאגט א בהמה.

בית הסאור וחרוסת – המשך הדיון

Speaker 1:

קען מען הערן אז די בית הסאור איז אייביג מער שטערקער ווי א פלאץ סתם ווען מ’לייגט אריין א שטיקל ברויט, וואס איז נישטא קיין שום חיבור, די ברויט זאפט זיך נישט איין. איך זאג אז די בית הסאור איז יא פשוט, קען מען הערן דאך, אבער צו קשיות, אני לא אמרתי כלום בענין, איך האב גארנישט געזאגט, איך פארשטיי נישט קיין ברויט.

אקעי, זאלן מיר גיין ווייטער. ב’ חרוסת. אבער רבנו יונה זאגט אזוי ווי די דברים המונחים בבית הסאור, אה, אריכותא דבית הסאור, אז ס’ליגט דארטן אסאך מאל מיט די טייג, מיט די סאור, איז דאס א גוט גאון פאר חמץ’דיגע כלים, איך ווייס נישט.

די לשון הגמרא איז “הואיל ואיז בה קיואה”, קיואה איז עפעס א שארפקייט, בולעת, בצונן נמי חמצן. איז די לשון, איך ווייס נישט וואס איז די לשון, רבנו יונה ברענגט, א שארפע זאך, אפילו ס’איז קאלט, רעכנט זיך ווי א הייסע זאך.

וואס איז חרוסת?

אקעי, ער זאגט דאך וואס חרוסת, ער זאגט חרוסת מיינט ער נאר חרוסת וואס האט חומץ, ווייל ס’איז שארף. די חרוסת מיינט נישט די חרוסת פון פסח, לכאורה ווייל ס’איז פסח’דיג, נאר א גאנץ יעריגע חרוסת. לכאורה יא. אה, רייט. דאס איז די גאנצע זאך פון חרוסת א גאנצע יאר. איך מיין אז חרוסת איז א ספעציעלע זאך פאר פסח. איז דערווייל חרוסת איז עפעס א זאך. פארוואס זאל זיין א חמץ’דיגע חרוסת? אויב איז דאך חרוסת עפעס וואס איז זייער שארף, חמץ אליין איז חמץ? דאס איז די חומץ.

ניין, ער זאגט ווען מען לייגט אין עפעס ברויט מיט חומץ, אז די חומץ איז די שארפע זאך וואס זאפט זיך אריין, נישט די ברויט. ס’שלעפט מיט זיך ברויט, נו, באט… אבער חרוסת, וואס איז חרוסת? חרוסת, לאמיר זאגן אז מ’מאכט עס מיט… ערשטנס איז דא דערין אפאר ברעקלעך ברויט, קרוטאנס, און ס’מאכט נישט די בליעה ווערט נישט קיין בליעה פון חמץ לכאורה, ווייל די בליעה איז נאר פון די שארפקייט פון די חומץ. זאגט ער אז יא, אז די ברויט כאפט א היטש. אזוי זאגט ער. די חומץ איז “כל דבר שיש בו קיוהא”, די גילוי איז לחומץ, און ווען מ’טונקט אים דארט אריין אין טייג א גאנצע יאר, די קמח וואס די חמץ מאכט איז א קיוהא. עפעס, ס’איז עפעס א שארפע דיפ אזאנס. א חמץ’דיגע דיפ, דאס איז די ווארט. א שארפע חמץ’דיגע דיפ. שטימט?

דער דין פון ערב פסחים באזונדער

יעצט, אה, טאקע די ערב פסחים באזונדער איז א לשון פון רבא, אגן חמר אגנא דמחוזא, הוה תדירא למילא שבי חמירא, ומשרא בה חמירא, אז ס’ליגט דארטן צו שרויע דארטן, איז דאס כבית האוצר של מחמיצי כותח. ווייל ס’ליגט דארטן אסאך מיט די חומץ. מיט די סוער?

קשיא אויפן רמב”ם’ס שיטה

איך פארשטיי נישט וויאזוי דאס ארבעט. מ’טרעפט א מימרא פון שמואל וואס סתם אזוי זאגט ער א קולא, און מ’בויעט פון דעם אז ס’איז דא א גזירה פון די חכמים. פארוואס זאלן זיי מאכן א גזירה? דאס איז עניוועי, איך פארשטיי נישט וויאזוי דאס ארבעט. פארשטייסט וואס איך פרעג דיר? די שיטה פון רמב”ם איז, ס’שטימט נישט. איך דארף שטיין אזוי, איך דארף שטיין גדול בחום, איך דארף שטיין שפייזליך בכלי חרס, ווייל סייווי זאגט ער דאס מאכט זיך. סתם אזוי מאכט זיך. פארוואס זאלן זיי גיין זאגן אז ס’איז… ס’איז א ביסל פאני, רייט? ס’איז א ביסל פאני.

הלכה כא – צונן בכלי חרס

אקעי, לאמיר גיין ווייטער, נעקסטע הלכה. אקעי, שוין. ווייסן מיר עט ליעסט אז צונן איז זיכער לכל הדעות מותר אפילו א כלי חרס וואס מ’קען נישט מאכן הגעלה. אויב ס’איז נאר געווען צונן חמץ, מעג מען אים ניצן מיט א צונן מצה. רייט?

פראקטישע קולא – חלה דעקל

למשל, איך וויל דא ארויסברענגען די קולא, איך האב ליב קולות. למשל די לעדל וואס דו לייגסט אריין דיין ברויט א גאנצע יאר, לכל הדעות קענסטו אריינלייגן דיין מצה פסח. בעסער געזאגט, ס’איז א נער’ישקייט אז א מענטש זאל האבן אן עקסטערע חלה דעקל און א מצה טאש. דו קענסט נעמען די חלה דעקל. אויב דו ווילסט דוקא ארויפברייטן די מנהג, קענסטו זאגן אזוי.

דיסקוסיע: צי דארף מען קלינען די פירורים?

ווייטער, דו ווייסט די פירורים, מ’דארף עס קלינען? מ’דארף עס קלינען. מ’דארף עס קלינען אזוי ווי אלעס פון די הויז דארף מען קלינען. ס’שטייט נישט אז דו דארפסט עס איבערדרייען. ס’שטייט נישט אז דו דארפסט עס איבערדרייען. ס’שטייט אז דו דארפסט טשעקן פאר די פירורים. א חלה דעקל איז א פלאץ וואס ס’איז דא אסאך פירורים. ס’איז דא א הלכה, ס’איז דא א הלכה וועגן א רייוועס של נשים, בודקין שפציפיקע רייוועס, ווייל דארט איז דא אסאך פירורים. דארט איז דא א גמרא אין פסחים, דאכט זיך מיר, אז בדיקת חמץ איז מיט בליעה, נישט מיט בעין. רייט? מ’דארף טון הגעלה. אבער איך וויל נישט פון די חלה דעקל, איך וויל פרעגן א מלוכה מרא דארעא.

Speaker 2:

יא, אבער דא זעט אויס אז מען מעג האבן. וואס זאגסטו, אז מען דארף עס אויסשאקלען?

Speaker 1:

אקעי, איך דארף מיר עס אויסשאקלען. איך ווייס נישט. קען זיין. עס שטייט נישט דא.

Speaker 2:

ניין, איך מיין, כלי חרס האט נישט די זאך. ס’איז דא ברעקלעך?

Speaker 1:

אקעי, איז לכתחילה נישטא קיין ברעקלעך. ס’איז נישט עפעס וואס קלעבט זיך אן ברעקלעך. ס’איז א שטיקל חומרא. נאכאמאל, איך וויל דוקא זיין א מחמיר, און איך וויל מחמיר זיין, זאל מען געבן א קוק אויף די חלה דעקל פאר א מינוט צו צוויי, איבערדעקן מיט מצות, און גיין ווייטער.

Speaker 2:

פארוואס מאכסטו? דו ווערסט מחמיר נישט אין יעדע זאך וואס איז מותר. אונז האבן זייער א לאנגע ליסט אויב מען מעג טון יעדע זאך וואס איז מותר.

Speaker 1:

ניין, איך האב געזאגט אז אויב מאכט זיך עפעס א זמן בצוקה, איך ווייס, דו האסט א געוואלדיגע אמונה, און דו דארפסט עס זאגן פאר די עולם הבוטחים, און דעמאלטס קומט מען ארויף מיט א גאנצע ליקוט פון קולות. אבער קולות וואס פעלט נישט אויס, יו נאו, גיי ווייטער.

דער חילוק צווישן כלים וואס מען גרייט צו און כלים וואס מען לייגט אריין נאכן באקן

אין אנדערע ווערטער, לאמיר שטיין די ווערטער צו פארשטיין וואס שטייט דא. געווענליך, אז ס’איז דא קיין כלים וואס באקן דערין די חמץ, זיי זענען צו… די כלים וואס מען לייגט דערין נאך די געבאקענע חמץ, ס’איז שוין קאלט, דאס איז מותר. די איינציגסטע וואס מען מעג נישט, איז די כלים וואס מען גרייט צו, דארט וואו מען לייגט אריין די סולת, און דארט וואו מען לאזט די מיקסער, דאס זאל מען נישט ניצן.

ס’קען אויך זיין, היינט צוטאגס איז דא וואבליעך, דארט וואו מען… לויט ווי ס’שטייט דא.

הלכה כב – ביב של חרס

שוין, איך ווייס נישט. “ביב של חרס”. ביב של חרס, איך ווייס נישט וואס ער זאגט. עפעס א זאך אין חרס, וואס אויף דעם מאכט מען… שוין, חלות חמץ כל השנה. איינער וואס נוצט דאס פסח. וואס איז א ביב? איז דאס אן אויוון שטיקל? א טאץ וואס מען לייגט אריין אין אויוון? זעט אויס, רבינו מנוח, “כלי שעושין בו אופין עתיקים”, מען נעמט א שטיקל וואס איז אראפגעפאלן פון די דאך. צו וואס? רעפים איז די דאך? שינגלס, וואטעווער, די חלקים פון די דאך. אין עברית, איך מיין אז רעפים איז דאך.

בקיצור, מען טרעפט עפעס א גרויס שטיק מעטאל וואס איז אראפגעפאלן, מען קען גרינג אריינלייגן אין די אויוון צו וואס? שוין, אפילו חלות חמץ כל השנה, און אפילו למעשה, איך ווייס איך, ווייל ס’האט בליעות פון… פון יעצט. יא, שוין, פון א לאו, יא. אבער…

דיסקוסיע: וואס איז א ביב?

Speaker 2:

א ביב, דו האסט געזאגט די זאך וואס מ’קאכט אין, עפעס אזא שטיקל אויוון, איך האב געמיינט ס’איז אנדערש ווי א נארמאלע אויוון ביי אונז אין שטוב. וואס? וואס דו מיינסט?

Speaker 1:

יא. די נריא… כדי רעס… א ביב איז א שטיקל אויוון. א ביב זעט אויס עפעס וואס מ’לייגט אריין. דו טייטשט אזוי ווי?

דער דין פון הגעלה פאר ביב

הלכה, היי בחיא, זאגט די גמרא, היי בחיא, סייקן בחוץ, סייקן בחוץ, אסור. ווען מ’לעבט נישט דארט די… אה, ואימא, לאמיר אויספירן, ואימא מילא גחלים והיסק מקום שאינו מבשל חמץ, מותר לבשל בו למעשה. ס’איז נישט פונקטליך וואס די ריאליטי פון וואס מ’רעדט דא. ס’איז א גאנצע לאנגע גמרא פון… אזא כדי רע… האט די גמרא געזאגט אז ס’איז דא א חילוק פון תנור של… א שקרי של חתבל חילוק. כסקים בפנים, כסקים בחוץ. כסקים בפנים איז… ווייטע? כסקים בחוץ איז עסוקים. יא.

Speaker 2:

א מינוט, נאכפאר. וואס זאל מיר אונז געזען מיט דער בער… ווייל מ’קען אונז גענונג כשר’ן.

Speaker 1:

יא. מולי גחלים. וואו איז סקים מקום שלמה וואשל דורך חמץ?

Speaker 2:

יא. מיר איז גרין. וויסן נישט נעמען מיטל חורא דערמאל. מיר דארף עס מאכן עפעס א ספעציעל זייט.

Speaker 1:

אקעי. מיט גחלים. מולי גחלים מיינסט…

בור של חרס – המשך הדיון

הגמרא והרמב”ם: תנור סתום וחריץ

Speaker 1: תנור סתום, אם יש לו חריץ וחרכו מבפנים וחרכו מבחוץ. חרכו מבפנים איז מותר, וחרכו מבחוץ איז אסור. חרכו, רייט? חרכו, יא, איי געס.

א מינוט, א מינוט, נאך פאר דעם. וואס זאלן מיר אונז געזען מיט די בור? ווייל מ’קען עס גענוג כשר’ן, יא? מילוי גחלים ויציקת מים רותחין על מקום שנתן בו החמץ. יא, נישט נאר מיט ליבון, נאר מ’דארף עס מאכן עפעס אזא ספעציעלע זאך. אקעי, מיט גחלים. מילוי גחלים מיינט וואס? די תנור? יא. ואין ער האט אריינגעלייגט דעם מקום שנתן בו החמץ.

די וואס ער זאגט איז, עס איז דא חרכו מבחוץ אדער חרכו מבפנים. א נארמאלע תנור, יא, וואס מ’לייגט אריין אין דעם פייער, יא, וואס א תנור זאל גיין א משל, אז מ’האט א תנור, נישט ווי די פענסי תנורים וואס די הויז, די תנורים פון די ברויט, ס’איז ליטערעלי אלעס איז דארט. א נארמאלע תנור, וואס די תנור לייגט מען אריין, אויף די ווענט לייגט מען אריין די ברויט. דארף מען דאך עס אפקאכן. איין מאל מאכט מען הגעלה, וואטעווער איטס קאלד, און מ’מעג עס נוצן.

מה שאין כן די זאך, מאכט מען נישט די וועג ווי מ’באקט אין דעם איז נישט אזוי ווי א קדירה, נישט חרכו מבפנים. נישט א תנור, ממילא דאס מאל אונזער נארמאלע תנור איז אויסגעקאכט. ס’איז חרכו מבפנים פון דעם בור. אזוי האט ער עס, אזא טאפ סטייל זאך. רייט, די טאפ וואס דו לייגסט אריין אין די תנור, סאו לגבי די חלה איז עס אזוי ווי אן עקסטערע תנור. דו דארפסט נישט אריינלייגן די חלה אין דעם. אני מיין אז ער פארלייגט דא אז ס’איז עפעס א שטיקל פון אן אויוון. ס’איז טאקע פון א גראבע שטיקל האלץ אדער א גראבע שטיקל מעטאל. א גראבע שטיקל מעטאל אויף די שטיין, יא. דאס מיינט אזא טאץ, אזוי ווי א מעטאל טאץ וואס ער לייגט אריין אין די אויוון, אזוי די חלה בלייבט אויף די מעטאל, עס זאל נישט רירן. אקעי, אקעי, יא, אקעי.

Speaker 2: אה, ער זאגט נישט אז ס’איז חרס, ער זאגט אז ס’איז א מעטאל בערגל.

Speaker 1: מעטאל האט ער נישט געזאגט. ניין, מעטאל קומט עקסטערע הלכה. אקעי, מ’וועט מיר ענדיגן מעטאל. דארף מען מקום שנתן בו החמץ, און ווי אזוי איז עס א קדירה? ניין, ס’איז א קדירה שחרכו מבחוץ. חרכו מבחוץ איז פשט אז ס’ווערט ווייניגער אויסגעבאקן די אונטערשטע זייט. אבער די פאקט איז אז דארף מען עס אנפילן פון אינעווייניג. שטייענדיג דארף מען עס אנפילן פון אינעווייניג מיט די גחלים, דארף מען זען וואס איז גענוג.

דער רמב”ם’ס לשון-טוישונג: “אופין” און “מבשל”

Speaker 1: אבער אן אנדערע זאך, סתם ווירד, דער רמב”ם טוישט די לשון פון “אופין” צו “מבשל”. “מקום שאופין בו לא יאפה בו, מקום שמבשלין בו מותר לבשל בו”. וואס איז סתם פאני, סתם מאדנע די לשון. ער הייבט אן מיט “אופין” און “אופין”, און ער גייט צו “מבשל” און “מבשל”.

איך ווייס נישט וואס דער לשון איז, איך האלט פאר א הלכה. על כל פנים, “בור של חרס שהיו מניחין בו חמין כל השנה, אין אופין בו את המצה בפסח. אבער ממלאו גחלים, והואיל ונתלבן כל מקום שמבשלין בו את החמץ, אין בו חמץ”. די לשון איז סתם מאדנע.

יא, ער זאגט די זעלבע הלכה, און ס’מאכט אויך סענס. “אופין” – מ’רעדט דאך פון א סארט אויוון. ס’איז עפעס צווישן אן אויוון און א דוד, וועגן דעם רעדט ער דאך אז די טאץ איז וויאזוי ס’גייט אריין אין די אויוון אדער אין א טפח. “אופין בו חמץ, אין אופין בו”. און דערנאך גייט ער צו “מקום שמבשלין בו חמץ, מותר לבשל בו”. איך ווייס נישט פארוואס ער האט געטוישט די לשון.

Speaker 2: אה, אין די נוסחאות איז טאקע, ער מעקט אויס די צוויי “לבשל’ס”. “אופין” און “לאפות”.

Speaker 1: דער ווארט איז נאר… אה, און די גמרא שטייט טאקע “לקדירה למשל”. טוט מען דאס נישט אין אום, ווייל לקדירה האט מען חושש אז ס’גייט צוברעכן. דאך דארף מען זיין… מ’גייט נישט ממלא זיין אבנים אין אום. און ביי גחלים, כל שכן די זאך, ס’וועט אראפפאלן די נעקסטע שטיקל פון די דאך, און יענץ איז צו ווייניגער חשוב צו וואס. די היבוב איז ווייניגער חשוב. אבער דאס איז די פארט, א זאך וואס מ’באקט אין דעם, פרעגסטו א שאלה פארוואס איז עס ערגער.

קשיא: פארוואס איז נישט גענוג די רעגולערע היץ?

Speaker 1: איך פארשטיי וואס די כיבודים גייען פאלן די ארבעט. אויף וועלכע זאכן איז נישט געשען פון די היתר פון ערד. א שוין אלף עס ווערט נישט אויסגעקלענט אין דארטן אין דארטן אין הילט חשמחלות הסורות. אונז דערווייל האבן עס נאכנישט געזען אין הילט חיים צומח. סאו איך וויל פארשטיין עפעס. לאמיר זאגן דער ביוו איז א טאט, איז יעדע מאל ווען מען באקט איז עס איז שייט אז ס’פרעגלט זיך אריין די חמץ, ס’באקט זיך אריין, ס’איז א מבליה. סאו קענסטו נישט צון די זאך מיט די מצה, ווייל ווען ער לייגט די מצה דערויף גייט זיך די מצה קאנעקטן צו א פלאץ ווי ס’איז דא דרום בליהס און חמץ. סאו דער ביוו. מילא, איז נישט גענוג אז דער סטעם דערס אז ביי ביידע מאל ווערט עס אויסגעברענט, און נישט גענוג, ביי ביידע מאל ווערט עס אויסגעברענט, מעvé זיך דא דרין עפעס א לחלוחות אדער עפעס א בליה, ער זאגט ער לייגט די מצé דערויף אז עס איז דאך דעמאלטס אליין דא אויף פייער, אבער דעמאלטס איז די צייט ווען מען איז דער אה, דא האט מען צוגעלייגט א נייע לעוועל, אז אויסער דעם דארט וואס זיין אינעוויינער.

איך וויל פארשטיין… אה, ער איז געווען מאשטעלענד, אז פארוואס איז נישט די רעגלער לכשבון לבחפות? דארט מען פארשטיין, אקעי. איך האב איז א חומרה דא. אקעי, דאס איז אלטע וועלכס קליחה יעצט, אקעי.

תירוץ: היץ פון אויסנווייניג קלינט נישט אויס פון אינעווייניג

Speaker 1: מען קען הערן א פשוט’ע ספרא, אז ערנטס האבן א טעמפערטשור אייוויג. סאו, מען קען אייוויג צוקומען זאגן אז ס’איז הייסער ווי ס’איז געווען, בשעת דער בליער איז געווען. אבער איך וויל עפער זאגן, אבער הערסט, סאו, ווען מען זאל זאגן נאר, אז מען דארף עס אריינלייגן אין די זעלבע אוון, בעת המקום, בעת אישר, בעת עודות, און דעי זאל עס מאכן א גלה, דארף עס נאך אויסשטיין, אפשר איז עס נישט אזוי הייס ווי אנדערע מאל. אבער אז ער לייגט עס אריין אין די אווון, איז דאך קלאר א העכערע לעוועל פון היץ וואס מאכט א גוטע הגעלה?

איך וויל נאר איך וויל נאר פארשטיין אז ס’זאל מאכן סענס, ס’זאל מאכן קלאר אז ס’איז שכל הישר.

Speaker 2: וועלכע כלל? דער כלל פון כשם שבולעו כך פולטו? פארוואס איז נישט גענוג אז מען לייגט אריין דאס שטיקל בשר אין די זעלבע לעוועל פון היץ? נישט נאר א העכערע לעוועל היץ, נאר די זעלבע לעוועל פון היץ.

Speaker 1: פארוואס? ווייל פאר די זעלבע ריזען פארוואס איז פריער געווען בליעה. פארוואס איז געווען בליעה? ווייל ווען א זאך ווערט זייער הייס, איז עס בולע. עפעס איז דא, ס’איז נישט מענטשליך, ס’איז סייענס, ס’איז פיזיקס. עפעס איז דא בליעה, ספעציעל אז דו זאגסט אז די כלים אמאל זענען נישט געווען אזוי הארט און אזוי אויסגעשארפט.

Speaker 2: איך זאג דיר נאר א פאקט, אז ווען עס קאכט פון אויטסייד, קלינט זיך עס נישט אויס פון אינסייד. דאס איז וואס איך זאג. מאכן א זאך הייס קלינט עס נישט אויס.

Speaker 1: מיר רעדן נישט דא פון עקטשועל קלינען, מיר רעדן אויב עפעס איז קלעבעריג די טעם.

Speaker 2: איך האב נאך קיינמאל נישט געהערט אז מ’קלינט אויס א זאך דורכ’ן עס מאכן הייס. איך האב נאך אין די וועלט אזא זאך נישט געזען.

Speaker 1: ניין, ס’איז דא נישט רייניגן, אז מ’ברענט אויס. אויב ס’איז דא דערין עני לכלוך אדער עניטינג…

Speaker 2: אה, דו זאגסט אז ס’ווערט נישט אויסגעברענט.

Speaker 1: זאג איך דיר, אז ווען מ’לייגט עס אין מים רותחים, ברענט זיך עס ממש אויס, נישט נאר אז ס’ווערט הייס. אויב ס’איז דארט געבליבן דארט עפעס אנגעקלעבט, איז שוין גארנישט דא. דאס איז די וועג וויאזוי מ’מאכט הגעלה אויף א זאך וואס מ’נוצט פאר מצה.

חזרה: די עיקר פונקט

Speaker 1: קיצור, מיר זאלן נישט געלערנט, מיר זאלן נישט זען עפעס זאכן וואס מיר זאלן אין אונזער קאפ, מיר דארפן קוקן וויאזוי ס’שטייט דארט, קלאר דעם, פון וואו ס’קומט, וואס איז די מקור דערפון. ביז דערווייל, שכל הישר מאכט עס סענס, אין מיין קאפ גייט זייער גוט אריין וואס ס’שטייט דארט.

חידוש: בליעה איז לאקאל

Speaker 1: אבער מיר האבן דא געזען לכאורה עפעס אן אנדערע זאך, אז די בליעה ארבעט נישט אויף… מ’זאגט אויף די גאנצע בשר איז דא בליעות, אבער מ’קען זאגן אז ס’איז לאקאל אויף דעם שטיקל בשר. דאס מיינט אז ער וואלט ווען גענוצט די אנדערע זייט פון וואס ער האט גענוצט פאר חמץ פאר מצה, ער דרייט ארום די טיש און ער רעדט אריין, ווייל ער זאגט “מקום שרוב תשמישו בחמץ, מותר לבשל עליו מצה”. “מותר לבשל עליו” מיינט עליו אויף דעם מקום?

Speaker 2: מקום מיינט ער צו זאגן אינסייד, ווייל געווענליך איז מען מסיק די אוטסייד.

Speaker 1: אה, דאס מיינט ער “מקום שרוב תשמישו בחמץ” – די אינסייד פון די אויוון וואס דארטן קאכט מען דעם חמץ. די אינסייד פון די בערב. אה, אינטערעסאנט. אה, די אויוון, יא. אה, אינטערעסאנט. ווייל איך האב געמיינט מקום מיינט אויף די בערב.

Speaker 2: יא, האסטו א גרויסע טאץ, דו פלעגסט אייביג לייגן דארט די חמץ. איך געדענק אז אויב דו ווילסט לייגן דארט אויף דעם שטיקל, אויף דעם פלאץ אויף די בערב, אז ס’איז נישט א טאץ…

Speaker 1: ניין, ניין, אבער דא רעדט ער פון מקום שרוב תשמישו. איך מיין אז דאס איז נישט די טאץ.

Speaker 2: דאס איז אן אנדערע שאלה. איך בין מיט דיר. איך ווייס נישט צו די אנדערע מענטשן וועלן עס פארשטיין אז ס’פארט אריבער די בערב און די זאך. מ’דארף עס דיסקאסן.

סיכום: די סטרוקטור פון דעם רמב”ם’ס הלכות

חזרה אויף די הלכות ביז יעצט

Speaker 1: אקעי, יעצט, אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט וועגן כלי חרס צונן. יעצט גייען מיר לערנען וועגן חמין. קודם גייען מיר רעדן וועגן… ניין, ביז יעצט האבן מיר געלערנט, קען מען זאגן, צוויי ענינים פון חרס. ביידע איז געווען כלי חרס, יא?

Speaker 2: אה, נאך צונן.

Speaker 1: יא, באט ס’איז לייק ווירד, ווייל די ארדער…

כלי חרס האבן חומרות. וואס איז געווען די חומרות? אז אויב ס’איז געווארן גענוצט בחמין, קען מען עס בכלל נישט נוצן אויף מצה.

Speaker 2: It didn’t actually say that. We’re just imagining that it said that. It isn’t really saying that.

Speaker 1: אויב יא, וויל איך זען די חומרות. און די זעלבע זאך איז געווען א חומרא אז מ’נוצט בכלל נישט קיין כלים וואס האט א חמץ קשה. שיעור אויף פארנט, ס’איז דא דריי סארטן כלים וואס האט א חמץ קשה. איך מיין אז דאס איז געווען די עיקר.

און אויך די צווייטע חומרא’דיגע הלכה אויף חרס איז געווען אז ס’דארף קיין חומרא אויב מ’מאכט עס הייס פון אינעווייניג. און יעדער וועט זען וואס ס’שטייט אין די גמרא, נישט חרס, נאר מאכלות וכלים אנדערע, וואס ביי די אנדערע כלים קען מען זיי גרינגער כשר’ן.

דער רמב”ם’ס סדר: יוצאים מן הכלל קודם

Speaker 1: Really what’s going on is אז קודם האט דער רמב”ם געשריבן די הלכות פון די צוויי יוצא מן הכלל. די ערשטע איז צונן, און די ערשטע חומרא מיינט ער. איך גלייב נישט אז ער מיינט צו מאכן די חומרא. איינמאל דער רמב”ם וואלט געדארפט שרייבן אז ס’איז דא א חומרא אז די צונן… איך ווייס, איך בין נישט העפי מיט די גאנצע שטיקל תורה האט מען באגנוגט מיט זייערע זאכן, אז מען איז מדייק אין די חידוש. I’m not sure. איך ווייס נישט, דער רמב”ם ווען ער וויל עפעס זאגן א חומרא זאגט ער עס קלאר, ער קען נישט… ווער קען מיינען אז ער זאגט עס פשוט קלאר? ער זאגט מותר סתם אזוי.

Speaker 2: נו נו, ער זאגט עס דאך קלאר, איך קען דיר מאכן די צוויי דיוקים וואס איך האב דיר געמאכט נאכדעם שפעטער, אז נאר חיים מעג מען נישט.

הלכה ג’ – הגעלת כלים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין (כלי ראשון)

דברי הרמב”ם והסבר הפשט

Speaker 1: די ערשטע פרוי מיינט ער, איך גלייב נישט אז ער מיינט צו מאכן די חומרא. I don’t know, אדער דער רמב”ם האט געדארפט שרייבן אז ס’איז דא א חומרא אז די צונן… איך ווייס נישט. איך בין נישט קיין עקספערט אין די… דער גאנצער שטיקל תורה האט מען באגעגענט נישט די אלע זאכן, אז מען איז מדייק אין די חידוש. I’m not sure. איך וועל זען אין מיין רמב”ם. דער רמב”ם, ווען ער וויל עפעס זאגן א חומרא, זאגט ער עס קלאר. ער זאגט עס פריטי קלאר, ער זאגט מיט די סתם לשון פון צונן.

נאר נאכדעם זאגט ער קלאר, איך קען נאך מאכן די צוויי דיוקים וואס דו האסט געמאכט. נאכדעם זאגט ער שפעטער אז נאר חמין מעג מען נישט. איך ווייס נישט, איך בין נישט קיין עקספערט אין די…

לאמיר לערנען הלכה ג’, לאמיר זען. איך וויל טרייען צו קוקן די הלכה. די פיר הלכות זאגט ער די גאנצע רשב”ג און די רמב”ם. איך ווייס נישט, ס’איז זייער קלאר.

נאכדעם זאגט ער אזוי, יא. “כלי מתכות וכלי אבנים שנתשמשו בהן חמץ ברותחין, בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין” – קדרות מיינט א טאפ, אלפסין איז אויך א זאך פון קאכן. יא, א פלאכערע טאפ, מעשה אלפס. א פען, הייסט דאס? א פען הייסט אלפס, יא? איך וועל פרעגן די רב.

Speaker 2: יא, ס’ווערט גערופן אלפס.

דיגרעסיע: וואס איז אן “אלפס”

Speaker 1: איינער האט מיר אמאל געזאגט, ער האט חוזק געמאכט אז די אשכנזים מיינען אז אלפס איז א פאס. יא, ווייל די אנדערע רופן דעם אלפס ווייל דער מאן האט געגעסן א טאפ. ניין, ער האט געמאכט א ווערטל מיט די שפראך. ער האט געמאכט א ווערטל, ער האט געזאגט אז דער רמב”ם האט נישט געוואוסט אזא סארט זאך.

איז פסולא, אויך אין פסולא האט ער געמאכט א ווערטל. ס’הייסט אלפס.

ס’איז דא א לשון אין די גמרא, א גזירה שמא יעשה אלפס, א לשון אין מקרא, מעשה אלפס ביי די קרבנות, ניין? מעשה מחבת, מעשה מרחשת, מעשה… ס’שטייט נישט אלפס? איך ווייס נישט, איך וועל נאכקוקן. דו געדענקסט נישט? איך געדענק נישט. איך וועל פרעגן. ניין, ס’שטייט נישט.

עניוועי, ס’הייסט אז מען האט געקאכט אין דעם. זיי קומען פון א שטאט וואס הייסט פעז. אל פאסי, רייט? און דער תוספות יום טוב איז איינער וואס… אל פאסי מיינט דער פעזער, דער פעזער. אלף, דאס איז דאך פראנצויזיש. אל דער, אלזשעריע, וואטעווער. דאס איז א הויכע ידיעה. און אל פאסי מיינט איינער וואס קומט פון פעז. און ער האט געוואוינט אין פעז, דאס איז אלעס.

אקעי, צוריק גראד צו אונזער ענין פון די אל פאסי. עקשעלי, יא, דאס איז א… ס’איז דא אזא טעפ וואס קומט פון פעז, מ’דארף וויסן, דאס איז אזאך וואס איז טשיינע דישעס. טעפ פון די שטאט פעז. איך האב געהערט אמאל א שיעור פון ר’ דוד, ער האט געזאגט אז די אשכנזים האבן נישט געוואוסט אז די שטאט פעז, האבן זיי געמיינט אז ער האט געהייסן עפעס על שם די אלפס, אבער זיי האבן נישט געוואוסט. ניין, אבער ס’קען זיין אז די טעפ דא הייסן על שם יענע שטאט, שם פעז. אזוי ווי אין די ווייסן אין טשיינע ווער… איך האב געהערט אזא דזשאוק. אקעי, נישט קיין דזשאוק, צוריק צו אונזער סוגיא דתורה. אקעי.

די פראקטישע עצה פון דער רמב”ם – קדירה גדולה

Speaker 1: “פותח ונותן לתוך קדירה גדולה”. אבער ער האט גענוצט דאס מיט חמץ ברותחין. אקעי, ער האט גענוצט דאס מיט חמץ ברותחין, און ער זאגט דאך כלי ראשון. מ’האט געקאכט אין דעם חמץ. וואס טוט מען? “נותן לתוך קדירה גדולה וממלא עליה מים”. ער זאגט דאך, דער רמב”ם זאגט דאך א פראקטישע וועג וויאזוי מ’קען, ניטאמאל דארף מען יעדע טאפ עקסטער גיין און אויפקאכן, נאר מ’נעמט א גרויסע קדירה. וואס טוט מען? מ’לייגט אריין אין א גרויסע קדירה. איז דא אסאך וועגן וויאזוי מ’טוט? ס’זעט מיר אויס ווי ער גיבט אן עצה.

Speaker 2: ניין, ניין, דאס איז די וועג, ס’איז נישט דא נאך א וועג.

Speaker 1: מ’קען דאך נעמען די איין כלי און עס כשר’ן.

Speaker 2: ניין, מ’קען נישט.

Speaker 1: אבער קען מען נישט.

Speaker 2: קען יא.

Speaker 1: שוין, פרוביר נאכאמאל, מ’קען נישט.

Speaker 2: ס’איז דא א וועג ארויס, אבער די נארמאלע וועג איז, מ’דארף עס נעמען אין א רויזע קדירה…

Speaker 1: אה, דאס איז די נארמאלע מכה בפטיש וואס ער זאגט.

Speaker 2: עקזעקטלי.

דיסקוסיע: כבולעו כך פולטו – די קדירה גדולה אויפ’ן פייער

Speaker 1: מ’דארף נעמען א רויזע קדירה, אנפילן מיט וואסער, און “מרתיחן בתוכה, ואחר כך שוטפן ונוהגין להשתמש בהן במצה”. דעמאלטס מעג מען זיך משתמש זיין בפסח. דא זאגט ער נישט מיט מצה. במצה. נישט דאס איז דאך פסח. דאס איז דאך אנגעקומען פון דעם, דאס איז פסח.

Speaker 2: “משתמש בהם במאי”? בפסח.

Speaker 1: ער מיינט צו זאגן ווען מ’מעג זיך משתמש זיין, נישט וועלכע מיני מאכלים, מצה’דיגע מאכלים.

Speaker 2: עקזעקטלי, מ’נוצט עס פאר מצה. דאס איז עקשעלי אזוי ווי דער רמב”ם רופט פסח חמץ ומצה.

Speaker 1: ניין, איך ווייס נישט. איך מיין ס’איז געווען. אקעי.

הלכת סכינים

Speaker 1: מ’האט געהאט סכינים וואס מ’האט גענוצט צו שניידן חמץ מיט א גרויסע שארפקייט. ס’איז אינטערעסאנט אז ער ברענגט דא אין די זייט, דאס קומט, זאגט ער, דאס שטייט אין הלכות ערב, שטעלט ער זיך א חומרא אז מ’לייגט א כלי ראשון מאכט מען א הגעלה בכלי ראשון, כלי שני א הגעלה בכלי שני. אזוי שטייט נישט געברענגט אין די גמרא אין פסחים. ס’איז געבויט אויף די הלכות שולחן ערוך אין יורה דעה, זאגט ער, ברענגט ער. אינטערעסאנט.

“מרתיחן בסכין”, הייסט לכאורה אז מ’שטעלט ארויף די כלי גדול אויף די פייער, יא? אקעי. סאו קומט אויס אז די קדירה ווערט געקאכט מיט די זעלבע לעוועל פון נעץ ווי ער איז געווען צוגעטאטשט. אהא, א חידוש. אממ, סכינים דארף מען נישט טון די גאנצע סכין, נאר די חלק וואס טאטשט די שארפקייט פון די… נאר די שארפע חלק. ווי די שארפע חלק דארף דאס אגב די חריפות פון די סכין.

דיסקוסיע: ניצב און להב – וואס דארף מען כשר’ן

Speaker 1: ער זאגט, “אסלא”, אה, ווען עס איז ניצף ביידע זייטן דארף מען נוצן מיט היץ. איך מיין צו זאגן אויב ס’איז געווען ברותחין, זאגט ער, איז נישט רותחין. אויב ס’איז געווען רותחין, דאס איז דאך די גמרא. מ’נעמט עס ביידע פארטס דארף מען נוצן צו געגענדער שיטה. ביידע פארטס?

Speaker 2: יא, ס’איז דא אן אנדערע שיטה, איך ווייס נישט.

Speaker 1: וואס הייסט ביידע פארטס?

Speaker 2: אזוי איז עס גענוצט געווארן מיט היץ, נאר די שארפקייט איז וואס טאר.

Speaker 1: מ’דארף לערנען וואס ס’שטייט, נאכדעם וועט מען פרעגן קשיות.

Speaker 2: די הלכה וואס ס’שטייט דא איז… ס’שטייט ווייטער, איך האב נאכנישט געהאט וואס צו פרעגן קשיות.

Speaker 1: איך האב נישט געזאגט שלעכטס, איך ווייס נישט.

Speaker 2: שכוח פאר’ן זאגן וואס ס’שטייט.

Speaker 1: אקעי, לאמיר לערנען יעדע שטיקל וועלן מיר אנהייבן.

די גמרא אין פסחים וועגן סכינים

Speaker 1: ערשטע מאל, אין פסחים, דאס שטייט יא אין די גמרא אין פסחים וועגן די סכינים. די פרי חדש זאגט אז ס’שטייט נישט אין פסחים בכלל, אבער אין סכינים שטייט, “בדין הפריטה והשחזה”. וואס איז דאס א מעשה פריטה? ווייסטו?

Speaker 2: ערשטע מאל. ניין.

Speaker 1: דער רב זאגט אז ס’איז מותר. איך ווייס נישט. איך מיין אז ס’איז א גביה. איך ווייס נישט וואס דאס איז. אקעי. ער זאגט, “אה, איך מאך אויך נישט עכט קיין נייעך, איך מאך עס קיין פריש.” וואס טוט ער? “הניצוץ לייגט ער בטינה”. וואס מיינט בטינה ווייס איך נישט. טיט. “ולאחר מכן לייג איך די קתא ברותחין”. I don’t know וואס מיינט בטינה, איך קען נישט די טייטש. אממ, נאכדעם זאגט די גמרא אז הלכה איז אז ביידע מאכט מען ברותחין. קלינה מאכט מען מיט מאד עפעס, ער קלינט עס עפעס אויס, נאכדעם לייגט ער עס אריין אין א פייער, בקיצור, ער קלינט עס גוט אויס ביז עס ווערט אזוי ווי ניי. דאס איז די ווארט. למעשה קומט אויס אז די גמרא פירט אויס אז ניין, מען קען מאכן ביידע, ווי רחיצה און ווי כלי ראשון.

דיסקוסיע: ליבון vs. הגעלה

Speaker 1: פארוואס טאקע דארף מען לייגן די ניעור אין די אלע זאכן? איך ווייס נישט. פארוואס טרעפט די רחיצה מער? איך ווייס נישט. אה, מען איז מסביר אז רחיצה איז מער ווי כלי ראשון, עס איז אן עכטע פייער אליין. די ליבון איז אן עכטע פייער אליין. אהא. נאכדעם איז דא די קלינה, וואס איז א גאנצע פראצעדור. די גמרא פירט אויס אז ניין, מען דארף פשוט מאכן די גאנצע זאך.

פארוואס זאגסטו מיר פון רשב”ם? די הגהות מיימוניות ברענגט פון פסחים דעם רשב”ם… הגעלה וליבון. איך קען נאך נישט פארשטיין דעם רמב”ם.

שטיפה בצונן נאך הגעלה

Speaker 1: און דאס איז אויך מיט תשמישים. ביי חמץ שטייט דאך, די זאך איז מגעילן ומטבילן. דאס איז די לשון פון די גמרא, מגעילן ומטבילן והן טהורין. ניין, לאו דווקא, ער האט געמיינט מגעילן, אז מען לייגט עס אריין אין א פייער.

וואס איז די… לכאורה איז דאס די זעלבע הלכה ווי נותר און חמץ. דאס איז נאוטינג דיפערענט, רייט? פארוואס דארף מען די שטיפה אחרת? ווייס איך נישט קלאר. אז דו מאכסט נאכדעם אויך וואשן בצונן. אזוי פירט אויס די שם הגדולים. עס שטייט נישט אין די גמרא מפורש, געהערט? ער איז נישט שוטף אותן.

דיסקוסיע: מריקה בחמין ושטיפה בצונן

Speaker 1: אה, ער זאגט אין די משנה, יא, דאס איז לפי הפשט, אז מען דארף עס וואשן. וואס שטייט אין זבחים “מריקה בחמין ושטיפה בצונן”. דו האסט געזאגט אז מ’דארף נישט.

Speaker 2: די צווייטע צונן.

Speaker 1: די צווייטע צונן, יא. וואס טוט די צווייטע צונן פונקטליך?

Speaker 2: על כל פנים, ער זאגט אז די גאונים און אחרונים האלטן אזוי, כדברי הבנין, אז מ’דארף טאקע יא אויך צונן.

כלי עץ – פארוואס נישט דערמאנט ביי כלי ראשון

Speaker 1: אקעי, דאס איז א הלכה פון כלי ראשון. לאמיר פארשטיין וואס איז כלי ראשון. וואס איז כלי מתכות, אבנים, און כלי עץ? לאמיר אריינקוקן אין כלי עץ א מינוט. פארוואס איז נישט פארהאן קיין כלי עץ?

Speaker 2: איך פארשטיי אז מ’נוצט עס נישט אזוי שיין.

Speaker 1: אזויווי קערות וכוסות.

Speaker 2: יא, קערות וכוסות איז אן עקזעמפל אז מ’עסט אין דעם, מ’רייט אין דעם, אבער מ’קאכט נישט אין דעם.

Speaker 1: כלי מתכות, אבנים, כלי עץ. פארוואס איז נישט פארהאן קיין כלי עץ?

Speaker 2: מ’קאכט נישט אויף עץ.

Speaker 1: אה, ס’הייבט אן צו ברענען. האסטו אמאל געטרייט?

Speaker 2: איך האב נישט געטרייט, אבער איך מיין אז ס’וועט ברענען, דאס איז די פשוט’ע זאך. קאכן מיט א טאפ פון האלץ? איך האב נישט קיין טעלערס פון האלץ, איך האב נישט קיין טאפ פון האלץ.

Speaker 1: אבער כלי עץ קען מיינען טעלערס.

Speaker 2: כלי שני.

Speaker 1: וועגן כלי שני, פריער האסטו געזאגט כלי ראשון. אקעי, דאס הייסט אז ס’איז נישטא קיין כלי ראשון לכאורה. דאס איז א כלי שני וואס מ’נוצט אמאל, און גראדע איז דא א מחלוקת הפוסקים, מ’גייט נאך רוב תשמישו. אבער ס’מאכט זייער אסאך סענס אז כלי ראשון איז אייביג מתכות און אבנים, אזויווי קדירות וואס מ’קאכט אין דעם, און כלי שני קען זיין עץ. יא?

Speaker 2: מאכט סענס.

Speaker 1: די ברכת הבית זאגסטו?

Speaker 2: נישט די ברכת הבית, נאר טריי עס אויס. נעם האלץ און טריי צו קאכן דערין, ס’וועט זיך פארברענען.

Speaker 1: איך האב שוין נהנה געווען פון די גאנצע וועלט, איך בין מערערע יארן אלט, און איך האב נאכנישט געזען קיין טאפ געמאכט פון האלץ.

Speaker 2: איך האב געזען פון אבנים.

Speaker 1: אבנים איז יא דא, ווייל פארצעליי איז בסך הכל מעטאל. אבנים, יא, ווי למשל אבנים… אויוונס זענען געמאכט פון אבן. אבן האלט זיך זייער שטארק אין היץ. א “בריק אווען” איז געמאכט פון אבנים. אבן האלט זיך זייער שטארק אין היץ, ס’איז יא דא. גראדע די אלע “סאורדאו” חלות לייגט מען אויף אזא טאץ פון אבנים. מ’לייגט אזעלכע קליינע דינע אבן, פלעין הארטע אבן, וואס דאס מאכט עס קריספי, ס’מאכט עס בעסער. קוואליטי פון די חלות. אקעי, אבער אויף עצם נישט, און שטעל מיר נישט מיט מלחמות קרתנו, כקודת וכסדות, נתן נתן נתן כלי גדור, נתן עליהם מרסכם, יא ער זאגט נישט דא מרדיכם בטוחו.

המשך: דער פּראצעס פון הגעלה — “מניחם בתוכה עד שיפלוט”

Speaker 1: אקעי, אבער אויף עצים נישט, און שטעלן נישט מיט מלחמות קרישיינו קיין קורת וכוסת, נושא נושא נתא כלי גדה, ונושא נעמי מרסכם. יא, ער זאגט נישט דא “מרתיכם בטוכה”, ער מאכט עס פאר א כלי ריש, אין די גאנצע זאך, נאר ער זאגט די מנותם עליהם מרסכם, סאו עס ווערט א גלה פון א לעוועל פון קלישיינו, ווייל עס קומט אריין אין די הייס וואסער אין די… נישט דאס איז נישט אליין הגבי או אש. און מנוחם בטוכה… מטושא מנוחם בטוכה… ער לייגט אריין די קליין… און מנוחם בטוכה איז אינטרעסאנטע לשון יא, זעהטו עס אפס ראג דא? אה, א מנוחם, נישט מען לייגט עס אהרן! מנוחם בטוכה! מלאזט עס גענוג לאנג, האט שווער פלוטי…

אה, דער חלאפ האט מיר נישט געווינדער אז מנוחם… ער לייגט אריין די כלים אין די וואסער האט שוין געזאגט פריער אין מנוחם. אויב ער זאגט מנוחם… מען לאזט זיי איבער… ער האט שוין פריער אריינגעלייגט… מען לאזט עס זיי איבער אינדערווייניג… א תשורי פלוטי. ער וויל דא זאגן בעיסיקלי אז עס איז נישט גענוג א מאשי צייט. עס זאגט נישט וויפיל דער שיעור, מען עפעס א שיעור צייט דארף זיין…

קוק… צו אויסגעגאנגען דא… איך זאך קיין קוק. ווען איך זאך דא קוק, דארט עס געווען אין די הלכה. ווייל איך ווען די הלכה, מאך זיכער קוק און מאך זיכער אז ס’איז מער נישט דא דרינקען קיין בלוט. איי, איך נאר נישט אז די פלוט איז עפעס אז מען קען ממש זען אין די אויגן ווי ס’איז ארונט ארויס עפעס א פלוט, נאר מיוחם את סוכר, און דארף עס לאזן ווער א שטיק צייט אז ס’איז געבן א טשענס פאר די פלוט, ווייל איך קיין שויט פון אפצוואשן פון די פלוט, ווייל ס’קען דיך פריש בוילי זיין, יא?

Speaker 2: יא? ווייל די וואסער האט זיך א ערבע פון נישט גוטע זאכן?

Speaker 1: יא, דאס איז דאס זעלבע וואס עס זאגט פריער, דער פולט אים האט עס זענעט. מ’לערנצט ארויס פון א הלכה פון… אזוי שטייט א פסוק לגבי… מ’לערנצט ארויס פון א פסוק לגבי קדושים עפעס. אזוי זאגט ער, אזוי גייט עס נאר על גבי קדשים, און דא איז נישטא דער דין.

Speaker 2: יא, ער זאגט אז ס’איז נישטא דער דין, ס’איז א פראקטישע זאך עפעס.

Speaker 1: אקעי. אקעי. אקעי. איך שויט פון… איך קען נישט בעיהם במצה. אבער איך זאג, אין באופנים פארשטייט מען זייער גוט פארוואס עס פעלט אויס נאכדעם אריינצולייגן קאלט וואסער, ווייל דא רעדסטו באופנים אז מ’האט אריינגעלייגט א פאר חמץ’דיגע כלים אין א טאפ און ס’האט זיך געקאכט. און נאכדעם זאגט ער “עד שיפלוט”, יא, וויאזוי איז דאך יעצט דא אין די וואסער עפעס חמץ? איך וואלט געמיינט אז ס’איז אוודאי א שאלה.

Speaker 2: יא, דאס איז… דאס איז סתם א חומרא. מ’רעדט דאך חומרא דחומרא. ער זאגט דאך נישט עפעס… ער זאגט נישט אז מ’דארף גיין מעיקר הדין מאכן אזוי.

Speaker 1: ניין, ס’איז נישט אזוי. ס’איז קלאר. איך פארשטיי נישט וואס איז די… די למדנות’דיגע קונץ. ס’איז געווארן חמץ, ס’איז שוין נישט קיין חמץ. קוק, דאס איז א וועג. אמאל דארף מען נישט זוכן אזעלכע זאכן. וויאזוי רייניגט מען א זאך? אזוי רייניגט מען. דאס איז איינס. די רמב”ם פרעגט זיין ווייב, “וויאזוי קלינט מען עפעס?” זאגט די ווייב, “מ’רייניגט מיט זיין סיין”. פרעגט די רמב”ם, “מ’מאכט זיך פאר די רמב”ם שוין”. אזוי איז דאך די בעיסיק זאך, נישט קיין גרויסע חכמה צו די אלע זאכן. אזוי קלינט זיך, אזוי קלינט זיך. דאס איז נישט שווער צו פארשטיין.

הגהות מיימוניות: די פּראבלעם פון כלי שני

Speaker 1: יא, די הגהות מיימוניות אין איין פלאץ זאגט אז די הלכה איז נאר גוט ווען מ’ווייסט זיכער אז ס’איז נאר געווען בכלי שני. וואס איז דא אסאך קערה’ס? וואס, אפשר געדענקסטו נישט? אפשר אמאל האט מען גענוצט די טעפל ארויסצורומען? ער איז גראדע גערעכט. איך ווייס אז דו פארקעסט זיך אין די קיטשן, און דו זיצסט דאן אין ביהמ”ד אין עולם המחשבה. מ’ברענגט דאך, אבער מ’פארקעסט אמאל מיט א לעפל אין די טאפ, ס’מאכט זיך דאך אמאל. מ’נעמט זיין לעפל און מ’געבט נישט א מיש. ער איז נאך טאקע א כלי שני, ווי דער נוצט אמאל.

Speaker 2: אה, אה, דער רמ”א רעדט נישט וועגן דעם. דער רמ”א זאגט אז ס’זעט אויס אז מ’גייט נישט נאך קיין רוב תשמישו, און ער ברענגט פון נאך די רב יונה און אנדערע, נאר מ’דארף מאכן זיכער אז קיינמאל איז נישט געווען כלי ראשון.

דיון: פארוואס נישט רוב תשמישו?

Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט. פארוואס זאל מען זאגן אז מ’זאל גיין נאך רוב תשמישו? אויב איז דא א זאך אז מיט וואו מער היץ איז דא א שטערקערע בליעה, פארקערט, ס’איז מער מעגליך אז מ’זאל זאגן אזוי ווי דו זאגסט, אז מ’גייט נאך רוב. אבער אויב זאגסטו אז מיט א העכערע לעוועל היץ איז דא א גרעסערע בליעה, אויב זאגסטו אז חכמים ווייסן נישט, איך האב געזאגט, איך בין נישט קיין פיזישן. ס’איז דא א זאך ווי בליעות, ס’איז דא א זאך ווי ס’קען זיך איינזאפן צו דייטליכע היץ, צו דייטליכע שארפקייט. מיין איך אז מ’זאל מאכן פון יענץ א שטארקע תקנה אז מ’דארף זייער גוט אויסוואשן די בעסטע וואס מ’קען. אויב זאל מען נישט נאר געזאגט אויב און נאר אויב מ’וואלט נישט געוואוסט פונקטליך ווי די בליעות ארבעט, ביסטו גערעכט. אבער לכאורה קען מען נישט זאגן אז יא, זיי האבן עפעס געהאט א געוויסע איינער, דער חכם פון שטעטל וואס האט פארשטאנען צו פיזיק, האט ער געזאגט.

די תירוץ איז אבער, קוק אריין אין דיין… ניין, די תירוץ איז, דו ביסט גערעכט אז פונקט אזוי ביי די נעקסטע מאל קען… אויב זאגט מען אז היץ נעמט ארויס, איז פשט ווען יעדע מאל דו מישט אריין א טאפ אין די זופ, שפייט די לעפל אויס די פאריגע זופ און ס’זאפט אריין די נייע זופ. ס’ארבעט נישט פונקטליך אזוי. ווייל מ’טראכט נישט אויף סימפל טינגס. ס’איז נישט יעדע מאל, ס’איז נישט פון איין מאל ווערט עס נישט שמוציג, און פון צוויי מאל ווערט עס נישט שמוציג.

דיון: וואס איז בליעות — פיזישע מציאות אדער דין?

מעגליכקייט א: בליעות איז א ממש’דיגע פיזישע זאך

Speaker 1: איך קען זאגן דריי זאכן. איך קען זאגן אז מ’רעדט דא פון עפעס גארנישט וואס אונז האבן א הארד טיים צו פארשטיין, ווייל אונזערע זאכן זענען מער סאליד און בעסערע קוואליטי. ווייל אויב כלי מתכות, כלי אבנים זענען געווען שוואכערע קוואליטי ווי אונזערע, און אונזערע זענען געווען מער מחוספס, איז באמת געווען אסאך א מקום פאר איינזאפן. און אפילו, ביי די וועי, דו קענסט זען אז ס’זאפט איין. נעמסט א שטיין און דו גיסט דערויף וואסער, וועסטו זען אז ס’זאפט איין וואסער, ווייל ס’האט קליינע פיצי… נעמסט א צעמענט בריק, ס’איז דא דארטן מייקראסקאפישע קליינע פיצי פלאץ צו איינזאפן זאכן.

Speaker 2: צעמענט איז נישט קיין שטיין, דו ווייסט. כלי אבנים, אבנים מיינט נישט צעמענט. ווי ער זאגט, ס’איז דאך געווארן אן אבן. ס’איז דא אבנים וואס געשעט דורך די בריאה, ווייל אבנים האבן לאנג געשעט, ס’קלעבט זיך צוזאם שטיקלעך. וואס? אבן איז נישט קיין לבנה, אבן איז אבן, ס’איז אן ענין. א לבנה וואס מענטשן מאכן, איך זאג אן אבן וואס האט זיך אויך געמאכט במשך אסאך יארן, און ס’ליגט אונטער דעם פרעשור. בערך אזוי ווי מענטשן מאכן לבנים, בערך די זעלבע וועג איז די אבנים געמאכט געווארן. פארוואס? פרעשור מיט היץ מיט יארן. ס’איז נישט סתם תורות. אזוי פארשטיי איך. וואס דו האסט פארגעליינט אויבן אויף, ווייס איך, דאס איז אן אנדערע זאך. ס’איז פארקערט, ס’איז היינט, למשל קווארץ, מאכט מען פון אסאך קליינע שטיינדעלעך צוזאמען געפרעסט און גע-epoxy’ט. אבער ס’איז בערך נאכגעמאכט די אריגינעלע creation פון אפאר יאר.

Speaker 1: יא, הונדערט פראצענט. ווייל minerals און אלע זאכן אנטוויקלען זיך אין אסאך יארן. אקעי, אקעי, אקעי, לאמיר צוריקגיין צו די סוגיא דא.

מעגליכקייט ב: בליעות איז א דין, און די הלכות זענען קולות

Speaker 1: ניין, אבער איך האב געטרייט עפעס צו זאגן. מ’קען זאגן אז בליעות איז ממש ממש אן עכטע פיזיקעל זאך, און היינט איז אונז שווער צו פארשטיין ווייל מיר זענען אביסל ווייניגער, אבער ס’קען זיין געוויסע כלים וואס ס’איז דא ממש קלאר א בליעה. אדער קען מען זאגן אז ס’איז אלץ א דין, אפשר איז דא בליעות און מיר ווייסן נישט פונקטליך. ס’איז אלץ דברים פשוטים, אונז זענען זייער צוגעוואוינט אז זאכן זאלן זיין רעלאטיוולי זייער צוגעאייגנט.

ביי די וועי, אגב, ווען דו גייסט אין א פלאץ וואו דו קאכסט עכט, ווען דו קאכסט אויף פייער, ס’ווערט נישט אזוי גרינג קלין. דיין אויוון איז אייביג שפיץ קלין, למשל. אבער אן אויוון איז שמוציג. און ווען דו מאכסט הגעלות פון דיין טאפ, כלי קערות וקדירות, איז דאך… ווייל נישט פון דעם רעדט די תורה. די תורה רעדט, די אלע הלכות רעדן פון זאכן וואס זענען עכט שמוציג. ווען מ’זאגט “מנהיג הוא אדום שחור”, ס’איז שמוציג, דו זעסט אז ס’איז שמוציג. ס’איז דברים פשוטים. ס’רעדט נישט פון קלין זאכן וואס מ’איז מדמה אז ס’איז דא בליעות, ס’רעדט פון שמוציגע זאכן.

Speaker 2: און אויב אזוי, וואלט די הלכה געדארפט זאגן מער סימפל: מאך זיכער אז ס’איז קלין. דאס איז די נקודה, דאס איז וואס דו ווילסט זאגן.

Speaker 1: ניין, ווייל די הלכה איז א קולא. די הלכה איז א קולא, די הלכה זאגט אז אפילו מ’זעט נאך אביסל שמוציג, דאס איז די נקודה. ס’איז נישט גענוג געקלינט. די הלכה רעדט נישט נאר פון דעם וואס איז קלין, די הלכה רעדט פון פארוואס ס’איז נישט אזוי קלין. קלין איז דאך נאר אז דו זעסט אז ס’איז כחדתא. דו האסט געמאכט כחדתא, דאס איז וואס די רבנים שרייבן. ביי די וועי, איך האב א פאטענט, דו מאכסט עס קוקט אויס ניי. דאס איז א גאנצע פאטענט. נארמאלערהייט קוקט עס נישט אויס ניי. אויב א מענטש זאגט אז מיין כלי איז ניי, דארף מען אים נישט פרעגן וויאזוי ס’איז געווארן ניי. ס’איז ניי. אבער אויב ס’איז נישט ניי, חברא זאגט.

ביי די וועי, דו קענסט נישט זען א חילוק פון אן אלטע לעפל און א נייע לעפל? דו קענסט זען. אבער מ’קען נישט זען דורך בליעות, מ’קען זען דורך קריצן. איך האב נישט גערעדט פון קריצן. שמוץ? פון בליעות קען מען נישט זען. א מענטש וואס קען דאווענען גוט, ער האט א גוטע טעם אין מארשן. אויב האסטו א גוטע טעם אין מארשן, און אזוי ווייטער.

דיון: די מציאות פון שמוץ און די הלכות פון הגעלה

Speaker 1: יעצט שמוץ, וואס גייט אריין אין דעם ענין. יעצט, פארוואס ווערט עס שמוציג? איז דאך ממילא, וואס איז נישט קיין ממש אריינגיין, אבער ס’איז דאך באופן נארמאל ווערט שמוציג. איך אין ישיבה, יעדער טאג די טעלער איז געווען שמוציג, די קאך האט נישט געקענט ענדיגן צו קלינען גוט. ס’איז דאך ממש דא אין די מציאות, מ’הייצט אן אלע שבת. און די אלע הלכות פון אז דאס איז גענוג, מיין איך רעדט זיך אז ס’איז באופן וואס ס’בלייבט אביסל שמוציג אלעמאל. נישט בתורת חומרא, נאר אלעמאל בתורת קולא. איך האב א כלל גוטע תורת, איך בין נאר געקומען צו זאגן קולות, נישט חומרות.

אקעי, עניוועיס, וואס איז די זאך? מ’גייט נישט אריין אין די אלע זאכן. דא נעמט מען דברים פשוטים. וואס דא זענען צוויי נעמען, איך האב אריינגערעדט פארדעם וואס דער רוב תשמישו האט קיין גזירה בפני עצמה, און גייט נאך רוב תשמישו. ס’איז אמאל האט מען געמישט די טשאלנט מיט דעם לעפל, און דערנאך איז עס געווארן פאר טשאלנט. ס’איז דאך די ריעליטי, רייט? אמאל יא. אויב מ’נוצט עס אסאך, אמאל יא. די כלים וואס מ’נוצט ביי די גריל, יא? איך וואלט עס נישט גענוצט פאר עפעס אנדערש. נישט פאר מילכיג, ווייל ס’ווערט שמוציג אמאל. אבער די זאך איז, אבער ס’ווערט שמוציג, ווייל די שמוץ ווערט גלייך פארסרף’ט פון דארט. זייער גוט, נאו פראבלעם. דאס איז נישט געשריבן ממשיות’דיגע זאכן.

לאמיר זאגן אז דאס איז די העטער וואס איז דאך די טייערע אויף אונזער ענדער. די זעהסט דאך כלל. קוק אים, עס איז נישט מעגליך צו מאכן אהיים. אפשר איז מעגליך וואס שטארפט פאר כעמיקאל און אין א סך אווינס וואס מע’ביוסט אסאך, וואס עס נוצט פאר א רעסטערן אינעם האלטנהיין קאכן, איז געוואס פארמער אנגעלייגט. אפילו א טאפ, ווייל ווי, אפילו א טאפ, דער פארייען פאר מען זיך גענוצט. איך בין געווען אין אייראפ, אבער איך געליינט וועגן א טאפ וואס מע’ קאכט שוין דעם זופ פאר טויזנט יאר. אמת’דיג. עס שטייט אויף א עמפלי, איך האלטן הייבן צולייגן, חוזר ונור, ווייל עסט אייביג עפעס א מאכל דערנגט נישט נאכט. יא, עסטעטיקלי. ס’איז עסטעטיק, אבער דאס איז מן הסתם די פשט אויף שרייבן.

Speaker 2: ניין, ניין, ס’מאכט זייער אסאך סענס. ס’קען זיין אז אן אמאליגע טעפל האט מען אזוי געווערטשאפט. גענוי.

Speaker 1: מ’זעט אין געוויסע רעסטוראנטן, געוויסע… איך זאג דיר, די פרייאינג פענס, ס’זענען דא גוטע פרייאינג פענס וואס מ’קען קלינען, ס’איז ספעשל נאן-סטיק. א נארמאלע פרייאינג פען, ס’בלייבט שמוציג אלעמאל. דו קענסט עס נישט אפוואשן. דו טאקע ווייקסט עס איינס פאר נעכטן, מ’קען עס ליינען. אבער בעצם,

כלי חרס — נשתמש בהן חמץ בחמין

הלכה כ”ה — כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

ספיקער 1:

איך ווייס וויפיל טריפות עס ליגט אין די הייזער.

ספיקער 2:

יא. דו קענסט עס קלינען. איך זאג דיר, דאס איז וואס די פוסקים שרייבן.

ספיקער 1:

ניין, ניין, ס’מאכט זייער אסאך סענס, ווייל ס’קען זיין אז אמאל האט מען אזוי געווירטשאפט.

ספיקער 2:

גענוי. אמאל האט מען געווירטשאפט מיט די זאכן.

דיגרעסיע: פרייאינג פענס און הגעלה

ספיקער 1:

איך זאג דיר, דער פרייאינג פען, ס’איז דא גוטע פרייאינג פענס וואס מ’קען קלינען, ס’איז דא ספעציעלע נאן-סטיק. א נארמאלע פרייאינג פען צו בלייבן מיט צוגעקלעבטע מאכלים, קען דאך נישט זיין, ס’איז דאך אן איסור בלועה פון נעכטן, מ’קען מיינען. איך ווייס נישט. אבער בעצם, אונז קענען דאך זאגן זייער גוט, הלכות הגעלה זאגט וויאזוי מ’מאכט מען עס יא קלין. וויאזוי מאכט מען עס יא קלין? מ’ברענט עס גוט אויס פארדעם. ס’איז דאך אסור טייערע, ס’איז נישט קיין איסורים פנים איסורים, ס’איז דאך אסור טייערע. ס’איז דא דא איסורים, מ’האט גארנישט געזען.

כלי חרס היינט — פארצעליין און פלאסטיק

ספיקער 1:

כלי חרס איז דאך די רמב”ם, אבער כלי חרס, ביי די וועי, אין די חשבון איז פונקטליך די אמאליגע כלי חרס. זעסט אז כלי חרס איז ממש א זאך וואס האלט לאנג א טעם. מ’קען עס פילן. אונז האבן נישט קיין כלי חרס פון יענץ. אונז האבן נאר א חומר פון כלי חרס, אזויווי פארסעליין, וואס מענטשן דינגען זיך וואס דאס איז א כלי חרס, וואס דאס איז א שטיקל. די אמאליגע, די עכטע כלי חרס, זעסט אז דאס איז א פלאסטיק. ביי די זעלבע זאך א פלאסטיק, איז אויך מעגליך צו ווערן קלין. ס’שטייט דאך, ווענדט זיך וועלכעס, ס’איז דא וועלכע פלאסטיק. די גלאטע קאנטעינערס איז נישט מעגליך. ס’איז דאך א פלאסטיק וואס איז קלין נישט, ס’האט נישט די גלאנץ, ס’איז נישט פול אריינגעגאנגען. אפשר איז דא א פאטענט, איך וועל געבן פלאן וויאזוי צו מאכן.

חידוש: מאכן ניי

ספיקער 1:

אה, דאס האט איין חידוש איסטער, מיין ברודער האט מיר געזאגט דעם חידוש. ער זאגט אז מ’קען עס מאכן ניי, ס’איז דאך נייע כלים, און אויב נייע כלים איז דאך נישט קיין שאלה. אויב דו האסט א וועג וויאזוי צו מאכן ניי, איז עס ניי. ס’זעט אויס ניי, יעדער איינער וואס וועט קויפן אין סטאר וועט האלטן אז ס’איז ניי. ס’איז אזויווי צוויי מדריגות אין תשובה, תשובה מאהבה און תשובה מיראה. ס’איז ווי ניי, ס’ווערט א בריאה חדשה. ס’איז דא א שבירה און ס’איז דא התעוררות.

רבנו מנוח — חרס מיט סמ”ך אדער שי”ן

ספיקער 2:

אקעי, כלי חרס, ער קלערט אז מ’דארף ענדיגן אז ס’גייט אויך. אקעי, כלי חרס.

ספיקער 1:

ניין, חרס. כ’רעד פון כלי חרס מיט א שי”ן, ער האט פריער געשריבן מיט א סמ”ך.

ספיקער 2:

יא, און ער זאגט, א רב א צדיק, רבי מרדכי ז”ל, די טענה. ער זאגט אז דער רמב”ם שרייבט אלעמאל דאס וואס שטייט אין די תורה. למשל, דער רבנו מנוח זאגט אז כלי חרס איז מיט א סמ”ך, ער האט נישט געזען אין דעם רמב”ם קיין שי”ן. ס’איז דא געוויסע געשריבענע.

לשון הרמב”ם — כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בחמין

ספיקער 2:

אקעי. חרש נשתמש בהן חמץ בחמין. אזוי ווי סיי כלי ראשון, אזוי ווי קדירות, סיי כלי שני, אזוי ווי קערות, סיי כוסות ששותין בהן שיכר, און די שיכר איז בחמין, מיינט לעבן. ס’איז דא וואס זאגן אז כלי חרס איז אזוי מער, אפילו אין דעם איז דא א שולחן ערוך א הקלה, בעין שכרות משום הער, איז נישט קיין חילוק. איינער וואס טראכט פון די מצה, ער וועט נוצן פון די רמב”ם. דאס איז א חומרא.

פארגלייך צווישן די צוויי הלכות — חמץ בצונן vs. חמץ בחמין

ספיקער 2:

אפילו יעצט פארשטייען מיר די הלכה פון כלי חרס ווערסעס די פריערדיגע הלכה פון כלי חרס. פריערדיגע איז חמץ בצונן, און יעצט רעדט ער, אה, מ’האט שוין קיין חמץ בחמין. פריער האבן מיר דערמאנט חמץ בצונן, מעג מען נוצן די מצה בצונן, אויסער א סארט צונן וואס איז אבער אזוי ווי חמין, וואס איז א חומץ קשה. און דא האט ער געזאגט נאך א זאך, ביז וואס מ’באקט אויף די וואס איז שוין יא בחמין, איז דא א וועג וויאזוי דאס צו כשר’ן. אבער נשתמש בהן חמץ בחמין, טאר מען נישט נוצן אפילו בצונן. דאס שטייט זייער קלאר, דאס שטייט זייער קלאר, די פארט שטייט זייער קלאר, מ’דארף עס אוועקלייגן נאך פסח. דאס איז לכאורה וואס מ’פארשטייט.

ביב של חרס — פארוואס איז דא א וועג צו מכשיר זיין

ספיקער 2:

אבער ס’איז אינטערעסאנט אז די ביב של חרס האט מען יא געטראפן א וועג וויאזוי דאס צו מאכן. מ’האט נישט געזאגט אויף דעם, אזוי ווי אלע אנדערע כלי חרס לייג זיי אוועק, האב אן אנדערע. אבער ביב של חרס זעט מען אז אפשר ווייל ס’איז מער א… ס’איז שווער פאר א מענטש צו טרעפן, ס’איז א גרעסערע כלי, איז יא דא אויף דעם א טריק. ס’איז דא אויף דעם א טריק וואס מ’קען דאס טון פאר דעם.

ספיקער 1:

אסאך פון דעם איז דאך טאקע פראקטיש אז כלי חרס שטייט אז אדער ווייל מ’קען עס נישט גוט ארויסנעמען, ס’איז נישט דא די פולעט ארבעט נישט גוט, אדער איז דא געוויסע זאכן וואס די הלכה אויף דעם זאגט אז ווייל מ’האט מורא אז דער מענטש איז חושש אז ס’וועט ווערן צובראכן פון אים, און ס’איז געווען פריערדיגע יארן כדאי. אבער יא, דא רעדט ער פון חמין. ער איז מניחן לאחר הפסח ומדיחן ומשתמש בהן. סאו אויב איז נשתמש בהן חמץ בחמין, איז זיכער מ’טאר נישט אפילו נוצן בצונן.

ספיקער 2:

רייט, די גאנצע שאלה איז נאר, סאו דעריבער שטייט זיכער. די שאלה איז ווען דער רמב”ם זאגט פריער אז נשתמש בהן חמץ בצונן, מיט’ן נוצן מצה בת חמץ. סאו, לכאורה די צווייטע שיטה פון מגן אברהם איז גערעכט, אז ס’שטייט נישט קיין לשון אז מ’זאל טראכטן אז… וואס שטייט דאס זאגט?

ספיקער 1:

יא. דאס איז די שאלה.

דיסקוסיע: חלה דעקל — מחלוקת אין די גמרא

ספיקער 2:

סאו, דא איז דא א מחלוקת אין די גמרא. די חלה דעקל מעג מען אויך, די חלה דעקל וואס מ’קען עס נוצן אויף חמץ, דארף מען עס צאמהאלטן, רייט?

ספיקער 1:

ניין, דאס זאגט די גמרא.

ספיקער 2:

לכאורה, ניין, לכאורה פארקערט, נישט פארקערט. לכאורה, מ’נוצט עס ווען ס’איז דא חמץ, טאר מען עס זיכער נישט האבן. מ’האט נישט קיין חמץ איבער פסח, פארוואס? אבער איך זע דא אז אויף דעם איז דא א מחלוקת אין די גמרא. רבא האט געזאגט מ’דארף עס צוברעכן גאר. פארוואס? ווייל ס’איז בל יראה ובל ימצא. און שמואל האט געזאגט מ’קען עס אוועקלייגן. שמואל האט געזאגט, מ’נוצט עס, אה, נאכאמאל. רבא האט געזאגט “ישבור”. רייט, איך האב עס פארגעסן, יא. אמר רב, כלי שדרכו להשתמש בו בפסח, ישבור. זאגט די גמרא, דאס איז א גזירה, גזירה שמא ילמד בו בימינו. שמואל אמר, מה שימוש יש בו? ועוד, בימינו מה שלומינו?

מעשה מיט שמואל און די טעפ-פארקויפערס

ספיקער 2:

דאס איז שמואל’ס טענה. הערט די מעשה פון שמואל, יא? שמואל האט געזאגט פאר די פארקויפערס פון טעפ אדער עפעס, אז ער זאל פארקויפן ביליג, און אויב נישט וועט ער דרש’נען אזוי ווי רבי שמעון אז וואס? אז מ’קען נוצן נאך פסח. וואס איז די נקודה? איך טראכט וואס די נקודה פון די גמרא איז.

איז דאס איז די גמרא. אה, ער פרעגט שוין נישט אלע, דער מגן אברהם, פארוואס העלפט עס נישט אזוי ווי ביטול חמץ? ס’איז איינער דומה, ער זאגט פארוואס איז עס נישט דומה? וואס איז די ביטול חמץ? פארוואס איז עס נישט אנדערש ווי די ביטול חמץ? פארוואס ארבעט נישט די זעלבע היתר? פארוואס ארבעט נישט יענע היתר דא?

רבנו יונה — כלי חרס חדשים מן הכבשונות

ספיקער 2:

אה, און מחזירן לכבשונן קען מען יא. אבער ער זאגט אז דארט איז עס ארבעט יא. מילא גיבט ער נישט גענוג. אה, אבער לכאורה, דאס שטייט יא דא, אזוי האט ער געזאגט. לכאורה האט ער בעצם יא געהאלטן, און בעצם ממילא זענען די נארמאלע כלי חרס, די גרויסע כלי חרס וואס ער האט לכאורה געהאלטן, איז ער חושש אז דו גייסט עס נישט טון גוט, דו גייסט עס גארנישט צעברעכן. דו גייסט נישט, דו ליסט נישט צו טון. דו גייסט עס גארנישט צעברעכן.

אה, מ’קען זאגן אז דאס איז די ווארט. מ’קען זאגן אז אין די ביב שחרס, וואו דו לייגסט עס אייביג אריין אין די אויוון, האסטו נישט אזוי שטארק מורא.

ספיקער 1:

ניין.

ספיקער 2:

ממילא, מ’קען זאגן אז אין אנדערע זאכן האט מען מורא אז דו גייסט עס נישט טון גוט, און ממילא גייסטו עס נישט טון. ער זאגט אז אפילו, דער רבנו יונה זאגט אז אפילו עס שטייט אז כלי חרס חדשים מן הכבשונות איז מותר, ווייל דעמאלטס מאכט מען עס טאקע כחדשים. אבער וואס טוט מען נישט, ווייל עס לוינט זיך נישט. די טירחא איז צו א שוואכע, בקיצור. דא איז נישטא קיין טירחא. דו מוזט נישט חושש זיין אז דו גייסט עס נישט טון גוט. פיין.

ספיקער 1:

אך, זאלן זיי מאכן נאך. פלעגן זיי מאכן. עניוועי.

דיסקוסיע: מין בשאינו מינו

ספיקער 2:

און וואס איז די נקודה פון מין בשאינו מינו, כאפ איך נישט. די מחלוקת וואס איז געווען אין די אמוראים?

דיסקוסיע: פארוואס האט רב געזאגט ישבור?

ספיקער 2:

און דאס איז די פראגע אויף רב. פארוואס האט נישט רב געזאגט אז מ’דארף עס צעברעכן? ווייל רב האט געהאלטן אז וויבאלד עס איז דא אין דעם חמץ, ווערט עס נישט בטל. ממילא, איז חמץ בפסח, דארף מען עס צעברעכן. און נאך פסח, אויב מ’האט עס געטראפן, דארף מען עס צעברעכן? ניין, דארף מען עס צעברעכן פאר פסח. פארוואס איז ביטול און די אלע זאכן וואס איז דא?

אה, ער פרעגט פונקט פארקערט. אנדערע טריקס, פארקויפן פאר א גוי.

ספיקער 1:

ניין, פארקויפן פאר א גוי איז זיי נישט איינגעפאלן. דאס איז שפעטערדיגע טריקס. ער שפילט סתם אזוי. ניין, עס שטייט יא אז מ’לערנט, עס ווערט געברענגט, אבער נישט אזא טריק. אה, עס שטייט יא, יא. אין ספרים פונעם ספרד שטייט אז מ’לערנט. שפילט סתם אזוי. בקיצור, די שאלה איז צי חמץ שעבר עליו הפסח איז אסור פון די יאר. דאס איז טאקע געווען די מחלוקת פון רב און שמואל, וואס די רמב”ם איז דאס מסביר. און די שו”ע. בקיצור, דאס איז די וואס.

מעשה מיט שמואל — האט ער גערעכט?

ספיקער 1:

און דאס איז א שיינע מעשה וואס די גמרא, אז שמואל האט געזאגט אז ער גייט דרש’נען אז מ’מעג, און די טאפ פארקויפערס גייען זיי נישט מאכן גענוג ביליג זייערע… יא, און די גמרא פרעגט, איז ער גערעכט? פארוואס… הערסט? די הויז, האט עס געווען א מחלוקת פון רב און שמואל. דער רב האט געהאלטן, האלט איך געדענקען.

כלי חרס אלס דיספאזעבל פון אמאל

ספיקער 1:

כלי חרס איז די אלד-פעשן ווערסיע פון די דיספאזעבל. יא, בני לבנים, מ’נעמט צו היינט אביסל דעות, און מ’מאכט דערפון. עס זאל נישט אז ס’איז פרי, בעל עס איז גערעסט דא זייער א סאך פון דעם. מ’טרעפט פאר דעם, און טרעפט מען אזוי פיל פון דעם. אה, רייט. אלטע חרסים, בעל וואס איז… וואס איז געווען אזאך פאר… וואס וואס זעקט ער אחרת? עס איז נישט געקוויסענדע זאך. עס איז דער אידעי וואס וויבס כער עס איז נישט, וואס עס איז משל. כער דארף עס ניצט פאר א משל. אמאל, דארף מען ניצט נאמען א ראש פינא. דער עבר מרסי עבנים, אקעי. עניוועי, סאו דער פוינט איז, מען קען זיך ערלויבן. פארלייסטו נישט אין א היפשעט. אדער איז דער מנהיגער געווען אזוי ווי רב. ווייל מ’האט צעבראכן קעקען יעדע פסח. מ’קויפט ניין, מ’קויפט ניין, מ’קויפט ניין קייט ביערדיגער פאר פסח.

שמואל’ס טענה צו די פארקויפערס

ספיקער 1:

שמואל האט געזאגט, פאר דער… הערט שמואל דער געווען א זייער בויערד. ער האט געזאגט פאר די קיינעם פארקויפערס. זיי זאלן וויסן זיי אז, טאמער זיי גייען נישט מאכן ביליגע די פרייזן, גייט ער זאגן פון יעדער איינער אז מ’דארף נישט ווען מ’איז עס קויפן. פרעגט די געמרא, האלט איך טאקע. פרעגט די געמרא, האט איך גערעכט? פרמיל, און די רבנים דארפן טוישן די הלכה, אז די אידן ווילן ביליגערע קיינים נישט טוישן. זיי זאגן ווען זיי האלטן אז ס’איז נאר א חומרא וועגן עשר דרבנן.

סיום

ספיקער 1:

ס’איז געווען אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל איך מאך עפעס אזא… ס’איז געווען אינטערעסאנט, ווייל לכאורה דער ציור פון ערב פסח און בעשר דרבנן האט אויסגעקוקט אנדערש.

המשך: שמואל’ס שטעלונג וועגן שיעור מצה

פרעגט די גמרא, ער איז דאך גערעכט, שמואל האלט דאך טאקע אז ס’איז כשר, פארוואס זאלן זיי אסר’ן די רבנים? וועט מען זיך פירן אזוי ווי רב. אבער ער האט געסטראשעט, ער האט געזאגט ער גייט זאגן זיין דעה.

וואס דא לערנט מען אז די רבנים דארפן טוישן אין די הלכה אז די אידן זאלן ביליגער קענען קויפן? נישט טוישן, זיי זאגן ווען זיי האלטן אז ס’איז נאר א חומרא וועגן אסר’ן די רבנים.

ערב פסח: ביעור חמץ און צעברעכן כלי חרס

ס’איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל לכאורה די ציור פון ערב פסח אין בעשר דרב האט אויסגעקוקט אנדערש, יעדער איז געקומען אינמיטן שטאט צו די פלאץ וואו מ’פארברענט די חמץ, און ס’איז געווען א ריזיגע פייער וואו מ’האט צעבראכן כלי חרס, יא? אזוי ווי אפשר איז געווען אזוי ווי אין יובל וואו מ’צעברעכט קיילים, אבער צעברעכן קיילים.

זעט אויס אז ס’איז געווען א גוטע ביזנעס פאר די קיילים פארקויפערס. יא יא, זיי האבן געמאכט געלט. אבער נישט אויף די ריכטיגע וועג האט ער געזאגט, ער וועט מאכן אז זיי וועלן נישט מאכן געלט. כלי חרס קען מען דאך איבערקאכן, מ’קען עס איבערמאכן, מ’קען נעמען די ברעקלעך און עס איבערמאכן. ס’איז נישט קיין זאך וואס איז א זילותא דקפשונא.

דער מהרש”א זאגט אז ס’איז געווען זכר לחורבן. דאס איז טאקע געווען די שאלה, אז דאס איז טאקע געווען די שאלה אז די רבנים, אויב דו וועסט מוותר זיין און האלטן אז בעצם איז שיעור מצה כשר, קענסטו זאגן פאר די פארקויפערס זאלן האלטן מאסן, זיי זאלן גארנישט ליגן מאכן, זיי זאלן גארנישט אויסגעבן די מענטשן, זיי זאלן האלטן די כזית מאסן. פארוואס זאלסטו אסר’ן? איך האב געפרעגט, ער האט געסטראשעט די רבנים.

הלכה כ”ו: הגעלת כלי ראשון גדול

אקעי. כ”ו, שארט, דאס איז א גמרא, א ברייטע גמרא, און דאס איז א פראקטישע זאך. איך מיין נישט פראקטיש, נאר ס’איז אפשר א געוויסע היתר, רייט? כלי חרס, כלי ראשון איז רותח לכתחילה, און מ’נוצט כלי ראשון לכתחילה, אבער דא איז דא א גרויסע יראה גדולה.

איז זאגט די גמרא: מקיף לה ספל של טהור על שפתה מבחוץ, ושומט ידו מתוך ספל של טהור, וממלא מים עד שיגיעו המים על שפתה, ומרתיח המים בתוכה, ודיו.

דיון: די חכמה פון רבי עקיבא

איך האב געטראכט פאר זיך אליין, דאס איז א גמרא אין עבודה זרה, וואס שטייט אזא גרויסע גדולה? די גמרא האט מעשיות כעין דעם ביי רבי עקיבא אזא זאך, האבן זיי געטון דאס, האבן זיי געטון דאס, האבן זיי געטון דאס, האבן זיי אריינגעטראכט אזא סברא? און ער זאגט, אבער מן חכם למעבד כל מילתא, איז רבי עקיבא דער גרעסטער רבי. פארשטייסט וואס איך האב דיר געזאגט?

אז די חלק גדולה דארפסטו אן עקסטערע קהילה? יא, אז דער רבי איז מער, אבער דאס איז כפלי כפלים. בעצם, די חלק ארום די אלף איז ווי דאס איז אפשר אויך נאר ווען ס’קאכט זיך איבער די טאפ. און די זעלבע וועג קען מען מאכן נאך אזא חכמה. ווען דו כאפסט אז דאס איז לכאורה נישט אזוי, שטייט עס נישט אזוי.

ביאור וועגן חרוסת

אה, זאגט ער זייער שיין יעצט, דער רב רבי נתן זאגט זייער שיין, אז דא שטייט ער מאכט א ספעציעלע טיק אין הלכות מצה, צו זאגן אז מ’דארף מאכן א ספעציעלע בצק. ווייל אודאי פסח קען מען נישט מאכן אין בצק וואס איז חמץ. אה, אה, אה. אבער וואס מ’טוט איז משום זכר לחרוסת.

עניוועי, דאס איז די גאנצע ענין. און ער זאגט אז די זעלבע חרוסת, אודאי האט עס א חומץ קשה, אודאי האט עס א שארפקייט. די איינציגסטע זאך איז אז חרוסת איז עפעס א זיסע זאך להמתיק, אוועקצונעמען די שארפקייט פון די מרור. אודאי נעמט עס נישט אוועק די שארפקייט, עס נעמט אוועק די… איך ווייס נישט. און די חרוסת וואס אונז מאכן מיר עס טאקע זיס, ווייל דאס איז די מנהג. ער האט א ביאור פון רבי דוד’ל וואס ער נעמט אוועק. איך ווייס נישט, אפשר איז דאס נישט די ריכטיגע חרוסת פון די גמרא.

סיום: וואס לערנען מיר ווייטער?

וואס גייען מיר יעצט לערנען? אביסל שמונה פרקים, אדער מיר גייען לערנען די נעקסטע הלכות? אדער מיר גייען לערנען אויף די הגדה? אדער קען מען לערנען אויף די הגדה נישט נאר פראקטיש? יא, יא, יא. וואס איז גארנישט אינמיטן. איי מינוט.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א-ה (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור: רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ו’

הקדמה: הענין של לימוד הלכות הרגל — שלושים יום קודם החג

„מזומן” לעומת „קרדיט”

הגר”ר אומר שתורה צריך לדעת „מזומן” — לא „קרדיט”. קרדיט פירושו „אני יודע איפה לחפש”; מזומן פירושו „אני יודע זאת באמת”. כשמגיע זמן שצריך לעשות למעשה, צריך להיות הידיעה „במזומן” — בידיים. חסיד ברסלב מאקוודור (מאיר) הוציא ספר „אתה ידעת כל התורה כולה” — סדר איך אפשר לדעת כל התורה כולה דרך חזרה.

המקור: משה רבינו

הגמרא במגילה אומרת: „שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח” — משה רבינו עצמו קבע את הסדר ללמוד הלכות פסח לפני פסח. זו הדרך המקורית של לימוד תורה — לא רק מנהג, אלא יסוד בסדר הלימוד. משמע מההלכה שצריך לעשות זאת סדר הלימוד — לא רק „חמש עשרה דקות הלכות פסח אחרי התפילה”, אלא עיקר הלימוד צריך להיות הלכות הרגל.

על אילו ימים טובים חל „שלושים יום קודם החג”?

בפוסקים (שולחן ערוך) מופיע הסימן הראשון רק על פסח.

– המשנה ברורה מביא מחלוקת: דעה אחת אומרת שזה רק על פסח (כי המקור הוא מקרבנות — קרבן פסח); דעה שנייה אומרת שזה על כל הימים טובים.

ראיה שזה על כל הימים טובים: בגמרא יש „פרוסא עצרת” ו„פרוסא חג” — חצי משלושים יום לפני שבועות וסוכות.

תוספות אומר שבפורים אין דין של שלושים יום (חוץ מהלכות מגילה).

קושיא על דעת ה„קרבנות”: אם היסוד הוא קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר — ולא קרבנות? תשובה: עצם התקנה נשארה אפילו כשלא לומדים ממש קרבנות.

– המשנה ברורה אומר שהלכות סוכות בעצם אינן כל כך נוגעות כי רוב סוכות ורוב לולבים כשרים — „דפנות ושלישית אפילו טפח”, „רובם כשרים”. פסח לעומת זאת יש הרבה הלכות מעשיות.

השולחן ערוך הרב (בעל התניא)

השולחן ערוך הרב פוסק: „מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם”. חיוב הרב לדרוש לפני הציבור פחות נוגע היום (כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה), אבל החיוב על כל יחיד ללמוד נשאר.

המאירי

המאירי אומר שהציבור לומד מסכתות מועד בכל מועד. זה מתחבר למנהג של שבת הגדול בפיוטים.

[דיגרסיה: המילה „ועד” — בית הועד]

רש”י אומר „שאין לומדין הלכות הפסח בבית הועד שלא ישמעו עם הארץ”. דעה אחת (מספר „מנקה יגריב”?) אומרת שבית הועד פירושו כמו סנהדרין — שם מכריעים הלכות כלליות/ציבוריות, לעומת בית המדרש שם לומדים. שורש המילה „ועד” אולי מי-ע-ד (כמו „ונועדתי”), לשון אסיפה/התכנסות. המושג „יעוד” פירושו דבר שמיועד לעתיד, קשור ל„מזומן”, „מועד”, „נועד”. „ועד” ב„לעולם ועד” — כל המפרשים אומרים שזה אותו שורש כמו „עד” (ע-ד), לא שורש נפרד ו-ע-ד. ר’ מנחם בן סרוק סובר שאין מילה שמתחילה בו’ כאות עיקרית.

הלכה א: מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר

דברי הרמב”ם

„מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר ‘בערב תאכלו מצות’. בכל מקום ובכל זמן, ולא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה.”

פשט

יש מצות עשה מהתורה לאכול מצה בליל ט”ו ניסן. המצווה חלה בכל מקום ובכל זמן (גם בזמן הזה בלי קרבן פסח), היא מצווה נפרדת בפני עצמה, ואפשר לצאת ידי חובה כל הלילה.

חידושים והסברות

1) סדר המצוות — מבנה הרמב”ם:

הרמב”ם בחמשת הפרקים הראשונים דיבר על איסורי חמץ: (1) שלא לאכול חמץ ביום ראשון, (2) תשביתו, (3) שלא לאכול חמץ כל שבעת, (4) תערובת חמץ, (5) בל יראה, (6) בל ימצא. עכשיו במצווה השביעית מגיעים למצות עשה היחידה — לאכול מצה בליל פסח.

2) שלוש שאלות נפרדות במצווה:

שאלה א: האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? אולי „מצות תאכלו” פירושו רק שלא לאכול חמץ, וממילא יאכלו מצה, אבל לא כמצות עשה. באותם זמנים אכלו לחם כל יום — אם מישהו דווקא לא רוצה לאכול לחם כלל, האם הוא עובר על מצות עשה? זה לא כתוב במפורש.

שאלה ב: אולי המצווה רק „עם הפסח” — יחד עם קרבן פסח, כמו שכתוב „על מצות ומרורים יאכלוהו”. אם כן, בזמן הזה כשאין קרבן פסח, לא תהיה מצווה.

שאלה ג: אולי המצווה חלה כל שבעת הימים ולא רק הלילה הראשון?

3) המקור של „בערב תאכלו מצות” — ניתוח הפסוקים:

בפרשת בא יש שני חלקים נפרדים:

חלק ראשון — מדבר על קרבן פסח: „ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו”. כאן מצה היא חלק מאכילת הפסח.

חלק שני — אחרי הפסוק „והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”, מתחילה מצווה חדשה: „שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, „ובערב תאכלו מצות”. זו מצווה נפרדת של חמץ ומצה, לא קשורה לקרבן פסח.

זה היסוד לפסק הרמב”ם ש„לא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה” — כי הפסוק „בערב תאכלו מצות” נמצא בחלק השני, נפרד מקרבן פסח. זה גם מפורש בפסוקים: הפסח הוא י”ד ניסן, ומצה אוכלים מט”ו עד כ”א — ברור שזה לא תלוי בפסח.

4) „מצות תאכלו” — מצווה או רק עצה?

כמעט כל פעם שכתוב „מצות תאכלו” זה בא יחד עם איסור חמץ. חז”ל הבינו שכל הפעמים (חוץ מפעם אחת) „מצות תאכלו” אינו מצות עשה לאכול מצה ממש, אלא תיאור של מה אוכלים כשלא אוכלים חמץ. המילה „מצה” פירושה פשוט לחם שלא עבר תהליך חימוץ. „מצות תאכלו” ו„לא תאכל חמץ” אומרים את אותו הדבר — רק אחד בלשון חיוב ואחד בלשון שלילה. זה דבר והיפוכו.

אנשים רגילים (בתקופת מתן תורה, במסופוטמיה) אכלו לחם כל יום. התורה לא כותבת אף פעם „אכלו לחם” כי זה פשוט מה שאנשים עושים. ממילא, כשהתורה אומרת „אכלו מצה,” פירושו רק: כשאתה אוכל לחם (שאתה עושה סתם כל יום), שיהיה מצה ולא חמץ. אין חידוש שאוכלים מצה — החידוש הוא רק שלא אוכלים חמץ.

אבל לשון הציווי („תאכלו”) מראה שזה יותר מעצה — „לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה.” גם: „חג המצות” — היום טוב נקרא כך — לא ייתכן שיהיה יום טוב שנקרא „חג המצות” ולא יאכלו מצה.

5) לא כתוב בשום מקום בתורה כרת על אי אכילת מצה. כשהתורה רוצה להבהיר שצריך לעשות משהו, היא אומרת מה העונש על אי עשייה (כמו ברית מילה — כרת). במצה כתוב כרת רק על אכילת חמץ, לא על אי אכילת מצה. זו ראיה חזקה שאכילת מצה (אפילו כל שבעת הימים) אינה מצווה נפרדת.

6) הטענה הרדיקלית — אין הבדל בחומש בין הלילה הראשון לשאר:

בחומש אין בשום מקום הבדל ברור בין הלילה הראשון של פסח לשבעת הימים הנותרים לגבי אכילת מצה. „בערב תאכלו מצות” אולי פירושו רק שהחיוב מתחיל בערב (לא בבוקר), לא שהלילה הראשון שונה מהשאר. מה שהחכמים חילקו — שהלילה הראשון הוא חובה והימים הנותרים רשות — הוא „חידוש מוחלט של החכמים.” יש להם דרכים איך „לדחוק זאת לפסוק,” אבל פשט בחומש זה לא כתוב.

7) קשר לגמרא (פסחים ק”כ):

בפסחים ק”כ הגמרא לא דנה בענין לפי הגישה הפשוטה של המקרא, אלא דרך שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן — „דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,” „מה שביעי רשות, אף ראשון רשות,” „אך ביום הראשון תשביתו.” כל המחלוקת אמוראים האם מצה היא דאורייתא כל שבעת הימים מתנהלת סביב דרשות, לא סביב פשט. בגמרא יש שיטות של רבי יאשיה ורבי יונתן — לפי רבי יונתן אכן לא קיים חיוב מצה נפרד מקרבן פסח, אבל שיטות אחרות סוברות שכן.

ההבדל בין „רשות” ל„עצה טובה”: „רשות” כבר מושג הלכתי — זה מדבר רק בהקשר של מצווה. בחומש לא כתוב „רשות” ולא „מצווה” — כתוב פשוט „אכלו מצה,” שפירושו „אל תאכלו חמץ.”

8) נפקא מינה:

ברכה / לשם יחוד / קדושת המצווה: אם אכילת מצה כל שבעת הימים היא מצווה, מברכים, זו מצווה קדושה. אם לא — אוכלים מצה למעשה (כמו כל היהודים, חוץ מחסידי ליסק שלא אוכלים מצה אחרי הלילה הראשון), אבל בלי ברכה.

מקרה ה„פאני מענטש”: מה אם מישהו רוצה לצום או לאכול רק פלפלים / ברוקולי כל שבעת הימים? אם זו מצווה — יש לו חיוב לאכול מצה. אם לא — לא עשה שום עבירה, הוא רק לא אכל חמץ.

9) „ומצותה כל הלילה” — מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה:

הרמב”ם פוסק כרבי עקיבא שהמצווה היא כל הלילה, נגד רבי אלעזר בן עזריה שסובר שקרבן פסח (ולפי אחדים — גם מצה) הוא רק עד חצות. הכלל הוא (כמו שהגמרא במגילה ובמקומות אחרים): „כל מצוה שמצותה בלילה — כשרה כל הלילה.”

10) האם יש גזירה דרבנן לאכול לפני חצות?

בקרבן פסח מביא הרמב”ם (בהל’ קרבן פסח) שהרבנן גזרו שיש לאכול לפני חצות — „כדי להרחיק מן העבירה”. אבל במצה — הרמב”ם לא אומר שיש אפילו גזירה דרבנן לאכול מצה לפני חצות. כלומר, לפי הרמב”ם במצה אפילו לכתחילה כל הלילה, בלי שום גזירה.

הטעם: בקריאת שמע יש חשש שיפספסו את הזמן. אבל במצה — אם אוכלים אחרי חצות, סך הכל לא קיימו את המצווה, לא איסור כלשהו. הבית מאיר מסביר שבקרבן פסח יש סיבה מיוחדת לחצות — כי אם אוכלים אחרי עלות השחר יאכלו נותר (שזה איסור). במצה לא שייך החשש הזה.

צדיקים/ראשונים אחרים אכן נהגו להקפיד על מצה לפני חצות, ומזה נובע המנהג של יהודים שממהרים עם הסעודה לפני חצות — אבל הרמב”ם לא סובר כך כלל.

הלכה א (המשך): שאר ימי הרגל — מצה רשות

דברי הרמב”ם

„אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן.”

פשט

רק הלילה הראשון מצה חובה; שאר יום טוב מצה רשות, ואפשר לאכול אורז או דוחן.

חידושים והסברות

1) הרמב”ם פוסק שאורז ודוחן לא באים לידי חימוץ — זה שיחה בגמרא. זה עומד בסתירה לאיסור קטניות (שהוא מנהג אשכנז).

2) הלשון „אין יוצאין אלא בחמשת מיני דגן” מעורר תמיהה — הרי בכלל אי אפשר לצאת עם חמץ, כי חמץ אסור באכילה. הכוונה היא שרק חמשת מיני דגן (שיכולים להיות חמץ) כשרים למצה.

הלכה ב: שיעור אכילת מצה — כזית

דברי הרמב”ם

„אכל כזית מצה — יצא.”

פשט

השיעור למצה הוא כזית.

חידושים והסברות

1) הלשון „יצא” מעניין — למה צריך לומר „יצא”? תירוץ אפשרי: „יצא” פירושו שאחר כך לא צריך לאכול יותר — דומה לצפון/אפיקומן. המצה שאוכלים אחר כך כבר אינה מצה של מצווה, אלא סתם מצה.

2) הלשון בגמרא „אכל כזית מצה יצא” מובא דרך אגב בסוגיא על הסבה (האם צריך לשבת בהסבה), לא בסוגיא על שיעורים. המגן אברהם מביא במספר מקומות שכזית מספיק.

3) במרור גם כתוב כזית — אבל נשאלת השאלה: איפה כתוב בדיוק הכלל שכל האכילות בתורה הן כזית?

הלכה ב (המשך): בולע מצה / בולע מרור

דברי הרמב”ם

„בולע מצה — יצא. בולע מרור — יצא.”

פשט

מי שבלע מצה בלי ללעוס — יוצא, כי בליעה נקראת גם אכילה. אותו דבר במרור.

חידושים והסברות

1) מחלוקת הגירסאות: בולע מרור — יצא או לא יצא?

כל ארבע ההלכות (בולע מצה יצא, בולע מרור, בולע שניהם, כרכן בסיב) מקורן ממימרא של רבא בפסחים קט”ו ע”ב.

רש”י יש לו הגירסא „בולע מרור לא יצא” — אבל המילה „לא” מוקפת במעגל (ספק בגירסא). סברת רש”י: „אי אפשר שלא יטעום טעם מרור” — אי אפשר לא לטעום את הטעם המר של מרור אפילו בבליעה.

הרמב”ם יש לו (לפי צד אחד) הגירסא „בולע מרור לא יצא” — כי מרור צריך ספציפית טעם מרירות, ובליעה לא נותנת מספיק טעם.

ראשונים אחרים (ראב”ד, מגיד משנה) — נדון מה הייתה גירסתם.

2) שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות:

לפי גירסא „בולע מרור לא יצא”: מרור צריך טעם — עיקר המרור הוא טעם המרירות, „וימררו את חייהם”, לא סתם אכילת ירק. בליעה בלי טעם לא מקיימת את המצווה. מצה לעומת זאת לא צריכה ספציפית טעם — לחם עוני נזכר דרך הצורה, המראה, איך זה מתעכל, לא דרך טעם. בליעה מספיקה.

לפי גירסא „בולע מרור יצא”: אם מרור גם יוצא בבליעה, צריך להבין למה שניהם ביחד (בולע מצה ומרור) במרור לא יצא — וזה כי מרור נעשה טפל למצה.

3) פירוש רשב”ם — קצת טעם בבליעה:

הרשב”ם לומד שבכל בליעה מרגישים קצת טעם — לא הטעם המלא כמו בלעיסה, אבל משהו. זה מסביר למה בולע מרור יוצא (לפי אותה גירסא) — כי טועמים משהו ממרירות.

4) המאירי אומר שאין זה ענין של טעימה — בליעה עצמה נקראת כבר „אכילה.”

5) מראה מקום (מרכבת המשנה) — „כל הראוי לבילה”:

המרכבת המשנה מסביר למה בולע מצה יוצא עם הכלל „כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו” — כל זמן שראוי לטעום, לא מעכב שבפועל לא טעם.

6) שלוש גישות ביסוד האכילה והטעם:

צד א’: אכילה פירושה תמיד צריך לטעום — כשהתורה אומרת „אכילה” פירושה עם טעם מלא, ללעוס ולאכול. בליעה בלי טעם אינה אכילה. לפי צד זה, מי שאין לו טעם, או שהיה לו קורונה ולא מרגיש שום טעם — יש לו בעיה לצאת ידי חובה.

צד ב’: אכילה לא צריכה דווקא טעם, אבל במרור יש דין נוסף של טעם כי „על מרורים יאכלוהו” — הטעם המר הוא העיקר. אבל במצה ובמצוות אחרות לא צריך טעם.

צד ג’ (שיטת ביניים): לבליעה יש גם קצת טעם — הרשב”ם אומר שבמרור, כי זה דבר חריף, מרגישים אותו אפילו בבליעה. ממילא יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה, ואכילה פירושה טעימה מלאה.

7) שאלה: האם צריך סתם טעם, או הטעם הספציפי?

אם אכילה צריכה טעם, האם צריך רק להרגיש שמשהו נמצא בפה, או צריך להרגיש את הטעם הספציפי של הדבר? למשל, מישהו עם קורונה שמרגיש מרור כמו מצה ומצה כמו מרור — האם הוא יוצא? זה קשור לרמב”ם שאומר שחולה שמרור מתוק לו צריך משהו אחר.

8) טעם כתנאי, לא כגדר אכילה:

אם אומרים שטעם נחוץ, זה תנאי באכילה, לא הגדר של אכילה. כלומר: אכילה היא אכילה (לעיסה, בליעה), רק צריך להיות תנאי שגם יטעם. לכן, מי שלעס היטב ורקק — היה לו טעם אבל לא אכילה, ולא יוצא.

**9

9) נפקא מינה מעשית — מצה של חולה:

חולה שלא יכול ללעוס, ושוברים לו את המצה לחתיכות קטנות והוא בולע אותה — האם זה יוצא? זו נפקא מינה של החקירה מה פירוש „אכילה” — האם צריכה להיות טעימה או מספיק בליעה.

הלכה ב (המשך): בולע מצה ומרור כאחד

דברי הרמב”ם

„בלע מצה ומרור כאחד — ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור טפילה למצה.”

פשט

כשבולעים מצה ומרור ביחד, יוצאים ידי מצה אבל לא ידי מרור, כי מרור טפל למצה.

חידושים והסברות

1) יסוד הטפל:

כשאוכלים לחם (מצה) עם ירק (מרור) ביחד, הירק נעשה טפל למצה. אפילו בלע את שניהם — ובשניהם בליעה מספיקה — בכל זאת מרור לא יוצא כי יש לו מעמד של טפל ומבוטל.

ההבדל: כשטועמים את שניהם ביחד (אכילה רגילה), טפל אינו בעיה — כי טועמים את שניהם. אבל כשבולעים (בולע בלי טעם), אז מעמד הטפל הופך לבעיה, כי זה כאילו לא אכלו את המרור בפני עצמו.

2) ניתוח עיקרי: מה עושה „שהמרור טפילה למצה”?

אם בולע מרור לא יצא:

– אז לא צריך את החידוש של „שהמרור טפל למצה” כדי להסביר למה לא יוצאים ידי מרור — לא יוצאים סתם כי בולע מרור לא טוב.

אלא היינו צריכים את החידוש כדי להסביר למה כן יוצאים ידי מצה — כי אולי היינו חוששים שהטעם החזק של המרור מבטל את המצה. על זה עונים: מרור טפל למצה, לכן לא יכול לבטל.

אבל זה חסורי מחסרא ברמב”ם — מוסיפים חלק שלם שלא כתוב, ואי אפשר לעשות חסורי מחסרא ברמב”ם.

אם בולע מרור יצא (הגירסא הנכונה):

– אז יש חידוש גדול: בכריכת מצה ומרור כאחד לא יוצאים ידי מרור, אף על פי שבולע מרור לבד כן יוצא. למה? כי כשזה ביחד עם מצה, המרור נעשה טפל, וכטפל זה לא טוב.

– זה מתאים בדיוק ללשון הרמב”ם.

מסקנא: זו ראיה שהגירסא ברמב”ם היא בולע מרור יצא, כי רק אז „שהמרור טפילה למצה” של הרמב”ם עובד בלי דוחקים.

3) טעם לעומת חשיבות — מה פירוש „טפל”?

אם זה מדבר על טעם — הרי להיפך: חריפות המרור חזקה יותר מטעם המצה, מרור גובר על מצה!

אם זה מדבר על חשיבות — מצה חשובה יותר (דאורייתא), מרור פחות חשוב, לכן מרור בטל.

חידוש: ה„טפל” מדבר לא על טעם אלא על חשיבות. המהלך: בולע מצה יצא — כי מצה לא צריכה טעם. בולע מרור יצא — כי מרור גם לא צריך טעם (לפי הגירסא). אבל כששניהם ביחד, יש בעיה חדשה: לא בעיית טעם, אלא מעין „חציצה” — המרור לא מורגש כאכילה נפרדת, כי המצה החשובה משתלטת. „מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה — היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור הפשוט.”

ראיה נוספת: אם הבעיה הייתה טעם, אין זה הגיוני למה בבולע מרור לבד יוצא, אבל בשניים ביחד לא. רק אם הבעיה היא חשיבות/טפל, מובן: כשמרור לבד, זו אכילה נפרדת; כשזה ביחד עם מצה, הוא מתבטל כטפל.

4) כורך — שיטת הלל:

„על מצות ומרורים יאכלוהו” — הלל למד שעושים כורך (סנדוויץ’) של פסח, מצה, ומרור ביחד. אבל הגמרא (דף קט”ו) אומרת שבזמנים הנוכחיים לא לעשות כורך, כי „עושה מרור מבטל טעם מצה”. הטעם: כי מרור היום רק דרבנן (בלי קרבן פסח), ומצה היא דאורייתא — אי אפשר לעשות כורך, כי המרור הדרבנן יבטל את המצה הדאורייתא.

5) חולק הראב”ד על הרמב”ם — טעם ל„מרור טפילה למצה”:

טעם הרמב”ם: שהמרור טפילה למצה — לכן המרור מתבטל.

טעם הראב”ד: לא יוצאים ידי מרור אלא אם כן אכלו אותו באופן שמרגישים את הטעם — הוא הולך עם הרמב”ן וראשונים אחרים שבמרור צריך ספציפית להיות טעם. אולי הראב”ד מבין שבמצה יוצאים אפילו מזלזל (בלי טעם), מה שאין כן במרור — מרור הוא סוג דבר שאי אפשר לצאת בו בלי טעם.

6) מרור בחרוסת — ענין טעם מרור:

תוספות אומר שמצה טבולה בחרוסת דומה למרור בחרוסת. המפרשים אומרים שחייבים להרגיש את המרירות במרור — לכן טובלים אותו בחרוסת אבל מנערים אותו (רק קצת נשאר). זה כי צריך עדיין להיות טעם מרור. לפי הסברא שצריך טעם מרור, אולי צריך לקחת מרור שהתאדה (מר מאוד), או אם יש ספק איזה מין מרור המשנה מתכוונת, עדיף לקחת מכל המינים.

הלכה ב (המשך): כרכן בסיב

דברי הרמב”ם

[כרכן בסיב ובלען — לא יצא.]

פשט

כשעוטפים מצה או מרור בנייר/עלה (סיב) ובולעים אותו — לא יוצאים.

חידושים והסברות

1) שני פירושים לכרכו בסיב:

אם צריך טעם: כרכו בסיב כל שכן לא יוצא — כי אפילו הטעם המועט שיש בבליעה אין כאן.

אם לא צריך טעם: הבעיה של כרכו בסיב אחרת — זו חציצה, האוכל לא נוגע בפה. אבל „חציצה” פירושה כאן לא כמו חציצה בתפילין — זה אומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, כי לא רק שאין טעם, אלא גם אין את התחושה/המרקם של אכילה בפה.

2) מרקם כחלק מהאכילה:

בקורונה לא מרגישים טעם אבל מרגישים מאוד מרקם. מרקם הוא גם חלק גדול ממה ש„מרגישים” באכילה — בדמיון הרגיל מרגישים טעם ומרקם ביחד כדבר אחד. ממילא, כרכו בסיב שבו אין טעם וגם אין מרקם הוא עוד יותר שלא כדרך אכילה.

3) הספקטרום של „עד כמה לא צריך טעם”:

אם הולכים עם הצד שאכילה לא צריכה דווקא טעם, נשארת השאלה: עד כמה קיצוני? האם מספיק כל מה שנכנס לבטן, אפילו עטוף בסיב? או שצריך לפחות קצת טעם/תחושה, וכרכו בסיב שבו אין כלום — לא טעם, לא מרקם — זה כבר רחוק מדי ולא נקרא אכילה?

4) קפסולות ושלא כדרך אכילה:

קפסולה היא לא רק שלא כדרך אכילה, זה אפילו לא אוכל בפנים — זה לא דרך אכילה בכלל. אולי לתרופות כאלה צריך להחמיר לקחת עם סם (דבר מר) כדי שיהיה יותר שלא כדרך אכילה, לפי השיחה הראשונה של משנה למלך.

5) שאלת לוואי: תרופות שמסירות טעם:

אם מישהו לוקח תרופה שגורמת לו לא לטעום כלום — האם הוא יוצא? גם, אם מישהו שם משהו חריף בפה שמבטל את הטעם של מה שהוא אוכל — האם זו גם בעיה לפי הצד שצריך טעם.

הלכה ג: אכל מצה בלא כוונה

דברי הרמב”ם

„אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.”

פשט

מי שאכל מצה בלי כוונה — למשל גויים או שודדים אנסו אותו לאכול — יוצא ידי חובתו.

חידושים והסברות

1) הקושיא הגדולה: מצוות צריכות כוונה?

הרמב”ם פוסק במקומות אחרים שמצוות צריכות כוונה (למשל בהלכות מגילה). איך זה מתיישב עם כאן, שהוא אומר שבלא כוונה יוצא?

2) תירוץ מדברים נחמדים: הנאה במקום כוונה.

כשיש הנאה, זה עומד במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת „שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה.” באכילת מצה יש הנאה, לכן לא צריך כוונה.

3) תירוץ אחר: מצוה שבגופו לעומת הכשר מצוה.

מצוות המצה היא „מצוה שבגופו” — גוף המעשה (אכילה) הוא עצמו המצווה, לא צריך כוונה. משא”כ שופר — התקיעה היא רק הכשר מצווה (כדי שיזכרו), שם צריך כוונה, כי בלי כוונה לא היה מעשה מצווה בכלל.

4) הבדל בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה:

בשמיעה (שופר, מגילה) — אם אין כוונה, זה כאילו לא שמע, כי יש מיליוני רעשים. משא”כ באכילה — „נכנס נכנס” — המאכל נכנס פיזית לגוף, זו אכילה ממשית אפילו בלי כוונה.

5) פירוש אלטרנטיבי: „בלא כוונה” לא פירושו בלא כוונת מצווה.

אולי הרמב”ם לא מתכוון „בלא כוונת יציאת ידי חובת המצווה” אלא „בלא ידיעה שזה פסח.” הסעיף הבא תומך בזה: „אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפסח, חייב לאכול אחרת” — שם הוא לא יוצא כי לא היה בר חיובא בשעת מעשה. משא”כ במקרה שלנו הוא כן היה בר חיובא.

6) תירוץ רבינו מנוח מוזכר (בלי הערה ספציפית).

7) החידוש לגבי שוטה/נרדם:

אם מישהו היה מחוסר הכרה (לא בשכלו) ואכל מצה, ואחר כך חזר לעצמו — הוא צריך לאכול שוב. אי אפשר לחבר כוונות מאוחרות עם אכילות קודמות — „צריך להיות כוונות בשעת אכילה.”

8) שאלה: כוונה למה — לאכילה או למצווה?

צריך כוונה למצווה (לשם מצוות מצה), או מספיק שיש כוונה לאכול? ה„צירוף גויים” יכול להיות שניהם — (א) הוא לא תכנן לאכול מצה לשם מצווה, או (ב) הוא בכלל לא תכנן לאכול. זה עושה נפקא מינה: אם יהודי חילוני אוכל מצה בלי לדעת שזה פסח — האם הוא יוצא? יש לו כן כוונה לאכול, אבל לא כוונה למצווה.

9) הגמרא של כפאוהו ואכל מצה (ראש השנה כח.):

„כפאוהו ואכל מצה — יצא.” רבא אומר: „זאת אומרת, תקעו לו שופר — יצא.” רש”י אומר: „אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל” — התורה אומרת אכול מצה, והוא אכל. „אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא — קמשמע לן, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה.”

קושיא: למה „כפאוהו” (אונס) הוא הדוגמה ל„לא כוונה”? בעבירות, „אונס רחמנא פטריה” — כשכופים לעשות עבירה, פטור. אבל במצווה — הרי הוא בפועל אכל מצה! מה החיסרון?

10) דיון פילוסופי: למה צריך כוונה?

שיטה א’: מצוות נועדו לשפר מידות (כמו הרמב”ם בשמונה פרקים) — אם כן, צריך אולי כן לדעת מה עושים, כי „מעשה קוף” (בלי מודעות) לא מביא שינוי במידות.

שיטה ב’: למצוות יש „כוח קדוש” — פצצת אטום שפועלת על האדם אפילו בלי כוונה (כמו רבינו בחיי).

הבדל: אם מדברים על ידיעה שעושה משהו — צריך כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה — אולי לא צריך. ההבדל חשוב להבנת שתי השיטות.

11) הבדל בין שוגג ומתעסק:

שוגג — הוא לא יודע שהיום פסח, הוא אוכל מצה, ואחר כך מגלה שהיה ליל פסח. מתעסק — מישהו עושה מעשה בלי מחשבה (כמו שהוא משחק בעצים ויוצאת מלאכה). מודגש שהמושג „מתעסק” לא כתוב ברמב”ם כאן, ולא להכניס מושגים שלא כתובים בטקסט.

[דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום]

בהקשר לדיון הקודם על כורך (חציצה בין מצה למרור), נערכת דיגרסיה על חציצה בביאה עם קונדום:

– ענין הטומאה בביאה: אולי ביאה מטמאת בגלל הביאה עצמה (כמו משכב זב ונדה), לא בגלל נגיעה — אז חציצה לא תעזור.

– בביאה העיקר הוא הנאה — עם קונדום עדיין יש הנאה.

– הרבנים לא מחזיקים מה„היתר” הזה — זה לא דבר שנשאל הלכה למעשה.

– בוודאי יש איסור של זרע לבטלה, וזה יותר גרוע מדרך איברים כי זו ביאה שאינה ראויה.

הלכה ד-ה: אכילת מצה — רק מחמשת המינים

דברי הרמב”ם

„אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בחמשת מיני דגן בלבד, והן החטה והשעורה והכוסמין ושבולת שועל והשיפון… כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ.”

פשט

אפשר לצאת ידי מצה רק עם חמשת המינים (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). רק דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אורז, דוחן, קטניות — אפילו כשהם תופחים, זה „סרחון בעלמא” (ריקבון), לא חימוץ.

חידושים והסברות

1) המקור — הפסוק:

הפסוק הוא: „לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות” (דברים טז:ג). מזה לומדים החכמים: „כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ.”

2) חידוש: „אין מצה אלא מין חמץ”:

היסוד הוא: מצה פירושה לחם שלא הפך לחמץ — אבל חייב להיות לו פוטנציאל להפוך לחמץ. דבר שבכלל לא יכול להיות חמץ, גם לא מצה. „מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ” — זו מצה. אבל „אין בו לידי חמץ” — זה לא באמת ענין של מצה.

3) מוסר השכל / דרוש:

לפי זה היינו חושבים שהדרך הטובה ביותר לפסח היא לאכול רק אורז ודוחן (כמו „המנהג הליסקי”) — שום סיכון של חמץ! אבל התורה לא אומרת כך — צריך לקחת סיכונים, צריך דווקא לקחת את המין שיכול להיות חמץ, ולעשות ממנו מצה. וורט בריסקי: „הדבר החמצי ביותר שיכול להיות בפסח — הוא מצה.”

הלכה ו (המשך): תערובת אורז עם דגן — דין טעם דגן

דברי הרמב”ם

„יוצא אדם ידי חובתו באכילת תערובת שיש בה טעם דגן, כגון אורז עם חיטים.”

פשט

אפשר לצאת ידי מצה עם תערובת של אורז וחיטים, בתנאי שטועמים את טעם הדגן.

חידושים והסברות

1) טעם לעומת רוב — הרמב”ם הולך עם טעם, לא עם רוב:

הירושלמי אומר שזה הולך אחרי רוב (רוב דגן או מיעוט דגן), אבל הרמב”ם לא הולך עם רוב — הוא הולך אחרי טעם. זה הבדל למעשה בין הרמב”ם והירושלמי.

2) קושיא מחציצה:

למה לא אומרים שחלק האורז הוא חציצה (הפסק) בין האדם לחלק המצה, כמו שאומרים בהלכות אחרות? התירוץ: האורז בטל לדגן — הוא נגרר אחרי הדגן. זה מביא הרמב”ן ואחרים.

3) חולק הראב”ד:

הראב”ד סובר אחרת — הוא מבין שצריך כן שיעור כזית מדגן עצמו. הראב”ד שואל קושיא חזקה על הרמב”ם. התירוץ על הראב”ד: אולי הוא סובר שאורז לא מבטל את טעם הדגן, כי אורז מתמזג פנימה — זה סוג טעם דומה.

4) שיעור כזית בתערובת:

צריך כזית מדגן עצמו, או מספיק שטועמים את הטעם? הרמב”ם לא אומר על שיעור — הוא מדבר רק על טעם. כל המפרשים מניחים שהרמב”ם סובר פשוט כך, והמגיד משנה מביא ראיות לכך. לגר”א יש ביאור ארוך על הענין.

הלכה ו (המשך): עיסת כלבים

דברי הרמב”ם

„עיסת כלבים — אם ראויה למאכל אדם, יוצאים בה ידי חובתן; אין ראויה למאכל אדם, אין יוצאים בה, אפילו משתמרת לשם מצה.”

פשט

בצק שנעשה לכלבים — אם הוא ראוי לאדם לאכול, יוצאים; אם לא, לא יוצאים, אפילו שמרו אותו לשם מצה.

חידושים והסברות

1) כלל חדש — ראוי למאכל אדם:

מכאן לומדים כלל חדש: לא רק שמצה צריכה להיות משתמרת לשם מצה, אלא היא גם צריכה להיות ראויה למאכל אדם. שני התנאים נחוצים.

2) מה פירוש „ראוי למאכל אדם” בהקשר זה:

„ראוי למאכל אדם” לא פירושו סתם שאפשר לאכול אותו — פירושו שזה סוג לחם/מצה שבני אדם אוכלים. כלב אינו „אוכל מצה” — רק בני אדם אוכלי מצה. לכן זה צריך להיות מאכל המתאים לבני אדם.

3) מהי „עיסת כלבים”:

עיסת כלבים פירושה לחם שנעשה לכלבים, ספציפית לכלבי רועים (כלבי רועה). זו לא שאלה של תערובת — זו עיסה כשרה ממש. השאלה היא מלשמה

— האם היא נשמרה לשם מצה, והאם היא ראויה למאכל אדם.

4) נקודה לשיחה:

אם מישהו הולך למאפיית מצות שעושה מצות לכלבים, לא יוצא — כי זה נעשה לכלבים, לא לבני אדם.

[דיגרסיה: מצה בסוכה]

שיטה אחת אומרת שצריך לאכול מצה בסוכה, מבוסס על התורת כהנים / הגמרא בקל וחומר: אם פסח שלא צריך סוכה כן צריך מצה, סוכות שצריך סוכה כל שכן שצריך מצה? עונה הפסוק „חג המצות” — רק אותו חג צריך מצה, לא סוכות. פילוסופית מצוין: „מוזר הוא רק מה שלא הורגלנו” — אם החומש היה אומר שמצה צריך לאכול בסוכה, לא היינו מוצאים זאת מוזר.

סוף השיעור: מצה שנילושה במי פירות

דברי הרמב”ם

מצה שנילושה במי פירות — זו הסוגיא של מצה עשירה — מצה שנילושה במי פירות (מיץ פירות, יין, שמן, וכו’).

הערה

השיעור מסתיים כאן — זה ילמד מאוחר יותר. מצוין שזו לא סוגיא ארוכה מדי.


תמלול מלא 📝

לימוד הלכות חמץ ומצה פרק ו’ — שלושים יום קודם החג

הקדמה: ללמוד הלכות חמץ ומצה פרק ו’

דובר 1: כן, אנחנו הולכים ללמוד פרק הלכות חמץ ומצה פרק ו’. אולי מאוחר יותר נחזור על כל הדבר, למה אני צריך ללמוד כל שנה את ההלכות, אבל אני חושב שבינתיים נלמד כאן.

הענין של “מזומן” — לדעת תורה כולה

שמעתי אתמול את רבי… מי? הסתכלתי על זה, אני חושב שזה היה במסיבת פורים של שבת. אני רואה שהוא מאחל לכל העולם, ונפל לו שהוא צריך לאחל לכל העולם שיידעו כל הש”ס ברור בלי שום ספקות, וגם את ד’ חלקי שולחן ערוך.

אני לא יודע, נפל לו שזו ברכה טובה ליהודי. אז אני מתרשם. כי, איך שהוא אומר ברכות כאלה, זה לא חסידים, כי… לדעת ש”ס זה פשוט דבר ליטאי. ליטאים יודעים ש”ס בטירוף, למעלה מכוחם החמישי. אז רק ברסלבאים כאלה שיש להם את הידיעה, יודעים כל הש”ס, יש להם את זה ברור לגמרי, לא מעשיות, יודעים ד’ חלקי שולחן ערוך עם כל התוספות ועם כל הש”ך. יש לו שאיפות טובות וברורות, יש לי הנאה גדולה.

כמו הברסלבאי מאקוודור, המאיר אתה מתכוון, הוא הוציא ספר קטן “אתה ידעת כל התורה כולה”.

דובר 2: יש לו ספר? המאיר?

דובר 1: כן. הוא יודע, איך? הוא עושה סדר, חזרה, מה שלא יהיה, הוא גילה איך. מערכה יאדיר את דרכיך, ולא מדייק יותר מדי, אבל בסך הכל כך צריך להיות.

הגר”א מגור: “מזומן” לא “קרדיט”

בסך הכל כך צריך להיות, צריך לדעת כל התורה כולה. מתי יש דבר כזה? עכשיו לומדים אנחנו הלכות פסח, זה פסח. צריך לדעת כל הלכות פסח ברור. כמו שהגמרא אומרת “חידודי מביחי”, או כמו שהגר”א מגור אומר “מזומנה”. יש לו נקודה, צריך לדעת את זה מזומן, לא קרדיט. קרדיט יש לכל אחד, אתה רואה היום שלכל אחד יש קרדיט. קרדיט פירושו אני יודע איפה לחפש. מזומן פירושו אני יודע.

אז לדעת גמרא כך אולי לא מציאות, אבל רמב”ם עשה את זה בשביל זה, לא?

דובר 2: כן.

המקור: משה רבינו — “שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח”

דובר 1: וליובאוויטש… כלך, עד הרעיות. ללמוד תורה זה דאורייתא, אבל זה שצריך ללמוד תורה, שצריך לעזוב את שאר דיני קדימות וללכת לשלושים יום קודם החג… כבר אמרתי לך את הגמרא במגילה אני חושב, “שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח”. זה רואים ממשה רבינו, משמע שזה ממש הדרך המקורית של לימוד תורה.

זה לא רק תוספת — זה סדר הלימוד עצמו

כן, אז בכל מקרה, בטוח שצריך לעשות את זה, ולכן כך עושים. אני צריך לענות לסאב… משמע מההלכה ממש שצריך לעשות את זה סדר הלימוד, לא שצריך להתחיל ללמוד הלכות פסח חמש עשרה דקות אחרי התפילה. זה ייקח פה ושם, והפוסקים התחילו בפסח, וזה יעשו הראשון.

אני לומד כבר לקראת שבועות, יש את ההלכה שאין חומר של שלושים יום בלימוד התורה, אז רוצים ממש ללמוד אילו קרבנות, עומר, שבועות, עומר. אבל בפשטות זה פסח, שבועות, אני חושב שזה פסח, אולי ראש השנה, סוכות.

שאלה: על אילו ימים טובים חל “שלושים יום קודם החג”?

על אילו הלכות חל השלושים יום? פסח. אילו ימים טובים עומד השלושים יום קודם החג? על פסח עומד.

דובר 2: עומד רק על פסח?

דובר 1: יש בפוסקים שהתחילו בפסח, הסימן הראשון הוא רק על פסח. אז צריך לחשוב על זה.

המשנה ברורה: מחלוקת אם זה גם על שבועות וסוכות

אה, המשנה ברורה אומר שיש מחלוקת אם זה נוגע בשבועות ובסוכות, כי העיקר בא לדעת, דיברו על הקרבנות, הענין של קרבנות.

דובר 2: כך הוא אומר?

דובר 1: כן. ממשה רבינו, ממני הוא לוקח קרבנות?

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אצל משה רבינו מפורש על פסח שני, מדברים על קרבנות.

דובר 2: כן, אבל זו הראיה שמלבד…

דובר 1: זכרתי שהספרים האחרים, כי לפסח יש הרבה הלכות, אולי שבועות, סוכות יש להם פחות הלכות.

דובר 2: מה זאת אומרת דבר כזה?

דובר 1: אבל דווקא מה ה… יש אומרים?

דובר 2: כן. יש אומרים.

דובר 1: המשנה ברורה מביא את שני הצדדים. או שזה קשור לקרבנות, או שזה קשור לכל יום טוב.

קושיא: אם זה קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה?

דובר 2: זה מוזר לומר, כי אתה אומר שזה מתחיל עם קרבנות, אבל אז אתה אומר שצריך ללמוד, אני יודע מה, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר. אם הענין הוא קרבנות, צריך ללמוד קרבנות.

דובר 1: אפשר לומר שאתה לא יודע קרבנות, אבל עצם התקנה נשארה.

דובר 2: אוקיי, צריך לבדוק.

למה פסח צריך יותר הכנה מסוכות

דובר 1: אולי אפשר לומר שכיון שלפסח יש הרבה הלכות, הליכה ברגל מצה, הגעלת כלים, ביעור חמץ, שימים טובים אחרים אין להם.

דובר 2: אבל לסוכות יש כן הרבה הלכות, הן ד’ מינים, הן סוכה.

דובר 1: אבל המשנה ברורה אומר שבעצם כל ההלכות בסוכות זה לא נוגע, כי כל הסוכות וכל הלולבים הם כשרים. מה שאתה רואה דפנות ושלישית אפילו טפח, ורוב לולבים הם רובם כשרים, פירושו זה לא חסר.

ראיה מהגמרא: “פרוסא עצרת” ו”פרוסא חג”

דובר 2: אבל אתה רואה שבגמרא יש כן פרוסא עצרת ופרוסא חג, ומדברים, כן?

דובר 1: לכאורה לגבי מה? שעושים כבר הכנות.

דובר 2: כן, לגבי הלכות של קרבנות, מאימתי הפרוסא חג פירושו חצי מהשלושים יום, חצי מחמישה עשר יום. רואים שהשלושים יום זה דבר גם בימים טובים אחרים, לא רק פסח.

דובר 1: אין פה ברור ממש הכרעה, אבל רואים שיש ענין של השלושים יום.

תוספות: בפורים אין

תוספות אומר שבפורים אין, חוץ ממה שבמגילה צריך. בוא נראה תוספות.

דובר 2: אוקיי, זה לא אותו דבר שלומדים עכשיו.

דובר 1: צדיק, צדיק, לא נכנסים לזה. תוספות אומר כן.

דובר 2: בוא צדיק, זה לא נוגע.

דובר 1: אוקיי, חזרה למעות, אוקיי? זה טוב שלכם. בוא נחזור.

המשמעות של “מזומן” — מזומן ביד

אני לא מפסיק. אני סבור שצריך לדעת ברור כל תורה כולה במזומנים, כמו שהגר”א מגור אומר. נו, מה פירוש מזומן? מזומן צריך כשחסר להוציא, אז הכי חשוב להיות עם המזומן. מבין? אני חושב שבא זמן שצריך לעשות את זה, צריך הכי חשוב להיות עם המזומן ביד. זה פשט כאן בעצם.

דיון: האם זה צריך להיות סדר הישיבה?

בשביל זה, כשאתה שואל אם צריך לעשות כך את סדר הישיבה, לא הייתי חושב כך. כלומר, בכלל, אני לא יודע, אולי סדר הישיבה לא צריך להיות דבר כזה בכלל, אני לא יודע. אבל אם יש סדר הישיבה, כנראה לא שזה הולך כך. יש סדר, וכך זה נראה.

אה, אתם יכולים לעשות סדר כך, ולומר שכל השנה מספיק כשנוגע להלכה בחושן משפט, אתה יודע, דבר שקשור למעגל השנה, זה בטוח יקרה. זה צריך להיות מזומנים ומוכנים, כי אני צריך לדעת מה קורה. זה העצה כי מביא את עצמך לצרה, זה כאן מפורש בפירוש, עצה יפה לעשות.

אבל אם מרחיבים את החיוב שאלה ודשים על כל ימים טובים, כשהוא רוצה עוד להיות פונקען מיין קענקי פורים, זו תורה מטעה לגמרי.

המאירי: ללמוד מסכתות מועד בכל מועד

כבר אמרתי שהמאירי, שאומר על העולם לומדים מועד, בכל מועד, או מתי הוא הולך ללמוד. כבר אמרתי שהמאירי אומר שאותו היוצא, שבת הגדול בפיוטים אומרים אלכס פצוש, שמישהו לא אומר שאתה רואה בעצמך בטעם מבודר, אותו דבר כמו שאתה אומר המאירי, ולא כך הוא ראה את כל בזכות, כי זה לא למעשה המנהג של תמידי חכמים. בכל שבוע, יש תמידי חכמים שמעצמם שבוע.

השולחן ערוך הרב (בעל התניא)

בעל התניא כותב, כן שהדין שואלים שהמתחכם חייב ללמוד שורים, ויותר אין כאן, כי הכל נכנס לצברים. השואלים כשצריך חייב ללמוד את העולם, היום אין את החיוב שהיה פעם, כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה. אבל זו מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם, כך פוסק השולחן ערוך הרב בהלכות תולעים.

כן, אוקיי, בסדר. בוא נראה, בוא נראה.

דובר 2: אתה מסתכל ביותר מקומות, נאמר לך שזה אומר, מזומן פירושו שיודע ברור.

דובר 1: אוקיי.

דיגרסיה: המילה “ועד” — בית הוועד

מי זה המנקה יגריב?

דובר 2: אני לא יודע.

דובר 1: זה ספר בגב של הגמרות, לא?

דובר 2: כן, ינקי.

דובר 1: לא, כי הוא אומר דבר מעניין. שרש”י אומר שאין לומדין הלכות הפסח בבית הוועד שלא ישמעו עם הארץ. אוקיי, יש כאן בבית הוועד, ובבית המדרש. שבית הוועד פירושו כמו הסנהדרין, פחות או יותר, איך שהיו מכריעים אם יש הלכות של… אני מבין כך. אם יש הלכות כלליות שצריך להכריע.

דובר 2: ציבורי.

דובר 1: אתה יודע כך שוועד פירושו סנהדרין? כי הוא אומר שעל המילה הזו אין שום מילה מהתורה. זו מילה שהחכמים תיקנו, עשו על הסימבול הראשון של בית הוועד שלהם.

דובר 2: אבל מה פירוש ענין של אסיפה, כן?

דובר 1: מה הוא מתכוון בוועד זה אסיפה, יודע אני, אבל למה… מאיפה באה המילה לא יודע אני.

אוקיי, הלו, עוד מפריע לנו הזמן.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אוקיי, טוב מאוד. לא מפריע לנו הזמן, זה משושי אורתא פטורי דאורייתא. אוקיי, בוא נעלה שישי. אומר היום טוב הקדוש.

שורש “ועד”

דובר 2: אולי באה המילה מהלשון “מקורב ונועדתי”. זה לא השורש ו-ע-ד, זה השורש י-ע-ד.

דובר 1: נו, י-ע-ד. אבל יש שם ו’ וא’ באמצע.

דובר 2: אחר כך, אולי זה כזה… זה עובד אולי עם המילה “לעולם ועד”. דיברו על המילה “ועד”. יש לעולם ועד. יש מילה כזו בתורה, לעולם ועד.

דובר 1: לא, לתרגום לא. אבל המילה יש. אבל התרגום לא כזה… מה פירוש לעולם ועד?

דובר 2: אני לא יודע. אני לא מבין מה אתה אומר. לעולם ועד, השם ימלוך לעולם ועד.

דובר 1: ראה תוספות, שועד זה לשון של… השורש לא ועד, זה בטוח. לעולם ועד, כולי, לעולם ועד. איך מסבירים את המילה לא יודע אני. והוא אומר שהשורש של נוד הוא י-ד-ע, זה אף פעם לא, לא עומד אף פעם התעוררות.

דובר 2: נוד זה מלשון יעד, מלשון עושר?

דובר 1: כן, זה מלשון, השורש הוא י-ד-ע, זה השורש.

דובר 2: למה, כן, נוד זה לשון

פרק ו: מצות אכילת מצה — הלכה ו

דיון לשוני: שורש “נועד” ו”ועד”

דובר 1:

למה… כן, “נועד” זה נפעל של י-ע-ד. למה אין אפילו לא פעם אחת “יעד” בתורה? לא יודע אני. אבל זה מה שהוא טוען. הסתכלתי במילון.

כלפי מה דברים אמורים, יכול להיות שיש צורה אחרת איך אומרים את אותו שורש, ולפעמים זה יוצא עם ו’. רבי מנחם בן סרוק אומר…

דובר 2:

אני יודע, רבי מנחם בן סרוק אומר שאין ו’ בכלל. אין מילה שמתחילה בו’ שהיא אות עיקרית.

דובר 1:

זה התכוונתי דווקא קודם.

דובר 2:

למה הוא לא עונה על זה? ש”עד” ו”ועד” פירושם אותו דבר. מה זה הו’?

דובר 1:

שאלה טובה. אבל זה התרגום. כל המפרשים אומרים שזה כמו לשון “עד”. אין שורש ו-ע-ד. זה ע-ד. או ע-י-ד יכול להיות השורש, מה שלא יהיה. אבל אין שורש ו-ע-ד. כך אומרים כל הצדיקים. לא יכול לבנות מילים מזה.

דובר 2:

עדות או משהו כזה?

דובר 1:

כל אחד יגיד שזו טעות, אין מילה כזו. מה זה עד? לעולם ועד. מה שרצו לספל לי זה לא בדיוק למה זה נספל כך להיות. זה כמו ידי והוסיף, לעולם ואוד, אין דבר כזה.

כן, אז נועד זה יועד, זה בא בעצם מאולי אפוינט, הוא אומר אפוינטינג, או מיועד, או מוסכם. קיום היעוד, כמו קיום הנבואה, יעוד פירושו דבר שמיועד לעתיד. יעוד פירושו מזומן, מועד, או נועד, הכל קשור. אז מקום מועד יכול להיות כמו התפתחות מהמילה הזו.

עד עולם ולעולם ועד זה אותו דבר. לפעמים עומד בפסוק עד עולם, לפעמים עומד לעולם ועד. עד וועד זה בחשבון אותו דבר. עד עולם, לכו זרעך אתן עד עולם, ושמו ינון לעולם ועד.

אולי אומרים אנחנו לשון זימון, לשון מיועד לזמן מסוים. מבין? אבל אתה יכול לומר שרחוק רחוק גם זה לכתחילה. אבל זה לא לשון הקודש, לא לשון מקרא, אני לא יודע, לשון חכמים.

דובר 2:

אוקיי, אלא, למה נהיה דווקא לכל המיינע שלי? הרי עד, הרי עד פירושו ההרים שיעמדו לעד, כן? אולי זה מלשון עדות מזה, עדות שנותנת תוקף ויציבות.

דובר 1:

צריך לבדוק ר’ צדוק, בטוח יש לו פלפול על הדיבור.

הלכה ו: מצות עשה לאכול מצה בליל ט”ו ניסן

דובר 1:

אוקיי, עכשיו הולכים אנחנו הלאה. אוקיי, בוא, בוא, אנחנו צריכים ללכת הלאה ל…

בסדר, אומר הקדוש… נמנה עליו ששי, אומר הרמב”ם הקדוש, מצות עשה מן התורה. אוקיי, לאכול מצה בליל חמישה עשר.

סדר המצוות — איסורי חמץ ומצות מצה

בסדר, אוקיי, פחות או יותר חמשת הפרקים הראשונים דיברו על איסורי חמץ, כאן על כמה איסורים יש על חמץ, חבורה שלהם. הרי עד, איסור חמץ זה… הרמב”ם התחיל עם שלא לאכול חמץ אף ביום ראשון, תשביתו, שלא לאכול חמץ כל שבעת, תערובת חמץ, בל יראה בל ימצא. אלו שש המצוות שכולן מדברות על איסור חמץ. עכשיו מגיעים אנחנו למצוה האחת של לאכול מצה בליל פסח. המצוה השביעית שהרמב”ם מביא.

ביאור הרמב”ם

זו מצות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר, כמו שכתוב “בערב תאכלו מצות”. המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כלומר לא רק כשעושים את קרבן פסח, ולא תלויה בקרבן פסח שאוכלים אותו, ולא תלויה אכילתה בכלל בקרבן פסח, אלא היא מצוה בפני עצמה.

דובר 2:

כן, אף על פי שכתוב “על מצות ומרורים יאכלוהו”, היה אפשר לחשוב שזה רק עם המרורים, אבל חז”ל קיבלו את הדעות שיש מצוה נוספת בפני עצמה בלי שום ענין, אבל כך הם הבינו.

דובר 1:

הפסוק “בערב תאכלו מצות” הוא מקור חלש מאוד, ומה הפשט בפסוק? למה זה יהיה ביחד עם הקרבן? קרא את הפסוק, מה כתוב בפסוק לפני?

דיון: שלוש שאלות נפרדות במצוה

שאלה א: האם בכלל יש מצות עשה לאכול מצה?

דובר 1:

יש שני דברים, יש את זה שרק יש מצוה בליל חמישה עשר, ויש את זה שבכלל יש מצוה. אלו שני דברים אחרים, נכון?

מספר אחת, מה שהענין שלנו, אמרתי, “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם”, אמרתי לך אחר כך את הפסוק “בערב תאכלו מצות”.

דובר 2:

אוקיי, זה לא כתוב ביחד עם קרבן פסח. פסוק לפני זה “והיה היום הזה לכם לזכרון”, ואחר כך הוא אומר את הפסוק “בערב תאכלו מצות”.

דובר 1:

אה, אוקיי. אבל מה הפלא למה יאמרו שהלילה הראשון זו מצוה? כי הפסוק נראה שאותו לילה יתחילו לאכול את המצות. אוקיי, זה מודיע איך חז”ל חילקו.

יש שני דברים אחרים. אחד, שבכלל יש מצוה של אכילת מצה. כי יכול להיות שהפסוק מדבר, לא אומר שבכלל יש מצוה, אלא אומר שלא יאכלו חמץ, ומה יאכלו כן עם הלחם. אני חושב שכך חז”ל מבינים, שהימים האחרים אין חיוב.

שאלה ב: האם המצוה רק עם הפסח?

דובר 1:

יש שלושה דברים שונים. אחד, שבכלל יש מצוה לאכול מצה. אולי פירושו רק שלא יאכלו חמץ? בוודאי, אולי זה פשוט, הולכים לאכול צידה, לא יאכלו צידה חמץ, לא היתה מצוה לאכול מצה. בכלל אין מצוה כזו. זה פשט אחד שהיה אפשר לומר. כמו שאתה אומר, כזו גדרות חז”ל, ולומדים אותך דווקא כך לגבי דברים אחרים שאין מצוה כזו.

השאלה השנייה

השאלה השנייה היא, אולי יש כן מצווה כזו, אבל רק “עם הפסח”. כמו שכתוב בפסוקים “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אם תסתכל בחוברת שלי של כל המקורות של פסח, שנקרא פסח כהלכתו, נוכל לראות בבירור מה כתוב. נכון? אתה מסכים? חמץ ומצה. אתה מסכים? יש לך את החוברת שלי? לך, לך, יש לי אחת. אתה יכול לראות.

ניתוח הפסוקים בפרשת בא

דובר 1:

אם נסתכל כאן, נראה… תראה, מדברים כאן בפסוקים בבא, כן? כתוב כך, בהתחלה כתוב, “ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו”. זו הפעם הראשונה שרואים מצות. כמה פסוקים אחר כך כתוב, “והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”. לכאורה אפשר להבין שכאן כבר סיימו לדבר איך לעשות את קרבן הפסח. ועכשיו אומרים מצווה חדשה של “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ”, וכן הלאה. אפשר כן ללמוד פשוטו של מקרא כמו חז”ל, זה מתאים יפה.

באיזו נקודה? שהפסוק מונה בפעם הראשונה מצות, הוא מונה אותה דווקא כחלק מאכילת פסח, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הפסוק מסיים את השיחה של קרבן פסח במילים, “והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”. וכאן מתחילה מצווה חדשה, “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, “וביום הראשון מקרא קודש”, והלאה “ושמרתם את המצות”, “בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות”. ארבעת הפסוקים האלה כמצווה נוספת של חמץ ומצה. שאינה מחוברת לקרבן פסח.

שאלה ג: האם המצווה רק בליל ט”ו או כל שבעת הימים?

דובר 2:

ועכשיו על איזה מהשלושה דברים אתה מדבר צדיק? יש שלושה דברים אחרים, נכון? השאלה הראשונה היא, האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? או שכשכתוב לאכול מצה הכוונה רק לא לאכול חמץ? את זה לא למדנו מהמקור הזה בכלל, נכון?

דובר 1:

לא, לא למדנו את זה.

דובר 2:

מה? למדנו את זה עכשיו, עכשיו בשיעורים אחרים?

דובר 1:

את זה שצריך לאכול מצה, נכון? שיש חיוב לאכול מצה. זה לא כתוב בשום מקום.

דובר 2:

כתוב כן, כתוב כן.

דובר 1:

איפה כתוב?

דובר 2:

כתוב בפסוק, “שבעת ימים מצות תאכלו”.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

“אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. כתוב שצריך להיות עסוק שלא יהיה חמץ. ואחר כך אומר הפסוק, ביום הראשון זה במיוחד מקרא קודש. ואחר כך אומר הפסוק שוב, “ובערב תאכלו מצות”.

דובר 1:

אוקיי, לא מצאתי מקום. אני יכול לראות איך חז”ל ראו כאן מהפסוקים שהיום הראשון לא, כי היום הראשון הוא גם מקרא קודש, כי הפסוק מונה כאן את היום הראשון ארבע פעמים.

דיון: “מצות תאכלו” — מצווה או רק עצה?

דובר 1:

הם כולם הבינו בבירור שכל פעם שכתוב “מצות תאכלו”, חוץ מאולי פעם אחת, אבל כל פעם זה לא אומר לאכול מצה ממש, והם לגמרי צודקים, כי כמעט כל פעם זה בא יחד עם איסור לאכול חמץ. “מצות יאכל”, “לא יראה לך חמץ”. עכשיו, בוודאי יהודי רגיל יכול להבין, בוודאי הולכים לאכול משהו, לא הולכים לצום שבעה ימים, נכון? ולאכול אומר שהולכים לאכול לחם, לא היה בימים ההם צ’יפס תפוחי אדמה לאכול. ממילא בוודאי הולכים לאכול לחם. אומר הפסוק, תאכל מצה ולא חמץ. אבל זה לא נעשה מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא כן לאכול צ’יפס תפוחי אדמה, וזו כל השאלה. על זה לא כתוב, לא רק היום הראשון. בכלל, אני לא מדבר… אתה מדבר כל הזמן על הדבר השלישי, על היום הראשון והיום השביעי.

אוקיי, השלב הראשון הוא, שזה שצריך לאכול מצה, ולא רק שלא לאכול חמץ שממילא הולכים לאכול מצה אולי, אבל לא בתור מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא לאכול צ’יפס תפוחי אדמה, זה לא כתוב בפירוש בתורה. אפשר ללמוד שזה חיוב, אפשר ללמוד מה שרוצים, אבל זה לא כתוב.

דובר 2:

אתה אומר כל כך קטגורית שזה לא כתוב. כתוב לשון ציווי.

דובר 1:

כי אפשר לסובב את לשון הציווי, כך רואים שזה תמיד כך. רק מה אומר הפסוק? “ד’ תאכל עליו מצות”. האם לומר שהתורה היא פסוק קצר לדיאטה שלך, כי אני רוצה לקחת ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, האם מוכן שהעצה של המילה מצה היא החלק של המילה, החיסרון לא חמץ, אתה שוכח משהו. לא, לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה. נו, נו, אבל

מצוות אכילת מצה – האם לאכול מצה כל שבעת הימים זו מצווה?

מחלוקת: האם “מצות תאכלו” היא מצוות עשה בפני עצמה?

הטענה: “מצה” פירושה רק “לא חמץ”

דובר 1:

הוא אומר קטגורית, זה לא כתוב. כתוב לשון ציווי, ואפשר לסובב את לשון הציווי ולומר שזו עצה טובה. אבל כתוב בפסוק “שבעת ימים תאכלו מצות”. לומר שהתורה דואגת פשוט לדיאטה שלך, כי לקחתי ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, זה דווקא לא כל כך ברור. הפירוש של המילה מצה הוא אפילו לא חמץ, אתה שוכח משהו. אתה לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה.

דובר 2:

נו, נו, אבל לומר שהתורה אומרת לך את זה סתם כי התורה דואגת שלא יהיה לך מה לאכול, זה לאו דווקא. זו כן מצווה.

דובר 1:

יהודים פשוטים מאמינים שזו כן מצווה. השאלה היא, אתה אומר שזו רק עצה טובה ביום הראשון מהמשנה. אתה לא צודק. אתה לא צודק. למה לא? כי פשוטים…

דובר 2:

לא אמרתי שזו רק עצה טובה. זו עדיין לא השאלה, נכון? לא לאכול מצה וכן לאכול חמץ לפי הפשט הם שתי דרכים לומר את אותו הדבר בדיוק.

דובר 1:

לא ממש.

דובר 2:

כן, ממש. בקיצור, יש לך איסור שמבערים, זורקים את כל החמץ. לא מדברים על כן לאכול, מדברים על לא לאכול. אתה תאכל מבהמה. לא מדברים על מה שאפשר לאכול, מדברים על מה שאי אפשר לאכול.

הטענה: אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם

דובר 2:

אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם. כך רואים בכל התורה כולה תמיד. זו לא נקודה, נכון? בוודאי. זו הסעודה הרגילה. לא כתוב אף פעם בתורה “אכלו לחם”. אוכלים לחם כי אוכלים לחם.

דובר 1:

אבל מה אז אוכלים? לאכול צ’יפס תפוחי אדמה?

דובר 2:

מדברים. אם אתה רוצה דווקא… נו, נו, חלילה, זו לא בדיחה. זו לא המצאה. תמיד בימים ההם, אנשים רגילים אוכלים לחם כל יום.

הנפקא מינה: ברכה, לשם יחוד, והמקרה של “האדם המשונה”

דובר 2:

אוקיי, אז כל השאלה, כל הנפקא מינה שאנחנו שואלים האם זו מצווה, נכון? יש לזה שתי רמות, כל הנפקא מינה שאנחנו מדברים עכשיו. השאלה הראשונה היא, אחת, האם מברכים, האם עושים על זה “לשם יחוד”, האם זו מצווה קדושה או לא, נכון?

כי למעשה, למעשה בימינו, אפילו לפי אלה שסוברים שאין מצווה לאכול מצה, למעשה כל היהודים אוכלים מצה שבעת הימים, חוץ מכמה, כמו שאומרים, חסידי ליסק. בדיוק, חוץ מחסידי ליסק כל אחד אוכל מצה כל שבעת הימים.

דובר 1:

למה הם צריכים לייצג?

דובר 2:

רגע אחד, אתה שואל קושיה טובה, האם אפשר לאכול צ’יפס תפוחי אדמה. נו, נו, אפשר. אבל, נכון? אז זו השאלה הראשונה. זו לא ברכה, זו לא שמחה גדולה. אז זו שאלה אחת. אני יודע כבר, לחז”ל בכלל יש מושג שיש ברכה. אני לא אומר ברכה, זו מצווה. זו שאלה האם זו מצווה. אני לא אומר שזו מצווה.

למאי נפקא מינה? למאי נפקא מינה? ימים אחרים, חס ושלום, אם אתה רוצה לאכול רק… שוב, שוב, הנחת יתד חזק שכל יום אנשים אוכלים לחם. אנשים רגילים.

דובר 1:

אתה מדבר על האנשים באירופה שאתה מכיר, שאוכלים לחם. מה עם המיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק אורז, והמיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק תפוחי אדמה או או או…

דובר 2:

לא, לא, לא, לא, אל תגיד את זה, אל תגיד את זה. זה לא אמת, זה לא אמת. בבקשה, אני לא אוהב את השטויות הפוסט-מודרניות האלה. התורה מדברת על אנשים. אם התורה הייתה ניתנת באסיה, היה כתוב על אורז. עכשיו אנחנו מדברים על התורה שניתנה במסופוטמיה, ושם הדבר הרגיל שכל אדם אוכל כל יום הוא לחם. לא נהמא אברהם, יותר הוא לחם. הסדר הרגיל הוא כך. אתה יכול לראות ראיות לכך. אתה לא עומד… אני לא מתווכח איתך.

השאלה: האם “לאכול מצה” היא מצווה בפני עצמה?

דובר 2:

אז, זו לא הנקודה. השאלה היא רק משהו אחר, נכון? אז ממילא, אם כתוב פסוק “אכלו סוג מסוים של לחם” – בואו נגיד את זה יותר ברור: לאכול מצה ולא חמץ פירושו “אכלו סוג מסוים של לחם”, נכון? התורה לא המציאה דבר חדש שנקרא מצה. תמיד היו שני סוגי לחם. אז שבעה ימים שאתה אוכל סוג מסוים של לחם. טוב מאוד. כולנו מסכימים שזה כתוב.

דובר 1:

רגע אחד, היום יש דברים אחרים.

דובר 2:

כולנו מסכימים שזה כתוב, נכון? כולנו מסכימים שזה כתוב. השאלה היא רק, זו מצווה, נכון? אסור לאכול סוג אחר של לחם, זה כתוב מפורש. תראה שמקבלים כרת על אכילת סוג אחר של לחם.

אבל מה אם מישהו רוצה לצום? רק הוא רוצה, נכון? שוב, רק מה כל הנפקא מינה של זה? במקרה הרגיל – התורה מדברת תמיד על המקרה הרגיל, נכון? אנחנו לא מחפשים עכשיו יוצא מן הכלל, אדם משונה, נכון? במקרה הרגיל, בוודאי שבעה ימים אנחנו אוכלים מצה, אין בזה ספק, וזה כתוב מפורש בפסוק, נכון?

שתי השאלות: ברכה וחיוב

דובר 2:

רק איך מתחילה השאלה? מתחילים שני דברים: או שאנחנו מברכים שבעה ימים על סוג כזה של ענין, או הדרך שהגמרא לומדת ואומרת בדרך כלל, מה אם אני אדם משונה ואני רוצה לאכול פלפלים כל שבעה ימים? בריה משוגעת. אז האם הפשט הוא שיש חיוב? מה פירוש חיוב? שמקבלים עונש? הוא צועק, “אתה לא תאכל מצה, אבל גם לא תאכל חמץ, אלא תאכל אני לא יודע מה”? אתה שוטה? או לא, זו לא עבירה. התורה אומרת רק שאם אתה אוכל לחם, תאכל סוג כזה של לחם. אתה לא אוכל לחם בכלל, אתה בריה בטלן, אני לא יודע, אבל לא עשית שום עבירה.

הראיה: לא כתוב כרת על אי אכילת מצה

דובר 2:

עכשיו, להלכה השנייה, שתהיה מצוות חיוב לאכול מצה at any point, לא כתוב בשום מקום בתורה. At least, as long as we understand, הפשט הפשוט פירושו בסך הכל “אכול סוג מסוים של לחם ולא סוג אחר של לחם”. זה שכתוב בלשון חיוב “מצות תאכלו”, כתוב אותו דבר בלשון שלילה “ולא תאכל חמץ”, פירוש שניהם אותו דבר. אמת?

דובר 1:

כן, הייתי מניח את אותה שיחה עם השפות האחרות.

דובר 2:

אפשר לומר שהתורה אומרת שזו מצווה, אפשר לומר שהתורה אומרת שזו רשות. למעשה רואים בש”ס שחז”ל נקטו מהלך אחר, הם אמרו שכל הימים זו רשות.

דיון: מה פירוש “רשות”?

דובר 1:

אני לא יודע מה אתה מתכוון “רשות”. אני לא אומר שזו רשות. אני לא אומר שזו רשות. אני אומר לך עכשיו… רשות זה כבר מושג מההלכה. אני אומר לך מה כתוב בחומש. לא כתוב “רשות”.

דובר 2:

מה פירוש “מצה היא רשות”? מה פירוש “רשות”?

דובר 1:

מה פירוש “רשות”? אני לא רוצה להיכנס לשיחה של רשות. רשות זה כשמדברים על מצווה. זה הפשט. אתה אומר לאכול מצה, כי אי אפשר לאכול חמץ, אז יאכלו לחם על מצה.

דובר 2:

לא, לא, that’s what you’re saying. You keep on going back to this. זו כמו עצה טובה.

דובר 1:

מה פירוש עצה טובה? אתה רוצה לאכול לחם, אל תאכל חמץ. That’s all.

השאלה: האם כתוב בתורה חיוב לאכול?

דובר 2:

מאיפה יבוא הדבר המשונה של חיוב לאכול? בכלל, כתוב לי בכלל איפה שהוא בתורה שיש חיוב של אכילה בכלל? בחומש שלך כתוב איפה שהוא שצריך פעם לאכול?

דובר 1:

אלף פעמים!

דובר 2:

אה, קרבנות, מעשר שני, בכל הקרבנות ו…

דובר 1:

רגע אחד, רגע אחד, ברור, בואו נהיה ברורים. איפה כתוב בתורה חיוב שצריך לאכול משהו? הבא לי את הפסוק.

דובר 2:

“וביום השביעי יאכלו ממחרת ה…” מה? מה? מה? אני אומר לך יותר מפסוק, אני אביא לך ויקרא.

דובר 1:

אוקיי, הבא ויקרא. הראה לי פעם אחת איפה כתוב מצווה לאכול משהו. בואו נשמע, בואו כבר נשמע.

דובר 2:

אני לא יודע אם לתורה יש מצווה לאכול דברים. לא, אני מתכוון, אני לא אומר שאני לא יודע, אבל אני מתכוון שזה לא דבר כל כך פשוט. בכלל, המושג של מצוות עשה שצריך לעשות בדרך זו, אני לא יודע אם זה כתוב בתורה. הייתי רוצה לדעת אולי זו שאלה.

הראיה מברית מילה

דובר 2:

וגם, you would expect… אה, אני יודע כן איפה יש מצווה לעשות משהו. למשל, יש מצווה של ברית מילה. כתוב, מי שלא יעשה חלילה ברית מילה יקבל כרת. אתה יודע בבירור שצריך לעשות את זה, זה לא דבר אופציונלי. וכאן למשל כתוב בבירור מאוד שכרת מקבלים רק על אכילת חמץ, לא כתוב שמקבלים כרת על אי אכילת מצה.

דובר 1:

מה שאינו מצווה האם זה כרת? יש הבדל במצווה.

התורה אומרת בבירור מה לעשות

דובר 2:

שוב, אני רוצה לראות ממך ראיה לעצמו של ענין, לא שאפשר לומר, אפשר לומר גם שיש מי שסובר שזו מצווה. אני מתכוון, let’s be real, זה לא. כשהתורה רוצה בבירור שיעשו משהו, היא אומרת בדיוק מה לעשות. ובדרך כלל היא אומרת אפילו מה יקרה אם לא יעשו את זה. כי זו דרך שבה אנחנו יכולים לדעת בוודאות בבירור שצריך באמת לעשות את זה. רואים שאפילו בענין הזה כשהתורה רוצה בבירור, היא נותנת כרת על לא. משא”כ על כן אכילת מצה, לא כתוב כלום.

הפסוק: “אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת”

דובר 2:

וכתוב ממש דבר והיפוכו. כתוב, אכלו מצה, כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת. תראה את הפסוק הזה, כן?

דובר 1:

מה פירוש אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת? זה לא דבר והיפוכו, על מה פשוטו של פשט הוא?

דובר 2:

כן, לאכול מצה פירושו בסך הכל לומר לא חמץ, נכון? על הדבר הזה לא שוחחנו כבר לפני שנים?

הגמרא בפסחים ק”ח

דובר 1:

בק”ח יש לגמרא על זה לא לפי הפשט של המקרא, אלא עם שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. אבל כל מחלוקת האמוראים למה מצה היא כן או לא דאורייתא, ומשחקים עם הפסוקים עם “אך ביום הראשון תשביתו”, “מה שביעי רשות”, “דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד”, על רק עליו.

דובר 2:

אתה יכול להבין מה אני אומר? יש לי בעיה הרבה יותר גדולה עם עצם הרעיון שיש בכלל מצווה כזו.

הרמב”ם: מצה היא לא תלויה בפסח

דובר 2:

זה שהרמב”ם אומר שזה לא תלוי בפסח, בזה אני מאה אחוז צודק, זה כתוב מפורש בפסוק. כי לא רק את זה, אלא הפסוק מונה אפילו שהפסח הוא י”ד, ומצה אוכלים מט”ו עד כ”א. ברור שזה לא תלוי בפסח, זה דבר הפוך. אבל אם היה תלוי בפסח, זה לא שניהם, זה יותר לשון של מצווה של משהו אחר.

דובר 1:

אבל ה… אבל אתה מתחיל מהסוף.

דובר 2:

אבל הפסח הוא רק הפסח, והוא אומר לך עצה מעשית איך לעשות את הסנדוויץ’.

דובר 1:

זו לא עצה מעשית! איפה יש דבר כזה? אתה לא צריך לדאוג שהתורה לא רוצה לעזור לך, בוא נדבר על הימים.

דובר 2:

לא, אין לי מושג… התורה אומרת יותר מעשר פעמים “תאכל מצות”. אין לי מושג… אתה צריך לדעת שרק בגלל שהעולם רעב ומוכר בעד חמץ. אין לי מושג מאיפה אתה בא עם הרעיון של “עצה מעשית”. אני לא יודע מאיפה לקחת את זה, הרעיון הזה ממש לא שווה כלום.

הטענה: “מצה” = “לא חמץ”

דובר 2:

שוב, מה שכתוב שצריך לאכול מצה הפירוש הוא שלא לאכול חמץ. אם מישהו רוצה דווקא לא לאכול כלום, גם הוא מותר. התורה לא אומרת…

דובר 1:

איפה כתוב את זה?

דובר 2:

תרצה שאביא לך את הפסוקים?

דובר 1:

תביא לי את הפסוקים. “ויקרא”, “ויקרא”.

דובר 2:

תרצה שאביא לך את כל הפסוקים שאומרים שצריך לאכול?

דובר 1:

לא, את הפסוקים ב”ויקרא”. “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, “פסח הוא לה'”. לא כתוב כלום על זה. “מצות יאכל את שבעת הימים”. “שבעת ימים מצות תאכלו”. זה חג המצות.

דובר 2:

מצה הפירוש הוא לא חמץ. זה לא שייך להיות את החג שנקרא “חג המצות” ולא לאכול מצה.

דובר 1:

לא, לא, מצה הפירוש הוא לא חמץ. שוב, לא להיפטר. להיפטר זו מצווה אחרת של החג. מצה הפירוש הוא לא חמץ. לא חמץ, כן. מצה זה דבר שלא אוכלים חמץ. שלא לאכול חמץ. כן, אתה אוכל מצה. שלא לאכול חמץ, זה החג חג המצות.

דובר 2:

בדיוק. בוודאי אנשים נורמליים אוכלים מצה. לכן אני אומר לך, זה החידוש שאתה מחדש. בוודאי, כל פסח מה עושים? לא אוכלים פסחדיק. “חג המצות”, טכנית, נכון? מה אוכלים? מצה. בוודאי זה נקרא “חג המצות”, מה צריך לאכול? לא לאכול מצה?

דובר 1:

שוב, אתה לוקח את הציווי.

דובר 2:

אוי, עכשיו זה נקרא “חג המצות”, מה החידוש שאתה מחדש?

דובר 1:

לא על זה. יש לך רעיון מוזר.

הטענה: אתה הפוך

דובר 1:

אבל אתה אומר שהתורה אומרת לך שלא לאכול חמץ, לכן לאכול מצה זו כבר ההחלטה שלך, כי אין לך מספיק דשא, או כי אתה משוגע ואתה רוצה כל יום לאכול מה שאתה רוצה לאכול.

דובר 2:

לא, אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה שוב הפוך. אתה מניח שלאכול מצה זה חידוש. אדם נורמלי אוכל כל יום. על אנשים מודרניים שצמים, לא עליהם אני מדבר.

זו לא “עצה טובה”

דובר 2:

זו לא עצה טובה לאכול מצה. זה מספר אחת. מספר שתיים, הפירוש של המילה “מצה” זה לא הדבר היקר שמוכרים בחמישים דולר לפאונד. הפירוש של המילה “מצה” זה דבר שאינו חמץ. אבל אתה יכול אפילו יותר לטעון בלחם שאינו חמץ. מישהו שלא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה לאכול ברוקולי. לא כתוב כלום על זה בתורה. לא על שזו עצה טובה. זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב שצריך לאכול מיליארד. כמו, אני לא יודע בדיוק… מה הדוגמה לזה? זה דבר שלא כתוב. ומה שאני אומר שיש לי ראיה מהחכמים, את זה החכמים גם הבינו כך, כי החכמים גם אמרו שבעתים משתנים.

דיון בחיוב אכילת מצה מדאורייתא

האם התורה חייבה לאכול מצה בלילה הראשון?

דובר 1:

הוא לא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה רק את ברכת הנהנין. לא כתוב כלום עליו בתורה. לא על שזו עצה טובה. לא זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב מה רוצים כן לאכול. כמו… אני לא יודע בדיוק… מה ה… מה ה… מה הדוגמה לזה. אבל זה דבר שלא כתוב.

מה שאני אומר הוא רק ראיה מהחכמים, החכמים גם הבינו את זה, כי החכמים גם אמרו שבעצם אין כאן מצווה כזו שצריך דווקא לאכול מצה או כל יום לאכול מצה. הם הבינו שזה מה שזה אומר.

ולא לגבי האחרים, זה אותו דין. לא, המילים הן תמיד אותן מילים, צדיק. צדיק, המילים לא שונות. כתוב תמיד אותו סוג מילים. זה לא שונה.

דובר 2:

אוקיי, אתה עונה על שאלה אחרת. רבי, אתה עונה על שתי שאלות שונות. ושוב, למה אתה מבלבל? שוב, אלו שתי שאלות שונות. שאלה אחרת, שאף אחד מעולם לא שאל, ואין באמת סיבה לחשוב שזה צריך להיות כך, אולי יש סיבה, אבל זו לא הבעיה הגדולה, היא, מי אומר שיש חיוב לאכול מצה בנפרד מקרבן פסח? כי אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אפילו כתוב “על מצות ומרורים”, אבל כתוב בדברים למשל “שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זאת אומרת, אתה יכול לומר שאיכשהו המצה… אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אוקיי, לא כתוב כל כך הרבה פעמים, אולי באמת, לא כתוב במקומות אחרים, כתוב רק שם. שזה לא כל כך בולט כמו שזה מוזכר עם העורים אצל קרבן פסח. אבל למצה זה לא כל כך הגיוני, בקיצור, למדו מזה למקומות אחרים.

הטענה: לא כתוב שום חילוק בתורה

דובר 1:

כתוב כל כך הרבה פעמים בתורה. קודם כל זה פשוט, שבעה ימים אוכלים מצה ורק יום אחד את קרבן פסח. אני מתכוון, זה ממש מפורש שהמצה לא תלויה בקרבן פסח, נכון?

הבנתי שהבעיה האמיתית של החכמים מתחילה רק, כמו שאתה אומר, אחרי שיש להם רעיון שיש מצה של רשות ואותה מצה היא חובת תורה. אבל פשט פשוט, אם אתה לא יודע שיש מצה של רשות וחובה, אין את זה שהמצה לא תלויה בקרבן פסח. זה לא דבר שלכאורה צריך ראיה. זה פשוט וברור שמצה לא תלויה בקרבן פסח. מישהו היה יכול לומר טענה, אוקיי, אין לך אלא חידושו, אבל כאן, בזמן אם היו מקריבים ערב פסח את קרבן פסח, אז צריך לאכול מצה את שאר שבעת הימים, ואם לא, לא. אוקיי, היה לי חידוש, כי אני לא רואה למה צריך באמת לומר כך.

אבל כל עצם הדבר שיש חיוב לאכול מצה, שהרמב”ם קורא מצוות עשה, ואתה לא מקבל עונש, כרת, איזה עונש שתקבל על אי עשיית מצוות עשה, זה דבר קצת פלא. אני לא יודע למה יהיה לי דבר כזה. מבין? אני הולך הפוך. רוב האנשים לא מבינים למה החכמים העתיקו ואמרו שכל שאר הימים זה רק רשות. אני אומר שאני לא יודע מאיפה הם לקחו שביום הראשון יש חובה בכלל.

דובר 2:

נו, נו. מה אתה עושה עם נו, נו?

דובר 1:

הם כן הבינו, יש להם עשרות ראיות, וגם מהפסוקים.

דובר 2:

אין להם אף ראיה אחת שיש חיוב לאכול מצה. אין להם אף ראיה אחת. אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.

דובר 1:

אבל החכמים אומרים שיש חיוב. הם לא סתם אמרו מחשבה טעימה.

דובר 2:

אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.

דיון על הפסוקים

דובר 1:

אבל לא “אך ביום הראשון”.

דובר 2:

“ושמרתם את המצות”, נו, בראשון הם לכאורה אמרו “בערב תאכלו מצות”. ואחר כך יש פסוק שוב, “בחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'”.

דובר 1:

ומה הם פירשו?

דובר 2:

אני מתכוון לומר, זה הפירוש העברי. סטודיק, זה הפירוש העברי. זה הפירוש העברי. לא רק אני אומר שזה הפירוש העברי, החכמים אומרים שזה הפירוש העברי, נכון? החכמים אומרים שזה הפירוש העברי. לא רק אני, אלא החכמים אומרים גם כמוני שזה הפירוש העברי.

דובר 1:

אבל שם לגבי “שבעת ימים תאכלו מצות”, אבל שם כתוב “אך ביום הראשון תשביתו שאור”.

דובר 2:

אבל הפירוש העברי, עיקר הפירוש העברי, הם כולם מסכימים שזה לא אומר שצריך. הם שאלו קושיה, למה כאן, כשכתוב כאן, זה אומר רשות? הם לקחו תורת מעשה.

דובר 1:

לא תורת מעשה, זה ברור שהתורה הייתה מחלקת בין היום הראשון לשאר הימים.

דובר 2:

לא, בהחלט לא. כי התורה מזכירה את זה במיוחד פעמיים.

דיון על “בערב תאכלו מצות”

דובר 1:

זה לא… סילפת את הפסוק ההוא. רק כדי להיות ברור, שם כתוב פסוק “בערב תאכלו מצות”. זה לא… זה בהחלט שקר.

דובר 2:

“בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב”. מה אתה עושה פורים ממני? לא כתוב אף פעם בפסוק במיוחד בערב כמו לילות אחרים. אף פעם לא.

דובר 1:

“בערב תאכלו מצות”.

דובר 2:

שהחיוב מתחיל באותו לילה. אפילו לפי החכמים הם היו צריכים להיות להם מקור לפרש שזה כתוב בפסוק. זו לא מליצה.

דובר 1:

“בערב תאכלו מצות” כתוב גם “שבעת ימים מצות תאכלו”. הלילה לא נקרא חג המצות, אבל כל שבעת הימים נקראים חג המצות. זה איך שהפסוק מחולק. לא כתוב בשום מקום חילוק. לא כתוב בשום מקום חילוק מהלילה הראשון ללילה השני לגבי אכילת מצה. בשום מקום לא. בוודאי בלילה הראשון אוכלים קרבן פסח. זה כולל, לא רק את זה אתה אוכל מצה. אבל לגבי אכילת מצה לא כתוב בשום מקום חילוק. בשום מקום לא.

זה בהחלט חידוש של החכמים. בוודאי יש להם את דרכיהם איך לדחוס את זה לתוך הפסוק, אבל זה לא כתוב בשום מקום. בוודאי לא. ובטח לא מהפסוק “בערב תאכלו מצות” זה ממש כפירה בתורה. כשהפסוק כתוב “בערב עד”, זה אומר בסך הכל שהחיוב מתחיל בערב, שלא תאמר שזה מתחיל בבוקר כמו דברים אחרים אולי, מתחיל בערב. זה הפירוש העברי של הפסוק. לא כתוב שום דבר יותר מזה לא כתוב. זה ממש פלא.

הסבר אלטרנטיבי

דובר 1:

אני חושב שסתם הפשט הוא שבוודאי החכמים מבינים שצריך לאכול מצה כל שבעת הימים. זה כמו שיעור מינימום. מה השיעור המינימום? אולי כל יום לאכול מצה. כמו שלא כתוב שצריך לאכול רק כזית מצה? לא כתוב, צריך לאכול מצה. כמה? אני לא יודע. המינימום הוא כזית. אולי המינימום הוא הלילה הראשון. אני לא יודע, חשבתי פעם, למה אני חושב כך? כי זה הגיוני. אני לא יודע, זה הגיוני לחכמים ואיפשהו.

בכל מקרה, הרמב”ם לקח ברצינות את החכמים כמו שכתוב, כמו תמיד.

מחלוקת תנאים ואמוראים

דובר 2:

כתוב בגמרא בפסחים, כתוב בגמרא בפסחים, יש שיטות שונות של תנאים ואמוראים איך הם לומדים איזה יום הוא חובה ואיזה יום הוא רשות, ולבי נותן שהם צודקים. אני לא מבין את הבעיה שלך. למה יש חילוק מהלילה הראשון ליל פסח למחרת? שהתורה מונה חמש עשרה פעמים שיש מצווה לאכול מצות, והם אומרים כולם שזה לאו דווקא כבר רק הסבר, כי התורה רוצה להעניק להם יותר הסבר. זה לא לאו דווקא, זה לא מובן. יש לי תירוץ שני, אחי הגדול אמר את זה, זה נופל לי. לא הסתכלתי בארחות חיים, לא כתוב בזה.

דובר 1:

אוקיי, בוא נלמד קצת רמב”ם. אומר הרמב”ם, למעשה אומר הרמב”ם כן שצריך לאכול מצה מן התורה. וגם הגמרא שהוא מביא, שזה עולה, הכל מתחיל עם איזה הווה אמינא מצחיק שאולי יש מצווה פסח צריך לאכול מצה, שאני לא יודע למה, אני יכול לשמוע צד כזה, אבל זה לא הנוסח העיקרי כאן. הנוסח העיקרי הוא כאן בכלל, איך יש את המצווה של אכילת מצה.

אז למעשה יש מחלוקת בין אמוראים ותנאים אם יש מצווה לאכול מצה מן התורה. והפוסקים אומרים כמו אלו שאומרים שצריך לאכול מצה מן התורה. יש מחלוקת בגמרא, רבי יאשיה ורבי יונתן. יש מחלוקת, אני רואה את הרבנים, אצל רבי יונתן יש חיוב של אכילת מצה באופן נפרד לא קיים לפי שיטות אחרות. זה לא ה… אמרתי לך, אין לי את הפריילן, כי אני חושב שזה בוודאי פשוט. שוב, אני יכול אולי לשמוע את הפשט, אבל זה לא החידוש שלי. אני לא רואה למה זה צריך להיות הדבר העיקרי שצריך להראות. הדבר העיקרי שצריך להראות הוא מה בכלל יש מצווה לאכול מצה.

הלכה ו: מצוות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר

דובר 1:

בכל מקרה, זו מצווה לפי מה שהרמב”ם אמר. מצוה לאכול מצה ולחם משנה בליל חמישה עשר. טוב, מתי המצווה? מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ואינה תלויה באכילת הפסח, אלא היא מצוה בפני עצמה, ומצוותה כל הלילה. עצור, עצור. מתי המצווה? אה, לא ראיתי. ו… זאת אומרת מצוותה כל הלילה, כל הלילה אפשר לצאת.

דיון: מתי המצווה? כל הלילה או עד חצות?

דובר 2:

כן, מתי המצווה? זו מחלוקת, נכון? כמו שהגמרא אומרת שכל מצווה שמצוותה בלילה, בלילה אומר שזה… כל הלילה. טוב מאוד. אבל מה עם החכמים שאומרים שעד חצות? רבי אלעזר בן עזריה? בכמה מקומות, “ואין נאכל אלא עד חצות”, כתוב בכל כך הרבה מקומות, נכון? זו מחלוקת באמת. הרמב”ם פסק כמו שאתה אומר, מביא במשנה במגילה ובמקומות אחרים… אהה, זה כשר כל הלילה. ובגמרא הוא אומר, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אבל בכמה מקומות אחרים רואים שהולכים כן עם השיטה של רבי אלעזר בן עזריה, שפסח אפשר לאכול רק עד חצות, לפחות מדרבנן. נכון?

דובר 1:

אבל כתוב “ואין נאכל אלא עד חצות” כתוב בכל כך הרבה מקומות על קרבן פסח. אני חושב שרבי אלעזר בן עזריה סובר שמצוות מצה היא באותו זמן כמו מצוות… לא רק רבי אלעזר בן עזריה, אני חושב שכולם מודים שזה הולך ביחד באותו זמן, לפחות.

דובר 2:

וכל… אני לא יודע, בוא נראה. “קיום דיסקא של פסח”, כן, אמר רבא, אמר רבא, הגמרא בפסחים ק”כ, “אף על פי שמצוותה בזמן הזה עד חצות, מצוותה לצאת ידי חובתה”. וכך פסקו צדיקים אחרים באמת.

שיטת הרמב”ם: כל הלילה, אבל עם גזירה דרבנן אצל קרבן פסח

דובר 1:

ו… כן. הרמב”ם הלך בכלל עם השיטה כמו רבי עקיבא שחולק על רבי אלעזר בן עזריה ואומר שהמצווה היא כל הלילה. יש באמת גזירה… אה, הוא כתוב בפירוש, זה הוא מביא במסכת ברכות יוצא שצריך לאכול את זה לפני חצות, שהרבנן אסרו שלא ייכשל, שלא לאכול אחרי… כן, זה רק אצל קרבן פסח, לא אצל מצה, לא אצל שאר המצוות ש… כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הוסיפו לזה. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה אצל מצה, ואני לא יודע למה הרמב”ם לא אומר את זה, אני לא יודע. אבל לפי החפץ הוא אומר כך.

מה ההלכה? בוא נראה. שוב, הרמב”ם לא מביא שלכתחילה

הלכה ו: זמן אכילת מצה, שיעור אכילה, ובולע מצה ומרור

זמן אכילת מצה — לכתחילה ובדיעבד

דובר 1: עכשיו הוא עדיין לא הגיע אצלו אצל מצה, כמו אצל מצוות אחרות שמצוותן כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הפסיקו. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, כי מצה אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה של מצה. למה לא? כי הרבנן אומרים שזה לא כל כך חשוב. הוא מגיע אצלו, הוא אומר שזה כן הלכה למשה מסיני.

שוב, הרמב”ם לא מביא שלכתחילה זה לפני חצות. יוצא שאפילו בדיעבד, אפילו לכתחילה זה אחרי חצות, כי הפסח הוא כמו רבי עקיבא.

דובר 2: איי, האמרי חכמים…

דובר 1: אה, הוא אומר שהבית מאיר בהלכות מצה מסביר שכל הסיבה למה החומרא של פסח היא — אולי הוא הולך לאכול אחרי עלות השחר, וזה יהיה קודש לאכול נותר. אבל מצה לא שייך החשש הזה. בסך הכל הוא לא יצא את מצוות מצה, לא האיסור.

דובר 2: איי, אצל קריאת שמע יש כן את הדבר הזה, אולי הוא בסך הכל יפספס קריאת שמע.

המשך הלכה ו: שאר ימי הרגל – מצה רשות

דובר 1: והוא אומר “כל דעת הרבה”, אה, שם הוא משנה מעט את לשון הרמב”ם, הוא משנה מעט את הלשון של קמפן. הוא אומר שכן, שצריך להיות אחרי חצות. רואים בבירור שהרמב”ם עושה את החילוק שאפילו הדרבנן של עד חצות אינו קיים על מצה.

וצדיקים אחרים נהגו ש… צדיקים אחרים נהגו… היו גם מקפידים על מצה לפני חצות, אבל זה שיחה בפני עצמה. אכלו דווקא מצה דווקא לפני חצות. למשל מי?

דובר 2: אני לא יודע, ראשונים אחרים, כן. מזה כל היהודים שממהרים לאכול את הסעודה לפני חצות וכדומה. והמצה היא הרי אפילו… כן, אבל הרמב”ם לא מחזיק את כל הדבר. הרמב”ם בכלל לא פוסק כמו הזוהר הקדוש, כן. טוב.

דיגרסיה: מצה בסוכה

דובר 2: כן. תוספות, אתה יכול לראות צדיקים אחרים שאומרים אחרת. העיקר הוא האם צריך לאכול דווקא בסוכה או לא בסוכה. ועל זה יש את המשנה ברורה הארוכה.

דובר 1: בסוכה? כן. למה בסוכה?

דובר 2: כי תורת כהנים דיברה על זה, “מכי משמע יום לחוץ זה חג המצות”, אומרת הגמרא, “יום זה טעון מצה ואין חג המצות סוכות טעון מצה”. מביאה הגמרא, “מה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה?” צריך רק “הזה חג המצות”, “זה טעון מצה ואין סוכות טעון מצה”. אומרת הגמרא, לא, יש לו תשובה לכאורה. אבל בכל אופן, אתה אומר שזה משונה, אותו דבר.

בוא נאמר שאין שום דבר, לא צריך. אבל אם אתה רואה כן יהודי בסוכה ועומד שם “מצה”, הוא חושש לאיזו שיטה בשטרן. שצריך לאכול מצה בסוכה, ולא שצריך לאכול בסוכה אצל מצה.

אגב, אתה מבין, אם היה כך החומש היה חלילה, כך היית צועק עלי שאני אומר אחרת מהפשוט יום הזה, זה הרי קל וחומר, הוא אומר כאן.

תדמיין שהחומש היה עולה ואומר, הסוכה היא כלומר שהמצה צריך לאכול בסוכה, או שהסוכה צריך לשבת במצה. היית אומר שזה מטורף? לא, היינו מתרגלים לזה, היינו אומרים שמשהו אחר הוא מטורף. מטורף הוא רק מה שאנחנו לא רגילים אליו. זה הרי פשוט.

דובר 1: לא הייתי אומר לך שזה מטורף בהגדרה. לא, זה לא, אני לא מבין מה הוא שואל, אז אני צריך להיכנס יותר.

הלכה ו (המשך): שאר ימי הרגל – מצה רשות

דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. משהו לומדים מפסח לסוכות, הייתי רוצה לדעת מה לומדים. כל המצוות של פסח מה שיש לקיים. אוקיי, אבל, זה הדבר החשוב. “אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז ודוחן.” צריך לפסוק שאורז ודוחן לא בא לידי חימוץ.

דובר 2: כן, זה שיחה בגמרא, נראה לי. כבר למדת את זה קודם לכאורה. הם למדו את זה קודם לכאורה. אם יאכלו אותו חלק. אבל מה עמד כאן? “אין יוצאין בחמץ אלא”. מה יכול היה לעמוד? “אלא אין יוצאין בחמץ אלא בחמשת המינין”? ומה השאלה?

דובר 1: אה, “אלא בחמשת מיני דגן”. אבל לא צריך בכלל לומר שיוצאים בחמץ. יוצאים בחמץ? זה הרי מאכל שאסור באכילה.

דובר 2: אז יאכלו אותם דברים, לא יאכלו. יש סתירה לאיסור קטניות, כן. או קטניות ופירות, “אלא בלחם חמץ לבד”. חובה, חובה. וכמה זמן החובה? כמה צריך לאכול?

דובר 1: “בשיעור כזית, כמו יוצאין בחמץ”. כל הנוסח, זה משהו שמפותל… משפט שאם רואים את הפיתול, יכול היה לא לכתוב פשוט משכנת הדברים, שרק בלבד. חמץ שעבר, והשאר הוא רשות, שהולך הנה והנה. האם עומד שהלשון הוא משהו טוב לדרוש.

דובר 2: כן כן, זה אמת. כן, אה, לא לא, נשמע קצת מסובך.

שיעור אכילת מצה – כזית

דובר 1: וכמה השיעור? השיעור הוא כזית. גם נותן, זה גם לשון מעניין. גם הוא כזית מצה. זה כלומר, שלא תחשוב כמו שכתוב בערב תאכלו מצות כל הלילה. זה מה שאתה מתכוון?

דובר 2: אה, מצה זה מה שכתוב יותר לא צריך לאכול. זה כמו צלי אפיקומן. ערב לא מתכוון כל הלילה. לא, אולי מתכוון לומר שהמצה שאוכל אחר כך כבר לא מצה של מצווה. זה כבר סתם אכלו מצות. אני לא תופס יותר מצוות למצוות. אבל מה זה אומר, זה היה, הערב אין מינה. זה יודע, המשל, זה כלומר אכילה בסוכה, בוא נאמר כל הסוכה, זה כלומר יוצא. אומרים גם תקולי הראשון כזית, זו המצווה. אני כלל, מה זה אומר? אבל מה זה אומר שצריך לא לאכול יותר, אבל לא בחירה זה יותר, אבל מה זה אומר?

דובר 1: אני לא יודע מה זה אומר. מה זה אומר לצאת ידי מצווה? מה כל הנקודה? מתעוררת שאלה.

צריך לדעת, מה כתוב בגמרא, יוצא ידי חובתו לגבי מה? מה קרה אחר כך? יכול היה מצוות טובות יותר, מצוות מהודרות יותר. רוצים לדעת האם צריך שוב… על מה מדברים? יוצא ידי חובתו? כי הוא לא אומר שם, כן, סתם השיעור כזית. כשכתוב הלשון “שיעור כזית”, מבינים, שיעור כזית. כן, לא כתוב יותר. הוא מביא לשון, “אכל משהו כזית כשיעורו, הרי זה יוצא”. הוא מביא לשון.

כן, מה… כל האכילות לכאורה השיעור כזית. מה ה… מה ה…

זה נשמע מהברייתא לגבי ההלכה הראשונה עצמה, מהברייתא שהם מביאים, שהגמרא מביאה עצמה מרבא, שבעצם הבעיה היא יותר, יש לך בכלל חיוב לעשות סדר בזמנים של היום? לכאורה זה בא רק בפסח, משהו כזה.

אממ… “אמר רב הונא, כל הלילה”, כבר זכרתי. אממ… טוב מאוד. “מביא לפניו מצה”, כן, זה פשוט, אבל מה… הלשון הוא משהו מוזר. אוקיי, אני ממשיך. זה פשוט, והלשון מוזר.

כן, “אכל משהו מצה, יצא”.

שיעור מרור

אחר כך לגבי הסיבה, גם כתוב דרך אגב. מה כתוב דרך אגב? אה, אני אומר שזה מעניין, הדין הוא כך, כתוב כאן דרך אגב, “אכל משהו כזית”, ובגמרא שם מדברים לגבי מתי צריך לשבת, זה בהסבה. אנחנו בכלל לא מדברים על שיעורים. אז אני לא יודע, יש… אוקיי, הוא אומר שהמגן אברהם כותב בכמה מקומות על פסחים שמספיק כזית, אני לא יודע.

אוקיי, בואו נמשיך.

אה, המשנה כותבת איך הוא צריך למדוד את הכזית, לגבי מיני מרור שונים. אוקיי, שמרור צריך להיות כזית. אני מתכוון שזה אותו דבר.

מרור כתוב רק הדבר של שמות. אני מתכוון שאתה צריך ראיה שזה כזית, כי זה הרי כלל בכל התורה ששיעורים הם כזית. אני מתכוון שזה בחיים שאל, איפה כתוב בדיוק הכלל? אני רוצה גם לשאול. אני לא יודע, אני לא יודע.

אוקיי. בואו נמשיך.

כן.

הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור

אוקיי. “בולע מצה יצא”. אה, לא טעם, הוא בלע. בולע, זה אומר גם אכילה, בליעה נקראת אכילה. לא צריך לטעום. המאירי אומר שזה לא ענין של טעימה, בליעה נקראת אכילה. אבל אותו דבר, “בולע מרור גם יצא”.

“בולע מצה ומרור” הייתי לכאורה אומר שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק בכזית. אבל למעשה לא כך. “ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא”. למה? כי המרור הוא כטפילה למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא טפל, הלפתן.

ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה אומר שלא אכלת מרור? אונס ודומה. מה זה? אני לא יודע.

הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור – מצה יצא, מרור לא יצא

דובר 1: בולע מצה ומרור – היית לכאורה אומר לי שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק עם כעין בליעה. אבל למעשה לא כך. ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. למה? כי המרור נעשה טפל למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא הטפל, הלפתן.

ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה לא אומר שאכלת מרור? אונס וכדומה. מה זה? אני לא יודע, כי זה טפל למצה.

בסדר. הגמרא אומרת אחרת. בואו נראה. הרמב”ם אומר אונס וכדומה, זה נשמע כאילו אתה אומר, שזה טפל ומבוטל, כי זה בלוע. שוב, אם הוא אוכל טועם ביחד, טפל לא בעיה, נכון? טפל זה הרי ביחד עם הקיין ועם הטעימה. לו זו בעיה, נכון? אבל שלמעשה הוא טעם את שניהם, השאלה היא רק, שהוא לא טעם נעשה בעיה, נכון? זה למה מבטל אותו הרמב”ם.

מקור: מימרא דרבא – פסחים קט”ו ע”ב

דובר 1: בואו נסיים. חכם מאי הוא אומר? וכי יוצאים אנו אף בזה? מה הבעיה אז? זה הרי לא… אני לא מבין בבירור. מה זה אומר לא אכל? הוא בלע משהו, הוא לא אכל? זה לא טעם, זה לא… הלעיסה לא באה במגע עם האוכל.

אוקיי. אז מה הסיפור? זו כל הגמרא בפסחים, אמר רבא, בולע מצה יוצא, בולע מרור לא יצא. בולע מצה ומרור, מצה יוצא, מרור לא יצא. זו כל, כל ארבע ההלכות הן כולן מימרא אחת של רבא בפסחים קט”ו ע”ב.

מחלוקת הגירסאות: בולע מרור – יצא או לא יצא?

דובר 2: ומה התירוץ? אה, יש כאן שני תירוצים. יש כאן שני תירוצים. קודם כל יש מחלוקת הראשונים. אז אם הולכים בולע מרור לא יצא, מבינים גם את ההלכה השנייה, בולע כאן לא יצא. זה אומר, אומרים שמצה לא, מצה יוצאים כי לא צריך לטעום, אבל במרור, כי רוצים הרי להוציא טעם של מרירות, לא יצא. זה פירוש אחד, נכון? אבל אם אומרים שבולע מרור גם יצא, צריך להבין את השנייה, למה אכלו שניהם ביחד לא יצא. הרמב”ם הרי יש לו הגירסא “בולע מרור לא יצא”.

דובר 1: מהיכי תיתי לומר שמה שאתה אומר כאן על שמורה כטבולה? זה הרי פשוט על היה בולע.

נכון, אז בואו שוב, בואו נאמר מה ה…

דובר 2: הראב”ד, המגיד משנה, כל אלה היו להם הגירסא “בולע מרור לא יצא”.

דובר 1: לא, לא, יצא.

דובר 2: “בולע מרור לא יצא”.

דובר 1: לא, לא, אף אחד לא היה לו הגירסא. מה אתה אומר כאן? תראה, אתה יכול לראות את זה.

דובר 2: אה… זה מאוד מבולבל.

דובר 1: תראה במגיד משנה, אתה תראה.

דובר 2: אה, אז אם… שוב, אם…

דובר 1: מה כתוב בגמרא? מה הגירסא בגמרא? תראה מה הגמרא אומרת.

דובר 2: יש שתי גירסאות בגמרא.

דובר 1: לא, בגמרא יש מחלוקת.

דובר 2: לא, לא, זה לא שניהם. הרמב”ם הרי…

דובר 1: יש גם מחלוקת… יש גם מחלוקת… יש גם מחלוקת של…

דובר 2: אה, אני רואה ברש”י יש מחלוקת “לא יצא”. הא, ברש”י יש “בולע מרור לא יצא”, והמילה “לא” מוקפת, והוא אומר “אי אפשר שלא יטעום טעם מרור”.

שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות

דובר 1: אז שוב, אז… אה… אז שוב, מה הנקודה? אם יש שתי דרכים להבין אותנו, בואו נבין את שתי הדרכים. מה נעשה? מי… מה יוצא כאן? מה אנחנו צריכים לדעת? זו הרי שאלה פשוטה. “שלושה מקומות בחג” אני אבוא לשאול, “בולע” אני מתי המצה.

דובר 2: לא, אבל כאן יוצאות הרי הלכות מעניינות האם המצוות חייבות טעימה למצוות. מה פירוש אכילה? יש הרי חקירות בהלכות כאן בעצם. יש מנהגים חזקים מאוד, למשל, אצלנו יש חולה, נותנים את המצה, עושים את זה מפירורים, ומרסקים את הפירורים, ומרסקים את הפירורים.

דובר 1: אוקיי, זה לא אותו דבר כמו בולע! כורכן בסיב?! אני שואל חזק! כורכן בסיב?! אני שואל איפה כתוב! כורכן את המצה או הגמרא. אתה בטוח, ואני לא בטוח.

דובר 2: לא, אני בטוח, אז למה טוב מה בטוח לטוב כן? מהגמרא, אבל יוצא ברור כמו שלי. כי הגמרא אומרת, בולע מצה מרור ידי מצה יצא, כורכן בסיב אפילו ידי מצה כנראה יצא. נכון מה הוא מדבר על המקרה שעשה את שניהם בבת אחת.

דובר 1: לא, מה אומר מאפי-טום?

דובר 2: נכון, הוא מדבר על זה, שאם… כלומר אני מאפי-טום, ראית את הגמרא לשון הגה’ נענדוויינען? אני היה בדיוק, אבל הגמרא אומרת, הוא מהמצה ליצא, כי כחו מסיבות הוא יותר גרוע מסתם לא להרגיש את הטעם. כלומר כח ומסיבות במצה לא יצא לא מתקורך היה. לא כל מרור מוצרך כי כח.

דובר 1: לא, שהוא לא כבר פסיד. מה תמיד צריך בבלי… זה לא נכון מה שאתה אומר. פשוט בשעה שהגמרא מדברת על המקרה, זה נכון שאם הרעיון כאן היה שאתה עצמך ממש היה זה שזה הרעיון, אני לא יודע שזה הרעיון, אולי זו בעיה שמה שעושה את זה שהמרור יהיה מבוטל את המצה אין להם בעיות כאלה, נכון? אשבור יש אחר אשבור, בואו נראה את אשבור… אבל כנראה שטייעל כארל חמץ רק על…

דובר 1: אז איזו הגירסא האמיתית ברמב”ם? מה אכפת לי מה הגירסא האמיתית, קודם בואו נראה מה הבעיה כאן.

לפי גירסא “בולע מרור יצא” – הבעיה של טפל

דובר 1: אפילו בואו נלמד את שתי הגירסאות, אם אומרים “בולע מצה יצא, בולע מרור יצא”, משמע לכאורה שלא צריך להיות ממש טעם, לא צריך להיות טעם. אבל מה אז? אפילו לא צריך להיות טעם, אם זה טפל זה עוד יותר גרוע. והמצה יוצאים, כי המצה לא טפל, אבל המרור, כי זה טפל, זה לא אומר שאכלת באמת מרור. אלא אם כן נלמד הלכה שכל המרור קיים כדי להיות טפל, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. לכאורה משמע שבמיוחד הלל למד כך, אבל פשוט המקרא כתוב מאוד ברור “על מצות ומרורים יאכלוהו”, הוא עושה סנדוויץ’ בשרי.

כורך – שיטת הלל והענין של טפל

דובר 1: כך או כך, על זה אומרת דווקא הגמרא בדף קי”א, שהלל אמר משמיה דגמרא שבזמנים של היום לא צריך לעשות כורך, למה? כי “עושה מרור מבטל טעם מצה”.

דובר 2: איי, מצה מבטל איך? זה דאורייתא, זה דאורייתא.

דובר 1: לא, בתחילה אבל הוא אומר גם “לא יצא”, אחרת. אני לא יודע, “לא יעשה”, אני לא יודע. כי זה דווקא מתבטל. זה אומר, אם היו שניהם דאורייתא, אז יכלו לומר דבר כזה. כמו השיטה, אבל מכיוון שהיום מרור דרבנן, זה מתבטל ולא יוצאים שניהם.

דובר 2: אוקיי, זה קשה, כי לפי אותה גמרא משמע שגם המצה לא יוצאים. אלא אם כן הרמב”ם הבין שהמצה כן יוצאים. הוא אומר אולי גירסת הרמב”ם היתה אחרת, הוא למד אחרת. אבל הנקודה היא, לפי הרבנן זו דווקא הבעיה שאתה אומר שזה טפל, וממילא המרור נעשה טפל, ממילא לא יוצאים לאכול מרור, כי לא עושים לאכול מרור כטפל.

דובר 1: איי, אתה אומר שמרור הוא טפל במהותו, נראה שמצוות מרור דרבנן לא. מרור דרבנן הוא מצווה נוספת לאכול מרור. מה שאין כן המצה היא מיאוס.

דובר 2: אוקיי, כורך בהסבה, צריך ללמוד כמו שאתה עד עכשיו, אין לזה קשר לזה. הייתי כן יכול לומר שכורך בהסבה הפירוש, זה לא במציצה, זה לא אומר שזה לא דרך אכילה.

נפקא מינה מעשית – מצה של חולה

דובר 1: אוקיי. זה יותר שמישהו אוכל מצה דרך IV, אבל אפילו מה שלא יהיה, בולעים דברים בקפסולה, פרק י”ד.

דובר 2: טוב מאוד. כבר, זה ה…

מראה מקום – “כל הראוי לבילה”

דובר 1: מראה המקום אומר למשל למה יצא בולע מצה? כי אפשר לטעום, “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו”, זו לשונו, הוא אומר. הוא הולך כן עם הגירסא יצא. אם זה הולך עם הגירסא יצא, זה כי זו הגירסא לא יצא. לפי הגירסא בולע מרור גם לא יצא. לפי אותה גירסא… יש לי אחר כך שני פירושים לומר. או כי למעשה מרגישים טעם, בספק, לא מרגישים טעם, אבל בכל בליעה מרגישים קצת טעם, לא מרגישים את הטעם המלא כמו שהיו מרגישים בלעיסה, כך לומד הרשב”ם.

פירוש הרשב”ם – קצת טעם בבליעה

דובר 1: אוקיי. מה שאין כן בולע מצה עם מרור, לפי הגירסא שמצה כן יוצא מרור לא, כי אז יש… אה, מה לכאורה שאם מרגישים את הטעם, מרגישים הרי את הטעם, אפילו כשיש את שניהם ביחד.

דיון בשאלה של טעם באכילת מצה ומרור

הגירסא שמרור שונה ממצה

דובר 1: אבל אפילו את הטעם מרגישים את הטעם, אפילו אתה אוכל את שניהם ביחד.

דובר 2: לא, כי שוב, לפי הגירסא האם יצא או לא יצא? לפי הגירסא שמרור שונה. פשוט שאותה גירסא סברה שיש ענין של טעם מרור, כי מרור הטעם הוא מר. מרור זה לא סתם אוכלים ירק ירוק, זה צריך להיות מר. אבל לא טועמים אותו כשלא יוצאים בו. מה שאין כן מצה אין ענין של טעימה, או לא ענין כל כך גדול של טעימה. זה הגיוני, זה לא כל כך קשה להבין, נכון? אין בעיה. אמת.

דובר 1: כי כאן זה כן נגע בפה שלך, כאן לא. זה החילוק בין סיבים או לא סיבים.

שלוש נוסחאות שונות ביסוד האכילה

דובר 2: אז בואו נבין ברור. יש שלוש נוסחאות שונות בפשטות. כן. אז כאן צריך להיות. לפי השיטה, רוב הראשונים סוברים אמרו שתמיד כשהתורה אומרת אכילה זה אומר שאתה צריך לאכול. מה זה אומר לאכול? יש לך את הטעם המלא, ללעוס ולאכול. אבל זה בלאו הכי כשלא יוצא.

למשל, אם אני מבין שהעיקר של מרור הוא להרגיש את הטעם… רגע, רגע, רגע. בואו נלך הלאה עם הטעם. לפי הצד שתמיד צריך להיות טועם, מישהו שאין לו חוש טעם למשל, זה אצלו מין אחר של אכילה. בבחינת באופן כללי אכילה פירושה הנאה, צריך להיות טועם. בעצם בליעה, בליעה פירושה אני אוכל בלי טעם, נכון?

שאלה: האם צריך את הטעם הספציפי?

אם יש לי… כן, מישהו שאין לו חוש טעם. או מישהו, בואו נאמר יותר עמוק, אם בואו נאמר יש לי אבנורמלי, היה לי קורונה, והוא חושב שהוא אכל מצב שלא ראוי לאכילה, זה כבר נעשה לגמרי מעופש, אולי זה חפץ לא כשר.

בואו נדבר, רבי, מותר לטעון, אתה רוצה לטעון שאכילה פירושה צריך לטעום, ולאו דווקא, או צריך לטעום את הסוג הספציפי של דבר שיש. כלומר, לא סתם להרגיש שיש משהו בפה. לא, למשל בואו, היה לי קוביד, מישהו היה לו קוביד נבך, והוא מרגיש שמרור טועם לו כמו מצה, ומצה כמו מרור, אני יודע, זה התערבב, החוטים שלו התערבבו. אצלו חמץ טועם כמו שמנת חמוצה.

אתה יכול לשאול לפי הרמב”ם שאומר שחולה שהמרור מתוק לו, הוא צריך לאכול משהו מתוק כדי שיוכל להיות לו טעם מרור. בדיוק להיפך, בדיוק להיפך, נו, בואו לא ניכנס אם נעשה כזה אדם, כי זה אותו דבר, זה דבר אבנורמלי.

השאלה היא האם אכילה פירושה… אני לא מדבר עכשיו הלכה, אני מדבר עכשיו את הצדדים. האם אכילה פירושה צריך להיות טעם בכלל, או צריך להיות את הטעם של הדבר הספציפי.

ביטול טעם — מצה ומרור ביחד

אז אם ההלכה הייתה שמצה ומרור לא היו יוצאים בבליעה, אלא באכילה ממש, בליעה היא כמו שהגמרא אומרת בלי טעם. למשל אם מישהו… אפשר אפילו לומר, רגע, אפשר לומר שאפילו אם צריך להיות טעם אפשר כן לצאת בבליעה, כי בבליעה יש קצת טעם. זה גם מהלך לומר. בבליעה מרגישים משהו, זה כמו מסוים, אני מתכוון הרשב”ם אומר כך, שבמרור, כי זה דבר חריף, הוא כן ירגיש את הבליעה, אפילו לא…

קיצור, בדיוק להיפך. אפילו אם אומרים את הדבר שבליעה פירושה טועם, יכול להיות שאכילה פירושה טועם, יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה. צריך לדעת. אבל אם הולכים שבליעה לא טועמים כלום, לכאורה לא יוצאים לא במצה ולא במרור.

אם הולכים ללמוד שבליעה פירושה לא טועם, אני מתכוון, אכילה פירושה לא דווקא טועם, ממילא מצה יוצאים. במרור יש דין נוסף שזה צריך להזכיר לו את המצות ומרורים.

דובר 1: כן, מה שמישהו רוצה לומר, אתה נותן לי שמרור שונה ממצה, שהמרור שונה בגלל וימררו, וזה אומר… השאלה היא בכלל, ומכל את מרור על פתח אבינו חננאל.

דובר 2: אז אם הגדר באופן כללי בתורה לא צריך להיות טעימה, אני לא יודע, כל שאר המצוות. כשלמשל מצה לא צריכה להיות טעימה. כי מצה מזכירה לחם עוני. לחם עוני לכאורה מזכיר בצורה ובמראה שלו, או בדרך שזה מתעכל. אין לזה קשר לטעם. אין טעם של לחם עוני.

אני אומר, מצה צריכה בדיוק כמו להזכיר משהו בדיוק כמו מרור צריך להזכיר וימררו את חייהם, אבל עכשיו אין לזה קשר לטעם, זה מצה שלא החמיץ, צריך להרגיש שזה לא ענין של הטעם, זה ענין שאתה הולך להרגיש שזה אחרת מה שהוא קשה, מה שזה פשוט, או מה שמתעכל אחרת, מרור זה לחוות את הטעם ואיך מורגשת מה שמרגישים שם.

טעם כתנאי באכילה

אז יש באופן כללי את השאלה האם אכילה היא הטעם שצריך לטעום ולכן מי שלא טועם, אפשר להלוך מישהו פרוטן ואלי א טייסטר? כן! כרוך בתיו, כרוך בתיו, בטח לא, מיילרסט בטח לא וכדומה. אחר כך יש צד אחר שרוצה עוד אמצעי, לפי אותו צד אף פעם לא צריך להיות יוצא, כי אפשר לומר שואלי איירעסט לכאורה בלושת’ס לכאורה זה גם לא עשר.

ולכן אם זה רואינד… לא, רגע הצד הזה יותר מסובך. זה בטח גם, שזה באותו צד באותו מלך, זה לא רק שצריך להיות טעם כלל. צריך להיות טעם של הדבר, זה פשוט דעמארט.

רגע, זה הנושא של ביטול, בטל, לבטל. אם אני… מזה אני מבין רק מצוות. כן, אם אני שם… אמרתי משל של מישהו שהיה לו קוביד. אבל מה אם מישהו שם משהו הרבה בפה שלו בשעה שהוא אוכל? לא, בואו נעשה את הקייס עוד יותר. הוא שם משהו חריף שגורם לו שהוא בקושי טועם מה שהוא אוכל. זו גם בעיה.

דובר 1: לא, אבל מה שאתה אומר עוד יותר, שלא רק בולע מצה ומרור, אלא אפילו הוא לועס ביחד מצה ומרור, יש לו טעם מלא, אבל הם מבטלים זה את זה את הטעם. כלומר בולע מצה ומרור. זו אבל גמרא אחרת. יש אבל גמרא כזו גם, נכון?

דובר 2: רגע, רגע. לא נתברר, אני לא נכנסתי לזה. כשאמרתי את הרמב”ם בדף קט”ו עמוד א’, לא נתברר, אבל הם מביאים כולם מצטטים את הגמרא. משום דסבירא ליה דמצה, אפילו אין מצוה אלא אחת, כך וכך, בדרבנן מבטל דאורייתא. יש מי שלומדים שזה אומר שהטעם מבטל, וממילא זה כאילו תוספת רעה. חתיכה אחת לא, ניחא, אבל אם שמים דבר חריף, משהו שמבטל לגמרי, וזה יכול להיות… הוא אומר את זה כבדיעבד או גם לכתחילה? אני לא יודע. וזה יכול אולי בדיעבד גם.

יכול להיות שאפילו מרור הוא דבר כזה, כי זה דבר חריף מאוד, זה לוקח לגמרי את הטעם של המצה. ומכיוון שאם זו הייתה מצווה, אפילו מצווה היא מצווה קטנה, מצווה אחת מבטלת את האחרת, אבל מכיוון שזה דרבנן, זה לא עוזר. וממילא זו בעיה.

כרכו בסיב — שני פירושים

אז יוצא שלפי הצד שצריך לגמרי טעם, מאה אחוז יוצא מהגמרא שאם אני שם משהו… אני לוקח סם, אני לוקח סם ואני לא טועם כלום, זו בעיה. אבל לכאורה, אם הולכים עם הפסק, צריך לכאורה לומר עם אותה לוגיקה כמו מי שטחן היטב והספיג, היה לך את האכילה כי היה לך את הטעם. הלוגיקה היא שהטעם הוא תנאי באכילה, לא שזה פירוש האכילה? זה תנאי באכילה. נכון, נכון, כמובן. צריך להיות טועם.

דובר 1: רק טענה, אם יש לי סם שנותן לי את הטייסט, הדמיון שיש לי את הטייסט ואין לי את הטייסט. הרבה פעמים אני רואה עוגה שמדברת אלי, זה נראה נורא טוב. אבל אני לא צריך, אני לא עכשיו במוד של סתם להתעסק עם עוד עוגה. ובואו נכניס קצת כדי להיות את הטעם שלו.

למשל, מי שיש לו אכילה גסה, זו בעיה אחרת. מי שכבר אכל יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס לאותן סוגיות, כי אכילה גסה זה לא להיכנס לאותן סוגיות. אכילה גסה, אכילה גסה. בסדר, זה… זה מזכיר…

אבל בואו עוד לפני שאני נכנס לסוגיות, בואו נחשוב על המהלך השני שאפשר לומר שלא צריך טעם. לא צריך טעם. אלא מה? במרור יש דין נוסף שצריך, “על מרורים יאכלוהו”, שכאן חייב להיות כן טעם. אבל היחיד הוא מרור. הסתכלתי לרגע למעלה, משהו לא היה מרומז, לא שמעתי את זה.

דובר 2: מצה גם צריכה להזכיר משהו שזה לחם עוני. אבל אני אומר, לחם עוני אין לו קשר לטעם. לחם עוני זה חתיכה, אבל זה לא מתעכל טוב. זה לא הטעם. כי כתוב מרור, זה פשוט, טעם טהור. ממילא מרור צריך להיות לו דין נוסף שצריך להיות לו טעם.

טקסטורה כחלק מהאכילה

מה זה עכשיו כרכו בסיב? כרכו בסיב אפשר לומר כך: אם הענין הוא טעם, כרכו בסיב להלכה זה כמה וכמה, שאין אפילו את הטעם המעט שיש בשעת בליעה. אבל אם אומרים שלא צריך טעם, זה תלוי בשאלה של כרכו בסיב. יכול להיות כרכו בסיב עוד יותר גרוע כי יש חציצה, זה לא נוגע בפה. הנגיעה בפה היא ענין. את זה צריך להבין.

יכול להיות שהמילה לא… אני מתיישב שצריך להבין בזה. יכול להיות שזה לא אומר את המילה חציצה כמו חציצה בטבילה. חציצה פירושה שזה לא נקרא אכילה, זה שלא כדרך אכילה חזק, כי אפילו, גם לא היה טעם, וגם לא היה זה שהפה שלך נוגע באוכל, התחושה.

כמו בקוביד, כששואלים אנשים מה אתה מרגיש, הוא לא מרגיש את הטעם, אבל הוא יכול מאוד להרגיש את הטקסטורה. כי אין לו… טקסטורה היא גם חלק גדול מה… ממה שאתה מרגיש. בדמיון שלך, כשיש גם מלח, אתה מרגיש את זה ביחד כדבר גדול אחד שזה טעם. הטקסטורה היא חתיכה מהטעם.

זה עוד יותר גרוע. הוא אומר כשהוא אומר כי את זה לא הרגשת בשעת בליעה, לאו דווקא הוא מתכוון לענין של דין חציצה. הוא מתכוון לומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, עוד שלא כדרך אכילה יותר חזק.

הספקטרום של “עד כמה לא צריך טעם”

אם בדרך כלל צריך טעם, בטח לא. אבל אם אומרים שאף פעם לא צריך טעם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך טעם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסיב, לא נוגע לי? או שהמילה היא כן, קצת טעם, וכשעוטפים בסיב, זה הרבה יותר רחוק ממילא אז זה לא נקרא אכילה.

דובר 1: רעיון טוב. ואני חושב שזה כל הסוגיא, כי…

בולע מצה ומרור כאחד – המשך דיון בפירוש הרמב”ם

שלא כדרך אכילתה – קפסולות ותרופות

דובר 1:

אמרנו שזה שלא כדרך אכילתה חזק, עוד שלא כדרך אכילתה יותר חזק. אז אם בדרך כלל צריך להיות טועם, בטח לא. אם צריך אבל אף פעם לא להיות טועם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך להיות טועם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסם לא נוגע לי? או שהמילה היא, כן, קצת טעם, ולא מבינים סיבות, זה הרבה יותר רחוק, ממילא אז זה לא נקרא אכילה. רעיון טוב.

ואני חושב שזו כל הסוגיא, כי זה השאלה שאפשר לשים בקפסולות וכל הדברים שיש חשש שיאכלו את זה, או אדם היה אוכל את זה, לכאורה לא בגלל זה זה מותר כ… קפסולה היא לא דרך אכילה. זה אפילו לא בפנים אוכל.

דובר 2:

אתה יודע מה? לכאורה זה לא רק סם, זה אפילו לא בפנים צריך להיות אוכל.

דובר 1:

אולי זה הדבר. אולי על סוג התרופות האלה צריך להחמיר לאכול אותן בסם. אני מדבר באופן כזה, בואו נאמר שלא נוגע לטעם. אני מדבר על השיחה הראשונה של המשנה למלך. אני יודע בטוח שיש אנשים שנוהגים בזה. אני לא יודע. אבל איי דונט נואו… זה בערך כמו שיש מי שזה בגלל הבחור שאמר ש… לא, לא, זה לא נכנס. אוקיי, אני שומע. בקיצור, איי דונט נואו, נראה ש…

חזרה לסוגיא של בולע מצה ומרור

דובר 1:

אבל צריך לדעת האם מה ששוחחנו, בולע או עובד בלע, שניהם אסור, אמר שהגמרא מדברת על זה. לא את מצה ומרור על פעם אחת. זה הנושא, האם יכול להיות מבטל זה את זה. לאותו אחד אין בעיה עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. כן, אותו אחד לא הלך עם הלל. שוב, אותו אחד אומר שהוא עובד רק על הרישא, או שהוא לא הולך איתו? או שיהיה תירוץ נוסף של ביחד? או שזו מחלוקת? לא לעשות כמו הלל, שזה גדול. או שיש חילוק שאצל הרבנים זה עובד רק, זה לא עובד לראש עם הרבנים ביחד, ווטאבר זה בדיוק אני לא נכנס. הלו?

מרור בחרוסת – הענין של טעם מרור

דובר 2:

כל אחד טובל מרור בחרוסת, שהחרוסת תסיר את החריפות של המרור.

דובר 1:

אה, תוספות, הוא מביא תוספות, הוא מביא תוספות כאן, שמצה מטובלת כתוב בגמרא שמסתבר… זה אותו דבר כמו החרוסת.

דובר 2:

לא, זה מעניין, כי הוא אומר כאן, המפרשים אומרים שצריך להרגיש את המרירות במרור, שכדי כך, בגלל זה לא יוצאים, אפילו בדרך כלל אין את הכלל. לפי אותה שיטה יוצא נושא אחר, שלפי אותה שיטה… ואגב, כתוב ממש כך בפוסקים. לא, טובלים אותו, אבל מנערים אותו, רק קצת. ולא רק את זה, יש ממש מי שלפי הסברה אולי רוצים לומר שצריך מרור שהתייבש, או אם אדם מסופק לגבי איזה המשנה מתכוונת, לכאורה עדיף כשהוא לוקח אחד מכולם. אוקיי, כי אם אחד הוא לא הנכון…

חילוק הראב”ד עם הרמב”ם – טעם של “מרור טפילה למצה”

דובר 1:

קיצור, הראב”ד היה… היה לך חילוק, רק שכחתי לומר, הראב”ד אומר שמה שהרמב”ם אומר שמרור טפל למצה, הראב”ד מסכים להלכה, אבל לא מסכים לטעם, כי הטעם של הראב”ד הוא מה שאמרת לנו קודם, שהטעם הוא כי הפירוש האחר ברמב”ם, שיש שאלה מה הרמב”ם מתכוון. אבל זה טעם תלוש מהראב”ד, הוא אומר שמקיימים לא יוצאים מרור, אלא אם כן לא אכלו.

דובר 2:

יפה מאוד. יפה מאוד. מה שאין כן מצה.

דובר 1:

אה, אולי הראב”ד הבין שמצה טועמים אפילו מזולזל, מה שאין כן מרור, מרור הוא סוג דבר שלא יכולים לטעום, זו הנקודה.

דובר 2:

לא, אני חושב שהוא הולך עם הרמב”ן וכולם שבמרור יש נוסף שצריך כן להיות טעם.

דובר 1:

אוקיי, הוא לא אומר ברור מה הוא מתכוון. הוא שואל טעם טעם מרור. אנחנו לא יודעים, באמת. אנחנו לא יודעים, הייתי מניח שהוא מתכוון שהוא הולך עם שאר הראשונים שאומרים כך, כי אצלנו אין שאלה.

ניתוח: מה עושה “שהמרור טפילה למצה”?

דובר 1:

השאלה היא אבל אם כך, האם כשהרמב”ם אומר שהמרור טפילה למצה, זו הסיבה למה לא יוצאים במרור, כי זה נעשה טפל, ובעיה חדשה של טפל? או שזה טעם למה במצה כן יוצאים?

לכאורה שני הדברים נכונים.

דובר 2:

לא, שבמצה כן יוצאים זה פשוט, כי בולע מצה.

דובר 1:

אה, יש אבל חיסרון. תלוי, תלוי בשאלה. האם זה בולע מצה נוסף, או אולי זו בעיה חדשה?

תרגום לעברית

דובר 2:

לא, הוא אומר כך, אם בולע מצה יצא, בולע מרור לא יצא, לא מסתדר עם הסוף של בולע מצה ומרור, הרי הוא מסביר שוב. כי את המרור אינו יוצא כי בכלל לא היה מורגש. אם כן למה צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו?

דובר 1:

אה, לא, הוא אומר שאז צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו, כי לכאורה היה טעם המרור מבטל את טעם המצה. על זה עונה הרמב”ם שאינו מבטל כי הוא טפל. מבין?

דיון: טעם לעומת חשיבות – מה משמעות “טפל”?

דובר 2:

מה הוא מתכוון שזה טפל? טפל לכאורה אין צורך לומר שיש לזה קשר לטפל לחשיבות, יש לזה קשר בטעם. אם כל השיחה היא בטעם, לכאורה להיפך, מרור הוא חריף יותר, מרור לכאורה גובר. כשאדם לוקח מרור ומצה, מה הוא ירגיש הרבה יותר חזק? לכאורה את החריפות של המרור. אז, טפילה לו פירושו כי זה פחות חשוב? שהמרור טפילה למצה, זה פחות חשוב? אדרבה, להיפך.

דובר 1:

אם הולכים שמצה לא צריכה להיות טעם, מצה לא צריכה להיות טעם, אז בגלל זה בולע מצה יצא. אז, האם צריך לחשוש כאן שלמעשה אין לך מצה בפיך כולו, כי המרור מבטל? אולי צריך להסתכל על זה כמו סיב, כמו כשאתה לוקח את המצה עד תובם, כי אתה לא הולך לעסוס זמן רב, זה לא נוגע לי, כי המרור לא מבטל, כי המרור הוא טפל מבחינת חשיבות. אז זה מעניין. כי אם הבעיה היא מעשית, אי אפשר לתת לי את הפתרון ההלכתי של חשיבות. אם אתה אומר לי שלמרור יש טעם חזק מאוד, ממילא…

דובר 2:

אה, שוב, טעם מצה אתה לא צריך להרגיש. אבל אם מה אז צריך לומר שזה בכלל לא נקרא שאתה אוכל מצה, כי הפה שלך מלא במרור בשעה שאתה אוכל מצה, אז אני אומר שהמרור פחות חשוב.

דובר 1:

אמרתי שאינו יוצא את המרור, אם בולע מרור לא יצא, אז אינו יוצא את המרור. למה אינו יוצא את המרור? כי אמרנו שהמרור צריך להיות… אם הולכים עם הגירסה “בולע מרור יצא”, למה יש כאן חידוש? למה אינו יוצא מצה כשאוכל גם מרור? למה אינו יוצא מצה בבולע מרור מצה כאחד? כי זה טפילה.

אם בשניהם יוצא עם בולע, פירוש לכאורה שלא אכפת לי טעם. לא אכפת לי טעם, אלא אכפת לי יותר משהו דומה לחציצה. אני לא רוצה שתהיה חציצה, אבל זה שאין לך בפה מרור עכשיו, כי יש לך בפה דברים חשובים יותר, יש לך מצה. זה יותר גרוע, זה יותר גרוע.

דובר 2:

לא, אבל לא אכפת לי טעם, כי אם כן, בולע מרור יצא. אני רואה שאומרים לי שצריך להיות משהו אמיתי בפה, כי יש לך את הדבר החשוב יותר בפה. אני אגיד לך, מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה, היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור המטופש.

דובר 1:

אין לזה לכאורה קשר לטעם. כי אם טעם, אכפת לי איזה חשוב יותר. אם מדברים כאן על טעם, לכאורה “שהמצה טפילה לו” בהלכה קצת אחרת ממה שאתה אומר, כי המצה היא כפולה בחשיבות.

אני רוצה לומר לך עוד דבר, ה”שהמצה טפילה לו”, זו הסיבה הגדולה למה אינו יוצא את המרור, כי זה טפל. רואה שהמצווה היא שיוצאים את המצה ולא את המרור. על זה ההלכה אין ספק. אני אומר כך, השאלה היא רק מה עושה המרור טפל למצה? אם הסיבה היא הסיבה למה המרור לא טוב והסיבה למה המצה כן טובה, אם זו הסיבה למה המרור לא טוב, אז צריך את זה רק אם בולע מרור לא יצא. אם בולע מרור באופן כללי יוצא, אם בולע מרור לא יצא, אין צורך להגיע לזה. אין צורך בזה, נכון? צריך את זה רק אם בולע מרור יוצא, צריך רק את החידוש ששהמרור טפל למצה, רק יוצא שיוצאים מרור. אין צורך בזה. אין צורך בזה, כי בולע מרור בדרך כלל יוצא.

ראיה שהגירסה היא “בולע מרור יוצא”

דובר 1:

אז כך, שוב, אם בולע מרור לא יצא, אז אין צורך בשהמרור טפל למצה. אין צורך בזה, אין צורך בזה. נכון? אין צורך בזה. נגמר. אינו יוצא, אפילו מרור ביחד עם מצה אינו יוצא. למה אין צורך בזה? למה אולי כן צריך את זה? כי את המצה כן יוצאים, כי המרור היה בעיה חדשה שלא עומדת ברמב”ם. פשוט, אנחנו מדמיינים את זה, נכון? רק כדי להיות ברור, זו לא הפירוש הנכון, כי אנחנו מדמיינים את זה. אנחנו רואים שלא יכולה להיות הגירסה נכונה, מבין? כי אנחנו מדמיינים שיש כאן עוד בעיה שהמרור מבטל את המצה. הוא אומר שאינו מבטל כי מרור טפל למצה. מנסים לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב”ם, אי אפשר לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב”ם.

אלא מאי, הגירסה חייבת להיות בולע מרור יוצא. אם כך קשה למה כורך, או שזו השיטה שהטפל עושה בעיה. אם בולע מרור יוצא, לכאורה בולע מצה ומרור כאחד הוא רק כך, רמז קל, עד כדי כך אנחנו בסדר עם מרור בלי טעם, עם מצה בלי טעם, שאפילו יש עוד דברים בפיו, אפילו יש מרור בשעת מעשה. זה כל החידוש בחלק השני.

דובר 2:

לא, שוב. אם הייתי אומר שבשניהם בולע יוצא, לא, אז זה חידוש גדול, כי כאן בכורך אינו יוצא את המרור. חידוש גדול, צריך אפילו לעשות דין חידוש. זה מפריע, כי אז זה נעשה טפל, והטפל לא טוב. שיטת האבן מסתדרת. השיטה האחרת צריכה לעשות דוחק גדול על המילים “שהמרור טפילה למצה” ולהכניס חלק שלם שלא כתוב.

דובר 1:

יש גם שיחה גדולה האם הבעיה היא טעם או שזה ענין של חשיבות. מה שהסיבה היא, אמת. גם לי לא היו השניים, לא היו לי השניים. זה ממשיך לא להיות הגיוני. אם באמת יש עוד ראיה שהגירסה ברמב”ם היא יוצא, נכון? כי אם הסיבה היא טעם, זה לא הגיוני, למה צריך בולע מרור יוצא? מה יש כשזה השניים צריך בעיה? אלא מאי, זה סוג אחר של בעיה. טפל, אני לא יודע בדיוק. שניים ביחד לא טוב, לא אוכלים. צריך לאכול מרור בנפרד.

דובר 2:

לא אוכלים, לא משתמשים בכזית.

דובר 1:

צריך למצוא איזה פירוש, אולי כן כמו שאני שומע. אני צריך להבין בדיוק. אם יש כאן רוב ומיעוט, אומרים שאחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, אולי יש אכילה מלאה, כי מה הוא יכול?

הלכה ג: אכילת מצה בלא כוונה

לשון הרמב”ם

אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.

כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.

קושיא: איך זה מסתדר עם מצוות צריכות כוונה?

לא, איך אומר הרמב”ם מצוות אין צריכות כוונה? זה דבר פלא, כי הרבה מקומות אחרים פוסק שמצוות צריכות כוונה. זה, אפשר לשמוע ש, ש, ש, אה, אמרתי בהלכות מגילה, כשלמדנו בשבוע שעבר, שהרמב”ם פוסק “כל העושה לא נתכוון יצא”. ואיך הפירוש שכאן כתוב שאחד צריך להיות כוונה?

תירוץ של דברים נחמדים: הנאה היא במקום כוונה

אז הקדוש, הוא מאריך על זה, שזו סוגיה בגמרא שכשיש הנאה, זה במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת “שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה”, והוא מראה את זה כמו שהגמרא אומרת שהמצווה נהנית.

תירוץ אחר: מצוה שבגופו

הוא אומר קצת אחרת ש, שהמצווה היא הגוף עשיית המצווה לא צריכה כוונה. משא”כ המצווה ששופר היא, כאילו המצווה צריך עוד אחר כך לעשות איזו פעולה, זה הכשר מצווה כדי לזכור. משא”כ אם המצווה היא מצה כדי שיזכרו שיצאו ממצרים, זה לא, זה מצווה שבגופו. משא”כ אכילת שופר, אם אין לך כוונה לא היה בכלל מעשה מצווה. זה בערך התירוץ, זה קצת אחרת מהיוסף. אבל מפרשים אחרים אומרים את התירוץ שההנאה שווה לכוונה, ויש פירושים אחרים.

פירוש אלטרנטיבי: מה משמעות “בלא כוונה”?

או אפשר בכלל לומר שהרמב”ם לא מתכוון כאן “אכל מצה בלא כוונה”, לא מתכוון איזה “בלא כוונה” הוא מתכוון? “שלא בכוונת יציאת ידי חובת המצווה”, או “שלא בכוונת” שהוא לא יודע שזה פסח בכלל? ובסעיף הבא כתוב ברור שמה, “אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפשט, חייב לאכול אחרת”. רואים שכאילו הוא פטור, כל המצוות, לא שלא היה מעשה אכילה. על זה רואים שאפילו באונס הוא חייב, אבל לא היה בר חיובא אז. משא”כ הדבר הראשון, הוא כן היה בר חיובא.

היו טובים. רבינו מנוח אומר את התירוץ, אין לי הערה. אין לי הערה, כן. בסדר.

היסוד: צריך להיות בר חיובא

אבל זה בוודאי שהאדם צריך להיות בר חיובא, זה פשוט. זה לא דומה ל… זה לא כוונה, זה לא ענין של לא כוונה. הוא לא יצא כי הוא לא בר דעת, הוא לא אדם. האדם מת. בכלל, כן.

חילוק בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה

אפשר בדיוק לשמוע את החילוק בין לשמוע משהו בלא כוונה ולאכול משהו בלא כוונה. אני מתכוון פשוט ומעשית, כל אדם ש…

כן, כי משהו ששמעת ולא היה לך כוונה, יש מיליוני רעשים, לא שמעת את זה. אם לא היה לך כוונה, זה כאילו לא שמעת את זה. כי שמיעה היא… משא”כ אכילה, זה נכנס פנימה. זה בערך יותר הענין הפשוט, החילוק במציאות. זה בערך החילוק.

כשהוא לוקח את הפוסקים והוא מביא משהו לפי זה, אני לא בטוח, הוא אומר שלפי זה הוא צריך לדעת שזה פסח. אני לא יודע, להיפך, זה הוא אומר שזה לא הגיוני. אתה הולך לאכול מצה, מה אתה חושב? שופר, אתה אומר, “אני יודע מה אני עושה, אני הולך להיכנס לעמוד, אני הולך לעשות מצווה.”

דיון: המקרה של מי שהיה נרדם

אתה מתכוון לומר אם הוא ידע שאותו פסח, כן, אותו יום ראשון, אותו לילה. הם תופסים אותי עכשיו, אגיד שאשתי לפני שנתיים הייתה בחולה שהיה בפנים ובחוץ, נרדם, שניות.

לא, אבל בכל מקרה, אה, סליחה.

לא, אבל הנחנאמי, לכאורה, לא, לכאורה זה מתכוון לזה. לא, נתעורר מתכוון בדיוק לזה. אתה אומר שהוא עוד לא יכול היה להתעורר גם לא? אבל מה משמעות נתעורר? הוא במצב כזה שהוא לא יכול להיות? לא מודע. אם הוא לא מודע, הוא בוודאי מקרה כזה, נכון? לא מודע הוא פטור, הוא יחזור, יצטרך לאכול.

החידוש של ההלכה

החידוש כאן הוא שהוא כבר אכל בשעה שהיה שוטה, נכון? זה החידוש של ההלכה. החידוש הוא לא סתם ש… נכון?

כן.

החידוש כאן הוא שהוא היה… שהוא כבר אכל כן, שוב, החידוש כאן הוא שהוא לא אכל, הוא לא חייב. אתה לא יכול עכשיו לחבר עכשיו את הכוונות עם האכילות הקודמות. צריך להיות כוונות בשעת אכילה. זה החידוש העיקרי, לכאורה.

הגיוני? כן. בסדר.

חקירה: כוונה לפני אכילה או כוונה למצווה?

מה יכול לעשות עכשיו? כן. אז לכאורה “אכל מצה בלא כוונה”, לכאורה, אני יכול גם להיות גרסה פחות דרמטית, ולהגיד למשל מתעסק. הוא נשנש, הוא לא התכוון ש… אנחנו יודעים את הגדר של “צריך כוונה” הוא, הוא צריך לאכול לשם מצוות מצה, או מספיק שהוא אוכל? אחד הוא פסח והוא לא מנסה פסח, יהודי פשוט, והוא נושך מצה בבית. והרמב”ם עוד לא הבין את הענין של לשם מצווה. הכל הוא צריך להבין לשם מצווה. אבל כאן הוא לכאורה דיבר שהבלא כוונה שלו הוא כבר “אנסוהו גויים”. אה, אני לא יודע מה זה אומר “אנסוהו גויים”. מה זה אומר בלא כוונה? הוא אוכל את זה כי הוא… אני לא יודע, אני באמת לא יודע. צריך להבין טוב יותר את הדוגמה של “אנסוהו גויים”.

להבין את המקרה של “אנסוהו גויים”

שהגויים בעצם יש להם מציאות להיות עם המצה, יש כן מציאות של מצה. זה מה שהגוי מחזיק בראש לא משנה את החלות. השאלה היא האם הוא חושב על מצה או שהוא לא חושב על מצה. כן?

הוא לא חושב על מצה, בלי המילים. אבל אין לו שום שייכות. אבל אם הוא לא פרוור… “אנסוהו גויים” פירושו שהוא חושב רק על הגויים ששוכבים על ראשו. פירוש כך, נאמר שיהודי שהוא שייגץ החליט שהוא בשום אופן לא יאכל מצה. אז אנחנו יודעים שהוא לא יאכל מצה. אז זה שהוא כן אכל מצה אנחנו יודעים בבירור שזה היה באונס. עכשיו צריך לדעת מה נכנס.

השאלה שלי הייתה האם צריך להיות כוונה למצווה או צריך להיות כוונה לאכילה. כי “אנסוהו גויים” יכול להיות שניהם. יכול להיות לא שהיה לו בתוכנית במילים אחרות לאכול מצה, והוא בכלל לא היה לו בתוכנית לאכול. לא היה לו בכלל לאכול. כי אם היה לנו הענין שצריך להיות בכוונה מצוות מצה, היו יכולים לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת נאמר, הוא לא ידע שעכשיו פסח, הוא אכל מצה. אחר כך הוא אמר לי, “אה, היה פסח בלילה, עכשיו בלילה.”

שוגג ומסופק

וזה נקרא בהלכות שבת זה נקרא שוגג, שוכח. השוגג הולך על עבירה, אבל הוא שוגג, הוא לא מסופק. אני לא יודע בדיוק מסופק. אתה אומר את המילה מסופק, אני לא יודע מה זה אומר.

דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום

קשר לדיון הקודם על כורך

מה יש כשזה השניים צריך בעיה? תמיד זה סוג אחר של בעיה. הטפל, לא בדיוק, זה שניים ביחד, לא טוב, אני לא יודע, צריך לאכול מרור בנפרד. אני צריך להבין בדיוק למה. אני צריך למצוא איזה פירוש. אולי זה כן פירוש, אני צריך להבין בדיוק למה.

יש שונים… יש דבר כזה כמו בשמיעה אומרים שקול אחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, יש לך אפילו אכילה, כי אתה אוכל את זה. אני לא יודע, אולי. זה הכל עירוב תבשילין.

לא, אתה לא מאבד את זה. אתה לא מאבד את זה. אתה שואל אדם, מה אתה צריך רק לאכול עכשיו? טוב מאוד, יש לך תשובה. למה זה הפסק? בחינת הפסק. אם אתה קורא לזה בחינת הפסק, כי המצה כל כך חשובה, פירוש שאתה לא צריך עוד משהו בפה. אבל לא בחינת הפסק. נקרא לזה כך, לא חציצה, לא שזה לא נוגע. סוג אחר של הפסק.

חציצה מוחלטת

אבל זו חציצה מוחלטת, זה באמת… נגיעה בעצם יותר גרועה מלא להיות. זה הגיוני מאוד. לא, העולם לא מסביר שזה רק לא קיים. העולם מסביר שזה הרבה יותר. יש חציצה מוחלטת שבולעת את החשוב והטפל נעלם. פירוש שהטפל לא יוצא. חציצה מוחלטת, נאמר, זה אפילו מצה לבדה. יש דבר כזה? שיש לך שקית פלסטיק על משהו ואתה אוכל את זה? אולי באמת בגלל זה.

המקרה של קונדום

כמו שהיה אחד שרצה לומר שאם אחד בועל עם קונדום… אה, חשבתי על זה. שם זה ענין של הנאה, לא? לא, לא, לא. אני יכול לשאול, אני יכול להעמיד שחציצה של טבילה וחציצה לענין שזה לא נוגע בגוף. אני לא יכול את החציצה. אני לא יודע. אולי הענין של טומאה הוא באמת כך, אולי הוא לא נעשה כלל מטמא. או אולי לא, אולי אם יש טומאה זה עובד בביאה, כמו משכב זב ונדה מטמא בגלל הביאה, לא בגלל הנגיעה. אז אפילו זו ביאה זה מטמא בכל מקרה.

בביאה זה לא הענין… זה הענין של הנאה. אולי יהיה לו פחות הנאה, אבל זה עדיין יכול להיות אותו דבר. אז צריך להבין את הטעם של אכילה. בסדר, טוב מאוד.

ההיתר לא נשאל

תרגום לעברית

דוקטור, אני לא כל כך בטוח שאותה סוגיא היא סוגיא כל כך מוכרעת. צריך לעיין בסוגיא של שלא כדרכה הנאתה, כל העניין. הרבנים בוודאי לא מחזיקים מאותו היתר של הקונדום, כי אני לא בטוח שזה דבר כל כך מוכרע להלכה למעשה.

למה זה כן מוכרע? למה? כי הכל יש כאן, יש ביאה ויש… מה יהיה פחות איסור? קודם כל, זה בטח איסור של זרע לבטלה. ההקלה היא החידוש של הביאה. נו, ביאה שאינה ראויה… הדבר שלי עושה את זה יותר גרוע מדרך אברים. זה יותר גרוע מביאה שאינה ראויה. למה? מה ההבדל בין דרך אברים לבין זה? מה ההבדל? כי כאן הוא עושה זאת עם האישה, והוא לא משפריץ על האישה. הוא לא עם האישה.

דרך אברים וביאת איסור

לא, אני מדבר על דרך אברים או סתם זרע לבטלה. בכל איסורי התורה, ביאת איסור אינה איסור, אשת איש אינה איסור. דרך אברים… אני לא מבין מה אתה שואל. אולי בדרך… שלא כדרכה חייבים. אני לא מבין מה אתה שואל. משכב זכר חייבים, אבל סתם דרך אברים אין חייבים. זה לא חידוש בדבר. אבל זה הרי דרך אברים, כי אפילו אם יש חציצה… ביאה דרך בגד ביניהם, הרי זו ערווה. ערווה אין כאן. בסדר, זה לא יכול להימשך. לכל הפחות זה לא יכול להימשך. לכל הפחות לא. כן, זו לא חציצה. אפשר לומר שזו לא דרך. אולי המנהג הוא שכן כך. יש כאן דרך הנאה, דרך אכילה, סתם דרך הנאה. בסדר, בוא נמשיך. כן, יש את הדבר, אבל לא צריך ללכת לקיצוניות, בסדר? זה כבר היה מספיק הטעם על פי הלכה.

סימן ג: אכל מצה — קשר לדברים נחמדים

סימן ג’, אכל מצה. זה קצת מחובר סימן ג’ גם לפי פירושים מסוימים של הדברים נחמדים. כן, אכל מצה בלא כוונה. כגון שהיה גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו. כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.

דיון במצוות צריכות כוונה והלכות אכילת מצה

המשך הדיון: מצוות צריכות כוונה

דובר 1: יכול להיות לא שהתכוון לאכול מצה, אלא בכלל לא התכוון לאכול. הוא לא רצה לאכול. אם היה העניין שצריך לכוון למצוות מצה, הרמב”ם היה יכול לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת. נניח שלא ידע שהיום פסח. הוא אכל מצה, אחר כך מישהו אמר, “אה, היה פסח אתמול בלילה עכשיו בלילה.”

וזה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.

השוגג הולך על עבירה, אבל הוא נקרא שוגג. מתעסק. לא אמרתי מתעסק. אתה אומר את המילה מתעסק, אני לא יודע מה זה אומר. זה ההקשר של מתעסק.

זה התכוון שהוא מוסח דעתו, הוא לא שם לב.

לא, מתעסק פירושו שמישהו עושה מלאכה בלי לחשוב, הוא משחק בעצים והוא נתן דרשה. זה לא ההקשר המקורי של מתעסק, אלה פסקי דין של צדיקים של היום.

בדרך כלל, אני לא יודע מה פירוש מתעסק. לא כתוב כאן מתעסק, אז אני לא יודע מה זה אומר. אני יודע מה כתוב כאן. אני לא יודע אותנו, אז הבעיה היא לא שהוא לא ידע. אמרתי, כשמישהו אוכל מצה, הוא יודע שהוא אוכל, אבל אין לו כוונה לאכול מצה. כשהוא לא יודע שזה פסח, זה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.

דובר 2: אני לא יודע מה זה אומר. אני מבין שאפשר לעשות מצווה בשוגג. אבל מה שאני מנסה להבין זה קצת מצחיק, כי גם, נניח, הוא עושה עבירה באונס, בוודאי אונס רחמנא פטריה. נכון? אנסוהו גוים לעבור על אחת כל מצוות, צריך הוא להיות מוסר נפש.

דובר 1: חוץ מהשלוש חמורות.

דובר 2: לא צריך להיות מוסר נפש. שוב, כאן אונס לא בהכרח אונס נפשות, לא משנה. אבל אנסוהו, אני לא עובר. נכון?

נו, אבל מצווה כן? אבל המצווה אכלתי.

דובר 1: לא, המצווה גם לא יצאתי.

דובר 2: המצווה יצאתי.

דובר 1: צריך לצאת.

דובר 2: הגוי אכל מצה, מה זה קשור אליך?

דובר 1: לא, כי היה בזה טעם מצה.

דובר 2: אה, אמרת שזה מחובר לקודם. אין בעיה. אז כשהגוי, לפי תירוץ רבינו מנוח, אז כשהגוי כופה אותך לעשות עבירה בדבר הזה, אונס פירושו דווקא עם אקדח? אם תוקעים לו את הפה והאף, ותוקעים לו מצה, והוא לועס על זה, זה כמו החרב? זה לא כמו החרב.

הבנתי. אבל אני שואל אותך שאלה. החרב אולי היה חציצה. בסדר, אני לא רואה שזו הבעיה. אני מתכוון שאני שואל שאלה אחרת. החרב, הגוים שכפו עליו לאכול מצה. מה רוצים גוים? הם הולכים לכפות על אנשים לאכול מצה? אני לא מבין מה קורה כאן.

דובר 1: הגוים רצו לעשות תשובה. שנים ארוכות הם כפו על הגוים לעשות עבירות, אז נסע מחנה שהם הולכים לכפות על היהודים לעשות מצוות. אתה יכול לראות שטראמפ עם בורא עולם יתחיל לכפות על כל הרפורמים להיות אורתודוקסים?

דובר 2: זה מאוד מצחיק המקרה של אונס. למה זו הדוגמה של לא כוונה? אתה מבין מה אני שואל? מה פירוש לא כוונה? זרקתי לו לפה דבר כזה. הוא לא יודע שזה פסח, הוא לא יודע שזו מצה. אני לא מבין איך הוא פספס את זה. אבל מה הייתה השאלה? שהם יכולים להיות דווקא אונס. אני לא רואה שהרמב”ם שינה את התרבות של… כי מצוות צריכות כוונה זה…

הגמרא בראש השנה: כפאוהו ואכל מצה

דובר 1: שולחן ערוך, רבי שמואל, כפאוהו ואכל מצה, יצא. כפאוהו מעלמא או כפאוהו לשד? הגמרא שואלת את זה. אמר רבא, אומרת הגמרא, אומר רבא, זאת אומרת, שתקעו לו שופר, יצא. כי או לשיר או לשד. כן, לרש”י יש שתי גרסאות. או שהוא רוצה לגרש שד, או סתם כי הוא רוצה לשיר והוא לא חושב על מצווה. אז כאן רואים כן, שכפאוהו משווים למקרים אחרים כמו לשיר. הייתי אומר, דומה ללשיר היה כמו שאנחנו אומרים אונס, הוא לא יודע שזו מצווה של אכילת מצה, יצא. פשיטא.

האי נמי, אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל. אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא, כמשמע לן, אומר רש”י, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה. אז זו הגמרא, רבא שסובר מצוות אין צריכות כוונה.

אבל גם ההווה אמינא בגמרא מאוד מעניינת, מה זה קשור לזה? “הוא סבר אוכל מצה ברחמנא הוא אוכל”. העיקר הוא שהוא סבר שפעם, הוא סבר שאז כשיש טעם, אה, אני יכול לשמוע, כי הוא סבר שהמעשה הוא הטעם, כמו שאתה אומר, מתעסק, אולי זה הפשט של רבינו מנוח.

דובר 2: לא, הגמרא בוודאי לא אומרת כך. רבינו מנוח אפשר לענות על קושיא אחרת. כאן זה הולך, לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה לא צריך להגיע לתורת רבינו מנוח. לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה, הפשט הוא, כמו שאתה אומר, מצוות אין צריכות כוונה לגבי יוצא. מצוות אין צריכות כוונה פירושו, הקב”ה רוצה, זו כמו שאלה תיאולוגית, האם הקב”ה רוצה שלא לאנשים יהיה לחינם, זה קשור לזה, אולי. הקב”ה רוצה, כמו שאתה אומר, הקב”ה אומר “אכול מצה”, אכלת מצה. חלק מלמה אכלת?

דיון: היסוד הפילוסופי של מצוות צריכות כוונה

דובר 1: לכאורה זה קשור לזה, האם המצוות צריכות לתת לנו מידות טובות, או שהמצוות הן סתם כמו כוח קדוש, הן פצצת אטום שגורמת לנו להישבר, כמו שרבינו בחיי אומר, אני לא יודע איפה.

דובר 2: באיזה דרך? מה? באיזה דרך זה מתחבר? כי אם אומרים שכל העניין הוא, אה, אפשר ללמוד את זה בשתי דרכים. אפשר ללמוד בשתי דרכים, אבל לכאורה, אם רק היינו אומרים שהדבר היחיד שקשור למידות, צריך להיות ברור שאני עובד עכשיו על המידות שלי, אני עושה עכשיו את ההרגלים שלי, וזה עושה את ההרגלים.

דובר 1: הייתי חושב בדיוק להיפך, אמת. אני יכול לשמוע. שאם יש למצווה טעם, אני עושה עכשיו מצווה לקב”ה. אני מתכוון כבר, אם אתה פשוט עובד על להיות בעל הרגלים טובים יותר. אם מדברים עם הכוונה הזו או אותה כוונה. אבל גם את זה אפשר, לגבי עשיית הרגלים טובים יותר, אולי חלק מזה הוא שיודעים שעושים הרגלים טובים יותר. זה לא שעושים מעשים טובים לבד, זה אולי גם, זה בא עם הכוונה של זה. זה שיחה שנראה בשמונה פרקים, כן? שכשאדם מתרגל לעשות דברים טובים, האם זה קשור לזה שזה קשור לכוונה, או שזה בכלל לא קשור לכוונה, המעשה עצמו. יכול להיות שכשעושים, כשמתרגלים דברים טובים, חלק מזה הוא עם כוונה, עם ידיעה, לא מעשה קוף. אם הופכים את זה למעשה קוף, אני לא יודע אם זה מביא עוד משהו. זה תלוי איזה סוג ידיעה מדברים. אם מדברים על ידיעה שעושים משהו, אז צריך להיות כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה או משהו כזה, לא צריך להיות. אם הוא הולך ללמוד, לא יודע, אבל בשלב מסוים, כן. צריך ללמוד אפילו אחרי ספור המצוות, כמו שנלמד ספור למדן היום.

אז בוא נמשיך, בסדר? צריך ללמוד את ההלכות. בוא נראה שם את הגמרא איך… כבר, כל הדבר בא מאותה גמרא. זה כפייה, זה לא, חייב. אבל כפייה פרסית זה… הגמרא נכנסת לסוגיא האם צריך להיות כוונה. כל הסוגיות מעניינות.

דובר 2: לא, אני לא רוצה. אתה רוצה?

דובר 1: כן, כי יש שאלות מאוד קשות. אני לא יודע, בפשטות, אני לא יודע למה נכנסים לכל הדברים האלה למדנות. כאן יש מחלוקת אמוראים האם מצוות צריכות כוונה. כאן הוא נכנס עם השיטה שמצוות צריכות כוונה. כבר, בסדר. מה מפריע לך? יש בעיה?

דובר 2: לא, אין בעיה. אין בעיה, הכל מושלם.

הלכה ד: חומר המצה – מחמשת המינים בלבד

דובר 1: בוא נמשיך. חזרה הלאה לסוגיא. יש הרבה סוגיות כאן, הרבה חומר לשבת הגדול דרשה. על כל סעיף כאן, על כל שורה כאן, כבר רבנים דרשו שעות ארוכות, ואנחנו נבוך, נראה קודם את השולחן ערוך, ההלכות הפשוטות. המשנה למלך הוא קלאסי שאגת אריה, נודע ביהודה, תשובות יקרות.

דובר 2: כן, כן, בדיוק. בוא נמשיך.

דובר 1: אכל מצה, אחת המצוות, סעיף ה’, ד’, בסדר? אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אכילה. מדברים שיש חובה. כבר היה לנו כמה פעמים שהייתה חובה. בסדר, בסדר, צדיק, צדיק, בוא נמשיך. חובה, חובה, חובה. זה הכל פרטים. בסדר, בסדר, כן. אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אין אכילה אלא מאחד מחמשת המינים. זו גם לשון מעניינת, “לא יאכל חמץ”. הוא היה יכול לומר לו, “לא יאכל חמץ” הרי זה עניין של אכילה. הוא היה יכול לומר “לא יאכל חמץ”, והיינו צריכים לעשות עם אחד מחמשת המינים.

דובר 2: “לא יאכל חמץ”, איך זה נאמר?

דובר 1: “לא יאכל חמץ” הוא מביא, “לא יאכל חמץ” נאמר בקרבן פסח. “לא יאכל עליו חמץ”. זה נאמר על קרבן פסח. אבל כאן כתוב כך, כאן כתוב “לא תאכל עליו חמץ”.

דובר 2: מה הוא לא אומר מתאים את אותו פסוק?

דובר 1: כי זה מדבר על קרבן פסח. בסדר.

“לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. אבל שאר דברים, כמו אורז ודוחן וקטניות, הנקודה היא שכתוב “לא תאכל עליו חמץ”, לומדים החכמים דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אבל דברים… רש”י אומר שמצה פירושה לחם שלא נעשה חמץ. אבל שאר דברים, שאינם בכלל חמץ, כמו אורז ודוחן וקטניות, שלמדנו או שהחכמים ראו, אפילו רואים אותו תפוח, זה סרחון בעלמא.

דובר 2: “אין מצה אלא מין חמץ”. בדיוק.

דרוש: ההיגיון ההפוך של מצה

דובר 1: מה רציתי לומר לך? כן, מכאן לומדים, כמו שיטת החכמים, לא שיטת רבי יוחנן בן נורי, שצדיק שנקרא מצה הוא רק “מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ”. אבל מי ש”אין בו לידי חמץ” הוא יותר גרוע. זה יותר טוב. בדיוק. מי ש”אין בו לידי חמץ” גם לא… לא ממש עניין של מצה. זה החידוש שהוא אומר כאן.

הלאה, לפי הדרשה שמצה היא רק מין יצר הרע, היה צריך לומר שצריך להתרחק מהכל. כמו שאמרתי קודם, כי במקומות אחרים בתורה יש את הדבר של “סור מרע” ו”עשה טוב”. לכאורה אדם היה צריך לומר שהדבר שהוא הריחוק הכי גדול הוא מה שיש לו שייכות לחמץ. כל פסח צריך לאכול רק אורז ודוחן, כמו מנהג ליסק. בדיוק. שמעתי פעם מבריסקר, הדבר הכי חמצי שיכול להיות רק בפסח הוא מצה. זה באמת אמת. אבל התורה לא אומרת כך. צריך לקחת סיכונים. אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא… לעבירות, סתם שטויות.

רבי יצחק, חמץ זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. או נאמר שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, לא מסתבר?

דין תערובת אורז עם דגן, עיסת כלבים, ומצה עשירה

הלכה ו (המשך) – תערובת אורז עם דגן

דובר 1:

זה באמת אמת שפסח פירושו מצה, אבל לא צריך לקחת סיכונים. משתגעים, אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא… למשהו, זה שטויות. רבנן זה חמץ, זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. ואני חייב לומר לך שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, ולא מסכים.

נכון, כי כאן גם הראיה שהם לא למדו את הפסוקים כמו שלמדת אותם. כי כמו שלמדת אותם, אם מוצא עוד מין לחם שבכלל לא יכול להיות חמץ, הרי זה מן הטוב ומן הנעים.

דובר 2:

לא, לא, מה אתה אומר? כי אתה רוצה לבוא לומר שאני יכול ללמוד את התורה כך, שאנשים אוכלים לחם.

דובר 1:

בוא נמשיך הלאה, לא נדבר על זה לנצח. הבנת נכון מה אני רוצה לומר. אני יודע, אני מרגיש שאין לי כוח להיכנס. אני מרגיש שהכשרות שלך צריכה להיות כשרה, ולא כשרות שאני אומר.

דיסקוסיה: דין טעם דגן בתערובת

דובר 2:

להיפך, זה הולך לי עוד שהמים יש להם את הטעם. אם יש בה טעם דגן, לא הולכים אחרי רוב או אחרי אחרים, הולכים אחרי טעם. יוצא ידי חובתך.

דובר 1:

טעם זה טוב. רק רציתי לדעת אם יוצאים.

דובר 2:

לא אומרים שצריך להיות כזית מהחיטים עצמן? זה לא המילה?

דובר 1:

זה לא מה שכתוב כאן. כאן כתוב שצריך להיות טעם.

דובר 2:

כן, אבל אם הוא עוד אכל כזית וחלק מזה הוא עובד, תפוחי אדמה נעשה כך בטל. ונעשה כאן דבר בטל הדברים.

דובר 1:

כן, עוד עוד אני כזית מהחלק של החיטים עצמן, והמילה היא שהדעת לא מבטל.

דובר 2:

כן, זו המילה אולי?

דובר 1:

אתה שואל שאלות, שצריך שיעור. אני יודע, שזו שאלה טובה. לא כתוב על השיעור. למדנו במקומות אחרים. ההולכים שלנו מאוחר יותר. למדנו כי אקשלינע והם למדו ב… זה אומר הרמב”ם. אבל הוא לא רואה את הנכרים לפי הרמב”ם. הוא לא אומר הרמב”ם.

אה, המגן משנה מביא עמדיברא רמב”ם, נערה שפינעם אן שם כזיתו די יוצא, יוצא, יוצא, ומשומדינגערע ראיש, חוטם גורר’ם וסעורת.

דובר 2:

אקומ’ס, אז החוטם אורות זוכן כן כשר, כי היה יכול להיות חמץ עם העלב של החוטם עם מה שהוא ביחד?

דובר 1:

נא, וואטס איז עפס… לספרא, לדרך. המגנא משכן, הוא לא סתם. אקומ’ס, מה הם מה הם עם העכצה אומר. אקומ’ס, זה לא יאמר שזה לא צריך להיות לחמוני. זה שזה כתוב בסבחה, מנחות זה כל ההלכות’ן. זה לא ייקרא כך לחמוני, כי צריך עוד דברים?

עכשיו יש עוד בעיה

עכשיו יש עוד בעיה. אנשים… אוקיי, לכאורה, יוצאים במצה דגן אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים. זה ההלכה. יש הלכה כאן, יוצאים במומצים דער בענד, כי היה גם קודם, יוצאים אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים.

הרמב”ם אומר כלום ובתערובת דגים, לא רוב. הירושלמי אומר שזה הולך אחר רוב, והרמב”ם כאן הולך עם טעם. זו משנה וחלילה למעשה.

קושיא מחציצה

דובר 2:

למה לא אומרים כאן שזה כמו חציצה שהעורות מפריעים מה… אוהל, כבעת ומיוארט והמצה שם, כי שמש הוא תפילה לא. אפשר לומר כאן גם שהחלק של העורות הוא תפילה לא? אם לא, לכאורה היינו אומרים שזו חציצה, החלק אורז הוא חציצה לחלק מצה.

דובר 1:

מדברים אפילו יותר, זה נעשה בטל, זה הופך מהצד. זה חידוש גדול מאוד, אבל אם לא הולכים עם הטעם הפשוט של הרמב”ן כך. זה הרדב”ז במשנה, והוא מביא שהשלמי ציבור אומר כך, הרמב”ן אומר כך, והמהרי”ץ אומר כך.

חילוק הירושלמי

דובר 2:

אבל יש ירושלמי, יש חילוק אם יש מיעוט דגן עם רוב דגן. זה איסור גמור עם מיעוט דגן. אם כך, לא היינו אומרים שזו בעיה שזו חציצה?

דובר 1:

אמרתי לך, זה נעשה בטל.

דובר 2:

לא, אבל אם קודם היו אומרים לנו שהמצה פסולה היא עובד סיבה שיש מצה, אז אפילו עם תערובת השיעור.

דובר 1:

אני לא מבין מה אתה אומר.

שיטת הראב”ד

דובר 2:

הרמב”ם אומר כך, הראב”ד סובר אחרת. הראב”ד שואל קושיא קשה מאוד.

דובר 1:

הרמב”ם לא אומר זאת בבירור.

דובר 2:

כן כן, כל המפרשים מניחים שהרמב”ם סובר פשוט מובן, והם מביאים שכתוב מפורש כך, וזו לא בעיה. אבל יש ביאור הגר”א ארוך על זה.

דובר 1:

אוקיי, אני אומר לך מה הרמב”ם אומר.

דובר 2:

הגר”א, כן.

דובר 1:

אלו דברים ברורים. אורז נגרר, כך מביא הרמב”ן וכדומה.

דובר 2:

אוקיי, הלאה.

דובר 1:

כן. הראב”ד חולק באמת.

דובר 2:

מה אומר הראב”ד?

דובר 1:

הראב”ד, זה כבר ראינו, הראב”ד הבין שצריך כן.

דובר 2:

שואל אתה, לפיו, לפי הראב”ד יש קושיא שזה, אבל התירוץ הוא שהוא לא סובר שזה מבטל את הטעם. אולי אורז לא מבטל את הטעם, כי אורז מתמזג עם הטעם, זה אותו סוג טעם.

דובר 1:

איי, אני צריך לעשות שיעור אורז, שכחתי.

דובר 2:

שלושים אחד?

דובר 1:

עכשיו שתיים, זה לא שלושים אחד, עכשיו שתיים.

דובר 2:

נו, אוקיי. לכאורה צריך לעשות שיעור.

דובר 1:

אוקיי, אני זז מהצד. אין לי כוח לדבר מהצד. אני לא יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה שאדבר מתוד”ה או מאיזה תוד”ה?

דובר 2:

אני רוצה שתדבר מהכל.

דובר 1:

זו השאלה, מה יותר חשוב, תוד”ה או שלושים יום קודם החג?

דובר 2:

שיעור קבוע, כן.

דובר 1:

אוקיי, אלא אם כן זה קבוע.

דובר 2:

אם אתה חכם, כן.

הלכה ו (המשך) – עיסת כלבים

דובר 1:

עיסת כלבים, בואו נסיים ברוך השם. עיסת כלבים, ממה עושים עיסת כלבים?

דובר 2:

זה מהעיסה.

דובר 1:

זה כשר ממש. אין כאן תערובת. אין שאלה של תערובת. זו שאלה של לשמה, של נשתמרה לשם מצה.

דובר 2:

אתה צודק, זו לא הבעיה.

דובר 1:

אבל אני רוצה להגיד לך, מה זה עיסת כלבים? עיסת כלבים פירושו… לא סוג הלחם שלנו, ולא לחם רגיל.

דין ראוי למאכל אדם

וכשאתה מתכוון לראוי למאכל אדם, פירושו משהו שראוי לבני אדם יוצאים בו ידי חובתן.

דובר 2:

מה פירוש, משתמרת לשם מצה?

דובר 1:

צודק, אין ראוי למאכל ממנה אין יוצאים בו, אפילו משתמרת לשם מצה. למדנו כלל חדש, שצריך להיות משתמרת לשם מצה, מה שלא קריסטו.

דובר 2:

מה יש למשתמרת לשם מצה לעשות עם ראוי למאכל אדם?

דובר 1:

ראוי למאכל אדם עושה שזה נקרא לחם שאפשר לאכול. כלב הוא לא אוכל מצה! כלב הוא כלב! רק בני אדם אוכלים מצה. אה, זה חייב להיות ראוי למאכל אדם. ולא פירושו שהוא ראוי לאכילה. יש הרבה דברים שאוכלים. בפסחים עשה שאנשים שרים.

דובר 2:

בדיוק.

דובר 1:

והאנשים אולי לשם מצה, לשם מצה בפסח, או לשם מצה. אני לא יודע. בעל כפרים, זה בוודאי צריך להיות מצה של אנשים, מצה של כלבים. לא מצה. משהו כזה.

אבל כאן אפשר ללמוד שאם הולכים למצה לעני, שעשויה מכלבים, לא יוצאים. זה עשוי לכלבים. או למשל יש חסידים מסוימים שהם בבחינת כלבים, לא אנשים. יש שם בחינות, לא יוצאים. אבל באמת ויוצא. זה יפה. הם לא טורקים.

בקיצור, כך יוצאים כאלה שהולכים על האנשים, לא על הכלבים, נכון?

דובר 2:

מה שזה לא על המיין פירא?

דובר 1:

כן, אני מתכוון שפירושו שהכלבים יוצאים.

דובר 2:

למה אתה אומר שזה לא אומר שהכלבים יוצאים?

דובר 1:

זה יודעים, אולי הכלבים עשו טובה ליהודים ביציאת מצרים, רוצים להיות לעשות זה לכלבים. כלבים לכאורה הכלבים שעובדים לרועים, זו המילה. כלבי שמירה, כלבי רועים.

דובר 2:

אוקיי, אוקיי.

הלכה ז – מצה שלושה במי פירות

דובר 1:

“מצה שלושה במי פירות”, ההלכה האחרונה של הסעיף הזה.

דובר 2:

מה פירוש? כל הדרשה הארוכה?

דובר 1:

כאן מגיעה סוגיא חדשה של “מצה שלושה במי פירות”. בדפוס שלי של רמב”ם זה עדיין באותה הלכה.

דובר 2:

אה, אתה צודק. אבל זו סוגיא חדשה, הסוגיא של “מי פירות”. נעשה את זה מאוחר יותר, מחר. הסוגיא של “מצה עשירה”. זה לא ארוך מדי, בכל מקרה.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Chametz and Matzah Chapter 6 Laws 1-5 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Shiur: Rambam Hilchos Chametz U’Matzah Chapter 6

Introduction: The Matter of Learning Hilchos HaRegel — Thirty Days Before the Holiday

“Cash” vs. “Credit”

The Gerrer Rebbe says that Torah must be known “cash” — not “credit”. Credit means “I know where to look it up”; cash means “I truly know it”. When a time comes that one must do something practically, one must have the knowledge “in cash” — in hand. A Breslover from Ecuador (Meir) published a booklet “Atah Yadata Kol HaTorah Kulah” — a system for how one can know all of Torah through review.

The Source: Moshe Rabbeinu

The Gemara in Megillah says: “Shara Moshe lahem l’Yisrael b’hilchos haPesach b’Pesach” — Moshe Rabbeinu himself established the practice of learning hilchos Pesach before Pesach. This is the original way of learning Torah — not just a custom, but a foundation in the order of learning. It is implied from the halachah that one should make this the order of learning — not just “fifteen minutes of hilchos Pesach after davening”, but the main learning should be hilchos haRegel.

To Which Yamim Tovim Does “Thirty Days Before the Holiday” Apply?

In the Poskim (Shulchan Aruch) the first siman appears only regarding Pesach.

– The Mishnah Berurah brings a dispute: One opinion says it applies only to Pesach (because the source is from sacrifices — korban Pesach); a second opinion says it applies to all yamim tovim.

Proof that it applies to all yamim tovim: In the Gemara there is “prusa Atzeres” and “prusa Chag” — half of thirty days before Shavuos and Sukkos.

Tosafos says that regarding Purim there is not the din of thirty days (except hilchos Megillah).

Question on the “sacrifices” opinion: If the foundation is sacrifices, why does one learn hilchos chametz u’matzah, hilchos shofar — not sacrifices? Answer: The essential takanah remained even when one doesn’t learn actual sacrifices.

– The Mishnah Berurah says that Sukkos halachos are essentially not so relevant because most sukkahs and most lulavim are kosher — “walls and a third even a tefach”, “most of them are kosher”. Pesach, on the other hand, has many practical halachos.

The Shulchan Aruch HaRav (Baal HaTanya)

The Shulchan Aruch HaRav rules: “Mitzvah al kol echad v’echad lilmod hilchos haRegel ad she’yehei baki bahem”. The obligation of the Rav to give drashos to the community is less relevant today (because everyone can take a Mishnah Berurah), but the obligation on each individual to learn remains.

The Meiri

The Meiri says that people learn maseches Moed at each moed. This connects to the custom of Shabbos HaGadol with the piyutim.

[Digression: The Word “Va’ad” — Beis HaVa’ad]

Rashi says “she’ein lomdim hilchos haPesach b’beis hava’ad shelo yishme’u am ha’aretz”. One opinion (from a sefer “Menakeh Yagrev”?) says that beis hava’ad means like Sanhedrin — where general/public halachos are decided, as opposed to beis hamidrash where one learns. The root of the word “va’ad” is perhaps from yud-ayin-dalet (like “v’no’adeti”), a language of gathering/coming together. The concept “ye’ud” means something designated for the future, connected to “mezuman”, “moed”, “no’ad”. “Va’ad” in “l’olam va’ed” — all commentators say it is the same root as “ad” (ayin-dalet), not a separate root vav-ayin-dalet. R’ Menachem ben Saruk holds that no word begins with a vav as the primary letter.

Halachah 1: Mitzvas Aseh to Eat Matzah on the Night of the Fifteenth

The Rambam’s Words

“Mitzvas aseh min haTorah le’echol matzah b’leil chamisha asar, shene’emar ‘ba’erev tochlu matzos’. B’chol makom u’v’chol zman, v’lo teluyah achilasah b’korban haPesach ela mitzvah bifnei atzmah, u’mitzvosah kol halailah.”

Plain Meaning

It is a positive commandment from the Torah to eat matzah on the night of the fifteenth of Nissan. The mitzvah applies in every place and at every time (even nowadays without korban Pesach), it is an independent mitzvah, and one can fulfill it all night long.

Insights and Explanations

1) Order of Mitzvos — The Rambam’s Structure:

The Rambam in the first 5 chapters spoke about prohibitions of chametz: (1) not to eat chametz on the first day, (2) tashbisu, (3) not to eat chametz all seven days, (4) mixtures of chametz, (5) bal yera’eh, (6) bal yimatzei. Now at the seventh mitzvah comes the only positive commandment — to eat matzah on the night of Pesach.

2) Three Separate Questions in the Mitzvah:

Question A: Is there even a mitzvah to eat matzah? Perhaps “matzos tochlu” only means that one should not eat chametz, and consequently one will eat matzah, but not as a positive commandment. In those times people ate bread every day — if someone specifically doesn’t want to eat bread at all, does he violate a positive commandment? This is not stated explicitly.

Question B: Perhaps the mitzvah is only “with the Pesach” — together with korban Pesach, as it says “al matzos u’merorim yochluhu”. If so, nowadays when we don’t have korban Pesach, there would be no mitzvah.

Question C: Perhaps the mitzvah applies all seven days and not just the first night?

3) The Source of “Ba’erev Tochlu Matzos” — Analysis of the Verses:

In Parshas Bo there are two separate sections:

First section — speaks about korban Pesach: “v’achlu es habasar balailah hazeh tzli eish u’matzos al merorim yochluhu”. Here matzah is part of eating the Pesach.

Second section — after the verse “v’hayah hayom hazeh lachem l’zikaron v’chagosem oso chag laHashem l’doroseichem chukas olam techaguhu”, begins a new mitzvah: “shivas yamim matzos tochlu ach bayom harishon tashbisu se’or mibateichem”, “u’va’erev tochlu matzos”. This is a separate mitzvah of chametz and matzah, not connected to korban Pesach.

This is the foundation of the Rambam’s ruling that “lo teluyah achilasah b’korban haPesach ela mitzvah bifnei atzmah” — because the verse “ba’erev tochlu matzos” appears in the second section, separate from korban Pesach. This is also explicit in the verses: the Pesach is on the 14th of Nissan, and matzah is eaten from the 15th to the 21st — it’s clear that it’s not dependent on the Pesach.

4) “Matzos Tochlu” — Mitzvah or Just Advice?

Almost every time “matzos tochlu” appears, it comes together with a prohibition of chametz. Chazal understood that every time (except once) “matzos tochlu” doesn’t mean an actual positive commandment to eat matzah, but rather a description of what one eats when not eating chametz. The word “matzah” simply means bread that hasn’t undergone leavening. “Matzos tochlu” and “lo sochal chametz” both say the same thing — just one in positive language and one in negative language. This is davar v’hipucho.

Normal people (in the period of Matan Torah, in Mesopotamia) ate bread every day. The Torah never writes “eat bread” because that’s simply what people do. Consequently, when the Torah says “eat matzah,” it only means: when you eat bread (which you do anyway every day), it should be matzah and not chametz. It’s not a novelty that one eats matzah — the novelty is only that one doesn’t eat chametz.

But the commanding language (“tochlu”) shows that it’s more than advice — “you shall not eat leavened, but shall eat unleavened.” Also: “Chag HaMatzos” — the holiday is called this — it’s not appropriate to have a holiday called “Chag HaMatzos” and not eat matzah.

5) Nowhere in the Torah is there kares for not eating matzah. When the Torah wants it clear that one must do something, it states what the punishment is for not doing it (like bris milah — kares). By matzah, kares appears only for eating chametz, not for not eating matzah. This is strong proof that eating matzah (even all seven days) is not a separate mitzvah.

6) The Radical Claim — No Distinction in the Chumash Between First Night and the Rest:

In the Chumash there is nowhere a clear distinction between the first night of Pesach and the remaining seven days regarding eating matzah. “Ba’erev tochlu matzos” perhaps only means that the obligation begins in the evening (not in the morning), not that the first evening is different from the rest. That the Chachamim distinguished — that the first night is obligatory and the remaining days optional — is “absolutely a novelty from the Chachamim.” They have their ways of “squeezing it into the verse,” but the plain meaning in the Chumash doesn’t say so.

7) Connection to the Gemara (Pesachim 120):

In Pesachim 120 the Gemara didn’t address the matter according to the simple scriptural approach, but through the thirteen principles by which Torah is expounded — “davar she’hayah b’chlal v’yatza min haklal l’lamed,” “mah shevi’i reshus, af rishon reshus,” “ach bayom harishon tashbisu.” The entire dispute of the Amoraim whether matzah is d’Oraisa all seven days revolves around drashos, not plain meaning. In the Gemara there are opinions of Rabbi Yoshiyah and Rabbi Yonasan — according to Rabbi Yonasan there indeed doesn’t exist a separate obligation of matzah independent of korban Pesach, but other opinions hold yes.

The distinction between “reshus” and “good advice”: “Reshus” is already a halachic concept — it only speaks in the context of a mitzvah. In the Chumash it doesn’t say “reshus” and doesn’t say “mitzvah” — it simply says “eat matzah,” which means “don’t eat chametz.”

8) Practical Difference:

Berachah / Leshem Yichud / Holiness of the Mitzvah: If eating matzah all seven days is a mitzvah, one makes a berachah, it’s a holy mitzvah. If not — one eats matzah practically (like all Jews do, except the Lisker Chassidim who don’t eat matzah after the first night), but without a berachah.

The “Funny Person” Case: What if someone wants to fast or eat only peppers/broccoli all seven days? If it’s a mitzvah — he has an obligation to eat matzah. If not — he hasn’t done any sin, he just hasn’t eaten chametz.

9) “U’Mitzvosah Kol HaLailah” — Dispute of Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azariah:

The Rambam rules like Rabbi Akiva that the mitzvah is all night, against Rabbi Elazar ben Azariah who holds that korban Pesach (and according to some — also matzah) is only until midnight. The principle is (as the Gemara in Megillah and other places): “Kol mitzvah she’mitzvosah balailah — kesheirah kol halailah.”

10) Is There a Rabbinic Decree to Eat Before Midnight?

Regarding korban Pesach the Rambam brings (in Hilchos Korban Pesach) that the Rabbanan decreed one should eat before midnight — “kedei l’harchik min ha’aveirah”. But regarding matzah — the Rambam does not say there’s even a rabbinic decree to eat matzah before midnight. This means, according to the Rambam, by matzah even l’chatchilah it’s all night, without any decree.

The reason: By Krias Shema there’s a concern that one will miss the time. But by matzah — if one eats after midnight, all that happens is that one hasn’t fulfilled the mitzvah, not any prohibition. The Beis Meir explains that by korban Pesach there’s a special reason for midnight — because if one eats after dawn he’ll be eating nosar (which is a prohibition). By matzah this concern doesn’t apply.

Other tzaddikim/Rishonim were indeed careful about matzah before midnight, and from this stems the custom of Jews who rush with the meal before midnight — but the Rambam doesn’t hold of this at all.

Halachah 1 (Continued): The Rest of the Festival — Matzah is Optional

The Rambam’s Words

“Aval b’sha’ar haRegel, achilas matzah reshus. Ratzah ochel matzah, ratzah ochel oroz o dochan.”

Plain Meaning

Only the first night is matzah obligatory; the rest of Yom Tov, matzah is optional, and one can eat rice or millet.

Insights and Explanations

1) The Rambam rules that rice and millet don’t come to leavening — this is a discussion in the Gemara. This stands in contradiction to the prohibition of kitniyos (which is an Ashkenazi custom).

2) The language “ein yotz’in ela b’chameshes minei dagan” is noted — one certainly can’t fulfill with chametz, because chametz is forbidden to eat. The intent is that only the five species of grain (which can become chametz) are valid for matzah.

Halachah 2: The Measure of Eating Matzah — A Kezayis

The Rambam’s Words

“Achal k’zayis matzah — yatza.”

Plain Meaning

The measure for matzah is a kezayis.

Insights and Explanations

1) The language “yatza” is interesting — why must one say “yatza”? A possible answer: “Yatza” means that afterwards one doesn’t need to eat more — similar to tzafun/afikoman. The matzah one eats afterwards is no longer mitzvah matzah, but just regular matzah.

2) The language in the Gemara “achal k’zayis matzah yatza” is brought incidentally in a sugya about heseibah (whether one must recline), not in a sugya about measures. The Magen Avraham brings in several places that a kezayis is sufficient.

3) By maror it also says a kezayis — but the question is asked: where exactly is stated the principle that all eating in the Torah is a kezayis?

Halachah 2 (Continued): Swallowing Matzah / Swallowing Maror

The Rambam’s Words

“Bole’a matzah — yatza. Bole’a maror — yatza.”

Plain Meaning

One who swallowed matzah without chewing — fulfills the obligation, because swallowing is also considered eating. The same with maror.

Insights and Explanations

1) Dispute of Versions: Swallowing Maror — Yatza or Lo Yatza?

All four halachos (swallowing matzah yatza, swallowing maror, swallowing both, wrapping them in fiber) come from a statement of Rava in Pesachim 115b.

Rashi has the version “bole’a maror lo yatza” — but the word “lo” is circled (uncertain in the version). Rashi’s reasoning: “I efshar shelo yit’om ta’am maror” — it’s impossible not to taste the bitter taste of maror even when swallowing.

The Rambam has (according to one side) the version “bole’a maror lo yatza” — because maror specifically requires taste of bitterness, and swallowing doesn’t give enough taste.

Other Rishonim (Ra’avad, Maggid Mishneh) — it’s discussed what their version was.

2) Two Ways to Understand According to Both Versions:

According to the version “bole’a maror lo yatza”: Maror requires taste — the essence of maror is the taste of bitterness, “vaymareru es chayeihem”, not just eating greens. Swallowing without taste doesn’t fulfill the mitzvah. Matzah, however, doesn’t specifically require taste — lechem oni is remembered through the appearance, the look, how it digests, not through taste. Swallowing is sufficient.

According to the version “bole’a maror yatza”: If maror is also fulfilled by swallowing, one must understand why both together (swallowing matzah and maror) the maror is lo yatza — and this is because maror becomes tafel to matzah.

3) Rashbam’s Explanation — A Little Taste When Swallowing:

The Rashbam learns that with every swallowing one feels a little taste — not the full taste as when chewing, but something. This explains why swallowing maror yatza (according to that version) — because one tastes some bitterness.

4) The Meiri says there’s no matter of tasting — swallowing itself is called “eating.”

5) Source Reference (Merkeves HaMishnah) — “Kol HaRa’ui L’Bilah”:

The Merkeves HaMishnah explains why swallowing matzah yatza with the principle “kol hara’ui l’bilah ein bilah me’akeves bo” — as long as it’s fit to taste, it’s not invalidating that one didn’t actually taste.

6) Three Approaches to the Foundation of Eating and Taste:

Side A: Eating always means one must taste — when the Torah says “eating” it means with full taste, to chew and eat. Swallowing without taste is not eating. According to this side, someone who has no taste buds, or had COVID and doesn’t feel any taste — has a problem with fulfilling the obligation.

Side B: Eating doesn’t necessarily require taste, but by maror there’s an extra requirement of taste because “al merorim yochluhu” — the bitter taste is the essence. But by matzah and other mitzvos one doesn’t need taste.

Side C (A Middle Opinion): Swallowing also has some taste — the Rashbam says that by maror, because it’s a sharp thing, one feels it even when swallowing. Consequently, swallowing might be a weak tasting, and eating means full tasting.

7) Question: Must One Have Just Taste, or the Specific Taste?

If eating requires taste, must one only feel that something is in the mouth, or must one feel the specific taste of the thing? For example, someone with COVID who feels maror like matzah and matzah like maror — does he fulfill? This relates to the Rambam who says that a sick person for whom maror is sweet must eat something else.

8) Taste as a Condition, Not as the Definition of Eating:

If one says that taste is necessary, it’s a condition in eating, not the definition of eating. This means: eating is eating (chewing, swallowing), but there must be a condition that one also tastes. Therefore, someone who chewed well and spit out — had taste but not eating, and doesn’t fulfill.

9) Practical Difference — A Sick Person’s Matzah:

A sick person who can’t chew, and one breaks the matzah into small pieces for him and he swallows it — does this fulfill? This is a practical difference from the inquiry of what “eating” means — whether it must be tasting or swallowing is sufficient.

Halachah 2 (Continued): Swallowing Matzah and Maror Together

The Rambam’s Words

“Bala matzah u’maror k’echad — yedei matzah yatza, yedei maror lo yatza, she’hamaror tefilah lamatzah.”

Plain Meaning

When one swallows matzah and maror together, one fulfills matzah but not maror, because maror is secondary to matzah.

Insights and Explanations

1) The Foundation of Tafel:

When one eats bread (matzah) with a vegetable (maror) together, the vegetable becomes tafel to matzah. Even though he swallowed both — and by both swallowing is sufficient — nevertheless maror is not fulfilled because it has the status of tafel and is nullified.

The distinction: when one tastes both together (proper eating), tafel is not a problem — because one tastes both. But when one swallows (swallows without taste), then the tafel status becomes a problem, because it’s as if one didn’t eat the maror by itself at all.

2) Main Analysis: What Does “She’hamaror Tefilah LaMatzah” Do?

If swallowing maror lo yatza:

– Then one doesn’t need the novelty of “she’hamaror tafel lamatzah” to explain why one doesn’t fulfill maror — one simply doesn’t fulfill because swallowing maror isn’t good.

But one would need this novelty to explain why one does fulfill matzah — because perhaps one should fear that the maror’s strong taste nullifies the matzah. To this one answers: maror is tafel to matzah, therefore it can’t nullify.

However this is a chaseiri mechsera in the Rambam — one inserts a whole piece that isn’t stated, and one can’t make chaseiri mechsera in the Rambam.

If swallowing maror yatza (the correct version):

– Then there’s a great novelty: by wrapping matzah and maror together one does not fulfill maror, even though swallowing maror alone does fulfill. Why? Because when it’s together with matzah, maror becomes tafel, and as tafel it’s not good.

– This fits perfectly with the Rambam’s language.

Conclusion: This is proof that the version in the Rambam is swallowing maror yatza, because only then does the Rambam’s “she’hamaror tefilah lamatzah” work without difficulties.

3) Taste vs. Importance — What Does “Tafel” Mean?

If it speaks of taste — it’s actually the opposite: maror’s sharpness is stronger than matzah’s taste, maror overpowers matzah!

If it speaks of importance — matzah is more important (d’Oraisa), maror is less important, therefore maror is nullified.

Novelty: The “tafel” speaks not of taste but of importance. The approach: swallowing matzah yatza — because matzah doesn’t require taste. Swallowing maror yatza — because maror also doesn’t require taste (according to the version). But when both are together, there’s a new problem: not a taste problem, but a kind of “chatzitzah” — the maror isn’t felt as a separate eating, because the more important matzah takes over. “What do you have in your mouth now? You have the holy matzah — you would completely forget that you now have in your mouth the silly maror.”

Further proof: If the problem were taste, it makes no sense why by swallowing maror alone one fulfills, but by two together not. But if the problem is importance/tafel, one understands: when maror is alone, it’s a separate eating; when it’s together with matzah, it becomes nullified as tafel.

4) Korech — Hillel’s Opinion:

“Al matzos u’merorim yochluhu” — Hillel learned that one makes a korech (sandwich) of Pesach, matzah, and maror together. But the Gemara (page 115) says that nowadays one should not make korech, because “oseh maror mevatel ta’am matzah”. The reason: because maror is nowadays only d’Rabbanan (without korban Pesach), and matzah is d’Oraisa — one can’t make korech, because the d’Rabbanan maror will nullify the d’Oraisa matzah.

5) The Ra’avad’s Dispute with the Rambam — Reason for “Maror Tefilah LaMatzah”:

Rambam’s reason: She’hamaror tefilah lamatzah — therefore maror is nullified.

Ra’avad’s reason: One doesn’t fulfill maror unless one ate it in a way that one feels the taste — he goes with the Ramban and other Rishonim that by maror one specifically must have taste. Perhaps the Ra’avad understands that matzah one fulfills even mezalzel (without taste), but not so maror — maror is such a thing that one can’t fulfill without taste.

6) Maror in Charoses — The Matter of Taste of Maror:

Tosafos says that matzah dipped in charoses is similar to maror in charoses. The commentators say that one must feel the bitterness in the maror — therefore one dips it in charoses but shakes it off (only a little remains). This is because one must still have the taste of maror. According to the reasoning that one needs the taste of maror, perhaps one should take a maror that has evaporated (very bitter), or if one is uncertain which type of maror the Mishnah means, it’s better to take from all types.

Halachah 2 (Continued): Wrapping in Fiber

The Rambam’s Words

[Karchan b’siv u’vala’an — lo yatza.]

Plain Meaning

When one wraps matzah or maror in a cloth/leaf (siv) and swallows it — one doesn’t fulfill.

Insights and Explanations

1) Two Explanations of Wrapping in Fiber:

If one requires taste: Wrapping in fiber is certainly not fulfilled — because even the little taste that exists in swallowing isn’t there.

If one doesn’t require taste: The problem of wrapping in fiber is different — it’s a chatzitzah, the food doesn’t touch the mouth. But “chatzitzah” here doesn’t mean like chatzitzah by tefillin — it means that this is a strong shelo k’derech achilah, because not only does one not have taste, but one also doesn’t have the sensation/texture of eating in the mouth.

2) Texture as Part of Eating:

With COVID one doesn’t feel taste but one feels texture very strongly. Texture is also a major part of what one “feels” when eating — in normal imagination one feels taste and texture together as one thing. Consequently, wrapping in fiber where one has neither taste nor texture is an even stronger shelo k’derech achilah.

3) The Spectrum of “How Far Doesn’t One Need Taste”:

If one goes with the side that eating doesn’t necessarily require taste, the question remains: how extreme? Does one only care what lands in the stomach, even wrapped in fiber? Or must one have at least some taste/sensation, and wrapping in fiber where one has nothing — not taste, not texture — is already too far and isn’t called eating?

4) Capsules and Shelo K’derech Achilah:

A capsule is not just shelo k’derech achilah, it’s not even food inside — it’s not a derech achilah at all. Perhaps for such medicines one should be stringent to take it with a sam (bitter thing) so it should be more shelo k’derech achilah, according to the Mishneh LaMelech’s first discussion.

5) Side Question: Drugs That Remove Taste:

If someone takes a drug that makes him taste nothing — does he fulfill? Also, if someone puts something sharp in his mouth that nullifies the taste of what he eats — is this also a problem according to the side that one needs taste.

Halachah 3: Eating Matzah Without Intent

The Rambam’s Words

“Achal matzah b’lo kavanah, k’gon she’ansuhu goyim o listim le’echol — yatza yedei chovaso.”

Plain Meaning

Whoever eats matzah without intent — for example, gentiles or bandits forced him to eat — he fulfills his obligation.

Insights and Explanations

1) The Great Question: Do Mitzvos Require Intent?

The Rambam rules in other places that mitzvos require intent (for example in Hilchos Megillah). How does this fit with here, where he says that without intent one fulfills?

2) Answer from Devarim Nechmedim: Pleasure Stands in Place of Intent.

When there is pleasure, it stands instead of intent. As the Gemara says “shlumei emunei Yisrael nehenin mizeh u’mizeh.” By eating matzah there is pleasure, therefore one doesn’t need intent.

3) Another Answer: Mitzvah She’begufo vs. Hechsher Mitzvah.

The mitzvah of matzah is a “mitzvah she’begufo” — the body of the action (eating) is itself the mitzvah, doesn’t need intent. Unlike shofar — the blowing is only a hechsher mitzvah (so that one should remember), there one needs intent, because without intent there was no mitzvah action at all.

4) Distinction Between Hearing Without Intent and Eating Without Intent:

By hearing (shofar, megillah) — if one doesn’t have intent, it’s as if one didn’t hear, because there are millions of noises. Unlike by eating — “it went in, it went in” — the food is physically inside the body, this is an actual eating even without intent.

5) Alternative Explanation: “Without Intent” Doesn’t Mean Without Intent of Mitzvah.

Perhaps the Rambam doesn’t mean “without intent to fulfill the obligation of the mitzvah” but

“without knowledge that it’s Pesach.” The next section supports this: “achal matzah b’lo yedi’as Pesach, v’achar kach nispasach, chayav le’echol acheres” — there he doesn’t fulfill because he wasn’t a bar chiyuva at the time of the action. Unlike in our case where he was indeed a bar chiyuva.

6) Rabbeinu Menachem’s answer is mentioned (without specific elaboration).

7) The Novelty Regarding a Shoteh/Sleeping Person:

If someone was unconscious (not in his senses) and ate matzah, and later returned to himself — he must eat again. One cannot combine later intent with earlier eating — “there must be intent at the time of eating.”

8) Question: Intent for What — For Eating or For the Mitzvah?

Must one have intent for the mitzvah (leshem mitzvas matzah), or is it sufficient that one has intent to eat? The “coercion by gentiles” case can be both — (a) he didn’t plan to eat matzah for the sake of the mitzvah, or (b) he didn’t plan to eat at all. This makes a practical difference: if a secular Jew eats matzah without knowing it’s Pesach — does he fulfill? He did have intent to eat, but not intent for the mitzvah.

9) The Gemara of Coercion to Eat Matzah (Rosh Hashanah 28a):

“Kefa’uhu v’achal matzah — yatza.” Rava says: “Zos omeres, taka’u lo shofar — yatza.” Rashi says: “Achal matzah Rachmana amar, v’ha achal” — the Torah says eat matzah, and he ate. “But not zichron teru’ah, and he is merely a mis’aseik — this teaches us, even so a mis’aseik fulfills, for mitzvos do not require intent.”

Question: Why is “coercion” (ones) the example for “no intent”? By transgressions, “ones Rachmana patrei” — when one is forced to do a transgression, one is exempt. But by a mitzvah — he actually ate matzah! What is the deficiency?

10) Philosophical Discussion: Why Would One Need Intent?

Opinion A: Mitzvos exist to improve character traits (like the Rambam in Shemonah Perakim) — if so, one perhaps needs to know what one is doing, because “monkey actions” (without consciousness) don’t bring any change in character traits.

Opinion B: Mitzvos have a “holy power” — an atomic bomb that affects the person even without intent (like Rabbeinu Bachaye).

Distinction: If one speaks of knowledge that you’re doing something — one needs yes. If one speaks of knowledge that it’s a mitzvah — one perhaps doesn’t need. The distinction is important for understanding both opinions.

11) Distinction Between Shogeg and Mis’aseik:

A shogeg — he doesn’t know that today is Pesach, he eats matzah, and later finds out that it was Pesach night. A mis’aseik — someone does an action without thinking (like he’s playing with trees and a melachah results). It’s emphasized that the concept “mis’aseik” doesn’t appear in the Rambam here, and one shouldn’t bring in concepts that aren’t in the text.

[Digression: Chatzitzah in Marital Relations with a Condom]

In connection with the earlier discussion about korech (chatzitzah between matzah and maror), a digression is made about chatzitzah in marital relations with a condom:

– The matter of tumah by relations: perhaps relations causes tumah because of the relations itself (like mishkav zav and niddah), not because of contact — then a chatzitzah wouldn’t help.

– By relations the main matter is pleasure — with a condom there’s still pleasure.

– The rabbis don’t hold of this “heter” — it’s not a properly asked halachic matter.

– There’s certainly a prohibition of zera levatala, and it’s worse than derech evarim because it’s a bi’ah she’einah re’uyah.

Halachah 4-5: Eating Matzah — Only from the Five Species

The Rambam’s Words

“Ein yotz’in yedei chovas matzah ela b’chameshes minei dagan bilvad, v’hen hachitah v’hase’orah v’hakusemin v’shiboles shu’al v’hashifon… Kol sheba lidei chimutz — adam yotzei bo yedei chovaso b’matzah. Yatza oroz v’dochan v’kitniyos — she’ein ba’in lidei chimutz.”

Plain Meaning

One can only fulfill matzah with the five species (wheat, barley, spelt, oats, rye). Only things that can become chametz can become matzah. Rice, millet, legumes — even when they rise, it’s a “sirchon be’alma” (mere spoilage), not leavening.

Insights and Explanations

1) The Source — The Verse:

The verse is: “Lo sochal alav chametz, shivas yamim tochal alav matzos” (Devarim 16:3). From this the Chachamim learn: “Kol sheba lidei chimutz — adam yotzei bo yedei chovaso b’matzah. Yatza oroz v’dochan v’kitniyos — she’ein ba’in lidei chimutz.”

2) Novelty: “There is No Matzah Except from a Type of Chametz”:

The foundation is: matzah means bread that hasn’t become chametz — but it must have the potential to become chametz. Something that can’t become chametz at all is also not matzah. “That which can come to leavening but didn’t leaven” — this is matzah. But “that which cannot come to leavening” — this isn’t really a matter of matzah.

3) Moral Lesson / Derush:

According to this, one would think that the best way for Pesach is to eat only rice and millet (like “the Lisker custom”) — no risk of chametz at all! But the Torah doesn’t say so — one must take risks, one must specifically take the type that can become chametz, and make matzah from it. A Brisker vort: “The most chametz-like thing that can possibly be on Pesach — is matzah.”

Halachah 6 (Continued): Mixture of Rice with Grain — Law of Taste of Grain

The Rambam’s Words

“Yotzei adam yedei chovaso ba’achilas ta’aroves she’yesh bah ta’am dagan, k’gon oroz im chitim.”

Plain Meaning

One can fulfill matzah with a mixture of rice and wheat, provided one tastes the taste of grain.

Insights and Explanations

1) Taste vs. Majority — The Rambam Goes with Taste, Not with Majority:

The Yerushalmi says it goes according to majority (majority grain or minority grain), but the Rambam doesn’t go with majority — he goes according to taste. This is a practical distinction between the Rambam and the Yerushalmi.

2) Question of Chatzitzah:

Why doesn’t one say that the rice portion is a chatzitzah (interruption) between the person and the matzah portion, as one says in other halachos? The answer: the rice becomes nullified to the grain — it becomes nigar (drawn after) the grain. This is brought by the Ramban and others.

3) The Ra’avad’s Dispute:

The Ra’avad holds differently — he understands that one needs indeed a measure of a kezayis of grain itself. The Ra’avad asks a strong question on the Rambam. The answer to the Ra’avad: perhaps he holds that rice doesn’t nullify the taste of grain, because rice blends in — it’s a similar type of taste.

4) Measure of Kezayis in a Mixture:

Must one have a kezayis of grain itself, or is it sufficient that one tastes the taste? The Rambam says nothing about a measure — he only speaks of taste. All commentators assume that the Rambam simply holds this way, and the Maggid Mishneh brings proofs to this. The Gra has a lengthy explanation on this matter.

Halachah 6 (Continued): Dog Dough

The Rambam’s Words

“Isas kelavim — im re’uyah l’ma’achal adam, yotz’im bah yedei chovasan; ein re’uyah l’ma’achal adam, ein yotz’im bah, afilu mishtameres leshem matzah.”

Plain Meaning

Dough that is made for dogs — if it’s fit for people to eat, one fulfills; if not, one doesn’t fulfill, even if it was guarded for the sake of matzah.

Insights and Explanations

1) New Principle — Fit for Human Consumption:

From here one learns a new principle: not only must matzah be guarded for the sake of matzah, but it must also be fit for human consumption. Both conditions are necessary.

2) What Does “Fit for Human Consumption” Mean in This Context:

“Fit for human consumption” doesn’t just mean that one can eat it — it means that it’s a type of bread/matzah that people eat. A dog is not a “matzah-eater” — only people are matzah-eaters. Therefore it must be food that is appropriate for people.

3) What is “Dog Dough”:

Dog dough means bread that is made for dogs, specifically for shepherds’ dogs. It’s not a question of mixture — it’s an actual kosher dough. The question is of leshmah — whether it was guarded for the sake of matzah, and whether it’s fit for human consumption.

4) A Conversational Point:

If someone goes to a matzah bakery that makes matzos for dogs, one doesn’t fulfill — because it’s made for dogs, not for people.

[Digression: Matzah in the Sukkah]

One opinion says that one must eat matzah in a sukkah, based on the Toras Kohanim / Gemara’s kal vachomer: if Pesach which doesn’t require sukkah does require matzah, Sukkos which requires sukkah should certainly require matzah? The verse answers “Chag HaMatzos” — only that holiday requires matzah, not Sukkos. Philosophically it’s noted: “Strange is only what we’re not accustomed to” — if the Chumash had said that matzah must be eaten in the sukkah, we wouldn’t have found it strange.

End of the Shiur: Matzah Kneaded with Fruit Juice

The Rambam’s Words

Matzah she’nilosheh b’mei peiros — this is the sugya of matzah ashirah — matzah that is kneaded with fruit juice (fruit juice, wine, oil, etc.).

Note

The shiur is stopped here — this will be learned later. It’s noted that it’s not too long a sugya.


📝 Full Transcript

Study of Laws of Chametz and Matzah Chapter 6 — Thirty Days Before the Holiday

Introduction: Learning Laws of Chametz and Matzah Chapter 6

Speaker 1: Yes, we’re going to learn chapter [of] Laws of Chametz and Matzah chapter 6. Perhaps later we’ll review the whole thing, why I need to learn the laws every year, but I think that for now we should learn here.

The Concept of “Mezuman” — Knowing the Entire Torah

I heard last night Rabbi… who? I looked at it, I think it was Shabbos Purim party. I see that he wishes the entire world, and it occurred to him that he should wish the entire world that they should know the entire Shas clearly without any doubts, and also the four parts of Shulchan Aruch.

I don’t know, it occurred to him that this is a good blessing for a Jew. So, I’m impressed. Because, when he says such blessings, it’s not Chassidic Jews, because… knowing Shas is just a Lithuanian thing. Lithuanians know Shas like crazy, beyond my fifth strength. So, but such Breslovers who have the knowledge, know the entire Shas, have it completely clear, not stories, know the four parts of Shulchan Aruch with all the Tosafos and with all the Shach’s. He has good clear aspirations, I have great pleasure.

Like the Breslover from Ecuador, that Meir you mean, he published a small book “You Know the Entire Torah.”

Speaker 2: He has a small book? That Meir?

Speaker 1: Yes. He knows, how? He makes a system, review, whatever, he figured out how. The battle will direct your ways, and not too precise, but overall that’s how it should be.

The Gerrer Rebbe: “Mezuman” Not “Credit”

Overall that’s how it should be, one must know the entire Torah. When is there such a thing? Now we’re learning Laws of Pesach, it’s Pesach. One must know the entire Laws of Pesach clearly. Like the Gemara says “chidudei mevichi,” or like the Gerrer Rebbe says “mezumana.” He has a point, one must know it mezuman, not credit. Everyone has credit, you see today that everyone has credit. Credit means I know where to look. Mezuman means I know.

So, to know Gemara like that is perhaps not reality, but the Rambam made himself for that, no?

Speaker 2: Yes.

The Source: Moshe Rabbeinu — “Moshe Taught Them to Israel the Laws of Pesach on Pesach”

Speaker 1: And Lubavitch… until the ideas. Learning Torah is from the Torah, but that one should learn Torah, one should go away from the other laws of precedence and go to thirty days before the holiday… I already told you the Gemara in Megillah I think, “Moshe taught them to Israel the laws of Pesach on Pesach.” This we see from Moshe Rabbeinu, it’s implied that it’s literally the original way of learning Torah.

This Is Not Just an Addition — This Is the Order of Study Itself

Yes, so anyway, it’s certain that this must be done, and therefore that’s how one does it. I need to answer the sub… It’s implied from the law literally that one should make this the order of study, not that one should start learning Laws of Pesach for fifteen minutes after davening. This will take here and there, and the poskim started Pesach, and this will be made first.

I’m already learning for Shavuos, there’s the law that there’s no stringency of thirty days in Torah study, so if one wants to really learn which sacrifices, omer, Shavuos, omer. But simply it’s Pesach, Shavuos, I mean it’s Pesach, perhaps Rosh Hashanah, Sukkos.

Question: To Which Holidays Does “Thirty Days Before the Holiday” Apply?

To which laws does the thirty days apply? Pesach. Which holidays does the thirty days before the holiday apply to? It applies to Pesach.

Speaker 2: It only applies to Pesach?

Speaker 1: There are among the poskim who started Pesach, the first siman is only on Pesach. So this must be thought about.

The Mishnah Berurah: Dispute Whether It Also Applies to Shavuos and Sukkos

Ah, the Mishnah Berurah says that there’s a dispute whether it’s relevant by Shavuos and by Sukkos, because the main thing comes to know, one spoke about the sacrifices, the matter of sacrifices.

Speaker 2: That’s what he says?

Speaker 1: Yes. From Moshe Rabbeinu, from me he takes sacrifices?

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: By Moshe Rabbeinu it’s explicit about Pesach Sheni, one speaks of sacrifices.

Speaker 2: Yes, but that’s the proof that besides…

Speaker 1: I remembered that the other books, because Pesach has many laws, perhaps Shavuos, Sukkos have fewer laws.

Speaker 2: What does such a thing mean?

Speaker 1: But actually what the… yesh omrim?

Speaker 2: Yes. Yesh omrim.

Speaker 1: The Mishnah Berurah brings both sides. Either it has to do with sacrifices, or it has to do with every holiday.

Question: If It’s Sacrifices, Why Learn Laws of Chametz and Matzah?

Speaker 2: It’s strange to say, because you say it starts with sacrifices, but then you say one should learn, I don’t know what, Laws of Chametz and Matzah, Laws of Shofar. If the matter is sacrifices, one should learn sacrifices.

Speaker 1: One can perhaps say that you don’t know any sacrifices, but the essence of the enactment remained.

Speaker 2: Okay, one must look into it.

Why Pesach Requires More Preparation Than Sukkos

Speaker 1: Perhaps one can say that because Pesach has many laws, kashering utensils, purging vessels, removal of chametz, which other holidays don’t have.

Speaker 2: But Sukkos does have many laws, both the four species and sukkah.

Speaker 1: But the Mishnah Berurah says that essentially all these laws in Sukkos are not really relevant, because all sukkahs and all lulavs are kosher. What you have walls and a third even a tefach, and most lulavs are mostly kosher, meaning it doesn’t fail.

Proof from the Gemara: “Perusa Atzeres” and “Perusa Chag”

Speaker 2: But you see that in the Gemara there is indeed perusa atzeres and perusa chag, and one speaks, yes?

Speaker 1: Apparently regarding what? That one already makes preparations.

Speaker 2: Yes, regarding laws of sacrifices, from when the perusa chag means half of the thirty days, half of the fifteen days. One sees that the thirty days is a thing also in other holidays, not only Pesach.

Speaker 1: There isn’t very clearly an actual decision, but one sees that there’s a matter of the thirty days.

Tosafos: By Purim There Isn’t

Tosafos says that by Purim there isn’t, except what’s needed in the Megillah. Let’s see Tosafos.

Speaker 2: Okay, that’s not the same as what we’re learning now.

Speaker 1: Right, right, we’re not going into that. Tosafos says yes.

Speaker 2: Come on, it’s not relevant.

Speaker 1: Okay, back to the matters, okay? That’s your good. Let’s go back.

The Meaning of “Mezuman” — Cash in Hand

I don’t hold. I hold that one must know clearly the entire Torah bemezumanim, as the Gerrer Rebbe says. Nu, what does mezuman mean? Cash is needed when it’s lacking to give out, then the most important thing is to have the cash. Understand? I mean that there comes a time when one needs to do it, one needs the most important thing to have the cash in hand. That’s the simple meaning here.

Discussion: Should This Be the Order of the Yeshiva?

For this, when you ask whether one should make the order of the yeshiva this way, I wouldn’t think so. That is, in general, I don’t know, perhaps the order of the yeshiva shouldn’t be such a thing at all, I don’t know. But if there is an order of the yeshiva, it’s presumably not that it goes this way. There’s an order, and that’s the outlook.

Yes, you can make an order this way, and say that a whole year is enough when it touches on a law in Choshen Mishpat, you don’t know, something that has to do with the cycle of the year, it will certainly happen. That must be mezumanim umukanim, because I need to know what’s happening. That’s the chapter because you bring your bundle, that’s clearly stated explicitly, make a nice chapter.

But if one expands the obligation of question and thirty days to all holidays, when he still wants his spark my Purim, this is a Torah from the longest.

The Meiri: Learning Tractates of Moed by Each Moed

I already said that the Meiri, who says about the world learns moed, each moed, or when does he learn. I already said that the Meiri says that the same the custom, Shabbos HaGadol by the piyutim one says everything Pesach, that someone not to say that you see yourself in the reason bothered, the same thing as you say the Meiri, and not so did he see all in merit, because it’s not in practice the custom of the students of the wise. Each one, there are students of the wise who from each one.

The Shulchan Aruch HaRav (Baal HaTanya)

The Baal HaTanya writes, yes that the law asks that the scholar must learn beforehand, and nothing more, because everything goes into the public. The asking when the scholar must learn to teach the world, today there isn’t the obligation that once was, because each person can take a Mishnah Berurah. But this is a mitzvah on each and every one to learn the laws of the festival until he is expert in them, so rules the Shulchan Aruch HaRav in Laws of Worms.

Yes, okay, fine. Let’s see, let’s see.

Speaker 2: You look into more places, you’re told that this means, mezuman means that one knows clearly.

Speaker 1: Okay.

Digression: The Word “Va’ad” — Beis HaVa’ad

Who is the Menakeh Yagrib?

Speaker 2: I don’t know.

Speaker 1: It’s a book in the back of the Gemaras, no?

Speaker 2: Yes, Yanki.

Speaker 1: No, because he says an interesting thing. That Rashi says that they don’t learn the laws of Pesach in the Beis HaVa’ad lest an am ha’aretz hear. Okay, there’s the Beis HaVa’ad, and the Beis HaMidrash. That Beis HaVa’ad means like the Sanhedrin, more or less, where they would decide if there are laws of… I understand it that way. If there are general laws that need to be decided.

Speaker 2: Public.

Speaker 1: Do you know that va’ad means Sanhedrin? Because he says that on this word there’s no word at all from the Torah. It’s a word that the Sages enacted, they made it on the first symbol of their Beis HaVa’ad.

Speaker 2: But what does it mean a matter of gathering, yes?

Speaker 1: What he means by va’ad is gathering, I know, but why… from where the word comes I don’t know.

Okay, hello, we’re still bothered by time.

Speaker 2: Okay.

Speaker 1: Okay, very good. We’re not bothered by time, it’s a sixth of the night exempt from Torah. Okay, let’s go up to sixth. Say the holy holiday.

Root of “Va’ad”

Speaker 2: Perhaps the word comes from the language “and I will meet and be appointed.” It’s not the root vav-ayin-dalet, it’s the root yud-ayin-dalet.

Speaker 1: Nu, yud-ayin-dalet. But there’s a vav and an ayin there in the middle.

Speaker 2: Afterwards, perhaps it’s such a… it works perhaps with the word “le’olam va’ed.” One spoke about the word “va’ed.” There’s le’olam va’ed. There’s such a word in the Torah, le’olam va’ed.

Speaker 1: No, not the translation. But the word exists. But the translation isn’t such a… what does le’olam va’ed mean?

Speaker 2: I don’t know. I don’t understand what you’re saying. Le’olam va’ed, Hashem yimloch le’olam va’ed.

Speaker 1: See Tosafos, that va’ed is a language of… the root isn’t va’ed, that’s certain. Le’olam va’ed, everything, le’olam va’ed. How one explains the word I don’t know. And he says that the root of no’ad is yud-dalet-ayin, it’s never, it never says any awakening.

Speaker 2: No’ad is from the language of ya’ad, from the language of wealth?

Speaker 1: Yes, it’s from the language, the root is yud-dalet-ayin, that’s the root.

Speaker 2: Why, yes, no’ad is a language

Chapter 6: The Mitzvah of Eating Matzah — Law 6

Linguistic Discussion: Root “No’ad” and “Va’ed”

Speaker 1:

Why…yes, “no’ad” is a nifal from yud-ayin-dalet. Why isn’t there even once “ya’ad” in the Torah? I don’t know. But that’s what he argues. I looked in the dictionary.

To what do these words apply, it could be that there’s another form how one says the same root, and sometimes it comes out with a vav. Rabbi Menachem ben Saruk says…

Speaker 2:

I know, Rabbi Menachem ben Saruk says that there’s no vav at all. There’s no word that begins with a vav that is an essential letter.

Speaker 1:

That’s what I actually meant before.

Speaker 2:

Why doesn’t he answer that? That “ad” and “va’ed” mean the same thing. What is the vav?

Speaker 1:

A good question. But that’s the translation. All commentators say that it’s like the language of “ad.” There’s no root vav-ayin-dalet. It’s ayin-dalet. Or ayin-yud-dalet could be the root, whatever. But there’s no root vav-ayin-dalet. So say all the righteous. You can’t build any words from this.

Speaker 2:

Testimony or something like that?

Speaker 1:

Everyone will say that this is a mistake, there’s no such word. What is ad? Le’olam va’ed. What we wanted to spell it isn’t exactly why it spells that way. It’s like hands and add, le’olam va’od, there’s no such thing.

Yes, so no’ad is yo’ad, this comes essentially from perhaps appoint, he says appointing, or an appointed, or an agreed upon. Fulfillment of the appointment, like fulfillment of prophecy, ye’ud means something that’s destined for the future. Ye’ud means mezuman, mo’ed, or no’ad, everything has. So a designated place can be like a development from this word.

Ad olam and le’olam va’ed is the same thing. Sometimes it says in the verse ad olam, sometimes it says le’olam va’ed. Ad and va’ed is in this account the same thing. Ad olam, to your seed I will give ad olam, and his name will endure le’olam va’ed.

Perhaps we say language of appointment, language cut off at a specific time. Understand? But you can say that far far also that initially. But this isn’t language of holiness, not language of Scripture, I don’t know, language of the Sages.

Speaker 2:

Okay, but why do we actually for all my side things? After all ad, after all ad means the mountains that will stand forever, yes? Perhaps it’s from the language of testimony from this, a testimony that gives strength and stability.

Speaker 1:

One must check R’ Tzadok, he surely has a discussion on this matter.

Law 6: The Positive Commandment to Eat Matzah on the Night of the 15th of Nissan

Speaker 1:

Okay, now we’ll continue. Okay, come, come, we need to go further to the…

Fine, says the holy… It is counted on it sixth, says the holy Rambam, a positive commandment from the Torah. Okay, to eat matzah on the night of the fifteenth.

Order of the Mitzvos — Prohibitions of Chametz and Mitzvah of Matzah

Fine, okay, so more or less the first five chapters spoke about the prohibitions of chametz, here about how many prohibitions there are regarding chametz, a bunch of them. After all, the prohibition of chametz is… the Rambam started with not to eat chametz even on the first day, tashbisu, not to eat chametz all seven, mixture of chametz, bal yera’eh bal yimatzei. These are the six mitzvos that all speak about the prohibition of chametz. Now we’re holding by the one mitzvah of eating matzah on the night of Pesach. The seventh mitzvah that the Rambam brings.

Explanation of the Rambam

It is a positive commandment to eat matzah on the night of the fifteenth, as it says “in the evening you shall eat matzos.” This mitzvah applies in every place and at every time, that is not only when one makes the Pesach sacrifice, and not dependent on the Pesach sacrifice that you eat it, and its eating is not dependent at all on the Pesach sacrifice, rather it is a mitzvah by itself.

Speaker 2:

Yes, although it says “on matzos and bitter herbs they shall eat it,” one could have thought that it’s only with the bitter herbs, but Chazal accepted the opinions that there’s an extra mitzvah by itself no matter, but that’s how they understood.

Speaker 1:

The verse “in the evening you shall eat matzos” is a very weak source, and what’s the simple meaning in the verse? Why should this be together with the sacrifice? Read the verse, what does the verse say next?

Discussion: Three Separate Questions in the Mitzvah

Question A: Is There Even a Positive Commandment to Eat Matzah?

Speaker 1:

There are two things, there’s what there’s only a mitzvah on the night of the fifteenth, and there’s that there’s even a mitzvah at all. These are two different things, right?

Number one, what our matter is, I said, “Seven days you shall eat matzos, but on the first day you shall remove leaven from your houses,” I then told you the verse “in the evening you shall eat matzos.”

Speaker 2:

Okay, that doesn’t say together with the Pesach sacrifice. A verse before is “and this day shall be for you a memorial,” and afterwards he says the verse “in the evening you shall eat matzos.”

Speaker 1:

Ah, okay. But what’s the wonder why one should say that the first night is a mitzvah? Because the verse looks like that night they should start eating the matzos. Okay, this lets us know how Chazal divided it.

There are two different things. One, that there’s even a mitzvah of eating matzah at all. Because it could have been that the verse speaks, it doesn’t say that there’s even a mitzvah, but it says one shouldn’t eat any chametz, and what should one eat with the bread. I mean that’s how Chazal understand, that the other days there’s no obligation.

Question B: Is the Mitzvah Only with the Pesach Sacrifice?

Speaker 1:

There are three different things. One, that there’s even a mitzvah to eat matzah at all. Perhaps it means only one shouldn’t eat chametz? Certainly, perhaps it’s simple, one will eat provisions, they won’t eat any chametz provisions, there wouldn’t have been any mitzvah to eat matzah. Not such a mitzvah at all. That’s one interpretation one could have said. As you say, such boundaries of Chazal, and they actually learn this way regarding other things that there’s no such mitzvah.

The Second Question

The second question is, perhaps there is indeed such a mitzvah, but only “with the Pesach.” As it states in the verses of “al matzos u’merorim yochluhu” (on matzos and bitter herbs they shall eat it). If you look in my booklet of all the sources on Pesach, which is called Pesach K’Hilchaso, we will be able to see very clearly what it says. True? Do you agree? Chametz and matzah. Do you agree? Do you have my booklet? You, you, I have one. You can see.

Analysis of the Verses in Parshas Bo

Speaker 1:

If we look here, we’ll see… Look, we’re talking here in the verses in Bo, yes? It says like this, in the beginning it states, “v’achlu es habasar balailah hazeh tzli eish u’matzos al merorim yochluhu” (and they shall eat the meat on this night, roasted over fire, and matzos with bitter herbs they shall eat it). This is the first time we see matzos. A few verses later it states, “v’haya hayom hazeh lachem l’zikaron v’chagosem oso chag l’Hashem l’doroseichem chukas olam techaguhu” (and this day shall be for you a remembrance, and you shall celebrate it as a festival to Hashem for your generations, an eternal statute you shall celebrate it). Ostensibly, one can understand that here we have finished speaking about how to make the korban Pesach. And now we’re saying a new mitzvah of “shivas yamim matzos tocheilu ach bayom harishon tashbisu se’or mibateichem ki kol ochel chametz” (seven days you shall eat matzos, but on the first day you shall remove leaven from your houses, for anyone who eats chametz), and so on. One can indeed learn the plain meaning of Scripture like the Chazal, it fits nicely.

In what respect? That the verse counts out the first time matzos, it counts it out specifically as a part of eating the Pesach, “al matzos u’merorim yochluhu”. But the verse finishes the discussion of the korban Pesach with the words, “v’haya hayom hazeh lachem l’zikaron v’chagosem oso chag l’Hashem l’doroseichem chukas olam techaguhu”. And here begins a new mitzvah, “shivas yamim matzos tocheilu ach bayom harishon tashbisu se’or mibateichem”, “u’vayom harishon mikra kodesh” (and on the first day a holy convocation), and further “u’shemartem es hamatzos” (and you shall guard the matzos), “barishon b’arba’ah asar yom lachodesh ba’erev tochlu matzos” (on the first, on the fourteenth day of the month in the evening you shall eat matzos). These four verses as an extra mitzvah of chametz and matzah. Which is not connected with the korban Pesach.

Question C: Is the Mitzvah Only on the Night of the 15th or All Seven Days?

Speaker 2:

And now which of the three things are you talking about, tzadik? There are three different things, right? The first question is, is there even a mitzvah to eat matzah? Or when it says eat matzah does it only mean not to eat chametz? We didn’t learn that from this source at all, right?

Speaker 1:

No, we didn’t learn it.

Speaker 2:

What? We learned it now, now in other hours?

Speaker 1:

That one must eat matzah, right? It’s an obligation to eat matzah. That’s not stated anywhere.

Speaker 2:

It is stated, it is stated.

Speaker 1:

Where is it stated?

Speaker 2:

It’s stated in the verse, “shivas yamim matzos tocheilu” (seven days you shall eat matzos).

Speaker 1:

Yes.

Speaker 2:

“Ach bayom harishon tashbisu se’or mibateichem” (but on the first day you shall remove leaven from your houses). It says that one should be busy so there shouldn’t be any chametz. And then the verse says, on the first day it is especially a mikra kodesh. And then the verse says again, “u’va’erev tochlu matzos” (and in the evening you shall eat matzos).

Speaker 1:

Okay, I didn’t find a place. I can see how the Chazal saw here from the verses that the first day is not, because the first day is also mikra kodesh, because the verse counts here the first day four times.

Discussion: “Matzos Tocheilu” — Mitzvah or Just Advice?

Speaker 1:

They all clearly understood that every time it says “matzos tocheilu,” except perhaps once, but every time it doesn’t mean to eat matzah literally, and they are completely right, because almost every time this comes together with a prohibition to eat chametz. “Matzos yochel” (matzos shall be eaten), “lo yera’eh lecha chametz” (no chametz shall be seen to you). Now, certainly a normal Jew can understand, certainly one will eat something, one won’t fast for seven days, right? And eating means one will eat bread, there weren’t potato chips to eat in those times. So naturally one will eat bread. The verse says, you should eat matzah and not chametz. But it doesn’t become a mitzvas aseh, that if someone wants specifically to eat potato chips, which is the whole question. On this it doesn’t say, not only the first day. In general, I’m not talking… You’re talking the whole time about the third thing, about the first day and the seventh day.

Okay, the first step is, that one should eat matzah, and not just that one shouldn’t eat chametz which naturally one will eat matzah perhaps, but not as a mitzvas aseh, that if someone wants specifically to eat potato chips, this is not stated explicitly in the Torah. One can learn that it’s an obligation, one can learn what one wants, but it’s not stated.

Speaker 2:

You say so categorically it’s not stated. It’s stated in the language of a command.

Speaker 1:

Because one can twist the language of command, that’s how we see it’s always like this. But what does the verse say? “Shivas yamim tochlu alav matzos” (seven days you shall eat upon it matzos). Should we say that the Torah is a short verse for your diet, because I want to take away your chametz, therefore I give you advice, is it ready that the advice of the word matzah is the part of the word, the lack of not chametz, you’re forgetting something. No, you shouldn’t eat chametz-like, but you should eat matzah-like. Well, well, but

Mitzvas Achilas Matzah – Is Eating Matzah All Seven Days a Mitzvah?

Dispute: Is “Matzos Tocheilu” a Mitzvas Aseh in Its Own Right?

The Claim: “Matzah” Only Means “Not Chametz”

Speaker 1:

He says categorically, it’s not stated. It’s stated in the language of a command, and one can twist the language of command and say that this is good advice. But it’s stated in the verse “shivas yamim tocheilu matzos” (seven days you shall eat matzos). To say that the Torah is simply concerned about your diet, because I’ve taken away your chametz, therefore I give you advice, is precisely not so clear. The meaning of the word matzah is after all even not chametz, you’re forgetting something. You shouldn’t eat chametz-like, but you should eat matzah-like.

Speaker 2:

Well, well, but to say that the Torah tells you this just because the Torah is concerned that you won’t have what to eat, is not necessarily so. It is indeed a mitzvah.

Speaker 1:

Simple Jews believe that it is indeed a mitzvah. The question is, you say that it’s only good advice the first day from the Mishnah. You’re not right. You’re not right. Why not? Because simple…

Speaker 2:

I didn’t say that it’s only good advice. That’s not yet the question, right? Not eating matzah and yes eating chametz according to the plain meaning is two ways of saying the same exact thing.

Speaker 1:

Not exactly.

Speaker 2:

Yes, exactly. In short, you have a prohibition that one burns, throws out all chametz. We’re not talking about yes eating, we’re talking about not eating. You should eat from an animal. We’re not talking about what one can eat, we’re talking about what one cannot eat.

The Claim: Normal People Eat Bread Every Day

Speaker 2:

Normal people eat bread every day. That’s how we see in all of Torah always. That’s not a point, right? Certainly. That’s the normal meal. It’s not stated even once in the Torah “eat bread.” Eat bread because one eats bread.

Speaker 1:

But what then does one eat? Should one eat potato chips?

Speaker 2:

We’re talking. If you want specifically… Well, well, God forbid, it’s not a joke. It’s not an invention. Always in those days, normal people eat bread every day.

The Nafka Minah: Blessing, L’Shem Yichud, and the “Crazy Person” Case

Speaker 2:

Okay, so the whole question, the whole nafka minah what we’re asking whether it’s a mitzvah, right? Has like two levels, the whole nafka minah what we’re talking about now. The first question is, one, whether one makes a blessing, whether one makes over this “l’shem yichud,” whether it’s a holy mitzvah or not, right?

Because practically, practically in current times, even according to those who hold that it’s not a mitzvah to eat matzah, practically all Jews eat matzah the seven days, except for a few, as they say, the Lisker Chassidim. Exactly, except for the Lisker Chassidim everyone eats matzah all seven days.

Speaker 1:

Why should they need to represent?

Speaker 2:

One minute, you ask a good question, whether one can eat potato chips. Well, well, one can. But, right? So that’s the first question. That’s not a blessing, that’s not a great joy. So that’s one question. I already know, Chazal in general have a concept that there is a blessing. I’m not saying a blessing, it’s a mitzvah. It’s a question whether it’s a mitzvah. I’m not saying that it’s a mitzvah.

What’s the nafka minah? What’s the nafka minah? Other days, God forbid, if you want to eat only… Again, again, you’ve laid down a strong nail that every day people eat bread. Normal people.

Speaker 1:

You’re talking about the people in Europe that you know, who eat bread. What about the other millions of people who eat only rice, and the other millions of people who eat only potatoes or or or…

Speaker 2:

No, no, no, no, don’t say that, don’t say that. That’s not true, that’s not true. Please, I don’t like this post-modern nonsense. The Torah speaks of people. If the Torah had been given in Asia, it would have said about rice. Now we’re talking about the Torah that was given in Mesopotamia, where there the normal thing that every person eats every day is bread. Not nehama Avraham, more is bread. The normal order is like this. You can see proofs for this. You don’t stand… I’m not arguing with you.

The Question: Is “Eating Matzah” a Mitzvah in Its Own Right?

Speaker 2:

So, that’s not the point. The question is only something else, right? So naturally, if a verse states “eat a certain type of bread” – let’s say it differently more clearly: eating matzah and not chametz means “eat a certain type of bread,” right? The Torah didn’t invent a new thing called matzah. There have always been the two types of breads. So seven days you eat a certain type of bread. Very good. We all agree that this is stated.

Speaker 1:

One minute, today there are other things.

Speaker 2:

We all agree that this is stated, right? We all agree that this is stated. The question is only, this is a mitzvah, right? It’s forbidden to eat another type of bread, that’s stated explicitly. You’ll see that you get kares for eating another type of bread.

But what if someone wants to fast? But he wants, right? Again, but what is the whole nafka minah of this? In the normal case – the Torah always speaks of the normal case, right? We’re not looking now for an exception, a crazy person, right? In the normal case, certainly seven days we eat matzah, that’s not a doubt, and that’s stated explicitly in the verse, right?

The Two Questions: Blessing and Obligation

Speaker 2:

But how does the question begin? Two things begin: either whether we make a blessing seven days on such a matter, or the way the Gemara learns and says it usually is, what if I’m a crazy person and I want to eat peppers all seven days? A strange creature. So is the plain meaning that it’s an obligation? What does an obligation mean? That you get a punishment? Does he shout, “You shouldn’t eat matzah, but also not eat chametz, but eat I don’t know what”? Are you crazy? Or no, that’s not a sin. The Torah only says that if you eat bread, you should eat such a type of bread. You don’t eat any bread at all, you’re an idle creature, I don’t know, but you haven’t done any sin.

The Proof: There’s No Kares for Not Eating Matzah

Speaker 2:

Now, for the second law, that it should be an obligatory mitzvah to eat matzah at any point, is not stated anywhere in the Torah. At least, as long as we understand, the simple plain meaning means simply “eat a certain type of bread and not another type of bread.” That which it’s stated in the language of obligation “matzos tocheilu”, the same thing is stated in the language of negation “v’lo sochal chametz” (and you shall not eat chametz), both mean the same thing. True?

Speaker 1:

Yes, I would have laid down the same discussion with the other languages.

Speaker 2:

One can say that the Torah says it’s a mitzvah, one can say that the Torah says it’s optional. In practice we see in the Talmud that Chazal took a different approach, they said that all days it’s optional.

Discussion: What Does “Reshus” Mean?

Speaker 1:

I don’t know what you mean “reshus.” I’m not saying it’s reshus. I’m not saying it’s reshus. I’m telling you now… Reshus is already a concept of halachah. I’m telling you what it says in the Chumash. It doesn’t say “reshus.”

Speaker 2:

What does “matzah is reshus” mean? What does this “reshus” mean?

Speaker 1:

What does this “reshus” mean? I don’t want to get into the discussion of reshus. Reshus is when we’re talking about a mitzvah. That’s the plain meaning. You say one should eat matzah, because one can’t eat chametz, one should eat bread as matzah.

Speaker 2:

No, no, that’s what you’re saying. You keep on going back to this. This is like good advice.

Speaker 1:

What does good advice mean? You want to eat bread, don’t eat chametz. That’s all.

The Question: Is There Stated in the Torah an Obligation to Eat?

Speaker 2:

From where should come the crazy thing of an obligation to eat? In general, is it stated at all anywhere in the Torah that there’s an obligation of eating at all? In your Chumash is it stated anywhere that one must ever eat anything?

Speaker 1:

A thousand times!

Speaker 2:

Ah, sacrifices, ma’aser sheni, by all sacrifices and…

Speaker 1:

One minute, one minute, clearly, let’s be clear. Where is it stated in the Torah an obligation that one must eat something? Bring me the verse.

Speaker 2:

“U’vayom hashvi’i yochlu mimacharas ha…” What? What? What? I’ll tell you more than a verse, I’ll bring you a Vayikra.

Speaker 1:

Okay, bring a Vayikra. Show me once where it states a mitzvah to eat something. Let’s hear, let’s hear already.

Speaker 2:

I don’t know if the Torah has a mitzvah to eat things. Not, I mean, I’m not saying I don’t know, but I mean that it’s not such a simple thing. In general, the concept of a mitzvas aseh that one must do in this way, I don’t know if it’s stated in the Torah. I would want to know perhaps that’s a question.

The Proof from Bris Milah

Speaker 2:

And also, you would expect… Ah, I do know where there’s a mitzvah to do something. For example, there’s a mitzvah for bris milah. It states, whoever doesn’t have bris milah God forbid will get kares. You know clearly that one must do this, it’s not an optional thing. And here for example it states very clearly that kares one gets only for eating chametz, it doesn’t state that one gets kares for not eating matzah.

Speaker 1:

What isn’t a mitzvah is kares? There’s a difference a mitzvah.

The Torah Says Clearly What One Should Do

Speaker 2:

Again, I want to see you a proof for the essence of the matter, not that one can say, one can also say that there’s someone who holds that it’s a mitzvah. I mean, let’s be real, it’s not. When the Torah wants it clear that one should do something, it says precisely what one should do. And usually it even says what will happen if one doesn’t do it. Because that’s a way how we can know for sure clearly that one should indeed do it. You see that even in this matter when the Torah wants it clear, it gives kares for not. As opposed to yes eating matzah, nothing is stated.

The Verse: “Eat Matzah Because Whoever Eats Chametz Gets Kares”

Speaker 2:

And it states literally a thing and its opposite. It states, eat matzah, because whoever eats chametz gets kares. Look at this verse, yes?

Speaker 1:

What does it mean eat matzah because whoever eats chametz gets kares? It’s not a thing and its opposite, according to what simple plain meaning is this?

Speaker 2:

Yes, eating matzah means simply to say not chametz, right? This thing haven’t we already discussed years ago?

The Gemara in Pesachim 108

Speaker 1:

In 108 the Gemara about this not according to the simple Scripture approach, but with the thirteen principles by which the Torah is expounded. But the whole dispute of the Amoraim why matzah is yes or not a d’oraisa, and plays around with the verses with the “ach bayom harishon tashbisu” (but on the first day you shall remove), “mah shvi’i reshus” (just as the seventh is optional), “davar shehaya bichlal v’yatza min haklal l’lamed” (something that was in the general rule and left the general rule to teach), only on it.

Speaker 2:

Can you understand what I’m saying? I have a much bigger problem with the very idea that there is such a mitzvah at all.

The Rambam: Matzah is Not Dependent on Pesach

Speaker 2:

That which the Rambam says that this is not dependent on Pesach, in this I’m one hundred percent right, it’s stated explicitly in the verse. Because not only that, but the verse even counts that the Pesach is the 14th, and matzah one eats from the 15th until the 21st. It’s clear that it’s not dependent on Pesach, it’s the opposite thing. But if it were dependent on Pesach, it’s not both, it’s more the language of a mitzvah of anything else.

Speaker 1:

But the… But you’re starting from the backwards.

Speaker 2:

But the Pesach is only the Pesach, and it tells you practical advice how to make the sandwich.

Speaker 1:

That’s not practical advice! Where is there such a thing? You shouldn’t need to worry that the Torah doesn’t want to help you, go talk to me the days.

English Translation

Speaker 2:

No, I have no idea… The Torah says over ten times “tochel matzos” (you shall eat matzah). I have no idea… You should know that only because the world is hungry and sells for chametz. I have no idea where you come from with this idea of “practical advice.” I don’t know where you got it from, the idea is literally worth nothing.

The Claim: “Matzah” = “Not Chametz”

Speaker 2:

Again, what it says that one should eat matzah means that one should not eat chametz. If someone wants specifically to eat nothing, he is also permitted. The Torah doesn’t say…

Speaker 1:

Where does it say that?

Speaker 2:

Should I bring you the pesukim (verses)?

Speaker 1:

Bring me the pesukim. “Vayikra,” “Vayikra.”

Speaker 2:

Should I bring you all the pesukim that say one should eat?

Speaker 1:

No, the pesukim in “Vayikra.” “Bayom harishon tashbisu se’or mibateichem” (on the first day you shall remove leaven from your houses), “Pesach hu laHashem” (it is a Pesach offering to Hashem). It says nothing about that. “Matzos yochel es shivas hayamim” (matzah shall be eaten for seven days). “Shivas yamim matzos tochelu” (seven days you shall eat matzah). This is the chag hamatzos (festival of matzah).

Speaker 2:

Matzah means not chametz. It’s not relevant to have the yom tov (holiday) called “chag hamatzos” and not eat matzah.

Speaker 1:

No, no, matzah means not chametz. Again, not becoming exempt. Becoming exempt is a different mitzvah of the yom tov. Matzah means not chametz. Not chametz, yes. Matzah is a thing that one doesn’t eat chametz. One should not eat chametz. Yes, you eat matzah. One should not eat chametz, that’s the yom tov chag hamatzos.

Speaker 2:

Exactly. Obviously normal people eat matzah. That’s why I’m telling you, this is the chiddush (novel interpretation) that you’re being mechadesh (innovating). Obviously, every Pesach what does one do? One doesn’t eat Pesachdik. “Chag hamatzos,” technically, right? What does one eat? Matzah. Obviously it’s called “chag hamatzos,” what should one eat? Should one not eat matzah?

Speaker 1:

Again, you’re taking the command.

Speaker 2:

Oh, now it’s called “chag hamatzos,” what’s the chiddush that you’re being mechadesh?

Speaker 1:

Not about that. You have a crazy idea.

The Claim: You’re Backwards

Speaker 1:

But you’re saying that the Torah tells you not to eat chametz, therefore eating matzah is already your own decision, because you don’t have enough grass, or because you’re crazy and you want to eat every day what you want to eat.

Speaker 2:

No, you’re backwards. You’re backwards. You’re backwards. You’re backwards. You’re again backwards. You’re assuming that eating matzah is a chiddush. A normal person eats every day. Modern people who fast, I’m not talking about them.

It’s Not an “Eitzah Tovah” (Good Advice)

Speaker 2:

It’s not an eitzah tovah that one should eat matzah. That’s number one. Number two, the meaning of the word “matzah” is not the expensive thing that’s sold for fifty dollars a pound. The meaning of the word “matzah” is a thing that is not chametz. But you can even argue more about bread that is not chametz. Someone who doesn’t want to eat any bread at all, he wants to eat broccoli. It says nothing about that in the Torah. Not about whether it’s an eitzah tovah. That’s my claim. My claim is that it doesn’t say one should eat a billion. Like, I don’t know exactly… what’s the example for that? This is something that doesn’t say. And what I’m saying that I have a proof from the Chachamim (Sages), the Chachamim also understood it this way, because the Chachamim also said that in changing times.

Discussion on the Obligation of Eating Matzah from the Torah

Did the Torah Obligate Eating Matzah on the First Night?

Speaker 1:

He doesn’t want to eat bread at all, he just wants the birchas hanehenin (blessing of enjoyment). It says nothing about him in the Torah. Not about whether it’s an eitzah tovah. That’s not my claim. My claim is that it doesn’t say what one wants to eat. Like… I don’t know exactly… what’s the… what’s the… what’s the example for that. But this is something that doesn’t say.

What I’m saying is just a proof from the Chachamim, the Chachamim also understood this, because the Chachamim also said that essentially there’s no such mitzvah that one must specifically eat matzah or eat matzah every day. They understood that this is what it means.

And not regarding the other, it’s the same din (law). No, the words are always the same words, tzaddik (righteous one). Tzaddik, the words are not different. It always says the same sort of words. It’s not different.

Speaker 2:

Okay, you’re answering a different question. Rebbi (Rabbi), you’re answering two different questions. And again, why are you confusing? Again, these are two different questions. Another question, which nobody ever asked, and there’s no actual reason to think that it should be like this, perhaps there is a reason, but that’s not the big problem, is, who says there’s an obligation to eat matzah separately from the korban Pesach (Passover offering)? Because you want to be able to say, even though it says “al matzos umarorim” (on matzah and bitter herbs), but it says in Devarim (Deuteronomy) for example “shivas yamim tochal alav matzos” (seven days you shall eat matzah with it). That means, you can say that somehow the matzah… you want to be able to say, okay, it doesn’t say so many times, perhaps indeed, it doesn’t say in other places, it only says there. That it’s not as prominent as it’s mentioned with the Ivrim (Hebrews) by korban Pesach. But for matzah it doesn’t make so much sense, in short, one learned from this to other places.

The Claim: There’s No Distinction in the Torah

Speaker 1:

It says so many times in the Torah. First of all, it’s obviously simple, seven days one eats matzah and only one day the korban Pesach. I mean, it’s literally explicit that the matzah is not dependent on the korban Pesach, right?

I understood that the real problem of the Chachamim only begins, as you say, after they have an idea that there is a matzah of reshus (optional) and that matzah is chovas Torah (Torah obligation). But simple peshat (plain meaning), if you don’t know that there’s a matzah of reshus and chovah (obligation), there isn’t this that the matzah is not dependent on the korban Pesach. This is not something that apparently needs a proof. It’s pashut uvarur (simple and clear) that matzah is not dependent on korban Pesach. One could have said a claim, okay, ein lecha ela chidusho (you only have its innovation), but here, at the time if one was offering on erev Pesach (Passover eve) the korban Pesach, then one should eat matzah the other seven days, and if not, not. Okay, it would have been a chiddush for me, because I don’t see why one should really say so.

But the entire essence of the matter that there’s an obligation to eat matzah, which the Rambam calls a mitzvas asei (positive commandment), and you don’t receive a punishment, kares (excision), whatever punishment you get for not doing a mitzvas asei, this is a davar ketzas peleh (somewhat wondrous thing). I don’t know why I would have such a thing. Do you understand? I’m going backwards. Most people don’t understand why the Chachamim were me’atik (copied) and said that all other days it’s only reshus. I say that I don’t know from where they took that the first day there’s an obligation at all.

Speaker 2:

Nu, nu. What are you doing with nu, nu?

Speaker 1:

They did understand, they have dozens of proofs, and also from the pesukim.

Speaker 2:

They don’t have a single proof that there’s an obligation to eat matzah. They don’t have a single proof. They don’t have a single proof. It’s not a chiddush what I’m saying. I’m telling you the simple meaning in the Chumash (Pentateuch). It always says so.

Speaker 1:

But the Chachamim say there’s an obligation. They didn’t just say a tasty thought.

Speaker 2:

They don’t have a single proof. It’s not a chiddush what I’m saying. I’m telling you the simple meaning in the Chumash. It always says so.

Discussion on the Pesukim

Speaker 1:

But not “ach bayom harishon” (but on the first day).

Speaker 2:

“Ushmartem es hamatzos” (and you shall guard the matzos), nu, at first they apparently said “ba’erev tochelu matzos” (in the evening you shall eat matzah). And then there’s a pasuk again, “bachamishah asar yom lachodesh hazeh chag hamatzos laHashem” (on the fifteenth day of this month is the festival of matzah to Hashem).

Speaker 1:

And what did they interpret?

Speaker 2:

I mean to say, this is the Ivri (Hebrew) meaning. Exactly, this is the Ivri meaning. This is the Ivri meaning. Not only do I say this is the Ivri meaning, the Chachamim say this is the Ivri meaning, right? The Chachamim say this is the Ivri meaning. Not only me, but the Chachamim also say like me that this is the Ivri meaning.

Speaker 1:

But there regarding “shivas yamim tochelu matzos” (seven days you shall eat matzah), but there it says “ach bayom harishon tashbisu se’or” (but on the first day you shall remove leaven).

Speaker 2:

But the Ivri meaning, the essential Ivri meaning, they all agree that it doesn’t mean that one must. They asked a question, why here, when it says here, does it mean reshus? They took toras ma’aseh (practical law).

Speaker 1:

Not toras ma’aseh, it’s obviously the Torah would distinguish between the first day and the other days.

Speaker 2:

Now, absolutely not. Because the Torah mentions it extra two times.

Discussion on “Ba’erev Tochelu Matzos”

Speaker 1:

It’s not… you falsely twisted that pasuk. Just to be clear, there it says a pasuk “ba’erev tochelu matzos” (in the evening you shall eat matzah). It’s not a… it’s an absolutely false.

Speaker 2:

“Me’arba’ah asar yom lachodesh ba’erev tochelu matzos ad yom ha’echad ve’esrim lachodesh ba’erev” (from the fourteenth day of the month in the evening you shall eat matzah until the twenty-first day of the month in the evening). What are you making Purim of me? It never says in the pasuk extra in the evening like other nights. Never.

Speaker 1:

“Ba’erev tochelu matzos.”

Speaker 2:

That the obligation begins that night. Even according to the Chachamim they had to have a source to interpret that this says in the pasuk. It’s not a melitzah (figure of speech).

Speaker 1:

“Ba’erev tochelu matzos” also says “shivas yamim matzos tochelu.” The night is not called chag hamatzos, but all seven days are called chag hamatzos. It’s how the pasuk is divided. It doesn’t say anywhere a distinction. It doesn’t say any place a distinction from the first night to the second night regarding eating matzah. No place at all. Obviously the first night one eats korban Pesach. This is included, not only that you eat matzah. But regarding eating matzah it says nowhere no distinction. No place at all.

This is absolutely a chiddush of the Chachamim. Obviously they have their ways how to squeeze this into the pasuk, but this doesn’t say any place. Obviously not. And certainly not from the pasuk “ba’erev tochelu matzos” is this literally a kefirah baTorah (heresy against the Torah). When the pasuk says “ba’erev ad” (in the evening until), it means the total that the obligation begins in the evening, shelo tomar (lest you say) it begins in the morning like other things perhaps, it begins in the evening. This is the Ivri meaning of the pasuk. It doesn’t say any more than that. This is literally a peleh (wonder).

An Alternative Explanation

Speaker 1:

I think that simply the peshat is that obviously the Chachamim understand that one must eat matzah all seven days. This is like a minimum measure. What’s the minimum measure? Perhaps eating matzah every day. Like how it doesn’t say that one must eat only a kezayis (olive-sized portion) of matzah? It doesn’t say, one must eat matzah. How much? I don’t know. The minimum is a kezayis. Perhaps the minimum is the first night. I don’t know, I once thought, why do I think so? Because it makes sense. I don’t know, it makes sense for the Chachamim and somewhere.

In any case, the Rambam took very seriously the Chachamim as it says, as always.

The Dispute of Tannaim and Amoraim

Speaker 2:

It says in the Gemara in Pesachim, it says in the Gemara in Pesachim, there are different shitos (opinions) of Tannaim and Amoraim how they learn which day is an obligation and which day is reshus, and libi nosein (my heart tells me) that they are right. I don’t understand your problem. Why is there a distinction from the first night leil Pesach (Passover night) the next night? That the Torah counts fifteen times that there’s a mitzvah to eat matzos, and they all say that it’s lav davka (not necessarily) already just an explanation, because the Torah wants to give them more explanation. It’s not lav davka, it’s not understood. I have a second answer, my older brother said it, it occurs to me. I didn’t look in the Orchos Chaim, it doesn’t say in this thing.

Speaker 1:

Okay, let’s learn a bit of Rambam. Says the Rambam, in practice the Rambam says yes that one must eat matzah min haTorah (from the Torah). And also the Gemara that he brings, which comes up, everything begins with such a funny havah aminah (initial assumption) that perhaps there’s a mitzvah Pesach one must eat matzah, which I don’t know why, I can hear such a tzad (side), but that’s not the main nusach (version) here. The main nusach is here at all, how is there the mitzvah of eating matzah.

So in practice there’s a dispute between Amoraim and Tannaim whether there’s a mitzvah to eat matzah min haTorah. And the poskim (halachic decisors) say like those who say that one must eat matzah min haTorah. There’s a dispute in the Gemara, Rabbi Yoshiyah and Rabbi Yonasan. There’s a dispute, I see the Rabbanim, by Rabbi Yonasan there’s an obligation of eating matzah in a separate manner doesn’t exist according to other shitos. That’s not the… I told you, I don’t have the question, because I think it’s obviously simple. Again, I can perhaps hear the peshat, but that’s not my chiddush. I don’t see why this should be the main thing that one must show. The main thing that one must show is what is there at all a mitzvah to eat matzah.

Halachah 6: Mitzvas Asei to Eat Matzah on the Night of the Fifteenth

Speaker 1:

In any case, this is a mitzvah according to how the Rambam said. Mitzvah le’echol matzah v’lechem mishneh b’leil chamishah asar (it’s a mitzvah to eat matzah and double bread on the night of the fifteenth). Already, when is the mitzvah? Mitzvah zo bechol makom uvechol zman, v’einah teluyah ba’achilas haPesach, ela hi mitzvah bifnei atzma, umitzvasa kol halaylah (this mitzvah in every place and at every time, and it’s not dependent on eating the Pesach, rather it’s a mitzvah by itself, and its mitzvah is all night). Stop, stop. When is the mitzvah? Ah, I didn’t see. And… that means mitzvasa kol halaylah, the whole night one can be yotzei (fulfill the obligation).

Discussion: When is the Mitzvah? Kol Halaylah or Until Chatzos?

Speaker 2:

Yes, when is the mitzvah? This is a dispute, right? Like the Gemara says that every mitzvah whose mitzvah is at night, at night means that a… kol halaylah (all night). Very good. But what about the Chachamim who say until chatzos (midnight)? Rabbi Elazar ben Azaryah? In several places, “v’ein ne’echal ela ad chatzos” (and it’s not eaten except until midnight), says in so many places, right? It’s indeed a dispute. The Rambam paskened (ruled) like you say, brings in the Mishnah in Megillah and in other places… aha, it’s kosher kol halaylah. And in the Gemara he says, halachah k’Rabbi Elazar ben Azaryah (the law is like Rabbi Elazar ben Azaryah). But in several other places one sees that one does go with the shitah of Rabbi Elazar ben Azaryah, that Pesach can only be eaten until chatzos, at least miderabanan (rabbinically). Right?

Speaker 1:

But it says “v’ein ne’echal ela ad chatzos” says in so many places on korban Pesach. I think that Rabbi Elazar ben Azaryah holds that the mitzvas matzah is the same time as the mitzvas… Not only Rabbi Elazar ben Azaryah, I think everyone agrees that this goes together at the same time, at least.

Speaker 2:

And every… I don’t know, let’s see. “Kiyum diska shel Pesach” (fulfillment of the Pesach plate), yes, amar Rava (Rava said), amar Rava, the Gemara in Pesachim 120, “af al pi shemitzvasa bazman hazeh ad chatzos, mitzvasa latzeis yedei chovasa” (even though its mitzvah nowadays is until midnight, its mitzvah is to fulfill one’s obligation). And so other tzaddikim (righteous ones) indeed paskened.

The Rambam’s Shitah: Kol Halaylah, But with a Rabbinic Decree by Korban Pesach

Speaker 1:

And… yes. The Rambam went generally with the shitah like Rabbi Akiva who argues with Rabbi Elazar ben Azaryah and says that the mitzvah is kol halaylah. There is indeed a gezerah (decree)… ah, he says explicitly, this he brings in Maseches Berachos it comes out that one must eat it before chatzos, that the Rabanan (Rabbis) prohibited lest one stumble, one should eat after… yes, this is only by korban Pesach, not by matzah, not by the other mitzvos which… kol halaylah, and in order to distance from the sin they added to it. But he says that even this doesn’t exist by matzah, even the Rabanan didn’t decree the decree by matzah, and I don’t know why the Rambam doesn’t say it, I don’t know. But regarding the Chefetz he says so.

What’s the halachah? Let’s see. Again, the Rambam doesn’t bring that lechatchilah (ideally)

Halachah 6: Time of Eating Matzah, Amount of Eating, and Swallowing Matzah and Maror

Time of Eating Matzah — Lechatchilah and Bedieved

Speaker 1: Now he hasn’t yet come to himself not by matzah, like by other mitzvos whose mitzvasan is kol halaylah, and in order to distance from the sin they stopped. But he says that even this doesn’t exist by matzah, because matzah even the Rabanan didn’t decree the decree of matzah. Why not? Because the Rabanan say it’s not so important. He comes to himself, he says that it’s yes a halachah l’Moshe miSinai (law to Moses from Sinai).

Again, the Rambam doesn’t bring that lechatchilah is before chatzos. It comes out that even bedieved (after the fact), even lechatchilah is after chatzos, because the Pesach is like Rabbi Akiva.

Speaker 2: Eh, the Imrei Chachamim…

Speaker 1: Ah, he says that the Beis Meir in Hilchos Matzah explains that the entire reason why the stringency of Pesach is — perhaps he’ll go eat after alos hashachar (dawn), and it will be kodesh (holy) to eat nosar (leftover sacrifice). But matzah is not relevant to this concern. In total he wasn’t yotzei the mitzvas matzah, not the issur (prohibition).

Speaker 2: Eh, by krias Shema (reciting the Shema) there is indeed this thing, perhaps he’ll in total miss krias Shema.

Speaker 1: And he says kol daas harbeh, ah, there he changes the language of the Rambam slightly, he changes the language of Kampan slightly. He says that yes, it must be after midnight. You see clearly that the Rambam makes the distinction that even the Rabbinic requirement of until midnight doesn’t apply to matzah.

And other tzaddikim conducted themselves that… other tzaddikim conducted themselves… were also careful about matzah before midnight, but that’s a separate discussion. They ate specifically matzah specifically before midnight. For example, who?

Speaker 2: I don’t know, other Rishonim, yes. From this comes all the Jews who rush to eat the meal before midnight and the like. And the matzah is even… yes, but the Rambam doesn’t hold of the whole thing. The Rambam doesn’t rule at all like the Zohar HaKadosh, yes. Good.

Digression: Matzah in the Sukkah

Speaker 2: Yes. Tosafos, you can see other tzaddikim who say differently. The main thing is whether one must eat specifically in the sukkah or not in the sukkah. And on this there is the long Mishnah Berurah.

Speaker 1: In the sukkah? Yes. Why in the sukkah?

Speaker 2: Because the Toras Kohanim discussed it, “miki mashma yom lachutz zeh chag hamatzos”, says the Gemara, “yom zeh taun matzah v’ein chag hamatzos Sukkos taun matzah”. The Gemara brings, “mah im zeh she’eino taun sukkah taun matzah, zeh she’taun sukkah eino din she’taun matzah?” One only needs “hazeh chag hamatzos”, “zeh taun matzah v’ein Sukkos taun matzah”. The Gemara says, no, it has an answer apparently. But anyway, you say it’s strange, the same thing.

Let’s say there’s no such thing, one doesn’t have to. But if you see a Jew eating in the sukkah and it says there “matzah”, he’s concerned about some opinion in the stars. That one must eat matzah in the sukkah, and not that one must eat in the sukkah with matzah.

By the way, you understand, if the Torah would have been like this, God forbid, you would have yelled at me that I’m saying differently than the simple understanding of this day, it’s a kal vachomer, he says here.

Imagine the Torah would have come and said, the sukkah means to say that the matzah must be eaten in the sukkah, or the sukkah must be sat in with the matzah. Would you have said it’s madness? No, we would have been accustomed to it, we would have said that something else is madness. Madness is only what we’re not accustomed to. It’s obvious.

Speaker 1: I wouldn’t have told you it’s madness by definition. No, it’s not, I don’t understand what he’s asking, so I need to delve deeper.

Halacha 6 (continued): The Rest of the Festival Days — Matzah is Optional

Speaker 1: Okay, let’s continue. Something is derived from Pesach to Sukkos, I would like to know what is derived. All the mitzvos of Pesach that apply. Okay, but, this is the important thing. “aval bish’ar haregel, achilas matzah reshus. Ratzah ochel matzah, ratzah ochel orez v’dochan.” Let’s rule that rice and millet don’t become chametz.

Speaker 2: Yes, it’s a discussion in the Gemara, I think. You already learned it earlier apparently. They learned it earlier apparently. If one eats that portion. But what was written here? “ein yotzin b’chametz ela”. What could be written? “ela ein yotzin b’chametz ela bachameshes haminim”? And what’s the question?

Speaker 1: Ah, “ela bachameshes minei dagan”. But one should never say that one fulfills with chametz. One fulfills with chametz? It’s food that’s forbidden to eat.

Speaker 2: So one will eat those things, one won’t eat. There’s a contradiction to the prohibition of kitniyos, yes. On kitniyos and fruits, “ela b’lechem chametz levad”. Obligation, obligation. And how long is the obligation? How much must one eat?

Speaker 1: “b’shiur k’zayis, like they fulfill the obligation”. The whole text, it’s something that’s confusing… a sentence that seeing this sentence, one couldn’t write simply a clear statement, that only remains. Chametz she’atar, and the rest is optional, that it goes back and forth. Does it say that the language is somewhat mixed in.

Speaker 2: Yes yes, it’s true. Yeah, ah, no no, sounds a bit complicated.

The Measure of Eating Matzah — A Kezayis

Speaker 1: And how much is the measure? The measure is a kezayis. He also gives, it’s also interesting language. Also is also kezayis yetzah. It means to say, you shouldn’t think like what it says on the eve you’ll eat the whole night. What does he mean?

Speaker 2: Ah, yetzah means what it says he doesn’t need to eat more. It’s like tzalah afikoman. Erev doesn’t mean the whole night. No, perhaps it means to say that the matzah eaten afterwards is no longer matzah of mitzvah. It’s already just eating matzah. I don’t catch in more mitzvos to the matzos. But what does it mean, it was, the erev no meaning. You know, the example, eating in the sukkah, let’s say the whole sukkah, means one fulfills. One also says the first kezayis, that’s the mitzvah. I go, what does that mean? But what does it mean that one doesn’t need to eat more, but not that there’s no choice, but what does it mean?

Speaker 1: I don’t know what it means. What does it mean to fulfill a mitzvah? What’s the whole point? A question arises.

One needs to know, what does it say in the Gemara, yotzei yedei chovaso regarding what? What happened afterwards? One could have done better mitzvos, more beautiful mitzvos. One wants to know whether one should again… What are we talking about? Yotzei yedei chovaso? Because he doesn’t say there, yes, simply the measure is a kezayis. When it says the language “shiur kezayis”, one understands, shiur kezayis. Yes, it doesn’t say more. He brings a language, “achal mishhu kezayis k’shiuro, harei zeh yotzei”. He brings a language.

Yes, what… all eating apparently is a measure of kezayis. What is the… what is the…

It sounds from the Baraisa regarding the first halacha itself, from the Baraisa that they bring, that the Gemara itself brings from Rava, that essentially the problem is more, do you have an obligation at all to make a seder nowadays? Apparently it only comes on Pesach, something like that.

Um… “amar Rav Huna, kol halaylah”, I already remembered. Um… very good. “mevi lefanav matzah”, yes, it’s simple, but what… the language is somewhat strange. Okay, I’ll continue. It’s simple, and the language is strange.

Yes, “achal mishhu matzah, yatza”.

The Measure of Maror

Then regarding haseibah, it also says in passing. What does it say in passing? Ah, I say it’s interesting, the law is thus, it says here in passing, “achal mishhu kezayis”, and in the Gemara there it discusses regarding when one must sit, it’s with haseibah. We’re not talking about measures at all. So I don’t know, there’s… Okay, he says that the Magen Avraham says in several places about Pesachim that a kezayis is enough, I don’t know.

Okay, let’s continue.

Ah, the Mishnah says how he must meet the kezayis, regarding different types of maror. Okay, that maror must be a kezayis. I mean it’s the same thing.

Maror only says the thing from names. I mean you need proof that it’s a kezayis, because it’s a general rule in all of Torah that measures are a kezayis. I mean it’s in Chaim Sha’al, where exactly does the rule say? I also want to ask. I don’t know, I don’t know.

Okay. Let’s continue.

Yes.

Halacha 6 (continued): Swallowing Matzah and Maror

Okay. “bole’a matzah yatza”. Ah, he didn’t taste it, he swallowed it. Bole’a, that also means eating, swallowing means eating. One doesn’t need to taste. The Meiri says it’s not a matter of tasting, swallowing means eaten. But the same thing, “bole’a maror also yatza”.

“Bole’a matzah u’maror” I would apparently have said he fulfills, because he swallowed both, and both is enough with a kezayis. But in practice it’s not so. “Yedei matzah yatza, yedei maror lo yatza”. Why? Because the maror becomes secondary to the matzah. Always when one eats bread with some vegetable, I don’t know what, the vegetable is secondary, the accompaniment.

And what’s the problem then? Does that mean you didn’t eat maror? So and so. What is it? I don’t know.

Halacha 3 (continued): Swallowing Matzah and Maror – Matzah Fulfilled, Maror Not Fulfilled

Speaker 1: Swallowing matzah and maror – you would apparently have told me he fulfills, because he swallowed both, and both is enough with such swallowing. But in practice it’s not so. Your matzah is fulfilled, your maror is not fulfilled. Why? Because the maror became secondary to the matzah. Always when one eats bread with some vegetable, I don’t know what, the vegetable is secondary, the accompaniment.

And what’s the problem then? Does that mean you didn’t eat maror? So and so. What is it? I don’t know, because it’s secondary to the matzah.

Fine. The Gemara says differently. Let’s see. The Rambam says so and so, it sounds like you’re saying, that it’s secondary and nullified, because it’s swallowed. Again, if he eats tasting together, secondary is not a problem, right? Secondary is together with the main thing and with the tasting. It’s a problem, right? But if in practice he tasted both, the question is only, if he didn’t taste it becomes a problem, right? That’s why the Rambam nullifies it.

Source: Rava’s Statement – Pesachim 115b

Speaker 1: Let’s finish. What does the wise man say? And do we fulfill even with this? What’s the problem then? It’s not… I don’t understand clearly. What does it mean didn’t eat? He swallowed something, he didn’t eat? He didn’t taste, it’s not… the mouth didn’t come in contact with the food.

Okay. So what’s the story? This is all a Gemara in Pesachim, amar Rava, bole’a matzah yatza, bole’a maror lo yatza. Bole’a matzah u’maror, matzah yatza, maror lo yatza. This is the whole, all four halachos are all one statement of Rava in Pesachim 117b.

Dispute in Versions: Swallowing Maror – Fulfilled or Not Fulfilled?

Speaker 2: And what’s the answer? Ah, there are two answers here. There are two answers here. First of all there’s a dispute among the Rishonim. So if one goes with swallowing maror lo yatza, one also understands the second halacha, swallowing together lo yatza. That is, one says that matzah no, matzah one fulfills because one doesn’t need to taste, but with maror, because one wants to bring out a taste of bitterness, lo yatza. That’s one explanation, right? But if one says that swallowing maror also yatza, one needs to understand the second, why eating both together lo yatza. The Rambam has the version “bole’a maror lo yatza”.

Speaker 1: From where do you say what you’re saying here about guarded as swallowed? It’s obviously about would have been swallowing.

Right, so let’s again, let’s say what is the…

Speaker 2: The Ra’avad, the Maggid Mishneh, all of them had the version “bole’a maror lo yatza”.

Speaker 1: No, no, yatza.

Speaker 2: “Bole’a maror lo yatza”.

Speaker 1: No, no, no one had that version. What are you saying here? Look, you can see it.

Speaker 2: Ah… it’s very confused.

Speaker 1: Look in the Maggid Mishneh, you’ll see.

Speaker 2: Ah, so if… again, if…

Speaker 1: What does it say in the Gemara? What’s the version in the Gemara? Look what the Gemara says.

Speaker 2: There are both versions in the Gemara.

Speaker 1: No, in the Gemara there’s a dispute.

Speaker 2: No, no, it’s not both. The Rambam has…

Speaker 1: There’s also a dispute… there’s also a dispute… there’s also a dispute of…

Speaker 2: Ah, I see in Rashi there’s a dispute “lo yatza”. Ha, in Rashi there’s “bole’a maror lo yatza”, and the word “lo” is circled, and he says “i efshar shelo yit’om ta’am maror”.

Two Ways to Understand According to Both Versions

Speaker 1: So again, so… ah… so again, what’s the point? If there are two ways for us to understand, let’s understand both ways. What are we going to do? Who… what comes out here? What do we need to know? It’s a simple question. “Shloshah mekomos bachag” I’ll come ask, “bole’a” I when the matzah.

Speaker 2: No, but here comes out interesting halachos about the mitzvos must taste the mitzvos. What does eating mean? These are investigative halachos here essentially. There are very strong practices, for example, we have a sick person, we give the matzah, we make it from crumbs, and we crush it, and we crush it.

Speaker 1: Okay, it’s not the same thing as swallowing! Wrapping in a napkin?! I’m asking strongly! Wrapping in a napkin?! I’m asking where it says! Wrapping the matzah or Gemara. You’re sure, and I’m not sure.

Speaker 2: No, I’m sure, so why good what’s sure for a good yes? From the Gemara, but it comes out clearly like this. Because the Gemara says, swallowing matzah maror the matzah yatza, wrapping in a napkin even the matzah namely yatza. So what is he talking about from the case that you made both at once.

Speaker 1: No, what does it say?

Speaker 2: So, he’s talking about this, that if… meaning if, have you seen the Gemara’s language? I was exactly, but the Gemara says, even from the matzah yatza, because wrapped is worse than simply not feeling the taste. If wrapped and the matzah lo yatza it wasn’t wrapped. Not all maror is necessary because wrapped.

Speaker 1: No, if it’s not already lost. What always should be… it’s not correct what you’re saying. Simply when the Gemara discusses the case, it’s correct that if the reason would be here that you yourself actually had that this is the reason, I don’t know that this is the reason, perhaps this is a problem that what makes it that the maror should nullify the matzah they have no problems like that, right? But has another reason, let’s see his reason… but this stands only on the…

Speaker 1: So which is the true version in the Rambam? What do I care what the true version is, first let’s see what the problem is here.

According to the Version “Swallowing Maror Yatza” – The Problem of Secondary

Speaker 1: Even let’s learn both versions, if one says “bole’a matzah yatza, bole’a maror yatza”, it’s implied apparently that there doesn’t need to be actual taste, there doesn’t need to be taste. But what then? Even if there doesn’t need to be taste, if it’s secondary it’s even worse. And the matzah one fulfills, because the matzah is not secondary, but the maror, because it’s secondary, doesn’t mean you ate real maror. Unless one will learn the halacha that the whole maror is there to be secondary, “al matzos u’merorim yochluhu”. Apparently it’s implied that specifically Hillel learned this way, but the simple reading says very clearly “al matzos u’merorim yochluhu”, he makes a meat sandwich.

Korech – Hillel’s Opinion and the Matter of Secondary

Speaker 1: Either way, on this the Gemara says on page 111, that Hillel said in the name of the Gemara that nowadays one shouldn’t make korech, why? Because “making maror nullifies the taste of matzah”.

Speaker 2: Ay, matzah nullifies how? It’s Torah law, it’s Torah law.

Speaker 1: No, initially but he also says “lo yatza”, differently. I don’t know, “lo ya’aseh”, I don’t know. Because it’s actually nullified. That is, if both were Torah law, then one could say such a thing. Like the opinion, but since today maror is Rabbinic, it’s nullified and one doesn’t fulfill both.

Speaker 2: Okay, it’s difficult, because according to that Gemara it’s implied that the matzah one also doesn’t fulfill. Unless the Rambam understood that the matzah one does fulfill. He says perhaps the Rambam’s version was different, he learned differently. But the point is, according to the Rabbis the problem is actually what you’re saying that it’s secondary, and therefore the maror becomes secondary, therefore one doesn’t fulfill eating maror, because one doesn’t eat maror as secondary.

Speaker 1: Ay, you’re saying that maror is secondary in its essence, it seems that the mitzvah of Rabbinic maror is not. Rabbinic maror is an extra mitzvah to eat maror. Unlike the matzah which is despicable.

Speaker 2: Okay, korech with haseibah, one must learn like you until now, it has nothing to do with it. I could indeed say that korech with haseibah is the explanation, it’s not in matzah, that doesn’t mean it’s not a way of eating.

Practical Difference – A Sick Person’s Matzah

Speaker 1: Okay. It’s further that someone eats matzah through an IV, but even whatever, one swallows things in a capsule, chapter 14.

Speaker 2: Very good. So, this is the…

Source Reference – “Anything Fit for Swallowing”

Speaker 1: The source reference says for example why does one fulfill swallowing matzah? Because one can taste, “kol hara’ui livilah ein bilah me’akeves bo”, that’s his language, he says. He goes yes with the version yatza. If it goes with the version yatza, it’s because this is the version lo yatza. According to the version swallowing maror is also lo yatza. According to that version… I have two explanations to say afterwards. Either because in practice one feels a taste, in doubt, one doesn’t feel any taste, but with every swallowing one feels a bit of a taste, one doesn’t feel the full taste as one would have when chewing, so the Rashbam learns.

Rashbam’s Explanation – A Bit of Taste When Swallowing

Speaker 1: Okay. Unlike swallowing matzah with maror, according to the version that matzah yes fulfills maror no, because then there’s… ah, what apparently if one feels the taste, one feels the taste, even when there’s both together.

Discussion on the Question of Taste in Eating Matzah and Maror

The Version that Maror is Different from Matzah

Speaker 1: But even the taste, you still feel the taste, even if you eat both together.

Speaker 2: No, because again, according to the version is he yotzei or not yotzei? According to the version that maror is different. It’s clear that that version held that there is a concept of tasting maror, because maror – the taste is bitter. Maror isn’t just eating green vegetables, it has to be bitter. But you don’t taste it when you’re not yotzei. Unlike matzah where there isn’t a concept of tasting, or not such a major concept of tasting. It makes sense, it’s not so hard to understand, right? Not a problem. True.

Speaker 1: Because here it touched your mouth, here it didn’t. That’s the difference between wrapped or not wrapped.

Three Different Versions in the Foundation of Eating

Speaker 2: So let’s understand clearly. There are three different versions simply. Yes. So here one must be. According to the approach, most Rishonim held that whenever the Torah says achilah it means you must eat. What does eating mean? Have the full taste, to chew and eat. But that’s obviously when it’s not yotzei.

For example, if I understand that the essence of maror is to feel the taste… wait, wait, wait. Let’s go further with the taste. According to the side that one must always be tasting, someone who doesn’t have taste buds for example, that’s for him a different type of eating. Generally speaking, achilah means pleasure, one must be tasting. Basically beliah, beliah means I eat without a taste, right?

Question: Must One Have the Specific Taste?

If I have… yes, someone doesn’t have taste buds. Or someone, let’s say deeper, if let’s say I have an abnormality, I had corona, and he thinks he ate something that’s not fit for eating, it’s already become completely moldy, perhaps that’s an object not kosher.

Let’s speak, Rebbe, one can argue, you want to argue that achilah means one must taste, and not necessarily, or one must taste the specific type of thing that’s there. That is, not just feel that there’s something in the mouth. No, for example let’s say, I had covid, someone had covid unfortunately, and he feels that maror tastes to him like matzah, and matzah like maror, I don’t know, it got mixed up, his wires are mixed. For him chametz tastes like sour cream.

You can ask according to the Rambam who says that a sick person for whom maror is sweet, he needs to eat something sweet to be able to have the taste of maror. Just the opposite, just the opposite, well, let’s not get into if such a person exists, because that’s the same thing, it’s an abnormality.

The question is whether achilah means… I’m not speaking now halachah, I’m speaking now the sides. Whether achilah means one must have a taste in general, or one must have the taste of the specific thing.

Nullification of Taste – Matzah and Maror Together

So if the halachah would have been that matzah and maror one is not yotzei with beliah, but with actual achilah, beliah is as the Gemara says without a taste. For example if someone… one can even say, wait a minute, one can say that even if one must have taste one can be yotzei with beliah, because with beliah there is some taste. That’s also an approach to say. With beliah you feel something, it’s like a certain, I mean the Rashbam says so, that with maror, because it’s a sharp thing, he will indeed feel the beliah, even not…

In short, just the opposite. Even if one says the thing that beliah means tasting, it could be that achilah means tasting, it could be that beliah is a weak tasting. One must know. But if one goes that beliah is not tasting at all, then apparently one is not yotzei neither with matzah nor with maror.

If one goes to learn that beliah means not necessarily tasting, I mean, achilah means not necessarily tasting, then automatically matzah one is yotzei. With maror there’s an extra law that it should remind him of the matzos and marorim.

Speaker 1: Yes, what one wants to say, you give me from maror is different from matzah, that the maror is different because of vaymareru, and that says… the question is nothing, and they ate the maror on the opening of Rabbeinu Chananel.

Speaker 2: So if the general rule in the Torah doesn’t need to be tasting, I don’t know, all other mitzvos. When for example matzah doesn’t need to be tasting. Because matzah reminds of lechem oni. Lechem oni apparently reminds in the shape and appearance thereof, or in the way it’s digested. It has nothing to do with taste. It’s not the taste of lechem oni.

I say, matzah must remind of something just like maror must remind of vaymareru es chayeihem, but now it has nothing to do with taste, that’s matzah not she’hechemitz, one must feel that this isn’t a matter of the taste, it’s a matter of you’re going to feel that it’s different which is hard, which is crude, or which is digested differently, maror is experiencing the taste and you’re going to feel there.

Taste as a Condition in Eating

So there’s generally the question whether achilah is the taste that one must taste and therefore someone doesn’t taste, can one go someone who doesn’t taste? Yes! Wrapped in a sack, wrapped in a sack, certainly not, certainly not and the like. Afterwards there’s another side that wants another means, according to that side never must one be yotzei, because one can say that apparently beliah apparently is also not eating.

And therefore if it’s ruined… no, wait a minute that side is more complicated. That’s certainly also, that it’s in that side in that approach, it’s not just that there must be a taste in general. There must be a taste of the thing, it’s obviously demonstrated.

Wait a minute, it’s the topic of nullification, batel, nullifying. If I… from this I understand only mitzvos. Yes, if I put in a… I said an example of someone who had covid. But what if someone puts something else in his mouth while he eats? No, let’s make the case even more. He puts in something sharp that makes him barely taste what he eats. That’s also a problem.

Speaker 1: No, but what you’re saying even more, that not only swallowing matzah and maror, but even if he chews together matzah and maror, he has full taste, but they nullify each other’s taste. That is swallowing matzah and maror. But that’s a different Gemara. But there is such a Gemara also, right?

Speaker 2: Wait, wait. It wasn’t clarified, I didn’t go into that. When I said the Rambam on page 115a, it wasn’t clarified, but they all bring and cite the Gemara. Because he holds that matzah, even if there’s only one mitzvah, so and so, derabbanan nullifies de’oraisa. There are those who learn that this means the taste is nullified, and therefore it’s as if an addition of evil. A piece isn’t, it’s fine, but if one puts a sharp thing, something that completely nullifies, and it could be… does he say it as bedieved or also lechatchilah? I don’t know. And it could perhaps be bedieved also.

It could be that even maror is indeed such a thing, because it’s a very sharp thing, it completely takes over the taste of the matzah. And since if it would have been a mitzvah, even a mitzvah is a small mitzvah, one mitzvah nullifies the other, but since it’s derabbanan, that doesn’t help. And therefore it’s a problem.

Koreich in a Sack – Two Interpretations

So it comes out that according to the side that one must completely have a taste, one hundred percent comes out the Gemara that if I put in something… I take a drug, I take a drug and I taste nothing, it’s a problem. But apparently, if one goes with the ruling, one must apparently say with the same logic like someone who ground well and spit out, you had the achilah because you had the taste. So the logic is that the taste is a condition in the achilah, not that this means the achilah? It’s a condition in the achilah. Right, right, of course. One must be tasting.

Speaker 1: But an argument, if I have a drug that gives me the taste, the comparison that I have the taste and I don’t have the taste. Many times I see a cake that speaks to me, it looks terribly good. But I don’t need, I’m not now in the mood to just engage with another cake. And let me put in a bit to have the taste of it.

For example, someone who has achilah gasah, is it different the problem. Someone who has already eaten too much. I don’t want to look into those sugyas, because achilah gasah is not looking into those sugyas. Achilah gasah, achilah gasah. Fine, it’s a… it reminds…

But before we go into the sugyas, let’s think the second approach that one can say that one doesn’t need taste. One doesn’t need taste. But what? With maror there’s an extra law that one must, “al merorim yochluhu”, that here you must have indeed taste. But the only one is maror. I looked up for a moment, something wasn’t hinted at, I didn’t hear it.

Speaker 2: Matzah must also remind of something that it’s lechem oni. But I say, the lechem oni has nothing to do with the taste. Lechem oni is a piece, but it doesn’t digest well. It’s not the taste. Because it says maror, it’s plain, pure taste. Therefore maror must have an extra law that it must have taste.

Texture as Part of Eating

What is now koreich in a sack? Koreich in a sack one can say thus: if the matter is taste, then koreich in a sack according to halachah is several times, that there isn’t even the bit of taste that exists during beliah. But if one says that one doesn’t need taste, then it hangs back on the question of koreich in a sack. It could be koreich in a sack is even worse because there’s a chatzitzah, it doesn’t touch the mouth. The touching of the mouth is a matter. This one must understand.

It could be the word isn’t… I’m settled that one must understand in this. It could be it doesn’t mean the word chatzitzah like a chatzitzah in tefillin. Chatzitzah means that this isn’t called achilah, it’s a strong shelo kederech achilah, because not even, both it didn’t have taste, and both it didn’t have that your mouth touches the food, the sensation.

Like with covid, when one asks people what do you feel, he doesn’t feel the taste, but he can very strongly feel the texture. Because he doesn’t have… texture is also a major part of the… of what you feel. In your imagination, when it also has salt, you feel it together like one big thing which is taste. The texture is a piece of taste.

It’s even worse. He says when he says because this you didn’t feel during beliah, it doesn’t necessarily mean the matter of the law of chatzitzah. He means to say it’s a strong shelo kederech achilah, an even stronger shelo kederech achilah.

The Spectrum of “How Far Must One Not Taste”

If normally one must taste, certainly not. But if one says never taste, the question is how extreme does one say one doesn’t need taste. Whether it only matters to me what landed in my belly, even wrapped in a sack, doesn’t matter to me? Or the word is yes, some bit of taste, and when one wraps in a sack, it’s much further, then it doesn’t mean any achilah.

Speaker 1: A good point. And I mean it’s the whole matter, because…

Swallowing Matzah and Maror Together – Continuation of Discussion in the Rambam’s Interpretation

Shelo Kederech Achilasah – Capsules and Medicine

Speaker 1:

It was said that it’s a strong shelo kederech achilasah, an even stronger shelo kederech achilasah. So if normally one must be tasting, certainly not. But if one never needs to be tasting, the question is how extreme does one say that one doesn’t need to be tasting. Whether it only matters to me what landed in my belly, even wrapped in a drug doesn’t matter to me? Or the word is, yes, some bit of taste, and one doesn’t understand any sacks, it’s much further, then it doesn’t mean any achilah. A good point.

And I mean that’s the whole sugya, because that’s the thing that one can put in capsules and all things where there’s a concern that one will eat it, or a person would have eaten it, apparently not for this is that permitted as… a capsule isn’t any derech achilah. It’s not even inside any eating.

Speaker 2:

Shall I tell you? Apparently that’s not just a drug, it’s not even inside needs to be eaten.

Speaker 1:

Perhaps that’s the thing. Perhaps on that type of medicine one should be stringent to eat it in a drug. I’m speaking in this manner, let’s say that it doesn’t matter taste. I’m speaking the first discussion of the Mishneh LaMelech. I know certainly that there are people who practice this. I don’t know. But I don’t know… it’s roughly like someone there is who is about the young man who said that… no, no, that doesn’t come in. Okay, I hear. In short, I don’t know, it seems that…

Return to the Sugya of Swallowing Matzah and Maror

Speaker 1:

But one must know whether what we discussed, swallowing whether one who swallowed, both were forbidden, said that the Gemara speaks about this. Not matzah and maror at one time. That’s the topic, whether they can nullify each other. That one has no problem with “al matzos umerorim yochluhu”. Yes, that one didn’t go with Hillel. Again, that one says he only works on the reisha, or doesn’t he go with him? Or should there be an extra answer of together? Or is it indeed a dispute? Don’t do like Hillel, which is indeed a major. Or is there a difference that with the Rabbis it only works, it doesn’t work for the head with the Rabbis together, whatever that is exactly I’m not going into. Hello?

Maror in Charoses – The Matter of Taste of Maror

Speaker 2:

Everyone dips maror in charoses, that the charoses should take away the sharpness of the maror.

Speaker 1:

Ah, a Tosafos, he brings a Tosafos, he brings a Tosafos here, that matzah metubeles it says in the Gemara that it’s reasonable… it’s the same thing as the charoses.

Speaker 2:

No, it’s interesting, because he says here, the commentators say that one must feel the bitterness in the maror, that therefore, because of this one is not yotzei, even generally there isn’t the rule. According to that approach comes out another topic, that according to that approach… and by the way, it indeed says so in the poskim. No, one dips it in, but one shakes it off, just a bit. And not only that, there are those who according to the reasoning perhaps want to say that one needs a maror that has been shaken off, or if a person is in doubt which one the Mishnah means, apparently it’s better when he takes one of all. Okay, because if one is not the correct one…

The Raavad’s Difference with the Rambam – Reason for “Maror Tafel to Matzah”

Speaker 1:

In short, the Raavad had… you had a difference for me, I just forgot to say, the Raavad says that what the Rambam says that maror is tafel to matzah, the Raavad agrees to the halachah, but doesn’t agree to the reason, because the Raavad’s reason is what you told us earlier, that the reason is because the other interpretation in the Rambam, that there’s a question what the Rambam means. But this is a reason separate from the Raavad, he says that one fulfills not yotzei maror, unless they didn’t eat.

Speaker 2:

Very good. Very good. Unlike matzah.

Speaker 1:

Ah, perhaps the Raavad understood that matzah one tastes even when swallowed, unlike maror, maror is such a type of thing that one cannot taste, that’s the point.

Speaker 2:

No, I mean he goes with the Ramban and all that with maror there’s extra that one must indeed have taste.

Speaker 1:

Okay, he doesn’t say clearly what he means. He asks reason reason of maror. We don’t know, truly. We don’t know, I would have assumed that he means that he goes with the other Rishonim who say so, because for us there’s no question.

Analysis: What Does “That Maror is Tafel to Matzah” Do?

Speaker 1:

The question is however if so, whether when the Rambam says that maror is tafel to matzah, is that indeed the reason why one is not yotzei the maror, because it becomes a tafel, and a new problem of tafel? Or is that a reason why the matzah one is indeed yotzei?

Apparently both things are true.

Speaker 2:

No, that the matzah one is indeed yotzei is simple, because swallowing matzah.

Speaker 1:

Ah, but one has a deficiency. It depends, it depends on the question. If this is swallowing matzah extra, or perhaps this is a new problem?

Discussion: Taste vs. Importance – What Does “Tafel” Mean?

Speaker 2:

No, he says like this, if one swallows matzah yatzah, swallows maror lo yatzah, the end of swallowing matzah and maror doesn’t fit, he’s explaining it again. Because the maror one is not yotzei because it wasn’t felt at all. Then why do you need the distinction of shehmaror tefilah lo?

Speaker 1:

Ah, no, he says that then you need the distinction of shehmaror tefilah lo, because seemingly the taste of the maror would nullify the taste of the matzah. To this the Rambam answers that it’s not mevatel because it’s a tafel. Understand?

Discussion: Taste vs. Importance – What Does “Tafel” Mean?

Speaker 2:

What does he mean that it’s a tafel? Tafel seemingly you shouldn’t say that it has to do with tafel in importance, it has to do with taste. If the whole discussion is about taste, seemingly the opposite, maror is sharper, maror seemingly overpowers. When a person takes maror and matzah, what will he feel much stronger? Seemingly the sharpness of the maror. So, tefilah lo means because it’s less important? Shehmaror tefilah lematzah, it’s less important? On the contrary, the opposite.

Speaker 1:

If you say that matzah doesn’t need to have taste, matzah doesn’t need to have taste, so that’s why bole’a matzah yatzah. Eh, should one be concerned here that in practice you don’t have matzah in your mouth entirely, because the maror is mevatel? Perhaps one should look at it like this, like when you take the matzah until it’s swallowed, because you’re not going for a long time, it doesn’t matter to me, because the maror is not mevatel, because the maror is a tafel in importance. So it’s interesting. Because if the problem is practical, you can’t give me the halachic solution of importance. If you tell me that the maror has a very strong taste, automatically…

Speaker 2:

Ah, again, you don’t need to have the taste of matzah. But if what then should one say it doesn’t mean at all like you’re eating matzah, because your mouth is surrounded with maror while you’re eating matzah, then I say that the maror is less important.

Speaker 1:

I said that one is not yotzei the maror, if bole’a maror one is not yotzei, then one is not yotzei the maror. Why is one not yotzei the maror? Because it was said that the maror needs to have… If you go with the version “bole’a maror yatzah”, why is there a chiddush? Why is one not yotzei matzah when one also eats maror? Why is one not yotzei matzah in bole’a maror matzah together? Because it’s tefilah.

If both are yotzei with swallowing, it means seemingly that taste doesn’t matter to me. Taste doesn’t matter to me, but it’s more similar to chatzitzah. I don’t want to have any chatzitzah, but the fact that you don’t have maror in your mouth now, because you have more important things in your mouth, you have matzah. It will be worse, it will be worse.

Speaker 2:

No, but taste doesn’t matter to me, because if yes, bole’a maror yatzah. I see that I’m being told there must be something real in the mouth, because you have the more important thing in the mouth. I’ll tell you, what do you have in your mouth now? You have the holy matzah, you would completely forget that you now have the foolish maror in your mouth.

Speaker 1:

It seemingly has nothing to do with taste. Because if taste, it matters to me which is more important. If we’re talking here about taste, seemingly the “shehematzah tefilah lo” in halachah is a bit different than you’re saying, because the matzah is double in importance.

I want to tell you another thing, the “shehematzah tefilah lo”, this is the reason why one is not yotzei the maror, because it’s a tafel. You see that the mitzvah is that one is yotzei the matzah and not the maror. On this halachah there’s no doubt. I say like this, the question is only what does the maror tafel lematzah do? If the reason is the cause why the maror is not good and the cause why the matzah is yes good, if it’s the reason why the maror is not good, then you only need it if bole’a maror lo yatzah. If bole’a maror generally yatzah, if bole’a maror lo yatzah, you don’t need to come to this. You don’t need it, right? You only need it if bole’a maror yatzah, you only need the chiddush that shehmaror tafel lematzah, but then it comes out that one is yotzei maror. You don’t need it. You don’t need it, because bole’a maror is usually yotzei.

Proof That the Version Is “Bole’a Maror Yatzah”

Speaker 1:

So, again, if bole’a maror lo yatzah, then you don’t need to have shehmaror tafel lematzah. You don’t need it, you don’t need it. Right? You don’t need it. Finished. One is not yotzei, even maror together with matzah one is not yotzei. Why don’t you need it? Why might you need it? Because the matzah one is yes yotzei, because the maror was a new problem that doesn’t stand in the Rambam. Just, we’re imagining it, right? Just to be clear, it’s not the correct pshat, because we’re imagining it. We see that the version can’t be correct, understand? Because we’re imagining that here there’s another problem that the maror is mevatel the matzah. He says that it’s not mevatel because maror tafel lematzah. One tries to make chasurei mechsera vechi katani in the Rambam, one can’t make chasurei mechsera vechi katani in the Rambam.

Rather what, the version must be bole’a maror yatzah. If so it’s difficult why koreich, or is the shittah that the tafel makes a problem. If bole’a maror yatzah, seemingly the bole’a matzah umaror together is only like this, an allusion, to such an extent one is okay with maror without taste, with matzah without taste, that even if there are other things in his mouth, even if there’s maror during the act. This is the whole chiddush in the second piece.

Speaker 2:

No, again. If I would have said that by both swallowing is yotzei, no, then it’s a great chiddush, because here by koreich one is not yotzei the maror. Great chiddush, one must even make a new din. It bothers, because then it becomes a tafel, and the tafel is not good. The other shittah fits. The other shittah needs to make a great difficulty on the words “shehmaror tafel lematzah” and insert a whole piece that doesn’t stand.

Speaker 1:

It’s also a great discussion whether the problem is taste or it’s a matter of importance. Whatever the reason is, true. I also couldn’t reconcile the two, it wasn’t clear to me the two. It makes further no sense. If indeed further it’s a proof that the version in the Rambam is yatzah, right? Because if the reason is taste, it makes no sense, why do you need to have bole’a maror yatzah? What is it when it’s the two you need a problem? Rather what, it’s a different sort of problem. Tafel, I don’t know exactly. It’s two together not good, one doesn’t eat. One must eat maror separately.

Speaker 2:

One doesn’t eat, one is not using a kezayit.

Speaker 1:

One must find some pshat, perhaps it is as I hear. I need to understand exactly. If there is here majority and minority, one says that one is mevatel the other. One can hear, perhaps there is a full eating, because what can he do?

Halachah 3: Eating Matzah Without Intent

The Rambam’s Language

One who ate matzah without intent, such as if gentiles or bandits forced him to eat — he fulfilled his obligation.

It only says gentile, but it also says bandits, interesting. Ah, I bring it here in the Tosafot Al HaTorah, it’s not a chiddush. There is in the Devarim Nechemadim this, that he says, ate matzah, gentile or bandits to eat, he fulfilled his obligation.

Question: How Does This Fit With Mitzvot Requiring Intent?

No, how does the Rambam say mitzvot don’t require intent? It’s indeed a wonder, because many other places he rules that mitzvot require intent. It’s indeed, one can hear that, that, that, ah, I said in the laws of Megillah, when we learned last week, that the Rambam rules “anyone who does without intent is yotzei”. And how is the pshat that here it says that one needs to have intent?

Answer from Devarim Nechemadim: Pleasure Is in Place of Intent

So the holy one, he elaborates on this, that this is indeed a sugya in the Gemara that when there’s pleasure, this is in place of intent. Like the Gemara says “shlumei emunei Yisrael nehenim mizeh umizeh”, and he shows it like the Gemara says that the mitzvah is enjoyed.

Another Answer: Mitzvah in His Body

He says a bit differently that, that the mitzvah is the body of doing the mitzvah doesn’t need intent. As opposed to the mitzvah which shofar is, as if the mitzvah one must afterwards do some action, it’s a preparation for the mitzvah to remember. As opposed to if the mitzvah is matzah is in order to remember that one left Egypt, this is not, it’s a mitzvah in his body. As opposed to eating shofar, if you don’t have intent there was no act of mitzvah at all. This is approximately the answer, it’s a bit different than the Yosef. But other commentators say the answer that the pleasure is equivalent to intent, and there are other explanations.

Alternative Explanation: What Does “Without Intent” Mean?

Or one can say at all that the Rambam doesn’t mean here “ate matzah without intent”, doesn’t mean which “without intent” does he mean? “Without intent to fulfill the obligation of the mitzvah”, or “without intent” that he doesn’t know that it’s Pesach at all? And in the next section it clearly says that what, “One who ate matzah without knowledge of Pesach, and afterwards Pesach came, he is obligated to eat again”. One sees that as if he’s exempt, all the mitzvot, not that there was no act of eating. From this one sees that even by force he’s obligated, but he wasn’t a bar chiyuva then. As opposed to the first thing, he was indeed a bar chiyuva.

Be well. Rabbeinu Manoach says this answer, I have no comment. I have no comment, yes. Okay.

The Foundation: One Must Be a Bar Chiyuva

But this is certain that the person must be a bar chiyuva, this is simple. It’s not similar to… It’s not intent, it’s not a matter of not intent. He wasn’t yotzei because he’s not a bar da’at, he’s not a person. The person died. In general, yes.

Distinction Between Hearing Without Intent and Eating Without Intent

One can actually hear the distinction between hearing something without intent and eating something without intent. I mean simply and practically, every person who…

Yes, because something that you heard and you didn’t have intent, here there are millions of noises, you didn’t hear it. If you didn’t have intent, it’s as if you didn’t hear it. Because hearing is… As opposed to eating, it’s in, in. This is approximately more the simple matter, the distinction in reality. This is approximately the distinction.

When he takes the poskim and he brings something according to this, I’m not sure, he says that according to this he must know that it’s Pesach. I don’t know, on the contrary, this he says indeed that it makes no sense. You’re going to eat matzah, what do you think? Shofar, you say, “I know what I’m doing, I’m going to stand, I’m going to do a mitzvah.”

Discussion: The Case of One Who Was Asleep

You mean to say if he knew that it’s Pesach, yes, that first day, that night. They grab me now, tell me my wife was two years ago in a hospital that was in and out, asleep, seconds.

No, but anyway, ah, excuse me.

No, but the Nechenami, seemingly, no, seemingly this means it. No, the awakened means exactly that. You say he still couldn’t awaken either? But what does awakened mean? He’s in such a state that he can’t be? Not conscious. If he’s not conscious, he’s certainly such a case, right? Unconscious he’s exempt, he’ll come back, he’ll need to eat.

The Chiddush of the Halachah

The chiddush here is that he already ate while he was a shoteh, right? This is indeed the chiddush of the halachah. The chiddush is not simply that… Right?

Yes.

The chiddush here is that he was… that he already ate yes, again, the chiddush here is that he didn’t eat, he’s indeed not obligated. You can’t now combine now the intent with the previous eating. There must be intent during eating. This is indeed the main chiddush, seemingly.

Makes sense? Yes. Okay.

Investigation: Intent Before Eating or Intent for Mitzvah?

What can do now? Yes. So seemingly the “ate matzah without intent”, seemingly, I can also have a less dramatic version, and say for example mitaseik. He snacked, he didn’t have in mind that he… We know the definition of “requires intent” is, he must eat for the sake of the mitzvah of matzah, or is it enough that he eats? One is Pesach and he doesn’t observe Pesach, a secular Jew, and he snacks on matzah at home. And the Rambam still didn’t understand the matter of for the sake of mitzvah. Everything he must understand for the sake of mitzvah. But here he seemingly spoke that his without intent is already “forced by gentiles”. Ah, I don’t know what this means “forced by gentiles”. What does this without intent mean? He eats it because he… I don’t know, I really don’t know. One must understand better the example of “forced by gentiles”.

Understanding the Case of “Forced by Gentiles”

If the gentiles essentially have a reality to be with the matzah, there is indeed a reality of matzah. This is what the gentile holds in his head doesn’t determine the status. The question is whether he thinks of matzah or he doesn’t think of matzah. Yes?

He doesn’t think of matzah, without the word. But he has no connection. But if he’s not an observer… “Forced by gentiles” means that he only thinks of the gentile who’s on his head. Means like this, let’s say that a Jew who’s a renegade decided that he’s going in no way to eat matzah. So we know that he won’t eat matzah. So the fact that he did eat matzah we know clearly that this was by force. Now one must know what comes in.

My question was whether there must be intent for the mitzvah or there must be intent for eating. Because the “forced by gentiles” can be both. It can be not that he had in plan with other words to eat matzah, and he didn’t have in plan at all to eat. He didn’t have in mind at all to eat. Because if we had the matter that one must have in mind the mitzvah of matzah, one could have said that he ate matzah without knowing let’s say, he didn’t know that now is Pesach, he ate matzah. Later he told me, “Ah, it was Pesach last night, now last night.”

Shogeg and Uncertain

And this is called in the laws of Shabbat this is called shogeg, forgetful. The shogeg goes on a transgression, but he’s a shogeg, he’s not uncertain. I don’t know exactly uncertain. You say the word uncertain, I don’t know what that means.

Digression: Chatzitzah in Intercourse with a Condom

Connection to the Previous Discussion About Koreich

What is it when it’s the two you need a problem? Always it’s a different sort of problem. The tafel, not exactly, it’s two together, not good, I don’t know, one must eat maror separately. I need to understand exactly why. I need to find some pshat. Perhaps it is indeed a pshat, I need to understand exactly why.

There are different… There is such a thing as in hearing one says that one sound is mevatel the other. One can hear, you have even an eating, because you eat it. I don’t know, perhaps. It’s indeed all an eruv tavshilin.

No, you don’t lose it. You don’t lose it. You ask a person, what should you now only eat? Very good, you have an answer. Why is it an interruption? In the aspect of interruption. If you call it in the aspect of interruption, because the matzah is so important, it means that you shouldn’t have anything else in your mouth. But not in the aspect of interruption. Let’s call it like this, not chatzitzah, not that it doesn’t touch. A different kind of interruption.

Complete Chatzitzah

But it’s indeed a complete chatzitzah, it’s indeed… A touch essentially is worse than not being. It makes a lot of sense. No, the world doesn’t explain that it’s only not there. The world explains that it’s much more. There is a complete chatzitzah that nullifies the important and the tafel goes away. Means that the tafel is not yotzei. Complete chatzitzah, let’s say, is even matzah itself. Is there such a thing? That you have a plastic bag on something and you eat it? Perhaps indeed about this.

The Case of a Condom

Like there was someone who wanted to say that if one has intercourse with a condom… Ah, I thought about this. There it’s the matter of pleasure, no? No, no, no. I can ask, I can set up that a chatzitzah of immersion and a chatzitzah regarding that it doesn’t touch the body. I don’t know, I can’t the chatzitzah. I don’t know. Perhaps the matter of impurity is indeed like this, perhaps he doesn’t become impure at all. Or perhaps no, perhaps if there’s impurity it works through intercourse, like the bedding of a zav and niddah is impure because of the intercourse, not because of the touch. Then even if it’s intercourse it’s impure anyway.

By intercourse it’s indeed not the matter… it’s indeed the matter of pleasure. Perhaps he’ll have less pleasure, but it can still be the same. So one must understand the reason for eating. Okay, very good.

The Heter Is Not Asked

Translation

Doctor, I’m not so sure that that sugya is such a settled sugya. One needs to look into the sugya of shelo k’darkah hana’atah (intercourse not in the usual manner – its pleasure), the whole thing. The rabbis certainly don’t hold of that heter (leniency) of the condom, because I’m not sure that it’s such a settled thing halacha l’ma’aseh (in practical law).

Why is it indeed settled, this thing? Why? Because everything is there, there is bi’ah (intercourse) and there is… What should be less of an issur (prohibition)? First of all, it’s certainly an issur of zera levatala (wasting seed). The kula (leniency) is the chiddush (novelty) of the bi’ah. Well, a bi’ah she’einah re’uyah (improper intercourse)… My thing makes it worse than derech evarim (through the limbs). It’s worse than a bi’ah she’einah re’uyah. Why? What’s the difference between derech evarim and this? What’s the difference? Because here he does it with the wife, but he doesn’t ejaculate on the wife. He’s not with the wife.

Derech Evarim and Bi’at Issur

No, I’m talking about derech evarim or just plain zera levatala. In all the issurim (prohibitions) of the Torah, bi’at issur is not an issur, eshet ish (a married woman) is not an issur. Derech evarim… I don’t understand what you’re asking. Perhaps b’derech… shelo k’darkah one is punished. I don’t understand what you’re asking. Mishkav zachor (male homosexual relations) one is punished, but plain derech evarim one is not punished. This is not a chiddush in the matter. But this is indeed derech evarim, because even if there is a chatzitzah (barrier)… bi’ah through a garment between them, it’s still an ervah (forbidden relation). An ervah is not present. Okay, it can’t last. At the very least it can’t last. At the very least not. Yes, it’s not a chatzitzah. One can say that it’s not a derech (way). Perhaps the custom is that it is indeed so. There is indeed derech hana’ah (way of pleasure), derech achilah (way of eating), plain derech hana’ah. Okay, let’s continue. Yes, there is the thing, but one doesn’t need to go into the extremes, okay? It’s already been enough of the ta’am (reason) according to halacha.

Siman 3: Achal Matzah — Connection to Devarim Nechmadim

Siman 3, achal matzah (ate matzah). It’s a bit connected, siman 3, also according to certain interpretations of the Devarim Nechmadim. Yes, achal matzah b’lo kavanah (ate matzah without intention). Such as if a non-Jew or bandits forced him to eat, he fulfilled his obligation. It only says non-Jew, but it also says bandits, interesting. Ah, I bring it here in the Tosafot al HaTorah, it’s not a chiddush. It’s there in the Devarim Nechmadim, that he says, achal matzah, a non-Jew or bandits forced him to eat, he fulfilled his obligation.

Discussion on Mitzvot Tzrichot Kavanah and Laws of Eating Matzah

Continuation of Discussion: Mitzvot Tzrichot Kavanah

Speaker 1: It could be not that they intended for him to eat matzah, but rather he didn’t intend to eat at all. He didn’t want to eat. If the issue were that one needs to have in mind the mitzvah of matzah, the Rambam could have said he ate matzah unknowingly. Let’s say he didn’t know that today is Pesach. He ate matzah, later someone said, “Ah, it was Pesach last night, now last night.”

And that’s called in Hilchot Shabbat it’s called shogeg (unintentional).

The shogeg applies to a transgression, but it’s called a shogeg. Mitaseik (acting without awareness). I didn’t say mitaseik. You’re saying the word mitaseik, I don’t know what that means. That’s the context of mitaseik.

That means he’s distracted, he doesn’t have it in mind.

No, mitaseik means someone does a melachah (forbidden labor) without thinking, he’s playing with trees and he gave a speech. That’s not the original context of mitaseik, that’s psak din (halachic rulings) from today’s tzaddikim.

Normally, I don’t know what mitaseik means. It doesn’t say mitaseik here, so I don’t know what it means. I know what it says here. I don’t know us, so the problem isn’t that he didn’t know. I said, when someone eats matzah, he knows that he’s eating, but he has no intention to eat matzah. When he doesn’t know that it’s Pesach, it’s called in Hilchot Shabbat it’s called shogeg.

Speaker 2: I don’t know what it means. I understand that it’s possible to do a mitzvah b’shogeg. But what I’m trying to understand is a bit funny, because also, let’s say, he does a transgression b’ones (under duress), certainly ones rachmana patrei (the Merciful One exempts one under duress). True? If non-Jews forced him to transgress one of all the mitzvot, he must give up his life.

Speaker 1: Except for the three severe ones.

Speaker 2: He doesn’t need to give up his life. Again, here ones doesn’t necessarily mean ones of life, whatever. But if they forced him, I’m not transgressing. True?

Well, but a mitzvah yes? But the mitzvah I ate.

Speaker 1: No, the mitzvah I also wasn’t yotzei (didn’t fulfill).

Speaker 2: The mitzvah I was yotzei.

Speaker 1: One needs to be yotzei.

Speaker 2: The non-Jew ate matzah, what does it have to do with you?

Speaker 1: No, because it had the taste of matzah.

Speaker 2: Ah, you said that it’s connected to the previous one. No problem. So when the non-Jew, according to Rabbeinu Menuach’s answer, so when the non-Jew forces you to do a transgression in this joint, does ones mean specifically with a gun? If they stuff his mouth and nose, and they stuff matzah in, and he chokes on it, is that like the sword? It’s not like the sword.

I understood. But I ask you a question. The right sword is perhaps it would have been a chatzitzah. Okay, I don’t see that that’s the problem. I mean I’m asking another question. The right sword, the non-Jews who forced him to eat matzah. What do non-Jews want? They go around forcing people to eat matzah? I don’t get what’s going on here.

Speaker 1: The non-Jews wanted to do teshuvah (repentance). For years they forced the non-Jews to do transgressions, so a camp went around forcing the Jews to do mitzvot. Can you see that Trump with the Creator should start forcing all the Reform Jews to become Orthodox?

Speaker 2: It’s very funny, the case of ones. Why is this the example of lo kavanah (without intention)? Do you understand what I’m asking? What does lo kavanah mean? I threw such a thing into his mouth. He doesn’t know that it’s Pesach, he doesn’t know that it’s matzah. I don’t get how he slept through this. But what was the question? That they can be specifically ones. I don’t see that the Rambam changed the culture of… because mitzvot tzrichot kavanah is…

The Gemara in Rosh Hashanah: Kafa’uhu V’achal Matzah

Speaker 1: Shulchan Aruch, Rabbi Shmuel, kafa’uhu v’achal matzah, yatza (they forced him and he ate matzah, he fulfilled). Kafa’uhu from the world or kafa’uhu for a demon? The Gemara asks this. Amar Rava, says the Gemara, says Rava, zot omeret (this teaches), that taka’u lo shofar, yatza (they blew shofar for him, he fulfilled). Because either for singing or for a demon. Yes, Rashi has two versions. Either he wants to drive away a demon, or simply because he wants to sing and he doesn’t have mitzvah in mind. So here we see yes, that kafa’uhu is compared to other cases like for singing. I would have said, similar to for singing would be like we say ones, he doesn’t know that it’s a mitzvah of eating matzah, yatza. Obviously.

Hai nami, achal matzah rachmana amar, v’ha achal. Aval lo zichron teru’ah, v’hu mitaseik b’alma, kamashma lan (This too, the Torah said eat matzah, and he ate. But not remembrance of the shofar blast, and he’s just occupied with something else, it teaches us), says Rashi, afilu hachi mitaseik yotzei, d’mitzvot ein tzrichot kavanah (even so, one occupied fulfills, for mitzvot don’t require intention). So this is the Gemara, Rava who holds mitzvot ein tzrichot kavanah.

But also the hava amina (initial assumption) in the Gemara is very interesting, what does it have to do with this? “He thought eating matzah is what the Torah requires.” The main thing is that he held that at the time, he held that when there’s taste, ah, I can hear, because he held that the action is the taste, as you say, mitaseik, perhaps that’s the explanation of Rabbeinu Menuach.

Speaker 2: No, the Gemara certainly doesn’t say so. Rabbeinu Menuach one can answer a different question. Here it goes, according to the position of mitzvot ein tzrichot kavanah one doesn’t need to arrive at Rabbeinu Menuach’s teaching. According to the position of mitzvot ein tzrichot kavanah, the simple meaning is, as you say, mitzvot ein tzrichot kavanah regarding being yotzei. Mitzvot ein tzrichot kavanah means, the Almighty wants, it’s like a theological question, whether the Almighty doesn’t want people to have in vain, it has to do with this, perhaps. The Almighty wants, as you say, the Almighty says “eat matzah”, you ate matzah. Part of why did you eat?

Discussion: The Philosophical Foundation of Mitzvot Tzrichot Kavanah

Speaker 1: Apparently it would have to do with this, whether the mitzvot need to give us good character traits, or the mitzvot are simply like a holy power, they’re an atomic bomb that breaks us, as Rabbeinu Bachaye says, I don’t know where.

Speaker 2: Which way? What? Which way does it connect? Because if one says that the whole matter is, ah, one can learn it both ways. One can learn both ways, but apparently, if one would only say that the only thing that has to do with character traits, you need to be aware that I’m working now on my character traits, I’m making now my habits, and that makes the habits.

Speaker 1: I would have thought exactly the opposite, truly. I can hear. That if a mitzvah has a reason, I’m doing now a mitzvah for the Almighty. I mean already, if you’re simply working on having better habits. If we’re talking with this intention or that intention. But also this one can, regarding making better habits, perhaps part of it is that one knows that one is making better habits. It’s not that one does good actions alone, it’s perhaps also, it comes with the intention of this. This is a conversation that we’ll see in Shemonah Perakim, yes? That when a person habituates himself to do good things, whether it has to do with the fact that it has to do with intention, or that has nothing at all to do with intention, the action itself. It could be that when one does, when one habituates himself with good things, part of it is with intention, with knowledge, not monkey actions. If you turn it into monkey actions, I don’t know if it brings anything else. It depends what kind of knowledge you’re talking about. If you’re talking about knowledge that you’re doing something, then you must have yes. If you’re talking about knowledge that it’s a mitzvah or something like that, you don’t need to have. If he’s going to learn, I don’t know, but at some point, yes. One needs to learn even after Sefer HaMitzvot, as we’ll learn Sefer Lamdan today.

So let’s go further, okay? One needs to learn the halachot. Let’s see there the Gemara how… Already, the whole thing comes from that Gemara. It’s coercion, there isn’t, he’s obligated. But Persian coercion is… The Gemara goes into the sugya whether one needs to have intention. All the sugyot are interesting.

Speaker 2: No, I don’t want to. Do you want?

Speaker 1: Yes, because there are very difficult questions. I don’t know, simply, I don’t know why one goes into all these scholarly matters. Here is a dispute of Amoraim whether mitzvot tzrichot kavanah. Here he goes in with the position that mitzvot tzrichot kavanah. Already, fine. What bothers you? Is there a problem?

Speaker 2: No, there’s no problem. There’s no problem, everything is perfect.

Halacha 4: The Material of Matzah – Only from the Five Species

Speaker 1: Let’s go further. Back further to the sugya. There are many sugyot here, much Shabbat HaGadol drasha material. On each section here, on each line here, rabbis have already preached for long hours, and we unfortunately, we’ll first see the Shulchan Aruch, the simple halachot. The Mishneh LaMelech is a classic Sha’agat Aryeh, Noda BiYehuda, precious responsa.

Speaker 2: Yes, yes, exactly. Let’s go further.

Speaker 1: Achal matzah, one of the mitzvot, section 5, 4, okay? One of the mitzvot is the obligation of eating, achilat matzah. Eating. We’re talking that there’s an obligation. We’ve already had how many times there was an obligation. Okay, okay, righteous one, righteous one, let’s go further. Obligation, obligation, obligation. It’s all details. Okay, okay, yes. One of the mitzvot is the obligation of eating, achilat matzah. No eating except from one of the five species. It’s also an interesting language, “lo yochal chametz” (he shall not eat leavened bread). He could have told him, “lo yochal chametz” is indeed a matter of eating. He could have said “lo yochal chametz”, and one would have had to make it with one of the five species.

Speaker 2: “Lo yochal chametz”, how was that said?

Speaker 1: “Lo yochal chametz” he brings, “lo yochal chametz” was said regarding korban Pesach (Passover offering). “Lo yochal alav chametz” (he shall not eat leavened bread upon it). That was said regarding korban Pesach. But here it says so, here it says “lo tochal alav chametz” (you shall not eat leavened bread upon it).

Speaker 2: Why doesn’t he say that verse fits?

Speaker 1: Because that one speaks of the korban Pesach. Okay.

“Lo tochal alav chametz, shiv’at yamim tochal alav matzot” (You shall not eat leavened bread upon it, seven days you shall eat matzot upon it). But other things, like rice and millet and legumes, the point is that it says “lo tochal alav chametz”, the Sages learn things that can become chametz, can become matzah. But things… Rashi says that matzah means bread that didn’t become chametz. But other things, that are not included in chametz, like rice and millet and legumes, which we learned or which the Sages saw, even if you see it risen, it’s merely sirchon b’alma (mere decay).

Speaker 2: “Ein matzah ela min chametz” (There is no matzah except from something that can become chametz). Exactly.

Drush: The Reverse Logic of Matzah

Speaker 1: What did I want to tell you? Yes, from here one learns, as is the position of the Sages, not Rabbi Yochanan ben Nuri’s position, that a thing called matzah is only “mi sheba lidei chametz v’lo hechemitz” (that which can become chametz but didn’t become leavened). But one that is “ein bo lidei chametz” (cannot become chametz) is worse. It’s better. Exactly. One that is “ein bo lidei chametz” is also not really… is not truly a matter of matzah. That’s the chiddush that he says here.

Further, according to the drasha that matzah is only from the species of the evil inclination, he would have had to say that one should stay away from everything. As I said earlier, because in other places in the Torah there is the thing of “sur mera” (turn from evil) and “aseh tov” (do good). Apparently a person would have had to say that the thing that is the most staying away is what has a connection to chametz. The whole Pesach one should only eat rice and millet, like the Lisker custom. Exactly. I once heard from a Brisker, the most chametz-like thing that can only be on Pesach is matzah. It’s actually true. But the Torah doesn’t say so. One needs to take risks. One can’t go with the way of the straight path that is… for transgressions, just foolishness.

Rabbi Yitzchak, chametz is simple, the logic is simple, and one doesn’t need any drashot. Or one will say that the drasha strengthens the simple logic, isn’t that reasonable?

Law of Mixture of Rice with Grain, Dog Dough, and Matzah Ashirah

Halacha 6 (Continuation) – Mixture of Rice with Grain

Speaker 1:

It’s actually true that Pesach means matzah, but one doesn’t need to take risks. We’re joking, one can’t go with the way of the straight path that is… for something, it’s foolishness. The Rabbis say it’s chametz, it’s simple, the logic is simple, and one doesn’t need any drashot. And I must tell you that the drasha strengthens the simple logic, and doesn’t agree.

Great, because here is also the proof that they didn’t learn the verses as you learned them. Because as you learned them, if you find another type of bread that can’t at all become chametz, it’s surely good and pleasant.

Speaker 2:

No, no, what are you saying? Because you want to come to say that I can learn the Torah so, that people eat bread.

Speaker 1:

Let’s go further, we’re not going to talk about this forever. You’ve already understood correctly what I want to say. I know, I feel that I don’t have the strength to go into it. I feel that your kashrut needs to be kosher, and not kashrut that I say.

Discussion: Law of Taste of Grain in a Mixture

Speaker 2:

On the contrary, it goes to me that the water has the taste. Im yesh bah ta’am dagan (if it has the taste of grain), one doesn’t go after the majority or after others, one goes after taste. You fulfill your obligation.

Speaker 1:

Taste works well. I just wanted to know if one fulfilled.

Speaker 2:

Doesn’t one say that there needs to be a k’zayit (olive-sized portion) of the wheat itself? Isn’t that the word?

Speaker 1:

That’s not what it says here. Here it says that there needs to be a taste.

Speaker 2:

Yes, but if he ate a k’zayit and part of it is nullified, potatoes become so nullified. And there becomes a thing nullified, the waffles.

Speaker 1:

Yes, I still need a k’zayit from the part of the wheat itself, and the word is that the intention is not nullified.

Speaker 2:

Yes, that’s the word perhaps?

Speaker 1:

You’re asking questions, that one needs a measure. I know, that it’s a good question. It doesn’t say about the measure. We learned in other places. Our going further later. We learned because of lentils and they learned at… That’s what the Rambam says. But he doesn’t see this clearly according to the Rambam. He doesn’t say the Rambam.

Ah, the Maggid Mishneh brings from the Rambam, a young woman spinning without a k’zayit is yotzei, yotzei, yotzei, and from something else, wheat flour and barley.

Speaker 2:

Okay, then the wheat flour and barley become yes kosher, because it could have become chametz with the help of the wheat with which it’s together?

Speaker 1:

Well, what is something… for the Sifra, for the way. The Maggid Mishneh, he won’t simply. Okay, what are what they are with this, what does it say. Okay, it won’t say that it’s not called bread. It’s that it says in the vicinity, Menachot is all laws. It won’t be called so bread, because there should be other things?

Now there’s still a problem. People… okay, lox, one fulfills the obligation with rice and millet, like a measure of a quarter of fish. That’s the Talmud. Here is the halacha SMINE, one fulfills the obligation with the measure, because it also had before, one fulfills the obligation with rice and millet, like a measure of a quarter of fish.

The Rambam says nothing further about millet, not much. The Yerushalmi says that it goes according to much, and the Rambam here goes with taste. It’s a Mishnah and Gemara in practice.

Question of Chatzitza (Interposition)

Speaker 2:

Why don’t we say here that it’s like a chatzitza that the skins prevent from the… tent, as it were, and the matzah there, because oil is nullified. Can we also say here that the part that has the skins is nullified? If not, one would seemingly say that it’s a chatzitza, the rice part is a chatzitza for the matzah part.

Speaker 1:

We’re talking even more, it becomes nullified, it becomes reversed from that side. This is a very great novelty, but if we don’t go with the exact reasoning of the Ramban this way. This is the Radbaz in the Mishnah, and he brings that the Shalmi Tzibur says so, the Ramban says so, and the Maharitz says so.

The Yerushalmi’s Distinction

Speaker 2:

But there is a Yerushalmi, there is a distinction whether there is a minority of grain with a majority of grain. It’s a complete prohibition with a minority of grain. If so, wouldn’t we say that it’s a problem that it’s a chatzitza?

Speaker 1:

I told you, it becomes nullified.

Speaker 2:

No, but if previously we would have said that the matzah is invalid because there is matzah, then even with a mixture of the measure.

Speaker 1:

I don’t understand what you’re saying.

The Raavad’s Position

Speaker 2:

The Rambam says so, the Raavad holds differently. The Raavad asks a very strong question.

Speaker 1:

The Rambam doesn’t say this clearly.

Speaker 2:

Yes yes, all the commentators assume that the Rambam holds it’s simply understood, and they bring that it’s stated explicitly so, and this is not a problem. But there is a long Gra on this, the Biur HaGra.

Speaker 1:

Okay, I’ll tell you what the Rambam says.

Speaker 2:

The Gra, yes.

Speaker 1:

These are clear matters. Rice is dragged along, so brings the Ramban and the like.

Speaker 2:

Okay, continue.

Speaker 1:

Yes. The Raavad actually disagrees.

Speaker 2:

What does the Raavad say?

Speaker 1:

The Raavad, we’ve already seen this, the Raavad understood that one must indeed.

Speaker 2:

You ask, according to him, according to the Raavad there is a question that it is, but the answer is that he doesn’t hold that this nullifies the taste. Perhaps rice doesn’t nullify the taste, because rice blends in the taste, it’s the same type of taste.

Speaker 1:

Oy, I have to give a shiur on rice, forget it.

Speaker 2:

One thirtieth?

Speaker 1:

Now it’s two o’clock, that’s not one thirtieth, now it’s two o’clock.

Speaker 2:

Well, okay. Seemingly one must give a shiur.

Speaker 1:

Okay, I’m moving away from this. I don’t have strength to talk about this. I don’t know what you want, do you want me to talk about Tosfos or about one Tosfos?

Speaker 2:

I want you to talk about everything.

Speaker 1:

That’s the question, what’s more important, Tosfos or thirty days before the holiday?

Speaker 2:

A fixed shiur, yes.

Speaker 1:

Okay, unless it’s fixed.

Speaker 2:

If you’re a wise man, yes.

Halacha 6 (Continued) – Dough for Dogs

Speaker 1:

Dough for dogs, let’s finish thank God. Dough for dogs, what does one make dough for dogs from?

Speaker 2:

That’s from the dough.

Speaker 1:

It’s completely kosher. There’s nothing mixed in. There’s no question of mixing. It’s a question of lishmah, of being guarded for the sake of matzah.

Speaker 2:

You’re right, that’s not the problem.

Speaker 1:

But I want to tell you, what does dough for dogs mean? Dough for dogs means… not our type of bread, and not regular bread.

The Law of Fit for Human Consumption

And when you say fit for human consumption, it means something that is fit for people to fulfill their obligation with.

Speaker 2:

What does it mean, guarded for the sake of matzah?

Speaker 1:

Correct, if it’s not fit for human consumption, one doesn’t fulfill the obligation with it, even if guarded for the sake of matzah. We’ve learned a new principle, that it must be guarded for the sake of matzah, which is not explicit.

Speaker 2:

But what does guarded for the sake of matzah have to do with fit for human consumption?

Speaker 1:

Fit for human consumption makes it that it’s called bread that one can eat. A dog is not a matzah eater! A dog is a dog! Only people are matzah eaters. Ah, it must be fit for human consumption. And it doesn’t mean that it’s fit for eating. There are many things to eat. My Pesachim made it that people sing.

Speaker 2:

Exactly.

Speaker 1:

And people perhaps guard it for the sake of matzah, for the sake of matzah on Pesach, or for the sake of matzah. I don’t know. In any case, there must certainly be matzah for people, matzah for dogs. Not matzah. Something like that.

But here one can learn that if one goes to a matzah for poor people, which is made for dogs, one doesn’t fulfill the obligation. This is made for dogs. Or for example such certain Chassidim who are in the category of dogs, one doesn’t fulfill with it. There will be those categories there, one doesn’t fulfill. But truly one fulfills. It’s fine. They’re not dark.

In short, one fulfills with that which goes upon people, not upon dogs, right?

Speaker 2:

What is not upon my explanation?

Speaker 1:

See, I mean that it means that the dogs fulfill.

Speaker 2:

Why do you say it doesn’t mean that the dogs fulfill?

Speaker 1:

That we know, perhaps the dogs did a favor for Jews at the Exodus from Egypt, one wants to make it for dogs. Dogs are seemingly the dogs that work for the shepherds, that’s the word. Working dogs, sheep dogs.

Speaker 2:

Okay, okay.

Halacha 7 – Matzah Kneaded in Fruit Juice

Speaker 1:

“Matzah kneaded in fruit juice”, the last halacha of this section.

Speaker 2:

What does it mean? The whole long discourse?

Speaker 1:

Here comes a new topic of “matzah kneaded in fruit juice”. In my edition of the Rambam it’s still in the same halacha.

Speaker 2:

Ah, you’re right. But it’s a new topic, the topic of “fruit juice”. We’ll do it later, tomorrow. The topic of “rich matzah”. It’s not too long, anyway.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.