התודה היא התפילה על רוב טובה | זוהר עקב תשפ״ו (תורגם אוטומטית)
סיכום השיעור 📋
סוד הנחמה: קבלת רוב הטובה על ידי ההודאה
פתיחה: מהלך חדש בשיעורים
רבותי, ערב שבת עומד לפנינו. ברצוני להקדים ולומר שנפל בליבי בשבוע זה מהלך חדש בדרך שבה נמשיך את שיעורינו. עתה סיימנו את הסדר — לא באמת סיימנו, שכן זה המשכם של הדברים, אך על כל פנים סיימנו את סדר שלושת השבועות, סדר תשעת הימים. דיברנו על אודות שבת נחמו. ובאמת ראוי לדבר משך שבעה שבועות לכל הפחות על אודות הנחמות, ועל כן נמשיך ונדבר בזה, אך בדרכנו אנו.
השיעור של אמש היה קשור בזה, והוא גם המשך לשיעור של השבוע שעבר, של ערב שבת, שבו דיברנו על אודות הקושי, על אודות גודל הַהֲטָבָה, גודל ההצלחה שבהן אנו מוקפים — עד שאף הדבר כשלעצמו קשה.
אין ישראל יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות
סבורני שזוהי אחת הסיבות מדוע איננו עושים את כל אותם דברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר ואמש — משום שאין בכוחנו לשאתם. שהרי אמר חוני המעגל — איני זוכר את לשונו בדיוק — שאין אדם יכול לקבל לא רוב טובה ולא רוב צער. באשר לרוב הטובה, שם היה המעשה שגם ריבוי הגשם מהווה בעיה. אך זו הייתה לשונו של חוני המעגל: ‘עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, שפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד׳ (מסכת תענית כג). זו הייתה לשונו של חוני המעגל.
כלומר, קשה הדבר. ומעניין הוא שהגמרא שם באה לדון אם רשאי אדם להתפלל שיוסר ממנו רוב הטובה, ומסקנת הסוגיה שם שאין להתפלל כראוי על הסרת רוב הטובה, אף על פי שרוב הטובה — כפי שלמדוה — הוא אחד המקורות. זכורני שהגר״א מביא זאת כמקור בפירושיו על הזוהר, כשהוא עוסק בסוגיית דרך המצוה, שהטובה היא לעולם מצוה, ומביא הגר״א ראיה מכאן. והזוהר אומר שזהו סודו של עולם התיקון, כלומר סוד הנחמה.
תפקיד האדם: להמתיק את הדין
מה שדיברנו מעט בשבוע שעבר, שאם אין האדם פוגש אלא פורענות בלבד, אלא צער בלבד, הרי בוודאי שאין העולם מתקיים בכך, כלשון המדרש על אברהם אבינו: ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט׳ (בראשית יח, כה). דורש המדרש — אתה הוא הכל הארץ, וכאן הדגש: ‘אם עולם אתה מבקש לית דין, אם דין אתה מבקש לית עולם׳ (בראשית רבה לט). שאם תבקש ללכת כולך במידת הדין, לא יתקיים עולם. וזאת מבין כל אחד.
ועל כך נתקנה התפילה, וכל שאר התפילות עניינן להמתיק את הדין, שלא יהיה דין בלבד, אף בזמן. וזהו האמת אף בימים, אף בימים הקשים ביותר שבשנה שעליהם אנו מדברים — תשעה באב, שכמעט כולו דין — אף על פי כן אין הוא כולו דין. עדיין אנו מוסיפים ומכניסים בו, כמאמר הגמרא שלפי שהראשונים סוברים ששמים דבריהם דברי נחמה, איננו מניחים לסיים אף את איכה בפסוק ‘כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד׳ (איכה ה, כב), אלא מוסיפים עליו את ‘השיבנו׳. כלומר, לעולם ממתיקים את הדין, לעולם הדין בא עם לימוד. הדין מוכרח להיות, והגבול הוא שלא יתבטל העולם כליל. וההרגשה הכואבת לגיטימית היא, וזהו הסדר הנכון של הדברים.
הזכות להיות שמח
אמור מעתה: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם — האם ניתנה לך הרשות להיות שמח? האם ניתנה לך הרשות לחייך? הן כן, ‘עשה לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה׳ (ברכות לא). והרי זו כמין טענה. לא נתכוונה הגמרא לצחוק ממש, אלא באופן הראוי לאנשים נורמליים, לא נתכוונה לזה כפשוטו, אלא נתכוונה שיש כאן כמין טענה: כיצד רשאי אתה לומר שאתה מקדש את השכרות, כאילו אין עולם כלל? התירוץ הוא שאין דבר כזה. זהו תפקידו של היהודי, זהו תפקידו של האדם.
הקדוש ברוך הוא אכן עשה כן, וכביכול האמת היא שיש כאן חורבן עולם, ותפקידו של האדם להמתיקו. על כן אומרים ‘השיבנו׳, והכתוב נוקט ‘השיבנו׳ ולא ‘תשיבנו׳. וכביכול מצד הקדוש ברוך הוא, מצד מה שכתוב, נאמר ‘כי אם עונותינו הקצפת עלינו עד מאד׳. יש מן המפרשים המבארים שהכתוב מדבר אל עצמנו ומכוון לפורענות, אך על כל פנים כך אנו מבינים שזו פורענות, והתורה עצמה יכולה לכתוב פורענות. ובאים אנו, בני ישראל, ואומרים לא, איננו מניחים לזה. זהו תפקידנו. כך נתן לנו הקדוש ברוך הוא, כך נאמר לנו. אמנם צריך לשאול על כך שאלה, אך זו המציאות המוסכמת, שתפקידנו להמתיק את דינו של הקדוש ברוך הוא.
המתקת כעסו של המקום
כביכול הקדוש ברוך הוא בכעס, כלשון הגמרא הנלמדת בשבוע זה, שמשה רבינו מדבר בזה, וכשראה שהקדוש ברוך הוא בכעס ביקש להמתיק את כעסו. זהו תפקיד האדם — להמתיק את כעסו של הקדוש ברוך הוא. וזה כשורה, צד זה נורמלי הוא, ולעולם איננו מניחים שיהיה כולו כעס, פן ייחרב העולם. מתפללים, ואף עושים ליצנות בדרך של הלצה, ועושים מיני דברים כדי להמתיק את הכעס.
בעיית רוב הטובה
מה עושים כאשר טוב מדי
הבעיה המעניינת היא מן הצד השני. שכן כשיש רוב כעס, שאין בכוחנו לסובלו, קובעים יום תפילה, ויום התפילה עניינו להמתיק את הכעס. אך מה עושים כאשר טוב מדי? הנה עתה טוב מדי, ובאמת זהו האמת — טוב מדי אינו טוב. וזהו העניין, כמשל הגשם, שכשיורד בלא סוף ובלא שיעור — הכול מוצף. אמנם יש בזה טובה, ולבסוף, לאחר שיסתלק השטפון, יוכל לצמוח מזה משהו, ואף תהיה בזה טובה מסוימת. אך למעשה זו צרה גדולה, אין בכוחנו לסובלה. רוב טובה — ‘אין ישראל סובלין רוב טובה׳, שכן אחרת נהפכת היא לצרה בעצמה, ואיננה טובה כלל. אין בכוחנו לסבול רוב טובה.
מעשה חוני המעגל
וכפי שאני חוזר ולומד כאן את הגמרא, שהיה לי כאן, בתענית — אמר חוני המעגל ‘אבל מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה׳ (תענית כג). המעשה היה כך: באו אל חוני המעגל, שהיה רעב, ולא ירדו גשמים. באו אליו, שהוא יכול להתפלל, ועשה את תפילותיו החדות, והתחיל לרדת גשם, אך לא היה די, עד שירד גשם רב, עד שכבר היה יותר מדי. וזה המעשה, שבאו אליו לומר שכבר יותר מדי. אמר להם: מה אעשה? אין מתפללין על רוב הטובה, ‘וקבלנו שאין מתפללין על רוב הטובה׳.
וצריך להתבונן בזה. כלומר, כביכול אומרים שם — תפקידו של הקדוש ברוך הוא להיטיב, ותפקידו של האדם אינו לעולם לעצור את הטבתו של הקדוש ברוך הוא. אף כשעולה לו הדבר לרעה, אף כאשר… זה כמעט כמין תפילת עוברי דרכים, כפי שהכהן הגדול היה מתפלל שלא יכניס תפילת עוברי דרכים. אמנם תמיד מביאים את דברי רש״י, ואף בברכות מובא, שטובה שלמה תהיה גשמים בעתם, ושכל אחד ידאג לדרכיו שלא ילך בעת ירידת הגשמים. וצריך ליישב זאת — עולם מושלם, עולם מושלם. עולם מושלם ומלא היה ראוי שיהיה בו יותר מזה. אם כן מה יעשה אדם? מה העצה כאן? עולם מושלם אמנם לא היו בו עוברי דרכים בעת הגשם, אך על כל פנים אין מתפללין כנגד רוב הטובה.
אסור להכחיש את רוב הטובה
וסבורני שזה מבאר את ענייננו, שכפי שאמרנו — אם יתבונן האדם כולו בצער השכינה, שוב לא יוכל לעבוד, ועל כן אסור לו. אך שם יש להם עצה, שכן הסדר הרגיל הוא שממתיקים את הדין מעט. וכן אם יתבונן האדם ברוב הטובה, ויביט בכמות ההטבה הקיימת, אף אז לא יוכל לסבול. הרי לנו דבר מעניין.
לכאורה קשור הדבר — ואין לי הסבר על כך, אלא כמין הרהור בעלמא — לכאורה קשור הדבר בכך שהאדם דבר מוגבל הוא, ולעומתו הקדוש ברוך הוא, שהטבתו בלי גבול. ואף ההטבה המגיעה כמעט אל האדם היא בלי גבול. כפי שאנו לומדים בסוגיית השבירה, שעניינה שאין תיקון בקו, או כדרך שמניח זאת הגר״א — השבירה היא ריבוי טובה מעט, לא ריבוי רע. רוב טובה ורוב רע הולכים יחדיו, אך יכול להיות רוב טובה שאין האדם יכול להתפעל ממנו: ריבונו של עולם, אל תיתן לי כל כך הרבה אורות, אל תשפיע עליי כל כך הרבה שפעות.
מה פשר הדבר? מוכרח שיש עצה אחרת. יש עצה, ומיד אומַרה, שכן לכאורה מצאתי עצה. מוכרח שיש עצה אחרת, ומה שאסור לעשות הוא להכחיש את רוב הטובה. ולכאורה העניין הוא, כפי שדיברנו אמש, וקשור בסוגיית הכרת הטוב — אין אדם רשאי לכפור בטובתו של מקום. אין זה תפקידו של האדם להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. תפקידו של האדם להגביל את כעסו של הקדוש ברוך הוא, אך אין תפקידו להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. כך הוא בעצם.
בלשון אחרת: אין אדם רשאי להיות כפוי טובה, והוא אותו הדבר. אינך יכול לומר — כיצד תאמר שכה טוב? כיצד תעשה שיהיה כה טוב? אין בי כוח שיהיה כה טוב. אין בזה טעם. זו רשעות.
מדוע בני אדם מחפשים לעולם צרות
וסבורני שזו הסיבה — ומעניין הדבר — שכן בני אדם ברואים מוגבלים הם. אוהבים בני אדם דברים שניתן לראות את גבולם, שניתן לראות את הגבלתם. ולכאורה זו הסיבה שרוב בני אדם — ואנו קובלים, המשגיחים קובלים — שאנו מתחברים פחות אל האבֵלות של בין המצרים מאשר אל השמחה של פורים. וסבורני שאין זה אמת, שכן רוב בני אדם מקיימים פורים אף בבין המצרים. הרי רואים — עושים ימי תפילה, מתפללים לישועות, מחפשים לעולם צרות. מדוע אין מחפשים לעולם צרות? כל טענה קדושה מביאה אותם לדבר על אודות צרות. שכן ‘אין בניך יכולין לעמוד׳ — בניך שהוצאתי ממצרים אינם סובלים רוב טובה, אינם יכולים לקבל רוב טובה. שכן הטובה, כאשר מתבוננים בה, כאשר רואים שהיא אין־סופית — אין בכוחנו לקבלה.
ואף אפשר לומר כך, ואם נרצה לומר בלשון חסידית, נאמר שבני אדם אוהבים יותר להיות בעצבות, אף בעצבות שכביכול היא עצבות כשרה — צער השכינה, צער הגלות, צער העבירות, שבהם חש הוא עצמו רע — אף זאת אוהבים בני אדם יותר. מדוע? משום שזה אנושי יותר, משום שבזה נשאר הוא עדיין בבחינת ‘יש׳, נשאר הוא אנושי. ראיתי שזה נקרא ‘יש׳ — אין הוא רוצה באמת להתבטל.
חסידות ושמחה
מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות
מה שאין כן — סבורני שזה אחד הסודות מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות. שכן כל עניינה של החסידות הוא דרך קשה ביותר, ואנו סבורים שהחסידות באה להקל על בני אדם. אך כשמתבוננים באמת, רואים שאין היא מקילה על בני אדם כלל, ואפשר שהיא קשה יותר על בני אדם, שכן אין היא זורקת את האדם. אלא היא עבודה גבוהה הרבה יותר, עמוקה הרבה יותר, אין היא פחות עבודה אלא יותר עבודה, אלא שהיא במישורים אחרים. באשר לגוף, באשר למה שאנו קוראים בדרך כלל עבודה, אין זה נחשב עבודה כלל. אך כל העניין — ואני אומר זאת משום שאנו מחזיקים עצמנו חסידים והולכים בדרך החסידות, נאמר כך — קשה מאוד ללכת בדרך החסידות. כמעט צריך אדם להיוולד עם נשמה דאצילות כדי להשיג טעם ממנה. וברוך השם, זכינו לזה, ואין לנו טענות.
השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא
אך החסידות הולכת עם שמחה, שכן החסידות מבקשת לעולם לילך מצד הקדוש ברוך הוא, מצד האלוקות. מבקשת היא להביט מעט על האדם מצד אלוקות, לא מצד האדם. ועל כן השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא. שלמות, שמחה, הטבה — מידתו של הקדוש ברוך הוא. ומידתם של כל הנבראים, מצד היותם נבראים, היא שאין להם שמחה. שכן אף הנברא הגדול ביותר, אף ספירת הכתר, ואף אדם קדמון — כלשון הזוהר ‘אוכם כלפי עילת כל העילות׳ — שחור הוא כלפי עילת העילות.
מעשה בהרופשיצער רב ובחוזה מלובלין
כמעשה שהיה, וסבורני שהרופשיצער רב פגש את החוזה מלובלין, והלה היה מתוח, ואמר שאינו כלום. אמר לו הרופשיצער רב: נראה שהרבי שבור. תפקיד התלמידים לחזק את הרבי פעמים רבות, ויש בזה מעשה חסידי, כשם שתפקיד ישראל לחזק את הקדוש ברוך הוא. אמר לו לרבי: נראה שהרבי כבר עומד במדרגת הכתר, שנאמר עליו שהכתר שחור הוא כלפי עילת כל העילות. ואמר הרבי: אה — והחיה אותו.
שלמות מצד הבורא, חיסרון מצד הנברא
מה למדים מזה? כל זה קשור באמת. שאם היה הרבי מביט מצד הנבראים, הרי אין הכתר שחור. הכתר שחור רק כשמעריכים אותו כלפי הקדוש ברוך הוא, כלפי האין־סוף — אז הוא שחור. אך כלפי כל השאר נפלא הוא. ואולם כשאומרים ‘כלפי כל השאר׳, הכוונה כלפי האור אין־סוף שבו. כשמדברים על המציאות החיובית, על הקיום החיובי שיש בכל דבר — אין הקדוש ברוך הוא שייך להם. ומה שייך לי, כלשון מעשה שלי — מה שייך לאדם? רק החיסרון. ועל כן בני אדם, המבקשים כל דבר השייך להם, מתבשלים בחיסרון, מתבשלים בצער ובכאב ובהגבלה. ואילו זה שחדל להתבשל בזה מתבשל במלאוּת ובמליאוּת, ב׳ימלא ה׳ כל משאלותיך׳ — ומה שיש לו, הרי אין אדם יכול לייחסו לעצמו.
הפרשה: ואכלת ושבעת וברכת
הקושיה הגדולה על הפסוקים
אולי יש אף אדם… ובפרט כשמדובר באין־סופיות הטובה, שנאמרת בסדרה השבועית, שהכתוב מדבר בזה. וזה מה שאני מבקש להעלות. ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳ (דברים ח, י), ואל תאמר ‘כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׳ (דברים ח, יז), אלא ‘וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל׳ (דברים ח, יח). והכתוב מאריך בהטבה, ומאריך שלא לשכוח את הקדוש ברוך הוא. שכן ההטבה עלולה להשכיח את הקדוש ברוך הוא, והכתוב אף מאריך כמה דברים טובים ישנם.
וצריך להבין זאת. ואני מביא זאת בקושיה גדולה: אם רצה הקדוש ברוך הוא בכתוב שנזכור את הקדוש ברוך הוא, שנזכור את טובתו ולא נשכח — היה לו לומר שאתה כלום. יש פסוקים כאלה בשבוע זה, שמצד עצמך לא היית כלום, וכיוצא בזה. אך בינתיים הכתוב מונה כמה טוב הכול, כמה גדולה ההצלחה. ואם מונה הוא כמה גדולה ההצלחה, הרי זה לכאורה חיזוק ל׳כחי ועצם ידי׳. כיצד ייתכן שהכתוב מונה גם כמה טובה ארץ ישראל, כמה מצליחים ישראל, כמה כסף בידם — ‘ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה׳ (דברים ח, יב-יג)? וכי זה יביא את האדם לזכור את הקדוש ברוך הוא? נראה מן הכתוב שזה עלול דווקא להשכיח.
עניו הוא מכיר טובה
אך אני חושב — ומה רצון הכתוב? ‘ורם לבבך ושכחת׳ (דברים ח, יד) — הרי זה אכן הסדר, וכן נאמר בשירת האזינו ‘וישמן ישרון ויבעט׳ (דברים לב, טו). אם כן מה מבקשים מאיתנו? ואני אומר דבר יקר: מה שמבקשים הוא שנחוש כמה גדולה הטובה. מדוע? משום שכשאומר אדם ‘כחי ועצם ידי׳, יכול הוא להחזיק עצמו גדול מאוד, יכול הוא להיות בעל גאווה גדול. שכן אחד מכוחות האדם שהוא יכול להחזיק שבשבילו עלתה השמש היום. יהי כן. אך הלבנה והכוכבים וכל שאר מיליארד הדברים… סבורני
שכדי שיהיה אדם בעל גאווה, זקוק הוא לעולם קטן. זקוק הוא להביט על הצלחתו כעל דבר מועט. כך סבורני. אנו סבורים שהעניו מחזיק עצמו כמצליח פחות, ועל כן אומר ‘הקדוש ברוך הוא הוא שעשה׳, ואילו בעל הגאווה מחזיק עצמו כה מצליח עד שאינו זקוק לקדוש ברוך הוא. ואני אומר להפך ממש.
העניו הוא מכיר טובה. והמכיר טובה מחזיק עצמו כמצליח הרבה יותר. כה מצליח, כה רבה ההטבה, עד שכבר אין הוא יכול לייחס את ההצלחה לעצמו. כשמביטים כמה טוב לנו, אומר האדם — כלשון הכתוב, כלשון ההפטרה. בהפטרה של הסדרה השבועית נאמר ‘ואמרת בלבבך׳, שיהיה כה טוב לך, ‘מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה, ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם׳ (ישעיהו מט, כא). הן זו ההתפעלות שאומרת ההפטרה שתאמר ציון: מי ילד לי את כל אלה? איני יודעת מנין באו לי.
אי אפשר לערוך רשימה של הטובות
לא כן, שכשאדם טוב מעט, אף טוב מאוד, אך עדיין בגבול — כשהוא מביט על הגבול, יכול הוא לחשוב שזה מכוחו שלו. אך כשהוא מביט על רוב הטובה, אין אדם יכול לסובלה, ואז קשה לו, שכן זה כאילו אין אדם יכול להביט בשמש. בדרך כלל, כדי לעורר הכרת הטוב, אומרים לאדם לערוך רשימה — ערוך רשימה של טובותיך. אך כאן אי אפשר לערוך רשימה.
כיצד אנו אומרים בשמונה עשרה? ‘הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך׳ (נוסח מודים). כלומר ‘הטוב׳ הוא אף מה שקיבלתי אולי, מה שאני יכול לראות. ולא רק מה שקיבלתי — שכן אף מה שקיבלתי הוא אין־סופי, כמעט אין־סופי, ואולי אין־סופי לגמרי אם ארצה להתבונן בזה — אלא אף מה שאני יכול למנות יש לו שיעור, ויכולני לערוך בו רשימה. אכן, ערב ובקר וצהרים, ונשמותינו, ונפלאותיך — רשימה, שיהיו בה שש עשרה דברים. אך אם מתבוננים בטובתו של הקדוש ברוך הוא, מה המציאות? כדי שאהיה כלל, כוללת הטובה את כל העולם, כוללת היא את הקדוש ברוך הוא עצמו. אין־סופית היא. אין לומר אלא ‘הטוב כי לא כלו רחמיך׳ — איני יכול להודות לך. כלשון ‘אלו פינו׳, שממילא איני יכול להודות לך, שהרי אינני סובל רוב טובה.
הדגשת הטובה היא מצד עליון
היות אדם חיובי פירושו הכרת הבורא
נמצא שהדגשת הטובה היא לעולם הדגשה מצד עליון, לעולם הדגשה מצד הקדוש ברוך הוא, לעולם הדגשה מצד הקדושה. ועל כן, אם מסכים אדם לומר ‘אני מאמין, אין לי מושג, איני יודע בעצמי כמה טוב לי, אך טוב לי כל כך, טוב לי טוב אלוקי כל כך, טוב כל כך כמו שהקדוש ברוך הוא עצמו יכול להיות טוב׳ — אז שמח הוא שמחה מופלגת. שמח הוא עד שהוא צריך למתן את השמחה, אין הוא יכול לסבול את השמחה. כמעט שאין הוא יכול לסבול את השמחה. מבקש הוא מחברו ‘בבקשה, לך צנן אותי מעט, אני חש שמח מדי׳.
וסבורני שזו הסיבה העיקרית מדוע לעולם אומרים אנו שאנו שליליים. שליליים אנו משום שלהיות חיובי פירושו הכרת הבורא, ולהיות שלילי הוא מצד הנברא. וזה כלל הדברים: החיסרון מצד הנברא, השלמות מצד הבורא. ובני אדם אוהבים להתבשל בחסרונות, אוהבים להיות נבראים. חשוב מאוד להיות נברא — ואיני מתכוון לטעות ההפוכה, שיסבור אדם שהוא הבורא. אך כשאדם מכיר טובה, ההודאה — היא סוד קבלת שלמות הבורא, סוד ההתבשלות והחיים בשלמות הבורא. זו השמחה, זו הנחמה.
העצה: ההודאה
פר ההודאה של חוני המעגל
עתה, לפי שיכול אכן להיות שיֵצא מזה מכשול, יכול אכן להיות ש׳אין סובלין רוב טובה׳, שיֵצא מזה כמין שטפון, שכן ריבוי מים גם הוא אינו טוב — על כך אמר חוני המעגל ‘יש לי עצה׳. אמר: ‘אף על פי כן הביאו לי פר הודאה׳. אמר חוני המעגל: אומַר לכם מהי העצה. העצה היא שיביאו הודאה, פר הודאה. ולכבוד ההודאה יכול היה לומר את התפילה שהזכרתי לעיל, ‘אין בניך יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות׳.
הגבלת הטובה על ידי ההודאה
בלשון אחרת אפשר לומר כך: הדרך, הדרך היחידה שנוכל לקבל בה טובה כלשהי, היא שיש להגבילה. ודרך ההגבלה אינה על ידי אמירת ‘ריבונו של עולם, אין זה טוב, זה רע׳, ולמצוא היכן זה רע — כפי שיכול אדם למצוא בכל דבר היכן הוא רע. לא. הדרך היא להודות. הדרך היא לעשות הודאה. וכשמודים — מודים ודאי, ואפשר בדרך הלל והודאה כללית, ‘כולך לרחמיך׳ — אך אולי עיקר ההודאה היא על מה שאני מקבל. וכשמודים, בזה עושים את הכלים, בזה עושים את ההגבלה של קבלה בבחינת רוב, לא רוב טובה, אלא כמה טובה אני יכול לסובלה. ואז אפשר לסבול הרבה יותר טובה.
ארץ הצבי: מתמלאת כפי שהיא
וצריך לומר עוד כלל, וזהו סוד ‘ארץ הצבי׳. שארץ ישראל — כפי שהנביא מדבר בזה — היכן מקומך? היכן מקומך לכל אותן טובות של ארץ ישראל? כלשון ‘כי אתה תצר מיושב׳ (ישעיהו מט, יט), שאין מקום. אומר הנביא ‘עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה׳ (ישעיהו מט, כ). ציון עתה, לדאבוננו, יש בה מקום רב, אך העניין הוא שהיא צרה. אומר הנביא: עוד יבואו כל כך הרבה בני אדם עד שלא יהיה מקום, ויאמרו ‘זוז מעט׳, כאם המרובה בילדים, שהם דוחקים זה בזה על הספסל, וכולם מבקשים לשבת על יד אמם.
וזהו סוד מה שאומרת הגמרא ‘ארץ הצבי׳, שהיא מתמלאת כפי שהיא. אין לנו פעמים רבות רוב טובה, משום שאיננו יודעים כיצד לסבול רוב טובה. אך האמת היא שיש כלים רבים מאוד, יש לנו די כלים. והכלים באמת הם הברכות — כפי שאנו אומרים ברכות, המשכות — צריך לעשות כלים. הכלים הם הדברים שבהם אנו יכולים לסבול הרבה יותר טובה משאנו סבורים. אלא שהדבר הראשון הוא שצריך לדעת למנות זאת, לדעת להכיר בזה, לדעת להקריב זאת, כפי שעיקר עבודת הפרשה הוא ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳.
שתי המצוות: עבד ובן
פתיחת סדר הזוהר: פקודין
אם כן זהו הדבר שעלינו לדבר בו, ועליי לקצר מפני טרדות הזמן. תוכניתי הייתה מעט להתחיל ללמוד את סדר הזוהר, פקודין, שהמצוה הראשונה היא מצוה שבכל יום, וברצוני לקצר עתה. אך המצוה השנייה היא מצות התפילה, וכן נאמר בסדרה השבועית ‘ולעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג). ‘לעבדו בכל לבבכם׳ היא מצות עבודת השם. ואומר הזוהר שעבודה מתפרשת עבודת העבד, ויש אף עבודת הבן.
תפילה: בחינת עבד ובחינת בן
והתפילה — אומר הזוהר בפקודין מצוה ב׳ — יש בה תפילה מבחינת עבד, שהיא מהלל את קונו, ויש בה בחינת בן, שהוא יודע מה קונו רוצה, יודע את הפרטים, וזה קשור בדרוש של כלל ופרט, שהוא המצוה הראשונה. ועליי לקצר עתה, ועל כן אעצור כאן. אך אפשר להבין שזה קשור בשני הדברים הללו.
מצד העבד צריך רק להודות, ואין הוא יכול אפילו לומר — כפי שנאמר על חוני המעגל, שאמר לו שמעון בן שטח ‘מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן המתחטא על אביו׳ (תענית כג). הבן יש לו דרך מסוימת לקבל בדיוק את מה שהוא צריך, שכן הוא מבין מה רצון האב, יודע הוא את הפרטים, לא רק את הכללים.
סיכום: ההודאה עושה את הכלי לטובה
אם כן בחינת עבד היא ההודאה, שאין צריך אלא להודות. ובחינת בן — על ידי ההודאה יכול להיעשות כלי מסוים, כלי שדרכו נוכל לקבל את רוב הטובה שנותן הקדוש ברוך הוא. והאמת היא שכל כמה שאדם יכול, הרי הוא מתבשל בשמחת הקדוש ברוך הוא, והוא שמח כל כך עד שאינו יודע מה לעשות עם עצמו. אך מצידנו צריך להיות מעט בבחינת בן, וזה הוא שמאפשר לנו לנהוג עם הטובה כראוי, שלא תהיה לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ועל כן יהיה לנו שבת שמח.
תמלול מלא 📝
סוד הנחמה: לקבל רוב טובה דרך הודאה
הקדמה: תוכנית חדשה לשיעורים
רבותי, ערב שבת עקב. אני רוצה לומר שנפל לי השבוע תוכנית חדשה איך נמשיך את השיעורים שלנו. סיימנו את הסדר של שלושת השבועות ותשעת הימים, ודיברנו על שבת נחמו. האמת היא שצריך לדבר לפחות שבעה שבועות על הנחמות. אז נדבר על זה, אבל בדרך שלנו.
השיעור של אמש בלילה היה מחובר לזה, המשך גם של השיעור של שבוע שעבר ערב שבת, שדיברנו על הגדלות של כמה הטבה והצלחה אנחנו מוקפים בהם, ושזה אפילו קשה.
אי אפשר לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות
אני חושב שזו אחת הסיבות למה לא עושים את כל הדברים שדיברנו עליהם שבוע שעבר ואתמול בלילה – כי אי אפשר לסבול. חוני המעגל אמר שאי אפשר לקבל לא רוב טובה ולא רוב צער. שם המעשה שיורד יותר מדי גשם, שזה גם בעיה. אבל הלשון של חוני המעגל היה: “עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, שפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד” (מסכת תענית כ״ג).
זה קצת מעניין שהגמרא שם הגיעה לדיון האם אפשר להתפלל שיסירו רוב טובה, ויוצא שאסור להתפלל להסיר רוב טובה. הגאון מוילנא מביא את זה כמקור בפירושיו על הזוהר, כשהוא מדבר על הנושא של דרך המצווה, שהטובה היא תמיד מצווה. והזוהר אומר שזה סוד עולם התיקון, כלומר סוד הנחמה.
תפקיד האדם: להמתיק את הדין
אם יש רק פורענות לא יהיה עולם
דיברנו שבוע שעבר שאם יש רק פורענות וצער, הרי העולם לא מתקיים. כמו לשון המדרש על אברהם אבינו: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט” (בראשית יח, כה). מפרש המדרש, אתה הכל הארץ – “אם עולם אתה מבקש לית דין, אם דין אתה מבקש לית עולם” (בראשית רבה לט). אם אתה רוצה ללכת לגמרי עם מידת הדין, לא יהיה עולם.
על זה נעשתה תפילה. כל התפילות הן להמתיק את הדין, שלא יהיה רק דין. אפילו בימים הקשים ביותר בשנה, תשעה באב, שהוא כמעט רק דין, זה עדיין לא לגמרי. כמו שהגמרא אומרת, לפי שהראשונים שמו דבריהם דברי נחמה. אנחנו לא מניחים אפילו לסיים איכה עם “כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד” (איכה ה, כב), אלא מוסיפים השיבנו. תמיד ממתיקים דין. הדין חייב להיות, כי בלי דין לא יהיה עולם. וזה לגיטימי, זה סדר הדברים.
הזכות להיות מרוצה
האם ניתנת לך הזכות להיות מרוצה, לחייך? כן – עשה לאדם ימלא שחוק פיו בעולם הזה (ברכות לא). זה כמו טענה: איך אתה יכול לעשות שאתה מקדש שחוק אם אין עולם? התירוץ הוא, אין דבר כזה – זו העבודה של האדם.
הקב״ה אכן עשה, וכביכול האמת היא שיש חורבן עולם, והתפקיד של האדם הוא להמתיק. על זה אומרים “השיבנו”, והפסוק לא כתוב “תשיבנו”. מצד הקב״ה כתוב “כי אם עונותינו הקצפת עלינו עד מאד”. התורה עצמה יכולה לכתוב פורענות, ואנחנו באים היהודים ואומרים לא, אנחנו לא מניחים. זה תפקידנו, כך נתן לנו הקב״ה. צריך באמת לשאול שאלה, אבל זו המציאות שמוסכמת, שתפקידנו הוא להמתיק את דין הקב״ה.
להמתיק את כעס הקב״ה
כביכול הקב״ה בכעס, כמו שהגמרא לומדת השבוע, שמשה רבינו ראה שהקב״ה בכעס, ביקש להמתיק את כעס הקב״ה. זה תפקיד של אדם. לעולם לא מניחים להיות כעס לגמרי, כי יהרס העולם. מתפללים, עושים בדיחות, עושים כל מיני דברים כדי להמתיק את הכעס.
הבעיה של רוב טובה
מה עושים כשטוב מדי
הבעיה המעניינת היא מהצד השני: כשיש רוב כעס אי אפשר לסבול, עושים יום תפילה כדי להמתיק את הכעס. אבל מה עושים כשטוב מדי? טוב מדי זה גם לא טוב, כמו המשל של הגשם, שיורד ללא שיעור נעשה שיטפון. כן, אחרי שהשיטפון יעבור אולי יוכל לצמוח מזה, אבל למעשה זו צרה גדולה. “אין ישראל סובל רוב טובה”, כי אחרת זה לא טובה.
המעשה עם חוני המעגל
חוני המעגל אמר “אבל מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה” (תענית כג). היה רעב, לא היה גשם, באו אליו, והוא עשה את תפילותיו החריפות עד שהתחיל לרדת גשם. אבל זה לא היה מספיק, עד שירד כל כך הרבה שכבר היה יותר מדי. באו אליו ואמרו, זה יותר מדי. אמר להם, מה אעשה? אי אפשר להתפלל על רוב הטובה.
כלומר, כביכול תפקיד הקב״ה להיטיב, ותפקיד האדם לעולם לא לעצור את הטבת הקב״ה, אפילו כשיוצא לו רע. זה כמו תפילת עוברי דרכים, כמו שהכהן גדול היה מתפלל שלא יכניס לתפילת עוברי דרכים. אף על פי שמביאים תמיד רש״י וברכות שטובה שלמה תהיה גשמים בעתם, וכל אחד יסתדר שלא יהיה זמן הגשם כשהוא בדרך. עולם מושלם לגמרי לא היה עוברי דרכים בזמן הגשמים, אבל אי אפשר להתפלל נגד רוב טובה.
אסור להכחיש רוב טובה
אני חושב שזה מפורש לעניננו: אם מתבוננים לגמרי בצער השכינה לא יוכלו לעבוד, ממילא אסור. הסדר הרגיל הוא שממתיקים את הדין קצת. אבל כך גם, אם אדם יתבונן ברוב טובה, לא יוכל לסבול.
לכאורה יש לזה קשר עם זה שאדם הוא דבר מוגבל, והטבת הקב״ה היא בלי גבול. אפילו ההטבה שבאה לאדם היא בלי גבול. כמו שלומדים את הנושא של השבירה: שאין תיקון לכלים. השבירה היא רוב טובה, לא רוב רע. אי אפשר להתפעל מרוב טובה – רבונו של עולם, אל תיתן לי כל כך הרבה אורות, כל כך הרבה שפע.
חייבת להיות עצה אחרת. אבל מה שאי אפשר לעשות זה להכחיש רוב טובה. הענין, כמו שדיברנו אתמול, קשור להכרת הטוב. אי אפשר להיות כופר בטובתו של מקום. זו לא העבודה של האדם להגביל את טובת הקב״ה – אלא להגביל את כעס הקב״ה. במילים אחרות, אי אפשר להיות כפוי טובה. איך אתה יכול לומר, אין לי כוח שיהיה כל כך טוב? זה לא הגיוני, זו רשעות.
למה אנשים מחפשים תמיד צרות
אני חושב שזו הסיבה למה אנשים אוהבים דברים שאפשר לראות את גבולם, את הגבלתם. זו לכאורה הסיבה למה המשגיחים מתלוננים שמתחברים פחות לאבלות של בין המצרים מאשר לשמחה של פורים. אבל אני חושב שזה לא אמת, כי רוב האנשים מנסים פורים גם בבין המצרים – עושים ימי תפילה, מתפללים לישועות, מחפשים תמיד צרות. למה לא מחפשים תמיד טובות? כי עמך אינם סובלים רוב טובה, כשרואים שזה אין סוף.
אפשר אפילו לומר חסידית, שאנשים אוהבים יותר להיות בעצבות, אפילו העצבות הכשרה – צער השכינה, צער הגלות, צער העבירות. למה? כי זה נשאר עדיין קצת יש, הוא נשאר עדיין אנושי. הוא לא רוצה באמת להיות בטל.
חסידות ושמחה
למה שמחה היא דבר כל כך בסיסי בחסידות
אני חושב שזה אחד הסודות למה בחסידות שמחה היא דבר כל כך בסיסי. אנחנו חושבים שחסידות קלה יותר לעשות לאנשים, אבל כשחושבים באמת רואים שזה לא קל יותר, זו עבודה הרבה יותר גבוהה ועמוקה, רק ברמות אחרות. לגבי הגוף, לגבי מה שקוראים בדרך כלל עבודה, זה בכלל לא נקרא עבודה. קשה מאוד ללכת בדרך החסידות, צריך כמעט להיוולד עם נשמה דאצילות. ברוך ה׳, יש לנו את זה.
שמחה היא התכונה של ה׳
חסידות הולכת עם שמחה, כי חסידות רוצה תמיד להסתכל על האדם מצד ה׳, מצד האלוקות, לא מצד האדם. על זה שמחה ושלמות היא תכונה של ה׳, וחסרון היא תכונה של כל הנבראים. כי אפילו הנברא הגדול ביותר, אפילו ספירת כתר ואדם קדמון, כמו שכתוב בזוהר “אוכם איהו קמי עילת כל העילות”, הוא שחור כלפי עילת כל העילות.
המעשה עם הרופשיצר רב והרבי מלובלין
יש מעשה שהרופשיצר רב פגש את הרבי מלובלין, מדוכא, והוא אמר שהוא כלום. העבודה של תלמידים היא הרבה פעמים לחזק את הרבי, כמו שהעבודה של היהודים היא לחזק את הקב״ה. אמר הרופשיצר רב לרבי, “נראה שהרבי כבר מחזיק במדרגת כתר, שכתוב כתר הוא שחור כלפי עילת כל העילות.” והרבי החיה אותו.
שלמות מצד הבורא, חסרון מצד הנברא
מה רואים מזה? אם הרבי הסתכל מצד הנבראים, כתר לא שחור. כתר הוא שחור רק כשמעריכים כלפי ה׳, כלפי האין סוף. כלפי כל דבר אחר הוא נפלא.
מה שייך לאדם? רק החסרון. האנשים שרוצים רק מה ששייך להם, מתבשלים בחסרון, בצער ובכאב ובהגבלה. אבל מי ששומע על מה שהוא המלאות והשלמות – “ימלא ה׳ כל משאלותיך” – זה אדם לא יכול לייחס לעצמו.
הפרשה: ואכלת ושבעת וברכת
השאלה הקשה על הפסוקים
במיוחד כשכתובה האין סופיות הטובה בסדרה השבועית. “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך” (דברים ח, י), לא תאמר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח, יז), אלא “וזכרת את ה׳ כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” (דברים ח, יח). הפסוק מאריך בהטבה, ומאריך שלא לשכוח את הקב״ה.
אני מביא את זה עם שאלה קשה: אם הקב״ה רצה שיזכרו את טובתו ולא ישכחו, היה צריך להוסיף שאתה כלום. יש פסוקים כאלה השבוע, שאתה מצד עצמך לא היית כלום. אבל בינתיים הוא מונה איזו הצלחה זו, שזה לכאורה חיזוק על “כחי ועצם ידי”. איך יכול להיות שהוא מונה כמה טובה ארץ ישראל, כמה מצליחים היהודים – “ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה” (דברים ח, יב-יג) – וזה יגרום לאדם לזכור את הקב״ה? נראה מהפסוק שזה יכול לגרום לשכוח, כמו שכתוב “ורם לבבך ושכחת” (דברים ח, יד), וכך כתוב בשירת האזינו, “וישמן ישורון ויבעט” (דברים לב, טו).
ענו הוא מכיר בטובה
אני אומר דבר חשוב מאוד: מה שרוצים זה שישמעו כמה גדולה הטובה. למה? כי אדם יכול להחזיק את עצמו מאוד גדול ולהיות בעל גאווה. הוא יכול להחזיק שבגללו השמש זרחה היום – אבל הירח והכוכבים וכל שאר מיליארד הדברים? כדי שאדם יהיה בעל גאווה, הוא צריך להיות לו עולם קטן, הוא צריך להסתכל שההצלחה שלו היא מעט.
אנחנו חושבים שענו מחזיק שהוא פחות מצליח, ממילא אומר “הקב״ה”, ובעל גאווה מחזיק את עצמו מצליח, ממילא לא יכול את הקב״ה. אני אומר בדיוק להפך: ענו פירושו מכיר בטובה, ומכיר בטובה מחזיק את עצמו הרבה יותר מצליח – כל כך הרבה הטבה, שהוא כבר לא יכול לייחס לעצמו את ההצלחה. כמו שכתוב בהפטרה של הסדרה השבועית: “ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה, ואלה מי גידל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם” (ישעיהו מט, כא). ציון תאמר, “מי ילד לי את כל אלה? אני לא יודעת מאיפה”.
אי אפשר לעשות רשימה של הטובות
כשאדם טוב רק קצת, עדיין עם גבול, הוא יכול לחשוב שזה שלו. אבל כשהוא מסתכל על רוב טובה, הוא לא יכול לסבול את זה, זה כמו שאי אפשר להסתכל על השמש. בדרך כלל כדי לעשות הכרת הטוב עושים רשימה של הטובות – אבל כאן אי אפשר לעשות רשימה.
איך אומרים בשמונה עשרה? “הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך” (נוסח מודים). אפילו מה שקיבלתי ויכול לראות הוא גם אין סוף. מה שאני יכול למנות יש לו שיעור, אני יכול לעשות רשימה – ערב ובוקר וצהריים, ונשמותינו, ונפלאותיך, שש עשרה דברים. אבל טובת הקב״ה האמיתית כוללת את כל העולם, זה כולל את ה׳ עצמו, זה אין סוף. אפשר רק לומר “הטוב כי לא כלו רחמיך” – אני לא יכול להודות לך. כמו שאומרים “אלו פינו”, אני בכל מקרה לא יכול להודות לך, כי אני לא סובל רוב טובה.
הדגשת הטובה היא מצד עליון
חיובי פירושו הכרת הבורא
יוצא שההדגשה על הטובה היא תמיד ההדגשה מצד עליון, מצד הקב״ה, מצד הקדושה. על כן, אם אדם מסכים לומר, “אני מאמין, אני לא יודע בעצמי כמה טוב לי, אבל טוב לי כל כך אלוקית טוב, כל כך טוב כמו שה׳ עצמו יכול להיות טוב” – אז הוא שמח בצורה משונה. הוא כל כך שמח שהוא צריך למתן את השמחה, הוא מבקש מחברו, “בבקשה, לך תעשה משהו, אני מרגיש יותר מדי שמח.”
אני חושב שזו הסיבה העיקרית למה שליליים: כי להיות חיובי פירושו הכרת הבורא, ולהיות שלילי הוא מצד הנברא. זה כלל הדברים: חסרון הוא מצד הנברא, שלמות היא מצד הבורא. ואנשים אוהבים להתבשל בחסרונות, הם אוהבים להיות נבראים. זה באמת חשוב להיות נברא – לא שאדם יחשוב שהוא הבורא – אבל כשיש הכרת הטוב, ההודאה, זה הסוד של לקבל שלמות הבורא, של לחיות בשלמות הבורא. זו שמחה, זו נחמה.
העצה: הודאה
פר ההודאה של חוני המעגל
כי זה באמת יכול להיות מכשול, כמו שיטפון, ש״אין סובלין רוב טובה” – על זה אמר חוני המעגל, “יש לי עצה.” הוא אמר “אף על פי כן הבו לי פר תודה דא”. העצה היא, שיביאו פר הודאה, ולכבוד ההודאה הוא יכול היה לומר את התפילה, “אין בניך יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות”.
להגביל את הטובה דרך תודה
הדרך היחידה כדי שנוכל לקבל איזושהי טובה, צריך להגביל אותה. דרך ההגבלה היא לא דרך לומר “רבונו של עולם, זה רע” – אלא הדרך היא להודות, לעשות הודאה. ההודאה העיקרית היא על מה שאני מקבל. כשמודים עושים את הכלים, עושים את ההגבלה של לקבל בבחינת כמה טובה אני יכול לסבול. אז אפשר לסבול הרבה יותר טובה.
ארץ הצבי: מתמלא לפי מה שיש
זה סוד ארץ הצבי. הנביא מדבר על זה, איך יש לך מקום לכל הטובות של ארץ ישראל, כמו שכתוב “כי חרבתיך ושממתיך וארץ הריסתיך כי עתה תצר מיושב” (ישעיהו מט, יט). אומר הנביא, “עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה” (ישעיהו מט, כ). לציון יש עכשיו לצערנו הרבה מקום, אבל זה צר. אומר הנביא, עוד יבואו כל כך הרבה אנשים שיאמרו, “זוז קצת”, כמו אמא עם הרבה ילדים, וכולם רוצים לשבת ליד האמא. זה הסוד שהגמרא אומרת “ארץ הצבי”, שמתמלא לפי מה שיש.
אין לנו הרבה פעמים רוב טובה כי אנחנו לא יודעים איך לסבול רוב טובה. אבל האמת היא שיש מאוד הרבה כלים, והכלים הם הברכות. צריך לעשות כלים, והכלים הם הדברים שאנחנו יכולים לסבול הרבה יותר טובה ממה שאנחנו חושבים. הדבר הראשון צריך לדעת למנות אותה, להכיר, להקריב – כמו שהעבודה העיקרית של הפרשה היא “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך”.
שתי המצוות: עבד ובן
התחלת סדר הזוהר: פקודין
התוכנית שלי היא להתחיל ללמוד את סדר הזוהר, פקודין. המצווה הראשונה היא מצווה שבכל יום. המצווה השנייה היא מצוות תפילה, שכתוב גם בסדרה השבועית, “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים יא, יג). “לעבדו בכל לבבכם” היא מצווה של עבודת ה׳. הזוהר אומר שעבודה פירושה עבודת העבד, ויש עבודת הבן.
תפילה: בחינת עבד ובחינת בן
הזוהר אומר בפקודי מצווה ב׳, שיש תפילה של בחינת עבד, שמהלל את קונו, ויש בחינת בן, שהוא יודע מה הקונה רוצה, הוא יודע את הפרטים. זה קשור לדרוש של כלל ופרט, שהיא המצווה הראשונה.
מצד העבד צריך רק להודות, כמו שכתוב על חוני המעגל, ששמעון בן שטח אמר “מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום” (תענית כג). לבן יש דרך מסוימת לקבל בדיוק מה שהוא צריך, כי הוא מבין מה רצון האב, הוא יודע את הפרטים, לא רק את הכללים.
סיכום: הודאה עושה את הכלי לטובה
בחינת עבד היא ההודאה שצריך רק להודות, ובחינת בן, זה על ידי הודאה, נעשה כלי מסוים כדי שנוכל לקבל רוב טובה שהקב״ה נותן. האמת היא שכמה שאפשר להתבשל בשמחת הקב״ה, אדם כל כך שמח שלא יודע מה לעשות עם עצמו. אבל מצידנו צריך להיות קצת בן, וזה גורם לנו שנוכל להוביל את הטובה, שתהיה לא רוב טובה ולא רוב פורעניות. ולכן יהיה לכם שבת שמח.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
Gratitude is Prayer for Abundant Goodness | Zohar Eikev 5786 (Auto Translated)
📋 Shiur Overview
The Secret of Consolation: Receiving Abundant Good Through Thanksgiving
Opening: A New Direction in the Lectures
Gentlemen, Erev Shabbos Ekev is before us. I wish to preface by saying that this week a new direction has fallen into my heart regarding how we will continue our lectures. Now we have completed the order—not truly completed, for these matters continue, but in any case we have completed the order of the three weeks, the order of the nine days. We spoke about Shabbos Nachamu. And truly it would be fitting to speak for at least seven weeks about the consolations, and therefore we will continue to speak about this, but in our own way.
Yesterday’s lecture was connected to this, and it is also a continuation of last week’s lecture, on Erev Shabbos, where we spoke about the difficulty, about the magnitude of the good, the magnitude of the success with which we are surrounded—to the point that even this itself is difficult.
Israel Cannot Withstand Neither Abundant Good Nor Abundant Calamity
I believe this is one of the reasons why we don’t do all those things we spoke about last week and yesterday—because we don’t have the strength to bear them. For Choni HaMe’agel said—I don’t remember his exact language—that a person cannot receive neither abundant good nor abundant suffering. Regarding abundant good, there was the incident where even excessive rain constitutes a problem. But this was Choni HaMe’agel’s language: “Your people Israel whom You brought out of Egypt cannot endure neither abundant good nor abundant calamity; You became angry with them, they cannot withstand it; You bestowed good upon them, they cannot withstand it” (Tractate Ta’anis 23). This was Choni HaMe’agel’s language.
That is to say, it is difficult. And it is interesting that the Gemara there comes to discuss whether a person is permitted to pray that abundant good be removed from him, and the conclusion of that sugya is that one should not properly pray for the removal of abundant good, even though abundant good—as they learned there—is one of the sources. I recall that the Gra brings this as a source in his commentaries on the Zohar, when he deals with the matter of the path of mitzvah, that good is always a mitzvah, and the Gra brings proof from here. And the Zohar says that this is the secret of the World of Tikkun, that is, the secret of consolation.
The Role of Man: To Sweeten the Judgment
What we spoke about a bit last week, that if a person encounters only calamity, only suffering, certainly the world cannot endure with this, as the Midrash says about Avraham Avinu: “Shall the Judge of all the earth not do justice?” (Bereishis 18:25). The Midrash expounds—You are the whole earth, and here is the emphasis: “If You seek world, there is no judgment; if You seek judgment, there is no world” (Bereishis Rabbah 39). That if You seek to go entirely with the attribute of judgment, the world will not endure. And everyone understands this.
And for this prayer was established, and all other prayers, their purpose is to sweeten the judgment, so that there should not be judgment alone, even in time. And this is the truth even on the days, even on the most difficult days of the year about which we are speaking—Tisha B’Av, which is almost entirely judgment—nevertheless it is not entirely judgment. We still add and insert into it, as the Gemara says that since the early ones hold that they place words of consolation in them, we don’t allow even Eichah to end with the verse “unless You have utterly rejected us, You are exceedingly wroth with us” (Eichah 5:22), but rather we add to it “Hashiveinu.” That is to say, we always sweeten the judgment, the judgment always comes with study. The judgment must be, and the limit is that the world should not be completely nullified. And the painful feeling is legitimate, and this is the proper order of things.
The Right to Be Happy
Now then: The Holy One, blessed be He, made the world—were you given permission to be happy? Were you given permission to smile? Yes indeed, “He made it for man that his mouth should be filled with laughter in this world” (Berachos 31). And this is like a kind of claim. The Gemara didn’t mean actual laughter, but in the manner appropriate for normal people, it didn’t mean this literally, but rather meant that there is here a kind of claim: How can you say that you sanctify drunkenness, as if there is no world at all? The answer is that there is no such thing. This is the task of the Jew, this is the task of man.
The Holy One, blessed be He, indeed did so, and as it were the truth is that there is here a destruction of the world, and man’s task is to sweeten it. Therefore we say “Hashiveinu,” and the verse uses “Hashiveinu” and not “Tashiveinu.” And as it were from the side of the Holy One, blessed be He, from the side of what is written, it says “unless You have utterly rejected us, You are exceedingly wroth with us.” There are commentators who explain that the verse speaks to ourselves and refers to calamity, but in any case this is how we understand it to be calamity, and the Torah itself can write calamity. And we come, the children of Israel, and say no, we don’t allow this. This is our task. Thus the Holy One, blessed be He, gave us, thus we were told. Indeed one must ask a question about this, but this is the accepted reality, that our task is to sweeten the judgment of the Holy One, blessed be He.
Sweetening the Anger of the Omnipresent
As it were, the Holy One, blessed be He, is angry, as the Gemara learned this week says, that Moshe Rabbeinu speaks about this, and when he saw that the Holy One, blessed be He, was angry, he sought to sweeten His anger. This is man’s task—to sweeten the anger of the Holy One, blessed be He. And this is proper, this side is normal, and we never allow it to be entirely anger, lest the world be destroyed. We pray, and we even make jests in a way of humor, and we do various things in order to sweeten the anger.
The Problem of Abundant Good
What Do We Do When It’s Too Good
The interesting problem is from the other side. For when there is abundant anger, which we cannot bear, we establish a day of prayer, and the day of prayer’s purpose is to sweeten the anger. But what do we do when it’s too good? Behold, now it’s too good, and indeed this is the truth—too good is not good. And this is the matter, like the parable of rain, that when it falls endlessly and without measure—everything is flooded. Indeed there is good in this, and ultimately, after the flood recedes, something can grow from it, and there will even be some good in it. But in practice this is a great trouble, we cannot bear it. Abundant good—”Israel cannot bear abundant good,” for otherwise it turns into trouble itself, and it is not good at all. We cannot bear abundant good.
The Incident of Choni HaMe’agel
And as I review and study here the Gemara, which I had here, in Ta’anis—Choni HaMe’agel said “but I have received that one does not pray about abundant good” (Ta’anis 23). The incident was thus: They came to Choni HaMe’agel, for there was famine, and rains had not fallen. They came to him, that he should pray, and he made his sharp prayers, and rain began to fall, but it was not enough, until much rain fell, until it was already too much. And this is the incident, that they came to him to say that it was already too much. He said to them: What shall I do? One does not pray about abundant good, “and we have received that one does not pray about abundant good.”
And one must contemplate this. That is to say, as it were they say there—the task of the Holy One, blessed be He, is to do good, and man’s task is never to stop the good-doing of the Holy One, blessed be He. Even when it turns out badly for him, even when… This is almost like a kind of prayer of wayfarers, as the Kohen Gadol would pray that he not accept the prayer of wayfarers. Indeed they always bring Rashi’s words, and it is also brought in Berachos, that complete good would be rains in their time, and that each person should take care of his ways not to go at the time of rainfall. And this needs to be reconciled—a perfect world, a perfect world. A perfect and full world should properly have more than this. If so, what should a person do? What is the solution here? A perfect world indeed would not have wayfarers at the time of rain, but in any case one does not pray against abundant good.
It Is Forbidden to Deny Abundant Good
And I believe this explains our matter, that as we said—if a person contemplates entirely the suffering of the Shechinah, he will no longer be able to serve, and therefore it is forbidden to him. But there they have a solution, for the regular order is that they sweeten the judgment a bit. And likewise if a person contemplates abundant good, and looks at the quantity of good that exists, then too he cannot bear it. Here we have an interesting thing.
Apparently the matter is connected—and I have no explanation for this, only a kind of thought in passing—apparently the matter is connected to the fact that man is a limited thing, and opposite him is the Holy One, blessed be He, whose good-doing is without limit. And even the good that almost reaches man is without limit. As we learn in the matter of the Breaking, whose purpose is that there is no tikkun in the line, or as the Gra puts it—the Breaking is a bit of abundant good, not abundant evil. Abundant good and abundant evil go together, but there can be abundant good that man cannot be affected by: Master of the Universe, don’t give me so much light, don’t bestow upon me so many influences.
What is the meaning of this? There must be another solution. There is a solution, and I will say it immediately, for apparently I have found a solution. There must be another solution, and what is forbidden to do is to deny abundant good. And apparently the matter is, as we spoke yesterday, and is connected to the matter of gratitude—a person is not permitted to deny the good of the Omnipresent. It is not man’s task to limit the good of the Holy One, blessed be He. Man’s task is to limit the anger of the Holy One, blessed be He, but it is not his task to limit the good of the Holy One, blessed be He. This is how it essentially is.
In other words: A person is not permitted to be ungrateful, and it is the same thing. You cannot say—how can you say it’s so good? How can you make it so good? I don’t have the strength for it to be so good. There is no sense in this. This is wickedness.
Why Do People Always Look for Troubles
And I believe this is the reason—and it is interesting—for people are limited creatures. People love things whose limit can be seen, whose limitation can be seen. And apparently this is the reason that most people—and we complain, the mashgichim complain—that we connect less to the mourning of Bein HaMetzarim than to the joy of Purim. And I believe this is not true, for most people observe Purim even during Bein HaMetzarim. For we see—they make days of prayer, they pray for salvations, they always look for troubles. Why don’t they always look for troubles? Every holy claim brings them to speak about troubles. For “Your children cannot withstand”—Your children whom I brought out of Egypt cannot bear abundant good, they cannot receive abundant good. For the good, when one contemplates it, when one sees that it is infinite—we cannot receive it.
And it is also possible to say thus, and if we want to say it in Chassidic language, we will say that people love more to be in sadness, even in sadness that is as it were kosher sadness—the suffering of the Shechinah, the suffering of exile, the suffering of transgressions, in which he himself feels bad—even this people love more. Why? Because this is more human, because in this he still remains in the category of “yesh,” he remains human. I saw that this is called “yesh”—he doesn’t truly want to be nullified.
Chassidus and Joy
Why Is Joy Such a Fundamental Principle in Chassidus
Not so—I believe this is one of the secrets why joy is such a fundamental principle in Chassidus. For the entire matter of Chassidus is an extremely difficult path, and we think that Chassidus comes to make things easier for people. But when one truly contemplates, one sees that it doesn’t make things easier for people at all, and perhaps it is more difficult for people, for it doesn’t throw away the person. Rather it is much higher service, much deeper, it is not less service but more service, except that it is on different planes. Regarding the body, regarding what we usually call service, this is not considered service at all. But the entire matter—and I say this because we consider ourselves Chassidim and walk in the path of Chassidus, let us say thus—it is very difficult to walk in the path of Chassidus. One almost needs to be born with a soul of Atzilus in order to achieve a taste of it. And blessed be Hashem, we have merited this, and we have no complaints.
Joy Is the Attribute of the Holy One, Blessed Be He
But Chassidus goes with joy, for Chassidus always seeks to go from the side of the Holy One, blessed be He, from the side of Divinity. It seeks to look a bit at man from the side of Divinity, not from the side of man. And therefore joy is the attribute of the Holy One, blessed be He. Perfection, joy, good-doing—the attribute of the Holy One, blessed be He. And the attribute of all creatures, from the aspect of their being created, is that they have no joy. For even the greatest creature, even the Sefirah of Keser, and even Adam Kadmon—as the Zohar says “black compared to the Cause of all Causes”—it is black compared to the Cause of Causes.
The Incident of the Ropshitzer Rav and the Chozeh of Lublin
Like the incident that occurred, and I believe the Ropshitzer Rav met the Chozeh of Lublin, and the latter was tense, and said he was nothing. The Ropshitzer Rav said to him: It appears the Rebbe is broken. The task of students is to strengthen the Rebbe many times, and there is a Chassidic story about this, just as it is the task of Israel to strengthen the Holy One, blessed be He. He said to the Rebbe: It appears the Rebbe is already standing at the level of Keser, about which it is said that Keser is black compared to the Cause of all Causes. And the Rebbe said: Ah—and he revived him.
Perfection from the Side of the Creator, Deficiency from the Side of the Created
What do we learn from this? All this is truly connected. For if the Rebbe had looked from the side of the created beings, behold Keser is not black. Keser is black only when one evaluates it compared to the Holy One, blessed be He, compared to the Ein Sof—then it is black. But compared to all the rest it is wondrous. However, when we say “compared to all the rest,” the meaning is compared to the Or Ein Sof within it. When we speak of the positive reality, of the positive existence that is in everything—the Holy One, blessed be He, is not relevant to them. And what is relevant to me, as the language of my story—what is relevant to man? Only the deficiency. And therefore people, who seek everything relevant to them, are immersed in deficiency, are immersed in suffering and pain and limitation. Whereas one who ceases to be immersed in this is immersed in fullness and plenitude, in “May Hashem fulfill all your wishes”—and what he has, behold a person cannot attribute it to himself.
The Parsha: And You Shall Eat and Be Satisfied and Bless
The Great Question on the Verses
Perhaps there is even a person… And especially when speaking of the infinity of good, which is stated in the weekly portion, that the verse speaks about this. And this is what I wish to raise. “And you shall eat and be satisfied and bless Hashem your God” (Devarim 8:10), and do not say “my strength and the might of my hand made me this wealth” (Devarim 8:17), but rather “and you shall remember Hashem your God, for it is He who gives you strength to make wealth” (Devarim 8:18). And the verse elaborates on the good, and elaborates not to forget the Holy One, blessed be He. For the good can cause one to forget the Holy One, blessed be He, and the verse even elaborates on how many good things there are.
And one must understand this. And I bring this as a great question: If the Holy One, blessed be He, wanted in the verse that we remember the Holy One, blessed be He, that we remember His good and not forget—He should have said that you are nothing. There are such verses this week, that from yourself you would have been nothing, and the like. But meanwhile the verse enumerates how good everything is, how great the success is. And if it enumerates how great the success is, behold this is apparently a strengthening of “my strength and the might of my hand.” How is it possible that the verse enumerates both how good the Land of Israel is, how successful Israel is, how much money they have—”and you will build good houses and dwell in them, and your cattle and sheep will multiply, and silver and gold will multiply for you, and all that you have will multiply” (Devarim 8:12-13)? And will this bring a person to remember the Holy One, blessed be He? It appears from the verse that this is liable specifically to cause forgetfulness.
The Humble Person Recognizes Good
But I think—and what does the verse want? “And your heart will be lifted up and you will forget” (Devarim 8:14)—behold this is indeed the order, and so it is said in the Song of Ha’azinu “And Yeshurun grew fat and kicked” (Devarim 32:15). If so, what do they want from us? And I say a precious thing: What they want is that we feel how great the good is. Why? Because when a person says “my strength and the might of my hand,” he can consider himself very great, he can be very proud. For one of man’s powers is that he can think that the sun rose for him today. So be it. But the moon and the stars and all the other billion things… I believe that in order for a person to be proud, he needs a small world. He needs to look at his success as a small thing. So I believe. We think that the humble person considers himself less successful, and therefore says “the Holy One, blessed be He, did it,” whereas the proud person considers himself so successful that he doesn’t need the Holy One, blessed be He. And I say the complete opposite.
The humble person recognizes good. And the one who recognizes good considers himself much more successful. So successful, so much good, that he can no longer attribute the success to himself. When one looks at how good it is for us, the person says—as the language of the verse, as the language of the Haftarah. In the Haftarah of the weekly portion it says “and you will say in your heart,” that it will be so good for you, “who bore me these, seeing I was bereaved and barren, exiled and cast aside, and who brought these up? Behold, I was left alone, where are these from?” (Yeshayahu 49:21). Behold this is the amazement that the Haftarah says Tzion will say: Who bore me all these? I don’t know where they came to me from.
It Is Impossible to Make a List of the Good Things
Not so, that when a person is a bit good, even very good, but still within limit—when he looks at the limit, he can think it’s from his own power. But when he looks at abundant good, a person cannot bear it, and then it is difficult for him, for it is as if a person cannot look at the sun. Usually, in order to arouse gratitude, they tell a person to make a list—make a list of your good things. But here it is impossible to make a list.
How do we say in the Shemoneh Esrei? “The Good One, for Your mercies have not ceased, and the Merciful One, for Your kindnesses have not ended” (text of Modim). That is to say, “the Good One” is even what I received perhaps, what I can see. And not only what I received—for even what I received is infinite, almost infinite, and perhaps completely infinite if I want to contemplate it—but even what I can count has a measure, and I can make a list of it. Indeed, evening and morning and afternoon, and our souls, and Your wonders—a list, that there should be sixteen things in it. But if one contemplates the good of the Holy One, blessed be He, what is the reality? In order that I should exist at all, the good includes the entire world, it includes the Holy One, blessed be He, Himself. It is infinite. One can only say “the Good One, for Your mercies have not ceased”—I cannot thank You. As the language of “Ilu Pinu,” that in any case I cannot thank You, for I cannot bear abundant good.
Emphasizing the Good Is from the Upper Side
Being Positive Means Recognition of the Creator
It emerges that emphasizing the good is always emphasis from the upper side, always emphasis from the side of the Holy One, blessed be He, always emphasis from the side of holiness. And therefore, if a person agrees to say “I believe, I have no idea, I don’t know myself how good it is for me, but it’s so good for me, it’s so Divinely good for me, so good as the Holy One, blessed be He, Himself can be good”—then he is exceedingly joyful. He is joyful to the point that he needs to moderate the joy, he cannot bear the joy. He almost cannot bear the joy. He asks his friend “Please, go cool me down a bit, I feel too happy.”
And I believe this is the main reason why we always say we are negative. We are negative because to be positive means recognition of the Creator, and to be negative is from the side of the created. And this is the principle of the matter: The deficiency is from the side of the created, the perfection is from the side of the Creator. And people love to be immersed in deficiencies, love to be created beings. It is very important to be a created being—and I don’t mean the opposite mistake, that a person should think he is the Creator. But when a person recognizes good, thanksgiving—it is the secret of receiving the perfection of the Creator, the secret of being immersed and living in the perfection of the Creator. This is the joy, this is the consolation.
The Solution: Thanksgiving
Choni HaMe’agel’s Thanksgiving Offering
Now, since it can indeed be that an obstacle will come from this, it can indeed be that “they cannot bear abundant good,” that a kind of flood will come from this, for excessive water is also not good—about this Choni HaMe’agel said “I have a solution.” He said: “Nevertheless, bring me a thanksgiving offering.” Choni HaMe’agel said: I will tell you what the solution is. The solution is that they should bring thanksgiving, a thanksgiving offering. And in honor of the thanksgiving he could say the prayer I mentioned above, “Your children cannot withstand neither abundant good nor abundant calamity.”
Limiting the Good Through Thanksgiving
In other words, it is possible to say thus: The way, the only way we can receive any good, is that it must be limited. And the way of limitation is not by saying “Master of the Universe, this is not good, this is bad,” and to find where it is bad—as a person can find in everything where it is bad. No. The way is to give thanks. The way is to make thanksgiving. And when we give thanks—we certainly give thanks, and it is possible in the way of general praise and thanksgiving, “all of You is mercy”—but perhaps the main thanksgiving is for what I receive. And when we give thanks, in this we make the vessels, in this we make the limitation of receiving in the category of abundance, not abundant good, but how much good I can bear. And then it is possible to bear much more good.
The Land of the Deer: Fills According to Itself
And one must say another principle, and this is the secret of “the Land of the Deer.” For the Land of Israel—as the prophet speaks about this—where is your place? Where is your place for all those good things of the Land of Israel? As the language “for you will be crowded with inhabitants” (Yeshayahu 49:19), that there is no place. The prophet says “Your children of whom you were bereaved will yet say in your ears, ‘The place is too narrow for me, make room for me that I may dwell’” (Yeshayahu 49:20). Tzion now, to our sorrow, has much space, but the matter is that it is narrow. The prophet says: There will yet come so many people that there will be no room, and they will say “move over a bit,” like a mother with many children, who push each other on the bench, and all want to sit next to their mother.
And this is the secret of what the Gemara says “the Land of the Deer,” that it fills according to itself. We often don’t have abundant good, because we don’t know how to bear abundant good. But the truth is that there are very many vessels, we have enough vessels. And the vessels truly are the blessings—as we say blessings, drawing down—one must make vessels. The vessels are the things through which we can bear much more good than we think. Except that the first thing is that one must know how to count it, to know how to recognize it, to know how to offer it, as the main service of the parsha is “and you shall eat and be satisfied and bless Hashem your God.”
Two Mitzvos: Servant and Son
Opening of the Zohar’s Order: Pekudei
If so, this is the thing we must speak about, and I must shorten due to time constraints. My plan was to begin a bit to learn the order of the Zohar, Pekudei, that the first mitzvah is a mitzvah of every day, and I wish to shorten now. But the second mitzvah is the mitzvah of prayer, and so it is said in the weekly portion “and to serve Him with all your heart” (Devarim 11:13). “To serve Him with all your heart” is the mitzvah of service of Hashem. And the Zohar says that service is interpreted as the service of the servant, and there is also the service of the son.
Prayer: The Aspect of Servant and the Aspect of Son
And prayer—the Zohar says in Pekudei mitzvah 2—there is in it prayer from the aspect of servant, which praises its Creator, and there is in it the aspect of son, who knows what his Creator wants, knows the details, and this is connected to the exposition of general and particular, which is the first mitzvah. And I must shorten now, and therefore I will stop here. But it is possible to understand that this is connected to these two things.
From the side of the servant one only needs to give thanks, and he cannot even say—as it is said about Choni HaMe’agel, that Shimon ben Shetach said to him “What shall I do to you, for you act petulantly before the Omnipresent and He does your will like a son who acts petulantly toward his father” (Ta’anis 23). The son has a certain way to receive exactly what he needs, for he understands what the father wants, he knows the details, not only the generalities.
Summary: Thanksgiving Makes the Vessel for Good
If so, the aspect of servant is thanksgiving, that one only needs to give thanks. And the aspect of son—through thanksgiving a certain vessel can be made, a vessel through which we can receive the abundant good that the Holy One, blessed be He, gives. And the truth is that as much as a person can, behold he is immersed in the joy of the Holy One, blessed be He, and he is so joyful that he doesn’t know what to do with himself. But from our side one needs to be a bit in the aspect of son, and this is what enables us to conduct ourselves with the good properly, so that there should be neither abundant good nor abundant calamity. And therefore may we have a joyous Shabbos.
📝 Full Transcript
The Secret of Consolation: Receiving Abundant Good Through Gratitude
Introduction: A New Plan for the Lectures
Rabbosai, Erev Shabbos Ekev. I want to say that this week a new plan occurred to me for how we should continue our lectures. We finished the order of the three weeks and the nine days, and we spoke about Shabbos Nachamu. The truth is that one must speak for at least seven weeks about the consolations. So we will speak about this, but in our way.
Last night’s lecture was connected to this, also a continuation of last week’s Erev Shabbos lecture, where we spoke about the greatness of how much goodness and success we are surrounded by, and that it is even difficult.
One Cannot Receive Neither Abundant Good Nor Abundant Suffering
I mean that this is one of the reasons why we don’t do all the things we spoke about last week and last night — because one cannot bear it. Choni HaMe’agel said that one cannot receive neither abundant good nor abundant suffering. There is the story that it rained too much, which is also a problem. But the language of Choni HaMe’agel was: “Your people Israel whom You brought out of Egypt cannot endure neither abundant good nor abundant suffering. When You are angry with them they cannot stand, when You shower them with good they cannot stand” (Tractate Ta’anis 23).
It’s a bit interesting that the Gemara there came to the discussion whether one can pray to remove abundant good, and it turns out that one may not pray to remove abundant good. The Vilna Gaon brings this as a source in his commentaries on the Zohar, when he speaks of the topic of derech hamitzvah, that the good is always a mitzvah. And the Zohar says that this is the secret of Olam HaTikkun, that is, the secret of consolation.
The Role of Man: Sweetening the Judgment
If There Is Only Suffering There Will Be No World
We spoke last week that if there is only suffering and pain, the world is not sustained. As the language of the Midrash on Avraham Avinu: “Shall the Judge of all the earth not do justice” (Bereishis 18:25). The Midrash explains, You are the entire earth — “If you want the world, there is no strict justice; if you want strict justice, there is no world” (Bereishis Rabbah 39). If You want to go completely with the attribute of judgment, there will be no world.
For this, prayer was made. All prayers are to sweeten the judgment, that it should not be only judgment. Even on the worst days of the year, Tishah B’Av, which is almost only judgment, it is still not complete. As the Gemara says, because the early ones placed words of consolation in their words. We don’t even let Eichah end with “For if You have utterly rejected us, You have been exceedingly wroth against us” (Eichah 5:22), rather we add Hashiveinu. One always sweetens judgment. The judgment must be, because without judgment there will be no world. And this is legitimate, this is the order of things.
The Right to Be Content
Are you given the right to be content, to smile? Yes — “It is forbidden for a person to fill his mouth with laughter in this world” (Berachos 31). This is like an argument: how can you make it that you sanctify laughter if there is no world? The answer is, there is no such thing — this is the job of man.
The Ribbono Shel Olam has indeed made, and as it were the truth is that there is a destruction of the world, and the role of man is to sweeten it. For this we say “Hashiveinu,” and the verse doesn’t say “Tashiveinu.” From the side of the Kadosh Baruch Hu it says “For if our sins have angered You exceedingly”. The Torah itself can write suffering, and we the Jews come and say no, we don’t let ourselves. This is our role, this is how the Ribbono Shel Olam gave us. One must indeed ask a question, but this is the reality that is agreed upon, that our role is to sweeten the Ribbono Shel Olam’s judgment.
Sweetening the Ribbono Shel Olam’s Anger
As it were, the Ribbono Shel Olam is angry, as the Gemara learns this week, that Moshe Rabbeinu saw that the Ribbono Shel Olam was angry, so he prayed to sweeten the Ribbono Shel Olam’s anger. This is the role of a person. One never lets there be complete anger, because the world will be destroyed. One prays, one makes jokes, one does all kinds of things in order to sweeten the anger.
The Problem of Abundant Good
What Does One Do When It’s Too Good
The interesting problem is from the other side: when there is abundant anger one cannot bear it, so one makes a day of prayer in order to sweeten the anger. But what does one do when it’s too good? Too good is also not good, as in the parable of the rain, that if it rains without measure it becomes flooded. Yes, after the flood passes perhaps things will be able to grow from it, but in practice it is a great trouble. “Israel cannot bear abundant good,” because otherwise it is not good.
The Story with Choni HaMe’agel
Choni HaMe’agel said “But I have received a tradition that one does not pray about abundant good” (Ta’anis 23). There was a famine, there was no rain, so they came to him, and he did his sharp prayers until it began to rain. But it wasn’t enough, until it rained so much that it was already too much. So they came to him and said, it’s too much. He said, what should I do? One cannot pray about abundant good.
That is, as it were the role of the Ribbono Shel Olam is to bestow good, and the role of man is never to stop the Ribbono Shel Olam’s bestowal, even when it comes out bad for him. This is like the prayer of travelers, as the Kohen Gadol would pray that he should not enter into the prayer of travelers. Although we always bring Rashi and Berachos that a complete good would be rain in its proper time, and each person should arrange that it should not be the time of rain when he is traveling. A completely perfect world would not have any travelers during the time of rain, but one cannot pray against abundant good.
One May Not Deny Abundant Good
I think that this explains our matter: if one contemplates completely the suffering of the Shechinah, one will not be able to serve, therefore one may not. The normal order is that one sweetens the judgment a bit. But also, if a person will contemplate abundant good, he will not be able to bear it.
Apparently this has to do with the fact that a person is a limited thing, and the Ribbono Shel Olam’s bestowal is unlimited. Even the bestowal that comes to man is unlimited. As we learn the topic of the Breaking: that there is no vessel of repair. The Breaking is abundant good, not abundant evil. One cannot be impressed by abundant good — Ribbono Shel Olam, don’t give me so much light, so much abundance.
There must be another solution. But what one cannot do is deny abundant good. The matter, as we spoke last night, has to do with recognizing the good. One cannot be ungrateful for the goodness of the Makom. It is not the job of man to limit the Ribbono Shel Olam’s goodness — rather to limit the Ribbono Shel Olam’s anger. In other words, one cannot be ungrateful. How can you say, I don’t have the strength for it to be so good? It doesn’t make sense, it’s wickedness.
Why People Always Look for Troubles
I think that this is the reason why people love things that one can see their limit, their boundary. This is apparently the reason why the mashgichim complain that one connects less with the mourning of Bein HaMetzarim than with the joy of Purim. But I think it’s not true, because most people try Purim also in Bein HaMetzarim — one makes days of prayer, one davens for salvations, one always looks for troubles. Why doesn’t one always look for good things? Because Your people cannot bear abundant good, when one sees that it is endless.
One can even say in a Chassidic way, that people otherwise love to be in sadness, even the kosher sadness — the suffering of the Shechinah, the suffering of exile, the suffering of sins. Why? Because this still remains a bit of existence, he still remains human. He doesn’t want to truly be nullified.
Chassidus and Joy
Why Joy Is Such a Basic Thing in Chassidus
I think that this is one of the secrets why in Chassidus joy is such a basic thing. We think that Chassidus comes easier to make for people, but when one thinks into it truly one sees that it’s not easier, it’s much higher and deeper service, just on other levels. Regarding the body, regarding what is usually called service, it doesn’t mean service at all. It’s very hard to go in the way of Chassidus, one must almost be born with a soul of Atzilus. Baruch Hashem, we have that.
Joy Is the Attribute of God
Chassidus goes with joy, because Chassidus always wants to look at man from the side of God, from the side of divinity, not from the side of man. About this, joy and completeness are the attribute of God, and deficiency is the attribute of all created beings. Because even the greatest creation, even the Sefirah of Keser and Adam Kadmon, as it says in the Zohar “But he is black before the Cause of all Causes”, is black compared to the Cause of all Causes.
The Story with the Ropshitzer Rav and the Rebbe of Lublin
There is a story that the Ropshitzer Rav met the Rebbe of Lublin, depressed, and he said that he is nothing. The job of students is often to strengthen the Rebbe, just as the job of the Jews is to strengthen the Ribbono Shel Olam. So the Ropshitzer Rav said to the Rebbe, “It seems the Rebbe is already holding at the level of Keser, where it says Keser is black compared to the Cause of all Causes.” And the Rebbe revived him.
Completeness from the Side of the Creator, Deficiency from the Side of the Created
What do we see from this? If the Rebbe looked from the side of the created beings, Keser is not black. Keser is black only when one evaluates it compared to God, compared to the Ein Sof. Compared to everything else he is tremendous.
What belongs to man? Only the deficiency. The people who only want what belongs to them, cook themselves in the deficiency, in the pain and the suffering and the limitation. But the one who hears about what is the fullness and the completeness — “May Hashem fulfill all your wishes” — this a person cannot attribute to himself.
The Parshah: You Shall Eat and Be Satisfied and Bless
The Simple Question on the Verses
Especially when the endlessness of good is stated in this week’s portion. “And you shall eat and be satisfied and bless Hashem your God” (Devarim 8:10), you should not say “My strength and the might of my hand made me this wealth” (Devarim 8:17), rather “And you shall remember Hashem for He is the One who gives you strength to make wealth” (Devarim 8:18). The verse elaborates on the bestowal, and elaborates that one should not forget the Ribbono Shel Olam.
I bring it with a simple question: if the Ribbono Shel Olam wanted that one should remember His goodness and not forget, He should have added that you are nothing. There are such verses in the week, that you on your own would have been nothing. But meanwhile He calculates what success this is, which is apparently a strengthening of “my strength and the might of my hand.” How can it be that He calculates how good Eretz Yisrael is, how successful the Jews are — “And you will build good houses and dwell, and your cattle and sheep will multiply, and silver and gold will multiply for you, and all that you have will multiply” (Devarim 8:12-13) — and this will make the person remember the Ribbono Shel Olam? It seems from the verse that it can make one forget, as it says “And your heart will be lifted up and you will forget” (Devarim 8:14), and as it says in Shiras Ha’azinu, “And Yeshurun became fat and kicked” (Devarim 32:15).
A Humble Person Is One Who Recognizes Good
I say a very important thing: what is wanted is that one should hear how great the good is. Why? Because a person can consider himself very great and be arrogant. He can think that because of him the sun rose today — but the moon and the stars and all the other billion things? For a person to be arrogant, he needs to have a small world, he needs to look that his success is little.
We think that a humble person thinks he is less successful, therefore he says “the Ribbono Shel Olam,” and an arrogant person considers himself successful, therefore he cannot acknowledge the Ribbono Shel Olam. I say it exactly the opposite: a humble person means one who recognizes good, and one who recognizes good considers himself much more successful — so much bestowal, that he can no longer attribute the success to himself. As it says in the Haftarah of this week’s portion: “And you will say in your heart, who bore me these, and I was bereaved and barren, exiled and removed, and these who raised them, behold I was left alone, these where are they” (Yeshayahu 49:21). Zion will say, “Who bore me all these? I don’t know from where.”
One Cannot Make a List of the Good Things
When a person is only a little good, still with a limit, he can think it is his own. But when he looks at the abundant good, he cannot bear it, it is as if one cannot look at the sun. Usually in order to make recognition of good one makes a list of the good things — but here one cannot make a list.
How do we say in Shemoneh Esrei? “The Good One, for Your mercies never cease, and the Merciful One, for Your kindnesses never end” (text of Modim). Even what I have received and can see is also endless. What I can count has a measure, I can make a list — evening and morning and afternoon, and our souls, and Your wonders, sixteen things. But the true goodness of the Kadosh Baruch Hu includes the entire world, it includes God Himself, it is endless. One can only say “The Good One, for Your mercies never cease” — I cannot thank You. As we say “Ilu Pinu,” I cannot thank You anyway, because I cannot bear abundant good.
Emphasizing the Good Is from Above
Positive Means Recognition of the Creator
It comes out that the emphasis on the good is always the emphasis from the upper side, from the side of the Kadosh Baruch Hu, from the side of holiness. Therefore, if a person agrees to say, “I believe, I myself don’t know how good it is for me, but it is so divinely good for me, as good as God Himself can be good” — then he is extraordinarily joyful. He is so joyful that he needs to moderate the joy, he asks his friend, “Please, go make a sip, I feel too happy.”
I think that this is the main reason why one is negative: because to be positive means recognition of the Creator, and being negative is from the side of the created. This is the general principle: deficiency is from the side of the created, completeness is from the side of the Creator. And people love to cook themselves in deficiencies, they love to be created beings. It is indeed important to be a created being — not because a person should think he is the Creator — but when one has recognition of good, the gratitude, this is the secret of receiving the completeness of the Creator, of living in the completeness of the Creator. This is joy, this is consolation.
The Solution: Gratitude
The Bull of Thanksgiving of Choni HaMe’agel
Because it can indeed become from this an obstacle, like a flood, that “they cannot bear abundant good” — for this Choni HaMe’agel said, “I have a solution.” He said “Nevertheless, bring me a bull of thanksgiving”. The solution is, one should bring a bull of thanksgiving, and in honor of the thanksgiving he was able to say the prayer, “Your children cannot stand neither in abundant good nor in abundant suffering”.
Limiting the Good Through Thanking
The only way for us to be able to receive some good, one must limit it. The way of limitation is not through saying “Ribbono Shel Olam, it’s bad” — rather the way is to thank, to make a thanksgiving. The main thanksgiving is on what I am receiving. When one thanks one makes the vessels, one makes the limitation of receiving in the aspect of how much good I can bear. Then one can bear much more good.
Eretz HaTzvi: It Fills According to What It Is
This is the secret of Eretz HaTzvi. The prophet speaks about this, how is your place for all the good things of Eretz Yisrael, as it says “For your ruins and your desolate places and your destroyed land, for now you will be too narrow for inhabitants” (Yeshayahu 49:19). The prophet says, “Your children will yet say in your ears, the bereaved ones, the place is too narrow for me, move over for me that I may dwell” (Yeshayahu 49:20). Zion now unfortunately has much space, but it is narrow. The prophet says, there will yet come so many people that they will say, “Move over a bit,” like a mother with many children, and all want to sit next to the mother. This is the secret that the Gemara says “Eretz HaTzvi,” that it fills according to what it is.
We don’t have abundant good many times because we don’t know how to bear abundant good. But the truth is that there are very many vessels, and the vessels are the blessings. One must make vessels, and the vessels are the things that we can bear much more good than we think. The first thing one must be able to calculate it, recognize it, offer it — as the main service of the parshah is “And you shall eat and be satisfied and bless Hashem your God”.
The Two Mitzvos: Servant and Son
Beginning of Seder HaZohar: Pekudin
My plan is to begin learning the Seder HaZohar, Pekudin. The first mitzvah is a mitzvah of every day. The second mitzvah is the mitzvah of prayer, which also says in this week’s portion, “And to serve Him with all your heart” (Devarim 11:13). “To serve Him with all your heart” is a mitzvah of service of Hashem. The Zohar says that service means the service of a servant, and there is the service of a son.
Prayer: The Aspect of Servant and the Aspect of Son
The Zohar says in Pekudei, mitzvah 2, that there is a prayer of the aspect of a servant (eved), which praises his Master (Kono), and there is an aspect of a son (ben), who knows what the Master (Koneh) wants, he knows the details. This relates to the exposition of klal u’prat (general and specific), which is the first mitzvah.
From the side of the servant one only needs to give thanks, as it says regarding Choni HaMe’agel, that Shimon ben Shetach said “Mah e’eseh lach she’atah mitchateh lifnei HaMakom” (Ta’anit 23). A son has a certain way of receiving precisely what he needs, because he understands what the will (ratzon) of the father is, he knows the details, not just the general principles.
Summary: Thanksgiving Creates the Vessel for Goodness
The aspect of servant is the thanksgiving (hoda’ah) where one only needs to give thanks, and the aspect of son, that is through thanksgiving (al yedei hoda’ah), a certain vessel is created so that we can receive abundant goodness (rov tovah) that the Almighty gives. The truth is that as much as one can immerse oneself in the Almighty’s joy (simchah), one is so happy that one doesn’t know what to do with oneself. But from our side one needs to be somewhat of a son, which enables us to carry the goodness, so that it should be neither too much goodness nor too much suffering (puraniut). And therefore one should have a joyous Shabbos.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
התודה הוא התפלה על רוב טובה | זוהר עקב תשפ״ו – תמלול
סיכום השיעור 📋
סוד הנחמה: קבלת רוב הטובה על ידי ההודאה
פתיחה: מהלך חדש בשיעורים
רבותי, ערב שבת עקב לפנינו. ברצוני להקדים ולומר שנפל בליבי בשבוע זה מהלך חדש בדרך שבה נמשיך את שיעורינו. עתה סיימנו את הסדר — לא באמת סיימנו, שכן זה המשכם של הדברים, אך על כל פנים סיימנו את סדר שלושת השבועות, סדר תשעת הימים. דיברנו על אודות שבת נחמו. ובאמת ראוי לדבר משך שבעה שבועות לכל הפחות על אודות הנחמות, ועל כן נמשיך ונדבר בזה, אך בדרכנו אנו.
השיעור של אמש היה קשור בזה, והוא גם המשך לשיעור של השבוע שעבר, של ערב שבת, שבו דיברנו על אודות הקושי, על אודות גודל הַהֲטָבָה, גודל ההצלחה שבהן אנו מוקפים — עד שאף הדבר כשלעצמו קשה.
אין ישראל יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות
סבורני שזוהי אחת הסיבות מדוע איננו עושים את כל אותם דברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר ואמש — משום שאין בכוחנו לשאתם. שהרי אמר חוני המעגל — איני זוכר את לשונו בדיוק — שאין אדם יכול לקבל לא רוב טובה ולא רוב צער. באשר לרוב הטובה, שם היה המעשה שגם ריבוי הגשם מהווה בעיה. אך זו הייתה לשונו של חוני המעגל: ‘עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, שפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד׳ (מסכת תענית כג). זו הייתה לשונו של חוני המעגל.
כלומר, קשה הדבר. ומעניין הוא שהגמרא שם באה לדון אם רשאי אדם להתפלל שיוסר ממנו רוב הטובה, ומסקנת הסוגיה שם שאין להתפלל כראוי על הסרת רוב הטובה, אף על פי שרוב הטובה — כפי שלמדוה — הוא אחד המקורות. זכורני שהגר״א מביא זאת כמקור בפירושיו על הזוהר, כשהוא עוסק בסוגיית דרך המצוה, שהטובה היא לעולם מצוה, ומביא הגר״א ראיה מכאן. והזוהר אומר שזהו סודו של עולם התיקון, כלומר סוד הנחמה.
תפקיד האדם: להמתיק את הדין
מה שדיברנו מעט בשבוע שעבר, שאם אין האדם פוגש אלא פורענות בלבד, אלא צער בלבד, הרי בוודאי שאין העולם מתקיים בכך, כלשון המדרש על אברהם אבינו: ‘השופט כל הארץ לא יעשה משפט׳ (בראשית יח, כה). דורש המדרש — אתה הוא הכל הארץ, וכאן הדגש: ‘אם עולם אתה מבקש לית דין, אם דין אתה מבקש לית עולם׳ (בראשית רבה לט). שאם תבקש ללכת כולך במידת הדין, לא יתקיים עולם. וזאת מבין כל אחד.
ועל כך נתקנה התפילה, וכל שאר התפילות עניינן להמתיק את הדין, שלא יהיה דין בלבד, אף בזמן. וזהו האמת אף בימים, אף בימים הקשים ביותר שבשנה שעליהם אנו מדברים — תשעה באב, שכמעט כולו דין — אף על פי כן אין הוא כולו דין. עדיין אנו מוסיפים ומכניסים בו, כמאמר הגמרא שלפי שהראשונים סוברים ששמים דבריהם דברי נחמה, איננו מניחים לסיים אף את איכה בפסוק ‘כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד׳ (איכה ה, כב), אלא מוסיפים עליו את ‘השיבנו׳. כלומר, לעולם ממתיקים את הדין, לעולם הדין בא עם לימוד. הדין מוכרח להיות, והגבול הוא שלא יתבטל העולם כליל. וההרגשה הכואבת לגיטימית היא, וזהו הסדר הנכון של הדברים.
הזכות להיות שמח
אמור מעתה: הקדוש ברוך הוא עשה את העולם — האם ניתנה לך הרשות להיות שמח? האם ניתנה לך הרשות לחייך? הן כן, ‘עשה לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה׳ (ברכות לא). והרי זו כמין טענה. לא נתכוונה הגמרא לצחוק ממש, אלא באופן הראוי לאנשים נורמליים, לא נתכוונה לזה כפשוטו, אלא נתכוונה שיש כאן כמין טענה: כיצד רשאי אתה לומר שאתה מקדש את השכרות, כאילו אין עולם כלל? התירוץ הוא שאין דבר כזה. זהו תפקידו של היהודי, זהו תפקידו של האדם.
הקדוש ברוך הוא אכן עשה כן, וכביכול האמת היא שיש כאן חורבן עולם, ותפקידו של האדם להמתיקו. על כן אומרים ‘השיבנו׳, והכתוב נוקט ‘השיבנו׳ ולא ‘תשיבנו׳. וכביכול מצד הקדוש ברוך הוא, מצד מה שכתוב, נאמר ‘כי אם עונותינו הקצפת עלינו עד מאד׳. יש מן המפרשים המבארים שהכתוב מדבר אל עצמנו ומכוון לפורענות, אך על כל פנים כך אנו מבינים שזו פורענות, והתורה עצמה יכולה לכתוב פורענות. ובאים אנו, בני ישראל, ואומרים לא, איננו מניחים לזה. זהו תפקידנו. כך נתן לנו הקדוש ברוך הוא, כך נאמר לנו. אמנם צריך לשאול על כך שאלה, אך זו המציאות המוסכמת, שתפקידנו להמתיק את דינו של הקדוש ברוך הוא.
המתקת כעסו של המקום
כביכול הקדוש ברוך הוא בכעס, כלשון הגמרא הנלמדת בשבוע זה, שמשה רבינו מדבר בזה, וכשראה שהקדוש ברוך הוא בכעס ביקש להמתיק את כעסו. זהו תפקיד האדם — להמתיק את כעסו של הקדוש ברוך הוא. וזה כשורה, צד זה נורמלי הוא, ולעולם איננו מניחים שיהיה כולו כעס, פן ייחרב העולם. מתפללים, ואף עושים ליצנות בדרך של הלצה, ועושים מיני דברים כדי להמתיק את הכעס.
בעיית רוב הטובה
מה עושים כאשר טוב מדי
הבעיה המעניינת היא מן הצד השני. שכן כשיש רוב כעס, שאין בכוחנו לסובלו, קובעים יום תפילה, ויום התפילה עניינו להמתיק את הכעס. אך מה עושים כאשר טוב מדי? הנה עתה טוב מדי, ובאמת זהו האמת — טוב מדי אינו טוב. וזהו העניין, כמשל הגשם, שכשיורד בלא סוף ובלא שיעור — הכול מוצף. אמנם יש בזה טובה, ולבסוף, לאחר שיסתלק השטפון, יוכל לצמוח מזה משהו, ואף תהיה בזה טובה מסוימת. אך למעשה זו צרה גדולה, אין בכוחנו לסובלה. רוב טובה — ‘אין ישראל סובלין רוב טובה׳, שכן אחרת נהפכת היא לצרה בעצמה, ואיננה טובה כלל. אין בכוחנו לסבול רוב טובה.
מעשה חוני המעגל
וכפי שאני חוזר ולומד כאן את הגמרא, שהיה לי כאן, בתענית — אמר חוני המעגל ‘אבל מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה׳ (תענית כג). המעשה היה כך: באו אל חוני המעגל, שהיה רעב, ולא ירדו גשמים. באו אליו, שהוא יכול להתפלל, ועשה את תפילותיו החדות, והתחיל לרדת גשם, אך לא היה די, עד שירד גשם רב, עד שכבר היה יותר מדי. וזה המעשה, שבאו אליו לומר שכבר יותר מדי. אמר להם: מה אעשה? אין מתפללין על רוב הטובה, ‘וקבלנו שאין מתפללין על רוב הטובה׳.
וצריך להתבונן בזה. כלומר, כביכול אומרים שם — תפקידו של הקדוש ברוך הוא להיטיב, ותפקידו של האדם אינו לעולם לעצור את הטבתו של הקדוש ברוך הוא. אף כשעולה לו הדבר לרעה, אף כאשר… זה כמעט כמין תפילת עוברי דרכים, כפי שהכהן הגדול היה מתפלל שלא יכניס תפילת עוברי דרכים. אמנם תמיד מביאים את דברי רש״י, ואף בברכות מובא, שטובה שלמה תהיה גשמים בעתם, ושכל אחד ידאג לדרכיו שלא ילך בעת ירידת הגשמים. וצריך ליישב זאת — עולם מושלם, עולם מושלם. עולם מושלם ומלא היה ראוי שיהיה בו יותר מזה. אם כן מה יעשה אדם? מה העצה כאן? עולם מושלם אמנם לא היו בו עוברי דרכים בעת הגשם, אך על כל פנים אין מתפללין כנגד רוב הטובה.
אסור להכחיש את רוב הטובה
וסבורני שזה מבאר את ענייננו, שכפי שאמרנו — אם יתבונן האדם כולו בצער השכינה, שוב לא יוכל לעבוד, ועל כן אסור לו. אך שם יש להם עצה, שכן הסדר הרגיל הוא שממתיקים את הדין מעט. וכן אם יתבונן האדם ברוב הטובה, ויביט בכמות ההטבה הקיימת, אף אז לא יוכל לסבול. הרי לנו דבר מעניין.
לכאורה קשור הדבר — ואין לי הסבר על כך, אלא כמין הרהור בעלמא — לכאורה קשור הדבר בכך שהאדם דבר מוגבל הוא, ולעומתו הקדוש ברוך הוא, שהטבתו בלי גבול. ואף ההטבה המגיעה כמעט אל האדם היא בלי גבול. כפי שאנו לומדים בסוגיית השבירה, שעניינה שאין תיקון בקו, או כדרך שמניח זאת הגר״א — השבירה היא ריבוי טובה מעט, לא ריבוי רע. רוב טובה ורוב רע הולכים יחדיו, אך יכול להיות רוב טובה שאין האדם יכול להתפעל ממנו: ריבונו של עולם, אל תיתן לי כל כך הרבה אורות, אל תשפיע עליי כל כך הרבה שפעות.
מה פשר הדבר? מוכרח שיש עצה אחרת. יש עצה, ומיד אומַרה, שכן לכאורה מצאתי עצה. מוכרח שיש עצה אחרת, ומה שאסור לעשות הוא להכחיש את רוב הטובה. ולכאורה העניין הוא, כפי שדיברנו אמש, וקשור בסוגיית הכרת הטוב — אין אדם רשאי לכפור בטובתו של מקום. אין זה תפקידו של האדם להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. תפקידו של האדם להגביל את כעסו של הקדוש ברוך הוא, אך אין תפקידו להגביל את טובתו של הקדוש ברוך הוא. כך הוא בעצם.
בלשון אחרת: אין אדם רשאי להיות כפוי טובה, והוא אותו הדבר. אינך יכול לומר — כיצד תאמר שכה טוב? כיצד תעשה שיהיה כה טוב? אין בי כוח שיהיה כה טוב. אין בזה טעם. זו רשעות.
מדוע בני אדם מחפשים לעולם צרות
וסבורני שזו הסיבה — ומעניין הדבר — שכן בני אדם ברואים מוגבלים הם. אוהבים בני אדם דברים שניתן לראות את גבולם, שניתן לראות את הגבלתם. ולכאורה זו הסיבה שרוב בני אדם — ואנו קובלים, המשגיחים קובלים — שאנו מתחברים פחות אל האבֵלות של בין המצרים מאשר אל השמחה של פורים. וסבורני שאין זה אמת, שכן רוב בני אדם מקיימים פורים אף בבין המצרים. הרי רואים — עושים ימי תפילה, מתפללים לישועות, מחפשים לעולם צרות. מדוע אין מחפשים לעולם צרות? כל טענה קדושה מביאה אותם לדבר על אודות צרות. שכן ‘אין בניך יכולין לעמוד׳ — בניך שהוצאתי ממצרים אינם סובלים רוב טובה, אינם יכולים לקבל רוב טובה. שכן הטובה, כאשר מתבוננים בה, כאשר רואים שהיא אין־סופית — אין בכוחנו לקבלה.
ואף אפשר לומר כך, ואם נרצה לומר בלשון חסידית, נאמר שבני אדם אוהבים יותר להיות בעצבות, אף בעצבות שכביכול היא עצבות כשרה — צער השכינה, צער הגלות, צער העבירות, שבהם חש הוא עצמו רע — אף זאת אוהבים בני אדם יותר. מדוע? משום שזה אנושי יותר, משום שבזה נשאר הוא עדיין בבחינת ‘יש׳, נשאר הוא אנושי. ראיתי שזה נקרא ‘יש׳ — אין הוא רוצה באמת להתבטל.
חסידות ושמחה
מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות
מה שאין כן — סבורני שזה אחד הסודות מדוע השמחה יסוד כה בסיסי בחסידות. שכן כל עניינה של החסידות הוא דרך קשה ביותר, ואנו סבורים שהחסידות באה להקל על בני אדם. אך כשמתבוננים באמת, רואים שאין היא מקילה על בני אדם כלל, ואפשר שהיא קשה יותר על בני אדם, שכן אין היא זורקת את האדם. אלא היא עבודה גבוהה הרבה יותר, עמוקה הרבה יותר, אין היא פחות עבודה אלא יותר עבודה, אלא שהיא במישורים אחרים. באשר לגוף, באשר למה שאנו קוראים בדרך כלל עבודה, אין זה נחשב עבודה כלל. אך כל העניין — ואני אומר זאת משום שאנו מחזיקים עצמנו חסידים והולכים בדרך החסידות, נאמר כך — קשה מאוד ללכת בדרך החסידות. כמעט צריך אדם להיוולד עם נשמה דאצילות כדי להשיג טעם ממנה. וברוך השם, זכינו לזה, ואין לנו טענות.
השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא
אך החסידות הולכת עם שמחה, שכן החסידות מבקשת לעולם לילך מצד הקדוש ברוך הוא, מצד האלוקות. מבקשת היא להביט מעט על האדם מצד אלוקות, לא מצד האדם. ועל כן השמחה מידתו של הקדוש ברוך הוא. שלמות, שמחה, הטבה — מידתו של הקדוש ברוך הוא. ומידתם של כל הנבראים, מצד היותם נבראים, היא שאין להם שמחה. שכן אף הנברא הגדול ביותר, אף ספירת הכתר, ואף אדם קדמון — כלשון הזוהר ‘אוכם כלפי עילת כל העילות׳ — שחור הוא כלפי עילת העילות.
מעשה בהרופשיצער רב ובחוזה מלובלין
כמעשה שהיה, וסבורני שהרופשיצער רב פגש את החוזה מלובלין, והלה היה מתוח, ואמר שאינו כלום. אמר לו הרופשיצער רב: נראה שהרבי שבור. תפקיד התלמידים לחזק את הרבי פעמים רבות, ויש בזה מעשה חסידי, כשם שתפקיד ישראל לחזק את הקדוש ברוך הוא. אמר לו לרבי: נראה שהרבי כבר עומד במדרגת הכתר, שנאמר עליו שהכתר שחור הוא כלפי עילת כל העילות. ואמר הרבי: אה — והחיה אותו.
שלמות מצד הבורא, חיסרון מצד הנברא
מה למדים מזה? כל זה קשור באמת. שאם היה הרבי מביט מצד הנבראים, הרי אין הכתר שחור. הכתר שחור רק כשמעריכים אותו כלפי הקדוש ברוך הוא, כלפי האין־סוף — אז הוא שחור. אך כלפי כל השאר נפלא הוא. ואולם כשאומרים ‘כלפי כל השאר׳, הכוונה כלפי האור אין־סוף שבו. כשמדברים על המציאות החיובית, על הקיום החיובי שיש בכל דבר — אין הקדוש ברוך הוא שייך להם. ומה שייך לי, כלשון מעשה שלי — מה שייך לאדם? רק החיסרון. ועל כן בני אדם, המבקשים כל דבר השייך להם, מתבשלים בחיסרון, מתבשלים בצער ובכאב ובהגבלה. ואילו זה שחדל להתבשל בזה מתבשל במלאוּת ובמליאוּת, ב׳ימלא ה׳ כל משאלותיך׳ — ומה שיש לו, הרי אין אדם יכול לייחסו לעצמו.
הפרשה: ואכלת ושבעת וברכת
הקושיה הגדולה על הפסוקים
אולי יש אף אדם… ובפרט כשמדובר באין־סופיות הטובה, שנאמרת בסדרה השבועית, שהכתוב מדבר בזה. וזה מה שאני מבקש להעלות. ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳ (דברים ח, י), ואל תאמר ‘כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׳ (דברים ח, יז), אלא ‘וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל׳ (דברים ח, יח). והכתוב מאריך בהטבה, ומאריך שלא לשכוח את הקדוש ברוך הוא. שכן ההטבה עלולה להשכיח את הקדוש ברוך הוא, והכתוב אף מאריך כמה דברים טובים ישנם.
וצריך להבין זאת. ואני מביא זאת בקושיה גדולה: אם רצה הקדוש ברוך הוא בכתוב שנזכור את הקדוש ברוך הוא, שנזכור את טובתו ולא נשכח — היה לו לומר שאתה כלום. יש פסוקים כאלה בשבוע זה, שמצד עצמך לא היית כלום, וכיוצא בזה. אך בינתיים הכתוב מונה כמה טוב הכול, כמה גדולה ההצלחה. ואם מונה הוא כמה גדולה ההצלחה, הרי זה לכאורה חיזוק ל׳כחי ועצם ידי׳. כיצד ייתכן שהכתוב מונה גם כמה טובה ארץ ישראל, כמה מצליחים ישראל, כמה כסף בידם — ‘ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה׳ (דברים ח, יב-יג)? וכי זה יביא את האדם לזכור את הקדוש ברוך הוא? נראה מן הכתוב שזה עלול דווקא להשכיח.
עניו הוא מכיר טובה
אך אני חושב — ומה רצון הכתוב? ‘ורם לבבך ושכחת׳ (דברים ח, יד) — הרי זה אכן הסדר, וכן נאמר בשירת האזינו ‘וישמן ישרון ויבעט׳ (דברים לב, טו). אם כן מה מבקשים מאיתנו? ואני אומר דבר יקר: מה שמבקשים הוא שנחוש כמה גדולה הטובה. מדוע? משום שכשאומר אדם ‘כחי ועצם ידי׳, יכול הוא להחזיק עצמו גדול מאוד, יכול הוא להיות בעל גאווה גדול. שכן אחד מכוחות האדם שהוא יכול להחזיק שבשבילו עלתה השמש היום. יהי כן. אך הלבנה והכוכבים וכל שאר מיליארד הדברים… סבורני שכדי שיהיה אדם בעל גאווה, זקוק הוא לעולם קטן. זקוק הוא להביט על הצלחתו כעל דבר מועט. כך סבורני. אנו סבורים שהעניו מחזיק עצמו כמצליח פחות, ועל כן אומר ‘הקדוש ברוך הוא הוא שעשה׳, ואילו בעל הגאווה מחזיק עצמו כה מצליח עד שאינו זקוק לקדוש ברוך הוא. ואני אומר להפך ממש.
העניו הוא מכיר טובה. והמכיר טובה מחזיק עצמו כמצליח הרבה יותר. כה מצליח, כה רבה ההטבה, עד שכבר אין הוא יכול לייחס את ההצלחה לעצמו. כשמביטים כמה טוב לנו, אומר האדם — כלשון הכתוב, כלשון ההפטרה. בהפטרה של הסדרה השבועית נאמר ‘ואמרת בלבבך׳, שיהיה כה טוב לך, ‘מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה, ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם׳ (ישעיהו מט, כא). הן זו ההתפעלות שאומרת ההפטרה שתאמר ציון: מי ילד לי את כל אלה? איני יודעת מנין באו לי.
אי אפשר לערוך רשימה של הטובות
לא כן, שכשאדם טוב מעט, אף טוב מאוד, אך עדיין בגבול — כשהוא מביט על הגבול, יכול הוא לחשוב שזה מכוחו שלו. אך כשהוא מביט על רוב הטובה, אין אדם יכול לסובלה, ואז קשה לו, שכן זה כאילו אין אדם יכול להביט בשמש. בדרך כלל, כדי לעורר הכרת הטוב, אומרים לאדם לערוך רשימה — ערוך רשימה של טובותיך. אך כאן אי אפשר לערוך רשימה.
כיצד אנו אומרים בשמונה עשרה? ‘הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך׳ (נוסח מודים). כלומר ‘הטוב׳ הוא אף מה שקיבלתי אולי, מה שאני יכול לראות. ולא רק מה שקיבלתי — שכן אף מה שקיבלתי הוא אין־סופי, כמעט אין־סופי, ואולי אין־סופי לגמרי אם ארצה להתבונן בזה — אלא אף מה שאני יכול למנות יש לו שיעור, ויכולני לערוך בו רשימה. אכן, ערב ובקר וצהרים, ונשמותינו, ונפלאותיך — רשימה, שיהיו בה שש עשרה דברים. אך אם מתבוננים בטובתו של הקדוש ברוך הוא, מה המציאות? כדי שאהיה כלל, כוללת הטובה את כל העולם, כוללת היא את הקדוש ברוך הוא עצמו. אין־סופית היא. אין לומר אלא ‘הטוב כי לא כלו רחמיך׳ — איני יכול להודות לך. כלשון ‘אלו פינו׳, שממילא איני יכול להודות לך, שהרי אינני סובל רוב טובה.
הדגשת הטובה היא מצד עליון
היות אדם חיובי פירושו הכרת הבורא
נמצא שהדגשת הטובה היא לעולם הדגשה מצד עליון, לעולם הדגשה מצד הקדוש ברוך הוא, לעולם הדגשה מצד הקדושה. ועל כן, אם מסכים אדם לומר ‘אני מאמין, אין לי מושג, איני יודע בעצמי כמה טוב לי, אך טוב לי כל כך, טוב לי טוב אלוקי כל כך, טוב כל כך כמו שהקדוש ברוך הוא עצמו יכול להיות טוב׳ — אז שמח הוא שמחה מופלגת. שמח הוא עד שהוא צריך למתן את השמחה, אין הוא יכול לסבול את השמחה. כמעט שאין הוא יכול לסבול את השמחה. מבקש הוא מחברו ‘בבקשה, לך צנן אותי מעט, אני חש שמח מדי׳.
וסבורני שזו הסיבה העיקרית מדוע לעולם אומרים אנו שאנו שליליים. שליליים אנו משום שלהיות חיובי פירושו הכרת הבורא, ולהיות שלילי הוא מצד הנברא. וזה כלל הדברים: החיסרון מצד הנברא, השלמות מצד הבורא. ובני אדם אוהבים להתבשל בחסרונות, אוהבים להיות נבראים. חשוב מאוד להיות נברא — ואיני מתכוון לטעות ההפוכה, שיסבור אדם שהוא הבורא. אך כשאדם מכיר טובה, ההודאה — היא סוד קבלת שלמות הבורא, סוד ההתבשלות והחיים בשלמות הבורא. זו השמחה, זו הנחמה.
העצה: ההודאה
פר ההודאה של חוני המעגל
עתה, לפי שיכול אכן להיות שיֵצא מזה מכשול, יכול אכן להיות ש׳אין סובלין רוב טובה׳, שיֵצא מזה כמין שטפון, שכן ריבוי מים גם הוא אינו טוב — על כך אמר חוני המעגל ‘יש לי עצה׳. אמר: ‘אף על פי כן הביאו לי פר הודאה׳. אמר חוני המעגל: אומַר לכם מהי העצה. העצה היא שיביאו הודאה, פר הודאה. ולכבוד ההודאה יכול היה לומר את התפילה שהזכרתי לעיל, ‘אין בניך יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות׳.
הגבלת הטובה על ידי ההודאה
בלשון אחרת אפשר לומר כך: הדרך, הדרך היחידה שנוכל לקבל בה טובה כלשהי, היא שיש להגבילה. ודרך ההגבלה אינה על ידי אמירת ‘ריבונו של עולם, אין זה טוב, זה רע׳, ולמצוא היכן זה רע — כפי שיכול אדם למצוא בכל דבר היכן הוא רע. לא. הדרך היא להודות. הדרך היא לעשות הודאה. וכשמודים — מודים ודאי, ואפשר בדרך הלל והודאה כללית, ‘כולך לרחמיך׳ — אך אולי עיקר ההודאה היא על מה שאני מקבל. וכשמודים, בזה עושים את הכלים, בזה עושים את ההגבלה של קבלה בבחינת רוב, לא רוב טובה, אלא כמה טובה אני יכול לסובלה. ואז אפשר לסבול הרבה יותר טובה.
ארץ הצבי: מתמלאת כפי שהיא
וצריך לומר עוד כלל, וזהו סוד ‘ארץ הצבי׳. שארץ ישראל — כפי שהנביא מדבר בזה — היכן מקומך? היכן מקומך לכל אותן טובות של ארץ ישראל? כלשון ‘כי אתה תצר מיושב׳ (ישעיהו מט, יט), שאין מקום. אומר הנביא ‘עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה׳ (ישעיהו מט, כ). ציון עתה, לדאבוננו, יש בה מקום רב, אך העניין הוא שהיא צרה. אומר הנביא: עוד יבואו כל כך הרבה בני אדם עד שלא יהיה מקום, ויאמרו ‘זוז מעט׳, כאם המרובה בילדים, שהם דוחקים זה בזה על הספסל, וכולם מבקשים לשבת על יד אמם.
וזהו סוד מה שאומרת הגמרא ‘ארץ הצבי׳, שהיא מתמלאת כפי שהיא. אין לנו פעמים רבות רוב טובה, משום שאיננו יודעים כיצד לסבול רוב טובה. אך האמת היא שיש כלים רבים מאוד, יש לנו די כלים. והכלים באמת הם הברכות — כפי שאנו אומרים ברכות, המשכות — צריך לעשות כלים. הכלים הם הדברים שבהם אנו יכולים לסבול הרבה יותר טובה משאנו סבורים. אלא שהדבר הראשון הוא שצריך לדעת למנות זאת, לדעת להכיר בזה, לדעת להקריב זאת, כפי שעיקר עבודת הפרשה הוא ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך׳.
שתי המצוות: עבד ובן
פתיחת סדר הזוהר: פקודין
אם כן זהו הדבר שעלינו לדבר בו, ועליי לקצר מפני טרדות הזמן. תוכניתי הייתה מעט להתחיל ללמוד את סדר הזוהר, פקודין, שהמצוה הראשונה היא מצוה שבכל יום, וברצוני לקצר עתה. אך המצוה השנייה היא מצות התפילה, וכן נאמר בסדרה השבועית ‘ולעבדו בכל לבבכם׳ (דברים יא, יג). ‘לעבדו בכל לבבכם׳ היא מצות עבודת השם. ואומר הזוהר שעבודה מתפרשת עבודת העבד, ויש אף עבודת הבן.
תפילה: בחינת עבד ובחינת בן
והתפילה — אומר הזוהר בפקודין מצוה ב׳ — יש בה תפילה מבחינת עבד, שהיא מהלל את קונו, ויש בה בחינת בן, שהוא יודע מה קונו רוצה, יודע את הפרטים, וזה קשור בדרוש של כלל ופרט, שהוא המצוה הראשונה. ועליי לקצר עתה, ועל כן אעצור כאן. אך אפשר להבין שזה קשור בשני הדברים הללו.
מצד העבד צריך רק להודות, ואין הוא יכול אפילו לומר — כפי שנאמר על חוני המעגל, שאמר לו שמעון בן שטח ‘מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן המתחטא על אביו׳ (תענית כג). הבן יש לו דרך מסוימת לקבל בדיוק את מה שהוא צריך, שכן הוא מבין מה רצון האב, יודע הוא את הפרטים, לא רק את הכללים.
סיכום: ההודאה עושה את הכלי לטובה
אם כן בחינת עבד היא ההודאה, שאין צריך אלא להודות. ובחינת בן — על ידי ההודאה יכול להיעשות כלי מסוים, כלי שדרכו נוכל לקבל את רוב הטובה שנותן הקדוש ברוך הוא. והאמת היא שכל כמה שאדם יכול, הרי הוא מתבשל בשמחת הקדוש ברוך הוא, והוא שמח כל כך עד שאינו יודע מה לעשות עם עצמו. אך מצידנו צריך להיות מעט בבחינת בן, וזה הוא שמאפשר לנו לנהוג עם הטובה כראוי, שלא תהיה לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ועל כן יהיה לנו שבת שמח.
תמלול מלא 📝
די סוד פון נחמה: מקבל זיין רוב טובה דורך הודאה
הקדמה: א נייע פלאן פאר די שיעורים
רבותי, ערב שבת עקב. איך וויל זאגן אז ס׳איז מיר איינגעפאלן די וואך א נייע פלאן וויאזוי מיר זאלן ממשיך זיין אונזערע שיעורים. מיר האבן געענדיגט די סדר פון די דריי וואכן און די ניין טעג, און מיר האבן גערעדט וועגן שבת נחמו. דער אמת איז אז מ׳דארף רעדן פאר לפחות זיבן וואכן וועגן די נחמות. סאו מיר זאלן רעדן וועגן דעם, אבער אין אונזער וועג.
די שיעור פון נעכטן ביינאכט איז געווען קאנעקטעד מיט דעם, א המשך אויך פון די שיעור פון לעצטע וואך ערב שבת, וואס מיר האבן גערעדט וועגן די גדלות פון וויפיל הטבה און הצלחה מיר זענען ארומגענומען מיט, און אז ס׳איז אפילו שווער.
מ׳קען נישט מקבל זיין נישט רוב טובה און נישט רוב פורענות
איך מיין אז דאס איז איינע פון די ריזענס פארוואס מ׳טוט נישט אלע זאכן וואס מיר האבן גערעדט לעצטע וואך און נעכטן ביינאכט — ווייל מ׳קען נישט סובל זיין. חוני המעגל האט געזאגט אז מ׳קען נישט מקבל זיין נישט רוב טובה און נישט רוב צער. דארט איז די מעשה אז ס׳רעגנט צופיל, וואס איז אויך א פראבלעם. אבער די לשון פון חוני המעגל איז געווען: “עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם אינם יכולים לעמוד, שפעת עליהם טובה אינם יכולים לעמוד” (מסכת תענית כ״ג).
ס׳איז אביסל אינטערעסאנט אז די גמרא דארט איז געקומען צו די דיון צי מ׳קען מתפלל זיין אז מ׳זאל אוועקנעמען רוב טובה, און ס׳קומט אויס אז מ׳טאר נישט מתפלל זיין אוועקצונעמען רוב טובה. דער ווילנער גאון ברענגט דאס אלס א מקור אין זיינע פירושים אויף די זוהר, ווען ער רעדט פון די נושא פון דרך המצוה, אז די טובה איז אלעמאל א מצוה. און דער זוהר זאגט אז דאס איז דער סוד פון עולם התיקון, דאס הייסט דער סוד פון די נחמה.
דער תפקיד פון מענטש: ממתיק זיין דעם דין
אויב ס׳איז נאר פורעניות וועט נישט זיין קיין וועלט
מיר האבן גערעדט לעצטע וואך אז אויב ס׳איז נאר פורעניות און צער, איז דאך די עולם נישט מתקיים. אזוי ווי די לשון המדרש אויף אברהם אבינו: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט” (בראשית יח, כה). טייטשט דער מדרש, דו ביסט די כל הארץ — “אם עולם אתה מבקש לית דין, אם דין אתה מבקש לית עולם” (בראשית רבה לט). אויב דו ווילסט גיין אינדערגאנצן מיט די מדת הדין, וועט נישט זיין קיין וועלט.
אויף דעם איז געמאכט תפלה. אלע תפלות זענען ממתיק צו זיין די דין, ס׳זאל נישט זיין נאר דין. אפילו אין די ערגסטע טעג אין די יאר, תשעה באב, וואס איז כמעט נאר דין, ס׳איז נאך אלץ נישט אינגאנצן. אזוי ווי די גמרא זאגט, לפי שהראשונים שמו דבריהם דברי נחמה. אונז לאזן נישט אפילו ענדיגן איכה מיט “כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד” (איכה ה, כב), נאר מ׳לייגט צו השיבנו. מ׳איז אלעמאל ממתיק דין. די דין מוז זיין, ווארום אן דין וועט נישט זיין קיין וועלט. און דאס איז לעגיטים, דאס איז די סדר הדברים.
די רעכט צו זיין צופרידן
ווערט דיר געגעבן די רעכט צו זיין צופרידן, צו שמייכלען? יא — עשה לאדם ימלא שחוק פיו בעולם הזה (ברכות לא). דאס איז אזוי ווי א טענה: וויאזוי מעגסטו מאכן אז דו ביסט מקדש שחוק אויב ס׳איז נישט דא קיין וועלט? דער תירוץ איז, ס׳איז נישט דא אזא זאך — דאס איז די דזשאב פון דעם מענטש.
דער אייבערשטער האט טאקע געמאכט, און כביכול די אמת איז אז ס׳איז דא א חורבן עולם, און די תפקיד פון דעם מענטש איז ממתיק צו זיין. אויף דעם זאגט מען “השיבנו”, און די פסוק שטייט נישט “תשיבנו”. מצד הקדוש ברוך הוא שטייט “כי אם עונותינו הקצפת עלינו עד מאד”. די תורה אליינס קען שרייבן פורעניות, און אונז קומען די אידן און זאגן ניין, אונז לאזן זיך נישט. דאס איז אונזער תפקיד, אזוי האט דער אייבערשטער אונז געגעבן. מ׳דארף טאקע פרעגן א שאלה, אבער דאס איז די מציאות וואס איז מוסכם, אז אונזער תפקיד איז ממתיק צו זיין דעם אייבערשטער׳ס דין.
ממתיק זיין דעם אייבערשטער׳ס כעס
כביכול איז דער אייבערשטער בכעס, אזוי ווי די גמרא לערנט אין די וואך, אז משה רבינו האט געזען אז דער אייבערשטער איז אין כעס, האט ער געבעטן ממתיק צו זיין דעם אייבערשטער׳ס כעס. דאס איז דער תפקיד פון א מענטש. מ׳לאזט קיינמאל נישט זיין אינגאנצן כעס, ווארום ס׳וועט ווערן אויס די וועלט. מ׳איז מתפלל, מ׳מאכט דזשאוקס, מ׳טוט אלע מיני זאכן כדי ממתיק צו זיין די כעס.
די פראבלעם פון רוב טובה
וואס טוט מען ווען ס׳איז צו גוט
די אינטערעסאנטע פראבלעם איז פון די צווייטע צד: ווען ס׳איז רוב כעס קען מען נישט סובל זיין, מאכט מען א יום תפילה כדי ממתיק צו זיין די כעס. אבער וואס טוט מען ווען ס׳איז צו גוט? צו גוט איז אויך נישט גוט, אזוי ווי די משל פון די גשם, אז ס׳רעגנט אן א שיעור ווערט עס פארפלייצט. יא, נאכדעם וואס די פארפלייצונג גייט אוועק וועט אפשר קענען וואקסן פון דעם, אבער למעשה איז עס א גרויסע צרה. “אין ישראל סובל רוב טובה”, ווייל אנדערש איז עס נישט קיין טובה.
די מעשה מיט חוני המעגל
חוני המעגל האט געזאגט “אבל מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה” (תענית כג). ס׳איז געווען א הונגער, ס׳איז נישט געווען קיין רעגן, איז מען געקומען צו אים, און ער האט געטון זיינע שארפע תפילות ביז ס׳האט אנגעהויבן צו רעגענען. אבער ס׳איז נישט געווען גענוג, ביז ס׳האט גערעגנט אזוי אסאך אז ס׳איז שוין געווען צופיל. איז מען געקומען צו אים און געזאגט, ס׳איז דאך צופיל. האט ער געזאגט, וואס זאל איך טון? מ׳קען נישט מתפלל זיין על רוב הטובה.
דאס הייסט, כביכול איז די תפקיד פון דעם אייבערשטן מטיב צו זיין, און די תפקיד פון דעם מענטש איז קיינמאל נישט צו סטאפן דעם אייבערשטן׳ס הטבה, אפילו ווען ס׳קומט אים אויס שלעכט. דאס איז אזוי ווי א תפילת עוברי דרכים, אזוי ווי דער כהן גדול האט מתפלל געווען שלא יכניס לתפילת עוברי דרכים. הגם מ׳ברענגט אלעמאל רש״י און ברכות אז א שלימות׳דיגע טובה וועט זיין גשמים בעתם, און יעדער איינער זאל זיך אן עצה געבן אז ס׳זאל נישט זיין די צייט פון די רעגן ווען ער איז אין וועג. א גאנצע פערפעקטע וועלט וואלט נישט געהאט קיין עוברי דרכים אין די צייט פון די גשם, אבער מ׳קען נישט מתפלל זיין קעגן רוב טובה.
מ׳טאר נישט מכחיש זיין רוב טובה
איך טראכט אז דאס איז מפרש לענינינו: אויב מ׳איז מתבונן אינגאנצן די צער השכינה וועט מען נישט קענען עובד זיין, ממילא טאר מען נישט. די נארמאלע סדר איז אז מ׳איז ממתיק די דין אביסל. אבער אזוי אויך, אויב א מענטש וועט זיך מתבונן זיין ברוב טובה, וועט ער נישט קענען סובל זיין.
לכאורה האט דאס צו טון מיט דעם וואס א מענטש איז א דבר מוגבל, און דער אייבערשטער׳ס הטבה איז בלי גבול. אפילו די הטבה וואס קומט צו דעם מענטש איז בלי גבול. אזוי ווי מיר לערנען די נושא פון די שבירה: אז ס׳איז נישטא קיין תיקון קו. די שבירה איז רוב טובה, נישט רוב רע. מ׳קען נישט נתפעל ווערן אויף רוב טובה — רבונו של עולם, געב מיר נישט אזויפיל אורות, אזויפיל שפעות.
ס׳מוז זיין אן אנדערע עצה. אבער וואס מ׳קען נישט טון איז מכחיש זיין רוב טובה. דער ענין, אזוי ווי מיר האבן גערעדט נעכטן, האט צוטון מיט הכרת הטוב. מ׳קען נישט כופר זיין בטובתו של מקום. ס׳איז נישט די דזשאב פון דעם מענטש צו לימיטן דעם אייבערשטנ׳ס גוטסקייט — נאר צו לימיטן דעם אייבערשטנ׳ס כעס. אין אנדערע ווערטער, מ׳קען נישט זיין א כפוי טובה. וויאזוי קענסטו זאגן, איך האב נישט קיין כח אז ס׳זאל זיין אזוי גוט? ס׳מאכט נישט קיין סענס, ס׳איז א רשעות.
פארוואס מענטשן זוכן אלעמאל צרות
איך טראכט אז דאס איז די ריזען פארוואס מענטשן האבן ליב זאכן וואס מ׳קען זען זייער גבול, זייער לימיט. דאס איז לכאורה די סיבה פארוואס די משגיחים קאמפלעינען אז מ׳קאנעקט זיך ווייניגער מיט די אבילות פון בין המצרים ווי מיט די שמחה פון פורים. אבער איך מיין אז ס׳איז נישט אמת, ווייל רוב מענטשן פראווען פורים אויך אין בין המצרים — מ׳מאכט יום תפילות, מ׳דאווענט ישועות, מ׳זוכט אלעמאל צרות. פארוואס זוכט מען נישט אלעמאל טובות? ווייל עמך אינם סובלים רוב טובה, ווען מ׳זעט אז ס׳איז אין סוף.
מ׳קען אפילו זאגן חסידות׳ש, אז מענטשן האבן ענדערש ליב צו זיין בעצבות, אפילו די כשר׳ע עצבות — צער השכינה, צער הגלות, צער העבירות. פארוואס? ווייל דאס בלייבט נאך אלץ א שטיקל יש, ער בלייבט נאך אלץ מענטשליך. ער וויל נישט אמת׳דיג זיין בטל.
חסידות און שמחה
פארוואס איז שמחה אזא בייסיק זאך אין חסידות
איך מיין אז דאס איז איינע פון די סודות פארוואס אין חסידות איז שמחה אזא בייסיק זאך. מיר מיינען אז חסידות קומט גרינגער צו מאכן פאר מענטשן, אבער ווען מ׳טראכט אריין אמת׳דיג זעט מען אז ס׳איז נישט גרינגער, ס׳איז אסאך העכערע און טיפערע עבודה, נאר אויף אנדערע לעוועלס. לגבי די גוף, לגבי דאס וואס מ׳רופט געווענליך עבודה, הייסט עס בכלל נישט קיין עבודה. ס׳איז זייער שווער צו גיין בדרך החסידות, מ׳דארף כמעט געבוירן ווערן מיט א נשמה דאצילות. ברוך השם, אונז האבן דאס.
שמחה איז די תכונה פון גאט
חסידות גייט מיט שמחה, ווייל חסידות ווילן אלעמאל קוקן אויף דעם מענטש מצד גאט, מצד די אלוקות, נישט מצד דעם מענטש. וועגן דעם איז שמחה און שלימות די תכונה פון גאט, און חסרון די תכונה פון אלע נבראים. ווייל אפילו די גרעסטע נברא, אפילו די ספירת כתר און אדם קדמון, אזוי ווי ס׳שטייט אין זוהר “אוכם איהו קמי עילת כל העילות”, איז שווארץ כלפי עילת כל העילות.
די מעשה מיט׳ן ראפשיצער רב און דעם רבי׳ן פון לובלין
ס׳איז דא א מעשה אז דער ראפשיצער רב האט געטראפן דעם רבי׳ן פון לובלין, אנגעצויגן, און ער האט געזאגט אז ער איז גארנישט. די דזשאב פון תלמידים איז אסאך מאל מחזק צו זיין דעם רבי׳ן, אזוי ווי די דזשאב פון די אידן איז מחזק צו זיין דעם אייבערשטן. האט דער ראפשיצער רב געזאגט פאר׳ן רבי׳ן, “זעט אויס דער רבי האלט שוין ביי די מדרגה פון כתר, וואס ס׳שטייט כתר איז שווארץ כלפי עילת כל העילות.” און דער רבי האט אים מחיה געווען.
שלימות מצד הבורא, חסרון מצד הנברא
וואס זעט מען פון דעם? אויב דער רבי האט געקוקט מצד הנבראים, איז כתר נישט שווארץ. כתר איז שווארץ נאר ווען מ׳איז מעריך כלפי גאט, כלפי די אין סוף. כלפי אלעס אנדערש איז ער געוואלדיג.
וואס באלאנגט פאר דעם מענטש? נאר די חסרון. די מענטשן וואס ווילן נאר וואס באלאנגט פאר זיי, קאכן זיך אין די חסרון, אין די צער און די ווייטאג און די הגבלה. אבער דער וואס הערט אויף פון וואס איז די מליאות און די פולקייט — “ימלא ה׳ כל משאלותיך” — דאס קען א מענטש נישט מייחס זיין פאר זיך.
די פרשה: ואכלת ושבעת וברכת
די דום קשיא אויף די פסוקים
בפרט ווען ס׳שטייט די אין סופיות הטובה אין די וואכעדיגע סדרה. “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך” (דברים ח, י), זאלסט נישט זאגן “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח, יז), נאר “וזכרת את ה׳ כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” (דברים ח, יח). דער פסוק איז מאריך אין די הטבה, און מאריך אז מ׳זאל נישט פארגעסן דעם אייבערשטן.
איך ברענג עס מיט א דום קשיא: אויב דער אייבערשטער האט געוואלט אז מ׳זאל געדענקען זיין טובה און נישט פארגעסן, וואלט געדארפט צולייגן אז דו ביסט גארנישט. ס׳איז דא אזעלכע פסוקים אין די וואך, אז דו מצד עצמך וואלסטו גארנישט געווען. אבער דערווייל רעכנט ער אויס ווי אזא הצלחה דאס איז, וואס איז דאך לכאורה א חיזוק אויף “כחי ועצם ידי”. וויאזוי קען זיין אז ער רעכנט ווי גוט ארץ ישראל איז, ווי מצליח די אידן זענען — “ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה” (דברים ח, יב-יג) — און דאס וועט מאכן דעם מענטש געדענקען דעם אייבערשטן? ס׳זעט דאך אויס פון דעם פסוק אז ס׳קען מאכן פארגעסן, אזוי ווי ס׳שטייט “ורם לבבך ושכחת” (דברים ח, יד), און אזוי שטייט אין שירת האזינו, “וישמן ישורון ויבעט” (דברים לב, טו).
עניו איז א מכיר בטובה
איך זאג א זייער חשוב׳ע זאך: וואס מ׳וויל איז אז מ׳זאל דערהערן ווי גרויס די טובה איז. פארוואס? ווייל א מענטש קען זיך האלטן זייער גרויס און זיין א בעל גאוה. ער קען האלטן אז וועגן אים איז די זון ארויפגעקומען היינט — אבער די לבנה און די שטערן און אלע אנדערע ביליאן זאכן? כדי א מענטש זאל זיין א בעל גאוה, דארף ער האבן א קליינע וועלט, ער דארף קוקן אז זיין הצלחה איז ווייניג.
מיר טראכטן אז אן עניו האלט אז ער איז ווייניגער מצליח, ממילא זאגט ער “דער אייבערשטער”, און א בעל גאוה האלט זיך מצליח, ממילא קען ער נישט דעם אייבערשטן. איך זאג עס פונקט פארקערט: אן עניו מיינט א מכיר בטובה, און א מכיר בטובה האלט זיך אסאך מער מצליח — אזויפיל הטבה, אז ער קען זיך שוין נישט מייחס זיין די הצלחה פאר זיך. אזוי ווי ס׳שטייט אין די הפטורה פון די וואכעדיגע סדרה: “ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה, ואלה מי גידל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם” (ישעיהו מט, כא). ציון וועט זאגן, “ווער האט מיר געבוירן די אלע? איך ווייס נישט פון וואו”.
מ׳קען נישט מאכן קיין ליסט פון די טובות
ווען א מענטש איז נאר אביסל גוט, נאך מיט א לימיט, קען ער מיינען אז ס׳איז אים אליינס. אבער ווען ער קוקט אויף די רוב טובה, קען ער עס נישט סובל זיין, ס׳איז אזוי ווי מ׳קען נישט קוקן אויף די זון. געווענליך כדי צו מאכן הכרת הטוב מאכט מען א ליסט פון די טובות — אבער דא קען מען נישט מאכן קיין ליסט.
וויאזוי זאגן מיר אין שמונה עשרה? “הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך” (נוסח מודים). אפילו וואס איך האב באקומען און קען זען איז אויך אין סוף. וואס איך קען ציילן האט א שיעור, איך קען מאכן א ליסט — ערב ובקר וצהרים, ונשמותינו, ונפלאותיך, זעכצן זאכן. אבער די אמת׳דיגע טובת הקדוש ברוך הוא אינקלודט די גאנצע וועלט, ס׳אינקלודט גאט אליינס, ס׳איז אין סוף. מ׳קען נאר זאגן “הטוב כי לא כלו רחמיך” — איך קען דיך נישט דאנקען. אזוי ווי מ׳זאגט “אלו פינו”, איך קען דיך סייווי נישט דאנקען, ווייל איך בין נישט סובל רוב טובה.
הדגשת הטובה איז מצד עליון
פאזיטיוו מיינט הכרת הבורא
קומט אויס אז די הדגשה אויף די טובה איז אלעמאל די הדגשה פון צד עליון, פון צד הקדוש ברוך הוא, פון צד הקדושה. וועגן דעם, אויב א מענטש איז מסכים צו זאגן, “אני מאמין, איך ווייס אליינס נישט ווי גוט ס׳גייט מיר, אבער ס׳גייט מיר אזוי געטליך גוט, אזוי גוט אזוי ווי גאט אליינס קען זיין גוט” — דעמאלטס איז ער משונה׳דיג פרייליך. ער איז אזוי פרייליך אז ער דארף מילדערן די שמחה, ער בעט זיין חבר, “פליז, גיי מאך א ציפ, איך פיל צו העפי.”
איך טראכט אז דאס איז די עיקר ריזן פארוואס מ׳איז נעגאטיוו: ווייל צו זיין פאזיטיוו מיינט הכרת הבורא, און זיין נעגאטיוו איז מצד הנברא. דאס איז די כלל הדברים: חסרון איז מצד הנברא, שלימות איז מצד הבורא. און מענטשן האבן ליב זיך צו קאכן אין חסרונות, זיי האבן ליב צו זיין נבראים. ס׳איז טאקע וויכטיג צו זיין א נברא — נישט ווייל א מענטש זאל מיינען אז ער איז דער בורא — אבער ווען מ׳איז הכרת הטוב, די הודאה, דאס איז דער סוד פון מקבל זיין שלימות הבורא, פון לעבן אין שלימות הבורא. דאס איז שמחה, דאס איז נחמה.
די עצה: הודאה
די פר הודאה פון חוני המעגל
ווייל ס׳קען טאקע ווערן פון דעם א מכשול, אזוי ווי א פארפלייצונג, אז “אין סובלין רוב טובה” — אויף דעם האט חוני המעגל געזאגט, “איך האב אן עצה.” ער האט געזאגט “אף על פי כן הבו לי פר תודה דא”. די עצה איז, מ׳זאל ברענגען א פר הודאה, און לכבוד די הודאה האט ער געקענט זאגן די תפלה, “אין בניך יכולין לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות”.
מגביל זיין די טובה דורך דאנקען
די איינציגסטע וועג כדי אונז זאלן קענען מקבל זיין עפעס טובה, דארף מען עס מגביל זיין. די דרך ההגבלה איז נישט דורך צו זאגן “רבונו של עולם, ס׳איז שלעכט” — נאר די דרך איז צו דאנקען, צו מאכן א הודאה. די עיקר הודאה איז אויף וואס איך בין מקבל. ווען מ׳דאנקט מאכט מען די כלים, מ׳מאכט די הגבלה פון מקבל זיין בבחינת וויפיל טובה איך קען סובל זיין. דעמאלטס קען מען סובל זיין אסאך מער טובה.
ארץ הצבי: ס׳פילט זיך אן לויט וואס ס׳איז
דאס איז דער סוד פון ארץ הצבי. דער נביא רעדט וועגן דעם, ווי איז דיין פלאץ פאר די אלע טובות פון ארץ ישראל, אזוי ווי ס׳שטייט “כי חרבתיך ושממתיך וארץ הריסתיך כי עתה תצר מיושב” (ישעיהו מט, יט). זאגט דער נביא, “עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה” (ישעיהו מט, כ). ציון האט יעצט ליידער אסאך פלאץ, אבער ס׳איז ענג. זאגט דער נביא, ס׳וועט נאך קומען אזויפיל מענטשן אז מ׳וועט זאגן, “רוק דיך אביסל”, אזוי ווי א מאמע מיט אסאך קינדער, און אלע ווילן זיצן נעבן די מאמע. דאס איז דער סוד וואס די גמרא זאגט “ארץ הצבי”, אז ס׳פילט זיך אן לויט וואס ס׳איז.
אונז האבן נישט אסאך מאל רוב טובה ווייל אונז ווייסן נישט וויאזוי צו סובל זיין רוב טובה. אבער די אמת איז אז ס׳איז דא זייער אסאך כלים, און די כלים זענען די ברכות. מ׳דארף מאכן כלים, און די כלים זענען די זאכן וואס אונז קענען סובל זיין אסאך מער טובה ווי אונז מיינען. די ערשטע זאך דארף מען עס קענען רעכענען, רעקאגנייזן, מקריב זיין — אזוי ווי די עיקר עבודה פון די פרשה איז “ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלקיך”.
די צוויי מצות: עבד און בן
אנהייב פון סדר הזוהר: פקודין
מיין פלאן איז אנצוהייבן לערנען די סדר הזוהר, פקודין. די ערשטע מצוה איז מצוה שבכל יום. די צווייטע מצוה איז מצוה פון תפילה, וואס ס׳שטייט אויך אין די וואכעדיגע סדרה, “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים יא, יג). “לעבדו בכל לבבכם” איז א מצוה פון עבודת השם. דער זוהר זאגט אז עבודה איז געטייטשט עבודת העבד, און ס׳איז דא עבודת הבן.
תפילה: בחינת עבד און בחינת בן
דער זוהר זאגט אין פקודין מצוה ב׳, אז ס׳איז דא א תפילה פון בחינת עבד, וואס איז מהלל את קונו, און ס׳איז דא א בחינת בן, וואס ער ווייסט וואס דער קונה וויל, ער ווייסט די פרטים. דאס האט צוטון מיט די דרוש פון כלל ופרט, וואס איז די ערשטע מצוה.
מצד העבד דארף מען נאר דאנקען, אזוי ווי ס׳שטייט אויף חוני המעגל, אז שמעון בן שטח האט געזאגט “מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום” (תענית כג). א בן האט א געוויסע וועג פון באקומען פונקטליך וואס ער דארף, ווייל ער פארשטייט וואס דער רצון פון די אב איז, ער ווייסט די פרטים, נישט נאר די כללים.
סיכום: הודאה מאכט די כלי פאר טובה
בחינת עבד איז די הודאה וואס מ׳דארף נאר מודה זיין, און בחינת בן, דאס איז על ידי הודאה, ווערט א געוויסע כלי כדי אונז זאלן מקבל זיין רוב טובה וואס דער אייבערשטער געבט. דער אמת איז אז וויפיל מ׳קען קאכן זיך אין דער אייבערשטער׳ס שמחה, איז מען אזוי פרייליך אז מ׳ווייסט נישט וואס צו טון מיט זיך. אבער מצד אונז דארף מען זיין א שטיקל בן, וואס דאס מאכט אונז קענען פירן די טובה, אז ס׳זאל זיין נישט רוב טובה און נישט רוב פורעניות. און דערפאר זאל מען האבן א פרייליכן שבת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
התודה הוא התפלה על רוב טובה | זוהר עקב תשפ״ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/clitv8zl6fh7z5xlvy3nx/Z507-_-_.mp4?rlkey=aw2t5vi0f349s9vh8plnnd04k&dl=0
📌 This Shiur Also On
התודה הוא התפלה על רוב טובה | זוהר עקב תשפ״ו
אין דעם שיעור ווערט באהאנדלט פארוואס מענטשן קענען נישט סובל זיין רוב טובה, און וויאזוי הודאה איז די איינציגסטע עצה זיך צו מקבל זיין גרויסע טובה. דורך ווערטער פון חוני המעגל, דער פרשת עקב, און זוהר׳דיגע מקורות ווערט דערקלערט אז חסרון איז מצד הנברא און שלימות איז מצד הבורא — ממילא איז שמחה און הכרת הטוב דאס העכסטע ניוואו פון עבודת השם. ווען מ׳מאכט א הודאה שאפט מען כלים כדי צו קענען אויפנעמען נאך מער טובה, אזוי ווי ארץ הצבי וואס פילט זיך אן לויט וואס ס׳איז.
📌 This Shiur Also On