אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק כ״ז (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – פרק כ״ז הלכות שבת (רמב״ם) – הלכות תחומין

הקדמה לפרק

פרקים כ״ז–כ״ח עוסקים בהלכות תחומין — המצווה הרביעית בהלכות שבת: „שלא לצאת חוץ לגבול בשבת”. תחומין אינו מלאכה, אלא איסור נוסף, דומה להוצאה אך לא זהה. פרקים כ״ט–ל׳ יעסקו בקידוש היום ובעונג שבת.

הלכה א – עיקר דין תחומין

רמב״ם: „היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה, שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. מקום זה – תחום העיר. ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אלא חכמים העתיקו שתחום זה חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל… ומדברי סופרים שלא יצאו חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, שאלפים הוא מגרש העיר.”

פשט

התורה אוסרת לצאת מ„מקומו” בשבת. „מקום” פירושו תחום העיר (לא ד׳ אמות). התורה לא נתנה שיעור לתחום זה. החכמים קיבלו (״העתיקו״) שהשיעור מדאורייתא הוא 12 מיל, כנגד מחנה ישראל. מדרבנן גדרו עד 2,000 אמה (= 1 מיל), בהתבסס על מגרש העיר.

חידושים והסברות

1. הלשון „העתיקו”: הרמב״ם אינו אומר „תיקנו” (תקנו) ולא „קיבלו” (קיבלו), אלא „העתיקו” – שפירושו העבירו, מסרו מדור לדור. זה יכול לרמז שזו הלכה למשה מסיני או קבלה עתיקה, לא תקנת חכמים.

2. מקור 12 מיל – „כנגד מחנה ישראל”: כאשר משה רבינו אמר „אל יצא איש ממקומו”, ה„מקום” היה מחנה ישראל, שהיה בגודל 12 מיל. אך זהו רק רמז, לא פסוק מפורש – כי (א) אין כתוב מפורש בתורה שמחנה ישראל הוא 12 מיל, זהו חישוב החכמים; (ב) הפסוק „אל יצא” אינו אומר במפורש „חוץ למחנה” אלא „ממקומו”. לכן אומר הרמב״ם „לא נתנה תורה שיעור” – השיעור אינו מפורש בפסוק.

3. מדוע זה דאורייתא אם זה רק רמז? זו קושיה קשה. אם השיעור של 12 מיל הוא רק רמז בעלמא, מדוע אומר הרמב״ם „לוקה מן התורה”? עצם האיסור לצאת ממקומו הוא דאורייתא (מ„אל יצא איש ממקומו”), אך השיעור עד כמה מותר ללכת הוא מה שהחכמים „העתיקו” דרך הרמז של מחנה ישראל.

4. השוואה לשבות (תשבות): גם בשבות יש לרמב״ם פסוק כמקור („תשבות”), אך הוא לא אמר ששבותים הם דאורייתא – הפסוק הוא רק רמז/אסמכתא, וכל השבותים הם דרבנן. אך כאן, בתחומין, חלק (מעבר ל-12 מיל) הוא אכן דאורייתא. הפסוק „מגרש העיר” הוא גם רמז לאלפיים אמה של הרבנן, אך זה לא הופך את האלפיים אמה עצמם לדאורייתא.

5. שיטת רבי עקיבא לעומת הרמב״ם: רבי עקיבא סובר תחומין דאורייתא כבר ב-2,000 אמה, בהתבסס על הפסוק „ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה” (פרשת מסעי – מגרשי ערי הלויים). הרמב״ם לא פסק כרבי עקיבא, אלא כירושלמי שאומר: אפילו החכמים החולקים על ר׳ עקיבא מודים שתחומין הוא דאורייתא ב12 מיל, אך השיעור של 2,000 אמה הוא דרבנן, בהתבסס על מגרש העיר.

6. מחלוקת ראשונים: הרמב״ן וראשונים אחרים סוברים שתחומין הוא תמיד דרבנן, אפילו 12 מיל. הרמב״ם עומד לבדו בשיטתו ש-12 מיל הוא דאורייתא. להלכה מביאים את שתי השיטות.

7. „מדינה” ברמב״ם: „מדינה” אצל הרמב״ם פירושו תמיד עיר, לא מדינה/ארץ במובן המודרני.

הלכה א (המשך) – שלבים מעשיים ומדידה

רמב״ם: „נמצאת למד – כל העיר כולה כד׳ אמות, אפילו היתה כנינוה, בין שהיא מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומה… וכן המהלך חוץ לעיר מהלך אלפים אמה לכל רוח, אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת כדי שישתכר את הזויות… ואם יצא חוץ לאלפים אמה אפילו אמה אחת לוקה מכת מרדות עד שנים עשר מיל. אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה.”

פשט

שלושה שלבים: (א) בעיר עצמה – מותר ללכת ללא הגבלה, אפילו היא גדולה כנינוה; (ב) מ-0 עד 2,000 אמה מחוץ לעיר – מותר; (ג) מ-2,000 אמה עד 12 מיל – מכת מרדות (דרבנן); (ד) יותר מ-12 מיל – מלקות מן התורה.

חידושים והסברות

1. „כל העיר כולה כד׳ אמות”: בעיר מותר ללכת ללא הגבלה. „מקום” אינו פירושו מקום קטן, אלא העיר כולה. אין הבדל אם היא מוקפת חומה או לא.

2. „אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת – כדי שישתכר את הזויות”: אין מודדים 2,000 אמה במעגל (רדיוס), אלא עושים ריבוע (מרובע) סביב העיר. בכך „מרווחים” בפינות – באלכסונים אפשר ללכת רחוק יותר מ-2,000 אמה. זה מקביל לדין ד׳ אמות בהוצאה ברשות הרבים, שם גם עושים ריבוע.

3. „מכת מרדות” לעומת „מלקות מן התורה”: הרמב״ם עושה הבחנה ברורה בין העונש הדרבנן (מכת מרדות) לבין העונש הדאורייתא (מלקות). זה עקבי עם שיטתו ש-2,000 אמה הוא דרבנן ו-12 מיל הוא דאורייתא.

חקירה: תחומין למעלה מעשרה טפחים

חידושים

– מועלית חקירה: מה הדין כאשר אדם הולך על עמודים שגבוהים מעשרה טפחים, וכל עמוד הוא ד׳ על ד׳ אמות (רשות בפני עצמה)? האם יש תחומין למעלה מעשרה טפחים או לא?

נפקא מינה: אם הולכים יותר מ-12 מיל למעלה מעשרה, זה ספק דאורייתא (לחומרא); פחות מ-12 מיל זה ספק דרבנן (לקולא).

אולם: אם העמודים/הפלטפורמות הם ד׳ על ד׳ וגבוה עשרה – זו רשות היחיד, ושם יש תחומין בוודאי, כי זה לא „למעלה מעשרה” במובן זה.

למעשה השאלה של למעלה מעשרה רלוונטית יותר בספינה או במצבים כאלה.

הלכה: מי ששבת בדיר/סהר/מערה – שביתה ברשות היחיד שאינה עיר

רמב״ם (מקור: משנה): „מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה – מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

מי ששובת ברפת/מערה במדבר – מותר לו ללכת בכל הרשות היחיד, פלוס אלפיים אמה מסביב.

חידושים

לא רק עיר מקבלת את הדין של „מהלך את כולה + אלפים אמה” – כל רשות היחיד מקבלת את אותו דין. הדיר/סהר/מערה מטופלים כעיר לענין תחומין.

הלכה: השובת בבקעה – שביתה בכרמלית/במקום פתוח

רמב״ם: „השובת בבקעה… אפילו לא ישב שם… יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע.”

פשט

מי ששובת בשדה פתוח (כרמלית) – יש לו אלפיים אמה ממקומו, אך לא את כל הבקעה.

חידושים

1. הבדל בין רשות היחיד לבקעה: ברשות היחיד/עיר – מקבלים את כל העיר/רשות פלוס אלפיים אמה. בבקעה – מקבלים רק אלפיים אמה ממקומם. הבקעה אינה נחשבת כיחידה אחת.

2. אפילו ללא קנין שביתה: אפילו כאשר לא קנה שביתה (לא התכוון לומר „כאן מקומי”), יש לו אלפיים אמה. קנין שביתה דורש דעת, אי אפשר לישון בזמן זה – אך אפילו בלעדיו, מקבלים אלפיים אמה.

3. שתי רמות: (א) עם קנין שביתה – אומר במפורש „כאן מקומי”; (ב) ללא קנין שביתה – ישן, לא היה לו דעת – גם מקבל אלפיים אמה.

הלכה: מדידה דרך פסיעות בינוניות בבקעה

רמב״ם (מקור: גמרא): „מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזה יהא לך תחום שבת.”

פשט

בבקעה שבה אי אפשר למדוד רשמית, מותר לספור 2,000 צעדים בינוניים כתחום שבת.

חידושים

1. זו קולא, לא הדין העיקרי: 2,000 פסיעות בינוניות אינן זהות ל-2,000 אמה – זה רק בערך אותו דבר. הדרך האמיתית למדוד היא בחבל ובשאר הלכות מדידה רשמיות (פרק כ״ח).

2. מדוע רק בבקעה? כי בעיר או ברשות היחיד כבר יודעים את התחום – זה מקום קבוע, אנשים גרים שם, כבר מדדו. אך בבקעה אין מידע אחר, לכן התירו החכמים להסתמך על פסיעות בינוניות.

3. ישנן שיטות האומרות שההיתר הוא רק לצורך מצווה.

4. הבדל בין מדידה בשבת לספירת פסיעות: ספירת פסיעות אינה „מדידה” במובן ההלכתי (מדידה בשבת היא נושא אחר).

5. שאלה: האם מותר להסתמך על פסיעות בינוניות גם ברשות היחיד שבה לא יודעים את השיעור? לא מבואר בבירור, אך הסברא היא שברשות היחיד/עיר יודעים טוב יותר כי זה מקום קבוע.

הלכה ו – כאשר התחום מסתיים באמצע עיר או רשות היחיד

רמב״ם: „אלפים אמה שיש לו להלך… אם כלתה מדידתו בתוך דירה או ספינה או מערה… אלא מהלך כל אותה מדידה, ואין אומרים הואיל ונכנס למדידה בתוך רשות היחיד מהלך את כולה.”

פשט

כאשר אדם נמצא מחוץ לעיר ואלפיים האמה שלו מסתיימות באמצע עיר או רשות היחיד, אינו מותר ללכת בכל העיר/רשות היחיד — הוא עוצר בסוף אלפיים האמה שלו.

חידושים

1. הבדל בין „בתחילה” ל„בסוף”: הכלל שעיר נחשבת כד׳ אמות תקף רק בתחילה — כאשר האדם שובת בעיר. אך בסוף — כאשר הוא מגיע באמצע עיר בתוך תחומו — אינו מקבל את כל העיר. הוא עוצר היכן שאלפיים האמה שלו מסתיימות, אפילו באמצע בית.

2. הסברא: כאשר הוא שובת בעיר, כל העיר היא ד׳ אמותיו. אך כאשר הוא לא שבת שם, מקבל רק את אלפיים האמה שלו — לעיר אין מעלה מיוחדת עבורו.

הלכה ו (המשך) – כאשר כל העיר/רשות היחיד „נבלעת” בתחומו

רמב״ם: „אבל אם היתה אותה רשות היחיד נבלעת בתוך אלפים אמה שלו — כל אותה רשות היחיד כד׳ אמות, ומשלימין לו את השאר.”

משל הרמב״ם: „היה לו אלף אמה ממקום שביתתו, ומחוץ לעיר עד מדינה או מערה מלאה אלף אמה או פחות מאלף — מודד את כל המדינה או המערה כאילו היא ד׳ אמות, ומהלך חוצה לה ומשלים לו לאלף אמה פחות ארבע אמות.”

פשט

אם כל העיר/מערה/רשות היחיד מסתיימת בתוך אלפיים האמה שלו, כל העיר נחשבת כד׳ אמות בלבד, והוא מקבל את שאר תחומו אחרי העיר.

חידושים

1. החישוב הוא מילולי: ד׳ האמות נלקחות ברצינות — הוא מחסר בדיוק ד׳ אמות ממה שנשאר לו. במשל: יש לו 1,000 אמה עד העיר, העיר היא 1,000 אמה, מותר לו ללכת בכל העיר (כי היא נחשבת ד׳ אמות), ואחר כך מקבל עוד 996 אמה (1,000 פחות ד׳ אמות).

2. תנאי: זה תקף רק כאשר כל העיר נבלעת בתחומו. אם אפילו אמה אחת מהעיר יוצאת מתחומו, אינו מקבל את הדין של „נבלעת” — והוא עוצר באמצע העיר בסוף תחומו. זהו הפסד גדול, כי אז הוא אפילו לא יכול ללכת עד סוף העיר.

הלכה ז – מי שכלתה מדתו בחצי העיר: טלטול והליכה

רמב״ם: „מי שכלתה לו מדתו בחצי העיר — לא ילך יותר מחצי העיר, שאין לו אלא ד׳ אמות בלבד… אבל כל המקום ההוא מותר בטלטול, ומותר להוציא ולהכניס בו.”

פשט

מי שתחומו מסתיים באמצע העיר, אינו מותר ללכת יותר מד׳ אמותיו, אך מותר לו לטלטל בכל הרשות היחיד/עיר (כאשר יש עירוב או רשות היחיד).

חידושים

1. חידוש יסודי: הוצאה יכולה להיות מותרת אפילו כאשר הליכה אסורה. תחום שבת אוסר הליכה, אך לא הוצאה. לפיכך, אם הוא ברשות היחיד עם עירוב, מותר לו לטלטל בכל הרשות היחיד, למרות שאינו מותר ללכת שם.

2. מעשית כיצד: הוא יכול לטלטל דרך זריקה (השלכה) או על גבי חבירו (דרך אדם אחר), כי החפץ הולך בדרך אחרת מהליכת האדם.

3. חפצים ותחומין: ישנו דין של תחומין לחפצים — חפצים גם קונים שביתה. הרמב״ם מדבר כאן על חפצים שכבר נמצאים בעיר (לא חפציו שבאו איתו), כי חפציו יש להם את אותו תחום כמוהו.

הלכה ח – גויים הקיפו בקעה במחיצה בשבת

רמב״ם: „היה יושב בבקעה ואין לו אלא אלפים אמה, הקיפוה גוים מחיצה בשבת — אם לשם דירה עשוה, מותר לטלטל בכולה, ואין לו אלא אלפים אמה.”

פשט

יהודי יושב בבקעה עם תחום אלפיים אמה. גויים עושים מחיצה סביב הבקעה בשבת. אם המחיצה היא לשם דירה, מותר לו לטלטל בכל המחיצה, אך עדיין מותר לו רק ללכת אלפיים אמה.

חידושים

1. שביתה נקנית ערב שבת: כאשר נכנסה השבת היו לו רק אלפיים אמה בבקעה. המחיצה שנעשתה אחר כך אינה משנה את תחומו. אך לענין טלטול — כיוון שכעת יש מחיצה כשרה לשם דירה, זו נעשית רשות היחיד, ומותר לטלטל בכל המחיצה.

2. אותו יסוד כמו הלכה ז: הוצאה/טלטול מותרים אפילו כאשר הליכה אסורה מצד תחומין.

3. [דיגרסיה: גוי שעושה דבר ליהודי בשבת] מועלית שאלה מפרק ו׳ (הלכות שבת) שכאשר גוי עושה מלאכה ליהודי בשבת, אסור ליהנות ממנה. מה הדין כאשר גוי עושה מחיצה שמתירה דבר הלכתי (טלטול) ליהודי? זו הנאה אחרת מהנאה פיזית — כאן משתנה מצב הלכתי. נשאר כשאלה פתוחה.

4. מחיצה הנעשית בשבת (פרק ט״ז הלכה כ״ב): מחיצה שמוקמת בשבת יש לה דינים של הנאה ממלאכת שבת — במזיד אסור, בשוגג מותר. אם הנאה ממלאכת שבת אסורה, זה צריך לחול גם כאשר גוי עושה מחיצה ליהודים. בפועל כאשר גויים עושים מחיצות ליהודים, זה באופן שאין בנין בזה — הם מציבים דברים באופן שאינו מלאכה דאורייתא.

הלכה: מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה

רמב״ם: „מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה… אם נכנס בתוך אלפים אמה קודם שיקדש השבת… אף על פי שלא היה לו מדינה ערב שבת — קונה שביתה בעיר, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

מי שהיה בדרך לעיר, ונכנס לאלפיים האמה של העיר לפני שבת, מקבל את כל העיר פלוס אלפיים אמה לכל רוח, אפילו לא היה ממש בעיר.

חידושים

1. חידוש לגבי דעת: החידוש הוא שמכיוון שיש לו דעת להיכנס לעיר, הוא נחשב כאילו כבר בעיר, אפילו הוא עדיין עומד בחוץ. בלי דעת זו לא היה מקבל את הדין — כפי שרואים ממי שגר 1,000 אמה מחוץ לעיר, שלא מקבל את תחום העיר אלא את תחומו שלו ממקום עמידתו.

2. ראיה מהישן: הרמב״ם מביא את המקרה של „היה בא למדינה ויושן בדרך ולא נודע לו” — הוא נרדם בדרך והתעורר בשבת בתחום העיר. אפילו לא ידע שהוא כבר בתחום, יכול להיכנס לעיר ולהשתמש בכל העיר פלוס אלפיים אמה. מדוע? כי היה לו דעת להיכנס, והוא דה-פקטו בתחום — שניהם יחד גורמים לכך שהוא „כאילו נכנס לתוכה”. זה מאשר את היסוד שדעת ממלאת תפקיד מפתח בקביעת שביתה.

הלכה: מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת

רמב״ם: „מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס… שהרי ארבע אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעומד בו… יושב במקומו ואינו מהלך אלא בתוך ארבע אמות מעמדת רגליו ולחוץ.”

פשט

מי שיוצא אפילו אמה אחת מתחום שבת שלו, אינו מותר לחזור. יש לו רק ד׳ א

מות ממקום עמידתו — ורק לחוץ (הלאה), לא חזרה פנימה.

חידושים

1. ד׳ אמות הולכות רק לכיוון אחד: הרמב״ם סובר שד׳ אמות של אדם הן „ריבוע” לפניו (לפנים), לא סביב האדם. זה עקבי עם מה שהרמב״ם סובר גם לגבי ד׳ אמות של רשות הרבים.

2. קושיה לגבי הסתובבות: אם ד׳ אמות הן רק לפניו, מה קורה אם האדם מסתובב? הוא אכן מותר להסתובב, אך אינו מותר להיכנס חזרה לעיר — זהו החידוש.

3. מחלוקת רמב״ם וראב״ד: הראב״ד חולק — הוא סובר שאם יצא פחות מד׳ אמות, עדיין יכול לחזור. זה מתאים לשיטת הראב״ד שד׳ אמות הולכות לכל הצדדים סביב האדם, לא רק לפניו כמו הרמב״ם.

הלכה: מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה

רמב״ם: „מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס.”

פשט

מי שהיה מחוץ לתחום המדינה כאשר נכנסה השבת, אפילו רק אמה אחת, אינו מותר להיכנס.

חידושים

„רגל אחת חוץ לתחום”: הביטוי „רגל אחת” הוא רמז לקולא — אם רק רגל אחת מחוץ לתחום, זה עדיין לא אומר שהוא בחוץ. אך אמה אחת שלמה בחוץ — כן, זה כבר חוץ לתחום.

– אי אפשר לטעון שהוא מקבל עוד ד׳ אמות של אדם מלבד ה-2,000 אמה. מחוץ לתחום פירושו לגמרי חוץ לתחום.

הלכה: מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת

רמב״ם: „מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, כגון שהעידוהו גוים או רוח רעה — אין לו אלא ארבע אמות.”

פשט

מי שיצא מהתחום שלא מדעת — למשל גויים הוציאוהו, או „רוח רעה” — יש לו רק ד׳ אמות.

חידושים

1. מה פירוש „רוח רעה”? לא רוח שנשבה אותו, אלא מעין שיגעון/מצב פסיכוטי שדחף אותו לצאת בלי דעת. זה יותר חמור מיצר הרע רגיל.

2. לא קנס אלא דין: העובדה שמקבלים רק ד׳ אמות אינה קנס על מזיד — זה דין שחל אפילו בשוגג. לכן אפילו „שלא לדעת” יש לו רק ד׳ אמות.

3. חזרה לא עוזרת (לדעת): אם חזר לדעת (ברצונו) חזרה לאלפיים האמה, אינו מקבל בחזרה את תחומו — הוא נשאר עם ד׳ אמות בלבד. הוא כבר איבד זאת.

הלכה י״ב (המשך) – יצא חוץ לתחום שלא לדעת וחזר שלא לדעת

חידושים

הכלל המפתח: אם יצא חוץ לתחום שלא לדעת (שוגג, גויים, רוח רעה), וחזר לתחומו המקורי באותו אופן — „כמו שיצא כן חזר” — שלא לדעת, הרי זה כאילו לא יצא, והוא מקבל בחזרה את כל תחומו.

המפתח הוא כאשר האדם „נזכר” (מקבל בחזרה את דעתו). אם נזכר מחוץ לתחום — הוא תקוע שם (ד׳ אמות, או כל רשות היחיד אם הוא באחת). אם נזכר רק אחרי שכבר חזר לגמרי לתחומו המקורי — מקבל הכל בחזרה.

חידוש נוסף — רשות היחיד: אם הגויים הכניסוהו לרשות היחיד (דיר וסהר, מוקפת חומה), יש לו את כל העיר ללכת. זה עקבי עם הכלל שמי שמגיע שלא לדעת לרשות היחיד מקבל את כל הרשות.

הלכה י״ג – יצא לדעת וחזר שלא לדעת

רמב״ם: „יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גוים או ליסטים, אינו אלא ארבע אמות. ולא עוד, אלא אפילו יצא חוץ לתחום בדעתו, אף על פי שיצא לצורך רשות היחיד, כגון דיר וסהר, אינו אלא ארבע אמות.”

פשט

שלא לדעת חד-צדדי לא עוזר. זה חייב להיות שלא לדעת מלא — או ביציאה או בחזרה — כדי שיקבל בחזרה את תחומו. יצא לדעת, אפילו חזר שלא לדעת — תקוע על ד׳ אמות. ואפילו יצא לדעת לרשות היחיד (דיר וסהר) — רק ד׳ אמות.

חידושים

העובדה שמקבלים כל רשות היחיד היא רק כאשר הגיעו לשם שלא לדעת. יצא לדעת לרשות היחיד — לא עוזר.

הלכה י״ד – המפרש בספינה

רמב״ם: „המפרש בספינה, אף על פי שהספינה יוצאה חוץ לתחום שבת, מהלך את כולה. ואין רואין אותו כאילו הוא מהלך חוץ לתחום, אלא כאילו הוא עומד במקום אחד.”

פשט

אדם בספינה מותר ללכת בכל הספינה, אפילו הספינה מפליגה חוץ לתחום. רואים אותו כאילו עומד במקום אחד — רשותו מפליגה איתו.

חידושים

– אותו עיקרון אולי היה חל על מכונית (כמובן שיש בעיות אחרות עם נסיעה בשבת).

– שאלה: מה קורה כאשר הוא יוצא מהספינה? — זה קשור לתחומין למעלה מעשרה ושאלות אחרות.

– אולי זה גם מבוסס על הכלל שהוא הגיע שלא לדעת לרשות היחיד.

הלכה – יצא שלא לדעת והוקף מחיצה

רמב״ם: מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, והוקף מחיצה בשבת — יש לו להלך כולה. אם תחומו מובלע בתוך המחיצה — הואיל ונתערב תחומן, הרי זה נכנס לתחומו.

פשט

כאשר אדם יצא שלא לדעת ומחיצה נעשתה בשבת סביב המקום שבו הוא נמצא, מותר לו ללכת בכל המחיצה. אם המחיצה מגיעה לתחומו המקורי (מובלעת), כל המחיצה נעשית הרחבה של תחומו, והוא מקבל בחזרה את כל תחומו המקורי — כאילו חזר שלא מדעת.

חידושים — דוגמה מפורטת

גוי גורר יהודי 3,000 אמה מחוץ לעיר. באותה שבת גוי שני בונה מחיצה של 2,000 אמה שמגיעה לתחומו המקורי. מותר לו ללכת בכל המחיצה. כאשר הוא מגיע לחלק המחיצה שכבר בתחומו המקורי — זה כאילו חזר שלא מדעת, והוא מקבל בחזרה את כל תחומו הישן.

הלכה – נצרך לנקביו

רמב״ם: „כל מי שאין לו אלא ד׳ אמות… אם נצרך לנקביו, הרי זה יוצא, מרחיק… ונפנה וחוזר למקומו.”

פשט

מי שיש לו רק ד׳ אמות, אם צריך לצאת לנקבים, מותר לו להתרחק (למקום צנוע יותר) וחייב לחזור מיד. הוא לא קונה מקום חדש.

חידושים

1. אם בזמן שהולך לנקביו נכנס למקצת תחום שהיה לו קודם (לפני היציאה), רואים זאת כאילו לא יצא, והוא מקבל בחזרה את כל תחומו.

2. אולם: זה עוזר רק כאשר יצא במקור שלא לדעת (שוגג, גויים, וכו׳). מי שיצא לדעת — אפילו מרשים לו לצאת לנקביו, אינו מקבל בחזרה את תחומו על ידי כניסה לתחומו הישן.

3. הערה: כל התחומין (2,000 אמה) הוא מדרבנן, והחכמים משחקים עם הכללים לפי מה שהם מבינים שנכון. מדאורייתא השיעור הוא 12 מיל, וכל הקולות הללו הן „כוחם דבריהם” — כי זה דרבנן.

הלכה – יצא ברשות בית דין

רמב״ם: „כל מי שיצא ברשות בית דין, כגון עדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, וכן היוצא… להציל, לדבר מצוה… ויש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו. הגיע למדינה — הרי הוא כאנשי המדינה, ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.”

פשט

מי שיוצא ברשות בית דין (עדות החודש, הצלת נפשות, שעיר לעזאזל, מצוות אחרות) — אינו מקבל רק ד׳ אמות כמו יוצא רגיל חוץ לתחום, אלא מקבל 2,000 אמה ממקום הגעתו. אם מגיע לעיר, נעשה כאחד מאנשי המדינה — מקבל את כל העיר פלוס אלפיים אמה מסביב.

חידושים

1. ההבדל בין יוצא ברשות ליוצא שלא ברשות: השיעור שונה באופן דרסטי — ד׳ אמות ליוצא רגיל חוץ לתחום, לעומת אלפיים אמה לכל רוח ליוצא ברשות.

2. „הרי הוא כאנשי המדינה”: כאשר מגיע לעיר, אינו מקבל רק אלפיים אמה ממקום עמידתו, אלא נעשה ממש כתושב העיר — מקבל את כל העיר כמקומו, פלוס אלפיים אמה סביב העיר.

הלכה: „ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה”

רמב״ם: „ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה שאתה הולך עליה — יש לו אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

אפילו אם אומרים לו בדרך שהמצווה כבר נעשתה, עדיין מקבל אלפיים אמה, לא רק ד׳ אמות.

חידושים

1. היסוד — „ברשות” לא „שליחות מצווה”: הדין הוא לא משום שהוא שליח מצווה (שהיה אומר שכאשר המצווה כבר נעשתה, נופל מעמדו). הדין הוא משום שיצא בהיתר — יציאתו חוץ לתחום הייתה מותרת מעיקרא. לכן, אפילו כאשר המצווה כבר לא רלוונטית, נשאר מעמדו כ„יוצא ברשות.” מושווה ל„מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה” — הוא יצא בכוונה טובה, וזה לבדו נותן לו את המעמד.

2. זה לא כמו „יוצא באונס”: המנגנון שונה — זה דין של „ברשות”, לא של „אונס.”

הלכה: „ואם חזר למקומו כאילו לא יצא”

רמב״ם: „ואם חזר למקומו — כאילו לא יצא.”

פשט

אם חוזר למקומו המקורי, הרי הוא כאילו מעולם לא יצא — מקבל בחזרה את תחומו המלא.

חידושים

כיצד זה עובד מעשית: הוא פחות מ-4,000 אמה מעירו (לא הגיע לעיר אחרת). מקבל אלפיים אמה לכל רוח ממקום עמידתו. אם אותן אלפיים אמה מגיעות לאלפיים האמה המקוריות שלו (תחומו), יכול לחזור, ואז — „כאילו לא יצא” — מקבל בחזרה את כל תחומו המקורי.

דיון: סתירה בין פרק כ״ז לפרק ג׳ לגבי חזרה עם כלי זיין

חידושים

1. סתירה מתגלה: בפרק כ״ז (תחומין) משמע שיוצאים למלחמה מותרים תמיד לחזור עם כלי זיינם. אך בפרק ג׳ (הצלת נפשות) כתוב טעם אחר — שם משמע שמותר לחזור עם כלי זיין רק אם יש פחד מלהישאר שם (סכנה). זו סתירה — האם זה תמיד מותר, או רק בסכנה?

2. הבדל בין תחום להוצאה: מוצע שפרק כ״ז מדבר על תחום שבת (דרבנן), ופרק ג׳ מדבר על הוצאה (דאורייתא). אך: אם תחום הוא דרבנן, צריך להיות יותר קל, לא יותר חמור — אז מדוע צריך סברא מיוחדת?

3. הסברא של „שמא יחשבו לעתיד לבוא”: בפרק ג׳ הטעם שמותר לחזור עם כלי זיין — כדי שלא יחשבו בעתיד (לא ירצו ללכת להציל כי יצטרכו להשאיר את כלי הזיין). שאלה: מדוע אותה סברא לא תחול גם בתחום?

4. [דיגרסיה: המעשה בגמרא עם גויים:] בגמרא מובא מעשה שהגויים כבר „ידעו את הטריק” — שיהודים משאירים את כלי זיינם כאשר אינם מותרים לחזור איתם, והגויים רדפו ותפסו את כלי הזיין. זה הרקע המעשי מדוע חז״ל התירו לחזור עם כלי זיין.

5. תירוץ אפשרי: הרמב״ם סובר אולי שבמלחמה תמיד מותר לחזור עם כלי זיין (כי הולכים למלחמה, ובדרך חזרה אי אפשר ללכת בלי נשק — זו סכנה מעשית). אך זה נשאר פתוח.

השיעור מסתיים בהערה שזהו עיקר פרק כ״ז — הלכות תחומין, עם הדינים השונים של שביתה, יציאה חוץ לתחום לדעת ושלא לדעת, חזרה, יוצא ברשות בית דין, והנפקא מינות בין הליכה לטלטול.


תמלול מלא 📝

פרק כ״ז: הלכות תחומין – איסור יציאה חוץ לתחום בשבת

הקדמה לפרק

דובר 1:

ברוכים הבאים לשיעור רמב״ם. היום לוקחים פרק כ״ז מהלכות שבת. שיעור הרמב״ם מוקדש על ידי ידידנו הרב הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגער, ומה שנאמר על ידי הרבנים הגאונים הצדיקים אותנו.

נכון. היום עכשיו זה יום ראשון אחר הצהריים, שכל היהודים והגויים בכל אמריקה יושבים ליד החוף ומבלים. והחכמים, אנחנו עם חברינו כל מי ששומעים ולומדים איתנו, יושבים ליד הרמב״ם וליד הגמרא, ולומדים תורה הקדושה, שזה הרבה יותר טוב מאשר לשבת ליד החוף. יפה.

אז, בעיקרון, בתחילת הלכות שבת למדנו שיש חמש מצוות בהלכות שבת. עכשיו אנחנו מגיעים… כבר סיימנו בעצם את כל ההלכות של “לשבות בשביעי שלא לעשות בו מלאכה”. למדנו גם “שלא לענוש בשבת”, בפרק קודם, אני מתכוון שני פרקים אחורה, כן, למדנו את הלאו.

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד את הלאו הרביעי, המצווה הרביעית, לא הלאו הרביעי, ה… הלאו השלישי, אבל המצווה הרביעית, שזה “שלא לצאת חוץ לגבול בשבת”, כמו שעמד בהקדמה להלכות. ויש שני פרקים על זה. הפרקים הבאים, כ״ז וכ״ח, מדברים הלכות תחומין. פרק כ״ז מדבר מה זה האיסור של לצאת חוץ לתחום, מה השיעור ומה האיסור. ופרק כ״ח, הפרק השני, מדבר על כל הפרטים של איך מודדים את התחום. כי יש תחום, יש לו שיעור מסוים, יש הרבה הלכות מעניינות איך מודדים את התחום, עושים ריבועים, וכל מיני הלכות איך מעגלים למעלה ומעגלים למטה, וכדומה.

אחר כך שני הפרקים הבאים, כ״ט ול׳, מדברים על המצווה האחרונה של שבת, שזה “לקדש את היום”, עניין הקידוש, ועניין עונג שבת זה פרק ל׳. ובזה סיימנו הלכות שבת. כבר סיימנו את כל המלאכות, כלומר חוץ מהעניין של תחום. זה לא מלאכה, אלא דבר נוסף.

דובר 2:

דבר נוסף. נכון.

דובר 1:

אז, זה מעניין. אפשר לומר שזה דומה להוצאה, לצאת, אבל זה לא אותו דבר. אז, אנחנו הולכים ללמוד מה הרמב״ם אומר, כן? בואו נלמד קצת.

הלכה א: עיקר דין תחומין – דאורייתא ודרבנן

דובר 1:

“היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת” – אם מישהו יוצא החוצה מהתחום, “המדינה” מתכוון תמיד ברמב״ם לעיר, זה לא מתכוון למה שאנחנו קוראים מדינה שיש בה כמה ערים. מישהו יוצא החוצה מהעיר בשבת, “לוקה” – הוא מקבל מלקות. זה אומר שזה דאורייתא, וזה לאו. “שנאמר”, כתוב בפסוק, “אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”.

מה זה “מקומו”? זה לא לצאת ממקום, זה לא לצאת מד׳ אמות, כי זה היה במקום שלקטו את המן. אז מה מתכוון כאן “אל יצא איש ממקומו”? “מקום זה”, המקום שמדברים שלא לצאת ממנו, “תחום העיר”. לא תצא החוצה מתחום העיר.

השיעור של תחום – רמז בתורה

ועכשיו אתה הולך לשאול, אה, מה זה תחום העיר? אומר הרמב״ם כך, ואלו דברים מעניינים, בואו נשים לב: “ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה” – התורה לא נתנה שיעור ברור לתחום הזה. מה זה אומר? זה ברור, זה ברור מדאורייתא, זה לא רק מדאורייתא, אלא כתוב ברור בפסוק, כמו שמסביר בעצמו ש״אל יצא איש ממקומו” לא מתכוון, למשל הרמב״ן אומר בכלל שזה לא מתכוון לזה להלכה, זה מתכוון לאיסור הוצאה. לא, זה מתכוון לצאת, ו״מקום” לא מתכוון למשהו אחר מאשר תחום העיר.

אז, מה שהתחום של עיר הוא, לא רק של העיר, נכון? עיר זה דבר אחד, והתחום זה מחוץ לעיר, נכון? אז, ה״מקום” מתכוון לעיר פלוס התחום שלה, פלוס השטח סביב העיר. זה מה שכתוב. מה לא כתוב? לא כתוב כמה גדול התחום. עיר יודעים איך זה, אבל כמה גדול התחום?

“לא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אלא חכמים העתיקו”. “העתיקו” זו לשון מעניינת. הוא לא אומר שהחכמים תיקנו, הוא לא אומר שהחכמים קיבלו. הם “העתיקו”, כלומר כמו העבירו, אמרו, נשאו. “העתיקו” מתכוונים בדרך כלל נשאו ממקום אחד למקום שני. קיבלו, אולי הלכה למשה מסיני או כדומה, הם קיבלו שתחום זה, התחום שמדברים כאן, תחום העיר, הוא חוץ לשנים עשר מיל.

מאיפה מגיעים לשנים עשר מיל? אומר הוא, כנגד מחנה ישראל. כשמשה רבינו מדבר לישראל, הוא אומר להם ללכת איש אל מקומו, איפה המקום שמדברים ממנו? ישראל נמצאים במחנה ישראל, ומחנה ישראל גדול שנים עשר מיל. כן, כתוב במקומות אחרים איך עושים את החשבון שזה שנים עשר מיל.

ואז אומר הוא, כשמשה רבינו אומר “לא תצאו חוץ למחנה”, לא תצאו החוצה מהמחנה. זה מעניין, כי מחוץ למחנה זה עדיין המחנה, ואם יש לך עיר, אני לא יודע למה, אבל הפירוש הפשוט מתכוון לומר… לפני זה אומר הרמב״ם שזה לא כתוב. אם היה כתוב ברור, היו אומרים שזה כתוב. זה לא כתוב. כתוב “איש על מקומו”. מבינים שמקום מתכוון לתחום עיר, אבל כמה גדול התחום? החכמים אמרו על פי רמז כזה, יש רמז שמחנה ישראל היה גדול שנים עשר מיל, מתכוון תחום עיר, לא תצא יותר מהעיר שלך חוץ למחנה, כלומר כמו שיעור כמה שמחנה ישראל היה.

אז יוצא שמדאורייתא אסור לצאת יותר משנים עשר מיל מהעיר שלך.

דיון: למה לוקה אם זה רק רמז?

דובר 2:

ועל זה מקבלים מלקות. ומי אומר לוקה? כתוב שמקבלים מלקות.

דובר 1:

כן, זה לא כל כך ברור. אם זה רק רמז בפסוק, למה זה לא דאורייתא? למה הוא אומר “לאו שניתן לתשלומין”? אבל אתה ענית, נכון? כן, זה לא נופל כל כך ברור. אבל הוא אמר שכי זה לא אמת שאסור לצאת חוץ למחנה. הוא רק אומר שזה השיעור עד כמה מותר לצאת מהמחנה. אז זה לא כתוב, זה רק רמז. גם אמת זה כמו שתפסנו עכשיו, בכלל לא כתוב בתורה שמחנה ישראל הוא שנים עשר מיל. זה גם חשבון שהחכמים היה להם מאיזה סיבה.

שיעור דרבנן – אלפיים אמה

דובר 1:

ומדברי סופרים תיקנו החכמים פחות משנים עשר מיל, הם אמרו “שלא יצאו חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה”. הם הלכו משנים עשר מיל לפחות, כמה? מיל אחד, זה אלפיים אמה. “אבל חוץ לאלפים אסור, שאלפים הוא מגרש העיר”. כלומר, זה גם המקור, תחום העיר ומגרש העיר, שניתן ללווים, כלומר הגבול סביב העיר, המקום שעדיין נחשב שייך לעיר, זה גם המקור בפסוק.

רבי עקיבא, שאמר שתחומין דאורייתא, סבר שכתוב בפסוק, כתוב בפסוק בפרשת מסעי, כן, “ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה”. מה רואים? שמחוץ לעיר, הוא למד בפסוק, מחוץ לעיר יש מגרש, כמו השטח שהעיר משתמשת בו, שם אפשר בהמות בעיר, מה שזה לא יהיה, זה שטח ריק, לא שטח בנוי, מלבד הלכות הערים שניתנו ללווים, שכתוב שם שהיה מחוץ אלפיים אמה מגרש. טען רבי עקיבא שכאן כתוב בפירוש שתחומין דאורייתא אלפיים אמה.

אבל הרמב״ם… רבי עקיבא למד ש״ומדותם” מדברים על שבת, “ומדותם” תמדוד לשבת. כך היה לו מקור, כן. אני לא יודע איפה הוא למד שם, אבל רבי עקיבא אמר תחומין דאורייתא, צריך לראות מה המקור. הגמרא מביאה זאת אגב, רבי עקיבא, שיטת רבי עקיבא היא תחומין דאורייתא, והמקור שלו הוא מגרש העיר.

אבל הרמב״ם לא פוסק כרבי עקיבא, הוא פוסק כן כמו ירושלמי שאומר שאפילו החכמים שחולקים על רבי עקיבא אומרים שתחומין דאורייתא עם שנים עשר מיל, אבל השיעור אלפיים אמה הוא בכל זאת כמו מגרש העיר שכתוב בתורה. מזה אולי הרמב״ם לקח את השיעור, או שזה הגיוני כי מגרש העיר הוא אלפיים אמה, וכדומה.

אז זה העיקר שתחומין לפי הרמב״ם, שנים עשר מיל זה דאורייתא, אלפיים מיל זה דרבנן. והראשונים האחרים, הרמב״ן ואחרים, חולקים, הם אומרים שתחומין תמיד דרבנן, אפילו אלפיים מיל. צריך לדעת להלכה איך פוסקים, אני חושב שפוסקים, מביאים בכל זאת את שתי השיטות, צריך לדעת.

הלכה ב: נפקא מינות מעשיות – שלוש מדרגות

דובר 1:

נו, נמצאת למד, יוצא, כלומר, מכיוון שאמרנו עכשיו, מה הוא רוצה להוציא, להלכה למעשה יוצאים שלושה דברים. כלומר, מה אני מתכוון לומר שיש איסור תחומין? מה העיקר של איסור תחומין? יש קודם כל דבר של עיר, אחר כך יש מחוץ לעיר, אחר כך יש שנים עשר מיל מחוץ לעיר. נכון?

הרמב״ם אומר, בפרק כ״ז הלכה א׳ יוצאת ההלכה כך, “המהלך חוץ לתחום בשבת לוקה מכת מרדות, שכל העיר כולה כד׳ אמות”. בעיר עצמה מותר ללכת, אין איסור של ללכת יותר מדי צעדים, כי בעיר מותר ללכת אפילו היא עיר גדולה מאוד, אפילו היתה כנינוה, אפילו אם היא גדולה כמו נינוה, כמו שכתוב עליה “עיר גדולה לאלקים”, עיר גדולה מאוד, מותר, בין שהיא מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומה, אין הבדל אם לעיר יש חומה או לא.

דובר 2:

שלא תחשוב ש״מקום” מתכוון למשהו קטן יותר.

דובר 1:

כן, אבל אני אומר “מקום”, זה דיברנו קודם, “מקום” זה העיר. זה קודם כל, בעיר מותר ללכת.

אלפיים אמה מרובעות – הזוויות

“וכן המהלך חוץ לעיר, חוץ לשבת מותר ללכת אלפים אמה לכל רוח”. ואיך מודדים את האלפיים אמה? עושים את זה “אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת”, כמו קופסה. למה עושים כך? “כדי שישתכר את הזויות”, כדי להרויח גם את הפינות, כי העיר לא נגמרת בדרך כלל במקום מדויק. אפילו לא, אפילו כשהעיר היא ריבוע מדויק, מיד נראה בפרק הבא איך אפשר לעשות חידושים גדולים יותר של ריבוע.

אבל פשוט, כמו שלמדנו בד׳ אמות של הוצאה, של “העביר ד׳ אמות ברשות הרבים”, נכון? ריבוע של ארבע, בפינה, אם הולכים באלכסון, זה יותר. כאן אומרים שעושים ריבוע שלם של אלפיים אמה סביב העיר, יוצא שאפשר ללכת עוד יותר מאלפיים אמה בעצם בפינות. זה “שישתכר את הזויות”. קצת יותר. מיד נראה אחר כך את המספרים.

מכת מרדות ומלקות מן התורה

“ואם יצא חוץ לאלפים אמה, אפילו אמה אחת, לוקה מכת מרדות”. כמו כל פעם שעוברים על דרבנן מקבלים מכת מרדות. “עד שנים עשר מיל”. הדין של מכת מרדות נמשך עד שנים עשר מיל, כי זה דרבנן. “אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שנים עשר מיל”, אם יצא מהעיר יותר משנים עשר מיל, אפילו אמה אחת, אפילו באמה אחת יותר משנים עשר מיל, אז לוקה מן התורה, כי אז זה נעשה דאורייתא.

דיון: שיטת הרמב״ם בתשב״ץ

דובר 2:

אבל טוב. מעניין, קודם כשהרמב״ם אמר את התשב״ץ, היה לו גם משהו כזה, משהו תערובת של דאורייתא עם דרבנן. העיקר עומד בתורה, אבל…

דובר 1:

לא, זה רק היה כתוב.

דובר 2:

זה לא היה כתוב כך ברמב״ם.

דובר 1:

לא, זה לא היה כתוב.

הלכה ב (המשך): יציאה חוץ לאלפים אמה – עונש מכת מרדות ודאורייתא

דובר 1: אתה אומר שעושים ריבוע שלם אלפיים אמה בעיר, יוצא שהולכים עוד יותר מאלפיים אמה בעצם בפינות. עובר באלכסון כמו שזה. קצת יותר. נראה אחר כך את המספרים.

הלאה, “ואם יצא חוץ לאלפים הרי זה עובר על אלפים אמה, מכין אותו מכת מרדות”. כמו כל פעם שעוברים על דרבנן מקבלים מכת מרדות. “עד שנים עשר מיל”. הדין מכת מרדות נמשך עד שנים עשר מיל, כי זה דרבנן. “אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שנים עשר מיל”, אם יצא מהעיר יותר משנים עשר מיל, “אפילו אמה אחת”, אפילו באמה אחת יותר משנים עשר מיל, “דמילתא לוקין מן התורה”, כי אז זה נעשה דאורייתא.

דיון: שיטת הרמב״ם בתערובת דאורייתא עם דרבנן

דובר 2: אה, טוב. מעניין. קודם, כשהרמב״ם אמר את התשבות, היה לו גם משהו כזה… זה היה אחרת, אבל היה לו גם משהו כזה שזה תערובת של דאורייתא עם דרבנן.

דובר 1: לא. העיקר עומד בתורה, ואחר כך יכול להיות שהרבנן הוסיפו. אבל שם הכל דרבנן שם. ושם יוצא שלמרות שזה מתחיל עם פסוק, כאן זה מתחיל עם פסוק וזה כן דאורייתא, חלק ממנו דאורייתא. רבנן יכולים להיות להם פסוקים מהיום עד מחר, זה נקרא אסמכתא וכדומה. הרמב״ם לא סובר שיש בעצם דאורייתא ושום שבות. האלפיים אמה היא בכלל דרבנן. אפילו הפסוק “תשבות” שהרמב״ם אמר, הוא לא אמר שזה דאורייתא. הוא רק אמר שיש מקור, רמז. בערך כמו כאן יש לך “מגרש העיר”, נניח, זה רמז לרבנן, אבל זה לא עושה את זה לדאורייתא. אני בטוח שזו שיטת הרמב״ם.

הלכה ג: תחומין למעלה מעשרה טפחים

דובר 1: עכשיו, בואו נלך הלאה. “המהלך חוץ לתחום”. בואו נדע שאלה מעניינת. מה קורה אם מישהו הולך בעולם אסור? לדוגמה, בנו לו פלטפורמה בעולם גבוה. נניח, יש לו פלטפורמה זה יותר מסובך. הוא קופץ על עמודים שהם גבוהים יותר מעשרה טפחים. הוא קופץ על עמודים שהם גבוהים עשרה. “והן חלוקין ארבעה על ארבעה”. אם כל אחד הוא ארבעה על ארבעה, כל אחד נעשה רשות היחיד. ארבעה על ארבעה אמות, נכון? לא כי זה נעשה רשות היחיד, כי זה נעשה רשות בפני עצמו. זה לא כמו גוד אסיק למעלה מעשרה טפחים. נכון, כך הולכים לומר.

יש הלכה עם זה, כי כאן יש ספק. מה הספק? הספק הוא, יש תחומין למעלה מעשרה, ואין תחומין למעלה מעשרה. יש דין תחומין גבוה יותר מעשרה טפחים. יש ספק דאורייתא, וממילא התחומין הם עכשיו מדאורייתא. אם הולכים יותר משנים עשר מיל, אבל יש שם ספק דאורייתא. פחות צריך להיות ספק דרבנן. כך יוצא לכאורה. יש ספק.

“אבל אם המקום שיש בו ארבע על ארבע”, אם אבל העמודים הם כן גבוהים ארבע על ארבע, אז גבוה רחב, גבוה עשרה. אם אבל המקום בכל אופן העמודים הם ממש פלטפורמות בנויות גובה ארבע על ארבע, זה בכלל לא נקרא למעלה מעשרה טפחים, כי כך יוצאת ההלכה למעשה, ושם יש איסור תחומין, ושם הוא כן חייב מדאורייתא אם הוא הולך יותר משני אלפים אמה.

ההלכה של למעלה מעשרה לא מובנת באמת למעשה באופן של העמודים, אלא כשנוסעים בספינה או דבר כזה. אפילו כשנוסעים בעגלה זה עניין אחר, יש עוד דברים. אבל יש גם, אמת, אם יש גם דבר כזה שנקרא למעלה מעשרה, אפילו במקרים רגילים, לא רק כשנוסעים בספינה, אלא סתם שהוא הולך על, איך קוראים לזה, על עמודים.

דיון: תחומין בכרמלית

דובר 2: השאלה היא על כרמלית האם יש תחומין. אם יבש אז לא חייב, כשרטוב אז חייב. מה הבעיה? מה הבעיה עם תחומין שבת עם נשיאה? המקום הוא רשות היחיד עכשיו. אני מתכוון, אם יש ארבע על ארבע וזה גבוה עשרה.

דובר 1: אם זה מדאורייתא רשות היחיד, תחומין שבת שהוא ברשות היחיד זה לא בעיה. שם ההלכות, כמה גדול זה, איך זה נעשה רשות היחיד, אולי יש הלכות אחרות.

דובר 2: טוב מאוד. הלאה אומר הרמב״ם כך, מי ששבת… יש לך את המשנה? מי ששבת בדיר. טוב מאוד.

הלכה ד: מי ששבת בדיר – שביתה ברשות היחיד שאינה עיר

דובר 1: אז זה, זה מדברים בכלל כששוכנים בעיר. במקרה רגיל, בואו כבר נתחיל. במקרה רגיל, אדם גר בעיר, יש לו תחום שבת, כן? עכשיו נוכל ללמוד מה קורה כשלא גרים בעיר. כלומר, גרים כן, אבל כששבת הוא לא בעיר. אז מה קרה? לכאורה האלפיים אמה במקור מדברים על עיר, ואדם גר בעיר ובחוץ יש מגרש העיר וכדומה. אבל מה אם זה לא כך?

תרגום לעברית

“מי ששבת בדיר”, ודיר פירושו אורווה, כן, מקום שמחזיקים בו בהמות. “בדיר שבהמדבר, או בסהר או במערה”, דיר וסהר הם אותו דבר, שני סוגי אורוות. “או במערה” או במערה. אורווה פירושה שזה מקום ריק פתוח, נכון? או אולי זה ממש אורווה סגורה. הכוונה שזה מקום שבו מסתובבות בהמות. אין הבדל, העיקר שזו רשות היחיד. מקום שהוא רשות היחיד, “מהלך את כולה”, הוא יכול ללכת בכל הדיר, “וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ורביעין”. מסביב לכל הרשות הוא מוסיף עוד, הוא יכול להוסיף אלפיים אמה. כלומר, הדיר מקבל את אותו דין כמו עיר, שהוא יכול ללכת בכל העיר, והוא יכול ללכת עוד אלפיים אמה.

יפה מאוד. אז כל רשות היחיד, לא רק עיר נקראת שיש לה דין עיר, אלא כל רשות היחיד מקבלים אלפיים אמה סביב הרשות היחיד שבו היית שבת.

השובת בבקעה – שביתה בכרמלית

דובר 1: מה לגבי מי שהוא לא יושב ברשות היחיד, אלא סתם במדבר, נכון? כן. או “השובת בבקעה”, כרמלית, הוא בכרמלית, “אפילו לא ישב שם שש נחת השבת שלא קנה שביתה”, אפילו הוא לא קנה שביתה, כשהוא קונה שביתה בוודאי שכשהוא קונה שביתה הוא קונה שביתה על אלפיים אמה לכל רוח. אבל אפילו הוא לא קנה שביתה זה אותו דבר, “יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע”. הבקעה היא לא כמו רשות היחיד שאומרים שכל הבקעה הוא רשאי ללכת, אלא בבקעה הוא רשאי ללכת אלפיים אמה. נכון, אז במילים אחרות יש עוד חידוש. שכשנמצאים בעיר או ברשות היחיד יש את כל העיר או את כל רשות היחיד פלוס אלפיים אמה, וכשנמצאים בבקעה יש רק אלפיים אמה.

נכון, טוב, אז כאן יש עוד חידוש, לא רק שאפילו ברשות היחיד אפשר ללכת את כל המקום אלפיים אמה, אלא חידוש שלישי, שאפילו כשלא נמצאים ברשות כלל, אתה בבקעה, איך שאתה, איך שאתה שובת, יש לך אלפיים אמה לכל רוח, אפילו בלי שום מקום לשבות בו. וכאן יש שתי רמות, כאן יש אחת, אתה קונה שביתה, כמו שנראה מאוחר יותר שיאמרו, מה זה קונה שביתה? כלומר אתה אומר, “אני כאן שובת, כאן הבית שלי, ואני יכול ללכת אלפיים אמה מכאן.” או אפילו אתה לא שובת, אתה ישנת, מה זה שאתה ישנת? אתה לא שובת, אתה לא יודע, אין לך דעת, שונות, קונה שביתה צריך דעת, אי אפשר לישון, נראה מאוחר יותר. אבל אפילו לא, אלפיים אמה יש תמיד.

מדידה דרך פסיעות בינוניות בבקעה

דובר 1: אז זה מאוד פשוט, לעיר יש תחום, נראה בפרק הבא נראה הלכות מזה. אי אפשר, אני מתכוון, אם לא יודעים אולי אפשר, אבל בדרך כלל לעיר יש כמו שאמרנו מגרש, או אנשים כבר חישבו איך התחום, שמו פתק. זה המקרה הרגיל של עיר, נראה בפירוש בפרק כ״ח את ההלכות איך זה עובד. עכשיו, אם לא יודעים, אבל עיר רגילה יודעים כן, ויש אפילו הלכות, אפשר לסמוך אם מישהו אמר שהוא זוכר שמדדו, יש דרכים שונות איך זה עובד שם. כשאתה בבקעה, אין לך מקום שאנשים גרים שכבר חישבו כמה רחוק זה, אז אז…

בקעה היא לא מקום ש… לא, ידיעה אחת, כלומר, הידיעה האחת, כשאתה שובת בבקעה אתה לא יודע, כי אין לך… אם הוא שובת באיזה מקום אקראי, הוא צריך לחשב משם, נכון? לא, הוא מדבר על דבר שכיח, יש במקומות אחרים, ברשות היחיד או בעיר שיש עירוב, סביב זה אנשים יודעים בערך את תחום שבת, זה לא בבקעה. ואיך יודעים כן? “מהלך אלפים פסיעות בינוניות”, הוא ילך אלפיים, אלפיים צעדים בינוניים, “וזה יהא לך תחום שבת”, זה התחום של אלפיים אמה.

דיון: האם פסיעות בינוניות היא מדידה לכתחילה?

דובר 2: אוי, אני חושב שזה לא רק… זה לא עצה, כי בעצם אולי אפשר לסמוך על זה.

דובר 1: באופן כללי, אפשר אולי לחשוב, יש דרכים טובות יותר לדעת את התחום, ולא שזה הדין. אם במקרה כזה הוא רשאי לסמוך על סוג מדידה כזה, זו לא מדידה אמיתית. כשמודדים באמת, לא יוצאים בסוג מדידה כזה. צריך לחשב עם חבל, מה שלא יהיה, נראה איך מחשבים באמת. אין הבדל, אלפיים אמה ואלפים פסיעות בינוניות זה לא אותו דבר. זה בערך אותו דבר. אם אתה במצב קשה, החכמים מתירים לך למדוד כך, “וזה יהא תחום שבת”. הגמרא אומרת, “וזה יהא תחום שבת”, זה תחום השבת שלך, אבל זה לא באמת תחום השבת, זו לא דרך מדידה. דרך המדידה יש הלכות אחרות איך צריך באמת למדוד. לכתחילה.

דובר 2: אתה יכול לומר שזה בדיעבד?

דובר 1: בדיעבד, אדם רגיל, פסיעות בינוניות זה בערך אלפיים אמה, מותר לסמוך על זה כשאין אפשרות אחרת… לא יודעים משהו אחר. או אולי בבקעה, אולי בעיר אסור לסמוך על זה, צריך לראות.

דובר 2: ברשות היחיד, אתה משווה כל הזמן לעיר, אתה אומר שעיר, סביב עיר יש ידוע…

דובר 1: כן, כן.

דובר 2: …יש תחום שבת ידוע. הוא רוצה לומר סביב רשות היחיד גם. הוא צריך למדוד, ברשות היחיד יש גם מקום קבוע, הוא צריך למדוד, כן.

דובר 1: צריך לראות. למעשה, זו קולא, זו לא דרך מדידה, זה לא…

דובר 2: מה בקעה שונה מ…

דובר 1: כמו שאמרת. זה תמיד ההיתר על חוסר ידיעה, או שיש משהו ספציפי עם בקעות?

דובר 2: לא, זו בקעה, זה מקום שלא יודעים. ברשות היחיד יודעים יותר טוב. בוודאי יודעים יותר טוב.

דובר 1: למה יודעים יותר טוב ברשות היחיד?

דובר 2: כי יש שם מקום קבוע, אתה שובת שם כל שבוע, מה שלא יהיה, יש שם אורוות בהמה, יודעים מה קורה שם.

דובר 1: אבל הוא יודע את שיעור תחום שבת?

דובר 2: הוא לא יודע את שיעור תחום שבת. הוא לא יודע את שיעור תחום שבת. כי תראה בפרק הנגדי, תראה, יש תעשייה שלמה של מודדי תחומין. בונים את זה, זו קולא, זה לא, זה לא הדין של תחומי שבת, זו קולא שמותר לעשות כך, כנראה כי זה מדרבנן, והרבנים התירו שאדם לא יהיה תקוע. זו השאלה הראשונה ששואל.

דיון (המשך): מדידת תחום שבת דרך פסיעות בינוניות — דין או קולא?

דובר 1: אני אומר לך, יש לו מקום קבוע, הוא שובת שם כל שבוע, אבל הוא חלק של בהמות, יודעים מה קורה שם. אתה לא יודע, זו קושיה עליו, כי תראה בפרק הנגדי, תראה שיש תעשייה שלמה של מודדי תחומין.

הנקודה שלי היא שזו קולא, זה לא הדין של תחום שבת, זו קולא שמותר לעשות כך, כי זה מדרבנן, הרבנים התירו שאדם לא יהיה תקוע. מה שכל אחד קורא לזה לא עזר, מבין? הוא מביא שיש אומרים שההיתר הוא רק לצורך מצווה למשל.

שוב, למדוד פסיעות, זו ההלכה. פסיעות בינוניות. שוב, הוא אומר שזו קולא. אני מביא ראיה למה שאני אומר, שזו קולא מסוימת שמותר לסמוך על אלפיים פסיעות בינוניות, וזה רק… אני לא יודע מאיפה אתה לוקח שזו קולא גדולה. המשנה ברורה מדבר על מדידה, הוא מדבר על קולא לגבי כל הבעיה. הוא מדבר על ההלכה, הוא מדבר על ההלכה. אם לא יודעים… למדנו קודם האם מותר לעשות משכנתא, האם מותר למדוד בשבת. מה? לא, מה עולה לך? זה מדבר בשבת, הוא מדבר על ההלכה. בוודאי מדבר על ההלכה. אין שום קשר, זו מדידה בשבת, מדברים על ספירת פסיעות, לא מדידה, זה לא הנושא. אני לא יודע, צריך לבדוק, אצלי לא כתוב יום טוב.

אז, אני אומר לך שזו קולא. בוודאי קולא. עכשיו, אוקיי, עד כאן בעצם למדנו מה הקונצפט מה זה תחום שבת, פשוט לצאת חוץ לתחום, ועוד אלפיים אמה מסביב, לא משנה אם אתה בעיר, לא משנה אם אתה בבקעה, תמיד יש אלפיים אמה, זה בעיקרון מה שלמדנו, כן?

הלכה ה-ו: כלתה מדתו בתוך עיר או רשות היחיד

הכלל: השובת בעיר לעומת הבא לעיר

דובר 1: עכשיו נלמד, האדם בעצם, או אדם אחר היה רואה, ההלכה מתחילה מאדם שנמצא מחוץ לעיר, הוא לא התחיל את השבת בעיר, עד כמה הוא רשאי ללכת אם הוא נתקל בעיר באמצע דרכו. נכון? אלפים אמה שיש לו להלך, בשלמא מדידת אלפים אמה נגמרת בתוך דירה או סירה או מערה, או ברשות היחיד, שאז כנראה הוא רשאי ללכת את כל רשות היחיד, או בעיר שהוא רשאי ללכת את כל העיר. לא אומרים שאז נלך, כי העיר או המקום שהוא רשאי ללכת התחיל באלפיים אמה שלו, מקבל הוא עכשיו עוד את כל העיר. זה לא עובד כך. אלא מהלך כל אותה מדידה, הוא רשאי רק ללכת עד סוף אלפיים אמה שלו, ואין אומרים הואיל ונכנס למדידה בתוך רשות היחיד מהלך את כולה.

יפה מאוד. אז הדין שלמדנו שרשות היחיד לכתחילה, או עיר, זה אותו דבר, המקום הלכתחילי שבו אתה יכול ללכת כולו, זה רק בתחילה כולו, לא בסוף. נכון? כשאתה בעיר, אתה יכול ללכת את כל העיר פלוס. אבל אתה מגיע לעיר, אתה לא יכול ללכת את כל העיר, אלא עד סוף התחום שלך, אפילו ברשות היחיד. כן, יכול להיות שאדם יסיים את תחום השבת שלו באמצע בית, הוא רשאי רק ללכת עד אמצע אותו בית.

הסברה: מדוע השובת בעיר שונה מהבא לעיר

דובר 1: אבל התירוץ הוא שם שהוא בעיר, כשהוא מתחיל בעיר, הוא היה שובת בעיר, כל העיר היא ארבע אמותיו. משא״כ כשהוא לא היה שובת בעיר, הוא מקבל רק את אלפיים אמה שלו.

החריג: כשהעיר מובלעת בתוך תחומו

דובר 1: אבל יש כן דרך אחת איך זה יכול לעזור לו שהוא מגיע באמצע עיר. מה זה? אבל אם כלתה מדידתו במקצת העיר או במקצת המערה, שאלפיים אמה שלו מסתיימות בסוף העיר, באמצע, באמצע, לא בפינה, באמצע, במקצת, בחלק מן העיר. כלומר, שאלפיים אמה שלו מסתיימות שני בלוקים בתוך העיר, יש מאה בלוקים אין הבדל. אבל אם היתה אותה רשות היחיד נבלעת בתוך אלפים אמה שלו, כלומר, כל הדבר נמצא באלפיים אמה שלו, אז רואים את כל רשות היחיד כארבע אמות, ומשלימין לו את השאר. יש לו עוד יותר, אחרי שמסיימים את רשות היחיד הוא מקבל עוד כמה שהוא צריך לקבל כדי לסיים את המקורי. כמה שנשאר לו מהמקורי. אבל זה רק על רשות היחיד, לא על עיר. אה, יש גם על עיר, אני חושב. כן, יש גם על עיר, אני חושב שזה אותו דבר. תראה, הוא הולך לומר את הדוגמה. אה, נכון, בדרך כלל עיר לא גדולה יותר מאלפיים אמה, אבל זה יכול להיות. תראה, הוא הולך לומר עם המשל שלו.

דוגמה: אלף אמה עד העיר, והעיר אלף אמה

דובר 1: תראה, “היה לו אלף אמה ממקום שביתתו”, יש לו אלף אמה ממקום שביתתו שבו היה כשנכנסה שבת, או מהעיר שבה הוא, “ומחוץ לעיר עד מדינה או מערה”, עד שמגיעים לעיר אחרת או למערה אחרת, שהיא עצמה “מלאה אלף אמה או פחות מאלף”, “מודד את כל המדינה או המערה שהיא פחות מאלף, כאילו הולכת כל אלף אמה, ומהלך חוצה לה ומשלים לו לאלף אמה פחות ארבע אמות”.

כן, כי העיר נעשית ארבע אמות, ואת הארבע אמות הוא מוריד ברצינות, ממש. נשאר לו ארבע אמות, בקיצור, הוא יכול לחסר, בדיוק. הוא מוריד מהעיר, העיר יורדת מכמה שהיא גדולה, היא נעשית רק ארבע אמות. כל זמן ש, כאילו כל העיר לא יכולה להיות גדולה מדי, כי צריך להסתיים כל העיר בתוך אלפיים אמה שלו.

בכל אופן, כל עיר או כל רשות היחיד שמסתיימת בתוך התחום שלך נעשית בטלה, היא נעשית לארבע אמות.

הלכה ז: אם העיר גדולה מתחומו

דובר 1: זה אבל רק כשהמקום, המדינה או המערה, אפילו אם המדינה או המערה היא פחות מאלף אמה, איך בדיוק? אני מדבר כשהוא נכנס למקום שהוא רשאי ללכת, לעיר או לרשות היחיד, וזה אלף אמה, הוא רשאי ללכת את כל אלף אמה, ואחר כך הוא יכול ללכת עוד אלף אמה שנשאר לו, נכון? הוא נותן משל, נשאר לו אלף אמה, נכון?

אבל אם אלף אמה ואמה, זה יוצא מהתחום שלו, לא שהוא הלך אלף אמה, ועכשיו הוא יוצא אפילו אמה אחת מהתחום שלו, לתוך העיר, אז אין לו כלום, כי החידוש של זה הוא שכל העיר נעשית כמו ארבע אמות. אבל זה רק כשיש לו את כל השטח של העיר ללכת בו.

אוקיי, זה רק כשהעיר קטנה יותר מכל התחום שלו.

נכון. אם העיר יוצאת אפילו כל שהוא מארבע אמותיו, אז… זה הפסד גדול, כל כך, כי אז הוא אפילו לא יכול ללכת עד סוף העיר. הוא אפילו לא יכול ללכת עד סוף העיר, כי כתוב, בקיצור, אם מגיעים באמצע עיר אלפיים אמות שלך, עד שם הוא עוצר. אם העיר, אלפיים אמות שלך הן אחרי העיר, כל העיר נעשית הרבה יותר קטנה, ואתה יכול ללכת עוד יותר מה שנשאר לך מהתחום שלך פחות ארבע אמות.

הלכה ח: מי שכלתה מדתו בחצי העיר — טלטול בלי הליכה

חידוש: הוצאה מותרת אפילו כשהליכה אסורה

דובר 1: עד כאן למדנו. אז עכשיו נראה לגבי האדם, האדם שהוא הלך, ויש רשות היחיד נניח, או עיר שגדולה יותר מהתחום שלו. זה מקרה מעניין. כלומר, בדרך כלל הוצאה קטנה יותר מתחום, וכו׳, כי הוצאה היא רק ברשות היחיד, תחום הוא כל העיר. אבל כאן יכול להיות אדם שהתחום שלו קטן יותר מרשות היחיד. הוא הגיע באמצע עיר, נניח שיש עירוב, כי כאן זה מקום שמותר לטלטל, או פחות מארבע אמות רשות הרבים וכדומה.

אז אומר הרמב״ם שמותר, כן, הוא רשאי לשאת, כן, הוא רשאי לשאת, הוא לא רשאי ללכת, אבל הוא רשאי לזרוק. הוא אכן לא יכול ללכת, יש לו רק כמה אמות, אבל כן, זו רשות היחיד שמותר לשאת, הוא כן רשאי לשאת. איך הלשון? “מי שכלתה לו מדתו בחצי העיר, לא ילך יותר מחצי העיר, שאין לו אלא ד׳ אמות בלבד, ואפילו אין מהלך אלא זעיר מדתה, אינו יכול לילך יותר מד׳ אמות. אבל כל המקום ההוא מותר בטלטול, ומותר להוציא ולהכניס בו”.

דיון: איך הוא יכול לשאת בלי ללכת?

דובר 2: נניח שיש עירוב, זו רשות היחיד, מה שלא יהיה. אז הוא לא יכול ללכת, אבל הוא כן יכול לשאת. אבל הוא גם לא יכול לשאת איך הוא ישא, לשאת פירושו ללכת.

דובר 1: אבל התשובה היא, אם יש לו דרך דרך זריקה, כלומר לא שהוא הולך, אבל החפץ כן הולך במהלך אחר, אז מטלטלין את החפץ, מותר לטלטל דרך על גבי חברו או דרך זריקה. כן, לכאורה זה פשוט. מה יש להוצאה לעשות עם…

תרגום לעברית

אה, אבל מה אז כן, בקרוב נראה במקומות אחרים, יש כן דבר כמו תחומין לחפצים. והוא אומר שזה חייב להיות, לא מדברים על חפציו שבאו עמו, כי החפצים גם קונים שביתה, ואסור להזכיר. חפצים בעיר. חפצים בכלל לא הוצאו חוץ לתחום, בדיוק כמו אנשים. כלומר, צריך לראות הלכות על זה בקרוב. נכון? את זה כבר למדנו, אבל קצת וכדומה. אז זה נאמר באחרים… הקונטרס אומר שאין בזה איסור הוצאה. אני מתכוון, יוצא מזה שהוצאה יכולה להיות מותרת בהוצאה, אפילו כשאסור בהליכה בגלל תחום.

דוגמא נוספת: הקיפוהו גוים מחיצה בשבת

דובר 1: הם מביאים עוד מקרה שמותר לטלטל ולשאת, אבל אסור ללכת. “היה יושב בבקעה, ואין לו אלא אלפים אמה. הקיפוה גוים מחיצה בשבת, אם לשם דירה עשוה, מותר לטלטל בכולה, ואין לו אלא אלפים אמה”. כלומר, גוים הקיפו את המקום במחיצה, והם עשו זאת לעצמם. מה זה קשור? הם עשו זאת בשבילו? הוא לא יודע… כלומר תשמיש של ה… מעניין. אני לא יודע אם למדנו דבר כזה. למדנו כך… לא, כמו שאתה אומר, בוא נאמר קודם את ההלכה, אחר כך מה שאתה אומר.

ביאור ההלכה: שביתה קונה ערב שבת, אבל מחיצה מתרת טלטול

דובר 1: ההלכה היא כך: הוא יכול רק ללכת את האלפיים אמה בכל הבקעה. אפילו זה דרך מחיצה, אפילו הבקעה נעשתה עכשיו רשות היחיד. למה? כי שביתה קונה ערב שבת. כי כשנעשה שבת היה לו רק אלפיים אמה בבקעה. אבל השביתה לא תלויה דווקא איך היה ערב שבת, כי השביתה נעשתה רשות היחיד דרך מחיצות. ממילא, מותר לטלטל בכל המחיצה, על אף זאת, ומותר לטלטל לשם דירה. אם הקיפוהו לשם דירה, מה שהיה עושה מחיצה כשרה, אז מטלטל כזה מותר, אבל ללכת אסור לו.

שאלה: גוי שעושה מחיצה בשבת — מותר ליהנות?

דובר 2: אתה שואל דבר מעניין, שלמדנו ב, אני לא יודע כבר, פרק ו׳ הרבה קודם, שאם גוי עושה דבר בשביל יהודי, אסור ליהנות. בפרט אם הוא עושה דבר הלכתי. במקרים שלמדנו שם, הוא מדליק נר, או שהוא עושה כבש לרדת מהספינה, דברים כאלה. אבל אני לא זוכר מה ההלכה אם גוי עושה מחיצה, שהמחיצה מתירה ליהודי לעשות משהו הלכתי. מבין מה אני אומר? אני לא יודע, צריך לבדוק. חשבנו, משהו בפרק ו׳ לא היה מקרה כזה, לפחות. אבל אני זוכר שכן, כבר דיברנו על מחיצה שגוים עשו בשבת, נכון? בהלכות של הוצאה, בפרק י״ד?

דובר 1: הם למדו את ההלכה שמחיצה אפשר לעשות אפילו בשבת? היה להם כשאנשים הם מחיצה, לא? כן, הצד הזה יש לו מחיצות שאפילו יהודי יכול לעשות בשבת. אבל יש אולי הלכה על עשיית מחיצה בשבת, אסור. כלומר, אבל אם אני זוכר לגבי הענין של…

מחיצה הנעשית בשבת – פרק ט״ז הלכה כ״ב

דובר 1: בהלכות של הוצאה בפרק י״ד למדנו את ההלכה שמחיצה אפשר לעשות אפילו בשבת.

דובר 2: כן, יש מחיצות שאפילו יהודי יכול לעשות בשבת. אבל יש אולי הלכה על עשיית מחיצה בשבת, אסור. אבל אני זוכר, לגבי ענין של הוצאה זה לא משנה.

דובר 1: “מותר להעמיד מחיצות של אדם בשבת”, כן. “מחיצה הנעשית בשבת” כתוב… אה, אבל הרמב״ם לא אומר על גוי. בפרק ט״ז הלכה כ״ב כתוב שמחיצה שנעשית בשבת כשרה, אם יהודי עשה אותה במזיד אסור להשתמש בה, כמו כל מלאכה שיהודי עושה במזיד. אם הוא עושה בשוגג, מותר להשתמש בה. אבל שלא יתאסר מטלטלין, בקיצור, הוא מדבר על יהודי שעושה מחיצה בשבת. נשמע כן, שהנאה ממלאכה היא הנאה ממלאכה, לפי זה גוי צריך גם להיות אסור. אוקיי, אני לא יודע.

אבל כנראה, איך יש גוים שהולכים לעשות מחיצות כדי שיהודים יוכלו לשאת? כשהגוים עושים מחיצות, זה לאו דווקא שאם למשל אין בנין בזה, הם מעמידים משהו באופן… אוקיי.

אז זה בעצם מה שלמדנו עכשיו, מה למדנו עכשיו? כמו כללים של… סתם הלכה מעניינה, יכול להיות טלטול שהולך רחוק יותר מהתחום והוא יכול לטלטל. אוקיי.

מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה – הלכה ט-י

הבא בדרך ונכנס בתוך אלפים אמה קודם שבת

דובר 1: “מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה”, מישהו היה בדרך להיכנס לעיר. ההבדל הוא שהוא בא בים או ביבשה, בחרבה הוא בא ביבשה. מעניין למה הוא נכנס כאן יותר לזה. “אם נכנס בתוך אלפים אמה קודם שיקדש השבת”, אדם יש לו את כל העיר פלוס אלפיים אמה. מה קורה כשהוא לא היה בעיר ערב שבת, אבל הוא היה באלפיים אמה קרוב לעיר? “אף על פי שלא היה במדינה ערב שבת”, הוא לא היה בעיר ערב שבת כשנעשה שבת, הוא מקבל את אותה ההלכה שהוא מקבל את כל העיר פלוס האלפיים אמה לכל רוח. זה לא קשור להיות דווקא בעיר. אלא מכיוון שהוא באלפיים אמה קרוב לעיר זה אומר שהוא שובת בעיר.

חידוש: הדעת עוזרת

דובר 1: זה רק אם הוא בא בדרך. כלומר, אם הוא לכתחילה שובת בחוץ, רק כאן זה אומר כי יש לו דעת להיכנס לעיר. אז אם הוא כבר… אני אשאל אותך, עיר לא כוללת את תחום שבת שלה. אם מישהו גר אלף אמה מחוץ לעיר, התחום שלו הוא סביב משם. הוא לא יכול לומר אני עדיין חלק מהעיר. אבל אם הוא בא בדרך, כך אני מבין את ההלכה, ואני צריך לבדוק, דעתו להיכנס לעיר, כל עוד הוא כבר בתחום של העיר זה אומר ששבת בעיר, לא ששבת בחוץ. נכון? אני לא יודע, אני צריך לבדוק את ההלכה על מישהו שעדיין… כלומר אני אומר, זה לא פשוט שעיר היא עם אלפיים האמה שלה, זה תחום שבת. החידוש הוא שמכיוון שהיה בדעתו, זה אומר כאילו היה בעיר.

זה מה שאני מתכוון. כן, הוא יכול בשבת להיכנס וללכת את כל העיר פלוס תחום שבת, אלפיים האמה מהעיר.

היה בא למדינה וישן בדרך

דובר 1: “היה בא למדינה וישן בדרך”, הוא הלך להיכנס לעיר והוא נרדם בדרך, “ולא נודע לו”, הוא התעורר בשבת, “וכשנער מצא עצמו תוך העיר”, הוא התעורר ומצא שהוא בעיר. הוא לא ידע שהוא בעיר.

דובר 2: כן, מה זה אומר? איך הוא יכול לישון והוא לא יודע? הוא הולך בשינה, האדם? מה קורה עם האדם הזה?

דובר 1: לא, הוא היה בדרך לעיר והוא נרדם, וכשהתעורר ראה שהמקום שבו ישן כבר היה בתחום שבת.

דובר 2: אה, הוא לא ידע איפה הוא, ועכשיו הוא תפס. אוקיי.

דובר 1: “הרי זה יכנס לה”, הוא יכול להיכנס לעיר, “ויהלך את כולה”, הוא יכול להשתמש בכל העיר, הוא קונה שביתה בכל העיר, “וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, הוא מקבל עוד את האלפיים אמה אחר כך. למה?

דובר 2: לא. העיר נחשבת על פי דין כך.

דובר 1: אפילו הוא לא ידע שהוא כבר באלפיים אמה של העיר, זה אומר שהוא היה על פי דין בעיר. “לפיכך קונה שביתה בעיר החדשה כמוהו, כאילו נכנס לתוכה.” הוא היה בתחום, וכוונתו גם הייתה להיות בתחום, אפילו הוא לא ידע שהוא בתחום, זה מספיק.

אה, אז מכאן לקחתי את הרעיון שלי שיש קשר לדעת. אתה רואה שהדעת עוזרת כל כך הרבה, לכן שהוא לא יודע שהוא בתחום, זה אומר שהוא בעיר, ממילא הוא יכול ללכת כמו הדין של כל העיר.

אז, כן. ועכשיו נלמד מה קורה כשאדם יצא החוצה מאלפיים האמה שלו.

מי שיצא חוץ לתחום – הלכה יא

יצא אפילו אמה אחת – לא יכנס

דובר 1: נכון, אז תן לי לנסות לומר משהו. אז, עד עכשיו למדנו שאפילו כשאדם מחוץ לתחום, זה עדיין כאילו הוא כבר בתחום. אבל עכשיו נלמד שזה עוזר רק באופן כזה: כשיש עיר, ואתה יוצא מחוץ לעיר, כל עוד יש לך דעת לבוא לעיר. אבל אם יצאת מכל התחום שלך, אז אין שום “תקופת חסד”, אין לך שום מקום סביב התחום שנחשב עדיין בתוך התחום איכשהו.

“מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס.” אסור לך להיכנס בחזרה. בוא נחשוב, הוא אמה אחת רחוק מהעיר החדשה… אה, לא, הוא יצא. הוא היה בתחום שלו, והוא יצא. הוא עדיין היה יכול להיות בתחום שלו, כי הוא יכול להישאר בתחום של אלפיים האמה, אבל הוא כבר יצא אמה אחת מחוץ לתחום, אין לו יותר מקום, הוא “אאוט אוף ספייס”. הוא לא יכול להיכנס בחזרה לתחום שבת שלו. למה?

ד׳ אמות הולכות רק החוצה, לא בחזרה

דובר 1: “שהרי ארבע אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעומד בו.” איך מחשבים שלאדם יש ארבע אמות של אדם? כלומר, בוא נאמר מה הוא מתכוון לשאול. כמו שאחר כך נראה, אני מתכוון בהלכות הבאות, מובא על זה שאם למישהו אין תחום, מישהו מהלך רק ד׳ אמות. כך כתוב הלשון תמיד, הוא יכול ללכת ד׳ אמות. שואל האדם, יצאתי רק אמה אחת, אני יכול ללכת ארבע אמות, אני רוצה ללכת ארבע אמות בחזרה לתחום. אומר הרמב״ם, לא, ארבע האמות הולכות רק לכיוון אחד.

“לפיכך, כיוון שיצא חוץ לתחום אמה אחת, תחילת מקום שעומד בו” ברור שהוא יכול ללכת הלאה, אבל הוא לא יכול בחזרה. ארבע האמות לא הולכות בחזרה.

ד׳ אמות לפניו, לא סביב האדם

דובר 1: ד׳ אמות, אפילו, מאוד מעניין, אפילו ד׳ אמות של רשות הרבים למדנו מהרמב״ם, הם התפלפלו אז, אני לא זוכר מה הם התכוונו שם, אבל שם למדנו, אפילו בד׳ אמות של רבים גם הרמב״ם אמר שזה לפניו, יש לו ממש קופסה לפניו, אבל לא מאחור, לא סביב האדם. ד׳ אמות לאדם, לא שיש ד׳ אמות סביב האדם, אלא יש ריבוע ד׳ אמות מול האדם. כך אני זוכר שכתוב בפשטות בהלכות ד׳ אמות של רבים.

“לפיכך, מי שיוצא חוץ לתחום אמה או יותר, יושב במקומו, ואינו מהלך אלא בתוך ארבע אמות מעמדת רגליו ולחוץ.” הם יכולים רק ללכת בתוך ארבע האמות מאיפה שרגלו עומדת עכשיו.

קושיא: אם הוא מסתובב?

דובר 2: מאוד מעניין, אם הוא מסתובב, אז הוא יכול?

דובר 1: אני לא, אני לא מבין את ההלכה. מה עוזר שהאדם מסתובב? אז הלאה ארבע האמות… האמות שהוא כבר הלך. מה לא עוזר? הוא יכול לעשות זאת לכאורה, אבל הוא לא יכול להיכנס בחזרה לעיר, זה החידוש.

מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה

דובר 1: “מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה”, נעשה שבת, הוא היה מחוץ לתחום המדינה, “אפילו אמה אחת, הרי זה לא יכנס”, הוא לא יכול להיכנס, אפילו זה רק אמה אחת רחוק, אסור לו להיכנס.

שוב, אותו דבר. לא, תחום המדינה אומר חוץ ל-2,000 אמה. אל תגיד לי שהוא מקבל עכשיו עוד ד׳ אמות, שמלבד 2,000 האמה יש לו עוד ארבע האמות שהיא רשותו של אדם. אין לו, כי הוא מחוץ לתחום, ומחוץ לתחום אפילו אמה אחת מחוץ לתחום, זה אומר שהוא לגמרי חוץ לתחום.

אלא מה? הוא רק יכול היה לקבל את 2,000 האמה כדי להיכנס לעיר. הוא יכול ללכת לעיר. תחום שבת שלו הסתיים בעיר. ויש הילוך על מדותיך כמו ששמעתי.

רגל אחת חוץ לתחום

דובר 1: לכאורה, “רגל אחת חוץ לתחום”, זה כבר נכנס ברגל אחת לתחום. או בקודם, הוא יצא רק ברגל אחת, בוא נאמר. “רגל אחת חוץ לתחום” זה רמז, שהיה לו הקולא. רגל אחת עדיין בארבע האמות. רגל אחת בחוץ. ברגל אחת בחוץ זה עדיין לא אומר מחוץ לתחום. אבל אמה אחת, כן, זה בעצם החידוש.

מחלוקת רמב״ם וראב״ד

דובר 1: אני רואה גם שהראב״ד חולק על הדין של אמה אחת. הראב״ד סובר כן, שאם יצא פחות מארבע אמות, אפשר עדיין לחזור. כך משמע, אני מבין בבירור את הראב״ד. יש לו את ארבע האמות לכל הצדדים, לא רק לצד אחד כמו שהרמב״ם סבר. צריך לראות אם זה… כן.

טוב מאוד.

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת – הלכה יב-יג

יצא שלא לדעת – אין לו אלא ארבע אמות

דובר 1: “מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת”. עד כאן למדו הלכות, עיקר הלכות תחומין, מה זה אומר עד כמה נמצאים בתחום. עכשיו הולכים ללמוד אופנים מעניינים איך אדם יצא מהתחום, אבל יש אופן שיש לו דרך החוצה, הוא יכול לחזור. בוא נראה.

כן. “מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת” – הוא לא ידע שהוא יוצא חוץ לתחום – “כגון שהעידוהו גוים או רוח רעה”. מי נושא כך אדם מחוץ לתחום? רוח רעה אומר שהוא היה במצב רוח רע והוא יצא, הוא לא עצר את עצמו. רוח רעה אומר כמו שיגעון. עשיתי את זה נשמע קצת אקסטרים. רוח רעה לא אומר שבאה רוח ועשתה אותו לעוף. זה מה שאני מתכוון לומר. רוח רעה אומר שהוא היה באיזה מצב פסיכוטי, משהו כזה. כל פעם יש יצר הרע, זה משהו יותר גרוע.

כן, אותו דבר. הוא לא ידע שהוא יוצא עכשיו מהתחום. הוא לא שם לב שזה התחום, או משהו כזה. הוא אומר גם “אין לו אלא ארבע אמות”. לא אומרים שזה רק קנס כשאדם יודע, אלא זה דין, והדין הוא אפילו כשזה היה שוגג. אבל הדבר המעניין מתחיל כשהוא חזר.

חזר לדעת – אין לו אלא ארבע אמות

דובר 1: עכשיו, אם הוא חזר לדעת, אם הוא חזר בחזרה לתחום, חזר לתוך אלפיים האמה, עדיין אין לו אלא ארבע אמות, וזה לא חוזר עם החזרה, הוא כבר איבד את זה.

אבל אני רואה כן,

הלכה י״ב (המשך) – יצא חוץ לתחום שלא לדעת וחזר

והדין הוא אפילו כשזה היה שוגג.

אבל הדבר המעניין מתחיל כשהוא חזר. אם הוא חזר בחזרה לתחום, הוא חזר לתוך אלפיים האמה, הוא עדיין עולה על ארבע אמות. הוא לא מקבל את זה בחזרה עם החזרה, כי זה כבר אבוד.

אבל אני רואה כאן, אם האנשים, הגוים או רוח הרעה, זה אותו דבר, או השוגג, בכל מקרה, אותו דבר, “כמו שיצא כן חזר”, אז זה כאילו לא יצא. אז כל הדבר נעשה… זה בכלל לא קרה, זה היה טעות, הוא יצא, ומחשבים שהוא עדיין בתחום שבת.

חידוש: המפתח הוא כשנזכרים

ויש עוד ראיה מרשות היחיד. אם אלה שהוציאו אותו הניחו אותו ברשות היחיד, “גוים שהניחו גוים בדיר וסהרא מוקפת חומה, יש להם הלכות קילוח, יש לו את כל העיר לילך”.

וכן, “אם יצא לאחד מהן בשוגג ונזכר בהיותו בתוכו”, הוא נכנס לתחום שבת, לעיר, בשוגג, והוא נזכר כשהוא בפנים, “מהלך את כולה”, יש לו את כל המקום.

אז במילים אחרות, לצאת… הוא בחוץ, יש לו רק ארבע אמות, הוא לא יכול לחזור פנימה. אבל אם הוא נמצא בפנים, אחרי שכבר יצא, אז הוא כן יכול. אז בעצם זה כמו שאני רואה כאן, אותו דבר. זה אותו קונספט בעצם.

תרגום לעברית

כשאדם יוצא חוץ לתחום שלא לדעת, שלילת הדעת, בעניין הדרכים, לא עוזר. אם הוא… כלומר, הוא נזכר איפשהו, אם הוא נזכר בדעת מחוץ לתחום, הוא תקוע שם. תקוע שם פירושו או ד׳ אמות, או אם זה רשות היחיד יכול הוא ללכת את כל רשות היחיד, נכון?

כשיש דרך שהוא חוזר לתחומו המקורי, אבל הוא לא נזכר אז, אלא אז הוא מקבל בחזרה את דעתו, או הגוי, מה שלא יהיה, אבל אחרי שהוא חוזר לגמרי לתחומו המקורי, אז הוא מקבל את כל התחום המקורי שלו. אחרת הוא תקוע איפה שהוא נזכר. בעצם, ההיזכרות, זה עושה את הצרה. אתה לא צריך להיזכר. אבל מה שלא יהיה, מבין אתה למה אני מתכוון? כן?

בכל מקרה, זה קיים. עכשיו אפשר לראות הלאה. כלומר, אם הוא כן ידע שהוא יוצא, יוצא שלא עוזר חד צדדי שלא לדעת. זה חייב להיות שלא לדעת שלם כדי שיחזור. כן? י״ג.

הלכה י״ג – יצא לדעת וחזר שלא לדעת

“יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גוים או ליסטים, אינו אלא ארבע אמות. ולא עוד, אלא אפילו יצא חוץ לתחום בדעתו, אף על פי שיצא לצורך רשות היחיד, כגון דיר וסהר, אינו אלא ארבע אמות.”

כלומר, מה שאמרו קודם, זה הגיוני. לא, הכל מסתדר עם מה שהבנתי קודם. כי הם אמרו קודם שמה שמקבלים זה רק כשהגיעו לשם שלא לדעת. אתה יצאת שלא לדעת לתוך רשות חדשה, לא עוזר לך. זה עוזר רק אם היית מגיע שלא לדעת. מבין?

הלכה י״ד – המפרש בספינה

עכשיו הוא לומד איזו הלכה של ספינה.

“המפרש בספינה, אף על פי שהספינה יוצאה חוץ לתחום שבת, מהלך את כולה. ואין רואין אותו כאילו הוא מהלך חוץ לתחום, אלא כאילו הוא עומד במקום אחד.”

נכון. מה הנקודה של ההלכה? מותר לנסוע בספינה, זו הנקודה. ולא רואים אותו כאילו הוא הולך יותר מתחום שבת, אלא רואים אותו כאילו הוא נמצא כל הזמן בספינה. כן. כי רשותו נוסעת איתו, מה שלא יהיה, הספינה שלו. אז צריך לדעת שמכונית היתה גם אותו דבר. יכול להיות. לא ינסעו במכונית בשבת, זו בעיה אחרת, אבל… אולי יש לו תחום של מחוץ לתחום שבת. יכול להיות. הפשט הוא שהוא יצא? הוא כן יצא, אבל יש לו את כל הרשות. הוא יצא, אבל יש לו את כל רשותו. על הספינה מותר לו ללכת. הוא יצא מהספינה. הוא יצא מהספינה. כלומר, יציאה מהספינה קשורה לשאלה של הספינה, תחומין למעלה מעשרה, דברים אחרים. כלומר, אני חושב שאולי נכנסת כאן ההלכה שכשהוא הגיע שלא לדעת לרשות היחיד חדשה.

דיון: מה זה קשור לזה?

מה זה קשור לזה? הוא כבר היה יותר מזה, הוא כבר היה בזה מערב שבת לכאורה.

יצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף מחיצה בשבת

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, הוא יצא חוץ לתחום אבל שלא לדעת, כמו שלמדנו קודם, והוקף מחיצה בשבת, המקום שהוא הגיע אליו עכשיו הוקף במחיצה בשבת, יש לו להלך כולה, הוא יכול ללכת את כל המחיצה. אבל זה בעצם אותו דבר כמו ההלכה שלמדנו קודם, שאם מכניסים שלא לדעת למחיצה מותר לו ללכת. אבל כאן כתוב שעכשיו זה כמו כשהוא מגיע לעיר, לתחום מבחוץ, נכון? כי אם זו יציאה אלפיים, אז הוא תקוע, נכון? כן, נכון מה שאני אומר? או שזה איסור חדש? כן.

זה מסביר שזה אותו רעיון לכאורה. זה כאילו הדין שבאים שלא לדעת, כמו כשאתה מחוץ לעיר ואתה נכנס פנימה, שאם זה מובלע בתוך התחום זה עוזר, אם התחום שלך מסתיים באמצע העיר אתה תקוע רק אלפיים אמה. נכון מה שאני אומר?

חידוש: המחיצה נעשית הרחבה של תחום שבת

ואם היה תחום שיוצא, אה, אותו דבר, מובלע, בדיוק אותה הלכה. מובלע בתוך המחיצה שנעשית שלא לדעתו, נכון, הוא יצא מתחומו, בשבת, הוא מובלע במחיצה, הואיל ונתערב תחומן, זה הפשט שכשהוא מסיים את תחום שבת הוא כבר במחיצה, הואיל ויש לו להלך כל המחיצה, הרי זה נכנס לתחומו.

אה, זה הפשט. לא שיש לו מחיצה חדשה, שיעור קומתו הרי הוא כיוצא, הוא יכול ללכת כמה שהיה יכול לצאת מתחום שבת שלו. זה מעניין, כל המחיצה נעשית הרחבה של תחום שבת שלו. נכון, זו הרחבה, זה כאילו לא יצא. כלומר, נניח, אדם יצא, גוי גרר אותו אלפיים, רחוק מהעיר שלו, שלושת אלפים אמה, ובאותו שבת בא גוי שני ובנה מחיצה, כמה גדולה, אלף, אלפיים אמה שנכנסת לתחום שבת שלו, מותר לו ללכת את כל המחיצה שעשו. עכשיו, כשהוא סיים את המחיצה, הוא עדיין במחיצה, נניח, אבל הוא כבר נמצא בתחום שבת שלו, זה כאילו חזר שלא מדעת, נעשה בדיוק כאילו היה חוזר, כאילו חזר שלא מדעת, הוא מקבל בחזרה את התחום הישן שלו, כאילו לא יצא.

הלכה ט״ו – נצרך לנקביו

טוב, עכשיו אנחנו הולכים ללמוד, היהודי שאסור לו ללכת רק ד׳ אמות, כמו מי שיצא חוץ לתחום, מה בדיוק זה אומר. הוא אומר, “כל מי שאין לו אלא ד׳ אמות בתוך ארבע אמות”, האדם שנאמר עליו שיש לו רק את ד׳ אמותיו, “אם נצרך לנקביו”, מה קורה אם הוא צריך לצאת? מתירים לו שהוא לא צריך לעמוד בד׳ אמותיו, נסיעה. זו קולא של חכמים, כי כל הדבר הזה הוא מדרבנן, “הרי זה יוצא”, הוא יכול לצאת, “מרחיק”, הוא לא אומר עד כמה, הוא מתרחק קצת, כמה שצריך, שהוא ישאר במקומו, “ונפנה וחוזר למקומו”.

יכול להיות שהוא מתרחק עד שהוא מוצא מקום שהוא יותר צנוע, כי איפה שאתה נמצא אולי זה לא דבר כל כך צנוע. אבל הוא צריך לחזור מיד, הוא חוזר לד׳ אמותיו, והוא לא יקנה את המקום. אבל, נכון, הוא לא קונה מקום חדש. אבל, יש, “ואם נכנס למקצת תחום שהיה לו עד שלא יצא להרחיק לנקביו”, מדברים במקרה שד׳ אמות ממנו יש עיר חדשה, אבל הוא לא יכול ללכת לשם כי יש לו רק אמה אחת, נניח. אבל הוא כן הולך, כי התירו לו לצאת לנקביו, והוא נכנס בהיתר לתחום החדש, אז כשהוא חוזר מותר לו כבר להיכנס. כיוצא בו מחשבים את זה כאילו הוא בכלל לא יצא מהתחום.

דיון: צדקה שנוסעת מסביב

יש צדקה שנוסעת מסביבת סוף התחום. לא, יש דברים שעושים הגיון, זה לא סתם. אה, אפשר לומר נניח, אני לא יודע מה הוא מתכוון בזה, לא אומרים לו שאתה צריך דווקא שזה ייעשה. בכל מקרה, אני לא יודע את השמות. אבל הרמב״ם אומר כך, נכון?

תנאי: רק כשהוא שלא יצא בדעת

זה רק כשהוא שלא יצא בדעת, נכון? והוא שלא יצא מתחלה בדעת. זה עוזר רק, טוב מאוד. אבל היוצא לדעת, לא עוזר. אפילו הוא כבר אתמול היה בכל ד׳ אמות, לא עוזר ש… מבין לדעת פירושו כאן כשהוא הלך לחפש את המקום לעשות נקביו? לא, לא, לא. מדברים על היציאה המקורית. כל ההיתר שהוא יכול לחזור כשהוא התרחק לנקביו הוא רק למי שיצא בטעות או באונס או בגויים. אבל מי שיצא לדעת, אפילו מרשים לו, נותנים לו קצת מקום שהוא יכול לצאת, הוא אבל לא נכנס ללא יצא, לא מקבל בחזרה את כל התחום. נכון, כך היא לכאורה ההלכה.

הלכה ט״ז – יצא ברשות בית דין

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד אופן של מי שהוא כן מקבל תחום שלם למרות שהוא יצא, כלומר שהוא יצא ברשות בית דין או באופן כלשהו. כן, כל הדבר הזה הוא מדרבנן, יש לחכמים משחקים לפי מה שהם מבינים שזה נכון.

דיון: מה זה דאורייתא?

הפשט הוא לכאורה שמה שהוא דאורייתא השיעור הוא לא שאלה. למשל אדם הלך מחוץ לשני אלפים מיל והוא צריך שם לעשות את צרכיו, אין שאלה שהוא חייב. כך הייתי חושב. כי כל הדברים האלה כתוב כוחן דבריהם, זה עוד יותר כוחן דבריהם, שאין להם על מה שיסמכו וכדומה.

כן, כל מי שיצא ברשות בית דין, הוא יצא ברשות בית דין. כגון? כגון עדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, שהדין הוא שהם יכולים לצאת בשבת. וכן היוצא להציל מיד גוים להציל לדבר מצוה. אה, אני לא יודע עוד מהגמרא, מה עוד יכול להיות? מיד נראה בהלכה הבאה להצלת נפשות, אבל מה עוד יש? אני לא יודע. איזה מצוות שמותר לצאת חוץ לתחום חוץ מזה? אה, יוצאים להוציא את השעיר לעזאזל. כמו שאמרתי, בסדר. “יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו”. המקום שהוא מגיע אליו, שלא כמו סתם מי שמגיע יש לו רק ד׳ אמותיו, כי הוא יצא מהרכבת. אבל אתה, כי אתה יצאת מהרכבת,

הלכה ט״ז (המשך): יוצא ברשות בית דין — אלפים אמה לכל רוח

דובר 1: אני לא אבדוק את הגמרא, מה עוד יכול להיות? הייתי חושב לראות בהלכה הבאה, להצלת נפשות, אבל מה עוד יש? אני לא יודע. איזה מצוות שמותר לצאת חוץ לתחום חוץ מזה? נצטרך לראות שם, בסדר.

עכשיו, “ויש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו”. המקום שהוא מגיע אליו. בלי זה היה, אם כשאדם מגיע יש לו רק ד׳ אמותיו, אם הוא רק הלך מהתחום. אבל כאן, כי הוא יצא ברשות בית דין, נותנים לו את האלפיים אמה לכל רוח במקום שהוא מגיע אליו.

ולכן אם הגיע למדינה, הוא סיים ללכת, אפילו באופן כללי לא היה יכול, כי המדינה היתה מחוץ לתחום שבת שלו. כלומר, הוא היה רק עד אלפיים אמה, או אלפיים אמה, נכון, ד׳ אמות, נכון, להיכנס לעיר. אבל כי הוא יצא ברשות בית דין, אומרים כן, שאחרי שהוא הגיע למדינה, הוא כמו אחד מאנשי המדינה, “ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה”, הוא מקבל את כל המדינה, פלוס האלפיים אמה. אה, טוב.

הלכה: “ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה” — הוא מקבל בכל זאת אלפיים אמה

עוד חידוש בהלכה, “ביוצא ברשות”. כלומר, יוצא ברשות זה לא רק כשהוא עשה את המצווה, אפילו כשלא היו צריכים אותו יותר. כן? “ואם אמרו לו בדרך”, אמרו לו… עוד בדרך, כלומר הוא לא הגיע עדיין. כשהוא כבר הגיע לעיר, אפשר להבין. אמרו לו בדרך “כבר נעשה המצוה שאתה הולך עליה”, כבר קידשו את החודש למשל. כן, או כבר הצילו את אותו אדם. “יש לו אלפים אמה לכל רוח”.

חידוש: הדין הוא כי הוא יצא בהיתר, לא כי הוא שליח מצווה

למה מגיע לו זה? זה לא דין כי הוא שליח מצווה, אלא הדין הוא כי הוא יצא בהיתר. כלומר, השליח מצווה, אתה יכול לומר כמו מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, אני לא יודע. הוא יצא בכוונה טובה. נכון, לא אומרים שהיוצא הוא לשווא, ויוצא באונס זה לא ממש. לא.

הלכה: “ואם חזר למקומו כאילו לא יצא”

“ואם חזר למקומו, כאילו לא יצא”. אם הוא רוצה לחזור למקום שממנו הוא יצא, על מה מדברים? אותו אדם. נכון, אבל איפה הוא? הוא הגיע למקום פחות מארבעת אלפים אמה מהעיר שלו, נניח, נכון? אז נותנים לו אלפיים אמה לכל רוח. הוא לא הגיע לשום עיר, נכון? כי אם הוא הגיע לעיר זה לכאורה פשוט. הוא אומר שאפילו הוא לא הגיע לעיר, מקבל הוא את האלפיים אמה, לא רק ד׳ אמות. עכשיו הוא יכול ללכת אלפיים אמה, לא רק זה, אלא אם אותן אלפיים אמה מסתיימות בתוך אלפיים אמה מהכלליות שלו, הוא יכול להמשיך לחזור כאילו יצא.

דיון: סתירה בין פרק כ״ז ופרק ג׳ לגבי חזרה עם כליו

דובר 2: הם אבל רחוקים יותר. כל היוצא למלחמת הרשות חוזרים למקומם, שהם לכאורה למדו שהם יכולים תמיד. לא? השבת הישנה המכשילין? נו, אז חיות זה יותר גרוע?

דובר 1: איפה היתה ההלכה הקודמת, זוכר? כשהם למדו בהצלת נפשות. כבר אכלת? כל הדרך בהתחלה? אתה זוכר שיש הלכה כזו שהם יכולים אפילו לחזור? אז איך זה עובד?

דובר 2: הלוא היודעות, זה דוקא… אני לא מבין, אני שואל איזו הצלת נפשות. כאן היה קל וחומר.

דובר 1: מותר לחזור, פרק ג׳, טוב מאוד. אז כאן כתוב טעם אחר. אז כאן כתוב טעם אחר. כאן משמע שזה רק אם יש פחד להישאר שם. אז יש סתירה.

דובר 2: שם דיברו עם תחום שבת, שם דיברו על הוצאה. בסדר, ומה יותר חמור? על תחום שבת אין אותה סברה? על תחום שבת אין אותה סברה, המחשיב לן לעתיד לבוא? למה לא? אם יש את המחשיב לן לעתיד לבוא, אז אולי מותר, אבל אז אין את הטעם. אני לא מבין את השאלה, משהו אני מפספס. צריך לדעת אם… על תחום זה יותר חמור? בדיוק להיפך, תחום הוא דרבנן, צריך להיות יותר קל.

דובר 1: אפילו לדבריהם, על כל פנים עמדו דבריהם. אני לא בטוח. הוא מביא שזה על פיקוח נפש, זה דוקא פשוט. בכלל, אם זה על פיקוח נפש, צריך שוב לומר שפיקוח נפש גם… הוצאה. לא מדברים על זה. אני לא מבין למה אני לא רואה אף אחד שואל את הקושיה. זה חייב להיות שמדברים על הבעיה, נכון? או שאתה חושב שאני משוגע?

המעשה בגמרא עם גויים

אה, הוא מביא שהיה מעשה בגמרא שהגויים כבר ידעו את הטריק. הם ידעו שהיהודים משאירים את כליהם שם אם הם לא יכולים, אז הם רדפו אחריהם אחר כך ותפסו. אבל זה הפשט.

תירוץ אפשרי: במלחמה זה תמיד מותר

לא, יכול להיות שהרמב״ם אצלו זה תמיד, כי הוא חושב, הולכים למלחמה, ובדרך חזרה אפשר ללכת בלי נשק. יש סיפורים, אני לא יודע, הרגו כל אויב אחרון, אני לא יודע אם זה היה כך, זה אומר שהצליחו. נניח להיום.

סיום

בכל מקרה, זה פרק כ״ז, עיקר הלכות תחומין.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 27 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Chapter 27, Laws of Shabbat (Rambam) – Laws of Techumin

Introduction to the Chapter

Chapters 27–28 deal with the laws of techumin — the fourth mitzvah in the Laws of Shabbat: “not to go outside the boundary on Shabbat.” Techumin is not a melacha, but rather an additional prohibition, similar to hotza’ah but not the same. Chapters 29–30 will deal with kiddush hayom and oneg Shabbat.

Halacha 1 – The Essential Law of Techumin

Rambam: “One who goes outside the techum of the city on Shabbat receives lashes, as it says ‘let no man go out from his place on the seventh day.’ This ‘place’ – is the techum of the city. The Torah did not give a measure for this techum, but the Sages transmitted that this techum is outside twelve mil corresponding to the camp of Israel… And from the words of the Sages, one should not go outside the city except up to two thousand amot, for two thousand is the migrash of the city.”

Explanation

The Torah forbids going out from one’s “place” on Shabbat. “Place” means the techum of the city (not four amot). However, the Torah does not give a measure for the techum. The Sages received (“he’etiku”) that the Torah-level measure is 12 mil, corresponding to the camp of Israel. Rabbinically, they established a boundary of 2,000 amot (= 1 mil), based on the migrash of the city.

Novel Points and Explanations

1. The language “he’etiku”: The Rambam doesn’t say “tiknu” (they enacted) or “kiblu” (they received), but rather “he’etiku” – which means transferred, transmitted from one generation to the next. This may indicate that it is a halacha l’Moshe miSinai or an ancient tradition, not a rabbinic enactment.

2. The source of 12 mil – “corresponding to the camp of Israel”: When Moshe Rabbeinu said “let no man go out from his place,” the “place” was the camp of Israel, which was 12 mil in size. But this is only a hint, not an explicit verse – because (a) it doesn’t state explicitly in the Torah that the camp of Israel was 12 mil, this is a calculation of the Sages; (b) the verse “let no man go out” doesn’t explicitly say “outside the camp” but rather “from his place.” Therefore the Rambam says “the Torah did not give a measure” – the measure is not explicit in the verse.

3. Why is it Torah-level if it’s only a hint? This is a difficult question. If the measure of 12 mil is only a hint, why does the Rambam say “he receives lashes from the Torah”? The essential prohibition of going out from one’s place is Torah-level (from “let no man go out from his place”), but the measure of how far one may go is what the Sages “transmitted” through the hint of the camp of Israel.

4. Comparison with shevut (tishbot): Regarding shevut, the Rambam also has a verse as a source (“tishbot”), but he did not say that shevutim are Torah-level – the verse is only a hint/asmachta, and all shevutim are rabbinic. Here, however, with techumin, a portion (beyond 12 mil) is actually Torah-level. The verse of “migrash of the city” is also a hint for the Rabbis’ two thousand amot, but this doesn’t make the two thousand amot itself Torah-level.

5. The position of Rabbi Akiva vs. the Rambam: Rabbi Akiva holds that techumin is Torah-level already at 2,000 amot, based on the verse “and you shall measure outside the city two thousand amot” (Parashat Masei – the open areas of the Levite cities). The Rambam does not rule like Rabbi Akiva, but rather like a Yerushalmi which says: even the Sages who disagree with Rabbi Akiva admit that techumin is Torah-level at 12 mil, but the measure of 2,000 amot is rabbinic, based on the migrash of the city.

6. Dispute among Rishonim: The Ramban and other Rishonim hold that techumin is always rabbinic, even 12 mil. The Rambam stands alone with his position that 12 mil is Torah-level. In practice, both positions are cited.

7. “Medina” in the Rambam: “Medina” in the Rambam always means a city, not a country in the modern sense.

Halacha 1 (continued) – Practical Levels and Measurement

Rambam: “Thus you learn – the entire city is like four amot, even if it was like Nineveh, whether it is surrounded by a wall or not surrounded by a wall… And similarly one who walks outside the city may walk two thousand amot in every direction, two thousand amot squared like a square tablet in order to gain the corners… And if he goes outside the two thousand amot even one amah, he receives lashes of rebellion up to twelve mil. But if he goes outside the city more than twelve mil even one amah, he receives lashes from the Torah.”

Explanation

Three levels: (a) within the city itself – one may walk unlimited, even if it’s as large as Nineveh; (b) from 0 to 2,000 amot outside the city – permitted; (c) from 2,000 amot to 12 mil – lashes of rebellion (rabbinic); (d) more than 12 mil – lashes from the Torah.

Novel Points and Explanations

1. “The entire city is like four amot”: Within the city one may walk unlimited. “Place” doesn’t mean a small spot, but the entire city. There is no distinction whether it is surrounded by a wall or not.

2. “Two thousand amot squared like a square tablet – in order to gain the corners”: One doesn’t measure 2,000 amot in a circle (radius), but rather makes a square around the city. Thereby one “gains” the corners – at the diagonals one can go farther than 2,000 amot. This is parallel to the law regarding four amot of hotza’ah in a public domain, where one also makes a square.

3. “Lashes of rebellion” vs. “lashes from the Torah”: The Rambam makes a clear distinction between the rabbinic punishment (lashes of rebellion) and the Torah-level punishment (lashes). This is consistent with his position that 2,000 amot is rabbinic and 12 mil is Torah-level.

Investigation: Techumin Above Ten Tefachim

Novel Points

– An investigation is raised: what is the law when someone walks on pillars that are higher than ten tefachim, and each pillar is four by four amot (a domain in itself)? Is there techumin above ten tefachim or not?

Practical difference: If one goes more than 12 mil above ten, it is a Torah-level doubt (stringent); less than 12 mil is a rabbinic doubt (lenient).

However: If the pillars/platforms are four by four and ten high – this is a private domain, and there is techumin certainly, because it’s not “above ten” in that sense.

In practice the question of above ten tefachim is more relevant for a ship or such situations.

Halacha: One Who Spent Shabbat in a Pen/Enclosure/Cave – Shevita in a Private Domain That Is Not a City

Rambam (source: Mishna): “One who spent Shabbat in a pen in the desert or in an enclosure or in a cave – he may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction.”

Explanation

Whoever is spending Shabbat in a stable/enclosure in the desert – he may walk in the entire private domain, plus two thousand amot around it.

Novel Points

Not only a city receives the law of “he may walk through all of it + two thousand amot” – every private domain receives the same law. The pen/enclosure/cave is treated like a city regarding techumin.

Halacha: One Who Spent Shabbat in an Open Field – Shevita in a Karmelit/Open Place

Rambam: “One who spent Shabbat in an open field… even if he did not sit there… he has to walk from his place two thousand amot in every direction in a square.”

Explanation

Whoever is spending Shabbat in an open field (karmelit) – he has two thousand amot from his place, but not the entire field.

Novel Points

1. Distinction between a private domain and a field: In a private domain/city – one receives the entire city/domain plus two thousand amot. In a field – one receives only two thousand amot from one’s place. The field is not considered one unit.

2. Even without kinyan shevita: Even when one has not acquired shevita (didn’t intentionally say “here is my place”), one has two thousand amot. Kinyan shevita requires intent, one cannot sleep through it – but even without it, one receives two thousand amot.

3. Two levels: (a) with kinyan shevita – one explicitly says “here is my place”; (b) without kinyan shevita – one slept, one didn’t have intent – also receives two thousand amot.

Halacha: Measurement Through Average Steps in a Field

Rambam (source: Gemara): “He walks two thousand average steps, and this shall be for you the Shabbat boundary.”

Explanation

In a field where one cannot formally measure, one may count 2,000 average steps as the Shabbat boundary.

Novel Points

1. This is a leniency, not the essential law: 2,000 average steps is not the same as 2,000 amot – it’s only approximately the same. The true way of measuring is with a rope (chevel) and other formal measurement laws (chapter 28).

2. Why only in a field? Because in a city or private domain one already knows the boundary – it’s a fixed place, people live there, it’s already been measured. But in a field one doesn’t have other information, therefore the Sages permitted relying on average steps.

3. There are positions that say the permission is only for the sake of a mitzvah.

4. Distinction between measuring on Shabbat and counting steps: Counting steps is not “measuring” in the halachic sense (measuring on Shabbat is a different topic).

5. Question: May one rely on average steps also in a private domain where one doesn’t know the measure? It’s not clearly explained, but the reasoning is that in a private domain/city one knows better because it’s a fixed place.

Halacha 6 – When the Techum Ends in the Middle of a City or Private Domain

Rambam: “The two thousand amot that he has to walk… if his measurement ended within a dwelling or ship or cave… he only walks that entire measurement, and we don’t say since he entered the measurement within a private domain he may walk through all of it.”

Explanation

When a person is outside a city and his two thousand amot end in the middle of a city or private domain, he may not walk the entire city/private domain — he stops at the end of his two thousand amot.

Novel Points

1. Distinction between “initially” and “finally”: The principle that a city is considered like four amot applies only initially — when the person is spending Shabbat in the city. But finally — when he arrives in the middle of a city within his techum — he does not receive the entire city. He stops where his two thousand amot end, even in the middle of a house.

2. The reasoning: When he is spending Shabbat in a city, the entire city is his four amot. But when he is not spending Shabbat there, he only receives his two thousand amot — the city has no special status for him.

Halacha 6 (continued) – When the Entire City/Private Domain Is “Absorbed” Within His Techum

Rambam: “But if that private domain was absorbed within his two thousand amot — all of that private domain is like four amot, and we complete for him the remainder.”

Example from the Rambam: “If he had one thousand amot from his place of shevita, and outside the city up to a city or cave full of one thousand amot or less than one thousand — he measures the entire city or cave as if it were four amot, and walks outside it and we complete for him to one thousand amot minus four amot.”

Explanation

If the entire city/cave/private domain ends within his two thousand amot, the entire city is counted as only four amot, and he receives the rest of his techum after the city.

Novel Points

1. The calculation is literal: The four amot are taken seriously — he subtracts exactly four amot from what remains. In this example: he has 1,000 amot to the city, the city is 1,000 amot, he may walk through the entire city (because it becomes four amot), and afterward he receives another 996 amot (1,000 minus four amot).

2. Condition: This applies only when the entire city is absorbed within his techum. If even one amah of the city goes outside his techum, he does not receive the law of “absorbed” — and he stops in the middle of the city at his techum’s end. This is a great loss, because then he cannot even go to the end of the city.

Halacha 7 – One Whose Measurement Ended in Half the City: Carrying vs. Walking

Rambam: “One whose measurement ended in half the city — he may not walk more than half the city, for he has only four amot… but all that place is permitted for carrying, and it is permitted to take out and bring in within it.”

Explanation

Whoever’s techum ends in the middle of a city may not walk farther than his four amot, but he may carry in the entire private domain/city (when there is an eruv or private domain).

Novel Points

1. Fundamental innovation: Hotza’ah can be permitted even when walking is forbidden. The Shabbat boundary forbids walking, but not hotza’ah. Therefore, if he is in a private domain with an eruv, he may carry in the entire private domain, even though he may not walk there.

2. Practically how: He can carry through throwing or via another person, because the object goes a different way than the person’s walking.

3. Objects and techumin: There is a law of techumin for objects — objects also acquire shevita. The Rambam is speaking here of objects that are already in the city (not his objects that came with him), because his objects have the same techum as he does.

Halacha 8 – Gentiles Surrounded a Field with a Partition on Shabbat

Rambam: “If he was sitting in a field and had only two thousand amot, and gentiles surrounded it with a partition on Shabbat — if they made it for dwelling, it is permitted to carry in all of it, and he has only two thousand amot.”

Explanation

A Jew is sitting in a field with a two thousand amot techum. Gentiles make a partition around the field on Shabbat. If the partition is for dwelling, he may carry in the entire partition, but he may still only walk two thousand amot.

Novel Points

1. Shevita is acquired on erev Shabbat: When Shabbat entered he only had two thousand amot in the field. The partition that was made afterward doesn’t change his techum. But regarding carrying — because now there is a valid partition for dwelling, it becomes a private domain, and one may carry in the entire partition.

2. The same principle as halacha 7: Hotza’ah/carrying is permitted even when walking is forbidden due to techumin.

3. [Digression: A gentile who does something for a Jew on Shabbat] A question is raised from chapter 6 (Laws of Shabbat) that when a gentile does a melacha for a Jew on Shabbat, one may not benefit from it. What is the law when a gentile makes a partition that permits a halachic matter (carrying) for the Jew? This is a different kind of benefit than a physical benefit — here a halachic situation is changed. This remains an open question.

4. A partition made on Shabbat (chapter 16 halacha 22): A partition that is erected on Shabbat has laws of benefiting from melacha on Shabbat — intentionally forbidden, unintentionally permitted. If benefiting from melacha on Shabbat is forbidden, this should also apply when a gentile makes a partition for Jews. In practice when gentiles make partitions for Jews, it is in a manner where there is no building involved — they set up things in a way that is not a Torah-level melacha.

Halacha: One Who Was Coming on the Road to Enter a City

Rambam: “One who was coming on the road to enter a city… if he entered within two thousand amot before Shabbat began… even though he was not in the city on erev Shabbat — he acquires shevita in the city, and may walk through all of it and outside it two thousand amot in every direction.”

Explanation

Someone who was on the way to a city, and he entered the two thousand amot of the city before Shabbat, he receives the entire city plus two thousand amot in every direction, even though he wasn’t actually in the city.

Novel Points

1. Innovation regarding intent: The innovation is that since he has intent to enter the city, he is considered as if he is already in the city, even though he is still outside. Without this intent he would not receive this law — as we see from someone who lives 1,000 amot outside a city, who doesn’t receive the city’s techum but rather his own techum from where he stands.

2. Proof from the sleeping person: The Rambam brings the case of “one who was coming to the city and slept on the way and didn’t know” — he fell asleep on the way and woke up on Shabbat in the techum of the city. Even though he didn’t know he was already in the techum, he can enter the city and use the entire city plus two thousand amot. Why? Because he had intent to enter, and he is de facto in the techum — both together make him “as if he entered it.” This confirms the principle that intent plays a key role in establishing shevita.

Halacha: One Who Went Outside the Techum Even One Amah

Rambam: “One who went outside the techum even one amah may not enter… for the four amot that a person has begin from the place where he stands… he sits in his place and only walks within four amot from where his feet stand and outward.”

Explanation

Whoever goes outside even one amah from his Shabbat boundary may not return. He receives only four amot from where he stands — and only outward (farther away), not back in.

Novel Points

1. Four amot go only in one direction: The Rambam holds that a person’s four amot is a “square” in front of him, not around the person. This is consistent with what the Rambam also holds regarding four amot of a public domain.

2. Question about turning around: If four amot is only in front of him, what happens if the person turns around? He may indeed turn around, but he may not go back into the city — this is the innovation.

3. Dispute between Rambam and Ra’avad: The Ra’avad disagrees — he holds that if one went out less than four amot, one can still return. This fits with the Ra’avad’s position that four amot go on all sides around the person, not only in front like the Rambam.

Halacha: One Who Was Outside the Techum of the City When It Got Dark

Rambam: “One who was outside the techum of the city when it got dark, even one amah, may not enter.”

Explanation

Whoever was outside the techum of the city when Shabbat entered, even only one amah, may not enter.

Novel Points

“One foot outside the techum”: The expression “one foot” is a hint to a leniency — if only one foot is outside the techum, it doesn’t yet mean he is outside. But one amah completely outside — yes, that is already outside the techum.

– One cannot argue that he still receives four amot of a person beyond the 2,000 amot. Outside the techum means completely outside the techum.

Halacha: One Who Went Outside the Techum Unintentionally

Rambam: “One who went outside the techum unintentionally, such as gentiles testified about him or an evil spirit — he has only four amot.”

Explanation

Someone who went outside the techum not intentionally — e.g., gentiles took him out, or “an evil spirit” — has only four amot.

Novel Points

1. What does “evil spirit” mean? Not a wind that blew him, but rather a kind of insanity/psychotic state that drove him to go out without intent. It is worse than a simple evil inclination.

2. Not a penalty but a law: That one receives only four amot is not a penalty for intentional violation — it is a law that applies even unintentionally. Therefore even “unintentionally” he has only four amot.

3. Returning doesn’t help (intentionally): If he returned intentionally (with his own will) back into the two thousand amot, he doesn’t get back his techum — he remains with only four amot. He has already lost it.

Halacha 12 (continued) – Went Outside the Techum Unintentionally and Returned Unintentionally

Novel Points

The key principle: If he went outside the techum unintentionally (accidentally, gentiles, evil spirit), and he returned to his original techum in the same manner — “just as he went out so he returned” — unintentionally, it is as if he never left, and he gets back his entire techum.

The key is when the person “remembers” (regains his awareness). If he remembers outside the techum — he is stuck there (four amot, or the entire private domain if he is in one). If he remembers only after he is already completely back in his original techum — he gets everything back.

Another innovation — private domain: If the gentiles placed him in a private domain (pen and enclosure, surrounded by a wall), he has the entire city to walk. This is consistent with the principle that whoever arrives unintentionally in a private domain receives the entire domain.

Halacha 13 – Went Out Intentionally and Returned Unintentionally

Rambam: “One who went outside the techum intentionally, even though he returned unintentionally, such as gentiles or bandits returned him, he has only four amot. And not only that, but even if he went outside the techum intentionally, even though he went out for the sake of a private domain, such as a pen and enclosure, he has only four amot.”

Explanation

One-sided unintentionality doesn’t help. It must be completely unintentional — either in going out or in returning — in order for him to get back his techum. Went out intentionally, even if he returned unintentionally — stuck at four amot. And even if he went out intentionally into a private domain (pen and enclosure) — only four amot.

Novel Points

That one receives an entire private domain is only when one arrived there unintentionally. Went out intentionally into a private domain — doesn’t help.

Halacha 14 – One Who Sails on a Ship

Rambam: “One who sails on a ship, even though the ship goes outside the Shabbat boundary, he may walk through all of it. And we don’t view him as if he is walking outside the techum, but rather as if he is standing in one place.”

Explanation

A person on a ship may walk the entire ship, even though the ship travels outside the techum. We consider it as if he is standing in one place — his domain travels with him.

Novel Points

– The same principle would perhaps apply to a car (of course there are other problems with driving on Shabbat).

– Question: What happens when he goes out of the ship? — This has to do with techumin above ten and other questions.

– Perhaps this is also based on the principle that he arrived unintentionally in a private domain.

Halacha – Went Out Unintentionally and Was Surrounded by a Partition

Rambam: One who went outside the techum unintentionally, and was surrounded by a partition on Shabbat — he may walk through all of it. If his techum is absorbed within the partition — since their boundaries mixed, he may enter his techum.

Explanation

When a person went out unintentionally and a partition was made on Shabbat around the place where he is, he may walk the entire partition. If the partition reaches into his original techum (absorbed), the entire partition becomes an extension of his techum, and he gets back his entire original techum — as if he returned unintentionally.

Novel Points — Detailed Example

A gentile drags a Jew 3,000 amot outside the city. The same Shabbat a second gentile builds a partition of 2,000 amot that reaches into his original techum. He may walk the entire partition. When he reaches the part of the partition that is already in his original techum — this is as if he returned unintentionally, and he gets back his entire old techum.

Halacha – Needed to Relieve Himself

Rambam: “Anyone who has only four amot… if he needs to relieve himself, he may go out, distance himself… and relieve himself and return to his place.”

Explanation

Someone who has only four amot, if he needs to go out for bodily needs, he may distance himself (to a more modest place) and must immediately return. He doesn’t acquire a new place.

Novel Points

1. If while going to relieve himself he enters into some of the techum that he had before (before going out), we consider it as if he never left, and he gets back his entire techum.

2. However: This only helps when he originally went out unintentionally (accidentally, gentiles, etc.). Someone who went out intentionally — even though we let him go out to relieve himself, he doesn’t get back his techum by entering his old techum.

3. Note: The entire techum (2,000 amot) is rabbinic, and the Sages play with the rules according to how they understand is proper. From the Torah the measure is 12 mil, and all these leniencies are “the power of their words” — because it’s rabbinic.

Halacha – Went Out with Permission of Beit Din

Rambam: “Anyone who went out with permission of beit din, such as witnesses who came to testify about the sighting of the moon, and similarly one who went out… to save, for a matter of mitzvah… and he has two thousand amot in every direction at that place where he arrived. If he arrived at a city — he is like the people of the city, and he has two thousand amot in every direction outside the city.”

Explanation

Someone who goes out with permission of beit din (testimony of the new month, saving lives, the scapegoat to Azazel, other mitzvot) — he doesn’t receive only four amot like a regular one who goes outside the techum, but rather he receives 2,000 amot from where he arrives. If he arrives at a city, he becomes like one of the people of the city — he receives the entire city plus two thousand amot around it.

Novel Points

1. The distinction between one who goes out with permission and one who goes out without permission: The measure is drastically different — four amot for a regular one who goes outside the techum, versus two thousand amot in every direction for one who goes out with permission.

2. “He is like the people of the city”: When he arrives at a city, he doesn’t only receive two thousand amot from where he stands, but rather he becomes literally like a resident of the city — he receives the entire city as his place, plus two thousand amot around the city.

Halacha: “And If They Told Him on the Way the Mitzvah Has Already Been Done”

Rambam: “And if they told him on the way the mitzvah that you are going for has already been done — he has two thousand amot in every direction.”

Explanation

Even if they tell him on the way that the mitzvah has already been done, he still receives two thousand amot, not only four amot.

Novel Points

1. The principle — “with permission” not “agency of mitzvah”: The law is not because he is an agent of a mitzvah (which would mean that when the mitzvah is already done, his status falls away). The law is because he went out with permission — his going outside the techum was permitted from the outset. Therefore, even when the mitzvah is no longer relevant, his status as “one who went out with permission” remains. It is compared to “a good thought, the Holy One blessed be He joins it to the deed” — he went out with good intent, and that alone gives him the status.

2. This is not like “went out by force”: The mechanism is different — it is a law of “with permission,” not of “by force.”

Halacha: “And If He Returned to His Place As If He Never Left”

Rambam: “And if he returned to his place — as if he never left.”

Explanation

If he goes back to his original place, he is as if he never went out — he gets back his full techum.

Novel Points

How does this work practically: He is less than 4,000 amot away from his city (he didn’t arrive at any other city). He receives two thousand amot in every direction from where he stands. If those two thousand amot reach into his original two thousand amot (his techum), he can return, and then — “as if he never left” — he gets back his entire original techum.

Discussion: Contradiction Between Chapter 27 and Chapter 3 Regarding Returning with Their Weapons

Novel Points

1. A contradiction is shown: In chapter 27 (techumin) it seems that those who go out to war may always return with their weapons. But in chapter 3 (saving lives) there is a different reason — there it seems that one may only return with weapons if one has fear of staying there (danger). This is a contradiction — is it always permitted, or only in danger?

2. Distinction between techum and hotza’ah: It is suggested that chapter 27 speaks about Shabbat boundary (rabbinic), and chapter 3 speaks about hotza’ah (Torah-level). But: if techum is rabbinic, it should be more lenient, not more stringent — so why would one need a special reasoning?

3. The reasoning of “lest they calculate in the future”: In chapter 3 the reason why one may return with weapons is — so that one won’t calculate in the future (one won’t want to go save because one will have to leave the weapons). Question: Why wouldn’t the same reasoning also apply to techum?

4. [Digression: The Gemara’s story with gentiles:] In the Gemara there is a story that the gentiles already “knew the trick” — that Jews leave their weapons when they may not carry them back, and the gentiles ran after and grabbed the weapons. This is the practical background for why Chazal permitted carrying weapons back.

5. A possible answer: The Rambam perhaps holds that in war it is always permitted to return with weapons (because one goes to war, and on the way back one cannot go without a weapon — it’s a practical danger). But this remains open.

The lecture concludes with the remark that this is the essence of chapter 27 — the laws of techumin, with the various laws of shevita, going outside the techum intentionally and unintentionally

, returning, one who goes out with permission of beit din, and the practical differences between walking and carrying.


📝 Full Transcript

Chapter 27: Laws of Techumin – The Prohibition of Going Outside the Techum on Shabbat

Introduction to the Chapter

Speaker 1:

Welcome to the Rambam shiur. Today we are taking chapter 27 of Hilchot Shabbat. The Rambam shiur is dedicated by our friend the benefactor Rabbi Yoel Leib Wertzberger, and what is said through the rabbis, the geonim, the tzaddikim among us.

Right. Today now is Sunday afternoon, when all the Jews and gentiles in all of America are sitting by the beach and hanging out. And the wise ones, us with our friends all who listen and learn with us, are sitting by the Rambam and by the Gemara, and we’re learning holy Torah, which is much better than sitting by the beach. Good.

So, basically, at the beginning of Hilchot Shabbat we learned that there are five mitzvot in Hilchot Shabbat. Now we’re coming… we’ve already finished essentially all the laws of “lishbot bashevi’i shelo la’asot bo melacha” (to rest on the seventh day not to do work on it). We also learned “shelo la’anosh b’Shabbat” (not to punish on Shabbat), in a previous chapter, I mean two chapters back, yes, we learned the lav (negative commandment).

Now we’re going to learn the fourth lav, the fourth mitzvah, not the fourth lav, the fourth… the third lav, but the fourth mitzvah, which is “shelo latzet chutz l’gvul b’Shabbat” (not to go outside the boundary on Shabbat), as it was stated in the introduction to the laws. And there are two chapters about this. The next chapters, 27 and 28, discuss the laws of techumin. Chapter 27 discusses what is the prohibition of going outside the techum, what is the measure and what is the prohibition. And chapter 28, the second chapter, discusses all the details of how one measures the techum. Because there is a techum, it has a certain measure, there are many interesting laws about how one measures the techum, one makes squares, and all kinds of laws about how one rounds up and rounds down, and so forth.

After that the next two chapters, 29 and 30, discuss the last mitzvah of Shabbat, which is “lekadesh et hayom” (to sanctify the day), the matter of kiddush, and the matter of oneg Shabbat (Shabbat delight) is chapter 30. And with that we will have finished Hilchot Shabbat. We will have already finished all the melachot, that is except for the matter of techum. It’s not a melacha, but an extra thing.

Speaker 2:

An extra thing. Right.

Speaker 1:

So, it’s interesting. You could say it’s like similar to hotza’ah (carrying out), going out, but it’s not the same thing. So, we’re going to learn what the Rambam says, yes? Let’s learn a bit.

Halacha 1: The Basic Law of Techumin – D’oraita and D’rabbanan

Speaker 1:

“One who goes outside the techum of the city on Shabbat” – if someone goes outside the techum, “the city” always means in the Rambam the town, it doesn’t mean what we call a country that contains within it several cities. Someone goes outside the city on Shabbat, “lokeh” – he receives lashes. This means it’s d’oraita (from the Torah), and it’s a lav. “Shene’emar” (as it is stated), it says in the verse, “al yetzei ish mimkomo bayom hashevi’i” (let no man go out from his place on the seventh day).

What is this “mkomo” (his place)? It’s not going out from a place, it’s not going out from four amot, because that was at the place where they gathered the manna. So what does “al yetzei ish mimkomo” mean here? “Makom zeh” (this place), the place that one is speaking about not going outside of, “techum ha’ir” (the city’s boundary). You should not go outside the techum of the city.

The Measure of Techum – A Hint in the Torah

And now you’re going to ask, ah, what is the techum of the city? The Rambam says like this, and these are interesting words, let’s pay attention: “V’lo natnah Torah shi’ur l’techum zeh” (and the Torah did not give a measure for this techum) – the Torah didn’t give any clear measure for this techum. What does this mean? It’s clearly, this is clearly d’oraita, it’s not only d’oraita, but it’s stated clearly in the verse, as it explains itself that “al yetzei ish mimkomo” doesn’t mean, for example the Ramban says altogether that it doesn’t mean this halachically, it means the prohibition of hotza’ah. No, it means going out, and “makom” doesn’t mean anything other than the techum of the city.

So, whatever the techum of a city is, not only of the city, right? A city is one thing, and the techum is outside the city, right? So, the “makom” means the city plus its techum, plus the area around the city. That’s what it says. What doesn’t it say? It doesn’t say how large the techum is. A city you know what it is, but how large is the techum?

“Lo natnah Torah shi’ur l’techum zeh, ela chachamim he’etiku.” “He’etiku” is an interesting expression. He doesn’t say that the Sages enacted, he doesn’t say that the Sages received. They “he’etiku,” meaning like transferred, transmitted, carried. “Ma’atik” usually means carried from one place to another. Received, perhaps halacha l’Moshe miSinai or the like, they received that techum zeh, this techum that we’re talking about here, the techum of the city, is outside twelve mil.

Where does twelve mil come from? He says, keneged machaneh Yisrael (corresponding to the camp of Israel). When Moshe Rabbeinu speaks to the Jews, he tells them to go ish al mkomo (each man to his place), what is the place he’s talking about? The Jews are in the camp of Israel, and the camp of Israel is twelve mil large. Yes, it says in other places how one makes the calculation that it’s twelve mil.

And then he says, when Moshe Rabbeinu says “lo tetze’u chutz lamachaneh” (don’t go out outside the camp), don’t go outside the camp. It’s interesting, because outside the camp is still the camp, and if you have a city, I don’t know why, but the simple meaning means to say… Before this the Rambam says that it’s not stated. If it were stated clearly, one would say that it’s stated. It’s not stated. It says “ish al mkomo.” One understands that makom means techum of the city, but how large is the techum? The Sages said based on such a hint, there is a hint that the camp of Israel was twelve mil large, meaning techum of the city, don’t go out further from your city chutz lamachaneh, that is like a measure of how much the camp of Israel is.

So it comes out that d’oraita one may not go out more than twelve mil from one’s city.

Discussion: Why Lokeh If It’s Only a Hint?

Speaker 2:

And for this one receives lashes. And who says lokeh? It says one receives lashes.

Speaker 1:

Yes, it’s not so clear. If this is only a hint in the verse, why isn’t this d’oraita? Why does he say “lav shenittan l’tashlumim” (a prohibition given for payment)? But you answered, right? Yes, it doesn’t fall out so clearly. But he said that because it’s not true that one may not go out chutz lamachaneh. He only says that this is the measure of how far one may go out from the camp. So it’s not stated, it’s only a hint. Also true is like we just caught, it’s not stated at all in the Torah that the camp of Israel is twelve mil. That’s also a calculation that the Sages had for some reason.

The Rabbinic Measure – Two Thousand Amot

Speaker 1:

And from the words of the Sages, the Sages enacted less than twelve mil, they said “shelo yetze’u chutz la’ir ela ad alpayim amah” (that they should not go out outside the city except up to two thousand amot). They went from twelve mil to less, how much? One mil, which is two thousand amot. “Aval chutz l’alpayim asur, she’alpayim hu migrash ha’ir.” That is, this is also the source, the techum of the city and migrash of the city, which was given to the Levites, that is the boundary around the city, the place that is still considered to belong to the city, this is also the source in the verse.

Rabbi Akiva, who said that techumin is d’oraita, held that it’s stated in the verse, it’s stated in the verse in Parshat Masei, yes, “umadotem michutz la’ir alpayim amah” (and you shall measure from outside the city two thousand amot). What do you see? That outside a city, he learned in the verse, outside a city there is a migrash, like the area that the city uses, there one can have animals in the city, whatever it is, it’s an empty area, not a built-up area, apart from the laws of the cities that were given to the Levites, where it says there that there was outside two thousand amot of migrash. Rabbi Akiva argued that here it explicitly states that techumin is d’oraita two thousand amot.

But the Rambam… Rabbi Akiva learned that “umadotem” is talking about Shabbat, “umadotem” you should measure for Shabbat. So he had a source, yes. I don’t know where he learned that there, but Rabbi Akiva said techumin is d’oraita, one must look what is the source. The Gemara brings it incidentally, Rabbi Akiva, the opinion of Rabbi Akiva is techumin d’oraita, and his source is the migrash of the city.

But the Rambam doesn’t rule like Rabbi Akiva, he rules yes like a Yerushalmi which says that even the Sages who disagree with Rabbi Akiva say that techumin is d’oraita with twelve mil, but the measure of two thousand amot is still like the migrash of the city that’s stated in the Torah. From this perhaps the Rambam took the measure, or it makes sense because the migrash of the city is two thousand amot, and so forth.

So this is the main matter that techumin according to the Rambam, twelve mil is d’oraita, two thousand mil is d’rabbanan. And the other Rishonim, the Ramban and others, disagree, they say that techumin is always d’rabbanan, even two thousand mil. One must know halachically how we rule, I think we rule, we still bring both opinions, one must know.

Halacha 2: Practical Ramifications – Three Levels

Speaker 1:

Nu, nimtzata lamad (so you have learned), it comes out, that is, since we’ve now said, what he wants to say is, halacha l’ma’aseh (in practical terms) three things come out. That is, what do I mean to say that there is a prohibition of techumin? What is the main prohibition of techumin? There is first of all a matter of a city, then there is outside the city, then there is twelve mil outside the city. Right?

The Rambam says, in chapter 27 halacha 1 the halacha comes out like this, “One who walks outside the techum on Shabbat lokeh makat mardut (receives lashes of rebellion), for the entire city is like four amot.” In the city itself one may walk, there is no prohibition of walking too many steps, because in the city one may walk even if it’s a very large city, even if it were like Nineveh, even if it’s as large as Nineveh, as it says about it “a great city to God,” a very large city, one may, whether it is surrounded by a wall or not surrounded by a wall, there’s no difference whether the city has a wall or not.

Speaker 2:

So you shouldn’t think that “makom” means that it’s something smaller.

Speaker 1:

Yes, but I say “makom,” we spoke about this earlier, “makom” means the city. That’s first of all, in a city one may walk.

Two Thousand Amot Squared – The Corners

“And likewise one who walks outside the city, on Shabbat one may walk two thousand amot in every direction.” And how does one measure the two thousand amot? One makes it “alpayim amah meruba’ot k’tavla meruva’at” (two thousand amot squared like a square board), like a box. Why does one do this? “Kedei sheyishtaker et hazaviyot” (in order to gain the corners), so one should also gain the corners, because the city doesn’t usually end in an exact place. Even when not, even when the city is exactly square, soon we’ll see in the next chapter how one can make even greater innovations with the square.

But simply, like we learned by the four amot of hotza’ah, of “he’evir arba amot birshut harabim” (carried four amot in the public domain), right? A square of four, at the corner, if one goes diagonally, it’s more. Here you say that one makes a whole square of two thousand amot around the city, it comes out that one may walk even further than two thousand amot essentially at the corners. That is “sheyishtaker et hazaviyot.” A bit more. Soon we’ll see later the numbers.

Makat Mardut and Lashes from the Torah

“And if he went out beyond two thousand amot, even one amah, lokeh makat mardut.” Like every time when one transgresses a d’rabbanan one receives makat mardut. “Up to twelve mil.” The law of makat mardut goes until twelve mil, because that’s d’rabbanan. “But if he went out from the city more than twelve mil,” if one went out from the city more than twelve mil, even one amah, even with one amah more than twelve mil, then lokeh min haTorah (receives lashes from the Torah), because then it becomes d’oraita.

Discussion: The Rambam’s Approach in Teshuvat

Speaker 2:

But good. Interesting, earlier when the Rambam said the teshuvat, he also had something like this, something a mixture of d’oraita with d’rabbanan. The essential thing is stated in the Torah, but…

Speaker 1:

No, it was only stated.

Speaker 2:

It wasn’t stated like that in the Rambam.

Speaker 1:

No, it wasn’t stated.

Halacha 2 (Continued): Going Out Beyond Two Thousand Amot – Punishment of Makat Mardut and D’oraita

Speaker 1: You say that one makes a whole square of two thousand amot in the city, it comes out that one walks even further than two thousand amot essentially at the corners. It stands sheer across like it is. A bit more. We’ll see later the numbers.

Further, “And if he went out beyond two thousand amot, they strike him with makat mardut.” Like every time when one transgresses a d’rabbanan one receives makat mardut. “Up to twelve mil.” The law of makat mardut goes until twelve mil, because that’s d’rabbanan. “But if he went out from the city more than twelve mil,” if one went out from the city more than twelve mil, “even one amah,” even with one amah more than twelve mil, “then he receives lashes from the Torah,” because then it becomes d’oraita.

Discussion: The Rambam’s Approach in Mixture of D’oraita with D’rabbanan

Speaker 2: Ah, good. Interesting. Earlier, when the Rambam said the teshuvot, he also had something like this… it was different, but he also had something like this that it’s a mixture of d’oraita with d’rabbanan.

Speaker 1: No. The essential thing is stated in the Torah, and then it can be the Rabbanan added. But there everything is d’rabbanan there. And there it comes out that although it begins with a verse, here it begins with a verse and it is indeed d’oraita, a part of it is d’oraita. Rabbanan can have verses from today until tomorrow, it’s called asmachta and so forth. The Rambam doesn’t hold that there is essentially a d’oraita and any shevut. The two thousand amot is altogether d’rabbanan. Even the verse “teshuvot” that the Rambam said, he didn’t say it’s d’oraita. He only said there’s a source, a hint. Approximately like here you have “migrash ha’ir,” let’s say, is a hint for the Rabbanan, but it doesn’t make it d’oraita. I’m certain that this is the opinion of the Rambam.

Halacha 3: Techumin Above Ten Tefachim

Speaker 1: Now, let’s go further. “One who walks outside the techum.” Let’s know an interesting inquiry. What happens if someone walks in a forbidden world? For example, someone built for him a platform in his walking high. Let’s say, he has a platform is more complicated. He jumps on pillars that are higher than ten tefachim. He jumps on pillars that are ten high. “And they are divided four by four.” If each one is four by four, each one becomes a reshut hayachid (private domain). Four by four amot, right? Not because it becomes a reshut hayachid, because it becomes a separate domain. It’s not like gud asik (extend upward) above ten tefachim. Right, so he’ll say.

There’s a halacha with this, because here there’s a doubt. What is the doubt? The doubt is, there is techumin above ten, and there isn’t techumin above ten. There is a law of techumin higher than ten tefachim. There’s a doubt d’oraita, and therefore the techumin are now from the Torah. If one goes more than twelve mil, but there it would be a doubt d’oraita. Less would be a doubt d’rabbanan. So it comes out apparently. There’s a doubt.

“But if the place has four by four,” if however the pillars are indeed high four by four, then it’s high and wide, high ten. If however the place outside the pillars are actually platforms built high four by four, it’s not called at all above ten tefachim, because so comes out the practical halacha, and there there is a prohibition of techumin, and there he is indeed liable d’oraita if he walks more than two thousand amot.

The law of above ten doesn’t really apply practically in the manner of pillars, but when one travels in a ship or such a thing. Even when one travels in a wagon is a different discussion, there are other things. But it’s also there, true, if there’s also such a thing called above ten, even normal cases, not only when one travels in a ship, but simply that he walks on, what’s it called, on pillars.

Discussion: Techumin in a Karmelit

Speaker 2: The question is about a karmelit whether there is techumin. If one is dry one is not liable, when one is wet then one is liable. What’s the problem? What’s the problem with Shabbat techumin with carrying? The place is a reshut hayachid now. I mean, if there is four by four and it’s ten high.

Speaker 1: If it’s d’oraita a reshut hayachid, then Shabbat techumin which is in a reshut hayachid is no problem. There the laws, how large it is, how it becomes a reshut hayachid, perhaps there are different laws.

Speaker 2: Very good. Further the Rambam says like this, one who rested… do you have the Mishna? One who rested in a pen. Very good.

Halacha 4: One Who Rested in a Pen – Resting in a Reshut Hayachid That Is Not a City

Speaker 1: So this is, this is talking generally when one lives in a city. In a normal case, let’s already put on. In a normal case, a person lives in a city, he has the Shabbat techum, yes? Now we can learn what happens when one doesn’t live in a city. That is, one lives yes, but when Shabbat is he’s not in a city. So what happened? Apparently the two thousand amot originally is talking about a city, and a person lives in a city and outside there is the migrash of the city and so forth. But what if it’s not so?

“One who spent Shabbos in a pen”

“One who spent Shabbos in a pen (dir),” and a pen means a stable, yes, a place where animals are kept. “In a pen that is in the desert, or in a sahar or in a cave,” dir and sahar are the same thing, two types of stables. “Or in a cave” or in a cave. A stable means that it’s an empty open place, right? Or perhaps it’s actually an enclosed stable. It means that it’s a place where animals move around. There’s no difference, the point is that it’s a reshus hayachid. A place that is a reshus hayachid, “he may walk through all of it,” he can go throughout the entire pen, “and outside of it two thousand amos in every direction, squared.” Around the entire reshus he adds on, he can add two thousand amos. That is, the pen gets the same law as a city, that he can go throughout the entire city, and he can go another two thousand amos.

Very good. So any reshus hayachid, it’s not only a city that has the law of a city, rather any reshus hayachid, one gets two thousand amos around the reshus hayachid where you were on Shabbos.

One Who Spent Shabbos in a Valley – Shevisa in a Karmelis

Speaker 1: What about someone who is not sitting in any reshus hayachid, but just in the desert, right? Yes. Or “one who spent Shabbos in a valley (bik’ah),” a karmelis, he is in a karmelis, “even if he did not sit there to acquire shevisa, even though he did not acquire shevisa,” even if he didn’t acquire shevisa, when he acquires shevisa it’s certain that when he acquires shevisa he acquires shevisa for two thousand amos in every direction. But even if he didn’t acquire shevisa, it’s the same thing, “he may walk from his place two thousand amos in every direction, squared.” The bik’ah is not like a reshus hayachid where we say he may go throughout the entire bik’ah, rather in the bik’ah he may go two thousand amos. Right, so in other words there’s another chiddush. That when one is in a city or in a reshus hayachid, one has the entire city or the entire reshus hayachid plus two thousand amos, and when one is in a bik’ah one has only two thousand amos.

Right, good, so here there’s another chiddush, not only that even in a reshus hayachid one can go throughout the entire place plus two thousand amos, but a third chiddush, that even when one is not in any reshus at all, you’re in a bik’ah, wherever you are, wherever you are spending Shabbos, you have two thousand amos in every direction, even without any place to be spending Shabbos. And here there are two levels, here there’s one, you are acquiring shevisa, as we’ll see later when it will say, what does acquiring shevisa mean? That means you say, “I am spending Shabbos here, this is my home, and I can go two thousand amos from this.” Or even if you’re not spending Shabbos, you were sleeping, what does it mean you were sleeping? You’re not spending Shabbos, you don’t know, you don’t have awareness, various things, acquiring shevisa requires awareness, one can’t be sleeping, we’ll see later. But even not, two thousand amos one always has.

Measuring Through Average Steps in a Bik’ah

Speaker 1: So it’s very simple, a city has a techum, we’ll see in the next chapter we’ll see laws about this. One can’t, I mean, if one doesn’t know perhaps one can, but usually a city has, as we said, a migrash, or people have already calculated what the techum is, they’ve placed a sign. This is the normal case of a city, we’ll see explicitly in chapter 28 the laws of how it works. Now, if one doesn’t know, but a normal city one does know, and there are even laws, one can rely if someone said that he remembers that they measured, there are various ways how it works there. When you’re in a bik’ah, you don’t have a place where people live where they’ve already calculated how far it is, so then…

A bik’ah is not a place where… no, one knowledge, that is, the one knowledge, when you’re spending Shabbos in a bik’ah you don’t know, because you don’t have… if he’s spending Shabbos in any random place, he must calculate from there, right? No, he’s speaking of a common case, there are in other places, in a reshus hayachid or in a city that has an eruv, around that people know approximately the techum Shabbos, it’s not in a bik’ah. And how does one know? “Walking two thousand average steps,” he should walk two thousand average steps, “and this shall be your techum Shabbos,” this is the techum of two thousand amos.

Discussion: Is Average Steps a Lechatchila Measurement?

Speaker 2: Oh, I think that this is not just a… this is not advice, because actually perhaps one can rely on this.

Speaker 1: Generally speaking, one might think, there are better ways to know what the techum is, and this is not how the law is. If in such a case he may rely on this type of measurement, it’s not a true measurement. When one measures truly, one doesn’t fulfill it with this type of measurement. One must calculate with a rope, whatever, we’ll see how one truly calculates. There’s no difference, two thousand amos and two thousand average steps are not the same thing. It’s approximately the same thing. If you’re in a stuck situation, the Chachamim let you measure this way, “and this shall be the techum Shabbos.” The Gemara says, “and this shall be the techum Shabbos,” this is your techum Shabbos, but it’s not truly the techum Shabbos, it’s not a way of measuring. The way of measuring has other laws of how one must truly measure. Lechatchila.

Speaker 2: Can you say that this is bedieved?

Speaker 1: Bedieved, a normal person, average steps is approximately two thousand amos, one may rely on this when one doesn’t have another… one doesn’t know something else. Or perhaps in a bik’ah, perhaps in a city one may not rely on this, we need to see.

Speaker 2: In a reshus hayachid, you’re comparing the whole time to a city, you say that a city, around a city there is a known…

Speaker 1: Yes, yes.

Speaker 2: …there is a known techum Shabbos. He wants to say around a reshus hayachid also. He needs to measure, in a reshus hayachid there’s also a fixed place, he needs to measure, yes.

Speaker 1: We need to see. Actually, it’s a kula, it’s not a way of measuring, it’s not…

Speaker 2: What’s different about a bik’ah than…

Speaker 1: As you said. This is always the heter for lack of knowledge, or does it have something specific to do with valleys?

Speaker 2: No, it’s a bik’ah, it’s a place where one doesn’t know. In a reshus hayachid one knows better. Certainly one knows better.

Speaker 1: Why does one know better in a reshus hayachid?

Speaker 2: Because there is a fixed place there, you’re spending Shabbos there every week, whatever, there’s an animal stable there, one knows what goes on there.

Speaker 1: But he knows the measure of techum Shabbos?

Speaker 2: He doesn’t know the measure of techum Shabbos. He doesn’t know the measure of techum Shabbos. Because you’ll see in the next chapter, chapter 6, you’ll see, there’s a whole industry of techum measurers. They build it, this is a kula, this is not, this is not the law of techumin Shabbos, this is a kula that one may do this, presumably because it’s with the Rabbis, and the Rabbis allowed that a person shouldn’t be stuck. This is the first question you’re asking.

Discussion (Continued): Measuring Techum Shabbos Through Average Steps — Law or Leniency?

Speaker 1: I’m telling you, he has a fixed place, he spends Shabbos there every week, but he’s there in an animal part, one knows what goes on there. You don’t know, it’s a question on him, because you’ll see in the opposite chapter of carrying out, you’ll see that there’s a whole industry of techum measurers.

My point is that this is a kula, this is not the law of walking techum Shabbos, this is a kula that one may do this, because this is with the Rabbis, the Rabbis allowed that a person shouldn’t be stuck. What everyone calls it didn’t help, understand? He brings that there are those who say that the heter is only for the need of a mitzvah, for example.

Again, measuring steps, this is the halacha. Average steps. Again, he says that this is a kula. I bring myself a proof of what I’m saying, that this is a certain kula that one may rely on the two thousand average steps, and this is only… I don’t know where you’re getting that it’s a great kula. The Mishna Berura speaks about measurement, he speaks about a kula about the whole problem. He speaks of the halacha, he speaks of the halacha. If one doesn’t know… we learned before whether one may make a loan, whether one may measure on Shabbos. What? No, what are you thinking? This speaks on Shabbos, he speaks of the halacha. Certainly he speaks of the halacha. There’s no connection, this is measuring on Shabbos, we’re talking about counting steps, not any measurement, this is not the topic. I don’t know, we need to check, by me it doesn’t say Yom Tov.

So, I’m telling you that this is a kula. Certainly a kula. Now, okay, until here basically we’ve learned what is the concept of what techum Shabbos means, simply going out beyond the techum, and another two thousand amos around, no difference if you’re in a city, no difference if you’re in a bik’ah, always there are two thousand amos, this is basically what we’ve learned, yes?

Laws 5-6: When His Measure Ends Within a City or Reshus Hayachid

The Principle: One Who Spent Shabbos in a City Versus One Who Comes to a City

Speaker 1: Now we’re going to learn, the person actually, or another person would have seen, the law begins with a person who is outside of a city, he didn’t begin Shabbos in a city, how far may he go if he bumps into a city in the middle of his way. Right? “The two thousand amos that he has to walk, if the measurement of two thousand amos ends within a dwelling or sahar or cave,” or in a reshus hayachid, which then presumably he may go throughout the entire reshus hayachid, or in the city where he may go throughout the entire city. One doesn’t say that then we’ll go, because the city or the place where he may go began within his two thousand amos, he now gets the entire city in addition. It doesn’t work that way. “Rather he walks all of that measurement,” he may only go until the end of his two thousand amos, “and we don’t say since he entered the measurement within a reshus hayachid he may walk through all of it.”

Very good. So the law that we learned that a reshus hayachid lechatchila, or a city, it’s the same thing, the lechatchila place where you are you can go through all of it, this is only initially all of it, not at the end. Right? When you’re in a city, you may go throughout the entire city plus. But you come to a city, you can’t go throughout the entire city, only until the end of your techum, even in a reshus hayachid. Yes, it can happen that a person’s techum Shabbos ends in the middle of a house, he may only go until the middle of that house.

The Reasoning: Why One Who Spent Shabbos in a City Differs from One Who Comes to a City

Speaker 1: But the answer is there where he is in the city, when he begins in the city, he was spending Shabbos in the city, the entire city is his four amos. As opposed to when he wasn’t spending Shabbos in the city, he only gets his two thousand amos.

The Exception: When the City is Encompassed Within His Techum

Speaker 1: But there is one way how it can help him that he comes in the middle of a city. What is that? “But if his measurement ended in part of the city or part of the cave,” if his two thousand amos ends at the edge of the city, in the middle, in the middle, not the corner, in the middle, in part, in a portion of the city. That is, if his two thousand amos ends two blocks into the city, it’s a hundred blocks, there’s no difference. “But if that reshus hayachid is encompassed within his two thousand amos,” that is, the entire thing is within his two thousand amos, then we view the entire reshus hayachid as one four amos, “and we complete for him the remainder.” He has further, after finishing the reshus hayachid he gets more, as much as he needs to have to complete the original. As much as is left over for him from the original. But this is only on a reshus hayachid, not on a city. Ah, it’s also there on a city, I think. Yes, it’s also there on a city, I think it’s the same thing. Look, he’s going to say the example. Ah, true, usually a city is not larger than two thousand amos, but it can be. Look, he’s going to say with his parable.

Example: One Thousand Amos to the City, and the City is One Thousand Amos

Speaker 1: Look, “If he had one thousand amos from his place of shevisa,” he has one thousand amos from his place of shevisa where he was when Shabbos began, or from the city where he is, “and outside the city until another city or cave,” until one comes to another city or another cave, which itself “is full of one thousand amos or less than one thousand,” “he measures the entire city or cave that is less than one thousand, as if the entire one thousand amos goes, “and walks outside of it and completes for him to one thousand amos minus four amos.”

Yes, because the city becomes four amos, and the four amos he subtracts very seriously, literally. He has four amos left, in short, he can subtract, exactly. He subtracts from the city, the city is reduced from how large it is, it becomes only four amos. As long as, as if the entire city can’t be too large, because the entire city must end within his two thousand amos.

In any case, any entire city or entire reshus hayachid that ends within your techum becomes nullified, it becomes the four amos.

Law 7: If the City is Larger Than His Techum

Speaker 1: But this is only when the place, the city or cave, even if the city or cave is less than one thousand amos, how exactly? I’m speaking when he comes into a place where he may go, into a city or a reshus hayachid, and it’s one thousand amos, he may go the entire one thousand amos, and afterward he can go another one thousand amos that is left for him, right? He gives an example, he has one thousand amos left, right?

But if one thousand amos and one ama, it goes out from his techum, not that he walked one thousand amos, and now he goes out even one ama from his techum, into the city, he loses greatly, because the chiddush of this is that the entire city becomes like four amos. But this is only when he has the entire area of the city to walk in it.

Okay, this is only when the city is smaller than his entire techum.

Right. If the city goes out even one mashehu from his four amos, then… it’s a great loss, so much, because then he can’t even go to the end of the city. He can’t even go to the end of the city, because it says, in short, if one comes in the middle of a city your two thousand amos, until there he stops. If the city, your two thousand amos is still the city, the entire city becomes much smaller, and you can go more of what is left for you from your techum minus four amos.

Law 8: One Whose Measure Ended in Half the City — Carrying Without Walking

The Chiddush: Carrying Out is Permitted Even When Walking is Forbidden

Speaker 1: Until here we’ve learned. So now we’re going to see about the person, the person who walked, and there is a reshus hayachid let’s say, or a city that is larger than his techum. This is an interesting case. That is, usually carrying out is smaller than a techum, because carrying out is only in the reshus hayachid, techum is the entire city. But here it can happen that a person whose techum is smaller than the reshus hayachid. He came in the middle of a city, let’s say there’s an eruv, because here is a place where one may carry, or less than four amos in a reshus harabim and the like.

So the Rambam says that one may, yes, he may carry, yes, he may carry, he may not go, but he may throw. He actually may not walk, he only has a few amos, but yes, it’s a reshus hayachid where one may carry, he may indeed carry. What is the language? “One whose measure ended in half the city, he may not walk more than half the city, for he has only four amos, and even if he walks only a little of its measurement, he cannot walk more than four amos. But all that place is permitted in carrying, and it is permitted to carry out and bring in there.”

Discussion: How Can He Carry Without Going?

Speaker 2: Let’s say there’s an eruv, it’s a reshus hayachid, whatever. So the person may not walk, but he can indeed carry. But he also can’t carry, how should he carry, carrying means walking.

Speaker 1: But the answer is, if he has a way through throwing, that is not how he walks, but the object indeed goes with another walking, then one carries the object, one may carry through on top of another person or through throwing. Yes, apparently this is simple. What does carrying out have to do with…

English Translation

Ah, but what then, soon we will see in other places, there is indeed such a thing as techumin (boundaries) for objects. And he says that this must be, we’re not talking about his objects that came with him, because the objects also acquire shevita (resting place), and one may not move them. Objects in the city. Objects in general were not taken out chutz letchum (outside the boundary), just like people. That is, we’ll need to see halachot (laws) about this soon. Right? That we’ve already learned, but a bit and so on. So, this is discussed in other… The Kuntres says that there is no issur hotza’ah (prohibition of carrying out). I mean, it comes out from this that hotza’ah can be mutar b’hotza’ah (permitted in carrying), even when it’s assur b’halicha (forbidden in walking) regarding techum.

Another Example: Surrounded by Non-Jews with a Partition on Shabbat

Speaker 1: They bring another case where one may move and carry, but may not walk. “If one was sitting in a valley, and he only had two thousand amot (cubits). Non-Jews surrounded him with a partition on Shabbat, if they made it for dwelling, it is permitted to carry within all of it, but he only has two thousand amot.” That is, non-Jews surrounded the place with a partition, and they made it for themselves. What does this have to do with it? Did they make it for him? He doesn’t know… That is, the use of the… Interesting. I don’t know if we learned such a thing. We learned like this… No, as you say, let’s say first the halacha, then what you say.

Explanation of the Halacha: Shevita is Acquired on Erev Shabbat, but a Partition Permits Carrying

Speaker 1: The halacha is like this: He may only walk the two thousand amot in the entire valley. Even though it’s through a partition, even though the valley has now become a reshut hayachid (private domain). Why? Because shevita is acquired on erev Shabbat. Because when Shabbat came, he only had two thousand amot in the valley. But the shevita doesn’t hold exactly with how it was on erev Shabbat, because the shevita became a reshut hayachid through partitions. Therefore, it’s permitted to carry within the entire partition, on his prohibition, and it’s permitted to carry for dwelling. If they surrounded it for dwelling, which would make a kosher partition, then carrying is permitted, but walking he may not.

Question: A Non-Jew Who Makes a Partition on Shabbat — Permitted to Benefit?

Speaker 2: You’re asking an interesting thing, that we learned in, I don’t know anymore, Chapter 6 much earlier, that if a non-Jew does something for a Jew, one may not benefit. Especially if he makes a halachic thing. In the cases that we learned there, he lights a candle, or he makes a ramp to descend from the ship, such sorts of things. But I don’t remember what the halacha is if a non-Jew makes a partition, where the partition permits the Jew to do something halachically. Do you understand what I’m saying? I don’t know, we need to look. We thought, something in Chapter 6 wasn’t such a case, at least. But I remember that yes, we already spoke about a partition that non-Jews made on Shabbat, right? In the laws of hotza’ah, in Chapter 14?

Speaker 1: They learned the halacha that a partition can be made even on Shabbat? They had when people are a partition, no? Yes, the side has partitions that even a Jew may make on Shabbat. But there is perhaps a halacha about making a partition on Shabbat, one may not. That is, but if I remember regarding the matter of…

A Partition Made on Shabbat – Chapter 16, Halacha 22

Speaker 1: In the laws of hotza’ah in Chapter 14 we learned the halacha that a partition can be made even on Shabbat.

Speaker 2: Yes, there are partitions that even a Jew may make on Shabbat. But there is perhaps a halacha about making a partition on Shabbat, one may not. But I remember, regarding the matter of hotza’ah it doesn’t matter.

Speaker 1: “It is permitted to set up partitions of people on Shabbat,” yes. “A partition made on Shabbat” it says… Ah, but the Rambam doesn’t say about a non-Jew. In Chapter 16, Halacha 22 it says that a partition that is made on Shabbat is kosher, if a Jew made it b’meizid (intentionally) one may not use it, just like any melacha (work) that a Jew does b’meizid. If he does it b’shogeg (unintentionally), one may use it. But so that it shouldn’t be forbidden to carry, in short, he’s talking about a Jew who makes a partition on Shabbat. It sounds yes, that benefit from melacha is indeed benefit from a melacha, according to this a non-Jew should also be forbidden. Okay, I don’t know.

But presumably, how are there non-Jews who go around making partitions so that Jews should be able to carry? When non-Jews make partitions, it’s not necessarily that if for example there’s no building in this, they set up some things in a manner… Okay.

So this is basically what we learned now is, what did we just learn? Like principles of… Just an interesting halacha, there can be a carrying that goes further than the techum and he may carry. Okay.

One Who Was Coming on the Road to Enter a City – Halacha 9-10

One Coming on the Road and Entered Within Two Thousand Amot Before Shabbat

Speaker 1: “One who was coming on the road to enter a city”, someone was on the way to enter the city. The difference is whether he came by sea or by land, b’charava he came on the land. Interesting why he goes further into this here. “If he entered within two thousand amot before Shabbat was sanctified”, a person has the entire city plus two thousand amot. What happens when he wasn’t in the city on erev Shabbat, but he was within the two thousand amot close to the city? “Even though he wasn’t in the city on erev Shabbat”, he wasn’t in the city on erev Shabbat when Shabbat came, he gets the same halacha that he gets the entire city plus the two thousand amot in every direction. It has nothing to do with being specifically in the city. Rather, since he is within the two thousand amot close to the city, it means as if he is resting in the city.

Innovation: The Intent Helps

Speaker 1: But this is only if he is coming on the road. That is, if he was initially resting outside, but just here it means because he has his intent to enter the city. So if he is already… I’ll ask you, a city is not including its techum Shabbat. If someone lives a thousand amot outside a city, his techum is around from there. He can’t say I’m still part of the city. But if he is coming on the road, as I understand the halacha, and I need to check, his intent is to come into the city, as long as he is already in the techum of the city it means he was resting in the city, not that he was resting outside. Right? I don’t know, I need to look at the halacha about someone who is still too… That is I’m saying, it’s not simple that a city is with its two thousand amot, that is the techum Shabbat. The innovation is that since he was in his intent, it means already as if he was in the city.

That’s what I mean. Yes, he can enter on Shabbat and walk the entire city plus the techum Shabbat, the two thousand amot from the city.

One Who Was Coming to a City and Slept on the Road

Speaker 1: “One who was coming to a city and slept on the road”, he was going to enter the city and he fell asleep on the way in, “and it wasn’t known to him”, he woke up on Shabbat, “and when he awoke he found himself within the city”, he woke up and found that he is in the city. He didn’t know that he is in the city.

Speaker 2: Yes, what does this mean? How can he sleep and not know? He walks sleeping, the person? What’s happening with this person?

Speaker 1: No, he was on the way to the city and he fell asleep, and when he woke up he saw that the place where he slept was already within the techum Shabbat.

Speaker 2: Ah, he didn’t know where he is, and now he caught on. Okay.

Speaker 1: “Behold he may enter it”, he can enter the city, “and walk all of it”, he can use the entire city, he acquires shevita in the entire city, “and outside it two thousand amot in every direction”, he gets another two thousand amot afterward. Why?

Speaker 2: No. The city means according to law like this.

Speaker 1: Even though he didn’t know that he is already in the two thousand amot of the city, it still means that he was according to law in the city. “Therefore he acquires shevita in the new city like him, as if he entered into it.” He was in the techum, and his intention was also to be in the techum, even though he didn’t know that he is in the techum, that is enough.

Ah, so from here I took my idea that it has something to do with the intent. You see that the intent helps so much, therefore that he doesn’t know that he is in the techum, it already means that he is in the city, therefore he can walk like the law of the entire city.

So, yes. And now we’re going to learn what happens when a person went out outside his two thousand amot.

One Who Went Out Outside the Techum – Halacha 11

Went Out Even One Amah – May Not Enter

Speaker 1: Right, so let me try to say something. So, until now we learned that even when a person is outside the techum, it still means as if he is already in the techum. But now we’re going to learn that this only helps in such a manner: when there is a city, and you go outside the city, as long as you have intent to come to the city. But if you are out of your entire techum, then there is no “grace period”, you don’t have any place around the techum that still means within the techum somehow.

“One who went out outside the techum even one amah may not enter.” You may not go back in. Let’s think, he is one amah away from the new city… ah, no, he went out. He was in his techum, and he went out. He would still be in his techum, because he can stay in the techum of the two thousand amot, but he already went out one amah outside the techum, he already has no more place, he is “out of space”. He may not go back into his techum Shabbat. Why?

Four Amot Only Go Outward, Not Back

Speaker 1: “For the four amot that a person has, their beginning is from the place where he stands.” How do we calculate that a person has four amot of a person? That is, let’s say what he means to ask. As later we will see, I mean the next few halachot, it’s brought that if someone has no techum, a person walks only four amot. So the language always says, he may walk four amot. The person asks, I only went out one amah, I may walk four amot, I want to walk four amot back into the techum. The Rambam says, no, the four amot only go one way.

“Therefore, once he went out outside the techum one amah, the beginning of the place where he stands” the bear means that he can go further, but he can’t go back. The four amot don’t go back.

Four Amot in Front of Him, Not Around the Person

Speaker 1: Four amot, even, very interesting, even four amot of reshut harabim (public domain) we learned from the Rambam, they were debating then, I don’t remember what they meant there, but there we learned, even by four amot of the public the Rambam also said that it’s in front of him, he indeed has a box in front of him, but not behind, not around the person. Four amot for a person, not that there are four amot around the person, but there is a square of four amot in front of the person. So I remember it plainly says in the laws of four amot of the public.

“Therefore, one who goes out outside the techum one amah or more, sits in his place, and doesn’t walk except within four amot from where his feet stand and outward.” They can only walk within the four amot from where his foot stands now.

Question: If He Turns Around?

Speaker 2: Very interesting, if he turns around, then may he?

Speaker 1: I don’t have, I don’t understand the halacha. What does it help that the person gives himself a turn? Then further are the four amot… the amot that he already walked. What doesn’t it help? He may do that seemingly, but he may not go back into the city, that is the innovation.

One Who Was Outside the City’s Techum When It Got Dark

Speaker 1: “One who was outside the city’s techum when it got dark”, it became Shabbat, he was outside the city’s techum, “even one amah, behold he may not enter”, he may not enter, even if it’s only one amah away, he may not enter.

Again, the same thing. No, the city’s techum means outside the 2,000 amot. Don’t tell me that he now gets another four amot, that besides the 2,000 amot he has the four amot which is a person’s domain. He doesn’t have, because he is outside the techum, and outside the techum even one amah outside the techum, means he is completely outside the techum.

But what? He could only have had the 2,000 amot to be able to enter the city. He can walk in the city. His techum Shabbat ended in the city. And there is a walk on your measurements as I heard.

One Foot Outside the Techum

Speaker 1: Seemingly, “one foot outside the techum”, this is already walked in with one foot into the techum. Or by the previous one, he only went out with one foot, let’s say. “One foot outside the techum” is a hint, that he had the leniency. One foot is still in the four amot. One foot is out. With one foot outside doesn’t yet mean outside the techum. But one amah, yes, that is basically the innovation.

Dispute Between Rambam and Raavad

Speaker 1: I also see that the Raavad disagrees on the law of one amah. The Raavad holds yes, that if one went out less than four amot, one can still go back. So it’s implied, I don’t clearly understand the Raavad. He has the four amot on other sides, not only on one side as the Rambam held. We need to see if it’s… Yes.

Very good.

One Who Went Out Outside the Techum Unintentionally – Halacha 12-13

Went Out Unintentionally – Has Only Four Amot

Speaker 1: “One who went out outside the techum unintentionally”. Until here one learned halachot, the main laws of techumin, which means how far one is in the techum. Now one is going to learn interesting ways how a person is outside the techum, but there is a way that he has a way out, he can go back. Let’s see.

Yes. “One who went out outside the techum unintentionally” – he didn’t know that he is going out outside the techum – “such as if non-Jews testified about him or an evil spirit”. Who carries such a person outside the techum? An evil spirit means he was in a bad mood and he went out, he didn’t stop himself. An evil spirit means something like insanity. I made it sound a bit extreme. An evil spirit doesn’t mean that a spirit came and made him fly. That’s what I mean to say. An evil spirit means he was in some psychotic state, something like that. Every time there is a yetzer hara (evil inclination), this is something worse.

Yes, same thing. He didn’t know that he is now going out of the techum. He didn’t notice that there is the techum, or something like that. He also says “he has only four amot”. We don’t say that it’s only a penalty when a person knows, but it’s a law, and the law is even when it was unintentional. But the interesting thing begins when he returned.

Returned Intentionally – Has Only Four Amot

Speaker 1: Now, all this intentionally, if he went back to the techum, went back into the two thousand amot, he still has only four amot, and it doesn’t come back with going back in, he already lost it.

But I see yes,

Halacha 12 (Continued) – Went Out Outside the Techum Unintentionally and Returned

And the law is even when it was unintentional.

But the interesting thing begins when he returned. If he went back to the techum, he went back into the two thousand amot, he still has only four amot. He doesn’t get it back by going back in, because this is already lost.

But I see here, if the people, the non-Jews or the evil spirit, it’s the same thing, or the unintentional, anyway, the same, “just as he went out so he returned”, then it’s as if he didn’t go out. Then the whole thing becomes… It didn’t happen at all, it was a mistake, he went out, and we count as if he is still in the techum Shabbat.

Innovation: The Key is When One Remembers

And we have another proof from a reshut hayachid. If those who carried him out placed him in a reshut hayachid, “non-Jews who placed non-Jews in a pen or enclosure surrounded by a wall, they have the laws of enclosure, he has the entire city to walk”.

And likewise, “if he went out to one of them unintentionally and remembered while he was within it”, he entered the techum Shabbat, in the city, unintentionally, and he remembered when he is inside, “he walks all of it”, he has the entire place.

So in other words, going out… he is outside, he has only four amot, he can’t go back in. But if he finds himself inside, after he already went out, then he may. So basically it’s like I see here, the same thing. It’s the same concept basically.

English Translation

When a person goes out without awareness, negation of awareness, in the matter of the ways, it doesn’t help. If he… that is, he remembered somewhere, if he remembers with awareness outside the techum, he’s stuck there. Stuck there means either four amos, or if it’s a reshus hayachid he can go through the entire reshus hayachid, right?

When there’s a way that he returns to his original techum, but he didn’t remember then, but then he gets back his awareness, or the non-Jew, whatever, but after he’s completely back in his original techum, then he gets his entire original techum. Otherwise he’s stuck where he remembered. Basically, the remembering, that makes the problem. You shouldn’t remember. But whatever, do you understand what I mean? Yes?

Anyway, it’s there. Now one can see further. That is, if he did know that he’s going out, it turns out that unilateral without awareness doesn’t help. It must be a complete without awareness in order for it to return. Yes? Thirteen.

Halacha 13 – Went Out With Awareness and Returned Without Awareness

“If one went outside the techum with awareness, even though he returned without awareness, such as if non-Jews or bandits brought him back, he has only four amos. And not only that, but even if he went outside the techum with his awareness, even though he went out for the need of a reshus hayachid, such as a pen or enclosure, he has only four amos.”

That is, what was said earlier makes sense. No, everything fits with what I understand earlier. Because they said earlier that one only gets when one arrived there without awareness. You went out without awareness into a new reshus, it doesn’t help you. It only helps if you would have arrived without awareness. Understand?

Halacha 14 – One Who Sails on a Ship

Now he learns a certain halacha about a ship.

“One who sails on a ship, even though the ship goes outside the techum Shabbos, he may walk through all of it. And we don’t view him as if he’s walking outside the techum, but rather as if he’s standing in one place.”

Right. What’s the point of this halacha? One may travel on a ship, that’s the point. And we don’t look at it as if he’s going around more than techum Shabbos, but we look at it as if he’s just the whole time in the ship. Yes. Because his reshus travels with him, whatever, his ship. So one must know that a car would also be the same thing. Could be. We won’t travel in a car on Shabbos, it’s a different problem, but… perhaps he has a techum of outside the techum Shabbos. Could be. The simple meaning is he’s outside? He is indeed outside, but he has the entire reshus. He’s outside, but he has his entire reshus. On the ship he may walk. He went out from the ship. He went out from the ship. That is, going out from the ship has to do with the question of the ship, techumin above ten, other things. That is, I think that perhaps comes in the halacha that just as he arrived without awareness in a new reshus hayachid.

Discussion: What Does This Have to Do With This?

What does this have to do with this? He was already more than this, he was already in this from erev Shabbos apparently.

One Who Went Outside the Techum Without Awareness and Was Enclosed by a Partition on Shabbos

One who went outside the techum without awareness, he went out outside the techum but without awareness, as we learned earlier, and was enclosed by a partition on Shabbos, the place where he now arrived was surrounded by a partition on Shabbos, he may walk through all of it, he can go around the entire partition. But this is basically the same as the halacha we learned earlier, that if one is placed without awareness into a partition he may walk. But here it says that now it’s like when he arrives in a city, in a techum from outside, right? Because if it’s a departure of two thousand, then he’s stuck, right? Yes, is what I’m saying correct? Or is it a new prohibition? Yes.

This explains that it’s the same idea apparently. This is as if the law of coming without awareness, like when you’re outside a city and you come inside, which if it’s enclosed within the techum it helps, if your techum ends in the middle of the city you’re stuck only two thousand amos. Is what I’m saying correct?

Innovation: The Partition Becomes an Extension of Techum Shabbos

And if his techum that goes out, ah, the same thing, enclosed, exactly the same halacha. Enclosed within the partition that was made without his awareness, right, he went out from his techum, on Shabbos, he’s enclosed in the partition, since their techumin mixed, this is the simple meaning that when he ends the techum Shabbos he’s already in the partition, since he may walk through the entire partition, behold this one enters his techum.

Ah, this is the simple meaning. Not that he has a new partition, the measure of his height behold he is like one who went out, he can go as much as he could have gone out from his techum Shabbos. It’s interesting, the entire partition becomes an extension of his techum Shabbos. Right, it’s an extension, it’s as if he didn’t go out. That is, let’s say, a person went out, a non-Jew dragged him out two thousand, far out from his city, three thousand amos, and on that same Shabbos came a second non-Jew and built a partition, how big, a thousand, two thousand amos that goes into his techum Shabbos, he may walk the entire partition that they made. Now, when he finished the partition, he’s still in the partition, let’s say, but he finds himself already in his techum Shabbos, this is as if he returned without awareness, it becomes exactly as if he would have returned, as if he returned without awareness, he gets back his old techum, as if he didn’t go out.

Halacha 15 – Needed to Relieve Himself

Already, now we’re going to learn, the Jew who unfortunately may not go more than four amos, like one who went out outside the techum, what exactly this means. He says, “Anyone who has only four amos within four amos”, the person about whom it was said that he has only his four amos, “if he needs to relieve himself”, what happens if he needs to go out? They permit him that he doesn’t need to stand in his four amos, a relief. This is a leniency from the Sages, because the whole thing is rabbinic, “behold this one goes out”, he can go out, “distances”, he doesn’t say how much, he distances a bit, as much as is necessary, that he should remain in his place, “and relieves himself and returns to his place”.

Could be he distances until he finds a place that’s more modest, because where you are here is perhaps not such a modest thing. But he must immediately return, he goes back into his four amos, and he won’t acquire that place. But, right, he doesn’t acquire any new place. But, there is, “and if he entered into part of the techum that he had before he went out to distance himself for his needs”, we’re talking about a case where four amos away from him there’s a new city, but he may not go there because he has only one amah, let’s say. But he does go, because he was permitted to go out for his needs, and he entered with permission into the new techum, so when he returns he may already enter. Like one who went out we reckon it as if he didn’t go out from the techum at all.

Discussion: Charity That Goes Around

There’s a charity that goes around making collections near the end of the techum. No, there are things that make sense, it’s not just anything. Ah, one can say let’s say, I don’t know what he means by this, one doesn’t tell him that you must specifically this is done. Anyway, I don’t know the names. But the Rambam says so, right?

Condition: Only When He Didn’t Go Out With Awareness

This is only when he didn’t go out with awareness, right? And this is when he didn’t go out initially with awareness. This only helps, very good. But one who goes out with awareness, it doesn’t help. Even if he was already yesterday in those four amos, it doesn’t help that… understand, with awareness here means when he went looking for the place where to go relieve himself? No, no, no. We’re talking about the original going out. The entire permission that he may return when he distanced himself for his needs is only for one who went out by mistake or by force or by non-Jews. But one who went out with awareness, even if they let him, they give him a bit of space where he can go out, but he didn’t enter into the “didn’t go out,” he doesn’t get back the entire techum. Right, so apparently this is the halacha.

Halacha 16 – Went Out With Permission of Beis Din

Now we’re going to learn another manner of one who does get an entire techum even though he went out, that is that he went out with permission of beis din or in some manner. Yes, the whole thing is rabbinic, so the Sages play according to how they understand that it’s correct.

Discussion: What is Biblical?

The simple meaning is apparently that what is biblical the measure is no question. For example a person walked outside the two thousand miles and he needs to do his business there, there’s no question that he’s liable. That’s what I would have thought. Because all these things it says since it’s their words, this is further so since it’s their words, that they have nothing on which to rely and the like.

Yes, anyone who went out with permission of beis din, he went out with permission of beis din. Such as? Such as witnesses who came to testify about the sighting of the moon, which the law is that they may go out on Shabbos. And so one who goes out to save from the hand of non-Jews or bandits to save for a matter of mitzvah. Ah, I don’t know yet the Gemara, what else can there be? Soon we’ll see in the next halacha to save lives, but what else is there? I don’t know. Some mitzvos that one may go out outside the techum besides this? Ah, one goes out to take the scapegoat. As I said, okay. “He has this time but all the distance in any place that he reaches”. The place where he arrives, unlike an ordinary person who arrives has only his four amos, because he went out from the train. But you, because you went out from the train,

Halacha 16 (Continuation): One Who Goes Out With Permission of Beis Din – Two Thousand Amos in Every Direction

Speaker 1: I won’t look up the Gemara, what else can there be? I would have thought to see in the next halacha, to save lives, but what else is there? I don’t know. Some mitzvos that one may go out outside the techum besides this? We’ll have to see there, okay.

Now, “and he has two thousand amos in every direction in that place that he reached”. The place where he arrives. Without this it would have been, if when a person arrives he has only his four amos, if he only walked from the techum. But here, because he went out with permission of beis din, they give him the two thousand amos in every direction in the place where he arrives.

And therefore if he reaches a city, he finished going, even in a general manner he wouldn’t have been allowed, because the city was outside his techum Shabbos. That is, he would have been only until the two thousand amos, or two thousand amos, right, four amos, right, to enter the city. But because he went out with permission of beis din, we say yes, that after he arrived in the city, he’s like one of the people of the city, “and he has two thousand amos in every direction outside the city”, he gets the entire city, plus the two thousand amos. Ah, good.

Halacha: “And If They Told Him on the Way the Mitzvah Has Already Been Done” – He Still Gets Two Thousand Amos

Another innovation in the halacha, “regarding one who goes out with permission.” That is, going out with permission is not only when he did the mitzvah, even when they no longer needed him. Yes? “And if they told him on the way”, they told him… still on the way, that is he didn’t arrive yet. When he already arrived at the city, one can understand. They told him on the way “the mitzvah has already been done that you’re going for”, they already sanctified the month for example. Yes, or they already saved that person. “He has two thousand amos in every direction”.

Innovation: The Law is Because He Went Out With Permission, Not Because He’s an Agent of a Mitzvah

Why does this come to him? It’s not a law because he’s an agent of a mitzvah, but the law is because he went out with permission. That is, the agent of a mitzvah, you can say like a good thought the Holy One Blessed Be He joins to the deed, I don’t know. He went out with a good intention. Right, we don’t say that the going out is lost, and going out by force is not exactly. No.

Halacha: “And If He Returned to His Place As If He Didn’t Go Out”

“And if he returned to his place, as if he didn’t go out”. If he wants to go back into the place from where he was thrown out, what are we talking about? The same person. Right, but where is he? He arrived somewhere less than four thousand amos away from his city, let’s say, right? So they give him two thousand amos in every direction. He didn’t arrive at any city, right? Because if he arrived at a city it’s apparently simple. He says that even if he didn’t arrive at a city, he gets the two thousand amos, not just four amos. Now he can go two thousand amos, not only that, but if those two thousand amos end within two thousand amos of his original, he can further return as if he went out.

Discussion: Contradiction Between Chapter 27 and Chapter 3 Regarding Returning With Their Weapons

Speaker 2: But they’re further. All who go out to an optional war return to their place, so they apparently learned that they may always. No? The old Shabbos obstacles? So, so animals are worse?

Speaker 1: Where was the previous halacha, do you remember? When they learned by saving lives. Did you bite already? All the way in the beginning? Do you remember that there’s such a halacha that they may even return? So how does that work?

Speaker 2: Those who know, it’s… I don’t understand, I’m asking which saving lives. Here there would have been a kal vachomer.

Speaker 1: Permitted to return, chapter 3, very good. So here it states a different reason. So here it states a different reason. Here it implies that it’s only if one is afraid to stay there. So it’s a contradiction.

Speaker 2: There we spoke about techum Shabbos, there we spoke about carrying. Okay, and is it worse? On techum Shabbos isn’t there the same reasoning? On techum Shabbos isn’t there the same reasoning, the consideration for the future? Why not? If there’s the consideration for the future, then one may perhaps, but then there isn’t the reason. I don’t understand the question, something I’m missing. One must know whether… on techum is it more stringent? Just the opposite, techum is rabbinic, it should be more lenient.

Speaker 1: Even according to their words, in any case their words stand. I’m not sure. He brings that it’s about saving life, it’s obviously. In general, if it’s about saving life, one must again say that saving life should also… carrying. We’re not talking about that. I don’t understand why I don’t see anyone asking this question. It must be that we’re talking about the problem, right? Or do you think I’m crazy?

The Gemara’s Story With Non-Jews

Ah, he brings that there was a story in the Gemara that the non-Jews already knew the trick. They knew that the Jews leave their weapons there if they’re not allowed, so they ran after them and grabbed them. But that’s the simple meaning.

Possible Answer: By War It’s Always Permitted

No, it could be that the Rambam holds it’s always, because he thinks into it, one goes to a war, and on the way back one can go without weapons. There are stories, I don’t know, they killed every last enemy, I don’t know if it was so, it means that they were successful. Let’s say for today.

Conclusion

Anyway, this is chapter 27, the main halachos of techumin.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ״ז – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – פרק כ״ז הלכות שבת (רמב״ם) – הלכות תחומין

הקדמה צום פרק

פרקים כ״ז–כ״ח האנדלען מיט הלכות תחומין — די פערטע מצוה אין הלכות שבת: „שלא לצאת חוץ לגבול בשבת”. תחומין איז נישט קיין מלאכה, נאר אן עקסטערע איסור, ענליך צו הוצאה אבער נישט דאס זעלבע. פרקים כ״ט–ל׳ וועלן האנדלען מיט קידוש היום און עונג שבת.

הלכה א – דער עיקר דין תחומין

רמב״ם: „היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה, שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. מקום זה – תחום העיר. ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אלא חכמים העתיקו שתחום זה חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל… ומדברי סופרים שלא יצאו חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, שאלפים הוא מגרש העיר.”

פשט

די תורה פארבאט ארויסצוגיין פון „מקומו” בשבת. „מקום” מיינט די תחום העיר (נישט ד׳ אמות). די תורה גיט אבער נישט קיין שיעור פאר דעם תחום. די חכמים האבן מקבל געווען (״העתיקו״) אז דער דאורייתא-שיעור איז 12 מיל, כנגד מחנה ישראל. מדרבנן האט מען מגדר געווען ביז 2,000 אמה (= 1 מיל), באזירט אויף מגרש העיר.

חידושים און הסברות

1. דער לשון „העתיקו”: דער רמב״ם זאגט נישט „תיקנו” (מתקן געווען) און נישט „קיבלו” (מקבל געווען), נאר „העתיקו” – וואס מיינט איבערגעטראגן, איבערגעגעבן פון איין דור צום צווייטן. דאס קען אנדייטן אז ס׳איז א הלכה למשה מסיני אדער א קבלה עתיקה, נישט א חכמים-תקנה.

2. דער מקור פון 12 מיל – „כנגד מחנה ישראל”: ווען משה רבינו האט געזאגט „אל יצא איש ממקומו”, איז דער „מקום” געווען מחנה ישראל, וואס איז געווען 12 מיל גרויס. אבער דאס איז נאר א רמז, נישט א בפירוש׳דיגער פסוק – ווייל (א) ס׳שטייט נישט בפירוש אין תורה אז מחנה ישראל איז 12 מיל, דאס איז א חשבון פון די חכמים; (ב) דער פסוק „אל יצא” זאגט נישט בפירוש „חוץ למחנה” נאר „ממקומו”. דעריבער זאגט דער רמב״ם „לא נתנה תורה שיעור” – דער שיעור איז נישט מפורש אין פסוק.

3. פארוואס איז עס דאורייתא אויב ס׳איז נאר א רמז? דאס איז א שווערע קשיא. אויב דער שיעור פון 12 מיל איז נאר א רמז בעלמא, פארוואס זאגט דער רמב״ם „לוקה מן התורה”? דער עצם איסור ארויסצוגיין פון מקומו איז דאורייתא (פון „אל יצא איש ממקומו”), נאר דער שיעור ווי ווייט מ׳טאר גיין איז וואס די חכמים האבן „העתיקו” דורך דעם רמז פון מחנה ישראל.

4. פארגלייך מיט שבות (תשבות): ביי שבות האט דער רמב״ם אויך א פסוק אלס מקור („תשבות”), אבער ער האט נישט געזאגט אז שבותים זענען דאורייתא – דער פסוק איז נאר א רמז/אסמכתא, און אלע שבותים זענען דרבנן. דא אבער, ביי תחומין, איז א חלק (איבער 12 מיל) טאקע דאורייתא. דער פסוק „מגרש העיר” איז אויך א רמז פאר די רבנן׳ס אלפים אמה, אבער דאס מאכט נישט די אלפים אמה גופא פאר א דאורייתא.

5. שיטת רבי עקיבא vs. דער רמב״ם: רבי עקיבא האלט תחומין דאורייתא שוין ביי 2,000 אמה, באזירט אויפן פסוק „ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה” (פרשת מסעי – מגרשי ערי הלויים). דער רמב״ם פסק׳נט נישט ווי רבי עקיבא, נאר ווי א ירושלמי וואס זאגט: אפילו די חכמים וואס חולקים אויף ר׳ עקיבא מודים אז תחומין איז דאורייתא ביי 12 מיל, אבער דער שיעור פון 2,000 אמה איז דרבנן, באזירט אויף מגרש העיר.

6. מחלוקת ראשונים: דער רמב״ן און אנדערע ראשונים האלטן אז תחומין איז אלעמאל דרבנן, אפילו 12 מיל. דער רמב״ם שטייט אליין מיט זיין שיטה אז 12 מיל איז דאורייתא. להלכה ברענגט מען ביידע שיטות.

7. „מדינה” אין רמב״ם: „מדינה” ביים רמב״ם מיינט אייביג א שטאט, נישט א מדינה/קאנטרי אין מאדערנעם זין.

הלכה א (המשך) – פראקטישע שטופן און מדידה

רמב״ם: „נמצאת למד – כל העיר כולה כד׳ אמות, אפילו היתה כנינוה, בין שהיא מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומה… וכן המהלך חוץ לעיר מהלך אלפים אמה לכל רוח, אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת כדי שישתכר את הזויות… ואם יצא חוץ לאלפים אמה אפילו אמה אחת לוקה מכת מרדות עד שנים עשר מיל. אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה.”

פשט

דריי שטופן: (א) אין דער שטאט גופא – מעג מען גיין אומבאגרעניצט, אפילו ס׳איז גרויס ווי נינוה; (ב) פון 0 ביז 2,000 אמה אינדרויסן פון שטאט – מותר; (ג) פון 2,000 אמה ביז 12 מיל – מכת מרדות (דרבנן); (ד) מער ווי 12 מיל – מלקות מן התורה.

חידושים און הסברות

1. „כל העיר כולה כד׳ אמות”: אין דער שטאט מעג מען גיין אומבאגרעניצט. „מקום” מיינט נישט א קליין פלעצל, נאר די גאנצע עיר. ס׳איז נישט קיין חילוק צי ס׳איז מוקפת חומה אדער נישט.

2. „אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת – כדי שישתכר את הזויות”: מ׳מעסט נישט 2,000 אמה אין א קרייז (ראדיוס), נאר מ׳מאכט א סקווער (ריבוע) ארום דער שטאט. דערמיט „געווינט” מען די ווינקלען – ביי די דיאגאנאלן קען מען גיין ווייטער ווי 2,000 אמה. דאס איז פאראלעל צום דין ביי ד׳ אמות פון הוצאה ברשות הרבים, וואו מ׳מאכט אויך א סקווער.

3. „מכת מרדות” vs. „מלקות מן התורה”: דער רמב״ם מאכט א קלארע חילוק צווישן דעם דרבנן-שטראף (מכת מרדות) און דעם דאורייתא-שטראף (מלקות). דאס איז קאנסיסטענט מיט זיין שיטה אז 2,000 אמה איז דרבנן און 12 מיל איז דאורייתא.

חקירה: תחומין למעלה מעשרה טפחים

חידושים

– א חקירה ווערט אויפגעברענגט: וואס איז דער דין ווען איינער גייט אויף עמודים וואס זענען העכער פון עשרה טפחים, און יעדער עמוד איז ד׳ על ד׳ אמות (א רשות בפני עצמו)? צי איז דא תחומין למעלה מעשרה טפחים אדער נישט?

נפקא מינה: אויב מ׳גייט מער ווי 12 מיל למעלה מעשרה, איז עס א ספק דאורייתא (לחומרא); ווייניגער ווי 12 מיל איז א ספק דרבנן (לקולא).

אבער: אויב די עמודים/פלאטפארמעס זענען ד׳ על ד׳ און גבוה עשרה – דאס איז א רשות היחיד, און דארט יש תחומין בוודאי, ווייל ס׳איז נישט „למעלה מעשרה” אין דעם זין.

למעשה איז די שאלה פון למעלה מעשרה רעלעוואנט מער ביי א שיף אדער אזעלכע סיטואציות.

הלכה: מי ששבת בדיר/סהר/מערה – שביתה אין א רשות היחיד וואס איז נישט א שטאט

רמב״ם (מקור: משנה): „מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה – מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

ווער עס איז שובת אין א שטאל/הייל אין מדבר – ער מעג גיין אין דעם גאנצן רשות היחיד, פלוס אלפים אמה ארום.

חידושים

נישט נאר א שטאט באקומט דעם דין פון „מהלך את כולה + אלפים אמה” – יעדער רשות היחיד באקומט דעם זעלבן דין. די דיר/סהר/מערה ווערט באהאנדלט ווי א שטאט לענין תחומין.

הלכה: השובת בבקעה – שביתה אין א כרמלית/אפענעם פלאץ

רמב״ם: „השובת בבקעה… אפילו לא ישב שם… יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע.”

פשט

ווער עס איז שובת אין אן אפענעם פעלד (כרמלית) – ער האט אלפים אמה פון זיין מקום, אבער נישט די גאנצע בקעה.

חידושים

1. חילוק צווישן רשות היחיד און בקעה: אין א רשות היחיד/שטאט – מ׳באקומט די גאנצע שטאט/רשות פלוס אלפים אמה. אין א בקעה – מ׳באקומט נאר אלפים אמה פון זיין מקום. די בקעה ווערט נישט גערעכנט ווי איין יחידה.

2. אפילו אן קנין שביתה: אפילו ווען מ׳האט נישט קונה שביתה געווען (נישט מכוון געזאגט „דא איז מיין מקום”), האט מען אלפים אמה. קנין שביתה דארף דעת, מ׳קען נישט שלאפן דערביי – אבער אפילו אן דעם, באקומט מען אלפים אמה.

3. צוויי לעוועלס: (א) מיט קנין שביתה – מ׳זאגט בפירוש „דא איז מיין מקום”; (ב) אן קנין שביתה – מ׳האט געשלאפן, מ׳האט נישט געהאט דעת – אויך באקומט מען אלפים אמה.

הלכה: מדידה דורך פסיעות בינוניות אין א בקעה

רמב״ם (מקור: גמרא): „מהלך אלפים פסיעות בינוניות, וזה יהא לך תחום שבת.”

פשט

אין א בקעה וואו מ׳קען נישט פארמעל מעסטן, מעג מען רעכענען 2,000 בינוניות׳דיגע טריט אלס תחום שבת.

חידושים

1. דאס איז א קולא, נישט דער עיקר דין: 2,000 פסיעות בינוניות איז נישט דאס זעלבע ווי 2,000 אמה – ס׳איז נאר בערך דאס זעלבע. דער אמת׳דיגער וועג פון מעסטן איז מיט א שטריק (חבל) און אנדערע פארמעלע מדידה-הלכות (פרק כ״ח).

2. פארוואס נאר אין א בקעה? ווייל אין א שטאט אדער רשות היחיד ווייסט מען שוין די תחום – ס׳איז א מקום קבוע, מענטשן וואוינען דארט, מ׳האט שוין געמאסטן. אבער אין א בקעה האט מען נישט קיין אנדערע אינפארמאציע, דערפאר האבן די חכמים מתיר געווען זיך צו סומך זיין אויף פסיעות בינוניות.

3. ס׳זענען דא שיטות וואס זאגן אז דער היתר איז נאר לצורך מצוה.

4. חילוק צווישן מדידה בשבת און ציילן פסיעות: ציילן פסיעות איז נישט קיין „מדידה” אין דעם הלכה׳דיגן זין (מדידה בשבת איז אן אנדער נושא).

5. שאלה: צי מעג מען זיך סומך זיין אויף פסיעות בינוניות אויך אין א רשות היחיד וואו מ׳ווייסט נישט דעם שיעור? בלייבט נישט קלאר אויסגעלייזט, אבער דער סברא איז אז אין א רשות היחיד/שטאט ווייסט מען בעסער ווייל ס׳איז א מקום קבוע.

הלכה ו – ווען דער תחום ענדיגט זיך אינמיטן א שטאט אדער רשות היחיד

רמב״ם: „אלפים אמה שיש לו להלך… אם כלתה מדידתו בתוך דירה או ספינה או מערה… אלא מהלך כל אותה מדידה, ואין אומרים הואיל ונכנס למדידה בתוך רשות היחיד מהלך את כולה.”

פשט

ווען א מענטש איז אינדרויסן פון א שטאט און זיין אלפים אמה ענדיגט זיך אינמיטן א שטאט אדער רשות היחיד, מעג ער נישט גיין די גאנצע שטאט/רשות היחיד — ער שטאפט ביים ענד פון זיין אלפים אמה.

חידושים

1. חילוק צווישן „בתחילה” און „בסוף”: דער כלל אז א שטאט ווערט גערעכנט ווי ד׳ אמות גילט נאר בתחילה — ווען דער מענטש איז שובת אין דער שטאט. אבער בסוף — ווען ער קומט אן אינמיטן א שטאט בתוך זיין תחום — באקומט ער נישט די גאנצע שטאט. ער שטאפט וואו זיין אלפים אמה ענדיגט זיך, אפילו אינמיטן א הויז.

2. דער סברא: ווען ער איז שובת אין א שטאט, איז די גאנצע שטאט זיינע ד׳ אמות. אבער ווען ער איז נישט שובת געווען דארט, באקומט ער נאר זיין אלפים אמה — די שטאט האט נישט קיין ספעציעלע מעלה פאר אים.

הלכה ו (המשך) – ווען די גאנצע שטאט/רשות היחיד איז „נבלעת” אין זיין תחום

רמב״ם: „אבל אם היתה אותה רשות היחיד נבלעת בתוך אלפים אמה שלו — כל אותה רשות היחיד כד׳ אמות, ומשלימין לו את השאר.”

משל פון רמב״ם: „היה לו אלף אמה ממקום שביתתו, ומחוץ לעיר עד מדינה או מערה מלאה אלף אמה או פחות מאלף — מודד את כל המדינה או המערה כאילו היא ד׳ אמות, ומהלך חוצה לה ומשלים לו לאלף אמה פחות ארבע אמות.”

פשט

אויב די גאנצע שטאט/מערה/רשות היחיד ענדיגט זיך בתוך זיין אלפים אמה, ווערט די גאנצע שטאט גערעכנט ווי בלויז ד׳ אמות, און ער באקומט דעם רעסט פון זיין תחום נאך דער שטאט.

חידושים

1. דער חשבון איז ליטעראל: די ד׳ אמות ווערן ערנסט גענומען — ער סובטרעקט עקזאקט ד׳ אמות פון וואס אים בלייבט. אין דעם משל: ער האט 1,000 אמה ביז דער שטאט, די שטאט איז 1,000 אמה, ער מעג גיין דורך די גאנצע שטאט (ווייל זי ווערט ד׳ אמות), און נאכדעם באקומט ער נאך 996 אמה (1,000 פחות ד׳ אמות).

2. תנאי: דאס גילט נאר ווען די גאנצע שטאט איז נבלעת אין זיין תחום. אויב אפילו איין אמה פון דער שטאט גייט ארויס פון זיין תחום, באקומט ער נישט דעם דין פון „נבלעת” — און ער שטאפט אינמיטן שטאט ביי זיין תחום׳ס ענד. דאס איז א גרויסע פארלוסט, ווייל דעמאלט קען ער אפילו נישט גיין ביזן ענד פון דער שטאט.

הלכה ז – מי שכלתה מדתו בחצי העיר: טלטול אן הליכה

רמב״ם: „מי שכלתה לו מדתו בחצי העיר — לא ילך יותר מחצי העיר, שאין לו אלא ד׳ אמות בלבד… אבל כל המקום ההוא מותר בטלטול, ומותר להוציא ולהכניס בו.”

פשט

ווער עס זיין תחום ענדיגט זיך אינמיטן שטאט, מעג נישט גיין ווייטער ווי זיין ד׳ אמות, אבער ער מעג טראגן אין דער גאנצער רשות היחיד/שטאט (ווען ס׳איז דא אן עירוב אדער רשות היחיד).

חידושים

1. יסוד׳דיגער חידוש: הוצאה קען זיין מותר אפילו ווען הליכה איז אסור. תחום שבת אסר׳ט הליכה, אבער נישט הוצאה. ממילא, אויב ער איז אין א רשות היחיד מיט עירוב, מעג ער טראגן אין דער גאנצער רשות היחיד, כאטש ער טאר נישט גיין דארט.

2. פראקטיש וויאזוי: ער קען מטלטל זיין דורך זריקה (ווארפן) אדער על גבי חבירו (דורך אן אנדער מענטש), ווייל דער חפץ גייט אן אנדער וועג ווי דער מענטש׳ס הליכה.

3. חפצים און תחומין: ס׳איז דא א דין פון תחומין פאר חפצים — חפצים זענען אויך קונה שביתה. דער רמב״ם רעדט זיך דא פון חפצים וואס זענען שוין אין דער שטאט (נישט זיינע חפצים וואס זענען מיטגעקומען מיט אים), ווייל זיינע חפצים האבן דעם זעלבן תחום ווי ער.

הלכה ח – גוים האבן ארומגענומען א בקעה מיט א מחיצה בשבת

רמב״ם: „היה יושב בבקעה ואין לו אלא אלפים אמה, הקיפוה גוים מחיצה בשבת — אם לשם דירה עשוה, מותר לטלטל בכולה, ואין לו אלא אלפים אמה.”

פשט

א איד זיצט אין א בקעה מיט אלפים אמה תחום. גוים מאכן א מחיצה ארום דער בקעה בשבת. אויב די מחיצה איז לשם דירה, מעג ער טראגן אין דער גאנצער מחיצה, אבער ער מעג נאך אלץ נאר גיין אלפים אמה.

חידושים

1. שביתה איז קונה ערב שבת: ווען שבת איז אריינגעקומען האט ער נאר געהאט אלפים אמה אין דער בקעה. די מחיצה וואס איז געמאכט געווארן נאכדעם ענדערט נישט זיין תחום. אבער לענין טלטול — ווייל יעצט איז דא א כשר׳ע מחיצה לשם דירה, ווערט עס א רשות היחיד, און מ׳מעג טראגן אין דער גאנצער מחיצה.

2. דאס זעלבע יסוד ווי הלכה ז: הוצאה/טלטול איז מותר אפילו ווען הליכה איז אסור מצד תחומין.

3. [דיגרעסיע: גוי וואס טוט א זאך פאר א איד בשבת] עס ווערט אויפגעברענגט א שאלה פון פרק ו׳ (הלכות שבת) אז ווען א גוי טוט א מלאכה פאר א איד בשבת, טאר מען נישט הנאה האבן דערפון. וואס איז דער דין ווען א גוי מאכט א מחיצה וואס איז מתיר א הלכה׳דיגע זאך (טלטול) פאר דעם איד? דאס איז אן אנדער סארט הנאה ווי א פיזישע הנאה — דא ווערט א הלכה׳דיגער מצב געענדערט. בלייבט אלס אן אפענע שאלה.

4. מחיצה הנעשית בשבת (פרק ט״ז הלכה כ״ב): א מחיצה וואס ווערט אויפגעשטעלט שבת האט דינים פון הנאה ממלאכת שבת — במזיד אסור, בשוגג מותר. אויב הנאה פון מלאכת שבת איז אסור, זאל דאס אויך געלטן ווען א גוי מאכט א מחיצה פאר אידן. בפועל ווען גוים מאכן מחיצות פאר אידן, איז עס באופן וואס ס׳איז נישטא קיין בנין אין דעם — זיי שטעלן אויף זאכן באופן וואס איז נישט א מלאכה דאורייתא.

הלכה: מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה

רמב״ם: „מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה… אם נכנס בתוך אלפים אמה קודם שיקדש השבת… אף על פי שלא היה לו מדינה ערב שבת — קונה שביתה בעיר, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

איינער וואס איז געווען אונטערוועגנס צו א שטאט, און ער איז אריינגעקומען אין די אלפים אמה פון די שטאט פאר שבת, באקומט ער די גאנצע שטאט פלוס אלפים אמה לכל רוח, אפילו ער איז נישט ממש אין די שטאט געווען.

חידושים

1. חידוש וועגן דעת: דער חידוש איז אז וויבאלד ער האט דעת אריינצוגיין אין די שטאט, ווערט ער באטראכט ווי ער איז שוין אין די שטאט, אפילו ער שטייט נאך אינדרויסן. אן דעם דעת וואלט ער נישט באקומען דעם דין — ווי מ׳זעט פון איינער וואס וואוינט 1,000 אמה ארויס פון א שטאט, וואס באקומט נישט די שטאט׳ס תחום נאר זיין אייגענעם תחום פון וואו ער שטייט.

2. ראיה פון דעם שלאפנדיגן: דער רמב״ם ברענגט דעם פאל פון „היה בא למדינה ויושן בדרך ולא נודע לו” — ער איז איינגעשלאפן אויפ׳ן וועג און האט זיך אויפגעוועקט שבת אין די תחום פון די שטאט. אפילו ער האט נישט געוואוסט אז ער איז שוין אין די תחום, קען ער אריינגיין אין די שטאט און ניצן די גאנצע שטאט פלוס אלפים אמה. פארוואס? ווייל ער האט געהאט דעת אריינצוגיין, און ער איז דע-פאקטו אין די תחום — ביידע צוזאמען מאכן אז ער איז „כאילו נכנס לתוכה”. דאס באשטעטיגט דעם יסוד אז דעת שפילט א שליסל ראלע אין קביעת שביתה.

הלכה: מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת

רמב״ם: „מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס… שהרי ארבע אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעומד בו… יושב במקומו ואינו מהלך אלא בתוך ארבע אמות מעמדת רגליו ולחוץ.”

פשט

ווער עס גייט ארויס אפילו איין אמה פון זיין תחום שבת, טאר נישט צוריקגיין. ער באקומט נאר ד׳ אמות פון וואו ער שטייט — און נאר לחוץ (ווייטער אוועק), נישט צוריק אריין.

חידושים

1. ד׳ אמות גייען נאר אין איין ריכטונג: דער רמב״ם האלט אז ד׳ אמות של אדם איז א „סקווער” לפניו (אין פראנט), נישט ארום דעם מענטש. דאס איז קאנסיסטענט מיט וואס דער רמב״ם האלט אויך ביי ד׳ אמות של רשות הרבים.

2. קשיא וועגן זיך אויסדרייען: אויב ד׳ אמות איז נאר לפניו, וואס פאסירט אויב דער מענטש דרייט זיך אויס? ער מעג זיך טאקע אויסדרייען, אבער ער מעג נישט אריינגיין צוריק אין די שטאט — דאס איז דער חידוש.

3. מחלוקת רמב״ם און ראב״ד: דער ראב״ד חולק — ער האלט אז אויב מ׳איז ארויסגעגאנגען ווייניגער פון ד׳ אמות, קען מען נאך צוריקגיין. דאס שטימט מיט דעם ראב״ד׳ס שיטה אז ד׳ אמות גייען אויף אלע זייטן ארום דעם מענטש, נישט נאר לפניו ווי דער רמב״ם.

הלכה: מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה

רמב״ם: „מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס.”

פשט

ווער עס איז געווען אינדרויסן פון תחום המדינה ווען שבת איז אריינגעקומען, אפילו נאר איין אמה, טאר נישט אריינגיין.

חידושים

„רגל אחת חוץ לתחום”: דער אויסדרוק „רגל אחת” איז א רמז צו א קולא — אויב נאר איין פוס איז אינדרויסן פון די תחום, הייסט עס נאך נישט אז ער איז דרויסן. אבער איין אמה גאנץ אינדרויסן — יא, דאס איז שוין חוץ לתחום.

– מ׳קען נישט טענה׳ן אז ער באקומט נאך ד׳ אמות של אדם אויסער די 2,000 אמה. אינדרויסן פון תחום הייסט אינגאנצן חוץ לתחום.

הלכה: מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת

רמב״ם: „מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, כגון שהעידוהו גוים או רוח רעה — אין לו אלא ארבע אמות.”

פשט

איינער וואס איז ארויס פון תחום נישט מדעת — צ.ב. גוים האבן אים ארויסגעפירט, אדער „רוח רעה” — האט נאר ד׳ אמות.

חידושים

1. וואס מיינט „רוח רעה”? נישט א ווינט וואס האט אים געבלאזן, נאר א מין שיגעון/פסיכאטישער צושטאנד וואס האט אים געטריבן ארויסצוגיין אן דעת. עס איז ערגער ווי א פשוט׳ער יצר הרע.

2. נישט א קנס נאר א דין: דאס וואס מ׳באקומט נאר ד׳ אמות איז נישט א קנס פאר מזיד — עס איז א דין וואס געלט אפילו ביי שוגג. דערפאר אפילו „שלא לדעת” האט ער נאר ד׳ אמות.

3. צוריקגיין העלפט נישט (לדעת): אויב ער איז צוריקגעגאנגען לדעת (מיט׳ן אייגענעם ווילן) צוריק אין די אלפים אמה, באקומט ער נישט צוריק זיין תחום — ער בלייבט מיט נאר ד׳ אמות. ער האט עס שוין פארלוירן.

הלכה י״ב (המשך) – יצא חוץ לתחום שלא לדעת וחזר שלא לדעת

חידושים

דער שליסל-כלל: אויב ער איז ארויסגעגאנגען חוץ לתחום שלא לדעת (שוגג, גוים, רוח רעה), און ער איז צוריקגעקומען אין זיין אריגינעלע תחום אויף דעם זעלבן אופן — „כמו שיצא כן חזר” — שלא לדעת, איז כאילו לא יצא, און ער באקומט צוריק זיין גאנצע תחום.

דער שליסל איז ווען דער מענטש „דערמאנט זיך” (באקומט צוריק זיין דעת). אויב ער דערמאנט זיך אינדרויסן פון תחום — איז ער סטאק דארטן (ד׳ אמות, אדער גאנצע רשות היחיד אויב ער איז אין איינע). אויב ער דערמאנט זיך ערשט נאכדעם וואס ער איז שוין אינגאנצן צוריק אין זיין אריגינעלע תחום — באקומט ער אלעס צוריק.

נאך א חידוש — רשות היחיד: אויב די גוים האבן אים אריינגעלייגט אין א רשות היחיד (דיר וסהר, מוקפת חומה), האט ער די גאנצע עיר צו גיין. דאס איז קאנסיסטענט מיט דעם כלל אז ווער עס קומט אן שלא לדעת אין א רשות היחיד באקומט די גאנצע רשות.

הלכה י״ג – יצא לדעת וחזר שלא לדעת

רמב״ם: „יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גוים או ליסטים, אינו אלא ארבע אמות. ולא עוד, אלא אפילו יצא חוץ לתחום בדעתו, אף על פי שיצא לצורך רשות היחיד, כגון דיר וסהר, אינו אלא ארבע אמות.”

פשט

איינזייטיג שלא לדעת העלפט נישט. ס׳מוז זיין א גאנצע שלא לדעת — סיי ביים ארויסגיין סיי ביים צוריקקומען — כדי ער זאל באקומען צוריק זיין תחום. ארויסגעגאנגען לדעת, אפילו חזר שלא לדעת — סטאק אויף ד׳ אמות. און אפילו ער איז ארויס לדעת אין א רשות היחיד (דיר וסהר) — נאר ד׳ אמות.

חידושים

דאס וואס מ׳באקומט א גאנצע רשות היחיד איז נאר ווען מ׳איז אנגעקומען דארט שלא לדעת. ארויסגעגאנגען לדעת אריין אין א רשות היחיד — העלפט נישט.

הלכה י״ד – המפרש בספינה

רמב״ם: „המפרש בספינה, אף על פי שהספינה יוצאה חוץ לתחום שבת, מהלך את כולה. ואין רואין אותו כאילו הוא מהלך חוץ לתחום, אלא כאילו הוא עומד במקום אחד.”

פשט

א מענטש אין א שיף מעג גיין די גאנצע שיף, אפילו די שיף פארט חוץ לתחום. מ׳רעכנט ווי ער שטייט אין איין פלאץ — זיין רשות פארט מיט אים.

חידושים

– דאס זעלבע פרינציפ וואלט אפשר געגאלטן פאר א קאר (כמובן ס׳איז דא אנדערע פראבלעמען מיט פארן שבת).

– שאלה: וואס געשעט ווען ער גייט ארויס פון די שיף? — דאס האט צו טון מיט תחומין למעלה מעשרה און אנדערע שאלות.

– אפשר איז דאס אויך באזירט אויף דעם כלל אז ער איז אנגעקומען שלא לדעת אין א רשות היחיד.

הלכה – יצא שלא לדעת והוקף מחיצה

רמב״ם: מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, והוקף מחיצה בשבת — יש לו להלך כולה. אויב זיין תחום איז מובלע בתוך המחיצה — הואיל ונתערב תחומן, הרי זה נכנס לתחומו.

פשט

ווען א מענטש איז ארויס שלא לדעת און א מחיצה איז געמאכט געווארן בשבת ארום דעם פלאץ וואו ער איז, מעג ער גיין די גאנצע מחיצה. אויב די מחיצה גרייכט אריין אין זיין אריגינעלע תחום (מובלע), ווערט די גאנצע מחיצה אן עקסטענשאן פון זיין תחום, און ער באקומט צוריק זיין גאנצע אריגינעלע תחום — כאילו חזר שלא מדעת.

חידושים — אויספירלעכע דוגמא

א גוי שלעפט א איד 3,000 אמה ארויס פון שטאט. דעם זעלבן שבת בויט א צווייטער גוי א מחיצה פון 2,000 אמה וואס גרייכט אריין אין זיין אריגינעלע תחום. ער מעג גיין די גאנצע מחיצה. ווען ער דערגרייכט דעם טייל פון מחיצה וואס איז שוין אין זיין אריגינעלע תחום — איז דאס כאילו חזר שלא מדעת, און ער באקומט צוריק זיין גאנצע אלטע תחום.

הלכה – נצרך לנקביו

רמב״ם: „כל מי שאין לו אלא ד׳ אמות… אם נצרך לנקביו, הרי זה יוצא, מרחיק… ונפנה וחוזר למקומו.”

פשט

איינער וואס האט נאר ד׳ אמות, אויב ער דארף ארויסגיין פאר נקבים, מעג ער זיך אפרוקן (צו א מער צניעות׳דיגן פלאץ) און דארף תיכף צוריקגיין. ער קונה נישט קיין נייע פלאץ.

חידושים

1. אויב בשעת ער גייט לנקביו קומט ער אריין אין א מקצת תחום וואס ער האט געהאט פריער (פאר׳ן ארויסגיין), רעכנט מען עס כאילו לא יצא, און ער באקומט צוריק זיין גאנצע תחום.

2. אבער: דאס העלפט נאר ווען ער איז אריגינעל ארויסגעגאנגען שלא לדעת (שוגג, גוים, א.א.וו.). איינער וואס איז ארויס לדעת — אפילו מ׳לאזט אים ארויסגיין לנקביו, באקומט ער נישט צוריק זיין תחום דורך אריינגיין אין זיין אלטע תחום.

3. הערה: די גאנצע תחומין (2,000 אמה) איז מדרבנן, און חכמים שפילן מיט די כללים לויט ווי זיי פארשטייען ס׳איז ריכטיג. מדאורייתא איז דער שיעור 12 מיל, און אלע דאזיגע קולות זענען „כוואל דבריהם” — ווייל ס׳איז דרבנן.

הלכה – יצא ברשות בית דין

רמב״ם: „כל מי שיצא ברשות בית דין, כגון עדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, וכן היוצא… להציל, לדבר מצוה… ויש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו. הגיע למדינה — הרי הוא כאנשי המדינה, ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.”

פשט

איינער וואס גייט ארויס ברשות ב״ד (עדות החודש, הצלת נפשות, שעיר לעזאזל, אנדערע מצוות) — באקומט ער נישט נאר ד׳ אמות ווי א סתם יוצא חוץ לתחום, נאר ער באקומט 2,000 אמה פון וואו ער קומט אן. אויב ער קומט אן צו א שטאט, ווערט ער ווי איינער פון די אנשי המדינה — ער באקומט די גאנצע שטאט פלוס אלפים אמה ארום.

חידושים

1. דער חילוק צווישן יוצא ברשות און יוצא שלא ברשות: דער שיעור איז דראסטיש אנדערש — ד׳ אמות פאר א רעגולערן יוצא חוץ לתחום, קעגן אלפים אמה לכל רוח פאר א יוצא ברשות.

2. „הרי הוא כאנשי המדינה”: ווען ער קומט אן צו א שטאט, באקומט ער נישט נאר אלפים אמה פון וואו ער שטייט, נאר ער ווערט ממש ווי א באוואוינער פון דער שטאט — ער באקומט די גאנצע שטאט ווי זיין מקום, פלוס אלפים אמה ארום דער שטאט.

הלכה: „ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה”

רמב״ם: „ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה שאתה הולך עליה — יש לו אלפים אמה לכל רוח.”

פשט

אפילו אויב מען זאגט אים אויפ׳ן וועג אז די מצוה איז שוין געטון געווארן, באקומט ער נאך אלעמאל אלפים אמה, נישט נאר ד׳ אמות.

חידושים

1. דער יסוד — „ברשות” נישט „שליחות מצוה”: דער דין איז נישט ווייל ער איז א שליח מצוה (וואס וואלט געמיינט אז ווען די מצוה איז שוין געטון, פאלט אוועק זיין סטאטוס). דער דין איז ווייל ער איז ארויסגעגאנגען בהיתר — זיין יציאה חוץ לתחום איז געווען מותר מעיקרא. דערפאר, אפילו ווען די מצוה איז שוין נישט רלוונט, בלייבט זיין סטאטוס אלס „יוצא ברשות.” ווערט פארגליכן צו „מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה” — ער איז ארויסגעגאנגען מיט א גוטע כוונה, און דאס אליין גיט אים דעם סטאטוס.

2. דאס איז נישט ווי „יוצא באונס”: דער מעכאניזם איז אנדערש — עס איז א דין פון „ברשות”, נישט פון „באונס.”

הלכה: „ואם חזר למקומו כאילו לא יצא”

רמב״ם: „ואם חזר למקומו — כאילו לא יצא.”

פשט

אויב ער גייט צוריק צו זיין אריגינעלן פלאץ, איז ער ווי ער וואלט קיינמאל נישט ארויסגעגאנגען — ער באקומט צוריק זיין פולן תחום.

חידושים

ווי אזוי ארבעט דאס פראקטיש: ער איז ווייניגער ווי 4,000 אמה אוועק פון זיין שטאט (ער איז נישט אנגעקומען צו קיין אנדערע שטאט). ער באקומט אלפים אמה לכל רוח פון וואו ער שטייט. אויב יענע אלפים אמה גרייכן אריין אין זיין אריגינעלע אלפים אמה (זיין תחום), קען ער צוריקגיין, און דעמאלט — „כאילו לא יצא” — ער באקומט צוריק זיין גאנצן אריגינעלן תחום.

דיסקוסיע: סתירה צווישן פרק כ״ז און פרק ג׳ בנוגע חזרה מיט כלי זיין

חידושים

1. א סתירה ווערט אויפגעוויזן: אין פרק כ״ז (תחומין) משמע אז יוצאים למלחמה מעגן אלעמאל צוריקגיין מיט זייערע כלי זיין. אבער אין פרק ג׳ (הצלת נפשות) שטייט א אנדערע טעם — דארט משמע אז מ׳מעג נאר צוריקגיין מיט כלי זיין אויב מ׳האט מורא פון בלייבן דארט (סכנה). דאס איז א סתירה — איז עס אלעמאל מותר, אדער נאר ביי סכנה?

2. חילוק צווישן תחום און הוצאה: עס ווערט פארגעשלאגן אז פרק כ״ז רעדט וועגן תחום שבת (דרבנן), און פרק ג׳ רעדט וועגן הוצאה (דאורייתא). אבער: אויב תחום איז דרבנן, זאל עס זיין מער קל, נישט מער חמור — סאו פארוואס זאל מען דארפן א באזונדערע סברא?

3. די סברא פון „שמא יחשבו לעתיד לבוא”: אין פרק ג׳ איז דער טעם פארוואס מ׳מעג צוריקגיין מיט כלי זיין — כדי מ׳זאל נישט מחשב זיין אין דער צוקונפט (מ׳וועט נישט וועלן גיין ראטעווען ווייל מ׳וועט מוזן לאזן די כלי זיין). שאלה: פארוואס זאל די זעלבע סברא נישט אויך געלטן ביי תחום?

4. [דיגרעסיע: די גמרא׳ס מעשה מיט גוים:] אין דער גמרא שטייט א מעשה אז די גוים האבן שוין „געוואוסט דעם טריק” — אז אידן לאזן זייערע כלי זיין ווען זיי טארן נישט צוריקטראגן, און די גוים האבן נאכגעלאפן און געכאפט די כלי זיין. דאס

דאס איז דער פראקטישער הינטערגרונט פארוואס חז״ל האבן מתיר געווען צוריקצוטראגן כלי זיין.

5. א מעגליכע תירוץ: דער רמב״ם האלט אפשר אז ביי מלחמה איז עס אלעמאל מותר צוריקצוגיין מיט כלי זיין (ווייל מ׳גייט צו א מלחמה, און אויפ׳ן וועג צוריק קען מען נישט גיין אן געווער — ס׳איז א פראקטישע סכנה). אבער דאס בלייבט אפן.

דער שיעור שליסט אפ מיט דער באמערקונג אז דאס איז דער עיקר פון פרק כ״ז — די הלכות פון תחומין, מיט די פארשידענע דינים פון שביתה, יציאה חוץ לתחום לדעת און שלא לדעת, חזרה, יוצא ברשות בית דין, און די נפקא מינות צווישן הליכה און טלטול.


תמלול מלא 📝

פרק כ״ז: הלכות תחומין – איסור יציאה חוץ לתחום בשבת

הקדמה לפרק

Speaker 1:

ברוכים הבאים צו די שיעור רמב״ם. היינט נעמט מען פרק כ״ז פון הלכות שבת. די שיעור רמב״ם איז מוקדש על ידי ידידינו הרב הנגיד ר׳ יואל לייב ווערצבערגער, און וואס ווערט געזאגט דורך די רבנים הגאונים הצדיקים אונז.

שטימט. היינט יעצט איז זונטאג נאכמיטאג, וואס אלע אידן און גוים אין גאנץ אמעריקע זיצן ביי די ביטש און פארברענגען. און די חכמים, אונז מיט אונזערע חברים אלע וואס הערן אויס און לערנען מיט, זיצן ביי די רמב״ם און ביי די גמרא, און מ׳לערנט הייליגע תורה, וואס איז אסאך בעסער ווי זיצן ביי די ביטש. שיין.

סאו, בעיסיקלי, אין אנהייב הלכות שבת האבן מיר געלערנט אז ס׳איז דא פינף מצוות אין הלכות שבת. יעצט קומען מיר… מיר האבן שוין געענדיגט בעצם אלע הלכות פון “לשבות בשביעי שלא לעשות בו מלאכה”. מיר האבן אויך געלערנט “שלא לענוש בשבת”, אין א פריערדיגע פרק, איך מיין צוויי פרקים צוריק, יא, האבן מיר געלערנט די לאו.

יעצט גייען מיר לערנען די פערדע לאו, די פערדע מצוה, נישט די פערדע לאו, די פערדע… די דריטע לאו, אבער די פערדע מצוה, וואס דאס איז “שלא לצאת חוץ לגבול בשבת”, ווי ס׳איז געשטאנען אין די הקדמה פון די הלכות. און ס׳איז דא צוויי פרקים וועגן דעם. די נעקסטע פרקים, כ״ז און כ״ח, רעדן זיך הלכות תחומין. פרק כ״ז רעדט זיך וואס איז די איסור פון ארויסגיין חוץ לתחום, וואס איז די שיעור און וואס איז די איסור. און פרק כ״ח, די צווייטע פרק, רעדט זיך אלע פרטים פון וויאזוי מען מעסט די תחום. ווייל ס׳איז דא א תחום, ס׳האט א געוויסע שיעור, איז דא אסאך אינטערעסאנטע הלכות וויאזוי מען מעסט די תחום, מען מאכט סקווערס, און אלע מיני הלכות וויאזוי מען ראונדט ארויף און מען ראונדט אראפ, וכדומה.

נאכדעם די נעקסטע צוויי פרקים, כ״ט און ל׳, רעדן זיך וועגן די לעצטע מצוה פון שבת, וואס איז “לקדש את היום”, די ענין פון קידוש, און די ענין פון עונג שבת איז פרק ל׳. און מיט דעם האבן מיר געענדיגט הלכות שבת. האבן מיר שוין געענדיגט אלע מלאכות, דאס הייסט חוץ פון די זאך פון תחום. ס׳איז נישט קיין מלאכה, נאר אן עקסטערע זאך.

Speaker 2:

עקסטערע זאך. רייט.

Speaker 1:

סאו, ס׳איז אינטערעסאנט. קענסט זאגן אז ס׳איז ווי ענליך צו הוצאה, ארויסגיין, אבער ס׳איז נישט די זעלבע זאך. סאו, מיר גייען מיר לערנען וואס דער רמב״ם זאגט, יא? לאמיר פארלערנען אביסל.

הלכה א: עיקר דין תחומין – דאורייתא ודרבנן

Speaker 1:

“היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת” – אויב איינער גייט ארויס אינדרויסן פון די תחום, “המדינה” מיינט אייביג אין רמב״ם די שטאט, ס׳מיינט נישט וואס מיר רופן א קאנטרי וואס האט אין זיך מערערע שטעט. איינער גייט ארויס אינדרויסן פון די שטאט בשבת, “לוקה” – ער באקומט מלקות. דאס טייטש אז ס׳איז דאורייתא, און ס׳איז א לאו. “שנאמר”, ס׳שטייט אין פסוק, “אל יצא איש ממקומו ביום השביעי”.

וואס איז דאס “מקומו”? ס׳איז נישט ארויסגיין פון מקום, ס׳איז נישט ארויסגיין פון ד׳ אמות, ווייל דאס איז געווען אויפן מקום שלקטו את המן. סאו וואס מיינט דא “אל יצא איש ממקומו”? “מקום זה”, דער מקום וואס מ׳רעדט אינדרויסן פון דעם זאל מען נישט גיין, “תחום העיר”. דו זאלסט נישט ארויסגיין אינדרויסן פון די תחום העיר.

דער שיעור פון תחום – רמז אין תורה

און יעצט גייסטו פרעגן, אה, וואס איז תחום העיר? זאגט דער רמב״ם אזוי, און ס׳איז אינטערעסאנטע ווערטער, לאמיר עס צולייגן קאפ: “ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה” – די תורה האט נישט געגעבן קיין קלארע שיעור פאר דעם תחום. וואס טייטש? ס׳איז דאך קלאר, דאס איז קלאר מדאורייתא, ס׳איז נישט נאר מדאורייתא, נאר ס׳שטייט קלאר אין פסוק, ווי ס׳איז מסביר דאס אליינס אז “אל יצא איש ממקומו” מיינט נישט, למשל דער רמב״ן זאגט בכלל אז ס׳מיינט נישט דאס להלכה, ס׳מיינט איסור הוצאה. ניין, ס׳מיינט ארויסגיין, און “מקום” מיינט נישט עפעס אנדערש ווי די תחום העיר.

סאו, וואטעווער די תחום פון א שטאט איז, נישט נאר פון די שטאט, רייט? א שטאט איז איין זאך, און די תחום איז אינדרויסן פון די שטאט, רייט? סאו, דער “מקום” מיינט די שטאט פלאס זיין תחום, פלאס דער שטח ארום די שטאט. דאס איז וואס ס׳שטייט. וואס שטייט נישט? ס׳שטייט נישט ווי גרויס איז דער תחום. א שטאט ווייסט מען ווי ס׳איז, אבער ווי גרויס איז דער תחום?

“לא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אלא חכמים העתיקו”. “העתיקו” איז אן אינטערעסאנטע לשון. ער זאגט נישט אז די חכמים האבן מתקן געווען, ער זאגט נישט אז די חכמים האבן מקבל געווען. זיי זענען “מעתיק” געווען, מיינט אזויווי איבערגעגעבן, איבערגעזאגט, געטראגן. “מעתיק” זיי מיינען געווענליך געטראגן פון איין פלאץ צום צווייטן. מקבל געווען, אפשר הלכה למשה מסיני אדער כדומה, זיי האבן מקבל געווען אז תחום זה, דער תחום וואס מ׳רעדט דא, דער תחום עיר, איז חוץ לשנים עשר מיל.

פון וואו קומט מען צו שנים עשר מיל? זאגט ער, כנגד מחנה ישראל. ווען משה רבינו רעדט צו די אידן, ער זאגט זיי גייען צו איש על מקומו, ווי איז דער מקום פון וואו מ׳רעדט? די אידן זענען אין מחנה ישראל, און די מחנה ישראל איז גרויס שנים עשר מיל. יא, ס׳שטייט אין אנדערע פלעצער וויאזוי מ׳מאכט די חשבון אז ס׳איז שנים עשר מיל.

און דעמאלטס זאגט ער, ווען משה רבינו זאגט “לא תצאו חוץ למחנה”, גייט נישט ארויס אינדרויסן פון די מחנה. ס׳איז אינטערסאנט, ווייל אינדרויסן פון די מחנה איז דאך נאך די מחנה, און אויב האסטו אן עיר, איך ווייס נישט פארוואס, אבער פשוט׳ע טייטש מיינט עס צו זאגן… פאר דעם זאגט דער רמב״ם אז ס׳שטייט נישט. אויב ס׳וואלט געשטאנען קלאר, וואלט מען געזאגט אז ס׳שטייט. ס׳שטייט נישט. ס׳שטייט “איש על מקומו”. מ׳פארשטייט אז מקום מיינט תחום עיר, אבער ווי גרויס איז דער תחום? האבן די חכמים דאך געזאגט על פי רמז כזה, ס׳איז דא א רמז אז מחנה ישראל איז געווען גרויס צוועלף מיל, מיינט תחום עיר, גייט נישט ארויס ווייטער פון דיין שטאט חוץ למחנה, דאס הייסט אזויווי א שיעור וויפיל די מחנה ישראל איז.

סאו קומט אויס אז מדאורייתא טאר מען נישט ארויסגיין מער ווי צוועלף מיל פון דיין שטאט.

דיון: פארוואס לוקה אויב ס׳איז נאר א רמז?

Speaker 2:

און אויף דעם באקומט מען מלכות. און ווער זאגט לוקה? שטייט אז מ׳באקומט מלכות.

Speaker 1:

יא, ס׳איז נישט אזוי קלאר. אויב איז דאס נאר א רמז אין די פסוק, פארוואס איז דאס נישט קיין דאורייתא? פארוואס זאגט ער “לאו שניתן לתשלומין”? אבער דו האסט געפערנטפערט, רייט? יא, ס׳פאלט נישט אזוי קלאר. אבער ער האט געזאגט אז ווייל ס׳איז נישט אמת אז מ׳טאר נישט ארויסגיין חוץ למחנה. ער זאגט נאר אז דאס איז די שיעור ווי ווייט מ׳טאר ארויסגיין פון די מחנה. סאו ס׳שטייט נישט, ס׳איז נאר א רמז. אויך אמת איז אזויווי מיר האבן יעצט געכאפט, ס׳שטייט בכלל נישט אין די תורה אז די מחנה ישראל איז צוועלף מיל. דאס איז אויך א פתח חשבון וואס די חכמים האבן געהאט פאר סאם ריזען.

שיעור דרבנן – אלפים אמה

Speaker 1:

ומדברי סופרים האבן די חכמים מתקן געווען ווייניגער ווי שנים עשר מיל, זיי האבן געזאגט “שלא יצאו חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה”. זיי האבן געגאנגען פון שנים עשר מיל צו ווייניגער, וויפיל? איין מיל, ס׳איז צוויי טויזנט אמה. “אבל חוץ לאלפים אסור, שאלפים הוא מגרש העיר”. דאס הייסט, דאס איז אויך די מקור, די תחום העיר און מגרש העיר, וואס מ׳האט געגעבן פאר די לוויים, דאס הייסט די גרעניץ ארום די שטאט, דער פלאץ וואס ווערט נאך אנגענומען צו געהערן נאך צו די שטאט, דאס איז אויך די מקור אין די פסוק.

רבי עקיבא, וואס האט געזאגט אז תחומין איז דאורייתא, האט געהאלטן אז ס׳שטייט אין די פסוק, ס׳שטייט אין פסוק אין פרשת מסעי, יא, “ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה”. וואס זעסטו? אז אינדרויסן פון א שטאט, האט ער געלערנט אין די פסוק, אינדרויסן פון א שטאט איז דא א מגרש, אזויווי די שטח וואס די עיר ניצט, דארט קען מען דאך בהמות אין די שטאט, וואטעווער ס׳איז, איז א ליידיגע שטח, נישט קיין געבויטע שטח, אפארט פון הלכות די שטעט וואס מ׳האט געגעבן פאר די לוויים, וואס ס׳שטייט דארט אז ס׳איז געווען אינדרויסן צוויי טויזנט אמה מגרש. האט רבי עקיבא גע׳טענה׳ט אז דא שטייט בפירוש אז תחומין איז דאורייתא צוויי טויזנט אמה.

דער רמב״ם אבער… רבי עקיבא האט געלערנט אז “ומדותם” רעדט מען פון שבת, “ומדותם” זאלסט מעסטן פאר שבת. אזוי האט ער געהאט א מקור, יא. איך ווייס נישט וואו ער האט געלערנט אז דארט, אבער רבי עקיבא האט געזאגט תחומין איז דאורייתא, מ׳דארף קוקן וואס איז די מקור. די גמרא ברענגט עס אגב, רבי עקיבא, שיטת רבי עקיבא איז תחומין דאורייתא, און זיין מקור איז די מגרש העיר.

דער רמב״ם אבער פסק׳נט נישט ווי רבי עקיבא, ער פסק׳נט יא אזויווי א ירושלמי וואס זאגט אז אפילו די חכמים וואס זענען מחולק מיט רבי עקיבא זאגן אז תחומין איז דאורייתא מיט צוועלף מיל, אבער די שיעור אלפים אמה איז נאך אלץ אזויווי מגרש העיר וואס שטייט אין די תורה. פון דעם האט אפשר דער רמב״ם גענומען די שיעור, אדער ס׳מאכט סענס ווייל די מגרש העיר איז צוויי טויזנט אמה, וכדומה.

סאו דאס איז די עיקר הענין אז תחומין לויט׳ן רמב״ם, צוועלף מיל איז דאורייתא, צוויי טויזנט מיל איז דרבנן. און די אנדערע ראשונים, דער רמב״ן און אנדערע, זענען מחולק, זיי זאגן אז תחומין איז אלעמאל דרבנן, אפילו צוויי טויזנט מיל. מ׳דארף וויסן להלכה וויאזוי מ׳פסק׳נט, איך מיין אז מ׳פסק׳נט, מ׳ברענגט נאך אלץ ביידע שיטות, מ׳דארף וויסן.

הלכה ב: פראקטישע נפקא מינות – דריי שטופן

Speaker 1:

נו, נמצאת למד, קומט אויס, דאס הייסט, וויבאלד אז מיר האבן יעצט געזאגט, וואס ער וויל ארויסזאגן איז, להלכה למעשה קומט אויס דריי זאכן. דאס הייסט, וואס מיין איך צו זאגן אז ס׳איז דא א איסור תחומין? וואס איז די עיקר איסור תחומין? ס׳איז דא קודם כל א זאך פון א שטאט, נאכדעם איז דא אינדרויסן פון די שטאט, נאכדעם איז דא צוועלף מיל אינדרויסן פון די שטאט. שטימט?

דער רמב״ם זאגט, אין פרק כ״ז הלכה א׳ קומט ארויס די הלכה אזוי, “המהלך חוץ לתחום בשבת לוקה מכת מרדות, שכל העיר כולה כד׳ אמות”. אין די שטאט אליין מעג מען גיין, ס׳איז נישט דא אן איסור פון גיין צו פיל טריט, ווייל אין די שטאט מעג מען גיין אפילו ס׳איז זייער א גרויסע שטאט, אפילו היתה כנינוה, אפילו אויב ס׳איז אזוי גרויס ווי נינוה, ווי ס׳שטייט אויף דעם “עיר גדולה לאלקים”, א זייער גרויסע שטאט, מעג מען, בין שהיא מוקפת חומה בין שאינה מוקפת חומה, ס׳איז נישט קיין חילוק צי די שטאט האט א חומה אדער נישט.

Speaker 2:

זאלסטו נישט מיינען אז “מקום” מיינט אז ס׳איז עפעס קלענער.

Speaker 1:

יא, אבער איך זאג “מקום”, דאס האבן מיר פריער גערעדט, “מקום” הייסט די עיר. דאס איז קודם כל, אין א שטאט מעג מען גיין.

אלפים אמה מרובעות – די ווינקלען

“וכן המהלך חוץ לעיר, אוצר השבת מעג מען גיין אלפים אמה לכל רוח”. און וויאזוי מעסט מען די אלפים אמה? מען מאכט עס “אלפים אמה מרובעות כטבלא מרובעת”, אזויווי א באקס. פארוואס טוט מען אזוי? “כדי שישתכר את הזויות”, מ׳זאל געווינען אויך די ווינקלעך, ווייל די שטאט ענדיגט זיך נישט געווענליך אין א פונקטליכע פלאץ. אפילו ווען נישט, אפילו ווען די שטאט איז פונקטליך סקווער, באלד וועלן מיר זען אין די נעקסטע פרק וויאזוי מ׳קען מאכן נאך גרעסערע חידושים פון ריבוע.

אבער פשוט, אזויווי מיר האבן געלערנט ביי די ד׳ אמות פון הוצאה, פון “העביר ד׳ אמות ברשות הרבים”, רייט? א סקווער פון פיר, ביי די ווינקל, אויב מ׳גייט באלכסון, איז מער. דא זאגסטו אז מ׳מאכט א גאנצע סקווער פון צוויי טויזנט אמה ארום די שטאט, קומט אויס אז מ׳מעג גיין נאך ווייטער פון צוויי טויזנט אמה בעצם ביי די ווינקלעך. דאס הייסט “שישתכר את הזויות”. אביסל מער. באלד וועלן מיר זען שפעטער די נאמבערס.

מכת מרדות און מלקות מן התורה

“ואם יצא חוץ לאלפים אמה, אפילו אמה אחת, לוקה מכת מרדות”. אזויווי יעדע מאל ווען מ׳איז עובר אויף א דרבנן באקומט מען מכת מרדות. “עד שנים עשר מיל”. די דין פון מכת מרדות גייט אן ביז צוועלף מיל, ווייל דאס איז א דרבנן. “אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שנים עשר מיל”, אויב מ׳איז ארויסגעגאנגען פון די שטאט מער ווי צוועלף מיל, אפילו אמה אחת, אפילו מיט איין אמה מער ווי צוועלף מיל, דעמאלטס לוקה מן התורה, ווייל דעמאלטס ווערט עס א דאורייתא.

דיון: דער רמב״ם׳ס שיטה אין תשב״ץ

Speaker 2:

נאר גוט. אינטערעסאנט, פריער ווען דער רמב״ם האט געזאגט די תשב״ץ, האט ער אויך געהאט עפעס אזוי, עפעס א געמיש פון די דאורייתא מיט די רבנן. די עצם זאך ווערט געשטייט אין די תורה, נאר…

Speaker 1:

ניין, ס׳איז נאר געשטאנען.

Speaker 2:

ס׳איז נישט געשטאנען אזוי אין רמב״ם.

Speaker 1:

ניין, ס׳איז נישט געשטאנען.

הלכה ב (המשך): יציאה חוץ לאלפים אמה – עונש מכת מרדות ודאורייתא

Speaker 1: דו זאגסט אז מ׳מאכט א גאנצע סקווער צוויי טויזנט אמה אין די שטאט, קומט אויס אז מ׳גייט נאך ווייטער פון צוויי טויזנט אמה בעצם ביי די ווינקלען. שטייט שייר ריסקראס אזויווי עס. אביסל מער. מ׳וועט זען שפעטער די נאמבערס.

ווייטער, “ואם יצא חוץ לאלפים הרי זה עובר על אלפים אמה, מכין אותו מכת מרדות”. אזוי ווי יעדע מאל וואס מ׳איז עובר אויף א דרבנן באקומט מען מכת מרדות. “עד שניים עשר מיל”. דער דין מכת מרדות גייט אן ביז שניים עשר מיל, ווייל דאס איז א דרבנן. “אבל אם יצא חוץ לעיר יתר על שניים עשר מיל”, אויב מ׳איז ארויסגעגאנגען פון די שטאט מער ווי צוועלף מיל, “אפילו אמה אחת”, אפילו מיט איין אמה מער ווי שניים עשר מיל, “דמילתא לוקין מן התורה”, ווייל דעמאלטס ווערט עס א דאורייתא.

דיסקוסיע: דער רמב״ם׳ס שיטה אין געמיש פון דאורייתא מיט דרבנן

Speaker 2: אה, גוט. אינטרעסאנט. פריער, ווען דער רמב״ם האט געזאגט די תשבות, האט ער אויך געהאט עפעס אזא… ס׳איז געווען אנדערש, אבער ער האט אויך געהאט עפעס אזוי אז ס׳איז א געמיש פון א דאורייתא מיט א דרבנן.

Speaker 1: ניין. דער עצם זאך ווערט געשטייט אין די תורה, און נאכדעם קען זיין די רבנן האבן צוגעלייגט. אבער דארט איז אלעס א דרבנן דארט. און דארט קומט עס אויס אז כאטש ס׳הייבט זיך אן מיט א פסוק, דא הייבט זיך אן מיט א פסוק און ס׳איז יא א דאורייתא, א חלק דערפון איז א דאורייתא. רבנן קענען האבן פסוקים פון היינט ביז מארגן, ס׳הייסט אסמכתא וכדומה. דער רמב״ם האלט נישט אז ס׳איז דא בעצם א דאורייתא און קיין שום שבות. די אלפים אמה איז בכלל א דרבנן. אפילו דער פסוק “תשבות” וואס דער רמב״ם האט געזאגט, האט ער נישט געזאגט אז ס׳איז א דאורייתא. ער האט נאר געזאגט אז ס׳איז דא א מקור, א רמז. בערך אזויווי דא האסטו “מגרש העיר”, לאמיר זאגן, איז א רמז פאר די רבנן, אבער ס׳מאכט עס נישט פאר א דאורייתא. אני בין זיכער אז דאס איז די שיטת הרמב״ם.

הלכה ג: תחומין למעלה מעשרה טפחים

Speaker 1: יעצט, לאמיר גיין ווייטער. “המהלך חוץ לתחום”. לאמיר וויסן אן אינטערעסאנטע חקירה. וואס טוט זיך אז איינער וואקלט אין אן עולם אסורות? צום ביישפיל, מ׳האט עפעס געבויט פאר אים א פלאטפארמע אין זיין וואלקן הויך. לאמיר זאגן, ער האט א פלאטפארמע איז מער קאמפליצירט. ער שפרינגט אויף עמודים וואס זענען העכער ווי עשרה טפחים. ער שפרינגט אויף עמודים וואס זענען הויך עשרה. “והן חלוקין ארבעה על ארבעה”. אויב איז יעדער איינער ארבעה על ארבעה, ווערט יעדער איינער א רשות היחיד. ארבעה על ארבעה אמות, רייט? נישט ווייל ס׳ווערט א רשות היחיד, ווייל ס׳ווערט א רשות בפני עצמו. ס׳איז נישט ווי גוד אסיק למעלה מעשרה טפחים. רייט, אזוי גייט זאגן.

ס׳איז דא א הלכה מיט דעם, ווייל דא איז דא א ספק. וואס איז דער ספק? דער ספק איז, ס׳איז דא תחומין למעלה מעשרה, און ס׳איז נישטא תחומין למעלה מעשרה. ס׳איז דא א דין תחומין העכער עשרה טפחים. איז דא א ספק דאורייתא, און ממילא די תחומין זענען יעצט פון דאורייתא. אויב מ׳גייט מער ווי צוועלף מיל, נאר איז דארט זיין א ספק דאורייתא. ווייניגער דארף זיין א ספק דרבנן. אזוי קומט אויס לכאורה. איז דא א ספק.

“אבל אם המקום שיש בו ארבע על ארבע”, אויב אבער די עמודים זענען יא גבוה ארבע על ארבע, דעמאלט איז גבוה ברייט, גבוה עשרה. אויב אבער דער פלאץ ארויסערווייל די עמודים זענען ממש פלעטפארמס געבויט גובה ארבע על ארבע, הייסט עס בכלל נישט למעלה מעשרה טפחים, ווייל אזוי קומט אויס די הלכה למעשה, און דארטן איז יש איסור תחומין, און דארטן איז ער יא חייב מדאורייתא אויב ער וואקט מער ווי שני אלפים אמה.

די הלכה פון למעלה מעשרה פארשטייט זיך נישט אמת׳דיג למעשה ביי די אופן פון די עמודים, נאר ווען מ׳פארט אין א שיף אדער אזא סארט זאך. אפילו ווען מ׳פארט אין א וואגן איז אן אנדערע שמועס, ס׳איז דא נאך זאכן. אבער ס׳איז אויך דא, אמת, אויב ס׳איז אויך דא אזא זאך וואס הייסט למעלה מעשרה, אפילו נארמאלע קעיסעס, נישט נאר ווען מ׳פארט אין א שיף, נאר סתם אז ער וואקט אויף א, וויאזוי הייסט עס, אויף עמודים.

דיסקוסיע: תחומין אין א כרמלית

Speaker 2: די קשיא איז וועגן א כרמלית צו ס׳איז דא תחומין. אז מ׳איז טרוקן איז מען נישט חייב, ווען מ׳איז רטוב דעמאלט איז מען חייב. וואס איז די פראבלעם? וואס איז די פראבלעם מיט תחומין שבת מיט טראגן? דער פלאץ איז א רשות היחיד יעצט. איך מיין, אויב ס׳איז דא ארבע על ארבע און ס׳איז גבוה עשרה.

Speaker 1: אויב איז עס מדאורייתא א רשות היחיד, איז תחומין שבת וואס איז אין רשות היחיד איז נישט קיין פראבלעם. דארט די הלכות, ווי גרויס ס׳איז, ווי ס׳ווערט א רשות היחיד, אפשר איז עס אנדערע הלכות.

Speaker 2: זייער גוט. ווייטער זאגט די רמב״ם אזוי, מי ששבת… האסטו די משנה? מי ששבת בדיר. זייער גוט.

הלכה ד: מי ששבת בדיר – שביתה אין א רשות היחיד וואס איז נישט א שטאט

Speaker 1: סאו דאס איז, דאס רעדט מען כללי ווען מ׳וואוינט אין א שטאט. אין א נארמאלע קעיס, לאמיר שוין אנציען. אין א נארמאלע קעיס, א מענטש וואוינט אין א שטאט, האט ער די תחום שבת, יא? יעצט קענען מיר לערנען וואס ס׳געשעט ווען מ׳וואוינט נישט אין א שטאט. דאס הייסט, מ׳וואוינט יא, אבער ווען שבת איז ער נישט אין א שטאט. סאו וואס איז געשעט? לכאורה די צוויי טויזנט אמה אריגינעל רעדט זיך פון א שטאט, און א מענטש וואוינט אין א שטאט און דרויסן איז דא די מגרש העיר וכדומה. אבער וואס איז טאמער איז נישט אזוי?

“מי ששבת בדיר”, און א דיר מיינט א שטאל, יא, א פלאץ וואו מ׳האלט בהמות. “בדיר שבהמדבר, או בסהר או במערה”, דיר און סהר איז די זעלבע זאך, צוויי סארטן שטאלן. “או במערה” אדער אין א הייל. א שטאל מיינט אז ס׳איז א ליידיגע אפענע פלאץ, רייט? אדער אפשר איז עס ממש א שטאל פארמאכט. ס׳מיינט אז ס׳איז א פלאץ וואו ס׳דרייען זיך בהמות. נישט קיין חילוק, דער פוינט איז אז ס׳איז א רשות היחיד. א פלאץ וואס איז א רשות היחיד, “מהלך את כולה”, קען ער גיין אין די גאנצע דיר, “וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ורביעין”. ארום די גאנצע רשות לייגט ער נאך צו, קען ער צולייגן אלפים אמה. דאס הייסט, די דיר באקומט די זעלבע דין ווי א שטאט, וואס ער קען גיין אין די גאנצע שטאט, און ער קען גיין נאך אלפים אמה.

זייער גוט. סאו עני רשות היחיד, איז נישט נאר א שטאט הייסט עס האט א דין שטאט, נאר עני רשות היחיד באקומט מען אלפים אמה ארום דעם רשות היחיד וואו דו ביסט געווען שבת.

השובת בבקעה – שביתה אין א כרמלית

Speaker 1: וואס איז מיט איינער וואס ער זיצט נישט אין קיין רשות היחיד, נאר סתם אין די מדבר, רייט? יא. אדער “השובת בבקעה”, א כרמלית, ער איז אין א כרמלית, “אפילו לא ישב שם שש נחת השבת שלא קנה שביתה”, אפילו ער איז נישט קונה שביתה געווען, ווען ער איז קונה שביתה איז זיכער אז ווען ער איז קונה שביתה איז ער קונה שביתה אויף אלפים אמה לכל רוח. אבער אפילו ער איז נישט קונה שביתה געווען איז די זעלבע זאך, “יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע”. די בקעה איז נישט אזוי ווי א רשות היחיד אז מ׳זאגט די גאנצע בקעה מעג ער גיין, נאר אין די בקעה מעג ער גיין אלפיים אמה. רייט, סאו אין אנדערע ווערטער איז נאך א חידוש. אז ווען מ׳איז אין די שטאט אדער אין רשות היחיד האט מען די גאנצע שטאט אדער די גאנצע רשות היחיד פלאס אלפיים אמה, און ווען מ׳איז אין די בקעה האט מען נאר אלפיים אמה.

רייט, גוט, סאו דא איז דא נאך א חידוש, נישט נאר אז אפילו אין א רשות היחיד קען מען גיין די גאנצע פלאס צוויי טויזנט אמה, נאר א דריטע חידוש, אז אפילו ווען מ׳איז נישט אין קיין רשות בכלל, דו ביסט אין א בקעה, ווי דו ביסט, ווי דו ביסט שובת, האסטו אלפיים אמה לכל רוח, אפילו אן קיין שום מקום צו שובת זיין. און דא איז דא צוויי לעוועלס, דא איז דא איינס, דו ביסט קונה שביתה, אזוי ווי מיר וועלן זען שפעטער אז מ׳וועט זאגן, וואס הייסט קונה שביתה? דאס הייסט דו זאגסט, “איך בין דא שובת, דא איז מיין הויז, און איך קען גיין צוויי טויזנט אמה פון דעם.” אדער אפילו דו ביסט נישט שובת, דו ביסט געשלאפן, וואס הייסט דו ביסט געשלאפן? דו ביסט נישט שובת זיין, דו ווייסט נישט, דו האסט נישט קיין דעת, פארשידענע, קונה שביתה דארף דעת, מ׳קען נישט שלאפן, מיר וועלן זען שפעטער. אבער אפילו נישט, צוויי טויזנט אמה האט מען אלעמאל.

מדידה דורך פסיעות בינוניות אין א בקעה

Speaker 1: סאו ס׳איז זייער פשוט, א שטאט האט א תחום, מיר וועלן זען אין די נעקסטע פרק וועט מען זען הלכות פון דעם. מ׳קען נישט, איך מיין, אויב מ׳ווייסט נישט אפשר קען מען, אבער געווענליך א שטאט האט אזוי ווי מיר האבן געזאגט א מגרש, אדער מענטשן האבן שוין גערעכנט ווי די תחום איז, מ׳האט געלייגט א צעטל. דאס איז די נארמאלע קעיס פון א שטאט, מיר וועלן זען בפירוש אין פרק כ״ח די הלכות וויאזוי ס׳ארבעט. יעצט, אויב מ׳ווייסט נישט, אבער א נארמאלע שטאט ווייסט מען יא, און ס׳איז דא אפילו הלכות, מ׳קען זיך סומך זיין אויב איינער האט געזאגט אז ער געדענקט אז מ׳האט געמאסטן, ס׳איז דא פארשידענע וועגן וויאזוי ס׳ארבעט דארט. ווען דו ביסט אין א בקעה, האסטו נישט קיין פלאץ וואס מענטשן וואוינען וואס מ׳האט שוין גערעכנט ווי ווייט ס׳איז, סאו דעמאלטס…

א בקעה איז נישט קיין פלאץ וואס… ניין, איין ידיעה, דאס הייסט, די איין ידיעה, ווען דו ביסט שובת אין א בקעה ווייסטו נישט, ווייל דו האסט נישט קיין… אויב ער איז שובת אין עני רענדאם פלאץ, דארף ער רעכענען פון דארט, אמת? ניין, ער רעדט פון א דבר שכיח, ס׳דא אין אנדערע פלעצער, אין א רשות היחיד אדער אין א שטאט וואס האבן עירוב, ארום דעם ווייסן מענטשן בערך די תחום שבת, ס׳איז נישט אין בקעה. און וויאזוי ווייסט מען יא? “מהלך אלפים פסיעות בינוניות”, ער זאל גיין אלפים, צוויי טויזנט בינוניות׳דיגע טריט, “וזה יהא לך תחום שבת”, דאס איז די תחום פון אלפים אמה.

דיסקוסיע: צי איז פסיעות בינוניות א לכתחילה׳דיגע מדידה?

Speaker 2: אוי, איך מיין אז דאס איז נישט נאר א… דאס איז נישט קיין עצה, ווייל בעצם אפשר קען מען זיך סומך זיין אויף דעם.

Speaker 1: באופן כללי, מ׳קען אפשר טראכטן, ס׳איז דא בעסערע וועגן צו וויסן ווי די תחום, און נישט דאס איז אזוי ווי די דין. אויב אין אזא קעיס מעג ער זיך סומך זיין אויף די סארט מדידה, ס׳איז נישט קיין אמת׳דיגע מדידה. ווען מ׳איז מודד אמת׳דיג, מ׳איז נישט יוצא מיט אזא סארט מדידה. מ׳דארף רעכענען מיט א שטריק, וואטעווער, מ׳וועט זען וויאזוי מ׳רעכנט אמת׳דיג. ס׳איז נישט קיין חילוק, צוויי טויזנט אמה און אלפים פסיעות בינוניות איז נישט די זעלבע זאך. ס׳איז בערך די זעלבע זאך. אויב דו ביסט אין א סטראק סיטואציע, לאזן דיר די חכמים זיך מעסטן אזוי, “וזה יהא תחום שבת”. די גמרא זאגט, “וזה יהא תחום שבת”, דאס איז דיין תחום שבת, אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג די תחום שבת, ס׳איז נישט קיין וועג פון מעסטן. די וועג פון מעסטן איז דא אנדערע הלכות וויאזוי מ׳דארף אמת׳דיג מעסטן. לכתחילה.

Speaker 2: קענסטו זאגן אז דאס איז בדיעבד?

Speaker 1: בדיעבד, א נארמאלער מענטש, פסיעות בינוניות איז בערך צוויי טויזנט אמה, מ׳מעג זיך סומך זיין אויף דעם ווען מ׳האט נישט קיין אנדערע… מ׳ווייסט נישט עפעס אנדערש. אדער אפשר אין א בקעה, אפשר אין א שטאט מעג מען זיך נישט סומך זיין אויף דעם, מ׳דארף זען.

Speaker 2: אין א רשות היחיד, דו קאמפערסט א גאנצע צייט צו א שטאט, דו זאגסט אז א שטאט, ארום א שטאט איז דא א באקאנטע…

Speaker 1: יא, יא.

Speaker 2: …איז דא א באקאנטע תחום שבת. ער וויל דאך זאגן ארום א רשות היחיד אויך. ער דארף מעסטן, אין רשות היחיד איז אויך דא א מקום קבוע, ער דארף מעסטן, יא.

Speaker 1: מ׳דארף זען. עקשולי, ס׳איז א קולא, ס׳איז נישט קיין וועג פון מעסטן, ס׳איז נישט…

Speaker 2: וואס איז בקעה אנדערש ווי…

Speaker 1: אזוי ווי דו האסט געזאגט. דאס איז אייביג די היתר אויף אן עני ידיעה, אדער ס׳האט עפעס ספעציפיש מיט בקעות?

Speaker 2: ניין, ס׳איז א בקעה, ס׳איז א פלאץ וואו מ׳ווייסט נישט. אין א רשות היחיד ווייסט מען בעסער. אוודאי ווייסט מען בעסער.

Speaker 1: פארוואס ווייסט מען בעסער אין א רשות היחיד?

Speaker 2: ווייל ס׳איז דאך דא א מקום קבוע, דו ביסט שובת דארט יעדע וואך, וואטעווער, ס׳איז דא דארט א בהמה שטאל, מ׳ווייסט וואס גייט פאר דארט.

Speaker 1: אבער ער ווייסט די שיעור תחום שבת?

Speaker 2: ער ווייסט נישט די שיעור תחום שבת. ער ווייסט נישט די שיעור תחום שבת. ווייל דו וועסט זען אין קעגן פרק ו׳, דו וועסט זען, ס׳איז דא א גאנצע אינדוסטרי פון תחומין מעסטערס. מ׳בויעט עס, דאס איז א קולא, דאס איז נישט קיין, דאס איז נישט דער דין פון תחומין שבת, דאס איז א קולא אז מ׳מעג אזוי טון, מסתמא ווייל ס׳איז מיט די רבנים, און האבן זיי די רבנים געלאזט אויף א מענטש זאל זיין סטאק. דאס איז די ערשטע שאלה וואס דו שטעלסט.

דיון (המשך): מדידת תחום שבת דורך פסיעות בינוניות — דין או קולא?

Speaker 1: איך זאג דיר, ער האט א מקום קבוע, ער שובת דארט יעדע וואך, אבער ער איז דארט א בהמה׳שע טייל, מ׳ווייסט וואס ס׳גייט דארט פאר. דו ווייסט נישט, ס׳איז א קשיא אויף אים, ווייל דו וועסט זען אין קעגנגעזעצטן פרק הוצאה, דו וועסט זען אז ס׳איז דא א גאנצע אינדוסטרי פון תחומין מעסטערס.

מיין פוינט איז אז דאס איז א קולא, דאס איז נישט דער דין פון תחום שבת גיין, דאס איז א קולא אז מ׳מעג אזוי טון, ווייל דאס איז מיט די רבנים, האבן די רבנים געלאזט אז א מענטש זאל נישט זיין סטאק. דאס וואס יעדער הייסט עס האט נישט געהאלפן, פארשטייסט? ער ברענגט אז ס׳איז דא וואס זאגן אז די היתר איז נאר לצורך מצוה למשל.

נאכאמאל, מעסטן דאך פסיעות, דאס איז די הלכה. פסיעות בינוניות. נאכאמאל, ער זאגט אז דאס איז א קולא. איך ברענג מיר א ראיה וואס איך זאג, אז דאס איז א געוויסע קולא אז מ׳מעג זיך סומך זיין אויף די צוויי טויזנט פסיעות בינוניות, און דאס איז נאר… איך ווייס נישט פון וואו דו נעמסט אז ס׳איז א גרויסע קולא. די משנה ברורה רעדט וועגן מדידה, ער רעדט וועגן א קולא וועגן די גאנצע פראבלעם. ער רעדט פון די הלכה, ער רעדט פון די הלכה. אויב מ׳ווייסט נישט… מ׳האט דאך פריער געלערנט צו מ׳מעג מאכן א משכנתא, צו מ׳מעג מודד זיין בשבת. וואס? ניין, וואס פאלט דיר איין? דאס רעדט אין שבת, ער רעדט פון די הלכה. אוודאי רעדט ער פון די הלכה. ס׳איז נישט קיין שייכות, דאס איז מדידה בשבת, מ׳רעדט ציילן פסיעות, נישט קיין מדידה, נישט דאס איז די נושא. איך ווייס נישט, מ׳דארף טשעקן, ביי מיר שטייט נישט יום טוב.

אזוי, איך זאג דיר אז דאס איז א קולא. זיכער א קולא. יעצט, אקעי, עד כאן איז בעצם האבן מיר געלערנט וואס איז דער קאנצעפט וואס הייסט תחום שבת, פשוט ארויסגיין חוץ לתחום, און נאך צוויי טויזנט אמה ארום, נישט קיין חילוק צו דו ביסט אין א שטאט, נישט קיין חילוק צו דו ביסט אין א בקעה, אלעמאל איז דא צוויי טויזנט אמה, דאס איז בעיסיקלי וואס מ׳האט געלערנט, יא?

הלכה ה-ו: כלתה מדתו בתוך עיר או רשות היחיד

הכלל: השובת בעיר לעומת הבא לעיר

Speaker 1: יעצט גייען מיר לערנען, דער מענטש בעצם, אדער אן אנדערע מענטש וואלטן געזען, די הלכה הייבט זיך אן פון א מענטש וואס איז אינדרויסן פון א שטאט, ער האט נישט שבת אנגעהויבן אין א שטאט, ווי ווייט מעג ער גיין אויב ער באמפט אריין אין א שטאט אינמיטן זיין וועג. שטימט? אלפים אמה שיש לו להלך, בשלמא מדידת אלפים אמה נגמרת בתוך דירה או סירה או מערה, אדער אין רשות היחיד, וואס דעמאלטס איז מסתמא ער מעג גיין די גאנצע רשות היחיד, אדער אין די שטאט וואס ער מעג גיין די גאנצע שטאט. מען זאגט נישט אז דעמאלטס וועלן מיר גיין, ווייל די שטאט אדער די מקום וואו ער מעג גיין האט זיך אנגעהויבן אין זיין אלפים אמה, באקומט ער יעצט נאך די גאנצע שטאט. עס ארבעט נישט אזוי. אלא מהלך כל אותה מדידה, ער מעג נאר גיין ביז די ענד פון זיין אלפים אמה, ואין אומרים הואיל ונכנס למדידה בתוך רשות היחיד מהלך את כולה.

זייער גוט. סאו די דין וואס מיר האבן געלערנט אז רשות היחיד לכתחילה, אדער א שטאט, ס׳איז די זעלבע זאך, די לכתחילה׳דיגע פלאץ וואו דו ביסט קענסטו גיין כולו, דאס איז נאר בתחילה כולו, נישט בסוף. רייט? ווען דו ביסט אין א שטאט, מעגסטו גיין די גאנצע שטאט פלאס. אבער דו קומסט אן אין א שטאט, קענסטו נישט גיין די גאנצע שטאט, נאר ביז די ענד פון דיין תחום, אפילו אין רשות היחיד. יא, עס קען זיך מאכן אז א מענטש זאל זיין תחום שבת זיך ענדיגן אינמיטן א הויז, ער מעג נאר גיין ביז אינמיטן יענע הויז.

הסברא: מדוע השובת בעיר שונה מהבא לעיר

Speaker 1: אבער דער תירוץ איז דארטן ווי ער איז אין די שטאט, ווען ער הייבט אן אין די שטאט, ער איז שובת געווען אין די שטאט, איז די גאנצע שטאט זיין ד׳ אמות. משא״כ ווען ער איז נישט שובת געווען אין די שטאט, באקומט ער נאר זיין אלפים אמה.

החריג: כשהעיר מובלעת בתוך תחומו

Speaker 1: אבער ס׳איז יא דא איין וועג וויאזוי ס׳קען אים העלפן אז ער קומט אן אינמיטן א שטאט. וואס איז דאס? אבל אם כלתה מדידתו במקצת העיר או במקצת המערה, אז זיין אלפים אמה ענדיגט זיך ביי די ענד פון די שטאט, אינמיטן, אינמיטן, נישט די ווינקל, אינמיטן, במקצת, בחלק מן העיר. דאס הייסט, אז זיין צוויי טויזנט אמה ענדיגט זיך צוויי בלאקס אריין אין שטאט, ס׳איז הונדערט בלאקס איז נישט קיין חילוק. אבל אם היתה אותה רשות היחיד נבלעת בתוך אלפים אמה שלו, דאס הייסט, די גאנצע זאך איז אין זיין אלפים אמה, דעמאלטס קוקט מען אן די גאנצע רשות היחיד ווי איין ארבע אמות, ומשלימין לו את השאר. ער האט נאך ווייטער, נאכ׳ן ענדיגן די רשות היחיד באקומט ער נאך וויפיל ער דארף האבן צו ענדיגן די אריגינעלע. וויפיל ס׳איז אים איבערגעבליבן פון די אריגינעלע. אבער דאס איז נאר אויף רשות היחיד, נישט אויף א עיר. אה, ס׳איז אויך דא אויף א עיר, מיין איך. יא, ס׳איז אויך דא אויף א עיר, איך מיין ס׳איז די זעלבע זאך. קוק, ער גייט זאגן די דוגמא. אה, אמת, געווענליך א עיר איז נישט גרעסער ווי צוויי טויזנט אמה, אבער ס׳קען זיין. קוק, ער גייט זאגן מיט זיין משל.

דוגמא: אלף אמה עד העיר, והעיר אלף אמה

Speaker 1: קוק, “היה לו אלף אמה ממקום שביתתו”, ער האט טויזנט אמה פון זיין מקום שביתתו וואו ער איז געווען ווען ס׳איז געווארן שבת, אדער פון די שטאט וואו ער איז, “ומחוץ לעיר עד מדינה או מערה”, ביז מ׳קומט אן צו אן אנדערע שטאט אדער אן אנדערע מערה, וואס איז אליין “מלאה אלף אמה או פחות מאלף”, “מודד את כל המדינה או המערה שהיא פחות מאלף, כאילו גייט די גאנצע אלף אמה, ומהלך חוצה לה ומשלים לו לאלף אמה פחות ארבע אמות”.

יא, ווייל די שטאט ווערט ד׳ אמות, און די ד׳ אמות נעמט ער אראפ זייער ערנסט, ליטעראלי. ס׳בלייבט אים פיר אמות, קיצור, ער קען סובטרעקטן, עקזעקטלי. ער נעמט אראפ פון די שטאט, די שטאט ווערט אראפ פון ווי גרויס ס׳איז, ס׳ווערט נאר פיר אמות. כל זמן וואס, כאילו די גאנצע שטאט קען נישט זיין צו גרויס, ווייל ס׳מוז זיך ענדיגן די גאנצע שטאט בתוך זיין צוויי טויזנט אמה.

בכל אופן, עני גאנצע שטאט אדער גאנצע רשות היחיד וואס ענדיגט זיך בתוך דיין תחום ווערט בטל, ס׳ווערט אין די ד׳ אמות.

הלכה ז: אם העיר גדולה מתחומו

Speaker 1: דאס איז אבער נאר ווען די פלאץ, די מדינה אדער מערה, אפילו אויב די מדינה אדער מערה איז פחות אלף אמה, וויאזוי פונקטליך? איך רעד ווען ער קומט אריין אין א פלאץ וואו ער מעג גיין, אין א עיר אדער א רשות היחיד, און ס׳איז אלף אמה, מעג ער גיין די גאנצע אלף אמה, און נאכדעם קען ער גיין נאך א אלף אמה וואס איז אים געבליבן, רייט? ער געבט א משל, ס׳איז אים געבליבן אלף אמה, רייט?

אויב אבער אלף אמה ואמה, ס׳גייט ארויס פון זיין תחום, נישט ער איז געגאנגען טויזנט אמה, און יעצט גייט ער ארויס איין אמה אפילו פון זיין תחום, אין די שטאט, שיטלטלנה פעמים, שיש בה בקיעת נשמה, ווייל די חידוש פון דעם איז אז די גאנצע שטאט ווערט אזויווי א ד׳ אמות. אבער דאס איז נאר ווען ער האט די גאנצע שטח פון די שטאט צו וואקן אין דעם.

אקעי, דאס איז נאר ווען די שטאט איז קלענער פון זיין גאנצע תחום.

רייט. אויב די שטאט גייט ארויס איין מהו שהוא פון זיין ד׳ אמות, דעמאלטס… ס׳איז א גרויסע פארלוסט, כולי האי, ווייל דעמאלטס קען ער אפילו נישט גיין ביזן ענד פון די שטאט. ער קען אפילו נישט גיין ביזן ענד פון די שטאט, ווייל שטייט, בקיצור, אויב מ׳קומט אן אינמיטן א שטאט דיין צוויי טויזנט אמות, ביז דארט סטאפט ער. טאמער די שטאט, דיין צוויי טויזנט אמות איז נאך די שטאט, ווערט די גאנצע שטאט אסאך קלענער, און דו קענסט גיין נאך מער וואס ס׳איז דיר געבליבן פון דיין תחום פחות ד׳ אמות.

הלכה ח: מי שכלתה מדתו בחצי העיר — טלטול בלי הליכה

חידוש: הוצאה מותרת אפילו כשהליכה אסורה

Speaker 1: עד כאן האבן מיר געלערנט. סאו יעצט גייען מיר זען וועגן דער מענטש, דער מענטש וואס ער איז געגאנגען, און ס׳איז דא א רשות היחיד לאמיר זאגן, אדער א שטאט וואס איז גרעסער פון זיין תחום. דאס איז אן אינטערעסאנטע קעיס. דאס הייסט, געווענליך הוצאה איז קלענער פון א תחום, כולי, ווייל הוצאה איז נאר אין די רשות היחיד, תחום איז די גאנצע שטאט. אבער ס׳קען זיך דא מאכן א מענטש וואס זיין תחום איז קלענער פון די רשות היחיד. ער איז אנגעקומען אינמיטן א שטאט, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א עירוב, ווייל דא איז א פלאץ וואו מ׳מעג מטלטל זיין, אדער פחות מד׳ אמות רשות הרבים וכדומה.

סאו זאגט דער רמב״ם אז מ׳מעג, ער מעג טראגן, יא, ער מעג טראגן, ער מעג נישט גיין, אבער ער מעג ווארפן. ער טאר טאקע נישט וואקן, ער האט נאר אפאר אמה, אבער יא, ס׳איז א רשות היחיד וואו מ׳מעג טראגן, מעג ער אים יא טראגן. ווי איז דער לשון? “מי שכלתה לו מדתו בחצי העיר, לא ילך יותר מחצי העיר, שאין לו אלא ד׳ אמות בלבד, ואפילו אין מהלך אלא זעיר מדתה, אינו יכול לילך יותר מד׳ אמות. אבל כל המקום ההוא מותר בטלטול, ומותר להוציא ולהכניס בו”.

דיון: וויאזוי קען ער טראגן אן צו גיין?

Speaker 2: לאמיר זאגן ס׳איז דא א עירוב, ס׳איז א רשות היחיד, וואטעווער. איז דער גוי טאר נישט וואקן, אבער ער קען יא טראגן. אבער ער קען דאך אויך נישט טראגן וויאזוי ער זאל טראגן, טראגן מיינט דאך וואקן.

Speaker 1: נאר די תשובה איז, אויב האט ער א וועג דורך זריקה, דאס הייסט נישט ווי ער וואקט, אבער די חפץ גייט יא מיט אן אנדערן מהלך, איז מטלטלין את החפץ, מ׳מעג מטלטל זיין דורך על גבי חבירו אדער דורך זריקה. יא, לכאורה דאס איז פשוט. וואס האט הוצאה צו טון מיט…

אה, נאר וואס דען, באלד וועלן מיר זען אין אנדערע פלעצער, ס׳איז דא יא א זאך ווי תחומין פאר חפצים. און ער זאגט אז דאס מוז זיין, מ׳רעדט זיך נישט פון זיינע חפצים וואס זענען געקומען מיט אים, ווייל די חפצים זענען אויך קונה שביתה, און מ׳טאר נישט דערמאנען. חפצים אין די שטאט. חפצים בכללי זענען נישט ארויסגענומען געווארן חוץ לתחום, פונקט ווי מענטשן. דאס הייסט, מ׳דארף זען הלכות וועגן דעם באלד. רייט? יענץ האבן מיר שוין געלערנט, אבער א ביסל וכדומה. סאו, דאס רעדט זיך אין אנדערע… קונטרס זאגט אז ס׳האט נישט קיין איסור הוצאה. איך מיין, ס׳קומט ארויס פון דעם אז הוצאה קען זיין מותר בהוצאה, אפילו ווען ס׳איז אסור בהליכה וועגן תחום.

דוגמא נוספת: הקיפוהו גוים מחיצה בשבת

Speaker 1: זיי ברענגען נאך א פאל ווי מ׳מעג מטלטל זיין און טראגן, אבער מ׳טאר נישט וואקן. “היה יושב בבקעה, ואין לו אלא אלפים אמה. הקיפוה גוים מחיצה בשבת, אם לשם דירה עשוה, מותר לטלטל בכולה, ואין לו אלא אלפים אמה”. דאס הייסט, גוים האבן אים ארומגענומען דעם פלאץ מיט א מחיצה, און זיי האבן עס געמאכט פאר זיך. וואס האט דאס צו טון? זיי האבן עס געמאכט פאר אים? ער ווייסט נישט… דאס הייסט תשמיש פון די… אינטערעסאנט. איך ווייס נישט צו מיר האבן געלערנט אזא זאך. מיר האבן געלערנט אזוי… ניין, ווי דו זאגסט, לאמיר זאגן קודם די הלכה, נאכדעם וואס דו זאגסט.

ביאור ההלכה: שביתה קונה ערב שבת, אבל מחיצה מתרת טלטול

Speaker 1: די הלכה איז אזוי: ער מעג נאר גיין די אלפים אמה אין די גאנצע בקעה. אפילו ס׳איז דורך א מחיצה, אפילו די בקעה איז יעצט געווארן א רשות היחיד. פארוואס? ווייל שביתה איז קונה ערב שבת. ווייל ווען ס׳איז געווארן שבת האט ער נאר געהאט אלפים אמה אין די בקעה. אבער די שביתה האלט נישט דייקא מיט וויאזוי ס׳איז געווען ערב שבת, ווייל די שביתה איז געווארן א רשות היחיד דורך מחיצות. ממילא, מותר לטלטל בכל המחיצה, על איזורו, ומותר לטלטל לשם דירה. אויב האבן זיי עס ארומגענומען לשם דירה, וואס דאס וואלט געמאכט פאר א כשר׳ע מחיצה, איז דאס מטלטל אזא מערגער, אבער גיין טאר ער נישט.

שאלה: גוי שעושה מחיצה בשבת — מותר ליהנות?

Speaker 2: דו פרעגסט אן אינטערעסאנטע זאך, אז מיר האבן געלערנט אין, איך ווייס נישט שוין, פרק ו׳ אסאך פריער, אז אויב א גוי טוט א זאך פאר א איד, טאר מען נישט הנאה האבן. בפרט אויב ער מאכט א הלכה׳דיגע זאך. אין די קעיסעס וואס מיר האבן געלערנט דארט, ער צינדט אן א לעכט, אדער ער מאכט א כבש אראפצוגיין פון די ספינה, אזעלכע סארט זאכן. אבער איך געדענק נישט וואס די הלכה איז אויב א גוי מאכט א מחיצה, וואס די מחיצה איז מתיר פאר די איד צו טון עפעס הלכה׳דיג. פארשטייסט וואס איך זאג? איך ווייס נישט, מ׳דארף קוקן. מיר האבן געמיינט, עפעס אין פרק ו׳ איז נישט געווען אזא קעיס, עט ליעסט. אבער איך געדענק אז יא, מיר האבן שוין גערעדט וועגן א מחיצה וואס גוים האבן געמאכט אין שבת, רייט? אין הלכות פון הוצאה, אין פרק י״ד?

Speaker 1: זיי האבן געלערנט די הלכה אז א מחיצה קען מען מאכן אפילו אין שבת? זיי האבן געהאט ווען מענטשן זענען א מחיצה, ניין? יא, די סייט האט ס׳האט מחיצות וואס אפילו א איד מעג מאכן שבת. אבער ס׳איז דא עפעס א הלכה וועגן מאכן א מחיצה שבת, מ׳טאר נישט. דאס הייסט, אבער אויב איך געדענק לגבי די ענין פון…

מחיצה הנעשית בשבת – פרק ט״ז הלכה כ״ב

Speaker 1: אין הלכות פון הוצאה אין פרק י״ד מיר האבן געלערנט די הלכה אז א מחיצה קען מען מאכן אפילו אין שבת.

Speaker 2: יא, דאס האט מחיצות וואס אפילו א איד מעג מאכן אין שבת. אבער ס׳איז דא אפשר א הלכה וועגן מאכן א מחיצה שבת, מ׳טאר נישט. אבער איך געדענק, לגבי ענין פון הוצאה טוישט עס נישט.

Speaker 1: “מותר להעמיד מחיצות של אדם בשבת”, יא. “מחיצה הנעשית בשבת” שטייט… אה, אבער דער רמב״ם זאגט דאך נישט וועגן א גוי. אין פרק ט״ז הלכה כ״ב שטייט אז א מחיצה וואס ווערט שבת איז כשר, אויב א איד האט עס געמאכט במזיד טאר מען עס נישט ניצן, אזוי ווי כל מלאכה וואס א איד טוט במזיד. אויב ער טוט בשוגג, מעג מען עס יא ניצן. אבער שלא יתאסר מטלטלין, בקיצור, ער רעדט פון א איד וואס מאכט א מחיצה שבת. ס׳סאונדט יא, אז הנאה פון מלאכה איז דאך הנאה פון א מלאכה, לויט דעם א גוי דארף אויך זיין אסור. אקעי, איי דאונט נאו.

אבער מסתמא, ווי איז דא גוים וואס גייען ארום צו מאכן מחיצות פאר אידן זאלן קענען טראגן? ווען די גוים מאכן מחיצות, איז לאו דווקא אז אויב למשל ס׳איז נישטא קיין בנין אין דעם, זיי שטעלן אויף עפעס זאכן באופן… אקעי.

איז דאס איז בעיסיקלי וואס מיר האבן געלערנט יעצט איז, וואס האבן מיר יעצט געלערנט? אזוי ווי כללים פון… סתם אן אינטערעסאנטע הלכה, ס׳קען זיין א טילטול וואס גייט ווייטער פון די תחום און ער מעג מיטטלטל זיין. אקעי.

מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה – הלכה ט-י

הבא בדרך ונכנס בתוך אלפים אמה קודם שבת

Speaker 1: “מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה”, איינער איז געווען אויפ׳ן וועג צו אריינגיין אין די שטאט. די חילוק איז ער איז געקומען בים אדער ביבשה, בחרבה איז ער געקומען אויף די יבשה. אינטערעסאנט פארוואס ער גייט דא ווייטער אריין אין דעם. “אם נכנס בתוך אלפים אמה קודם שיקדש השבת”, א מענטש האט דאך די גאנצע שטאט פלאץ אלפים אמה. וואס טוט זיך ווען ער איז נישט געווען אין די שטאט ערב שבת, אבער ער איז געווען אין די אלפים אמה קרוב לעיר? “אף על פי שלא היה לו מדינה ערב שבת”, ער איז נישט געווען אין די שטאט ערב שבת ווען ס׳איז געווארן שבת, ער באקומט ארויף די זעלבע הלכה אז ער באקומט די גאנצע שטאט פלאס די אלפים אמה לכל רוח. ס׳האט נישט צו טון מיט דאס זיין דווקא אין די שטאט. נאר וויבאלד ער איז אין די אלפים אמה קרוב לעיר הייסט עס ווי ער איז שובת אין די שטאט.

חידוש: די דעת העלפט

Speaker 1: דאס איז אבער נאר אויב ער איז בבא בדרך. דאס הייסט, אויב ער איז לכתחילה שובת געווען אינדרויסן, נאר פונקט דא מיינט עס ווייל ער האט זיין דעת אריינצוגיין אין די שטאט. סאו אויב ער איז שוין… איך וועל דיר פרעגן, א שטאט איז נישט אינקלודינג זיין תחום שבת. אויב איינער וואוינט טויזנט אמה ארויס פון א שטאט, זיין תחום איז דאך ארום פון דארט. ער קען נישט זאגן איך בין פארט פון די שטאט. אבער אויב ער איז בבא בדרך, אזוי פארשטיי איך די הלכה, און איך דארף טשעקן, זיין דעת איז אריינצוקומען אין שטאט, אזוי לאנג ער איז שוין אין די תחום פון די שטאט הייסט ער שובת געווען אין די שטאט, נישט ער איז שובת געווען אינדרויסן. שטימט? איך ווייס נישט, איך דארף קוקן די הלכה וועגן איינער וואס איז נאך צו… דאס הייסט איך זאג, ס׳איז נישט פשוט אז א שטאט איז מיט זיין צוויי טויזנט אמה, דאס איז די תחום שבת. די חידוש איז אז וויבאלד ער איז געווען אין זיין דעת, הייסט ער שוין כאילו ער איז געווען אין די שטאט.

דאס איז וואס איך מיין. יא, קען ער שבת אריינגיין און גיין מהלך זיין די גאנצע שטאט פלאס די תחום שבת, די צוויי טויזנט אמה פון די שטאט.

היה בא למדינה וישן בדרך

Speaker 1: “היה בא למדינה ויושן בדרך”, ער איז געגאנגען אריינגיין אין די שטאט און ער איז איינגעשלאפן אויפ׳ן וועג אריין, “ולא נודע לו”, ער האט זיך אויפגעוועקט בשבת, “וכשניער מצא עצמו תוך העיר”, ער האט זיך אויפגעוועקט און ער האט געטראפן אז ער איז אין די שטאט. ער האט נישט געוואוסט אז ער איז אין די שטאט.

Speaker 2: יא, וואס הייסט דאס? וויאזוי קען ער שלאפן און ער ווייסט נישט? ער וואקט שלאפנדיג, דער מענטש? וואס טוט זיך מיט דעם מענטש?

Speaker 1: ניין, ער איז געווען אונטערוועגנס צו די שטאט און ער איז איינגעשלאפן, און ווען ער האט זיך אויפגעוועקט האט ער געזען אז די פלאץ וואו ער האט געשלאפן איז שוין געווען אין די תחום שבת.

Speaker 2: אה, ער האט נישט געוואוסט וואו ער איז, און יעצט האט ער געכאפט. אקעי.

Speaker 1: “הרי זה יכנס לה”, קען ער אריינגיין אין די שטאט, “ויהלך את כולה”, ער קען נוצן די גאנצע שטאט, ער איז קונה שביתה אין די גאנצע שטאט, “וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח”, ער באקומט נאך די אלפים אמה נאכדעם. פארוואס?

Speaker 2: ניין. די שטאט הייסט על פי דין אזוי.

Speaker 1: אפילו ער האט נישט געוואוסט אז ער איז שוין אין די אלפים אמה פון די שטאט, הייסט דאך אז ער איז געווען על פי דין אין די שטאט. “לפיכך קונה שביתה בעיר החדשה כמוהו, כאילו נכנס לתוכה.” ער איז געווען אין די תחום, און זיין כוונה איז אויך געווען צו זיין אין די תחום, אפילו ער האט נישט געוואוסט אז ער איז אין די תחום, איז דאס גענוג.

אה, סאו פון דא האב איך גענומען מיין איידיע אז ס׳האט עפעס צו טון מיט די דעת. דו זעסט אז די דעת העלפט אזוי פיל, דערפאר אז ער ווייסט נישט אז ער איז אין די תחום, הייסט עס שוין אז ער איז אין די שטאט, ממילא קען ער גיין אזוי ווי די דין פון די גאנצע שטאט.

סאו, יא. און יעצט גייען מיר לערנען וואס טוט זיך ווען א מענטש איז ארויסגעגאנגען אינדרויסן פון זיין אלפים אמה.

מי שיצא חוץ לתחום – הלכה יא

יצא אפילו אמה אחת – לא יכנס

Speaker 1: רייט, סאו לאמיך טרייען צו זאגן עפעס. סאו, ביז יעצט האבן מיר געלערנט אז אפילו ווען א מענטש איז אינדרויסן פון די תחום, הייסט עס נאך כאילו ער איז שוין אין די תחום. אבער יעצט גייען מיר לערנען אז דאס העלפט נאר אויף אזא אופן: ווען ס׳איז דא א שטאט, און דו גייסט אינדרויסן פון די שטאט, ביז דו האסט דעת צו קומען צו די שטאט. אבער ביסטו ארויס פון דיין גאנצע תחום, דעמאלטס איז נישטא קיין שום “גרעיס פיריאד”, דו האסט נישט קיין שום פלאץ ארום די תחום וואס הייסט נאך בתוך התחום סאמהאו.

“מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס.” דו טארסט נישט אריינגיין צוריק. לאמיר טראכטן, ער איז איין אמה אוועק פון די נייע שטאט… אה, ניין, ער איז ארויסגעגאנגען. ער איז געווען אין זיין תחום, און ער איז ארויסגעגאנגען. ער וואלט נאך געווען אין זיין תחום, ווייל ער קען זיך האלטן אין די תחום פון די אלפים אמה, אבער ער איז שוין ארויסגעגאנגען אן אמה ארויס פון די תחום, ער האט שוין מער נישט קיין פלאץ, ער איז “אוט אף ספעיס”. ער טאר נישט אריינגיין צוריק אין זיין תחום שבת. פארוואס?

ד׳ אמות גייען נאר לחוץ, נישט צוריק

Speaker 1: “שהרי ארבע אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעומד בו.” ווי רעכנט מען אז א מענטש האט ארבע אמות של אדם? דאס הייסט, לאמיר זאגן וואס ער מיינט צו פרעגן. אזוי ווי שפעטער גייען מיר זען, איך מיין די נעקסטע פאר הלכות, איז געברענגט אויף דעם אז אויב איינער האט נישט קיין תחום, איז איינער מהלך אלא ד׳ אמות. אזוי שטייט די לשון אלעמאל, ער מעג גיין ד׳ אמות. פרעגט דער מענטש, איך בין ארויסגעגאנגען נאר איין אמה, איך מעג דאך גיין פיר אמות, איך וויל גיין פיר אמות צוריק אין די תחום. זאגט דער רמב״ם, ניין, די פיר אמות גייט נאר איין וועג.

“לפיכך, כיוון שיצא חוץ לתחום אמה אחת, תחילת מקום שעומד בו” דער בער מיינט אז ער קען גיין ווייטער, אבער ער קען נישט צוריק צו וועג. די ד׳ אמות גייט נישט צוריק צו וועג.

ד׳ אמות לפניו, נישט ארום דעם מענטש

Speaker 1: ד׳ אמות, אפילו, זייער אינטערעסאנט, אפילו ד׳ אמות פון רשות הרבים האבן מיר געלערנט פון די רמב״ם, זיי האבן זיך מתפלפל געווען דעמאלטס, איך געדענק נישט וואס זיי האבן געמיינט דארט, אבער דארט האבן מיר געלערנט, אפילו ביי ד׳ אמות של רבים האט דער רמב״ם אויך געזאגט אז ס׳איז לפניו, ער האט טאקע א באקס לפניו, אבער נישט behind, נישט ארום דעם מענטש. ד׳ אמות לאדם, נישט אז ס׳איז דא ד׳ אמות ארום דעם מענטש, נאר ס׳איז דא א square ד׳ אמות אין פראנט פון דעם מענטש. אזוי געדענק איך איז געשטאנען בפשטות אין הלכות ד׳ אמות של רבים.

“לפיכך, מי שיוצא חוץ לתחום אמה או יותר, יושב במקומו, ואינו מהלך אלא בתוך ארבע אמות מעמדת רגליו ולחוץ.” זיי קענען נאר גיין within די ד׳ אמות פון וואו זיין פוס שטייט יעצט.

קשיא: אויב ער דרייט זיך אויס?

Speaker 2: זייער אינטערעסאנט, אויב ער דרייט זיך אויס, דעמאלטס מעג ער?

Speaker 1: איך האב נישט, איך פארשטיי נישט די הלכה. וואס העלפט אז דער מענטש געבט זיך א דריי אויס? דעמאלטס ווייטער זענען די ד׳ אמות… די אמות וואס ער האט שוין געוואקט. וואס העלפט נישט? ער מעג דאס טון לכאורה, אבער ער מעג נישט אריינגיין צוריק אין די שטאט, דאס איז די חידוש.

מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה

Speaker 1: “מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה”, ס׳איז געווארן שבת, ער איז געווען אינדרויסן פון תחום המדינה, “אפילו אמה אחת, הרי זה לא יכנס”, ער טאר נישט אריינגיין, אפילו ס׳איז נאר איין אמה אוועק, טאר ער נישט אריינגיין.

נאכאמאל, די זעלבע זאך. ניין, תחום המדינה מיינט לחוץ ל-2,000 אמה. זאג מיר נישט אז ער באקומט יעצט נאך ד׳ אמות, אז אויסער די 2,000 אמה האט ער נאך די ד׳ אמות וואס איז רשותו של אדם. ער האט נישט, ווייל ער איז אינדרויסן פון די חוץ לתחום, און אינדרויסן פון די תחום איז אפילו איין אמה אינדרויסן פון די חוץ לתחום, הייסט ער איז אינגאנצן חוץ לתחום.

נאר וואס? ער האט נאר געקענט האבן די 2,000 אמה צו קענען אריינגיין אין די חוץ המדינה. ער קען גיין אין די מדינה. זיין תחום שבת האט זיך געענדיגט אין די שטאט. און ס׳איז דא א מהלך עס אויף מדותיך כמו שמעתי.

רגל אחת חוץ לתחום

Speaker 1: לכאורה, “רגל אחת חוץ לתחום”, דאס איז דאך שוין אריינגעוואקט מיט איין פיס אריין אין תחום. אדער ביי די פריערדיגע, ער איז ארויסגעגאנגען נאר מיט איין פיס, לאמיר זאגן. “רגל אחת חוץ לתחום” איז א רמז, אז ער האט געהאט די קולא. איין פיס איז נאך אין די ד׳ אמות. איין פיס איז ארויס. מיט איין פיס אינדרויסן הייסט נאך נישט דרויסן פון די תחום. אבער איין אמה, יא, דאס איז בעסיקלי די חידוש.

מחלוקת רמב״ם און ראב״ד

Speaker 1: כ׳זע דאך אויך אז די ראב״ד איז מחולק אויף די דין פון איין אמה. די ראב״ד האלט יא, אז אויב מ׳איז ארויסגעגאנגען ווייניגער פיר אמות, קען מען נאך צוריקגיין. אזוי איז משמע, איך פארשטיי קלאר די ראב״ד. ער האט דאך די ד׳ אמות אויף אנדערע זייטן, נישט נאר אויף איין זייט ווי די רמב״ם האט געהאלטן. מ׳דארף זען צו ס׳איז… יא.

זייער גוט.

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת – הלכה יב-יג

יצא שלא לדעת – אין לו אלא ארבע אמות

Speaker 1: “מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת”. ביז אהער האט מען געלערנט הלכות, עיקר הלכות תחומין, וואס הייסט ווי ווייט מ׳איז אין די תחום. יעצט גייט מען לערנען אינטערעסאנטע אופנים וויאזוי א מענטש איז ארויס פון די תחום, אבער ס׳איז דא אופן וואס ער האט א וועג ארויס, ער קען צוריקגיין. לאמיר זען.

יא. “מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת” – ער האט נישט געוואוסט אז ער גייט ארויס חוץ לתחום – “כגון שהעידוהו גוים או רוח רעה”. ווער טראגט אזוי א מענטש ארויס פון די תחום? רוח רעה מיינט ער איז געווען אין א שלעכטע מוד און ער איז ארויסגעגאנגען, ער האט זיך נישט געסטאפט מיט זיך. רוח רעה מיינט אזויפיל ווי א שיגעון. איך האב עס געמאכט אביסל סאונדן עקסטרעם. רוח רעה מיינט נישט אז ס׳איז געקומען א רוח און אים געמאכט פליען. דאס איז וואס איך מיין צו זאגן. רוח רעה מיינט ער איז געווען אין עפעס א סייקאטיק סטעיט, עפעס אזא זאך. יעדע מאל איז דא א יצר הרע, דאס איז עפעס ערגער.

יא, זעלבע זאך. ער האט נישט געוואוסט אז ער גייט יעצט ארויס פון די תחום. ער האט נישט באמערקט אז דארט איז די תחום, אדער עפעס אזוי. ער זאגט אויך “אין לו אלא ארבע אמות”. מ׳זאגט נישט אז ס׳איז נאר א קנס ווען א מענטש ווייסט, נאר ס׳איז א דין, און די דין איז אפילו ווען ס׳איז געווען א שוגג. אבער די אינטערעסאנטע זאך הייבט זיך אן ער איז צוריקגעקומען.

חזר לדעת – אין לו אלא ארבע אמות

Speaker 1: יעצט, כל זה לדעת, אויב ער איז צוריקגעגאנגען צוריק צו די תחום, איז צוריק אריין אין די אלפים אמה, איז ווייטער אן עולי ארבע אמות, און עס קומט עס נישט צוריק מיטן צוריק אריינגיין, ער האט עס שוין פארלוירן.

אבער איך זע יא,

הלכה י״ב (המשך) – יצא חוץ לתחום שלא לדעת וחזר

און דער דין איז אפילו ווען ס׳איז געווען א שוגג.

אבער די אינטערעסאנטע זאך הייבט זיך אן ווען ער איז צוריקגעקומען. אויב ער איז צוריקגעגאנגען צוריק צו די תחום, ער איז צוריק אריין אין די אלפים אמה, איז ער ווייטער עולה על ארבע אמות. ער באקומט עס נישט צוריק מיט׳ן צוריק אריינגיין, ווייל דאס איז שוין פארלוירן.

אבער איך זע דא, אויב האט מען די מענטשן, די גוים אדער די רוח רעה, ס׳איז די זעלבע זאך, אדער די שוגג, עניוועי, די זעלבע, “כמו שיצא כן חזר”, דעמאלטס איז כאילו לא יצא. דעמאלטס די גאנצע זאך ווערט… ס׳איז בכלל נישט געשען, ס׳איז געווען אויף א מיסטעיק, ער איז ארויס, און מ׳רעכנט ווי ער איז נאך אין די תחום שבת.

חידוש: דער שליסל איז ווען מ׳דערמאנט זיך

און מ׳האט נאך א ראיה פון רשות היחיד. אויב די וואס האבן אים ארויסגעטראגן האבן אים אריינגעלייגט אין רשות היחיד, “גוים שהניחו גוים בדיר וסהרא מוקפת חומה, יש להם הלכות קילוח, יש לו את כל העיר לילך”.

וכן, “אם יצא לאחד מהן בשוגג ונזכר בהיותו בתוכו”, ער איז אריינגעגאנגען אין די תחום שבת, אין די עיר, בשוגג, און ער האט זיך דערמאנט ווען ער איז אינעווייניג, “מהלך את כולה”, האט ער די גאנצע פלאץ.

סאו אין אנדערע ווערטער, ארויסגיין… ער איז אינדרויסן, האט ער נאר ארבע אמות, ער קען נישט צוריק אריינגיין. אבער אויב ער טרעפט זיך אינעווייניג, נאך וואס ער איז שוין נאך ארויסגעגאנגען, דעמאלטס מעג ער יא. סאו בייסיקלי איז עס אזוי ווי איך זע דא, די זעלבע זאך. ס׳איז די זעלבע קאנצעפט בייסיקלי.

ווען א מענטש גייט ארויס חוץ לדעת, שלילת הדעת, אין עני פון די וועגן, העלפט נישט. אויב ער האט זיך… דאס הייסט, ער האט זיך ערגעץ דערמאנט זיך, אויב ער דערמאנט זיך אין די דעת אינדרויסן פון די תחום, איז ער סטאק דארט. סטאק דארט הייסט אדער ד׳ אמות, אדער אויב ס׳איז א רשות היחיד קען ער גיין די גאנצע רשות היחיד, רייט?

ווען ס׳איז דא א וועג וואס ער קומט צוריק צו זיין אריגינעלע תחום, נאר ער האט זיך דעמאלט נישט דערמאנט, נאר דעמאלט באקומט ער צוריק זיין דעת, אדער די גוי, וואטעווער, נאר נאכדעם וואס ער איז אינגאנצן צוריק אין זיין אריגינעלע תחום, דעמאלטס באקומט ער זיין גאנצע אריגינעלע תחום. אנדערש איז ער סטאק ווי ער האט זיך דערמאנט. בעיסיקלי, די דערמאנען זיך, דאס מאכט די צרה. דו זאלסט זיך נישט דערמאנען. אבער וואטעווער, פארשטייסטו וואס איך מיין? יא?

עניוועי, ס׳איז דא. יעצט קען מען זען ווייטער. דאס הייסט, אויב ער האט יא געוואוסט אז ער גייט ארויס, קומט אויס אז ס׳העלפט נישט איינזייטיג שלא לדעת. ס׳מוז זיין א גאנצע שלא לדעת כדי ס׳זאל ווערן צוריק. יא? י״ג.

הלכה י״ג – יצא לדעת וחזר שלא לדעת

“יצא חוץ לתחום לדעת, אף על פי שחזר שלא לדעת, כגון שהחזירוהו גוים או ליסטים, אינו אלא ארבע אמות. ולא עוד, אלא אפילו יצא חוץ לתחום בדעתו, אף על פי שיצא לצורך רשות היחיד, כגון דיר וסהר, אינו אלא ארבע אמות.”

דאס הייסט, דאס וואס מ׳האט פריער געזאגט, ס׳מאכט סענס. ניין, ס׳שטימט אלעס מיט וואס איך פארשטיי פריער. ווייל זיי האבן פריער געזאגט אז דאס וואס מ׳באקומט נאר ווען מ׳איז אנגעקומען דארט שלא לדעת. דו ביסט ארויסגעגאנגען שלא לדעת אריין אין א נייע רשות, העלפט דיר נישט. ס׳העלפט נאר אויב דו וואלסט אנגעקומען שלא לדעת. פארשטייסט?

הלכה י״ד – המפרש בספינה

יעצט לערנט ער עפעס א הלכה פון א שיף.

“המפרש בספינה, אף על פי שהספינה יוצאה חוץ לתחום שבת, מהלך את כולה. ואין רואין אותו כאילו הוא מהלך חוץ לתחום, אלא כאילו הוא עומד במקום אחד.”

רייט. וואס איז די פוינט פון די הלכה? מ׳מעג פארן אין א שיף, דאס איז די נקודה. און מ׳קוקט נישט אן ווי ער גייט ארום מער ווי תחום שבת, נאר מ׳קוקט אן ווי ער איז נאר א גאנצע צייט אין די שיף. יא. ווייל זיין רשות פארט מיט מיט אים, וואטעווער, זיין שיף. סאו דארף מען וויסן אז א קאר וואלט אויך געווען די זעלבע זאך. קען זיין. מ׳וועט נישט פארן אין א קאר שבת, ס׳איז אן אנדערע פראבלעם, אבער… אפשר האט ער א תחום פון ארויס פון די תחום שבת. קען זיין. די פשט איז ער איז ארויס? ער איז יא ארויס, אבער ער האט די גאנצע רשות. ער איז ארויס, אבער ער האט זיין גאנצע רשות. אויף די שיף מעג ער גיין. ער איז ארויסגעגאנגען פון די שיף. ער איז ארויסגעגאנגען פון די שיף. דאס הייסט, ארויסגעגאנגען פון די שיף האט צו טון מיט די שאלה פון די שיף, תחומים למעלה מעשרה, אנדערע זאכן. דאס הייסט, איך טראכט אז אפשר קומט אריין די הלכה אז אזויווי ער איז אנגעקומען שלא לדעת אין א נייע רשות היחיד.

דיסקוסיע: וואס האט דאס צו טון מיט דעם?

וואס האט דאס צו טון מיט דעם? ער איז דאך שוין געווען צו מער פון דעם, ער איז שוין געווען אין דעם פון ערב שבת לכאורה.

יצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף מחיצה בשבת

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, ער איז ארויסגעגאנגען חוץ לתחום אבער שלא לדעת, אזויווי מיר האבן געלערנט פריער, והוקף מחיצה בשבת, די פלאץ וואו ער איז יעצט אנגעקומען איז געווארן ארומגענומען מיט א מחיצה בשבת, יש לו להלך כולה, ער קען גיין ארומגענומען די גאנצע מחיצה. אבער דאס איז בעיסיקלי די זעלבע ווי די הלכה וואס מיר האבן געלערנט פריער, אז אויב מ׳לייגט אריין שלא לדעת אין א מחיצה מעג ער גיין. אבער דא שטייט אז יעצט איז אזויווי ווען ער איז אנגעקומען אין א שטאט, אין א תחום פון אינדרויסן, רייט? ווייל אויב ס׳איז יציאה אלפים, דעמאלטס איז ער סטאק, רייט? יא, שטימט וואס איך זאג? אדער ס׳איז א נייע איסור? יא.

דאס איז די מסביר אז ס׳איז די זעלבע איידיע לכאורה. דאס איז כאילו די דין וואס מ׳קומט שלא לדעת, אזויווי ווען דו ביסט אינדרויסן פון א שטאט און דו קומסט אריין אינעווייניג, וואס אויב ס׳איז מובלע בתוך התחום העלפט עס, אויב דיין תחום ענדיגט זיך אינמיטן שטאט ביסטו סטאק נאר אלפים אמה. שטימט וואס איך זאג?

חידוש: די מחיצה ווערט אן עקסטענשאן פון תחום שבת

ואם היה תחום שיוצא, אה, די זעלבע זאך, מובלע, פונקט די זעלבע הלכה. מובלע בתוך המחיצה שנעשית שלא לדעתו, רייט, ער איז ארויסגעגאנגען פון זיין תחום, בשבת, ער איז מובלע אין די מחיצה, הואיל ונתערב תחומן, דאס איז די פשט אז ווען ער ענדיגט די תחום שבת איז ער שוין אין די מחיצה, הואיל ויש לו להלך כל המחיצה, הרי זה נכנס לתחומו.

אה, דאס איז פשט. נישט אז ער האט א נייע מחיצה, שיעור קומתו הרי הוא כיוצא, קען ער גיין אזויפיל ווי ער וואלט געקענט ארויסגיין פון זיין תחום שבת. ס׳איז אינטערעסאנט, די גאנצע מחיצה ווערט אן עקסטענשאן פון זיין תחום שבת. רייט, ס׳איז אן עקסטענשאן, ס׳איז כאילו לא יצא. דאס הייסט, לאמיר זאגן, א מענטש איז ארויסגעגאנגען, א גוי האט אים ארויסגעשלעפט צוויי טויזנט, ווייט ארויס פון זיין שטאט, דריי טויזנט אמה, און אין דעם זעלבן שבת איז געקומען א צווייטער גוי און געבויט א מחיצה, ווי גרויס, א טויזנט, צוויי טויזנט אמה וואס גייט אריין אין זיין תחום שבת, מעג ער וואקן די גאנצע מחיצה וואס זיי האבן געמאכט. יעצט, אז ער האט געענדיגט די מחיצה, ער איז נאך אלץ אין די מחיצה, לאמיר זאגן, אבער ער טרעפט זיך שוין אין זיין תחום שבת, איז דאס כאילו חזר שלא מדעת, ווערט עס פונקט ווי ער וואלט צוריקבאקומען, כאילו חזר שלא מדעת, באקומט ער צוריק זיין אלטן תחום, כאילו לא יצא.

הלכה ט״ו – נצרך לנקביו

שוין, יעצט גייען מיר לערנען, דער איד וואס ער טאר נעבעך נישט גיין נאר ד׳ אמות, אזויווי איינער וואס איז ארויסגעגאנגען חוץ לתחום, וואס עקזעקטלי דאס מיינט. זאגט ער, “כל מי שאין לו אלא ד׳ אמות בתוך ארבע אמות”, דער מענטש וואס מ׳האט געזאגט אויף אים אז ער האט נאר זיין ד׳ אמות, “אם נצרך לנקביו”, וואס געשעט אז ער דארף ארויסגיין? זענען זיי אים מתיר אז ער דארף נישט שטיין אין זיינע ד׳ אמות, א רייזע. דאס איז א קולא פון חכמים, ווייל די גאנצע זאך איז דאך מדרבנן, “הרי זה יוצא”, ער קען ארויסגיין, “מרחיק”, ער זאגט נישט ביז וויפיל, ער איז מרחיק אביסל, אזויפיל ס׳פעלט אויס, אז ער זאל בלייבן אין זיין פלאץ, “ונפנה וחוזר למקומו”.

קען זיין ער איז מרחיק ביז ער טרעפט א פלאץ וואס איז מער צניעות׳דיג, ווייל ווי דו ביסט דא איז אפשר נישט אזא צניעות׳דיגע זאך. אבער ער דארף תיכף צוריקגיין, ער גייט צוריק אריין אין זיין ד׳ אמות, און ער וועט נישט קונה זיין דעם פלאץ. אבער, רייט, ער קונה נישט קיין נייע פלאץ. אבער, ס׳איז דא, “ואם נכנס למקצת תחום שהיה לו עד שלא יצא להרחיק לנקביו”, מ׳רעדט אין א פאל ווי ד׳ אמות אוועק פון אים איז דא א נייע שטאט, אבער ער טאר נישט אהינגיין ווייל ער האט נאר איין אמה, לאמיר זאגן. אבער ער גייט יא, ווייל מ׳האט אים מתיר געווען צו גיין ארויסגיין לנקביו, און ער איז אריינגעגאנגען היתר אין די נייע תחום, אזוי אז ווען ער קומט צוריק מעג ער שוין אריינגיין. כיוצא בו רעכנט מען עס כאילו ער איז בכלל נישט ארויסגעגאנגען פון די תחום.

דיסקוסיע: צדקה וואס גייט ארומפארן

ס׳איז דא א צדקה וואס גייט ארומפארן מאכן בוסקוסעס נעבן די ענד פון די תחום. ניין, ס׳איז דא זאכן וואס מען מאכט סענס, ס׳איז נישט סתם. אה, מ׳קען זאגן לאמיר זאגן, איך ווייס נישט וואס ער מיינט פון דעם, מ׳זאגט אים נישט אז דו דארפסט דאקע דאס ווערט געמאכט. עניוועי, איך ווייס נישט די נאמען. אבער די רמב״ם זאגט אזוי, רייט?

תנאי: נאר ווען ער איז שלא יצא בדעת

דאס איז נאר ווען ער איז שלא יצא בדעת, רייט? והוא שלא יצא מתחלה בדעת. דאס העלפט נאר, זייער גוט. אבל היוצא לדעת, העלפט נישט. אפילו ער איז שוין נעכטן געווען אין די אלע ד׳ אמות, ס׳העלפט נישט אז… פארשטייסט לדעת מיינט דא ווען ער איז געגאנגען זוכן די פלאץ וואו צו גיין טון נקבה? ניין, ניין, ניין. מ׳רעדט פון די אריגינעלע ארויסגיין. די גאנצע היתר אז ער מעג צוריקגיין ווען ער איז נתרחק אל הנקבה איז נאר פאר דער וואס איז ארויסגעגאנגען בטעות אדער בערעורוע אדער בגויים. אבער איינער וואס איז ארויס לדעת, אפילו מ׳לאזט אים, מ׳געט אים אביסל פלאץ וואו ער קען ארויסגיין, ער איז אבער נישט אריינגעגאנגען אין די לא יצא, באקומט ער נישט צוריק די גאנצע תחום. רייט, אזוי איז לכאורה די הלכה.

הלכה ט״ז – יצא ברשות בית דין

יעצט גייען מיר לערנען נאך אן אופן פון איינער וואס ער באקומט יא א גאנצע תחום הגם ער איז ארויסגעגאנגען, דאס הייסט אז ער איז ארויסגעגאנגען ברשות בית דין אדער אין אן אופן. יא, די גאנצע זאך איז מדרבנן, איז דא חכמים שפילן זיך לויט ווי זיי פארשטייען אז ס׳איז ריכטיג.

דיסקוסיע: וואס איז דאורייתא?

פשט איז לכאורה אז וואס איז דאורייתא די שיעור איז נישט קיין שאלה. למשל א מענטש האט ארויסגעוואקט אינדרויסן פון די שני אלפים מיל און ער דארף דארטן דאס קוץ, איז נישט קיין שאלה אז ער איז חייב. אזוי וואלט איך געטראכט. ווייל די אלע זאכן שטייט כוואל דבריהם, דאס איז ווייטער אזוי כוואל דבריהם, שאין להם על מה שיסמכו וכדומה.

יא, כל מי שיצא ברשות בית דין, ער איז ארויסגעגאנגען ברשות בית דין. כגון? כגון עדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה, וואס די דין איז אז זיי מעגן ארויסגיין בשבת. וכן היוצא בעד מי שבא מידן להציל לדבר מצוה. אה, איך ווייס נישט נאך די גמרא, וואס נאך קען זיין? באלד וועט מען זען אין די נעקסטע הלכה להצלת נפשות, אבער וואס אנדערש איז דא? איך ווייס נישט. עפעס מצוות וואס מ׳מעג ארויסגיין חוץ לתחום חוץ פון דעם? אה, ס׳גייט ארויסצוטראגן די שעיר לעזאזל. אזוי ווי איך האב געזאגט, אקעי. “יש לו הפעם אבל כל הריח בכל מקום שיגיע לו”. די פלאץ וואו ער קומט אן, אנדערש ווי סתם איינער וואס קומט אן האט ער נאר זיין ד׳ אמות, ווייל ער איז ארויסגעגאנגען פון די טרעין. אבער דו, ווייל דו ביסט ארויסגעגאנגען פון די טרעין,

הלכה ט״ז (המשך): יוצא ברשות בית דין — אלפים אמה לכל רוח

Speaker 1: איך וועל נישט נאכקוקן די גמרא, וואס נאך קען זיין? איך וואלט געמיינט צו זען אין די נעקסטע הלכה, להצלת נפשות, אבער וואס אנדערש איז דא? איך ווייס נישט. עפעס מצוות וואס מ׳מעג ארויסגיין חוץ לתחום חוץ פון דעם? מ׳וועט דארפן זען דארט, אקעי.

יעצט, “ויש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו”. די פלאץ וואו ער קומט אן. אן דעם איז געווען, אויב ווען א מענטש קומט אן האט ער נאר זיין ד׳ אמות, אויב ער איז נאר געגאנגען פון די תחום. אבער דא, ווייל ער איז ארויס ברשות בית דין, געבט מען אים די אלפים אמה לכל רוח אין די פלאץ וואו ער קומט אן.

און דערפאר איז ער מגיע למדינה, ער האט געענדיגט גיין, אפילו באופן כללי וואלט ער נישט געטארט, ווייל די מדינה איז געווען אינדרויסן פון זיין תחום שבת. דאס הייסט, ער וואלט געווען נאר ביז די צוויי טויזנט אמה, אדער אלפים אמה, רייט, א ד׳ אמות, רייט, אריינצוגיין אין די עיר. אבער ווייל ער איז ארויסגעגאנגען ברשות בית דין, זאגט מען יא, אז נאכדעם וואס ער איז אנגעקומען אין די מדינה, איז ער אזוי ווי איינער פון די אנשי המדינה, “ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה”, ער באקומט די גאנצע מדינה, פלאס די אלפים אמה. אה, גוט.

הלכה: “ואם אמרו לו בדרך כבר נעשה המצוה” — ער באקומט נאך אלעמאל אלפים אמה

נאך א חידוש אין די הלכה, “ביוצא ברשות”. דאס הייסט, יוצא ברשות איז נישט נאר ווען ער האט געטון די מצוה, אפילו ווען מ׳האט אים נישט געדארפט מער. יא? “ואם אמרו לו בדרך”, מ׳האט אים געזאגט… נאך אויפ׳ן וועג, דאס הייסט ער איז נישט ערשט אנגעקומען. ווען ער איז שוין אנגעקומען צום שטאט, קען מען פארשטיין. מ׳האט אים געזאגט בדרך “כבר נעשה המצוה שאתה הולך עליה”, מ׳האט שוין מקדש געווען די חודש למשל. יא, אדער מ׳האט שוין געראטעוועט יענעם. “יש לו אלפים אמה לכל רוח”.

חידוש: דער דין איז ווייל ער איז ארויסגעגאנגען בהיתר, נישט ווייל ער איז א שליח מצוה

פארוואס קומט אים דאס? ס׳איז נישט א דין ווייל ער איז א שליח מצוה, נאר די דין איז ווייל ער איז ארויסגעגאנגען בהיתר. דאס הייסט, די שליח מצוה, דו קענסט זאגן אזוי ווי א מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, איך ווייס נישט. ער איז ארויסגעגאנגען מיט א גוטע כוונה. רייט, מ׳זאגט נישט אז די יוצא איז לייסט, און יוצא באונס איז נישט טאקע. ניין.

הלכה: “ואם חזר למקומו כאילו לא יצא”

“ואם חזר למקומו, כאילו לא יצא”. אויב ער וויל צוריק אריינגיין צו די פלאץ פון וואו ער איז ארויסגעווארפן, וואס רעדט זיך? די זעלבע מענטש. רייט, אבער וואו איז ער? ער איז אנגעקומען ערגעץ ווייניגער ווי פיר טויזנט אמה אוועק פון זיין שטאט, לאמיר זאגן, רייט? סאו מען געט אים אלפים אמה לכל רוח. ער איז נישט אנגעקומען צו קיין שטאט, רייט? ווייל אויב ער איז אנגעקומען צו א שטאט איז לכאורה פשוט. ער זאגט אז אפילו ער איז נישט אנגעקומען צו א שטאט, באקומט ער די אלפים אמה, נישט נאר ד׳ אמות. יעצט קען ער גיין אלפים אמה, נישט נאר דעם, נאר טאמער יענע אלפים אמה ענדיגט זיך בתוך אלפים אמה פון זיינע גענעראלן, קען ער ווייטער צוריקגיין כאילו יצא.

דיסקוסיע: סתירה צווישן פרק כ״ז און פרק ג׳ בנוגע חזרה מיט כלי זיין

Speaker 2: זיי זענען אבער ווייטער. כל היוצא למלחמת הרשות חוזרים למקומם, אז זיי האבן לכאורה געלערנט אז זיי מעגן אלעמאל. ניין? די אלטע שבת המכשילין? נו, סאו חיות איז ערגער?

Speaker 1: ווו איז געשטאנען די פריערדיגע הלכה, געדענקסט? ווען זיי האבן געלערנט ביי הצלת נפשות. האסטו געבייסט שוין? All the way in the beginning? דו געדענקסט אז ס׳איז דא אזא הלכה אז זיי מעגן אפילו צוריקגיין? סאו וויאזוי ארבעט דאס?

Speaker 2: האלו היודעות, ס׳איז דאך… אני פארשטיי נישט, איך פרעג וועלכע הצלת נפשות. דא וואלט געווען א קל וחומר.

Speaker 1: מותר לחזור, פרק ג׳, זייער גוט. סאו דא שטייט אן אנדערע טעם. סאו דא שטייט אן אנדערע טעם. דא משמע אז ס׳איז נאר אויב מ׳האט מורא פון בלייבן דארט. סאו ס׳איז א סתירה.

Speaker 2: דארט האט מען גערעדט מיט די תחום שבת, דארט האט מען גערעדט וועגן הוצאה. אקעי, און איז ערגער? אויף תחום שבת איז נישטא די זעלבע סברא? אויף תחום שבת איז נישטא די זעלבע סברא, די מחשיב לן לעתיד לבוא? פארוואס נישט? אויב ס׳איז דא די מחשיב לן לעתיד לבוא, דעמאלטס מעג מען אפשר, אבער דעמאלטס איז נישטא די טעם. איך פארשטיי נישט די שאלה, עפעס בין איך מיסינג. מ׳דארף וויסן צו… אויף תחום איז מער חמור? פונקט פארקערט, תחום איז דרבנן, ס׳דארף זיין מער קל.

Speaker 1: אפילו לדבריהם, על כל פנים עמדו דבריהם. איך בין נאט שור. ער ברענגט אז ס׳איז אויף פיקוח נפש, ס׳איז דאך פשוט. בכלל, אויב ס׳איז אויף פיקוח נפש, דארף מען נאכאמאל זאגן אז פיקוח נפש זאל אויך… הוצאה. ס׳רעדט זיך נישט פון דעם. איך אנדערסטענד נישט פארוואס איך זע נישט קיינער פרעגט די קשיא. ס׳מוז זיין אז מ׳רעדט וועגן די פראבלעם, רייט? אדער מיינסטו אז איך בין משוגע?

די גמרא׳ס מעשה מיט גוים

אה, ער ברענגט אז ס׳איז געווען א מעשה אין די גמרא אז די גוים האבן שוין געוואוסט די טריק. זיי האבן געוואוסט אז די אידן לאזן זייערע כלי זיין דארט אויב זיי טארן נישט, האבן זיי נאכגעלאפן נאכדעם און געכאפט. אבער דאס איז די פשט.

מעגליכע תירוץ: ביי מלחמה איז עס אלעמאל מותר

ניין, ס׳קען זיין אז די רמב״ם איז אים איז אלעמאל, ווייל ער טראכט אריין, מ׳גייט צו א מלחמה, און אויפ׳ן וועג צוריק קען מען גיין אן געווער. ס׳איז סיפורים, איך ווייס נישט, מ׳האט געהארגעט יעדע לעצטע שונא, איך ווייס נישט צו ס׳איז געווען אזוי, ס׳מיינט אז מ׳האט מצליח געווען. לאמיר זאגן פאר היינט.

סיום

עניוועיס, דאס איז פרק כ״ז, די עיקר הלכות פון תחומין.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ״ז

פרק כ״ז פון הלכות שבת באהאנדלט די דינים פון תחומין – דאס איסור ארויסצוגיין חוץ לתחום בשבת. דער רמב״ם לערנט אז מדאורייתא טאר מען נישט גיין מער ווי צוועלף מיל פון די שטאט, און מדרבנן איז די שיעור אלפים אמה. די שיעור ווערט באהאנדלט אין פארשידענע קעיסעס: ווען מען איז שובת אין א שטאט, אין א רשות היחיד, אדער אין א בקעה, און וואס טוט זיך ווען מען גייט ארויס חוץ לתחום בשוגג, במזיד, אדער ברשות בית דין.