אודות
תרומה / חברות

הלכות שבת פרק כ״ח (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום משיעור הלימוד – רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ח

הקדמה לפרק

פרק כ״ח הוא הפרק האחרון בהלכות שבת (אחריו באים עירובין, ואחר כך יום כיפור). הפרק עוסק בכיצד מודדים את תחום שבת – באופן ספציפי את האלפיים אמה סביב העיר.

יסודות המתרעננים מפרקים קודמים:

תחום שבת דאורייתא הוא שנים עשר מיל (שיטת הרמב״ם).

חכמים עשו גדר של אלפיים אמה.

– הפרק הקודם עסק במה קורה אם אדם יצא מתחומו.

נושאים עיקריים בפרק:

1. היכן מסתיימת העיר? – כאשר בתים מפוזרים, מה נחשב עדיין כחלק מהעיר.

2. כיצד מודדים בהר ובגיא? – האם מודדים את השטח למעלה ולמטה, או כאילו היה שטוח.

3. מי יכול למדוד / למי מאמינים? – נאמנות על מדידה.

חידוש: תחום שבת הוא דין בעיר

תחום שבת הוא למעשה דין של סביב עיר, לא סתם דין על יחיד. הפסוק “אל יצא איש ממקומו” מתכוון לפי הרמב״ם – מעירו. בעיר מותר ללכת כמה שרוצים; התחום מתחיל מבחוץ. אדם ללא עיר (במדבר) יש לו רק ד׳ אמות – זהו חידוש, כי עצם התחום הוא כמו “הרחבה” של עיר.

מכאן מובן ריבוע העיר – התחום הוא תמיד ריבוע סביב העיר, לא צורה עגולה. זה לא סתם “קולא”, אלא נובע מהיסוד שהתחום הוא דין-שטח סביב העיר. המקור הוא מגרשי עיר – תחום שבת נובע ממושג המגרשים סביב עיר.

רלוונטיות מעשית

ערים של היום (לייקווד, מונסי, ההרים) שבהן אנשים גרים בפיזור, מעלות שאלה גדולה יותר היכן בכלל מסתיימת “העיר”. בברוקלין/ניו יורק אין שאלה – זו עיר אחת גדולה (הרמב״ם אומר שאפילו אם זו נינוה, נחשבת כעיר אחת).

הלכה א׳ – בית דירה שיצא מן המדינה

דברי הרמב״ם:

“כל בית דירה שיצא מן המדינה, אם יש בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתים המרובעת…”

פשט:

בית מגורים העומד מחוץ לעיר נחשב עדיין כחלק מהעיר, אם המרחק בינו לבין העיר אינו יותר מ-70⅔ אמה. השיעור נובע מאלכסון של בית סאתים מרובעת (50 × 50 → האלכסון = 70⅔).

חידושים והסברות:

1. “בית דירה” – רק בית מגורים: הרמב״ם כותב ספציפית “בית דירה” – רק בית שגרים בו מצטרף לעיר, לא סתם בניין.

2. החידוש הוא רק בבית ה״יוצא מן המדינה”: בתוך העיר יכול להיות שטח ריק של יותר מ-70 אמה – זה לא החידוש. החידוש הוא רק בבית שנמצא בקצה העיר, מעט בחוץ, ושואלים האם אפשר עדיין לצרפו.

3. שיעור 70⅔ אמה – מדוע?: השיעור נובע מהדין שכל עיר מקבלת “בית סאתים” סביבה – כמו “חצר אחורית” (קרפף) של העיר. זה קשור לכלל של קרפף / היקף לדירה – השטח המינימלי הנחשב כראוי למגורים. האלכסון של בית סאתים כזה (50 × 100) הוא 70⅔ אמה.

4. “מדינה” לעומת “עיר”: הרמב״ם משתמש במילה “מדינה” – זה לא מתכוון לשם הפוליטי של עיר, אלא למקום הפקטי שבו אנשים גרים יחד עם אופי מסוים של עיר.

המשך הלכה א׳ – שרשרת בתים (צירוף בתים למדינה)

דברי הרמב״ם:

עיר מקבלת קרפף (backyard) – שבעים אמה ושיריים סביבה, הנחשב כחלק מהעיר. אם בית דירה נמצא בתוך שבעים אמה ושיריים מהעיר, הבית מצטרף למדינה. “וכשמודד, מודד מחוץ לבית האחרון.”

פשט:

לא רק בית אחד מצטרף, אלא אם בית א׳ נמצא בתוך שבעים אמה מהעיר, ובית ב׳ בתוך שבעים אמה מבית א׳, ובית ג׳ מבית ב׳, וכן הלאה – הרי הכל כמדינה אחת. זה יכול להימשך כמה ימים מהלך, כל עוד אין יותר משבעים אמה ושיריים בין בית לבית.

חידושים והסברות:

1. שאלה: אם כל בית בתוך שבעים אמה נעשה חלק מהעיר, מדוע צריך בכלל את הדין של בית סאתים בין בתים בעיר? עיר עצמה – האם לא היינו צריכים בית סאתים בין הבתים?

2. תירוץ/סברא: ההבדל הוא שהבית עצמו נעשה חלק מהעיר, ואחר כך הוא מקבל “חצר אחורית” משלו (שבעים אמה). לא החצר האחורית היא שעושה אותו לחלק – הבית גופא מצטרף, ואחר כך מקבלים עוד שבעים אמה לבית הבא.

3. סברא מדוע זה עובד: יש לזה קשר לדעת ושביתה – אדם סומך דעתו שבעיר הוא יכול לישון בכל מקום, ומה שעדיין “מחובר” לעיר עדיין דעתיה עליה. זה מתאים ליסוד של עירוב תחומין שבו לדעת יש קשר לשביתה.

שיעור בית דירה

דברי הרמב״ם:

“ושיעור בית דירה זה — ארבע אמות על ארבע אמות או יתר.”

פשט:

קטן מד׳ על ד׳ אמות אינו “בית דירה” – זו סוכה או משהו כזה.

מה נחשב כ״בית דירה” לצירוף

דברי הרמב״ם:

הרמב״ם מביא רשימה של סוגי בניינים שיכולים להצטרף:

פשט:

1. בית הכנסת ובית המדרש שיש בו דירה לחזנים – בית כנסת עצמו אינו בית דירה; אלא כשהשמש/חזן גר שם.

2. בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים – למרות הדין שאין לעשות סימן לבית ע״ז, מחשבים אותו לצירוף כשיש שם דירה לכומרים.

3. אוצרות שיש בהם דירה – המנהל/שומר גר שם.

4. גשר שיש בו דירה – השומר שגובה מעות גר שם.

5. קבר שיש בו דירה – איש החברה קדישא גר ליד בית הקברות.

חידושים:

– בכל המקרים צריך להיות בית דירה – לא סתם בניין, אלא מקום שמישהו גר או שראוי לדירה.

שלוש מחיצות בלא גג (בורגנין)

דברי הרמב״ם:

“שלש מחיצות שאין להם תקרה, יש בהם ד׳ אמות על ד׳ אמות” – אפילו בלא גג, אם יש שלוש קירות בשיעור, מחשבים אותו.

פשט:

זה מדבר על בורגנין – שומרים בשדה שיש להם סוכה.

חידושים:

“בית דירה” לא אומר שמישהו חייב לישון שם כל יום: השומר הולך אולי רק שבועיים בשנה. העיקר שזה בנוי לדירה, לא שמישהו נמצא שם תמיד.

בית הבנוי בים

דברי הרמב״ם:

“בית הבנוי בתוך הים”

פשט:

למשל אי קרוב לעיר עם דירה שם (אכסניה, נמל). בדרך כלל לא היינו מחשבים את הים כחלק מהעיר, אבל אם בים יש דירה, מתחילים למדוד את האלפיים אמה מאחרי הים.

מערה שיש בה בית דירה

פשט:

מערה עצמה אינה מספיקה – צריך שמישהו בנה שם משהו (דלת, מחיצה). אדם שישן במערה לא הופך אותה ל״בניין”.

חידושים:

– כתוב “ויש בה בית דירה” – בתוך המערה צריך להיות בניין/דירה. הנקודה היא שצריך להיות משהו בנוי – לא סתם שמישהו משתמש במקום.

חוט מתוח – כיצד הבית מצטרף

דברי הרמב״ם:

“מוסיף הבית היוצא — רואין אותו כאילו חוט מתוח עליו, ובני כל המדינה מודדין חוץ לאותו חוט אלפים אמה.”

פשט:

לא רק שכנגד הבית עצמו יש אלפיים אמה – אלא הבית מרחיב את הריבוע של כל העיר. מותחים חוט (חבל) סביב הבית, וכל תושבי העיר מודדים את אלפיים האמה שלהם מאחרי החוט.

חידושים:

– בית אחד שבולט החוצה יכול להגדיל את התחום לכל הקהילה.

מה לא נחשב לעיבור

דברי הרמב״ם:

“כל שאינו מצטרף לעירוב, אינו מצטרף לעיבור” — שתי מחיצות בלי תקרה (אפילו גרים שם), גשר, קבר, בית הכנסת, בית הזורע, אוצרות, בור, שיח, מערה, שובך, בית שבספינה — כל אלה לא נחשבים לעיר.

פשט:

כל המקומות הללו אינם בתי דירה, לכן אי אפשר לצרפם לעיר אפילו אם הם בתוך שבעים אמה ושיריים.

חידושים:

שתי מחיצות בלא גג: אפילו גרים שם, צריך להיות לפחות שלוש מחיצות, או שתי מחיצות עם גג, כדי שיחשב בית דירה.

בית הכנסת: חידוש – אדם היה חושב שבית כנסת שבו מאות אנשים באים כל יום יחשב, אבל מכיוון שאינו בית דירה, לא מחשבים אותו. אבל אם החזן גר שם, נעשה בית דירה.

שובך (שובך יונים): למרות ששייך לאדם, אינו בית דירה – האדם מסתובב שם אבל לא גר שם.

בית שבספינה: אפילו הספינה חונה ליד העיר, מכיוון שספינה היא דבר שזז, אי אפשר לחשוב אותה כחלק מהעיר. זה מושווה לקרוואן החונה ליד העיר – זה לא כמו בית. (זה שונה מ״בית שבים” – בית בנוי על אי קטן, שכן נחשב.)

שתי ערים הסמוכות (שתי עיירות)

דברי הרמב״ם:

“היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחד ושליש” — פעמיים שבעים אמה ושיריים — “שבעים אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו, רואין אותן כעיר אחת, ונמצא כל עיר מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה.”

פשט:

כשם שבית בתוך שבעים אמה ושיריים נעשה חלק מהעיר, כך גם שתי ערים – כאשר הקרפף (שבעים אמה ושיריים) של כל עיר נוגע בקרפף של השנייה, שתי הערים נעשות עיר אחת גדולה, ומקבלים אלפיים אמה מסביב לשתיהן ביחד.

חידושים:

– כאן רואים בבירור שלכל עיר יש קרפף של שבעים אמה ושיריים, וכששני הקרפפים נוגעים, הערים מתחברות.

שלושה כפרים משולשים

דברי הרמב״ם:

“היו שלשה כפרים משולשים” — במשולש — “אם יש בינו לאמצעי בין כל אחד ואחד מהחיצונים אלפים אמה פחות מכאן”, ובין השניים החיצונים “מאה שלשים ושמונה פחות שליש” (= ארבע פעמים שבעים אמה ושיריים, 283 מינוס שליש), “כדי שיהיו כל אחד ואחד מהן בינו לאמצעי כשתיעור אותה כאילו היא ביניהן — הרי שלשתן כעיר אחת ומודדין להן אלפיים אמה לכל רוח חוץ לשלשתן.”

פשט:

בשלוש ערים במשולש, אם העיר האמצעית נמצאת בתוך אלפיים אמה מכל אחת משתי האחרות, והשתיים התחתונות נמצאות בתוך 283 מינוס שליש אמה (ארבע פעמים שבעים אמה ושיריים), אפשר לדמיין שהעיר האמצעית “נכנסה” ביניהן, ואז כל השלוש נעשות עיר אחת.

חידושים והסברות:

1. המנגנון: מדמים (כאילו) שהעיר האמצעית נכנסה בין שתי החיצוניות. כשעושים זאת, צריך להיות בין כל שתי ערים רק 141 ושליש (פעמיים שבעים אמה ושיריים). מכיוון שיש שלוש ערים, יוצא ארבע פעמים שבעים אמה ושיריים בין שתי החיצוניות.

2. השיעור של אלפיים אמה: מדוע דווקא אלפיים אמה מהאמצעית לכל חיצונית? כי תחום שבת עצמו (אלפיים אמה) אומר שהוא “קרוב מספיק” כך שאפשר לדמיין שהוא נכנס ביניהן.

3. השגת הראב״ד: הראב״ד לא מסכים – הוא קורא לזה “תוספת גדולה” ואומר “וטעות בידו.” הראב״ד מבין פעמיים שבעים אמה ושיריים (כי זה הדין הרגיל), אבל הוא לא מבין איך הרמב״ם מגיע לארבע פעמים. הראב״ד סובר: כן, אפשר להכניס את האמצעית כאילו ביניהן, אבל לא עד כדי כך שיהיה ארבע פעמים השיעור.

4. נפקא מינה למעשה: באזורי כפרים שיטת הרמב״ם יכולה להביא קולות גדולות בנוגע לתחום שבת, כי הכפרים רחוקים זה מזה. צריך להסתכל במפה ולראות איך הרמ״א פוסק – כרמב״ם (שולחן ערוך) או כראב״ד.

עיר שהוקפה ולבסוף יושבה לעומת יושבה ולבסוף הוקפה

דברי הרמב״ם:

“עיר שהוקפה ולבסוף יושבה — מודדין לה מישובה.” אבל “יושבה ולבסוף הוקפה” — [מודדין מן החומה].

פשט:

חקירה חדשה: האם חומה (חומת עיר) מגדירה את גבולות העיר. עד עכשיו דיברנו על בתים שאפשר לצרף; עכשיו שואלים שאלה יותר יסודית – היכן מסתיימת העיר, בחומה או בבתים?

חידושים:

1. הוקפה ולבסוף יושבה (תחילה חומה, אחר כך התיישבות): מחשבים מהמקום שבו אנשים גרים, לא מהחומה. אם החומה רחוקה מהבתים, היא לא נותנת שטח נוסף. אם מישהו גר מחוץ לחומה, מחשבים מביתו והלאה. הטעם: העיר נעשתה עיר כשאנשים התיישבו, לא כשבנו את החומה. החומה אינה מה שמגדיר את העיר.

2. יושבה ולבסוף הוקפה (תחילה התיישבות, אחר כך חומה): כאן לחומה יש משמעות – היא נעשית חלק מהגדרת העיר.

3. [דיגרסיה: הבדל בין סוגי חומות] – לפעמים בונים חומה לא למגורים אלא למטרות צבאיות (ביצורים). הדוגמה היא החומה הסינית הגדולה – זו חומה אבל לא עיר. במקרה כזה החומה אינה “בסיס” לבתים, ואולי לא מחשבים מהחומה. היסוד הוא “הוקף לשם ישיבה” (מסכת מגילה, בתי ערי חומה) – לא פשוט שיש הבדל מה בונים קודם, אלא שאלה של כוונת הבנייה – האם בנו למגורים או לא. “מודים לחומרא” – שתי השיטות (מהחומה או מהבתים) מיושמות לחומרא, לא לקולא.

ריבוע העיר – כיצד מחשבים את צורת העיר לתחום שבת

דברי הרמב״ם:

“עיר שהיתה ארוכה או מרובעת, הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות, מניחין אותה כמו שהיא ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה.”

פשט:

עיר שכבר מלבנית או מרובעת (עם ארבע זוויות שוות), משאירים אותה כמו שהיא, ומודדים אלפיים אמה מכל צד.

חידושים:

– “ארוכה” פירושה מלבן (לא ריבוע אבל עם ארבע זוויות שוות), “מרובעת” פירושה ריבוע. לשתיהן יש ארבע זוויות שוות, לכן אין צורך בהתאמות מיוחדות.

עיר עגולה – מרבעין אותה

דברי הרמב״ם:

“היתה עגולה, עושין לה זוויות, ורואין אותה כאילו היא מרובעת… כאילו בתוך מרובע.”

פשט:

עיר עגולה מקבלת זוויות – מחשבים אותה כאילו היא מוכנסת בריבוע. תחום השבת נמדד מצלעות הריבוע, לא מהמעגל עצמו. בכך מרוויחים את הפינות – השטח בין המעגל לריבוע נחשב גם כן כעיר.

חידושים:

– החידוש העיקרי הוא שמרוויחים את הפינות: במקום שבו המעגל מסתיים, אבל הריבוע ממשיך עוד, יש הרבה יותר מקום שממנו אפשר להתחיל למדוד את האלפיים אמה.

משולשת, צלעות רבות, רחבה וקצרה

דברי הרמב״ם:

“וכן אם היתה משולשת, או שיש לה צלעות רבות – מרבעים אותה… אין לך אלא חומותיה חוץ מן הריבוע אלפים אמה לכל רוח.”

פשט:

גם משולש, מחומש, או כל צורה אחרת מוכנסת בריבוע, ומודדים משם.

חידושים:

1. ריבוע העולם: הרמב״ם אומר שהריבוע נעשה “בריבוע העולם” – לפי ארבע רוחות העולם (מזרח, מערב, צפון, דרום). זה פותר את הבעיה של איך לכוון את הריבוע – אי אפשר לבחור בחופשיות, אלא צריך ליישר את הצלעות עם מזרח-מערב-צפון-דרום. “כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה.”

2. הערה מעניינת: כל העולם צריך את הטריק של ריבוע המעגל, כי העולם עצמו עגול, אבל מחשבים אותו עם ארבע כנפות העולם.

3. במשולש: כמה מרוויחים תלוי איך המשולש מונח ביחס לרוחות העולם. אם קודקוד המשולש מצביע בדיוק לרוח אחת, ירוויחו אחרת מאשר אם הוא מונח אחרת. זו לא בחירה חופשית – זה הולך לפי רוחות העולם.

4. “רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד” – עיר שרחבה יותר מצד אחד וצרה יותר מהצד השני: “רואין אותה כאילו כולה רחבה” – מחשבים כאילו כל העיר רחבה כמו המקום הרחב ביותר. זה למעשה אותו עיקרון של מרבעין.

עשויה כמין גאם או כקשת

דברי הרמב״ם:

**”

עשויה כמין גאם או כקשת

דברי הרמב״ם:

“היתה עשויה כמין גאם… היתה עשויה כקשת… אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה – מודדין להם מן היתר, ורואה את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאילו מלא בתים. אבל אם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים – אין מודדין להם אלא מן הקשת.”

פשט:

עיר בצורת L (גמא) או בצורת קשת יש להן דינים מיוחדים. אם בין שתי הפינות יש פחות מ-4,000 אמה, מחשבים כמו היתר (קו ישר בין הפינות) וממלאים את החלל כאילו בתים. אם יש 4,000 אמה או יותר, מחשבים רק מהקשת עצמה.

חידושים:

1. הבעיה עם גאם: בצורת L, אם עושים ריבוע מלא, מוסיפים ריבוע שלם שריק – זה היה יותר מדי. בקשת, אותה בעיה – היינו מוסיפים חצי מעגל.

2. ההיגיון של 4,000 אמה: כשזה קרוב מספיק (פחות מ-4,000 אמה), יש “חשיבות של תחום שבת” – שני הצדדים נחשבים כמחוברים, כעיר אחת. אבל כשזה רחוק יותר, הם לא מחוברים.

3. הבדל בין ריבוע למילוי בקשת: בקשת לא עושים ריבוע – רק ממלאים את החלל. זה שונה מעיר עם צלעות לא שוות שבה משווים עם ריבוע. בקשת זו לא בעיה של צלעות עקומות ליישר, אלא שאלה האם שני הקצוות מחוברים.

עיר היושבת על שפת הנחל

דברי הרמב״ם:

“עיר שהיא יושבת על שפת הנחל — אם יש לפניה רקה רחב ארבע אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בהנחל — נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לו אלפים אמה משפת הנחל והלאה. אבל אם אין שם רקה — אין מודדין לו אלא מפתח בתים, נמצא הנחל נמדד באלפים שלהם.”

פשט:

עיר ליד נחל – אם יש “רקה” (טיילת/רחוב ברוחב 4 אמות) ליד הנחל, הנחל נעשה חלק מהעיר ומודדים 2,000 אמה מהצד השני של הנחל. אם לא, מודדים מהבתים, והנחל נחשב בתוך ה-2,000 אמה.

חידושים:

1. “נחל” בלשון הקודש לא מתכוון לנהר אלא ל״ואדי” – עמק שלפעמים מלא מים (בחורף) אבל בקיץ יבש.

2. שאלה: מדוע היה שונה בנחל אמיתי עם מים תמיד? כי מים אי אפשר להשתמש בהם באותו אופן (אפשר רק לשחות שם).

3. פירוש הביאורים בשם הרי״ף: אפילו כשהנחל יבש, עדיין צריך “רקה” כדי שיחשב כחלק מהעיר. בלי רקה זה לא חלק מהעיר – כי זה סתם מקום ריק, לא עיר.

עיר מינימלית – שלש חצרות של שני שני בתים

דברי הרמב״ם:

“שלש חצרות של שני שני בתים — הרי זו עיר.”

פשט:

המינימום ל״עיר” הוא שלוש חצרות עם שני בתים בכל חצר.

חידושים:

1. נפקא מינה: “יושבי צריפים” (בדואים הגרים באוהלים) לא נחשבים כעיר. אבל אם בין הצריפים יש שלש חצרות של שני שני בתים, אפילו הצריפים מצטרפים לעיר.

2. דוגמה מעשית מארץ ישראל: הבדואים במדבר התחילו עם הזמן לבנות ערים, וזה רלוונטי להלכה.

3. זמנים של היום: אין את המציאות של חצרות, אז צריך להבין מה המקבילה.

מדידת תחום שבת – חבל של חמשים אמה

דברי הרמב״ם:

“אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר. ובחבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר.”

פשט:

מודדים את התחום רק בחבל של 50 אמה – לא יותר ולא פחות, ודווקא מפשתן (פשתן).

חידושים:

1. טעם ל-50 אמה: ארוך מדי – החבל תלוי למטה ומפסידים מקום. קצר מדי – צריך למדוד יותר מדי פעמים ואפשר לעשות טעויות.

2. טעם נוסף: חבל ארוך נמתח יותר (המתיחה מצטברת), חבל קצר צריך למתוח חזק יותר והוא נעשה ארוך מדי. 50 אמה הוא השיעור האופטימלי לדיוק.

3. פשתן מחזיק טוב יותר מצמר – חבל צמר יכול להימתח מ-50 אמה ל-70 אמה.

מדידה בגיא (עמק)

דברי הרמב״ם:

“הגיע לגיא — אם יש בו חמשים אמה, יכול להבליעו בחבל המודד. והוא שיהא בעומקו פחות מארבעת אלפים.” עוד: אם חוט המשקולת יורד כנגדו (כל כך תלול שחבל עם משקולת תלוי ישר למטה) – מבליעו. אם מעוקם (לא כל כך תלול) – מקדרו מלמעלה ומקדרו מלמטה.

פשט:

כשהמודד מגיע לעמק של 50 אמה או פחות, הוא יכול “להבליע” אותו (לדלג) עם החבל – אחד עומד בצד אחד, השני בצד השני, ומודדים ישר מעבר. אבל רק אם העומק פחות מ-4,000 אמה.

חידושים:

1. מה פירוש “מבליע”? אדם עומד בצד אחד של הגיא ומחשבים כאילו הגיא לא קיימת – מודדים ישר מצד אחד לשני, כאילו אינה. כלומר, “מדלגים” על כל הבור, ומחשבים כמה הוא היה הולך אם היה שטוח.

2. מה זה “חוט המשקולת”? זה חבל עם אבן/משקולת שתולים למטה. אם הגיא כל כך תלולה שהחוט תלוי חופשי באויר (כלומר זה ממש בור פנימה, לא שיפוע), אז שאי אפשר להשתמש בו – אי אפשר להשתמש בגיא כדי ללכת, ולכן מבליעים.

3. חידוש על תחום שבת: רואים מכאן שלתחום שבת אין קשר לכמה קשה ללכת בפועל. כי אם מבליעים את הגיא, פירוש שנותנים לו יותר שטח כאילו הוא לא צריך להיכנס, אבל באמת הוא יצטרך ללכת הרבה יותר. זה מראה שתחום שבת הוא שיעור מרחק, לא שיעור טורח. (בעיר עצמה מותר ללכת כמה שרוצים.)

4. מחלוקת ראשונים: יש מחלוקת ראשונים האם צריך לחשב את כל הדרך למעלה ולמטה (בגיא), או רק כשאי אפשר לקדר בגיא. בהר ברור שלא מודדים את הדרך למעלה, אלא עושים חשבון (כאילו שטוח). אבל בגיא לא ברור.

5. “גיא מעוקם” – אי בהירות: המפרשים לא יודעים בדיוק מה “מעוקם” אומר. סברא: זה אומר שזה לא בור תלול אלא שיפוע חלק למטה ולמעלה – אפשר להיכנס ולצאת. אבל אז, מה החידוש? הרי כבר נתנו שיעורים של עומק (אלפיים או ארבעת אלפיים). זה נשאר לא ברור.

6. אם אי אפשר להבליע: צריך לחשב “קרקע הגיא” – את קרקעית העמק, לא את השיפוע.

גיא רחב מחמישים אמה

דברי הרמב״ם:

אם הגיא רחבה יותר מ-50 אמה, שאינו יכול להבליעו – הוא הולך למקום שבו הגיא צרה יותר (פחות מ-50), מודד שם, “וצופה כנגד מידתו” – עושה חשבון כמה זה היה יוצא בכיוון המקורי שלו, “וחוזר” – וחוזר להמשיך למדוד.

פשט:

זו עצה מעשית – הוא הולך מסביב למקום צר יותר, מודד שם, ומחשב מה זה אומר למדידה המקורית שלו.

כותל – קיר באמצע המדידה

דברי הרמב״ם:

“אין אומרים יקוב את הכותל” – לא אומרים שהוא יקדח את הקיר. “אלא אומד רוחבו והולך לו” – הוא מעריך (אומד) את רוחב הקיר וממשיך. “ואם אפשר להשתמש בו” – אם אפשר להשתמש בכותל – “מודדו מדידה יפה” – צריך למדוד אותו במדויק. “ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו” – אם חוט המשקולת נופל ישר למטה – “מודד רוחבו במדידה יפה”.

פשט:

בקיר באמצע המדידה: בדרך כלל מעריכים (אומדים) את הרוחב. אבל אם אפשר להשתמש בכותל (לעלות עליו), צריך למדוד במדויק.

חידושים:

1. “יקוב את הכותל” – מה זה אומר? זה לא אומר ממש לעשות חור, אלא שאין צורך למדוד במדויק – אפשר לעשות הערכה משוערת (אומד).

2. “אפשר להשתמש בו”: שני פירושים: (א) אפשר למדוד את הקיר בפועל (כלומר לעלות עליו); (ב) זה קיר שמשתמשים בו. המסקנה: זה אומר שאפשר לעלות על הקיר – כלומר הוא לא כל כך גבוה/תלול, הוא יותר כמו גבעה – אז זה חלק מהדרך וצריך למדוד אותו היטב.

3. חוט המשקולת בכותל – אי בהירות: שאלה קשה: מה ההבדל? אם זה קיר ישר (חוט המשקולת יורד כנגדו), למה צריך דווקא למדוד במדידה יפה? בקיר ישר אי אפשר לעלות, אז צריך לעשות אומד! אולי זה אומר שצריך לחשב גם את השיפוע, אבל “הדברים לא עומדים ברמב״ם, צריך לדמיין דברים.”

הלכות הר – כיצד מודדים כשפוגשים הר

דברי הרמב״ם:

“אם היה הר המסתלק ממנו גובה עשרה טפחים ברוחב חמש אמות – מבליעו. אם היה גבוה הרבה עד שיסתלק ממנו עשרה טפחים בתוך פחות מארבע אמות – אומד ברוחב לו. אם אינו יכול להבליעו כשהוא רחב יותר מחמשים – מקדרין.”

פשט:

בהר שעולה 10 טפחים ב-5 אמות – מבליעים (לא מחשבים את השיפוע). בהר תלול יותר (10 טפחים בפחות מ-4 אמות) – מעריכים (אומד). בהר רחב יותר מ-50 אמה שאי אפשר להבליע – משתמשים בשיטת “מקדרין”.

חידושים:

1. שלוש שאלות נפרדות בסוגיא: לאורך הסוגיא מדברים על שלושה עניינים נפרדים: (1) האם צריך לעשות אומד או אפשר לסמוך על הערכה; (2) האם מחשבים את כל דרך השיפוע למעלה או רק את המרחק הישר; (3) מה פירוש “להבליע” – האם זה אומר מדלגים, לא מחשבים.

2. פירוש “מקדרין”: הרמב״ם בפירוש המשניות מתרגם שמקדר הוא לשון “מודד בקירוב” – מדידה משוערת. מבליע, אומד ומקדר הם שלושה רמות של קירוב – מקדר הוא עוד יותר “משוער” מאומד.

3. שיטה מעשית של מקדרין: שני אנשים לוקחים חבל של 4 אמות. העליון מחזיק את הקצה ליד רגליו, התחתון מחזיק את הקצה השני כנגד ליבו (גובה הלב). אחר כך הם מחליפים מקומות – העליון יורד למקום של התחתון, והתחתון זז עוד למטה. כך מודדים בחלקים עד שמסיימים את כל ההר.

4. מה הקולא? החידוש העיקרי הוא שבשיטת מקדרין לא מחשבים את דרך השיפוע למטה – יוצא אותו מרחק כאילו לא היה הר. זו קולא כי מקבלים מדידה קטנה יותר (יותר מקום לתחום).

5. מבליע לעומת מקדרין: מבליע היה כשיש חבל ארוך מספיק ואפשר פשוט למדוד ישר מצד אחד לשני. מקדרין היא העצה כשזה לא אפשרי (כי ההר רחב מדי). הרמב״ם לא אומר כאן חידוש בהלכה, אלא חידוש בדרך המעשית איך מבצעים את האומד.

לא לצאת חוץ לתחום בשעת מדידה

דברי הרמב״ם:

“כשהולך המודד להבליע או לקדר, לא יצא חוץ לתחום, כדי שלא יראוהו עוברים ושבים ויאמרו מידת התחום היא עד כאן.”

פשט:

המודד לא יצא מחוץ לתחום בזמן המדידה, כדי שאנשים לא יחשבו שהתחום מגיע עד שם.

חידושים:

– זה לא ענין שבת – הוא מודד בחול, אבל אנשים שרואים אותו מודד יכולים לטעות ולחשוב שהתחום מגיע עד היכן שהוא עומד. הומוריסטי: “הרי כתוב על האפוד שלו ‘מודד תחומין׳.”

על מי אפשר לסמוך במדידה – מומחה

דברי הרמב״ם:

“אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שיודע במדות הקרקע.”

פשט:

סומכים רק על מומחה שיודע מדידת הקרקע.

חידושים:

1. רמב״ם בפירוש המשניות: מומחה פירושו שהוא יודע “גיאומטריה” – חכמת מדידת הקרקע (גיאו = אדמה, מטרי = מדידה). הוא צריך לדעת את החישובים המתמטיים של מדידה.

2. משנה ברורה מוסיף: הוא צריך גם לדעת את ההלכות (לא רק גיאומטריה).

3. חידוש: אולי כל ההלכות של מדידה (מבליע, מקדר, אומד) הן למעשה בעיות “גיאומטריה”, לא קולות וחומרות הלכתיות. אם כן, מי שיש לו שיטות מדידה טובות יותר (כמו טכנולוגיית מדידה מודרנית) יכול לסמוך עליהן בלי לדעת את העצות הספציפיות של הגמרא.

4. שאלה מעשית על Google Maps: נדון האם אפשר לסמוך על Google Maps. הנקודה היא ש-Google Maps “walking directions” מחשב את הדרך בפועל (עם שיפוע), וזה היה מחמיר מדי (תחום קטן מדי). צריך לדעת האם Google Maps נותן את המרחק הישר (“as the crow flies”) או את דרך השיפוע.

5. נאמנות המומחה: זה לא דין נאמנות לגבי שבת (כמו עדות), אלא נאמנות שהוא מומחה שיודע מה הוא עושה. לא חייב להיות דווקא יהודי – זו שאלה של מומחיות, לא כשרות-עדות.

חזקה כנגד מומחה

דברי הרמב״ם:

כשהייתה חזקה בעיר לגבי התחום, ומומחה בא ומודד אחרת – “נאמן מומחה לא בתחום” (המומחה נאמן רק לחומרא).

פשט:

כשהמומחה אומר שהתחום גדול יותר מהחזקה – זו קולא, ולא מקבלים אותה כנגד החזקה. כשהוא אומר שהתחום קטן יותר – זו חומרא, ומקבלים אותה.

חידושים:

שני מומחים: כששני מומחים חולקים, מוזכר שסומכים גם על זקנים (שזוכרים את המסורת).

מומחה שריבה בתחום

דברי הרמב״ם:

אם מומחה מדד וריבה בתחום (עשה את התחום גדול יותר ממה שחשבו קודם), סומכים עליו. “וכן אם באו שני מומחין למדוד את התחום, אחד אומר כך ואחד אומר כך – שומעין למרבה.”

פשט:

כשמומחה בא ומודד את התחום גדול יותר מהחזקה הקודמת, מקבלים את מדידתו. כששני מומחים חולקים, שומעים למי שמרבה (נותן מידה גדולה יותר), כי הולכים לקולא.

חידושים:

1. קושיא קשה על לשון הרמב״ם: איך אפשר ללמוד ש״ריבה בתחום” פירושו למעשה “בתחום של עיבורה” (שהוא הגדיל את העיבור של העיר, לא את התחום עצמו)? זו דרך לימוד בעייתית שבה קוראים ברמב״ם הפוך ממה שכתוב מפורש.

2. ניתוח: האם מומחה חזק יותר מחזקה, או שהמומחה טוב רק להקל? המסקנה היא שמקבלים לקולא בשני הכיוונים – במומחה כנגד חזקה, ובשני מומחים כנגד אחד. זה מוכח מכך ששני מומחים שומעין למרבה – ברור לקולא.

3. סברא: החזקה עצמה נובעת גם ממומחה קודם שמדד פעם. אז זה כמו מומחה אחד כנגד מומחה אחר, והולכים לקולא.

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר

דברי הרמב״ם:

המומחה לא יכול להרבות יותר ממדת אלכסון העיר. “שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד אלפים, לפיכך מיעט מדותיו, ונמצא צלע התחום פחות מאלפים.” האחרון מודד “אלפים מצלע המדינה” (מהצד, לא מהפינה). “לפיכך אמר רבי זירא: אחרון יוסיף אפילו כחמש מאות ושמונים בקירוב.”

פשט:

צריך למדוד 2000 אמה מצלע (צד) העיר, לא מהפינה (אלכסון). אם המומחה הקודם מדד מהפינה, יוצא תחום קטן יותר (כי האלכסון של העיר “צורך” חלק מה-2000 אמה). המומחה החדש שמודד נכון מהצד יכול לכן להוסיף עד כ-580 אמה (ההבדל בין אלכסון לצלע).

חידושים:

1. עם ציור: כשמודדים מהפינה (אלכסון) של העיר, התחום נעשה קטן יותר כי חלק מה-2000 אמה הולך על האלכסון של העיר עצמה. כשמודדים נכון מהצד, יוצא יותר.

2. “ויוצאים אלו שלום על אלו” – מניחים שהמומחה הקודם לא היה “משוגע”, אלא הוא פשוט חישב מהפינה במקום מהצד. זה התירוץ למה מתירים למומחה החדש להרבות.

3. הדגשה: ההלכה של מומחה לא מדברת על ריבועים מסובכים, אלא על שאלה בסיסית פשוטה: כמה רחוק זה מהעיר?

נאמנות על תחום שבת – עבד, שפחה, גדול על קטנותו

דברי הרמב״ם:

“אפילו עבד, אפילו שפחה” יש להם נאמנות לומר “עד כאן תחום השבת.” גם “גדול” נאמן “לומר: זוכר אני שעד כאן היינו באין בשבת כשהייתי קטן.”

פשט:

מאמינים אפילו לאנשים שאינם מומחים – עבד, שפחה – כשהם אומרים היכן התחום מסתיים. גם מבוגר שמספר מה ראה כילד נאמן.

חידושים:

1. הבדל ממומחיות: כאן לא מדברים על כך שהם מודדים (מומחים), אלא שהם זוכרים מה נמדד פעם. זה דין נאמנות, לא מומחיות.

2. **גדול בגדלותו לומר מה שרא

ה בקטנותו: בדאורייתא הוא לא היה נאמן על מה שראה כקטן. אבל במדרבנן** כמו תחום שבת – כן.

כלל: לא אמרו חכמים בדבר זה להחמיר אלא להקל

דברי הרמב״ם:

“וסומכין על עדות זו בדבר זה, לפי שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל.”

פשט:

כל הדינים של תחום שבת (אלפיים אמה) הם מדרבנן, לכן הולכים לקולא בכל הספיקות.

חידושים:

1. כל הפרק (פרק כ״ח) הוא למעשה אוסף של קולות הנובעות מכך שתחום שבת (אלפיים אמה) הוא שיעור על פה מדברי חכמים.

2. נפקא מינה: אם הייתה שאלה של שיעור י״ב מיל (שהוא דאורייתא לפי כמה שיטות), היינו מחמירים. למשל, במבליע – היינו אומרים שצריך להבליע, מה שהיה יוצא להקטין את מה שמותר ללכת. אבל ספק אם זה אפשרי מעשית בשטח כל כך גדול.

סוף פרק כ״ח – השיעור מסתיים עם ההערה שעכשיו יודעים תיאורטית איך לחשב תחום מנוחה, אף על פי ש״אנחנו לא מומחים.”


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ח – מדידת התחום שבת

הקדמה לפרק

דובר 1:

טוב. אנחנו הולכים ללמוד רמב״ם הלכות שבת, הפרק העשרים ושמונה. ברוך השם, אנחנו כבר מחזיקים רק בסוף. הפרק הולך לדבר עוד הלכות לגבי תחום שבת, איך מודדים תחום שבת. למרבה הצער, אנחנו כבר מחזיקים בסוף. זה כבר כמעט נגמר מכל ההלכות המעניינות של שבת. ברוך השם, אנחנו מחזיקים בסוף. אנחנו כבר הולכים ללמוד הלכות יום כיפור, אנחנו כבר הולכים ללמוד דברים קדושים אחרים. אנחנו עוד נלמד עירוב קודם.

לפני שאנחנו הולכים לשיעור, אנחנו רוצים להודות לאלה שתומכים בשיעור, ובראש ובראשונה, הספונסר של השיעור, הוא הידיד ר׳ יואלי לייבי ורצברגר. שזכות התורה תגן עליהם כולם. טוב מאוד.

יסודות של תחום שבת

כמו שלמדנו בפרקים הקודמים לגבי המצווה של תחום שבת, שיש מצווה דאורייתא לא לצאת רחוק מדי מהעיר. כמה זה רחוק מדי? האמת שהשיעור האמיתי היה שנים עשר מיל. האם זה עצמו דאורייתא, כך לא לגמרי ברור. הרמב״ם אומר שמשמע שכן. מאוד ברור. זה היה הדאורייתא. אבל יש איך אנחנו לומדים את זה. ואנחנו בוודאי עשינו גדר שלא להלך יותר מאלפיים אמה.

ועכשיו למדנו בפרק הקודם הלכות שונות של מה קורה אם אדם הלך רחוק יותר מהאלפיים, ובאילו מקרים נותנים לו ללכת הלאה, וכן הלאה, אם הוא הלך.

נושאים של הפרק הזה

כאן, בפרק הזה, אנחנו הולכים ללמוד הלכות מעניינות לגבי איך מודדים את האלפיים אמה לכל רוח. כי יש הרבה פעמים שאלות שונות איך מודדים.

שאלה אחת היא, איפה נגמרת העיר? הרבה פעמים אין גבולות ברורים של העיר, אלא חושבים שהעיר נגמרת, אבל רואים עוד בית, עוד בית, שיש להם עוד קשר לעיר. זה נושא אחד.

הנושא השני הוא, איך מודדים כשיש הר? האם מחשבים רק כמה רגל יש על מה שאנשים יכולים להלך או על מה שאנשים יכולים לגור, צריך לחשב את כל ההר למעלה ואת כל ההר למטה. אבל אולי היה חשבון לומר לא, הר, זה משהו להסתכל על ההר כמו דבר נוסף, וצריך לראות כאילו היה שטוח, איך אדם היה יכול להלך. יש את הסוגיא איך למדוד את זה.

ואחר כך יש את השאלה של מי יכול למדוד? איך מאמינים? אם אחד, אם מקובל שכך וכך הוא שם ושם הוא התחום אלפיים, למי אפשר לסמוך ולמי לא? אלה ההלכות שהולכים ללמוד בפרק הזה.

יסוד: תחום שבת הוא דין סביב עיר

דובר 1:

כן, אז בואו אני אגיד את הנוסח שלי. לכאורה יש לזה קשר, כל הסוגיא, עם זה שתחום שבת הוא סביב עיר. כאן מתחילה השאלה. כלומר, אם אחד נמצא במדבר, בבקעה נקרא זה בדרך כלל בהלכה, אז לא מתחילה שום שאלה. מודדים אלפיים אמה מאיפה שהוא נמצא בדיוק. כך נראה ברור, כשאין שום עיר, אין את כל ההלכות האלה, לא צריך להיות עיר. אבל בדרך כלל תחום שבת, תחום השבת הרגיל, הוא הלכה של עיר. כלומר, יש עיר, וסביב העיר יש תחום שבת.

דובר 2:

לא, כי כך היא דרכו של עולם, רוב הפעמים, אנשים שרוצים לדעת תחום שבת הם אנשים שהולכים מהעיר.

דובר 1:

לא, כי תחום שבת הוא דין של סביב העיר. זה עיקר ההלכה. במקור, תחום הוא סביב עיר. תחום הוא לא להיפך, זה שיש אדם שהוא יכול ללכת אלפיים אמה כשהוא לא בעיר, זה קצת חידוש. ואפילו אז אומרים אלפיים אמה, אבל עצם תחום הוא דבר של סביב עיר. כמו שלמדנו, בעיר מותר ללכת כמה שרוצים, מחוץ לעיר יש תחום. אבל תחום הוא בעצם כמו חלק מעיר. לעיר יש תחום שבת סביבו.

הסבר: ההלכות של הפרק הזה

אז לכאורה, כל ההלכות שהולכים ללמוד קשורות, אחת, כמו שאתה אומר, איך נגמרת העיר, אבל זה צריך הרבה יותר מזה. זה צריך כללים שונים, אפשר לקרוא להם קולות אם אתה רוצה, אפשר לקרוא להם קולות. שלא מחשבים מכל בית, מכל מקום בדיוק מה שנמצא מחוץ לעיר אלפיים אמה, אלא זה כמו דין סביב העיר. סביב העיר עושים משהו כמו תחום, כאילו מרובעת. כך אפשר להבין שזה לא סתם קולא בעולם, כי הולכים לראות ריבוע העיר ואופנים אחרים שמוסיפים לכאורה. הרעיון הוא, סביב העיר בא תחום שבת, את זה אנחנו הולכים ללמוד.

בערך דילגת על קולא גדולה אחת שלמדנו. יש את השאלה של איפה נגמרת עיר? אנחנו הולכים ללמוד בדיוק הלכות איך מחשבים את הבית האחרון של העיר. ועוד יש את הקולא הגדולה יותר לכאורה, שזה מתבאר בעצם מה זה התחום סביב העיר, יש את הדין של ריבוע העיר. אומרים שתחום הוא תמיד מרובע. תחום הוא מרובע. תחום לא הולך עגול, עיר עגולה. מחזיקים תחום מרובע, וכן הלאה. אחר כך יש פרטים ודינים שונים שצריך ללמוד מזה. אבל תחום הוא כמו מרובע סביב העיר של אלפיים אמה מכל צד. העיר נחשבת כאילו אנחנו תמיד בערים מרובעות. התחום מתחיל תמיד מחוץ לעיר, ויש מרובע, עיר מרובעת. לכל עיר יש מרובע סביבה בזה. הלכות לגבי תחום שבת. אולי זה משפט ברור, זה הגיוני.

אחר כך יש פרטים שונים, איך מודדים, מי המודד, שאלות כאלה. אבל זה העיקר, אני מתכוון כך הסתכלתי על זה. כמו ששבת, תחום שבת אומר שלעיר יש סביבה שטח מסוים שנקרא תחום שבת. מגרשי עיר למדנו, זה בא משם בעצם. אולי גם המגרש יש לו מרובע כזה בעצם.

דיון: תחום שבת – דין בעיר או דין באדם?

דובר 2:

כן. מה שאתה אומר שתחום שבת הוא דין בעיר, חבר אתה אומר, יכול להיות שזה לאו דווקא. הדיבור הוא שאדם לא יהלך יותר מחוץ למקומו. אלא מה אז, בעיר המקום שלו הוא כל העיר נקרא מקומו של אדם, ומחוץ לעיר לאדם יש רק ארבע אמותיו.

דובר 1:

כן, זה אותו דבר.

דובר 2:

לא, זה לא.

דובר 1:

הרמב״ם הסביר, “אל יצא איש ממקומו”, הוא לא מתכוון ממקומו, אלא מעירו. אמת. אבל זה דין בעיר.

דובר 2:

אמת. אתה צודק, שאם אין לו עיר, אז אין לו, אז יש לו רק…

דובר 1:

אוקיי, אז הולכים ללמוד את זה.

הלכה א׳: בית דירה שיצא מן המדינה

דובר 1:

סעיף א׳, אומר הרמב״ם כך: “כל בית דירה שיצא מן המדינה”. מה קורה כשיש בית דירה, בית שגרים בו? הוא מכניס את המילה “דירה”. אנחנו רואים שבית שיש לו עוד קשר לעיר, נקרא עוד חלק מהעיר, צריך להיות בית שגרים בו. כל בית שגרים בו “שיצא מן המדינה”, שנמצא מחוץ למדינה, הוא כך. מאיפה יודעים? השאלה היא כך. ממתי מחשבים שהעיר נגמרה, ומשם יש עוד את השבעים אמה?

הסבר: השאלה של איפה נגמרת העיר

אז תן לי להבהיר קצת, כי לכאורה יש הלכה לפני זה שהרמב״ם לא אומר, שכשאתה כבר שואל את השאלה יש תשובה לשאלה קודמת שדילגנו עליה, כאילו. יש עיר, איפה נגמרת העיר בעצם? זה ידיעה, ההלכה היא הנחה שאני יודע איפה סוף העיר. רק קורה שיש בית שנמצא מחוץ לעיר. כלומר, אם יש עיר אפשר לשאול שאלה כזאת.

אנשים היום יותר מסופקים בזה, או פרקטית נוגע לתחומין. כלומר, מה בכלל עושה את העיר? אם כל העיר היא הרבה שטח, היום גרים מאוד מפוזרים. כן, אולי פעם גרו יותר צפוף וכו׳. אם בין כל בית יש שבעים אמה, איך הוא כותב מה שהולכים ללמוד? מילא, שזה מחוץ לעיר? לא אומרים שזה מחוץ לעיר, יש עיר כזאת. מה הגדר עיר עצמו לא עומד בהלכה. ההלכה מתחילה, אחר כך יש דירה, הדירה יוצאת מן המדינה, כאילו אפשר לצרף אותה.

אבל נראה שיש אולי חילוק, בית הדירה צריך להיות מסיבה כלשהי לא ממש חלק מהמדינה. אם היה חלק מהמדינה, לא מתחיל החידוש. באמצע עיר יכול להיות שטח ריק של יותר משבעים אמה, זה לא החידוש. אם זה בסוף העיר, ושם יש אולי בית קטן שאנחנו שואלים מי גר אותו יהודי, והוא גר קצת בחוץ, אז לומדים את ההלכה. אתה מסכים? נכון.

אבל זה גם בטח לא אומר שהעיר מתכוונת לשם, למשל אחד אומר איפה נגמר השם הייוול ואיפה מתחיל השם האחר. זה גם לא. העיר מתכוונת סתם שם שיש משהו מסוים יותר אנשים גרים ביחד, יש לזה אופי מסוים, אני יודע, יש… מה שלא יהיה עיר נקראת. כאן מדברים מה קורה על בית שהתרחק מהעיר, מאיפה שרוב גרים. מה שקוראים היום טאון אוף הייוול למשל, סתם יכול להיות שטח גדול שריק, שהוא בעצם חוות, אני לא יודע מה, יער. אבל יכול להיות שיש משהו כזה שהוא מדינה, אני לא יודע בדיוק מה זה היה נקרא.

דובר 2:

לא, לכאורה מאיפה שהאנשים גרים בצפיפות… כלומר, אם אחד מוקף במספר ערים, אבל זה הכל עיר אחת ליד השנייה, מחשבים עוד את כל הערים. עוד בכל מקום שמיושב מתחילים אז לחשב על פי ההלכה. אמן.

דובר 1:

אוקיי. כן.

נראה, יש דין כזה של חומה, יש כמה הלכות של עיר שחוץ מההלכה של היוצא. היום זה מאוד שונה לכאורה, כי אנחנו גרים אחרת. מקומות כמו לייקווד, מונסי, שאנחנו גרים מאוד מפוזרים, נעשית הרבה יותר שאלה גדולה שצריך להכריע איפה בכלל יש עיר.

דובר 2:

נכון. כמו בהרים, כן. בעיר, בברוקלין, אין שום שאלה, כל הדבר הוא עיר גדולה אחת. פשוט, אם כי אולי אחד יכול לטעון, הוא אומר ברור, אפילו זה נינוה. ניו יורק כנראה גדולה יותר מנינוה הייתה. כן. כן.

ההלכה: שבעים אמה ושני שלישי אמה

דובר 1:

אז כבר, “כל בית דירה שיוצא מן המדינה”, שליד העיר, עד מתי מחשבים אותו עוד כאילו הוא חלק מהעיר, וצריך להתחיל לחשב את האלפיים אמה אחרי הדירה? אז כך, אם הוא רחוק מאוד מהמדינה, לא מחשבים אותו עוד לצרף למדינה. למה זה רחוק? מה זה הריחוק? אמרו חכמים כך, “אם יש בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה”, שבעים ושני שלישי אמה, “שהוא צלע בית סאתים המרובעת”, שזה הצלע… מה זה? הצלע כלומר האלכסון.

והם למדו קרפף, כלומר למשל נותנים קרפף לעניים, למדו שמידה מינימלית של משהו כמו שטח ריק, או שטח שאפשר לזרוע, נקרא בית סאתים. כן? למדו לגבי דינים של היקף לדירה. אז זה הגיוני, היקף לדירה, זה השיעור שהם התייחסו אליו. ובית סאתים למדו בהרבה הלכות, כשהולכים מסביב זה קצת יותר ארוך. אז מפינה אחת לפינה השנייה, נקרא הצלע האלכסון, הוא… זה בית סאתים, חמישים על מאה, אז האלכסון כתוב כאן הוא שבעים ושני שלישי.

הסבר: בית סאתים – ה״חצר האחורית” של עיר

יש דין שעיר מקבלת בית סאתים. כמו שלכל עיר יש דין שהעיר מקבלת כמו חצר אחורית, כמו שחצר אחורית היא עוד חלק מהבית. העיר מקבלת משלה כמו חצר אחורית שהיא עוד חלק מהעיר.

אם יש בית שעוד בשטח, פשוט שהבית עוד קרוב לעיר. השטח הוא השבעים אמה ושיריים, שיש לזה חשבון למה זה כך, כי יש לזה קשר לדין שסביב עיר יש בית סאתים מרובעת, ואם זה לא מרובעת יצא שיעור של שבעים אמה. אז בית מצטרף למדינה ונחשב ממנה, הבית נחשב כאילו הוא עוד חלק מהעיר, כאילו הוא חלק מזה, וכשמודד אלפים אמה לכל רוח, כשמודדים לעיר אלפיים אמה לכל רוח, מודדין, מחשבים אחרי הבית, חוץ מבית דירה זו מחשבים אחרי הבית עוד אלפיים אמה לכל רוח.

חידוש — שרשרת בתים

אוקיי. הלאה, אז בית זה קרוב למדינה בשבעים אמה. עכשיו, תן לי לומר, לא רק שאפשר בית אחד מצטרף למדינה, יכול להיות שורה שלמה של בתים כאלה, כל זמן שכל אחד מהבתים לא רחוק מהבית הקודם באותו שיעור, אפשר לצרף אותם. אז מה שאמרת שלעיר יש כרפף, לא רק לעיר, כלומר, יכול להיות שבמקור זו הסברא של ההלכה, אבל למעשה בסוף, יש שיעור כזה, כל דבר בתוך שבעים אמה ושיריים נעשה חלק מהעיר, וזה מקבל עוד שבעים אמה ושיריים לבית הבא ולבית הבא. אין הבדל כמה רחוק זה הולך.

דיון: למה צריך בית סאתים בין בתים בעיר?

דובר 2:

אוקיי, זה הגיוני גם בשכל פשוט, כי אם זה לא רחוק מספיק מהעיר, זה עוד חלק מהעיר.

דובר 1:

כן, אבל אם זה חלק מהעיר זה עושה עוד, יכול להיות המשך לספור עוד מאוד מאוד רחוק. מזה חוזרת השאלה שלי שאמרתי קודם, כביכול עיר עצמה נעשית עיר לא היית צריך בית סאתים בין הבתים, מבין את השאלה שלי?

דובר 2:

לא, זה לא חצר אחורית, לא מדברים על שום חצר אחורית, זה הבית אחרי החצר האחורית, אבל לא, זה עצמו נעשה חלק מהעיר ואחר כך הוא מקבל את החצר האחורית, זה מה שהוא אומר.

המשך — שורת בתים

דובר 1:

כן, הוא אומר, מה קורה שלא בית אחד ליד שבעים אמה ליד העיר, וממילא העיר מקבלת את השבעים אמה, אלא מה קורה, כמה בתים כאלה. בית א׳ קרוב למדינה בשבעים אמה, ומהצד השני יש בית שני, עוד בית, קרוב לבית ראשון בשבעים אמה. ועוד יותר רחוק, בית שלישי גם קרוב לבית שני בשבעים אמה, וכך זה ממשיך. וכן הלאה והלאה כמה ימים. הרי הכל כמדינה אחת, כל עוד יש עוד בית בשבעים אמה זה נקרא עוד חלק מהעיר. וכשמודד, מודד מחוץ לבית האחרון.

תרגום לעברית

כל עוד אין בין בית אחד לשני יותר משבעים אמה ושני שלישים, יכול להיות שמקל אחד בולט מעיר למשך שלושה ימים. מה זה אומר בורגנין, הגמרא אומרת שלפעמים עושים את זה בכוונה, אנשים צריכים לגור נראה, אבל כדי שלא יהיה תחום שבת, ואז מותר ללכת עד שם, ותחום שבת מתחיל אחרי כן. נכון? גם כל הריבויים שאנחנו הולכים ללמוד, הולך להתארך אחר כך, לכאורה.

סברא — דעת ושביתה

צריך לומר שזה כמו קצת סברא, שמסתכלים על תחום שבת שהמקום שהאדם חושב שם תהיה שביתתו בשבת, ואדם חושב תמיד שבעיר הוא יכול לישון בכל מקום בעיר. אני לא יודע, זה דבר שאולי קודם היינו צריכים לראות. שאדם סומך דעת שבעיר הוא יכול לישון, וכל מה שמחובר לעיר עדיין דעתו עליו. דעת קשורה לשביתה, כמו בעירוב תחומין ודברים כאלה, או מה שלמדנו קודם אתמול שצריך להיות דעת שיהיה העיר, כי עיר היא עיר, זה כמו צירוף לעיר. כך הייתי חושב.

שיעור בית דירה — הלכה ג

ואיך אומר הרמב״ם, בית הדירה שמדברים יש לו שיעור. ושיעור בית דירה זה ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, שלא יהיה קטן מארבע אמות על ארבע אמות. אם זה לא כך, זה לא בית, זה איזה בקתה או משהו כזה.

מה נחשב כבית דירה לצירוף

עכשיו הולך הרמב״ם לומר מה פירוש עיר. בית כבר אמר את השיעור, צריך להיות שיעור של ארבע אמות על ארבע אמות, אבל הוא אמר “בית דירה”, בית שגרים בו. עכשיו הוא רוצה לומר, מה קורה אם זה לא ממש בית שגרים בו, אלא משהו יותר מזה?

בית הכנסת ובית המדרש

וכן, מה קורה עם בית הכנסת ובית המדרש שיש בו דירה לחזנים? מיד רואים אנחנו במילים שבית הכנסת עצמו… מדברים כאן דווקא על בית דירה. אם יש בית מדרש או דבר כזה רחוק מהעיר, זה לא בית דירה. אולי זו נפקא מינה, יכול להיות עניין שבניינים מסוימים עשו אותם מחוץ לעיר, ולכבוד זה לא מסתכלים עדיין כאילו זה חלק מהעיר. הפירוש היום עושה את זה, למשל, יש את העיר, ואחר כך יש לאן שנוסעים עם מכונית לאזור התעשייה סביב העיר, משהו כזה. זה עדיין לא עושה את זה לעיר. אבל אם לעיר יש עמה, לבית הכנסת יש אצלו בית דירה לחזנים, השמש של בית המדרש גר ליד בית המדרש, יש שם בית דירה.

בית עבודה זרה, אוצרות, גשר, קבר

ועכשיו הוא אומר, אין זה קשור דווקא לבית כנסת יהודי, אלא יכול להיות בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים. מעניין, כי אומרים, יודע, יש את ההלכה שלא לעשות סימן לבית עבודה זרה. אוקיי, בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים. או כמו אוצרות, למישהו יש מקום של מחסן, מקום אחסון, שיש שם דירה שגר שם המנהל וכן הלאה. או כמו גשר, או כמו קבר שיש בהם דירה. יש את היהודי של חברה קדישא שיש לו דירה ממש ליד בית הקברות, או שהגשר יש לו שומר שגובה את הכסף וגר שם. כל הדברים האלה, מאחר ויש שם בית דירה, עושה את זה גם כמו בית שקרוב לעיר.

שלש מחיצות שאין להם תקרה

ועכשיו הוא אומר הלאה, עוד משהו שיכול להיקרא עיר. הוא אמר בית, בית הוא בדרך כלל בית עם קיר, עם גג, עם הכל. אבל הוא אומר לא, יכול להיות אפילו בית חלש יותר. שלש מחיצות שאין להם תקרה, שאין להם גג, אבל יש בהם ארבע אמות על ארבע אמות, ולכאורה הוא מתכוון שמישהו גר שם, כן? מדברים הרי, כן.

דובר 2:

כי במקרה הזה זה אולי לא בית.

דובר 1:

אוקיי, אני לא נכנס לחשבונות עכשיו.

דובר 2:

הוא ישן שם שנה שלמה.

דובר 1:

מקום שאדם, הוא לא מחשב, אבל זה לא מקום שראוי לדירה, צריך להיות בית דירה.

דובר 2:

כן, אתה מסכים, אבל הראוי לדירה, למשל, השומר של האוצרות, אני לא יודע מה, בית דירה לא אומר שאדם גר שם.

דובר 1:

יש לפעמים כמו בוצר, כשהוא הולך לזרוע את שדהו, יש לו שם איזו בקתה שהוא ישן בה. זה כבר בנוי בשבילו, אבל הוא הולך לשם רק שבועיים בשנה שהוא ישן שם. לא שהוא ישן שם בדרך כלל. אני לא מאמין שאדם ישן… החזן אולי מבית הכנסת ישן כל יום שם, אבל הבורגנין בשלוש המחיצות, זה מקום שהשומר, כשצריך ללכת לשם פרוץ, שלמדנו על מחיצות על מזרחים, יש לו שם איזה מקום שהוא יכול להשתמש. זה לא סתם אוצר, יש בזה קצת דירה.

דובר 2:

הבורגנין, בורגנין פירושו שומרים. בשדה יש בקתה שהשומרים יגורו בה.

בית הבנוי בים

דובר 1:

כי בית הבנוי בים, או בית הבנוי בתוך הים, זה הרי מגדלור למשל.

דובר 2:

מה נכנס ים? מי הולך לים?

דובר 1:

אני לא מאמין בים, בתוך הים. בתוך הים זה הרי בתוך הים.

דובר 2:

זה איזה חנות?

דובר 1:

אה, יש איזה אי ממש ליד העיר, שיש מים, יש במים אי, ועל האי יש אכסניה, זה… יכול להיות גם כמו נמל, אני לא יודע מה עושים… האניות נכנסות. אוקיי.

אבל זה מעניין, וגם בים מחשבים את זה. שיהיה התחום, כאן מדברים אוקיי, שהתחום הוא הרי כחוט המקיף. זה אומר, בדרך כלל לא היינו מחשבים את הים בעיר, היינו מחשבים את הים בחוץ. אבל אם בים יש דירה, מחשבים, הולכים להתחיל לחשב את האלפיים אמה מאחרי הים.

מערה שיש בה בית דירה

דובר 2:

וכתוב מחיצה שיש עליה תקרה, או שלוש מחיצות מספיק בלי גג, אם בנו תוספת למערה, זה לא סתם הוא גר במערה. זה אומר, הוא צריך להיות לו איזה…

דובר 1:

מה אתה אומר? הוא גר במערה עצמה זה לא מספיק.

דובר 2:

לא, יכול להיות הוא גר בזה, אבל סתם מערה, יש לך כאן עשרות מערות, אני לא יודע איפה, ליד ההרים. זה שאדם גר לא עוזר לנו.

דובר 1:

לא, בכלל לא. אם יש מישהו שישן בבית מדרש עובד… עובד אורח, זה לא עוזר שלא לישון שם. נכון, אז כדי לבנות בניין צריך להיות מישהו שגר שם.

דובר 2:

כאן אתה רואה שהמערה צריכה גם להיות לה איזה מבנה.

דובר 1:

נכון, כי אתה אמרת שצריך להיות בניין.

דובר 2:

זה לא בניין.

דובר 1:

לא, אבל כתוב כאן שאדם יכול לישון אפילו במערה, אבל זה לא בניין.

דובר 2:

אבל בניין לא צריך להיות סתם, הוא בנה דלת, אני לא יודע, הוא בנה איזה רצפה, איזה…

דובר 1:

לא, אבל כתוב “ויש בה בית דירה”, בפנים גרים.

דובר 2:

בפנים זה אוקיי, הוא בנה תוספת, אבל צריך לדעת לבנות. אני מתכוון לומר שלא דווקא שהוא גר במקום חיצוני, הוא גר במערה, אבל הנקודה היא ש… מבין מה אני אומר? הנקודה היא שהוא בנה שם משהו.

דובר 1:

בקיצור, כל אלה…

חוט מתוח — איך הבית מצטרף

דובר 2:

וכל הדברים שמצרפים לעיר, אם היו בתוך שבעים אמה ושיריים, אם היה בתוך שבעים אמה ושיריים מהעיר, ומוסיף הבית היוצא, מהבית שיוצא, רואין אנו אותו, רואים אנחנו אותו, זה הרי התירוץ לשאלה שלי, כאילו

דובר 1:

מה חסר החוט המושך? למה הוא לא אומר כאילו זה חלק מהעיר?

דובר 2:

לא, לא, תראה מה יוצא חידוש גדול: לא רק כנגד הבית יש אלפיים אמה, כנגד כל המדינה.

דובר 1:

אה, זה נעשה ריבוע. עושים ריבוע גם מאחרי הבית.

דובר 2:

הממ, הריבוע הוא מהקהילות הבאות, אבל עכשיו נעשה שהבית עושה רחב יותר את כל העיר קהילה.

דובר 1:

לא, מוסיף הבית רואין כאילו חוט מתוח עליו ומודדין כל המדינה חוץ לאותו חוט אלפים אמה. מבין למשל את התמונה שהוא מראה? עזור לי.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אז יוצא למשל ככה, אם המדינה, אם יש עיר שיש לה באמת את כמה ימים מלוכה של…

הלכה: כל שאינו מצטרף לעירוב אינו מצטרף לעיבור

דובר 1:

זה הכל אומר זה בתוך האלף אמה. זה אומר, אוקיי, בתוך שבעים אמה ושיריים, אבל אפשר לעשות חבילה מהם. אז… נכון.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה, אבל לא את כולם אפשר לחשב. “כל שאינו מצטרף לעירוב, אינו מצטרף לעיבור”. זה בעצם ההיפך מהדברים שהוא אמר עכשיו. כמו שאמרת להיפך, הדברים שאינם… כל שאינו מצטרף לעיבור, זה לא חלק מהעיר, אפילו אם זה בתוך שבעים אמה ושיריים, לא מחשבים את זה בחוץ, אלא מחשבים את האלפיים אמה מהעיר עצמה.

דובר 2:

הממ.

דובר 1:

אז ככה, “שתי מחיצות אין להם תקרה, אף על פי שדרין בתוכן”. שתי מחיצות שאין להן גג, אפילו אם גרים שם… אפילו איך שגרים צריך להיות או שלוש מחיצות, או שתי מחיצות עם גג.

דובר 2:

הממ.

דובר 1:

“והגשר, והקבר, ובית הכנסת, ובית הזורע, והאוצרות”. כל הדברים האלה שחישבנו, זה לא בדרך כלל בית. למשל, זה אוצרות, או זה גשר או קבר. אמרנו, אבל אם מישהו גר שם, למשל בית הכנסת יש לו חזן, או בית הזורע יש לו כומר, זה נעשה בית דירה. אבל אם הדבר אין לו בית דירה… אפילו זה מקום, זה בניין, זה מקום שאנשים הולכים. אפילו גן שאדם גר כן שם, כמו שאמר, צריך להיות לו בית דירה, צריך להיות איזה חדר לשומר.

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

זה חידוש לאנשים, כי אדם היה חושב, לבית כנסת הולכים כל יום מאות אנשים, למה תחשב אחרת איזו חורבה קטנה בצד השני? אבל הדבר הוא, צריך להיות לו בית דירה.

דובר 2:

הממ.

דובר 1:

“והבור, והשיח, והמערה”. אחרת ממה שאמרנו מערה שאם יש לך שם איזה מבנה, מחשבים כן. מקום שאדם יכול לגור, בור או מערה, או שיח עם מבנה מוארך, כל צורה של באר או מערה. או שובך שיונים גרות, מה היה רובר מין?

דובר 2:

אוקיי. אני מבין ששובך שייך לאנשים, אז זה כמו חלק מהעיר הייתי יכול לחשוב אולי.

דובר 1:

אולי פשוט ממש זה קטן מאוד. לא כמו שגרים בשובך, זה לא כמו בית, זה צורה קטנה של בית.

דובר 2:

לא, מה זה אוצר?

דובר 1:

שם האדם מחזיק את היונים שלו, הוא מסתובב שם, אבל הוא לא גר שם. בית שבספינה, או אחרת ממה שאמרנו בית שבים, זה כשזה ממש בנוי וזה על אי קטן. אבל מה קורה כשהבית על ספינה? אפילו הספינה עומדת חונה ליד העיר, אבל זו ספינה, ספינה היא דבר שזז. ממילא אני לא יכול לחשב את הספינה כי היא עומדת עכשיו כאן שזה חלק מהעיר. אפשר להבין, למשל למישהו יש קרוואן וזה חונה ליד העיר, זה לא יהיה חלק מהעיר, אחרת מבית. כל אלו וכיוצא בהם אינן מצטרפין עמה. אוקיי. לא נחשב, לא מחשבים ביחד עם העיר, אלא צריך לחשב אלפיים אמה מהעיר עצמה. למה? כי זה לא בית דירה, נכון? זו ההלכה.

הלכה: שתי עיירות סמוכות

דובר 1:

עכשיו צריך ללמוד, מאחר ועכשיו אמרנו שהשיעור של שבעים אמה ושיריים מחבר בתים לעיר, אולי זה יכול גם לחבר שתי ערים. לא רק בתים, אלא גם שתי ערים. אני יכול לחבר שתי ערים, ושתי הערים ייקראו כמו מדינה אחת, ויקבלו אלפיים אמה לכל רוח מסביב לשתי הערים.

אז ככה, היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, זה פעמיים שבעים, פעמיים שבעים פלוס, כן, יוצא מאה ארבעים ואחת ושליש, ושלוש האמות שנותנים כדי שיעור שיהא יוצא שבעים אמה ושיריים לזו, שבעים אמה ושיריים לזה, אז אז מלבד שבעים קרפף, מחשבים את שניהם כעיר אחת, כי שני קרפיפות הערים, אה, לא קרפיפות הערים, שני קרפיפות הערים מחברים אותם, ונמצא כל עיר מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה. זה אומר, כאן רואים כן מה שאמרת, שלעיר בעצם יש כמו קרפף, ובגלל זה, אם יש בתים ביניהם, אז זה עוזר, ואפילו אם יש עיר שנייה ואותה קרפף של העיר מגיע לקרפף של העיר, מתחברות שתי הערים והן נעשות עיר גדולה אחת ואפשר ללכת את כולה.

דובר 2:

כן.

הלכה: שלשה כפרים משולשים

דובר 1:

ועכשיו הולכים אנחנו ללמוד כששלוש ערים. כאן הולכים לצרוך קולא גדולה יותר, כי כששתי ערים אחת ליד השנייה, יודעים איפה העיר האחת, איפה העיר השנייה, איפה השטח האמצעי. אבל מה קורה כששלוש ערים? יש גם על מה לדבר.

דובר 2:

נו, זה יותר מזה, נכון? הרמב״ם רוצה להוסיף הרבה יותר שטח.

דובר 1:

כן, הרמב״ם רוצה כאן להוסיף אפילו יותר. אני רק רוצה לעשות שאפשר יהיה לראות את התמונה.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אז ככה, היו שלשה כפרים משולשים, יש שלוש ערים שהן אחת… משולשים פירושו ככה, הן במשולש, זה פירוש המילה משולשים. הן במשולש, בדיוק, שתיים כמו שאתה רואה כאן, שתיים כאן מלמטה ואחת מלמעלה, כעין. זה הפירוש משולשים.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

וכאן זה הרי קשה יותר, כי כששלושה כפרים משולשים, יכול להיות בין אחת משתיים, והן לא כולן שלוש קרובות, אלא אם שתיים שהן קרובות, כן, אז ככה. מה שהרמב״ם עושה הוא, הוא עושה קולא גדולה. זה אומר, אם כל השלוש היו בתוך כמו הדין הישן, שבעים אמה ושיריים מכל צד, זה פשוט, נכון? זה לא חידוש. או אם שתיים מהן, שתיים הן עיר אחת והשלישית בחוץ. אבל הרמב״ם מוסיף כאן עוד חידוש.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אומר הרמב״ם. מה עושים בשלושה כפרים משולשים? אני אומר לך, הוא מוסיף עוד קולא. ואם יש בינו לאמצעי בין כל אחד ואחד מהחיצונים אלפים אמה פחות מכאן. אומר הרמב״ם ככה, יש כמו השתיים שקרובות אחת לשנייה, כן, אלה מלמטה, ויש את העליונה, שהוא קורא לה החיצונים, זה אומר זו שהיא המשולש, הקצה השני של המשולש. הוא אומר ככה, כל עוד השלישית היא פחות מאלפיים אמה, לא תחום שבת, תחום שבת שלם יכולה הקצה השלישית של המשולש להיות רחוקה מהשתיים הראשונות, ובין השניים החיצונים, כן, השתיים האחרות התחתונות בואו נאמר מהמשולש שלנו, יש פעמיים מאה אחת וארבעים, נכון? פעמיים שבעים, נכון, מאה שלושים ושמונה פחות שליש, מאתיים שלוש ושמונים פחות שליש, שזה ארבע פעמים שבעים אמה עם שני שלישים, כדי שיצא שכשמסתכלים, שיהיו כל אחד ואחד מהן בינו לאמצעי כשיעור אותה כאילו היא ביניהן. רואה עכשיו, מציג הרמב״ם ככה, תדמיין שהאמצעית נכנסה ביניהם, כמו שהוא עשה כאן בתמונה, רואים שהאמצעית נכנסה ביניהם, אז יוצא שהעיר, בין כל שתי ערים מותר הרי להיות מאה אחת וארבעים, וכאן יש עיר שלישית, הוא רק פשוט זז קצת, אבל הוא כאילו ביניהם, ממילא יוצא במקרה הזה נעשית כל העיר עיר גדולה אחת, הרי שלשתן כעיר אחת ומודדין להן אלפים אמה לכל רוח חוץ לשלשתן, כי כולן עיר גדולה אחת. למה השיעור אלפיים אמה? כי תחום שבת עצמו אומר שהוא קרוב. זה אומר, אלפיים אמה מספיק שתדמיין שאותה עיר נכנסה ביניהם כאן. מעניין מאוד.

דיון: השגת הראב״ד

דובר 1:

והראב״ד אינו מסכים עם ההלכה, כן, הראב״ד אומר שזו תוספת גדולה. איך הרמב״ם לקח ארבע פעמים שבעים אמה ושיריים? כי פעמיים הוא מבין, כי זו ההלכה, ההלכה של משולש אומרת שכל עיר מקבלת שלמה, יש לך פעמיים, אבל איך מגיעים לארבע פעמים?

דובר 2:

אהה…

דובר 1:

וטעות בידו. בקיצור, הראב״ד אינו מסכים עם ההלכה. אם זה יהיה נוגע למישהו למעשה, שיפנה לשולחן ערוך. אבל אפשר להבין קצת את הראב״ד, כי זה שהם שלוש, עושים אותם… אפשר לראות שאדם מסתכל עליהם.

דובר 2:

הראב״ד מה הריזונינג שלו להכניס את זו שבאמצע. עכשיו אותה עיר, כלום, מחברת את שתי הערים. אבל הראב״ד חושב, לא. עומדת העיר השנייה כאן.

דובר 1:

זו שאלה כנראה איך מסתכלים בגמרא, אבל זו ההלכה של העיר המשולשת. כלומר הראב״ד טוען שאפשר לעשות זאת, אבל אי אפשר עד כדי כך שיהיה ממש כתוב שם שיהיה פעמיים, ארבע פעמים השיעור.

דובר 2:

אוקיי.

דובר 1:

בואו נמשיך. זה יכול להביא קולות גדולות. למשל בקאנטרי יש לזה לכאורה הרבה מאוד פעמים שעושים שאפשר להשתחרר מתחום שבת, כי קאנטריס הם… שם צריך להסתכל על מפה, להסתכל איך הרמ״א פוסק, האם הוא פוסק כמו הראב״ד או כמו הרמב״ם, כמו הראב״ד או השולחן ערוך.

הלכה: עיר שהוקפה ולבסוף יושבה

דובר 1:

טוב, הלאה. אנחנו הולכים ללמוד הלכה כזו. חקירה חדשה כביכול, חקירה מעניינת. זו חקירה האם אנחנו מחשבים עיר שיש לה חומה… עד עכשיו לא היה לנו שום דין לגבי חומה. בינתיים היינו מבינים שאם יש בית שבעים אמה ליד החומה, אפשר לחשב אותו כחלק מהעיר. עד עכשיו עמד שיש עיר, יש מחוץ לעיר את הבתים שאפשר לחשב. עכשיו אתה לומד שאלה חדשה: יש עיר, לעיר יש חומה. צריכים לדעת איפה נגמרת העיר, האם בחומה או בבתים. מבין? זו שאלה יותר בסיסית בעצם.

אומר הרמב״ם כך: עיר שהוקפה ולבסוף יושבה, עיר שקודם קיבלה חומה, קודם בנו את החומה, ואחר כך היא נתיישבה, מודדין לה מישובה, מודדים אותה מאיפה שאנשים גרים, לא מהחומה. כלומר, אם החומה רחוקה מאוד מהעיר, החומה לא אומרת לנו שמהחומה מקבלים אלפיים אמה. או להיפך, אם מישהו גר מחוץ לחומה, הוא ייתן עוד בית ועוד מאמה מאותו בית והלאה. למה? כי העיר נעשתה עיר כשהתיישבו שם. העיר לא נעשתה עיר כשעשו את החומה.

אבל אם “יושבה ולבסוף הוקפה”, קודם אנשים גרו ואחר כך בנו חומה, אז כביכול החומה

דיגרסיה: מדידת העיר – מחומה או מבתים

דובר 1: כן, כך זה נראה. מודים לחומרא, ושניהם זה עם לקולא ולחומרא. לכאורה כן, זה הדין של מדידה, איך נגמרת העיר, האם מהחומה, האם מהבתים. יש את ההלכה של ניקף לשם ישיבה, יש גם במסכת מגילה, כן, בבתי ערי חומה, יש שונות.

עכשיו, מה ה… אז המודים לחומרא מתכוון שאם יש… אז אתה מתכוון שזה לוקח את הקולא שאם יש בשבעים אמה עוד בית, יחשבו מאותו בית?

דובר 2: לא, לא, לא, לא. עכשיו מדברים על הבית, לא מדברים על הלכות חיצוניות, כך אני מתכוון.

דובר 1: או אולי אתה מתכוון שהעיר מחשבים מהחומה, כי כביכול לא מסתכלים על הבתים. לכאורה כאן זו קולא אחרת. יכול להיות אלף אמות בין הבית האחרון לחומה. אם את החומה בנו כדי להגן על העיר, לא בנו… אני לא יודע.

אני חושב שצריך לדעת את המציאות של מה שאתה מדבר, כי אמרתי כך, לגמרא יש כמה פעמים כאן את הדין של יושב ולבסוף הוקף, והוא לא הולך פשט שיש חילוק מה בונים קודם. זו שאלה של הקונטרקטור.

אני חושב שזה נראה שזה משהו סוג דין אחר. לפעמים בונים חומה לא כדי לגור, אלא כמו ביצורים קוראים לזה, כן? למטרות צבאיות, למלחמה. וזו לא עיר, זה סתם משהו בניין, כמו החומה הסינית הגדולה, כן? זו חומה גדולה, אבל זה לא מסביב לכל סין.

דובר 2: כל סין מוקף חומה?

דובר 1: זה ביניים, כן? זו חומה, אבל זו לא עיר. אם בונים כאן עיר ובונים חומה, יכול להיות שיושב ולבסוף הוקף, או, כן, אני לא מתכוון דווקא שבדיוק את זה בנו ראשון. הוא אומר, אם המתכנן אמר, “אני הולך עכשיו לעשות עיר עם חומה”, עושה אני עכשיו חידוש, צריך להסתכל, אבל אולי אי אפשר אפילו לא לומר את זה.

אולי זה רק כשיש איזה מקרה שלא בנו בעצם לדירה, זה לא נבנה לעיר, בנו את זה לחומה, למטרות מלחמה, לכאורה זו הסיבה. או אולי כאן יש סיבה אחרת לצאן, אני יודע, קדרות צאן כתוב שם משהו, לא ממש חומה, אבל דיר, זה לא נבנה לעיר. אז אתה אומר שהחומה, בדיוק גרים בעיר, אוקיי, מקבלים רק מההגנה גם, אבל החומה היא לא בסיס לבתים, לאנשים של העיר כל כך.

הלכה ו: עיר מרובעת – כשהעיר כבר מלבנית

דובר 1: אוקיי, אז עכשיו אנחנו לומדים, שמלבד מה שלמדנו קודם שיש פעמים שנספחים דברים לעיר, עכשיו אפשר ללמוד בעצם איך היא עיר. כאן יש איזה חידוש חדש, שעיר היא תמיד מרובעת, ואם היא לא מרובעת, עושים אותה כאילו היא מרובעת, והשטח שבינתיים, כמו הפינות, נעשים עדיין חלק מהעיר, והתחום הולך עוד יותר רחוק מהם.

אומר הרמב״ם, “עיר שהיתה ארוכה או מרובעת”, עיר שהיא או מאורכת והיא לא מרובעת, או מרובעת. ארוכה מתכוון מלבן, כן?

דובר 2: נכון.

דובר 1: “הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות”, מה זה אומר “הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות”? כשיש, אם יש ארבע זוויות שוות, אה, אם העיר מרובעת, אם מישהו בנה עיר מרובעת, אז “מניחין אותה כמו שהיא”, כן, אז טוב, כי העיר כבר בצורה, מחשבים מאיפה שנגמר הריבוע, “ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה”. כי אז לא צריך שום חידושים, אז כבר שואלים שאלות איך למדוד.

הלכה ו: עיר עגולה – מרבעין אותה

אבל מה קורה עיר שהיא צורה אחרת, עיר שהיא… הוא הולך לחשב את כל הצורות. “היתה”, תסתכל למעלה, אני לא יכול לראות. “היתה עגולה”, העיר היא עגולה, כלומר העיר לא נגמרת באף זוויות ברורות, אין לה ארבע פינות, אז “עושין לה זוויות”. צריך לעשות זוויות. כלומר, אנחנו מחשבים אותה כאילו, אנחנו עושים בראש שלנו זוויות סביב העיר. ורואין אותה כאילו היא מרובעת, מחשבים את העיר כאילו היא מרובעת, לא מחשבים מהעיר.

דובר 2: מה?

דובר 1: כאילו בתוך מרובע. כן. כאילו בתוך מרובע, כאילו העיר היא בתוך ריבוע. וממילא כשרוצים לחשב תחום שבת, לא הולכים לבית האחרון, אלא יש הרבה יותר, כי בפינות מחשבים מהפינה. ורואין אותה כאילו היא מרובעת. כלומר, בעיקרון מה שעושים כאן הוא, הרמב״ם הולך מיד לומר שמחשבים כמו צדי השמים, של העולם. אבל הנקודה היא שהולכים לאיפה שהמקום הרחוק ביותר של כל עיגול, ומכניסים את העיגול לתוך ריבוע, ומלבד זה יישאר אלפיים אמה מחוץ לכל צד.

ומודדין חוץ מצלעות אותה מרובע אלפים אמה לכל רוח. מהזוויות שעשו את המרובע, מודדים אלפים אמה לכל רוח. שנמצא, מה הרווחנו כאן? שנמצא, יוצא שזה באמת ריבוע, מרוויחים, זה באמת כך, מרוויחים את הפינות. כלומר, שם שנגמר העיגול, ועוד יש כאן שטח שלם עד הריבוע, יש הרבה יותר מאיפה שאפשר לחשב את האלפיים אמה.

הלכה ז: משולשת, צלעות רבות – מרבעין אותה

וכן אם היתה משולשת, אם היא משולשת, או שיש לה צלעות רבות, או שיש לה הרבה זוויות, זה נניח כמו פנטגון, יש לה זוויות שונות יוצאות, אז לא מחשבים רק, כלומר בצד הצר של המשולש יוצא שאפשר רק ללכת הרבה פחות. אז מרבעים אותה גם אותו דבר, עושים אותה מרובעת, מחשבים אותה כמו שהעיר היא שם שהריבוע הוא. אין לך אלא חומותיה חוץ מן הריבוע אלפים אמה לכל רוח.

דיון: איך עושים את הריבוע?

אומר הרמב״ם, איך עושים את הריבוע? זה דבר מעניין, כי יש הרבה על איך אפשר לעשות את הריבוע. אם למשל אתה עושה את הריבוע בדרך הזו, יהיה כאן ריק. אם אתה עושה את הריבוע ככה, אתה מבין, אתה יכול לבחור הרבה מאוד דרכים איך לעשות את הריבוע. אז מה אתה אומר, עוזר לי שזה יעשה ריבוע? איך אני אעשה את הריבוע?

דובר 2: אתה אומר שזה הצד הרחב יותר.

דובר 1: משולש אין צד רחב יותר, יכול להיות שהכל בדיוק כל כך רחב. זה מחייב שכאן שווה וכאן יש ריק, או אולי אני אקח כאן.

התשובה היא, התשובה היא שמחשבים את זה בריבוע העולם. זה מעניין, כי כל העולם צריך לעשות את הטריק של לרבע את העיגול, כי העולם לא מרובע, העולם עגול. אבל תמיד יש את ארבע כנפות העולם, מחשבים אותו כמו ארבעת הצדדים, מוסיפים. צד דרום הוא עגול ולא וזה לא מספיק רחוק שזה יעשה הבדל בעיר בדרך כלל. ריבוע כן, זה עושה הבדל של אינץ׳, לא הבדל.

ושיעור זה מרבעין בריבוע העולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה. עושים את הריבוע שיהיה מכל ארבעת הצדדים אותו דבר, שיהיה ריבוע, כלומר ארבעה צדדים. מזרח הוא קו ישר, מערב הוא קו ישר, מכניסים את העיר בקו הישר בין מזרח, מערב, צפון, דרום, כמו שאתה רואה בתמונה.

יוצא שהמשולש הוא לא כמו שראינו קודם שצד אחד, כי זה מסתובב. זה רק בדיוק אם הפינה של המשולש תהיה בדיוק באחד מצדי העולם. אבל אם לא, יכול להיות שיש יותר מקום כאן, יותר מקום שם, זה קשור לרוחות העולם. ומרוויחים כך יותר, זה תלוי לפי המצב, לפי איך הריבוע שוכב, איך המשולש שוכב. אם היית מרבע את המשולש לא היית מקבל כל כך הרבה כמו כשאתה שם את המשולש אחרת.

דובר 2: זה רק מחלק את המקום אחרת.

דובר 1: זה אפילו יותר מקום כאן, כן?

דובר 2: אה, כי… אני שומע, אמת. הצורה האחרת שלוקחים כאן הוסיפו בזווית האחרת.

דובר 1: אוקיי. לא ממש הבדל, כי הריבוע, זה אומר, הולכים תמיד לקצוות של הצורה, רק הבחירה היא רק מאיזה כיוון זה ילך, איך ובאיזה צד יהיה יותר מרווח, ובאיזה צד הולכים לפי רוב פועלים.

דובר 2: כן.

דובר 1: עוד היום.

הלכה ח: רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד

עיר רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, עיר רחבה מצד אחד ומשולשת מצד אחד. עיר רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, רואין אותה כאילו כולה רחבה. כמו שכל העיר רחבה. זה לא משולש, אלא סתם עיר כזו יש מקומות שהיא רחבה יותר וצרה יותר.

דובר 2: כן, זה בעיקרון אותו דבר.

דובר 1: עושים ריבוע, זה לא כלאחר יד. רואין אותה כאילו כולה רחבה, מחשבים אותה כמו, הלאה, מכניסים ריבוע, מחשבים אותה כמו שהיא רחבה אותו דבר מכל הצדדים.

הלכה ח: עשויה כמין גאם או כקשת

היתה עשויה כמין גאם, גאם אצלנו זה אות כף סופית, או מה שזה לא יהיה, L הפוך. נכון? L הפוך נקרא ביוונית גמא.

דובר 2: כן.

דובר 1: בכל מקרה, החכמים לא נראה שהם עשו אות כף סופית ככה, לפני שהם רצו לומר את הצורה הם תמיד אמרו אותיות יווניות. מה זה גאם?

דובר 2: כן.

דובר 1: או, היתה עשויה כקשת, העיר עשויה כמו קשת, עגולה, ובעיקרון אותו דבר כמו גאם, עגולה. אז, מסיבה כלשהי, אז אי אפשר לעשות ריבוע מסודר, אז יש הלכות. משא״כ בגאם, אם היו מוסיפים ריבוע שלם, היו עושים את העיר כפולה להפוך אותה גדולה מאוד. מסיבה כלשהי.

דובר 2: כן, כי כאן, בגאם היה יוצא לך שאתה מוסיף, אתה חייב להוסיף הרבה מאוד. כאן בשני הדברים, על אותו דבר, בקשת, אתה לא חייב להוסיף כל כך הרבה.

דובר 1: אני רוצה לעשות תמונה של הגאם, כן? תכניס אותה, תראה. כן? זה גאם, כאילו כאן נגמרת העיר, כן? העיר היא כמו L, נניח. וכאן ריק, נכון? אם עושים ריבוע עכשיו, יש כאן ריבוע שלם שהוספנו, או בקשת חצי עיגול שלם שהוספנו, אותה רעיון, נכון?

דובר 2: או תשובה חוק.

דובר 1: זו השאלה, לפעמים עושים את זה כן, לפעמים לא עושים את זה. זה ככה, אום… כן, אום… זה ככה, “אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה”, אם בין שתי הפינות, או שתי הפינות של השטח,

הלכה בנוגע עיר העשויה כקשת או כג׳ (המשך)

דובר 1: כן, זה ג׳, כאילו כאן נגמרת העיר. כן, העיר היא כמו “L”, נניח, וכאן ריק, נכון? אם עושים ריבוע עכשיו, יש כאן ריבוע שלם שהוספנו, או בג׳ חצי עיגול שלם שהוספנו, אותו רעיון, נכון? רק בחוק.

אז זו השאלה, לפעמים עושים את זה כן, לפעמים לא. אז ככה, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה, אם בין שתי הפינות, או שתי הפינות של הג׳ או של הקשת, יש פחות מאלפיים אמה, מודדין להם מן היתר, מודדים מהתוספת, מה, כאילו אנחנו רואים את זה כמו שזה סגור, כן? ורואה את כל הרוחב, מסתכלים על כל הרוחב, שבין היתר והקשת, מסתכלים על כל הרוחב בין היתר שאנחנו מוסיפים לבין הקשת כמו שזה בפועל כאן, כמו שהעיר היא בפועל, רואים כאילו מלא בתים, אז מחשבים את זה כמו שאנחנו ממלאים את הקשת או הג׳.

אבל אם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים, אם יש כן בין שני ראשיה ארבעת אלפים, אין מודדין להם אלא מן הקשת, מודדים רק מהקשת עצמה, לא עושים אז מצב של ריבוע כזה.

זה כאילו כי אם יש, זה מספיק קרוב, יש חשיבות של תחום שבת משהו, כאילו אז שני הצדדים נקראים מחוברים כמו עיר אחת, אבל יותר לא אומר שזה לא מחובר, כך התורה. כן?

דובר 2: כן. מה הענין?

דובר 1: הענין הוא שכי כאן היו צריכים להוסיף יותר מדי, בג׳ או בקשת היו צריכים לעשות את העיר כפולה בגודלה ממה שהיא, אז כאילו העיר…

דובר 2: כן, זה לא יותר מדי, אני מתכוון לא מה עושה יותר מדי, זו לא עיר שהיא ריבוע, זו עיר שהיא ממשיכה ככה.

דובר 1: אוקיי, משולש גם ממשיך כמו משולש, אבל במשולש אי אפשר להבין שהריבוע הגיוני, כי אתה רק ממלא את ה… כמו שאתה מבין, שעיר מלבנית, כן, לא עושים ריבוע. אתה לא יכול להתחיל להוסיף לעיר. ריבוע נעשה כדי ליישר את הצדדים העקומים, כביכול. אבל יש שיעור כמה אפשר להוסיף.

לא כאן אתה לא רוצה שום… כאן אפילו, בואו נבין, אפילו אחרי שאתה עושה את המילוי, לא נעשה ריבוע. אמר, אתה לא עושה ריבוע בכלל בקשת, לכאורה. אתה רק עושה את המילוי, כי אין בעיה של עיר עם עשרים פינות שאתה רוצה ליישר, אתה רוצה לעשות את זה פשוט יותר כמו. זו אולי עיר שהיא מסודרת ככה.

אז אם זה קרוב, אתה יכול כן לומר שזה בעצם הכל אחד, שני הצדדים כביכול נפגשים. אבל כאן לא נפגשים שני הצדדים בכלל, זו אולי עיר שהולכת ככה. בכל מקרה, אני לא יודע אם יש אולי לוגיקה גדולה בדברים האלה, אבל זה הגיוני החילוקים, זה כל כך קשה להבין.

הלכה בנוגע עיר היושבת על שפת הנחל

תרגום לעברית

דובר 1: והלאה, כך הוא, עיר שהיא יושבת על שפת הנחל, עיר שנמצאת על שפת נהר, ליד נהר. כך הוא, אם יש לפניה רקה, אם יש שם רחוב, רחוב גדול, שנקרא טיילת, שהיא רחבה ארבע אמות על שפת הנחל, שרחוב רחב ארבע אמות והוא ליד הנהר, כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל, הנחל הוא משהו שמשתמשים בו, בנו סביב הנחל טיילת, הולכים שם לטייל וכדומה, נמצא הנחל בכלל העיר, יוצא שהנחל הוא חלק מהעיר. ומודדין לו אלפים אמה משפת הנחל והלאה, מודדים את האלפיים אמה מהצד השני של הנחל, והואיל והנחל כולו בכלל המדינה, כל הנחל נחשב כחלק מהארץ, מפני הרקה הבנויה בצדו, בגלל הרחוב שבנו לידו זה הופך את כל הנחל לחלק מהעיר.

אבל אם אין שם רקה, אם אין רחוב כזה שעשו סביב הנהר, אפילו משתמשים בנהר, אבל אין מודדין לו אלא מפתח בתים, מודדים רק מהבתים פנימה. נמצא הנחל נמדד באלפים שלהם, אז ימדדו את הנחל עצמו באלפיים אמה.

דיון: מהו נחל?

דובר 1: כן. לדעת מי שמפרש הוא אומר שזה לא נחל שהוא כולו מים, זה ואדי כזה, לפעמים הוא מלא במים, אבל בקיץ אין מים.

דובר 2: למה זה היה משנה אם זה נחל רגיל?

דובר 1: כי אי אפשר להשתמש במים, במים לא משתמשים, אפשר לשחות שם. וכשיום טוב רוצה ללמוד בשם המפרשים, זאת אומרת אפילו כשיש רקה אי אפשר גם לחשוב כחלק מהעיר, אלא רק אם זה דבר שמטיילים שם, האומות האחרות, ומשתמשים בו, הוא עושה משהו איתו, הוא רואה את הטענות.

אז הוא לומד פירוש ברמב״ם, הרמב״ם לא אומר את זה.

דובר 2: לא, השאלה היא מה זה נחל. אגב, המילה נחל לא אומרת נהר, נחל אומר ואדי בלשון הקודש. זאת אומרת יש כאן נחל שהוא שטוח יותר, בקעה, מקום פתוח. נחל אומר עמק, כן.

דובר 1: כך הוא מביא, פרשת ביאורים, הוא מביא שהרי״ף טען כך.

דובר 2: בסדר, עד כאן… זאת אומרת אפילו כשזה יבש לא מחשבים את זה.

דובר 1: זאת אומרת אפילו כשזה יבש צריך שיהיה רקה, כדי לחשוב את זה כחלק מהעיר.

דובר 2: נכון, כי זה לא עיר, זה… א… א… מאוד טוב.

סיכום: עד כאן – צירוף, ריבוע, ומהות עיר

דובר 1: אז עד כאן, מאוד טוב. עד עכשיו למדנו בעיקר שני סוגי הלכות. הלכה אחת, ההלכה של צירוף לעיר עם שבעים אמה ושיריים, ועוד הלכה שנקראת ריבוע, ופרטים שונים של ההלכות האלה, שזה נוגע, אם זו עיר היא נעשית גדולה יותר, וכדומה.

עכשיו צריך ללמוד את ההלכה, מה זה עיר? מה זה בכלל עיר?

הלכה: מהות עיר – שלש חצרות של שני שני בתים

דובר 1: מה זה עיר? אנחנו, אם יש בתים, מחשבים שאנשים כאלה גרים בבתים, זה חלק מהעיר. אבל אנשים שלא גרים בעיר, הם יושבי אוהלים, כמו בדואים, הם בונים אוהלים, הם גרים בשטח, באוהליהם. כי זה לא נקרא לחיות כמו עיר. עיר זה משהו מסוים שאנשים חיים ביחד, יש בתים.

אבל מה המינימום של עיר? מה זה כן עיר? כשיש לנו שלש חצרות של שני שני בתים, אם יש שלוש חצרות ובכל חצר יש שני בתים, אפילו חינם, אבל אז זה נקרא עיר, אפילו יושבי האוהלים נעשים חלק מהעיר.

דובר 2: אה, מאוד טוב. זאת אומרת, בין האוהלים כמה אנשים בנו, זה אזור ראוי של חצרות, אז עכשיו אפילו האוהלים מצטרפים לעיר.

דובר 1: ומחשבים את זה, עושים ריבוע, אמרנו שמחשבים ריבוע מרובעת כשרשרת, הבתים הופכים את זה לעיר.

אז כאן אתה רואה מה זה מינימום עיר. בימינו אין חצרות בכלל, אז צריך להבין.

בארץ ישראל יש את הבדואים. במשך שנים רבות הניחו להם במדבר, כי כל פעם במדבר יש משהו קטן. אבל עם הזמן זה התחיל להפוך לערים כאלה, זה נעשה ממש מסובך.

כי אתה רואה כאן, אם יש שלש חצרות של שני שני בתים, אמרו שזה כבר לא יושבי אוהלים, זה כבר, זה כבר נעשה עיר.

הלכה: מדידת התחום – חבל של חמשים אמה

דובר 1: בסדר, עד כאן זה השיעור של העיר שמשתנה. עכשיו נלך ללמוד באופן מעשי איך מודדים. אותנו כבר למדנו שאם אין מודד מקצועי, אז עושים אלפיים צעדים. אבל זה לא לכתחילה, לכתחילה זה שיהיה מדידה ברורה מראש.

והשאלה כאן נעשית עם המדידה, איך עושים את המדידה. וגם נעשית השאלה מה קורה עם הר ועמקים, איך מחשבים את זה פנימה.

אומר הרמב״ם, “אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר”. החכמים אומרים שצריך להשתמש במד, חבל שמודדים בו, אבל המד יהיה חמישים אמה, לא יותר מזה ולא פחות מזה.

בקיצור, כדי שהמדידה תהיה נכונה. כי כשזה יותר מדי קשה לחשב את זה, זה תלוי קצת, אז אתה מפסיד מקום. וכשזה קצר מדי, אתה הולך להפסיד מקום, כי כל הזמן אתה צריך אחרי כל חמישים אמה אתה צריך לרוץ לצד השני ולחשב את זה עוד חמישים אמה. אם זה ממש חבל קטן זה קשה, אולי תעשה טעויות.

וזה מביא רעש. חבל יכול להימתח קצת, להימתח קצת פחות. כשזה ארוך מאוד, כשמצטרף המתיחה, זה נעשה ארוך יותר או שזה יותר כבד. וכשזה קצר מאוד, צריך למתוח את זה חזק מאוד, אז זה נעשה ארוך מדי.

בקיצור, זה לא מדויק. חמישים אמה, זה השיעור המדויק שהחכמים אמרו שצריך להשתמש.

“ובחבל של פשתן” – ועושים את זה דווקא בחבל של פשתן. כדי שלא ימשך יותר. זאת אומרת, איך מודדים? לוקחים חמישים אמה, כן? חותכים חבל, ואומרים החבל הזה כל כך ארוך. אם החבל עשוי מ, אני יודע, צמר, אתמול זה היה חמישים אמה, היום זה כבר שבעים אמה, כי זה נמתח. אז פשתן מחזיק יותר טוב. כן, חבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר, שזה לא יימתח יותר מדי.

הלכה: מדידה בגיא – הבלעת הגיא

דובר 1: הנה הוא אומר, מה קורה כשהוא מגיע לעמק? הגיע לגיא, המודד, האדם שמודד את תחום שבת, הגיע לגיא, לעמק. ואם הוא ילך פנימה לעמק, הוא ייקח הרבה מקום, אבל הוא רואה שכשהוא יוכל לדלג מעליו, זה הרבה פחות מקום.

כך הוא, אם יש בו חמשים אמה, אם כל הגיא חמישים אמה, הרי החבל שלו הוא חמישים אמה, אז יכול להבליעו בחבל המודד. הוא אומר לאדם השני שמחזיק את הצד השני של החבל, תפוס את הצד השני, הוא עומד מעל הגיא, ומבליעים את הגיא, אז לא מפסידים כאן מקום באלפיים אמה.

אבל והוא שיהא בעומקו פחות מארבעת אלפים, זה רק אם בעומק, אם כשהולכים כן פנימה לגיא, זה לא גיא עמוק מאוד, אם יצא שהגיא עצמו יהיה, יצטרכו ללכת ארבעת אלפים, אז אי אפשר להבליע את הגיא.

דיון: מה עושים כשהעומק יותר מארבעת אלפים?

דובר 1: אבל הרמב״ם לא אומר מה עושים אז. זאת אומרת, אפשר לחשוב אולי שהוא צריך לחשב את כל ארבעת אלפים אמה, או שזה פשוט שהוא צריך לרדת ולחשב כמה רחוק הוא יכול ללכת קצת בגיא, כן, אני מניח.

דובר 2: לא, זה לא מציאות שיחשבו את כל הדרך למעלה ולמטה. הוא מביא שזה הדרך שלו. אין הלכה כזאת שמחשבים את כל הדרך למעלה ולמטה. מדברים כאן רק איך עושים את המדידה, רק אז אפשר להבליע את זה, אבל אם זה יותר, אז פשוט לא כשרה המדידה.

דובר 1: אבל למה לא מחשבים את כל הגיא?

דובר 2: הוא לא אומר את זה. אני לא יודע, זה לא ברור. הוא אומר שאם לא, צריך לחשב את קרקע הגיא, אבל זה אותו דבר.

דובר 1: זה לא כל המדרון למעלה, רק הקרקע עצמה?

דובר 2: כן, כך זה בהבלעה, שכשמבליעים מחשבים את הקרקע אף על פי שמחשבים רק לא את המדרון. אולי להיפך, אולי זה… אני לא יודע.

גיא – המשך דיון

דובר 1:

מה הפירוש? מה החידוש? אני לא יודע, אני לא רואה ברור לי. אני לא רואה שזה הגיוני שצריך לחשב את הדרך למעלה ולמטה, כי אדם הולך ללכת מהדרך האחרת. זה לא אומר שמי שהולך דרך שם ילך גם לגיא.

נכון, השאלה היא כמה רחוק הוא מהעיר. אני מבין שאתה אומר, זה לא אומר ש… נקודת המדידה היא בגיא. לא מדברים באופן שהוא יכול לעקוף, כי אז היינו נותנים בריבוע כאן סביב הגיא. מדברים שהגיא תופס את כל הרוחב.

לא, לא, אני לא מאמין. נקודה הוא מודד שם. אני לא יודע. אחר כך הוא כבר יעשה חשבון מהצד השני של הקו.

בסדר, אני לא יודע, לא ברור לי.

ומדברים אנו במקום שאפשר

דובר 1:

ומדברים אנו במקום שאפשר, כשמדברים אנו שהוא יכול, שמבליעו. נכון. שזורק חוט המשקולת יורד כנגדו שאפשר להשתמש בו. אז מה? את החוט שמים משהו אבן, שיוריד למטה. ואי אפשר להשתמש בחבל?

אה, אי אפשר להשתמש בגיא. לא מדברים על שני אנשים שמחזיקים חבל, מדברים שאדם אחד משתמש בחבל. ואיך הוא משתמש בו? הוא זורק אותו לקצה השני.

לא, לא, לא, לא הבנתי, לא הבנתי. מה זה כאן חוט המשקולת?

פירוש: חוט המשקולת והבלעה

דובר 1:

חוט המשקולת הוא, אולי זה אומר שאי אפשר להשתמש בגיא, אי אפשר להשתמש בגיא לעבור. למה לא? כי זה כל כך עמוק. זאת אומרת, כשזה ישר, אולי זה חייב להיות ממש ישר, אבל כשתולים חבל, זה תלוי ישר למטה.

אז אם זה מספיק תלול כמו שהחוט תלוי למטה מחמישים אמה למשל, אז זה מבליע, כי שאי אפשר להשתמש, זה אומר שהגיא בטל, כי אף אחד לא נכנס, כי זה ממש בור, זה ממש… יכול להיות הגיא… שחוט המשקולת שהוא מחשב כאן זה דרך אחרת לומר שזה חמישים אמה עמוק.

מבליע זה דיבור חזק, לא הבנתי תרגום עברי. מבליע מתרגם מה? שמחשבים כמה רחב זה, לא מחשבים בכלל, הוא לא מחשב בכלל את הגיא, ומחשבים את זה כאילו אינו. אדם עומד בצד אחד מעל הגיא ומהצד השני מעל הגיא, וכאילו אינו.

אבל בחוט המשקולת שלי הוא לא אומר, זאת אומרת אפשר כן… החוט הוא חבל של חמישים אמות. אז אם כשהוא מגיע לגיא זה כל כך עמוק שחוט המשקולת נשאר כך תלוי באוויר, הפירוש הוא שזה ממש תעלה, ממש תעלה פנימה. לא יכול לצמוח דרך כזאת. חמישים אמה עמוק.

הרי החוט שמדברים עליו, חוט המשקולת הוא חמישים שלמות אמה. אם זה לא ישר, הפירוש הוא שיש מדרון, זה לא ממש תעלה, בור למטה. אז אי אפשר לדלג על הגיא, אינו מבליע, הוא רק אלפיים על כל פנים.

חילוק בין עומק ארבעת אלפים ואלפיים

דובר 1:

קודם אמרו שעד עומק של ארבעת אלפים אמה זה… עומד ישר ארבע אמות הוא מביא מהגמרא, אז לא אומרים. אבל זו הנקודה, אם זה פחות תלול, כן, אז הוא יכול רק לחשב אם זה אלפיים אמה, ולא ארבעת אלפים אמה, נכון? זה ההבדל.

וכל זה כשזה פחות מחמישים אמה. אם זה יותר מחמישים אמה, יחשבו כן את הגיא, כי אז זה כבר גיא גדול.

ומדברים כאן סתם גם באופן שאין גשר מעליו או משהו, אין מה ששמו עצים מעליו כדי ללכת, אלא אנשים צריכים בפועל להיכנס ללכת.

חידוש: תחום שבת אינו תלוי בטורח

דובר 1:

הקולא היא… היינו מחשבים, כאילו לא היינו צריכים להיכנס ללכת. זה מעניין, אתה רואה שתחום שבת לא קשור לזה שבפועל הוא יצטרך ללכת הרבה מאוד. כי אז היה כי הוא יתאמץ והוא ילך הרבה, הסברא כאן לא הייתה יכולה להיות נוגעת. מותר ללכת כמה שרוצים בשבת. כי בעיר מותר, כן.

מחלוקת ראשונים: לחשב את הדרך למעלה ולמטה

דובר 1:

הוא מביא אכן שיש מחלוקת ראשונים האם צריך לחשב את כל הדרך למעלה ולמטה, או רק כשאי אפשר להיכנס בגיא. כי בהר, בוודאי לא מודדים את הדרך למעלה, עושים כמו חשבון. אבל בגיא לא עומד ברור.

גיא מעוקם

דובר 1:

בסדר, עכשיו הוא אומר, היה גיא מעוקם, אם זה לא בור עמוק ישר, אלא זה גיא מעוקם, אפשר להיכנס לגיא ולצאת. מעניין, מה מתרגם מעוקם? לא יודע.

אז, מקדרו מלמעלה ומקדרו מלמטה. הולכים ללמוד את זה מיד בהר מה מתרגם מקדרו מלמעלה.

אי בהירות מהו גיא מעוקם

דובר 1:

הוא מביא כאן, המפרשים לא יודעים בבירור מה מתרגם גיא מעוקם. כלומר, מעוקם אומר שזה לא חוט המשקולת יורד כנגדו, ואז זה אותו דבר.

מה השאלה? מעוקם, שהדרך לא כל כך ישרה, זה לא כל כך בור עמוק, אלא זה יותר דרך חלקה למטה ודרך למעלה. כך הייתי אומר שהמשמעות הייתה. אבל אז אין לזה קשר לכמה גדול העומק. הרי כבר נתנו עומק של אלפיים או ארבעת אלפים.

אז אני לא מבין בבירור, כלומר, אני לא הראשון שלא מבין בבירור, אני לא מבין בבירור מה החידוש של להבליע את הגיא. איזה סוג גיא זה שמבליעים? מדלגים על בור שלם, זו המילה? ממילא, כאילו עושים שאם זה היה ישר, כל כך הוא היה הולך מעל הבור.

הוא אומר פירוש שלם של גיא מעוקם, לא ברור.

גיא רחב מחמישים אמה

דובר 1:

בוא נראה את ההלכה הבאה, את סוף ההלכה של הגיא. היה גיא רחב מחמישים, אם הגיא רחב יותר מחמישים, שאינו יכול להבליעו, הוא לא יכול להבליע אותו כי החבל שלו חמישים.

דובר 2:

כן, אבל הוא לא יכול באופן מעשי.

דובר 1:

לא, זה לא מעשי, זה השיעור. הלכה למשה מסיני, שכל מקום שיכול להבליעו מבליעו.

הולך למקום שיכול להבליעו

דובר 1:

הולך למקום שבו זה כן קל. הוא רוצה שהמדידה שלו תהיה בכל ארבעת הצדדים, נניח, אבל בצד אחד הוא לא יכול לעבור, כי אם כן זה היה ממש… כן, הוא לא יכול להבליע. הולך למקום שבו הוא כן יכול להבליע, הוא הולך למקום שבו זה נעשה פחות רחב. וצופה כנגד מידתו, אחר כך הוא עושה את החשבון כמה זה היה יוצא באותו מקום שממנו הוא מודד, ממנו הוא עושה את הישר עצמו. וצופה כנגד מידתו, מסתכל כנגד מידתו, וחוזר.

זה פשוט, זה מעשי, ברור.

הערה: משהו חסר

דובר 1:

משהו חסר בסיפור. הרמב״ם לא מסביר בבירור, אז אנחנו הולכים להניח שהרמב״ם התכוון שאפשר להבין מזה, או מפרשים שהסתכלו בגמרא ובדברים אחרים, שיש הרבה תירוצים שונים איך הולך הגיא איך מחשבים על מה מדברים כאן.

טוב.

כותל – קיר באמצע המדידה

דובר 1:

בסדר, בוא נמשיך. הגיע לכותל. באמצע המדידה, האדם מודד לעשות אלפיים אמה, מגיע לקיר. אז… אין אומרים, לא אומרים… יש לו עכשיו שבירה, הוא לא יכול ללכת למדוד ישר. מה עושים עם הקיר?

אין אומרים יקוב את הכותל

דובר 1:

אין אומרים יקוב את הכותל, לא צריך לומר שהוא יקדח את הקיר.

דובר 2:

אתה מתכוון לומר שהוא יחשב “כאילו”?

דובר 1:

מה זאת אומרת הוא יחשב? בוודאי, הוא לא צריך לעשות חור בקיר, לא על זה מדברים, נכון? קודם כל, אולי הוא כן היה צריך? לא צריך. שנית, זה פשוט נכון, הוא אפילו לא צריך לחשב.

אלא, תראה מה הוא עושה: אלא אומד רוחבו, הוא מחשב את רוחב הכותל, והולך לו.

תרגום לעברית

אז “יקוב את הכותל” פירושו שאינו צריך למדוד את הקיר בדיוק באינצ׳ים, אלא יכול לעשות אומדן, הערכה בערך, והולך לו, והוא הולך הלאה.

ואם אפשר להשתמש בו

דובר 1:

ואם אפשר להשתמש בו, אם אפשר כן… “להשתמש” פירושו, מה הכוונה? אפשר ממש למדוד את הקיר? אפשר להשתמש בקיר. להשתמש למה? כלומר, במדידה? או שאתה מתכוון לומר שיש דין שהקיר הוא קיר שמשתמשים בו?

כן, אפשר להשתמש בקיר, זה קיר שמשתמשים בו. מודדו מדידה יפה, צריך כן למדוד את הקיר, כראוי. מודד רוחבו במדידה יפה. כן.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו

דובר 1:

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, אז אינו יכול להסתמך על האומדן. נכון, זה הדבר. הוא צריך לחשב את זה, הוא צריך למדוד את זה. נכון.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, כלומר יורד כנגדו, כנגדו של הקיר? כלומר, זה קיר ישר מאוד.

דובר 2:

אה, זה קיר ישר.

דובר 1:

כלומר, השטמ״ק מתכוון אולי שאפשר לטפס על הקיר?

דובר 2:

אה, כשזה לא קיר כל כך גבוה, כשהקיר נעשה כמו גבעה, מחשבים… צריך לחשב את זה היטב.

דובר 1:

צריך כן לחשב את זה היטב, כי זה כבר כמו דרך, זה כבר כמו חלק מהדרך. הקיר הוא משהו שעולים עליו, או לפחות מטפסים עליו חלק מהדרך. הוא מכניס דברים.

פירוש פשוט פשט

דובר 1:

בואו נאמר פשט פשוט. פשט פשוט הוא, אם יש קיר, קיר שאי אפשר לחשב בקלות, עושים השערה. תאמר שזה קיר שאפשר כן לחשב בקלות, כלומר משתמשים בו, אתה יכול לעלות על הקיר, תחשב את זה היטב.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו זה עוד אופן, כלומר אם זה מאוד ישר, אז מודד רוחבו במדידה יפה, הוא צריך למדוד את זה מדידה טובה.

למה? כי אז מה? מה ההבדל? חוט המשקולת יורד כנגדו, אני לא מבין.

שאלה: למה חוט המשקולת מחייב מדידה יפה?

דובר 1:

אז קיר ישר הוא מה? למה לא יכול להמשיך… הוא לא יכול להיות מודד במדידה יפה מלעלות ולמדוד את זה, אבל הוא יכול לעשות אומד רוחבו והולך לו. למה חוט המשקולת עשה יותר אצל הקיר? אני לא מבין. מה איכפת לי שזה חוט המשקולת יורד כנגדו? אני לא מבין.

אני לא מבין איך הוא מפרש. הוא אומר שאז… אה, אתה מפרש שפירושו שצריך לחשב את השיפוע גם.

שוב, הדברים לא עומדים ברמב״ם. צריך לדמיין דברים. אני לא יודע איך הרמב״ם התכוון שילמדו.

אבל אם הקיר ישר, אז צריך לחשב את הרוחב. זה שכחה. אני מתכוון, גם זה דברים פשוטים, אחד… אם זה ישר זה ישר. מה צריך לחשב את זה?

I don’t know, משהו אני מסופק. צריך לעיין בגמרא ולהבין את הרמב״ם מה מדובר.

אוקיי, עד כאן.

דיון: להבין את ההלכה של מדידה יפה

דובר 1: אני לא מבין את העצה. הוא אומר שאז… אה, אתה מפרש שמדידה יפה פירושה שצריך לחשב את השיפוע גם. אני חושב שהדברים נמצאים כאן כדי לענות על הרמב״ם. צריך לדמיין דברים. אני לא יודע איך הרמב״ם התכוון שילמדו. אבל אם הקיר ישר, אז צריך רק לחשב את הרוחב, לא את הכוח. אני מתכוון, גם דברים פשוטים, אחד… אם זה ישר, זה ישר. אין לי מה לחשב. אני לא יודע, משהו אני חסר. צריך לעיין בגמרא וברמב״ם כדי להבין על מה מדובר.

הלכה: הר – איך מודדים כשפוגשים הר

דובר 1: אוקיי, עד כאן הלכות כותל. עכשיו אפשר לדבר על הר. אצל ההר אני חושב שההלכה ברורה יותר מהגיא והכותל. נכון. הוא מגיע להר, האדם הולך במדידותיו, והוא מגיע להר. כן, הוא מגיע להר. אז כך, אם היה הר המסתלק ממנו גובה עשרה טפחים ברוחב חמש אמות, כן, הם למדו שזה נעשה גבוה יותר ועולה עשרה טפחים בחמש אמות. אבל הוא מפרש לכם חמש אמות, זה עשרה טפחים. נכון. אז מבליעו, הוא לא מחשב את כל אורך ההר, את העלייה והירידה של ההר, וחוזר ומודדה. אבל אם היה גבוה הרבה עד שיסתלק ממנו עשרה טפחים בתוך פחות מארבע אמות, אבל הוא כן מודד, אומד ברוחב לו. לא, להיפך, אז הוא לא צריך למדוד את זה. אה, אה, הוא יכול לעשות… הוא לא צריך למדוד בדיוק, אלא הוא אומד עם ההערכה שלו. אם אינו יכול להבליעו כשהוא רחב יותר מחמשים, אז הוא לא מחויב לעקוף. מקדרין הולך מעט מעט, ויש אומרים מקדרין בבורם. יש עצה שהוא הולך להסביר מה עושים.

שלוש שאלות נפרדות בסוגיה זו

דובר 1: מקדרין, מה פירוש המילה מקדרין? אז, אני לא תופס בבירור. יש לך כאן שתי חקירות אחרות. יש לך חקירה אחת האם צריך לעשות אומד, האם אפשר להסתמך על ערך, מה סוג הדבר הזה. החקירה השנייה היא האם צריך לחשב את כל הדרך למעלה, או שמספיק לחשב ישר. נכון. ועוד דבר שלישי נקרא להבליע. מה פירוש להבליע, אני עדיין לא יודע בבירור. זה לומר שמדלגים על זה, לא מחשבים. מתברר שכאן מדברים על שלוש שאלות שונות כל הזמן. וזה אולי אופן שאז מקדרים את הבור. הוא אומר מקדר הוא לשון של מודד וקירוב, מודדים בקירוב. אז, אני מתכוון מבליע פירושו, אומד פירושו עושים את זה בערך, מקדר זה עוד יותר בערך. למה יהיה יותר בערך? זה פשוט אחרת. הוא אומר שמקדר הוא לשון אומד בקירוב, כך הוא מביא ברמב״ם פירוש המשניות.

השיטה המעשית של מקדרין

דובר 1: אוקיי, מה פירוש מקדרין את הבורות? הוא אומר כך: כדי לקדר את הבורות נודע שאין יכול להבליען. אהה, שאם אפשר להבליע, שזו קולא, אז לא צריך לעשות זאת. אבל כשאי אפשר להבליע, אז כך: אוחזין שניים חבל של ארבע אמות, שני אנשים יקחו חבל של ארבע אמות. העליון אוחז קצהו כנגד מרגלותיו, העליון יחזיק חלק מהחבל אצל רגליו, והתחתון אוחז בקצה השני כנגד לבו, האדם האחר עומד יותר למטה על ההר, והוא עומד שאמצעו יצא אצל רגלי האדם שגבוה ממנו. וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, אחר כך בא האדם מלמעלה והוא מחליף איתו את המיקום, הוא הולך למקום שהשני היה. הרי עברו שמונה אמות, והתחתון יורד למרחק מדת החבל, והתחתון זז הלאה, וכן מודדין והולכין עד שמודדין את כולם.

דיון: להבין את הקולא של מקדרין

דובר 1: אוקיי, זה מאוד פשוט. מה הבעיה להבין את זה? לא, אין לי תמונה, אני לא יכול לדמיין את זה כל כך טוב. יכול להיות שאני צריך תמונה, אבל למה זו קולא? מה הקולא? זה בכל זאת אומדן מאוד פשוט. זה סוג של אומדן. זה לא אומדן כזה, מה האומדן? זה ברור.

דובר 2: כן, זה ברור, אבל אני אומר, כאן יוצא שלא מחשבים את דרך השיפוע למטה. זו דרך לא לחשב את דרך השיפוע למטה. כלומר, אחרי שעושים את המקדר, יוצאים הלאה למרחק כאילו לא היה שם שום גיא.

דובר 1: דרך אגב, לחשב, בואו נהיה ברורים, לחשב את דרך השיפוע למטה היה הרבה יותר קל, אמת? היה יותר קל, אבל היה יוצא שיעור קטן יותר. להבליע היה כשיש להם חבל ארוך מספיק ורק… האדם הראשון והאדם האחרון מחזיקים את החבל ומבליעים. אופן כשאי אפשר לעשות את זה, כי זה אפשר לשים לב בעצמך. הוא נותן לך עצה מה לעשות כשאי אפשר, זה מאוד רחוק אחד מהשני, יש את הדרך לעשות את זה. נראה לי פשוט. זה פשוט אחרי שרואים את התמונה, אבל זה גם פשוט שהוא נותן לך את העצה איך למדוד את זה.

אם אתה סובר שההלכה היא שמותר להבליע, כלומר הולכים ישר ולא מחשבים את השיפוע, אז להבליע ולקדר זה all the same thing, and it’s also a practical way to do it. הוא אומר חידוש המעשי, I don’t think הוא אומר חידוש ההלכה. הוא אומר חידוש הדרך המעשית איך עושים את האומד.

נראה לי כל הזמן שיש הלכה ואני לא מבין אותה.

הלכה: המודד לא יצא חוץ לתחום

דובר 1: אוקיי, כשהולך המודד, כשהמודד הולך, להבליע או לקדר, אז כשהוא הולך, כשהוא הולך להבליע, כלומר הוא עוקף את הגיא, שהוא גם לא יצא חוץ לתחום. זה אומר שמדברים כשהוא עושה את זה בשבת? לא, לא, לא. תראה, למה? כדי שלא יראוהו עוברים ושבים ויאמרו מידת התחום היא עד כאן. כשרואים אותו מודד, רואים אותו בשבוע מודד, אנשים יכולים לטעות. סתם, הוא מודד. כשהוא מבליע, רואים גם שמבליע פירושו somehow הוא צריך ללכת לצד השני. משהו, חסר לי basic information על מה מדובר כאן. ואז יכול להיות שהוא יוצא רחוק יותר מהתחום, כי הוא מבליע somehow.

האם זה אומר שיש הלכה שהמודד צריך להיזהר לא ללכת רחוק יותר מהתחום אף פעם, כי אנשים רואים אותו. כתוב על האפוד שלו “מודד תחומין”. ראו אותו שם, יחשבו שזה תחום שבת, בעוד שהוא מבליע, זה לא אמיתי שזה תחום שבת. אומרים לו, אל תעשה את זה, תהיה נזהר שאנשים לא יטעו בגללך.

הלכה: על מי אפשר לסמוך במדידה

דובר 1: אז, אומר הרמב״ם הלאה… אז, מאחר ולא הבנו שום דבר מהלכה ח׳, מה שלמדנו עכשיו, באה ההלכה הבאה ועוזרת לנו ואומרת, באמת צריך להישמר עלינו. אנחנו סומכים? בימינו, המודדים מסתכלים על Google Maps. הם לא נראים. נו טוב. מה אתה יודע? אפשר לסמוך על Google Maps? כבר ראית? סומכין? על מי אפשר לסמוך במדידה? מה קורה כשלא יודעים מי מדד וכדומה? אז כך, אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שיודע במדות הקרקע. סומכים רק על אדם שהוא מומחה שיודע את מידות הקרקע. איך הוא יודע את זה? כי הוא למד את הרמב״ם עד עכשיו. הוא יודע איך להבליע, הוא יודע איך לקבל, הוא יודע את כל הטריקים.

דיון: מה פירוש מומחה – גיאומטריה או הלכות?

דובר 1: זה מאוד מעניין, הוא מביא מלמטה שהרמב״ם בפירוש המשניות כתב, מומחה פירושו שהוא יודע “גיאומטריה”. אני לא יודע, “גיאומטריה”, החכמה, במקור, לפי מה שאני מבין, “גיאו” פירושו ארץ, כמו “גיאוגרפיה”, ו״מטריה” פירושו פשוט מדידה. “גיאומטריה” היא החכמה של מדידת הקרקע. יש חשבונות שונים, וצריך לדעת “מתמטיקה”, בעיקר “גיאומטריה”, איך למדוד נכון. אז הרמב״ם למד שמומחה פירושו שהוא יודע “גיאומטריה”.

הוא מביא שהמשנה ברורה הוסיף שהוא צריך לדעת את ההלכות. אבל יכול להיות, לדעתי, שכל ההלכות הללו הן רק למי שלא יודע “גיאומטריה”. אז אם אתה יודע בבירור איך לחשב, כמו שאמרת “גוגל מפס”, אתה יכול לסמוך על זה. זה הכל הלכות לקירובים, זה הכל בערך, איך מחשבים כי יש בעיות.

דובר 2: לא, זו לא סתירה. המשנה ברורה מתכוון לומר, הוא צריך לדעת בדיוק מה הוא מחפש למדוד. הוא צריך לדעת מה קורה אם יש יותר או פחות גיא, או… אבל יכול להיות שכל הבעיה של גיא היא בעיה של “גיאומטריה”.

דובר 1: כן, אבל היה בכל זאת, שאם זה רחב יותר מארבעת אלפים, אז צריך לחשב את זה. יש הלכות מסוימות.

דובר 2: בואו נבין, בואו נבין! דניאל, אתה מתכוון לרביעים. רביעים זה לא “גיאומטריה”, רביעים זה הלכות. אבל המדידה היא כולה חכמת המדידה. מה שלמדנו עד עכשיו זה עצות שהגמרא והמשנה היו להם איך למדוד. אבל אם למישהו יש עצה אחרת… כלומר, צריך לדעת את ההלכה גם. כמו שאתה אומר, הולכים עם, הולכים עם, הולכים עם השיפוע או לא, דברים כאלה. אבל נראה, אפשר לחשוב שכל ההלכות הללו הן בעצם “גיאומטריה”. זה לא קולות וחומרות שצריך לדעת.

דובר 1: אז כשאתה אומר שאפשר לבדוק “גוגל מפס”, צריך לדעת האם “גוגל מפס” יודע את הדינים, הוא צריך לדעת איך להתמודד עם גיאות והרים.

דובר 2: לא, לא צריך לדעת. זה אני אומר, לא צריך לדעת. אולי הוא מחמיר מדי, אולי הוא נותן לך את כל השטח הארוך של ההר למעלה ולמטה.

דובר 1: לא, להיפך. אתה אומר שאתה יודע שלא, אבל אני אומר… אם מישהו רוצה לדעת בדיוק, בואו נדע באותו מקום, אין משהו אחד… בואו נאמר, אני יודע מה גוגל מפס עושה, אבל בואו נאמר… תלוי אם שואלים אותו את הדרך למעלה, אני לא יודע, אבל בואו נאמר גוגל מפס או מה שזה לא יהיה החכמה של ה… סקר נקרא זה היום, כן? הוא פתר את הבעיה, הוא כבר יודע מה עושים, אפשר כבר לסמוך עליו. הוא חייב שיהיו לו עצות מסוימות מה עושים, אם לא משתמשים בחבל של המקדש, לא משתמשים באותו חבל, יש דרך לגלות, אתה מבין מה אני אומר?

אני לא יודע, למשל, כי גוגל מפס, כשאתה מכניס הליכה, אתה הולך… אתה הולך לעלות במדרגות, כמה זה בפועל ללכת, אתה הולך להחמיר יותר מדי. ואני לא מדבר על זה. אה, אם יש מישהו שכותב שכך וכך אמות יש מהעיר, אותה עיר. סליחה, אני משחק יותר מדי. בכל מקרה.

נאמנות – לא דין עדות

דובר 1: בכל אופן. זה לא רק שזה צריך להיות יהודי, או משהו. זה לא דין נאמנות לגבי שבת, אלא נאמנות שזה מומחה שיודע מה הוא עושה. זה מעניין, וצריך לעיין בנושא הזה מה שהוא מביא. אני רואה לגבי המומחה, אז הרמב״ם מביא מחלוקת הרמב״ם קשה לגבי מומחה, האם מומחה פירושו מומחה במדידות הקרקע או מומחה בהלכה. זה עומד מאוד מעניין. יכול להיות, כשכתוב כאן מומחה, מתכוונים רק למדידה. אחר כך, הם שואלים את הרב, איך צריך לעשות את הריבועים. זה חלקים אחרים של הנושאים. הם רחוקים.

הלכה: חזקת התחום נגד מומחה

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה במקרה כזה? הנה תחום שבת מוחזק. היה מפורסם בעיר, שכך הוא תחום שבת. בא מומחה מודד אחר כך… בא אחר כך מומחה מודד. ולמעשה מתברר, הוא שינה את המסורת המקובלת, ריבה בתחום או מיעט בתחום. הוא אמר שאה, אפשר ללכת יותר, או מיעט בתחום. אז עכשיו השאלה על מי סומכים? סומכים על החזקה הישנה, או סומכים על המומחיות? הרמב״ם, אם ריבה בתחום כותב? נוטלים רק לחומרא, שאם הוא אמר שזה גדול יותר… אה, אה, ריבה בתחום… לא ריבה בתחום פירושו, הוא אמר שהתחום גדול יותר ממה שחשבו.

דובר 2: כן, הוא הגדיל ממה שחשבו. לחומרא ולפעמים לקולא, כי יש לפעמים מנהג הרבים כך נראה. יהיה אולי ספק, ויקילו בזה. לא אומרים שהחזקה כל כך חזקה.

דובר 1: לכאורה, נוטלים שני מומחים מומחי התחום, שאם באו שני מומחים, הוא אומר שזה מפליא, הוא מביא שסומכים גם על זקנים, אני לא יודע למה הוא אומר כך.

הלכה: ריבה בתחום – מומחה שמרבה בתחום

אה, ריבה בתחום פירושו שהוא אמר שהתחום גדול יותר ממה שחשבו? כן, כן, הוא הגדיל ממה שחשבו. זה לחומרא ולפעמים לקולא, כי יש לפעמים מנהג הרבים כך תוס׳, יהיה אולי ספק ויקילו על זה. לא אומרים שהחזקה כל כך חזקה.

וכן אם באו שני מומחין למדוד התחום, שאם באו שני מומחים, הוא אומר שזה מפליא, הוא מביא שסומכים, אני לא יודע למה הוא אומר כך, הוא אומר כך, הוא אומר אפילו לקולא אבל גם לחומרא, I don’t know. אה, ריבה בתחום של עיבורה פירושו לומר שאפילו בתחום של עיבורה אפשר לסמוך עליו. כן, נראה את הלשון, אני לא מבין, צריך לומר שם בתחום של עיבורה, I don’t know, זה very weird. איך יכול הרמב״ם לכתוב דבר אחד ואנחנו נאמר שלא, צריך להבין הפוך ממה שכתוב? אני לא מסכים עם הדרך הזו של לימוד.

ביאור: מומחה נגד חזקה – לקולא בשני הכיוונים

יהיה מובן שהדיבור כאן הוא שהמומחה חזק יותר מהחזקה. אולי לא, אולי המומחה רק טוב להקל? כלומר, לוקחים לקולא לשני הצדדים. כך נראה להקל. ראה מה הרמב״ם אומר הלאה, ראה, וכן אם באו שני מומחין למדוד את התחום, אחד אומר כך ואחד אומר כך, למי שומעים? שומעין למרבה. אתה רואה ברור שהולכים למרבה, לא לממעט. אז מה צריך לומר אחרת? לכאורה זה כמו חזקה, כאן חזקה היא כמו חזקה היא מומחה אחד, והמומחה הוא מומחה אחר, צריך עוד אחד לקולא. לכאורה החזקה גם באה ממומחה קודם שמדד פעם. היתה ההלכה שסומכים רק על מנהג, שאומרים שאם לעיר יש מנהג, צריך להתחיל שפעם היה מומחה שמדד.

הלכה: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר. זאת מניחים, יש שיעור כמה מקילים על פי, כלומר נגד החזקה, כמה יכול להקל לפי המומחה? שלא יקל יותר מכל האלכסון של העיר. הוא כבר יאמר מה זה, הרמב״ם מסביר, אלכסונה של עיר, השיפוע של העיר. הוא מסביר את הקצה. בעת שמדד זה, כשהמומחה הגדיל את העיר, כבר אמר שתחום שבת באמת גדול יותר ממה שחשבו. אבל, אומרים כך: שמא הראשון חושבים כך, אולי האדם הראשון שמדד, אולי מקרן אלכסון של עיר מדד אלפים, אולי חישב מהפינה של האלכסון של העיר.

ביאור: מדוע מדידה מאלכסון עושה תחום קטן יותר

לפיכך מיעט מדותיו, ונמצא צלע התחום פחות מאלפים. כן, זה מאוד פשוט. אני אומר לך כלל, כשהולכים באלכסון, בפינות, זה פחות, נכון? יכול להיות האדם חישב משם, יוצא… לא, זה צריך להיות… כן? הוא עשה טעות. בעצם, הדרך איך צריך לחשב, צריך לחשב ישר, מה… לא מהאלכסון. כן, ראה בתמונה, כן? זו התמונה החדשה שלי. איך צריך לחשב? צריך לחשב מכאן, כן? אלפיים. אבל אם הוא חישב מכאן, יוצא שיהיה אלפיים, יהיה פחות מאלפיים כאן, נכון? מסכים?

וזה אחרן מודדין אלפים מצלע המדינה, כלומר לא מהאלכסון, אלא מהצלע, מהצד. ועל מה שהחזיקו הראשונים יוסיפו עוד, כלומר יותר ממה שהם החזיקו, כלומר מרבה כמידת אלכסון של עיר, כמה שזה גדול יותר בעצם מה… כשהיו הולכים ישר, נכון? לפיכך אמר רבי זירא אחרון יוסיף אפילו כחמש מאות ושמונים בקירוב, כי חמש מאות הוא ההפרש של האלכסון, ההפרש בין אלכסון ולא אלכסון.

ויוצאים אלו שלום על אלו, כי אנו מניחים שהמומחה הקודם לא היה לגמרי משוגע. זה מאוד ברור, רואים כאן ברור שההלכה למומחה לא מדברת על ריבועים מסובכים עם דברים, מדברים על דבר פשוט, השאלה של למדוד, כמה רחוק זה? לא, זו שאלה בסיסית, כמה רחוק זה עכשיו מהעיר? אפשר לומר, הלה פשוט חישב לא נכון מהפינה, מהפינה יוצא קטן מדי כשמחשבים מהפינה. אוקיי.

הלכה: נאמנות על תחום שבת – עבד, שפחה, גדול על קטנותו

עוד הלכה של הסתמכות על מה שהקודם שאפשר להאמין לו אמר, כן. אומר הרמב״ם שאפילו עבד, אפילו שפחה, יש להם נאמנות לומר עד כאן תחום השבת. לומר לא אומר שהם המודדים, אלא הם אומרים שהם זוכרים שזה ה… כלומר שהמודדים עמד מומחה והם פגשו אפילו גוי לפי ר׳ מאיר. כאן מדברים על נאמנות שיודעים כבר, הם אומרים שפעם מדדו. הרמב״ם יאמר שכל אלה קולות מהחכמים.

מותר אפילו לקחת גדול לומר, אדם שהוא גדול יש לו נאמנות לומר כך, “זוכר אני”, אני זוכר, “שעד כאן היינו באין בשבת כשהייתי קטן”. כשהייתי קטן תמיד ידעו שמותר ללכת עד כאן. מפני שהוא עכשיו גדול, מאמינים לו אפילו הוא מעיד על משהו שהוא אומר על שנות ילדות. כי אם זה דאורייתא אינו נאמן בגדלותו לומר מה שראה בקטנותו. אבל מדרבנן, דברים כאלה, כן.

כלל: לא אמרו חכמים בדבר זה להחמיר אלא להקל

“וסומכין על עדות זו בדבר זה, לפי שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל”. החכמים אמרו להקל בשיעור תחום שבת, וזה שיעור על פה עם חכמי דבריהם, כי היו מקילים. אז כל הקולות האלה הן בגלל זה, כי לכאורה אני יכול לחשוב שכל ה… כל הפרק בעצם קולות שהן מדרבנן. אני לא יודע אם זה הולך ממש על זה, אבל ה״אמרו חכמים להחמיר אלא להקל” אומר שכל הדברים האלה הם קולות, למה? כי זה באמת שיעור על פה עם חכמי דבריהם.

נפקא מינה: אם היה שיעור י״ב מיל

לפי זה אתה צודק, שלכאורה אם היתה שאלה של שיעור י״ב מיל, ברור שיש נגיעה, כי אסור לנסוע. אז היו כן מחמירים. כלומר, היו אומרים שאם צריך להרבות צריך להרבות, היה יוצא לחתוך מה שהוא יכול. אני לא אומר שזה אפשרי, שטח עצום, רצועה כזו עצומה, אני לא יודע. כן, אני חושב אולי…

סיום פרק כ״ח

אוקיי, עד כאן, פרק כ״ח. אנחנו כבר יודעים איך לחשב תחום מנוחה. אבל אנחנו לא יודעים, כי אנחנו לא מומחים. אבל בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Laws of Shabbat Chapter 28 (Auto Translated)

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Learning Session – Rambam Hilchos Shabbos Chapter 28

Introduction to the Chapter

Chapter 28 is the last chapter in Hilchos Shabbos (after this comes Eruvin, then Yom Kippur). The chapter deals with how one measures the techum Shabbos – specifically the two thousand amos around a city.

Foundations that are reviewed from previous chapters:

Techum Shabbos d’Oraisa is twelve mil (the Rambam’s position).

The Sages made a fence of two thousand amos.

– The previous chapter dealt with what happens if a person goes outside his techum.

Main topics of the chapter:

1. Where does the city end? – When houses are spread out, what is still counted as part of the city.

2. How does one measure by mountains and valleys? – Does one measure the actual terrain up and down, or as if it were flat.

3. Who can measure / whom do we trust? – Trustworthiness regarding measurement.

Innovation: Techum Shabbos is a law regarding the city

Techum Shabbos is essentially a law around a city, not simply a law on an individual. The verse “al yetzei ish mimkomo” means according to the Rambam – from his city. In a city one may walk as much as one wants; the techum begins from outside. A person without a city (in a desert) has only four amos – this is an innovation, because the essence of techum is like an “extension” of a city.

From this we understand ribua ha’ir – the techum is always a square (meruba) around the city, not a round shape. This is not merely a “leniency,” but stems from the principle that the techum is an area-law around the city. The source is migrashei ir – techum Shabbos stems from the concept of migrashim around a city.

Practical relevance

Today’s cities (Lakewood, Monsey, the Mountains) where people live spread out, create a greater question of where exactly “the city” ends. In Brooklyn/New York there is no question – it’s one large city (the Rambam says even if it’s Nineveh, we count it as one city).

Halacha 1 – Beis Dirah She’yatza Min HaMedinah

The Rambam’s words:

“Any residential house that extends from the city, if there is between it and the city seventy amos and two-thirds of an amah, which is the side of a beis sa’asayim ha’merubaas…”

Explanation:

A residential house that stands outside the city is still counted as part of the city, if the distance between it and the city is no more than 70⅔ amos. The measure comes from the diagonal of a beis sa’asayim merubaas (50 × 50 → the diagonal = 70⅔).

Innovations and explanations:

1. “Beis dirah” – only a residential house: The Rambam writes specifically “beis dirah” – only a house where one lives is added to the city, not just any building.

2. The innovation is only by a house that is “yotzei min hamedinah”: In the middle of the city there may be an empty space of more than 70 amos – that’s not the innovation. The innovation is only by a house that is at the edge of the city, a bit outside, and we ask whether we can still join it.

3. The measure of 70⅔ amos – why?: The measure comes from the law that every city receives a “beis sa’asayim” around it – like a “backyard” (karpef) of the city. This is connected to the principle of karpef / hekeif l’dirah – the minimum area that is considered habitable. The diagonal of such a beis sa’asayim (50 × 100) is 70⅔ amos.

4. “Medinah” vs. “Ir”: The Rambam uses the word “medinah” – this doesn’t mean the political name of a city, but the actual place where people live together with a certain character of a city.

Continuation of Halacha 1 – Chain of houses (tziruf batim l’medinah)

The Rambam’s words:

A city receives a karpef (backyard) – seventy amos and change around it, which is counted as part of the city. If a beis dirah is found within seventy amos and change from the city, that house is mitztaref l’medinah. “And when he measures, he measures from outside the last house.”

Explanation:

Not only one house is mitztaref, but if house A is within seventy amos of the city, and house B is within seventy amos of house A, and house C from house B, and so on – they are all like one city. This can extend several days’ journey, as long as there is no more than seventy amos and change between one house and the next.

Innovations and explanations:

1. Question: If every house within seventy amos becomes part of the city, why do we need the law of beis sa’asayim between houses in a city at all? A city itself – wouldn’t we need any beis sa’asayim between the houses?

2. Answer/reasoning: The distinction is that the house itself becomes part of the city, and afterwards it receives its own “backyard” (seventy amos). It’s not the backyard that makes it part – the house itself is mitztaref, and then we get another seventy amos for the next house.

3. Reasoning why this works: This has to do with daas u’shevitah – a person relies on the fact that in the city he can sleep anywhere, and what is still “connected” to the city is still daaso alav. This fits with the principle of eruv techumin where daas has to do with shevitah.

Shiur Beis Dirah

The Rambam’s words:

“And the measure of this beis dirah — four amos by four amos or more.”

Explanation:

Smaller than 4 by 4 amos is not a “beis dirah” – it’s a shack or something like that.

What counts as a “beis dirah” for tziruf

The Rambam’s words:

The Rambam brings a list of types of buildings that can be mitztaref:

Explanation:

1. Beis haknesses u’beis hamidrash she’yesh bo dirah l’chazanim – a synagogue itself is not a beis dirah; only when the shamash/chazzan lives there.

2. Beis avodah zarah she’yesh bo dirah l’komarim – despite the law that one should not make a sign of a beis avodah zarah, we still count it for tziruf when there is a residence for the priests.

3. Otzaros she’yesh bahem dirah – the manager/watchman lives there.

4. Gesher she’yesh bo dirah – the watchman who collects money lives there.

5. Kever she’yesh bo dirah – the chevra kadisha person lives near the cemetery.

Innovations:

– In all cases there must be a beis dirah – not just a building, but a place where someone lives or it is suitable for dwelling.

Three walls without a roof (burganin)

The Rambam’s words:

“Three walls that have no roof, if they have 4 amos by 4 amos” – even without a roof, if there are three walls with the measure, we count it.

Explanation:

This speaks of burganin – watchmen in the field who have a shack.

Innovations:

“Beis dirah” doesn’t mean someone must sleep there every day: The watchman perhaps goes only two weeks a year. The main thing is that it’s built for dwelling, not that someone is there constantly.

Bayis Habanuy BaYam

The Rambam’s words:

“A house built in the sea”

Explanation:

For example, an island near the city with a dwelling there (inn, harbor). Normally we wouldn’t count the sea as part of the city, but if in the sea there is a dwelling, we begin counting the two thousand amos from beyond the sea.

Me’arah She’yesh Bah Beis Dirah

Explanation:

A cave itself is not enough – we need that someone should have built something there (a door, a wall). A person who sleeps in a cave doesn’t make it a “building.”

Innovations:

– It says “v’yesh bah beis dirah” – inside the cave there must be a building/dwelling. The point is that something must be built – not just that someone uses the place.

Chut Matuach – How the house is mitztaref

The Rambam’s words:

“We add the protruding house — we view it as if a string is stretched over it, and all the city residents measure outside that string two thousand amos.”

Explanation:

Not only that opposite the house itself there are two thousand amos – but the house makes broader the square of the entire city. We draw a string (rope) around the house, and all city residents measure their two thousand amos from beyond the string.

Innovations:

– One house that protrudes can enlarge the techum for the entire community.

What doesn’t count for ibur

The Rambam’s words:

“Anything that doesn’t join for eruv, doesn’t join for ibur” — two walls without a roof (even if one lives there), a bridge, grave, synagogue, beis hazore’a, storehouses, pit, ditch, cave, dovecote, house on a ship — all don’t count toward the city.

Explanation:

All these places are not batei dirah, therefore we cannot add them to the city even if they are within seventy amos and change.

Innovations:

Two walls without a roof: Even if one lives there, one needs at least three walls, or two walls with a roof, for it to be considered a beis dirah.

Beis haknesses: An innovation – a person would have thought that a synagogue where hundreds of people come every day should count, but because it’s not a beis dirah, we don’t count it. If however the chazzan lives there, it becomes a beis dirah.

Shovach (dovecote): Although it belongs to the person, it’s not a beis dirah – the person tends to it but doesn’t live there.

Bayis b’sefinah: Even if the ship is parked next to the city, because a ship is something that moves, we cannot count it as part of the city. This is compared to an RV that is parked next to the city – it’s not like a house. (This is different from a “bayis bayam” – a house built on a small island, which does count.)

Two cities that are adjacent (shtei ayaros)

The Rambam’s words:

“If there were two cities adjacent to each other, if there is between them one hundred forty-one and a third” — twice seventy amos and change — “seventy amos and change for this one and seventy amos and change for this one, we view them as one city, and it turns out each city walks through all the second city and beyond it two thousand amos.”

Explanation:

Just as a house within seventy amos and change becomes part of the city, so too two cities – when each city’s karpef (seventy amos and change) touches the other’s karpef, both cities become one large city, and we get two thousand amos around both together.

Innovations:

– Here we see clearly that every city has a karpef of seventy amos and change, and when the two karpefos touch, the cities connect.

Three villages in a triangle (shloshah kefarim meshulashim)

The Rambam’s words:

“If there were three villages in a triangle” — in a triangle — “if there is between it and the middle one between each of the outer ones two thousand amos minus from here”, and between the two outer ones “one hundred thirty-eight minus a third” (= four times seventy amos and change, 283 minus a third), “so that each one of them between it and the middle one when you measure it as if it were between them — these three are like one city and we measure for them two thousand amos in every direction outside the three.”

Explanation:

By three cities in a triangle, if the middle city is within two thousand amos of each of the other two, and the two lower ones are within 283 minus a third amos (four times seventy amos and change), we can imagine that the middle city is “inserted” between the two, and then all three become one city.

Innovations and explanations:

1. The mechanism: We imagine (k’ilu) that the middle city is moved in between the two outer ones. When we do this, between each two cities there should be only 141 and a third (twice seventy amos and change). Because we have three cities, it comes out to four times seventy amos and change between the two outer ones.

2. The measure of two thousand amos: Why specifically two thousand amos from the middle one to each outer one? Because techum Shabbos itself (two thousand amos) means it’s “close enough” that we can imagine it’s inserted in between.

3. The Raavad’s objection: The Raavad disagrees – he calls this a “tosefes gedolah” and says “v’ta’us b’yado.” The Raavad understands twice seventy amos and change (because that’s the regular law), but he doesn’t understand how the Rambam arrives at four times. The Raavad means: yes, we can insert the middle one k’ilu in between, but not to such an extent that it becomes four times the measure.

4. Practical difference: In country areas the Rambam’s position can bring great leniencies regarding techum Shabbos, because towns are far from each other. One must look at a map and see how the Rama rules – like the Rambam (Shulchan Aruch) or like the Raavad.

Ir She’hukfah U’l’vasof Yushvah vs. Yushvah U’l’vasof Hukfah

The Rambam’s words:

“A city that was surrounded and afterwards settled — we measure for it from its settlement.” But “settled and afterwards surrounded” — [we measure from the wall].

Explanation:

A new inquiry: Does a wall (city wall) define the boundaries of the city. Until now we’ve spoken of houses that can be added; now we ask a more fundamental question – where does the city end, at the wall or at the houses?

Innovations:

1. Hukfah u’l’vasof yushvah (first wall, then settled): We count from where people live, not from the wall. If the wall is far from the houses, it doesn’t give extra area. If someone lives outside the wall, we count from his house further. The reason: The city became a city when people settled, not when the wall was built. The wall is not what defines the city.

2. Yushvah u’l’vasof hukfah (first settled, then wall): Here the wall has significance – it becomes part of the city’s definition.

3. [Digression: distinction between types of walls] – Sometimes one builds a wall not for dwelling but for military purposes (fortifications). The example is the Great Wall of China – it’s a wall but not a city. In such a case the wall is not “basis” to the houses, and perhaps we don’t count from the wall. The principle is “hukaf l’shem yeshivah” (Maseches Megillah, batei arei chomah) – it’s not simply a distinction of what one builds first, but a question of the builder’s intention – whether one built for dwelling or not. “Modim l’chumra” – both positions (from the wall or from the houses) are applied stringently, not leniently.

Ribua Ha’ir – How we calculate the city’s shape for techum Shabbos

The Rambam’s words:

“A city that was long or square, since it has four equal corners, we leave it as it is and measure for it two thousand amos in every direction from its four directions.”

Explanation:

A city that is already rectangular or square (with four equal angles), we leave as it is, and measure two thousand amos from each side.

Innovations:

– “Arukah” means a rectangle (not a square but with four equal angles), “merubaas” means a square. Both have four equal corners, therefore we don’t need any special adjustments.

Ir Agulah – We square it

The Rambam’s words:

“If it was round, we make corners for it, and view it as if it were square… as if within a square.”

Explanation:

A round city gets corners – we count it as if it’s placed in a square. The techum Shabbos is measured from the sides of the square, not from the circle itself. Through this we gain the corners – the area between the circle and the square is also counted as city.

Innovations:

– The main innovation is that we gain the corners: where the circle ends, but the square continues further, we have much more space from where we can begin counting the two thousand amos.

Meshuleshes, Tzla’os Rabos, Rechavah V’ketzarah

The Rambam’s words:

“And so if it was triangular, or has many sides – we square it… you have only its walls outside the square two thousand amos in every direction.”

Explanation:

Also a triangle, pentagon, or any other shape is placed in a square, and we measure from there.

Innovations:

1. Ribua ha’olam: The Rambam says that the square is made “b’ribua ha’olam” – according to the four directions of the world (east, west, north, south). This solves the problem of how to orient the square – we cannot freely choose, but must align the sides with east-west-north-south. “So that every direction from it should be drawn opposite a direction of the directions of the world and aligned opposite it.”

2. Interesting observation: The entire world needs the trick of squaring the circle, because the world itself is round, but we count it with the four corners of the world.

3. By a triangle: How much we gain depends on how the triangle lies relative to the directions of the world. If a point of the triangle points exactly to one direction, we’ll gain differently than if it lies differently. This is not a free choice – it goes according to the directions of the world.

4. “Rechavah mi’tzad echad u’ketzarah mi’tzad echad” – a city that is wider on one side and narrower on the other: “We view it as if it’s all wide” – we count as if the entire city is as wide as the widest place. This is essentially the same principle of squaring.

Asuyah K’min Gam O K’Keshes

The Rambam’s words:

“If it was made like a gamma… if it was made like a bow… if there is between its two ends less than four thousand amos – we measure for them from the string, and view all the width between the string and the bow as if filled with houses. But if there is between its two ends four thousand amos – we measure for them only from the bow.”

Explanation:

A city in an L-shape (gamma) or a curved shape (bow) has special laws. If between the two ends is less than 4,000 amos, we count like the string (straight line between the ends) and we fill in the space like houses. If it’s 4,000 amos or more, we count only from the bow itself.

Innovations:

1. The problem with gamma: By an L-shape, if we make a full square, we add an entire square that is empty – that would be too much. By a bow, the same problem – we would add a half circle.

2. The logic of 4,000 amos: When it’s close enough (less than 4,000 amos), there is a “significance of techum Shabbos” – the two sides are considered connected, like one city. But when it’s further, they’re not connected.

3. Distinction between squaring and filling by a bow: By a bow we don’t make any square – we only fill in the space. This is different from a city with unequal sides where we even out with a square. By a bow it’s not a problem of straightening curved sides, but a question whether the two ends are connected.

Ir HaYosheves Al Sfas HaNachal

The Rambam’s words:

“A city that sits on the bank of a stream — if there is before it a rakah wide four amos on the bank of the stream so they can stand on it and use the stream — the stream is found to be included in the city, and we measure for it two thousand amos from the bank of the stream and beyond. But if there is no rakah there — we measure for it only from the entrance of the houses, the stream is found to be measured in their two thousand.”

Explanation:

A city next to a stream/nachal – if there is a “rakah” (a boardwalk/street of 4 amos wide) next to the nachal, the nachal becomes part of the city and we count 2,000 amos from the other side of the nachal. If not, we count from the houses, and the nachal is counted in the 2,000 amos.

Innovations:

1. “Nachal” in lashon hakodesh doesn’t mean a river but a “wadi” – a valley that sometimes is full of water (in winter) but in summer is dry.

2. Question: Why would it be different by a real nachal with constant water? Because water cannot be used in the same way (one can only swim there).

3. The Peirush Biurim in the name of the Rif: Even when the nachal is dry, we still need a “rakah” for it to be counted as part of the city. Without a rakah it’s not part of the city – because it’s just an empty place, not a city.

Minimum city – Shalosh Chatzeiros Shel Shnei Shnei Batim

The Rambam’s words:

“Three courtyards of two houses each — this is a city.”

Explanation:

The minimum for a “city” is three courtyards with two houses in each courtyard.

Innovations:

1. Practical difference: “Yoshvei tzerifim” (Bedouins who live in tents) are not counted as a city. But if among the tents there are three courtyards of two houses each, even the tents are mitztaref to the city.

2. Practical illustration from Eretz Yisrael: The Bedouins in the desert have over time begun building cities, which is relevant to the halacha.

3. Modern times: There is no longer the reality of courtyards, so we must understand what the equivalent is.

Medidas Techum Shabbos – Chevel Shel Chamishim Amah

The Rambam’s words:

“We measure only with a rope of fifty amos, no less and no more. And with a rope of flax so it won’t stretch more.”

Explanation:

We measure the techum only with a rope of 50 amos – not more and not less, and specifically of flax (linen).

Innovations:

1. Reason for 50 amos: Too long – the rope hangs down and we lose space. Too short – we have to measure too many times and we can make mistakes.

2. Another reason: A long rope stretches more (the stretch accumulates), a short rope we have to pull harder and it becomes too long. 50 amos is the optimal measure for accuracy.

3. Flax (linen) holds better than wool – a wool rope can stretch from 50 amos to 70 amos.

Medidah by a gai (valley)

The Rambam’s words:

“If he reached a valley — if it has fifty amos, he can swallow it with the measuring rope. And this is when its depth is less than four thousand.” Further: If the plumb line descends opposite it (so steep that a rope with a weight hangs straight down) – he swallows it. If it’s curved (not so steep) – he circles it from above and circles it from below.

Explanation:

When the measurer comes to a valley of 50 amos or less, he can “swallow it” (skip over) with the rope – one stands on one side, the other on the other side, and we measure straight across. But only if the depth is less than 4,000 amos.

Innovations:

1. What does “swallowing” mean? A person stands on one side of the gai and we count as if the gai doesn’t exist – we measure straight from one side to the other, k’ilu it’s not there. That is, we “skip” the entire hole, and count how far he would have gone if it had been level.

2. What is “chut hamishkoles”? This is a rope with a stone/weight that we hang down. If the gai is so steep that the string hangs free in the air (i.e., it’s literally a pit down, not a slope), then it’s impossible to use it – we cannot use the gai for walking, and therefore we swallow it.

3. Innovation regarding techum Shabbos: We see from here that techum Shabbos has nothing to do with how difficult it is practically to walk. Because if we swallow the gai, it means we give him more area as if he doesn’t have to go down, but in reality he’ll have to walk much more. This shows that techum Shabbos is a measure of distance, not a measure of effort. (In the city itself one may walk as much as one wants.)

4. Dispute of Rishonim: There is a dispute of Rishonim whether we need to count the entire way up and down (by a gai), or only when we cannot circle in the gai. By a mountain it’s clear that we don’t measure the way up, but we make a calculation (k’ilu level). But by a gai it’s not clear.

5. “Gai me’ukam” – unclear: The commentators don’t know clearly what “me’ukam” means. A reasoning: it means it’s not a steep hole but a smooth slope down and up – we can go down and come up. But then, what’s the innovation? We’ve already given measures of depth (two thousand or four thousand). This remains unclear.

6. If we cannot swallow: We must count “karka hagei” – the floor of the valley, not the slope.

Gai Rachav MeChamishim Amah

The Rambam’s words:

If the gai is wider than 50 amos, so he cannot swallow it – he goes to a place where the gai is narrower (less than 50), measures there, “and looks opposite his measurement” – makes a calculation how much it would come out at his original direction, “and returns” – and goes back to continue measuring.

Explanation:

This is a practical advice – he goes around to a narrower place, measures there, and calculates what it means for his original measurement.

Kosel – A wall in the middle of the measurement

The Rambam’s words:

“We don’t say he should pierce the wall” – we don’t say he should pierce the wall. “Rather he estimates its width and continues” – he estimates (omed) the width of the wall and continues. “And if it’s possible to use it” – if we can use the wall – “he measures it with a proper measurement” – then he must measure it precisely. “And if the plumb line descends opposite it” – if the plumb line falls straight down – “he measures its width with a proper measurement”.

Explanation:

By a wall in the middle of measuring: normally we estimate (omed) the width. But if we can use the wall (climb on it), we must measure precisely.

Innovations:

1. “Yikuv es hakosel” – what does it mean? It doesn’t mean actually making a hole, but that we don’t have to measure precisely – we can make an approximate estimate (omed).

2. “Efshar l’hishtamesh bo”: Two interpretations: (a) we can practically measure the wall (i.e., climb on it); (b) it’s a wall that we use. The conclusion: it means we can climb on the wall – i.e., it’s not so high/steep, it’s more like a hill – then it’s part of the way and we must measure it well.

3. Chut hamishkoles by wall – unclear: A difficult question: what’s the distinction? If it’s a straight wall (chut hamishkoles descends opposite it), why must we specifically measure with a proper measurement? By a straight wall we cannot climb up, so we should make an estimate! Perhaps it means we must count the slope too, but “these things are not stated in the Rambam, we must imagine things.”

Laws of a mountain (har) – How we measure when we encounter a mountain

The Rambam’s words:

“If there was a mountain that rises from it ten tefachim in width of five amos – he swallows it. If it was very high until it rises from it ten tefachim within less than four amos – he estimates its width. If he cannot swallow it when it’s wider than fifty – they circle.”

Explanation:

By a mountain that goes up 10 tefachim in 5 amos – we swallow (we don’t count the slope). By a steeper mountain (10 tefachim in less than 4 amos) – we estimate (omed). By a mountain wider than 50 amos that we cannot swallow – we use the “circling” method.

Innovations:

1. Three separate questions in this sugya: Throughout this sugya we speak of three separate matters: (1) whether we must make an estimate or we can rely on approximation; (2) whether we count the entire slope way up or only the straight distance; (3) what does “to swallow” mean – whether it means we skip it, we don’t count.

2. Explanation of “mekadrin”: The Rambam in Peirush HaMishnayos explains that mekader is a language of “measuring approximately” – measuring approximately. Swallowing, estimating, and circling are three levels of approximation – circling is even more “on top” (approximate) than estimating.

3. Practical method of circling: Two people take a rope of 4 amos. The upper one holds the end at his feet, the lower one holds the other end opposite his heart (heart-height). Then they switch positions – the upper one goes down to the place of the lower one, and the lower one moves further down. Thus they measure piece by piece until they finish the entire mountain.

4. What is the leniency? The main innovation is that through the circling method we don’t count the slope way down – we come out to the same distance as if there were no mountain. This is a leniency because we get a smaller measurement (more space for the techum).

5. Swallowing vs. circling: Swallowing would be when we have a long enough rope and we can simply measure straight from one side to the other. Circling is the advice for when this is not possible (because the mountain is too wide). The Rambam here doesn’t say an innovation in halacha, but an innovation in the practical way how to carry out the estimate.

Not going outside the techum during measurement

The Rambam’s words:

“When the measurer goes to swallow or circle, he should not go outside the techum, so that passersby won’t see him and say the measurement of the techum is until here.”

Explanation:

The measurer should not go outside the techum during measuring, so people won’t think that the techum reaches until there.

Innovations:

– This is not a Shabbos matter – he measures during the week, but people who see

– This is not a Shabbos matter – he measures during the week, but people who see him measuring can make a mistake and think that the techum reaches to where he stands. Humorously: “It says on his vest ‘Techumin Measurer’.”

On whom we can rely for measurement – Mumcheh

The Rambam’s words:

“We rely only on the measurement of an expert person who knows land measurements.”

Explanation:

We rely only on a mumcheh who knows medidas hakarka.

Innovations:

1. Rambam in Peirush HaMishnayos: Mumcheh means he knows “geometry” – chochmas medidas hakarka (geo = earth, metry = measuring). He must know the mathematical calculations of measuring.

2. Mishnah Berurah adds: He must also know the halachos (not just geometry).

3. Innovation: Perhaps all the laws of measurement (swallowing, circling, estimating) are essentially “geometry” problems, not halachic leniencies and stringencies. If so, someone who has better measuring methods (like modern surveying technology) can rely on them without knowing the specific advice of the Gemara.

4. Practical question about Google Maps: It is discussed whether we can rely on Google Maps. The point is that Google Maps “walking directions” counts the actual way (with slope), which would be too stringent (too small a techum). We need to know whether Google Maps gives the straight distance (“as the crow flies”) or the slope-way.

5. Trustworthiness of the mumcheh: This is not a law of trustworthiness regarding Shabbos (like testimony), but a trustworthiness that he is an expert who knows what he’s doing. It doesn’t necessarily have to be a Jew – it’s a question of expertise, not kashrus-testimony.

Chazakah against mumcheh

The Rambam’s words:

When there was a chazakah in the city regarding the techum, and a mumcheh comes and measures differently – “the mumcheh is trusted only stringently” (the mumcheh is believed only l’chumra).

Explanation:

When the mumcheh says the techum is larger than the chazakah – this is a leniency, and we don’t accept it against the chazakah. When he says the techum is smaller – this is stringently, and we accept it.

Innovations:

Two mumchim: When two mumchim disagree, it is mentioned that we also rely on elderly people (zekeinim who remember the tradition).

Mumcheh she’ribah batechum

The Rambam’s words:

If a mumcheh measured and ribah batechum (made the techum larger than previously held), we rely on him. “And so if two mumchim came to measure the techum, one says thus and one says thus – we listen to the one who increases.”

Explanation:

When a mumcheh comes and measures the techum larger than the previous chazakah, we accept his measurement. When two mumchim disagree, we listen to the one who is marbeh (gives a larger measure), because we go leniently.

Innovations:

1. Difficult question on the Rambam’s language: How can we learn that “ribah batechum” actually means “batechum shel iburah” (that he enlarged the ibur of the city, not the techum itself)? This is a problematic way of learning where we read into the Rambam the opposite of what it says explicitly.

2. Analysis: Is a mumcheh stronger than a chazakah, or is the mumcheh only good to be lenient? The conclusion is that we accept leniently in both ways – by mumcheh against chazakah, and by two mumchim against one. This is proven from the fact that by two mumchim we listen to the one who increases – clearly leniently.

3. Reasoning: The chazakah itself also stems from a previous mumcheh who once measured. So it’s like one mumcheh against another mumcheh, and we go leniently.

U’vilvad shelo yarbeh yoser mimedas alchsonah shel ir

The Rambam’s words:

The mumcheh cannot be marbeh more than the medas alchson of the city. “Perhaps the first one measured two thousand from the diagonal corner of the city, therefore his measurements were reduced, and the side of the techum came out less than two thousand.” The latter measures “two thousand from the side of the city” (from the side, not from the corner). “Therefore Rabbi Zeira said: The latter may add even about five hundred eighty approximately.”

Explanation:

We must measure 2000 amos from the side (tzela) of the city, not from the corner (alchson). If the previous mumcheh measured from the corner, a smaller techum results (because the diagonal of the city “uses up” part of the 2000 amos). The new mumcheh who measures correctly from the side can therefore add up to about 580 amos (the difference between diagonal and side).

Innovations:

1. With a diagram: When we measure from the corner (diagonal) of the city, the techum becomes smaller because part of the 2000 amos goes on the diagonal of the city itself. When we measure correctly from the side, more comes out.

2. “V’yotzim elu shalom al elu” – we assume that the previous mumcheh was not “crazy,” but he simply calculated from the corner instead of from the side. This is the answer why we allow the new mumcheh to be marbeh.

3. Emphasis: The law of mumcheh doesn’t speak of complicated squares, but of a simple basic question: how far is it from the city?

Trustworthiness on techum Shabbos – eved, shifchah, gadol al ketanuso

The Rambam’s words:

“Even a slave, even a maidservant” have trustworthiness to say “until here is the techum Shabbos.” Also an “adult” is trusted “to say: I remember that until here we would come on Shabbos when I was a child.”

Explanation:

We believe even people who are not mumchim – slave, maidservant – when they say where the techum ends. Also an adult who tells what he saw as a child is trusted.

Innovations:

1. Distinction from expertise: Here we’re not speaking of them being measurers (mumchim), but that they remember what was once measured. This is a law of trustworthiness, not of expertise.

2. Gadol b’gadluso lomar mah she’ra’ah b’ketanuso: By a d’Oraisa matter he would not be trusted on what he saw as a child. But by d’Rabbanan matters like techum Shabbos – yes.

General principle: Lo amru chachamim badavar zeh l’hachmir ela l’hakel

The Rambam’s words:

“And we rely on this testimony in this matter, because the Sages didn’t say in this matter to be stringent but to be lenient.”

Explanation:

All the laws of techum Shabbos (two thousand amos) are d’Rabbanan, therefore we go leniently in all doubts.

Innovations:

1. The entire chapter (chapter 28) is essentially a collection of leniencies that stem from the fact that techum Shabbos (two thousand amos) is a measure orally from the words of the Sages.

2. Practical difference: If it were a question of the measure of twelve mil (which is d’Oraisa according to some opinions), we would be stringent. For example, by swallowing – we would say that we must swallow, which would come out to reduce what one may walk. But it’s doubtful whether this is practically possible by such a huge area.

End of Chapter 28 – the shiur ends with the remark that we now know theoretically how to calculate techum menuchah, although “we are not mumchim.”


📝 Full Transcript

Rambam Laws of Shabbat Chapter 28 – Measuring the Techum Shabbat

Introduction to the Chapter

Speaker 1:

Good. We are going to learn Rambam Laws of Shabbat, the twenty-eighth chapter. Baruch Hashem, we’re already holding at the end. The chapter will discuss more laws regarding techum Shabbat, how one measures a techum Shabbat. Sadly, we’re already holding at the end. We’re almost finished with all the delicious laws of Shabbat. Baruch Hashem, we’re holding at the end. We’re going to learn Laws of Yom Kippur, we’re going to learn other holy matters. We’ll still learn eruv first.

Before we go to the shiur, we want to thank those who support the shiur, and first and foremost, the sponsor of the shiur is the friend R’ Yoeli Leiby Wertzberger. May the merit of Torah protect them all. Very good.

Foundations of Techum Shabbat

As we learned in the previous chapters about the mitzvah of techum Shabbat, that there is a mitzvah d’oraita not to go out too far from the city. How much is too far? The true measure would have been twelve mil. Whether that itself is d’oraita is not entirely clear. The Rambam says it seems that yes. Very clear. That would have been the d’oraita. But there is how we derive it. And we certainly made a fence that one should not walk more than two thousand amot.

And now we learned in the previous chapter various laws of what happens if a person walked out further than the two thousand, and in which cases we don’t allow him to go further, and so on, if he walked out.

Topics of This Chapter

Here, in this chapter, we’re going to learn interesting laws about how one measures the two thousand amot in every direction. Because there are often various questions about how to measure.

One question is, where does the city end? Often there are no clear boundaries to the city, rather we think the city ends, but we see another house, another house, that still have a connection to the city. That’s one topic.

The second topic is, how does one measure when there’s a mountain? If one only counts how many feet there are on what people can walk or what people can live on, one must count the entire mountain up and the entire mountain down. But perhaps there would be a calculation to say no, a mountain is something to look at the mountain as an extra thing, and one should look as if it were flat, how a person could walk. There is this sugya of how to measure this.

And afterwards there is the question of who can measure? How does one believe? If one, if it’s accepted that such and such is there and there is the techum of two thousand, whom can one believe and whom not? These are the laws that we’re going to learn in this chapter.

Foundation: Techum Shabbat is a Law Around a City

Speaker 1:

Yes, so let me say my version. Apparently this has to do, the entire sugya, with the fact that a techum Shabbat is around a city. Here the question begins. That is, if someone is in a desert, in a valley it’s usually called in the halacha, then no question begins. One measures two thousand amot from exactly where he is. So we’ll see clearly, when there’s no city, there aren’t all these laws, one doesn’t need to have a city. But normally techum Shabbat, the normal techum Shabbat, is a law of a city. That is, there is a city, and around that city there is a techum Shabbat.

Speaker 2:

No, because such is the way of the world, most of the time, people who want to know techum Shabbat are people who walk out from the city.

Speaker 1:

No, because techum Shabbat is a law of around the city. That is the main halacha. Fundamentally, a techum is around a city. A techum is not the opposite, that there is a person who can go two thousand amot when he’s not in a city, that’s a bit of a novelty. And even then we say two thousand amot, but the essence of techum is a matter of around a city. As we learned, in the city one may walk as much as one wants, outside the city there is a techum. But a techum is essentially like a continuation of a city. A city has a techum Shabbat around it.

Explanation: The Laws of This Chapter

So apparently, all these laws that we’re going to learn have to do, one, as you say, how does the city end, but it needs much more than that. It needs various rules, you can call them leniencies if you want, you can call them leniencies. That one doesn’t count from each house, from each place exactly what is outside the city two thousand amot, rather it’s like a law around the city. Around the city one makes something like a techum, as if square. So one can understand that it’s not just a leniency in the world, because we’re going to see squaring the city and other various methods that one adds apparently. The idea is, around the city comes a techum Shabbat, that’s what we’re going to learn.

By the way, you skipped one big leniency that we learned. There is the question of where does a city end? We’re going to learn exact laws of how one counts the last house at the edge of the city. And there’s still the bigger leniency apparently, which is actually explained what is the techum around the city, there is the law of squaring the city. We say that a techum is always exactly square. A techum is square. A techum doesn’t go round, a round city. One holds a square techum, and so on. Afterwards there are various details and laws that one must learn from this. But a techum is like a square around the city of two thousand amot on each side. The city is considered as if we’re always in square cities. The techum always begins from outside the city, and has a square, a square city. Every city has a square around it in this. Laws regarding techum Shabbat. Perhaps that’s a clear statement, it makes sense.

Afterwards there are various details, how one measures, who is the measurer, such questions. But that’s the main point, I mean that’s how I looked at it. As Shabbat, techum Shabbat says that a city has around it a certain area called techum Shabbat. Migrashei ir we learned, it actually comes from there essentially. Perhaps the migrash also has such a square essentially.

Discussion: Techum Shabbat – A Law in the City or a Law in the Person?

Speaker 2:

Yes. What you’re saying that techum Shabbat is a law in the city, my friend you’re saying, it may not necessarily be so. The point is that a person should not walk more than outside his place. But what then, in a city his place is the entire city, that’s called mekomo shel adam, and outside the city a person only has his four amot.

Speaker 1:

Yes, it’s the same thing.

Speaker 2:

No, it’s not.

Speaker 1:

It comes, the Rambam explained, “let no man go out from his place,” he doesn’t mean from his spot, but from his city. True. But it’s a law in the city.

Speaker 2:

True. You’re right, that if he doesn’t have a city, then he doesn’t have, then he only has…

Speaker 1:

Okay, so let’s learn it.

Law 1: A Dwelling House That Went Out From the City

Speaker 1:

Section 1, the Rambam says thus: “Any dwelling house that went out from the city”. What happens when there is a dwelling house, a house where one lives? He throws in the word “dwelling.” We see that a house that still has a connection with the city, is still called part of the city, must be a house where one lives. Every house where one lives “that went out from the city”, that is outside the city, is so. From where do we know? The question is thus. From when does one count that the city has ended, and from there one has the seventy amot?

Explanation: The Question of Where the City Ends

So let me make it a bit clearer, because apparently there is a law before what the Rambam says not, which when you already ask the question there is an answer to a previous question that was skipped, as if. There is a city, where does the city end essentially? That is knowledge, the law is an assumption that I know where the end of the city is. It just happens that there is a house that is outside the city. That is, if there is a city you can ask such a question.

People today are more uncertain about this, or practically regarding techumin. That is, what makes it the city at all? If the entire city is a lot of area, today people live very spread out. Yes, perhaps once they stood more squeezed together etc. If between each house there are seventy amot, as he writes what we’re going to learn? At least, that it’s outside the city? We don’t say it’s outside the city, there is such a city. What the definition of city itself doesn’t stand in this law. The law begins, afterwards there is a dwelling, the dwelling is going out from the city, so as if one can join it.

But it seems that there is perhaps a distinction, the dwelling house must be for some reason not exactly a part of the city. If it was a part of the city, the novelty doesn’t begin. In the middle of a city there can be an empty area of more than seventy amot, that’s not the novelty. If it’s at the end of the city, and there perhaps there is a little house where we ask who lives that Jew, and he lives a bit outside, then we learn this law. Do you agree? Right.

But it also certainly doesn’t mean that the city means the name, for example one says where does the name Howell end and where does the other name begin. That’s also not. The city means simply there where there is a certain more people living together, it has a certain character, I don’t know, has a… whatever a city is called. Here we’re talking about what happens to a house that is moved away from the kind of city, from where most live. What is called today town of Howell for example, can simply be a large area that is empty, which is actually farms, I don’t know what, a forest. But it can be that there is something such that is a city, I don’t know exactly what it would be called.

Speaker 2:

No, apparently from where the people live densely is… That is, if one is surrounded by several cities, but it’s all one city next to the other, one still counts in all these cities. Still everywhere where it’s inhabited one begins then to count according to halacha. Amen.

Speaker 1:

Okay. Yes.

We’ll see, there is such a law of a wall, there are a few laws of a city that are outside the law of the going out. Today it’s very different apparently, because we live differently. Such places like Lakewood, Monsey, where we live very spread out, makes much more of a question what one must decide where a city is at all.

Speaker 2:

Right. Like in the mountains, yes. In the city, in Brooklyn, there’s no question, the whole thing is one big city. Obviously, although perhaps one can argue, he says clearly, even if it’s Nineveh. New York is probably bigger than Nineveh was. Yes. Yes.

The Law: Seventy Amot and Two Thirds of an Amah

Speaker 1:

So already, “Any dwelling house that goes out from the city”, that is next to the city, until when does one count it as if it’s part of the city, and one should begin counting the two thousand amot after the dwelling? It’s thus, if it is very far from the city, one no longer counts it toward the city. Why is that far? What is the distance? The Sages said thus, “if there is between it and the city seventy amot and two thirds of an amah”, seventy and two thirds of an amah, “which is the diagonal of a square beit se’atayim”, which is the corner… What is that? The diagonal, that is the diagonal.

And they learned karpef, that is for example one gives a karpef for the poor, they learned that a minimum measure of something like an empty area, or an area that one can sow, is called beit se’atayim. Yes? They learned regarding laws of hekeif ledira. So that makes sense, a hekeif ledira, that’s the measure they considered. And a beit se’atayim they learned in many laws, when one goes around it’s a bit longer. So from one corner to the second corner, that’s called the diagonal, is… That is beit se’atayim, fifty by one hundred, so the diagonal that stands here is seventy and two thirds.

Explanation: Beit Se’atayim – The “Backyard” of a City

There is a law that a city gets a beit se’atayim. Just as every city there is a law that the city gets like a backyard, just as a backyard is still part of the house. The city gets its own like a backyard which is still part of the city.

If there is a house that is still in the area, it’s obvious that the house is still close to the city. The area is the seventy amot and remnants, which has a calculation why it’s so, because it has to do with the law that around a city there is a square beit se’atayim, and if it’s not square it came out to a measure of seventy amot. So a house is joined to the city and is considered from it, the house is considered as if it’s still part of the city, as if it’s part of it, and when one measures two thousand amot in every direction, when one measures to the city two thousand amot in every direction, one measures, one counts after the house, outside this dwelling house one counts after the house another two thousand amot in every direction.

Novelty – Chain of Houses

Okay. Further, so this house is close to the city by seventy amot. Now, let me say, not only can one house be joined to the city, there can be an entire row of such houses, as long as each one of the houses is not far from the previous house the same measure, one can make them join. So what you said that a city has a karpef, not only a city, that is, it can be that fundamentally that’s the reasoning of the law, but in practice in the end, there is such a measure, anything within seventy amot and remnants becomes part of the city, and this gets another seventy amot and remnants for the next house and for the next house. No difference how far it goes.

Discussion: Why Does One Need Beit Se’atayim Between Houses in a City?

Speaker 2:

Okay, it makes sense also in simple logic, because if it’s not far enough from the city, it’s still part of the city.

Speaker 1:

Yes, but if it’s part of the city it still makes, it can be a way to count still very very far. From this comes back to my question that I said earlier, as it were a city itself becomes a city you wouldn’t need any beit se’atayim between the houses, do you understand my question?

Speaker 2:

No, it’s not a backyard, we’re not talking about any backyard, that’s the house after the backyard, but no, that itself becomes part of the city and afterwards it gets the backyard, that’s what he says.

Continuation – Row of Houses

Speaker 1:

Yes, he says, what happens if not one house is next to seventy amot next to the city, and consequently the city gets to the seventy amot, but what happens, a few such houses. House A is close to the city by seventy amot, and from the other side there is a second house, another house, close to the first house by seventy amot. And still further out, a third house is also close to the second house by seventy amot, and so it continues. And so on and so forth for many days. Behold all is like one city, as long as there is still a house within the seventy amot it’s still called part of the city. And when one measures, one measures from outside the last house.

Translation

As long as there isn’t more than seventy cubits and two-thirds between one house and the second, it can be that one stick extends out from a city for three days. What does burganin mean? The Gemara says that sometimes one does it intentionally, people need to live, we’ll see, but so that there shouldn’t be a techum Shabbos, and then one may walk until there, and the techum Shabbos begins after that. Right? Also all these extensions that we’re going to learn, will extend afterwards, apparently.

Reasoning — Daas and Shevisa

One should say that this is like a bit of reasoning, that one looks at techum Shabbos that the place where the person thinks that there will be his shevisa on Shabbos, and a person always thinks that in the city he can sleep anywhere in the city. I don’t know, this is a word that perhaps we should have seen earlier. That a person relies his mind that in the city he can sleep, and whatever is still connected to the city is still in his mind. Daas has to do with shevisa, just like by eruv techumin and such things, or what we learned earlier last night that one must have a daas that the city should be, because a city is a city, this is like an attachment to the city. That’s how I would have thought.

The Measure of a Dwelling House — Law 3

And how does the Rambam say it, the dwelling house that one speaks of has a measure. “And the measure of this dwelling house is four cubits by four cubits or more,” it shouldn’t be smaller than four cubits by four cubits. If it’s not that, it’s not a house, it’s some kind of hut or something like that.

What Counts as a Dwelling House for Joining

Now the Rambam is going to say what a city means. A house he already said the measure, it must be a measure of four cubits by four cubits, but he said “dwelling house,” a house where one lives. Now he wants to say, what happens if it’s not properly a house where one lives, but something more than that?

Synagogue and Study Hall

“And likewise,” what happens with a “synagogue and study hall that has a dwelling for the caretakers”? Right away we see in the words that the synagogue itself… We’re speaking here specifically of a dwelling house. If there is a study hall or such a thing far from the city, it’s not a dwelling house. Perhaps this is a practical difference, it can be a matter that certain buildings were made outside the city, and in honor of that we still don’t look at it as if it’s part of the city. The meaning today makes it so, for example, there’s the city, and then there’s where one drives by car to the industrial area around the city, something like that. That still doesn’t make it part of the city. But if the city has with it, the synagogue does have with it a dwelling for the caretakers, the shamash of the study hall lives next to the study hall, there’s a dwelling house there.

House of Idolatry, Storehouses, Bridge, Grave

And now he says, it doesn’t have to do specifically with a Jewish synagogue, but it can be a “house of idolatry that has a dwelling for the priests.” Interesting, because one says, you know, there’s the law that one shouldn’t make a sign of a house of idolatry. Okay, a house of idolatry that has a dwelling for the priests. Or like “storehouses,” someone has a place of a warehouse, a storage place, where there’s a dwelling there where the manager lives and so on. Or like a “bridge,” or like a “grave that has a dwelling in them.” There’s the chevra kadisha Jew who has a dwelling right next to the cemetery, or the bridge has a guard who collects the money and lives there. All these things, since there’s a dwelling house there, it also makes it like a house that’s close to the city.

Three Walls Without a Roof

And now he says further, another thing that can be called a city. He said a house, a house is usually a house with a wall, with a roof, with everything. But he says no, it can even be a weaker house. “Three walls that don’t have a roof,” that don’t have a roof, “but they have four cubits by four cubits,” and apparently he means that someone lives there, yes? We’re speaking, yes.

Speaker 2:

Because in that case it’s perhaps not a house.

Speaker 1:

Okay, I’m not going into the calculations now.

Speaker 2:

He sleeps there a whole year.

Speaker 1:

A place where a person, he doesn’t count, but it’s not a place that’s fit for dwelling, it must be a dwelling house.

Speaker 2:

Yes, you agree, but the fit for dwelling, the for example, the guard of the storehouses, I don’t know what, dwelling house doesn’t mean that a person lives there.

Speaker 1:

There’s sometimes like a vintner, when he goes to sow his field, he has there some kind of hut where he sleeps. It’s already built for him, but he only goes there two weeks a year that he sleeps there. Not that he sleeps there regularly. I don’t believe that a person sleeps… The cantor perhaps from the synagogue sleeps every day there, but the burganin in the three walls, it’s a place that the guard, when one must go there for protection, what we learned about walls on the eastern side, he has there some kind of place that he can use. It’s not just a storehouse, it has in it a bit of dwelling.

Speaker 2:

The burganin, burganin means guards. In the field there’s a hut where the guards should live.

House Built in the Sea

Speaker 1:

Because a “house built in the sea,” or a “house built within the sea,” it’s like a lighthouse for example.

Speaker 2:

What comes in a sea? Who goes in the sea?

Speaker 1:

I don’t believe in the sea, within the sea. Within the sea is indeed within the sea.

Speaker 2:

Is it some kind of store?

Speaker 1:

Ah, there’s an island right next to the city, if there’s water, there’s in the water an island, and on the island there’s an inn, it’s a… It can also be like a harbor, a… I don’t know what one makes a… The ships come in. Okay.

But it’s interesting, and in the sea one also counts it. It should be the techum, here we’re speaking okay, that the techum is indeed like a surrounding string. That means, normally we wouldn’t count the sea in the city, we would count the sea outside. But if in the sea there’s a dwelling, one counts, one begins counting the two thousand cubits from after the sea.

Cave That Has a Dwelling House

Speaker 2:

And it says a wall that has a roof on it, or three walls is enough without a roof, if one has built onto the cave, it’s not just that he lives in the cave. That means, he must have some kind of…

Speaker 1:

What are you saying? He lives in the cave itself is not enough.

Speaker 2:

No, it can be he lives in it, but just a cave, you have here tens of caves, I don’t know where, by the mountains. That a person lives doesn’t help us.

Speaker 1:

No, not at all. If there’s someone who sleeps in the study hall a transient… a transient guest, that doesn’t help that one shouldn’t sleep there. Right, so in order to build a building one must live there.

Speaker 2:

Here you see that the cave must also have some kind of building.

Speaker 1:

Right, because you said that one must have a building.

Speaker 2:

It’s not a building.

Speaker 1:

No, but it says here that a person can sleep even in a cave, but it’s not a building.

Speaker 2:

But a building doesn’t have to mean just, he added a door, I don’t know, he added some kind of flag, some kind of…

Speaker 1:

No, but it says “and it has in it a dwelling house,” inside one lives.

Speaker 2:

Inside is okay, he added, but one must be able to build. I mean to say that not necessarily that he lives in an external place, he lives in the cave, but the point is that… Do you understand what I’m saying? The point is that he built something there.

Speaker 1:

In short, all these…

A Stretched String — How the House Becomes Joined

Speaker 2:

And all things that are joined with the city, “if it was within seventy cubits and a remainder,” if it was in the seventy cubits and a remainder from the city, “and one adds the protruding house,” from the house that comes out, “we view it,” we look at it, it’s indeed the answer to my question, “as if”…

Speaker 1:

What’s missing the stretched string? Why doesn’t he say as if it’s part of the city?

Speaker 2:

No, no, look what comes out a great novelty: Not only opposite the house is there two thousand cubits, opposite the entire province.

Speaker 1:

Ah, it becomes a square. One makes a square also from after the house.

Speaker 2:

Hmm, the square is from the after communities, but now it becomes that the house makes broader the entire city community.

Speaker 1:

No, “one adds the house we view as if a string is stretched over it and they measure outside that string two thousand cubits for the entire province.” Do you understand for example the picture he’s showing? Help me.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

So it comes out for example like this, if the province, if there’s a city that indeed has the several days’ journey of a…

Law: Whatever Doesn’t Join for an Eruv Doesn’t Join for Extension

Speaker 1:

This is all means within the thousand cubits. That means, okay, within seventy cubits and a remainder, but one can make a bunch of them. So… Right.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

The Rambam says further, but not all can be counted. “Whatever doesn’t join for an eruv, doesn’t join for extension.” This is basically the opposite of the things he just said. As you said the opposite, the things that aren’t… Whatever doesn’t join for extension, that’s not part of the city, even if it’s within seventy cubits and a remainder, one doesn’t count it outside, but one counts the two thousand cubits from the city itself.

Speaker 2:

Hmm.

Speaker 1:

So, “two walls that don’t have a roof, even though they live in them.” Two walls that don’t have a roof, even if one lives there… even how one lives must be either three walls, or two walls with a roof.

Speaker 2:

Hmm.

Speaker 1:

“And the bridge, and the grave, and the synagogue, and the watchman’s house, and the storehouses.” All these things that were counted, this is not usually a house. For example, it’s storehouses, or it’s a bridge or a grave. One said, but if someone lives there, for example the synagogue has a cantor, or the watchman’s house has a priest, it becomes a dwelling house. But if the thing doesn’t have a dwelling house… even if it’s a place, it’s a building, it’s a place where people go. Even a garden where a person does live there, as it said, it must have a dwelling house, it must be some kind of cottage for the guard.

Speaker 2:

Right.

Speaker 1:

It’s a novelty for people, because a person would have thought, a synagogue where hundreds of people walk every day, why should you count differently some small ruin on the other side? But the point is, it must have a dwelling house.

Speaker 2:

Hmm.

Speaker 1:

“And the pit, and the ditch, and the cave.” Unlike what was said about a cave that if you have there some kind of building, one does count. A place where a person can live, a pit or a cave, or a ditch with an elongated structure, any shape of a pit or cave. Or a dovecote where birds live, what would be a dovecote?

Speaker 2:

Okay. I understand that a dovecote belongs to the people, so it’s like a part of the city I could have thought perhaps.

Speaker 1:

Perhaps simply indeed it’s very small. Not that one lives in the dovecote, it’s not like a house, it’s a small shape of a house.

Speaker 2:

No, what’s a storehouse?

Speaker 1:

There the person keeps his birds, he turns around there, but he doesn’t live there. A house on a ship, or unlike what was said a house in the sea, that’s when it’s indeed built and it’s on a small island. But what happens when the house is on a ship? Even if the ship is parked next to the city, but it’s a ship, a ship is a thing that moves. Therefore I can’t count the ship because it’s now here it’s part of the city. One can understand, for example someone has an RV and it’s parked next to the city, it won’t be part of the city, unlike a house. “All these and similar to them don’t join with it.” Okay. It doesn’t count, one doesn’t count together with the city, but one must count two thousand cubits from the city itself. Why? Because it’s not a dwelling house, right? That’s the law.

Law: Two Adjacent Towns

Speaker 1:

Now one must learn, since we’ve now said that the measure of seventy cubits and a remainder connects houses to a city, perhaps it can also connect two cities. Not only houses, but also two cities. I can connect two cities, and both cities will be called like one province, and one will get two thousand cubits in every direction from around both cities.

So, “if there were two towns adjacent to each other, if there is between them one hundred forty-one and a third,” that’s two times seventy, two times seventy plus, yes, it comes out one hundred forty-one and a third, and the three cubits that one gives as the measure to come out seventy cubits and a remainder for this one, seventy cubits and a remainder for that one, then outside the seventy cracks, one counts both as one city, because the two suburbs of the cities, ah, not suburbs of the cities, the two extensions of the cities connect them, “and it turns out each city walks all the second city and outside it two thousand cubits.” That means, here one sees yes what you said, that a city basically has like an extension, and because of that, if there are houses in between, then that helps, and even if there’s a second city and that city’s extension comes to this city’s extension, both cities connect and they become one big city and one can walk the whole thing.

Speaker 2:

Yes.

Law: Three Villages in a Triangle

Speaker 1:

And now we’re going to learn when there are three cities. Here one is going to need a greater leniency, because when there are two cities one next to the other, one knows where is one city, where is the other city, where is the middle area. But what happens when there are three cities? There’s also something to do about it.

Speaker 2:

Well, it’s more than that, right? The Rambam wants to add much more area.

Speaker 1:

Yes, the Rambam wants to add here even more. I just want to make it so one can see the picture.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

So, “if there were three villages in a triangle,” there are three cities that are one… in a triangle means like this, they’re in a triangle, that’s what the word means. They’re in a triangle, exactly, two as you see here, two here from below and one from above, sort of. That’s the meaning of in a triangle.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

And here it’s indeed harder, because when there are three villages in a triangle, it can be between one of the two, and they’re not all three close, but if two that are close, yes, so. What the Rambam does is, he makes a great leniency. That means, if all three would be within like the old law, seventy cubits and a remainder from each side, it’s simple, right? It’s no novelty. Or if two of them, two are one city and the third is outside. But the Rambam adds here another novelty.

Speaker 2:

Yes.

Speaker 1:

The Rambam says. What does one do with the three villages in a triangle? I tell you, he adds another leniency. “And if there is between the middle one and each one of the outer ones two thousand cubits less from here.” The Rambam says like this, there are like the two that are close one to the second, yes, those from below, and there’s the upper one, which he calls the outer ones, that means the one that’s the triangle, the other corner of the triangle. He says like this, as long as the third is less than two thousand cubits, not techum Shabbos, a whole techum Shabbos the third corner of the triangle can be away from the first two, and between the two outer ones, yes, the other two lower let’s say of our triangle, have two times one hundred forty-one, right? Two times seventy, right, one hundred thirty-eight less a third, two hundred eighty-three less a third, which is four times seventy cubits with two-thirds, “so that it comes out that when one looks, each one of them is between it and the middle one when you measure it as if it is between them.” You see now, the Rambam puts it like this, imagine that the middle one entered in between, as he made here in the picture, one sees that the middle one entered in between, then it comes out that the city, between every two cities may indeed be one hundred forty-one, and here there’s a third city, it’s just simply moved away a bit, but it’s as if in between, therefore it comes out in this case the entire city becomes one big city, “behold the three of them are like one city and one measures for them two thousand cubits in every direction outside the three of them,” because all one big city. Why is the measure two thousand cubits? Because the techum Shabbos itself means that it’s close. That means, two thousand cubits is enough that you should imagine that that city entered in between here. Very interesting.

Discussion: The Objection of the Raavad

Speaker 1:

And the Raavad disagrees with this halacha, yes, the Raavad says that this is a tosefes gedolah (a great addition). How did the Rambam take four times seventy amos and shiriyim? Because two times he understands, because that’s the halacha, the halacha of meshulash (triangulated city) says that each city gets a whole one, so you have two times, but how do you get to four times?

Speaker 2:

Ahh…

Speaker 1:

V’ta’us beyado (and he is mistaken). In short, the Raavad doesn’t agree with this halacha. If it should be relevant to someone l’ma’aseh (in practice), he should ask the Shulchan Aruch. But one can actually understand the Raavad a bit, because the fact that they are three, we make them… one can see that a person looks at them.

Speaker 2:

The Raavad’s reasoning is to include that one in between. Now that city, kelum (nothing), connects the two cities. But the Raavad thinks, no. The second city stands there.

Speaker 1:

It’s a question, presumably how one looks in the Gemara, but this is the halacha of the ir meshuleshes (triangulated city). That means the Raavad argues that one can do this, but one cannot do it to such an extent that it should literally mean there that it should be two times, four times the shi’ur (measure).

Speaker 2:

Okay.

Speaker 1:

Let’s go further. This can bring great leniencies. For example in the country this apparently very often makes it so that one can free oneself from techum Shabbos (Sabbath boundary), because countries are far… there one needs to look at a map, look how the Rema rules, whether he rules like the Raavad or like the Rambam, like the Raavad or the Shulchan Aruch.

Halacha: Ir She’hukfa U’levasof Yushva (A City That Was Walled and Then Settled)

Speaker 1:

Good, further. Now we’re going to learn such a halacha. A new, as it were, chakira (inquiry), an interesting chakira. It’s a chakira whether we reckon a city that has a wall… until now we haven’t had any law about a wall. Meanwhile we would have understood that if there is a house seventy amos next to the wall, one can reckon it as part of the city. Until now it stood that there is a city, and outside the city are the houses that one can reckon. Now you’re learning a new question: there is a city, the city has a wall. Do we need to know where the city ends, at the wall or at the houses? Do you understand? This is a more basic question actually.

The Rambam says thus: Ir she’hukfa u’levasof yushva (a city that was first walled and then settled), a city that first got a wall, first one built the wall, and afterwards it became settled, moddin la miyishuva (we measure it from its settlement), one reckons it from where people live, not from the wall. That means, if the wall is very far from the city, the wall doesn’t tell us that from the wall one gets two thousand amos. Or conversely, if someone lives outside the wall, he will give further house and mama from that house and further. Why? Because the city became a city when people settled there. The city didn’t become a city when one made the wall.

But if “yushva levasof hukfa” (it was settled and then walled), first people lived and afterwards one built a wall, then as it were the wall

Digression: Medidas Ha’ir – From the Wall or From the Houses

Speaker 1: Yes, that’s how it looks. Modim l’chumra (we agree to be stringent), and both are with l’kula u’l’chumra (leniency and stringency). Apparently yes, this is the law of medida (measurement), how does the city end, from the wall or from the houses. There is the halacha of nikaf leshem yeshiva (walled for the purpose of settlement), it’s also in Maseches Megillah, yes, in batei arei choma (houses of walled cities), there are various ones.

Now, what the… so the modim l’chumra means that if there is… so do you mean that it takes away the kula that if there is within the seventy amos another house, one will reckon from that house?

Speaker 2: No, no, no, no. Now we’re talking about the house, we’re not talking about external halachos, that’s what I mean.

Speaker 1: Or perhaps you mean that the city is reckoned from the wall, because as it were one doesn’t look at the houses. Apparently here it’s a different kula. There could be a thousand amos between the last house and the wall. If the wall was built in order to protect the city, not that one built… I don’t know.

I think one needs to know the reality of what you’re talking about, because I said so, the Gemara has several times here the law of yoshev levasof hukaf, and it doesn’t go simply that it’s a distinction of what one builds first. It’s a question for the contractor.

I think it looks like it’s some other sort of law. Sometimes one builds a wall not for dwelling, but like bitzurim (fortifications) one calls it, yes? For military purposes, for war. And it’s not a city, it’s just some building, like the Great Wall of China, yes? It’s a big wall, but it’s not around all of China.

Speaker 2: All of China is mukaf choma (surrounded by a wall)?

Speaker 1: It’s in between, yes? It’s a wall, but it’s not a city. If one builds here a city and builds a wall, it could be that yoshev levasof hukaf, or, yes, I don’t mean specifically that one built that first. He says, if the planner said, “I’m now going to make a city with a wall,” I’m now making a chiddush (innovation), one needs to look, but perhaps one can’t even say that.

Perhaps it’s only when it’s some case where one didn’t actually build it for dwelling, it wasn’t built for a city, one built it for a wall, for war purposes, apparently that’s the reason. Or perhaps here there’s another reason for the sheep, I know, kedros tzon (sheep pens) it says there something, not exactly a wall, but a pen, it wasn’t built for a city. Then you say that the wall, you’re actually living in a city, okay, you also get the protection, but the wall isn’t the basis for the houses, for the people of the city so much.

Halacha 6: Ir Meruba’as – When the City is Already Rectangular

Speaker 1: Okay, so now we’re learning that besides what we learned earlier that there are times when things extend from the city, now one can actually learn what a city is. Here there’s some new chiddush, that a city is always square, and if it’s not square, one makes it as if it’s square, and the area in between, like the corners, still become part of the city, and the techum goes even further from them.

The Rambam says, “Ir she’haysa arucha o meruba’as” (a city that was elongated or squared), a city that is either lengthwise and isn’t boxy, or meruba’as (squared). Arucha means rectangle, yes?

Speaker 2: Right.

Speaker 1: “Hoil veyesh la arba zaviyos shavos” (since it has four equal corners), what does “hoil veyesh la arba zaviyos shavos” mean? When it has, if it has four equal corners, ah, if the city is boxy, if someone built a boxy city, then “manichin osa kemo she’hi” (we leave it as it is), yes, it’s good, because the city is already in a shape, one reckons from where the box ends, “umoddin la alpayim ama lechol ruach me’arba ruchoseha” (and we measure for it two thousand amos in every direction from its four directions). Because then one doesn’t need any chiddushim, then one already asks questions how to measure.

Halacha 6: Ir Agula – Merabe’in Osa (A Round City – We Square It)

But what happens with a city that’s a different shape, a city that is… he goes around calculating all shapes. “Haysa” (if it was), look up, I can’t see. “Haysa agula” (if it was round), the city is round, that means the city doesn’t end at any clear angles, it doesn’t have four corners, then “osin la zaviyos” (we make corners for it). One needs to make corners. That means, we reckon it as if, we make in our heads corners around the city. V’ro’in osa ke’ilu hi meruba’as (and we see it as if it is squared), one reckons the city as if it is squared, one doesn’t reckon from the city.

Speaker 2: What?

Speaker 1: Ke’ilu besoch meruba (as if within a square). Yes. Ke’ilu besoch meruba, as if the city is in a box. And consequently when one wants to reckon techum Shabbos, one doesn’t go to the last house, but one has much more, because at the corners one reckons from the corner. V’ro’in osa ke’ilu hi meruba’as. That means, basically what one does here is, the Rambam will soon say that one reckons according to the sides of the sky, of the world. But the point is that one goes to where is the furthest place of each circle, and one puts the circle in a square, and besides that there will remain two thousand amos besides each side.

Umoddin chutz mitzla’os osa meruba alpayim ama lechol ruach (and we measure outside the sides of that square two thousand amos in every direction). From the angles that one made the square, one reckons two thousand amos in every direction. Shenimtza (so it turns out), what did one gain here? Shenimtza, it comes out that one is actually a quarter, one gains, one is actually like it, one gains the corners. That means, there where the circle ends, and there’s still a whole area until the square, one has much more from where one can reckon the two thousand amos.

Halacha 7: Meshuleshes, Tzla’os Rabos – Merabe’in Osa (Triangular, Many Sides – We Square It)

V’chen im haysa meshuleshes (and likewise if it was triangular), if it’s triangular, o sheyesh la tzla’os rabos (or it has many sides), or it has many angles, it’s let’s say like a pentagon, it has various angles coming out, then one doesn’t only reckon, that means at the narrow side of the triangle it comes out that one will only be able to go much less. So merabe’im osa (we square it) also the same thing, one makes it boxy, one reckons it as if the city is there where the box is. Ein lecha ela chumoseha chutz min haribua alpayim ama lechol ruach (you have only its walls outside the square two thousand amos in every direction).

Discussion: How Does One Make the Square?

The Rambam says, how does one make the square? This is an interesting thing, because there’s a lot about how one can make the square. If for example you make the square this way, there will be empty space. If you make the square like this, you understand, you can choose very much about how to make the square. So what do you say, help me that it should make a square? How should I make the square?

Speaker 2: You say that this is the wider side.

Speaker 1: A triangle doesn’t have a wider side, it can be all exactly as wide. It’s obligatory that here is equal and here there’s empty space, or perhaps I should take here.

The answer is, the answer is that one reckons this in ribua ha’olam (the square of the world). This is interesting, because the whole world one needs to do the trick of being squared, because the world isn’t squared, the world is round. But there are always the arba kanfos ha’olam (four corners of the world), one reckons it as the four sides, one adds. The south side is not far enough that it should make a difference in a city usually. A square yes, it makes a difference of an inch, no difference.

V’shi’ur zeh merabe’in beribua ha’olam, kedei shetehei chol ruach mimena meshucha keneged ruach meruchos ha’olam umechuvenes kenegda (and this measure we square in the square of the world, so that each direction from it should be drawn opposite a direction from the directions of the world and aligned opposite it). One makes the square so that it should be from all four sides the same, that it should be a square, that means four sides. East is a straight line, west is a straight line, one puts the city in the straight line between east, west, north, south, as you see in the picture.

It comes out that the triangle isn’t like one saw earlier that one side, because it turns. It’s only exactly if the corner of the triangle will be exactly at one side of the sides of the world. But if not, it could be that there’s more space here, more space there, it has to do with the ruchos ha’olam (directions of the world). And one gains more this way, it turns. How much one gains turns according to the situation, according to how the square lies, how the triangle lies. If you would have squared the triangle you wouldn’t get as much as when you put the triangle differently.

Speaker 2: It’s just distributing the space differently.

Speaker 1: There’s even more space here, yes?

Speaker 2: Ah, because… I hear, true. The other shapes that one takes away here one has added at the other angle.

Speaker 1: Okay. Not really a difference, because the square, it means, one always goes to the extremities of the shape, only the choice is only from which way it should go, how and which side there should be more space, and which side one goes according to rov po’alim (the majority of workers).

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Another today.

Halacha 8: Rechava Mitzad Echad U’ketzara Mitzad Echad (Wide on One Side and Narrow on One Side)

Os rechava mitzad echad u’ketzara mitzad echad (or wide on one side and narrow on one side), a city is rechava mitzad echad u’meshuleshes mitzad echad (wide on one side and triangular on one side). Os rechava mitzad echad u’ketzara mitzad echad, ro’in osa ke’ilu kula rechava (or wide on one side and narrow on one side, we see it as if it’s all wide). As if the whole city is wide. It’s not triangular, but just such a city has places where it’s wider and narrower.

Speaker 2: Yes, it’s basically the same thing.

Speaker 1: One makes a square, it’s not kelacher yad (haphazard). Ro’in osa ke’ilu kula rechava, one reckons it as if, further, one puts in a square, one reckons it as if it’s the same width from all sides.

Halacha 8: Asuya Kemin Gam O Kekeshes (Made Like a Gamma or Like a Bow)

Haysa asuya kemin gam (if it was made like a gamma), gam is by us it’s an upside-down spoon, or whatever, an upside-down L. Right? An upside-down L is called in Greek a gamma.

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Anyway, the Chachamim it doesn’t look like they made an upside-down spoon like this, because when they wanted to say the shape they always said Greek letters. What does a gam mean?

Speaker 2: Yes.

Speaker 1: Or, haysa asuya kekeshes (if it was made like a bow), the city is made like a bow, roundish, and basically the same thing as a gam, roundish. Then, for some reason, then one cannot make a proper square, then there are halachos. Unlike by a gam, if one would add a whole square, one would make the city double to make it very whole. For some reason.

Speaker 2: Yes, because here, by the gam you would come out that you add, you must add very much. Here by both things, on the same thing, by the bow, you don’t have to add so much.

Speaker 1: I want to make a picture of the gam, yes? Put it in, you’ll see. Yes? This is a gam, as if here the city ends, yes? The city is like an L, let’s say. And here is empty, right? If one makes a square now, one has added here a whole square, or by the goren a whole half circle added, the same idea, right?

Speaker 2: Or answer the law.

Speaker 1: This is the question, sometimes one does it yes, sometimes one doesn’t do it. This is so, um… yes, um… it’s so, “im yesh bein shnei rasheha pachus me’arba’as alafim ama” (if there is between its two ends less than four thousand amos), if between the two corners, or the two corners of the area,

Halacha Regarding a City Made Like a Bow or Gamma (Continuation)

Speaker 1: Yes, this is a gamma, as if here the city ends. Yes, the city is like an “L”, let’s say, and here is empty, right? If one makes a square now, one has added here a whole square, or by the gamma a whole half circle added, the same idea, right? Only in the law.

So this is the question, sometimes one does it yes, sometimes one doesn’t. So it’s like this, im yesh bein shnei rasheha pachus me’arba’as alafim ama (if there is between its two ends less than four thousand amos), if between the two corners, or the two corners of the gamma or of the bow, there is less than two thousand amos, moddin lahem min hayeser (we measure for them from the extra), one reckons from the extra, from the, as if we look at it as if it’s closed up, yes? V’ro’eh es kol haRochav (and one sees all the width), one looks at the whole width, shebein hayeser vehakeshes (that is between the chord and the bow), one looks at the whole width between the chord that we add and the bow as it’s actually there, as the city actually is, we look ke’ilu malei batim (as if full of houses), then one reckons it as if we fill in the bow or the gamma.

Aval im yesh bein shnei rasheha arba’as alafim (but if there is between its two ends four thousand), if there is yes between its two ends four thousand, ein moddin lahem ela min hakeshes (we only measure for them from the bow), one reckons only from the bow itself, one doesn’t then make such a square situation.

This is as it were because if there is, it’s close enough, there is significance of techum Shabbos something, as it were then the two sides are called connected like one city, but more doesn’t mean that it’s not connected, that’s what the Torah says. Yes?

Speaker 2: Yes. What is the matter?

Speaker 1: The matter is that because here one would have had to add too much, by the gamma or the bow one would have had to make the city double as big as it is, so it’s as if the city…

Speaker 2: Yes, it’s not too much, I mean what does too much do, it’s not a city that’s a square, it’s a city that continues like this.

Speaker 1: Okay, a triangle also continues like a triangle, but in a triangle one cannot understand that the square makes sense, because you only fill in the… as you understand, that a rectangular city, yes, one doesn’t make a square. You can’t start adding to the city. Square is made to straighten out the crooked sides, as it were. But there’s a shi’ur how much one can add.

Not here you don’t want any… here even, let’s understand, even after you make the fills, it doesn’t become a square. Anyway, you don’t make a square at all by the bow, apparently. You only make the filling in, because it’s not a problem of a city with twenty corners that you want to even out, you want to make it simpler like. It’s perhaps a city that’s arranged like this.

So if it’s close, you can yes say that it’s actually all one, the two sides as it were meet. But here the two sides don’t meet at all, it’s perhaps a city that goes like this. Anyway, I don’t know if there’s perhaps major logic in these things, but the distinctions make sense, it’s so hard to understand.

Halacha Regarding a City Sitting on the Bank of a River

Translation

Speaker 1: And further, it says, “a city that sits on the bank of a river”, a city that is by the edge of a river, next to a river. It says, “if there is before it a rekah”, if there is there a street, a large street, which is called a boardwalk, “which means rechav arba amos on the bank of the river”, that a street is wide four amos and it’s next to the river, “so that they can stand on it and use the river”, the river is something that is used, they built around the river a boardwalk, people go there to stroll and so forth, “the river is found to be included in the city”, it turns out that the river is a part of the city. “And we measure for it two thousand amos from the bank of the river and beyond”, we count the two thousand amos from the other side of the river, “and since the entire river is included in the city”, the entire river is counted as a part of the land, “because of the rekah built on its side”, because of the street that was built next to it, this makes the entire river as a part of the city.

“But if there is no rekah there”, if there isn’t such a street that was made around the river, even if the river is used, “but we only measure from the opening of the houses”, we only count from the houses inward. “The river is found to be measured in their two thousand”, so we will count the river itself in the two thousand amos.

Discussion: What is a nachal?

Speaker 1: Yes. For some reason he says that this is not a river that is entirely water, it’s such a wadi, sometimes it’s full of water, but in the summer there’s no water.

Speaker 2: Why would it matter if it’s a proper river?

Speaker 1: Because you can’t use water, you don’t use water, you can swim there. And Yom Tov wants to learn in the name of the commentators, that means even when there is a rekah you also can’t count it as part of the city, only if it’s something where people stroll there, the other nations, and they use it, he does something with it, he sees the arguments.

So he learns a meaning into the Rambam, the Rambam doesn’t say it.

Speaker 2: No, the question is what does nachal mean. By the way, the word nachal doesn’t mean a river, nachal means a wadi in lashon hakodesh. It means there’s a nachal that is flatter, a bik’ah, an open place. Nachal means a valley, yes.

Speaker 1: So he brings, in Biurim, he brings that the Rif argued this way.

Speaker 2: Okay, the ad kan… That means even when it’s dry we don’t count it.

Speaker 1: That means even when it’s dry it needs to have a rekah, so that we count it as part of the city.

Speaker 2: Right, because it’s not a city, it’s a… a… a… very good.

Summary: Ad Kan – Tziruf, Ribua, and the Nature of a City

Speaker 1: So ad kan, very good. Until now we’ve learned mainly two types of laws. One law, the law of tziruf to a city with seventy amos and shiriyim, and another law which is called ribua, and various details of these laws, which deals with, if it’s a city it becomes larger, and so forth.

Now we need to learn the law, what is a city? What is included in a city?

Law: The Nature of a City – Three Courtyards of Two Houses Each

Speaker 1: What is a city? We are, if there are houses, we count such people living in houses, it’s a part of the city. But people who don’t live in a city, they are yoshvei tzrifim, like Bedouins, they build themselves tents, they live in the open, in their tents. Because that doesn’t mean living like a city. A city is something, a certain thing where people live together, there are houses.

But what is the minimum city? What is indeed a city? When we have “three courtyards of two houses each”, if there are three courtyards and in each courtyard there are two houses, even for free, but then it’s called a city, even the yoshvei tzrifim become a part of the city.

Speaker 2: Ah, very good. That means, among the tents a few people built themselves, it’s a proper area of courtyards, so now even the tents are joined to the city.

Speaker 1: And we count it, we make a ribua, we said that we count a ribua meruba’as kasharsharas, the houses make it into a city.

So here you see what is a minimum city. In modern times there are no courtyards at all, so one needs to understand.

In Eretz Yisrael there are the Bedouins. For many years they were left in the desert, because every period of time in the desert there is something small. But over time this began to become such cities, it became completely settled.

Because you see here, if there are three courtyards of two houses each, we said that it’s no longer yoshvei tzrifim, it’s already, it already becomes a city.

Law: Measuring the Techum – A Rope of Fifty Amos

Speaker 1: Okay, ad kan is the measure of the city which changes. Now we’re going to learn practically how one counts. We’ve already learned that if there’s no professional counter, then one makes two thousand paces. But that’s not lechatchilah, lechatchilah is that there should be a clear measurement from the start.

And the question here becomes with the measurement, how one makes the measurement. And also the question becomes what happens with mountains and valleys, how one counts that in.

The Rambam says, “We only measure with a rope of fifty amos, not less and not more”. The Sages say that one should use a measure, a rope with which one measures, but the measure should be fifty amos, not more than that and not less than that.

In short, so that the measurement should be correct. Because when it’s too much it’s hard to count it, it hangs down a bit, so you lose space. And when it’s too short, you’ll also lose space, because all this you need after every fifty amos you need to run to the other side and count it another fifty amos. If it’s a very small rope it’s hard, perhaps you’ll make mistakes.

And it brings proof. A rope can stretch a bit, stretch a bit less. When it’s very long, as the stretching accumulates, it becomes longer or it’s heavier. And when it’s very short, one needs to stretch it very strongly, then it becomes too long.

In short, it’s not accurate. Fifty amos, that’s the measure of accuracy that the Sages said one should use.

“And with a rope of flax” – and one does it specifically with a rope of flax. “So that it won’t stretch more”. That means, how does one count? One takes fifty amos, yes? One cuts out a rope, and one says the rope is this long. If the rope is made of, I don’t know, wool, yesterday it was fifty amos, today it’s already seventy amos, because it stretched. So flax holds better. Yes, a rope of flax so that it won’t stretch too much, it shouldn’t stretch too much.

Law: Measuring at a Valley – Swallowing the Valley

Speaker 1: Now he says, what happens when he comes to a valley? “He reached a valley”, the moded, the person who measures the techum Shabbos, came to a valley, to a valley. And if he goes down into the valley, he’ll take up a lot of space, but he sees that when he’ll be able to jump over, it’s much less space.

It says, “if it has fifty amos”, if the entire valley is fifty amos, but his rope is fifty amos, so “he can swallow it with the measuring rope”. He says to the other person who holds the other side of the rope, grab the other side, he stands above the valley, and one swallows the valley, so one doesn’t lose any space here in the two thousand amos.

“But only if its depth is less than four thousand”, this is only if in the depth, if when one goes indeed into the valley, it’s not a very deep valley, if it will indeed turn out that the valley itself should be, one will need to walk four thousand, then one cannot swallow the valley.

Discussion: What does one do when the depth is more than four thousand?

Speaker 1: But the Rambam doesn’t say what one does then. That means, one can think perhaps that he needs to count the entire four thousand amos, or it simply means that he needs to go down and count how far he can go a bit into the valley, yes, I guess.

Speaker 2: No, it’s not a reality that one should count the entire way up and down. He brings that this is his way. There’s no such law that one counts the entire way up and down. We’re only talking here about how one does the measurement, only then one can swallow it, but if it’s more, then simply the measurement doesn’t work.

Speaker 1: But why don’t we count the entire valley?

Speaker 2: He doesn’t say it. I don’t know, it’s not clear. He says that if not, one needs to count the karka hagai, but it’s the same thing.

Speaker 1: It’s not the entire slope way up, only the karka itself?

Speaker 2: Yes, that’s how swallowing is, that when one swallows one counts with the karka even though one only doesn’t count the slope. Perhaps the opposite, perhaps it’s… I don’t know.

Valley – Continued Discussion

Speaker 1: What’s the meaning? What’s the novelty? I don’t know, I don’t see it clearly to me. I don’t see that it makes sense to us that one needs to count the way up and down, because a person will go from the other way. It doesn’t mean that the one who goes through will also go through the valley.

Right, the question is how far one is from the city. I understand that you say, it doesn’t mean that… the measuring point is at the valley. We’re not talking in a way that he can go around, because yes we would have given ribua here around the valley. We’re talking that the valley takes up the entire width.

No, no, I don’t believe. A point he counts there. I don’t know. Afterwards he’ll already make a calculation from the other side the line.

Okay, I don’t know, not clear to me.

And we speak of a place that is possible

Speaker 1: And we speak of a place that is possible, when we speak that he can, that one swallows it. Right. “That throwing a plumb line descends opposite it that it’s possible to use it.” So what? The line one places something, a stone, so it should weigh down. And one can’t use the rope?

Ah, one can’t use the valley. We’re not talking about two people who hold a rope, we’re talking that one person uses the rope. And how does he use it? He throws it to the other corner.

No, no, no, I didn’t understand, I didn’t understand. What is here the plumb line?

Explanation: Plumb Line and Swallowing

Speaker 1: The plumb line is, perhaps this means that one can’t use the valley, one can’t use the valley to cross. Why not? Because it’s so deep. That means, when it’s straight, perhaps it must be exactly straight, but when one hangs down a rope, it hangs down straight.

So if it’s steep enough like the line hangs down from fifty amos let’s say, then it’s swallowed, because it’s impossible to use, he means that the valley is nullified, because no one goes in, because it’s really a hole, it’s really a… it could be the valley… that the plumb line that he counts here is another way of saying that it’s fifty amos deep.

Swallowing is a strong statement, I didn’t understand the Hebrew translation. What does swallowing mean? That one counts how wide it is, one doesn’t count at all, he doesn’t count the valley at all, and one counts it as if it doesn’t exist. A person stands on one side above the valley and on the other side above the valley, and as if it doesn’t exist.

But in my plumb line he doesn’t say, that means one can indeed… the line is a line of fifty amos. So if when he comes to the valley it’s so deep that the plumb line remains hanging like that in the air, the meaning is that it’s really a pit, a real pit in. Such a way can’t grow. Fifty amos deep.

But the line we’re talking about, the plumb line is fifty whole amos. If it’s not straight, the meaning is that there’s a slope, it’s not really a pit, a hole down. Then one can’t skip the valley, it’s not swallowed, he is only two thousand in any case.

Distinction between depth of four thousand and two thousand

Speaker 1: Earlier we said that up to a depth of four thousand amos it’s a… it stands straight the four amos he brings from the Gemara, then we don’t say. But that’s the point, if it’s less steep, yes, then he can only count if it’s two thousand amos, and not the four thousand amos, right? That’s the distinction.

And this is all when it’s less than fifty amos. If it’s more than fifty amos, we will indeed count the valley, because then it’s already a large valley.

And we’re talking here presumably also in a way that there’s no bridge above it or what, there’s nothing that was placed, wood above it to walk, only people need to actually walk in.

Novelty: Techum Shabbos is not dependent on effort

Speaker 1: The leniency is… we would count it, as if one wouldn’t have needed to walk in. It’s interesting, you see that techum Shabbos has nothing to do with the actual that he’ll need to walk very much. Because that way it would be because he’ll tire himself and he’ll walk a lot, the reasoning here couldn’t have been relevant. One may walk as much as one wants on Shabbos. Because in the city one may, yes.

Dispute of Rishonim: Counting the way up and down

Speaker 1: He actually brings that there’s a dispute of Rishonim whether one needs to count the entire way up and down, or only when one can’t be mekadar in the valley. Because by a mountain, certainly one doesn’t measure the way up, one makes like a calculation. But by the valley it’s not clear.

Crooked Valley

Speaker 1: Okay, now he says, “if the valley was crooked”, if it’s not a straight deep hole, but it’s a crooked valley, one can go into the valley and come out. Interesting, what does crooked mean? I don’t know.

Then, “estimate it from above and estimate it from below”. We’ll learn it soon by the mountain what estimate from above means.

Unclear what is a crooked valley

Speaker 1: He brings here, the commentators don’t know clearly what crooked valley means. That is, crooked means that it’s not a plumb line descending opposite it, and then it’s the same thing.

What’s the question? Crooked, that the way is not so straight, it’s not so deep a hole, but it’s more a smooth way down and a way up. That’s how I would have said the meaning was. But then it has nothing to do with how large the depth is. We’ve already given a depth of two thousand or four thousand.

So I don’t understand clearly, I mean, I’m not the first who doesn’t understand clearly, I don’t understand clearly what is the novelty of swallowing the valley. What kind of valley is this that one swallows? One skips an entire hole, is that the word? Naturally, as if one makes that if it would have been straight, this much he would have walked above the hole.

He says a whole explanation of the crooked valley, not clear.

Valley wider than fifty amos

Speaker 1: Let’s see the next law, the next end of the law of the valley. “If the valley was wider than fifty”, if the valley is wider than fifty, “that he cannot swallow it”, he can’t swallow it because his rope is fifty.

Speaker 2: Yes, but he can’t practically.

Speaker 1: No, it’s not practical, that’s the measure. Halacha leMoshe miSinai, “that any place that he can swallow it he swallows it”.

Going to a place where he can swallow it

Speaker 1: He goes to a place where it is indeed easy. He wants his measurement at all four sides, let’s say, but on one side he can’t cross, because if indeed it would be really… yes, he can’t swallow it. He goes to a place where he can indeed swallow it, he goes to a place where it becomes less wide. “And looks opposite his measurement”, afterwards he makes the calculation how much it would have come out at that place from where he’s trying to, from where he makes the straight itself. “And looks opposite his measurement”, looks opposite his measurement, “and returns”.

This is simple, this is practical, clear.

Remark: Something is missing

Speaker 1: Something is missing with the story. The Rambam doesn’t explain clearly, so we’re going to assume that the Rambam meant one can understand from this, or commentators who looked in the Gemara and other things, who have many different answers how the valley goes how one counts what we’re talking about here.

Good.

Wall – A wall in the middle of the measurement

Speaker 1: Okay, let’s go further. “He reached a wall”. In the middle of the measurement, the person is trying to make two thousand amos, he comes to a wall. So… “we don’t say”, we don’t say… he now has a break, he can’t go measure straight. What does one do with the wall?

We don’t say pierce the wall

Speaker 1: “We don’t say pierce the wall”, one doesn’t need to say that he should pierce the wall.

Speaker 2: You mean to say that he should count “as if”?

Speaker 1: What do you mean he should count? Of course, he doesn’t need to make any hole in the wall, that’s not what we’re talking about, right? First of all, perhaps he would have indeed needed to? One doesn’t need to. Second, it’s simply counted, he doesn’t even need to count.

“Rather”, look what he does: “rather he estimates its width”, he counts the width of the wall, “and continues on his way”.

So “he should pierce the wall” means he doesn’t need to measure the wall precisely with inches, rather he can make an estimate, a rough estimate, and he goes on, and he goes further.

And if it’s possible to use it

Speaker 1:

And if it’s possible to use it, if one can indeed… “to use” means, what does it mean? Can one actually measure the wall? One can use the wall. Use for what? Like, in the measurement? Or do you mean to say that there’s a law that the wall is a wall that one uses?

Yes, one can use the wall, it’s a wall that one uses. He measures it with a proper measurement, one must indeed measure the wall properly. He measures its width with a proper measurement. Yes.

And if the plumb line descends directly opposite it

Speaker 1:

And if the plumb line descends directly opposite it, then he cannot rely on the estimate. Right, that’s the word. He must calculate it, he must measure it. Right.

And if the plumb line descends directly opposite it, that means descends opposite it, opposite the wall? Further, it’s a very straight wall.

Speaker 2:

Ah, it’s a straight wall.

Speaker 1:

That means, does the Shulchan Aruch perhaps mean that one can climb up the wall?

Speaker 2:

Ah, when it’s not such a high wall, when the wall becomes like a small hill, one calculates… one must calculate it well.

Speaker 1:

One must indeed calculate it well, because that means it’s already like a path, that means it’s already like a part of the path. The wall is something one walks on, or at least one climbs on it part of the way. He includes things.

Simple plain interpretation

Speaker 1:

Let’s say the simple plain meaning. The simple plain meaning is, if there’s a wall, a wall that one cannot easily calculate, one makes an estimate. You might say it’s a wall that one can indeed easily calculate, that means one uses it, you can go up on the wall, calculate it indeed well.

And if the plumb line descends directly opposite it is another manner, that means if it’s very straight, then he measures its width with a proper measurement, he must indeed measure it with a good measurement.

Why? Because then what is? What’s the difference? The plumb line descends directly opposite it, I don’t understand.

Question: Why does the plumb line require a proper measurement?

Speaker 1:

So a straight wall is what? Why can’t he further… He can’t measure it with a proper measurement by going up and measuring it, but he can make an estimate of its width and go on. Why has the plumb line done more to the wall? I don’t understand. What does it matter to me that the plumb line descends directly opposite it? I don’t understand.

I don’t understand how he interprets it. He says that then… ah, you interpret that it means one must calculate the slope as well.

Again, these things don’t appear in the Rambam. One must imagine things. I don’t know how the Rambam intended one should learn.

But if the wall is straight, then one must calculate the width. That’s forgotten. I mean, these are also simple matters, one… if it’s straight, it’s straight. What does one need to calculate?

I don’t know, something I’m uncertain about. One must look at the Gemara and understand the Rambam what one is talking about.

Okay, until here.

Discussion: Understanding the law of proper measurement

Speaker 1: I don’t understand the advice. He says that then… ah, you interpret that proper measurement means one must calculate the slope as well. I think these things are here to answer the Rambam. One must imagine things. I don’t know how the Rambam intended one should learn. But if the wall is straight, then one must only calculate the width, not the force. I mean, also simple matters, one… if it’s straight, it’s straight. I have nothing to calculate. I don’t know, something I’m missing. One must look at the Gemara and the Rambam to understand what one is talking about.

Law: Mountain – how one measures when encountering a mountain

Speaker 1: Okay, until here the laws of the wall. Now one can speak of a mountain. By the mountain I think the law is clearer than the valley and the wall. Right. He comes to a mountain, the person goes in his measurements, and he comes to a mountain. Yes, he comes to the mountain. So, if there was a mountain that rises from him ten tefachim in height within five amos in width, yes, they learned that it becomes higher and it goes up ten tefachim in five amos. But he interprets for them five amos, it’s ten tefachim. Right. Then it’s he swallows it, he doesn’t count the entire length of the mountain, the up and down of the mountain, and he returns and measures it. But if it was very high so that it rises from him ten tefachim within less than four amos, but he is indeed measuring, he estimates its width. No, on the contrary, then he doesn’t need to measure it. Ah, ah, he can make… he doesn’t need to measure it precisely, rather he estimates with his estimation. If he cannot swallow it when it is wider than fifty, he’s not obligated to go around. They estimate going little by little, and some say they estimate with their holes. There’s advice which he’s going to explain what one does.

Three separate questions in this topic

Speaker 1: Estimating, what does that word mean? So, I don’t grasp clearly. You have here two other investigations. You have one investigation whether one must make an estimate, whether one can rely on approximation, what kind of thing. The second investigation is whether one must calculate the entire way up, or is it enough to calculate straight. Right. And another third thing is called to swallow. What “to swallow” means, I still don’t know clearly. It’s to say that one skips it, one doesn’t count. It turns out that here one speaks of three different questions the entire time. And this is here perhaps a manner that then one estimates the pit. He says estimating is a language of measuring and approximation, one measures approximately. Then, I mean swallowing means, estimating means one does it superficially, estimating is even more superficial. Why should it be more superficial? It’s simply different. He says that estimating is a language of approximate measuring, so he brings in the Rambam’s Commentary on the Mishnah.

The practical method of estimating

Speaker 1: Okay, what does estimating the pits mean? He says thus: In order to estimate the pits, one becomes aware that one cannot swallow them. Ahh, that if one can swallow, which is a leniency, then one doesn’t need to do this. But when one cannot swallow, it’s thus: two people hold a rope of four amos, two people should take a rope of four amos. The upper one holds its end opposite his feet, the uppermost one should hold a part of the rope by his feet, and the lower one holds the other end opposite his heart, the other person stands further down on the mountain, and he stands so that his middle should come out by the feet of the person who is higher than him. And the upper one returns to stand in the place of the lower one, afterwards the person from above comes and he switches with him the position, he goes where the second one was. Behold they have passed eight amos, and the lower one descends the distance of the rope’s measure, and the lower one moves further, and so they measure and go until they measure all of them.

Discussion: Understanding the leniency of estimating

Speaker 1: Okay, it’s very simple. What’s the problem with understanding this? No, I don’t have a picture, I can’t imagine it so well. It could be that I need a picture, but why is this a leniency? What’s the leniency? This is indeed a very simple estimate. It’s a kind of estimate. It’s not such an estimate, what’s the estimate? It’s clear.

Speaker 2: Yes, that’s clear, but I say, here it comes out one doesn’t count the sloped way down. It’s a way of not counting the sloped way down. That means, after one does this estimating, one comes out further to the distance as if there hadn’t been any valley there.

Speaker 1: By the way, to calculate, let’s be clear, to calculate the sloped way down would have been much easier, true? It would have been easier, but it would have come out a smaller measure. To swallow would have been when they have a long enough rope and just… the first person and the last person hold the rope and one swallows. A manner when one cannot do it, because that one can indeed notice oneself. He gives you advice what to do when one cannot, it’s very far one from the other, there’s the way to do it. It seems to me simple. It’s simple after you see the picture, but it’s also simple that he gives you the advice how to measure this.

If you hold that the law is that one may swallow, that means one goes straight and one doesn’t count the slope, then swallowing and estimating is all the same thing, and it’s also a practical way to do it. He says a novelty the practical, I don’t think he says a novelty the law. He says a novelty the practical way how one does the standing.

It seems to me the entire time that there’s a law and I don’t understand it.

Law: The measurer should not go out beyond the boundary

Speaker 1: Okay, when the measurer goes, when the measurer goes, to swallow or to estimate, then when he goes, when he goes to swallow, that means he goes around the valley, he should also not go out beyond the boundary. Does this mean one speaks when he does it on Shabbos? No, no, no. Look, why? So that passersby won’t see him and say the measure of the boundary is until here. When one sees him measuring, one sees him during the week measuring, people can make a mistake. Simply, he’s a measurer. When he swallows, you also see that swallowing means somehow he must go to the other side. Something, I’m missing basic information about what’s going on here. And then it can happen that he goes out further than the boundary, because he’s swallowing somehow.

Does it mean there’s a law that the measurer should be careful not to go further than the boundary ever, because people indeed see him. It indeed says on his vest “boundary measurer”. One saw him there, one will think that there is the Shabbos boundary, meanwhile he’s swallowing, it’s not truly the Shabbos boundary there. One tells him, you shouldn’t do this, you should be careful that people shouldn’t make the mistake about you.

Law: On whom one can rely with the measurement

Speaker 1: Already, the Rambam says further… So, since we haven’t understood any letter ches, what we have now learned, comes the next law and helps us and says, indeed one should be careful about us. Do we rely? Current times, the measurers look at Google Maps. They’re not seen. Well good. What do you know? Can one rely on Google Maps? Already seen? Do we rely? On whom can one rely with the measurement? What happens when one doesn’t know who measured and the like? So, one only relies on the measurement of an expert person who knows the measurements of the land. One relies only on a person who is an expert who knows the measurements of the land. How does he know it? Because he learned the Rambam’s until now. He knows how to swallow, he knows how to receive, he knows all the tricks.

Discussion: What does expert mean – geometry or laws?

Speaker 1: It’s very interesting, he brings from below that the Rambam in the Commentary on the Mishnah wrote, expert means he knows “geometry”. I don’t know, “geometry”, the wisdom, originally, as I understand, “geo” means earth, like “geography”, and “metry” means simply measuring. “Geometry” is the wisdom of measuring the land. There are indeed various calculations, and one must know “meta”, basically “geometry”, how to measure correctly. So the Rambam learned that expert means he knows “geometry”.

He brings that the Mishnah Berurah added that he must know the laws. But it could be, in my opinion, that all these laws are only for one who doesn’t know any “geometry”. So if you clearly know how to calculate, like you said “Google Maps”, you can rely on that. These are all laws for approximations, it’s all approximate, how one calculates because there are problems.

Speaker 2: No, that’s not a contradiction. The Mishnah Berurah means to say, he must know precisely what he’s seeking to measure. He must know what happens if it’s more or less a valley, or… But it could be that the entire problem of a valley is a “geometry” problem.

Speaker 1: Yes, but it was indeed, that if it’s wider than four thousand, then one must indeed calculate it. There are certain laws.

Speaker 2: Let’s understand, let’s understand! Daniel, you mean from the squares. Squares is not “geometry”, squares is laws. But the measuring is all the wisdom of measurement. What we’ve learned until now is advice that the Gemara and the Mishnah had how to measure. But if someone has another advice… That means, one must know the law too. As you say, one goes to, one goes to, one goes with the slope or not, such kinds of things. But it seems, one can think that all these laws are essentially “geometry”. It’s not leniencies and stringencies that one must know.

Speaker 1: So when you say one can check “Google Maps”, one must know whether “Google Maps” knows the laws, he must know how to deal with valleys and mountains.

Speaker 2: No, one doesn’t need to know. That I say, one doesn’t need to know. Perhaps he’s too stringent, perhaps he gives you the entire long stretch of the mountain up and down.

Speaker 1: No, on the contrary. You say you know that not, but I say… if someone wants to know precisely, let’s know in that place, there isn’t something one… let’s say, I already know what Google Maps does, but let’s say… it matters if one asks him the way up, I don’t know, but let’s say Google Maps or whatever is today’s wisdom of the… surveying is called today, yes? He has solved the problem, he already knows what one does, one can already rely on him. He must have certain advice what one does, if one doesn’t use the rope of the Temple, one doesn’t use that rope, there’s indeed a way of figuring out, do you understand what I’m saying?

I don’t know, for example, because Google Maps, when you put in walking, you go indeed… you go indeed straight in the tread, how much it is actually to walk, you go indeed too stringent. And I’m not talking about that. Ah, if there’s someone who writes that so much so much amos there is from this city, that city. Sorry, I’m playing too much. Anyways.

Trustworthiness – not a law of testimony

Speaker 1: Be agents. It’s not only that it must be a Jew, or anything. It’s not a law of trustworthiness regarding Shabbos, rather a trustworthiness that it’s an expert who knows what it does. It’s interesting, and one must look into this topic of what it brings. I am about the expert, so the Rambam’s dispute the Rambam is difficult about the expert, does expert mean expert in measurements of the land or expert in law. It’s very interesting. It could be, when it says here expert, one means only about the measuring. Afterwards, they ask the rabbi, how one should make the squares. It’s different parts of the topics. They know.

Law: Presumption of the boundary against an expert

Speaker 1: The Rambam says further, what happens in such a case? The Shabbos boundary was established. It was publicized in the city, that thus is the Shabbos boundary. An expert measurer came… An expert measurer came afterwards. And in practice it turns out, he changed the accepted tradition, the boundary from them. He said that, ah, one can go more, or the boundary from them. Now the question is on whom to trust? Does one trust the old presumption, or does one trust the expertise? The Rambam, a guardian not in the boundary wrote? We take only stringently, that there he said that it’s larger… ah, ah, the boundary from them… not the boundary from them means, he said that the boundary is larger than one thought.

Speaker 2: Yes, he made it larger than one thought. Stringently and sometimes in the community, because it’s the thousand amos the room built, it seems. It will perhaps be a doubt, and one will be lenient in it. It’s a… one doesn’t say that the presumption is so strong.

Speaker 1: Seemingly, one accepts two experts, experts of the boundary, that two experts came, he says that it’s a dispute, he brings that one also relies on elderly people, I don’t know why he says so.

Law: Increased the boundary – expert who increases the boundary

Ah, increased the boundary means he said that the boundary is larger than one thought? Yes, yes, he made it larger than one thought. It’s stringently and sometimes leniently, because there’s sometimes a custom of the public thus Tosafos, it will perhaps be a doubt and one will be lenient on this. One doesn’t say that the presumption is so strong.

And so if two experts came to measure the boundary, that two experts came, he says that it’s puzzling, he brings that one relies, I don’t know why he says so, he says so, he says even leniently but also stringently, I don’t know. Ah, wrote in the boundary of the addition means to say that even in the boundary of the addition one can rely on him. Yes, one will see the language, I don’t understand, one should say there in the boundary of the addition, I don’t know, it’s very weird. How can the Rambam write one thing and we say that no, one must understand the opposite of what it says? I don’t agree with this way of learning.

Explanation: Expert against presumption – leniently in both ways

It will be understood that the point here is that the expert (mumcheh) is stronger than the established practice (chazakah). Perhaps not, perhaps the expert is only good to be lenient? I mean, we accept leniently (lekula) in both ways. That’s what it looks like to be lenient. Look what the Rambam says next, look, “And similarly if two experts came to measure the boundary, one says thus and one says thus”, whom do we listen to? “We listen to the one who enlarges”. You see clearly that we go to the one who enlarges (marbeh), not to the one who diminishes (mema’et). So what should one say otherwise? It is seemingly like a chazakah, here the chazakah is like a chazakah is one expert, and the expert is another expert, we need another one leniently. Seemingly the chazakah also came from a previous expert who once measured. We had the law that we only rely on a custom (minhag), that we say that if the city has a custom here, we must assume that there was once an expert who measured.

Law: But He Should Not Enlarge More Than the Diagonal Measure of the City

“But he should not enlarge more than the diagonal measure of the city”. This is allowed, there is a measure how much we are lenient according to, that is against the chazakah, how much can be lenient according to the expert? It should not be lenient more than the entire diagonal of the city. He will now say what this is, the Rambam explains, the diagonal of the city (alkhsunah shel ir), the diagonal of the city. He explains the case. At the time of this writing, when the expert made the city larger, it already said that the Shabbos boundary (techum Shabbos) is actually larger than was thought. But, we say thus: “Perhaps the first one” we think thus, perhaps the first person who measured, perhaps “measured two thousand from the corner of the city’s diagonal”, perhaps he calculated from the corner of the city’s diagonal.

Explanation: Why Measuring from the Diagonal Makes a Smaller Boundary

“Therefore his measurements were diminished, and the side of the boundary is found to be less than two thousand”. Yes, it’s very simple. I’ll tell you a rule, when you go by the diagonal, by the corner, it’s less, right? It could be the person calculated from there, it comes out… no, it must be… yes? He made a mistake. Actually, the way how one must calculate, one must calculate straight, from the… not from the diagonal. Yes, look at the picture, yes? This is my new picture. How must one calculate? One must calculate from here, yes? Two thousand. But if he calculated from here, it comes out that it should be two thousand, it will be less than two thousand here, right? Right?

“And this other one measures two thousand from the side of the city”, that is not from the diagonal, but from the side (tzela), from the side. “And upon what the first ones established they add more”, that is more than they held, that is enlarging (marbeh) like the measure of the city’s diagonal, as much as this is actually greater from the… when one would go straight, right? “Therefore Rabbi Zeira said the latter one may add even approximately five hundred and eighty”, because five hundred is the difference of the diagonal, the difference between diagonal and not diagonal.

“And these go out in peace with these”, because we assume that the previous expert wasn’t completely crazy. It’s very clear, we see here clearly that the law for an expert doesn’t speak of complicated squares with things, we’re speaking of a simple thing, the question of measurement, how far is it? No, it’s a basic question, how far is it now from the city? You can say, that one simply calculated wrong from the corner, from the corner it comes out too small when one calculates from the corner. Okay.

Law: Trustworthiness Regarding Techum Shabbos – Slave, Maidservant, Adult About His Childhood

Another law of relying on what the previous one whom we can believe said, yes. The Rambam says that even a slave, even a maidservant, have trustworthiness (ne’emanus) to say “until here is the Shabbos boundary”. To say (lomar) doesn’t mean that they are the measurers, but they say that they remember that this is the… that is that the measurers, an expert stood and they encountered even a non-Jew according to Rabbi Meir. Here we’re speaking about trustworthiness that we already know, they say that it was once measured. The Rambam will say that these are all leniencies (kulos) from the Sages.

One may even take an adult to say, a person who is an adult has trustworthiness to say thus, “I remember”, I remember, “that until here we would come on Shabbos when I was a minor”. When I was small it was always known that one may go until here. Because he is now an adult, we believe him even though he believes in something that he says about childhood years. Because if it were Torah law, an adult is not believed to say what he saw in his childhood. But rabbinically (miderabbanan), such things, yes.

Principle: The Sages Did Not Say This Matter to Be Stringent But to Be Lenient

“And we rely on this testimony in this matter, because the Sages did not say in this matter to be stringent but to be lenient”. The Sages said to be lenient in the measure of techum Shabbos, and this is an oral measure with the rabbinic Sages, because we were lenient. So all these leniencies are because of this, because seemingly I can think that all these… the entire chapter is actually leniencies which are rabbinic. I don’t know if it goes exactly on this, but the “the Sages said to be stringent but to be lenient” means that all these things are leniencies, why? Because it’s actually an oral measure with the rabbinic Sages.

Practical Difference: If It Were the Measure of Twelve Mil

According to this you’re right, that seemingly if it were a question of the measure of twelve mil, it’s clear that it’s a concern, because it’s forbidden to travel. Then we would indeed be stringent. That is, we would say that if the one who enlarges must enlarge, it would come out to cut what he may. I don’t say that it’s possible, a huge area, such a huge strip, I don’t know. Yes, I think perhaps…

End of Chapter Twenty-Eight

Okay, until here, chapter twenty-eight. We already know how to calculate the boundary of rest (techum menuchah). But we don’t know, because we are not experts. But anyway.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

הלכות שבת פרק כ״ח – תמלול

סיכום השיעור 📋

סיכום פון דער לערן-סעסיע – רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ח

הקדמה צום פרק

פרק כ״ח איז דער לעצטער פרק אין הלכות שבת (נאכדעם קומט עירובין, דערנאך יום כיפור). דער פרק באהאנדלט וויאזוי מען מעסט דעם תחום שבת – ספעציפיש די אלפיים אמה ארום א שטאט.

יסודות וואס ווערן אויפגעפרישט פון פריערדיגע פרקים:

תחום שבת דאורייתא איז שנים עשר מיל (דער רמב״ם׳ס שיטה).

חכמים האבן געמאכט א גדר פון אלפיים אמה.

– דער פריערדיגער פרק האט באהאנדלט וואס טוט זיך אויב א מענטש איז ארויס פון זיין תחום.

הויפט-נושאים פונעם פרק:

1. וואו ענדיגט זיך די שטאט? – ווען הייזער זענען צעשפרייט, וואס רעכנט מען נאך אלס חלק פון דער שטאט.

2. וויאזוי מעסט מען ביי בערג און טעלער? – צי מעסט מען דעם שטח ארויף און אראפ, אדער ווי ווען ס׳וואלט געווען פלאך.

3. ווער קען מעסטן / וועם גלויבט מען? – נאמנות אויף מעסטונג.

חידוש: תחום שבת איז א דין אין דער שטאט

תחום שבת איז בעצם א דין פון ארום א שטאט, נישט סתם א דין אויף א יחיד. דער פסוק „אל יצא איש ממקומו” מיינט לויט דעם רמב״ם – פון זיין שטאט. אין א שטאט מעג מען גיין וויפיל מ׳וויל; דער תחום הייבט זיך אן פון דרויסן. א מענטש אן א שטאט (אין א מדבר) האט נאר ד׳ אמות – דאס איז א חידוש, ווייל עצם תחום איז ווי א „פארט” פון א שטאט.

דערפון פארשטייט זיך ריבוע העיר – דער תחום איז אלעמאל א סקווער (מרובע) ארום דער שטאט, נישט א רונדיגע צורה. דאס איז נישט סתם א „קולא”, נאר עס שטאמט פון דעם יסוד אז דער תחום איז א שטח-דין ארום דער שטאט. דער מקור איז מגרשי עיר – דער תחום שבת שטאמט פון דעם מושג פון מגרשים ארום א שטאט.

פראקטישע רלוונטקייט

היינטיגע שטעט (לעיקוואוד, מאנסי, די מאונטענס) וואו מענטשן וואוינען צעשפרייט, מאכט זיך א גרעסערע שאלה וואו בכלל ענדיגט זיך „די שטאט”. אין ברוקלין/ניו יארק איז נישט קיין שאלה – ס׳איז איין גרויסע שטאט (דער רמב״ם זאגט אפילו ס׳איז נינוה, רעכנט מען אלס איין שטאט).

הלכה א׳ – בית דירה שיצא מן המדינה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„כל בית דירה שיצא מן המדינה, אם יש בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה, שהוא צלע בית סאתים המרובעת…”

פשט:

א וואוינהויז וואס שטייט אינדרויסן פון דער שטאט ווערט נאך גערעכנט אלס חלק פון דער שטאט, אויב דער אפשטאנד צווישן איר און דער שטאט איז נישט מער ווי 70⅔ אמה. דער שיעור שטאמט פון דעם אלכסון פון א בית סאתים מרובעת (50 × 50 → דער אלכסון = 70⅔).

חידושים און הסברות:

1. „בית דירה” – נאר א וואוינהויז: דער רמב״ם שרייבט ספעציפיש „בית דירה” – נאר א הויז וואו מ׳וואוינט ווערט צוגערעכנט צו דער שטאט, נישט סתם א בנין.

2. דער חידוש איז נאר ביי א הויז וואס איז „יוצא מן המדינה”: אינמיטן שטאט מעג זיין א ליידיגע שטח פון מער ווי 70 אמה – דאס איז נישט דער חידוש. דער חידוש איז נאר ביי א הויז וואס איז אויפן ענד פון דער שטאט, אביסל אינדרויסן, און מ׳פרעגט צי מ׳קען עס נאך מצרף זיין.

3. שיעור 70⅔ אמה – פארוואס?: דער שיעור קומט פון דעם דין אז יעדע שטאט באקומט א „בית סאתים” ארום זיך – ווי א „בעקיארד” (קרפף) פון דער שטאט. דאס איז פארבונדן מיט דעם כלל פון קרפף / היקף לדירה – דער מינימום שטח וואס ווערט באטראכט אלס באוואוינבאר. דער אלכסון פון אזא בית סאתים (50 × 100) איז 70⅔ אמה.

4. „מדינה” vs. „עיר”: דער רמב״ם נוצט דאס ווארט „מדינה” – דאס מיינט נישט דעם פאליטישן נאמען פון א שטאט, נאר דעם פאקטישן פלאץ וואו מענטשן וואוינען צוזאמען מיט א געוויסן כאראקטער פון א שטאט.

המשך הלכה א׳ – קעטן פון הייזער (צירוף בתים למדינה)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

א שטאט באקומט א קרפף (backyard) – שבעים אמה ושיריים ארום זיך, וואס ווערט גערעכנט ווי א חלק פון דער שטאט. אויב א בית דירה געפינט זיך אינערהאלב שבעים אמה ושיריים פון דער שטאט, ווערט דאס הויז מצטרף למדינה. „וכשמודד, מודד מחוץ לבית האחרון.”

פשט:

נישט נאר איין הויז ווערט מצטרף, נאר אויב בית א׳ איז אינערהאלב שבעים אמה פון דער שטאט, און בית ב׳ איז אינערהאלב שבעים אמה פון בית א׳, און בית ג׳ פון בית ב׳, אזוי ווייטער – הרי הכל כמדינה אחת. דאס קען זיך ציען כמה ימים מהלך, אזוי לאנג ס׳איז נישט מער ווי שבעים אמה ושיריים צווישן איין הויז און דער צווייטער.

חידושים און הסברות:

1. שאלה: אויב יעדע הויז אינערהאלב שבעים אמה ווערט א חלק פון דער שטאט, פארוואס דארף מען בכלל דעם דין פון בית סאתים צווישן הייזער אין א שטאט? א שטאט אליין – וואלט מען נישט געדארפט קיין בית סאתים צווישן די הייזער?

2. תירוץ/סברא: דער חילוק איז אז דאס הויז אליין ווערט א חלק פון דער שטאט, און נאכדעם באקומט עס זיין אייגענע „backyard” (שבעים אמה). ס׳איז נישט דער backyard וואס מאכט עס צו א חלק – דאס הויז גופא ווערט מצטרף, און דערנאך באקומט מען נאך שבעים אמה פאר דעם נעקסטן הויז.

3. סברא פארוואס דאס ווערקט: דאס האט צו טאן מיט דעת ושביתה – א מענטש איז סומך דעת אז אין דער שטאט קען ער שלאפן אומעטום, און וואס איז נאך „קאנעקטעד” צו דער שטאט איז נאך דעתיה עליה. דאס פאסט מיט דעם יסוד פון עירוב תחומין וואו דעת האט צו טאן מיט שביתה.

שיעור בית דירה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„ושיעור בית דירה זה — ארבע אמות על ארבע אמות או יתר.”

פשט:

קלענער פון ד׳ על ד׳ אמות איז נישט קיין „בית דירה” – ס׳איז א בודקע אדער עפעס אזוינס.

וואס רעכנט זיך ווי א „בית דירה” פאר צירוף

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

דער רמב״ם ברענגט א רשימה פון סארטן בנינים וואס קענען מצטרף ווערן:

פשט:

1. בית הכנסת ובית המדרש שיש בו דירה לחזנים – א בית הכנסת אליין איז נישט קיין בית דירה; נאר ווען דער שמש/חזן וואוינט דארט.

2. בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים – טראץ דעם דין אז מען זאל נישט מאכן א סימן פון בית ע״ז, רעכנט מען עס דאך פאר צירוף ווען ס׳איז דא א דירה פאר די כומרים.

3. אוצרות שיש בהם דירה – דער מענעדזשער/שומר וואוינט דארט.

4. גשר שיש בו דירה – דער שומר וואס נעמט צוזאם מעות וואוינט דארט.

5. קבר שיש בו דירה – דער חברה קדישא מענטש וואוינט לעבן דעם בית הקברות.

חידושים:

– ביי אלע פאלן דארף זיין א בית דירה – נישט סתם א בנין, נאר א פלאץ וואו עמיצער וואוינט אדער ס׳איז ראוי לדירה.

דריי מחיצות אן א דאך (בורגנין)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„שלש מחיצות שאין להם תקרה, יש בהם ד׳ אמות על ד׳ אמות” – אפילו אן א דאך, אויב ס׳איז דא דריי ווענט מיט דעם שיעור, רעכנט מען עס.

פשט:

דאס רעדט פון בורגנין – שומרים אין פעלד וואס האבן א בודקע.

חידושים:

„בית דירה” מיינט נישט אז עמיצער מוז דארט שלאפן יעדן טאג: דער שומר גייט אפשר נאר צוויי וואכן א יאר. דער עיקר איז אז ס׳איז געבויט פאר דירה, נישט אז עמיצער איז דארט תמיד.

בית הבנוי בים

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„בית הבנוי בתוך הים”

פשט:

למשל אן איילענד נאנט צו דער שטאט מיט א דירה דארט (אכסניא, הארבער). נארמאלערהייט וואלט מען נישט גערעכנט דעם ים אלס חלק פון דער שטאט, אבער אויב אין ים איז דא א דירה, הייבט מען אן רעכענען די אלפיים אמה פון נאך דעם ים.

מערה שיש בה בית דירה

פשט:

א מערה אליין איז נישט גענוג – מען דארף אז עמיצער זאל האבן צוגעבויט עפעס דארט (א טיר, א מחיצה). א מענטש וואס שלאפט אין א מערה מאכט עס נישט צו א „בנין”.

חידושים:

– ס׳שטייט „ויש בה בית דירה” – אינעווייניג אין דער מערה דארף זיין א בנין/דירה. דער פוינט איז אז ס׳דארף זיין עפעס געבויט – נישט סתם אז עמיצער נוצט דעם פלאץ.

חוט מתוח – ווי אזוי דאס הויז ווערט מצטרף

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„מוסיף הבית היוצא — רואין אותו כאילו חוט מתוח עליו, ובני כל המדינה מודדין חוץ לאותו חוט אלפים אמה.”

פשט:

נישט נאר אז קעגן דעם הויז אליין איז דא אלפיים אמה – נאר דאס הויז מאכט ברייטער דעם ריבוע פון דער גאנצער שטאט. מען ציט א חוט (שטריק) ארום דעם הויז, און אלע שטאט-באוואוינער מעסטן זייערע אלפיים אמה פון נאך דעם חוט.

חידושים:

– איין הויז וואס שטעקט זיך ארויס קען פארגרעסערן דעם תחום פאר דער גאנצער קהילה.

וואס רעכנט זיך נישט צום עיבור

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„כל שאינו מצטרף לעירוב, אינו מצטרף לעיבור” — שתי מחיצות בלי תקרה (אפילו מ׳וואוינט דארט), א גשר, קבר, בית הכנסת, בית הזורע, אוצרות, בור, שיח, מערה, שובך, בית שבספינה — אלע רעכענען זיך נישט צום שטאט.

פשט:

די אלע מקומות זענען נישט בתי דירה, דערפאר קען מען זיי נישט צורעכענען צום שטאט אפילו אויב זיי זענען בתוך שבעים אמה ושיריים.

חידושים:

שתי מחיצות אן א דאך: אפילו מ׳וואוינט דארט, דארף מען האבן מינדסטנס שלש מחיצות, אדער שתי מחיצות מיט א דאך, כדי עס זאל חשוב זיין א בית דירה.

בית הכנסת: א חידוש – א מענטש וואלט געמיינט אז א בית הכנסת וואו הונדערטער מענטשן קומען יעדן טאג זאל זיך רעכענען, אבער ווייל עס איז נישט קיין בית דירה, רעכנט מען עס נישט. אויב אבער דער חזן וואוינט דארט, ווערט עס א בית דירה.

שובך (דאוו-קאוט): כאטש עס באלאנגט צום מענטש, איז עס נישט א בית דירה – דער מענטש דרייט זיך דארט אבער וואוינט נישט דארט.

בית שבספינה: אפילו די ספינה ליגט געפארקט לעבן דער שטאט, ווייל א ספינה איז א זאך וואס ריקט זיך, קען מען עס נישט רעכענען אלס חלק פון דער שטאט. דאס ווערט פארגליכן צו אן RV וואס איז געפארקט לעבן דער שטאט – עס איז נישט ווי א הויז. (דאס איז אנדערש ווי א „בית שבים” – א הויז געבויט אויף א קליינע אינזל, וואס יא רעכנט זיך.)

צוויי שטעט וואס זענען סמוכות (שתי עיירות)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש” — צוויי מאל שבעים אמה ושיריים — „שבעים אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו, רואין אותן כעיר אחת, ונמצא כל עיר מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפיים אמה.”

פשט:

אזוי ווי א בית בתוך שבעים אמה ושיריים ווערט א חלק פון דער שטאט, אזוי אויך צוויי שטעט – ווען יעדע שטאט׳ס קרפף (שבעים אמה ושיריים) נוגע אן אינעם אנדערנ׳ס קרפף, ווערן ביידע שטעט איין גרויסע שטאט, און מ׳באקומט אלפיים אמה פון ארום ביידע צוזאמען.

חידושים:

– דא זעט מען קלאר אז יעדע שטאט האט א קרפף פון שבעים אמה ושיריים, און ווען די צוויי קרפיפות נוגעים זיך, קאנעקטן זיך די שטעט.

דריי כפרים משולשים (שלשה כפרים משולשים)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„היו שלשה כפרים משולשים” — אין א טרייענגל — „אם יש בינו לאמצעי בין כל אחד ואחד מהחיצונים אלפים אמה פחות מכאן”, און צווישן די שניים החיצונים „מאה שלשים ושמונה פחות שליש” (= פיר מאל שבעים אמה ושיריים, 283 מינוס א דריטל), „כדי שיהיו כל אחד ואחד מהן בינו לאמצעי כשתיעור אותה כאילו היא ביניהן — הרי שלשתן כעיר אחת ומודדין להן אלפיים אמה לכל רוח חוץ לשלשתן.”

פשט:

ביי דריי שטעט אין א טרייענגל, אויב די מיטלסטע שטאט איז בתוך אלפיים אמה פון יעדע פון די צוויי אנדערע, און די צוויי אונטערשטע זענען בתוך 283 מינוס א דריטל אמה (פיר מאל שבעים אמה ושיריים), קען מען זיך פארשטעלן אז די מיטלסטע שטאט איז „אריינגעפארן” אינצווישן די צוויי, און דעמאלט ווערן אלע דריי איין שטאט.

חידושים און הסברות:

1. דער מעכאניזם: מ׳שטעלט זיך פאר (כאילו) אז די מיטלסטע שטאט איז אריינגערוקט אינצווישן די צוויי חיצונות. ווען מ׳טוט דאס, דארף צווישן יעדע צוויי שטעט זיין בלויז 141 ושליש (צוויי מאל שבעים אמה ושיריים). ווייל מ׳האט דריי שטעט, קומט אויס פיר מאל שבעים אמה ושיריים צווישן די צוויי חיצונות.

2. דער שיעור פון אלפיים אמה: פארוואס דוקא אלפיים אמה פון דער מיטלסטער צו יעדע חיצונה? ווייל תחום שבת אליין (אלפיים אמה) מיינט אז ער איז „נאנט גענוג” אז מ׳קען זיך פארשטעלן אז ער איז אריינגעפארן אינצווישן.

3. דער ראב״ד׳ס השגה: דער ראב״ד איז נישט מסכים – ער רופט דאס א „תוספת גדולה” און זאגט „וטעות בידו.” דער ראב״ד פארשטייט צוויי מאל שבעים אמה ושיריים (ווייל דאס איז דער רגילער דין), אבער ער פארשטייט נישט ווי דער רמב״ם קומט צו פיר מאל. דער ראב״ד מיינט: יא, מ׳קען אריינלייגן די מיטלסטע כאילו אינצווישן, אבער נישט עד כדי כך אז עס זאל ווערן פיר מאל דער שיעור.

4. למעשה נפקא מינה: אין קאנטרי-געגנטן קען דער רמב״ם׳ס שיטה ברענגען גרויסע קולות בנוגע תחום שבת, ווייל שטעטלעך זענען ווייט איינס פון דאס אנדערע. מ׳דארף קוקן אויף א מאפע און זען ווי דער רמ״א פסק׳נט – צו ווי דער רמב״ם (שולחן ערוך) אדער ווי דער ראב״ד.

עיר שהוקפה ולבסוף יושבה vs. יושבה ולבסוף הוקפה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„עיר שהוקפה ולבסוף יושבה — מודדין לה מישובה.” אבער „יושבה ולבסוף הוקפה” — [מודדין מן החומה].

פשט:

א נייע חקירה: צי א חומה (שטאט-מויער) דעפינירט די גרענעצן פון דער שטאט. ביז יעצט האט מען גערעדט פון הייזער וואס מ׳קען צורעכענען; יעצט פרעגט מען א מער פונדאמענטאלע שאלה – וואו ענדיגט זיך די שטאט, ביי די חומה אדער ביי די הייזער?

חידושים:

1. הוקפה ולבסוף יושבה (קודם חומה, נאכדעם באזעצט): מ׳רעכנט פון וואו מענטשן וואוינען, נישט פון דער חומה. אויב די חומה איז ווייט פון די הייזער, גיט זי נישט קיין עקסטער שטח. אויב איינער וואוינט אינדרויסן פון דער חומה, רעכנט מען פון זיין הויז ווייטער. דער טעם: די שטאט איז געווארן א שטאט ווען מענטשן האבן זיך באזעצט, נישט ווען מ׳האט געבויט די חומה. די חומה איז נישט וואס דעפינירט די שטאט.

2. יושבה ולבסוף הוקפה (קודם באזעצט, נאכדעם חומה): דא האט די חומה א באדייטונג – זי ווערט א חלק פון דער שטאט׳ס דעפיניציע.

3. [דיגרעסיע: חילוק צווישן סארטן חומות] – אמאל בויט מען א חומה נישט פאר וואוינען נאר פאר מיליטערישע צוועקן (ביצורים). דער משל איז דער Great Wall of China – ס׳איז א חומה אבער נישט א שטאט. אין אזא פאל איז די חומה נישט „בסיס” צו די הייזער, און מען רעכנט אפשר נישט פון דער חומה. דער יסוד איז „הוקף לשם ישיבה” (מסכת מגילה, בתי ערי חומה) – ס׳גייט נישט פשוט אז ס׳איז א חילוק וואס מען בויט קודם, נאר א שאלה פון דער כוונה פון דעם בויער – צי מען האט געבויט לדירה אדער נישט. „מודים לחומרא” – ביידע שיטות (פון חומה אדער פון הייזער) ווערן אנגעווענדט לחומרא, נישט לקולא.

ריבוע העיר – ווי מען רעכנט דעם שטאט׳ס שעיפ פאר תחום שבת

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„עיר שהיתה ארוכה או מרובעת, הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות, מניחין אותה כמו שהיא ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה.”

פשט:

א שטאט וואס איז שוין רעקטענגולער אדער קוואדראטיש (מיט פיר גלייכע ווינקלען), לאזט מען ווי זי איז, און מעסט אלפים אמה פון יעדע זייט.

חידושים:

– „ארוכה” מיינט א רעקטענגל (נישט קוואדראט אבער מיט פיר גלייכע ווינקלען), „מרובעת” מיינט א קוואדראט. ביידע האבן ארבע זוויות שוות, דערפאר דארף מען נישט קיין ספעציעלע אדזשאסטמענטס.

עיר עגולה – מרבעין אותה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„היתה עגולה, עושין לה זוויות, ורואין אותה כאילו היא מרובעת… כאילו בתוך מרובע.”

פשט:

א רונדיגע שטאט באקומט ווינקלען – מען רעכנט עס כאילו זי איז אריינגעלייגט אין א קוואדראט. דער תחום שבת ווערט געמאסטן פון די זייטן פון דעם קוואדראט, נישט פון דעם קרייז אליין. דערדורך פארדינט מען די עקן (קארנערס) – דער שטח צווישן דעם קרייז און דעם קוואדראט ווערט אויך גערעכנט ווי שטאט.

חידושים:

– דער עיקר חידוש איז אז מען פארדינט די עקן: דארט וואו דער עיגול ענדיגט זיך, אבער דער ריבוע גייט נאך ווייטער, האט מען אסאך מער פלאץ פון וואו מען קען אנהייבן רעכענען די אלפים אמה.

משולשת, צלעות רבות, רחבה וקצרה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„וכן אם היתה משולשת, או שיש לה צלעות רבות – מרבעים אותה… אין לך אלא חומותיה חוץ מן הריבוע אלפים אמה לכל רוח.”

פשט:

אויך א טרייענגל, פענטאגאן, אדער יעדע אנדערע שעיפ ווערט אריינגעלייגט אין א קוואדראט, און מען מעסט פון דארט.

חידושים:

1. ריבוע העולם: דער רמב״ם זאגט אז דער ריבוע ווערט געמאכט „בריבוע העולם” – לויט די פיר רוחות העולם (מזרח, מערב, צפון, דרום). דאס לייזט דעם פראבלעם פון ווי אזוי מען זאל אריענטירן דעם קוואדראט – מען קען נישט פריי טשוזן, נאר מען מוז אויסגלייכן די זייטן מיט מזרח-מערב-צפון-דרום. „כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה.”

2. אינטערעסאנטע באמערקונג: די גאנצע וועלט דארף דעם טריק פון מרבע זיין דעם עיגול, ווייל די וועלט אליין איז עגול, אבער מען רעכנט עס מיט ארבע כנפות העולם.

3. ביי א טרייענגל: וויפיל מען פארדינט ווענדט זיך ווי דער טרייענגל ליגט רעלאטיוו צו די רוחות העולם. אויב א שפיץ פון דעם טרייענגל ווייזט פונקט צו איין רוח, וועט מען פארדינן אנדערש ווי אויב ער ליגט אנדערש. דאס איז נישט א פרייע בחירה – ס׳גייט לויט רוחות העולם.

4. „רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד” – א שטאט וואס איז ברייטער אויף איין זייט און שמאלער אויף דער אנדערער: „רואין אותה כאילו כולה רחבה” – מען רעכנט ווי די גאנצע שטאט איז אזוי ברייט ווי דער ברייטסטער פלאץ. דאס איז בעצם דער זעלבער פרינציפ פון מרבעין.

עשויה כמין גאם אדער כקשת

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„היתה עשויה כמין גאם… היתה עשויה כקשת… אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה – מודדין להם מן היתר, ורואה את כל הרוחב שבין היתר והקשת כאילו מלא בתים. אבל אם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים – אין מודדין להם אלא מן הקשת.”

פשט:

א שטאט אין א L-שעיפ (גאמא) אדער א בויגן-שעיפ (קשת) האט ספעציעלע דינים. אויב צווישן די צוויי עקן איז ווייניגער ווי 4,000 אמה, רעכנט מען ווי די יתר (סטרייט ליין צווישן די עקן) און מען פילט אן דעם חלל ווי בתים. אויב ס׳איז 4,000 אמה אדער מער, רעכנט מען נאר פון דער קשת אליין.

חידושים:

1. דער פראבלעם מיט גאם: ביי אן L-שעיפ, אויב מען מאכט א פולע ריבוע, לייגט מען צו א גאנצע סקווער וואס איז ליידיג – דאס וואלט געווען צו פיל. ביי א קשת, דער זעלבער פראבלעם – מען וואלט צוגעלייגט א האלבע סירקל.

2. דער לאגיק פון 4,000 אמה: ווען ס׳איז נאנט גענוג (ווייניגער ווי 4,000 אמה), איז דא א „חשיבות פון תחום שבת” – די צוויי זייטן ווערן באטראכט ווי קאנעקטעד, ווי איין שטאט. אבער ווען ס׳איז ווייטער, זענען זיי נישט קאנעקטעד.

3. חילוק צווישן ריבוע און אנפילן ביי א קשת: ביי א קשת מאכט מען נישט קיין ריבוע – מען פילט נאר אן דעם חלל. דאס איז אנדערש ווי א שטאט מיט אומגלייכע זייטן וואו מען גלייכט אויס מיט א ריבוע. ביי א קשת איז עס נישט א פראבלעם פון קרומע זייטן אויסצוגלייכן, נאר א שאלה צי די צוויי ענדן זענען קאנעקטעד.

עיר היושבת על שפת הנחל

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„עיר שהיא יושבת על שפת הנחל — אם יש לפניה רקה רחב ארבע אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בהנחל — נמצא הנחל בכלל העיר, ומודדין לו אלפים אמה משפת הנחל והלאה. אבל אם אין שם רקה — אין מודדין לו אלא מפתח בתים, נמצא הנחל נמדד באלפים שלהם.”

פשט:

א שטאט לעבן א טייך/נחל – אויב ס׳איז דא א „רקה” (א באורדוואלק/גאס פון 4 אמות ברייט) לעבן דעם נחל, ווערט דער נחל א חלק פון דער שטאט און מען רעכנט 2,000 אמה פון יענער זייט נחל. אויב נישט, רעכנט מען פון די הייזער, און דער נחל ווערט גערעכנט אין די 2,000 אמה.

חידושים:

1. „נחל” אין לשון הקודש מיינט נישט א טייך נאר א „וואדי” – א טאל וואס אמאל איז פול מיט וואסער (אין ווינטער) אבער אין זומער איז טרוקן.

2. שאלה: פארוואס וואלט עס געווען אנדערש ביי א ריכטיגע נחל מיט שטענדיג וואסער? ווייל א וואסער קען מען נישט נוצן אויף דעם זעלבן אופן (מ׳קען נאר שווימען דארט).

3. דער פרשת ביאורים בשם דעם רי״ף: אפילו ווען דער נחל איז טרוקן, דארף מען נאך אלץ א „רקה” כדי עס זאל גערעכנט ווערן אלס חלק פון דער שטאט. אן א רקה איז עס נישט חלק פון דער שטאט – ווייל עס איז סתם א ליידיגער פלאץ, נישט קיין שטאט.

מינימום שטאט – שלש חצרות של שני שני בתים

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„שלש חצרות של שני שני בתים — הרי זו עיר.”

פשט:

דער מינימום פאר א „שטאט” איז דריי חצרות מיט צוויי בתים אין יעדע חצר.

חידושים:

1. נפקא מינה: „יושבי צריפים” (בעדואינס וואס וואוינען אין געצעלטן) ווערן נישט גערעכנט ווי א שטאט. אבער אויב צווישן די צריפים איז דא שלש חצרות של שני שני בתים, ווערן אפילו די צריפים מצורף צו דער שטאט.

2. פראקטישע אילוסטראציע פון ארץ ישראל: די בעדואינער אין מדבר האבן מיט דער צייט אנגעהויבן בויען שטעט, וואס איז רעלעוואנט צו דער הלכה.

3. היינטיגע צייטן: ס׳איז נישטא דער מציאות פון חצרות, סאו מען דארף פארשטיין וואס דער עקוויוואלענט איז.

מדידת תחום שבת – חבל של חמשים אמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר. ובחבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר.”

פשט:

מען מעסט דעם תחום נאר מיט א שטריק פון 50 אמה – נישט מער און נישט ווייניגער, און דוקא פון פשתן (לינען).

חידושים:

1. טעם פאר 50 אמה: צו לאנג – דער שטריק הענגט אראפ און מען פארלירט פלאץ. צו קורץ – מען דארף צופיל מאל מעסטן און מען קען מאכן טעותים.

2. נאך א טעם: א לאנגער שטריק צויגט זיך מער אויס (דער אויסציאך איז מצטרף), א קורצער שטריק דארף מען שטארקער אויסציען און ער ווערט צו לאנג. 50 אמה איז דער אפטימאלער שיעור פאר עקיורעסי.

3. פשתן (לינען) האלט זיך בעסער ווי צמר (וואול) – א צמר שטריק קען זיך אויסציען פון 50 אמה צו 70 אמה.

מדידה ביי א גיא (טאל)

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„הגיע לגיא — אם יש בו חמשים אמה, יכול להבליעו בחבל המודד. והוא שיהא בעומקו פחות מארבעת אלפים.” ווייטער: אויב חוט המשקולת יורד כנגדו (אזוי שטייל אז א שטריק מיט א משקולת הענגט גראד אראפ) – מבליעו. אויב מעוקם (נישט אזוי שטייל) – מקדרו מלמעלה ומקדרו מלמטה.

פשט:

ווען דער מעסטער קומט אן צו א טאל פון 50 אמה אדער ווייניגער, קען ער עס „מבליע” זיין (איבערשפרינגען) מיט דעם שטריק – איינער שטייט אויף איין זייט, דער אנדערער אויף דער אנדערער זייט, און מען מעסט גלייך אריבער. אבער נאר אויב דער עומק איז ווייניגער ווי 4,000 אמה.

חידושים:

1. וואס מיינט „מבליע”? א מענטש שטייט איין זייט פון דער גיא און מען רעכנט ווי כאילו די גיא עקזיסטירט נישט – מען מעסט גלייך פון איין זייט צום אנדערן, כאילו אינו. דאס הייסט, מען „סקיפט” די גאנצע לאך, און רעכנט ווי ווייט ער וואלט געגאנגען אויב ס׳וואלט געווען גלייך.

2. וואס איז „חוט המשקולת”? דאס איז א שטריק מיט א שטיין/משקולת וואס מען הענגט אראפ. אויב די גיא איז אזוי שטייל אז דער חוט הענגט פריי אין דער לופט (ד״ה ס׳איז ממש א גרוב אריין, נישט א שיפוע), דעמאלטס איז עס שאי אפשר להשתמש בו – מען קען נישט נוצן די גיא צום גיין, און דעריבער איז מען מבליע.

3. חידוש וועגן תחום שבת: מען זעט פון דא אז תחום שבת האט נישט צוטון מיט ווי שווער ס׳איז פראקטיש צו גיין. ווייל אויב מען איז מבליע די גיא, הייסט עס אז מען גיט אים מער שטח כאילו ער דארף נישט אריינגיין, אבער אין אמת׳ן וועט ער דארפן וואקן א סך מער. דאס ווייזט אז תחום שבת איז א שיעור מרחק, נישט א שיעור טרחא. (אין שטאט אליין מעג מען וואקן וויפיל מען וויל.)

4. מחלוקת ראשונים: ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים צי מען דארף רעכענען דעם גאנצן וועג ארויף און אראפ (ביי א גיא), אדער נאר ווען מען קען נישט מקדר זיין בגיא. ביי א הר איז קלאר אז מען מעסט נישט דעם וועג ארויף, נאר מען מאכט א חשבון (כאילו גלייך). אבער ביי א גיא שטייט נישט קלאר.

5. „גיא מעוקם” – אומקלארהייט: די מפרשים ווייסן נישט קלאר וואס „מעוקם” מיינט. א סברא: ס׳מיינט אז ס׳איז נישט א שטייל לאך נאר א סמוד׳ע שיפוע אראפ און ארויף – מען קען אריינגיין און ארויסגיין. אבער דעמאלטס, וואס איז דער חידוש? מען האט דאך שוין געגעבן שיעורים פון עומק (אלפים אדער ארבעת אלפים). דאס בלייבט אומקלאר.

6. אויב מען קען נישט מבליע זיין: דארף מען רעכענען „קרקע הגיא” – דעם באדן פון דעם טאל, נישט דעם שיפוע (סלאָופּ).

גיא רחב מחמישים אמה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

אויב די גיא איז ברייטער פון 50 אמה, שאינו יכול להבליעו – ער גייט צו א פלאץ וואו די גיא איז שמאלער (ווייניגער פון 50), מעסט דארט, „וצופה כנגד מידתו” – מאכט א חשבון וויפיל עס וואלט אויסגעקומען ביי זיין אריגינעלע ריכטונג, „וחוזר” – און גייט צוריק ווייטער מעסטן.

פשט:

דאס איז א פראקטישע עצה – ער גייט ארום צו א שמאלערע שטעלע, מעסט דארט, און רעכנט אויס וואס עס מיינט פאר זיין אריגינעלע מדידה.

כותל – א וואנט אינמיטן דער מדידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„אין אומרים יקוב את הכותל” – מען זאגט נישט ער זאל דורכלעכערן די וואנט. „אלא אומד רוחבו והולך לו” – ער שאצט אפ (אומד) די ברייט פון דער וואנט און גייט ווייטער. „ואם אפשר להשתמש בו” – אויב מען קען נוצן דעם כותל – „מודדו מדידה יפה” – דארף מען עס יא פונקטליך מעסטן. „ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו” – אויב דער חוט המשקולת פאלט גראד אראפ – „מודד רוחבו במדידה יפה”.

פשט:

ביי א וואנט אינמיטן מעסטן: נארמאלערהייט שאצט מען אפ (אומד) די ברייט. אבער אויב מען קען נוצן דעם כותל (ארויפגיין אויף אים), דארף מען פונקטליך מעסטן.

חידושים:

1. „יקוב את הכותל” – וואס מיינט עס? ס׳מיינט נישט ממש א לאך מאכן, נאר אז מען דארף נישט פונקטליך מעסטן – מען קען מאכן א בערך׳דיגע השערה (אומד).

2. „אפשר להשתמש בו”: צוויי פירושים: (א) מען קען פראקטיש מעסטן די וואנט (ד״ה ארויפגיין אויף איר); (ב) ס׳איז א וואנט וואס מען נוצט. דער מסקנא: עס מיינט מען קען ארויפגיין אויף דער וואנט – ד״ה ס׳איז נישט אזוי הויך/שטייל, ס׳איז מער ווי א בערגל – דעמאלטס איז עס א חלק פון דעם וועג און מען דארף עס גוט מעסטן.

3. חוט המשקולת ביי כותל – אומקלארהייט: א שווערע שאלה: וואס איז דער חילוק? אויב ס׳איז א גראדע וואנט (חוט המשקולת יורד כנגדו), פארוואס דארף מען דוקא מודד זיין במדידה יפה? ביי א גראדע וואנט קען מען דאך נישט ארויפגיין, סאו מען זאל מאכן אן אומד! אפשר מיינט עס אז מען דארף רעכענען די שיפוע אויך, אבער „די זאכן שטייען נישט אין רמב״ם, מ׳דארף זיך פארשטעלן זאכן.”

הלכות הר (בארג) – ווי אזוי מ׳מעסט ווען מ׳טרעפט א בארג

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„אם היה הר המסתלק ממנו גובה עשרה טפחים ברוחב חמש אמות – מבליעו. אם היה גבוה הרבה עד שיסתלק ממנו עשרה טפחים בתוך פחות מארבע אמות – אומד ברוחב לו. אם אינו יכול להבליעו כשהוא רחב יותר מחמשים – מקדרין.”

פשט:

ביי א בארג וואס גייט ארויף 10 טפחים אין 5 אמות – מען איז מבליע (מ׳רעכנט נישט די שיפוע). ביי א שטיילערע בארג (10 טפחים אין ווייניגער פון 4 אמות) – מ׳שאצט אפ (אומד). ביי א בארג ברייטער פון 50 אמה וואס מ׳קען נישט מבליע זיין – מ׳נוצט דעם „מקדרין” מעטאד.

חידושים:

1. דריי באזונדערע שאלות אין דעם סוגיא: דורכאויס דעם סוגיא רעדט מען פון דריי באזונדערע ענינים: (1) צו מ׳דארף מאכן אן אומד אדער מ׳קען זיך סומך זיין אויף בערך; (2) צו מ׳רעכנט די גאנצע שיפוע וועג ארויף אדער נאר דעם גראדן אפשטאנד; (3) וואס מיינט „להבליע” – צו עס מיינט מ׳סקיפט עס, מ׳רעכנט נישט.

2. פירוש „מקדרין”: דער רמב״ם אין פירוש המשניות טייטשט אז מקדר איז א לשון פון „מודד בקירוב” – מעסטן בערכווייז. מבליע, אומד, און מקדר זענען דריי שטופן פון אפראקסימאציע – מקדר איז נאך מער „אויבן אויף” (approximate) ווי אומד.

3. פראקטישע מעטאד פון מקדרין: צוויי מענטשן נע

מען א חבל פון 4 אמות. דער אויבערשטער האלט דעם עק ביי זיינע פיס, דער אונטערשטער האלט דעם אנדערן עק קעגן זיין לב (הארץ-הייך). דערנאך טוישן זיי פאזיציעס – דער אויבערשטער גייט אראפ צום פלאץ פון דעם אונטערשטן, און דער אונטערשטער ריקט זיך ווייטער אראפ. אזוי מעסט מען שטיקלעכווייז ביז מ׳פארענדיגט דעם גאנצן בארג.

4. וואס איז די קולא? דער עיקר חידוש איז אז דורך דעם מקדרין מעטאד רעכנט מען נישט די שיפוע וועג אראפ – מ׳קומט אויס צום זעלבן אפשטאנד ווי ס׳וואלט נישט געווען קיין בארג. דאס איז א קולא ווייל מ׳באקומט א קלענערע מדידה (מער פלאץ פאר דעם תחום).

5. מבליע vs. מקדרין: מבליע וואלט געווען ווען מ׳האט א לאנגע גענוג שטריק און מ׳קען פשוט מעסטן גראד פון איין זייט צום אנדערן. מקדרין איז די עצה פאר ווען דאס איז נישט מעגליך (ווייל דער בארג איז צו ברייט). דער רמב״ם זאגט דא נישט א חידוש אין הלכה, נאר א חידוש אין דער פראקטישער וועג ווי אזוי מ׳פירט אויס דעם אומד.

נישט ארויסגיין חוץ לתחום בשעת מדידה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„כשהולך המודד להבליע או לקדר, לא יצא חוץ לתחום, כדי שלא יראוהו עוברים ושבים ויאמרו מידת התחום היא עד כאן.”

פשט:

דער מעסטער זאל נישט ארויסגיין אויסערהאלב דעם תחום בשעת מעסטן, כדי מענטשן זאלן נישט מיינען אז דער תחום גרייכט ביז דארט.

חידושים:

– דאס איז נישט א שבת-ענין – ער מעסט אין דער וואך, אבער מענטשן וואס זעען אים מעסטן קענען מאכן א טעות און מיינען אז דער תחום גרייכט ביז וואו ער שטייט. הומאריסטיש: „ס׳שטייט דאך אויף זיין וועסט ‚תחומין מעסטער׳.”

אויף וועם מ׳קען זיך פארלאזן מיט מדידה – מומחה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שיודע במדות הקרקע.”

פשט:

מ׳פארלאזט זיך נאר אויף א מומחה וואס ווייסט מדידת הקרקע.

חידושים:

1. רמב״ם אין פירוש המשניות: מומחה מיינט ער קען „דזשיאמעטרי” – חכמת מדידת הקרקע (דזשיא = ערד, מעטרי = מעסטן). ער דארף וויסן די מאטעמאטישע חשבונות פון מעסטן.

2. משנה ברורה לייגט צו: ער דארף אויך וויסן די הלכות (נישט נאר דזשיאמעטרי).

3. חידוש: אפשר זענען אלע הלכות פון מדידה (מבליע, מקדר, אומד) בעצם „דזשיאמעטרי”-פראבלעמען, נישט הלכישע קולות און חומרות. אויב אזוי, קען איינער וואס האט בעסערע מעסט-מעטאדן (ווי מאדערנע surveying טעכנאלאגיע) זיך סומך זיין אויף זיי אן צו וויסן די ספעציפישע עצות פון דער גמרא.

4. פראקטישע שאלה וועגן Google Maps: עס ווערט דיסקוטירט צו מ׳קען זיך סומך זיין אויף Google Maps. דער פונקט איז אז Google Maps „walking directions” רעכנט די אקטועלע וועג (מיט שיפוע), וואס וואלט געווען צו מחמיר (צו קליין א תחום). מ׳דארפט וויסן צו Google Maps גיט דעם גראדן אפשטאנד („as the crow flies”) אדער דעם שיפוע-וועג.

5. נאמנות פון דעם מומחה: דאס איז נישט א דין פון נאמנות לגבי שבת (ווי עדות), נאר א נאמנות אז ער איז א מומחה וואס ווייסט וואס ער טוט. עס דארף נישט דווקא זיין א איד – עס איז א שאלה פון מומחיות, נישט כשרות-עדות.

חזקה קעגן מומחה

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

ווען ס׳איז געווען א חזקה אין שטאט וועגן דעם תחום, און א מומחה קומט און מעסט אנדערש – „נאמן מומחה לא בתחום” (דער מומחה ווערט געגלויבט נאר לחומרא).

פשט:

ווען דער מומחה זאגט דער תחום איז גרעסער ווי די חזקה – דאס איז א קולא, און מ׳נעמט עס נישט אן קעגן די חזקה. ווען ער זאגט דער תחום איז קלענער – דאס איז לחומרא, און מ׳נעמט עס אן.

חידושים:

שני מומחים: ווען צוויי מומחים חולקים, ווערט דערמאנט אז מ׳איז זיך אויך סומך אויף עלטערע לייט (זקנים וואס געדענקען די מסורה).

מומחה שריבה בתחום

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

אויב א מומחה האט געמאסטן און ריבה בתחום (געמאכט דעם תחום גרעסער ווי מ׳האט פריער געהאלטן), איז מען זיך סומך אויף אים. „וכן אם באו שני מומחין למדוד את התחום, אחד אומר כך ואחד אומר כך – שומעין למרבה.”

פשט:

ווען א מומחה קומט און מעסט דעם תחום גרעסער ווי די ביזאהעריגע חזקה, נעמט מען אן זיין מעסטונג. ווען צוויי מומחים חולקים, הערט מען דעם וואס מרבה (גיט א גרעסערע מאס), ווייל מ׳גייט לקולא.

חידושים:

1. שווערע קשיא אויף דעם לשון פון רמב״ם: ווי קען מען לערנען אז „ריבה בתחום” מיינט אייגנטליך „בתחום של עיבורה” (אז ער האט פארגרעסערט דעם עיבור פון שטאט, נישט דעם תחום אליין)? דאס איז א פראבלעמאטישע דרך הלימוד וואו מ׳לייענט אין רמב״ם פארקערט פון וואס עס שטייט בפירוש.

2. אנאליזע: איז א מומחה שטערקער ווי א חזקה, אדער איז דער מומחה נאר גוט אויף מיקל צו זיין? דער מסקנא איז אז מ׳נעמט אן לקולא אין ביידע וועגן – ביי מומחה קעגן חזקה, און ביי צוויי מומחים קעגן איינער. דאס ווערט באוויזן פון דעם אז ביי צוויי מומחים שומעין למרבה – קלאר לקולא.

3. סברא: די חזקה אליין שטאמט אויך פון א פריערדיגע מומחה וואס האט אמאל געמאסטן. אזוי איז עס ווי איין מומחה קעגן אן אנדערע מומחה, און מ׳גייט לקולא.

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

דער מומחה קען נישט מרבה זיין מער ווי די מדת אלכסון פון דער שטאט. „שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד אלפים, לפיכך מיעט מדותיו, ונמצא צלע התחום פחות מאלפים.” דער אחרון מעסט „אלפים מצלע המדינה” (פון דער זייט, נישט פון דער ווינקל). „לפיכך אמר רבי זירא: אחרון יוסיף אפילו כחמש מאות ושמונים בקירוב.”

פשט:

מ׳דארף מעסטן 2000 אמה פון דער זייט (צלע) פון דער שטאט, נישט פון דער ווינקל (אלכסון). אויב דער פריערדיגער מומחה האט געמאסטן פון דער ווינקל, קומט אויס א קלענערע תחום (ווייל דער אלכסון פון דער שטאט „פארברויכט” א טייל פון די 2000 אמה). דער נייער מומחה וואס מעסט ריכטיג פון דער זייט קען דעריבער מוסיף זיין ביז כ-580 אמה (דער חילוק צווישן אלכסון און צלע).

חידושים:

1. מיט א ציור: ווען מ׳מעסט פון דער ווינקל (אלכסון) פון דער שטאט, ווערט דער תחום קלענער ווייל א טייל פון די 2000 אמה גייט אויף דער אלכסון פון דער שטאט אליין. ווען מ׳מעסט ריכטיג פון דער זייט, קומט אויס מער.

2. „ויוצאים אלו שלום על אלו” – מ׳נעמט אן אז דער פריערדיגער מומחה איז נישט געווען „משוגע”, נאר ער האט פשוט גערעכנט פון דער ווינקל אנשטאט פון דער זייט. דאס איז דער תירוץ פארוואס מ׳ערלויבט דעם נייעם מומחה צו מרבה זיין.

3. באטאנונג: די הלכה פון מומחה רעדט נישט פון קאמפליצירטע ריבועים, נאר פון א פשוט׳ע בעיסיק שאלה: ווי ווייט איז עס פון דער שטאט?

נאמנות אויף תחום שבת – עבד, שפחה, גדול על קטנותו

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„אפילו עבד, אפילו שפחה” האבן נאמנות צו זאגן „עד כאן תחום השבת.” אויך א „גדול” איז נאמן „לומר: זוכר אני שעד כאן היינו באין בשבת כשהייתי קטן.”

פשט:

מ׳גלייבט אפילו מענטשן וואס זענען נישט מומחים – עבד, שפחה – ווען זיי זאגן וואו דער תחום ענדיגט. אויך א דערוואקסענער וואס דערציילט וואס ער האט געזען אלס קינד איז נאמן.

חידושים:

1. אונטערשייד פון מומחיות: דא רעדט מען נישט דערפון אז זיי זענען מעסטערס (מומחים), נאר אז זיי געדענקען וואס אמאל איז געמאסטן געווארן. דאס איז א דין פון נאמנות, נישט פון מומחיות.

2. גדול בגדלותו לומר מה שראה בקטנותו: ביי א דאורייתא ענין וואלט ער נישט נאמן געווען אויף וואס ער האט געזען אלס קינד. אבער ביי מדרבנן ענינים ווי תחום שבת – יא.

כלל: לא אמרו חכמים בדבר זה להחמיר אלא להקל

דער רמב״ם׳ס ווערטער:

„וסומכין על עדות זו בדבר זה, לפי שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל.”

פשט:

אלע דינים פון תחום שבת (אלפים אמה) זענען מדרבנן, דעריבער גייט מען לקולא אין אלע ספיקות.

חידושים:

1. דער גאנצער פרק (פרק כ״ח) איז בעצם א זאמלונג פון קולות וואס שטאמען דערפון וואס תחום שבת (אלפים אמה) איז א שיעור על פה מדברי חכמים.

2. נפקא מינה: אויב עס וואלט געווען א שאלה פון דעם שיעור י״ב מיל (וואס איז דאורייתא לויט מאנכע שיטות), וואלט מען מחמיר געווען. למשל, ביי מבליע – וואלט מען געזאגט אז מ׳דארף מבליע זיין, וואס וואלט אויסגעקומען צו פארקלענערן וואס מ׳מעג גיין. אבער עס איז מסופק אויב דאס איז פראקטיש מעגליך ביי אזא ריזיגע שטח.

סוף פרק כ״ח – דער שיעור ענדיגט מיט דער באמערקונג אז מ׳ווייסט יעצט תיאורעטיש וויאזוי צו רעכענען תחום מנוחה, כאטש „מיר זענען נישט קיין מומחים.”


תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שבת פרק כ״ח – מדידת התחום שבת

הקדמה לפרק

Speaker 1:

א גוטן. מיר גייען לערנען רמב״ם הלכות שבת, די אכט און צוואנציגסטע פרק. ברוך השם, מיר האלטן שוין נאר ביי די ענד. דער פרק גייט רעדן נאך הלכות וועגן תחום שבת, וויאזוי מען מעסט א תחום שבת. סעדלי, מיר האלטן שוין ביי די ענד. ס׳גייט שוין כמעט אוועק פון די גאנצע געשמאקע הלכות שבת. ברוך השם, מיר האלטן ביי די ענד. מיר גייען שוין גיין לערנען הלכות יום כיפור, מיר גייען שוין גיין לערנען אנדערע הייליגע זאכן. מיר גייען נאך לערנען עירוב קודם.

איידער מיר גייען צו די שיעור, ווילן מיר באדאנקען די וואס שטיצן די שיעור, ובראש ובראשונה, די ספאנסער פון די שיעור, איז די ידיד ר׳ יואלי לייבי ווערצבערגער. זאל די זכות התורה זיי אלע מגין זיין. זייער גוט.

יסודות פון תחום שבת

אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין די פאריגע פרקים וועגן די מצוה פון תחום שבת, אז ס׳איז דא א מצוה דאורייתא נישט ארויסצוגיין צו ווייט פון די שטאט. וויפיל איז די צו ווייט? איז די אמת׳דיגע שיעור וואלט געווען שנים עשר מיל. צו דאס אליין איז א דאורייתא, אזוי איז נישט אינגאנצן קלאר. די רמב״ם זאגט אז ס׳איז משמע אז יא. זייער קלאר. דאס וואלט געווען די דאורייתא. אבער ס׳איז דא וויאזוי מיר לערנען עס ארויס. און מיר האבן זיכער געמאכט א גדר אז מ׳זאל נישט וואקן מער ווי אלפים אמה.

און יעצט האבן מיר געלערנט פאריגע פרק פארשידענע הלכות פון וואס טוט זיך אויב א מענטש האט ארויסגעוואקט ווייטער פון די אלפים, און אין וועלכע פעלער מ׳געבט אים נישט צו גיין ווייטער, און אזוי ווייטער, אויב ער האט ארויסגעוואקט.

נושאים פון דעם פרק

דא, אין דעם פרק, גייען מיר אונז לערנען אינטערעסאנטע הלכות וועגן וויאזוי מ׳מעסט די אלפים אמה לכל רוח. ווייל ס׳איז דא אסאך מאל פארשידענע שאלות וויאזוי מ׳מעסט.

איין שאלה איז, וואו ענדיגט זיך די שטאט? אסאך מאל איז נישטא קיין קלארע גבולים אויף די שטאט, נאר מ׳מיינט די שטאט ענדיגט זיך, נאר מ׳זעט נאך א הויז, נאך א הויז, וואס האבן נאך א קשר צו די שטאט. דאס איז איין נושא.

די צווייטע נושא איז, וויאזוי מעסט מען ווען ס׳איז דא בערג? אויב רעכנט מען נאר וויפיל פוס ס׳איז דא אויף וואס מענטשן קענען וואקן אדער וואס מענטשן קענען וואוינען, דארף מען רעכענען די גאנצע בארג ארויף און די גאנצע בארג אראפ. אבער אפשר וואלט געווען א חשבון צו זאגן ניין, בארג, איז עפעס אזוי אנקוקן דעם בארג ווי אן עקסטרע זאך, און מ׳זאל קוקן ווי ווען ס׳וואלט ווען געווען פלאך, וויאזוי וואלט א מענטש געקענט וואקן. איז דא די סוגיא וויאזוי דאס צו מעסטן.

און נאכדעם איז דא די שאלה פון ווער קען מעסטן? וויאזוי גלייבט מען? אויב איינער, אויב ס׳איז מקובל אז אזוי און אזוי איז דארטן און דארטן איז די תחום אלפים, וועם קען מען יא גלייבן און וועם נישט? דאס זענען די הלכות וואס מ׳גייט לערנען אין דעם פרק.

יסוד: תחום שבת איז א דין ארום א שטאט

Speaker 1:

יא, סאו לאמיר איך גיי זאגן מיין נוסח. לכאורה האט דאס צוטון, די גאנצע סוגיא, מיט דעם אז א תחום שבת איז ארום א שטאט. דא הייבט זיך אן די שאלה. דאס הייסט, אויב איינער איז אין א מדבר, אין א בקעה רופט זיך עס דא געווענליך אין די הלכה, דעמאלטס הייבט זיך נישט אן קיין שאלה. מ׳מעסט צוויי טויזנט אמה פון וואו ער איז עקזעקטלי. אזוי וועט מען גיין זען קלאר, ווען ס׳איז נישטא קיין שטאט, ס׳איז נישטא די אלע הלכות, דארף מען נישט האבן א שטאט. אבער געווענליך תחום שבת, די נארמאלע תחום שבת, איז א הלכה פון א שטאט. דאס הייסט, ס׳איז דא א שטאט, און ארום דעם שטאט איז דא א תחום שבת.

Speaker 2:

ניין, ווייל כך היא דרכו של עולם, רוב מאל, מענטשן וואס ווילן וויסן תחום שבת זענען מענטשן וואס וואקן ארויס פון די שטאט.

Speaker 1:

ניין, ווייל תחום שבת איז א דין פון ארום די שטאט. דאס איז די עיקר הלכה. במקור, א תחום איז ארום א שטאט. א תחום איז נישט פארקערט, דאס וואס ס׳איז דא א מענטש וואס ער קען גיין צוויי טויזנט אמה ווען ער איז נישט אין א שטאט, דאס איז א שטיקל חידוש. און אפילו דעמאלטס זאגט מען צוויי טויזנט אמה, אבער עצם תחום איז א זאך פון ארום א שטאט. אזויווי מ׳האט געלערנט, אין די שטאט מעג מען גיין וויפיל מ׳וויל, אינדרויסן פון שטאט איז דא א תחום. אבער א תחום איז בעצם אזוי ווי א פארט פון א שטאט. א שטאט האט א תחום שבת ארום אים.

הסבר: די הלכות פון דעם פרק

סאו לכאורה, די אלע הלכות וואס מ׳גייט לערנען האבן צוטון, איינס, ווי דו זאגסט, מ׳קען זאגן ווי ענדיגט זיך די שטאט, אבער ס׳דארף פיל מער פון דעם. ס׳דארף פארשידענע כללים, קענסט עס רופן קולות אויב דו ווילסט, קענסט עס רופן קולות. אז מ׳רעכנט נישט פון יעדע הויז, פון יעדע פלאץ פונקט וואס איז ארויס פון שטאט צוויי טויזנט אמה, נאר ס׳איז ווי א דין ארום די שטאט. ארום די שטאט מאכט מען עפעס ווי א תחום, כאילו מרובעת. אזוי קען מען פארשטיין אז ס׳איז נישט סתם א קולא אין די וועלט אריין, ווייל מ׳גייט זען ריבוע העיר און אנדערע מיני אופנים וואס מ׳לייגט צו לכאורה. די רעיון איז, ארום די שטאט קומט א תחום שבת, דאס גייען מיר לערנען.

בערך האסטו געסקיפט איין גרויסע קולא וואס מיר האבן געלערנט. ס׳איז דא די שאלה פון וואו ענדיגט זיך א שטאט? מיר גייען לערנען פונקטליך הלכות וויאזוי מ׳רעכנט זיך די לעצטע הויז קולי פון די שטאט. און נאך איז דא די גרעסערע קולא לכאורה, וואס דאס איז זיך מסביר בעצם וואס איז די תחום ארום די שטאט, איז דא די דין פון ריבוע העיר. מ׳זאגט אז א תחום איז פונקט אלעמאל סקווער. א תחום איז סקווער. א תחום גייט נישט א רונדיגע, א רונדיגע שטאט. מ׳האלט זיך א סקווער תחום, און אזוי ווייטער. נאכדעם איז דא פארשידענע פרטים און דינים וואס מ׳דארף לערנען דערפון. אבער א תחום איז ווי א סקווער ארום די שטאט פון צוויי טויזנט אמה אויף יעדע זייט. די שטאט ווערט גערעכנט ווי מיר זענען אייביג אין מרובע׳ע שטעט. די תחום הייבט זיך אייביג אן פון דרויסן פון די שטאט, און האט א סקווער, א מרובע׳ע שטאט. יעדע שטאט האט א סקווער ארום איר אין דעם. הלכות לגבי תחום שבת. אפשר איז דאס א קלארדיגע זאץ, ס׳מאכט סענס.

נאכדעם איז דא פארשידענע פרטים, וויאזוי מ׳מעסט, ווער איז דער מעסטער, אזעלכע שאלות. אבער דאס איז די עיקר, איך מיין אזוי האב איך עס אנגעקוקט. אזוי ווי שבת, תחום שבת זאגט אז א שטאט האט ארום זיך עפעס א שטח וואס הייסט תחום שבת. מגרשי עיר האבן מיר געלערנט, ס׳קומט דאך פון דארט בעצם. אפשר די מגרש אויך האט אזא סקווער בעצם.

דיון: תחום שבת – דין אין די שטאט אדער דין אין דער מענטש?

Speaker 2:

יא. דאס וואס דו זאגסט אז תחום שבת איז א דין אין די שטאט, איז חבר׳ל דו זאגסט, ס׳קען זיין אז ס׳איז לאו דווקא. די ווארט איז אז א מענטש זאל נישט וואקן מער ווי אין דרויסן פון זיין מקום. נאר וואס דען, אין א שטאט איז זיין מקום די גאנצע שטאט הייסט מקומו של אדם, און אין דרויסן פון די שטאט האט א מענטש נאר זיינע ד׳ אמות.

Speaker 1:

יא, ס׳איז די זעלבע זאך.

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נישט.

Speaker 1:

ס׳קומט די רמב״ם האט מסביר געווען, “אלא יצא איש ממקומו”, ער מיינט נישט פון זיין פלאץ, נאר פון זיין שטאט. אמת. אבער ס׳איז א דין אין די שטאט.

Speaker 2:

אמת. דו ביסט גערעכט, אז ער האט נישט קיין שטאט, דעמאלטס האט ער נישט, דעמאלטס האט ער נאר…

Speaker 1:

אקעי, סאו גייען מיר עס לערנען.

הלכה א׳: בית דירה שיצא מן המדינה

Speaker 1:

סעיף א׳, זאגט דער רמב״ם אזוי: “כל בית דירה שיצא מן המדינה”. וואס טוט זיך ווען ס׳איז דא א בית דירה, א הויז וואו מ׳וואוינט? ער ווארפט אריין די ווארט “דירה”. מיר זעען אז א הויז וואס האט נאך א קשר מיט די שטאט, ס׳הייסט נאך א חלק פון די שטאט, דארף זיין א הויז וואו מ׳וואוינט. יעדע הויז וואו מ׳וואוינט “שיצא מן המדינה”, וואס איז אין דרויסן פון די מדינה, איז אזוי. פון וואו ווייסט מען? די שאלה איז אזוי. פון ווען רעכנט מען אז די שטאט האט זיך געענדיגט, און פון דארטן האט מען נאך די שבעים אמה?

הסבר: די שאלה פון וואו ענדיגט זיך די שטאט

סאו לאמיך מאכן אביסל קלארער, ווייל לכאורה איז דא א הלכה פאר דעם וואס דער רמב״ם זאגט נישט, וואס ווען דו פרעגסט שוין די שאלה איז דא א תירוץ פון א פריערדיגע שאלה וואס מ׳האט געסקיפט, כאילו. ס׳איז דא א שטאט, וואו ענדיגט זיך די שטאט בעצם? דאס איז ידיעה, די הלכה איז אן הנחה אז איך ווייס וואו די ענד פון די שטאט. ס׳מאכט זיך נאר אז ס׳איז דא א הויז וואס איז אינדרויסן פון די שטאט. דאס הייסט, אויב ס׳איז דא א שטאט קענסטו פרעגן אזוי א שאלה.

מענטשן היינט איז מען מער מסופק אין דעם, אדער פראקטיש נוגע תחומין. דאס הייסט, וואס מאכט בכלל זיין די שטאט? אויב די גאנצע שטאט איז אסאך שטח, היינט וואוינט מען זייער צעשפרייט. יא, אפשר האט אמאל געשטעצט מער צוקוועטשט און כו׳. אויב צווישן יעדע הויז איז דא זיבעציג אמה, ווי שרייבט ער וואס מ׳גייט לערנען? מילא, אז ס׳איז אויס שטאט? מ׳זאגט נישט אז ס׳איז אויס שטאט, ס׳איז דא אזא שטאט. וואס דער גדר שטאט בעצמו שטייט נישט אין די הלכה. די הלכה הייבט זיך אן, נאכדעם איז דא א דירה, די דירה איז יוצא מן המדינה, איז כאילו מ׳קען עס מצרף זיין.

אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא אפשר א חילוק, די בית דירה מוז זיין פאר סאם ריזען נישט ממש א פארט פון די מדינה. אויב ס׳איז געווען א פארט פון די מדינה, הייבט זיך נישט אן דער חידוש. אינמיטן א שטאט מעג זיין א ליידיגע שטח פון מער ווי זיבעציג אמה, דאס איז נישט דער חידוש. אויב ס׳איז אין די ענד פון די שטאט, און דארט איז דא אפשר א הייזקע וואס מ׳פרעגט ווער וואוינט יענער איד, און ער וואוינט אביסל אינדרויסן, דעמאלטס לערנט מען די הלכה. ביסט מסכים? רייט.

אבער ס׳מיינט אויך זיכער נישט אז די שטאט מיינט די נאמען, למשל איינער זאגט ווי ענדיגט זיך די נאמען האוול און ווי הייבט זיך אן די אנדערע נאמען. דאס איז אויך נישט. די עיר מיינט מען סתם דארטן וואו ס׳איז דא עפעס א געוויסע מער מענטשן וואוינען צוזאמען, ס׳האט עפעס א געוויסע כאראקטער, איך ווייס, האט א… וואטעווער א עיר ווערט גערופן. דא רעדט מען וואס טוט זיך אויף א הויז וואס איז אוועקגערוקט פון די מעין שטאט, פון ווי די רוב וואוינען. וואס מ׳רופט היינט טאון אוו הייוול למשל, סתם קען זיין א גרויסע שטח וואס איז ליידיג, וואס איז בעצם שוין פארמס, איך ווייס נישט וואס, א וואלד. אבער קען יא זיין אז ס׳איז דא עפעס אזא זאך וואס איז א מדינה, איך ווייס נישט פונקטליך וואס ס׳וואלט געהייסן.

Speaker 2:

ניין, לכאורה פון וואו די מענטשן וואוינען געדעכט איז… דאס הייסט, אויב איינער איז זיין ארומגענומען מיט מערערע שטעט, אבער ס׳איז אלץ איין שטאט לעבן די אנדערע, מ׳רעכנט נאך אין די אלע שטעט. נאך איבעראל וואו ס׳איז באוואוינט הייבט מען אן דעמאלטס צו רעכענען על פי הלכה. אמן.

Speaker 1:

אקעי. יא.

וועט מען זען, עס איז דא אזא דין פון א חומה, עס איז דא אפאר הלכות פון א שטאט וואס איז חוץ פון די הלכה פון די יוצא. היינט איז זייער אנדערש לכאורה, ווייל מיר וואוינען אנדערש. אזעלכע פלעצער אזויווי לעיקוואוד, מאנסי, וואס מיר וואוינען זייער צושפרייט, מאכט זיך אסאך א גרעסערע שאלה וואס מ׳דארף מחליט זיין וואו בכלל איז א שטאט.

Speaker 2:

רייט. אזוי ווי אין די מאונטענס, יא. אין שטאט, אין ברוקלין, איז נישט קיין שאלה, די גאנצע זאך איז איין גרויסע שטאט. פשטות, הגם אפשר איינער קען טענה׳ן, ער זאגט דאך קלאר, אפילו ס׳איז נינוה. ניו יארק איז מסתמא גרעסער פון נינוה געווען. יא. יא.

די הלכה: שבעים אמה ושני שלישי אמה

Speaker 1:

איז שוין, “כל בית דירה שיוצא מן המדינה”, וואס איז לעבן די שטאט, איז ביז ווען רעכנט מען עס נאך ווי ס׳איז א חלק פון די שטאט, און מ׳זאל אנהייבן רעכנען די אלפיים אמה נאך די דירה? איז אזוי, אויב איז עס זייער ווייט פון די מדינה, רעכנט מען עס שוין נישט צו צו די מדינה. פארוואס איז דאס ווייט? וואס איז די ווייטקייט? האבן די חכמים געזאגט אזוי, “אם יש בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה”, זיבעציג און צוויי דריטל אמה, “שהוא צלע בית סאתים המרובעת”, וואס דאס איז די ווינקל… וואס איז דאס? די צלע דהיינו די אלכסון.

און זיי האבן געלערנט קרפף, דאס הייסט למשל מ׳געבט א קרפף פאר די ערירים, האבן זיי געלערנט אז א מינימום שיעור פון עפעס אזויווי א ליידיגע שטח, אדער א שטח וואס מ׳קען זורע זיין, הייסט בית סאתים. יא? האבן זיי געלערנט לגבי דינים פון היקף לדירה. סא דאס מאכט סענס, א היקף לדירה, דאס איז די שיעור וואס זיי האבן באטראכט. און א בית סאתים האבן זיי געלערנט ביי אסאך הלכות, ווען מ׳גייט קרום איז עס לענגער אביסל. סא פון איין ווינקל צום צווייטן ווינקל, ס׳הייסט די צלע דאלכסון, איז… דאס איז בית סאתים, פופציק אויף הונדערט, סא די אלכסון שטייט דא איז זיבעציג און צוויי דריטל.

הסבר: בית סאתים – דער “בעקיארד” פון א שטאט

ס׳איז דא א דין אז א שטאט באקומט א בית סאתים. אזויווי יעדע שטאט איז דא א דין אז די שטאט באקומט אזויווי א בעקיארד, אזויווי א בעקיארד איז נאך א פארט פון די הויז. די שטאט באקומט זיין אייגענע אזויווי א בעקיארד וואס איז נאך פארט פון די שטאט.

דער יואל איז נאך וויט אין דער שטח, איז פשט אז דער יואל איז נאך נאנט צו די שטאט. דער שטח איז דער “יושב אהלים ושרים”, וואס דאס האט א חשש. פארוואס איז אזוי? ווייל ס׳האט צוטון מיט דער דין אז ארום א שטאט איז דא א בית הסאתים מרובעת,

שיעור בית סאתים ואלכסון

Speaker 1:

זיי האבן געלערנט לגבי דינים פון היקף לדירה. סא יעצט, ס׳מאכט סענס. א דירה איז פשוט דאס איז דער שיעור וואס מ׳דארף ארומטראכטן, און א בית סאתים האבן זיי געלערנט ביי אסאך הלכות, ווען מ׳גייט קרום איז עס לענגער אביסל. פון איין ווינקל צום צווייטן ווינקל, דאס הייסט די צלע איז די אלכסון, איז א בית סאתים איז 50 אויף 50, און דער וועג אין אלכסון שטייט דא איז 70 און צוויי דריטל.

דין שבעים אמה ושיריים — צירוף בית דירה למדינה

ס׳איז דא א דין אז א שטאט באקומט א בית סאתים, אזויווי יעדע שטאט איז דא א דין אז די שטאט באקומט אזויווי א backyard, אזויווי א backyard איז נאך א part פון די הויז, די שטאט באקומט זיין אייגענע אזויווי א backyard וואס איז נאך part פון די שטאט. אויב ס׳איז דא א הויז וואס איז נאך אינעם שטח, איז פשט אז די הויז איז נאך נאנט צו די שטאט. די שטח איז די שבעים אמה ושיריים, וואס דאס האט א חשבון פארוואס ס׳איז אזוי, ווייל ס׳האט צוטון מיט די דין אז ארום א שטאט איז דא א בית סאתים מרובעת, און אויב ס׳איז נישט מרובעת האט עס אויסגעקומען א שיעור פון שבעים אמה. איז א הויז איז מצטרף למדינה ונחשב ממנו, די הויז ווערט גערעכנט ווי ס׳איז נאך א חלק פון די שטאט, ווי ס׳איז א חלק פון דעם, וכשמודד אלפים אמה לכל רוח, ווען מ׳איז מודד צו די שטאט אלפים אמה לכל רוח, מודדין, רעכנט מען נאך די הויז, חוץ מבית דירה זו רעכנט מען נאך די הויז נאך אלפים אמה לכל רוח.

חידוש — קעטן פון הייזער

אקעי. ווייטער, איז הויז זה קרוב למדינה בשבעים אמה. יעצט, לאמיך זאגן, נישט נאר מ׳קען איין הויז ווערט מצטרף צו מדינה, ס׳קען זיין א גאנצע רייע פון אזעלכע הייזער, כל זמן וואס יעדער איינער פון די הייזער איז נישט ווייט פון די פריערדיגע הויז די זעלבע שיעור, קען מען מאכן מצטרף צו זיין. סא דאס וואס דו האסט געזאגט אז א שטאט האט א כרפס, נישט נאר א שטאט, דאס הייסט, ס׳קען זיין אז במקור דאס איז די סברא פון די הלכה, אבער למעשה אין די ענד, ס׳איז דא אזא שיעור, anything בתוך שבעים אמה ושיריים ווערט part פון די שטאט, און דאס באקומט מען נאך שבעים אמה ושיריים פאר די נעקסטע הויז און פאר די נעקסטע הויז. נישט קיין חילוק ווי ווייט ס׳גייט.

דיון: פארוואס דארף מען בית סאתים צווישן הייזער אין א שטאט?

Speaker 2:

אקעי, ס׳מאכט סענס אויך אין פשוט׳ן שכל, ווייל אויב ס׳איז נישט גענוג ווייט פון די שטאט, איז עס נאך א חלק פון די שטאט.

Speaker 1:

יא, אבער אויב ס׳איז א חלק פון די שטאט מאכט עס נאך, ס׳קען זיין א הינך צו נאכציילן נאך גאר גאר ווייט. פון דעם קומט שוין צוריק צו מיין שאלה וואס איך האב געזאגט פריער, כביכול א שטאט אליינס ווערט א שטאט וואלסטו נישט געדארפט קיין בית סאתים צווישן די הייזער, פארשטייסט מיין שאלה?

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נישט א בעק-יארד, מ׳רעדט נישט פון קיין בעק-יארד, דאס איז די הויז נאך די בעק-יארד, אבער ניין, דאס אליין ווערט א חלק פון די שטאט און נאכדעם באקומט ער די בעק-יארד, דאס איז וואס ער זאגט.

המשך — רייע פון הייזער

Speaker 1:

יא, זאגט ער, וואס טוט זיך אז נישט איין הויז איז לעבן שבעים אמה לעבן די שטאט, און ממילא באקומט די שטאט צו די שבעים אמה, נאר וואס טוט זיך, אפאר אזעלכע הייזער. הויז א׳ איז קרוב למדינה בשבעים אמה, און פון די אנדערע זייט איז דא א בית שני, נאך א הויז, קרוב לבית ראשון בשבעים אמה. און נאך ווייטער ארויס, א בית שלישי איז אויך קרוב לבית שני בשבעים אמה, און אזוי גייט עס ווייטער. און אזוי הלאה והלאה כמה ימים. הרי הכל כמדינה אחת, אזוי לאנג ס׳איז נאך דא א הויז אין די שבעים אמה הייסט עס נאך א חלק פון די שטאט. וכשמודד, מודד מחוץ לבית האחרון.

אזוי לאנג ס׳איז נישט דא צווישן איין הויז און די צווייטע מער ווי שבעים אמה און צוויי דריטל, קען זיין איין שטעקן שטעקט זיך ארויס פון א שטאט פאר דריי טעג. וואס דאס הייסט בורגנין, די גמרא זאגט אז אמאל מאכט מען עס מיט א כוונה, מענטשן דארפן וואוינען מ׳וועט זען, אבער כדי ס׳זאל נישט זיין קיין תחום שבת, און דעמאלטס מעג מען גיין ביז דארט, און די תחום שבת הייבט זיך אן נאך יענץ. רייט? אויך די אלע ריבויים וואס אונז גייען לערנען, גייט זיך פארלענגערן נאכדעם, לכאורה.

סברא — דעת ושביתה

זאל מען זאגן אז דאס איז אזויווי א שטיקל סברא, אז מ׳קוקט אן תחום שבת אז די פלאץ ווי דער מענטש טראכט אז דארט וועט זיין זיין שביתה אויף שבת, און א מענטש טראכט אייביג אז אין די שטאט קען ער שלאפן עניוועיר אין די שטאט. איך ווייס נישט, דאס איז א ווארט וואס אפשר פריער וואלט מען געדארפט זען. אז א מענטש איז סומך דעת אז אין די שטאט קען ער שלאפן, און וואטעווער איז נאך קאנעקטעד צו די שטאט איז נאך דעתיה עליה. דעת האט צוטון מיט שביתה, אזויווי ביי עירוב תחומין און אזעלכע זאכן, אדער וואס מיר האבן פריער געלערנט נעכטן אז מ׳דארף האבן א דעת שיהיה זיין די שטאט, ווייל א שטאט איז א שטאט, דאס איז אזויווי א צירוף צו די שטאט. אזוי וואלט איך געטראכט.

שיעור בית דירה — הלכה ג

און ווי אזוי זאגט דער רמב״ם, די בית דירה וואס מען רעדט האט א שיעור. ושיעור בית דירה זה ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, עס זאל נישט זיין קלענער ווי ד׳ אמות על ד׳ אמות. אויב ס׳איז דאס נישט, איז עס נישט קיין הויז, איז עס עפעס א בודקע אדער עפעס אזוי.

וואס רעכנט זיך ווי א בית דירה פאר צירוף

יעצט גייט דער רמב״ם זאגן וואס טייטש א שטאט. א הויז האט ער שוין געזאגט די שיעור, ס׳דארף זיין א שיעור פון ארבע אמות על ארבע אמות, אבער ער האט געזאגט “בית דירה”, א הויז וואו מ׳וואוינט. יעצט וויל ער זאגן, וואס טוט זיך אויב ס׳איז נישט געהעריג א הויז וואו מ׳וואוינט, נאר עפעס מער פון דעם?

בית הכנסת ובית המדרש

וכן, וואס טוט זיך מיט א בית הכנסת ובית המדרש שיש בו דירה לחזנים? גלייך זעען מיר אין די ווערטער אז די בית הכנסת אליין… מ׳רעדט דא דוקא פון א בית דירה. אויב איז דא א בית המדרש אדער אזא סארט זאך ווייט פון די שטאט, איז עס נישט קיין בית דירה. אפשר איז דאס א נפקא מינה, ס׳קען זיין אן ענין אז געוויסע בנינים האט מען געמאכט אינדרויסן פון די שטאט, און לכבוד דעם קוקט מען נאך נישט אן ווי דאס איז א חלק פון די שטאט. די טייטש היינט מאכט עס אזוי, למשל, ס׳איז דא די שטאט, און נאכדעם איז דא וואו מ׳פארט צו מיט א קאר צו די אינדוסטריעל עריע ארום די שטאט, עפעס אזא מין זאך. דאס מאכט עס נאכנישט פאר די שטאט. אבער אויב די שטאט האט מיט זיך, די בית הכנסת האט יא ביי זיך א בית דירה לחזנים, דער שמש פון די בית המדרש וואוינט לעבן די בית המדרש, ס׳איז דא דארטן א בית דירה.

בית עבודה זרה, אוצרות, גשר, קבר

און יעצט זאגט ער, ס׳האט נישט צו טון דוקא מיט א אידישע בית הכנסת, נאר ס׳קען זיין א בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים. אינטערעסאנט, ווייל מ׳זאגט, ווייסט, ס׳איז דא די הלכה אז מ׳זאל נישט מאכן א סימן א בית עבודה זרה. אקעי, בית עבודה זרה שיש בו דירה לכומרים. אדער ווי אוצרות, איינער האט א פלאץ פון א מאגאזין, א סטארעדזש פלאץ, וואס ס׳איז דא דארטן א דירה וואו ס׳וואוינט דארטן דער מענעדזשער און אזוי ווייטער. אדער ווי א גשר, אדער ווי א קבר שיש בהם דירה. ס׳איז דא דער חברה קדישא איד האט זיך א דירה גלייך לעבן די בית הקברות, אדער דער גשר האט א שומר וואס נעמט צוזאם די מעות וואוינט דארטן. די אלע זאכן, היות וואס ס׳איז דא דארטן א בית דירה, מאכט עס אויך ווי א הויז וואס איז נאנט צו די שטאט.

שלש מחיצות שאין להם תקרה

און יעצט זאגט ער ווייטער, נאך עפעס וואס קען הייסן א שטאט. ער האט געזאגט א בית, א בית איז געווענליך א הויז מיט א וואנט, מיט א דאך, מיט אלעס. אבער ער זאגט ניין, ס׳קען זיין אפילו א שוואכערע הויז. שלש מחיצות שאין להם תקרה, וואס ס׳האט נישט קיין דאך, אבער יש בהם ארבע אמות על ארבע אמות, און לכאורה מיינט ער אז איינער וואוינט דארט, יא? מ׳רעדט דאך, יא.

Speaker 2:

ווייל אין דעם פאל איז עס אפשר נישט קיין בית.

Speaker 1:

אקעי, איך גיי נישט אריין אין די חשבונות יעצט.

Speaker 2:

ער שלאפט דארט א גאנץ יאר.

Speaker 1:

א פלאץ וואו א מענטש, ער רעכנט נישט, אבער ס׳איז נישט א פלאץ וואו א ראוי לדירה, ס׳דארף זיין א בית דירה.

Speaker 2:

יא, דו ביסט מסכים, אבער די ראוי לדירה, די למשל, די שומר האוצרות, איך ווייס נישט וואס, בית דירה מיינט נישט אז א מענטש וואוינט דארט.

Speaker 1:

ס׳איז דא אמאל אזוי ווי א בוצר, ווען ער גייט זורע זיין שדה, האט ער דארט עפעס א בודקע וואו ער שלאפט. ס׳איז שוין געבויט פאר אים, אבער ער גייט נאר דארט צוויי וואכן א יאר וואס ער שלאפט דארט. נישט ער שלאפט דארט געווענליך. איך גלייב נישט אז א מענטש שלאפט… די חזן אפשר פון די שול שלאפט יעדן טאג דארט, אבער די בורגנין אין די דריי מחיצות, ס׳איז א פלאץ וואס די שומר, ווען מ׳דארף גיין לשם פרוץ, וואס מ׳האט געלערנט וועגן מחיצות על מזרחים, האט ער דארט עפעס א פלאץ וואס ער קען ניצן. ס׳איז נישט סתם אן אוצר, ס׳האט אין דעם א שטיקל דירה.

Speaker 2:

די בורגנין, בורגנין מיינט שומרים. אין די פעלד איז דא א בודקע וואו די שומרים זאלן וואוינען.

בית הבנוי בים

Speaker 1:

ווייל א בית הבנוי בים, אדער א בית הבנוי בתוך הים, ס׳איז דאך א לייט-טורעם למשל.

Speaker 2:

וואס קומט אריין א ים? ווער גייט אין די ים?

Speaker 1:

איך גלייב נישט אין די ים, בתוך הים. בתוך הים איז דאך בתוך הים.

Speaker 2:

איז עפעס א סטאר?

Speaker 1:

אה, איז דא אן איילענד גלייך לעבן די שטאט, אז ס׳איז דא א וואסער, איז דא אין די וואסער אן איילענד, און אויף די איילענד איז דא אן אכסניא, איז א… ס׳קען זיין אויך אזוי ווי א הארבער, א… איך ווייס נישט וואס מ׳מאכט א… די שיפן קומען אריין. אקעי.

אבער ס׳איז אינטערעסאנט, און אין די ים רעכנט מען עס אויך. ס׳זאל זיין די תחום, דא רעדט מען אקעי, אז די תחום איז דאך כחוט המקיף. דאס מיינט, נארמאלערהייט וואלטן מיר נישט גערעכנט די ים אין די שטאט, מ׳וואלט גערעכנט די ים עקסטער. אבער אויב אין די ים איז דא א דירה, רעכנט מען, גייט מען אנהייבן רעכענען די אלפיים אמה פון נאך די ים.

מערה שיש בה בית דירה

Speaker 2:

און ס׳שטייט מחיצה שיש עליה תקרה, אדער דריי מחיצות איז גענוג אן א דאך, עם מ׳האט צוגעבויט צו די מערה, ס׳איז נישט סתם ער וואוינט אין די מערה. ס׳הייסט, ער דארף האבן עפעס א…

Speaker 1:

וואס זאגסטו? ער וואוינט אין די מערה אליין איז נישט גענוג.

Speaker 2:

ניין, קען זיין ער וואוינט אין דעם, אבער סתם א מערה, דו האסט דאך דא צענדליגער מערות, איך ווייס נישט וואו, ביי די בערג. דאס וואס א מענטש וואוינט העלפט אונז נישט.

Speaker 1:

ניין, בכלל נישט. אז ס׳איז דא איינער וואס שלאפט אין בית המדרש א עובד… א עובד אורח, דאס העלפט נישט אז מ׳זאל נישט שלאפן דארט. רייט, סא כדי צו בויען א בנין דארף זיין איינער וואוינט דארטן.

Speaker 2:

דא זעסטו אז די מערה דארף אויך האבן עפעס א געביידע.

Speaker 1:

רייט, ווייל דו האסט דאך געזאגט אז מ׳דארף האבן א בנין.

Speaker 2:

ס׳איז נישט קיין בנין.

Speaker 1:

ניין, אבער ס׳שטייט דאך דא אז א מענטש קען שלאפן אפילו אין א מערה, אבער ס׳איז נישט קיין בנין.

Speaker 2:

אבער א בנין דארף נישט מיינען סתם, ער האט צוגעבויט א טיר, איך ווייס נישט, ער האט צוגעבויט עפעס א פלעג, עפעס א…

Speaker 1:

ניין, אבער ס׳שטייט דאך “ויש בה בית דירה”, אינעווייניג וואוינט מען.

Speaker 2:

אינעווייניג איז אקעי, ער האט צוגעבויט, אבער מ׳דארף קענען בויען. איך מיין צו זאגן אז נישט דווקא אז ער וואוינט אין אן עקסטערע פלאץ, ער וואוינט אין די מערה, אבער די פוינט איז אז… פארשטייסט וואס איך זאג? די פוינט איז אז ער האט עפעס געבויעט דארט.

Speaker 1:

קיצור, די אלע…

חוט מתוח — ווי אזוי דאס הויז ווערט מצטרף

Speaker 2:

און אלע זאכן וואס מ׳איז מצרף מיט די שטאט, אם הוי בתוך שבעים אמה ושירים, אויב ס׳איז געווען אין די שבעים אמה ושירים פון די שטאט, און מוסיף הבית היוצא, פון די בית וואס קומט ארויס, רואין אנו אותו, קוקן מיר עס אן, ס׳איז דאך די תירוץ פון מיין שאלה, כאילו

Speaker 1:

וואס פעלט אויס די חוט המושך? פארוואס זאגט ער נישט כאילו ס׳איז א חלק פון די שטאט?

Speaker 2:

ניין, ניין, קוק וואס ס׳קומט אויס א גרויסע חידוש: נישט נאר קעגן דעם הויז איז דא צוויי טויזנט אמה, קעגן די גאנצע מדינה.

Speaker 1:

אה, ס׳ווערט א ריבוע. מ׳מאכט א ריבוע אויך פון נאך די הויז.

Speaker 2:

הממ, די ריבוע איז פון די נאך קהילות, אבער יעצט ווערט מען אז די הויז מאכט ברייטער די גאנצע שטאט קהילה.

Speaker 1:

ניין, מוסיף הבית רואין כאילו חוט מתוח עליו ובני כל המדינה מודדים חוץ לאותו חוט אלפים אמה. פארשטייסט למשל די פיקטשער וואס ער ווייזט? העלף מיר.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

סא ס׳קומט אויס למשל אזוי, אויב די מדינה, אויב ס׳איז דא א שטאט וואס האט טאקע די כמה ימים מלוכה פון א

הלכה: כל שאינו מצטרף לעירוב אינו מצטרף לעיבור

Speaker 1:

דאס איז אלעס הייסט דאס בתוך די טויזנט אמה. דאס הייסט, אקעי, בתוך שבעים אמה ושיריים, אבער מ׳קען מאכן א באנטש פון זיי. סאו… רייט.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

זאגט די רמב״ם ווייטער, אבער נישט אלע קען מען רעכענען. “כל שאינו מצטרף לעירוב, אינו מצטרף לעיבור”. דאס איז בעסיקלי די העלפט פון די זאכן וואס ער האט יעצט געזאגט. אזוי ווי דו האסט געזאגט פארקערט, די זאכן וואס זענען נישט… כל שאינו מצטרף לעיבור, דאס איז נישט קיין חלק פון די שטאט, אפילו אויב ס׳איז אין די תוך שבעים אמה ושיריים, רעכנט מען עס נישט עקסטער, נאר מ׳רעכנט די אלפיים אמה פון די שטאט אליין.

Speaker 2:

הממ.

Speaker 1:

איז אזוי, “שתי מחיצות אין להם תקרה, אף על פי שדורין בתוכן”. צוויי מחיצות וואס האט נישט קיין דאך, אפילו אויב מ׳וואוינט דארטן… אפילו ווי מ׳וואוינט דארף זיין אדער שלוש מחיצות, אדער שתי מחיצות מיט א דאך.

Speaker 2:

הממ.

Speaker 1:

“והגשר, והקבר, ובית הכנסת, ובית הזורע, והאוצרות”. די אלע זאכן וואס מ׳האט אויסגערעכנט, דאס איז נישט געווענליך א הויז. למשל, ס׳איז אוצרות, אדער ס׳איז א ברידזש אדער א קבר. האט מען געזאגט, אבער אויב איינער וואוינט דארטן, למשל די בית הכנסת האט א חזן, אדער די בית הזורע האט א כומר, ווערט עס א בית דירה. אבער אויב די זאך האט נישט קיין בית דירה… אפילו ס׳איז א מקום, ס׳איז א בילדינג, ס׳איז א פלאץ וואו מענטשן גייען. אפילו א גן וואס א מענטש וואוינט יא דארט, ווי ס׳האט געזאגט, ס׳דארף האבן א בית דירה, ס׳דארף זיין עפעס א שטיבל פאר דעם שומר.

Speaker 2:

רייט.

Speaker 1:

ס׳איז א חידוש פאר מענטשן, ווייל א מענטש וואלט געטראכט, א בית הכנסת וואקן אהין יעדן טאג הונדערטער מענטשן, פארוואס זאלסטו ענדערש רעכענען עפעס א קליינע חורבה אין די אנדערע זייט? אבער די ווארט איז, ס׳דארף האבן א בית דירה.

Speaker 2:

הממ.

Speaker 1:

“והבור, והשיח, והמערה”. אנדערש ווי מ׳האט געזאגט א מערה וואס אויב דו האסט דארט עפעס א געביידע, רעכנט מען יא. א פלאץ וואו א מענטש קען וואוינען, א גרוב אדער א מערה, אדער א שיח מיט א לענגליכע געבוי, עני שעיפ פון באר אדער מערה. אדער א שובך ווי פייגלעך וואוינען, וואס וואלט געווען א ראבער מין?

Speaker 2:

אקעי. איך פארשטיי אז א שובך באלאנגט פאר די מענטשן, סאו עס איז אזויווי א פארט פון די שטאט וואלט איך געקענט טראכטן אפשר.

Speaker 1:

אפשר פשוט טאקע ס׳איז זייער קליין. נישט אזוי ווי מען וואוינט אין די שובך, ס׳איז נישט אזויווי א הויז, ס׳איז א קליינע שעיפ פון א הויז.

Speaker 2:

ניין, וואס איז אן אוצר?

Speaker 1:

דארט האלט דער מענטש זיינע פייגלעך, ער דרייט זיך דארט, אבער ער וואוינט נישט דארט. א בית שבספינה, אדער אנדערש ווי מ׳האט געזאגט א בית שבים, דאס איז ווען ס׳איז טאקע געבויט און ס׳איז אויף א קליינע איילענד. אבער וואס טוט זיך ווען די בית איז אויף א ספינה? אפילו די ספינה ליגט געפארקט לעבן די שטאט, אבער ס׳איז א ספינה, א ספינה איז א זאך וואס ריקט זיך. ממילא איך קען מיר נישט רעכענען די ספינה ווייל ס׳ליגט יעצט דא איז עס א חלק פון די שטאט. מ׳קען פארשטיין, למשל איינער האט אן אר-ווי און ס׳איז געפארקט לעבן די שטאט, וועט עס נישט זיין א פארט פון די שטאט, אנדערש ווי א הויז. כל אלו וכיוצא בהם אינן מצטרפין עמה. אקעי. רעכנט זיך נישט, מ׳רעכנט נישט צוזאמען מיט די שטאט, נאר מ׳דארף רעכענען אלפיים אמה פון די שטאט אליין. פארוואס? ווייל ס׳איז נישט קיין בית דירה, רייט? דאס איז די הלכה.

הלכה: שתי עיירות סמוכות

Speaker 1:

יעצט דארף מען לערנען, וויבאלד מיר האבן יעצט געזאגט אז די שיעור פון זיבעציג אמה ושירים קאנעקט הייזער צו א שטאט, אפשר קען עס אויך קאנעקטן צוויי שטעט. נישט נאר הייזער, נאר אויך צוויי שטעט. איך קען קאנעקטן צוויי שטעט, און ביידע שטעט וועלן הייסן אזויווי איין מדינה, און מ׳וועט באקומען אלפיים אמה לכל רוח פון ארום ביידע שטעט.

איז אזוי, היו שתי עיירות זו סמוכה לזו, אם יש ביניהן מאה וארבעים ואחת ושליש, דאס איז צוויי מאל זיבעציג, צוויי מאל זיבעציג פלוס, יא, ס׳קומט אויס מאה וארבעים ואחת ושליש, און די דריי אמות וואס מ׳גיבט כדי שיעור שיהא אויסקומען שבעים אמה ושירים לזו, שבעים אמה ושיריים לזה, איז דעמאלטס חוץ די שבעים קראכס, רעכנט מען ביידע ווי איין שטאט, ווייל די צוויי מגרשי הערים, אה, נישט מגרשי הערים, די צוויי קרפיפות הערים קאנעקטן זיי, ונמצא כל עיר מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפיים אמה. דאס הייסט, דא זעט מען יא וואס דו האסט געזאגט, אז א שטאט בעצם האט אזוי ווי א קרפף, און וועגן דעם, אויב ס׳איז דא הייזער אינצווישן, דעמאלטס העלפט דאס, און אפילו אויב ס׳איז דא א צווייטע שטאט און יענע שטאט׳ס קרפף קומט אן צו די שטאט׳ס קרפף, קאנעקטן זיך ביידע שטעט און זיי ווערן איין גרויסע שטאט און מ׳קען גיין די גאנצע.

Speaker 2:

יא.

הלכה: שלשה כפרים משולשים

Speaker 1:

און יעצט גייען מיר אונז לערנען ווען ס׳איז דריי שטעט. דא גייט מען דארפן א גרעסערע קולא, ווייל ווען ס׳איז צוויי שטעט איינס לעבן די אנדערע, ווייסט מען ווי איז די איין שטאט, ווי איז די אנדערע שטאט, ווי איז די מיטל שטח. אבער וואס טוט זיך ווען ס׳איז דריי שטעט? איז אויך דא וועגן צו טון.

Speaker 2:

נו, it’s more than that, right? דער רמב״ם וויל צולייגן אסאך מער שטח.

Speaker 1:

יא, דער רמב״ם וויל דא צולייגן אפילו מער. איך וויל נאר מאכן אז מ׳זאל קענען זען די פיקטשער.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

איז אזוי, היו שלשה כפרים משולשים, זענען דריי שטעט וואס זענען איינס… משולשים טייטשט אזוי, זיי זענען אין א טרייענגל, דאס טייטשט די ווארט משולשים. זיי זענען אין א טרייענגל, עקזעקטלי, צוויי אזויווי דו זעסט דא, צוויי דא פון אונטן און איינס פון אויבן, כעין. דאס איז די טייטש משולשים.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

און דא איז דאך שווערער, ווייל ווען ס׳איז דריי כפרים משולשים, ס׳קען זיין צווישן איינס פון די צוויי, און זיי זענען נישט אלע דריי נאנט, נאר אויב צוויי וואס זיי זענען נאנט, יא, איז אזוי. וואס דער רמב״ם טוט איז, ער מאכט א גרויסע קולא. דאס הייסט, אויב די אלע דריי זאלן געווען מיט תוך אזויווי די אלטע דין, שבעים אמה ושיריים פון יעדער זייט, איז פשוט, right? איז נישט קיין חידוש. אדער אויב צוויי פון זיי, צוויי זענען איין שטאט און די דריטע איז עקסטער. אבער דער רמב״ם לייגט דא צו נאך א חידוש.

Speaker 2:

יא.

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם. וואס טוט מען ביי די שלשה כפרים משולשים? איך זאג דיר, ער לייגט צו נאך א קולא. ואם יש בינו לאמצעי בין כל אחד ואחד מהחיצונים אלפים אמה פחות מכאן. זאגט דער רמב״ם אזוי, ס׳איז דא אזוי ווי די צוויי וואס זענען נאנט איינס צו די צווייטע, יא, די פון אונטן, און ס׳איז דא די אויבערשטע, וואס ער רופט די חיצונים, דאס הייסט די וואס איז די טרייענגל, די אנדערע עק פון די טרייענגל. זאגט ער אזוי, ווי לאנג די דריטע איז ווייניגער ווי צוויי טויזנט אמה, נישט תחום שבת, א גאנצע תחום שבת קען די דריטע עק פון די טרייענגל זיין אוועק פון די ערשטע צוויי, און צווישן די שניים החיצונים, יא, די אנדערע צוויי לאוער לאמיר זאגן פון אונזער טרייענגל, האבן צוויי מאל הונדערט איינס און פערציג, רייט? צוויי מאל שבעים, רייט, מאה שלשים ושמונה פחות שליש, צוויי הונדערט דריי און אכציג ווייניגער א דריטל, וואס דאס איז פיר מאל זיבעציג אמה מיט צוויי דריטל, כדי ס׳זאל אויסקומען אז ווען מ׳קוקט, שיהיו כל אחד ואחד מהן בינו לאמצעי כשתיעור אותה כאילו היא ביניהן. זעהסטו יעצט, שטעלט דער רמב״ם אזוי, שטעל דיך פאר אז די מיטלסטע איז אריינגעפארן אינצווישן, אזויווי ער האט דא געמאכט אין די פיקטשער, מ׳זעהט אז די מיטלסטע איז אריינגעפארן אינצווישן, דעמאלטס קומט אויס אז די שטאט, צווישן יעדע צוויי שטעט מעג דאך זיין הונדערט איינס און פערציג, און דא איז דא א דריטע שטאט, ער איז נאר פשוט אפגערוקט אביסל, אבער ער איז כאילו אינצווישן, ממילא קומט אויס אין די קעיס ווערט די גאנצע שטאט איין גרויסע שטאט, הרי שלשתן כעיר אחת ומודדין להן אלפים אמה לכל רוח חוץ לשלשתן, ווייל אלע איין גרויסע שטאט. פארוואס איז די שיעור אלפיים אמה? ווייל די תחום שבת אליין מיינט אז ער איז נאנט. דאס הייסט, אלפיים אמה איז גענוג אז דו זאלסט זיך פארשטעלן אז יענע שטאט איז אריינגעפארן אינצווישן דא. זייער אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: די השגת הראב״ד

Speaker 1:

און די ראב״ד איז נישט מסכים מיט די הלכה, יא, די ראב״ד זאגט אז דאס איז תוספת גדולה. וויאזוי האט דער רמב״ם גענומען פיר מאל שבעים אמה ושיריים? ווייל צוויי מאל פארשטייט ער, ווייל דאס איז די הלכה, די הלכה פון משולש שטייט אז יעדע שטאט באקומט א גאנצע, האסטו צוויי מאל, אבער ווי קומסטו צו פיר מאל?

Speaker 2:

אהה…

Speaker 1:

וטעות בידו. אין קורצן, דער ראב״ד איז נישט מסכים מיט די הלכה. אויב ס׳זאל זיין נוגע איינעם למעשה, זאל ער פרעגן די שולחן ערוך. אבער מ׳קען גראדע פארשטיין אביסל דעם ראב״ד, ווייל דאס וואס זיי זענען דריי, מ׳מאכט זיי… מ׳קען זען אז א מענטש קוקט זיי אן.

Speaker 2:

דער ראב״ד וואס איז ריזאנינג זאל אריינלייגן יענער אינצווישן. יעצט יענע שטאט, כלום, מאכט די צוויי שטעט אן. אבער דער ראב״ד טראכט, ניין. ס׳שטייט די צווייטע שטאט איז דא.

Speaker 1:

ס׳איז א שאלה מסתמא ווי מ׳קוקט אין די גמרא, אבער דאס איז די הלכה פון די עיר משולשת. דאס הייסט דער ראב״ד טענה׳ט אז מ׳קען דאס טון, אבער מ׳קען נישט עד כדי כך אז ס׳זאל ממש הייסן דארט אז ס׳זאל זיין צוויי מאל, פיר מאל די שיעור.

Speaker 2:

אקעי.

Speaker 1:

לאמיר גיין ווייטער. דאס קען ברענגען גרויסע קולות. למשל אין די קאנטרי האט דאס לכאורה זייער אסאך מאל מאכן אז מ׳זאל זיך קענען באפרייען פון תחום שבת, ווייל קאנטריס זענען פאר… דארט דארף מען דאך קוקן אויף א מעפ, קוקן וויאזוי דער רמ״א פסק׳נט, צו ער פסק׳נט ווי דער ראב״ד אדער ווי דער רמב״ם, ווי דער ראב״ד אדער דער שולחן ערוך.

הלכה: עיר שהוקפה ולבסוף יושבה

Speaker 1:

שוין, ווייטער. איז גייען מיר אונז לערנען אזא הלכה. א נייע כאילו חקירה, אינטערעסאנטע חקירה. ס׳איז א חקירה צו מיר רעכנט א שטאט וואס האט א חומה… ביז יעצט האבן מיר נישט געהאט קיין דין וועגן א חומה. דערווייל וואלטן מיר פארשטאנען אז אויב איז דא א הויז שבעים אמה לעבן די חומה, מ׳קען אים צו רעכענען ווי א חלק פון די שטאט. ביז יעצט איז געשטאנען אז ס׳איז דא א שטאט, איז דא אינדרויסן פון די שטאט די הייזער וואס מ׳קען צו רעכענען. יעצט לערנסטו א נייע שאלה: ס׳איז דא א שטאט, די שטאט האט א חומה. דארפן מיר וויסן וואו ענדיגט זיך די שטאט, צו די חומה אדער די הייזער. פארשטייסט? דאס איז א מער בעסיק שאלה בעצם.

זאגט דער רמב״ם אזוי: עיר שהוקפה ולבסוף יושבה, א שטאט וואס מ׳האט קודם באקומען א חומה, קודם האט מען געבויט די חומה, און נאכדעם איז עס געווארן באזעצט, מודדין לה מישובה, רעכנט מען עס פון וואו מענטשן וואוינען, נישט פון די חומה. דאס הייסט, אויב די חומה איז זייער ווייט פון די שטאט, די חומה זאגט מיר נישט אן אז פון די חומה באקומט מען אלפיים אמה. אדער פארקערט, אויב איינער וואוינט אינדרויסן פון די חומה, ער וועט געבן ווייטער שטוב און מאמע פון יענע הויז און ווייטער. פארוואס? ווייל די שטאט איז געווארן א שטאט ווען מען האט זיך באזעצט דארט. די שטאט איז נישט געווארן קיין שטאט ווען מען האט געמאכט די חומה.

אבער אויב “יושבה לסוף הוקפה”, קודם האבן מענטשן געוואוינט און נאכדעם האט מען געבויט א חומה, איז כאילו די חומה

דיגרעסיע: מדידת העיר – פון חומה אדער פון הייזער

Speaker 1: יא, אזוי זעט אויס. מודים לחומרא, און ביידע איז מיט אן לקולא ולחומרא. לכאורה יא, דאס איז דער דין פון מדידה, ווי ענדיגט זיך די שטאט, צו פון די חומה, צו פון די הייזער. ס׳איז דא די הלכה פון ניקף לשם ישיבה, ס׳איז אויך דא אין מסכת מגילה, יא, אין בתי ערי חומה, ס׳איז דא פארשידענע.

יעצט, וואס דער… סאו דער מודים לחומרא מיינט אז אויב ס׳איז דא… סאו דו מיינסט אז ס׳איז אוועקנעמען די קולא אז אויב ס׳איז דא אין די שבעים אמה נאך א הויז, וועט מען רעכענען פון יענע הויז?

Speaker 2: ניין, ניין, ניין, ניין. יעצט רעדט מען פון די הויז, מ׳רעדט נישט פון עקסטערע הלכות, אזוי מיין איך.

Speaker 1: אדער אפשר מיינסטו אז די שטאט רעכנט מען פון די חומה, ווייל כאילו מ׳קוקט נישט אויף די הייזער. לכאורה דא איז עס אן אנדערע קולא. ס׳קען זיין טויזנט אמות צווישן די לעצטע הויז און די חומה. אויב די חומה האט מען געבויט כדי צו מגין זיין אויף די שטאט, נישט מ׳האט געבויט… איך ווייס נישט.

איך מיין אז מ׳דארף וויסן די מציאות פון וואס דו רעדסט, ווייל איך האב אזוי געזאגט, די גמרא האט אפאר מאל דא די דין פון יושב לסוף הוקף, און ער גייט נישט פשט אז ס׳איז א חילוק וואס מ׳בויט קודם. ס׳איז א שאלה פון די קאנטראקטאר.

איך טראכט אז ס׳זעט אויס אז ס׳איז עפעס אן אנדערע סארט דין. אמאל בויט מען א חומה נישט פאר צו וואוינען, נאר אזוי ווי ביצורים רופט מען עס, יא? פאר מיליטערישע צוועקן, פאר מלחמה. און ס׳איז נישט קיין שטאט, ס׳איז סתם עפעס א בנין, אזוי ווי די גרעיט וואל אוו טשיינע, יא? ס׳איז א גרויסע וואנט, אבער ס׳איז ארום נישט גאנץ טשיינע.

Speaker 2: גאנץ טשיינע איז מוקף חומה?

Speaker 1: ס׳איז צווישן, יא? ס׳איז א חומה, אבער ס׳איז נישט קיין שטאט. אויב מ׳בויט שוין דא א שטאט און מ׳בויט א חומה, קען זיין אז יושב לסוף הוקף, אדער, יא, איך מיין נישט דווקא אז גראדע דעם האט מען געבויט ערשט. ער זאגט, אויב דער פלאנער האט געזאגט, “איך גיי יעצט מאכן א שטאט מיט א חומה”, מאך איך יעצט א חידוש, מ׳דארף קוקן, אבער אפשר קען מען דאס נישט אפילו נישט זאגן.

אפשר איז נאר ווען ס׳איז עפעס א קעיס וואס מ׳האט נישט געבויט בעצם לדירה, ס׳איז נישט געבויט פאר א שטאט, מ׳האט עס געבויט פאר א חומה, פאר מלחמה פערפעסעס, לכאורה דאס איז די ריזען. אדער אפשר דא איז דא אן אנדערע ריזען פאר די צאן, איך ווייס, קדרות צאן שטייט דארט עפעס, נישט ממש א חומה, באט א דיר, ס׳איז נישט געבויט פאר א שטאט. דעמאלטס זאגסטו אז די חומה, גראדע וואוינסטו אין א שטאט, אקעי, באקומסטו נאר פון די פראטעקשן אויך, אבער די חומה איז נישט בסיס צו די הייזער, צו די מענטשן פון די שטאט אזוי שטארק.

הלכה ו: עיר מרובעת – ווען די שטאט איז שוין רעקטענגולער

Speaker 1: אקעי, סאו יעצט לערנען מיר, אז חוץ פון וואס מיר האבן געלערנט פריער אז ס׳איז דא אמאל וואס ס׳טשעקט זיך ארויס זאכן פון די שטאט, יעצט קען מען לערנען בעצם וויאזוי איז א שטאט. דא איז דא עפעס א נייע חידוש, אז א שטאט איז אלעמאל סקווער, און אויב ס׳איז נישט סקווער, מאכט מען עס כאילו ס׳איז סקווער, און די שטח אינדערצווישן, אזויווי די קארנערס, ווערן נאך פארט פון די שטאט, און די תחום גייט נאך ווייטער פון זיי.

זאגט דער רמב״ם, “עיר שהיתה ארוכה או מרובעת”, א שטאט וואס איז אדער לענגליך און ס׳איז נישט באקסי, אדער מרובעת. ארוכה מיינט רעקטענגל, יא?

Speaker 2: רייט.

Speaker 1: “הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות”, וואס הייסט “הואיל ויש לה ארבע זוויות שוות”? ווען ס׳האט, אויב ס׳האט ארבע זוויות שוות, אה, אויב די שטאט איז באקסי, אויב איינער האט געבויט א שטאט באקסי, דעמאלטס איז “מניחין אותה כמו שהיא”, יא, איז דאך גוט, ווייל די שטאט איז שוין אין א שעיפ, רעכנט מען פון וואו ס׳ענדיגט זיך די באקס, “ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מארבע רוחותיה”. ווייל דעמאלטס דארף מען נישט קיין חידושים, דעמאלטס פרעגט מען שוין שאלות וויאזוי צו מעסטן.

הלכה ו: עיר עגולה – מרבעין אותה

אבער וואס טוט זיך א שטאט וואס איז אן אנדערע שעיפ, א שטאט וואס איז… ער גייט ארום אויסרעכענען אלע שעיפס. “היתה”, רוק ארויף, איך קען נישט זען. “היתה עגולה”, די שטאט איז אבער רונדיג, דאס הייסט די שטאט ענדיגט זיך נישט ביי קיין קלארע ווינקלען, ס׳האט נישט קיין פיר עקן, איז “עושין לה זוויות”. דארף מען מאכן זויות. דאס הייסט, אונז רעכענען עס כאילו, אונז מאכן אונזער קאפ זויות ארום די שטאט. ורואין אותה כאילו היא מרובעת, מ׳רעכנט די שטאט כאילו זי איז מרובעת, מ׳רעכנט נישט פון די שטאט.

Speaker 2: וואס?

Speaker 1: כאילו בתוך מרובע. יא. כאילו בתוך מרובע, כאילו די שטאט איז אין א באקס. און ממילא ווען מ׳וויל רעכענען תחום שבת, גייט מען נישט צו די לעצטע הויז, נאר מ׳האט אסאך מער, ווייל ביי די עקן רעכנט מען פון די עק. ורואין אותה כאילו היא מרובעת. דאס הייסט, בעיסיקלי וואס מ׳טוט דא איז, דער רמב״ם גייט באלד זאגן אז מ׳רעכנט אזוי ווי די זייטן פון די הימל, פון די וועלט. אבער די פוינט איז אז מ׳גייט צו וואו איז די ווייטסטע פלאץ פון יעדע סירקל, און מ׳לייגט אריין די סירקל אין א סקווער, און חוץ פון דעם וועט בלייבן צוויי טויזנט אמה חוץ פון יעדע זייט.

ומודדין חוץ מצלעות אותה מרובע אלפים אמה לכל רוח. פון די ווינקלעך וואס מ׳האט געמאכט די מרובע, רעכנט מען אלפים אמה לכל רוח. שנמצא, וואס האט מען פארדינט דא? שנמצא, מ׳קומט אויס אז מ׳איז טאקע א רביע, מ׳פארדינט, מ׳איז טאקע אזוי ווי עס, מ׳פארדינט די עקן. דאס הייסט, דארטן ווי ס׳ענדיגט זיך די עיגול, און נאך דא אבער א גאנצע שטח ביז די רביע, האט מען אסאך מער פון וואו מ׳קען רעכענען די אלפים אמה.

הלכה ז: משולשת, צלעות רבות – מרבעין אותה

וכן אם היתה משולשת, אויב ס׳איז טרייענגל׳דיג, או שיש לה צלעות רבות, אדער ס׳האט אסאך ווינקלעך, ס׳איז לאמיר זאגן ווי א פענטאגאן, ס׳האט פארשידענע ווינקלעך קומען ארויס, איז רעכנט מען נישט נאר, דאס הייסט ביי די שמאלע זייט פון די משולש קומט אויס אז מ׳וועט נאר קענען אוועקגיין אסאך ווייניגער. איז מרבעים אותה אויך די זעלבע זאך, מ׳מאכט עס באקסי, מ׳רעכנט עס ווי די שטאט איז דארטן ווי די באקס איז. אין לך אלא חומותיה חוץ מן הריבוע אלפים אמה לכל רוח.

דיסקוסיע: וויאזוי מאכט מען די ריבוע?

זאגט דער רמב״ם, וויאזוי מאכט מען די ריבוע? דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳איז דא אסאך וועגן וויאזוי מ׳קען מאכן די ריבוע. אויב למשל דו מאכסט די ריבוע די וועג, גייט זיין דא ליידיג. אויב דו מאכסט די ריבוע אזוי, דו פארשטייסט, דו קענסט טשוזן זייער אסאך וועגן וויאזוי צו מאכן די סקווער. סאו וואס זאגסטו, העלפסט מיר אז ס׳זאל מאכן א ריבוע? ווי זאל איך מאכן די ריבוע?

Speaker 2: דו זאגסט אז דאס איז די ברייטערע זייט.

Speaker 1: א טרייענגל איז נישטא קיין ברייטערע זייט, ס׳קען זיין אלע פונקט אזוי ברייט. ס׳איז מחייב אז דא איז גלייך און דא איז דא ליידיג, אדער אפשר זאל איך אננעמען דא.

דער תירוץ איז, דער תירוץ איז אז מ׳רעכנט דאס בריבוע העולם. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל די גאנצע וועלט דארף מען טון די טריק פון מרבע זיין די עיגול, ווייל די וועלט איז נישט מרובע, די וועלט איז עגול. אבער ס׳איז אייביג דא די ארבע כנפות העולם, מ׳רעכנט עס ווי די פיר זייטן, מ׳לייגט צו. צד דרום איז מעגל נישט און ס׳איז נישט גענוג רחוק אז ס׳זאל מאכן א חילוק אין א שטאט געווענליך. א ריבוע יא, ס׳מאכט א חילוק פון אן אינטש, נישט קיין חילוק.

ושיעור זה מרבעין בריבוע העולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונת כנגדה. מ׳מאכט די ריבוע אז ס׳זאל זיין פון אלע פיר זייטן די זעלבע, אז ס׳זאל זיין א ריבוע, דאס הייסט פיר זייטן. מזרח איז א גראדע ליין, מערב איז א גראדע ליין, מ׳לייגט אריין דעם שטאט אין די גראדע ליין צווישן מזרח, מערב, צפון, דרום, אזויווי דו זעסט אין די פיקטשער.

ס׳קומט אויס אז די טרייענגל איז נישט אזויווי מ׳האט געזען פריער אז איין זייט, ווייל ס׳ווענדט זיך. ס׳איז נאר פונקט אויב די עק פון די טרייענגל וועט זיין פונקט ביי איין זייט פון די זייטן פון די וועלט. אבער טאמער נישט, קען זיין אז ס׳איז דא מער פלאץ דא, מער פלאץ דארט, ס׳האט צוטון מיט די רוחות העולם. און מ׳פארדינט אזוי מער, ס׳ווענדט זיך. וויפיל מ׳פארדינט ווענדט זיך לפי די מצב, לפי ווי די ריבוע ליגט, ווי די משולש ליגט. אויב וועסטו מרבע געווען די משולש וואלסטו נישט צובאקומען אזוי סאך ווי ווען דו לייגסט די משולש אנדערש.

Speaker 2: ס׳איז דזשאסט דיסטריביוטינג די פלעיס דיפערענטלי.

Speaker 1: ס׳איז אפילו מער פלאץ דא, יא?

Speaker 2: אה, ווייל… איך הער, אמת. די אנדערע שעיפס וואס מ׳נעמט אראפ דא האט מען צוגעלייגט ביי די אנדערע ווינקל.

Speaker 1: אקעי. נישט עכט א חילוק, ווייל די ריבוע, עס הייסט, מען גייט אלעמאל צו די עקסטרעמעטיס פון די שעפ, נאר די טשויס איז נאר פון וועלכע וועג ס׳זאל גיין, ווי און וועלכע זייט ס׳זאל זיין מער ספעיס, און וועלכע זייט גייט מען לפי רוב פועלים.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: נאך א היינט.

הלכה ח: רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד

אויס רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, שטאט איז רחבה מצד אחד ומשולשת מצד אחד. אויס רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד, רואין אותה כאילו כולה רחבה. ווי די גאנצע שטאט איז ברייט. ס׳איז נישט משולש, נאר סתם אזוי א שטאט האט פלעצער וואו ס׳איז ברייטער און שמאלער.

Speaker 2: יא, ס׳איז בעסיקלי די זעלבע זאך.

Speaker 1: מען מאכט א ריבוע, ס׳איז נישט קיין כלאחר יד. רואין אותה כאילו כולה רחבה, מען רעכנט עס ווי, ווייטער, מען לייגט אריין א ריבוע, מען רעכנט עס ווי ס׳איז די זעלבע ברייט פון אלע זייטן.

הלכה ח: עשויה כמין גאם או כקשת

היתה עשויה כמין גאם, גאם איז א ביי אונז איז עס א ענדע כף, אדער וואטעווער, א אפסייד דאון L. רייט? אן אפסייד דאון L הייסט אויף יווניש א גאמא.

Speaker 2: יא.

Speaker 1: עניוועי, די חכמים זעט נישט אויס זיי האבן געמאכט א ענדע כף אזוי, פארדעם וואס זיי האבן געוואלט זאגן די שעפ האבן זיי אלעמאל געזאגט יוונישע גאס. וואס הייסט א גאם?

Speaker 2: יא.

Speaker 1: אדער, היתה עשויה כקשת, די שטאט איז געמאכט ווי קשת, רונדעכיג, און בעסיקלי די זעלבע זאך ווי א גאם, רונדעכיג. דעמאלטס, פאר סאם ריזן, דעמאלטס קען מען נישט מאכן א געהעריגע ריבוע, דעמאלטס איז דא הלכות. משא״כ ביי א גאם, אויב מען זאל צולייגן א גאנצע ריבוע, וואלט מען געמאכט די שטאט דאפלט צו מאכן זייער גאנץ. פאר סאם ריזן.

Speaker 2: יא, ווייל דא, ביי די גאם וואלט דיר אויסגעקומען אז דו לייגסט צו, דו מוזט צולייגן זייער אסאך. דא ביי די ביידע זאכן, אויף די זעלבע זאך, ביי די קשת, דו מוזט נישט צולייגן אזוי סאך.

Speaker 1: איך וויל מאכן א פיקטשער פון די גאם, יא? לייג עס אריין, וועסטו זען. יא? דאס איז א גאם, כאילו דא ענדיגט זיך די שטאט, יא? די שטאט איז אזא ווי א L, לאמיר זאגן. און דא איז ליידיג, רייט? אויב מען מאכט א ריבוע יעצט, האט מען דא א גאנצע סקווער צוגעלייגט, אדער ביי די גורן א גאנצע האלבע סירקל צוגעלייגט, די זעלבע איידיע, רייט?

Speaker 2: אדער ענטפערט חוק.

Speaker 1: דאס איז די שאלה, אמאל טוט מען עס יא, אמאל טוט מען עס נישט. דאס איז אזוי, אום… יא, אום… איז אזוי, “אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה”, אויב צווישן די צוויי עקן, אדער די צוויי עקן פון די שטח,

הלכה בנוגע עיר העשויה כקשת או כג׳ (המשך)

Speaker 1: יא, דאס איז א ג׳, כאילו דא ענדיגט זיך די שטאט. יא, די שטאט איז אזוי ווי א “L”, לאמיר זאגן, און דא איז ליידיג, רייט? אויב מען מאכט א ריבוע יעצט, האט מען דא א גאנצע סקווער צוגעלייגט, אדער ביי די ג׳ א גאנצע האלבע סירקל צוגעלייגט, די זעלבע איידיע, רייט? נאר אין די חוק.

איז דאס איז די שאלה, אמאל טוט מען עס יא, אמאל טוט מען נישט. איז אזוי, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה, אויב צווישן די צוויי עקן, אדער די צוויי עקן פון די ג׳ אדער פון די קשת, איז דא ווייניגער ווי אלפים אמה, מודדין להם מן היתר, רעכנט מען פון די עקסטרע, פון די, כאילו אונז קוקן עס אן ווי ס׳איז צוגעמאכט, יא? ורואה את כל הרוחב, מען קוקט אן די גאנצע ברייט, שבין היתר והקשת, מען קוקט אן די גאנצע ברייט צווישן די יתר און די קשת, צווישן די יתר וואס אונז לייגן צו און די קשת ווי ס׳איז עקטשולי דא, ווי די שטאט איז עקטשולי, קוקן אונז אן כאילו מלא בתים, דעמאלטס רעכנט מען עס ווי אונז פילן אן די קשת אדער די ג׳.

אבל אם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים, אויב ס׳איז יא דא בין שני ראשיה ארבעת אלפים, אין מודדין להם אלא מן הקשת, רעכנט מען נאר פון די קשת אליין, מען מאכט נישט דעמאלטס אזא ריבוע סיטועישן.

דאס איז כאילו ווייל אויב ס׳איז דא, ס׳איז גענוג נאנט, ס׳איז דא חשיבות פון תחום שבת עפעס, כאילו דעמאלטס איז די צוויי זייטן געהייסן קאנעקטעד אזויווי איין שטאט, אבער מער נישט הייסט עס אז ס׳איז נישט קאנעקטעד, אזוי איז די תורה. יא?

Speaker 2: יא. וואס איז די ענין?

Speaker 1: די ענין איז אז ווייל דא וואלט מען געדארפט צולייגן צופיל, ביי די ג׳ אדער די קשת וואלט מען געדארפט מאכן די שטאט דאבל אזוי גרויס ווי ס׳איז, איז אזויווי די שטאט…

Speaker 2: יא, ס׳איז נישט א צופיל, איך מיין נישט וואס טוט צופיל, ס׳איז נישט קיין שטאט וואס איז א ריבוע, ס׳איז א שטאט וואס ס׳פארט אזוי.

Speaker 1: אקעי, א משולש פארט אויך ווי א משולש, אבער אין א משולש קען מען נישט פארשטיין אז די ריבוע מאכט סענס, ווייל דו פילסט נאר אן די… אזוי ווי דו פארשטייסט, אז א רעקטענגל שטאט, יא, מאכט מען נישט א ריבוע. דו קענסט נישט אנפאנגען צולייגן צו די שטאט. ריבוע איז געמאכט אויסצוגראדן די קרומע זייטן, כביכול. אבער ס׳איז דא א שיעור וויפיל מען קען צולייגן.

נישט דא ווילסטו נישט קיין שום… דא אפילו, לאמיר פארשטיין, אפילו נאכדעם וואס דו מאכסט די פילס, ווערט נישט קיין ריבוע. עמער, דו מאכסט נישט קיין ריבוע בכלל ביי די קשת, לכאורה. דו מאכסט נאר די אנפילן, ווייל ס׳איז נישט קיין פראבלעם פון א שטאט מיט צוואנציק עקן וואס דו ווילסט אויסגלייכן, דו ווילסט עס מאכן סימפלער אזויווי. ס׳איז אפשר א שטאט וואס ס׳איז אזוי אויסגעשטעלט.

סאו אויב ס׳איז נאנט, קענסטו יא זאגן אז ס׳איז בעצם אלס איינס, די צוויי זייטן כביכול טרעפן זיך. אבער דא טרעפן זיך נישט די צוויי זייטן בכלל, ס׳איז אפשר א שטאט וואס גייט אזוי. עניוועי, איי דאונט נאו אויב ס׳איז דא אפשר א מעידזשער לאדזשיק אין די זאכן, אבער ס׳מאכט סענס די חילוקים, ס׳איז אזוי שווער צו פארשטיין.

הלכה בנוגע עיר היושבת על שפת הנחל

Speaker 1: און ווייטער, איז אזוי, עיר שהיא יושבת על שפת הנחל, א שטאט וואס איז ביי די ברעג פון א טייך, לעבן א טייך. איז אזוי, אם יש לפניה רקה, אויב ס׳איז דא דארט א גאס, א גרויסע גאס, וואס הייסט א באורדוואלק, וואס הייסט רחב ארבע אמות על שפת הנחל, וואס א גאס איז ברייט ד׳ אמות און ס׳איז לעבן די טייך, כדי שיעמדו עליהו וישתמשו בהנחל, ס׳איז די נחל איז עפעס וואס מ׳נוצט, מ׳האט געבויט ארום די נחל א באורדוואלק, מ׳גייט דארטן שפאצירן און אזוי ווייטער, נמצא הנחל בכלל העיר, קומט אויס אז די נחל איז א חלק פון די שטאט. ומודדין לו אלפים אמה משפת הנחל והלאה, רעכנט מען די אלפים אמה פון די אנדערע זייט פון די נחל, והואיל והנחל כולו בכלל המדינה, די גאנצע נחל ווערט גערעכנט ווי א חלק פון די לאנד, מפני הרקה הבנויה בצדו, וועגן די גאס וואס מ׳האט געבויט לעבן דעם מאכט די גאנצע נחל אלס א חלק פון די שטאט.

אבל אם אין שם רקה, אויב ס׳איז נישטא אזא גאס וואס מ׳האט געמאכט ארום די טייך, אפילו מ׳נוצט די טייך, אבל אין מודדין לו אלא מפתח בתים, רעכנט מען נאר פון די הייזער אריין. נמצא הנחל נמדד באלפים שלהם, סאו וועט מען רעכענען די נחל אליין אין די אלפים אמה.

דיון: וואס איז א נחל?

Speaker 1: יא. פאר סאם ריזען זאגט ער אז דאס איז נישט א נחל וואס איז אינגאנצן א וואסער, ס׳איז אזא וואדי, אמאל איז עס פול מיט וואסער, אבער אין דער זומער איז נישטא קיין וואסער.

Speaker 2: פארוואס וואלט עס געווען אויב ס׳איז א געהעריגע נחל?

Speaker 1: ווייל מ׳קען נישט נוצן א וואסער, א וואסער נוצט מען נישט, מ׳קען שווימען דארט. און ווען יום טוב וויל ער לערנען בשם די מפרשים, דאס הייסט אפילו ווען ס׳איז דא א רקל קען מען אויך נישט רעכענען אלס חלק פון די שטאט, נאר אויב ס׳איז א זאך וואס מ׳שפאצירט דארט, די אנדערע אומות, און מ׳נוצט עס, ער טוט עפעס דערמיט, ער זעט די טענה׳טער.

אז ער לערנט אריין א פשט אין רמב״ם, דער רמב״ם זאגט עס נישט.

Speaker 2: ניין, די שאלה איז וואס הייסט א נחל. ביי די וועי, די ווארט נחל מיינט נישט א טייך, נחל מיינט א וואדי אין לשון הקודש. מיינט עס דא א נחל וואס איז פלענער, א בקעה, א פתוחה פלאץ. נחל מיינט א טאל, יא.

Speaker 1: אזוי ברענגט ער, פרשת ביאורים, ער ברענגט אז דער רי״ף האט אזוי גע׳טענה׳ט.

Speaker 2: אקעי, די עד כאן… דאס הייסט אפילו ווען ס׳איז טרוקן רעכנט מען עס נישט.

Speaker 1: דאס הייסט אפילו ווען ס׳איז טרוקן דארף עס האבן א רקל, מ׳זאל עס רעכענען אלס חלק פון די שטאט.

Speaker 2: רייט, ווייל ס׳איז נישט קיין שטאט, ס׳איז א… א… א… זייער גוט.

סיכום: עד כאן – צירוף, ריבוע, ומהות שטאט

Speaker 1: אז עד כאן, זייער גוט. ביז יעצט האבן מיר געלערנט בעיקר צוויי מיני הלכות. איין הלכה, די הלכה פון צירוף צו א שטאט מיט א שבעים אמה ושיריים, און נאך א הלכה וואס הייסט רביע, און פארשידענע פרטים פון די הלכות, וואס דאס ווענדט זיך, אויב ס׳איז א שטאט ווערט עס גרעסער, און אזוי ווייטער.

יעצט דארף מען לערנען די הלכה, וואס הייסט א שטאט? וואס איז בכלל א שטאט?

הלכה: מהות שטאט – שלש חצרות של שני שני בתים

Speaker 1: וואס הייסט א שטאט? זענען מיר, אויב איז דא הייזער, רעכנט מען אזעלכע מענטשן וואוינען אין הייזער, איז א חלק פון די שטאט. אבער מענטשן וואס וואוינען נישט אין א שטאט, זיי זענען יושבי צריפים, אזוי ווי בעדואינס, זיי בויען זיך טענטס, זיי וואוינען אין די פריי, אין זייער געצעלט. ווייל דאס הייסט נישט געלעבט ווי א שטאט. א שטאט איז עפעס א געוויסע זאך אז מענטשן לעבן צוזאמען, איז דא א הייזער.

אבער וואס איז דער מינימום שטאט? וואס איז יא א שטאט? ווי מיר האבן שלש חצרות של שני שני בתים, אויב איז דא דריי חצרות און אין יעדע חצר איז דא צוויי בתים, אפילו בחינם, אבער דעמאלטס הייסט עס א שטאט, אפילו די יושבי צריפים ווערן א חלק פון די שטאט.

Speaker 2: אה, זייער גוט. דאס הייסט, צווישן די צריפים האט זיך א פאר מענטשן געבויט, עס איז א געהעריגע געגנט פון חצרות, סאו יעצט אפילו די צריפים ווערן מצרף צו די שטאט.

Speaker 1: און מען רעכנט עס, מען מאכט א ריבוע, האבן מיר געזאגט אז מען רעכנט א ריבוע מרובעת כשרשרת, די הייזער מאכן עס פאר א שטאט.

סאו דא זעסטו וואס איז א מינימום שטאט. היינטיגע צייטן איז נישטא קיין חצרות בכלל, סאו מען דארף פארשטיין.

אין ארץ ישראל איז דא די בעדואינער. פאר יארן לאנג האט מען זיי געלאזט אין מדבר, ווייל יעדע שטיק צייט אין מדבר איז דא עפעס א קליינע. אבער מיט די צייט האט דאס אנגעהויבן ווערן אזעלכע שטעט, ס׳איז געווארן גאנצע אנגעשטרענגטע.

ווייל דו זעסט דא, אויב איז דא שלש חצרות של שני שני בתים, האט מען געזאגט אז ס׳איז שוין נישט קיין יושבי צריפים, ס׳איז שוין, ס׳ווערט שוין א שטאט.

הלכה: מדידת התחום – חבל של חמשים אמה

Speaker 1: אקעי, עד כאן איז די שיעור פון די שטאט וואס טוישט זיך. יעצט גייען מיר לערנען פראקטיש וויאזוי מען רעכנט. אונז האבן מיר שוין געלערנט אז אויב איז נישטא קיין פראפעשענעל רעכענער, דעמאלטס מאכט מען צוויי טויזנט פסיעות. אבער דאס איז נישט די לכתחילה, די לכתחילה איז אז עס זאל האבן א קלארע מדידה פון פאראויס.

און די שאלה דא ווערט מיט די מדידה, וויאזוי מען מאכט די מדידה. און אויך ווערט די שאלה וואס טוט זיך מיט בערג און טאלן, וויאזוי מען רעכנט דאס אריין.

זאגט דער רמב״ם, “אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר”. די חכמים זאגן אז מען זאל ניצן א מעסטער, א שטריק וואס מען מעסט, אבער די מעסטער זאל זיין חמשים אמה, נישט מער פון דעם און נישט ווייניגער פון דעם.

בקיצור, כדי די מדידה זאל זיין ריכטיג. ווייל ווען ס׳איז צו סאך איז שווער עס צו רעכענען, ס׳הענגט אראפ אביסל, סאו דו פארלירסט פלאץ. און ווען ס׳איז צו קורץ, גייסטו פארלירן פלאץ, ווייל כולי האי דו דארפסט נאך יעדע חמשים אמה דארפסטו לויפן צו די אנדערע זייט און עס רעכענען נאך חמשים אמה. אויב איז גאר א קליינע שטריק איז עס שווער, אפשר וועסטו מאכן טעותים.

און ס׳ברענגט רעש. א שטריק קען זיך אביסל אויסציען, אביסל ווייניגער אויסציען. ווען ס׳איז זייער לאנג, כדי זיך מצטרף די אויסציאך, ס׳ווערט עס לענגער אדער ס׳איז שווערער. און ווען ס׳איז זייער קורץ, דארף מען עס זייער שטארק אויסציען, דעמאלטס ווערט עס צו לאנג.

בקיצור, ס׳איז נישט עקיורעט. א פופציג אמה, דאס איז די שיעור עקיורעסי וואס די חכמים האבן געזאגט אז מען זאל ניצן.

“ובחבל של פשתן” – און מען טוט עס דוקא מיט א חבל של פשתן. כדי שלא ימשך יותר. דאס הייסט, וויאזוי רעכנט מען? מען נעמט א פסע אמה, יא? מען שניידט ארויס א שטריק, און מען זאגט דער שטריק איז אזוי לאנג. אויב דער שטריק איז געמאכט פון, איך ווייס, צמר, נעכטן איז עס געווען פופציג אמה, היינט איז עס שוין זיבעציג אמה, ווייל עס האט זיך אויסגעצויגן. סאו א פשתן האלט זיך בעסער. יא, חבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר, עס זאל זיך נישט צופיל סטרעטשן.

הלכה: מדידה ביי גיא – הבלעת הגיא

Speaker 1: אט ער זאגט, וואס געשעט ווען ער קומט אן צו א טאל? הגיע לגיא, דער מודד, דער מענטש וואס מעסט דעם תחום שבת, איז אנגעקומען צו א גיא, צו א טאל. און אויב גייט ער אריינגיין אין דעם טאל, גייט ער אוועקנעמען אסאך פלאץ, אבער ער זעט אז ווען ער וועט ווען קענען איבערשפרינגען, איז אסאך ווייניגער פלאץ.

איז אזוי, אם יש בו חמשים אמה, אויב איז דער גאנצער גיא חמשים אמה, דאך זיין חבל איז דאך חמשים אמה, איז יכול להבליעו בחבל המודד. ער זאגט צו דער אנדערער מענטש וואס האלט די אנדערע זייט פון די חבל, כאפ אן די אנדערע זייט, ער שטייט העכער די גיא, און מ׳איז מבליע די גיא, סאו מ׳פארלירט נישט דא קיין פלאץ אין די אלפים אמה.

אבער והוא שיהא בעומקו פחות מארבעת אלפים, דאס איז נאר אויב אין די עומק, אויב ווען מ׳גייט יא אריין אין די גיא, ס׳איז נישט זייער א טיפע גיא, אויב וועט יא אויסקומען אז די גיא אליין זאל זיין, מ׳וועט דארפן וואקן ארבעת אלפים, דעמאלטס קען מען נישט מבליע זיין די גיא.

דיון: וואס טוט מען ווען דער עומק איז מער ווי ארבעת אלפים?

Speaker 1: אבער דער רמב״ם זאגט נישט וואס מ׳טוט דעמאלטס. דאס הייסט, מ׳קען טראכטן אפשר אז ער דארף רעכענען די גאנצע פיר טויזנט אמה, אדער מיינט עס פשוט אז ער דארף אראפגיין און רעכענען ווי ווייט ער קען גיין אביסל אין די גיא, יא, I guess.

Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט קיין מציאות אז מ׳זאל רעכענען די גאנצע וועג ארויף און אראפ. ער ברענגט אז דאס איז זיין וועג. ס׳איז נישטא אזא הלכה אז מ׳רעכנט די גאנצע וועג ארויף און אראפ. מ׳רעדט דא נאר וויאזוי מ׳טוט די מדידה, נאר דעמאלטס קען מען עס מבליע זיין, אבער אויב ס׳איז מער, דעמאלטס פשוט טויג נישט די מדידה.

Speaker 1: אבער פארוואס רעכנט מען נישט די גאנצע גיא?

Speaker 2: ער זאגט עס נישט. איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר. ער זאגט אז אויב נישט, דארף מען רעכענען די קרקע הגיא, אבער ס׳איז דאך די זעלבע.

Speaker 1: איז נישט די גאנצע שיפוע וועג ארויף, נאר די קארקע אליין?

Speaker 2: יא, אזוי איז דאך די מבליע, אז מען איז מבליע רעכנט מען מיט די קארקע הגם מען רעכנט נאר נישט די שיפוע. אפשר פארקערט, אפשר איז… איך ווייס נישט.

גיא – המשך דיון

Speaker 1:

וואס איז די פשט? וואס איז די חידוש? איך ווייס נישט, איך זע נישט קלאר צו מיר. איך זע נישט אז ס׳מאכט אונז סענס אז מ׳דארף רעכענען די וועג ארויף און אראפ, ווייל א מענטש גייט דאך גיין פון די אנדערע וועג. ס׳מיינט נישט אז יענער וואס גייט אדורך גייט אויך גיין די גיא.

רייט, די שאלה איז דאך ווי ווייט מ׳איז פון די שטאט. איך פארשטיי אז דו זאגסט, ס׳מיינט נישט אז… די מעסטער פונקט איז ביי די גיא. מ׳רעדט נישט באופן אז ער קען ארומגיין, ווייל יא וואלט מען דאך געגעבן ברביע אהיר ארום די גיא. מ׳רעדט אז די גיא נעמט אפ די גאנצע ברייט.

ניין, ניין, איך גלייב נישט. א פונקט רעכנט ער דארט. איך ווייס נישט. נאכדעם וועט ער שוין מאכן א חשבון פון די אנדערע זייט די ליין.

אקעי, I don’t know, נישט קלאר צו מיר.

ומדברים אנו במקום דאפשר

Speaker 1:

ומדברים אנו במקום דאפשר, ווען מדברים אנו אז ער קען, אז מ׳איז מבליעו. רייט. שזורק חוט המשקולת יורד כנגדו שאפשר להשתמש בו. אז וואס? די חוט לייגט מען עפעס א שטיין, ס׳זאל אראפוועגן. און מ׳קען נישט נוצן די שטריק?

אה, מ׳קען נישט נוצן די גיא. מ׳רעדט נישט פון צוויי מענטשן וואס האלטן א שטריק, מ׳רעדט אז איין מענטש נוצט די שטריק. און וויאזוי נוצט ער עס? ער ווארפט עס צו די אנדערע עק.

ניין, ניין, ניין, איך האב נישט פארשטאנען, איך האב נישט פארשטאנען. וואס איז דא די חוט המשקולת?

פירוש: חוט המשקולת און מבליע

Speaker 1:

די חוט המשקולת איז, אפשר דאס מיינט אז מ׳קען נישט נוצן די גיא, מ׳קען נישט נוצן די גיא אריבערצוגיין. פארוואס נישט? ווייל ס׳איז אזוי טיף. דאס הייסט, ווען ס׳איז גראד, אפשר ס׳מוז זיין ממש גראד, אבער ווען מ׳הענגט אראפ א שטריק, הענגט עס דאך אראפ גראד.

איז אויב ס׳איז גענוג סטיפ אזוי ווי די חוט הענגט אראפ פון פופציג אמה לאמיר זאגן, דעמאלטס איז עס מבליע, ווייל שאי אפשר להשתמש, מיינט ער אז די גיא איז בטל, ווייל קיינער גייט נישט אריינגיין, ווייל ס׳איז ממש א לאך, ס׳איז ממש א… קען זיין די גיא… אז די חוט המשקולת וואס ער רעכנט דא איז אן אנדערע וועג פון זאגן אז ס׳איז פופציג אמה טיף.

מבליע איז א שטארקע שמועס, איך האב נישט פארשטאנען עברי טייטש. מבליע טייטש וואס? אז מ׳רעכנט ווי ברייט ס׳איז, מ׳רעכנט בכלל נישט, ער רעכנט בכלל נישט די גיא, און מ׳רעכנט עס כאילו אינו. א מענטש שטייט איין זייט פון העכער די גיא און פון די אנדערע זייט העכער די גיא, און כאילו אינו.

אבער אין מיין חוט המשקולת זאגט ער נישט, דאס הייסט מ׳קען יא… די חוט איז דאך א חוט פון פופציג אמות. איז אויב ווען ער קומט אן צו די גיא איז עס אזוי טיף אז די חוט המשקולת בלייבט אזוי הענגען אין די לופט, די פשט איז אז ס׳איז ממש א גרוב, א ממש א גרוב אריין. ס׳קען נישט וואקסן אזא וועג. פופציג אמה טיף.

איז דאך די חוט פון וואס מ׳רעדט, די חוט המשקולת איז דאך פופציג גאנצע אמה. אויב ס׳איז נישט ישרות׳דיג, די פשט איז אז ס׳איז דא א שיפוע, ס׳איז נישט א ממש א גרוב, א לאך אראפ. דעמאלטס קען מען נישט סקיפ׳ן די גיא, איינו מבליע, ער איז נאר אלפיים על כל פנים.

חילוק בין עומק ארבעת אלפים און אלפים

Speaker 1:

פריער האט מען געזאגט אז ביז אן עומק פון ארבעת אלפים אמה איז עס א… ס׳שטייט ישרות׳דיג די ארבעה אמות ברענגט ער פון די גמרא, דעמאלטס זאגט מען נישט. אבער דאס איז די פוינט, אויב ס׳איז ווייניגער סטיפ, יא, דעמאלטס קען ער נאר רעכענען אויב ס׳איז צוויי טויזנט אמה, און נישט די פיר טויזנט אמה, רייט? דאס איז די חילוק.

און דאס איז אלעס ווען ס׳איז ווייניגער פון פופציג אמה. אויב ס׳איז מער פון פופציג אמה, וועט מען יא רעכענען די גיא, ווייל דעמאלטס איז שוין א גרויסע גיא.

און מ׳רעדט דא מסתם אויך באופן וואס ס׳איז נישטא קיין ברידזש העכער דעם אדער וואס, ס׳איז נישטא וואס מ׳האט געלייגט העלצער העכער דעם צו וואקן, נאר מענטשן דארפן עקטשועלי אריינוואקן.

חידוש: תחום שבת איז נישט תלוי אין טרחא

Speaker 1:

די קולא איז… וואלט עס רעכענען, כאילו מ׳וואלט נישט געדארפט אריינוואקן. ס׳איז אינטערעסאנט, דו זעסט אז תחום שבת האט נישט צוטון מיט די עקטשועל אז ער גייט דארפן וואקן זייער אסאך. ווייל אזוי וואלט געווען ווייל ער גייט זיך מוטשען און ער גייט וואקן אסאך, וואלט די סברא דא נישט געקענט זיין נוגע. מען מעג וואקן וויפיל מען וויל שבת. ווייל אין די שטאט מעג מען, יא.

מחלוקת ראשונים: רעכענען די וועג ארויף און אראפ

Speaker 1:

ער ברענגט טאקע אז ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים צו מ׳דארף רעכענען די גאנצע וועג ארויף און אראפ, אדער נאר ווען מ׳קען נישט מקדר זיין בגיא. ווייל ביי א הר, זיכער מעסט מען נישט די וועג ארויף, מ׳מאכט אזוי ווי א חשבון. אבער ביי די גיא שטייט נישט קלאר.

גיא מעוקם

Speaker 1:

אקעי, יעצט זאגט ער, היה גיא מעוקם, אויב ס׳איז נישט א גראבע טיפע לאך, נאר ס׳איז א גיא מעוקם, מ׳קען אריינגיין אין די גיא און ארויסגיין. אינטערעסאנט, וואס טייטש מעוקם? ווייס איך נישט.

דעמאלטס, מקדרו מלמעלה ומקדרו מלמטה. מ׳גייט עס לערנען באלד ביי די בארג וואס טייטש מקדרו מלמעלה.

אומקלארהייט וואס איז גיא מעוקם

Speaker 1:

ער ברענגט דא, די מפרשים ווייסן נישט קלאר וואס טייטש גיא מעוקם. הייסט, מעוקם מיינט אז ס׳איז נישט חוט המשקולת סותר כנגדו, און דעמאלטס איז די זעלבע זאך.

וואס איז די שאלה? מעוקם, אז די וועג איז נישט אזאנס גראד, ס׳איז נישט אזאנס טיף לאך, נאר ס׳איז מער א סמוד וועג אראפ און א וועג ארויף. אזוי וואלט איך געזאגט איז די משמעות געווען. אבער דעמאלטס האט עס נישט צוטון מיט ווי גרויס די עומק איז. מ׳האט דאך שוין געגעבן עומק פון אלפים אדער ארבעת אלפים.

סאו איך פארשטיי נישט קלאר, איך מיין, איך בין נישט דער ערשטער וואס פארשטייט נישט קלאר, איך פארשטיי נישט קלאר וואס איז די חידוש פון מבליע זיין די גיא. וואספארא מין גיא איז דאס וואס מ׳איז מבליע? מ׳סקיפט א גאנצע לאך, איז דאס די ווארט? ממילא, כאילו מ׳מאכט אז אויב ס׳וואלט געווען גראד, אזויפיל וואלט ער געוואקט העכער די לאך.

ער זאגט א גאנצע פשט פון די גיא מעוקם, נישט קלאר.

גיא רחב מחמישים אמה

Speaker 1:

לאמיר זען די נעקסטע הלכה, די נעקסטע ענד פון די הלכה פון די גיא. היה גיא רחב מחמישים, אויב איז די גיא ברייטער פון פופציג, שאינו יכול להבליעו, ער קען עס נישט מבליע זיין ווייל זיין שטריק איז פופציג.

Speaker 2:

יא, אבער ער קען נישט פראקטיש.

Speaker 1:

ניין, ס׳איז נישט פראקטיש, דאס איז די שיעור. הלכה למשה מסיני, שכל מקום שיכול להבליעו מבליעו.

הולך למקום שיכול להבליעו

Speaker 1:

גייט ער צו א פלאץ וואו ס׳איז יא גרינג. ער וויל דאך זיין מדידה דאך ביי אלע פיר זייטן, לאמיר זאגן, אבער ביי איין זייט קען ער נישט אריבערגיין, ווייל אויב יא וואלט עס ממש… יא, ער קען נישט מבליע זיין. גייט ער צו א פלאץ וואו ער קען יא מבליע זיין, ער גייט צו א פלאץ וואו ס׳ווערט ווייניגער ברייט. וצופה כנגד מידתו, נאכדעם מאכט ער די חשבון וויפיל ס׳וואלט אויסגעקומען ביי יענע פלאץ פון וואו ער טרייט צו, פון וואו ער מאכט די גראד אליין. וצופה כנגד מידתו, קוקט כנגד מידתו, וחוזר.

דאס איז פשוט, דאס איז פראקטיש, קלאר.

באמערקונג: עפעס איז מיסינג

Speaker 1:

עפעס איז מיסינג מיט די עלילה. דער רמב״ם איז נישט מסביר קלאר, סאו אונז גייען מיר אסומען אז דער רמב״ם האט געמיינט מ׳קען פארשטיין פון דעם, אדער מפרשים וואס האבן געקוקט אין די גמרא און אנדערע זאכן, וואס האבן אסאך פארשידענע תירוצים וויאזוי גייט די גיי וויאזוי מ׳רעכנט וואס מ׳רעדט דא.

גוט.

כותל – א וואנט אינמיטן דער מדידה

Speaker 1:

אקעי, לאמיר גיין ווייטער. הגיע לכותל. אינמיטן די מדידה, דער מענטש טרייט צו מאכן אלפים אמה, קומט ער אן צו א וואנט. איז… אין אומרים, מ׳זאגט נישט… ער האט זיך יעצט א בראך, ער קען נישט גיין מעסטן גראד. וואס טוט מען מיט די וואנט?

אין אומרים יקוב את הכותל

Speaker 1:

אין אומרים יקוב את הכותל, מ׳דארף נישט זאגן אז ער זאל לעכערן די וואנט.

Speaker 2:

דו מיינסט צו זאגן אז ער זאל רעכענען “עז איף”?

Speaker 1:

וואס הייסט ער זאל רעכענען? אוודאי, ער דארף נישט מאכן קיין לאך אין די וואנט, נישט מיט דעם רעדט מען, רייט? קודם כל, אפשר וואלט ער יא געדארפט? מ׳דארף נישט. צווייטנס, ס׳איז פשוט גערעכט, ער דארף אפילו נישט רעכענען.

אלא, קוק וואס ער טוט: אלא אומד רוחבו, ער רעכנט די ברייט פון די כותל, והולך לו.

סאו “יקוב את הכותל” מיינט ער דארף נישט מעסטן די וואנט פונקטליך מיט אינטשעס, נאר ער קען מאכן אן אומד, א בערך׳דיגע עסטימעיט, והולך לו, און ער גייט ווייטער.

ואם אפשר להשתמש בו

Speaker 1:

ואם אפשר להשתמש בו, אויב קען מען יא… “להשתמש” הייסט, וואס מיינט? מ׳קען ממש מעסטן די וואנט? מ׳קען ניצן דעם וואנט. ניצן פאר וואס? ווי, אין די מדידה? אדער דו מיינסט צו זאגן אז ס׳איז דא א דין אז די וואנט איז א וואנט וואס מ׳נוצט?

יא, מ׳קען ניצן די וואנט, ס׳איז א וואנט וואס מ׳נוצט. מודדו מדידה יפה, דארף מען יא מודד זיין וואנט, געהעריג. מודד רוחבו במדידה יפה. יא.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו

Speaker 1:

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, דעמאלטס קען ער נישט מאכן זיך סומך זיין אויף די אומד. רייט, דאס איז די ווארט. ער דארף עס רעכענען, ער דארף עס מעסטן. רייט.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו, דאס הייסט יורד כנגדו, כנגדו פון די וואנט? ווייטער, ס׳איז זייער א גראדע וואנט.

Speaker 2:

אה, ס׳איז א גראדע וואנט.

Speaker 1:

דאס הייסט, די שטאמ״ש מיינט אפשר אז מ׳קען ארויפקריכן אויף די וואנט?

Speaker 2:

אה, ווען ס׳איז נישט אזא הויכע וואנט, ווען די וואנט ווערט אזוי ווי א בערגל, רעכנט מען… דארף מען עס גוט רעכענען.

Speaker 1:

דארף מען עס יא גוט רעכענען, ווייל דאס הייסט שוין אזויווי א וועג, דאס הייסט שוין אזויווי א חלק פון די וועג. די וואנט איז עפעס וואס מ׳וואקט אויף, אדער עטליסט מ׳קריכט אויף עס א חלק וועג. ער לייגט אריין זאכן.

פירוש פשוט פשט

Speaker 1:

לאמיר זאגן פשוט פשט. פשוט פשט איז, אויב ס׳איז דא א וואנט, א וואנט וואס מ׳קען נישט גרינג רעכענען, מאכט מען אן השערה. תאמר ס׳איז א וואנט וואס מ׳קען יא גרינג רעכענען, דאס הייסט מ׳נוצט עס, דו קענסט זיך ארויפגיין אויף די וואנט, רעכן עס יא גוט.

ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו איז נאך אן אופן, דאס הייסט אויב ס׳איז זייער גראד, דעמאלטס מודד רוחבו במדידה יפה, דארף ער עס יא מעסטן א גוטע מדידה.

פארוואס? ווייל דעמאלטס איז וואס? וואס איז די חילוק? חוט המשקולת יורד כנגדו, פארשטיי איך נישט.

שאלה: פארוואס איז חוט המשקולת מחייב מדידה יפה?

Speaker 1:

סאו א גראדע וואנט איז וואס? פארוואס קען נישט ווייטער… ער קען נישט זיין די מודד במדידה יפה פון ארויפגיין און עס מעסטן, אבער ער קען זיך מאכן אומד רוחבו והולך לו. פארוואס האט די חוט המשקולת מער געמאכט ביי די וואנט? פארשטיי איך נישט. וואס גייט מיר אן אז ס׳איז א חוט המשקולת יורד כנגדו? פארשטיי איך נישט.

איך פארשטיי נישט ווי ער טייטשט. ער זאגט אז דעמאלטס… אה, איר טייטשט אז מיינט אז מ׳דארף רעכענען די שיפוע אויך.

Again, די זאכן שטייען נישט אין רמב״ם. מ׳דארף זיך פארשטעלן זאכן. איך ווייס נישט וויאזוי דער רמב״ם האט געמיינט מ׳זאל לערנען.

אבער אויב ס׳איז גראד די וואנט, דעמאלטס דארף מען רעכענען די רוחב. דאס איז שכוח. איך מיין, אויך איז דברים פשוטים, איין… אויב ס׳איז גראד איז עס גראד. וואס דארף מען עס רעכענען?

I don’t know, עפעס בין איך מיר מסופק. מ׳דארף קוקן די גמרא און די רמב״ם פארשטיין וואס מ׳רעדט.

אקעי, עד כאן.

דיון: פארשטיין די הלכה פון מדידה יפה

Speaker 1: איך פארשטיי נישט די עצה. ער זאגט אז דעמאלטס… אה, איר טייטשט אז מדידה יפה מיינט אז מ׳דארף רעכענען די שיפוע אויך. איך טראכט אז די זאכן זענען דא צו ענטפערן דעם רמב״ם. מ׳דארף זיך פארשטעלן זאכן. איך ווייס נישט וויאזוי דער רמב״ם האט געמיינט מ׳זאל לערנען. אבער אויב ס׳איז גראד די וואנט, דעמאלטס דארף מען נאר רעכענען די רוחב, נישט די כח. איך מיין, אויך דברים פשוטים, איין… אויב ס׳איז גראד, איז עס גראד. איך האב נישט וואס צו רעכענען. איי דאונט נאו, עפעס בין איך מיסינג. מ׳דארף קוקן די גמרא און דער רמב״ם צו פארשטיין וואס מ׳רעדט.

הלכה: הר – ווי אזוי מ׳מעסט ווען מ׳טרעפט א בארג

Speaker 1: אקעי, עד כאן הלכות כותל. יעצט קען מען רעדן פון א הר. ביי די בארג מיין איך אז די הלכה איז קלארער ווי די גיא און די כותל. רייט. ער קומט אן צו א בארג, דער מענטש גייט אין זיין מדידות, און ער קומט אן צו א הר. יא, ער קומט אן צו די הר. איז אזוי, אם היה הר המסתלק ממנו גובה עשרה טפחים ברוחב חמש אמות, יא, זיי האבן געלערנט אז ס׳ווערט העכער און ס׳גייט ארויף צען טפחים אין פינף אמות. אבער ער טייטשט לכם חמש אמות, איז עס צען טפחים. רייט. דעמאלטס איז מבליעו, ער רעכנט נישט די גאנצע לענג פון די בארג, די ארויף און אראפ פון די בארג, וחוזר ומודדה. אבער אם היה גבוה הרבה עד שיסתלק ממנו עשרה טפחים בתוך פחות מארבע אמות, אבער ער איז יא מעסטן, אומד ברוחב לו. ניין, פארקערט, דעמאלטס דארף ער עס נישט מעסטן. אה, אה, ער קען מאכן… ער דארף עס נישט מעסטן פונקטליך, נאר ער אומד מיט זיין ערשאצט. אם אינו יכול להבליעו כשהוא רחב יותר מחמשים, איז ער נישט מחויב ארומצולויפן. מקדרין הולך מעט מעט, ויש אומרים מקדרין בבורם. איז דא אן עצה וואס ער גייט שוין מסביר זיין וואס מ׳טוט.

דריי באזונדערע שאלות אין דעם סוגיא

Speaker 1: מקדרין, וואס טייטשט דאס ווארט מקדרין? אזוי, איך כאפ נישט קלאר. דו האסט דא צוויי אנדערע חקירות. דו האסט איין חקירה צו מ׳דארף מאכן אן אומד, צו מ׳קען זיך סומך זיין אויף בערך, וואס אזא סארט זאך. די צווייטע חקירה איז צו מ׳דארף רעכענען די גאנצע וועג ארויף, אדער ס׳איז גענוג צו רעכענען גראד. רייט. און נאך א דריטע זאך הייסט להבליע. וואס טייטשט להבליע, ווייס איך נאך נישט קלאר. ס׳איז צו זאגן אז מ׳סקיפט עס, מ׳רעכנט נישט. ס׳שטעלט זיך ארויס אז דא רעדט מען פון דריי אנדערע שאלות די גאנצע צייט. און דאס איז דא אפשר אן אופן וואס דעמאלטס איז מען מקדר דעם בור. ער זאגט מקדר איז א לשון פון מודד און קירוב, מען איז מודד בקירוב. דעמאלטס, איך מיין מבליע מיינט, אומד מיינט מען טוט עס אויבן אויף, מקדר איז נאך מער אויבן אויף. פארוואס זאל זיין מער אויבן אויף? ס׳איז פשוט אנדערש. ער זאגט אז מקדר איז א לשון אומד בקירוב, אזוי ברענגט ער אין רמב״ם פירוש המשניות.

די פראקטישע מעטאד פון מקדרין

Speaker 1: אקעי, וואס הייסט מקדרין את הבורות? ער זאגט אזוי: כדי צו מקדר זיין די בורות איז מען געוואר געווארן שאין יכול להבליען. אהה, אז אויב מ׳קען מבליע זיין, וואס דאס איז א קולא, דעמאלטס דארף מען דאס נישט טון. אבער ווען מ׳קען נישט מבליע זיין, איז אזוי: אוחזין שניים חבל של ארבע אמות, זאלן צוויי מענטשן נעמען א חבל של ארבע אמות. העליון אוחז קצהו כנגד מרגלותיו, דער אויבערשטער זאל האלטן א חלק פון די חבל ביי זיינע פיס, והתחתון אוחז בקצה השני כנגד לבו, דער אנדערער מענטש שטייט מער אראפ אויף די בארג, און ער שטייט אז זיין אינמיטן פון אים זאל אויסקומען ביי די מרגלות פון די מענטש וואס איז העכער אים. וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, נאכדעם קומט דער מענטש פון אויבן און ער טוישט זיך מיט דעם פאזיציע, ער גייט וואו דער צווייטער איז געווען. הרי עברו שמונה אמות, והתחתון יורד למרחק מדת החבל, און דער אונטערשטער ריקט זיך ווייטער, וכן מודדין והולכין עד שמודדין את כולם.

דיון: פארשטיין די קולא פון מקדרין

Speaker 1: אקעי, ס׳איז זייער סימפל. וואס איז די פראבלעם מיט דעם צו פארשטיין? ניין, איך האב נישט קיין פיקטשער, איך קען זיך עס נישט אזוי גוט פארשטעלן. קען זיין אז איך דארף א פיקטשער, אבער פארוואס איז דאס א קולא? וואס איז די קולא? דאס איז דאך זייער א סימפל אומד. ס׳איז א מין אומד. ס׳איז נישט אזא אומד, וואס איז די אומד? ס׳איז קלאר.

Speaker 2: יא, דאס איז קלאר, אבער איך זאג, דא קומט אויס מ׳רעכנט נישט די שיפע וועג אראפ. ס׳איז א וועג פון נישט צו רעכענען די שיפע וועג אראפ. דאס הייסט, נאכדעם וואס מ׳טוט דעם מקדר, קומט מען ווייטער אויס צו די ווייטקייט ווי אזוי ס׳וואלט נישט געווען דארטן קיין גיא.

Speaker 1: ביי די וועי, צו רעכענען, לאמיר זיין קלאר, צו רעכענען די שיפע וועג אראפ וואלט געווען אסאך גרינגער, אמת? ס׳וואלט געווען גרינגער, אבער ס׳וואלט אויסגעקומען א קלענערע שיעור. מבליע זיין וואלט געווען ווען זיי האבן גענוג א לאנגע שטריק און נאר… די ערשטע מענטש און די לעצטע מענטש האלטן די שטריק און מ׳איז מבליע. אופן ווען מ׳קען עס נישט טון, ווייל דאס קען מען דאך אליין באמערקן. ער געט דיר אן עצה וואס צו טון ווען מ׳קען נישט, ס׳איז זייער ווייט איינס פון די אנדערע, איז דא די וועג פון עס טון. ס׳זעט מיר אויס פשוט. ס׳איז פשוט נאכדעם וואס דו זעסט די פיקטשער, אבער ס׳איז אויך פשוט אז ער געט דיר די עצה וויאזוי דאס צו מעסטן.

אויב דו האלטסט אז די הלכה איז אז מ׳מעג מבליע זיין, דאס הייסט מ׳גייט גראד און מ׳רעכנט נישט די שיפוע, דעמאלטס מבליע זיין און מקדר זיין איז all the same thing, and it’s also a practical way to do it. ער זאגט חידוש די פראקטישע, I don’t think ער זאגט חידוש די הלכה. ער זאגט חידוש די פראקטישע וועג וויאזוי מ׳טוט די עומד.

מיר זעט אויס די גאנצע צייט אז ס׳איז דא א הלכה און איך פארשטיי עס נישט.

הלכה: דער מודד זאל נישט ארויסגיין חוץ לתחום

Speaker 1: אקעי, כשהולך המודד, ווען דער מודד גייט, להבליע או לקדר, דעמאלטס ווען ער גייט, ווען ער גייט מבליע זיין, דאס הייסט ער גייט ארום די גיא, זאל ער אויך נישט ארויסגיין חוץ לתחום. דאס מיינט אז מ׳רעדט ווען ער טוט עס בשבת? ניין, ניין, ניין. קוק, פארוואס? כדי שלא יראוהו עוברים ושבים ויאמרו מידת התחום היא עד כאן. ווען מ׳זעט אים מעסטן, מ׳זעט אים אין די וואך מעסטן, מענטשן קענען מאכן א טעות. סתם, ער איז א מעסטער. ווען ער איז מבליע, דו זעסט אויך אז מבליע מיינט somehow ער דארף גיין צו די אנדערע זייט. עפעס, מיר איז missing basic information אויף וואס גייט דא פאר. און דעמאלטס קען זיך מאכן אז ער גייט ארויס ווייטער פון די תחום, ווייל ער איז מבליע somehow.

מיינט עס אז ס׳איז דא אן הלכה אז דער מעסטער זאל נזהר זיין נישט צו גיין ווייטער פון די תחום קיינמאל נישט, ווייל מענטשן זעען דאך אים. ס׳שטייט דאך אויף זיין וועסט “תחומין מעסטער”. מ׳האט אים געזען דארט, וועט מען מיינען אז דארט איז די תחום שבת, ביז דערווייל איז ער מבליע, ס׳איז נישט אמת׳דיג דארט די תחום שבת. זאגט מען אים, דו זאלסט דאס נישט טון, דו זאלסט זיין א נזהר אז מענטשן זאלן נישט מאכן די טעות וועגן דיר.

הלכה: אויף וועם מ׳קען זיך סומך זיין מיט די מדידה

Speaker 1: שוין, זאגט די רמב״ם ווייטער… סאו, וויבאלד אונז האבן נישט פארשטאנען קיין אות ח׳, וואס אונז האבן מיר יעצט געלערנט, קומט די נעקסטע הלכה און העלפט אונז און זאגט, טאקע מ׳זאל זיך שומר זיין אויף אונז. אונז סומכים? היינטיגע צייטן, די מעסטערס קוקן אויף Google Maps. זיי ווערן נישט געזען. נו גוט. וואס ווייסטו? מ׳קען זיך סומך זיין אויף Google Maps? שוין געזען? סומכין? אויף וועם קען מען זיך פארלאזן מיט די מדידה? וואס טוט זיך ווען מ׳ווייסט נישט ווער האט מודד געווען וכדומה? איז אזוי, אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שיודע במדות הקרקע. מען פארלאזט זיך נאר אויף א מענטש וואס איז א מומחה וואס ווייסט די מידות הקרקע. וויאזוי ער ווייסט עס? ווייל ער האט געלערנט די רמב״ם׳ס ביז יעצט. ער ווייסט וויאזוי מבליע צו זיין, ער ווייסט וויאזוי מקבל צו זיין, ער ווייסט די אלע טריקס.

דיון: וואס מיינט מומחה – דזשיאמעטרי אדער הלכות?

Speaker 1: ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ער ברענגט פון אונטן אז דער רמב״ם אין פירוש המשניות האט געשריבן, מומחה מיינט אז ער קען “דזשיאמעטרי”. איך ווייס נישט, “דזשיאמעטרי”, די חכמה, אריגינעל, לפי איך פארשטיי, “דזשיא” מיינט ערד, אזויווי “דזשיאגרעפי”, און “מעטרי” מיינט פשוט מעסטן. “דזשיאמעטרי” איז די חכמה פון מדידת הקרקע. ס׳איז דאך דא פארשידענע חשבונות, און מ׳דארף וויסן “מעטה”, בעיסיקלי “דזשיאמעטרי”, וויאזוי צו מעסטן ריכטיג. סא דער רמב״ם האט געלערנט אז מומחה מיינט ער קען “דזשיאמעטרי”.

ער ברענגט אז די משנה ברורה האט צוגעלייגט אז ער דארף וויסן די הלכות. ס׳קען אבער זיין, לפי דעתי, אז די אלע הלכות זענען נאר פאר ווער ס׳קען נישט קיין “דזשיאמעטרי”. סא אויב דו ווייסט קלאר וויאזוי צו רעכענען, אזויווי דו האסט געזאגט “גוגל מעפס”, קענסטו דיך סומך זיין אויף דעם. דאס איז אלץ הלכות פאר קירובים, ס׳איז אלץ בערך, וויאזוי מ׳רעכנט ווייל ס׳איז דא פראבלעמס.

Speaker 2: ניין, דאס איז נישט קיין סתירה. די משנה ברורה מיינט צו זאגן, ער דארף וויסן פונקטליך וואס ער זוכט צו מעסטן. ער דארף וויסן וואס טוט זיך אז ס׳איז מער אדער ווייניגער א גיא, אדער… ס׳קען זיין אבער אז די גאנצע פראבלעם פון א גיא איז א “דזשיאמעטרי” פראבלעם.

Speaker 1: יא, אבער ס׳איז דאך יא געווען, אז אויב ס׳איז ברייטער פון ארבעה אלפים, דעמאלט דארף מען עס יא רעכענען. ס׳איז דא געוויסע הלכות.

Speaker 2: לאמיר פארשטיין, לאמיר פארשטיין! דניאל, דו מיינסט פון די רביעים. רביעים איז נישט קיין “דזשיאמעטרי”, רביעים איז הלכות. אבער די מעסטן איז אלץ חכמת המדידה. וואס מיר האבן ביז יעצט געלערנט איז עצות וואס די גמרא און די משנה האט געהאט וויאזוי צו מעסטן. אבער אויב איינער האט אן אנדערע עצה… דאס הייסט, מ׳דארף וויסן די הלכה צו. אזויווי דו זאגסט, מ׳גייט צו, מ׳גייט צו, מ׳גייט מיט די שיפוע אדער נישט, אזעלכע סארט זאכן. אבער ס׳זעט אויס, מ׳קען טראכטן אז די אלע הלכות זענען בעצם “דזשיאמעטרי”. ס׳איז נישט קיין קולות און חומרות וואס מ׳דארף וויסן.

Speaker 1: סא ווען דו זאגסט אז מ׳קען טשעקן “גוגל מעפס”, דארף מען וויסן צו “גוגל מעפס” ווייסט די דינים, ער דארף וויסן וויאזוי צו דיעלן מיט גאיות און הרים.

Speaker 2: ניין, מ׳דארף נישט וויסן. דאס זאג איך, מ׳דארף נישט וויסן. אפשר איז ער צו מחמיר, אפשר גיבט ער דיר די גאנצע לאנגע שטח פון די הר ארויף און אראפ.

Speaker 1: ניין, פארקערט. דו זאגסט דו ווייסט אז נישט, אבער איך זאג… אויב איינער וויל וויסן פונקטליך, לאמיר וויסן אין יענע פלאץ, ס׳איז נישט דא עפעס איין… לאמיר זאגן, איך ווייס שוין וואס גוגל מעפס טוט, באט לאמיר זאגן… ווענדט זיך אויב מען פרעגט אים די וועג ארויף, איך ווייס נישט, אבער לאמיר זאגן גוגל מעפס אדער וואטעווער איז די היינטיגע חכמת ה… סורוועיאונג הייסט דאס היינט, יא? ער האט געסאלווד די פראבלעם, ער ווייסט שוין וואס מען טוט, מען קען זיך שוין סומך זיין אויף אים. ער מוז האבן געוויסע עצות וואס מען טוט, אויב מען נוצט נישט די שטריק פון די מקדש, נוצט מען נישט יענע שטריק, ס׳איז דאך א וועג פון אויספיגערן, פארשטייסטו וואס איך זאג?

איך ווייס נישט, למשל, ווייל גוגל מעפס, ווען דו לייגסט אריין וואקינג, גייסטו דאך… גייסטו דאך שטיין אין די טרעד, וויפיל ס׳איז עקטשולי צו וואקן, גייסטו דאך צו פיל מחמיר זיין. און איך רעד נישט פון דעם. אה, אויב איז דא איינער שרייבט אז אזויפיל אזויפיל אמות איז דא פון די שטאט, יענער שטאט. סארי, איך שפיל זיך צו פיל. עניוועיס.

נאמנות – נישט א דין עדות

Speaker 1: זיי אגענץ. עס ווי נישט נאר אז עס דארף זיין א איד, אדער עניטינג. ס׳איז נישט קיין דינע נאמנות לגבי שבת, נאר א נאמנות אז עס איז א מומחה וואס ווייסט וואס ס׳טאט. ס׳איז איינטערסט, און מען דארף נאכקוקן דעי נושא דעי וואס עס ברענגט. איך זענען וועגן די מומחה, אזאיבער דער רמב״ר מושבות המחלוקת דער רמב״ם איז שווער עירה צו מומחה, מיינט מומחה ממנידות לכהרקע אדער מומחה בהלכה. שטייסט עס זייער אינטערעסאנט. עס קען זיין, ווען ס׳שטייט דא שלום מחום, מיינט מען נאר אויף די מעסטן. נאכדעם, זיי פרעגן דער רב, וויאזוי מען זאל מאכן די רביוס. ס׳שווי אנדערע חלקים פון די נושא׳ן. זיי ווייט.

הלכה: חזקת התחום קעגן מומחה

Speaker 1: זאגט דער רבים ווייטער, וואס טוט זיך אזא פאל? הויל אן די תחום שבת ומחזקים. ס׳איז געווען בפירסים אין דער שטאט, אז אזוי איז די תחום שבת. רבי מומחי אומדער… ס׳איז געקומען נאכדעם א מומחי מודד געווען. און למעשה שטעלט זיך ארויס, ער האט געטוישט די אנגענומענע מסורה, רבי בתחום מים. ער האט געזאגט אז, אה, מ׳קען גיין מער, אדער מייד בתחום. איז יעצט ושאלה אויף וועם טראסטן? מען טראסטן די אלטע חזקה, דער מ׳טראסט די מומחות? דער רבים, א משומר לא בתחום שריבה? נעפן מיר נאר לחומרא, אז דארטן ער האט געזאגט אז ס׳איז גרעסער… אה, אה, רבי בתחום… נישט רבי בתחום מיינט, ער האט געזאגט אז דער תחום איז גרעסער ווי מ׳האט געמיינט.

Speaker 2: יא, ער האט גרעסער געמאכט ווי מ׳האט געמיינט. לחומר און אלעמאל אין קהילה, ווייל ס׳איז די אלפאי מאמע די חדרה בנא, זעט אויס. ס׳וועט אפשר זיין ספק, און מ׳וועט מעקל זיין דערין. ס׳איז א… מ׳זאגט נישט אז די חזקה איז אזוי שטארק.

Speaker 1: לכאורה, נעמט מען אן שני מומחים מומחי התחום, אז ס׳איז געקומען צוויי מומחים, ער זאגט אז ס׳איז א מפולה, ער ברענגט אז מ׳איז זיך סומך אויך עלטערע לייט, איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט אזוי.

הלכה: ריבה בתחום – מומחה שמרבה בתחום

אה, ריבה בתחום מיינט ער האט געזאגט אז די תחום איז גרעסער ווי מ׳האט געמיינט? יא, יא, ער האט גרעסער געמאכט ווי מ׳האט געמיינט. ס׳איז לחומרא און אמאל לקולא, ווייל ס׳איז דא לפעמים א מנהג הרבים אזוי תוס׳, ס׳וועט אפשר זיין ספק און מ׳וועט מיקל זיין אויף דעם. מ׳זאגט נישט אז די חזקה איז אזוי שטארק.

וכן אם באו שני מומחין למדוד התחום, אז ס׳איז געקומען צוויי מומחים, ער זאגט אז ס׳איז מפליא, ער ברענגט אז מ׳איז זיך סומך, איך ווייס נישט פארוואס ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, ער זאגט אפילו לקולא אבער אויך לחומרא, I don’t know. אה, שריבה בתחום של עיבורה מיינט צו זאגן אז אפילו אין תחום של עיבורה קען מען זיך סומך זיין אויף אים. יא, מ׳וועט זעהן די לשון, איך פארשטיי נישט, זאל מען זאגן דארט בתחום של עיבורה, I don’t know, ס׳איז very weird. וויאזוי קען די רמב״ם שרייבן איין זאך און מיר זאגן אז ניין, מ׳דארף פארשטיין פארקערט פון וואס ס׳שטייט? אני בין נישט מסכים מיט די וועג פון לערנען.

ביאור: מומחה קעגן חזקה – לקולא אין ביידע וועגן

מ׳וועט זיין פארשטאנען אז די ווארט דא איז אז די מומחה איז שטערקער ווי די חזקה. אפשר נישט, אפשר די מומחה איז נאר גוט אויף מיקל צו זיין? כ׳מיין, מ׳נעמט אן לקולא אין ביידע וועגן. אזוי זעהט אויס אויף מיקל צו זיין. קוק וואס די רמב״ם זאגט נעקסט, קוק, וכן אם באו שני מומחין למדוד את התחום, אחד אומר כך ואחד אומר כך, וועמען הערט מען אויס? שומעין למרבה. זעהסטו קלאר אז מ׳גייט צו די מרבה, נישט צו די ממעט. סא וואס זאל מען זאגן אנדערש? ס׳איז לכאורה אזוי ווי חזקה, דא חזקה איז ווי חזקה איז איין מומחה, און די מומחה איז אן אנדערע מומחה, מ׳דארף נאך איינער לקולא. לכאורה די חזקה איז אויך געקומען פון א פריערדיגע מומחה וואס האט אמאל געמאסטן. מ׳האט געהאט די הלכה אז מ׳איז זיך סומך נאר אויף א מנהג, אז מ׳זאגט אז אויב די שטאט האט דא א מנהג, דארף מען אנהייבן אז ס׳איז אמאל געווען א מומחה וואס האט געמאסטן.

הלכה: ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר

ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר. דאס לאזט מען, ס׳איז דא א שיעור וויפיל מ׳איז מיקל על פי, דאס הייסט קעגן די חזקה, וויפיל קען מיקל זיין לויט די מומחה? ס׳זאל נישט מיקל זיין מער ווי די גאנצע אלכסון פון די שטאט. ער גייט שוין זאגן וואס דאס איז, די רמב״ם איז מסביר, אלכסונה של עיר, די שיפקייט פון די שטאט. ער איז מסביר די קצה. בעת שריבה זה, ווען די מומחה האט גרעסער געמאכט די שטאט, עס האט שוין געזאגט אז תחום שבת איז עכט גרעסער ווי מ׳האט געמיינט. נאר, זאגט מען אזוי: שמא הראשון טראכט מען אזוי, אפשר דער ערשטער מענטש וואס האט געמאסטן, אפשר מקרן אלכסון של עיר מדד אלפים, אפשר האט ער גערעכנט פון די ווינקל פון די אלכסון של עיר.

ביאור: פארוואס מעסטן פון אלכסון מאכט א קלענערע תחום

לפיכך מיעט מדותיו, ונמצא צלע התחום פחות מאלפים. יא, ס׳איז זייער פשוט. איך זאג דיר א כלל, ווען מ׳גייט ביי אלכסון, ביי די קארנער, איז עס ווייניגער, שטימט? קען זיין דער מענטש האט גערעכנט פון דארט, קומט אויס… ניין, ס׳דארף זיין… יא? ער האט געמאכט א טעות. בעצם, די וועג וויאזוי מ׳דארף רעכענען, דארף מען רעכענען גראד, פון די… נישט פון די אלכסון. יא, קוק ביי די פיקטשער, יא? דאס איז מיין נייע פיקטשער. וויאזוי דארף מען רעכענען? מ׳דארף רעכענען פון דא, יא? צוויי טויזנט. אבער אויף ער האט גערעכנט פון דא, קומט אויס אז ס׳זאל זיין צוויי טויזנט, וועט זיין ווייניגער ווי צוויי טויזנט דא, רייט? שטימט?

ובזה אחרן מודדין אלפים מצלע המדינה, דאס הייסט נישט פון די אלכסון, נאר פון די צלע, פון די זייט. ועל מה שהחזיקו הראשונים יוסיפו עוד, דאס הייסט מער ווי זיי האבן געהאלטן, דאס הייסט מרבה כמידת אלכסון של עיר, אזויפיל וויפיל דאס איז גרעסער בעצם פון די… ווען מ׳וואלט געגאנגען גראד, רייט? לפיכך אמר רבי זירא אחרון יוסיף אפילו כחמש מאות ושמונים בקירוב, ווייל פינף הונדערט איז די חילוק פון די אלכסון, די חילוק צווישן אלכסון און נישט אלכסון.

ויוצאים אלו שלום על אלו, ווייל אונז נעמען אן אז די פריערדיגע מומחה איז נישט געווען אינגאנצן משוגע. ס׳איז זייער קלאר, מ׳זעט דא קלאר אז די הלכה פאר א מומחה רעדט נישט פון קאמפליצירטע ריבועים מיט זאכן, מ׳רעדט פון א פשוט׳ע זאך, די שאלה פון למנה, ווי ווייט איז עס? ניין, ס׳איז א בעיסיק שאלה, ווי ווייט איז עס יעצט פון די שטאט? קענסט זאגן, יענער האט פשוט גערעכנט ראנג פון די ווינקל, פון די ווינקל קומט אויס צו קליין ווען מ׳רעכנט פון די ווינקל. אקעי.

הלכה: נאמנות אויף תחום שבת – עבד, שפחה, גדול על קטנותו

נאך א הלכה פון זיך פארלאזן אויף וואס דער פריערדיגער וועמען מ׳קען גלייבן האט געזאגט, יא. זאגט דער רמב״ם אז אפילו עבד, אפילו שפחה, האבן א נאמנות צו זאגן עד כאן תחום השבת. לומר מיינט נישט אז זיי זענען די מעסטערס, נאר זיי זאגן אז זיי געדענקען אז דאס איז דער… דאס הייסט אז די מעסטערס איז געשטאנען א מומחה און זיי האבן געטראפן אפילו א גוי לויט ר׳ מאיר. דא רעדט מען וועגן נאמנות אז מ׳ווייסט שוין, זיי זאגן אז מ׳האט אמאל געמאסטן. דער רמב״ם גייט זאגן אז דאס איז אלץ קולות פון די חכמים.

מ׳טאר אפילו נעמען א גדול לומר, א מענטש וואס איז א גדול האט א נאמנות צו זאגן אזוי, “זוכר אני”, איך געדענק, “שעד כאן היינו באין בשבת כשהייתי קטן”. ווען איך בין געווען קליין האט מען אייביג געוואוסט אז מ׳מעג גיין ביז דא. ווייל ער איז יעצט א גדול, גלייבט מען אים אפילו ער גלייבט אויף עפעס וואס ער זאגט אויף קינדערישע יארן. ווייל אויב ס׳איז דאורייתא איז נישט נאמן בגדלותו לומר מה שראה בקטנותו. אבער מדרבנן, אזעלכע זאכן, יא.

כלל: לא אמרו חכמים בדבר זה להחמיר אלא להקל

“וסומכין על עדות זו בדבר זה, לפי שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל”. די חכמים האבן געזאגט מ׳זאל מקיל זיין אין די שיעור תחום שבת, און דאס איז א שיעור על פה מיט חכמי דבריהם, ווייל מ׳איז מקיל געווען. איז די אלע קולות איז וועגן דעם, ווייל לכאורה איך קען טראכטן אז די אלע… די גאנצע פרק איז בעצם קולות וואס איז מדרבנן. איך ווייס נישט אויב ס׳גייט ממש אויף דעם, אבער די “אמרו חכמים להחמיר אלא להקל” מיינט אז די אלע זאכן איז קולות, פארוואס? ווייל ס׳איז באמת א שיעור על פה מיט חכמי דבריהם.

נפקא מינה: אויב ס׳וואלט געווען שיעור י״ב מיל

לויט דעם ביסטו גערעכט, אז לכאורה אויב ס׳וואלט געווען א שאלה פון די שיעור י״ב מיל, ס׳איז קלאר אז ס׳איז א נגיעה, ווייל ס׳איז מותר נישט פארן. דעמאלטס וואלט מען דאך יא מחמיר געווען. דאס הייסט, מ׳וואלט געזאגט אז אויב די מבליע זיין דארף מען מבליע זיין, וואלט אויסגעקומען צו שניידן וואס ער מעג. איך לייג נישט אז ס׳איז מעגליך, א ריזיגע שטח, אזא ריזיגע רצועה, איך ווייס נישט. יא, איך טראכט אפשר…

סיום פרק כ״ח

אקעי, עד כאן, פרק כ״ח. מ׳ווייסט מיר שוין וויאזוי צו רעכענען תחום מנוחה. אבער אונז ווייסן מיר נישט, ווייל אונז זענען מיר נישט קיין מומחים. אבער שוין.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.